נולד ט"ו באב תרס"ה – 20 באוגוסט 1905

נפטר י"ז בסיון תשט"ו – 7 ביוני 1955

עם האם, האח והאחות, 1918

עם חבריו ב"מינוס", בעיר טבר (כיום קאלינין), 1930

שלמה זלמן (זיאמה) זרחי (זרחין) נולד בט"ו באב תרס"ה, בעיר דווינסק שבלטביה, לאביו יהודה בר' ישראל־מנחם זרחין ולאמו לאה־שפרה לבית מיסולובין, והוא נין ונכד לחסידי חב"ד. אמו היתה מראשוני “חובבי ציון” בדווינסק ומשכה בעט־סופרים; ידעה עברית, רוסית וגרמנית.

בן ארבע וכבר למד ב"חדר", ובן שש היה כשעבר ללמוד ב"חדר מתוקן". נער שקדן ושקט – כך זכור הוא אצל חבריו ללימודים. דבריו בנחת נשמעים, וידיעותיו, שהיו לא לפי גילו, הפליאו רבים ממיודעיו, גדולים כקטנים. עוד בלמדו ב"חדר" כתב את שירו הראשון “בעדן ילדים”.

זועות מלחמת־העולם הראשונה לא פסחו על ביתם, ובשנת 1915, משנתקרב הצבא הגרמני לנהר הדווינה, נטלה משפחת זרחין את מקל־הנדודים ועברה לויטבסק. משם נדדו, כעבור שנתים, לעיר יֶלֶץ. בעיר זו נסחפה המשפחה במערבולת ימי המהפכה; באחת ההתפרצויות של הקוזקים לעיר הוצא אביו של שלמה זרחי להורג עם עוד ששים איש, והנער הצעיר, שהיה אז כבן י"ג, חיפש את גויית אביו ההרוג, מצאה, והביאה לקבר ישראל.

ביֶלֶץ ישבה המשפחה עד לשנת 1921. אחיו ואחיותיו נתפסו לקומוניזם, ואילו שלמה השקיע עצמו בכל להט לבו בפעולה בנוער הציוני, ועסק בהפצת הלשון העברית ותרבותה. כדי להקל על אמו החליט לעבור למוסקבה. ואמנם נסתייע הדבר בידו בשנת 1921, והוא נרשם כתלמיד באקדמיה לספרנים ולמרכזי מוזיאונים. משסיים את תקופת לימודיו, עבד בספריה העירונית במוסקבה, נתקרב אל חוג “הבימה” וכל אותו זמן המשיך בפעולתו הציונית כחבר ב"ברית הנוער הסוציאליסטי היהודי" (א.ס.י.פ.). ובשנת 1924, משנאסרו רבים מחברי התנועה, הוסיף והמשיך בפעולתו כחבר מרכז התנועה.

שנה לאחר־מכן נאסר אף הוא. לאחר ישיבה בבית־הסוהר בוטירקי שבמוסקבה נידון לגירוש לסיביר לתקופה של שלוש שנים. בגלותו נקלע לעיר צ’רדין שבאוראל, שם סיים את מועד גירושו. נידון למינוס¹ ונצטווה להשתקע בעיר טְבֶר שבאוראל. בקושי רב מצא שם את מחייתו, בתחילה כצייר ומקשט עתוני־קיר ולאחר־מכן, מששמע שזקוקים בתחנה להגנת הצומח לאגרונום מומחה לריסוס, למד מתוך ספרים את המקצוע ונתקבל לעבודה זו. כל תקופת גירושו חזר והגיש בקשות להיתר עלייתו לארץ־ישראל. ומשהגיש בפעם החמישית את בקשתו, נתערבה לטובתו פֶּשקובה (אשתו של מ. גורקי) והוא הורשה לצאת את רוסיה בתנאי שלא יחזור אליה לעולם.

בסוף שנת 1930 יצא מאודיסה והגיע לארץ־ישראל.

כאן עברו על שלמה זרחי חבלי קליטה והשתרשות. לאחר שבילה חדשים אחדים בתל־אביב הוא עבר לירושלים, שם עבד בכבישים ובבנין, למד ב"בצלאל" ושיקע עצמו בפעילות ב"בחרות הסוציאליסטית" וב"הנוער העובד", במיוחד בקרב בני עדות המזרח. היה מזכיר ארגון “מגן”. בשנת 1933 עבר לתל־אביב והתגורר בה עד 1936. עבד בבית־חרושת למרצפות ביפו, והיה פעיל בקלוב־הפועלים ובועדת התרבות של מועצת פועלי תל־אביב. ושוב נתמסר לפעולה בקרב עדות המזרח ובין בני “הנוער העובד”.

בהשפעתם של מ. בילינסון וב. כצנלסון ז"ל יצא, בסוף 1936, מטעם ההסתדרות, לפעולה ב"החלוץ" ובתנועות־הנוער. זמן קצר שהה בפולין, ולאחר שגורש משם עבר לצ’כוסלובקיה ופעל שם עד סוף 1937, ביחוד בארגון מושבות־קיץ ובהוראת השפה העברית. בנדודיו בקַרפַּטוֹרוּס, בחלק המזרחי של צ’כוסלובקיה, נפגש עם הסופר הנודע איליה אֶרנבורג, ואת השיחה אתו על הציונות תיאר במכתבו לידידו. בצ’כיה עמד בקשר הדוק עם מנהיג הסוציאל־רבולוציונרים הרוסיים ויקטור צ’רנוב, שהתידד אתו עוד בבקורו של צ’רנוב בארץ. בדרכו לארץ סר לדווינסק עיר מולדתו, להתראות עם משפחתו וסבו כתב בשבילו מגילת היוחסין של המשפחה.

בסוף 1937 חזר לארץ. ולאחר שמילא חובו כחבר ה"הגנה" ויצא לעזרת גבעת־עדה המבודדת, שב לפעולה בה עסק לפני צאתו לחוץ־לארץ. כעבור זמן התחיל עובד עבודה זמנית ב"דבר".

בשנת 1944 נתמנה כתב “דבר” בחיפה ועבר לשם עם משפחתו. נקשר אל העיר בכל נימי נפשו, ופיתוחה ושגשוגה היו לו מקור לשמחה רבה. בנינה של חיפה ונמלה, הפיכתה המודרגת לעיר עברית, העליה שבאה בשעריה וגידול תעשיתה, חיי־הרוח שבה, צביון ציבור פועליה ודמותה המיוחדת לה – כל אלה מילאוהו גאוה רבה והוא ראה בה דוגמה לעיר הנושאת עמה חזון לעתיד. אמנם לא נעלמו ממנו צלליה והוא התריע עליהם.

בחיפה נסתעפה והלכה פעילותו הציבורית. השתתף ב"קול ההגנה" בחיפה; היה בהנהלת הסטודיו לפיסול ולציור של מועצת פועלי חיפה; חבר פעיל בחוג הארכיאולוגי של החברה לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה; ערך את תכנית השידור לימאים; שימש מורה בבית־המדרש למורים ועוד. בשנת 1951 נבחר יושב־ראש אגודת עתונאי חיפה, ושימש בתפקיד זה עד סוף 1952. בשנת 1954 נבחר שוב לתפקיד זה ושימש בו עד יומו האחרון.

במשך כל השנים, מיום בואו ארצה, וביחוד בתקופת היותו בחיפה, היה מרצה על נושאים שונים: פוליטיים, ספרותיים, ידיעת הארץ. הרצה הרבה מטעם מפקדת הצפון של צה"ל ביחידות שונות של הצבא, וכן במשטרה וארגונים שונים של נוער, עולים חדשים וכו'. בשנתים האחרונות לחייו התמסר לנושאים תלמודיים. השתתף וערך בימות־עתונאים בשנים 1950–54 ומצא תמיד זמן להיענות לכל הפונה אליו, אם בענין ציבורי או אישי.

באוגוסט 1952, בחזרו מהרצאה מטעם הקק"ל בראש־הנקרה, נפצע קשה בתאונת־דרכים. במהירות חזר לאיתנו והמשיך בעבודתו ובפעולותיו.

באדר תשט"ו (פברואר 1955) חלה, ובי"ז בסיון תשט"ו הוציא נשמתו.

איש־ציבור, שכל הליכותיו עם הציבור וכל הגיגיו בו ולמענו. מאמין גדול באדם, בו ביקש את ניצוצות הקדושה שנשתקעו, כדי להעלותם ולתקן עולם במלכות שדי.

ת. נ. צ. ב. ה.

קטע ממגילת־היוחסין של משפחת זרחי, שנכתבה בידי אבי־זקנו של שלמה זרחי.

במחנה־קיץ של “החלוץ הצעיר” בקארפאטורוס (צ’כוסלובקיה), 1937

בוועידת הנוער העובד, חיפה 1954

טיול על הכרמל של החוג התל־אביבי לידיעת הארץ, 1950

בחיק המשפחה, 1954

1918.

אבי ז"ל, ר' אליהו ארסט, דאג לחינוכם העברי של ילדיו, דור שלישי לילידי מוסקבה, הבירה הרוסית. אותה השנה היה מופיע במוסקבה עתון עברי מצויר לבני־הנעורים. “שתילים” היה שמו של אותו עתון, שיצא לאור בעריכת מ. בן־אליעזר, על־ידי הוצאת הספרים “אמנות” מיסודה של שושנה פרסיץ.

מובן שעתון זה לא נפקד מביתנו. באחד מגליונותיו נדפס שיר. שמו המדויק של השיר אינני זוכר – כמדומני “סתיו”, מכל־מקום הנושא שלו היה – סתיו. הבית הראשון של אותו שיר פתח בשורה:

“דּוֹם הָאִילָן יִתְנוֹעֵעַ”

ונסתיים בשורות –

"יָכוֹף רֹאשׁוֹ יִתְגַּעְגֵּעַ

עַל הַקַּיִץ שֶׁעָבַר"

מחַבר השיר: שלמה זרחין.

לא אדע מדוע כבש כל־כך השיר את לבנו – של אהרן אחי ושלי. מניה־וביה תירגמנו את השיר לרוסית (ואיזה נער עברי ברוסיה של אותן השנים לא ניסה כוחו בכתיבת שירים? ומי נער יודע עברית שלא ניסה להעתיק שירה מ"אהלי שם" ל"יפיפיותו של יפת" ולא הערה שירים משפת עבר לשפת אמא־רוסיה?).

ומי הוא אותו זרחין, מחברו של אותו שיר?

אחי ואני כתבנו מכתב אל הסופר מ. בן־אליעזר, עורך “שתילים”, וביקשנוהו להודיענו מי והיכן הוא אותו זרחין, מחבר השיר העברי על הסתיו. והנה נודע לנו שמתגורר הוא בעיר יֶלֶץ, פלך אוריול.

כתבנו לו כי תירגמנו את שירו, ואף שלחנו לו את התרגום. ובינתים – בנשף הגימנסיה שלנו, הגימנסיה הרוסית של לֶבֶּדיֶב, דיקלמתי את השיר¹ – ברוסית, כמובן – ולרחש קהל הנערים הנוצריים הוספתי בגאוה: תרגום מעברית.

וכך נתקשרה חליפת־מכתבים בינינו – בעברית, כמובן.

והנה נתברר, כי אותו שלמה זרחין אינו אלא נער בן גילנו, וקוראים לו – זיאמה. מכל מכתב שלו נשבה בגרות המהולה בנעורים, נעורי עלם יהודי. עיקר הנושאים של מכתביו – הבעת רגשי אהבתו אל שפתו העברית…

1919.

יום אחד הופיע בביתנו במוסקבה איש יהודי והציג את עצמו: אביו של זיאמה (הוא שלמה) זרחין מיֶלֶץ. הוא בא למוסקבה בעניני עסקיו. אבי הפציר בו באורח כי יטה ללון אצלנו. הוא נעתר לבקשה וכך התאכסן בביתנו ימים אחדים, וקשרי־ידידות נקשרו בין שניהם – בין אבי לבינו.

האיש חזר לעירו, יֶלֶץ, והחלה חליפת־מכתבים בינו לבין אבי – וכמובן, גם היא בעברית.

והתקופה היא תקופת מלחמת־אזרחים ברחבי רוסיה הגדולה. גם בסביבות אוריול פעלו כנופיות של פורעים “לבנים”, והשלטון בערים ובעיירות שבאותה סביבה היה עובר מיד אל יד. החליפות והתמורות בשלטון נתנו מיד אותותיהם בחייהם של יהודי הסביבה המתפרעת – “והשוחט שחט”…

בחליפת־המכתבים בינינו לבין זיאמה חלה הפסקה. עוברים שבועות ואין כל ידיעה ממנו.

והנה, באחד הימים קיבלנו מכתב בכתב־ידו המעוגל והמדויק של זיאמה. המכתב פתח בשורה משירו של ביאליק: “אמי נתאלמנה, בניה נתיתמו”. אביו נרצח בידי פורעים….

1921.

והנה הגיע זיאמה זרחין למוסקבה. נער נמוך־קומה, יפה־פנים, בעל עינים יוקדות ורעמה שחורה מתולתלת. חדשים אחדים התאכסן בביתנו. ימים תמימים לא ראינוהו. היה משוטט בעיר; לומד את בירת רוסיה וכל אשר בה; מבקר בבתי גנזי־עתיקות, במוזיאונים, בתערוכות, בגלריות, בפינות העתיקות של העיר “לבנת־האבן”, בכנסיות עתיקות ובמפעלים החדשים שהקים השלטון הסובייטי, ועל הכל – בספריות הגדולות ובחדרי־הקריאה המרוּוחים; וכמובן – לא פסח על שום מפעל עברי שהיה במוסקבה.

בערבים היינו מבקרים בתיאטראות של מוסקבה – בתיאטרון האמנותי של סטניסלבסקי ובשלוש הסטודיות שלו, בתיאטרון המהפכני של מאירכולד, באופירה ובבאלט של “התיאטרון הגדול”, בדרמה הקלאסית של “התיאטרון הקטן”, באופירה של זימין, וכמובן – בבית הצנוע של “הבימה”.

ובלילות – היה מדיר שינה מעיניו הגדולות ולא היה נותן תנומה לעפעפיו, והיה בולע ספרים מארונות־הספרים שלנו – ברוסית ובעברית – ומהספריה העברית הגדולה של אבי שיצאו לה מוניטין בקרב בני הקהילה היהודית של מוסקבה.

היה לנו חוג של נוער עברי במוסקבה, בהדרכתו של ש. ז. פוגַצ’וב. חוג זה היה המשך לבית־הספר הסובייטי העמלני ששפת־הלימוד בו היתה עברית (במוסקבה של שנות 1918–1921) בניהולו של ש. ז. פוגצ’וב. בית־ספר זה היה אחד הפלאים של מוסקבה בתקופת “הקומוניזם הצבאי”: במרחק־מה מהקרמלין מתחנכים בני־נעורים עברים בבית־ספר סובייטי עמלני, ושפת־לימודם – עברית! כל מאמציהם של אנשי הייבסקציה – בונדאים לשעבר – לסגור את בית־הספר, נתקלו בעמידתו העיקשת והבלתי־נרתעת של המחנך העברי המתקדם ש. ז. פוגצ’וב.

שלוש שנים נתקיים מפעל עברי זה כבית־ספר סובייטי מוּכּר על־ידי השלטונות, עד שעלה עליו הכורת הייבסקי בשנת 1921, ובית־הספר נסגר.

אך ש. ז. פוגצ’וב לא אמר נואש, והוא הוסיף לחנך את תלמידיו, שבינתים בגרו ונעשו בני־15–17. נוסד חוג (אמנם לא כמפעל רשמי, אלא בתנאי מחתרת־למחצה) בו התחנכו הנערות והנערים לידיעת הספרות העברית, להבנת בעיות הציונות, להבנת נתיבות העם היהודי בתוך הדרכים הסבוכות של עולם גדול ומסוער.

זיאמה הצטרף לחוג זה ונעשה כאחד מאתנו. היה מפליא את כולנו בידיעותיו העמוקות ובהבנתו בתחומים שונים: בספרות עברית, באמנות, בהויות עולם ועם.

אותו חורף 1921 ביקר המשורר ח. נ. ביאליק במוסקבה.

זיאמה היה ממש בולש אחריו – היה מגלה את עקבותיו של המשורר, ובכל מסיבה שהיו עורכים לביאליק (ובאותה תקופה, בתנאי מחתרת או מחתרת־למחצה, היו המסיבות נערכות בבתים פרטיים) היה נוכח גם הנער עטור התלתלים השחורים.

1922.

בסתיו אותה שנה נתקבלתי לאוניברסיטה המוסקבאית, לפקולטה למדעי החברה. ואם כי הייתי מקובל בין חברי כ"ידען" בבעיות חברה, נעזרתי בהכנותי לבחינות־הכניסה בזיאמה זרחין שהיה בקי גם בשטחים אלה.

יום אחד בא אל ביתי בחור צעיר בן גילי, כבן 17, ומסר לידי פתק מאת דן פינס, שהיה חברה של אחותי הבכירה ושימש אז כמזכיר מרכז “החלוץ” בברית־המועצות. באותו פתק היה כתוב (ברוסית): “המוכ”ז אהרן קמנקוביץ, שאר־בשרי, בא למוסקבה ומחפש חברה של יהודים צעירים נבונים. אני רואה לנכון לשלוח אותו אליך"…

אותו בחור, שבא מיֶקַטרינוסלאב למוסקבה, ללמוד באקדמיה לציור, התפרסם אחר־כך כאחד מטובי הציירים בארץ־ישראל – אהרן אבני.

התידדנו. במשך הזמן הכנסתיו לחוג חברי וידידי. אהרן קיבל על עצמו לארגן על־יד הסתדרות הסטודנטים הציוניים במוסקבה “החבר” (הפועלת בתנאי מחתרת) משמרת צעירה – “החבר הצעיר”. המדריך שלנו היה ל. לויטה.

זיאמה זרחין הוא אחד הפעילים והמפעילים ב"החבר הצעיר". חוק בל־יעבור היה לנו ב"החבר" וב"החבר הצעיר": בפעולות שהיו נערכות פעם־פעמים בשבוע חייב היה כל חבר להרצות לפחות פעם בכמה חדשים על אחד הנושאים שהעסיקו אותנו – תולדות העם היהודי, תולדות הציונות, “פַלֶסטינוֹבֶדֶניֶה” (ידיעת הארץ), עניני ספרות עברית, או על נושא חברתי כללי (התנועות החברתיות בעולם, תולדותיהן והתפתחותן וכו').

היו בינינו בחורים ובחורות מוכשרים שוחרי־דעת. כמעט כולנו למדנו שנה ראשונה באוניברסיטה או בבתי־ספר טכניים גבוהים, או באקדמיה לאמנות (אהרן קמנקוביץ, הוא אבני ז"ל), וכמעט כל אחד “הצטיין” בתחום מסוים מהענינים בהם עסקנו ב"החבר הצעיר". ואילו זיאמה (שבינתים שינה את שמו מזרחין לזרחי) עלה בידיעותיו על כולנו. נדמה לי, שכמעט לא היה נושא עליו לא הרצה, מתוך ידיעת הענין והתמצאות רבה בו. באותו חוג נתפס גם לאהבה ראשונה…

1923.

בתוך “החבר” ו"החבר הצעיר" וכן בארגונים אחרים של נוער ציוני, שפעלו בתנאי מחתרת במקומות שונים ברחבי ברית־המועצות, התגבשו חוגי נוער שינק מקרקעה הדשן של היהדות הרוסית הגדולה והמסועפת ומהמהפכה הגדולה שהתחוללה על אדמת רוסיה, משתיהן כאחת. חוגים אלה ביקשו בתום־לבב למזג יחד את הפתוס המחדש של המהפכה הרוסית הגדולה ואת המאויים העמוקים והעתיקים לתקומת העם העברי במולדתו ההיסטורית, בארץ־ישראל.

פלג אחד של הזרם הזה התגבש בתוך “החבר”, ו"החבר הצעיר" וב"קדימה", יצא מהארגונים הללו – יחד עם אחדים מחברי מרכז “החבר” (אליעזר שוב ז"ל, שמואל הורביץ, כיום פרופיסור בפקולטה לחקלאות ברחובות ואחרים) ובראשם ל. לויטה – ומצא את דפוסיו בהסתדרות הנוער היהודי הסוציאליסטי “אסי”פ" – ראשי תיבות של “אידישער סאציאליסטישער יוגנט פערבאנד”.

פלג זה לא הסתפק בשיגרה המחשבתית שהתגבשה בארגונים הציוניים הקיימים, ואף בארגוני־הנוער שהיו אז קיימים ברוסיה, זו השיגרה המחשבתית שהיתה בעיקרה מורשת התקופה הטרום־מהפכנית, מורשת שקדמה לעליה החלוצית ההמונית לארץ־ישראל – העליה השלישית.

פלג זה ביקש לתת ביטוי למפגש הערכים ולמאויים של הדור הצעיר, ולמזג את עיקרי המחשבה המארכסיסטית המהפכנית עם החלוציות העברית, כפי שנתגלמה בתנועת הפועלים בארץ־ישראל בתסיסתה הפורה, בבוא הגל של העליה השלישית, ואשר הדים רחוקים ומקרינים ממנה הגיעו אל נאמני ציון בקרב הנוער היהודי שבארץ המהפכה הגדולה.

זיאמה זרחי, יחד עם רוב חברי “החבר” ו"החבר הצעיר" במוסקבה, הצטרף ל"אסי"פ" ושיקע עצמו כולו בפעילות בארגון זה.

בהתגוררו אצל סבו במוסקבה נאלץ היה מפעם לפעם לעזוב את מקום־מגוריו הקבוע, אחר שפעילותו הפוליטית (בעיקר – במערכת “אונזערע ידיעות”, בטאון של אסי"פ באידיש) החלה מושכת אליו את עין השלטונות. פעילותו אילצה אותו אף לנטוש את מקום־עבודתו כספרן בספריה היהודית במוסקבה.

1925.

בבית־הכלא בארץ־ישראל, בו נכלאתי על “עוון” מלחמתי לעבודה עברית מאורגנת באחד הבנינים הראשונים שנבנו בהדר־הכרמל, קיבלתי מכתב ממוסקבה, מאחת החברות היקרות שנשארו שם, מירה שמה. באותו מכתב כתבה לי על פרידתו של זיאמה ממנה בלכתו בגולה לארץ־גזירה, למרחקי הצפון הנידח.

1930.

באחד הימים, בבואי מירושלים לתל־אביב, בלכתי ברחוב אלנבי – מה רואות עיני? מי זה הולך לקראתי, בזוהר החיוך הטוב על שפתיו? זיאמה זרחי!

בשטף דיבורו סיפר על תכניותיו, מחר הוא יוצא לפינה זו של הארץ, וכעבור שבוע – לפינה אחרת; ומדבר הוא על עניני הארץ כבקי ורגיל.

מתי הגעת, זיאמה?

בדיוק לפני עשרים וארבע שעות…

ירושלים. אברהם ארסט

יֵשׁ מָקוֹם בָּעֵדֶן,

מָקוֹם נֶעֱלָם,

לֹא תִּשְׁקַע הַשֶּׁמֶשׁ

שָׁמָה לְעוֹלָם.

שָׁם רֵיחַ הָעֵצִים

כְּרֵיחַ הַבְּשָׂמִים;

הַגֶּשֶׁם לֹא יֵרֵד,

לֹא יִרְעֲמוּ רְעָמִים.

שָׁם מַעְיָן נוֹבֵעַ –

מַעְיָן־שֶׁמֶן־הַמּוֹר –

וּדְבַש שָׁם וְחָלָב –

כָּל נַחַל וּבוֹר.

כָּל גָּדֵר שָׁם – סֻכָּר

הַמָּן – לֶחֶם סֹלֶת;

וּבְגָדִים לַיְלָדִים –

אַרְגָּמָן וּתְכֵלֶת.

גְּלוּסְקָאוֹת שָׁם צוֹמְחוֹת

אֵין רָעָב, אֵין רָשׁ

וּמְתוּקוֹת שָׁם עֻגּוֹת

כְּצַַפִּיחִית בִּדְבַשׁ.

הַבָּתִים שָׁם זָהָב,

הַכִּסְאוֹת – שׁוֹקוֹלַד;

כֵּן הוּא בָעֵדֶן

תָּמִיד עֲדֵי־עַד.

(דפי זכרונות)

מוסקבה, שנת 1925. המחתרת הציונית חיה את חייה הסוערים והתוססים, אך החיים הללו – למרות כל המאחד ביסודותיהם – זרמו לא באפיק רחב אחד, אלא כנחלים בודדים ומתבדלים. רוח הימים ההם גרסה – גם בתוך המחנה הציוני – עמידה בלתי־פשרנית על קוצו של יוד. ולכן רב היה הפירוד, ולא היתה לך זירה ציבורית, בה יכלו להיפגש יחד עסקני מפלגות ציוניות שונות. בתנאים אלה אין פלא, שלא נפגשתי בעבודה משותפת עם זיאמה זרחי, שפעל אף הוא במוסקבה, עד אשר נאסרנו שנינו בליל 2 ביוני 1925.

בלילה ההוא נעצרו בבירת ברית־המועצות 41 איש, שנאשמו בציונות. כולם הובאו תחילה לג.פ.או. ל"סוֹבּאַצ’ניק" (“מאורת כלבים”) ואחר־כך נכלאו בכלא, בלוביאנקה 14, בתנאי איזולציה חמורים, ולא ידענו אלא על מאסרם של הציונים הבודדים, שנזדמַנו אתם במקרה בבנין הג.פ.או. רק כאשר הועברנו לבית־הכלא “בוּטירקי”, שם היינו נתונים למשטר שלא החמיר כל־כך באיזולציה, נוכחנו, כי המאסר גזל מהמפלגות וההסתדרויות הציוניות השונות רבים מראשי פעיליה (ביניהם חברי הועדים המרכזיים). היתה זאת נציגות שבטחנו בה, כי תוכל לעמוד בהתמודדות פומבית עם באי־כוח השלטונות הרודפים אותנו, ולכן נדברנו – אנשי כל הזרמים – לדרוש להעמידנו למשפט פומבי. בחקירה הקרובה אצל צֶ’רטוֹק (החוקר הראשי של הג.פ.או. בעניני הציונות) הודיע כל אחד מאתנו על תביעתו משפט פומבי, והכריז, כי רק בבית־הדין יענה על שאלות החקירה. ובינתים מסתפק בהצהרה על השתייכותו לתנועה הציונית. זכרנו את משפט משתתפי הועידה של הפרקציה הציונית העממית “צעירי־ציון”, שנאסרו בשנת 1922 בקיוב, ואם כי פומביותו היתה יחסית, לאחר שלאולם בית־הדין הוכנס קהל מיוחסים, לפי רשיונות מיוחדים, היה לו הד ניכר בציבור. קסם לנו הרעיון להכריז בקול רם על שאיפותינו הציוניות, לעשות חשבון צדק עם ה"ייבסקציה", למחות נמרצות נגד דיכוי נאמני המפעל הציוני והחלוצי על־ידי השלטונות ולהביא לשומעים את בשורת ארץ־ישראל הנבנית. אמנם לקחנו בחשבון, כי עמידה שכזאת תגרום ללא ספק להגדלת העונש, אך קשה היה לשאת עלבון האֵלם שלנו מול האלימות המשתוללת של מרדפינו. אבל הפוסק בדבר – החוקר צ’רטוֹק – לא הסיח דעתו מלקח המשפט הפומבי הראשון של “צעירי־ציון”, שאפילו עתון ה"ייבסקציה" בקיוב “קאמוניסטישע פאן” נאלץ להודות, ש"חוטים בלתי־נראים נמשכים מספסלי הנאשמים אל ספסלי הקהל"… וזה הספיק לו, כדי שיענה לנו בלעג: “חושבים אתם, שאסדר לכם משפט פומבי?” והענין הסתדר בדרך המקובלת והנוחה ביותר למשטר הסובייטי: בפסק־דין אדמיניסטרטיבי מטעם הקולֶגיה של הג.פ.או. לאחר ששוחררו אחדים, שנעצרו בדירות ציונים בלי שתהיה להם כל שייכות לציונות, הוטל על היתר עונש של גירוש לשלוש שנים: 10 חברים הוגלו לקירגיזיה, 8 – לאוראל, 3 – לסיביר, ואחדים נשלחו לבתי־כלא המיוחדים לפוליטיים (“פוליט־איזולטורים”), אף הם לשלוש שנים. זיאמה היה בין אלה שדינם נגזר לאוראל; אני נשלחתי לסיביר, אך בטרם יצאנו לארצות־הגזירה הספקנו להשתתף שנינו במפעל משותף והוא: הוצאת עתונם של אסירי־ציון בבוּטירקי.

חיי האסירים בבוּטירקי היו חדגוניים, ובמיוחד קשים היו לאנשים אשר רק לפני זמן קצר היו שקועים בפעילות ציבורית ערה. חיפשנו במה “להרוג את הזמן”. והנה צץ הרעיון בדבר הוצאת עתון לחברינו הציונים האסירים. הוטל עלי ועל זיאמה להיות העורכים. לפני שנאסרתי ערכתי את העתונות, שהופיעה בשפה הרוסית באופן בלתי־ליגלי מטעם “יֶ.וֶ.או.ס.מ.” (ההסתדרות המאוחדת של הנוער הציוני ברוסיה), שעל חברי ועדה המרכזי נמניתי. אינני יודע, מה היה נסיונו העתונאי של זיאמה, אך זה גם לא היה כל־כך חשוב בעיני החברים, אשר חיבבו אותו מאוד כבחור עליז ושמח, מלא הומור, תמיד ער ותוסס, והם האמינו, כי זיווגנו יעלה יפה. ישבתי עם זיאמה בתא משותף ובמהרה עמדתי על סגולותיו הרבות. נוכחתי, כי הוא “יודע להחזיק עט ביד”, וגם נוח לעבודה משותפת, שהתקדמה מתוך הרמוניה גמורה. עבודתנו לא נמשכה זמן רב והוצאנו גליון אחד בלבד ואף הוא באכסמפלר אחד. רציתי לומר: “יצא לאור”, אך לאמיתו של הדבר, הרי דוקא מפני האור חשש “עתוננו” יותר מכל דבר אחר. בקטעי זכרונותיו המתפרסמים בקובץ זה, - שלצערנו לא הושלמו – מתאר זיאמה, איך עלתה בידו להציל את העתון בזמן חיפוש פתאומי, שנערך בתאי האסירים.

החומר ברובו, שנמסר למערכת, היה בשפה הרוסית, ואף שם העתון היה רוסי: “פיאטנאדצאטי בוטירסקי קורידור” (“הפרוזדור החמישה־עשר שבבוטירקי”), כי רובנו ישבנו בתאים שונים בפרוזדור החמישה־עשר, ורק אחדים ישבו בקומה מעלינו.

המאמר הראשי נכתב באידיש בידי חבר המרכז של “החלוץ העמלני” – פישל – ושם המאמר: “מיר איז גוט, – איך בין אן ארעסטאנט” (“אשרני שאסיר אני” – בעקבות הפרק בסיפורו של שלום עליכם “מוטל בן פייסי החזן”: “מיר איז גוט, – איך בין א יתום”). במאמר מסופר בהומור רב, כי טוב להיות אסיר ולשבת “לבטח” מאחורי הסורג; אפשר לישון בשקט, אין לפחד כי יבואו בלילה לאסור אותך; אין צורך להסתיר את השקפותיך הציוניות; אפשר לדבר באופן “חפשי” בדבר ארץ־ישראל; אין דאגות פרנסה ויכול אתה אפילו לשעשע את עצמך בתקוה, כי בסופו של הדבר תגורש מרוסיה לארץ־חלומותיך, כפי שנהגו אז במקרים רבים לגבי ציונים אסירים. נעיר, אגב, כי לא שיחק המזל לחלוץ זה, שכה שיבח את חיי האסיר: עד היום לא זכה פישל לעלות ארצה, לאחר 34 שנות סבל ויסורים בנכר…

כוונתו העיקרית של העתון היתה להכניס קצת בידור, כדי להפיג במידת־מה את השעמום של חיינו החדגוניים בבית־הכלא וגם לתת פורקן למרירות שבלבנו נגד הרודפים. את השליחות הזאת השתדלתי למלא על־ידי שלושה שירים, שכתבתי בענייני דיומא (כולם ברוסית). היו אלה פארודיות על פזמונים פופולריים ונכתבו בקצב מתאים.

את השיר הראשון “ברוֹס סוֹמנייניאַ” (אַל ספקות!) הקדשתי לעצם המאסר והותאמה לו מנגינה של רומנס צועני ידוע.

השיר השני – פארודיה לפזמון מפורסם “נאַש אוּגוֹלוֹק” (פנתנו), מוקדש להסתרת חומר מעיני הבולשת. אך בטחתי יתר על המידה, כי ב"פינתי" זו לא ימצאו את החומר שהחבאתי, והנה, לדאבוני, נכזבה תקותי וכעת כבר מאוחר להצטער.

את השיר השלישי כתבתי כפארודיה לפזמון “קוֹראַבּלי” (הספינות). “הקדשתי” אותו לחוקר הראשי בעניני הציונות – צ’רטוֹק, שליח ה"ייבסקציה".

קשה לי לשפוט, איך מצלצלים שירים אלה כעת, אך אז, לפני 34 שנים, בבית־הכלא ב"בוּטירקי" שרו אותם החברים בהתלהבות במקהלה (אם כי לא בקול רם מדי) בתאים שונים ושכחו לשעה קלה את דאגותיהם. ואחדים מהחברים אף הביאו אותם למקומות־גירושם. אין ספק, ששירים אלה עשויים לשמש חומר פולקלורי רב ענין להוי אסירי ציון ברוסיה הסובייטית.

לדאבוני, אינני זוכר מה היו הפרקים האחרים של העתון. חבל, שגם זיאמה לא הזכירם בקטעי זכרונותיו, ואפילו לא ציין, מה היתה תרומתו הוא לגליון זה. אך זוכר אני, מה רבה היתה תביעת החברים להמציאו להם לתאיהם השונים. התגברנו על המכשולים ומילאנו את מבוקשם. ואפילו לחברים שישבו בקומה מעלינו העברנו את העתון. בשעה המוסכמת מראש (כמובן, בלילה) היו החברים מורידים חוט שחור עד לחלוננו המסורג ואנו היינו קושרים אליו כדור, עשוי מלחם שחור, ובתוך הכדור הוכנס דף אחד של העתון. וכך היינו מעבירים אליהם דף־דף, ובדרך זו קיבלנו אותם גם בחזרה. והלבבות הלמו־דפקו, כי ידענו, שבחצר ועל החומה מהלכים זקיפים המקשיבים לכל רשרוש חשוד. וכל רגע עלולים הם לפתוח ביריות בכיווּן לחלונות שלנו. ויש להיזהר גם מפני המשגיח, המתהלך בפרוזדור והניגש לעתים קרובות לתאים שלנו להסתכל דרך ה"עין" שבדלת.

אודה על האמת: כעת לא אבין בעצמי, איך הצלחנו אז להתגבר על כל המכשולים, גם הקלים יותר. איך, למשל, היינו משיגים נייר ועפרונות, וביחוד איך התחכמנו לחדד את העפרונות, בזמן שכל דבר חד אסור היה שיימצא במחיצתנו. הרי לשם שמירה על דבר זה כה הרבו בחיפושי־פתע בתאינו. ובכל־זאת ולמרות הכל הצלחנו. ואולי דוקא בגלל הקשיים האלה, בהם מלוּוה היה המפעל המוזר הזה של יצירת עתון חפשי בבית־הכלא, היה לנו כה יקר הגליון ההוא. עד כדי כך יקר, שאפילו היה דיון רציני, אם להיענות להצעת אחד המשגיחים, שהיה עושה לנו “טובות” שונות תמורת בצע כסף, ולשלוח על־ידו את העתון אל חוץ לכתלי “בוטירקי” ובזה להצילו. אך השיקול הקר וההגיון הבריא גברו והוחלט לא לסַכּן אחד החברים, הממשיך את עבודתו הציונית במחתרת, אבל להחלטה נבונה זו הגענו לא בלב קל…

אריה רפאלי (צֶנצִיפֵּר)

זיאמה הגיע אלינו לצ’רדין עם הפשרת־השלגים הראשונה. ה"גולה", על כל פלגיה, יצאה להקדים את האניה, שהביאה גולים חדשים. רק שתי ציוניות היינו בתוך המון הס"דקים וס"רים וציפינו ל"תגבורת".

האניה קרבה לחוף, גל הנוסעים גלש מהמדרגות, ואנשי המפלגות מנסים לזהות את חבריהם.

– הנה זהו ציוני! – קרא אחד הס"רים. – מכירים מיד!

– מנין לך! – נפגענו כמעט מ"ידענות" נמרצת זו.

– כלום אינכן רואות את הכר הגדול שעל שכמו? למי כרים כאלה אם לא לציונים?

בעל הכר הכיר משום־מה בנו, בשתי הציוניות, ניגש ישר, לחץ בכוח את היד, ואחר־כך החל לנחש את מפלגתיותם של שאר הנקהלים.

– ס"ר? ס"ד? – ולא היה טועה כמעט בניחושיו.

הוא היה צנום מאוד, חיור, עיניו שחורות, אפו ארוך ובלוריתו עצומה.

בלוריתו עשתה רושם על אחת הס"ריות:

– כמה זמן לא הסתרקת? אין דבר, נהפוך לך את הראש. נשַׁווה לך צורת אדם…

רזונו עורר רחמים:

– זיאמוצ’קה, היכנס אלינו. תאכל משהו – היו מציעים לו מכל צד.

הוא הסתכל על סביבותיו בסקרנות ערה והכל קיבלוהו בחביבות נלבבת, כאילו הוא היה זה שחיכו לו כל הימים. חיבבו את צחוקו הילדותי, את עליצותו המתמדת ואת צעירותו שהזדקרה בתנועה ובדיבור. תחילה נדמה היה כי הוא ייהפך נער לשליחות.

– זיאמוצ’קה, הרי תביא לי את…? התיגש לספריה להחליף ספר? מי ילך לצרכניה? אולי אתה, זיאמוצ’קה?

כל אחד ניסה לנצל את נכונותו לעזור לזולת, את רגש החברוּת שלו ואת צעירותו התוססת. אבל מיד נתקלו בקונדסיות מתעתעת, בה טמון אופי עצמאי שאינו מניח לזלזל בו. הוא היה מבלבל את ה"יוצרות" בחן ולצנות. במקום ספר הביא עז וטען כי זו שיכורה והכריח את הכל לטפל בה ולהצילה מהרגלה הרע.

החברה הלכה לנהר לשטוף את הכביסה וביקשה ממנו לשמור על חדרה. כשחזרה נתקלה בפרצופים שנראים כמסתירים סוד וגועים בצחוק.

בחדר היתה הפיכה: תמונת הקדוש יואן הקרוֹנשטַטי, שהיתה תלויה על הקיר, קושטה בזוג נעלים, העציצים נערכו בצורת ריבוע כמו בבית־הקברות, השולחן הפוך ועליו מיטה הפוכה. הכל התפקעו מצחוק. אפילו בעלת־הבית שנפגעה מחילול־הקודש, לא התאפקה והחזיקה בבטנה:

– קונדס כזה הוא זיאמה!

וימים רבים היו נזכרים במאורע, ותמיד צוחקים מחדש. ואם קרה משהו מוזר־מתעתע בביתו של אחד הגולים, כבר היו יודעים מראש: אלה הם מעשי ידיו של זיאמה!

בחורף היה מהלך גלוי־ראש, אפילו בכפור האוראלי החזק ביותר ומעורר התפעלות כללית:

– נו, בלורית אדירה שכזו טובה מכובע! – מסבירים ה"גויים".

– יערות־עד צומחים על ראשיהם של הציונים!

בערבים מתכנסים כולם על כוס תה, טובלים לביבות ריחניות בשמנת ומתחננים בפני זיאמה:

– נו, פתח ב"גאזולינה" שלך!

כך היו מכנים את השיר העממי האידי “איך האב אונגעווארן אזא ליבע”, השגור בפי זיאמה. הוא היה שר בתוגה עמוקה, וה"גויים" חשו בזמר את געגועי העם המצפה לגאולה. ידע מעשיות לאין־ספור, מלא וגדוש ידיעות על הארץ, נופה ומנהגיה, כאילו היה “בן־בית” בה. הכל אהבו להקשיב למעשיות מהפולקלור היהודי, מהוי העיירה ומימרות העם.

הוא העריץ מאכלים מסוימים הערצה מיסטית כמעט. סיפר על חבר שחפן שתקפוהו כאביו בדרך. משום־מה האמינו הגולים הציונים בכוח ה"שפּרוֹטים" העשוי לרפא שחפת. עשו מאמצים על־אנושיים וזיאמה גילה את כושר אמצאותיו וסוף־סוף השיגו את ה"שפּרוֹטים" בדרך נס. החבר מת, כמובן, אבל האמונה בקסמי ה"שפרוטים" לא פגה.

זיאמה היה מחבב את הטבע; אוסף פרחים, מלקט פרפרים, הולך היערה, מסייר ומסמן את המקומות שם רבות הפטריות ואחר־כך מזמין אותנו לאספן ומפתיע בחושו המיוחד לפטריות. רק אחרי זמן רב נודע הסוד ברבים.

כשבאה ידיעה על גורלו של חבר חולה הנמצא מחוץ לתחום שהורשה לגולים, היה זיאמה מסכן את עצמו וחש לעזרתו ללא היסוס ושהייה. תמיד היה לומד, משפר את ידיעותיו בעברית. עתים היה נמנע מלהשתתף במסיבות, כדי לשקוד על לימודיו. יום אחד הוא כינס את כל הגולים והשביעם: בעוד עשר שנים חייבים כולם להתאסף לפגישה משותפת, לבוא ויהי מה, מכל פזוריהם! ומי שלא יכול לבוא בעצמו – עליו לשלוח מכתב!

היה חורף שופע שלגים. בוקר אחד היינו מכותרים הררי שלג. אין רואים את אור היום ואי־אפשר לצאת מפתח הבית. פתאום נבקע קיר השלג. איש־שלג הופיע עם מעדר. זה היה זיאמה ששיחרר אותנו מן השבי.

ושוב הפשרת־שלגים. אנו צועדים בצוותא אל חוף הנהר, אל האניה הקרבה. הפעם זיאמה מלווה. מעבירים אותנו לעיר אחרת. זיאמה מזכיר: אם לא ייפגשו כל הגולים בעוד עשר שנים, – לפי הצעתו – הרי אנו, הציונים, ניפגש בארץ ללא ספק.

טובה נגינה

(מתוך מכתב מורו של ש. זרחי)

דוינסק, ה' ניסן תרצ"א

שלמה חביבי!

אין מלים בפי להביע לפניך את רגשי השמחה ששורותיך היפות העירו בלבי!

דע לך, תלמידי החביב, שלא נשכחת מלבי. רבות הגיתי בך תמיד. בהיותי בתוֹר פליט בקאזאן, חקרתי ודרשתי על־אודותיך, ומה מאוד נפעמתי במצאי פעם את שמך חתום תחת שיר יפה אחד בעתון לילדים!

עוד משחר ילדותך הכרתי בך כי נוצרת ליצירה. הרגשתי כי איזה ניצוץ פיוטי, איזה גחלת של מעלה לוחשת בך ומבקשת לה מוצא וביטוי. הכרתי זאת בעיניך החולמות והפתוחות לרווחה אשר ליבבוני תמיד. ב"חיבוריך" אז הקשבתי את פרפוריו של איזה זיק טמיר ונעלם, ומי יודע אם לא הזיק המפרפר ההוא שמר עליך בארץ הקרח הנורא והקור; אם לא הניצוץ הזה הנולד בקדושה, בין לבבות חמים של מורים עברים נלהבים, אם לא הוא נתן לך את הכוח להיאבק עם מלאכי־המשחית, ונוכל להם! מי יודע אם לא הודות לאוירה של ארץ־ישראל ששאבת אל קרבך בין כתלי בית־ספרנו העברי זכית עכשיו, אחרי הרבה הרפתקאות, לעלות סוף־סוף אל ארץ תקותך־תקותנו! מי יודע?!

גיבור אתה, רחימאי! שָׂרית עם כל המעצורים ותוכל! חילך לאורייתא, למכללה שבהר־הצופים. הקדש את כוחך ליצירה בארץ היצירה. כל חבריך יוצרים שם, זה בפטישו וזה באֵתו, כולם יוצרים חיים חדשים. נסה אתה ליצור בעט ובדיו והיה בין יוצרי הספרות החדשה והשירה החדשה. כמדומני שלכך נוצרת. בין חלוצי דוינסק המסַתתים בהרים והמשדדים בעמקים, יהי נא לדוינסק גם אחד המתאבק ספרים ומרקיע לשחקים!…

ה. פורטם

היה זה ברל כצנלסון ז"ל שרצה לראות באלה המתמסרים לפעולה בקרב הנערים העובדים שַׁמָשים: השַׁמָש היה מעורר יהודים לעבודת־הבורא ובשעת סכנה, בימי פרעות, הוא הגן בגופו על ספרי־התורה.

ואכן היו רבים מהעושים בקרב הנוער העובד בבחינת שמָשים, הם־הם הדואגים לנקיון במועדון – בעצם ידיהם מטאטאים את החדר, מתקנים רהיט, מבקרים את הנערים במקום־העבודה ואף בבתיהם, יושבים אתם על ספסל־הלימודים ומסייעים להם ברכישת השפה העברית, מרכזים אותם בקבוצות חינוכיות, עורכים שיחות, משחקים, טיולים, ויוצאים אתם למחנות־קיץ. היו הנערים העובדים משלמים לשמשים אלה מידה כנגד מידה – רוחשים להם אהבה, מסירות, נשמעים להם ומקבלים עליהם את מרוּתם. ובין הנערים האלה לא מעטים היו שבאו מן העזובה, מחיי הפקר, והם על־פי רוב פרועים ומתפרעים, והיה זה מן המלבב כאשר “שַׁמָש” זה – והוא לא חונן בכוח פיזי – משתלט בדבריו השקטים על הנערים הפרועים ביותר, מרגיע אותם, משקיט את סערת רוחם ומעלה על שפתותיהם בת־צחוק מפויסת. כאלה היו ה"שמשים" המעטים ששימשו באהבה ובמסירות את בני הנוער העובד.

“שמש” מעין זה התגלה ביום אחד בסניף הנוער העובד בירושלים ושמו שלמה זרחי.

הנוער העובד בירושלים היוָה בימים ההם, לפני כעשרים שנה ויותר, מעין עולם בפני עצמו. רובו ככולו בני עדות המזרח, בעלי טמפרמנט לוהט; רבים מהם באו משכונות־העוני וחלק מהם עבד בעבודה קשה ומפרכת, עבודת הסַתתוּת. הסַתתים, והם ברובם בני העדה הגורג’ית, הבאים למועדון אחרי יום־עבודה ארוך וקשה, היו נותנים פורקן לחיי הנעורים שלהם בצורה סוערת ביותר. הם היו מלוכדים, ואוי לאלה שעמדו להם בדרכם וביקשו מהם שלא להפריע לשיחה, למשחק ועוד. הם היו מפילים חיתתם על באי המועדון ששכן במרתף מוארך וצר.

היה זה שלמה זרחי, בעל הפנים החיורים והעינים הרושפות שהשליך את עצמו לתוך יורה רותחת זו של נערים מחוסרי־השכלה ונתונים לחיי הרחוב; היו הנערים מביטים בתהייה על זה האיש שפניו הענוגים מזכירים פני נערה, והוא שם יד רכה על השכם ובקולו הרוגע הוא מזמין את החבריה לשיחה קלה. רק בודדים מנסים לשבת על הספסלים, שרגליהם ככרעי תרנגולת, והשאר עומדים, כשעל פניהם השחומים חיוך של שובבות, כאילו יאמרו: תַּראה מי אתה! וזרחי פותח בשיחה על העיר ירושלים בעבר, בשבת ישראל על אדמתו. השפה קלה וציורית, פני המשוחח מתלהטים, תנועותיו זריזות והעינים יוקדות. וראה זה פלא. אלה שעמדו התישבו אחד־אחד. החיוך השובבי גז וחלף, הפנים מרצינים, הדמויות של גיבורי ישראל בעבר עולות ומזדקרות והן קרובות ללב. יש וזרחי מסַפּר על יהודי ברית־המועצות, על נוער שומר אמונים לציונות, והנערים – אזנם קשבת, ובסיום השיחה יפתחו בשירה, ואף יוצאים במחולות, כשזרחי משולהב וקורא יחד עם הנוער: “מי אנחנו? ישראל!”

כשלוש שנים פעל זרחי בקרב הנערים העובדים בירושלים, מרביץ ביניהם תורה, קרוב מאוד לעניניהם החמריים, יודע על הנעשה בבתיהם, יוצא אתם בשבתות ל"מסעות" – מחַבּב עליהם את ירושלים, והכל נעשה מתוך להט פנימי, חסידי, ושלא על־מנת לקבל פרס.

איש לא ידע אז מה מקור פרנסתו של זרחי; הוא לא הטריד, לא ביקש דבר; הוא היה חי בתוך העשיה שלו בקרב הנערים העובדים. גם בהיותו בתל־אביב הוא מקדיש את שעותיו הפנויות לנוער העובד, וחיבה מיוחדת בלבו לבני עדות המזרח. ואף בשנות פעולתו המבורכת בחיפה, והוא סופר “דבר”, לבו ער ופתוח לבני הנוער העובד. נזכר אני בימי הועידה של הסתדרות הנוער העובד שהתקיימה בחיפה, והוא, זרחי, על אף טרדותיו, בא בוקר וערב, שומע דברי הנערים, רושמם, ובפניו זוהר עילאי למשמע דברי אחד הנערים המביע חרדה לאחדותה ושלמותה של התנועה: “הרי הסתדרות הנוער העובד היא ביתי וכולכם אחי אתם – הנוכל להיפרד?” ופני זרחי החיורים מזדהרים, והוא לוחש על אזני: הירגע, נערים אלה לא יתנו לפגוע בביתם.

לא ידעו חבריו וידידיו על מחלתו, ומותו הכה בתדהמה את אלה שהיו פעם חניכיו בנוער העובד. נפגשתי עם אחד מאלה מחניכיו בתל־אביב, בן העדה הפרסית, משכמו ומעלה והוא אב למשפחה גדולה, וכאשר העליתי לפניו בפגישת־חטף את שמו של זרחי ודבר מותו, קפא על מקומו, פניו נעשו חמורים, בעיניו התקשרה דמעה והוא מגעגע: הוא היה כאבא טוב לכולנו.

אכן נאמנו על שלמה זרחי דברי ברל כצנלסון ז"ל: הוא היה משמש בקודש.

ד. כהן

לראשונה נפגשתי עם זיאמה זרחי ביום הראשון לעלייתי ארצה, דקות מספר לאחר כניסתי לבית־העולים. הוא “ותיק”, זה שבוע רביעי או חמישי בארץ, וטרם עזב את בית־העולים, ואני “ירוק”, שנקלע ישר מהאניה – לא “לבאל” (נשף־ריקודים) – לפי האימרה הרוסית הידועה, אלא לארוחת־ערב חגיגית במשק־הפועלות של חנה מייזל, שם היו סועדים דרי בית־העולים. ישבנו זה ליד זה. הוא שאל על הנשמע “שם”, ובינתים מדריכני בהוי הארץ; העגבניות שאנו אוכלים הערב, בינואר… ובלי שסיים את המשפט הוא שואלני: ומתי אכלתם השנה לאחרונה עגבניות בטאשקנט? באוגוסט? לא! בראשית אוקטובר. מתקן אני את ידיעותיו בגיאובוטניקה ובגיאוגסטרונומיה. והוא ממשיך: וזאת המנה האחרונה, הנוזל הדומה לקיסֶל רוסי דליל, שבתחתית הקטנה, נקרא פודינג. ודע שהעיגול הקטן המבצבץ מתוך נוזל מקריש זה הוא חתיכת בננה, שרבים מן ה"רוסים" היו נכשלים באכילתה, שכן היו מכניסים אותה לפיהם עם ה"מעיל" – לא מקולפת, מתוך שלא ידעו טיבו של פרי זה, שלא ראוהו עד לעלייתם בחוף יפו.

התידדנו מיד. ועוד בו בערב צעדנו כמנין עולים חדשים וחבריהם, שקדמו להם בחדשים מספר, לאורך חוצות תל־אביב ל"היכל התרבות" דאז – לבית־העם. תעודת בית־העולים שימשה בימים ההם כהזמנת־כבוד במוסד זה. בהיכנסנו פנימה נודע לי כי עומדת להתקיים אסיפה פומבית לקראת הבחירות לאסיפת־הנבחרים. לא הכל היה מובן וברור לי בדברי הנואמים. טרם השתחררתי לגמרי מהעברית הגלותית (הברה אשכנזית), שגם היא “נפסקה” בגיל הילדות, ולא יכולתי לתפוס הרבה דברים, ועוד לא התרגלתי לחופש־הדיבור וחופש־האסיפות. מאידך גיסא, עדיין לא הרגשתי את עצמי יציב על הכסא; וכאילו עוד נמשכו טלטולי האניה… עד שתמו הנאומים והתחיל החלק האמנותי. השחקן מאיר מרגלית, אז חבר “אהל”, חיקה נואמים שונים, וביניהם שנים שזה עתה דיברו. הכל נעשה ברור, “אנושי” וקרוב. הרגשתי שאני מתחיל “להתבולל” (כפי שהגדרתי זאת אז) או “להיקלט” לפי המינוח שלנו כעת.

– נו, אני רואה שאתה כבר מרגיש את עצמך כמו בן־בית, פונה אלי זיאמה. ומיד התחיל, בעזרת כמה ותיקים אחרים, מציג לפני, – על־ידי קריאת שמות והצבעה מרחוק – כמה אנשים ידועים, שרובם לא היו ידועים לי כלל וכלל. אך זיאמה ניחמני: לא נורא! גם אני לא ידעתי על קיומם לפני שבוע.

בשבת ישבנו יחד על הגג של אחד מאגפי בית־העולים ועסקנו עם עוד כמה חברים בענינים העומדים ברומו של עולם.

כעבור ארבעה ימים נפרדנו. יצאתי לראשון־לציון. וביום השלישי לבואי, בשוטטי בסביבות המושבה נפגשנו פתאום. המשכנו להקיפה ולחצותה עד החשכה.

כעבור זמן קצר נודע לי שהוא יצא לירושלים וברצונו ללמוד מלאכת הסתתות ולהיכנס לבית־הספר “בצלאל”, ואף קיבלתי דרישת־שלום ממנו משם.

בחול המועד פסח, לאחר חורף ראשון בארץ ושני תריסרים של ימי־עבודה בקטיף ובבית־האריזה, יצאתי ירושלימה. דומני שעוד בו ביום בקרתיו ב"ימין־משה": חדרון צר ואפל. אך זיאמה שמח מאוד. הוא סיפר לי על חייו ומעשיו; ימי־עבודה מעטים, ימי־לימודים – קצת יותר; פעילות ועסקנות – בשפע. דרך־אגב ניסה ללמדני כיצד כותבים מודעות באותיות־דפוס, כיצד מיַפים את המודעה ועוד דברים מועילים אחרים מעבודתו המועדונית או הטרום־מועדונית. כן לימדני הלכות כלכלה ומשק. הנך רואה, הרי לפניך חבילת קקאו “ליבר” שמחירה שני גרשים; וכאן לפניך קופסונת חלב מעובה וממותק שמחירה גרוש. חמישית הכפית של קקאו וקצת יותר ממחציתה חלב מעובה, אתה נותנם יחד בספל מים, והרי לך משקה־מלכים. אין צורך בסוכר להמתיקה. טבול את פתך היבשה במשקה וחזור על כך בוקר, צהרים וערב, וכוון לבך שמשקה זה הוא “במקום” מנות ראשונות, ושניות עיקריות ופרפראות גם יחד; קופסונת חלב תספיק לשבוע, חבילת הקקאו לשבועות אחדים, ורק ללחם טרם נמצא פתרון; אי־אפשר להערים ויש לקנותו יום־יום, ולאכול אותו – אם לא שלוש פעמים, הרי לפחות פעמים ביום.

טרם תמו שנתים לעליה שלו ושלי והזדמנו שוב יחד בתל־אביב. והפעם לזמן ממושך.

עם בואו לתל־אביב התחיל עובד בתעשית חמרי־בנין, בבית־חרושת למרצפות שבשכונת נוה־שלום. וגם השעות שלאחרי העבודה היו תפוסות. ראשית־כל פעם באיגוד מקצועי: בליכודם וארגונם של הפועלים העובדים בתעשית חמרי־בנין. ענף זה היה בלתי־מאורגן, פרוע, ועם זה גואה ומתרחב. והימים ימי ראשית ה"פרוספריטי" בארץ. ושארית הזמן היה קודש לפעולה חברתית־תרבותית בקלוב הפועלים. קלוב זה הוקם חדשים מספר לפני בואו לתל־אביב, על־יד (אבל לא על־ידי) ועדת־התרבות של מועצת פועלי תל־אביב, ושוּכן – יחד עם משרדה וספרית ברזילי – בבית קטן בן קומה אחת, שהכיל ארבעה חדרים והול. מקימיו היו בעיקר גולי רוסיה לשעבר, שהתמסרו בהתלהבות למועדון זה. הוא הכיל אולם־קריאה, ששימש גם להרצאות ושיחות, ומזנון, “שהתמקם” בהול, ומילא תפקיד מסוים בחייהם של אלה שהקימוהו, רובם צעירים־רווקים. עם כל רצונם לשפר את הקלוב ולשוות לו מעמד של מרכז תרבותי־פועלי, לא היה בכוחם הם בלבד להחזיקו “על הרמה”. ומתנדבים מן החוץ לא התדפקו. בואו של זיאמה זרחי היה בזמן הנכון. נסיונו בעבודת מועדונים, נטייתו לספרות ותכונתו למשוך וללכד סביבו חברים, ונוסף על כל אלה כשרונו המיוחד בשטח הגרפיקה והציור השימושי (כתיבת הודעות ומודעות, אף על פי ש"פרסומת" זאת ראתה אור בכתלי המועדון בלבד, ולעתים רחוקות יותר – במסעדה הקואופרטיבית), והעיקר, הוא היה “היהודי המלומד” בחבורה זו, שמרבית אנשיה היו רחוקים למדי מערכי הספרות והתרבות העברית, ולא כולם עוד סיימו את תקופת הסתגלותם לשפה. כאן היה לו כר נרחב ליזמה ולפעולה, ביחוד כשפעילי הקלוב היו, רובם ככולם, מוּכרים לו עוד מלפני עקירתו מירושלים. לא עבר זמן רב והוא נעשה “הרוח החיה באופנים”. אבל לא ניתן לו להמשיך זמן רב בצורה זו. הטיפול בעניני האיגוד המקצועי נתן אף הוא פרי. לא כולם מבני העליה האירופית־האשכנזית ידעו להבין לנפשם ולהסתגל לאורח־מחשבתם של בני־עדות המזרח, שהיוו חלק ניכר מן הפועלים, שעבדו בתעשית חמרי־בנין, וביחוד בין הלא־מאורגנים בהסתדרות. יחסו של זרחי לחבר, הליכותיו, כנותו וכושר הסברתו עשו את שלהם. והוא הצליח להכניס להסתדרות מספר רב של חבריו למקצוע, ביחוד מבין עולי תימן ובני גלויות אחרות מן המזרח. והוא הכניסם לא רק להסתדרות, אלא גם לקופת־חולים. בימים ההם היה ציבור־הפועלים צעיר ומלא כוחות, ולא היה זקוק לעזרה רפואית מסודרת, ואפילו לטיפול רפואי כלשהו, וטרם הונהג המס־האחיד, שהצמיד חברות בהסתדרות, ובקופת־חולים. המסים שולמו לכל אחת לחוד. הוא גם הצליח לשכנע את הנהלת קופת־חולים לקבוע סדרי־הרשמה מיוחדים ומכסות־מס מופחתות בשבילם.

תוך טיפול בבעיות ארגוניות־הסתדרותיות תפס הוא – ויש לציין בסיפוק רב שתפסו זאת גם המנצחים על הפעולה התרבותית – כי יש לעשות מה שאנו מכנים עתה בשם “קליטה רוחנית ומיזוג גלויות”. בימים ההם עוד לא התאזרח המושג “קליטה רוחנית” בשפת העשיה היום־יומית, אף כי הצורך בה הורגש יפה יפה גם אז, והם עודדו אותו בפעולה זו. כך עבר זרחי ממקומות־עבודה לבתיהם, קרי צריפיהם ובקתותיהם של חבריו בעבודה, בכרם התימנים, בשכונות הספר ובפרברים. הוא העביר את “הבסיס האסטרטגי” התרבותי־חברתי ממקום־עבודה לחיי־חברה שלאחר העבודה. והמים ההם לא היו אפורים ושקטים כפי שיכולים לתאר לעצמם אלה שלא היו אז בארץ. הגאות הכלכלית – ה"פרוספריטי" – הביאה עליה חדשה מאירופה, כולל גרמניה, ומארצות המזרח שלא היתה חלוצית ברובה. והחיים בתל־אביב בתקופה לאחר רצח ארלוזורוב, והמשפט שבא בעקבותיו, לא היו אידיליה של “שבת אחים גם יחד”.

אז קמו ולוּכדו, ביזמתו של זרחי, חוגים של עולי ארצות ועדות שונות; לפעמים של בני חבלים קטנים או אפילו ערים מסוימות. והוא עשה עבודתו בצנעה ובשקט, מדי ערב, יחידי בקצוות הכרך. נסיונו הקצר, אבל העשיר בירושלים הכשירו לכך. ופעולתו בנוער העובד איפשרה לו להגיע לדור הצעיר שבפרברי הכרך – לבנים ולבנות בתקופת ראשית עיצוב אפים האישי והציבורי, לחנכם ולכוונם ל"עבודה, להגנה, לקיבוץ ולהכשרה" ולחיי־ציבור תקינים. וכך נצטמצמה פעולתו בקלוב־הפועלים ושוב לא נראה כל ערב או במשך כל הערב, אלא פעל במרחב, והקים מועדונים וחוגים חדשים.

בפעולתו החשובה הזאת הניע גם אחרים “לגלגל” אחריו מפעלים שונים שהיו לברכה. היתה זאת עבודת־נמלים שאין ערוך לה.

במתח הגדול של בנין הארץ ויצירת חברה יהודית חדשה לא הושם לב כראוי לאותם חלקי הישוב בארץ, שהם מהווים כעין גולה בתוך תוכו של הישוב. אלה הן השכבות הנחשלות מבחינה ציבורית, ביחוד מבני עולי ארצות המזרח שלא ידעו חיי־ציבור מתוקנים. היתה זאת “ארץ־ישראל שניה”, פחות מורגשת ופחות בולטת לעין, אבל משקלה המספרי בישוב לא היה קטן בהרבה מ"ישראל השניה" של שוכני המעברות, ישובי העולים ותושבי עיירות הפיתוח בימינו.

זרחי הלך להביא אותם ל"ארץ־ישראל", לשחררם מהוי הגלותי שלהם, על השגותיו ואורח־חייו, לקרבם לישוב החדש ולמזגם בשכבותיו החלוציות. לא ניתן למנות כמה אנשים הציל מניוון הבטלה וממצב של נטולי מעמד חברתי, וכמה הכניס למעגל עבודה יוצרת ועשאם אזרחים מועילים במולדת הנבנית. כן אין לדעת כמה מרי־נפש, מוכי־גורל או מחפשי פורקן לכוחותיהם ויצריהם ניצלו, בעזרתו של זרחי, מהידרדרות לדרך של “מחאה פרטית” על־ידי מעשי בריונות ומעשי פשע והם מצאו להם תיקון בחיי־חברה מסודרים, ואף נמשכו ולקחו חבל במשימות חלוציות. עד היום פוגש אני פה ושם אנשים עובדים, מהם העוסקים באמונה בצרכי ציבור, ויודע אני מי העלה אותם והצית בהם את הניצוץ שהחזיר (או נתן!) להם צלם האדם. מעטים הם האנשים העוסקים במצוה זו של פיקוח־נפש, ושלמה זרחי היה אחד מהם, מהמצוינים בהם.

מאמצע שנת 1934 נתקבל, לפי יוזמתה של ועדת התרבות של מועצת פועלי תל־אביב, לפעולה בשכונות ובעדות המזרח. חדלה, כביכול, תקופת ההתנדבות לאחר העבודה. אבל לא כך היה הדבר. היום עבר עליו תוך טיפולים והסדרים במוסדות, כי בפעולותיו כלל גם דאגה לענינים האישיים הרבים והמסובכים של “צאן מרעיתו” ואילו בערב – עד לשעות המאוחרות ביותר – עבד במועדונים אשר על־פי רוב, ביחוד בהתחלה, שכנו בחדרוני צריפים, והיה עוד לעצב את צורתם, לעתים מילאו גם תפקיד של בית־כנסת.

המשבר הכלכלי שבא בעקבות הפלישה האיטלקית לחבש צימצם את העבודה התרבותית. כמה מהמועדונים נסגרו, הפעולה הצטמקה ולהלכה אף נפסקה, לאחר שלא הוכנסה בתקציב ההוצאות. כעבור זמן קצר יצא זרחי בשליחות ההסתדרות לאירופה, אך גם שם לא ניתק את הקשר עם חבריו בתל־אביב, והתעניין בכל הנעשה בשטחים שהוא עסק בהם בעיר זו.

עם שובו ארצה, בתקופת מאורעות־הדמים, לא נפש ומיד התנדב ויצא לגבעת־עדה שנפגעה וסבלה מבדידותה. שם שירת בתפקיד “שוטר מוסף” – כשאר חברי “ההגנה” שיצאו למקום הזה – וזאת, עוד לפני שקמה “משטרת הישובים העבריים”.

כשחזר לתל־אביב עסק בהרבה מלאכות. הוא נקרא לתפקידים או למבצעים שונים. ואם כי עמוס היה משימות, ורבות שעות־העבודה שעבד, הרי מבחינת ההכנסה היה לעתים קרובות בבחינת “מחוסר־עבודה”, דבר שרבים לא הרגישו בו כלל, שכן ראוהו פעיל ועסוק כל הזמן.

ושוב נראה בשכונות ובמועדונים. אחדים מהם הקים מחדש, ואחדים – הפיח בהם רוח חיים. שוב נרתם לפעולות. קלוב הפועלים אשר עקר ממקומו הראשון ברחוב רמב"ם 24 (הבית הקטן נהרס כדי להקים במקומו בנין בעל 3–4 קומות) ועבר לרחוב ברנר, ולאחר לבטים שונים נבנה בשבילו צריף על גג בית־ברנר. הוא הציע אז ללוות את ההרצאות במועדונים על נושאים אקטואליים בתמונות (הגזורות מעתונים מצוירים) המוקרנות בעזרת אפיסקופ (פנס־קסם). הנסיון הזה נעשה בקלוב־הפועלים בבית־ברנר.

במרס 1938 קוים על־ידי ההסתדרות הסמינר הראשון לידיעת־הארץ. הוא היה בין תלמידיו הבולטים, ולאחר־מכן ממקימי החוג הראשון התל־אביבי, במסגרת אותו קלוב־הפועלים. גם בסמינר הרעיוני הראשון להכשרת פעילי ההסתדרות, שב. כצנלסון השקיע בו הרבה כוחות, הן בהכנתו והן בהנהלתו, לקח חלק פעיל הן בלימודיו והן בארגונו. ב. כצנלסון מסר לו את ארגון הספריה והנהלתה.

בינתיים נשא אשה והקים משפחה, אבל לא הפסיק לטפל בדברים שהתחיל בהם.

לא אמנה את כל הפעולות בהן עסק או הועסק בימים ההם. אך ראויה לציון התמסרותו הרבה להקמת החוג לפולקלור, שפעל אף הוא זמן־מה במסגרת קלוב־הפועלים. גם כשנאלץ החוג הזה לנדוד, בשל רשלנותו או זלזולו של “עושה־דברים” פלוני או אלמוני, נשאר זרחי נאמן לו ועשה רבות לא רק לארגונו וליכודו, אלא גם לביסוסו העיוני (לקט חומר פולקלור לצרכי מחקר וכיו"ב). כן התמסר הרבה לסטודיה לציור ולפיסול מיסודו של הצייר א. אבני המנוח, וחי את חייה באינטנסיביות רבה יותר מרבים מתלמידיה ומוריה…

היה בין הפעילים של “חוג הבימה” ומעורה בכל האירועים והפעולות בעולם האמנות והספרות בארץ.

בקיאותו בעברית וידיעתו אידיש ורוסית גרמו לו “תקלות” לא־מועטות. לעתים קרובות נתבקש לתרגם לעברית או מעברית. לא מעטים הם המאמרים שכתב על נושאים שונים, שנדפסו בחתימותיהם של אנשים שפעלו בשטחים בהם מטפלים מאמרים אלו.

עם פרוץ מלחמת־העולם השניה – לאחר ההפצצה הראשונה – הוסר הצריף מעל גגו של בית־ברנר, והקיץ הקץ על קלוב־הפועלים. החבורה, שהתדלדלה במספרה עוד קודם־לכן, נתפרדה והתפוררה.

כשהועלתה הצעת “דבר” לצאת לחיפה כעובד קבוע של העתון – ולעתונאות נשא את נפשו מאז ומתמיד – קיבל אותה, אם כי לא בלי פקפוקים.

גם בהיותו בחיפה שמר אמונים לחבריו ולמפעלם בתל־אביב, וביחוד בכל הנוגע לידיעת־הארץ. על אף תנאי מלחמת הקוממיות היה בין משתתפי כנס־היסוד של תנועת החוגים לידיעת־הארץ שהתקיים על התבור, ששימש אז כמשלט. כן השתתף בכנס השלישי של תנועה זו, שנתקיים על הכרמל, והוא בין מארגניו. הוא סייע לפעולות שונות כגון טיול־היובל של החוג התל־אביבי בנמלה וימה של חיפה וכן לימי העיון והנופש של המדור לידיעת־הארץ שנתקיימו ב"אורנים" שעל הכרמל, בספטמבר 1952. ובכל אלה גם לקח חלק בהקנית התורה עצמה. וזאת עשה גם במסגרת שירותו במילואים, וכן כמתנדב.

עם היותו אזרח נאמן של חיפה וקנאי לה, היה קשור באלפי נימים למקומות ולאנשים בשאר חלקי הארץ. רבים היו מוקיריו ומחבביו: פועלי הנמל, עסקני העיר, קוראי “דבר”, וכן רבים אחרים מתושבי עיר־העתיד, אבל את עולמו קנה עוד לפני בואו לחיפה, ביחוד אצל אלה שהחזיר להם את ילדותם העשוקה, את חדות־החיים, את צלם־האדם, את טעם־החיים.

דמותו האנושית היפה תהיה טבועה תמיד בלב ידידיו הרבים, כל עוד הנשמה בקרבם.

שמואל אביצור

שליח בא אל הכפר

האוטובוס מתקרב לכפר וזה שעה אנו נוסעים ברמה הדלה של הווֶרכובינה. אוירה של אבלות נסוכה מסביב, גלמודים עומדים העצים במטר, חלקות שדה סחופות מזקרות גבעולים מדולדלים של תפוחי־אדמה. הגשם, אשר בעמק ה"הונגארי" הוא מרנין ומצהיל את הכרמים, יורד כאן בלי הרף, והזרמים העכורים הבאים מאזור יערות הקארפאטים, שוטפים את האדמה הדלה.

היום נוטה לערוב. עדר מתנהל לאֶה ואדיש, לאחר מרעה־יומו שלא השׂביעוֹ. עשרות פרות כחושות וקטנות בוססות בבוץ, ועזים מתלבטות ביניהן. אחרי העדר הולך ילד, הנראה כבן שמונה, והוא בוודאי בן אחת־עשרה או שתים־עשרה, שכותונת בד קרועה לגופו הערום, ורגליו יחפות. מגבעת־אבא שחורה על ראשו. שתי פיאותיו נוטפות מים על לחייו הקטנות ושתי עיניים יהודיות יוקדות. עליו להחזיר לכל ביקתה את בהמתה.

והנה הגיע האוטובוס עד בית־המרזח היהודי. פה התחנה, פה מרכז החיים, פה מתגודד הנוער, חבורות חבורות, בשלוליות המים. בחורים עם בחורות. ביום הם מוציאים זמנם בעבודה בשדה, במלאכה, בלימוד כלשהו, במסחר, בבטלה. עתה הם פה לפני בית־המרזח. החוצה! האוטובוס מביא בשורות…

והאוטובוס הביא את שליח “החלוץ” ו"החלוץ־הצעיר".

עגלון

יום 7 במארס, יום הולדת הנשיא מאסאריק, נחוג בכל רחבי המדינה. איש התנועה – העושה כאן למען מפעל הקרן הקיימת – נשלח להשתתף בחגיגה בכפר־הגבול. מכרות המלח ותחנת המכס משכו לשם מתישבים צ’כים, ויהודים רבים. בחג הולדת הנשיא שובתים הטלפון, הדואר ושירותי המוניות. גם העגלונים נשארו היום בבתיהם. השלג כבר הפשיר, גשם דק וקר ירד בלי הפוגות, וכיכר התחנה היתה עזובה וריקה. השליח הביט על סביבותיו, הבחין בכרכרה בודדה ההולכת ומתרחקת ומיד התחיל לרוץ אחריה. העגלון נעצר וחיכה. האיש הצעיר נרגע ובצעדים מאוששים עשה דרכו אל הכרכרה. אך פתאום אחזוֹ פיק ברכיים: הוא הכיר את העגלון; הרי זהו לייב, הוא ולא אחר. חודש לפני־כן נערך כינוס אזורי גדול בישוב זה, וישר מן הכינוס – בתוך המערבולת שהסעירה את הכפר כולו, מזקן ועד נער – נשלחה רבקה בתו לקיבוץ־ההכשרה שבמערב המדינה. לאב נודע הדבר למחרת היום. “מוראות” הקיבוץ והמערב בכללותו, שצייר לו דמיונו, ירדו עליו כחתף, ואחוז זעם ויאוש נשבע שיהרוג את השליח. והריהו יושב עתה על הדוכן, ואין לסגת. ברגליים רועדות קרב הבחור ובא עד הכרכרה, ולייב מקבלו במאור פנים, עוזר לו לטפס ולעלות ומפנה לו מקום לידו. עתה לפניהם נסיעה לא־קצרה. היהודי הענק, שזקנו הצהוב אומר הכרת ערך עצמו; הוא יושב בטח על דוכנו כאיכר על אדמתו – זהו עגלון מעגלוני קארפאטורוס. ללא שהיות הוא פותח בשיחה. קולו הרונן מעורר ומעודד. הוא מלא שאלות והערות, כנער צמא־דעת. הוא שואל על התכונה לרגל יום־הולדתו של הנשיא, על כינוס הקהק"ל בכפר ס., על עסקי המדינה והעולם, על האיכרים והיהודים – את הבת הס מלהזכיר. והשליח – לא אחת משיאו יצרו לפתוח בנושא ולהשתחרר מהסיוט, אך לייב מעלה כל פעם נושא חדש והצעיר נמשך אחריו בעל־כרחו ומשיב ומסביר את הדברים אחד לאחד. והנה בתי־הישוב. וכבר עומדת הכרכרה באמצע הכיכר. לייב עוזר לבחור לרדת, ובעיניו צחוק קונדסי; והוא קורץ לו, כלשותף לסוד גדול: “היא כבר כתבה לי”.

מן הסימטה אל אור השמש

שכבת בני הנוער במונקאץ מתגבשת והולכת. בדירת מרתף, בפרבר חדש, הרחק מעיניהם הבולשות של מעבידים והורים, קושט מועדון “החלוץ־הצעיר” והוא הומה ככוורת. פה מצאו להם פורקן כוחות ילדות כלואים, יצרים גועשים ושאיפותיו של נוער יהודי עובד המחפש את יעודו. שבת אחר־הצהריים – מבחן חמור ראשון לשחרור מעול בית־ההורים ומושגיו. התנועה חייבה את חבריה להופיע במועדון בשעה אחת אחר־הצהריים. כי בלי הינתקות זו משולחן־השבת, המסמל את הפאטריארכליות של המשפחה ואת שלטונו של האב, המרתק את הבנים לבית־הדלות, ונוסך אדי אשליה של שלימות יהודית על הוויה של מתיחות ורוגז – בלי הינתקות מהפכנית זו לא תתואר התעוררות הרוח החדשה. אילולא הוקדמה שעת ההתכנסות, היו בהכרח נשארים בתחומי המועדון והוויית החדר הצפוף והחלומות היתה נמשכת, אף כי בשינוי סגנון. הוקדמה השעה כדי לאפשר להם לצאת אל מחוץ לעיר, והיציאה הפתיעה, היכתה בעוצם חוויה שלא ידעוה – חוויה של שדה ויער, של הרים וחופש, של מרחב ותרועת דרור קוסמת; קם המגע עם הטבע, התעוררו חושים חדשים. עולם חדש, עולם מלא, מבטיח. והנה קרבה שעת החסד של שקיעת השמש. לראשונה ראוה – מחוץ לסימטה, וגמלה ההחלטה בלב: עוד נחיה גם את זריחת השמש.

על מגרש הכדורגל

שטח אחד היה חפשי ומלהיב, והבנים פרצו אליו גם לפני היות התנועה – זה היה מגרש הכדורגל. מי לא נשטף בבולמוס זה של בעיטות ודהירה ושערים! היו קבוצות שמשלו בכיפה, והיו קבוצות קיקיוניות שנתגבשו ונתפזרו חליפות. לא היה נער שלא חלם כי יסופח באחד הימים לקבוצה, שהיתה בעיניו המעולה בכולן. היתה הקבוצה ההונגרית הידועה שיהודים רבים השתתפו בה, ורוב בני־הנוער היו מחסידיה; והיתה הקבוצה הלאומית היהודית, שגאוות הציונוּת עליה. והנה יום אחד הופיעה קבוצת נערים במזכירות “החלוץ־הצעיר”: משלחת של נציגיה התפרצה פנימה, משולהבת, כשכל יהבם עלינו, ובחוץ חיכו נרגשים ומתוחים – היתר. היו אלה נערים עובדים בני שש־עשרה, שהכרתם היהודית ערערה את זיקתם לקבוצה ההונגרית וגאוותם הפרוליטארית לא יכלה להשלים עם האוירה ששׂררה בקבוצה הלאומית הבעל־ביתית. הם ביקשו את תמיכתנו להקמת קבוצה ספורטיבית של “החלוץ־הצעיר”. אנחנו עודדנו את הקבוצה וסיפרנו לחבריה על “הפועל” – התנועה לתרבות הגוף של הסתדרות העובדים בארץ. וברבות הימים נעשו בחורים אלה החלק הער והפעיל בסניף.

בחור־הישיבה

שיכורים ממרחב ודרור ונעורים, שואבים עידוד מקצב הצעידה – בשלָשות – ומן השירה העליזה, חזרו החלוצים הצעירים מפעולת השבת. אותה שעה דובבו האמהות באפלולית החדרים, בסימטה, את ה"גאָט פון אברהם" העצוב־המרגיע; אבל הבנות והבנים מיאנו לצאת מהשורה הרוננת, המחממת, הטובה, ולשוב עם חשיכה בדרכים עקלקלות הביתה. המצוקה הגדולה, האֵלם, הדיכוי, השלטון הפאטריארכלי בעבודה ובבית נראו עכשיו מעבר למיתרס – כאויב. השורה חיזקה, התנועה נראתה ככוח שיש לאֵל ידה להגן. הידהדה השירה “מיר בוֹיען אַ צוּקוּנפט אַ נייע, דאָס אלטע טוֹיג ניט מער”. הצועדים לא התפזרו גם כשהגיעו למקום ונשמעה הפקודה: “פטורים”. הם התפרצו למועדון, שקיבל את פניהם בסיסמאותיו ובתמונותיו, וכבר סער המעגל.

בשולי הרחוב, מאחור, עקב בערנות אחר השורה הצועדת בחור־ישיבה צעיר בלונדי, בעל גוף חסון, שהיה מכונס בתוך עצמו ונבוך; בגדיו, בגדי הישיבה של הרבי ממונקאץ – קן הקנאות הלוחמת, שהיתה מנופפת בשופר החרמות, והצטיינה בלהט של פעלתנות ציבורית. הבחור ליווה את הצועדים, כשהוא נעצר מדי פעם כמהסס, עד למועדון. מתוך המרתף הגיעו אליו קולות של חדווה והוא השעין את ראשו אל קורות הגדר והקשיב. המדריך, שנרעש מהמחזה, ניגש אליו, והבחור התאזר עוז והציג את עצמו: ישראל, בן עיירה סמוכה, לומד בישיבה, גר בפרבר שמעבר לגשר. וכך נקשרה ביניהם שיחה מלאת ענין. הרחוב היה צדדי, מרוחק וריק מאדם, ואף־על־פי־כן היה בפגישה זו של בחור־הישיבה עם המדריך משום הרפתקה נועזת, אשר התמרדות, המשכיחה כל חשבון, הולידה אותה. המדריך מסר לבחור את כתבתו – ברחוב ראשי בלב העיר היהודית – והמשיך דרכו, והבחור הלך בעקבותיו כמתגנב. צילצול בדלת והוא בפנים. אין לו פנאי; עליו למהר ל"הבדלה". הוא מקבל חוברת, שאך זה הגיעה מהארץ (הימים אחרי רצח ארלוזורוב): “חיים ארלוזורוב”, בהוצאת המרכז לנוער, והלך. בחמש בבוקר שב הבחור, רענן ומשולהב. הוא “בלע” את הכתוב באותיות העבריות. הוא חש את רוחה של ארץ־ישראל העובדת, רוח התנועה, ההתישבות והמאבק. והוא שוב נחפז לדרכו: עליו להגיע לתפילת הבוקר בישיבה. הוא שולף מחיקו מחברת מקופלת כתובה פנים ואחור ומתחיל להמטיר שאלות: חלקן בלועזית, חלקן בעברית מחודשת, מושגים סוציולוגיים פילוסופיים, אישיים – והכל בבהילות ובחפזה. התחיל המדריך להסביר והבחור כבר מעלה ענין חדש. רוחו קצרה, נדמה שהבחור שואל שאלות לצאת ידי חובה, שהרי אינו נותן שהות להסבר של ממש. ואף־על־פי־כן ניגש המדריך אל הכוננית והוציא כרך א' של כתבי ברנר, הסיפור “בחורף”, ומסרו לבחור. ולמחרת, בחמש בבוקר הבחור שוב כאן. עיניו ליאות וזוהרות כאחת. הוא מחזיר את הספר, הוא גמר לקרוא בו ומבקש ספר אחר. המדריך אינו מסתיר את חשדו־תמיהתו. אך מתברר שלא צדק. ישראל קרא כל הלילה. זהו צמאון שאינו יודע רוויה, תאווה שלא־מכאן. והרי שוב המחברת המקופלת – ובה מאתיים מלים, מושגים, עניינים, ערכים – והכל על רגל אחת. אַל היסוס: ההסבר של אתמול נקלט במלואו. הוא חוטף את הכרך השני ונעלם. וכך חוזר הדבר בוקר בוקר.

כעבור ימים לא־רבים התפרץ בוקר אחד הבחור אל חדרו של המדריך וכולו אומר דכאון. בעלת־הדירה לא הירשתה לו לבזבז נפט לקריאה בלילות והוא קרא לאור הנר תחת השמיכה; השמיכה התלקחה ועלתה באש. עתה אין ספק שדבר קריאתו בלילות נודע בישיבה והוא לא יוכל להמשיך עוד בחייו הכפולים. “אין צורך” – היתה התשובה. “תקבל חליפת בגדים, מכתב למרכז, כרטיס־נסיעה; תסתפר ותסע למערב”.

כך בא ישראל בברית ההגשמה החלוצית.

בסוד התנועה

לחג הסוכות תוכנן כינוס אזורי בעיר א. – מרכז השלטון האדמיניסטראטיבי של קארפאטורוס. הוחלט שבאי הכינוס יבואו אליו ברגל. לשם כך חייבים היו להפסיק את העבודה בערב חג בשעה 1.30 אחר הצהריים. עשרות חברי השיכבה הבינונית והמתבגרת עבדו כשוליות בבתי־מלאכה ובבתי־מסחר. ההחלטה להפסיק את העבודה לא היתה שרירותית. קדם לה מאבק ממושך על זכותו של הנוער העובד לעסוק בפעולה לימודית ותנועתית בערבים, כי רבים מהם רותקו לשולחן־עבודתם עד שעה 10 בערב “כמו בעל־הבית”. שבועיים לפני הכינוס הודענו לכל מעביד באופן אישי את החלטת התנועה, וניהלנו את המשא־ומתן על פרטי הביצוע. היינו הראשונים בעיר שהרמנו את קרן הנער העובד והנערה העובדת בחברה. ההעזה המעמדית וההכרה העצמית של חברי התנועה הצעירים הפעילו את החוק, אשר השלטונות ודעת־הקהל התעלמו ממנו – אשר התנועה המקצועית במקום לא התפנתה ללחום על ביצועו.

בסניף שׂררה התרגשות רבה. המועדון דמה למיפקדה של כוח מהפכני. לאחר שרוב המעבידים קיבלו עליהם – לכאורה – את הדין, הפעילו לחץ אישי על שוליותיהם והתאמצו בפיתויים ובתחבולות שונות לנתק אותם מהתנועה. בשעות־הערב המאוחרות החלו הצעירים באים ממקומות־עבודתם, סעורים ונרגשים, וכל אחד מגולל את פרשת מאבקו; והכל שמחים על כל הישג ומשתתפים בכל צרה, מעודדים ודואגים. ועדיין נותרו אחדים, שמעבידיהם עקשנים ביותר, אשר יש לדאוג לשחרורם.

התכונה לקראת הכינוס רבה: המקהלה, ההופעות, הכתובות; צידה לדרך, אופניים שילווּ את המסע כדי להגיש “עזרה ראשונה” וכד'. ההתעוררות גוברת. אחד מכריז, כי יברח מהעבודה, ואחת מספרת שכבר ניסתה דברים אל גבירתה במתפרה, להיוודע אם תסכים לקבל עוד שתי בנות מאלו שתוותרנה על מקום־עבודתן הרע.

המסע היה קשה, כי הצועדים לא הורגלו בהליכה. הרגליים כשלו, היבלות הכאיבו, התרמיל לחץ, והדרך אין לה סוף. אך הצעירים עזרו זה לזה, עודדו איש את רעהו, ורבו מעשי הקונדס, הליצנות והצחוק. השיר לא פסק מפיהם: “סיי אין שטורעם, סיי אין רעגן, גייען חלוצים אויף די וועגן” – והגיעו. במועדון נאספו צעירי העיר והסביבה. המטרה שהושגה השכיחה את התלאות והעייפות, והמעגל סער.

זיאמה

הוויית “החלוץ הצעיר” בקארפאטורוס דמתה ל"שטיבל" של חסידים: הווייה גלמית, לא “מאורגנת”; תנועה עממית של הלך־נפש ודבקות. והופעותיו של זיאַמה בכינוסי “החלוץ־הצעיר” היתה כהופעת “המשוּלח” מארץ־הקודש: עומד כאילו מהצד, אינו מעורב בהמולה, אינו נואם. אך הנה נפתחת קופסת הפלאים – פנס־הקסם – ותמונות קופצות ועולות על הקיר: ארץ־ישראל. התערבותו בדיון מסעיר היתה ברמיזה, במשל. וכאשר נשארו רק בודדים ליד המדורה – היה זיאַמה מספר אֶפיזודות מחייו, והיה פותח בשיר סיבירי.

סימניה החיצוניים של תרבות מאורגנת: המודעה, ההזמנה, כרטיס המשתתף, סגירת הדלת עם ראשית ההופעה – כל אלה לא היו ידועים בתנועה. וזיאַמה הקדיש תשומת־לב מרובה להנהגתם, ליצירת התנאים שירבו כבודה של תרבות. בכפר נידח בהרים היה יושב ושוקד על כתיבת המודעה היומית, על התאמת האות, צורתה וגודלה, על עיטור, על הניסוח והסיגנון, כי האמין במסגרת החברתית, בסיגנון העושה את האדם ואת התנועה.

זיאַמה טיפח סמלים וייחס להם חשיבות מרובה. ובני הנוער, שהתחשלו בכוּר חיי העבודה, שהיו נתונים במערכות מקצועיות יום־יומיות, שהתאמצו לשבור צמאונם להשכלה ראשונית בשעות הערב לאחר יום־עבודה מייגע בחוג הלימודי בסניף, נכנעו על אף כל אלה ל"הוויית הסמלים" של זיאַמה. אך מעולם לא השתעבדו לסמלים, שראו בהם רק מסגרת נאה לחיי תנועה, והיו משוחררים לגמרי מאשליות רומאנטיות לגבי חיי העבודה והקיבוץ בארץ. זיאַמה ראה בסמלים הכרח חינוכי. “החולין כשלעצמם צריכים הילה של קדושה”, היה אומר. והוא השתדל לטפח מסגרת זו של הווי שבת וחג במסיבות הסניף, בכינוסים ובמושבות.

הוא הביא את שירת־הנוף הארץ־ישראלית, העברית ועשאה “הימנונים” לעת־מצוא. “ארץ מולדת עודך צעירה” נעשה הימנון של מושבת־קיץ, ומַלבן בני־הנוער, שניצב סביב לתרנים, היה שר ברטט: “קדימה דגל החופש ביד…”

קו של קנאות היה בזיאַמה. בתוך הוויית האידיש ששׂררה בתנועה, הוויה שהשתדלנו לעדן אותה ולהעשירה באוצרות שירה וסיפור, (“החלוץ הצעיר” הוא שדחק את שמ"ר והשונד מקארפאטורוס וטיפח את היחס לספר הטוב, יסד ספריה נודדת באידיש ועודד את הביטוי התרבותי), לא ויתר זיאַמה על קנאותו לשפה העברית. מעולם לא ענה לחבר ביידיש. הוא, שהיה ספוג עממיות יהודית־חסידית ושופע אמרות ופתגמים עסיסיים, לא פנה ולא השיב לאיש בתנועה אלא בעברית.

הימים היו ימי מאורעות תרצ"ו בארץ. ערכי ה"הגנה" טופחו יפה ב"החלוץ־הצעיר". היה זה זיאַמה שצר צורות קונקרטיות ל"הגנה" בחיי התנועה, הביא את אווירת המבחנים האישיים – ההליכה בלילה, שמירת הסוד, ה"סליקים", העמידה בחקירה – והכל באותה חומרה, המחפה על הרוך הטבעי שלו, והמביאה את החבריה לתחושה הממשית של ארץ־ישראל החלוצית.

מנחם אורן

אחד מאלה היה, מאנשי התום והיושר ביסודם, אשר למן הפגישה הראשונה אתם – מהותם גלויה וברורה. אנשי האור הפנימי, בעלי הנפש, אוהבי אדם. והסיפור העממי והמשל והבדיחה שעל שפתיו תמיד עשויים להפיג מתיחות, ליישר הדורים, לקרב לבבות.

הכרתיו עוד מלפני ימי חיפה, שלו ושלי. מרחוק ראיתיו בתקופה קורנת אושר, בפריחת אהבתו, על סף הקמת ביתו ומשפחתו. הרוך והחום והמסירות שבאפיו פרחו וקרנו. וניצוצות מאורו זה, אשר שפע ממנו, העניק לכל הבא במגע אתו – בשלב זה של חייו ובשלבים אחרים.

עבודתו העתונאית היתה לו שליחות, שטח פעולתו הציבורית והחברתית ותרומתו לארץ ולאדם העובד. על כן לא רדף אחר ידיעות מיוחדות ואחר זריזות עתונאית מקובלת. אלא הוא חתר תמיד להארת המפעל החלוצי וההישג האנושי של איש העמל העברי. ומכאן, ריכוזו בפינות הסמויות של חיי החברה ועמדות ציבור הפועלים בארץ.

וכך היכה שרשים עמוקים בחיי העיר ושכונותיה מאז בואו לחיפה כאיש מערכת “דבר” בחודש יולי 1944. וכך היה לא רק עתונאי הרושם קורות הסביבה בה הוא חי, אלא הרבה יותר מזה – איש ציבור המשרת חברתו בכל מעשיו והוא חלק מהוייתו: בהיותו שותף להנהלת הסטודיו לפיסול ולציור של מועצת פועלי חיפה בשנת 1945; בפעילותו בחברה לחקר המקרא וחקר ארץ־ישראל ועתיקותיה באותה השנה; בשידוריו ב"קול ההגנה" בחיפה ובמדורו “מכתב מן הבית” בשידורים לחיילים בשנת 1948; בעריכת תכניתו מבית יורדי־ים לימאי העברי בקול־ישראל בשנת 1951; בתפקידו כשופט במשפט החברים של מועצת פועלי חיפה ב־1954 – בכל אלה מפעולותיו בשטחי חיים שונים בעיר עד יומו האחרון, באו לידי ביטוי תכונות־היסוד החיוביות שלו וקבעו דמותו המייחדת בלב כל מי שהכירו.

הופעתו הצנועה והבעתו הרוחנית המשכלת לא הקימה מחיצות, אלא – להפך עשוהו לבן־ברית, לשותף לענין הנתון לקולמוסו. אין זה מקרה, כי המדורים שבהם ריכז במיוחד עבודתו העתונאית היו – ההסתדרות ומפעליה, ובעיקר הנמל ובתי־החרושת. יותר מכל היה קרוב ללבו כל צעד של פיתוח חיפה, העיר שדבק בה לאהבה וחש עצמו בה אזרח מלא, המשרתה מרצונו, נוסף על מילוי חובתו. על כן לא פסק מהרצאות ופעולות הסברה בחוגים רבים ושונים.

בתקופות שונות הרצה בבית המדרש למורים בחיפה, בחוגי צבא־הגנה לישראל בצפון ובארגוני נוער שונים.

באוגוסט 1952, בדרכו מהרצאה בפני נוער בראש־הנקרה, מטעם הקרן הקימת לישראל, נפצע קשה בתאונת־דרכים. ואולם, אך חזר לאיתנו, שוב הטיל על עצמו כל אותן חובות ומשימות ציבוריות ואישיות, אשר בהן מצא פורקן לצרכיו הנפשיים והרוחניים.

וגם על ערש־דוי, בבית החולים “הכרמל”, בעיר אותה אהב, לא הועם זיוו האנושי ולא פג מאור נפשו במגע עם האדם, עם ידידיו שוחרים למיטתו ועם שכניו לחולי, אשר סעדם בעידודו.

וגם העט לא הניח מידו.

זכר נזכרנו כפי שהיה כל הימים – יפה־נפש ובר־דעת, חבר וְרֵע, איש הציבור הנושא בעול, עתונאי בעל מצפון ויהודי חם.

ברכה חבס

איש הידידות היה שלמה זרחי. איש העין הטובה והאהבה, אהבה ליהודי, לפועל היהודי, להסתדרות, ועל הכל – אהבה לחיפה עירו. אמנם, לא נמנה עם ותיקיה. רק כעשר שנים עשה בתוכה, ובכל זאת, דומה, רק מעטים נצמדו כמוהו אליה, להכירה, לאהבה ולהיות דוברה הנאמן.

את אהבתו זו לעירו גילה בדרכים שונות: במכתביו ל"דבר", בשידוריו ב"קול חיפה" וביחוד בטורו השבועי מעל עמודי “חיפה העובדת”, אותו היה חותם בשם “ש. בן־עיר”. לא במקרה בחר בשם זה ולא במקרה מצאה עירנו חיפה, הערה והתוססת, בשלמה זרחי, אף הוא ער ותוסס – את הטרובדור המאוהב העורג לספר על אהובתו. בכתיבתו על חיפה לבש עטו קלות חננית, המהנה, המושכת את לב הקורא.

שלמה זרחי היה עתונאי מוכשר, בעל לב רגיש, עין רואה ויכולת רבה של הבעה. אולם מי שהכירו מקרוב ידע, כי בכתיבתו בא לידי ביטוי רק שמץ־מה מן העושר הרב שהיה טמון בו. יותר משהיה איש הכתיבה היה איש השיחה הנאה, בעל ידיעות, ספוג תרבות יהודית ואנושית, תרבות המורכבת יסודות שונים. כל שיחה אתו היה בה משום תענוג. הוא חיבב את הרמיניסצנציה הקלה, את הדיגרסיה הנאה, את האנקדוטה ההיסטורית, את הסיפור החסידי…

לא היה כל ספק, ולא קשה היה לנחש, כי עושר זה שמור לבעליו, ובמרוצת הימים יתגבר וימזג בכתיבתו את שלל הגוונים הנוצצים שידע לעטר את שיחותיו בעל־פה, שהעניקו עונג למאזיניו.

ברוחו העשירה, בשערותיו המסולסלות, בעיניו היהודיות השחורות הנוצצות, בכל הופעתו החיצונית, היה משהו מאיש הבוהמה. ואמנם, קשה היה למנותו עם העתונאים המקצועיים, אף על פי שבכשרונותיו, ביכולתו ובאחריותו לא נפל מהם. בסתר לבו ערג האיש למשהו יותר מזה. והיו לו כל הסיכויים לכך.

איש־הספר היה, מרבה בקריאה, אינו מסתפק במטענו מתקופת הנעורים, אלא עמל ומחפש מקורות, ושב ומחפש. איש הלהט היה. אף־על־פי שעברו עליו נסיונות רבים – מהמאסר ברוסיה ועד לקשיי ההשתרשות בארץ – האמין באדם, שש לשרתו, וטורח לגרום לו נחת־רוח, כי על כן אוהב־הבריות היה זרחי, מן הסוג המעולה ביותר.

יש והבא לומר שבחו של האדם חייב לחטט באפר חייו כדי להעלות את הניצוצות. כאיש מעורב בין הבריות היה זרחי ידוע לרבים, ולכאורה אין צורך לגלותו. אולם ייתכן כי דוקא עובדה זו היא שהסתירה הרבה מהניצוצות שהיו טמונים בקרבו ושודאי היו באים לידי גילוי.

שלמה זרחי לא זכה לכך. אנחנו לא זכינו לכך.

א. ש. טל

מדי הזדמני לסניף “דבר” בחיפה שבו בילה ש. זרחי את שנותיו האחרונות בטרם נקטף ללא עת ובהציצי אל תמונתו התלויה בחדר עבודתו, יהמה הלב מצער נוקב. לא אחת מענה אותי השאלה ללא תשובה: זיאמה הסימפטי והטוב, אוהב הבריות והאהוב עליהם, התוסס והער לכל דבר וענין שבחיים ובספרות – כיצד נחטף ואיננו…

יש ואתה משוטט ברחובות חיפה, באותם רחובות שהיינו הולכים בצותא, ונזכר בכמה חיבה היו בני אדם מקבלים את זרחי. כשהייתי בא לחיפה לעתים קרובות בענייני מערכת “דבר” אהבתי להתהלך אתו בעיר וליהנות מבקיאותו הרבה בעניניה. אולם אם השעה דחקה לי הייתי נזהר מלהצטרף אליו מכיון שהליכה בצותא אתו פירושה להתעכב הרבה ברחוב, כי זיאמה היה ידיד ודורש טוב לרבים, והללו אהבו לחטוף אתו שיחת ידידות, שהיתה ספוגה הומור רב. לא אחת היה הוא הפותח בשיחה ומתענין במצבו הבלתי תקין של פלוני ושל אלמוני, לא אחת היה משקיע מאמצים כדי לעזור ולסייע. וניתנה האמת להאמר שלא אחד מחבריו לעבודה היה מתקנא בפופולריותו שלו בציבור, ובחיבה ובהערכה שרכש לעצמו בעבודתו העתונאית.

זוכר אני רשימות שלו שהיו מגיעות למערכת שהעורכים, אשר דרכם היו עוברות, היו שמחים לקראתן, מאחר שנכתבו בידיעה רבה ובחן. אותו חן של תוכן היה שפוך על פני כתב־ידו הברור והבהיר שאמר כולו פשטות וטוהר.

חבריו וידידיו זוכרים יפה את סבר הפנים היפות שבו היה מקבל אותם באותה טבעיות ההורסת מחיצות. איש שיחה נעים היה. שיחתו שהיתה מתובלת בהומור קולע ובחריפות נטולת עוקצנות היתה מושכת אותך בקסמיה.

וזכורני פגישה מקרית אחת כמה חדשים לפני פטירתו:

– מה שלומך “מגן האיסלאם”? ומה חדשות ונצורות מספרים עתוניך התורכיים (הכוונה לערביים) שלך? ותוך כדי דיבור מבודח שלב ידו בתוך ידי ובתשובה על שאלותי אני לשלומו ולעבודתו סיפר על תכניות שלו כיצד חושב הוא להרחיב את מסגרת עבודתו ולעלות לדרג גבוה יותר של כתיבה המצטמצמת ברשימה ובכתבה בת יומה.

לנו, לידידיו ומכריו הקרובים אבד ריע טוב וחביב ולעתונות הישראלית – אדם מסור ובעל מצפון חברתי טהור.

מנחם קפליוק

הלך מאתנו אדם זקוף קומה ובעל מזג טוב, איש ההקרבה והכנוּת. שבדורנו מתמעטים והולכים, אדם שקלט לתוכו, ובערנוּת רוחנית רבה, חיים ואנשים; אח וְרֵעַ המצר בצרת הזולת ושמח בשמחתו.

בניגוד לבני־אדם, המחטטים תמיד מתוך אי־סיפוק, אי־רצון ונרגנות, שרוי היה זרחי בעולם של חסד ורואה את הסובב אותו ואת הבריות לא כלקויים בחסר או מפריעים, אלא במסירותה הטבעית של אנושותו הטהורה המסתפקת במיצוי הקיים, ומשלימה עם פגעי־היום. זיקתו הבוטחת והאופטימית לחזיונות החיים, ליהדות, לארץ ולמרבית הבעיות האנושיות נודעה לה חשיבות ראשונית; הוא ראה עולם ואדם במשקפי החיוב שלו: מקור האושר.

ביסוד מהותו היה זרחי אדם מרוצה ומאושר; הוא חש את עצם קיומו, עשייתו ואת כל הוייתו כמתנת הגורל, ונהנה הימנה את מלוא הנאתו. על־פי רוב שרוי היה זרחי ברוח עולזת, שעל־כן נשא את האושר בחוּבוֹ. האמן האמין באינסופיותו של העולם, בנאצלותו של האדם וחיפש את הטוב והיפה בכל גילויי האופי של האדם. מהותו לא ידעה את השלילה. כל כוח מסירותו והקרבתו היה קודש לעמו, לעירו, בה חי ופעל, לבני־ביתו ולידידיו. אהבתו הלוהטת לבריות לא היתה אהבת־אנשים מלומדה, אלא תכונה שרשית באָפיוֹ. מטבעו בעל מזג טוב ומעביר על מידותיו, היה זרחי תמיד צעיר, חפשי ועליז, סבלני ונוח לרצות עם עצמו ועם זולתו. מעולם לא ראיתיו זועף או הוגה אי־אמון במישהו. הוא נהג סובלנות בכל אדם, ולא מרחמיו על חוסר־ישעו של האדם, אלא מתוך קרבתו המתמדת אל רעוֹ האדם. מושרשת היתה באצילות טבעו, בשאיפתו לנעלה ולטוהר; היתה זו סובלנות שבלב.

לעתים רחוקות מאד מצאתי אדם, שחסר את “יצר ההתבלטות והכוח”, ושתאוַת הפרסום, הקנאה וההתחרות כה זרו לו כמו לשלמה זרחי. הוא גם לא ידע את המאבק עם עצמו, ולא ידע זעזועים נפשיים כשלא נתמלאו שאיפותיו בשדה האמנות; וכן לא התלבט בלבטי ההגשמה של חזוני־רוחו; הוא עמד וחי בעצם מחוץ לאישיותו, מחוץ לשאיפותיו ומחוץ למאוייו שלא באו על סיפוקם. הוא ידע יפה את תחומי כשרונותיו השונים, לא הפריז בהם, וממילא לא הלך לבו בהתאמצות כל מרצו אחר גדוּלה כוזבת. אדרבא, אי־אלו נטיות־רוח ואפשרויות שלו דחה אותן מדעת הצדה. בעצמו אדם נוטה מטבעו לאמנות וליצירה, מסוגל היה במהירות ובהתלהבות, בענוה ובהכרה ללא־שיור להעריך את פעולותיו הרוחניות והאמנותיות של הזולת ולעשות ככל יכלתו למענו תוך התרגשות רבה.

חייו של זרחי תלויים היו במידה רבה בתמורות־גורל שונות. אין כוונתי לומר, שהוא עצמו חי חיים נוחים ללא־קשיים; או שלא ידע טעם יסורים וקשיים של מלחמת־הקיום; שלא ידע דאגות, אכזבות ומרירות. כל אלה ידע ידוע די והותר! גם לו ניתנו בשפע עמל ויגיעה למאבקו על פיתוח סגולות כשרונותיו ולמען התקדמותו. אולם עוד בימי תל־אביב, כשהוא עצמו עודנו שרוי היה בעוני, תלוי באחרים ובלתי־מסודר ונאבק קשות למחיית בני־ביתו, גם אז התעניין בגורל הזולת, והיה משתדל תמיד, ככל שמגעת ידו, ובלבד להסיר דאגה ומצוקה מן האנשים ולעזור להם ככל האפשר. מעולם לא היתה שעתו פנויה לצרכי־עצמו, מה שאין כן לצרכי אחרים. מעולם לא חש עצמו גלמוד ולא חי לבדו; הוא היה איש־רֵעים להתרועע, ידע לקרב אליו את הבריות מתוך רוחב־לב ונדיבות־לב וקיים קשרים חברתיים ומקצועיים אתם. הקשר האמיץ שבינו לבינם הגביר ופירנס את מרצו החיוני. כזה היה המנוח על־פי טבע ברייתו!

נשען על חוש הביקרתי הבריא ומודרך על־ידי רגש־תבונתו האָפייני היה זרחי מקדם פני כל אדם בידידות ספוגת אהבה והבנה. תכונות־אָפיו המיוחדות ליווהו בכל ארחותיו. גם בחייו הפרטיים, בתוך חוג משפחתו, וגם בתפקידו הציבורי הרשמי בא יחוד־מהותו לידי גילוי – בכל מקום הופיע כמושיע ישר ונאמן.

גם אנוכי חייב לו במידת־מה חובת־תודה על ידידותו הנאמנה, אהבתו הכנה ונכונותו המתמדת להיות לימיני בכל מקום ובכל זמן שהייתי נזקק לו. הקשר בינינו, עוד מימי הקונצרטים בבית־ברנר שבתל־אביב, היה למן הרגע הראשון קשר פנימי נאמן. היסוד היוצר היהודי־רוחני הוא שקשר את שנינו זה אל זה, והוא שעיצב את ידידותנו וגם שמר עליה. הכוח הסוגסטיבי של ההוּמוֹר שלו, של חיוב־החיים המעורר שלו, הוא שמלאני תמיד חיבה אסירת־תודה כלפי זרחי. וכאשר מצבי־רוחי הקודרים, והסתערות רעיונית מענים של תבונתי הביקרתית איימו עלי לדכדך אותי, או אז הייתי נמלט אל זרחי האדם, אל אורח־חייו ואל אורך־רוחו.

שלמה זרחי היה האדם בו חָברוּ לאחדות נפלאה הרמוניה של רוח ולב, תבונה ואופי. שקט ומתון, פשוט וללא גנדור וקפדנות, דבק באמת שבחיים, בהתקדמות ובחופש, מהלך כצופה ומסתכל ברגש רב בדרכי־החיים. הוא נשאר נאמן לעצמו עד לרגע האחרון ולא סטה סטיה כלשהי מעצם מהותו. גדולתו האנושית באה לידי גילוי דוקא בשלב האחרון של מחלתו האנושה, בשעה שסכנת־המוות אפפתו ללא רחמים. דרך־חייו נפסק טרם עתו, אבל עד לנשימתו האחרונה לא קיפח את קשרו ההדוק לבני־אדם ולבני משפחתו ולעולם בכלל.

נתון בחבלי מחלה אנושה, בדעתו כי אין תקוה עוד להקל על מכאובי גופו ויסורי נפשו, ובדעתו כי נשבר רצונו ליצור, לפעול, לחיות וכי עוד מעט תכסהו חשכת־עולמים – לא סרה רוחו… ומצב־רוחו עולז, וכאן סוד גדולת אפיו של זרחי. בעוד שהוַדאוּת הטראגית על דעיכתו המהירה החרידה את בני־משפחתו ואת הקרובים לו, הראה הוא את עצמו שליט על כל סגולות־אפיו, ולא עזבתו ערנותו הרוחנית ולא דחף־פעולתו הבלתי־נלאה; אך הורשה לרדת מעל ערש־חָליוֹ ולצאת לזמן־מה את בית־החולים, מיד גילה בטחון בלתי־רגיל, את כל להט עצמותו האנושית. גיבור או חכם!

שלמה זרחי הלך לעולמו כשהוא זרוח באור עצמותו והילת אפיו.

חייו ומותו הם נצחון הלב הטוב וההסתפקות במועט: הגשמה עצמית גורלית!

מורשתו של ידיד נאמן ואדם יקר־ערך זה תרטט ותפעם בי עד לנשימת־חיי האחרונה.

יהויכין סטוצ’בסקי

לא בעבודה כל־שהיא, לא במפגשי חברה; בבית־חולים “הכרמל”, בחדר של שש מיטות, בין מרותקים למיטותיהם הכרתי את שלמה זרחי ז"ל. הוא שכב מולי. תוך ימים אחדים נדמה היה לי כי ידיד הוא לי משכבר הימים.

למרות כל הסבל שעבר עליו לא גילה סימני סבל; מצב רוחו היה תמיד טוב, ואף במצב הקשה ביותר, גם תוך קבלת עירוי־דם, נכון היה לחייך ולהתלוצץ. בדיחותיו, אף המפולפלות, היה בהן מן הטעם הטוב. הוא אהב את החיים וחדר לכל הטוב והיפה שבהם. כמה נעים היה לשמוע דבריו על ספרות ומוסיקה. עוד אראהו חוזר ושר את שיר “העגלון”, ברוסית, כפי שהכתבתי לו. הוא קידמני בשיר זה בבואי לבקרו לאחר שעזבתי את בית־החולים. לשאלתי מה שלומו, ענה: “משתדלים שיהיה טוב”. הרופאים¹ האחיות וכל מי שבא במגע אתו בבית־החולים אהבוהו אהבת־נפש. למרות מצבו הקשה לא הפסיק להתעניין בנעשה בעולם. ראשון היה לקריאת העתונים. בזמן הבחירות להסתדרות עבר בכל חדרי בית־החולים וביקש מכל אחד להצביע ולמלא חובתו. בשעה 10, בליל הבחירות, התקשר עם ועדת־הבחירות ושאל על התוצאות. שמעתיו שואל: “יוסף, ווי איז די פּאלאז’יעניע?”² כרגיל היו החולים מתוכחים בשאלות מפלגתיות: מפא"י, מפ"ם, אחדות העבודה, והוא מעולם לא התקיף יריב בחריפות, גם כשהותקף. ביום העצמאות התאספו החולים לשמוע נאומו של ד. בן־גוריון, מקלט הרדיו היה בחדר סמוך. למרות שזרחי הרגיש את עצמו ברע באותו יום – נכנס לחדר והאזין, וניכר היה שנהנה הוא מן הנאום.

אבד לי ידיד טוב, רע נאמן, יהודי יקר ואדם טוב.

משה מרשלקוביץ

א

מִיוּרְתָּה¹ שֶׁלָּךְ עַד יוּרְתָּה שֶׁלִּי

רַק חוּטִים שֶׁל עָשָׁן בַּמָּרוֹם.

אַתְּ תֵּשְׁבִי – תְּחַכִּי

לְבוֹאִי תִּשְׁאֲלִי,

וְאֲנִי לֹא אָבוֹא גַם הַיּוֹם.

לֹא אָבוֹא.

לֹא אָסוּר לַיּוּרְתָּה הַחַמָּה,

כִּי בִּכְפוֹר הַטַּיְגָה² אֶתְבּוֹסֵס.

אֵין לִי נֵר,

גַּם אֵין נֵפְט בַּמְּנוֹרָה זֶה־כַמָּה

וְאֵין אֵשׁ אֶת לִבִּי לְהָמֵס.

עַל מִגְרֶרֶת שֶׁל צֵל, שֶׁל חֲלוֹם שֶׁדָּעַךְ

אִנָּשֵׂא בְּאַלְפֵי מְסִלּוֹת:

אֶל אִיִּים נִדָּחִים, אֶל יוּרְתָּה לֹא־שֶׁלָּךְ

בִּמְדִינָה שֶׁל קְסָמִים וּתְפִלּוֹת.

אֵי סִימָן שֶׁל גְּבוּלִין בֵּין הַשָּׁם וְהַפֹּה

גֶּשֶׁר חַי בֵּין הָיָה וְעַתָּה.

כְּבָר זָקֵן הַצֶּ’לְדוֹן³ שָׁיָּצָא לְטַרְפּוֹ,

לֹא יִמְצָא אֶת דַּרְכּוֹ

לַיוּרְתָּה.

ב

וְאוּלַי יָבוֹא הוּא,

לֹא צָפוּי, כְּתָמִיד.

רְכוּסִים כַּפְתּוֹרָיו הַדֵּהִים.

הֲיָּבִיא לִי גְזֵרָה,

אִם יִתְבַּע אֶת דָּמִי,

אוֹ – כָּמוֹנִי יִדְרֹשׁ לֵאלֹהִים.

וּמִצְחוֹ לֹא־נְחֹשֶׁת וְאֹדֶם־כּוֹכָב

מִתְנוֹצֵץ וְרוֹמֵז כְּשֶׁל־רֹאשׁ.

הוֹ, כְּתֵפוֹת קַ־וֶ־דֶ⁴, בְּאָדוֹם וְזָהָב

הָפְכוּ טְלַאי אֱנוֹשִׁי מְעֻמְעָם וְצָהוֹב,

סִימָנוֹ שֶׁל אָחִי הַקָּדוֹשׁ.

בֹּא נַתְקִינָה חֲצוֹת – רוּחֲךָ וְצִלִּי –

וְנִשְׁנֶה בִּתְחִנַּת־אִמָּהוֹת.

בַּיּוּרְתָּה נִגּוּנִים שֶׁל לוּבַּוִּיטְשׁ שֶׁלִּי

יְשַׁכְּכוּ סַעֲרַת בַּלָּהוֹת.

נוּ, דַּבֵּר, וְיִשְׁמַע לְבָבִי הַפָּרוּז

מַה מָּסַר אָח־נוֹלָד בִּשְׁבִילִי,

שֶׁנִּשְׂרָף בִּשְׁטֶטִּין וְרֻטַּשׁ בְּבוֹבְּרוֹיְסְק

וְנָשָׂא בִּוְלַדִּימִירְקָה⁵ נֶדֶר כָּמוּס

לְהָקִים לוֹ יוּרְתָּה

בַּּגָּלִיל.

ג

עוֹד לֵילִי יִקָּלַע אֶל רִבּוֹא מַטָּרָה

וַאֲנִי –

אֶל תְּמוֹלִי הַמּוּזָר.

שָׁם אֶטַפְּ⁶ מְנַדְנֵד אֶת דַּרְכּוֹ הַצָּרָה

יוֹבִילוֹ הַצֶּ’לְדוֹן

שֶׁחָזַר.

וְהַבָּא –

הֵן לֹא הוּא.

לֹא יַגִּיד: "לֵךְ וְהַךְ,

טוֹל רוֹבִי לִנְקָמָה בַּשָּׁטָן!.."

דִּרְדּוּרֵי עוֹלָמוֹת מִבַּעַד הַמָּסָךְ

רַק בַּדִּים לָצּוֹפֶה הַקָּטָן.

אָז אָקוּם וְאָבוֹא

אַתְּ דָּגִים תְּבַשְּׁלִי

וְכַלְבֵּךְ יִתְעוֹרֵר לִסְעֻדָּה,

וְיִפְגֹּשׁ הָאוֹרֵחַ נָטָה מִן הַשְּׁבִיל

לַטַּיְגָה –

מֵהָרֵי יְהוּדָה.

תש"א־תש"ב

כאן, ליד הארון הצונן, יגיח הקסם הגדול – זרקור חטטני, איזמל דק המנתח עמוק, יד מרככת זכרונות נוקשים, צרי מרפא לכל סכום הכאבים שכאבנו.

כאן נקרע סגור השכחה.

ואני זוכר:

אוירה ספוגת דם יהודים ואנחתם. תאי החיים הוצפו בנוזל התוסס על כדוריו הלבנים, האדומים והאחרים. מובלים על־ידי צעירים מפרבר עגלונים, חיפשו החיילים שסבאו את הז’ידים¹ במחבואיהם. והרוגים בכל יום ובכל לילה, ואין אוסף. ואמהות שומרות על גוזליהן במרתפים של אנשי־חסד ומיטיבים. צעירות שטומאו דועכות תוך תשוקה למות. שכנות רחמניות נגררות אחריהן כבלשים לכל פינה, גם לבית־הכסא. כמה יהודים הוצאו חוצה לעיר והומתו אחרי אשר כרו קבר משותף לעצמם² : מעדרים קיבלו מאיכרי הסביבה בשכר ירושת המגפיים אשר לרגליהם. ואין עצה, כי אין קשר: ששת אלפים קוזקים מילאו את הרחובות עד כדי מחנק. כאן יחנו, יסבאו וישדדו וישתוללו.

וכשבא הצבא הסובייטי היתה הרוָחה: נאספו החללים מסימטאות וחצרות, מבורות־שופכין ומהנהר. ובבית־הקברות – יאוש והיסטריקה וטירוף המוני וצחנת גופות הקדושים. בקרבת העיר – רעם המלחמה, התפוצצויות, אש, מחסני־נפט וגרנות־תבואה בוערים ובתוך העיר טיפוס ורעב. מחר שוב יעזוב החייל האדום את העיר למשיסה לפורעים.

הלכו צעירי העדה לבקש את הרֶבקוֹם³ שיארגנם ויתן בידם נשק להגנה. התוַכּחו ברבקום והחליטו לא לתת: אם תרצו, תירשמו כמתנדבים לצבא האדום ותיסוגו אתנו. אינכם רוצים – תסתדרו כפי יכלתכם. חבל על היהודים הסובלים מפרעות, אבל דרכה של מלחמה בכך. יקר הנשק ונחוץ לנו יותר.

פתאום תקף היאוש וצבט את הלבבות. כמה עיניים נפקחו באותו יום מול תהום הבדידות שהעבירה על דעתם את הנערים המוכנים לעמוד על נפשם וכבודם. רמז הכליון ועורר געגועים לקבר־האחים שבבית־הקברות היהודי.

רק אחד היה ברבקום שהצביע נגד ההחלטה. היה זה מורה רוסי מן הכפר, בולשביק מן הותיקים, בעל נפש וצנוע. התבייש תכופות בפני חבריו שמלומד הוא, כביכול אינטליגנט – הוביל אתו בחזית כמה ספרים – בזמן ההוא מוזר היה כל זה ותמוה.

בני הנוער באו אליו להיפרד ממנו לפני עזוב הצבא את העיר. הוא היה ראוי ללחיצת־יד חמה; הבוגר הזה, שספוג היה מרות ואבק־שריפה ונתנסה בסוהר ואימת־מוות ונתקשה בקרבות ובריקדות ועבודת־פרך ובשלטון של מנהיג צבאי. נכנסו אליו אחרי כמה בדיקות של המשמר. הוא ישב בחדר יחידי, ובכה חרישית!

על שולחן־הכתיבה לפניו היה פתוח ספר השירים של ביאליק.

עוד באביב גמל זמן שחרורם של שנים מבינינו, והם קיבלו תוספת־גירוש והועברו למקומות לא־מרוחקים ביותר מן המרכז. ובקיץ החלו להעביר, לפי פקודה, אחד־אחד מתוכנו אל העיר המחוזית. לא ידענו מפני מה. אבל כבר היו מקרים כאלה. בפעם האחרונה רוכזו כל הגולים מכפרי הסביבה אל העיר, לאחר בריחה של אחד ס"ר ידוע. אבל אז לוקחו כולם העירה בבת־אחת, בשעות מספר, ומחצית האנשים נאסרו ונחבשו במרתף המיליציה.

ואנחנו האחרונים ידענו, שלא נישאר בכפר, ואף התגעגענו לחֶברה. אבל בטחון לא היה בשום דבר. עסקנו בהכנות לקראת החורף. הכַנו תפוחי־אדמה. כרתנו ונסרנו וחטבנו עצים לחורף. איבן וסילייביץ התקין קרשים לחדרו בעליית־הגג של בית־הטוחן הישן, ורצה לעשות תקרה כפולה לימי־הקור. בפועל כפינו יצרנו לנו בסיס, ומסביבנו גדל משהו שהיתה לו משמעות של קבע.

שנים האחרונים היינו בכפר. באביב היו רבים, קצתנו פזורים על־פני הכפר וחמישה־ששה מלוכדים ב"קוֹמוּנה" ששכרה בית שלם ועיבדה את גינתו. היו בינינו גם קשישים, ושנים שהיו עם משפחותיהם. שני ילדיו של האחד, ילד וילדה בגיל בית־הספר, היו משׂוֹשׂ החברה. תמיד היה מישהו מבינינו אתם – זה מלמד אותם אריתמטיקה, זה מצייר להם ציורי־חידות וקריקטורות, זה עושה אתם משחקי־קפיצה וגורר אל המשחק את כל הנמצאים בבית ומעייף את כל המשתתפים. וכשהילדים לא היו בבית או ברחוב ידענו, מישהו מן ה"קולוניה" יצא אתם לטיול ביער.

צחוקם של הילדים נדם מזמן. אמם, טטיאנה ולַסיֶבנה, חלתה, ונשלחה אל הוריה, והילדים אתה. שמנו לב לכך, שילדי הכפר אינם צוחקים. הם רועשים, צועקים, לפעמים משתכּרים ומגדפים בקולי־קולות כמבוגרים ומעשנים מגיל צעיר ביותר.

השיחה בטחנה היתה מקיפה הרבה. עניני ציד, ומיקח וממכר, וחדשות משפחתיות, וכשהיה פותח פיו מישהו, שהיה בצבא, בעולם הגדול, היה מביא משהו מן האגדה. היה אחד שהשתתף במלחמת יפאן ונקרא בשם “פורט־ארתור”, ואחד שהיה בשבי, ומפאריס הביא לו אשה.

איש אינו יודע איזו הדרך מובילה מכאן אל הויז’איכה. אין סקרנים לדעת. לפני שנים רבות היו הולכים לשם במעלה הנהר, אולם מאז השטפון הגדול, כשנעקרו עצים ביערות והנהר שינה את אפיקו, אין הולכים לשם. יש אומרים שיש גשר על־יד הכפר דוידובו – ואולם ההוא כל־כך מרוחק. ואין אדם מכאן, שהיה שם בשנה האחרונה.

ידוע שעובדים שם ביער, כורתים עצים, ואלפים רבים של אסירים עסוקים בכך. ולמחנה – אין לצאת ואין לבוא. פעם באה אשה אחת לכפר אדוֹבוֹ – אשתו של אחד האסירים, בתקוה שיינתן לה להתראות עם בעלה. ישבה וישבה, התפרנסה מתפירת כותנות ומכנסים, התרוצצה, כחשה, ומכרה את החפצים שהביאה אתה, אפילו את המזודה מכרה – ולראיון לא הגיעה, עד שנצטוותה לעזוב את המקום.

וכשהיה ילד בוכה – היו מפחידים אותו: עריק מויז’איכה יחטפך, היו מסַפּרים על עריקים שהרגו איכרים וסוסיהם, שקסמו לזאבים ושילחו אותם בבתי־איכרים, והם שולחים אש בגרנות ויודעים לחש לעקר פרות ונשים. והיה המורא גדול מפניהם. לא הכרנו איש שפגש עריקים וראה אותם בעיניו. אבל כולם ידעו שישנם, ושכאלה הם – כאשר בפי השמועה. מישהו שמר בהקפדה על העובדים־האסירים – זקיפים, גדרות, משמרות נודדות ושמועות מבעיתות.

על מה לא דיברנו אתו בטיולים הממושכים בקיפולי ההר, בערבי סתיו על הכביש כשחיכינו לעגלת־הדואר שנתאחרה, בלילות־סוּפה שסגרו עלינו בבית, או בסירה על הנהר כאשר יצאנו לשלות דגים, או בעת הליכה בשנים לכפר פאדינו אל החובש השיכור לקבל איזו תרופה פרימיטיבית.

והיו מתלקחים ויכוחים סוערים בשאלות חברה, או שהיינו מתלוצצים, מסַפּרים בדיחות, שרים פזמונים שנונים אקטואליים שנתחברו לרוב בבתי־הסוהר, או מספרים מן העבר הקרוב והרחוק. היתה שאלה אחת, שעוררה תמיד את סקרנותי ולא נתנה לי מנוחה – ואני לא הצגתיה בפניו: ידעתי, כי אדם זה, שהיה בארצות רחוקות וקרובות וניטלטל בין יצרים ציבוריים ואישיים, חזה בכל זאת כאן, בפינה הזאת, את המוקד הגדול ביותר. כך ירגיש עצמו שחיין אמיץ ורב־סבל, לאחר שעבר את הנהר, עלה על החוף ונתברר לו, שהשבולת טישטשה את נתיבו במים, והוא בא אל החוף שממנו יצא.

כל ימיו לחם על החופש, ובבוא שעת המנוחה – הסתכל סביבו וראה: על החופש עלינו עוד להילחם.

נדברנו להיפגש עם בוקר ליד הטחנה. במרחק ארבעה קילומטרים מן הכפר, בתוך היער הסמיך, זרמו המים – נחל־הרים רועש. שרשים עקומי־אצבעות נשתרבבו מתוך החוף התלול, שקקה הטחנה. הנה היו באים מן הסביבה הקרובה והרחוקה, עורכים “תור הטחינה” לפי סדר הבאים, ומתחשבים במעמדו של הבא, במספר השקים שהביא לטוחן – ועל פי שיטה מסובכת מחשבים את התור. עוזרים זה לזה בהעלאת השקים למעלה, מגלגלים שיחה אגב קיטור גלילי מאכורקה⁴.

היתה עוד טחנת־מים – בצריף עלוב. במשך יום שלם אפשר היה לטחון שק אחד של שבולת־שועל. טחנה קטנה זו היתה בצדי השביל, עזובה, מכוסה פטריות ירוקות על קורותיה הרקובות. בלילות היה ישן בה הנזיר מואיסיי – צעיר גדל־זקן, שהיה משמש סגן לשמש הכנסיה הכפרית. הצטיין בעריכת מנגינות הפעמונים. וכשהיה משתכּר כדבעי היה מספר שהוא כבר עלה לגדולה בזמנו. היה עוזר ראשי בטקס בסמיכות של פרחי־הכהונה. ואמנם, היתה לו תעודה – שכך וכך שנים שימש בין “משרתי־אלוהים” בסולובקי, ועל־פי פסק־דין של המשפט הקדוש הוצא משם בעוון שחיתות מוסרית.

וכשבאנו למקום ועמדנו להזיז את שתי ה"צלבניות" – לא היה אף אחד מן האיכרים במקום. סגר עליהם הבוץ וטיט־הדרכים. גם הפועל בטחנה לא יצא לעבודה – היה מוטל שיכור כלוט זה שלושה ימים – ומכפרו עד הנה ודאי כשעתים הליכה. זה נודע במקרה – אחד הילדים מבית־הספר בא עם איש־הדואר שהחזירו להוריו, והוא סיפר על חבורת שיכורים, שיצקו עליהם מים להצילם מ"שריפה" אשר שרף בהם הכוהל – וביניהם הפועל העוזר.

לא יכולנו להשיג עזרה. כרתנו שני מוטות, גדענו ענפיהם, ויהיו לנו גלילים. על החוף עמסנו ענפים יבשים, שיירי־קרשים, אופן ישן מעגלה שבורה, חבלים שמצאנו בטחנה הישנה, קשרנו לסירה הגדולה וניסינו לעשות “מטויה” – כורכים שלוש־ארבע פעמים את החבל מסביב למוט תקוע חזק בקרקע ומזיזים את החבל לאט, סליל אחר סליל, עד שיזוז המטען.

שתי הצלבניות היו שכובות על צדן, קשורות זו בזו בעבותות של זרדים קלועים. אחת, שהיה לה סיקוס גדול בצדה, נראתה חדשה יותר. אחרי שמצאנו בקרקעיתה מסמר גדול החלטנו להנציח את האפתעה הנעימה וקראנו לסירה בשם “מסמר העונה”. לשניה היו דפנות שחוקות, “מַקור” מעוקם ורחב שטבעת־ברזל תקועה בו מתחתיו, וכמה מסמרים חלודים, כפופים כווי־תלי, נטועים ב"ספסל" – היחיד. הקרקעית – הוסר ממנה הפח, היתה מפוחמת מרוב מדורות שהודלקו בסירה במסעי דיג בלילות.

מפעם לפעם היו באים אל הטחנה גם אורחים מרחוק – עטופי גלימות כבדות של פרוות־דובים. לפעמים, רחוקות אמנם, היו באים בשיירה גדולה ובה תמיד שתים־שלוש מזחלות רתומות לצבאים. ואז ידעו כולם: הפעם לא באו לקנות קמח אלא לקנות קרבן־פסח – סוס בעל סימנים מיוחדים, כפי שנראה בחלום לשאמאן. כבזק היתה מתפשטת השמועה וכל אחד היה נזכר בכל הסוסים שבסביבתו, והיו ויכוחים סוערים, אם יש לו לסייח של פלוני “גרבים” לבנים עד הברך ואם סוסתו של אלמוני ניחנה בשלושה “כוכבים” על מצחה, כנדרש. עוד כמאה קילומטר היו נוסעים דרומה, עד העיר. משם לא נסע אף אחד מהם, אלא היו מוסרים לסוחרים מכובדים לחפש את הקרבן, ואפילו ישלמו אלפים פרוות, ואפילו ייאלצו להגיע עד ניז’ני־נובגורוד.

היום לא מהלכים כאן, בדרך־כלל. הטחנה עצמה חונה כאילו במבוי אטום, ומגיעים אליה רק מצד אחד – ככל הסביבה הזאת, כחבל הגדול ורחב־הידים כולו, שאין אליו אלא דרך אחת, היוצאת משם, מן הנגב, מתפתלת לצפון, הולכת ומתרסקת, עוברת מצד אחד של נהר לצדו השני, מתאבקת עם יערות, ואובדת בין הרים וכלה כאילו מעצמה.

כל היום ישב מן הצד, והחזיק ידיו משולבות על בטנו. לפנות ערב סעד בפרוסת־לחם עם נתחי דגים קפואים, קצת מתובלים במלח, שתה תה מתוך סיר של פח והלך לישון בין ארבעת הצבאים.

אתה – לא יודע. אתה עץ תלוש. ליער הרבה ריחות, כלום אתה יודע מהם? מצפון בא הרוח – מה הוא מבשר? אתה יודע ללכת בדרך שעשו אנשים אחרים. ואולי אתה לא תדע לאן היא מובילה. השלג כיסה הדרך, ואתה – אובד עצות. מחממים אותך, ועושים לך בית ומביאים לך אוכל – ואתה אינך מאושר. יש מבט לאדם – והוא לחוץ בין קירות ומשתקע.

סנדלר שהיה במלחמה בעולם הגדול, והיה בשבי, וחזר אל הכפר – מפאריס.

זה אכל בהדגשה, והיה תוחב בידים צהובות את הנתחים אל הפה הרחב. לפנינו היה גוש קדמוני, שחי בשטח־חיים אחר. מדוע צריכים בני־אדם להשתגע, לרקוד, לכתוב שטויות, להתגלגל על גלגלים, ואינם מאושרים.

מה אתם צריכים פה אצלנו? הטאיגה רחבה, ואינה דוחקת אף אחד. ואתה מה לך פה. אתם ביניכם מתקוטטים, מדוע אתם צריכים לבוא הנה? שני צבאים מתנגחים, וגמרו חשבונם ביניהם. ואתם באים להטריד אותנו.

ודאי שמרו החופים על עקבות צעדיהם של זרים, באים מרחוק, מחופי נהרות רחבים ושוקטים. אלה לא ידעו את הקליעה המדוקדקת אל תוך העין של הסנאי – שלא יקולקל עורו; לא ידעו להציב סלי־קנה בנהר לציד דגים בחורף תחת מעבה הקרח; ועקבות השועלים בשלג לא הבחינו, ממשב הרוח הצפונית, ואם תעו ביער, לא ידעו לחפש דרכים לצאת ממנו.

ואולם את הסביבה ידעו יפה. הם היו על הוֶטלאן עשרות פעמים כל אחד – יותר מזקני הכפרים בכל הסביבה במשך עשרות בשנים. וביקרו עמוק במערות, ואספו צמחים וחיפושיות, ורשמו שירים ופזמונים; וספרים קראו בלי סוף בכל השפות. וידעו את חכמת הרפוי. ולא חששו לצאת בלילות – – –

ואיש מהם כשהיה פותח פיו לסַפּר – והיה מוביל את שומעיו על־פני ארצות וימים. ומספר על מעשה שהיה על הווֹלגה ובעיר הנפט, ובפרבר של לונדון ובאוניברסיטה של שוייץ.

תמונה – ככל האפשר מפורטת – של ה"ווסיאַצ’ינאַ"⁵, שלג וגשם בערבוביה, ורוח מצליפה אותם על־פני כל היקום. ואין לראות שמים – הדלף מסמא עינים, נכנס לכל סדק. השלג הנמס וכלה, אדמה נלושה, הרוח המתהפכת – חוסר־איתנות, אי־יציבות, טשטוש כל הקיים, הכל גולש, מתמסמס, שוקע וטובע, כל צעד מכוון אל הלא־ידוע. וערפל מערבב תחומין של דרך ולא־דרך. וגם הכביש עצמו אינו ישר ובטוח. ולא הילוך, אלא גישוש של רגלים.

איזו הדרך חדרה השמועה אל תוך הכלא? היינו מרוחקים ת"ק פרסה מכל מרכז יהודי, ובית־הסוהר עצמו, באוּראל, על גבול אירופה ואסיה – עמד מרוחק מן העיר, והשמירה מעולה, והמכתבים נבדקים שבעים ושבעה, ולמעשה אין חליפת־מכתבים בכלל עם העולם החיצון.

יחד עם המנה היומית של המרק התפל חדרה אל התא ה"פוליטי" הידיעה המסעירה: ה"הסתדרות" החלה להוציא את עתונה היומי בתל־אביב. “דבר”. חמישה־עשר ציונים היו בתא, שהיו שייכים לחמישה או ששה זרמים שונים. והחל הויכוח – מה צריך להיות כיווּנו של עתון הפועלים, ומה צביונו הספרותי והחברתי. בויכוח השתתפו גם כ"אורחים" שאר דרי התא: שני אנרכיסטים, שלושה סוציאלדמוקרטים, סוציאליסט־רבולוציונר אחד. הם היו עמוסי נסיון, ובהם גם סופר אחד. הציונים היו צעירים מאוד, בלתי־מנוסים, ונאשמו ב"סיוע לבורגנות הבינלאומית" לפי סעיף הדן לעונש־מוות, “ובמקרה של נסיבות מקילות יוחלף העונש־הגבוה־ביותר במאסר־עולם”.

לבקשתם של הלא־יהודים שרצו “לשמוע את הצלילים”, קם חבר אחד ודיקלם:

“פתח, איפוא, את פיך, נביא האחרית – ואם יש עמך דבר – אמור. ויהי מר כמוות, ויהי המוות עצמו – אמור!” משום מה היו בטוחים כולם, כי ביאליק הוזמן כעורך המדור הספרותי של “דבר”.

הגליון הראשון שנתקבל בגירוש היה חסר הדף הראשון. אבל כמה רעננים ומלאי־חיוּת היו הכרוניקות על אסיפות. ונדמה לי – גמר אחד הויכוחים באסיפת הנבחרים. ואפילו המודעות, ובהן שמות של רחובות בירושלים ובתל־אביב.

ומאז הסתננו גליונות רבים. לפיהם היה ידוע על כל משק המחפש רפתן, ועל כל חנות המתחסלת. אבל היה ברור גם מה המאבק על עליה ועל עבודה, ועל החינוך והקרקע, ועל בטחון הישוב. בתקופה מסוימת, בימי ה"נאֶפּ" הפוליטי, נודע לנו, כי הותר להכניס בדרך ליגלית אי־אלה עתונים מחוץ־לארץ. נעשה גם הנסיון “החוקי” לקבל “דבר” – ולא הצליח. היה איסור חמור על כל עתון סוציאליסטי. אפשר היה לקבל בגלוי רק את ה"בערלינער טאגבלאט" וה"פאָסישע צייטונג" מברלין.

– – – בועידה זו היו פועלים, מורים, סופרים, אנשי הקיבוץ וידועי־אבטלה, ואנשי המושב, ופקידים. וחשבונם היה: כך וכך שנים של עבודה ציונית בגלוי, וכך וכך – עבודה ציונית במחתרת. ועשרות שנים של בתי־סוהר חבושות להם בזכרונם. ומאות שנים של גירושים בסיביר, באוראל, בקאזאקסטאן, בטורקֶסטאן, ב"מינוס"¹, ומספר הערים ש"אירחו" אותן בבתי־הסוהר ב"שיירה". וחשבון הימים של שביתות־רעב על עיווּת הדין ועל עלבון החבר ועל משמר הכבוד, האנושי והציוני.

כמה צורות לרדיפות הפוליטיות, ודרגות שונות להן, ואמצאות רבות, ולב נוגשים אין חקר. ניסה חבר לקרוא את רשימת ה"איזוליאטורים² הפוליטיים, ואחד מהם, והוא במזרח הרחוק, ושמו “סבוֹבּוֹדנוֹיֶה”³, מחנה־בידוד סבובּודנוֹיֶה.

וגם זו אחת מצורות ההתעללות.

קודם היה נהוג לחבוש את ה"אויבים" הציוניים לשלוש שנים. בגמר המועד היו מוסיפים עוד שלוש ועוד שלוש – עכשיו ידוע על חישובים פשוטים יותר – כשמעניקים לך בבת־אחת עשר שנים ויותר. היה מקרה וגזרו חמש־עשרה ועוד מקרה וגזרו עשרים. ופסקי־הדין כמקודם בלי משפט (השופטים עסוקים ב"שלהם", בחבריהם למפלגה), בלי עדים והגנה, ואין חרב השליט זקוקה אפילו לבימוי של פרוצֶס.

כתב חבר מצפון־סיביר: ארוך ליל־החורף, באחת וחצי, בשתים אחר הצהרים כבר יורד הלילה, ואני מחכה לבוקר אשר ייאור ב־9. כל השעות האלו אני שוכב וחושב, כי אין להשיג נפט ואין אפשרות לקרוא, לכתוב, לעבוד ולעבור בשלום את האופל המטשטש כל מושג של זמן.

אתה הוא חברי, הבוער באש באפלת הלילה. אתך אנו, נפש מנפשך אנו. ראה, החושך ישופנו – ואתה האור ואתה המאיר. מן המדורות הגדולות נשארו גחלים בודדות, ולחשן כאיתות באישון לילה. לוחשות נקודות־כוכבים, וזהרן כדמעות שנתלו בין יאוש לתקוה.

ויותר שהלילה אפל, מתגברים זהרי כוכבים.

בכל עיר ועיירה היו גיבורים משלהן. בחורים אמיצים, היודעים מה רצונם, בעלי כוח החלטה וביצוע. וכאלה הלכו לגירוש ונשארו בו, אחרי שנשרו הנמושות.

בכל עיירה ועיר ידעו; אלה הם אמיצי־הלב. ונדו להם, והבינו, והתגאו.

עברו שנים, ויהודים ידעו להסתגל, וניתקו כמה חוליות בשרשרת, והגולה והאסיר הפכו מ"גיבורים" לסתם עקשנים מוזרים. בכל עדה יש “צ’וּדאק”⁴ משלה.

ושוב גבר הלחץ – ואלה הפכו למקור של פחד מתמיד, של פסול במשפחה, ונחלתם שנאה. ככה נזהרים ממגע עם בורגנים־קרובים שבחוץ־לארץ, וככה שונאים את העיקשים שלא ידעו להסתגל, והמשפחה סובלת עקב מרדם.

עטורי זרוּת, אי־הבנה, מוקפי טמטום וגם שנאה – ומה לכם שם ומי לכם שם כי מצאתם לכם קבר?

אולי מכאן יבוא רמז של עידוד. אולי בלבותינו הקשוחים תימצא פינה למעפילים האלמונים אשר גם תקוה אין להם להגיע בשלום אל שערי ציון.

משה יקירנו, סיומקה החביב, בתיה⁵ מחמל־נפשנו, אתכם לא נתראה לעולמים. אנו מהלכים וחיים, וטרודים בגדולות וקטנות. מתכנסים לועידה ונפגשים אחרי שנים של פיזור, ואתם לא תבואו בינינו.

אל מלא רחמים, המצא מנוחה תחת כנפי השכינה במעלות קדושים וטהורים, כזוהר הרקיע מזהירים.

פתאום, לא אדע מנין, אימתי וכיצד, צץ הרעיון להוציא עתון.

הניתוק מן העולם, משמחותיו, על שלל צבעיו וכל המוניו, היה ניתוק מוחלט.

הבית, בו שיכנו מדי יום ביום דיירים חדשים, היה בן ארבע קומות מוצקות, בית־יראה ישן־נושן מימי הצאר, מספר בלתי ידוע של חצרות, כתלים עבים של גדר, אשר מעליהם התנשא מגדל ישן – כינוהו בשם מגדל פוגאצ’וב. מדי בוקר בבוקר – מפקד־ביקורת, חקירה־ודרישה, מים רותחים; מדי ערב בערב – חקירה־ודרישה, מפקד־ביקורת ופת־ערבית, ובין שעת־הבוקר לשעת־הערב מרחב אפור של לילה, אין מועיל בו ויום מחוסר תקוה. מן הצד השתרעה מוסקבה, אשר ריחותיה עוד חשנו בנחירינו, מעבר לגג של הלשכה, נפתחו השערים אל מול פני הרחובות שחצו אותם פסי החשמלית; גלי השאון והרעש, הצלצול, הקולות והדפיקות, התנפצו אל השערים עתיקי־היומין ונרתעו אחורנית כלעומת שהשתערו.

ה"ירוקים", החדשים שאך זה מקרוב באו מן הקאראנטין, עוררו רוגז ורשעת־לב אצל הותיקים; ה"רצידיביסטים" משכבר הפליגו בסיפורי אגדות רחוקות מן האמת על־אודות הגיבורים מן הימים שלפני המלחמה, אשר ביצעו מנוסות דרך תעלות־הניקוז שמתחת לקרקע.

יום אחד, כשעסקו בבדק־הבית, הוציאונו מן התאים והעבירונו ליום אחד אל פינה אחרת, שטרם אוכלסה, אל פינת שלושת־ארבעת התאים של אחד המסדרונות בקומה העליונה.

לילה תמים עבר עלינו תוך נדודי־שינה: בשעה שהובילונו אל חדרי־השימוש עלה על דעתו של מישהו לקרצף את הגיר מעל החלון הצדדי. מבעד לצוהר קטן זה הצצנו בזה אחר זה וראינו את העוברים־ושבים ברחובות שנראו לעינינו כנקודות שחורות, את מחציתו העליונה של הבית, אשר הטיח התקלף מעליה, את התורן של האנטינה מן הרדיו. המאושרים ששיחקה להם השעה הצליחו לצוד במבטם את האוטומובילים שחלפו ביעף ואת קרונות החשמלית.

זה היה כאגדה, כיון שכל הדבר נמשך אך כדי הרף־עין, כל עוד לא התפרץ המשגיח, שהבחין ב"שערוריה" זו. למחרת היינו כבר במקום אחר, אבל דומה שכולם הספיקו להציץ ולראות.

ועוד מקרה אחד: העתונים. האל יודע כיצד ובאיזו דרך עלה בידי מישהו מן ה"פליליים", על אף החיפושים וההשגחה הקפדנית, להשיג עתונים אחדים; בעצם נעשה הדבר בתכלית הפשטות: בהיקרא אותו מאן־דהו אל החוקר, הוא סחב מעל שולחנו עתונים אחדים, עפרון וקופסה של סיגריות.

הורגשו אותותיו של מרד־אפריל המפורסם. כל בית־הסוהר היה במצב “הכן”. שום הקלות, שום ויתורים. המשגיחים פחדו לחמוד לצון עם הנתונים להשגחתם, בחששם שמא יאשימום ב"התידדות" יתירה עם האסירים. מישהו מן המשגיחים כבר ישב כלוא באחד התאים, נידון לעשר שנות מאסר, בשל פתק שנטל לשם מסירה בחוץ או בגלל דבר־מה אחר כיוצא בזה.

חדשים היו האירועים: מישהו נקרא אל החקירה, שציפו לה זה זמן רב; את “בר־המזל” מן התא הסמוך העבירו אל ה"קַרְצֶר"; אנשים אחדים המעורבים בענין “בית מצרכי הצבא” נקראו אל המרתף; עבריין אחד זקן שנידון להיירות ניסה, בהיותו בתא, לחתוך את צוארו בזכוכית מן החלון שניפץ; פועל־דפוס צעיר, קומסומולאי. שתה בגמיעה אחת כוס מלאה נוזלים מלוחים והשיג את שלו: הביאוהו אל החובש, ומחוץ לכל אלה נתמשך מסע עגלות הימים החורקים שצלליהם נצטרפו לשבועות.

ולא אדע מי היה הראשון, אשר באורח בלתי־צפוי נדברו עמו בשעת אחד הטיולים היום־יומיים: להוציא עתון.

מניה־וביה נתמלאה הריקנות, חייכו־ציפו, חקרו־דרשו איש את רעהו, תוך כדי הפגישות בשעת הטיולים, דנו בדבר, השתעשעו בתקוות, ומישהו מן הליצנים המושבעים שאל אפילו: “ומה יהיה חבריה, אם חס וחלילה –”

הכל הטו אוזן. הטלת ספקות ופקפוקים ברגע שכזה עלולה להיראות כבגידה, כמלשינות. הורגשה תוחלת הלבבות שנתפעמו מעל לגחלת הלוחשת שנותרה לאחרונה מן המדורה. “אם חס וחלילה?” “אם, חס וחלילה, יוציאונו לחפשי בטרם נוציא אנו את עתוננו”.

בדרך־כלל ישבנו כולנו בתאים של פרוזדור אחד, בין ה"פליליים", הכלכליים, ה"בינלאומיים" וכל שאר הקטיגוריות. כיוצאי־דופן היו השנים שישבו בפרוזדור שבקומה העליונה.

הטיול היומי היה כללי ומשותף לכל דרי הפרוזדור. ואם כי היינו במשך הלילה והיום מרוחקים איש מרעהו, הרי בכל זאת התראינו יום־יום; כמובן, השותפים לפרוזדור.

זכורני: המעטפה העליונה היתה חלקה (כדי שלא לעורר תשומת־לב), לעומת זה הבהיק על המעטפה השניה ציור של פרוזדור קודר עם שורה של דלתות מצד אחד, וחלונות עם סבכות של ברזל מן הצד השני, וליד אחת הדלתות – שולחן קטן של המשגיח התורני. לאורך כל הציור כותרת של אותיות עטורי צללים: “הפרוזדור החמישה־עשר”.

היו, כמובן, שירים, מהם רציניים ומהם היתוּליים ו"מגמתיים" וכן “פזמונים”. בין השאר – פּוֹאמה על “רוחות־הלילה” המרחפות מעל לשמים הטעונים חשמל, אשר לכרכים הגדולים, רוחות המתגנבות וחובקות את האנשים, בהציען להם מכל טוּב העולם הזה, סיגריוֹת. בפוֹאמה נזכר הגיהינום, אשר על מפתנו ניצבים כפירים והדֶמוֹן הנוּגה – רוּח הגירוש. עולם הדמיון.

פיליטון גדול תיאר את כל היתרונות שבחיי האסיר לעוּמת החיים שלפני המאסר ולאחריו.

היה היוּ תופעות נדירות, היה נשף ליל־שבת: בחלל האויר הורגש משהו שהטריד את מנוחתנו, ואני קיפלתי ברוב קפדנות את העתון בנייר־עטיפה שנשאר ממה שהגיע לידינו והצפנתיו בארוּבה. ארוחת־הערב עברה בשלום. לאחר־מכן, תוך כדי ציפיה לביקורת, שיחקנו בכל מיני משחקים, שוחחנוּ, הצצנו מבעד לחלון.

הפרוזדור – הוחש מבעד לדלת העשויה עץ־אלון – נתמלא בן־רגע בקול צלצול והמוּלה; בבת אחת נפתחו מבחוץ הדלתות שהובילו אל התאים ולנגד עינינו נגלה הפרוזדור כשהוא שוקק מהמון חיילים ולאזנינו הגיע רחש התפרצותם של עשרת המשגיחים, אשר הוזעקו מתוך עמדותיהם במשמרות השונים ובפיהם הקריאה: “לצאת!” האנדרלמוסיה היתה גדולה. החיילים שמילאו את התאים של בית־הסוהר גירשו במרץ את כל הכלואים לתוך הפרוזדור ועקבו בשבע עינים אחרי כל אחד לבל יטול עמו משהו. הספקתי לחטוף את הצרור הצהוב ולצאת מתוך התא – עם כל היוצאים.

(ליובלו של הח' מאיר שניידר)

בוא, חברנו היקר, ונערוך לך יובל צנוע – את יובל העמל ויובל האדם. כמה יש לנו כמוך באגודת־המחט שלנו, כמה אנו מונים בגילך ובמצבך בהסתדרות בכללה? למעלה מחמישים שנים אתה עובד במקצוע המחט, ואתה ממשיך בהתמדה, בא יום־יום לעבודה מחוץ לעיר, מהלך בקומה זקופה, תובע ודורש בלי הרף תיקונים במצב העבודה ובחיי אגודתנו והסתדרותנו. – תאריך ימים, חברנו מאיר שניידר, ותזכה לראות בהרמת קרנו של הפועל היהודי בארצו.

לפני חמשים שנה עזב מאיר שניידר, אז שוליה של חייט, את עיירתו במחוז שאולי, והלך עם הזרם – לאמריקה, בא ומקצועו אתו, ופנה לעבודה במקצועו.

– מי ידע ומי חלם אז על ארגון מקצועי? – אומר הח' שניידר באנחה – “ירוקים” היינו. נותני־לחמנו היו “מיטיבים” אתנו כשנתנו לנו עבודה בדולר וחצי לשבוע ואפילו בפחות מזה. עבדנו בצפיפות בעליות־גג. ב"שאפקעס" האלה היינו נתונים לזיעה, לחנק, לקור, הסתפקנו בלחם צר ודג מלוח, ולעתים היה הפועל בא לעובדתו רעב. לא ידענו גבול לשעות־העבודה, ולא היה פנאי לאכול ולישון. אפילו חשבון לא היה קיים. התשלום היה לפי טוב לבו של הקבלן. לדרוש את החוב המגיע ממנו – זו היתה חוצפה גדולה, שהיינו נענשים עליה; די היה בכך שהפועל יבקש את שכרו, וכבר הוא מפוטר, ואין דין ודיין. מדי פעם היה ה"אדון" מזמין את הפועל, מכבדו בכוס בירה (“ראה, אני חושב אותך לבן־משפחה, כל־כך אתה מוצא חן בעיני, ורק שאתה צריך להמריץ יותר את עבודתך”). היה תוחב לידו חצי דולר כמי שנותן נדבה הגונה, ומזהיר אותו שלא יספר על כך ליתר הפועלים בשאפּ… כמה חובות שלא נפרעו נשארו בידי בעלי־העסקים. “עד היום מגיע לי שכר־עבודה מכמה בעלי־בתים – אומר הח' ש. – מלפני עשרות בשנים”…

קשה, מאוד קשדה היתה דרך הארגון. ה"יוניון" שנתארגן היה חלש מאוד בראשיתו, עשרים סנט לחודש היו החברים משלמים אז, ולא היתה קופה ולא נסיון ולא מסורת… כבר הפעולות הראשונות נתנו לאיגוד המקצועי את אמון החברים ואת יראת־הכבוד של המעבידים. מתחילה היתה המלחמה על עצם העבודה: כשה"ירוקים" התחילו לבוא לידי הכרה ולדרוש הטבה במצבם, היו זורקים אותם בפשטות ממקומם ולקוחים אחרים ואחרות; ניסו להכניס צעירות, שהסכימו למחירים ירודים, במקום הפועלים הותיקים והקבועים, שהכריזו היאבקות מרה נגד השרירות הזאת. אחר־כך באו השביתות על 8 שעות עבודה. שביתות אלו הסעירו את כל הציבור ונשארו חרותות בהיסטוריה של תנועת העבודה. זכור המקרה, איך “גייסו” לבית־חרושת אחד כאלף “מצורעים” (מפירי־שביתה), שם עבדו ושם אכלו ולנו, בחסותה של המשטרה בבאלטימור. ועוד מקרים כהנה וכהנה… ובכל־זאת הצליחו הפועלים והיאבקותם הנואשת הוכתרה בנצחון. עבר זמן־מה והחלה פעולה להטבת תנאי־העבודה, נגד הדירות של בתי המלאכה והחרושת, שהיו צפופות וחשוכות, מלאות אדי־רעל ואבק, והיו הורסות את חיי העובד בזמן מועט. והפעם התערבה הממשלה לטובת הפועלים…

הרבה “באָסים” קטנים נשחקו בגלגלי המאורעות. עקב ההתחרות ביניהם לבין התעשיה, עם הריכוז של העבודה וקביעת שכר אנושי לפועל – הלכו רבים מהם, מעבידים מאתמול, ונעשו פועלים בבתי־החרושת. הח' שניידר ראה בהתפתחותו של המקצוע בכמה מערי ארצות־הברית, וביחוד בניו־יורק ובבאלטימור. למן חדרי־ההזעה הזעירים ועד ל"סַלוֹן"־ענק של 9 קומות, מאה מומחים־גוזרים ותשעת אלפים פועל.

– כמה תקנות טובות – אומר החבר שניידר – היינו צריכים ללמוד מן הארגון המקצועי בארצות־הברית. בענין האסיפות, למשל: שם היינו מתאספים בסניף שלנו אחת לשבוע, קוראים לפני החברים מה נתרחש, מה הן התלונות והבירורים שהגיעו לאגודה, מבררים אותם בו במקום, ולא נותנים למרירות ולאי־הסיפוק שיידחו אפילו לשבוע אחד. הרגשת הגורל המשותף היתה מאחדת אותנו, וכל־כך טבעי היה שבאסיפות פנו כל הנואמים לא בקריאת “חברים”, אלא “ברידער” – אחים!

וגם זה אינו בסדר, שאין האגודה מספקת להיענות לכל חבריה. כמה פעמים שהיו לו לחבר שניידר הצעות, ענינים לשיחה עם הועד ועם המזכיר, והוא בא לבית־ברנר, יושב ומחכה עד שיתפנו אליו – והתור גדול. והענינים מרובים, והרעש בוקע עד השמים, וכך הוא הולך לביתו, בלי שהגיע לשיחה. זה שמונה שנים שהוא חבר בהסתדרות, ראה אותה בפעולות ובחוסר־פעולות, ראה את השביתה הגדולה באגודת־המחט בתל־אביב – והוא שופע הצעות לתיקונים ומקווה לראות בהגשמתן.

תבורך, בעל היובל. תאריך ימים, חבר ואח. תזכה לראות בנצחון הטוב ובהגשמת האחוה הגדולה בציבור העובדים של ארץ־ישראל החדשה.

אוגוסט 1943

בחיפה פגשתי את ידידי הותיק – אליהו. כל נהג יש לו “פרק היסטוריה” משלו, אבל איליושה זה יש לו היסטוריה ממש בכל יום ויום. נדמה, הוא נתנסה כבר בכל. היה בקיבוץ ועבד בממשלה, ובמוסך של קואופרטיב וכבעל־טכסי בכביש בירות. הוא עצמו אומר: “הייתי על הגג, ותחת הגלגלים. הסעתי את ביאליק ואת מסריק, עבדתי עם וינגייט ומונטגומרי, והובלתי רהיטים לביתו של חיים וייצמן ומזודות בלי סוף של אליזבת ברגנר”. קשה לדעת, אם כל זה, מתוך הביוגרפיה שלו עצמו, או שיש כאן גם משהו מן ה"ביוגרפיה הקולקטיבית" של הנהג בארץ. ברור, שהוא יודע הרבה עובדות. ואין אני רוצה, חלילה, להטיל דופי בידידי הותיק. סוף־סוף עבדנו יחד. הוא היה מוביל אבנים לבנין “המלך דוד” בירושלים, כשאנחנו – קבוצת חלוצים רוסיים – סתתנו אותן כדי להקים את הבנין הגדול ביותר בארץ… מאז עברו שנים. הוקמו בנינים גדולים מזה, אבל ידידוּת טובה יותר לא נתקשרה. כל אנשי הקבוצה שלנו שומרים אמונים זה לזה. ואליושה נחשב כאיש קבוצת הסתתים.

וכאשר ישבנו לשתות תה חריף בבית־הקפה שמול חצר הטכניון, אמר לי ידידי אליושה: יודע אתה, מה חסר לנו עתה יותר מן הכל? שיר של נהגים. לא זמר ארצישראלי סתם. לא שיר־חיילים או פזמון בנוסח “קדימה, הי, קדימה, הי”… שיר ממש בקצב של המנוע, מותאם אל קול הצפירה ולשכשוך החצץ בצמיגים.

הרגשתי בחוסר השיר בנסיעה האחרונה שלי. כן, זאת עוד לא סיפרתי לך. אנו חוזרים עתה מן הדרך. תשעים נהגים יהודים היינו, ונהגנו ב־71 מכוניות. והדרך – מדבר סלעים וחולות. אחד־עשר יום נמשכה הנסיעה הלוך וחזור. היו ימים שעשינו 200 קילומטר, ואף 260. הכל תלוי בטיב הדרך. רק חניה אחת ליום היינו חונים, כדי לסעוד ולנוח. וכמעט כל החניות שלנו היו ליד תחנות־השאיבה של הנפט.

כל־כך ישרה היתה הדרך – מישור אין־סוף. שמים ומישור צחיח. אבל אין לראות אפקים רחבים. אבק־הדרכים היה ממלא את הכל. בין מכונית אחת לשניה היתה מחיצה של ערפל צהבהב־אפור – אבק. רק לעתים רחוקות נושבת רוח המפזרת אותו לרגעים ספורים, עד שמגיעה המכונית הבאה, ושוב מתנשא עמוד אבק על לב השמים. היינו אנוסים להתעטף בעביות, להרכיב משקפים, לסתום את הפה והנחירים בכל אשר יכולנו. וכשהיינו מגיעים למקום־החניה, היינו מקרצפים את האבק מעלינו בצפרנים ממש.

ביום היה החום עולה ל־50° צלסיוס, וצל – אין, מלבד צלליהם של האוטובוסים שלנו. לעתים היה מופיע נשר גדול, שתעה והגיח מתוך האבק, חג חיגות רחבות ויורד בצדי הדרך. המוני זבובים היו מלווים אותנו. אלה היו זוללים מן האוכל שלנו, אחר־כך נטפלים אלינו ועושים אתנו את כל הדרך היומית. היינו מערימים עליהם: משאירים מקצת אוכל – פירורים, קופסאות ריקות משימורים, שירי־סעודה – ומסתלקים. מה חשבו להן הלהקות המזמזמות הללו כשהיו נשארות במדבר? שם היה צפוי להן מוות בטוח, אין כל אפשרות לחדש את המלאי – עד השיירה הבאה.

בלילות היה קר מאוד. אף־על־פי־כן היינו לנים בחוץ באוטומובילים שלנו. עייפים היינו, ולא השגחנו בשום דבר. ביחוד התעייפנו מכברת־דרך אחת, שארכה כ־110 קילומטרים. משהו איום למכונית ולנהג כאחד. הרגשתי שהמכונית שלי נתרופפה בפרקיה, ואולם גם העצמות שלי היו מרוסקות. חשתי במעי, ואחד מעוזרי־הנהגים התאונן, ממש, שדרך כזאת גורמת זעזוע־מוח. הרגענו אותו במנה של “קימל”, שמזגנו בקופסה של בשר משומר מתוצרת אוסטרליה.

היו גם רגעים נפלאים בנסיעה הזאת. פעמים לוותה אותנו טייסת קטנה של אווירונים. וזה היה נהדר. הרגשנו, שהבדידות שלנו פגה. ביחוד שמחנו בראותנו את האוירונים עוברים על פנינו, חוזרים אלינו ומאותתים “דרך צלחה!”

קורת־רוח מיוחדת היתה לנו בתחנת ח., שם הורחב באופן מלאכותי אפיקו של הנהר פרת, ונוצרה בריכה נהדרת. שני לילות ויום אחד בילינו שם, ועשרות פעמים קפצנו אל המים והתרעננו ולא היה כל רצון לקום ולנסוע הלאה.

הדרך חזרה היתה, כמובן, קלה יור. המכוניות היו ריקות ורק את פחי־המים למכוניות ולאנשים מילאנו ביתר קפדנות, ועל מכונית אחת הוספנו שני טנקים למים – מתנה שקיבלו במחסן הצבאי, אליו הבאנו את המטען מארץ־ישראל.

וייתכן שהנסיעה הזאת הוסרטה לקולנוע. פגשנו משלחת אמריקנית, שהתקינה צילומים לקולנוע. התרחצנו, הסתרקנו וכמה מן הצעירים שבינינו הספיקו אפילו להתגלח.

ואולם המאורע העיקרי היה – המסיבה.

היה אתנו בא־כוח המרכז להובלה, נהג ותיק ומנוסה, ובאומר ודברים היה מקובל, שהוא הפוסק בסכסוכי־דברים, הפורצים כרגיל בין חברים־לשיירה מתוך עצבנות ורוגז. ואיש המרכז הוא שהכין את הכל. בהסכמת הקפטן, הממונה על המסע, נקבעה חניה מיוחדת. שני חברים נשלחו במיוחד אל הקנטינה הקרובה להביא שכר וערק.

שני טבחים – חברים מתל־אביב, מן הותיקים ב"אגודת עובדי בתי אוכל ומלון" – שהיו אתנו כל הדרך, לבשו חלוקים לבנים והחלו להכין ארוחה מיוחדת במינה – לליל התקדש חג ראש־השנה… כל הנהגים התגלחו, פתחו את המזודות והתקשטו במה שיכלו, וחיכו לסעודה.

פתאום קמה רוח במדבר. כינסנו את כל המכוניות, ערכנו אותן בעיגול, הדלקנו את הפנסים והארנו יפה את ה"אמפיתיאטרון". כסאות היו לנו – פחי הבנזין הריקים, מקומות מיוחדים הכינונו לקצינים ולנואמים.

ולאחר הלגימה הראשונה הודיע בא־כוח המרכז: היום ראש־השנה שלנו. אנו שמחים לחוג את היום בחברת ידידים. הרבה דרכים עשינו יחד, ועוד הרבה נצטרך לנסוע. כל הדרכים העתיקות האלו, הנזכרות פעמים רבות בתנ"ך – אנו קשורים בהן מאז ומעולם…

ואחרי הנאום האחד בא השני, והשלישי, וכו'. והאנגלים, כדרכם, שמעו בנימוס וניענעו ראש. אבל בסוף דיבר הקצין, ובדבריו היתה קצת התרגשות. הוא יודע שאפשר לסמוך על עזרתנו וּלואי ובני־עמו – וביחוד העומדים בראש – ידעו לגמול על העזרה כראוי. ותודה על היחס הלבבי ועל האחריות שהראיתם, ויהי רצון שהשנה הבאה וכו' וכו'.

ובאותה המסיבה ישבו גם אנשים מן המקום, אשורים. ראיתי אותם מתלכדים לקבוצה קטנה, ובמרכזה – חבר אחד שלנו, שביאר להם בערבית את תוכן הנאומים העברים והאנגלים.

אכלנו ושבענו, וכמה מפוחיות השתפכו בנגינות ארצישראליות. נוצרו קבוצות־מקהלות. צצה פתאום מדורה באמצע המעגל – ארגזים ישנים שימשו לנו חומר מצוין. שרו האנגלים, האשורים, ועל כולם שרנו אנחנו משירי ארץ־ישראל.

הלילה היה צונן. במרחק־מה מן ההמון ומן המדורה היה הכל נראה כאגדת־קדומים מזרחית. ואז תקפו אותי געגועים – אתה יודע למה? לשיר־הנהגים שלנו. שיר של אבירים, מגמאי־ארץ, הקושרים את ארץ־ישראל אל הארצות האחרות, הנושאים את אויר הארץ אל מקומות מרוחקים, ויועדים לחוג את מעט החג שבלבם בשבתם על גלגלים…

חברי איליושה גמר את סיפורו. היה מוזר לראות אותו עצוב כל־כך, ומלא געגועים אל הזמן אשר איננו.

הניגון הזה, אשר היה בתוכו, ובתוך עשרות חבריו, אשר הזדמר בקרבם בתימרות האבק, ובמסיבת ראש־השנה, ובהתחרות עם הנשר בשמים, ובשמחת־הפגישה עם ביסקויט מתוצרת ירושלים; הניגון הזה עוד לא בא, עוד לא הופיע.

ואיליושה היה מדוכא מאוד, והזמין בפעם השלישית כוס תה חריף מאוד.

אוקטובר 1944

תמיד הומה הכביש הזה מאדם רב. כשאתה עובר לאורך הכביש ומציץ מחלון המכונית, נדמה לך, שיותר ממה שיש בצד הדרך עצים – יש כאן… אנשים. אלה עומדים בצדדין, מרימים יד מתוך יאוש, שמא בכל־זאת תתעכב אחת המכוניות ותסיע אותם קדימה.

והאוטובוסים מלאים נוסעים. האוטובוס שלנו היה מלא עד כדי צפיפות. והעומדים בכביש יש להם טביעת־עין: כבר מרחוק הם מבחינים בהילוך המכונית, ויודעים שהיא מלאה עד אפס מקום, ואפילו אינם מרימים את היד לעצור אותה. והאוטו מתגלגל ועף בלי להיעצר.

ופתאום נעצר. אלה שמעדו במעבר כמעט שנפלו זה על זה. היושבים נבהלו ושאלו מה קרה. אשה אחת הספיקה להשמיע קול צוָחה. ורק הנהג, לאחר שעצר לפתע, שלח ידו אל הרצועה הנמשכת מן הדלת עד מושב הנהג, פתח את הדלת ואמר אל עבר הכביש:

הלוֹ, ג’ורג', אַל תשתגע, תיכנס פנימה ותסע.

נכנס חייל, קצת מבוסם, ופניו מאירים בחיוך של מנצח. זה הוא שעצר: עמד באמצע הכביש, פרש ידיו לצדדין, וחסם את הדרך.

וכשעלה החייל במדרגות המכונית, הופיע מאחוריו עוד אחד, והדלת נסגרה. אנו נוסעים הלאה.

ובמכונית – הרגשה כזאת, המשותפת לכל הנוסעים, שכדאים הבחורים העליזים הללו, שיימצא מקום־ישיבה לשניהם. אולי מפני שהיו צעירים וטוֹבי־פנים, ובכובעים הניוּ־זילנדיים שלהם הם עושים רושם של קונדסים נחמדים. ואולי מתוך השתתפות במומו של השני, בעל צלקת בסנטרו וגדם ידו הימנית.

ולשניהם נמצא מקום־ישיבה בין הנוסעים. סלים הוסטו לצדדים, מזודה הורמה והועמדה על־גבי חברתה ולאחר שחילקו החיילים קופסה של סיגריות בין שכניהם הקרובים ושלחו קופסה שניה, שלמה, אל הנהג, התפתחה שיחה, מסוג אותן השיחות הרגילות בין עוברי־דרכים, אשר אינם חוששים לדבר על הכל.

הם אינם חונים פה בארץ. הם חוזרים הביתה, לניוּ־זילנד. אחד מהם עורך־דין בוֶלינגטון, והשני – איש הכפר, שותף לאחוזה לא־גדולה, ומקצועו – גידול כבשים. היו חברים בדרך לחזית – אלפי קילומטרים של רעוּת. אחר־כך הפרידה ביניהם המערכה ביוָן. ולבסוף מצאו זה את זה במחנה־מעבר לשבויים בעלי־מום שהיווּ נושא למשא ומתן על חילופין.

והנה הם נוסעים הביתה: דרך ארוכה וקשה עברו כבר. יצאו באניית־מסע בליווּי שיירה גדולה. עקפו את חופי אירופה. הותקפו על־ידי צוללת. התרגלו לאזעקות. עמדו בקרב ימי ב"רחוב" הפנטליארי.

עד שהגיעו לאלכסנדריה – ומכאן יש להם תקוה לנסוע בנחת, אבל באמצע הדרך נטו לארץ־ישראל. והלילה לנו במושבה הזאת, בעלת השם המוזר והמגוחך.

הם באו כדי למסור דרישת־שלום. חבר היה לאחד מהם בארץ־ישראל. יחדיו נפלו בשבי, היו במחנה אחד. וההוא, חיים, נשאר במחנה־השבויים. עתה באו אלה למסור דרישת־שלום לאשתו, כפי שהובטח לו לפני הפרידה. אבל הם לא מצאו את האשה. סיפרו להם, שהיא עזבה את המושבה, ושני ילדיה סודרו במוסדות־חינוך לילדי חיילים. שכנים טובים קיבלו מהם את דרישת־השלום, ואחד, שהזמין אותם ללון אצלו, הראה לו צילום של חיילים, ושם נראה חיים שלהם צעיר ונחמד, מלפני 25 שנים.

המכונית נעצרה. שוטר־דרכים שאל לתעודות הנהג. עובר־אורח רץ והשיג את המכונית, וביקש תחנונים שיסיעוהו.

איש־שיחנו הוא תלמיד בשיעורי־הערב לעברית. ראיתיו לראשונה באסיפה של עולי הונגריה באולם “ביתנו”. קבלת־פנים לניצולים, נאומים – קצתם עברית ורובם מדיארית, ו"התקוה". בשורה הראשונה עמד זקן תמיר – לזיקנה אשר כזאת מתפללים בני־אדם! – ושר בנוסח הקדום: “– – – התקוה הנושנה, לשוב לארץ אבותינו, עיר בה דויד חנה”.

חדשים אחרי־כן נפגשנו מקרוב. והוא נושא עמו מטען ההיסטוריה של הציונות בארצו, למן ראשית המאה העשרים.

"בעיר ביסטריץ שבבוקובינה – מסַפּר הוא – למדתי בגימנסיה. השנה – 1900. בכל הונגריה היו אז שלושה או ארבעה מועדונים ציוניים. ההסתדרות הציונית הארצית קמה כעבור שנתים, בכינוס בפרסבורג. ואז יסדנו את הסתדרות־הנוער הציונית הראשונה בהונגריה, בשם ‘ביסטריצר ציוניסטן־קלוב’. הייתי הזקן שבחבורה – וגילי אז 17.. כמגדלור נראתה לנו מרחוק דמותו של נשיא ההסתדרות הציונית. לא ידעתי על קיומן של אגודות ציוניות אחרות, ופניתי להרצל במישרין. כתבתי על האגודה שלנו, ביקשתי שיקבלונו להסתדרות הציונית העולמית ודרשנו חומר בכתב.

"ימים רבים אחרי־כן נודע לי, כי הרצל התחקה על אגודתנו, פנה לציוני ידוע בבודפסט, וכתב לו, כי הצעירים האלה כנראה אנשים רציניים הם, שהרי קמו ויסדו מיד מועדון. והציוני הידוע פנה מצדו לאחד מ’פני העדה' בביסטריץ. וה’פני' ענה לו, כי כל הענין אינו אלא מעשה־ילדות. מה עשה הציוני הידוע – שלח את המכתב כמו שהוא לידי הרצל…

"ותיאודור הרצל מה ענה? קם ושלח לנו חומר כדרישתנו, והוראות לפעולתנו, וצירף את הפרוטוקולים של שלושת הקונגרסים הראשונים, וחוברות ה’יודענשטאט'. והספר ‘בורן יודאס’ עם ציורי ליליין ועוד.

“אינני יודע מה עלתה בגורלם של המפוכחים, שזילזלו ב’מעשי־ילדות' שלנו. אבל המועדון שלנו התקיים ארבעים שנה ברציפות וגידל דור של ציונים. ומתוכנו יצא גם נשיא ההסתדרות הציונית בהונגריה ברבות הימים”.

– תסלח לי, ותפקידתך בתנועה שם מה היה?

"אם שאלת, אודה לפניך: אני הייתי בכהונה זו; אגב, המועדון שלנו שינה שמו ברבות הימים ונקרא ‘עבריה’.

“עתה אני עולה חדש, ולומד עברית. אבל אני מתקדם. וכבר הרציתי פעם בעברית. זה היה ביום הזכרון לתיאודור הרצל – מורי ורבי, זכרונו לברכה”.

עתה התפזרו העובדים, ובבית־המלאכה של הצבא פוטרו רוב הפועלים, ואשר לפועלות – לא נשארה אף אחת. היו זמנים ועבדו חברות בבית־המלאכה הצבאי בעבודות מתכת. עבדו במלאכה פשוטה ובעבודות עדינות, שדרשו התמחות, חריצות, תפיסה מהירה ונטיה מקצועית. בידיהן הפקידו את המכשירים היקרים ביותר, וקצינים־מהנדסים גמרו את ההלל על עבודתן הדייקנית למאמץ המלחמה. והחברות עצמן לא ראו כל פליאה בדבר שהן, פועלות עבריות, עושות במלאכה שלא ידעה אשה יהודיה מעולם. והן כתבו פרק חשוב בתולדות תנועת הפועלות בארץ־ישראל.

ופעם אחת, בתערוכה, ליד מכונה מורכבת, פגשתי את החברה הראשונה, זאת שפרצה את המחסום ונתקבלה לעבודה במחנה. אחריה באו עוד. הצלחתה עוררה את מנהלי־העבודה להזמין עוד ועוד פועלות. אבל מעניין, בכל־זאת, איך קיבל המהנדס־החייל, שלא מבני־ברית – את הראשונה? כיצד נתקבלה, איך בחנו אותה, מה שאלוּה?

– זה היה פשוט מאוד – אומרת החברה. – הקצין הציג לי כמה שאלות. עניתי בפשטות, שאינני מכירה את העבודה, אבל אני מוכנה ללמוד אותה, להסתגל אליה. ועדיין היה הקצין מהסס, אם לקבל אותי לעבודה המקצועית. ורק כשעניתי לו על השאלה האחרונה, אמר “אול רייט!” ונתקבלתי.

השאלה היתה: האם תדעי לנסות מקצוע קשה ומורכב כל־כך? עניתי: חושבתני שכן, הרי הייתי חברה בקיבוץ. ומיד אחרי זה – מסיימת החברה – ידעתי, כי נתקבלתי לעבודה.

בשנה השניה לעבודתו הגיע הנער משה למשכורת של חצי לירה ליום (כולל כל התוספות). הוא עובד יומית, אבל חייב למלא את ה"נורמה" כמו כל פועל ופועלת מבוגרים. אם המכונית מאחרת להגיע לבית־החרושת בכמה דקות, מנכים שעה או שעתים מן העבודה. וחופשה שנתית אין, ודמי־מחלה אין. ופועל שנפצע בעבודה – אין דואג לו. דרגת השכר וכל שאר התנאים נקבעים על־פי הנהלת־העבודה, ואין מקום לערעורים. והפועלים אינם מאורגנים, ואינם יודעים מה יהא עתידם.

משה הוא אחד מ־25 הפועלים היהודים בין מאה הפועלים הערבים בבית־החרושת והוא, ככל חבריו לעבודה, משכים לקום, כדי להיות כבר ב־7 בעכו, בבית־החרושת “נור”.

האם יודע חברנו משה, הנער־החניך, חבר הנוער העובד, כי על תנאי העבודה בבית־חרושת זה נכתבו כבר השורות דלהלן:

"הסדרים בבית־החרושת ‘נור’ הרסו את בריאותו של חלק מן הפועלים במשך שנה אחת.

"ציבור הפועלים מחויב לעקור מראשיתו את ניצני הרצון לקיים כאן חרושת, שלא תתן אפשרות קיום לעובד העברי.

“בעל בית־החרושת תולה, כנראה, יותר מדי תקוות במצב הקשה בארץ, והוא בטוח כי הפועלים, הסובלים העיקריים מן המצוקה, ייעפו במלחמה לפניו”.

הדברים האלה נכתבו על־ידי אליהו גולומב ז"ל ונתפרסמו ב־1927, חמש שנים לפני היוָלדו של חברנו משה, לפני עשרים שנה.

והדברים – כאילו נכתבו זה עתה.

ספטמבר 1947

המכונית היתה מלאה, ואנו, הנוסעים מירושלים, חיכינו, שהנהג יקבל “ויזה” כנהוג, ויסע לתל־אביב. הקהל הירושלמי, שמילא את האוטובוס, החל להתעצבן. על־ידי ישב נער חיור. פניו כהות ופאותיו מסולסלות – כבן שתים־עשרה, ולצדו, במעבר, מזודה קטנה.

אשה במטפחת מנומרת, שעמדה בחוץ, פנתה אלי: בבקשה, אדון, איך בעט אייך. תשים לב לילד. הוא נוסע לכפר־סבא, לבדו. תעזור לו לעבור למכונית אחרת, כשתגיעו לתל־אביב, – ואל הילד פנתה: מלכיאל יקיר, ראה, האדון יעזור לך.

הנער ישב ושתק, והחזיק על ברכיו חבילה עטופה נייר־עתון. אולי התבייש בפני הנוסעים, שבחוּר בגילו נמסר להשגחתו של אדם זר. המכונית זזה סוף־סוף, ונסעה במהירות תל־אביבה.

עד קרית־ענבים שתק הנער, והביט אל נוף ההרים. אחר־כך פתח את החבילה, קלף תפוז גדול, והציע לי החצי. וכאשר הגענו לרמלה – פתח בשיחה.

"…הנה אני נוסע לכפר־סבא. האשה שליותה אותי איננה אמי, היא אמי־החורגת. אנו גרים ב’בתי וארשה', אבל אבא רוצה שאלמד בישיבה בכפר־סבא. ואני שם זו השנה השלישית. יכולתי ללמוד בירושלים, אבל אבא אומר, שלא איכפת לו, אם לא אקבל “סמיכות” מירושלים.

“…אצלנו בכפר־סבא טוב מאוד ב’ישיבה'. אנו לומדים הרבה, אבל גם משתגעים הרבה, – ביחוד לפנות ערב, בין מנחה למעריב. ויש לי שם חברים טובים. אחד מהם – פליט, והוא יודע הרבה מאוד. והוא מכיר את כולם. גם את הקיבוצים. אתה מכיר את ‘רמת־הכובש’?”

כאן בא תורי לתשובה. רציתי לדעת מה הילד הזה, יליד ירושלים, יתום מאמו, תלמיד הישיבה שאינו מדבר עברית – מה הוא יודע על רמת־הכובש. ואולם הוא נשתתק, ועד שהגענו לתל־אביב לא שמעתי מפיו דבר. עזרתי לו לעבור את המנהרה של תחנת “אגד” ונפרדנו.

הפגישה הבאה שלנו היתה בחיפה. ליד חלון־ראוה של חנות־ספרים עמדה חבורה של בחורים ובחורות, ורעשו. אחד הטיולים הקיבוציים, השכיחים כל־כך בחיפה בימי האביב. לפתע הופיע בחור צנום וחיור, שחור־שפם ונוקשה. אסף את המטיילים ובקול של מפקד הודיע: “עולים לכרמל. ב־2 מתאספים כאן. האחראי יהיה מלכיאל”. ואז נזכרתי, כי שמעתי את השם הזה לפני שנים מספר. בשעה 2 פגשתי את מלכיאל במטבח. הוא נשתנה מאוד.

הפעם אני ששתקתי. אילו הייתי נכנס אתו בשיחה, ודאי היה מספר לי, כי ראש־החבורה הוא חברו – הפליט. והוא עצמו – בהכשרה עם הקבוצה ברמת־הכובש.

נובמבר 1947

סאלים בכה היום. תמיד היה עליז, סקרני, אוהב לדבר הרבה, וכשאין לו על מה לדבר, הוא פונה אל הפועל הנמצא לידו ושואל סתם, בפעם המאה באותו היום:

– כיף חלאק?

הוא שואל מתוך נימוס. כך לימדו אותו בכפרו, במצרים. הוא בא משם עם חבורה של ששה צעירים כמוהו, שהחליטו לצאת לחפש מזלם ביפו ובחיפה. ארבעה מהם הגיעו לכאן והסתדרו במקום אחד – בפינת צריף מרוחק כשעה ויותר מבית־החרושת. שם גרים עשרות פלחים ממצרים, וסאלים, לפי דבריו, המסודר ביניהם. הוא עובד עם יהודים, מקומו מובטח, עבודתו לא קשה ומשכורתו גבוהה מזו של חבריו.

בית־החרושת מיצר מרצפות. ששה או שבעה פועלים עובדים בקבוצה בחלק הבנין, וכשעושים מרצפות יפות, צבעוניות – עובדים בכל הקבוצה אפילו 8 פועלים. בחוץ מכינים ביטון לעבודה, מעבירים ברשת את הזיפזיף, מנפים צבעי־מלט, ואת המרצפות המוכנות מנקים במי־גפרית, שמים בסוארים גבוהים שיתיבשו, ואחר־כך שולחים במכוניות גדולות אל הבנינים. וסאלים עובד בחוץ. הוא יודע כמעט כל עבודה, ורק את שטיפת המרצפות אינו אוהב. צריך לעטוף את היד בכסיות מוזרות, לטבול את המברשת ב"מים של אש" ולהעבירה על־פני המרצפת. כל מי שעובד בשטיפה ידיו תופחות, עור האצבעות נאכל ומתכרסם, עד שמתרגלים…

כל יום מסַפּר סאלים על תוכניותיו. הוא אוסף כסף למוהר. אחת מבנות כפרו מחכה לו, אבל הוא אינו רוצה בה. היא אינה יפה, והוא יצא מן הכפר להביא לו אשה ממרחקים, מארץ־ישראל, מקפריסין או מסוריה – ובלבד שתהיה יפה.

בוקר אחד היתה חדשה בבית־החרושת. אחת הפועלות, שעבדה בחוץ, עמדה ללדת, ושלחה במקומה את חברתה – עולה חדשה, צעירה וחיננית. וסאלים לא מצא מקום לעצמו. כזאת צריכה לעבוד? והן היא צריכה להתהלך בבגדי־זהב, מוקפת משרתות לעשרות! הוא השתדל לעזור לה בכל מה שיכול. אבל היא לא הבינה אותו, והיה רושם שהיא קצת מפחדת מפניו. בצהרים, בשעת ההפסקה, שכב סאלים על שקי המלט ובכה מר. כל הפועלים התרגשו. מה לך, סאלים. האם קרה לך אסון, האם נשרפו חסכונותיך, האם הביאו לך ידיעה קשה מהבית?

כאשר נרגע סאלים הראה על המקום, שבו עמדה קערת־החרס עם מי־הגפרית, שם, ליד החלון, עבדה עד הצהרים הבחורה החדשה, עליזה. וסאלים הוסיף: מי שראה ידים כאלו טובלות במים של אש, איך לא ימרר בבכי.

כשהלכתי הביתה עצר אותי שוטר.

שמע־נא, אמר. בתחנה יושב בחור צעיר, המבקש לו מפלט ממשהו. אולי מרעב, מבדידות, מהתקפת שגעון. עשה לי טובה, אולי תרגיע אותו.

השעה היתה מאוחרת, והשנה שנת משבר.

לקחתי את הבחור לטיול. הוא אינו רוצה ללכת הביתה. בימים של אבטלה ממושכת ובלילות ללא־שינה הבין את המצב לאמיתו.

ראיתי – אמר לי – והנה ההגדרה האיומה ביותר שיש לו לאדם היא “בודד”. מי שהיה בקיבוץ יודע מהו הרגש שאופף את האדם בצאתו את השער. כמה יתומים אנחנו. ואם אקים משפחה – הרי גם בני יהיו אומללים. יודע אתה, יש יתומים מאב ומאם, יש יתמות קשה עוד יותר מסבא וסבתא, יתומים קטנים שלו, כמה חסר להם מן הטבעי, האלמנטרי, האנושי.

והנה אני – הוסיף – מחפש דרך להימלט מן הבדידות, והן גם אתה בודד, ושני בודדים אינם ההיפך מבדידות. אתה חושב, שאני מטורף. ואכן, כל עצמה של הבדידות אינו אלא טירוף אחד גדול.

וכאשר אני מתקרב ליאוש, אני מבין כי הקללה הזאת יהודית היא. אני רואה את העם ההולך בודד ומיותם. ואנחנו, צעירים שלו, מנתקים את קשרינו עם המשפחות ומביאים את בדידותנו עד הקצה – כדי לשתול את עצמנו כאן, ליד קברם של אברהם אבינו ושרה אמנו. ועד שייקלט השתיל – – –

ואנחה כבדה של הבודד התגלגלה בדממת הלילה.

דצמבר 1947

אכן, כזה הוא האמן הגדול: אתה מרגיש בו גם את האדם הגדול. בשיחה הפשוטה והצנועה מתגלה גודל־הרוח ואהבת־האמת. כה הוא האורח אַנדרֶה סֶגוֹביָה אמן־הגיטרה. גם האמנות שלו יש לה אותו הנוסח. כלי־זמר עממי וצנוע, בלי ליווּי ובלי רמקול, ותוכנית לא “מבריקּה”. אבל כמה זה מדבר אל הלב!

זה חמש־עשרה שנה, שהגיטריסט העולמי יצא ממולדתו, היא ספרד. באוירה של משטר פרנקו אין הוא יכול לחיות ולעבוד. הוא התישב באמריקה “הספרדית”, הדרומית, רכש לו בית קטן במונטוידיאו, ומשם הוא יוצא מפעם לפעם, אחרי הכנה רבה, לסדרה של קונצרטים. הוא החליט, עוד בשבתו בעירו, ברצלונה, כי הגיטרה איננה כלי “זול”. רק הביצוע נעשה “זול” בדורות האחרונים. אולם היו זמנים והגיטרה – בת־משפחתו של הכינור, לפי דעתו – תפסה מקום מכובד בין כלי־הנגינה. יוהן סבסטיאן בך ותלמידיו כתבו יצירות לגיטרה. גדולי המוסיקאים העריכו אותה. והוא, סגוביה, מבלה זמן רב בארכיונים ומגלה בהם יצירות שנשכחו, כתובות במיוחד לכלי עדין זה. עתה, בדור שלנו, שוב כותבים קומפוזיטורים גדולי־עולם יצירות מיוחדות לגיטרה. אולם, הוא, סגוביה, אינו מסַפּר (זאת אנו יודעים ממקור אחר), כי הם התחילו להתעניין בגיטרה לאחר שהוא החזיר לה את כבודה.

האמן מסַפּר, כי החויה הגדולה ביותר בחייו היתה לו במכסיקו. ליד ביתו של ידיד אחד, בערב, החלה האדמה לשנות את צורתה. נוצרו בה קיפולים, היא התרוממה. האיכרים שהיו חורשים באדמה היו נדהמים: כל חריש עמוק היה מעלה אדים מתוך האדמה… במשך שנים אחדות התרומם שם הר, והוא עתה מן הגדולים בהרי־הגעש של מכסיקו, כ־4000 רגל גבהו. “ובכן, אומר האמן־האורח, זכיתי לראות איך משתנים סדרי־בראשית. ראיתי בהיוָלד הר־געש. עתה, בבואי למדינת ישראל, אני רוצה לחזות, בהיוָלד אומה”.

איפה פגשתי את הבחור הזה? הוא סַמל בצבא, וכל אנשי המעברה מכירים אותו. לפני שנה נשלח עם חוליה צבאית לעזרה, ואז עסק בסלילות דרך בבוץ, בהקמת צריף לגן־ילדים, היה משיג מכונית להעביר חולה או יולדת לבית־החולים. עתה הוא נחשב בצבא “בעל נסיון”, והוא מארגן את העזרה בלילות השטפון.

אבל הפנים האלה, העינים המחייכות, צבע הפנים כמו קפה בחלב, וזו המשיכה בכתף עם תנופת־יד פסקנית. כל זאת אני זוכר ואיני יודע מאין. רק הקול איננו הולם את התמונה העולה בזכרוני.

הגיד לי, סַמל, אולי אתה תל־אביבי? – שאלתי. – לא, ענה לי, אבל אני משכונת “התקוה”. – ושוב, אותה המשיכה בכתף, המוכרה לי כל־כך.

אם כן, זהו! לא אותו אני מכיר, אלא את אביו. לפני 13–14 שנה, ואנו אז יוצאים מדי לילה לשמירה בעמדה מול פרדס. גם אז היו לילות גשומים וקרים. וכל בוקר, בחמש או בחמש וחצי, היה בא כזה בעל עינים טובות, פנים שחומים, בעל מבטא מזרחי, שהיה גר בבית קיצוני, בקרבת עמדת הפרדס, ומביא לנו – הקופאים והרטובים – קפה תורכי חם ומשיב־נפש. עתה היתה לפני אותה התמונה.

יותר נכון: לפני היה ההמשך.

ינואר 1952

את הסיפור על גדול העשירים מלפני אַלפּים שנה, ר' אליעזר בן חרסום, “שהיו לו אלף ספינות בים”, אפשר לקרוא ב"ספר האגדה". אכן, הדבר נראה כאגדה רחוקה. ואף־על־פי־כן,הסיפור שלפניכם הוא מציאותי, והאיש – בן דורנו.

לראשונה שמעתי את השם הצנוע הזה, אַנוסיס, שם רגיל בין היוָנים, בשיחה של אנשי הספנות בחיפה. דיברו על המצב במסחר העולמי. הנה, נפסק כמעט כליל המסחר בין המערב לבין המזרח, וההובלה הימית נמצאת בשפל. ומאז אפריל או מאי 1952, כלומר זה למעלה משנה, הרבה אניות מחכות ללקוח, ממש כמו מכוניות־המשא המחכות ברחוב הנמל… והנה, אנחנו בתוך־תוכו של משבר ימי. אולם הספנות בכלל חיה ממשבר למשבר. כך אומרים גדולי צי־הסוחר העולמי. ואחרי שתים־שלוש שנות גאוּת בספנות באות חמש־שש שנות רזון. כך סבור גם אַנוֹסיס, והוא יודע!

אם כן, מי הוא אַנוֹסיס זה, שהוא יודע, ושדבריו כל־כך נשמעים?

הקשרים הימיים שלנו מקרבים אלינו את העולם, וקודם־כל, כמובן, את חופי ים־התיכון. פה, על שפת ימה של חיפה, אתה יכול להיוָדע על הנעשה בפמגוּסטה ובמרסייל, בגינואה וביזרטה, באתונה ובגיברלטר. דומה, יחד עם גלי הים מגיעות הידיעות האחרונות, כמו רכילוּת־של־שכנות המגיעה עם פתיחת החלון. אפשר לקבל כאן ידיעות ושמועות על פירמה פלונית, שפשטה את הרגל בבירות, ועל הקלות־מכס בצרפת, ומה קרה למבריחי־סמים בכרתים, ואיך עונת התיירות בסיציליה. ומה נשמע במונטה־קרלו? שם העסקים בירידה! אין תיירים, אין אורחים עשירים, המשחקים המפורסמים הצטמצמו עד לאפס, ואת בנין הקזינו המפורסם קנו (בזיל הזול!), ולשם יעברו משרדי האדון אַנוֹסיס.

שוב אנוסיס! אבל כל הקשורים במסחר הימי יודעים, כי אנוסיס נמצא גם בכרתים וביוָן ובצרפת ובפנמה ובניו־יורק ובסטמבול.

מי אינו יודע, כי אניה נמדדת ב"נפח" שלה. הנפח של האניות הרגילות בנמל חיפה הוא 3 אלפים, 5 אלפים, עד 10 אלפים טונה. כל הצי המסחרי של ישראל, והוא גדול מצייהן של הארצות הערביות – מגיע השנה בערך למאה וחמישים אלף טונה. עתוני הספנות העולמית מציינים, כי זהו הישג חשוב, הנותן כבוד למדינה הים־תיכונית הצעירה.

אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה זה מיליון ורבע המיליון טונה של נפח אניות? צי כזה הוא חלום ממש, לא בשבילנו. כמות כזאת אין גם למדינות־הים הותיקות – לא לספרד ופורטוגל, לא לתורכיה ויוגוסלביה, לא לארגנטינה ולא לבלגיה. צי כזה, ¼1 מיליון טונה יש למר אנוסיס!

אילו היה אנוסיס מקיים דגל מיוחד שלו על תרנה של כל אניה שלו, היה נחשב כ"מעצמה" ימית, והיה נכנס לרשימה של 10–11 המדינות העשירות ביותר בממלכת הצי המסחרי. הוא כבר עבר את הנפח של דניה ושל יוָן (1200 אלף טונה כל אחת), ומתקרב אל הישגיה של ברית־המועצות, בעלת הצי המסחרי של 1 מיליון טונה. בכל העולם כולו יש אניות מסחריות בנפח של 80 מיליון טונה. למר אנוסיס שייכים יותר מ־15 אחוז של הצי העולמי.

הכמות העצומה הזאת מהלכת בכל הימים, תחת דגלי מדינות שונות – פנמה ובריטניה, יוָן וליבריה, ארצות־הברית וצרפת. בין אלו – אניות־משא, אניות נוסעים ותיירים, מיכלים צפים של נפט. עתה בונה מר אנוסיס, לפי הידיעות, את אניות־הנפט הגדולות בעולם – 4 אניות בנות 45 אלף טונה כל אחת.

ואחד האישים המכובדים בחיפה, בעל קשרים רבים בחוגי הספנות העולמית, סיפר לי, כי “מלך הצי” של ימינו, המולטי־מיליונר החולש על ימים, אנוסיס, היה פליט בין הפליטים, אשר הועברו מתורכיה ליוָן בימי ה"טרנספר" הגדול אחרי מלחמת־העולם הראשונה. אנוסיס עבד אז כמלצר באחת המסעדות. מקצועו, כנראה, לא נשא חן בעיניו, והוא החליט לנסות את מזלו על הים.

והמזל, כנראה חיכה לו – בין הגלים של הגאוּת והשפל, בין משבר למשבר נתגלתה לו הדרך אל הריביירה של מונטה־קרלו, אל הארמון של “מלך הים”.

הידיעה, שנתפרסמה בכל העתונים, היתה ידיעה על תאונת־דרכים. זקן עבר את הכביש, ומכונית עברה ודרסה אותו. “חדשה” מן הרגילות בימינו. א הפעם פורסמה בכל העתונים במקום מיוחד – בגלל שמו של הזקן שנפגע. שמו היה חיים נחמן ביאליק. פשוט מאוד.

דברים “פשוטים” כאלה, מפליאים ומשעשעים, כבר נזדמנו לי לא פעם. אני מכיר את יהודה הלוי, והוא אינו משורר ולא פילוסוף, אלא סבל בנמל. וכן הכרתי את יצחק ניוטון, והוא לא ידע ולא־כלום ממדעי הפיסיקה, כי היה סוחר בשאריות־אריגים וחובב חזנות. ובתל־אביב יש פקיד במוסד ושמו דוקא ליאון טרוצקי. בבית־חרושת ללבנים עובד פועל בשם מאיר דיזינגוף, וברשימות הבוחרים לכנסת אפשר היה למצוא אנשים אחדים בשם הצנוע חיים וייצמן… כל אחד מכם, יכול להיזכר בשמות כאלה, של מכירים וסתם מַכּרים. עולי תימן יזכרו, שהם שמעו על אחד ישעיה בן־אמוץ, ויוצאי אנגליה, כלום אינכם מכירים מישהו – לא מיניסטר ולא מי־שהיה מיניסטר, בשם הרברט מוריסון? בספר־הטלפונים של ניו־יורק ודאי נתקלו האמריקאים בשמות כגון תיאודור רוזולט או תומס אדיסון או ג’ורג' ושינגטון. הכרתי בפראג יהודי, סוחר אמיד, ושמו היה דוקא אדוארד בנש. ופעם קרה, שהפקידה של אותו סוחר שלחה מברק לוינה, לבית־מלון ידוע, כי ד"ר אדוארד בנש עומד לבוא לוינה ליומים ומבקשים להכין בשבילו חדר הדוּר שבו יוכל לקבל אנשים הרוצים להיפגש אתו. אַל־נא תשאלו מה היה. העתונאים לא רצו להאמין, כי הענין פשוט כל־כך וד"ר בנש זה איננו אותו ד"ר בנש. ואם אתם מעולי אירופה המרכזית, הרי ודאי יימא בין מכיריכם לפחות אחד ששמו זיגמונד פרויד, או לפחות קרל מרכס אחד. אגב, בירושלים יש דוקא קרל מרכס, דומני מהנדס לחשמל. ושמעתי מסַפּרים כי הוא נוהג להציג את עצמו כך: אני קרל מרכס, אמנם בלי הקפיטל….

אצלנו בישראל הענין פשוט ביותר. אפשר לקחת כל שם ולרשום אותו בממשלה בתשלום פעוט של כמה גרושים בלבד. חברי, קצין בצה"ל, אמר לי: “אם ייוָלד לי בן, אקרא אותו בשם כזה, שיעזור לו לעשות את דרכו בין הבריות. ארשום אותו, למשל, בשם קונסול. תאר לך איזה רושם יעשה הדבר, כשייכנס לאיזה מוסד, ויציג את עצמו: קונסול קולינסקין”… לא רציתי לאכזב את חברי. אני מכיר כמה בחורות, כולן בשם שרה וגברים בשם מלך, או בר־כוכבא. והאמינו לי, אין זה עושה כל רושם. נתנחם, איפוא, בהרגשה הטובה בלבד, שכל אדם חפשי להחליף את שמו כרצונו. במעט הפרוטות של דמי־ההרשמה יכול אתה לשנות את שמך למשה רבנו, או לאדם הראשון, למהטמה גנדי או לדוב יוסף. זה יהיה מקורי, אבל לא תכליתי. בעד זה לא יוסיפו לך אפילו נקודה אחת.

בלילה ההוא ובלילות שלאחר־כך שקלתי הרבה במצבי. דרשה אותי המדינה, שיחסה אלינו היה דוגמה לעולם כולו. הרבה מן האכזריות היתה בהחלטה ללכת ולעזוב את העם הקטן המפרפר. נזכרתי בחבר שדיבר בפלוגתנו – שליח של ארץ־ישראל ותנועת העבודה. החבר היה מדגיש: חלוציות – זוהי אכזריות. צריך אדם להתאכזר לעצמו, למשפחתו – ו"הרחבתי את החוג", והתאכזרתי למדינת־מולדתי. נחרצה: אני נוסע ארצה־ישראל.

לא קשה לעבור את הגבול הרומני. את המקומות האלה, את הטיסה על גדותיה, אני מכיר מילדותי. הנהר אינו רחב ואינו עמוק והוא כבר ראה הרבה. בלילות היו מעבירים סחורות בהצנע – הזול והמופלא שברומניה משך את לבו של כל ביש־מזל. ומי שמדבר צ’כית ורומנית ומעורב בין אנשי המקום, הנקל לו לעבור את הגשר – לפי תעודה זמנית הניתנת בעד כתרים מספר על־ידי ראש הכפר.

בעיר סיגט פגשתי את מכירי מילדותי. לא שמחתי לפגישות אלו – היתה בהן סכנה. ואמנם, באחד הימים נאסרתי, עקב הלשנה של אחד היהודים. ביום־הכיפורים העבירו אותי לעיר קלוש.

כל מה שעבר עלי ברומניה הכשיר אותי לעינויי עליה. כבר הסביבה עצמה, העם בעניו והפקידים בשחיתותם, דיכאו את הרוח. עזובה ושרירות־לב ושלטון השוחד בכל. היה תמוה בעיני לראות תחנות־רכבת ומשרדים ובתי־אוכל וסתם מקומות ציבוריים ללא קורא עתון – אין אף אחד.

שבועים חיכיתי בבית־הסוהר למשפט הצבאי, וזה דנני לחודש מאסר. הועברתי לכלא אורדאה. שם “טעמנו טעם”. הועמדו עלינו מפקחים, בּוּרים גמורים מבין האסירים שהועלו בדרגה, ואולי מן החיילים שהצטיינו בנאמנות לתפקידם. מראה ה"מפקחים" היה מעורר חמלה – קרועים ובלואים, מלוכלכים, רק כותונת ומכנסים לעורם והמקל בידם, היו מעירים אותנו בבוקר, מעניקים שני רגעים לכל התא לנטילת אצבעות ידינו בחטף, מישרים את שורתנו לתפילה ותחנונים. אף צרמוניה קדושה זו הייתה מלוּוה מכות. אחרי ארוחת־בוקר של ממליגה הובלנו שורות־שורות לעבוד במחצבה. עבדנו במכשירים שלא צלחו לתפקידם. השרירים כאבו, הראש הומה ותוצרת אין. אחרי הפסקה של צהרים – והרוחה תבשיל של שיירי כרוב רקוב ומאפה ממליגה – עבדנו עד הלילה. חזרנו בשורות־שורות, ונענשנו על כל עיווּת הטור ועל כל פיגור. אמיתי או מדומה.

בלילה ישנו צפופים. היו בינינו גם ילדים כבני 15, ואחד בן

1. לחוצים עד לידי מחנק, מצולקים ומוכי כינים, מילאנו את הבית אנחות־בלהה. עודדה אותנו התקוה להיחלץ מגיהינום זה עם גמר מועד המאסר.

קרוב לחצות הלילה הובילונו אל הגבול. נשמנו לרוָחה. עוד חמישה ק"מ ואנחנו בהונגריה. ידעתי כי שם אמצא מקלט. אבל שיערתי שהמדיארים יתפסונו על־מנת להחזירנו כלעומת שבאנו, ואז נגיע אל החוף.

מדי פעם היו מסדרים שיירות כאלו להעברה בגבולין, שיירות של הרבה עשרות, פעמים גם מאות. פליטים אלה הנקלעים בגבולות פרשה לעצמם הם. הכרתי אנשים שטולטלו כמעט מכל ארצות אירופה המרכזית והדרומית. חלושים שפיגרו, זורזו בכידונים. מתהלכת כרוניקה של אסונות בין נודדים אלה. מעשה בילד שהפריע את דממת הלילה, ונדקר במקום. ומעשה באחד, חבר לתנועת “דרור”, ששברו לו רגל בקת של רובה – בין גבולות הנוגריה ויוגוסלביה. ומעשה במשפחה בברטיסלבה – – –

עדיין לא רעמו הרעמים, אבל כבר נתקשרו עננים מעל להרי הסוּדטים. פלוגת־ההכשרה שלנו שכנה בעיר מ. שרוּבּה צ’כים. כשלושים וחמישה חלוצים היינו, עבדנו בבית־משרפות לקוניאק, בבית־חרושת לשימורי־דגים ובעבודות שירות. חברים אחדים נשלחו לעבודה חקלאית באחוזה, לא רחוק מן העיר. הספקנו לרכוש עמדות־עבודה ויחסי אהדה בציבור היהודי. נתארגנו ידידינו מבין אמידי העיר ורכשו לנו בית וחצר מחוץ לעיר, והקימונו משק־עזר לא גדול, תוך השקעת עבודה רבה.

ואולם בטחון לא היה באשר עשינו. את החברים שמחוץ לעיר, אלה שעבדו במשק החקלאי, אספנו אל הפלוגה. ודאי היתה זו ההגשחה ששמרה עלינו כעל קיבוץ שלם. דוקא פלוגות־ההכשרה היו הראשונות שהרגישו בחומר המצב – אולי מפני שהחלוץ לפי טבעו רחוק מאופטימיות של השאננים. הימים היו עמוסי עבודה, והלילות – נדודים של געגועי־עליה. פנינו לא פעם אל מרכז “החלוץ” בפראג, ומשם באה התשובה הידוע: אין סרטיפיקטים. כל שדיול היה מביא לנו אכזבה. מספר הסרטיפיקטים בכל חצי שנה היה כזה, שנתן תקוה לעלות בעוד… עשר שנים. כל מועמדוּת לעליה נידונה מתוך קנאות וקנאה. אסיפות של אישורי עולים הפכו לגיהינום; הבחורות בכו, החברים צעקו, עלו על השולחנות והשתיקו איש את רעהו. היאוש התגנב אל קצות המחנה.

בביתו של אחד מידידי “החלוץ” פגשתי באחד נמוך־קומה, פצוע בידו, שדיבר עברית לא רהוטה וגרמנית הנשמעת כרגיל מפי תיירים. סיפר שבא מארץ־ישראל והוא יכול להעלות את כל מי שירצה בלי סרטיפיקט, ואם “יסתדר” טרנספורט שלם יעלה הענין לא ביוקר. הבאנו את הצעתו אל הפלוגה ושם הוחלט לשאול את פי המרכז. בפראג אמרו לשליחנו, שלא יבוא בהצעות מעין אלו. היה ויכוח. ההתקפה שלנו היתה אמיצה ואחרי “שיחות כלליות” אחדות בפלוגה הוחלט לתת לכל הרוצה את האפשרות לנסוע על אחריותו הוא.

הייתי בין הראשונים. קיבלתי כאלף כתר צ’כיים ויצאתי מזרחה – אל הרי הקרפטים.

הרכבות היו מלאות אדם. נראו תיירים הממלאים כרגיל את ערי־המרפא בחדשי הקיץ. אבל היו רבים מבני עם הארץ שנסעו איש למקומו. כולם דיברו על עתידו של חבל־ארץ מבורך זה, מוגן ומבוצר וממולא מוקשי־אבדון, אשר הצר ייחנק עם הסתערותו הראשונה עליו. גרמנים שהיו בקרונות התכנסו לקבוצות נפרדות. בפראג ישב שליח של מעצמה גדולה והם ייחלו למוצא פיו. הנליין נסע לברלין, צ’כוסלובקיה הועלתה למרכזו של העולם, היו שניבאו גיוס כללי: אלה היו זוג של סלובקים, שמיהרו לביתם ודיברו בגלוי שהגיע “יום הפרעון” מן הצ’כים והיהודים גם יחד. אם יגייסו את הסלובקים יבואו לגיוס ויישארו בגבולות סלובקיה, ויעשו שפטים ב"זרים". אחד מאלה היה פועל בבית־חרושת לבירה, השני שוטר בחופשה.

בליל הגיוס הייתי במורבסקה־אוסטרבה. כאן צומת־גבולות של מורביה וגרמניה ופולין. סגרו על העיר מכל עברים. במשך ערב אחד נתגייסו ובאו אלפים לתחנת־הרכבת – איש־איש ובידו פתק עם מספר הגדוד ושם הקצין שלו ושעת הכינוס. על־ידי התחנה נפתחו מחסנים גדולים וכל חייל קיבל צידה ליומיים. אזרחי העיר, צ’כים וגרמנים ויהודים ופולנים, התיחסו למאורעות מתוך ציפיה מתוחה, אבל השקט החיצוני לא הוּפר.

מתוך פלוגת־ההכשרה שבפרבר התעשיתי גייסו את כל הבחורים והפלוגה הועמדה על חציה. אני עצמי הייתי פטור מגיוס, כרבים מיוצאי הארצות הנספחות – סלובקיה ורוס הקרפטית – שלא הספיקו להתאזרח במשך עשרים שנות הרפובליקה. ודאי מחצית האוכלוסיה היהודית במקומות ההם נטולת אזרחות היתה, ביניהם גם אלה שנולדו הם ואבותיהם בתחומי צ’כוסלובקיה הגדולה. מי שישב במקומו יכול היה להיכנס לצבא ולקבל זכות אזרח ורשאי לשפוך דמו בעד המדינה. פתק־גיוס לוּ קיבלתי – והלכתי ברצון. אבל אני כבר נודד הייתי ועל מטרת נסיעתי לא רציתי לוַתר.

הרבה דברים מתבלבלים אצלי. חלש עלי הזכרון ומקרה אחד מערפל את חברו, והם כולם נדחקים אל פתח ההכרה.

ארבע פעמים העבירוני מגבול אל גבול. זוכר אני בבהירות את הלילה. אז היינו 10 אנשים בסך־הכל. הלכנו בשורת אוזים בשביל צר בין שיחים. היו בינינו מצ’כיה, מגרמניה ומפולין. אחרי הלך יהודי זקן, ואחריו – הזקיף. הרגשתי איך מקבל הזקן מכות יבשות, אף מכה אחת לא עוררה אנחה, אבל על כל הכאה עברנו גל של אימים. עצרתי במהלך ועמדתי בשורה מאחורי הזקן, כשגבי משוריין בילקוט מלא. אז קיבלתי פצע במרפק – הכידון פגע בעצם. בשעת החניה התגרו בנו: מדע שלחתם יד ב"נוצרי"? רצוצים נפטרנו מהם בין מצרי הגבול.

בשלוש אחרי הצהרים התחילה האניה בוערת. חושבני, נמצאנו כ־30 ק"מ מרודוס, ומישהו הרגיש בעשן העולה מחדר־המכונות. כמה אנשים ידעו על כך וגמרו ביניהם לא לסַפר לקהל הנוסעים. הממונה על הרדיו שלח ללא הרף סימני ס.או.ס עוד בטרם נודע הדבר לכל הנוסעים. אבל השמועה זחלה מפינה לפינה והעשן, שהתאבך ועלה, לא השאיר מקום לספק: אנו נשרפים בלב ים. תחתינו בער הנפט – כולנו עלינו על הסיפון.

בטרם עזבו המסיקים את עמדותיהם כיונו אותנו המלחים שעל־יד ההגה אל האי הקרוב, סלע צחיח שביצבץ מתוך המים. בכוח האינרציה התקרבנו אל החוף הבלתי־ידוע. בכוחות שלא היתה לנו שליטה עליהם נישאה האניה קדימה. כל רגע יכולנו לעלות על אבן־תהום ולקבל בקע בתחתית האניה בטרם נגיע ליבשה. ובקרקעיתה של “רים” ליחכה האש, והתקרבה סכנה של התפוצצות הדוָדים. אי־המבטחים הלך וגדל לעינינו – חלקה צחיחה של אבן אפורה, ששלחה אל הים זיזים ובליטות, אליהם נופצו הגלים.

רגעים מספר ונצטללו המוחות. היזמה והזריזות של הנואשים נתגלמו בפיגום וגשר־עץ שהוקמו מיד עם התקרב האניה אל הסלע. הצעירים זרקו מעליהם את בגדיהם ועבדו במים. ליד הפיגומים הצטופפו הנשים והילדים וחיכו לגמר העבודה. מהלך האניה הואט, והיא נעצרה במרחק עשרות מטרים מן האי.

40 רגע – ואולי פחות מזה – ארכה העלאת הנוסעים. למטה נשארו החפצים – תיקים וילקוטים ושאר מיטלטלים. רבים השאירו שם את בגדיהם האחרונים, עירומים היו מוכנים לשחיה וכך הגיעו אל החוף. היו שני יהודים שהקפידו בתפילה ובמצוַת תפילין – כמה פעמים ראיתים באניה והם מתפללים מתוך עצימת עינים ודבקות. אחד מהם היה משנן כל היום פרקי תהילים – הפעם עמד נבוך ונשא ידיו אל הצעירים־המצילים שהעבירוהו אל החוף והוא לוחש בלי הרף, אולי פרקי וידוי.

כל המוצלים נפרדו מאת האניה הבוערת. מן החוף ראינו בהיתמר העשן ומתוכו כנאבקת עולה מדי פעם בפעם להבה קטנה. מאחרי גבנו היה האי, שומם מאדם, ולא עלה על דעתו של מישהו מכל ה־850 במחנה לראות מה הוא מקלטנו. כל העינים היו נשואות לאופק.

שתי אניות־מלחמה נראו בהתקרבן אלינו. לפנות ערב העלו את כולנו אל הסיפונים – שהפחידו אותנו בלועי תותחים ובמכשירים משונים לא ידענו שם להם. אבל היתה לנו הרגשה של קרקע תחת רגלינו. במקום אניה רעועה ומזוהמת ראינו את עצמנו בחיקו של מבצר מוצק השט על־פני המים.

בלילה הגענו לרודוס.

מכוניות העבירו אותנו אל מחנה־אהלים מוקף חומה וקסרקטיני־צבא. החיילים האיטלקיים, וכן המלחים באניות שהצילונו, גילו יחס אנושי ביותר. כך יתיחס בן המדבר לתועה־דרך שהתעלף בצמא. אבל הם הדגישו בפירוש, שהם מקיימים מצוַת הצלת נפשות, המובנה והטבעית לכל יורדי הים, אבל אין להם כל כוונה של הכנסת אורחים יהודים.

רצו להאכילנו – ואולם מצוה זו קיבלה עליה הקהילה היהודית ברודוס. מעוטת אוכלוסין ודלה ביותר – הסבירה לנו הקהילה פניה, האכילה והלבישה את מחננו הגדול. הביאו לנו אפילו כובעים טרופיים כבדים, מטיפוס צבאי נושן, ודמינו למחנה צבא שהוּכּה בקרב.

זכרה להם, אלוהים. בשעה שאנייתנו “רים” היתה כבר אחוזה להבות טיפלו המלחים, בחולים שלנו והשקו את הילדים חלב. ב־3 לפנות בוקר עוד ראינו את השריפה. האניה עגנה על־יד הסלע ואנחנו ניצלנו אל מקלט־לילה חדש.

עברו שבועות – ובאה אניה חדשה לקחתנו. ומכאן מתחילה פרשת־נדודים חדשה.

אוגוסט 1940.

מאות מכוניות, עשרות טנקים, מחסנים שלמים של תיל. – “אדולף בוין” צעקו המעפילים. – מעפילי “ברכה פולד” יחזרו!

גם הפעם לא ראו העתונאים את כל כוחו וגבורתו של הצבא הקיסרי. כאשר באו לנמל חיפה כבר “נתרככה” החזית לגמרי, והחיילים סחבו את אחרוני המעפילים אל אניות־הגירוש, או שהעבירום באלונקות. ולא היה כל קושי להודיע למזומנים־מן־החוץ, כי “אין כל תקלות ואין אינצידנטים”. זה היה 36 שעות אחרי שהאניה היתה בידי הכוחות המזוינים של שלושת השירותים הצבאיים. זה היה 56 שעות אחרי שהמעפילים היו בצפרני הרעב והצמא. וזה היה בשעה 2 אחרי חצות הלילה.

ומי שדאג “לרכך” דאג גם לבודד. כל־כך הרבה מתרסים חצו בלילה בין הנמל לבין אדם־העיר! לאדם שאינו מכיר את חיפה יקשה להבין, כיצד רוכזו בעיר זו בזמן קצר אלפים רבים של חיילים, מאות מכוניות, עשרות טנקים, מכוניות־שידור, “מחסנים” שלמים של צניפות־תיל, ומשמרות בכל המעברות, הסימטאות והמבואות המקשרים את מעלה ההר ואת הדר־הכרמל עם העיר. הוקמו מחנות שלמים בכבישים ובהצטלבויות־הדרכים, בהר־הכרמל ובמפרץ זבולון ובבת־גלים.

אבל גם החַיִל הכבד הזה לא השרה בטחון בלבם של נציגי האימפריה הגדולה, והם מיהרו לעשות את “הפעולה” עד שיעלה עמוד־השחר. כ נבלעו בחשכה קללותיהם וזעמם של המעפילים, וצעקותיהם: “אדולף בוין”, “אדולף בוין”! יותר מזה אי־אפשר היה לשמוע. לעתונאים לא נתנו לשוחח עם המגורשים. וכי מה ידברו אתם, האם אין העתונאים יודעים האנשים האלה? הם רוצים לעלות לארץ־ישראל – לארץ של עם ישראל. ויש פקודה למנוע בעדם מלבוא.

העתונאים היו מועטים. כמה מעתונאי חיפה, שכבר ראו בגירושים הקודמים לא עצרו כוח בנפשם לבוא ולראות שוב תמונה של פוגרום יהודי. ועתונאי־חוץ כבר למדו לקח מן הביקור הקודם – כשהזמינו אותם לחיפה, ונתברר כי יש התנגדות ו"אינצידנטים", ואז העסיקו אותם בנימוס רב עד שנגמרה האקציה. הפעם היו עתונאים פחות, וכוחות צבא יותר. ואפשר היה לגלות את המסך לפני גמר המערכה האחרונה.

כן, שם הפעולה היה “הארפון” (צלצל דגים). זהו רומח חד, הנקשר אל חבל ארוך, ונועצים אותו בגופו של לויתן. ואולם כדי לצוד לויתן אחד דרושים מאות צלצלים.

בחמש לפנות בוקר יצאו שתי אניות־הגירוש מחיפה, והסיעו 820 מעפילים, ועוד כהנה וכהנה חיילים – לקפריסין.

ובאותו היום באו “מהנדסים מלכותיים” לעתלית, שירטטו ומדדו וחישבו.

גם בעתלית יושבים מעפילים. היו זמנים ובה היו עד 3500 איש. עתה שוחררו שתי “קווֹטוֹת” חדשיות, ונשארו כ־800 בסך־הכל. גם אלה מונים את הימים עד לשחרורם, ומכינים את עצמם להתחיל בחיים חדשיים מיד לאחר שיצאו אל מעבר לגדר־התיל.

ומאורע היום ביניהם היו – התכונות של המהנדסים שנשלחו על־ידי הצבא. אלה מכינים סידורים של קבע למגורים, לשירותים, למחנה מסודר יותר וגדול יותר. קצת דיברו גם עם המעיפילים, והתעניינו בגורלם.

ובעתלית מתכוננים המעפילים לבואם של “הקפריסאים”. יש מחכים לבני־משפחתם, לקרוביהם, לידידיהם (אגב, בין המעפילים בעתלית נמצאת גם אלמנתו של י.ד. שוארץ, המעפיל שנהרג ב"4 החירויות" וגופתו הוטלה לים). בשיחות במחנה מציעים כל מיני הצעות כיצד לקבל את פני הבאים. צצה הצעה לקלוע מירק ומפרחים שער סמלי, בו יבואו המעפילים מ"מחנה בוין" שבקפריסין אל מחנה־המעבר שבארץ־ישראל. שער־הנצחון.

כי יודעים אנשי עתלית: מעפילי קפריסין יחזרו לארץ. אין כוח בעולם שימנעם מעליה לארץ.

והם יבואו ברינה, וייכנסו בשער־הנצחון.

24.10.46

“יומן המשטרה הערבית נשאר פתוח… והמשכנו בעברית”.

שלוש פעמים נתעכבנו ליד המחסומים והסברנו לחיילי ה"הגנה" (צה"ל נוסד רק שבוע־שבועים אחרי־כן, והשם הרשמי של צבא מדינת ישראל עוד היה “הגנה”), מי שלח אותנו ומדוע אנו מוכרחים לבקר בעכו דוקא היום, ביום הראשון אחרי כיבוש העיר. הרחובות היו ריקים, רק פה־ושם חלף ג’יפּ מהיר, או מכונית־משא מכוסה ברזנט. משמרות שוטטו כצללים, ואנשיהם רצו רק אחת: לישון. בתחנת־המשטרה מצאנו את היומן פתוח, אולם התורן הלך לחצר, ושנים־שלושה ערבים חיכו לו בסבלנות. מר עבדו, סגן ראש העיר, קיבל אותנו ב"שלום" עברי, ואנו התחלנו לשוטט על־פני הפרוזדורים השוממים ולחפש את אנשי המטה.

זה היה יומים לאחר קום מדינת ישראל.

וכך סיפרו לנו הלוחמים: התחלנו מ"גבעת נפוליון". הדרך חיפה–נהריה, שהיתה חסומה במשך חדשים ועלתה בקרבנות רבים, היתה פתוחה לפנינו. ידענו, כי אנו עומדים לצאת להדיפת הפולשים, המכינים התקפתם מכיווּן בירות. אולם עוד עמדה לצדנו עכו, זרה ועוינת, מרכז לכנופיות ולמפקדיהן, עיר, שלא היו בה יהודים מאז מאורעות 1936, חוץ מאחד סוחר־מתווך וחוץ מאסירים שישבו במבצר־הכלא… יצאנו איפוא מן הגבעה, עקפנו את הכביש הראשי, שהיה נתון באש, ודרך הסימטאות התקדמנו לכיווּן שפת־הים, אל בנין המשטרה. היו לנו שלושה “ברנים”, מרגמה של 3 אינצ’ים ו"פיאט" אחד. מצד העיר העתיקה, ביחוד מראש המסגד, הותקפנו ביריות, וצלפים טובים ישבו בעמדה גבוהה בעיר העתיקה ועל צריח המשטרה. ה"פיאט" קלע אל בנין המשטרה, אולם האש משם נפסקה רק לאחר שבחור שלנו צלף מצוין, הוריד את הצלף מן המשטרה. מפקד־כיתה שלנו ניגש עם אנשיו ועם מטען־פריצה אל בית־המשטרה, פרץ אל הבית, ואנו חדרנו לתוכו. בית־המשטרה היה ריק. ועל הגג מצאנו את הצלף הערבי, כפי שתפס אותו הכדור של הצלף שלנו.

ובעשר בערב עבר המטה אל בנין המשטרה. מצאנו עוד רשימות ביומן־המשטרה, עם סימון השעות – עד 6 בערב. מאז והלאה היה היומן פתוח לרשימות שלנו. נכנס בנו יצר הספורט להמשיך ביומן את הרשימות ממש בהמשך לרשימות הסַמל הערבי – והתחלנו לכתוב בעברית.

ישבנו על הדשא בחצר המשטרה כאשר בא מקשר ממחלקה ג' – מן העמדה שליד העיריה. הוא שאל, אם יש לנו ידיעה כלשהי, באילו תנאים יכולים ערביי העיר העתיקה להיכנע. עוד זה מדבר, ובא רב־הסַמלים ומסַפּר, כי בשער העיר העתיקה עומד כומר, מנופף במטפחת לבנה וצועק, שהוא רוצה לדבר עם המפקד. ורב־הסַמלים שמע מפיו, כי עכו הערבית, המכונסת בתוך העיר, רוצה לדעת, מה התנאים לכניעה. מיד העירו את המפקד, והוא התקשר עם משמר־המפרץ, שבו חנה אז ה"בריגדיר" של המערכה הצפונית.

בשעה שתים בלילה נכתב, בעברית ובערבית, בכתב־יד, טופס הסכם־הכניעה. לפי זה צריך כל הנשק להימסר לידינו, הלוחמים הערבים ייכנעו, שאר התושבים יהנו מחסותה של ה"הגנה", שתשלוט מעתה שלטון מלא בעכו.

ובשעה 3 בלילה חתמו על הגליון של תנאי הכניעה שים מן המטה, אברהם אייזנברג ומאיר בר־רב־האי, ו־11 מנכבדי הישוב הערבי בעכו. ושערי העיר הערבית נפתחו לפנינו לפי ההסכם הזה.

עוד שקלנו, מדוע כל־כך הרבה, שעתים־שלוש, “סחבו” נציגי הערבים את השיחות בדבר החתימה על ההסכם. אולי היו דרושות השעות האלה כדי לתת שהות לאלה שרצו לעזוב את העיר, להסתלק בדרך ההסתננות בין משמרותינו בכיווּן ההרים או בדרך הים לבירות. וכאשר נכנסו אל העיר העתיקה נדהמנו לראות, כמה “מהרו” בכל־זאת הערבים להיכנע. היו להם מחסנים מלאים, ויכלו לעמוד חדשים רבים במצור – אילו היתה בהם הרוח לעמוד נגדנו.

4.12.53

על סיפון האניה “כנרת” ישבנו ושתינו קפה. האניה באה לחיפה לאחר שעשתה דרך ארוכה וקשה בחופי אפריקה המערבית, ומעכשיו תהלך בקו ישראל־אפריקה האקוַטוריאלית. לא כל מלח יכול לעבוד בקו הזה. ובעלי האניה, החברה “צים”, שמחים שיש להם בעל מקצוע: רב־החובל, מר פ. ויל, יהודי צרפתי, המוביל את האניה “כנרת”, עבד שמונה שנים באמניות צרפתיות בדרך המיגעת הזאת. בחוגי־הספנות הבילאומיים הוא נחשב כבעל מקצוע למימי “היבשת השחורה”.

הוא מסַפּר על מקומות רחוקים ועזובים. הרוחות הלוהטים והריחוק האיגוגרפי הבריחו מהם את כל האירופים שהיו שם אי־פעם. רק כושים, ילידי המקום, מחזיקים מעמד. ואם מזדמן מישהו לבן – הרי זה מאורע. מאורע כזה היה לו בנמל קטן בסנגל. נמצא שם איש אחד מאירופה, ששמח מאוד להיפגש עם אורחים מן האניה. זה זמן רב לא ראה אנשים “מן העולם הגדול”. הוא יושב בין הכושים יחיד ובודד. לאחר שיחה קלה נתגלה, כי רובינזון מודרני זה אינו אלא… יהודי מתל־אביב.

בין העולים מעיראק אתה מוצא פקידים מומחים למקצועות שונים. אבל לא תיארתי לי, שדוקא בין הטובים שבמומחים לחוק המוסלמי יהודים הם. אחד העולים משם מסַפּר: מיום שיצאו עורכי־הדין היהודיים מבגדד ועלו לישראל, נעשו קשים חייהם של כמה וכמה זוגות מוסלמיים, שביקשו להתגרש. כי רק המומחים היהודיים יכלו להעביר אותם דרך סבך חוקי־האישוּת של האיסלאם.

ולא רק לחוק המוסלמי. יש בארץ מומחים ל"משפט הכנסיתי" של הכנסיה הקתולית, מקצוע מסובך מאוד. אחד המומחים הוא חבר הכנסת, בוגר האוניברסיטה בברלין, מאנשי סיעת מפ"ם.

מסכנים העתונאים. הם לא ידעו איך לכתוב את שמה של אניה תורכית שהיתה לשיחת היום (זו שטבעה בסופה במימי חיפה, ועל סיפונה היו מלחים תורכיים וארבעה עריקים מישראל). סוף־סוף קיבלו את השם הרשמי של האניה – “גוצ’ומרמן”. שם קשה לביטוי, אבל זה השם המדויק, כפי שניתן בניירות התורכיים הרשמיים.

לאחר חקירה פרטית נתגלה, כי לאניה זו שני בעלים שותפים, היושבים באיסטמבול, ושעל שמם נקראת האניה. ובכן, השם האמיתי הוא: גוט (שותף ראשון) – קומרמן (השני). שני יהודים ממזרח־אירופה. אלא מה?

א' בשבט תשי"ב, 28.1.52

כחמישים היה מספר הנאספים להנחת אבן־הפינה. היושב־ראש – צעיר ותיק, וידע לרסן את הנואמים ואחרי כל הקיצוצים היה מספר הנואמים – – – חמישה־עשר. הקהל השתעמם, שמע, ושוב ושוב אותם הדברים, ולא מחה. “הנימוס” מחייב.

ואת המארגנים הנכבדים, ואת הנואמים והנציגים למיניהם – אין הנימוס מחייב? אי הנימוס כלפי הקהל, היחס ההוגן לזמנו המתבזבז? האומנם כבר אבדה כל הבחנה בין החגיגי לבין המגוחך והמנופח?

גם בהזדמנויות אחרות כמעט בכל יום לאבן־הפינה וליציקת־גג, לפגישת אורחים ולפרידה ממנהלים, ולהרחבת מוסד ולחילופי גברי, והאלוהים יודע למה עוד. ומעשה ונפגשנו בחנוכת ספינה בנמל חיפה. ספינת־נסיון זו, בת 15 טונה, זכתה לתריסר נואמים. העתונאים שהיו שם שאלו בחרדה זה לזה: ומה יהיה אם יחנכו אניח ממש, של עשרת אלפים טונה, למשל?

24.8.47

הפקודה לפנות את הנקודה באה במפתיע. אנשים שישבו שנים רבות במקום. אספו את יקר רכושם, קיבלו הוראות כיצד לעבור את האפיק־הנהר, ויצאו לדרך. ביניהם היה אחד, ערירי בארץ. מאנשי המערב, איש־העבודה, שביקש כל הזמן לגייסו, ועדיין תורו לא הגיע, והוא נשאר בין “האוכלוסיה הבלתי־לוחמת”.

היתה בידו מזודה עם חלקו־מכל־עמלו – חפצים, כסף מזומן ודברי־מזכרת. לפני שהגיע אל האפיק מסרו לו להעביר נשק ככל שיוכל לקחת אתו. הסתכל האיש במטען שלפניו ואמר: תנו לי את המכסימום שיוכל להעביר אדם. וזרק את מזודתו אל המים.

מקרה אחר במערכת של מעשים גדולים וקטנים, שאם באנו לפרסמם אין אנו מספיקים. ואמרתי: יצוין המקרה. כי החבר הזה בודד היה. לא קרוב לו ולא גואל בארץ. וכאשר נכנס סוף־סוף לשורות הלוחמים ונפל במערכה במקום אחר – לא נמצא שואל לקברו. ומודעות־אבל לא הזכירו את שמו. אבל אלה שהיו אתו יזכרו לעולמים את הרגע האחד בחייו של יוחנן האָקר.

תנצב"ה.

7.6.48

אינני בטוח, אם הסיפור דלהלן נכון במאה אחוזים, אבל אני מבטיח, כי כדאי לקרוא. ושמעתיו מפי אדם מהימן, אבל בעל הוּמוֹר.

אי־שם בצפון הארץ נערכו תמרונים על־ידי צבא ההגנה לישראל. עליהם הוטל לאסוף ידיעות על הישובים שבסביבה, על בסיס הצבא, דרכי־התחבורה, הרכב יחידות מסוימות וכוח־האש במשלטים. כעבור זמן קצוב עליהם להגיע לבסיס מסוים ולהגיש את הידיעות במפורט.

באותו הזמן נשלחו גם “ממצדיקים” לתפוס את החיילים. ואכן, הם תפסו את כולם – פרט לשנים. אלה לא “התבוללו” בין אחרים, אלא, פשוט, יצאו לכביש, השיגו טרמפ לחיפה, התישבו בקפה “עטרה”, קיבלו את כל הידיעות, וחזרו אל הבסיס.

5.5.49

(ש.ז.) אדוני העורך! אצלנו בחיפה, במרכזו של רחוב הרצל, מתנוססות כתובות־ענק מאז כ' בתמוז, וזו לשונן בדיוק: “יגדל ויאדיר – מעוזנו חיל־האויר”; “מים ועד ים – יבורך חיל־הים”.

אין אנו יודעים באיזה משרד נתחברו השירים הללו, המרהיבים בצלילם. אבל ברור, מה דעתם של המחברים העליזים על חוש הטעם של אנשי חיפה. ועוד ברור, כי אותו משרד הלך פעם ל"חדר" ולמד את סידור התפילה וזוכר אותו בעל־פה. אם כן – מדוע לא ימשיך? וכדי שלא יבייש את שאר סוגי הנשק, ראוי שיוסיף גם סיסמאות אחרות. למשל: “מי כמוך באלים – חיל הרגלים”; “יתגדל ויתקדש – הסוס והפרש”; “מהודו ועד כוש – הללו הנדסת־חימוש”: “הללוהו שמש וירח – לשירות החובש והרוקח”. סיסמה אחרונה זו, כפי שיבין אדוני העורך, כבר כוללת גם את לשכת־השירה־והיצירה, שרקחה את פיטום הקטורת לאפם של עוברים־ושבים ברחוב הרצל, במרכזה של חיפה.

21.7.49

שיחה אחת אני זוכר. ארבע שנים אחרי המהפכה החליטה ממשלת רוסיה הסובייטית על הבראת המשק והטילה על המדינה משטר־צנע ועול־מסים חמור, והציבור מדולדל ועייף, ואנשי הכפר – החלק הכבד ביותר באוכלוסיה – מהססים ומשתמטים. ואז בא לסביבותינו, ברוסיה המרכזית, מיכאל קלינין, מי שהוכתר אחר־כך בשם־החיבה העממי “המוכתר של רוסיה כולה”. וכך אמר בשיחתו לאיכרים:

סייח כי ייוָלד במשקכם – אתם מאכילים אותו, מטפלים בו ומוציאים עליו כספים. אין אתם דורשים את התמורה מיד. אתם מקווים, כי הוא יחזיר לכם את הכל, ולעת־עתה עוד צריך להעמידו על רגליו, אתם נותנים בו אמון. האומנם לא תתנו גם בממשלתכם את האמון לאותו מספר השנים לפחות?

שיחה זאת אני זוכר כנאום. ראו־נא את העתונים מימין ומ"שמאל": מתחרים ברדיקליזם. חושבים, כי יצור רך אין טוב לו אלא ליסרו בשוטים ובעקרבים, ובכל־זאת, שמא תחוסו וזלילה זו ואכילת בשר־מן־החי – שמא תיעשה בצנע כלשהו?

19.5.1949

חיפה לא גילתה סימני־חג מיוחדים בקשר לעליית הרכבת הראשונה לירושלים. אולם כאן תוכננו הזמנים, תואמו האנשים, הותקנו קרונות חדשים, יושרו ההדורים “הסידוריים”. ובבוקר תענית אסתר, לפני צאת הרכבת מס' 1, התאספו בתחנה – שעה ארוכה לפני השעה הקבועה. וקישוטים לא היו, וסיסמאות לא התנוססו, ותרועת חצוצרות לא הושמעה, אבל היתה הרגשה לכל הבאים: חיפה היא ראש־הגשר למסילה העולה לירושלים.

ובאותו מעמד בירך אחד החברים את השר לחניכת דרך־הברזל לירושלים והוסיף: בכן, אז מ’לעבט, דערלעבט מען. ענה ד. רמז: און מ’שלעפט, דערשלעפט מען…

6.3.50

שעה־שעה אנו רואים את החרפה הגדולה. לבוש, המגיע לך כחוק, אינו בנמצא, אבל מציעים לך “משהו יותר טוב”, ללא בושת־פנים ובלי נקודות. ונעלים – שוב אינן קצובות ואינן בפיקוח. וכלי־בית, וצרכי־אוכל וכל דבר אחר – אפשר להשיג הכל במחירי השוק השחור. רבבות אנשים ונשים נזקקים עתה לקניות מסוג זה. ידועים סוחרים לא מעטים שבחדשים אחדים עשו הון הנאמד במיליונים – סכום ההון שנעשה מתקציבם של המוני הצרכנים, שלא נשארה להם ברירה. והעושק גלוי ומחוצף במידה כזאת שהמתקוממים נגדו נראים תמימים ונלעגים.

ויש מי שמסַפּר בנסיבות אלה ידיעות לרדיו על “המלחמה בשוק השחור” והקהל שומע על המלחמה של “המטה הראשי”, שהצליח לתפוס באוטובוס “נוסע עם שתי תרנגולות שחוטות ואחת חיה”, ועוד “אחד עם עשר ביצים” ו"בעל קיוסק שהפקיע את מחיר חפיסת השוקולד בחצי גרוש", וכדומה. מה ההתעללות הזאת בציבור, במוסר הציבורי ובשכל הישר? מי המעוניין לכלות את מעט המרץ האדמיניסטרטיבי ולבזבז את האמון הציבורי ברדיפה אחרי דגי־רקק, בה בשעה שלויתנים בולעים אותנו נתחי־נתחים?

2.4.1951

“טובים השנים מן האחד” (קוהלת). בכלל זה גם האמנות וגם התיאטרון. כשיש שנים, יהיה לפחות אחד גם בחיפה.

*

בעל ה"תכלית" דואג להיום. ה"אידיאליסט" דואג ליום המחר, האומנם אין בין זה לבין זה אלא מרחק יום אחד בלבד?

*

מסתבר, שכולם בעד אחדות־פועלים. אם כן, מדוע מדברים כל־כך הרבה על אחדות־פועלים?

*

מדוע כל־כך דומים זה לזה הנאומים באסיפות חגיגיות, ממש כשתי טיפות מים?

יש אומרים, שהנואמים אינם אשמים. אשם הקהל, שלא למד להבחין בין מים למים.

*

בכנסת ציינו הנואמים, כי “עובדי המדינה ממלאים את חובתם באמונה” אילו יכלו גם לשלם חובותיהם בדייקנות!..,

9.12.53

דברים גדולים וחשובים ראו העתונאים אתמול בביקורם בבית־הספר של חיל־האויר אי־שם. ההתקדמות שחלה בציוד, בשיטות הלימוד, בתנאי חייהם ועבודתם של החניכים – מאז ביקורם האחרון של העתונאים יש בה כדי לעודד ולנסוך בטחון.

ובשולי הדברים ה"סולידיים" ראינו הישגים מקומיים, שהם “כולם שלנו”: זוכר אני ביקור באותו הבסיס, וחלק לא־מבוטל מן ההרצאות שמענו אז בשפה זרה, מפי מומחים שאולים מן החוץ, וספרי־העזר היו שאולים מחילות־האויר של מדינות אחרות. עתה ראינו ספרות מקצועית ענפה – בעברית; וההרצאות וההדרכה – כולם בשפתנו, ומפי מדריכים ומומחים שלנו; וחלק הארי של מכשירי־ההדגמה נוצר בו במקום על־ידי בחורינו; ובמקום המונחים הלועזיים נוצרו מלונים שלמים לכל ענפי האוירונאות – אלפי מלים עבריות חדשות, שהכו שרשים ונתקבלו בפי אלפי החניכים. בקיצור, יש לנו – משלנו.

בגמר הביקור היה רצון לסַכּם בשיריו של ח. נ. ביאליק ז"ל (בשינוי קל): כל אומה יש לה שמים מעל רק באותה המידה שיש לה קרקע ו…צוות קרקע.

31.12.1953

אגב הצגה אחת נתעוררה הבעיה, למי ניתן לכתוב מחזה על הוי הקיבוץ. בא אחד המעוניינים וקבע בפשטות: על חיי החלוצים יכול לכתוב רק מי שהוא עצמו חלוץ. ועל הקיבוץ – רק חבר הקיבוץ.

המ… ועל פועלי האפיה, למשל, יכתבו רק אופים. ועל מהנדסים – חברי אגודת המהנדסים (אולי תינתן “הנחה” גם למועמדים). ועל חייהם של אנאלפביתים, למשל, יכתבו רק בורים גמורים.

והסופרים? אלה יכתבו אחד על השני, ברוח הדעה שהובעה בקשר עם המחזה על החלוצים. והדבר מתקבל על הדעת של כל בן־תרבות (מתקדמת, כמובן).

ושמעתי מעשה שהיה. הלוך הלך פעם העדר לטיול. עברו על שפת הנחל, מול הרים, בנוף עשיר. בערב חזרו אל הרפת, ושם התחילו השיחות. וכל פרה סיפרה לחברותיה את רשמיה על… זנב חברתה, שצעדה לפניה…

קורא ותיק של העתונות המפלגתית יכול לגלות מדי פעם חידושים מפתיעים. מכירים אנו את מפלגת־הפועלים המאוחדת, הדוגלת במרכסיזם, ונאבקת על נייטרליזציה של מדינת ישראל. עתה מתברר, שלא די ב"מאוחדת" ובנייטרליזציה ובמרכסיזם. מתוך נאומו של הח' בן־אהרן שנתפרסם ב"דבר" (ה' אדר ש. ז.) מתברר כי בתוך המפלגה המאוחדת יש ללחום על “איחוד אמת” ועל “נייטרליזצית־אמת” ועל “מרכסיזם־אמת” – כל זה בקטע אחד לא־גדול…

ותיקים מסַפּרים על הפגישה שהיתה בשעתו, בשנות השמונים למאה שעברה, בלונדון, בין איש הסוציאליזם הרוסי פטר לברוב לבין הסוציאליסט המערבי פרידריך אנגלס. את הפגישה יזם אז הצעיר גיאורגי פלכנוב. אחרי השיחה שאל פלכנוב את אנגלס, מה רשמיו מן הישיש הרוסי. ענה לו; נפלא. רק אחת אינני יכול לתפוס. הרי הוא אדם טהור כל־כך, וכולו אמת. אם כן, מדוע הוא מדבר כל־כך הרבה על הצורך באמת?

מכוניות הבאות מעיר־הכרמל מרכיבות על פניהן משקפים כחולים, ואורן העמום רומז: האפלת רחובות, נשימה עצורה, גישושי מלחמה. לא קרבות מרעישים והשתוללות־יצרים, אלא.ככה", כמו שהגדיר בר־סמכא בישיבת קרנות: לקחו מלחמה שכזו ומיזמזוה (און מ’האט וי צעפאטשקעט).

בנוסח הזמן: “קו” מזה ו"קו" מזה והתקפת עצבים בינתים.

וגם זה רחוק, ומה שמגיע לכאן נשאר צף מלמעלה ואינו מכה שרשים בהוי. סתם – יש בעיר תערוכה, מוקדשת למלחמת היבשה והים והאויר והיצרים ובה משתתפים העתונים בכל השפות, מקלטי הרדיו בבתים, המרצים המקובלים בציבור, היומנים בעשרת בתי־הקולנוע ומעטפות צבעוניות במאה ועשרים חנויות של ספרים ומכשירי־כתיבה. ובני־העיר – צופים בתערוכה, שומעים ומבקרים. ותו לא.

כאן מתהלך הוי אחר. אותו הוי רב־שליחות שעטף את הכל רצינות עייפה, והפיץ ברחובות ריח של מצוקה ופלאפיל וקולות של “עשרה בגרוש” ופתקים של “רחמו – קנו משהו”, ופיזר מאנשי הבנין והעבודה לסחיטת מיץ וקליית ערמונים ותיגור בלהבי־גילוח ובכל “דבר חדש – בזול” – על פתחי דירות ובחדרי משרדים. סובבים, הולכים, נעצרים ליד בנין בודד המוקם בכבדות, או בור־שופכין הנחפר בין גשם לגשם.

ועוד קוים מבודדים, כאילו משתזרים לאותה המסכת, מצטרפים לאותם שרטוטי הוי: הצגות מוזלות שוב אינן פילנטרופיה, אלא עסק ככל העסקים. וחוסר מדריך־מנצח ינוצל לברכה בלהקתנו והיתה ההצלחה שלמה. ומדי החאקי הקצרים בערבי־החול ושחריות־של־שבת מחדירים אפנה מתוקנת באלפי אכסמפלרים לחוצות הקריה הפזורה על שפת ים־התיכון הנייטרלי.

23.11.39

(עשרים שנה לקרית־חיים)

היה צריך לשלוח “איתות” מארץ־ישראל אל קריית־הקואופרציה, לרוצ’דל, במלאות מאה שנה לחלוצים הישרים שלה – והכבוד הזה נפל בחלקה של שכונת פועלים, שמאה אחוז מתושביה מאוגדים בקואופרציה, ושהצרכניה שלה היא הגדולה בארץ בהיקפה ובמחזורה. השכונה רשמה את חלוצי התנועה הקואופרטיבית האנגלית בספר־הזהב של הקרן הקיימת. ביינתים נעשה הסיבוב הפנימי ונתברר, כי הקריה הקואופרטיבית הארצישראלית אינה מונה אפילו שלוש־עשרה שנות־קיום מלאות. ורק הגרעין האנושי הראשון שלה, אשר פעל זמן רב כנושא־חזון בלבד – יוכל עתה לציין את מלאות עשרים שנה להתהוותו.

שתי עשרות שנים לאחר שהוקם הגרעין של מעפילים אלה, עדיין עומדים הראשונים ותוהים על העתיד. מה שנוצר כאן בבנייה השיתופית ובנכסים הגשמיים, בנימוסי־חברה ובחינוך הדור הצעיר, כל הנסיון הרב שנצטבר כאן, כבר עורר השתוממות והערצה אצל רבים ושונים שבאו מן החוץ. ואילו הבונים עצמם – קשה לדעת, אם יש להם רגע של קורת־רוח. הרבה נתגשם מחלומם, ולא מעט אכזבות עלו בגורלם. ושיחה עם האנשים על המציאות בקריה מגלה, כי מציאות זו – על המהפכני והמעודד שבה – שונה ממה שהם שיוו לנגד עיניהם בתור קרית־החיים.

הצרכניה, אשר קמה עם ראשיתה של קרית־חיים, הגיעה לממדים ניכרים ביותר. חייה הכלכליים של הקריה מרוכזים בעשרת הבתים של הצרכניה ומוסדותיה. ומחזור הצרכניה, המספקת צרכיה לאלף חבר ול־6000 נפש, הגיע בשנה האחרונה לרבע מיליון לירה ויותר. הסכום הזה – קצת יותר מארבע לירות לחודש לכל נפש – אינו מקיף את כל קניותיה של משפחה הגרה בקריה, אבל הוא מתקרב לכך. ולא בקלות הגיעה הקריה לממדים אלה של הצרכנות המאורגנת. לא חסרו לבטים, ולא נשכחו גם הויכוחים על ה"יזמה הפרטית" בתוך הקריה. אבל מי שראה את ראשית הצרכניה, כשהיתה עוד בדירתו של אחד המשתכנים, בשני חדרים, שמהם חדר אחד שימש כעין מחסן; ומי שראה את העובד היחיד עם חברי ההנהלה פורקים את הסחורות שהובאו בעגלות מחיפה, עושים ערימות וגדישים על הכביש הראשי ומשם סוחבים בחולות אל המחסן; ומי שנזדמן לו לשבות שבתו בקריה באותם הזמנים, כשלא היה, פשוטו כמשמעו, מה לאכול – יטרח ויבוא היום לעיר־פועלים זו וישמע מפי התגרים איך התפתחה האשברה הקואופרטיבית ועמדה בנסיון של ימי המלחמה והגיעה למצב של תל שכל הפיות פונים אליו – ממנה יידרש הכל והיא הנושאת באחריות שהוטלה עליה: להביא אוכל לבוגר ולילד ואף אספקה לרפת וללול במשקי־העזר. ונתגבש חבר עובדים ופעילים, הבונים את מפעל הקואופרציה הצרכנית יום־יום. והודות לאלה הגיעה הקריה לזכויותיה ברשת הצרכנות – כעשרה אחוזים ממחזור הקואופרציה הצרכנית בארץ־ישראל כולה עולים בחלקה של קרית־חיים.

ועוד חבר מקביל של פעילים נוצר בקריה – ליד בית־הספר. אפשר להגיד, כי עיקרה של הקריה הוא ברשת החינוך שלה, עם בית־הספר ששמונה מאות ילד לומדים בו; ונדבך לבית־הספר – גני־הילדים, ועטרת לו – כיתות־המשך ובית־הספר המקצועי, וסביב אלה פעילות של הורים ואסיפות מסעירות ושיקולים נוקבים בעניני חינוך ושיטותיו, ובעניני תקציב וכיסויו. ויש משמעות בכך, שבית־הספר עומד במרכזה של קרית־חיים. תקציבו של ועד־החינוך בקריה משתוה עם תקציבה של מועצת הקריה כולה.

ובתולדות החינוך שלנו ייכתב, איך הוחלה ואיך התפתחה רשת החינוך המקומית, זו התחילה בזמנו ב־80 תלמיד שנתלקטו מבתי־ספר שונים, כלליים, חרדיים, ואף 'מ"כל ישראל חברים". והכיתות היו לא־קבועות. והרבה עשה בית־הספר עד שרכש אמון החברים בקריה, ועד שהקיף את רוב־רובם של הילדים, ורשת־החינוך מונה כיום 5 גני־ילדים ומעון־יום ובית־ספר עממי עם כמה כיתות מקבילות וכיתות־המשך, ולאחרונה – גם בית־ספר מקצועי אשר יכשיר את הנוער לעבודה במפעלי התעשיה, ביחוד מהנמצאים בסביבה הקרובה, במפרץ עצמו. ואם נכון הדבר, כי ההיסטוריה חוזרת, הרי תבוא ותחזור גם בשכונות עירוניות אחרות המתלבטות קשה בשאלות, שקרית־חיים כבר נתנסתה בהן ואף פתרה אותן בכוחותיה עצמה.

וראוי היה ללמוד גם על התהוות החברה במקום הזה. מאין כלי־ביטוי קבוע לקריה – לא נשתמרו הדברים. ורק על־פי הזכרון ועל־פי רשימות בודדות פה ושם אפשר לשרטט את תולדות היחסים בין החברים, התפתחות המוסדות המנהלים של הקריה, והריב הנצחי בין המושכים־בעול וה"אדישים". והרבה פרובלימות של גידול נפתרו מתוך רוגזה – עד שהחיים נכנסו לאפיקים,פרלמנטריים". והזוכר יזכור, איך היה מעשה והריב החריף ביותר בשעת בחירות לועד הקריה היה בין מפלגת פועלי ארץ־ישראל לבין… מפלגת פועלי ארץ־ישראל.

והגידול בלע גם זאת. קמו רחובות חדשים ובתים נוספו, והוזרמו כוחות חדשים. והפעולה הציבורית התרבותית הסתעפה – קמו לה מוסדות וקנינים, שגם הם יש להם כבר היסטוריה.

ורק ציוּנים מועטים במלאות עשרים לראשיתה של הקריה.

תחילת השיכון היתה בחיפה. הרעיון על שכונת־עובדים היה מנסר בציבור למימי העליה השלישית. ואולם רק ב־1925, כשנרכשו אדמות עמק זבולון וסומנו קוים ראשונים לתכניות התישבות, הופנו לשם גם עיני המתישבים־המשתכנים. נרשמו אז מאות מפועלי חיפה לשיכון, באמצעות המרכז החקלאי ובסיועו של הרצפלד. הקרן הקיימת קיבלה אז 11 אלף דונם מחברת המפרץ, ומחצית השטח נקבעה להתישבות אינטנסיבית ולשכונת־עובדים. בקיץ 1926 ניגשה חברת מפרץ חיפה ליבש את הבצות ולישר את החולות. ושני ארגונים שקמו אז בקרב פועלי חיפה – “ארגון להתישבות אינטנסיבית” ו"ארגון לשכונת־עובדים בעמק עכו". זה האחרון הגיע בזמן קצר עד ל־250 חבר.

ואחר־כך בא המשבר. חברי הארגון נידלדלו, והחברה הפרטית לא יכלה “להרים” את גאולת הקרקע בקנה־מידה גדול. היתה סכנה שאדמות המפרץ יוחזרו לבעליהן הקודמים. ורק בשנת תרפ"ח רכשה הקרן הקיימת – בשיתוף עם החברה הכלכלית הארצישראלית – את עמק זבולון. באותו הזמן נקבע מקומם של בתי־המלאכה לרכבת בעמק זבולון, ונתעוררה היזמה להקים שכונת פועלי־רכבת בשטח שנועד לשיכון. ואולם גם זה לא היה אלא אחד משלבי־ההכנה. והבנייה עצמה החלה לפני 13 שנה בערך – להקים שכונה לפועלי חיפה. אז קדחו בארות, הניחו צינורות, הקימו בנינים ראשונים – ולפני 12 שנה עלו המתישבים הראשונים.

במקום הזה משתרעת עכשיו לא שכונה אחת. קרית־חיים היתה ראשונה להתישבות בעמק זבולון. והיא מתחילה את ההיסטוריה, אין בכך כל הגזמה. דורות קודמים לא שלחו שרשים במקום הזה, ארכיאולוגים והיסטוריונים וחובבי־הארץ לא גילו זכר לישובים בשממה המשתרעת למן מרגלות הכרמל ועד מבואותיה של עכו. היישובים היו קרובים יותר להרים. ואילו כאן – אולי היתה גם במקום הזה ציביליזציה, אך היא נסתחפה בבצות וכוסתה בסחף החול, ולא נשאר שריד לאדם ופעלו. וייתכן, כי גם זה לא היה, וההיסטוריה מתחילה בימינו.

ולמקום הזה יצאו פועלים לעשות מעשי־בראשית, לתקן את הבריאה, להקים בית ולנטוע גן, ליצור צורות של שיתוף, לחנך דור חדש ולהתלבט בחיפושי־דרך במקום שלא סומן מעולם על־ידי מורה־דרך.

19.3.1945

שנת תש"ו החלה בסימן של עליה – אותה “עליית האלף” ביום ראשון של ראש השנה, שהביאה לנו את עולי ברגן־בלזן, ופליטים מצרפת ומבלגיה, ומכל שטחי הכיבוש בגרמניה, וביניהם שרידי מחנות־הכליה, ואתם חלוצים, ואתם דוד פרנקפורטר.

והיה אותו שבוע כולו אומר: עליה. ומכל שערי־החיים שלנו המה הלב אל השער, הוא שער העליה. וידענו: כיום משמשת חיפה הפתח האחד לעליית בני־ישראל מכל קצוי גולה אל ארצם. כאן ראש־הגשר למסעם. כאן נמל־הנוסעים היחיד לעת־עתה. פה שלטונות־הגבולין, ותחנת־המעבר (עטלית!) ופה מתרכזים המאמצים לקבלת פני הבאים, להקלטתם, לשיכונם, לסידורם. על הסף הזה נפגשים הלבבות הכלים מתקוה ממושכת, ולכאן מתכנסים המיחלים, ומתלקטים מכל הארץ להתראות פנים עם מכרים, בני־עיר, חברים לתנועה, לחבק קרובים ורחוקים־שנעשו־קרובים, או – – –לשמוע משהו מפי הבאים על מה שהיה ומה ששרד שם.

בימים כאלה מתכנסים המונים לחיפה. בית הסוכנות היהודית בשערי הנמל נעשה צומת־עצבים לארץ־ישראל כולה. המונים באים, מצטופפים במסדרונים, צובאים על פתחי הנמל, ובאין רשות להיכנס ולהגיע אל רציף־האניות, הם מחכים עד שתחל ועד שתיגמר העלאת הבאים אל החוף. וכשנגמרת הפרשה, ומושיבים את העולים ברכבת או באוטובוסים, אפשר לנסוע בעקבותם לעטלית, לחטוף מבט, להציץ בפנים, לקרוא בחפזון בשמות יקרים – אולי ייענו, ושוב לחכות. וכאשר העולים כבר שוכנו במחנה, והתחילה הפרשה של בדיקת התעודות וההרשמה, והפרדת החולים מן הבריאים, והעברת החפצים ושחרור על־יד השער. וראוי לראות את הנדידה הגדולה של המונים מחיפה לעטלית בימים כאלה, ועמידתם הממושכת והצפופה ליד הגדר – מעוּנים מתוחלת ממושכת ומשמש לוהטת, ומגעגועים הגדולים מני ים.

בחיפה מתרכזת פעילותה של תנועתנו לקראת העליה – ועם בואה. ימים אלה נעשים ימי־פגישה לפעילים מן המרכז לעליה ומכל הגושים של ההתישבות העובדת ומועדות העליה, הקיימות בדרך־כלל בכל נקודה עברית בארץ. ומכאן חוטים נמשכים והוראות יוצאות לערים ולמושבות, לקיבוץ ולמושב ולשכונת־העובדים: עולים אלה – לכאן והללו לשם, וכהנה בוגרים, ועליית־הנוער, ו"קרובים" ועוללים, ומי יקבל חלוצים ובלתי־מאורגנים, באי מזרח ומערב, וחוזרים ממאוריציוס וגאולים מבוכנואלד ונערים מבולגריה וכדומה. וכך מכל שיירה.

והקירבה אל השער מחייבת. ובימים שהעליה נפסקת, מרגישה בכך קודם־כל חיפה. והלבבות משמימים – ומתקוממים. נדמה, שירת־החיים משתתקת. והן זהו היעוד. כי הרי כל ההיסטוריה היהודית אינה אלא היסטוריה של קליטת פליטים. ואיני יודע במה עוד אפשר לראות את אהבת ישראל החדשה, אם לא בהכנות לעליה ובקבלת פני העולים, ובערגון הזה הגדול – כאשר העליה נפסקת.

וכאן אפשר לראות גם את החידוש – את הכלים שנוצרו לעינינו. בימים אלה הוחג יובל הששים של חבר קשיש, העושה כל השנים בעניני העולים. הוא הועמד בשערי חיפה על־ידי ועד־הצירים. ואולם עוד זמן רב לפני־כן נשלח לעמדה זו על־ידי מפלגת “הפועל הצעיר”. והיה הוא המוציא והמביא, והוא המטפל בסידור ה"ניירות" ובאכסון ובחפצים ובשיכון ובהסברה ובהרשמה ובשליחת האנשים לעבודה – ועושה אלף דברים, שהיום עושות אותם פלוגות רבות של פעילים.

ואכן פעילים רבים לנו. צאו וראו ביום־עליה את פועלי הסירות של,“עוגן” ואת סבלי־הנמל של “סולל בונה”, ואת הנהגים של מכוניות־המשא ושל האוטובוסים מן השירותים הקואופרטיביים. ושימו לב לחברות הבאות להאכיל ולהשקות את הבאים, ולרופאים ולאחיות המטפלים בחולים ותשושים; ולאמהות העובדות שהקימו גני־ילדים ומעוני־תינוקות בבית־העולים בבת־גלים ובמחנות־האהלים בקרית־שמואל; ולחבר המתנדבים מן הנוער, העוברים בשכונות מבית לבית וממריצים את הדרים ברוָחה לפנות חדר לעולים; והאחיות והאמהות הנמצאות עם העולים ומשפחותיהם ומלוות אותם בחדשי־המעבר הראשונים, מתידדות ומתהלכות אתם כעם אחים וחובשות פצעי־נפש; והעוסקים בשיכון חדש – בנייה חדשה במיוחד לעולים, והתקנת חדרי־מקלטים ומסדי־בתים.

ובימים ללא־עליה הים “נסוג לאחור”, וכאילו נראים לעינינו אלפים רבים של נודדים בישראל, המצטופפים מעברו השני, בחופיה הדרומיים של אירופה. ההם מצפים לנס, שייבקע הים וייפתחו שערים. וכאן נשמעת הלמות לבם ומורגשים כיסופיהם, העולים בד בבד עם צמאון הארץ לעליה גדולה.

וכולם מחכים לאות אשר יבוא – "דבר אל בני ישראל ויסעו!'

8.10.45

כבר נעשה הדבר חולין – לערוך מסיבה. ואילו זו עברה כולה בחרדת־קודש: מסיבת קבלת פנים לעולי ברגן־בלזן באולם “ביתנו”. להזמנתה של המפלגה באו מאות מעולי הונגריה והחבלים הגובלים אתה – מטרנסילבניה וקרפטו־רוס, מסלובקיה ומרמורוש, ותיקים מושרשים בהוי הארץ, ועולים חדשים שעדיין לא סיגלו לעצמם את השפה העברית.

והעולים – הם הביאו ברכת־שלום מן המקומות ההם ומן הימים ההם, שעברו ולא חלפו, ועדיין הם עומדים בטעמם בשביל עשרות אלפים יהודים נטולי־בית וצמאי־עתיד, וכן סיפרו על פעולות התנועה בימים אלה.

ובכל היו מאוחדים סביב כינוס זה של סניף המפלגה, ואותו הצליל רעד בדברי הנואמים של בא־כוח הקהילה – והוא איש מפלגה אחרת; והפרופסור המפורסם מן הטכניון העברי; והחבר הותיק מכפר־יחזקאל; ואיש רמת־יוחנן – בשם מועצת פועלי חיפה; וכל העינים היו נשואות לשם.

והח' ד"ר זאב אנגל, מבאי ברגן־בלזן, מסר (בעברית יפה!) מה הן דרישות השרידים, שעדיין לא זכו להגיע אל החופים שלנו.

אחריו דיבר הח' הלל דאנציג, זה אשר עמד באלה השנים במערכת־ההצלה, ונאומיו וכתביו נעשו ביטוי לרחשי הלב של היהדות ההונגרית במאבקה לחיים. הוא לא דיבר רכות וחלקות. הוא מנה בנו – בכולנו – את גורל העבדות. אלה שהיו שם, מעבר לחומות, היו עבדים לעבדים, כפופים לעול־פרעה וחייהם תלויים להם מנגד ואלה שחסו בצל הדמוקרטיות, יהודי העולם ה"חפשי" – נשתעבדו קשה בשעבוד מלכויות, עבדים לפוליטיקה המלחמתית של בנות־הברית, זו אשר ראתה את חזות הכל בהכנת הנצחון הצבאי והתיחסה בהבלגה לכליונו של ישראל באירופה. עבדים להלך־רוח של אזלת־יד ושל אדישות. רתומים במרכבה הגדולה של המלחמה, אשר התנהלה לקראת הנצחון של היטלר ופסחה על גורלו של זקן עמים. המהדורה החדשה והאיומה ביותר של “עבדות בתוך חירות”…

וקלעו הדברים אל כל הלבבות כאחד.

עם נעילה הושרה “התקוה”. ראיתי בשורה הראשונה, בין העולים הצעירים, אחד ד"ר הישיש, מראשוני התנועה הציונית בהונגריה, מחבריו של הרצל, והוא נרגש ונבוך, כששמע במקום “התקוה הנושנה, לשוב לארץ אבותינו” את הנוסח החדש, המקובל בארץ. ופליטים, שלא ידעו מהי הארץ בשבילם ובשביל עמם – והם שרים בקצב אחד עם הותיקים בציונות.

ונזכרתי בהצעתו של חבר: חדלו לכם מן ה"פליטים". זהו ביטוי מעליב. משעלה היהודי לדרך המובילה לציון, שוב אינו פליט, אלא עולה. וכולנו קהל עולים, ודורנו דור העליה.

8.10.1945

ודאי יעבור עוד זמן ניכר עד שיגלידו הפצעים. הגשמים הכבדים, היורדים בימים אלה בחיפה, לא מחו את עקבות ההרס ולא שטפו את רסיסי הזכוכיות. ברחוב המלכים נראים הזגגים והנגרים והמסגרים במלאכתם. בלילות נשארים אנשים ללון בחנויות ובמשרדים הפרוצים אל הרחוב, ועדיין לא תוקנו.

עתה ידוע כבר, כי היה זה נס מן השמים, שלא נהרגו עשרות־עשרות. קציר־המוות היה יכול להיות איום ונורא – איום לא פחות ממה שהיה במלון “המלך דוד”. הסביבה של בית המשטרה והדואר לשעבר בנויה בצורה לא רגילה. זה מעין בית בתוך בית, וכולם בניני־אבן, והמעברים ביניהם אינם מפולשים. יכול היה לקרות, שהמכונית הקטלנית תעמוד בזוית אחרת – ואז היה ההרג רב בקהל הגדול, הממלא את שני הרחובות הראשיים, שביניהם אירעה ההתפוצצות: רחוב יפו מכאן ורחוב המלכים מכאן. היה קהל של מאות רבות, במרכז המסחרי החדש והישן, נס כפול ומכופל זה, שלא נקברו תחתם הנוסעים הרבים, הממלאים את תחנת “אגד” בשעה זו – בחמש ורבע לפנות ערב.

כל השעונים בתחנת “אגד” מראים עתה את שעת הפשע: חמש ורבע.

19.1.1947.

(היסטוריה קטנה בעשרה פרקים)

לז’קו צרפתי, ברצינות

א.

ההתקפה התחילה בבוקר, בשעה שש־אפס־אפס, שמעתי נהימה סתמית, כעין שיעול, אחר־כך צלצול ממושך ונקישות־רעם בדלת. קפצתי מתוך המקלחת, ופתחתי את הדלת. לחדרי נכנסה מזודה חומה, בלי ידית ואחריה בחור גבוה בגיל הגיוס. הוא התחיל לדקלם כמו בחזרה כללית: “גרבים ניילון – בגד־ים – מגבות ליינן – מכנסים באלון־זייד – בושם פודר – סבון אכסטרה!”

רטוב מהמקלחת, ואדיש לקטלוג של האורח, סגרתי את הדלת אחרי שסילקתי את הסוחר וסחורתו.

ב.

שוב רחש הפרוזדור, כאילו מגרדים את הדלת בפומפיה. פתחתי. פנים מקומטים עם נקודות־קעקע, סל־של־פלחים בידה של זקנה, והיא אומרת ישר לענין: אדון, ביצים טוב, חמישה עשר גרוש.

הביצים היו קטנטנות, זמני קצר, ותשובתי: מושלאזם.

ג.

חמש דקות של הפוגה, ושוב צלצול. זקן מסוג “והדרת” שואל, אם אני האדון בן־עיר. טוב, תיכנס, מה אוכל למענך? – המ, כולם ממהרים לעבודה, החלטתי להקדים. אני רוצה שתזכה. 5000 איש יזכו, ואצלי כולם מצליחים, 2500 לירות. אתה משלם רק שתי לירות, ובחיפה העיר – הפיס יזהיר כמו שכתוב על כל לוחות הפרסום. והוא תקע לי שבע איגרות פיס. השעה היתה קיצור החדשות.

ד.

לא, אין כבר תיאבון: אסעד בבית־קפה. אני ממהר לרדת במדרגות. בקומה התחתית הדלת פתוחה למחצה, והשכנה מתגוננת בפני מישהו, הנמצא בפנים. מבעד לדלת שומעים: “סבון פרפום – מכנסים משי – בגד־ים – גרביים ניילון…”

ה.

המגישה שמה על השולחן את התה, ומישהו, שהיה מאחוריה, הזיז את הכוס שלי, פינה שטח גדול, ושם לרוחב כל השולחן ארגז מלא “חפצי־בה” ו"משק־בית" ביחד. סכיני־גילוח, קרם לפנים, משחת־שינים, מברשות, מראות, שרוכים, עפרונות, נרתיקים לתעודות־זהות, לוח לשנת תשי"ד, נייר־טואלט

תודה, אין לי צורך. היום כבר לא אוכל שום דבר. שילמתי בעד התה והשארתיו על השולחן.

ו.

בפינה אין מעבר. הרחוב נחסם. ילדים עם ילקוטים, פקידים ועקרות־בית והמון אחר, כולם מחכים למעבר. זוחלים כמו בתור לישה הפץ. באמת, אין אפשרות לזוז. סוף־סוף, המדרכה אינה רחבה מדי. מכאן הבתים ומכאן מעקה־ברזל, ובאמצע – שני טורים של שוקולד, נס־קפה, סרדינים, קופסאות בשר וסקריפים אחרים. מלבד מיני מזונות יש גם צעיר עם עטים נובעים “בירו”, רק 25 גרוש במקום לירה. ואחד עם בקבוק הפוך מציע פקקים של גומי בעשרה גרוש. מעל לכסא פעוט מוציאים כתמים מן הבגדים בכל השפות. ועוד אחד טנור־בריטון; מתחנן “קויפט א טרמומטר, וועט איר קיינמאל נישט קראנק זיין”.

ז.

אל המשרד אין כניסה. הדלת הוקמה בריקדה דוקרת – על מדף רטוב עם כתמים אדומים כדם, מתנוססת ערימה של צברים, מאחורי הערימה צורח האיש עם המאכלת.

ח.

אין כל אפשרות לעבור את המחסומים. שווקים ערים ושוקקי־חיים חוצצים ביני לבין כל מקום שאני רוצה להגיע אליו. שוק ליד האוטובוס, שוק בתחנת־הרכבת, יריד ליד אגף המזון, בסביבת בית־העלמין, בכניסה לקופת־חולים, בחצרות בתי־הספר.

ט.

שמעתי, כי בבתי־הספר הוכנסו שינויים בתכנית. שוב אין מקפידים, אם הילדים לא הצליחו בחיבורים. ביחוד, על הנושאים “העבודה היא חיינו”, “הפירמידה של הכלכלה היהודית” ו"חיפה, עיר־הנמל".

ילדים חביבים, אין להם אלא מה שהעינים רואות.

י.

בין העיריה והמשטרה מפרידה רחבה גדולה, המשמשת מקום לטיולים של ילדים ובוגרים. ברחבה זו אפשר להשיג הכל – כמו בשאר השווקים המרובים של העיר. ומעשה בתייר, שעבר שם, ופנה אל אחד הרוכלים, ושאל: איפה העיריה? ואיפה המשטרה?

הרוכל לא ידע. גם אחרים לא ידעו.

11.11.53

לפרשת הדיון על ממלא מקום:

תריסר שדרות של פארקומטרים עדיין אינן מהוות אפילו פארק אחד.

החורף התחיל בזעף. באיטליה היו שטפונות. ביון היתה סופה. בדמשק היה שלג.

בחיפה היה “ארטיק”.

*

שיעור בהגיון – דוגמאות לכפילות מיותרת:

חושך ואפלה

בעבודה ובעמל

הלבנה והירח

העירוניים והמתנדבים.

*

ראוי ללמוד חסכון מן השמש. כשאתה יוצא, כבה את האור.

*

הדורות הקדומים חיו בחוסר־דאגה. כאשר ניגן בך על העוגב, הוא לא חשש להפרעות מצד תחנת רוטנברג.

*

במסע־האדיבות, באוטובוס:

הנהג: אין מקום, גברת, לא להיכנס!

הגברת: (פורצת ונכנסת).

הנהג: לרדת, גברת, תני לסגור את הדלת! אני לא אסע עד שתרדי.

הגברת: מה יש? כבר נכנסתי. לא ארד.

הנהג: גברת, נו? תגידי כבר “חמור!” ותרדי!

*

ילדי בתי־הספר מציעים סיסמה למסע האדיבות:

אדיב־שישק–לי.

*

אחוה ממש קשה למצוא אפילו בין אחים. לפעמים אין תיאום גם בין תאומים.

ואתם רוצים תיאום בין השעונים בפינת הרצל־בלפור!

*

המומחים “עושים רושם” במספרים עגולים. גם אפס הוא מספר עגול.

*

“אין תפילתו של אדם נשמעת, אלא אם כן משים נפשו בכפו”. הכוונה, כנראה, למתפללים בבית־הכנסת המרכזי בהדר־הכרמל. ביחוד בימות־הגשמים.

*

“ונוהגים להתפלל שמונה־עשרה בכוונה גדולה”. כנגד שמונה־עשרה שנה שבונים את בית־הכנסת. ועדיין הוא זקוק לתפילה נוספת.

*

מברק לחיפה מעולם האמת: תודה בעד הלהקה הדרמטית של העיריה.

תודה בעד הסטודיה התיאטרלית של ועדת התרבות. תודה בעד תזמורת חיפה.

מחכים למשלוחים נוספים.

מוזר, כמה אדיש הציבור לפרשה זו של בנין. מי שיודע כיצד היו בארץ תקופות גאות ושפל, זוכר, כי המשבר היה תמיד מתחיל ונגמר עם תנועת הבנין. ומשום־מה אין עתה הציבור רגיש לבנין, ואינו מחזיק את ידו על הדופק הזה של “מצב־הבריאות” הכללי. גם העתונות אינה מקדישה לבנין מקום רב ביותר. תערוכת תמונות של צייר ישראלי, שתתקיים שבועים בגלריה, זוכה לתגובה של מבקרי האמנות. סרט־קולנוע, שיוצג לכל היותר שבוע ימים – רץ המבקר הקבוע של העתון לראותו, לכתוב עליו ולעשות לו מוניטין. כמה מאמרים פירסמו מבקרי־האמנוית, המומחים לביקורת האמנות הפלסטית, בדבר בנינים חדשים שהוקמו? והרי בנין ציבורי – אם בית־כנסת ואם להבדיל תיאטרון או בית־ועד לחיי הרוח? בנין מקימים לעשרות שנים, ואפילו לדורות. והתגובה להקמת בנין היא פחותה מזו של הצגת הזירהטרון והאבן שותקת, והביטון אינו תובע את עלבונו.

והרי הפיגומים מדברים בעד עצמם. והמערבלים יש להם לשון משלהם. והנוף המשתנה ברחובותינו מהווה ממש דיאגרמה חיה רחוב ארוך היה נמדד בכך וכך מטרים של בנינים, ובהמשכם כך וכך מטרים של מגרשים ריקים. עתה נשתנתה הדיאגרמה. השרשרת של בנינים עלתה, החלל של מגרשים ריקים הצטמצם. הנוף המשעמם נשתנה ונתרענן. רחוב יפו, רחוב אלנבי, דרך נוה שאנן, רחוב תל־עמל, קרית־רמז, דרך ההר, רחובות בקרית־עמל ועוד, ועוד – אם נשווה אותם (או את הצילום שלהם, היינו הך) לתמונה של אשתקד, איזה הבדל: היתה שנה קשה ודחוקה, שנה של מצוקה ומועקה, אבל היתה זו שנה של בנין. ולואי ושנת 1954 תהיה שנת בנין מוגבר עוד יותר.

ראיתי את הסיכומים של בנייה בחודש האחרון של השנה שחלפה, חודש דצמבר 1953. לפי “המספרים היבשים” היו בתהליך־בנייה במשך החודש בחיפה (רק בתחומי העיריה): כאלפים חדרי־מגורים, 23 בנינים ציבוריים, 25 בניני־תעשיה, 21 בניני־מלאכה, 23 מחסנים, 122 חנויות, 171 משרדים, 82 חדרי־מלון, 4 בתי־קולנוע, ועוד סככות, קיוסקים וכדומה.

ואפשר להגיד, על משקל הפתגם הידוע: אנחנו בונים – משמע, אנחנו חיים. כי הבנין הוא דופק החיים הכלכליים שלנו, בהווה כמו בעבר. וקצב הבנין הוא קצב ההתקדמות.

יום־יום אפשר לראות בחצר הטכניון את הבחורים עם מכשירי־המדידה, שאינם מתעייפים לעולם. זה שלושים שנה מודדים את הטכניון, וכל מחזור של סטודנטים מודד אותו מחדש… את התמונה הזאת אפשר לראות כמשהו טיפוסי בשביל העיר הזאת, אשר במרכזה עומד המוסד הטכני הגדול, עם הגיאומטריה הנצחית בתחומיו.

משהו מעין זה, ורק בנוסח אחר, אתה יכול לראות בעיר תל־אביב, ברחוב המלך ג’ורג' (לפנים – רחוב הכרמל). שם, בקרבת הגן העירוני, במקום שהיה אי־פעם משק הפועלות ועתה בית־החלוצות, עומדים עצי־שקמים עתיקים. והנה, נדמה, זה עשרות בשנים מצירים ציירים את השקמים הללו, וכל צייר עושה את העבודה מחדש, ומציג את הנוף הידוע הזה שוב ושוב בתערוכה השנתית של הציור הישראלי. וציירי תל־אביב, ממש כטכנאיה של חיפה, אינם מתעייפים לעולם.

אולם את הטיפוס הזה, של צייר העומד עם קרש־הציור ולחן־הצבעים, אתה מוצא בתל־אביב לא בפינה ההיא בלבד. כאלה אתה רואה ליד שפת־הים, ובקרבת בית־הקברות, ובצל שדרות רוטשילד, ועלרמפסת פתוחה של איזה בית ברחוב שקט. ויש לך רושם, כי תל־אביב מצירת. בחיפה רואים כדבר הזה רק לעתים רחוקות מאוד. הפינות הציוריות ביותר של חיפה, הנופים הנהדרים שלה – אינם קוסמים לצייר, שיבוא ויתקין את עצמו להעלותם על הבד. מדוע?

שאלתי צייר אחד לפשר התופעה הזאת, והוא אמר לי: בחיפה קשה להיות צייר־נופים, כשם שבפאריס קשה להיות מלכת־היופי, ובמילאנו – זמר של אופירה. פשוט, “הקונקורנציה חזקה מדי”…

כלומר, מתחיל אמן לעצב בקוים ובצבעים את נופיה של עיר הכרמל, והוא מפסיק, ומניח את עפרונו ומכחולו. אין לו סיפוק, אין לו הרגשה, כי ההתרשמות האישית שלו מצאה את ביטוייה. הביטוי חלש מדי, והוא פונה לז’אנרים אחרים – לפורטרט, לדומם, לכד עם פרחים.

הצייר, שהסביר זאת, ממשיך גם לצייד נופים, והם אצלו צבעוניים עזי־ביטוי. אבל הם אינם מחיפה. הוא יצא לצייר נופים בנגב ובערבה.

בלי חגיגות, בלי פרסום, ואפילו בלי מודעות, נוספה לחיפה כמות של תפארת אמיתית. המוזיאון העירוני לאמנות עתיקה, מוסד שאין כמותו לחן ולרצינות, נתעשר בכמה וכמה מוצגים נדירים. כל מוצג אוצר בפני עצמו. ואולי המעניינים ביותר ביניהם הם מעשי ידי האמנים המצריים. האריגים שלהם עמדו ביפים ובטיבם במשך שלושת אלפים שנה ויותר. וקעריות־הברונזה, וצנצנות־האבן, וכלי־הצורפים לעבודות־זהב – כולם מצטיינים בטעמם העדין וברמתם הטכנית הגבוהה. ובלי שארצה לפרט את אשר אפשר לראות שם (זאת אי־אפשר לתאר, זאת מוכרחים לראות!), די לציין, כי כמה יצירות־אמנות עושות רושם כאילו נעשו בימינו.

יותר מזה: יש כלים העשויים בטכניקה מושלמת כזאת, שדורנו מפגר אחריה. למשל, הצנצנות המצריות, החלקות ומלוטשות להפליא, העשויות מאבן צהבהבה־חיורת, ארגוניט. העיבוד של אבן כזאת דורש מאמץ לא־רגיל. ובעלי־מקצוע, העובדים עתה בליטוש השיש בבית־החרושת “אבן” שבמפרץ חיפה, ראו את הצנצנות האלו, ואמרו: “בימינו, אפשר לנסות לעבד ככה את האבן הנהדרת הזאת, עושים זאת בעזרת יהלומים. אולם לא כדאי לסכן יהלומים”…

יצירות האמנים מארץ־היאור נמצאות כאן, במוזיאון החיפני, בחברה של אמני־קרמיקה ־מקפריסין, יוצרי־זכוכית מצור ומצידון, וציירים ופסלים מארץ־ישראל הקדומה.

בכן, עוד קולנוע אחד נוסף לחיפה. צריך אדם להיות בעל־חשבון מובהק כדי לחשב כמה יש לנו כבר סינמאות בעירנו. אומרים, שמספרם מגיע ל־20. זה כבר מצטרף לחשבון של קולנוע אחד על כל רבבת תושבים. לפי זה צריך שיהיו, למשל, בתל־אביב 35, השם ירחם! כל־כך הרבה בתי־קולנוע אין ודאי גם בהוליווּד.

אצלנו בונים בתי־קולנוע בכל הזמנים, בגאות ובמשבר. יש גם מוסדות־ציבור המתכוננים להפוך אולמיהם לקולנוע. וכל אלה בזמן שהאולמות הקיימים ריקים למחצה, והתור אינו קיים אפילו במוצאי שבתות.

יש אומרים כי אין סיכויים שבתי־הקולנוע החדשים יעשו עסקים טובים. לכל היותר, יהיו הענינים בערך, כך:

א) מקימים קולנוע חדש, והוא עולה רבע מיליון. הוא עובד חדשים אחדים, מביא הפסדים, ואז

ב) מוכרים את הקולנוע על ציודו ב־150 אלף לבעלים חדשים. הם עובדים חצי שנה ומגלים שהפסידו.

ג) ושוב מוכרים, הפעם ב־75 אלף, מזה 80 אחוז בשטרות.

ד) ואז – קולנוע, שעלה כך־וכך בזול, יכול כבר לשאת את עצמו…

רחובותיה של חיפה התקשטו דגלים קטנים, ממש כמו בגן־ילדים. זהו המיבצע של אגודת הסוחרים, העורכת “תערוכות לתוצרת הארץ” בחלונות־הראוה של החנויות, ומכריזה על פרסים, ומגבירה המולה – סגולה לפרנסה.

הציפיה לתנועה מוגברת במסחר, לערנות משקית, משותפת לכל השכבות. כאשר פתחו, לפני זמן־מה, את הרציף החדש בנמל, איחלו כל הנואמים (והם היו לא מעטים) שתגבר התנועה, העבודה, הפרנסה, וקולע מכולם היה מר י. כספי, ממנהלת הנמל, שהזכיר את הנביא אליהו, והתפלל שזכותו תעמוד לחיפה: “ומי שענה לאליהו הנביא בהר־הכרמל, הוא יעננו!”

רבים מציבור הפועלים בחיפה מכירים את פריץ הרבורגר, הוא עבר מן הפעולה באיגוד המקצועי אל עסקי ההכשרה המקצועית. הוא הושאל מתנועת־העבודה ההסתדרותית אל משרד־העבודה הממשלתי.

הייתי בפתיחה רשמית של קורס להכשרה מקצועית, אחד מקורסים רבים ושונים. פריץ הרבורגר נאם שם בזו הלשון: חברים, לנו במשרד־העבודה יש אנשי־מעשה, אבל חסרים לנו נואמים. מסיבה זו פתחנו את הקורס בזמן, אבל את הפתיחה הרשמית עם הנאומים דחינו לשלושה שבועות…

אפשר להאמין לאדם האומר שאין לו פנאי. אבל איך אפשר להאמין לאדם הטוען שאין לו פנאי, ובכל־זאת הוא מוצא לו פנאי לספר לך עד כמה אין לו פנאי.

בואו, בני־הנעורים! כבשו את חיפה, מלאו את רחובותיה המולת־נעורים ושירת־החופש של ילדי־עמל! שלכם ולמענכם העיר הזאת, וכל טעם קיומה – בכם, בעתיד אשר אתם תרקמו לה.

עיר המעלות היא העיר הזאת. מכל סימטה של העיר התחתית אפשר לעלות אל קוי־גובה חדשים. כאן עולים ומעלים, ומתעלים. כל הישוב העברי בעיר הזאת יכול לשמש לכם סמל לכך. לפני שני דורות התחיל גידולו האטי בין הבתים הנושנים של עיר נושנה וזרה. והישוב הזה פרץ ועלה. הוא הקים את הדר־הכרמל ואת הר־הכרמל ואת נוה שאנן, ופרץ אל המפרץ, והקים קרית־חיים, ועד כמה וכמה שכונות־עובדים – כולן קריות־חיים וישובי־עבודה. ובכולן מתנוסס דגלה של ההסתדרות, ונשמעת שירת משמרתה הצעירה – שירת הנוער העובד.

עיר העליה היא חיפה. מתוכה הושטו ידים להצלה ולהעלאה, ובשעריה עברו מאות אלפי העולים מכל קצוי העולם. ועיר הקליטה היא. במשך חמישים שנה גדלה מתחומי עיירה לממדי כרך של עשרים ריבוא. מאז קום המדינה ועד עתה גדלה פי שלושה. צאו לעיבורה של עיר וראו: בחלק הדרומי בלבד, בשכנות לשער־העליה, תמצאו את מחנה־דויד ואת ה"טירות", גוש ההולך ונקלט על־ידי חיפה העברית, והגוש כגדלה של חדרה, למשל. ומעברות כאלו רבות, מכל עבריה של העיר הזאת, וכולן בתחומיו של מחנה־העבודה החיפני.

כי קודם־כל עיר־העבודה לפניכם, בכוח העבודה גדלה, ובזכות העבודה נעשתה מרכז לכלכלה הישראלית. משערי בתי־החרושת שלה יוצאים ברזל ומלט, דשנים ומכונות חקלאות, אריגים וצבעים, מכוניות, מכשירי־עבודה, וצרכי־מאכל. הסביבה של חיפה היא גוש חקלאי המפרנס את הארץ ביבוליו. החוף משמש בסיס לצי העברי ומקלט לציי העולם הגדול. והיבוא עם היצוא של ישראל נפגשים בנמל של העיר הזאת, והנמל עצמו שקול כנגד מקומות־עבודה רבים. ובסך־הכל רוב העיר הזאת הם אנשי העבודה, ואנשי ההסתדרות.

אכן, חיפה היא עיר ההסתדרות. שלט צנוע בחצר טכניון מעיד כי כאן נוסדה ההסתדרות. אבל מעידים גם בתי ההסתדרות, הגדולים אולי בארץ; ושיכוני ההסתדרות, המהווים חלק חשוב של חיפה; ומפעלי־התרבות הנרחבים של מועצת הפועלים; והכוח ההסתדרותי המדריך ומכוון את העיריה של חיפה, וליכוד הציבור בשעות־מבחן ושביתות; ונאמנותו לצוי התנועה, לכל הגיוסים וצורות ההיחלצות, למן ההגנה וכיבוש העבודה, ועד התנועה “אל הכפר”. כל המערכות הישוביות ידועות לאנשי העיר הזאת. בכמה מן המאבקים יצאה היזמה מכאן – לא במקרה, חברינו ואורחינו הצעירים.

ומה שהיינו עוד רוצים לראות: שתהיה חיפה עיר־הנוער. העיר הזאת לא קיפחה את הנוער, חלילה. היא עזרה לו להקים מועדונים. העיריה הקימה מגרשי ספורט ומשחקים. יש התחלות טובות למיבצעים חשובים – יש גם בית לסניף הנוער העובד, ובו שוקקים חיים, כאשר ידעתם. אולם רישומו של הנוער בעיר הזאת אינו ניכר. הוא לא כבש את רחובותיה. הוא לא משתתף במאבקיה, ובכל־אופן לא במידה הראויה. דומה, מוותרים אתם על המקום המגיע לכם בצדק. מדוע?

לפני שלושים שנה, בועידתכם הראשונה, נאמרו דברי־ברכה על־ידי חבר ותיק. עתה הוא כאן מלא להט־נעורים, והוא יושב באחד הקיבוצים בנגב, הוא דוד בן־גוריון. והוא אמר: “אחד הנצחונות הגדולים, היכול לשמש לנו כקנה־מידה לכיבושינו – – – הוא הנוער העובד… בתוך תנועתנו זהו הענף הראשון היונק כבר באופן ישר ממקורות ארצישראליים. עצם העובדה של כינוס נוער כזה מכל קצוי הארץ, הוא אחד הדברים המעודדים והמחזקים בתנועתנו… עצם המאורע של ועידה זו עלול לחזק את כוחה של הסתדרות העובדים. אנחנו רואים בכם את חלום נעורינו. את כל הזוהר והרעננות במלוא כוחם. משום כך אנו מלווים את ועידתכם ברגש אהבה גדול”…

ולדברים האלה לא נוסיף – הם מבטאים את רחשי לבנו לועידה.

כי הדברים האלה כאילו נאמרו רק היום.

1953/4.

שולחן־העתונאים היה מלא, אבל השורות, התפוסות כרגיל על־ידי הקהל, היו דלילות. בישיבת העיריה נידונו מספרים, אחוזים, וכהנה וכהנה סעיפים “יבשים” של תקציב השנה הבאה. ושר־האוצר של עירית חיפה, יוסף נוסבאום, הרצה על מגמות־היסוד של התקציב. הוא סיפר על ההוצאות שגדלו, השירותים שהתרחבו, ועל ההכרח להגדיל את תקציב ההוצאות, בערך ב־25 אחוזים. אולם הוא גם השתדל לשכנע, כי ההכנסות תגדלנה. אי־אפשר שלא תגדלנה. ההכנסות מן הארנונות תגדלנה, בערך, במיליון לירות לעומת אשתקד, גם מפני שהועלה “הגג” מעל הארנונות והמסים, וגם מפני שנוספו לעיר הזאת 7000 חדר בשנה אחת, ויש גידול טבעי, וכו' וכו'.

ככה, בשיחת־מבוא תקציבית, מתגלה כמה גדלה העיר. בשנה של לחץ כלכלי, של דוחק בכספים, של מחסור באשראי וחמרי־בנין אינם בשפע, כידוע – נוספו לעיר בנינים פרטיים וציבוריים, והתוספת השנתית הזאת, כשלעצמה, יכולה להיות עיר – כמו חדרה, למשל….

חיפה – משלט

הרבה שמות מזהירים יודעת ההיסטוריה של מלחמת־השחרור שלנו. כולם עטורי גבורה, הקרבה והוד, והם נמשכים לאורך כל המפה של ארץ־ישראל, למן מטולה ותל־חי ועד אילת. אולם מכולם התבלטה העיר חיפה ברושם הגדול, שעוררה בעולם כולו, כאשר נודע כי היא נכבשה על־ידי ה"הגנה". כל עתוני העולם ראו בשחרורה של עיר־הכרמל את המפנה הגדול במאבק־הדמים בין היהודים והערבים. אחד מעתוני אירופה הודיע, כי “המדינה היהודית כבר נכבשה בחיפה”.

הנמל המודרני היחיד בארץ נמצא בחיפה. אולם העיר הזאת כבר היתה אז, בתום הממשל הבריטי, מרכז לתעשיה הגדולה; צומת־דרכים לרכבת ולכבישים, המחברים את הארץ עם הצפון והדרום והמזרח; הנפט וזיקוק הנפט קשורים בחיפה; שדה־התעופה, חברות־ספנות, בתי־מסחר ומחסני־סחורות; “עודף” חקלאי וריכוז טכני־מקצועי – מה לא היה כאן? היה ברור, כי מי שישלוט בחיפה, ישלוט בעיר־הבירה הכלכלית של הארץ. ידעו זאת שני הצדדים, ולא פחות מזה – גם הצד השלישי, האנגלים. אלה עסקו ב"פינוי" שלטונם, בהעמסת סחורות וחיילים על האניות שהפליגו מחיפה. אולם הם עוד התערבו מפעם לפעם במהלך “המלחמה הקטנה”, ולרוב דוקא לצד הערבים…

ההתקפה

יומים לפני הפסח היתה “מלחמת־העמדות” הממושכת, שארכה חמישה חדשים – למלחמה גדולה, חריפה ומכרעת. האנגלים הסתלקו מרוב העמדות בחיפה, והשאירו לעצמם רק את שטח הנמל ואת הכביש המחבר את העיר התחתית עם הר־הכרמל.

נוצר, איפוא, מצב חדש – והיה צורך לנצל אותו מיד. אותו יום היו חילופי־יריות עזים. הרחובות הראשיים של חיפה היהודית היו נתונים לאש חזקה, אולם בכל אלה היתה הרגשה שהקרב הגדול עוד יבוא. ואמנם, הוא התחיל בחצות הלילה, בכמה קטעי־חזית בבת־אחת.

הנשק המועט, העייפות האיומה והקשיים הטופוגרפיים המיוחדים של חיפה, השוכנת במורדות, בואדיות – כל אלה לא הפריעו את הפעולה הגדולה, המתוכננת. אותו לילה, לאחר הרעשה כבדה, התקדמו כוחות ה־"הגנה" כמעט בכל החזיתות. פה ושם עוד עמדו בחורינו מוקפים מכל צד ומתגוננים בחירוף־נפש. משכונות העיר התחתית עוד הפגיז תותחן אנגלי את העמדה הקיצונית שלנו בהדר־הכרמל. אולם כאשר בא הבוקר – כבר זרחה שמש הנצחון. רוחם של הלוחמים הערבים נשברה כליל. המוני־המונים עזבו את השכונות הערביות, ורצו אל הנמל לחפש סירות ולברוח לעכו או לבירות בלבנון.

משא ומתן שלא נגמר

הערבים רצו לדעת מה רוצה מהם ה"הגנה", ומה תנאיה לכניעה מסודרת. ואז פנו אל “הצד השלישי”, אל הגנרל הבריטי, מפקד האזור, שיהיה הוא המתווך. הבריטים לא הכירו אז בהחלטת או"ם, שהמדינה היהודית צריכה לקום (ב־15 במאי, כלומר בעוד שלושה שבועות!), והם פנו אל ה"ג’ואיש אותוריטיס" – כלומר, השלטונות היהודיים – שם סתמי, לא־מחייב – שיודיעו, מה תנאי הכניעה. ומטה ה"הגנה" הודיע: כל הנשק הנמצא בידי הערבים יימסר לידי ה"הגנה" ויופקד במחסנים מיוחדים. שם יישמר על־ידי ה"הגנה" עד 51 במאי, היום שנועד להקמת המדינה היהודית. כל הזרים – סורים, לבנונים, עיראקים, אנגלים, גרמנים, יוגוסלבים שבין הלוחמים הערביים, יימסרו לידי ה"הגנה"; כל הערבים ייהנו מזכויות אזרחיות ומבטחון; השלטון בחיפה מסור בידי כוחות ה"הגנה".

אחר הצהרים באו נציגי הערבים אל הבית הגדול של עירית חיפה ושם התנהל המשא־ומתן בהשתתפות הגנרל הבריטי. מסביב לשולחנות ישבו נציגי שני הצדדים, ובראש השולחן – ראש העיריה היהודי הישיש, מר שבתאי לוי, וגנרל סטוקוול. בין המסובים היו כמה ממפקדי ה"הגנה", שיצאו רק עתה מן המחתרת. ביניהם גם “מוטקה” – כיום רב־אלוף מרדכי מקלף, ראש המטה הכללי של צבא ההגנה לישראל. לאחר שקרא הגנרל לפני הנאספים את מכתב ה"הגנה", הוא הוסיף כמה מלים. לדעתו, ההצעות הוגנות למדי, והערבים יכולים לקבל אותן בכבוד. אז ביקשו הערבים “הפסקה לשם התיעצות”. למעלה משעה חיכו להם, ואז באו רק אחדים מתוך המשלחת הגדולה שלהם, והודיעו כי על התנאים לא יחתמו והם מבקשים רק זאת: שיינתן להם בשקט לעזוב את העיר.

רק כאַלפים־שלושת אלפים מתוך חמישים־ששים אלף ערבים שהיו בחיפה החליטו להישאר, וביקשו חסות של המדינה היהודית העתידה לקום. ה"הגנה" החלה בסריקה קפדנית אחרי צלפים וחיילי כנופיות שניסו להסתתר. רבים מהם נעצרו, הובאו ל"בית־הסוהר הצבאי הזמני" בחצר של בית־הספר הערבי ברחוב הבורג' ושם נחקרו.

ובעיר הוכרז “שלטון עברי עצמאי”. שידורי ה"הגנה", שפעלו חדשים רבים במחתרת, התחילו להעביר אל התושבים היהודים (והערבים) את הוראות השלטון החדש. חלק 'מכוחות ה"הגנה" הפך ל"חיל־כיבוש", ושמר על השכונות שהתרוקנו בן־לילה. חלקים אחרים נצטווּ להכין את עצמם לפעולות חדשות. עוד היתה חיפה מוקפת. בטירה הקרובה היה מרכז של צבא מעיראק, ובעכו התרכזו כוחות פולשים מסוריה ומן הלבנון. ובנמל חיפה עוד היה הצבא הבריטי. אבל את חג־הפסח חגגנו מתוך בטחון גמור. המדינה היהודית כבר היתה עובדה קיימת בחיפה. וידענו, כשם שידע כל העולם: עוד שבועות מעטים ויונף דגל המדינה היהודית בכל הארץ.

(רשימות מעיר העתיד)

ברציפי נמל חיפה מהלכות מכוניות־משא של הצבא הבריטי, משוריינים נראים פה ושם, כובעים ירוקים של אנשי “הקומנדו הימי” מתבלטים בשער הנמל. ארגזים כבדים מכילים את “מטעני הפינוי”, וכל הנמל וסביבתו עודם בשטח “מובלעת” של הכיבוש הצבאי הבריטי: כאן שולט הגנרל מק’מילן בשם האימפריה.

אבל בתוך הנמל הזה אתה מרגיש בכל־זאת כי חיים עברים מפכים פה. הם צמחו וגדלו בדרך אורגנית. החלוצים הראשונים, שנכנסו לעבודות הים, לפני שנים רבות, עודם זוכרים את הקשיים, את הנכר ולבטי הכיבוש. כמה היה צריך פועל יהודי להוגיע את עצמו ולהתגבר על מכשולים עד שלמד סבלות פשוטה, לטעון פחם, לפרוק ארגזים, להעמיס שקים, ועל אחת כמה – עד שנעשה סואר, מכונאי, הגאי, מתקן־ספינות, אמודאי.

כל אלה ועוד רבים אחרים מילאו עתה את הנמל ועשאוהו נמל יהודי. בין 1200 העובדים בימים אלה (שלא בעונת משלוח־ההדר) יש יותר מאלף יהודים, והעבודה נעשית בשיטתיות. המסחר והנסיעות, היבוא והיצוא מתקדמים, ללא צווחות של חורנים, ללא מהומה והמולה ובלי הכוח של מתן שוחד, כפי שהיה נהוג בכל השנים של שלטון המנדט.

וליד הקיר החיצוני הגדול של המעגן, זה הנקרא “שובר־הגלים הראשי”, ניצבת תערוכה של היסטוריה יהודית: אלו ספינות־המעפילים לעשרות, שבחורי ה"הגנה" הביאו אותן אל הארץ, מהן קטנות ביותר, הנראות כסירות־דייגים (הספינה “ברל כנצלסון”), ומהן גדולות, כמו “כנסת ישראל”, שהביאה יותר מארבעת אלפים מעפילים, מהן ישנות ורעועות, שהגיעו בקושי לחופים, ומהן חזקות ומוצקות, אשר עוד תצלחנה לשרת את דרכי הים בפיקוחם ובעבודתם של ימאי ישראל.

ליד שובר־הגלים, בקרבת השלד הטבוע של האניה “פאטריה”, עומדות בסך הספינות “משמר־העמק”, “יחיעם”, “חביבה רייק”, “יגור”, “הנרייטה סאלד”, “מולדת”, “אף־על־פי־כן” ועוד ועוד. באמצע המעגן עומדות ספינות בתיקונן. אנשי המספנה “עוגן”, שהתמחו במשך שנים בתיקון אניות־אורחות, עושים עתה בתקנת הספינות שלנו, אשר הוחרמו על־ידי שלטון המנדט. ההחרמה בוטלה עתה, כשם שבוטל השלטון הבריטי עצמו. מן הרציף כבר הפליג הנציב העליון האחרון, ומן המספנה כבר יצאו הספינות הראשונות לשירות העליה היהודית – תחת דגל ישראל.

ערב שבועות תש"ח (17.6.48)

אלף מערות יש בהר־הכרמל, מספרים הדרוזים, הגרים בראש ההר. וכל מערה יש לה אלף סודות ואלף קסמים. כפי שידוע לי, אין זה מדויק ביותר ביחס למערות: חוקרי הכרמל בטוחים שיש הרבה יותר מאלף. אולם נכון הדבר, שכל פינה בהר־הכרמל יש לה קסמים מיוחדים. ככל שאתה מתקדם בשבילי הכרמל, מתחלף הנוף, השטח, הצמחיה ו..מצב־הרוח. אתה הולך, למשל, ב"כביש רופין", או בדרך נשר–חריבה, או ברחוב יפה־נוף (בחרתי רק במקרה את המקומות הללו!), ואין העין שבעה מחילופי המראות. אתה יכול לראות את שלג הלבנון והחרמון; את המפרץ הגדול בין חיפה לבין עכו, אשר כל ציי ים־התיכון יכולים להיכנס לתוכו בלי קושי; את הרי הגליל, אה עמק יזרעאל ועמק זבולון; או שאתה יכול להינפש מהחום באחת המערות שבדרך. יש מערות ענקיות, שבהן יכולים למצוא להם מקום רבבות אנשים, ויש מערות עתיקות, שבהן נמצאו שרידי האדם הקדמון.

כל זה, והרבה יותר מזה, אינו ידוע לקהל, וביחוד לא לאנשים שאינם גרים בחיפה. החיפנים “מגלים” את העיד לאט־לאט, והאורחים באים, “חוטפים מבט”, אומרים “יופי!”, ומסתלקים לדרכם. הם מחפשים, כרגיל, מנוחה, נוחיות, סידורי־קיץ. ואם היה דוחק באוטובוס, או שהמלון היה לא־מוצלח, מה ערך לכל היופי של הכרמל והמפרץ?

1953.

את “רחוב הכרמל” (או “שדרות הכרמל”) בחיפה אַל תחפשו על הר־הכרמל. הוא נמצא למטה, ונמשך משפת הים עד הפינה, שבה מתחיל ההר להתרומם. ומשני צדי הרחוב הזה – סימטאות צרות, ושם גרים רבים מן העולים החדשים, ויש בתי־ספר, ומוסדות־ילדים ולא רחוק משם – שכונת ואדי־ניסנס הערבית, והרחוב גובל ברחוב יפו העממי בהחלט ובתחנת אש"ד השוקקת המון־אדם מכל הישובים ומכל הסוגים. וראה זה פלא: ברחוב הכרמל, הרחב מאוד, הנמשך לאורך ¾ קילומטר, צומחים פרחים רבים ומרהיבי־עין בערוגות פתוחות, בלי גדר־מגן ובלי שמירה – ואיש אינו קוטף ואינו מקלקל כלום. הילדים עצמם, האמהות, הציבור כולו שומר על היופי הזה יותר מכל מפקח.

העיר ההררית שלנו יש בה הרבה מקומות חשופים: יסודות של בתים, סלעים, מגרשים לא־בנויים. הסלעים הקרחים מבליטים את השממון ומראים, איך נשתמרו בתוך ישוב פורח פינות־מדבר. אולם לאט־לאט מתחילים עתה הסלעים להתכסות. מאיזו פינה בתחתית הסלע – על־פי רוב פינה של פחות מחצי מטר מרובע – עולים צמחים מטפסים, נאחזים בסדקי האבן, מתפתחים לכל צד, ופורחים בצבעי אודם, ורוד, ירוק, לבן, עד שיכסו את השטח כולו. לא הצלחתי עד כה לראות את הגננים של העיריה, בעשותם את העבודה הזאת.

בצניעות, כנראה בשעות שלפנות בוקר, הם עובדים בפינות אלו, אולם כל איש־חיפה היה מוכן, ברגע שיראה אחד מהם בעבודה הברוכה הזאת – לגשת וללחוץ ידו, המשנה נופי־בראשית.

1953.

אנשי הסביבה, הקרובה והרחוקה, מספרים: חיפה בהרים – הכרמל. והוד הכרמל – שיאיו. ונישא מכולם – “כובע הדרוזים”.

שני כפרים לדרוזים במרומי ההר, וביניהם שוקע הכרמל במקצת, כעין השקע בין הקצוות של כובע־הגרב הצבאי. כמו קני־נשרים נראים בתי־האבן הצנועים והמוצקים מרחוק. מסביב – רכסי ההר, ואויר הים עולה מן הואדי, ורוח־הרים מרעננת וטהורה. ורוח של חירות באנשים.

שמע הדרוזים יצא למרחקים. השלטון התורכי סבל מהם קשות. ואיברהים־פחה נוכח בעוז־רוחם. הבריטים השתדלו לחיות אתם בשלום. והכנופיות הערביות לא פיתום לשלום ולא התגרו מלחמה, פשוט – התרחקו מהם ולא העיזו להתקרב.

עוברי־אורח מספרים על הדרוזים: “והם יושבים בהרים הגדולים ובנקיקי הסלעים. ואין מלך, ואין שר ושופט עליהם. כי מעצמם הם יושבים בין ההרים והסלעים, ועד הר החרמון גבולם”…

כך כתב עובר־אורח, אשר פגש את הדרוזים מקרוב – והוא הנוסע רבי בנימין מטודילה – לפני שבע מאות וחמישים שנה. והדברים כאילו נכתבו זה עתה.

בערוֹב היום היינו מסובים בכפר עוספיה, בביתו של השיך הישיש. הוא סיפר בטעם־זקנים על פרשת־חיים מופלאה, כאשר זיכהו האלוהים, זה 95 שנה. נמצא מישהו מן האורחים, אשר האלוהים שלל ממנו את חוש־הטעם, והוא שאל: ואיך אתם, הדרוזים, מרגישים את עצמכם מאז הכיבוש?

על שאלה לא זהירה באה תשובה נמרצת. – אדוני, לפני 450 שנה באו אבותינו והתיישבו במקום הזה. כמה חליפות ותמורות ראה הכרמל מאז. כמה פעמים עבר השלטון מיד אל יד בארץ הזאת. והכפר שלנו – נשאר שלנו. הוא לא נכבש מעולם!

כאותו הישיש, המתקרב לגיל המאה, ראינו את הקוממיות הרוחנית מתמזגת עם הבריאות הגופנית. הוא שמר על הרעננות הדרושה לשיחה עם אנשים מן החוץ. כל ימי חייו לא חלה במחלה רצינית. ארבעים שנה כיהן כמוכתר, ניהל את העדה בעצתו וייצג אותה כלפי חוץ. ובעשור החמישי לכהונתו – זה היה לפני 25 שנים – מסר את התפקיד לבנו. שבעה בנים לו, לשיך, ובת אחת. כולם בכפר, מגדלים בנים ובנות. ורעייתו, כבת 90, צופיה הליכות המשפחה הענפה, ועל־פיה ישקו עניני־פנים. וגם היא, כבעלה, אינה נזקקת למקל בלכתה לביקורי משפחה, ואינה מרכיבה משקפים לעיניה. ובמדרגות לקומה השניה של ביתם, מדרגות־אבן ללא מעקה, היא עולה בלי שהיות.

והישיש, בדברו, מקרב את הזמנים עד לידי טשטוש פרספקטיבה. בימי ילדותו היה הנושא הקבוע לשיחות – ענין שקרה רק שנים מועטות לפני־כן: איך רעמו תותחיו של נפוליון־קיסר, וצי של מעצמות אירופה עלה על חיפה ויכבשנה. וחיפה של אז – ושל שנים רבות אחר־כך – לא נמל לה, לא דרכים, לא שלטון מחוזי ולא קשרי־עולם. רק נזירים נוצרים התבודדו על הכרמל. דייגים יוונים ואיטלקים ומצרים היו מגיעים אי־פעם אל החוף. ושנים רבות עברו עד שקמו הבתים הראשונים בנוסח מודרני בחיפה תחתית, מיסודם של בני־ההיכל. ועוד שנים עברו – ונבנתה רכבת ליפו ולדמשק, ואחר־כך – נמל גדול. ועשרות שנים היתה התישבותם של יהודים בחיפה ועל הכרמל בגדר של חזון לעתיד.

כן, הוא, הישיש, השיך לבּיבּ, זוכר גם את איש החזון, את סר אוליפנט, החוקר, הסופר, איש האמת והדעת. היה גר עם אשתו בכפר השני, בדליית־אל־כרמל. ידיד היה לעדת הדרוזים, וטוב לכל אדם. ובמותו נשארה אשתו לגור בכפר אשר אהב בפסגת הכרמל. מתי היה הדבר? לפני ששים שנה. ששים וחמש? לפני שבעים, הא?

השנים מתכווצות. אתה מקבל גישה ישירה לדברים, עד כדי חויה של משתתף ממש.

שנים רבות מקיימים בני הכפר יחסי־ידידות עם היהודים. יחסים של שכנים טובים – עם בית־אורן, כפר־חסידים, משק יגור, עטלית ואחרים. ויחסי עבודה משותפת עם פועלים, סוחרים, פקידים, עסקנים. מן הדור הצעיר גדלו עסקנים פעילים בברית פועלי ארץ־ישראל. אכן ה"ברית" וההסתדרות ואישיה, ומזכיר ההסתדרות בחיפה במיוחד, מקובלים על כל העדה, היודעת להעריך ידידות כנה.

את המלחמה מרגישים הדרוזים ככל תושבי ישראל. הצעירים התגייסו לצבא ישראל, ועל היחידה שלהם כבר מהלכות אגדות־זוהר גם בארצות אחרות. ומהם חירפו את נפשם על מדינת ישראל בשחרור הגליל מכנופיות קאוקג’י. ובעוספיה, אשר רבים מבניה השתתפו בקרב, נערכה אזכרה רבת־רושם ביום הארבעים לקרב, כמנהג העדה. נציגי הצבא הישראלי ציינו לשבח את מסירותם ואת עוז־רוחם.

כאלף ותשע מאות תושבים בכפר עוספיה, מהם 80% דרוזים, ויתרם ערבים נוצרים, קתולים נוסח רומא. לפי ה"מפתח" הזה מורכבת גם הועדה המקומית, הקובעת סדרי אספקה ושיעורי רוחים. מאת מפקח על המזון של הממשלה הם מקבלים את המצרכים שבפיקוח – סוכר, אורז, שמן, וכדומה. את התוצרת המקומית מעבירה הועדה אל הצרכניה של ברית פועלי ארץ־ישראל בחיפה. יש לועדה גם “מנגנון” קטן – לחשבונות, להחסנה, לחלוקה צודקת. הרכבה של הועדה ופעילותם משווים לה חשיבות מיוחדת, והחלטותיה קובעות גם בענינים אחרים, אשר היא עצמה קובעת מה תחומם. כעין “ועדת־המצב” של הכפר.

הכפר הדרוזי הוא כפר עמלים. ההבדלים הסוציאליים אינם ניכרים כמעט. מספר הנזקקים לעזרה אינו גדול, ומידת העזרה ההדדית מצוה היא.

מספר הפועלים משתנה, לפי העונה. יום־יום יורדים האוטובוסים של הכפר אל חיפה ומסיעים את העובדים – לנמל, לסולל בונה, לבתי־הזיקוק, לבתי־מלאכה, התוצרת העצמית של הכפר אינה חורגת מתחומי החקלאות – נטיעות, פלחה, וטבק, זה שנים קשור הכפר עם פירמה אחת הקונה את כל עלי־הטבק – הלא הם האחים בז’ראנו. “קצת פרנסה” יש גם לנהגים של מכוניות־משא ומוניות.

עתה על הפרק – הסדרת המים. אילו היתה אספקת־מים מסודרת כדבעי היו בעיות חמריות רבות נפתרות כאילו מאליהן. אכן, זוהי הדרישה העיקרית של אנשי עוספיה מכל ה"גורמים", והם בטוחים, כי משרד המיעוטים בחיפה יאיץ בכולם – עד שיהיו מים בשפע כל ימות השנה.

והבעיה השניה – בית־הספר. המורים הקודמים, כולם ערבים־נוצרים, ברחו ביום שנשבר מעוז הכנופיות הערביות בחיפה, ומאתים התלמידים (בית־הספר מיוחד לבנים, הבנות למדו בבית־הספר של הנזירות הצרפתיות) נשארו ללא תלמוד־תורה. וראשי הכפר רואים את עתידם של בני הדור הצעיר בהמשך הלימודים. אחדים מבני עוספיה כבר גמרו את בית־הספר העממי וממשיכים תלמודם בבתי־ספר גבוהים יותר.

שנינו לא ידענו לאן. לא היתה שהות להימלך והתור העצבני לחץ עלינו להתקדם. אולי זוכרת את: ילדים הכריזו חדשות של ערב, והחישו את מהלך הזמן. יום־אביב היה, והוא נראה כספורטאי צעיר לפני גמר המירוץ – דרוך ומגמא את רגעיו האחרונים. התור נמס מהר, ולפנינו הופיעה השאלה השגורה של קופאית עייפה: – לאן, בבקשה?

וענינו שנינו כאחד: – לחיפה. שניים לחיפה.

קרובים וידידים לא היו לנו בחיפה. לא הכרנו את קסמיה אלא במעט מן המעט. יצאנו לדרך ללא תכנית, ורק צמאון השוטטות הדריכנו. לפנינו היתה הארץ כולה, ואנחנו יצאנו לחיפה.

*

ורק כאן נתגלתה לפנינו העיר של אלף הקסמים. מכאן נראו לנו פסגות הלבנון ובוהק סולמה של צור. השתרע לרגלינו המפרץ, החובק את הים, ויש בו כדי לכנס אל תוכו את כל ציי ים־התיכון. מכאן העמק ורכסי הכרמל, ונקיקי ואדיות ופתחי מערות. ושבילי הכרמל – כל חמש דקות מתחלפים הנופים, הסודות והצבעים.

זרים עוברים ביעף, חוטפים מבט, אומרים “מה נפלא”, וחולפים. אולם מי שקשר את עצמו אל הנוף הזה, מגלה אותו לאט, מסך אחרי מסך. בואדי רושמיה נפרש לפנינו נוף־האדם הקדום ביותר. כאן עוד היו גרים שוכני המערות. ממשפחה בידואית דלה, השתכנו באחת המערות הגדולות ללא תכלית, ובה קיימו את חייהם כאשר היו מקיימים טרוגלודיטים אחרים, לפני רבבות שנים. ואחת הנשים שלהם, שישבה בפתח המערה, הביטה עלינו בפחד, ולא ידעה מה ערכו של המטבע, שקיבלה מאת המטיילים הצעירים. וכאשר נשאלה: השמים האלה, הים, השקע בין ההרים והמערה העצומה הזאת, בני כמה הם? ענתה בשלוה בוטחת: אולי מאה שנה, ואולי אלף שנים, אללה הוא היודע…

ובהר־הכרמל נקיקים ומערות ללא־ספור. הדרוזים בראש ההר קוראים לכרמל: הר אלף המערות. ומי שיודע, אומר כי יש הרבה יותר. ומהן גדולות, למחסה לשבטים בני אלפי לוחמים. גם “השבט” שלנו, אשר חזר אל הכרמל בימינו, מצא לא את המערות המתאימות: פה היו מחסני ה"הגנה" בימי המאבק. ולפני־כן, בימי מלחמת־העולם השניה, כשהצוררים התקרבו אל גבולות הארץ, והמצרים רצו לתת מעבר להם, והפלישה היתה קרובה ואפשרית כל־כך, היה מנוי וגמור – פה תהיה מלחמת שבטי ישראל. מן המערות האלה יגיחו למאבקם האחרון, אם לא תישאר להם פיסת־קרקע אחרת בכל הארץ הזאת.

מן המערות האפלות אפשר לצאת אל מרחבי הים והשמים. אתה יכול ללכת מפה אל המישור והחוף והשפלה ואל המדבר. אליהו הנביא מצא כאן את יחודו. פיתגורס חשב כאן את מחשבת המספר והקו והצליל המוסיקלי. ורבי נחמן מברצלב נמשך אל הקהילה הדלה שישבה למרגלות ההרים האלה, החלולים ומקומטים, ומספרים כבוד אל. ומפה אתה יכול לצאת אל המאה העשרים והעשרים ואחת. מן הדור של טרגלודיטים אל המעבדות הגאוניות, בהן מבקעים את האטום ומכינים את הטכניקה של המחר הגדול. גוניה של חיפה כמלוא הקשת – כמרחב ההיסטוריה האנושית.

וכרוחב אפקיה בחלל, כן נופה האנושי החי: הכל אומר שפע וחירות. לשם החירות ערקו לכאן נזירים ומורדים, מלומדים ופורצי־גדר. האם לא משום כך מצויים בהר־הכרמל כיתות ובנות־סיעות של כל דת וזרם רעיוני? דומה, בכל הארץ הזאת אין ריכוז כזה של מיעוטים גזעיים ודתיים, מוסלמיים ונוצריים, כאשר בעיר הזאת. כיפת־הזהב של עדת הבהאיים אינה מפריעה למוסלמים־הסונים. והעדה הנוצרית, המפוצלת בתוכה לבני־גונים, יכולה להיחשב כחבורה של אחים שנפרדו דרכיהם, ולא נפרדה אחוותם. ובני קיבוץ הגלויות שלנו – הסכם־ידידות שורר בין דתיים למתנגדיהם. עיר החירות, ההסכם והשלום.

את החירות והשלום צריך היה, כמובן, להשיג בכל דרך, גם בדרך המאבק הגדול. גם הטבע לוחם כאן למזיגה. שלוש ספירות של עולם החי והצומח נפגשות באזור הכרמל – של אירופה ואסיה ואפריקה, ומכולן אתה מוצא כאן, וכולן התחיוּ והשלימו. ההשלמה ההרמונית של הטבע המגוון, האופי והקצב השונים, הושגה תוך מאבק של דורות. והוא, המאבק, הריהו היפה בכל אשר יש במקום הזה. ההתפתחות תוך שינויים מתמידים, המהפכה בשרשרת – עדות לכך תשמש הנדידה הגדולה של העיר הזאת. איפה היתה שקמונה? וחיפה של ימי רבי אבדימי? וכייפה של הצלבנים? ועיירת־הביצורים החופית לפני מאתים שנה? וארד־אל־יהוד לפני היות הדר־הכרמל? כל אלה היו במקומות שונים. נדוד נדדה העיר. הטוב היה לה בנדודיה? מרחב היה לה. דרור נקרא לה.

על רקע של שטיח־פסיפס קדום מתנוססת כתובת בכניסה למוזיאון של עתיקות המקום הזה: “לזכר שנות־חיינו היפות”. את היפה שבכל האתרים ממזגת העיר כיום. היא ירשה את כולם. היא תחיה את החיים שנמחו בדעוך הדורות. בעד העתיד הזוהר יצאנו בה להגנה ולשמירה ולמאבק. השתפכנו בזרם בין המוני בני־ישראל, ירדנו בסימטאות אל הנמל לפגוש מעפילים אל השער שלנו, אשר נסגר בזדון ובאיבה. פגשנו את באי “יהודה הלוי” ו"יציאת אירופה", וניצולי “פטריה” וכלואי “ארבע החירויות”. עתה הם פה אתנו. האופק בשבילם, בשביל ילדיהם וילדינו.

ואנחנו תחנת־הבית לצי חדש של זבולונים חדשים. מרכז של תעשיה לארץ־היהודים המתנערת. ובקרוב – צומת־דרכים לנתיבות־עולם נרחבות, בין לונדון לבין קייפטאון. עולמות יתקשרו, ואנחנו נהיה הבריח.

לפנינו הארץ כולה, ואנחנו רוצים בחיפה.

תשט"ו

אוסטרביצה, 16.3.36

לכל המשפחה’לה, מיטב השלום!

מכתביכם נתאחרו באשמתכם, אחר כך עוד נדדו קצת בעקבותי, אבל סוף־סוף הגיעוני, וקיבלתי אותם ברצון־ברצון, שלהבא תהיו יותר זריזים בקולמוס על אף הכל.

וכבר אינני כותב מפולין. מארץ זו הורחקתי, עקב המסיבות שכבר כתבתי עליהן באחדים ממכתבי לת"א. עוד טרם ניגשתי לפעולה ממשית – ואני התכוונתי אליה בכל הרצינות – והנה נזדמנתי לעיירה חרשתית בגליל לודז' והעיירה כולה שובתת, והמשטרה מחפשת טרף, ומטעם השלטונות המרכזיים מריצים את השלטונות המקומיים, ואדם זר כי יבוא – והכירוהו כולם כי זר הוא ולקחוהו למשטרה, וזו, אחרי חקירה שלא העלתה כלום, מוכרחה לשמור על הפרסטיז’ה שלה: עלבון הוא להראות “אז מ’האט זיך באנארעשט”¹, וכך נפלתי קרבן למצב הקשה בפנים פולין. התיעצות במרכז העולמי של “החלוץ”' שגם הוא מקומו בפולין, קבעה, שאסע לצ’כוסלובקיה.

הזמן שהיה ברשותי להכיר את פולין ויהודיה – מועט היה. ואולם עבודתי אינטנסיבית היתה. בצמאון ומתוך סקרנות רבה השתדלתי להכיר את פולין, במידה שזו השתקפה במקומות שביקרתי בהם. הסתדרויות יהודיות, מוסדות שונים, סתם יהודים ברחוב ובבית, חלוצים ונוער, עתונים ותיאטראות – ראיתי אולי לא הרבה, אבל זה היה המכסימום מה שיכולים להספיק בזמן כל כך קצר. לא בקלות נפרדתי מארץ זו שקסמה לי בעממיות היהודית שלה. עכשיו אני בארץ־תערובת מכמה אומות, מכמה לשונות, ארץ־מופת לחירות ומשטר הדמוקרטיה הבורגנית. אך יהודים בה – בליל גלויות. אדוקים מהונגריה, מתבוללים מגרמניה וסתם פליטי חרב ורעב. את היסוד העממי ממש צריך לחפש בפודקרפטסקה־רוס, גָלִיל אשר שמר על מקוריותו.

מקומי עכשיו – סֶמינר של מרכז “החלוץ” הצ’כוסלובקי. בניגוד לפולין – מועטה מאוד ידיעת העברית וההרצאות ניתנות באידיש. כאן התרכזו לחודש וחצי כארבעים איש ויותר. המקום נהדר – יערות עבותים, הרים, פלגי־מים. משהו מאוּראל הצפוני, שם שהיתי כשלוש שנים ונחמתי היתה הסביבה הנהדרת. פְרִיַטנוֹ וְסְפּוֹמינאט²…

מונקאץ, 17.5.36

אם כיום, חודש אחרי התחלת הסער, עדיין אין לי מכתבים ממך ־ מה נאמר ומה נדבר? אינני כועס עליך – אני הרי מכיר אותך. אבל להצדיק אותך לא תוכל אתה ולא יוכל אף אחד. האם צריך להוכיח לך שאני “נצרך” ממש לחדשות מהארץ, בשעה שאנו מוקפים סילופים וזיופים מכל הצדדים ועתונים ארצישראליים – אורחים נדירים. שום תנאים לא היו זכאים לעכב את כתיבת המכתבים אלי לפינה נידחת זו.

… עבודתי לא קלה. כאן אני מוצא הצדקה לאותה התכנית, שהצעתי לך בשעתו: לסדר משלחת שלמה לאחת הפרובינציות. כאן בפרובינציה זו יש כר נרחב לעבודה. לא מכירים את הדברים האלמנטריים ביותר מחיי היהודים בעולם ובארץ. רוב פרנסתם של יהודים בכמה עיירות – הברחת הגבולין, מסחר זעיר ופעוט, ומלבד זה כל הקטלוג של הפרנסות הלאומיות מימי מנדלי ואיזיק־מאיר דיק. “רביים” בכל אשר תפנה. חושך ואפלה. אין קוראים ספר. אין יודעים על חיים יותר טובים. מלשינות, דיבות – חלקי הוי הם. בוץ עד הצואר.

ותנועתנו צעירה. לפני חמש שנים בערך הוחל בארגון “החלוץ” בעיירות ועד היום חריפה ומרה מלחמת האבות והבנים. חמרנוּת בכל הפינות. נסה להכריז שיש בתיקך סרטיפיקטים – כולם יבואו ויישבעו אמונים. ואולם אלה אינם, או ישנם במספר מועט מאוד – ובכן ילכו לכל מי שיבטיח. קסמה בירוביג’ן והנה הוקמה “תנועה”. בעוד זמן קצר זה יתפקע מאליו. אבל בינתים יש לעמוד במערכה. ונחמה אפשר למצוא בנוער. הציפיה הממושכת ניפתה את השורות ונשארו חברים טובים, מורדים ממש. המשפחה היהודית מתפוררת, ההשכלה עשתה בה פרצים, החבל של פק"ר מתקשר יותר ויותר אל המטרופולין והוא יוצא מבדידותו הרוחנית ומכאובי־המעבר גדולים ודרך רוחנית ישנה רק אחת – שלנו. והנה נושאי המחשבה החלוצית מהווים כאן את הכוח הפרוגרסיבי היחיד הבטוח בכוחו ובאפשרויותיו, ורק שהוא זקוק להדרכה, להסברה מתמדת. הריכוז, הנסיון הארגוני, העידוד, אלה מוכרחים לבוא מלמעלה. הם באו במידה לא גדולה. אלה המורים אשר התמסרו לעבודה, חברים אחדים מארצות אחרות והשליחים מארץ־ישראל. והנטל – אוי, הנטל… אם רוצים אנו שישמעו לנו, מוכרחים לבוא ווי אייגענע"³.

פרוסניץ (מורביה), 19.6.36

… ביקרתי בהסתדרויות־הנוער של ארץ־ישראל העובדת ובפלוגות־ההכשרה. הצמאון לארץ ולעליה גדול, הבטחון בעתידה של מלאכת בניננו איתן. עוּבדה אָפיינית לרוחות השוררים כאן: הכנסות הקרנות לא עלו ביותר. כי גם התעמולה לא רבתה. אין בהחלט יחס אל הישוב כאל “נעביך, א פאגראמירטער”⁴, כאשר היה לארצות אחרות. חושבים את הדבר לטבעי, שהישוב יבנה ושיקבל מהלומות ושוב יבנה, ויגדל ויתקדש. מצב־רוח מקביל לזה אשר בארץ: לא גבורה רברבנית, אלא חשבון של איתנות. הצל של האילן הגדול, שסכך על הישוב בענפיו והגן בכידוניו – לא הסתיר את פניו של הישוב עצמו, פנים שנראו לעיני כל אמיצים וכנים ובטוחים.

ואשר לשומרי ישראל – שותף אני להרגשתך. לפני כשבועים הצלחתי לקרוא את הכרך לתולדות ההתישבות של ארלוזורוב. מחדש צפה לנגד עיני פרשת השליחות הציביליזטורית הגדולה של המדינה החולשת על ימים וגויים. אי־דא מוֹלוֹדץ![²⁵] מהו בניטו נגדם? – ילד צמחוני.

ואף־על־פי־כן אין להתיאש. מלמדים גם את הג’נטלמנים. לכל זמן, והזמנים משתנים ויש הבדל בין ג’והני בהונג־קונג לזה אשר ביוהניסבורג. והוא למד לקח באמריקה ולמה לא ילמד באסיה? אבל צריך שהמורה יהיה חזק ומוסמך. נחזקהו ונסמכהו והיה אור לגויים.

ואגב, זוהי הזדמנות בלתי־רגילה להכניס לחופי הארץ את אלפי הכפתורים אשר לא יכלו להיקלט במקום אחר. חי פרעה! ולהם יידרשו מחסנים ובתים ומגרשים והכל כאשר לכל. והכל כשר בעיני העולם, והג’נטלמן מרויח עמדות אסטרטגיות ו־מוסריות!

אוירה אחרת ומסורת שונה מקיפות אותי עכשיו, בהרי מוראביה, אחרי שחזרתי מרוסיה הקרפטית. היום בדקתי ומצאתי מכתב שכתבתי לך בשעתו במונקץ' ולא שלחתיו. עכשיו אני מצרף אותו. ודאי עוד נשאר בו מן הטעם של הימים הדרוכים ועוד ישמש תעודה שלא פג הגיונה.

ו"העולם הגדול", אשר הוא, כמובן, אינו אלא אבסטרקציה, ושבעצם זה מערבולת של ש"י עולמות, עסוק בשלו. אין סתירה בזה שאקרא בשם אגואיזמוס קיבוצי. כל עם לבדד ישכון ומוּסר ההוטנטוטים הלאומיים חד הוא.

בילינו ערב בחברתו של איליה ארנבורג. חקרתי, מהו יודע בעצם על ארץ־ישראל והמפעל הציוני. משהו מסנוור את עיניו, שלא יראה יותר ממה שרואה קומסומולץ בינוני. “אתם באסיה ומוסוליני באפריקה”. ניסיתי להסביר לו את ההבדל (אויה לנו, יש עוד אנשים שצריך להסביר להם שאין אנו גמלים!). והוא מסכים, שבעצם אינו מתנגד שילכו לפלשתינה אותם היהודים, שמבקשים מקלט להרגשותיהם הלאומיות, מסכים שיש שם מקום להתחיות רוחנית לאנשי־הרוח מטיפוסם של ארנולד צוייג וליון פויכטואנגר. הוא עצמו, ארנבורג, מרגיש עצמו בכל טוב בתחומי התרבות הסובייטית. ומה יעשה תומס מאן? שייכנס למפלגה הקומוניסטית הגרמנית ויילחם בעד גרמניה חדשה. אבל שני הקודמים – יכולים לא לעשות זאת הוא יבין אותם ויצדיקם, מכיון ש"בהם התעורר הרגש הלאומי היהודי". טוב, שילכו לארץ־ישראל ויבנו את היהדות.

התוַכּחתי ושוחחתי אתו עד שעה מאוחרת בלילה. הזמנתיו לבקר בארץ: אינו יכול. אינו מספיק. כל חבל, כל שטח חדש ברוסיה הוא מקור ליצירה ולהתרשמות – והוא אינו מספיק לבקר גם ברוסיה, בחלקיה המעניינים. לסלובקיה בא כבא־כוח האסוציאציה הספרותית אל הועידה של הסופרים הסלובקיים. בזמן האחרון הוא כותב לא הרבה. ומבלי שהפסיק דבריו המשיך. רק עכשיו כתבתי דבר חדש. סופרים אחרים, לדעתו, כותבים כיום לא טוב. ביקורת ספרותית הגונה חסרה בהחלט.

שלום לארונצ’יק! קרלסבד, 6.11.36

אני מוכן להתחיל מחדש – הכל מחדש. את המכתב הזה נציין במספר אלף, והיה – אם “ילך” למישרים והמשכנו את חליפת המכתבים עד… נניח, עד שובי ארצה.

מתי אשוב? לא חדשה בשבילי השאלה, אבל מדי פעם נעשית יותר חמוּרה. כשאתה כבר נכנס לעבי הקורה ומתמצא בכל העניינים ועבודתך באמת נחוצה, ותמורה אין – היינט גיי און דעמאביליזיר זיך! ⁵ נקטתי עכשיו באמצעי־פעולה המקשרים אותי לזמן לא קצר. בפלוגות־ההכשרה הנמצאות בצ’כיה המערבית אני שוהה כשבוע ויותר בכל אחת. במשך זמן כזה מספיקים להכיר את האנשים, את הקשיים של הנקודה, את היש ואת האין. במשך הזמן מרביצים תורה, מיעצים, מדריכים ואגב קושרים קשרים עם כל מיני ידידי־החלוץ, מסדרים את תכנית הלימודים בפלוגה ומישרים הדורים בין אדם לחברו. קניתי פנס־קסם כאותו הפנס שהיה בידי בשביל התימנים והפרסים, הנוער העובד ושכונת הצפון. והתמונה, הצילום, עושים את שלהם, והרושם חזק. כידוע: טוב מראה עינים.

ואף אני מתרשם לא מעט מהנעשה סביבי. כאן מכירים את הסולידיות בכל עבודה, את האיכות, הטיב, ה"דוברוטנוסט"⁶ והדיוק, הנימוס והאדיבות האלמנטריים משחדים אותך והקפאון במחשבה והנהייה אחרי חיים נוחים מרגיזים. בין אלה ואלה אתה לומד להכיר גוש הגון של תרבות – סלבית־גרמנית, במרכזה של אירופה. מאה ואחת בדיחות יכולתי לספר על הנושא הישן “נאשי זגרניצֵיי”⁷, אבל אחרי האירוניה הראשונה אתה מתמלא הרגשת־כבוד, פעמים אפילו השתוממות, בפני הוי־חיים מונומנטלי אשר לא שיערנוהו.

כאן אתה פוגש יהודים שונים – ביניהם צ’כוֹ־יוּדן ויהודים גרמניים, והם בעלי מושגים “משונים” – הייתי אומר – על היהדות. משהו כבר פורסם ב"דבר" עליהם. יהדות עשירה ומיוחסת, נאורה, כשרונית ושוקעת: חורבן אטי ובטוח. אמנם יש ביניהם גם המבינים את ההעפלה והאידיאליזם של המזרח. אבל הם עצמם – ברר, קר לי בחברתם. פרק היסטורי בסתיו. שלכת. קרלסבד אחרי הסיזון. כן, ואני בקרלסבד. הרבה יש בה מן המעניין. אם עיר כזאת מושכת אליה בכל שנה עשרות אלפים דיירי־קיץ לשנה – הרי זה לא רק בזכות המעיינות המפורסמים שלה. במשך הרבה שנים נעשה הדבר. באיזו שקידה עושים הכל לנוחיותם של הזרים. בבתי־הספר מלמדים את התלמידים את תורת הכנסת־אורחים, אשר לאו דוקא מתן שכרה בצדה. בראש ההר שאלתי את השוטר לדרך: הוא ליוה אותי עד למטה, העביר אותי על־פני שני גשרים והעמידני על הדרך הנכונה, אחר־כך חזר ההרה. אתה זוכר את ההוספיץ על שפת הכנרת? את היד השקדנית הנראית מבעד לכל פינה? כאן אתה מרגיש בזה על כל צעד. הכל בלי נסים, ומה שהושג הוא פרי עמל דורות. ובכל ראיה בהירה, וסדר, וחשבון. לוח המבקרים מתחיל את החשבון, דומני, מימי המהפכה הצרפתית הגדולה ואולי עוד מלפני זה, ומתנהל כל השנים בסדר למופת.

בתי־חרושת ראיתי, המכונות ישנות, אבל אתה רואה בהן שכלולים שצורפו שכבות־שכבות. והמכונות החדשות אינן פרי הברקה רגעית, אלא תוצאה של טיפוח וצמיחה – מאליה, ונסיון – גוואלד, גוואלד, איזה עומק של נסיון וספציאליזציה!

זאאץ, 8.11

כאן עיר גרמנית לפי הרכב האוכלוסין והשפה השלטת. פלוגות־ההכשרה של “החלוץ” מגרמניה, רוב האנשים עובדים בחקלאות. כמה לא דומה הפלוגה לכל מה שראיתי בפולין, בסלובקיה ואפילו בבוהמיה. הכל אחר – הסדר, תפיסת הענינים, התרבותיות הפנימית ואפילו ה"נורובד"ים⁸ מטיפוס אחר. אני משער מה גדולים יסוריהם אגב היקלטות בחיי הארץ. אותה ההתפתחות שעשינו אנו במשך הרבה זמן הם צריכים לעבור בקפיצת הדרך. בזה אולי שיא הדרך שלנו – מיזוג קיבוץ גלויות. זה מתחיל מפה. הרדיפות קירבו את יהודי גרמניה לאחיהם מהמזרח. יחס הבוז לאידיש מתנדף. את יהודי פולין וליטא ורוסיה מחשיבים. אלה ידעו להיות יהודים מאז ומתמיד. בגלל זה סולחים להם הרבה – את חוסר ה"תרבות", את היהודוניות.

ואם יעלה בידי הדבר, אבקר במשך הזמן גם בגרמניה.

מורביה – אוסטרבה, 24.4.37

שלום לך, ארונצ’יק!

הגיעני מכתבך האחרון, ללא כל תאריך, והמוסף אליו (גם כן). חבל שדוקא מקרה זה של דיוק – בסך־הכל עשרים וארבעה ימים בין מכתבי לך וקבלת תשובתך – לא צוין, למען ההיסטוריה לפחות.

והנה אם נקח בחשבון כמה וכמה “גורמים מקילים” – ויכולתי לדחות את תשובתי. הגע בעצמך, מהי דרך וטלטוליה מה הם, וכאן ענינים תכופים בצרכי־ציבור, וכאן שבת לישראל וכל בניו ובנותיו עסוקים וטרודים בהכנות וסידורים לקראת היום הראשון (לשבוע) הבא עלינו לטובה, שבעצם הוא־הוא השבת ואין שני לו להחבירה ובחנויות מבארים לך, ש"גשפט איזט גשפט" ולכן מסדרים את התפילות בשעה נוחה מטרדות החנות; וכאן גם החודש הזה, המאכזב ומפריח תקוות, שולח גשמים ומוציא חמה מנרתיקה, ומזכה אותנו בבוץ ובאבק חליפות, והוא מעורר ישנים ומקיץ נרדמים וזוקף כפופים ושובר לבבות ומלבלב אילנות. ואני הצעיר מוכרח לראות את כל זה – כי אמנם נהפכתי למתבונן, ומרגיש את חולי האנשים והטבע ותמורות אשר בהם, בלי שאקח בעצמי חלק פעיל ביותר בכל אותה “תחיית־המתים” אשר ביקום. וכאן געגועי־מולדת וקושי העול – באחת, מצב־רוח!

ואולם – מה־ליש! בכל־זאת קומתנו זקופה, ולבנו ער, ושירה לפעמים בפינו ובדיחה והלצה לעת מצוא, ותנחומים לנבוכים והסברה לתועים וגערה בשטן – כמעט הכל בסדר.

ואת מכתבך קראתי מתוך ידיעה ברורה למפרע, מה תהא תשובתך. איך אומר ז. רובשוב – ידעתי גם ידעתי! הנימוק היה חדש, אבל התשובה היתה ברורה.

נו, בכן נעשה צעד הלאה: תשאל, תתעניין ותודיעני, מי ומי מתכונן לבוא הקיץ אל האירופות שלנו. ונדעה. עדיין לא גמלו אצלי עצמי תכניות, כי הרבה תלוי במצב הדברים. החלטתי לחזור ארצה אחרי הקונגרס מאותה סיבה שאז בכלל זמן של חילוף־משמרות, זה יוצא וזה בא, און עס טוט זיך חושך, פריאמו דים אידיוט⁹? אבל מי ידע בינתים, ויצרי משיאני לבקר בכמה מקומות ופנאי אין, וכסף מאין יימצא? אין מצבו של “החלוץ” הצ’כוסלובקי מרשה הוצאות מיותרות. ושמחתי כמוצא שלל רב, א קלייניקייט, יש לי רכוש ואני לא ידעתי. ודאי תזכה באחד הימים לקבל ממני כתובת לאחד הבנקים האירופיים. ואף־על־פי־כן לא התיאשתי וודאי עוד נגמא ארצות ונזכה ונראה מכבשונו של עולם.

כן, הקטלוג הוחל באופן לא מוצלח ביותר. כוונתי לשם הראשון שכבר הודעת לי. איני יודע באמת מה להגיד, אולי יכולה היא למצוא פרטנר יותר מתאים. תספר לה כל דבר רע. ברנש משונה ואין לתת בו אמון. חשוד בעיני המשטרה הפולנית. ובכלל – תכלכל דבריך בחכמה, ברוב טַקט, ואני תפילה שגם היא תזכה לכל מה שהיא ראויה.

מה עוד?

עניינים פנימיים שבארץ ידועים לנו, קצת פחות – קצת יותר, אבל ידועים. ענין שלושת האלפים הלומדים תורה ומלאכה עד עכשיו, ושלושת האלפים החדשים שהושג הסכם עליהם, ידוע ומעודד. גם הרשיון לפתוח את הארונות בשעת הצורך בלי להיזקק לכפתורים – יפה מאוד. גם עניני הצפון – הכל חשוב, ומראה על עמדה תקיפה מאוד מצד שליחי ציבורנו.

אתמול שוחחתי עם מזכיר לשכת הקונגרס. לדעתו, אין לצפות לדחיה או להעברת הקונגרס למקום אחר. נשאר: חצי אוגוסט בבזל. אבל זה על הגבול הגרמני ממש. יש חשמליה מבזל אל פנים הרייך. השם ירחם. אגב, מפראג זה לא רחוק ביותר, יש לחצות רק כחמש־שש מאות ק"מ בתוך גרמניה.

על יתר העניינים נשוחח עם סידור הקורספונדנציה וּויסותה (רגולציה). אי־אפשר על הכל בבת־אחת.

קיבלתי מכתב מכסניה, ואף אני משדר תשובה ונא למסור לה בהקדם. כאן גם שורות מספר לצפורה.

מה קרה ליתר האנשים? פתאום מצב־דום. וד"ש לכולם.

לפני זמן קצר היה מאורע גדול כאן. הרב המונקצ’אי הידוע, אדם שנלחם בכל מיני אמצעים, ביניהם מלשינות וחרם ועוד, נגד הכופרים למיניהם, היינו נגד הציוניסטן והמזרחיסטן ו…אגודת ישראל, והוא עכשיו עשה את המעשה הסימפטי ביותר בחייו, ושבק חיים. היתה תהלוכה גדולה, באו אוטובוסים עם חסידים ומעריצים מקרפטורוס ומסלובקיה ואפילו מהונגריה. ומיד אחרי מותו – ויש אומרים עוד לפני זה – פרצה מחלוקת חריפה בין אנשיו בקשר עם ה"בחירות" לכסא הרבנות, והעיר כמרקחה. ואני, הצעיר באלפי יהודה, היתה לי הזכות הגדולה ליהנות מזיו שכינתו בעוד בחיים חיתו. פעמים באתי לשולחנו הערוך בערבי שבתות והתענגתי על כבוד תורתו וחזיתי במחזה הנלבב איך החסידים חוטפים בידים את שיירי האוכל שלו והיה זה ראוי לצילום, אם כי כל הענין אינו בגדר של אסתיטיקה וחס מלהזכירו ב"שבוע הבריאות". ומתורתו כדאי להזכיר כמה מאמרות לתפארת, כגון זו, שהתורה עצמה הזהירה וגזרה שלא לעבוד לאותו באלפו"ר ימ"ש (בעל־פעור!!!). ועוד כתוב במפורש, שלא לנהות “אחרי לבבכם – נאך הערצל, ואחרי עיניכם – נאך קוק… ועוד כתוב בתורתנו הקדושה: הו כל צמא לכו למים, ופירושו בראשי תיבות צ’יוניסטען, מ’זרחיסטען, א’גודיסטען, לכו למים – ווערט דערטרונקען”. עד כאן לשונו הקדושה.

בתוך צלמוות זה קמו ונהיו הרבה נקודות־אור בצורת בתי־ספר עברים ואף גימנסיה עברית, הסתדרויות־נוער ואגודות ציוניות. אבל חזקים השרשים רק בין הנוער הרך, ואילו המבוגרים – כל כך שקועים בטומאת הברחת הגבולות וכל מיני פרנסות מפוקפקות ועלובות, והם כל־כך אפלים ומפגרים, שיש לקונן קינות ירמיהו ממש. דוקא עם אלה היה קל בשנים ההן של הפרוספריטי הציוני והניפוח אשר ניתן לזה בגולה, וקשה מאוד כיום. והדברים עתיקים. בגולה – כאשר בגולה.

וכך אנו מונים את הזמן בתוך הסביבה הזאת. לא ברעש המלאכה עכשיו, והרבה־הרבה כוחות משקיעים בביקורים בסניפי החלוץ והסתדרויות־הנוער, בהכנת והגשמת “מושבות” ובתעמולה בכתב ובעל־פה וב"עיבוד אינדיבידואלי" וכו' עד שזוכים לראות מספר בחורים ובחורות מישראל שהחליטו לעשות את הצעד המהפכני ולעזוב את משפחתם העלובה על־מנת לצאת להכשרה גופנית ותרבותית ממושכת באחת הפלוגות. חבלי יציאת מצרים, קשיים של שחרור עבדים.

לכסניה היקרה, שלום! 3.12.36

הכתיבה אינה פשוטה כל־כך. בכתלים נבעו פרצים, וגם האיש, אשר על המשמר, נפקד מקומו. העצב משוטט בין החפירות.

לפנים, בעודני נער רך, בן שלוש־עשרה, ראיתי את המוות בדמותם המבעיתה של המלחמה והפרעות. או־אז בכיתי בפעם האחרונה; ייתכן על שום שהיה זה התחוּם, בו חדל האדם להכיר בחיים. מכאן ואילך מתחילה השבירה מתוך הכרה של מה שקרוי בטעות בשם “חיים”, וצמיחתה של מערכת המחשבות והפעולות הראויה לשמה, הבלתי־ידועה. מדוע כה נכסף אני לבכות עתה, ליד קברו של משה¹? האומנם מחמת הכרת חולשתנו, הכרת התלוּת ללא מנוס מפניה, בכוחות שאין להתגבר עליהם?

4.12

הלא תוכלי לתאר לעצמך מה העיק הרגש שתקפני עם עצם ההרהור בכך, שיש להתחלק בידיעה עם ויקטור מיכאילוביץ'², שני ימים רצופים, עם בואי לפראג, דחיתי את הדבר. היום צילצלתי בטלפון אל “גרֶפנבֶּרג־פרייוואלד” (בית־הבראה בשלזיה, בו מתאכסנים הצֶ’רנובים). נתברר שכבר ידוע להם הדבר.

דיברה אי. ס. שהותם בבית־הבראה נתארכה בשל החום הגבוה שתקף את ויקטור מיכאילוביץ' אבל זה כבר שבועים שהטמפרטורה נורמלית. היום־מחר יקבע הרופא אם אפשר להתיר להם לנסוע לפראג. ואם כן – נתראה אתם כאן, ואולם אם הם יישארו שם לחגים – אשתדל לנסוע אליהם.

אשר לבקשתך: אעשה, כמובן, את כל האפשרי. היום ביקרתי את יֶגוֹר יֶגורוביץ' לַזַרֶב, מידיו קיבלתי מכתב־המלצה אל מנהל הארכיון. אנוכי מצאתי מאוד חן בעיני הזקן. הוא חביב מאוד, איש־שיחה בלתי־מצוי, מתעניין ביותר בכל הנוצר בארץ־ישראל. נתן לי במתנה את הספר “מתוך חליפת־המכתבים עם הידידים”, בו כלול חומר ביוגרפי רב־ענין. הוא ביקשני למסור ד"ש לניק. פֵיד. נוֹבוֹז’ילוב, אשר הוציא אי־פעם עתון פדגוגי רוסי, בו השתתפת גם את. ובכן, אם לא מחר, בשבת, הרי ביום שני אהיה בארכיון ואתקין עבורך העתק מכתב־היד, אם אמנם יימצא כזה.

עבודתי ערה, מחייבת מרץ ורבת־ענין. במשך שנים־שלושת החדשים האחרונים סיירתי בקבוצות החלוצים, אירגנתי שם “סמינריונים” בידיעת ארץ־ישראל, הבטחתי את לימוד העברית, הסדרתי ענינים שונים, שחייבו התערבותי. בקרוב ייערכו מחנות־חורף של הנוער, ושם העבודה שונה במקצת, אבל לא פחות אינטנסיבית. כך, תוך כדי עשוֹתי את עבודתי, הספקתי לסייר בכל בוהמיה המערבית, ובכלל זה גם בקַרלסבַּד, מריאנבד, פִּילזֶן, טֶפּליץ ובמקומות אחרים שיש בהם ענין לא מעט.

לעת עתה נפסיק בזה.

פברואר 1937

ליקויים וקשיים בהחלוץ הצ’כוסלובקי נסכמם ככה: א) המדינה, שהיא פרושה בין מזרח ומערב, משקפת את מגרעות שניהם: קלקלה, שטחיות ערמומית שממזרח־אירופה מכאן, וחוסר שרשים יהודיים, תופעה מערבית, מאידך גיסא. לא במקרה נוצרה חלוקת המדינה למחוזות, הנתונים כל אחד להשפעה של הסתדרות־נוער מסוימת. כי החינוך מכוּון לטיפוס של חניך. ואילו “החלוץ” שבא לאחד את כולם, לא מצא את הטוֹן עד היום הזה, וודאי לא ימצא בכמות הדלה של הכוחות העומדים לרשות פעולתו התרבותית כיום. ב) מארת הפיצול בהכשרה, הדרכים של ארצות־ההכשרה הקלאסיות מניחות אפשרות של שתים־שלוש פלוגות לכל ההכשרה הצ’כוסלובקית (וכאן – שלושים וחמש!)… מובן, תנאים כלכליים, חרדה ל"ידידי החלוץ" בערים השונות שלא יסכימו לחיסול “פלוגותיהם” (כבר כתבתי במכתב הקודם) וכאן גם “גוש” זה ו"קיבוץ־עליה" אחר ולבסוף ישנן כמה פלוגות ננסיות שאין טעם לקיומן, מלבד עצם קיומן כארטלים של פועלים יהודים, משטיינס געזאגט.

הסמינר הגדול דאשתקד לא הביא את המקוּוה – השכלה נתן בשפע. אבל פעילים אחראיים לא טיפח.

בינתיים התקדם תהליך ההתפוררות, והחלשים עזבו, וניטהרה האוירה, ונשאר החומר היציב ביותר, זה המקבל את החיים ברצינות. אם זהו גם החומר החלוצי ביותר – העליה החלוצית מצ’כיה צריכה להוכיח. ועדיין לא הוכיחה.

וניטהר משהו גם “בבית”. ביקרתי עכשיו בכמה עיירות וכפרים ותהיתי על מהות ה"ווֹזראַשצ’נֶיץ" וסביבתו. לא דומה לאשתקד. אז מחאו לו כף, כיום לועגים לו: אהה, הוציאוך מהתנועה! והנה כמה מהם מתבקשים חזרה ומדפקים על הדלתות.

נחמה פורתא: ברוסיה זו הקרפטית (ודאי גם בסלובקיה, אפשר לשער) אחרי שעברו את כל האָפנות של העונה, סגדו לז’בוטינסקי, התמוגגו למפעלי החלוצים בעמק, קשרו תקוות עם בירוביג’ן והתפללו בבית־מדרשו של הרבי – אחרי כל הזרמים ועבודת האלילים השונים מתחילים לחזור אלינו לאט, כאילו בביישנות, קמים מחדש גרעינים של “העובד”, הסתדרות הנוער, סניפים ל"החלוץ" ואפילו המפלגה המאוחדת בקרפטורוס. ואם מועט כוחנו –הרי זה בכל־זאת הכוח הציבורי היחיד. כי נסתיים הפרק: הישוב עמד במבחן, ובגולה דוויה זו נסגר המעגל. מכאן ואילך – גידול אטי ואורגני.