אגדה לעילוי זכרו של שלמה זרחי, חסיד חב"די נלהב –

סופרה ביום־השנה הראשון לפטירתו באסיפת־אבל בחיפה.

אותה שנה ירדו גזירות קשות על ישראל, והכפריים, היושבים בין הגויים זה דורות, היו באים לפני המגיד. ריח עטרן נודף ממגפיהם וריח שדות מבגדיהם. והיו דומים כבנים אלה, שאינם נזכרים באביהם אלא בימי צרה והם באים ומשתטחים לפני האב ומבקשים רחמים. ואותה שעה המגיד דומה כאב זה הרואה את בנו בצרתו ואין בידו להושיעו לו. פני המגיד כשולי קדירה, כולו יגונים והוא פורש אל חדרו.

ותלמידי המגיד יודעים על הגזירות, על גזר־הדין הקשה ומכוונים לבותיהם לתפילה ולתשובה. לא ידעה מזריטש “ימים־נוראים” כאלה ותפילות ופיוטים כבשנה זו. וגזר־הדין לא נקרע עדיין. המגיד פונה אל תלמידיו, מעוררם לתשובה ואומר להם: לכו איש אל ביתו, הרבו תפילה ומעשים טובים, כי גדול החרון, וגזר־הדין ייקרע. נקבע יום, שבו יתכנסו ויבואו כולם למזריטש. יצאו שבועות וחדשים, אתא היום והכל נהרו ובאו, מי ברכב ומי ברגל, והיתה השמחה גדולה, והקדושה ירדה טיפין־טיפין ומילאה את חלל בית־הכנסת של המגיד. לתפילת־מנחה יצא המגיד מחדרו, וידעו כי לא נקרע עדיין גזר־הדין. התפללו תפילת־מנחה בדבקות רבה, ואך לאחר תפילת־ערבית, כשהסב המגיד את פניו, וראו כי פניו זוהרים באור עליון וידעו כי גזר־הדין נקרע.

ערכו את השולחן והמגיד שואל אם כל התלמידים הגיעו ובאו, ונמצא אחד, שניאור־זלמן, חסר. היו התלמידים מתלחשים ואומרים בבת־שחוק טובה: נראה כי שניאור־זלמן שקע בתלמודו והסיח דעתו ממזריטש. והמגיד תולה עיניו בפתח הדלת ושואל בתמיהה: למה ומדוע איחרו פעמי שניאור־זלמן? אומרים ניגון, מעלים סיפור מימות הבעש"ט, ולפני חצות לילה והנה נפתחה הדלת ונכנס שניאור־זלמן. היה דומה כמי שחזר מעבודה קשה ומפרכת, מיוזע ועייף, והנה מצא את עצמו בבית־הכנסת המואר כולו ולפניו השולחן הערוך, המגיד והתלמידים.

– טוֹל ידיך, שניאור־זלמן – אמר המגיד ופניו מרוצים, מפויסים. כשישב שניאור־זלמן ובצע את הפת, פנה המגיד אל התלמידים ואמר: ועתה תסַפּרו איש־איש על מעשיו מאז הימים הנוראים ועד היום הזה. החלו מסַפּרים. דומה, אחד עולה על חברו: מי שערך גלות ולא שהה ביום במקום שלן בלילה; מי שעבר בישובים הנידחים והיה מעורר את יושביהם לתשובה ולמעשים טובים; מי שחילק את כל אשר לו בין העניים. וכך סיפרו וסיפרו דברים שאוזן לא שמעתם. פני המגיד טובים, נוחים, וכעין קרן־אור מגיהה את המצח הרחב, ופניו אומרים שמחה וחדוה. כלו הסיפורים, פנה המגיד אל שניאור־זלמן ואמר לו: ומה היו מעשיך אתה?

עמד שניאור־זלמן, פתח ואמר: בלכתי למזריטש לימים נוראים, והדרך נהירה לי והלב מתרונן – הנה, העיר קרובה, ופתאום ואני בתוך יער עבות. ידעתי שמקום זה מישור, לא הר וגבעה ויער בו, וכיצד הוליכוני רגלי לתוך יער? אני רץ והעצים רצים אחרי, דומה נהמת חיות אשמע, ונפל עלי פחד גדול. כשיצאתי מתוך היער קפצה לקראתי שמש מאירה ומחממת ואני מודה להשם שיצאתי מכלל סכנה, והנה רגלי שוקעות בתוך בצה – מטה־מטה. התאמצתי בכל כוחי לצאת מתוכה, אך ככל שניסיתי לצאת העמקתי ושקעתי בה – עד טבורי, ואני מרים קולי וצועק לעזרה, והד קולי מהלך עלי אימים. עוד מעט ומי־הבצה יגיעו עד צואר, ואני זוקף את עיני לשמים ושואל: ריבונו־של־עולים, מיתה כזאת ובימי הסליחות, למה ומדוע? זכרתי את מזריטש ואת הרבי וכיוַנתי לבי לאמירת שמע ישראל, ויד גדולה וחזקה כצבת־ברזל אחזה בי ובכוח רב תלשה ועקרה אותי מתוך הבצה והעמידתני על קרקע מוצק. נשמתי לרוחה, וכשהפניתי את ראשי אל מצילי והנה ענק, כאילו לא מעלמא הדין, עומד לפני. פניו וחזותו כשל שאינו בן־ברית, אך קולו קול יעקב, והוא מדבר אלי: ברגע האחרון ממש הגעתי לבצה והצלתיך, כיצד ואיך הגעת לתוך בצה ממארת זו? בוא ולך אחרי, אביאך לבקתה שלי ותחליף כוח. הודיתי לו ליהודי משונה זה והלכתי אחריו. הוא מספר לי על הישוב הנידח והעזוב, שלא רגל יהודי בלבד אלא אף רגל נכרי לא תבוא אליו. אמרתי לו מתוך שמחה: אין זאת כי השם שלחך להצילני.

באנו אל הבית. אשה ולידה נער, הדומה ל"תפוח זה שאיננו נופל הרחק מן העץ", מקבלים פני ומושיבים אותי בראש השולחן, והיהודי הענק הזה עומד לפני, ואני אומר לו: חייב אני להודות לך על שהצלתני ממיתה משונה, ובמה אודך? והיהודי מדבר וקולו חזק ונרגש: אינני מבקש ממך אלא דבר אחד, כי תעשה למעני. והוא מורה בידו הגדולה לעבר הנער החסון והיפה, העומד נדחק אל אמו ומביט אלי בעינים גדולות ותמהות. מה הוא חסר? – שאלתי. – האם לקה, חלילה, בבריאות? צוחקים שלשתם – האב, האם והבן: ולואי בריאות כזאת על כל ילדי ישראל. – ומה תבקש? – שאלתיו. שמט את ראשו והיה מגמגם ואומר: יושב אני בישוב נידח ועזוב, ואם לא ידעתי תורה, אבל לכל הפחות אמירת קדיש ידעתי. ואילו הוא – וחזר והורה באצבעו על הנער – צורת אות אינו יודע. הניסית – שאלתיו – להביא לו מלמדים? – בודאי, – השיב – מלמדים שנהגו בו בטוב ואף כאלה שנהגו בו ביד חזקה, ולא עלתה בידם. מסתכל אני בפני הנער ורחמי נכמרו: האומנם אין להאיר את מוחו? הירהרתי מעט ואמרתי: שמעתם על מזריטש? – כן – עונה הכפרי – פעמַים בשנה נערך שם יריד גדול. ועל המגיד – שמעת? תלה הכפרי עינים תמהות: לא שמע ולא ידע. קמתי ואמרתי להם: הולך אני למזריטש, ואם ירצה השם, אחרי “הימים הנוראים” אבוא אליכם ובעזרת הכל־יכול ננסה דבר.

ושניאור־זלמן מוסיף ואומר: אותו ערב, כשעמדנו ללכת איש לביתו, ניצנצה לפני דמותם של הכפרי ובנו, וכאילו ביקשו והתחננו: הבטחת לבוא. זכרתי, שכפרי זה הצילני ממיתה. ולאחר ליל־נדודים מצאתי עצמי בדרך לכפר העזוב והנידח, אל היהודי ואל בנו. שמחו בי האנשים, ובאותו יום נטלתי לו לנער והתחלתי מלמדו אלף־בית. יום תמים עסקנו באות אחת – אלף, והיה חוזר אחרי מתוך רנן: אלף. אולם בערב, כשישבנו יחד אל השולחן, תלה הנער עיניו בסידור אשר לפניו, פתח פיו והאלף פרחה ואיננה. ניסיתי בנענועי־יד להזכיר לו והעליתי חרס. צער רב הצטערנו כולנו והלב נקרע למראה פני הנער העומד כמבויש וכנאשם. למחרת חזרנו אל האלף והוספנו גם את הבית, וחוזר חלילה – בא הערב, והאותיות פרחו ואינן. שבועות עסקנו בכך: ביום הכל הולך למישרים, אך בא הערב וכאילו יד נסתרת עוקרת ממוחו כל שלמד ביום. נזכר אני, כי היום המיועד לבוא למזריטש ממשמש ובא, ואמרתי לנפשי: שניאור־זלמן, היש חפץ להקב"ה באלף־בית־גימל, ומדוע לא ילמד הנער פסוק אחד: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד? ומיום זה ואילך אנחנו לא יושבים בבית אלא יוצאים למרחבי שדות, המכוסים שלג, הקור צובט, ואנחנו רצים ביחד, ומתוך שירה גדולה, וקוראים: שמע… בא הלילה ואנו מסובים והנער פותח פיו ובקול חזק עונה ואומר: שמע… ולמחרת היום ושוב אנו במרחבים, אומרים ושרים: שמע ישראל… עוד יום ועוד יום. הגיע היום האחרון ואני אומר לו לאב, כי חוזר אני למזריטש ואעלה את זכרם לפני המגיד. והנער כבר יודע את הפסוק, אינו חסר אלא מלה אחת, אחרונה: אחד. והרי תקלה: התחלנו לומר שמע ישראל ה' אלהינו ה'… והנער אומר אחרי מלה במלה בקול צלול וברור וברצותו לומר את המלה אחד, והנה כאילו ירדה עליו השכחה ואינו יכול להגותה. ניסיתי אחת ושתים והמלה אינה נתפסת במוחו. מה לך, בני, שאלתי – הרי אין במלה זו יותר מבפסוק כולו? עומד הנער כמבויש ואומר: רב, צוֵה עלי מה שתצווה, אבל מלה זו אינה נקלטת במוחי. והוא פורש את שתי ידיו ובוכה ואומר: מה אעשה, רבי? תחילה הירהרתי: שניאור־זלמן, אולי בלי אחד? אך מיד חזרתי והירהרתי: וכלום לא ידעת, שהפסוק בלי אחד לא היה ולא נברא.

וזוכר אני את מזריטש ואת היום המיועד, והריני אומר לכפרי: עשיתי הכל, וכנראה מן השמים מעכבים. עמדנו ארבעתנו, איש־איש ותפילתו ובכייתו. טענתי ואמרתי: ריבונו־של־עולם, כלי נאה זה שיצרת, למה ומדוע אטמת את מוחו? עמדתי להיפרד מהם. וכשנטלתי את ידו של הנער אמרתי לו: בוא, בני, ונאמר יחד את הפסוק שלמדנו: שמע ישראל ה' אלהינו ה' א־ח־ד, והנה יצאה המלה אחד מפיו.

סיים שניאור־זלמן ואמר: מה יש לסַפּר? כנראה, נתפסתי למידת הרחמים והסחתי דעתי מצרכי ישראל וצרותיו. והמגיד קם, יצא מלפני השולחן, ניגש אל שניאור־זלמן, הניח את שתי ידיו על ראשו ואמר: שניאור־זלמן, שניאור־זלמן, לא בלבד אתה ואנחנו, אלא כל העולמות כולם ציפו ל"אחד" שבפי הנער הכפרי, ואותה שעה שיצאה מפיו, נמלאו העולמות אורה, נתבטלו הגזירות ונקרע גזר־הדין.