קאלופי ומיודעי [חלק 6/6] / דב סדן

שער חמישי: דודים ורעים

זכר ימות הזהב על מאיר יערי

א מרחק-הגיל שבין מאיר יערי לביני, וכל עצמו חמש שנים חסר חודשיים, רישומו עתה, כשהוא עובר סיפה של שיבה ואני באמצע דרכי מזיקנה לשיבה, רישום מועט, אך לפני ארבעים ושלוש שנים, כשנפגשנו ראשונה פנים, רישומו של אותו מרחק-שנים רישום מרובה היה, ועיקרו משולש. ראשית, הוא היה ארבע שנים לאחר עלייתו לארצנו ואני הייתי כשלושת רבעי שנה לפניה; וההבדל הזה היה, גם מבחינת המציאות וגם מבחינת ההרגשה, מכריע וכמעט מדכדך. והרי אפילו חברי, הצעירים ממני, שעלו לפני, לא יכולתי שלא להכיר ביתרונם. לימים, כשקראתי דברי ר' בנימין על הקנאה, שהיה מתקנא במי שקדם לו בעליה, כגון שלמה צמח, שקדם לו בשנתיים, ועל שהוא כל ימיו מבקש להדביק שנתיים חסרות אלה והוא רץ להשיגן ואינו משיג, נזכרתי קנאה שבי שהתקנאתי בבני-גילי שקדמוני בעלייה, ואם כי דחיתי וחזרתי ודחיתי את הקנאה מתוך סברה, כי היא לא בלבד קנאת-שווא, אלא, בין כולה בין מקצתה, אף קנאת-שטות, הרי עוקצה או לפחות, קצה-עוקצה לא נעקר מקרבי עד-עתה. שנית, אותה פגישת-פנים ראשונה, אפילו היתה חידוש לשנינו מצד הראייה, לא היתה לי חידוש מצד השמיעה: הוא – שמו ושמעו הלכו לפניו והגיעו למבואי אָזנינו; למראשית כינונה של תנועת “השומר הצעיר” וייסוד קניה בעיירות גליציה בסופה של מלחמת העולם הראשונה. ובייחוד נודעו לנו שמו וטיבו מפי חברי “השומר הצעיר”, שישבו בווינה והיו בשובם בבוני הקנים, וכן אמנם נודעתי עליו מפי שבי-וינה, בוני-הקן בעיר מולדתי, ברודי, וראש-קבוצתי, קבוצת “עורב”, מורי וידידי דוד כהנא בראשם. לימים, כשבאתי לכנסיה השלישית של “השומר הצעיר”, שנתכנסה בלבוב, הגיעני גליון אחד, שנדפס בו מכתבו של יערי הכתוב, כמדומה, בכפר-הכשרה אנצרסדורף הסמוך לווינה, ודבריו עשו רושם; ולשנים הגיעני גליון אחר, שנדפס בו מכתבו אחר, הכתוב, כמדומה, במקוה-ישראל, ושמו: מקץ שלוש שנות-נדודים; ודבריו עשו רושם כשל קודמו, ואף יותר ממנו. לפי ששני המכתבים כתובים היו פולנית מחוטבה, לא יכולתי לכבוש בקרבי תמיהה: שמו יערי ולשונו לעז; אלא עד-מהרה הגיעתני, על ידי ידידי שלום בריא-בריוני, חוברת “הדים” שבעריכת יעקב רבינוביץ ואשר ברש, ומצאתי בה את המאמר “סמלים תלושים” והיה כשלישי לזימון, שהברכה יאה לו. על שלושת הדברים-שבכתב נוספו דברים-שבעל-פה – חברינו ששבו, אם לשעה קטנה אם לשעה גדולה, מארצנו, היו נתבעים לספר כל שידעו, ואוזננו שלא שבעה לשמוע, כדרך שהיתה כרויה לדעת מה שם, היתה כרויה לדעת מי שם, וכשם שביקשנו לדעת על שהכרנום למראה עין, ביקשנו לדעת על שהכרנום למשמע-אוזן. מן הדין להעיר, כי הדברים ששמענו על מאיר יערי היו שונים, ופעמים מן הקצה אל הקצה, אך דומה, כי הסתירה החדה שבין לשונות החיוב ולשונות השלילה, החריפה את ההתעניינות בו, כשם שהחריפוה כמה וכמה קושיות שנולדו, כגון מה ראה להעדיר את עצמו מקובץ “קהילייתנו” ולהניח, וכנראה ברוח זעפה, את קיבוץ יוצאי-גליציה בבית-אלפא, ואף לפסוח על קיבוץ יוצאי פולין, שצפה עדיין להתיישבותו, ולעשות כעין שבת לעצמו, בהקימו קיבוץ, שמניינו מועט היה, והוא מיטלטל מקיבולת לקיבולת – הנה שלשום בנה את בריכת המים במוצא ומחר יבנה את בריכת המים בהרצליה ובין בריכה לבריכה ביתו של הופיין וכדומה בתל-אביב. שלישית, מורגל מעודי לראות אנשים מבצבצים ועולים מתוך מוצאם וגידולם, כגרמים נחשבים לגורלם ודרכם, נסתדרו לי חברי “השומר הצעיר” גושי גושים, שאף שתכליתם האחת עשויה היתה ללכדם כמערכה אחת, דימיתי להכיר את עקבי השוני של מוצאם וגידולם, אף בתוך המערכה ההיא, קל וחומר בדרך אליה; קל וחומר בן-בנו של קל וחומר לפניה. לכאורה, הכול מתכונתם שווה או דומה – אותם תלמידי-גימנסיה או בדומה להם, שאילו דרכם כחפץ אבותיהם סופם רובם פרקליטים, מיעוטם רופאים וקצתם מורי-גימנסיות. אבל משבאו בשערי “השומר הצעיר”, הרי אם לא כולם ודאי רובם נגרפים בגלי העליה לארצנו, ועיני הוריהם תוהות ובוהות. אבל עם כל השויון או הדמיון נודעה, לטעמי, חשיבות יתירה לכמה וכמה הבדלים, כגון בני סוחרים ומוזגים לחוד ובני אינטליגנציה מקצועית לחוד; בני חסידים לחוד ובני בעלי-בתים לחוד; בני מזרחה של גליציה לחוד ובני מערבה לחוד, וכדומה. ולא עוד אלא גם בעצם העמידה בתוך המערכה האחת, שביקשה להכחיד בתוך אחדותו של העתיד (תחילה הזיית המשכו של “השומר” ככתוב בספר “יזכור”; לימים חלום “קולוֹניה שוֹמרוֹבה”, ובאחרונה מציאות קיבוץ כדרך בית-אלפא) את כל מיני השוני של ההווה, נתנו אפילו הבדלי-הביוגראפיה את סימניהם, ולא היו דומים הרוב, שהציונות היתה זרה ואפילו שנואה בבית-הוריהם; כמיעוט, שציונות של אבותיהם פטרתם ממתיחות של ניגוד גדול; וכן לא היו דומים הרוב, שנשארו בעירם או בעיירתם, והמלחמה היתה להם מראה מקרוב, ורק בשיפוליה או לאחריה נצטרפו לה לתנועה; כמיעוט, שנמלטו מעירם ומעיירתם, והמלחמה היתה להם כשמועה מרחוק; ובשבתם בעיר המפלט הגדולה, וינה, חיו בה את שחר התנועה, היא ראשית גיבושו המכריע של “השומר הצעיר”; ואחרון אחרון, לא היו דומים הרוב, שלא נעקרו עדיין מתוך ביתם או בית-ספרם; כמיעוט, שתוספת גילם עקרתם מתוכם ועשאתם חיילים והעמידתם בחזית-המלחמה.

ב לאור ההבדלים האלה היתה עמידתו של מאיר יערי עמידת-מיעוט מרובעת – בן מערב-גליציה (שהעמידה לו ל“השומר הצעיר” בראשיתו את מנהיגו, הוא אליעזר ריגר; בעוד מזרח-גליציה העמידה לו את הנהגתו); גידולה של ריישא, קהילת יהודים נודעת מימי ועד ארבע הארצות, ובדורות אחרונים עיר-חסידים (ובה פַטר המחלוקת סדיגורה-צאנז וסימנה: ראשית מדון), וחבורת סופרים בה ותסס “אהבת ציון” בה, והמשכה הציונות העממית, ואביו ר' חיים וואַלד מעוּרה בה, עושה ומעשה, וסופה הציונות העברית הצעירה, ואחיו ד"ר משה יערי, משכיל מפואר, מראשי-פעיליה. לאמור: משפחת-ציונים, שהרעיון הוא נחלת האב, והגשמתו תעודת הבנים. מפליטי וינה היה ויד ושם לו בגיבושו של “השומר הצעיר” בה, שחניכיו נישאו אותו על פני גליציה כולה; אלא שפרקם זה חסר מספר-חייו, שהוא לא שב לעיר-מולדתו לחזור ולהשתקע בה עד צאתו לארצנו, אלא עלה אליה מעיר-מיפלטו, ואף היא, כמדומה, נפקא-מינה, ולא קטנה, כי חסרונו זה, כשם שגרע מהתערותו במהלך-חייה של התנועה בערי-גליציה ועיירותיה, כך גרע מעצם-מהלכה, שקולו לא נשמע בויעודיה, למן הכנסיה בטארנאבה וויז’נה עד הכנסיה השלישית בלבוב, שאישיותה המרכזית היה מנהיגה, והוא כנזכר, אליעזר ריגר, והיא פטרתו, גם אם הניחה בידו לשחק את המתפטר, שכן המחלוקת הצדדית שבינו ובין קצת יחידי התנועה שנאחז בה, לא באה אלא לחפות על המחלקת העיקרית שבינו ובין כל התנועה, ומחלוקת זו לא יכלה להסתיים אלא כדרך שנסתיימה. אולם היתה הרגשה, כי בין כל יריביו, שעלו על הבימה להשמיע את טענותיהם הצדקות, ובכללם אף העז והנועז שביניהם, דוֹלֵק, הוא דוד הורביץ, לא היה יריב-ישווה-לו, ודומה היה עלי, כי בעל-המכתב מאנצרסדורף היה עשוי לכך, ואפילו התלוצצתי: יבוא בן ריישא ויכה את בן גז’יבוב, שדרכם של בני גלילות שכנים שהם מיטיבים להכיר זה את זה. ולא עוד אלא גם לימים, שיכולתי לצייר לעצמי אותו ריב-שניים, וראיתי בדמיוני את בן-גז’יבוב, הניצב הדוּר ומבריק ושמעתי בדמיוני את חלקת דבריו הסדורים, וכנגדו ראיתי בדמיוני את בן-רישא העומד מחמיר וקודר ושמעתי בדמיוני את חיספוס-דבריו הסבוכים, לא היה בי ספק, כי לא הראשון אלא האחרון היה נוצח. ואימתי שיעשעני דמיוני כך, כשכבר היינו במחיצה אחת, באותו חדר קטן בדירתה של משפחת גוֹסקין ברחוב פאוויא בוורשה, שהיה לנו גם חדר-מגורים, גם חדר מזכירות הברית העולמית של הנוער העברי (שעברה לידי לאחר שהניחה ארווין פוגל, הוא משה צפור), גם חדר-זימונים עם אנשי “השומר הצעיר”, מראשי הנהגתו וסניפו בבירה. מעשה שנתקבלה חוברת ‘השומר הצעיר’ מלבוב ובה מאמר של מאצ’ק בורנשטיין, הוא מרדכי אורן, ובו נזכרה הפוזה הז’בוטינסקאית של אליעזר ריגר, וכשקראנו את הדברים האלה הקפדנו על כך, אלא שטעמי הקפדה שונים היו, שאני לא לא נראו לי הדברים משום שפקפקתי, אם הכותב ראה עד-אז את ז’בוטינסקי, ומשום שידעתי כי שמע את אליעזר ריגר פעם אחת בלבד, ואף ידעתי כי בשומעו אותו היה, ככולנו, מלא התפעלות, ואולי התפעלותו היתה גדולה משלנו, שהרי היה אולי הצעיר שבבאי-הכנסיה ההיא, ואילו איש-שיחי לא נראו לו הדברים, שלא הבין, מה ראה הכותב להיטפל למי שהיה מראשי התנועה והניחה משום שהניחה,ובלא ערעור ותביעה הניחה, והוא יושב בארצנו ומשקע כוחו בהוראה ושוקד על חיבור ספר תולדות הדורות האחרונים.

ג אבל בדברי אלה הקדמתי את המאוחר, שהרי תחנות היכרותנו הראשונות היו – בוועידה העולמית הראשונה של הנוער העברי, בוועידת “החלוץ” העולמית בדאנציג; בכינוס החלוצים הגדול בלבוב; בכנסיית “השומר הצעיר” בריטרו שבהרי-הקארפאטים ואחרונה-אחרונה, בעבודתנו המשותפת בווארשה. לעניין הוועידות בדאנציג – הלכתי שמה כשלוחו של “החלוץ” בפולין הקטנה, שעמדתי בראש מרכזו, ונמניתי עם סיעת “הפועל הצעיר” הקטנה, שכן הייתי בימים ההם חבר מפלגת “התאחדות” )ואלה ימים קצרים, שכן כל חברוּתי במפלגה ההיא לא יצאה מגבול חודשיים ומחצה, ומאז לא הייתי, וכנראה שוב לא אהיה, חבר במפלגה כלשהי), ולא הייתי מבאי ועידת “השומר הצעיר”, שנתכנסה באוֹליבה הסמוכה, ולא שמעתי את הבירורים שבה, אך כשנסעתי עם חברי, אברהם יצחק סאַמט (עתה: צמד, איש רמת-יוחנן) ברכבת העירונית, שהיו בה פרגודים בין זוגות הספסלים, שמענו מעבר לפרגוד קול תלונה: חיי, שאיני יודע, מה אותו מאיר יערי מבלבל את דעתנו, ומה הוא רוצה מעימנו. קמתי לראות מי הדובר, וראיתי איש מזוקן וממושקף, הלבוש נוסח באַדן-פאַול, מכנסיו קצרים, ברכיו מגולות, ומגבעתו מגבעת צופים אדירה – היה זה ד“ר צבי זוננשיין, הוא צבי זוהר. משום פסק-הדין החמור הזה חידדתי את אוזני לשמוע את דבריו של מאיר יערי בוועידות שהייתי ציר בהן ואודה, כי היו אלה דברים רוגשים ובלולים, ובייחוד אם הקבלתים לדבריו של דוד בן-גוריון, שהסתירה שבין הרושם שעשו בי תנועותיו בראותי אותו ראשונה בחצר שבאוליבה ובין הרושם שעשה בי דיבורו מעל הבימה בדאנציג, היא פרשה משעשעת לעצמה ואַספרנה לעת-מצוא. אבל אם דבריו של מאיר יערי לא היו ערוכים בתכלית-הבהירות, היו עשויים בבהירות-התכלית, והבנתי כי מתוך גרונו מדברת תודעת ייחודה של תנועה, המוכנה להשתלב, ואולי אפילו להתמזג, במציאות שנתגבשה לפניה, אך אינה מוכנה להשתעבד לה, לא-כל-שכן להתבטל בה. הבנתי לדבריו, ולא יצאו ימים מרובים והנחתי את “התאחדות” (בוועידת "החלוץ: ראיתי עצמי חייב להצביע כנגדה בשני עניינים נחשבים, וכשראש-הסיעה, יוסף שפרינצק אמר לי תמיהתו המהולה תרעומת: הייתכן, השיבותי: ראשית כך דעתי; אחרית, לא המפלגה שלחתני אלא “החלוץ” שלחני), ושבתי ל”השומר הצעיר" וניסיתי לחזור להתערות בה, ונסיוני נתקיים והתמיד כמה שנים, אם כי לא יצאתי מגדרו של כמין דייר-מישנה, עד בוא עת תמורות בנפשי וחזרתי על הראשונות, אך גם היא לא כיבתה אהבת-נעורים. לימים, כשסיפרתי לו לב. כצנלסון על השיבה הזאת, לא הבינני: כבר היית במפלגת “הפועל הצעיר” וחזרת ל“שומר הצעיר”. הסברתי לו, כי ההליכה למפלגה באה משום אידיאולוגיה, שמטרתה היום ובייחוד מחר, ואילו השיבה לתנועת-הנעורים באה משום מנטליות, שסיבתה אתמול ואפילו שלשום, והיא אינה רוצה לוותר על עצמה ולהיבלע בשל קודמתה. ביקש להמשיל עלי דוגמת הוגו ברגמן, שכבר היה שלוח “אחדות העבודה” והנה הוא מראשי “ברית שלום”, ולא עירערתי על עצם ההשוואה, אלא שגם עתה סברתי, כדרכי, כי שורשה של “ברית שלום” בייחודה של מנטאליות, ואילו א. ד. גורדון מאחר לילך מעימנו או אילו מרטין בובר מקדים לבוא אלינו, והיה גורלה של הקבוצה הקטנה, יוצאת מערבה של אירופה, ואולי אף של “השומר הצעיר”, שיש בו גם קירבה לשרשה של הקבוצה הזאת וגם ריחוק ממנה, גורל שונה ואחר. עניינה של השיחה חל בימים, כשנראו סימנים של ראשית השמאלה חדה במחנה “השומר הצעיר” (וכבר אמרתי דרך צחות: מארכס נתגלה באהלי הקיבוצים בזכרון-יעקב) ונשמעו מעל עמודי “הפועל הצעיר” דברי אזהרה תוקפים של יצחק לופבן ושל חיים ארלוזורוב, פירסם ב. כצנלסון ב“דבר” דברי תשובתו של מאיר יערי, אך אמר לי: האומר היום אל“ף יאמר, לפי שורת ההגיון וגזירתה, מחר בי”ת ומחרתיים גימ“ל; והדרדור אל התי”ו יבוא כממילא. ואמנם, יכול היה להיעזר, ואף נעזר, בדוגמה חדה: ההשמאלה בחלקו של גדוד-העבודה, שהביאתו אל מחוצה לארצנו והשיבתו לברית-המועצות. עם זאת השיבותיו דרך שחוק: ומה תעשה, אם מאיר יערי יגיע לתחנת אות גימ“ל ויתעכב בה עשרים או שלושים שנה? שאל: במה כוחו גדול? השיבותיו: במה שכמותו, כ”השומר הצעיר", יש בו קנינים שאינם ענין לויכוח, כדרך שהיו לרבים מבני דור קודם, לפי שהם כמיני מושכלות ראשונים, וראש להם הציונות, הנדרשת הלכה למעשה, והלשון העברית ותחייתה; וכל עוד יסודות אלה הם כדברים הניתנים מראש, שהם מעבר לצורכה של הוכחה, כדרך שאין צורך להוכיח,על שום מה אמי היא אמי, הרי המושכלות הראשונים קובעים את קצבה של ההליכה או המרוצה באותה אלפא-ביתא, ואם אמנם שורת-הגיונה תהא לוחצת ומוחצת, הרי או שישתמטו ממנה באלגנטיות מרובה או מועטת או יערימו עליה, גם עתה באלגנטיות מרובה או מועטת, שגם הדיאלקטיקה כפותה או מופקרת לדיאלקטיקה.

ד ושוב הקדמתי בדברי אלה את המאוחר, אך דומה, כי המוקדם מתנהר מצד-מה מתוכם. כי הנה אזכור את נסיעתנו לכנסיה שבריטרו – שכבנו שנינו על גבי המדפים שברכבת, ומפי איש-שיחי קילחו סיורים, שכבשו את לבי, שענינם היה ענין מי ומי, באישי-ההסתדרות,וכל אחד ואחד נערך ונכרך לו שבחו, על שום תלמודו או על שום תחביבו, החל בדוד בן-גוריון, שלמד משפטים ואפילו תירגם ספר בענינם, וכלה בדוד זכאי, שהוא מומחה לתכונת השמים וכדומה. בזכרוני צירפתי לכך מה ששמעתי מפי השלישיה, מאיר יערי ואבא חושי ואריה ליכטינגר (שבא לעשות עיסקת-טבק עם ממשלת פולין), בשבתנו במלון שברחוב ביאָלאַנסקה בווארשה – הם מגלגלים בשיחתם דרך חירות ואני כעד אילם ושמח לראות, כיצד שיחתם מעבירה את אישי ההסתדרות כבני מרון. אם להודות על האמת, נכוויתי מדיבורם וביותר מנעימתו, שכן האישים ההם נראו כביכול בסנדלי-בית, ואני הייתי מוכן לראותם בקוטוּרנות. אבל תמהתי, כי פסחו או עקפו על אחד מהם, והוא ב. כצנלסון, ומה שהצלתי עליו מפיהם היתה האמירה: הוא האגוז הקשה. ודומה, ההגדרה הגדרה, אלא שניתן להוסיף עליה, כי אם אמנם ב. כצנלסון היה האגוז הקשה של העליה השניה וכוח השפעתה על גלי העליה שלאחריה, היה מאיר יערי האגוז הקשה של העליה השלישית ושל יסודותיה שביקשו לצמצם את כוח ההשפעה הזאת, כדי לשמר את הייחוד המנטאלי שלהם עצמם מפני בליעה והבלעה, ולימים כדי לשמר את הייחוד האידיאולוגי, שבא תחילה כאמצעי לביצורו של היסוד המנטאלי וסופו נעשה יותר ויותר תכלית לגופה, באופן שהעדה נתגלגלה לכת והכת נתגלגלה למפלגה. ודאי, כי הערכתי זו וניסוחה כלולה בהם הנחה, כי אם הבנתי את עצם ההתנגשות, לא קיבלתי את התפשטות גבוליה, ושעל-כן אין אני רואה את התפתחותו של “השומר הצעיר” כפי שהיתה, ככורח יחיד אלא כאחת האפשרויות, והשקפתי, גם לפנים, לא כל שכן עתה, ראתה ורצתה באפשרות המוחזקת לי טובה הימנה. אך לפי שהערכתי וניסוחה לא באו אלא לשמם, ואין בהם לא תביעה ולא השלייה של קבלו דעתי, הריני מחזיר עצמי אל לפני ארבעים ושלוש שנים, ימי עבודתנו המשותפת, כדי לומר, כי כאז כן עתה, הנני סובר, כי תנועת “השומר הצעיר”, עלתה, לאחר גל עליתה הראשונה, על שרטון, חלקה התפרק ועד דקאדנציה הגיע וחלקה התרפק על תמימות-תמול-שלשום, וחבריה בארצנו לא היה בהם כדי להוציאה מכפל-סכנתה, הלכך אם היה איש, שהכריע על התאוששותה, היה זה מאיר יערי, ובמו עיני ראיתיו בימי-הכרעה אלה, שחלו בימי עבודתנו הנזכרת, ואפשר שאילולא הוא, והיתה התנועה הזאת כאפיזודה שחלפה, והכוחות המרובים, עושי המעשים המרובים, הממלאים חללה של ארצנו והם מגופי נופה, היו מתבזבזים אילך ואילך. עובדה זו נראית לי ברורה כל כך, עד שהשאלה, האמנם תודעת הייחוד והרגשתה חייבות היו להוליך לייחוד-לשם-ייחוד, ולא עוד אלא לימים אף לתחום אוריינטאציה, שאין לך אוייבת לכל ייחוד כמותה, ודרכה דרך האינפורמיזציה המכסימלית, היא אמנם, לדעתי, שאלה צדקה, אך החובה הכרוכה בה, אין בה כדי לעמעם את הזכות שבעצם העשייה הגדולה הזאת. ואם אמרתי, כי ראיתי את האיש בימי ההכרעה, שהיו ימי ההכרעה של התנועה כולה וראיתיו בכך בימי עבודתנו המשותפת, לא אמרתי כדי לעשות עצמי שותפה של ההכרעה. לא, אף בימים ההם הבדלי-התכונה שבינינו נתנו אותותיהם אותות – הוא תעודת העשייה היתה לו עיקר, שקבע את מידת ההתבוננות ואף צמצמה ככרחה של העשייה, ואני תעודת ההתבוננות היתה לי עיקר, שקבע את מידת-העשייה ואף ביטלה כצרכה של ההתבוננות. אבל דווקא משום כך דומה עלי, כי עדותי עדות.

ה ועוד זאת, דומה כי מה שקירבנו ביותר היתה האהבה לערי-מולדתנו, מקור עצמנו, שרוחה ומזגה קיימונו במציאות-עמנו והשיבונו למחצבת-עמנו. זכורני לילה, שרובו עבר בסיפוריו על חצר-ילדותו ואגפיה, ולא פסק פיו מפרטי פרטים עד שראיתיה, לרבות האישים שבה – החל בר' אבא אפלבוים שפרנסתו על ריבית והוא שוקד על חיבוריו שענינם חכמי-ישראל באיטליה וכלה בנחום שטרנהיים, שפרנסתו אריזת ביצים והוא פייטן-בחסד-העם, ופזמוניו שענינם: דאס האָט נאָך געזוּנגען דער זיידע מיט דער באָבען (זה עוד שרו סבא וסבתא), או חרוזים נחמדים כגון: שענער ווי שולמית הייסער ווי דער תמוז (יפה שולמית לוהטת מתמוז), או חרוזים הנוגעים עד הלב: און דער ווינט טרייבט דעם מאַרך פון די ביינדעלעך אַרויס (והרוח מבריחה את לשד העצמות) היו שגורים על פי איש שיחי, שכוחו בשיר היה יפה אף מבהיל, ועד-עתה אני תוהה על דרכו לשיר מדברי התפילה: אשר עקד את יצחק בנו על גבי, על גבי המזבח, כשקולו נשמע כמתוך מערה אפלה. דיבורו על עירו בא לו עם ביקורו בה – הוא נסע ליום היאָרצייט של אביו עליו השלום, ושמח בשמחת אמו האלמנה, שראתה אותו מעזרתה מעוטף בטליתו ועובר לפני התיבה, וכן שמח בעצה שהשיא לה להיפטר מן העכברים, שפרצו פירצה בקיר, ותוך כדי סיפור נאנח כאנחתה: אוי, קינד מיינס, שווער צו זיין אַן אלמנה (כן בני קשה להיות אלמנה). תיבות: קינד מיינס נשמעו מוזרות בפיו, שכן לא ראה עצמו צעיר, ואף שכל עצמו היה בן עשרים ושבע שנים, הרי ככל שנתבע למה שלא היה שרוי או רתוי לו, היה מתרעם: וואָס ווילן זיי פון מיר, איך בין אַן אַלטער ייד (מה הם רוצים ממני, אני יהודי זקן). כך שמעתיו בערב ל"ג בעומר, כשנתבקש להיות עם הקן החוגג ברוב תכונה אותו יום באי שעל הויסלה וחוזר ממנו בתהלוכה רבת-אורות, והובאו לנו תלבשות באדן-פאול, וביקש ממני, כי אכניס עצמי לתוך תלבושת זו ויכניס עצמו גם הוא לתוכה, לקיים צרת שניים רבע נחמה, ואני עמדתי בסירובי ואמר גם הוא לעמוד בו ולא עמד, ויצא עם בוקר, ממש כפי שראיתי את ידידנו המזוקן והממושקף בדאנציג, והוא כולו זעף, אך שב בלילה וכולו צהלה. לא ששכח דברי תלונתו: וואָס ווילן זיי פון מיר, איך בין אַן אַלטער ייד, אלא שהפיג את מרירות אמירתם במתק אמירה: וואס טוט מען נישט צוליב די קינדער (מה אין עושים לטובת הילדים), ותוך כדי אמירה צייר אותם ילדים מקץ שנים אחדות, כשהם נלחמים בקדחת ובקשי-אקלים ובלבטי-עבודה, ונראו קהל הילדים השמחים באורי-צבעונין היום כעם הנושא בעול-תעודתו מחר.

ו ימי-צוותא אלו, שהם בחינת פרק מועט ברומן מרובה למדי, לא היו קלים ביותר – האיש חליפות היו ברוחו והמעבר מדיבור שופע ברוח של אמון לשתיקה עצורה ברוח של חשד, כמותו כמעבר מעגמה לחדווה, היו כחזיונות נפרצים, אך לא יכולתי שלא לתמוה, כי כל אלו סרו בדרוך רגלו ברשות הרבים, שנתכנסו בו צעירים שומעי דברו. אך הם ימות-הזהב של נעורינו, שצלליהם חולפים ואורותיהם מתמידים. [ערב פסח תשכ"ז]

מבני אמונה על יצחק צימרמן

א בבואי לספר מה על הידידות שנרקמה בינינו, בין יצחק צימרמן וביני, ושעמדה בסערת התמורות של כיובל שנים, איני יכול לפסוח על ראשיתה, שככל שהיינו נזכרים בה, לא יכולנו לאנוס עצמנו מן החיוך. ומעשה שהיה כך היה: לפני ארבעים ושש שנים עלתה בידינו, בידי חברי הסתדרות “החלוץ” בלבוב, באסיפתה הכללית של אגודת “צעירי יהודה”, לכבוש, בכוח הרוב שבידנו, את האגודה, והשלטנו את עצמנו על אולמיה, באופן שהפכנו את הקומה העליונה לבית-מגורים לנו ואת הקומה התחתונה לבית-לינה, כששולחנות האולם הגדול משכבנו, ולא הנחנו אותו אלא ביום ובערב להרצאות, וחדר מועט למזכירותה של מפלגת “התאחדות”, ומילאנו, כמשפטנו, את החלל רוב מהומה, לצערם ולרוגזם של חברי האגודה, שהיו רגילים להתכנס לקריאת עתונים ולמשחק דומינו ולשיחה בטלה באווירה של נוחות ומתינות ושופי, ומנהגנו מנהג יחפנים (או נאמר: היפיס-שלפני-דור) היה קשה עליהם. הילכך לא נפלאתי, כשמזכירה של מפלגת “התאחדות” ביקשני לסור אליו, שכן רצה, כדבריו, לקיים בי מצוות הוכח תוכיח, וכשנעניתי לו, פתח, אמנם, בדברי תוכחה מנומסים אך זעפים למדי, אלא שעניין התוכחה לא היה כשל חברי האגודה. אדרבה – אמר – יפה בעיניו שימושם של האולמות האלה לצעירים, שבאו מערי-השדה והם מכשירים עצמם, מי במכון הטכנולוגי ומי בבית חרושת “יאבור” ומי אצל בעלי מלאכה, לעלייתם, ואין בלבו על שסידרנו לנו מטבח למעלה ולינה על גבי השולחנות למטה, אלא שאין אנו נוהגים כבוד במדורנו, ואין אנו מטאטאים את הרצפה והיא כגבב של לכלוך וסחי, ובית-הכבוד עומד בקלקולו וסרחונו מתפשט והולך, וכל אלה אין בהם כדי להעיד, כי נדע לבנות בית לעצמנו, לא-כל-שכן לעם, שכן גדול הבית, אך סוד גדולתו בצירופם של מיני קטנות, ובהם נבחנת שלימות, מסירות, אופי.

ב הדגש היה בתיבה האחרונה: אופי, והאיש שאמרה, ושניצב לפני, נראה בעצמו כהתגלמותה של התיבה הזאת, – אופי של חומרה, שאין עמה פיוס. והיא שעוררתני להתגרות בו לאמור: הלא ידעת, כי אין להקיש ממנהגם של גוברין יהודאין ברשות-הרבים, כבית-תפילה, על מנהגם ברשות-היחיד, ביתם ממש; כאן הם נוהגים זלזול וכאן הם נוהגים זהירות, וכדרך הזקנים דרך הנכדים. עתה הרעים כנגדי גבות עיניו והטיח כלפי: כאלה אתם, הזקנים והנכדים, חסידרניה אחת. תיבת חסידרניה דיה היתה להעמידני על כך, כי הניצב לפני אופי החומרה שבו הוא לו לא בלבד תכונת-יחיד אלא גם נחלת אבות, ומדיבור לדיבור, המתיחות שבינינו נתפייגה והלכה, ועמדנו זה מול זה בני מוצא אחד, שכן נתחוור, כי גם הוא, יצחק צימרמן, גם אני מוצאנו מקהילה אחת, היא ז’וליקיב המעטירה, – הוא ילידה וגידולה הקרוב ביותר ואני צאצאה הרחוק קצת, אלא שקהילת המוצא המשותפת לנו היא כמצע משותף, שבו נפרדים שורשינו – הוא ממשפחת העזים שבמתנגדים שבה, ואני ממשפחת החצופים שבחסידים שבה, וזקנינו היתה נטושה מחלוקת ביניהם, שתחילתה גירושו של אבי-זקנתי וסופה שלטונו של בנו, שרדף את יריביו של אבי-זקנתי עד חרמה. סיפורים נתארגו לסיפורים, כגון סיפורו הוא על בוקרה של שבת, כשחסידים כבשו את מבצר יריביהם, את בית הכנסת הגדול, שפרצו לתוכו מתוך צעקות: עת לעשות לד' – הפרו, כדי להצדיק כביכול חילול כעקירת מנעולים, וערכו תפילתם בקולי קולות, שבקעו באמירת ויצמח פורניה וזימרת כתר יתנו לך, וברחובות מתרוצץ דודו-זקנו וצועק: גוואלד, אשכנז איז געשטארבן, דהיינו: אללי נוסח אשכנז מת, וכגון סיפורי אני על דודי זקני, שנקם גירושו של אביו, וכשראיתי בימי ילדותי ונפלאתי על פקעת של גידול שהשתרגה על צווארו ולא ידעתי כי חולי של סרטן הוא, ושאלתיו לתומי: פעטער, וואס האט איר אזא דרויסע דוליע (דודי, על מה לך פקעת גדולה כזאת), השיבני" אין דער גוליע ליגט גאנץ זשלקיוו און לייבוש אפל פאָרפלט זיך אין דער מיטן. כלומר: בפקעת הזאת, מוטלת כל ז’ולקיב כולה ולייבוש אפל (מי שהיה ראש הקהל ויריב החסידים, ובימים ההם לא היה מכבר בין החיים) – מפרכס באמצע. כשהגיעה, לאחר רוב סיפורים – שהיו עשויים להימשך כמים שאין להם סוף, – שעת פרידתנו, נפרדנו כידידים, ואף ידענו שידידותנו תעמוד גם מכוחו של המוצא המשותף ועל אף כוחם של השורשים הנפרדים שבו.

ג לא יצאו ימים מרובים וידידותנו נוספו על תכונתה הסוביקטיבית יותר סמוכות אוביקטיביות יותר. שנינו מזכירים היינו – הוא מזכירה של מפלגת “ההתאחדות” ואני מזכירה של הסתדרות “החלוץ”, והצד השווה שבנו מה שהיה קרוי היום רחש-מרידה על המימסד, שהיינו לכאורה מבצעיו. הוא לא רווה נחת מראשי המפלגה, מהם שלוחי סיים, מהם חברי קהילות שנתפשטו לצד עשיות שונות של בוקי-סרוקי, תחת אשר יתרכזו בעשייה האחת, היא העשייה לבניינה של ארצנו והעלייה אליה. אני לא רוויתי נחת מראשי “החלוץ”, רובם ככולם עסקנים שאומנותם בכך ושלא עלתה על דעתם עליה לארצנו, ושנינו חזקה עלינו השפעתו של אברהם שבדרון (שרון), שדרש להחלטיות של תואם בין העקרונות וההגשמה, שאי אפשר לה בלא קנאות. שנינו אף ניסינו לדרוש את רחשי-המרידה שהתסיסונו הלכה למעשה – אני, שפעלתי בקרב אנשים צעירים יותר, עלה ניסויי בשלימות בידי, שכן הצעה אחת שנשמעה בוועידה ושאמרה, כי מי שאינו רשום בגליוני הכשרה או עלייה, מקפח אוטומאטית זכותו להימנות עם הנהגת “החלוץ”, הבריחה במחת אחת את מיני הנוטאבלים ודומיהם; הוא, שפעל בקרב אנשים קשישים יותר, לא עלה ניסויו אלא לחצאין בידו, והוא אף הניח כהונתו. באמת, היו ערעוריו על מפלגתו, והנהגתה, ערעורים של עיקר – ברוב שנינה היה מתאר את האיחוד של “הפועל הצעיר”, שהיה מהימן עליו, ושל “צעירי ציון”, שהיו חשודים עליו, לאמור: נטלו לו, לאהרן דוד גורדון, חבשו כמין מצנפת לראשו, גררו אותו למה שנקרא מעמד-פראג ואמרו לו: זה ראה וקדש, ואותו שלם וטהור לא הרגיש, כי מערבים מין בשאינו מינו. קשות מהשגותיו על מיני הפרוגרמה, היו השגותיו על בעלי הפרוגרמה, הנפשות העושות והמעשות – משהכיר מקרוב כמה וכמה קברניטים בווינה, בברלין ובתל-אביב, נפער לפניו המרחק בין השיעור המופלג של עסקנותם ובין הקומה המזערה של אישיותם ולא יכול היה להשלים להעדפה המצויה של המוכשר על הכשר, ואיפכא מסתברא, פרש מעסקי ציבור, תחילה מתוך שהתנה כעין תנאי לעצמו: בארץ-ישראל שאני, אך בבואו אליה ובראותו כי העסקן-פסקן שבה לא נשתנה ביסודו מכפי שהיה בגולה, עשה תחילה משהו במזכירות “הפועל הצעיר”, ועד מהרה פרש גם ממנה.

ד על דרך ראייתו, שינקה מאופיו האינדיוידואלי ומנחלתו המנטאלית, עמדתי בשני זימונים מיוחדים עמו – הזימון האחד היה בעיר מולדתו, ז’ולקיב; הזימון האחר היה בעיר מגוריו, בדרוהוביטש. לעניין הזימון הראשון – הוא נמשך כל היום כולו, שכן באתי לדרוש ברבים, אבל לפי שאותו יום יום בחירות היה, נתבטלה דרשתי, ושוטטנו בעיר ואגפיה, וביותר על ההר, שאומרים עליו כי שמו ניתן לו בידי המלך סובייסקי, שראה את יפי-הנוף מעליו, קרא: הא-ראי (הו, גן עדן), וכן מספרים בו, כי בו היה מטייל ר' נחמן קרוכמל ורוקם הגיגיו, הגיגי “מורי נבוכי הזמן”. השיחה שבינינו גילגלה בעניין-העניינים – עלייתנו לארצנו ועשייתנו בה. ספקותיו, אם ראוי לשכמו תנו לצרף עצמנו לפורמציה קיימת ועומדת גברו והלכו, וביקש אחיזה בתכנית שעלתה לפניו – להעמיד קבוצת אנשים, שפרנסתם על עבודה בנמלה של יפו, ואף מצא מסייעים למעשה, וביקש חברים לה. לא אומר, כי עקרונות שנתבררו לו לימים, ועיקרם עקרונות אמונה בערכים מוחלטים המחייבים מערכת מצוות שערבותה במציאות של מצווה, כבר נתחוורו לו אז, אך תחילת הדרך אליהם כבר נסתמנה ברוב זהירות ובמעט בירור. אם לדקדק ניתן לומר, כי הלאו היה לו בחזקת ברי, בעוד ההן עודו בחזקת שמא – הוא שלל לחלוטי-חלוטין את האמונה בישועה, שתבוא לו לאדם מידי אמונה בעצמו בלבד ומתוך תפיסה של עצמו כערך עליון שאין למעלה ממנו, והילכך נפסלה לו האמונה,שנתרווחה בימים ההם היא האמונה של ק ex oriente lux, הלא היא המהפכה הבולשביסטית, ובעיקר נפסלה לו על שום יסודה, הוא יסוד המטריאליזמוס. והיא הנסיבה, כי עד-מהרה גבה טור בינו לבין “השומר הצעיר”, שנחשב לו רב יותר משאר גופים בציונות סביביו, ולא אמר לילך אליו ועמו, אף שאנשיו היו קרובים לו מכמה צדדים, והיה נוהג בהם מידת-כפל: מוקיר את האדם ופוסל את שחו, והגה בהליכה עצמית של חבורה קטנה, העומדת על עצמה. לעניין הזימון האחרון – אף הוא נמשך כמעט כל היום כולו, שכן באתי להתרות עם חבורת “השומר הצעיר”, וראש להם הושא (דב) מינצר, שעמדו לעלות בקרוב, ואף עתה, בשבתי בדירתו, שבנו להם הוא ורעיתו, גינקה לבית נאכט, והיא כדירת-עראי, שכן עמדו אף הם לעלות בקרוב, גילגלה השיחה שבינינו באותו עניין-העניינים – אמונה היתה בו, כי הושא וחבריו יצטרפו לחבורה הקטנה, שחש בהם אחים אם לא לפרטי-דעתו, הרי לכלל-רוחו. לא, החבורה לא קמה – כל שקווינו שיתלכדו בה לא נתלכדו, אברהם שרון הלך לירושלים, להקים את מפעלו, מפעל האוטוגרפים והפורטרטים, הושא וחבריו הלכו לקבוצת מאיר יערי וסופם בקיבוץ מרחביה, אני הלכתי לקיבוץ עליה א' בבנימינה, וכשנפגשתי בראשונה בארצנו עם יצחק בבית אלפא, וירדנו מעל הר-הגלבוע, דיבר בשבח אנשיה ודומיהם ובגנות דעותיהם המבשילות והולכות, והמרחיקות אותם יותר ויותר ממחצבתם ומקרבות אותם יותר ויותר לבארות-לא-להם. ועיקר תמיהתו וזעפו היה עלי, שאני נותן ידי לכך, אף שאי אפשר שלא אדע, כי אפילו אומר אל“ף ובי”ת לא אוכל לומר גימ“ל ודל”ת, וממרחק הימים איני יכול שלא להיפלא, עד-מה הרחיק לראות, שיגיעתי להיאמן למחנה “השומר הצעיר”, נמשכה כמה וכמה שנים, ואף עדרתי עמו במערכה אחת, עד ששוב לא יכולתי להעלים מעצמי, כי בכל אותה שייכות לבי בל עמי ומחוץ לזיקה אני עומד. אמת הוא, יצחק, היה מתגרה בי לאמר: היא הצרה שלא ידעת להוגביר אמיתך הפנימית על כמה אמיתות חיצוניות, עד שהיא עצמה גברה עליהן, ואך לימים כשדיברתי על הקונוורסיה שלי ברבים, פסקה במקצת התגרותו. וכשם שבתקופת ידידותנו ראשונה חזקה עלינו השפעתו של אברהם שרון, כן חזקה עלינו עתה השפעתו של משה אהרן וייזן, שהצד השווה שביניהם הוא לא כל-כך בדעותיהם ובמידת הקירבה לדעותינו, כמו בשלימותה של האישיות, שהיא ואמונתה מיקשה אחת. אולם אם כוח השפעתו של אברהם שרון עמד לנו כדי תכניתה של חבורה, אך לא כדי הקמתה, הרי כוח השפעתו של משה אהרן וויזן עמד לנו לא בלבד כדי תכניתה של חברה, אלא גם כדי הקמתה וכאן היה יצחק הנפש החיה, ראש העושים והמעשים. תולדות החבורה, שתחילת-כינויה “חזית המאמינים” וסופו “בני אמונה”, היא פרק לגופו ועתידה היא שתסופר ברבים – עתה דיינו בציון, כי היתה זו כמין לוג’ה, שנמנו עמה אישים רבים ושונים – מהם אליעזר שטיינמן, אברהם קריב, שלמה שפאן, יצחק יציב, – והיו קרובים אליה אישים רבים ושונים – מהם א. א. קבק, ישעיה לייבוביץ, נתן חפשי – וזימוניה, בכל שבת ושבת, במשך כשנה תמימה, דברי בירור ממצים בכבשונם של בורא ונברא, והימים ימי הרת עולם ורישומה נמשך גם לאחר שהחבילה נתפרדה, ודומה שרושם רשומות העתיד לבוא יראה בחבורה זו את ראשית המיפנה הגלוי של האינטליגנציה העברית לעבר מקורות האמונה. אמרתי: המיפנה הגלוי, כדי להטעים כי לדעתו של יצחק ההתכחשות שבגלוי לחוד והדביקות שבסמוי לחוד, שכן לדעתו גם הכופרים במקורות-האמונה אין בכוחם לעשות אפילו עשייה קטנה לטובה אלא מתוך שהם יונקים ממקורות אלה, אך ככל שנמשכת והולכת ההכחשה בכך הם נסתמים והולכים, והילכך דין להביא לידי כך, שמציאות היניקה שבסמוי תהא תודעה שבגלוי, באופן שהסמוי והגלוי יהיו אחד. והוא היה מושל משל – נהר שמרוצתו מתפרנסת מי-המעין המתגברים והולכים והוא מכריז כי הוא ניזון לא מהם ורעננותם, רעננות-תמיד, אלא ממיני המים התפלים העומדים סביביו, אין הכרזתו משנה את האמת,אך אדם שרוחו מתפרנסת מאלוהיו והוא מכריז כי היא ניזונית מאליליו, הכרזתו עשויה לשנות את האמת, כמידת הכחשתו בה, והוא אמנם כנהר שהפסיק חיבורו למעיינו החי והוא מנסה בחיבור לצינור צמוק, בתחילה הניתוק עוד מפעפעים בו קילוחי-מעיין ומתקיימת בו חוקת הבריאה, אך סופו מרחיב החלל שבינו לבין מקורו והשטן בא ומרקד ומפזז לתוכו.

ה חברי “בני אמונה” נתפזרו מי לכאן ומי לכאן, אך הנפש הפועלת, יצחק צימרמן, לא שקט במכונו, הלך אל כמה חבורות של מבקשי אמונה, ולא נח עד שעשה מעשה, והוא ייסוד בימה למחשבת-האמונה “פרוזדור”, ואף שנמצאו לו מסייעים – שמואל הוגו ברגמן, יוסף עמנואל ואני – הרי ביסודו-של-דבר מפעלו הוא, ועיקר זכותו היא בשמירה קפדנית על רמת הבימה, שלא תהא פרוצה לדיבורי-כלאיים ולדוברי-חצאין, וגדורה במי שמקיים בחינת לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ובגלוי. ומי שלא ראה אותו במסירותו הנאמנה לבימה ולקיומה – שידע לגייס לה תומכים מעברים, גם אם ברר בהם, שיהיו יאים למפעל והמפעל יאה לו, לא ראה אדם הנושא בעולה של עשייה והוא מצניע את עצמו בשוליה. בתקופה זו, תקופת ידידותנו האחרונה, חזקה עלינו השפעתו של פאול אנגלמאן, שהציבור מכירו ממסותיו של ידידיו קארל קראוס ולודויג ויגנשטיין, והקרובים אליו הכירוהו כאישיות נפלית שמתוך אור-אמיתה היא כאור-שממילא לאחרים. עמידתו של יצחק בפני מי שנחשבו לו מוריו, איש איש בספירתו – אברהם שרון בספירת התביעה המוסרית המוחלטת, משה אהרן ויזן בסיפה האמונית של היחיד ומצפונו, פאול אנגלמאן בספירה המחשבית וטהרה – לא היתה כעמידת המקבל בפני הנותן, כי לאמיתו-של-דבר הוא עמד על עצמו, על אופיו המוטבע ונחלתו המוטבעת, אך קיים בחינת עשה לך חבר וקנה לך רב, שאפילו מי שהוא עצמו חבר ורב צריך לחבר ורב, ולא כדי להימלט למקלט הקל של פולחן זולתו, אלא בעיר כדי להיחלץ ממלכודת הקשה של פולחן עצמו, ובהיותו מבחין-עד-דק בטיבם של איש ואיש השכיל לבחור במי שראויים לתארים של חבר ורב, לא בלבד בעיניו שלו עצמו אלא בעיני הרבים, גם אם דרכו היה שלא לשאול לדעת הרבים, אלא לדעתו שלו בלבד. עד היכן הדברים הגיעו למדתי משיחתנו הרווחה ההיא על ההאראי – אותו יום הכרתי פנים את העילוי, שלדעת הרבים נתנוול, הוא בנימין גריל, ולדעתו של יצחק היה מאנשי-מעלה, ולימים נתעוררתי להתחקות עליו ועל חייו, וחיברתי עליו ספרי “כוכב נידח”, ואמנם אך בהארתו של יצחק, הכרתי אותו עילוי מפנימו, כשכל סיאוביו הממשיים והמדומים נושרים הימנו, הוא נפש שלימה עם אלהיה, אמיתו ומוסרו, ולא בא ספרי, שיצחק עוררני לכתבו, אלא לאמת את מאמרם: אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. ומה היה בו – שאל יצחק והשיב – היה בו מה שהיה במי שהיה חביב עליו ביותר, והוא, כלשונו: אונדזער רבס אייניקל, כלומר נכדו של רבנו, והכוונה לאדם ביקר, האציל שבדור, – צבי פרץ חיות, שהיה כידוע נכדו של ר' צבי הירש חיות, ששימש ברבנות בז’ולקיב. ומי שלא ישב במרומי ההאראי ולא שמע את בנימין גריל ויצחק צימרמן מדברים במעלותיו של אותו חכם וצדיק, לא שמע על אמונת חכמים ואמונת צדיקים מימיו. והעיקר הוא בקו הדיאלקטי: יצחק, המאמין בצדיקיו, זכר תמיד את הכתוב: וצדיק באמונתו יחיה, באמונתו שהיא שלו עצמו, ושאינה סומכת אלא על עצמה. [אדר ב' תש"ל]

איש לחשבון עולמו על יעקב ידידיה א שלוש תיבות אלו כלולות, כידוע, בשירו הקטן של ח. נ. ביאליק “שחה נפשי”, ושנכתב, כידוע, למחרת יובלו החמישים וכמענה לרוב התכונה לו ולמעט ההמולה בו, ולא הזכרתין עתה אלא משום שהיו כמנגינת-לוואי לפגישה אחת, פתח פגישה אחרות, עם אברך יפה-תואר ונעים-הליכות, בהיר-שיער ונהיר-עין, – פעמיים או שלוש פעמים, שילב במרוצת השיחה את שלוש המלים האלה, ושילבן דרך הדגשה, הנוהגת במה שהוא בחינת רישא וסיפא כאחת. בשעת-הפגישה ההיא לא נצרר עוד השיר במגילת-ספר, והיה ידוע לנו מפירסומו מעל דפי “העולם”, שיצא בברלין, ומקוטן-שיעורו וגודל רישומו נשתגר על פינו, פי צעירי-העברים, כשם שנשתגר גם נאומו הנודע של המשורר בקונגרס-הציונים, שהשמיע בסביבי הימים ההם: ועד-היכן השפעתם הגיעה, אתה למד מכך, שקצת מילות-השיר וקצת קטעי הנאום נעשו להם לאותם הצעירים, וביחוד החלוצים שבהם, כמיני סיסמה, ועיטרו בהם איגרותיהם ועלוניהם. כארבעים שנה יצאו מאז השיחה ההיא עם מי שנקרא בימים ההם קובה פרוינד ונודע לימים בשם יעקב ידידיה, אך הרגשת-החג, שהיתה עמי, כששמעתי מפיו מה ששמעתי, עודה מהמה בי עתה, והרגשה זו טעמה ונימוקה עמה: – אנו הצעירים שעשינו במערכות “החלוץ”, נהנינו הרבה מעזרתם של חברינו הגדולים בחכמה ובשנים, אך נהגנו בהם בחינת כבדהו וחשדהו – הלא הם ובייחוד אלה שנראו לנו מורי דרך שקדמו לנו, חברי “צעירי ציון”, לימדו אותנו, בייחוד הדור שלאחריהם, תלמידי הגימנסיה הצעירים מהם, אם ב“פרחי ציון” אם ב“השומר”, לתת את נפשנו על היסודות, שהם כשלושה שהם אחד – העם, הלשון, הארץ – והנה ראינום מעדירים מחייהם, הלכה למעשה, את האחדות הזאת והיו בעינינו כמי שחתמו על שטר-אמונים משולש ולא הביאו אלא קצתו על גיבויו. ודאי שידענו את הכלל הגדול והמר, שיצא מלפני אברהם שבדרון (שרון) שנמשכנו לו הרבה, הלא הוא הכלל: גדולי אויביה של הציונות הם הציונים, אבל כשם שעיננו ראתה את הכלל הזה בנצחונו, כך לבנו ביקש לראותו בכשלונו. ואמנם, לשמחתנו ראינו אותו כלל בכך כשקצת מחברינו, הגדולים ממנו בחכמה ובשנים, נתעוררו להיאמן לשלישיה ולקיימה עד-תום. מה תימה, כי אותה פגישה, שבה ראיתי בהתעוררות כזאת ושמעתי את טעמה ונימוקה מצומצמים על שלוש תיבות של שיר-המשורר: “איש לחשבון עולמו”, נחרתה בי לזכרון שהוא כיין הטוב.

ב חס לי לקפח זכותם וזכויותיהם של “צעירי ציון”. היתה זו תנועת-נוער טהורה ותמה, שפעלה בתוך מציאתם של יהודי-גליציה, שמילאו את הגימנסיות את בניהם לעשותם עורכי-דין, רופאים וסופלנטים, והללו, הבנים עלולים היו, מחמת כמה וכמה גורמים, לריחוק מהוויית עמם, מהיותם פרוזים גם לסכנת האדישות גם לסכנת הטמיעה. מאות חוגי הסתר, שבהם היו אלפי תלמידי-הגמנסיות מתחזקים ומתחסנים בחיבורם לעמם, תולדתו, לשונו וארצו, ודאי שהמעיטו את הסכנה האחת, כשם שהמעיטו את הסכנה האחרת, אלא שהמעטת סכנה אינה ביטולה, בייחוד אמורים הדברים בטמיעה-שממילא, שעליה העמיד אותנו שלמה שילר, ואף הראה אותה קשה יותר מטמיעה-מדעת, ואפילו מטמיעה-שבתכנית. ואמנם, אך סומא יכול היה להתעלם מגדלה של סכנה זו – הנה הציונות, הדוגלת בשלשה יסודותיה הגדולים, כובשת והולכת, עד שנעשתה, בה בגליציה, כפלגה שהמחר כמעט כל-כולו שלה – אבל הטמיעה בקרב האינטליגנציה הציונית עושה את שלה, וסימנם המובהק – לשונם, לשון-לעז, גם באהלם גם בצאתם; ומתוך שהלשון, היא שמש גדול של התרבות, הרי פירושה של לשון-נכר תרבותית-נכר, ומה איפוא הועילו “צעירי ציון” בתקנתם? אמת, מקרבם יצאו אחרי מלחמת העולם הראשונה, עשרות-עשרות מורים עברים, שעליהם עמדו רוב מפעלי-החינוך וההוראה בפולין, לרבות פולסיה ווהלין, כשם עליהם עומדים עד-עתה כמה מפעלי-חינוך והוראה בארצנו. והיה זה חזיון מרהיב לראות,איך עשרות-עשרות אלה הניחו את תלמודם באוניברסיטאות או שינו את כיוונו והלכו להיות מורים בגימנסיות עבריות, ולא מעטים מהם, שלימודם בחוגים היה גם בחינת גירסת הינקות. וכן אמת, כי מקרבם יצאו מלבד המורים אף עסקנים וסופרים, שעשייתם בהוויה עברית; אך מה נעשה ומעמדו של עתון הציונים היהודי “טאגבלאט” היה בכל רע, ומעמדם של עתוני הציונים הפולניים “כווילא” בלבוב ו“נובי דז’יניק” בקראקא עלה כפורחת, והם-הם העדות הקשה והמכרעת לכוחה של טמיעה שממילא. ומי יכול היה לראות חזיון זה ראייה סמוכה וקרובה כקובה פרוינד, שעבד במערכת העתון האחד ובמערכת העתון האחר, ולא יכול שלא להקשות ולחזור ולהקשות את הקושיה החמורה: מה יהא על מורשתם של “צעירי ציון”? והקושיה הזאת שיישובה נסמך לה הלכה למעשה, היה עניינה של השיחה הראשונה בינינו – הסתדרות “צעירי ציון” כבר לא היתה, הרי כחמש שנים קודם התאחדה עם ההסתדרות הסקאוטית “השומר” ופרי האיחוד – הסתדרות “השומר הצעיר”, שחבריה קבעו דרכם כדרך ההגשמה, ואף קיימוה וגל עלייתם הגדול לארצנו, הוכיח; ודווקא בימים ההם היתה נתונה למשברה החמור ונלבטה הרבה עד שנמצא לה מוצא. אבל אם הסתדרות “צעירי ציון” לא היתה – אלפי חבריה היו, והטובים שבהם לא יכלו להקשות כאותה קושיה שהיקשה איש שיחי, אבל אך מעטים ישבו אותה כמותו בדברי המשורר: איש לחשבון עולמו, וספק הוא – הסביר – אם ניתן למצוא יישוב טוב הימנו, שהרי שלוש תיבות אלו כללו הכל, תיבת האמצע חשבון – היא נפש נוער ותנועתו הראוייה לשמה, לא כל שכן לפי ההגדרה של בובר: הנוער הוא שאנסת-האושר הנצחית של האנושית; לימינה תיבת איש – כל יחיד ויחיד נושא באחריות, כאילו אין לו לחשבון אלא סילוק חטא על ידו בלבד; ולשמאלה תיבת עולמו – אף שהדברים אמורים בעולם כולל, עולמה של האומה, – חייב איש ואיש לראות עולמו שלו, כאילו כל עולו עליו בלבד.

ג גדול כוחו של משורר, ששורה אחת של נעשית תורת חיים וטעם חיים, גדול כוחו של מי שאותה שורה אחת נעשתה לו כך. אין בידי לומר כיצד עשה האיש את חשבון עולמו,לתחנותיו, שכן ראיתיו כבר בסיכומו – כמותו כחבריו המעטים, שהתלכדו לחבורה, עמדו בתוך תוכם של חיי-מעשה והיו מחוברים בהם ברוב חוטים והנה ניתקום והניחו כהונות ומשרות ועסקים ועשו אותה חבורה, היא-היא קבוצת שילר. אך אם אין בידי לפרש דרך חשבונו לתחנותיה, יש בידי לרמוז עליה, שכן הוא עצמו הרמיזני על כך פעמיים – פעם אחת בלבוב ופעם אחרת בתל-אביב: בשתי הפעמים גילגלנו בשאלה אחת – תנועת הציונות העמידה לכורחה ולצרכה, בלשונות לעז, ספרות רבת כלים – עתונים, מאספים, ספריות – וסופר של ממש בכל אלה לא מצאנו. לא כתשובה שהעלתה לנו שיחה ראשונה היא התשובה שהעלתה לנו שיחה אחרונה. תשובה ראשונה שגילגלה בכמה דוגמאות של סופרים ציונים כותבי פונית, אמרה: ציונותם לא היה בידה לדבקם ללשון עמנו, אם עברית אם יידיש, ולעשותה לשונם, אך היה בידה לפוגג את חיבורם לשרשי העם, שלשונו לשון פיהם ועטם; תשובה אחרונה, שגילגלה בכמה דוגמאות של סופרים כותבי פולנית שישבו, בימי מלחמת העולם השנייה בארצנו ולאחריה עזבוה, אמרה: הציונות הממשית מתוך שלא היה בידה לדבקם ללשון עמנו ולעשותה לשונם, לא היה גם בידה לחברם לארצנו והביא דוגמאות לשתי התשובות: אחת: לו יוליאן טובים ציוני, היתה ציונותו עומדת לו למיפגע בדרכו אל Kwiaty polskie; אחרת: הוכחה קיצונה הוא רומן בראנדשטטר, בעל Królestwo trzeciej świątyni כלומר: מלכות הבית השלישי, וסופו כסופו. ההבדל בין שתי התשובות הוא כהבדל שבין חזיון שלפני המיבחן המכריע ובינו לאחר המיבחן המכריע – לפני המיבחן היתה עוד השתעשעות באפשרות של מחול בשתי חתונות, לאחריו חסל כל השתעשעות ובדומה לה. אתה יודע –אמר לי – אימתי נעשה אברהם שבדרון מה שנעשה ומי שנעשה, כשעשה מה שלא עשו שכמותו – כששבר את עטו, עט לעז ולא הרימו עוד. העירותיו על ההבדל בין הדושן המוחלט של בעל Mauschelpredigt ובין הצומק היחסי של בעל “ולנרצעים”, אמר: הגרמנית היתה אמנם מלבושו ובו אפשר צבעים הרבה, מהם שאולים, אך העברית שלו היא עורו ובו אי-אפשר אלא צבע-טבעו והעיקר: איננו שאול. ודוק, דברים אלה אמר מי ששבר את עטו עט-לעז, גם הוא, ונטל בידו עט-ביתו, וקיים בו בחינת וגמגומו עליו אהבה, שמתוך גמגומו הגיע לשיחו, שיח-השדה, שדה-יהודה.

ד קריאת הקבוצה שהיה במייסדיה, על שמו של שלמה שילר היתה מקרה-לא-מקרה. מקרה – הלוח הקרוב כאילו עורר את חברי הקבוצה לכך, שכן פטירתו של האיש חלה זמן מועט לאחר בואם לארצנו; לא מקרה – הלוח הרחוק כאילו עורר את חברי הקבוצה לכך, שכן נחשב האיש, וכדין נחשב, מורם ורבם של מורי “צעירי ציון” ורבותיהם וכל שהיה בו בקרב צעירי-הציונים מרצינות תפיסה ומישרות קיומה ינק ממסורת עשייתו בקרבם. ההתעוררות הזאת, להקים ציון חי בקריאת שמו לקבוצה, המיוחדת בתולדותיה והרכבה, נסתייעה גם בהכרה, כי תרי שלמה שילר הווי: האחד – בגליציה, ההוגה הנועז הפורש בתנופה מגילתו הגדולה, והאחר – בארצנו, המגשים הצנוע המקפלה בענווה וממירה במגילות קטנות; כשם שאותה התעוררות הסתייעה בהכרה, כי גם לגבי חברי הקבוצה תרי שלמה שילר הווי: האחד – בחינת מציאות והאחר בחינת אגדה, שאינו דומה זקן חברי הקבוצה, בוכשטאב-אביונה, עליו השלום, שישב לפניו ולמד מפיו, כראובן אהרן מאיר עליו השלום ששוב לא ישב לפניו ולמד על פיו; אולם כקו-חיבור בין הקצוות היה יעקב ידידיה, שמציאותה מורה ואגדתו נמזגו לו מזיגה של קירבה שיש בה את הריחוק ושל ריחוק שיש בו מן הקירבה, היא-היא מזיגת-הביניים, שהיתה מכלל אופיו וניכרה בהנהגתו. בדיקת רישומו של שלמה שילר, המוליכה לשחר-נעוריו של תלמיד-תלמידו, יעקב ידידיה, מוליכה ממילא לסביבתו הציונית בעיר מולדתו לבוב, ומתוך קטעי-שיחו ניתן לציין מי ומי באישיה היה בנותן-השפעה על הנער הצעיר, ההשפעה שהיתה בחינת גרגיר שנסתר ימים הרבה עד שעלה מסתרו ועשה פרי. פעם אחת, כשנתגלגלו הדברים על התכונה הציונית בגליציה בעשור שקדם למלחמת העולם הראשונה, ונזכרו מיני עשיות שבאו ברוב התלהבות, למן סערת הבחירות שהביאה את שטאנד לפרלמנט, דרך מיפקד-האוכלוסים שהביאה מאות לבית-הסוהר על שום נאמנותם ללשון היהודים עד ליום העברים וכדומה, העיר: צעירות התנועה וצעירות לוחמיה נתנו בה אופטימיות רבה, ועל רקעה דווקא בולטת, דמות הקסאנדרה של אברהם קורקיס רואה הנכוחה, שנאמן לדעתו, כי במלחמה שבינינו ובין שכנינו, שאנו יושבים בקרבם, אי אפשר שלא ניפול, אלא אם נבגוד בעצמנו ניפול כנבלים ונאבד ואם נאמן לעצמנו ניפול כגיבורים ונינצל, והנאמנות לעצמנו מחייבת חלוקה נכונה של האנרגיה שלנו – מיעוטה למקום שבו אין אנו יכולים להיות אנו עצמנו, היא הגולה, ורובה למקום, שבו אנו יכולים להיות אנו עצמנו, היא ארצנו. והציונות – סיים ידידיה באנחה, – עשתה בדיוק את ההיפך. פעם אחרת, כשנתגלגלו הדברים על גלי העלייה מגליציה, דיבר על שני האחים המצוינים, יהושע ויעקב טהון, בני עיר מולדתו, לבוב, אמר: הגדול באחים, השנון והמזהיר, הלך לרבנות נאורה בקראקא, הלך לסיים לוורשא, וביזבז כוחו ברוב דברים, מהם שנשמעו על אזניים ערלות ולבות ערלים, והצעיר העמום והאפור ממנו, הלך למשרד הסטאטיסטי בברלין ואחר כך למשרד הארצישראלי ביפו ולחברת הכשרת-היישוב בירושלים ועשה בוועד-הלאומי, רכש קרקע ובנה יישוב. הזכרתי מה ששמעתי על שני האחים: אחד חכם אחד תם; צחק ואמר: יש והחכם הוא התם והתם הוא החכם. [אייר תשכ"ג]

אור צנוע על רבקה ברעם לבית יגר

א בימי ילדותנו הרחוקה, ימי השלווה הפּוֹתה, שלא ניחשה את בוא הרעמים, לא היה זה כחזיון נפרץ בסביבת-גידולנו שבצילה של מלכות-בית האַבּסבּוּרג, כי צעיר מן הצעירים, ששיעשעו את עצמם בחלום-ציון, יקום וידרוש משאת-נפשו הלכה למעשה. אחד בעיר ושניים במחוז נגע בהם גל העליה השניה, כשעבר פה, בדרכו מעבר לגבול, ונמשכו גם הם בשטפו. ודוק: צעיר ולא צעירה. לא כי האשה בת-גליציה חסרה מספר העליה השנייה. אדרבה, חובה היא להזכיר את המעטוֹת, שנחלצו ועלוּ בימים ההם, ונפרשׂ מעליהן כמין דוֹק של פליאה וחיבה – הרי בת עירנו האחת, שרה ברכה, שהלכה עם בן העיירה ברסטצ’קוֹ, חיים צימרמַן; הרי בת עירנו האחרת, לינה אַנדומן שהלכה עם יהושע אָקר; הרי בת עירה האחת, שרה בראַט, שהלכה עם יעקב טהון; הרי בת עירה האחרת, דינה רייציס, שהלכה עם אליעזר מאיר ליפשיץ; הרי בת סניאַטין, לאה רוזנקראַנץ, שהלכה עם יוסף זליגר; והרי אחרות, והצד השווה שבהן, כי בנוּ אחת אחת בית – מי בגליל ומי בשפלה ומי בירושלים, ומכוחו של הבית הזה היתה העליה הקטנה הזאת כדבר-של-ממש. לוּ נכתבה תולדת הנשים האלו ונפרשׂה לפנינו מגילה, שלא נחסר ממנה יסוד-הגבוּרה – כוח-העקירה מתוך סביבה אחת; כוח-הנטיעה בתוך סביבה אחרת, ביתר דיוק: הכוח לברוא סביבה אחרת, הווי אחר, אווירה אחרת, כי היתה זאת תמורת-חיים, שעיקר מעמסתה על האשה – עקרת הבית, אם הבנים. אבל המגילה הזאת, אפילו לא ייכתב בה כתוב וחזור: פלונית הלכה אחרי פלוני, שכן ידענו מפי עדויות ותעודות, עד מה עצם העזת-העליה והכרעתה היתה בזכותה, הרי ייכתב בה כתוב וחזור: פלונית הלכה עם פלוני. לאמור, בימי ילדותנו הרחוקה, ימי השלווה ההם בסביבי-גידולנו, לא מצינוּ, כי תקום נערה ותעז ותעלה לארצנו, כדרך שהעזוּ חברותיה ובנות-גילה מעֵבר לגבול, בעיירות ליטא או בּיאָלוֹרוּסיה. ואפילו נמצאה יוצאת מן הכלל, לא היה בה אלא כדי לקיים את הכלל. מה שאין כן בימי-נעורינו, שבהם נשסעה השלווה הפּותה ונסערנו, ואף רב-יתר משנסערו בדור שלפנינו – בני הנעורים מעבר לגבול. ולא עוד, אלא הנערה, שעלתה מסביבת-גידולנו, נעשתה עתה חידושה, ואולי יסודה, של העליה. הרבה עשתה מלחמת-העולם, לא פחות ממנה עשתה העקירה והטלטול; הרבה עשתה רוח-המהפכה בעצם-המלחמה ומעשה המהפכה לאחריה, לא פחות ממנה עשתה תנועת-הנוער –חינוכה התם, מעשה-ידי-עצמה,הוא שהעלה גל-נעורים אדיר – הנער כוחו והנערה זיווֹ–שנישא בסערה לחופי ארצנו.

ב כשרטוט הזה של הרהור וזכר מסתמן כמאליו, ככל שנסתם הגולל על מעגל החיים של רעיות נעורינו, וכן נסתמן כמאליו למראה קהל הדוממים והאוננים שניצבו לפני שנה, ברחבת-האֶבל, נוכח ארונה של רבקה ברעם לבית-יגר, מראשונות העליה ההיא, שנעקרה על סיפה של שנת החמישים לחייה. כמותה, כרוב ההולכים אחרי מיטתה, הכרעת-חייה חלה באותה שנה ומחצה שבין שלהי מלחמת העולם הראשונה ובין פתח העליה השלישית – שנה ומחצה, שבהן היו רוב קהילות מזרחה של גליציה כחטיבות חיים בדלוֹת ובדולות. באותם ימי הרפובליקה האוּקראַינית, נעשו הציונים בבת אחת כשליטים ברחוב-היהודים, שנתגלה, עם התנאים המיוחדים האלה, כמיצר לפנים ממיצר. ויותר משנתגלה כך לדור המגוּדלים, ששיעשעו את עצמם בזיקוקי-ההשלייה של אוטונומיה, נתגלתה לדור הצעירים, ילדים ממש, שהשׂכּילו, לתומם ובתוּמם, לברוא לעצמם, בתוך המיצר הזה, עולם מלא. הלוקאל, כפי שנקרא אולם הכינוס של קן “השומר הצעיר”, היה לא בלבד בית-מפלט מפני ההוֹוה, אלא גם, ובעיקר, בית-מנוֹס אל העתיד, יתר-על-כן: בית-חישוּל לו. דור המגוּדלים, והכוונה לציונים שבהם, היה ודאי להם כי אין כאן אלא כדרך הכתוב: ישׂחקוּ הנערים לפנינו שעל כן נפתעו לא במעט, בראותם לימים והנה המשחק אינו כמשחקם שלהם – “שׂפה ברוּרה” ובוּלי קרן קיימת או קופסתה ותערוכת “בצלאל” וקריאת “די וועלט” וכיוצא בהם, – אלא כדרך האימרה: השוטה חושב את הענין ברצינות. דהיינו, הם באמת נודדים לוינה ולפרשבּוּרג ומתענים שם, עד שהם יורדים לאניות ומפליגים. בקיצור: הם הולכים ממש. והעיקר: הן הולכות ממש. ודאי, מה שנעשה, או כדרך שנעשה, באותה שנה ומחצה, בלוֹקאַל בעירנו, נעשה בלוֹקאַל בשכנתה, בזלוֹטשוב הסמוכה. אלא ששם היו קצת גורמי-סיוע לפעילות-יתר, שהדיה נתגלגלו אלינו – שם נוסד שבועון יהודי; שם הוקם סימינאר עברי; והעיקר: שם נעשתה מידת-חלוציות גם ממידתם של שאינם-צעירים. וראש עושים ומעשים ד"ר אברהם שבדרון, שמינה את עצמו שמַש-בית-הספר, וכדרכו היה מופת של אוֹמר ועושה. הוא גם לימד שיעור –שיעור-בית-הספר, וכדרכו היה מופת של אומר ועושה. הוא גם לימד שיעור – שיעור-הבחנה בין ציונות מושׂכּלת וציונות קנאית, ומסותו, שהעמידו את קו- ההבחנה הזה על חוּדוֹ, פירנסו לא במעט את רוחו והחלטתו של דור-הצעירים. הוא ושכמותו טבעו, במעט או בהרבה, את חותמם בטיפוס של הנער והנערה, שדרשו את חלוציותם הלכה למעשה, ודרשוה גם בהחלטיות ושלימות, גם בפשטות וצניעות. היא הפשטות והצניעות, שהיתה ניכרת בקבוצת חלוצי העיר ההיא, והניכרת עד עתה ברוב יחידיה, וביותר ברוב יחידותיה – בנות ישראל, ששקטה של מסורת אבותיהן נבלע בסערה של חידוש-עצמן.

ג רבקה יגר, כשם שהיתה כמלוא-התגלמות של הטיפוס הניפלה הזה, כשדַרכה, בסיעת צעירים ורוֹננים, בלהטו של תמוז, מאנית “קאַרניולה”, על חופה של חיפה – כך היתה כמלוא-התגלמותו במשך שלושים וארבע השנים עד אחריתה. ההתחלה היתה בגליל, בבית-גן, והמשכה בקבוצת בני עירה ובנותיה, הקבוצה הזלוֹטשוֹבאית, ששמרה על מזג של אידיליה – פה לא חששו לאַפנה, שלא נפטרה מנעימה סופראַז’יסטית, גם אם נזהרה מניסוּחה, והנערה לא בּוֹשה לעסוק בבישול-ארוחה והטלאת-בגד, כמעט כדרך שעסקו אמא וסבתא. אחרי-כן באה ביתניה עילית – שרטוטה של רבקה בימים ההם ובסמוך להם, קלסתר נערה רהה ואמיצה, ניתן בקוים חטופים בקובץ “קהילתנו” ובקווים נרחבים קצת ב“כאור יהל” ליהודה יערי. כשם שניתן לתמוה, מה לה לפשטות העממית, המובלעת ולגאות המודגשת של תריסר-בחדא-בדרא, שדיברו על עצמם כעל קן-נשרים, כך ניתן שלא לתמוה, כי לאחר המכה שניחתה – ראש הקבוצה הגלוטשובאית, דב אוֹפר, נהרג בידי ערבים – בבוא גם חיבוטי-חוץ – חוסר-עבודה, גם חיבוטי-פנים – מעשה ה“סלקציה”, בחינת נפה המשיירת, כביכול, את העידית – קמה רבקה, כמותה כחברתה, וכדרך מחאה אילמת על אותם שעשועים-בדיני-נפשות, הלכה למחניים. בפשטות מובנת מאליה פרשה עם צמצום-המעגל; בפשטות מובנת מאליה חזרה עם הרחבתו – עם גיבושה של ראשית-קיבוצי-“השומר הצעיר”, היא עמו ובו בכל דרכי הנדודים" סלילת הכביש בקילומטר החמישי, נהלל וגבע, עד בית-אלפא ובתוכה. ובכל אלה נאבקה נפשה וגופה כמאבק עוזה ברפיונה, גוברת ונכנעת, גוברת ונכנעת – הקדחת, שנגררה מבית-גן והתישה את גוָה, סופה גזירת גלות. איך ישבה לכרחה, ושש שנים תמימות, בגולה והכיסופים לארצנו אוכלים אותה, יותר משנשמע על דרך גילוי לבה לפיה, נשמע על דרך ההתענינות הרעבתנית: מה שם בבית. אזכור טיול בעיבורה של עיר מולדתה – מסביב, כמלוא-העין, לבנת-שלגים, ומתוך הדברים הקטועים, הנשאים בהבלם בתוך הצינה, כאילו יוקד הערב היורד על אדמת-נוריס. גם התנחום של נטיעת פיסה של ארצנו בתוך הגולה – לאחר תלמוד גננות בוינה עסקה בפעולת חינוך פורה בלודג' – היה אך תנחום-שוא, וממילא נתחייב המשך- המאבק ואחריתו – השיבה לארצנו נאמנה לכיסופיה ניסתה תחילה לישב בכפר, חזרה לבית אלפא, ואחרי כן הלכה לירושלים – גננת בבית הספר מיסודה של דבורה קאלן, ניתן לה לגלות סגולתה – לתת את מלוא נפשה לילדים ולהשרותם באוירה של צלילות ועדנה. מתקופת-הימים ההם, שהיינו במחיצה אחת, זכורים הבקרים, שהיתה מרנינתם ברעננותו של שיר-עם; זכורים מוצאי השבתות, שהיתה מטעימתם מטעמו של שלוש סעודות – מה משעשעת היתה פרשת החיפושים של תבלין, שסופו נמצא בחנותו של מין פּאַראצאָלזוס במאה שערים והיא כמרחיפה סביבה שקט נפלא, שיותר שהיה בו מדממת-הרוח היה בו מסערת הנפש הכבושה. ואחרון אחרון, הליכה לחיפה – בנין ביתה שלה, גידול-ילדיה, והוא בית שאפפו חינה על אורו וחומו, והיא כולה כיסופי-תמיד אל הכפר – בכל שעת כושר נסיעה לבית אלפא, לרמת יוחנן, ובשנותיה האחרונות לדורות שבנגב. מי שלא ראה אותה בטיולה, לא ראה ספיגת יפעתו של גוף בנפש, הנפתלת בין רוחה הערה וגופה הלאה – אי-שם, בסביבי אלונים, נשענה עייפה אל גזע, והיא גופה כפרפר-אורה הסופג מלוא קסמו של עולם.

ד בכלל אלה, שניצבו לפני כשנה, בחצי גורן עגולה, ברחבת האבל, נוכח ארונה, היה קהל מנומר, שבאו מפינות שונות – פלח ויוגב, נוקד ובוקר, עסקן ומנהל, פקיד ומורה – ואת כולם איחדה ההרגשה כי אחותם, המוטלת לפניהם, היא כתמצית מזכרת נעוריהם. וּודאי רפרפו לפניהם הפגישות עמה, שכל פגישה ופגישה עמה היתה כניצת-חג המבצבצת מאדמת-החולין ומנהרתה. שכן נתקיים בה בממש ענין בת נו“ן כבת כ”ף: זו הקומה התמירה-שבירה, אלו העינים החמות והחדות, שרוב יסורים וחולי לא הטילו בהן עמעום, ונשפע מהן אור צנוע, טוב ומיטיב, אור בינה, שיסודה בהמית הלב – דיוקן של בת-ישראל בחינת חדשים גם ישנים צפנתי לך. [טבת תשט"ו]

אמן השיחה על אהרן וידרמן

א כבר יצאו ארבעים וחמש שנים מפגישתנו הראשונה, אך כללה ופרטיה זכורים לי, כביכול הדבר אירע תמול-שלשום. בחדר המועט והכהוי של מרכז הסתדרות “החלוץ” שבלבוב, התכנסו חברי מועצתה, שלוחי הסניפים שבפולין-הקטנה. קצתם הכרתי קודם, אך רובם ראיתי עתה בפעם הראשונה, ומהם נרשמו בי ביותר שניים – אחד, עלם שחור עם יפה-עיניים, שאף שהיה הצעיר שבחבורה, היה המועז בה, וכשהגיע תורו לומר דברו, שילב ידיו על חזהו ודיבורו בלשון שנונה ותוקפת; ואחד, עלם צח, שלובן פניו הטיל תמיהה, כמעט חרדה, עיניו נראו כבולעות את הנעשה והנשמע סביביו, אך פניו לא זעו זיע כלשהו ופיו חסום היה, וכשהגיע תורו לומר דברו, הניע מעט ידיו אילך ואילך; הקמיט לחיו אחת וגימגם משהו ופסק. הראשון היה ישראל כהן, שבא כשלוחם של החלוצים מבוצ’ץ, האחרון היה אהרן וידרמן שבא כשלוחם של החלוצים בחורוסטקוב. עיקרה של המועצה היתה מחלוקת כפולה, האחת גלויה והאחרת סמויה. מחלוקת ראשונה פרצה עתה כל-כולה – בעוד אנשי מרכז “החלוץ” דרשו להכשרה מקצועית ואינדיווידואלית, ואף תבעו לכוון את כספיה ומוסדיה של הסתדרות “החלוץ” לכך, דרשו רוב שלוחי הסניפים להכשרה חקלאית וקיבוצית, ותבעו לכוון את כספיה ומוסדיה של הסתדרות “החלוץ” לכך; מחלוקת אחרונה עתידה היתה שתפרוץ בוועידת “החלוץ” הקרובה ועתה אך ביצבצו ראשוני גרעיניה – מסירת הנהגת “החלוץ” לידי חבריו, כשהגדרת חבר היא מינימאלית: צעיר או צעירה, הרשומים בגליוני הכשרה או בגליוני עלייה, ומוטב בשניהם; באופן שמי שאינו מתכוון לא לכך ולא לכך פסול מראש להנהגה. ואמנם, כשנתקבלה בוועידה הקרובה החלטה ברוח ההגדרה הזאת, נפסלו על דרך אוטומטית כל חברי המרכז הקודם, שהיו עסקנים נכבדים ואף מסורים מאד, אלא שלא קיימו את הכלל הפשוט: חוקה אחת לנוהג ולנהוּג. והיא חוקת החלוציות, שפירושה: אומר ועושה. ואף שבאותה מועצה המחלוקת האחת היתה גלויה והמחלוקת האחרת היתה סמויה, הרי הפולמוס לא פחות משהורגש בו התסס הגלוי, הורגש בו התסס הסמוי, והוא שהלהיט את הדברים והגביר את הקולות, שהגיעו לריתחתם, כשאנשי המרכז נעזרו במריבתם עם שלוחי הסניפים במי שעלה לארץ ויירד ממנה, ולפי שטען כי ירידתו ירידה של אונס, היינו מוכנים להאזין לדבריו כלדברי עד, אך לא היינו מוכנים להאזין לדבריו כלדברי מוכיח. באווירה מחוממה זאת לא התמיה הדיבור, כפי שהשמיעו ישראל כהן, וכמותו או בעקבותיו אנו כולנו, אך התמיה הגימגום, שכמותו כשתיקה, כפי שנהג אהרן וידרמן. והנה ברדתנו מחדר-המועצה, הרהרתי בה באותה שתיקה, וביקשתי לעמוד על שורשה, אולם עד שאני מתיר לשוני, והנה התהפכו התפקידים – הוא, אהרן וידרמן, המדבר ואנו המחרישים. והדיבור כבוש ביותר, ויותר ששותפים בו פיו ושפתיו, שותפים בו פיו ועיניו. ולא כמדבר היה, אלא כמספר היה, ודרך סיפורו שיחה-לתומה הטובעת את עצמה תוך כדי דיבור במטבעות של פלאסטיקה מופלאה. ועל-מה דיבר, ומה סיפר – על מה ששמענו זה עתה דיבר, ועל מה שהוא ראה תוך שמיעה סיפר. לא זו בלבד ששמענו את הדוברים, אלא ראינו את תוכם וסביבם כאחד – בעוד יריבינו נראו שבעים ומרוצים, בשבתם, לעת ערב, לשולחן הקבע של עסקני-הציונים בקפה “ווארשאווה” הרי אנו, שלוחי הפרובינציה, הוראינו כמהים ושוקקים בעיירותינו הדלות ומידלדלות, ומתוך התיאור הזה התהום שבינינו נפערה רב יתר, משעשויים היו להפעירה רוב דברינו. וחברנו החדש מתוך שנשתלשל לו דיבור מתוך דיבור, נשתלשל לו ממילא ציור מתוך ציור ולא יצאה אלא שעה קטנה, ונשמנו את אווירת עיירתו, הווייתה וברואיה, משל אנו צופים בלאַטרנה מאַגיקה, מיוחדת במינה, שיש בה לא בלבד כדי מראה-עיניים, אלא אף כדי הלך-נפש. לכאורה, בא סיפורו להדגים את הפתגם: השבע אינו מאמין לו לרעב, כשהכוונה לשובע שפירושו ריקנותה של נפש ולרעב שפירושו מלאותה, אבל באמת בא להעיד על ההבדל העמוק שבין תדמית-החיים, כפי שחיה אותה כביכול כף-המבשלים ההומה, כדמות העסקן והפונקציונר במשרדי הבירה, ובין עצם החיים, כפי שחיים אותם רתחי הבישול עצמם, כדמות הצעיר והצעירה המתלבטים בייסוריהם בסימטות העיירה וביקתותיה, ואף עתה התהום שבינינו נפערה רב יתר, משעשויים היו להפעירה רוב דברינו.

ב אך גם בבוא ועידת “החלוץ” והמחלוקת הסמויה פרצה מלוא עוזה, לא נשמע קולו של אהרן וידרמן, שישב באולם הגדול של אגודת “צעירי יהודה” שבמפלש האוזמן, כדרך שעמד, לפני כשנה ומחצה, בחדר הקטן שלמרכז “החלוץ” שברחוב ברנשטיין, ואף עתה היו עיניו כבולעות את הנעשה והנשמע סביביו, מבלי שיניע את פניו, אלא שעתה לא הטריח את פיו אפילו כדי גימגום, אולם בשעת הבינתיים שבין ישיבה לישיבה, כשחברנו מוטל בק, משורר וצייר, וראש המסייעים במלחמתנו בהנהגה הקודמת וסילוקה, כינסנו בחדר-ירכתיים להשמיענו סיפור-מעשה, והוא ריקמה משלו של מעשה ז' בעטלירש, נמשך גם אהרן וידרמן לשיחה ועניינה תיאור עצמנו, כפי שנראינו ונשמענו לו זה-עתה באולם הוועידה. אותה שעה סרנו כי הוא משמש באספקלריה עקומה, אך לימים כשחזרנו להרהר בכך, לא יכולנו שלא להכיר, כי שימש באספקלריה ישרה. שהרי דיבורו היה כדרך הציור, שאינו מוסיף על גופו של המצויר ואינו גורע ממנו, והקאריקאטורה שדימינו לחוש בה, לא היתה בחינת קביעה של מציאות אלא בחינת רמיזה לאפשרות, כביכול ביקש לומר: הנה אתם מגרשים את שליטי אתמול, ואתם שליטי-היום, הבא ונראה אם אמנם לא תעשו מחר כמותם, דהיינו משתחממו קצת את כס-השליטה, תמאנו להרפות ממנו, והדרן עלך מסכת פונקציונרים ועסקנים. לא אומר, כי ההרהור שנמשך לנו מסיפורו של אהרן וידרמן, והכריע על כך, שהיינו שונים מקודמינו, אך חייבני לומר, כי אף הוא שסייענו שלא להתפתות להיות כקודמינו.

ג אך גודל-כוחו באמנות השיחה והסיפור נתגלה לי באותם הימים, שסרתי לחורוסטקוב ושהיתי בה יתר על שיעור השהייה שנהגתי במסעותי על פני סניפי “החלוץ”. היתה זו עיירה קטנה, כל עצמה אילו רחובות מועטים, רישומם של ימי המלחמה והכיבוש וחילופי המשטר היה עוד ניכר בה, והעניות היאה לישראל לא היתה יאה ביותר, אך בה ערות וכמיהה, בייחוד בקרב הצעירים המרגישים, שתסיסת רוחם היתה ניבטת מעיניהם, וקצתם, שקניתי לי ידידותם, אף נודעו עד-מהרה בפעילותם – פישל וורבר שהיה מהלך פה כמין מצבר של אנרגיה שאין לו היכן להרצות את מרצו, והראה את כוחו, כשנקרא, כמה חדשים אחר כך, לשמש כמזכירה של מפלגת “התאחדות” ללבוב, ולימים עלה לארצנו ושימש מזכיר פועלי פתח תקוה, עד פטירתו בה; שמואל אפשטיין, שהיינו מחולקים עמו שנטה לאגפה ימין של הציונות, שעלה גם הוא לימים לארצנו, ושימש מנהל חברת ראסקו עד פטירתו; ובייחוד אהרן וידרמן וייבדל לחיים ארוכים שארו ברל (דב) הירש, שנעשה עמוד-התוך של קיבוץ “הבונה” שנתלכדו בו חלוצים של כמה סניפים ומרכזו בטרנופול, הוא הקיבוץ שנמשכו לו כמה קיבוצים אחרים, שעברו לווינה וממנה לארץ ישראל והעמידו בה כמה קיבוצים לכיבוש העבודה במושבות. בימי שבתי בחורוסטקוב היה לי אהרן וידרמן כמורה-דרך, והוא ידע לא בלבד כל נפש בה, אלא ייחודה, מנהגיה, הרגליה, גינוניה, עיוותיה. וכשם שידע נפשותיה של העיירה ידע נפש ימיה ומועדיה, חוליה ושבתותיה, ולא עוד כל שעה ושעה היתה כנפש לעצמה, ואפילו כל רגע ורגע היו כנפש לעצמה. קולו, שהיה נשמר מהגבהת רמתו ידע, בסיוע-מה של ניד עפעף או עווית-קצה השפה, להעמיד לפניך אדם, מאורע, תנועה, הרף-עין, כדרך המעמיד קלסתר מלא, קומה שלימה. דומה, כי עוד בימים ההם נרמזתי על מה שנתפרש לי בהמשך זימוניו – כוחו לכבוש לנקודת התעניינותו שלו את מי שנקודת התעניינותו אחרת, ואפילו שונה לחלוטין. מקדמת-נעורי הייתי שקוד לצוד את האנקדוטה החיה, ומשעמדתי על ההבחנה שלו בחמרי ההומור, הטיתיו, גם אז גם לימים, להשמיע את ששמע בבדיחה ובחידוד בעיירתו, אך הוא לא נחשב לו ההומור, שדרכו דרך בקשת התמצית, מתוך שהוא מפריד בין תוך הכשר לאכילה ובין קליפה הטעונה זריקה, שכן ההפרדה הזאת הוחזקה, אם לא לתודעתו הרי לחושו, כעבירה על לא תרצח, באופן שהאגוז נחשב לו כשהוא נתון בשתי קליפותיו הרכה והקשה כאחת. לאמור, לא האגוז, כמידת שימוש לאוכלו ואוכלו וממילא מכלה אותו, נחשב לו, אלא האגוז כגידולו לגופו, וביותר קודם שנתלש לכורחו, נחשב לו; ועליו, עליו בעיקר ועל הרוב אף עליו בלבד, נסבו דבריו.

ד דמדומה של אמיתו זו הבליח לי בשיטוטינו בסימטות עיירתו – בין נכנס עמי אצל רבה, הגאון ר' משולם ראטה, שעלה לימים לארצנו והיה בה מגדולי הפוסקים; בין הראני את היפה שבנערות העיירה, בלומה פפר, שכל הנערים היו מאוהבים בה; ולא בכדי, כי אמנם נראתה, אם להיעזר בשינוי מה בדברי המשורר: כפרח בציה; בין עוררני על אותה שלישיית הרווקים הזקנים, שהיו שרויים במריבה ישנה, אם הדין עם תלמי או עם קופרניקוס, כשם שהיו שרויים במריבה חדשה, בתחומה של הטכניקה; בין עוררני על שלישייה אחרת, שלושה זקנים, היושבים ביום הכיפורים סמוכים זה לזה, המחזור משווה את אמירתם והזיקנה משווה את קולותיהם ואף על פי כן הם שונים זה מזה, והם ממלטים את השוני בייחוד אנחתם, שאין אנחתו של ראובן כאנחתו של שמעון ואין אנחת שניהם כאנחת לוי, והוא, הדובר אליך, כשם שהעמידך בעניין הרב ויפת-העיירה ושלושת הרווקים על מה שנתעלם מראייתך ומשמיעך ואתה תמה שלא ראית ולא שמעת תחילה מיני קטנות שהן גדולות, שכן כל בת קול וכל בת שחוק וכל בת רוגז היא בת יחידה לעצמה, כך הוא מעמידך על כל אנחה ואנחה שהיא נפש חיה וממללה לעצמה. ולא בלבד יצורי-הממשות וכל שבהם ושלהם הם בכלל נפשות, אלא אף יצורי-הדמיון כך – הנה הגשר, שעל גבו פוסעים בחצות הלילה שלושה שדים, תמירים וקשוחים, צילינדרים לראשם וזנבות מתפתלים מקצות הפראקים השחורים שלהם ופסיעתם מתונה-להחריד, ומתוך סיפורו של הדובר אליך, אתה רואה אותם עין-בעין ואי-משם, ממחבואי הילדות, עולה בך רחש-חרדות, הוא הוא רחש-החרדות שחילחל בלב הנערה היפה, ששלושת השדים נראו לה על הגשר הזה, גחנו בפניה במועל הצילינדרים, חייכו לעומתה, לאמור: גוט מורגן פרייליין [=צפרא טבא, העלמה], אף שהשעה היתה לאחר חצות לילה.

ה לפי שרוב סיפוריו סבבו ענייני עיירתו ורוב שומעיו היו יוצאי כמותה, ניתן לפרש הנאתם במה שהוא מזכיר להם את הזכור ובייחוד במה שהוא מחדשו, מרעננו ומחדדו, ונמצאת יכולתו גדורה, בחינת עיר כבושה כבש. אבל באמת היתה זו טעות, שכן גם מיעוט סיפוריו ששמעתי, ושסבבו עניינים קרובים, הצטיינו אף הם בכוח ההמחשה, וזכורני מעשה שביקש להנות אותי, מתוך שידע רוב התעניינותי בענין גרים וגיורם, והציע לזמנני עם אחד מגרי סן-ניקאנדרו, מר מרצ’לו, שבנה לו משק נאה בסביבי כפר מלחה, וצייר לפני אותו ואת רעייתו, את אמונתם והליכותם, את שיחם ושיגם, לרבות נעימת-קולם, נתז-גמגומם והבהוב-חיוכם, וכשבאתי לבקרם, לא יכולתי שלא להתפתות, כדי רגע, לפקפוק, אם מה שאני רואה ושומע, עם הזימון עתה, הוא המקור ומה שראיתי ושמעתי, קודם הזימון, הוא ההעתקה, או איפכא. בדרך כלל היה עניין סיפורו בחינת דופן ולא בחינת יוצאו, אך אופן סיפורו נתן, שמעשה רגיל, מצוי ושכיח יצא מלפניו כמעשה חורג, מוזר ומופלא, ואיפכא. כך סיפר מעשה שאירע בימי ישיבתו באותה עיירת-בסרביה – עם בוקר נמצאה להקת אווזים מוטלים בשרבוב צוואריהם ופישוט כרעיהם ורוח חיים אין. תחילה הילכו בעליהם כמסוממים, הוא צובט זקנו והיא צובטת לחייה. משנתייאשו ביקשו להציל הניתן להצלה ומרטו את נוצותיהם, אך משיצאו כמה שעות נראתה להקת האווזים מעורטלים מהלכת ומגעגעת בחצר ונתחוור, כי גמעו משלולית של סאַמוגונקה, דהיינו יין שרף שבישלו אותו גויי-הסביבה, ונתנמנמו ואף לא חשו במריטה והיו שרויים בשינה עד שנתפוגג כוחו של המשקה ונתפכחו. מה שהפליא באותו סיפור-מעשה היתה נעימתו של המספר, שלא היתה שונה מנעימתו בסיפור על כל מעשה אחר, שלא היה בו משום קומיות שמעורבים בה שחוק וחילופו, כגון סיפור המעשה על מנהגו של הבעל בעמיו לאחר שקיים שינה בשבת תענוג ותחילה פקח קמעה עינו אחת כמעמעם אם לא כדאי לו שיחזור ויעצמנה, אך משהפגיעה הרמת צוואר קלה זווית עינו באור החלון, נפקחה קמעה אף עינו אחרת, רגלו אחת נשלפה והיתה כמגששת למצוא את הסנדל ומשנתקעה כפה בתוכו, כאילו באה בו התנערות –פתאום וכהרף עין ניצב ועיניו הפקוחות נצטמצמו כדרך המבקש להגביר כוח-ראייתו וחוטמו כנשלח לפניו והוא שהוליכו אל פתח-התנור שעמד לפניו, מהרהר מה יעשה, ידו כמתרוממת ומשתפלת חליפות, עד שנועזה ופתחה את הפתח וריח מישרת השזיפים עברו והוא מפקיר עצמו קצת לענגו, עד שהוא מוציאו זיזה זיזה, מסיר כיסוי ופולט הברת-רווחה: אַה, מחייך לתוך זקנו ופוסע מתון מתון ומעמיד את הקדרה על השולחן ומתקין עצמו להנאת-הגמיעה, כמסיים שלשלת-הגיגיו בהכרזה: נו-נו. והעיקר, כשם שהוא, המספר, היה בעת סיפורו אחרון, כאותו בעל-בעמיו עצמו, מגלם את כל עשייתו לרבות הקטנה בהעוויותיה, כך היה, בשעת סיפורו ראשון, כאותו אווז מגלם שכרונו ותרדמתו, והתנערותו והרגשת צינת ערטילאיותו, כביכול הוא עצמו אירעה לו כאותה גרוטסקה. אילו אמרתי להגדיר את אמנותו הייתי אומר, כי היא באה במקום שאין הכתב יכול לו, כדרך ששמעתי מפיו של ש"י עגנון בעניין גבולות מיצויו של התיאור-שבכתב, שהמשיל שני משלים – משל אחד, אדם יושב בחדר וממולו חלון ששמשתו אחת עקורה, מתנשבת רוח ופוגעת בו והריהו נרתע; משל אחר, אדם נכנס לגן, מבקש ספסל לישב עליו ומשמצאו וכבר אמר לישב גילה כי הצבע טרי והריהו נרתע. לאמור כאן וכאן ההגדרה אחת; והיא הגדרת רתיעה, והרי באמת אינו כן, שאינה דומה התנועה לפגיעת פתאום של רוח כתנועה לגילוי-פתאום של צבע, והאמן עשה בגופו שתי תנועות שונות ביותר, אחת לגלם את התגובה על הפגיעה, אחת לגלם את התגובה על הגילוי, כדי לפסוק: נו, לך וכתוב את אלה. ולא הזכרתי עתה אותה שיחה, החשובה לגופה, אלא כדי לומר, כי סגולת הפה של אהרן וידרמן התחילה במקום שבו נפסקת יכולת הכתיבה, ושעל כן התלונה על שלא תעלה הוא או שומעו דבריו על הכתב, תלונת שוא. הרי כל ניסוי של העלאה על הכתב, לרבות ניסויי-ההדגמה שלי עתה, לא היה מוסר אלא גופם של הדברים, המלל שבהם, ולא את נפשם, המישחק שבהם.

ו הילכך טעות היתה להם לשומעי שיחו, שהיו מצירים על שהם מצומצמים בתחומו של שבעל-פה ואינם מפליגים לתחומו של שבכתב שכן אפשר, כי איפכא מסתברא. לאמור, לא חסרון הוא לו אלא יתרון הוא לו, שסיפוריו שהיו כמיני חזיונות, לא הוצרכו לתיווכו של שבכתב, שכן הוא עצמו היה שחקנם שבעל-פה. אמת, גם בו נתקיים דבר המשורר על השחקן, שדור-יבוא לא יקלע לו זרים, כי בת חלוף היא אמנותו של המומוס, ואפילו הוא המומוס של חיבורו שלו עצמו. וביותר שמוקיריו לא השכילו להטריח לשם קיום דבריו את הרשמקול, שאף הוא לא היה בו כדי לשמר את שיחו, כי לשם כך נדרש מנגנון שהיה לא בלבד משמיע קולו אלא אף, או: בייחוד, מראה אותו על ארשת עיניו, על רטטי-רמזיהם וארשת פניו על זיעי קמטיהם, אלו אמצעי-משחקו על תנועותיהם הצנועות, כלי-הבעתו המועט המחזיק את המרובה. מה שהפליאני בשיחו, שהקירבה לבימת העלילה המסופרת והמרחק ממנו לא שינו מדרכו של סיפורו ומתכונתו, ומה ואיך ששמעתי מפיו על מעשי עיירתו, בזימונינו בבנימינה, בתל-אביב ובירושלים, לא היה שונה ממה ואיך ששמעתי מפיו קודם בזימוננו בתוך עיירתו שלו עצמו. אין בידי להכריע במה היה כוחו – האם בבריאת מרחק נפשי, גם כשהוא קרוב קירבה מוחשית לבימת העלילה המסופרת, ואף נטוע ועומד בתוכה, האם בבריאת קירבתה נפשית, גם כשהוא רחוק ריחוק מוחשי מבימת העלילה המסופרת, ואף עקור ונידח ממנה.

ז אמת, אהבת-הסיפור שלו העדיפה את עיירת הורתו וגידולו, חורסטקוב, אבל היתה זו אהבה שתחומיה הרחיבו והלכו, ולא בלבד על מה שהיה בדומה לעיירתו ההיא, כגון שהפליא לצייר את עיירת בסרביה, שבא, בנסיעתו היחידה לגולה, לבקרה, כדי להכיר את משפחת רעייתו חנה, או כגון שהפליא לצייר את המתרחש בשכונות הישנות בירושלים, שכאן וכאן השומע כאילו חי, תוך שמיעה, בתוך ההוויה ההיא, משל הוא עצמו אבר מרוקם בגופה. אדרבה, אהבת סיפורו, שניזונה מאהבת התערותו במיני חיים שונים ומאהבת התבוננות בגורלות ואפיים שונים, ידעה לתאר-כמו סוגי-אדם רחוקים בגידולם ובמזגם, שנזדמנו לו, בין בתקופתו הראשונה, שהיה בבנאי ירושלים, בין בתקופתו האחרונה שהיה במדריכי חבל ההר, כאן וכאן היה מעורה בין יוצאי גלויות שונות, ועינו ולבו היפלו את המיוחדים, המוזרים, המקוריים שבהם, וסברם והליכותיהם פירנסו את שיחו, כביכול המשיכו בשיחו את תוכם של חייהם. מהיכן באה לו אמנותו – תחילה סברתי, כי ירושה היא לו מאמני שיחת חסידים, שמקורה בסביבת גידולו, דרומה של גליציה, וכחיזוק היתה לי העובדה, כי המחוזות ההם העמידו גם מספרים גם בעלי זכרונות שכוחם יפה בסיפור החי, השיחה החיה, אך הוא עצמו היתה בידו מסורת אחרת, שהוליכה למוצא משפחתו בביליקאמין, אולם הוא ודאי היה לו כי אותה חולשה – כפי שקרא לתשוקת סיפורו – נחלת חסידים היא לו. אין בידי להכריע על כך ודיי בהרגשת הנועם שהיה מעניק לנו באמנותו, אך זאת אומר, כי שמעתי בחיי כמה וכמה מאמני-השיחה בגלילות גידולי, וראשון להם אבי מורי ואחרון להם ר' בנימין גריל, אך הם היו בחינת כל עצמותי תאמרנה, מה שאין כן אהרן וידרמן אשר אך שפתיו נעו ועיניו מרמזות ופניו מאירות ומחשיפות הכל לפי העניין וכל שאר קומתו וקלסתרו כבאפס-תנועה, ופיו מסיע לפניך אנשים ומעשים, פיסות-נופים וצירופי-מזג כבמחזה, שאינו מקפח קו ובן-קו וכולו לפניו ובתוכך. ועל פיו ולשונו זהב אשר נאלמו ידוו הדווים. [כ' שבט תשכ"ז]

סביבי “הפועל הצעיר” מאמר א: בין זקנה ונעורים.

א ר' מאיר אנשין עליו השלום, היה מיקירי ירושלים ומשומרי גחלתה של חסידות ברסלב בה, והיה בקי בתורתה ובמסורתה. פעם אחת סיפר לי מעשה בר' נתן, שנטל קצה-זקנו והגביהו כלפי עיניו ואמר: נתן, נתן, זקנך הלבין ועדיין אתה חסיד? סיפור קצר ונאה זה הרהרתי וחזרתי והרהרתי בו, ועיקר הרהורי הוא כתמיהה על תמיהתו של ר' נתן – היכא תמצי שהוא, נאמן בית רבו, ר' נחמן, תמה על נאמנותו, ופירשתי לי את הדבר, כי דרכה של החסידות, אם בראשיתה אם בחידושה, כדרכה של כל תנועה חדשה או מחדשת בעם, שתחילה נמשכים לה צעירים, לימים לא בלבד רבים, אלא פעמים אף רובם, נשמטים הימנה ומבטלים בלבם אמונת-ימי-הנעורים כהבלי-נעורים, או – מה שקשה מזה – אינם נשמטים אלא שהדבקות הלוהטת נעשית להם רגילות קרושה, ומתפוגגת כדי מצוות אדוקים מלומדה, וממילא מעטים הם המזקינים באמונתם, כרוחה מתסיסתם כדרך שהתסיסתם לפנים, והם-הם הראויים להיותם קרויים בשמה ועל שמה, ומיעוטם הוא הנותן בפיהם את התמיהה העשויה כדמות השאלה, שר' נתן שאל את עצמו. נמצא שהשאלה ההיא יש בה, אמנם, תמיהה, אך יש בה גם שמחה על שהשואל זכה ויכול לתמוה.

ב מוסר-ההשכל היוצא מלפני הסיפור וההרהורים שנכרכו לו, ניתן לתלותו בעניינים הרבה, ואנו נתלה אותו עתה בבכור-עתוניה של תנועת הפועלים בארצנו, שמשיצאה שנת השישים לחייו, ראוי לו כביכול שיטול זקנו ויגביהו כלפי עיניו וישאל את עצמו: כבר פסעת מעבר למפתנה של זיקנה ועודך “הפועל הצעיר”? מסתברא, שאין השאלה מכוונת לשם ולתואר אלא לרוח ולמזג, כשם שאינה מכוונת לתלי הגליונות הצבורים ועומדים אלא לרישומם בנפש קוראיהם. ואם הקוראים הם הנדרשים לתשובה, דין להחזיר את הנמשל למשלו ולומר: כששאל ר' נתן את שאלתו נזכר, ככל הנכון, ימים ראשונים וחווייתם, שהם-הם שהניחו בידו לשקול, אם ועד-מה הוא גם בזיקנתו חסיד כפי שהיה בנעוריו, שאין לך בזכרון הזה, המניח בידך למדוד, מה בין ראשית ואחרית, כמה מעלות ומורדות וכמה נפילות וקימות היו בדרך הארוכה, ולפסוק אם ועד-מה פרי הזיקנה, הזהירה יותר על פי טבעה, מעיד על זרע הילדות, הנועזה יותר על פי טבעה, ואיפכא. וכמשפט המשל הרחוק משפט הנמשל הקרוב – אף "הפועל הצעיר, שזיקנתו הגיעתו לאותה שאלה, חייב קודם-כל להיזכר, מה ואיך היתה הראשית. ולפי שהטוב שבמשמשי זכרו הוא זכרון קוראיו, ראוי שיטלו את רשות-הדבור אלה שבהם, שפסעו על פני הגשר הארוך הזה, המתוח בין אז ועתה, ולפי שהם מעטים דיון שיורו היתר-דיבור לעצמם גם קוראים כקירובם.

ג ולפי שאני רואה עצמי כקירוב-קירובם הריני מורה כאותו היתר לעצמי ואפתח בדבר התנצלות: אם אין בידי למתוח את קו-ההקבלה מקצה אל קצה – אין הקולר תלוי בי, כי לפני שישים שנה הייתי, אמנם, בכלל הקוראים, שהקדמתי בשנה בחינת בן חמש למקרא, אך כל עצמה של קריאתי ספר “צאינה וראינה”, שהיה לי בחליי, שקיפח את כוח הליכתי, כתנחום ושעשוע. אבל דומה כי גם ותק הקריאה שלי ב“הפועל הצעיר” שיעורו שיעור, שכן חמישים שנה חסר אחת, בכלל חשבון של שישים שנה, לא מלתא זוטרתא היא. הילכך אקדים ואספר,איך הגיעני “הפועל הצעיר” ואיך הגעתי אליו, תחילה כמשמע-אוזן רחוק, ולימים כמראה עין קרוב. ומעשה שהיה כך היה – יוסף אהרונוביץ, קודם עלייתו, היה שם-דבר בעירנו, שהיתה לו עיר-מקלט, ובימי שבתו בה היה מורה ורב לצעיריה המרגישים; קצתם, חברי האגודה שיסד “חלוצי ציון” שמה, הלכו אחריו לארצנו, קצתם שאמרו מחר נלך מחרתיים נלך ולא הלכו, שמרו לו אמונים ועשוהו שלוחם בוועידת העברים, ובא לעירנו ליתן דין וחשבון עליה, ואף הוא שמר להם אמונים ושלח את גליוני “הפועל הצעיר”, והיו מוטלים על שולחן-המקרא בבית-העם ואחר נצברים ונשמרים באוצר הספרים שבו. אולם בימים ההם, לפני מלחמת העולם הראשונה, בהיותי, כחבר אגודת הסתר “פרחי ציון”, מבאי-הבית, הייתי רואה את הגליונות, אך לא הייתי קוראם, שדלות-שליטתי בלשוננו לא הגיעתני כדי כך. אמת, מלמדי, ר' שמואל קריסטיאַמפולר, שהיה בא לכפרנו ללמדנו פסוק, כלומר נביאים וכתובים, היה בכל שבוע מביא את גליון “המצפה” שיצא, בעריכת ר' שמעון מנחם לזר בקראקא, והיה מקריאני מתוכו מה שנראה לו כלימודו של חול – קריאה מתונה ומפוסקת, משפט ותרגומו משפט ותרגומו, ונסיוני לחזור על כך בקריאה רהוטה ורצופה היה לרוב עולה בתוהו. מה תימה, שהתקנאתי בחברי האגודה הגדולים, ובייחוד מדריכיה, מהם אלכסנדר רוזנפלד ומיכאל קינביין (עצמוני), שנטלו הגליונות מעל שולחן-המקרא וקראו, ומריסי עיניהם ניכר, שהם מבינים את שהם קוראים. אולם הקנאה לא הועילתני הרבה; קורא ממש נעשיתי אך בשנת סיומה של מלחמת-העולם הראשונה ולפי שאיחרתי בכך, – שהרי כבר הייתי על ספה של השנה המכשירה בחור לחופה, – ביקשתי לתקן את פיגורי ולהשלים את איחורי, ובלעתי כל אותו אוצר ספרים, שלא נעדרו ממנו רוב ההוצאות העבריות בשני דור אחרונות; ובאחרונה הגעתי גם לצרורי העתונים, שהיו גבובים מתחת לערימת ספרים ישנים, פליטת ספריות של אחרוני משכילים שהיו מוטלים כאבן שאין לה הופך, ובכלל הצרורות אף של “הפועל הצעיר”, שגליוניהם קצתם רדופים וקצתם פרודים בסדר-מיספריהם, אך כולם קשורים במשיחה, כדרך הנהוג במה שמקפידין בשמירתו.

ד בולמוס קריאתם היו לו כמה וכמה טעמים, וראש להם מה שעניינם בארצנו שאף היתה רחוקה במקום לא היתה קרובה כמותה בנפש, שרוב שעות היום שיצאו לנו, בשיחות בקן “השומר הצעיר” אם בטיולים ביער מאַטייקו, הוויית סביבינו כאילו סולקה מעלינו, ואנו לארץ ישראל ועינינו ולבנו אליה. אבל דין שאומר, כי בהרבה התפרנס אותו בולמוס מכוחו של ידידי שמעון קלר, שזימוניו עמי עשו בי רושם. הוא היה, בכלל צעירי הציונים בעירנו, כחטיבה לעצמה – בגור מכדי צירופו אלינו, הצעירים הסוערים; צעיר מכדי צירופו אל הבעלים-בעמם המיושבים, היה כמחוצה לכל אגודה וחבורה, וכשהיה נשאל לטיבו היה משיב: אני – הפועל הצעיר אני. אף לימים, בקום מפלגת “התאחדות” מתוך צירופם של “הפועל הצעיר” שבארצנו ו“צעירי ציון” שבגולה, הודה בה בדוחק בחצי פה, שאמר: תורה מפראג אינה תורה מסיני, ואיסור כלאיים איסור. לא היה מבני עירנו, בא מעיירתו ברז’ן, המפורסמת ברבניה, למן בנו של הש“ך עד בעל ה”שואל ומשיב" ובעל ה“בית יצחק”, ואחרון אחרון ר' שלום מרדכי שבדרון, שהיה גם רבו של ידידי כשם שהיה רבו של אביו, שהיתה לו אף סמיכות מידו, אלא שאותו גאון צירף לה בקשה, שלא יעשנה קרדום לחפור בו. מה עשה ר' אליעזר קלר, בא לעירנו ופתח לו חנות-צבעים, שהיא נוחה לתורה לשמה, שכן אינה מטרידה את בעליה אלא ביום חמישי בשבת, כשבעלות הבית שולחות תינוקותיהם לקנות סממנים לצבוע קיר מפויח וכדומה, וליצני העיר אמרו, שאפילו התינוקות נזהרו שלא להבטיל אותו, את ר' אליעזר מעיונו והתבוננו תחילה בזקנו, אם הצבע המבוקש מעורב בשערו או אינו מעורב בו. האב ובנו היו מחולקים הרבה, אך עיקר תכונתו של האב ננחלה לבנו – אף אמונתו נעשתה לו כעניין של תורה לשמה, המחייבת בכל לבבך ובכל נפשך. אלא שתורתו תורת רבותיו, מרדיצ’בסקי וברנר, שהיו לו כשניים שהם אחד, כדי לקיים מצוות חסיד שאין לו אלא רבי אחד, שדמותו נפלגת לבחינת אתכסיא שדרכה בלחישה ולבחינת אתגליא שדרכה בצעקה.

ה איך תורתם הוליכתו אל “הפועל הצעיר” לא ידעתי, אך דומה כי ידו של ידיד באמצע –צעיר, טאלר שמו, שעלה בימי העלייה השנייה, לארצנו וחליו השיבו, והיה כל הגיגו בה ותנחומו קריאה ושינון ב“הפועל הצעיר”,שברכיו היו שמורים עמו, והשאילם לידידי שמעון, ואחד מהם אף נתן לו מתנה. והוא שהיה לי פטר-קריאה בו, ורישומו בי, כרישום גילויו של עולם, שאדמתו חדשה ושמיו חדשים, לא ייטרד מלבי כל ימי חלדי. ידידו זה, שפתח לפניו קרקעה ואפקה של ארצנו, בדרך שנהיו להם לבני העלייה השנייה, היה לו כדרבן וכרסן כאחד. דרבן – להוט היה לקצר, ככל האפשר, ימי ישיבתו בגולה, והיה כעומד תמיד מוכן ומזומן על מפתנה של העלייה; רסן – כבר עלו חברי “השומר הצעיר” מעירנו וכבר עלו קצת יחידים אחריהם, והוא נשאר עוד כשלוש שנים. מקטעי דבריו הבנתי, כי היתה עליו אימת-גורלו של ידידו, שלא די שלא יכול היה להיאחז בה בארצנו, אלא משחזר בעל כורחו, ירדה רוחו ירידה אחרי ירידה וסופו השכיר עצמו שמש בבית כנסת בעיירה נידחת. עד היכן הגיעו לבטיו, אתה למד מכך, כי כשעלה ראה עצמו כמי שירא מפניו הזועמות של הגורל ותעלוליו ומשהראה לו פניו השוחקות, הניח את שמו קלר וברר לו תחתיו את השם נגאל. לא שאימתו מפני גלגולו של ידידו, איש העלייה השנייה, פגה מתוכו לחלוטין, אדרבה היא היתה ננערת וחוזרת וננערת בו, וראיתי בו בחיים את שהוראיתי לימים בספרות, הלא היא הרגרסיה, שאתה מוצאה בטיפוס של העולה מגלילות-ילדותי, כפי שציירו ש"י עגנון בדמותו של יצחק קומר או יהודה יערי בדמותו של הירש מלך, שתחילתם נחלצו ממאה שערים שבעיירת-גליציה וסופם נלחצו למאה שערים שבירושלים. אף עשייתו בארצנו, תחילה במחלקת העלייה בחיפה ואחר כך במחלקת החינוך בירושלים, לא היה בה כדי להקל עליו, שההרגל והשיגרה עשו בה את שלהם, והוא השתוקק להרגשה של חידוש-תמיד, כפי שהעיקתו תורה-לשמה, שנדרשת לה בחינת בכל לבבך, בין זו שלמד בימי-ילדותו מפי רבו נאמן-הערכין, בין זו שלמד בימי נעוריו מפי רבותיו נאמני-שינוי-הערכין. מדי פעם בפעם נתהבהבה בו בהרגשה זו, ודומה כי הגדול בהבהוביה היה במלחמת ירושלים, כשהיה במגיניה, בליל הקרב בסביבי נוטר-דאם – להט השריפה מזה וזעף-הרוח מזה הרעו לו לבשרו המיוזע שלקה ולא נרפא עוד מלקויו, אך השמחה על מסירת הנפש שזכה לה ניכרת היתה בניגוד החריף שבין פיו המשותק ובין עיניו הדובבות וזהרן זוהר עליון. זה דודי וזה רעי, שלמדתי ממנו הרבה, ולא בלבד מדבריו אלא מכל עצמו, בחור בישראל, שגם ברחקו מתפיסת נעוריו נאמן לרוחם, היא הרוח שהביעה בימים הרחוקים ההם, כשהיה מכריז על עצמו: אני הפועל הצעיר אני.

ו ומשסיפרתי מה על ראשית הרומן שביני לבין “הפועל הצעיר” אספר גם מה על המשכו. כידוע, תחילתו של “השומר הצעיר”, שגדלתי בו ומתוכו, קירבה לו אל “הפועל הצעיר” ובודק גליונותיו בראשית העלייה השלישית ימצא בו מדור של הודעות על בואם של אנשי “השומר הצעיר”, רשימות שמות העולים שהגיעו והם דורשים בשלום משפחתם וחבריהם. הסברה הרווחת היתה, כי אנשי “השומר הצעיר” יסתפחו כדרך שיסתפחו אל “הפועל הצעיר”, וגם אם דרכם שונה ואחרת היתה, לא פסה אהבת-נעורים, ורושמי רשומות, כדרכם, יבינו מה עקבי ראשית מקרבת נתקיימו אף ברישומי אחרית מרחקת. על כל פנים ימים רבים היתה כעין חלוקה: מפלגת “הפועל הצעיר” לחוד, עתון “הפועל הצעיר” לחוד, באופן שהרחוקים ממנה לא חדלו מהיות קרובים אליו, וזיקתם אליו נשמה בלבם, מי רוב ימי קיומו ומי כל ימי קיומו, שדרכה של אהבה נקדמת שאפשר לה שתתעמם, אבל אי אפשר לה שתכבה. ואחזור ללשון מדבר בעדו – מששיקעתי עצמי, בימים הרחוקים ההם, בגליונות הישנים של “הפועל הצעיר” ונתאהבו עלי סופריו, שידעתים מבימות אחרות, אך פה נראו לי כנטועים ועומדים בייחודם, ביקשתי דרכים להשיג גליונותיו החדשים. דבר זה לא היה אפשר לא בשנה שנעשיתי קורא-קבע בלשוננו ולא במחצית השנה שלאחריה, שהם אף ימי הרפובליקה האוקראינית המערבית, שהסגרה מזה ומזה סתם מבואי ספרים ועתונים, אך משנפתחה הדרך היה נפתלי זיגל בעל “סנונית”– כך שם חנותו והוצאתו בלבוב – פטרוננו הטוב, שלא חיסר ממנו כל חדשה וחדשה בספרות העברית ועתונותה, טורח להטריפנו לחם חוקו של “הפועל הצעיר”, ולימים, כשבאתי לשמש במרכז “החלוץ”, היה שלוח הדואר, כדיוקו של שעון, מביא, שבוע-שבוע, צרור טפסיו והם נשלחים לסניפים, ונבלעים בהם כדרך שנבלעו בערבי-הקריאה של החלוצים יושבי “הבנין” שלד בית הספר על שם אברהם קורקיס בלבוב. תחילה שילמנו טבין ותקילין – שקלתים על יד שלוחו של “הפועל הצעיר” חברנו פולונסקי – ולימים כשהקונקורנציה, והיא “הקונטרס”, נשלח אלינו בלא מחיר וחילקנוהו גם הוא – קיימו בנו בחינת מה הם בחינם אף אנו בחינם. ומאז ועד עתה כמעט שלא ידעתי שבת בלא “הפועל הצעיר”,ואילו היה לי זקן, הייתי מגביהו כלפי עיני, ושואל: זקנך הלבין ועודך קורא “הפועל הצעיר?”; אלא שהייתי חייב להסמיך שאלה לשאלה, שאני אף סופרו של “הפועל הצעיר”, ונדפסו בו דברי שנצטרפו כדי ספרים.

ז אולם התשובה לאותה שאלה שלובה לא בלבד במסכת הייחוס שבין קורא ועתונו, אלא אף במסכת הייחוס שבין סופר ועורכיו, והיא מסכת הטוענת דיבור לגופו, ולא אומר בה עתה אלא משהו. לעניין עורכו הראשון, יוסף אהרונוביץ', כבר ניסיתי לומר את אשר עם זכרוני ורגשי בשלושת מאמרי עליו וסביביו. לעניין עורכו שלאחריו – יצחק לופבן אעיר, כי הוא שהיה הסנדק של בכור-דברי ברשות הרבים, והוא שירי “כותל מערבי”, שפירסמו ב“פאָלק און לאָנד” שיצא בוורשה, ולימים כנסו מרדכי יפה באנתולוגיה שלו. לעניין עורכו עתה – ישראל כהן,שיאריך ימים ושנים, הרי ברית-ידידות כרותה בינינו למן אותם הימים, שהיינו קוראים בערבים בצוותא את “הפועל הצעיר” ורואים עצמנו תלמידיו, והבודק בגליוני “עתוננו” שהוצאנום בימים ההם, יעמוד על כך. לא אומר, ששיערנו בימים ההם, כי הוא יהא עורכו של “הפועל הצעיר” ואני במשתתפיו, אבל אומר, שידענו, כי אם יזכה לשנת השישים לקיומו, יהא זה לנו יום של שמחה לאמיתה. [כ“א אלול תשכ”ז]

מאמר ב‘: בין נעורים לזקנה לישראל כהן ברכתי שלום, שמעתי, כי אתה עומד לפרוש מעבודתך רבת-השנים, כעורכו של “הפועל-הצעיר, והגליון הזה הוא האחרון לעריכתך,ואמרתי להעלות ברבים קצת זכרונות, הכרוכים בעריכתך הראשונה, או ביתר דיוק: בעריכתנו הראשונה,והוא מעשה שהיה לפני כארבעים ושש שנים, בסמוך לפגישתנו הראשונה, שלא היתה, אמנם, במזלה של ספרות, אבל במזלה של אווירה, שמתוכה עשויה שתצמח ספרות. פגישתנו זו היתה, כזכור לך, בלבוב, ברחוב ברנשטיין 9, קומה ראשונה, מדורו של מרכז “החלוץ” בגליציה – או כפי הכינוי שנהגנו אחר-כך: פולין הקטנה, בחדר מועט, שבו נתכנסה המועצה הארצית, ואתה בה שלוחו של סניף “החלוץ” בבוטשאטש ואני שלוחו של סניף “החלוץ” בברודי, ובה דיברנו בכלל אחרים, גם שנינו, ודיבורנו היא ראשית-היכרותנו, שכן לא ראינו זה את זה ואף לא שמענו זה על זה קודם. דברים שדיברנו, דברים של אופוזיציה היו ומכוונים כנגד מרכז “החלוץ” שחבריו היו בקצת שנים גדולים ממנו. האופוזיציה, שורשה היה במחלוקת שבינינו, שעיקרה לא היה כדרך הנהוג, שאנו, הצעירים, היינו חדשנים יותר והם, הקשישים מעט, היו שמרנים יותר, אלא אדרבא, איפכא מסתברא – אנו, הצעירים, היינו בפירוש כמחזיקים בנושנות. כי הנה הם דרשו להכשרה מקצועית-עירונית-ואינדיוידואלית ואנו דרשנו להכשרה חקלאית-כפרית וקיבוצית, ומה שדרשנו הלכה למעשה דרשנו, ומעשה קיבוץ “ברית-אל”, הכשרתו ועלייתו, שלא על דעתה ועל אף דעתה של ההנהגה, הוכיח. ואף שרוב משתתפי המועצה ההיא ראו זה את זה ראשונה, רובם ככולם היתה רוח אחת עמהם, ואתה היית, בעצם, דוברם – עלם צעיר, ממש נער, שעיניו מבריקות ושערו מסולסל ולשונו משמשתו. אודה, כי היא, לשונך, העלתה בי מבוכת-מה – היא היתה כלשון-ספר לכל דבר, כשם שהיתה כלשון-דיבור לכל דבר; הייתי אומר: לשון ספר, שנעשתה לשון דיבור, והיא עשויה כדרך הטבע. אף אנו לא היינו מגמגמים, אבל לא ידענו ברהיטות הזאת, ואילולא גילך היינו אולי חושדים בך, שגדלת באווירה של דיבור עברי, כפי שהיא באפשר בארצנו ואינה באפשר בגולה, והרי גידולך כגידולנו, בעיירת יהודים טיפוסית, ואדרבה בימי המלחמה הראשונה ניתקת הימנה וישבת בעיר-מפלט בצ’כיה, ולימים שמענו אותך מסלסל בשירי-עם צ’כיים, ואיזה מהם אף תרגמת ללשוננו ובה היינו מסלסלים בהם גם אנו. לאחר המועצה הלכת לעירך ואני הלכתי לכפר-הכשרה, גודי-טורקה, שנעשה כמוקד משיכה לסניפי הגלילות הסמוכים, וכינוס שלוחיהם בסטניסלאב היה בהמשך האופוזיציה, שנתגלתה במועצה ההיא. ומשנדחתה עמדתם של ראשי-המרכז דחייה חלוטה, היה כתלוי ועומד איום כפול – או שמרכז “החלוץ” יוציא את גליל סטניסלאב מתוך ההסתדרות, או שגליל סטניסלאב לא יודה במרכז “החלוץ”, ומתוך הסכמה של גלילות אחרים יכריז על עצמו בהסתדרות. לשון גלילות אחרים פירושו היה, מלבד גליל ברודי, גליל פשמישל ומשה טוכמן בראשו וגליל בוטשאטש ואתה בראשו. באמת, לא האיום האחד ולא האיום האחר יצאו לפעולות, שכן מרכז “החלוץ” הביא את שלושתנו לבובה – אותי כמזכיר המרכז, , אותך ואת משה טוכמן להכשרה, ועתה גבר כוחנו להטיל תמורה בתנועה, מבתוך שינוי פני המרכז ודרכו. התמורה והשינוי באו ממש כהרף עין, מכוחה של הצעה צנועה, שהגיש בשמנו משה פסל (סופו בבירוביג’אן): מרכז “החלוץ” אין נבחריו אלא חברים הרשומים בגליוני ההכשרה או העלייה. עם קבלתה של הצעה זו ברוב קולות מכריע, כמעט פה אחד, לא היתה לפנינו אלא הודעה קצרה, כי עם ההחלטה הזאת יוצאים מכלל מועמדות למרכז חבריו הקודמים – מהם מיני נוטאבלים, מהם עסקנים-לתיאבון, שהצד השווה שבהם,שלא עלתה על דעתם להכשיר עצמם לעלייה ולקיימה ממש, ורובם המכריע לא קיימוה לא בימים ההם ולא לאחריהם. עתה, שמרכז “החלוץ” היה בידנו, פשטנו על פני הגלילות ובשובנו תיקנו כמה וכמה תקנות, ובכללם תקנת כלי-מבטא, שקראנו לו “עתוננו”. והוצאנו ארבעה קונטרסיו ולימים אף גליון ששמו “בשעה זו” ולא יספנו, שבינתים נוסדה בימה מרכזית של הסתדרות “החלוץ” העולמית, הוא השבועון “העתיד” שיצא בוורשה, תחילה בעריכתו של מאיר בוגדנובסקי (עתה מאיר שלי) ואחר-כך בעריכתו של דוד ליבשיץ ושלי, וקבעתי בו מדור, ברוח “עתוננו”, שבו השתתפת במאמריך ששלחת ממחנה-עראי של קיבוץ-העלייה שלך בווינה. עד-מה זכרון “עתוננו” היה חביב עליך ראיתי מתוך כך, כי לאחר שכבר היית כמה וכמה שנים בארצנו ויצאת בשליחות “החלוץ” ללאטביה, הוצאת בריגה חוברת “עתוננו” שמה. אכן, מה שלמדתי מתוך דיבורך, למדתי מתוך לשון מכתביך אלי, וביותר מתוך מאמריך, ביכורי פירסומיך– לשונך לשון שיש בה מתכונתו של חול-המועד, והיא תכונה המציינת את סגנונך וסממניו עד-עתה. חביבה ראשית, ועל-כן אחזור על הראשית – לא היה בנו כל נסיון לא של עריכת עתון ולא של הוצאתו, אבל אם נסיוננו לא עמד לנו, תנופתנו עמד לנו, שגברנו על כמה וכמה צרות. צרה ראשונה – בית-דפוס יפה לנו כלומר: יפה לכיסנו הדל, היה שמו Sztuka, כלומר: אמנות, אבל לא כשמו כן תהילתו. היה זה קואופרטיב שנתפצל מקואופרטיב גדול ממנו, והפיצול בא בעקב פילוג שחל במפלגת “פועלי ציון”, באופן שהקואופרטיב הגדול נשאר בידי הימין והקואופרטיב הקטן עבר לידי השמאל, והצד השווה שבשני הפלגים, שהיו מחוצה להסתדרות הציונית, ממילא לא נהגו טובת עין ב”החלוץ". צרה שלאחריה – חברי הקואופרטיב היו אדוקים בלשון יידיש בלבד והסדרים לא היו מאומנים בלשון העברית, והשיבושים עלו כפורחת וטירחת ההגהה לא הפריחתם. צרה שלישית – המשטרה, שהטילה עין חשדה בקואופרטיב, על נטייתו לשמאל, ולפי שלא היה לנו רשיון של כתב-עת, צריך היה התחכמות שלא לשנות גליונותיו המיוחדים, ולקיים שמו קבע, שהיה חביב גם על שום כותרתו – אותיות חלולות – לפי היתוך שנעשה בהצעתו של נפתלי בוטווין, שהיה גזר-עור לפי אומנתו והיה בימים ההם חבר “פועלי ציון” שמאל ועד מהרה נצטרף לקומוניסטים ויצאו לו מוניטין, לאחר שרצח פרובוקאטור ונתלה, ונתפרסמו עליו רוב דברי שיר ומחזה, ובמוסקבה היה, כמדומה, רחוב על שמו. אך נניח צרתנו המשולשת, שגברנו עליה, ונזכיר לעצמנו אותה שמחה ששמחנו בהופיע כל קונטרס וקונטרס, ובייחוד בכורם, כשחברנו נחמן טננבוים, נטל את צרורי-הגליונות תחת בית-שחיו ועשה עצמו כמוכר עתונים והכריז בקולי קולות: “עתוננו” עקסטרא-אויסגאבע, כלומר: הוצאה מיוחדת, וניפתו לו שני תמימים וקנו שני גליונות, ואחר-כך יגע להעלות בדמיונו את הקללות, שהללו פלטו, משעמדו על טעותם. אבל כסם-שכנגד לאותן קללות מסופקות היו ברכות ודאיות שהגיעונו: למחרת נכנסו, כמעט בזה אחר זה, ארבעה אנשים, וארבעתם כעצם התהייה והתמיהה – איך עלתה בידנו לבנות לנו אכסניה מבלי שהכרזנו עליה תחילה ומבלי שהתדפקנו על שעריה של קומה פלונית וקופה אלמונית; ולפי שאלה היו גם ארבעת מבקרינו הראשונים, ראוי שנזכירם אחד אחד. ראשון נכנס איש בלבוש יראים, ר’ ישראל אופר, איש מושצ’יסקה (ממשפחתו של אריה אופיר) ובידו כמה וכמה מאמרים, שהוא מוכן, לדבריו, להובילם שי לנו, ואף שנעימתו נגעה עד הלב, והזכיר ממש אותו קורא זקן בסיפורו של י. ח. ברנר “משרטוטי עט עופרת”, לא יכולתי להעלים ממנו, כי עתוננו מעשה-נערים ואין לשאינם-נערים נחלה בו. אחריו בא קופל שווארץ, שביקש לראות עין בעין את מחברי-המאמרים, מתוך הנחה, שאין, בעצם, אלא שניים, והשאר פסידונימים, שהללו מסתתרים מאחוריהם, ובעיקר התעניין, איך עלה בידנו מה שלא עלה בידם ולא בדעתם של חברינו הגדולים, וביותר ביקש לידע מהיכן לנו הלשון שנראתה לו, והוא היה מפונק גדול, שכן מורו בלשון היה ג. שופמן. אחריו בא ש. ז. יעבץ (נכדו של ר' יעקב מאיר יעבץ, שהפליא במעשה תרגום לעברי-טייטש), שמדד לנו רוב שבח ואמר: ניכר שלא למדתם לשונכם מתוך “מחזיקי הדת”, “מצפה” ו“בת-קול” אלא מתוך “שלכת” ו“רביבים”, והוצרכתי להעמידו על כך, כי קראנו גם אלה וגם אלה, אך עיקר יניקתנו אינו ממה שקראנו אלא ממה שאנו קוראים: “התקופה” מהכא ו“הפועל הצעיר” ו“קונטרס” מהתם. אחרון-אחרון בא ישראל ברוך, המכונה: האן, והוא מורה ותיק בלשוננו ומבחין בה עד-דק והסתפק בתיבה אחת לציונה של התרשמותו: פרימא; וגילגל בכמה וכמה סיפורים ששמעתי המשכם אף בשנים האחרונות, ככל שאני מזדמן עמו בהר-הכרמל, מושבו עתה. אמת, אנו לא חלמנו כי אלה וכאלה יהיו קוראינו, אך לאמיתו של דבר הם היו טוביהם, ושלושת הראשונים, זכרונם לברכה, והאחרון שיאריך ימים, הם בעצם, ארבעת מבקרינו הראשונים, ואפשר שעידודם, שעמד לנו בימי “עתוננו”, הוא שעמד לנו בעתונים גדולים ממנו, שזכינו להיות עורכיהם, וראוי שנזכרם ומתוך רגש של תודה, והילכך אף הזכרתים לטובה. כי אם אנו לא שיערנו, שעניין “עתוננו” הוא התחלה, שעתיד לה המשך בארצנו, הם ששיערו, וגדולים המאמינים בהם בקטנים – לאו מלתא זוטרתא היא, שעל כן ראוי שנזכרם על החסד שהטו לנו בנעורינו ונחזיק להם טובה הרבה. אף אזכיר, כי משנפל הפור באותה ועידה, שנפטרנו בה מאפיטרופסינו אלה העסקנים הוותיקים, שהורגלו, שכל כיסא הם מושיבים עצמם עליו, ונעשינו, כת של נערים צעירים, אדונים לעצמנו, הרגשנו, אמנם, כי אבן כבדה נגולה מעל לב התנועה, אך ידענו, כי אבן כבדה כמותה, ואולי אף כבדה ממנה, עלתה על לבנו; אבל, למזלנו, נתקיימה בנו בחינת טובים השניים מן האחד, ושנינו אמנם יכולנו למשימה שנטלנו עלינו. והרי כבר נתנסינו בכך: מפלש גדול היה בלבוב, והוא קניינו של צעיר צירי הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, ד“ר אלכסנדר הויזמאן, והוא גבב-בתים גדול ושתי נקודות-משיכה בו – נקודה אחת, חנותו של נפתלי זיגל, שחלוני-הראווה שלו היו בחינת תחנה סייסמוגראפית של ספרותנו החיה: כל ספר חדש, כל קונטרס חדש, כל כתב-עת חדש שיצא בלשוננו, מיד הוא ניצג שם, ואנו, אוהבי ספרותנו ושיכוריה, בהולים עליו; נקודה אחרת, אגודת “צעירי יהודה”, אולמות נאים וחדרים טובים, ושם הרצאות, ספריה, שיעורים וכדומה, ואנו, חברי סניף “החלוץ”, חברים בה, ואפילו רוב מכריע, ונראה לנו, כי כל שאותה אגודה עושה הוא נאה ויאה, אלא שהכל בחינת אות אל”ף, היראה מפני עקיבותה שלה עצמה, שאילולא כן, הוצרכה להוליך לאות בי“ת ולאות גימ”ל ולהגיע לאות תי“ו, והרי האל”ף והתי“ו היתה לנו הציונות הנדרשת הלכה למעשה, כשאין מעשה אלא הכשרה לעלייה, ובעיקר העלייה גופה. אכן, כעדת ברברים היינו באותו מוצאי-שבת, שעת הוועידה הכללית של האגודה, כשהכרענו בקולותינו, על שינויו של התקנון מיסודו, וביותר משסידרנו למחרת, בקומה העליונה יומם ובקומה התחתונה לילה כמין בית “החלוץ”, לרבות ספריה ומטבח – ושנינו כמנצחים על ההפיכה. נאה וסוערת היתה הישיבה שם – הלינה על השולחן הגדול שבאולם, עד שנמצא לנו מלון טוב הימנו, הוא ה”בנין“, כלומר, השלד של בית הספר למלאכה, על שם אברהם קורקיס, ברחוב שפטיצקי – אווירה בוסיאקית, אבל חלוצית ועברית. אמת, הנוער בגולת גליציה מצודה עברית היתה, אבל אינו דומה אופיה בימים, שחבריה יוצאי בית המדרש, כאופיה בימים, שחבריה יוצאי בית גימנסיה, שבין אלה לאלה שורשיה הקלישו והלכו. אולם התנערות שחלה בימינו, היה בה משום תגבורת כוח, משום חידוש יניקתה משיתיה. והרי דוגמה מועטה: כשראשוני “שומר הצעיר” החליטו, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, לצרף תוספת עברית לכתב-העת הפולני Moriah ונבהלו עצמם מדלילות לשונם, הוצרכו לבקש איש “פועלי ציון”, הוא דניאל לייבל, שיהיה להם במעשה-עריכתו לא בלבד לעיניים, אלא אף לפה, מה שאין כן לימים, שנתחסנה ידיעת הלשון, וקונטרסי “עתוננו” אף הם כעדות לכך. והרי לא היו לנו מופתים מקרוב. משנתנו את עינינו על כל סביבותינו, כל פולין הקטנה כולה, לא מצאנו ספרות עברית חיה יוצרת, ידענו, כמובן, את עגנון וברש, אבל הראשון ישב בהומבורג-לגבי-ה”א והאחרון ישב בתל-אביב. היה אמנם, א. צ. גרינברג, אך עיקרו משורר יידי, ואך מקץ שנה, עם עלייתו לארצנו, באו שירותיו העבריות. היו איזה שיבלים בודדות, כמו בריסטיגר ופאהן, אבל הם נחשבו לנו כלפני ביאליק, ונמצאו ניסויי כתיבתנו בלא כל דמות סופר חי וקיים לעינינו ולפנינו. אחרי שנה בא גבריאל טלפיר, שהיה מזכיר מרכז “החלוץ” והוא כבר היה קודם באמושץ ובווילנה וראה סופרים עברים חיים, אבל הוא נטה למודרניזמוס, ואנו מה שנקרא הקלאסיקה שלנו קסמים לנו, ויינה הטוב משכרנו. והיינו שיכורים גדולים, ממש מיני לוט של ספרותנו. בכמה המדה בלענו את יציריה באותם הלילות ב“בנין”, שכתליו לא ידעו עדיין טיח והעלייה לחדריו היתה על גבי קרשים, עששית מאירה את האפלולית ואנו רבוצים על האיצטבה הארוכה, ואתה קורא באזנינו מה שנלהבת וביקשת להלהיבנו לו. איני זוכר, איך התגלגלו אלינו כל אותם ספרים וכתבי-עת, אבל לפי שהייתי רושם בנעורי את הלקטורה, ונמצאה לי רשימתה, תמהתי בראותי, כי כמעט שלא היה חיבור של ממש, שיצא אז לאור, ואנו לא קראנוהו. מה שאני זוכר, איך התגלגלו אלינו עתוני ארץ-ישראל, שאין בכוחי לתאר דיבוקנו בהם – “הפועל הצעיר” ו“קונטרס”. עניים היינו ולא יכולנו לקנות אלא מספר מסוים, כדי לשלחו לסניפינו, אבל עמדה לנו התחרות שבין שתי המפלגות – מפלגת “הפועל הצעיר” מעמדה עז היה בגולת-גליציה, ואילו מפלגת “אחדות העבודה”, שלא היה לה כל מעמד של ממש בה, חשבה, כי בכוח קונטרסיה תקנה לה מעמדה, הילכך שלחה אותם בלא מחיר; דרשנו איפוא מ“הפועל הצעיר” בחינת מה יריבכם בחינם, אף אתם בחינם. דומה, מכוחה של קריאה שקודה ומתמדת זו חיינו בארץ-ישראל, וספק אם היינו בקיאים במה שנעשה בגליציה, כשם שהיינו בקיאים במה שנעשה בארצנו. וחובה היא שלא אעלים, כי מבחינה זו כוחך עדיף היה – אני, שדרכי דרך נפתולים, חולשות היו בי, והן לא הרפוני עד-עתה, ואילו אתה דרכך דרך מישור, ואודה, כי בכמה נקודות הגעתי בדיעבד למה שאתה הגעת לכתחילה, וגם עתה ההבדל בעינו עומד. אף בעניין הכתיבה דרכינו שונות היו – כשנפגשנו ראשונה, כבר נתקיים בי כעניין אין דברי שירה מתקיימים אלא במי שנכשל בהם, שכבר הוצאתי קונטרס שירים, “צלילים” שמו, וגנזתיו בסמוך לדפיסתו, ואף פירסמתי תירגומים ושירים, ואתה, הצעיר ממני בשלוש שנים, נראית כלוח החלק ולא ידעתי אם אתה חולם חלום סופר כאשר חלמתי. אבל דומה, כי כבר חלמת חלום עורך: מעשה במורה עברי, פליט מעבר לגבול, איש רוז’ין, יאנובסקי שמו (והוא אביו של אמן השחמט הנודע) שחיבר שני חיבורים – מחזה “כרם ביבנה” שמו וזכרונות מימי הפרעות “מן ההפיכה” שמם, ושמע כי אני מבעלי לשון קודש, ביקש ממני שאערוך חיבוריו אלה, נטלתים והפכתים לכאן ולכאן, והייתי כאותו שו"ב, שנזדמן לו פר לשחיטה והוא מתקשה להטילו לפניו, ואילו אתה נטלתם וערכתם יפה-יפה על דרך התיקון שהעמיד את הלשון כעל דרך הטבע, כדרך סגנונך שכובד-הירשה אינו מורגש מחמת גלות משאה, הלא היא הירשה של כמה וכמה מסופרי מחוז גידולנו, וראש להם שמעון ברנפלד בדור הקודם ור' בנימין בדור זה. לשנים, כשישבנו בשכונת התימנים, היא שכונת שעריים שבעיבורה של רחובות – היינו חבורה עליזה, שישבה בכפיפה אחת, מלבד שנינו היו בוריה פרלמוטר עליו השלום, זיווה וואיז’ה שכטמן, יונה קוסוי (עתה: כסה), יצחק קאסה, נחמן כהן (עתה: תרדיון) – ואני מלאכת התרגום של “פרדוכסים” לנורדאו לפני וכולי אכזב. סבור הייתי מלאכה היא, שעשייתה מניה-וביה, שהרי כבר קדמני ראובן בריינין בתרגומו ואין לפני אלא לטייבו לצד דקדוק שימושה המצוי של הלשון ושינוייה. ולא היא; אותו מתרגם עשה בספר כבתוך שלו, ברצותו מקצר וברצותו מקצץ, פוסח על פיסקאות קשות-הבנה, ובייחוד קשות תרגום, מזלזל בקטנות שהן גדולות, כגון דקדוק מונחים, ונמצאת ההסתייעות בו מכשילה, עד שסילוקו כמצווה-ראשונה. אבל סילוקו מחוג הראייה קל, הסחתו מתחום-הזכרון קשה, שהוא כמזכיר וחוזר ומזכיר עצמו: אם הוא, הסופר קל-העט ונעים-הסבר לא עלתה בידו, קל וחומר אתה, זעירא-דמן-חבריא. אותה שעה עמדת לי באותו חיבוט ויצאתי בשלום מתוכו. איך נמצא לך המפתח ואיך סייעתני עד גמר-המלאכה, הוא סיפור בתוך סיפור, והצטערתי על שעורך הסידרה, פ. לחובר, לא נענה לבקשתי לצרף בשער הספר שמך לשמי, וכבר נזדמנה לי שעת-כושר להעמיד את הדבר על אמיתו. ואף שפטר-דרכך בכתיבה ובעריכה היה מתוך זיווג של קלות ומהירות, וסגנונך כביכול נולד מהול, הרי גילויך כסופר לא היה לא נמהר ולא בהול, ולא נמצאו בו עקבי Sturm und Drang על דרך התעייה במבוכם של בני הדור ועמעמי-ביטוים וביטוייהם, וגם בהיותך קרוב אצלם, נשמרה לך מידת בהירות ושקיפות, העומדת לך עד עתה, כן תעמוד לך לאורך ימים. ועיני רואות ושמחות. אכן, נערים היינו וגם זקנו, ולימי פרישה הגענו, אך לא נעזבנו מרוחם של ימי נעורינו וחיוה מחלחלת בנו גם עתה בימי זקנתנו, ורוח זו על חיותה אין פרישה הימנה, ועודה עתידה להזכיר ולחזור ולהזכיר עצמה בשולי דפים, ואולי אפילו בשולי מעשים. כה לחי. [כ“ט ניסן תש”ל]

ובץ ריק נוצר. הדבק כאן טקסט במקום המלים הללו.