נולד ט“ו באב תרס”ה – 20 באוגוסט 1905

נפטר י“ז בסיון תשט”ו – 7 ביוני 1955

עם האם, האח והאחות, 1918

עם חבריו ב“מינוס”, בעיר טבר (כיום קאלינין), 1930

שלמה זלמן (זיאמה) זרחי (זרחין) נולד בט“ו באב תרס”ה, בעיר דווינסק שבלטביה, לאביו יהודה בר' ישראל־מנחם זרחין ולאמו לאה־שפרה לבית מיסולובין, והוא נין ונכד לחסידי חב"ד. אמו היתה מראשוני “חובבי ציון” בדווינסק ומשכה בעט־סופרים; ידעה עברית, רוסית וגרמנית.

בן ארבע וכבר למד ב“חדר”, ובן שש היה כשעבר ללמוד ב“חדר מתוקן”. נער שקדן ושקט – כך זכור הוא אצל חבריו ללימודים. דבריו בנחת נשמעים, וידיעותיו, שהיו לא לפי גילו, הפליאו רבים ממיודעיו, גדולים כקטנים. עוד בלמדו ב“חדר” כתב את שירו הראשון “בעדן ילדים”.

זועות מלחמת־העולם הראשונה לא פסחו על ביתם, ובשנת 1915, משנתקרב הצבא הגרמני לנהר הדווינה, נטלה משפחת זרחין את מקל־הנדודים ועברה לויטבסק. משם נדדו, כעבור שנתים, לעיר יֶלֶץ. בעיר זו נסחפה המשפחה במערבולת ימי המהפכה; באחת ההתפרצויות של הקוזקים לעיר הוצא אביו של שלמה זרחי להורג עם עוד ששים איש, והנער הצעיר, שהיה אז כבן י"ג, חיפש את גויית אביו ההרוג, מצאה, והביאה לקבר ישראל.

ביֶלֶץ ישבה המשפחה עד לשנת 1921. אחיו ואחיותיו נתפסו לקומוניזם, ואילו שלמה השקיע עצמו בכל להט לבו בפעולה בנוער הציוני, ועסק בהפצת הלשון העברית ותרבותה. כדי להקל על אמו החליט לעבור למוסקבה. ואמנם נסתייע הדבר בידו בשנת 1921, והוא נרשם כתלמיד באקדמיה לספרנים ולמרכזי מוזיאונים. משסיים את תקופת לימודיו, עבד בספריה העירונית במוסקבה, נתקרב אל חוג “הבימה” וכל אותו זמן המשיך בפעולתו הציונית כחבר ב“ברית הנוער הסוציאליסטי היהודי” (א.ס.י.פ.). ובשנת 1924, משנאסרו רבים מחברי התנועה, הוסיף והמשיך בפעולתו כחבר מרכז התנועה.

שנה לאחר־מכן נאסר אף הוא. לאחר ישיבה בבית־הסוהר בוטירקי שבמוסקבה נידון לגירוש לסיביר לתקופה של שלוש שנים. בגלותו נקלע לעיר צ’רדין שבאוראל, שם סיים את מועד גירושו. נידון למינוס¹ ונצטווה להשתקע בעיר טְבֶר שבאוראל. בקושי רב מצא שם את מחייתו, בתחילה כצייר ומקשט עתוני־קיר ולאחר־מכן, מששמע שזקוקים בתחנה להגנת הצומח לאגרונום מומחה לריסוס, למד מתוך ספרים את המקצוע ונתקבל לעבודה זו. כל תקופת גירושו חזר והגיש בקשות להיתר עלייתו לארץ־ישראל. ומשהגיש בפעם החמישית את בקשתו, נתערבה לטובתו פֶּשקובה (אשתו של מ. גורקי) והוא הורשה לצאת את רוסיה בתנאי שלא יחזור אליה לעולם.

בסוף שנת 1930 יצא מאודיסה והגיע לארץ־ישראל.

כאן עברו על שלמה זרחי חבלי קליטה והשתרשות. לאחר שבילה חדשים אחדים בתל־אביב הוא עבר לירושלים, שם עבד בכבישים ובבנין, למד ב“בצלאל” ושיקע עצמו בפעילות ב“בחרות הסוציאליסטית” וב“הנוער העובד”, במיוחד בקרב בני עדות המזרח. היה מזכיר ארגון “מגן”. בשנת 1933 עבר לתל־אביב והתגורר בה עד 1936. עבד בבית־חרושת למרצפות ביפו, והיה פעיל בקלוב־הפועלים ובועדת התרבות של מועצת פועלי תל־אביב. ושוב נתמסר לפעולה בקרב עדות המזרח ובין בני “הנוער העובד”.

בהשפעתם של מ. בילינסון וב. כצנלסון ז“ל יצא, בסוף 1936, מטעם ההסתדרות, לפעולה ב”החלוץ" ובתנועות־הנוער. זמן קצר שהה בפולין, ולאחר שגורש משם עבר לצ’כוסלובקיה ופעל שם עד סוף 1937, ביחוד בארגון מושבות־קיץ ובהוראת השפה העברית. בנדודיו בקַרפַּטוֹרוּס, בחלק המזרחי של צ’כוסלובקיה, נפגש עם הסופר הנודע איליה אֶרנבורג, ואת השיחה אתו על הציונות תיאר במכתבו לידידו. בצ’כיה עמד בקשר הדוק עם מנהיג הסוציאל־רבולוציונרים הרוסיים ויקטור צ’רנוב, שהתידד אתו עוד בבקורו של צ’רנוב בארץ. בדרכו לארץ סר לדווינסק עיר מולדתו, להתראות עם משפחתו וסבו כתב בשבילו מגילת היוחסין של המשפחה.

בסוף 1937 חזר לארץ. ולאחר שמילא חובו כחבר ה“הגנה” ויצא לעזרת גבעת־עדה המבודדת, שב לפעולה בה עסק לפני צאתו לחוץ־לארץ. כעבור זמן התחיל עובד עבודה זמנית ב“דבר”.

בשנת 1944 נתמנה כתב “דבר” בחיפה ועבר לשם עם משפחתו. נקשר אל העיר בכל נימי נפשו, ופיתוחה ושגשוגה היו לו מקור לשמחה רבה. בנינה של חיפה ונמלה, הפיכתה המודרגת לעיר עברית, העליה שבאה בשעריה וגידול תעשיתה, חיי־הרוח שבה, צביון ציבור פועליה ודמותה המיוחדת לה – כל אלה מילאוהו גאוה רבה והוא ראה בה דוגמה לעיר הנושאת עמה חזון לעתיד. אמנם לא נעלמו ממנו צלליה והוא התריע עליהם.

בחיפה נסתעפה והלכה פעילותו הציבורית. השתתף ב“קול ההגנה” בחיפה; היה בהנהלת הסטודיו לפיסול ולציור של מועצת פועלי חיפה; חבר פעיל בחוג הארכיאולוגי של החברה לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה; ערך את תכנית השידור לימאים; שימש מורה בבית־המדרש למורים ועוד. בשנת 1951 נבחר יושב־ראש אגודת עתונאי חיפה, ושימש בתפקיד זה עד סוף 1952. בשנת 1954 נבחר שוב לתפקיד זה ושימש בו עד יומו האחרון.

במשך כל השנים, מיום בואו ארצה, וביחוד בתקופת היותו בחיפה, היה מרצה על נושאים שונים: פוליטיים, ספרותיים, ידיעת הארץ. הרצה הרבה מטעם מפקדת הצפון של צה"ל ביחידות שונות של הצבא, וכן במשטרה וארגונים שונים של נוער, עולים חדשים וכו'. בשנתים האחרונות לחייו התמסר לנושאים תלמודיים. השתתף וערך בימות־עתונאים בשנים 1950–54 ומצא תמיד זמן להיענות לכל הפונה אליו, אם בענין ציבורי או אישי.

באוגוסט 1952, בחזרו מהרצאה מטעם הקק"ל בראש־הנקרה, נפצע קשה בתאונת־דרכים. במהירות חזר לאיתנו והמשיך בעבודתו ובפעולותיו.

באדר תשט“ו (פברואר 1955) חלה, ובי”ז בסיון תשט"ו הוציא נשמתו.

איש־ציבור, שכל הליכותיו עם הציבור וכל הגיגיו בו ולמענו. מאמין גדול באדם, בו ביקש את ניצוצות הקדושה שנשתקעו, כדי להעלותם ולתקן עולם במלכות שדי.

ת. נ. צ. ב. ה.

קטע ממגילת־היוחסין של משפחת זרחי, שנכתבה בידי אבי־זקנו של שלמה זרחי.

במחנה־קיץ של “החלוץ הצעיר” בקארפאטורוס (צ’כוסלובקיה), 1937

בוועידת הנוער העובד, חיפה 1954

טיול על הכרמל של החוג התל־אביבי לידיעת הארץ, 1950

בחיק המשפחה, 1954

1918.

אבי ז"ל, ר' אליהו ארסט, דאג לחינוכם העברי של ילדיו, דור שלישי לילידי מוסקבה, הבירה הרוסית. אותה השנה היה מופיע במוסקבה עתון עברי מצויר לבני־הנעורים. “שתילים” היה שמו של אותו עתון, שיצא לאור בעריכת מ. בן־אליעזר, על־ידי הוצאת הספרים “אמנות” מיסודה של שושנה פרסיץ.

מובן שעתון זה לא נפקד מביתנו. באחד מגליונותיו נדפס שיר. שמו המדויק של השיר אינני זוכר – כמדומני “סתיו”, מכל־מקום הנושא שלו היה – סתיו. הבית הראשון של אותו שיר פתח בשורה:

“דּוֹם הָאִילָן יִתְנוֹעֵעַ”

ונסתיים בשורות –

"יָכוֹף רֹאשׁוֹ יִתְגַּעְגֵּעַ

עַל הַקַּיִץ שֶׁעָבַר"

מחַבר השיר: שלמה זרחין.

לא אדע מדוע כבש כל־כך השיר את לבנו – של אהרן אחי ושלי. מניה־וביה תירגמנו את השיר לרוסית (ואיזה נער עברי ברוסיה של אותן השנים לא ניסה כוחו בכתיבת שירים? ומי נער יודע עברית שלא ניסה להעתיק שירה מ“אהלי שם” ל“יפיפיותו של יפת” ולא הערה שירים משפת עבר לשפת אמא־רוסיה?).

ומי הוא אותו זרחין, מחברו של אותו שיר?

אחי ואני כתבנו מכתב אל הסופר מ. בן־אליעזר, עורך “שתילים”, וביקשנוהו להודיענו מי והיכן הוא אותו זרחין, מחבר השיר העברי על הסתיו. והנה נודע לנו שמתגורר הוא בעיר יֶלֶץ, פלך אוריול.

כתבנו לו כי תירגמנו את שירו, ואף שלחנו לו את התרגום. ובינתים – בנשף הגימנסיה שלנו, הגימנסיה הרוסית של לֶבֶּדיֶב, דיקלמתי את השיר¹ – ברוסית, כמובן – ולרחש קהל הנערים הנוצריים הוספתי בגאוה: תרגום מעברית.

וכך נתקשרה חליפת־מכתבים בינינו – בעברית, כמובן.

והנה נתברר, כי אותו שלמה זרחין אינו אלא נער בן גילנו, וקוראים לו – זיאמה. מכל מכתב שלו נשבה בגרות המהולה בנעורים, נעורי עלם יהודי. עיקר הנושאים של מכתביו – הבעת רגשי אהבתו אל שפתו העברית…

1919.

יום אחד הופיע בביתנו במוסקבה איש יהודי והציג את עצמו: אביו של זיאמה (הוא שלמה) זרחין מיֶלֶץ. הוא בא למוסקבה בעניני עסקיו. אבי הפציר בו באורח כי יטה ללון אצלנו. הוא נעתר לבקשה וכך התאכסן בביתנו ימים אחדים, וקשרי־ידידות נקשרו בין שניהם – בין אבי לבינו.

האיש חזר לעירו, יֶלֶץ, והחלה חליפת־מכתבים בינו לבין אבי – וכמובן, גם היא בעברית.

והתקופה היא תקופת מלחמת־אזרחים ברחבי רוסיה הגדולה. גם בסביבות אוריול פעלו כנופיות של פורעים “לבנים”, והשלטון בערים ובעיירות שבאותה סביבה היה עובר מיד אל יד. החליפות והתמורות בשלטון נתנו מיד אותותיהם בחייהם של יהודי הסביבה המתפרעת – “והשוחט שחט”…

בחליפת־המכתבים בינינו לבין זיאמה חלה הפסקה. עוברים שבועות ואין כל ידיעה ממנו.

והנה, באחד הימים קיבלנו מכתב בכתב־ידו המעוגל והמדויק של זיאמה. המכתב פתח בשורה משירו של ביאליק: “אמי נתאלמנה, בניה נתיתמו”. אביו נרצח בידי פורעים….

1921.

והנה הגיע זיאמה זרחין למוסקבה. נער נמוך־קומה, יפה־פנים, בעל עינים יוקדות ורעמה שחורה מתולתלת. חדשים אחדים התאכסן בביתנו. ימים תמימים לא ראינוהו. היה משוטט בעיר; לומד את בירת רוסיה וכל אשר בה; מבקר בבתי גנזי־עתיקות, במוזיאונים, בתערוכות, בגלריות, בפינות העתיקות של העיר “לבנת־האבן”, בכנסיות עתיקות ובמפעלים החדשים שהקים השלטון הסובייטי, ועל הכל – בספריות הגדולות ובחדרי־הקריאה המרוּוחים; וכמובן – לא פסח על שום מפעל עברי שהיה במוסקבה.

בערבים היינו מבקרים בתיאטראות של מוסקבה – בתיאטרון האמנותי של סטניסלבסקי ובשלוש הסטודיות שלו, בתיאטרון המהפכני של מאירכולד, באופירה ובבאלט של “התיאטרון הגדול”, בדרמה הקלאסית של “התיאטרון הקטן”, באופירה של זימין, וכמובן – בבית הצנוע של “הבימה”.

ובלילות – היה מדיר שינה מעיניו הגדולות ולא היה נותן תנומה לעפעפיו, והיה בולע ספרים מארונות־הספרים שלנו – ברוסית ובעברית – ומהספריה העברית הגדולה של אבי שיצאו לה מוניטין בקרב בני הקהילה היהודית של מוסקבה.

היה לנו חוג של נוער עברי במוסקבה, בהדרכתו של ש. ז. פוגַצ’וב. חוג זה היה המשך לבית־הספר הסובייטי העמלני ששפת־הלימוד בו היתה עברית (במוסקבה של שנות 1918–1921) בניהולו של ש. ז. פוגצ’וב. בית־ספר זה היה אחד הפלאים של מוסקבה בתקופת “הקומוניזם הצבאי”: במרחק־מה מהקרמלין מתחנכים בני־נעורים עברים בבית־ספר סובייטי עמלני, ושפת־לימודם – עברית! כל מאמציהם של אנשי הייבסקציה – בונדאים לשעבר – לסגור את בית־הספר, נתקלו בעמידתו העיקשת והבלתי־נרתעת של המחנך העברי המתקדם ש. ז. פוגצ’וב.

שלוש שנים נתקיים מפעל עברי זה כבית־ספר סובייטי מוּכּר על־ידי השלטונות, עד שעלה עליו הכורת הייבסקי בשנת 1921, ובית־הספר נסגר.

אך ש. ז. פוגצ’וב לא אמר נואש, והוא הוסיף לחנך את תלמידיו, שבינתים בגרו ונעשו בני־15–17. נוסד חוג (אמנם לא כמפעל רשמי, אלא בתנאי מחתרת־למחצה) בו התחנכו הנערות והנערים לידיעת הספרות העברית, להבנת בעיות הציונות, להבנת נתיבות העם היהודי בתוך הדרכים הסבוכות של עולם גדול ומסוער.

זיאמה הצטרף לחוג זה ונעשה כאחד מאתנו. היה מפליא את כולנו בידיעותיו העמוקות ובהבנתו בתחומים שונים: בספרות עברית, באמנות, בהויות עולם ועם.

אותו חורף 1921 ביקר המשורר ח. נ. ביאליק במוסקבה.

זיאמה היה ממש בולש אחריו – היה מגלה את עקבותיו של המשורר, ובכל מסיבה שהיו עורכים לביאליק (ובאותה תקופה, בתנאי מחתרת או מחתרת־למחצה, היו המסיבות נערכות בבתים פרטיים) היה נוכח גם הנער עטור התלתלים השחורים.

1922.

בסתיו אותה שנה נתקבלתי לאוניברסיטה המוסקבאית, לפקולטה למדעי החברה. ואם כי הייתי מקובל בין חברי כ“ידען” בבעיות חברה, נעזרתי בהכנותי לבחינות־הכניסה בזיאמה זרחין שהיה בקי גם בשטחים אלה.

יום אחד בא אל ביתי בחור צעיר בן גילי, כבן 17, ומסר לידי פתק מאת דן פינס, שהיה חברה של אחותי הבכירה ושימש אז כמזכיר מרכז “החלוץ” בברית־המועצות. באותו פתק היה כתוב (ברוסית): “המוכ”ז אהרן קמנקוביץ, שאר־בשרי, בא למוסקבה ומחפש חברה של יהודים צעירים נבונים. אני רואה לנכון לשלוח אותו אליך"…

אותו בחור, שבא מיֶקַטרינוסלאב למוסקבה, ללמוד באקדמיה לציור, התפרסם אחר־כך כאחד מטובי הציירים בארץ־ישראל – אהרן אבני.

התידדנו. במשך הזמן הכנסתיו לחוג חברי וידידי. אהרן קיבל על עצמו לארגן על־יד הסתדרות הסטודנטים הציוניים במוסקבה “החבר” (הפועלת בתנאי מחתרת) משמרת צעירה – “החבר הצעיר”. המדריך שלנו היה ל. לויטה.

זיאמה זרחין הוא אחד הפעילים והמפעילים ב“החבר הצעיר”. חוק בל־יעבור היה לנו ב“החבר” וב“החבר הצעיר”: בפעולות שהיו נערכות פעם־פעמים בשבוע חייב היה כל חבר להרצות לפחות פעם בכמה חדשים על אחד הנושאים שהעסיקו אותנו – תולדות העם היהודי, תולדות הציונות, “פַלֶסטינוֹבֶדֶניֶה” (ידיעת הארץ), עניני ספרות עברית, או על נושא חברתי כללי (התנועות החברתיות בעולם, תולדותיהן והתפתחותן וכו').

היו בינינו בחורים ובחורות מוכשרים שוחרי־דעת. כמעט כולנו למדנו שנה ראשונה באוניברסיטה או בבתי־ספר טכניים גבוהים, או באקדמיה לאמנות (אהרן קמנקוביץ, הוא אבני ז"ל), וכמעט כל אחד “הצטיין” בתחום מסוים מהענינים בהם עסקנו ב“החבר הצעיר”. ואילו זיאמה (שבינתים שינה את שמו מזרחין לזרחי) עלה בידיעותיו על כולנו. נדמה לי, שכמעט לא היה נושא עליו לא הרצה, מתוך ידיעת הענין והתמצאות רבה בו. באותו חוג נתפס גם לאהבה ראשונה…

1923.

בתוך “החבר” ו“החבר הצעיר” וכן בארגונים אחרים של נוער ציוני, שפעלו בתנאי מחתרת במקומות שונים ברחבי ברית־המועצות, התגבשו חוגי נוער שינק מקרקעה הדשן של היהדות הרוסית הגדולה והמסועפת ומהמהפכה הגדולה שהתחוללה על אדמת רוסיה, משתיהן כאחת. חוגים אלה ביקשו בתום־לבב למזג יחד את הפתוס המחדש של המהפכה הרוסית הגדולה ואת המאויים העמוקים והעתיקים לתקומת העם העברי במולדתו ההיסטורית, בארץ־ישראל.

פלג אחד של הזרם הזה התגבש בתוך “החבר”, ו“החבר הצעיר” וב“קדימה”, יצא מהארגונים הללו – יחד עם אחדים מחברי מרכז “החבר” (אליעזר שוב ז"ל, שמואל הורביץ, כיום פרופיסור בפקולטה לחקלאות ברחובות ואחרים) ובראשם ל. לויטה – ומצא את דפוסיו בהסתדרות הנוער היהודי הסוציאליסטי “אסי”פ" – ראשי תיבות של “אידישער סאציאליסטישער יוגנט פערבאנד”.

פלג זה לא הסתפק בשיגרה המחשבתית שהתגבשה בארגונים הציוניים הקיימים, ואף בארגוני־הנוער שהיו אז קיימים ברוסיה, זו השיגרה המחשבתית שהיתה בעיקרה מורשת התקופה הטרום־מהפכנית, מורשת שקדמה לעליה החלוצית ההמונית לארץ־ישראל – העליה השלישית.

פלג זה ביקש לתת ביטוי למפגש הערכים ולמאויים של הדור הצעיר, ולמזג את עיקרי המחשבה המארכסיסטית המהפכנית עם החלוציות העברית, כפי שנתגלמה בתנועת הפועלים בארץ־ישראל בתסיסתה הפורה, בבוא הגל של העליה השלישית, ואשר הדים רחוקים ומקרינים ממנה הגיעו אל נאמני ציון בקרב הנוער היהודי שבארץ המהפכה הגדולה.

זיאמה זרחי, יחד עם רוב חברי “החבר” ו“החבר הצעיר” במוסקבה, הצטרף ל“אסי”פ" ושיקע עצמו כולו בפעילות בארגון זה.

בהתגוררו אצל סבו במוסקבה נאלץ היה מפעם לפעם לעזוב את מקום־מגוריו הקבוע, אחר שפעילותו הפוליטית (בעיקר – במערכת “אונזערע ידיעות”, בטאון של אסי"פ באידיש) החלה מושכת אליו את עין השלטונות. פעילותו אילצה אותו אף לנטוש את מקום־עבודתו כספרן בספריה היהודית במוסקבה.

1925.

בבית־הכלא בארץ־ישראל, בו נכלאתי על “עוון” מלחמתי לעבודה עברית מאורגנת באחד הבנינים הראשונים שנבנו בהדר־הכרמל, קיבלתי מכתב ממוסקבה, מאחת החברות היקרות שנשארו שם, מירה שמה. באותו מכתב כתבה לי על פרידתו של זיאמה ממנה בלכתו בגולה לארץ־גזירה, למרחקי הצפון הנידח.

1930.

באחד הימים, בבואי מירושלים לתל־אביב, בלכתי ברחוב אלנבי – מה רואות עיני? מי זה הולך לקראתי, בזוהר החיוך הטוב על שפתיו? זיאמה זרחי!

בשטף דיבורו סיפר על תכניותיו, מחר הוא יוצא לפינה זו של הארץ, וכעבור שבוע – לפינה אחרת; ומדבר הוא על עניני הארץ כבקי ורגיל.

מתי הגעת, זיאמה?

בדיוק לפני עשרים וארבע שעות…

ירושלים. אברהם ארסט

(עדיין לא פומבי)

(דפי זכרונות)

מוסקבה, שנת 1925. המחתרת הציונית חיה את חייה הסוערים והתוססים, אך החיים הללו – למרות כל המאחד ביסודותיהם – זרמו לא באפיק רחב אחד, אלא כנחלים בודדים ומתבדלים. רוח הימים ההם גרסה – גם בתוך המחנה הציוני – עמידה בלתי־פשרנית על קוצו של יוד. ולכן רב היה הפירוד, ולא היתה לך זירה ציבורית, בה יכלו להיפגש יחד עסקני מפלגות ציוניות שונות. בתנאים אלה אין פלא, שלא נפגשתי בעבודה משותפת עם זיאמה זרחי, שפעל אף הוא במוסקבה, עד אשר נאסרנו שנינו בליל 2 ביוני 1925.

בלילה ההוא נעצרו בבירת ברית־המועצות 41 איש, שנאשמו בציונות. כולם הובאו תחילה לג.פ.או. ל“סוֹבּאַצ’ניק” (“מאורת כלבים”) ואחר־כך נכלאו בכלא, בלוביאנקה 14, בתנאי איזולציה חמורים, ולא ידענו אלא על מאסרם של הציונים הבודדים, שנזדמַנו אתם במקרה בבנין הג.פ.או. רק כאשר הועברנו לבית־הכלא “בוּטירקי”, שם היינו נתונים למשטר שלא החמיר כל־כך באיזולציה, נוכחנו, כי המאסר גזל מהמפלגות וההסתדרויות הציוניות השונות רבים מראשי פעיליה (ביניהם חברי הועדים המרכזיים). היתה זאת נציגות שבטחנו בה, כי תוכל לעמוד בהתמודדות פומבית עם באי־כוח השלטונות הרודפים אותנו, ולכן נדברנו – אנשי כל הזרמים – לדרוש להעמידנו למשפט פומבי. בחקירה הקרובה אצל צֶ’רטוֹק (החוקר הראשי של הג.פ.או. בעניני הציונות) הודיע כל אחד מאתנו על תביעתו משפט פומבי, והכריז, כי רק בבית־הדין יענה על שאלות החקירה. ובינתים מסתפק בהצהרה על השתייכותו לתנועה הציונית. זכרנו את משפט משתתפי הועידה של הפרקציה הציונית העממית “צעירי־ציון”, שנאסרו בשנת 1922 בקיוב, ואם כי פומביותו היתה יחסית, לאחר שלאולם בית־הדין הוכנס קהל מיוחסים, לפי רשיונות מיוחדים, היה לו הד ניכר בציבור. קסם לנו הרעיון להכריז בקול רם על שאיפותינו הציוניות, לעשות חשבון צדק עם ה“ייבסקציה”, למחות נמרצות נגד דיכוי נאמני המפעל הציוני והחלוצי על־ידי השלטונות ולהביא לשומעים את בשורת ארץ־ישראל הנבנית. אמנם לקחנו בחשבון, כי עמידה שכזאת תגרום ללא ספק להגדלת העונש, אך קשה היה לשאת עלבון האֵלם שלנו מול האלימות המשתוללת של מרדפינו. אבל הפוסק בדבר – החוקר צ’רטוֹק – לא הסיח דעתו מלקח המשפט הפומבי הראשון של “צעירי־ציון”, שאפילו עתון ה“ייבסקציה” בקיוב “קאמוניסטישע פאן” נאלץ להודות, ש“חוטים בלתי־נראים נמשכים מספסלי הנאשמים אל ספסלי הקהל”… וזה הספיק לו, כדי שיענה לנו בלעג: “חושבים אתם, שאסדר לכם משפט פומבי?” והענין הסתדר בדרך המקובלת והנוחה ביותר למשטר הסובייטי: בפסק־דין אדמיניסטרטיבי מטעם הקולֶגיה של הג.פ.או. לאחר ששוחררו אחדים, שנעצרו בדירות ציונים בלי שתהיה להם כל שייכות לציונות, הוטל על היתר עונש של גירוש לשלוש שנים: 10 חברים הוגלו לקירגיזיה, 8 – לאוראל, 3 – לסיביר, ואחדים נשלחו לבתי־כלא המיוחדים לפוליטיים (“פוליט־איזולטורים”), אף הם לשלוש שנים. זיאמה היה בין אלה שדינם נגזר לאוראל; אני נשלחתי לסיביר, אך בטרם יצאנו לארצות־הגזירה הספקנו להשתתף שנינו במפעל משותף והוא: הוצאת עתונם של אסירי־ציון בבוּטירקי.

חיי האסירים בבוּטירקי היו חדגוניים, ובמיוחד קשים היו לאנשים אשר רק לפני זמן קצר היו שקועים בפעילות ציבורית ערה. חיפשנו במה “להרוג את הזמן”. והנה צץ הרעיון בדבר הוצאת עתון לחברינו הציונים האסירים. הוטל עלי ועל זיאמה להיות העורכים. לפני שנאסרתי ערכתי את העתונות, שהופיעה בשפה הרוסית באופן בלתי־ליגלי מטעם “יֶ.וֶ.או.ס.מ.” (ההסתדרות המאוחדת של הנוער הציוני ברוסיה), שעל חברי ועדה המרכזי נמניתי. אינני יודע, מה היה נסיונו העתונאי של זיאמה, אך זה גם לא היה כל־כך חשוב בעיני החברים, אשר חיבבו אותו מאוד כבחור עליז ושמח, מלא הומור, תמיד ער ותוסס, והם האמינו, כי זיווגנו יעלה יפה. ישבתי עם זיאמה בתא משותף ובמהרה עמדתי על סגולותיו הרבות. נוכחתי, כי הוא “יודע להחזיק עט ביד”, וגם נוח לעבודה משותפת, שהתקדמה מתוך הרמוניה גמורה. עבודתנו לא נמשכה זמן רב והוצאנו גליון אחד בלבד ואף הוא באכסמפלר אחד. רציתי לומר: “יצא לאור”, אך לאמיתו של הדבר, הרי דוקא מפני האור חשש “עתוננו” יותר מכל דבר אחר. בקטעי זכרונותיו המתפרסמים בקובץ זה, - שלצערנו לא הושלמו – מתאר זיאמה, איך עלתה בידו להציל את העתון בזמן חיפוש פתאומי, שנערך בתאי האסירים.

החומר ברובו, שנמסר למערכת, היה בשפה הרוסית, ואף שם העתון היה רוסי: “פיאטנאדצאטי בוטירסקי קורידור” (“הפרוזדור החמישה־עשר שבבוטירקי”), כי רובנו ישבנו בתאים שונים בפרוזדור החמישה־עשר, ורק אחדים ישבו בקומה מעלינו.

המאמר הראשי נכתב באידיש בידי חבר המרכז של “החלוץ העמלני” – פישל – ושם המאמר: “מיר איז גוט, – איך בין אן ארעסטאנט” (“אשרני שאסיר אני” – בעקבות הפרק בסיפורו של שלום עליכם “מוטל בן פייסי החזן”: “מיר איז גוט, – איך בין א יתום”). במאמר מסופר בהומור רב, כי טוב להיות אסיר ולשבת “לבטח” מאחורי הסורג; אפשר לישון בשקט, אין לפחד כי יבואו בלילה לאסור אותך; אין צורך להסתיר את השקפותיך הציוניות; אפשר לדבר באופן “חפשי” בדבר ארץ־ישראל; אין דאגות פרנסה ויכול אתה אפילו לשעשע את עצמך בתקוה, כי בסופו של הדבר תגורש מרוסיה לארץ־חלומותיך, כפי שנהגו אז במקרים רבים לגבי ציונים אסירים. נעיר, אגב, כי לא שיחק המזל לחלוץ זה, שכה שיבח את חיי האסיר: עד היום לא זכה פישל לעלות ארצה, לאחר 34 שנות סבל ויסורים בנכר…

כוונתו העיקרית של העתון היתה להכניס קצת בידור, כדי להפיג במידת־מה את השעמום של חיינו החדגוניים בבית־הכלא וגם לתת פורקן למרירות שבלבנו נגד הרודפים. את השליחות הזאת השתדלתי למלא על־ידי שלושה שירים, שכתבתי בענייני דיומא (כולם ברוסית). היו אלה פארודיות על פזמונים פופולריים ונכתבו בקצב מתאים.

את השיר הראשון “ברוֹס סוֹמנייניאַ” (אַל ספקות!) הקדשתי לעצם המאסר והותאמה לו מנגינה של רומנס צועני ידוע.

השיר השני – פארודיה לפזמון מפורסם “נאַש אוּגוֹלוֹק” (פנתנו), מוקדש להסתרת חומר מעיני הבולשת. אך בטחתי יתר על המידה, כי ב“פינתי” זו לא ימצאו את החומר שהחבאתי, והנה, לדאבוני, נכזבה תקותי וכעת כבר מאוחר להצטער.

את השיר השלישי כתבתי כפארודיה לפזמון “קוֹראַבּלי” (הספינות). “הקדשתי” אותו לחוקר הראשי בעניני הציונות – צ’רטוֹק, שליח ה“ייבסקציה”.

קשה לי לשפוט, איך מצלצלים שירים אלה כעת, אך אז, לפני 34 שנים, בבית־הכלא ב“בוּטירקי” שרו אותם החברים בהתלהבות במקהלה (אם כי לא בקול רם מדי) בתאים שונים ושכחו לשעה קלה את דאגותיהם. ואחדים מהחברים אף הביאו אותם למקומות־גירושם. אין ספק, ששירים אלה עשויים לשמש חומר פולקלורי רב ענין להוי אסירי ציון ברוסיה הסובייטית.

לדאבוני, אינני זוכר מה היו הפרקים האחרים של העתון. חבל, שגם זיאמה לא הזכירם בקטעי זכרונותיו, ואפילו לא ציין, מה היתה תרומתו הוא לגליון זה. אך זוכר אני, מה רבה היתה תביעת החברים להמציאו להם לתאיהם השונים. התגברנו על המכשולים ומילאנו את מבוקשם. ואפילו לחברים שישבו בקומה מעלינו העברנו את העתון. בשעה המוסכמת מראש (כמובן, בלילה) היו החברים מורידים חוט שחור עד לחלוננו המסורג ואנו היינו קושרים אליו כדור, עשוי מלחם שחור, ובתוך הכדור הוכנס דף אחד של העתון. וכך היינו מעבירים אליהם דף־דף, ובדרך זו קיבלנו אותם גם בחזרה. והלבבות הלמו־דפקו, כי ידענו, שבחצר ועל החומה מהלכים זקיפים המקשיבים לכל רשרוש חשוד. וכל רגע עלולים הם לפתוח ביריות בכיווּן לחלונות שלנו. ויש להיזהר גם מפני המשגיח, המתהלך בפרוזדור והניגש לעתים קרובות לתאים שלנו להסתכל דרך ה“עין” שבדלת.

אודה על האמת: כעת לא אבין בעצמי, איך הצלחנו אז להתגבר על כל המכשולים, גם הקלים יותר. איך, למשל, היינו משיגים נייר ועפרונות, וביחוד איך התחכמנו לחדד את העפרונות, בזמן שכל דבר חד אסור היה שיימצא במחיצתנו. הרי לשם שמירה על דבר זה כה הרבו בחיפושי־פתע בתאינו. ובכל־זאת ולמרות הכל הצלחנו. ואולי דוקא בגלל הקשיים האלה, בהם מלוּוה היה המפעל המוזר הזה של יצירת עתון חפשי בבית־הכלא, היה לנו כה יקר הגליון ההוא. עד כדי כך יקר, שאפילו היה דיון רציני, אם להיענות להצעת אחד המשגיחים, שהיה עושה לנו “טובות” שונות תמורת בצע כסף, ולשלוח על־ידו את העתון אל חוץ לכתלי “בוטירקי” ובזה להצילו. אך השיקול הקר וההגיון הבריא גברו והוחלט לא לסַכּן אחד החברים, הממשיך את עבודתו הציונית במחתרת, אבל להחלטה נבונה זו הגענו לא בלב קל…

אריה רפאלי (צֶנצִיפֵּר)

זיאמה הגיע אלינו לצ’רדין עם הפשרת־השלגים הראשונה. ה“גולה”, על כל פלגיה, יצאה להקדים את האניה, שהביאה גולים חדשים. רק שתי ציוניות היינו בתוך המון הס“דקים וס”רים וציפינו ל“תגבורת”.

האניה קרבה לחוף, גל הנוסעים גלש מהמדרגות, ואנשי המפלגות מנסים לזהות את חבריהם.

– הנה זהו ציוני! – קרא אחד הס"רים. – מכירים מיד!

– מנין לך! – נפגענו כמעט מ“ידענות” נמרצת זו.

– כלום אינכן רואות את הכר הגדול שעל שכמו? למי כרים כאלה אם לא לציונים?

בעל הכר הכיר משום־מה בנו, בשתי הציוניות, ניגש ישר, לחץ בכוח את היד, ואחר־כך החל לנחש את מפלגתיותם של שאר הנקהלים.

– ס“ר? ס”ד? – ולא היה טועה כמעט בניחושיו.

הוא היה צנום מאוד, חיור, עיניו שחורות, אפו ארוך ובלוריתו עצומה.

בלוריתו עשתה רושם על אחת הס"ריות:

– כמה זמן לא הסתרקת? אין דבר, נהפוך לך את הראש. נשַׁווה לך צורת אדם…

רזונו עורר רחמים:

– זיאמוצ’קה, היכנס אלינו. תאכל משהו – היו מציעים לו מכל צד.

הוא הסתכל על סביבותיו בסקרנות ערה והכל קיבלוהו בחביבות נלבבת, כאילו הוא היה זה שחיכו לו כל הימים. חיבבו את צחוקו הילדותי, את עליצותו המתמדת ואת צעירותו שהזדקרה בתנועה ובדיבור. תחילה נדמה היה כי הוא ייהפך נער לשליחות.

– זיאמוצ’קה, הרי תביא לי את…? התיגש לספריה להחליף ספר? מי ילך לצרכניה? אולי אתה, זיאמוצ’קה?

כל אחד ניסה לנצל את נכונותו לעזור לזולת, את רגש החברוּת שלו ואת צעירותו התוססת. אבל מיד נתקלו בקונדסיות מתעתעת, בה טמון אופי עצמאי שאינו מניח לזלזל בו. הוא היה מבלבל את ה“יוצרות” בחן ולצנות. במקום ספר הביא עז וטען כי זו שיכורה והכריח את הכל לטפל בה ולהצילה מהרגלה הרע.

החברה הלכה לנהר לשטוף את הכביסה וביקשה ממנו לשמור על חדרה. כשחזרה נתקלה בפרצופים שנראים כמסתירים סוד וגועים בצחוק.

בחדר היתה הפיכה: תמונת הקדוש יואן הקרוֹנשטַטי, שהיתה תלויה על הקיר, קושטה בזוג נעלים, העציצים נערכו בצורת ריבוע כמו בבית־הקברות, השולחן הפוך ועליו מיטה הפוכה. הכל התפקעו מצחוק. אפילו בעלת־הבית שנפגעה מחילול־הקודש, לא התאפקה והחזיקה בבטנה:

– קונדס כזה הוא זיאמה!

וימים רבים היו נזכרים במאורע, ותמיד צוחקים מחדש. ואם קרה משהו מוזר־מתעתע בביתו של אחד הגולים, כבר היו יודעים מראש: אלה הם מעשי ידיו של זיאמה!

בחורף היה מהלך גלוי־ראש, אפילו בכפור האוראלי החזק ביותר ומעורר התפעלות כללית:

– נו, בלורית אדירה שכזו טובה מכובע! – מסבירים ה“גויים”.

– יערות־עד צומחים על ראשיהם של הציונים!

בערבים מתכנסים כולם על כוס תה, טובלים לביבות ריחניות בשמנת ומתחננים בפני זיאמה:

– נו, פתח ב“גאזולינה” שלך!

כך היו מכנים את השיר העממי האידי “איך האב אונגעווארן אזא ליבע”, השגור בפי זיאמה. הוא היה שר בתוגה עמוקה, וה“גויים” חשו בזמר את געגועי העם המצפה לגאולה. ידע מעשיות לאין־ספור, מלא וגדוש ידיעות על הארץ, נופה ומנהגיה, כאילו היה “בן־בית” בה. הכל אהבו להקשיב למעשיות מהפולקלור היהודי, מהוי העיירה ומימרות העם.

הוא העריץ מאכלים מסוימים הערצה מיסטית כמעט. סיפר על חבר שחפן שתקפוהו כאביו בדרך. משום־מה האמינו הגולים הציונים בכוח ה“שפּרוֹטים” העשוי לרפא שחפת. עשו מאמצים על־אנושיים וזיאמה גילה את כושר אמצאותיו וסוף־סוף השיגו את ה“שפּרוֹטים” בדרך נס. החבר מת, כמובן, אבל האמונה בקסמי ה“שפרוטים” לא פגה.

זיאמה היה מחבב את הטבע; אוסף פרחים, מלקט פרפרים, הולך היערה, מסייר ומסמן את המקומות שם רבות הפטריות ואחר־כך מזמין אותנו לאספן ומפתיע בחושו המיוחד לפטריות. רק אחרי זמן רב נודע הסוד ברבים.

כשבאה ידיעה על גורלו של חבר חולה הנמצא מחוץ לתחום שהורשה לגולים, היה זיאמה מסכן את עצמו וחש לעזרתו ללא היסוס ושהייה. תמיד היה לומד, משפר את ידיעותיו בעברית. עתים היה נמנע מלהשתתף במסיבות, כדי לשקוד על לימודיו. יום אחד הוא כינס את כל הגולים והשביעם: בעוד עשר שנים חייבים כולם להתאסף לפגישה משותפת, לבוא ויהי מה, מכל פזוריהם! ומי שלא יכול לבוא בעצמו – עליו לשלוח מכתב!

היה חורף שופע שלגים. בוקר אחד היינו מכותרים הררי שלג. אין רואים את אור היום ואי־אפשר לצאת מפתח הבית. פתאום נבקע קיר השלג. איש־שלג הופיע עם מעדר. זה היה זיאמה ששיחרר אותנו מן השבי.

ושוב הפשרת־שלגים. אנו צועדים בצוותא אל חוף הנהר, אל האניה הקרבה. הפעם זיאמה מלווה. מעבירים אותנו לעיר אחרת. זיאמה מזכיר: אם לא ייפגשו כל הגולים בעוד עשר שנים, – לפי הצעתו – הרי אנו, הציונים, ניפגש בארץ ללא ספק.

טובה נגינה

(מתוך מכתב מורו של ש. זרחי)

דוינסק, ה' ניסן תרצ"א

שלמה חביבי!

אין מלים בפי להביע לפניך את רגשי השמחה ששורותיך היפות העירו בלבי!

דע לך, תלמידי החביב, שלא נשכחת מלבי. רבות הגיתי בך תמיד. בהיותי בתוֹר פליט בקאזאן, חקרתי ודרשתי על־אודותיך, ומה מאוד נפעמתי במצאי פעם את שמך חתום תחת שיר יפה אחד בעתון לילדים!

עוד משחר ילדותך הכרתי בך כי נוצרת ליצירה. הרגשתי כי איזה ניצוץ פיוטי, איזה גחלת של מעלה לוחשת בך ומבקשת לה מוצא וביטוי. הכרתי זאת בעיניך החולמות והפתוחות לרווחה אשר ליבבוני תמיד. ב“חיבוריך” אז הקשבתי את פרפוריו של איזה זיק טמיר ונעלם, ומי יודע אם לא הזיק המפרפר ההוא שמר עליך בארץ הקרח הנורא והקור; אם לא הניצוץ הזה הנולד בקדושה, בין לבבות חמים של מורים עברים נלהבים, אם לא הוא נתן לך את הכוח להיאבק עם מלאכי־המשחית, ונוכל להם! מי יודע אם לא הודות לאוירה של ארץ־ישראל ששאבת אל קרבך בין כתלי בית־ספרנו העברי זכית עכשיו, אחרי הרבה הרפתקאות, לעלות סוף־סוף אל ארץ תקותך־תקותנו! מי יודע?!

גיבור אתה, רחימאי! שָׂרית עם כל המעצורים ותוכל! חילך לאורייתא, למכללה שבהר־הצופים. הקדש את כוחך ליצירה בארץ היצירה. כל חבריך יוצרים שם, זה בפטישו וזה באֵתו, כולם יוצרים חיים חדשים. נסה אתה ליצור בעט ובדיו והיה בין יוצרי הספרות החדשה והשירה החדשה. כמדומני שלכך נוצרת. בין חלוצי דוינסק המסַתתים בהרים והמשדדים בעמקים, יהי נא לדוינסק גם אחד המתאבק ספרים ומרקיע לשחקים!…

ה. פורטם

היה זה ברל כצנלסון ז"ל שרצה לראות באלה המתמסרים לפעולה בקרב הנערים העובדים שַׁמָשים: השַׁמָש היה מעורר יהודים לעבודת־הבורא ובשעת סכנה, בימי פרעות, הוא הגן בגופו על ספרי־התורה.

ואכן היו רבים מהעושים בקרב הנוער העובד בבחינת שמָשים, הם־הם הדואגים לנקיון במועדון – בעצם ידיהם מטאטאים את החדר, מתקנים רהיט, מבקרים את הנערים במקום־העבודה ואף בבתיהם, יושבים אתם על ספסל־הלימודים ומסייעים להם ברכישת השפה העברית, מרכזים אותם בקבוצות חינוכיות, עורכים שיחות, משחקים, טיולים, ויוצאים אתם למחנות־קיץ. היו הנערים העובדים משלמים לשמשים אלה מידה כנגד מידה – רוחשים להם אהבה, מסירות, נשמעים להם ומקבלים עליהם את מרוּתם. ובין הנערים האלה לא מעטים היו שבאו מן העזובה, מחיי הפקר, והם על־פי רוב פרועים ומתפרעים, והיה זה מן המלבב כאשר “שַׁמָש” זה – והוא לא חונן בכוח פיזי – משתלט בדבריו השקטים על הנערים הפרועים ביותר, מרגיע אותם, משקיט את סערת רוחם ומעלה על שפתותיהם בת־צחוק מפויסת. כאלה היו ה“שמשים” המעטים ששימשו באהבה ובמסירות את בני הנוער העובד.

“שמש” מעין זה התגלה ביום אחד בסניף הנוער העובד בירושלים ושמו שלמה זרחי.

הנוער העובד בירושלים היוָה בימים ההם, לפני כעשרים שנה ויותר, מעין עולם בפני עצמו. רובו ככולו בני עדות המזרח, בעלי טמפרמנט לוהט; רבים מהם באו משכונות־העוני וחלק מהם עבד בעבודה קשה ומפרכת, עבודת הסַתתוּת. הסַתתים, והם ברובם בני העדה הגורג’ית, הבאים למועדון אחרי יום־עבודה ארוך וקשה, היו נותנים פורקן לחיי הנעורים שלהם בצורה סוערת ביותר. הם היו מלוכדים, ואוי לאלה שעמדו להם בדרכם וביקשו מהם שלא להפריע לשיחה, למשחק ועוד. הם היו מפילים חיתתם על באי המועדון ששכן במרתף מוארך וצר.

היה זה שלמה זרחי, בעל הפנים החיורים והעינים הרושפות שהשליך את עצמו לתוך יורה רותחת זו של נערים מחוסרי־השכלה ונתונים לחיי הרחוב; היו הנערים מביטים בתהייה על זה האיש שפניו הענוגים מזכירים פני נערה, והוא שם יד רכה על השכם ובקולו הרוגע הוא מזמין את החבריה לשיחה קלה. רק בודדים מנסים לשבת על הספסלים, שרגליהם ככרעי תרנגולת, והשאר עומדים, כשעל פניהם השחומים חיוך של שובבות, כאילו יאמרו: תַּראה מי אתה! וזרחי פותח בשיחה על העיר ירושלים בעבר, בשבת ישראל על אדמתו. השפה קלה וציורית, פני המשוחח מתלהטים, תנועותיו זריזות והעינים יוקדות. וראה זה פלא. אלה שעמדו התישבו אחד־אחד. החיוך השובבי גז וחלף, הפנים מרצינים, הדמויות של גיבורי ישראל בעבר עולות ומזדקרות והן קרובות ללב. יש וזרחי מסַפּר על יהודי ברית־המועצות, על נוער שומר אמונים לציונות, והנערים – אזנם קשבת, ובסיום השיחה יפתחו בשירה, ואף יוצאים במחולות, כשזרחי משולהב וקורא יחד עם הנוער: “מי אנחנו? ישראל!”

כשלוש שנים פעל זרחי בקרב הנערים העובדים בירושלים, מרביץ ביניהם תורה, קרוב מאוד לעניניהם החמריים, יודע על הנעשה בבתיהם, יוצא אתם בשבתות ל“מסעות” – מחַבּב עליהם את ירושלים, והכל נעשה מתוך להט פנימי, חסידי, ושלא על־מנת לקבל פרס.

איש לא ידע אז מה מקור פרנסתו של זרחי; הוא לא הטריד, לא ביקש דבר; הוא היה חי בתוך העשיה שלו בקרב הנערים העובדים. גם בהיותו בתל־אביב הוא מקדיש את שעותיו הפנויות לנוער העובד, וחיבה מיוחדת בלבו לבני עדות המזרח. ואף בשנות פעולתו המבורכת בחיפה, והוא סופר “דבר”, לבו ער ופתוח לבני הנוער העובד. נזכר אני בימי הועידה של הסתדרות הנוער העובד שהתקיימה בחיפה, והוא, זרחי, על אף טרדותיו, בא בוקר וערב, שומע דברי הנערים, רושמם, ובפניו זוהר עילאי למשמע דברי אחד הנערים המביע חרדה לאחדותה ושלמותה של התנועה: “הרי הסתדרות הנוער העובד היא ביתי וכולכם אחי אתם – הנוכל להיפרד?” ופני זרחי החיורים מזדהרים, והוא לוחש על אזני: הירגע, נערים אלה לא יתנו לפגוע בביתם.

לא ידעו חבריו וידידיו על מחלתו, ומותו הכה בתדהמה את אלה שהיו פעם חניכיו בנוער העובד. נפגשתי עם אחד מאלה מחניכיו בתל־אביב, בן העדה הפרסית, משכמו ומעלה והוא אב למשפחה גדולה, וכאשר העליתי לפניו בפגישת־חטף את שמו של זרחי ודבר מותו, קפא על מקומו, פניו נעשו חמורים, בעיניו התקשרה דמעה והוא מגעגע: הוא היה כאבא טוב לכולנו.

אכן נאמנו על שלמה זרחי דברי ברל כצנלסון ז"ל: הוא היה משמש בקודש.

ד. כהן

לראשונה נפגשתי עם זיאמה זרחי ביום הראשון לעלייתי ארצה, דקות מספר לאחר כניסתי לבית־העולים. הוא “ותיק”, זה שבוע רביעי או חמישי בארץ, וטרם עזב את בית־העולים, ואני “ירוק”, שנקלע ישר מהאניה – לא “לבאל” (נשף־ריקודים) – לפי האימרה הרוסית הידועה, אלא לארוחת־ערב חגיגית במשק־הפועלות של חנה מייזל, שם היו סועדים דרי בית־העולים. ישבנו זה ליד זה. הוא שאל על הנשמע “שם”, ובינתים מדריכני בהוי הארץ; העגבניות שאנו אוכלים הערב, בינואר… ובלי שסיים את המשפט הוא שואלני: ומתי אכלתם השנה לאחרונה עגבניות בטאשקנט? באוגוסט? לא! בראשית אוקטובר. מתקן אני את ידיעותיו בגיאובוטניקה ובגיאוגסטרונומיה. והוא ממשיך: וזאת המנה האחרונה, הנוזל הדומה לקיסֶל רוסי דליל, שבתחתית הקטנה, נקרא פודינג. ודע שהעיגול הקטן המבצבץ מתוך נוזל מקריש זה הוא חתיכת בננה, שרבים מן ה“רוסים” היו נכשלים באכילתה, שכן היו מכניסים אותה לפיהם עם ה“מעיל” – לא מקולפת, מתוך שלא ידעו טיבו של פרי זה, שלא ראוהו עד לעלייתם בחוף יפו.

התידדנו מיד. ועוד בו בערב צעדנו כמנין עולים חדשים וחבריהם, שקדמו להם בחדשים מספר, לאורך חוצות תל־אביב ל“היכל התרבות” דאז – לבית־העם. תעודת בית־העולים שימשה בימים ההם כהזמנת־כבוד במוסד זה. בהיכנסנו פנימה נודע לי כי עומדת להתקיים אסיפה פומבית לקראת הבחירות לאסיפת־הנבחרים. לא הכל היה מובן וברור לי בדברי הנואמים. טרם השתחררתי לגמרי מהעברית הגלותית (הברה אשכנזית), שגם היא “נפסקה” בגיל הילדות, ולא יכולתי לתפוס הרבה דברים, ועוד לא התרגלתי לחופש־הדיבור וחופש־האסיפות. מאידך גיסא, עדיין לא הרגשתי את עצמי יציב על הכסא; וכאילו עוד נמשכו טלטולי האניה… עד שתמו הנאומים והתחיל החלק האמנותי. השחקן מאיר מרגלית, אז חבר “אהל”, חיקה נואמים שונים, וביניהם שנים שזה עתה דיברו. הכל נעשה ברור, “אנושי” וקרוב. הרגשתי שאני מתחיל “להתבולל” (כפי שהגדרתי זאת אז) או “להיקלט” לפי המינוח שלנו כעת.

– נו, אני רואה שאתה כבר מרגיש את עצמך כמו בן־בית, פונה אלי זיאמה. ומיד התחיל, בעזרת כמה ותיקים אחרים, מציג לפני, – על־ידי קריאת שמות והצבעה מרחוק – כמה אנשים ידועים, שרובם לא היו ידועים לי כלל וכלל. אך זיאמה ניחמני: לא נורא! גם אני לא ידעתי על קיומם לפני שבוע.

בשבת ישבנו יחד על הגג של אחד מאגפי בית־העולים ועסקנו עם עוד כמה חברים בענינים העומדים ברומו של עולם.

כעבור ארבעה ימים נפרדנו. יצאתי לראשון־לציון. וביום השלישי לבואי, בשוטטי בסביבות המושבה נפגשנו פתאום. המשכנו להקיפה ולחצותה עד החשכה.

כעבור זמן קצר נודע לי שהוא יצא לירושלים וברצונו ללמוד מלאכת הסתתות ולהיכנס לבית־הספר “בצלאל”, ואף קיבלתי דרישת־שלום ממנו משם.

בחול המועד פסח, לאחר חורף ראשון בארץ ושני תריסרים של ימי־עבודה בקטיף ובבית־האריזה, יצאתי ירושלימה. דומני שעוד בו ביום בקרתיו ב“ימין־משה”: חדרון צר ואפל. אך זיאמה שמח מאוד. הוא סיפר לי על חייו ומעשיו; ימי־עבודה מעטים, ימי־לימודים – קצת יותר; פעילות ועסקנות – בשפע. דרך־אגב ניסה ללמדני כיצד כותבים מודעות באותיות־דפוס, כיצד מיַפים את המודעה ועוד דברים מועילים אחרים מעבודתו המועדונית או הטרום־מועדונית. כן לימדני הלכות כלכלה ומשק. הנך רואה, הרי לפניך חבילת קקאו “ליבר” שמחירה שני גרשים; וכאן לפניך קופסונת חלב מעובה וממותק שמחירה גרוש. חמישית הכפית של קקאו וקצת יותר ממחציתה חלב מעובה, אתה נותנם יחד בספל מים, והרי לך משקה־מלכים. אין צורך בסוכר להמתיקה. טבול את פתך היבשה במשקה וחזור על כך בוקר, צהרים וערב, וכוון לבך שמשקה זה הוא “במקום” מנות ראשונות, ושניות עיקריות ופרפראות גם יחד; קופסונת חלב תספיק לשבוע, חבילת הקקאו לשבועות אחדים, ורק ללחם טרם נמצא פתרון; אי־אפשר להערים ויש לקנותו יום־יום, ולאכול אותו – אם לא שלוש פעמים, הרי לפחות פעמים ביום.

טרם תמו שנתים לעליה שלו ושלי והזדמנו שוב יחד בתל־אביב. והפעם לזמן ממושך.

עם בואו לתל־אביב התחיל עובד בתעשית חמרי־בנין, בבית־חרושת למרצפות שבשכונת נוה־שלום. וגם השעות שלאחרי העבודה היו תפוסות. ראשית־כל פעם באיגוד מקצועי: בליכודם וארגונם של הפועלים העובדים בתעשית חמרי־בנין. ענף זה היה בלתי־מאורגן, פרוע, ועם זה גואה ומתרחב. והימים ימי ראשית ה“פרוספריטי” בארץ. ושארית הזמן היה קודש לפעולה חברתית־תרבותית בקלוב הפועלים. קלוב זה הוקם חדשים מספר לפני בואו לתל־אביב, על־יד (אבל לא על־ידי) ועדת־התרבות של מועצת פועלי תל־אביב, ושוּכן – יחד עם משרדה וספרית ברזילי – בבית קטן בן קומה אחת, שהכיל ארבעה חדרים והול. מקימיו היו בעיקר גולי רוסיה לשעבר, שהתמסרו בהתלהבות למועדון זה. הוא הכיל אולם־קריאה, ששימש גם להרצאות ושיחות, ומזנון, “שהתמקם” בהול, ומילא תפקיד מסוים בחייהם של אלה שהקימוהו, רובם צעירים־רווקים. עם כל רצונם לשפר את הקלוב ולשוות לו מעמד של מרכז תרבותי־פועלי, לא היה בכוחם הם בלבד להחזיקו “על הרמה”. ומתנדבים מן החוץ לא התדפקו. בואו של זיאמה זרחי היה בזמן הנכון. נסיונו בעבודת מועדונים, נטייתו לספרות ותכונתו למשוך וללכד סביבו חברים, ונוסף על כל אלה כשרונו המיוחד בשטח הגרפיקה והציור השימושי (כתיבת הודעות ומודעות, אף על פי ש“פרסומת” זאת ראתה אור בכתלי המועדון בלבד, ולעתים רחוקות יותר – במסעדה הקואופרטיבית), והעיקר, הוא היה “היהודי המלומד” בחבורה זו, שמרבית אנשיה היו רחוקים למדי מערכי הספרות והתרבות העברית, ולא כולם עוד סיימו את תקופת הסתגלותם לשפה. כאן היה לו כר נרחב ליזמה ולפעולה, ביחוד כשפעילי הקלוב היו, רובם ככולם, מוּכרים לו עוד מלפני עקירתו מירושלים. לא עבר זמן רב והוא נעשה “הרוח החיה באופנים”. אבל לא ניתן לו להמשיך זמן רב בצורה זו. הטיפול בעניני האיגוד המקצועי נתן אף הוא פרי. לא כולם מבני העליה האירופית־האשכנזית ידעו להבין לנפשם ולהסתגל לאורח־מחשבתם של בני־עדות המזרח, שהיוו חלק ניכר מן הפועלים, שעבדו בתעשית חמרי־בנין, וביחוד בין הלא־מאורגנים בהסתדרות. יחסו של זרחי לחבר, הליכותיו, כנותו וכושר הסברתו עשו את שלהם. והוא הצליח להכניס להסתדרות מספר רב של חבריו למקצוע, ביחוד מבין עולי תימן ובני גלויות אחרות מן המזרח. והוא הכניסם לא רק להסתדרות, אלא גם לקופת־חולים. בימים ההם היה ציבור־הפועלים צעיר ומלא כוחות, ולא היה זקוק לעזרה רפואית מסודרת, ואפילו לטיפול רפואי כלשהו, וטרם הונהג המס־האחיד, שהצמיד חברות בהסתדרות, ובקופת־חולים. המסים שולמו לכל אחת לחוד. הוא גם הצליח לשכנע את הנהלת קופת־חולים לקבוע סדרי־הרשמה מיוחדים ומכסות־מס מופחתות בשבילם.

תוך טיפול בבעיות ארגוניות־הסתדרותיות תפס הוא – ויש לציין בסיפוק רב שתפסו זאת גם המנצחים על הפעולה התרבותית – כי יש לעשות מה שאנו מכנים עתה בשם “קליטה רוחנית ומיזוג גלויות”. בימים ההם עוד לא התאזרח המושג “קליטה רוחנית” בשפת העשיה היום־יומית, אף כי הצורך בה הורגש יפה יפה גם אז, והם עודדו אותו בפעולה זו. כך עבר זרחי ממקומות־עבודה לבתיהם, קרי צריפיהם ובקתותיהם של חבריו בעבודה, בכרם התימנים, בשכונות הספר ובפרברים. הוא העביר את “הבסיס האסטרטגי” התרבותי־חברתי ממקום־עבודה לחיי־חברה שלאחר העבודה. והמים ההם לא היו אפורים ושקטים כפי שיכולים לתאר לעצמם אלה שלא היו אז בארץ. הגאות הכלכלית – ה“פרוספריטי” – הביאה עליה חדשה מאירופה, כולל גרמניה, ומארצות המזרח שלא היתה חלוצית ברובה. והחיים בתל־אביב בתקופה לאחר רצח ארלוזורוב, והמשפט שבא בעקבותיו, לא היו אידיליה של “שבת אחים גם יחד”.

אז קמו ולוּכדו, ביזמתו של זרחי, חוגים של עולי ארצות ועדות שונות; לפעמים של בני חבלים קטנים או אפילו ערים מסוימות. והוא עשה עבודתו בצנעה ובשקט, מדי ערב, יחידי בקצוות הכרך. נסיונו הקצר, אבל העשיר בירושלים הכשירו לכך. ופעולתו בנוער העובד איפשרה לו להגיע לדור הצעיר שבפרברי הכרך – לבנים ולבנות בתקופת ראשית עיצוב אפים האישי והציבורי, לחנכם ולכוונם ל“עבודה, להגנה, לקיבוץ ולהכשרה” ולחיי־ציבור תקינים. וכך נצטמצמה פעולתו בקלוב־הפועלים ושוב לא נראה כל ערב או במשך כל הערב, אלא פעל במרחב, והקים מועדונים וחוגים חדשים.

בפעולתו החשובה הזאת הניע גם אחרים “לגלגל” אחריו מפעלים שונים שהיו לברכה. היתה זאת עבודת־נמלים שאין ערוך לה.

במתח הגדול של בנין הארץ ויצירת חברה יהודית חדשה לא הושם לב כראוי לאותם חלקי הישוב בארץ, שהם מהווים כעין גולה בתוך תוכו של הישוב. אלה הן השכבות הנחשלות מבחינה ציבורית, ביחוד מבני עולי ארצות המזרח שלא ידעו חיי־ציבור מתוקנים. היתה זאת “ארץ־ישראל שניה”, פחות מורגשת ופחות בולטת לעין, אבל משקלה המספרי בישוב לא היה קטן בהרבה מ“ישראל השניה” של שוכני המעברות, ישובי העולים ותושבי עיירות הפיתוח בימינו.

זרחי הלך להביא אותם ל“ארץ־ישראל”, לשחררם מהוי הגלותי שלהם, על השגותיו ואורח־חייו, לקרבם לישוב החדש ולמזגם בשכבותיו החלוציות. לא ניתן למנות כמה אנשים הציל מניוון הבטלה וממצב של נטולי מעמד חברתי, וכמה הכניס למעגל עבודה יוצרת ועשאם אזרחים מועילים במולדת הנבנית. כן אין לדעת כמה מרי־נפש, מוכי־גורל או מחפשי פורקן לכוחותיהם ויצריהם ניצלו, בעזרתו של זרחי, מהידרדרות לדרך של “מחאה פרטית” על־ידי מעשי בריונות ומעשי פשע והם מצאו להם תיקון בחיי־חברה מסודרים, ואף נמשכו ולקחו חבל במשימות חלוציות. עד היום פוגש אני פה ושם אנשים עובדים, מהם העוסקים באמונה בצרכי ציבור, ויודע אני מי העלה אותם והצית בהם את הניצוץ שהחזיר (או נתן!) להם צלם האדם. מעטים הם האנשים העוסקים במצוה זו של פיקוח־נפש, ושלמה זרחי היה אחד מהם, מהמצוינים בהם.

מאמצע שנת 1934 נתקבל, לפי יוזמתה של ועדת התרבות של מועצת פועלי תל־אביב, לפעולה בשכונות ובעדות המזרח. חדלה, כביכול, תקופת ההתנדבות לאחר העבודה. אבל לא כך היה הדבר. היום עבר עליו תוך טיפולים והסדרים במוסדות, כי בפעולותיו כלל גם דאגה לענינים האישיים הרבים והמסובכים של “צאן מרעיתו” ואילו בערב – עד לשעות המאוחרות ביותר – עבד במועדונים אשר על־פי רוב, ביחוד בהתחלה, שכנו בחדרוני צריפים, והיה עוד לעצב את צורתם, לעתים מילאו גם תפקיד של בית־כנסת.

המשבר הכלכלי שבא בעקבות הפלישה האיטלקית לחבש צימצם את העבודה התרבותית. כמה מהמועדונים נסגרו, הפעולה הצטמקה ולהלכה אף נפסקה, לאחר שלא הוכנסה בתקציב ההוצאות. כעבור זמן קצר יצא זרחי בשליחות ההסתדרות לאירופה, אך גם שם לא ניתק את הקשר עם חבריו בתל־אביב, והתעניין בכל הנעשה בשטחים שהוא עסק בהם בעיר זו.

עם שובו ארצה, בתקופת מאורעות־הדמים, לא נפש ומיד התנדב ויצא לגבעת־עדה שנפגעה וסבלה מבדידותה. שם שירת בתפקיד “שוטר מוסף” – כשאר חברי “ההגנה” שיצאו למקום הזה – וזאת, עוד לפני שקמה “משטרת הישובים העבריים”.

כשחזר לתל־אביב עסק בהרבה מלאכות. הוא נקרא לתפקידים או למבצעים שונים. ואם כי עמוס היה משימות, ורבות שעות־העבודה שעבד, הרי מבחינת ההכנסה היה לעתים קרובות בבחינת “מחוסר־עבודה”, דבר שרבים לא הרגישו בו כלל, שכן ראוהו פעיל ועסוק כל הזמן.

ושוב נראה בשכונות ובמועדונים. אחדים מהם הקים מחדש, ואחדים – הפיח בהם רוח חיים. שוב נרתם לפעולות. קלוב הפועלים אשר עקר ממקומו הראשון ברחוב רמב"ם 24 (הבית הקטן נהרס כדי להקים במקומו בנין בעל 3–4 קומות) ועבר לרחוב ברנר, ולאחר לבטים שונים נבנה בשבילו צריף על גג בית־ברנר. הוא הציע אז ללוות את ההרצאות במועדונים על נושאים אקטואליים בתמונות (הגזורות מעתונים מצוירים) המוקרנות בעזרת אפיסקופ (פנס־קסם). הנסיון הזה נעשה בקלוב־הפועלים בבית־ברנר.

במרס 1938 קוים על־ידי ההסתדרות הסמינר הראשון לידיעת־הארץ. הוא היה בין תלמידיו הבולטים, ולאחר־מכן ממקימי החוג הראשון התל־אביבי, במסגרת אותו קלוב־הפועלים. גם בסמינר הרעיוני הראשון להכשרת פעילי ההסתדרות, שב. כצנלסון השקיע בו הרבה כוחות, הן בהכנתו והן בהנהלתו, לקח חלק פעיל הן בלימודיו והן בארגונו. ב. כצנלסון מסר לו את ארגון הספריה והנהלתה.

בינתיים נשא אשה והקים משפחה, אבל לא הפסיק לטפל בדברים שהתחיל בהם.

לא אמנה את כל הפעולות בהן עסק או הועסק בימים ההם. אך ראויה לציון התמסרותו הרבה להקמת החוג לפולקלור, שפעל אף הוא זמן־מה במסגרת קלוב־הפועלים. גם כשנאלץ החוג הזה לנדוד, בשל רשלנותו או זלזולו של “עושה־דברים” פלוני או אלמוני, נשאר זרחי נאמן לו ועשה רבות לא רק לארגונו וליכודו, אלא גם לביסוסו העיוני (לקט חומר פולקלור לצרכי מחקר וכיו"ב). כן התמסר הרבה לסטודיה לציור ולפיסול מיסודו של הצייר א. אבני המנוח, וחי את חייה באינטנסיביות רבה יותר מרבים מתלמידיה ומוריה…

היה בין הפעילים של “חוג הבימה” ומעורה בכל האירועים והפעולות בעולם האמנות והספרות בארץ.

בקיאותו בעברית וידיעתו אידיש ורוסית גרמו לו “תקלות” לא־מועטות. לעתים קרובות נתבקש לתרגם לעברית או מעברית. לא מעטים הם המאמרים שכתב על נושאים שונים, שנדפסו בחתימותיהם של אנשים שפעלו בשטחים בהם מטפלים מאמרים אלו.

עם פרוץ מלחמת־העולם השניה – לאחר ההפצצה הראשונה – הוסר הצריף מעל גגו של בית־ברנר, והקיץ הקץ על קלוב־הפועלים. החבורה, שהתדלדלה במספרה עוד קודם־לכן, נתפרדה והתפוררה.

כשהועלתה הצעת “דבר” לצאת לחיפה כעובד קבוע של העתון – ולעתונאות נשא את נפשו מאז ומתמיד – קיבל אותה, אם כי לא בלי פקפוקים.

גם בהיותו בחיפה שמר אמונים לחבריו ולמפעלם בתל־אביב, וביחוד בכל הנוגע לידיעת־הארץ. על אף תנאי מלחמת הקוממיות היה בין משתתפי כנס־היסוד של תנועת החוגים לידיעת־הארץ שהתקיים על התבור, ששימש אז כמשלט. כן השתתף בכנס השלישי של תנועה זו, שנתקיים על הכרמל, והוא בין מארגניו. הוא סייע לפעולות שונות כגון טיול־היובל של החוג התל־אביבי בנמלה וימה של חיפה וכן לימי העיון והנופש של המדור לידיעת־הארץ שנתקיימו ב“אורנים” שעל הכרמל, בספטמבר 1952. ובכל אלה גם לקח חלק בהקנית התורה עצמה. וזאת עשה גם במסגרת שירותו במילואים, וכן כמתנדב.

עם היותו אזרח נאמן של חיפה וקנאי לה, היה קשור באלפי נימים למקומות ולאנשים בשאר חלקי הארץ. רבים היו מוקיריו ומחבביו: פועלי הנמל, עסקני העיר, קוראי “דבר”, וכן רבים אחרים מתושבי עיר־העתיד, אבל את עולמו קנה עוד לפני בואו לחיפה, ביחוד אצל אלה שהחזיר להם את ילדותם העשוקה, את חדות־החיים, את צלם־האדם, את טעם־החיים.

דמותו האנושית היפה תהיה טבועה תמיד בלב ידידיו הרבים, כל עוד הנשמה בקרבם.

שמואל אביצור

שליח בא אל הכפר

האוטובוס מתקרב לכפר וזה שעה אנו נוסעים ברמה הדלה של הווֶרכובינה. אוירה של אבלות נסוכה מסביב, גלמודים עומדים העצים במטר, חלקות שדה סחופות מזקרות גבעולים מדולדלים של תפוחי־אדמה. הגשם, אשר בעמק ה“הונגארי” הוא מרנין ומצהיל את הכרמים, יורד כאן בלי הרף, והזרמים העכורים הבאים מאזור יערות הקארפאטים, שוטפים את האדמה הדלה.

היום נוטה לערוב. עדר מתנהל לאֶה ואדיש, לאחר מרעה־יומו שלא השׂביעוֹ. עשרות פרות כחושות וקטנות בוססות בבוץ, ועזים מתלבטות ביניהן. אחרי העדר הולך ילד, הנראה כבן שמונה, והוא בוודאי בן אחת־עשרה או שתים־עשרה, שכותונת בד קרועה לגופו הערום, ורגליו יחפות. מגבעת־אבא שחורה על ראשו. שתי פיאותיו נוטפות מים על לחייו הקטנות ושתי עיניים יהודיות יוקדות. עליו להחזיר לכל ביקתה את בהמתה.

והנה הגיע האוטובוס עד בית־המרזח היהודי. פה התחנה, פה מרכז החיים, פה מתגודד הנוער, חבורות חבורות, בשלוליות המים. בחורים עם בחורות. ביום הם מוציאים זמנם בעבודה בשדה, במלאכה, בלימוד כלשהו, במסחר, בבטלה. עתה הם פה לפני בית־המרזח. החוצה! האוטובוס מביא בשורות…

והאוטובוס הביא את שליח “החלוץ” ו“החלוץ־הצעיר”.

עגלון

יום 7 במארס, יום הולדת הנשיא מאסאריק, נחוג בכל רחבי המדינה. איש התנועה – העושה כאן למען מפעל הקרן הקיימת – נשלח להשתתף בחגיגה בכפר־הגבול. מכרות המלח ותחנת המכס משכו לשם מתישבים צ’כים, ויהודים רבים. בחג הולדת הנשיא שובתים הטלפון, הדואר ושירותי המוניות. גם העגלונים נשארו היום בבתיהם. השלג כבר הפשיר, גשם דק וקר ירד בלי הפוגות, וכיכר התחנה היתה עזובה וריקה. השליח הביט על סביבותיו, הבחין בכרכרה בודדה ההולכת ומתרחקת ומיד התחיל לרוץ אחריה. העגלון נעצר וחיכה. האיש הצעיר נרגע ובצעדים מאוששים עשה דרכו אל הכרכרה. אך פתאום אחזוֹ פיק ברכיים: הוא הכיר את העגלון; הרי זהו לייב, הוא ולא אחר. חודש לפני־כן נערך כינוס אזורי גדול בישוב זה, וישר מן הכינוס – בתוך המערבולת שהסעירה את הכפר כולו, מזקן ועד נער – נשלחה רבקה בתו לקיבוץ־ההכשרה שבמערב המדינה. לאב נודע הדבר למחרת היום. “מוראות” הקיבוץ והמערב בכללותו, שצייר לו דמיונו, ירדו עליו כחתף, ואחוז זעם ויאוש נשבע שיהרוג את השליח. והריהו יושב עתה על הדוכן, ואין לסגת. ברגליים רועדות קרב הבחור ובא עד הכרכרה, ולייב מקבלו במאור פנים, עוזר לו לטפס ולעלות ומפנה לו מקום לידו. עתה לפניהם נסיעה לא־קצרה. היהודי הענק, שזקנו הצהוב אומר הכרת ערך עצמו; הוא יושב בטח על דוכנו כאיכר על אדמתו – זהו עגלון מעגלוני קארפאטורוס. ללא שהיות הוא פותח בשיחה. קולו הרונן מעורר ומעודד. הוא מלא שאלות והערות, כנער צמא־דעת. הוא שואל על התכונה לרגל יום־הולדתו של הנשיא, על כינוס הקהק"ל בכפר ס., על עסקי המדינה והעולם, על האיכרים והיהודים – את הבת הס מלהזכיר. והשליח – לא אחת משיאו יצרו לפתוח בנושא ולהשתחרר מהסיוט, אך לייב מעלה כל פעם נושא חדש והצעיר נמשך אחריו בעל־כרחו ומשיב ומסביר את הדברים אחד לאחד. והנה בתי־הישוב. וכבר עומדת הכרכרה באמצע הכיכר. לייב עוזר לבחור לרדת, ובעיניו צחוק קונדסי; והוא קורץ לו, כלשותף לסוד גדול: “היא כבר כתבה לי”.

מן הסימטה אל אור השמש

שכבת בני הנוער במונקאץ מתגבשת והולכת. בדירת מרתף, בפרבר חדש, הרחק מעיניהם הבולשות של מעבידים והורים, קושט מועדון “החלוץ־הצעיר” והוא הומה ככוורת. פה מצאו להם פורקן כוחות ילדות כלואים, יצרים גועשים ושאיפותיו של נוער יהודי עובד המחפש את יעודו. שבת אחר־הצהריים – מבחן חמור ראשון לשחרור מעול בית־ההורים ומושגיו. התנועה חייבה את חבריה להופיע במועדון בשעה אחת אחר־הצהריים. כי בלי הינתקות זו משולחן־השבת, המסמל את הפאטריארכליות של המשפחה ואת שלטונו של האב, המרתק את הבנים לבית־הדלות, ונוסך אדי אשליה של שלימות יהודית על הוויה של מתיחות ורוגז – בלי הינתקות מהפכנית זו לא תתואר התעוררות הרוח החדשה. אילולא הוקדמה שעת ההתכנסות, היו בהכרח נשארים בתחומי המועדון והוויית החדר הצפוף והחלומות היתה נמשכת, אף כי בשינוי סגנון. הוקדמה השעה כדי לאפשר להם לצאת אל מחוץ לעיר, והיציאה הפתיעה, היכתה בעוצם חוויה שלא ידעוה – חוויה של שדה ויער, של הרים וחופש, של מרחב ותרועת דרור קוסמת; קם המגע עם הטבע, התעוררו חושים חדשים. עולם חדש, עולם מלא, מבטיח. והנה קרבה שעת החסד של שקיעת השמש. לראשונה ראוה – מחוץ לסימטה, וגמלה ההחלטה בלב: עוד נחיה גם את זריחת השמש.

על מגרש הכדורגל

שטח אחד היה חפשי ומלהיב, והבנים פרצו אליו גם לפני היות התנועה – זה היה מגרש הכדורגל. מי לא נשטף בבולמוס זה של בעיטות ודהירה ושערים! היו קבוצות שמשלו בכיפה, והיו קבוצות קיקיוניות שנתגבשו ונתפזרו חליפות. לא היה נער שלא חלם כי יסופח באחד הימים לקבוצה, שהיתה בעיניו המעולה בכולן. היתה הקבוצה ההונגרית הידועה שיהודים רבים השתתפו בה, ורוב בני־הנוער היו מחסידיה; והיתה הקבוצה הלאומית היהודית, שגאוות הציונוּת עליה. והנה יום אחד הופיעה קבוצת נערים במזכירות “החלוץ־הצעיר”: משלחת של נציגיה התפרצה פנימה, משולהבת, כשכל יהבם עלינו, ובחוץ חיכו נרגשים ומתוחים – היתר. היו אלה נערים עובדים בני שש־עשרה, שהכרתם היהודית ערערה את זיקתם לקבוצה ההונגרית וגאוותם הפרוליטארית לא יכלה להשלים עם האוירה ששׂררה בקבוצה הלאומית הבעל־ביתית. הם ביקשו את תמיכתנו להקמת קבוצה ספורטיבית של “החלוץ־הצעיר”. אנחנו עודדנו את הקבוצה וסיפרנו לחבריה על “הפועל” – התנועה לתרבות הגוף של הסתדרות העובדים בארץ. וברבות הימים נעשו בחורים אלה החלק הער והפעיל בסניף.

בחור־הישיבה

שיכורים ממרחב ודרור ונעורים, שואבים עידוד מקצב הצעידה – בשלָשות – ומן השירה העליזה, חזרו החלוצים הצעירים מפעולת השבת. אותה שעה דובבו האמהות באפלולית החדרים, בסימטה, את ה“גאָט פון אברהם” העצוב־המרגיע; אבל הבנות והבנים מיאנו לצאת מהשורה הרוננת, המחממת, הטובה, ולשוב עם חשיכה בדרכים עקלקלות הביתה. המצוקה הגדולה, האֵלם, הדיכוי, השלטון הפאטריארכלי בעבודה ובבית נראו עכשיו מעבר למיתרס – כאויב. השורה חיזקה, התנועה נראתה ככוח שיש לאֵל ידה להגן. הידהדה השירה “מיר בוֹיען אַ צוּקוּנפט אַ נייע, דאָס אלטע טוֹיג ניט מער”. הצועדים לא התפזרו גם כשהגיעו למקום ונשמעה הפקודה: “פטורים”. הם התפרצו למועדון, שקיבל את פניהם בסיסמאותיו ובתמונותיו, וכבר סער המעגל.

בשולי הרחוב, מאחור, עקב בערנות אחר השורה הצועדת בחור־ישיבה צעיר בלונדי, בעל גוף חסון, שהיה מכונס בתוך עצמו ונבוך; בגדיו, בגדי הישיבה של הרבי ממונקאץ – קן הקנאות הלוחמת, שהיתה מנופפת בשופר החרמות, והצטיינה בלהט של פעלתנות ציבורית. הבחור ליווה את הצועדים, כשהוא נעצר מדי פעם כמהסס, עד למועדון. מתוך המרתף הגיעו אליו קולות של חדווה והוא השעין את ראשו אל קורות הגדר והקשיב. המדריך, שנרעש מהמחזה, ניגש אליו, והבחור התאזר עוז והציג את עצמו: ישראל, בן עיירה סמוכה, לומד בישיבה, גר בפרבר שמעבר לגשר. וכך נקשרה ביניהם שיחה מלאת ענין. הרחוב היה צדדי, מרוחק וריק מאדם, ואף־על־פי־כן היה בפגישה זו של בחור־הישיבה עם המדריך משום הרפתקה נועזת, אשר התמרדות, המשכיחה כל חשבון, הולידה אותה. המדריך מסר לבחור את כתבתו – ברחוב ראשי בלב העיר היהודית – והמשיך דרכו, והבחור הלך בעקבותיו כמתגנב. צילצול בדלת והוא בפנים. אין לו פנאי; עליו למהר ל“הבדלה”. הוא מקבל חוברת, שאך זה הגיעה מהארץ (הימים אחרי רצח ארלוזורוב): “חיים ארלוזורוב”, בהוצאת המרכז לנוער, והלך. בחמש בבוקר שב הבחור, רענן ומשולהב. הוא “בלע” את הכתוב באותיות העבריות. הוא חש את רוחה של ארץ־ישראל העובדת, רוח התנועה, ההתישבות והמאבק. והוא שוב נחפז לדרכו: עליו להגיע לתפילת הבוקר בישיבה. הוא שולף מחיקו מחברת מקופלת כתובה פנים ואחור ומתחיל להמטיר שאלות: חלקן בלועזית, חלקן בעברית מחודשת, מושגים סוציולוגיים פילוסופיים, אישיים – והכל בבהילות ובחפזה. התחיל המדריך להסביר והבחור כבר מעלה ענין חדש. רוחו קצרה, נדמה שהבחור שואל שאלות לצאת ידי חובה, שהרי אינו נותן שהות להסבר של ממש. ואף־על־פי־כן ניגש המדריך אל הכוננית והוציא כרך א' של כתבי ברנר, הסיפור “בחורף”, ומסרו לבחור. ולמחרת, בחמש בבוקר הבחור שוב כאן. עיניו ליאות וזוהרות כאחת. הוא מחזיר את הספר, הוא גמר לקרוא בו ומבקש ספר אחר. המדריך אינו מסתיר את חשדו־תמיהתו. אך מתברר שלא צדק. ישראל קרא כל הלילה. זהו צמאון שאינו יודע רוויה, תאווה שלא־מכאן. והרי שוב המחברת המקופלת – ובה מאתיים מלים, מושגים, עניינים, ערכים – והכל על רגל אחת. אַל היסוס: ההסבר של אתמול נקלט במלואו. הוא חוטף את הכרך השני ונעלם. וכך חוזר הדבר בוקר בוקר.

כעבור ימים לא־רבים התפרץ בוקר אחד הבחור אל חדרו של המדריך וכולו אומר דכאון. בעלת־הדירה לא הירשתה לו לבזבז נפט לקריאה בלילות והוא קרא לאור הנר תחת השמיכה; השמיכה התלקחה ועלתה באש. עתה אין ספק שדבר קריאתו בלילות נודע בישיבה והוא לא יוכל להמשיך עוד בחייו הכפולים. “אין צורך” – היתה התשובה. “תקבל חליפת בגדים, מכתב למרכז, כרטיס־נסיעה; תסתפר ותסע למערב”.

כך בא ישראל בברית ההגשמה החלוצית.

בסוד התנועה

לחג הסוכות תוכנן כינוס אזורי בעיר א. – מרכז השלטון האדמיניסטראטיבי של קארפאטורוס. הוחלט שבאי הכינוס יבואו אליו ברגל. לשם כך חייבים היו להפסיק את העבודה בערב חג בשעה 1.30 אחר הצהריים. עשרות חברי השיכבה הבינונית והמתבגרת עבדו כשוליות בבתי־מלאכה ובבתי־מסחר. ההחלטה להפסיק את העבודה לא היתה שרירותית. קדם לה מאבק ממושך על זכותו של הנוער העובד לעסוק בפעולה לימודית ותנועתית בערבים, כי רבים מהם רותקו לשולחן־עבודתם עד שעה 10 בערב “כמו בעל־הבית”. שבועיים לפני הכינוס הודענו לכל מעביד באופן אישי את החלטת התנועה, וניהלנו את המשא־ומתן על פרטי הביצוע. היינו הראשונים בעיר שהרמנו את קרן הנער העובד והנערה העובדת בחברה. ההעזה המעמדית וההכרה העצמית של חברי התנועה הצעירים הפעילו את החוק, אשר השלטונות ודעת־הקהל התעלמו ממנו – אשר התנועה המקצועית במקום לא התפנתה ללחום על ביצועו.

בסניף שׂררה התרגשות רבה. המועדון דמה למיפקדה של כוח מהפכני. לאחר שרוב המעבידים קיבלו עליהם – לכאורה – את הדין, הפעילו לחץ אישי על שוליותיהם והתאמצו בפיתויים ובתחבולות שונות לנתק אותם מהתנועה. בשעות־הערב המאוחרות החלו הצעירים באים ממקומות־עבודתם, סעורים ונרגשים, וכל אחד מגולל את פרשת מאבקו; והכל שמחים על כל הישג ומשתתפים בכל צרה, מעודדים ודואגים. ועדיין נותרו אחדים, שמעבידיהם עקשנים ביותר, אשר יש לדאוג לשחרורם.

התכונה לקראת הכינוס רבה: המקהלה, ההופעות, הכתובות; צידה לדרך, אופניים שילווּ את המסע כדי להגיש “עזרה ראשונה” וכד'. ההתעוררות גוברת. אחד מכריז, כי יברח מהעבודה, ואחת מספרת שכבר ניסתה דברים אל גבירתה במתפרה, להיוודע אם תסכים לקבל עוד שתי בנות מאלו שתוותרנה על מקום־עבודתן הרע.

המסע היה קשה, כי הצועדים לא הורגלו בהליכה. הרגליים כשלו, היבלות הכאיבו, התרמיל לחץ, והדרך אין לה סוף. אך הצעירים עזרו זה לזה, עודדו איש את רעהו, ורבו מעשי הקונדס, הליצנות והצחוק. השיר לא פסק מפיהם: “סיי אין שטורעם, סיי אין רעגן, גייען חלוצים אויף די וועגן” – והגיעו. במועדון נאספו צעירי העיר והסביבה. המטרה שהושגה השכיחה את התלאות והעייפות, והמעגל סער.

זיאמה

הוויית “החלוץ הצעיר” בקארפאטורוס דמתה ל“שטיבל” של חסידים: הווייה גלמית, לא “מאורגנת”; תנועה עממית של הלך־נפש ודבקות. והופעותיו של זיאַמה בכינוסי “החלוץ־הצעיר” היתה כהופעת “המשוּלח” מארץ־הקודש: עומד כאילו מהצד, אינו מעורב בהמולה, אינו נואם. אך הנה נפתחת קופסת הפלאים – פנס־הקסם – ותמונות קופצות ועולות על הקיר: ארץ־ישראל. התערבותו בדיון מסעיר היתה ברמיזה, במשל. וכאשר נשארו רק בודדים ליד המדורה – היה זיאַמה מספר אֶפיזודות מחייו, והיה פותח בשיר סיבירי.

סימניה החיצוניים של תרבות מאורגנת: המודעה, ההזמנה, כרטיס המשתתף, סגירת הדלת עם ראשית ההופעה – כל אלה לא היו ידועים בתנועה. וזיאַמה הקדיש תשומת־לב מרובה להנהגתם, ליצירת התנאים שירבו כבודה של תרבות. בכפר נידח בהרים היה יושב ושוקד על כתיבת המודעה היומית, על התאמת האות, צורתה וגודלה, על עיטור, על הניסוח והסיגנון, כי האמין במסגרת החברתית, בסיגנון העושה את האדם ואת התנועה.

זיאַמה טיפח סמלים וייחס להם חשיבות מרובה. ובני הנוער, שהתחשלו בכוּר חיי העבודה, שהיו נתונים במערכות מקצועיות יום־יומיות, שהתאמצו לשבור צמאונם להשכלה ראשונית בשעות הערב לאחר יום־עבודה מייגע בחוג הלימודי בסניף, נכנעו על אף כל אלה ל“הוויית הסמלים” של זיאַמה. אך מעולם לא השתעבדו לסמלים, שראו בהם רק מסגרת נאה לחיי תנועה, והיו משוחררים לגמרי מאשליות רומאנטיות לגבי חיי העבודה והקיבוץ בארץ. זיאַמה ראה בסמלים הכרח חינוכי. “החולין כשלעצמם צריכים הילה של קדושה”, היה אומר. והוא השתדל לטפח מסגרת זו של הווי שבת וחג במסיבות הסניף, בכינוסים ובמושבות.

הוא הביא את שירת־הנוף הארץ־ישראלית, העברית ועשאה “הימנונים” לעת־מצוא. “ארץ מולדת עודך צעירה” נעשה הימנון של מושבת־קיץ, ומַלבן בני־הנוער, שניצב סביב לתרנים, היה שר ברטט: “קדימה דגל החופש ביד…”

קו של קנאות היה בזיאַמה. בתוך הוויית האידיש ששׂררה בתנועה, הוויה שהשתדלנו לעדן אותה ולהעשירה באוצרות שירה וסיפור, (“החלוץ הצעיר” הוא שדחק את שמ"ר והשונד מקארפאטורוס וטיפח את היחס לספר הטוב, יסד ספריה נודדת באידיש ועודד את הביטוי התרבותי), לא ויתר זיאַמה על קנאותו לשפה העברית. מעולם לא ענה לחבר ביידיש. הוא, שהיה ספוג עממיות יהודית־חסידית ושופע אמרות ופתגמים עסיסיים, לא פנה ולא השיב לאיש בתנועה אלא בעברית.

הימים היו ימי מאורעות תרצ“ו בארץ. ערכי ה”הגנה" טופחו יפה ב“החלוץ־הצעיר”. היה זה זיאַמה שצר צורות קונקרטיות ל“הגנה” בחיי התנועה, הביא את אווירת המבחנים האישיים – ההליכה בלילה, שמירת הסוד, ה“סליקים”, העמידה בחקירה – והכל באותה חומרה, המחפה על הרוך הטבעי שלו, והמביאה את החבריה לתחושה הממשית של ארץ־ישראל החלוצית.

מנחם אורן

אחד מאלה היה, מאנשי התום והיושר ביסודם, אשר למן הפגישה הראשונה אתם – מהותם גלויה וברורה. אנשי האור הפנימי, בעלי הנפש, אוהבי אדם. והסיפור העממי והמשל והבדיחה שעל שפתיו תמיד עשויים להפיג מתיחות, ליישר הדורים, לקרב לבבות.

הכרתיו עוד מלפני ימי חיפה, שלו ושלי. מרחוק ראיתיו בתקופה קורנת אושר, בפריחת אהבתו, על סף הקמת ביתו ומשפחתו. הרוך והחום והמסירות שבאפיו פרחו וקרנו. וניצוצות מאורו זה, אשר שפע ממנו, העניק לכל הבא במגע אתו – בשלב זה של חייו ובשלבים אחרים.

עבודתו העתונאית היתה לו שליחות, שטח פעולתו הציבורית והחברתית ותרומתו לארץ ולאדם העובד. על כן לא רדף אחר ידיעות מיוחדות ואחר זריזות עתונאית מקובלת. אלא הוא חתר תמיד להארת המפעל החלוצי וההישג האנושי של איש העמל העברי. ומכאן, ריכוזו בפינות הסמויות של חיי החברה ועמדות ציבור הפועלים בארץ.

וכך היכה שרשים עמוקים בחיי העיר ושכונותיה מאז בואו לחיפה כאיש מערכת “דבר” בחודש יולי 1944. וכך היה לא רק עתונאי הרושם קורות הסביבה בה הוא חי, אלא הרבה יותר מזה – איש ציבור המשרת חברתו בכל מעשיו והוא חלק מהוייתו: בהיותו שותף להנהלת הסטודיו לפיסול ולציור של מועצת פועלי חיפה בשנת 1945; בפעילותו בחברה לחקר המקרא וחקר ארץ־ישראל ועתיקותיה באותה השנה; בשידוריו ב“קול ההגנה” בחיפה ובמדורו “מכתב מן הבית” בשידורים לחיילים בשנת 1948; בעריכת תכניתו מבית יורדי־ים לימאי העברי בקול־ישראל בשנת 1951; בתפקידו כשופט במשפט החברים של מועצת פועלי חיפה ב־1954 – בכל אלה מפעולותיו בשטחי חיים שונים בעיר עד יומו האחרון, באו לידי ביטוי תכונות־היסוד החיוביות שלו וקבעו דמותו המייחדת בלב כל מי שהכירו.

הופעתו הצנועה והבעתו הרוחנית המשכלת לא הקימה מחיצות, אלא – להפך עשוהו לבן־ברית, לשותף לענין הנתון לקולמוסו. אין זה מקרה, כי המדורים שבהם ריכז במיוחד עבודתו העתונאית היו – ההסתדרות ומפעליה, ובעיקר הנמל ובתי־החרושת. יותר מכל היה קרוב ללבו כל צעד של פיתוח חיפה, העיר שדבק בה לאהבה וחש עצמו בה אזרח מלא, המשרתה מרצונו, נוסף על מילוי חובתו. על כן לא פסק מהרצאות ופעולות הסברה בחוגים רבים ושונים.

בתקופות שונות הרצה בבית המדרש למורים בחיפה, בחוגי צבא־הגנה לישראל בצפון ובארגוני נוער שונים.

באוגוסט 1952, בדרכו מהרצאה בפני נוער בראש־הנקרה, מטעם הקרן הקימת לישראל, נפצע קשה בתאונת־דרכים. ואולם, אך חזר לאיתנו, שוב הטיל על עצמו כל אותן חובות ומשימות ציבוריות ואישיות, אשר בהן מצא פורקן לצרכיו הנפשיים והרוחניים.

וגם על ערש־דוי, בבית החולים “הכרמל”, בעיר אותה אהב, לא הועם זיוו האנושי ולא פג מאור נפשו במגע עם האדם, עם ידידיו שוחרים למיטתו ועם שכניו לחולי, אשר סעדם בעידודו.

וגם העט לא הניח מידו.

זכר נזכרנו כפי שהיה כל הימים – יפה־נפש ובר־דעת, חבר וְרֵע, איש הציבור הנושא בעול, עתונאי בעל מצפון ויהודי חם.

ברכה חבס

איש הידידות היה שלמה זרחי. איש העין הטובה והאהבה, אהבה ליהודי, לפועל היהודי, להסתדרות, ועל הכל – אהבה לחיפה עירו. אמנם, לא נמנה עם ותיקיה. רק כעשר שנים עשה בתוכה, ובכל זאת, דומה, רק מעטים נצמדו כמוהו אליה, להכירה, לאהבה ולהיות דוברה הנאמן.

את אהבתו זו לעירו גילה בדרכים שונות: במכתביו ל“דבר”, בשידוריו ב“קול חיפה” וביחוד בטורו השבועי מעל עמודי “חיפה העובדת”, אותו היה חותם בשם “ש. בן־עיר”. לא במקרה בחר בשם זה ולא במקרה מצאה עירנו חיפה, הערה והתוססת, בשלמה זרחי, אף הוא ער ותוסס – את הטרובדור המאוהב העורג לספר על אהובתו. בכתיבתו על חיפה לבש עטו קלות חננית, המהנה, המושכת את לב הקורא.

שלמה זרחי היה עתונאי מוכשר, בעל לב רגיש, עין רואה ויכולת רבה של הבעה. אולם מי שהכירו מקרוב ידע, כי בכתיבתו בא לידי ביטוי רק שמץ־מה מן העושר הרב שהיה טמון בו. יותר משהיה איש הכתיבה היה איש השיחה הנאה, בעל ידיעות, ספוג תרבות יהודית ואנושית, תרבות המורכבת יסודות שונים. כל שיחה אתו היה בה משום תענוג. הוא חיבב את הרמיניסצנציה הקלה, את הדיגרסיה הנאה, את האנקדוטה ההיסטורית, את הסיפור החסידי…

לא היה כל ספק, ולא קשה היה לנחש, כי עושר זה שמור לבעליו, ובמרוצת הימים יתגבר וימזג בכתיבתו את שלל הגוונים הנוצצים שידע לעטר את שיחותיו בעל־פה, שהעניקו עונג למאזיניו.

ברוחו העשירה, בשערותיו המסולסלות, בעיניו היהודיות השחורות הנוצצות, בכל הופעתו החיצונית, היה משהו מאיש הבוהמה. ואמנם, קשה היה למנותו עם העתונאים המקצועיים, אף על פי שבכשרונותיו, ביכולתו ובאחריותו לא נפל מהם. בסתר לבו ערג האיש למשהו יותר מזה. והיו לו כל הסיכויים לכך.

איש־הספר היה, מרבה בקריאה, אינו מסתפק במטענו מתקופת הנעורים, אלא עמל ומחפש מקורות, ושב ומחפש. איש הלהט היה. אף־על־פי שעברו עליו נסיונות רבים – מהמאסר ברוסיה ועד לקשיי ההשתרשות בארץ – האמין באדם, שש לשרתו, וטורח לגרום לו נחת־רוח, כי על כן אוהב־הבריות היה זרחי, מן הסוג המעולה ביותר.

יש והבא לומר שבחו של האדם חייב לחטט באפר חייו כדי להעלות את הניצוצות. כאיש מעורב בין הבריות היה זרחי ידוע לרבים, ולכאורה אין צורך לגלותו. אולם ייתכן כי דוקא עובדה זו היא שהסתירה הרבה מהניצוצות שהיו טמונים בקרבו ושודאי היו באים לידי גילוי.

שלמה זרחי לא זכה לכך. אנחנו לא זכינו לכך.

א. ש. טל

מדי הזדמני לסניף “דבר” בחיפה שבו בילה ש. זרחי את שנותיו האחרונות בטרם נקטף ללא עת ובהציצי אל תמונתו התלויה בחדר עבודתו, יהמה הלב מצער נוקב. לא אחת מענה אותי השאלה ללא תשובה: זיאמה הסימפטי והטוב, אוהב הבריות והאהוב עליהם, התוסס והער לכל דבר וענין שבחיים ובספרות – כיצד נחטף ואיננו…

יש ואתה משוטט ברחובות חיפה, באותם רחובות שהיינו הולכים בצותא, ונזכר בכמה חיבה היו בני אדם מקבלים את זרחי. כשהייתי בא לחיפה לעתים קרובות בענייני מערכת “דבר” אהבתי להתהלך אתו בעיר וליהנות מבקיאותו הרבה בעניניה. אולם אם השעה דחקה לי הייתי נזהר מלהצטרף אליו מכיון שהליכה בצותא אתו פירושה להתעכב הרבה ברחוב, כי זיאמה היה ידיד ודורש טוב לרבים, והללו אהבו לחטוף אתו שיחת ידידות, שהיתה ספוגה הומור רב. לא אחת היה הוא הפותח בשיחה ומתענין במצבו הבלתי תקין של פלוני ושל אלמוני, לא אחת היה משקיע מאמצים כדי לעזור ולסייע. וניתנה האמת להאמר שלא אחד מחבריו לעבודה היה מתקנא בפופולריותו שלו בציבור, ובחיבה ובהערכה שרכש לעצמו בעבודתו העתונאית.

זוכר אני רשימות שלו שהיו מגיעות למערכת שהעורכים, אשר דרכם היו עוברות, היו שמחים לקראתן, מאחר שנכתבו בידיעה רבה ובחן. אותו חן של תוכן היה שפוך על פני כתב־ידו הברור והבהיר שאמר כולו פשטות וטוהר.

חבריו וידידיו זוכרים יפה את סבר הפנים היפות שבו היה מקבל אותם באותה טבעיות ההורסת מחיצות. איש שיחה נעים היה. שיחתו שהיתה מתובלת בהומור קולע ובחריפות נטולת עוקצנות היתה מושכת אותך בקסמיה.

וזכורני פגישה מקרית אחת כמה חדשים לפני פטירתו:

– מה שלומך “מגן האיסלאם”? ומה חדשות ונצורות מספרים עתוניך התורכיים (הכוונה לערביים) שלך? ותוך כדי דיבור מבודח שלב ידו בתוך ידי ובתשובה על שאלותי אני לשלומו ולעבודתו סיפר על תכניות שלו כיצד חושב הוא להרחיב את מסגרת עבודתו ולעלות לדרג גבוה יותר של כתיבה המצטמצמת ברשימה ובכתבה בת יומה.

לנו, לידידיו ומכריו הקרובים אבד ריע טוב וחביב ולעתונות הישראלית – אדם מסור ובעל מצפון חברתי טהור.

מנחם קפליוק

הלך מאתנו אדם זקוף קומה ובעל מזג טוב, איש ההקרבה והכנוּת. שבדורנו מתמעטים והולכים, אדם שקלט לתוכו, ובערנוּת רוחנית רבה, חיים ואנשים; אח וְרֵעַ המצר בצרת הזולת ושמח בשמחתו.

בניגוד לבני־אדם, המחטטים תמיד מתוך אי־סיפוק, אי־רצון ונרגנות, שרוי היה זרחי בעולם של חסד ורואה את הסובב אותו ואת הבריות לא כלקויים בחסר או מפריעים, אלא במסירותה הטבעית של אנושותו הטהורה המסתפקת במיצוי הקיים, ומשלימה עם פגעי־היום. זיקתו הבוטחת והאופטימית לחזיונות החיים, ליהדות, לארץ ולמרבית הבעיות האנושיות נודעה לה חשיבות ראשונית; הוא ראה עולם ואדם במשקפי החיוב שלו: מקור האושר.

ביסוד מהותו היה זרחי אדם מרוצה ומאושר; הוא חש את עצם קיומו, עשייתו ואת כל הוייתו כמתנת הגורל, ונהנה הימנה את מלוא הנאתו. על־פי רוב שרוי היה זרחי ברוח עולזת, שעל־כן נשא את האושר בחוּבוֹ. האמן האמין באינסופיותו של העולם, בנאצלותו של האדם וחיפש את הטוב והיפה בכל גילויי האופי של האדם. מהותו לא ידעה את השלילה. כל כוח מסירותו והקרבתו היה קודש לעמו, לעירו, בה חי ופעל, לבני־ביתו ולידידיו. אהבתו הלוהטת לבריות לא היתה אהבת־אנשים מלומדה, אלא תכונה שרשית באָפיוֹ. מטבעו בעל מזג טוב ומעביר על מידותיו, היה זרחי תמיד צעיר, חפשי ועליז, סבלני ונוח לרצות עם עצמו ועם זולתו. מעולם לא ראיתיו זועף או הוגה אי־אמון במישהו. הוא נהג סובלנות בכל אדם, ולא מרחמיו על חוסר־ישעו של האדם, אלא מתוך קרבתו המתמדת אל רעוֹ האדם. מושרשת היתה באצילות טבעו, בשאיפתו לנעלה ולטוהר; היתה זו סובלנות שבלב.

לעתים רחוקות מאד מצאתי אדם, שחסר את “יצר ההתבלטות והכוח”, ושתאוַת הפרסום, הקנאה וההתחרות כה זרו לו כמו לשלמה זרחי. הוא גם לא ידע את המאבק עם עצמו, ולא ידע זעזועים נפשיים כשלא נתמלאו שאיפותיו בשדה האמנות; וכן לא התלבט בלבטי ההגשמה של חזוני־רוחו; הוא עמד וחי בעצם מחוץ לאישיותו, מחוץ לשאיפותיו ומחוץ למאוייו שלא באו על סיפוקם. הוא ידע יפה את תחומי כשרונותיו השונים, לא הפריז בהם, וממילא לא הלך לבו בהתאמצות כל מרצו אחר גדוּלה כוזבת. אדרבא, אי־אלו נטיות־רוח ואפשרויות שלו דחה אותן מדעת הצדה. בעצמו אדם נוטה מטבעו לאמנות וליצירה, מסוגל היה במהירות ובהתלהבות, בענוה ובהכרה ללא־שיור להעריך את פעולותיו הרוחניות והאמנותיות של הזולת ולעשות ככל יכלתו למענו תוך התרגשות רבה.

חייו של זרחי תלויים היו במידה רבה בתמורות־גורל שונות. אין כוונתי לומר, שהוא עצמו חי חיים נוחים ללא־קשיים; או שלא ידע טעם יסורים וקשיים של מלחמת־הקיום; שלא ידע דאגות, אכזבות ומרירות. כל אלה ידע ידוע די והותר! גם לו ניתנו בשפע עמל ויגיעה למאבקו על פיתוח סגולות כשרונותיו ולמען התקדמותו. אולם עוד בימי תל־אביב, כשהוא עצמו עודנו שרוי היה בעוני, תלוי באחרים ובלתי־מסודר ונאבק קשות למחיית בני־ביתו, גם אז התעניין בגורל הזולת, והיה משתדל תמיד, ככל שמגעת ידו, ובלבד להסיר דאגה ומצוקה מן האנשים ולעזור להם ככל האפשר. מעולם לא היתה שעתו פנויה לצרכי־עצמו, מה שאין כן לצרכי אחרים. מעולם לא חש עצמו גלמוד ולא חי לבדו; הוא היה איש־רֵעים להתרועע, ידע לקרב אליו את הבריות מתוך רוחב־לב ונדיבות־לב וקיים קשרים חברתיים ומקצועיים אתם. הקשר האמיץ שבינו לבינם הגביר ופירנס את מרצו החיוני. כזה היה המנוח על־פי טבע ברייתו!

נשען על חוש הביקרתי הבריא ומודרך על־ידי רגש־תבונתו האָפייני היה זרחי מקדם פני כל אדם בידידות ספוגת אהבה והבנה. תכונות־אָפיו המיוחדות ליווהו בכל ארחותיו. גם בחייו הפרטיים, בתוך חוג משפחתו, וגם בתפקידו הציבורי הרשמי בא יחוד־מהותו לידי גילוי – בכל מקום הופיע כמושיע ישר ונאמן.

גם אנוכי חייב לו במידת־מה חובת־תודה על ידידותו הנאמנה, אהבתו הכנה ונכונותו המתמדת להיות לימיני בכל מקום ובכל זמן שהייתי נזקק לו. הקשר בינינו, עוד מימי הקונצרטים בבית־ברנר שבתל־אביב, היה למן הרגע הראשון קשר פנימי נאמן. היסוד היוצר היהודי־רוחני הוא שקשר את שנינו זה אל זה, והוא שעיצב את ידידותנו וגם שמר עליה. הכוח הסוגסטיבי של ההוּמוֹר שלו, של חיוב־החיים המעורר שלו, הוא שמלאני תמיד חיבה אסירת־תודה כלפי זרחי. וכאשר מצבי־רוחי הקודרים, והסתערות רעיונית מענים של תבונתי הביקרתית איימו עלי לדכדך אותי, או אז הייתי נמלט אל זרחי האדם, אל אורח־חייו ואל אורך־רוחו.

שלמה זרחי היה האדם בו חָברוּ לאחדות נפלאה הרמוניה של רוח ולב, תבונה ואופי. שקט ומתון, פשוט וללא גנדור וקפדנות, דבק באמת שבחיים, בהתקדמות ובחופש, מהלך כצופה ומסתכל ברגש רב בדרכי־החיים. הוא נשאר נאמן לעצמו עד לרגע האחרון ולא סטה סטיה כלשהי מעצם מהותו. גדולתו האנושית באה לידי גילוי דוקא בשלב האחרון של מחלתו האנושה, בשעה שסכנת־המוות אפפתו ללא רחמים. דרך־חייו נפסק טרם עתו, אבל עד לנשימתו האחרונה לא קיפח את קשרו ההדוק לבני־אדם ולבני משפחתו ולעולם בכלל.

נתון בחבלי מחלה אנושה, בדעתו כי אין תקוה עוד להקל על מכאובי גופו ויסורי נפשו, ובדעתו כי נשבר רצונו ליצור, לפעול, לחיות וכי עוד מעט תכסהו חשכת־עולמים – לא סרה רוחו… ומצב־רוחו עולז, וכאן סוד גדולת אפיו של זרחי. בעוד שהוַדאוּת הטראגית על דעיכתו המהירה החרידה את בני־משפחתו ואת הקרובים לו, הראה הוא את עצמו שליט על כל סגולות־אפיו, ולא עזבתו ערנותו הרוחנית ולא דחף־פעולתו הבלתי־נלאה; אך הורשה לרדת מעל ערש־חָליוֹ ולצאת לזמן־מה את בית־החולים, מיד גילה בטחון בלתי־רגיל, את כל להט עצמותו האנושית. גיבור או חכם!

שלמה זרחי הלך לעולמו כשהוא זרוח באור עצמותו והילת אפיו.

חייו ומותו הם נצחון הלב הטוב וההסתפקות במועט: הגשמה עצמית גורלית!

מורשתו של ידיד נאמן ואדם יקר־ערך זה תרטט ותפעם בי עד לנשימת־חיי האחרונה.

יהויכין סטוצ’בסקי

לא בעבודה כל־שהיא, לא במפגשי חברה; בבית־חולים “הכרמל”, בחדר של שש מיטות, בין מרותקים למיטותיהם הכרתי את שלמה זרחי ז"ל. הוא שכב מולי. תוך ימים אחדים נדמה היה לי כי ידיד הוא לי משכבר הימים.

למרות כל הסבל שעבר עליו לא גילה סימני סבל; מצב רוחו היה תמיד טוב, ואף במצב הקשה ביותר, גם תוך קבלת עירוי־דם, נכון היה לחייך ולהתלוצץ. בדיחותיו, אף המפולפלות, היה בהן מן הטעם הטוב. הוא אהב את החיים וחדר לכל הטוב והיפה שבהם. כמה נעים היה לשמוע דבריו על ספרות ומוסיקה. עוד אראהו חוזר ושר את שיר “העגלון”, ברוסית, כפי שהכתבתי לו. הוא קידמני בשיר זה בבואי לבקרו לאחר שעזבתי את בית־החולים. לשאלתי מה שלומו, ענה: “משתדלים שיהיה טוב”. הרופאים¹ האחיות וכל מי שבא במגע אתו בבית־החולים אהבוהו אהבת־נפש. למרות מצבו הקשה לא הפסיק להתעניין בנעשה בעולם. ראשון היה לקריאת העתונים. בזמן הבחירות להסתדרות עבר בכל חדרי בית־החולים וביקש מכל אחד להצביע ולמלא חובתו. בשעה 10, בליל הבחירות, התקשר עם ועדת־הבחירות ושאל על התוצאות. שמעתיו שואל: “יוסף, ווי איז די פּאלאז’יעניע?”² כרגיל היו החולים מתוכחים בשאלות מפלגתיות: מפא“י, מפ”ם, אחדות העבודה, והוא מעולם לא התקיף יריב בחריפות, גם כשהותקף. ביום העצמאות התאספו החולים לשמוע נאומו של ד. בן־גוריון, מקלט הרדיו היה בחדר סמוך. למרות שזרחי הרגיש את עצמו ברע באותו יום – נכנס לחדר והאזין, וניכר היה שנהנה הוא מן הנאום.

אבד לי ידיד טוב, רע נאמן, יהודי יקר ואדם טוב.

משה מרשלקוביץ

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)

(עדיין לא פומבי)