ששמשו בישראל מאהרן הכהן עד סוף בית שני עם הערות על חיי ישראל בימים ההם השפּעת בית המקדש על בני הגולה ולקורות הכתות בישראל

 

דברים אחדים [לספר תולדות הכהנים הגדולים]    🔗

ספר הזה, הוא אחד מהספרים הרבים אשר חברתי פּה בארצות הברית, במשך השנים שהנני פּה ובשעה שראשי שקוע בטרדות שונות, אם כי הודות לה' אינני צריך ללחום את מלחמת הקיום, כי כני קהלתי “בית יעקב” מחזיקים אותי זה כשמונה שנה בכבוד, דואגים לפּרנסת ביתי וסרים למשמעתי בכל ענין הנוגע לדת ישראל ומנהגיו, ישלם ה' ויפקדם לטובה ובכל אשר יפנו יצליחו. עכ"ז כמה וכמה פּעמים יש לי פּזור הנפש בדברים של מה בכך, וביטולים רבים, כמנהג אצל הרבנים בארץ הזאת.

גם סבלתי הרבה פּעמים צער חסרון ספרים, אם כי האדון מר א. ש. אקא, והרב מנחם עקשטיין, פּתחו בטובם הגדול את אוצרותיהם לפני, גם לא חסו על טרחותיהם ושלחו לי על ידי הדואר ספרים הרבה מאד, כל מה שהיה לאל ידם להמציא לידי. אולם למרות יגיעי לא עלה בידי להשיג כמה ספרים חשובים ונחוצים למלאכתי זו. וחסרון עוד יותר גדול הרגשתי בשעת כתבי את ספרי זה, הוא מה שחסרים לנו הרבה ספרים מהימים ההם. ואנכי אינני בורא יש מאין כדרך שעשו כמה מכותבי הדורות שבנו על ידי השערות רחוקות מגדלים פּורחים באויר. אין לנו ידיעה ברורה מימי המשכן בשילה ומחיי הכהנים הגדולים בימי בית ראשון, ואנכי לא הבאתי רק אלה הכהנים הגדולים שנזכרים בתנ"ך, אבל היו ספרים אחרים שנאבדו מאתנו, ואנו רואים כי יוסף כן מתתיהו ראה גם ספרים אחרים מהימים ההם, והתפּאר בספרו “נגד אפיון” כי יש לישראל “ספר דברי הימים אשר בו נמצאו שמות כל הכהנים ותולדותיהם מדור דור זה קרוב לאלפים שנה”, (ונמצא כן גם בחז"ל במדות פּ"ה מ"ד, ובשאר מקומות), ועוד ספרים רבים אשר נאבדו מאתנו.

המקורים לספרי הם: כתבי הקודש, ספרי חשמונאים, מגלת תענית, סדר עולם, חז"ל בתלמודים ומדרשים, ספרי ידידיה האלכסדרוני, וספרי יוסף בן מתתיהו הכהן¹, אשר המה כלי חמדה, וישארו לנו כלי חמדה כל הימים, כי יוסף בן מתתיהו קבץ מכל הספרים שקדמו לו וסידר דבריו בשפה ברורה כזקן ורגיל, וכל חכמי הדור אחריו כולם שאבו את דבריהם מבארו. והודות לה' שספריו נשארו לנו, כי אלמלא יוסף היינו מגששים באפלה, כי כל הספרים שנתחברו לפניו ובזמנו כולם אבדו ואינם.

אמת כי יוסף סתר את עצמו כמה פּעמים בספריו, מטעם פּשוט כי יוסף העתיק דבריו מספרים שונים, וכ"פּ ממחברים נכרים, ושכח כי במקום אחר העתיק מספר אחר באופן אחר. וכמה פּעמים לא נדע אנו מה לבחור, ולזאת נתהוו על ידי המעתיקים הרבים טעויות ושיבושים בזדון או בשגגה, עכ"ז מי שעיניו בראשו יודע ברוב המקומות מה לקרב ומה לרחק, ויודה כי יש בספריו פּנינים יקרים וחומר ולבנים לקורות ישראל.

ואני תפלה לה' שיזכני להוציא לאור את כל הספרים אשר מונחים בכ"י ומחכים לצאת לאור, זה עשרים שנה, והם פּרי נעורי, אשר הקדשתי ימי הבחרות שלי עבורם. גם את הספרים אשר חברתי פּה באמעריקא, הלא הם:

א) “בבלי וירושלמי”, הקשר והיחס בין חכמי ארץ ישראל לחכמי בבל, והעולים מבבל לארץ ישראל, והיורדים מארץ ישראל לבבל.

ב) “האם ראה הבבלי את הירושלמי”?

ג) “דברי הימים” קובץ כל מאמרי חז"ל, התנאים ואמוראים, בש"ס ירושלמי אשר לא נזכרים בבבלי, וספרי אגדה, ושו"ת.

על הטוב יזכרו ידידי הרה"ח הנעלה המפורסם מו"ה שמואל מיללער הי"ו מיאָנקערס, וידידי הסופר המצוין מר א. ו. מלאכי הי"ו מניו־יאָרק, שעזרו לי בנוגע לפּרטים שונים של ספרי זה, ועל הערותיהם החשובות.

קאָלומבוס, אָהייאָ, ער"ח אלול, תרצ"ב.

יקותיאל יהודה גרינוואַלד

רב ואב"ר דביהכ"נ בית יעקב

 

פּרק ראשון    🔗

הבכורים, כהנים, מטרתם, יחוסם. הכהן הגדול, במדבר, בגלגל, בשילה, בנוב, בגבעון. בנין בית המקדש, השפּעת בית המקדש על הגולה. הקשר והיחס בינם לבית המקדש. הכהנים הגדולים עד חרבן בית המקדש הראשון.

תולדות הכהנים הגדולים, הן תולדות עם ישראל. בחיק הכהנים הגדולים היו צפונות כל עתותי היהדות. המה לחמו ויכלו, והמה הצילו את שארית הפּליטה². המה עמדו על המשמר, המה בנו חומות ומבצרים בעד הדת, והמה החריבו והרעו, גם הביאו כליון על עם ישראל. בכל אופן שיהיה, פּעולותיהם נראו על פּני דורם.

מיום שמסרו נפשם בני לוי ללחום מלחמות ה', בעת שעשו בני ישראל את העגל, מהיום הזה בחר ה' בהם להיות לכהנים ולמורים בעם. ה' העביר את הבכורים³, אשר עוד במצרים בחר בהם להיות כהנים⁴ ויקח לו את הלוים, המה קבלו את התורה בראשונה⁵ על מנת ללמדה את בני ישראל, ועליהם היה להכריע בכל ענפי התורה כאשר יפנו אליהם העם בשאלות שונות⁶, ועל העם לשמוע בקול הכהן. והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן העומד לשרת ומת האיש ההוא⁷.

משה רבינו הכפיל להם לפני מותו את חובתם⁸, גם הזכירם את סבת קבלם מה' את המתנה הגדולה להורות לעם ולהקטיר קרבנות, מפּני שבשעת העגל מסרו נפשם. על כן עליהם להורות התורה והמשפּט את בני ישראל.

באחד לחדש הראשון בשנה השנית לצאת בני ישראל ממצרים הקימו את המשכן, ואָז מלא משה⁹ את יד אהרן ובניו לכהן במשכן ה', ומאז שמשו המה בכהונה, ובכהונה גדולה כל ימי בתי המקדש¹⁰, אבל ללמד את העם¹¹ רפו ידיהם. כבוד הכהנים היה גדול ונכבד מאד בישראל, על כן בכל ימי הבית השגיחו מאד על יחוסם. תעודת־ההולדת שלהם היתה שמורה¹² בידי זקני ישראל, וכאשר שבו מבבל בימי עזרא¹³ ונחמיה¹⁴ הבדילו את אלה שלא נמצא סדר יחוסם ומאז “התאמצו תמיד¹⁵ להחזיק את הכהנים בתמימות לבל ימצא בהם עדות דבר, כי חובה על כל משרת בכהונה לקחת אשה מעמיו, מבלי רדוף אחרי כסף וזהב, ומבלי הטות לבבו אל כבוד ויקר. ועליו לחקור ולדרוש היטב אחרי יחס אשתו מספרי דור דור. ולא לבד בארץ יהודה, גם בכל גלילות בני עמינו נהגו כך. כי גם בארץ מצרים ובבל, גם במקומות אחרים אשר כהנינו נפוצים שמה, יכתבו את כל נשואיהם בספר למשמרת ותמיד ישלחו לירושלים בכתב מפורש את שמות אבותיהם ואבות אבותיהם מאז ומקדם. ואם נמצא בהם חשד ערוה אחרי נפל בשבי, אז הרחק ירחיקון הלאה. הן בספרנו דברי הימים נמצאו שמות כל הכהנים ותולדותיהם מדור דור זה אלפּים שנה. ואם נמצאו כהנים בתוכם אשר הפרו את החקים האלה, אינם רשאים לשרת במזבח או לכהן בכל דבר טהרה, והמשפּט הזה הוא נכון וישר, כי אין רשות לכל אחד מהכהנים¹⁶ להיות כותב וסופר מאליו”.

ובמדות פּ"ה מ"ד: “לשכת הגזית¹⁷ ושם היתה סנהדרין גדולה של ישראל יושבת ודנה את הכהונה. וכהן שנמצא בו פּסול, לובש שחורים ומתעטף שחורים ויוצא והולך לו. ושלא נמצא בו פּסול, לובש לבנים ומתעטף לבנים נכנס ומשמש עם אחיו הכהנים. ויו”ט היו עושים שלא נמצא פסול בזרעו של אהרן הכהן". ואף מבני ישראל אשר התחתנו בכהנים נחשבו למשפחות המיוחסת בישראל, והמה חתמו על כתובות נשים כשרות¹⁸, וכל כך נחשבו הכהנים בעיני העם עד כי אמרו חז"ל כהנים נחשבו למלאכים¹⁹…

ועליהם התנוסס לפּאר ולתפארת הכהן הגדול²⁰, אשר היה הראשון לכל דבר שבקדושת העבודה במקדש. הוא היה קודם לנביא²¹, ומקומו בכל עת אחרי המלך²². לו היה המשפט לבא ולשמש בכל עת אשר ידבנו לבו, ובבואו אל הקדש היו מקדמים פּניו בכבוד גדול, “וממנין כהן אחד יהיה לכ”ג כמו המשנה למלך, והוא הנקרא סגן גם ממונה²³, ויהיה עומד לימין כ"ג תמיד וזה כבוד הוא לו, וכל הכהנים מתחת יד הסגן"²⁴.

“ובזמן שכ”ג נכנס להיכל להשתחוואות, ג' אוחזין בו. אחד בימינו, ואחד בשמאלו, ואחר באבנים טובות שבאפוד, ונכנס להיכל והשתחוה. וכיון ששמע הסגן קול רגליו של כ"ג שהוא יוצא מגביה לו את הפּרוכת"²⁵.

חמשה דברים היה הסגן משמש. הסגן אומר לו: אישי כ"ג הגבה ימינך (ריש פּ"ו דיומא). סגן מימינו וראש בית אב משמאלו²⁶, הניף הסגן בסודרין²⁷, אחז הסגן בימינו²⁸, לא היה כ"ג מתמנה עד שהיה מקודם סגן²⁹. גם בעברו בחוץ, עבר פּקיד אחד לפניו לפנות לו דרך. גם בהתאסף העם בירושלים בחג הסכות של שנת השמיטה, קרא הכה"ג לפני העם את התורה³⁰ בעת שהמלך לא ידע לקרות.

ביוה"כ היה הוא עושה בעצמו את עבודת היום, וכל ישראל שמעו בחרדת קודש את תפלתו³¹. “מה טוב מראהו בעיני הקהל³², בצאתו מבית לפּרוכת, כהילל בן שחר מציץ מענן, וכירח במלאת תפארתו”. וכאשר כלה עבודתו בערב, כל העם לוהו עד ביתו, ויום טוב עשה אז הכה"ג בצאתו בשלום³³. וכל העם נתנו כבוד ויקר לשמו.

*

במשכן שבמדבר שמש אהרן הכהן ל"ח שנה, וכאשר עברו את הירדן הקימו את משכן ה' בגלגל³⁴. שם הקריבו העם קרבנותיהם על הבמות³⁵. ואחרי כן, כאשר הנחיל יהושע עם אלעזר הכהן הגדול את הנחלה לבית יהודה ולבית יוסף, אז העלו את אהל המועד מן הגלגל לעיר שילה, ותהי שילה למקום קודש. שם הסירו את קדשי המשכן, ולא היה שם תקרה אלא בית אבנים בלבד מלמטן, והיריעות מלמעלן³⁶. וכאשר באו לשילה, נאסרו הבמות וכל ישראל באו שילה לזבוח לפני ה'. אלעזר הכה"ג מת ויקברו אותו בגבעת פּנחס בנו בהר אפרים, ופּנחס בנו שמש בכה"ג.

שס"ט שנה עמד משכן זה בשילה. ואין לנו זכרונות מהימים ההם, רק כי היהודים עזבו את משכן ה', ואחד בשם מיכה עשה לו בית אלקים ויעש אפוד ותרפים, וימלא את יד אחד מבניו ויהי לו לכהן³⁷.

בהיות משכן ה' בשילה עברה משמרת הכהונה הגדולה מבני אלעזר הכהן למשפּחת בני איתמר, אשר עליה נחשב גם עלי הכהן אשר היה גם שופט. בני עלי חפני ופּינחס חללו את כהונתם וינאצו את מנחת ה'. ואיש אלקים בא אל עלי³⁸ וגילה את אזנו ממעשי בניו. גם ניבא לו כי “ימים באים וגדעתי את זרועך ואת זרוע בית אביך”, גם “אמור אמרתי: ביתך ובית אביך יתהלכו לפני כל הימים”, ורמז לו כי תסוב הכהונה גדולה מבית איתמר אל בית אלעזר. “והקימותי לי כהן נאמן³⁹ כאשר בלבבי, ובנפשי יעשה, ובניתי לו בית נאמן והתהלך לפני משיחי כל הימים”.

עלי מת בן צ"ח שנה. הפּלשתים חרבו את משכן ה' בשילה⁴⁰, מרכז כל קדשי ישראל, אשר היה בשילה כל ימי היות שם משכן ה' נהרס כלו. עבודת בית ה' התפוצצה לרסיסים, כי תחת המזבח האחד אשר היה בשילה, קמו במות בארץ⁴¹. בגלגל זבחו קרבנות⁴², במצפה⁴³ הקריבו קרבנות ונסכו מים לפני ה'.

לעיר נב התקבצו הכהנים הנאמנים לה' ויביאו אתם את כלי אהל המועד אשר הצילו בשילה. אחיטוב בן פּינחס בן עלי היה רוח החיה בין הכהנים, כולם חגרו אפוד בד, ויכהנו שם הכהנים. גם ערבו שמה את לחם הפנים על שלחן הטהור, וכה נפוצו קדשי ישראל, וכמעט כי אנית ישראל חשבה להשבר. ארון ברית ה' היה בקרית יערים. הכהן הנושא את האורים ותומים היה בעיר נב, והמזבחות היו בגלגל ובמצפה, ואולי בעוד מקומות.

מלך ישראל החריב את נוב עיר הכהנים. אנשי שאול הביאו את שארית מחמדנו גבעונה⁴⁴, ויבנו שם במה⁴⁵. אביתר נמלט מנב, וימלט את האפוד שארית תפארת בית אביו, ויתחבר אל דוד ויהי אצלו לכהן, ודוד שאל בעצתו.

דוד מלך ישראל העלה את הארון מקרית יערים ושם את אביתר לכהן, אבל הבמה בגבעון נשארה ושם שמש צדוק בן אחיטוב מבני אלעזר הכהן⁴⁶.

דוד הראה נפלאות וגדולות לעמו, אבל לאחד את כל הלבבות על ידי בנין בית לה' לא זכה. עם ישראל כתתו רגליהם גבעונה להקריב את קרבנותיהם וגם המלך שלמה עשה כן⁴⁷.

את צדוק הכהן אשר בינתים עזב את גבעון ובא לירושלים, מינה דוד גם כן לכ"ג. שלמה בנה בית לה', וכל כלי הקודש הובאו בידי הכהנים אל בית ה', ושלמה הסיר את אביתר מהיות כ"ג ומינה במקומו את צדוק הכהן. וכה נשאר צדוק הכה"ג האחד ביהודה. לשמחת העם אין קץ, בעת ראו את הבית הנהדר. ויקדש הבית וההר אשר נבנה עליו קדש הקדשים, ותקדש גם ירושלים, ומאָז תקרא נחלת עולמים.

אחרי מות המלך שלמה, הרים ירבעם נם המרד והתאספו אל דגלו עשרת השבטים וימרדו במלך רחבעם, וארץ ישראל נחלקה לשתי ממלכות. ירבעם הקים שני עגלי זהב. ירושלים חדלה להיות מרכז ישראל, ובית המקדש חדל להיות תפארת כל העם. ירבעם הקים כהנים לפי רוחו ורצונו, וגם בירושלים רפתה כפּעם בפּעם כבוד הכהונה.

היו אָמנם כהנים גדולים אשר לחמו מלחמת ארצם בכל כחם ויצילו את כבוד הארץ. יהוידע הכה"ג היה האיש אשר עמד בפּרץ להציל את כבוד מלכות בית דוד. הוא העביר את המלכה עתליה ממשמרתה וימלך את יהואש השריד האחרון לבן ישי. גם עשה סדרים בעיר ובבית המקדש, ובנו זכריה קידש שם שמים, אבל נהרג במצות המלך כי רגמוהו באבנים. עזריה הכה"ג קדש גם הוא כבוד ה' ומסר נפשו בעת אשר המלך עזיהו רצה לשום גם נזר הקודש על ראשו, וכאשר עלה המלך להקטיר קטרת וימנועוהו הכה"ג בדברים נמרצים וביד חזקה ולא נתנוהו להקטיר. אז נענש המלך ותכסהו כרגע הצרעת ויעזב את מקדש ה'.

בימי המלך אחז רפו ידי אוריהו כ"ג ונתחלל אז כבוד המקדש. עכ"ז ברוב הימים, נשארו בני הכהנים נאמנים לה' והמה נשאו דגל ה' ברוח גבורה.

יחזקיהו מלך יהודה עם עזריהו כ"ג עשו גדולות ונפלאות. הוא נסה לאחד את כל היהודים לאגודה אחת ושלח מכתבים אל כל ישראל לבא לחֹג את חג הפּסח בירושלים, ובאמת באו יהודים גם משבט אפרים ומנשה, ישכר, זבולון ואשר, וכל העם שמחו מאד על רוח האחוה אשר התעוררה בישראל, כי מימי המלך שלמה לא היתה כזאת בירושלים. ציון ראתה את בניה ממרחק יבאו ובנותיה מקצוי ארץ. גם השבית יחזקיהו את הבמות אשר העלו עליהם בני העם קרבנות לה', ויהי בימיו בית אלקים אשר בהר המוריה המקדש האחד לאל האחד. בימיו שבו הכהנים למשמרותם וגם צוה להביא את התרומה והמעשר אל הלשכות אשר הכין בחצרות המקדש. אולם בנו מנשה לא הלך בדרכיו, והפך את כל סדרי המשרה ודרכי עבודת אלקים בארץ. אז השיבו הבמות כמקדם למקום עבודת אלקים. בהיכל הקדש התעיבו שרי יהודה בעבודת גלולי הארץ ושקוציהם, וגם כהנים רבים עזבו את דרכם, רק הכהנים מבני צדוק נשארו נאמנים לה' ויכהנו את כהונתם במקדש בסתר, ותחשב להם לצדקה רבה מאד⁴⁸.

חלקיהו כ"ג השפּיע על מלך יהורה יאשיהו, ושניהם טהרו את הארץ ויגעו להחזיר את כבוד המקדש כבראשונה. סה"ת אשר מצא חלקיהו הטיל סערה בלב המלך כי ראה כי קרובה הצרה לבא. הוא הוציא מבית ה' את שארית הכלים העשוים לבעל ולאשרה אשר לא בערו עד כה ונשרפו בנחל קדרון. וכנראה גם הם אחדו את ישראל לאגודה אחת, כי הוא טהר גם את ערי מנשה ואפרים ושמעון עד נפתלי⁴⁹. אחרי מות המלך חזרו התועבות הישנות, וכה הלכה יהודה מדחי אל דחי עד כי עלה הכורת והחריב את יהודה ואת מקדש ה'. הכה"ג שריה נהרג ובנו יהוצדק נגלה לבבל אסור בזיקים, ויהודה חדל מלהיות לגוי.

ואם כי בבית ראשון לא השפּיע בית־המקדש הרבה על עם ישראל וגם לא אחד את כל הלבבות, ואפילו ביהודה ובירושלים עצמה חדל להיות קודש קדשים, כי טמאו אותו כמה פּעמים, אבל בבית שני גדלה מאד השפעתו על כל עם ישראל ושם קודש הקדשים נאה לו, כי בית המקדש היה באמת קודש לה' ואף בארצות גלותם דרשו את שלום העיר ואת בית המקדש.

השפעת בית המקדש על בני הגולה

מהיום אשר ארץ ישראל קאה⁵⁰ מקרבה את עשרת השבטים, מהיום ההוא מפוזר ומפורד ישראל בין העמים⁵¹, מאז הוא נודד בגוים, ואם כי אחרי שבעים שנה לגלות היהודים בבלה, נתן המלך החסיד כורש רשיון לגולי יהודה לשוב לארצם, עכ"ז לא עזבו כולם את ארצם, רוב העם נשאר בבבל ובכל הארצות, מהודו ועד כוש⁵². גם בקשו להם בכל עת מקומות חדשים, לא עברו עליהם זמן רב, עד כי כמעט לא היה מקום בארצות הגוים אשר לא ישבו בו בני ישראל, ובכמה מקומות החזיקו ידם בהם⁵³, “כי הנה מצרים וקירני הנם כארצות נהוגות לקבל את סבלונם”, וכן "מדינות רבות זולתן הניחום לנהוג את תורתן והתגדלו מהן בתוכן קהלות רבות אשר במשך הזמן חקקו להם נמוסים ככל מדינה מסודרת, הלא במצרים העם הזה נחשב לאזרח כגויי הארץ ויש להם בם גם סנהדרין לעצמם המכלכלים דברי העם במשפּט ככל סדרי עיר אשר חופשה נתן להם⁵⁴.

והקהלות הרבות ההן לא היו אברים מדולדלים מגוף האומה, וישראל לא חדל להיות גוי אחר בארץ. כי היה להם מרכז שאחד אותם – ירושלים.

ירושלים ובית המקדש הביאו את כל היהודים מכל ארצות הגולה בקשר אחד ואחד אותם לעם אחד, לאחים נאמנים⁵⁵ בני אם אחת – ציון!

לפני החגים נהרו המונים המונים אל ארץ הצבי לחוג את חג ה' בירושלים, ציון שמחה לקראת בניה השבים אליה בהמון⁵⁶, וכאשר שבו העולים לביתם, התקבצו כל אנשי העיר לשמוע מירושלים ומהכהן הגדול ומשלום חכמי ארץ ישראל.

בני הגולה היו מקושרים עם אחיהם ביהודה גם על ידי השלוחים שבאו אליהם כפעם בפעם להודיע אותם מקידוש החדש ומעיבור השנה⁵⁷, אחרי שנתבטלו המשואות⁵⁸.

גם היו מקושרים על ידי ספרי היחס. בבבל ובמצרים רשמו את כל נשואי הכהנים בספר למשמרת, ותמיד שלחו את כתבי היחס לירושלים בכתב מפורש ובפירוט שמות אבותיהם ואבות אבותיהם⁵⁹.

אבל הקשר היותר חזק ויותר אמיץ, היה בית־המקדש. היהודים המפוזרים בכל כנפות הארץ זכרו את ציון ובכל עת מצוא שלחו את שקליהם ואת תרומת קדשיהם לירושלים למען היות להם חלק בקרבנות של צבור, ומדי שנה בשנה הביאו לירושלים מתנות שונות. וחכמינו קצבו זמן מיוחד לאלה המדינות הקרובות ליהודה, כמו עבר הירדן, מצרים וסוריא, וכן קצבו זמן לבני הארצות הרחוקות מיהודה, כמו בבל ופּרס ומדי ואסיא הקטנה, כי המה התמהמו במשלוח נדבתם, נדבות היהודים במדינות הרחוקות מיהודה היו רבות מאד, כי היו שם בני ישראל עשירים גדולים ותחת הכסף הביאו אדרכמוני זהב⁶⁰.

בכל מקום אשר נמצא בו קבוץ מבני יהודה קבעו להם מקום מיוחד לאסוף ולכנוס שם את תרומת הקדש, ומשם נשאו את כל הכסף ירושלימה בהמון אנשי חיל בשמחה ובחרוה, ויעלוץ לבם לדעת כי המה בני העם העתיק והנכבד, בחיר המין האנושי. וכך עלתה להם לאסוף הון רב מאד⁶¹. מושלי רומא לא עצרו בעדם⁶². אדרבה, פּעמים רבות עמדו לימינם בשעה שמושלי העיר והשרים לא הניחו אותם להוציא את הכסף מארצם⁶³.

מערי בבל קבצו את שקליהם לערי הבצורות, כמו נהרדעא ונציבין אשר נהר פּרת סובב אותן, ומשם הוליכו את הכסף ירושלימה אלפי אנשים חגורים בכל כלי מלחמה, מפחד השודדים⁶⁴.

היהודים באזיא הביאו את זהבם אשר הקדישו לבית המקדש למדינת כוש, מפּחד האנשים המשוטטים בדרך הרחוקה ההיא או מפּחד המושלים⁶⁵.

לפי דברי פילון, כל איש ישראל אשר עבר עליו שנת העשרים, היה מוכרח לנדב לשם זה מכספּו, וכה הרגישו היהודים כי המה קשורים ומאוחדים כלם כבני אב אחד, בני עם אחד ותורה אחת. עיני כל ישראל היו תלויות אל בית המקדש. הכהן הגדול היה ראש היהודים בכל ארצות התבל, וכולם נתנו כבוד ויקר לשמו. הוא היה החוט אשר הקיף את כל העולם. והדבר הזה נמשך עד בוא החורבן הנורא, עד הרגע האיום של שרפת בית אלקים. השעה שבה קפצו גבורי העם באומץ אל תוך הלהבה, ובחרו להשרף חיים באש האוכלת את קדוש משכני אלקי ישראל. בני העם התאספו אז בעזרה, חברי הסנהדרין התיצבו על המעלות וחסידי כהונה באו אל הקדש, וכאיש אחד קפצו אל תוך השלהבת, כי בחרו מות מחיים בראותם את מקדש אלקים לשמה⁶⁶.

הרומיים הביאו את פּסיליהם ואת דגליהם לחצרות המקדש ויטמאו את שרידי חומות הקדש בקטרת תועבותיהם אשר הקטירו לשקוצי רומא, ובתעלוליהם⁶⁷ נשרף לב ישראל (בית המקדש), ובני ישראל נטושים ונפוצים הנה והנה, מפרכסים ומפרפרים כאברים קצוצים. נחרב הבית שאחד אותנו, בטלה הכהונה ואתה נקרע גם החוט שאחד אותנו, שעשה אותנו לחטיבה אחת ולגוף אחד.

מספּר הכהנים ממדבר עד חורבן בית ראשון

מספּר הכהנים ששמשו עד בנין הבית, המה שנים עשרה, והם: אהרן, אלעזר, פּינחס, אבישוע, בקי, עזי, עלי⁶⁸, אחיטוב, אחיה, אחימלך, אביתר, צרוק. הכהנים הגדולים עד עלי היו מבני אלעזר, ומעלי עד צדוק, היו מבני איתמר כהנים גדולים, ורק שלמה המלך החזיר את בני אלעזר לכהונה גדולה.

כמה כהנים גדולים שמשו בבית המקדש הראשון?

בבבלי יומא ט': אמר רבה ב"ב חנה א"ר יוחנן⁶⁹: מאי דכתיב: יראת ה' תוסף ימים, ושנות רשעים תקצרנה? יראת ה' תוסף ימים, זה מקדש ראשון שעמר ח"י שנה ולא שמשו בו אלא י"ח כהנים גדולים. ושנות רשעים תקצרנה, זה מקדש שני שעמר ת"כ שנה ושמשו בו יותר משלש מאות כהנים⁷⁰. צא מהם מ' שנה ששימש שמעון הצדיק, ושמונים שנה ששימש יוחנן כה"ג⁷¹, עשר ששימש ישמעאל בן פּיאבי, ואמרו לה י"א שנה ששמש ר' אלעזר בן חרסום. מכאן ואילך צא וחשוב, כל אחד ואחד לא הוציא שנתו.

ובירושלמי יומא, פּ"א, ה"א: “בראשון שהיו משמשמין הוא ובנו ובן בנו, שימשו בו ח”י כהנים, אבל בשני שהיו נוטלין בדמים, וי"א שהיו הורגין זא"ז בכשפים שימשו בו שמונים כהנים, וי"א שמונים ואחר, וי"א פּ"ב, וי"א פּ"ג, וי"א פּ"ד, וי"א פּ"ה, ומהן שימש שמעון הצדיק מ' שנה".

וכן מצינו במ"ר ויקרא, כ"א, ט': “מקדש ראשון על ידי ששמשו בו באמונה שמשו בו ח”י כהנים הוא ובנו ובן בנו, מקדש שני שהיו נוטלין אותה בדמים, וי"א שהיו הורגין זה את זה בכשפים, שמשו שמונים כהנים, וי"א פּ"א, וי"א פּ"ב, וי"א פּ"ג, וי"א פּ"ד, וי"א פּ"ה, ומהן שמעון הצדיק ארבעים שנה. כיון שחזרו להיות משכירין אותו בדמים, היו שנותיהן מתקצרות".

וכפי גירסת ספרי, פּינחס, כ"ה, פסוק י"ב: מלמד שעמדו ממנו (מפּינחס) בבנין ראשון שנים עשר כהנים גדולים, ובבית שני פּ' כהנים".

אבל בפּסיקתא דר"כ, פּיסקא אחרי מות, מצינו: “בזאת יבא אהרן, א”ר ברכיה: רמז רמז לו שאין בית המקדש עושה אלא ת"י שנה (בזא"ת בגמטריא ת"י), אמר לו: בזאת יבא אהרן, וכי ת"י שנה היה אהרן? אלא אמר לו שמונה עשר כהנים שימשו בבנין הראשון מפּני שהוא בנך ובן בנך הרי הוא כמותך, בזא"ת יבא אהרן. ובבנין השני מפּני שהיו כהנים מעלים זה על זה, שמונים כהנים משתמשים בו".

מצינו לפי זה בארבעה מקומות שבבית ראשון היו שמונה עשרה כהנים, וכן כתב יוסף בספרו קדמוניות⁷²: “בית מקדש הראשון עמד תס”ו שנה עם ששה חדשים ועשרה ימים והיו שמונה עשרה כהנים גדולים". ובסדר עולם זוטא, הוצאת נייבויער⁷³, הביא שם רשימה מעשרים⁷⁴ כהנים גדולים בבית מקדש הראשון. וכן שם, בדף 74, בנוסח אחר הביא ג"כ שעשרים כה"ג היו וחשב את שמותיהם.

ובמקום אחר⁷⁵ אומר יוסף בן מתתיהו: “בבית מקדש הראשון אשר עמד ת”ע שנה וששה חדשים ועשרה ימים היו אלה הכהנים: א) צדוק בימי המלך שלמה ב) בנו אחימעץ, ג) בנו עזריה ד) בנו יהורם ה) בנו עזוז (או יאוחז) ו) בנו אקסיאורם ז) בנו פּדיה ח) בנו צדקיהו ט) בנו יואל י) בנו יותם יא) בנו אוריהו יב) בנו נריה יג) בנו אדעס יד) בנו שלום טו) בנו חלקיה טז) בנו שריה יז) בנו יהוצדק". וכפי הנראה השמיט אחד, כי בספר העשרים של קדמוניות, פּרק י', כתב בפירוש שהיו שמונה עשרה כהנים בבית ראשון⁷⁶.

ובסדר עולם זוטא⁷⁷ יחשב עשרים כהנים גדולים בבית המקדש הראשון, ואלה הם: א) צדוק בימי המלך שלמה ב) אחימעץ בימי המלך רחבעם ג) עזריה בימי המלך אביהו ד) יהורם בימי המלך אסא ה) יואחז בימי המלך יהושפט ו) יהויריב בימי המלך יורם ז) יהושפט בימי המלך אחזיה ח) יהוידע בימי המלכה עתליה ויואש ט) פּדיה בימי המלך יואש י) צדקיהו בימי המלך אמציהו יא) יואל בימי המלך עוזיהו יב) יותם בימי המלך יותם יג) אוריהו בימי המלך אחז יד) נריה בימי המלך חזקיהו טו) הושעיה בימי המלך מנשה טז) שלום בימי המלך אמון יז) חלקיהו בימי המלכים יאשיהו ויהואחז יח) עזריה בימי המלך יהויקים יט) שריה בימי המלך יהויכין כ) יהוצדק בימי המלך צדקיהו אשר הגלה בבלה. ושם, בדף 74, נוסח אחר במקום (ו) יהוירב, נמצא יהוידע. ובמקום (ז) יהושפט, נמצא יהושע. אבל גם פּה הביא רשימה מעשרים כהנים גדולים ואינני יודע מניין לקח זאת.

גם בספר יוחסין, מאמר ראשון, דף 92, הוצאת פיליפּאווסקי, נמצאת הרשימה הנזכרת עם עשרים כ"ג, וכנראה היא העתקה מס' עולם זוטא. ובס' עולם נוסח אחר, הוצאת נייבויער, דף 165, נמצאת רשימה מכה"ג בבית ראשון, אבל היא העתקה מדברי הימים אות באות מבלי להזכיר את עלי ואת יהוידע. ואין אנו יודעים אם הרשימה הזאת בדברי הימים, היא רשימת הכהנים הגדולים⁷⁸.

בדברי הימים א', ה', ל', נמצאת רשימה מבני אהרן, ואלה המה:

אהרן, אלעזר, פּינחס, אבישוע, בקי, עזי, זרחיה, מריות, אמריה⁷⁹, אחיטוב, צדוק, אחימעץ, עזריה, יוחנן, עזריה אשר כהן בבית אשר בנה שלמה. אמריה, אחיטוב, צדוק, שלום, חלקיה, עזריה, שריה, יהוצדק. ויהוצדק הלך בהגלות ה' את יהודה וירושלים ביד נבוכדנצר.

וכבר אמרתי לעיל, שאין אנו יודעים אם חשבו פּה דורות או ראשי משפּחות. וגם מה שנמצא שם פּסוק ל"ו, על עזריה, הוא אשר כהן בבית אשר בנה שלמה מקשים חז"ל⁸⁰: “וכי הוא כהן בלבד, והלא קדמוהו הרבה ושמשו אחריו? אלא בו נתקיימה מצות כה”ג, שנאמר: עבודת מתנה אתן".

ובפירוש המיוחס לרש"י לדבהי"א הנ"ל, מובא: “יש מפרשים עזריה, הוא היה עזריה הראשון, ומעזריה עד שריה שהיה בחרבן הבית ח' כהנים ומכאן הוגהו ביומא בפּ”א, וביק"ר, ובספרי, פּ' פּינחס: שמונה כהנים שמשו בבית הראשון, וי"א י"ח, ולא זה וזה יש בהם רוח חיים, כי צדוק היה הראשון שכהן בימי שלמה. ועוד איזה (אמריה) היה בימי יהושפט, דכתיב: והנה אמריהו בהן הראש (לקמן ב', י"ט) והוא אמריה בן עזריה שהיה בימי עוזיה, ובימי חזקיהו שהיה אחר יהושפט, וא"ת עזריהו אבי שריה היה, והיכן חלקיהו הגדול שהיה בימי יאשיהו? אלא מצדוק יש לחשוב. ושנים עשר כהנים היו מצדוק עד שריהו. וכן מצינו בויק"ר מדוייק. ומ"ש בעזריה הוא אשר כהן בבית, מפורש בירושלמי כך: וכי הוא לבדו כהן בימי שלמה, והלא גם שאר כהנים כמו כן כהנו, אלא לפי שמסר נפשו על קדושת הבית שלא הניח את עוזיהו להקטיר, לכך נאמר הוא אשר כהן בבית אשר בנה שלמה והוא עזריה שהיה בימי עוזיה (לקמן ב', כ"ו) ובימי חזקיהו. ועזריה בן אחימעץ הוא אמריהו שכהן בימי יהושפט, כמו שנקרא עוזיהו עזריהו, דכתיב (מלכים ב', ט"ו): בשנת עשרים וז' שנים לירבעם וכו', מלך עזריה, ונקרא עזריה בן אחימעץ זכריהו דכתיב: ויהי לדרוש אלקים (לקמן ב', כ"ו) בימי זכריה המבין ביראת אלקים".

והנה ראינו בי כולם רחקו מאד לבאר את הפּסוקים בדברי הימים בחשבם בי חשבו הכה"ג, אבל באמת רשמו רק דורות, וממילא אין אנו צריכים לדחוק ולשנות שמות, להוסיף או לגרוע.

* * *

א. אהרן הכהן (ובניו)

אהרן היה הכה"ג הראשון ששימש במשכן אשר הקימו ישראל במדבר אחרי שבעת ימי המלואים. אהרן זכה גם כן לראות בחייו את אלעזר בנו בבגדי כהונה גדולה⁸¹, ולפי דעת חז"ל⁸² ראה גם קודם לכן ב' בניו ששימשו בבגדי כהונה, כי אירע טומאה לאהרן ואז שימש אלעזר, ואחרי כן אירע טומאה לאלעזר ושימש איתמר⁸³.

לפי דעת רחב"א לא ראה בחייו רק את אלעזר, ואחרי מות אלעזר שמש בכהונה גדולה עוד קודם פּינחס, איתמר בנו⁸⁴. אשתו אלישבע היתה ביום אשר נגש אהרן הכהן לשמש בעבודה, האם היותר מאושרת, כי ראתה ד' שמחות⁸⁵ או ה' שמחות⁸⁶ בפעם אחת, אבל מיר נהפבה שמחתה לתוגה, כי ב' בניה נדב ואביהו נשרפו לפני ה'. לפי דעת חז"ל, היו נדב ואביהו סגני כהונה⁸⁷, ולפי דעה אחרת היה משה סגן לאהרן⁸⁸, ולפי דעה אחרת רק בן אחד היה סגן⁸⁹, ועוד יש דעה אחת בחז"ל שכל בניו היו סגני כהונה⁹⁰.

ב. אלעזר

אלעזר ירש את משרת הכה"ג מאביו. וקודם מותו לבש בגדי כהונה, ואהרן שמח מאד בעת ראה בנו בחייו על משמרתו. יהושע שאל אותו על כל דבר גדול וקטן כאשר צוהו משה. אלעזר עבר את הירדן והוא עם יהושע עבדו עבודת ישראל בדבר חלוקת הארץ לשבטים. נקבר בגבעת פּנחס בנו, והכהונה היתה ירושה לבניו כמה דורות. “וכשעשו בגבעת בנימין דרכים מכוערים ודברים שאינם ראוים יצא הקב”ה להחריב את העולם כלו ונפלו מהם ע"ב אלף. ומי הרג אותם? סנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופּנחס עמהם, ופּלגש בגבעה בימי כושן רשעתים היתה. באותה שעה נתנה הכהונה לבני איתמר בן אהרן כארבעים ושתים שנה וקלקלו בני עלי, באותה שעה אמר הקב"ה: תחזור הכהונה לבעליה, שנאמר: "אמוֹר אמרתי אמור לאהרן, אמור לירמיהו⁹¹. והקימותי לי כהן נאמן, זה צדוק הכהן לפני דוד המלך⁹².

ג – ו. פּינחס בן אלעזר

אחרי מות אלעזר ירש פּינחס בנו את משרת הכהונה הגדולה, אבל קודם לכן היה גם כן ממנהיגי ישראל. פּינחס היה כהן המשוח במלחמת ה' עם המדינים, גם היה אחד המרגלים אשר שלח יהושע⁹³. במעשה פּלגש בגבעה שאלו אותו אם לחדול המלחמה עם שבט בנימין⁹⁴.

הוא נתכהן בעת שהרג את זמרי⁹⁵ ולדברי רב אשי, רק בעת שעשה שלום בין השבטים עם ראובן וגד וחצי שבט מנשה בעת שבנו מזבח בעבר הירדן.

בשעה ששרתה עליו רוח הקודש היו פּני פּינחס בוערות כלפּידים⁹⁶, ולפי שפּינחס הראה מסירת נפש וקנא קנאת ה' צבאות, ע"ז קראו חז"ל את כל איש צדיק לוחם מלחמות ה' פּינחס⁹⁷. פּינחס נענש ונטלה הימנו רוח הקודש מפּני שלא הלך אל יפתח להתיר לו נדרו. (ב"ר, פּ"ס, ג').

אחריו שמשו בניו. בנו (ד) אבישוע⁹⁸ (ה) בקי בנו של אבישוע⁹⁹ (ו) עזי¹⁰⁰ בנו של בקי, וממנו קיבל עלי הכהן משרת כ"ג, שהיה הראשון מבני איתמר שלבש בגדי כהונה.

ז. עלי הכהן

עלי היה הכה"ג האחרון בשילה¹⁰¹ והכה"ג הראשון מבני איתמר¹⁰² וכנראה קיבל את המשרה הזאת על פּי נביא¹⁰³. ואלמלא חטאו בני עלי, היתה הכהונה ירושה לו ולבניו אחריו עד עולם¹⁰⁴. עלי היה גם נביא¹⁰⁵.

ביום שמת שמשון נתמנה גם כן לשופט, ושפט את ישראל ארבעים שנה¹⁰⁶, ויש אגדה שביום שעלתה חנה אם שמואל לשילה, באותו יום נתמנה עלי לשופט¹⁰⁷. לפי דברי יוסף בן מתתיהו קרה ספּור רות בימיו¹⁰⁸, ובזמנו עזב אלימלך את ארץ ישראל והלך למואב.

עלי חי צ"ח שנה, וכאשר שמע כי נשבה ארון אלקים, מת מתוך צער ויגון ובאותו יום נחרבה שילה.

קללת איש אלקים בשם ה' על בית עלי נתקיימה. מבני בניו מתו בגיל של ח"י שנה. ולא היו נותנין סמיכה לבני בניו¹⁰⁹, אבל ריב"ז נתן להם עצה ללמוד תורה¹¹⁰, עכ"ז זכה עלי שמבני בניו יצאו גדולי ישראל, “רבה ואביי מרבית עלי קאתי”¹¹¹. לפי דברי יוסף בן מתתיהו, היה בנו פּינחס כ"ג עוד בחיי אביו¹¹².

חז"ל קראו את כל הכהנים שלא היו ראויים למשמרתם בשם “בני עלי”. כן מצינו בפסחים נ"ז: “ד' צווחות צווחה העזרה: צאו מכאן בני עלי שטימאו היכל ה' “, ומפורש יותר בירושלמי יומא פּ”א, ה”ה, וסוכה פּ"ד, ה"ו: “צווחה עליהן העזרה: צאו מיכן בני עלי, טימאתם בית אלקינו”.

לפי דברי יוסף פלביוס¹¹³: אמר איש אלקים בפירוש, כי משמרת הכהונה הגדולה תעבור לבני אלעזר. יחס משפּחתו לא נזכר בשום מקום בדברי הימים.

עד שלא כבתה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל¹¹⁴.

ח. אחיטוב

כאשר מת עלי ופּינחס נאסף במלחמה, ירש אחיטוב בן פּינחס את משרת הכהונה הגדולה.

לפי דברי יוסף בן מתתיהו¹¹⁵ שמש הוא בכ"ג בימי שאול, ומה שנזכר בשמואל (א', י"ד, ל"ו): ויאמר הכהן: נקרבה הלום אל האלהים, אחיטוב אמר כן. ומה שנזכר בשמואל (א', י"ד, ג'): “ואחיה בן אחיטוב אחי אי־כבוד בן פּינחס בן עלי נשא אפוד”, יוכל היות כי אביו אחיטוב אשר היה זקן מאד שלח מקודם את בנו אל המערכה ואחרי כן הגיע גם אחיטוב. בניו, אחיה ואחרי כן אחימלך, שניהם שמשו בכ"ג.

ט. אחיה בן אחיטוב

אחיה כ"ג בימי שאול, ולפי דברי יוסף בן מתתיהו ב"קדמוניות" ספר ו', פּ"ו, ס"ב, שמש בכ"ג עוד לפני אביו אחיטוב. ועי' לעיל מה שכתבתי בזה. אחיה נזכר בשמואל א', י"ד, ג': “ואחיה בן אחיטוב אחי אי־כבוד בן פּינחס בן עלי כהן ה' בשילה נשא אפוד”, ופּשוט כי “כהן ה' בשילה” מוסב על עלי ולא על אחיה, כי בימיו כבר נחרבה שילה. גם הביא יוסף שם, בסימן ג', כאשר שאלו שאול להגיש לו את ארון אלקים, קיבל הכה"ג תשובה כי ינצח את אויביו, והוא נגד חז"ל במדרש תהלים כ"ז.

י. אחימלך בן אחיטוב

אחימלך נכד עלי כ"ג מבית איתמר שמש ככ"ג בנוב, ואליו ברח דוד בברחו מפּני שאול וקיבל מאתו חרב גלית הפּלשתי וחמשה לחם¹¹⁶, והכה"ג הזה נהרג על ידי שאול ואתו עמו כל כהני נב, פּ"ה כהנים נושאי אפוד בד¹¹⁷, ורק בן אחד נמלט לו, הוא אביתר הכהן. אחימלך היה אחי אחיה הכה"ג הנזכר לעיל, וכנראה מינה שאול אותו לכ"ג אחרי מות אחיו.

י"א. אביתר בן אחימלך

אביתר כ"ג מנכדי עלי הכהן והאחרון לבית איתמר¹¹⁸, הוא האחד אשר נמלט מחרב דואג האדומי בעת שהרג את כהני נב על פּי שאול המלך. אביתר התחבר אל דוד ויהי לו לכהן ושאל לו באפוד. הוא היה כ"ג כל ימי דוד¹¹⁹, ורק במות דוד העבירו שלמה ממשמרתו, וגרשו מלהיות כהן לה' “למלא את דבר ה' אשר דבר על בית עלי בשילה” (מלכים א', ב', כ"ו – ל"ה).

בימיו היה עוד כ"ג אחד, צדוק הכהן. וכבר העירו המפרשים: איך אפשר הדבר שהיו אז בימי דוד ב' כהנים גדולים, אביתר וצדוק? אבל כנראה שהמלך שאול אחר הכותו את נב עיר הכהנים, מינה לכ"ג את צדוק שהיה מבני בניו של אלעזר, ודוד לא הרחיקו גם אחרי שהיה מלך על כל ישראל, ומפורש כן בדברי הימים א', ט"ז, ל"ט: “ואת צדוק הכהן ואחיו הכהנים לפני משכן ה' בבמה אשר בגבעון”. וא"כ היה צדוק כ"ג בגבעון ששם היה אהל המוער, ואביתר היה כ"ג בירושלים ששם היה הארון, וממילא נשארו שניהם.

לפי חז"ל¹²⁰ נסתלק אביתר מכהונה בעת ברח דוד מבנו אבשלום, כי שאל באורים ותומים ולא נענה. אבל מלשון הנביא (מלכים א', ב', ל"ה): “ואת צדוק הכהן נתן המלך תחת אביתר”, נראה כי אביתר עוד שמש אז בכהונה. גם מצינו את אביתר אחרי מלחמת דוד עם אבשלום בעת ששלחו דוד עם צדוק אחרי מרידת אבשלום אל זקני יהודה לאמר: “דברו אל זקני יהודה לאמר: למה תהיו אחרונים להשיב את המלך אל ביתו”, ודוד התיחס אליו כאל ידיך נאמן. ועוד יש להתפּלא על שאנו מוצאים את שמו בתור כהן גם בזמן שלמה¹²¹ (מלכים א', ד', ד'): “ובניהו בן יהוידע על הצבא וצדוק ואביתר כהנים”. ועוד יש להעיר, כי מצינו בימי דוד עוד כ"ג, את בניהו בן יהוידע (דברי הימים א', כ"ז, ה'): “שר הצבא השלישי לחודש השלישי, בניהו בן יהוידע הכהן הראש ועל מחלקתו עשרים וארבעה אלף”. רבים יאמרו וכן גם התרגום, כאלו היה כתוב בניהו הכהן היה הראש למחלקת הצבא של החדש השלישי, ופּלא כי לא מצינו כן בשארי חדשים שם הראש והמנהל.

אביתר החזיק את ידי אדוניהו בן דוד ובחרו למלך, ועי"ז העבירו שלמה ממשמרתו, אבל אפשר כי אח"כ מחלו והחזירו על כנו¹²².

י"ב – י"ג. צדוק בן אחיטוב ובנו אחימעץ

צדוק בן אחיטוב ראש משפּחת כהנים גדולים דור אחר דור עד מלכות בית חשמונאים, שומרי התורה והמצות כל הימים, וכל הכהנים הגדולים התיחסו אליו ונזכרים בתנ"ך בשם בני צדוק.

חז"ל הפליגו בשבחו וגדלו, והחליטו¹²³ שאילו היו אהרן ובניו קיימים היה צדוק גדול מהם.

צדוק היה כ"ג בגבעון עוד בימי שאול¹²⁴. ובין השלוחים שהלכו לחברון להסב המלכות מן בני שאול אל דוד, היה גם צדוק בין הבאים שהיה אז “נער גבור חיל ובית אביו שרים עשרים ושנים” (דבהי"א, י"ב, כ"ח). וגם הוא מאנשי עצתו של דוד ועזרו בעת מרידת אבשלום. וגם אחרי כן שלחו דוד עם אביתר הכהן אל זקני יהודה לאמר “למה תהיו אחרונים להשיב את המלך אל ביתו”.

צדוק היה נאמן גם לשלמה, ושלמה גרש את אביתר והעמיד את צדוק במקומו (מלכים א', ב', ל"ה). וכנראה התחלקו הכה"ג ביניהם בסדר העבודה, ואחרי שגרשו את אביתר היה צדוק האחד בעבודת אלקים. שלמה נמשח למלך על ידו (מלכים א', א', ל"מ), וזכה לראות את בנו עזריה בין השרים היושבים ראשונה במלכות¹²⁵. גם בנו השני, אחימעץ, היה ידיד נאמן לדוד. וכנראה ירש אחימעץ את משרת הכהונה גדולה, אם כי הדבר הזה לא נמצא מפורש בתנ"ך, אבל כך מובא ב"סדר עולם" ובספרו של יוסף.

י"ד. אמריהו

בתנ"ך לא נזכר מאומה מי היה הכה"ג בימי המלכים רחבעם, אביה ואסא. רק בימי מלוך יהושפט, מצינו כי הכהן הגדול היה אז אמריהו, והמלך מנה אותו לראש על כל העם בנוגע לחוקי התורה, הדינים והמשפּטים, כיאות לכ"ג ולמשמרתו: "והנה אמריהו כהן הראש עליכם לכל דבר ה' “¹²⁶. ואולי הוא הנזכר בדברי הימים א', ה', ל”ז: “ויולד עזריה את אמריה, ואמריה הוליד את אחיטוב”.

ט"ו. יהוידע

בתנ"ך לא נמצא מי היה אחרי אמריהו, אולי היה כ"ג אחריו וקודם יהוידע, אם כי זמן קטן עבר בין המלך יהושפט עד ימי המלכה עתליה. יהורם מלך שמונה שנה ואחזיה רק שנה אחת.

יהוידע היה חתן המלך יהורם ושם אשתו יהושבעת, והיה כ"ג בימי המלכה עתליה ויואש. הוא היה איש חזק דומה לצור¹²⁷ ומפורסם בשם טוב. חז"ל הפליגו מאד בשבחו, וכל זמן שיהוידע קיים היה המלך יואש עושה רצון בוראו¹²⁸. עוד אמרו חז"ל: אלו היה אהרן קיים בדורו של יהוידע יהוידע גדול ממנו בשעתו¹²⁹. הוא היה נאמן לה' בכל לבבו וגם החזיר את כתר־המלכות לזרע דוד, ועשה קשר בסתר עם הכהנים להשיב ביד חזקה את הממלכה ליואש, שהיה אָז ילד והשריד האחד לבן דוד, ושלח לשם זה שלוחים בכל ישראל להביא אותם ואת ראשי האבות בברית, ואז כאשר הוכנו כל ההכנות לדבר הגדול הזה, הוציא אָז הכהן הגדול את בן המלך ויעמידהו על העמוד כמשפּט המלכים וישם את הנזר בראשו וימשחהו בשמן משחת קודש, ויקראו כל העם יחי המלך ואת המלכה הוציאו מאת פּני הקדש וימיתוה בבית המלך.

יואש המלך שמר את הברית והחסד אל הכה"ג הזה ועשה כל אשר צוהו. בימיו רצה המלך לתקן את בדקי הבית וקרא אליו את הכה"ג ונתן צו לשלוח כהנים ולוים לכל ערי ישראל לקבץ מכל ישראל חצי שקל לחזק את בית אלקים¹³⁰, אבל יהוידע הבין כי העם לא יתן את הכסף¹³¹. ואחרי כן כאשר חזקו עליו דברי המלך, אז הוציא צו שכל אחד יתן מתנה בסתר, כדי לחזק את בדקי הבית אשר עתליה ועוזריה פּרצו בבית אלקים, ובאמת הצליח לחזק את הבית.

יהוידע מת בן מאה ושלשים שנה ויקבר בקבורת מלכים.

ט"ז. זכריה בן יהוידע

אחרי מות יהוידע ירש זכריה בנו את משרת הכהונה הגדולה. גם הוא קנא קנאת ה' צבאות, וכאשר ראה כי אחרי מות אביו עזב המלך יואש את תורת ה' קרא בקול: “למה אתם עוברים את מצות ה' ולא תצליחו כי עזבתם את ה' ויעזוב אתכם”¹³².

המלך לא זכר לו את החסד אשר עשה לו אביו וירגמוהו באבנים במצות המלך, ודבריו האחרונים אשר אמר לפני מותו היו: “ירא ה' וידרש”¹³³.

חז"ל הפליגו בגודל שבחו ודרשו עליו¹³⁴: “מקום הצדק שמה הרשע”, במקום שכתוב בה: צדק ילין בה, שמה הרגו את זכריה ואת אוריהו. את זכריה הרגו בעזרת כהנים ביום הכפּור שחל בשבת¹³⁵. אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא, זה זכריה.

וכאשר בא נבוזראדן לירושלים הרג כמה רבוא אנשים עד שהלך דמן ונגע בדמו של זכריה¹³⁶, אשכחיה לדמיה דזכריה דהוה קא מרתח וסליק. אמר: מאי האי וכו', אמרו ליה: מאי נימא לך: נבייא הוה בן דהוה קא מוכח לן במילי דשמיא קמינן עלוי וקטלינן ליה, והא כמה שנין דלא קא נייח דמיה. אמר להו: אנא מפייסנא ליה. אייתו סנהדרי קטנה וסנהדרי גדולה, קטל עילויה ולא נח¹³⁷. אמר ליה: זכריה, זכריה! טובים שבהן איבדתים, ניחא לך דאבדינהו לכולהו. כדאמר ליה הכי, נח. בההיא שעתא הרהר תשובה ואגייר, ועליו נאמר: מחטאת נביאיה, עונות כהניה השופכים בקרבה רם צריקים.

י"ז. – י"ח. – י"ט. עזריהו – אוריה – עזריהו

אין אנו יודעים מי מילא את מקום זכריה, כי בתנ"ך לא נזכר, וכן לא ידוע מי היה כ"ג בימי המלך אמציה, אבל בימי עוזיהו מצינו כ"ג בשם עזריהו¹³⁸.

בימיו קרה מקרה לא טהור: המלך רצה לשום על ראשו נזר הקודש וללבוש בגדי כהונה גדולה. בלי ספק התקנא במלכי ישראל שהיו גם כהנים גדולים, ואמר להרס אל היכל ה' אשר לא תדרכנה שם בלתי כהנים בני אהרן, ויעל על מזבח הזהב להקטיר קטרת ויחרד אחריו עזריה כ"ג ועמו שמונים כהנים מבני החיל, וימנועוהו בדברים נמרצים וביד חזקה ולא נתנוהו להקטיר, ויקצוף המלך מאד, ופּתאום ותכסהו צרעת. אז עזב את היכל ה', בראותו כי נטמא וירד מכסאו וישב מחוץ למחנה וימלוך בנו תחתיו.

מי היה כ"ג בימי המלך יותם אם עזריהו או (בנו?) אוריה, לא אדע להחליט. אבל בימי אחז בנו המלך, כהן בכ"ג אוריה¹³⁹. וכאשר היה המלך אחז בדמשק וירא את המזבח אשר שם וימצא חן בעיניו, ושלח אל אוריה הכהן את רמות המזבח ואת תבניתו לעשות כן בירושלים, והכה"ג הזה עשה בדבר המלך ובנה מזבח כפי תבנית המזבח בדמשק, ולא מחה כאשר עשה עזריהו כ"ג בפני המלך עוזיה זקנו. גם הכה"ג בעצמו הקריב אח"כ על המזבח הזה. אוריה נזכר גם בישעיה, ח'¹⁴⁰.

בימי חזקיהו המלך שמש ככ"ג עזריהו הכהן הראש לבית צדוק, ובימיו שבו הכהנים לכבודם כבראשונה וכבוד המקדש התעלה, ומקרוב ומרחוק באו ירושלימה לחוג את חג הפסח, וירושלים ראתה בניה ביום החג שמחים לפני ה'. גם נתן המלך צו להביא את התרומה והמעשר מפּרי אדמתם, ומעשר בקר וצאן אל הלשכות אשר הכין בחצרות קדש ולכלכל את נפשותיהם ואת נפשות ביתם. את עולת התמיד ומנחת שבת ומועד, נתן המלך מכספו ואת ספי ההיכל צפּה זהב, והכהנים דבקו בעבודת כהונתם אחרי אשר רפתה רוחם זה כמה.

כ. חלקיהו בן שלום

חלקיהו היה בן הכה"ג שלום, שהיה כ"ג בימי מנשה¹⁴¹ והיה מצאצאי רחב הזונה¹⁴². חלקיהו נזכר בתור כ"ג בימי יאשיהו מלך יהודה, אשר היה צדיק גמור וטהר את ירושלים מן הבמות והפּסילים והמסכות.

המלך בעזרת חלקיהו כ"ג, יגעו מאד להחזיר את כבוד המקדש כבראשונה, כי רבה אז העזובה בהיכל ה'. מקודם נתן המלך צו אל הכהנים והלוים שומרי משמרת ה' לאסוף כסף כדי לחזק בדק בית ה'. חלקיהו כ"ג עמד בראש הועד, אבל לא הצליחו מקודם כי לא נתנו מתן בסתר כמו בימי יהוידע. אז צוה המלך לעבור בערי יהודה לדפוק על דלתי ישראל ולאסוף הכסף הנצרך לחדש פּני היכל ה' ולחזק את בדקיו, וגם הצליחו.

ספר התורה אשר מצא חלקיהו בבית ה' הטיל סערה בלב המלך, כי ראה כי קרובה הצרה לבא, ויקרע את בגדיו ויקרא: "גדולה חמת ה' ". הוא הוציא מבית ה' את שארית הכלים העשוים לבעל ולאשרה אשר לא בערו עד כה ונשרפו בנחל קדרון. בימיו עשו גם כלים חדשים¹⁴³.

כ"א. שריה

שריה היה הכה"ג האחרון בבית ראשון, ועיניו ראו את החרבן הנורא. נבוזראדן לקח את כל אנשי ירושלים לרמה, ויגל אותם משם אסורים בזקים בבלה, וביניהם היה גם שריה הכהן הגדול וצפניה¹⁴⁴ כהן המשנה ועוד חשובים ונכבדים. אותם הוליך רבלתה, ושם המיתם נבוכדנצר. ואת בנו יהוצדק הגלה ג"כ בבלה¹⁴⁵.

לפי דברי חז"ל, מגילה, י"ד: שריה יצא מרחב הזונה, ועליו קונן ירמיה¹⁴⁶: וינעץ בזעם אפּו, וכהן זה שריה.

 

פּרק שני: תחת ממשלת פּרס ויון    🔗

שיבת ישראל לציון. הנביאים. ישראל בבבל ובמצרים. אלכסנדר הגדול ומלכי מצרים. היהודים באזיא ואפריקא. התלמיים. העתקת התורה ליונית. בית חוניו במצרים. הכהנים הגדולים.

אחרי שבעים שנה לגלות ישראל בבלה, נתן המלך החסיד כורש רשיון לגולי יהודה לשוב לארצם. שמחים וטובי לב, מלאים רוח תקוה ובטחון בה' מעוזם, שבו ישראל לציון. בראש המחנה הלכו מקהלות נוגנים בכנור ומשוררים בפּה, וישירו שיר חדש. זרובבל בן שאלתיאל, מזרע דוד המלך, ועמו יהושע בן יהוצדק הכה"ג ונביאי ה', עמדו בראש המעשה הכביר הזה. אם כי לא רב היו מספּר העולים, כי רוב ישראל נשארו בבבל, כי שפרה עליהם נחלתם שם ותחוס עיניהם על הונם וקנינם¹⁴⁷, בכל־זאת הלכו העולים בשמחה, כי חכו כי תמשך אחריהם גם שארית הפּליטה. אפשר כי גם ממצרים¹⁴⁸ עלו גולים מן המקומות אשר שם נתפּזרו בני יהודה וישראל. גם הרבה אשר נמכרו לעבדי עולם, נהרו המונים המונים לירושלים להתנחם בציון. ולא לבד נדחי ישראל שבו לארצם, כי אם גם בני הנכר נלוו אל ה', וינהרו אל ירושלים מבני העמים מסביב¹⁴⁹.

וגם אלה מהגולים אשר לא שבו לציון ונשארו בארצות גלותם, גם המה היו שם בבבל נושאי דגל תורת המוסר ודעת אלקים בארץ. בארץ מולדתם החדשה ישבו במנוחה שאננה, נביאי ה' היו עמם, ואחרי כן ראשי הגולה היו מנהיגי העם, הנביאים למדו שם את העם תורה וגם עיברו שם את השנה¹⁵⁰. גם צוו להם להפריש תרומות ומעשרות¹⁵¹. ואם כי מקודם לא שמעו העם לדברי הנביאים¹⁵² אבל לבסוף קבלו עליהם את דבריהם¹⁵³, והפרישו תרומות ומעשרות זמן רב עד שנתבטלו שם על ידי הרובין¹⁵⁴. הקהלות היו מקושרות בקשר חזק. גם היו קהלות הרבה אשר כמעט כלן היו מיושבות רק מבני ישראל¹⁵⁵, כממלכה בפני עצמה בתוך הממלכה הפּרועה של מלכי פּרס, ממלכה עם סדר הגון ומשטר נכון, ועל צבאם התנוסס ראש הגולה אשר דבריו היו נשמעים כדברי מלך ושלטון¹⁵⁶, וכולם נתנו כבוד ויקר לשמו.

ומיום גלות ישראל שמה ובכל ימי הבית, לא פּסקה תורה משם¹⁵⁷, והיו תמיד קשורים ומאוחדים עם יהודה וירושלים.

גם היו נזהרים מאד בטהרת משפחה, וחז"ל הפליגו בשבחם כי ארץ ישראל היא עיסה לבבל¹⁵⁸, וגם ארץ ישראל התחממה באורן של חכמי בבל¹⁵⁹, ובכל עת זכרו את ירושלים ועזרו לה בכסף וזהב, גם תמכו את הגולים בכל כחם.

זרובבל עם יהושע כ"ג עזבו את ארץ בבל והתיצבו בראש הגולים, גם כהנים מד' משמרות כהנים באו עמם כערך ד' אלפים, מאתים ושמונים ותשעה כהנים¹⁶⁰.

זרובבל עם יהושע בנו את המזבח על הר הבית במקום אשר היה בנוי בידי שלמה מלך ישראל¹⁶¹, כאשר הורו להם הנביאים אשר עלו עמהם. וכי יעלו לרצון זבחיהם אף כי לא נבנה עוד הבית לה'¹⁶², ויחנכו את המזבח ביום מקרא קדש באחד לחודש השביעי ר"ה. גם שמו להם לחק להעלות יום יום את עולת התמיד בבקר ובערב ולחדשים ולכל מועדי ה'. וישמרו להקריב במועדם בחג הסכות את העולות כמספּרם וכמשפּטם. ותכון עבודת המזבח, ואחרי כן הכינו עצמם לבנין הבית הגדול אשר יהיה הבריח התיכון להבריח את כל חלקי האומה ושיהיה מרכז אחר לכל בני יעקב וישראל.

המלאכה הגדולה הזאת נתאחרה בימים הראשונים, מטעם כי חסרו להם די חמר עצים ואבנים הדרושים לבנין גדול ונהדר כזה, אבל יהודי בבל עזרו הרבה בכסף וזהב אשר התנדבו במיטב רצונם לבנין בית לה'. הצדונים והצורים שלחו עצי ארזים מן הלבנון. וכה החלו בשנה השנית לבואם בחדש השני זרובבל ויהושע ושאר העם, ליסד את היכל ה' ויניחו את אבן הפנה בהדרת קודש.

אבל בינתים מת המלך החסיד הזה, ואז הרימו הכותים צוררי ישראל את ראשם, והתחילו להפיץ כתבי שטנה אל המלך אשר ירש את כסא כורש, והוא נתן אזן קשבת לדבריהם ונתן צו לשבות בבנין. אז רפתו כל ידים. אבל כאשר נתקסר דריוש השלישי שמחו בני ישראל, כי ידעו כי לבו טוב על היהודים. בימיו גמרו בני ישראל את בנין הבית, ותכל עבודת הכנין בי"ג באדר שנת הששית למלכות דריוש, המלך שעמד להם בכל עת למגן נגד הכותים ושאר שכיניהם הרעים.

זרובבל שב לבבל בלי ספק בעניני כלל האומה ושם מת¹⁶³. כמעט שעזב זרובבל את ירושלים, מיד פּרצה שערוריה, חומותיה כמעט שנפלו. גדריה נפרצו, ועמודי הדת ואשיותיה נטו לנפּול. כל איש ואיש עשה את כל הישר בעיניו, ועוד יותר הרעו לעשות הכהנים אשר להם היה להיות למופת בצדקתם, לעמוד על ריב למשפּט העשוק מיד אחיו העושק אותו. אבל המה השחיתו את דרכם מאד, עד כי נקראו בשם גנאי: גאלי הכהונה¹⁶⁴. וילכו גם המה בדרכי הסגנים גם לתועבה גם לרשע, וישאו גם המה להם נשים מבנות עמי הארצות¹⁶⁵, וגם המה עשקו את אחיהם ויתנו גם להם את כספּם למען יכבשו את שדותיהם ובניהם¹⁶⁶. ויהי הנקל בעיניהם לעשות את הרעות אשר עשו החורים והסגנים, ויוסיפו עליהן רעות אשר רק ידם לבדם מצאה אותן לעשות בהיות המה הכהנים עובדי עבודת בית ה'. וישביתו כל כבוד ומורא מבית אלקים¹⁶⁷, ויקראו בזדונם לקדשי המזבח לחם מגואל אכל נבזה. ויבוזו בדבר הזה את ה' ואת עבודת מקדשו, ע"כ קראם הנביא "הכהנים בוזי שם ה' ". וגם העם קראם כהנים נבזים ושפלים, לפי שלא שמרו את דרכי ה' ונשאו פּנים¹⁶⁸, והעם גם מנעו מהם את מעשרותיהם ואת תרומותיהם. אז היתה עת צרה ליעקב. נפש היראים דאבה לראות כי הפרצה בחומת דת מורשה, הולכת ומתרחבת מיום ליום. אבל אז קם מלאך מושיע לישראל אשר ברוחו הכביר פּזר את ענני החושך, הלא הוא עזרא הסופר.

עזרא היה האיש אשר השעה היתה צריכה לו, ועליו המליצו חז"ל¹⁶⁹: “נשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה”. כאשר אך מת רבו ברוך בן נריה¹⁷⁰, מיד עזב את בבל¹⁷¹ ובא לירושלים. הוא טהר את ישראל משקוציהם, ובפרט עשה גדולות ונצורות להרחיק את הנשים הנכריות בישראל, אשר המחלה הזאת נתפּשטה מאד בישראל, וגם אצל השרים והסגנים והכהנים שהיו במעל הזה בראשונה.

צוררי ישראל הכותים ראו ונבהלו. ראו כי עזרא סגר לפניהם גם את קדשיהם וגם הרחיקם בהוציאו את הנשים הנכריות, ויחר אפּם מאד ויחכו לעת מצא להתנפּל עליהם, ויתכוננו לשעה הראויה.

מלך פּרס שלח חיליו למצרים להכניע אותם כי הרימו ראשם נגדו, אז חשבו הכותים בלבם, היות שמלך פּרס טרוד עתה במלחמותיו, ולא יתן לב לבקשת היהודים, ולכן עת לעשות היא, וקמו אז על עם ישראל, החריבו את בתי הכנסיות אשר בנו אז בארץ וגם פּרצו פּרצות בחומת ירושלים ויכעיסו את העם על כל מדרך כף רגליהם. אז עמד מלאך מושיע לעמו הוא נחמיה, וגם עלתה לו להטות את לבב המלך ארתחשסתא לטובת ישראל, ונתן בידו אגרות לכל פּחות עבר הנהר לעמוד לימין היהודים ולהושיעם משונאיהם¹⁷².

נחמיה שב לפּרס, ויהי כאשר אך עזב את הארץ ותרם יד החורים בעלי ברית הכותים וגויי הארצות, ובני הכהנים הגדולים לקחו נשים נכריות, וכמעט כי הגיעו עוד הפּעם במים עד נפש.

נחמיה שב עוד הפּעם ליהודה, ועוד הפעם טהר את העם. הוא גרש את טוביה העמוני מלשכת הקודש, טהר את הלשכות וקרא עצרה מראשי העם ויוכיחם בשבט פּיו וידבר אליהם קשות. גרש את הכהנים אשר לא אבו לשלח את נשותיהם מבנות עם נכר. חזק את שמירת השבת והשריש אמונה טהורה בישראל, וכנראה העמיר תלמידים אשר הפיצו תורה וטהרה בעם, והודות לזה נדחו הכותים לאט־לאט מארץ יהודה.

אבל אם הכותים לא יכלו עוד להרע לישראל בפּועל, אבל הארס שהטילו, נבלע בדם האומה, ומהעוללות צמחה אחריהם כת הצדוקים בישראל.

אלישוב הכה"ג מת אחרי כהנו ל"ד שנה (?), ויכהן אחריו יהוידע בנו ל"ו שנה (?), בנו יוחנן – יונתן ל"ג שנה (?). לאט לאט התבצרו היהודים בארצם ויפרו בה. מלכי פּרס ככלל נטו להם חסד, לא הרעו להם מאד, אבל פתאום עלה שאון מפּאתי ים, פּור התפּוררה הארץ, התבל רגזה ממקומה. אלכסנדר הגדול ממוקדון קם אז, והתחיל להעביר מלכים מכסאם, ולעשות סדרים חדשים בתבל. הוא נצח את ממשלת פּרס והשבית את מלכותה, וארץ יהודה באה תחת יד אדונים חדשים, הם היונים.

כמה שנים מלכו מלכי פּרס ביהודה?

חז"ל הביאו בעו"ז ט', דעת ר' יוסי, שממשלת פּרס ביהודה נמשכה ל"ד שנה. וע"ז התפּלאו כל החכמים, איך אפשר ששמשו ששה כהנים בן אחר בן במשך ל"ד שנה? הלא כל כותבי הדורות מאז ועד עתה, חשבו ומצאו שמלכי פּרס משלו בערך ר"מ שנה, ואיך אפשר שחז"ל קצבו זמן של ל"ד שנה?

אבל באמת דברי רבי יוסי נמצאים בסדר עולם, ושם איתא דעת הרבים כי כל שני מלכי מדי ופּרס ר"נ שנה, וזה עולה יפה גם לפי סדר הדורות של מלכי פּרס¹⁷³, וראה זה פּלא מה שכתב בספר היוחסין אשר לא מפּי איזיבוס לקח דבריו, במאמר ששי שם, הביא חשבון מלכי פּרס מכורש הראשון עד דריוש האחרון, ר"מ שנה “ולפי דעת חז”ל ר"צ שנה". ובודאי, או כי סמך עצמו על דברי סדר עולם, שאיתא שם ר"נ, ורק ט"ס יש במקום ר"נ “ר”צ", או שהיה לפניו נוסח זה בחז"ל ואנחנו לא נדע המקום.

גם הראב"ד כספרו הקבלה (הוצאת נייבויער, אקספאָרד, תרנ"ג, דף 48), אמר כי בית שני עמד תל"ג שנה, ושם בדף 49 כתב כי עמד תכ"ז שנה ומלחמה היתה שש שנה, ס"ה תל"ג. הרי שהיתה לפניו גירסא אחרת בש"ס.

וכן בסדר עולם זוטא, הוצאת נייבויער, דף 71, הביא כי עמד הבית ת"מ שנה.

אבל דעת סדר עולם כי ממשלת פּרס ארכה ביהודה ר"נ שנה, יתאים מאד לסדר הדורות שלנו, באופן שאין אנו צריכים סתירות וליישב בתירוצים דחוקים¹⁷⁴. ואנכי אדמה כי הרב החכם יעבץ קלע אל השערה, באמרו כי רבי יוסי אמר שמלכי פּרס מלכו לפני הבית ל"ד שנה, היינו קודם שנבנה הבית, קודם שיבת ישראל ליהודה, אשר כן הוא באמת לפי תולדות מלכי פּרס.

ואם יבוא הקורא לשאול: איך אפשר שכמשך ב' מאות וחמשים או ארבעים שנה, לא שמשו יותר מששה כהנים גדולים, כי הלא יוסף וכל חכמינו ההולכים אחריו, החליטו כי ידוע היה הכ"ג בימי אלכסנדר הגדול מלך מוקדוניא, ולא שמעון הצדיק¹⁷⁵? יש להשיב, כי יש מקום לחשבון צדק, שבאמת האריכו הכהנים הללו ימים, וזהו החשבון:

ידידיה אלכסדרוני¹⁷⁶ סינקעללוס¹⁷⁷ יוחסין¹⁷⁸

1) יהושע כ"ג 56 שנה 62 שנה

2) יהויקים כ"ג 56 שנה 36 שנה

3) אלישוב כ"ג 21 שנה 34 שנה 32 שנה

4) יוידע כ"ג 24 שנה 36 שנה 45 שנה

5) יוחנן כ"ג 23 שנה 32 שנה 43 שנה

6) ידוע כ"ג 10 שנה 20 שנה 18 שנה

ואם נניח אצל ידידיה אלכסדדוני את שנות הכהנים שליוידע וליוחנן את מספּר השנים שביוחסין ואצל סינקעללוס, אז יעלה בידינו המספּר הזה.

אבל מה שצריך עיון הוא, כי הלא בפירוש נמצא כנחמיה כי בעת שנחמיה בא לירושלים, היה אז הכה"ג אלישוב. ולפי דבריהם, לא שמש אלישוב בכהונה גדולה רק קי"ב שנה אחרי שיבת ישראל לציון, ונחמיה חנך את המזבח פּ"ג שנה אחרי שיבתם לציון, ע"כ אמתיים הם דברי חז"ל כי שמעון הצדיק קיבל את פּני אלכסנדר בבואו לירושלים ולא ידוע, ואז אפשר למצוא חשבון השנים. ועי' להלן כערכו.

איך התיחסו מלכי פּרס אל עם ישראל?

יוסף בספרו “קדמוניות” ספר י"א, יספּר מיחס מלכי פּרס אל עם ישראל. והנני נותן דבריו בקצור:

1) כורש. הוא הבטיח לישראל שישלם מאוצר מלכותו את כל ההוצאות של בנין בית המקדש ואת כל כלי הקדש אשר לקח נבוכדנצר מבית אלקים, השיב לישראל, וגם נדב כסף וזהב הרבה מאד, וכן שלח מתנות הרבה להקרבת קרבנות.

2) בנו קמביאוס. הקשיב לכתבי שטנה ששלחו צוררי ישראל אליו, ונתן צו מבלי לבנות את בית המקדש. הוא מלך שש שנים.

(3) דריוש. זרובבל שב מיהודה, כי היה ראש ליהודים בגולה. הוא היה ידיד נאמן להמלך עוד מימי נעוריו, ועי"ז שמהו לשומר ראשו. זרובבל¹⁷⁹ הצליח בבקשתו בעד עמו, גם קיבל מהמלך פּתשגן־כתב לראשי הפּחות לעזור ליהודים לכרות ארזים מלבנון, גם נתן חירות לכל שבויי בבל ופּטרם ממס, וגם פּקד על השמרונים להשב ערי ישראל והטיל עליהם לתת ליהודים זהב לצורך בנין בית המקדש, ושלם מאוצר הממשלה בעד בגדי הכהן הגדול ובעד בגדי הכהנים. גם מסר להם הנותר מכלי הקדש אשר נמצאו עוד בבבל. העולים השניים, אשר היו קרוב לד' מיליאָן יהודים, עלו בתופּים ובמחולות. בנין הבית עמד אז להגמר, אבל השמרונים באו בטענה לפני שרי פּרס אשר בסוריא וביהודה בנכליהם ובשקריהם נגד ישראל כי אין זה בית אלקים רק חומה בצורה וכוונת היהודים למרוד במלכי פּרס, ושרי פּרס באו ירושלימה לראות בעיניהם את הבנין והמה לא ידעו מה להחליט ומה לעשות, והודיעו את כ"ז להמלך דריוש. בינתים הבטיחום הנביאים חגי וזכריה, כי דריוש לא יחזור מהחלטתו. המלך קיבל כתבי השטנה על היהודים, וחפש ומצא בכתבי כורש, כי באמת נתן להם רשות לבנות בית גדול ונהדר כזה. המלך השיב לשריו לעזור ליהודים בכל כחם, והבנין נגמר כלול בהדרו, בכ"ג אדר בשנת תשע למלכותו. ומיד בחג הפּסח, התקבצו כל ישראל לעלות לירושלים לחוג את חג הפּסח בבית המקדש החדש. השמרונים נסו לשלוח עוד פּעם כתבי שטנה על ישראל, ואז ירד זרובבל עם ארבעה יהודים חשובים וגלו את אזן המלך על התלאות שהם סובלים מהשמרונים.

(4) קסערקסעס בנו של דריוש, בזמן יהויקים כ"ג. אז היתה העליה השלשית שבה עלו הרבה יהודים עם עזרא הסופר. גם אז נתן המלך פּתשגן־כתב לקבלם בכבוד. והעולים הביאו אתם מתנות יקרות מהמלך ומבני ישראל אשר בבבל. המלך נתן גם צו לפטור את הכהנים והלוים ממס כל הימים.

5) העליה הרביעית היתה בשנת כ"ה למלכות קסערקסעס, על ידי נחמיה. גם עמו הלכו הרבה גולים. נחמיה בנה את חומת ירושלים בשנת כ"ח למלכות קסערקסעס.

לפי דברי יוסף חיו היהודים בימים ההם במנוחה והשקט. הפּרסים בכלל, הראו את אהבתם לישראל, אם כי פּעמים אחרות הרעו הפּרסים לישראל, כמו שמצינו בדברי הפיליסוף וויקאטאס שחי אחרי דור אלכסנדר הגדול: “פּעמים רבות קמו עליהם מלכי ומושלי פּרס לרעה, בכל זאת אין ביכולת איש להסיתם לעבור על כל דבר הישר בעיניהם, ואף אם יקחו את כל טובם ורכושם מידם ויענום וייסרום באכזריות ויוציאום למות מיתות משונות וקשות מאד, המה ימסרו נפשם בדרך נפלא יותר מכל יתר העמים, אך את דת אבותיהם לא יעזבו¹⁸⁰. אולם מקרים כאלה היו יוצאים מן הכלל. וישראל אמנם ידע להכיר טובה למטיביו, הם מלכי פּרס שנתנו את חרותו. ואם כן לא יפּלא בעינינו, כי עם ישראל ובראשם הכהן הגדול, אחרי אשר שמעו מהגדולות והנפלאות בי קם מלך גדול אשר לא קם עוד כמוהו בכל הדורות אשר לפניו, מרגיז ארצות ומרעיש ממלכות, עולה לכבוש את ארצם, בכ”ז שמרו את אמונתם לבני פּרס, וכאשר כקש אלכסנדר הגדול מהם לשלם לו את המס שהיו רגילים לשלם למלכי פּרס, וגם לכלכל את חילו, השיבו בני ישראל, או הכהן הגדול בשמם, כי עומדים הם בברית אהבה עם מלך פּרס ולא ישנו את הבטחתם אשר הבטיחו להם להיות נאמן לפּרס כל הימים. אבל אלכסנדר שם בגבורתו קץ לממלכת פּרס הגדולה, הרס את יסודותיה עד שנפלה ולא הוסיפה קום עוד.

תקופה שניה, היהודים תחת ממשלת יון.

אלכסנדר הגדול היה הראשון במלכי קדם אשר הכיר לטובה בחכמת המדינה לתת לעם לחיות על פּי תורת אלקיו. ובכן שמחו היהודים בראותם כי פּחדם ותוגתם נהפכה לששון. הוא הראה ככל עת את אהבתו לעם ישראל¹⁸¹. גם הרבה יהודים התנדבו לילך עס אלכסנדר ללחום את מלחמותיו, והוא שם תמיד את עינו ולבו עליהם. וכאשר בנה את העיר אלכסנדריא¹⁸² על שמו, הושיב שמה עשירים וסוחרים רבים וביניהם הרבה יהודים, שנתן להם את פּאת העיר הקרובה לחוף הים אשר היא יותר טובה מכל חלקיה¹⁸³, גם משפּט אחד עם יתר אזרחי מוקדוניא. “ונודע כי לא בחר אלכסנדר באנשי ישראל לפקדם בין אזרחי העיר אלכסנדריא אשר בעמל רב יסדה, בעבור הרבות מספּר יושביה, כי אם בעבור לתת להם גמול חלף מעשיהם, יען חקר ומצא כי באמונה היו אתו כל הימים וכי אך צדק וישר דרכיהם”¹⁸⁴.

אחרי מות אלכסנדר התנשא איש איש משרי צבאותיו למלוך, וקטטות רבות נפלו ביניהם, ולא היה קץ לאכזריות ועושק אשר התעוללו בהמלחמה הארוכה אשר נמשכה כ"ג שנה. גם ארץ ישראל סבלה הרבה מהמלחמה הזאת, כאשר העיד יוסף בספרו “נגד אפיון”: “סבלנו בימי חליפות מושלי אזיא צרות רבות ומתורתנו לא סרנו”. עד כבוש המלך פּטאלמיאוס לאני את ארץ ישראל בערמה, באמרו כי רצונו לבא לירושלים להקריב בה קרבן. וביום השבת, היום אשר ידע כי בו לא יעמדו היהודים נגדו בחרב ובחנית, כבש את העיר בחמה עזה ולקח עמו הרבה יהודים, כמאה אלף איש, בתור שבוים למצרים¹⁸⁵. וימכרם שם לעבדים¹⁸⁶. אבל אחרי כן נוכח לדעת כי לא היטיב לעשות, כי שמע כי עם ישראל הוא גוי אחד בארץ אשר ישמור את אמונתו למושליה ויקל את ידו מעל בני ישראל¹⁸⁷ ויקים ויחזק בידם את משפּט האזרחים אשר להם מיום שבאו שמה עם אלכסנדר מוקדון. ארבעים שנה מלך במצרים, ובימיו התישבו היהודים גם באזיא¹⁸⁸, ויפרו וירבו בה והיו אחרי כן לקבוצים גדולים בערי עפזוס¹⁸⁹, סרדוס¹⁹⁰, האלקארנסוס¹⁹¹, טריער¹⁹². גם בארם¹⁹³ התיישבו היהודים בימים ההם. והמלך סיליקוס, שגם הוא מצא חפץ ביהודים, הושיבם בעיר מלכותו אנטיוכא¹⁹⁴ שבנה אז, ויתן להם חק ומשפּט אזרח כאשר להיונים המקדונים, והיהודים משם נקראים אנטיוכים¹⁹⁵.

פּטאלמעאום פילירעלפיוס בנו היה גם כן אוהב ישראל, ואולי נכון הוא שקרא דרור לכל השבוים אשר בארץ מצרים¹⁹⁶. וכן נעתקה בהשתדלותו התורה לשפת יונית במצרים. הוא כבד מאד את היהודים ושלח להם מתנות יקרות, ואחריו מלכו בנו פּטאלמעאוס ווייערגוטס ופּטאלמעאוס הרביעי, הנקרא פּהיליפטר.

כמאה שנה ארכה ממשלת התלמיים על עם יהודה, ואחרי כן פּרצה מלחמה ארוכה בין מצרים ובין ארם, וארץ ישראל היתה למרמס. סו"ס קצו בני ישראל מפּני עול מצרים ושמחו לקראת מלך צפון, ויתנו את ידם לו ויפתחו לפניו את שערי ירושלים, ויהודה עברה אל בית סליקוס.

מקודם שמחו ישראל על הגאולה ועל התמורה, בחשבם כי ימים טובים יהיו להם תחת ממשלתם. אנטיוכוס הגדול מלך הסוריים הראה פנים שוחקות לעם ישראל, גם הביע להם תורה וברכה והבטיחם חסדו כל הימים. כן נתן צו להחזיר להם את הערים הנשמות, ולהושיב שמה את הנדחים והנפזרים, לחזק את בדק בית המקדש, לחדשו ולפארו. את הכהן הגדול שמעון השני, אשר נקרא בפי ידידיה האלכסדרוני בטעות, בשם “שמעון הצדיק” כבד מאד¹⁹⁷. הקל את עול המסים, ומסר מתנות רבות לבית המקדש. אבל גם על המלך הזה עברה כוס התלאה, כי התגרה ברומיים, בעת ששמש הצלחתם עלה וחזק. הרומיים גברו עליו ושברו את גאון עוזו, והקץ לבית סליקוס בא.

כל ימי שמעון השני ורוב הימים¹⁹⁸ של בנו חוניו השלישי כ"ג “התאמצו כל מלכים מסביב¹⁹⁹ להטיב את העיר ירושלים ולכבדה, וישלחו מתנות יקרות אל היכל ה', וגם סליקוס מלך אסיא הוציא כסף מבית אוצרו לקנות קרבנות להקריבם בבית ה' “. אבל בסוף ימי חוניו כ”ג, באה על ירושלים צרה כפולה: מבפנים ומבחוץ. פּריצי ישראל הרסו הסיגים והפּילו חומת הדת, ואנשים בני בליעל מקרב ישראל יצאו להדיח את יושבי הארץ לאמר: הבה נכרתה ברית את הגוים אשר סביבותינו, כי מאז אשר סרנו מאחריהם²⁰⁰ מצאנו צרות רבות ורעות²⁰¹”.

בראש המפלגה הזאת עמדו בני טוביה הקצינים והגבירים²⁰², נכדי שמעון הצדיק הראשון, ואחד מבני שמעון השני. המה אספו בנים כחשים שצררו את עמם וחפצו להתבולל בעם יון.

חוניו כ"ג עמד כגבור מזויין ללחום נגדם, ואל דגלו נאספו כל החסידים ואנשי המעשה, שנלחמו בגבורה ובעוז, וגם נצחו, כי בימי חוניו “היה שלום בקריה הקדושה וחקי ה' נשמרים ונעשים, כי לבב חוניו שלם עם ה' אלקיו, ושנא לכל פּועלי און”²⁰³.

אבל לאשרם של הרשעים האלה, קם אז מלך לבית סיליקאס, איש נוכל ופוחז, הלא הוא אנטיוכוס אפיפינוס, ומרשיעי־ברית מצאו בו את האיש אשר המה מבקשים. בשמחה ובששון קראו: “אך זה היום שקוינוהו מצאנו ראינו”. על פּי בקשתם, פּרץ הרשע הזה בירושלים ושדד את כל כלי הזהב וכסף וכל כלי הקדש אשר במקדש, וגם הוציא חוק כי תורה אחת וחוקה אחת לכל יושבי ארץ, ונתן צו לבלתי הקריב עוד מנחה בקדש. ואז זבחו רבים לאלילים וחללו את הקדש, וגם את השבת לא שמרו עוד. המלך הרשע הזה פּקד עוד לבלתי הקריב מנחה בקדש, להקים במות, להקריב בשר חזיר וכל בהמה טמאה, ולבלתי המול להם כל זכר. גם הקימו בט"ו בכסלו שקץ משומם על מזבח ה', ויקרעו את ספרי תורת ה' לקרעים, גם שרפו אותם באש, וכל אשר לא שמע לדבריהם הכו לפי חרב²⁰⁴. גם הכהנים עזבו את עבודת המזבח ואת הקרבנות ויבוזו את הקודש, ויחפזו ללכת אל בית המשחק להתגושש ולהתנגח בחנית ורומח ולשחק במשחק הכדורים²⁰⁵. שלש שנים וששה חדשים לא הקריבו את התמיד²⁰⁶, וכמעט כי נשכח שם ישראל בימי הכהנים הגדולים ישוע־יוזן, מונילואוס, ואחיו ליזימכוס ואליקום.

ובעת צרה לישראל קם והתנשא גבור החיל, האיש אשר ברוחו הכביר הלהיב את הלבבות ללחום את מלחמת ה' ולהציל את כבוד האומה המחולל, הוא מתתיהו הכהן, שיחד עם בניו הנודעים בשם מכביים או חשמונאים הצית את אש המרד בישראל.

עמהם התחילה תקופה חדשה בקורות ישראל, היא תקופת החשמונאים.

בימים ההם, ימי תקופת היונים אשר משלו בישראל קרוב למאתים שנה, שמשו אלה הכהנים בכהונה גדולה: א) חוניו ב) בנו שמעון הצדיק ג) אחיו אלעזר ד) דודו מנשה ה) חוניו השני בנו של שמעון הצדיק ו) שמעון בנו ז) חוניו השלישי (שמעי, מנחות ק"ט) כהני בני בליעל: ח) ישוע – יוזן ט) מיניליאוס י) ליזימכום יא) אליקים.

זכרונות נפלאים נשארו בידינו מימי תקופת היונים. בחז"ל נזכרים גדולי הרוח אשר הפיצו תורה בישראל בימים ההם, וביחוד יפליאו את גדולת הכהן הגדול שמעון הצדיק. בימים ההם נתחבר גם ספר בן סירא ונעתקה התורה לשפת יון. חוניו בנה את בית חוניו במצרים.

א. יהושע בן יהוצדק

יהושע היה הכהן הגדול הראשון בבית שני. הוא היה בן יהוצדק²⁰⁷ (אשר הובילו אותו הבבליים אסור בזיקים לבבל), בן שריה הכהן הגדול האחרון בבית ראשון.

גם על יהושע יצאה הגזרה להשרף חיים יחד עם ב' אנשים חוטאים שגזר עליהם המלך לשרפם, וצרף אליהם את יהושע בן יהוצדק, “והביאו ליהושע הכהן, השליכו עמם לתוך הכבשן. שניהם נשרפו וישוע הכה”ג ניצל, כאשר נזכר בזכריה ג': הלא זה אור מוצל מאש"²⁰⁸.

יהושע היה בראש הלוחמים לבלי ליתן רשות להכותים לעזור לבנין המקדש, ואמר להם: “לא לכם ולנו לבנות בית אלקינו”²⁰⁹. בכ"ז לא עמדו בניו בנסיון, והתחתנו עם נשים בלתי הגונות, והאב לא מיחה בהן²¹⁰.

ב. אליקים בן יהושע

הוא שמש בכ"ג אחרי מות אביו, והיה לפי דברי יוסף²¹¹ בזמנו של קסערקסעס בנו של דריוש, אשר היה טוב לישראל, ובימיו בא עזרא עם עולים הרבה לארץ ישראל. הוא עזר הרבה לאביו בבנין בית המקדש²¹², כפי שיספּר ידידיה אלכסדרוני²¹³: “היה כ”ג שמונה שנים בחיי אביו, כאשר נסע אביו לבבל להשתדל אצל המלך, ואחרי כן כאשר מת אביו, שמש עוד מ"ח שנה, עד שנת שתים עשרה לאחשורש" (ארתחשסתא הגדול); “והוא כתב – לפי דבריו – מגלת אסתר וגזר לעשות הפּורים על פּי הכתבים אשר באו אליו מאת מרדכי”. אבל לפי דברי יוסף בן מתתיהו²¹⁴, היה אלישוב כ"ג בימי מרדכי.

ג. אלישוב בן יהויקים

אלישוב ירש את הכהונה הגדולה מאביו. שמו נזכר בנחמיה י"ב בין הכהנים הגדולים בימי ממשלת פּרס. הוא בנה את שער הצאן (נחמיה ג', א'). וכפי שהבאתי לעיל, סי' ב', קרה בימיו, לפי דברי יוסף בן מתתיהו, נס אסתר. ולפי ידידיה אלכסדרוני, כהן בכ"ג כ"א שנה (“מאור עינים”, סי' ל"ב). את מקומו מלא בנו יוידע.

ד. יוידע

יוידע כ"ג נזכר בכתבי קודש (נחמיה י"ב). בנו נשא את בת סנבלט החרני מראשי השמרונים לאשה. נחמיה יזכיר המאורע הזה (י"ג, כ"ח). גם גרשו מירושלים, וכאשר רצה בעזרת בגסוס שר פּרס בסוריא²¹⁵, ליקח בחזקה את משרת הכהונה הגדולה מאחיו, נהרג במקדש ה'.

יוסף בן מתתיהו ב"קדמוניות"²¹⁶ יספּר גם כן מבן כהן גדול ידוע ושמו מנשה, אשר לקח את בת המושל סנבלט²¹⁷ לאשה, וחותנו הבטיח לו לבנות עבורו בית מקדש על הר גריזים, ורבים רוצים לאמר כי טעה יוסף, ובמקום יוידע כתב יוסף ידוע, אבל יוסף כתב כי המאורע הזה קרה בזמן אלכסנדר מוקדון, ובאמת כמה מבני הכהנים הגדולים בתחלת בית שני, לקחו נשים נכריות²¹⁸. הלא גם על הכה"ג הראשון כתחלת בית שני, יהושע בן יהוצדק, אמרו חז"ל בסנהדרין צ"ג, שבניו לקחו נשים שאינן הגונות, ומפורש בתנ"ך כמה פּעמים ככה. לפי ידידיה האלכסדרוני, שמש יוידע בכ"ג כ"ד שנה. ועי' לעיל.

ה. יונתן – יוחנן

יונתן או יוחנן כ"ג²¹⁹ ירש את משרת הכה"ג מאביו יוידע. ושמש, לפי דברי כמה חכמים, שנים רבות²²⁰. בימיו אירע כי מושל פּרס קנס את היהודים²²¹ בירושלים. יוסף בן מתתיהו יספּר²²²: "באגסוס שר הצבא

מסוריא חלל את כבוד בית המקדש, וגם ענש את ישראל לשלם חמשים אדרכמונים דבר יום ביומו, למען הקריבם את קרבן התמיד. ומעשה שהיה, כך היה: ליונתן היה אח בשם ישוע אשר התאוה למשרת כ"ג, הוא היה ידיד לבאגסוס²²³ שר הצבא בסוריא, וידידו הבטיחו לעזור לו בענין זה. ישוע חשב בנפשו כי אחיו כאשר אך ישמע כי בגסוס מושל פּרס בסוריא הוא מתומכיו, בודאי ימסר לו את משרת הכהונה הגדולה ברצון טוב, ובא אל בית המקדש בטענה כי הוא הכה"ג ע"פּ צוו בגסוס. וכה פּרצה קטטה ביניהם עד כי יונתן קם על אחיו ורצחו נפש. בשמוע בגסוס כי ידידו נרצח, מהר לבוא לירושלים וקרא אליו את ראשי ישראל ודבר אתם קשות: איך הרהיב בנפשו כ"ג לרצח איש בבית המקדש. וביחוד חרה אפּו בעת שסגרו לפניו את הדרך לילך לבית המקדש, באמרם אליו שלאיש זר אסור להכנס שם²²⁴. אז קרא בחמתו: וכי איננו טהור יותר מהאיש הזה המשמש שם, אשר הרג נפש בבית ה'?

במקום אחר כתבתי, שפּלא בעיני כל החכמים: איך אפשר שבגסוס שר צבא הפּרסיים לא כעס על הכה"ג ולא העבירו מכהונתו? וגם חכמי ישראל בזמן ההוא, איך הניחו לעבוד עבודת ה' בעת אשר ידיו מלוכלכת בדם ישראל, שהרג איש ואולי במזיד? ועי"ז רצה הח' ווייס להוכיח כדרכו, כי בימי יונתן לא התפּשטו הדינים בין העם ולא ידעו מהפּסוק אשר בתורה: “מעם מזבחי תקחנו למות”. אבל באמת עשה זאת יונתן בהסכמת חכמי ישראל, כי כידוע היה לו אח אשר היה חתן סנבלט השמרוני אשר גורש מירושלים, וכן אנו יודעים מספרי יוסף כי סנבלט היה קשור בברית ידידות ואהבה עם נציבי פּרס בסוריא, והוא בא לירושלים בהסכמת נציב פּרס, ובעזרת חותנו סנבלט, להיות לכהן גדול. וכל היהודים היראים ידעו היטב

מה שעשה לו נחמיה, כי גרשו מירושלים. וכאשר העיז לבא לבית המקדש לקחת את משרת הכה"ג בחזקה, אז פּרצה מהומה עד כי רצחו נפש. וכאשר הסבירו לנציב פּרס את כל הענין, מדוע עשו ככה, או מדוע עשה הכה"ג כזאת, הבין כי אין לענשו ענש מיתה או להעבירו מממשלתו.

אל הכהן הגדול הזה פּנו בזמנו היהודים מיב אשר במצרים, להיות להם לפּה ולמליץ אצל מושלי פּרס, בשעה שהגוים הרסו את במותיהם ושדדו את כלי הכסף והזהב אשר להם. וכנראה היו שם שרידים מעשרת השבטים, כי פּנו ג"כ אל הכותים. ראה סו"ס ח"ד לתולדות ישראל להח' יעב"ץ, שפּרסם שם תוצאות הפפירסאות אשר נתגלו בעיר כונא בשנת תרס"ד, על־ידי החכס רובענזאָהן.

ו. ידוע

ידוע ירש את משרת הכה"ג מאביו יונתן כה"ג, והוא הכה"ג האחרון הנזכר בכתבי קדש (נחמיה י"ב, י"א, כ"ב). ולפי דברי יוסף בן מתתיהו בספרו “קדמוניות” (ספר י"א, פּ"ז, ס"ב): היה לו אח בשם מנשה אשר נשא את האשה ניקאשו בת סנבלט, אחד מגדולי השמרונים. וזה האחרון חשב שעל ידי חתנו, שהיה בן כהן גדול, יתקרב אל היהודים ויהיה בכחו להשפיע על עם ישראל, אבל חשובי ירושלים לא הסכימו שחתן שמרוני זה ישמש בבית המקדש, וגם פּחדו שנשואי תערובות יגרמו להשפּעת זרים ונכרים בירושלים, ע"כ הודיעו את מנשה או כי יעזב מהרה את אשתו, ואם לא, אז אל יתערב יותר בעניני עבודת אלקים בבית המקדש. ומנשה אמנם גמר בנפשו לגרש את אשתו, והבטיח לחכמי ישראל כי עד מהרה יעזבנה. גם גלה מחשבתו זאת לחותנו סנבלט, וסנבלט התחלחל מאד מהחלטתו, והבטיחו כי אם לא יגרש את אשתו, אז ימסר לו את ממשלתו על כל ארץ הכותיים, גם יבנה לו בית מקדש על הר גריזים, אשר יהיה דומה לבית המקדש אשר בירושלים, וגם יקבל על זה הסכמת מלך פּרס דריוש האחרון. הדבר הזה הביא לידי שערוריה בירושלים, כי הרבה כהנים²²⁵ עזבו אז את ירושלים והתיישבו במדינת הכותים, וסנבלט נתן להם שדות וכרמים.

בימים ההם הופיע כוכב חרש על ארץ אזיא. אלכסנדר הגדול ממוקדון קם וכבש את כל הארצות וגם הכה את הפּרסיים, נגידי ארץ יהודה. אלכסנדר שלח שלוחים לארץ יהודה, ובקש מהכהן הגדול ידוע, לשלוח לו אנשי חיל. נם בקש מהכה"ג לכלכל את צבאו, וכן לשלם לו את המס אשר היה רגיל לשלוח לפּרס. אבל הכה"ג השיב כי קשה עליו למלא את הפּקודה הזאת, כי נאמן הוא בבריתו לפּרס. תשובת הכהן הגדול העירה את חמת אלכסנדר, והחליט לעשות כלה בעם יהודה.

הכותים, ובראשם סנבלט, החליטו לעמוד לימין אלכסנדר. סנבלט עם שמונה אלף אנשי חיל, נסעו אליו ויספּרו לו כי נכונים הם להיות לו לעבדים נאמנים כל הימים. גם בקשו רשות לבנות בית מקדש על הר גריזים. אלכסנדר קבלם באהבה ונתן להם רשות לבנות את בית המקדש. וימהר סנבלט ויגש אל המלאכה, ויבן את מקדשו בכל עוז ולא שבת אף רגע עד כלותו אותו, וימלא את יד מנשה חתנו לכהן בו. בינתים גבר אלכסנדר על מבצר עזה, וילכד את העיר ואז שם פּניו ירושלימה לפקוד עליה את עונה.

ואנשי ירושלים שמעו יום יום חדשות מבהילות, כי מלכם, מלך פּרס, הולך ומט לפני אויבו ההולך וחזק. גם שמעו כי אלכסנדר גבר על עזה וילכדה. אז רעדה אחזתם, ולא קמה בהם כל רוח. וכאשר שמעו כי הגבור הנורא הולך ובא ירושלימה, גמרו אומר לקבל פּניו בכבוד, אולי יתעשת ויסלח להם. הכהן הגדול אסף את ראשי העם, ויערכו תפלה לפני ה' לרחם על עמו ויגאלם מהצרה שבאה עליהם, ובלילה ראה הכה"ג חזיון²²⁶ שלא יפחדו מאלכסנדר ושיקבלו את פּניו בכבוד גדול, ושום רעה לא תאונה להם. ויקם הכהן הגדול בעוד לילה וילבש הוא וכל שרי הכהנים את בגדי קדשם, ואלף איש משרי ישראל בבגדים לבנים ולפידים בידיהם הולכים וקרבים אל מחנה אלכסנדר, עד אשר פּגעו בהם. והנה לפניהם הגבור הצעיר אשר משמו נמוגו כל יושבי הארץ שכעבדים עמדו לפניו וחכו למענה פּיו אם לשבט או לחסד. והמלך הצעיר הזה, כאשר ראה לפניו את ההמון הגדול עם הכהן בראש ונזר הקודש על ראשו, והדרת קדושה חופפת עליהם, נרעש לבו מהמחזה הנאדר בקודש, ויהפך לבבו מקצף לאהבה ורצון, וירד מעל הסוס וישתחו אפּים ארצה אל הכהן שעמד בפּנים מאירות. כל שריו השתוממו על מעשה המלך, ואחד מהם שאלו: מדוע מלך גדול כמוך יכרע לפני איש יהודי? והמלך השיבו על זה: לא לפניו כרעתי, רק לפני ה' אשר הוא נושא את שמו. זאת התמונה הזאת ראיתי בחלום כ"פּ, והתמונה לוותה אותי על דרכי, אמצה את רוחי ועוררה אותי לעשות את כל הגדולות והנצורות.

אלכסנדר נסע עם הכה"ג ירושלימה, ושם הראה לו הכה"ג את נבואת דניאל אשר ניבא כי מלך יון יפוצץ וישבר את מלכי פּרס (דניאל ח', כ"א), וכי הוא הוא המלך הזה, שעליו ניבא איש האלקים הזה, ואלכסנדר שמח על זה מאד.

ביום השני קרא אלכסנדר את ראשי העם ויצום לבקש ממנו את כל אשר תאוה נפשם. עם ישראל לא בקשו ממנו דבר, רק את הרשיון ללכת בתורת אלהיהם ורשות לחיות במדינתם. ע"פּ התורה. גם בקשו ממנו לפטור אותם מכל מס בשנת השמיטה, והתחננו לפניו על אחיהם בפּרס ומדי להיות להם למגן ולהרשות להם לחיות על פּי התורה. אלכסנדר הכריז אז בירושלים: מי האיש אשר רוצה ללכת אחרי בצבאותי, ארשה לו גם שם לשמור מצותיו. ורבים הלכו אחריו.

השמרונים כאשר שמעו מהכבוד הגדול אשר נתן אלכסנדר לישראל, החליטו גם המה לקבל את פּניו. כי הלא זה דרכם מאז, בעת שמלך אחד הראה ליהודים פּנים שוחקות, אמרו כי גם המה יהודים. אבל בעת צרה טענו כי אין להם חלק ונחלה עם עם ישראל. וכאשר בקשו גם המה לפטר אותם מכל מס בשנת השמיטה, שאל אותם: מה אתם, יהודים או לא? וכאשר השיבו כי המה יהודים רק למחצה, השיבם כי כאשר ישוב ממסעו יבקר אותם, ואז ישים לב לבקשתם.

עד כה מספר “קדמוניות” בנוגע לאלכסנדר וידוע²²⁷.

ובחז"ל מצינו ג"כ מהפגישה הזאת בין אלכסנדר ובין הכה"ג, ושם נמצא כי שמעון הצדיק היה אז כ"ג (ועי' להלן בערכו), והיא ביומא ס"ט, ובמגלת תענית פּ"ט, ועולים הדברים בד בבד עם דברי סופרי הדורות הקודמים. אך מה שנזכר בחז"ל ביומא ס"ט: “ששאל אלכסנדר המלך את היהודים: למה באו אליו? והם השיבו: אפשר בית שמתפּללין בו עליך ועל מלכותך שלא תחרב יתעוך עכו”ם להחריבו? א"ל: מי הללו? א"ל: כותים הללו, שעומדין לפניך. אמר להם: הרי הם מסורין בידכם. כיון שהגיעו להר גריזים, חרשוהו וזרעוהו כרשינין כדרך שבקשו לעשות לבית אלקינו". וכן במגלת תענית פּ"ט, יסופּר בזה הלשון: “שבקשו הכותים מאלכסנדר מוקדון שימכור להם חמשה כורים ארץ בהר המוריה ומכר להם, ושמעון הצדיק יצא נגדו והמלך השתחוה לו, ונהפך אחרי כן שבני ישראל החריבו את בית הר גריזים”. דבר זה שאז נחרב בית מקדשם, לא נמצא בספרי דורות הקודמים. אדרבה, יוסף כתב כי אלכסנדר נתן להם רשות

לבנות בית מקדש בהר גריזים, כאשר הבאתי לעיל, ורק יוחנן כ"ג החריבו, אשר באמת כן נזכר גם במגלת תענית: “כ”א כסלו, יום הר גריזים דלא למספּד". ואחרי יוסף קמו כל חכמי דורותינו ולא זכרו את דברי חז"ל, הגם כי יש לברר כי אמת וצדק דבריהם²²⁸ ולא מפּי יוסף אנו חיים בזה, כי גם סופרי הדורות אשר לא מבני ישראל ואשר היו לפני אלפים שנה, הזכירו ברמז את המאורע הזה, והלא יוסף בעצמו בספרו “נגד אפיון” הביא בשם הסופר איקאטוס: “אלכסנדר כבד מאד את העם הזה, עד כי הניח את היהודים לשבת בארץ שומרון בלי מס עובד בעבור צדקת לבבם וישרת דרכם”. וכן נזכר בחשמונאים א', י"א, ל"ז, בדברי דימיטריוס בזה הלשון: “לכן גזרתי אומר: כל גבולי ארץ יהודה ושלשת הנפות אפרומה ולוד ורמה, הנוספות לה מאדמת שומרון וחצריהן, תהיינה לאחוזת עולם”. איכה איפוא נעשתה כזאת? אף אחד מגדולי חבמינו לא מצא פּה פּליאה נשגבה. הלא השמרונים עזרו לאלכסנדר במלחמתו עם בני עזה. השמרונים הלא היו הראשונים אשר הראו אות כבוד לו. המה הוכנעו לו עוד בטרם קרא אותם והיהודים מאנו לעשות כן, ומדוע נהפך לב הגבור הזה פּתאום כי קירב את היהודים ופּטרם ממס בשנת השמיטה ולהשמרונים לא נתן הנחה? מה קרה פּתאום, כי השמרונים קמו על אנדרומך נציבו של אלכסנדר ויתנפּלו עליו וישרפוהו באש, ואלכסנדר עשה בהם עוד הפּעם נקמות? אבל הוא הדבר אשר דברתי, כי אמת היא שאלכסנדר עשה להם רעות בהיותו בפּעם הראשונה שם, לפי שהמה הלשינו על עם ישראל וגם חשבו כי הגיעה העת הרצויה להנקם ביהודים, אבל הגבור הזה כאשר ראה כי היהודים אנשי שלום המה וצדיקים, וכי השמרונים הוציאו דבה, אז גמר בנפשו לעשות להם מה שזממו לעשות לעם ישראל, והתיר להם להחריב את בית מקדשם, או אפשר כי בפּעם השנית התיר להם להחריב את בית מקדשם, ובפעם הראשונה נתן ליהודים איזה מחוזות מארצות הכותים, על כן קמו על נציבו והרגו אותו, ויוכל היות באשר מת אלכסנדר בנוהו מחדש, עד שקם יוחנן כ"ג והחריבו בפּעם שנית.

ולפי שהוברר הדבר בפי כל חכמי כותבי דורות הקודמים, כי אלכסנדר היה שתי פּעמים ביהודה אם כן שניהם אמת. בפּעם הראשונה קיבל את פּניו ידוע, ובפּעם השנית שמעון הצדיק. ועי' להלן בערכו באריכות על־אדות פּגישתו עם אלכסנדר.

ז. חוניו הראשון

אחרי מות ידוע כ"ג, שמש בכהונה גדולה בנו חוניו הראשון אבי שמעון הצדיק. ונראה לי, ששימש בזמן אלכסנדר הגדול ומת לפני מות אלכסנדר הגדול, ובנו שמעון הצדיק שמש עוד בכהונה גדולה בסוף ימי אלכסנדר הגדול, וכאשר בא אלכסנדד בפּעם שנית ליהודה מצא את שמעון הצדיק בתור כ"ג.

הרבה חכמים הראו לדעת כי מה שנזכר בספר חשמונאים²²⁹ ובספרו של יוסף²³⁰, כי המלך אריוש מלך אשפּרתא כתב לחוניו מכתב בזה"ל: “אריוש מלך אשפּרתא לחוניו כ”ג, שלום! מצאנו כתוב בדברי הימים, כי יושבי אשפּרתא והיהודים אנשים אחים הם, ואברהם אב לשניהם. ועתה כי ידענו זאת, הואילו נא וכתבו. לנו השלום לכם, וגם אנחנו נכתוב לכם. גורל אחד יהיה לכולנו. מקנינו וקנינו יהיה לכם, ומקניכם וקניניכם יהיה לנו. ואנכי שפטתי אל נכון להודיעכם את כל אלה", הכוונה אל חוניו הראשון הנזכר פּה²³¹.

ח. שמעון הצדיק

שמעון הצדיק בן חוניו, שמש בכ"ג אחרי מות חוניו אביו, ולפי שהצטיין בתורה ועבודה וגמילות חסדים²³² כמאמרו באבות, זכה להקרא בשם צדיק.

הוא היה משיירי כנסת הגדולה, האחרון מדור דעה שקבלו תורה מהנביאים, או אולי הוא בעצמו זכה עוד להכיר את עזרא ונחמיה או תלמידיהם, ועם מותו נאבד השריד האחרון מהדור הגדול. הוא היה גם ראש לישראל, וכאשר בא אלכסנדר בפּעם שנית לירושלים, שבינתים זכה שמעון הצריק לכהונה גדולה, קבל הוא את פּניו²³³.

“הוא עמד בפּרץ עמו, ונגד הפּורץ בצד הקרת, מה טוב מראהו בעיני הקהל בצאתו מבית לפּרוכת, כהילל בן שחר מציץ מענן, וכירח במלאת תפארתו, כשמש זרח על היכל ה' וכקשת עם הדרת צבעיו במרום, כשושנה בימי האביב”… “כלמו בני אהרן לבושי הדר²³⁴, ובני אהרן נשאו את קולם, ויריעו בחצוצרות תרועה לזכרון לפני ה' “²³⁵. מיד בראשית ימי עבודתו מת אלכסנדר הגדול, ואז באו ימים רעים לישראל, כי קשתה עליהם יד היונים שלחמו איש ברעהו, ואז האריך הכהן בתפלתו ובקש על מקדש ה' שלא יחרב²³⁶, וה' קבל אז את תפלתו באמת, כי שמע קול יוצא מבית ק”ק שנהרג גסקלגס²³⁷, וחדלו ימי הפּרעות ביהודה וכל ארץ יהודה עברה לבית תלמי. ואולי רמזו ע”ז חז"ל במגילה י"א: ולא געלתים, בימי יונים שהעמדתי להם שמעון הצדיק, כי גם בימי תלמי הראשון שמש בכהונה גדולה.

חז"ל יספּרו²³⁸ שכל ימי שמעון הצדיק לא היה מגיע למחצית ההר (שעיר המשתלח) עד שנעשה איברין איברין, משמת שמעון הצדיק היה בורח למדבר והסרקין אוכלין אותו. וכן הגורל של שם עלה בימין, ונר מערבי דלק, ולשון של זהורית מלבין, ואור המערכה מתגבר ועולה. משהיו נותנין שני גזרי עצים בשחרית לא היו נותנין כל היום, וברכה היתה בשתי הלחם ולחם הפּנים.

ארבעים שנה שמש שמעון הצריק בכהונה גדולה, ובשנה האחרונה אמר להם: בשנה זו אני מת. וכאשר שאלו אותו: את מי נמנה אחריך? אמר להם: הרי נתונין בני לפניכם²³⁹.

וחז"ל יספּרו שם²⁴⁰: “אותה שנה שמת בה שמעון הצדיק אמר להם בשנה זו הוא מת. אמרו לו: מניין אתה יודע? אמר להם: בכל יום הכפּורים היה מזדמן לי זקן אחר לבוש לבנים ועטוף לבנים, נכנס עמי ויצא עמי, והיום נזדמן לי זקן אחד (לבוש שחורים ועטוף שחורים), נכנס עמי ולא יצא עמי. אחר הרגל חלה שבעת ימים ומת. ונמנעו אחיו הכהנים מלברך בשם משעת פּטירתו”²⁴¹. כי עם מות שמעון הצדיק פּסקה גילוי שכינה בישראל.

ט. אלעזר בן חוניו

אחרי מות שמעון הצריק שמש בכהונה גדולה אחיו אלעזר²⁴² כי בנו של שמעון היה אז צעיר לימים²⁴³, ובלתי ראוי לכהונה גדולה²⁴⁴.

אל הכהן הגדול הזה (?) פּנה המלך תלמי פילדלפיאוס ממצרים, המלך השלישי לאלכסנדר הגדול²⁴⁵ והשני לבית תלמי לשלוח לו חכמים ונבונים כדי להעתיק את תורתנו לשפת יון.

בנוגע להעתקת תורתנו לשפת יון, יש לנו ארבעה מקורים: בחז"ל, בספרו של יוסף בן מתתיהו הכהן, בספריו של ידידיה האלכסדרוני המכונה פילון היהודי, מכתבי אריסטאה המחכר לפילוקראטו אחיו.

א) בחז"ל, במגלה ט': א"ר יהודה: אף כשהתירו רבותינו יונית לא התירו אלא כספר תורה, ומשום מעשה שהיה. מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים והכניסן בשבעים ושנים בתים, ולא גילה להם על מה כינסן, ונכנס אצל כל אחד ואחד, ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה, והסכימו כולם לדעת אחת, וכתבו לו²⁴⁶. ולפי חז"ל, שם, שינו הזקנים הללו בט"ו מקומות²⁴⁷. שם אשתו של תלמי המלך – הוא לפי חז"ל – ארנבת²⁴⁸.

ובמסכת סופרים פּ"א, ח"ז: “מעשה בה'²⁴⁹ זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה יונית והיה היום קשה לישראל²⁵⁰ כיום שנעשה העגל, שלא היתה התורה יכולה להתרגם כל צרכה”. ושם הלכה ח': שוב מעשה

בתלמי המלך שכנס ע"ב זקנים והשיבם בע"ב בתים, ולא גלה להם על מה כנסם ונכנס לכל אחד ואחד מהם. אמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם. נתן המקום עצה בלב כל אחד ואחד, והסכימו כולם לדעה אחת וכתבו לו כל אחד ואחד תורה בפני עצמה".

והגם שמשמע מכאן ששתי פּעמים אירע כן, כמו שחשב באמת הג' יעב"ץ²⁵¹, עכ"ז אפשר לומר כי הלכה אחרונה מפרשת מדוע לא יכלה התורה להתרגם כל צרכה, כי ראו חכמינו לנחוץ לשנות בכמה מקומות.

ב) מקורים בספרי ידידיה האלכסדרוני, בספרו “חיי משה” ס"ב, פּ"ג, כתב: “המלך ההוא היה תלמי המכונה בלשונם פילאדעלפוס²⁵² הוא המלך השלישי אחרי אלכסנדד מוקדון מלך מצרים. הוא היה המלך אשר לקחו לבו מהתלהבות התשוקה אל אלקינו להעתיקו ללשון יונית. ושלח מלאכיו על אדות דבר זה אל הכהן הגדול שביהודים אשר היה יקר בימים האלה בתוך עמו, הוד והדר לבש כתואר פּני המלך. לפני הכהן הלז פּתח המלך את חדרי לבבו ויחלה את פּניו שיבור לו אנשים חכמים וידועים מעתיקים מושלמים מכל הברורים²⁵³, לשלוח אותם אל חצר המלכות, והכהן שלח אליו אנשי מופת, אשר אחד מהם היה שלם מאד בידיעת אבותיו, וגם ידיו רב לו בידיעת היונים ויקבלם המלך בפּנים יפות, והמה התחכמו להתבודד במקום מטוהר²⁵⁴ מחוץ לעיר כי לא בחרו את מכון שבתם בתוך העיר, מפני שרחובות העיר ממולאים תמיד ומזוהמים בבעלי חיים, ויחזק עליהם רוח ה' ויתנבאו כולם בסגנון אחד, ועסקו שם במלאכתם, גם עלתה להם לעשות העתקה בדיוק מאד, הן לא יכנם איש בשם המעתיקים כי אם יסב את שמם לקרותם נביאים וחוזים בגלל הכח שהיה להם להשיג מחשבות משה רבינו ע”ה האמיתיות והמוסכמת מכל צד, ועל כן עד היום²⁵⁵ מתחדש ומתקדש חג העצרת באי־פארוס אשר שם יתאספון היהודים וגוים בסך המון חוגג".

ג) מקורים מכתבי אריסטאה. אחד מחכמי היונים (?) פּרסם מכתבים המספּרים כל תהלוכת ההעתקה, ויוסף בן מתתיהו היה הראשון אשר הזכירם והשתמש בהם, והרב עזריה מן האדומים בספרו “מאור עינים” העתיק משפת רומית לעברית “את כל מכתבי אריסטאה על אדות העתקת תורתנו בימי תלמי המלך וקורא לקונטרס בשם הדרת קודש”, ותמצית דבריו כי פטלמאוס פילידעלפיוס בשנת שלשים ואחת למלכותו, היה דברו אל אלעזר ששמש אז בכהונה גדולה לשלוח לו ע"ב חכמים ונבונים, ששה מכל שבט ישראל²⁵⁶. תלמי המלך פזר הון רב מאד לשחרר את כל היהודים השבויים שנמצאו אז במלכותו, גם בזבז כסף רב בעד מתנות יקרות ששלח אל הכהן הגדול וגם לבית המקדש, ובתוכן היה גם כן שלחן זהב טהור, וכ"ז עשה כדי למצוא חן בעיני הכהן הגדול. הכה"ג קיבל את שלוחי המלך באהבה וכבוד, גם מילא בקשת המלך, ושלח אליו ע"ב זקנים, ששה מכל שבט, וספר תורה בידיהם. וכל אלה החכמים ששלח, כלם ידעו את שפת יון. המלך קיבל את הזקנים בכבוד גדול והשתחוה שבעה פּעמים לפני סה"ת, ושאל אותם יום יום שאלות בחכמה, והמה השיבו לו בטוב טעם ודעת. אחרי כן הביא אותם אל אי־רחוק מאלכסנדריא ושמה עבדו בהעתקה, ובמשך ע"ב יום גמרו את עבודתם לשמחת המלך ולשמחת כל החכמים במצרים, המלך שלחם בכבוד גדול לביתם עם מתנות יקרות.

גם תמצא שם העתקה מכל המכתבים מה שכתב המלך אל הכה"ג וכן גם מה שהשיב לו הכה"ג, גם מה שראה אחד השלוחים בירושלים, גם מבית המקדש ומעבורת הכהנים.

יוסף בספרו העתיק רוב מכתבי אריסטאה, ולא העיר כי כל המכתבים והספּור כולו הם מזויפים, כי נכתבו אחרי תלמי המלך. ואחרי יוסף קמו להקת חכמים והעתיקו גם כן הדברים, מבלי לעורר על הספיקות הרבות שיש בהם. גם הרב עזריה בעצמו התעורר על הרבה ספקות, כמו למשל: איך אפשר ששלח מכל שבטי ישראל, הלא לפי ידיעתנו לא היו בארץ ישראל כל השבטים רק יהודה ובנימין ומשבט לוי, ועוד ספיקות בנוגע לבגדי הכהונה ולבית המקדש והקרבנות, אשר כבר האריכו חכמינו. והח' קאסעל בהגהותיו לס' “מאור עינים”, העיר הרבה השערות נכונות, ופּלא על יוסף שהלך בעינים עצומות אחרי הספּור הזה ולא הרגיש בטעויות.

עוד ראיה אחת אביא מה שלא נזכר, לפי דעתי, בשום מקום ואשר ממנה אפשר לראות כי כל הספּור הוא מעשה ידי אחד מאחינו בני ישראל באלכסנדריא. במכתבו של תלמי המלך אל אלעזר כ"ג, נמצא: “למען ידעו הדורות כי בלבד יקר הערך בזה וגודל מעשהו התברר האמת לאמתו בהסכמת הרבים”. איך אפשר שתלמי המלך מסר נפשו למען ידעו הדורות כי תורתנו תורת אמת, הכי לא היה לו למלך האדיר הזה מה לדאוג כי אם לדרוש את טובת הדורות הבאים? אבל מזה אפשר לראות כי הספּור הזה נתחבר בזמן צרה על ישראל ושונאיו הרבים חרקו שן על תורתנו.

בכל אופן, לא מפּי אריסטאה אנו חיים. יש לנו מקורים אחרים נאמנים, כי התורה נעתקה ליונית בזמן תלמי המלך הנקרא פילידעלפוס, בעזרת כהן גדול ששלח אליו ע"ב חכמים כמספּר הסנהדרין בישראל עם הנשיא בראשם, ואחרי כן עשה אחר מהמעשה הזה ספּור גדול בהוספת רבות, כדי לחזק את כבוד התורה וישראל במצרים.

ופּלא כי יוסף בספרו “נגד אפיון” (לונדון, דף כ'), שמספּר שם מתהלת פילידעלפיוס ולא נגע ככל הענין אשר יספּר אריסטאה, אבל עכ"ז יש לראות כי לפני יוסף היו גם כן מקורים אחרים על אדות מעשה ההעתקה הזאת. ובספרו ספר י"ב, פּרק ב', הביא בכמה מקומות שינויים ממה שנמצא במכתבי אריסטאה, ועי' שם ובהערות הח' קאסעל לספר “מאור עינים”.

ובהעתקה עצמה הנקראת העתקת השבעים, שלטו אחרי כן ידי זרים וא"א לסמוך עליה כלל כי ממעי יהודה יצאה, וגם באלכסנדריא עצמה עשתה העתקה הזאת שמות בין העם.

כי זאת גלוי וידוע, כי במצרים היה בזמן בית שני קבוץ גדול מאד של ישראל כמעט כמו בארץ ישראל, ובאלכסנדריא בלבד היו כפלים כיוצאי מצרים, ובלי ספק יותר מבירושלים²⁵⁷, ומה היתה הסבה אשר בעת שהעמים הקדמונים מבני הנכר דבקו בתורתנו ורבים מהם נלוו אל בית יעקב בלב אמונה והכרה שלמה את האמיתיות אשר בתורת היהדות, וכל כך רבו הגרים עד כי התפּלצו גדולי רומא, והסופר טציוס מחה בכל כחו והזהיר את העם על הסכנה הגדולה אשר ראה, באמרו: “מה היה לגדולי רומא כי אחזו במנהג ישראל למול את בשר ערלתם ולבזות תורתם”. ובאותה העת עזבו רבים מאחינו באלכסנדריא את תורת אלקים, ויצמדו לעבודה זרה והתבוללו בין עובדי כוכבים היונים.

מה השאירו יהודי אלכסנדריא לדורות הבאים? איזה חומר ולבנים הביאו לתורתנו, תורה שבעל פּה? הסך־הכל שלהם הוא כמעט לא כלום.

בית הכנסת שלהם נודע לתפארת בחז"ל, אשר בעת חורבנו אמרו חכמינו: “באותה שעה נגדעה קרן ישראל ואינה עתידה לחזור עד שיבא בן דוד” (ירושלמי סוכה, פּ"ה, ה"א). כמה חכמים היו שם? הרשימה של חכמי ישראל באלכסנדריא הנודעים לנו, אפשר לגמור בשורות אחרות, והם: א) חננאל המצרי (כ"ג, פּרה פּ"ג, מ"ה); ב) חנן המצרי דיין בירושלים, ומסנהדרין י"ז: משמע שהיה אחר החורבן; ג) ר' יוחנן הסנדלר (עפּ"י ירושלמי רפּ"ג דחגיגה); ד) ר' תנחום בר' פּפּא (ירושלמי ספּ"ג דקידושין); ה) ר' זכאי באלכסנדריא (ירושלמי יבמות פּ"ז ה"ה, ובכתובות פּ"ד ה"ו). ביהכ"נ של האלכסנדרונים בירושלים (תוספתא מגילה פּ"ג ה"ו, ובמגילה פּ"ג ה"א). ובבבל במקום היותר קטן, היו יותר חכמים מבכל ארץ מצרים. מדוע? מרוע הצטיינו היהודים בבבל ונשארו נאמנים לה' ולתורתו והורישו לנו את התורה?

התשובה פּשוטה היא: החוט שבו נקשרו נפש ישראל אל אלקיו ותורתו, הרוח אשר החיה אותם בשנות נדודיו, היו התורה והשפה. בבבל דברו היהודים בשפת בבלית שלשונם קרובה ללשון התורה (פּסחים פּ"ז: לא הגלה הקב"ה את ישראל לבבל, אלא מפּני שקרובה לשונם ללשון תורה). אנשי בבל אשר היו אבן מאסו הבונים, בארץ ישראל לא אהבו אותם, המה הלכו וגברו, המה נשארו גדולי הרוח, המה הורישו לנו את התורה. והיהודים באלכסנדריא, אשר היו ביניהם ענקי ישראל ומצויינים בחכמתם, כלו ונאבדו לגמרי, כרעו ונפלו והתבוללו בין העמים ואינם. ובעת שהיהודים באלכסנדריא שמחו ועשו את היום שבו נעתקה התורה לשפת המדינה, ליום ששון ושמחה, באותו היום ראו בני ישראל אשר הרחיקו ראות, יום חושך לאחיהם באלכסנדריה, כי הבינו שיעזבו את התורה המקורית וישימו עיניהם בהעתקה, וכה ינתק החוט והקשר בינם ובין ארץ ישראל. כי ידעו כי כל ספר יאבד ערכו, עת יורק מכלי אל כלי ולא יעמוד טעמו בו, וראו מראש את חורבן היהודים שמה. וכה נקרעו יהודי מצרים מגוף האומה ובמשך הזמן נאבדו לגמרי מאתנו. זה פּרי העתקת התורה ליונית.

י. מנשה

אחרי מות אלעזר כ"ג נתקבל לכ"ג דודו מנשה. ופּלא כי לא נתנו משרת כ"ג לבנו של שמעון הצדיק חוניו, אשר בינתים בודאי הגיע לשנת העשרים. ואפשר לראות מזה כי קרה עמו איזה מקרה לא טהור. ולפי דברי חז"ל ברח למצרים ובנה שם בית חוניו (ראה להלן אצל שמעון השני), או אולי רצה רק לבנות ולא בנה, רק נכדו חוניו בנה. כמה שנים שמש בכ"ג? לא נדע אל נכון. ולפי ידידיה האלכסדרוני שמש בכ"ג כ"ז שנה (“מאור עינים” פּל"ב), אבל א"א לסמוך הרבה על דבריו בזה.

י"א. חוניו השני

לפי יוסף ב"קדמוניות" (ספר י"ב, פּ"ד, ס"א), היה חוניו זה בן לכ"ג שמעון הצדיק הראשון, ואחרי ששימשו דודיו אלעזר ומנשה כהן הוא במקומם. לפי יוסף (שם סימן א', ד') היתה עינו צרה על המס ששלמו בני ישראל שנה בשנה למלכי מצרים, אבל אולי אמת הדבר שברח למצרים ורצה לבנות שם בית המקדש, אבל מלך מצרים לא נתנו רשות, ולכן לא רצה לשלם המס ושב לירושלים.

ומלך מצרים שלח את אחד מעושי רצונו להעיד בו כי אם ימנע לשלוח את פּרשת הכסף, אז יחלק המלך את ארץ יהודה בין אנשי צבאו, וגם אזהרה זו לא הפילה פּחד על חוניו. אז קם אחר ממשפּחתו, בן אחותו מחורי הארץ, יוסף בן טוביה שמו, ולמען מלט את העם מהסכנה הגדולה המרחפת עליו בא אל בית הכה"ג, וידבר אתו קשות על שלא ישית לב לדבדי המלך, ומביא בזה סכנה על העם. ועצתו אמר יוסף לדודו, “עצתי היא כי תלך אל בית המלך להתרפּס ולבקש הנחה, אולי ישא פּניך”. אבל חוניו לא שם לב לתחנוניו והשיב שלא יסע למצרים, אבל הסכים להתפּטר מהכהונה הגדולה ולמסרנה לאחר²⁵⁸. סו"ס נתן לו רשות לעשות בענין זה כטוב בעיניו. ויוסף נסע למצרים. המלך קרבו בכל אותות הכבוד והתאונן על מעשה חוניו, אבל יוסף שכך את חמתו באמרו למלך שלא כדאי לשים לב לדברים כאלה. חוניו, הלא זקן הוא, והזקנים לא יבינו מתהלוכת המדינה כמו הצעירים. המלך קרבו מאד, ומאז נעשה יוסף השתדלן בחצר המלך גם גובה־המס ביהודה ומראשי הקרואים בחצרו²⁵⁹.

חוניו מת זקן ושבע ימים²⁶⁰, ובנו שמעון נתכהן במקומו.

י"ב. שמעון השני

שמעון כ"ג בן הכהן הגדול חוניו השני, כהן במשמרת כהונה גדולה אחרי מות אביו.

בימי שמעון זה, פּרצו מריבות בין בני יוסף בן טוביה, אשר בניו הגדולים קמו על בנו הצעיר הורקנוס למלחמה²⁶¹. אז התחלקו בני ישראל לשתי מפלגות. רוב העם נטו אחרי בניו הגדולים, וביניהם גם הכה"ג שמעון. אז ראה הורקנוס כי צר לו המקום בירושלים ונם משם.

לפי יוסף, היה שמעון זה אב לג' כהנים גדולים: א) חוניו השלישי ב) יוזן ג) מניליאוס. וכבר כתבתי בערכו, כי יותר נראים דברי ספר חשמונאים כי מניליאוס היה אחי שמעון הבוגד מבני בנימין.

לפי יוסף בב' מקומות ב"מלחמות"²⁶², היה שמעון זה אבי חוניו שברח למצרים ובנה שם את בית חוניו, ונברר קצת אדות בית חוניו במצרים.

מי היה חוניו אשר בנה במצרים את בית חוניו? על פי המקורות אשר לפנינו, יש לסדד את המאורע הזה באופן זה:

א) דעת חז"ל במנחות ק"ט, ובירושלמי יומא פּ"ו, ה"ג, היה חוניו זה בן שמעון הצדיק הראשון²⁶³, והוא צוה שחוניו בנו ישמש תחתיו, הגם שאחיו שמעי היה גדול ממנו בשנים, ושמעי זה הטעה אותו בעבודת אלקים²⁶⁴ וכאשר הופיע באונקלי וחגור בצלצול שליכי בקשו אחיו הכהנים להרגו וברח למצרים ובנה שם מזבח והעלה עליו לשם עכו"ם, כן שמע ר"מ²⁶⁵. אבל רבי יהודה אומר: כי שמע באופן אחר המאורע, כי חוניו עשה כן לשמים. כי באמת לא קיבל עליו חוניו הכה"ג, כי אחיו היה באמת גדול ממנו בשנים, אבל אחרי כן נתקנא בו חוניו, והטעה אותו בבגדי כהונה. וכאשר סיפּר לאחיו הכהנים, מה שעשה עמו חוניו, בקשו להרגו וברח למצרים ובנה שם מזבח והעלה עליו לשם שמים.

והרמב"ם בפי' המשניות שם, יספּר באופן אחר, כי באמת צוה שמעון הצריק שחוניו ישמש בכה"ג, אף כי ששמעי אחיו גדול ממנו בשנים, אבל הוא היה יותר רגיל ובקי בעבודה. אבל חוניו מסר ברצונו הטוב את משרת הכה"ג לאחיו, כי היה גרול ממנו ואחרי כן נתחרט ורצה להטעותו, כי ידע כי בלא"ה אין מורידין כ"ג לעולם. וכאשר סיפר שמעי כי אחיו הטעהו בבגדים הללו, רצה להרנו והוא ברח אל בית המלך²⁶⁶. וכל העם בקשו להרגו. אז ברח לאלכסנדריא, ובנה שם בית בצורת בית המקדש ובנה מזבח והקריב עליו קרבנות לשם יתברך²⁶⁷.

ב) יוסף ב"מלחמות" (ס"א, פּ"א, ס"א). לפי דבריו ברח אמנם חוניו בן שמעון כ"ג לאלכסנדריא, אבל הוא היה בן לשמעון השני. והוא חוניו אשר כבר שמש בכהונה גדולה הנודע בשם חוניו השלישי, אשר אמרו עליו שנהרג על ידי אנדרניקוס על פּי מניליאוס (חשמונאים ב', ד', מ'), ואשר אמרו עליו שמת על מטתו בירושלים (“קדמוניות” י"ב, פּ"ה, ס"א). ויוסף שם ב"מלחמות", אחרי שיספּר כי חוניו גרש את בני טוביה והמה החישו מפלט למו וינוסו לעזרה אל אנטיוכוס, ואנטיוכוס בא והתפּרץ אל היכל ה', ויגזול את הזהב הרב אשר בתוכו וישבת את התמיד שלש שנים וששה חדשים, הוא כותב: “וחוניו כ”ג ברח אל תלמי מלך מצרים, ותלמי הגדיל חסדו עמו. ויושיבהו במיטב הארץ במחוז עיר שמש, ויבן שם חוניו עיר קטנה בתבנית ירושלים, וגם מקדש לשם ה' בתבנית המקדש אשר בירושלים".

וכן יאמר בסוף ספרו “מלחמות” (ס"ז, פּ"י, ס"ב): “בנה חוניו בן שמעון הכה”ג²⁶⁸, כי בלחום אנטיוכוס מלך ארם ביהודה ברח חוניו מירושלים לאלכסנדריא, ותלמי מלך מצרים קבל אותו בכבוד בהיותו איש ריב לאנטיוכוס".

ג) אבל ב"קדמוניות" (ספר י"ב, פּ"ט, ס"ז), יספּר יוסף באופן אחר: “כאשר ראה חוניו הרביעי בן חוניו השלישי שהיה בן שמעון השני, כי המלך אנטיוכוס הקים את אליקים לכ”ג, (אשר בעת מת עליו אביו היה צעיר לימים) ולא אותו, ומה גם כי אליקים לא היה מזרע כהנים גדולים, ברח למצרים ושמה קבל אותו מלך מצרים בכבוד גדול, גם קיבל במחוז העליאפאליס כבר ארץ ושמה בנה חוניו בית כתבנית המקדש אשר בירושלים.

ושם (ספר י"ג, פּ"ג, סימן א’־ג') יספּר כאשר שמע חוניו אשר ברח למצרים²⁶⁹ מגודל התלאות אשר מצאו את אחיו ביהודה, פּנה אל המלך ולהמלכה בבקשה להרשות לו לבנות בית לה' שמה, כתבנית בית המקדש אשר בירושלים, ולהעמיד שם כהנים ולוים מבית לוי, גם הנביא ישעיהו חזה מראש כי יהיה בית ה' במצרים". וגם הזכיר במכתבו את הגדולות והנצורות אשר עשה להם²⁷⁰ ועורר את המלך, כי לפּעמים יש קטטות ומריבות בין ישראל על אדות בתי קדשם פּה במצרים אשר לא כדת, ע"כ “החלטתי לבקש מהמלך את מקום ההיכל פּיבסת אלהי מצרים הקודמים ואת כל הככר אשר לו מסביב בגליל בית שמש, אשר אין דורש אותו כהיום הזה ואנכי אתקנו ואקדש אותו לשם מקדש ה', ובזה אקוה כי יעלה בידי לאחד את כל היהודים אשר במצרים לטוב גם למלך מצרים”.

המלך השיבו כי יפּלא מאד בעיניו איך בחר לו למקדש אלקי ישראל מקום אשר טמאוהו המצרים הקדמונים, אך חלילה להם למרות את פּי ישעיהו הנביא, ועל כן הוא נותן לו את הככר לבנות עליו בית לה', אבל לא בנו תהיה האשם, אם יעשן אף ה' על אשר בנית בית לה' במקום הטומאה.

יוסף יספּר בסוף “מלחמות” מתמונת בית חוניו, שלא נבנה כתבנית המקדש, כי אם כתבנית בית מצודה. גבהו היה ששים אמה, וכן המנורה לא עשה כתבנית המנורה אשר בבית ה' בירושלים. תלמי נתן לו שדות רבים לבדק הבית ולכלכל את הכהנים אשר יכהנו שמה לה', ויהודים נהרו מקרוב ומרחוק לזבוח קרבנות, עולות ונדרים שם²⁷¹, אבל עכ"ז שלחו אנשי אלכסנדריא מתנותיהם לכהנים אשר בירושלים²⁷². הבית הזה עמר רל"ג שנה²⁷³ ולפּוס נציב אלכסנדריא בזמן חורבן בית שני הרס את מקדש חוניו, מיראתו פּן יאספו אליו כל היהודים ויוסיפו להלחם בו, כאשר לחמו בעד המקדש אשר בירושלים²⁷⁴.

י"ג. חוניו השלישי

חוניו זה, היה בן לשמעון השני כ"ג וראש למפלגת היראים, והאחרון מהכהנים החשובים לבית צדוק. עליו העידו כי “ישר ותמים היה בדרכיו ורודף צדקה וחסד מנעוריו וחן הוצק בשפתיו” (חשמ"ב ט"ו, ט"ז). וכן בימיו לא הרימו ההלנים ראש. “בימיו היה שלום בקריה הקדושה וחקי ה' נשמרים ונעשים, כי לבב חוניו שלם עם ה' אלקיו ושנא לכל פּועלי עול” (שם, חשמונאים). בימיו הראשונים התאמצו גם המלכים מסביב להיטיב עם העיר ולכבדה, וישלחו מתנות יקרות אל היכל ה' (שם). אבל בסוף ימיו קם איש משחית, שמעון ממשפחת בנימין, אשר היה שומר הבית בירושלים, והוא הסית את אפילוניוס נציב ארם וצור, לחמוס את אוצר המקדש אשר בירושלים, אבל הכהן עמד לו על דרכו ולא נתנוהו לבצע את מחשבתו הרעה. אבל כאשר מת סליקוס והממלכה עברה לאנטיוכוס הנקרא המפואר, אז העבירו המלך הזה ממשמרתו וישוע־יוזן אחיו נתמנה לכהן גדול (שם פּ"ר, ח')

לפי הספר חשמונאים (שם ר', מ') נהרג הכהן הגדול הזה בעת אשר מינילאוס הכה"ג גנב מעדיי הזהב אשר בהיכל וחוניו קנא קנאת ה' צבאות ודבר אתו משפּטים, אז הלך מנילאוס אל אנדרוניקוס בסתר ויבקשהו להרוג את חוניו ויפתהו בערמה לצאת אליו, ודקר חרבו בבטנו וימת. המלך נקם את דמו והרג את שר צבאו אנדרינוקוס על דבר זה, כי נכמרו רחמי המלך על תם דרכו וענותנתו.

ולפי יוסף וידידיה האלכסנדרוני, שמש הוא בכ"ג כל ימי חייו ומת בתור כ"ג, אבל ב"מלחמות", הביא יוסף כי הוא הוא שברח לאלכסנדריא ובנה שם בית חוניו במצרים.

לפי דברי יוסף ב"קדמוניות" היה בנו של חוניו זה צעיר לימים בעת שמת אביו, וע"כ לא נתנו לו משמרת כ"ג²⁷⁵ ויכהן ישוע־יוזן. חוניו מת בשנת רמ"ד לפני חורבן הבית.

י"ד. ישוע־יוזן

יוזן זה, היה לפי יוסף, בן לשמעון השני כ"ג ואחי חוניו השלישי. הוא קנה את משרת הכה"ג מאנטיוכוס בעד שלש מאות וששים ככר כסף²⁷⁶. הוא היה ראש למרשיעי ברית וראש למשחיתים אשר הפרו את תורת ה'. על ידי עוזריו, שמעון ואחיו מניליאוס, השיג את משרת כ"ג, ובימיו עזבו גם כהני ה' את עבודת המזבח ואת הקרבנות, ויבוזו את המקדש. הוא עמד במשמרתו כשלש שנים, משנת רמ"ד עד רמ"א לפני חורבן בית קדשנו²⁷⁷, ואז קם עליו רעהו מניליאוס וגזל ממנו את משרת הכה"ג כי הרבה במחירו, והריב פּרץ ביניהם עד כי גבר מינילאוס ונס בקלון אל ארץ בני עמון.

עוד הפּעם ניסה את מזלו כאשר עבר קול שקר בארץ כי מת אנטיוכוס, ומהר לבא מארץ בני עמון וקבץ את אנשיו ויצא ללחום עם מינילאוס, אבל כאשר שמע כי שקר הקול אשר שמע וכי אנטיוכוס חי ופּחד מהעונש אשר יקבל ממנו, נס עוד הפּעם בחרפּה ארצה בני עמון²⁷⁸.

ט"ו. מינילאוס

מינילאוס אחי שמעון הבוגד אשר היה הרוח החיה בין מרשיעי הברית, היה משבט בנימין²⁷⁹. לבש את בגדי הכהונה הגדולה בשנת רמ"א לפני החורבן.

הוא היה מידידי יוזן הכהן ואיש עצתו, וכאשר שלחו יוזן אל המלך עם פּרשת הכסף אשר הבטיחו בעד משרת הכה"ג, חשב אז הבוגד הזה לבגוד גם בידידו, וכאשר עמר לפני המלך שכח את ידידו והחניף למלך, והשיג את הכהונה בעדו, במחיר שלש מאות ככר כסף אשר הבטיח למלך ליתן לו נוסף על הכסף אשר נתן לו יוזן, וישב ירושלימה ופּקודת המלך בידו, ויגרש את יוזן ממשמרת כהונתו.

מינילאום עשה את כל תועבות ה'. כאשר לא מצאה ידו די כסף לשלם להמלך כאשר הבטיח לו, הסירו אותו מעל כנו, ויתן את ליזימכוס לכהן תחת מינילאוס אחיו. מינילאוס נסה עוד פּעם לגזול את עדיי הזהב אשר בהיכל ה', ואחרי כן על ידי שוחד לאחד משרי המלך, הושם על כנו כבראשונה ויוסיף עוד להציק לעם ישראל. עוד הפּעם התעורר יוזן, בעת ששמע כי מת אנטיוכוס, והופיע ירושלימה עם אלף איש, ומלחמה גדולה פּרצה ביניהם, אבל כאשר שמע יוזן כי השמועה לא נכונה היא, וכי אנטיוכוס לא נפל במלחמה, עזב את ארץ יהודה ועבר אל בני עמון.

גם מינילאוס הלך אל אנטיוכוס להכות בלשון את עם ישראל, כי רבים נטו אחרי יוזן וכי על המלך לנקום את כבודו ולעשות כלה עם עם יהודה. אנטיוכוס בא ירושלימה, ויביאהו מינילאוס אל היכל ה' וחמס וטרף בעזרת מינילאוס. עליו העידו חכמינו, כי הרשיע מכל אשר לפניו (חשמ"ב ה', ל'), ולפי דברי ספר חשמונאים צוה הוא להרוג את חוניו כ"ג (לעיל). גם גזל את משפּט עמו ואת הזכיות אשר היו להם מהמלכים הקודמים, ויד ההלנים בעלי בריתו עזרו לו ככל מזימותיו וכמעט כי מחה כל זכר ישראל והתורה ביהודה.

וכאשר עמדו המכביים להציל את כבוד ישראל והצליחו במלחמה פעם אחר פעם, בא אז קצו. כי ליזיאש יעץ את המלך אנטיוכוס הצעיר, להרוג את מינילאוס, על כי הוא גרם לכל המלחמות האלה, והמלך לקח עמו את מינילאוס ובבערא אשר בסוריא נהרג במצות המלך, אחרי ששימש בכ"ג עשר שנים²⁸⁰. אחרי מותו מינה המלך את אליקים לכ"ג²⁸¹.

ט"ז. ליזימכוס

ליזימכוס אחר מהכהנים בני בליעל משבט בנימין, אחי הכה"ג מינילאוס הבוגד²⁸². אנטיוכוס המלך העביר את אחיו מינילאוס והקים אותו על משמרתו. אבל כאשר מעל במקדש ה' ויבוז את ההיכל בימי מינילאוס אחיו, נקהלו עליו כל היהודים ויצעקו חמס על מעשה התועבה שעשה. בראותו את קצף העם הולך הלוך וגדול וירק שלשת אלפים איש ויפקד איש דמים לפקיד עליהם, ויחל להרם יד רשע ולקצות בעם, ויפּלו אז חללים רבים. אבל היראים עמדו בכל כחם, עד כי עלתה להם לתפוש את שודד ההיכל חי והרגו אותו.

י"ז. אליקים

אליקים כ"ג האחרון למרשיעי ברית בימי מלך אנטיוכוס אאופטר בן אנטיוכוס הרשע ובימי המלך דימיטריוס²⁸³, אם כי יהודה המכבי התחיל אז להראות נפלאות, עכ"ז עוד רבים היו אז הפוחזים והבוגדים שהחזיקו בו, גם הלכו אל המלך דימטריוס ויצעקו אליו: “הנה יהודה ואחיו המיתו כל אוהביך, ואותנו גרשו מן הארץ”. אז שלח המלך את בכחידס שר צבאו, לעשות נקמות ביהודה ולעזור לאליקים להקימו לכהן גדול. ויהי כאשר ראו בני ישראל את החיל הגדול באים חשבו בלבם, הלא אליקים כהן הוא מזרע אהרן²⁸⁴ אשר בא עם החיל הזה, ובגד לא יבגוד באחיו. אבל אליקים הפר גם את השבועה אשר נשבע להם, ויאחז ששים איש וישחטם ביום אחד.

בכחידס הפקיד את אליקים לכ"ג ושב אל המלך. מיד בעזוב בכחידס את ירושלים, קמו אנשי יהודה וינקמו בכל הפּושעים ובכל עוזרי אליקים (חשמ"א א', ז'). אליקים שב אל המלך ויצעק חמס על יהודה, והמלך שלח אז את נקנור. יהודה יצא אליו למלחמה והרג את נקנור ואת אנשיו, ותשקט אז הארץ מעט.

אליקים הלך עוד הפּעם להתאונן לפני המלך (חשמ"א, ט', א'), בכחידס בא עוד פּעם ונסה להושיבהו על משמרתו.

שתי שנים²⁸⁵ אחרי כן צוה אליקים להרוס את החומה התיכונה לדביר הבית אשר הקימו הנביאים לפנים. ויהי בהלחם להרס ויד ה' נגעה באליקים, ויהי כאלם לא יפתח פּיו וימת בצירים וחבלים²⁸⁶.

 

פּרק שלישי    🔗

תקופת החשמונאים. תור הזהב. מלכי ישראל, הכתות בישראל: צדוקים ופרושים. היהודים באירופּא ובארץ הרייב. פּומפּיוס, הורקנוס והורדוס. הכהנים הגדולים.

ברור הוא, כי תור הזהב לישראל בימי בית שני, הוא תור החשמונאים אשר משלו יותר ממאה שנה²⁸⁷. בני ישראל ראו בפעם הראשונה מיום ששבו מגלות בבל, איש ישראל לובש בגדי מלכות ועטרת זהב על ראשו. גם ראו שקלי קדש בכתב עברית. העם נשתחרר ואין עוד עול זרים על צוארו. גובי מסים לאדונים זרים ספו, והם פּטורים להזכיר את שמות מלכים זרים בשטרותיהם וכתביהם, אין עוד פּחד נכרים עליהם.

נושאי רגל החרות היו בני המשפּחה היקרה, משפּחת החשמונאים. מתתיהו מת, ובניו, אשר כולם חרפו נפשם בעד ה' ותורתו וחרות ישראל נהרגו או במלחמה על שדה קטל או על ידי חרב נוכלים, אבל בדמם קנו חרות לישראל.

מתתיהו היה שנה תמימה ראש למפלגה קטנה, ומת בשנת רל"ו לפני חורבן בית שני. בנו יהודה הגדיל לעשות במשך השנים אשר היה ראש לצבא, והוא שלח שני שלוחים לרומא לכרות ברית שלום עם הרומאים הלא המה פּלמו בן יוחנן, ויהושע בן אלעזר²⁸⁸ ואולי המה הניחו את אבן היסוד לקהלה הראשונה של ישראל באירופּא²⁸⁹.

כאשר נפל יהודה על יד העיר ליש בימי ניסן שנת ר"ל לפני חרבן בית שני, חשבו בית ישראל כי אבדה תקותם. וכי כל הגבורות והמלחמות הרבות אשר נלחמו עלו בתהו, אבל יונתן ואחיו השכילו לעשות וגם הצליחו. יונתן נבחר לנשיא היהודים ולכהן גדול מקוים ממלכי סוריא, ובשנת רכ"ב לבש יונתן את בגדי הכהונה. שמעון אחיו גרש את שארית ההילינים, מרשיעי ברית, ממצודת אקרא. שמעון היה הראשון אשר נשא עטרת זהב על ראשו, ובימיו שנת רי"ב לפני החרבן, חדלו היהודים מלמנות את מספר השנים למלכי יון, ויחלו למנות תאריך חדש²⁹⁰, מימי נשיאתו של שמעון חשמונאי.

שמעון היה הראשון אשר התיך מטבעות בישראל בימי בית שני. יוחנן הורקנוס בן שמעון גם הוא הגדיל לעשות במלחמות הרבות אשר נלחם. הוא עשה שפטים בהשמרונים והרס את בית תפלתם, וגם אל האדומים שם פּניו. הוא תיקן תקנות רבות שנזכרות לשבח בחז"ל. ולפי חז"ל, היה הוא הראשון אשר נקרא גם מלך ישראל²⁹¹.

יוחנן היה הראשון בין נשיאי החשמונאים שמת על מטתו בביתו, וסביב מטתו ראה את מחמדי נפשו, אשר לא זכה כזאת אף אחד מנשיאי החשמונאים עד יוחנן. בכל זאת היה הוא האומלל מכל בית אביו במותו, כי המה השאירו אחריהם בנים שהלכו בדרכיהם, אבל הוא, כמעט ברגע שהוציאו אותו אל מקום מנוחת עולמים, והנה גלתה מנוחה מביתו. יהודה ארוסתבול אשר אותו שם יוחנן לכהן תחתיו, עבר על מצות אביו אשר צוה כי אשתו תנהל את הממשלה, ולקח אותה עם בניה ויסגור אותם בבית הכלא והמיתה ברעב, וישם כתר מלכות בראשו. אכל ימיו היו מעטים ורעים, הוא מלך רק שנה אחת, ומת בשנת קע"ה לפני חרבן בית שני. אחריו מלך אחיו אלכסנדר ינאי. הוא שמש זמן רב בכהונה ובמלכות, אבל כל ימיו עברו עליו במלחמות וריב. היהודים שנאו אותו שנאת מות, וגם הוא שלם להם בשנאה ורדף מאד את הפּרושים. אבל בסוף ימיו עלתה להמלכה שלומית בת שטח, אחות שמעון בן שטח, להרגיע את רוחו, ובהשפּעתה חדל להציק להפּרושים. הוא התחיל לקרב את גיסו שמעון בן שטח. הפּרושים שברחו מירושלים מפני פּחד חרבו הקשה, שבו לביתם. אחרי מותו, מלכה אשתו שלומית בת שטח.

שלומית היתה אשה גדולה, ותשים את לבה להרים את קרן ממלכת עמה. “היא היתה טובת לבב ונפש עדינה. רוחה נאמנה את תורת ה' וכל מעשיה באמונה. היהודים שמחו מאד בשבתה על כסא המלוכה, והיא משלה ביראת ה' ובחכמה ודעת. והסירה מפקודתם את כל האנשים אשר לא הלכו בתורת ה' על פּי הליכות הפּרושים. את הורקנוס בנה הבכור הקימה לכהן גדול, ותשים את הפּרושים לשליטים, כי מפלגת הפּרושים היתה הנכבדה בעיני כל היהודים בגלל צדקתם ואמונתם”²⁹².

אחרי מותה פּרץ ריב אחים בין שני בניה הורקנוס וארוסתובלוס, בגלל כתר הכהונה וכתר המלכות. ואם כי השלימו ביניהם לזמן מה, אבל אחרי שלש שנים התלקחה מלחמה עזה ביניהם, ובחז"ל²⁹³ נמצאים זכרונות עצובים מאד מהימים ההם. גם ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו, הרבה לתאר את הצרות שריב זה הביא על ישראל²⁹⁴.

והמהומות גדלו מיום ליום, עד כי שניהם פּנו אל פּומפּיוס שר צבא רומא, והוא בא ירושלימה לכבשה. אנשי ארוסתובלוס ירו מעל החומה זקים וחצי־מות על ראש הרומאים, עד כי כמעט נואש פּומפּיוס ללכוד את הר הבית. אך באחרונה החליף כח ויבצע את מעשהו, כי הוא התבונן כי היהודים הנסגרים שומרים את השבת ולא יעשו בו מלאכה גם בעת צרה ומצוקה כזאת²⁹⁵, אז התנפּל עליהם ביום השבת וחפצו הצליח בידו לנצח אותם. כי כאמור לא נלחמו היהודים באויביהם ביום השבת, ולא עמדו נגדם בלתי אם להציל את נפשם מחרב רעה, אך לא למלט את מצודתם²⁹⁶.

פּומפּיוס השתומם מאד על אומץ לב היהודים, וביחוד על עזוז אמונתם לאלהיהם, כי בתוך רבבות חצי מות המעופפים עליהם, לא חדלו מעבודת הקדש אף רגע קטן, והקריבו את קרבנותיהם מדי יום ביומו והעלו את עולותיהם ככל חקי התורה, כאלו שלות השקט בעיר. גם אחרי אשר נפל המקדש ביד צר לא חדלו מעבודת קדשם. אף כי נשפכו דמיהם כמים וינהרו כנהרות סביבות המזבח, והכהנים אשר עין בעין ראו את המות, לא רגזו ולא חלו, ובתוך רבבות להבות חרבות שלופות הקריבו את קרבנותיהם ויקטרו את קטורת הסמים, עד כי נפלו לפי חרב ודמיהם התערבו בדם זבחיהם, ואז באו אחרים תחתיהם למלא את מקומותיהם. ואם כי היתה אז עת צרה ליהודים, בכ"ז לא התאבלו העם על ההרג הרב כאשר התאבלו על אשר באו זרים אל קודש הקדשים, אשר עד העת ההיא לא שזפתו עין אדם מיום אנטיוכוס הרשע.

פּומפּיוס שם מס על ארץ יהודה, וישראל חדל להיות עם עומד ברשות עצמו. עוד לא מלאו מאה שנה מיום שהחשמונאים שברו את מטות עול זרים מעל צואריהם, הביאו בני בניהם את עמם בעול אדונים קשים, בשנת קל"ג לפני חורבן בית שני.

המושל הראשון ביהודה מהרומאים היה סקוירוס שר ארם, ומשנהו גבינוס. גבינוס שנה את פּני הממשלה הראשונה ביהודה²⁹⁷, כי חכמי הסנהדרין היושבים בלשכת הגזית, היו המחוקקים בעם ועל פּיהם היתה כל הנהגת המדינה, ועבודת אלקים. גבינוס הדיחם ממשמרתם, והעמיד תחתיהם חמשה סנהדרין קטנים ויושיבם בחמש ערים: ירושלים, יריחו, גדרה, חמת, וציפּורי. ויחלק את הארץ לחמשה מחוזות וכל מחוז היה כמדינה בפני עצמה בלי כל קשר ביניהן, כי הסנהדרין לא שלטו רק על המחוז אשר הפקדו שם.

בני ארוסתובל נסו כפּעם בפּעם לשבור עול רומא מעל צואר ישראל, אבל בכל פעם נשתה גבורתם, ואנטיפטר נעשה לפּחה בארץ יהודה.

הורקנוס בקוצר דעתו ורפיון רוחו, הרבה פּרעות בארצו בטוב לבו יותר מאשר ישחית מלך עריץ כהות לבו. הוא בעצמו מסר את ארצו לשר משחית, להורדוס בן אנטיפטר האדומי, שהראה בכל עת את שנאתו העזה לבני ישראל. אמנם זרחה פּעם שמש צדקה למשפּחת החשמונאים, כי הפּרסים אשר פּליטי רומא שנפלטו מחרב קיסר רומא הסיתום לתגר מלחמה עם מושלי רומא, והמה הצליחו מקודם ועשו חיל, והם הושיעו לאנטיגונוס בן ארוסתבול להושיבו על כסא ממלכת יהודה, ואז היתה שעת הכושר האחרונה להורקנוס לכרות ברית שלום עם בן אחיו, להושיעהו ולגרש את העבד האדומי, אבל הוא לא עשה כן, ולו עשה כן, מי יודע אם לא הצליחה יהודה לגבור אז על שונאיה בעזרת הפּרסיים ולבער את האדומים מארצה.

הורדוס יצא עליו למלחמה, והביא שוב את הרומיים לעזור לו, וכך נכבתה שלהבת תקותם האחרונה לראות בן חשמונאי יושב על כסא המלוכה. “מי בכם אשר לא ידע – שאל יוסף²⁹⁸ בן מתתיהו – אחרית אנטיגונוס בן ארוסתובלוס? הן כולכם ידעתם כי בימי מלכותו, פּקד ה' שנית את עון יושבי הארץ הזאת, וימכרם ביד אדונים קשים, ומלך עז משל בם. כי הורדוס בן אנטיפטר הביא את סוסיוס, וסוסיוס את הרומאים על ארצנו ועל עיר מעוזנו. ששה חדשים צרו על ירושלים, ולאחרונה נפלה העיר בידם בעון יושביה, ותהי לבז ולמשסה ביד הרומאים”. ברגעו האחרון בעת אשר הורדוס הניף עליו חרבו אולי הבין הורקנוס בשגיאתו הגדולה, אולי חשב אז: סו"ס בעת שאנטיגונס גבד עליו והפּרסים אמרו להרג אותו ואז רק נשך את אזנו בשיניו, והורדוס אשר הורקנוס מסר בידו את כל אשרו ומלכותו, הניף עליו חרבו. אולי חשב אז הורקנוס בלבו “חבל שמעיה²⁹⁹ ראש הסנהדרין, שלא שמעתי בקולך, אתה נבאת אז שהורדוס יהיה המלאך המשחית שלי ואנכי לא האמנתי אז לדבריך, אבל עתה ראה אראה עד כמה צדקת בדבריך, בעיניך הטהורות היטבת לראות את העתיד יותר ממני”.

כן הניף העבד הזה את חרבו על כל שארית בני חשמונאי, ויבערם מן הארץ. תקופת הזהב של החשמונאים פּסקה. הימים הטובים לישראל חלפו והתחילה תקופה חדשה, “תקופת ימי הורדוס וביתו ונציבי רומא”.

סך הכל של הנשיאים מבית החשמונאים:

1) מתתיהו, שר למפלגה קטנה / שנה אחת – מת בשנת רל"ז לפני חב"ש

2) יהודה, שר הצבא / שבע שנה – מת בשנת ר"ל לפני חב"ש

3) יונתן, כ"ג³⁰⁰ ונשיא / תשע שנה – מת בשנת רי"ג לפני חב"ש

4) שמעון, כ"ג ונשיא / שמונה שנה – מת בשנת ר"ה לפני חב"ש

5) יוחנן הורקנוס, כ"ג ומלך(?) / שלשים שנה – מת בשנת קע"ה לפני חב"ש

6) ארוסתבול, כ"ג ומלך / שנה אחת – מת בשנת קע"ד לפני חב"ש

7) אלכסנדר ינאי, כ"ג ומלך / שבע ועשרים שנה – מת בש' קמ"ז לפני חב"ש

8) הורקנוס, כ"ג / תשע שנה – מת בשנת ק' לפני חב"ש

9) ארוסתבול, כ"ג ומלך / ג' שנה וג' חדשים – מת בשנת קי"ט לפני חב"ש

8) הורקנוס, בפּעם השנית / כ"ד שנה – מת בשנת ק' לפני חב"ש

10) אנטיגונוס בן ארוסתבול, כ"ג ומלך / ג' שנה – מת בשנת ק"ח לפני חב"ש

* * *

גם נשאר בידינו זכרונות מכאיבים מאד מהתקופה הזאת. כאשר נשבתה המלחמה מבחוץ, פּרצה מלחמה בפנים; בימי התקופה הזאת רבו הפּרצות מאד, לישראל עמדו שוב בנים ממרים אשר אמרו לקעקע את התורה המסורה, הם בני מפלגת הצדוקים.

הצדוקים, אם כי מספּרם לא רב היה, בכ"ז פּחדו היראים מהשפּעתם, כי היו ביניהם גבורי העם, עשירים וחשובים, וגם כהנים, אשר ברובם הכחישו ביסודי אמונתנו, כחשו בתחית המתים, בשכר ועונש, ובעיקרים רבים מתורה שבע"פּ.

הרבה מחכמי ישראל וחכמי אומות העולם, עמלו לברר מתי נוסדה המפלגה הזאת ומי היה מיסדה, כי לא הסתפקו במאמר חז"ל באבות דר"נ פּ"ה, ב', שבו יסופּר כי ל"אנטיגנוס איש סודו היה שני תלמידים שהיו שונין בדבריו, והיו שונין לתלמידיהם ותלמידי תלמידיהם, דברי אנטיגונוס הנשנה באבות: אל תהיו כעבדים המשמשמין את הרב על מנת לקבל פּרס, אלא הוו כעבדים המשמשמין את הרב שלא על מנת לקבל פּרס, עמדו ודקדקו אחריהן, ואמרו: מה ראו אבותינו לאמר דבר זה, אפשר שיעשה פּועל מלאכה כל היום ולא יטול שכרו ערבית, אלא אילו היו יודעין אבותינו שיש עולם אחר ויש תחית המתים לא היו אומרים כך. עמדו ופרשו עצמן מן התורה, ונפרצו מהן שתי פּרצות: צדוקין ובייתוסין; צדוקין על שם צדוק, ובייתוסין על שם בייתוס".

כמה מחכמי ישראל וכן גם מחכמי אוה"ע, לא מצאו במאמר הזה יסוד מספיק והמציאו סברות שונות וטעמים מטעמים שונים. אחד מחכמי אוה"ע, איפפאניאו, יאמר כי לא צדוק היה הראש שלהם (מניין לו זאת? ומדוע לא?), רק קבוצת אנשים שנועדו וקראו לעצמם בשם צדוקים בחשבם את עצמם לרודפי צדק.

החכם גייגער יאמר³⁰¹: “הצדוקים הם היו נשיאי העדה, ממשפּחת צדוק הכהן אשר היתה לראש בימי מלכי יהודה. וגם אחרי כן, כאשר שבו מגלות בבל אל ארצם, היו הם לראשי העדה, והראשון היה יהושע בן יהוצדק כה”ג. ונלוו אליהם כל חורי וסגני יהודה ממשפּחת זרובבל וכל קציני העם ונקראו על שם המשפּחה השוררת, צדוקים. והחשמונאים דחפו את הצדוקים, הכהנים הגדולים מבני צדוק, ולקחו בעזרת הפּרושים את הממשלה בידם, אבל חנפו גם להם, ובהפּרץ הריב בין הצדוקים ובין הפּרושים, לא ידעו מה לעשות".

החכם ווייס יחזיק בשיטת גייגער ויברר דבריו, ואלה הדברים אשר העלה: “הן אמנם כי אפשר מאד שבעצם וראשונה לא היו פּרוד כתות, רק היו יסוד המחלוקה קנאת איש מרעהו, וזה כי כבר מאז ומקדם היתה הכהונה הגדולה נשמרת לכהנים הלוים בני צדוק, וגם יאתה להם, כי בכל עת שמרו דרך ה' ובתעות ישראל מעל ה', הם שמרו משמרת פּקודתם (יחזקאל מ"ד, ט"ו). ואם נתבונן בשלשלת הכהנים הגדולים מתחלת בית שני עד ימי אנטיוכוס אפיפינוס, נמצא כי כולם היו מבני צדוק. אך מימי אנטיוכוס לא נשמרה עוד השלשלת הזה. חוניו הרביעי אשר נקרא גם כן מינילאוס³⁰², לא היה יותר ממשפּחת צדוק, ועלה לכהונה גדולה, ואולי אליקים גם כן לא היה ממשפּחת צדוק. ואחרי כן הוסבה הכהונה הגדולה למשפּחת החשמונאים, וגם הם לא היו ממשפּחת צדוק. וחלוף בזה להרס חק ומנהג ישן נושן ודאי שהי' יכול להיות סבה לחלוקי הדעות והלבבות, וע”כ אפשר מאד שמעת שהכהנים בני צדוק נדחו מכהונה גדולה גם אז החלה לצמוח כת שקראה עצמה צדוקים, על שם ראש בית אבותם צדוק".

בדעה זו החזיקו חכמים רבים, אבל לפּלא שלא הרגישו בטעותם הגדולה של גייגער ועוזריו:

א) אם בני צדוק ראו באליקים ובמינילאוס שונאיהם ומשיגי גבוליהם, מדוע לא השתתפו עם עדת החסידים והיראים ולעשות אגודה אחת להעבירם?

ב) איך אפשר שהיו מתומכי בית חשמונאי, הלא המה היו גוזלי נחלתם?

ג) איך אפשר להבין שמלכי בית חשמונאי נעשו צדוקים, הלא אז עליהם לעזוב משמרתם וכהונתם ולמסרם לצדוקים, כי עי"ז נפלגו מעדת ישראל?

ד) ואיך לא תמכו הצדוקים את הפּרושים בעת שהמה אמרו לינאי המלך: “רב לך כתר מלכות, הנח כתר כהונה”, הלא אלה הם הדברים אשר המה קראו ושנו מאה פּעמים, כי באו זרים וחללו את כבודם וחכו להעת אשר העם יראו את הטעות שעשו עמהם, ובעת אשר הגיעה העת הגדולה שאמרו למלך: הנח כתר כהונה, הלא היו עליהם להתחבר עמהם להציל את הגזלה מיד המלך³⁰³?

ה) עוד קשה: מדוע הזכירו חז"ל את שם המשפּחה הזאת לגנאי, בעת שהמה ייחסו את עצמם לנכדי צדוק ובניו, אשר היו הראשונים לכל דבר שבקדושה?

ו) גם מדוע לא נזכרה המשפּחה הזאת בספרי המכביים ובספרו של ידידיה האלכסנדרוני, וכן לא הזכיר אותם יוסף הכהן, ואם־כי היו ממשפּחה מיוחסת בישראל, ובכל זאת לא זכר אף פּעם אחת את המשפּחה הזאת, בתור אגודה או כתה³⁰⁴?

גם מה שכתב גייגער, כי גם השם של הפּרושים נזכר בתנ"ך והוא בעזרא ו', כ"א: “ויאכלו בני ישראל השבים מהגולה, וכל הנבדל מטמאת גויי הארץ אליהם לדרוש לה' אלקי ישראל”, וע"ז אומר גייגער, כי הנבדל ונבדלים, הכוונה על הפּרושים. מדוע לא מצאו חן בעיניו דברי חז"ל, בקידושין ע', כי שם הכוונה על הגרים שעלו ליהודה, אשר גם יוסף מביא כן, וכן במתניתין ריש פּ"ד דקידושין.

החכם גרץ יחדש חידושים מדנפשיה, ויאמר כי הצדוקים היו מחורי הארץ גבורי החיל והפרתמים, אשר לעיקר לקחו להם אהבת ארץ מולדתם ונתנו לבם על קיום האומה, והם היו בני בריתם של החשמונאים. מניין לו זאת?

לפי דעת רבים, הצדוקים הם הם המתיונים³⁰⁵ שעוד לפני זמן החשמונאים רצו להשריש תורת יון ביהודה, ולפני המלחמה של מתתיהו ובניו הראו את פּרצופם הנאמן והיו למתיונים גמורים, ורק אחרי המלחמה, כשראו את נצחון היהודים על היונים, שנו פּניהם והתחילו להקרא בשם צדוקים. גם סברה זו אי אפשר לקבל, כי מתעוררת השאלה: מדוע לא זכרו חז"ל את עונם אף פּעם אחת: “הלא צוררים הייתם מעולם”, אתם הבאתם את אנטיוכוס ואתם החרבתם את הארץ?

הח' הלוי בספרו “דורות הראשונים” ח"א, כרך ג', דף 357, כתב: “בניהם של המתיונים היו הצדוקים, דור חדש אשר לא לבד שלא ידעו את התורה, כי אם שגם לא ראו אותה מימיהם, אחרי אשר שרפו אותה המתיונים, וכעת קם דור חדש אשר לא ידעו מאומה, כי אבותיהם לא למדו אותם. ובכן תלמי חתן שמעון כ”ג בעת שהרג את חותנו (ראה בערכו), סמך על מרשיעי ברית מלפנים, התקיפים הגדולים והאדירים אשר ידע אותם היטב כי אף אשר היו עתה למנוצחים ונשאו בשרם בשניהם, אבל כדובים אורבים יביטו אל טרף ויקוו ליום אשר תשחק להם השעה להשיב ממשלת הארץ לידם, ומהם קוה כי במות שמעון כ"ג יקומו עתה כאיש אחד, וכי כבר היו דברו אתם לפני זה".

ושם בספרו, דף 546, יאמר: “עוד כל היונים נקראו כולם בשם מתיונים, וכאשר נגרשו היונים מהארץ, ובני יהודה היו לממשלה בפני עצמם נקראו מאז והלאה בשם צדוקים. אבל כל יסודם, כל ענינם וכל דרכם נשאר גם אז את אשר היה לפני זה, ותהי ידם נגד כל העם עד אשר שבו בני יהודה ויאבדו את ממשלתם לעצמם ויבואו תחת עול הרומיים, אז עברו ובטלו, ויהיו כלא היו”.

ופּלא על חכם מובהק כמהו ליסד בנין רעוע כזה, ואיך לא הרגיש בקושי שבדבר כי איך אפשר שיוחנן כ"ג כרת ברית עם רוצחי אביו? סו"ס מספּרם לא רב היה, והלא בעת שיוחנן שב ירושלימה צריך היה לעקרם לגמרי ולכלותם, ואיך אפשר ששכח כ"ז ונספח לחבורתם? ואם גם נניח שהשערתו נכונה, והיא שהצדוקים היו יוצאי יריכם של ההילניסטים, גם אז השאלה במקומה עומדת: איך לא עקר אותם יונתן משרשם?

החכם פירסט בספרו “קורות הקראים” (לייפציג, תרכ"ב) ועוד חכמים (קראכמאל, עוואלד), יאמרו: “כי שם צדוק הוא שם גנאי ושנאה, לפי שקראו עצמם, צדיק צדיקים. וחכמינו שינו את שמם לצדוק ונימוקם הוא, כי הלא לא נזכר בשום מקום בחז”ל השם בתור מיסד, וכן כמעט שלא נזכר בחז"ל יסודות מחלוקתם, כי כפרו בתחית המתים, ובשכר ועונש". אבל גם השערותיהם אין להן שום יסוד ותלויות הן על בלימה. הלא נזכר באבות דר"נ שכפרו בשכר ועונש, ובספרו של יוסף נזכר כ"פּ כי עיקר תורת צדוקים היתה כי אין שכר ועונש³⁰⁶.

החכם יעב"ץ בספרו “תולדות ישראל” ח"ד, דף 157, יאמר: “הצדוקים לא נבדלו מן ההילנים במשכיות לבבם ובמשא נפשם, כי אם בדבר האחד הזה, כי ההילנים אמרו למחות כל שם ושאר מתורת ישראל, ולהפוך את העם ליונים גמורים לכל חקותיהם ומשפּטיהם. והצדוקים מהיות כהנים רבים בתוכם, אשר עבודת בית ה' היתה מקור מחיתם אמרו: להותיר שריד לתורת אבותם, אך גם ידם היתה נכונה עם ההילנים לבלתי תת לתורה הזאת למשול ברוח העם בבתיהם ובעדתם”.

ומה שנראה לי בזה, הן מעולם תמהתי: מדוע לא העיר וחקר אף אחד מחכמינו אם היתה איזו התקשרות בין הצדוקים ובין השמרונים? סוף סוף אנו רואים כי תורה אחת היתה להם, תורתם של הצדוקים עולה בד בבד עם תורת השמרונים. הצדוקים האמינו במה שהאמינו השמרונים, והשמרונים לא האמינו במה שלא האמינו הצדוקים. שוים היו בדעותיהם. על כן חושב אני כי תורת הצדוקים באה מהשמרונים, ומיום שלקח בן יוידע הכה"ג את בת סנבלט החרני, אחד מגדולי השמרונים, לאשה, מאז התפשטה שיטתם בין ישראל, וממילא אין אנו צריכים לשום תיקון בחז"ל אשר החליפו פּעם שם צדוקים לכותים, כי באמת תורה אחת להם וממקור אחד יצאה.

הצדוקי הראשון על אדמת יהודה היה לפי זה בן יוידע הכהן הגדול³⁰⁷ ואולי היה שמו צדוק, ועל ידי זה אנו מבינים פּרק נכבד בתולדות ישראל. הן יוסף בן מתתיהו יספּר³⁰⁸ כי יונתן כהן גדול אשר היה לפי זה אחי הצדוקי הנ"ל, בשעה ששימש בעבודה אירע מאורע נורא בבית המקדש כי אחיו הצדוקי אשר היה ידיד לבאגסוס שר צבא סוריא, ואשר ידידו באגסוס הבטיחו לעזור לו, למסור לידו את משרת כהונה גדולה. וצדוקי זה דמה כי כבר הוא כהן גדול הלך אל בית המקדש, ובקש מאחיו לעזוב את משמרתו, וקטטה גדולה פּרצה ביניהם, עד כי יונתן קם על אחיו ורצחו. באגסוס שמע כי ידידו נרצח, ומהר לבא לירושלים וקרא את ראשי העדה ושאל אותם: איך העיז כהן גדול להרג איש בבית המקדש? וכאשר רצה לבוא אל הקדש פּנימה, אמרו אליו היהודים שאיש זר אסור להכנס בבית המקדש, ובאגסוס שאל: וכי אנכי אינני יותר טהור מהאיש המשמש שם, אשר הרג נפש בבית ה'?

וכל חכמינו יתפּלאו בצדק: איך אפשר שנציב סוריא לא שפט את הכה"ג במשפּט קשה על מעשה הרצח הזה? וגם לא העבירו מכהונתו? הלא גם על פּי דין ישראל, כהן גדול ההורג נפש במזיד יהרג. אבל כאשר נתברר הדבר, כי אחי יונתן היה צדוקי, וכי נשא אשה נכרית ופּסול על פּי דין לשמש בעבודה, והרגו בהסכמת חכמי ישראל, ממילא לא שפטו נציב סוריא ורק ענשו בכסף והניחו על משמרתו.

ואחרי כן קרה עוד מאורע כזה³⁰⁹: לכהן גדול ידוע היה אח בשם מנשה, אשר נשא את האשה ניקאשו בת סנבלט אחד מגדולי השמרונים, וסנבלט חשב כי על ידי חתנו המיוחס ישפּיע על עם ישראל. אבל חשובי ירושלים לא הסכימו שחתן שמרוני יעסק בעניני עבודת אלקים. גם פּחדו שנשואי תערובות יגרמו השפּעת זרים בארצם, ע"כ בקשו ממנשה, או כי יעזב את אשתו, או שלא יוסיף להתערב עוד בעניני עבודת אלקים בבית המקדש. ומנשה אמנם חשב בראשונה לעזוב את אשתו וגלה את מחשבתו זו לחותנו. אבל חותנו הבטיחו שאם לא יגרש את אשתו, אז ימסר לו את ממשלתו על כל ארץ הכותים, ונם יבנה לו בית מקדש על הר גריזים, אשר יהיה דומה לבית המקדש אשר בירושלים, בהסכמת מלך פּרס. הדבר הזה גרם לשערוריות בירושלים, כי הרבה כהנים עזבו אז את ירושלים והלכו למדינת הכותים, וסנבלט נתן להם שדות וכרמים.

כה התפּשטה בין הכהנים תורתם של הכותים, ואולי שבו כמה כהנים מהר גריזים ליהודה, אחרי שאלכסנדר צוה להרס את בית תפלתם. והכהנים הללו התחילו לפרסם תורתם ביהודה, ונטעו בין היהודים את הדעה הנפסדה בהכחשת שכר ועונש, והכפירה בתורה שבע"פּ, כי בימי אלכסנדר כבר התפּשטו דעות כאלה. הלא בימי גביהא בן פּסיסא אשר היה בימי אלכסנדר מוקדון³¹⁰ נזכרת שאלה כזאת, אשר שאל: “האי מינא לגביהא בן פּסיסא, ווי לכון חייביא דאמריתון מיתי חיין, דחיין מיתי, דמייתי חיין? א”ל: ווי לכון, חייביא דאמריתן מיתי לא חיין, דלא הווי חי, דהוי חיי לא כל שכן". וכה התרחבה לאט לאט דעות השמרונים ביהודה, אבל לא היו ביניהם יודעי תורה עד שנכנסו לחבורתם שני תלמידיו של אנטיגנוס איש סוכו³¹¹ שהיו לומדי תורה, ואז ראו חכמי ישראל כי סכנה מרחפת על עם ישראל, וקראו בקול: הבדלו מתוך העדה הזאת ופרשו עצמכם מהם. ומהם נוצרה אותה המפלגה שנקראת אצלנו פּרושים. וגם הצדוקים בראותם כי גם ביניהם נמצאים תלמידי חכמים התחילו להתרחק עצמם מהשמרונים, כי סוף סוף לא היו מבני ישראל, ויפרדו מהם לנצח.

רוב בנין ורוב מנין ישראל היו הפּרושים אשר פּרשו עצמם מהצדוקים. ומאז עד סוף ימי יוחנן הורקנוס שנכנס לחבורתם ועזב את הפּרושים, לא הרימו הצדוקים ראש והיו כפופים לפּרושים. אך ספוחו של יוחנן הורקנוס הביאם לתפוס שוב מקום בחיים, כי הוא מינה אותם למשרות חשובות, ומאז התחילו שתי המפלגות לריב ולהלחם ביניהם.

בקידושין ס"ו ימסרו לנו חז"ל את המאורע הזה בספּור זה: “מעשה בינאי המלך שהלך לכוחלית שבמדבר, וכיבש שם ששים כרכים, ובחזרתו היה שמח שמחה גרולה, וקרא לכל חכמי ישראל, אמר להם: אבותינו היו אוכלים מלוחים בזמן שהיו עסוקים בבנין בית המקדש, ואף אנו נאכל מלוחים, זכר לאבותינו. והעלו מלוחים על שולחנות של זהב ואכלו. והיה שם אחר איש לץ, לב רע ובליעל, ואלעזר בן פּועירא שמו. ויאמר אלעזר בן פּועירא לינאי המלך: ינאי המלך, לבם של פּרושים עליך! ומה אעשה? הקים להם בציץ שבין עיניך. הקים להם הציץ שבין עיניו³¹². והיה שם זקן אחר ויהודה בן גרוריה שמו. ויאמר יהודה בן גרוריה לינאי המלך: ינאי המלך, רב לך כתר מלכות, הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן שהיו אומרים אמו נשבית במודיעים. ויבוקש הרבר ולא נמצא, ויבדלו חכמי ישראל בזעם. ויאמר אלעזר בן פּועירה לינאי המלך: ינאי המלך! הדיוט שבישראל כך הוא דינו³¹³, ואתה מלך וכהן גדול, כך הוא דינך? ומה אעשה? אם אתה שומע לעצתי רומסם. והתורה מה תהא עליה? אמר: הרי היא כרוכה ומונחת בקרן זוית, כל הרוצה ללמוד יבא וילמוד. אמר רב נחמן בר יצחק: מיד נזרקה בו אפּיקורסת, דהוה ליה למימר תינח תורה שבכתב, תורה שבע”פּ מאי? ומיד ותוצץ הרעה על ידי אלעזר בן פּועירה, ויהרגו כל חכמי ישראל, והיה העולם משתומם עד שבא שמעון בן שטח והחזיר את התורה ליושנה".

הוא מת בתור צדוקי, וכנראה גם בנו ארוסתבול ששמש בכהונה אחריו, החזיק גם כן בשיטת אביו. אחרי ארוסתבול היה אלכסנדר ינאי כה"ג, וגם הוא היה בתומכי הצדוקים, כי בזמנו עוד היו חברי הסנהדרין צדוקים, רק גיסו שמעון בן שטח ידע להתנקש להם ולהקיפם בשאלות רבות וקשות. ובתשובותיהם הכשילם פּיהם לפני המלך והמלכה, ולא יכלו לעמוד לפניו וישמטו אחד אחד, עד כי יד הפּרושים גברה, ואותו היום נקבע במגלת תענית ליום זכרון וליום טוב בכל שנה ושנה³¹⁴. אבל שמחתם היתה עד ארגיעה, כי פּתאום נכנסה רוח שטות בלב כ"ג זה, והרהיב בנפשו לעשות מעשה נבלה בבית המקדש³¹⁵ דבר אשר עד אז לא העיז שום כ"ג מהצדוקים לעשות, כי פּ"א בחג הסכות, בעמדו על המזבח לעשות את עבודתו, ויקח את המים בקיתון של כסף לנסך על גבי המזבח, וניסך על גבי דגליו להראות בזה שאיננו מודה בנסוך המים שהוא מה"ת. כל הנאספים התמרמרו מאד עליו ורגמוהו באתרוגיהם. גם קראו לו: נכד אשה חללה מהכהונה השבויה ממודיעים, ואז פּרץ ריב ומדנים בבית ה'. ומני אז קבעו חז"ל לאמר להמנסך: “הגבה ידך, שפּעם אחת נסך אחד על גבי רגליו, ורגמוהו כל העם באתרוגיהן”.

הפּרושים השתמשו בכל עת מצוא בתכסיסיהם, ופּרסמו את נצחונם נגד הצדוקים בסדר העבודה שבמקדש בפּרסום רב ובטכס נהדר, “כדי להוציא מלבן של צדוקים”, להראות לעיני כל ישראל כי ידם רוממה. ככה הנהיגו את שמחת נסוך המים, כנזכר בסוכה נ"א, שעליה אמרו חז"ל: מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו, וכל זה בכדי להוציא מלבן של הביתוסים שלא הודו בנסוך המים³¹⁶.

גם התירו חז"ל לעשות ענינים כאלה בשבת³¹⁷, אם כי הרבה דברים לא מצינו מפורש בתורה, כמו: קצירת העומר בשבת, אשר קצירת העומר היתה סלע־המחלוקת היותר קשה שהיתה ביניהם עם הצדוקים³¹⁸, כי להם היתה שיטה אחרת בפּשט של “ממחרת השבת”, והיו אומרים אין קצירת העומר דוחה שבת. ולכן עשו חז"ל את מעשה הקצירה בפּרסום רב מאד, כדאיתא במנחות ס"ה, וכל זה למשוך את לב העם מהביתוסים שהיו אומרים אין קצירת העומר במוצאי יום טוב. וכן גם בערבה שהתירו בשבת. והקשו חז"ל בסוכה מ"ג: מ"ט, דחיי שבת הלא לא מפורש בתורה? השיב רבי יוחנן: כדי לפרסמה שהיא מן התורה. וכמו כן גבי מעשה פּרה אדומה, שהיו מטמאין וטובלין את הכהן השורף את הפּרה (פּרה פּ"ג, מ"ו), וכל זה כדי להראות להעם ולהצדוקים שידיהם של הפּרושים על העליונה, ולא יתנו לנגוע בקדשי העם.

כהן גדול ששינה מהמסורת בעבודת יום הכפּורים

ירושלמי יומא פּ"א, ה"ה: “מעשה באחר שהקטיר מבחוץ (בהיכל ע"ג אש) והכניס מבפנים (שהיו דורשין: כי בענן אראה על הכפּורת, כי בענן הקטרת יבא ואז אראה על הכפּורת. ואין הדבר כן, שהרי הכתוב אומר: ונתן את הקטרת על האש לפני ה'), וכשיצא אמר לאביו: אף על פּי שהייתם דורשים כל ימיכם לא עשיתם, עד שעמד אותו האיש ועשה. אמר לו: אע”פּ שהיינו דורשין כל ימינו, אבל ברצון חכמים היינו עושים. תמה אני אם יאריך אותו האיש ימים בעולם. אמרו: לא באו ימים קלין עד שמת". ובתוספתא יומא פּ"א, ה"ז, מפורש יותר, וז"ל: שכבר היה מעשה בביתוס אחד שהקטיר עד שהוא בחוץ ויצאתה ענן הקטרת והרתיח את כל הבית, שהיו הביתוסין אומרים: יקטיר עד שהוא בחוץ, שנאמר: וכסה ענן הקטרת. אמרו להם חכמים: והלא כבר נאמר: ונתן את הקטרת וכו' מלמד שנותן בה מעלה עשן, הא אם לא נתן בה מעלה עשן חייב מיתה. כשיצא אמר לאביו: כל ימיכם הייתם דורשים ואין אתם עושים, עד שעמדתי ועשיתי אני. אמר לו: אעפּ"י שאנו דורשין, אין אנו עושין ושומעין לדברי חכמים, תמיהני עליך אם תאריך ימים, ולא שהה שלשה ימים עד שנתנו בקברו.

ובבבלי יומא, י"ט: “ת”ר מעשה בצדוקי אחר שהתקין מבחוץ והכניס, ביציאתו היה שמח שמחה גדולה. פּגע בו אביו, אמר לו: בני, אעפּ"י שצדוקין אנו, מתיראין אנו מן הפּרושים. אמר לו: כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה: כי בענן אראה על הכפּורת, אמרתי, מתי יבא לידי ואקיימנו, עכשיו שבא לידי לא אקיימנו? אמרו: לא היו ימים מועטים עד שמת והוטל באשפּה והיו תולעין יוצאין מחוטמו, וי"א ביציאתו ניגף".

והנה דבר גדול ונכבד העיד אביו של הכה"ג הזה לבנו, כי עד אז היו הצדוקים עושים עבודת בית המקדש כפי תורת הפּרושים. וכן מבואר גם ב"קדמוניות" לבן מתתיהו ספר י"ח, פּ"א, ס"ד, שכתב כי הצדוקים בשעה שעשו עבודתם עשו כמעשה הפּרושים, כי באופן אחר לא הניחו אותם העם לעשות עבודתם.

מי היה הכהן הגדול הזה, וכה שמו? הח' גרץ³¹⁹ יאמר כי הכה"ג הזה היה חנן בן חנן כה"ג³²⁰, אשר לפי יוסף בן מתתיהו ב"קדמוניות", היה צדוקי, ורק שלשה חדשים שמש בעבודתו וגם מת במיתה משונה בשעת חרבן בית שני, כמפורש ב"מלחמות". וגם אביו של חנן היה כ"ג, והוא לא העיז לשנות בעבודת בית המקדש, מכפי תורת הפּרושים.

אבל גרץ בעצמו הרגיש קצת כי א"א שאביו האריך ימים כל כך, עד שראה מיתת בנו בשעת החרבן, כי הלא אביו היה כ"ג נ"ה שנה קודם החרבן, ובודאי לא נתמנה לכ"ג בעת שהיה צעיר לימים, בכ"ז יחזיק גרץ בדעתו, רק יכחיש שזה מי שדיבר עמו היה אביו.

וכבר הבאתי פּה בספרי, כי מה שנוגע לעדותו של יוסף בן מתתיהו ב"קדמוניות" על חנן זה, א"א לסמוך עליו, כי מופרך ממה שכתב ב"מלחמות", אשר שם הפליג בשבחו. גם הבאתי כבר פּה בספרי, כי כל הסימן הנ"ל ב"קדמוניות" לא ידי יוסף כתבו, כי ידי זרים שלטו בספריו. וכבר מפורסם למדי, כי בשני מקומות זייפו בספרו (ולפי דעתי זייפו עוד במקום אחד, באשר הבאתי בפּ"ד, בערך “יוסף קיפהיט”), והזיוף הזה נעשה כדי לחזק את דברי ה"ברית חדשה" אשר שם נאמר כי חנן בן חנן כ"ג זה היה מכת הצדוקים (“מעשי השליחים” ה', י"ז: “ויקם הכהן הגדול וכל אשר אתו והם אנשי כת הצדוקים וימלאו קנאה” וכו'). אמנם נכון הוא שבספרו “חיי יוסף”, יאמר יוסף, כי חנן כ"ג זה נתהפך לו לאויב על ידי שוחד. אבל מי יאמין לו אחרי שב"מלחמות" כתב עליו כי היה איש צדיק וקדוש, והאיש היותר נכבד ככל ארץ יהודה, כאשר הבאתי להלן בערכו. גם נודע לנו מספרו “חיי יוסף”, כי חנן זה, היה ידידו ואיש סודו של רשב"ג הנשיא. ואיך אפשר להאמין כי רשב"ג יכרות ברית אהבה עם הצדוקי היותר אדוק מכל אחיו הצדוקים, ואשר היה הראשון שסר ממנהגי ישראל, ושינה בעבודת אלקים בבית המקדש? סוף דבר: א"א לנו לכוין על מי ירמזון דברי חז"ל, ולא נוכל לקבוע את שם אותו כ"ג אשר שינה בעבודת המקדש כיום הכפּורים.

כהן גדול ששינה מהמסורת בשריפת הפּרה

בתוספתא פּרה ג', ח': מטמאין את הכהן השורף את הפּרה מפּני הצדוקין שלא יהיו אומרים במעורבי שמש נעשית. ומעשה (בצדוקי אחד) שהעריב שמשו³²¹ ובא לשרוף את הפּרה, וידע בו רבי יוחנן בן זכאי³²², ובא וסמך שתי ידיו עליו, ואמר לו: אישי כהן גדול, מה נאה אתה להיות כהן גדול, רד וטבל אחת. ירד וטבל ועלה. אחרי שעלה צרם לו באזנו. אמר לו בן זכאי: לכשאפנה לך. אמר לו: כשתפנה. לא שהה שלשה ימים עד שנתנוהו בקבר. ועי' ירושלמי סוכה פּ"ד, ה"ו. וכן בירושלמי יומא פּ"א, ה"ה, מצינו: אית דבעי למימר דפּרה, הוא דסוכה, הוא דכפּורים (אותו כ"ג צדוקי שעשה כצדוקים בפּרה אדומה, הוא הצדוקי שניסך ע"ג רגליו, והוא שהקטיר מבחוץ). יר' סימן אומר: לא כן, או דפּרה ודסוכה חד, ודכפּורים חד, או דפּרה ודכפּורים חד, ודסוכה חד, ונודע לנו בבירור מי היה הכ"ג של ניסוך־המים, אלכסנדר ינאי. אבל זה דפּרה אדומה א"א לנו לכוין בבירור³²³.

כהנים גדולים מבית חשמונאים    🔗

א. מתתיהו בן יוחנן

מתתיהו בן יוחנן בן שמעון בן חשמונאי³²⁴ כהן מבני יהוירב מירושלים, ודר בהר מודיעית. אב לחמשה בנים גבורים ונגידי ישראל, הלא המה: יהודה המכבי, יוחנן הקדשי, שמעון התסי, אלעזר החורני, יוחנן הופסי.

הוא היה איש נגיד ונכבד בעמו³²⁵, והוא נפח רוח חיים בעצמות היבשות, וגרם לשחרר לגמרי את עמו מהיונים, ובזמנו התירו החכמים ללחום גם בשבת³²⁶. אנשי מלחמה נהרו אליו מכל אפסים והוא היה להם לראש. הוא הרג את בכחידס³²⁷ ויתגר מלחמה בצבאות אנטיוכוס. כשנה תמימה לחם כארי בעד עמו וארצו, ולפני מותו קרא את בניו³²⁸ והשביעם להיות נאמנים לעמם, ולשמוע בקול אחיהם שמעון, כי הוא איש חכם ונבון, והוא יהיה להם לאב. ואת יהודה המכבי, איש גבור חיל מנעוריו, שם עליהם לראש. לפי חז"ל היה כ"ג. ונראה לי שנתנו לו תואר זה, היינו: כשיעלה בידו לגרש את כל האויבים, יתמנה לכ"ג. מתתיהו מת בשנת רל"ז לפני חורבן בית שני.

ב. יהודה המכבי

אחרי מות מתתיהו בחרו החסידים את בנו יהודה המכבי³²⁹, איש גבור חיל מנעוריו³³⁰, לשר עליהם, והוא הראה גבורות נוראות. ואלה הן מלחמותיו אשר נלחם, כפי שידוע לנו מספרו של יוסף וספר חשמונאים א':

א) הכה את אפאלוניוס עם חילו הרב.

ב) הכה את סירן שר צבא ארם.

ג) הכה את גורגיאש שר צבא אנטיוכוס,

ד) גבר על ליזיאש וששים אלף איש עמו. ליזיאש שב לאנטיוכא, ויהודה טהר את מקדש ה' בירושלים³³¹, הקריב קרבנות וגם תיקן בכ"ה בכסלו את בדקי הבית, אחרי ששבתה עבודה בבית המקדש שלש שנה, שמונה ימים חגגו את חנוכת המזבח הנקרא גם כן חג־הנרות³³².

ה) נלחם עם שכיניהם הרעים של ישראל: אדום ועמון. עבר את הירדן ונלחם עם טימיטיוס ועם מואב.

ו) אנטיוכוס הרשע מת ובנו אנטיוכוס אאופטר נתמנה למלך. לישראל באו אז ימים רעים. בעלי המצודה הניאו את היהודים מלהקריב קרבנות ויהודה נסה לכבוש את המבצר. בעלי המבצר נסו וספּרו למלך, והוא שלח חיל גדול לעשות נקמות ביהודה ובחילו. ליזיאש היה ראש לחיל המלך, וגם המלך בעצמו בא. סביב לירושלים התלקחה אז מלחמה גדולה שבה נהרג אליעזר, אחי יהודה. יהודה ברח לירושלים, והרעב אז כבד בעיר כי אז היתה שנת השמיטה. רבים מחילו עזבו את העיר וברחו לנפשם. אבל פּתאום באה להם תשועה, כי חיל היונים קבלו ידיעות שפיליפס בא מפּרס לכבוש את ארם. אז גמר אנטיוכוס לקרוא ליהודים לשלום ולשוב לעירו ללחום עם פיליפּס. על פּי עצת ליזיאש שר הצבא שפך המלך חמתו על הכה"ג מינילאוס. כן האשים אותו שהוא גרם לכל המלחמות הנוראות, והרגו בעיר ביראה בסוריא, אחרי ששימש עשר שנה בכה"ג. ועל פּי עצת ליזיאש מינה את אליקים לכ"ג. דימיטריוס הכה את אנטיוכוס אחרי שמלך ב' שנה. גם את ליזיאש שר צבאו הכה ומלך בארם.

בני ישראל החרדים לא קבלו את אליקים לכ"ג, ובלי ספק בחרו ביהודה המכבי, ושמוהו לכ"ג³³³. אליקים הלך אל המלך החדש והכה בלשון את יהודה, כי גזל ממנו את תפארת אבותיו, משרת הכה"ג³³⁴. המלך שלח את בכחידס בלוית אליקים לארץ יהודה, להרוג את יהודה. על ידי ערמת אליקים נהרגו הרבה נפשות מישראל, ואליקים התחזק במשמרתו. אך בראות יהודה כי סכנה קרובה על ידו, השתדל לדחות אותו מכהונתו. אליקים פּנה עוד פּעם אל המלך להתאונן על יהודה, והמלך שלח את נקנור. נקנור עשה שמות ביהודה. אבל לבסוף גבר עליו יהודה, ונקנור נפל במלחמה בי"ג באדר. גם אליקים מת פּתאום בעת התחיל להרס את חומת הבית. כפי הנראה נבחר אז יהודה לכ"ג³³⁵ בהסכמת כל העם.

יהודה כרת ברית עם הרומאים³³⁶, ועל מכתב הברית חתם יהודה בתור כהן גדול, ואחיו שמעון בתור שר הצבא³³⁷. הרומיים כתבו על לוחות נחושת את דברי הברית, וישלחו אותן ירושלימה, להיות להם לזכר הברית. ובספר הברית התחייבו הרומאים לעזור ליהודים באמת ובתמים בשעת המלחמה. ולדימיטריוס כתבו³³⁸ כדברים האלה: “מה לך כי תסתולל ביהודים, והם אחינו אנשי בריתנו? והיה כי ישובו אלינו לצעק עליך, בא נבא לעזרתם ונלחמה בך בים וביבשה”.

דברי הגבורות והנפלאות אשר עשה יהודה, עשו רושם גדול בכל המקומות³³⁹ אשר בני ישראל גרו אז, והיהודים הרימו ראש.

המלך דימיטריוס שלח על מקום נקנור את בכחידס לעשות כלה עם בית ישראל. מגודל הפּחד של חילו הגדול נסו אנשי חיל יהודה, ויהודה נשאר רק עם שמונה מאות איש. אבל בחילו הקטן הזה הראה הגבור הזה גבורות נפלאות. כאילו הרגיש שיומו קרוב, ולכן אמץ את כל כחותיו לנצח את האויב ובאמצע מלחמתו נפל חלל בעד עמו וארצו ותורתו, אחרי ששימש בכה"ג שלש שנה³⁴⁰.

ג. יונתן

אחרי מות יהודה המכבי, בראותם שסר צל היהודים, התחילו צוררי ישראל ובכחידס בראשם לשאוף רוח, והתחילו להרים ראש יחד עם מרשיעי הברית. החסידים סבלו אז צרות רבות מפּחד האויב, וכן גם מהרעב הנורא אשר שרר אז בארץ, כי היתה אז שנת בצורת, אז התאספו היראים אל יונתן וישימו אותו לראש.

גם יונתן הראה גבודות נפלאות על שרי המלחמה, וכאשר קם עליו בכחידס ביום השבת, בחשבו כי היהודים לא יניפו חרב ביום זה³⁴¹, ומה גדול תמהונו בראותו את היהודים עומדים על נפשם, כי עוד בימי מתתיהו אביו התירו חכמים ללחום בשבת, וגבר עליו יונתן והרג ב' אלפים איש. באחרונה כרת יונתן ברית שלום עם בכחידס וישב לאנטיוכא. ויונתן התישב במכמש ושפט שם את ישראל.

בימים ההם קם אלכסנדר³⁴² בן אנטיוכוס אפיפינאס ויאמר למלוך על כסא אביו, ודימיטריוס פּחד מאד מאלכסנדר וראה לטוב לו לכרות ברית שלום ואמת עם יונתן. ויכתב לו מכתב מלא אהבה וכבוד, ויתר ידו לאסוף ולכנוס אנשי חיל וכלי נשק³⁴³. אז מהר יונתן ירושלימה ויבצר את חומותיה, ומרשיעי ברית עזבו בפּחי נפש את ירושלים וישבו במבצר בית צור. אבל גם אלכסנדר בקש לו ידידים ואוהבים, וגם הוא פּנה אל יונתן וינשאהו לכ"ג³⁴⁴, וישלח לו מעיל ארגמן ועטרת זהב ויתנהו למושל ביהודה. וביום חג הסכות, רכב שנה לפני חורבן בית שני, לבש יונתן את בגדי הכהונה וישרת בקודש בבית ה'³⁴⁵.

וכאשר שמע דימיטריוס כי גם אלכסנדר פּנה אל יונתן, ומהכבוד הרב אשר חלק לו, שלח מכתב שני לארץ ישראל, והרבה להבטיחם הבטחות רבות. בני ישראל שמחו אז, בראותם כי מלכים יבקשו את שלומם. אבל יונתן בחר באלכסנדר ותמכו בלב ונפש. וביום חתונתו עם בת מלך מצרים היה יונתן בראש הקרואים, והמלכים הנחילהו כבוד כאחד מבעלי בריתם וינשאוהו בכבוד מלכים.

אלכסנדר אסף חיל וילחם בדימיטריוס וגבר עליו, דימיטריוס נפל במלחמה ההיא, ותכון ממלכת אלכסנדר מאד. יונתן נלחם אחרי כן עם אפאלאניוס נציב ארם התחתונה, אשר אמר להלחם עם אלכסנדר, ויונתן גבר עליו. אלכסנדר שמח מאד בשמעו מהגבורות אשר עשה יונתן, וכי השמיד את שונאו אפאלאניוס, ושלח לו למנחה אפודת זהב כאשר יחגרו בני המלכים. נם נתן לו את עקרון ובנותיה לאחוזת עולם.

אבל כאשר נפל אלכסנדר במלחמה עם תלמי חותנו, אז שבו ימי המהומה ליונתן ולעמו. הוא נסתבך במלחמות רבות, וגם נפל שבוי במלחמה עם טריפון. ובאחרונה נהרן על ידו בשנת רי"ב לפני חורבן בית שני, אחרי שכהן במשרת כ"ג ארבע שנים³⁴⁶.

יונתן הגדיל לעשות בעד עמו וארצו במשך תשע השנים שהיה ראש לישראל. הוא כרת ברית עם הרומאים ועם אנשי אשפּרתא³⁴⁷.

ד. שמעון

במות גבורם יונתן בחר העם את שמעון אחיו לנשיא ולכהן גדול במקומו, כי עוד לפני הבחרו לכ"ג הצטיין בגבורותיו על שרי המלחמה, ולא נפל ברוחו האמיץ מאחיו. הוא הסיר את שבט סוריא מעל היהודים וחזק את מבצרי ערי יהודה. שבר מטות עול זרים, והסיר כל שקץ מהמצודה, בשנת רי"ג לפני חורבן בית שני, ולאות נצחון זה הנהיגו אז תאריך חדש לכתוב בדברי הימים, בשטרות ותעודות “בשנה הראשונה לשמעון כ”ג, שר ונשיא ליהודים".

בני ישראל ידעו להעריך את הטובות שעשה להם, ובהיות שאת מעשיו עשה בלי לקוות לשום גמול, אמרו לעשות מזכרת־נצח לשמעון, בחרתם את פּרשת גדולתו על לוחות נחשת שיעמדו לימים רבים, כאמור בספר חשמונאים³⁴⁸: “וכי לא נשלם גמול לשמעון ואחיו, הלא הוא ואחיו וכל בית אביו, הרימו קרן עמינו, ואחרי הכניעם את כל אויבינו לפנינו, קראו דרור כארץ לכל יושביה, ויגזרו אומר לחרות את כל הקורות על לוחות נחושת, ולחברם על עמודים בהר ציון, בי”ח לחודש אלול שנה השלישית לשמעון כ"ג".

בימיו כבשו לגמרי את מבצר אקרא, ובכ"ג אייר גרשו משם את ההילנים לבלי השאיר מהם שריד. אותו יום קבעו ליום חג לכל ישראל³⁴⁹.

המלך אנטיוכוס נתן לו מלבד ההנחות שקבלו היהודים מהמלכים שקדמו לו, גם את הרשיון ליצוק מטבעות זהב וכסף, ואת ירושלים הכריז לעיר קדושה וחפשית. והוא יצק הרבה מטבעות, אשר מצד אחד נרשם ירושלים הקדושה, ומהצד השני שנה א' לגאולת ישראל. על מטבעות אחדות נרשם גם שמו: שמעון נשיא ישראל.

בסוף ימיו פרצה מלחמה בינו ובין אנטיוכוס אוהבו מקודם. בראשונה שלח את בניו למלחמה, ואחרי כן עמד גם הוא במערכה ונצח את אויביו³⁵⁰.

שמונה שנה היה שמעון נשיא העם³⁵¹, וימיו היו ימי מנוחה ושלוה ושלום בארץ. הוא גם חדש את ברית האהבה עם הרומאים, ועם מלך אשפּרתא³⁵². גורל אחיו היה גם גורלו, כי לא כדרך כל הארץ מת אלא נהרג. ואם אמנם לא על שדה קטל נפל חלל, אלא הומת בידי תלמי חתנו יחד עם שני בניו: יהודה ומתתיהו. תלמי חתנו אמר לכבוש את המלוכה בידו, אבל יוחנן בן שמעון נקם את דמי אביו ויצו להמיתם³⁵³.

ה. יוחנן־הורקנוס

יוחנן הנקרא גם כן הורקנוס³⁵⁴, וכ"פּ בחז"ל בשם ינאי המלך במקום שמזכירין אותו לגנאי, היה בן שמעון כ"ג. עוד בחיי אביו הראה גבורות במלחמה. גיסו תלמי רצה להרוג גם אותו, אבל הוא ידע להמלט בעוד מועד³⁵⁵. אחרי מות אביו ירש את משרת הכה"ג והנשיאות. בראשונה נסה ללחום עם גיסו ולנקום את דמי אביו ששפך, אבל תלמי התבצר במבצר דגן אצל יריחו, והפחיד את יוחנן־הורקנוס כי יהרג את אמו ואחיו אשר לקח עמו במבצר לערבון שלא יגע בו לרעה. בראשונה שם לב לדברי אמו שבקשה אותו שלא ישעה לדברי תלמי, אבל כאשר קרבו ימי החג עזב את המבצר ושב לירושלים³⁵⁶.

בתכונתו היה יוחנן צדיק³⁵⁷, ועשה גדולות לעמו ולארצו. ימים רבים נלחם עם אנטיוכוס, ובאחרונה כרת עמו ברית שלום. ומיום שמת אנטיוכוס ראה יוחנן־הורקנוס לחזק את עמדתו ושכר לשם זה חיל מעמים שונים, והכה את שכניו הרעים, והרס את בית תפלתם של הכותים³⁵⁸, אשר עמד ערך שתי מאות שנה. גם הכניע את האדומים והכריח אותם להתיהד.

יוחנן חדש את ברית האהבה בין ישראל עם רומא, והתגבר והתחזק מיום ליום. ולפי דברי חז"ל³⁵⁹: היה המלך הראשון לישראל בזמן בית שני.

קשה לברר למי כוונו חז"ל בשם “ינאי” שנזכר בכמה מקומות בתלמוד, כי כמעט כל מלך ישראל מהתקופה ההיא מכונה בפי חז"ל בשם ינאי, אולם ברוב מקומות הוא נקרא גם בשמו “יוחנן כ”ג". והנני לציין פּה את מקורי חז"ל עליו:

ברכות כ"ט: “והא תנן: אל תאמין בעצמך ער יום מותך, שהרי יוחנן כ”ג שמש בכהונה גדולה שמנים שנה³⁶⁰ ולבסוף נעשה צדוקי. אמר אביי: הוא ינאי, הוא יוחנן. רבא אמר: ינאי לחוד, ויוחנן לחוד; ינאי רשע מעיקרו, ויוחנן צדיק מעיקרו".

בר"ה י"ח: “וכך היו כותבים בשטרות: בשנת כך וכך ליוחנן כ”ג לאל עליון, כי בימי שמעון אביו התחילו למנות לשם כ"ג".

בסוטה ל"ג: “יוחנן כ”ג שמע ב"ק מבית קדשי קרשים שהוא אומר: נצחו טליא דאזלא לאנחא קרבא לאנטיוכא"³⁶¹. ומאורע זה נזכר גם ביוסף³⁶². ובמשנה פּרה פּ"ג, מ"ה, נזכר שמו שעשה ב' פּרות".

תקנותיו שעשה נזכרות ככמה מקומות אצל חז"ל. וכפי הנראה, עמד יוחנן בראש ב"ד של חשמונאים קודם שהעמיר זוגות³⁶³. ואלה הן התקנות³⁶⁴ שהנהיג:

א) העביר הוריית מעשר. ומפורש בבבלי שם שהעביר הוראת מעשר מפּני שאינן נותנין אותו ללוים, כי עזרא קנסם לפי שלא עלו עמו³⁶⁵. ועי' בירושלמי שם.

ב) בטל את המעוררין, שלא יאמרו יותר הלוים: "עורה למה תישן ה' “. ובתוספתא סוטה, פּי”ג, ט': מעוררין, אלו הלוים שאומר על הדוכן: עורה למה תישן ה'. אמר להם רבי יוחנן בן זכאי: וכי יש שינה לפניו, וכו'. ופּלא: כי להתוספתא היתה נוסחא אחרת בזה³⁶⁶.

ג) הנוקפין. שהיו מסרטין לעגל בין קרניו, כדי שיפּול דם בעיניו. ובמתניתא תנא: שהיו חובטין אותו במקלות, כדרך שעושין אותו לעכו"ם. ופּלא: כי הגר"א גרס בתוספתא הנ"ל במקום יוחנן כ"ג, “יוחנן בן זכאי”, דבר שלא נזכר בשום מקום אצל חז"ל³⁶⁷ כי בכל המקומות נזכר יוחנן כ"ג, רק בתוספתא נמצא שם ריב"ז על התקנה השניה “בטל את המעוררין”. ואולי היו כל התקנות מריב"ז כגירסת הגר"א, ואפשר כי המעתיקים שינו מ"יוחנן ב"ז" ליוחנן כ"ג.

ד) עד ימיו היה פּטיש מכה בירושלים, וחז"ל יאמרו: כי הכוונה בחולו של מועד. ואולי הכוונה אפילו בחול, כדי שלא להטריד את הכהנים בעבודתם. כי קשה: מדוע דוקא בירושלים?

ה) בימיו תקנו שלא לשאול על הדמאי³⁶⁸. ועי' בתוספתא: “גזר על הודאי” וביטל את הדמאי, לפי ששלח לכל עיירות ישראל, מצאן שאין מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד. מעשר ראשון ומעשר שני, מקצתן מפרישין ומקצתן אין מפרישין. אמר להם יוחנן כ"ג: הואיל ותרומה גדולה עון מיתה, יהא אדם³⁶⁹ קורא שם לתרומה, תרומת מעשר ונותן לכהן, ומעשר שני מחללו על המעות והשאר, מעשר ומעשר עני, המוציא מחברו עליו הראיה.

וכבר כתבתי במקום אחר, כי במקום אשר נזכר לשבח אצל חז"ל, קראו אותו בשם יוחנן כ"ג, אבל לגנאי לא קראו אותו בשם הקודש, רק בשמו הנכרי “ינאי”. כי המעשה הזה, הוא מעשה ינאי, ולא מעשה יוחנן. ואולי מיום שנכנס לחבורת הצדוקים, שינו את שמו לינאי, או אולי הוא בעצמו שינה אז את שמו. ועליו כוונו חז"ל בהמעשה בקידושין ס"ו: על ינאי המלך שהרג את חכמי הפּרושים. וגם יוסף ב"קדמוניות"³⁷⁰ מזכיר את המאורע הזה.

יוחנן הטביע מטבעות, ולפי דעתם של רוב חכמי ישראל, הטביע רק מטבעות נחושת, ופּעם טבע מטבעות שהיה חרות עליהן: “יוחנן כ”ג וחבר היהודים". אבל הוא נזכר גם בשם: “יהוכנן הכהן הגדול וחבר היהודים”, וכן בשם: “ראש וחבר ליהודים”.

יוחנן שמש בכה"ג, לפי רוב חכמינו, ל' שנה. ולפי דעת יוסף ל"א שנה³⁷¹. הוא הניח אחריו חמשה בנים, ויהודה ארוסתבול ירש את מקומו³⁷².

ו. יהודה ארוסתבול

יוחנן כ"ג צוה לפני מותו: כי יהודה ארוסתבול הבכור³⁷³, יהיה לכהן גדול במקומו, ואשתו תנהיג את הממשלה. אבל יהודה ארוסתבול זמם לשים גם כתר מלכות על ראשו. וכאשר הוכיחה אותו אמו ע"ז, הושיב אותה בבית האסורים, ושמה נפחה את נפשה מעוצר יגון ורעב. גם את אחיו – מלבד את אנטיגנוס – אסר בכלא, ושם כתר מלכות על ראשו.

אנטיגונוס היה גבור חיל, ואותו שלח המלך לעבר הירדן ארצה יטרא להלחם שם, וגבר על אויביו, וכולם קבלו אמונתנו. בשוב אנטיגונוס ממלחמותיו לחוג את חג הסכות בירושלים לבש בגדי מלחמה וגבורי חיל עוטרים אותו מסביב. ואנשי רשע הוציאו דבת שקר עליו, כי הוא אומר להסב את המלוכה אליו, ויחר אף המלך בו ויצו להרגו. אבל גם ארוסתבול לא האריך ימים אחרי המעשה הזה. ותצא נפשו וימת³⁷⁴ אחרי ששימש בכ"ג ובמלכות שנה תמימה.

מהמטבעות שהטביע נמצאת מטבעת נחשת אשר מצדה האחד חרותים שני שופרות, ומהצד השני זר, וחרות “יהודה כהן גדול וחבר היהודים”. הוא מת בלי בנים.

ז. אלכסנדר ינאי

הוא יצא למלוך מבית האסורים. אחרי מות המלך הוציאה אשת ארוסתבול לחפשי את שלשת בני הורקנוס מבית הכלא, אשר היו אסורים שם על פּי מצות בעלה ארוסתבול, ומפּני שארוסתבול מת ולא נותר ממנו בן או בת, נתמנה ינאי אחיו לכה"ג ולמלך ישראל³⁷⁵.

ויהי כשבתו על כסא מלכותו והתחיל לבצר את ממשלתו, ותהי ראשית מעשהו להרוג את אחיו³⁷⁶, כי ירא ממנו מפּני רוח הקנאה, ואהבת השדרה השוררת בקרבו. אך לאחיו השני שהיה איש שלום נתן ארוחת תמיד מאוצרו ויניחהו לשבת אתו בעיר המלוכה.

ינאי היה גבור חיל, וכל ימיו היה טרוד במלחמות עם שכניו, וחייו היו מלאים נצחונות ומפּלות. פּעם התגבר על שונאיו, ופּעם נוצח מהם. את העם לא אהב, וביחוד רדף כל ימיו את הפּרושים. ופּעם אחת בחג הסכות³⁷⁷, בית המקדש היה מלא אז אנשים אשר באו מקרוב ומרחוק לחוג את החג בירושלים, והמלך הרהיב בנפשו לבטל בפרהסיא את אחת מהמצות. וכאשר הגישו לו הכהנים את מי השואבה בצלוחית של זהב להסך אותו בספל הכסף אשר על יד קרן המזבח, לקח את המים וינסכו על רגליו, למען הראות להם כי לא יאמין בניסוך המים והוא מסכים לזה להצדוקים. כל הנאספים חלו מאד לראות את מלםס מזלזל באחת המצות, וירגמוהו באתרוגיהם. ובחמתם העזה קראו לו בן־השבויה, להראות כי אין לבם עוד אליו. חיל המלך מבני הנכרים פרצו אז אל בית מקדש ה' להציל את כבוד המלך והרגו ביום ההוא כששת אלפים איש. ומאז נתחזקה השנאה בלב היהודים, וגם נסו למרוד בו בעת שובו מהמלחמה אשר נלחם עם מלך ערב. והקשר עליו, נמשך זמן רב. ויהי כאשר קצרה נפשו וישאל המלך את העם: במה אתרצה אליכם? ויענו כולם פּה אחד: רק במותך תתרצה אלינו. המרד התלקח אז ביתר עוז, אבל המלך גבר עליהם והכניעם בהרגו מהם לאלפים, וישחטם באכזריות נוראות מאד. יחס כזה של המלך לעמו, אין פּלא אם העם לא רצה עוד לגעתו, וישכח את גאון תפארת החשמונאים ואת כל אשר עשו לעמם, וכמעט שאין זכר להם אצל חז"ל. העריץ הזה ויתר האכזרים מכני המשפּחה הזאת גרמו לשכחת שמם.

בסוף ימיו השפּיעה אשתו אחות שמעון בן שטח עליו לרכך מעט את לבו על הפּרושים, ולאט לאט חדלו הרדיפות עליהם, וכך התחילו הפּרושים לחדש מעט מעט את כבודם כמקדם. אלכסנדר ינאי מלך כ"ז שנה, ומת בשנת מ"ט לימי חייו.

מקורי חז"ל: ינאי זה נזכר בחז"ל כ"פּ וכמעט כולם לגנאי. חז"ל קבעו את יום מותו ליום טוב³⁷⁸, דבר שבני ישראל לא עשו אף לאחד ממלכיהם לבד להורדוס.

בברכות כ"ט: “ינאי רשע מעיקרו היה”. ושם בדף מ"ח: ינאי מלכא ומלכתא כריכו ריפתא בהדי הדדי, ומדקטל להו לרבנן³⁷⁹ לא הוה ליה אינוש לבריכי להו. אמר לה לרביתהו: מאן יהיב לן גברא דמכרך לן? אמרה ליה: אשתבע לי דאי מייתינא לך גברא, דלא מצערת ליה, אשתבע לה. אייתיתיה לשמעון בן שטח אחוה. וכנראה כי גם גיסו פּחד מחרבו הקשה. ועי' בסוטה מ"ז: כדהוה קטיל ינאי מלכא לרבנן, את שמעון בן שטח אטמינהו אחתיה. יהושע בן פּרחיא³⁸⁰ אזל ערק לאלכסנדריא של מצרים, כי הוה שלמא וכו'.

ובמגלת תענית פּ"י, איתא: “מפּני כשהיו צדוקין יושבין בסנהדרין, ינאי המלך ושלמינון המלכה יושבת אצלו, ולא היה אחד מישראל יושב עמהן חוץ משמעון בן שטח, והיו שואלין תשובות והלכות ולא היו יודעין להביא ראיה מה”ת עד שהסתלקו כולן וישבה סנהדרי ישראל. ובאותו היום שנסתלקה סנהדרין של צדוקין עשאוהו יום טוב" בכ"ח טבת. גם את יום ז' בכסלו קבעו חכמים ליום טוב, מפני שבו ביום מת האכזר הזה (מג"ת).

ויוסף מספּר³⁸¹: כאשר ראתה המלכה כי קרוב קצו, ותגש אליו ותבך לפניו, כי רעה נשקפת לה ולבניה מיד העם אשר נבאש בעיניהם מיום הכותו את הפּרושים. אז יעצה המלך להעלים את דבר מותו מן העם ער אשר תפּול רגב לפני צבאותיו. ואחרי כן תמסרי את גויתי בידיהם לעשות כטוב בעיניהם, ואת אל תעשי דבר גדול וקטן מבלי לשאול את פּיהם. ובחז"ל³⁸²: אמר לה אז: אל תתיראי לא מן הפּרושים ולא מן הצדוקין אלא מפּני הצבועים.

ח. הורקנוס

אחרי מות אלכסנדר ינאי, מלכה אשתו שלומית בת שטח, ואת הורקנוס בנה מינתה לכהן גדול. תשע השנים האלה שמלכה המלכה, היו ימים טובים לישראל³⁸³. הפּרושים וגדולי התורה הרימו ראש, ושבו מהמקומות אשר ברחו מפּחד חרב אלכסנדר ינאי. אך בנה השני זמם מזימות, ובתחבולות חשב וחכה ליום הגדול אשר יעלה בידו למלוך. וכאשר חלתה אמו, מהר להתגנב מן העיר והלך מעיר לעיר, לעורר את העם, ובפרט את הצדוקים לעמוד לעזרתו. והרבה נציבים מסרו את מבצריהם בידו, ובמשך ב' שבועות למנוסתו היו בידו יותר מעשרים ערים בצורות, וגם שלח את אנשיו לשכור לו אנשי חיל. וכאשר באו הרצים לספּר להמלכה ממעשה בנה, לא ענתה דבר, רק הפקידה בידי ראשי העם את עמה ואת חילה. וכה מתה המלכה החשובה, אחרי מלכה על עמה תשע שנה בחכמה ודעת.

אחרי מותה התחזק הורקנוס לשום גם את כתר הנשיאות על ראשו, ויצא למלחמה על ארוסתבול אחיו, אבל אחיו גבר עליו ולקח ממנו גם את עטרת המלוכה, וגם את הכהונה הגדולה הסיר מעליו. והורקנוס שמטבעו היה איש מנוחה ורודף שלום, לא עמד נגדו ומסר את המלוכה לאחיו³⁸⁴.

אבל ימי השלום לא ארכו, כי אחד מהגרים האדומים בשם אנטיפטר אשר היה גבור מלחמה ואיש מזימות דבק בהורקנוס רך הלב והנוח לבריות, אשר על נקלה אפשר להשפּיע עליו. ואנטיפטר ידע שאם יקנה את לב הורקנוס וישים אותו לאיש עצתו, אז תעמור לו ערמתו לבסס את מעמדו ולכונן בית וכסא לו ולבניו אחריו.

אנטיפטר דבר יום יום אל בני ישראל להשיב את המלוכה להורקנוס, אבל אין איש שומע לדבריו. אבל הוא לא אמר נואש עד שעלה בידו לפתות את הורקנוס כי ארוסתבול זומם לקחת את נפשו, מה שזעזע מאד את לב הורקנוס התמים, ובהאמינו לשקריו של אנטיפטור, ברח עמו אל מלך ערב שהבטיח בעבור מתנות והבטחות, לעזור להורקנוס להעלותו על כסא המלוכה ביהודה.

מלך ערב נסע בראש חילו של חמשים אלף איש, ויערוך מלחמה לקראת ארוסתבול. ארוסתבול נגף לפניו, וחילו עזבו אותו וידבקו בהורקנוס, ולא נשאר לארוסתבול בלתי הכהנים בלבד³⁸⁵ שנמלטו אל מקדש ה' ויסגרו בו.

מלחמת־אחים זו הביאה לכמה יהודים לעזוב את ארץ ישראל וירדו מצרימה³⁸⁶. בימי המבוכות האלו נהרג חוני המעגל, על מנאו למלא את בקשת אנשי הורקנוס לקלל את ארוסתבול.

חג הפּסח בא, ואנשי ארוסתבול שהיו בבית ה', רצו להקריב קרבנות לה', ובקשו את אחיהם למכור להם כבשים לקרבנות בעד כסף רב, וגם שלחו את הכסף, אבל לא השיגו את הכבשים. וכך שבתה עבודת הקרבנות³⁸⁷. ולפי דברי חז"ל³⁸⁸: שלחו להם חזיר. אז הטיל ה' סער גדול מאד אשר הרעיש כמעט את הארץ מקצה אל קצה ויך את כל תבואתה, ויהי רעב כבד מאד בארץ.

לסוף פּנו שני האחים אל מושל רומא פּומפּיוס להכריע למי הצדק. והוא הכריע בחרבו הקשה כי ארץ יהודה לו היא. מאז נעשו הרומיים אדונים על ארץ יהודה. הוא שם את הורקנוס לכהן גדול³⁸⁹, ואת ארץ יהודה הגביל כאשר היתה לפני מלחמות החשמונאים. והערים אשר לקחו היהודים במלחמות הרבות, קרע אותן פּומפּיוס מיהודה וישיבן ליד בעליהם, ויפקוד את סקוירוס לשליט ביהודה.

ימים מעטים אחרי זה התחיל כסא הורקנוס שוב להתנועע, כי אלכסנדר בן אחיו ארוסתבול אשר ברח ביום המהומה מפני פּומפּיוס, אסף עם רב מאד, והשתער בחמה שפוכה על יהודה וילחם עם הורקנוס, וכמעט שהכריע אותו, כי אלכסנדר הגיע עד שערי ירושלים, ובגבורה נפלאה בנה את חומת העיר אשר נתן פּומפּיוס³⁹⁰. אולם גבינוס שר צבא ארם המושל תחת סקוירוס, יצא לקראתו וגבר עליו. גבינוס הביא את הורקנוס ירושלימה ושם את עבודת המקדש על שכמו כבראשונה.

עוד לא שקטה הארץ מסערות מלחמה, והנה שוב התחולל עליה סער גדול: ארוסתבול נס מבית כלאו ברומא, ויבא ארצה יהודה להלחם בעד השלטון. מקודם הצליח במלחמתו, אך באחרונה נשתה גבורתו והוא ובנו נפלו ביד גבורי רומא, שאסרו אותם בנחושתים ויביאם אל גבינוס שהשיבם לרומא, ושם שמו את ארוסתבול בבור השבי. גם אלכסנדר נסה עוד הפּעם את הצלחתו³⁹¹, אבל גם הוא הוכה מחיל הרומאים.

אנטיפטר יועצו של הורקנוס הולך וגדל מיום ליום, עד כי גדל מאד, והיה הראש על כל ארץ יהודה. גם הקים את בניו להיות שליטים בארץ, ואת הורדוס שם לשליט בארץ הגליל.

כנראה לא הרגיש הורקנוס כי לאט לאט אבד את כל השפּעתו ביהודה, וכי אך צל של שלטון בידו. אבל אנשי ביתו העירוהו מתרדמת רפיונו ועצלותו, והראו לדעת כי הורדוס הוא המושל היחידי ביהודה. והוא למרות כל ההנחות שקיבל מיוליאס קיסר רומא הנהו מלך רק למראית עין, והמושלים בעם הם באמת אנטיפטר ובניו, העושים כרצונם וחפצם ובלי גם לשאול את פּיו ולהמלך בסנהדרין.

גם עשה הורדוס בימים ההם מעשה נורא: בלי משפּט ודין הרג את חזקיהו הגלילי ואנשיו³⁹². אז נקרא הורדוס לעמוד במשפּט לפני הסנהדרין, והוא בא בלבוש ארגמן עודה גאון, ועדת גבורי חיל שומרי ראשו חגורים בכל כלי מלחמה, עוטרים אותו. ויתיצב בעז מצח לפני שופטיו, ויחתו כל הזקנים למראהו וראש הסנהדרין שמעיה³⁹³ דבר משפּטים גם עם הורקנוס גם עם הסנהדרין, וינבא כי יבא יום ונפלו כולם בחרב האיש העומד לפניהם היום למשפּט³⁹⁴. והורקנוס התחלחל מאד, ולא על נפשו פחד, כי אם ירא היה, שלא תאונה להורדוס רעה, ולכן לפני שנגמר דינו, שלח אותו בלילה מתוך העיר אל הגליל, ארץ ממשלתו. והורדוס קבץ אנשי חיל ויאמר להוריד את הורקנוס מכסאו, גם להנקם בסנהדרין. אך אביו יצא לקראתו וידבר אליו רכות מבלי לעשות ככה, בכדי שלא יעורר עליו את חמת העם.

בין כה וכה, והורדוס התחזק בעזרת הרומאים מיום ליום, וכאשר קם אנטיגונוס בן ארוסתבול מלך יהודה, למלוך ביהודה, קם עליו הורדוס והכה את חילו, ער כי אנטיגונוס עזב את המערכה וברח לירושלים. שמו יצא אז כגבור חיל, וגם התחתן עם נכדת הורקנוס, כי ארש לו את בת אלכסנדר בן ארוסתבול.

בינתים נסה אנטיגונוס את מזלו בעזרת הפּרסיים אשר גברו על הרומאים בארם, והמה עזרו לו עם חיל רב ולחמו מלחמתו, וגם עלתה בידם להשיבהו על כסא אבותיו. את הורקנוס הכה מכה רבה, והפּרסים נתנו בידו את הורקנוס דודו לכלות בו את חמתו ונקמתו. אז נשך אנטיגונוס בשיניו את אזני הורקנוס, ויעשהו לבעל מום, שלא יוכל עוד לשמש בכהונה גדולה. גם לקחו אותו ויגלוהו אל ארצם, בשנת ק"י לפני חורבן בית שני. וכה בא הקץ לממשלתו.

הורקנוס ראה הרבה חליפות בחייו. הוא ראה את ירושלים הבנויה ואביו מלך ואמו מלכה, ושלום ושקט היו אז. הוא ראה ימים טובים בעת ששימש בכ"ג, כי שמש במשרה זו תשע שנה בימי אמו, וכ"ד שנה בעזרת פּומפּיוס, ובסוף ימיו הגלה לבבל.

ויהי כאשר שמע הורקנוס בבבל כי הורדוס נתמנה למלך ישראל, נמר בנפשו לעזב את בבל ולשוב ירושלימה, כי חשב שהורדוס בודאי יקבלהו באהבה ובזרועות פּתוחות. ואם כי יהודי בבל נתנו כבוד ויקר לשמו, וגם מלך פּרס קרבו באהבה ונתן לו רשות לדור בכל מקום שירצה, אבל כל זאת לא ערבה לו, בתשוקתו הרבה לגור בירושלים בירת ממשלתו, ואטם את אזניו משמוע לתחנוני יהודי בבל שהזהירו אותו להשמר מהורדוס, באמרם אליו: שהעבד הזה בודאי שכח את כל הטובות אשר עשה לו, ואשר הציל אותו ממות, אבל הורקנוס עמד בדעתו לשוב לירושלים.

מלך פּרס נתן לו רשות לעזוב את ארצו. יהודי בבל העניקו אותו במתנות רבות, והורקנוס עלה לירושלים.

בראשונה קרבו הורדוס מאד והחניף לו בקראו אותו בפני העם: אבי, אבי. אבל “נעתרות נשיקות שונא”, כי בלבו רקם הורדוס תחבולות להפּטר ממנו, בפּחדו שמא יעמוד לו לשטן על דרכו. והתחיל לבקש עליו עוונות וחטאים, חפש ומצא חטא שבשקר יסודו, והוציא אותו להרג. וזו היתה אשמת הורקנוס שבגללה הומת: בשעה ששני שרי רומא אקטוביוס ואנטוניוס נלחמו איש ברעהו, ואנטוניוס ידיד הורדוס נפל במלחמה, ואקטוביוס נשאר המושל היחידי ברומא. אז פּחד הורדוס מאד, כי אקטוביוס לא ינקהו. ותרע עיניו בהזקן הורקנוס, אולי ירחם עליו מושל רומא ויושיבהו על כסא אביו. אז שם עליו עלילות דברים כי בא בדברים עם מלך ערב, ודן אותו למיתה. וימת הזקן הזה בן פּ"א שנה, כנבואת שמעיה ראש הסנהדרין. כה נכבה הנר האחרון לחשמונאים³⁹⁵.

ט. ארוסתבול

ארוסתבול בן אלכסנדר ינאי התנשא למלוך אחרי מות אמו, והורקנוס אחיו מסר לו למען השלום את בגדי הכהונה וגם את כסא המלוכה, בשנת קל"ז לפני חורבן בית שני. אחרי זמן מועט הקים ה' לשטן לישראל את אנטיפטר האדומי, והוא התחיל לעורר מדנים בין העם להשיב את המלוכה והכהונה הגדולה להורקנוס, אך העם לא שתו את לבם לו, כי ארוסתבול היה איש חכם וידע להלוך עם אנשים. אבל הנוכל הזה דבר יום יום אל הורקנוס והוכיח אותו על שהוא מוותר על בכורתו, ער שעלה בידו לפתות אותו לברוח עמו אל מלך הערביים, והמלך הזה נתן לו חמשים אלף גבורים להלחם עם ארוסתבול. המלחמה התלקחה לפני עיר ירושלים, והורקנוס גבר עליו, אבל ארוסתבול שחד את שר צבא הרומיים סקוירוס, והוא עזר לו בעת צרה.

אז ברחו הורקנוס ואנטיפטר אל פּומפּיוס שר רומא, ויספּרו לו כי ארוסתבול גזל ממנו את נזר המלוכה. ופּומפּיוס נאות לבקשתם, ויבא ארצה יהודה. ארוסתבול ראה כי רעה נגד פּניו, וחשב לפתותו בכסף וזהב, אבל כאשר לא יכול למלא את הבטחתו, עלה עליו פּומפּיוס³⁹⁶ ועשה שמות בירושלים, והעיר נפלה בידו.

פּומפּיוס לקח את ארוסתבול ושני בניו ויוליכם לרומא. אחרי כן נסה ארוסתבול עוד הפּעם את מזלו. ברח מרומא ארצה יהודה, ואסף אליו שנית יהודים רבים ולחם ברומיים מלחמות רבות, אבל לבסוף נפל בידי גבורי רומא, ויאסרו בנחושתים אותו ואת בנו אנטיגונוס, והביאם לרומא.

שליטי רומא הושיבו את ארוסתבול במאסר. ארוסתבול נסה עוד פּעם את גורלו, וההצלחה במעט שעמדה לו כי מצא חן בעיני מושל רומא, והוא התיר אותו ממאסרו ויתן בידו שני לגיונות וישלחהו לארץ ארם. אבל אנשי פּומפּיוס השקו אותו סף רעל, וימת בטרם הגיעו ליהודה.

שלש שנים ושלשה חדשים מלך ביהודה וכהן במשמרת כהונה גדולה, אבל הוא הביא רעה על כל העם, כי הוא גרם שהרומאים היו מאז מושלי ישראל. הוא נקטף באבו.

י. אנטיגונוס

אנטיגונוס בן ארוסתובל נסה להציל את ארץ ישראל מידי אנטיפטר ובניו. ועוד בימי פּומפּיוס נלחם ביחד עם אביו נגד מושל רומא³⁹⁷, אבל פּומפּיוס גבר עליהם והובילם רומאה.

אנטיגונוס שפך שיחו לפני יוליאס קיסר רומא ויתחנן אליו להשיבו אל נחלת אבותיו ולהעביר את אנטיפטר מיהודה. אבל יוליאס קיסר לא שעה לדבריו, אדרבה, עוד הוסיף להטות חסד לאנטיפטר³⁹⁸, ומאז חכה אנטיגונוס לשעת־כושר לבא ירושלימה. ובמצאו עזרה בידידיו מאריון ופּביוס, שרי הצבא לרומיים בארם ובדמשק, עלה ירושלימה להלחם עם הורדוס, אבל גם בפּעם הזאת נשתה גבורתו, והורדוס גבר עליו והכה את חילו מכה רבה.

בשנת ק"י לפני חורבן בית שני, בעת אשר קאסיוס גבור רומא עזב את יהודה, ופוקוריס בן מלך פּרסיים לכד את ארם, אז נסה אנטיגונוס עוד הפּעם את מזלו, ובעזרת הפּרסיים בא ללכוד את יהודה. הפּרסיים הגיעו עד הר הכרמל, ויהודים רבים נאספו אליהם להלחם בהורדוֹס, ולהמליך את בן החשמונאים הזה על כסא אבותיו. אנטיגונוס התגבר על אויביו וימהר ויבא ירושלימה, וילכד את היכל המלך. הורקנוס ופוזיאל יצאו לקראתו ביד חזקה ובמחנה כבד מאד, ותהי ביניהם מלחמת תנופה בשוקי ירושלים. פּוקוריס בן מלך הפּרסיים עזר לו הרבה. פּוזיאל אחי הורדוס מת אז, ואת הורקנוס נשך אנטיגונוס באזנו ויעשהו לבעל מום לבל יתנשא עוד להיות לכה"ג, והפּרסיים הושיבו את אנטיגונוס על כסא המלוכה. וכה ראו בני יהודה בפּעם האחרונה איש מאחיהם מצאצאי החשמונאים יושב על כסא המלוכה. אבל ימי אשרו לא האריכו, רק שלש שנה מלך וכהן בכ"ג, כי הורדוס שב מרומא מוכתר בתור מלך יהודה. ואחרי מלחמות רבות ועצומות, גבר על אנטיגונוס והרומיים הוליכו אותו לאנטיוכא ושם נפצו את ראשו בקרדום. וכה מת המלך האחרון לבית החשמונאים, אחרי מלכו וכהנו ככה"ג שלש שנים.

השקלים אשר הטביע נשארו לזכרון אחריו. מצד אחד רשום בעברית: מתתיהו הכהן הגדול, וביונית: המלך אנטיגונוס.

 

פּרק רביעי    🔗

תקופת בית הורדוס ונציבי רומא. הורדוס וארכילוס. נציבי רומא הראשונים. אגריפס. נציבי רומא האחרונים. הכהנים הגדולים באותו זמן. עם חורבן בית המקדש בטלו הקרבנות.

ימי ממשלת הורדוס ונציבי רומא, המה הימים היותר רעים לישראל בזמן הבית. ממשלת ישראל הלכה ומטה לפני רומא, וימי ממשלתם אשר ארכו מאה ושבע שנים, היו הימים האחרונים לדברי ימי ישראל על ארצו והפּרק האחרון לממשלת יהודה. הורדוס או העבד האדומי, הניף את חרבו על ירושלים ועל חכמיה וזקניה. תנופת חרבו הקשה היתה האות הראשונה כי זרים משלו בנו. בחרב ובדם כבש את כסא המלוכה, ובחרב ובדם הנהיג את ממלכתו. חכמי ישראל ראו לדאבונם את העתיד, כי כל הגדולות והנוראות אשר עשו לעמם גדולי הרוח שלנו, זרובבל עזרא ונחמיה והמכביים, עוד מעט ועלו בתהו ואבדו.

שלשים ושלש שנה מלך הורדוס בארץ ישראל, ובמשך הימים הללו שפך דמי נקיים, הרג את מבחר בני ציון עד שארץ ישראל צפה נהרות־נהרות דם. וזכר הדמים האלה, דמי השרים והחסידים ודמי כל נאמן לעמו ולתורתו אשר עלה על ספר דברי הימים לישראל יהיה למצבת זכרון מזכרת עון לעריץ הזה, ועד יום אחרון יהיה שם העבד הזה לדראון בפי כל בית ישראל.

הורדוס מת ע"ד שנה לפני החורבן, ובנו ארכילוס ירש את כסא ממשלתו. הוא הלך בכל חטאת אביו וירד בחזקה ביהודה. סוף סוף גדלה צעקת בני ישראל עליו באזני מושלי רומא, ומושל רומא מצא את תלונתם צודקת מאד ויגלהו ארצה גליא, אחרי מלכו בארץ ישראל עשר שנה.

אחרי ארכילוס עמדה יהודה תחת ממשלת פּקידי רומא, והמה רדו ביהודים כטוב בעיניהם.

ואלה שמות שבעת הנציבים הראשונים:

א) קאפוניוס, שלט משנת ס"ד עד ס"א לפני החורבן.

ב) מרקוס אמביבולוס, שלט משנת ס"א עד נ"ח לפני החורבן.

ג) אנניאוס רופוס, שלט משנת נ"ח עד נ"ה לפני החורבן.

ד) וואלעריוס גראטוס, שלט משנת נ"ה עד מ"ד לפני החורבן.

ה) פּונטוס פּילאטוס, שלט משנת מ"ד עד ל"ד לפני החורבן.

ו) מרקלוס, שלט משנת ל"ד עד ל"ג לפני החורבן.

ז) מרולוס, שלט משנת ל"ג עד כ"ט לפני החורבן.

הנציבים האלה רדו בישראל וגם השגיחו לאסוף את המס, אשר הרימו בני יהודה לאוצר רומא, וגם אנשי הסנהדרין היו כפופים להם, ואף בענינים הנוגעים לקדשי ומחמדי בית ישראל היו הם המשגיחים. בימי הנציב האחרון זרחה מעט השמש על היהודים, כי על כסא המלוכה בירושלים ישב אחד מאחיהם, הוא אגריפס בן ארוסתבול בן הורדוס המלך אשר מצא חן בעיני מלך רומא קאיוס קאליגלו, והוציאו לחפשי מבית הסהר אשר אסרו שם טבריאס, ומלך קולידוס שלחו לירושלים לרשת את כסא ממלכת אבותיו. שלש שנים מלך, ובמשך הימים הללו עשה אך טוב לעמו, והשתדל להקל את מכאוביהם, כי היה אגריפס ירא וחרד לדבר ה' הולך בדרכיו ועושה מצותיו, והעם אהב אותו. אבל הוא מת בהיותו בן נ"ד שנה, ויעזב את עמו לאנחות.

במותו היה בנו אגריפס השני עוד נער בן שבע־עשרה שנה, ולכן לא נמשח למלך. מושלי רומא גמרו לשלוח נציבים שימלכו בשמם עד אשר יגדל הנער. דודו הורדוס, אחי אביו המלך אגריפס הראשון, קבל ממושלי רומא את הזכות לעשות בדבר הכהונה כטוב בעיניו, להעביר וגם למנות כהנים גדולים. בשנת העשרים לפני חרבן הבית נתן מלך רומא קלוידוס, את כסא המלוכה לאגריפס. אבל המלך האחרון ליהודה היה סר למשמעתם של הנציבים ששלטו בארץ ועשו בטוב בעיניהם והוא רק נקרא בשם מלך.

שבעת הנציבים האחרונים היו רעים וחטאים מאד. הם הכבידו את עולם על עם ישראל והגדישו באכזריותם את הסאה עד שפּקעה סבלנותם ולא יכלו לישא עוד את הצרות והעול הקשה, וימרדו ברומא, והתלקחה מלחמה – המלחמה הנוראה שהביאה לחורבן בית מקדשנו ולאבדן יהודה מהיות ממלכה.

אלה המה נציבי רומא האחרונים:

א) קוספוס פאדוס, משנת כ"ו עד שנת כ"ה לחורבן.

ב) טיבעריוס אלכסנדר, משנת כ"ה עד שנת כ"ב לחורבן.

ג) קומאנוס, משנת כ"א עד שנת י"ז לחורבן.

ד) פעליקס הרשע, משנת י"ז עד שנת י"א לחורבן.

ה) פורציאס פעסטוס, משנת י"א עד שנת ט' לחורבן.

ו) אלבינוס, משנת ח' עד שנת ו' לחורבן.

ז) פלורוס, משנת ו' עד שנת ד' לחורבן.

הנציב האחרון פלורוס לחץ את היהודים, והוא־הוא שגרם למרד.

בימים ההם, ימי ממשלת בית הורדוס ונציבי דומא, ירד גם כבוד הכהונה. הורדוס החל לחלל את כבוד הכהונה, כי היה הראשון במושלי ישראל להקים כהן גדול ולהסירו כעולה על רוחו. ובראות בעלי הכסף אוהבי הכבוד מן הכהנים, כי המשרה הקדושה והרוממה הזאת העמדה על אבן־הלקח, וכל המרבה במחירה זוכה בה, החלו לקנות את הכהונה ממושלי העם. וכה ירד כבוד הכהונה, עד כי היו בימים ההם כהנים גדולים שלא היו יכולים אף לקרות בתנ"ך³⁹⁹, שקנו את כהונתם בכסף. הכהנים האלה הרבו תועבה כי התחרו איש ברעהו להרבות במחירה, לשמחתם הרבה של המושלים שאספו עי"ז כסף לרוב, והעמידו לכהנים גדולים בלי התחשב אם ראוים וכדאים הם למשרה הזאת. מראשית ימי הורדוס והלאה, נתמעטו הכהנים אשר עמדו ימים רבים בכהונתם, והעם החל לקרוא מאז את לשכת הכהן הגדול “לשכת בלאט”, בשם “לשכת פרהדרין”⁴⁰⁰, כפּקידי ערי היונים אשר לא יתנו אותם מושליהם לשבת על כנם רק אם שנים עשר חודש. ומלכי בית הורדוס ראו בכל מאמצי כחותיהם לבזות את כבוד הכהונה בעיני העם, להפיק מזה תועלת לנפשם.

בספרו “קדמוניות” ספר עשרים, פּרק עשירי, מביא יוסף בן מתתיהו: כי שמונה ועשרים כהנים גדולים שמשו במשך מאה ושבע שנה “ימי בית הורדוס ונציבי רומא”, ואם נביא בחשבון גם את אלה הכהנים אשר נמנו לכהנים גדולים שכבר שמשו פּ"א בכהונתם אז יעלה מספּרם לשלשים ושנים.

בין הכהנים האלה היו רבים אשר הרעו והשחיתו מאד, וגם כהנים צדוקים היו ביניהם. היו גם כהנים גדולים כאלה ששלחו את משרתיהם לקחת בחזקה את תרומתם⁴⁰¹. ונשאר לדורות מאמר יפה אשר יתאר את מצב הכהנים ופּעולתם בימים ההם, הכהנים משפּחות ביתוס⁴⁰², חנן⁴⁰³, קתרוס⁴⁰⁴, מאמרו של אבא יוסף בן חנין⁴⁰⁵: “אוי לי מבית בייתוס, אוי לי מאלתן, אוי לי מבית חנן, אוי לי מלחישתן, אוי לי מבית קתרוס, אוי לי מקולמסן, אוי לי מבית ישמעאל בן פיאבי⁴⁰⁶, אוי לי מאגרופן, שהם כהנים גדולים ובניהן גזברין, וחתניהם אמרכלין, ועבדיהם חובטים את העם במקלות”.

ודברים אלו בשינוים קלים נמצאים גם בתוספתא מנחות י"ג, משום אבא שאול בן בטנית ואבא יוסי בן יוחנן איש ירושלים: “אוי לי מבית ביתוס, אוי לי מאלתן; אוי לי מבית קתרוס, אוי לי מקולמסן; אוי לי מבית אלחנן, אוי לי מלחישתן; אוי לי מבית אלישע⁴⁰⁷, אוי לי מקולמסן; אוי לי מבית ישמעאל בן פיאבי, שהם כהנים גדולים ובניהם גזברים וחתניהן אמרכלין, ועבדיהן באין וחובטין עלינו⁴⁰⁸ במקלות”.

גם מהצווחות שצוחה העזרה, נראה כי צווחה על הכהנים ששמשו ולא היו ראוים לכהונה. ובירושלמי יומא פּ"א, ה"ה, גם בסוכה פּ"ד, ה"ו: “צוחה עליהן העזרה, צאו מיכן בני עלי טימאתם בית אלקינו”, היינו, שקראו את כל הכהנים שאינם ראוים בשם “בני עלי”. ומאמר זה נמצא גם בבבלי פּסחים נ"ז, אבל בלי מילת “עליהן”. וז"ל הבבלי: “ארבע צווחות צוחה העזרה: ראשונה, צאו מכאן בני עלי שטימאו היכל ה'. ועוד צוחה: צא מכאן ישכר איש כפר ברקאי שמכבד את עצמו ומחלל קדשי שמים, דהוה כריך ידיה בשיראי ועביד עבודה. ועוד צוחה העזרה: שאו שערים ראשיכם ויכנס ישמעאל בן פיאבי⁴⁰⁹ תלמידו של פּנחס⁴¹⁰ וישמש בכהונה גדולה. ועוד צוחה העזרה: שאו שערים ראשיכם ויכנס יוחנן בן נדבאי תלמידו של פּנקאי וימלא כרסו מקדשי שמים”. והנה בפי שכתבנו לעיל שמשו, לפי דברי יוסף בן מתתיהו כ"ח כהנים גדולים בימי ממשלת בית הורדוס ונציבי רומא, אבל בפרטן לא נמצא בספרי יוסף רק עשרים ושבעה כהנים, והם:

1) חננאל הבבלי בשנת ק"ז לפני החורבן, נתמנה ע"י הורדוס

2) ארוסתבול⁴¹¹ בשנת ק"ה לפני החורבן, נתמנה ע"י הורדוס

3) יהושע ממשפּחת פהאבי, בשנת ק'? לפני החורבן, נתמנה ע"י הורדוס

4) שמעון בן ביתוס בשנת צ"ד לפני החורבן, נתמנה ע"י הורדוס

5) מתתיהו בן תיאפל בשנת ע"ה לפני החורבן, נתמנה ע"י הורדוס

6) יועזר למשפּחת ביתוס, בשנת ע"ד לפני החורבן, נתמנה ע"י הורדוס

7) אלעזר אחי יועזר בשנת ע"ג לפני החורבן, נתמנה ע"י ארבילוס

8) יהושע בן שיע⁴¹² בשנת ע"א לפני החורבן, נתמנה ע"י ארבילוס

9) חנן בן ס"ט בשנת ס"ד לפני החורבן, נתמנה ע"י קווירינוס פּקיד רומא

10) ישמעאל בן פיאבי בשנת נ"ה לפני החורבן, נתמנה ע"י גראמוס פקיד רומא

11) אלעזר בן חנן בשנת נ"ד בשנת נ"ה לפני החורבן, נתמנה ע"י גראמוס פקיד רומא

12) שמעון בן קמחית בשנת נ"ג בשנת נ"ה לפני החורבן, נתמנה ע"י גראמוס פקיד רומא

13) יוסף קיפהיט בשנת נ"ב בשנת נ"ה לפני החורבן, נתמנה ע"י גראמוס פקיד רומא

14) יונתן בן חנן בשנת ל"ד לפני החורבן, נתמנה ע"י וויטעליוס פקיד רומא

15) תיאפלית בן חנן בשנת ל"ג לפני החורבן, נתמנה ע"י וויטעליוס פקיד רומא

16) שמעון קתרוס⁴¹³ בשנת כ"ט לפני החורבן, נתמנה ע"י אגריפס המלך⁴¹⁴

17) מתחיהו בן חנן בשנת כ"ח לפני החורבן, נתמנה ע"י אגריפס המלך

18) אליהועיני בן הקוף בשנת כ"ו לפני החורבן, נתמנה ע"י אגריפס המלך

19) יוסף קמחית בשנת כ"ה לפני החורבן, נתמנה ע"י הורדוס אגריפא

20) יוחנן בן נדבאי בשנת כ"ד לפני החורבן, נתמנה ע"י הורדוס אגריפא

21) ישמעאל בן פיאבי בשנת? לפני החורבן, נתמנה ע"י אגריפס השני

22) יוסף קבי בן שמעון בשנת י' לפני החורבן, נתמנה ע"י אגריפס השני

23) חנן בן חנן בשנת ט' לפני החורבן, נתמנה ע"י אגריפס השני

24) יהושע בן דמנאי בשנת ח' לפני החורבן, נתמנה ע"י אגריפס השני

25) יהושע בן גמלא בשנת ז' לפני החורבן, נתמנה ע"י אגריפס השני

26) מתתיהו בן תיאפילס בשנת ד' לפני החורבן, נתמנה ע"י אגריפס השני

27) פנחס בן שמואל, לפני החורבן, נתמנה על ירי העם והפּריצים.

רבים אמרו⁴¹⁵ למלא את החסרון עם יוסף בן אילם אשר שמש בכהונה גדולה יום אחד בעת שאירע מקרה לא טהור לכ"ג מתתיהו בן תיאפל⁴¹⁶, הנזכר בחז"ל, וגם בספרו של יוסף⁴¹⁷, והחשבון “שמונה ועשרים כהנים גדולים” יעלה יפה. החכם גרץ נסה להשלים את הכה"ג החסר באופן אחר. וכה דבריו⁴¹⁸: “יוסף בן מתתיהו בספרו “קדמוניות” רגיל להזכיר בכל עת שידבר ממניית כ”ג חדש⁴¹⁹ מי קדם לו בכהונה גדולה, ורק פּעם אחת לא הזכיר את שם הכהן הגדול שקדם לו בעבודה, והוא בעת שמזכיר בספרו⁴²⁰ כי אגריפס השני מינה את ישמעאל בן פיאבי (סי' כ"א פּה בספרי) לכ"ג, שם השמיט את שם הכה"ג שהיה עד ישמעאל בן פיאבי, וקשה להחליט שיוחנן בן נדבאי שמש יותר מי"ב שנה בכה"ג, כי אז לא קרה דבר כזה שאחד ישמש שנים הרבה בכ"ג, וממילא חסר שם (בין יוחנן – לישמעאל) הכהן הגדול ששמש בינתים, ושם המקום למלאות החסרון, ולפי שבאיזה מקומות יזכיר יוסף כ"ג אחד עשיר ונכבד בעמו בשם אנניאס⁴²¹ וכתב עליו כי היה היותר עשיר ונכבד בעמו", לכן משער גרץ: “שאז שמש בכ”ג העשיר היותר נכבד בזמנו, והוא אלעזר בן חרסם ששמש לפי דעת חז"ל עשר שנים".

והנה החכם גרץ טעה בחשבונו, כי מדוע לא נוכל לאמר שישמעאל בן פיאבי שמש באמת עשר שנה? הלא כן נזכר בחז"ל (יומא ט'), ועוד, הלא בדברי יוסף שם, יש לראות בפירוש כי הכה"ג העשיר והנכבד הוא יוחנן בן נדבאי. וכה הם דברי יוסף: “אלבינוס בא ירושלימה ועשה סדרים בארץ, הרבה את חללי הסיקרים, ויאסור מהם רבים. ובימים ההם התנשא אחד מהכהנים הגדולים ושמו אנניאס (יוחנן בן נדבאי) לכל לראש, במתנותיו אשר הרבה גם לנציב רומא גם לכהנים גדולים, וימצא חן בעיני העם. אפס עבדיו חמסו את קהל הכהנים בפשטם על הגרנות לקחת את מתנות הכהונה לבית אדוניהם, וידלו מאד הכהנים. פּ”א באו הסיקרים לילה ויתפשו את הסופר אשר לאלעזר בנו אשר היה ראש לשומרי משמרת בית המקדש⁴²², ויאסרוהו ויוליכוהו עמם שבי, וישלחו מלאך אל יוחנן כי אם יאות אלבינוס להוציא לחפשי עשרה מאסיריהם, ישיבו לו את הסופר. ויעש אלבינוס כאשר שאל ממנו יוחנן הכה"ג". ועתה מדברי יוסף אלה, אנו רואים בעליל שכה"ג זה הוא יוחנן בן נדבאי, האם שכח גרץ, כי אלעזר ראש משמרת בית ה' שהיה מראשי המורדים, ושהוא היה המכריע לבלי לקבל קרבנות מנכרים, הוא הוא בן יוחנן כה"ג? והאם שכח גרץ את דברי עצמו, שאלעזר בן יוחנן זה הוא אשר בעלייתו גזרו את י"ח הגזרות (בשבת י"ד)? (לפי דעתו) והאם שכח גרץ את דברי יוסף ב"מלחמות" ספר ב', פּי"ז, ס"ב: אלעזר בן יוחנן כ"ג נער אמיץ לב ועז נפש אשר הוקם על להיות ראש לשומרי משמרת בית ה', ויסת את הכהנים העובדים עבודת הקדש לבל יקבלו עוד מתנות וקרבנות משל הגוים".

חושב אני שאין כאן שום ספק, שישמעאל בן פיאבי שמש כל עשר השנים כמו שהעירו חז"ל, וכן משמע מספרי יוסף. ומתי שמש אלעזר בן חרסום⁴²³ א"א לנו לכוין, גם הלא נודע כי בין יוחנן לישמעאל⁴²⁴ שמש עוד הפעם יונתן בן חנן (ראה סימן י"ד).

והנה החכמים הללו יגעו ליישב את דברי יוסף בן מתתיהו ולמצוא את הכהן הגדול החסר למספּר כ"ח, כאילו הדברים האלה הלכה למשה מסיני, שאסור לגרוע ולהוסיף עליהם, ושכחו כי היו עוד כהנים גדולים אשר לא נזכרו בספרי בן מתתיהו. בשלשה מקומות אנו מוצאים אצל חז"ל שבבית שני שמשו שמונים כהנים, כך מובא בירושלמי יומא פּ"א, ה"א, ויש אומרים פּ"א, ויש אומרים פּ"ב, ויש אומרים פּ"ג, וי"א פּ"ד, וי"א פּ"ה. וכן הוא גם בויק"ר כ"א ג', ג"כ ממש כנוסח הנ"ל. ובפּסיקתא רבתי, פּיסקא אחרי מות, נמצא רק שמונים כהנים. וכן הוא ג"כ בספרי פּינחס כ"ה, פּסוק י"ב, שרק שמונים כהנים שמשו בבית שני. על כן פּליאה נשגבה היא מה שמצינו אצל חז"ל ביומא ט', ששלש מאות כהנים שמשו בבית שני. ונראה לי שבמקום שמ' (שמונים) שכתבו חז"ל, כמו בד' מקומות הנ"ל עשה המעתיק שלש מאות, ועוד אפשר לאמור: כי בכלל מספּר שלש מאות הנמצא אצל חז"ל, הוא סימן על מספּר רב, ובב"מ מצינו כן, שהציגו שלש מאות להראות כי רב מספּרו⁴²⁵.

ולי נראה כי כל הכהנים אשר נזכרו אצל חז"ל ולא נזכרו בספרו של יוסף, הכל שמשו כולם בתקופת בית הורדוס ונציבי רומא, כי הכהנים בימי ממשלת פרס ידועים לנו בדיוק, כי הם נזכרים בכתבי הקדש, ואין להוסיף עליהם, וכן ידוע לנו מספר הכהנים בימי ממשלת יון מכתבי יוסף, מספרי חשמונאים, וידידיה האלכסנדרוני, וגם בימי החשמונאים ידועים לנו שמות הכהנים אחרי שרק מבני המשפּחה הזאת שמשו, אבל בימי הורדוס ואחריו, אשר אז חדלה להיות ירושה למשפּחת החשמונאים, והכהונה הגדולה נמכרה למי שהרבה במחידה, היו יותר ממספר כ"ח, אבל אי אפשר לצמצם את הזמן, ולידע בדיוק מתי שמשו. מצאנו אצל חז"ל כ"ג אחד בשם פּניאל⁴²⁶, וכן כ"ג בשם ישכר איש כפר ברקאי⁴²⁷. וכן נזכר אצל חז"ל כ"ג בשם ישמעאל⁴²⁸ בן אלישע כ"ג⁴²⁹, היינו שהוא ואביו שמשו בכ"ג. וכן בני קמחית, יהודה, ישבב, יוסף (עי' סימן י"ב). עוד יש להתפּלא על כל חכמינו, שכולם לא הרגישו שכמעט מן הנמנע שהכה"ג יוסף קיפהיט הנזכר פה, בסי' י"ג, ישמש בעבודה ח"י שנה, ושנציב רומא פילאטוס, לא התערב בזה ולא נגע בו לרעה, דבר כזה היה אז חזון בלתי נפרץ. ונראה לי, כי גם במקום הזה שלטו בדברי יוסף בן מתתיהו ידי זרים, אותן הידים אשר זייפו בספרו את הדברים הנוגעים לישו הנוצרי⁴³⁰, זייפו גם פּה, כדי לחזק את דבריהם ב"ברית חדשה" שיוסף קיפהיט היה מראשי הסנהדרין שדנו את ישו ועוזריו למיתה. גרץ לא עמד בזה, כי הלא כן נזכר ב"ברית־חדשה"⁴³¹, וע"כ האריכו ימי הכה"ג הזה כל ימי ממשלת הנציב פילאטוס, אשר הוא רבר שא"א, שהרומאים שהשגיחו אז בעינא פּקיחא על כל עניניהם, ובודאי לא היו מניחים איש אחר לשמש זמן ארוך כ"כ להרבות אוהבים, ואולי שמשו בימים ההם ב' כה"ג מלבד יוסף קיפהיט, ואפשר כי אז שמש ישכר איש כפר ברקאי, ומה שחז"ל כתבו: מלכא ומלכתא, אין הכוונה מלך דוקא, כי הלא חז"ל קראו גם לשר גדול בשם מלך⁴³², והוא הוא הנציב פילאטוס.

הכה"ג האחרון לישראל היה פּינחס בן שמואל, והוא נתמנה לכ"ג על ידי הפּריצים אשר בחרו בו ע"פּ גורל, אבל הוא לא עמד הרבה בכהונתו, כי נשרף בית אלקינו.

א. חננאל הבבלי

אנטינונוס המלך והכהן הגדול האחרון למלכי ישראל מזרע ישראל נהרג באופן אכזרי מאד, והורדוס מלך ביהודה. ומיד “בעלותו על כסא המלוכה קרא את חננאל מבבל ומסר לו את המשרה הזאת. הורדוס לא בחר כה”ג מאצילי ירושלים, כי חשב כי שונאים המה לו"⁴³³. “האיש⁴³⁴ הזה חננאל, לא היה מאנשי הארץ הזאת (יהודה) כי אם נצר מבני יהודה היושבים בבבל על נהר פּרס, כנודע הגלו שמה אלפי יהודים, וחננאל היה נצר מהם, והיה ממשפּחת כהנים גדולים. לחננאל זה היה הורדוס קשור בברית אהבה, וכאשר הגיע הורדוס למלוכה, נתן לו את משרת כהן גדול”.

אבל מיד כאשר נתמנה חננאל זה לכ"ג, פּרצה בבית הורדוס קטטות גדולות, כי אשתו וחמותו קראו חמס על מעשה הנבלה הזאת, על דחותו את ארוסתבול נצר ממשפּחת החשמונאים ממשמרת הכה"ג. ובכדי לשום קץ למריבות, העביר⁴³⁵ הורדוס את חננאל ומסר את משמרת הכה"ג לגיסו, אחי אשתו.

“דבר זה, להעביר כהן גדול, אסור לעשות בישראל, כי משמרת כ”ג היא לו ולזרעו אחריו. אנטיוכוס אפיפינוס היה הראשון שעשה כן⁴³⁶. הוא הדיח את יוזן ממשמרתו ומינה במקומו את אחיו. ארוסתבול עשה גם כן, כי הדיח את הורקנוס אחיו, והשלישי היה הורדוס"⁴³⁷.

אחרי שנטבע ארוסתבול גיסו, הקים הורדוס עוד פּעם את חננאל זה למשמרת כ"ג. אם שמש חננאל בכ"ג עד יום מותו, או כי הורדוס העבירו שוב לא ידוע לנו.

מקורים אחרים אודות כ"ג זה אין לנו, רק מה שאמרו איזה חכמים לקרב את הרחוקים ושערו שהשם חנמאל המצרי הנמצא בפּרה מ"ג, מ"ה, בין הכהנים הגדולים שעשו פּרה אדומה, הוא חננאל. הבבלי כ"ג זה שמינה הורדוס, אבל כשאני לעצמי לא אוכל בשום אופן להחליט כי חנמאל המצרי הנזכר במשנתנו, הוא הכה"ג חננאל הבבלי שהיה בימי הורדוס. ואלה הם טעמי ונימוקי:

א) רבינו יהודה הנשיא סדר משנתנו בסדר נכון, ושם במשנה נמצא זה הסדר: משה, עזרא, שמעון הצדיק, יוחנן כ"ג, אליהועיני בן הקוף, חנמאל המצרי, ישמעאל בן פיאבי, וממילא היה חנמאל כ"ג בין הכהנים אליהועיני וישמעאל בן פיאבי, ואולי הוא הכה"ג חנניה בן נדבאי. ואם יבוא מי שהוא להשיב עלי איך אפשר שבמשך י"ז שנה עשו ג' פּרות, אבל להשגה זו אין שום בסיס כי אין אנו יודעים איך אפשר שמפרה הראשונה שעשה משה הסתפקו בני ישראל עד עזרא, ועוד הביאו עמם אפר פּרה לבבל⁴³⁸, וכמו כן לא נדע מה שאירע אז עם אפר פּרה האדומה.

ב) עוד ראיה מדברי חז"ל⁴³⁹: אמרו: פּעם אחת שאלו את הלל באיזה לבוש הפּרה נשרפת. אמר להם: בגדול. אמרו לו: אינה נשרפת אלא בלבן. אמר להם: אני ראיתי את יהושע בן פּרחיא ששרפו בגדול". והכונה בזמן יוחנן כ"ג. ומדוע לא יזכיר את המאורע הזה משרפת הפּרה האדומה של חנמאל המצרי, שהיתה בימיו בתחלת ימי נשיאותו? וא"כ לפ"ז לא היה בימי נשיאותו שרפת פּרה אדומה, רק בעת היה עוד צעיר לימים.

והחכם בעל “דורות הראשונים” שהיה גדול וחרוץ, כתב ג"כ כי חננאל זה הוא חנמאל המצרי ולא הרגיש בכל הסתירות. אדרבה, הוא הוסיף לבנות מגדלים הפּורחים באויר לתרץ מדוע נזכר פּה בשם “בבלי”, ופּה בשם “מצרי”. ולפי דבריו היה חנמאל זה באמת יליד בבל, ואח"כ העתיק משכנו לאלכסנדדיא, ופּ"א כאשר נמלט הורדוס מיהודה וברח לאלכסנדריא מצא שם את חנמאל הבבלי ושם כרתו ברית אהבה, שם נעשתה הקנוניא בין הורדוס וחנמאל, ובעת שהורדוס התאמץ ללכוד את המלוכה, עזר לו חנמאל בכסף להגיע למטרתו זאת, וכגמול הבטיח לו את הכהונה הגדולה. על בנינים כאלה שיסודם בדמיון אי אפשר להשען ובגעת בהם יד הם נופלים מאליהם, למרות כשרונו החרוץ והשנון של המחבר, ולמרות זה שבסקירה ראשונה ישתומם עליהם הקורא. והנה לו לא בא המחבר להכניס ערבוביא בדברי חז"ל, לא הייתי שם לב לדבריו, אבל מכיוון שהוא נגע גם במאמרי חז"ל, חובתי ללבן ולברר את הדבר הזה ולהעיר על שגיאותיו, וז"ל:

“אין כאן סתירה כלל מדוע נקרא במשנתנו בשם “מצרי” ובספרי יוסף בשם “בבלי”, כי כעין זה יש לנו במשנתנו, במשנה מנחות צ”מ: חל יום הכפורים להיות בשבת וכו', והבבליים אוכלין אותו כשהוא חי מפּני שדעתם יפה. ובגמרא שם, דף ק': אמר רבה ב"ב חנה, אר"י: לא בבליים הם אלא אלכסנדרונים הם, ומתוך ששונאין את הבבליים קורין אותן על שם בבליים. אמר לו רבי יהודה: תנוח דעתך שהנחת את דעתי.

וביומא ס"ו: “וכבש עשו לו מפּני הבבליים שהיו מתלשין בשערו, ואומרים לו: טול וצא, טול וצא. ובגמרא שם, אמר רבב”ח: לא בבליים היו אלא אלכסנדריים היו ומתוך ששונאין וכו', תניא נמי הכי, ר' יהודה אומר⁴⁴⁰: לא בבליים היו אלא אלכסנדריים היו, אמר לו רבי יוסי: תנוח דעתך שהנחת את דעתי". (רש"י, משפּחת ר"י מבבל היתה). ובתוספתא שם ביומא, גרס בפירוש: “וכבש עשה לו מפּני האלכסנדריים”.

והעיר החכם הלוי: “מדוע ישנאו חכמי ארץ ישראל את הבבליים ויאהבו את האלכסנדריים? גם איך אפשר לעלות על הדעת כי המשנה תתחשב בדברים כאלה, ואם נמצאים אנשים כאלה אשר ישנאו את הבבליים שנאת חנם וישימו עליהם את עון האלכסנדריים, אז גם המשנה שנקבעה לדורות עולם תצדיק את השנאה הזאת, אף כי רבי בעצמו היה מבני בבל”. ובכדי לתרץ את הסתירה הזאת, חידש הח' הנ"ל דבר חדש: “שכוונת המשנה היא על הבבליים שהתיישבו באלכסנדריא של מצרים, ומתוך ששונאין האלכסנדריים את יהודי בבל אשר התיישבו בתוכם (מניין לו זאת?) על כי לא עזבו את דרכם ולשונם והיו ניכרים לעצמם (מניין לו זאת?) ולא התערבו בין יהודי אלכסנדריא התושבים, לכן היו קורין להם בימי שבתם באלכסנדריא בשם בבליים. וז”ש חז"ל: לא בבליים היו, כלומר: לא מבבל באו שמה, אלא אלכסנדריים היו בני בבל שהתישבו באלכסנדריא, ומתוך ששונאין את הבבליים (היינו האלכסנדרונים שנאו את הבבליים), ע"כ לא נקראו בני אלכסנרדיא רק בשמם בני בבל, כי לא עזבו לשונם, ודברו כן גם באלכסנדריא של מצרים. ובין אלה היו שם גם הרבה מבני הכהנים, ומהכהנים בני בבל אלה אשר התישבו באלכסנדריא, היה גם חנמאל, וממילא אין כאן סתירה".

והנה החכם הזה צלל במים אדירים והעלה חרס בידו, מלבד שמדברי חז"ל לא משמע כן, וכן יפרש גם רש"י שבני א"י ישנאו את בני בבל, רצה עוד לחדש שבני בבל נדדו למצרים ומפּני שלא התערבו עם אחיהם, לכן שנאו אותם, “חידוש ופּלא” באמת אשר לא שמענו עד היום. ועל שאלתו: מדוע גברה השנאה? יש ליישב באופן פשוט: מפּני שלא עלו כולם בימי עזרא, כאשר תראה להלן מה שאמרו חכמים אלו אדות שנאת בני א"י להבבליים, ואיך אפשר לאמר שכהנים יעזבו ארץ בבל וילכו למצרים? ואם נניח שעלו למצרים בכדי לשמש בבית חוניו, הלא אז יש להתפּלא על שבכרו את המקדש במצרים על מקדש ה' בירושלים, ובפרט שבין ירושלים ובבל היה קשר אמיץ ומזמן לזמן הלכו מבבל לירושלים, כמו שהבאתי בריש פּ"א. ועוד: אם בני אלכסנדריא שנאו את הבבליים שנאת־חנם, צריך רבינו הקדוש לקבוע את דבריהם במשנה? אבל מה שנכון הוא, כי רבינו חשב בודאי כי המה היו בבליים, וכמו כן חשב ר' יוסי בעצמו שהיה יליד בבל, ורבינו לא שמע את דברי רבי יהודה. ועי' בירושלמי יומא, פּ"ו, ה"ד: “אמר רבי חייא בר' יוסף: אלכסנדריין היו אומרים, עד מתי אתם תולין את הקלקלה בינינו”. וכנראה שכוונתם על דברי ר"י ורבי יהודה, שאמרו שלא בבליים היו אלא אלכסנדריים, ע"כ עמד הוא ואמר כי לא כן הוא הדברים, כי באמת רק בבליים היו. ופּה שמע מה שהעיר רבה ב"ב חנה ורבי יוחנן במקום אחר על אדות השנאה אשר שררה בין הבבליים ובני ארץ ישראל. עי' יומא ט': “ריש לקיש הוה סחי בירדנא, אתא רבה ב”ב חנה, יהיב ליה ידא. א"ל: אלהא סנינא לכו, וכתיב אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף, ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז. אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף שאין רקב שולט בו, עכשיו שעשיתם כדלתות, נמשלתם כארז שהרקב שולט בו". ועי' במ"ר שה"ש, פּרק ח’–ג': אם חומה היא אלו ישראל העלו חומה מבבל, לא חרב בית המקדש בההיא שעתא פּעם שנית. עוד שם: ר' זירא נפיק ליה לשוקא למיזבן מקומא וכו', אמר ליה: את אזיל לן מן הכא בבלייא די חרבן אבהתא (אין אתה הולך מכאן, אתה בבלי, שהחריבו אבותיך בית המקדש על ידי שלא עלו כלם בימי עזרא), והשיבו ר' זירא: לית אבהתי כאבהתכון דהדין? (וכי אין אבותי כמו אבותיו של זה?) ועל לבית ועדא ושמע קליה דרבי שילא, יתיב ודרש: אם חומה היא, אלו עלו ישראל חומה מן הגולה לא חרב בית המקדש פּעם שניה, ואמר ע"ז ר"ז: יפה לימדני עם הארץ. שם: ר"ל כר הוי חמי להון מצמתן בשוקא (בשעה שבני בבל התאספו יתר בארץ ישראל) הוה אמר להון בדרו גרמיכן (תפזרו א"ע). א"ל: בעלייתכם לא נעשיתם חומה, וכאן באתם לעשות חומה. שם: רבי יוחנן כד הוה חמי להון, הוה מקנתר להון. ועי' בירושלמי כלאים פּ"ט, סוף ה"ג: “רבי בר קיריא ור' אלעזר הוון מטיילין באוסטרין, ראו ארונות שהיו באין מחוצה לארץ. אמר רבי בר קיריא לר”א: מה הועילו אלו? אני קורא עליהם: ונחלתי שמתם לתועבה בחייכם, תבואו ותטמאו את ארצי במיתתכם". ועי' בתנחומא ויחי, על הפּסוק ויקרא לבנו ליוסף, בשם רבי ור"א, ולפי נוסח ה"כפתור ופרח", הוצאת לונץ, דף רי"א: רבי ורבי אלעאי. ובתנחומא, הוצאת ר"ש בובער: מעשה בר' קצרא ור"א.

הלא רואים אנחנו שבני ארץ ישראל לא יכלו סלוח לעולם לאנשי בבל את חטאתם על אשר לא עלו כלם בימי עזרא⁴⁴¹, וההתנגדות לבבל שמענו עוד בזמן בית שני. ובימים ההם כבר תארו בני א"י את הבבליים בשם בבלאי טפּשאי⁴⁴². “מעשה בהלל הזקן שהיה מהלך בדרך ופגע בני אדם שמביאין חטין. אמר להם: סאה בכמה? א”ל: בב' דינרין. פּגע באחרים, ואמר להם: סאה בכמה? א"ל בג' דינרין. אמר להם: והלא ראשונים אמרו בשנים? אמרו לו: בבלאי טפּשאי, א"א יודע שלפום צערא אגרא"? וכן בירושלמי ריש פּ"ו דפּסחים: ככר אמרו אם יש תוחלת מבבלי? וע"כ כמדומה לי כי כל דבריו של הח' בעל “דורות הראשונים” הם דחוקים מאד בלי שום יסוד, וחננאל הבבלי ששימש בימי הורדוס הוא כהן אחר, ואין לו שום קשר ויחס עם הכה"ג חנמאל המצרי שעשה פּרה אדומה.

ב. ארוסתבול

ארוסתבול בן אלכסנדר בן ארוסתבול, אחי מרים אשת המלך הורדוס, ונכד הכה"ג הורקנוס היה הכהן הגדול האחרון של בית החשמונאים, ונולד קכ"ב שנה קודם החורבן. בשנת השמונה־עשר לימי חייו, ק"ד שנה קודם החורבן נטבע ביריחו. הוא שמש בכהונה גדולה שנה אחת⁴⁴³.

הנער הזה היה נחמד ויפה־תואר והעם אהב אותו מאד. מובן מאליו שהיה בגלל זה כקוץ מכאיב בעיני הורדוס גיסו, ותהי ראשית מזמתו לתת את משרת הכהונה לאיש זר, לחננאל. אבל אם ארוסתבול המלכה אלכסנדריא, לא יכלה להבליג על צערה בראותה כי לקחו מבנה תפארת אבותיו, ובחרות־אפּה פּנתה במכתב אל קליאפּטריא מלכת מצרים לבקש בעדה אצל אנטוניוס אביר רומא להשיב לבנה את כהונת אבותיו.

אנטוניוס לא חש למלא את בקשתה הצודקת, אבל בינתים בא ירושלימה דעליוס שהיה ידידו ואיש סודו של אנטוניוס, וראה את בני אלכסנדרא, את המלכה מרים ואחיה ארוסתבול, והשתומם על יפים, וידבר על לבה לצייר את צורות בנה ובתה ולשלח לאנטוניוס, ואז בודאי ימלא את בקשתה. היא שמעה לעצתו ועשתה כדבריו, וכראות אנטוניוס את תמונת הנער היפה הזה, בקש מהורדוס לשלוח אליו את הנער. אבל הורדוס פּחד מאד לשלוח את ארוסתבול לאלכסנדריא בידעו שבודאי ימצא חן בעיניו, ואז ישיב לו את ממלכת אבותיו. ויעשה בערמה והשיב לאנטוניוס כי א"א לו לשלוח את הנער אליו, ביראו את חמת העם בראותם את מחמד־עיניהם לוקח מהם, וגם מהר למלא את בקשת אשתו לתת את משמרת הכה"ג על שכמו, כדי לעכב את נסיעתו לאלכסנדריא, כי בתור כ"ג אי אפשר לו לעזוב את ירושלים, ואז העביר הורדוס את חננאל ממשמרתו, ונתן את הכהונה הגדולה לארוסתבול. הוא התנצל אז על אחרו למנות אותו למשרה זו כי עד עתה היה צעיר לימים שמשרה נכבדה כזאת תנתן אליו.

בן שבע עשרה שנה היה ארוסתבול בעת שנתמנה לכ"ג, ולשמחת העם לא היה קץ, כי ראו בו את נחמתם היחידה בזכרם הוד ימי החשמונאים, אבל שמחתם היתה עד ארגיע, כי מהיום אשר אמו פּנתה לקליאפּטריא מלכת מצרים התחיל הורדוס לבקש תואנות עליה, ויצו את עבדיו הנאמנים לשמור את כל צעדיה ולארוב לה, אז גמרה בעצת קליאפּטריא, לברוח בחשאי עם בנה לאלכסנדריא. כבר עמדה אניה נכונה על שפת הים לישא אותם. אבל ברגע האחרון, בעת שהיו כבר טמונים בארונות להמלט מבית המלך, נודע הדבר להורדוס על ידי אחד מעבדיו אשר גלה את אזנו כי חמותו אומרת לברוח עם בנה, ואז עלה חמת הורדוס עליה והתחיל להצמית את חייהם.

בינתים הגיע חג הסכות⁴⁴⁴, ובשעה שארוסתבול הופיע בבית המקדש לבוש בבגדי כהונתו, זלגו עיני כל הנאספים דמעות של שמחה בראותם כי עוד נשאר שריד לבית החשמונאים, והמון העם הביעו לו בלב רגש את ברכותיהם. והורדוס ראה כל אלה, ועיניו נמקות, באמרו לנפשו: עוד מעט וידרשו לתת את שרביט הממשלה בידו. ועוד בלילה ההוא, שלח את הכה"ג הזה לעיר יריחו⁴⁴⁵, ועל פּי מצותו הטביעו אותו אנשי גליא שומרי ראש המלך בברכה, והשורק הנחמד הזה נכרת בשנת השמונה עשרה לימי חייו, לתוגת לבם של כל היהודים שהרבו לבכות אותו ולקונן עליו. הרצח הזה לא עבר על הורדוס בלי מגור, כי הוא נקרא לעמוד למשפּט לפני אנטוניוס. אם כי ידעו שידיו שפכו את הדם הזה, בכל זאת יצא נקי במשפּטו, כי השכיל הורדוס לשחד את אנטוניוס במתנות רבות, והוא זכה אותו בדין. בשוב הורדוס לירושלים מסר את משרת הכה"ג שוב לחננאל הבבלי.

ג. יהושע בן פיאבי

כבר הזכרנו, כי אחרית הכה"ג חננאל לא נודע לנו ונעלם מעינינו אם שמש כל ימי חייו, או שהורדוס העביר אותו מכהונתו, וגם לא נדע מי מלא מקומו, כי יוסף לא יזכיר את זה בספרו. אך כפי שאפשר לשער מדברי יוסף, שמש אחריו יהושע בן פיאבי. את תולדותיו, והמקום שממנו בא, עדיין לוטות בערפל. וכן נעלם מאתנו מספּר השנים שעמד בכהונתו. וכמדומה לי, כי הכה"ג ישמעאל בן פיאבי אשר נתמנה לכ"ג על ידי נציב רומא גראטוס נ"ה שנה לפני החורבן, היה ממשפּחתו, ואולי היה אחיו. עוד כ"ג אחר ידוע לנו ממשפּחה זו, הוא ישמעאל בן פיאבי, אשר נתמנה על־ידי אגריפס השני, י"א שנה לפני החורבן.

ד. שמעון בן ביתוס

הורדוס העביר פּתאום את יהושע בן פיאבי ממשמרת כהונתו. את הסבה יספּר יוסף בספרו⁴⁴⁶, וזה היה הדבר: אז חי בירושלים איש כהן ושמו שמעון⁴⁴⁷ בן ביתוס מאלכסנדריא, ולו נערה יפה אשר הורדוס נתן עינו בה. ולפי שהיה איש פּשוט, ע"כ העביר מקודם את הכה"ג יהושע ממשמרתו, והקים את שמעון זה לכ"ג, ואחרי כן לקח את בתו לו לאשה.

אבל גם עליו עברה כוס־התרעלה. בבית הורדוס התחילו להתקומם עליו. אנטיפטר בנו של הורדוס עם דודו פידורוס אחי הורדוס, אמרו לשלח יד בנפשו, אבל הדבר נודע להורדוס בזמן, ועשה נקמות בהם. במרד זה השתתפו גם אשתו מרים השנית בת שמעון הכה"ג ואחיה. הורדוס לא המית אותה, אבל גרש אותה מביתו וגם את בנו שנולד לו ממנה העביר בצואתו מירושה. גם העביר את חותנו ממשרת כ"ג, ונתנה לאיש ירושלים בשם מתתיהו בן תיאפל (יוסף ב"קדמוניות" ספר י"ז, פּ"ד, ס"ב). הוא שמש

שנים רבות בכהונה גדולה, אולם אחריתו לא ידועה לנו.

ה. מתתיהו בן תיאפל

מתתיהו⁴⁴⁸ בן תיאפל היה מאזרחי ירושלים, וכנראה מצא חן בעיני הורדוס, כי עמד לימינו בעת שסגנו וקרובו יוסף בן אילם, מציפּורי שמש תחתיו בעת שקרה למתתיהו בן תיאפל פּסול⁴⁴⁹, ויוסף בן אילם השתדל להשאר על כנו.

הוא שמש בימי־חייו האחרונים של הורדוס, ובימיו אירע הקשר על הורדוס בירושלים. העם שמע כי הורדוס הוא חולה־אנוש ועומד למות. דבר זה נתן אומץ לראשי הפּרושים, יהודה בן סיפּוריוס ומתתיהו בן מרגליות, לעורר את רוח תלמידיהם לקנא את קנאת ה' צבאות לשבר ולהרוס את כל המצבות והפּסילים אשר עשה הורדוס, למרות אזהרת התורה לבלי לעשות פּסל, וראשית מעשיהם היתה להוריד את נשר הזהב אשר תלה הורדוס על שער בית ה' לכבוד הקיסר, ולנפצו לרסיסים בכשיל וכלפּות. ראשי הפּרושים הלהיבו את לבות בני הנעורים ויעלו על גג בית המקדש וירדו בעבותות מראש הגג וינתצו בקרדומות את נשר הזהב התלוי על השער הגדול. כשמוע שר החיל את אשר עשו הנערים, ויתפוש כארבעים מהם יחד עם מוריהם, ויביאם אל המלך.

עת צרה היתה אז ליהודי ירושלים החרדים, כי פּחדו שבקצפו יעשה כלה לכל הפּרושים, ובפרט שגם הכה"ג מתתיהו⁴⁵⁰ היתה ידו עם הקושרים. אולם הורדוס נשא פּנים לראשי הפּרושים שבאו לחלות את פּניו לשום עונש רק על הנערים ועל מוריהם שהסיתום לדבר זה. והמלך מלא את בקשתם ויצו לשרוף באש את שני המורים עם תלמידיהם אשר חטבו בקרדומות את נשר הזהב, ואת יתר האנשים שהשתתפו בקשר הסגיר בידי הטבחים ויקדישם לטבח. את הכה"ג העביר ממשמרתו, ושם במקומו את יועזר גיסו של מתתיהו זה.

ו. יועזר בן ביתוס

יועזר בן ביתוס הכהן שבא לשרת אחרי מתתיהו בן תיאפל היה מירושלים, ויוכל היות כי לפניו שמש גם זמן מועט ביתוס אביו בכהונה. כנראה זכה יועזר למשרה זו, על היותו נאמן להורדוס, והוא גלה את הורדוס על דבר הקשר, אולם הורדוס לא האריך עוד ימים ומיד במנותו אותו לכ"ג מת. אחרי מות המלך העריץ הזה, עשה העם אבל כבד על שני המורים שנשרפו בפּקודת הורדוס, סופדים סבבו בשוקים וברחובות ויעשו מספּד תמרורים, וכל יושבי ירושלים נאספו המונים המונים לקול יללת הסופדים, ותמלא כל הארץ תאניה ואניה. רבים השתמשו בהזדמנות זו לנקום את דמי הקדושים ההם מידי האנשים אשר הסבו לרצח הזה, וידרשו⁴⁵¹ להסיר את מצנפת הכהונה מעל ראש האיש שהורם בחסדי הורדוס, ולהקים תחתיו איש צדיק וישר ההולך בתורת ה'.

ארכילוס בנו של הורדוס אשר אמר למלוך, סרב בראשונה למלא את הדרישה הזאת, אבל בשובו מרומא, גמר בנפשו למלא את רצון העם והעביר את יועזר ממשמרתו, כי לבד זאת נבאש יועזר בעיני ארכילוס כי שת ידו עם המתקוממים להבריח את סאבינוס מושל רומא מירושלים⁴⁵², ושם לכהן גדול את אליעזר בן ביתוס אחיו.

בימים ההם ירד כבוד הכהונה. הקיסר פּקד לשום חותם צר על בגדי הכהונה אשר ילבש הכהן הגדול בשעת העבודה, ושלא להוציא אותם בלתי אם בשלש הרגלים ויום הכפּורים. ויהיו מאז בגדי כהונה שמורים בבירה, הלא היא המצודה חתומים בארון אבן בחותמיהם של הכהן הגדול והנציב⁴⁵³.

יועזר המוסר מכהונתו, זכה עוד לשרת בכהונה גדולה, וכנראה קרה זה אחרי הכה"ג יהושע בן שיע, ומצינו אותו בתור כ"ג כאשר בא ליהודה מושל ארם קוירינוס, אחרי גלות ארכילוס בפקודת הקיסר רומא, להעריך את קנין כל יושבי ארץ ישראל, ולהרים על פּי שומא זו את המס לגלגלתיהם ולבתיהם, ופּקד שכל איש ואיש יביא אליו את רשימות נפשות ביתו, מדת שטח האדמה אשר יעבוד, רכושו ומשלח ידו אשר בם ימצא מחיתו, ורבים הסיתו את העם להתקומם נגד הרומאים, ובכמה מקומות כבר התחילו להרים יד בפקידיהם. אבל הכה"ג יועזר נסה להרגיע את רוח העם הסוער ולהשכיח שאונם, וידבר על לב הקהל לשבות מריב, ולקבל עליהם את עול המס, וישמעו אליו ותשקוט הארץ⁴⁵⁴. אולם כנראה מדברי יוסף⁴⁵⁵ התחרטו אחרי כך על כי הסכימו לשמוע אל פּקודת שר רומא, וחמת העם נצתה על יועזר בן ביתוס הנתעב בעיניהם, וקוירינוס מצא אז לנחוץ להרגיע את רוח העם בזה שהסיר את יועזר מכהונתו, ובמקומו בא לשמש חנן בן סט.

ז. אלעזר בן ביתוס

ארכילוס בן הורדוס שב מרומא וכתר המלכות על ראשו. מיד לבואו הוריד מכהונתו את יועזר בן ביתוס, והקים תחתיו את אחיו אלעזר בן ביתוס (“קדמוניות” ספר י"ז, פּי"ג, ס"א). אולם גם הוא לא החזיק מעמד, כי ארכילוס העביר אותו ממשמרתו ויהושע בן שיע מלא את מקומו.

ח. יהושע בן שיע

יהושע בן שיע לא שמש זמן רב בכהונה גדולה, כי ארכילוס נשיא העם, אשר נשיאותו לא ארכה יותר מעשר שנה, העבירו מגדולתו. מי מלא מקומו לא נודע לנו, אבל אנו יודעים כי ארכילוס בטרם נשלח לגולה מטעם קיסר רומא, מינה לכ"ג את יועזר בן ביתוס אשר שמש בכה"ג בסוף ימי הורדוס (“קדמוניות” ספר י"ז, פּי"ג, ס"א).

ט. חנן בן סט

חנן בן סט ראש ל"בית חנן" נתמנה למשרת כ"ג על ידי מושל ארם קוירנוס. הוא היה הראשון בין הכהנים בתקופת “בית הורדוס ונציבי רומא” אשר קבל את משרתו מנכרי, ומאז עד ימי אגריפס המלך, היו הנציבים הנכרים ממנים כהנים גדולים. הוא זכה שחמשת בניו ישמשו בכהונה גדולה, והם: א) אלעזר, ב) יונתן, ג) תיאפל, ד) מתתיהו, ה) חנן. הוא עמד במשמרתו כעשר שנים כל ימי ממשלת הנציבים קאפוניאוס, מרקוס, אמביבולוס, ואנניאוס רופוס, בין שנות ס"ד–נ"ד קודם החורבן (קדמוניות ספר י"ח, פּ"ב, ס"א). שלשת הנציבים האלה היו שונאי ישראל והתאמצו למלא אמתחתם כסף, לבד מה שאכלו את יגיע העם ועמלו בכל פּה.

בימי כהן גדול זה קרה מקרה נורא. בליל פּסח התגנבו אנשים מן הכותים אשר הרימו ראש בימי הורדוס, ויפיצו שם בהחבא עצמות מתים וימלטו (יוסף שם, ס"ב), ומאז השגיחו הכהנים ביתר עז על כל מי שרצה להכנס להיכל ה'. נציב רומא גראטוס העביר אותו ממשמרתו נ"ד שנה קודם החורבן, והעמיד על מקומו את ישמעאל בן פיאבי.

י. ישמעאל בן פיאבי

הנציב גראטוס שלט בין שנות נ"ה–מ"ד קודם החורבן. הוא התערב בכל עניני יהודים, העביר והקים חמשה כהנים גדולים, הדיח אותם אם משאפו לשוחד ובצע מעשקות או מרוע לב. ויש אשר טהר לב הכהן ואהבת העם אותו היה לו למחתה.

מיד כאשר בא לירושלים העביר את חנן בן סט ומנה את ישמעאל בן פיאבי, כי ראה שהוא אהוב על העם. בראותו שאהבת־העם אליו הולכת וגדולה, מאס בו גראטוס והסירו מהכהונה. כנראה היה ישמעאל זה ממשפּחת הכה"ג יהושע בן פיאבי, ואולי היה אחיו. ועליו אמרו חז"ל, בפּסחים נ"ז: “שאו שערים ראשיכם ויכנס ישמעאל בן פיאבי תלמידו של פּנחס (לוחם מלחמות ה', כפּנחס בשעתו) וישמש ככ”ג". ועוד אמרו עליו חז"ל, בסוף סוטה: “משמת רבי ישמעאל בן פיאבי בטלה זיו הכהונה”⁴⁵⁶. במקומו מינה גראטוס את אלעזר בן חנן לכהן גדול.

י"א. אלעזר בן חנן

אלעזר בן חנן לא האריך ימים בכהונתו, כי בתוך השנה העבירו גראטוס ומינה במקומו את שמעון בן קמיטוס (קדמוניות" ספר י"ח, פּ"ב ס"ב).

י"ב. שמעון בן קמחית (קמוט)

כהן גדול זה נזכר בחז"ל⁴⁵⁷ בשם שמעון בן קמחית על שם אמו. הוא היה אדם גדל הקומה וגבור. “אמרו עליו על רבי ישמעאל⁴⁵⁸ בן קמחית שהיה חופן ארבעת קבין במלוא חפניו”. ובירושלמי⁴⁵⁹: “אפילו בבן קמחית שהיתה ידו מחזקת בארבעת קבין”.

אמו קמחית זכתה לראות את שני בניה משמשמים בכה"ג ביום אחד, כאשר ספּרו חז"ל⁴⁶⁰: “ולא אירע קרי לכ”ג ביום הכפּורים⁴⁶¹ חוץ מרבי ישמעאל⁴⁶² בן קמחית שיצא להסיח עם שר אחד⁴⁶³, ונתזה צינורא מפּיו ונפל על בגדו, ונכנס אחיו⁴⁶⁴ ושמש בכ"ג תחתיו, וראתה אותן אמן ב' בנים שני כהנים גדולים. ראוה חכמים ואמרו: מה זכות היתה בידך? אמרה: מעולם לא ראו קורות ביתי שער ראשי".

ואמרו עליה חכמים, בירושלמי מגילה, פּ"א, ה"י: “כל קמחא קמח, וקימחא דקימחית סולת, וקרון עליה: כל כבודה בת מלך פּנימה”. אפשר כי הכהנים יוסף קאמיטס ששמש בימי הורדוס אגריפא, כ"ה שנה קודם החורבן (סי' י"ט, להלן), וכן יוסף בן שמעון קאמיטעס ששמש בימי אגריפס השני, עשר שנה קודם החורבן (סי' כ"ג, להלן), היו ממשפּחתו.

י"ג. יוסף קיפהיט (קיפת)

יוסף קיפהיט נתמנה לכהן גדול נ"ב שנה קודם החורבן. ולפי דברי יוסף (ספר י"ח, פּ"ר, ס"ג) שמש במשמרתו כל ימי הנציב פילאטוס עד ימי וויטעליוס ציר רומא (אשר היה שליט בארם) ביהודה. הוא העבירו ממשמרתו, וכנראה עשה זאת לבקשת העם, כי זה וויטעליוס היה איש יקר והוא בטל את המס אשר שלמו ישראל על פי הורדוס, על הירק הנמכר בשוק. גם את בגדי הקדש אשר לכהן הגדול השיב לידי הכהנים לבלתי היותם עוד שמורים בידי הנציבים.

וכבר כתבתי במק"א כי קשה מאד להאמין כי פילאטוס האכזר לא העבירו מכהונתו, הלא פילאטוס היה איש קשה ושנא מאד את בני ישראל⁴⁶⁵, וגם את עבודת אלקינו בזה. ובכל פּעם היה מרעימם ומכעיס אותם בכל אשר מצאה ידו. הוא היה הראשון אשר הרהיב בנפשו עוז לשלוח ידו באוצר הקדש, ובהתיצב העם נגדו, הרג לאלפים. ולכן אי אפשר להאמין שהוא לא התערב בענין הכהונה, ובכל ימי היותו נציב בארץ לא ניסה להוריד ולמנות כהנים גדולים. וכבר הוכחתי כי במאמרו זה של יוסף, שלטו ידי זרים, כי זה יוסף קיפת הוא הכהן הגדול שנזכר ב"ברית החדשה", והוא היה אז ראש לסנהדרין⁴⁶⁶, (לפי דעתם, וכבר כתבתי כי טעות היא) שדנו את ישו למיתה, והוא אשר בקש את פילאטוס להרגו. ולכן עלינו להחליט כי גם כאן דברי יוסף מזויפים הם, כאשר זייפו ב' מקומות את דבריו, בעוד לפי דעתי, שמשו באותו זמן כהנים אחרים, ואחד מהם אולי היה ישכר איש כפר ברקאי.

לפי דברי יוחנן ב"ברית החדשה" היה יוסף קיפת חתן⁴⁶⁷ חנן כ"ג, והוא היה הראש לסנהדרי קטנה של כ"ג, אשר דנו את ישו למיתה בעבור שגדף את ה', כי בשמוע הכה"ג את דברי ישו: “ואתם תראו מחר את בן האדם אשר לימין כסא ה' יבא בענני שמים”, וכאשר שאלו אותו: האם אמת מה שאומרים כי הוא מתאמר להיות בן אלקים? השיב: “אתה אמרת”, אז קרע הכה"ג את בגדיו על הגדוף הזה, וגמרו את דינו למיתה על עון גדוף ה'.

בימים ההם נראו אותות שונים במקרש. חז"ל יספּרו (יומא ל"ט): “ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה גורל עולה מימין, ולא היה לשון של זהורית מלבין, ולא היה נר מערבי דולק, והיו דלתות ההיכל נפתחות מעליהן, עד שגער בהן רבי יוחנן בן זכאי, ואמר לו: היכל מפּני מה אתה מבעית עצמך? יודע אני בך שסופך עתיד ליחרב”. ובירושלמי יומא פּ"ו, ה"ג, נמצא בזה"ל: “ארבעים שנה עד שלא חרב בית המקדש היה נר מערבי כבה, ולשון של זהורית מאדם, וגורל של שם עולה בשמאל, והיו נועלין דלתות היכל מבערב ומשכימין ומוצאין אותן פּתוחות. אמר לו רבי יוחנן בן זכאי: היכל, למה אתה מבהילני? יודעין אנו שסופך ליחרב”.

י"ד. יונתן בן חנן

וויטעליוס נציב רומא הקים אותו לכ"ג. נציב זה היה אוהב נאמן לעם ישראל, והרבה להטיב עמהם. אולם בכ"ז הזכות והמשפּט להקים כהנים גדולים מנע מהם. ובודאי על פּי צו רומא נעשה הדבר הזה, כי הקיסר לא רצה שענין הכהונה ימסר בידי העם שהוא יבחר את הטוב בעיניו. אולם בלעדי זאת היה וויטעליוס הנציב היותר טוב ליהודים מכל הנציבים שהיו לפניו, ושמו נזכר לברכה. הוא בא עוד הפּעם מארם ליהורה בחג הפּסח, ובני ישראל קבלו אותו בזרועות אהבה. בבואו מסר ליהודים את קרבנו להקריבם לה', וגם מלא את בקשתם להעביר את הכהן הגדול ממשמרתו, ולהעמיד במקומו את תיאפל אחיו. הדבר קרה בשנת ל"ג לפני החורבן.

אחרי חמש שנים בקש אגריפס המלך למנותו עוד הפּעם לכ"ג (בשנת כ"ח לפני החורבן), כי אז העביר אגריפס המלך את שמעון קתרוס ממשמרתו (עי' סימן ט"ז), ורצה למסור את המשרה ליונתן זה, שמצא אותו יותר ראוי משמעון⁴⁶⁸. אבל יונתן מאן לקבל עליו את משמרת הכה"ג והשיב להמלך: “מאד אשמח כי מצאת אותי נאמן וראוי ללבוש עוד הפּעם בגדי כהונה גדולה, אשר באמת אינני ראוי לזה הכבוד, אבל די לי ששמשתי פּ”א. אבל אם תרצה באיש אשר הוא ראוי לזה, גם יותר ראוי ממני, אז דע כי את מתתיהו אחי מצאתי נאמן וישר למשרה הזאת". והמלך עשה כדבריו, ומנה את אחיו מתתיהו לכ"ג.

יונתן היה אחר מראשי היהודים בעת ההיא, אם באמת שמש שוב בכ"ג לא ידוע לנו, יוסף לא יזכיר זאת בפירוש, אבל יש לראות כי בימי המהומה, בשנת ח"י לפני החורבן, בהיות קומאנוס מושל ביהודה (בין שנות כ"א–י"ז לפני החורבן) היה מראשי העם, וכנראה ששמש בכ"ג. אז החלו המהומות להתגבר, גם פּרצה מריבה נוראה בין היהודים היושבים בארץ הגליל ובין השמרונים צרי יהודה מעולם, על אדות רצח איש יהודי מידי השמרונים, בעלותו לחוג את חג ה' בירושלים על יד הכפר ניניא. ובהשמע דבר הרצח בירושלים, נזדעזעו כל היהודים ויתגעשו בשצף קצף והתנפּלו על השמרונים היושבים בגלילות אחמתא, ויעשו בהם הרג ואבדן. ואז יצא ציר רומא מקיסריא עם גדוד פּרשים להושיע את השמרונים מיד ישראל, והתנפּל עליהם ועשה בהם שמות, כי השמרונים שחדו בכסף. השמרונים עוד הוסיפו רעה כי שלחו את ציריהם אל עיר צור לבקש מאת נציב הקיסר אשר בארם, קוואדראטוס שמו, לשפּוט את היהודים. מלאכות מנכבדי היהודים ובראשם הכה"ג יונתן⁴⁶⁹ התייצבה לפניו והוכיחו כי במלחמה זו אשמים השמרונים, כי רצחו בזדון איש יהודי בעשותו את דרכו מהגליל לירושלים. אולם קוואדאראטוס לא שם לב לדבריהם והראה את ידו הקשה לישראל בהרג מהם רבים. ואחרי כן צוה על הכ"ג יונתן (ואת יוחנן בן נדבאי⁴⁷⁰ עם חנן בן חנן אשר היה אחרי כן כ"ג שלח כשהם אסורים בנחושתים) ועוד על כמה מאצילי יהודה, לנסוע לרומא לעמוד במשפּט עם ראשי השמרונים לפני הקיסר. על ידי השתדלות אגריפס, יצאו היהודים זכאים במשפּטם, גם הקיסר נעתר לו להעביר את קומאנוס מיהודה, ולשלח לנציב במקומו את פליקס.

פליקס היה איש עריץ ובאכזריותו עלה עוד על קומאנוס. הוא לחץ את ישראל ביד חזקה וימרר את חייהם, אז ראה יונתן כי לא היטיב לעשות בזה שבקש מהקיסר לשלח את פליקס. וגם היהודים התאוננו מאד עליו על גרמו לביאת האכזר הזה לארצם. ויונתן הוכרח לדבר משפּטים עם הנציב ודרש ממנו שיחדול להתעמר ביהודים וללחוץ אוחם ברשעות כזו, והנציב ביראו את פּניו ראה לנחוץ להרוג את יונתן ושכר את דוראן ידיד יונתן, למלא את הרצח הזה. דוראן רמז לסיקריקין מרצחי־החרש שרבו אז ביהודה, והמה התגנבו אל ביתו, וימיתהו לעיני השמש⁴⁷¹.

כאמור, לא מצינו אצל יוסף מי היה אז הכה"ג, אבל יש לראות כי בימים ההם שמש בכה"ג יונתן. וכה נשפכו דמי כ"ג בידי יהודים על פּי צו פליקס. במותו בחר אגריפס את ישמעאל בן פיאבי במקומו⁴⁷².

ט"ו. תיאפל בן חנן

יונתן בן חנן הוסר מכה"ג על ידי מושל ארם וויטעליוס בחג הפּסח, ל"ג שנה לפני חורבן בית השני, והקים במקומו את תיאפל אחיו. הוא שמש בכ"ג ארבע שנים, כל ימי מרקלוס ואחריו מרולוס נציבי רומא.

בימי היות וויטעליוס בירושלים הגיעה אליו השמועה כי הקיסר טיבעריוס מת, ובמקומו נתקסר קאיוס קאליגאלס, ואחרי השביעו את בני ישראל להיות נאמנים לקיסר החדש, שב לאנטיוכא.

בימי הכהן הזה לא סבלו היהודים כל־כך, כי אגריפס המלך ישב אז ברומא ובהיותו נכבד מאד בעיני המלך, השפּיע על קאיוס לבלתי ענות את היהודים. בשוב אגריפס המלך ליהודה העביר את תיאפל ממשמרתו והקים במקומו את שמעון קנטרס, בשנת כ"ט לפני חורבן הבית.

ט"ז. שמעון קתרוס

אגריפס הגיע לירושלים כמלך יהודה, והיהודים הרימו ראש, בראותם את אחד מצאצאי החשמונאים בהוד מלבותו, וביחוד גדלה שמחתם בהווכחם לדעת כי הוא איש עניו וצנוע, שומר התורה ככל חוקותיה (פּסחים ק"ז) ואוהב את עמו באמת. את זה הראה לדעת בפזרו מאוצרותיו לטובת היהודים ולבצור עיר קדשם (“מלחמות” ס"ב, פּי"א, ס"ו) והעם גם השיב לו אהבה. ובבואו מינה אגריפוס את שמעון (המכונה קתרוס) קנטרס, ראש לבית קתרוס⁴⁷³ לכהן גדול. את מהותו של כה"ג זה לא נדע, וגם לא ידוע לנו אם היה מכת הפּרושים או מכת הצדוקים. אבל בפּסחים נ"ז, נזכר שמו וביתו מן הכהנים אשר עליהם אמרו: “אוי לי מביתם”.

כבר כתבתי, כי חכמים רבים מייחסים אליו את המאורע שנזכר אצל חז"ל, בתוספתא סוטה, פּי"ג, ו': “שמעון הצדיק שמע דבר מבית קדשי הקדשים: בטילת עבידתא, דאמר סנאה לתתאה להיכלא, ונהרג גסקלנוס (נ"א שם קסגלגס) ובטלו גזרותיו, ובלשון ארמי שמע”. ובמגלת תענית: “בעשרין ותרין ביה (בשבט) בטילת עבידתא, דאמר סנאה להיתאה להיכלא דלא למספּד ביה”. ועוד במקומות שונים אצל חז"ל (כאשר בתבתי לעיל בפּ"ב ערך שמעון הצדיק). בימיו היה המלך קאיוס קאליגאלוס, והיתה עת צרה לישראל, כי נתן לבו בלב אלקים. לשם זה שלח לירושלים את צלמו לתת לו כבוד אלקים ויצו להעמידו בבית המקדש, והתרה ביהודים שאם לא ישמעו לפקודתו, יגירם בחרב. חיל ורעדה אחזה את היהודים בשמעם מהגזירה הזאת, וביחוד גדל פּחדם כשהגיעו אליהם הידיעות כי פיטרניס שר צבא רומא בא לעכו ועולה לירושלים למלא את דבר הקיסר. היהודים מהרו להתחנן ולהתרפס לפניו שלא יחלל את מקדש אלהיהם בצלם ודמות אדם. אמנם נכמרו רחמיו עליהם, וביחוד בשמעו מפיהם כי הם מוכנים למות⁴⁷⁴ כאיש אחד על קדושת אמונתם, ולא יתנו לחלל את בית מקדשם מה שאסור לפי חוקי תורתם. אז גמר פיטרוניוס להודיע כל זאת לקאליגאלוס, ובקש ממנו להשב את הגזרה בדבר הקמת פּסלו. בקבל הקיסר את מכתבו בער חרונו עליו, והשיב לפיטרוניוס: שאם לא ימהר להעמיד את צלמו בבית המקדש מות ימות. כמעט שגזרת קאליגאלוס עלולה היתה להמלא, למרות מחאת היהודים, אבל אלהים רחם על עמו, והקיסר האכזר מת פתאום, ובמותו בטלו גם גזרותיו⁴⁷⁵.

והנה יוכל היות כי גם בימי שמעון הצדיק היה איזה שר צבא אכזר ושונא ישראל אשר עליו כוונו חז"ל במגילת תענית, ובתוספתא, ובסוטה ל"ג, ובירושלמי פּ"מ, הי"ג. כי מי יוכל לדעת היום את שמות כל הרשעים וראשי הצבא שהצרו אז לישראל, ובפרט בימי המהומה, אחרי מות אלכסנדר הגדול וארץ ישראל היתה מטרה לחצי זעמם. אבל אם גם נניח כי הכוונה כאן על קאיוס קאליגלס, בכ"ז יש לשאול: מי שמעון הצדיק הזה? כי בשום אופן א"א להסכים לדבריהם, כי הכוונה על הכהן הגדול שמעון מבית קתרוס, והוא ששמע את הקול, כהשערת גרץ⁴⁷⁶, מטעם פּשוט, כי שמעון זה לא היה אז כהן גדול, כי הוא נתמנה על ידי אגריפס המלך, בעת שבא לירושלים בתור מלך יהורה, והוא בא אחרי מות קאיוס קאליגאלוס, כמו שכתב יוסף ב"קדמוניות", כי הקיסר קלוידיוס שלחו ירושלימה, ורק אז הקים את שמעון לכהן גדול, ובימי קאיוס שמש בכהונה תיאפל בן חנן. ורק אחרי שנהרג קאיוס, וקלוידיוס התחזק על כסא מלכותו בעזרת אגריפס, עזב את רומא ובא ירושלימה בתור מלך יהודה, ואיך אפשר ששמעון היה אז כ"ג?

אבל אם נחליט כי המאורע הזה מרומז אצל חז"ל, וחסר לנו רק השם שמעון, אז אפשר לכוון מי היה שמעון זה, כי יוסף בן מתתיהו⁴⁷⁷ יספּר כי שמעון חסיד ומלומד, הרהיב בנפשו לאסוף את העם, ולדבר קשות על המלך אגריפס כי לא ישמר את התורה כראוי. ואולי זה הוא הנזכר בתוספתא כלים ב"ק א' ו' בשם שמעון הצנוע שהיה כהן⁴⁷⁸, והוא הוא אשר שמע את הקול יוצא מבית קדשי קדשים, אבל בשום אופן לא נוכל להגיד כי הכוונה היא על שמעון קתרוס או קנתרס, כי אז לא שמש בכ"ג.

י"ז. מתתיהו בן חנן

אגריפס המלך העביר את שמעון ממשמרתו בשנת כ"ז לפני חורבן ירושלים, ומנה במקומו את מתתיהו בן חנן על פי עצת אחיו יונתן. כפי הנראה עמד על משמרתו רק שנה אחת, כי גם אותו העביר אגריפס המלך והקים במקומו את אליהועיני בן הקוף (“קדמוניות” ספר י"ט, פּ"ג, ס"ד).

מתתיהו היה מראשי נכבדי ירושלים, ואותו שלחו לפני חורבן בית אלקינו, להביא את שמעון בן ניורס אשר אחיו חנן גרש אותו מגליל עקרבים אשר היה שם נגיד ומצוה, אבל כאשר לא יכלו נשוא את הצרות הרבות מאנשי יוחנן ומהקנאים, גמרו אומר להביא את שמעון העירה, והוא בכחו הכביר יכניע את יוחנן ואנשיו. שמעון לבש גאות בשמעו את דברי הכה"ג מתתיהו, ובגאוה ובגודל לבב הבטיח לעשות את החסד הזה עם אנשי ירושלים להיות להם לרב ולשליט (“מלחמות” ס"ד, פּ"ט, סי"א). אבל מיד כאשר בא שמעון לירושלים, הפך את לבו לשנוא את מתתיהו ויחשבהו לאויב לו, ויחרוץ משפּט מות עליו ועל שלשת בניו, כי בנו הרביעי נס וימלט בעוד מועד אל טיטוס. ואז הרג שמעון את בניו לעיניו, ואחרי כן סחב את מתתיהו על גויות בניו הנרצחים⁴⁷⁹, ויעלהו על החומה במקום רואים, ויהרגהו לעיני הרומאים, ויקרא בלעג וקלסה: “יקומו נא הרומאים אנשי שלומך ויצילוך ממות”. כן נהרג גם בנו השני של הכה"ג חנן במיתה משונה, ואחריו הבן השלישי, הוא חנן הכה"ג.

י"ח. אליהועיני בן הקוף

הוא נתמנה על ידי אגריפס המלך במקום מתתיהו⁴⁸⁰. הוא היה מבני משפּחת קתרוס, ושמו נזכר אצל חז"ל בפּרה פּ"ג, מ"ה, בין הכהנים שעשו פּרה אדומה. בימיו מת המלך אגריפס, והורדוס אחי אגריפס, העבירו ממשמרתו אחרי ששמש ב' שנה ומינה במקומו את יוסף בן קאמוס.

י"ט. יוסף בן קמוס

אגריפס המלך הישר מת בשנת כ"ה לפני חרבן הבית, ועם מותו נכבתה גחלת־התקוה האחרונה לישראל, כי ארצם עוד תגאל מידי זרים וישתחררו מעול רומא. רומא הכבידה עתה את עולה עליהם ונציביה האחרונים היו כולם אכזרים מאין כמוהם, ומשלו ביהודה ביד חזקה, עד שנלאה העם לסבול עוד את שבט הנוגש, ושנאת היהודים לרומא גברה מיום ליום. ביחוד התעמר בהם קוספיוס, הראשון לנציבי רומא האחרונים, שהוא לקח את החוק בידו להעמיד ולהוריד כהנים גדולים, מה שהעיר בזה את חרון־אף היהודים בראותם איש נכרי שולט בכל קדשיהם. אז גמרו ראשי העם בנפשם לנסוע לרומא, והורדוס אחי אגריפס המלך אשר היה מלך בחלקית בראשם, לבקש מאת הקיסר לבלי לשלול מהם את הזכות למנות כהנים גדולים. הקיסר נעתר לבקשתם, ומסר לידי הורדוס־אגריפא את הזכות והמשפּט למנות כה"ג, וגם שמהו לפּקיד על המקדש ועל שקלי הקדש.

בשוב הורדוס־אגריפא לירושלים היתה ראשית מעשהו להעביר את אליהועיני בן הקוף מכהונתו (בשנת כ"ה לפני החורבן) ולמנות את יוסף בן קמוס במקומו (“קדמוניות” ס"ב, פּ"א, ס"ג). הוא שמש בכהונתו זמן מועט, וכעבור שנה להתמנותו העביר אותו הורדוס־אגריפא והקים במקומו את יוחנן בן נדבאי (“קדמוניות” ס"ב, פּ"ה, ס"ב).

כמדומה לי, היה יוסף זה בין אלה הכהנים שנמלטו מחרב הפּריצים בימי מצור ירושלים, ונס אל מחנה טיטוס, כי כה נראה מדברי יוסף ב"מלחמות" (ספר ששי, פּ"ב, ס"ב): “בתוך הנסים והפּלטים ההם, היו גם הכהנים הגדולים ומיוצאי חלציהם, יוסף ויהושע, גם שלשה בני ישמעאל, ארבעה בני מתתיהו”.

כ. יוחנן בן נדבאי

הוא נתמנה לכהן גדול כ"ד שנים לפני חורבן הבית. הנציב בימיו היה המומר טיבעריוס אלכסנדר (“קדמוניות” ס"ב, פּ"ה, ס"ב).

יוחנן היה אהוב וחביב על העם, ושמו נזכר לשבח אצל חז"ל, בפּסחים נ"ז. בין הצווחות שצוחה העזרה נשמע גם: “שאו שערים ראשיכם ויכנס יוחנן בן נדבאי תלמידו של פּנקאי (הכוונה אולי על פּנחס שלחם מלחמות ה') וימלא כרסו מקדשי שמים, אמרו עליו על יוחנן בן נדבאי: שהיה אוכל ג' מאות עגלים ושותה ג' מאות גרבי יין⁴⁸¹ ואוכל ארבעים סאה⁴⁸² גוזלות בקינוח סעודה, אמרו עליו: כל ימיו של יוחנן בן נדבאי לא נמצא נותר במקדש”.

כאמור לעיל, נמצא הוא בין האסירים שנשלחו לרומא בעת שפּרץ הריב בין היהודים ובין השמרונים (עי' לעיל סי' י"ד), הוא הובא לרומא אסור באזיקים, אבל בדבריו מצא חן בעיני הקיסר ששחרר אותו עם יתר האסירים, והוציא את משפּטו לטובת היהודים.

לא ידוע לנו אם שמש אז בכהונה גדולה, או כבר הועבר ממשמרתו. אבל מדברי יוסף בן מתתיהו יש לשער כי אז שמש יונתן בכ"ג, כי שמו נזכר בראשונה⁴⁸³. שם ממלא מקומו, לא נמצא בספרו של יוסף, ורק בפּרק אחר נזכר (ס"ב, פּ"ח, ס"ח), כי אגריפס מנה לכ"ג את ישמעאל בן פיאבי, ויש לכוון שהוא היה בא אחריו.

בימי המהומה היה יוחנן מבני המפלגה שאמרו להשלים עם הרומאים, ועי"ז היה נבאש בעיני לוחמי החרות, ובחרות אפּם בו שרפו את ביתו (“מלחמות” ספר ב', פּי"ז, ס"ו), ואחרי כן הרגו אותו ואת יחזקאל אחיו. שניהם התחבאו תחת צינורות המים, ובהמצאם הוציאום משם והרגום (שם ס"ט) באבזריות נוראה.

אחד מבניו היה אחד מראשי המורדים ורוח החיה בהם, הוא אלעזר⁴⁸⁴ שהיה נער אמיץ לב ועז נפש, שלא חת מפּני כל. הוא נתמנה להיות ראש משמרת בית ה' והסית את הכהנים העובדים את עבודת הקדש לבל יקבלו עוד מתנות וקרבנות מהנכרים, וזה היה הגץ הראשון שהדליק את המלחמה עם הרומאים. הכהנים הגדולים נסו להתנגד להם ורצו להקריב קרבן בעד שלומם של הרומיים, אבל אליעזר וסייעתו נצחו אותם.

יוחנן בן נדבאי היה היותר עשיר בין הכהנים הגדולים בזמנו, והיה נאמן בברית עם נציב רומא אלבינוס⁴⁸⁵.

כ"א. ישמעאל בן פיאבי

אחרי יוחנן בן נדבאי הוקם ישמעאל בן פיאבי⁴⁸⁶ לכהן גדול, כ"ב שנה קודם החורבן. כפי הנראה העבירו אותו מכהונתו, ויונתן בן חנן שמש עוד פעם בכהונה גדולה. ואחרי כן כאשר קיסר רומא נתן לאגריפס השני את מקצת ארץ הגליל ואת עיר טבריא ועוד מקומות, וימלא את ידו להיות שליט במקדש, להקים ולהעביר כהנים, כאשר עם לבבו. ואם כי יהודה וירושלים לא נתנו בידו, בכ"ז נחשב אגריפס כעין מלך בישראל, והוא מנה שוב את ישמעאל בן פיאבי לכ"ג (“קדמוניות” ס"ב, פּ"ח, ס"ח). גם בזמנו היו מהומות לרוב בקרב הכהנים והלוים, ויתלקטו אליהם אנשים רקים בעלי אגרוף, והיו מלחמות ביניהם. גם לקחו בחזקה את מתנות הכהונה⁴⁸⁷ וחללו את הקדש ואת משמרת כהונתם, וכמה כהנים מתו אז ברעב. כעשר שנים שמש ישמעאל בן פיאבי בכ"ג (יומא ט'). גם הוא נחשב בין עשירי ישראל⁴⁸⁸ כי אמו עשתה לו כתונת של מאה מנה, ולובשה ועובד בה עבודת יחיד ומסרה לצבור. ישמעאל בן פיאבי היה האחרון מהכהנים הגדולים שעשו פּרה אדומה (פּרה פּ"ג, מ"ה). ולפי דברי התוספתא (פּרה פּ"ג–ד'): עשה ב' פּרות, אחת במערבי שמש, ואחת בטבול יום, היינו מקודם במערבי שמש, אולי כדעת הצדוקים, אם כי לא מצינו שהיה צדוקי. ואחרי כן, כאשר מחו בו החכמים, עשה אחרת בטבול יום.

הפּרה הזאת נעשתה – כמדומה לי – תחת השגחת ר"י בן זכאי, כמפורש בתוספתא פּרה פּ"ד, ה"ד: “שאלו תלמידיו את דיב”ז: פּרה במה נעשית? א"ל: בבגדי זהב. א"ל: למדתנו רבינו בבגדי לבן. אמר להם: יפה אמרתם אם מעשה שעשו ידי⁴⁸⁹ וראו עיני שכחתי, ששמעו אזני על אחת כמה וכמה, ולא שלא היה יודע, אלא שהיה מבקש לזרז את התלמידים". (ראה ספרי חקת, פּסוק ב'). הפּרה האדומה שעשה הכה"ג ישמעאל בן פיאבי, נלקחה בצדון מנכרי בשמו דומה אשר היה נזהר מאד בכבוד אב ואם⁴⁹⁰.

בסוף ימיו, עשר שנה קודם החורבן, עשה לו אגריפס עליה ממעל לארמון מלכי החשמונאים אשר ממנה יוכל להשקיף ולראות את כל דבר, קטן ונדול, אשר יעשה בבית ה'. וירע הדבר מאד בעיני בני ישראל, כי יערוב איש את לבו להביט אל היכל הקודש פנימה, אז גמרו לבנות קיר גבוה מאד מפּאת מערב אשר יבדיל בעד כל מראה עין. וירע הדבר בעיני אגריפס ופסטוס נציב רומא, וישלחו יושבי ירושלים מלאכים י"ד אנשים אל הקיסר נירון, ובראשם היה ישמעאל בן פיאבי הכה"ג וחלקיהו הסוכן על אוצרות בית ה'. אשת הקיסר דברה על לב הקיסר לבלי לנגוע לרעה את ישראל, ויעתר נירון למלאכי ישראל, ויצו על פּקידיו אשר בירושלים לבלתי גשת אל הקיר ולהרסו, וישלחם בשלום אל ארצם. הקיסר עצר ברומא את הכה"ג ואת חלקיהו לערבון שלא ימרדו ברומא⁴⁹¹, וכה נשאר ישמעאל בן פיאבי ברומא. שלשת בניו נמלטו מחרב הפּריצים ויברחו למחנה טיטוס, בעת שירושלים היתה במצור (“מלחמות” ספר ששי, פּ"ב, ס"ב), והוא נהרג בקירני (“מלחמות” ס"ו, פּ"ב, ס"ב) באופן שלא נודע לנו.

כ"ב. יוסף בן שמעון

עשר שנה לפני חורבן בית מקדשנו נתמנה לכ"ג יוסף המכונה קאבי בן שמעון קנטרס (קתרוס). הוא נתמנה על ידי אגריפס אחרי שמעו כי ישמעאל בן פיאבי נשאר ברומא על פּי פּקודת נירון קיסר (“קדמוניות” ס"ב, פּ"ח, סי"א). הוא שמש בכ"ג כשנה, ואחרי כן העבירו אגריפס מכהונתו ומסרה ליד חנן בן חנן (“קדמוניות” ס"ב, פּ"ט, ס"א).

יוסף הוא השלישי מבית קתרוס אשר כהן בכהונה גדולה, והם: שמעון אביו, אחיו אליהועיני, ויוסף הנזכר בזה. וכבר הוכחתי למעלה כי אין להם שום שייכות עם משפּחת בית ביתוס, כמו שכתב יוסף בטעות.

כ"ג. חנן בן חנן

נציב רומא פעסטוס מת, ועל מקומו שלחו את אלבינוס למושל. בינתים העביר אגריפס המלך את יוסף בן שמעון מכהונתו, והעמיד תחתיו את חנן בן חנן הכה"ג.

יוסף בן מתתיהו ב"קדמוניות" ס"ב, פּ"ט, ס"א, יספּר כי: “חנן זה, היה מכת הצדוקים, והוא היה האחד אשר התנשא לצאת ביד רמה נגד הפּרושים, כי כהנים גדולים אחרים מכת הצדוקים לא העיזו לשנות מתורת הפּרושים דבר. אבל חנן היה צדוקי בלב ונפש, והעיז לעשות שינויים בכל הענינים. בימיו לא היה מושל ביהודה. פעסטוס מת, ואלבינוס טרם הגיע לארץ יהודה, וחנן כוון את השעה והוציא משפּט מות על אחי ישו הנוצרי וחבריו. על הדבר הזה התמרמרו הפּרושים, ויגידו אח”כ למושל רומא אלבינוס את כל הרעה אשר עשה חנן, ואז העבירו אגריפס המלך ממשמרתו".

החכם גרץ בנה על דברי יוסף אלה בנינים גדולים, ותלה עליו את כל תעתועי הצדוקים הנזכרים אצל חז"ל, ולא הרגיש כי המאמר הזה ב"קדמוניות" לא מאת יוסף בן מתתיהו יצא, כי הוא לא הזכיר את ישו מעולם ולא ידע ממנו, ותוספת זו מידי אחרים באה. ונראה נא מה שמביא יוסף על אדותיו במקום אחר. ב"מלחמות היהודים" ס"ב, פּי"ב, ס"ו, הוא אומר: “כאשר נשלחו היהודים לרומא לעמוד לפני כס משפט רומא בעד השערוריה וריב שפּרצו בינם ובין השמרונים, נשלח גם חנן בן חנן זה לרומא”. ושם פּ"כ, ס"ג, יספּר: כי “ראשי ירושלים התאספו בבית המקדש להתיעץ על צפונותיהם בעת אשר פּרצה התבערה הנוראה, המלחמה האחרונה, בין ישראל לרומא. אז בחרה האספה ההיא ביוסף בן גריון ובחנן כ”ג, וישימום לנגידים ולראשי המדברים ועליונים על כל יושבי הארץ, ומסרו בידם גורל ארצם. וחנן בצר את חומות ירושלים והכין כלי נשק לרוב, לעמוד הכן למלחמה". ושם ספר רביעי, פּרק ששי, ס"ז, יוסיף יוסף לספּר איך מסר נפשו ברגע האחרון להציל את ישראל מכליון ויגע בכל כחו לעמוד בפּרץ נגד הרשעים העריצים הפּריצים, ויכתב עליו: “והוא היה נכבד ונשוא פּנים וקדוש יאמרו לו, גם חכם לב ואיש תבונות מאין כמהו, ולולא נפל שדוד בידי הפּריצים ההם, מי יודע אם לא מלט את העיר בחכמתו כי רבה היא”. ושם, סימן ט': “ראשי בית יהודה ואצילי העם, יוסף בן גריון, ור' שמעון בן גמליאל הנשיא וראשי הכהנים הגדולים, יהושע בן גמלא וחנן בן חנן”. ועוד שם, בסימן י', בהביאו את דרשתו האחרונה אשר הוכיח את עם ה' על מעשיהם הרעים אשר עשו הפּריצים, שממנה נראה כי היה לוחם מלחמות ה' כגבור משכיל ונכבד בעמו.

וראה שם, בפּרק שמיני, ס"ב, כאשר נרצח חנן מידי מרצחים, כתב: “ויחפשו את הכהנים הגדולים את חנן ואת יהושע, ויתפשו אותם. וכרגע הכריעו אותם לטבח וישליכו את נבלות החסידים הקדושים ההם כדומן על פּני האדמה, ולא נתנו להם מקום קבר. ולא אשגה, אם אגזור אומר כי מות חנן נטה קו תהו ואבני בהו להריסת ירושלים ולשממות מקדש ה', ומהיום ההוא אשר נרצח הכהן הגדול הזה מקוה יהודה ומושיעו האחד בעת צרה, מוט התמוטטו מבצרי הבת ירושלים, כי חנן היה צדיק בכל דרכיו, וחסיד בכל מעשיו. וממרום מצבו ותפארת גדולתו והוד הדר משרתו, השפּיל ראות גם על שפל אנשים מבני עמו, וכרע וכאח התהלך את כל עני ונכה רוח, וכל ישעו וכל חפצו להרים קרן עמו בכבוד. כל ימי חייו דאג לטובת העם יתר הרבה מאשר דאג לטובתו. ויאהב אותם יותר מאשר אהב את נפשו, ויותר מכל אהב את השלום. הוא היה בעל לשון למודים ומליץ נמרץ, נכבד ונשוא פּנים בעיני כל העם, ודבריו הכו שורש בלבות כל יושבי ירושלים, ומפני הרעה אסף ה' אליו את הצדיקים ההם מצוקי הארץ וגויות אנשי אלהים ההם אשר זה מעט לבשו בגדי קודש וינצחו על עבודת ה' במקדשו הנקדש והמרומם בפי כל אשר נשמה באפּו. גויות אנשי אלהים ההם התגוללו בקרב חוצות, ובשר קדשן מאכל לכלבים עזי נפש וטרף לשיני פּריצי חיות”.

אבל בספרו “חיי יוסף”, כתב על אדות חנן, דברים אשר יטילו חשד בישרו – אם אפשר רק להאמין לדברי יוסף אלה – “מקודם עמד חנן לימין יוסף ואחרי כן על ידי שוחד הטו את לבבו ונעשה לו אויב”.

נראין הדברים כי יוסף כתב את ספרו “חיי יוסף” כעין תשובה על הספר שכתב איש ריבו הסופר יוסטוס מעיר טבריא⁴⁹² אשר זה האחרון עוין היה את יוסף, ובודאי פּרסם שם מכתבים מחנן כ"ג אשר לא היה לרצון ליוסף, לכן שינה בספרו האחרון את דעתו עליו, וכתב כי על ידי שוחד נהפך מאוהב לאויב.

סוף דבר: מספרי יוסף אנו רואים כי היה נכבד בעמו, ומאנשי סודו של ר' שמעון בן גמליאל (כאשר העתקתי דברי יוסף בזה, להלן בתולדות יהושע בן גמלא).

חנן היה זקן ושבע ימים בעת שנהרג בידי הפּריצים והאדומים אשר בירושלים. הוא שמש בכ"ג רק שלשה חדשים. אגריפס העבירו ממשמרתו ומינה במקומו את יהושע בן דומנאי.

כמדומה לי כי את אחד מבניו הפקידו לראש על ארץ אדום בעת שנעשו ההכנות למלחמה עם הרומאים, ושמו היה אליעזר (“מלחמות”, ס"ב, פּ"כ, ס"ד).

כ"ד. יהושע בן דומנאי

מספּר השנים או החדשים שיהושע בן דומנאי שמש לא נודע לנו. אבל אין שום ספק, שלא שמש בכהונתו זמן רב, כי מהר אגריפס להעביר אותו ולמנות במקומו את יהושע בן גמלא. יהושע בן דומנאי סרב למסור את משמרתו ליהושע בן גמלא, וריב־אגרופים פּרץ ביניהם. הכהן המוסר אסף אנשים מן השוק ועשה מלחמה עם אנשי יהושע בן גמלא, אבל הוא נוצח ומשמרת הכהונה הגדולה עברה ליהושע בן גמלא (“קדמוניות” ס"ב, פּ"ט, א’–ד').

יהושע בן דומנאי הצליח להציל את נפשו ממות בעת שירושלים היתה במצור ונמלט למחנה הרומאים עם כהנים אחרים (יוסף ב"מלחמות" ספר ששי, פּ"ב, סימן ב').

כ"ה. יהושע בן גמלא

יהושע בן גמלא זכה לכ"ג הודות לאשתו, הגבירה המפורסמת מרים⁴⁹³ בת ביתוס שקנתה את המשרה הזאת מידי אגריפס המלך – שעשה מסחרים עם הכהונה הגדולה ומכר אותה לכל המרבה במחיר – בעד תרקבא דדינרי.

כנראה מדברי רבותינו לא חשבו לו לחטא את זה שקנתה אשתו בעדו את משרת הכה"ג, כי ידעו כי לא בידם טובם ואין לאל ידם לשנות את המצב, ובין כה וכה היתה הכהונה הגרולה למסחר בידי הנציבים הנכרים או המלך. גם התוס' בבבא בתרא, כ"א, יעיד עליו כי היה צדיק גמור, “ומה שכתבו, קטיר קא חזינא (קשר של רשעים אני רואה, כיון שלא היה ראוי לכך אלא שנתן ממון ומינוהו, לשון רש"י) מפּני שהיו אחרים חשובים ממנו”. אבל יהושע בן גמלא ידע בבירור שאלה שעולים עליו לא יקבלו את ההתמנות הזאת, ורק הגרועים ממנו, ולכן התחרה עמהם.

יהושע בן גמלא היה קצר הקומה⁴⁹⁴, ולא היתה ידו מחזקת אלא שני זתים. גם עשה שני גורלות של זהב והחכמים הזכירו אותו (יומא ל"ז) לשבח.

יהושע בן גמלא עשה לו שם עולם בתקנותיו החשובות:

א) שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר,

ב) ומכניסין אותן כבן שש או כבן שבע⁴⁹⁵, כי עד זמנו היו מלמדי תינוקות בכל פּלך ופּלך, והכניסו אותן כבן ט"ז וכבן י"ז⁴⁹⁶, והוא כפי הנראה פּזר כסף רב על זה עוד קודם שנתמנה לכ"ג. אחרי החורבן נעשתה התקנה הזאת כחק ולא יעבור ללמוד עם ילדים קטנים ולהדריכם לתורה ולתעודה. וראשי חכמי ישראל אחריו, החזיקו בתקנה זו, כמפורש באבות דר"נ פּכ"ג, ששם ידובר בשבח למוד התורה בימי הילדות. חכמינו ראו בתקנה זו ברכה מרובה לקיום היהדות וקבעוה לדורות.

בימי התלמוד קם לה לשטן אלישע בן אבויה⁴⁹⁷ הנקרא “אחר” שההין לערער את יסודותיה כאשר מפורש יוצא בירושלמי חגיגה פּ"ב, ה"א: “אחר הציץ וקצץ בנטיעות. מני אחר, אלישע בן אבויה שהיה הורג רבי תורה, אמרין כל תלמיד דהוה חמי ליה משבח באוריתא הוה קטיל ליה, ולא עוד אלא דהוה עליל לבית ועדא והוה חמי טלייא קומי ספרא והוה אמיר: מה אלין יתבין עברין הכא, אומנותיה דהן בנאי (היינו יש לו כשרונות להיות בנאי וכן להלן), אומנותיה דהן נגר, אומנותיה דהן צייר, אומנותיה דהן חיים, וכיון דהוין שמעין כן הוין שבקין ליה ואזלין לו”, היינו שאמר להם, כי לא ימצאו את פּרנסתם מלמור התורה, ועליהם לדאוג לקיומם, ויכולים ללמוד תורה אח"כ כאשר יגמרו את מלאכתם, כלומר הרג אותם מיתה רוחניית.

אולם תקנתו של יהושע בן גמלא נתפּשטה בכל הארץ, ומאז נתקבלה בכל תפוצות ישראל כחק ולא יעבור עד היום הזה.

בספרו “מלחמות” (ס"ד פּ"ז) יספּר יוסף מגודל מסירת נפשו של יהושע בן גמלא⁴⁹⁸ להציל את ישראל מכליון בימי החורבן. אולם הוא נפל בידי הקנאים שהרגו אותו באכזריות נוראה, והשליכו את גופו כדומן על פני האדמה ולא נתנו לו מקום קבר (שם ס"ד, פּ"ח, ס"ב).

כ"ו. מתתיהו בן תיאפל

כחמש שנים לפני החורבן הנורא העביר אגריפס המלך את יהושע כ"ג ממשמרתו ומסרה למתתיהו בן תיאפל (יוסף בספר כ', פּ"מ, ס"ז). אפשר שהיה נכד הכה"ג מתתיהו בן תיאפל, אשר כהן בימי הורדוס המלך, ואולי היה בן הכה"ג תיאפל בן הכה"ג חנן.

הוא שמש בכהונה עד ימי המלחמה הנוראה, ואז כאשר ראו הפּריצים או הקנאים, כי הכה"ג לא יסכים לתכסיסיהם, העבירו אותו ממשמרתו, כאשר יספּר יוסף ב"מלחמות" (ס"ג, פּ"ו, סי' ח’–ט'): “ואז יספו הפּריצים להכעיס עוד את לבות שלומי אמוני יהודה בהלעיבם בקדושת כ”ג, ובחללם אותה במעשה תעתועיהם, כי לנסות עד כמה נפל פּחדם על כל עם יהודה ובמה גדול כחם, ערבו את לבם לבחור על פּי הגורל את הכהן הגדול אשר יכהן לה' במקדשו, תחת אשר חק לישראל הוא מיום היותו לגוי, כי האב ינחיל לבנו את המשרה הקדושה ההיא. ולהצדיק את המעשה ההוא, בקשו תואנה ויבדו מלבם כי גם בימים הראשונים בחרו ראשי העם את הכה"ג על פּי הגורל, אך פּיהם דבר שוא, כי רק לבעבור העביר את החק ההוא מישראל עשו כן, ולבעבור הראות את כחם ואת עזוזם, ולמען דעת כל ישראל כי גם להקים כ"ג אין לאל ידי כל שוע יהודה ושרי ירושלים זולתם, ורק להם גם המשרה הזאת".

גם הנשיא ר' שמעון בן גמליאל קצף על מעשיהם, והוא עם הכה"ג חנן ויהושע, התיצבו נגדם, אבל לבלי הועיל. ארבעה בניו הצליחו להציל את נפשם בשעת המלחמה וברחו אל מחנה טיטוס (“מלחמות” ס"ו, פּ"ב, מ"ב).

כ"ז. פּינחס בן שמואל הכה"ג האחרון

פּינחס בן שמואל היה הכה"ג האחרון לבני ישראל. הוא נבחר לכ"ג על ידי הפּריצים, בשעה שהורידו את מתתיהו בן תיאפל ובחרו ע"פּ גורל כה"ג אחר, והוא נלכד בגורל. וכה יספּר יוסף ב"מלחמות" (ס"ד, פּ"ו, מ"ח): “ובחרו להם את משמרת בית יהויקים לבחור מבניה כ”ג. הוא לא ידע מאומה מכל הליכות הכהונה, וגם מאן לעזוב את מחרשתו, אך הם הכבידו עליו אכפם, ובחזק יד סחבוהו אל בית ה' ויפארוהו בבגדי פּאר ככ"ג, וילמדוהו מעט בדת מה לעשות בעת ההיא. והכהנים אשר ראו זאת מנגד, בכו בכי תמרורים על כבוד הכהונה כי גלה ממנה". וחז"ל יספּרו עליו (תו"ב אמור, תוספתא, יומא א’–ו'): “אמרו עליו על פּינחס איש חבתה שעלה גורלו להיות כ”ג, והלכו אחריו גזברין ואמרכלין, ומצאוהו כשהוא חוצב, ומלאו את המחצב דנרי זהב. א"ר חנינא בן גמליאל: וכי סתת היה? והלא חתנינו היה, אלא מצאוהו כשהוא חורש".

עם שריפת בית קדשנו פסקה הכה"ג. “יהושע הכהן בן טהיבטי מסר לטיטוס שתי מנורות זהב, שלחנות זהב, גם את המזרקות והכפּות ואת היעים והמנקיות והקשות אשר ישרתו בהם בבית ה' כלם זהב טהור ומחמדי בתי עין. גם מסר לטיטוב את הפּרוכת ובגדי כ”ג עם אבניהם היקרות ועוד כלי קודש רבים, ובעבור זה הבטיחו טיטוס להחיותו" (“מלחמות” ס"ו, פּ"ח, מ"ג).

ירושלים היתה לחרבה, בית אלקים נשרף, ותחת גלים מצאה לה קבר שארית החוסן הלאומי אשר לעם יהודה, ומאז אנו שואלים: מתי יהיה קץ הפּלאות, מתי תבוא שנת גאולה לעם עולם אשר עצמותיו נפזדו לארבע רוחות העולם.

* * *

עם חורבן הבית בטלו גם הקרבנות

עם חורבן בית המקדש בטלו גם עבודת הכהנים והקרבנות, כי טיטוס הרס בלי ספק גם את המזבח, ובלי מזבח אי אפשר להקריב קרבנות⁴⁹⁹. “טיטוס צוה לנתוץ ולהאביד ולהרוס את כל העיר⁵⁰⁰ ואת שארית בית המקדש, רק את החומה המערבית לא הרס”. וברור הדבר כי בודאי נתן צו לבלי להקריב קרבנות, כי ידע כי הקרבנות אחדו וקשרו את כל ישראל לאגודה אחת, ושלחו שקלים מכל הארצות לתכלית זאת. טיטוס ידע זאת, כי לפני נצחונו האחרון עוד פּנה אל היהודים בדברים אלה⁵⁰¹: “ועוד יתירה עשינו לכם בהתר ידכם לאסוף נדבות ולשום מס לבדק משכנכם, ועינינו לא צרה באצרכם כסף וזהב וכל הון יקר באוצר בית המקדש”⁵⁰². ולכן היתה ידו בראשונה במקדש ה', ובהרסו את הבית נתץ גם את המזבח, והרומיים לא הניחו עוד לישראל להקריב קרבנות, והשגיחו בשבע עינים שלא יתקבצו היהודים לאגודה אחת. ואין אף אחד מחכמינו ז"ל, וכן הגדולים שהביאו את דברי ר"ח הכהן, ה"ה בעל “כפתור ופרח”, כי רצה לעלות לירושלים להקריב קרבנות⁵⁰³, אין אף אחד שיזכיר כי לאחר החורבן הקריבו ישראל קרבנות, ואין אף אחד שמצא בחז"ל רמזים ע"ז, כי באמת עם חורבן הבית בטלו גם הקרבנות.

אמנם במאה האחרונה קמו גדולים⁵⁰⁴ וחכמים והחליטו כי גם לאחר החורבן הקריבו קרבנות עד חורבן ביתר שאז שבתה עבודת הקרבנות, והביאו ראיות לדבריהם ממאמרים אלה:

א) בפּסחים ע"ד, ריש פּרק כיצד צולין: “א”ר צדוק: מעשה בר"ג שאמר לטבי עבדו: צא וצלה לנו את הפּסח על האסכלא". והרי ר"ג אדונו של טבי, היה קטן מאד בזמן החורבן כי ריב"ז נתמנה לנשיא עוד בשעה שטבי היה עבדו של ר"ג דיבנה. עי' ברכות פּ"ב, ז'; סוכה פּ"ב, א'. וא"כ ראינו כי אחר החורבן הקריבו ק"פּ. ועוד, סתם ר"ג, הוא ר"ג דיבנה.

אבל על זה נוכל להשיב כי אין במאמר זה שום הכרעה, כי מבואר בירושלמי נדה פּ"א, ה"ד, שבית ר"ג היו קוראין לעבדיהן: אכא טבי, ולשפחותיהן: אמא טבתא, ממילא הכוונה על ר"ג הזקן אשר גם הוא נקרא ככמה מקומות אצל חז"ל בשם ר"ג סתם. עי' בפּסחים פּ"ח: מעשה במלך ומלכה שאמרו לעבדיהם: צאו ושחטו עלינו את הפּסח וכו', לכו ושאלו את ר"ג, והוא בל"ס ר"ג הזקן, כי לא שאלו את ר"ג דיבנה, כי בודאי לא הורה בזמן הבית, כי היה צעיר לימים, ומה גם שאביו היה נשיא, ומי ישלח לשאול את הבן במקום שיש אב נשיא בישראל וזקנים כריב"ז ועוד. וכן מצינו בפּאה פּ"ב, מ"ו: מעשה שזרע שמעון איש המצפּה לפני ר"ג, ועלו ללשכת הגזית ושאלו וכו', והוא ר"ג הזקן, כי בלשכת הגזית ישבו הסנהדרין שנים רבות לפני החורבן. ועוד מקומות בתלמוד מראים כי סתם ר"ג הוא גם ר"ג הזקן⁵⁰⁵. וממילא גם הראיה אשר הביאו.

ב) מנדה ו': מעשה בשפחתו של ר"ג שבדקה את החביות ובדקה ומצאה עצמה טמאה באחרונה" וכו', ובש"ם מוקי לה בתרומת לחמי תודה, והיו מכינים שמן למנחות. ובירושלמי פּ"כ דנדה ד"פּ כל היד, מובאת עובדה זו בזה"ל: מעשה בטביתא שפחתו של ר"ג שהיתה מכתפת יין לנסכים והיתה בודקת על כל חבית וחבית. וגם פּה הכוונה על ר"ג הזקן שהיה בזמן הבית. וכמו כן החזיק בדעה זו הרשב"ם, מובא בתוס' נדה ו', ע"ב. וכן הריטב"א עירובין כ"א, ע"ב, גם הראיה השלישית שהביאו.

ג) מסנהדרין י"א, רשב"ג…..מהודעין אנחנא לכון דגוזליא רביבין, ואימריא דעדקין, וזימנא דאביבא לא מטא⁵⁰⁶, ושפרת מילתא, ואוסיפית על שתא דא תלתין יומין (רש"י, גוזלות שצריכין לקיני יולדות שבכל א"י, וכן זבין וזבות, שכולן משהין קיניהם על עלות לרגל, ואעפּ"כ אין מעכבין על כך שיכולין להביא בני יונה שכשרים כשהם קטנים, אבל עושין אותן סעד כגון על האביב ועל פּרות האילן) וכו', תא חזי מאי איכא בין תקיפי קדמאי לעינוותני בתראי, דתניא: מעשה בר"ג שהיה יושב על גב מעלה בהר הבית⁵⁰⁷ והיה יוחנן סופר עומד לפניו ושלש אגרות חתוכות לפניו מונחות, ואמר לו: טול איגרתא חדא וכתוב: לאחנא בני גלילאה עילאה, ולאחנא בני גלילאה תתאה, שלומכון יסגא, מהודעין אנחנא לכון דזמן ביעורא מטא לאפרושי מעשרא ממעטנא דזיתא, וטול איגרתא חדא וכתוב: לאחנא בני דרומא שלומכון יסגא מהודעין אנחנא לכון דזמן ביעורא מטא לאפרושי מעשרא מעימרי שיבליא. וטול אגרתא חדא, וכתוב: לאחנא בני גלוותא בבבל, ולאחנא דבמדי, ולשאר כל גלוותא דישראל שלומכון יסגא לעלם, מהודעין אנחנא לכון דגוזליא דביבין ואימריא ערקין, וזימנא דאביבא לא מטא⁵⁰⁸, ושפרא מילתא באנפאי ובאנפי חביריי⁵⁰⁹ ואוסיפית על שתא דא יומין תלתין. ומתרצת הגמרא: “דילמא בתר דעברוהו” את ר"ג מנשיאותו נעשה עניו, והזכיר במכתבו גם חבריו⁵¹⁰. הרי – לפי דבריהם – גם לאחר החורבן הודיעו להם על אדות קרבנות, כי פּה הכוונה לפי פּי' רש"י ותוס', על ר"ג דיבנה, כמו שמפורש בתר דעברוהו, ובל"ס הכוונה שהעבירוהו מנשיאותו, ורק את ר"ג דיבנה העבירו. והנה לכאורה נראה שהראיה שהקריבו קרבנות גם לאחר החורבן אין עליה תשובה, כי עברו השנה אחר החורבן עבור קרבנות, ומה שנזכר “שישבו” או לפי גירסת התוספתא שעמדו ע"ג מעלה בהר הבית, הלא הכל היה אז חרוב ונחרב. אבל בזה אין משום הוכחה ודאית, כי באמת מצינו כעין זה אצל בן זומא שעמד ע"ג מעלה בהר הבית, בברכות נ"ח, וכן בסוף מכות, שר"ע וחכמים ראו שועל יוצא מבית קדשי קדשים, הלא הבית בודאי היה נחרב, אבל הכוונה שעמדו על מקום המעלות של הר הבית, וכן ממקום בית קדשי קדשים.

רבים חפצים ללמוד מזה כי באמת גם פּה הכוונה על ר"ג הזקן שהיה בזמן הבית, ומה שנזכר אצל חז"ל: “בתר דעברוהו”, אין הכוונה בתר שהעבירוהו מנשיאותו, רק בתר דעברוה השנה, שכ"פּ עיברו את השנה על מנת שיסכים הנשיא בעת שלא היה בביתו בירושלים, ועיברו החכמים את השנה בתנאי שיסכים הנשיא, (וכן תירצו תלמידי ד' פּרץ). ועי"ז הזכיר גם את שמם כי הם עיברו את השנה והוא הסכים להם. אבל מה יאמרו החכמים הללו לדברי הירושלמי פּ"ה דמעשר שני, ה"ד, שנזכר שם בדברי ר"ג: “שישבו במעלות האולם על הר הבית”, ואיך עמדו או ישבו שם? הלא בעזרת הכהנים שלפני האולם, אסור היה לישראל לדרוך שם (עי' סוף כלים). ומכ"ש באולם עצמו? וא"כ בל"ס הכוונה על מקום מעלות האולם של הר הבית, וממילא אירע המעשה הזה אחר החורבן.

אבל את זה יש להסביר בתירוצו של הג' יעב"ץ בשו"ת “שאילת יעב”ץ" ח"א, פּ"ט, שהיה בידיהם נוסח זה שהשתמשו בו קמאי דקמאי, ולא הוסיפו ולא גרעו, והשתמשו גם אחרי כן בנוסח הישן, ובאמת לא הקריבו קרבנות. ועוד יש ליישב, כי הלא חכו בכל רגע על “מהרה יבנה בית המקדש”, ע"כ צוו להיות בידיהם מוכן בכל עת, כמו שמצינו בנדה ו' ובחגיגה כ"ה, דאמר עולא: “חבריא מדבן בגלילא”, שמא יבנה ביהמ"ק בימיהם. וכן בתענית י"ז, שבהן אסור לשתות יין לאחר החורבן מטעם מהרה יבנה בית המקדש, ומטעם זה הודיעו במכתביהם על אדות הקרבנות.

ד) עוד הביאו ראיה מחולין י"ב: לר"מ דחייש למעוטא היאך אבל בשרא, וכי תימא ה"נ פּסח וקדשים מא"ל, משמע שבימיו עוד אכלו פּסח וקדשים, ובמחילה מכבודם טעו בזה, כי הכוונה שר"מ בעצמו אעל פּסח וקגשים אינה מתקבלת על הדעת. הכוונה לפי דבריו, שבאמת אפשר לאמר שלא לאכול השר, אבל קדשים ופּסח, מצוה לאכול, והיאך אכלו בזמן הבית?

ה) עוד הביאו ראיה מר"ה י"ח: “על ששה חדשים השלוחין יוצאין, על ניסן מפּני הפּסח וכו', על תשרי מפּני תקנות המועדות, וכשהיה בית המקדש קיים גם על אייר, מפּני פּסח קטן”. וא"כ ראינו כי לאחר החורבן הודיעו להם זמן ר"ח ניסן כרי שיהיו ביכלתם להקריב הפּסח שהקריבו יחידים, דאל"כ היל"ל מפּני תיקון המועד כמו שנזכר בתשרי? אבל גם משם אין ראיה, כי בתשרי יש מועדים הרבה ע"כ לא חשבו כולם, אבל בניסן יש רק מועד אחד, והכוונה על מצה שלא לאכול חמץ.

ו) וכן הראיה שהביא הג' מהרצ"ח מעבו"ז נ"ב: בקשו לגנוז דינרא הדריינא טריינא משום טבעה של ירושלים, והמה הלא היו בשעת ביתר, וא"כ איך שייך לפסול מטבעות הללו, דהרי אין חשש עליהם דמשל הקדש הם, דכבר נחרב המקדש קודם לזה נ"ב שנה? אלא ודאי שתחת ממשלתם עדיין הקריבו קרבנות ובפרט ק"פּ, ויש חשש שמא מעות של קודש הם. אבל במח"ב אין הטעם מפּני חשש הקדש, דהלא אצל חז"ל איתא דדוקא המטבעות שאין אותיותם ניכרות. וכן איתא בגמרא שם, שבקשו לגנוז דוקא המטבעות שיפא. ופּלא שהג' מהרצ"ח לא הביא האות שיפא, שהכוונה שא"א להכירם ושמא מטבעות של ירושלים הם מימי דוד ושלמה. ועי' בתוס' תירוץ אחר, ואין לו שום שייכות לעניננו.

ז) עוד הביאו דאיה מדברי רבי יהושע שאמר במגילה י': שמעתי שמקריבין אע"פּ שאין בית, אוכלין ק"ק אעפּ"י שאין קלעים וכו'. ונראה כי מאמר זה של ר"י מכוון לדברי חז"ל בזבחים ס"ב, ששלשה נביאים עלו עמהן מן הגולה (מבבל), אחד שהעיד להם על מקום מזבח, ואחד שהעיד להם על המזבח, ואחר שהעיד להם שמקריבין, אעפּ"י שאין בית. והכוונה שאפשר ורשאי להקריב, וכוונת המאמר פּה על הזמן בין בית ראשון לשני, קודם שגמרו לבנות את בית המקדש השני, כי בלא"ה מה לשון הוא זה “שמעתי”, הלא ר"י היה גדול הדור, ובודאי אם היו מקריבין בזמנו היה רואה זאת בעיניו, ובודאי היה בין ראשי המקריבין, אבל הוא לא כוון על זמנו, רק אמר שמותר להקריב, לפי שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לע"ל. ועי' בעריות פּ"ח מ"ו, ובמפרשים שם, והוא כוון על המאמר של זבחים ס"ב. ועי' לעיל דף ל"ח, הערה 16.

וכמו דברי ר"י במגילה י' שאמר שמעתי שמקריבין בבית חוניו בזמן הזה, והלא בית חוניו נחרב מיד לאחר החורבן, ובימיו לא היה זכר לבית חוניו, אבל הכוונה שהקריבו אז בזמנו.

ועוד, הלא רבי יהושע זה בעצמו אמר בב"ב, ס' ע"ב, על מה שנמצא שם: “כשחרב בית המקדש בשניה⁵¹¹ רבו פּרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן ר”י, אמר להן: בני מפּני מה א"א אוכלין בשר ואין אתם שותים יין? אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין ע"ג המזבח ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין ע"ג המזבח ועכשיו בטל?" ומדוע לא אמר להם שיכולין גם אז להקריב קרבנות? הלא אמר להם בפירוש שבטלו מנחות, בטלו בכורים.

ח) עוד הביאו ראיה מירושלמי מגילה פּ"א, הי"א: דשאל אנטינינוס לרבי: מייכלתי את מן לויתן לעלמא דאתי. א"ל: הן. א"ל: מן אימר דפּסחא לא אייכלתני, ומן לויתן אתה מאכיל לי? והבינו החכמים הללו, כי אנטינינוס ראה את רבינו שאכל קרבן פּסח ובקש ממנו ולא רצה ליתן לו. אבל הק"ע פּירש שם, שכבר שאל לו מקודם אם יתן לו משה של קרבן פּסח כשיבנה המקדש, והשיבו שלא, מפני שאכילתו אסורה לזרים.

גם הביאו החכמים בעתון “אָריענט” לשנת 1849, ראיות ממדרשים שעלו ישראל לרגל אחר חורבן הבית, ממ"ד קהלת ע"פּ שלח לחמך ע"פּ המים: “ר”א בן שמוע הוי מטייל על כיף ימא רבא אתא ענתא דישראל סלקין לרגלא ירושלים". וכן בנדרים כ"ג: מעשה באחד שהדיר את אשתו מלעלות לרגל, ובא לפני רבי יוסי ומצא פּתח לגדרה, ור"י, הלא היה מתלמידי דרע"ק. וכן ממו"ק ח': א"ר: מעשה באחד שכנס מעות לעלות לרגל ובא ספרן ועמד על פתח ביתו וכו'. וכן מחולין מ"ח: עלו בני אסיא ליבנה ג' רגלים וברגל שלישי התירו. וכן מאיכה רבה, פּרשה ציון ביריה וכו': והיו שואלים לעולי רגלים: למי אתם? והיו אומרים להם: אספיאני, טרביני, אדרייני, שהיו כולם אחר החורבן. מכל אלה המקומות אין ראיה כי עלו להקריב קרבנות, אלא שעלו לקבל פני חכמים, כדאיתא אצל חז"ל: חייב אדם לקבל פּני רבו ברגל⁵¹².

אבל כנגדם מצינו אצל חז"ל בכ"מ רמזים שעם חורבן בית המקדש בטלו לגמרי כל הקרבנות: א) בפּסחים ק"ט: תניא ריב"ב אומר: בזמן שבית המקרש קיים אין שמחה אלא בבשר, שנאמר וכו', ועכשיו אין בית המקדש קיים אין שמחה אלא ביין. ומלשון “ועכשיו” נראה כמדבר מחורבן שקרה בימיו. ב) וכן בפּסחים ע"ב: מעשה בר' טרפון שלא בא אמש לביהמ"ד, לשחרית מצאו ר"ג. א"ל: מפּני מה לא באת אמש לביה"מ? א"ל: עבודה עבדתי. א"ל: כל דבריך אינן אלא דברי תימה, וכי עבודה בזמן הזה מניין? ג) וכן במשנה תענית פּ"ד, ה"ו: בי"ז בתמוז בטל התמיד. והכוונה לתמיד עד בנין בית המקדש. כי ביטול התמיד לזמן קצר אירע גם מלפני זה. וכן ד) בהגדה של פּסח אנו אומרים: “פּסח שהיו אבותינו אוכלין בזמן שבית המקדש היה קיים”. וכן ה) מר"ג שהותיר גדי מקולס, בביצה כ"ב, ע"ב, והדבר פּשוט, כי אז לא עשו עוד את קרבן הפּסח, כי אם לא כן איך התיר ר"ג, הלא חז"ל אסרו לתודוס איש רומא שכנראה שהקדישו לשם פּסח⁵¹³ והוי כקדשים בחוץ. ע"כ כמדומה לי, כי לא הביאו קרבנות, גם לא הקריבו ק"פּ, ולא הרהיבו בנפשם לעבור על גזרת שופטי רומא ולסכן את נפשם בדבר אשר אינה חובה עוד. וממילא עם חורבן בית המקדש פּסקה כל עבודת הקרבנות בישראל⁵¹⁴.

משה שימש בכהונה גדולה בחלוק לבן. כן איתא בירושלמי, יומא, פ"א, ה"א: א"ר אלעזר בי רב אסא: פשוט הוא לן שבחלוק לבן שמש משה בכהונה גדולה. ובתענית י"א, ע"ב, ועבו"ז ל"ד. רב כהני מתני: בחלק לבן שאין בו אימרא. וכן הוא בש"מ. משה נעשה סגן הכהנים לאהרן, וכשם שנעשה לו סגן בחייו, כך נעשה לו סגן במותו, ספרא, צו, מס' מלואים, פ"א, ובש"מ.

ופּלא כי בויק"ר העיד ראב"י שראה את היתוש, ובגיטין נ"ז, יספּר ר' פּנחס בן ערובא). גם קבלו לרב את יהודה בן סימוס (בכורים פּ"נ, ג'). השרשים הללו אשר נטעו בני ארץ ישראל באירופּא לא נתנו פּרי, עברו שנים ואין קול חיים שם, בבל זכתה להיות המרכז התרבותי אחר חורבן הבית.