ספריה “תמצית”

מטרתה: להקנות לקורא מושגים כלליים, אוביקטיביים וברורים נושאים היסטוריים, מדעיים, ספרותיים ואמנותיים, באופן שטתי, בצורה תמציתית, קלה ונוחה ובמחיר שוה לכל נפש על ולסייע להרחיב, לחזק ולהרים את הגיבוי התרבותי הכללי.

העורך והמו"ל: ד"ר אליהו בלנק

 

הקדמה    🔗

מסבות שונות חסרות להרבה אנשים הידיעות הכלליות, היסודיות, הדרושות לבן־אדם תרבותי ושבלעדיהן קשה להבין, הבנה נכונה, את המתרחש בחיים ובטבע וקשה לתפוס עמדה נכונה כלפי התופעות שבהם.

הספריה “תמצית” רוצה למלא את החסרון הזה – להוציא במשך הזמן, שורה שלמה של ספרים קטנים, עשירי תוכן, בבחינת מועט המחזיק את המרובה, אשר יתנו לקוראים מושגים כלליים, אוביקטיביים וברורים על נושאים היסטוריים, מדעיים, ספרותיים ואמנותיים, באופן שטתי, בצורה תמציתית, קלה ונוחה ובמחיר השוה לכל נפש, – בכדי לאפשר לכל אחד ואחד להשיג ניבו (גובה) תרבותי כללי באופן קל ונוח לו, לעוררו להרחיב את ידיעותיו ולעזור לו לחדש את ידיעותיו הכלליות היסודיות שרכש לו מכבר.

הדעת בחיים הלא כשמן במים, שסופו לצוף ולעלות למעלה, ודעת משמעה אופק רחב, כוח ורכוש מועיל לתמיד. צרות, פגעים, אסונות וחיים אומללים – מקורם, בעיקר, בחוסר דעת.

לכן, חובתנו כלפי עצמנו, כלפי עמנו וכלפי האנושות כולה – להשיג ולהחזיק ניבו תרבותי כללי ולהרחיב את אופקנו ככל האפשר, שכן הדעת אין כמוה חבר נאמן ונשק מצוין בנסיונות החיים, להעלות אותנו על דרך המלך, המובילה לחרות גופנית, כלכלית ורוחנית – לחיים מאושרים.

אחרי הטפול בהיסטוריה הישראלית והכללית (ספריה “תמצית” מס' 1–3), שהיא, לדעתי, היסוד לתפישה נכונה ולפילוסופיה בריאה, מצאתי לנכון לעבור לטפול בידיעת ארצנו – ארץ־ישראל.

לא רק מפני שארץ־ישראל היא קדושה ויקרה לנו עפ"י תורתנו, מסורותנו ודברי ימי עמנו. אלא מפני שהיא חשובה ואקטואלית בשבילנו ובשביל עמנו גם בשל התפתחות חיינו היום־יומיים בה, למרות המזימות והקושיים המרובים, ועוד יותר בימים אלה, ימות מלחמה והרת עולם, וביחוד כשישנם רבים ביננו, אשר קבלו חנוכם בחו"ל ומכירים יפה את ארצות־התופת שלנו ודוקא את ארצנו אנו לא ידעו?!

וטוב הוא הספר הזה גם לתלמידי בתי־הספר בתור ספר־עזר – להתרגל לעמוד מיד על העיקר שבכל דבר ודבר, לסכם את הדברים העיקריים לפני השעור, בשעת חזרה, לפני הבחינות וכו', ונוסף לזה ימצאו בו התלמידים גם כמה דברים, שהם אמנם מחוץ לתחומי הלמודים, אבל מועילים הם להרחיב בהרבה את ידיעותיהם השמושיות.

אם כי את נקודת הכובד בספרי זה שמתי על הצד הגיאוגרפי ועל המצב בהוה, מצאתי לנכון להביא במדה ידועה, גם את השתלשלות הדברים בעבר, ביחוד עד כמה שזה דרוש לתפישת ההוה, ולהשלים את הענינים גם מנקודת־מבט היסטורית, כלכלית, תרבותית וכו', כמו כן להאריך לפעמים, ביחוד במקום, שאני רואה בו חוט שדרה, או נקודת מוצא בשביל ענינים אחרים חשובים, או שהם דברים השגורים בפי רבים, אולם מעטים היודעים פרוש נכון מינימלי אודותם, כגון הדרוזים, רבי מאיר בעל הנס ועוד. העובדה, שבמשך שלוש שנים בערך היה צורך להוציא לאור גם מהדורה ששית מהספר, מוכיחה יותר מכל, שהקהל הרחב מכיר ומעריך יותר ויותר את ספרי הספריה “תמצית”.

אני מודה גם כאן למרכז לתרבות של הסתדרות העובדים העברים בא"י בעד העזרה בהדפסת ספרי, ולקרן הקימת לישראל, לקרן היסוד ולאוניברסיטה העברית בעד השאלת קלישאות, וכן למחלקה לסטטיסטיקה שליד המרכז החקלאי בעד ידיעות הסטטיסטיות.

אסיר תודה אהיה בעד כל הערה אוביקטיבית, נכונה מצד הקוראים הנכבדים ואשתדל להשתמש בה במהדורה הבאה.

בחבור ספרי זה השתמשתי בין השאר ביחוד בספריהם של: י.פרס, פרופ. ש. קליין, ד"ר א. י. ברור ומ. בנארי, ד"ר א. רופין, פ. כהן וד. בנבנישתי, ד"ר ז. וילנאי, ד"ר א. בונה, י. ברסלבסקי, ה. טש. לוק וא. קיטרוטש, א. אוליצור, א. ז. בן־ישי, י. בן־צבי, ד. בן־גוריון, א. ביהם וא. פולק, ב. דינבורג, א. אלמליח, א. גרץ, ח. בר־דרומא.

תל־אביב, תשרי תש"ה.

ד"ר אליהו בלנק

 

ארץ ישראל: שמותיה, גבולותיה, שטחה ומצבה בעולם    🔗

ארץ ישראל שוכנת בקדמת אסיה, על חופו המזרחי־דרומי של ים־התיכון ואין עוד ארץ בתבל, שיהיו לה שמות וגונים כה מרובים ושונים, כמו לארצנו – ארץ־ישראל, שאנו, עם ישראל, קשורים בה לעולמי עד, לא רק עפ"י תורתנו, מסורותנו ודברי ימי עמנו, אלא גם לפי התפתחות חיינו היום־יומיים הנוכחיים, – למרות הקושיים, המזימות והמלחמה הנוכחית – לקראת הקמת ביתנו הלאומי מחדש, שבזכותנו זו הודו בשנת 1920 גם עמי התבל, ובריטניה הגדולה התחיבה בפני חבר הלאומים לעזור לנו בהקמתו, כפי שנראה הלאה.

שמות הארץ. השם הקדמוני ביותר (מהמאה ה־14 לפסה"נ – לפני ספירת הנוצרים, שבספירה זו נוהגים להשתמש בעיני מדע), הידוע לנו גם מהחפירות שנערכו בתל־אל־עמרנה, (מצרים) בשנת 1888 לסה"נ (לספירת הנוצרים) הוא ארץ האמורי על שם השבט הכנעני הגדול.

בתורתנו הקדושה נקראת הארץ לרוב בשם ארץ כנען, על שם השבטים הכנענים (הכנעני, האמורי, הפיניקי, החוי, הגרגשי ועוד), שישבו בה לפני ששבו אליה וכבשוה חזרה בני ישראל, או העברים במאה ה־13 לפסה"נ בהנהגת משה ויהושע, ושיוסף גם ציין אותה (במצרים) בשם ארץ העברים.

השם ארץ־ישראל התפשט ביחוד מימי שמואל הנביא ושאול המלך (ב' תש"ל לבה"ע – לבריאת העולם, 1030 לפסה"נ), כששבטי ישראל התאחדו תחת הנהגת מלך.

לא תמיד סִמן השם את אותו חבל הארץ. אחרי התפלגות ממלכת ישראל (ב' תתכ"ה לבה"ע – 935 לפסה"נ) ציין, למשל, השם “ארץ־ישראל” את מלכות עשרת השבטים, בעוד שמלכות בית דוד נקראה בשם יהודה (יודיאה בפי היונים והרומאים) ואת השם “ארץ־ישראל” החזירו רק החשמונאים, אחרי אשר כבשו חזרה את גלילות הארץ, שהיו בידי זרים.

אחרי מרד בר־כוכבא וחורבן ביתר (ג' תתקצ"ו – 135 לסה"נ) קראו לה הרומאים בשם פלשתינה, שבשם זה היו מכנים היונים את חוף השרון והשפלה, מושב הפלשתים לפנים, – בכדי להשכיח את שם המדינה המרדנית.

מהרומאים עבר השם פלשתינה לכל העמים הנוצרים, וכן גם לכובשים הבריטיים, אם כי עם פרוש בסוגרים: פלשתינה (א"י), בעוד שלעבר הירדן המזרחי נתנו את השם טרנסיורדן.

לארצנו נתנו גם כמה כנויי חבה והערצה, כגון: ארץ הצבי, ארץ זבת חלב ודבש, אדמת ד', ועוד, אך הכנוי הנפוץ ביותר הן אצל היהודים והן אצל הנוצרים הוא הארץ הקדושה.

גבולותיה של ארץ־ישראל נשתנו חליפות במשך אלפי שנים, אולם קבועה היא לפי גבולותיה הטבעיים והם: הים התיכון – במערב, המדבר הסורי־ערבי – במזרח, הנהר קסימיה, הלבנון והחרמון – בצפון, ונחל מצרים והמדבר בדרום.

גבולותיה ההיסטוריים של ארץ־ישראל מתאימים לרוב לגבולותיה הטבעיים, ביחוד בימי גדלותה.

נוהגים להבחין גם ב־גבול האבות – מנהר מצרים (מזרוע הנילוס המזרחית) עד נהר פרת (בראשית ט"ו, י"ח) שהוא, לפי באורי חכמינו, הבטחה לעתיד לבוא; ב־גבול עולי מצרים (בעבר הירדן, מדרום לצפון – ראובן, גד וחצי שבט מנשה; בארץ כנען, בדרום – שמעון, יהודה, בנימין ודן; במרכז הארץ – אפרים, חצי מנשה ויששכר; בצפון – זבולון, נפתלי ואשר – מדן ועד באר־שבע, שעליו חלו המצוות התלויות בארץ (שמטה, יובל, תרומות מעשרות); וב־גבול עולי בבל, שעל חוף הים השתרע רק עד סולם־צור (ראס־א־נקורה).

מפת ארץ־ישראל: החלוקה לשבטים

הגבול המדיני שבימינו הוא אינו היסטורי ואינו טבעי. הוא מתחיל בדרום־המערב ב־רפיח ולא בנחל מצרים, והשטח המשולש – רפיח – נחל מצרים – קדש־ברנע, נחשב על גבול ארץ מצרים. כמו כן נספחו חלקם הצפוני של הגליל (מראס־א־נקורה) ושל עבר הירדן המזרחי (מנהר ירמוק) לסוריה, בעוד שבשטח שמדרום לנהר ירמוק נוסדה (1921) נסיכות ערבית בשם עבר הירדן (טרנסיורדן) תחת שלטונה העליון של בריטניה, כפי שנראה עוד.

מפת ארץ־ישראל בימי דוד ושלמה

שטחה של ארץ־ישראל משני עברי הירדן, בגבולות המנדט הבריטי, נערך ב־117,009 ק"מ מרובעים. מזה עבר הירדן מזרחה כ־90,000 קמ"מ, ועבר הירדן מערבה (עם ים הכנרת ומחצית ים המלח) 27,009 קמ"מ. העמקים והמישורים תופסים בעבר הירדן המערבי 4,603 קמ"מ, איזורי ההרים ומדבר יהודה 9,139 קמ"מ, והנגב 12,577 קמ"מ.

בגבולותיה המנדטוריים משתרעת הארץ במעלות הרוחב הצפוני בין ´15 ˚33 ובין ˚31 ובמעלות האורך המזרחי בין ´15 ˚34 ובין ˚37, מגרינביץ.

שטחה של ארץ־ישראל בתחומיה הטבעיים הוא 56,000 קמ"מ, שטחה של א"י בגבולות עולי מצרים הוא 40,000 קמ"מ, ושטחו של הבית הלאומי, כפי שראינו, 27,009 קמ"מ, וגם את זה זוממים לצמצם עד מאד ומכל המובנים, כפי שנראה הלאה.

ארץ־ישראל ושכנותיה

מצבה וערכה של ארץ־ישראל בעולם, למרות שטחה הקטן, חשוב וגדול עד מאד, היות והיא ארץ־מקשרת בין אסיה ואפריקה וכן בין אירופה, והיא נמצאת בקרבת תעלת־סואץ, כדברי האגדה: “ארץ ישראל יושבת במרכז העולם”.

גם בזמן העתיק חברה א"י את ארצות התרבות הראשונות והאדירות ביותר – את מצרים ואת בבל; בה עברו בימי קדם הכובשים הגדולים מבבל למצרים וממצרים לבבל, והיא נמצאה בקרבת הפיניקים, עם המסחר הראשון בעולם, וכן גם משום זה עבר בארצנו סחר עמים ומרכולת גויים רבים. גם עתה חנים בשמיה האוירונים הבאים מאירופה בדרכם לבגדד, להודו לאוסטרליה וכו'.

אך רק היהודים גדלוה ורוממוה בעולם, בעוד שהעמים השונים אשר ישבו בארצנו בימי גלותנו הארוכה, הביאו עליה רק חורבן והרס. רק העם היהודי לא הסיח את דעתו מן הארץ אף לרגע, היא ארץ תקותו ועתידו, ובשובו אליה הופך אותה שוב לגן פורח.

אם כי סבלה גם הרבה א"י בשל מצבה הגיאוגרפי, בשכבה על אם־הדרך, בין צבאות ממלכות אדירות וכו', אולם גם קבלה ומסרה השפעות רבות וחותכות בחיי העמים העתיקים והחדשים, ביחוד בעניני דת ומוסר – “עריסת הדת והמוסר” והיא עתידה למלא עוד תפקיד חשוב בחיי העמים והאנושות.

 

פני הארץ והתהוות צורתה    🔗

ארץ־ישראל היא “ארץ הרים ובקעות”, כעין המשך שרשרת הרי הלבנון, ותכונותה הגיאוגרפית העיקרית היא השקע או הבקיע הארוך והעמוק של עמק הירדן, המחלק את הארץ לשתים – לעבר לירדן מערבה ולעבר לירדן מזרחה.

בקיע זה הוא חלק מבקיע גדול, שראשיתו על גבול סוריה ואנטוליה וקצהו הדרומי בימות שבאפריקה המזרחית, ושהוא תוצאה של רעידת אדמה ענקית בימי קדם, מלווה התפרצויות הרי־געש, שכסו עם לבה חלקים רבים, ביחוד בצפונה של הארץ, ומהלבה הקרושה הזו נתהוו אבני הבזלת, הנמצאות בגליל העליון והתחתון, בצפון עבר הירדן ועוד. לארכה של הארץ, מדרום לצפון, אפשר להבחין חמש רצועות עיקריות והן: רצועות החוף, השפלה, ההרים שממערב לירדן, עמק או שקע הירדן, והרמה שממזרח לירדן.

שפת הים והחוף. לקו החוף כעין צורת קשת, עם בליטות ופגימות מעטות. איים ראויים לישוב, אינם על יד חופני. רק פה ושם נמצאים כפים, סלעים, כגון ע"י יפו, ואיים זעירים (איי היונים) ע"י דאר (מדרום לעתלית). בין חיפה לעכו חודר הים לתוך היבשה ויוצר את מפרץ חיפה.

שפת הים או רצועת החוף המוצפת ע"י גלי־הים בגאותם, מכוסה לרוב חול, חצץ־ים, שבלולים ושברי שבלולים, הנערמים ע"י גלי־הים העולים ויורדים והשוחקים את האבנים זו בזו ובקרקע הים עד שהן מתפוררות ונעשות חול. חול רב נערם ביחוד על שפת ים שטוחה, ששם אין בכוחו של הגל היורד לגרור אחריו את החול, והרבה חול בא אלינו גם משפך הנילוס.

במקום שנחל נחל משתפך לים, נמצא גם חצץ־נחלים, שהוא ברובו כדורי או גלילי, מפני שהוא מתגלגל ועובר דרך ארוכה¹ עד הגיעו לים, בעוד שחצץ הים ברובו שטוח, כי אינו מתגלגל אלא נגרר ונשחק בכוח הגלים העולים והיורדים.

בחום השמש מתיבש החול ואז תשאהו הרוח המערבית אל היבשה פנימה ושם, בעקב כל מעצור קטן, כגון עץ, שיח, אבן גדולה ועוד, נערם לגבעה, לחולה בגובה של עשרים מטר ויותר. גבעות חול או חולות אלו משמשות כמה פעמים סכנה בשביל מטעים ובנינים בודדים, כי, בהשפעת הרוח, הן נודדות במשך הזמן ממקום למקום ולאט לאט מכסות אותם. כמו כן עוצרות החולות לפעמים את מי־הנחלים ואת מי־הגשמים בדרכם אל הים וגורמות להתהוות בצות, כגון בצות חדרה, בצות כברה (ע"י זכרון יעקב) ועוד, ומשום זה נלחמים בני האדם נגד תנודת החולות ביחוד ע"י נטיעת עצים, ע"י יעור. ככה יערה, למשל הקרן הקימת חלק מהחולות שע"י ראשון לציון, או חברת פיק"א חלק מאדמת קיסריה, או הממשלה מסביבות עזה ועכו ועוד, ובאופן כזה נהפכים לאט־לאט כמה אזורי חולות שוב לאדמת־תרבות.

חולה שנשארה זמן רב במקום אחד עלולה להתקשות, כי גרגיריה יתלכדו ע"י תמיסת הסיד שבחול ואז אפשר לבנות ולנטוע עליה. על חולות נוקשות כאלו נבנתה, למשל, רחובות או תל־אביב בחלקה הגדול. מרובות החולות בארצנו ביחוד בנגב ובשפלה והן הולכות ופוחתות ככל אשר נרחיק לצפון ולמזרח. נוח מורד החולה הפונה אל הים ותלול בצדו הפונה אל היבשה.

שפלת־החוף משתרעת מן הים ועד רגלי ההרים ונודעו בה ביחוד החלקים הבאים:

שפלת־הנגב, המכילה גם את שפלת באר־שבע, משתרעת מנחל מצרים (ודי אל־עריש) עד נחל עזה, ברוחב של 40 ק"מ בערך. היא מכוסה ברובה חול־המדבר, שהביאו הרוחות מהרי וגבעות המדבר ויצרו כאן את “גבעות טאירה” בין רפיח ועזה (גבהן עד 140 מ'), המקבילות אל הים ועוצרות, במדה ידועה, את חול־הים מהתפשט.

בשקערורית הרחבה והשטוחה שבין חולות הים ובין חולות המדבר עוברת מסלת הברזל למצרים, וכן הדרך הקדמונית, דרך ארץ פלשתים, הנזכרת בתורה.

שפלת הנגב היא לרוב מדבר שומם ויבש מפני מעוט הגשמים, הצומח הוא דל ומעט וישוב קבוע נמצא רק בנקודות אחדות. בכל זאת נמצאים גם כיום שטחים פוריים, ביחוד בחלקו הצפוני של הנגב, כגון בחנות־יונה (חן יונס) וכן נמצאת בכמה מקומות מתחת לחול, שכבה עמוקה, פוריה של עפר תחוח, חום־אדום – ליס. הנחלים (אפיקים) בנגב נחלי אכזב הם, הנבלעים לרוב בחולות גם בגאותם ואל הים לא יגיעו. רק בנחל מצרים ונחל עזה נמצאים מים גם בקיץ, אולם רק באורך של קילומטרים אחדים לפני השפך. מכל ערי הנגב הקדמוניות רק באר־שבע היא עתה העיר היחידה, יתר ערי שמעון חרבות.

שפלת פלשת או השפלה סתם משתרעת מנחל עזה (מפני עמקו וגדותיו התלולות אפשר לעברו רק במקומות מסוימים) עד יפו ורמלה, או יותר נכון עד הנהר ירקון, ברוחב של 17–25 ק"מ. אין בה חולות מדבר, וחולות הים עם החול השטוח מגיעות ברחבן עד 7 ק"מ לכל היותר.

שפלת פלשת היא יותר עשירה במים מהנגב, כי במדה שאנו הולכים לצפון מתרבים הגשמים, משום זה רבים בה שדות־השלחין (שמשקים אותם), הכרמים והפרדסים, אבל גם פה יש הרבה נחלי־אכזב, אשר לא ישלחו את מימיהם כל ימות השנה, מלבד נחל אל־חסי, נחל סוכריר ונחל רובין (נחל שורק) בחלקם התחתון.

המישורים שבה, מכוסים לרוב אדמה אדומה פוריה – חמרה. על מישורים כאלה עמדו לפנים חמש ערי הפלשתים (עזה, אשדוד, אשקולון, גת, עקרון) הידועות לנו מהתנ"ך.

השרון נמשך מצפון תל־אביב – רמלה, או יותר נכון מהנהר ירקון ועד נחל התנינים (צפונה לבנימינה) באורך של 70 ק"מ וברוחב של 12–20 ק"מ.

גם השרון מכוסה גבים וגבעות, אבל לכל ארכו מפרידה שקערורית רחבה ושטוחה בין גבעות השפלה ובין ההר, בעוד שבשפלה אין רוח בין גבעות השפלה הנמוכות ובין גבעות ההר אולם אדמת השקערורית היא שחורה וכבדה ואינה טובה לפרדסים כאדמה האדומה שלמערבה, או אדמת החול – אדמה קלה.

בשרון אפשר להבחין לארכו שלש רצועות עיקריות – רצועת החולות, רצועת הפרדסים ורצועת התבואות ומטעי הבעל (מטעים הגדלים בלי השקאה), ביחוד זיתים.

השרון נודע לתהלה לפנים ביחוד בשל שפע היערות והצמחים (חבצלת־השרון) שבו. אולם הקרן הקימת לישראל והמתישבים היהודים מיבשים כיום את הבצות הרבות שבו, ששמשו קן ליתושים המפיצים קדחת ממארת, שדרשה קרבנות רבים ביחוד מבין מתישבי חדרה הראשונים, הם מבריאים שוב את האדמה ומחזירים לה את פוריותה שמלפנים; והשרון זרוע היום הרבה ישובים יהודיים פורחים, כגון פתח־תקוה, כפר־סבא, הרצליה, נתניה, חדרה, פרדס חנה, בנימינה ועוד.

הגדול שבין נחלי השרון הוא הירקון (26 ק"מ) והוא גם הגדול בכל נחלי עבר הירדן המערבי. במוצאו של הירקון, בראש־העין נמצאים מעינות כבירים, המספקים מים גם לירושלים. נודעו גם: נחל פליק, נחל אלכסנדר העובר בעמק חפר, נחל חדרה ונחל התנינים.

על חוף הכרמל, מנחל התנינים ועד חיפה, הולכת שפלה. וצרה מאד, אולם לעיני הנוסע מתגלה מחזה מרהיב עין – הים ממערב, הכרמל ממזרח והשפלה הצרה והירוקה באמצע.

את בצת כברה (ע"י זכרון יעקב), שנוצרה ע"י נחל דיפלה ואת בצות נחל התנינים יבשו היהודים, והכשירו את השטח להתישבות.

מפרצי דאר ועתלית הקטנים שמשו לפנים נמלים. הודות להתישבות היהודים התפתח נמל חיפה לאחד הנמלים הגדולים בים בתיכון.

שפלת עכו הדרומית מחיפה עד עכו, או עמק זבולון נגאל ברובו ע"י היהודים וביחוד ע"י הקרן הקימת, המיבשים את הבצות, הופכים את אדמתן לגנים ולפרדסים ומקימים עליה ישובים יהודיים עירוניים – קרית חיים, קרית מוצקין, קרית ביאליק, בתי חרושת ובתי מלאכה וגם ישובים יהודיים חקלאיים. נודעו כאן הנחל קישון והנחל שיחור – לבנת (נעמן), המוציאים את מימיהם אל הים.

בשפלה שמצפון לעכו אין חולות ואין בצות. היא מכוסה הרבה גנים ופרדסים נושאי פרי למכביר. נודעו כאן הנחלים מי געתון ונהר קרן, הנשפכים אל הים, ומעין כברתה, שמשם הזרימו מים בצנורות אל העיר עכו במאה ב־18.

שפלת צור שמצפון לשפלת עכו נמצאת אמנם בגבולות ארצנו הטבעיים, אך כעת שייכת היא לסוריה. הנהר קסימיה הזורם בה, הוא הגבול הטבעי של ארצנו בצפון. בין שפלת עכו ושפלת צור מתנשאת מעל לים רצועת הר תלולה העולה מדרגות מדרגות –סולם צור. העיר צור היתה בימי קדם בנויה על אי בים, אבל אלכסנדר מוקדון חבר אותה אל היבשה.

טבע ההרים בא"י המערבית. אזור ההר בא"י המערבית, אשר מהרי פארן בדרום ועד נהר קסימיה בצפון, משתרע באורך של 320 ק"מ בערך. המרחק בין השפלה ובין ככר הירדן הולך ופוחת מדרום לצפון. בנגב מגיע רחבו של ההר עד 90 ק"מ, ביהודה ובשומרון 50–60 ק"מ ובגליל העליון רק 35 ק"מ.

לאורכם של ההרים האלה אפשר להבחין שלש רצועות עיקריות: אשדות המערב, או מעלות (מדרגות) ההר מן השפלה עד חלקו העליון של ההר; החלק העליון של ההר או במת ההר; ואשדות המזרח, או המורדות מבמת ההר לעמק הירדן.

פרשת המים, או הקו המבדיל בין הנחלים היורדים לים התיכון ובין היורדים לעמק הירדן ולים המלח, עוברת על פני במת ההר ומחלקת אותו לשני חלקים בלתי שוים. החלק המזרחי הקטן, שולח את מימיו אל ים־המלח, והחלק המערבי אל הים התיכון.

הרמה המזרחית יורדת במדרגות זקופות אל הבקעה התיכונה, כי בנחלי המזרח נגרים מי הגשמים בשטף חזק ומגובה רב, והם מבתרים את ההרים וחותרים בהם גיאיות עמוקות ותלולות, כגון נחל פרת (ודי קלת); בעוד שרכסי ההרים במערב שופעים אל השפלה והשרון, וכאן צלעות ההרים והגבעות מעוגלות לרוב מהגשמים המרובים.

אזור ההר בעבר הירדן המערבי נפסק בצפון למלא־רחבו ע"י עמק יזרעאל ובקעת בית־שאן, המפרידים בין שומרון (הרי אפרים) ובין הגליל; בעוד שבדרום חוצצת שפלת באר־שבע בין הרי הנגב להרי יהודה. הגבול בין הרי יהודה להרי שומרון, או הרי אפרים עובר בהר בעל־חצור (1016 מ'), אשר במעלת הרוחב ˚32. באופן כזה אפשר להבחין את האזורים הבאים: הרי הנגב מדרום עד שפלת באר־שבע; הרי יהודה והרי אפרים (שומרון) משפלת באר־שבע עד עמק יזרעאל, והרי הגליל. בתור מעבר מההר אל השפלה משמש אזור גבעות.

אבני ההרים והגבעות אבני־משקע הן, שנוצרו על קרקע ים קדום, כפי שמעידים השבלולים והדגים המאובנים שבהן, אם כי לא קל להכירם.

האבן המצויה ביותר בכל ערי ארצנו (משני עברי הירדן) היא הגיר הקשה (לבן־אפור, לבן־כתום, לבן־אדום) והקרטון הלבן והרך. אבן־הבשנית (הבזלת) השחורה־אפורה מצויה ביחוד בבשן (מכאן שמה), בסביבת ים־כנרת, בגליל וכו' והיא לבה שנקרשה. בהר שעיר נמצאות בעיקר שכבות של גרעינית (גרניט), גניס ופורפיר.

מהמון שרידי היקבים, בורות המים, יסודות הבתים החרבים וכו' אפשר לראות, שלפנים היו הגבעות וההרים מכוסים יערות, כרמים וגנים, הם שמשו מקום מזרע ומטע, ואבותינו היו מתקינים מדרגות מדרגות בהרים, שלא ירד העפר מעליהם.

אולם בימי מלחמה ומהומה נגדעו העצים והשיחים, ועם גלות עמנו נוטשו ההרים ונהרסו המדרגות, רק מעטות נשארו לפליטה, ובהתמעט העפר התחוח ממעל, חרבו ודללו המעינות, כי העפר הגן על אוצרות² המים שלפנים השכבות.

בתוך שכבות הגיר והקרטון הרך יוצרים המים חללים, חורים ומכאן המערות הרבות בארצנו, ביחוד במדבר יהודה וששמשו בעיקר מקלט מפני אויב.

הרי יהודה הם הגליל הידוע והמקודש ביותר בארצנו. הגבול בדרום הוא שפלת באר שבע, ובצפון ההר בעל חצור (1016 מ'), שבמעלת הרוחב ˚32. בהרי יהודה אפשר להבחין שלשה חלקים – הרי חברון, הרי ירושלים והרי בית־אל או הרי רמאללה. הנמוכים שבהם הם הרי ירושלים. הנקודה הגבוהה ביותר בהרי יהודה היא ההר חלחול (1027 מ') שבהרי חברון.

לפנים היו הרי יהודה מעובדים והם כלכלו ישוב גדול, אולם אחרי שנהרסו המדרגות בשדות ובכרמים והעפר נגרף אל השפלה, נשארו הם כיום לרוב חשופים ומכוסים סלעים טרשים ואבנים, אבל במקצת מעובדים הם גם כיום. באשדות המערב יש גם כיום כמה גבעות ועמקים פורים, כגון עמק אילון המשמש מרכז חשוב לדרכים העולים מן השפלה לירושלים.

גבעות האשדות בנויות מחומר יותר קשה מאשר גבעות השפלה והמעבר מן האשדות לבמת ההר בולט יותר מאשר המעבר מגבעות השפלה לגבעות האשדות. ידוע ביחוד המעלה הקשה משער העמק, שהוא קצה הגבעות וראשית ההר, לכפר סריס על יד משאבת המים האחרונה שלפני ירושלים, וכן ידועה הירידה מהר הקסטל, עם הפתולים הרבים, לעמק מוצא.

מבמת ההר מתגלה שטח נרחב של הרים בעלי כפות שטוחות השוות כמעט זו לזו בגבהן ובין הר להר עמק עמוק, שנוצר, במרוצת הזמן, ע"י גשמי־עוז והמים הזורמים בקלוחים חזקים. פרשת המים עוברת ביהודה על גב ארוך ושם עוברת גם הדרך הראשית לאורך ההר. מן הגב הראשי מסתעפים טורי הרים צדדיים למזרח ולמערב, ורוב הישובים נמצאים במקומות אלה.

נחל איתן אין בהרי יהודה. ידועים ביחוד נחל שורק, נחל קדרון ונחל פרת. עד לפני שנים מעטות היו מעלים מים בצנורות מנחל פרת לירושלים. ממעין־ערוב מעלים את המים לברכות שלמה ומהן היו זורמים לירושלים.

בדרך לחברון נודעו ביחוד חרבות בית־צור, המבצר היהודי הידוע ממלחמות החשמונאים; בקרבת נחל שורק נמצאים המקומות תמנה, צרעה ואשתאול הידועים ממלחמותיו של שמשון הגבור; ודרומה להרטוב נמצא עמק־האלה – מקום המערכה בין דוד וגלית.

באשדות המזרח האבן על פי רוב לבנה ורכה ובגלל מעוט הגשמים דל כאן הצומח מאד. פה משתרע מדבר יהודה, העשיר במיוחד במערות, כי אבן הגיר הרכה שבהרים נמסה בנקל במים. אחת המערות הגדולות היא מערת חריטון אשר במדבר תקוע שבמדבר יהודה.

במדבר יהודה התהלכו דוד ואנשיו בברחם מפני שאול; פה התגוררו והתבודדו לעבודת הבורא האיסיים – נזירים שקמו בישראל בימי בית שני ושחיו חיים משותפים וחיי קדושה, וכמעשיהם עשו אחרי כך הנזירים הנוצרים במאות הראשונות אחרי החורבן; ועל אחת הגבעות הזקופות (הצוק), שבמדבר יהודה, היו מביאים בני ירושלים, בימי קדם, מדי שנה בשנה, ביום הכפורים את השעיר (שנשא עליו את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם) המשתלח לעזאזל והיו דוחפים אותו לאחוריו מראש הצוק והיה מתגלגל ויורד ולא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים…

הרי אפרים או הרי שומרון נמוכים מהרי יהודה ואינם חשופים ואינם מכוסים טרשים כה מרובים. הם משתרעים מהר בעל חצור בדרום עד עמק יזרעאל בצפון. יש בהם הרבה עמקים פוריים, רחבים ומכוסים כרי־תבואה, כרמים וגנים, וכן מעינות עשירים במים, אולם גם כאן אינם מתחברים לנחל איתן. נודע ביחוד הנחל פרעה, היורד מצפון לשכם לעמק הירדן.

הדרך הראשית בהרי אפרים עוברת לרוב בעמקים, כי גם במת ההר מבותרת כאן, ומשום זה יכולים גם הגשמים הבאים מהים לחדור גם אל אשדות המזרח, ולכן אין כאן שטחי מדבר כה גדולים כביהודה.

בין הרי אפרים נודעו ביחוד: הר גריזים (881 מ') והר עיבל (940 מ'), שניהם ע"י העיר שכם, כמו כן הר סרטבה (379 מ') בככר הירדן והנראה מרחוק ושעל ראשו היו משיאין משואות בימי הבית השני, כדי לבשר את קדוש החודש. בצפון חודרות שלוחות ההרים עמוק לתוך בקעת הירדן, גם הכרמל והגלבוע שלוחות הרי אפרים הם, הראשון צפונית־מערבית והשני צפונית־מזרחית.

הר הכרמל (550 מ') עשיר בחורשות עצים ושיחים רעננים, שרבים מהם נוטעו, בתקופה האחרונה, ביחוד ע"י היהודים; כמו כן מצטיין הכרמל במערותיו, ששמשו מקום מפלט לנביאים ולנזירים מתבודדים.

בצפון מגיע הכרמל כמעט עד שפת הים, וכאן בנוי עליו מנזר קתולי, וכן מגדלור, המפיץ אור לספנים בים. ההר מוחרקה הוא הר אליהו, לפי מסורת התושבים.

חיפה החדשה בנויה על מורדות הכרמל, בעוד שהמושבה זכרון יעקב בנויה על חותם הכרמל, (חשם, בערבית).

הר הגלבוע (518 מ') חשוף ושומם בשל מבנה שכבותיו ומפני שהכרמל עוצר את הגשמים מהגיע אליו, וכן מתאימה לו קללת דוד: הרי בגלבוע, אל טל ואל מטר עליכם ושדה תרומות. פה מתו מות גבורים המלך שאול ובניו במלחמתם עם הפלשתים.

העמקים החשובים ביותר בהרי אפרים הם: עמק שכם, עמק פרעה, עמק מכמתת ועמק דותן, הידוע לנו מקורות יוסף ואחיו. העיר שכם משמשת מרכז דרכים כירושלים ביהודה.

עמק יזרעאל (על שם העיר יזרעאל שמלפנים) או העמק סתם, משתרע בצורת משולש שבסיסו לרגל הכרמל וראשו בהר תבור (562 מ'). במזרח מתחבר העמק עם עמק בית שאן ובמערב עם עמק זבולון, ועמק יזרעאל הוא מקום־חבור נוח בין הרמה המזרחית ובין שפלת החוף. משום זה עברו דרכו ארחות־סוחרים וחילות־צבא מבבל למצרים וממצרים לבבל והוא שדה־הקרב המפורסם בכל המזרח הקרוב. בו עוברים גם צנורות הנפט מעירק לחיפה ומסלת הברזל מחיפה לדמשק ולחג’אז.

מהרי נצרת והכרמל חודרים גבים לא גבוהים לתוך העמק שעצרו לפנים את מי הגשמים וגרמו להתהוות בצות נרחבות, ששמשו קן ליתושים מחוללי קדחת. כיום יובשו רוב הבצות, ביחוד ע"י הקרן הקימת לישראל, שגאלה את רובו של העמק והפכה אותו שוב לאדמה פוריה ומכוסה ישובים יהודים בריאים, הנותנים לעמק שוב מראה מרהיב עין, ביחוד למסתכל על העמק באביב מקצה הרי נצרת.

עמק יזרעאל לפני גאולתו ע"י הקהק"ל

אדמת העמק היא תחוחה ופוריה, ביחוד בחלקות שנתערבה בהן אדמת לבה. הנחלים העקריים בעמק הם נחל חרוד ונחל קישון. הדרכים העיקריות בעמק עוברות לרגלי הכרמל (לעין־גנים – שכם – ירושלים) ולרגלי הרי נצרת (לעפולה ולטבריה), בעוד שמסלת הברזל עוברת באמצע העמק לבית שאן ולכפר צמח.

הרי הגליל משתרעים מעמק יזרעאל ועד הגבול הצפוני של הארץ. הם עושים רושם הררי יותר משאר חלקי ההר בארץ, כי במת ההר, השדרה המרכזית, מרוסקת ומבותרת לטורים קטנים המתנשאים מעל לסביבתם. הדרך הראשית נוטה לעמקים ויורדת לשפלה או לעמק הירדן. את הגליל נוהגים לחלק לשנים – לתחתון ולעליון.

הגליל התחתון משתרע צפונה לעמק יזרעאל (גם הוא נכלל בתוכו כשם שהשרון נכלל בשומרון) עד הקו העובר בין עכו ובין שפך הירדן לים כנרת דרך עמק בית הכרם.

מבין הרי הגליל התחתון נודעו ביחוד: הר תבור (562 מ') הבודד והמתנוסס מעל לכל הסביבה. על ראשו עמדה לפנים עיר יהודית, כעת נמצאים שם נזירים נוצרים; הרי נצרת (575 מ'), שבצלעותיהם מתפתלת הדרך לנצרת (400 מ') הידועה ביחוד בעולם הנוצרי. פסגת הר חזור היא הנקודה הגבוהה ביותר (598 מ') בהרי הגליל התחתון.

מבין הבקעות נודעו ביחוד: בקעת בית רמון, בקעת בית נטופה הפוריה מאד ושמצפון לה עמד המבצר יודפת, שבה הגנו אבותינו על הגליל בפני צבאות אספסינוס, ובקעת בית הכרם, שבה עוברת הדרך מעכו לצפת.

באשדות המזרח אין כאן זכר לאופי המדברי כבהרי יהודה ואפרים, כי הן בנויות שכבות בזלט³ פוריות והודות לבקעות הרחבות פתוחות לרוחות הים ולגשם הבא בכנפיהן.

דרומית ליודפת נמצאה העיר צפורי, שהיתה מושב רבי יהודה הנשיא והסנהדרין, ומערבה העיר שפרעם, ששמשה אכסניה לסנהדרין אחרי בטול גזרות השמד של אדרינוס קיסר.

הגליל העליון משתרע צפונה לגליל התחתון, עד הגבול הסורי, ומעטות כאן דרכי־תחבורה מתוקנות, כי ההר מבותר על ידי עמקים מתפתלים ובקעות קטנות. ידועה ביחוד הדרך המתפתלת מראש פינה לצפת.

ההרים הידועים הם: הר עצמון (ג’רמק, 1208 מ'), ההר העליון בגליל ובארץ ישראל המערבית בכלל, בו עוברת פרשת המים הראשית; הר חידר (1047 מ'), הר כנען (840 מ'), הר צפת (838 מ') והר גמלא (800 מ').

הגליל העליון מבורך בגשמים מרובים, במעינות מים רבים בנחלי מים הזורמים כל ימות השנה, כגון נחל קרן היורד אל ים התיכון, נחל הנדג' היורד אל ימת החולה ונחל עמוד היורד אל ים כנרת.

נוף הררי בגליל העליון

הרי הגליל העליון המבותרים משמשים כעין מבצר טבעי. אנשי הגליל הצטינו באומץ לבם וגבורתם, והיהדות המשיכה כאת את קיומה עד המאה ה־14 ובמדת מה (בכפר פקיעין) גם עד ימינו, כפי שנראה הלאה, על אף הרדיפות והנגישות מצד הנוצרים והמוסלימים שבאו אחריהם. על זה מעידים גם שרידי בתי הכנסת העתיקים, כגון במירון, בכפר נחום ובכפר ברעם. כאן היתה גם עיר המקלט הידועה לפנים – קדש־נפתלי.

על חוף הים נמצאת תחנת הגבול הידועה בין ארץ־ישראל וסוריה – ראס־א־נקורה.

הרי הנגב משתרעים מדרום־מערב לצפון־מזרח בשלש מדרגות. הם יורדים זקופים לעמק הערבה ושופעים לצד מדבר פארן ומדבר צין. בין מדרגה למדרגה יש נחלי אכזב. הגבוה שבהרי הנגב הוא הר לוסן (1205 מ') אשר בהרי פארן. במת ההר מרוסקת ופרשת המים עולה ויורדת חליפות.

בעמקים שבאשדות המערביות יש גם חלקות פוריות וכאן נוסדו ישובים בימי קדם, שחרבותיהם נמצאים עד היום, כגון רחובות של יצחק אבינו, חלוצה היא ברד, קוסימה, צפת, היא חרמה ועוד, בעוד שהאשדות המזרחיות מדבר שמם הן.

מבין המעינות נודע ביחוד המעין עין־קדש (יתכן שזה קדש־ברנע), ומבין הנחלים נודעו ביחוד: הנחל פיקרה היורד לים המלח, והנחל הלבן היורד למערב ונשפך לנחל מצרים.

שקע הירדן או בקיע הירדן שקוע ונמוך ברובו משטח פני ים התיכון. הוא המשכו של הבקיע הסורי ומחלק את ארץ־ישראל לארכה (420 ק"מ) לשני חלקים – למערבי ולמזרחי. המשך השקע הוא עמק הערבה, מפרץ אילת וים־סוף.

הירדן הוא הנהר הגדול ביותר (252 ק"מ) בא"י. ראשיתו של הירדן הוא לרגלי ההר חרמון (2814 מ'), שכפתו מכוסה שלג ברוב השנה. שלשה נהרות יוצאים מרגלי החרמון – נהר חצבני, נהר דן ונהר בניס, המתחברים בצפון בקעת החולה לנהר אחד ויוצרים את הירדן.

אחרי קילומטרים אחדים מתפלג הירדן לזרועות ויוצר בצות ואגמי מים, שטח הבצות נקרא חולתה. בגלל הבצות דל ומועט הישוב כאן, רק כמה מאות משפחות נודדות, העוסקות בקליעת מחצלות מסוף ואגמון ובגדול המריא.

חברה יהודית, שקבלה בשנת 1935 פה שטח זכיון, מטפלת ביבוש הבצות המרובות המשמשות קן למחלות ולמלריה ולכשתושלם עבודת היבוש, יוכל השטח העזוב הזה לכלכל ברוח ובכבוד אלפי נפשות מישראל.

ימת חולה (מי מרום) – שטחה (כ־14 קמ"מ) מתחלף לפי עתות השנה ולפי מדת הגשמים. ארכה הממוצע כ־6 ק"מ ורחבה כ־5 ק"מ, עמקה כ־5 מ', ודגים רבים ושונים נמצאים בה. מימת חולה שוטף הירדן לרוב בגיא צרה ותלולה ובמהירות גדולה לתוך ים כנרת.

ים כנרת נמצא דרומה, במרחק של 16 ק"מ מימת חולה; ארכו 22 ק"מ, רחבו 11 ק"מ, עמקו 48 מ' ושטחו 165 קמ"מ. פני מימיו נמוכים מפני ים התיכון ב־209 מ'. מימיו זכים וצלולים.

רבה הדגה בים כנרת ובירדן והדיוג העברי מתקדם בהם יותר ויותר.

ע"י ים כנרת נמצאת העיר טבריה המפורסמה ביחוד בשל מעינותיה החמים (˚62) והמרפאים (חמי טבריה), המכילים בתוכם גפרית, מלח וחמרים מוצקים אחרים, ובהם יתרפאו חולים במחלת השגרון, במחלות העצבים ובמחלות עור שונות.

בשל פוריותן נודעו ביחוד הבקעות גינוסר ו־בטיחה. חום גדול שורר בכל סביבת ים כנרת והפירות מקדימים להבשיל.

ככר הירדן והירדן. על יד הישוב העברי דגניה יוצא הירדן מים כנרת ומתפתל בדרכו בין שכבות המרגל (חרסית, גפס ועוד) הרכות באורך של יותר מ־200 ק"מ עד הגיעו אל ים המלח, אם כי המרחק בינו ובין ים כנרת הוא רק 105 ק"מ. בגלל נפתוליו המרובים אין הירדן נוח לשיט.

שכבות המרגל הן טין (תערובת סיד וחומר) הימה הקדומה שהכילה בתוכה לפנים גם את ים המלח וגם את ים כנרת.

עד המקום שהירדן מגיע אליו בעברו על גדותיו, גדל יער סבוך של צפצפות, אשלים וצמחים מטפסים, והנקרא בשם גאון הירדן.

בנהרים הוקם ע"י המהנדס פנחס רוטנברג ז"ל מכון חשמל גדול, המספק חשמל לכל הארץ, מלבד ירושלים, בעזרת זרמי המים של שני הנהרות – הירדן והירמוק (מכאן השם נהרים) ע"י זה, שחפרו תעלה וקצרו בקלומטרים אחדים את מהלכו של הירדן במקום שפך הירמוק ומתוך אפיקם החדש נופלים שני הנהרות המחוברים מגובה של 27 מ' דרך צנורות גדולים לתוך הטורבינות ומכאן אל האפיק הישן ומניעים את מכונות החשמל. עובדי המכון יסדו מושב בקרבת המקום וקראו לו בשם תל־אור.

ככר הירדן הולכת ומתרחבת אצל שפלת בית שאן המבורכת אולם את רחבה הגדול ביותר משיגה בסביבת יריחו, העשירה במטעים ובצמחים. החלק אשר ממזרח לירדן נקרא כאן ערבות מואב ואשר ממערב – ערבות יריחו.

בככר הירדן שורר חום ויובש ברוב ימות השנה, הגשמים מעטים והצמחיה דלה, אבל גדלים פה גם צמחים שמוצאם מסודן שבאפריקה.

בסביבות הירדן התחתון אפשר לראות שכבות מרגל מוזרות בצורתן ובתבניתן, הדומות לפירמידות, לחרבות ארמון וכו', שהרוחות והגשמים פסלון מן המרגל הרך והמשתנות ומתחלפות משנה־לשנה.

אחרי הירמוק היבוק הוא היובל הגדול ביותר (בא מן הגלעד) המשתפך אל הירדן ואפיקו כאן כבר 358 מ' מתחת לפני ים התיכון. מבין הגשרים שעל הירדן נודעו ביחוד: גשר משמר הירדן, גשר דגניה, גשר נחלים. גשר דמיה וגשר אלנבי.

ים המלח הוא השקע העמוק ביותר על פני כדור הארץ – 392 מ' למטה מפני ים התיכון. ארכו של הים הוא כ־76 ק"מ, רחבו הגדול ביותר כ־15 ק"מ, עמקו כ־400 מ' ושטחו כ־1,050 קמ"מ. החוף הוא שומם לרוב, מכוסה חצץ וחול ללא שיח ועץ, ובחלקו הצפוני של הים, בשטח רחב כ־15 ק"מ, האדמה היא מלחה, מכוסה בכמה מקומות שכבה דקה של מלח וגפס, וכן צרורות גפרית לפעמים – שרידי מעינות חמים לפנים. החוף המזרחי תלול וגבוה מהמערבי.

ים המלח מכיל בשכבות העליונות כ־26% (פי ששה כבמימי האוקינוס) ובשכבות העמוקות עד 33% חמרים מוצקים, מלחים שונים, המובאים ע"י הנהרות הנשפכים אל הים, והם מצטברים כאן באחוז רב בגלל ההתאידות הגדולה של מי הים.

זה יותר מעשר שנים, שחברת האשלג הא"י (חברה יהודית־אנגלית בראשות א. נובומיסקי, יוזם המפעל) מוציאה מים המלח אשלג, החשוב לצרכי החקלאות וכו', כמו כן חמרים חימיים אחרים, כגון ברום, כלור, מגנזיום ועוד, ומשנת 1933 יסדה גם סניף בדרומו של ים המלח למפעלה הנ"ל. גם כמות רבה של חמר (אספלט) נמצא בים המלח, ביחוד בחלקו הדרומי.

בשל החמרים המוצקים כבדים המים בים המלח מאשר בים התיכון ואין האדם שוקע בכל גופו בתוך מי ים המלח, אולם בעת סערה או רחוק מהחוף יטבע וימות, כי לא יוכל להחזיק את ראשו זמן רב מעל למים, המחלישים מאד את כוחו של המתרחץ בהם זמן רב, אם כי בכלל כוח־מרפא להם, כמו גם למעינות החמים הרבים שמסביבו, כגון חמם א־זרקא או בערה, לשע ועוד.

בשפתו המזרחית של ים המלח נמצא חצי־האי – הלשון (אל־ליסן), הבנויה שכבות חרסית לבנות ורכות, שמהן יוצרים כאן הגלים הכבדים והמכים בהן בלי הרף, דמויות מדמויות שונות, כגון מגדלים, עמודים גבוהים, פטריות ענקיות וכדומה. הדמויות האלו נהרסות, וחדשות צצות מפעם לפעם. הלשון מחלקת את ים המלח לחלק צפוני ולחלק דרומי. בחלקו הדרומי העומק הוא לרוב רק מטרים אחדים.

את רוב מימיו מקבל ים המלח מהירדן. מלבדו חשוב ביחוד הנחל ארנון, היוצא אל הים מתוך גיא גבוהה, צרה ותלולה, בנויה משכבות אבן־חול אדומה. בשל החום הגדול מתאדים המים המרובים הנכנסים לים המלח יום־יום.

מפני רבוי המלח בים המלח אין בו דגים ובעלי חיים בכלל, ומשום זה קוראים לו גם ים המות. אולם בסביבותיו מפאת האקלים החם, גדלים גם צמחים טרופיים.

בהר סדום, דרומית־מערבית לים המלח, נמצא גם מלח גביש בכמות גדולה. חברה ערבית חוצבת את המלח ומוציאה אותו לשוק למכירה. משערים שכאן עמדו לפנים הערים סדום ועמורה והן שקעו בים.

בהר מצדה (מסדה), בחופו המערבי של ים המלח, נמצאים עד היום שרידי המבצר, שבו התבצרו שרידי הקנאים אחרי חורבן בית שני, והחזיקו מעמד בגבורה במשך שלש שנים נגד צבאות הרומאים, שהקיפו את המבצר והרעיבו את הנצורים בו.

עמק הערבה משתרע דרומה מים המלח עד ים־סוף, באורך של 160 ק"מ. בחלק הצפוני נמוכה הקרקע מפני הים־סוף, ויש כאן כמה אגמי מלח ובצות, ועל יד נחלים ומעינות יש פה גם מקומות פורים להפליא, אולם בשל היתושים והקדחת קשה הישוב פה. החלק הדרומי דומה יותר להרי הנגב מאשר לככר הירדן.

עמק הערבה שומם ודל מאד ובלי ישוב קבוע, רק לפעמים עוברים בו שבטים נודדים ממקום למקום. לפנים היו גם כאן ישובים, כגון צוער עיר התמרים בצפון, וכן לרגלי הר שעיר, ובהם כורי התוך לנחושת וברזל.

ארץ־ישראל המזרחית או עבר הירדן מזרחה, או סתם עבר הירדן, משתרעת מזרחה לשקע הירדן עד למדבר הסורי־ערבי, ומרגלי החרמון בצפון עד עקבה בדרום, באורך של 400 ק"מ בערך. היא ברובה רמות נרחבות השופעות מזרחה למישור המדבר ויורדות זקופות אל בקעת הירדן.

בעבר הירדן מרובים הגשמים בעקב רוחות הים העליונות, שטרם הספיקו להשאיר את רטיבותן בצד המערבי, וכן בעקב רוחות הים שהתחממו בשקע וספגו רטיבות והמתקררות כאן בעלותן ומריקות את מימיהן.

משום זה וגם בשל מבנה שכבות האדמה כאן, כגון אדמת לבה שנקרשה, שכבות אבני חול קשות וכו', שאינן סופגות את המים כשכבות הגיר, האדמה רטובה פה יותר ויש בה נחלי איתן ומעינות לרוב.

את עבר הירדן אפשר לחלק לארבעה גלילות – הבשן, הגלעד, מואב, והר שעיר או אדום.

חבל הבשן משתרע צפונה לנהר ירמוק והוא חלקו הגדול והחשוב ביותר של עבר הירדן. בו מתפשט הישוב הרחק למזרח, בעוד שבגלעד, מואב ועוד מצומצם ברצועה צרה בערך.

הבשן מכוסה גבעות געש ואדמת לבה שנקרשה והיתה לאבנים שחורות בשניות. העפר המתהוה מלבה קרושה הוא חום כהה, בעוד שאדמת הגיר בהירה. אדמת לבה זו היא פוריה מאד ומשום זה היה מפורסם בימי קדם ביחוד מישור הבשן כאוצר החטה של ארץ ישראל והארצות השכנות, וכן מפורסמים היו אלוני הבשן, פרות הבשן, ועוד.

חלקו המערבי של הבשן, מנחל רוקד, נקרא בשם גולן, המבורך בהרי מרעה בצפון ובשדות חטה בדרום. בעצי היערות השתמשו לפנים הצידונים לבנין אניותיהם. גם עכשיו יש עוד שרידי יער במקומות שונים.

ממזרח למישור הבשן מתרוממים הרי חורן או הר הדרוזים, על שם כת הדרוזים שהשתלטה על ההר משנת 1860 ואילך. הדרוזים הם, כנראה, שבט פרסי־ערבי בן 100,000נפש בערך, כיום בעיקר בהרי חורן (כ־60,000), מיעוטו בלבנון ובא"י; בימי האמיר פחד א־דין, במאה ב־17, שלטו על חלק גדול של סוריה וא"י. לדרוזים אין בתי תפלה וטקסיהם הדתיים נסתרים מעיני זר. דתם היא תערובת של האיסלם, הנצרות, הדת הפרסית העתיקה ושל פרינציפים פילוסופיים.

גם הרי חורן נוצרו מזרמי לבה כבירים ומפני גבהם קולטים הם גשמים מרובים בחורף, וכן מרובים כאן המעינות והנחלים. הנקודה הגבוהה ביותר בהרי חורן היא תל אל ג’ינה (1800 מ').

צפונית־מערבית מהרי חורן נמצא ים של טרשים, של לבה קרושה בשטח של 700 קמ"מ בערך, ללא נחל ועמק וללא דרך, זרוע סדקים עמוקים, המשמשים מקום מגן ומחסה לשודדים ולמתקוממים, והידוע בשם טרכונה או ליג’ה (מפלט בערבית).

מרובים בבשן מפלי המים, ביחוד במקומות שהנחל עובר מאדמת לבה לאדמת גיר. נחלי הבשן מובילים את מימיהם אל תוך הנהר ירמוק, שהוא הגדול (40 ק"מ) בנחלי עבר הירדן.

הגלעד משתרע מהירמוק עד הר נבו בהרי העברים, בצפונו של ים המלח. חלקו הצפוני מכוסה לרוב לבה, בעוד שבחלקו הדרומי מתחת לאבני הגיר נמצאת לרוב אבן חול, שאינה סופגת מים, ומשום זה מרובים בגלעד המעינות והנחלים; האדמה מצמיחה דשא רב, רענן וירוק, וביחוד בהרי עג’לון גדלים עד היום יערות אלונים טבעיים, כמו כן מפורסמים כרמי הגפן וגני הפרי שבקרבת העיר סלט.

בחלקו הדרומי־מזרחי היתה לפנים ארץ בני־עמון ובה נמצאת העיר רבת־עמון, בירת עבר הירדן.

ההרים הגבוהים ביותר בגלעד הם: אום א־דרג' (1300 מ') בצפון ו־הר הושע (970 מ') בדרום. מבין הנחלים חשוב ביחוד הנחל יבוק הנופל אל הירדן.

בגלעד נמצא ההמשך של מסלת הברזל ודרך עולי־הרגל העוברות דרך הבשן למכה ומדינה, לערי הקודש של המוסלימים.

ארץ־מואב משתרעת דרומה מהגלעד, ממזרח לים המלח, עד נחל זרד, והיא לרוב ארץ מישורים רמים. היא דלה בעצים, אבל האדמה טובה לתבואות ולמרעה, ביחוד בחלקה המערבי, בעוד שהחלק המזרחי מקבל רק גשמים מעטים.

ממול ליריחו משתרעת ערבה רחבה – ערבות מואב שבתורה. מפני הגיאות הארוכות הרבות שבמערב התרחקה הדרך הראשית למזרח. עורק המים שלה הוא נחל ארנון, שהיה לפנים הגבול בין בני־ישראל ובין מואב והנופל אל ים המלח. מבין ההרים נודעו כאן ביחוד הר סיחון (1058 מ') ו־הרי העברים עם הר נבו (795 מ') בתוכם, שממנו השקיף משה, לפני מותו על ארץ־ישראל.

הר שעיר (ארץ אדום) משתרע דרומה לארץ מואב עד מפרץ אילת (עקבה). זאת היא ארץ הררית, אדמתה לרוב אבן חול אדומה ומכאן השם אדום. מרובים בה המעינות, האילנות ושדות התבואה מאשר במואב, ביחוד בחלקה הצפוני, בעוד שבחלק הדרומי רבה השממה.

מבין הריה נודע ביחוד הור־ההר (1396 מ'), שעליו מת אהרן הכהן, ומפליאות עוד כיום חרבות הכרך הקדום סלע באדום (פטרה). בנחל פונון היו חוצבים נחושת לפנים.

 

האקלים    🔗

האקלים או אור וחום השמש, לחץ האויר, כוח הרוחות, תכיפותן וכוונן, רטיבות האויר ומשקעיו, – כל אלה תלויים בהרבה ברוחב הגיאוגרפי, בגובה אשר על פני הים, במרחק מהים, מהמדבר, בכוון האשדות ביחס לרוחות הים, כלומר אם הרוחות עולות באשדות או יורדות וכדומה.

שתי צורות של אקלים נפגשות בארצנו – אקלים ים־תיכוני הדומה לגלילות החוף של יון, איטליה וספרד ולפיו מתחלקת השנה לימות החמה או קיץ, ולימות הגשמים או חורף, ואקלים מדברי הדומה לערבות סוריה, ערב וחצי האי סיני, וששם גדול יותר ההבדל בין חום היום והלילה, בין חום הקיץ והחורף, לחות האויר היחסית היא נמוכה, הגשמים מעטים וכו'. האקלים שבארצנו הוא לכן מעבר בין אקלים ים התיכון ובין אקלים המדבר והוא בכלל אקלים טוב ובריא, וגם אנשי אירופה מתאקלימים בו במשך זמן קצר.

לפי זה מתחלקת השנה בארצנו בדרך כלל לשני חלקים – הקיץ או ימות החמה (ניסן–תשרי, אפריל–אוקטובר) או תקופת החום הקציר והיובש, והחורף או ימות הגשמים (חשון–אדר, נובמבר–מארס) או תקופת הזריעה, הגשמים והקור (החורף הארצישראלי). רוחות הים מצננות את האויר בקיץ ומביאות גשמים בחורף, ומהמדבר נושבות רוחות יבשות־קרות בחורף וחמות מאד בראשית ימות החמה ובסופם. מתכונות האקלים של ארצנו הוא היובש הארוך.

ככל אשר נרחיק ממערב למזרח ומצפון לדרום, תורגש יותר השפעת המדבר – יגדל ההבדל בחום בין יום ללילה ובין קיץ לחורף, ותפחת בהרבה כמות הגשמים אם כי, כפי שנראה, יש עוד גורמים אחרים לחלופי האקלים⁴ בשטח ארצנו הקטן.

האור. נודע אורם הנהדר של השמש, הירח והכוכבים שבארצנו. אוירה של ארצנו הוא יבש ברוב ימות־השנה ושקוף מאד, עד כי גם גופים רחוקים יתגלו בכל בהירותם ונראים כקרובים בעיני מסתכלים בלתי מנוסים.

החום בארצנו הוא שונה לפי הגובה, כי האויר הקלוש בהר וברמה מתחמם פחות מהאויר הצפוף בשקע ובשפלה, וכן הוא שונה לפי מצב האזורים ביחסם לרוחות הים. כמו כן ממזג הים את האויר – מצנן בקיץ ומחמם בחורף, לכן קטנים ההבדלים בחום בין היום ללילה ובין הקיץ לחורף בשפלת החוף והם הולכים וגדלים עם המרחק מהים, ששם מתקרב האקלים יותר לצורה המדברית – היום והקיץ חם יותר והלילה והחורף קר יותר. ככה רב הוא ההבדל, למשל, בירושלים מאשר בתל־אביב וברמת עמון מאשר בירושלים.

הדבר המציין ביותר את אקלימה של א"י, היא התמורה הפתאומית של הטמפרטורה (מדת־החום) בתקופות השנה וגם בעונות היום, ביחוד בראשית הקיץ והחורף. גדול ההבדל במדת־החום ביום ובלילה ביחוד במקום של טרשים ורחוק מהים, וחום קיצוני מצוי יותר בפנים הארץ מאשר על שפת הים.

החום השנתי הממוצע (של 40–50 שנה) בירושלים – ˚17,7 (מעלות צלזיוס בצל), בתל־אביב – ˚20,2, בחיפה – ˚21,4, בצפת – ˚18,2 בטבריה – ˚23, ביריחו – ˚23,3, בעזה – ˚19,8, בבאר שבע ˚20,4, בחברון – ˚17, בדרום ים המלח – ˚25,5. חדשי תמוז–אלול (יולי–אוגוסט) הם החמים בחדשי השנה ואז החום הממוצע בירושלים – ˚24, בתל־אביב ˚26,5, בחיפה – ˚27, בטבריה – ˚31, וביריחו ˚31,5; בעוד שחדשי טבת–אדר (ינואר–פברואר) הם הקרים שבחדשי החורף ואז החום הממוצע בירושלים – ˚8,5, בתל־אביב – ˚13, ביריחו ˚14,5.

רק בהר יורד בחום למטה ממעלת הקפאון (˚0) בחורף, אבל לכל היותר עד 7 מעלות קור, אולם לרוב נמשך הקפאון רק בשעות הלילה והבוקר המוקדם ועם זריחת השמש עולה החום למעלה מאפס. בשפלה יקרה הקפאון לעתים רחוקות, ואז הוא גורם נזק למטעים. ביריחו יגיע החום לפעמים עד 48 מעלות בצל, שהן 11 מעלות יתרות על מדת חומו של האדם, אולם מעלת החום הגבוהה ביותר היא בעמק הערבה, דרומה לים המלח.

חדשי החורף נעימים ביחוד ביריחו ועל חוף ים המלח, בשל האויר החם והיבש ושאפשר להתרחץ גם בים המלח בצהרים, וחדשי הקיץ נעימים ביחוד בגליל העליון ובסביבות ירושלים.

לחץ האויר והרוחות. לחץ האויר או כובד שכבות האויר מתאים לכובד, משקל, הכספית בברומטר (על אותו השטח כגודל שטח הכספית). על פני הים עומדת הכספית בברומטר (מכשיר למדידת לחץ האויר) בקו של 760 מ"מ. בגדול לחץ האויר, כגון ביריחו, ששם שכבת האויר היא יותר גבוהה, יעלה הברומטר, ובקטון הלחץ, למשל, בירושלים, ששם גבהה של שכבת האויר הוא פחות עם יותר מ־1000 מ' מאשר ביריחו, ירד הברומטר, כי שכבות האויר שמתחתינו לא תלחצנה עליו עוד. במדת החום של ארצנו ירד הברומטר במילימטר אחד עם כל עליה של 115 מטר. אבל לא רק גובה המקום משפיע על שנוי הלחץ, אלא גם חליפות החום ולחות האויר. ירידת הברומטר משמשת בכלל סימן לגשמים קרובים, ובעלות הברומטר יהיו השמים בהירים. בקיץ לחץ האויר בארצנו גבוה, ומעמד הברומטר אינו מתחלף במדה נכרת.

הרוחות נוצרות בגלל ההבדל בלחץ האויר במקומות שונים. האויר שהתחמם יעלה למעלה, ובמקומו יבוא אויר קר. בקיץ מתחממת היבשה יותר מהים; האויר שעל פני היבשה יעלה למעלה, הלחץ יקטן, ואז תשוב רוח מהים המצננת את האויר עד החורן ועד גבולות המדבר. בלילה מתקררת היבשה יותר מהים, ואז נושבות ממנה רוחות אל הים, שאפשר להרגיש יפה על חוף הים אחרי שקיעת החמה. אולם בשל רוחות הפאסאט ואנטי־פאסאט שבין חלקי כדור הארץ החמים והקרים ועוד נושבות רוחות ים גם בחורף, אף על פי שהים חם מהיבשה, ורוחות חמות ויבשות מן המדבר נושבות בראשית הקיץ ובסופו אף על פי שהאדמה חמה מהים.

הרוחות המצויות ביותר בארצנו הן רוחות־ים, המביאות הקלה במדת החום. השעות החמות ביותר הן מ־10 עד 2 אחה"צ ביחוד בככר הירדן נושבות גם רוחות מקומיות מהרי החרמון ומים כנרת, ובדרום מים המלח. לפעמים מתחוללות כאן סערות חזקות, המסוכנות לסירות ואניות בים כנרת ובים המלח, ביחוד בימי הקיץ.

רוחות קדים (חמסין) הבאות מן המדבר שכיחות בארצנו ביחוד בחדשי אפריל–מאי ובחדשי ספטמבר–אוקטובר. הן מביאות חום (בחורף קור) רב, מחנק ויובש, מחישות את התאידות המים ומיבשות את האדמה, ולכן מזיקות מאד לצומח, כמו כן מביאות אתן ענני־אבק מהמדבר, המכתימים את תכלת השמים ומאפילים את השמש.

לחות האויר. בתוך האויר נבלעים תמיד אדי מים, הבאים מהים מנהרות, מברכות, מהאדמה הרטובה, מהצמחים וכו', גם כשהטמפרטורה למטה מנקודת הקפאון. לחות האויר משתנה מפעם לפעם, לרוב בהתאם לשנויים בטמפרטורה. את לחות האויר מודדים בהיגרומטר.

אם האויר בטמפרטורה ידועה מכיל את כל האדים שהוא יכול לקלוט באותה טמפרטורה, אנו אומרים שהוא רווי. ככה יכול להכיל מטר מעוקב אויר בטמפרטורה של ˚0–4,9 גרם אדי מים, בטמפ' של ˚10–9,5 גרם וכו', אבל לרוב אין האויר רווי אדים. אם, למשל, האויר מכיל רק ¾ של האדים שהוא יכול להכיל באותה טמפרטורה, הלחות היחסית היא ¾ או 75%.

כשהאויר מתקרר, למשל, בלילה, אינו יכול להחזיק את כל האדים שהיו בו במשך היום בהיות האויר חם, – חלק מהאדים נפלט מתוך האויר ובנגעם בעצמים קרים הם נהפכים לטפות מים וזהו הטל. מרובה הטל ביחוד באדמת טרשים, כי האבן מתקררת מהר. בחדשי הקיץ היבשים ממלא הטל במדה ידועה את מקום הגשם החסר, ולכן קבעוהו בתפלה (מוריד הטל). הערפל והעננים שכיחים בעיקר בימות הגשמים. בקיץ יעברו שבועות רבים ללא עב קטנה על פני השמים. עונת היובש נמשכת כ־7 חדשים.

הגשמים. בארץ־ישראל יורדים גשמים רק בחורף. כמו הארצות הדרומיות של אגן ים־התיכון. הם מתחילים בסוף תשרי או בהתחלת חשון (אוקטובר) ופוסקים באייר (אפריל, התחלת מאי).

עיקר הגשמים יורדים בכסלו־טבת־שבט (דצמבר–פברואר). הגשמים הראשונים נקראים יורה ונמשכים, בהפסקות, כ־10 ימים. היורה מרטיב את האדמה החרבה. אחריו באים שוב ימי שמש, והאכרים חורשים את שדותיהם וזורעים תבואות חורף. הגשמים האחרונים נקראים מלקוש הנמשך, בהפסקות, כ־5–6 ימים, ונחוץ מאד לקמה, שלא תשרף מחום ימי הקיץ הראשונים עד הקציר. גם בימי הגשמים העיקריים ירדו רק לעתים רחוקות גשמים רצופים יותר מימים אחדים, ובין גשם לגשם מרובים גם ימים בהירים.

בכל פעם כשירדו גשמים תקדימנה רוחות לנשוב (“משיב הרוח ומוריד הגשם”), גם הגשמים מלווים לרוב רוחות־ים ואין בארצנו גשם ממושך בלי רוח מערבית.

מדת הגשמים שונה לפי אזורי הרוחב והאורך של הארץ. ביחוד פוחתת מדת הגשמים מצפון לדרום. מבאר שבע ולדרום מתחיל אזור יבש, אזור הנגב, שגשמיו מועטים מאד, ואין בהם אלא כדי להצמיח עשב דל במשך חדשים מועטים בשנה. אולם יש שבמדבר ובככר הירדן ירדו פתאום גשמי זעף, שאינם ידועים בשפלה ועוד פחות בהרים. ככה נזוקה בדורנו טבריה כמה פעמים משטפונות שנגרמו על ידי התבקעות עננים.

למדידת הגשמים היורדים באיזה מקום משתמשים במדגשם – כלי פתוח מלמעלה אשר פיו ותחתיתו שוים בצורתם ובשטחם. הכמות הבינונית, הממוצעת של הגשמים במשך שנה היא: בחיפה – 650 מ"מ, בתל־אביב – 550, בעזה – 372, בבאר שבע – 192; בצפת – 760, בירושלים –650, בחברון – 535; בטבריה – 435, ביריחו – 116, בצפון ים המלח – 80 ובדרום ים המלח – 30, ברמת עמון – 250 מ"מ. מספר הימים הגשומים בשנה, בממוצע: 40–60, בצפון ים המלח – 15.

בימי הגשמים העיקריים יורד כמה פעמים גם שלג בהרים, ולפעמים יקרה שירושלים תתכסה למשך ימים אחדים מעטה שלג לבן. אולם בהתמעט הגשמים ובעלות החום, ביחוד בחדשי מרס ואפריל, מתכסה האדמה דשא רענן ושלל פרחים מרהיבי עין, הנובלים לרוב עם התחלת תקופת היובש ועם בואן של רוחות הקדים. באין גשמים במדה מספקת, תהיה שנת בצורת, שהיתה לפנים לרוב גם שנת רעב, באין אפשרות קלה אז להביא לארץ תבואה מן החוץ.

 

הצומח בארצנו    🔗

כתוצאה של אזורי־אקלים שונים ומיני קרקעות רבים מכילה ארצנו מיני צמחים רבים, ים־תיכוניים, מדבריים וגם מיוחדים לא"י, יותר מארצות אחרות רחבות־ידים, אך לא בכמויות הדרושות, מפני שממת הארץ, כפי שראינו. אולם כיום משנים היהודים את פני הארץ שוב לטובה והופכים אותה שוב ל"ארץ זבת חלב ודבש", דבש פירות ודבורים.

צמחים ים־תיכוניים טפוסיים הם ביחוד החורש, הזית, שיחי הסירה ועוד; מדבריים – עשבים דגניים קשים ושיחים נמוכים שונים הגדלים בקרקעות יבשים או באדמה מלחה; מיוחדים לא"י – שושנת יריחו, צמח המתיבש, ואם יתנוהו אל המים אף אחרי שנים רבות, יחזור לתחיה, או תפוחי סדום, הנראים כתפוחים יפים ובפנים רק מעט אפר בתוכם וכו'.

עונת־הגדול של רוב הצמחים היא באביב, כשמצויים בו הרטיבות והחום גם יחד. לכן עשירה ארצנו בצמחים, שחייהם קצרים והם כלים מהרה, כגון מיני הדגן, החטה והשעורה, אשר בהשפעת החום והאור מתבשלים מהר וחג־השבועות הוא גם חג־הבכורים.

אולם במקומות הרטובים תמיד, כגון בגנות השלחין ובנאות הדשא, קיימים ומשגשגים גם בעונת היובש כל מיני צמחים, המרעננים את העין.

לפי חכמינו – העץ הטוב הוא “ששרשיו מרובים וענפיו מועטים”, שיוכל להחזיק מעמד נגד הרוח ושיוכל למצוא את הרטיבות הדרושה לו בקיץ.

כן יגדלו עצי התאנה והזית בהר גם בין הסלעים, ויש צמחים, אשר ירוו וימלאו מים כספוג וכך הם מתקיימים בימות־החמה, כגון הצבר, שהכניסוהו ממקסיקו.

טפּוסי הצמחים הם החד־שנתיים והרב־שנתיים. החד־שנתיים פורחים ביחוד בחודשי מרס ואפריל, כגון הצמחים ממשפחת הקיטנית, הפרגים, המצליבים ועוד, והם בעלי שרשים מעטים וקצרים. בזמן קצר מספיקים הם לפרוח, להבשיל פרי ולהפיץ את זרעיהם, ובבוא הקדים החם והיבש יבלו ברובם והיו כלא היו.

הרב־שנתיים הם שונים,ישנם כאלה שחלקי הצמחים שמעל לאדמה – הגבעול והעלה – מתים, והמזון נאגר בפקעת או בבצל החיים מתחת לאדמה גם בתקופת היובש הארוכה ובחורף או באביב הבא יוציאו עלים וגבעולי פריחה וישובו לחיים גם מעל לאדמה, כגון הצמחים ממשפחת השושניים, האיריסיים, הרקפת ועוד; וישנם רב־שנתיים, היכולים להתקיים גם ביובש הגובר והולך, כגון הצמחים ממשפחת השפתניים, הלוטם ועוד ושיש להם לרוב מכסה שערות או שכבות דונג על העלה וכו' להקטנת התאידות המים מהצמח, אולם גם אלה אינם עוברים את כל הקיץ ורק גבעוליהם היבשים נשארים מעל לאדמה ומחכים לבוא עונת הגשמים ואז יתעוררו לחיים חדשים.

הצמחים החיים במשך כל השנה הם בעלי עלים עבים וקשים, או שעליהם קטנים מאד ועבים, או שנופם כדורי וכו' כדי להקטין את ההתאידות, כגון האלון, הזית, החרוב והרבה שיחים קטנים וכו' ששרשיהם מתפשטים בעומק וברוחב לבקש מים, לכן רב המרחק בין עץ לעץ גם בחורש, כי כל עץ דורש לקיומו שטח גדול, שיספק לו את הרטיבות הנחוצה, וגם בגנים מוכרחים לנטוע את העצים במרחק רב זה מזה.

התופעה הבולטת אצל כל צמחי ארצנו היא ההסתגלות לתקופת היובש הארוכה או ע"י זה שמקדימים לפרוח ולעשות פרי באביב הקצר, או ע"י כך שהם שומרים על מימיהם לבל יתאידו בחום הקיץ, כגון הצבר.

הצומח בחולות. ברצועת החולות שמדרום ועד צפון הארץ מצויים לרוב צמחי הבר, מהם הגדלים גם באזור הנגב ועמק הירדן התחתון, ז. א. באזור המדברי של הארץ, כגון הרותם, הראש ועוד. אולם הצמחים בחולות אינם מרובים, ולפעמים אפשר לעבור מרחקים בחול ולמצוא רק צבורים קטנים של אביחול ועוד.

ביחוד דלות בצמחים החולות הנודדות, שמהן מכשירים היהודים שטחים גדולים לעבוד חקלאי, בעקר ע"י נטיעת צמחים כאלה, כגון האביחול ועוד, שיש בהם כדי לעצור את החולות. אך למצוא כאן גם חלקים פוריים, ביחוד באזור הגבעות, בעמקי הנחלים ועל החולות שנתקשו. ככה גדלות חורשות דקלים יפות, למשל בנחל מצרים ובחנות יונה. דלים הם בצמחים הרי הנגב, אך גם כאן למצוא נאות מדבר, כגון קדש־ברנע. במיוחד דל בצמחים עמק הערבה.

הצומח בשפלה. לכל אורך השפלה משתרע אזור הקרקעות הקלות, העשיר במים, והוא אזור המטעים המפורסם בארצנו. פרדסי הדר גדולים מופיעים בראשונה מסביב למגדל גד ואשקלון ונמשכים, בלי הפסקות גדולות, מרחובות עד זכרון יעקב. יש כאן גם כרמי גפן ושקדים וירקות מכל המינים, כמו כן מגדלים בשפלת החוף חטה בחורף ודורה ושומשמין בקיץ. רבה התנובה גם בתירס, קטניות, אבטיח, זית, תאנה וכו'. מפורסמות ביחוד חורשות הזיתים שבשפלת לוד, בעוד שבנגב זורעים שעורה על שטחים גדולים, כי היא אינה דורשת זמן רב לבשולה ומסתפקת בגשמים מעטים. גם עמק זבולון ועמק עכו מתקדמים בתנובתם.

בבצות צומח הסוף, במקומות יבשים יותר גדלים האשל, הצפצפה והערבה, אולם היהודים הצליחו כבר ליבש כמעט את כל השרון ולהבריאו ע"י נטיעת עצי אקליפטוס ונקוז. במקומות המרוחקים מאדמות היהודים רבה עוד כיום הבתה, המכוסה לרוב עם צמחים ממיני הלוטם ושיחים קטנים אחרים. לפנים היה השרון מכוסה לרוב יער.

הצומח בהר. דל מאד הצומח בהר הנגב השומם והחשוף. רק בעמקים שבין הגבעות נמצאים צמחים מעטים, אם כי לפנים מצא כאן יצחק אבינו מאה שערים.

בהרי יהודה, בקרבת הכפרים, ביחוד בסביבות בית לחם, בית ג’לה, חברון בעמק ברכה ועוד ישנן אמנם חלקות מעובדות, זרועות תבואות ונטועות מטעי זית, גפן ותאנה ומכוסות חורשות אלונים, לבנה, עוזרד, אלה ועוד, אבל רוב הרי יהודה שוממים וקרחים, ביחוד בסביבות ירושלים, שסבלה ביותר מהחורבנות וכו'. אולם גם כאן הולכים ומתרבים כיום גני־הירק והנטיעות, ביחוד בפרברי ירושלים, המשמשים גם נאות־מרגוע בקיץ ביחוד לתושבי תל־אביב.

הרבה עושים למען נטיעת עצים בארץ היהודים וביחוד הקרן הקימת לישראל, שנטעה את יער הרצל, יער בלפור ועוד, עד כה על שטח של 15.000 דונם עם 3,500,000 עצים, כפי שנראה הלאה, וכן הממשלה ע"י נטיעות וחקיקת חוקי מגן, שאינם נותנים לערבים לכרות את עצי החורש ולרעות בו את צאנם, העושים שמות בעצים ושמשום זה אסרו חז"ל לגדל בהמה דקה בארץ ישראל, ביחוד בקרבת ישובים.

באשדות המזרחיות של הרי יהודה נעלמת הצמחיה הים־תיכונית, נעלמת גם הבתה, ומופיעים צמחי ערבה, צמחי יובש טפוסיים ובסביבות ים המלח צמחים אוהבי מלח.

הרי אפרים או שומרון עשירים בצמחים מהרי יהודה. בגלל הגשמים החודרים עם רוחות הים גם לעמקים היורדים אל ככר הירדן, התפשטה כאן הצמחיה הים־תיכונית לצד מזרח יותר מביהודה.

יער בלפור של הקהק"ל

תעשית־הסבון בשכם מבוססה בעיקר על הזיתים המרובים שלה. העמקים בשומרון רחבים ופורים ומכוסים זרע ומטע. בתבואות קיץ וחורף, בכרמי גפן וכו' עשיר ביחוד מחוז עין־גנים. בהר הכרמל מצויים שטחי חורש מפותח, בעוד שהגלבוע, כפי שראינו, חשוף ושומם.

עמק יזרעאל מפורסם ביחוד בשל תבואותיו הרבות, אך טובה האדמה כאן גם למטעי עצי פרי שונים.

בגליל וביחוד בגליל העליון משתרע החורש על שטח של קילומטרים רבים. גם הבתה נפוצה במדה רבה והצומח הים־תיכוני פוסק רק בשקע הירדן. הרבה שדות תבואות ומטעי זית יש ביחוד בהרי נצרת. גליל מעינות הירדן מצטיין בירק הרענן בכל ימות השנה. החורש שבא"י המערבית מורכב מעצים נמוכים ומרוחקים זה מזה.

אדמת החולה נגאלה בחלקה והיהודים מיבשים אותה. הככר שבין ימת־חולה וים־כנרת היא אדמת־תבואה ומרעה. סביבות ים־כנרת ובקעת־גינוסר, בחלקן שהיהודים גאלון, שבות לתחיה.

בככר הירדן, במקומות לחים גדלים עצים בודדים שמוצאם מסודן שבאפריקה. מצפון ליריחו משתרעת ערבת דשאים רחבת ידים. מעובד יפה חלקה הצפוני של הככר, ביחוד בסביבות דגניה ובית שאן, וחלקה הדרומי בסביבות יריחו, שכאן גדלים כיום בעיקר פרדסי הדר ובננות. על גדות הירדן גדל יער סבוך של ערבות, צפצפות, אשלים, ועליהם צמחים מטפסים רבים – גאון הירדן, כי בגאות המים יציפו את השטח הזה הנראה מרחוק כרצועה ירוקה בתוך השממה האפורה מסביב.

הצומח בעבר הירדן מזרחה. בצפון הבשן והגולן יש מרעה מצוין, ובדרום גדלה חטה המפורסמת בטיבה. בגלעד נמצאים שטחי יער גבוה וצפוף. העיר סלט מפורסמת בענביה וצמוקיה. במואב נמצאים כרי־תבואה נרחבים, ביחוד בסביבות קיר־מואב. ממואב מביאים גם לולבים לחג הסוכות. הר שעיר (אדום) פורה ביחוד בחלקו הצפוני.

במדה שמתרחקים למזרח, נעלמים הצמחים הים־תיכוניים ומופיעים צמחי הערבות – עשבים שונים, שיחים מעטים, והמון צמחים חד־שנתיים החיים רק באביב ונעלמים עם בוא רוחות הקדים היבשות.

 

החי בארצנו    🔗

גם בעלי החיים שבארצנו נבדלים זה מזה הבדל רב. בהתאם למצבה של ארצנו הנמצאת בין הים והמדבר. נמצאים כאן בעלי חיים, שמקום מגוריהם בארצות ים התיכון, וכאלה שמוצאם ממדבר סחרה, וכן גם מיוחדים לארץ־ישראל.

חיות־הבית, התרבות, הנפוצות ביותר בארצנו הן הצאן – העזים והכבשים, וכן הבקר, הגמל והחמור. הצאן מרובות בכל הארץ, והבקר הולך ורב מדרום לצפון.

גִדוּל צאן בגליל

העז מספקת חלב לערבי, אבל בזמן האחרון נפוצה גם במשק־העזר היהודי, אולם טעונה השגחה לבל תקלקל את העצים והמטעים. את הכבשים מגדלים הערבים בעיקר לשחיטה, כי הם מרבים לאכול מבשרם.

הבקר הערבי קטן ודל וחלבו מעט, כי הערבי רגיל לחרוש ולדוש בפרות ואינו דואג למזונותיהן כראוי, אם כי בבשן נשאר עוד בקר משובח. היהודים הכניסו לארץ בהמות־חלב משובחות מחוץ־לארץ, ביחוד מהלבנון ומהולנד.

הגמל המצוי בארץ הוא בעל דבשת אחת, מסתפק במועט ושותה מים אחת ל־2–3 ימים, משום זה מסוגל לחיים שבמדבר. הגמל לכן בהמת־המשק של המדבר, של הבדואי, העובדת לו כל עבודה בשדה, מובילה משא ומספקת לו חלב, בשר, שערות לטויה, עור לסנדלים וכו', אם כי עם בוא היהודים לארץ ורבוי הכבישים והאוטומובילים בה, ירד בהרבה ערכה בתור בהמת־משא.

ביחוד בצפון הארץ תופסים מקום חשוב הן במשק הערבי והן במשק היהודי, גם הסוס והפרד. את הפרד (בן חמור וסוסה), המאחד בקרבו את סגולות הסוס והחמור, מכניסים לרוב מחו"ל, מקפריסין. החמור הוא בעיקר בהמת הפלח לעבודה בשדה, לרכיבה ולמשא. גם כיום יש כמה מקומות בארץ, שאפשר להגיע אליהם רק ברגל או על גב החמור. ביחוד בבצות החולה מגדלים הרבה מריאים.

עופות־בית – תרנגולים משובחים הכניסו לארץ ביחוד היהודים. אוזים וברוזים נמצאים בקרבת מים, לרוב במשקי היהודים. הלול תופס מקום חשוב בפרנסת האכר היהודי. יונים נמצאות בכל מקום, ומתקדמים גם הדיגות וגדול דבורים במשק העברי.

חיות־טורפות וחיות בר גדולות כגון האריה, שהיה מצוי ביחוד בגאון הירדן והנזכר בתנ"ך פעמים רבות, כמו כן הנמר, הדוב, אינן כיום בארצנו. גם הזאב נכחד בארץ־ישראל המערבית. נתמעטו גם הצבאים, שהיו לפנים מרובים למיניהם בארצנו (ארץ־הצבי). בסביבת ים המלח מצוי היעל.

מבין הטורפים הקטנים נודעו ביחוד חתול־הבר, חתול־הבצות, הנמיה, השועל, התן והצבוע, הנמצאים בעיקר במדבר ואוכלים לרוב גם נבלות, שאינן נרקבות כה מהר במדבר היבש. חוץ מהשועל הטורף יש עוד מין שועל קטן, מחבל הכרמים והדורס גם עופות ויונקים קטנים. בלילות נשמעות יללותיו הממושכות בצאתו לבקש אוכל.

מבין החיות הכרסמניות נודעו ביחוד עכברי־השדה, שהם לפעמים מכת־מדינה, באכלם את תבואת־השדה. מבין העטלפים נודע ביחוד השועל המעופף.

מבין העופות הטורפים נודעו בעיקר הנשר, הדיה, העזניה, הנץ, הלילית והינשוף.

העוף המצוי ביותר בארצנו הוא הדרור, יש גם עופות רבים קבועים ונודדים, המתעכבים כאן לזמן מה בדרכם לארץ אחרת, כגון הקוקיה, או החסידה המופיעה בחדש ניסן בשובה לאירופה. החסידה שוכנת לרוב בבצות והעורב בהר. הנץ והחיואי הם עופות דורסים המשמידים גם הרבה נחשים.

רבים הם הזוחלים בארצנו, כי החום ותקופת היובש הארוכה נוחים להם. ביניהם נמצאים גם נחשים שונים, השוכנים לרוב בנקיקי הגדרות, בחגוי הסלעים ובכל מקום עזוב, אבל הם הולכים ונשמדים. מספר הנחשים הארסיים כגון הקברה המצרית והשפיפון הוא קטן. מעטים גם הצפרדעים והדוחיים, העקרב מצוי ביחוד בחורבות ובתלי אבנים, עקיצתו קשה לאדם, אבל אינו מסוכן כבימי קדם. הצרעה מקננת בחורים שבאדמה ובין הגדרות וגורמת נזק ביחוד לכורת, משום זה נלחמים בה הכורנים באמצעים שונים.

עשירים מימי ארץ־ישראל בדגים. ביניהם נמצאים מינים שונים, מיוחדים לא"י, כגון הדג הנושא בפיו את הביצים ואת הולדות, הדג הצועק ועוד. בים כנרת בלבד יש 40 מיני דגים.

רבים ושונים הם מיני הנמלים. בבצה ובמים עומדים מצויים יתושי־הקדחת. הקדחת הפילה לפנים הרבה חללים, ומתפשטת ע"י יתוש האנופלת. הממשלה ומוסדות הבריאות של היהודים נלחמים כיום בקדחת בהצלחה, ביחוד ע"י יבוש בצות והשגחה על מקוי המים בערים.

הארבה בא לארץ לעתים רחוקות. בפעם האחרונה פשט הארבה בארצנו בשנת תרע"ה (1915), כסה את עין השמש כענן וברדתו אכל את כל הירק. כיום נלחמים השלטונות והתושבים גם נגד הארבה בהצלחה.

בשל החום בקיץ הארוך מתפתחים בארצנו החידיקים⁵ ומזיקים מעוררי מחלות שונות יותר מאשר בארצות קרירות, ולכן עלינו לדקדק בנקיון ובמצוות הבריאות.

 

תושבי ארצנו    🔗

היהודים. הרדיפות הרבות שאחרי חורבן בית שני וחורבן ביתר, וביחוד הרדיפות הרבות מטעם הנוצרים גרמו שכמעט נתרוקנה הארץ מבניה היהודים ובמקומם באו ערבים, סורים מצרים ועוד.

אולם כל פעם שהונח רק מעט ליהודים בארץ־ישראל, הלך מספרם הלוך וגדול, גם נסו פעמים אחדות להסיר את עול הזרים מעל צוארם, אך כל המרידות נסתימו בכשלון.

בראשית התקופה המושלימית רפו אמנם הנגישות והלחץ, אך הישוב היהודי לא גדל במדה מרובה מפני חוסר סדר ומשטר קבוע בארץ, והנה באו מסעי הצלב והישוב היהודי הושמד כמעט כולו.

אחרי שעברה ארץ ישראל, בהתחלת המאה ה־16, לידי הטורקים, התישבו בה יהודים רבים גם מגולי ספרד, כי השלטון החדש הנהיג סדר ומשטר בארץ, אך כבר בסוף המאה ה־16 נחלשה השפעת הממשלה המרכזית שבקושטא וגברה יד הפחות והתקיפים הערבים, שעשקו את היהודים והדריכו את מנוחתם ושוב נתדלדל הישוב היהודי והעליה מחוץ לארץ נתמעטה.

בראשית המאה ה־19 היה מספר היהודים בארץ רק אלפים אחדים, שגרו בארבע הערים המקודשות – ירושלים, חברון, צפת וטבריה, רובם ספרדים ומעוטם אשכנזים ומערבים (מרוקנים ומארצות צפון אפריקה). העולים היו כמעט רק זקנים תשושים מארצות טורקיה.

בשנות 1830 (תק"ץ) החלה עליה גדולה של יהודים “אשכנזים” מאירופה המזרחית, שנבדלו מהספרדים בלשונם, במנהגיהם, במלבושם ואף בנוסח תפלתם והיו לעדה מיוחדת.

האשכנזים נפרדו גם בינם לבין עצמם בעניני נוסח, מנהגים וכספי־תמיכה לפרושים ולחסידים, וככה היו בארץ באמצע המאה ה־19 ארבע עדות – ספרדים, אשכנזים־פרושים, אשכנזים־חסידים ומערבים, שהתפוררו אחרי כן ל־"כוללים" לפי ארצות מוצאם, שמהן קבלו תמיכה, חלוקה.

בשנות 1870 (תר"ל) התחילו לבוא לארץ יהודים רבים גם מארצות המזרח – בבלים, קורדים, פרסים, בוכרים, גורג’ים, תימנים ועוד, ואחרי הפרעות האיומות ביהודי רוסיה בשנת 1881 (תרמ"א) התחילה עלית יהודים משכילים מרוסיה, רומניה, גליציה ועוד, שהתיאשו מן התקוה לחיות חיי חופש בארצות הגולה, והחליטו לעלות לארץ ישראל ולבנותה מחדש למולדת לעם ישראל.

העליה הזאת היתה שונה מהעליות הקודמות. העולים החדשים, חדורי הרעיון הלאומי, קנו בארץ אדמה לעבדה, למען התפרנס מיגיע כפיהם ולא מלחם חסד שהוגש עד עתה לישוב מן החוץ, והשתדלו להקים בארץ עם עברי מאוחד וחפשי מסבל הגלות.

העליה הזאת רבתה משנה לשנה ביחוד בהשפעת התנועה הציונית, נוספו כפרים ושכונות, גדלו המסחר והאמנות, התחילה להתפתח גם התעשיה, והישוב היהודי בארץ הגיע בשנת 1914 ל־ 85.000 נפש. אך במלחמת העולם של 1914–1918, גורשו יהודים רבים ע"י הממשלה הטורקית, רבים מתו ברעב ובמגפות, ובהגמר המלחמה נמצאו בארץ פחות מששים אלף יהודים מדולדלים ורצוצים.

אולם עד מהרה התחילה עליה גדולה לארץ ישראל, כמעט מכל ארצות הגולה, ביחוד כתוצאה מהצהרת בלפור ומסירת מנדט לבריטניה הגדולה על ארץ ישראל מטעם חבר הלאומים לשם הקמת בית לאומי יהודי, וכן בעקב פעולות ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית, כפי שראינו ונראה עוד הלאה.

קודם באו בעיקר מפליטי רוסיה, אחריהם בא ביחוד זרם עולי פולין, והם כמעט כל השנים רוב העולים. זרם העולים האחרון המה לרוב מפליטי גרמניה. בשנים האחרונות העפילו מהם רבים לעלות לארץ ישראל, אחרי סבל רב ונדידה במשך חדשים על פני ימים באניות וסירות, ונתקבלו באהבת אחים על ידי הישוב היהודי.

לשיאה הגיעה העליה ביחוד בשנות תרפ"ה, תרצ"ג–תרצ"ו (1925, 1933–1936) וכיום, בשנת תש"ה (1944) מספר היהודים בארץ כ־550,000 נפש (כמעט שליש כל התושבים), ונחלקים לשנים, ל־אשכנזים הכוללים את יוצאי אירופה ואמריקה, ול־ספרדים הכוללים גם את העדות המזרחיות.

בין האשכנזים רבים הם המדברים אנגלית, פולנית, רוסית, יהודית־אשכנזית (אידיש), גרמנית ועוד, ובין הספרדים (ובני עדות המזרח) רבים הם המדברים יהודית־היספניולית (ספרדית), ערבית, קורדית (תרגום), פרסית ועוד. כן הטביעו ארצות הגולה ותנאי סביבתן את חותמן על פי רוב גם בקלסתר־פניהם של היהודים, אולם ע"י החנוך המשותף, נשואי התערובת והשפה העברית, שהיא אחת השפות הרשמיות (אנגלית, עברית, ערבית) בארץ, נהפכים לאט־לאט כולם לחטיבה לאומית אחת. ולמרות הקושיים והמזימות מבוסס ומושרש כאן הישוב היהודי כיום במדה ידועה ומשמש גורם חשוב בארץ.

הערבים, שמוצאם מחצי־האי ערב, הגיעו בתנודותיהם השונות לנגב ולערבות עבר־הירדן עוד בימי קדם. עם שטף האיסלם כבשו הערבים בשנת 636 לסה"נ, בימי החליף עומר, בין יתר הארצות, גם את ארץ ישראל, ומאז הטביעו את חותמם על הארץ.

לפי צורת החיים, מקור הפרנסה והתלבושת אפשר לחלק את הערבים שבא"י לשלשה סוגים: בדואים (נודדים), פלחים (כפריים) ועירוניים.

הבדואים (בני המדבר), הרועים הנודדים, הם הערבים הטהורים ביותר. גם השפה הערבית נשמרה בפיהם בטהרתה יותר מאשר אצל שאר הערבים בארץ והיא קרובה לשפת הקוראן. הם נחלקים לשבטים עם מנהגים קדומים, כגון מנהג גאולת הדם, המביא לפעמים כליון למשפחות שלמות, מכניסי־אורחים המה, אך אוהבים את התגרה ואת הבזה; השקפת־עולמם מוגבלה ופטליסטית (אמונה מופרזה במזל); מזונם העיקרי חלב גמלים ופירות (תמרים, תאנים) מיובשים.

הבדואים גרים ברובם בנגב, אך יש גם שבטים הגרים בשפלה ובככר הירדן. הם עוסקים בעיקר במרעה צאן, בגדול גמלים והובלת משאות עליהם ובמזרע שעורה. הובלת משאות בגמלים ירדה בהרבה מאז הכבוש הבריטי, סלילת כבישים והופעת המכוניות. את יריעות אוהליהם אורגים לרוב משערות גמלים ועזים.

לפנים כשממשלת הארץ היתה חלשה, היו מתפרצים הבדואים אל אזורי הישוב, היו מחריבים אותו ותוקעים את אוהליהם על שרידיו. מספרם כיום כ־70,000 וחלק מהם נעשה לאט־לאט בני ישוב קבע.

הפלחים (עובדי אדמה, כפריים) מוצאם אמנם מהבדואים, אבל אינם ערבים טהורים. בהם נבלעו והתבוללו שרידים מבני העמים הקדמונים שישבו בארץ לפנים, כגון כנענים, אמורים, פלשתים, אדומים, ארמים ועוד. במנהגיהם יש גם כאלה שמקורם כנעני, כמו עצים קדושים בראשי ההרים ועוד.

הפלחים מסתפקים במועט, עיקר מאכלם מצות־פתות, שבהן מלפתים כל מיני מאכלים, כגון תבשיל של גריסין או חטה; בערב נוהגים בני המשפחה לאכול יחד מתוך קערה אחת גדולה; בשר אוכלים הפלחים בעיקר בימי חג. רב ערביי א"י פלחים הם.

הערבים העירוניים הם בעיקר סוחרים, חנונים, בעלי־מלאכה ופקידים, או בעלי אחוזות (אפנדים).

בנוגע לדת נחלקים המוסלימים לשתי כתות גדולות – לכת הסונה ולכת השיעית. בני כת הסונה, או הסוניים מודים בקוראן ובתוספות שנתוספו עליו אחרי מוחמד (ספר התוספות נקרא בשם “סונה”). בני הכת השיעית או השיעיים מקדשים רק את הקוראן, אבל לא את התוספות, את המסורה (הסונה) וחושבים את החליף עלי ליורשו הרוחני של חותנו מוחמד.

הסוניים מהוים את החלק הגדול ביותר של כל המוסלימים בארץ. מבין השיעיים ידועים בארץ המתואלים (אחת הכתות השיעיות) בגליל ובהר הכרמל, המצטיינים בגבורתם ובקנאתם לדתם ולחופש, ונזהרים בדיני טומאה וטהרה. מספר המוסלימים בארץ כ־997,000 נפש. (כולל 67,000 בדוים נודדים).

מספר הנוצרים בארץ 127,000 נפש והערבים הנוצרים שבהם הם תערובת של תושבי הארץ הקדמונים וכובשים נוצרים שנואחזו בארץ בזמנים שונים, וביחוד בימי מסעי הצלב.

הנוצרים בארץ מחולקים לכתות ועדות שונות, נודעו ביחוד: א) העדה האורתודוכסית או הכנסיה היונית, שבראשה עומד האפטריארך היוני בירושלים והסינוד הקדוש ושאליה שייכים כמחצית מספר הנוצרים ורוב הפלחים הנוצרים בארץ; ב) העדה הלטינית, המכירה בסמכות האפיפיור ברומא ומורכבת מעדות שונות וביניהן קתולים, סורים, ארמנים, וכו'; ג) העדה המרונית שמרכזה בלבנון ושאליה שייכים הפלחים הנוצרים בגליל; ד) העדה הפרוטסטנטית, שאינה מכבדת את האיקונין (תמונות הקדושים).

לכל העדות הללו יש הרבה בתי־כנסיות, מנזרים, בתי־ספר, בתי־חולים, בתי יתומים וכו' בארץ והן משתדלות למשוך אליהן את בני הדתות האחרות, וביחוד את ילדי היהודים, בכדי להדיחם מדתם, ומשום זה אסרו חכמינו ליהנות מהן.

לפי המשרד הממשלתי לסטטיסטיקה נמצאו באמצע 1943 בארץ ישראל המערבית (מחוץ לצבא הבריטי) 1,654,000, תושבים – 997,000 מוסלימים, 517,000 יהודים, 127,000 נוצרים ו־13,000 אחרים. במספר המוסלימים כלולים גם 66,553 בדואים, לפי האומדנה משנת 1931. לפי הערכה יהודית היה אז מספר היהודים בארץ (יחד עם המעפילים) כ־525,000 (31%).

מספר התושבים העבר הירדן המזרחי נערך ל־ 330,000 נפש בערך. כמעט כולם ערבים מוסלימים. מספר הערבים הנוצרים נערך מעט למעלה מ־20,000 נפש. רוב התושבים הם בדואים. יהודים כמעט אין כיום בעבר הירדן.

 

כלכלת התושבים    🔗

עבודת האדמה היא עיקר פרנסתם של רוב תושבי ארצנו, כי היא ארץ חקלאית בעיקרה. אבותינו אכלו בה לחם לא במסכנות, אולם הפלח, האכר הערבי, ביחוד הרחוק מהישוב היהודי, חי חיי עוני ולחץ, אם כי הוא מסתפק במועט, כי החקלאות הפלחית בארצנו ירודה מאד, היא עומדת עוד במדרגה נמוכה מזו של הכנענים בשעתם.

הסבה העיקרית לזה היא המנהג של שתוף הקרקע לכל בני הכפר, שלפיו מחלקים את אדמת הכפר אחת לשנה או לשנים מספר בגורל בין המשפחות, ומקץ זמן יהיה השדה לאחר ולא הנוטע והעובד הקודם יהנה מפרי עמלו, מה ששולל מהיחיד את האניציאטיבה, את היזמה הפרטית. ועוד גורמים, כגון העושק הרב במשך דורות מטעם השלטונות והתקיפים, שכתוצאה מזה עברו קרקעות רבות לידי תקיפים מעטים והאכרים נהפכו לאריסים על אדמתם, כמו כן כלי־עבודה ושיטות־משק ישנים־נושנים, אם כי בשנים האחרונות משתדלת הממשלה לשפר את מצב הפלחים בדרכים שונות. וכן מורגש שפור בעקב המלחמה הנוכחית.

החקלאות העברית הוכיחה, כי ע"י שמוש בכלי עבודה משוכללים ובשיטות חקלאיות חדשות, – ע"י עבוד רציונלי אפשר להשיב את הארץ לפריונה הקודם ולהשיג יבול פי שנים ושלשה מיבול שדות הערבים השכנים, ושע"י השקאה מלאכותית אפשר להשיג זריעה וקצירה גם שלש פעמים בשנה, אם כי המעמד החקלאי העברי הנוכחי הוא רק יצור צעיר בארצנו, אולם בעל פרק מזהיר בתולדות הגבורים בישראל.

החקלאות העברית לא פסקה אמנם בארץ ישראל, כי בכפר פקיעין, בגליל העליון, נמצאו תמיד וגם בימינו חקלאים עברים, מאלה שאבותיהם “לא הלכו בגולה”, היות ולפי המפקד משנת 1931 נמצאו בכפר פקיעין גם 52 יהודים, הגרים פה עוד מדורות קדומים, אולם בתור ישובה החקלאי הראשון של ההתישבות החקלאית העברית “המחודשת” אפשר לראות את בית הספר החקלאי “מקוה־ישראל” על יד יפו, שנוסד ע"י יעקב (קרל) נטר (1826–1882) בשנת תר"ל (1870), בעזרת חברת “כל ישראל חברים” (אליאנס) מפריס, על שטח אדמה של 2600 דונם בערך.

בשנת תרל"ח (1878) קנתה חברה מירושלים אדמה בשרון ויסדה את המושבה פתח־תקוה, אם הכפרים העברים בארצנו. בשנת תרמ"ב (1882), אחרי הפרעות ברוסיה וברומניה, קנתה קבוצת יהודים מרוסיה, תחילת “העליה הראשונה” (של בני ביל"ו – בית יעקב לכו ונלכה), את אדמת ראשון לציון, ויהודים יוצאי רומניה יסדו את המושבות ראש־פנה וזכרון־יעקב.

אולם אכרי המושבות הללו היו בני־עיר, לא עבדו מימיהם בשדה, וגם האקלים וגם כמה נסיונות פגעו בהם לרע. במצבם הקשה קם להם בשנת תרמ"ג (1883) מושיע – הברון בנימין רוטשילד מפריס (1845–1935), “הנדיב הידוע”, ששלח להם מורים ומדריכים בעבודת־האדמה ותמך בהם ביד רחבה, עד שיכלו להתפרנס מיגיע כפיהם ולעמוד ברשות עצמם. הנדיב קנה גם הרבה קרקעות בארץ ישראל והוסיף ליסד עליהן ישובים חקלאים בארץ, קודם הוא בעצמו, ע"י הפקידות שלו, אחרי כן ע"י חברת יק"א (י’ואיש קולוניזיישן אסוסיישן – חברה להתישבות יהודית), כעת (מש' 1923) חברת פיק"א (פלסטין י’ואיש קולוניזיישן אסוסיישן – חברה להתישבות יהודית בא"י). גם חברת “חובבי ציון” מרוסיה תמכה במתישבים היהודים בארץ ישראל.

בשנת תרס"ח (1908) התחילה ההסתדרות הציונית, שנוסדה בשנת תרנ"ז (1897) ע"י הד"ר בנימין זאב הרצל, ליסד ישובים חקלאיים בארץ, ובעבודתה זו יכלה להשתמש גם בניסיונות ההתישבות הקודמת. אולם פעולתה הכבירה של ההסתדרות הציונית (מתרפ"ט – 1929 הסוכנות היהודית) בשדה ההתישבות החלה רק אחרי המלחמה העולמית הקודמת, אחרי נתינת הכרזת בלפור וכבוש הארץ ע"י הבריטים.

בעבודה התישבותית זו עוזרות להסתדרות הציונית בעיקר הקרנות הלאומיות – הקרן הקימת לישראל, שנוסדה בשנת תרס"ב (1901) במטרה לגאול את אדמת ארץ ישראל לקנין עולם לעם ישראל, וקרן היסוד, שנוסדה בשנת תר"פ (1920) במטרה להמציא את האמצעים הכספיים לצרכי ההתישבות היהודית בארץ ישראל.

בעוד שבישובים הקודמים בולט האופי הפילנטרופי, בולט בישובי ההסתדרות הציונית יותר האופי הלאומי, כגון הקרקע היא אדמת הלאום, אדמת הקרן הקימת לישראל, שאי־אפשר להעבירה לידים לא־יהודיות; העיקרון של העבודה העצמית ושל העבודה העברית, מניעת סרסרות בקרקע הלאום; בחירת המועמדים להתישבות והכשרתם המתאימה, דאגה למצב הבטחון וכו'.

רבה ההתקדמות בישובי ההסתדרות הציונית גם בכוון ביסוס המשק ע"י הכנסת המשק המעורב (תבואה, חלב, ירקות, עופות ומטעים) בנגוד לעבוד האכסטנסיבי והחדגוני שבמשקים הקודמים, כמו כן בכוון הקמת תחנות־נסיונות וכו' לשפור העבוד הרציונלי, בהתאם לאקלימים ומיני קרקעות השונים שבארץ ולשם התגוננות נגד פגעי המשק.

גם חברות התישבות אחרות יסדו ישובים עבריים בארצנו, כגון הסתדרות בני־בנימין (ארגון בני האכרים של המושבות הישנות) את המושבה נתניה (תרפ"ט–1929) ע"ש הנדיב נתן שטראוס מאמריקה, את המושבה אבן־יהודה (תרצ"ב–1932) ע"ש אליעזר בן־יהודה – מחיה השפה העברית וכו'; או קהילית ציון (נו' ע"י ציוני אמריקה) – המושבות בלפוריה (תרפ"ב–1922), עפולה (תרפ"ה–1925), ובשנים האחרונות גם חברת “רסקו” ועוד. גם אנשים פרטיים יסדו להם משקים בכספם הם, כגון תל־מונד (תרפ"ט–1929) ע"י אלפרד מונד (לורד מלצ"ט) ועוד.

עד סוף שנת תש"ד נגאלו כ־1,750,000 דונם קרקע (יחד עם אדמת הזכיונות – 175,000 ד') ומזה ע"י הקרן הקימת לישראל בלבד יותר מ־700,000 דונם (הדונם = 1,000 ממ"ר).

חוק הקרקעות משנת 1940 אוסר אמנם על היהודים לרכוש קרקעות ברוב חלקי א"י, כפי שנראה הלאה, אבל אנו תקוה שגם גזרה זו תתבטל בהקדם.

אדמת היהודים היא ברובה בשפלות החוף, בעמק יזרעאל ובעמק הירדן. בהרי יהודה גאלנו רק מעט, לרוב בסביבות ירושלים.

יחד עם גאולת הקרקע החלה גם תנועת העבודה, ביחוד מטעם רבבות הצעירים, חלוצי ישראל, שעלו מן הגולה אחרי הכרזת בלפור,–לעבוד את אדמת המולדת ולהחיותה משממותיה, ושהיו צריכים להחזיק מעמד מול העבודה הזולה ותוצרתה שבארץ ובחו"ל.

לא תמיד הסכימו האכרים להחליף את הערבים ביהודים, היות והפועל הערבי זול יותר, כי תרבותו נמוכה וצרכיו מועטים, אולם ההכרה, שבלי עבודה עברית אין לנו תקומה בארצנו, הולכת וכובשת את הלבבות, היא מרחיבה ומחזקת את כוח ראית והבנת הנולד, וכן גם ההסתדרות הציונית מתאמצת להקל מעל הפועלים העברים, ע"י זה ביחוד, שמקימה להם שכונות ומושיבה פועלים רבים על הקרקע.

בעוד שבשנת תרע"ד (1914) היה מספר הכפרים העבריים בארץ 44 ומספר תושביהם 12,000 נפש, עלה בשנת תש"ד (1944) מספר הכפרים ליותר מ־280 ומספר תושביהם ליותר מ־155,000, מהם 184 ישובים עם 53,000 (וכן 22,000 בערים) נפש על אדמת קרן הקימת לישראל; והאחוז לגבי הישוב העברי הא"י כולו עלה מ־14% בשנת 1914 ליותר מ־31% בשנת 1944.

צורות הישוב העברי בא"י הן: ישוב עירוני, ערים עבריות, – תל אביב, העיר העברית הראשונה, שצמחה, כידוע, בימינו מפרבר קטן בצפונה של יפו והיום היא העיר הגדולה ביותר בארצנו, כפי שנראה הלאה, כמו כן פתח־תקוה ונתניה.

ערים מעורבות, כמו ירושלים, חיפה, טבריה ועוד. בערים מתפרנס הישוב העברי לרוב ממסחר, מתעשיה ומלאכה מאומניות חפשיות.

מועצות מקומיות–מושבות גדולות מבין הישובים הותיקים והחדשים, כגון רחובות, ראשון־לציון, חדרה, רמת־גן, הרצליה בני־ברק חולון ועוד.

קריה – שכונה פרברית בקרבת עיר גדולה, כגון קרית־חיים, קרית־ביאליק, קרית־מוצקין במפרץ חיפה, וקרית־עבודה בדרום תל־אביב.

מעונות משותפים, ביחוד בערים הגדולות במטרות שיכון (למלחמה ביוקר הדירות וכו').

התישבות כפרית, המושבות, הכפרים שנוסדו, כפי שראינו, בעיקר בסוף המאה ה־19 ונתמכו לרוב ע"י “הנדיב”.

עלית הפועלים העברים יצרה צורות־ישוב חדשות, שמהן נודעו ביחוד:

הקבוצה או הקבוץ הוא משק שתופי השייך לכל העובדים אותו עם זכויות וחובות שוים בשביל כל החברים, – כל זמן שהם נמצאים בתוכו. לכן כשאחד פורש מן החבורה, אין לו הזכות לתבוע שכר־עבודתו במשך השנים, שהיה עובד במשק, או חלק מההון שנצטבר במשך הזמן. העבודה ותנובתה מחולקות בין כל החברים במדה שוה.

יש קבוצות המתקיימות על החקלאות בלבד, ויש קבוצות שכמה מחבריהן עסוקים בעבודות חוץ. כל הרווחים הם לטובת הקבוצה כולה. כל הקבוצות יושבות על אדמת הקהק"ל, על שטחים מוגבלים המעובדים באופן אינטנסיבי, והן מפוזרות בכל הארץ – בגליל העליון, בעמק הירדן, בעמק יזרעאל, בשומרון ביהודה וכו'. החיים בקבוצה מקילים מעל כל חבר את דאגותיו הפרטיות, ומרגילים אותו לדאוג לא לצרכיו הוא אלא לצרכי החבורה כולה. יותר מ־25,000 נפשות חיות בקבוצים ובקבוצות.

קבוץ ארצי מלוכד מקבוצות רבות עם השאיפה – ליצור תאים חברותיים להקמת המשק השתופי בכל ענפי החיים בארץ ישראל, כגון “הקבוץ המאוחד” המונה עשרות קבוצות (עין־חרוד, תל־יוסף, יג’ור, גבעת השלשה ועוד) ומלבד משקים חקלאיים יש לו גם כמה בתי חרושת ובתי מלאכה; או “השומר הצעיר” המאחד קבוצי עיר עם קבוצי כפר, פלוגות כבוש ומשק, התישבות, עבודות בנין ומלאכה וחרושת.

מושב־עובדים הוא צורת התישבות של אכר זעיר, החי ומתפרנס על עבודתו העצמית לפי העיקרים: קרקע לאומית, עבודה עצמית, עזרה הדדית, משק מעורב ושתוף בממכר התוצרת המונעת התחרות. משותפים לכל בני המושב: החנוך בכפר, הספקת המים, מכונות העבודה הגדולות, המחסנים לקניה ומכירה, המחלבה וכו'.

זוהי צורת ההתישבות הנפוצה ביותר, ביחוד בישובי ההסתדרות הציונית, על אדמת קרן הקימת לישראל, הנתנת בחכירה, העוברת בירושה, לתקופת שנים (49) עם זכות לחדשה לתקופה שניה ובסיוע כספי קרן היסוד.

מושב שתופי – מזיגה כלכלית בין הקבוץ ובין המושב. המשק של הישוב שייך לכל המתישבים ומעובד על ידם במשותף, אך יוחד בית־משפחה לכל חבר וגודל הבית הותאם למספר הנפשות שבמשפחה. צרכי החיים ניתנים לכל משפחה ע"י המשק המשותף לפי מכסה קבוע ובהתאם לגודל המשפחה. כל הישובים מתנהלים ע"י ועדים נבחרים באספות החברים, והמושבות הגדולות ע"י מועצות מקומיות, עם זכות הטלת מסים, חקיקת חוקי עזר וכו'.

התוצרת החקלאית היא בעיקר חטה, שעורה פולים, כרשינה, קטנית, אפונה ועדשים כתבואות חורף, ודורה, תירס, ושומשמין כתבואות קיץ. החטה היא לחם התושבים, אך יבולה אינה מספיקה לצרכי האוכלוסיה ורק בבשן יש עודף חטה למכירה, כמו כן שעורה בנגב. השעורה, הקטנית ופסולת השומשמין משמשים בעיקר מאכל לבהמות.

המטעים העקריים הם ההדרים – תפוחי־זהב, אשכוליות. לימונים, מנדרינות וכו', שהוכנסו לארץ לרוב במאה ה־18 מסין דרך הודו ופורטוגל, והם מהוים את הענף העיקרי באכספורט של הארץ. כי חלקם הגדול ביותר (למעלה מ־15,000,000 תבות) נמכר למדינות הים, ביחוד לבריטניה. גם האתרוג מוצא חוצה לארץ לקיים בו מצות ארבעה מינים בחג הסוכות. אולם בשנים האחרונות מורגשת ירידה בענף ההדרים בשל הקושיים למצוא די שווקים בשביל התוצרת המרובה וביחוד בשל קושיי ההובלה מפני המלחמה העולמית הנוכחית וכו'.

נפוצים גם מטעי זיתים, גפנים שקדים, בננות, תאנים, תמרים, רמונים, טבק ועוד, ובשנים האחרונות שתלו היהודים גם הרבה עצי פרי אחרים, כגון תפוחים, שזיפים, אגסים.

9.jp

קטיף בפרדס

השומשמין ועוד יותר הזיתים משמשים בעיקר לתעשית שמן וסבון, ביחוד בשכם ובבית החרושת “שמן” בחיפה, ומהענבים מכינים בעיקר יין ביחוד ביקבים הגדולים שבראשון־לציון ובזכרון־יעקב, בעוד שצמוקים מפורסמים מכינים ביחוד בסלט שבעבר הירדן. תפוזי א"י ויינות א"י מפורסמים גם בחו"ל.

גם ירקות רבים ושונים גדלים בארצנו בכל ימות השנה, עונה־עונה וירקותיה, מהשרון מוציאים אבטיחים רבים גם למצרים ולסוריה.

גדול בקר, צאן, עופות ודבורים. אין ארצנו מסוגלה לגדול בהמות גסות בשפע. מפני מיעוט המים והדשא. רק בבצות השרון והחולה, בבקעת הירדן ועל יד הנחלים שבעבר הירדן מזרחה נמצא מקנה בקר לרוב וגם המריא ביניהם.

הבהמה המקומית היא קטנה וללא הדר חיצוני, גם תוצרת החלב שלה מעט, אבל מסוגלת היא היטב לתנאי האקלים ואינה נוטה לחלות.

במשקי היהודים מגדלים על פי רוב בהמות מגזעים משובחים שהובאו מחוץ לארץ. ביחוד מהלבנון ומהולנד, או בני־תערובת מגזעים בירותיים ודמשקיים, שתוצרת החלב שלהן פי כמה משל הפרות הערביות המקומיות.

צאן וגמלים מגדלים בעיקר הבדואים, הנודדים אתם ממרעה למרעה לפי עונות השנה, אם־כי המכונית דוחקת יותר ויותר את רגלי הגמל בתור בהמת־משא.

הפלחים מגדלים רק מעט צאן לבשר ולחלב, ובקר וחמורים לעבודה. הפלחים העניים חורשים בשור וחמור יחדו, דבר האסור לפי תורתנו.

יותר מאשר הסוס נפוץ בארצנו הפרד (בן חמור וסוסה). הן לעבודה בשדה והן למשיכה, וגם לרכיבה בהרים, כיון שהוא מאחד את סגולות הסוס והחמור. את הפרד מכניסים לארץ בעיקר מסוריה וקפריסין.

בימי הבית הראשון היתה היונה עוף הבית היחידה. את התרנגול הכניסו לארץ בימי הפרסים וכיום נפוץ בכל משק בארץ, אך מכניסים הרבה ביצים גם מחו"ל, ביחוד מסוריה וממצרים, תרנגולות גזעיות משובחות מחו"ל הכניסו בעיקר היהודים, שהעלו את גדול־העופות למדרגה גבוהה.

מתפתח גם הדיג, ביחוד על חופי ים התיכון וים־כנרת, כפי שראינו, וכן גדול הדבורים. בזמן האחרון החלו היהודים בגדול דגים בכריכות מלאכותיות, כמו בניר דוד, בסביבת בית־שאן.

שיווק התוצרת החקלאית של המשק החקלאי המעורב נעשה בחלקו הגדול ביותר באמצעותה של “תנובה”. לתכלית זו הקימה “תנובה” בכל ערי הארץ ובמושבות הגדולות מחלבות משוכללות, מחסנים גדולים לקבלת וממכר ירקות, פירות, ביצים, עופות, עגלים וטלאים, דגים וכו'. כמו כן הוקמו על ידה בערים מכונים למיון ביצים וחדרי הבחלה לפירות שונים.

המלאכה והתעשיה בארצנו היתה ירודה מאד, דוגמת החקלאות הפלחית, והצטמצמה בעיקר בעיבודה הפרימיטיבי של התוצרת החקלאית, כגון מלאכת הטחינה, תעשיית שמן וסבון בשכם באופן פשוט וקדום, וכן תעשית זכוכית בחברון, אריגים פשוטים וגסים במגדל גד, תעשית כלי־מזכרת ארץ־הקדושה וכו'.

גם כאן הביאו היהודים הרבה שפורים והכניסו ענפים חדשים רבים, ביחוד בתקופה שאחרי המלחמה העולמית הקודמת ובמיוחד מאז עלית המוני יהודים, ביניהם רבים בעלי הון ונסיון ואומנים מומחים, מארצות מערב אירופה, כתוצאה מעלות היטלר והנאצים לשלטון בגרמניה ורדיפת היהודים בכמה מארצות אירופה, ואשר העלו את המלאכה בכל המקצועות לגובה של ארצות המערב.

בית הספר “בצלאל”, שנוסד ע"י הפרופ' ברוך ש"ץ בירושלים, בשנת תרס"ו (1906) הקים תלמידים רבים למלאכת מחשבת, עובדים באבן ומתכת, בעץ ובצדף, ותוצרתם נמכרת בארץ ובחו"ל. חברת פיק"א יסדה בחיפה טחנת קמח גדולה ובה גם בית מאפה למצות. גם את תעשית היין החדשה בארץ יסדו היהודים, – מפורסמים ביחוד היקבים שבראשון־לציון (אחד הגדולים בעולם) ובזכרון־יעקב, מיסודם של הברון רוטשילד.

דחיפה גדולה קבלה התפתחות התעשיה בארץ ע"י מפעל־החשמל הארצי שהוקם ע"י חברת החשמל הא"י (רוטנברג) בנהרים, כפי שראינו, והמספקת זרם־חשמלי לחלקי הארץ השונים (חוץ מירושלים, שיש לה מפעל חשמלי לחוד על סמך זכיון מימי התורכים), בעזרת תחנות־הכוח שלה שבחיפה ותל־אביב.

חשיבות רבה יש לפעולות חברת האשלג הא"י המנצלת את המינרלים הרבים והחשובים שבים־המלח (אשלג, ברום, מגנזיום וכו'), כפי שראינו, והנותנת בזה דחיפה רבה גם להתפתחותן של תעשיות צדדיות בארץ, המיוסדות על השמוש בחמרים החימיים האלה ובתוצרת־הלואי שלהם.

התקדמות רבה נכרת ביחוד בתעשית חמרי בנין, סבון, ושמן, אריג וטויה, שנים מלאכותיות, סחורות חימיות, שוקולדה ביסקויט, מיצים, שמורי פירות, וכו', שהצליחו למצוא שוק לתוצרתם גם בחוץ־לארץ. ביחוד התפתחה התעשיה הקשורה עם המאמץ המלחמתי הנוכחי.

נודעו ביחוד בתי־החרושת: “שמן” (לשמן וסבון) בחיפה, “נשר” (מלט) ו־"אתא" (אריג) בקרבת חיפה; “דלפינר” (משי). “ליבר” (שוקולדה) בתל־אביב; “לודזיה” (גרבים וטריקו), “עלית” (שוקולדה), “עסיס” (מיצי־פירות) בקרבת תל־אביב; “פרומין” (ביסקויט) בירושלים ו־"נור" (גפרורים) בעכו.

יש גם כמה בתי־חרושת לרהיטים, לאבני־בנין, רצפה ושיש לצרכי אוכל, הלבשה. הנעלה, סיגריות, רפואות וכו'. בעתלית מוציאה חברה עברית מלח ממי הים בעזרת ברכות גדולות לכנוס מי הים. עם פתיחת הנמל בתל־אביב (תרצ"ו) הונח היסוד לתעשיות הקשורות במלאכת הים. מתפתחת בהרבה גם מלאכת הדפוס. נדפסים ונמכרים בארצנו ספרי־חול עבריים בכמות גדולה.

דבר חשוב מאד לתמוך בתוצרת ארצנו בכל המסבות. כי קיומה והתפתחותה גורם חשוב גם לקיומנו והתפתחותנו אנו בארצנו.

המסחר הפנימי התפתח והשתפר הרבה בזמן האחרון ורבה ההתקדמות גם בסחר־חוץ. אולם עוד תמיד ובלי סבה מספקת גדול מדי (פי שלשה־ארבעה, – כ־12.000.000 לא"י) האימפורט או כמות הסחורות המובאות מחוץ־לארץ ביחס לאכספורט או כמות הסחורות המוצאות לחוץ־לארץ, אם כי בזמן האחרון יש הטבה ידועה.

הגרעון הזה שבחשבונה הכספי של הארץ, עלול היה להביא לידי מצב כספי קטסטרופלי בארצנו, לולא היה מתכסה ע"י זרימת הון חדש לארץ, – הן בתור עולים בעלי הון ותירים, והן בתור סכומי כסף גדולים למוסדות לאומיים, מדעיים וחנוכיים. ומוסדות דת, חסד, צדקה וכו', לכן תשוקתנו שארץ־ישראל העברית תתפרנס בהקדם על עבודתה וכספה היא.

סחורות האכספורט העיקריות הן תפוחי־זהב, אשכוליות, שמן, סבון, יין, חמרים חימיים מים המלח, מלט, מעשה סריגה ואריגה, שעורה, שומשמין, אבטיחים ועוד, וכיום, מפני המלחמה הנוכחית, בעיקר לאנגליה ולמצרים.

סחורות האימפורט העיקריות הן קמח, אורז, סוכר, חמר, ברזל ומכונות, עצים, צרכי הלבשה וכו', וכיום מפני המלחמה בעיקר מאנגליה, מצרים, סוריה, אמריקה ואוסטרליה.

עם התפתחות המסחר והתעשיה התפתחה גם הבנקאות. מבין הבנקים המקומיים נודעו ביחוד: אנגלו־פלשתינה בנק (אפ"ב) – הבנק הרשמי של הסוכנות היהודית, בנק הפועלים, בנק המזרחי, בנק קופת עם ועוד, עם מרכזם בתל־אביב ועם סניפים בארץ. מבין הבנקים הגדולים מחוץ־לארץ, שיש להם סניפים בארץ, נודעו ביחוד ברקליס בנק – הבנק הרשמי של ממשלת א"י, ו־עותומן בנק, עם מרכז ארצי בירושלים. מתפתחות גם אגודות האשראי ההדדיות בארץ.

יותר מכולם התפתחו הדרכים והתנועה בארץ. אם כי ארצנו שמשה עוד בימי קדם מעבר בשביל האורחות הבין־לאומיות הגדולות וכו', עוד לפני עשרות בשנים לא היו כבישים בארץ־ישראל, ובהמות המשא והרכיבה שמשו אמצעי ־חבור בין מקום למקום.

את הכבישים הראשונים התקינו אמנם עוד התורכים לצרכי־החילות, אך כיום יש כבר כבישים לארכה של הארץ, כגון הכביש רפיח – עזה – רחובות – תל־אביב – חדרה – חיפה, או חפיר – באר־שבע – חברון – ירושלים – שכם –עפולה – נצרת – טבריה – מטולה, וכן לרחבה של הארץ, כגון הכביש תל־אביב – ירושלים – יריחו – סלט – רבת־עמון ועוד. כבישי הארץ הם הטובים ביותר בכל המזרח הקרוב, לתקונם דואגת הממשלה.

מסלת־הברזל הראשונה נבנתה בשנת תרנ"ב (1892) בין יפו וירושלים ע"י יהודי ירושלמי שקבל רשיון לזה. בהתחלת המאה הנוכחית בנו את המסילה החג’זית בעבר־הירדן, בכדי להעביר את עולי הרגל המוסלימים מדמשק למכה ומדינה ומסלה זו חברו עם חיפה, ובמלחמת העולם הקודמת חברו הבריטים את חיפה עם מצרים ע"י מסלת ברזל. אולם מתחרה קשה למסלת הברזל הוא האוטו הנפוץ מאד בארצנו לצורותיו השונות. ומבין מפעלי התחבורה באוטו בארץ נודעו ביחוד החברות “אגד”, “דרום יהודה”, “אביב” ועוד, עם מרכזם בתל־אביב ועם כמה סניפים בארץ.

מתגברת התנועה גם בים, ביחוד מאז שבנו נמל בחיפה ובתל־אביב. וגם בים המלח ובים כנרת עוברות סירות.

חשיבות מיוחדת תופסות תחנות־האוירונים ברמלה, לוד, תל־אביב, עזה, עטרות ועוד בשביל התנועה המקומית ועוד יותר בשביל הקשר עם ארצות־חוץ הרחוקות.

מתפתחת בארצנו גם תנועת הטלפון, הטלגרף והרדיו, יותר מאשר בשאר ארצות המזרח הקרוב.

 

הישובים בארצנו    🔗

הישוב בארצנו קטן ודל הוא כיום לעומת הישוב שבימי־קדם, כפי שאנו רואים את זה מדברי־הימים ומהמון החרבות המצויות גם במקומות נדחים. את זכרם של ישובים קדמונים רבים שמרה מסורת הערבים, אולם רבות עוד הערים, ששמן נזכר בכתובים ומקומן נעלם מאתנו.

בהרי יהודה. ירושלים, תולדות העיר. ירושלים, בירת הנצח של עמנו וארצנו, היא אחת הערים הקדומות ביותר בעולם. היא נזכרה בראשונה במאה ה־14 לפסה"נ, באגרות הידועות שנתגלו בשנת 1888 בתל־אל־עמרנה במצרים, בשם אורושלם, כשמושליה היו מעלים מס לפרעה.

העיר נכבשה מידי היבוסים ע"י דוד המלך, שלמה בנו בנה בה את בית המקדש, ומאז היתה ירושלים עיר בירה ומרכז דתי לבני ישראל, אשר היו עולים אליה עם תרומותיהם ונדבותיהם שלש פעמים בשנה לראות את פני ה', אליה נשואות עיני היהודים בכל הדורות ובכל העולם, והיא עיר קדושה גם לנוצרים ולמוסלימים. מקום העיר מימי דוד נמצא בימינו מחוץ לחומה. מדרום להר הבית.

בימי חזקיהו נבנתה גם חומת משנה סביב הפרברים החדשים, אולם בשנת ג' קע"ד (586 לפסה"נ) נחרבה העיר ע"י נבוכדנצר מלך בבל.

בעוד חמשים שנה בערך חזרו רבים מגולי בבל ובנו את ירושלים מחדש, בעזרת אחיהם מהגולה. נחמיה חדש גם את החומה מסביב לעיר, החשמונאים הוסיפו להרחיבה, לפארה ולבצרה, אולם ביחוד גדלה העיר בימי הורדוס, שבנה גם את בית המקדש מחדש ברוב פאר, עד שאמרו עליו: “מי שלא ראה בנין הורדוס לא ראה בנין נאה מימיו”.

הכותל המערבי וחלק גדול מחומת הר־הבית הם מבניני הורדוס. הוא הקים גם מבצר איתן בירושלים, אשר “מגדל דוד” (החלק התחתון) הוא חלק ממנו. אגריפס הראשון בנה חומה חדשה בחלקה הצפוני של העיר, – היא החומה השלישית, שנגלתה בשנת תרפ"ה (1925), ונחקרה ע"י החברה העברית לחקירת א"י. החומות חזקו את העיר ביחוד מצד צפון הפתוח, בעוד שמיתר הצדדים היתה מוגנת גם ע"י גיאיות עמוקות.

עיר גדולה, יפה ונקיה, עם רחובות מרוצפים אבן, היתה ירושלים לפני חורבנה ע"י טיטוס (ג' תת"ל לבה"ע – 70 לסה"נ), בצורה ומוגנה בגבורה נפלאה, ולא גבורת הרומיים, כי אם הרעב הנורא הוא שהכריע את המגינים האמיצים.

אדרינוס קיסר בנה (136) על חרבות ירושלים עיר רומית אלילית בשם אליה קפיטולינה. היהודים גורשו מהעיר ולא הורשו לשבת בה גם כל ימי שלטון מלכי ביזנץ (395–636). על כל יהודי שהיה בא לשעריה נגזרה אז גזרת מות. היהודים היו עומדים לכן על הר הזיתים, מכונים את פניהם מול הר הבית ומבכים את חרבות העיר והמקדש.

הנוצרים החזירו לעיר את שמה הקודם ויקדשוה וימלאוה בתי־יראה, מנזרים ובתי־הכנסת־אורחים להמוני־החוגגים הנוהרים אליה ויעשוה למרכז התעמולה הנוצרית כנגד היהודים. בתקופה זו גלו בה הנוצרים מקומות קדושים רבים, ביניהם גם את מקום קבורת ישו, לפי מסורתם.

בשנת 636 כבשו הערבים את ירושלים מהביזנטים, בהנהגת החליף עומר, שקבע את מסגד אל אקצה, לפנים בסיליקה נוצרית. לבית־תפלה למוסלימים.

הערבים הרשו ליהודים לשוב לעיר וישבו בה עד שהצלבנים הנוצרים כבשוה⁶ בשנת 1099, שיסדו את “ממלכת ירושלים” שנתבטלה שוב ע"י צלח א־דין, החליף ממצרים (1187).

לעיר קדושה למוסלימים עשה את ירושלים ביחוד החליף עבד אל מליך מדמשק, שבנה (687–691) גם את מסגד אבן־השתיה או את מסגד־הכפה (הנקרא בטעות “מסגד עומר”), בכדי לעצור בעד נתיניו הסורים מעלות לרגל למכה, כי בערב התקומם נגדו עבד־אללה אבן א־זביר, שהכריז את עצמו לחליף המאמינים והכריח את עולי הרגל למכה לשלם לו מס.

מאז נחשבת ירושלים בעולם המוסלימי לשלישית בין ערי הקודש אחרי הכעבה בעיר מכה וקבר מוחמד בעיר מדינה.

הרבה סבלה ירושלים גם מעמים מהמזרח, כמו התורכים הכרזמיים (1244), המונגולים והטטרים (1260), עד שבשנת 1516 כבשוה התורכים העותומנים מהממלוכים, עבדים קוקזיים, שהיו במרוצת הזמן, למושלי מצרים וא"י.

הסולטן סולימן המפואר חדש את חומת ירושלים (1535–1538), הקימת עד היום הזה. אולם עד מהרה גברה מאד עריצות הפחות בארץ ותושבי ירושלים נתדלדלו שוב.

במאה ה־19 התחיל שוב להתפתח הישוב העברי בירושלים, בעזרת הכספים שזרמו מחוץ לארץ ובעזרת אנשים חשובים שבקרו מהגולה, וביניהם ביחוד בעזרת השר משה מונטיפיורה מלונדון. מ־5000 בשנת 1840 עלה הישוב הירושלמי ל־28,000 ב־1886 ול־45.000 ב־1913.

לאט־לאט החלו היהודים לצאת מחומות העיר העתיקה ולבנות להם שכונות חדשות מחוץ לעיר, ליסד בתי ספר, בתי חולים וכו'.

המלחמה העולמית (1914–1918) דלדלה שוב את הישוב העברי, שפחת עד כדי 26.660, ורק אחרי כבוש העיר ע"י האנגלים בשנת 1918 והכרזת הבית הלאומי היהודי שבה ירושלים לתחיה ולהיות שוב לבירת ארץ־ישראל הישנה־החדשה.

בשנת 1922 עלה מספר היהודים בירושלים ל־34,000, ב־1931 ל־54,000, וכיום עולה מספרם ל־90,000 בערך ומהוים כ־60% מכל תושבי העיר, הנערכים ל־150,000 בערך.

הנוצרים מרובים אמנם בירושלים מהמוסלימים, אך – כפי שראינו – מפוררים לכתות דתיות רבות ושונות.

רוב יהודי ירושלים מוצאם מארצות־הנוצרים באירופה ובאמריקה והם נכללים בשם כולל “אשכנזים”, בעוד שכארבעים אחוז מקהלת העיר הם מיוצאי ארצות־האיסלם ונכללים בשם כולל “יהודי־המזרח” או “ספרדים”.

יהודי ירושלים מתחלקים לעדות רבות ושונות, כמה פעמים עדה ושכונתה, וירושלים היהודית היא קבוץ גלויות, יותר מכל ישוב אחר. לפני המלחמה הקודמת עלו ירושלימה לרוב אנשים באים בימים מתוך רגשות דתיים ועסקו בעיקר בתורה ובעבודת הבורא, וחיו לרוב על ה"חלוקה". הם וצאצאיהם מהוים את הישוב הישן (כ־22%). מאחרי המלחמה עלו בעיקר פועלים, בעלי מלאכה ובעלי אומנויות אחרות, כדי להשתתף בבנין הבית הלאומי. אולם גם כיום ירושלים היא עיר התורה, המדע והאמנות.

בירושלים מבדילים בין העיר העתיקה המוקפת חומה ובין העיר החדשה הבנויה מחוץ לחומה. רוב הישוב נמצא מחוץ לחומה, ביחוד הישוב העברי.

העיר העתיקה, עם שוקיה, מבואותיה וסמטאותיה הצרים והעקלקלים, מוקפת חומה, שנבנתה (1535–1538) ע"י הסולטן סולימן המפואר, לרוב על החומה העתיקה ומהאבנים העתיקות, אבל וביחוד העיר העליונה והתחתונה של ימי בית שני נשארו מחוץ לחומה.

אורך החומה כארבעה קילומטרים וגבהה כ־12 מ', בה 34 מגדלים ושבעה שערים: בצפון – השער החדש, שער שכם או שער דמשק ושער הורדוס או שער הפרחים; במזרח – שער האריות או שער השבטים; בדרום – שער האשפות או שער המערביים ושער ציון, על שם הגבעה “ציון” או שער דוד, על שם קברי מלכי בית דוד, לפי המסורת העממית; במערב – שער יפו, שהוא החשוב מכולם.

על יד שער יפו ישנה פרצה גדולה בחומה, שנפרצה לכבוד וילהלם השני, שהיה אז קיסר גרמניה ושבקר בירושלים בשנת 1898.

שער הרחמים, שהוא היפה בשערי ירושלים, נבנה במאה ה־5 ע"י הקיסרית הביזנטית איבדוקיה, אולם נסתם ב־1530 ע"י התורכים, כי, לפי האגדה, דרכו עתיד להכנס משיח־ישראל להר־הבית בבואו מהר־הזיתים.

שני רחובות ראשיים עוברים בעיר החותכים זה את זה ומחלקים אותה לארבעה רבעים – לרובע היהודים, רובע המוסלימים, רובע הנוצרים ורובע הארמנים.

רחוב בעיר העתיקה בירושלים

מאז הפרעות ב־תרפ"ט (1929), וביחוד מימי המאורעות תרצ"ו (1936) ואילך ירד מאד מספר היהודים בעיר העתיקה, אולם בזמן האחרון, בהשתפר מצב הבטחון, מתחילים לשוב הרבה יהודים אליה, וכיום אפשר להעריך את מספרם שם ל־6,000 נפש.

רחובות העיר העתיקה הם לרוב צרים, עקומים ומפותלים, מהם אפלים, בהיותם מכוסים בכפות קמורות, שעליהן בנויים בתים. הבתים עומדים צפופים זה אצל זה וגגותיהם שטוחים או קמורים ומרוצפים בלוחות אבן. המסחר והתנועה מתרכזים בשוק (באזאר) ההומה ביום מאנשים. השלטון שוקד על שמירת אפיה העתיק של העיר.

במזרח העיר נמצא הר המוריה (744 מ' מעל פני ים התיכון) או הר הבית, שהוא מישור יפה, רחב ידים, כמעט מרובע, ומוקף חומה. באמצע המישור הזה התנוסס בית ה' ועל המשכו הדרומי עמד בית המלך.

נכנסים דרך שער השלשלת ובמקום שהיה קודש־הקדשים מתרוממת “אבן השתיה”, – סלע משולש גדול וחשוף, מוקף גדר ברזל מימי הצלבנים, אורך הסלע כ־18 מ', רחבו 13.5 מ' וגבהו כעת כ־2 מ' מעל לקרקע.

לפי סברת החוקרים הוא מקום המזבח העתיק; לפי המסורת היא אבן היסוד, שממנה נשתת העולם, מרכז העולם, עליה היתה עקידת יצחק, ולפי מסורת מוסלימית התרומם מהסלע הזה מוחמד ביעף אל השמים.

מעל לסלע הקדוש הזה מתנוססת הכפה הגבוהה של המסגד עומר, שנקרא משום זה גם מסגד אבן השתיה או כפת הסלע ושנבנה, כפי שראינו, ע"י החליף עבד אל מליך בשנים 687–691 לסה"נ.

בנין המסגד עשוי בצורה של שמונה צלעות, קירותיו למטה מצופים לוחות שיש והחלונות ממעל עשויים חרסינה צבעונית, הכפה משובצת מוזאיקה מגוונת, סביב לקירות פסוקים מן הקוראן באותיות זהב, הכל באמנות רבה.

דרומה ממסגד עומר נמצא מסגד אל אקצה, הנקרא בפי היהודים “מדרש שלמה”. גם הוא בנוי ע"י החליף עבד אל מליך, בסגנון הבסיליקה, על יסוד בנין ביזנטי.

במסגדים האלה מתאספים המוסלימים בכל יום ששי בצהרים ובחגיהם להתפלל תפלה בצבור.

על יד מסגד אל אקצה נמצאים אולמים גדולים מתחת לפני הקרקע, הנקראים, “אורוות שלמה”, פה היו אורוות לסוסים של הצלבנים.

על יד שער השלשלת עומד בית־המשפט הדתי למוסלימים. במקום הזה היתה לפנים לשכת־הגזית של הסנהדרין.

הכותל־המערבי הוא מקום קדוש בעיני כל ישראל, – “לא זזה שכינה מהכותל המערבי”, מכל פנות הארץ ותפוצות הגולה נוהרים שמה אלפי אנשים, ביחוד בליל תשעה באב, להתפלל ולשפוך את לבם לפני ה'.

הכותל המערבי הוא שריד מהחומה המערבית, שהקיפה בימי בית שני את הר הבית. ארכו של הכותל 48 מ' וגבהו 18 מ'. תשעת הנדבכים התחתונים בנויים אבנים גדולות מאד, ביניהן גם שארכן 4–5 מ', והם מתקופת הורדוס, ואחד עשר הנדבכים העליונים הם מתקופת אדרינוס ומימי המוסלימים.

בחפירות שנעשו בשנת 1867 מצאו עוד 19 נדבכים, בנויים אבני גזית גדולות, הטמונים בתוך האדמה.

בשנת תרפ"ט (1929) היה הכותל הזה אחד הגורמים להתפרצות המאורעות בין הערבים והיהודים בארץ. ועדה, שנתמנתה מטעם חבר הלאומים, החליטה שזכות הבעלות על הכותל היא בידי הערבים ויש ליהודים הזכות המלאה להתפלל לפניו בכל עת.

ברובע היהודים נודעו ביחוד בית הכנסת הגדול והמפואר – חורבת ר' יהודה החסיד או בקצור “החורבה” או “בית יעקב”, ובית הכנסת “תפארת ישראל” שמגגו אפשר לראות את כל העיר העתיקה.

ברובע הנוצרים נודעה ביחוד כנסית “הקבר הקדוש” (קבר ישו) על הגבעה גולגולתא, שהיתה, לפי המסורת הנוצרית, בתקופת בית שני מחוץ לעיר ועליה הוקם הצלב שעליו הוצלב ישו הנוצרי. הכנסיה שעל הקבר נבנתה במאה ה־4 לסה"נ ע"י הקיסר קונסטנטינוס והלינה אמו.

מפורסמים עוד המנזר הגדול של העדה היונית האורתודוכסית, המנזר הרוסי עם שרידים מעניינים מהתקופה הרומית, והכנסיה סנט אנה מהתקופה הצלבנית עם בית נכות תנכ"י.

מבין המון יתר השרידים מימי קדם שבעיר העתיקה ובסביבתה נודעו ביחוד: נקבת חזקיהו להעברת מי הגיחון העירה אל ברכת השלוח עם כתובת חרותה בסלע – “הכו החוצבים איש לקראת רעהו גרזן על גרזן, וילכו מים מן המוצא אל הברכה כמאתים ואלף אמה, ומאתים אמה היה גובה הצור על ראש החוצבים”; מערת צדקיהו ששמשה מחצבה בימי בית שני לבניני ירושלים; קברי הסנהדרין⁷. מערת שמעון הצדיק, יד אבשלום, קבר יהושפט, קבר זכריהו והקברים המיוחסים למלכי בית דוד.

קבר זכריהו, יהושפט ויד־אבשלום בירושלים

ביחוד נודעו קברות המלכים, או מערת כלבא שבוע, או קברי בית חדיב – משפחת מלכים שישבה בארץ אשור העתיקה ושאם המשפחה הלינה המלכה התיהדה, באה לירושלים בסוף בית שני, הקימה לעצמה כאן ארמון וגם קבר חצבה לה ולמשפחתה.

(/rails/active_storage/blobs/redirect/eyJfcmFpbHMiOnsiZGF0YSI6MjQwMTI4LCJwdXIiOiJibG9iX2lkIn19–cc73afac27dbd22bb5356dfbf8cc64ddc1c7063b/%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94%2012.jpg)

בית הנכות לעתיקות היהודים ע"ש קוצ’ר של האוניברסיטה העברית בירושלים

נודעו גם גיא בן הנום ששם היתה בימי קדם התופת להעברת בני אדם למולך, כמו כן הר הזיתים, ששמש בימי הבינים, זמן ידוע, מקום כנוס ותפלה, ביחוד בשלש רגלים, ליושבי ירושלים ולעולי הרגל, ושעליו משתרע בית קברות גדול של יהודים.

ירושלים החדשה משתרעת מחוץ לחומה, בעיקר על פני המישור הרחב אשר מצפון וממערב לעיר העתיקה, ושטחה גדול פי כמה מהשטח אשר בתוך החומה. שער יפו ושער שכם מתוכים בין התנועה של העיר הישנה והחדשה, ורחוב יפו הוא מרכז התנועה המסחרית.

את השכונה הראשונה מחוץ לחומה הקימו היהודים בשנת תר"כ (1860) מול הר ציון והיא משכנות שאננים או “בתי מונטיפיורה” על שם מיסדה.

דבר גדול ומעשה רב היה זה בימים ההם, כשסביבת העיר היתה עוד שממה מאין יושב ושערי העיר נסגרו תיכף אחרי שקיעת החמה.

רק הודות לאנשים אמיצי־לב ולתמיכת השר מונטיפיורה עלה הדבר וגם אז לא בלי קרבנות־אדם למתישבים החלוצים, אבל זו היתה דחיפה חשובה לכל התישבותנו החדשה.

בשנת תרכ"ט (1869) נוסדה השכונה נחלת שבעה (שבעה מיסדים), בשנת תרל"ה (1875) השכונה מאה שערים, בשנת תרמ"ד (1884) השכונות אהל משה ומזכרת משה, בשנת תרנ"א (1891) השכונה רחובות או שכונת הבוכרים וכן הלאה.

השכונות המודרניות נבנו בעיקר אחרי המלחמה העולמית, כגון רוממה, קרית משה, בית הכרם, בית וגן, תלפיות, רוחמה, גאולה, כרם אברהם ועוד.

מבין השכונות החדשות מצטיינת בגדלה וביפיה ביחוד שכונת רחביה. עם בניני המוסדות הלאומיים – הסוכנות היהודית. ההנהלה הציונית, הקרן הקימת לישראל, קרן היסוד והועד הלאומי.

האוניברסיטה העברית בירושלים, הבנין לכימיה

“ירושלים הרים סביב לה” – על אחד ההרים האלה שממנו נשקף מראה נהדר לא רק על העיר כולה, כי אם גם על כל הסביבה, עד בקעת הירדן, ים המלח ועבר הירדן, על הר הצופים (830 מ') מתנוסס לתפארה היכל המדע – האוניברסיטה העברית, המוסד המדעי והחנוכי העליון לא"י ולעם ישראל כולו.

את אבן־הפנה לאוניברסיטה העברית הניח הד"ר חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית ויו"ר חבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית, עוד בשנת תרע"ח (1918), אולם הפתיחה הרשמית החגיגית היתה רק בשנת תרפ"ה (1925), במעמד נציגים מכל חלקי העולם וביניהם לורד בלפור, ומאז מתפתחת האוניברסיטה העברית במהירות רבה.

בנין בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים

מבין יותר מעשרה הבנינים הראשיים ומספר בניני־העזר שהם ברשות האוניברסיטה, יש לציין ביחוד את בנין בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי – אוצר הספרים הגדול ביותר במזרח־הקרוב, המכיל למעלה מ־400.000 ספרים, ואת המרכז הרפואי (בית־חולים, מכון למחקר רפואי ובית־ספר לאחיות), אשר הוקם ומתנהל מתוך שתוף־פעולה עם הסתדרות נשים ציוניות “הדסה” מאמריקה. גם מאז פרוץ המלחמה הנוכחית נוספו כמה בניני תפארה, כגון בנין המכון למדעי היהדות ע"ש רוזנבלום, בית הנכות לעתיקות היהודים ע"ש קוצ’ר ובית אהרן אהרנסון של בית הספר לחקלאות ברחובות.

המרכז הרפואי על הר הצופים בירושלים

באוניברסיטה קיימת הפקולטה למדעי־הרוח והפקולטה למתמיטיקה ולמדעי הטבע. קיימת גם פרי־פקולטה לרפואה, אשר תתפתח בהדרגה לפקולטה לרפואה סדירה, וכן המכון ללמודי החקלאות.

מספר הסטודנטים עלה מ־164 בשנת 1925 ל־1053 (מלבד 50 תלמידי מחקר) בשנת 1941. כמה מהסטודנטים הם גם מארצות רחוקות, כגון קנדה, ארצות הברית ועוד. אך בשל הגיוס לצבא וכו' חלה ירידה בזמן האחרון. מספר העובדים המדעיים עלה מ־38 בשנת 1925 ל־138 בשנת 1943, מהם 40 פרופיסורים ו־27 מרצים. נשיא האוניברסיטה הוא הד"ר יהודה ל. מגנס, ויו"ר ועד הפועל מר שלמה ז. שוקן.

המכון למדעי היהדות, בנין רוזנבלום, של האוניברסיטה העברית בירושלים

האוניברסיטה מוסרת לגומריה את התוארים האקדמיים “מוסמך למדעי הרוח” ו"מוסמך למדעי הטבע" וגם את התואר “דוקטור לפילוסופיה”. האוניברסיטה העברית פתוחה לכל תלמיד בלי הבדל דת וגזע.

ברשות האוניברסיטה נמצאים אספים רבים, ביניהם אספים מיוחדים במינם, כגון: “אוסף שוקן” של אינקונבלים, (ספרים שנדפסו עד ש' 1500), “אוסף אברהם שבדרון” של אוטוגרפים ופורטרטים יהודיים ידועי־שם, בית־הנכות לצמחי התנ"ך והתלמוד ולפלנטלור יהודי וערבי, בית־הנכות לעתיקות היהודים ע"ש קוצ’ר.

מסירת תעודות הגמר ע"י נשיא האוניברסיטה העברית, ד"ר י. ל. מגנס, על בימת תיאטרון המעלות בירושלים

אספים ארכיאולוגיים, בוטניים, זואולוגיים, גיאולוגיים, רפואיים וארכיון למוסיקה מזרחית.

תוצאות החקירה באוניברסיטה ובמכוניה הן בעלות חשיבות יתרה בשביל בנין הארץ. בכל שטחי החיים, העבודה והיצירה, כגון בריאות, חנוך, תעשיה, חקלאות, המאמץ המלחמתי וכו'. עד כה מצאו כחמשים מלומדים יהודים מפורסמים. קרבנות רדיפות היהודים בכמה מארצות אירופה, אפשרויות חדשות באוניברסיטה העברית לחקירה ולהוראה. כן הוציאה האוניברסיטה 11.700 לא"י (הכונה היא לשנת ת"ש) כתמיכה, כפרסים וסטיפנדיות לתמיכת מאות סטודנטים, שנותקו, מחמת המלחמה הנוכחית, ממשפחותיהם ומאמצעי קיומם שבחו"ל, בכדי לאפשר להם להמשיך בלימודיהם, ועוד.

מעבדה לחימיה חקלאית באוניברסיטה העברית בירושלים

יום־יום מתרבים לכן שוחרי האוניברסיטה העברית וידידיה בכל קצוי התבל. בכדי לאפשר לאוניברסיטה העברית, המתקימת בלי תמיכה ממשלתית, למלא את תפקידיה הנעלים הנ"ל גם בשעה חמורה זו ולעזור לה להתקדם למוסד מדעי וחנוכי, היכול לשמש מופת גם לאנושות כולה.

בירושלים נמצא מושבו של הנציב הבריטי העליון לארץ־ישראל ובה נמצאים משרדיה המרכזיים של הממשלה, כמו כן משרדי הסוכנות היהודית, ההנהלה הציונית, הועד הלאומי, הלשכה הראשית של הקרן הקימת לישראל (שם נמצא גם חדר הרצל), הלשכה הראשית של קרן היסוד, הרבנות הראשית, ועד הלשון, משרדיהן המרכזיים של העדות השונות, משרדי הקונסוליות וכו'.

מבין שאר מוסדותיה של ירושלים נוֹדעו ביחוד: מוזיאון העתיקות הגדול שנבנה מכספי המיליונר האמריקני רוקפלר, בית הספר לאמנות ולאומנות “בצלאל”, בית הבריאות שטראוס, בית היתומים הגדול “דיסקין”, בית החולים “ביקור חולים”, בית החולים “שערי צדק”, “ספרית ירושלים” של אגודת אחים בני ברית ועוד, כמו כן כמה בתי ספר, ישיבות, מוסדות חסד ועוד.

תושבי ירושלים מתפרנסים, ביחוד בימי שלום ושלוה, בעיקר מהכנסות הבאות מהחוץ, כגון הכנסות מוסדות הדת, החסד, החנוך, הכנסות המוסדות הלאומיים העבריים, התירות וכו'.

בניני המוסדות הלאומיים בירושלים

ירושלים וסביבתה מהר הצופים

מדרום לירושלים, במרחק של 6 ק"מ נמצא ע"י הכביש קבר רחל אמנו, שהוא ברשות היהודים, וביחוד בחדשי אלול ותשרי הומה המקום ממבקרים רבים הבאים להשתטח שם.

לא רחוק מקבר רחל נמצאת בית לחם (830 מ'), עיר מולדתו של דוד המלך. מספר התושבים הוא בערך 8000 נפש, כמעט כולם נוצרים, העוסקים בחקלאות, גדול צאן, נטיעות ותעשית חפצי מזכרת מעצי זית ומצדפים בשביל הצלינים⁸ הנוצרים. רבים מבני בית לחם נדדו למדינות הים ועשו שם חיל, ובשובם בנו בתים בבית לחם ובירושלים. מוסלימים נמצאים רק מעטים בבית לחם, יהודים אינם גרים שם.

בית לחם היא עיר קדושה לנוצרים ובה כנסיות ומנזרים לרוב. מפורסמת בה ביחוד כנסית הלדה אחת הכנסיות הקדומות בעולם הנוצרי, והמשותפת לכל הנוצרים, כי שם נולד ישו הנוצרי, לפי מסורתם.

בק"מ ה־13 מירושלים נמצאות שלש ברכות גדולות וחצובות בסלע – ברכות שלמה. ברבות הימים נסתמו הברכות, אך הממשלה הבריטית תקנה אותן והן משמשות כעת מקוי־מים כבימי־קדם. עד שנת 1937 היו מעלות משאבות גדולות את המים מהן לברכת רוממה אשר בירושלים.

מדרום־מזרח לבית לחם נמצא הר הורדוס (הרודיון) הבודד, שעליו הקים לו מבצר מפואר הורדוס המלך.

בכביש ירושלים–חברון בק"מ ה־21 נמצא כפר־עציון, ישוב חקלאי יהודי, שנוסד בשנת תרצ"ד (1934) ע"י החברה “אל ההר”. אך נעזב במאורעות תרצ"ו–צ"ט, וקם לתחיה בזמן האחרון.

לא רחוק מכאן נמצאות חרבות המבצר היהודי בית־צור, על ידו הכה יהודה המכבי את ליסיאס, שר הצבא הסורי (164 לפסה"נ).

בק"מ ה־35 נמצאת חברון, עיר האבות, שהיא אחת הערים העתיקות ביותר בעולם. מערת המכפלה שבה היא אחד המקומות הקדושים ביותר בארץ, כי שם נמצאים קברות האבות – אברהם, יצחק ויעקב וקברות האמהות – שרה, רבקה ולאה, אבל הקנאים הערבים מונעים את ה־"כופרים" מלהכנס לתוכה, כי היא קדושה גם לערבים הודות לקברו של אברהם ובניו שבה. על מערת המכפלה בנו הערבים מסגד גדול, המוקף חומה, שבה שרידים מימי בית שני. חברון היתה גם בירת ישראל בימי דוד, שמלך בה שבע שנים וחצי טרם שכבש את ירושלים.

בחברון יש תעשית כלי־זכוכית פשוטים, היא עומדת בקשרי מסחר עם הבדואים והנגב, אבל היא מצטיינת ביחוד בכרמי הגפנים שלה.

מספר התושבים שבה הוא כ־20,000 נפש, כמעט כולם מוסלימים. הישוב היהודי לא פסק בה בכל התקופות, אבל הוא נתדלדל מאד מאז מאורעות תרפ"ט (1929), כשנהרגו בה כ־60 נפש על קדוש השם, וכן מאז מאורעות תרצ"ו–תרצ"ט (1936–1939).

מצפון לירושלים, במרחק של 5 ק"מ, ע"י הכביש ירושלים־שכם, נמצאות חרבות גבעת שאול (גבעה בבנימין). מקום מושבו של שאול המלך. כ־2 ק"מ צפונה נמצא המושב היהודי נוה יעקב (ע"ש הרב יעקב רינס), שנוסד בשנת תרפ"ד (1924) ע"י “המזרחי הצעיר”, מספר התושבים הוא כ־150 נפש. המתפרנסים בעיקר מחלבנות ומעבודות בירושלים הקרובה. לא רחוק מנוה יעקב נמצא הכפר הערבי א־רם, היא רמה, עיר מושבו של שמואל הנביא.

בק"מ ה־11 נמצא מושב העובדים עטרות, שנוסד בשנת תרפ"ב (1922) על אדמת קרן הקימת והמספק בעיקר חלב לירושלים. מספר התושבים הוא כ־150 נפש. על יד עטרות נמצא שדה תעופה צבאי.

העירה הנוצרית רמאללה נמצאת במרחק של 15 ק"מ מירושלים. בקרבתה הוקמה בשנת 1936 תחנת הרדיו הא"י. מספר התושבים כ־5,500 נפש, גם מהם נדדו רבים למדינות הים ובשובם הביאו אתם את צרור כספם. בסביבת רמאללה רבים הם כרמי הגפן.

מזרחה מהכביש נמצא הכפר הערבי ביתין במקומה של בית־אל, שהיתה ידועה בימי האבות, השופטים ומלכי ישראל כמרכז דתי חשוב ובימי החשמונאים כעיר מבצר.

ממזרח לירושלים, במרחק של 4 ק"מ נמצא הכפר הערבי ענתה היא ענתות – עיר כהנים לפנים ומקום מולדתו של ירמיהו הנביא. דרומה מכאן נמצא הכפר הערבי אלעזריה (ביתאניה לפנים), הקדוש לנוצרים, כי פה החיה, לפי מסורתם, ישו הנוצרי את אלעזר.

ממזרח לבית אל נמצא הכפר הערבי רמון, הוא המקום רמון, שאליו ברחו בני בנימין אחרי שנגפו לפני יתר שבטי ישראל. מדרום־מזרח לבית אל נמצאות חרבות העי (יהושע ח'). שנחקרו ע"י חוקרת עברית מבנות הארץ.

מ־עין פרה או נחל פרת, שבו טמן ירמיהו את אזור הפשתים (ירמיהו י"ג) היו מעלים מים במשאבות לירושלים, כמו כן מעין פואר, מזרחה מכאן.

בחלקו הצפוני של נחל פרת נמצא הכפר חיזמה, הוא בית־עזמות (עזרא ב') ועל ידו מצבות־אבן עתיקות – “קברות בני ישראל” לפי הערבים. דרומה לעין־פואר עובר הכביש על פני מעלה־האדומים, על שם אדמת הסיד האדומה, שבה מצטיינים ההרים שבסביבה.

ממערב לירושלים, על יד הדרך ההולכת לתל־אביב, נמצא במורד ההר הכפר הערבי לפתה ובו מעין, הוא מי־נפתוח הנזכר ביהושע. צפונה מכאן בגובה של 895 מ' נמצא הכפר הערבי נבי סמויל, שבמסגדו הנשקף למרחוק נמצא, לפי המסורת, קברו של שמואל הנביא. כנראה כאן היתה מצפה, שבה אסף שמואל את העם.

במרחק 7 ק"מ מירושלים נמצאת המושבה מוצא, שנוסדה בשנת תרנ"ט (1898) וסבלה מאד ממאורעות תרפ"ט (1929). ממוצא היו מעלים ערבות לירושלים בימי בית שני לעטור המזבח בחג הסוכות, בקרבתה נוסד בשנת תרצ"ד (1934) המושב מוצא עלית. מספר התושבים בשניהם כ־150 נפש העוסקים בעיקר בחלבנות. ע"י מוצא עלית נמצא בית ההבראה ארזה של העובדים העברים, ע"ש הארז שנטע כאן הרצל בשנת תרנ"ט (1898).

מארזה מתפתל הכביש ועולה לקסטל (קסטלום – מבצר בלטינית), שעל פסגה זו היה לפנים מבצר צלבני וכיום נמצא פה כפר ערבי קטן. לא רחוק נמצא גס ישוב יהודי קטן – נחלת יצחק עם מחצבה גדולה.

מהקסטל יורד הכביש לקרית ענבים (קבוצה), שנוסדה בשנת תרפ"א (1921) על אדמת קרן הקימת לישראל (13 ק"מ מירושלים), ועל ידה נמצאת הקבוצה מעלה החמשה, שנוסדה בשנת תרצ"ח (1938) גם כן על אדמת קרן הקימת, לזכר חמשה חבריה שנרצחו מן המארב בשנת תרצ"ח (1938). ענפי המשק העיקריים הם עצי פרי, כרמי גפנים ומחלבה, ומספר הנפשות בקרית ענבים יותר מ־300 ובמעלה החמשה כ־150 נפש.

מול מעלה החמשה נמצא ע"י הכביש הכפר הערבי קרית אל ענב או אבו גוש, היא קרית יערים, שבה חנה ארון ד' אחרי שהחזירוהו הפלשתים. המקום קדוש לנוצרים והם הקימו בו כנסיות ומנזרים. על יד הכפר סריס נמצא בית השואבה למים העולים מראש העין לירושלים. צפונה מכאן נמצאים הכפרים הערבים בית חורון העליון (בית עור אל פוקה בערבית) ובית חורון התחתון (בית עור אל תחתה), הידועים ממלחמות יהושע, שאול ודוד, ממלחמות החשמונאים ביונים ומלחמות היהודים ברומאים.

הכפר הערבי אל מדיה, בדרך העתיקה ללוד, הוא מודיעים, מולדת החשמונאים, שבה התחיל מרד היהודים כנגד היונים, ובה קברים המיוחסים למכבים.

התחנה הראשונה במסלת הברזל ירושלים – תל־אביב היא הכפר הערבי ביתר, אשר שם התבצרו לפנים בר־כוכבא וגבוריו במלחמתם עם הרומים, ועד היום אפשר לראות את החורבות ושרידי החומות על ההר מהזמן ההוא, מצאו כאן גם נשק יהודי ורומי ומטבעות מימי בר־כוכבא.

בק"מ ה־36 נמצאת המושבה העברית הרטוב, שנוסדה בשנת תרנ"ה (1895) ע"י יהודים יוצאי בולגריה, ושסבלה הרבה ביחוד במאורעות תרפ"ט (1929). מספר התושבים כ־150 נפש ועוסקים בעיקר בפלחה, אך סובלים ממעוט מים, בקרבתה נמצא הכפר הערבי צרעה, מולדת שמשון הגבור.

בקצה הגבעות נמצאת חולדה, אחת הקבוצות הראשונות על אדמת קרן הקימת. היא נוסדה בשנת תרס"ח (1909) והגנה על עצמה בגבורה נגד מאות ערבים בימי המאורעות תרפ"ט (1929); בשנים האחרונות גדלה והתחזקה בהרבה. בסביבתה כרמי זיתים ויער ארנים גדול שניטע לזכר הרצל. מספר התושבים כ־200 נפש.

צפונה לחולדה נמצאות חורבות העיר הכנענית העתיקה גזר, שנתנה שלוחים לשלמה מאת שישק מלך מצרים. בשנת 1902 ובחפירות שנערכו בתל גזר במשך שנים רבות נתגלו חרבות חמש ערים זו למעלה מזו, החל מהתקופה הקדומה ביותר ועד מלכי ביזנטיון. מהתקופה העברית נמצאו חותמות עבריות, תכשיטים וגם לוח חקלאי, שבו רשומים, בכתב עברי עתיק, שמות חדשי השנה לפי עבודת האכרים, כמו כן נמצאה כתובת חקוקה בסלע “תחום גזר”.

בקרבת גזר נמצא עמק אילון הידוע ממלחמת יהושע בן־נון באמורי – “שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון”; כמו כן הכפר הערבי עמואס, היא אמאוס, שבה נחל יהודה המכבי את נצחונו הגדול הראשון (166) על היונים.

הישובים בהרי אפרים. מדרום לשכם נמצאות חרבות שילה (סילון בערבית), שבה עמד המשכן מימי יהושע עד ימי שמואל, כמו כן הכפר הערבי גלג’יליה, היא גלגל, שבה התאסף העם אחרי שובו מהכות את עמלק, ושם היה גם מרכז דתי בימי בית ראשון. ממזרח לשכם, על יד הכביש נמצא הכפר הערבי בלטה, שבו קבור לפי המסורת יוסף הצדיק. לפי החוקרים היתה במקום זה שכם העתיקה.

העיר שכם, בק"מ ה־65 מירושלים, היא אחת הערים העתיקות ביותר בארץ. היא ידועה עוד מימי האבות, בקרבתה קברו בני ישראל את עצמות יוסף, היא היתה בירה חשובה לבני אפרים, ובירת הכותים או השומרונים בימי בית שני שהקימו להם גם מקדש על הר גריזים (הר הברכה), שנהרס ע"י יוחנן הורקנוס (107 לפסה"נ).

שכם העתיקה נהרסה ע"י אספסינוס קיסר, והעיר שבימינו נבנתה ממערב לה בימי הורדוס, בשם ניאפוליס (עיר חדשה ביונית), ומכאן השם הערבי נבלוס.

שכם של היום ידועה בתור מרכז חשוב לתנועה הערבית הלאומית בארץ, מספר תושביה כ־20,000 נפש, כמעט כולם מוסלימים, מעט נוצרים וכ־180 שומרונים. יהודים כמעט אינם כיום בשכם.

שכם בנויה במרכז הארץ במקום המעבר הנוח ביותר שבהר – משפלת החוף לעבר הירדן מזרחה. היא מוקפת כרמי זית רבים ומשמשת מרכז חשוב לתעשית הסבון הערבי בארץ, הנשלח גם לארצות הערביות הסמוכות. היא מצטיינת גם בחטה שלה ובפירותיה ומפותח בה המסחר גם עם עבר הירדן.

בחפירות שנערכו ב־בלטה, פרבר שכם, נגלו חומות העיר מתקופת הכנענים, ארמון, מקדש ומצבות אבימלך בן גדעון ועוד.

העדה השומרונית מונה בסך הכל כ־200 נפש, מהם כ־180 גרים בשכם ברובע מיוחד. שפתם ערבית, אבל שונים המה מהערבים במראה פניהם, יש להם בית־כנסת ובו ספר תורה עתיק בכתב השומרוני, הוא הכתב העברי העתיק. עד היום הם נוהגים להקריב את קרבן הפסח על הר גריזים במקום מקדשם העתיק. ראש העדה נקרא כהן גדול.

מצפון לשכם (כ־12 ק"מ), בקרבת הכפר הערבי סבסטיה, היתה העיר שומרון, בירת מלכות ישראל, אשר הקים עמרי (887 לפסה"נ). סרגון מלך אשור לכדה, אחרי מצור קשה במשך שלש שנים (725–722 לפסה"נ), הושיב בה כותים, שנתערבו עם שרידי עם ישראל ומהם יצאו עם השומרונים, שהציקו הרבה ליהודים, עד שלכד את שומרון יוחנן הורקנוס ויהרסנה (107 לפסה"נ). הורדוס בנה במקומה עיר חדשה בשם סבסטיה על תוארו היוני של קיסר רומי.

בחפירות שנעשו במשך שנים נתגלו כאן שרידי הארמונות של עמרי, אחאב ויהוא עם שברי לוחות שן, שקשטו את קירות ההיכל, ובשן חטובות צורות של חיות וכרובים. מעל לחרבות הבנינים של מלכי ישראל נתגלו גם שרידי בנינים מימי הורדוס. מהתקופה הרומית והנוצרית.

באמצע הדרך משכם לבית שאן נמצא כפר ערבי גדול טובס, היא תבץ, עיר מבצר בתקופת השופטים. טובס מפורסם בחטיו ושמנו.

במבוא לעמק יזרעאל שוכנת העירה הערבית ג’נין עם יותר מ־3000 תושבים מוסלימים, הסביבה עשירה במים, והעמקים שמסביב לעירה פוריים מאד. כאן היתה לפנים עין גנים, עיר של לויים.

הישובים בנגב ובשפלת החוף. על יד נחל מצרים, הגבול ההיסטורי הדרומי של ארצנו יושבת העיר אל־עריש המוקפת חרשות תמרים, וצפונה ממנה, על הגבול המדיני הדרומי נמצא הכפר הערבי־בדואי רפיח, וכאן התחנה האחרונה למסלת הברזל בארץ־ישראל, צפונה מרפיח נמצאת העירה הערבית חנות־יונה (חן־יוניס), ובה כ־4000 תושבים העוסקים בעיקר בגדול שעורה ואבטיחים.

כ־25 ק"מ צפונית לחנות־יונה נמצאת העיר עזה (כ־85 ק"מ מתל אביב) עם נמל ותחנת אוירונים. עזה נחשבת על גבול הנגב והיא אחת הערים העתיקות בעולם. היא היתה ידועה עוד בחיי המצרים הקדומים, היתה עיר פלשתית חשובה, פה נאסר שמשון הגבור ופה מצא מותו, עזה היתה עיר מסחר ונמל חשובה ביחוד בתקופה הביזנטית. בתקופה הערבית נודע שמה בארצות המערב על שם אריג דק הנקרא עד היום גזה, כשם העיר בשפות אירופה. הרבה סבלה עזה בימי המלחמה העולמית. מספר תושביה כיום כ־20,000 נפש, לרוב מוסלימים. יהודים כמעט אינם בה כיום. עשירה עזה בעיקר בשדות תבואה, כרמים וגנים. כ־20 קל"מ ממזרח לעזה נמצאת אדמת רוחמה.

מצפון־מזרח לרוחמה נמצאות חרבות לכיש. לכיש היתה לפנים עיר מבצר חשובה ונכבשה ע"י סנחריב מלך אשור שבשובו לארצו חרת על לוח את פרשת המצור והכבוש. מצבה זו נמצאה בחפירות בנינוה באמצע המאה ה־19, והיא ידועה בשם “תבליט לכיש”. בחפירות המרובות שנעשו בחרבות לכיש נתגלו שרידי מקדשים ומבצרים מימי שבת אבותינו בארץ. בשנת תרצ"ה (1935) גלה כאן חוקר אנגלי חרסיות כתובות בכתב עברי עתיק, ותכנן אגרות שנשלחו ע"י מפקד המבצר לאנשים הידועים לנו מתקופת ירמיהו.

באר־שבע, בקצה הנגב, היתה בימי קדם העיר הדרומית ביותר בארץ (מדן ועד באר־שבע). בה ישבו האבות והיא היתה מיושבת יהודים גם בימי בית ראשון ושני, אך סבלו הרבה מהאדומים שישבו בנגב. בעיר ישנן בארות עמוקות שלפי אמונת התושבים נותרו עוד מימי האבות. כיום באר־שבע עירה קטנה עם כ־3000 תושבים, לרוב מוסלימים העוסקים בעיקר במזרע שעורה ובמסחר עם בדואיי הנגב.

מצפון לעזה נמצאות חרבות העיר אשקלון, אף היא אחת מחמש ערי הפלשתים. בחרבות מצאו החוקרים שרידי בנינים מימי הורדוס, שנולד כאן. היא היתה עיר גדולה למסחר ולספנות גם בתקופת הצלבנים, אך נחרבה בשנת 1270 ע"י הסולטן ביברס.

ממזרח מכאן, על יד מסלת הברזל, נמצאת העירה הערבית מגדל־גד, ובה כ־5000 תושבים, המתפרנסים על מטעי הדר, פלחה ותעשית אריגים פשוטים לצרכי הפלחים והבדואים, מגדל־גד נזכרת גם ביהושע (פרק ט"ו).

צפונית למגדל־גד נמצא הכפר הערבי אסדוד, היא אשדוד העתיקה, מושבו של אחד מחמשת סרני הפלשתים.

ממזרח לאשדוד נמצא מושב העובדים הגדול באר־טוביה (43 ק"מ מתל־אביב), על אדמת קרן הקימת, שנוסד בשנת תר"ץ (1930) בעזרת “קרן העזרה”, אחרי אשר הישוב הקודם שנוסד עוד בשנת תרנ"ו (1896) ע"י “חובבי ציון” מרוסיה, נעזב ונחרב במאורעות תרפ"ט (1929), מספר התושבים הוא כ־700 נפש, העוסקים בפלחה, במטעי הדרים, בגדול ירקות ובמשק חלב ועופות.

דרומית־מזרחית לבאר־טוביה, במרחק של 12 ק"מ נמצא הקבוץ נגבה, שנוסד בשנת תרצ"ט (1939) על אדמת קרן הקימת. מספר התושבים כ־240 נפש. ממזרח לבאר־טוביה נוסד בשנת תרצ"ז (1937) על אדמת קרן הקימת כפר מנחם (קבוץ). על שם מנחם אוסישקין. מספר התושבים כ־250 נפש. המשק הוא חקלאות מעורבת.

המושבה גדרה (33 ק"מ מתל אביב) נוסדה בשנת תרמ"ה (1884) ע"י חברי האגודה ביל"ו (ראשי תיבות של הפסוק התנכי: בית יעקב לכו ונלכה) – תלמידי בתי ספר עליונים ברוסיה, שעלו לארץ להיות אכרים על אדמת האבות. הם סבלו הרבה, אך לבסוף התגברו על כל הקושיים, וגבורתם ואהבתם לאדמת המולדת היתה למופת בישראל. עד היום מראים בגדרה את המערה בה התגוררו בני ביל"ו הראשונים. מספר התושבים כ־900 נפש, ענפי המשק העיקריים הם פלחה ומטעים. במושבה יש גם בית הבראה.

הכפר הערבי יבנה (צפונית לגדרה) נמצא במקומה של יבנה העתיקה, שנתפרסמה ביחוד בסוף בית שני ולשם עבר רבן יוחנן בן זכאי בשעת המצור על ירושלים, ויסד בה, אחרי חורבן בית שני מחדש את הסנהדרין ובית הדין הגדול, והיא שמשה מרכז התורה בא"י עד אחרי חורבן ביתר, שאז עבר המרכז לגליל.

כפר סולד (קבוץ). ע"ש הגב' הנרייטה סולד, מיסדת הסתדרות “הדסה”, נוסד בשנת תרצ"ח (1937) על אדמת קרן הקימת, מדרום־מזרח לגדרה. מספר התושבים כ־70 נפש.

צפונית־מזרחית לגדרה נמצאת המושבה עקרון או מזכרת בתיה, שנוסדה בשנת תרמ"ד (1884) על אדמת הברון רוטשילד ע"י יהודים אכרים שבאו מרוסיה. ענפי המשק העיקריים הם פלחה ומטעים, מספר התושבים כ־500 נפש. לא רחוק מעקרון עמדה עקרון הקדומה, אחת מחמש ערי הפלשתים. בנעמה על יד עקרון יושבת קבוצת פועלים גדולה.

המושבה רחובות (21 ק"מ מתל אביב) נוסדה בשנת תר"ן (1890) ע"י החברה הורשאית “מנוחה ונחלה” והיא אחת המושבות הגדולות והיפות ביותר בארץ. מספר תושביה כיום כ־9500 נפש.

המושבה מוקפה פרדסים רבים, כרמים וכו' ועל יד תחנת הרכבת מרוכזים בתי אריזה רבים וגדולים.

לא רחוק מתחנת הרכבת נמצאת תחנת הנסיונות החקלאית של הסוכנות היהודית לחקירת חקלאות הארץ (נו' בש' 1921). כמו כן מכון ע"ש דניאל זיו לחקירת בעיותיה החימיות של התעשיה (נו' בש' 1934), וכן בית ספר גבוה לחקלאות ע"ש אהרן אהרנסון של האונוברסיטה העברית בירושלים (נו' בש' 1940).

מבין שכונותיה של רחובות נודעו ביחוד: שערים – שכונת התימנים, חבצלת ורמת אהרן אייזנברג – שכונת עובדים חקלאית.

מסביב לרחובות ישנם כמה ישובים על אדמת קרן הקימת. כגון: כפר מרמורק (ע"ש אוסקר מרמורק. מעוזרי הרצל הראשונים), שנוסד בשנת תרצ"א (1931). מספר התושבים כ־350 נפש, לרוב תימנים, העובדים במושבה הסמוכה ויש להם משקי עזר; כפר ביל"ו, שנוסד בשנת תרצ"ב (1932), מספר התושבים כ־200 נפש; המושב גבתון, שנוסד בשנת תרצ"ג (1933) ומספר תושביה כ־250 נפש.

בסביבות רחובות נמצאים גם כמה קבוצות וקבוצים, כגון: הקבוצה הגדולה גן שלמה, שנוסדה בשנת תרפ"ח (1928) על שם שלמה שילר ז"ל, שהיה מנהל הגמנסיה בירושלים ומעסקניה המסורים של קהק"ל, מספר התושבים כ־200 נפש; הקבוץ הגדול גבעת ברנר, שנוסד בשנת תרפ"ח (1928) על שם הסופר יוסף חיים ברנר ז"ל. ענפי המשק העיקריים הם מטעי הדר, פלחה. רפת ולול וישנם גם כמה בתי מלאכה, כמו נגריה, מסגריה ועוד. מספר התושבים יותר מאלף ורבים מהם מיוצאי גרמניה, וקבוץ הנוער העובד נען שנוסד בש' תר"ץ – 1930 על אדמת קה"ק עם 600 ת'. וכן המושבה גן־יבנה (נו' תרצ"ב – 1932) עם 500 תושבים בערך.

המושבה באר יעקב, צפונית לרחובות, נוסדה בשנת תרס"ז (1907) ע"י ועד חובבי ציון האודיסאי, מספר התושבים כ־400 נפש והם עוסקים בעיקר במטעי עצי הדר, שקדים, זיתים וגפנים.

המושבה נס־ציונה, ממערב לרחובות, נוסדה בשנת תרמ"ד (1884) ע"י ראובן להרר ז"ל מרוסיה, שגאל את המקום בכספו ובדמו, סביבתה היתה לפנים מכוסה בצות וכיום היא מכוסה פרדסים רבים. מספר התושבים כ־1800 נפש.

בקרבת נס־ציונה נמצא כפר אהרן ע"ש אהרן אהרנסון ז"ל, שנוסד בשנת תרפ"ז (1927) על ידי בני מושבות יהודה. ענף המשק העיקרי עצי הדר, מספר התושבים כ־70 נפש, מסביב לנס־ציונה נמצאים כמה ישובים על אדמת קרן הקימת, כגון:

המושב טירת שלום ע"ש שלום שבזי, המשורר התימני המפורסם. המושב נוסד בשנת תר"ץ (1930) ע"י יהודי תימן. מספר התושבים כ־150 נפש.

צפונה לנס־ציונה נמצא המושב בית חנן, שנוסד בשנת תרפ"ט (1929) ע"י יהודים יוצאי בולגריה, ענפי המשק העיקריים ירקות ועצי פרי הדר. מספר התושבים כ־350 נפש.

צפונה לו המושב נטעים, מיסודה של התישבות האלף, נוסד בשנת תרצ"ב (1932), מספר התושבים כ־250 נפש.

דרומה לנטעים נמצא המושב בית עובד. אף הוא מיסודה של התישבות האלף. הוא נוסד בשנת תרצ"ב (1932) ומספר התושבים מתקרב ל־200 נפש.

ראשון לציון (14 ק"מ מתל אביב) היא אחת המושבות הראשונות והגדולות בארץ. היא נוסדה בשנת תרמ"ב (1882) ע"י יהודי רוסיה במקום שומם.

ועד הביל''ויים בראשון לציון

בצר להם פנו המתישבים אל הברון רוטשילד, הנדיב הידוע, והוא הרבה לתמוך בהם, נטע להם מיני־גפנים משובחים חצב יקב גדול (תרנ"א – 1891) לתעשית יינות ומשקאות חריפים ושנים רבות כלכל את הכורמים, עד שיכלו לעמוד ברשות עצמם.

היקב הזה נחשב לבין היקבים הגדולים בעולם והוא מוציא את יינותיו המפורסמים לשווקי העולם.

על יד מטעי הגפנים והשקדים נטעו התושבים בשנים האחרונות גם הרבה פרדסים. מספר התושבים כ־7500 נפש.

מצפון סמוך לראשון לציון, נמצאת נחלת־יהודה – מושב עובדים, שנוסד בשנת תרע"ב (1912) על אדמת קרן הקימת, על שם יהודה פינסקר, מחבר הספר “אוטואמנציפציה” (שחרור עצמי) וראש “חובבי ציון”. המשק מעורב, מספר התושבים כ־700 נפש במושב נמצא גם משק פועלות.

בקרבת ראשון לציון נבנתה גם שכונת הפליטים מיפו שנמלטו משם בימי פרוץ המאורעות של תרצ"ו–צ"ט.

מזרחה ע"י מסלת הברזל נמצאות הערים הערביות רמלה ולוד.

העירה רמלה (22 ק"מ מיפו) נוסדה בשנת 716 לסה"נ ע"י החליף סולימן מבית אומאיה.

בימי הביניים היתה רמלה עיר גדולה, מרכז מסחרי חשוב וזמן ידועה גם בירת הארץ, אך בסוף ימי הבינים ירדה, בסבלה ביחוד מתבערות ומרעידות אדמה וכיום היא עירה בת 11.000 נפש בערך, רובם מוסלימים ומעוטם נוצרים. יהודים אינם בה כיום, אך בזמן פריחתה היה בה ישוב יהודי חשוב.

רמלה מוקפת כיום חרשות זיתים, גנות עצי פרי ופרדסים. ע"י רמלה נמצא שדה אוירונים צבאי חשוב.

לוד, צפונה מרמלה, היתה בזמן העתיק עיר גדולה ומקום מושבם של תנאים גדולים, כמו ר' אליעזר בן הורקנוס, ר' טרפון, ר' עקיבא ועוד וידועה גם במסחרה (“תגרי לוד”), אך היא סבלה הרבה מהמלחמות וביחוד מהפרסים וירדה מגדולתה וכיום היא עירה בת 12.000 נפש בערך, ברובם הגדול מוסלימים ומעוטם נוצרים, המעריצים שם את כנסית “ג’ורג' הקדוש”. תושבים יהודים אינם כיום בלוד.

בסביבת לוד נמצאים יערי עצי זית גדולים ועתיקים ובבתי בד רבים בלוד עוסקים בעשית שמן זית ושמן שומשמין, כמו כן בתעשית סבון.

ע"י לוד נמצאת תחנת מסלת הברזל המרכזית, שבה נחתכים קוי מסה"ב קנטרה–חיפה וירושלים–תל־אביב, כמו כן נמצא שם שדה התעופה החדש, התחנה הראשית לאוירונים האזרחיים היוצאים לאירופה, למצרים, להודו וכו', וכן נמל־האויר של ה־"שרות הא"י לתעופה" ושל ביה"ס העברי לתעופה.

מזרחה ללוד נמצא כפר הנוער בן שמן, שנוסד בשנת תרפ"ז (1927) על אדמת קרן הקימת לישראל, ע"י חוג יהודים מגרמניה והוא משמש בית חנוך לילדים וילדות, המקנה לחניכיו השכלה כללית וידיעות בחקלאות להלכה ולמעשה, ומשמש גם חות למוד חקלאי בשביל הנוער הא"י והנוער היהודי מחו"ל, הכל ברוח החנוך הכפרי והחברותי המתוקן. מספר התושבים כ־650 נפש, מהם חניכים קרוב ל־500.

ע"י כפר הנוער נמצא מושב העובדים הקטן בן שמן, שנוסד בשנת תרס"ה (1906) ועל ידו יער הרצל של קרן הקימת לישראל.

בדרך רמלה־יפו נמצא הכפר הערבי סרפנד שהוא צריפין, ששם היה בימי בית שני ישוב יהודי חשוב. על ידו נמצאים מחנות הצבא הבריטי, ששמשו מרכז צבאי חשוב בימי כבוש הארץ ע"י הבריטים, ושם חנו גם הגדודים העברים, שהיו בצבאות הבריטים.

מחנות אלה שמשו גם מחנות ריכוז בימי מאורעות תרצ"ו–צ"ט ומחנות ריכוז גם בשביל פליטים – מעפילים יהודים מארצות התופת שבאירופה.

מקוה ישראל (3 ק"מ מתל־אביב), בית הספר החקלאי הראשון והחשוב ביותר בארץ, נוסד בשנת תר"ל (1870) ע"י יעקב (קרל) נטר (קברו נמצא במקוה ישראל), מזכירה של “חברת כל ישראל חברים” (אליאנס) של יהודי צרפת, התומכת במוסד.

התלמידים מקבלים פה ידיעה שיטתית ועמוקה להלכה ולמעשה בכל ענפי המשק החקלאי ובית הספר הועיל הרבה לשפור החקלאות בארץ. מספר התושבים כ־650 נפש.

יפו היא אחת הערים העתיקות בעולם. היא נזכרה עוד בלוחות תל־אל־עמרנה מלפני המאה ה־15 לפסה"נ.

בימי שלמה המלך שמשה יפו נמל לירושלים, ודרכה הובאו גם עצי ארזי הלבנון מצידון לבנין בית המקדש.

בימי החשמונאים היתה יפו לעיר יהודית רבת אוכלוסין וגם אחרי החורבן היתה בה קהלה יהודית גדולה במשך מאות בשנים, כפי שמעידות על זה גם המצבות הרבות עם כתובות עבריות ויוניות שנמצאו בסביבותיה, וכמה מתלמידי חכמיה נזכרים גם בתלמוד ובמדרש.

בימי השלטון הערבי נתדלדלה העיר מאד ורק במאה ה־17 התחילה להתפתח שוב עם התגברות תנועת עולי הרגל הנוצרים. גם העולים היהודים הראשונים התרכזו שם ויסדו בה, באמצע המאה ה־19, את הקהלה היהודית החדשה.

העיר העתיקה בנויה על צור סלע תלול המתרומם משפת הים בגובה של 46 מ'.

עם התפתחות התנועה הציונית ויסוד המושבות העבריות בסביבתה, הלכה והתפתחה גם יפו והיתה לעיר נמל ומסחר חשובה בארץ. עם כ־75.000 תושבים, מהם כ־18.000 יהודים, כ־10.000 נוצרים והשאר מוסלימים.

אולם מאז מאורעות תרצ"ו–צ"ט נתמעטו בהרבה תושביה היהודים ועם בנין נמל חיפה ונמל תל־אביב ירדה גם חשיבותה בתור עיר נמל ומסחר, אבל בשמה נודעו בחו"ל תפוחי הזהב של א"י, שהובאו לראשונה לשם (מסין דרך הודו, ארם נהרים ופורטוגל) באמצע המאה ה־18 ושברבות הימים הגדילו את שם העיר.

תל־אביב, העיר העברית הראשונה בארץ־ישראל החדשה, נוסדה בשנת תרס"ט (1909) ע"י חברי האגודה “אחוזת בית”, שהתחברו מבין יהודי יפו (60 משפחה), בכדי להקים לעצמם פרבר־גנים. הם רכשו למטרה זו כ־120 דונם אדמת חול שממה, צפונית ליפו, ובעזרת ההלואה (250.000 פרנק), שקבלו מקרן הקימת לישראל, הקימו את שכונתם “אחוזת בית” (60 בתים עם 300 תושבים). שקבלה אחרי כן את השם “תל־אביב”, כשם העיר על נהר כבר הנזכר ביחזקאל ג' טו' וכשמו העברי של ספרו של ד"ר הרצל “אלטנוילאנד”, לפי תרגומו של סוקולוב.

סמל העיר תל־אביב

הרחובות הרחבים והנקיים, הבתים הנוחים, הגנות והסביבה העברית משכו את העולים החדשים, אשר קשה היתה להם הישיבה ביפו החסרה כל נוחיות.

אולם גידולה המהיר של תל־אביב התחיל ביחוד אחרי מאורעות הדמים בשנת 1921, כשרבים מבין יהודי יפו התישבו בה וכשבשנה אחת עלה מספר התושבים ליותר מפי שלשה (מ־3604 ב־1921 ל־12.892 ב־1922), כשם שגדלה הרבה מאז עלות היטלר לשלטון בגרמניה והתחלת רדיפות היהודים באירופה, כשמספר תושביה עלה, במשך שנתיים, כמעט לכפליים (מ־52.240 ב־1932 ל־100.000 ב־1934), ועם התחלת מאורעות תרצ"ו–צ"ט השיגה ת"א גם נמל משלה.

למרות הזמנים הקשים תל־אביב היא כיום העיר הגדולה והיפה ביותר בכל ארץ־ישראל, עם 190.000 תושבים (עם הפרברים יותר מ־200.000) בערך, היא משמשת מרכז חשוב לתרבות העברית, למסחר, לתעשיה וכו', ותקציבה השנתי, בזמן האחרון, כמיליון וחצי לא"י, – יותר מתקציבי יתר ערי הארץ ביחד.

נמל תל־אביב

בתור עירה אבטונומית הוכרה תל־אביב בשנת תרפ"א (1921), ולמען גידולה והתפתחותה עמל ופעל הרבה ביחוד מאיר דיזנגוף ז"ל (תרכ"א–תרצ"ז), אחד ממיסדי תל־אביב הראשונים, שזכה גם בתואר “אבי העיר” ושהיה ראש העיריה הראשון וראשה במשך רוב הזמן עד מותו ואשר יסד (1931) גם את המוזיאון העירוני לדברי אמנות, בביתו שהקדיש לתכלית זו. ראש העיריה הוא כעת מר ישראל רוקח ומזכירה מר יהודה נדיבי.

מבין יתר מוסדותיה של תל־אביב נודעו ביחוד הספריה העירונית “שער ציון”, בית אחד־העם ובית ביאליק, שבהם שמורים חפציהם, ספריהם וכתבי־ידם של שני מורי הדור האלה, שחיו ופעלו בתל־אביב, כמו כן בית החולים “הדסה”, בית הבריאות שטראוס, בית ארלוזורוב, אוהל־שם ועוד.

משלוח ההדרים הראשון מנמל תל־אביב

מבין בתי הספר הרבים והשונים הנמצאים בתל־אביב כדאי לציין ביחוד את הגמנסיה “הרצליה”, אם הגמנסיות העבריות בארץ (נוסדה בשנת תרס"ו – 1906 ביפו) ושבנינו הנוכחי הוקם בין בניני תל־אביב הראשונים ושהשפיעה גם כן הרבה לטובה על התפתחותה של תל־אביב; כמו כן את בית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה, שנפתח בשנת תרצ"ה (1935) ואת בית הספר הימי “זבולון” (נוסד ב־1930).

שדרות רוטשילד בתל־אביב

כל העתונים היומיים שבעברית (כעשרה) יוצאים לאור בתל־אביב, כמו הרבה שבועונים, ירחונים ועוד. תל־אביב היא גם מקום מושבה ומרכזה של התיאטראות הא"י (הבימה, אוהל), התזמורת הא"י, האופירה הא"י; היא גם מרכזה של המוסדות הפיננסיים העבריים הגדולים, כגון אנגלו־פלשתינה בנק (אפ"ק), בנק הפועלים, בנק המזרחי, בנק קופת עם ועוד, כמו כן מרכז חשוב לספורט הגופני, עם איצטדיון עירוני, שבו נתכנסו שתי המכביות העולמיות (בתרצ"ב ובתרצ"ה), והיא משמשת מרכז גם לכמה אגודות, הסתדרויות, התאחדויות וכו'.

מבין מפעלי התעשיה, המסחר וכו', נודעו ביחוד תחנות החשמל של חברת החשמל הא"י (רוטנברג), המספקות מאור וכוח למלאכה, לתעשיה ולחקלאות עד נתניה, צפונה מת"א ועד גדרה בדרומה, בניני יריד המזרח, שבהם נערכו ירידי המזרח בשנות 1934 ו־1936; שדה־התעופה העברי עם אוירונים עברים וטייסים עברים, המקשרים את תל־אביב בדרך האויר עם ערים אחרות בארץ ועם חו"ל ועוד.

רבים המבקרים את תל־אביב גם בימי הקיץ בכדי להתרחץ בימה ובמרחצאות שלה, או, בימי שלום ושלוה, בימי פורים להשתתף בתהלוכת העדלידע ונשפי הפורים שלה וכדומה, או בכדי לבקר את קברי גדולי האומה, כמו אחד העם, ביאליק, נורדוי ועוד, ופה מרגיש היהודי את עצמו בפעם הראשונה בסביבה, באתמוספירה עברית טהורה, חפשי מטרדות ודאגות הגולה והגלות ובתור שותף לפעולות נעלות של עבודה, בנין ויצירה למען עמנו וארצנו.

מציאותה של תל־אביב השפיעה השפעה טובה גם על יסודם של כמה ישובים חקלאיים, תעשייתיים ושכונות פועלים בסביבתה, כעין פרברים לכרם, כגון:

חולון בדרומה של תל־אביב, ע"י מקוה ישראל, המורכב מחמש שכונות (שכ' אגרובנק, מולדת, קרית עבודה, שכ' גרין ושכ' עם), שביסודן התחילו זמן קצר לפני התחלת מאורעות תרצ"ו–צ"ט. ביחוד נודעה שכונת אגרובנק הבנויה באופן מודרני לגמרי, כמו כן נודע בה בית החרושת “לודזיה” לגרבים וסריגה. מספר התושבים בחולון הוא כ־2.500 העסוקים לרוב בתל־אביב הקרובה.

בת־ים (נו' בתרפ"ה – 1925 בשמו הקודם בית וגן), על חוף הים בדרומה של יפו, מונה כיום גם כן יותר מ־2.000 תושבים, גם עם עסוקים לרוב בתל־אביב הקרובה.

בצדה המזרחי של תל־אביב, קרוב לה, נמצאת השכונה מונטיפיורה, שנוסדה על מקום הפרדס שנקנה בשנת תרט"ז (1856) ע"י השר משה מונטיפיורה במטרה לחנך יהודים בחקלאות.

מול מונטיפיורה נמצאת המושב הגרמנית שרונה שנוסדה בשנת 1871 ע"י גרמנים נוצרים, מספר התושבים כיום כ־300 נפש, נוצרים.

לא רחוק משכונת מונטיפיורה נמצאות יתר השכונות: נחלת יצחק עם 1000 תושבים בערך ועם בית החרושת “יצהר” לתעשית שמן וסבון; קרית יוסף עם יותר מ־1000 תושבים, גבעת רמב"ם ושכונת ארלוזורוב, כל אחת עם 300–400 תושבים בערך. על ידן נמצאת השכונה הגדולה, שכונת בורוכוב (ע"ש מנהיג פועלי ציון – דב בורוכוב) הבנויה על אדמת קרן הקימת לישראל, ובה משק לחנוך נערות בעבודות חקלאיות. מספר תושבי השכונה הוא למעלה מ־2000 נפש. בזמן האחרון התאחדו השכונות האלה למועצה מקומית בשם גבעתיים.

צפונית־מזרחית לתל־אביב, סמוך לשכונת בורוכוב, נמצאת אחת המושבות הגדולות והיפות ביותר בארץ, כעין פרבר תעשיתי, רמת־גן, שנוסדה בשנת תר"פ (1920) ומספר תושביה הוא כ־7000 נפש. מבין בתי החרושת הרבים שבה נודעו ביחוד ביה"ח “עלית” לשוקולדה, ביה"ח “עסיס” למיצי פירות ורבות ועוד. לרמת־גן שייכות גם השכונות החדשות, – תל־בנימין, רמת יצחק, נחלת־גנים ועוד.

צפונה, סמוך לרמת־גן, נמצאת המושבה בני־ברק (ע"ש המקום ההיסטורי בני־ברק שהיה בסביבה זו עם בית מדרשו של רבי עקיבא) שנוסדה בשנת תרפ"ד (1924) ע"י יהודים חרדים יוצאי פולניה. מספר התושבים הוא כ־5000 העוסקים בעיקר בפרדסנות ובתעשיות זעירות. נודע כאן ביחוד בית החרושת לסיגריות “דובק”. לבני־ברק שייכות גם השכונות תל־אפרים (פרדס כ"ץ) ומרכז בעלי מלאכה.

מזרחה מתל־אביב, קצת מורחק מכביש תל־אביב—פתח־תקוה נמצא כפר אז"ר (ע"ש הסופר אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ) עם 350 תושבים בערך. על ידו תל־ליטוינסקי עם 250 תושבים בערך והמושב החדש כפר־אונו עם 200 תושבים בערך. התושבים עסוקים לרוב במשק ביתם.

כל הישובים הנ"ל נחשבים עוד לפרברי תל־אביב וחלק הגון מתושביהם עסוקים גם בתל־אביב הקרובה.

פתח־תקוה (14 ק"מ מתל־אביב), אם המושבות העבריות, נוסדה בשנת תרל"ח (1878) ע"י יהודים ירושלמים (חברי החברה “גאולת הארץ”) במטרה לגאול את קרקע האבות, להתישב עליה, לעבדה ולחיות מפריה.

המתישבים הראשונים סבלו הרבה בזמן הראשון מפגעי המקום, (בצות, קדחת, שטפון) ומפגעי האדם (הנתפלויות שכניהם הערבים, רשעת השלטונות התורכיים) וכו', אך התגברו על כל הקושיים האלה.

במלחמתם הקשה עזרו להם הרבה זרם העליה החדש, שהתחיל בשנת תרמ"ב (1882) מטעם הביל"ויים מרוסיה (העליה, הראשונה) וביחוד עזרתו של הברון רוטשילד.

בשנת תרפ"א (1921) הגנה פתח־תקוה על עצמה בחרף נפש נגד מתנפליה הערבים השכנים ויכלה להם. באומץ רוחו ובגבורתו הצטיין גם אז ביחוד מר אברהם שפירא, שזכה בתואר “שיך” בפי הערבים (שיך איברהים מיכה).

בשנת תרצ"ז (1937) הוכרזה המושבה לעיריה וכיום חיים בה ובפרבריה יותר מ־20.000 נפש. ענף המשק העיקרי הוא מטעי הדר, אבל עוסקים גם בנטיעות שקדים, זיתים, בפלחה ועוד, וכן בפרנסות עירוניות, כגון אומנים, סוחרים, פקידים, מורים, רופאים, מהנדסים ועוד.

מסביב לפתח־תקוה נמצאים כמה שכונות וישובים כגון: עין־גנים, כפר גנים, כפר אברהם, גת רמון, בהדרגה, כפר סירקין, שכונת בילינסון, גבעת השלשה ועוד, לרוב על אדמת קרן הקימת לישראל, ומהוים ביחד את האזור הכפרי של עירית פתח־תקוה עם כמה אלפים תושבים. בסביבת פתח־תקוה נמצא גם בית החולים ע"ש בילינסון של העובדים העברים, וכן מחצבה יהודית גדולה במגדל צדק.

צפונית־מזרחית לפתח־תקוה נמצאת תחנת הרכבת ראש־העין (ראס אל עין) ועל ידה, על גבעה, נמצאים שרידי המבצר אנטיפטריס, שבנה הורדוס המלך (בע' 35 לפנה"ס) לזכר אביו. כאן נפגשו, לפי המסורת, אלכסנדר הגדול ושמעון הכהן הגדול ומלויו מירושלים. בימי הבינים בנו כאן הצלבנים מבצר על היסודות העתיקים בכדי להגן על הדרכים.

בשרון, בדרך מפתח־תקוה לחיפה נודעו ביחוד הישובים הבאים:

מצד ימין של הכביש נמצא מושב העובדים ירקונה שנוסד בשנת תרצ"ד (1934) על אדמת קרן הקימת, מספר התושבים כ־200 נפש; ממולו, מצדו השמאלי של הכביש, נמצאת המושבה הדר, שנוסדה בשנת תרפ"ד (1924), מספר התושבים כ־500 נפש; לא רחוק מהם משני צדי הכביש נמצאת המושבה רמתים, שנוסדה בשנת תרפ"ה (1925), מספר התושבים כ־800 נפש. תושבי הישובים האלה עוסקים בעיקר בגדול עצי הדר, ירקות ועופות.

סמוך לרמתים, כעין המשך לה, נמצא מושב העובדים עין־חי, או בשמו הנוכחי כפר מל"ל (ע"ש הסופר משה ליב לילינבלום), שנוסד בשנת תרפ"ב (1922), מספר התושבים כ־400 נפש, המשק הוא מעורב.

מצד שמאל לכפר מל"ל נמצאת המושבה רמות השבים, שנוסדה בשנת תרצ"ג (1933) ע"י יהודים יוצאי גרמניה, ביניהם רבים בעלי דיפלומות אוניברסיטאיות, מספר התושבים כ־400 נפש וביחוד מפותח כאן הענף של גדול עופות.

על ידה נמצא המושב גבעת ח"ן (ע"ש ח. נ. ביאליק) שנוסד בשנת תרצ"ג (1933) על אדמת קרן הקימת, כמו כן שכונת פועלים. מספר התושבים כ־200־200⁹ נפש.

סמוך לרמתים, מצדו הימיני של הכביש, נמצאת המושבה מגדיאל, שנוסדה בשנת תרפ"ד (1924) בעיקר ע"י יהודים יוצאי פולניה, מבין המעמד הבינוני. ענפי המשק העיקריים הם מטעי עצי הדר, גפנים ובננות. מספר התושבים כ־1200 נפש.

לא רחוק ממגדיאל נמצאת המושבה הגדולה כפר־סבא (24 ק"מ מתל־אביב), שנוסדה בשנת תרס"ג (1903) ושסבלה הרבה ביחוד בימי המלחמה העולמית (1914–1918) ובימי מאורעות תרפ"ט (1929), אך התנערה כל פעם מחורבנה והתפתחה בצעדים עוד יותר מהירים. ענף המשק העיקרי הוא מטעי עצי הדר, מספר התושבים כ־3500 נפש. על ידה נמצא קבוץ הנוער הציוני “המפלס”.

בקרבת כפר־סבא, על אדמת קרן הקימת, נמצאת שכונת פועלים גדולה, חדשה, שכונת אליעזר עם 400 תושבים בערך, ולא רחוק ממנה מושב העובדים צופית, שנוסד בשנת תרצ"ג (1933) גם כן על אדמת קרן הקימת לישראל. המשק הוא מעורב ומספר התושבים כ־300 נפש.

לא רחוק מכאן נמצא המשק הפרטי הגדול קלמניה וההתישבות של חברת “רסקו” מבין עולי גרמניה.

מבין הכפרים הערבים שבסביבת כפר־סבא נודעו ביחוד קלקיליה עם 4000 וטירה עם 2300 תושבים, מוסלימים. גם כאן רבים הם מטעי עצי הדר.

בכביש תל־אביב – חיפה, בק"מ ה־20, מצד שמאל, נמצאת המושבה רעננה, שנוסדה בשנת תרפ"ב (1922) ע"י יהודים יוצאי אמריקה. ענף המשק העיקרי הוא מטעי¹⁰ עצי הדר, מספר התושבים קרוב ל־4000 נפש.

מערבה לה נמצאת המושבה הגדולה הרצליה, שנוסדה בשנת תרפ"ה (1925) ע"י יהודים מאמריקה ומבני המושבות. אדמות המושבה משתרעות עד חוף ים־התיכון. גם כאן ענף המשק העיקרי הוא מטעי עצי הדר, מספר התושבים כ־6000 נפש. הכביש החדש מקרב בהרבה את המושבה לתל־אביב.

על ידה נמצא המושב כפר שמריהו (ע"ש ד"ר שמריהו לוין, המנהיג הציוני), שנוסד בשנת תרצ"ו ((1936) ע"י עולי גרמניה, מבין המעמד הבינוני. מספר התושבים כ־350 נפש.

לא רחוק מכאן נמצא מושב העובדים רשפון, שנוסד בשנת תרצ"ה (1935) על אדמת קרן הקימת. המשק הוא מעורב ומספר התושבים כ־250 נפש.

על שפת הים, בקרבת רשפון, נמצא הקבוץ שפיים, שנוסד בשנת תרצ"ה (1935) גם כן על אדמת קרן הקימת. המשק הוא מעורב ומספר התושבים כ־350 נפש.

בקרבת שפיים, על חוף הים, נמצאות חרבות אפולוניה (ארסוף), שהיתה בימי הבית השני עיר חוף גדולה עם נמל בנוי ונחרבה במאה ה־13, במלחמות שבין הצלבנים והמוסלימים.

דרומה להרצליה נמצאת המושבה רמת השרון (עיר שלום), שנוסדה בשנת תרפ"ב (1922) ע"י יהודים מהמעמד הבינוני. ענפי המשק העיקריים פרדסנות ומחלבה. מספר התושבים כ־650 נפש.

דרומה לה המושבה קרית שאול, שנוסדה בשנת תרפ"ד (1924) ע"י יהודים ספרדים, יוצאי סלוניקי. מספר התושבים כ־100 נפש.

גוש תל־מונד נמצא בחלקו המרכזי של השרון. המושבה תל־מונד נוסדה בשנת תרפ"ט (1929) ע"י אלפרד מונד (לורד מלצ"ט), שפסלו הוקם בה. ענף המשק העיקרי הוא מטעי עצי הדר. מספר התושבים, עם השכונה החדשה, כפר זיו, כ־500 נפש.

תל־מונד משמשת מרכז לישובים, מושבי העובדים שבסביבה, שנוסדו כולם על אדמת קרן הקימת לישראל, כגון כפר־הס (ע"ש הסופר משה הס), שנוסד בשנת תרצ"ג (1933); עין־ורד, שנוסד בשנת תרצ"ב (1932); חרות, שנוסד בשנת תרצ"ב (1932), וכפר־יעבץ (ע"ש הסופר והעסקן יעבץ), שנוסד בשנת תרצ"ב (1932). הגדול שביניהם הוא עין־ורד עם 500 תושבים בערך, והקטן שביניהם הו כפר יעבץ עם 150 תושבים. המשק הוא לרוב מעורב.

בכביש תל־אביב – חיפה, בק"מ ה־98, מצד שמאל, נמצאת המושבה אבן־יהודה (ע"ש אליעזר בן־יהודה, המחיה של השפה העברית החדשה), שנוסדה בשנת תרצ"ב (1932) ע"י הסתדרות בני בנימין, שבה מאורגנים בני האכרים של המושבות הישנות. ענף המשק העיקרי הוא מטעי עץ הדר, מספר התושבים כ־600 נפש.

צפונה לה נמצאת המושבה תל־צור, שנוסדה בשנת תרצ"ג (1933) ומספר תושביה כ־140 נפש, כמו כן המושב רמת תיומקין (ע"ש המנהיג הציוני, ז. תיומקין), שנוסד בשנת תרצ"ג (1933) על אדמת קרן הקימת, מספר התושבים כ־100 נפש.

מזרחה מתל־צור, מצדו הימיני של הכביש, נמצאת המושבה קדימה, שנוסדה בשנת תרצ"ג (1933) ובה כ־200 תושבים ולא רחוק ממנה המושב החדש צור משה, שנוסד בשנת תרצ"ז (1937) על אדמת קרן הקימת, מספר התושבים כ־150 נפש.

ענפי המשק העיקריים בישובים הללו הם מטעי עצי הדר ומשק מעורב.

מצד ימין של הכביש, בק"מ ה־104, נמצאת המושבה כפר־יונה, שנוסדה בשנת תרצ"ב (1932). ענפי המשק העיקריים הם מטעי עצי הדר ומשק מעורב. מספר התושבים כ־300 נפש.

מזרחה לה, במרחק של 10 ק"מ נמצאת העירה הערבית טול כרם ובה בית ספר ערבי לחקלאות, שהוקם בשנת 1930 ע"י ממשלת א"י מעזבונו של היהודי סיר אליהו כדורי (מעיר הונקונג), שהשאיר 170.000 לא"י לטובת החנוך בארץ־ישראל ושחולק ע"י ממשלת הארץ לשתי קרנות – קרן להקמת בית ספר עברי לחקלאות בכפר תבור (מסחה), וקרן להקמת בית ספר ערבי לחקלאות בטול כרם, היות ובכתב הצואה לא היה כתוב במפורש שהשאיר את הכסף בשביל החנוך העברי.

בסביבות טול כרם נמצאו קברים עתיקים ויקבים חצובים בסלע. מספר התושבים כ־6000 נפש, כמעט כולם מוסלימים.

הכפר הערבי קאקון (כ־6 ק"מ מטול כרם) נודע ביחוד ממלחמות הצלבנים עם המוסלימים ושבקרבתו פזר בזמנו נפוליאון את הצבא התורכי. מספר התושבים כ־1500 נפש, מוסלימים.

בשם עמק־חפר (ואדי חוארת) נקרא חבל האדמה בשרון שבין נתניה וחדרה, באורך של 8 וברוחב של 6 ק"מ בערך, ושגדלו כ־47.000 דונם.

עמק זה נגאל ברובו הגדול ע"י קרן הקימת לישראל, ביחוד מתרומות יהודי קנדה, ועל האדמה השממה והמלאה בצות וקדחת מקודם, הוקמה, אחרי הבראתה. במשך זמן קצר, שורה שלמה של מושבות וישובים יהודים פורחים. דרך עמק זה זורם הנחל אלכסנדר המוביל את מימיו לים התיכון.

העיר נתניה (ע"ש הנדיב נתן שטראוס מאמריקה) משמשת מרכז לישובים החדשים הללו. היא נוסדה בשנת תרפ"ט (1929) ע"י הסתדרות בני בנימין (הנזכרה לעיל), על חוף ים־התיכון בחלקו הדרומי־מערבי של העמק.

לפי התפתחותה, גדלה, סדוריה, מפעליה, רחובותיה ובניניה אפשר לראותה כעירה יפה, רבת הסכויים. נודעו בה ביחוד הגן הצבורי ע"ש שמריהו לוין, בית החרושת לשמורים “פרימן”, ובי"ח ללטישת יהלומים. ענף המשק העיקרי הוא מטעי עצי הדר ומספר תושביה, עם פרבריה, כ־6500 נפש, ובה גם מוסדות השלטון לישובי השרון הצפוני.

צפונית לנתניה נמצא המושב אביחיל, שנוסד בשנת תרצ"ג (1933) על אדמת קרן הקימת ע"י החיילים המשוחררים של הגדודים העברים. המשק מעורב ומספר התושבים כ־350 נפש. סמוך לו נמצא המושב עין־העובד, שנוסד בשנת תרצ"ג (1933) גם כן על אדמת קרן הקימת ובו כ־100 תושבים.

יותר צפונה נמצא מושב העובדים הגדול כפר־ויתקין (ע"ש המורה העברי יוסף ויתקין), שנוסד בשנת תר"ץ (1930) על אדמת קרן הקימת. המשק הוא מעורב ומספר התושבים כ־800 נפש. על שפת הים של הכפר נמצאים מעונות הקיץ של כמה מעובדיה המדעיים של האוניברסיטה העברית בירושלים.

בכביש תל־אביב־חיפה, בק"מ ה־107, בצד שמאל, נמצאים המושבים כפר־חיים (ע"ש חיים ארלוזורוב) ו־כפר־ידידה (ע"ש פילוסוף היהודי ידידיה, או פילון האלכסנדרוני) שנוסדו בשנת התרצ"ג (1933) על אדמת קרן הקימת לישראל. המשק הוא מעורב ומספר התושבים בראשון כ־350 ובשני כ־250 נפש.

על יד כפר־חיים נמצאת הקבוצה משמר השרון (נו' בש' תרצ"ג – 1933) וצפונה לה הקבוץ מעברות (נו' בש' תרצ"ג – 1933) עם 250־250¹¹ תושבים בערך.

מימין הכביש (בק"מ 110) נמצא המושב כפר אלישיב, שנוסד בשנת תרצ"ג (1933) ומיושב ע"י יהודי תימן. המשק הוא מעורב ומספר התושבים כ־200 נפש.

על ידו, צפונה, נמצא כפר הרואה (ע"ש הרב הרב אברהם הכהן קוק ז"ל), המושב של הפועל המזרחי, שנוסד בשנת תרצ"ג (1933) על אדמת קרן הקימת. כאן נמצאת גם הישיבה החקלאית של המזרחי, שבה לומדים התלמידים, חוץ מלמודי הישיבה, גם עבודה חקלאית. המשק הוא מעורב ומספר התושבים כ־400 נפש.

בקרבת כפר הרואה נמצאים הקבוצים גבעת חיים (נו' בש' תרצ"ב – 1932) ו־עין החורש (נו' בש' תרצ"א – 1931) עם 300–500 תושבים בערך, כמו מן המושב כפר חגלה (נו' בש' תרצ"ג – 1933) עם 250 תושבים בערך. ענפי המשק העיקריים הם מטעי עצי הדר ומשק מעורב.

בק"מ ה־115 נמצאת המושבה הגדולה חדרה (52 ק"מ מת"א), שנוסדה בשנת תרנ"א (1891). הרבה סבלו המתישבים הראשונים ביחוד מהקדחת, שהפילה חללים רבים מהם, אך יבשו את הבצות הגדולות שבסביבה, בעזרת הברון רוטשילד, נטעו גם חרשות רבות של עצי אקליפטוסים והבריאו את המקום.

חוץ מחורשות האקליפטוסים מוקפה כיום חדרה שדות תבואה ומטעי עצי הדר, שקדים וכו' ושכונות רבות, שמהן נודעו ביחוד שכונת נחליאל (תימנים), כפר ברנדס (ע"ש השופט היהודי ברנדס מאמריקה), שכונת הפועלים הגדולה – נוה חיים ועוד, לרוב על אדמת קרן הקימת, כמו כן קבוצים וקבוצות, שיחד אתם מספר תושבי חדרה יותר מ־7.000 נפש. מפותח כאן גם הענף של גדול דבורים.

ע"י שכונת נחליאל גלו מערות כוכים עם גלוסקמאות, כנראה מהאלף ה־4 לפסה"נ.

בקרבת חדרה, צפונית מזרחית לה, נמצא הפרדס הגדול והמשק של הקבוצה גן שמואל, שנוסדה בשנת תרע"ג (1913) על אדמת קרן הקימת ע"י חובבי ציון מרוסיה לזכרו של הרב שמואל מוהליבר ז"ל. מספר התושבים כ־240 נפש.

צפונה מכאן נמצאת המושבה כרכור, שנוסדה בשנת תרע"ג (1913) ע"י יהודים מאנגליה. ענפי המשק העיקריים הם מטעי עצי הדר, פלחה וגדול דבורים. מספר התושבים כ־700 נפש.

על ידה, על אדמת קרן הקימת נמצאים המושבים כפר פינס ועין עירון, שנוסדו בשנת תרצ"ד (1934), הראשון ע"י הפועל המזרחי, הראשון ע"י הפועל המזרחי, כמו כן הקבוץ עין־שמר (נו' תרע"ג – 1913) והקבוצה משמרות (נו' תרצ"ב – 1932), עם משק מעורב ו־200–300 תושבים כל אחד.

קצת צפונית־מזרחית לכרכור נמצאת המושבה פרדס־חנה, אחת המושבות היפות והעשירות בארץ, שנוסדה בשנת תרפ"ט (1929) ע"י חברת פיק"א מבני המעמד הבינוני.

בפרדס חנה נמצא גם בית ספר תיכוני חקלאי, מיסודה של הסתדרות האכרים בארץ־ישראל.

ענפי המשק העיקריים הם משק מעורב ומטעי עצי הדר ומספר התושבים עם השכונות תל־צבי, מגד ועוד כ־2200 נפש.

צפונה לה נמצאת המושבה בנימינה (ע"ש הברון בנימין רוטשילד), שנוסדה בשנת תרפ"ב (1922) על אדמת פיק"א. ענפי המשק הם פלחה, משק מעורב, מטעי עצי הדר ומחלבה. מגדלים כאן גם פרחי יסמין בשביל בית החרושת לתעשית שמן בשמים, שיסד הברון רוטשילד במושבה. מספר התושבים עם שכונת הפועלים “שכונת יעקב” מתקרב לאלף.

צפונית לבנימינה, בדרום־מערב הכרמל, נמצאת המושבה זכרון יעקב (ע"ש אבי הנדיב), שנוסדה בשנת תרמ"ב (1882) ע"י יהודים יוצאי רומניה על אדמת הברון רוטשילד. מספר תושביה כ־1400 נפש, העוסקים בעיקר בפלחה ובמטעי גפן וזית. במושבה נמצא יקב גדול מיסודו של הברון.

המושבה זכרון יעקב

במושבה זו היה חי הבוטנאי הידוע אהרן אהרנסון ז"ל, מגלה אם החטה לרגלי החרמון ובעבר הירדן המזרחי ומיסד תחנת הנסיונות הראשונה בארץ. ספריתו המפורסמה והעשביה הגדולה נמצאות במושבה.

בקרבת זכרון יעקב נמצאת המושבה הקטנה שפיה, שנוסדה בשנת תרנ"א (1892) על אדמת הברון, תושביה עוסקים בפלחה ובמטעי גפן.

על ידה נמצא כפר הילדים שפיה, שנוסד בשנת תרפ"ד (1923), ובו מקבל הנוער השכלה והכשרה לחקלאות. התומכת העיקרית במוסד היא הסתדרות “הדסה הצעירה” באמריקה.

המושבה הקטנה בת שלמה, גם כן בקרבת זכרון יעקב, נוסדה בשנת תרמ"ט (1889) על אדמת הברון רוטשילד. תושביה עוסקים בפלחה ובמטעי גפן.

ממזרח לבנימינה נמצאת המושבה גבעת עדה (ע"ש אשת הברון רוטשילד), שנוסדה בשנת תרס"ב (1902) ע"י חברת יק"א. ענף המשק העיקרי הוא פלחה, המתישבים סובלים מחוסר מים, מספר התושבים כ־250 נפש.

דרומית־מערבית מבנימינה, על שפת הים, נמצאות חרבות קיסריה, העיר הגדולה והמפוארה, שהקים המלך הורדוס (בש' 35 לפסה"נ בע') על שם מטיבו הקיסר, ושהיתה למושב נציבי רומי ולצרתה של ירושלים היא נחרבה ע"י המוסלימים בסוף המאה ה־13 כששמו קץ לשלטון הצלבנים בארץ. נודעו ביחוד שרידי האמפיתיאטרון, המרחצאות, הנמל, ההיפודרום (מגרש מרוץ הסוסים), שרידי בתי כנסיות עתיקים, כמו כן שרידי המבצר הרומי ושרידי החומה של הצלבנים, וגם שרידי מבצר פיניקי עתיק, שנקרא שרשן.

אבנים רבות הוסעו מחרבות קיסריה ביחוד ע"י ג’זר פחה לבנין המסגד הגדול בעכו, בראשית המאה ה־19.

גם אחרי החורבן היתה בה קהלה יהודית חשובה וכמה תנאים חשובים ישבו בה (רבנן דקיסרין) ופה חי במאה ה־4 גם המלומד הנוצרי אוסיביוס, מחבר הספר אונומסטיקון, הכולל שמות כל המקומות הנזכרים בתנ"ך והחשוב בחקירת ארץ־ישראל.

בסוף המאה ה־19 התישבו על חרבותיה מהגרים מוסילימים מבוסניה, שמספרם כיום כ־700 נפש. כמעט כל אדמת קיסריה נרכשה ע"י חברת פיק"א. זה כמה שנים נמצא כאן גם ישוב עברי מחודש – הקבוצה «שדות ים» שתושביה עוסקים בדייג ובמשק חקלאי.

על יד נהר התנינים נמצאים שרידי אמפיתיאטרון, תעלה ועוד מימי הרומים. שם המקום שוני, או מימס בפי הערבים, שכנראה שבוש מהמלה מיומס, שפרושה חגיגה ביונית.

צפונית־מערבית מזכרון יעקב, על שפת הים, נמצא הכפר הערבי טנטורה, עם 1000 תושבים בערך, ועל ידו נמצא אל בורג' (המבצר), שהוא חרבות דאר העתיקה, שהיתה עיר כנענית ועיר חוף יהודית חשובה בתקופת המקרא, בחלקו של שבט מנשה. בימי בית שני ישבו בה צידונים, אחרי כן יונים ורומים. על ידה הקים בשנת 1891 הברון רוטשילד בית חרושת לזכוכית, שלא הצליח.

צפונה לה, על שפת הים נמצאת המושבה עתלית, שנוסדה בשנת תרס"ח (1908) ע"י חברת יק"א. ענף המשק העיקרי פלחה וגדול בקר. מספר התושבים כ־400 נפש. פה נמצאים בית החרושת למלח והברכות הגדולות לתעשיה מלח ממי הים של “חברת המלח הא”י". בעתלית נחצבו האבנים לנמל חיפה ובקרבתה נמצאות חרבות המבצר והנמל הצלבני. גם עתלית שמשה מחנה רכוז במאורעות תרצ"ו–צ"ט, וכן למעפילים יהודים, פליטי ארצות התופת.

חיפה, עיר הנמל התעשיה והמסחר העיקרית של הארץ, נמצאת לרגלי הר הכרמל ועל שפת ים התיכון.

היא אינה נזכרת בתנ"ך, אולם בזמן המשנה והתלמוד היתה עיר גדולה ובה ישוב יהודי גדול, שמקרבו יצאו כמה תנאים ואמוראים. היא נחרבה במלחמת הצלבנים במוסלימים, שבה הגינו עליה היהודים יחד עם המוסלימים. היא נודעה גם בשם שקמונה על שם העיר הקדומה שנמצאה בקרבתה.

עד המאה הנוכחית היתה חיפה עירה קטנה ובלתי חשובה. התפתחותה מתחילה עם בנית מסלת־הברזל לחג’ז (1905). במלחמת 1914–1918 חוברה במסלה גם עם מצרים ותהי למרכז המסלות בארץ. ביחוד השפיעו על התפתחותה העליה היהודית המוגברת ובנין הנמל (1929–1931), ולחיפה מגיעים גם צנורות הנפט מעירק.

הנמל בנוי במפרצה הטבעי של חיפה. את האבנים הגדולות לבנין הנמל הביאו ממחצבות עתלית. ארכו של משבר הגלים המערבי הוא 2210 מ', רוחב שטחו העליון 12 מ', ארכו של משבר הגלים המזרחי הוא 765 מ' ורחבו 5 מ', ועמקו של הנמל 9.4–11.3 מ, והוא משמש נמל לא רק לאניות משא ונוסעים, אלא גם לאניות מלחמה. דרך נמל חיפה עובר רוב האכספורט והאימפורט של הארץ.

חיפה, העיר והנמל

לפי המפקד מ־1931 היו בחיפה 50,483 תושבים, מהם 20,401 מוסלימים, 15,995 יהודים ו־13,827 נוצרים. כיום נמצאים בחיפה כ־130,000 תושבים והם כ־75,000 יהודים. כראש עירית חיפה משמש היהודי מר שבתי לוי.

מבין השכונות הגדולות שנוסדו בעקב העליה היהודית המוגברת נודעו ביחוד הדר הכרמל בצלע ההר, בת גלים על שפת הים, נוה שאנן ואחוזת הרברט סמואל בכרמל ועוד, כמו כן קרית חיים, קרית ביאליק וקרית מוצקין, כפי שנראה הלאה. מבין המושבות הלא־יהודיות הישנות נודעה ביחוד המושבה הגרמנית, שנוסדה במחצית השניה של המאה ה־19 ע"י בני ההיכל שעלו מגרמניה.

מראה נהדר על חיפה, על מפרצה ועל כל הסביבה מתגלה ביחוד מהר הכרמל.

בחיפה ובסביבתה נמצאים בתי החרושת הגדולים שבארץ כגון “נשר” (למלט), “שמן” (לשמן וסבון), הטחנות הגדולות של פיק"א עם בית מאפה למצות, תחנות הכוח של חברת החשמל הא"י, בתי היציקה ובתי המלאכה של רכבות א"י, מפעלי חברת הנפט העירקית ועוד.

מבין מוסדות החנוך שבחיפה נודע ביחוד התכניון העברי עם בנינו המפואר, שנבנה עוד לפני המלחמה העולמית הקודמת ונפתח בתרפ"ה (1925) עם 25 סטודנטים, שמספרם עלה בתש"א למעלה מ־500 ועובדים שם כ־50 פרופיסורים, דוצנטים ועוזריהם. בתכניון ישנן שלש מחלקות: א) למהנדסים בנאים; ב) לארכיטקטים, ג) לתכנולוגים; 8 מעבדות, ספריה תכנית גדולה, כמו כן בית־ספר ימי ובית־ספר מקצועי תיכוני עם כמה מאות תלמידים ועוד.

מול בת גלים, לרגלי הכרמל, ישנה מערה מיוחסת לאליהו הנביא, בא נוהגים לבקר יהודים רבים ביום הראשון אחרי שבת נחמו.

עמק זבולון, השייך לשפלת עכו, משתרע מחיפה צפונה עד עכו על שטח של 53.000 דונם בערך. הוא נגאל ברובו ע"י קרן הקימת לישראל, שהבריאה את העמק מהבצות והקדחת והכשירה אותו להתישבות יהודית. הנחל העיקרי של העמק הוא הנחל קישון. מהחלזונות ושבלולים שעל חוף הים הכינו הקדמונים את צבע הארגמן והתכלת ובחול השתמשו לתעשית זכוכית.

קילומטרים מספר מחיפה נמצא כאן, על אדמת קרן הקימת, אזור התעשיה עם כמה בתי חרושת, שמהם נודעו ביחוד בתי החרושת נחשתן, תמציץ, ביה"ח לרפואות “הלל”, ביה"ח למוזאיקה ועוד.

לא רחוק, גם כן על אדמת קרן הקימת, נמצאות הקריות הגדולות עם אלפי תושבים והנחשבות גם כן על פרברי חיפה.

הגדולה שבהן היא קרית חיים (ע"ש חיים ארלוזורוב), שנוסדה בשנת תרצ"ב (1932) ע"י פועלים העסוקים לרוב בחיפה הקרובה, בעוד ש־קרית ביאליק (נו' בתרצ"ד – 1934) ו־קרית מוצקין (נו' בתרצ"ד – 1934 ע"ש המנהיג הציוני ליאון מוצקין) נוסדו בעיקר ע"י אנשים מהמעמד הבינוני מעולי גרמניה ופולניה.

בקרבת הקריות נמצאים גם כמה קבוצים, כגון “משמר זבולון”, “הפועל המזרחי”, “עין המפרץ”, “פלוגת הים” וכו'.

מזרחה מאזור התעשיה נמצא הישוב הקטן עיר גנים, על ידו הקבוצה כפר המכבי (נו' בתרצ"ו – 1936) עם 250 נפש בערך והקבוץ רמת יוחנן (נו' בתרצ"ב – 1931 ע"י יוחנן סמוטס מדרום אפריקה) גם כן עם 400 נפש בערך; ולא רחוק המושב כפר עטה עם 1500 תושבים בערך. נודע כאן ביחוד בית החרושת הגדול “אתא” לטקסטיל.

הקבוץ אושה (נו' בתרצ"ו – 1937, כ־150 ת') נמצא בקרבת חרבות העיר אושא, ששמשה, אחרי חורבן ביתר, זמן־מה מרכז לסנהדרין ומקום לחכמים מפורסמים. כיום נמצא שם כפר ערבי קטן.

בחלקו המזרחי של עמק זבולון נמצאים הישובים הבאים: נשר עם 800 תושבים בערך והנחשב עוד לפרבר של חיפה. כאן נמצא בית החרושת הגדול “נשר” לתעשית מלט ובקרבתו נמצאות המחצבות הגדולות המספקות את החומר הגולמי לתעשית המלט.

לא רחוק נמצא הקבוץ הגדול יגור, שנוסד בשנת תרפ"ג (1923) על אדמת קרן הקימת, ענפי המשק הם מטעים, פלחה, ירקות, עופות, מחלבה. כמו כן כמה בתי מלאכה. מספר התושבים למעלה מאלף נפש.

מזרחה מיגור נמצא המושב כפר חסידים, שנוסד בשנת תרפ"ה (1925) על אדמת קרן הקימת ע"י קבוצת חסידים מפולניה בהנהלתם של הרבי מקוזלינוב והרבי מיבלונה. הם התישבו קודם על יד שיך אבריק ואחר כך עברו הנה. ענפי המשק העיקריים הם פלחה ומחלבה. מספר התושבים כ־700 נפש. על ידו נמצא כפר הנוער הדתי, בו מקבלים החניכים השכלה חקלאית להלכה ולמעשה ברוח הדת ומסורת ישראל.

על עמק זבולון הדרומי נחשבים גם הישובים הבאים, כולם על אדמת קרן הקימת: שער העמקים, קבוץ, נוסד בשנת תרצ"ה – 1935, מספר התושבים כ־270 נפש; המושב קרית עמל, שנוסד בשנת תרצ"ו – 1936, מספר התושבים כ־300 נפש; המושב אל רואי, שנוסד בשנת תרצ"ו – 1936, ע"י יהודים יוצאי קורדיסטן, מספר התושבים כ־300 נפש; והמושב קרית חרושת, שנוסד בשנת תרצ"ד – 1934, מספר התושבים כ־150 נפש.

עמק עכו משתרע צפונה לעכו עד הגבול הסורי. כאן זורם הנחל נעמן (שיחור לבנת – יהושע י"ט, כ"ו).

עכו (21 ק"מ מחיפה) היתה עיר חוף חשובה עוד בימי הכנענים. גם בימי בית שני ישבו בה יהודים רבים. בימי שלטון היונים נקראה בשם פטולומאוס. בימי הצלבנים היתה עיר החוף החשובה ביותר בארץ, שדרכה חדרו הנוצרים לארץ־ישראל. בשנת 1291 נחרבה ע"י הסולטן המצרי. היא שבה לתחיה ביחוד בימי ג’זר פחה, מושל עכו, במאה ה־18. אז נבנו בה המבצר והמסגד הגדול והוקפה חומה חזקה. נפוליאון נסה לכבשה בשנת 1799, אבל לא עלה בידו.

אם עלית חיפה ירד ערכה של עכו, ביחוד מפני שנמלה הטבעי, שהיה מפורסם בימי קדם, נסתם במשך הזמן מחול הים וע"י זה הפסידה עכו את ערכה המסחרי.

את המבצר שבה הפכו לבית־סוהר מרכזי לכל הארץ. מספר התושבים כ־9000 נפש, מהם כ־250 יהודים, כ־1600 נוצרים והשאר מוסלימים. מבין בתי החרושת שבה נודע ביחוד בית החרושת היהודי “נור” לגפרורים. ע"י עכו נמצאת גם תחנת נסיונות חקלאית של ממשלת א"י.

צפונה לעכו (כ־8 ק"מ) נמצאת המושבה נהריה, שנוסדה בשנת תרצ"ה (1935) ע"י יהודים יוצאי גרמניה בעיקר. המשק הוא אינטנסיבי ומושקה ביחוד ע"י מי הנהר געתון. העובר בסביבה והנזכר בתלמוד. מספר התושבים כ־1100 נפש.

מבין הכפרים הלא־יהודיים שבסביבה נודעו ביחוד: הכפר הערבי אל כברי, פה היתה העיר העיר כברתא, שהיתה מיושבת יהודים בימי בית שני ושנזכרה גם במשנה בתאור גבולות א"י, מספר התושבים כיום כ־800 נפש, מוסלימים; כמו כן הכפר הערבי הגדול תרשיחא עם כ־2,800 תושבים, מוסלימים.

מזרחה מכאן נמצא הכפר הדרוזי אל בוקיעה, או פקיעין, לפי המפקד מ־1931 היו בו 779 תושבים, מהם 412 דרוזים, 264 נוצרים, 71 ערבים וגם 52 פלחים יהודים הגרים פה מדורות קדומים.

במקומו של הכפר אל בסה של היום היתה לפנים בצת, אחת מערי הגבול בתקופת התלמוד. מספר התושבים כ־2000 נפש, נוצרים ומוסלימים.

ראס א־נקורה היא סולם צור, תחנת הגבול בין סוריה וארץ־ישראל.

עמק יזרעאל. כפי שראינו כבר, הוא העמק הגדול ביותר בארץ־ישראל המערבית, המשתרע בצורת משושל בין הרי שומרון בדרום והרי הגליל בצפון על שטח של 590.000 דונם בערך.

העמק נחלק לחלק מערבי (החלק היותר גדול) – מעמק זבולון עד קו פרשת המים בין עפולה ומרחביה ולחלק מזרחי – מקו פרשת המים עפולה – מרחביה עד בית־אלפא.

רובו הגדל של עמק־יזרעאל נגאל ע"י קרן הקימת לישראל, אשר יבשה את רוב הבצות, הבריאה את העמק ממחלת הקדחת, שהפילה חללים רבים והכשירה אותו שוב להתישבות יהודית צפופה.

כמעט כל הישובים שבעמק יזרעאל הוקמו על אדמת קרן הקימת, ובעזרת כספי קרן היסוד, לכן בכל מקום שלא נזכר דבר אחר, מובנו שהישוב נוסד על אדמת קהק"ל. הישובים האלה הם חקלאיים, לרוב עם משק מעורב – פלחה, מטעים, זיתים, גפנים, בקר, צאן, עופות ודבורים.

שדות עמק יזרעאל

בחלקו המערבי של עמק יזרעאל נודעו ביחוד הישובים הבאים:

המושב יקנעם (בדרך מגידו – ג’נין) נוסדה בשנת תרפ"ה – 1926, מספר התושבים כ־300 נפש.

בסביבתה נמצאות מערות וגתות עתיקות, כמו כן חרבות פוריר, העיר חפרים מלפנים בנחלת יששכר, וכן המנזר מוחרקה על ראש הכרמל, שהוא מזבח אליהו ומקום כנוס נביאי הבעל לפי המסורת הנוצרית.

הקבוץ משמר העמק נוסד בשנת תרפ"ז (1926) ושם נמצא בית הספר המרכזי של הקבוץ הארצי “השומר הצעיר”, מספר התושבים כ־330 נפש. ההרים שבסביבה נטועים יערות של קהק"ל.

בדרך חיפה – ג’נין, בק"מ ה־31 מגיעים ל־תל־מגידו. מגידו היתה אחת הערים העתיקות, והחשובות בזמן המקרא. היא נודעה ביחוד ממלחמת דבורה עם מלכי כנען ושפה נפל יאשיה מלך יהודה במלחמתו עם נכה מלך מצרים.

בחרבותיה נמצאו שרידים חשובים החל ממחצית האלף השלישי לפנסה"נ, גם כתבות שונות בכתב היתדות, וכן חותמת עם ציור של אריה שואג וחרות עליה בכתב עברי קדמון “לשמע עבד ירבעם”, כמו כן שרידי אורוות שלמה, חומות, מצבות וכלים רבים.

בדרך לג’נין נמצאות גם חרבות תענך, העיר הכנענית העתיקה, שנכבשה ע"י שלמה המלך. בחפירות נמצאו לוחות חרס בכתב היתדות מהמאה ה־15 לפסה"נ ובהם ידיעות חשובות על המצב המדיני, החברותי, הדתי והכלכלי של הארץ לפני כבוש בני ישראל, וכן נמצאו מזבחות, חומות, אורוות גדולות ועוד.

לא רחוק משער העמקים נמצא המושב בית שערים (שייך אבריק), שנוסד בשנת תרצ"ו (1936) ומספר תושביה כ־300 נפש. כנראה בסביבה זו היתה בית שערים העתיקה, מקום מושבו וקבורתו של רבי יהודה הנשיא ופה היה גם מושב הסנהדרין זמן מה.

בחפירות הנעשות מטעם החברה לחקירת א"י ועתיקותיה, נגלה כאן בית קברות (קטקומב) בעל 4 קומות חצוב בסלע הרך, כמו כן בית כנסת גדול, מפואר מתקופת המשנה, וכן הרבה מטבעות ומכשירים מברונזה וברזל ועוד.

לא רחוק נמצא המושב שדה יעקב, שנוסד בשנת תרפ"ח (1928) ע"י חברים מ"הפועל המזרחי" ע"ש הרב יעקב ריינס ז"ל מיסד הסתדרות המזרחי, מספר התושבים כ־300 נפש.

נהלל (צלום מאוירון)

צפונית מזרחית נמצא המושב כפר יהושע, שנוסד בשנת תרפ"ו (1926) ע"ש יהושע חנקין, אשר קנה בשם קהק"ל את אדמת עמק יזרעאל. מספר התושבים כ־550 נפש.

צפונית מזרחית נמצא מושב העובדים הגדול נהלל (ע"ש נהלל התנכית), שנוסד בשנת תרפ"א (1921) ושהיה מושב עובדים ראשון על אדמת קרן הקימת בעמק.

צורת התישבות זו הקימה טיפוס של אכר עברי החי על עבודתו. לכל אכר נתן שטח אדמה שוה והוקם בית, רפת, לול וכו' דומה לשכנו. כל אכר עובד עבודה עצמית וישנה עזרה הדדית בשעת מחלה ודאגה כללית לאינוולידים ולאלמנות וכו', כפי שראינו כבר לעיל.

כל המושב בנוי בצורת עגול גדול. בהיקף העגול נמצאים בתי האכרים ומסביב להם השדות ובאמצע המוסדות הצבוריים, כגון בית העם, בית הספר, גן הילדים, המחלבה, מגדל המים וכדומה. המשק הוא מעורב ומספר התושבים הוא כ־1000 נפש.

במושב נמצא בית ספר חקלאי לצעירות שנוסד ע"י הסתדרות עולמית של נשים ציוניות (ויצ"ו), שבו לומדות הצעירות את ענפי המשק השונים להלכה ולמעשה.

ע"י נהלל נמצאת הקבוצה (השרון ו־שרונה) רמת דוד (ע"ש דוד לויד ג’ורג'), שנוסדה בשנת תרפ"ו (1926) ומספר התושבים כ־250 נפש; כמו כן הקבוצה גבת, שנוסדה בשנת תרפ"ו (1926) לזכר קדושי פינסק, ומספר התושבים כ־380 נפש. על ידה גם הקבוצה שריד, שנוסדה בשנת תרפ"ה (1925) ומספר התושבים כ־250 נפש.

כ־9 ק"מ דרומית־מזרחית מנהלל נמצאת הקבוצה גניגר, שנוסדה בשנת תרפ"ב (1922), מספר התושבים כ־280 נפש. פה היה מקום מושב יהודי בזמן המשנה. ההרים שמסביב נטועים יערות קהק"ל ע"ש בלפור.

מזרחה, בכביש עפולה־נצרת נמצא המושב תל־עדשים, שנוסד בשנת תרפ"ג (1923), מספר התושבים כ־350 נפש. בקרבתו נמצא הקבוץ מזרע, שנוסד בשנת תרפ"ד (1924) ומספר התושבים כ־230 נפש. על ידו נמצא המושב כפר גדעון, שנוסד בשנת תרפ"ד (1924) ע"י יהודים יוצאי טרנסילווניה. מספר התושבים כ־120 נפש.

לא רחוק נמצא המושב בלפוריה, (ע"ש לורד בלפור) שנוסד בשנת תרפ"ב (1922) ע"י חברת “קהילת¹² ציון” של ציוני אמריקה. ענפי המשק הם פלחה, גדול בקר ומשק מעורב מספר התושבים כ־350 נפש.

בקרבתה נמצאת המושבה עפולה, שגם היא נוסדה ע"י חברת “קהילת¹³ ישראל” בשנת תרפ"ה (1925) כעיר מרכזית לעמק, אולם תכנית זו טרם בוצעה ותושביה עוסקים כיום מקצתם בחקלאות ומקצתם בחרושת ובמסחר. מספר התושבים כ־2400 נפש. בתל שבסביבתה מצאו שרידי בנינים עתיקים וגלוסקמאות רומיות.

בעפולה נמצאת אחת התחנות החשובות של מסלת הברזל חיפה – צמח – עבר הירדן המזרחי, וכן עפולה גם צומת דרכים לכל חלקי הארץ. בקרבת עפולה נמצא בית החולים המרכזי של העמק, ועל ידו גם בית הספר התיכוני בשביל העמק, בבניני כפר ילדים, שנוסד בשנת תרפ"ד (1924) לרגלי גבעת המורה, כבי"ס חקלאי ומעון לילדים יתומים, אולם נסגר אחרי שנים אחדות.

מעפולה מגיעים במסלת הברזל למושב כפר ברוך (ע"ש הנדבן ברוך כהנא) הקרוב, שנוסד בשנת תרפ"ו (1926) על אדמת קרן הקימת, כמו כמעט כל ישובי העמק. המתישבים היו בעיקר מבני העדות המזרחיות ומיוצאי רומניה. מספר התושבים כ־250 נפש.

מזרחה מעפולה, בקרבתה נמצא הקבוץ מרחביה, שנוסד בשנת תר"ע (1910) והיה הישוב העברי הראשון בעמק יזרעאל. בהתחלה היתה זו קואפרציה של עובדים לפי שיטתו של האקונומיקן הידוע פרופסור אופנהיימר, שרצה למזג את השטה הקפיטליסטית עם השטה הסוציאלית.

על ידו נמצא גם המושב מרחביה, שנוסד באותו הזמן בערך. מספר התושבים בקבוץ כ־250 ובמושב כ־300 נפש.

בחלקו המזרחי של עמק יזרעאל נודעו ביחוד הישובים הבאים:

הישוב העברי הראשון בדרך עפולה בית־שאן הוא המושב כפר יחזקאל, שנוסד בשנת תרפ"ב (1922) על אדמת קהק"ל מתרומתו¹⁴ (31.000 לא"י) של יהודי בעלום שם לשם הקמת ישוב בא"י על שם יחזקאל ששון עסקן ידוע בארם נהרים. המשק הוא מעורב, מספר התושבים כ־500 נפש.

על יד כפר יחזקאל נמצאת קבוצת גבע, שנוסדה בשנת תרפ"א (1921). מספר התושבים כ־300 נפש.

מזרחה מגבע נמצא הקבוץ עין חרוד, שנוסד בשנת תרפ"א (1921) והוא אחד הקבוצים הגדולים בארץ. פה נמצאת גם המשתלה הגדולה ביותר שבכל העמק. מספר התושבים כ־1000 נפש.

לא רחוק מעין חרוד נמצא הקבוץ תל־יוסף (ע"ש יוסף טרומפלדור), שנוסד בשנת תרפ"א (1921) ומספר התושבים כ־650 נפש.

דרומה לתל־יוסף לרגלי הרי הגלבוע נמצא הקבוץ בית־אלפא של השומר הצעיר ועל ידו הקבוצה בית אלפא (חפצי בה). שניהם נוסדו בשנת תרפ"ב (1922) ומספר התושבים בהם כ־570 נפש. בית אלפא נמצאת 68 מ' למטה מפני הים התיכון.

בשנת תרפ"ח (1928) גלו פה בית כנסת מהמאה הששית לסה"נ וברצפתו מוזאיקה עם ציורים שונים כגון, גלגל המזלות ושמותיהם בעברית, עקדת יצחק, אריות וכתובת עברית ויונית מתקופת יוסטינינוס.

בסביבת כפר יחזקאל נמצא המושב החדש מולדת, שנוסד בשנת תרצ"ז (1937) ע"י עולי גרמניה. מספר התושבים כ־130 נפש.

בכביש עפולה־ג’נין, לא רחוק מעפולה נמצא הכפר הערבי זרעין. פה היתה לפנים העיר יזרעאל, שבה עמד היכל מלכי ישראל. על שם העיר הזאת נקרא העמק המזרחי עמק יזרעאל ואחר הוסב השם הזה גם לחלק המערבי.

בהרי הגליל התחתון נודעו ביחוד הישובים הבאים: המושבה כפר תבור (מסחה) נמצאת לרגלי הר תבור (כ־20 ק"מ מעפולה), ונוסדה בשנת תרס"ב (1902) ע"י חברת יק"א. ענפי המשק העיקריים הם פלחה ומטעים. מספר התושבים כ־400 נפש.

על ידה נמצא בית הספר החקלאי ע"ש כדורי בשביל נערים עברים, שנוסד בשנת תרצ"ה (1935) מכספי הנדבן היהודי כדורי, כפי שראינו כבר לעיל.

צפונה מכאן נמצאת המושבה סג’רה (אלניה), שנוסדה בשנת תרנ"ט (1889) ע"י חברת יק"א. בין תושביה נמצאים גם גרים ויהודים קורדים. ענפי המשק הם פלחה, מטעים וגדול צאן ובקר. מספר התושבים כ־200 נפש.

מזרחה לה נמצא הכפר קנה הקדוש לנוצרים. בתקופת המשנה היה פה ישוב יהודי ומשמרת כהנים. בכפר קנה נמצאים הרמונים הטובים ביותר בארץ. מספר התושבים כ־1400 נפש, מוסלימים ונוצרים.

בקרבתו על ההר נמצא הכפר הערבי משהד, שפה היתה גת החפר, עיר מולדתו של יונה הנביא. מספר התושבים כ־500 נפש, מוסלימים.

לא רחוק מכאן נמצאת חרבת ג’פת או יודפת, הידועה ממלחמת יוסף בן מתתיהו ברומיים.

בדרך חיפה־נצרת נמצא הכפר יפא המיושב מוסלימים ונוצרים. פה היתה העירה יפיע, הידועה ממלחמת היהודים ברומיים.

בדרך חיפה – נצרת נמצא הכפר יפא המיושב מוסלימים ונוצרים. פה היתה העירה יפיע, הידועה ממלחמת היהודים ברומיים.

לא רחוק, צפונה נמצאת הקבוצה כפר החורש, שנוסדה בשנת תר"ץ (1930) על אדמת קרן הקימת. ענפי המשק הם פלחה, גדול צאן, גנות פרי, ומספר התושבים כ־200 נפש. כאן נמצא יער קרן הקימת ע"ש מלך בריטניה ג’ורג' ה־V.

העירה נצרת ((36 ק"מ מחיפה) היא עיר קדושה לנוצרים. לפי המסורת גודל ישו בנצרת ועל שמה נקרא: הנוצרי והמאמינים בו: נוצרים. הרבה בתי כנסיות ומנזרים נמצאים בנצרת, והיא משמשת גם מרכז המחוז. מספר התושבים כ־10.000 נפש, רובם נוצרים ומעוטם מוסלימים ועוסקים בעיקר בעבודת אדמה וגדול צאן, בחרושת בית ובמסחר. במאות הראשונות אחרי החורבן ישבו בה יהודים רבים וביניהם משפחת כהנים.

צפונה לנצרת נמצא הכפר הערבי הגדול ספוריה עם 3300 תושבים בערך, מוסלימים. פה היתה העיר צפורי, שהיתה עיר גדולה ובצורה בימי בית שני. אחרי מרד בר כוכבא היתה צפורי למרכז תרבותי חשוב. לשם העביר רבי יהודה הנשיא את מושב הסנהדרין מבית שערים. העיר היתה מרובת אוכלוסין והיו בה הרבה בתי כנסיות ושווקים מפורסמים. כאשר עבר מרכז התורה לטבריה ירד ערכה של צפורי.

בדרך לטבריה, קרוב לה נמצא המושב כפר חיטים (חיטין), שנוסד בשנת תרפ"ד (1924) על אדמת קרן הקימת ונעזב, ונתחדש בשנת תרצ"ז (1937). מספר התושבים כ־200 נפש, עוסקים בעיקר בפלחה.

בקרבה נמצאת המושבה הקטנה מצפה, שנוסדה בשנת תרס"ה (1905) ע"י חברת יק"א. מספר התושבים כ־100 נפש, עוסקים בעיקר בפלחה.

בקרבה נמצאת המושבה הקטנה מצפה, שנוסדה בשנת תרס"ה (1905) ע"י חברת יק"א. מספר התושבים כ־100 נפש, עוסקים בעיר בפלחה.

מערבה לה נמצאת הגבעה קרן חיטין המפורסמה ממלחמת המוסלימים בצלבנים.

בחלקו הדרומי מזרחי של הגליל התחתון נמצאת המושבה יבנאל, אם המושבות בגליל התחתון, שנוסדה בשנת תרס"ב (1902) ע"י חברת יק"א. ענפי המשק העיקריים הם פלחה, מטעים, גדול בקר וצאן. מספר התושבים כ־500 נפש. בסביבה היתה העיר יבנאל מלפנים.

לא רחוק נמצאת המושבה בית־גן, שנוסדה בשנת תרס"ד (1904) ע"י חברת יק"א. ענפי המשק כמו ביבנאל, מספר התושבים כ־200 נפש.

בין יבנאל ובית־גן נמצא המושב החדש משמר השלשה, שנוסד בשנת תרצ"ז (1937) ע"י חברת פיק"א לזכר שלשת החללים שנפלו שם במאורעות תרצ"ז (1937). מספר התושבים כ־150 נפש.

בצדו הדרומי־מערבי של הגליל התחתון נמצאת העירה שפעמר, מספר התושבים כ־3500 נפש. נוצרים, מוסלימים ודרוזים. במקום זה היתה לפנים העיר שפרעם ובה זמן מה מושב הסנהדרין במקום אושא. הישוב היהודי לא פסק בה עד הזמן האחרון.

בהרי הגליל העליון נודעו ביחוד הישובים הבאים:

העיר צפת (838 מ'), בירת הגליל העליון היא העיר הצפונית ביותר בארץ. היא נזכרה לראשונה בשם צף בסוף בית שני בימי מרד היהודים ברומי.

מראה העיר צפת – כיום

צפת נתפרסמה כמרכז יהודי חשוב, במובן התרבותי והכלכלי, בימי הבינים וביחוד אחרי עלית מגורשי ספרד, ובעיני היהודים נחשבת היא בין ארבע הערים הקדושות (ירושלים, חברון, טבריה, צפת). מבין החכמים והמקובלים שחיו ונקברו בה נודעו ביחוד: ר’ יוסף קארו, מחבר ה"שלחן־ערוך"; ר’ יצחק לוריא־אשכנזי (האר"י הקדוש), ראש המקובלים; כמו כן ר’ משה אלשיך, מחבר פרוש על התורה; ר’ שלמה אלקביץ, מחבר השיר “לכה דודי” ועוד. בשנת 1577 נוסד בצפת גם הדפוס העברי הראשון במזרח.

אולם בסוף המאה ה־17 התחילה צפת לרדת בעקב רעידות אדמה, מלחמות הדרוזים בערבים ועוד. ביחוד סבלה צפת מהרעש שבשנת תקצ"ז (1837), שמתו בו אלפים מתושביה ורבים התפזרו ליתר הערים הקדושות וביחוד לירושלים. הישוב היהודי סבל בה הרבה גם במלחמה העולמית הקודמת, במאורעות תרפ"ט ועוד, וירד משום זה הרבה ביחוד בעשר השנים האחרונות.

צפת מצטינת באוירה הזך, הקריר והמבריא, במראות טבע נפלאים והיא משמשת מקום לקיטנות, ביחוד לחולי הריאיות. מספר התושבים כיום כ־10.000 נפש, מהם כ־2000 יהודים, כ־500 נוצרים והשאר מוסלימים. על ההר שבה, אפשר לראות את שרידי המצודה הצלבנית.

אדמת הגיר שבסביבת צפת מגדלת עצי תאנה לרוב. על פסגת הרי כנען רואים את “קרית שרה (לוי)” המיועדת בעיקר לקיטנות.

במרחק של כ־12 ק"מ מצפת, לרגלי ההר ג’רמק (1208 מ') נמצא הכפר מירון, שהיה ידוע בימי בית שני ופה היה בית מדרשו של רבי שמעון בן יוחאי (רשב"י), שהיה מבין החכמים המפורסמים ביותר בספרות התלמוד.

פה נמצא גם קברו וקבר בנו, אלעזר, ובליל ל"ג בעומר, שהוא לפי המסורת יום פטירתו של התנא הגדול, שלו מיחסים גם את כתיבת “הזוהר”, הספר החשוב ביותר שבין ספרי הקבלה, בזמן שבתו במערה (13 שנה) יחד עם בנו אלעזר מפחד הרומיים –, מתאסף שם שנה שנה קהל גדול מכל קצוות הארץ וגם מחו"ל לחגיגה העממית – הילולא דרבי שמעון בר יוחאי (דרשב"י) להדלקה הגדולה על גג בית הכנסת ולרקודים הנמשכים כל הלילה.

צפונה למירון נמצאים שרידי בית הכנסת העתיק מן המאה ה־2 לסה"נ, כמו כן נמצא בסביבת מירון קבר המיוחס ליוחנן הסנדלר, ומערכת כוכים המיוחסת להלל הזקן ולתלמידיו.

דרומה למירון נמצא הכפר הערבי ענן, במקומו של כפר חנניה, שהתפרסם בימי קדם ביחוד בכלי החרס שלו.

צפונה למירון נמצא הכפר ג’יש עם כ־800 תושבים. מוסלימים ונוצרים. פה היתה העיר גוש־חלב (גיסקלה) שהיתה מפורסמת בזיתיה ובשמנה ושהיתה עיר מולדתו של הגבור הלאומי – יוחנן מגוש־חלב, שהתפרסם במלחמת היהודים ברומים. לא רחוק נמצא הכפר ברעם, שהיה מיושב יהודים בתקופת המשנה, התלמוד ובימי הבינים. בכפר שרידי בית כנסת יפה מהמאה ה־3 לסה"נ.

בדרך המתפתלת בירידה מצפת לראש־פינה בצלע הר כנען (כ־9 ק"מ) רואים יפה את הירדן, את ים חולה, את ים כנרת ואת המושבות אשר בבקעה.

המושבה ראש־פנה היא אם המושבות של הגליל העליון. היא נוסדה בשנת תרמ"ב (1882) ע"י יהודים יוצאי רומניה ונתמכה גם היא אחרי כן ע"י הברון רוטשילד. ענפי המשק העיקריים הם פלחה, מטעי טבק וכרמי גפן. מספר התושבים כ־500 נפש. בראש־פנה נמצאת תחנה לחקירת המלריה מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים.

בדיקת ילד ערבי בתחנה לחקר המלריה בראש פנה שמטעם האוניברסיטה העברית בירושלים. התחנה מושיטה עזרה לאוכלוסיה נגועת המלריה של הגליל העליון

קרוב לראש־פנה, בדרך למטולה, נמצא משמר הגבול ובית המכס ראש־פנה.

צפונה לראש־פנה נודעו ביחוד הישובים הבאים: המושבה מחנים, שנוסדה בשנת תרנ"ט (1899) על אדמת פיק"א ונעזבה, ביחוד מחוסר מים. אולם משנת תרצ"ט (1939) היא מיושבה שוב ע"י קבוץ, מספר התושבים כ־120 נפש. סמוך למחנים נמצא שדה תעופה צבאי.

הקבוצה אילת השחר נוסדה בשנת תרע"ז (1917) על אדמת הפיק"א ויש בה כ־450 נפש. המשק מעורב: פלחה, מטעים ומחלבה. בקרבתה עמדה, כנראה, העיר חצוחר, בירת הכנענים ובירת ממלכות הצפון בימי יהושע והשופטים. בחפירות מ־1928 נגלו החומות שהקיפו את העיר וכלים רבים מתקופות קדומות.

מזרחה נמצאת המשובה משמר הירדן, שנוסדה בשנת תר"ן (1890) ע"י יהודים יוצאי רוסיה. ענפי המשק הם פלחה ונטיעות, מספר התושבים כ־150 נפש. בקרבה על הירדן נמצא הגשר בנות יעקב ופה תחנת הגבול הא"י.

הקבוצה אילת השחר נוסדה בשנת תרע"ז (1917) על אדמת הפיק"א ויש בה כ־450 נפש. המשק מעורב: פלחה, מטעים ומחלבה. בקרבתה עמדה, כנראה, העיר חצור, בירת הכנענים ובירת ממלכות הצפון בימי יהושע והשופטים. בחפירות מ־1928 נגלו החומות שהקיפו את העיר וכלים רבים מתקופות קדומות.

מזרחה נמצאת המושבה משמר הירדן, שנוסדה בשנת תר"ן (1890) ע"י יהודים יוצאי רוסיה. ענפי המשק הם פלחה ונטיעות, מספר התושבים כ־150 נפש. בקרבה על הירדן נמצא הגשר בנות יעקב ופה תחנת הגבול הא"י.

המושבה יסוד המעלה על שפת ים החולה (מי מרום) נוסדה בשנת תרמ"ג (1883) ע"י יהודים יוצאי פולניה ועברה לחסותו של הברון רוטשילד. ענפי המשק – פלחה ומטעים, כמו כן דיוג בים החולה. מספר התושבים כ־250 נפש. הם סובלים עד היום מקדחת ומצפים ליבוש הבצות בחולה.

מצפון לימה משתרעות הבצות הגדולות – בצות החולה, שהתהוו מזרמי המים הגדולים הבאים מן הירדן ומשאר המעינות המרובים המציפים את העמק הזה ביחוד בחורף. שטח החולה הוא כ־150.000 דונם ומזה שטח הזכיון שנתן לחברה יהודית הוא 57.000 דונם. אחרי היבוש תתקבל פה אדמה פוריה שתהא ראויה לישוב צפוף.

צפונה לחולה נמצא הכפר הערבי הגדול חליסה. מספר התושבים כ־1500 נפש, מוסלימים. הם עוסקים בעיקר בפלחה ובגדול מריאים ואוזים. תחנת המשטרה שעל יד הכפר משמשת גם כתחנת גבול.

צפונה לחליסה, בק"מ ה־230 (מירושלים) נמצאת הקבוצה תל־חי, שנוסדה בשנת תרע"ג (1913). היא נבנתה מחדש אחרי מאורעות תרפ"א (1921) וכיום מיושבת ע"י הנוער היהודי מגרמניה, שהתאחד עם קבוצת כפר גלעדי הסמוכה למשק אחד.

בשנת תר"פ (1920) נפלו כאת מות גבורים יוסף טרומפלדור וחבריו במלחמתם עם הערבים המתנפלים. הם משמשים סמל הגבורה העברית וההגנה על כבוד ישראל ועל אדמת ישראל. על קברו של טרומפלדור וחבריו הוקמה ע"י הלורד מלצ’ט מצבה גדולה בצורת אריה שואג (סמל גור אריה יהודה) ועליה חרותות מלותיו האחרונות: “טוב למות בעד ארצנו”. מידי שנה בשנה, ביום הזכרון, יא' באדר, יעלו הנה צעירים מכל הארץ לזכר גבורי תל־חי.

מצבת טרומפלדור וחבריו בתל־חי

על יד תל־חי נמצאת הקבוצה כפר גלעדי (ע"ש ישראל גלעדי ממיסדי הסת' “השומר”, לשמירת החיים והרכוש במושבות היהודים), שנוסדה בשנת תרע"ג ( 1913) על אדמת הפיק"א על ידי חברי הסתדרות “השומר” ושהתאחדה אחרי כן, כפי שראינו, עם תל־חי למשק אחד, ענפי המשק – גדול ירקות, עצי פרי וצאן. מספר התושבים כ־500 נפש. על יד כפר גלעדי ישנה מחצבה של אבני שיש.

בסביבה נמצא הכפר הערבי הקטן קדש. פה היתה העיר הידועה בימי בית שני קדש נפתלי, שבה התבצר טיטוס. בחפירות נמצאו שרידי חרבות, גלוסקמאות גדולות ועוד.

בק"מ ה־236 (מירושלים) נמצאת המושבה הצפונית ביותר בארץ – מטולה, שנוסדה בשנת תרנ"ו (1896) בעזרת הברון רוטשילד. היא נמצאת על הגבול הצפוני של א"י וסוריה ושם משמר הגבול של המשטרה הא"י. מטולה מצטינת באוירה הצח והנעים גם בימי הקיץ החמים ובמראותיה היפים וידועה כמקום קיטנה. מספר התושבים כ־250 נפש, עוסקים בעיקר בפלחה, מטעים וגידול כבשים. חלק משדות הכפר נמצא בתוך השטח המדיני של סוריה. ע"י מטולה נמצא מפל המים של נחל דרדרה הידוע בשם “התנור”.

את הישובים החדשים שנוסדו בסביבה זו בימי המאורעות תרצ"ו–תרצ"ט וגם מאז פירוץ המלחמה הנוכחית – את ההתישבות החדשה נראה הלאה, פה אנו מציינים רק את ישובי מצודת אוסישקין (דפנה, דן, שאר ישוב) שנוסדו בשנות תרצ"ט–ת"ש (1940–1939) ע"ש מנחם אוסישקין, ז"ל.

חברי “השומר” בארץ

גלילות הירדן העליון וים כנרת. על יד מקורות הירדן עמדה לפנים דן, העיר הצפונית ביותר בארץ (מדן עד באר־שבע) שנבנתה מחדש ע"י הורדוס ובנו פיליפוס ונקראה בשם קסריה פיליפי. גם בתקופת התלמוד היה פה ישוב יהודי בשם “כפר דן”. הצלבנים בצרו את דן ועשוה למרכז צבאי חשוב. הקהלה היהודית שבה קראה אז למקום “מבצר דן”. כנראה היתה העיר דן במקומו של הכפר בניס שבקרבת הגבול.

ע"י הנהר חצבני נמצא הכפר הערבי הקטן אבל אל קמח, פה היתה אבל בית מעכה, עיר מבוצרת בימי דוד המלך ובסוף ימי מלכות ישראל.

בבקעת החולה (חולתא) חונים שבטי־בדואים בסוכות עשויות מחצלאות ועוסקים בעבודת אדמה, בגידול מריאים ובקליעת מחצלאות. הם סובלים הרבה מהקדחת.

בסביבת ים כנרת היה לפנים ישוב צפוף. ממערב לשפך הירדן לים כנרת עמדה העיר כפר נחום או כפר תנחום, עיר מסחר חשובה בימי בית שני ומיושבת יהודים גם בזמן המשנה והתלמוד. בחפירות משנת 1926 גלו פה חרבות בית כנסת עתיק ומפואר מהמאה ה־2 לסה"נ. כפר נחום התפרסם בחיי ישו הנוצרי ומשום זה קדוש המקום הזה לנוצרים ונרכש בשנת 1894 ע"י נזירים פרנציסקנים.

בבקעת גינוסר, כנראה על תל עורימה, עמדה לפנים העיר כנרת. בחפירות משנת 1928 מצאו כאן מצבה של בזלת מתקופת תחותימס השלישי (1504–1451 לפסה"נ) המודיע על נצחונו במלחמתו נגד החתים.

בבקעת ארבל נמצאת חורבת ארביד, היא ארבל או בית ארבל, מקום ישוב יהודי גדול בימי בית שני וגם אחרי החורבן. בחורבה נמצאים שרידי בית כנסת עתיק מתקופת המשנה והתלמוד ועוד.

במקומו של הכפר הערבי הקטן מג’דל עמדה העיר מגדל אל, שהיתה עיר חשובה ומבוצרת ביחוד בימי בית שני ונקראה אז טריכיה (מקום מליחת דגים). גם אחרי החורבן ישבו בה יהודים רבים ונקראה מגדל נוניא (מגדל הדגים) או בקצור מגדלא.

בקרבה, על מורד ההר, נמצאת המושבה מגדל, שנוסדה בשנת תר"ע (1910) ע"י ציוני רוסיה. ענפי המשק העיקריים הם גני בננות ופרדסים. מספר התושבים כ־300 נפש.

בירת הגליל התחתון היא טבריה, שבנה הורדוס אנטיפס (בש' 27 לסה"נ) על שפת ים כנרת על שרידי העיר העתיקה רקת וקרא לה טבריה ע"ש הקיסר טיבריוס.

קודם נחשבה אמנם טבריה לטמאה מפני הקברים והפסילים הרבים שבה, אולם עד מהרה התפתחה ואחרי מות רבי יהודה הנשיא היתה למושב הסנהדרין וחכמים מפורסמים ומרכז לתורה ולנשיאות.

במאות ה־10–9 נקראה טבריה גם בשם מעזיה והיתה מרכז לחכמי המסורת, הנקוד ומיסדי הדקדוק העברי. אך במאות ה־16–13 סבלה טבריה הרבה ביחוד מהמלחמות שבין הממלוכים והמונגולים.

באמצע המאה ה־16 מסר הסולטן התורכי, סולימן המפואר, את טבריה וסביבתה לרשות השר היהודי, דון יוסף נשיא, אשר רצה לעשותה למרכז תעשיתי יהודי ואף חלם לכונן בה ממלכה יהודית קטנה, אולם תכניתו לא הוצאה לפועל.

השייך דהר אל עומר בנה את העיר טבריה מחדש (1740). הוא בנה גם חומות לעיר, ולקריאתו חדש ר’ חיים אבולעפיה מאיזמיר גם את הישוב היהודי בטבריה, הקיים עד היום, אם כי סבל הרבה ביחוד בשנת תקצ"ז (1837) מהרעש ובשנת תרצ"ד (1934) גם משטפון.

טבריה נמצאת 208 מ' למטה מפני הים התיכון וחום גדול שורר בכל הסביבה בקיץ, אך נעים האקלים בה בחורף, המושך עוד יותר אורחים לבקר במעינות החמים (˚62 צלזיוס) והמרפאים שלה – חמי טבריה (במקום העיר הקרובה, — חמת לפנים) המפורסמים ביחוד כתרופה לחולי ראומטיזם, עצבים, עור וכו'.

בחפירות שנעשו ע"י החברה העברית לחקירת א"י במקומה של העיר חמת העתיקה נתגלו בשנת תרפ"א (1921) שרידי בית כנסת גדול (כנישתא דחמת), כתבות עבריות, מנורת שבעת הקנים, מערות שונות ועוד.

מספר התושבים היום כ־12,000 נפש, מהם כ־8000 יהודים והשאר מוסלימים ונוצרים. בטבריה נודע ביחוד הפרבר החדש והיפה – קרית שמואל (ע"ש הרברט סמואל) במעלה ההר.

בטבריה ובסביבתה הקרובה נודעו כמה קברים, כגון קבר הרמב"ם, קבר רבי עקיבא, רבי חייא ועוד, ועל כולם קבר המיוחס לרבי מאיר בעל הנס (על הנס שהצליח להציל את אחות אשתו מידי הרומים החוטפים) מהמאה ה־2 לסה"נ, והנחשב לאחד המקומות הקדושים והמפורסמים ביותר בארץ. לכבודו נאספו כספים בכל תפוצות ישראל והיו מקור חשוב לתמיכת יהודי א"י.

דרומה, כ־7 ק"מ מטבריה, על שפת ים כנרת נמצאת המושבה כנרת, שנוסדה בשנת תרס"ח (1908) על אדמת יק"א. ענפי המשק העיקריים הם פלחה ומטעים, מספר התושבים כ־100 נפש. על יד כנרת היה משק הפועלות הראשון בארץ.

סמוך לכנרת נמצאת “קבוצת כנרת”, שנוסדה בשנת תרס"ח (1908) על אדמת קרן הקימת לישראל. מספר התושבים כ־400 נפש.

קרוב למושבה כנרת נמצאות חרבות העיר סנבריס הבצורה לפנים, שבה חנה אספסינוס ושהיתה מיושבת יהודים גם בתקופת המשנה בשם צנברי; בעוד שדרומה, על יד הירדן נמצאות חרבות אל כרך, היא בית ירח או אריח, שנקראה גם פילוטריה והיתה עיר בצורה בזמן בית שני.

ככר הירדן מדרום ים־כנרת, וסביבות ים המלח. על שפתו המזרחית של הירדן, סמוך למוצאו מים כנרת, נמצאת הקבוצה דגניה א', שנוסדה בשנת תר"ע (1910) על אדמת קרן הקימת לישראל. היא הקבוצה הראשונה שנוסדה בארץ, ואחת הקבוצות היפות והמפורסמות ביותר וששמשה מורה דרך לאלפי צעירים בארץ ובגולה, מספר התושבים כ־280 נפש.

המשק הוא מעורב – מטעים, פלחה וירקות ומפאת האקלים הסובטרופי ומי הירדן המשקים את האדמה, מקדימים להבשיל כל גדולי שדה. בזמן האחרון נעשה כאן גם נסיון לגדל צמחים טרופיים (גן אקלום ע"ש ד"ר רופין).

בבית העלמין של דגניה א' נמצאים קברי החלוצים הראשונים בבקעת הירדן וביניהם גם קברו של הסופר והוגה הדעות, א.ד. גורדון, רבה ומנהיגה הרוחני של תנועת העובדים בא"י והסתדרות החלוץ העולמית.

דגניה

דרומה נמצאת קבוצת דגניה ב', שנוסדה בשנת תר"פ (1920) על אדמת הקרן הקימת. מספר התושבים כ־350 נפש.

מזרחה לדגניה נמצא הכפר הערבי צמח (סמך), תחנת הרכבת דמשק – חיפה. מספר התושבים כ־2000 נפש, מוסלימים. על יד צמח נמצא גם שדה אוירונים ומחנה צבאי.

בקרבה נמצא הקבוץ כפר גון, שנוסד בשנת תרפ"ד (1924) על אדמת קרן הקימת, על שם הישוב העתיק שעמד פה בתקופת המשנה והתלמוד. המשק הוא מעורב, מספר התושבים כ־250 נפש.

דרומה נמצא הקבוץ אפיקים, שנוסד בשנת תרפ"ח (1928) על אדמת קרן הקימת. המשק הוא מעורב, מספר התושבים כ־550 נפש, והקבוץ אשדות יעקב, שנוסד בשנת תרצ"ג (1933) על אדמת פיק"א ומספר התושבים כ־950 נפש. המשק הוא מעורב.

דרומה לאפיקים נמצאת המושבה מנחמיה (ע"ש אביו של הרברט סמואל), שנוסדה בשנת תרס"ב (1902) ע"י חברת יק"א. ענפי המשק העיקריים הם פלחה, גדול צאן ובקר, מטעי אשקוליות ובננות. מספר התושבים כ־220 נפש.

על יד מנחמיה משתרעים שדות גבס על שטח של 10 קמ"מ בערך ופה חוצבים גבס לצרכי בית החרושת “נשר” למלט ע"י חיפה.

בקרבה נמצאת הקבוצה מסדה, שנוסדה בשנת תרצ"ז (1937) על אדמת קרן הקימת. המשק הוא חקלאות מעורבת־אינטנסיבית. מספר התושבים כ־280 נפש.

במרחק של 9 ק"מ מדגניה א' נמצאת התחנה המרכזית של חברת החשמל הא"י (מיסודו של רוטנברג) נהרים, ועל ידה הברכה הגדולה הטבעית, שלתוכה מתכנסים מי הירמוק הבא ממזרח והירדן הזורם בתעלה מלאכותית באורך של 1.800 מ' מאפיקו הטבעי עד התחברו עם הירמוק. מהברכה זורם המפל הגדול (מגובה של 27 מ') דרך צנורות גדולים לתוך הטורבינות ומכאן אל האפיק הישן ומניע את המכונות, כפי שראינו בעבר.

בקרבה נמצא תל־אור, מקום מושב הפקידים והפועלים של מפעל החשמל, עם 300 תושבים בערך, כמו כן משמר הגבול של המשטרה הא"י.

לא רחוק, ע"י גשר הירדן, נמצאת הקבוצה גשר, שנוסדה בשנת תרפ"ב (1922) על אדמת הפיק"א. המשק הוא מעורב, מספר התושבים כ־200 נפש.

דרומה, במרחק של 8 ק"מ מנהרים, נמצאת העירה הקטנה בית שאן (ביסן) עם 3500 תושבים בערך, כמעט כולם מוסלימים, שהגרו הנה בעיקר מסודן ומצרים. עד מאורעות תרצ"ו–תרצ"ט (1936–1939) היתה כאן גם קהלה יהודית. בעירה נמצאת גם תחנת נסיונות ממשלתית.

בקרבה על התל אל חוסן נמצאות חורבות בית שאן העתיקה, שהיתה אחת הערים החשובות בימי קדם. בתקופת היונים והמתיונים נקראה גם בשם סקיתופוליס. היא היתה מיושבת יהודים גם בתקופת התלמוד ובימי הבינים. במאה ה־14 ישב בה החוקר היהודי הראשון של א"י, ר’ אשתורי הפרחי, בעל הספר “כפתור ופרח” העוסק בחקירות א"י ובמצוות התלויות בארץ.

בחפירות השטתיות שמשנת 1921 ואילך נתגלו כאן שרידים מענינים של 18 ערים וישובים, החל מהאלף הרביעי לפסה"נ ועד התקופה הערבית. בתל הנ"ל נחשפו מקדשים גדולים מהתקופה המצרית, מצבות עם כתבות בכתב החרטומים, מזבחות, תשמישי פולחן, תבליטים של אלילי בית שאן, כלים רבים ועוד.

עמק בית שאן עשיר הוא במים רבים ואדמתו פוריה מאד, אך היא נשארה שממה, מלאה בצות וקדחת, עד שבשנים האחרונות התחילו הקרנות הלאמיות – הקרן הקימת לישראל וקרן היסוד להבריאה ולהחיותה ע"י יסוד ישובים חקלאיים רבים, שמהם נודעו ביחוד:

המושב בית יוסף (ע"ש יוסף אהרונוביץ, ממנהיגי הפועלים), נוסד בשנת תרצ"ז (1937) על אדמת קרן הקימת. המשק הוא מעורב־אינטנסיבי, מספר התושבים כ־160 נפש.

הקבוצה טירת צבי (ע"ש הרב צבי קלישר), נוסדה בשנת תרצ"ז (1937) על אדמת קרן הקימת ע"י חברי הפועל המזרחי. המשק – חקלאות מעורבת־אינטנסיבית, מספר התושבים כ־160 נפש. בשנת תרצ"ח (1938) נתפרסם הישוב הצעיר בהדפו בגבורה התקפת מרצחים ערבים.

הקבוצה כפר רופין (ע"ש הד"ר א. רופין) נוסדה בשנת תרצ"ח (1938) על אדמת קרן הקימת. המשק הוא מעורב, מספר התושבים כ־160 נפש.

הקבוץ מסילות נוסד בשנת תרצ"ח (1938) על אדמת קרן הקימת, המשק – מעורב, מספר התושבים כ־200 נפש.

הקבוץ מעוז נוסד בשנת תרצ"ז (1937) על אדמת קרן הקימת. המשק – חקלאות מעורבת־אינטנסיבית, מספר התושבים כ־350 נפש.

הקבוצה נוה־איתן נוסדה בשנת תרצ"ח (1938) על אדמת קרן הקימת. המשק – חקלאות מעורבת־אינטנסיבית, מספר התושבים כ־180 נפש.

הקבוץ ניר דוד (ע"ש דוד וולפסון) נוסד בשנת תרצ"ז (1936) על אדמת קרן הקימת. המשק – חקלאות מעורבת־אינטנסיבית¹⁵, וגדול דנים בברכות מלאכותיות. מספר התושבים כ־220 נפש.

הקבוץ שדה נחום (ע"ש נחום סוקולוב) נוסד בשנת תרצ"ז (1937) על אדמת קרן הקימת ע"י בוגרי מקוה ישראל. המשק – חקלאות מעורבת־אינטנסיבית, מספר התושבים כ־280 נפש.

בככר הירדן (38 ק"מ מירושלים) נמצאת העירה יריחו (250 מ. למטה מפני ים התיכון), שהיתה מפורסמת בכל התקופות בפוריותה ובנטיעותיה, וביחוד בתמריה (עיר התמרים) ובגני הבושם שלה.

יריחו היתה הראשונה בין ערי הכנענים, שכבש יהושע בן נון והחרימה. בימי אחאב (במאה ה־9 לפסה"נ) נבנתה מחדש, ולשיא התפתחותה הגיעה בימי הורדוס (בשם קפרוס). גם אחרי חורבן בית שני היה בה ישוב יהודי גדול. מספר תושביה כיום כ־1800 נפש, כמעט כולם מוסלימים ורק מעטים נוצרים.

החורף נוח מאד ביריחו, הן בשל האקלים החם והן בשל מעוט הגשמים. משום זה מבלים בה רבים את החורף, ביחוד מבין עשירי ירושלים הערבים, שלרבים מהם יש שם גם מעונות־חורף. גם בימי קדם היו פה מעונות וטירות של העשירים, שהיו מבלים פה במותרות ותענוגים.

יריחו נמצאת על מישור רחב ידים, הנטוע לרוב מטעי עצי הדר ובננות, המושקים ממעין אלישע (עין אל סולטן), מעין דוך ונחל קלת. הודות לחום השולט פה גם בימי החורף, בשלים כאן הפירות זמן רב לפני בשולם במקומות אחרים. ביריחו יש גם תחנת ניסיונות חקלאית של ממשלת הארץ.

בשנים 1907/8 חפרו בתל הסמוך ליריחו וגלו בו את החומה שהקיפה את העיר בתקופה הכנענית והישראלית, וכן גם יסודות וכלים מהתקופה הישראלית. בחפירות החדשות משנת 1930 נמצאו שרידים חשובים הקובעים את זמן כבוש הארץ ע"י העברים. בשנת 1936 נמצא ביריחו אבן ועליה חרותים מנורה, שופר ואתרוג. כמו כן נמצאו גם יסודות של בית כנסת ורצפת מוזאיקה וכתובת עברית וארמית מהתקופה הביזנטית.

מערבה מיריחו נמנצא הר הארבעים (קרנטל) הקדוש לנוצרים, כי לפיהם התבודד כאן ישו הנוצרי ארבעים יום וארבעים לילה.

מזרחה, כ־8 ק"מ מיריחו, נמצא גשר אלנבי (ע"ש המפקד הבריטי אלנבי, כובש הארץ), שדרכו עוברת הדרך אל רבת עמון, בירת עבר הירדן, על יד הגשר נמצא משמר של משטרת א"י.

בצפון ים המלח (כ־14 ק"מ מיריחו) נמצאים מפעלי חברת האשלג הא"י, המוציאה מחצבים שונים (אשלג, ברום, כלורידים וכו') ממי ים המלח להכנת זבלים חימיים, לצרכי תעשית רפואות ולצרכי צלום, כפי שראינו כבר. בזמן האחרון הרחיבה החברה את פעולתה על ידי הקמת מפעלים דומים גם בדרום ים המלח.

בצפון ים המלח, בקרבת חברת אשלג נמצאת תחנת הרחצה קליה, וכן הקיבוץ הצעיר בית־ערבה (החוגים) עם בריכת דגים גדולה.

מערבה, במדבר יהודה נמצא קברו של נבי מוסה (משה רבנו), לפי המסורת המוסלימית. בכל שנה, בימי חג הפסח, נערכת פה חגיגה עממית גדולה של ערבים, המתאספים בירושלים ויוצאים בתהלוכה גדולה של אלפי אנשים אל המקום הזה ושם מבלים שבעה ימים בשמחה וברקודים.

מסביב לים המלח. על חופו הצפוני־מזרחי של ים המלח נמצא חמאם א־זרקא, — המרחץ החם של זרקא, שפה היה בימי קדם המרחץ הידוע בשם בערה.

דרומית מכאן נמצאים מעינות לשע החמים (קלירוהי). פה היו, כנראה, בימי קדם מרחצאות צרת השחר, שלשם בא גם הורדוס המלך לחפש תרופה.

דרומה נמצא חצי האי הנכנס אל ים המלח והנקרא, הודות לצורתו, בשם הלשון (א־ליסאן). הקצה הצפוני של הלשון נקרא ראש קוסטיגן, והדרומי ראש מוליני, — על שם חוקרי ים המלח הראשונים.

בצדו הדרומי של ים המלח נמצאים מפעלי חברת האשלג הא"י, כפי שראינו כבר.

בחופו הדרומי־מערבי של ים המלח נמצא הר סדום, בו חוצבים גושי מלח גדולים והם מובלים בספינה אל החוף הצפוני¹⁶ לטחינה.

מול הלשון, בחופו המערבי של ים המלח, נמצא הר מצדה. (א־סבה), שעל פסגתו (520 מ' מעל לים המלח) היה בימי קדם מבצר מצדה (מסדה), אשר שם התבצרו גבורי יהודה האחרונים ונלחמו בגבורה נפלאה נגד צבאות רומי והחזיקו מעמד נגדם כשלש שנים גם אחרי חורבן ירושלים. עד היום נשארו שרידים רבים ממצודת היהודים ומקומות החניה של לגיונות רומי.

צפונה מכאן נמצא המעין עין גדי, פה היתה, בימי קדם, העיר עין גדי, שלשם נמלט דוד הרועה מפני שאול המלך, ובעיקר כאן ישבו האיסיים, שהיו מגדלים בסביבה עצי פרי ותמרים, כרמי גפן ואפרסמון לרוב. ככר עין גדי הוא המקום היחידי לאורך ים המלח המערבי, המעובד וירוק כל השנה. מבין הצמחים הטרופיים המצויים כאן נודע ביחוד תפוח סדום הארסי.

צפונה לעין גדי נמצאים מעינות עשירים בגפרית, כמו כן המעין טרבה העשיר במינרלים, וקרוב לקצהו הצפוני של ים המלח נמצא המעין עין פשחה העשיר בכלור.

ההתישבות החדשה. בשם זה רגילים לסמן את ההתישבות העברית שמאז פרוץ מאורעות הדמים של תרצ"ו–תרצ"ט (1936–1939) ואילך, והיא פרשה מיוחדת, דף מזהיר בתולדות ההתישבות העברית בארץ־ישראל, שצריך לעמוד עליה גם באופן מיוחד. אם כי את רוב הישובים שבהתישבות זו ראינו כבר במסגרת ההתישבות הכללית.

התישבות זו היא פרשת הכבוש והבנין על אף מצב הבטחון הגרוע בשל הרציחות ופעולות ההרס היום־יומיות מטעם כנופיות מרצחים מזוינות ועל אף המזימות השונות – לצמצם ככל האפשר את תחומי ההתישבות העברית בארץ, וכן על אף תקופת המשברים המדיניים התוכפים והמלחמה העולמית הנוכחית.

מאז כבוש עמק יזרעאל (לפני 20 שנה) לא היתה בארצנו התישבות רחבת־מדות כהתישבות זו. ובגבורתה ובעוז רוחה מזכירה היא לנו את ה"עליות" הראשונות בתחילת ההתישבות החקלאית העברית בארץ לפני 60–70 שנה.

זו היתה כעין הפגנה נהדרה של חרדתנו ומסירותנו בעד אדמת המולדת בשנות ההגנה – בגבורה על הנפש והרכוש והמערכה המדינית הכבדה לזכויות העם העברי בארצו, והיא יכולה לשמש אבוקה מאירה בדרך בה עלינו לצעוד קדימה, עד שנגיע למטרתנו.

העליה על הקרקע, הקמת יסודות הישוב החדש, והבטחת קיומו לכל צרה שלא תבוא, – הקמת הצריפים הדרושים, הקמת קירות מגן, גדרות תיל, מגדל צופים עם זרקאור, חפירות, עמדות הגנה וכו', הקמת המחנה המבוצר בוצעה ביום אחד, מובן אחרי הכנות מתאימות באחד הישובים הקרובים, והנה ובמרחבי השממה מתנוססת נקודת ישוב זעירה, המתפתחת בצעדי און בכל הכוונים, כמו סדור רשת הספקת המים, סלילת כביש שיחבר את המקום לכביש המרכזי, הקמת המשקים, הקמת בניני בטון וכו'.

גם התקפות הדמים על הנקודה החדשה, שהחלו לפעמים כבר בליל העליה הראשון וחזרו משך ימים רבים, כגון במקרה של חניתה, לא הצליחו, על אף קרבנות האדם, להפריע בעד השתרשות הנקודה והתפתחותה, ששמשה מעתה נקודת משען ומרכז להתפתחות ישובית נוספת באזור זה.

חניתה

בעוד שמחנה אהלים ציין את עליות הכבוש הראשונות בעמק יזרעאל, נעשו החומה, המגדל והזרקאור לסמלי ההתישבות החדשה, וההפעלה הזאת, בעצם תקופת ההתנקשות הזידונית במפעלנו, בימי מאורעות הדמים, בהם עמדו חלוצי הישוב באומץ ובגבורה על משמרתם, היתה התגובה ההולמת ביותר את כוח מפעלנו בארץ ועודדה את הרוחות בארץ וברחבי הגולה.

הישובים החדשים האלה שמשו לא רק להרחיב רשת ישובית קימת, או להוסיף חוליה לשרשרת של ישובים קימים, אלא נועדו גם לשמש עמדה ישובית חלוצית בפינה נידחת של הארץ, אשר עד כה לא דרכה בה רגלו של מתישב עברי, כגון ישובי “מצודת אוסישקין” על פלגי הירדן בנחלת דן או חניתה, אילון ועוד במערב הגליל העליון, בחבל הררי מסוגר ושומם ברובו, חסר דרך ושביל וששמש מרכז לכנופיות הדמים.

בתקופה זו הוקמו 60 ישובים חדשים עם 8,427 נפש על 160,050 דונם אדמה, מהם 4 ישובים בשפלת יהודה, 1 בהרי יהודה, 10 בשרון, 7 בשומרון והרי אפרים, 5 בעמק זבולון, 4 בעמק יזרעאל, 10 בעמק בית שאן, 3 בעמק הירדן, 6 בגליל התחתון ו־10 בגליל העליון.

את החלק העיקרי בהתישבות החדשה נוטלים עמק בית שאן והגליל העליון הן במספר הישובים והנפשות והן בגודל הקרקע.

מנחם אוסישקין בחנוכת «מצודתו»

בראש התישבות זו צעדו גם הפעם ובמסירות והתאמצות מוגברת המוסדות המישבים של ההסתדרות הציונית – הקרן הקימת לישראל, כעת אחרי פטירת הנשיא מנחם אוסישקין ז"ל, וחבר ההנהלה ב. כצנלסון ז"ל, עם המנהלים ד"ר א. גרנובסקי והרב מ. ברלין, וקרן היסוד עם המנהלים ד"ר א. הנטקה, ל. יפה וק. בלומנפלד בראש.

לפי המפקד בפברואר 1940 נוסדו 48 מבין 60 הישובים החדשים על אדמת קרן הקימת לישראל, שהגדילה את רכושה הקרקעי בשנים האחרונות האלו עם שליש ויותר (מ־365.000 ד' ל־561.400 ד') והעמידה בעיקר לרשות ההתישבות החדשה. מספר התושבים הגיע ל־7,400 נפש ושטח הקרקע שלהם עלה ל־127,000 דונם, ז. א. 80% ממספר הישובים, 88% ממספר התושבים ו־80% משטח הקרקע המיושבת, והובטחו לישוב העברי עמדות־מפתח באזורי ארץ שונים (בגליל, שומרון, בית־שאן וכו'). מאז רכשה קהק"ל עוד כ־150.000 ד' קרקע, נוסדו על אדמתה כ־40 ישובים חדשים, היא השקיעה בקרקעות ועוד בארץ עד כה יותר מ־7 מיליון לא"י, וכיום נמצאים על אדמתה 184 ישובים מתוך 285 הישובים העברים שבארץ.

58 מ«ישובי חומה ומגדל» אלה הוקמו בכוח עזרתה המלאה, או החלקית של קרן היסוד, שהשקיעה כ־400.000 לא"י בהתשיבות זו. 44 מבין 60 הישובים החדשים נמצאים ברשת פעולתה המישבת של קרן היסוד ועליה הדאגה לביסוסם. הם מונים כ־6.800 נפש, שטח הקרקע שברשותם עולה ל־122.000 דונם – הוה אומר: 73% ממספר הישובים, 80% ממספר התושבים, ו־77% משטח הקרקע של כל ההתישבות החדשה. מאז נתוספו עוד הרבה ישובים חדשים ועד כה השקיעה קרן היסוד בבנין הארץ וכו' יותר מ־12 מיליון לא"י.

גם חברות מישבות אחרות לקחו חלק בהתישבות החדשה הזאת, כגון: פיק"א, שעל אדמתה ובסיועה הוקמו 9 ישובים חדשים; חברת רסקו, שהשתתפה ביסוד 5 ישובים מהמעמד הבינוני של עולי גרמניה, כמו כן חברת “ניר” ו־"אמיקא", וביחוד כופר הישוב, קרן הבטחון של הישוב העברי, שציידה את הישובים החדשים באמצעי בטחון בעלי הכרח ראשוני, כמו זרקאורים, גדרות תיל וכו', והשתתפה גם בסלילת כבישים (נסללו כ־50 ק"מ כבישים), התקנת דרכי חיבור והחזקת מנגנון הבטחון (שוטרים מוספים וכו').

נוטרים עברים עם מכוניות משורינות

הישובים החדשים מיוסדים לרוב על בסיס המשק המעורב ומקום מיוחד תופסים כאן משקי ההר (9 ישובי הרים) וכפרי הדייגים (3 כפרי דייגים, שנים מהם על חוף הים התיכון ואחד על חוף ים כנרת), המבוססים במידה שוה על הדייג ועל ענפי החקלאות.

בישובים חדשים אחדים, השוכנים ליד נחלים, החלו לגדל דגים בברכות מלאכותיות, כגון בניר דוד (בעמק בית־שאן), ובאחדים הוקמו גם מפעלים תעשיתיים חשובים, כגון בכפר מסריק (בעמק זבולון) – בית החרושת ללבנים שרופות “נעמן”.

37 מבין 60 הישובים החדשים הנ"ל הם ישובים קבוצתיים, 17 הם מושבי עובדים ו־6 הם מושבים של המעמד הבינוני. גם נוער מגרמניה נקלט בישובים אלה.

ואלה הישובים החדשים לפי סדר א"ב (לפי המפקד בפברואר 1940)

שמות הישובים החדשים לא כולם קבועים. כמה מהם זמניים על שמות הארגונים המיסדים או המתישבים. סיבות שונות, תקציביות בעיקר, גרמו לכך שהועדפה כאן הצורה הקבוצית על פני המושב.

בהתישבות זו, כפי שראינו, נוצרה גם צורת ישוב חדשה – מושב שתופי, כעין מזיגה כלכלית בין הקבוץ ובין המושב. המשק של הישוב שיך לכל המתישבים ומעובד על ידם במשותף. לעומת זאת יוחד בית־משפחה לכל חבר וגודל הבית הותאם למספר הנפשות שבמשפחה. צרכי החיים ניתנים לכל משפחה ע"י המשק המשותף, לפי מכסה קבועה ובהתאם לגודל המשפחה. ישובים כאלה הם: שבי ציון, כפר חטים, מולדת, משק משותף וכו'. על אף המשכת המלחמה וכו' נוסדו מאז כ־40 נקודות־ישוב חדשות כגון מנרה, נעמה, פוריה בגליל, רמת השופט, מענית בשומרון, גת, דורות, רוחמה, גבולות וכו' ביהודה ובנגב.

בעבר הירדן המזרחי ובהר שעיר. לתולדות הישוב. שרידי הבנינים, המצבות וכו' מעידים, כי גם עבר הירדן המזרחי היה מיושב עמים שונים ובכל התקופות.

עוד לפי כבוש הארץ ע"י משה היו ידועות בה ממלכת עוג ועיר בירתה אדרעי (דרעה), ממלכת סיחון ועיר בירתה חשבון ועוד.

אחרי כבוש משה התנחלו, כידוע, בעבר הירדן המזרחי השבטים ראובן, גד וחצי שבט המנשה, ומאז עמדה ארץ זו, במשך תקופה ארוכה של יותר מ־1300 שנה, פחות או יותר, תחת שלטון והשפעת העברים, אם כי לעתים גברו בה גם השפעתן ושלטונן של ממלכות אחרות, כגון ארם, עמון, מואב, אדום, רומי וכו'.

ביחוד גדלה השפעת העברים בימי דוד ושלמה, בימי החשמונאים ובימי סוף בית שני, אולם גם אחרי החורבן, וגם בימי הביזנטים, הצלבנים וכו' היו כאן ישובים יהודים חשובים, כפי שמעידים על זה השרידים הרבים של בתי כנסיות, בתי מושב וכו' מהתקופות ההן עם סמלים יהודים וכתבות יהודיות, כגון חרבות פיק, דיקה, אל כנף ועוד. ולכמה מגבורי החרב והרוח מוצאם מעבר הירדן המזרחי, כגון יפתח, שמעון בר גיורא, אליהו התשבי, הושע בן אלה ועוד.

בתקופה ההלניסטית והרומית נודעו בעבר הירדן המזרחי ביחוד ערי הדיקפוליס – עשר הערים היוניות־הרומיות האוטונומיות, כגון קנת (קנתא), סוסיתא, גדר, גרש, פחל, רמת עמון ועוד, ששרידיהן מפליאים עוד כיום את עיני הרואה, וכמו כן נודעו בסוף ימי החשמונאים ביחוד הנבטים, שבט ערבי גדול, שלשלטונם שמו קץ¹⁷ הרומיים במאה ה־2 לסה"נ.

בסוף המאה ה־6, בעקב חולשת שלטון הביזנטים, התפרצו לעבר הירדן המזרחי שבטי המדבר ושמו קץ לישובים הפורחים, ובעבודת ההרס שלהם עזרו גם רעידות אדמה חזקות.

חורבנו של עבר הירדן ארך עד מחצית המאה ה־19, שאז החלה הממשלה התורכית לישב כאן תושבים מהחוץ, לרוב צ’רקסים מהקוקז, שישמשו לה משען נגד הבדואים.

כיום נמצא חלקו הצפוני של עבר הירדן המזרחי, עד הנהר ירמוק, תחת מנדט צרפתי, בתור חלקה של סוריה; בעוד שהחלק הדרומי נמצא תחת המנדט הבריטי, בתור אמירות (נסיכות) ערבית עם האמיר עבדאללה (בנו של חוסין מלך חג’אז) בראש.

הגולן העליון מצטיין בפוריותו והוא מיושב בעיקר כפרי צ’רקסים עם העיר קוניטרה בראש (כ־2000 נפש).

בגולן התחתון נהפכו הרבה בדואים לעובדי אדמה, כי האדמה פוריה.

עשרות אלפי דונם קרקע יש כאן לחברת פיק"א ולחברות־ישוב מרוסיה ואמריקה, נטעו גם נטיעות רבות ובנו בתים רבים, אולם המתישבים היהודים נאלצו לעזוב את המקום וכיום מחכירה את הקרקעות הללו חברת פיק"א לאריסים ערבים במחיר קטן ואין אפשרות ליהודים לשוב אל אדמתם.

בבשן נודעו ביחוד: העירה מזיריב ע"י מעינות נהר ירמוק, תחנה חשובה לחוגגים, לעולי הרגל למכה ותחנת מסלת הברזל חיפה – אדרעי. בקרבה נמצאים שרידי מצודות עתיקות.

הנקודה החשובה ביותר בכל הבשן היא העירה אדרעי במקום חבור מסלת הברזל, הבאה מחיפה עם מסלת הברזל החג’אזית. אדרעי היא עיר עתיקה מאד, היא היתה עיר בירתו של עוג מלך הבשן, כיום כ־7000 תושבים בה, מוסלימים. לעיר זו נמלטו רבים מיהודי ערב מפני רדיפות מוחמד ועוד במאה ה־14 היתה בה קהלה יהודית. בקרבתה נמצאים שרידים מחומות הענקים.

בסביבות הכפר בצרה לרגלי הר חורן, היתה לפנים העיר בצרה, שהיתה מיושבת יהודים ביחוד בימי החשמונאים וגם בתקופת המשנה והתלמוד. היא היתה עיר חשובה גם בתקופה ההלניסטית, הנבטית, הרומית והערבית הקדומה. הרבה חורבות בה ביחוד מהתקופה הרומית והתקופה הערבית הקדומה.

בגלעד, בחלקו הצפוני־מערבי בסביבת הכפר אום־קיס היתה לפנים העיר גדר, אחת מערי הדיקפוליס החשובות ביותר. היא היתה מיושבת יהודים ביחוד בימי החשמונאים ובימי הורדוס, וכן בתקופת המשנה. מעינותיה החמים (48 צלזיוס) – חמת גדר – מפורסמים עוד כיום. בסביבה נמצאים שרידים חשובים ביחוד מהתקופה הרומית.

העירה ארבל (ארביד) היא מרכז השלטון בגלעד הצפוני. מספר התושבים כ־2.500 נפש, לרוב נוצרים העוסקים בעיקר במסחר ובחקלאות. בקרבתה נמצאים שרידים מחומות הענקים וחרבות רומיות.

בסביבת הכפר הצ’רקסי הגדול ג’רש היתה לפנים העיר גרש, שבה נולד הגבור שמעון בר גיורא. היא היתה מערי הדיקפוליס, וידוע ביחוד בימי בית שני. גם בימי הבינים ישבו בה יהודים. יפות ומפורסמות הן חרבותיה העתיקות, ביחוד מימי הרומים, ביניהם שער כבוד, מקדש לאליל השמש, שני תיאטרונים, שוק, רחוב־עמודים, מרחצאות, שדה־קברות ועוד.

בירת עבר הירדן המזרחי היא רבת־עמון (עמאן בערבית, פילדלפיה ביונית) ע"י מסילת הברזל החג’אזית (112 ק"מ מירושלים). פה נמצא מושבם של האמיר עבדאללה, של הנציג הבריטי ושל ממשלת עבר הירדן המזרחי. מספר התושבים הוא יותר מ־20.000 נפש, ערבים, צ’רקסים ונוצרים בני כתות שונות.

היא היתה מיושבת יהודים ביחוד בימי בית שני, והיא היתה עיר גדולה וחשובה, אחת מערי הדיקפוליס. בקרבתה נמצאות הרבה חרבות יפות מתקופות פריחתה, ביחוד מהתקופה הרומית, הביזנטית והערבית הקדומה.

העיר סלט (35 ק"מ מגשר אלנבי) נודעה לתהלה ביחוד בשל ענביה וצמוקיה המצוינים והמפורסמים. מספר התושבים כ־12.000 נפש, נוצרים ומוסלימים, העוסקים בעיקר בפלחה ובמטעי גפנים.

סלט היתה מיושבת יהודים ביחוד בימי בית שני בשם גדור ומהריה היו משיאין משואות להודיע את חדוש הלבנה. בקרבתה, על ראש ההר נמצא קבר קדוש לערבים – נבי הושע, וצפונה בהר נמצאות חרבות העיר גלעד, בעוד שדרומה חרבות המבצר היהודי טירוס מימי בית שני, וחורבות חשבון (חסבן), בירת סיחון, מלך האמורי ושגם הורדוס בנה בה מבצר.

בארץ מואב נודע ביחוד הכפר הנוצרי מידבא, פה היתה העיר העברית מידבא הידועה בימי בית ראשון ושני. בחפירות של שנת 1896 מצאו פה בכנסיה יונית רצפת מוזאיקה בצורת מפת ארץ־ישראל, השיכת למאה ה־ 5 – 6 והיא המפה הראשונה הנותנת מושג ממצב הישוב בתקופה הביזנטית בא"י.

חורבת דיבון (דיבן) נתפרסמה ביחוד ע"י זה, שפה מצאו בשנת 1868 את עמוד הזכרון הידוע של מישע מלך מואב, מצבת־אבן גדולה ועליה חקוקה כתובת עברית גדולה, שבא מספר המלך את מלחמתו עם בני ישראל ואת נצחונותיו.

העיר החשובה ביותר בארץ־מואב היא כרך, או קיר־מואב (קיר חרש, קיר חרשת), שוק מרכזי חשוב בשביל כל הבדוים שבסביבה, מספר תושביה כ־5000 נפש, מוסלימים ונוצרים. קיר מואב היתה בימי קדם בירת המואבים, היא נכבשה בידי מלכי ישראל וחזרה למואבים בימי המלך מישע, בה חרבות רבות. ביחוד מתקופת הצלבנים.

ב־ר שעיר, או בארץ אדום העירה היחידה כיום היא מעון על יד מסלת הברזל החג’אזית עם 3000 תושבים בערך, נודע גם הכפר הגדול תופל (תפילה) עם מעינות, שדות תבואה ומטעים עשירים. דרומה נמצאות חרבות בצרה, שהיתה זמן רב בירת אדום.

מלכי יהודה משלו מאות בשנים בארץ אדום. שלמה המלך בנה אניות־מסחר בעציון גבר, צפונה מאילת, כי לפני אלפי שנים הגיע הים־סוף יותר צפונה, ומשם שלח את אניותיו לארץ אופיר (כנראה הודו).

המלך עוזיהו בנה את הנמל אילת (עקבה) במפרץ עקבה של היום, דרומה יותר על חוף ים־סוף, ושהיתה לעיר נמל חשובה, אשר בה עבר המסחר בין מצרים והודו. גם בימי הבינים ישבו בה יהודים רבים. כיום אילת כפר ערבי קטן, שתושביה עוסקים בדיג ובגדול תמרים וירקות. בימי המלחמה העולמית הנוכחית מתחילה לעלות שוב חשיבותה של אילת–עקבה.

חרבות סלע־אדום (פטרה) הן מהיפות והמענינות ביותר בעולם. לפנים היתה כאן עיר־מבצר אדומית חשובה ואחרי כן היתה לבירת הנבטים – שבט ערבי גדול, כנראה עם תערובת אדומית, שעסקו במסחר והושפעו מהתרבות הארמית וההלניסטית.

במרוצת הימים, בימי בית שני יסדו שם את מלכות סלע־ערב (ערביה פטרה) תחת חסותה העליונה של רומא ובמשך מאות בשנים שפכו את ממשלתם על רוב עבר הירדן המזרחי עד הנהר פרת ועד דמשק, עד שבמאה ה־2 לסה"נ שמו הרומיים קץ לשלטונם ולממלכתם.

ביחוד בסלע (פטרה) הקימו הנבטים הרבה בנינים צבוריים היכלים ומקדשים, מערות קברים עם חזיות נהדרות ועוד, חצובים בסלע של אבן־חול אדומה, ושגם כיום, בחורבנם, מפליאים את עיני הרואה.

תרופות היסטוריות חשובות בתולדות א"י. תמורות רבות וגדולות עברו על ארץ־ישראל גם במובן המדיני, התרבותי וכו', בשכבה בין אסיה, אפריקה ואירופה ועל אם־הדרך, בין צבאות ממלכות אדירות ובנות תרבויות עתיקות.

התקופה הפריהיסטורית. בתקופה זו ישבו בארץ אנשים בעלי־קומה וחזקים מאד – ענקים, רפאים, כפי שאנו רואים את זה מהתנ"ך, ממצבות האבן הענקיות (הדולמנים), משרידי החומות ועוד מהתקופה ההיא והנמצאים עד היום בחלקי הארץ השונים.

אודות גזעם, שפתם ומהותם של ענקים אלה איננו ידועים עדיין דברים ברורים, רק שהם נשמדו ברובם ע"י הכנענים, ויתרם ע"י העברים והפלשתים, עמים בני תרבויות יותר גבוהות.

התקופה הכנענית התחילה ממחצית האלף השלישי לפסה"נ ונמשכה עד כבוש הארץ ע"י בני ישראל במאה ה־13 לפסה"נ.

בתקופה זו ישבו בארץ לרוב שבטים שמיים (הכנעני, האמורי, הפיניקי, החוי, הגרגשי ועוד), הידועים על פי רוב בשם כולל “כנענים” על שם השבט כנעני.

מבין השבטים הבלתי שמיים נודעו ביחוד החתים שבוא מהצפון והפלשתים שבאו מהאי כרתים, שניהם בסוף התקופה הזאת והטביעו, במדה ידועה, את חותמם על הארץ.

בגבולות הארץ ישבו גם עמים שמיים אחרים, כגון עמון, מואב, אדום ועוד, שהיו קרובים קרבת משפחה לבני ישראל.

הכנענים, שעמדו ביחוד בהתחלת התקופה הזאת תחת השפעת התרבות הבבלית, נחלקו לשבטים רבים, נלחמים לרוב זה בזה, בהנהגת מלכים, וחוסר איחוד זה גרם בהרבה, שעמדו לרוב תחת שלטונן העליון של ממלכות אחרות, תחילה בעיקר תחת שלטונה של ממלכת בבל ואחרי כן ולרוב תחת שלטון ממלכת מצרים, באופן שאת רובה של התקופה הזאת אפשר לציין גם בשם התקופה המצרית.

כפי שראינו, נשארו גם מתקופה זו הרבה שרידים בארצנו.

התקופה הישראלית התחילה במאה ה־13 לפסה"נ עם כבוש הארץ ע"י בני ישראל בהנהגת משה ויהושע ונמשכה, עם הפסקות ותקופות בינים, עד חורבן בית שני (ג' תת"ל לבה"ע – 70 לסה"נ). בתקופה הישראלית נוהגים להבחין גם כמה תקופות משנה, כגון:

תקופת השופטים, שנמשכה מימי כבוש הארץ במאה ה־13 לפסה"נ וחלקותה בין שנים עשר שבטי ישראל עד המלכת מלך (שאול) על ישראל בשנת ב’תש"ל לבה"ע (1030 לפסה"נ).

בתקופה זו הציקו הרבה לבני ישראל העמים הכנענים, שלא נשמדו בזמן הכבוש, נשארו יושבים בין השבטים ונתחזקו שוב ברבות הימים; כמו כן הפלשתים, יושבי השפלה, ויתר העמים השכנים – בני עמון ומואב, מדין ועמלק ועוד ושנגד כל אלה נלחמו שבטי ישראל בהנהגת שופטים.

הצורך לרכוז ואחוד הכוחות להגנה משותפת הוליך לאחוד השבטים תחת הנהגת מלך, ולאחוד השבטים ורכוז הכוחות השפיעה לטובה ביחוד הנביא שמואל.

תקופת המלוכה בישראל נמשכה (בהפסקות) מהמלכת שאול למלך על ישראל בשנת ב’תש"ל לבה"ע (1030 לפסה"נ) עד חורבן ירושלים ע"י ממלכת רומי בשנת ג' תת"ל לבה"ע (70 לסה"נ).

גם את התקופה הזאת נוהגים לחלק לתקופת בית ראשון, מזמן בנין בית המקדש בימי המלך שלמה (ב' תש"ץ – ב' תתכ"ה, 970–935) ועד חורבנו ע"י נבוכדנצר מלך בבל בשנת ג' קע"ד לבה"ע (586 לפסה"נ), ול־תקופת בית שני משנת ג' רמ"ה לבה"ע (516 לפסה"נ) ועד חורבנו ע"י ממלכת רומי בשנת ג' תת"ל לבה"ע (70 לסה"נ).

בימי הממלכה הישראלית הבלתי מחולקת (ב' תש"ל – ב’תתכ"ה, 1030–935) נוצר אחוד תמידי בין השבטים, בני ישראל התחזקו במדה רבה, התגברו על האויבים מבפנים ומבחוץ וגם הרחיבו בהרבה את גבולות הארץ, עד נהר־פרת בצפון ועד ים־סוף בדרום, ע"י כבוש עמים וארצות שכנים, ביחוד בימי המלך דוד (ב' תש"ן–תש"ץ, 1010–970) והורם בהרבה כבוד ישראל בעיני הגויים.

בימי בנו, שלמה המלך, נבנה בית המקדש בירושלים, שנעשתה מאז למרכז מדיני, דתי ותרבותי לבני ישראל. בימיו התפתח גם המסחר בים וביבשה עם ארצות ועמים רבים, גם רחוקים, ובני ישראל ישבו בשלוה והשקט “איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו”.

התפלגות ממלכת ישראל, מלכות ישראל ומלכות יהודה. אחרי מות שלמה נתפלגה הממלכה, בשל סכסוכים פנימיים, לשתים – למלכות ישראל ולמלכות יהודה (ב' תתכ"ה – 935).

התפלגות זו וריב האחים החלישו את שתיהן, חתרו תחת קיומן, המריצו את העמים השכנים להתקיף, לבוז אותן, והשפיעו בהרבה על ירידת המוסר והכנסת עבודת האלילים (ביחוד במלכות ישראל), שנגדן נלחמו בעוז רוח ובמסירות נפש ביחוד הנביאים, כגון אליהו, אלישע, עמוס, הושע, ישעיהו, ירמיהו ועוד, נושאי רעיון האל האחד והיחיד לכל היקום, והמוסר, היושר והצדק החברותי.

רק בימי ירבעם השני (786–746) השיגה מלכות ישראל תקופה של פריחה, אך כבר בשנת ג' ל"ט לבה"ע (722 לפסה"נ) נחרבה שומרון, עיר הבירה ומלכות ישראל ע"י סרגון מלך אשור, שהגלה את רוב השבטים לאשור ולאסיה התיכונה (שם נטמעו לרוב בין העמים השכנים) ובמקומם הושיב משם עמים אחרים, שמהם ומבני דלת העם שנשארו בארץ, יצא אחרי כן עם השומרונים, שהציקו הרבה ליהודים והקימו לעצמם מקדש משלהם על הר גריזים, שנהרס אחרי כן ע"י יוחנן החשמונאי (135–־104).

הירידה המוסרית לא היתה כה עמוקה ועבודת האלילים כה נפוצה במלכות יהודה כבמלכות ישראל, גם המלכים לא התחלפו כה תכופות, כי במלכות יהודה מלכו מלכים מבית דוד והיא גם האריכה ימים ממלכות ישראל.

ימי פריחה למלכות יהודה היו ביחוד בימי המלך חזקיהו (717–690), אולם גם מלכות יהודה נחרבה בשנת ג’קע"ד לבה"ע (586 לפסה"נ) ע"י נבוכדנצר מלך בבל, שהגלה את רוב העם בבלה.

תקופת בבל ופרס ארכה כמאתים וחמשים שנה (586–332 לפסה"נ), מזה גלות בבל רק כחמשים שנה, כי בכבוש כורש, מלך פרס גם את ממלכת בבל, הרשה בשנת ג' רכ"ג לבה"ע (538 לפסה"נ) ליהודים לשוב לארץ מולדתם, לבנות את בית המקדש ולכונן מחדש את מלכותם.

אז שבו רבים מבין גולי בבל לארץ יהודה, קודם בהנהגת זרובבל, אחרי כן בהנהגת עזרא ונחמיה, בנו את בית המקדש השני (ג' רמ"ה – 516) וכוננו מחדש את מלכות יהודה תחת שלטונה העליון של ממלכת פרס, ונשארו תחת שלטונה כמאתים שנה.

בראש המדינה היהודית עמד הכהן הגדול ועל ידו עזרה מועצה – הכנסת הגדולה. אנשי כנסת הגדולה אספו וסדרו את כתבי הקודש (התנ"ך), שנעשו להון משותף בקרב כל האנושות כולה, החליפו את הכתב העברי העתיק בכתבנו האשורי הנוכחי, בכדי להזהר מזיופי השומרונים (שזייפו את התורה) והנהיגו חוקים ומנהגים רבים בישראל, ביחוד למען הבדיל בין ישראל לעמים, לבל יטמעו בעמים אחרים.

התקופה היונית, או ההלניסטית ארכה גם היא כמאתים שנה (332–142 לפסה"נ), כי בכבוש אלכסנדר הגדול את ארצות פרס, באו גם היהודים וארץ יהודה תחת שלטון היונים.

קודם היו היהודים בעיקר תחת שלטון מצרים היונית (301–200) ואחרי כן תחת שלטון סוריה היונית (200–142).

בתקופה היונית הצטיין ביחוד הכהן הגדול שמעון בן יוחנן, או “שמעון הצדיק”.

תקופת החשמונאים (ג' תר"כ–ג' תרצ"ח, 142–63). בסוף התקופה היונית הקשו היונים מאד את עולם על היהודים בעזרת יהודים מתיונים, ואז התקוממו (ג' תקצ"ד – 167) נאמני האומה בהנהגת החשמונאים, או המכבים (ע"ש הגבור יהודה המכבי) נגד השעבוד היוני והרדיפה הדתית ואחרי מלחמות רבות וקשות במשך עשרות בשנים השיגו בשנת ג’תר"כ לבה"ע (142 לפסה"נ) את עצמאותם, עם שמעון החשמונאי בראש.

בימי המלכים יוחנן (135–104) ואלכסנדר ינאי (103–76) נתרחבו בהרבה גבולות הממלכה היהודית החדשה, אבל ימי שלוה ואושר באו לבני ישראל ביחוד בימי שלומית המלכה (76–67).

ביחוד בימי החשמונאים התפתחה הסנהדרין מכנסת הגדולה. תעודתה של הסנהדרין היתה לחוקק חוקים חדשים, לשפוט בדיני ממונות ודיני נפשות ועוד. מספר החברים היה שבעים ואחד.

בימי החשמונאים נפלגו היהודים לשלש כתות – הפרושים, שהאמינו בתורת משה הכתובה ובבאורי החכמים, בשכר ועונש בעולם הבא, בתחית המתים ובביאת המשיח; הצדוקים, שהאמינו רק בתורת משה הכתובה ורצו חיים טובים כבר בעולם הזה; והאיסיים, שהתבודדו וחיו חיי נזירות וקדושה.

התקופה הרומית נמשכה כארבע מאות וחמשים שנה, מ־63 לפסה"נ עד 395 לסה"נ והטביעה את חותמה על הארץ.

בגלל ריב אחים בעד המלוכה בישראל באו היהודים בשנת ג’תרצ"ח (63 לפסה"נ) תחת שלטונה העליון של ממלכת רומי האדירה.

קודם נשארו היהודים תחת הנהלת מלכים יהודים, שמהם נודע ביחוד המלך הורדוס (37–4), שהשמיד את משפחת החשמונאים וגרם צרות רבות ליהודים, אך בנה מחדש את בית המקדש ברוב פאר והדר, עד שעלה ביפיו ותפארתו על בנין שלמה; הוא הושיב רבים מבין יהודי בבל בעבר הירדן, בנה ערים חדשות, מקדשים, תיאטראות, ומרחצאות וסלל דרכים טובות לאורך כל הארץ.

אחרי הורדוס באו היהודים לרוב תחת שלטון נציבי רומי, שנהגו את משרתם בעריצות ואכזריות כה גדולה, עד שגרמו למרידת היהודים, בהחליטם לשבור את עול הרומיים מעל צוארם, או למות מות גבורים.

התלקחה מלחמה עזה לחיים ולמות מצד היהודים. בהנהגת יוחנן מגוש־חלב, שמעון בר גיורא ויוסף פלויוס, נגד הרומיים (66 לסה"נ) שנחלו כמה מפלות, אך לבסוף התגברה רומי התקיפה, למרות מעשי־הגבורה הנפלאים של היהודים, ביחוד בגלל הרעב הנורא, ששרר אותו זמן בירושלים, וטיטוס שר צבא הרומיים כבש והחריב את ירושלים ואת בית המקדש (ג' תת"ל לבה"ע – 70 לסה"נ) ושם קץ למדינת היהודים. כמיליון יהודים נספו במלחמות אלו, מהם מחרב, מהם מרעב ועוד וכמעט מיליון נמכרו לעבדים, וארץ יהודה היתה לפרובינציה רומית בשם פלשתינה.

אחרי דכוי מרד בר־כוכבא (132–135) וחורבן ביתר נשבר השריד האחרון למלוכה יהודית, ארץ־יהודה נחרבה כליל, ירושלים היתה לקולוניה רומית בשם אליה קפיטולינה ועל היהודים אסרו בעונש מות לגשת אליה.

עוד בימי הורדוס נוסדו בתי המדרש הידועים – בית הלל ובית שמאי ואחרי חורבן בית שני יסד רבן יוחנן בן זכאי את בית המדרש הידוע ביבנה, שהועיל בהרבה להפיץ תורה ודעת בין בני שארית ישראל ולשמור עליהם מטמיעה בעמים.

אחרי חורבן ביתר עבר מרכז היהדות לגליל עם הסנהדרין בראש, בה התרכזה פעולת התנאים והאמוראים, שם נחתמו המשנה והתלמוד הירושלמי ושם נסדרו המדרשים והתוספות. בתקופה זו הורגשה השפעת השפה הארמית גם בספרות.

התקופה הביזנטית־נוצרית (395–636 לסה"נ). מתורות ישו הנוצרי מימי נציבי רומי בארץ יהודה יצאה, ברבות הימים, הדת הנוצרית, שנתקבלה בשנת 325 לסה"נ, אחרי רדיפות רבות, כדת שלטת בממלכת רומי.

אחרי התפרדות הקיסרות הרומית (395) למערבית ולמזרחית, נפלה ארץ־ישראל בחלקה של הקיסרות המזרחית, או הקיסרות הביזנטית, שהכבידה עוד יותר את עולה על היהודים, ביחוד בהשפעת הכהנים הנוצרים, שידם כבדה על היהודים, והישוב היהודי נתדלדל מאד. הנצרות התחזקה בארץ, נבנו הרבה כנסיות, בתי תפלה ומנזרים, ירושלים היתה למרכז חשוב לכנסיה הנוצרית ונוצרים רבים התחילו לעלות ל־"ארץ הקדושה" להשתטח על המקומות הקדושים להם.

התקופה הערבית. בין יתר הארצות כבשו הערבים בשנת 636 לסה"נ גם את ארץ־ישראל מידי הביזנטים והיא נשארה תחת שלטונם כמעט עד כבושי הצלבנים בשנת 1099 לסה"נ.

קודם עמדה הארץ בעיקר תחת שלטון החליפים מבית אומיה (במאות ז’–ח'), שעיר בירתם היתה דמשק, ואחרי כן ולרוב תחת שלטון החליפים מבית עבאס (במאות ח’–ט'), שעיר בירתם היתה בגדד. משלו בארץ גם חליפים ממצרים, קודם מבית אחשיד (מאה י') ואחרי כן מבית פאטימה (מאות י’–י"א). וכן גם התורכים הסלג’וקים משנת 1071 עד כבושי הצלבנים.

כפי שראינו כבר, הכריז החליף עבד אל־מליך (685–705) את ירושלים לעיר קדושה למוסלימים, בכדי שנתיניו הסורים לא יצטרכו לעלות למכה ולשלם מס לחליף המתחרה שבערב, הוא בנה בה בנינים רבים וביניהם את מסגר עומר. בתקופה העבאסית גדלה בעיקר העיר רמלה, שנעשתה לתחנה מרכזית חשובה לאורחות שהלכו ממצרים לצפון.

עם הכבוש הערבי הוטב בהרבה מצב היהודים בארץ־ישראל. היהודים עזרו לכובשים הערבים במלחמתם בביזנטים, שונאיהם בנפש, והערבים הרשום להתישב שוב בירושלים ומאז לא פסק הישוב העברי בעיר זו כל ימי ממשלת הערבים. גם הישיבה הגדולה עברה לירושלים מטבריה, ותקופת הגאונים בא"י ארכה במשך המאות ז’–י"א אם כי בהפסקות.

בתקופה זו קנתה עדת היהודים בירושלים את הר הזיתים, ששמש מאז גם מקום כנוס ותפלה ביחוד בשלש רגלים ליושבי ירושלים ולעולי הרגל, שהיו באים מארצות הגולה.

אול¹⁸ גם בתקופה הערבית סבלו היהודים מרדיפה דתית, ביחוד בימי החליף המצרי אל־חכם (בסוף המאה ה־י' והתחלת המאה ה־י"א), כמו כן סבלו הרבה בעקב מריבות הכתות והמפלגות המוסלימיות ומלחמות בתי המלוכה.

בימי ממשלת החליפים האומיים, ועוד יותר בתקופת העבאסיים התפתחה באסיה הקדמית תרבות ערבית חמרית ורוחנית גבוהה, וכפי שראינו, נשארו גם בארצנו כמה שרידים מהתקופה הזאת.

תקופת הצלבנים. בסוף המאה האחת־עשרה התפרצו לארץ־ישראל הנוצרים הצלבנים, שבאו מאירופה, בכדי לכבוש בחזרה מהמוסלימים את קבר ישו – משיחם ואת יתר המקומות הקדושים להם, ויסדו בשנת 1099 את “מלכות ירושלים” הנוצרית, שהתקיימה בארץ, או בחלקי הארץ כמאתים שנה.

כבוש ארץ־ישראל ע"י הצלבנים הביא הרס לישוב היהודי ומרכזו הרוחני נתבטל.

בשנת 1187 כבש צלח־א־דין, הסולטן ממצרים, בחזרה את חלקה הגדול ביותר של הארץ ואז עלו בשנת 1211 שלש מאות רבנים מצרפת ומאנגליה לארץ־ישראל. בשנת 1291 נפלה גם עכו, המבצר האחרון של הצלבנים הפרנקים, בידי הערבים, ובזה בא הסוף לשריד האחרון של שלטון הנוצרים בארץ־ישראל. כפי שראינו, נשארו גם מתקופת הצלבנים הרבה שרידים בארצנו.

התקופה הממלוכית. ממחצית המאה ה־13 ועד ראשית המאה ה־16 היתה ארץ־ישראל תחת שלטון הממלוכים המוסלימים, מושלי מצרים. גם מתקופה זו נשארו כמה מצודות ובנינים, ביחוד מימי המלך ביברס.

הרבה סבלו יהודי א"י בתקופה זו ביחוד מהמלחמות הרבות שבין הממלוכים והמונגולים, שבהן נחרבה כמה פעמים גם ירושלים ואתה גם הישוב היהודי שבה, כגון בשנת 1244 ע"י התורכים הכרזמיים, בשנת 1260 ע"י הטטרים המונגלים, בשנת 1400 שוב ע"י המונגלים ועוד.

אחרי עלית המונגלים וחורבן הישוב היהודי בירושלים בשנת 1260, יסד הרמב"ן בשנת 1267 שוב את הישוב היהודי בירושלים.

התקופה התורכית. בשנת 1516 נכבשה א"י ע"י הסולטן התורכי סלים הראשון. הסולטן סולימן המפואר בנה (1535–1538) שוב את חומות ירושלים, הקיימות עד היום.

התורכים הכניסו תקונים וסדורים בארץ, ואז עלו לארץ רבים גם מגולי ספרד ופורטוגל, והשר היהודי, דון יוסף הנשיא אף חלם ליסד בטבריה ובסביבתה ממלכה יהודית קטנה, כפי שראינו. במחציתה הראשונה של התקופה הזאת היתה גם פריחת המרכז הרוחני היהודי בצפת.

הפחות שלטו לרוב שלטון בלתי מוגבל במחוזות שלהם. נודעו ביחוד הפחות: פאחר־א־דין, שמשל על הגליל (1595–1634) ושבימיו עמדה צפת העברית ברום התפתחותה; דאהר אל עמר, מושל הגליל (1730–1770), שבנה את חומת טבריה ואת הערים עכו וחיפה; ואחמד ג’יזר פחה (1776–1804), שבצר את עכו והגן עליה בהצלחה בעזרת האנגלים בפני התקפות נפוליאון (1799).

בשנת 1831 נכבשה א"י ע"י אברהים פחה, מושל מצרים, והיא נשארה תחת שלטונו תשע שנים. בימיו היה מרד הפלחים והדרוזים והתנפלות אכזרית על יהודי צפת (1834), שסבלו בשנת 1837 גם מרעש נורא.

במחצית הראשונה של המאה ה־19 היתה עליה המונית מבני “הישוב הישן” שנתמכו ביחוד ע"י השר היהודי משה מונטיפיורה מלונדון, ושבעזרתו הוקמה גם השכונה היהודית הראשונה בירושלים מחוץ לחומה.

במחצית השניה של המאה ה־19 נוסדו המושבות היהודיות הראשונות בארץ, כפי שראינו, ושנתמכו בעיקר ע"י הברון רוטשליד מפריס.

בתקופה זו (1882) מתחילה גם עלית יהודים משכילים, חדורי הרעיון הלאומי היהודי (בני ביל"ו ועוד) לארץ ישראל וכן הדבור העברי השיטתי בארץ ביזמת אליעזר בן־יהודה, מחיה השפה העברית.

משנת תרס"ח (1908) מתחילה בא"י עבודתה ההתישבותית של ההסתדרות הציונית, שנוסדה ע"י הד"ר בנימין זאב הרצל בשנת 1897, בקונגרס יהודי עולמי בבזל (בשווייץ) לשם השגת “מקלט בטוח, על־ידי משפט גלוי, לעם ישראל בארץ־ישראל”, אחרי אשר קדמו לה תנועות קודמות של ישוב ארץ־ישראל ו"חבת ציון"; בשנת תרס"ב (1901) נוסדה הקרן הקימת לישראל, שמטרתה לגאול את אדמת ארץ ישראל לקנין עולם לעם ישראל, ובשנת תר"פ (1920) נוסדה קרן היסוד לשמש מכשיר כספי לכל העבודות הנ"ל.

הסתדרות ציונית זו השיגה אחרי כן ב־2 בנובמבר 1917 מממשלת אנגליה את הכרזת בלפור, שלפיה:

“ממשלת הוד־מלכותו מביטה בעין יפה על יסוד בית לאומי לעם ישראל בארץ־ישראל, ובמיטב כוחותיה תתאמץ להקל על השגת המטרה הזאת. אך בתנאי ברור ומפורש, שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויותיהם האזרחיות והדתיות של העדות הבלתי־יהודיות הקיימות בארץ ישראל או בזכויותיהם ובמעמדם המדיני של היהודים בכל ארץ אחרת”.

תקופת המנדט הבריטי על א"י. אחרי אשר נכבשה ארץ־ישראל מתורכיה בשנת 1918 ע"י אנגליה, בהנהגת המצביא אלנבי ובעזרתם הפעילה של הגדודים העבריים, מיסודם של זאב ז’בוטינסקי ויוסף טרומפלדור, נמסר בשנת 1920 מנדט לאנגליה על א"י מטעם חבר הלאומים לשם הקמת הבית הלאומי ליהודים, בהתאם להצהרה בלפור ומנדט זה אושר ונחתם בשנת 1922 ע"י 52 מדינות.

בתור הנציב האזרחי האנגלי הראשון נתמנה בשנת 1920 היהודי הרברט סמואל (1920–1925), השפה העברית הוכרזה לשפה רשמית (עברית, אנגלית וערבית), התחילה תנועה חלוצית, עליה המונית לא"י מכל תפוצות הגולה, השקעת עבודה והון יהודי לבנין וישוב הבית הלאומי היהודי ועוד, ולמרות הקושיים הרבים הפליאו היהודים את העולם במסירותם ובהשיגיהם בהקמת ביתם הלאומי.

ואולם אנגליה בטענה, שהערבים מתנגדים להקמת הבית הלאומי היהודי ושגם סדרו משום זה כמה פעמים מאורעות דמים, פרעות ביהודים (1920, 1921, 1929, 1936–1939) ועוד, כמו כן מפני נימוקים מדיניים ידועים (לשם הבטחת עזרת הערבים והמוסלימים בימי מלחמה) וכו' מצמצמת ב"ספרים לבנים", תכניות חלוקה ועוד את תוכנו והיקפו של הבית הלאומי היהודי, עד שבשנת 1940 הוציאה גם את גזירת הקרקעות שלה, שלפיה אסור ליהודים לרכוש קרקעות בחלקה הגדול ביותר של ארץ־ישראל המערבית (השטח האסור הוא כ־80% מאדמתה), אחרי אשר את עבר הירדן המזרחי חתכה עוד בהתחלת התקופה משטח המנדט ויסדה בה אמירות ערבית, כי שראינו כבר, וכמו כן מצמצמת אנגליה מאד את אפשרויות העליה לא"י וכדומה, ודוקא בימי צרה גדולה לעם ישראל.

למרות כל זה מתקדם בנין הארץ וישובה ע"י יהודים, הישוב היהודי נעשה מבוסס ומושרש יותר ויותר, ומסוגל ומוכן להגן על השיגיה החמריים והרוחניים הלאומיים נגד התקפות זידוניות מהחוץ, כפי שראינו כבר מקודם, ואתנו התקוה, שעם גמר המלחמה העולמית הנוכחית בנצחונן של אנגליה ובנות בריתה, תפולנה גם כמה סבות והגבלות מעכבות כעת, והקמתו של הבית הלאומי היהודי בארץ־ישראל תתגשם במהירות ובמלוא היקפו.

שטת ההנהלה בא"י דומה לזו של מושבות הכתר. בראש ההנהלה עומד נציב בריטי המתמנה ע"י מיניסטריון המושבות הבריטי, ולצדו הנהלה מורכבת מן המזכיר הראשי (הממלא גם את מקום הנציב בהעדרו), היועץ המשפטי ומנהל האוצר. מלבדה יש גם מועצת הממשלה, מורכבת מ־14 הפקידים הגבוהים, מנהלי מחלקות הממשלה השונות. מושב הממשלה – ירושלים, והלשונות הרשמיות הן אנגלית, עברית וערבית.

מפת הארץ על ששת מחוזותיה

בערים (25) ישנה הנהלה עצמית ע"י בחירות. במשפט נוהג עדיין החוק התורכי, המפנה את מקומו מעט־מעט לחוק האנגלי. השופטים הם אנגלים, יהודים וערבים.

בעניני אישות והקדשות ישנם בתי דין דתיים מיוחדים ליהודים (הרבנות הראשית) ולמוסלימים (המועצה המוסלימית העליונה).

מ־1 ביולי 1939 חולקה הארץ לששה מחוזות אדמיניסטרטיביים: 1) מחוז הגליל (המרכז בנצרת), 2) מחוז חיפה, 3) מחוז השומרון (המרכז בשכם), 4) מחוז ירושלים, 5) מחוז לוד (המרכז ביפו), 6) מחוז עזה, ובהן בסך הכל כ־1182 ערים, כפרים, מושבות וכו' עם 1.654.000 תושבים בערך, ומהם קרוב לשליש, כ־550.000 יהודים.

הישוב העברי בא"י מאורגן ברובו המכריע ב־כנסת ישראל, שמוסדותיה אספת הנבחרים (171 נבחרים), הועד הלאומי, מועצת הרבנות הראשית, ועדי הקהלות, ולשכות הרבנות המקומיות.

את עניני הכנסת מנהל הועד הלאומי באמצעות מחלקות שונות, כגון לחנוך, לתרבות, לעזרה סוציאלית ועוד. יושב ראש הועד הלאומי הוא מר יצחק בן־צבי, ונשיאי הרבנות הראשית לא"י הם הרב ר' יצחק הלוי הרצוג (מטעם האשכנזים) והרב ר' בן־ציון מאיר חי עוזיאל (מטעם הספרדים).

את התפתחותו של הישוב העברי בארץ, בעיר ובכפר (מושבות, גם פתח־תקוה בתוכן), אפשר לראות מהמספרים הבאים:

מ־285 הנקודות החקלאיות הנמצאות כיום בארצנו, נמצאות 184 נקודות חקלאיות על אדמת הקרן הקימת לישראל עם יותר מ־50.000 תושבים, ועוד כ־20.000 תושבים על אדמת קרן הקימת בעיר.

לפי חשבונותיו המפורטים של מר א. אוליצור (ההון הלאומי ובנין הארץ) השקיעו היהודים בא"י ב־21 השנים האחרונות 150 מיליון לא"י ובתוך אלה 26 מיליון לא"י הון לאומי.

האכספורט מא"י עלה מ־1.572.000 לא"י בשנת 1931 ל־5.118.000 לא"י בשנת 1939. את הענף העיקרי באכספורט היו מהוים ההדרים, אך גם האכספורט, הייצוא התעשיתי התקדם משנה לשנה ובשנת 1940 הגיע לסכום של 1.500.000 לא"י, ובזה חלק ניכר ביחוד לחברת האשלג הא"י.

אכספורט זה סובל כעת הרבה מהמלחמה העולמית הנוכחית, ביחוד בענף ההדרים, אך מצד אחר יש גם התקדמות ידועה, ביחוד בהתפתחות התעשיה בארץ.

רבה ההתקדמות בשדה החנוך הלאומי, העברי, ביחוד מאז הכרת הלשון העברית כלשון רשמית בארץ־ישראל. בשנת תרע"ט (1919) היו במערכת החנוך של ההנהלה הציונית 94 מוסדות עם 10.172 תלמידים, ובשנת תש"ב (1941) היו ברשת החנוך של הועד הלאומי לכנסת ישראל 437 מוסדות עם 62,807 תלמידים, ויחד עם התלמידים שבמוסדות הפרטיים עלה מספר התלמידים ל־90,000 בערך, קרוב לחצי ממספר הלומדים בכל בתי הספר הקיימים בארץ. חוץ מזה לומדים גם אלפי תלמידים יהודים במוסדות לתורה – ישיבות, תתי"ם וחדרים – שאינם כלולים ברשת החנוך של הועד הלאומי לכנסת ישראל.

כפי שראינו כבר, בכל התקדמותנו זו בארצנו הישנה – החדשה יש חלק חשוב מאד ביחוד להסתדרות הציונית ולסוכנות היהודית עם הד"ר חיים ויצמן ומר דוד בן־גוריון בראש, ומי יתן ונזכה לראות בקרוב בהגשמת ביתנו הלאומי בארצנו זו במלוא מובן המלה ובשלום ואושר כללי בקרב כל האנושות.