עד היום הזה יודעים אנוּ אך מעט מכּל אימת הפּוּרענוּת, השמד והכּליה, אשר ירדה על המוֹן בּית ישׂראל, בּארצוֹת רוֹב פּזוּריו, מאז פּרצה מלחמת־עוֹלם זוֹ. מנוּתּקים אנחנוּ ממיליוֹני אחים אשר בּצפּרני האוֹיב, הנתוּנים להשתּוללוּת אכזריוּתוֹ. מנוּתּקים אנוּ גם ממאוֹת אלפי אחים אשר נמלטוּ מצפּרני הצוֹרר, והם נמצאים עתּה בּרשוּת המדינוֹת הנלחמוֹת בּאוֹיב, וּנתוּנים לחסדם, לאדיבוּתם וּלחשבּוֹנוֹתיהם של ממשלוֹת וּשליטים גדוֹלים וּקטנים.

דפּים אלה אינם מתיַמרים להיוֹת נאד הדמעוֹת היהוּדיוֹת. רק טיפוֹת אחדוֹת הן אשר נגרוּ והגיעוּ אלינוּ. “ספּוּרים” מעטים אשר הביאוּ אלינוּ אחים מוּצלים, פּליטי־חרב, רעב וּמגיפוֹת, אשר הגוֹרל חנן אוֹתם רגע־קט וּפדה אוֹתם ממצרי־שאוֹל ואכזריוּת בּני־אדם והביאם עד לשערי המוֹלדת. פּליטים “מן השוּרה” הם, מן המצוּיים בּחדרי מרכּז־העליה, מאלה שטוּלטלוּ אלינוּ לאחרוֹנה, בּחדשי יוּני־יוּלי ש. ז. סיפּוּרים בּגוּף ראשון. ה“אני” מדבּר, מסַפּר מקוֹרוֹתיו שלוֹ עצמוֹ, שלוֹ ושל הקרוֹבים אליו. לא הכללה, לא מספּרים וסיכּוּמים. רק סדק צר נפתּח לנוּ, למען נציץ בּעדוֹ אל תּהוֹמוֹת הזוָעה.

אילוּ אפשר היה לצרף לאוֹתיוֹת הכּתוּבוּת בּדיוֹ גם את רטט הקוֹל של המסַפּר, את הלמוּת הלב ואת ארשת הפּנים של הדוֹבר – והיתה התמוּנה נאמנה. לא מכּבר ישבה חבוּרה קטנה רתוּקה אל סיפּוּרוֹ של אחד, שחזר זה עתּה מארץ הגבוּל, אשר אליה מסתּננים השׂרידים המעטים, הניצוֹלים בּנס. כּבא־כּוֹחה של הסוֹכנוּת היהוּדית עשׂה שם חוֹדש ימים – וכוּלוֹ המוּם, כּוּלוֹ נרעש מאשר ראָה ושמע. עוּבדה אחר עוּבדה, על דמע ודם, על גוּפוֹת רצוּצים ונפשוֹת פּצוּעוֹת. מספּר אחר מספּר, והם משוועים אלינוּ ממרחַקים.

והמדוּבּר היה רק על “המאוּשרים” בּיהוּדי פּוֹלין, אלה שהוּשלכוּ ונסחפוּ מתּחוּם הכּוֹבש הנאצי אל שטחי רוּסיה. 140 אלף נרשמוּ בּקוֹנסוּליוֹת הפּוֹלניוֹת בּרוּסיה, רוּבּם המַכריע בּתּוּרכּיסטאן. אבל לפי אוּמדנוֹת והשערוֹת שוֹנוֹת מוֹנים יוֹדעי דבר עד 350 אלף פּליטים יהוּדים נוֹספים, הפּזוּרים בּרחבי רוּסיה. משערים, כּי כּמאָה אלף מהם מרוּכּזים בּמחוֹזוֹת הצפוֹניים בּיוֹתר. הם שוֹכנים בּמחנות־עבוֹדה המרוּחקים עד אלפּיים קילוֹמטר ממסילת־בּרזל, ורק לאחר נסיעה של שבוּעוֹת אפשר להגיע אליהם. הדוֹאר מוּעבר לשם אחת לחוֹדש בּאוירוֹנים המוֹרידים את מטענם בּלי לחנוֹת.

המספּרים הכּוֹללים קוֹבעים עד 4000,000 פליטים יהוּדים מפּוֹלין בּלבד, ואין עדיין כּל אוּמדנה על מספּר פּליטי בּסרבּיה, ליטא, לאטויה והארצוֹת האחרוֹת. הסטטיסטיקה הרשמית של השלטוֹנוֹת הפּוֹלניים לחוֹדש יוּני קוֹבעת את התּמוּתה בּקרב הפּליטים ל־22–28 אחוּזים. אבל עדי ראיה מעריכים את מספּר נפוּחי־הרעב וחוֹלי הטיפוּס וּנטוּלי המחיה וקוֹרת־הגג בּמאוֹת אלפים. רשימוֹת היתוֹמים הפּוֹלנים בּרוּסיה מוֹנוֹת עד חמשים אלף, ורבּים בּהם הילדים היהוּדים – אלה שהוֹריהם מתוּ או אבדוּ ואלה שנעזבוּ מרעב.

ולא פּליטים אלה בּלבד. כּאן הוּבאוּ קרעי סיפּוּרים מקוֹרוֹתיהם וגוֹרלם של חבוּרוֹת פּליטים יהוּדים מארצוֹת אחרוֹת. וגם אלה אינם בּשבילנוּ אלא מעין אשנב קטן. הנחוּש מה עוֹללוּ לאחינוּ ולאחיוֹתינוּ? הנדע מהי ארץ־ישׂראל לשארית הפּליטה? הנבין מה מוּטל עלינוּ לעשׂוֹת, עתּה וּבגמר המלחמה?

הדברים נרשמוּ בּחוֹדש אלוּל תש"ב, בּעזרתם וּבעצתם של אנשי מרכּז־העליה.

 

החלוּץ מגרוֹכוֹב    🔗

בּ. י. בּן 23. אבל מראהוּ מבוגר הרבּה יוֹתר. “ואילוּ פגשתּ אוֹתי בּנדוּדי על פּני רוּסיה – אוֹמר הוּא – שם הייתי נראה לפחוּת כּבן 35. מגוּדל זקן, פּרוּע וּמזוּהם, וּבראשי שׂערוֹת־שׂיבה אשר תּלשתּין יוֹם יוֹם, בּשעוֹת הבּטלה המרוּבּוֹת…”

חניך “פרייהייט־החלוּץ־הצעיר” הוּא, חבר קיבּוץ־ההכשרה בּגרוֹכוֹב ליד וארשה. צנוּם, מצוּמק, כּכל אֵחיו הפּליטים. עיניו השחוֹרוֹת כּאילוּ הוּעמוּ ואזניו כּכבדוֹת משמוֹע. כּוּלו מכוּוָץ ונפחד – ועייף, עייף…

הגיע לארץ בּסוֹף יוּלי, עם השיירה האחרוֹנה של הצבא הפּוֹלני. ואף כּי נמצא זה כּמה שבוּעוֹת בּין קרוֹבים וידידים – טרם שבה אליו רוּחוֹ.

יליד העיירה גראבּוֹביץ־לובּאֶלסק בּמחוֹז לוּבּלין, וּמסַפּר דבריו בּיידיש שרשית, שלוּבה בּיטוּיים עבריים וחלוּצים:

"… אוֹתוֹ יוֹם בּוֹ פּרצה המלחמה, יוֹם ו' לפנוֹת בּוֹקר, היה עוֹד הקיבּוּץ כּוּלוֹ נתוּן בּשינה. פּתאוֹם שמענוּ אוֹתוֹת־אזעקה מבוּהלים. חשבנוּ: “תּמרוֹנים”. אבל זה היה קרב־אויר ממש. וּבשעה 4 אחר־הצהרים היוּ כּבר ההפצצות הראשוֹנוֹת. ליד בּית־המסחר שבּוֹ עבדתּי נפלה פּצצה וּבית נהרס והמשטרה גייסה את כּוּלנוּ לפנוּי ההריסוֹת. הוּטל עלינוּ לרחוֹץ את חוֹמוֹת האבן המוּצפוֹת דם וּמוֹח קרוּש של אנשים מרוּסקים. לפנוֹת־ערב שלחוּ אוֹתנוּ לעיירה פּאלינאֶץ, שם פּגעוּ הפּצצוֹת בּבית־הספר על הילדים שבּוֹ ועלינוּ היה לפַנוֹת את הבּנין מערימוֹת הגויוֹת.

כּאשר הקיף הצבא הגרמני את העיר החלטנוּ מיד, כּל חברי הקיבּוּץ, לצאת יחד עם אנשי פּ. פּ. ס. למלחמת רחוֹבוֹת. אבל כּעבוֹר יוֹם הוּברר שאין כּבר כּל תּוֹעלת בּדבר. מיד הוּחלט ללכת כּוּלנוּ יחד בּרגל לאוּקראינה. חפצתּי להיפּרד מקרוֹבי בּעיר. יצאתי בּערב אליהם וכבר לא יכוֹלתּי לחזוֹר, כּי בּינתּים נהרס הגשר והחשמליוֹת הפסיקוּ מהלכן. הלכתּי בּרגל בּין הריסוֹת הגשר המוּפצץ וראיתי בּעיני גויוֹת אדם לרוב נסחפוֹת בּזרם הויסלה. פּתאוֹם הציפוּ אוֹתי המים מצנוֹרוֹת הבּיוּב העירוֹני שהוּפצצוּ גם הם וּבדרך נס ניצלתּי מן המערבּוֹלת.

כּשהגעתּי לבסוֹף לחצר הקיבּוּץ לא מצאתי שוּם איש. הכּל מפוזר ומעוּרבּב, הכּל שׂרוּף והרוּס. בּשׂדה אספוּ ילדי הפּוֹלנים השכנים את תּפּוּחי־האדמה והעגבּניוֹת, והוֹציאוּ סוּסים וּפרוֹת מן הרפת.

אז החלטתּי ללכת בּעקבוֹת חברי.

יצאתי לבדי, אך מיד מצאתי את עצמי בּתוֹך ים של אנשים שאין לוֹ התחלה ואין לוֹ סוֹף. הגענוּ לעיירה ריקוֹב – כּוּלה חרבה, רק אשה זקנה אחת מצאנוּ שם, מחפּשׂת את העצמוֹת השׂרוּפוֹת של ילדיה… בּכינוּ למַראיה והלכנוּ הלאה. והמַפציצים מלוים אוֹתנוּ בּכל אשר נפנה. מדי פּעם אנו רוֹבצים על האדמה, מנַסים להסתּתּר, ושוּב קמים וּממשיכים דרכּנוּ, כּשגויוֹת מרוּסקוֹת זרוּעוֹת סביבנוּ.

כך הגענוּ עד לובלין. אבל שם כּבר היה הצבא הגרמני. ואף כּי לא פּגעוּ בּנוּ – המשכנוּ דרכּנוּ לחלם. גם שם היוּ כבר גרמנים. בּאוֹתה סביבה נמצא בּית הוֹרי. אך לא יכוֹלתי להגיע אליהם. המשכתּי דרכּי אל חברי. נצטרפוּ אלי עוֹד שנים משׂרידי קיבּוּץ גרוֹכוֹב והלכנוּ יחד. אבל בּבּריסק נפל אחד בּהתנגשוּת־רחוֹב שפּרצה בּין הגרמנים והפּוֹלנים. השני אבד בּדרך בּאחת ההפצצוֹת – ושוּב אני לבדי. אמרתּי: “וּבכל־זאת אנסה לראוֹת מה אצל הוֹרי”. בּאתי לעיירה. שם עוֹד היה הכּל בסדר, אף כּי הסביבה מוּקפת צבא גרמני. ישבתּי עם הוֹרי ששה ימים וּבינתּים בא הצבא האדוֹם. כּל בּני־הנוֹער שבּעיירה התנדבוּ להשכּין סדר. שׂמחוּ כּי נצלוּ מהגרמנים. אבל כּעבוֹר ימים מעטים נסוֹג הצבא האדוֹם אל מעבר לבּוּג והנוֹער נמלט עם הצבא.

עברנו ללוּדמיר, גם האֵם והאח. עבוֹדה לא היתה ולחם לא היה. על כּן החלטנוּ להחזיר את האם אל הקרוֹבים בּעיירה, ואנחנוּ נלך לבקש את הקיבּוּץ. ואמנם, מצאנוּהוּ בּקוֹבל. רבּים מהחברים התפּזרוּ לבתּיהם ורק הגרעין נשאר והצטרף לקיבּוּץ המקוֹמי.

והמצב הוּרע מיוֹם ליוֹם. רעב, אימה, אין יוֹדעים מה ילד יוֹם. והוּחלט לעבוֹר לוילנה, למקוֹם הריכּוּז החלוּצי. נסעתּי הבּיתה, להיפּרד מאמא, וכשחזרתּי – שוּב לא מצאתי את הקיבּוּץ בּמקוֹם. נדדתּי ללוּדמיר. שם נתאַספה חבוּרה גדוֹלה ופני כּולנוּ לוילנה. נסינוּ לעבוֹר את הגבוּל בּזחילה על פּני השלג – ולא הצלחנוּ. הוּכרחתּי לחזוֹר. לא היה מה לאכוֹל. רבּים מהחבוּרה ניסוּ לשלוֹח ידם בּ“מסחר” כּלשהוּ. אך אני לא יכוֹלתּי עוֹד אז לעשׂוֹת כּזאת. עבדתּי בּמרתּף, בּתפקיד של סַבּל. היה עלי להעלוֹת כּרוּב ותפּוּחי־אדמה בּשביל החיילים. שׂכרי, ששה רוּבּל ליוֹם, הספּיק בּקוֹשי לקניית כּכּר־לחם אחת, אך בּינתּים פּוטרתּי, כּי סירבתּי לקבּל את הנתינוּת הסוֹבייטית. אז עלה בּדעתּי להשתּמש בּידיעות המעטוֹת בּחקלאוּת שרכשתּי בּגרוֹכוֹב. התחלתּי לעבוֹד כּחקלאי והוֹדוֹת לבּוּרוּת ולרשלנוּת האיוּמה השלטת בּסביבה כּוּלה – התבּלטתּי מיד בּעבוֹדה וּשלחוּני לקוּרס להשתּלמוּת, וכעבוֹר חמשה חדשים נעשׂיתי אגרוֹנוֹם מחוֹזי. הכּל כּל־כּך פּרימיטיבי שם. בּמשך זמן קצר יכוֹל אדם להיוֹת מוֹרה, מהנדס, אגרוֹנוֹם וכדוֹמה. ואמנם, חברים משלי נעוֹוּ מוֹרים, אף כּי היוּ מחוּסרי השׂכּלה.

עבוֹדתי לא היתה קשה. אבל הפּחד לא נתן לי מרגוֹע. על כּל שגיאה קלה עלוּל אדם להענש עוֹנש חמוּר – עד גלוּת לסיבּיר. וּבינתיים התחילוּ מאַלצים בּתוֹקף לקבּל את האזרחוּת הסוֹבייטית. אבל אנחנוּ החלוּצים לא הפצנוּ בּזאת, כּי לא דעכה שאיפתנוּ להגיע לארץ־ישׂראל. אז התחילוּ לשלוֹח את המסרבים לסיבּיר. והמבוּכה גדלה.

בּאוֹתם הימים התחילוּ לבוֹא לסביבתנוּ מכּרים וּבני־עיר מקרב הקוֹמוּניסטים הפוֹלנים והיהוּדים לשעבר, שנסחפוּ אל שטח הכּיבּוּש הרוּסי מלאי התלהבוּת ואמוּנה, וחזרוּ עתה מאוּכזבים ושבוּרים. היוּ עוֹברים על פּנינוּ גם אכּרים מאוּקראינה, שמשטר החיים בּרוּסיה לא נראה בּעיניהם וּביקשוּ לחזוֹר לנחלוֹתיהם בּשטח הכּיבּוּש הנאצי. הם סיפּרוּ על בּיוּרוֹקרטיה, על משטר של שוֹחד וּגניבוֹת לרוֹב. קוֹמוּניסטים נאמנים בּמשך שנים הפכוּ עתּה עוֹרף לתּוֹרה שעליה נתחנכוּ ולא החזיקוּ מעמד בּפני מראה עיניהם. וּפגישוֹת אלוּ הגבּירוּ בּנוּ עוֹד יוֹתר את המבוּכה ואת התּשוּקה לצאת מכּאן. אבל נגזר אחרת…

ליל שבּת. חוֹשך. משהוּ מתוּח בּמיוּחד הוּרגש באויר. אנוּ הפּליטים היינוּ מוּכנים בּכל שעה למאוֹרעוֹת בּלתּי צפוּיים. ידענוּ גם, כּי כּל אסוֹן מתרחש עלינוּ בּלילה. וחכּינוּ. ואמנם, אוֹתוֹ לילה נאסרוּ בּחוּרים וּבחוּרוֹת יהוּדיים לרוֹב, ללא כּל סיבּה. לפנוֹת בּוֹקר הגיעוּ לאזני זעקוֹת איוּמוֹת מאַחַד הבּתּים הסמוּכים. עליתי על הגג והצצתּי משם בּהחבא. והנה ראיתי איך אנשי נ. ק. ו. ד.¹ מעלים בּכוֹח על אוֹטוֹ־משׂא אשה ערוּמה כּמעט ותינוֹק על זרוֹעה. כּך הלכוּ מבּית לבית. את האימה מפּני אנשי נ. ק. ו. ד. אין לתאר. מיוֹם בּוֹאֵנוּ לרוּסיה היה זה הצל הכּבד בּיוֹתר המרדף אחרינוּ: יראנוּ אוֹתוֹ יוֹתר מן הרעב, יוֹתר מן המות.

בּרחתּי. הסתּתּרתּי בּין השׂיחים בּגן. ואתּי עוֹד כּמה בּחוּרים כּמוֹתי. שמוֹנה ימים רבצנוּ שם כּחַיוֹת מוּרדפוֹת – רעבים, מזוּהמים מגוּדלי שׂער. אך איוֹם מכּל היה הפּחד.

ערב אחד החלטתּי ללוּן בּבּית ויהי מה. ודוקא אוֹתוֹ לילה נערך שוּב חיפּוּשׂ. והסתּתּרתּי בּתוֹך התּנוּר. אוֹתי חיפּשׂוּ בּמיוּחד, כּי ידעוּ שציוֹני אני, ואוּלם, לאחר עשׂרה ימים של מחבוֹא בּחוּץ רוַח לי. כּך הדבר בּרוּסיה: חלפה “עוֹנת” החיפּוּשׂים – והרי אתּה חפשי לנפשך, עד ל“עוֹנה” הבּאה. אך עתּה לא היתה בּרירה עוֹד – ונתאזרחתּי. הוּטל עלי לעבוֹר למקוֹם ישוּב קטן. ושם נפגשתּי שוּב עם צעירים מבּני עירי וּמוארשה, שהיוּ קוֹדם קוֹמוּניסטים קנאים, ועכשיו – ממש שׂיבה זוֹרקה בּהם. ששה מהם עבדוּ בּבית־חרוֹשת למלט בּשׂכר שמוֹנה רוּבּל ליוֹם. הם גרוּ כּוּלם יחד בּחדר קטן ללא כּל חלוֹן. רעבים וּמלוּכלכים היוּ, מדוּכּאים ונוֹאשים.

וכך הגיע היוֹם בּוֹ פּרצה מלחמת רוּסיה־גרמניה. גם יוֹם זה בּא בּמפתּיע. שכבנוּ לישוֹן מבּלי לדעת דבר, וּבבּוֹקר – מלחמה! מיד גוּייסנוּ לצבא האדוֹם. העלוּ אוֹתנוּ לקרוֹנוֹת הרכּבת ושלחוּנוּ ישר לחזית, ליד לבוּב. היוּ בּתוֹכנוּ אנשים שלא החזיקוּ עד אוֹתוֹ יוֹם רוֹבה בּידם. בּלילוֹת היינוּ רוֹאים על פּני המרחבים מדוּרוֹת עצוּמוֹת של ערים ועיירוֹת העוֹלוֹת בּאש. יוֹמיים רבצנוּ תּחתּינוּ, מחכּים. בּינתיים התחילוּ הגרמנים מקיפים אוֹתנוּ מלפנים וּמאחוֹר. קמה בּהלה. התחילה בּריחה בּלתּי מסוּדרת. תּוֹך הבּהלה נפלוּ אנשים כּזבוּבים. והאוּקראינים יוֹרים ללא כּל אַבחנה. כּך הריצוּ אוֹתנוּ מ“קו” ל“קו” עד קיוֹב. היינוּ כּבר מדוּלדלים לגמרי. הבּגדים שעלינוּ – קרעים קרעים. הכּינים שוֹרצוֹת בּנוּ בּהמוֹנים, וּמנת המזוֹן ליוֹם – דג מלוּח וּמלפפוֹן כּבוּש.

אז החלטתּי להסתּלק…

בּחַרקוֹב פּגשתּי בּיהוּדי מַכּר ונתן לי בּגדים ומעט כּסף, ונסעתּי למוֹסקוה וּלקוּיבּישב וּמשם לסאראטוֹב. נכנסתּי לקוֹלחוֹז לא הרחק מסאראטוֹב. המצב בּקוֹלחוֹז היה קשה מאד. העבוֹדה נעשׂתה בּרשלנוּת ומתּוֹך לחץ גדוֹל של העוֹמדים בּראש. מחצית התּבוּאה נשארה בּלתּי קצוּרה בּשׂדה ואין מאַסף אוֹתה. וּמנות־המזוֹן לא ניתּנוּ שוה בּשוה אלא לפי דרגוֹת שוֹנוֹת.

התחלתּי לעבוֹד, והנה שוּב מגייסים לצבא האדוֹם. ואני הלא בּדרכּי לארץ־ישׂראל. וּבכן, קמתּי ונסעתּי לטאשקנט. איך? – סתם כּך. בּלי חפצים, בּלי כּרטיס. תּחבתּי למבקר כּמה רוּבּלים בּיד – ונסעתּי. כּך עוֹשים רבּים. בּטאשקנט נפגשתּי עם בּני־עיר, כּוּלם “מסַפסרים” בּבגדים ישנים. זוּג מכנסים אחד עוֹבר עשׂרוֹת ידים. השוָקים הוֹמים מאנשים קרוּעים וּבלוּאים, כּמפלצוֹת־אדם. השקוּעים בּ“מסחר”. – וסחרתּי גם אני. איני מתבּייש להוֹדוֹת בּכך, כּי לא היתה בּרירה. מי שלא חפץ לנסוֹת וּלהשׂיג כּמה פּרוּטוֹת בּדרך זוֹ, היה עליו לגנוֹב או לגווֹע בּרעב. ולא אחד מבּינינוּ נאלץ לגנוֹב. אתה זוֹכר שאתּה חלוּץ, פּוֹעל. אבל האם יש לך בּרירה? היש אפשרוּת לשקוֹל את הדברים מתּוֹך שקט והגיוֹן? הכּל “מסתּוֹבבים” בשוָקים וגם אתּה “מסתּוֹבב”. וּכמוֹ כּוּלם גם אתּה מבּיט לצדדים, חוֹשש מפני הרגע שיתפּסוּךָ וישימוּךָ בּמאסר בּעווֹן הספסרוּת.

וּמסביב שלטה כּבר אז מגפת הטיפוּס בּכל עוּזה. גויוֹת מתים וגוֹססים נערמוּ בּערימוֹת גדוֹלוֹת ונשׂרפוּ ללא אַבחנה. בּקטרים סחבוּ את ערימוֹת הגויוֹת אל מחוּץ לעיר. אנשים נוֹפלים בּרחוֹבוֹת ואין שׂם אל לב, כּאילוּ דבר רגיל הוּא. על ידך כּוֹרע אדם – ואתּה ממשיך דרכּך בּשקט. והכּינים – בּכל מקוֹם הן רוֹמשׁוֹת, כּאילוּ מן האויר בּאוּ, עדרים עדרים. תּוֹרים ארוּכּים של אלפים, מחכּים ללחם – ואין. וכאשר הוֹפיעוּ אחר כּך כּרטיסי ההרשמה ללחם נתפּתּחה מיד רשת ענפה של “קוֹמבּינַציוֹת”, והגנבה פּשטה בּאין מפריע.

ראיתי כּי אין זה ענין בּשבילי. ואף כּי כל התּוֹרוֹת שחוּנכתּי עליהן נרמסוּ לעיני, אמרתּי אל עצמי: “צריך בּכל זאת לנסוֹת עוֹד מַשהוּ”. אז השׂגתּי עבוֹדה בּבנין בּבית־חרוֹשת לתעשׂית חמאה מחוּץ לעיר. ושם כּבר שלט הרעב בּכל תּקפּוֹ. המזוֹן שלנוּ היה מין דייסה שחוֹרה אחת ליוֹם ואוֹתה הכינוֹנוּ לנוּ בּעצמנוּ. שעוֹת־העבוֹדה – עשר. כּל היוֹם היה עלינוּ לסחוֹב לבנים וחוֹמר על הגב. מקוֹם־לינה שלנוּ היה בּמין בּית־פּוֹעלים מזוּהם אשר האנשים רבצוּ בּוֹ זה ליד זה, וּבהם חוֹלי טיפוּס לרוֹב.

יוֹם אחד שכבנוּ וּבכינוּ מרעב. פּתאוֹם הוֹדיע מישהוּ כּי בּתחנת הרכּבת מוֹכרים מרק חם. רצנוּ לשם, אני ועוֹד חבר אחד, וּבידינוּ דלי. היה תּוֹר ארוֹך, אף־על־פּי־כן הצלחנוּ להידחק פּנימה וקנינוּ מרק מלוֹא הדלי בּשמוֹנה רוּבּל. אך בּדרך חזרה, מול הרוּח, נשפך חלק מן המרק והגשם מטפטף לתוֹך הדלי וּמצננוֹ. כּשבאנוּ אל החברים קפצוּ מן המיטוֹת והתנפּלוּ עלינוּ כּפראים וּבקוֹשי עיכּבנוּ בּעדם וחילקנוּ את המרק בּין כּוּלם, ספל לנפש. וכל הנוֹתר – לנוּ לשנינוּ, בּשׂכר טרחתנוּ. ושוּב נשארנוּ רעבים.

וּמאז לא פסק עוֹד הרעב. גם הבּגדים בּלו וּבני־אדם מכוּבּדים היוּ מהלכים בּבלוֹיי־סחבוֹת שאין להכּיר את צבעם וּמַראיהם, בּנעל אחת לרגליהם, בּקרעי־מכנסים עליהם, בּקפּוֹטה ארוּכּה על מערוּמיהם, וכדוֹמה. הגוֹרל לא הבחין בּאנשים לפי השׂכּלתם אוֹ מעמדם הקוֹדם. בּשעוֹת־עמידה בּתּוֹר קל היה להיוָכח עד כּמה רע הוּא לב האדם מטבעוֹ, ועד כּמה אין מידוֹתיו עוֹלוֹת בּד בּבד עם רמת השׂכּלתוֹ. דוֹקטוֹר ודירקטוֹר היו ממש הוֹרגים איש את רעהוּ בּגלל פּרוּסת־לחם, כּחַיות־טרף. יש אשר אכלוּ בּשׂר חתוּלים וּכלבים לשבּוֹר רעבוֹנם.

לבסוֹף נוֹאשנוּ מהילחם עוֹד על קיוּמנוּ. כּל אחד רבץ תּחתּיו וחיכּה למות.

בּאוֹתם הימים התחילה ההרשמה לצבא הפּוֹלני. אבל את היהוּדים, כּידוּע, לא כּללוּ בּרשימה. הוֹפענוּ אמנם בּפני ועדה אחת וּשניה – ונפסלנוּ כּולנוּ. חבוּרה בּת 300 איש משלנוּ יצאה בּקרוֹן של רכּבת אחת לבקש אחרי ועדה שתּסכּים לרשוֹם אוֹתנוּ. אבל בּבוֹאנוּ למחוֹז־חפצנוּ לא נתנוּ לנוּ לרדת מעל הקרוֹן וציווּ עלינוּ להמשיך דרכּנוּ. התקוֹממנוּ. שכבנוּ בּתּחנה שלוֹשה ימים ושלוֹשה לילוֹת בּלי כּל אוֹכל. עד שלסוֹף צירפוּ אוֹתנוּ אל קרוֹנוֹת הצבא הפּוֹלני היוֹצא לאיראן. אבל הצירוּף נעשׂה בּלי רצוֹן וּבמשך הימים הראשוֹנים לא שיתּפוּ אוֹתנוּ בּמנוֹת־המזוֹן. מוּכּי רעב, כּינים וּמוּגלה הגענוּ סוֹף סוֹף לאיראן. וכאן שוּב אמרוּ לנוּ: “מעתּה אין אתּם אזרחים פּוֹלנים כּלל ועשׂוּ כּכל העוֹלה על רוּחכם!” את היאוּש והזוועה אין לתאר. בּיקשנוּ את נפשנוּ למוּת.

שכבנוּ מתעלפים בּרעב, עד שבּא קצין אנגלי ונתן לנוּ אוֹכל וּשמיכוֹת, כּי שכבנוּ בּחוּץ, על שׂפת הים, וגשם האביב טיפטף עלינוּ. הקצין שלח אוֹתנוּ אל המרחץ ודרש מאת הפּוֹלנים לסַפּחנוּ אליהם. ואוּלם הקצין הפּוֹלני סירב. פּרץ סכסוּך בּין האנגלים והפוֹלנים. הקצין האנגלי – ואמרוּ לנוּ כּי יהוּדי הוּא – איים על הפוֹלנים כּי עוֹד הלילה ישלח אוֹתנוּ לארץ־ישׂראל על דעת עצמוֹ, וצעק בּקוֹל כּי כּספּי העזרה להצלת הפּוֹלנים בּאים בּחלקם הגדוֹל מאת יהוּדים וּבשביל יהוּדים. נבהלוּ הפּוֹלנים, העלוּ אוֹתנוּ למכוֹניוֹת, נתנוּ לנוּ מַדי־צבא ושלחינוּ לטאֶהאֶראן כּבני סוּג C, החייבים בּבדיקה נוֹספת בּטרם יתקבּלוּ לשוּרוֹת הצבא.

בּמחנה־הצבא הטילוּ עלינוּ את העבוֹדוֹת הקשוֹת בּיוֹתר – חפירה וכיוֹצא בּזה, ואנוּ מדוּדלים וחוֹלים.

מדי יוֹם בּיוֹמוֹ היה עלינוּ להוֹציא לפוֹעל מיכסת עבוֹדה שלא יכוֹלנוּ לעמוֹד בּה. גם התגרוּ בּנוּ בּדברי גידוּפים, קראוּ לנוּ בּשמוֹת גנאי, והרעיבוּ אוֹתנוּ. אז שָבתנוּ. דרשנוּ את מנת המזוֹן המגיעה לנוּ בּטרם נצא לעבוֹדה, והם לעגוּ לנוּ וקראוּ אוֹתנוּ “צבא משה רבּנוּ”. גם ציווּ עלינוּ לעבוֹר בּמחנה עם כּפיסי עץ בּידינו ולשיר, ועוֹד, שוּב התקוֹממנוּ. אמרנוּ לעצמנוּ: “טוֹב המות מחיים כּאלה”.

לבסוֹף העבירוּ אוֹתנוּ למחנה הפּוֹלנים האזרחים הנספּחים אל הצבא, וכעבוֹר זמן מה קבּלנוּ סרטיפיקטים.

128 איש יצאוּ מקיבּוּץ גרוֹכוֹב עם פּרוֹץ המלחמה ורק שנים הגענוּ לאָרץ.

 

שתּי נערות מספּרוֹת    🔗

בּמשק־פּוֹעלוֹת אחד בּקרבת העיר פּגשתּי בּחבוּרה בּת שבע נערוֹת יהוּדיוֹת אשר בּדרך נדוּדיהן הבּלתּי־פּוֹסקים מאז פּרוֹץ המלחמה, נסחפוּ בּמקרה עם הצבא הפּוֹלני לארץ־ישׂראל. ואף כּי עבר כּבר כּמה זמן מאז סיימוּ את חיי הנדידה והרעב, עוֹד חוֹתם הסבל טבוּע בּהן. בּגוּף, וּברוּח, חי וחריף ובלתּי נמחה.

בּפּגישה הראשוֹנה מתמיהה הסתירה הבּוֹלטת שבּין הדלדוּל הגוּפני והבּגרוּת הרוּחנית. נערה בּת 19. צנוּמה, חיורת, כּבוּיית מבּט. שערה הגזוּז מעיד על מחלת הטיפוּס אשר רק זה נרפּאה ממנה, תּנוּעוֹתיה מרוּשלוֹת ואדישוֹת. ואילוּ דבריה בּוֹגרים הם כּל־כּך, פּקחים, מגלים בּקיאוּת בּכל פּרט ותג של חיי הפּליטים וקוֹרוֹתיהם.

ישבנוּ בּחדר נקי ורב־אוֹר של אוֹתוֹ המשק. שלוֹש מיטוֹת לבנוֹת בּוֹ וכל הדרוּש לחיים מסוּדרים. האוירה בּחדר כּבבּית כּוּלוֹ – של דאגה וּתשׂוּמת־לב חברית. אך שלוֹש הנערוֹת השוֹכנוֹת בּוֹ קוֹדרוֹת הן, מכוּנסוֹת לתוֹך עצמן, כּאילוּ שקוּעוֹת בּדאגה כּבדה. הטיפּוּל בּשׂמלה שתּוֹפרים להן עתּה, בּנעל, בּכל חפץ פּעוּט – מתּוֹך כּוֹבד ראש הוּא נעשׂה, כּבערכים נכספים, ראשונים בּמעלה. הזהירוּת והחשדנוּת – כּמי שנתנסה בּנסיוֹנוֹת רבּים, ועל כּן יוֹדע הוּא את סוֹד השתיקה. ולא קל להוֹציאן משתיקתן. תּחילה מתנהלת הלשוֹן בּכבדוּת, משפּט משפּט, דיבּוּר דיבּוּר. אַך לבסוֹף פּוֹרצים הדברים וגוֹאים בּסערה, פּרשיוֹת פּרשיוֹת של צער וּזוועה. וּמתפשטת האימה וממלאה את החדר כּוּלוֹ…

אביא כּאן סיפּוּריהן של שתּים מחבוּרת השבע. הנערה האחת, ד. בּ., בּת 22 כּיוֹם – כּך מעידה היא על עצמה. מתאמצת לדבּר עברית, אם כּי בּלתּי רהוּטה, כּמי שלא הוּרגלה לשוֹנֹו לדבּר בּשׂפה זוֹ: למדה, אמנם, בּבית־ספר עברי של “תּרבּוּת” בּעיירת מוֹלדתּה ד., לא הרחק מפּשמישל שבּגליציה, אך בּשלוֹש שנוֹת נדוּדיה כּפליטה לא נזדמן לה כּמעט לבוֹא בּמגע עם דוֹברי עברית. כּל בּני משפּחתּה נשארוּ בּאוּקראינה, בּשטח הכּיבּוּש הרוּסי. הם נסחפוּ לשם בּברחם מפּני הנאצים שערכוּ טבח רב בּעיירה והרגוּ 280 מתּוֹשביה בּרגעים מעטים. בּראש־השנה היה הדבר. שלוֹש שנים עברוּ כּבר מאז, אך רוֹשם הזוועה של אוֹתוֹ יוֹם לא נמחה ולא יימחה. אַרכּה של 10 דקוֹת ניתנה ליוֹשבי העיירה לצאת לדרך, שהיתה כּבר אוֹתה שעה בּחזקת סכּנה. נוֹסף על ההפצצוֹת ממרוֹמים פּשטוּ להקוֹת של בּריוֹנים בּכל הדרכים, והיכּוּ וגזלוּ את המעט שנוֹתר לפליטה. כּל המשפּחה יצאה יחד – האב והאם, שני האחים הקטנים ואחוֹת הצעירה, בּת 16 בּאוֹתם הימים. החבילה נתפּרדה מַהר. לארץ הגיעוּ עתה רק שתי האחיוֹת, לאחר תּלאוֹת רבּוֹת וּבלי כּל ידיעה על גוֹרלם של האחרים.

תּחנת הנדוּדים הראשוֹנה היתה פּשמישל. שם שהתה המשפּחה כּוּלה תּשעה חדשים. התפּרנסוּ ממעט הכּסף שהצליחוּ להֹוציא אתּם, וּמזה שהאב “הסתובב”. היוּ גם מכּרים בּעיר שעמדוּ קוֹדם בּקשרי מסחר עם האב, בּעל חנוּת למנוּפקטוּרה בּעיירתו, וּבאוּ עתּה לעזרה. הבּת הבּכירה למדה בּקוּרס לעזרה ראשוֹנה, גם עבדה כּמוֹכרת בּקוֹאוֹפּרטיב. "אבל אחר־כּך, כּשלא חפצנוּ לקבּל את התּעוּדוֹת הרוּסיוֹת, כּי ראינוּ שאין לנוּ מה לעשׂוֹת שם ואין מה לאכוֹל – גוֹרשנוּ בּאכזריוּת וּלפתע פּתאוֹם. בּשעה 2 בּלילה בּאוּ אנשי נ. ק. ו. ד. וּבכוֹח אילצוּנוּ לקוּם מן המיטוֹת ולצאת לדרך. ההוֹרים לא היוּ אוֹתוֹ לילה בּמקוֹם מגוּרינוּ, הם נסעוּ ללבוּב לבקש דרך לסידוּרנוּ, וגם אחד האחים נסע אתּם. על האח הצעיר, והוּא אז בּן 12, אסרוּ אנשי נ. ק. ו. ד. להילווֹת אלינוּ, כּי אמרו: “לנוּ דרוּשים אנשים בּוֹגרים לעבוֹדה”. לעוּמת זאת אילצוּ את האחוֹת הצעירה לצאת אתּי, אף כּי בּכתה והתחננה להניחה עד שישוּבוּ ההוֹרים.

… הטרנספּוֹרט שלנוּ כָּלל 1500 איש. מכּל הפּינוֹת של שטח הכּיבּוּש הרוּסי הלכוּ בּאוֹתם הימים טרנספּוֹרטים של פּליטים, יהוּדים וּפּוֹלנים, בּכל הדרכים. בּ“אֶשאַלוֹנים” ארוּכּים, מעין רכּבוֹת־משׂא המשׂרכוֹת דרכּן לאט לאט, הסיעוּ אז את הפּליטים למחוֹזוֹת הצפוֹניים של רוּסיה, למקוֹמוֹת שם הגיעוּ מעלוֹת הקוֹר ל־50–60 מתּחת לאפס. מנת המזוֹן בּדרך היתה מצוּמצמת מאד, ולא היה בּה כּדי להשׂבּיע, אלא להחיוֹת הנפש למען לא נגוַע בּרעב. בּגדים חמים לא היוּ לנוּ, כּי הוּצאנוּ מתּוֹך הבּית בּבהלה, ורק לאחר זמן ניתּן להוֹרים לשלוֹח לנוֹ מעט מחפצינוֹ.

לאחר מסע של שלוֹשה שבוּעוֹת הגיע האֶשאלוֹן שלנוּ לכפר צ’אֶרמוּשניקי, צפוֹנית לטוֹמסק. יגעים וּמלוּכלכים היינוּ, כּי לא היוּ מים בּקרוֹנוֹת וניתּן לנוּ להתרחץ רק מזמן לזמן, כּאשר חנתה השיירה ליד נהר אוֹ בּתחנה שהיוּ בּה מקלחוֹת.

הגענוּ לכּפר הצפוֹני מחוּסרי אוֹנים, מיוּאשים וחוֹלים. שיכּנוּ אוֹתנוּ בּצריפי עץ גדוֹלים, 22 חדרים בּכל צריף. וּמיד לאחר הסידוּרים הראשוֹנים הוּצאנוּ לעבוֹדה בּכריתת היערוֹת וּבחטיבת העצים. כּל ראש־משפּחה וכל צעיר וצעירה מגיל 17 ומעלה נאלצוּ לצאת לעבוֹדה. היתה זוֹ מַנסרה ענקית ותפקיד הנערוֹת בּה – לשׂאת את הקוֹרוֹת על כּתפיהן וּלמַיין אוֹתן לסוּגיהן. עבדוּ גם בּלילוֹת, לאוֹר החשמל. העבוֹדה היתה קשה ולא אחת בּכיתי מכּאב. נחלשתּי וחליתי וּלאחר הפצרוֹת רבּוֹת הסכּימוּ להעבירני לעבוֹדה אחרת, לשירוּת בּבית־החוֹלים המקוֹמי. מנת־הלחם בּעבוֹדתי החדשה לא נשתּנתה – 40 דקאגראם לחם שחוֹר וכבד ליוֹם. אבל עצם העבוֹדה היתה מעתּה נעימה ולא כּל־כּך קשה.

מנת הלחם ניתּנה רק לאדם העוֹבד בּעצמוֹ. לבני המשפּחה התּלוּיים בּוֹ נתנוּ רק מחצית המנה. נוֹסף על הלחם אפשר היה לקנוֹת בּמסעדה הציבּוּרית מנת מרק אוֹ דייסה. שׂכר העבוֹדה שילמוּ לפי מיכסת התּוֹצרת. בּכוֹחה של אשה לא היה להגיע לשׂכר גבוֹה. אני קיבּלתּי 40 רוּבּל לחוֹדש, אבל ההוֹרים הצליחוּ לשלוֹח מעט כּסף וּמלבּוּשים וכך קיימתּי את עצמי, רעבה למחצה. היחס לנשים היה רך יוֹתר, אך בּדרך כּלל לא שיחררוּ אדם מעבוֹדה אלא עם עלה חוּמוֹ עד 39–40 מעלוֹת. עתּה, בּבית־החוֹלים, הוּטבוּ תּנאי עבוֹדתי בּמידה ניכּרת. יחס הרוֹפאים היה טוֹב, וכעבוֹר כּמה זמן הוֹעלה גם שׂכרי בּהדרגה, עד 150 רוּבּל לחוֹדש.

כּשנה לאחר שהוּגלינוּ למחוֹז הצפוֹן, הפתּיע אוֹתנוּ השחרוּר שבּא כּתוֹצאה מן ההסכּם הרוּסי עם הגנרל שיקוֹרסקי. מעתּה לא היינוּ עוֹד בּבחינת אסירים, אף כּי הוּסר מעלינוּ הפּיקוּח. זכינוּ לחוֹפש־התּנוּעה וזה היה הרגע המאוּשר בּיוֹתר בּחיינוּ כּפליטים.

התחלנוּ לרקוֹם לנוּ תּכניוֹת, איש איש ותכניתוֹ לעתיד הקרוֹב. הרוֹב המכריע של הפּליטים כּיוונוּ פּניהם לעבר הגבוּל. חבוּרוֹת חבוּרוֹת התארגנוּ ושׂכרוּ קרוֹנוֹת בּאֶשאלוֹנים הארוּכּים, ושוּב אנוּ נוֹסעים. אני ואחוֹתי הצטרפנוּ אל הרבּים הנוֹסעים לטאשקנט. אך בּהתקרבנוּ אל העיר לא נתנוּ לנוּ להכּנס לתוֹכה וירדנוּ לקרמינה הקרוֹבה לטאשקנט, אשר הפכה גם היא לאחד ממקוֹמוֹת הריכּוּז העיקריים של הפּליטים. שוּב הצלחתּי להשׂיג שם עבוֹדה בּבית־החוֹלים הציבּוּרי, לאחר שהפצרתּי הרבּה בּרוֹפאים וּבמנהלים. אך לא עבר זמן רב – וחליתי קשה בּטיפוּס וּמחלתי נסתּבּכה עד שכּמעט אמרוּ נוֹאש לחיי. רבּים מסביב מתוּ בּמחלתם זוֹ ואני הבראתי ושבתּי לאיתני. עתּה לא היה בּכוֹחי לעבוֹד, כּי נחלשתּי מאד. אך הנהלת בּית־החוֹלים לא שיחררה אוֹתי מתּוֹך הנימוּק שאני “כּוֹח עבוֹדה” הדרוּש להם. לבסוֹף הסכּימוּ לשחררני לחוֹדש ימים.

בּינתּיים התחיל מתארגן הצבא הפּוֹלני. עברתּי לעבוֹד שם בּפקוּחוֹ של רוֹפא פּוֹלני. עתּה בּיקשתּי דרכים לצאת עם הצבא הפּוֹלני לטאֶהאֶראן. הרוֹפא הנ"ל יעץ אוֹתי להירשם כּקתּוֹלית, וסירבתּי. עבר זמן. רבּים מהחיילים הפּוֹלנים שבּסביבתי נוֹסעים לארץ־ישׂראל, ורק אנוּ עוֹדנוּ מחכּוֹת. לבסוֹף הגיע גם תּוֹרי. הייתי בּין היהוּדים המעטים אשר הוּרשוּ להצטרף אל השיירוֹת הפּוֹלניות בּאחוּז קטן מאד, אני ואחוֹתי. וכך הגענוּ לטאֶהאֶראן ושהינוּ שם ארבּעה חדשים בּמחנה הפּוֹלני.

בּפרק זמן זה התוודעתּי אל בּאי־כּוֹח הסוֹכנוּת היהוּדית והמשׂרד הארצישׂראלי. בּאתי בּמגע עם יהוּדי טאֶהאֶראן ואף לימדתּי עברית את ילדיהם של אחדוֹת ממשפּחוֹת היהוּדים האירוֹפּיים היוֹשבים כּאן. נתלקטוּ למחנה עוֹד בּחוּרוֹת יהוּדיוֹת, שׂרידים מעטים מכּל קצוֹת פּוֹלין וּמכּל מחנוֹת הפּליטים בּרחבי רוּסיה. כּוּלן בּאוּ חוֹלוֹת ומיוּאשוֹת וּבכוֹח ההכרח הסתּדרוּ בּעבוֹדוֹת שוֹנוֹת בּעיר. יוֹם יוֹם הלכנו כּוּלנוּ למשׂרד הארצישׂראלי, עד שלבסוֹף ניתּנוּ לנוּ הסרטיפיקטים וכך יצאנוּ לארץ־ישׂראל, 22 בּחוּרוֹת יהוּדיוֹת בּתּוך שיירה פּוֹלנית גדוֹלה של חיילים ואזרחים.

שלוֹשה שבוּעוֹת שהינו בּמדבּר חאבּאניה ושם אמרוּ לנוּ כּי לא נוּכל להמשיך דרכּנוּ לארץ־ישׂראל לרגל מצב המלחמה, וכי יסיעוּ אותנו לאפריקה. כּמעט אמרנוּ נוֹאש. אבל לבסוֹף זזנוּ לעבר הגבוּל הנכסף, והגענוּ למחנה הפּליטים הפּוֹלנים בּרחוֹבוֹת. – – "

ויש תּוֹספת לסיפּוּר, מעשׂה דרמתּי רב־הרפּתקאוֹת, המספּר כּיצד נחלצו 22 הנערוֹת היהוּדיוֹת בּעלות הסרטיפיקטים מן המחנה הצבאי ומן הסכּנה של נדוּדים חדשים. ואף כּי מעשׂה זה אינוֹ, לכאוֹרה, אלא חוּליה נפרדת – הריהוּ אחוּז ודבוּק בּכל שלשלת הנפתּוּלים של יסוּרי ישׂראל בּאשר הם שם. ואם גם גנוּז ישאר לעת עתּה פרק זה בּתוֹך גנזי הקוֹרוֹת של העליה היהוּדית לארץ־ישׂראל בּכל שלביה וצוּרוֹתיה – יש ללמוֹד ממנוּ על מעמדנוּ ועל ההכרח לפעוֹל בּכוֹחות עצמנוּ בּכל אשר נוּכל.

הנערה סיימה את סיפּוּרה בּתכניוֹת ובתקווֹת לעתיד. צעירה היא ורבּת תּשוּקה לחיים, גם מאמינה בּכוֹחוֹתיה. בּניגוּד לאחוֹת הצעירה, הרפוּיה והנוּגה כּל־כּך – נתנוּ הנדוּדים והסבל בּלבּה היא דוקא עוֹז ותוֹקף. בּבוֹאה לארץ הציעוּ לה מַכּרים מבּני עיירתה עזרה בּסידוּרה, אך היא סירבה. חברה לתּנוּעת נוֹער חלוּצית היתה בּבית אביה, חברת השוֹמר־הצעיר, וּבדרך זוֹ חפצה היא ללכת עתּה, לאחר שניצלה מן האבדוֹן. בּדבריה מוּדגשת הכּרת התּוֹדה למוֹסדוֹת הציוֹנים אשר גילוּ הבנה ונתנוּ עזרה, הן בטאֶהאֶראן והן כּאן בּארץ. מרכּז־העליה הוּא שסידר אוֹתה כּאן בּמשק־הפּוֹעלוֹת ואף עזר לכל אחת מן הנערוֹת בּרכישת החפצים שהם צוֹרך ראשוֹן לאדם. אך בּכל דבריה ניכרות גם נימי צער שאין למחוֹתוֹ, צער הניתּוּק האכזרי מאת ההוֹרים הזקנים אשר נשארוּ שם ללא תּוֹמך ודוֹאג. “כּל ימיו תּלה האב תּקווֹת בּנוּ. הוּא גידל וחינך אוֹתנוּ וקיוה שלעת זקנה נעזוֹר לוֹ – ועכשיו נשאר גלמוּד ואוּמלל, בּלי בּית וּבלי עזרה. אוֹתוֹ לילה, כּשבּאוּ אנשי נ. ק. ו. ד. לקחת אוֹתנוּ לצפוֹן הארץ, בּיקשתּי והתחננתּי שידחו את צאתנוּ לכמה ימים, ליוֹם אחד, עד שאתראה עם ההוֹרים וניסע כּוּלנוּ יחד – ולא חפצוּ לשמוֹע. ועל כּן אני שׂוֹנאה אוֹתם ולא אסלח להם זאת. – –.”

הנערה השניה, נ. ד., מספּרת סיפּוּרה בּלשוֹן צרפתּית מתוּבּלת ניבים גרמנים. צעירה היא משכנתּה לחדר – בּת 20, והסתירה בּין גילה לבין הבּגרוּת שבּדבריה בּוֹלטת בּה עוֹד יוֹתר. אף היא כּאילוּ מדבּרת בּנחת. מסַַפּרת רק עוּבדוֹת, עוּבדוֹת. אבל ההפסקוֹת הממוּשכוֹת בּין דיבּוּר לדיבּוּר, הן המגלוֹת את התרגשוּתה וּמבוּכתה.

מוֹצאה מאחת מערי הגבוּל הפּוֹלני־גרמני, מסביבוֹת דנציג. בּפרוֹץ המלחמה היתה בּלבוּב, סטוּדנטית לרפוּאה. האם והאב – עוֹרך־דין ציוֹני בּעירוֹ, בּבּרוֹמבּרג – נסחפוּ עם זרם הפּליטים שנהרוּ מאזוֹרי הספָר למרכּז פּוֹלין, וכיוֹם הם בּין הכּלוּאים בּגיטוֹ וארשה. הבּת נסחפה עם הזרם לעבר אחר, אל שטח הכּיבּוּש הרוּסי. אך רצוֹנה להיוֹת עם ההוֹרים בּשעת צרה לא נתן לה מנוּחה. הלכה ונרשמה בּרשימה שנערכה על ידי השלטוֹנוֹת, כּביכוֹל – לשם חלוּפי פּליטים משני שטחי הכּיבּוּש. אבל זו לא היתה אלא מַלכּוֹדת… כּל הנרשמים נשלחוּ לסיבּיר, וּמאז אין היא יוֹדעת דבר על הוֹריה. לפני הגלוֹתה עמדה בּחליפת מכתּבים אתּם. יוֹדעת היא כּי כּל תּשוּקתם ותקוַתם היתה להגיע לארץ־ישׂראל. על כּן חתרה גם היא לכאן. ואף כּי בּדרך נס הגיעה, מבּלי שפּיללה לכך, הריהי מאמינה כּי אלמלי תּשוּקתה זוֹ לראוֹת את הוֹריה – לא היוּ כּוֹחוֹתיה עוֹמדים לה. אוּלם את ההוֹרים לא מצאה הבּת בּארץ־ישׂראל. ניסתה לבוֹא אִתּם בּדברים בּאמצעוּת הצלב־האדוֹם ולא העלתה כּל הד. החיים הם? היכן?

בּצפוֹן רוּסיה היתה 15 חוֹדש, על גדוֹת הווֹלגה. וּלאחר השחרוּר הכּללי של הפּליטים הגיעה לקוּיבּישב ועבדה שם זמן קצר בּבית־חוֹלים. משם נשלחה לקירגיסטאן וצוֹרפה לשירוּת הרפוּאי של מחנוֹת הפּליטים הפּוֹלנים. ניתּן לה בּית־מרקחת מטוּטל בּתרמיל והיתה מהלכת בּרגל מקוֹלחוֹז לקוֹלחוֹז, מרחק קילוֹמטרים בגשם וּבבוֹץ, וּמחלקת את הרפוּאוֹת. שׂכר לא קיבּלה. גם לא מזוֹן. ורק בּקוֹלחוֹזים נתנוּ לה משהוּ לאכוֹל… הדבר היה בּעוֹנת הטיפוּס וּמגפוֹת הילדים. משפּחוֹת שלמוֹת מתוּ לעיניה בּאין אמצעי רפוּאה להצלתם.

את אשר תּספּר הנערה ממַראוֹת עיניה בּמקוֹמוֹת שבּהם עברה עם התּרמיל על הגב, אין לתאר. תּיאוּרי־זוָעה העוֹלים על כּל אשר שמענוּ וידענוּ. הדברים המסוּפרים בּפשטוּת, בּשטף “סיפּוּר” משוּלב בּתוֹך “סיפּוּר” מראה־זוָעה אחד אחר משנהוּ – משכנעים, נחרתים לבלתּי הימחוֹת.

עבוֹדתה התּישה את כּוֹחוֹתיה. כּצל היתה מהלכת בּדרכים עם תּרמילה. אף־על־פי־כן היה לה סיפּוּק רב בּעבוֹדתה זוֹ, כּי לא פעם הצילה בּני־אדם ממות. אך העבוֹדה לא אָרכה זמן רב. כּי בּינתיים נתארגנוּ גדוּדי הצבא הפּוֹלני ואף היא נשלחה למקוֹמוֹת ריכּוּזם. ואוּלם שם לא קיבּלוּה. ועדת הריכּוּז, שהיתה מוּרכּבת פּוֹלנים ורוּסים, טענה כּי יהוּדים אינם יכוֹלים להיכּלל בּרשימוֹת הצבא הפּוֹלני. וגוֹרל הבּחוּרוֹת היהוּדיוֹת – גוֹרל הבּחוּרים היהוּדים: מחוּץ לרשימה. מוַעדה לוַעדה נדדה, מרחק עשׁרוֹת וּמאוֹת קילוֹמטרים. וּבכל מקוֹם נתקלה בּסירוּב מוּחלט. לבסוֹף נתיאשה, נשארה יוֹשבת בּרחוֹב, בּלי חפצים, רעבה, ללא כּל אפשרוּת להתרחץ, כּכלב־רחוֹב.,,..ואז חליתי. ומחלתי היא שהצילה אוֹתי. רוֹפא צבאי יהוּדי אספני מן הרחוֹב וסידר אוֹתי בּבית פּרטי. וכאשר הבראתי הציג אוֹתי לפני הועדה הפּוֹלנית־רוּסית כּבת משפּחתוֹ. וכך נספּחתּי אל הפּוֹלנים היוֹצאים לטאֶהאֶראן".

שם עבדה כּאחוֹת בּבית־החוֹלים הצבאי למחלוֹת מידבּקוֹת וּלבסוֹף קיבּלה עבוֹדה בּבית־מרקחת פּרטי בּטאֶהאֶראן וחיתה בּביתם של יהוּדים רוּסים מתּוֹשבי המקוֹם. קהילה זוֹ של יהוּדים פּליטים מימי המלחמה הקוֹדמת, אשר בּדרכים מוּזרוֹת וּמארצוֹת שוֹנוֹת נקלעוּ לכאן – הם, המעטים היוּ עתּה המוֹשיעים לאחיהם, לרבּים.

בּדרך מטאֶהאֶראן לגבוּל־הארץ עם הצבא הפּוֹלני נפגשה בּעוֹד נערוֹת יהוּדיוֹת, פּליטוֹת כּמוֹה, אשר רק המקרה היפלה אוֹתן מרבבוֹת הנוֹפלים בּדרכים והגוֹועים בּרעב וּבמחלה. חבוּרה בּת 22 היוּ מעתּה, מכּל קצוֹת פּוֹלין, כּוּלן כּאוּדים מוּצלים מן השׂריפה הגדוֹלה, מהוּממוֹת מן הקוֹרוֹת אוֹתן, מבקשוֹת לשכּוֹח את הסבל והצער. אבל היא לא תּשכּח, לא! יוֹתר מדי זוָעה ראתה בּעיניה מכּפי שתוּכל לשכּוֹח. “בּתחנוֹת הרכּבת בּסביבת טאשקנט וּבכל מגרש ציבּוּרי דרכתּי על ערימוֹת אדם, מתים וגוֹססים, בּאין מאסף אוֹתם, וּבלי שמישהוּ ישׂים לבּוֹ אליהם – כּערימוֹת אשפּה, כּתוֹלעים… איוֹם! מי שלא ראה זאת בּעיניו לא יבין, לא יוּכל להבין… אנחנוּ, אלה שעברנוּ את הדרך הזאת, לא נשכּח זאת לעוֹלם. אני אהיה עד סוֹף ימי אחרת מכּל בּני האדם. איני יוֹדעת אם אהיה טוֹבה יוֹתר או רעה יוֹתר, אבל בּרור לי, כי אהיה אחרת… כּשנסעתּי בּחוֹרף מקוּיבּישב אל הגבוּל הדרוֹמי – נסיעה של שבוּעוֹת בּלי אוֹר, בּלי מים, רוֹב הזמן בּעמידה – היינוּ משיבים את נפשנוּ בּשלג שהמסנוּהוּ על גבּי תּנור קטן שהיה אתּנוּ בּקרוֹן־המַשׂא. אבל לא בּכל יוֹם יכוֹלנוּ ליהנוֹת מן השלג הנמס, כּי לא תּמיד השׂגנוּ מעט עצים להסקה…”

הפסקת־שתיקה. אחת ההפסקוֹת המרוֹבּוֹת בּסיפּוּרה של הנערה. ולאחריה דיבּוּר קצר, מעין שאלה:

… האפשר לשכּוֹח? היישטף כּל זה כּמים הנוֹזלים? דבר מוּזר קרה אוֹתי בּארץ: מיוֹם בּוֹאי לכאן – הכּל חי בּי כּאילוּ מחדש וּבאינטנסיביוּת יוֹתר, בּחריפוּת. ואיך אמַלט עצמי מן הזכרוֹנוֹת הללוּ? והמוּתּר לי לשכּוֹח?"

שוּב שתיקה ושוּב שאלה. והפּעם היא מוּפנית אלי ולא לחללוֹ של עוֹלם. הנערה שוֹאלת וּמבקשת מענה. היא אוֹמרת:

"כּאן בּארץ מרבּים להתענין בּנעשׂה ברוּסיה. שוֹאלים הרבּה וּמבקשים לספר בּפרטוּת, לתאר את המציאוּת כּמוֹ שהיא, לוֹמר את האמת ורק את האמת. אוּלם, כּאשר מסַפּרים לבני־אדם את האמת כּמוֹ שהיא – רוֹגזים הם, אינם חפצים להאמין.

מַדוּע?…"

 

יצאוּ מאתים וחמשים – הגיעוּ שׁלוֹשה…    🔗

י. ל., יליד העיירה נ., בּן 27. למד בּסמינר למוֹרים של טשארנא בּוילנה. דבּוּרוֹ העברי השוֹטף נוֹבע גם מן הקשר המהוּדק לארץ־ישראל בּמשך שנים רבּוֹת, בּהיוֹתוֹ חבר לתנוּעת נוֹער חלוּצית. חבר השוֹמר־הצעיר הוּא, וּביתוֹ בּארץ בּאחד מישוּבי הקיבּוּץ הארצי. בּר־דעת, שקוּל בּדבריו וּבקי בּעניני ארץ־ישׂראל. אינוֹ אָץ להוֹציא משפט, אינוֹ נכנס בּשׂיחתוֹ לסוּגיוֹת פּוֹליטיוֹת, וּמעצוֹרים נפשיים רציניים ניכּרים בּוֹ בּבוֹאוֹ לסַפר את אשר ראוּ עיניו.

ב־1937, על סַף עליתוֹ לארץ־ישׂראל, נתחייב לפי גילוֹ לשירוּת בּצבא הפּוֹלני, וּבחוֹדש מארס 1939 נשלח עם גדוּדוֹ לעבוֹדוֹת בּיצוּר בּסביבת הגבוּל הגרמני.

"…בּשעה שפּרצה המלחמה נמצאתי בּעיר־הגבוּל מלאבה כּתוֹתחן מאוּמן. כּעבוֹר יוֹמיים נסוּגוֹנוּ, וּשבוּעיים נדדנוּ בּדרכים עד הגיענוּ לוארשה הלוֹחמת עוֹד על חייה. הצטרפנוּ אל הדיויזיה שהתרכּזה בּבית הקברוֹת היהוּדי בּפּראגה והיינוּ שוּתּפים שבוּעיים בּמלחמה על וארשה, עד כּניעתה. לפי הסכּם מיוּחד בּין הגרמנים והפּוֹלנים שחררוּ את הדיויזיה שהגנה על הבּירה, אבל בּמשך חדשיים היינוּ בּשבי הגרמני בּעיר מינסק־מאזוֹביאָצק הידוּעה בּחיי היהוּדים בּפּולין בּפרעוֹת הזוָעה שנערכוּ בּה עוֹד קוֹדם לכן. כּתּוֹם מוֹעד השבי שחררוּ אוֹתנוּ, וכל חייל נשלח לעיר מוֹלדתּוֹ. כּך בּאתי לבית הוֹרי בּנ. וכעבוֹר זמן קצר נכנסתּי כּתלמיד בּסמינריון למוֹרים הרוּסי. ששה חדשים למדתּי שם, אך לבּי עם חברי לתּנוּעה. נסיתי להגיע לוילנה, כּי שם התרכּזוּ בּאוֹתם הימים חברי תּנוּעוֹת נוֹער חלוּציוֹת, שהצליחוּ להימלט משטחי הכּיבּוּש. אך הדבר לא עלה בּידי ונשארתּי בּבּית עד 22 בּיוּני, הוּא יוֹם פּרוֹץ מלחמת רוּסיה. האוירה היתה מחוּשמלת עוֹד לפני כן, למרוֹת ההכחשה הרשמית של “טאס” לשמוּעוֹת על מלחמה קרוֹבה. ההמוֹנים לא האמינו להכחשוֹת, והמתיחוּת היתה רבּה.

בּ־21 ביוּני בּבּוֹקר הוֹפיע האוירוֹן הגרמני הראשוֹן בּשמי העיירה, המוֹנה 15 אלף תּוֹשבים. וּבצהרים כּבר עברוּ על פּנינוּ מכוֹניוֹת־משׂא מוֹבילות צבא לחזית. נשי הקצינים התחילוּ מיד עוֹזבוֹת את העיר. בּני אדם עמדוּ בּתוֹרים ארוּכּים לפני החנוּיוֹת. התקהלוּת וחרדה בּכל פּינה. בּיחוּד אחזה החרדה את היהוּדים. צעירי העיירה התכּנסוּ מבוּהלים ונרגשים: “מה יהיה?” מיד התחיל גיוּס מלא של כּל התּוֹשבים. וּכבר הוָי של מלחמה עוֹמד בּרחוֹבוֹת. וּכבר נראוּ שיירוֹת הפּליטים הראשוֹנים מגרוֹדנה וּמן העיירה סקידל. בּלי חפצים בּאוּ, בּלי צידה, מהם ערוּמים ויחפים, כּניצוֹלים משׂריפה. הם סיפּרוּ כּי גרוֹדנה עוֹברת מיד ליד והתקפת הגרמנים עזה מאד.

ערב סוֹער עבר עלינוּ. תּנוּעה בּלתּי פּוֹסקת של צבא בּכבישים וּבדרכים. למחרת בּבּוֹקר אספוּ את הנוֹער וּשלחוּהוּ לעיר המחוֹז בּאראנוֹביץ'. המבוּכה היתה רבּה. תּוֹך הבּהלה הראשוֹנה לא שלטה גם המשטרה ברוּחה ויצאָה את המקוֹם עם הצבא הנסוֹג. העיירה הוּפקרה לפּוֹרעים הפּוֹלנים וּפה ושם פּרצוּ מעשׂי אלימוּת והתנפּלוּיוֹת על יהוּדים. שוּב בּאוּ חברים בּשאלה: “מה עלינוּ לעשׂוֹת?” צריך להחליט מיד, לפקפּוּקים אין השעה כּשרה כלל. הלכתּי הבּיתה ואמרתי אל אמי: “עלינו ללכת!” אבּא לא היה אוֹתה שעה בּבּית ולא יכוֹלנוּ לחכּוֹת לוֹ. כּך יצאתי מבּלי לקחת בּרכּת הפּרידה ממנוּ. לא יחידי יצאתי, אתּי אחי הצעיר בּן 19, ואחוֹתי עם תּינוֹק בּן ששה חדשים בּזרוֹעוֹתיה. אך לא הרחקנוּ מן העיירה והוּברר לנוּ כּי האחוֹת לא תוּכל להמשיך דרכּה אתּנוּ. נאלצנוּ, איפוא, להשאירה בּדרך למען תּחזוֹר לביתה.

וכך התחילה הנדידה.

הלכנו בּכיווּן למינסק. המוֹנים רבּים. רבבוֹת, שיירוֹת שיירוֹת. מעיירתנוּ בּלבד יצאוּ אלפים, כּל מי שהיה בּכוֹחוֹ ללכת.

הגענוּ לסטוֹלפּצי. עברנוּ את הגבוּל ואנוּ בּשטח הרוּסי. לא שהינוּ שם, כּי בּינתים הגיעוּ ידיעוֹת שהאוֹיב בּעקבוֹתינוּ. המשכנוּ דרכּנוּ. אך על פּני כּל הכּבישים והשבילים השארנוּ מאחרינוּ מפגרים וכוֹשלים לרוֹב, אשר נפלוּ תחתּיהם בּאין אוֹנים. בקוֹידאנוֹב נחנוּ כמה שעוֹת. נשאַרנוּ ללוּן בּבית־המדרש ונסינוּ להשליט סדר בחבוּרתנוּ.

מן השיירה בּת 250 שיצאה לדרך יחד נוֹתרוּ כּבר עתּה רק ששים. כּל השאר כּשלוּ אוֹ הוּכרחוּ לחזוֹר. שוּב נתעוֹררה השאלה: “הוֹלכים הלאה אוֹ נשארים?” ואנכי קבעתּי: “הוֹלכים!” אך לא לכוּלם עמדוּ כּוֹחוֹתיהם לצאת שנית לדרך היגעה והבּלתּי בּטוּחה.

מן החבוּרה בּת 250 איש בּראשית נדוּדינוּ נוֹתרוּ כּבר עתּה רק שלוֹשים. הלכנוּ ורעבנוּ. רק פּה ושם הפרישוּ לנוּ אנשי הקוֹלחוֹזים מלחמם וגילוּ את רגשוֹת השתּתּפוּתם בּסבלוֹתינוּ.

הלכנוּ בּכיווּן למינסק. אך כּשהגענוּ בּמרחק 80 ק"מ ממנה נוֹדע לנוּ, כּי העיר הוּפצצה ואין דרך אחרת פּתוּחה לפנינוּ אלא בּכיווּן למוֹהילוֹב. שוּב המשכנוּ דרכּנוּ בּרגל. בּמוֹהילוֹב עוֹד היוּ החיים תּקינים. שם האכילוּנוּ והשקוּנוּ ונַחנוּ מדרכּנוּ הקשה. אך זרם הפּליטים לא פּסק. בּכל הדרכים וּבכל הכּבישים בּאוּ בּהמוֹנים. אז הוֹשיבוּ אוֹתנוּ בּקרוֹנוֹת של רכּבת, ופינוּי הפּליטים החל.

חבוּרתנוּ מנתה כּבר אוֹתה שעה שלוֹשה־עשׂר איש ולא יוֹתר. כּל השאר אפסוּ כּוֹחוֹתיהם אוֹ נפלוּ בּדרך, כּי אנוּ הוֹלכים כּל הזמן בּלוית המפציצים מעל לראשינוּ. בּשעת ההפצצה מתפּזרים לכל עֵבר, איש איש נמלט על נפשוֹ כּפי יכלתּוֹ, ואחרי כן אין מוֹצאים עוֹד זה את זה. אבל אחי הצעיר היה כּל הזמן לידי, וּבדרך נס לא נפרדנוּ אף לשעה קלה.

ממוֹהילוֹב נסענוּ שבוּעיים עד טאַמבּוֹב ליד סאראטוֹב, בּרוּסיה המרכּזית. שם גוּייסתּי לצבא האדוֹם ונפרדתּי מעל אחי וּבמשך חדשים רבּים לא ידעתּי דבר עליו. אך שירוּתי בּצבא לא נמשך זמן רב. לאחר החוֹזה עם שיקוֹרסקי שוּחררתּי עם כּל אזרחי פּוֹלין, לא ידעתּי אנה אפנה.

מכּל חבוּרתנוּ נשארוּ עתּה רק ארבּעה. כּוּלנוּ עייפים וּמדוּלדלים, אך לא אוֹבדי־דרך: ארץ־ישׂראל היתה לנוּ נקוּדת המרכּז והמשיכה, ואליה אמרנוּ לכוון את פּנינוּ. אמוּנים על ספרוּת החלוּץ מנעוּרינוּ, עמדוּ לפני עינינוּ פּרקי העליה בּ“מאסף לתנוּעת החלוּץ” וּב“חוֹלמים ולוֹחמים”. חשבנוּ על הליכה בּרגל דרך הרי קאוקז, כּחלוּצים מימי העליה השלישית. קוינוּ להגיע לתּוּרכּיה, אבל לא שיערנוּ את כּל הקוֹשי והסכּנה שבּדבר. לקחנוּ מפה בּידינוּ ושעוֹת מרוּבּוֹת העמקנוּ חקוֹר בּה ונסינוּ לבוֹר לנוּ את הדרך הנכוֹנה. את הגבוּל האיראני ראינוּ לפנינוּ כּמטרה המזהירה בּיוֹתר. משם – סבוּרים היינוּ – ייקל לנוּ להגיע לארץ. בּתמימוּתנוּ וּבתשוּקתנוּ למפלט, ראינוּ כּבר את עצמנוּ בּגבוּל הגליל וחברינוּ הנוֹטרים אשר בּקיבּוּץ אוֹספים אוֹתנוּ אליהם.

יצאנוּ לטאשקנט בּדרך קשה מאד. שבוּעיים נסענוּ מטאמבּוֹב בּתנאים גרוּעים, כּסַבּלים בּרכּבת. הזהירוּ אוֹתנוּ כּי לשוא יגיענוּ וכי את גבוּל איראן לא נוּכל לעבוֹר. בּכל־זאת המשכנוּ, חלשים ועייפים וּבכיסנוּ אין פּרוּטה.

בּינתּים הגיעה אלי אי־מזה הידיעה שאחי נסחף לסביבת סוארדלוֹבסק בּהרי אוּראל. והחלטתּי להגיע אליו וּלקחתּוֹ אתּי לעבר הגבוּל האיראני. שׂיחק לנוּ מזלנוּ והצלחנוּ להצטרף אל להקה של שׂחקנים פּוֹלנים אשר עשׂתה דרכּה בּכיווּן לקאזאכּסטאן. אוֹתוֹ המזל הוּא ששׂיחק לנוּ פּעמים רבּוֹת גם בּדרכּנוּ הלאה. יצר־החיים העלה מתּהוֹמוֹת הנפש כּוֹחוֹת רדוּמים של הסתּגלוּת ושל זריזוּת אשר לא ידעתּים עד כּה. זריזוּת־ההחלטה, הנכוֹנוּת לכל תּנאים, כּוֹח המַאמץ לקראת המַטרה האחת, הבּרוּרה, – רק הם שעמדוּ לנוּ בּדרכּנוּ, והעבירוּ אוֹתנוּ – השׂרידים המעטיים מחבוּרתנוּ – מעל לכל נחשוֹלי הזוַעה.

על החבוּרה הקטנה והמלוכּדת נוֹספוּ פנים חדשוֹת. נצטרפוּ אלינוּ בפּליטים מסוּגים שוֹנים, גם שאינם ציוֹנים, ושוּב היינוּ שנים־עשר בּמספּר. למפקד עלינוּ מינינוּ אחד מבּני עירנוּ, הזריז והנבוֹן שבּחבוּרה. ואתּוֹ גם ילדוֹ, התּינוֹק בּן ששה חדשים, הנישׂא כּל הזמן על זרוֹעוֹתיו, אשר’קה שמוֹ. ואמרנוּ: אשר’קה הוּא הקמיע שלנוּ, אוֹת סגוּלה לנוּ וּזכוּתוֹ תּעמוֹד לנוּ. התחַלנוּ להאמין בּמעשׂי־נסים. חשבנוּ, כּי זכוּתוֹ של התּינוֹק היא שעמדה לנוּ לעבוֹר בּשלוֹם את המערבּוֹלת של קרב הצנחנים אשר השׂיג אוֹתנוּ בּקרבת מוֹהילוֹב. לא פּעם זכינוּ לפרוּסת לחם ולמעט מַשקה חם, בּזכוּת התּינוֹק אשר אתּנוּ. אך לעוּמת זאת הסב לנוּ תּקלוֹת רבּוֹת בּדרכּנוּ. יש אשר אנוּ צוֹעדים בּזהירוּת בּתוֹך יער הרוֹחש סכּנוֹת, אנוּ מַבליעים קוֹלנוּ, זהירים בּכל תּנוּעה לבל תּבגוֹד בּנוּ, וּפתאוֹם מתחיל אשר’קה להתיפּח ויש להרגיעוֹ וּלשעשעוֹ. לא פּעם חלה והיה עלינוּ להתעכּב ולטפּל בּוֹ. בּאחת התּחנוֹת ירד האב לתוּר אחר מזוֹן לנוּ; והנה הפליגה הרכּבת ואני יוֹשב בּקרוֹן הצפוּף עם התּינוֹק המתיפּח על זרוֹעוֹתי. ורק לאחר יוֹמיים השׂיג אוֹתנוּ האב בּתחנה אחרת. קוינו, כּי האב עם ילדוֹ ימשיכוּ אתּנוּ את דרכּנוּ עד למחוֹז חפצנוּ. אבל כּפעם בּפעם חלה התּינוֹק וּלבסוֹף נאלץ האב להשאר אתּוֹ בּאחת הערים. וכך נתפּרדה חבילתנוּ שוּב.

בּדרכּנוּ עם הלהקה הפוֹלנית נפגשנוּ בּעיר אח בּמשפחה יהוּדית אמידה, אשר הכינה עצמה לנסוֹע למוֹסקבה. עזרנוּ להם בּאריזת החפצים והתפרנסנוּ בּמשך כּמה זמן על ידם. לבסוֹף נסענוּ יחד והיינוּ להם להוֹעיל בּדאגתנוּ לחפציהם, שלא יאבדוּ תּוֹך המהוּמה הגדוֹלה.

כּאשר הגענוּ לסבארדלוֹבסק נוֹדע לי, כּי אחי נמצא בּעיירה סמוּכה והצליח להסתּדר שם בּעבוֹדה. בּיקשתּי דרך להגיע אליו אוֹ לבוֹא בּקשר אתּוֹ, אך ללא הצלחה.

אוֹתוֹ זמן החלה הזרימה הגדוֹלה של פּליטי פּוֹלין מהצפוֹן דרוֹמה – ונסחפנוּ גם אנוּ בּזרם. וּמסע זה היה מן הטראגיים בּיוֹתר בּשבילי, כּי בּלי אחי יצאתי הפּעם. כּל מאמצי להגיע אליו עלוּ בּתּוֹהוּ, ואוֹתוֹ לא חפצוּ לשחרר מעבוֹדתוֹ.

שלוֹשה יצאנוּ הפּעם, שני חברי ואנכי, השׂרידים האחרוֹנים מכּל השיירה הגדוֹלה בּת 250 איש, וּמן האלפים אשר בּרחוּ אוֹתוֹ יוֹם נמהר מן העיירה. מעלת־הקוֹר היתה 45 מתּחת לאפס. בּגדים חמים לא היוּ לנוּ. קרוּעים וּבלוּאים עשׂינוּ דרכּנוּ, כּכל הפּליטים אשר פּגשנוּ בּאשר פּנינוּ. הרכּבוֹת עמוּסוֹת צבא וּפליטים, כּוּלם רעבים וּמזוֹהמים, גם חוֹלים לרוֹב. המחזה בּתחנת הרכּבת של לאבּינסק, אשר בּה חנינוּ גם אנוּ, היה איוֹם. אנשים ונשים רוֹבצים המוֹנים המוֹנים אלה ליד אלה כּעדרי חיוֹת פּצוּעוֹת. נשים ערוּמוֹת למחצה, זקנוֹת וּצעירוֹת, מצטוֹפפוֹת על פני שטח קטן וּפוֹלוֹת את בּגדיהן מן הכּינים השוֹרצוֹת בּהם. צחנה, צוָחוֹת של ילדים רעבים, יללת אמהוֹת שאבד להן שיווּי המשקל. ערימוֹת בּני אדם, ראש ליד ראש, מהם לוֹהטים בּחוֹם גבוֹה, מהם נפוּחי רעב וקוֹר. סַניטארים נוֹשׂאים בּלי הרף גוּפוֹת על אלוּנקוֹת, הוֹלכים הלוֹך ושוּב על אף הקפּאוֹן בּחוּץ, כּשהם מוֹצאים בּקוֹשי שביל להציג בּוֹ את כּפּוֹת רגליהם.

וּלתוֹך המחנה הזה נאלצנוּ גם אנוּ להידחק ולכבּוֹש לנוּ מקוֹם להניח בּוֹ את הראש. כּי הרגלים כּוֹשלוֹת מעייפוּת וּמרעב וּבחוּץ שורר הקפּאוֹן. אבל גם שם, על פּני הקרח ממש, רוֹבצים בּני אדם אלה ליד אלה, בּכל רחוֹב וּבכל סמטה. נשים שהשתּכּרוּ מרוֹב צער ויסוּרים משׂרכוֹת דרכּן על פּני השלג. כּל אדם הנפגש לךָ בּדרך פּוֹשט יד, מבקש פּרוּטה, פּירוּר לחם. אם הצלחתּ להגיע למסעדה, ושׂיחק לך מַזלך לקבּל קערת תּבשיל – מיד צצוֹת סביבך עינים רעבוֹת וּבקוֹל אוֹ בּלא קוֹל תּוֹבעים ממךָ להשאיר משהוּ בּקערה, להרשוֹת ללקק את הכּף.

למראה כּל אלה נפלנוּ בּרוּחנוּ ולא האמַנוּ עוֹד כדי נגיע למחוֹז חפצנוּ.

היה בּדעתּנוּ לפנוֹת לאחד הקוֹלחוֹזים וּלבקש להשאירנוּ שם. אבל חבר אחד מתּוֹכנוּ הניא אוֹתנוּ ממעשׂה זה בּהזכּירוֹ לנוּ מחדש את מטרתנוּ. “הלאה הלאה” – זוֹ היתה סיסמתנוּ וּמעתּה דבקנוּ בּה עוֹד בּיתר שׂאת.

יש לספּר בּמקוֹם זה כּי אוֹתוֹ חבר־חלוּץ, יצחק בּ. היקר, אשר בּכוֹח התלהבוּתוֹ ואמוּנתוֹ זכינוּ אנוּ המעטים, להגיע עד הלוֹם – הוּא גם הוּא, היה לבסוֹף בּאוֹבדים בּדרך.

הגענוּ לטאשקנט. שוּב אוֹתם מַראוֹת־הזוָעה של המוֹני הפּליטים המתגוֹללים כּאשפּה. וכאן לא כּוּנסוּ בּתחנה אלא רבצוּ בּרחוֹבוֹת, בּבּוֹץ וברפש. הכּל נעוּל, אין פּתח נפתּח לאסוֹף את הפּליט תּחת קוֹרת גג. לילה שלם חכּינוּ בּתוֹר ליד בּית־המרחץ הציבּוּרי, ולא הצלחנוּ להכּנס. למחרת היוֹם נלוינוּ אל חבר אחד שפּגשנוּהוּ בּמקרה בּרחוֹב כּשהוּא מוֹכר חלב מאחד הקוֹלחוֹזים. שהינוּ כּמה זמן בּאוֹתוֹ קוֹלחוֹז. כּמעט נוֹאַשנוּ מהמשיך דרכּנוּ עוֹד. גם העדר כּל ידיעה מאת אחי, שאבד לנוּ בּדרכּנוּ המשוּתּפת, הכאיב לי מאד.

מצב הפּליטים החמיר בּינתים עוֹד יוֹתר. רבּים נאלצוּ, מאין בּרירה, לשלוֹח ידם בּגניבה… אנשים עמלים כּל ימיהם שקעוּ בּספסרוּת פּעוּטה, המנַוולת את החיים ואין בּה כּדי להשׂבּיע את הרעב. והרדיפוֹת והגזירוֹת על הספסרים עוֹד הוֹסיפוּ יסוּרים על יסוּריהם של הפּליטים.

בּאוֹתם הימים הציעוּ שוּב לבני חבוּרתנוּ להתגייס לצבא האדוֹם. אז החלטנוּ לקוּם וְלהמשיך דרכּנוּ. בּליל פּוּרים היה הדבר לפי חשבּוֹן הזמן שלנוּ. קנינוּ לנוּ מַפּה וסימַנוּ בּה את דרכּנוּ. מוֹעד יציאה נקבּע והוּסכּם – כּעבוֹר שבוּע אנוּ יוֹצאים לאפגאניסטאן. בּינתים נצטרפוּ אלינוּ עוֹד ארבּעה פליטים מבּני עיירתנוּ והרי אנוּ שוּב שבעה. וּמה גדוֹלה היתה שׂמחתי, כּאשר הגיע אלי כּעבוֹר שלוֹשה ימים מברק מאת אחי המוֹדיע על בּוֹאוֹ בּקרוֹב. כּקרן אוֹר היתה לי בּשׂוֹרה זוֹ בּאפילה אשר סביבי. וגם לפלא רב היה הדבר, כּי ימצא אח את אחיו בּתוֹך התּוֹהוּ וּבוֹהוּ השׂוֹרר על פני הארץ כּוּלה.

כּעבוֹר יוֹמיים פּגשתּיו בּרחוֹבוֹת טאשקנט, אשר מזג־האויר האביבי כּבר שלט בּה, והוּא מהלך בּאדרת החמה על גוּפוֹ וּבמגפים הסיבּיריוֹת על רגליו, וּמסב את תּשׂוּמת לבּם של העוֹברים ושבים בּלבוּשוֹ המוּזר.

הלכנוּ מתּחנה לתחנה, כּדרך הפּליטים המבקשים להם מפלט. והנה נוֹדע לנוּ בּדרכּנוּ על האפשרוּת של התגייסוּת לצבא הפּוֹלני. מיד פּנינוּ אל מרכּזי הגיוּס הפּוֹלניים, וּכמוּבן סירבוּ לקבּלנוּ. אמרוּ לנוּ: “נשקתּם את הטאנקים הרוּסיים – עתּה לכוּ לכם אליהם”. מועדה לועדה נדדנוּ, עד שבאנוּ לועדת הגיוּס בּקאָרמינה. שם לא השיבוּ את פּנינוּ ריקם מלכתּחילה, בּתוֹר יהוּדים. שם לפחוֹת בּדקוּ אוֹתנוּ וקבעוּ את מעמדנוּ כּבני קטיגוֹריה D – כּלוֹמר, ירוּדים בּגוּפם ולא יִסכּנוּ לשירוּת הצבא מפּאת מצב בּריאוּתם. לא בּני חבוּרתנוּ בּלבד זכוּ לקטיגוֹריה זוֹ, אשר מתּוֹך צער ועלבּוֹן כּינינוּ אוֹתה בּלגלוּג בּשם “קטיגוֹריה דתית”. כּל צעיר יהוּדי, וגם אם חסוֹן וּבריא הוּא – הוּכנס למפרע לסוּג זה של ה“בּלתי־מוּכְשרים”. אוֹתי לא קיבּלוּ על אף עבָרי הצבאי וידיעוֹתי המקצוֹעיוֹת. לעוּמת זאת זכה להתקבּל בּן דוֹדי הטכנאי לשינים, וּמיד הוּכנס לעבוֹדה בּמקצוֹעוֹ.

עברוּ ימים רבּים ואנוּ לא המשכנוּ דרכּנוּ. ריכּזנוּ את כּל מאמצינוּ כּדי להתקבּל לצבא הפּוֹלני בּכל צוּרה שהיא – ולא הצלחנוּ. נסינוּ מזלנוּ בּדרכים משפּטיות, בּסיפּוּח לקרוֹבים חיילים – וּללא הוֹעיל. כּמעט אמרנוּ נוֹאָש. בּינתים הגיע יוֹם צאתוֹ של בּן דוֹדי עם הצבא הפּוֹלני לעֵבר גבוּל איראן. הלכנוּ להפּרד ממנוּ בּתּחנה וּמצאנוּהוּ יוֹשב כּבר בּקרוֹן הרכּבת הארוּכּה, בּרגע האחרוֹן לפני צאתה לדרך. “שלוֹם, שלוֹם!” – קראנוּ אל בּן חבוּרתנוּ היוֹצא. אוֹתוֹ רגע גמלה ההחלטה בּלבּנוּ: אנוּ ניספח אל הנוֹסעים ויִקרה אשר יִקרה! וּכשהחלוּ מפזרים את המלוים המתקהלים בּתחנה, הבקענוּ לנוּ דרך אל מאחוֹרי הקרוֹנוֹת, נתלינוּ בּאחד מהם, קפצנוּ לתוֹכוֹ – והרי אנוּ נוֹסעים. אך מה נחרדתּי כּאשר הוּברר לי בּתּחנה הראשוֹנה למסענוּ, כּי אחי איננוּ אתּנוּ בּרכּבת. אני עוֹבר מקרוֹן לקרוֹן קוֹרא בּשמוֹ, צוֹעק וזוֹעק – אך הוּא איננוּ. לבּי מר עלי. שוּב נשארנוּ שלוֹשה מכּל החבוּרה.

אז קפצוּ עלינוּ דאגוֹת חדשוֹת. מעמדנוּ בּקרוֹן הרכּבת הרי הוּא בּכל רע. “בּלתּי לאַגאליים” אנוּ וּשמוֹתינוּ לא נכללוּ בּרשימוֹת הנוֹסעים. אין לנוּ כּל זכוּת לקבּל מנת מזוֹן, וגם עצם הנסיעה שלא כּחוֹק היא. אך שוּב שׂיחק לנוּ המַזל. המפקדת באוֹתוֹ קרוֹן היתה אשה יהוּדיה שהמירה את דתה בּהינשׂאה לקצין פּוֹלני. שפכנוּ לפניה את לבּנוּ, ונכמרוּ רחמיה עלינוּ. היא צירפה את שמוֹתינוּ לרשימת הנוֹסעים ונתנה לנוּ מזוֹן להשקיט רעבוֹננוּ. וּבליל ה“סדר” כּיבּדתנוּ בּבקבּוּק יין.

והפתּעה גדוֹלה עוֹד יוֹתר מזוֹ היתה צפוּיה לנוּ בּתחנת הרכּבת הסמוּכה, שהגענוּ אליה כּעבוֹר שעתיים: אחי! הוּא הגיע לכאן בּרכּבת־משׂא. בּכינוּ משׂמחה ולא ידענוּ איך נבּיע את רוֹב אשרנוּ.

ושוּב אנוּ ארבּעה. ולא עבר זמן רב למַסענוּ ואנוּ, הצעירים והזריזים בּנוֹסעים, היינו לסדרנים הממוּנים על הנקיוֹן בּקרוֹן ועל חלוּקת המזוֹן וּכדוֹמה. וייטב לנוּ. אך בּדרכּנוּ זוֹ היתה צפוּיה לנוּ בּכל־זאת מהלוּמה קשה אשר לא בּמהרה השלמנו אִתּה. כּאן נשמט מאתּנו ואבד לנוּ אוֹתוֹ חבר טוֹב, החלוּץ הנאמן יצחק בּ., אשר מרצוֹ והתלהבוּתוֹ עוֹדדוּ אוֹתנוּ לא בּמעט בּדרכּנוּ היגעה. בּאחת התּחנוֹת ירד לקבּל את מנוֹת המזוֹן בּשביל נוֹסעי הקרוֹן – ולא הספּיק לשוּב בּטרם זזה הרכּבת. הוּא, המאיץ בּנוּ כּל אוֹתם השבוּעוֹת והחדשים להתקדם, לעשׂוֹת דרכּנוּ הלאה על אף כּל המכשוֹלים – עתּה נשאר יחידי מאחרינוּ, ואין מאתּנוּ יוֹדע מה הגוֹרל אשר מוּנה לוֹ.

באנוּ לקראסנוֹבוֹדסק ליד הים הכּספּי. ושוּב אנוּ בּלתּי־לאַגאליים, כּי כּאן נכנסה לתקפּה מחדש רשימת הנוֹסעים מקאָרמינה ולא היה עוֹד כּל ערך לרשימה הארעית שנערכה בּקרוֹן. ושוּב עלינוּ לאַמץ את כּל כּוֹחוֹתינוּ כּדי לעלוֹת בּדרך בּלתּי חוּקית בּאחת האניוֹת המַפליגוֹת בּים הכּספּי. לבסוֹף הגענוּ בּחוֹל־המוֹעד פּסח לנמל הפּרסי הראשוֹן פַּחלִוִי. שם פּגשוּנוּ בּרחמים רבּים אנשי הצלב־האדוֹם וּבאי־כּוֹח הממשלה הבּריטית, והאכילוּנוּ לשׂובע עד שרבּים מאתּנוּ חלוּ בּקיבה, מתּוֹך שנגמלנוּ כּבר מאכילה. רחצוּ וניקוּ אוֹתנוּ מן החלאָה שדבקה בּנוּ, את בּגדינוּ שׂרפוּ ונתנוּ לנוּ בּגדים נקיים. וּלאחר תּספּוֹרת וחיטוּי הוֹבילוּ אוֹתנוּ לטאֶהאֶראן, אל מחנה הפּוֹלנים שם. נשמנוּ לרוָחה לאחר כּל התּלאוֹת שמצאוּ אוֹתנוּ. אמרנוּ: תּמוּ יסוּרינוּ. ולא ידענוּ כּי עוֹד נסיוֹן קשה מוּנה לנוּ: כּרבּים אחרים חלה אחי בּטיפוּס והוּעבר אל בּית־החוֹלים הצבאי ההוֹדי בּטאֶהאֶראן. וכאשר הגיעה לבסוֹף שעתּנוּ לעלוֹת לארץ ישראל, לא היה אתּנוּ. הוּא השׂיגנוּ רק בּתחנתנוּ האחרוֹנה, לפני שעברנוּ את גבוּל הארץ בּבּגדאד, מקוֹם שהייתנוּ בּמשך שלוֹשה שבוּעוֹת. שם חזר אלינוּ האח, אך לעוּמת זאת השארנוּ בּבית־החוֹלים בּבּגדאד חבר אחר מחבוּרתנוּ הקטנה, שלא עצר כּוֹח בּדרך הקשה. מ־250 איש הגיעוּ, איפוֹא – שלוֹשה.

בּעוֹד אחי חוֹלה ואנוּ מצפּים לעליתנוּ, התאַזרחנוּ בטאֶהאֶראן. נפגשתּי עם בּאי כּוֹח הסוֹכנוּת היהוּדית המטפּלים בּפּליטים וּמכינים את עלייתם ועם פּעילי ארץ־ישׂראל העוֹבדת מפּוֹלין – החבר שפר והחברה טארטאקוֹבר ועוֹה"ד רוּדניצקי והזמינוּני לעזוֹר בּפעוּלת המשׂרד הארצישׂראלי בּמקוֹם. השתּתּפתּי בּארגוּן שיעוּרים לעברית בקרב פּליטי הנוֹער היהוּדי. כּן התחלנוּ בּפעוּלה עברית גם בּקרב הנוֹער היהוּדי הפּרסי. שׂפתם של יהוּדי טאֶהאֶראן פּרסית, אך הם מדגישים בּכל הזדמנוּת את יהדוּתם אם בּאכילת כּשר ואם בּתפילה או בּברכּת “יהי רצוֹן אדוֹני, שוֹמר ישׂראל”. את הפּליטים היהוּדים קיבּלוּ בּחמימוּת. וגילוּי זה של אחוָה יהוּדית בּין שבטים רחוֹקים כּל־כּך, נתן בּנוּ מחדש את האמוּנה, כּי נצח ישׂראל לא ישקר.

כּל משפּחה אמידה – ורבּים האמידים בּקרב יהודי טאֶהאֵֶראן, מהם סוֹחרים וּמהם רוֹפאים – כּינסה לתוֹך בּיתה אחד הפּליטים, האכילוּ והשקוּ והלבּישוּ. סוּדר קלוּב ציוֹני והנוֹער היה מתאַסף בּבית־הכּנסת ואני סיפּרתי להם על עניני ארץ־ישׂראל.

וכך עבר הזמן עד יוֹם־העליה. עמדנוּ בּבחינוֹת אישיוֹת בּפני בּאי־כּוֹח המשׂרד הארצישׂראלי לשם קבּלת הסרטיפיקטים ונשלחנוּ עם שיירה של צבא פּוֹלני לארץ־ישׂראל. לפני צאתנוּ לארץ נכוֹנה לנוּ חוָיה נעימה – זו הפּגישה עם המשלחת בּת שלוֹשה חברים מארץ־ישׂראל, מאנשי ההסתּדרוּת, אשר כּאחים בּאוּ אלינוּ ואף כּי היה בּידם מעט מאד כּדי לעזוֹר לנוּ למעשׂה, עוֹדדוּ אוֹתנוּ בּרוּח החברית שהביאוּ עמם וּבקוֹמתם הזקוּפה.

כּך בּאתי לארץ־ישׂראל, שׂבע תּלאוֹת וּמבוּכה, אך נפעם ונרגש למראה עיני כּאן. ואף כּי הייתי כּל ימי ציוֹני נאמן וראיתי בּדמיוֹני את ארץ־ישׂראל הבּנוּיה בּצבעים בּהירים וּמזהירים, לא שׂבעתּי מהזין את עיני בּכל הבּנין הנפלא שהוּקם כּאן בּארץ, בּנין לתפארת, העוֹלה על כּל אשר שיערתּי והזיתי. – –"

לכל סיפּוּר יש תּוֹספת. ועגוּמה בּיוֹתר היא התּוֹספת לסיפּוּר עגוּם. בּדרך נדוּדיו הזרוּעה יסוּרים וּזוָעה נזדמן לוֹ לפּליט היהוּדי להציץ פּה ושם לעוֹד פּינוֹת חבוּיוֹת של הסבל היהוּדי, ואלה מקצת דבריו מאשר ראוּ עיניו בּדרכּוֹ בּפּוֹלין הנאצית כּחייל פּוֹלני שבוּי:

"…בּדרך למינסק־מאזוֹביאֶצק עברנוּ על פּני העיירה סגאָרזש, היא גוּר, עירוֹ של הרבּי מגוּר. שם ראינוּ ישישים יהוּדים עוֹסקים בּפינוּי הרחוֹבוֹת מן הרפש והשלג וּבניקוּי בּתּי־הכּסא בּהשגחתם של אנשי המַגלבים הנאציים. אוֹתנוּ השבוּיים כּלאוּ בּסככוֹת של אוירוֹנים. האנטישמיים שבּין החיילים הפּוֹלנים, אף כּי היו שבוּיים כּמוֹנוּ היהוּדים, החלוּ מסיתים בּנוּ את החיילים הנאצים השוֹמרים עלינוּ. מיד נתעוֹררוּ הגרמנים להציק לנוּ – חַלצוּ מעל רגלינוּ את המגפים והפשיטוּ מעלינוּ את מלבּוּשינוּ. אחד התּעלוּלים החביבים בּיוֹתר של שוֹמרינוּ הנאצים היה זה: הם מכּים בּחיילים היהוּדים בקת הרובה וּמאַלצים אוֹתם לאסוֹף בּכפּוֹת ידיהם את הצוֹאָה מבּתּי־הכּסא הצבאיים ולשיר אוֹתה שעה את “התקוה”… אוֹ שהיוּ מאַלצים את חברי החיילים היהוּדים לרקוֹד לפניהם ריקוּדים חסידיים וּלנענע את גוּפם כּמוֹ בּשעת תּפילה…

בּכל אלה האירוּ לנוּ מעשׂי החסד הנפלאים שעשׂוּ יהוּדי המקוֹם למעננוּ השבוּיים, אף כּי הם עצמם נתוּנים בּצרה והאסוֹן רוֹבץ לפתחָם. נשים יהוּדיוֹת היוּ בּאוֹת אל המחנה וּבידיהן כּדי מרק חם להחיוֹת נפשנוּ, למרוֹת הסַכּנה שבּדבר. כּי בּאוֹתם הימים כּבר השתּוֹללה החיה הנאצית בּמינסק־מאזוֹביאָצק ושלחה ארסה לכל עֵבר. יוֹם אחד תּפסוּ יהוּדי שהאשימוּהוּ בספסרוּת, העמידוּהוּ על רגל אחת בּככּר העיר, בּשתּי ידיו נתנוּ קוֹבעי פּלדה ועל חזהוּ תּלוּ שלט עם כּתוֹבת: “אני יהוּדי ספסר, קיבּלתּי 30 זהוּב בּעד קילוֹגרם לחם”. וכך הוֹבילוּ את האיש האוּמלל בּרחוֹבוֹת העיר.

בּעיני ראיתי איך מרטוּ חיילים נאצים את שׂערוֹת זקנוֹ של יהוּדי אחת לאחת, ויהי להם הדבר לשעשוּע.

ועוֹד רבּוֹת ראיתי אשר תּלא הלשוֹן לספּר. – –”

 

בּחסוּת הצלב    🔗

"…הלילה עבדתּי בּמאפיה וקיבּלתּי בּשׂכר עבוֹדתי כּכּר לחם וקוּפסת סיגריוֹת, אבל מהמין המשוּבּח בּאמת…

ואיך זכיתי, אני הקבּצן, לסיגריוֹת משוּבּחוֹת? פּשוּט מאד: היהוּדי בּעל המאפיה נפל בּפח. אמר אלי: “רוֹצה אתּה בּסיגריוֹת? בּוֹא ונלך לחנוּת ותבחר לך”. וּבחרתי בּטוֹב בּיוֹתר, למה אהיה טפּש?… ואיך הגעתּי למאפיה? סתם כּך. בּערב אני יוֹשב על ספסל בּרחוֹב. מה הפּחד? הלא אני בּארץ־ישׂראל! שוֹאל אוֹתי יהוּדי אחד למה יוֹשב אני כּך. אמרתּי לוֹ: “סתם כּך, ולמה לא?” והציע לי לעבוֹד בּמאפיה שלוֹ. טוֹב מאד. היה אוֹר וגג מעל לראש, וגם את ריח הלחם אני אוֹהב. ועוֹד נתן לי כּכּר שלמה. טוֹב מאד…"

כּך דיבּר האיש מבּלי כּל הפסקה בּדבריו. וכאשר שאלתּיו לשמוֹ, תלה בּי עינים תמהוֹת, חשדניוֹת.

– לוֹמר את שמי האמתּי? כּפי שנוֹלדתּי?…

צללים כּבדים של ספק נמתּחוּ על פּניו הנוּקשים. שׂערוֹתיו האדמדמוֹת כּאילו סמרו מפחד. המלחמה שנתלקחה בּוֹ היתה חריפה, גלוּיה. רגע אחד דוֹמה היה, כּי הנה יקוּם ויימלט מכּאן. ופחד זה, הניבּט מן העינים כּחצים שנוּנים, גילה אוּלי יוֹתר מכּל את אשר קרה לאדם זה…

תּחילה לא ענה על שאלתי, כּאילוּ נשתּכּחה ממנוּ. הוּא הוֹסיף לדבּר לתוּמוֹ בּאידיש הפּשוּטה והחריפה שלוֹ. לספּר מאשר עבר עליו בּדרך נדוּדיו כּפליט בּרוּסיה אין הוּא יכוֹל. פּשוּט, אינוֹ יכוֹל ולא יוּכל — ודי. עכשיו מציעים לוֹ ללכת לקיבּוּץ — מדוּע לא? אבל האם זה נכוֹן, כיּ שם אין נוֹתנים כּסף. וּמה אם, למשל, דרוּש לוֹ לאדם זוּג סנדלים? יוֹתר מכּל הוּא משתּוֹקק לזוּג מכנסים, אבל שיהיוּ חדשים, תּפוּרים למדתוֹ! בּאמת אין הוא יוֹדע: קיבּוּץ או לא קיבּוּץ. אף פּעם לא עסק בּעניני “אוֹרגניזציוֹת”, כּי לא היה לו פּנאי לכך. ידע, צריך לגמוֹר את בּית־הספר, להיות “אגעלערנטער יאַט” — ולעבוֹד. וגם כּאן לא רוֹצה לדעת שוּם דבר. לעבוֹד? — “פּרוֹשה”². אבל שיתּנוּ ארוּחה. כּכּר לחם וקוּפסת סיגריוֹת — גם כּן טוֹב. וּבכלל לא יפתּיעוּ אוֹתוֹ כּבר, אֶח…

מרוּצה הוּא למדי שבּא לתל־אביב. פּגש כּאן בּחוּרים בּני עיר, גם הם “בֶּז’נצי”³ כּמוֹהוּ, וּכבר עוֹבדים וּמשלמים 80 גרוּש לחוֹדש בּעד חדר. לא חדר, מיטה. ואחד אפילוּ עוֹבד בּבית־חרוֹשת. וּמה יש? טוֹב מאד…

וּמשנגרר אחר שטף דיבּוּרוֹ, כּאילוּ החליט פּתאוֹם בּנפשוֹ והוֹדיע בּוַדאוּת:

– “שוֹין”, אם לדבּר, וּבכן לדבּר.

אז קם, הוֹשיט ידוֹ ו“עשׂה הכּרה” בּאוֹרח רשמי: “ד. ג., בּן 30”.

יליד לוֹדז' הוּא, אך גדל וחוּנך בּעיר הקטנה חוֹדז' ועבד שם כּמַסגר בּבתּי המלאכה הממשלתּיים. העבוֹדה ניתּנה לוֹ בּזכוּת אביו, שנפל בּחזית בּ־1918 והניח אחריו אלמנה ושבעה ילדים. שבוּעיים לפני פּרוֹץ המלחמה נקרא לצבא ונשלח אל הגבוּל הגרמני.

"…וּבכן, זאת אוֹמרת, הייתי עם השוַדרוֹן שלי — 160 חיילים — בּסביבוֹת עיר הגבוּל ו. פּתאוֹם בּא “פּלוּטוֹנוֹבי” פּוֹלני — בּעל שלוֹשה סרטים — והוּא אוֹמר שהממשלה מכרה אוֹתנוּ ועלינוּ להציל את נפשנוּ. אבל לא הספּקנוּ לברוֹח, וּכבר הגרמנים מַקיפים אוֹתנוּ. התגוֹנַנוּ בּשארית הכּוֹחוֹת. ואז בּאוּ טייסים גרמנים וזרקוּ פּתקאוֹת שניכּנע ונצא מן העיר. יצאנוּ. בּדרך נהרגוּ מאתּנוּ 38 איש, נפלוּ סתם־כּך. בּאנוּ לעיר טוֹרוּן. שם ארגנוּ אוֹתנוּ מחדש וּפתחוּ קו חזית מאחוֹרי העיר קוּטנה. משם נשלחתּי כמלווה לשבוּיים גרמנים עד העיר לוּבּיטש בּקרבת ורשה.

השתּתּפתּי בּהגנה על עיר הבּירה ונהדפתּי עם הצבא הנסוֹג לאוּקראינה. הייתי בּקרבוֹת עם הגרמנים בּסביבוֹת פּינסק. וּכשבּא הצבא הרוּסי — ירינוּ גם עליו. ציווּ עלינוּ — ועשׂינוּ. אז יצא אלינוּ לוֹיטננט רוּסי ודיבר אלינו אידיש ואמר שבּאוּ לעזוֹר לנוּ. יצאתי גם אני לקראתוֹ ואמרתּי: “בּרוּך־הבּא”. והראיתי להם הכּל. הלוֹיטננט הבטיח שמחר יבוֹאוּ מרוֹבנה לפּינסק 20 אלף רוּסים ויקחוּ את הגרמנים בּידים. בּינתּים אמרוּ אלינוּ: “חברים, הרימוּ הידים וּתנוּ את הנשק, ולא — נירה בּכם כּבכלבים”. ונתַנוּ. אז אסרוּ אוֹתנוּ ואמרוּ שאנחנוּ אוֹיבים לרוּסיה ולקוֹמוּניסטים. היוּ אצלנוּ — שלא אוֹמר דבר שקר — כּששת אלפים, בּהם הרבּה יהוּדים, והכניסוּ את כּוּלם לקיוֹב.

אני בּא לקיוֹב ואני רוֹאה, הנה 16 “שַׁלוֹנים”, וכל שני קטרים סוֹחבים אוּלי 50 ואוּלי 60 קרוֹנוֹת, וּבכל קרוֹן עשׂרוֹת אנשים. לא מקוֹם לשכּב, לא מקוֹם לשבת. ואם אתּה מוּכרח לצאת לרגע — גם כּן אין לאן. בּתחנה הקיף אוֹתנוּ צבא רוּסי והתחילה מיד הרשמה וחקירה. ויוֹתר אינני יכוֹל לספּר וגם אם יהרגוּני לא אספּר…"

שוּב הבּיטוּ עיניו הקרוֹת בּי בּספק חשדני. מבּט חוֹדר, ציני, מטיל אימה. שוּב התחיל מספּר על כּכּר הלחם שקיבּל מאת האוֹפה ועל הארוּחה החַמה שאכל אתמוֹל. “אַ בּרוֹיט”… “אַ מיטאָג”… כּל אחת משתּי מלים אלוּ, החוֹזרוֹת ונשנוֹת מדי פּעם בּשׂיחתנוּ — צליליהן בּעלי חשיבוּת כּל־כּך, מוּדגשים וּמוּבלטים. אתּה שוֹמען יוֹצאוֹת מפּיו וּמוּבטח לך, כּי אלוּ הם הערכים העיקריים של החיים, ואין מבּלעדיהם ולא כּלוּם. “אַ בּרוֹיט”… “אַ מיטאָג”… לא פּעם אשמע מאז צלילים אלה בּכל אשר אפנה. וּמדי אכלי את לחמי, וּמדי שבתּי אל השוּלחן — אראנוּ לפנַי, את האדם הדוֹבר אלי, וכל ישוּתוֹ מרוּכּזת בזכר כּכּר הלחם, בּקערת המרק.

לאחר שתיקה ממוּשכת חידש מעצמוֹ את סיפּוּרוֹ. על האשה הרוּסית שחקרה אוֹתוֹ סיפּר ואיך דיבּרה אליו בּגסוּת וּברשעוּת, שאלה על מוֹצאוֹ, על אבּא ועל סבּא ולמה עבר את הגבוּל בּלי תּעוּדה. איימה עליו בּענשים חמוּרים וכאשר לא הבין לשוֹנה התוַדעה אליו כּיהוּדיה מלידה, וּבאידיש שוֹטפת הוֹסיפה לייסרהוּ: “אצלנוּ תעבוֹד כסוּס עד שלא תרצה כּבר אפילוּ לאכוֹל…”

כּתוֹצאה מחקירה זוֹ הוּשב בּתא אסירים מבוּדד, בלי כּל רהיט. עשׂרים וארבּע השעוֹת הראשוֹנוֹת עמד על רגליו וניסה להציץ מבּעד לאשנב הקטן לאשר נעשׂה בּחוּץ. ואחר־כּך קיבּל מיטה בּלי מזרן, מאה גרם לחם ליוֹם וכוֹס מים. וכעבוֹר ימים מעטים נשלח בּשיירה ארוּכּה לולאַדיווֹסטוֹק. ב־12 אלף איש מעריך הוּא את השיירה הזאת, שהתנהלה על פּני רוּסיה בּמשך ימים ושבוּעוֹת. אך כּכל שהצפּינוּ — פּחתה והלכה.

"שלוֹשה חדשים לאחר שהוגליתי קיבּלתי העתק מכּתב־האשמה המוּטלת עלי ונאמר בּוֹ, כּי יריתי אל הצבא הרוּסי ועברתּי את הגּבוּל בּלי רשוּת ועל כּן דיני לפי סעיף פּלוֹני אלמוֹני הוּא — שמוֹנה שנוֹת מאסר. התחלתּי לבכּוֹת ולצעוֹק ושאלתּי: “איך זה אתּם פּוֹסקים בּלי משפּט? איזה סדר זה?”

רצינוּ לכתּוֹב לשלטוֹנוֹת, לסטאלין, אבל לא חפצוּ לקבּל את מכתּבינוּ. וישבנוּ. ששים בּחדר אחד. איש על רעהוּ בּתוֹך הזוֹהמה וּבריחוֹת האיוּמים. רוֹצים לצאת החוּצה ואין מַרשים. מבקשים משהוּ ואין עוֹנים. אוֹמרים: “אין לנוּ פּנאי לטפּל בּכם”. ארבּעה מתוּ משחפת בּלי שהוּבא אליהם רוֹפא. וּכשהתלוֹנַנוּ ענוּ לנוּ: “וּמה בּכך, יהיוּ פחוֹת”.

לאחר חמשה חדשים הוֹדיעוּ לנוּ שאנוֹ יוֹצאים לעבוֹדה. הוֹציאוּ את כּוּלנוּ לחצר וציווּ להתפּשט בּשלג וּבכּפוֹר. הניחוּ קרשים על גבּי השלג ושכבנוּ עליהם לבדיקה הרפוּאית. את מעט החפצים הטוֹבים שעוֹד היוּ לנוּ — החרימוּ. אז יצאנוּ לעבוֹדה. בּנעלים קרוּעוֹת בּשלג חטבנוּ עצים. כּל עץ — ענק, ויש לסחוֹב אוֹתוֹ לאחר החטיבה בּמרחק רב על פּני השלג. עבדתּי — וחליתי. ששה ימים שכבתּי בּחוֹם גבוֹה עד שבּא רוֹפא לבדיקה ואמר: “אין דבר, תּעבוֹד — תּבריא”. היינוּ 18 יהוּדים בּחדר והשאר פּוֹלנים, וכוּלם חרקוּ שן מרוֹב כּעס. שני יהוּדים מתוּ ואחרים נפלוּ אין אוֹנים ולא יכלוּ לעבוֹד יוֹתר.

וכך עברה שנה. הגשתּי בּקשה לכתּוֹב מכתּב לאמי. כשמת אבּא הייתי בּן שנתיים והיא גידלה וחינכה את כּוּלם. ואיני יוֹדע היכן היא וּמה אִתּה. קיבּלתּי מכתּב ממנה לבית־הסוֹהר וּמסרוּ לי רק חלק ממנוּ. ומדוּע? אין אני יוֹדע.

יוֹם אחד הוֹדיעוּ: "מי שיש לוֹ מקצוֹע — יעבוֹד בּמקצוֹעוֹ. נבחַנתי וקיבּלתּי רשיוֹן לנהוֹג טרקטוֹר. אבל מוּתּר לי לנסוֹע רק בּלוית חייל. ונסעתּי לעקוֹר עצים כּבדים. כּשראוּ שאני עוֹבד טוֹב, אמרוּ: “תקבּל הוֹספה, 300 גרם לחם ליוֹם וּשתּי צלחוֹת מרק”. אבל בּשביל למצוֹא תּפוּח־אדמה בּצלחת צריך לעמוֹל כּהוֹגן.

בּנוֹבמבּר 1941 שוּחררתּי וכאשר שאלוּ: “לאן אתּה רוֹצה?” אמרתּי: “לצבא הפּוֹלני, כּי אני נתין פּוֹלני”. אמרוּ: “עוֹבדים כּמוֹך דרוּשים לנוּ וּתקבּל פּאספּוֹרט שלנוּ”. אמרתּי: “ואיך אני יכוֹל להיוֹת חבר טוֹב אצלכם, כּשנהגתּם בּי כּך?” אָמרוּ: “את פּוֹלין כּבר לא תּראה בעיניך ואצלנוּ תּשאר”. בּכל־זאת הצלחתּי לצאת משם וּלהגיע לטאשקנט. וּמיד — לועדה הרוֹשמת את החיילים הפּוֹלנים. כּשבּאתי וסיפּרתּי שהייתי גם קוֹדם בּצבא הפּוֹלני הסתּכּלוּ בּי ושאלוּ לתעוּדוֹת. וכאשר ראוּ בּתעוּדת בּית־הסוֹהר שאני יהוּדי, אמרוּ: “לא נקבּל יהוּדים ואין מה לדבּר”.

אז הצלחתּי לקבּל עבוֹדה בּטרקטוֹר בּבית־חרוֹשת לקוֹנסרבים בעיירה קניבּאדאם. השׂכר 640 רוּבּל לחוֹדש, וזה כּל־כּך מעט שאינוֹ מספּיק לקיוּם כּלל. אך כּפוֹעל ממַדרגה א' קיבּלתּי 800 גרם לחם ליוֹם. מכרתי 400 והיו לי 50 רוּבּל. צברתּי לי כּסף בּשביל זוּג מכנסים. לקנוֹת חדשים לא עלה על הדעת כּלל. קניתי מכנסים ישנים וּכבר היה טוֹב. חדר קטן, בּלי רצפּה, בּלי מיטה. גם שׂמיכה לא היתה לי ולא עצים להסקה. פּעמים רבּוֹת הצלחתּי להשאר ללוּן בּבית־החרוֹשת, כּדי להתחמם מעט. התחלתּי מחפּשׂ לי חדר יוֹתר טוֹב. אז אמרוּ לי בּמשׂרד הדירוֹת: “תירשם כּחייל פּוֹלני?” וכאשר אמרתּי כּי יהוּדים אינם מתקבּלים יעצוּ שאעלים שיהוּדי אני ולשם כּך עלי לגדל שׂפם. ושמעתּי בּקוֹלם. בּיאנוּאר 1942 עזבתּי את עבוֹדתי וּבאתי לתּחנה קוֹרצ’קוֹבה אשר לא הרחק ממנה חָנתה הדיויזיה התּשיעית של הצבא הפּוֹלני. פּגשתי שם “פוּלקוֹבניק” מכּר ואמר: “לא יעזוֹר השׂפם. יהוּדי הוּא יהוּדי”. אבל אחרי שדיבּרתּי אתּוֹ עוֹד ועוֹד נתן לי מכתּב אל הדיויזיה הששית, בּמקוֹם שאין מכּירים אוֹתי, וכתב כּי אני נתתּי לוֹ לחם. ואלי אמר: “קנה לך צלב וּקרא לעצמך בּשם אחר — וסע”. אז היוּ לי כּבר אלף רוּבּל שהספּקתי לחסוֹך בּמשך הזמן. ב־160 מהם קניתי צלב של כּסף, שׂמתּי על צוארי, קראתי לעצמי טאדיאוּש ק. וכך נסעתּי לאוּזבּאֶקיסטאן. ניירוֹת לא היוּ לי. שאלוּ למקצוֹעי ואמרתּי: “מַסגר!” אמרו: “בּוא להיבּדק”. אבל כּאשר ראוּ את הצלב, כּבר לא בּדקוּ. וּבכל־זאת קבעוּ לי קטיגוריה D' כלוֹמר — חוֹלה. ואמרוּ: “אין דבר, תּבריא מעט ויקבּלוּ”. ועמד שם בּתּוֹר יהוּדי אחד, בּריא וחסוֹן, וגם הוּא נרשם לקטיגוֹריה D — ולא קיבּלוּהוּ. בּכה ממש והתחנן, ולא עזר שוּם דבר.

וכך בּאתּי לאיראן. בּאנוּ ב־12 בּלילה, בּאניה. שכבנוּ לישוֹן בּחוּץ על החוֹל של שׂפת הים. והנה בּא קפּיטן אנגלי ואמר שיהיה אוֹכל כּמה שירצוּ. היה לי תּער גילוּח רוּסי, מכרתּי וקבּלתּי טוֹמַן אחד בּכסף פּרסי. קניתי שש קוּפסאוֹת סיגריוֹת ומַמתּקים וסוּכּריוֹת וּתמרים, שלא ראיתים בּעיני מאז פּרצה המלחמה, ועוֹד נשאר לי עוֹדף. אחר־כּך הוֹבילוּ אוֹתנוּ למרחץ ושׂרפוּ את כּל בּגדינוּ והעלוּ אוֹתנוּ בּאוֹטוֹ והביאוּ לעיראק. בּאנוּ לעיר בּגדד. עברנוּ בּין הרים גבוֹהים המתפּתּלים כּנחשים, עברנוּ על פּני מישוֹרים נרחבים וישוּבים של אוֹהלים. אנשים עניים לרוֹב ראינוּ ושקענוּ לא פּעם בּבּוֹץ. וּלבסוֹף בּאנוּ לארץ־ישראל, בּראשית חוֹדש יוּלי היה הדבר. כּאן אמרתּי לעצמי: “בּא הקץ, אני בּארץ־ישׂראל ונגמר ענין הצלב!”

כּל הזמן לא חשדוּ בּי. והיוּ עוֹד ארבּעה יהוּדים שהתחַפּשׂוּ כּפּוֹלנים, כּמוֹני, ולא חשדוּ בּנוּ. אבל עתּה החלטנוּ כּוּלנוּ: יוֹתר לא!

יוֹם אחד, בּשעת המפקד, יוֹצא הקאפּיטאן ושוֹאל:

— היש כּאן יהוּדים?

מיד יצאנוּ לפני השוּרוֹת בּלי כּל פּחד, אדרבּא שיעשׂה לנוּ מה שהוּא חפץ, הלא סוֹף סוֹף אנחנוּ בּארצנוּ! אז ניגש הפּוּלקוֹבניק של הגדוּד שלי, אשר חבּבני תּמיד בתוֹר חייל אמיץ ונאמן, ושוֹאל משתּוֹמם:

– גם אתּה?

ואני אוֹמר בּקוֹל רם שישמעוּ כּוּלם:

– הייתי, הנני, ואהיה יהוּדי!

אז חפצוּ להעביר אוֹתי לקטיגוֹריה A ולשלוֹח לחזית ואמרתּי: “לא איכפּת לי”. מיד העמידוּ אוֹתנוּ למשפּט בּפני ועדה של קצינים ורוֹפאים ושלחוּ אוֹתנוּ לקוּרס לשימוּש בּטאנקים וּמוֹקשים, והפּוּלקוֹבניק אמר: “כּיוָן שאתּה חייל טוֹב וּכבר יש לך שלוֹשה סרטים, ניתּן לך “פֵּי־בּוּק”⁴ אנגלי, כּי דרוּשים לנוּ חיילים כּמוֹךָ”. ועשׂוּ אוֹתי מַדריך לחיילים הפּוֹלנים. וכבר היה טוֹב. אבל פּעם עמדתּי עם “פּוֹרוּצ’ניק” פּוֹלני ושׂוֹחחנוּ. סתם־כּך. אמרתּי לוֹ שבּיקרתּי בּקיבּוּץ בּגדרה וּמצא חן בּעיני יוֹתר מן הקוֹלחוֹזים. ושאלתּי אוֹתוֹ איך ארץ־ישׂראל מוֹצאת חן בּעיניו. וענה לי “פּארשיוואטה ז’ידי”. ופעם אחרת אמר לי חייל פּוֹלני: “תּן לי תּוֹמסוֹן ואירה בּכל היהוּדים”. פּניתי אל הפּוּלקוֹבניק בּתלוּנה, ואמר: “זה לא עסקךָ”. ועוֹד אחד אמר לי: “היינוּ מַראים לכם, אבל הלא אנחנוּ חיילים זרים בּארץ נכריה”.

יוֹתר לא יכוֹלנוּ לסבּוֹל את הדיבּוּרים האלה. אז התקומַמנוּ ו…

וּבזה נגמר. וּמה יכוֹל עוֹד לקרוֹת? מבּית הסוֹהר איני מפחד יוֹתר. וּמכּדוּר בּראש — גם כּן לא. אוֹמרים שאֵלך לקיבּוּץ — מה יש? אלך. ואחר־כּך נראה. סוֹף סוֹף “מַין לאנד”⁵. ואפילוּ אם אהרג — מילא: לפּחוֹת בּשביל אחי…"

לכאוֹרה, מה תּוֹספת יכוֹלה עוֹד להיוֹת לסיפּוּר מעין זה.

ואף־על־פּי־כן, יש תּוֹספת, והיא נוֹגעת עד הלב. בּאחרוֹנה, בּשעת הפּרידה, מתּוֹך הכּרה שבּודאי לא נפּגש שנית, סיפּר את דבריו הבּאים. בּחטיפה אמרם, כּמַבליע משהוּ, אף כּי בּרוּר היה מתּוֹך התרגשוּתוֹ, כּ רק עכשיו הגיע אל הנקוּדה העיקרית שבּסיפּוּרוֹ.

"…וּבכן, זהוּ.

אבל… אבל השארתּי אשה בּבּית… ורק בּ־1939 נשׂאתיה. נשארה הרה, בּחוֹדש התּשיעי… שלחתּיה אל אמה, לעיירה. ועתּה המקוֹם בּידי הגרמנים. ואיני יוֹדע מה ילדה לי: בּת אוֹ בּן… וככה זה. וּכבר עברוּ השנים, ועכשיו אני בּן 30 וּכבר שׂערוֹת שׂיבה. וּמחר — מַתחילים הכּל מחדש. ואין יוֹדעים אם יש אלוֹהים, אם אין אלוֹהים. אבל דבר אחד הייתי רוֹצה לדעת: בּת אוֹ בּן…

 

גוֹרשוּ כּחלוּצים — חזרוּ כּחילים    🔗

פּרשת האניה “אטלנטיק” בּנמל־חיפה היתה מן הסוֹערוֹת והטראגיוֹת בּיוֹתר בּקוֹרוֹת העליה היהוּדית לארץ־ישׂראל בּתּקוּפה האחרוֹנה. ושם האי מאוּריציוּס נעשׂה סמל לגוֹרלוֹ רב־הנַפתּוּלים של הפּליט היהוּדי בּימינוּ. בּנוֹבמבּר 1940 היה הדבר, בּעצם הימים של אסוֹן “פּאטריה”, אשר החריד את הישוּב והדיו הגיעוּ לרחבי־העוֹלם. ימים מעטים לפני האסוֹן הגיעה “אטלנטיק” לחוֹפי הארץ. וּבעוֹד גויוֹתיהם של פּליטים יהוּדים על סף הצלתם נמשוֹת יוֹם יוֹם מבּטן האניה הטבוּעה – נשלחוּ בָּאיה בּחזרה ללב־ים. איש ואשה, נער וילד. מן המעטים שעלה עוֹד בּידם לצאת מן הגיהנוֹם הנאצי לארצוֹתיו השוֹנוֹת וּלהגיע עד הלוֹם, אף כּי הדרכים כּבר בּחזקת סכּנה והמלחמה נטוּשה על פּני יבּשוֹת וימים. אלף וּשמוֹנה נפש – מצ’כוֹסלוֹבקיה, מאוֹסטריה, מגרמניה. בּהם כּשש מאוֹת חברי ההסתדרות הציוֹנית, אשר ארץ־ישׂראל היתה מטרתם הבּרוּרה, האחת. מהם שלוֹש מאוֹת חלוּצים מצ’כוֹסלוֹבקיה, אשר שהוּ בדרך 11 חוֹדש והגיעו לכאן לאחר הרפּתקאוֹת וּמכשוֹלים. וּמהם שמוֹנים חברי המכּבּי־הצעיר אשר חוּנכוּ לארץ־ישׂראל מילדוּתם. גברים ונשים וטף. רבּים גם אשר רק המקרה העלה אוֹתם על סיפּוּן האניה, בּעוֹד הם נמלטים על נפשם אל כּל אשר תּישׂאם הרוּח.

אשר קרה לנוֹסעי אניה זוֹ בּהגיעם לבסוֹף אל חוֹפי הארץ – הלא ידוּע הוּא, טרם נשכּח. בּזרוֹע הוּבלוּ למַחנה ההסגר בּעתלית, וּבאכזריוּת נשלחוּ כּעבוֹר זמן קצר אל האי המבוּדד מאוּריציוּס בּים ההוֹדי. הישוּב הפגין אז את זעמוֹ בּמחאוֹת־שביתה ובהתקהלוּיוֹת סוֹערוֹת. ההדים הגיעוּ למרחקים, אך ללא הוֹעיל. בּאישוֹן לילה הוּבהלוּ האנשים ממיטוֹתיהם והוּכנסוּ מתּוֹך מעשׂי אלימוּת אל המכוֹניוֹת שהוֹבילוּ אוֹתן בּחזרה אל החוֹף. שטח הנמל בּוּדד ונסגר בּפני כּל. ואַחַד המעטים מבּני הישוּב, אשר הצליח לחדוֹר לשטח האסוּר שעה קלה לאחר הפלגת האניה, חרת בּמכתּבוֹ מאוֹתוֹ יוֹם את מראה הרציף ואוֹתוֹת ההיאָבקוּת בּוֹ:

“…קוֹדש, קדשים מתגוֹללים בּבּוֹץ – מַזלג, תּמוּנה, מכתּב לאמא, פּיאה נכרית, פּרוּסת לחם יבשה. אכן, יש לוֹ סיפּוּר לרציף הזה”.

וה“סיפּוּר” הזה, אף כּי גנוּז עודנוּ – יבוֹא יוֹמוֹ, על כּל פּרטיו האיוּמים.

האנשים קרעוּ אז בּיאוּשם את מַפּת ארץ־ישׂראל – ארץ התּקוה והאכזבה. אך בּעמקי לבּם לא דעכה האמוּנה, כּי בּיוֹם מן הימים יחזרוּ אליה. ולא חזרוּ, עד היוֹם הזה. רק מעטים מהם, כּשמוֹנה עשׂרוֹת מן הצעירים, הצליחוּ להגיע בּקיץ 1942 בּמַדי צבא, בּגלגוּל של חיילים צ’כיים. מרבּיתם שוּכּנוּ בּמצרים, בּמחנה־אימוּנים, ורק כּשתּי עשׂרוֹת מתּוֹך אלף וּשמוֹנה מאוֹת פּליטי “אַטלאנטיק” הצליחוּ עד כּה לשוּב לסביבת עיר הנמל, אשר לפני שנתיים שילחה אוֹתם בּאכזריוּת.

החייל הצ’כי, אשר מפּיו שמעתּי את קוֹרוֹת מחנה מאוּריציוּס, הוּא צעיר יהוּדי צנוּם, עייף, רב עצב וזהיר בּדבריו, כּכל פּליט אשר שוֹט הגוֹרל היהוּדי לימדהוּ פּרק בּהלכוֹת חיים. פּגשתּיו במחנהוּ בּעיר הנמל, וסיפּר סיפּוּרוֹ בּהפסקוֹת הנוֹפש בּין שעת תּוֹרנוּת למשניה ליד אחד מתּוֹתחי המגן הזרוּעים על פּני החוֹף. דרך הפּגישה אתּוֹ, בּאמצעוּת מכּריו מעוֹלי צ’כוֹסלוֹבקיה בּארץ־ישׂראל, אף היא חוָיה יהוּדית מיוּחדת בּמינה, בּגַלוֹתה עוֹד פּינה חבוּיה מעוֹלמוֹתיהם המסוּבּכים והעצוּבים של פּליטים יהוּדים כּיוֹם הזה, ואף בּארץ־ישׂראל.

החייל הצעיר דיבּר גרמנית. אבל בּכל דיבּוּר שהוֹציא מפּיו ניכּר היה עד כּמה שׂפה זוֹ בּזוּיה עליו. מדי פּעם גם הבּיט מסביב בּפחד: שׂפה זוֹ אסוּרה בּתחוּם המחנה.

היה בּוֹקר קיץ בּהיר. ישבנוּ בּצל הצריף הצבאי אל מוּל פּני הים הרוֹגע, ותוֹך מחצית השעה שעמדה לרשוּתנוּ סוּפּרוּ הדברים בּחטיפה, בּנשימה עצוּרה, כּמעשׂה שאין מדבּרים עליו בּרצוֹן.

הסיפּוּר מתחיל מאוֹתוֹ בּוֹקר־זוָעה בּראשית דצמבּר 1940 בּמחנה המַעפילים בּעתלית:

"…פּתאוֹם העירוּ אוֹתנוּ. עברוּ מצריף לצריף ודרשוּ מאתּנוּ למהר ולארוֹז את חפצינוּ. סירבנוּ. לא האמַנוּ כּי אמנם כּזה יהיה גוֹרלנוּ, עוֹד האמַנוּ כּי תּבוּטל הגזירה. ליל נדוּדים וּמַכאוֹב עבר עלינוּ ואנוּ רחוֹקים מכּל ידיד ועוֹזר, כּי גם מאת הנוֹטרים העברים ניטל הנשק וכל המחנה מוּקף אנשי־צבא.

התנגדוּתנוּ לא הוֹעילה. בּבּוֹקר גוֹרשנוּ, רבּים מאתּנוּ ערוּמים ויחפים. לא אחד מאתּנוּ הוּעלה בּעל־כּרחוֹ אל המכוֹנית, כּשהוּא מעוּטף שׂמיכת אסירים על מערוּמיו. כּעבוֹר שעוֹת מעטוֹת הוּבאוּ גם הנשים בּמכוֹניוֹת־משׂא אל הנמל. אף את המטען הביאו בערבוּביה. החלה בּדיקת המכס. החרימו כּסף, תּכשיטים, חפצים אחרים יקרי־ערך. אז הוֹרידוּ אוֹתנוּ בּשתּי אניוֹת הוֹלנדיוֹת “יוהן־דה־ויט” וּ“ניו־זילנד”. המשטרה נהגה בּנוּ בּיד חזקה ללא כּל חוּט של חסד. בּעתליט לא חסכוּ מאתּנוּ השוֹטרים מכּוֹת ממש. וגם כּאן לא נחה רוּחם.

לבסוֹף הפליגוּ הספינוֹת בּשעה 5 אחרי־הצהרים. את הדכּאוֹן והיאוּש שהשׂתּררוּ בּקרבּנוּ אין לתאר בּמלים. עֵדה בּת אלף וּשמוֹנה מאוֹת איש הנידוֹנים לכלָיה. רק חלק קטן מן הנוֹסעים, בּני צ’כוֹסלוֹבקיה, היוּ מאוּרגנים כּקהלה אחת – רוּבּם ציוֹנים, יוֹצאי החלוּץ ותנוּעוֹת נוֹער ציוֹניוֹת. חלק מאתּנוּ שהוּ כּבר תּשעה חדשים בּדרך, והספּיקוּ להתארגן. הם סידרוּ מתּוֹכם “הגנה עצמית” וּמוֹסדוֹת מנהלים. כּל האחרים היוּ וינאים ודנציגאים, בּהם 60 ילדים, בּהם ערב רב של בּני אדם פּליטים מגילים שוֹנים ומשכבוֹת שוֹנוֹת. בּהם אנשים זקנים וחוֹלים. רבּים מהם הוּבאוּ אל האניוֹת בּלוית אנשי הגאֶסטאפּוֹ ישר ממחנוֹת ריכּוּז וּמבּתּי־סוֹהר. לבּם מר עליהם ועצבּיהם רפוּיים ואין הם מוּכנים כּלל לחיי חברה, בּיחוּד בּתנאים אלה אשר מוּנוּ לנוּ.

אוֹכל ניתן לנוּ במידה מַספּיקה אבל חוֹפש התּנוּעה נשלל מאתּנוּ. עד בּוֹא האניה לעדן הוּטל עלינוּ להשאֵר בּאַמבּרים אשר בּתחתּית האניוֹת, ורק שעתיים ליוֹם הוּתּר לנוּ לשהוֹת על הסיפּוּן. עייפים וּמיוּאשים רבצנוּ בּאין־אוֹנים איש תּחתּיו וּביקשנוּ את נפשנוּ למות.

21 יוֹם אַרכה נסיעתנוּ וּב־29 בּדצמבּר 1940 הגענוּ לבסוֹף למחוֹז חפצנוּ הבּלתּי ידוּע. בּדרך מת אחד הזקנים אשר אִתּנוּ. מחלת הטיפוּס החלה להראוֹת אוֹתוֹתיה עוֹד לפני־כן ועתּה פּשטה וגברה והפכה למַגפה ממש, 60 היוּ המתים בּה בּאוֹתה עוֹנה.

כּך הגענוּ למאוּריציוּס.

האי שוֹכן במרחק 556 מיל מדוּרבּאן, הנמל הראשי של אפריקה הדרוֹמית, וּ־360 מיל הוּא מרוּחק ממאדאגאסקאר. מספר תּוֹשביו למעלה ממחצית המיליוֹן, רוּבּם קריאוֹלים וּמיעוּטם הוֹדים ויש בּהם גם מספּר קטן של בּני הגזע הלבן – אנגלים וצרפתּים – אלה הפּקידים הקוֹלוֹניאליים. השאר מדבּרים קריאוֹלית, שהיא מעין צרפתּית גרוּעה, ודתם נוֹצרית קאתּוֹלית. אקלים האי לח וחם. ירק רב, הצמחיה בּשפע. וּכמוֹתה – המַלריה. את קבּלת הכּילוֹת דחוּ מיוֹם ליוֹם והמַלריה עשתה בּנוּ שמוֹת.

בּית־הסוֹהר המרכּזי של האי מאוּריציוּס, בּוֹ שיכּנוּ אוֹתנוּ, נבנה לפני מאה שנה ונוֹעד לפוֹשעים פּליליים. שני בּנינים גדוֹלים בּני קוֹמוֹתיים מוּקפים חוֹמוֹת־אבן, חמשה מטר גבהן ו־70–80 ס"מ עביין. הבּתּים מחוּלקים תּאים תּאים קטנים, ושיכּנוּ אוֹתנוּ איש לתא. לנשים הקימוּ סוּכּוּת־פחים מחוּץ לשטח הבּנינים ושיכּנוּ אוֹתן 20–30 אשה בּצריף הלוֹהט מחוֹם השמש. בּתּי־מלאכה ישנם בּשטח המחנה – סנדלריה ומַאפיה, גם נגריה וּמטבּח. וניתּן לנוּ לבלוֹת חלק מזמננוּ בּעבוֹדה.

חמשה־עשׂר חוֹדש בּלינוּ על האי, ללא כּל קשר כּמעט עם העוֹלם אשר מחוּצה לנוּ. לא ניתּן לנוּ לבוֹא בּמגע עם המוֹסדוֹת היהוּדיים והציוֹניים ולספּר להם את האמת על מצבנוּ. גם בּמכתּבים פּרטיים הוּתּר לנוּ לספּר רק דברים חסרי ערך. – – "

הצלצוּל הקוֹרא את החייל למילוּי תּפקידו הפסיק את הסיפּוּר. המשכוֹ נרשם מפיו של עוֹד אחד מגוֹלי מאוּריציוּס, אף הוּא משתּי העשׂרוֹת אשר חזרוּ אלינוּ בּדרך המסוּבּכת והעקלקלה של ההתנדבוּת לצבא הצ’כי. הוּא הרחיק את ראשית סיפּוּרוֹ עד לחוֹדש דצמבּר 1939 – אז יצא מפּראג עם קבוּצת חברים מתּנוּעת נוֹער חלוּצית שנעכּבה בּמשך תּשעה חדשים בּעיר פּרשׂבּוּרג.

"…לבסוֹף עלינוּ בּספינת קיטוֹר משירוֹת הדוֹנאוּ וּפנינוּ מוּעדוֹת לטוּלצ’ה, כּדי להמשיך דרכּנוּ משם לארץ־ישׂראל. בּנמל טוּלצ’ה נצטרפוּ אל חבוּרתנוּ רבּים אחרים, רוּבּם דאנציגאים וּוינאים.

כּשהגיעה שעת ההפלגה מטוּלצ’ה נתחלקנוּ לשלוֹש שיירוֹת ועלינוּ בּשלוֹש אניוֹת ישנוֹת ורעוּעוֹת – “אטלאנטיק”, “פּסיפיק” וּ“מילוֹס”, ונוֹסעי שתּי האניוֹת האחרוֹנוֹת הוּעברוּ אחר־כּך ל“פּטריה”. הפלגנו בּלי דלק בּמדה מַספּיקה וּבלי מלאי של מזוֹן. חָצינוּ את הים השחוֹר, עברנוּ על פּני אִיי־יוָן והצלחנוּ להגיע לאי־כּרתים זמן קצר לפני פּרוֹץ המלחמה בּאזוֹר זה. נאלצנוּ לצאת מנמל כּרתים בּלי שניתּנה לנוּ שהוּת לקנוֹת מזוֹן ולהצטייד בּדלק. ורק הוֹדוֹת לפעוּלת “הועד המיוּחד” בּאַתּוּנה, אשר שלח לנוּ את עזרתוֹ לנמל כּרתים, יכוֹלנוּ להמשיך דרכּנוּ. לאחר הרפתקאוֹת מרוּבּוּת הגענוּ לבסוֹף לאי קפריסין. ושם קנינו צרכי מזוֹן ודלק והפלגנוּ לעבר חיפה…"

על פּרשת חיפה – עתלית, עתלית – חיפה מדלג הסיפּוּר. כּן פּוֹסח הוּא על פּרשת הנסיעה העגוּמה מארץ־ישׂראל עד לאי מאוּריציוּס.

"…בּשנה הראשוֹנה למעצרנוּ – ממשיך הוּא – בּוּדדנוּ בּידוּד מוּחלט מן העֹולם החיצוֹני. גם המַגע בּין בּני המשפּחה אשר בּמחנה היה אסוּר. שׂיחוֹת בּין איש לאשתּוֹ וּבין קרובים וידידים הוּרשוּ רק שלוֹש פּעמים בּשבוּע וּזמן של שעתיים נקבּע לשׂיחה, בּנוֹכחוּתם של שוֹטרים. התּנאים הסאניטריים היוּ גרוּעים וחלינוּ במחלת הטיפוּס. בּמשך ששת השבוּעוֹת הראשוֹנים היוּ 50 מקרי מות, גם המַלריה והדיזנטריה עשׂוּ שַׁמוֹת. אבל יוֹתר מכּל העיק הניתּוּק המוּחלט מן העוֹלם החיצוֹני. צנזוּרה חמוּרה על כּל מכתּב וּתעוּדה מנעו ממנוּ כּל מגע עם המוֹסדוֹת היהוּדיים ועם הקוֹנסוּלים והשלטוֹנוֹת מחוּץ לתחוּמי האי.

בּדרך כּלל אפשר להגדיר את התנהגוּת היוֹם־יוֹמית כּלפּינוּ כּקוֹרֶקטית, אף־על־פי־כן היוּ לא אחת התנגשוּיוֹת עם המשטרה והוּטלוּ ענשים של מאסר חמוּר אוֹ של הפחתה בּמנת המזוֹן. לאחר זמן מוּעט הוּברר לנוּ, כּי הנהלת המחנה מפיצה בּרבּים ידיעוֹת בּלתּי נכוֹנוֹת על חיינוּ וּתנאינוּ ולא נרתּעה מלהיעזר למטרתה בּצילוּמים ערוּכים לפי ראוּת עיניה וּמכוּוָנים לשכנע את הרוֹאה, כּי חיינוּ בּמאוּריציוּס טוֹבים. צילוּמים אלה וכל אוֹפי ההסבּרוֹת וההוֹדעוֹת הרשמיוֹת על חיינוּ – אוֹת חוֹתך הוּא לאָפיה של תּעמוּלה בּימינוּ.

ולא בּתעמוּלה המסוּלפת בּלבד גרמה לנוּ הנהלת המחנה נזק. משלוֹחי הבּגדים והנעלים שהגיעוּ אלינוּ מאת ההסתדרוּת הציוֹנית בּדרוֹם־אפריקה, וכן הספרים וצרכי־הרפוּאה, נתעכּבוּ על־ידי הנהלת המחנה ולא נתחלקוּ כּלל, מתּוֹך הנימוּק כּי נוֹעדוּ לימי מצוּקה. כּן הוּטל מס של חמשה אחוּזים על כּל סכוּם כּסף שהגיע אי־מזה אל מישהוּ מהפּליטים. לכאוֹרה, הוּרכּבה ועדת־בּקוֹרת לפיקוּח על אוֹפן ההוֹצאָה של כּספים אלה, אך היא הוּבאה לידי פּעוּלה כּלשהי. המחלוֹת המרוּבּוֹת גרמוּ לא פּעם להתנגשוּת בּין הרוֹפאים מקרב הפּליטים לבין רוֹפאי המחנה הרשמיים, שלא נענוּ לדרישוֹת החוֹלים. רק לאחר שהגיע אחוּז חוֹלי המַלריה ל־10–15 מכּל אנשי המַחנה – ניתּנוּ כּילוֹת ונקטוּ בּאמצעים חריפים למלחמה במחלוֹת.

אין להעביר בּשׁכחה את ההוֹפעוֹת היפוֹת של גילוּיים אנוֹשיים נעלים בּטיפּוּל בּחוֹלים. בּיחוּד הצטיינה בּכך אשתּוֹ של המוֹשל קליפוֹרד, אשר לא חסכה כּל עמל מעצמה וּבשירוּתה כּאחוֹת נשׂאה בּעוֹל העבוֹדוֹת הקשוֹת בֹיוֹתר. כּן יש לזכּוֹר בּתוֹדה את עזרתה והתנהגוּתה היפה של האחוֹת הראשית בּבית־החוֹלים.

מקוֹרוֹת המחלוֹת היוּ רבּים ושוֹנים, אך בּעיקר השפיעה לרעה התּזוּנה הדלה והחַד־גוֹנית. הגיעו הדברים לידי כך, שלאחר שנת חיים אחת במאוּריציוּס נתדלדלוּ כּוֹחוֹתיהם של רוֹב אנשי המחנה ולא היו מחוּסנים עוֹד בּפני כּל מחלה…"

גם סיפּוּר זה מן ההכרח היה להפסיקוֹ. אך לפני סיוּמו הוֹסיף המספּר פרטים מעטים על הדרך חזרה לקראת חיי־הצבא:

"…ב־16 בּאפּריל 1942 יצאוּ עשׂרוֹת המתנדבים את האי לבלי שוּב אליו עוֹד. האוֹפייני ליחסם של מנהלי המחנה הוּא, כּי בּה בּשעה שהמתגייסים הקריאוֹלים לצבא הוּבלוּ אל החוֹף בּמכוֹניוֹת – הוּטל על הבּחוּרים היהוּדים ללכת בּרגל מרחק רב בּלהט השמש, כּשהם עוֹמסים את מטענם.

לאחר נסיעה של חמשה ימים הגענוּ לדוּרבּן ונתקבּלנוּ בּאחוה וּבדאגה בּחוּגי הקלוּב היהוּדי שם. ניתּנה לנוּ גם הזדמנוּת לשפּוּך את מרי שׂיחנוּ על כּל קוֹרוֹתינוּ לפני אדם מהימן. ומי יתּן ויהיה בּזה כּדי להוֹעיל לכל הנשארים בּמחנה אחרינוּ".

פּרשת מאוּריציוּס לא תּמה. סערת הרוּחוֹת בּעוֹלם היהוּדי וּבחוּגים רבּים אחרים לרגל מעשׂה “אטלאנטיק” שככה עם הזמן ועם מאוֹרעוֹת המלחמה, אך היא לא נָדַמה. הדים מהימנים ממחנה הגוֹלים וחייהם התחילוּ מַגיעים רק עתּה בּדרכים שוֹנוֹת. צרוֹת חדשוֹת כּאילוּ דחוּ את הראשוֹנוֹת. ההמוֹנים של פּליטי המלחמה היהוּדים, הגוֹועים בּרעב על אֵם דרכים, זוֹעקים ממרחקים, משוועים לחסד־אדם. אך בּכל אלה לא נדם ולא ידוֹם קוֹלם של אנשי “אטלאנטיק” בּמאוּריציוּס, וכל הד של אמת המגיע מהם ירוּכּז ויצוֹרף והיה לתעוּדה למגילת גלוּתנוּ אשר אין שיעוּר ליסוּריה. בּצרוֹר מכתבים שפּוּרסם זה לא כּבר בּחוֹברת אחת⁶ מוּבאים פּרטים נוֹספים על חייהם של גוֹלי מאוּריציוּס וסבלם.

בּמכתב מ־9 בּפבּרוּאר 1942 מסוּפּר שם:

"כּל אחד משני הבּנינים העיקריים שבּהם שוּכּנוּ הפּליטים מכיל 300 תּאים — תּא לאיש. לא הרחק מהם יש בּית־אבן קטן המשמש בּית־סוֹהר לעוֹברים על תּקנוֹן המחנה.

האסיר מקבּל את המַחצלת והשׂמיכוֹת בּשעה שש לפנוֹת ערב וּמַחזיר אוֹתן ב־6 בּבּוֹקר. בּמשך שעוֹת־היוֹם עליו לעמוֹד אוֹ לשבת על רצפת הבּיטוֹן. בּמקרה של ענשים חמוּרים על האסיר לנפּץ אבנים במשך שעוֹת היוֹם. – – אחרי המַאסרים הראשוֹנים נתבֹּקש מפקד המחנה לפרסם תּקנוֹן הקוֹבע מה מוּתּר ומה אסוּר. – – אבל שוּם תּקנוֹן לא פּוּרסם וההפתּעוֹת מתרבּוֹת מזמן לזמן. עבירוֹת קלוֹת גוֹררוֹת אחריהן מַאסר. – –

פּנימי ואינטימי יוֹתר הוּא המכתּב מ־14 בּינוּאַר אוֹתה שנה:

“…חוֹסר החוֹפש בּכלל ואי האפשרוּת לחיוֹת חיי משפּחה מסוּדרים מעיקים עד מאד. אמנם הוּרשה לבחוּרוֹת לבקר בּמחנה־הגברים. תּחילה הרשוּ לבוֹא ארבּע פּעמים בּשבוּע ולשהוֹת שם שעתיים, אך הבּיקוּר חל בּפיקוּח השוֹטרים. תּמוּנה מעציבה היא ומלאָה טראגיקה: הזוּגוֹת שוֹכבים על השׂמיכוֹת זה על יד זוֹ בּלהט השמש והשוֹטרים עוֹברים ושבים. כּמה מסוּכּנת וּבלתּי בּריאה האוירה הזאת לצעירים, וסימניה ניכּרים לדאבוֹננוּ – –. הוּסבר לנוּ, כּי השלטוֹנוֹת לא ירשוּ נישׂוּאים חוּקיים ולכן התקשרוּ עד כּה שמוֹנה זוּגוֹת עפּ”י דת ישׂראל בּלבד, ואינם נהנים מכּל זכוּיוֹת רשמיוֹת. גם ילדים נוֹלדוּ בּמאוּריציוּס וּמאז מקפּידים שוֹמרי הבּטחוֹן שלא יחזוֹר הדבר בּמחנה. כּל זה משפּיע כּמוּבן על העצבּים ומרוֹפף את כּוֹח ההתנגדוּת. – – "

בּאוֹתוֹ מכתּב מסוּפּר גם על הסידוּרים בּבתּי־המלאכה וערכה למעשׂה:

“… בּתּי המלאכה משמשים אמצעי תּעמוּלה של מפקדת המחנה. היא מדגישה תּמיד, כּי ניתּנת האפשרוּת ללמוֹד מקצוֹע שממנוּ יוּכלוּ להתפּרנס אחרי המלחמה. האמת היא, שאי אפשר ללמוֹד שוּם מקצוֹע בּמחנה, הוֹאיל וּבתּי־המלאכה פּרימיטיביים מאד והעבוֹדוֹת הנעשׂוֹת שם פּשוּטוֹת בּיוֹתר. – – רוֹב האנשים זמנם פּנוּי איפוא בּשפע. – –”

בּמכתּב אחד מאוֹתוֹ תּאריך מוּסבּרת בּפירוּש יוֹתר התּוֹצאה המַדאיבה של תּנאים אלה:

“…מה שמקשה עלינוּ בּיוֹתר בּמעצרנוּ הוּא מצבנוּ הנפשי. החיים כּאן הוֹרסים את העצבּים. פעם מעיקוֹת עליך חוֹמוֹת המַחנה וּפעם אחרת מכרסמוֹת אוֹתך הדאגוֹת לקרוֹביך בּמרחקים. פּעם אתּה מדוּכּא על מיטב שנוֹתיך החוֹלפוֹת ללא טעם ותוֹעלת וּפעם אחרת שוּב יעיק עליך רגש של חוֹסר בּטחוֹן לעתיד. אחדים נתקפים בּאדישוּת, אחדים משתּדלים להסיח דעתּם ממצבם בּהעסיקם עצמם בּכל מיני “מעשׂי שטוּת”, ואחרים שוּב מגלים רגישוּת מוּגזמת ועצבּנוּת. – – אי אפשר, למשל, להשליט שקט בּשעה הקבוּעה למנוּחה בּמחנה, לא בּצהרים ולא עם רדת הלילה”.

"לא הוּברר לנוּ כּלל – נאמר בּהמשכוֹ – מדוּע אסוּר לנוּ להתהלך בּאי. הן לא תּתוֹאר בּריחה מכּאן. וגם בּתוֹך האי עצמוֹ אי אפשר להעלם, כּי הקריאוֹלים ילידי המקוֹם מכּירים אוֹתנוּ אפילוּ בּחשכת הלילה. – – גדוֹלה מאד המרירוּת ורב הכּאב כּשאנוּ מסתּכּלים בּשער הכּפוּל הסגוּר בּמנעוּלים וּבבריחים. – – "

המכתּב מ־18 בּינוּאר 1942 מספּר על האֵבל שהוּכרז בּמחנה בּ־30 בּנוֹבמבּר, יוֹם השנה לגירוּש מהארץ, ועל העדר האחדוּת שהוּבלט דוקא בּיוֹם זה. “נמצאוּ כּמוּבן גם כּאלה שאוֹתוֹ יוֹם לא סימל בּשבילם דבר, כּשם שגם הארץ אינה קרובה ללבּם. יוֹם י' בּכסלו הוֹכיח עד כּמה דלה היא שוּתּפוּתם הרוּחנית של העצוּרים, אף כּי גורל אחד קשרם יחד”.

מכתּב זה מספּר גם על היסוֹדוֹת המשקיים של המחנה ועל הניגוּדים הסוֹציאליים שנתעוֹררוּ בּו:

“…בּשביל איש־ההלכה בּכלכּלה לאוּמית יכוֹל המחנה שלנוּ לשמש שׂדה מחקר חשוּב. פרישוּתוֹ מן העוֹלם מביאה לידי בּיטוּי חוֹתך חוּקים כּלכּליים שהשפּעתם בּתנאים אחרים נצטמצמה זה כּבר על־ידי גוֹרמים שוֹנים. בּמשך שנה עברה עלינוּ התפּתּחוּת כּלכּלית “בּת אלף שנים”. תּחילה — — היוּ כּמעט הכּל שוים מבּחינת ההוֹן. — — אך שויוֹן זה נתבּטל משעה שנתקבּלוּ משלוֹחי הכּסף הראשוֹנים, בּינוּאַר. ה”קאפּיטאליסטים" הראשוֹנים הוֹפיעוּ בּמחנה… מ“רכוּשנים” אלה השׂתּכּרוּ אחר־כּך בּעלי־המלאכה תּמוּרת עבוֹדוֹת שוֹנוֹת, והדבר הוּנהג כּעבוֹר זמן בּאוֹרח רשמי לגמרי. מיד נזדקרוּ שלוֹשה מעמדוֹת בּתוֹך החברה האַל־מעמדית הקודמת: הרכוּשנים, בּעלי המלאכה וּמחוּסרי הכנסוֹת לחלוּטין. לתכלית של השוָאָה סוֹציאלית נוֹצרה בּפבּרוּאר “קרן המחנה” שנוֹעדה לתמיכה בּנצרכים בּאוֹפנים שוֹנים.

וקרן זוֹ, כּידוּע ממכתּבים אחרים, היתה הגוֹרם לתקלוֹת מרוּבּוֹת וסיבּכה את החיים החברתיים של המחנה לא בּמעט.

אין לדלג על המכתּבים המַסבּירים את מהוּתה וערכּה של העבוֹדה התּרבוּתּית שנעשׂתה בּמחנה. בּנידוֹן זה ניתּן לגוֹלים חוֹפש־פּעוּלה. גם ספרים ניתּנוּ להם. המכתּבים מעלים על נס את משלוֹחי הספרים של יהוּדי אפריקה הדרוֹמית והסוֹכנוּת היהוּדית. סידרוּ קוּרסים והרצאוֹת ותוֹדה נתוּנה בּמכתּבים למנהל החינוּך במאוּריציוּס ולבּישוֹף של האי על עזרתם ועידוּדם:

“ההרצאוֹת ששמענוּ מפּיהם היוּ המצוּינוֹת והטוֹבוֹת בּיוֹתר”.

“הבּישוֹף אף הזמין פעם את המשתּתּפים לביתוֹ וּבילינוּ בּחברתוֹ שעוֹת יפוֹת אחדוֹת. – – יש עוֹד להזכיֹר את ההסתדרוֹת הציוֹנית במאוּריציוּס, שערכה את רוֹב המסיבּוֹת והנשפים. נחוֹגוּ המוֹעדים המיוּחדים לציוֹנוּת. – – נוֹסף לכך סוּדרוּ שיעוּרים לתנ”ך, דברי ימי ישׂראל וכדוֹמה. – – בּית הספר שהוּקם בּמחנה היה לאחד המוֹסדוֹת החשוּבים בּיוֹתר. מתּפקידוֹ היה לתת השׂכּלה לילדים שהוּרחקוּ בּמשך שנים מספסל הלימוּדים וּנדוּדיהם הממוּשכים השפּיעוּ עליהם לרעה. – – והצלחנוּ להחזירם למסלוּל חיים רגיל ושיטתי. – – אין לקפּח גם את אגוּדת הצוֹפים במאוּריציוּס, שעשׂתה הרבה לטוֹבת הילדים. – – "

צרוֹר המכתּבים מסיים בּתלוּנה על הישוּב העברי בּארץ, שבּניגוּד למרכּזי יהדוּת אחרים, כּגוֹן יהדוּת אפריקה הדרוֹמית, לא גילוּ למעשׂה ענין רב בּגוֹלי מאוּריציוּס:

“רק בּחוֹדש יוּני קיבּלנוּ מכתּב מאת הסוֹכנוּת היהוּדית. — — אילוּ התקשרה אתּנוּ לפני כן, היתה מוֹנעת מאתּנוּ מרירוּת ואכזבה. — — כתוֹם השנה הגענוּ לקשר מסוּדר וּמתוּקן עם הסתדרוּיוֹת רבּוֹת בּארץ וּבגוֹלה והעתּוֹנוּת המשיכה להתענין בגוֹרלנוּ. וזה היה חשוּב מאד בּשבילנוּ”.

והפיסקה האחרוֹנה שבּמכתּב האחרוֹן אוֹמרת:

“התּקוָה שנחזוֹר עוֹד ארצה ונראה את כּל היקר לנוּ, אם כּי אינה קרוֹבה עתּה יוֹתר להתגשמוּתה מאשר לפני שנה, היא שמעוֹדדת אוֹתנוּ ונוֹתנת לנוּ כּוֹח להתגבּר על כּל הקשיים”.

וראוּי להביא בּזה כּמה קטעים מתוֹך תּעוּדה אחרת, שנכתּבה עברית והיתה בּמקוֹרה לפני עיני. התּעוּדה כּתוּבה בידי אחד מאלה שעברוּ עליהם כל מדוֹרי “אטלאנטיק” וּמאוּריציוּס. הוּּא כּוֹתב:

"…וּלמען להשפּיל את כּבוֹדנוּ עוֹד יוֹתר גזזוּ את שערוֹתינוּ וּלנשים השאירוּ רק בּלוֹריוֹת קצרוֹת. הדבר הכי אכזרי היה שלא הספּיק לנו אויר לנשימה. היינו סגוּרים בּתחתּית־האניה, נדחקים זה על יד זה, רטוּבּים כּל הזמן מזיעה, בּלי לבנים, בּלי מגבוֹת וּשאר הצרכים ההיגייניים.

בּתּי־הכּסא והמקלחוֹת עמדוּ לרשוּתנוּ רק במשך שעוֹת קבוּעוֹת בּיוֹם – שעה אחת בּבּוֹקר ושעה אחת אחה"צ – אלה היוּ העינוּיים הגוּפניים הכי גדוֹלים. – – "

המסוּפר בּזה מתכּוון לפרשת הגירוּש מן הארץ בּשתּי הספינוֹת ההוֹלנדיוֹת הנזכּרוֹת למעלה. "התנהגוּת המשטרה לגבּינוּ – נאמר בּתעוּדה בּהמשכה – היתה כּה אכזרית ובלתּי אנוֹשית עד שפּקעה סבלנוּתוֹ של רב־החוֹבל ההוֹלנדי אשר גילה הבנה מרוּבּה בּיחסוֹ אלינוּ: הוּא אסר את השוֹטר המפקד ומינה בּמקוֹמוֹ שוֹטר אחר. – – "

בּתעוּדה זוֹ יש גם פּרק המַסבּיר את דרך התגייסוּתם של גוֹלי מאוּריציוּס לצבא הצ’כי וכיצד הגיעוּ לארץ.

"– – הנוֹער ראה חוֹבה לעצמוֹ להשתּתּף בּמלחמה הגוֹרלית הזוֹ נגד הפאשיזם והתנדב כּאיש אחד לצבא הבּריטי. אבל השלטוֹנוֹת השיבוּ את פּנינוּ ריקם. מפקדת המחנה הוֹציאָה פּקוּדה שאסוּר לנוּ לבוֹא בּמגע וּמשׂא בּכתב עם כּל מוֹסד רשמי שהוּא, וכך לא ידענוּ אם מכתּבינוּ והמברקים שלנוּ הגיעוּ למחוֹז חפצם. קוֹמץ של חמשים חלוּצים מיוֹצאי צ’כוֹסלוֹבקיה פּנוּ בּענין זה בּמכתב פּרטי אל אחד מחברי הממשלה הצ’כוֹסלוֹבקית בּלוֹנדוֹן. כּשנוֹדע הדבר בּפוּמבּי פּרצוּ ויכּוּחים סוֹערים אשר נמשכו אחרי כן כּעשׂרה חדשים. יש שטענוּ, כּי התנדבוּת לצבא הצ’כי אפילוּ למַראית עין מַשמעה בּגידה בּארץ־ישׂראל, בּציוֹנוּת וּבכל ערכי היהדוּת. אחרי ששה־עשׂר חדשים התפּתּחוּ הענינים בּאוֹפן חיוּבי. – – בּינתּים נוֹספוּ על החמשים עוֹד שלוֹשים וחמשה, רוּבּם מאלה שהתנגדוּ תּחילה. – – בּית־הסוֹהר העיק על נפשם עד כּדי כך שבּחרוּ בּמה שניתּן לבחוֹר למען לצאת מן המיצר. כּך הגיע מספּר המתנדבים ל־90 אחוּז של הרוָקים ואחדים מהנשׂוּאים. מספר המתנדבים הנשׂוּאים היה גדוֹל יוֹתר אילוּ ידעוּ שהנשים עתידוֹת לקבּל תּמיכה כּספּית כּלשהי. אבל מפקד המחנה לא היה מעוּנין לתת לנוּ אינפוֹרמַציה וּמהרגע הראשוֹן עמד למכשוֹל למתנדבים. – –

האגוּדה הציוֹנית המאוּחדת של המחנה ערכה נשף־פּרידה צנוּע למתנדבים. דברי הנוֹאמים זעזעוּ את נפשנוּ בּבטאם את המרירוּת הגדולה. רבּים מהיוצאים וּמהנשארים שפכוּ דמעוֹת. – – בּיום היציאה התאספוּ כּל תּוֹשבי המחנה על יד השער, לחצוּ את ידינוּ וּבירכוּ אוֹתנוּ כּשדמעוֹת זוֹלגוֹת מעיניהם. הבינוֹנוּ היטב את טעם הבּכי: מי יוֹדע עד מתי יִשארוּ כּּלוּאים? – – ואנוּ יוֹצאים להלחם עם האוֹיב פּנים אל פּנים. מעתּה יש טעם לחיינוּ… אָנוּ ניקוֹם את נקמת עם ישׂראל! – והם –אוּמללים שבּאוּמללים, אסירים שכּבוֹדם הוּשפּל עד עפר…"

"…הנסיעה ממאוּריציוּס עד דוּרבּאן היתה נעימה מאד. נעשׂינוּ שוּב אנשים חפשים. אמנם לא קל היה השינוּי הפּסיכי – לעתּים היה נדמה לנוּ כּאילוּ שוֹטר עוֹמד מאחרינוּ ושומר עלינוּ. – – בּדוּרבּאן מצאנוּ מיד את הקשר אל היהדוּת המקוֹמית. המוֹסדוֹת היהוֹדיים התענינו בּשלוֹמנוּ וּבשלוֹם הפּליטים בּמאוּריציוּס – – ונוֹכחנוּ לדעת עד כּמה היוּ יהוּדי המקוֹם אוּמללים על שלא ניתּנה להם האפשרוּת לעזור לנוּ. בּדורבּאן גרים כּשלוֹשת אלפים יהוּדים ואילוּ הוּרשוּ יכלוּ לעזוֹר לנוּ הרבּה.

אחד מחברי אסיפת הנבחרים היהוּדית בּדרוֹם־אפריקה, ד"ר י. מאירס, בּא אלינוּ בּאוירוֹן מיוֹהאניסבּוּרג ושהה אתּנוּ יוֹמיים. – – נוֹכחנוּ לדעת, כּי בּצדק יש להם ליהוּדי דרוֹם־אפריקה שם טוֹב כּל כּך בּיהדוּת העוֹלמים. לראשוֹנה ראינוּ לפנינוּ המוֹני יהוּדים אמיצים, שגוֹרל האוּמה נוֹגע עמוֹק ללבּם וּבנין ארץ־ישׂראל תּוֹפס אצלם את המקוֹם החשוּב בּיוֹתר בּחייהם יוֹם יוֹם. לעוֹלם לא נשכּח את עשׂרת הימים שבּילינוּ בּין יהוּדי דוּרבּאן, הם נחרתוּ בּלבּנוּ כּאגדה ממש.

מדוּרבּאן הפלגנוּ ישר למזרח התּיכוֹן וחלק מאתּנוּ הגיע לארץ־ישׂראל. משוּנה היה גוֹרלנוּ: כּחלוּצים מַעפּילים גוֹרשנוּ מהארץ וּכחיילים צ’כיים הוחזרנוּ אליה". – –.

והתּעוּדה מסיימת כּך:

“רבּים הם החיילים העברים בּצבאוֹת בּנוֹת־הבּרית שמאהבתם לעמם התנדבוּ, והיוּ מאוּשרים אילוּ ניתּנה להם ההזדמנוּת ללחוֹם תּחת דגלם הם הכּחוֹל־לבן. אליהם נוֹסף עתּה עוֹד קוֹמץ אחד של חיילים נאמנים”.

הדברים נרשמוּ לזכּרוֹן בּיוֹם 28 בּאוֹגוּסט 1942.

 

ממחנה־ההסגר בּערבוֹת אוֹסטרליה    🔗

היוֹשב לפני הוּא איש צעיר כּבן 27–28, פּאוּל פ. שמו. חיור, מתוּח, מרוּכּז. כּל דיבּוּר שלוֹ – כּאילוּ נוֹבע ממעמקי הנסיוֹן, מאכזבוֹת גדוֹלוֹת, מיסוּרים רבּים. כּל סיפּוּר שלוֹ – כּאילוּ אוֹמר בּצער, בּמרירוּת: “אני ושכּמוֹתי כּבר אנוּ יודעים הכּל, שוּם דבר לא יפתּיענוּ עוֹד”… אוּלי משוּם כּך מַפתּיעה כּל־כּך הבּעת התּוֹם בּעיניו הכּחוּלוֹת, הילדוּתיוֹת כּמעט.

הדברים שבּפיו אוֹמרים בּוַדאוּת, בּחתך דיבּוּר גרמני נמרץ:

“לא, אינני כּבר אֹותוֹ נער תּמים, שהיה שר בּהתלהבוּת עם חבריו את השיר הסוֹציאליסטי “טוֹב הוּא האדם”. ראיתי אוֹתם את בּני האדם בּכיעוּרם וּבאכזריוּתם, ללא הבדל עם וגוַן. עם מַלָאים ועם סינים ועם הוֹלנדים חייתי בּמחנוֹת־שבויים, בּתחנוֹת־רכּבת, בּאווּרווֹת וּברפתוֹת. רעבתּי, צמאתי, חליתי. ועתּה אני יוֹדע, יוֹדע, ללא אַשליה עוֹד”.

ואוּלם העינים הכּחוּלוֹת, מה מגלוֹת הן? – תּשוּקה לחיים ישרים, שוֹקטים. תּקוָה לעתיד, אמוּנה בּמשהוּ טוֹב העלוּל עוֹד לבוֹא המּוכרח לבוא… והאם בּוֹא יבוֹא?

על הליכה לקיבּוּץ אין הוּא רוֹצה לשמוֹע: “לא, לא!” – וּתנוּעת הראש נמרצת, בּרוּרה. די לוֹ בּתלוּת בּאחרים. מעתּה הוּא חפץ להיוֹת אדוֹן לעצמוֹ. את הקוּבּעת של חיי־המַחנה כּבר מיצה עד תּוּמה. שיניחוּ לוֹ עתּה לנפשוֹ, שיתּנוּ לוֹ להתנוֹעע כּחפצוֹ, שלא יטפּלוּ בוֹ, שלא ידאגוּ לוֹ, שלא ישלחוּ אוֹתוֹ הנה ושמה כּחפץ דוֹמם. והלא רק מנוּחה הוּא מבקש, רק פּינה לעצמוֹ. “והלא גם לכלב יש מאוּרה, ואף הצפּוֹר הקטנה בּוֹנה לה קן…”

הסיפּוּר מתחיל לכאוֹרה משנת 1938, מאז בּוֹאוֹ כּפליט מגרמניה לאנגליה. כּאחרים מפּליטי הנאצים עלה גם בּידוֹ להאָחז בּמשהוּ: “עסק” קטן של אימפּוֹרט היה לוֹ והתפּרנסוּ בּצמצוּם, הוּא ואמוֹ. אך לאמתּוֹ של דבר מתחיל הסיפּוּר עוֹד מלפני כן, מיוֹם עלוֹת היטלר לשלטוֹן – והוּא אז נער עם נערי פרנקפוֹרט היהוּדית, הוֹלך בּשבילי הסוֹציאליזם והציוֹנוּת, מבּאי בּית־החלוּץ וּמפעיליו.

מי שנזדמן לרחוֹב היהוּדים בּפרנקפוֹרט על נהר מיין בּראשית ההשתּוֹללוּת הנאצית, וראה בּעיניו את האימה שירדה על כּל בּית ועל כּל אדם בּו – הוּא ישיג אוּלי מה נתחוֹלל בּאוֹתם הימים בּלבּוֹ של הנער כּחוֹל־העינים. ולא נמחתה מהן הזוָעה עד היוֹם הזה. מי שראה את בּתּי־העסק היהוּדיים בּרחוֹבוֹת הראשיים כּשהם ענוּדים בּכּתוֹבוֹת הגזעיוֹת, מי שנחרת בּלבּוֹ מראה פּניהם של המצטוֹפפים בּחרדה מאחוֹרי התּריסים האטוּמים בּסמטאוֹת העיר הגדוֹלה – הוּא יבין אוּלי לרוּחוֹ של האיש הצעיר המספּר את קוֹרוֹת בּית אביו. ולא נשכּח דבר, עד היוֹם הזה.

האב… היכן הוּא? – “אבד” בּמחנה הריכּוּז בּבּוּכנוַלד ולא נוֹדעוּ עקבוֹתיו. האם נשארה בּלוֹנדוֹן –יחידה, זקנה, מתאמצת לפרנס עצמה מעמל כּפּיה, בּעשׂוֹתה פּרחים וחגוּרוֹת מעוֹר. “חוֹלה היא אִמי, בּוֹדדה, וּמי יוֹדע אם אשוּב ואראנה עוֹד?” – כּך דוֹברוֹת השׂפתים דברי מרירוּת קשים. ואילוּ העינים הכּחוּלוֹת – הן שטוּפוֹת אוֹתה שעה רוֹך וגעגוּעים ועצב עמוֹק, תּהוֹמי.

…פּרצה המלחמה. כּל פּליטי גרמניה, אשר מצאוּ להם מפלט בּאנגליה, הוּעמדוּ לדין ומוּינוּ לסוּגים. אנשי סוּג A נעצרוּ מיד, סוּג B היוּ חפשים עד לחוֹדש מאי 1940, ואוּלם אנחנוּ, בּני סוּג C – הפּליטים ידידי אנגליה, בּרוּבּם יהוּדים – המשכנוּ לחיוֹת חיינוּ עד נפילת צרפת. ואוּלם אז נעצרוּ שלוֹשים אלף פּליטים בּבת אחת. אמרוּ לנוּ, כּי אם נבּיע את נכוֹנוּתנוּ לנסוֹע לקאנאדה – והיינוּ חפשים להשתּתּף שם בּעבוֹדוֹת העזר למען המלחמה! הייתי בּין הנרשמים מיד.

כּעבור ימים מעטים העלוּ אוֹתנוּ על אניה אחת, כּאלפּיים גברים מכּל הגילים – והפלגנוּ… ורק לאחר ששה ימים של נסיעה בּים נוֹדע לנוּ, כי לא לקאנאדה אלא לאוֹסטראליה מַסיעים אוֹתנוּ!

משטר החיים בּאניה היה כּבמחנה־ריכּוּז על כּל הכּרוּך בּוֹ. צפיפוּת, מזוֹן דל, השהייה על הסיפּוּן אסוּרה, מרבּית החפצים הוּחרמוּ, והמנהג בּנוּ – כּעם אסירים ממש. כּל הפּרשה המבישה הזאת נרשמה בּכתב ונגנזה בּתעוּדוֹת וּודאי עוֹד יבוֹא יוֹמה, בּוֹא יבוֹא. אך בּינתיים ואנחנוּ בּדרך לאוֹסטראליה…

שמוֹנה שבוּעוֹת מלוֹנדוֹן לסידני בּדרך דרוֹם־אפריקה. טוֹרפֹאֵדוֹת שלא נתפּוֹצצוּ וסכּנוֹת אחרוֹת הכּרוּכוֹת בּנסיעה בּים בּימי מלחמה. שמוֹנה־עשׂרה שעוֹת של נסיעה בּרכּבת בּערבוֹת אוֹסטראליה השוֹממוֹת. לא עץ ושׂיח, רק צמחי חוֹלוֹת זרוּעה הארץ על מרחביה המדבּריים. בּחוֹדש ספּטמבּר היה הדבר, ראשית האביב בּחלק זה של העוֹלם. הקיץ לא איחר לבוֹא, ואתֹּו החוֹם האיוֹם וסערוֹת החוֹל. חוָיוֹת טבע נדירוֹת ומוּזרוֹת ידענוּ: את איי האלמוּגים ראינוּ בּדרכּנוּ, האיים הנפלאים והמיוּחדים בּעוֹלם כּוּלוֹ. את סוּפוֹת הזעף וגשמי בּראשית ידענוּ, גם את האוֹר הדרוֹמי, הנפלא והמוּזר, ואת עדרי התּוּכּים המַרהיבים ניתּן לנוּ לראוֹת. ואוּלם רבּים ממראוֹת הטבע המוּפלאים חלפוּ על פּנינוּ “בּלתּי לאֶגאליים”, ורק מבּעד לאשנבּים של בּתּי־הכּסא אשר בּתחתּית אניתנוּ היתה לנוּ האפשרוּת להציץ בּהם. קרעים קרעים נתגלוּ לנוּ הרי אפריקה ושָמיה, כּי לא הוּרשינוּ לעלוֹת על הסיפּוּן – כּאילוּ פֹוֹשעים היינוּ, המוּבלים לארץ גזירה.

וכך, כּאסירים, הוּבאנוּ למחנה גדוֹל של צריפים בּלב הערבה האוֹסטראלית. 28 אנשים בּצריף, בּאפס־מעשׂה וּללא כּל ענין לבלוֹת בּוֹ את הזמן. ורק לאחר שלוֹשה חדשים של מעצר ניתּן לנוּ להגיש את תּלוּנתנוּ, כּי אין אנוּ שבוּיי־מלחמה. ורק לאחר ששה חדשים הוּרשינוּ לבסוֹף לצאת לעבוֹדה בּכּפרים שבסביבה. בּינתיים היינו עסוּקים מעט גם בּהקמת המחנה ושכלוּלוֹ: חפרנוּ תּעלוֹת, שיפּרנוּ את המטבּח וסידוּריו, ייסדנוּ וקיימנוּ רשת של עבוֹדה תּרבּוּתית עצמאית – מעין בּית־ספר גבוֹה ורב־היקף. גם הלא־יהוּדים שבּינינוּ שיתּפוּ עצמם בּפעוּלה – כּמאה היה מספּרם, בּהם עסקנים סוֹציאליסטים וקוֹמוּניסטים לשעבר, וּבהם כּמרים שהצליחוּ לברוֹח מגרמניה.

תּלוּנוֹתינוּ לא פּסקוּ ולא נרגענוּ. לא השלמנוּ עם הגוֹרל אשר מוּנה לנוּ, גם קרוֹבים וידידים בּאנגליה פּעלוּ למעננוּ, ועד השלבּים הפּוֹליטיים הגבוֹהים הגיעוּ הדי העוול שעוֹללוּ לנוּ. עד שלבסוֹף נשלח אלינוּ בּמיוּחד מאנגליה קצין גבוֹה, יהוּדי, לחקירת מצבנוּ. ותוֹצאוֹת החקירה לא היוּ לזכוּתם של מלווינוּ בּאניה ושל השוֹלטים בּנוּ בּמחנה, והם גם בּאוּ על עשנם.

בּינתיים הוּבאנוּ למחנה חדש, בּקרבת מאֶלבּוּרן, שתּנאיו טוֹבים יוֹתר, אף כּי גם הוּא מרוּחק מאוֹד מישוּב. שנה וחצי שהינוּ שם כּשבוּיי־מלחמה, על אף כּל מאמציהם של אנשי ההסתּדרוּת הציוֹנית והקואֶקרים שטפּלוּ בּנוּ בּאהבה וּברחמים. התּקוה היחידה המנצנצת בּאוֹפק היתה ארץ־ישׂראל, עטוּרת זוֹהר וכיסוּפים. מעטים, יחידים, זכוּ בּסרטיפיקטים הוֹדוֹת למאמצי פעוּלתם של אנשי ההסתּדרוּת הציוֹנית וּביחוּד מר פאֶטקין העוֹמד בּראשה. אבל לא היתה כּל אפשרוּת של נסיעה. 400 החלוּצים אשר אתּנוּ הוּרשוּ לחזוֹר לאנגליה. וּמאז התחילוּ מחזירים מדי חוֹדש בּחדשוֹ טרנספּוֹרט קטן בּן עשׂרוֹת מעטוֹת.

כּך היה הדבר עד היכּנס יאפּאן למעגל המלחמה. אוֹתוֹ זמן עמדוּ 250 מאתּנוּ מוּכנים וּמצפּים להפלגה חזרה לאנגליה. וּביניהם גם אנכי. לאחר שבוּעוֹת רבּים של הכנה מתוּחה היינוּ דרוּכים כּוּלנוּ לקראת הנסיעה. בּלבּנוּ ניתּקנוּ זה כּבר את קשרינוּ עם סביבתנוּ, אף כּי חיי המחנה היוּ כּבר אוֹתה שעה עשירים ורבּי גוָנים. שתּי קהלוֹת מאוּרגנוֹת היוּ לנוּ, אוֹרתּוֹדוֹכּסית וליבּרלית. העדה האחת פּתחה “ישיבה” בּמחנה. השניה ערכה עוֹנג־שבּת. כּוֹחוֹת ההסתּגלוּת היהודית נתגלוּ כּאן בּכל חיוּתם, פרצוּ והעלוּ חיי־חברה עשירים. גם החיים הציוֹניים נתעוֹררוּ ונתגבּשוּ. הוּחג יוֹם הזכּרוֹן להרצל וּבּיאליק. חגוֹנוּ את חג החנוּכּה והדלקנוּ חנוּכּיה גדוֹלה ששלחה אוֹרוֹתיה על פּני המדבּר האוסטראלי, בּמקוֹם שלא דרכה רגל יהוּדי. ייסדנוּ מקהלה לזמר היהוּדי וכדוֹמה. וּמכּל אלה ניתּקנוּ בּרצוֹן את קשרינוּ, אנוּ המכינים עצמנו לחזוֹר לאנגליה, אל חיי החוֹפש והמשפּחה. חפצינוּ ארוּזים וּתעוּדוֹתינוּ חתוּמוֹת.

יוֹם ראשוֹן בּשבוּע. בּשעה 1 בּצהרים עלינוּ להפליג. אך… שעתיים לפני כן הוֹדיעוּ לנוּ כּי הנסיעה בּטלה והדרך חסוּמה בּפנינוּ.

מאוּכזבים וּמיוּאשים נשארנוּ בּמקומנוּ בּאפס־תּקוה. אז הוּצע לנוּ להקים “גדוּד־עבוֹדה” ליד הצבא האוֹסטראלי. “לאנגליה בּין כּך לא תּוכלוּ לחזוֹר” – אמרוּ לנוּ. אך אנוּ עוֹד נסינוּ לחתּוֹר למחוֹז־חפצנוּ. רבּים מאתּנוּ נשׂאוּ עתּה עיניהם לעבר אמריקה. ונתעוֹרר סבך חדש. לאחר משׂא־ומתּן מייגע הסכּימוּ אמנם שלטוֹנוֹת ארצוֹת־הבּרית לתת ויזוֹת־כּניסה לחלק מהפּליטים, אך בּתנאי שישחררוּ אוֹתם תּחילה ממעצרם. ואוּלם השלטוֹנוֹת האוֹסטראליים לא הסכּימוּ לכך. ונוֹצר מצב כּזה: אוֹסטראליה אינה משחררת ואמריקה אינה נוֹתנת ויזוֹת אלא לאנשים חפשים. לא היתה כּל בּרירה אחרת – וחמש מאוֹת מאתּנוּ נרשמוּ ל“גדוּד־העבוֹדה”.

הייתי בּין הבּלתּי־נכנעים. קבעתי לי חוֹק: ללכת דרכּי ללא סטיה עד הסוֹף, בּין כּך אין מה להפסיד עוֹד. לארץ־ישׂראל חתרתּי עתּה בּכל כּוֹח הרצוֹן שבּי. אבל איך? איך להגיע לשם?

והנה… בּאוֹתוֹ יוֹם בּוֹ בּוּטל הטרנספּוֹרט האחרוֹן לאנגליה, יצאה החבוּרה הראשוֹנה לארץ־ישׂראל, בּת 21 איש. כּשהגיעוּ לסוּאֶץ לקחוּם האנגלים בּשבי מתּוֹך טעוּת, בּחשבם אוֹתם לאיטלקים. ארבּעה־עשׂר יוֹם ישבוּ בּמאסר, וּבערב־פּסח, בּליל הסדר, חלה “יציאת־מצרים” שלהם. וכיוֹם הם בּארץ, הראשוֹנים מבּני חבוּרתנוּ שזכוּ לכך. עוֹד שיירה של 36 איש נמצאת בּדרך, מתּוֹך 100 בּעלי הסרטיפיקטים שזכה בּהם המחנה שלנוּ. אלה האוּדים המוּצלים לעת־עתּה מכּל האלפּיים…

…אני יצאתי לארץ בּסוֹף מארס 1942 בּחבוּרה קטנה של חלוּצים, בּעלי סרטיפיקטים כּמוֹתי. ורק לאחר טלטוּלים רבּים בּמשך ארבעה חדשים רצוּפים, הצלחנוּ להגיע למחוֹז חפצנוּ. הפלגנוּ בּאניה שהוֹבילה מטען ונוֹסעים לקוֹלוּמבּוֹ ולא ידעוּ אנשי האניה מה יעשׂו בּנוּ. שלחו אוֹתנוּ לבּוֹמבּיי מתּוֹך הנחה, כּי “הועד היהוּדי” שנתארגן שם יעזוֹר לנוּ להמשיך את דרכּנוּ. ואמנם, חדשיים ימים ישבנוּ שם וחיינוּ על חשבּוֹנוֹ של אוֹתוֹ ועד המוּרכּב אנשים נפלאים, יהוּדים רחבי־לב היוֹדעים את נפשוֹ של הפּליט. הם עצמם – פּליטים יהוּדיים שהצליחוּ למַלט נפשם מארצוֹת הנאצים. עברוּ בּכוּר סבלוֹתיו של הפּליט היהוּדי ויוֹדעים עתּה לשקוֹד על דאגתם לוֹ.

השבוּעוֹת המעטים בּבּוֹמבּיי היוּ לנוּ שבוּעוֹת של נוֹפש וגם של חויה יהוּדית, אשר לא ידענוּ כּמותה. ראינוּ את עמנוּ בּגלגוּליו השוֹנים. שם פּגשנוּ יהוּדים לבנים ויהוּדים שחוֹרים. שוֹנים הם כּל־כּך אלה מאלה, ואף על פּי כן רגש של עם אחד מפעם בּהם. ויחסם כּאחים רחמנים אלינוּ עוֹדד את רוּחנוּ לאחר כּל הסבלוֹת והעלבּוֹנוֹת.

אבל הגיעה השעה להמשיך דרכּנוּ.

מבּומבּיי דרך עדן לסוּאֶץ. ושם שוּב לא ידעוּ השלטוֹנוֹת מה יעשׂוּ בּנוּ. לחמשה מאתּנוּ, בּעלי אמצעים משלהם, ניתּנה רשוּת להמשיך דרכּם לארץ־ישׂראל. ואנחנוּ, חברי ואנכי, חיכּינוּ לבא־כּוֹח הסוֹכנוּת שיבוֹא לעזרתנוּ, אבל הוּא לא בא אוֹתוֹ יוֹם, וּלעוּמת זאת בּאוּ אנשי השלטוֹנוֹת. ושוּב הוֹבילוּ אוֹתנוּ למחנה…

מי שלא נתנסה, בּגוֹפוֹ ונפשוֹ, בּחיי־מחנה – לא יבין את יאוּשוֹ של האדם אשר אך זה שוּחרר והנה יוֹבילוּהוּ שוּב אל מעבר לגדר.

תּקוּפתנוּ תּקוּפת מחנוֹת־הסגר היא. כּל אדם בּן זמננוּ, כּל יהוּדי, צפוּיים לוֹ חיי־מחנה. אך יש לדעת, כּי לא שוא הוּא הפּחד מפּניהם ולא מוּפרז הסבל אשר מוּנה לאדם בּהם. וגם אם לא יהיה משטר של עלבּוֹנוֹת ואַלימוּת במחנה – הרי יצמח כּאן אדם מוּזר ומעוּקם ואוּמלל בּלי גבוּל. הפּסיכוֹלוֹגיה של איש־המחנה – ענין מיוּחד למחקר הוּא. מי שקרא את “הר־הקסמים” לתּוֹמס מַן הוּא יבין זאת בּיתר קלוּת. גם אם אכלתּ לשׂוֹֹבע – אתּה רעב תּמיד, בּלתּי מרוּצה, נטוּל מרץ ונתוּן בּצבת לחוּצה. שריריך מבקשים פּעוּלה, דמיוֹנך נוֹשׂא אוֹתך למרחקים, ולבּך כּים סוֹער. כּל דבר פּעוּט לוֹבש פּתאוֹם ערך גדוֹל כּל־כּך, תּוֹפח ועוֹלה ומַקיף עוֹלם וּמלוֹאוֹ. התּשוּקוֹת סוֹערוֹת בּך בּלא הפוּגוֹת. נדמה, כּאילוּ כּל העוֹלם כּוּלוֹ מרוכּז בּתשוּקה זוֹ שלך לשעת השחרוּר, לחיים עצמאיים, לבּית, לאשה. נדמה לך, כּי כּאשר תּשוּחרר סוֹף סוֹף, ילווּ אוֹתך זכרוֹנוֹת המחנה בּכל דרכיך, בּכל שעה מיוֹמך. אך שכחן הוּא האדם. חיי הרגע שוֹלטים בּוֹ. וּמה עלוּב אנכי בּעיני עצמי, כּשאני חוֹתר לחיי יוֹם יוֹם השקטים שלי – ואני יוֹדע כּי שם בּמחנה, בּאוֹתוֹ המחנה בּוֹ התעניתי וכאבתּי כּל־כּך, מתענים עוֹד עתּה שמוֹנה מאוֹת איש יהוּדים, כּוּלם בּגיל קשיש יוֹתר וּפסוּלים לגיוּס לצבא.

יש ואני מתעוֹרר בּלילה על משכּבי מתּוֹך רגש של חרפּה גדוֹלה. הנה אני כּאן, בּחוֹפש, חי חיים מסוּדרים, – והם עוֹדם שם. וּמה עשיתי לשחרוּרם? ומה בּכוֹחי לעשׂוֹת?

… אבל הן לא סוּפּר עוֹד כּיצד הגענוּ אנחנוּ, חברי ואנכי לארץ:

המַחנה שאליו הוּבאנוּ נמצא בּמרחק 35 מילין מהעיר סוּאֶץ, בּלב המדבּר. הפצרנוּ בּשלטוֹנוֹת, כּי יַסיעוּ אוֹתנוּ בּרכּבת לקאנטארה – וסירבוּ, אמרוּ: “אין מקוֹם”. מה עשׂינוּ? בּהיוֹתנוּ בּעיר לסידוּר עניינינוּ בּמשׂרדי־המכס – בּרחנוּ, וּלאחר כּמה שעוֹת של חיפּוּשׂים גלינוּ את בּא־כּוֹח הסוֹכנוּת היהוּדית. הוּא הביא אוֹתנוּ למעוֹן דל ועלוּב ונתן לנוּ כּכּר לחם, עגבּניוֹת, שלוֹש בּיצים וענבים – זוֹ מנת המזוֹן ליוֹם. האיש לא טיפּל בּנו הרבּה, לדבריו היה עסוּק בּשיירה של יהוּדים תּימנים העתידה לבוֹא לכאן בּדרכּה לארץ. ואמנם, לאחר יוֹמיים בּאוּ התּימנים – 51 נפש, בּהם ילדים רבּים, נפוּחי רעב וחוֹלי־עינים וּמכוּסי פּצעים. שיירה עלוּבה, אשר עוֹררה בּנו רחמים רבּים. ואף כי לא היתה כּמעט כּל שׂפה משוּתּפת בּינינוּ, הפכנוּ עתּה, אנוּ הפּליטים, לעוֹזרים וּלמוֹשיעים לאַחינוּ הרחוֹקים. העוֹני המַבהיל, סחבוֹת הבּגדים הבּלוּאים, הרגלים היחפוֹת והילדים החוֹלים הפּוֹשטים יד אל כּל עוֹבר ושב – מראוֹת אלה הדהימוּ אוֹתנוּ. שוּב נתגלתה לנוּ פּינה יהוּדית חדשה וּמוּזרה שלא ידענוּה עד כּה. ואף כּי הזדעזענוּ למראיה, היתה פּגישה זוֹ מאַלפת מאד בּשבילנוּ, מעין שיעוּר נוֹסף בּתוֹרת היהדוּת שלנוּ.

וּלעוֹד חוָיה גדוֹלה זכינוּ בּדרכּנוּ זוֹ ממצרים לארץ־ישׂראל. בּשעה שישבנוּ בּתחנת קאנטארה, מחכּים לרכּבת שתּביאנוּ סוֹף סוֹף לארץ־ישׂראל – והנה עוֹברים על פּנינוּ שבוּיים גרמנים מחזית לוּב. הגרמנים האלה כּשבוּיים! דוֹמה לי, כּי לעוֹלם לא אֶשכּח את רטט הנקמה שעבר בּי – כּאילוּ את כּל העם הנאצי כּוּלוֹ ראיתי לפני מוּבל בּאזיקים.

ועוֹד חוָיוֹת ממין אחר היוּ לנוּ בּדרכּנוּ מאוֹסטרליה לארץ־ישׂראל. בּקרבת קוֹלוּמבּוֹ הוּפצצה אניתנוּ הבּוֹדדת. אוֹתה שעה הוּפצצה גם העיר וכל הסביבה היתה נתוּנה בּסכּנה. עם בּוֹקר נקלעה אנית הנוֹסעים הקטנה לתוֹך שיירה של יחידה ימית לוֹחמת. מתוֹך ערפלי הבּוֹקר הגיחוּ שני אוירוֹני קרב והתרוֹממוּ מעל אניוֹת הצי, שהזדקרוּ לפתע לפני עינינוּ כּשלדים ענקיים וּמטילים מורא. אניוֹת־משחית נפגשוּ לנוּ בּדרכּנוּ, אניוֹת אמריקאיוֹת וסוֹביטיוֹת ואניוֹת הנוֹשאוֹת את דגל צרפת החפשית. וכל אלה, נוֹסף על הצי הבּריטי האדיר אשר ראִינוּהוּ בּדרכּנוּ בּכל עצמתוֹ – עשׂוּ בּנוּ רוֹשם כּבּיר.

וכך הגענוּ לארץ־ישׂראל בּסוֹף יוּלי 1942…

 

ארבּעים יוֹם בּסירת־דייגים    🔗

בּשעה שנכתּבים הדברים האלה עוֹמד מחנה עתלית ריק כּמעט מ“תּוֹשביו”. אבל בּמשך שנים הן היה מחנה־צריפים זה בּחוֹלוֹת החוף של ארץ־ישׂראל המסמל בּשבילנוּ את אסוֹן הפּליטה היהוּדית בּמלוֹא עוֹלם. כּמה יסוּרים, כּמה מרי, כּמה שנוֹת־חיים וכוֹחוֹת־עבוֹדה נכלאוּ מאחוֹרי גדרוֹת תּיִל אלה בּלב המוֹלדת! מי ימנה את האלפים שעברוּ כּאן, שיירוֹת שיירוֹת, לאניוֹתיהן וּלסירוֹתיהן בּעלי השמוֹת הרבּים והשוֹנים – החל מקוֹלוֹראדוֹ וזכריה וסאַלואַדוֹר ועד ליזל וּפּאטריה ודוֹריאן ב' ורבּוֹת אחרוֹת ספינוֹת גדוֹלוֹת וּקטנוֹת, אשר מכּל ארצוֹת המוֹקד היהוּדי חתרוּ, ועוֹדן חוֹתרוֹת, לארץ־ישׂראל. כּנמלים הסוֹללוֹת להן שבילים נעלמים, כּגמלת בּוֹדדת בּמדבּר הסוֹער – כּן חבוּרוֹת הפּליטים היהוּדים בּמאמציהם לחתּוֹר וּלהגיע. שיירוֹת “מאוּרגנוֹת” וּ“בלתּי מאוּרגנוֹת”, “טרנספּוֹרטים” שזכוּ והצליחוּ ואחרים שכּשלוּ בּדרך ורק שׂרידים מעטים הגיעוּ. וּמכּל אלה – השדוּדים, הפּצוּעים, השׂרוּפים, המעוּנים – מה רבּים הם אשר דרכּם בּארץ הוֹליכה אוֹתם קוֹדם כּל אל המַחנה מאחוֹרי גדר התּיל…

“סיפּוּריו” של מחנה־עתלית לא יאבדוּ בּתוֹהוּ. לא יתּכן כּי תחוּל עליהם שיכחת ההיסטוֹריה. מגילוֹת מגילוֹת, אניה ואניה וּמגילת יסוּריה, יכוּנסוּ הקוֹרוֹת לזכּרוֹן לנוּ – והיוּ לאחת הפּרשיוֹת הסעוּרוֹת והדוֹאבוֹת בּתוֹלדוֹת ישׂראל רבּי הסער והדאבה.

כּיוֹם הזה ריק כּמעט מחנה־עתלית. אנשים ונשים, בּני־נוֹער וילדים אשר בּילוּ כּאן חדשים ושנים, הוּצאוּ לבסוף לחיי חוֹפש. גם הפּעוּטים מגן־הילדים, אשר רק לפני שבוּעוֹת מעטים היוּ מהלכים כּאן בּין גדרוֹת התיל וּבפיהם מלת תּביעה אחת בּשׂפה העברית שהספּיקוּ לקנוֹתה כּאן: “חוֹפש, חוֹפש”… – הרי הם כּבר עתּה ילדי ישוּבים עברים, אזרחי ערים עבריוֹת.

אף על פּי כן עוֹד רוֹחשים חיים בּמחנה. עוֹד יש כּאן גם חבוּרה שלימה אחת, רתוּקה לגוֹרל שמוּנה לה. הלא הם אנשי “מירצ’ה” – השיירה הקטנה בּת ארבּעים איש ואשה, אשר למרוֹת אסוֹן “סטרוּמה” ולאחריו העיזוּ ויצאוּ את רוֹמניה בּסירת דייגים קטנה. ארבּעים יוֹם היוּ בּדרך, וזה כּארבּעה חדשים הם כּלוּאים בּעתלית. תּחילה, בּמשך שלוֹשת השבוּעוֹת הראשוֹנים, היוּ נתוּנים בּתנאים של בּידוּד מוּחלט. ורק לאחר מוֹעד זה ניתּן להם לבוֹא בּקרב אחיהם המעפּילים, יוֹצאי ארצוֹת רבּוֹת ושוֹנוֹת וּבאי “טרנספּוֹרטים” למיניהם.

פּרשת “מירצ’ה” שמעתּי מפי אדם זקן וּנשוּא פנים, מר בּ., אשר שבעים ושלוֹש מספּר שנוֹתיו עלי אדמוֹת. הוּא ואשתּוֹ, בּת גילוֹ, ועוֹד שנים אחרים מכּלוּאי מירצ’ה, שוּחררוּ לפני האחרים בּזכוּת הגיל אוֹ המחלה. ראיתים כּמה שבוּעוֹת לאחר שחרוּרם, אך עוֹד פּרשת קוֹרוֹתיהם חתוּמה בּפניהם וּבכל דיבּוּר משלהם. האיש המספּר, בּעל זקן־שׂיבה ועינים נבוֹנוֹת, אוֹמר דבריו בּנחת, בּמתינוּת, כּאילוּ גמר אוֹמר בּלבּוֹ שלא להבּיע התרגשוּת כּלשהי. “אני אספּר בּלי אָכּספּאנסיה” – אמר בּיידיש־גרמנית שלוֹ. “אָמנה רק עוּבדוֹת יבשוֹת, מספּרים, מידוֹת, תּאריכים, ללא תּוֹספת הערכה כּלל”. המלה הרוּסית העסיסית המשתּלבת פּה ושם בּספּוּר הלאקוֹני, רק היא מגלה משהוּ מן הרטט החבוּי מאחוֹרי ה“עוּבדוֹת”. גם האשה היוֹשבת לידוֹ – ישישה חיורת, לבוּשה שחוֹרים – מוֹסיפה בּהערוֹתיה המעטוֹת קוים נוּגים למעשׂה המזעזע.

ה“ספּוּר” מַתחיל מיוֹם 8 בּאפריל 1942 – הוּא יוֹם ההפלגה. שלוֹשה חדשים לפני כן נתאַרגנה השיירה מתּוֹך יזמה פּרטית וּבעידוּדם של מעטים מפּעילי הציוֹנים בּערי רוֹמניה. על כּל שׁוּתּף לנסיעה הוּטל סכוּם כּסף גדוֹל, עד 500 לירה ארצישׂראלית לנפש. בּסכוּמים אלה נקנתה סירת דייגים קטנה. 14 מטר האוֹרך, 2 מטר ו־70 ס"מ הרוֹחב. לא יוֹתר. גג ארעי מקרשים התקינוּ לסירה וּמנוע בּן 28 כּוֹחוֹת סוּס הוּתקן בּתוֹכה. חלק ניכּר משטח הסירה הוּקצה למנוֹע וּלמטען – כּל אדם רשאי היה לקחת אתּוֹ כּדי שלוֹשה ערכי בּגדים וּלבנים. על פּני שטח של שבעה מטר וחצי הוּקצה מקוֹם ל־35 איש. חמשת הנוֹתרים היוּ רב החוֹבל ועוֹזריו. גם הם יהוּדים פּליטים ושוּתּפים שוה בּשוה בּארגוּן השיירה וּתלאוֹתיה.

כּוּלם שוּתּפים גם למעצר בּמחנה עתלית…

110 ס“מ רוֹחב הסירה מעבר מזה למנוֹע ו־110 ס”מ מן העבר האחר. וּבכל צד שוּכּנוּ שני אנשים. 180 ס“מ הוּקצה להם בּאוֹרך וגוֹבה הסירה עד לסיפּוּן הארעי חוּלק לקוֹמוֹתיים. 120 ס”מ הקוֹמה התּחתּית ורק 80 ס"מ הקוֹמה העליוֹנה, אף על פּי כן שוּכּנוּ גם בּה שני אנשים.

הסירה הפליגה בּתנאים גרוּעים. עצם רכישתה היתה מתּוֹך קוֹשי וּסבך, כּי הלא בּרוֹמניה אין רשוּת ליהוּדים לקנוֹת סירה. המנוֹע היה פּגוּם וּמכשירים לתיקוּנוֹ לא היוּ בּאניה, גם מפּה אין בּידי רב־החוֹבל להוֹרוֹתוֹ הדרך. אבל לדחוֹת את הנסיעה אוֹ לבטלה לא עלה על הדעת כּלל, אף כּי הדי קוֹרוֹתיה של “סטרוּמה” איימוּ והטילוּ מוֹרא. מעשׂה הרפּתקני נוֹעז. אבל הגוֹרל הצפוּי בּרוֹמניה היה איוֹם עוֹד יוֹתר. והן זוועוֹת יאַסי לא נמחוּ עוֹד.

בּדרך לאֶגאלית לכאוֹרה יצאוּ האנשים, מזוּיינים בּפּספּוֹרטים חוּקיים וּבויזוֹת ל… פּאראגוַי. הכוָנה היתה להגיע בּן לילה לאיסטנבּוּל, ושם – היוּ בּטוּחים – יקבּלוּ מיד סרטיפיקטים לארץ־ישׂראל. וכי איך אפשר אחרת?

אבל הלילה האחד נתמתּח ללילות רבּים. כּי בּאיסטנבּוּל לא הוּרשוּ לרדת ואפילוּ מים לא התּירוּ להם לקחת. בּאין בּרירה הפליגה הסירה לאיזמיר. בּינתים נתקלקל המנוֹע עוֹד יוֹתר. לאחר משׂא וּמתּן הסכּימוּ שלטוֹנוֹת הנמל בּאיזמיר לשלוֹח לאניה מוּמחה לתיקוּן המנוֹע. שלוֹשה ימים עגנה הסירה שם וּבינתים אזל המזוֹן, כּי מרוֹמניה לא הניחוּ להוֹציא מזוֹנוֹת אלא בּמידה זעוּמה מאד. וכאן, בּעיר הזרה, בּשעת צרה להם, עמדוּ יהוּדי יאסי וצ’רנוֹביץ וּבּוּקאראֶשט על הערך הגדוֹל של האחוָה היהוּדית, אשר ניצוֹצוֹת זהרה מגיעים עד לפינוֹת הנידחוֹת בּיוֹתר. יהוּדים הביאוּ להם בּאהבה וּברחמים לחם וסיגריוֹת גם תּפוּחי־זהב וחלבה ועוֹד הוֹסיפוּ שימוּרים צידה לדרך.

ושוּב הפליגה הסירה. עתּה נסעוּ עד מאֶרסינה. ושוּב עמדוּ, כּי אזל הדלק. שלטוֹנוֹת החוֹף הבטיחוּ למכּוֹר לפליטים מעט חמרי דלק – וחזרוּ בּהם. כּי פּנוּ בּשאלה טלגרפית לאנקארה וּתשוּבה אין. עשׂרה ימים עגנה הסירה הקטנה בּנמל הזר, הבּלתּי ידידוּתי. שוּב ללא מים וּללא לחם. החלשים שבּנוֹסעים שוֹכבים בּאין אוֹנים איש איש בּפינה שהוּקצתה לוֹ, דוֹממים כּאבן. האפשרוּת לבשל משהוּ פּסה עוֹד לפני כן, כּי אין דלק לכּירה הארעית שהוּתקנה בּסירה. גם גאז לתּנוּר אין. לבסוֹף נזדמנה אניה אמריקאית למקוֹם והיא ציידה את הסירה את הסירה העלוּבה בּמעט דלק משלה.

כּעבוֹר ימים מעטים שוּב אָזל הדלק, ושוּב הסירה בּלב ים ללא רשוּת חנייה וּללא אפשרוּת של הפלגה. וכך שׂרכה דרכּה כּשהיא מיטלטלת מגל אל גל, עד הגיעה למרחק 14 ק"מ מחיפה. כּאן נשארה תּקוּעה ללא יכוֹלת להתקדם עוֹד. אז הוֹפיעה אנית הפּאַטרוּל הבּריטית וקשרה את הסירה הקטנה אליה בּחבל, וכך נגררה לתחוּם נמל חיפה.

וכך הגיעוּ אנשי “מירצ’ה” למחנה עתלית…

האיש סיים את סיפּוּר המעשׂה הקצר על דרכּם של קבוּצת יהוּדים נַחשוֹנים, אשר התּלאה והאימה בּארצם הניעה אוֹתם למעשׂה, שמעטים הדוֹמים לוֹ להעזה מתּוֹך יאוּש. ואוּלם האשה מוֹסיפה עוֹד כּמה הערוֹת וּרמזים להבהרת הסכּנה והסבל שעמדה בּהם הסירה הבּוֹדדת:

"…שלוֹשים יוֹם שכבתּי על מזרן הקש שלי ללא כּוֹס מים וּללא מזוֹן כּמעט. פּעמיים היינו כּוּלנוּ בּסכּנה גדוֹלה בּשל נחשוֹלי הים שטלטלוּ את סירתנוּ ואמרוּ לטרוֹף אוֹתה בּחמתם. גם בּניסיוֹן של שבוּיי־מלחמה נתנַסינוּ. בּטעוּת נכנסה הסירה לאזוֹר המוֹקשים האיטלקיים שהיו פּזוּרים אז בּים־התּיכוֹן וּליד האי האיטלקי הקטן קסטל־רוּסוֹ נלקחה הסירה בּשבי. הוּטלה עלינוּ בּקוֹרת חמוּרה מאד ורק בּנס שוּחררנוּ לאחר מעצר של יוֹמיים. ויש להדגיש, כּי האיטלקים לא פּגעוּ בּנוּ והתנהגוּ אתּנוּ בּחסד. לעוּמת זאת ידענוּ יפה את טעמה של השׂנאה וצרוּת הלב בּתּוּרכּיה ואת העין הרעה בּה נפגש שם הפּליט היהוּדי.

אך מעל לכּל הדאיבה את רוּחנוּ “קבּלת־הפּנים” כּאן בּארץ־ישׂראל. היכוֹל היה לעלוֹת על דעתּנוּ כּי כּשבוּיים וכאסירים ינהגוּ בּנוּ דוקא כּאן, בּחוֹף הארץ? ואנוּ הלא יצאנוּ מרוֹמניה בּלב בּטוּח כּי סרטיפיקטים מוּבטחים לנוּ וכי ארץ־ישׂראל תּקבּל אוֹתנוּ בּרצוֹן! והלא מתי מעט אנוּ שהצלנוּ את נפשנוּ מרבּים ורבּים!…"

לאחר “מירצ’ה” – כּך סיפּרוּ הישישים – עמדה להפליג מרוֹמניה עוֹד סירה וּבה 12 איש. לפני “מירצ’ה” הצליחה להגיע לארץ סירה בּת 14 איש, לאחר שהייה של שלוֹשה חדשים בּאיסטנבּוּל. וכל אלה גם יחד הם אזרחי עתלית כּיוֹם. והעם כּוּלוֹ, ההמוֹנים שנשארוּ “שם” – מה יהיה עליהם?"

וענני הדאגה הכּבדה הנמתּחים על פניהם של המסַפּרים אינם מוּסבּים על העתיד בּלבד. מקוֹרם בּכל פּרשוֹת הזוָעה של יאסי וּקהילוֹת ישׂראל אחרוֹת בּרוֹמניה. מקוֹרם בּ“סטרוּמה” ואנשיה, אשר אף כּי גוֹרלם נוֹדע בּמהרה בּרוֹמניה, עוֹד יש שאינם רוֹצים עד היוֹם להאמין בּאסֹון וּמלבּים הם תקווֹת לראוֹת את קרוֹביהם וּבני משפּחתּם אשר יצאוּ לארץ־ישׂראל בּאוֹתה אניה – והם בּריאים וּשלמים וּמסייעים בּידי הנשארים למַלט גם הם את נפשם.

הסיפּוּר נסתּיים בּמעשׂה בּזוּג הוֹרים זקנים, אשר בּאוּ להיפּרד לפני צאת “מירצ’ה” לדרכּה וּביקשוּ למסוֹר שלוֹם לבנם יקירם שהיה מנוֹסעי “סטרוּמה”. הם בּיקשוּ להזכּירוֹ, כּי הוֹריו מחכּים לעזרתוֹ…

 

שׂרידי הפּליטים מבּנגאזי    🔗

“לספּר הכּל? עוֹד מלפני שהיתה המלחמה? עוֹד מאיך שהיה לנוּ אצל האיטלקים?”

השוֹאל הוּא הצעיר בּנז’מין ד. – “אבל בּעברית אתּם אומרים בּנימין”. פּליט מבּנגאזי הוּא, מן העשׂרוֹת המעטוֹת של פליטי העיר האיטלקית בּחזית לוּב אשר הצליחוּ להגיע לארץ־ישׂראל.

דרישת־שלוֹם חַמה מיהדוּת זוֹ, הקרוֹבה כּל־כּך אלינוּ והמנותּקת כּל־כּך מאתּנוּ, הגיעה עדינוּ בסיפּוּריהם וּמכתּביהם של החיילים העברים בּחזית לוּב. מדי קראנוּ את דבריהם של נהגי הפּלוּגוֹת העִבריוֹת בּחזית המדבּר על פגישוֹתיהם עם יהוּדי דאֶרנה וּבנגאזי – והיוּ בּעינינוּ כסיפּוּריהם של מגלי שבט יהוּדי נידח, מאלה שאבדוּ לנוּ. כּעדי־ראִיה סיפּרוּ החיילים גם על עזיבת הערים הללוּ ועל שיירוֹת הפּליטים היהוּדים וילדיהם בּדרכי לוּב. הסיפּוּר המוּבא בּזה – לא מפּי “עד־ראיה” בּלבד נרשם, אלא מפּיו של אחד מאלה אשר בּהם עצמם ניחתה יד האסוֹן.

– בּן 19. – כּך עוֹנה הוּא על השאלה לגילוֹ ומצטחק בּמעין שוֹבבוּת. – אבל זה רק בּפּספּוֹרט – מוסיף הוּא ואוֹמר – בּאמת, בּן 23.

זריז, פּיקח, רב־הוּמוֹר, יפה־תוֹאר וּזקוּף־קוֹמה וכוּלוֹ שוֹפע בּטחוֹן. מדבּר ערבית, איטלקית וגם מעט עברית, מדוֹברי העברית המעטים בּעירוֹ.

וכיצד רכש לוֹ את ידיעת העברית?

– קלוּבּ היה לנוּ, בּן־יהוּדה שמוֹ, זה כּמוֹ חברה בּשביל ללמוֹד עברית. אחד מאנחנוּ עשׂה את הקלוּבּ הזה. גם בּחוּרוֹת היו בּקלוּבּ והכּל היה טוֹב, אבל אחר־כּך הממשלה לא רצתה. אז סגרנו אוֹתוֹ ואחר־כּך פּתחנוּ אוֹתוֹ פּעם שניה ושוּב נחרב עלינוּ, כּמוֹ חוּרבּן בּית ראשוֹן וחוּרבּן בּית שני".

“…בּנגאזי עיר גדוֹלה ויפה היא – מספּר הוּא – למעלה ממאה אלף מספּר תּוֹשביה וּבהם חמשת אלפים יהוּדים. אבל בּטריפּוֹלי יש 22 אלף יהוּדים, בּאמת! וגם קוֹדם מהקלוּבּ היה לנוּ בּית־ספר עברי וּשמוֹ תּלמוּד־תּוֹרה והמוֹרה בּא מטריפּוֹלי. אבל המוֹרה של הקלוּבּ בּא מרוֹדוֹס. בּבית־הספר תּלמוּד־תּוֹרה למדוּ תּפילה וכל התּלמוּד והתּנ”ך ועשׂינוּ גם נסיוֹנוֹת של תּיאטרוֹן ואוֹפּירה: דוד וגלית ויוֹסף הצדיק, יציאַת־מצרים והמלכּה אסתּר. והכּל בּעברית. היה לנוּ הרבּה חברוּת, “אידיאליסטה” בּשביל ארץ־ישׂראל. אבל למדנוּ גם בּבית־ספר איטלקי. כּל אחד שהוּא עשיר היוּ הוֹריו משלמים לוֹ גם בּשביל איטלקית – חצי יום עברית וחצי יוֹם איטלקית. ויש גם ש“הקוֹמוּניטה”⁷ משלמם בּשבילם. וכך למדוּ.

אבּא היוּ לוֹ מכוֹנוֹת של נַגר ואני חפצתּי ללמוֹד את המקצוע של חייט. וּכשגמרתּי ללמוֹד התחלתּי לסחוֹר יחד עם גיסי. עבדנוּ כּל השבוּע. אבל בּשבּת העסק סגוּר וכל העיר כּאילוּ אין בּה עסקים, מפּני שאצל הסוֹחרים היהוּדים סגוּר. אבל פּתאוֹם התחילה הממשלה מחייבת אוֹתנוּ שנפתּח בּיוֹם שבּת, ואם יש יהוּדי שלא רוֹצה לפתּוֹח – מביאים אוֹתוֹ אל הכּכּר בּמרכּז העיר ונוֹתנים לוֹ עשׂרים מַכּוֹת. וזה היה רק מעת שעשׂוּ “אַקוֹרד”⁸ עם הגרמנים. לפני זה היתה לנוּ בּנגאזי כּמוֹ ארץ־ישׂראל. ועכשיו, אם יהוּדי התאחר רק עשׂרה רגעים לפתּוֹח את החנוּת – כּבר קיבּל עוֹנש וסגרוּ לוֹ את העסק אוּלי לחוֹדש וגם שילם קנס.

נהיה לא טוֹב הרבּה עם האיטלקים ונתנוּ עלינוּ שלוֹשים ושתּים חוּקוֹת של גזירוֹת –שהיהוּדי לא יהיה חייל ולא יתחתּן עם אשה איטלקית ועוֹד ועוֹד הרבה דברים שלא ידענוּ אֹותם מקוֹדם.

כּשפּרצה המלחמה, בּהתחלה, לא ידענוּ כּלוּם ולא הבינוֹנוּ שוּם דבר. לא חשבנוּ שזה יבוֹא פעם אלינּו. וכך היה הדבר עד שנכנסוּ האנגלים לבּנגאזי. אני זוֹכר כּמוֹ היוֹם איך הם בּאוּ. זה היה בּיוֹם חמישי בּשעה שש בערב. אני הייתי נמצא בּקפה גדוֹל, שמוֹ “קפה קוֹמֶרצ’וֹ”. פּתאוֹם נכנסוּ רק שני טאנקים ולקחוּ מ“הפּוֹליצ’יה” את האקדוֹחים והכּל. חשבנוּ שכּבר ישארוּ אצלנוּ ועשׂינוּ שׂמחה גדוֹלה בּבית־הכּנסת, והם גם־כּן שׂמחים ואוֹהבים אוֹתנוּ. למחרת בּאוּ כּל החיילים האנגלים והיוּ אתּם גם שמדבּרים עברית ואמרוּ שהם מארץ־ישׂראל. אנחנוּ לא ידענוּ ארץ־ישׂראל, אנחנוּ ידענוּ רק ירוּשלים, וכל הזמן היינוּ אוֹמרים “שלוֹם, שלוֹם” – והכּירוּ אוֹתנוּ שאנחנוּ עברים, והתחלנוּ גם לספּר אתּם על אוֹדוֹת ארץ־ישׂראל. חשבנוּ שכּל האנגלים הם עברים וגם הערבים חשבוּ כּך והיה לנוּ אחדוּת הרבּה עם הערבים אבל לא עם האיטלקים.

בּבּוֹקר בּא “ג’נרל ויול” ועשׂה לנוּ “דיסקוּר”⁹ והיינוּ כּוּלנוּ בּככּר העיר ושׂמנוּ דגלים ועשׂינו שׂמחה גדוֹלה. והם נתנוּ לנוּ אוֹכל וכל מיני דברים והיה טוֹב מאד מאד. מה עשׂוּ האיטלקים? הם צילמוּ אוֹתנוּ בּשעת השׂמחה, מכּיוָן שאמרוּ: החיילים שלנוּ צריכים לשוּב לכאן ואז נעשׂה להם את המות ליהוּדים.

בּינתים, וכל איש, אפילוּ הוּא נגר אוֹ חייט, נעשה סוֹחר עם האנגלים וחיינוּ טוֹב טוֹב. אבל זה נמשך רק עד חמשים ושבעה ימים ואחר־כּך כּבר יצאוּ האנגלים ואנחנוּ נשארנוּ. כּוּלנוּ רצינוּ לברוֹח יען שידענוּ כּי בּעת שיבוֹאוּ האיטלקים יעשוּ לנוּ רע. והתחילוּ לברוֹח, בּיחוּד הצעירים. החברים שלי בּרחוּ בּיום רביעי ואני נשארתּי אחרוֹן, יען שהייתי אוֹהב הרבּה את העיר שלי ואת אמי ואבי ואת הכּל. אבל בּיוֹם החמישי 9 בּאַפּריל שמעתּי שהאיטלקים הרגוּ את בּן דוֹדי. הם רצוּ לקחת מהבּית בּחוּרה אחת, אחוֹת אשתּוֹ, והוּא לא נתן להם לעשׂוֹת זאת והרגוּ אוֹתוֹ. בּעת ששמעתּי כּכה, רציתי לברוֹח. אבל איך, כּשכּבר כּל החיילים האנגלים אינם פה? מה עשׂיתי? רצתי מהר אצל בּית־החוֹלים וּמצאתי שם אוֹפיצר אוֹסטראלי ואמרתּי לוֹ שאני יהוּדי, ושאנחנוּ הלא עשׂינוּ להם שׂמחה גדוֹלה ועכשיו כּל־כּך רע – ולקח אוֹתי בּמכוֹנית שלוֹ שהיתה האחרונה.

בּחיי, נולדתּי בּמזל. הקדוֹש בּרוּך הוּא עשׂה אתּי הרבּה נסים. היהוּדים נשארוּ ארבּעים יוֹם בּמדבּר כּשיצאוּ ממצרים ואחר־כּך שכחוּ כּל מה שקרה אוֹתם. אבל אני נשארתּי רק שלוֹשה ימים וזוֹכר את כּל הצער שהיה לי. אבל זה היה אחר־כּך. קוֹדם, בּהתחלה, האוֹסטרלי נתן לי לאכוֹל ולשתּוֹת והביא אוֹתי לעיר בּארצ’ה, 120 קילוֹמטר אחרי בּארדיה. שם עוֹד היוּ האנגלים. אבל אני כּבר מצאתי אוֹתם בּוֹרחים. שם מצאנוּ את המכוֹניוֹת של העברים והכּרנוּ אוֹתן, כּי כּוּלן יש להן “ציוֹן” מצוּיר על המכוֹנית וכתוּב בּתוֹכוֹ “מגן דוד”. שם מצאתי גם את חברי שבּרחוּ קוֹדם ממני. סיפּרנוּ לעברים מי אנוּ והם לקחוּ אוֹתנוּ על המכוֹניוֹת ונתנוּ לנוּ אוֹכל והביאוּ אוֹתנוּ אתּם. ויש שם קפּטן אחד עברי, “אוֹפיצ’רה גדוֹל”, ונתן לנוּ פּתקה שנוּכל ללכת למעלה אצל טוֹבּרוּק. אבל כּשבּאנוּ עד טוֹבּרוּק, מצאנוּ שם מיג’ור אחד אנגלי ואמר: “מי שיש לו פּספּוֹרט אנגלי – ילך, והאחרים ישוּבוּ”. אבל אנחנוּ לא רצינוּ ואמרנוּ לוֹ: “לאן נשוּב, אל האיטלקים?” – וכך הסכּים אתּנוּ וּבאנוּ למרסה־מטרוּח וּמצאנוּ הרבּה אנגלים ונתנוּ לנוּ אוֹכל טוֹב ולשתּוֹת טוֹב וגם לישוֹן טוֹב. אחר־כּך בּאוּ מהממשלה האנגלית ואמרוּ: “אתּם פּליטים”. והביאוּ אוֹתנוּ אל מצרים, אל העיר אלכּסנדריה ונסענוּ לשם בּרכּבת ממין החשמלית והיינוּ כּבר אוּלי מאה ארבּעים ושבעה איש – כּל אלה שבּרחו מבּנגזי, מבּארצ’ה, מדאֶרנה והגיעוּ עד מרסה־מטרוּח. אבל לא כּוּלם הגיעוּ ואנחנוּ לא יוֹדעים איפה הם וּבכלל לא יוֹדעים מה היה עם כּוּלם ולא יוֹדע כּלוּם על המשפּחה והלב מצטער הרבּה הרבּה. יש לי אח קטן, כּזה, אוּלי בּן 11 שנה, ואני דוֹרש לראוֹתוֹ. אַי, אַי… ימח שמוֹ היטלר! בּחיי, אני רוֹצה שאמית אוֹתוֹ והלואי ורק יכוֹלתּי. ולא איכפּת לי אם אחרי זה הם ימיתוּ אוֹתי. הרבּה הרבּה אני חוֹשב בֹדבר הזה ולא יכוֹל לישוֹן. – –"

חלה הפסקה בּסיפּוּר. נמוֹגה בּת־הצחוֹק שנשתּפּכה על הפּנים בּשעה שהוּזכּרוּ האח הקטן אשר נשאר בּבּית, והאֵם והאָב אשר הלב יוצא לדעת את גוֹרלם. עננה של עצב רב בּאה תּחתּיה – תּוּגתוֹ של הפּליט היהוּדי אשר אין דוֹמה לה.

“…בּאנו לאלכּסנדריה – המשיך כּעבוֹר שעה קלה – ואתּנוּ גם נשים וּבחוּרות וּבחוּרים וילדים. אז שׂמה אוֹתנוּ הממשלה האנגלית בּ”קאֶמפ" אחד, אבל זה היה קאֶמפ טוֹב מאד מאד. נתנוּ לאכוֹל ולשתּוֹת ולישוֹן בּבתּים ורק שוֹטר שוֹמר עלינוּ. אחר־כּך נתנה הקהילה בּאלכּסנדריה ערבוּת בּשבילנוּ ויצאנוּ לחוֹפש, והקוֹנסוּל האנגלי הוּא הבטיח לי סרטיפיקט וּלעוֹד חברים, שדיבּרנוּ אתּוֹ איטלקית וסיפּרנוּ לו הכּל. עוֹד נשארנוּ איזה זמן בּאלכּסנדריה ונתנוּ לנוּ רשוּת לעבוֹד שם. שנה ושני חדשים חכּינוּ עד שנוּכל לנסוֹע לארץ־ישׂראל. חיפּשׂתי שם חנוּת והייתי חייט ויש לי פּרנסה וגם מה ללבּוֹש, יען שבּרחנוּ מבּנגאזי בלי בגד וּבלי כּוּתוֹנת. היה לי טוב הרבּה שם וחשבתּי אפילוּ להתחתּן, אבל אחר־כּך אמרתּי: מה לי אלכּסנדריה? אני רוֹצה לארץ־ישׂראל, לראוֹת הכּל מה שסיפּרוּ החיילים העברים, ולעבוֹד כּמוֹ שם ושאהיה בּארץ של העברים. אז עזבתּי הכּל והייתי הוֹלך בּכל יוֹם אל הסוֹכנוּת בּאלכּסנדריה וּמשבּר להם את הראש בּדיבּוּרים של כּכה וככה שיתּנוּ לי לנסוֹע לארץ־ישׂראל. והייתי מפריע להם עד שנתנוּ לי סרטיפיקט וּבאתי לארץ־ישׂראל בּיוֹם הראשוֹן לחוֹדש אוֹגוּסט, כּמוֹ שאוֹמרים. בּאנוּ 30 איש אבל 25 כּבר התגייסוּ לצבא. הם התגייסוּ עוֹד בּמצרים בּשביל לבוֹא לכאן. אבל אני ועוֹד חברים שלי, נתנה לנוּ הסוֹכנוּת רשוּת להתגייס בּעוֹד ארבּעה חדשים. קוֹדם אנחנוּ צריכים לעבוֹד מעט פּה, כי כּבר עייפים מהמלחמה ומה שעבר עלינוּ לא עבר אפילו על פּריס. בּעת שיצאוּ האנגלים ואנחנוּ בּרחנוּ מהאיטלקים ו“האוֹפיצ’ירה האוֹסטרליֶן” לקח אוֹתי, אחרי זה נשארתּי בּמדבּר שמוֹנה־עשר יוֹם. שלוֹשה ימים לא ראיתי שוּם איש ואַחר־כּך התחילוּ החיילים עוֹברים עוֹברים, ואני מעמיד אוֹתם בּיד שלי והם נוֹתנים לי לחם וריבּה ונוֹסעים הלאה. כּבר סבלנוּ הרבּה, אפשר היה לכתּוֹב ספר שלם מזאת המלחמה. אפשר לכתּוֹב גם על החברים שלנוּ אשר הממשלה האנגלית שלחה אוֹתם לסוּדאן ועוד אחרים שבּרחוּ ואין יוֹדע איפה הם. אבל העיקר זה ההוֹרים והאח הקטן וכל החברים שנשארוּ בּבּנגאזי – ומי יכוֹל להגיד מה עוֹשׂים להם שם?"

 

השׁיירה משַׁרעַבּ וּמטַעז    🔗

הם בּאוּ בּשנַים, אף כּי השׂיחה נקבּעה רק עם האחד מהם. כּמבוּיישים וּנבוֹכים הבּיטוּ לצדדים מבּלי דעת מה יעשוּ בּסלים שבּידיהם. “הוֹלכים לקנוֹת לכבוֹד שבּת־קוֹדש” – אמרו. גם הסבּירוּ כּיצד נזדמנוּ לכאן שניהם יחד: “אני יוֹשב בּמקוֹם אחד שמוֹ ראשון־לציון והוּא יוֹשב בּמקוֹם אחר, שמוֹ תל־יהוּדה, והנה אנחנוּ הוֹלכים בּרחוֹב בּזאת המדינה שמה תּל־אביב, ואני רוֹאה אוֹתוֹ… בּרוּך הבּא! בּאנוּ בּיחד בּספינה ויש לנוּ חברוּת הרבּה”.

האחד שמוֹ חיים מנחם ס. בּן 32. אָב לשלוֹשה ילדים. והשני שמוֹ חיים יחיא ע. והוּא קשיש מעט יוֹתר וגם אִתוֹ חמש נפשוֹת.

האחד מוֹצאוֹ משַׁרעַבּ: “עיר גדוֹלה, ויש לה הרבּה יהוּדים, אוּלי כּמוֹ שני אלפים יהוּדים…” והשני מטַעז: “גם־כּן עיר גדוֹלה, הממשלה בּעצמה של האימם יוֹשבת שם”.

חיים יחיא ע. הוּא “למדן תּוֹרה” וגם נשׂיא לקהלתוֹ ועל כּן עברו עליו “צרוֹת רבּוֹת, רבּוֹת” בּמדינתוֹ. הרבּה פּעמים ישב בּבית הסוֹהר “בּשביל הגזירוֹת וּבשביל הצרוֹת, בּשביל שהוּא יהוּדי וּבשביל שהוּא נשׂיא. וכל פּעם שהם מַכּים את היהוּדים, הם לוֹקחים אוֹתי ואוֹמרים שאני הערֵב. ואִם אחד מקבּל עשׂרים מכּוֹת בּכל יוֹם, גם אני מקבּל המַכּוֹת…” ומה הם רוֹצים מן היהוּדים, החיילים של האימאם? לקחת את הכּסף שלהם כּדי ללחוֹץ אוֹתם. ואם ישמעוּ שישׂראל בּוֹרחים מתּימן – גם כּן לא טוֹב, אז אוֹמרים שהם רוֹצים ללכת לארץ־ישׂראל בּשביל להלחם עם הערבים שם. ועוֹלים הפּקידים של אוּמות־העוֹלם שבּתימן אל האימאם, והם אוֹמרים לוֹ: “ישׂראל עשירים מפּני שהם שוֹלחים כּסף לארץ־ישׂראל. בּשביל כּכה אנחנו נַכּה אוֹתם”. ולא ילך יוֹם שאין בּוֹ צרה על ישׂראל. מחזיקים אוֹתם וּמַכּים בּמקל וּבברזל ולוֹקחים הכּל מה שיש להם, ואם רוֹאים יהוּדי הוֹלך בּשוּק – כּבר מחרפים וּמגדפים אוֹתוֹ. וּבשביל זה כל עם ישׂראל בּתימן יוֹשבים וּמצפּים מתי כּבר נעלה לארץ־ישׂראל. אבל משם, הרשעים, הם לא נוֹתנים להם לצאת. וגם־כּן אני, בּזמן שהלכתּי מתּימן – בּהיחבא הלכתּי, בּחצוֹת לילה. אני מרכּיב את הילד הקטן שלי על הכּתפים והולך לעדן. עוֹד אחד הוּא נוֹסע לפנַי עם אמוֹ ברגל שלוֹ – אין לנוּ עגלוֹת. והגברת שלי היא גם־כּן נוֹסעת לפנַי בּרגל עם הילדים. הלכנוּ מחצי הלילה עד הבּוֹקר והגענוּ לכפר זַלעי בּשעה שש. כּסף היה לי, בּרוּך השם, שבעים ריאַל – זה הרבּה מאד, זה יבוֹא כּמוֹ פּה אוֹמרים שבע לירוֹת.

וּבכן, עד שבּאתי לכּפר, שׂכרתּי שני חמוֹרים בּשתי לירוֹת עד תּחוּם האַנגלים, וזה שמוֹ כּריש. והנה עד שהגעתּי שמה לקחוּ עלי החמוֹרים ולא שילמוּ הכּסף. חזרתּי ושׂכרתּי שנית חמוֹר אחד, וּביוֹם ששי בּשעה 12 בּצהרים הגעתּי, בּרוּך השם, עד לכּריש וכוּלנוּ בּריאים וּשלמים. אמרתּי: פּה אשמוֹר שבּת ויהיה מה שיהיה. בּאוּ החיילים של האנגלים ועזרוּ לי, נתנוּ לנוּ מחיה – לחם וּביצים וחלב. היו ארבּעה חיילים והם אמרוּ לי: “אַל תּפחד כּלוּם. אתּה בּתחוּם האנגלים. אנחנוּ נעשה מה שמַגיע בּידינוּ לעזוֹר לך”.

והנה ביוֹם שבֹת־קוֹדש, בּבֹּוקר, יבוּא אוּלי שעה שמוֹנה, אני שוֹמע נכנס אוֹטוֹ ויוֹשבים בּוֹ יהוּדים עדנים. הם בּאים מהצדיק אבּא שלוֹם שבּזי בּטעז, זכוּתו תּגן עלינוּ, צדיק גדוֹל. אמרתּי להם: “למה לא תּשמרוּ שבּת?” אמרו: "די, כּבר אנחנוּ נסענוּ ובוֹא גם אתּה אתּנוּ, כּי איך תּלך ואיך תּבוֹא עם הטף והאשה? אמרתּי: “אני שוֹמר שבּת אני ויבוֹא עלי מה שיבוֹא! השם הוּא הציל אוֹתי מכּף שׂוֹנאי וּכבר זה עסקוֹ להציל אוֹתי הלאה”. וכך ישבתּי עד צאת השבּת, וּבא אוֹטוֹ של עוֹרוֹת ואמרוּ לי: “טוֹב, תּעלה עם הילדים”. וככה רכבנוּ עד העיר לַחג וישבנוּ שמה שני ימים ואין לי כּסף, נגמר הכּל. מה עשׂיתי? דיבּרתי בּטלפוֹן עם גיסי היוֹשב בּתוַוהי והוּא איש עשיר הרבּה, חוַג’ה. וּבא בּאוֹטוֹ טכּסי והכניס אוֹתי בּחצי הלילה עד שהגעתּי כּבר לבּבּ־אַל־סַלב, זה כּמוֹ עדן. פּה אי אפשר לאיש יהוּדי להכּנס בּלי רשוּת. והלך חוַג’ה בּנימין, זה גיסי, והביא את הרשיוֹן וגם־כּן הפסיד על האוֹטוֹ אוּלי לירה וחצי, זה הכּסף שלוֹ, עד שהגעתּי לבּית שלוֹ בּתווהי בּתחוּם עדן. ישבתּי שמה כּמוֹ עשׂרה ימים ואחר־כּך בּיקש לי חדר והביא לי גם־כּן סחוֹרה והייתי משוֹטט בּרחוֹבוֹת וּבשוָקים, מוֹכר בּגדים ועוֹשׂה מסחר. וּפתאוֹם, יוֹם אחד, אוֹמרים: “כּבר בּא הרשיוֹן שקוֹראים לוֹ סרטיפיקט, והוּא אצל ארמַנדוֹ נסים” — זה המנהל של הסוֹכנוּת היהוּדית.

בּעדן היה לי טוֹב מאד, אין גזרוֹת ואין צרוֹת ולא מכּים בּיהוּדים. אבל בּכל־זאת רציתי כּבר לנסוּע לארץ־ישׂראל, וזה מפני ההשתּוֹקקוּת…

אבל כּסף לא היה. וצריך הרבּה, הרבּה כּסף. עד שקיבּלתי מהקרוֹבים שלי בּארץ־ישׂראל חמשים אחת לירוֹת. הם לקחוּ מקוּפּת מלוה ועכשיו צריכים לשלם הכּל, ועוֹד יוֹתר. והם אוֹמרים לי: “שמע, עשׂינוּ הלוָאה בּשבילךָ, עכשיו צריך לשלם”. אבל אין דבר, כּבר אני פּה ולא בּיוֹם אחד בּאתי להנה. שלוֹש שנים ועוֹד חצי השנה מיוֹם שיצאתי מבּיתי מטַעז, והשארתּי שם את הרכוּש אשר לי, הבּית והכּל, ועד שבּאתי לכאן לארץ הקוֹדש…"

– שלוֹש שנים וחצי השנה, אתּה אוֹמר. ואני כּמה? – הרבּה יותר! אוּלי יבוֹא לי שבע שנים שאני בּדרך. וּכבר בּעדן אנחנוּ טוֹבים ויש עבוֹדה בּשוּק. אבל גם־כּן לא חפצים להשאר שם וגם־כּן מפני ההשתּוקקוּת…"

– חיים מנחם ס. הוּא המסַפּר עתּה את קוֹרוֹתיו מאז צאתוֹ את בּיתוֹ בּשרעבּ ועד בּוֹאוֹ לכאן ל“מדינה זוֹ אשר שמה ארץ־הקוֹדש”. “הרבּה צרוֹת” – חוֹזר הוּא וּמדגיש מדי פּעם בּפעם בּהראוֹתוֹ על ידיו הכּחוּשוֹת ועל עוֹרוֹ המצוּמק. עינים גדוֹלוֹת ועצוּבוֹת ניבּטוֹת מתּוֹך פּניו האציליים, השחוּמים העטוּרים זקן שחרחר ונאה. כּוּלוֹ מקוּמט וּמצוּמק, כּוּלוֹ סבל ועמל – וכוּלוֹ הוֹד שבאצילוּת עתּיקה, הנמסרת מדוֹר לדוֹר.

הוּא סיפּר הרבּה, בּשטף, דברים היוצאים מן הלב. וכה צר היה על שמַרבּית דבריו לא הוּבנוּ כראוּי. הוּא סיפּר אמנם בּעברית רהוּטה, אבל צליליה כּה מוּזרים היוּ לאוֹזן. וּברוֹב התרגשוּתוֹ היה גם מסתּבּך בּלשוֹנוֹ, אף מתבּל היה דבריו בּביטוּיים מוּזרים, ספק עברית ספק ערבית.

רבּוֹת שמעתּי ספּוּרי זוָעה בּימים אלה מפּי פּליטים יהוּדים בּארצוֹת יסוּריהם. אבל מדוּע נחרת עמוֹק כּל־כּך דוקא סיפּוּרוֹ המגוּמגם של האיש התּמני הנוּגה? וגדוֹל הצער לא רק על עברוֹ. גם ההוֹוה והעתיד העוֹלים מספּוּריו אינם מניחים את הדעת.

"…שבע שנים אנוּ הוֹלכים מתּימן לארץ־ישׂראל – אוֹמר הוּא בּהתרגשוּת – וּכבר אין לנוּ הכּוֹח לסבוֹל, אחרי כּל הסבל שהיה לנוּ בּמדינתנוּ: בּכל יוֹם מתלוֹננים עלינוּ ועל כּל ישׂראל לפני הממשלה. יש צרוֹת על ענין היין שאסוּר למכּוֹר לערבי, ואפילוּ ליהוּדי. אם בּרנש רק מוֹכר יין כּבר מַכּים אוֹתוֹ, בּלי סיבה וּבלי עילה, וחוֹבשים בּבית־הסוֹהר. אנחנוּ ישבנוּ חבוּשים ששה חדשים והכּבלים על ידינוּ. כּל כּבל יש לוֹ אוּלי רוֹטל וחצי. וככה זה. עד שקמנוּ ונסענוּ בּהחבא כּמו גנבים, יען כּי אין לנוּ רשיוֹן, ואם תּמצא אוֹתנוּ הממשלה – אנחנו הוֹלכים מיד לבית־הסוֹהר. הבּתּים שלנוּ והכּל כּבר נשאר שמה וגם־כּן את הכּסף שהיה לנוּ לקחוּ החיילים של האימאם, ונכנַסנוּ אנחנוּ לעדן ריקים מכּל וכל. ואנחנוּ יוֹשבים שבע שנים וּמצפּים כּמו כּל עם ישׂראל: מתי כּבר נעלה? החיים בּעדן היוּ טוֹבים מאד – עוֹשׂים מסחר, וגם נלך לשוּק למכּוֹר, לקנוֹת. אבל אנחנו כּבר לא רוֹצים להשאר.

בּחוֹדש שבט פּתאוֹם בּא עלינוּ הרשיוֹן. אבל אין לנוּ כּסף בּשביל כּל הצוֹרך. ואחר־כּך עשׂיתי שתּי טלגרמוֹת והביאוּ לנוּ הקרוֹבים שלי כּסף לעדן מקוּפּת־מלוה פּה בראשוֹן־לציוֹן. שלוֹשים לירוֹת, בֹאמת. ועכשיו אני מחוּייב לשלם לבּנק, והם אוֹמרים לי: “אחי, אנחנוּ הלוינוּ לךָ… אחי, אנחנו הלוינוּ לךָ…” ויש צער הרבּה, הרבּה…

בּיוֹם רביעי בּערב עלינוּ בּעדן על הספינה, ולא מצאנוּ שם החפצים שלנוּ, והיינוּ בּוֹכים הרבּה ואמרוּ לנוּ: “בּשביל שיש מלחמה – הכּל מבוּלבּל עלינוּ”.

והספינה לא של בּני־אדם היא, אלא של עיזים. אבל בּשביל הצוֹרך לוֹקחים אוֹתה וּמכניסים בּני־אדם. אנחנוּ ששים וחמש נפשוֹת, וישבנוּ מחכּים עד שעה ארבּע בּלילה. ואחר־כּך נסענוּ והגענוּ לגיבּרלטר בּיוֹם ששי בּערב וישבנוּ עד מוֹצאי שבּת־קוֹדש. ואחר־כּך היה לנוּ פחד גדולֹ מהפצצוֹת שהיוּ מנַסים את המכוֹנוֹת של האניה שלנוּ. ואנחנוּ מתים בּרעב ואין לנוּ מה לאכוֹל, וּבעל האניה, אחד מצרי, וּשמוֹ וַלהה ושם האניה וַלהה, נתן לנוּ קמח ואפינוּ. וישבנוּ בּאניה אחד־עשר יוֹם, והיה זעף גדוֹל על הים ואנחנוּ יוֹשבים על הרצפּה ושוּם צל אין לנוּ על הראש. “בּיוֹם אכלני חוֹרב וקרח בּלילה”. והמים שוֹטפים עלינוּ מכּל צד והילדים שלנוּ צוֹעקים וּמישהוּ נוֹפל על פניו ומישהוּ חוֹלה ולא יכוֹל לקוּם.

שלוֹשה ימים היה לנוּ זה הצער, עד שהגענוּ לסוּאֶץ בּיוֹם שבּת־קוֹדש בּשעה העשׂירית בּבּוֹקר. ואנחנוּ בּלי אוֹכל וּפה לא מוֹכרים להם. וטלפּן בּעל האניה לגביר של פּורט־סַעיד, זה יהוּדי עשיר, עשיר, וקוֹראים לו חכם. והוֹציא אוֹתנוּ מן האניה הזאת והעלינוּ את כּל החפצים בּידינוּ, ורכבנו על האוֹטוֹ ואחר־כּך הלכנוּ לעיר, למדינה של סוּאֶץ, והביא לנוּ הגביר לחם וּבצלים וכל המיצרך וישבנוּ שם עד הבּוֹקר. ויוֹם ראשוֹן נסענוּ בּרכּבת, אנחנוּ והגביר. ואנחנוּ הוֹלכים בּפחד עצוּם מהמלחמה, ואין לנוּ שהוּת אפילוּ כּדי עמידה. ירד אחד להביא מים בּשביל הילדים – וּכבר הרכּבת היא מצפצפת ועוֹזבת אוֹתוֹ וכוּלם צוֹעקים ובוֹכים עד ששלחוּ חייל אחד שיביא אוֹתוֹ עד קאנטארה. וירדנוּ בּתעלת סוּאֶץ וישבנוּ בּבית־הממשלה בּקאנטארה ואחר־כּך מצאנוּ שם חיילים יהוּדים ונתנוּ לנוּ אוֹכל וּפירוֹת. ועוֹד פּעם כבר מַסיעים אוֹתנוּ לרכּבת והגביר הביא לנוּ אוֹכל וּביצים וּבצלים וכל מה שצריך – זה הגביר הוּא של הסוֹכנוּת היהוּדית וכל הכּסף בּא מירוּשלים. וּבקאנטארה הגביר הלך לדרכּוֹ ואנחנוּ לדרכּנוּ.

ואחר־כּך… בּרוּך השם בּאנוּ לארצנוּ ונשב בּה עד שיבוֹא מבשׂר טוֹב.

נכנסתּי לארץ־ישׂראל וּכבר אני מתאנח על אמא שלי שיוֹשבת בעדן, והיא יוֹשבת וּבוֹכה וּבוֹכה ואי אפשר לקחת אוֹתה יען כּי אין רשיוֹן. וגם־כּן יש בּעדן כּמוֹ חמש מאוֹת משפּחוֹת שכּבר נרשמוּ בּשביל לבוֹא לארץ־ישׂראל. והרשימה שלהם היא אצל הסוֹכנוּת היהוּדית וּמבקשים לעלוֹת ואין להם כּסף. וגם־כּן בּשרעבּ יש לי בּני־דוֹדי ואנחנוּ מקבּלים מכתּבים שמַכּים אוֹתם ואין להם רשיוֹנוֹת לעלוֹת. ועוֹד יש לי אחוֹת בֹעדן. ועוֹד אני בֹּוכה על פרידתי מעם דוֹדי, ולא יוֹדע מה יהיה אתֹּו ומה יהיה עם כּל בּני ישׂראל שם שלוֹחצים אוֹתם וּפוֹשטים את העוֹר מעליהם…"