לאחי רומלו

לזכרה של אידה ברונלו לנטי

שנפטרה ב־23 בינואר 2009

 

מכתב ממנטובני לאומברטה    🔗

גברת אוּמבֶּרטָה הנכבדה,

הרשי לי להביע את צערי העמוק על האסון שפקד אותך, ולמעשה את כולנו. זוהי אבידה כבדה למדע בכלל, לכל צוות העובדים והחוקרים בסֶרוֹנֶרָה, ובמיוחד לי. זכיתי להכיר את אביך, פרופ' בֶּנוֶונוּטי, מקרוב. שימשתי עוזרו במשך שנתיים, ובמהלך תקופה זו למדתי לכבד אותו כאיש מדע, אבל לא פחות מזה כאדם. אני מתקשה לדבר עליו בלשון עבר. הייתי רוצה להאמין שעקבותיו עוד יתגלו, אבל הסיכוי הזה, לדאבוני, מצטמק בכל יום שעובר.

ברשותך, אני מבקש לספר לך מעט על התקופה שעשיתי במחיצת אביך. שיתוף הפעולה אתו נחת עלי בהפתעה גמורה. יום אחד נקראתי ללשכתו של ד"ר אוֹדוֹיוֹ, המנהל המדעי של מכון המחקר בסֶרֶנגֶטי. הוא סיפר לי על בואו הקרוב למכון של מדען איטלקי בעל שם, לעריכת מחקר שעשוי להימשך לפחות שנתיים. הוא נתן לי את רשימת הפרסומים של אביך והזכיר את ביקורו הקודם בסרונה, לפני עשר שנים. הוא גם שאל אותי אם אהיה מוכן להיות עוזרו של אביך בתקופת שהותו אצלנו. העובדה שעשיתי את התואר הראשון שלי – וחלק מהשני באוניברסיטת רומא עשתה אותי בעיני המנהל מועמד מתאים לתפקיד, מה גם שהשפה האיטלקית שגורה בפי. התאפקתי לא להסגיר את התרגשותי, לא בכל יום נקרית לאדם כמוני הזדמנות לעבוד לצדו של חוקר בעל שיעור קומה כאביך. יתרה מזו, בואו פתח לפני אפשרות חד־פעמית לצאת מבין הקירות הלבנים של מחלקת האוספים במכון ולעשות שנתיים בשטח. דרישתו של אביך להתגורר באחת הבקתות בסוואנה עוררה את התפעלותי. אין זה עניין של מה בכך לאדם בגילו. מנהל המכון ביקש ממני לדאוג לארגון המזון והציוד הדרושים לשהייה ממושכת בבקתה בדרום הסרנגטי, לרבות אמצעי קשר וכלי רכב. כמו כן ביקש ממני לקחת על עצמי את האחריות למשק הבית. נעתרתי לכל בקשותיו בחפץ לב.

השבועות הראשונים לעבודתי אתו זכורים לי היטב. אביך לא הרבה לדבר, ואני לא ידעתי כיצד לפרש את שתיקתו. נטיתי לייחס אותה לפער הגילים בינינו ולמעמדו כחוקר בעל שם. כמקובל במקומותיכם, פניתי אליו בגוף שלישי. אביך ביקש ממני לחדול מזה. הוא אמר שאין מקום לשמירת מרחק במקום קרוב כל־כך לאלוהים. אני חושב שמשפט זה קירב אותי אליו מאוד. בכל התקופה הזאת חלקנו את הבקתה הקטנה בפאתי הסוואנה, אכלנו ביחד את ארוחותינו וסיירנו זה לצד זה ברחבי השמורה הדרומית. כל סוף שבוע שני עשיתי עם משפחתי בכפר סינוֹני, אבל למעט הפסקות קצרות אלו לא נפרדנו לרגע. אין ספק בלבי כי תקופה זו תיחרט בזיכרוני כחוויה ייחודית.

השנתיים לצד אביך השכילו אותי יותר מכל שנות לימודי באוניברסיטת רומא. למדתי ממנו הלכה למעשה מהי גישה מחקרית שיטתית, עקיבה ומחויבת עד לפרטים הקטנים ביותר, החל ברישום הממצאים בשטח, פירוקם לגורמים, ניתוחם בנפרד, וכלה בחיבורם לתמונה לכידה – יחד עם החלופות שלה. אביך עמד על כך שלכל השערה שנעלה במהלך עבודתנו נציב שתיים־שלוש השערות חילופיות. הוא נימק את בקשתו בסכנה הטמונה למדע מהנחות מוקדמות, ובעיקר מהתאהבות בתיאוריות הטמונה למדע מהנחות מוקדמות, ובעיקר מהתאהבות בתיאוריות קיימות. לדבריו, אף שחיי היום־יום שלנו מתבססים על הנתונים הנקלטים בחושינו, קליטת התופעה בחושים אינה הוכחה לקיומה, אלא אם כן קיימת מאחוריה תיאוריה מדעית רצינית. דבריו הפתיעו אותי מאוד, שכן מהו מדע אם לא רישום שיטתי של ממצאים הנקלטים בחושינו? אביך שלף מהכוננית שמעל שולחנו אלבום ציורים והראה לי את מַפַּל המים המדומה של הצייר ההולנדי אֶשֶׁר. הוא הצביע על כך שהמציאות המתוארת בציור חייבת להיות שגויה, למרות עבודת ההטעיה הנפלאה של הצייר, כי מה שעושה את המפל שלו לבלתי אפשרי הוא העובדה ששיא התעלה נמצא במפלס אחד עם תחתית המפל. כשאביך קלט את מבוכתי הוא שלף מאחד התיקים תצלום של פאטה מורגנה. הוא הזכיר לי שתופעות של פאטה מורגנה נחשבו עד הרבע הראשון של המאה הקודמת תוצר הזוי של מוח קודח ביובש המדברי. רק אחרי שניתן להן הסבר פיזיקלי משביע רצון הן קנו לעצמן מעמד של עובדה. “כאנשי מדע,” אמר לי אביך, “אסור לנו לשכוח שעובדה איננה עובדה עד שהתיאוריה אינה מאשרת אותה כעובדה.” הוא עמד על כך למרות שהתיאוריה עצמה היא בעלת מעמד ארעי ובכל יום היא עשויה להיות מוחלפת בתיאוריה טובה ממנה. כמה עצוב שאדם בשיעור קומתו נעלם בנסיבות כל־כך תמוהות.

אינני רוצה להלאות אותך יותר מדי בשיחות המדעיות שניהלנו. עבורי הן היו מרתקות. בדיעבד אני מצטער על שלא דחקתי בו להרבות בהן. עם הזמן, ככל שאמונו בי גבר, הרשה לעצמו לשוחח על חייו ועל משפחתו. אביך אמר לי שהיית אהבתו הגדולה, ואם אני זוכר נכון, הוא גם הוסיף – היחידה. הוא סיפר לי על מפגש בלתי נשכח ביניכם, שאולי אינך זוכרת אותו כי הוא התרחש כשהיית בת שלוש. התעוררת משנתך בשעת בוקר מוקדמת, התיישבת לצדו על מדרגות הבית היורדות אל הגינה ותחבת את ידך בידו. אביך אמר שזה היה האירוע המאושר בחייו. הוא חשב באותו רגע שאם יקרה לך אסון, לא יוכל להמשיך לחיות בלעדייך. הייתי נבוך מאוד מגילוי הלב שלו. עלייך להבין שזו היתה הפעם הראשונה שאביך חשף את רגשותיו בפני. כל מה שהצלחתי להוציא מפי היה פתגם ששמעתי פעמים רבות בתקופה הסטודנטיאלית שלי ברומא: דם סמיך יותר ממים. הייתי משלם הון כדי לבלוע בחזרה את המילים המטופשות האלו, שכל־כך לא הלמו את הרגע המיוחד ההוא. אביך חייך. אני מתאר לעצמי שזו הרגשה נפלאה לדעת שהיית כל־כך יקרה לו.

למיטב הכרתי, אביך לא היה בקו הבריאות בחודשים האחרונים, אבל הוא לא נתן לחולשתו הגופנית לפגוע בעבודת המחקר. היו ימים שיצאנו לשטח באור ראשון וחזרנו בחשיכה. הוא לא התלונן על מיחושים או על עייפות, אבל דאגתי, ככל שהדבר היה תלוי בי, לקיים שעות עבודה נורמליות. אני משער שאביך לקה באחת המחלות הזיהומיות השכיחות במקומותינו. בשבועות האחרונים נראה היה לי שהוא חזר לאיתנו. הוא נהג לצאת לבדו בלילות, ולפעמים חזר רק עם עלות השחר. לא שאלתי אותו לאן הוא נוסע, רק ביקשתי ממנו לנהוג בזהירות. הייתי מודאג מהלאות והחיוורון ששוב אחזו בו, ייחסתי אותם לעייפות מטיולי הלילה שלו, אבל ייתכן שהסיבה היתה המחלה הזיהומית שחזרה לקנן בו. ניסיתי לשכנע אותו לפנות למרפאת המכון, אבל הוא דחה את הצעתי. בכל זאת צמצם מעט את הסיורים המתישים בשטח. את הזמן הפנוי הוא חזר להקדיש לתצפיות על קוקיות. אני חייב להודות שכאשר התחיל לעסוק בזה, כחצי שנה אחרי בואו לסרנגטי, לא הצלחתי להבין למה אדם שמומחיותו היא אבולוציה אקולוגית מקדיש זמן רב כל־כך למעקב אחרי קוקיות. אני משער שזה היה תחביבו גם באיטליה, אולי אפילו תחביב משותף לך ולאביך.

אין בכוחי להביע עד כמה אני מייסר את עצמי על שלא עמדתי על דעתי ביתר תוקף. אילו היו מאשפזים את אביך לתקופת ביקורת, ייתכן שכל הטרגדיה הזאת היתה נמנעת. עכשיו זה מאוחר מדי. מספר שבועות אחרי היעלמו של אביך התבקשתי על־ידי הנהלת המכון לחזור לבקתה ולפַנות ממנה כל דבר ערך חומרי ומחקרי. שהייתי שם שבועיים, ואני חייב להודות שהזיכרונות מתקופת העבודה עם אביך שבו והציפו אותי – בעיקר בערבים. שוטטתי לא מעט בסביבת הבקתה, בין השאר במקווה המים הסמוך לה, שאביך כינה אותו “שלולית” בגלל ממדיו הצרים ומימיו הרדודים. להפתעתי גיליתי בצמחייה המקיפה את השלולית מספר גדול של קוקיות – מבוגרות וצעירות כאחת – שענדו על רגליהן חוטי רקמה צבעוניים. אין זאת אלא שהחוטים הללו נקשרו בידי אביך. אני משער שהצבעים השונים של החוטים נועדו לסמן את הקרבה המשפחתית בקרב הקוקיות שנשאו חוטים מאותו צבע. העניין הוא שהמקום עומד להיסגר לתקופה בלתי קצובה. להערכתי אין כוונה לפתוח אותו מחדש. אבל אם יתברר שלמחקר הקוקיות של אביך יש חשיבות מדעית, אולי ישאירו את הבקתה פתוחה, ולו לביקורי קבוצות של סטודנטים במסגרת לימודיהם. ודאי תסכימי אתי שחבל להניח לעבודה הרבה שעשה לרדת לטמיון. אם לא יקשה עליך מדי, אנא נסי למצוא בניירות ובדיסקטים של אביך חומר המתייחס לקוקיות האלה.

אני מתאר לעצמי שהוא סיפר לך גם על גור האריות שאיבד את אמו והגיע באפיסת כוחות לבקתה שלנו. אביך גידל אותו שבועות אחדים, ורק בלחצו של ריצ’רד הריס, ידידנו ומומחה מספר אחת לאריות, הסכים לשחררו. אני מזכיר אפיזודה זו כי כמו בעניין הקוקיות, אביך התייחס לגור כאל בן טיפוחיו. אמנם בקוקיות הוא בחר, ואילו גור האריות נקלע אלינו במקרה, אבל הוא התייחס לשניהם באותה מידה של מסירות. אני חייב לציין שגור האריות תרם תרומה חשובה מאוד להידוק הקשר ביני לאביך. עד אז היו שיחותינו ענייניות וקצרות מאוד. בבקרים היינו נפגשים במטבח, מברכים זה את זה בבוקר טוב ומתיישבים בשתיקה ליד שולחן העץ לארוחת בוקר. הופעתו של הגור שברה את הקרח בינינו, אם אפשר לומר כך. אביך ודאי דיווח לך על מעלליו של הגור ועל הקשר שנוצר בינו לבין אמו. אומַר רק זאת, הוא חרד לו כמו לתינוק, ניקה אותו, הניק אותו מבקבוק, בנה לו מתקנים ומחילות כדי לחדד את חושיו, ורק התנגדותי התקיפה מנעה ממנו להרדים אותו במיטתו. הוא גם הִרבה לרשום אותו ואת הלביאה בכל מיני מצבים במחברת הציורים שלו. מטיפולו בגור הבנתי כמה רכּות היתה באביך, למרות חזותו הנוקשה. הרשי לי לומר לך בכנות: לא היית יכולה למצוא אדם טוב ממנו להיות לך לאב גם אם הבחירה היתה בידייך.

עקבתי בסקרנות רבה אחרי מערכת היחסים שהתפתחה בינו לבין אמו של הגור. אינני יודע כיצד היא גילתה את מקום משכנו. גם ריצ’רד היה מופתע. לדבריו, בתקופה שחלפה למן אבדן הגור שלה היא היתה אמורה למחוק אותו מזיכרונה. העובדה שהמשיכה לחפש אחריו היא מקרה נדיר. ריצ’רד העלה אפשרות שהיא לא ממש חיפשה אותו, אלא עלתה על עקבותיו במקרה במהלך שיטוטיה, כאשר ביקשה להסתפח לעדה חדשה או לחזור לעדה הקודמת שלה. אביך דחה את האפשרות הזאת, הוא היה משוכנע שהיא חיפשה את הגור שלה. מכל מקום, בהתחלה היא גילתה חשדנות רבה כלפי אביך, הייתי אומר אפילו עוינות, אבל ככל שחלפו הימים, ובמיוחד אחרי שעקבה מרחוק אחרי טיפולו המסור בגור, נרגעה והרשתה לעצמה להתקרב למכלאה. בכל יום היא קירבה את מרבצה לגדר. בשבועות הראשונים היא היתה נסוגה בבהלה לאחור וחושפת את ניביה כל אימת שהיה משליך לעברה נתח בשר, אבל עם הזמן נרגעה והניחה לו להתקרב אליה עד מרחק של עשרים צעדים. אביך אמר לי שהוא רוצה להרגיל אותה לאכול ליד הגדר, כדי לעודד אותה ליצור מגע פיזי עם הגור שלה. הטלתי ספק בזה, מה גם שדאגתי לביטחונו. אינני מומחה לאריות כמו ריצ’רד, אבל ידוע לי על מקרים לא מעטים שבהם אפילו אריות מאולפים התנפלו על מאלפיהם ללא סיבה נראית לעין ופצעו אותם קשות. אביך התעקש והצליח לקרב את הלביאה עד הגדר. הגור יצא מכליו מרוב התרגשות. הוא ניסה להוציא את טלפיו מבעד לגדר כדי לגעת בה, והיא שלחה את לשונה הארוכה כדי ללקק אותו. בבקרים הוא היה ממתין לה בקוצר רוח, רץ מפינה אחת של הגדר לפינה השנייה וקורא לעברה בתחינה. ריצ’רד עקב אחרי התפתחות הקשר בין הלביאה לגור בקורת רוח, אבל אחרי זמן מה הודיע שהגיעה השעה לשחרר את הגור. אביך היה מודאג. הוא תהה מה יקרה לו כאשר אמו תצא לטרוף טרף, אבל ריצ’רד הבטיח לו שהיא תשוב עמו לעדה המקורית שלה ושם תתקבל בעין יפה על־ידי אחיותיה ודודותיה. ביום השחרור התבוננתי באביך. הוא היה מאופק מאוד, אבל כבר הכרתי אותו במידה מספקת כדי לחוש בעצבותו מהפרידה הקרובה. כולנו היינו קצת עצובים, אבל התעודדנו מדיווחו של ריצ’רד. להווי ידוע לך, ריצ’רד מכיר באופן פרטני את כל העדות של האריות בסרנגטי. הוא איתר את העדה של הלביאה שלנו ובישר לאביך שהיא והגור שלה התקבלו בעין יפה. לאחר שבוע גילה לי ריצ’רד כי הסתיר מאביך את האמת כדי לא לצערו. הזכר השליט הרג את הגור שלה כבר ביום הראשון לבואם, כדי לגרום לה להתייחם.

עקבתי בהתפעלות גם אחרי הקשר העמוק שיצר אביך עם מישורי העשב בדרום הסרנגטי. דומה שהם השכיחו ממנו את עולם האספלט, הבטון והברזל שהשאיר מאחוריו. המרחבים האלה נסכו בו געגועים למחוזות עלומים בנבכי ההיסטוריה. הוא אהב לתאר באוזנַי את מסעותיו של אודיסאוס, את געגועיו האינסופיים למולדתו ואת אהבתו הגדולה לרעייתו. לצערי, אינני מכיר את הספר, הוא חלק מהמורשת התרבותית של המערב, לא של אפריקה, אבל אני מתעתד להזמין אותו בקרוב מרשת אמזון. חרף השוני העמוק בין התרבות האפריקנית לתרבות המערבית, אין לי שום קושי להזדהות עם תלאותיו של אודיסאוס. בחודשים שחלפו למן היעלמו אני שב ומהרהר באודיסאוס לעתים מזומנות. בתקופה הסטודנטיאלית שלי ברומא חשתי לא אחת געגועים עזים לארצי. אפשר שאחוש בהם מחדש בנסיעתי הקרובה לרומא, אם כי הפעם יחד עם אשתי ובני. אני מתאר לעצמי שגם אביך חש בשהותו כאן געגועים לאיטליה, ובעיקר אלייך.

אני משער שהנהלת המכון עדכנה אותך בכל פרטי היעלמו המסתורי של אביך, ולכן אין טעם לחזור עליהם. אומר לך רק זאת, בינו לביני או בינו לבין הנהלת המכון לא קרה דבר שהיה יכול להעכיר את רוחו. גם לא היה דבר בהתנהגותו שיכול היה לרמוז על כוונתו להסתלק מהמקום. חידת היעלמו אינה נותנת לי מנוח. מדוע נסע באמצע הלילה לגבעת הצפעונים, מדוע נטש שם את הטנדר, מדוע צעד למתחם הטרשים ומה ביקש לראות שם. בראש ובראשונה – להיכן נעלם. אני משער ששאלות אלו ימשיכו לייסר אותי עד סוף ימי.

הרשי לי לחתום את מכתבי בשיר־עם טנזני. נדמה לי שהוא משקף משהו מאותה תמימות של ארץ זו, שכה כבשה את לבו של אביך:

לזרוח – מי לימד את השמש?

לפרוח – מי לימד את הוורד?

מי לימד לאהוב להתרגש ולחשוב?

ומי לימד אדם להיות אדם?

כל מין וגיל וכל צבע?

ומי לימד אותך להיות אתה,

אתה, פנינה של הטבע,

אה?¹

ברגשי כבוד והוקרה,

מַנטוֹבַני קימאיוֹ

 

מכתב מאומברטה לסנדרו    🔗

דודי היקר,

שמי אומברטה קיאריני בנוונוטי, בתו היחידה של אחיך רוֹמלוֹ. מאחר ששמי אינו מופיע בחליפת המכתבים בינך לבין אבי, שראתה אור לאחרונה באיטליה,² אני מניחה שאינך יודע על קיומי. אני כותבת לך במידה רבה של היסוס, הואיל ובספרך מופיעות רק תשובותיך לשאלותיו של אבי. לפיכך אינני יודעת אם נוסף על שאלותיו הוא כתב לך דברים שלא התפרסמו בספר. אני נוטה לחשוב שלא, שאם לא כן היית מציין את זה בספר. עם זאת, אינני יכולה לשלול את האפשרות שאבי יידע אותך על קיומי. ייתכן גם ששמי מוזכר ביומנו המצורף למכתבי. אם להיות כנה אתך, ובכוונתי להיות כזאת, אני מקווה שהיומן עוסק אר ורק בו ולא באיש זולתו.

יומנו של אבי נשלח אלי בדואר רשום מהנהלת מכון המחקר של סרנגטי בטנזניה, ארוז בנייר חום עבה, בחבילה שהכילה את חפציו האישיים. בצדה העליון של אריזת היומן היתה רשומה כתובתך, ובצמוד לה צוואה קצרה שכתב שלושה חודשים אחרי הגעתו לאפריקה ושמוענה להנהלת המכון. באיגרת נפרדת הוא מבקש מהנהלת המכון לדאוג, בתיאום אתי, לסדרי העברת ארונו לאיטליה במקרה שימות. לאיגרת היתה צמודה המחאה ריקה, חתומה בידו, למימון ההוצאות השונות הכרוכות בשיגור הארון לאיטליה. בצוואתו הוא הוריש לי את בית הקיץ שלו באמיליה רוֹמַנָה. את הכספים שבחשבונו בבנק הוא העביר לאמי, למעט סכום כסף לקניית חלקת קבר בבית־העלמין באַרֶצוֹ.

במעטפה אחרת מצאתי עשרות רישומים שאבי צייר בתקופת שהותו באפריקה. הוא אייר חיות ונופים, ובעיקר ציפורים מקננות, שרק בדיעבד התברר לי שהן קוקיות. הופתעתי. למיטב ידיעתי, עיסוקו האקדמי של אבי התמקד בכל שנות עבודתו המחקרית בלועסי עשב גדולים ולא בציפורים. ליתר בטחון עברתי על רשימת פרסומיו המדעיים ולא מצאתי בהם מאמרים על קוקיות. אני משערת שהקוקיות היו תחביב שעסק בו בתקופת שהותו בסרנגטי כדי להעביר את הזמן, אם כי אינני מבינה למה ייחד בלעדית את תחביבו להן ולא לציפורים אחרות. ידיעותי על בעלי כנף אמנם קלושות, ועוד פחות מזה על הציפורים בטנזניה, אבל בצפייה מזדמנת בערוץ נשיונל ג’יאוגרפיק בטלוויזיה נתקלתי בתמונות מרהיבות של ציפורי גן עדן ועופות אחרים, יפים וססגוניים לאין ערוך מהקוקיות. ברישומים של אבי מככבים גם אריות. ליתר דיוק, לביאה אחת וגור קטן, בעיקר הגור, המופיע בכל מיני תנוחות. במיוחד שבה את לבי רישום אחד המראה אותו משתובב עם לביאה, כנראה אמו. צילמתי את הרישומים, ואני מעבירה לך את העתקיהם. אגב, בין חפציו של אבי היתה גם חבילה של מדריכי רכבות באיטליה מהשנים 1933 עד 1943. אין לי מושג למה טרח לאסוף אותם ולמה שמר עליהם כל השנים הללו. יש דברים שאינני מעזה אפילו לחשוב שאי פעם אבין. מכל מקום, לא צירפתי אותם למכתבי כי לא חשבתי שיש לך עניין במדריכי רכבות ישנים.

חבילה נפרדת הכילה מחשב נישא ומארז של תקליטורים. לא היו בה בגדים. אני מניחה שהוא ציווה לחלק אותם לכפריים באזור. את התקליטורים העברתי למחלקה לאבולוציה אקולוגית באוניברסיטת רומא. מזכירת המחלקה הודתה לי, אבל ציינה שאין ביכולתם לעשות בהם שימוש מכיוון שהם מכילים חומר גולמי, וכי בכוונתם להמתין עד לקבלת החומר המעובד ממכון המחקר בסרנגטי. המזכירה חתמה את מכתבה בהבעת צער על מותו של פרופ' רומולו בנוונוטי. אני חייבת לציין שהמשפט האחרון החסיר פעימה מלבי. חלפו שלושה חודשים מיום קבלת המברק מהנהלת המכון בסרנגטי על היעדרו של אבי. לדבריהם, אזור השמורה נסרק ביסודיות ביבשה ומהאוויר, ולא נמצא דבר שיכול להעיד על גורלו. הייתי מודעת לכך שכל יום שעובר מצמצם את הסיכוי למצוא אותו בחיים. אדם לא יכול לשרוד בגפו תקופה ארוכה כל־כך באזור שורץ חיות טרף כמו הסרנגטי. בכל זאת, ציפיתי מהמחלקה למדעי הסביבה ברומא שתתאזר בסבלנות לפחות עוד חצי שנה, ושעד אז תתייחס לאבי כאל נעדר. אני מתקשה להבין את חפזונם לצאת בהודעה רשמית על מותו. לדעתי, אין להוציא מכלל אפשרות שהם קיבלו דוח מפורט ממומחי השטח בסרנגטי, אבל אינני חושבת שעמדתם צריכה לחייב את אוניברסיטת רומא. ככלות הכול, כבר היו דברים מעולם. כולנו מכירים מקרים של נעדרים ששבו לביתם זמן רב אחרי שנחשבו למתים.

ראש המחלקה ביקש ממזכירתו להביע בשמו את הוקרתו העמוקה לתרומתו של אבי לליבון סוגיות מרכזיות באבולוציה אקולוגית. כן מסר לה על כוונתו להעלות להצבעה בישיבת הסגל הקרובה הצעה לכנות על שמו של אבי את האולם הקטן ליד מזכירות המחלקה, המשמש בדרך כלל לישיבות סגל ולהצגת עבודות של סטודנטים לתואר שני. ראש המחלקה חזר ואמר באוזניה כי הוא גאה להנציח את שמו של עמיתו הדגול למען הדורות הבאים. הערת שוליים בתחתית המכתב ציינה כי הצבת השלט על דלת האולם אינה כרוכה בתשלום. בעקבות מכתבה סרקתי את הדיסק הקשיח של המחשב. מצאתי בו רישומים ודיאגרמות על קצב התפשטותו של עשב הקרוי מקסיקן פּוֹפּי. אינני מבינה בזה, אני מניחה שזה תחום עיסוקו בשנתיים שעשה בסרנגטי. אני רק תוהה מדוע אבי לא הנחה אותי להעביר את תוכנו של הדיסק הקשיח לאוניברסיטה, אלא אם כן המידע הזה שייך בלעדית למכון המחקר בסרנגטי. כפי שאמרתי, אינני מבינה בזה. עם זאת, אם לאבי יש זכויות יוצרים על מחקרו, ייתכן שבית־הספר למדעי הסביבה ברומא ירצה לפרסמו באחד מכתבי העת המקצועיים. זו יכולה להיות חתימת פוסט מורטם נאה לקריירה המקצועית שלו. התייעצתי עם אמי. היא הציעה לדבר עם אחד מעמיתיו של אבא הנמצא בקשרי ידידות אתנו.

ברשותך, אוסיף כמה מילים על היומן. הוא נארז בקפידה רבה בנייר עטיפה חום, חתום מכל צדדיו בסרט הדבקה לבן. הפליא אותי לראות שאבא ארז את יומנו למשלוח לפני היעלמו. האם עלי להבין מזה שהוא ידע מראש על הסתלקותו? למיטב הבנתי, אדם שיוצא לסיור שגרתי בשמורה לא מתנהג ככה, אם כן אין קשר בין אריזת היומן לבין היעלמו. כלומר, אפשר שהוא סיים את כתיבתו והכין אותו למשלוח למקרה שיחלה, או אפילו ימות, כפי שעשה לגבי צוואתו. מאוד אופייני לו לדאוג מראש לכל התפתחות אפשרית. מצד שני, ייתכן שלבו ניבא לו את מותו. אנסח זאת בנימה פחות דרמטית: אולי הוא התכוון לנסוע למקום כלשהו שהיה מסוכן בעיניו, ועל כן נקט את כל אמצעי הזהירות למקרה שלא יחזור. אבל מהו אותו מקום? איך איש מבין אלה שעבדו אתו לא העלה בדעתו מהו יעד זה? אם אין הדבר כך, תסכים אתי שאריזת היומן למשלוח לפני היעלמו היא צירוף מקרים יוצא דופן. אומרים שיש אנשים החשים מראש שהם עומדים למות. אינני מאמינה בדברים האלה, וּודאי גם אבי לא. בכל זאת, אינני יכולה שלא להשתאות לנוכח צירוף המקרים.

בצדה הקדמי של העטיפה הוא רשם באותיות גדולות: “יומן”. בפינה השמאלית היה צמוד בנייר דבק מכתב קצר אלי. כשהסרתי את המכתב ראיתי תחתיו שתי מלים מחוקות בדיו. אני מודה שמאוד הסתקרנתי. אחרי מאמצים רבים הצלחתי לפענח אותן: “מאוחר מדי”. מאוד אופייני לאבי לחזור בו כנשוך נחש מכל דבר שעלול להישמע, חלילה מלודרמטי. אבי תיעב מלודרמות. די היה בריח של שמאלץ כדי להבריח אותו מאולם תיאטרון – אפילו באמצע ההצגה. לכן השורה הזאת מנקרת בי כמו העיט בכבדו של פרומתאוס. אני חוזרת ותוהה לא רק על הכוונה, אלא גם אל מי היתה מכוּונת, אליך או אלי? אני בטוחה שהוא ניסה להסתיר אותה על־ידי המכתב שכיסה עליה. אני לא חושדת באבא שהוא עושה דברים במקרה. אני תוהה: מאוחר מדי בשבילי להבין אותו, מאוחר מדי בשבילו להסביר לי את הקלקולים בינינו, מאוחר מדי לשניכם להכיר זה את זה מקרוב, או אולי מאוחר מדי להתפייס עם הוריו שנטשו אותו? השאלות האלו מטרידות אותי, לא הייתי מגלה לך את קיומו של כיתוב זה אילו ידעתי בוודאות שהוא מופנה אלי, אבל אם אתה הנמען, איני רשאית להעלימו. מצד שני, אם המילים האלה מכוונות אליך, למה הוא לא רשם אותן ביומן עצמו? למה הוא כתב אותן על גבי העטיפה הגלויה לעיני כול?

אני חייבת לומר לך משהו. אחד הדברים שהכבידו עלי בספרך היה שתיקתו הרועמת של אבי, שתיקה שהפכה את הספר להכלאה של חצאים דוממים: שתיקתה של אמך־סבתי בגלל מכתביה שאבדו, ושתיקתו של אבי, שמיאן לדבר על עצמו במכתביו אליך. השתיקה הזאת מכה בי ללא רחם, היא נראית לי כמו משחק פינג־פונג על שולחנות נפרדים, מזכירה לי יותר את שתיקותיו כלפי. אני שבה ותוהה האם באמת עמד בסירובו לספר לך על עצמו ועל משפחתו. באחד המכתבים הראשונים אליך הוא מציין במפורש שהוא אינו מתנגד לפרסום חילופי הדברים המקצועיים ביניכם, אבל אוסר עליך לפרסם את התכתובת האישית. כל מי שקרא את ספרך מבין שהוא הציג לך שאלות, שהרי אתה פותח את רוב מכתביך אליו במענה לשאלותיו. אבל האם באמת אבי הגביל את עצמו להצגת שאלות, או שמא סיפק גם תשובות והסברים? עובדה, במכתב אחר התנצלת על התבטאותך כלפי קלרה, האומנת שלו בקַטַנזַרוֹ. כלומר, הוא לא רק שאל אלא גם נזף. מצד שני, במכתבך מה־3 ביולי 2004 אתה מצר על סירובו לדבר על חייו. אני בטוחה שלא תתקשה להבין למה יצאתי מבולבלת מספרך. יש משהו לא הוגן בזה שאינני יודעת דבר על תוכנו של היומן. אני יכולה רק לומר לך כי הידיעה שהמילים הסתומות הללו מופנות אליך היתה מקלה עלי מאוד.

במכתבו אלי, בשורה הראשונה, הוא מבקש ממני לשלוח לך את יומנו. בשורה השנייה הוא פונה אלי בבקשה להסדיר את קבורתו בבית־העלמין באַרֶצוֹ. לא אכחד ממך שבקשתו להיקבר בבית העלמין שבו קבורה סבתא ג’וליה הפתיעה אותי. ציפיתי שירצה להיקבר ברומא, עיר שעשה בה את רוב ימיו, שם נמצאת דירתו ושם גם האוניברסיטה שבה למד ולימד שנים רבות. הייתי מופתעת פחות אם היה מבקש להיקבר בקטנזרו – עיר הולדתו. חשוב שתדע, אבא מעולם לא שוחח אתי על אמו, ומספרך הבנתי שגם אתך נמנע מלשוחח עליה. אף־על־פי־כן, בקשתו האחרונה היתה להיקבר באַרֶצוֹ, מקום קבורתה. לו הכרתי אותו פחות טוב, הייתי רואה בזה אקט סמלי של התפייסות מצדו כלפי אמו, אף כי מסויג, מכיוון שלא ביקש להיקבר תחת השם גַלַמבּוֹשׁ – כשם משפחתה של אמו, וגם לא טוֹט – כשם משפחתו של אביו. הוא בחר להיקבר תחת השם בנוונוטי, שהוא שם משפחתה של קלרה, האומנת שלו מקטנזרו. אבל בהכירי את אבא אני יודעת שהוא לא איש של מחוות סמליות. אולי אני טועה. כעת אני נזכרת שחודשים אחדים לפני נסיעתו לאפריקה ביקר בקַסטיליוֹן פיוֹרֶנטינוֹ, אותה עיירה שאמו עשתה בה יחד אתכם את שנות המלחמה. על ביקורו שם נודע לי במקרה. ביקשתי ממנו להשאיל לי ספר קריאה כלשהו מספרייתו. אחרי ימים אחדים נפגשנו בבית־קפה לשיחה של סתם. לפני שנפרדנו הוא הוציא מתיקו את ספרו של פרימו לוי “זמן שאול” ומסר לי אותו בלי לומר מילה. כשדפדפתי בו במונית נשר ממנו ספח של כרטיס רכבת מפירנצה לקסטילון פיורנטינו. תמהתי מאוד: מה לו ולעיירה קטנה זו בטוסקנה, שאף פעם לא עניינה אותו? בכל זאת שמרתי את הספח לסימון הדפים בספרו של לוי, שמאוד הרשים אותי. כשסיימתי לקרוא בו הבליחה בראשי המחשבה שכרטיס הרכבת לא נשאר בספר במקרה. כפי שאמרתי לך, אין אצל אבא דברים סתם. זה גרם לי לחשוב שאולי גם הספר לא נבחר במקרה. למה דווקא “זמן שאול” ולא ספר אחר? זו לא היתה הפעם הראשונה שהוא ניסה להעביר לי מסרים באמצעות רמזים, וגם הפעם המסר היה מעורפל. מצד שני, ייתכן שהוא התכוון רק ליידע אותי שהיה שם. אתה תופס איך הראש שלו פועל? אם רצה שאדע שביקר בקסטילון פיורנטינו, למה לא אמר לי את זה במפורש ולמה לא גילה לי את מטרת נסיעתו? אינני חושבת שהוא חיפש באותה עיירה אנשים שזוכרים עדיין את סבתא ג’וליה. גם אתה ניסית למצוא אנשים כאלה ולא מצאת, למעט משפחת גריפוֹני. מכל מקום, למחרת צלצלתי אליו, לא כדי לשאול אותו מה עשה בקסטילון פיורנטינו (אם היה רוצה שאדע, הוא היה אומר לי), אלא כדי לדעת מתי להחזיר לו את הספר. הוא השיב שהספר יכול להישאר אצלי.

אחרי פרסום ההודעה על היעלמו באפריקה התקשר אלי אחד מעמיתיו באוניברסיטה כדי להביע את צערו. הוא סיפר לי שפגישתו האחרונה עם אבא התקיימה בגן עירוני לא הרחק מביתו. הוא ניגש לספסל שעליו אבא ישב כדי להחליף עמו כמה מילים, אבל נבהל מחיוורונו. אבא היה נבוך ובקושי הצליח לפלוט כמה מילות נימוס. גם עמיתו הובך – הוא חש כאילו פלש לדירה זרה בלי לנקוש בדלת. לאחר זמן, כשנודע לו על מחלתו, הוא קישר בין שני הדברים. ביקשתי ממנו לעשות מאמץ ולהיזכר מתי זה היה. התאריך שמסר לי היה יומיים אחרי חזרתו של אבא מקסטילון פיורנטינו לבין החלטתו להיקבר בבית־העלמין של סבתא ג’וליה באַרֶצוֹ. ייתכן גם שאני מדמה דברים בלבי, יוצרת חיבורים בין דברים שלא אמורים להתחבר. זה קורה לי לא פעם. מכל מקום, שילמתי כבר עבור חלקת קבר. היא כמובן ריקה, אבל אם תזדמן לאַרֶצוֹ, תוכל למצוא אותה באגף המערבי של בית־הקברות. זהו אזור חדש שהוכשר לקבורה לפני עשר שנים, במסגרת תוכניות ההרחבה של בית־העלמין הישן. החלקה נמצאת במרחק עשר דקות הליכה ממצבת הקיר של סבתא ג’וליה. אני חייבת לומר שהביקור שלי שם העביר בי צמרמורת. להזמין חלקת קבר דרך אתר האינטרנט של בית־העלמין זה דבר אחד, ולראות פיסת אדמה עירומה, שני מטר על מטר, שקרוב לוודאי תישאר ריקה, זה דבר אחר לגמרי. בכל מקרה, בכוונתי לחכות שנתיים, אולי שלוש, לפני שאקים עליה מצבה. בדעתי לעשות כמנהג המקום ולהצמיד למצבה עששית ותמונה ממוסגרת של אבא. גם אם הקבר יישאר ריק לתמיד, סבתא ג’וליה תהיה שם פחות לבדה, ליד המצבה של בנה.

לא אסתיר ממך שהשתוקקתי מאוד לעיין ביומן, אבל עמדתי בפיתוי. אילו רצה אבא שאקרא אותו, הוא היה מציין זאת במפורש במכתב שהצמיד לעטיפת היומן. כאמור, אינני יודעת אם ביומנו הוא מתייחס אלי ולאמי או רק לחייו. כמו בכל תקופת חיינו המשותפים, נמנעתי מלהציג לו שאלות והוא נמנע מלנדב תשובות. מכל מקום, אם היומן מתייחס גם אלי, אני רוצה להזכיר לך שלכל מטבע יש שני צדדים. אין בכוונתי להצטדק, שהרי אינני יודעת אם ביומנו נמתחת עלי ביקורת. יש בי צורך לומר זאת כדי ללבן לעצמי מערכת יחסים סבוכה מאוד, עצורה באופן קיצוני, שלא השכלתי להתמודד אתה בחייו של אבי ועל כן היא כל־כך מתסכלת. בשעתו לא ידעתי על חליפת המכתבים ביניכם, אם אפשר לקרוא לתכתובת החד־צדדית שלכם חליפת מכתבים. נודע לי עליה לראשונה מתקליטור שאבי שלח לי בדואר יום לפני נסיעתו לאפריקה. כשפתחתי אותו התברר לי שהוא מכיל את מכתביכם, לרבות התמונות. אני משערת שבשיגור התקליטור ביקש להקדים את פרסום הספר באיטליה, ועל־ידי כך להכין אותי מראש לשאלות ולתמיהות שהספר עשוי לעורר אצלי. אם זו היתה כוונתו, הוא צדק. ההתכתבות ביניכם עוררה בי שאלות רבות. כמובן, לא העזתי להעלות אותן במיילים ששלחתי לו לאפריקה. אם הוא היה רוצה את תגובתי, הוא היה אומר לי את זה במפורש. כיבדתי את רצונו, כפי שעשיתי גם בחייו. זה לא מנע ממני להיות רתוקה לסיפור המדהים שנפרס לפני, סיפורה של משפחה מפוררת שנקלעה לעין הסערה של מלחמת העולם השנייה ולא יכלה לה. לצערי, תעלומת ילדותו שהתפענחה בספרך לא חוללה אצל אבי קתרזיס. אני נוטה להאמין שהשערותיך באשר לסיבות נטישתו בקטנזרו לא זו בלבד שלא פייסו אותו, כפי שאולי קיווית, אלא גם העמיקו את טינתו. חשפת סיפור עצוב, עצוב בממדיו הכלל אנושיים והאישיים גם יחד, אבל עבורי העצב היה כפול, כי הימנעותו של אבי מלשתף אותי בסוד הוריו חשפה את ממדי החומה שגבהה ביני לבינו. תאר לעצמך שהוא לא שוחח אתי אף פעם עליהם. רק פעם אחת, בילדותי, שאלתי אותו על סבא וסבתא. הוא אמר שהם מתו במלחמה. יותר לא חזרתי לשאול עליהם.

יום ה' חצות וחצי

התכוונתי לשגר לך את המכתב שלשום, אבל אחרי שקראתי אותו שנית לא אהבתי מה שקראתי. אני בטח נראית לך דג קר. האמת היא שאחרי שגמרתי לקרוא את ספרך הייתי שרויה בהלם שבוע ימים, ולפני שהספקתי לצאת ממנו אבא כבר נסע לאפריקה. תגיד לי אתה, מה היית עושה במקומי? מצד אחד הייתי המומה מהסיפור שלו, שלא שיערתי עד כמה הוא קשה. מצד שני, נעלבתי עד עמקי נשמתי. איך לא עלה בדעתו לשתף אותי בסיפור המדהים של ילדותו בקנטנזרו לפני ואחרי שנודע לו שקלרה איננה אמו? מדוע לא גילה לי שעלית על עקבותיו אחרי שבעים שנה? למה הסתיר ממני את ההתכתבות ביניכם? בכנות, זה נראה לך נורמלי? נניח שהוא לא רצה לדבר אתי לפני שנודעו לו כל הפרטים על משפחתו ועל נסיבות נטישתו בקטנזרו, אבל למה הוא המשיך לנצור את פיו גם אחרי נסיעתו לאפריקה? המתנתי בדריכות למיילים הראשונים שלו משם, ציפיתי שיכתוב לי מה עשו לו הגילויים המרעישים במכתביך, ולא פחות מזה – איך עברו עליו שנות ילדותו ובגרותו בצל הידיעה שהוריו נטשו אותו. הרי מספרך לא ניתן ללמוד דבר וחצי דבר על תגובתו. סיפרת לו על הוריו, על דודו, על אחיו ואחיותיו, על סבתא שלו, וכמובן גם על עצמך, אבל הוא שתק. שנה שלמה עמד בסירובו לדבר אתך על עצמו. חשבתי שאתי הוא ירצה לדבר. לספר לי כל מה שלא סיפר לך. כלום. הוא התעניין בשלומי, שאל על נכדותיו, מסר דרישת שלום לאמי ולדינו בעלי, דיווח שהמחקר שלו מתנהל כשורה, שמזג האויר נוח ושהעבודה לא קשה מדי, וזהו. חשבתי שהמרחק מאפריקה לאיטליה ואולי גם הבדידות שלו שם יתירו את לשונו ויגרמו לו לרצות לדעת מה אני חושבת, לשמוע ממני מה עשה לי הספר שלך. כלום. אז גם אני שתקתי. היתה לי ברירה? רק המחשבה שהוא יגיב ליוזמה שלי כפי שהגיב כאשר שאלתי אותו על מצב בריאותו הקפיאה אותי. “הכול בסדר,” הוא אמר לי. מה אפשר להגיד אחרי תשובה כזאת? האמן לי, היו לי המון שאלות לשאול אותו. אני יכולה להבטיח לך שאם הוא היה חוזר היום, לא הייתי מוותרת לו. עכשיו כבר מאוחר מדי. לפעמים אני מצטערת שהחיים לא נקצבו לנו בשתי קדנציות, כדי לאפשר לנו לתקן בקדנציה השנייה את השגיאות שעשינו בקדנציה הראשונה.

בחודשים שחלפו מיום היעלמו חזרתי ושאלתי את עצמי אם באמת לא יכולתי לנהוג אחרת בקדנציה הראשונה. אינני בטוחה. גם אם הייתי חושבת אחרת, יש דברים שקשה לומר לאדם בחייו, בעיקר אם הוא קרוב אליך ומתוקף קרבתו הוא זכאי לתשובות. מי כמוך יודע. אתה עצמך כתבת שסבתא ג’וליה הסתירה מאמה שלא היה לה קשר עם בנה בקטנזרו במשך שבע שנים ולא גילתה לה שהיא הפקירה אותו שם ושאינה יודעת דבר על גורלו. גם היא חששה מתגובתה של אמא שלה, לא רצתה לאכזב אותה. כך גם הדוד פּאלי, שהיה מנותק מאמו במשך כל שנות המלחמה. לא אתפלא אם הוא הרגיש שהוא אכזב אותה. סבתא לואיזה תלתה בו יותר מדי ציפיות, מה פלא שהתאכזבה? האמן לי, אין בטבע ארס קטלני יותר מציפיות. אני משתדלת בכל כוחי לא לטפח ציפיות כלפי בנותי. מנסה להעביר להן את ההכרה שיש דברים שהן צריכות להחליט עליהם בעצמן, שחוכמתן הפנימית חשובה לאין ערוך מתבונתם של אנשים בוגרים – גם כאשר נדמה להן שהמבוגרים יודעים הכול. היחסים שלי עם בנותי מאוד פתוחים, ואני מקווה שיישארו כך. אם אצליח בזה, אראה בכך את הלקח החשוב ביותר שהפקתי מחיי.

קבל את התנצלותי על אריכות הדברים. יש בי צורך לסגור מעגל (סליחה על הקלישאה) שנותר פתוח במכתביך לאבי. אני מניחה שלא תתפתח בינינו חליפת מכתבים ארוכה כמו זו שניהלת אתו, אם בכלל, לכן אינני בטוחה שתימצֵא לי הזדמנות שנייה להשלים את החסר. לשמחתי, אין לי קושי לכתוב לך בפתיחות. כאדם זר, אין לך ציפיות ממני, לכן כל מה שאכתוב לא יוכל לאכזב אותך. אפשר שזו הסיבה שאני מעמיסה על מכתב זה מטען חורג, אולי כבד מדי. כל שאני יודעת עליך היום הוא הדברים שכתבת על עצמך בספר – והם לא היו רבים. אף־על־פי־כן, יש לי אמון מלא שלא תישא פנים לכאן או לכאן. התלבטתי לא מעט בשאלה אם נכון מצדי ליידע אותך על משפחתנו, לרבות יחסי עם אבי. ככלות הכול, אם אבי נמנע מלהיחשף במהלך התכתבותכם הארוכה, ספק אם מותר לי לחשוף את המה שהוא העדיף לכסות ממך. מהתלבטותי תוכל להבין שאינני כותבת לך כדי למלא את מבוקשו, אלא כדי לפרוק מעלי משא שלא הצלחתי להשתחרר ממנו בחייו.

אפתח בפרטים פורמליים. אחיך התחתן עם אמי, אַנגֶרוֹנָה אוּצֶ’לוֹ, ב־1958. אני בתם היחידה. נולדתי ב־2 בדצמבר 1961. לפי ספרך, ה־2 בדצמבר הוא גם יום הולדתה של סבתא ג’וליה. כפי שאמר לך אבי, המקריות מספקת לפעמים צירופים מוזרים, אינני תולה בצירוף מקרים זה את הסיבה למצב הרוח הקדרוני של אבי בימי הולדתי, שהרי הם נחגגו שנים רבות לפני שנודע לו על מות אמו הביולוגית. אני חושבת שימי ההולדת שלי הזכירו לו את מוצאו העלום, אולי את העובדה שאמו ואביו מחקו אותו מזיכרונם. חשוֹב על זה, אפילו גלוית ברכה לימי הולדתו הם לא טרחו לשלוח לו. אמי היתה זאת שדאגה לימי ההולדת שלי, החל בהזמנת ילדי כיתתי וכלה בהבאת זמר, ליצן וקוסם. אבי נכח במסיבות, אבל בדרך כלל מצא אמתלא לפרוש לחדר עבודתו זמן קצר אחרי פתיחת המסיבה. אני מניחה שאמי הבחינה במצבי רוחו הקדורניים, אבל העדיפה להתעלם מהם.

הורי התגרשו ב־1974, שבועות אחדים אחרי שמלאו לי שלש־עשרה שנה, בתום שנתיים של חיים בנפרד. אבא עזב את הדירה, ויתר על כל תביעה מצדו לחלוקת רכוש והסדיר את תשלומי־המזונות באמצעות עורך הדין שלו. הוא נטל את בגדיו ואת ספריו ועבר להתגורר בוויה דַאוּני, מרחק עשרים וחמש דקות נסיעה מדירתנו הקודמת וחמש דקות הליכה מהאוניברסיטה. הופתעתי מגירושיהם. לא קרה דבר בבית שהכין אותי לזה. כעסתי, חשבתי שלאבא לא היתה זכות להפר את שגרת החיים שלי. שתבין, ככל שאני זוכרת, הם אף פעם לא היו זוג יונים, זאת אומרת לא התנשקו כשנפרדו בבוקר ולא כשנפגשו בערב. גם בבית הם לא נהגו להתחבק. מפעם לפעם נגררו למריבות קולניות ולטריקת דלתות, אבל זה דבר שקרה גם אצל הורי החברות שלי. רוב הזמן שרר שקט בבית, והשקט הזה נתפס אצלי כהרמוניה, לכן הסתלקותו נחתה עלי כרעם ביום בהיר. הוא ניסה להסביר לי שהאהבה ביניהם דעכה ולא נותר דבר שיצדיק את המשך חייהם תחת קורת גג אחת, אבל שבכל הקשור אלי לא יחול שום שינוי והוא ימשיך לאהוב אותי כמו קודם. לא הגבתי, מה כבר יכולתי לומר לו? שהוא שיבש לי את החיים? שהוא שבר באופן שרירותי מסגרת שהייתי חלק ממנה? לאמא היה הסבר אחר לפרידתם. “הוא רוצה להיות חופשי,” אמרה בתשובה לשאלתי. ריחמתי עליה. הוא יזם את הפרידה. היום אני יכולה להבין שהסיפור מסובך יותר. העובדה ששניהם לא נישאו שנית אומרת משהו על מורכבותו של משבר הזוגיות שלהם, או אולי על הבעייתיות של אבא. לצערי, המשבר הזה היה ונשאר עלום. אבא היה משוכנע שאמי לא נישאה שנית כדי לא להקל עליו את רגש האשמה. העובדה שגם הוא לא התחתן שנית נובעת מאותה סיבה: לא לתת לה לצאת פגועה יותר ממנו. כל העניין הזה ערער אצלי את האמון במוסד הנישואים. הייתי אומרת כך: מגיל שבע־עשרה אבד לי הרצון ליצור קשר עם אנשים מורכבים. בתחילת ההיכרות הם מעניינים ומעוררים סקרנות, אבל למי יש כוח לסדרת המשברים שלהם – תחילת משבר הנעורים, אחר־כך משבר אמצע החיים ובסוף משבר הזִקנה. גם ככה החיים מסובכים. חוץ מזה, פחדתי להיפגע מכל גבר חדש שהכרתי. הדבר האחרון שהייתי רוצה הוא לרשת מאבא את פחד הנטישה, אבל זה בדיוק מה שירשתי ממנו. תקופה ארוכה לא נתתי לקשרים שלי עם בנים להתקדם לשלבים יותר משמעותיים, כדי לא להיפגע כאשר יחליטו לנתק את הקשר. בכל פעם שהכרתי גבר חדש חשבתי מתי זה ייגמר. ניסיתי לגונן על עצמי בהערות ציניות, כדי להיראות אדישה. לימים הבנתי שהציניות חיסלה מראש את הקשרים אִתם. ההיכרות שלי עם דינו הבשילה לחתונה כי הוא היה ההפך הגמור מדמות האיש המורכב. הוא נשאר כזה עד היום. מה שרואים אצלו הוא מה שמקבלים. כשהכרנו הוא היה כל־כך נלהב מעצמו ומהתוכניות העסקיות שלו עד כי הציניות שלי החליקה עליו כמו מים על שמן. אינני מעלה בדעתי לקיים עם דינו שיחה כפי שאני מנהלת אתך. אני יודעת מראש איך הוא יגיב. הוא יאמר לי לשכוח מזה ויחליף נושא. אני יכולה רק לקנא בו. גם עם אמא אין טעם לשוחח על מערכת היחסים שלי עם אבא. היא תצדיק אותי, כפי שעשתה תמיד.

אבא היה מוטרד מהשפעת הגירושים על היחסים בינינו. הוא חשש שהם ידעכו כפי שדעכו יחסיו עם אמא. הוא ניסה לשכנע אותי שאוזנו תהיה תמיד כרויה ושהוא רוצה להיות לי ידיד אמת, מישהו שאפשר לשוחח אתו על כל נושא ועל כל עניין. לא ירדתי לסוף דעתו אז וגם לא לאחר שנים, כאשר ניסה להעביר לי מסרים ברוח זו דרך חברות שלי. המסרים הגיעו אלי, אבל הם פעלו בכיוון הפוך ממה שקיווה. אני משערת שהוא ניסה לבלום את מה שכינה “תהליך האפרוריזציה” בקשר שלנו, כלומר הידרדרותו לקשר סתמי, כזה שמתחיל ומסתכם ב“מה נשמע” וב“הכול בסדר”. הוא אמר שקשר כזה הוא כמו כריך ששכחו לשים בו נקניק. כך הוא ראה את הדברים. דעתי היתה שונה. אינני מבינה למה קִרבה בין הורים לילדיהם צריכה להימדד בכמות המילים המוחלפות ביניהם, למה לא די בקרבה שנוצרה מעצמה, מכוח החיים המשותפים תחת קורת גג אחת. הבעיה היא שהוא ניסה להחליף את הגג המפורר בתקרה של מלים. פעם אחר פעם עשה מאמץ לשדרג את הקשר בינינו באמצעות שיחות על ספרים, סרטים, פוליטיקה, ועל החיים בכלל. כשהיה שואל להתרשמותי מספר שקראתי או מסרט שראיתי נהגתי להסתפק באמירה לא מחייבת. אותו זה לא סיפק ואותי זה אטם. חשתי שהוא מנסה לסחוט ממני אמירות ותובנות שלא היה לי עניין להתעמק בהן. גם במקרים שירדתי לסוף דעתו, או לפחות היה נדמה לי שאני מבינה את כוונתו, לא התחשק לי לשתף פעולה. הרגשתי שיותר משהוא מנסה להסביר לי הוא בוחן אותי, מודד את הבנתי הרגשתית ובוחן את תפיסתי השכלית. על־פי הסכם הגירושים הוא היה זכאי לבלות אתי פעמיים בחודש את סופי השבוע. בדרך כלל הלכנו לראות סרטי הנפשה, הם היו אהבתו הגדולה עוד מימי ילדותו. לאחריהם נהגנו לשבת במסעדה. בשעת הארוחה הוא היה מנסה לדלות ממני תובנות שהייתי אמורה להפיק מהסרט. הוא היה מדבר אתי על קנאתה של האם החורגת ביופייה של שלגייה, מדגיש את תוחלת החיים הקצרה של היופי ושואל לדעתי על אהבה ממבט ראשון – כמו זו שבין הנסיך לשלגייה. מה כבר יכולתי להשיב לו? הייתי בת שלוש־עשרה, טרם חוויתי אהבה ראשונה. על קירות חדרי היו תלויים פוסטרים של טום ג’ונס, פינק פלויד, להקת אבבא ומייקל ג’קסון, גיבורי הילדות שלי. החלפתי עם החברות שלי קטעי רכילות אינסופיים על חיי האהבה שלהם, אבל לי לא היה חבר, וזה לא היה משהו שהייתי מוכנה לדבר עליו עם אבי. עם אמי כן, אבל היא סיפור אחר. אמא לא ניסתה לנתח את עלילות הסרטים שראינו ביחד. היא הסתפקה כמוני בנעימוּת שהם השרו עלינו. אבי התעקש על המלים. אחרי שהיה נכשל בניסיונותיו לדלות ממני אמירות חכמות היה עובר לשאלות בטלות על לימודַי ועל ארון הבגדים שלי, שהחל להתמלא באותה העת בחולצות ובחציות אופנתיות. גם על השאלות האלה השבתי לו בחצי פה. הוא לא באמת התעניין בארון הבגדים שלי. הוא פשוט פחד מהשתיקות. אהבתי ללכת עם אמי לסיבובי קניות. שלא כאבי, היא לא היססה לכפות עלי את טעמה כשבחרתי בפריט לבוש שלא היה לרוחה. מפעם לפעם התקוממתי, מחיתי ועמדתי על זכותי לבחור בגדים על־פי טעמי. בסופו של דבר קיבלתי את דעתה, כי היא לא עשתה את זה כדי לצאת ידי חובה, באמת היה אכפת לה. מלבד זה, פשוט סמכתי עליה.

לא הייתי ממש מודעת לאכזבתו של אבי ממני, אבל חשתי בה. הוא ידע שהוא מנהל מלחמת מאסף, ואילו אני הייתי צעירה מכדי להבין את חרדתו מהאפרוריזציה. אדישותי יצרה אצלו עלבונות קרושים שעל קיומם נודע לי מהנתקים שבאו בעקבותיהם. הוא היה מתקשר אלי לא באמת כדי לשאול “מה נשמע” אלא כדי להוציא מפיו במופגן את שתי המילים האלה שכל־כך תיעב, ואחרי שהייתי משיבה לו ב“הכול בסדר” הוא היה אומר “יופי” ובזה היה מסיים את השיחה. ה“יופי” שלו היה כל־כך טעון עלבון עד ששרף את הקו. היום אני חושבת שהשיחות הקצרצרות האלו נועדו להמחיש לי עד כמה הקשר בינינו נעשה סתמי, אבל אז קיבלתי את זה כביטוי למצבי רוחו, שלא התחשק לי ללבן אותם כי הם היו מסובכים מדי בשבילי. ליתר דיוק, פחדתי ללבן אותם. כל שאלה מצדי היתה עלולה לפתוח תיבת פנדורה, וזה היה הדבר האחרון שרציתי בו. עם אמא זה היה שונה. יכולנו לריב בינינו, בעיקר כשהיא היתה מגזימה באסרטיביות שלה. לפעמים עלה עשן מהוויכוחים בינינו, אבל הם לא הותירו אחריהם אפר, הם פשוט התפוגגו. עם אבא לא נקלעתי אף פעם למריבות. הן קפאו באבן לגושים של עלבונות וכעסים כבושים. התגעגעתי לימים שלפני המילים, לתקופה שדי היה בחיבוקים ובנשיקות כדי לאשש את הקרבה בינינו. אני עוקבת אחרי התקופה הקסומה הזאת אצל בעלי ושתי בנותינו, מתבוננת בחיבוקיהם בעונג עצום. אצל דינו הכול פיזי, גם המחשבות. המושג “אפרוריזציה” זר לו כמו סינית. הדבר האחרון שיעלה בדעתו הוא להתפלסף עם התאומות שלנו על התפנקותה של “הנסיכה על העדשה” באגדה של הנס כריסטיאן אנדרסן. זה מה שאני אוהבת בו. דינו לעולם לא יבקש מבנותיו לדמות לעצמן מה חושב דג על האוויר.

יום שבת, 17:30

אני מנצלת את ההפוגה בטיפול בבנות. הן הוזמנו למסיבת יום הולדת של חבר ויחזרו רק בעוד שעתיים. האמת היא שהתכוונתי לשלוח לך את המכתב כבר אתמול בבוקר, אבל כשקראתי מחדש את הדברים שכתבתי, שוב ראיתי שנגעתי מעט מדי בשיבושים ביני לבין אבי. אינני יכולה לומר בוודאות מתי זה התחיל. אני בטוחה שהזרע נטמן לפני פרידתו מאמי, אבל הוא נבט אחרי שאבא עזב את הבית. זה תמיד התחיל בערבים שבהם עשה שמרטפות אצלנו. הערב היה נפתח בניסיונות מצדו לגלגל אתי שיחות בעניינים בעלי תוכן, ושם זה היה נתקע. פעם שמעתי אותו מתפרץ על אמי בשל התקשורת החלולה שהיתה בינינו. “בשביל לעשות שמרטפות אפשר להזמין את בת השכנים,” אמר לה בזעף. שאלתי את עצמי אם אני נוטרת לו שעזב את הבית. אני מסרבת להשתמש במילה “נטישה”, כי הוא לא ניתק מגע אתנו. בשנתיים הראשונות נהג לבקר בביתנו חמש פעמים בשבוע. ביקוריו החלו להיות לי לטורח. ברגעים של כעס אמרתי לעצמי שהוא בישל את הדייסה ושלא ינסה לחלוק אותה אתי. בדבר אחד היתה תמימות דעים בין כולנו כבר מהרגע הראשון: “הבית” הוא ביתה של אמי, הבית שגדלתי בו, לא הדירה השכורה של אבי ברחוב דאוני. הוא עצמו הבהיר, חודשים ספורים אחרי הסתלקותו, שהמשפחה – במשמעותה הסמלית – היא אמא, היא אבן הפינה שעליה בנוי הבית, וכי אין בדעתו להציב את דירתו כבית אלטרנטיבי או אפילו כבית שני. הבנתי שעדיף בעיניו להיות אורח מאשר מארח, כדי להשאיר לו זמן פנוי לעיסוקיו המדעיים ולפטור את עצמו מהדאגה לענייני היום־יום. לכן אינני מבינה עד היום את מרירותו. האמן לי, הייתי מבקשת את סליחתו אילו ידעתי על מה.

אם היה משהו שהעלה את חמתו של אבי לשיא, היה זה התייצבותה האוטומטית של אמי לצדי. זה היה קורה בדרך כלל בעקבות סכסוכים עם מורים בבית־הספר, אבל גם אחרי מריבות שגרתיות עם חברות. הוא כעס על התמיכה העיוורת שלנו זו בזו, כאילו ניצבנו גב אל גב מול כל העולם: הם טועים, אנחנו צודקות. אני חושבת שהוא קינא בנו על עמידתנו ללא תנאי זו מאחורי זו. הוא קרא לזה “יחסים סימביוטיים”. ייתכן שהוא צדק. בשביל אמא הייתי תמיד תלמידה מצטיינת, גם כשקיבלתי ציונים בינוניים. היא היתה מסבירה לי, ואחר־כך לאבא, למה המורה אינה ראויה – ואגב כך היתה מונה את חטאיה הקודמים. אבא הגיב בדרך כלל באופן שונה. הוא קרא בעיון את ההערות בשולי המבחן, ובמקרים אחדים אף מצא לנכון להצדיק את המורה. הוא לא התייחס לציונים אלא לאיכות העבודות שהגשתי. ציפיותיו ממני היו תמיד גבוהות מאלו של המורים. כל ספר שקראתי או עבודה שהגשתי נותחו על־ידיו, כמו שעשה בסרטים שראיתי אתו בילדותי. במבחנים שהגשתי היה מצביע על נקודות שאפשר היה לפתח מהן תשובות טובות יותר. זה חרה לי מאוד, במיוחד כאשר קיבלתי ציון גבוה. אמרתי לו בכעס שהמורה לא חושבת כמוהו. הוא שתק. הוא לא ביטא בקול את אכזבתו, אבל היא היתה שם. הוא מיאן להבין שציפיותיו משתקות אותי.

אני חושבת שהוא בנה בראשו מודל אידיאלי ליחסים שצריכים לשרוד בין בת לאביה. הוא רצה שאהיה לו פרטנר לשיחה לא רק על סרטים, ספרים ועניינים שעומדים ברומו של עולם, אלא גם על סתם דברים שקורים לי. המודל הזה היה חסר סיכוי. לי היה די לצאת מתערוכת ציורים עם סיכום שאפשר לנסח במילה אחת, לכל היותר שתיים: נהניתי – לא נהניתי. מעניין – לא מעניין. לא חשתי צורך לנתח את מרקמי הצבע בציור, לגלות את הקונטרפונקט ואת הסימטריות החבויים בו. באותה מידה לא אהבתי לחטט בקרביים של עלילת מחזה שראינו ולהצביע על הסתירות הלוגיות בנפשות הפועלות. מעולם לא הבנתי את הצורך שלו בניתוחי פוסט מורטם. היום אני מוכנה להודות שטעיתי. הייתי צריכה להסביר לו את ההבדלים בינינו במקום לשתוק. להגיד לו שאינני הילדה שהוא חושב שאני. במקום זה השתבללתי, גם כאשר הייתי אישה בוגרת. בשנתי השנייה באוניברסיטה הוא פגש ידידת נעורים שלי שהכיר מביקוריה בביתנו. הוא הזמין אותה לקפטריה של הסגל, התענין בשלומה ובשלום הוריה, ואז – בלי הקדמות מיותרות – שפך את לבו על היחסים החלולים בינינו. בפרץ מאוד נדיר של גילוי לב – בעיקר בפני מישהי בגילה של בתו – אמר לה שהשתיקה שלי מכאיבה לו. שהוא אינו מצפה בכל פגישה אתי לשיחה בענייני מהות או בדברים האמיתיים שקורים לי. הוא מוכן להסתפק בשיחה כזאת פעם בחודש, אפילו אחת לשלושה חודשים. רק לא פגישות הנפתחות ומסתיימות ב“מה נשמע”. הוא אמר לה שהוא מסרב להאמין שכל עולמי מסתכם במה שהוא כינה “שיחות מעלית”. הוא יודע שאינני טיפשה, שאני יודעת להסתכל על העולם במבט בוגר, ושעם אמי אני משוחחת שעות. הוא שאל את חברתי אם דרישותיו נראות לה מוגזמות. היא הסכימה אתו שהן לא מוגזמות. לא הייתי צריכה אותה כדי לדעת שהוא מאוכזב ממני, אבל מה הייתי אמורה לעשות עם זה? הוא רצה יותר מכפי שיכולתי לתת. הייתי מוכנה להציע לו את הקרבה הפשוטה, חסרת התביעות, שהיתה לי עם אמא, אבל לו זה לא הספיק.

שנתי הראשונה באוניברסיטה היתה חזרה כמעט מדויקת על שנותי בתיכון. הראיתי לו, על־פי בקשתו, עבודות שהכנתי. הוא שיבח אותן, אבל תמיד הצביע על כמה נקודות שאפשר להרחיב ועל־ידי כך להפוך את העבודה למעניינת יותר. טענתי שזה מה שמצפים מתלמידי השנה הראשונה בחוג למדע המדינה: הבנת הנקרא ויכולת לתמצת נושא. הוא הגיב בשתיקה. בשנתי השנייה כבר לא שיתפתי אותו בעבודתי הסטודנטיאליות. לא רציתי להיראות יותר טיפשה מכפי שאני באמת. אינני טיפשה, והוא ידע את זה, אבל ציפה ממני תמיד ליותר. זה הלחיץ אותי. אמא האמינה ביכולתי, היא לא ציפתה ממני ליותר ממה שאני. אהבתי אותה על זה. יכולתי לסמוך עליה, ידעתי שתעמוד תמיד לצדי, יהיה מה שיהיה. אני חושבת שתפסתי את גודל אכזבתו של אבי ממני בשיחה שקיים עם בעלי באחת מתקופות השפל ביחסים שלנו. הוא אמר לו שאני הבת הלא נכונה לאבא הלא נכון. כעסתי מאוד, אבל הייתי גם עצובה. בשבילו.

שנות התבגרותי אצל אמא עברו בצל הפגיעה הקשה מגירושיהם. אבא השיג את החופש שחשק בו, אמא נותרה לבדה, פגועה, שבירה מאוד. היא היתה זקוקה לי. אבא שוחח אתי פעם על כוחה של החולשה. “יש אנשים”, אמר לי. “שכוחם בחולשתם.” כהרגלו דיבר בהכללה, אבל ידעתי שהוא מתכוון לאמא. הוא היה משוכנע שהיא אחת הנשים החזקות שפגש בחייו. אינני יודעת, מקורביה לא חשבו כמוהו, לכן הם התיצבו לצדה. אף שלא ביקשה את עזרתם, הכול הבינו שהיא זקוקה להם, מה גם שהכירו לה טובה על השנים ששימשה להם כתובת בעתות משבר ומחלות. אמא תפקדה כעובדת רווחה גם אחרי שעות עבודתה. אליה פנו תמיד בעניינים רפואיים ואישיים. חברותיה ידעו שהיא לא תהסס ללוותן לבית־חולים לביצוע ביופסיה בגוש חשוד בחזה או לבדיקה גסטרוסקופית. היא נענתה אפילו לבקשות להצטרף לסיור בחנויות רהיטים כדי לייעץ להן בקניית ריהוט חדש לדירה, ולא אחת גם שימשה אוזן קשבת בסכסוכים משפחתיים. בעניין אחד אני מסכימה עם אבא – אמא היא אשה אסרטיבית מאוד שלא מהססת להפעיל את השפעתה על כל מי שבא אִתה במגע. עכשיו, בעת כתיבת הדברים האלה, אני נזכרת בימים ששכבה בבית־חוליים אחרי ניתוח קשה. היא תבעה ממני לעשות את חמשת הלילות שאחרי הניתוח ליד מיטתה, למרות שעמדת האחיות היתה ממוקמת ממש מול חדרה. באותה העת דרישתה נראתה לי טבעית, היום אני יכולה להבין למה אחיות המחלקה הרימו גבה. זאת אמא, לטוב ולרע. היא מצפה למסירות כלפיה באותה מידה שהיא מתמסרת לאחרים. כבר ביום השני אחרי הניתוח התערבה בענייניהן של שתי חולות ששכבו בחדרה, השיאה להן עצות, קבעה להן מה מותר ומה רצוי לעשות והציגה את דרישותיהן באוזני הרופאים והאחיות. החולות לא מחו על התערבותה. להפך, הן הכירו לה טובה וקיבלו את סמכותה ללא ערעור. ממבט של אדם מבוגר, אין לי ספק שהיתה לאמא דרך לעודד אנשים להתמסר לה. ניסיונה הממושך עם נתמכי סעד פיתח אצלה דיבור חרישי שהרגיע את מטופליה והעביר להם תחושה של אמפתיה.

אמא מעורבת מאוד בגידולן של שתי התאומות שלי, ג’וליה ורֶנאטָה. היא אינה מהססת להתערב בחינוכן ולהגיב בתקיפות על משוגותיהן. בדרך כלל אין לי בעיה עם זה, כי היא פועלת במקום הנכון ובזמן הנכון. אלמלא הקדימה אותי, הייתי גוערת בהן באותו אופן. אני מקבלת את דעתה גם בכל הקשור לטיפול רפואי כאשר הן חולות. זה אך טבעי, ניסיונה עולה על שלי עשרת מונים, ואין שום סיבה שאציג עמדה שונה רק כדי להוכיח את עצמאותי. אינני בטוחה שאני מנסחת את דברי בבהירות הדרושה. אומר לך כך: עדיף בעיני לשפוט דברים לפי מבחן התוצאה. אני רואה איך אמא משקיעה בתאומות שלי. היא תופרת שמלות לבובות, בונה להן בתים מקרטון ומדביקה אותם בעיסת קמח, מטיילת עם הבנות ומשוחחת אתן בטלפון כל יום. איך שלא מסתכלים על זה, היא מעורבת בחייהן באלף ואחד דברים קטנים וגדולים. זה בדיוק מה שאבא שלי לא עשה. הוא פחד להתערב בחינוכן ומעולם לא גער בהן, מחשש לחרוג מגבולות סמכותו כסבא. הוא תמיד נקט עמדה ניטרלית, מין צופה כזה, אולי חיכה שאבקש ממנו להתערב. בניגוד לאמא, לא תבע את אהבתן. היא עמדה על כך שינשקו אותה לפני השינה, שיחבקו אותה כאשר היא באה לבקרן. הוא חיכה שהן יעשו את זה ביוזמתן. פחד לכפות את עצמו עליהן. הוא לא הבין שהן ילדות קטנות, שאם לא דורשים מהן, זה לא יעלה על דעתן. הן הרגישו בנייטרליות שלו והגיבו בהתאם. זה כאב לו. הוא צפה בקנאה איך הן מתנפלות על אמי ברגע שנכנסה הביתה. אותו הן בירכו מרחוק. ראיתי אותו קופץ את לסתותיו בתנועה שאני כל־כך מיטיבה להכיר. הוא הסיק מניסיונו האישי שאנשים שונאים שמתערבים בחייהם. גם אני אינני אוהבת שמתערבים בחיי, השאלה היא איך ומתי. לפעמים אני כועסת על אמא כשהיא מגזימה בגערותיה על הילדות שלי, אבל מיד סולחת לה, כי זה מראה שאכפת לה. אצל אבא אתה צריך לחפור לעומק כדי לגלות שאכפת לו. את האכפתיות שלו הוא מסתיר מאחורי מבע פנים אטום כאילו היא סוד מדינה. זה לא קורה עם אמא. עליך להבין, היא ואני חושבות באופן מאוד דומה, לכן קל לי לקבל את התערבותה. הילדות שלי מבינות את זה, ולא מקרה הוא שהן קשורות אליה לא פחות משהן קשורות אלי. הן לא שמעו אותנו אף פעם רבות או כועסות זו על זו. אמא יודעת שהמילה האחרונה היא שלי, אבל מאחר שהמילה שלה אינה שונה משלי, אינני מתנצחת אתה על זכות המילה האחרונה. אני מאוד גאה בזה. ראיתי מה עושה המתיחות בין אמהות לבנותיהן אצל החברות שלי, כמה מרירוּת היא מכניסה ליחסים ביניהן.

מילה אחרונה על בעלי. דינו הוא איש חמודות ואבא נהדר. הוא אדם תמים ובעל לב חם, בגלל זה נישאתי לו. הבעיה היא שהוא לא מעשי במיוחד. דינו מאמין לכל אחד, ולכן נופל בפח מפעם לפעם. אמא לא התלהבה ממנו בתחילת היכרותנו, ואף לחצה עלי לנתק את הקשר אתו, אבל איכשהו הקשרים בינינו התחדשו פעם אחר פעם. בסופו של דבר הוא כבש גם את לבה. שתינו יודעות שעם אופי כמו שלו קשה להצליח בעסקים, אבל אנחנו לא עומדות בדרכו, כדי לא לפגוע בשמחת החיים שלו. שכנענו אותו לא לחתום על עסקאות חדשות לפני שהוא מראה לנו את החוזים, בעיקר לפני שהוא מתחייב על הזמנות גדולות של מוצרי יבוא מדרום–מזרח אסיה, מחשש שדי במיזם כושל אחד כדי לרושש אותנו. דינו קיבל את הסידור הזה, הוא הכיר ביתרון של זוגות עיניים נוספות. נוסף על כך הוא מעריך את הגיבוי שאנחנו נותנות לו במגעיו עם כל מיני סוחרים ומתווכים המנסים לנצל את תמימותו. מכל מקום, הסידור החדש הגדיל באופן ניכר את מספר העסקאות המוצלחות שלו, והודות לכך אנחנו מצליחים לקיים רמת חיים סבירה. אני מספרת לך את כל זה כדי לומר לך שדינו השתלב במשפחה באילו נולד לתוכה. הוריו מתגוררים ברוֹבַטוֹ, בחבל בּרֶשָה שבצפון. הם מתראים פעם בשנה, כך שמכל הבחינות המעשיות הוא מתייחס לאמי כאל אמא שנייה שלו.

כפי שאמרתי לך, אני בעד להחיל את מבחן התוצאה גם במערכות יחסים בין אנשים. עובדה, הקשרים ביני לבין אמי מעולם לא עלו על שרטון, למרות הפגמים שאבא מצא בהם. כאשר הגדיר אותם כיחסים סימביוטיים הוא לא התכוון להחמיא לנו. אני משערת שהיה רוֹוח לו אם היה רואה אותנו רבות מפעם לפעם. אומר לך בכנות, מעולם לא בדקתי את חלקה של אמא בריבים ביניהם. די היה לי שהיא נפגעה. אותה ידידת נעורים שפגשה את אבי באוניברסיטה שאלה אותי מדוע אינני מפגינה כלפי אבי אותה מידה של הבנה והזדהות שיש לי כלפי אמי. לא ידעתי מה להשיב לה. מעולם לא ראיתי את אבא דומע, לא כל שכן בוכה. כשהיה נפגע, וזה קרה לעתים מזומנות, הוא היה מתכנס בקונכייתו ועוטה על פניו מסכה קרה. לדעתי, תחושת העלבון חסמה אצלו את תיבת הדמעות. אמא נוטה לדמוע בקלות, לפעמים מדברים של מה בכך. זה תמיד שובר את לבי. אבא ראה בזה הוכחה נוספת לשימוש הכוחני שהיא עושה בחולשתה. אינני יודעת איך בודקים סימביוזה, ומתי קשר הרמוני בין אמא לבתה נעשה סימביוטי. אם בכלל, הקשר ביננו הוא קשק סינרגטי. אנחנו מחזקות זו את זו. בעבר הסינרגיה הזאת פעלה בעיקר לכיוון שלי, היום –ככל שגילה מתקדם – היא פועלת לטובתה. לדאבוני, מעולם לא חוויתי קשר דומה לזה עם אבא. צר לי על כך, אבל זה לא משהו שבונים במילים. בהתקף השלישי של מחלת הסרטן שאבי לקה בה גילו אצלו גרורות בכבד. לא צריך להיות רופא מומחה כדי לדעת מה זה אומר. עיניה של אמא דמעו. אני רוצה להזכיר לך, הם כבר היו גרושים קרוב לשלושים שנה, אבל אמא בכתה כאילו היתה עדין נשואה לו. אבא הציץ לעברי במבוכה. הוא חש צורך להסביר, כמעט להתנצל על דמעותיה של אמא. “יש בינינו קשר בלתי גמור,” אמר לי כשהוא אוחז בידה, כמו כולם, גם אבא נחלץ לעזרתה של אצא בגלל שבירותה. בכיתי יחד אִתה. אני חייבת לציין בצער שהגבתי על דמעותיה ולא על הגרורות של אבא.

יום ראשון חצות

צר לי על שנאלצתי לקטוע את כתיבת המכתב ממש לפני סיומה. הייתי צריכה לאסוף את הבנות מיום ההולדת, ורק עכשיו הצלחתי לחזור אליו. אני עוברת על הדברים שכתבתי ומתקשה להאמין שאני כותבת לך באינטימיות כזאת. אני משקיטה את היסוסי בעובדה שאתה דודי ושזו ההזדמנות היחידה שלך להכיר את משפחתו של אחיך, ואולי גם אותו. אבא היה אדם מאוד מורכב, כפי שוודאי הבנת ממכתביו. מנעד העלבונות שלו הכיל את כל צבעי הקשת, מסגול־ארגמן ועד ירוק בהיר. אף פעם לא ידעתי איזה צבע יצוץ אצלו ומאיזו סיבה. זיהיתי את סוג הצבע על־פי המבט שנעץ בי, כמו מישהו שמסתכל לעברך מבעד לגוש קרח. כשהייתי משפילה את עיני הייתי קולטת את שפת גופו. לא תוכל לשער כמה ניבים היו לה. כל אימת שנפגשנו התלבטתי אם לנשק ללחיו, ללחוץ את ידו, או להסתפק במנוד ראש. מטעם זה, כל מפגש בינינו היה מתחיל ברגע כזה של דריכות, בניסיון מוקדם שלי לקרוא ממרחק את שפת גופו, כדי להתאים את עצמי למצבי רוחו המשתנים.

כאמור, יום לפני נסיעתו לאפריקה קיבלתי ממנו את התקליטור שהכיל את תוכן ספרך. אמרתי לך כבר, הסיפור המשפחתי, שלא ידעתי עליו דבר, מאוד ריגש אותי. מכתביה של סבתא רבתא לואיזה נגעו ללבי במיוחד. אינני יכולה לשכוח את המכתב שהיא כותבת לבתה מ“המקום שאלוהים נטש” אחרי שהדלתות לכל ארצות המקלט נטרקו בפניה. אני מודה שיחסי למדינת ישראל היה מאוד מסויג עוד מתקופת לימודי באוניברסיטה. אף פעם לא נמניתי עם תנועות השמאל, ובכלל, תמיד הייתי רחוקה מפוליטיקה מקומית ועולמית גם יחד, אבל לא אהבתי את הכוחנות המוגזמת שמפעילה מדינתכם כלפי הפלסטינים החיים עשרות שנים תחת כיבוש צבאי. הקריאה במכתביה של סבתא רבתא מיתנה אצלי במידה רבה את העוינות לישראל. לא קשה להבין איך מתפתחת אצל ניצולי שואה תגובה ביטחונית חריפה אחרי שזכו במדינה משלהם ומאז חייהם מתנהלים בצל איום קיומי. אין לי אלא להסכים אתך שאחרי כל מה שעבר על היהודים במרוצת ההיסטוריה מגיעה גם להם מדינה. אני מודעת לבעייתיות שבמשפט האחרון, המנוסח בגוף שלישי. ממכתבך לאבא הבנתי שמאחר שסבתא רבתא היתה יהודייה, אזי גם אבי יהודי, ואולי גם אני יהודייה, למרות שאמי נוצרייה. העניין כולו די מבלבל, אבל הרשה לי למחות על הקביעות השרירותיות האלו. היהדות יכולה לקבוע לעצמה כללי זהות ותנאי השתייכות כאוות נפשה, אבל אין בכך כדי לחייב אותי. כאישה חילונית, הקביעה שיהדותו של אדם נקבעת על־פי סבתו מגוחכת בעיני. לדעתי, כל אדם המגיע לפרקו על־פי חוק, כלומר משתחרר מחזקת הוריו ומאחריותם החוקית כלפיו, מקבל לידיו את הריבונות על חייו. כריבון הוא רשאי להחליט על שייכותו לכל דת שיחפוץ, על־פי אותו היגיון שהחוק מתיר לו להינשא, לבחור לעצמו משלח יד, לקנות לו השכלה או לשוטט בעולם ככל שיחשוק. עם כל הכבוד ליהדות, לא היא תקבע עבורי את זהותי הלאומית או הדתית. נוסף על כך, הבנתי מספרך שסבתא ג’וליה התנצרה, וכך גם אתה ואחיותיך. זאת אומרת שהיא קיבלה החלטה ריבונית להינתק מהיהדות. ואילו הדודה ליזטה החליטה לחזור לאמונתה הקתולית. זאת אומרת שהיא איננה יהודייה היום. כמובן, אינני יכולה לקבוע אם המרת הדת מצד סבתא ג’וליה היתה צעד של אמונה או כורח בל יגונה. נדמה לי שגם אתה לא הצלחת להכריע בין שתי האפשרויות הללו.

יש בי רגשות מעורבים כלפי סבתא ג’וליה. אני חשה סימפתיה גדולה לנערה בת שבע־עשרה תְאֵבַת חיים שיצאה למסע הופעות עם זמר מבוגר ממנה בתשע־עשרה שנה. לו אני במקומה, הייתי גם בוחרת בסיור מרגש בערים הקסומות של איטליה תחת חיים משמימים בחנות המחוכים של סבתא רבתא בגרץ. היא לא יכלה לדעת שבתוך פחות מחמש שנים תלד ארבעה ילדים וכעבור שנים אחדות תמצא את עצמה לבדה באיטליה הפאשיסטית – ללא מקורות פרנסה, עם שלושה ילדים ומטפלת. מצד שני, קשה לי לסלוח לה על שנטשה את אבי באופן כל־כך אכזרי. כאם לשתי ילדות קטנות אני מתקשה להבין איך לא טרחה לבקר את בנה בקטנזו אפילו פעם אחת. כשסיימתי את הקטע הזה בספר התמלאתי בפעם הראשונה בחיי רחמים כלפי אבא. אינני יודעת איך הייתי מתמודדת עם טראומה כזאת. כפי שאמרתי, לא שוחחתי אתו על הספר. לא ידעתי להחליט אם הוא מצפה ממני לתגובה או שאין לו כלל עניין לחטט בנושא הכאוב הזה. מצד אחד, לשם מה מסר לי את התקליטור אם לא כדי לשוחח אתי על תוכנו? מצד שני, למה חיכה עם מסירת התקליטור עד היום האחרון לפני נסיעתו? אם רצה לשוחח אתי עליו, הוא היה יכול למסור לי אותו שבוע קודם לכן, לא? חשוב על זה, הספר היה יכול לספק לו עילה לשוחח אתי על ילדותו בקטנזרו ועל הפקרתו באותה עיירה נידחת. אולי אפילו ליותר מזה: לדבר אתי על ההחמצות שהחמצנו זה כלפי זה. עכשיו כבר מאוחר מדי.

השאלות האלו נִטרלו אותי לגמרי. כל פעם שעמדתי לכתוב לו על התרשמותי מהספר קפאו לי האצבעות. חששתי שהוא יצפה ממני לשאלות נוקבות ולתובנות מעמיקות. כמו אחרי הסרטים שראינו ביחד, אבל כל מה שרציתי להגיד לו היה שאני מרחמת עליו. אני מצטערת שלא שאלתי אותו אף פעם על עברו, ועוד יותר חבל לי שהוא לא יזם שיחה כזאת על ילדותו. בכל פעם שרציתי לכתוב לו את הדברים האלה במייל בלמתי את עצמי. אמרתי לעצמי: האיש קם בבוקר אחד, מחליט לנסוע לאפריקה ומודיע לנו על כוונתו שבוע אחד לפני נסיעתו. זה נראה לך תקין? הופתעתי, כמובן הופתעתי, ככה פתאום, ועוד לפני שהספיק להתאושש מהטיפולים הקשים שעבר. מה היה לו דחוף כל־כך לנסוע לטנזניה? הוא הרי היה שם לפני עשר שנים, חקר מה שחקר, לא יודעת מה אפילו, וחזר בשלום. קרה שם משהו חדש? קטסטרופה אקולוגית שלא סובלת דיחוי? שריפה שמאיימת להשמיד את כל הצומח בטנזניה? אפילו כן, הרי הוא לא חבר באיזו יחידת כיבוי אש בינלאומית שנזעקת לכבות שריפות ביערות אפריקה. במי הוא רצה לנקום? את מי הוא רצה להעניש? אמא התנגדה כמובן לנסיעתו. היא אמרה לו שהמערכת החיסונית שלו נחלשה מאוד מהכימותרפיה, וכל מחלה שתדבק בו שם עלולה לסכן אותו, אבל היא לא יכלה כמובן לאסור עליו לנסוע. למן תחילת מחלתו היחסים ביניהם היו תקינים, והם נהגו לשוחח לפחות פעם בשבוע, בעיקר על הנכדות שלהם, אבל היא היתה מודעת לגבולותיה. היא ידעה שאם תלחץ עליו חזק מדי הוא ינתק אִתה מגע. ניסיתי גם אני לדבר אתו על נסיעתו. אמרתי לו שאפריקה היא מקום מסוכן, שהמים מזוהמים שם, שהבשר לא נשמר כמו שצריך, ובנוסף על כל אלה המקום שהוא נוסע אליו שורץ יתושים, טפילים והשד יודע מה עוד. אפילו אנשים צעירים חוזרים ממקומות כאלה עם מחלות מעיים קשות ועם צרות אחרות שבקושי יודעים כאן כיצד להתמודד אתן. אני יודעת את זה מהנסיעות של דינו למזרח הרחוק. פעמיים הוא חזר משם חולה, והרופאים לא הצליחו לזהות ממה הוא סובל. אבל דינו איש צעיר ובריא, ואילו אבא תשוש מהמחלה הארורה ההיא. הוא הגיב בסגנון האופייני לו, אמר לי שאני מבלבלת בין אפריקה לאסיה, ושהוא נוסע לטנזניה ולא להודו. חוץ מזה, הוא הרגיע אותי שקיבל זריקות חיסון נגד כל מיני מחלות ושהוא לוקח אתו מרפאה שלמה של כדורים הקשורים למחלתו וכאלה המומלצים לכל מי שנוסעים למדינות מסוימות באפריקה. אני מתארת לעצמי שהוא שוחח על כך גם עם ד“ר צדקא, הוא לא מסוג האנשים שדופקים על השולחן וכופים את דעתם על חוליהם. מהמיילים שאבא שלח לי משם אי אפשר היה ללמוד דבר על מצבו. בפעמים המעטות ששאלתי לשלומו ולבריאותו הוא השיב ב”הכל בסדר". הוא גם מיעט מאוד לספר על עבודתו. כל שאני יודעת עליה שעסקה בתצפיות עשב בשמורת הסרנגטי. זה בכלל משהו שאני לא מצליחה להבין. מה כבר יכול להיות מעניין בתצפיות כאלה? לדעתי זו עבודה לסטודנטים ולא לפרופסור בעל שם עולמי כמו אבי. אני לא מתפלאה שהוא העסיק את עצמו בקוקיות ובגורי אריות. מה כבר אפשר לעשות במקום שומם כזה שיש בו רק עשב ועצים?

הייתי יכולה להמשיך, אבל נדמה לי שגם כך הארכתי יותר מדי. אני חייבת לומר לך שהכתיבה עשתה לי טוב. היא עזרה לי להבין את אבי טוב יותר, אולי גם את עצמי. צר לי שההיכרות בינינו נעשית בכתב ובנסיבות כאלה עצובות. אהבתי את אבא בדרכי שלי. לצערי, דרכי לא היתה דרכו. ייתכן שאתך הוא היה מוצא שפה משותפת אילו רק התוודעתם זה לזה לפני עשרים או שלושים שנה. אינני חושבת שהיו לאבא ידידים קרובים שאִתם יכול היה לשוחח על נושאים אינטימיים. אבל זו סתם הערכה. האמת היא שאני יודעת מעט מאוד על חייו הפרטיים. ידוע לי שהיו לו מספר ידידות אחרי שהתגרש מאמא, אבל אף אחת לא חלקה אתו את דירתו. ייתכן שלא הרשה לעצמו לפתח קשר רציני כל עוד אמא לא עשתה כך. כפי שאמרתי, אולי לא רצה לגרום לה את הסיפוק שהיא יצאה מהפירוד פגועה יותר ממנו. דברים מוזרים קורים לאנשים נשואים, אתה ודאי יודע את זה טוב ממני. לשמחתי, דפוס היחסים שלי עם בעלי שונה לחלוטין.

אני חושבת שעלינו להיפגש באיזשהו שלב, אולי כשתבוא לאיטליה למפגשי קוראים מטעם הוצאת הספרים. אני מאוד רוצה שתכיר את אמא. היא תוכל לספר לך על אחיך הרבה יותר ממני. הייתי רוצה גם שתכיר את בנותי. הן ילדות מאוד חמודות ונבונות. כבר סיפרתי להן על הדוד שלי בישראל. הן היו מאוד גאות כשסיפרתי להן שהיית צנחן. הן רצו לדעת אם צנחת גם מתחת למים. אני בטוחה שתיהנה אצלנו.

אני מעבירה לך את העתק המכתב שקיבלתי ממנטובני קימאיו, שהיה עוזרו של אבא בשנתיים שעבד בטנזניה וגם – כך התרשמתי – ידיד אישי. הוא אהב מאוד את אבא ורחש לו כבוד רב. אני בטוחה שהנסיבות המיוחדות של עבודתם המשותפת אפשרו לו להכיר צדדים אחדים אצל אבא שלא זכיתי להכיר. במכתבו יש כמה קטעים מאוד מרגשים, מבחינתי לפחות, וגם סימני שאלה מטרידים. מנטובני מציין שהטנדר של אבא נמצא נטוש לרגלי גבעת הצפעונים. אני מניחה שהשם הזה ניתן לאותה גבעה משום שהיא שורצת נחשים. אז למה לעלות עליה בלילה? אם עלה על הגבעה, למה לא מצאו אותו שם? ברשותך, אציג שאלה יותר קשה: נניח שחיות טרף טרפו את אבא, כפי שהכול סבורים, הכיצד לא מצאו עד היום את שרידיו? ידיד שלי ששהה חצי שנה באפריקה אמר לי שאם טרפו את אבי צבועים, אין סיכוי למצוא את שרידיו, מכיוון שהצבועים גורסים את עצמות. שאלתי אותו אם הצבועים גורסים גם בגדים ונעליים. לא הייתה לו תשובה. הצגתי את השאלה הזאת למר מנטובני, אך גם ממנו לא קיבלתי תשובה. ייתכן שיצא לחופשה, ואולי בכלל עזב את עבודתו שם. הנהלת המכון בסרונרה השיבה לי ששמורת סרנגטי משתרעת על שטח של חמישה־עשר אלף קמ"ר. חיפוש שרידי עצמות במרחב עצום כזה משול לחיפוש מחט בערימת שחת. אף־על־פי־כן, הם הטילו על סייר מקומי, ריצ’רד אחד, את משימת החיפושים. אומרים עליו שאין בכל אפריקה אדם המכיר טוב ממנו את הסרנגטי, אבל גם הוא העלה חרס בידו. בכל זאת אני שואלת: אם אין זכר לאבי בכל רחבי השמורה, אולי הוא יצא ממנה? אתה יורד לסוף דעתי? הוא איש כל־כך בלתי צפוי עד כי אפשר להאמין עליו הכול.

במייל האחרון שלו אלי היה משפט אחד תמוה: “ההווה הוא הזמן החשוב ביותר למרות שהוא אינו קיים.” שברתי את הראש בניסיון להבין מה מסתתר מאחורי המשפט הזה. שוחחתי על כך עם ידיד המשפחה, פסיכולוג קליני, אַבּרוּצי, שהיה מיודד עם אבי שנים רבות. הוא הרצה לי במשך שעה על הבעייתיות של ההווה. אינני בטוחה שירדתי לסוף דעתו, אבל כשנפרדנו נכנסתי לבית־קפה ורשמתי את תקציר דבריו מהזיכרון. “בעולם שבו מתנהלים חיינו,” אמר לי אברוצי, “העתיד והעבר הם מושגים חד־משמעיים: כל מה שהיה הוא עבר וכל מה שיהיה הוא עתיד. האתמול הוא בעבר שלי – כפי שהוא בעבר שלך – וכך גם העתיד. לכאורה גם ההווה כך, אבל מעמדו שונה. הוא זמן בלתי מוגדר. הוא משתנה בהתאם לאירועים שאנו חווים ותלוי ברזולוציה שנבחר. ברזולוציה שנתית השנה היא ההווה, ברזולוציה יומית – היום הוא ההווה, אתמול הוא עבר ומחר הוא העתיד. ככל שמגדילים את הרזולוציה ההווה מתכווץ עד שהוא חומק מתפיסתנו.” לדבר אברוצי, תגובות עצביות במוחנו פועלות במהירות של אלפיות השנייה, אבל אלפית השנייה היא ממשות הנתפסת במוחנו ובעצבינו – אך לא בתודעתנו. הוא המשיל את הזמן למוט אנכי הנמצא בתנועה מתמדת מהעבר לעתיד. ההווה הוא היכן שהמוט נמצא בכל רגע נתון. אך מאחר שהמוט נמצא בתנועה מתמדת, אין רגע נתון, יש משך. כל מה שלפניו הוא עתיד, כל מה שאחריו הוא עבר. אין מקום שניתן להצביע עליו כעל הווה, כי ברגע שמצביעים על מקום כזה הוא כבר נהיה עבר. אברוצי עמד על השוני בין מוט שנע בתנועה רציפה לבין מחוג השניות בשעון הרגיל. בשעון רגיל המחוג מתעכב להרף עין – שמשכו שנייה אחת – על שֶנֶת בלוח השעון. הרף העין הזה מייצג הווה בן שנייה אחת. לעומת זאת, בשעונים שבהם מחוג השניות נע ברצף אין הווה, כי כל רגע נתון הופך בו ברגע לעבר. אין לי מושג לאיזה הווה מבין השניים התכוון אבא במכתב שלו אלי. כל שאני יודעת הוא שמבחינתי היעלמו הקפיא את חייו במצב של הווה מתמשך.

אני שרויה במצב של חוסר אונים, אינני יודעת מה לעשות. האם עלי לדרוש ועדת חקירה רשמית לבדיקת התעלומה, ואם כן, ממי? כידוע לך, אבי יצא לגמלאות וכבר שנים לא נמנה עם סגל המורים של אוניברסיטת רומא. מצד שני, אינני חושבת שהנהלת המכון בסרונרה תטרח בכלל להשיב על שאלותי. מהכתבות שפורסמו באיטליה על הספר שלך הבנתי שאתה אדם מוכר במדינתך ואפילו מילאת תפקיד רשמי כלשהו בממשלה. איך, לדעתך, עלי לפעול? האם תהיה מוכן להיות מעורב בחקירת היעלמו של אחיך? אני מאוד סקרנית לשמוע את דעתך בפרשה זו. מצד שני, ייתכן שחלק מהתשובות נמצאות ביומן שאני שולחת לך. הלוואי שהייתי יכולה לקרוא בו.

אחייניתך האוהבת

אומברטה קיאריני בנוונוטי

נ"ב: כמעט שכחתי. בין חפציו של אבא מצאתי מעטפה ובתוכה פוסטר קרוע של סבתא ג’וליה בבגדי רקדנית. לפוסטר היה מצורף פתק ובו שורה אחת, אם אינני טועה בכתב ידה, המופנה לקלרה בנוונוטי, האומנת של אבא. אני שולחת לך את המעטפה, אולי תמצא בזה עניין במסגרת המסמכים המשפחתיים שאתה אוסף.

 

מכתב ממנטובני לסנדרו    🔗

אדון נכבד,

אני משער שהבשורה המרה על אובדן עקבותיו של אחיך, פרופ' רומולו בנוונוטי, כבר הגיעה אליך. רציתי שתדע שאני מבכה יום־יום את היעלמו. בשנתיים האחרונות זכיתי להיות עוזרו למחקר בשמורת סרנגטי, בעבורי זו היתה זכות גדולה לעבוד לצדו של איש מדע מבריק כאחיך ואדם בעל סגולות תרומיות. המשימה שעמדה לפנינו היתה מיפוי קצב התפשטותו של צמח רעיל המזוהה בשמו המדעי כמקסיקן פופי (Mexican poppy), שפלש למישורי העשב הקצר והבינוני בדרום הסרנגטי. הנהלת השמורה חששה מהמשך התפשטותו של צמח זה, העלול לסכן את שטחי המרעה הטבעי של אוכלי העשב הגדולים, ועל־ידי כך לשבש את האיזון האקולוגי המתקיים בו. לא אלאה אותך בפרטי המחקר, אבל ברצוני להזכיר אירוע אחד המדגיש את מעלותיו המיוחדות של אחיך.

בשנה השנייה לעבודתנו התעורר בי החשד שמקור הסכנה לצומח העשבי בסרנגטי איננו המקסיקן פופי, אלא העשב הקצר שעבר התמרה גנטית והפך עקב כך לעשב רעיל. הַשערתי היתה שגֶנים “קופצים” מהמקסיקן פופי, הנושאים את הקוד של החלבון הרעיל, זלגו לעשב הקצר שבשכנותו והפכו גם אותו לבלתי אכיל. איש לפנינו לא חשד בקיומה של ניידות גנטית זו, משום שלא חל כל שינוי חיצוני בחזות העשב הרגיל לאחר שעבר התמרה גנטית. כלומר, הפֶנוֹטיפּ שלו לא השתנה, והוא דמה בכול לעשב הקצר התקין.

אני מודה ומתוודה שזו היתה השערה מרחיקת לכת, אם כי לא נטולת בסיס ביולוגי. לזכותו של אחיך ייאמר שלא רק שלא דחה את הרעיון, שלכאורה נראה הזוי, אלא גם עודד אותי לפתח אותו. אינני יודע אם הזדמן לך להכיר את אחיך בעבודתו. הוא חסכן גדול במחמאות. בין שהכנתי ארוחה מעולה במיוחד ובין שהצלחתי לגייס במהירות שיא בעלי מלאכה לשיפוץ חיוני בבקתה שלנו בסרנגטי, הוא ביטא את קורת רוחו במילה אחת: “יפה” או “טוב”. בכל זאת למדתי להכיר מהבעת פניו מתי הוא מרוצה. כשהעליתי את רעיון הגנים הקופצים כמי שאחראים להימנעותם של עדרי הגנו והזברות מאכילת העשב הקצר הוא גִלגל את הרעיון בראשו זמן מה ואז אמר “יפה”, אף שהיה רחוק מלהיות משוכנע בנכונות השערתי. יתרה מזו, הוא התקשר לעמיתו באוניברסיטת רומא, פרופ' אוגו ברגמיני, וביקש ממנו לשמש לי מנחה לעבודת דוקטור בסוגיית העשב הרעיל בשמורת הסרנגטי. העליתי פרשה זו כי היא מאפיינת את אישיותו של אחיך. אדם אחר היה מעיף אותי ואת הרעיון הפרוע שלי מכל המדרגות.

ודאי ידוע לך מפי בתו, גברת אומברטה, שפרופ' בנוונוטי ביקש להעביר אליה את חפציו האישיים. הם לא היו רבים, והם כללו בעיקר חומרי עבודה כתובים – לרבות ציורים של חיות שנהג לרשום בשטח, המחשב הנישא והעתקי התקליטורים המכילים ככל הנראה את ממצאי המחקר. את התקליטורים המקוריים העברתי להנהלת המכון, שביקשה ממני לארגן את הרשימות בסדר כרונולוגי ולרשום הערות והבהרות בשולי הממצאים, לצורך קבלת החלטה כיצד להמשיך במחקר. כשאסיים מטלה זו בכוונתי לצאת לחופשה ללא תשלום. המקרה הזה השפיע עלי קשות, ואני זקוק לזמן עם עצמי כדי להחליט על צעדי הבאים. כלומר, אם להמשיך את עבודתי בספריית האוספים של המכון או לצאת לרומא כדי להשלים את עבודת הדוקטור שלי על העשב הרעיל, על־פי המלצת אחיך.

לחלופין אני שוקל כניסה לחיים הפוליטיים. אין זה רעיון חדש. כבר הוצע לי בעבר להציג את מועמדותי בבחירות למועצה האזורית של מַנייארָה, שהיא אחד מעשרים ושישה חבלי בחירה בטנזניה. רעיון זה לא הרפה ממני למן שובי מלימודי באיטליה, כשעמדתי על מצבה הסוציו־אקונומי הירוד של ארצי. חשוב להבין שהחקלאות מעסיקה שמונים אחוז מכוח העבודה של טנזניה ומהווה יותר מחמישים אחוז מהתמ“ג שלה. נתונים אלה מעידים יותר מכל על מצבה הנחשל של ארצי. אינני מאמין שאפשר בדור אחד, או אפילו בשלושה, להוריד את אחוז המועסקים בחקלאות ואת חלקה היחסי בתמ”ג לאחוזים בודדים, כמקובל במדינות המפותחות, אבל אם לא נעשה מאמץ מרוכז בכיוון הזה, ייגזר גם על הדורות הבאים להימנות עם מדינות העולם השלישי.

אדוני הנכבד, אני מניח שיומנו של אחיך, ששמך היה רשום על אריזתו, הגיע כבר לידיך. שלחתי אותו לבתו, גברת אומברטה, יחד עם שאר חפציו האישיים. מכיוון שאינני יודע מה כתוב בו, אני מרגיש חובה להביא לידיעתך כמה אפיזודות מתקופת עבודתנו המשותפת בסרנגטי. בכוונתי גם לגעת בפרטים מסוימים הקשורים בהיעלמו שעליהם לא דיווחתי לבתו כדי לחסוך ממנה צער מיותר.

אחת השיחות עם אחיך שנחרטה בזיכרוני התקיימה בחג המולד האחרון, ערב היעלמו. למעשה היתה זו שיחתנו האחרונה. העברנו את החג עם בקבוק יין ואומצות, ואחרי הארוחה עברנו למרפסת. כמנהגו, אחיך ישב על כסא הנצרים החביב עליו. הוא היה מהורהר במיוחד באותו ערב. ואז, ללא דברי הקדמה, סיפר לי על ביקורו בקסטיליון פיורנטינו שבועות אחדים לפני נסיעתו לאפריקה. אינני מכיר את העיר הזאת, אני חושב שהיא בטוסקנה, לא רחוק מפירנצה. ייתכן שהיא מקום הולדתה של אמכם, או אולי שלך. השנים שעשיתי כסטודנט באוניברסיטת רומא לא הותירו לי פנאי לטיולים ברחבי איטליה. למעשה, למעט חופשה קצרה בוונציה לא יצאתי מתחומי רומא.

לצערי אינני יכול לשחזר את כל דבריו באותו ערב, אבל שני משפטים שהתייחסו לאמו נחרטו בלבי, למרות שנאמרו בקול מאוד חרישי. גם אינני בטוח אם הם נאמרו ברצף, אבל בזיכרוני הם התחברו: “חשבתי שאני יודע עליה הכל,” וכן: “לא הערכתי במידה מספקת את מצבה.” לא שאלתי אותו מהו הדבר שגילה בקסטיליון פיורנטינו אשר הביא אותו למסקנה העגומה הזאת, כי הוא דיבר יותר אל עצמו מאשר אלי. עם זאת, התרשמתי שהוא חזר מאותו ביקור בלב כבד. מקסטיליון פיורנטינו הוא נסע לבית־העלמין באַרֶצוֹ, מקום קבורתה של אמכם. אחד הדברים שהעכירו את רוחו בביקורו שם היה זרות השם שלה (אם זיכרוני אינו מטעני: גלמבוש) בים השמות בבית־העלמין. לדבריו היה זה השם היחיד שהיה בעל צליל זר. “היא נותרה בודדה גם אחרי מותה,” אמר לי אחיך. התרשמתי שהביקור בבית־העלמין חבר לחוויה שטלטלה אותו יום קודם בקסטיליון פיורנטינו.

אחיך הזכיר פעמים אחדות את שמך באותו ערב. הוא התייחס לדברים שאמרת לו בקשר לטינה המצטמקת עם הזמן. “יש דברים שמצטמקים אחרי שישים שנה,” הוא אמר, “ויש דברים שמתעבּים עם הזמן.” הוא גם הביע צער על ההחלטה שקיבלת בנעוריך לרדת מהרכבת המהירה לתיקון העולם ולהיוותר על הרציף כמשקיף. הוא גרס שיש שתי רכבות לתיקון העולם – האחת מהירה והשנייה איטית. לרכבת המהירה עולים הנוסעים הבטוחים ביכולתם לשנות סדרי בראשית, אבל סופם להיזרק ממנה במפח נפש. לעומת זאת, הנוסעים ברכבת השנייה יודעים שתרומתם שקולה לגרגר בודד בים של חול, אך משום שהרכבת מתקדמת בעקבות מצפונם, נסיעתם אינה לריק. ככלות הכל, גם חולות הים מורכבים מגרגרים קטנים. אחיך סבר שהיה עליך לעלות לרכבת השנייה. אחר־כך עבר לדבר על מעמדן של עובדות במדע ובחיים בכלל. אל לך להיות מופתע מהקפיצה הזאת בין הנושאים. זה היה מין ערב כזה, מאוד יוצא דופן – הוא נתן למחשבותיו לזרום ולא הקפיד על משנה סדורה. הופתעתי לשמוע מפיו שהעובדות הן הדבר הפחות חשוב במדע ובחיים בכלל. כתבתי על כך גם במכתבי לגברת אומברטה, מפני שבתור איש מדע ציפיתי ממנו לעמוד איתן מאחורי העובדות, אבל הוא חזר ואמר כי מה שמקנה חשיבות לעובדות הוא המשמעות שאנו מייחסים להן. הוא דיבר על מלחמותיו של יוליוס קיסר בגאליה. “הרוביקון,” אמר, “היה אחד מאלפי פלגים ונחלים שיוליוס קיסר חצה במהלך מלחמותיו בגאליה, אבל חצייתו של נחל לא מרשים ולא חשוב זה צוינה על־ידי ההיסטוריון כרגע ההכרעה בהחלטתו של קיסר לשוב לרומא. חציית הנחל היא אולי עובדה,” הוסיף, “אבל הנצחיות ההיסטורית שקנה לו מעשה זה נגזרת מהפרשנות שנתן לה פלוטרך ולא מהעובדה הטכנית של החצייה.”

חוששני שבהשפעת היין התפתיתי להיכנס אתו לוויכוח בסוגיית העובדות והאינטרפרטציות. הזכרתי לו את פרשת הגנים הקופצים כהוכחה לעליונות העובדות על הפרשנות שלהן. אחיך חלק על דעתי. הוא ציין שגם אם יימצאו גנים של המקסיקן פופי בגנום של העשב הקצר, לא תהיה זו בהכרח הוכחה מכרעת להשערתי. “הטרנספּוֹזוֹנים,” אמר, “הם אך אחד השחקנים במחזה המורכב של החיים. קיימים גורמים נוספים הפועלים בתוככי הגנום שאנו רחוקים מרחק רב מהבנתם, כמו מולקולות רנ”א זעירות וחלבונים מסוגים שונים – חלקם משולבים בו וחלקם עוטפים אותו – המשפיעים על מיתוגם של הגנים. מעל לכול פועלת עליהם הסביבה החיצונית. ייתכן," הוסיף, “שגורמים סביבתיים מסוימים אִתחלו את התמורה בעשב המקומי הקצר, וכי בלעדיהם פעולתם של הגנים הקופצים היתה מנוטרלת.” אחיך הדגיש את הקושי בנִטרול הגורמים הסביבתיים מפעולת הגנים. הוא צדק כמובן, אבל זה לא מנע ממנו לתמוך ברעיון הגנים הקופצים ולהמליץ על בדיקה מעבדתית יסודית. הוא ראה ברעיון שלי דוגמה נאה לשבירת קיבעונות מחשבתיים. אחיך הודה בפני שאנשי המכון והוא עצמו שבויים בקיבעון המחשבתי שהעשב הרעיל שפלש לסוואנה הוא מקור הסכנה, ולכן חיפשו את התשובה מתחת לפנס. אהבתי את דבריו. באותו ערב הוא היה במצב רוח נינוח מאוד ונשא סקירה ארוכה על קיבעונות מחשבתיים. אין לי שום כוונה להלאות אותך בנושאים שאולי רחוקים מלבך, אסכם רק את הרעיון המרכזי בהרצאתו, כי הוא יפה לחיים בכלל ולא רק למדע. אחיך גרס שקיבעונות מחשבתיים נובעים מההנחה שהידע הקיים נכון, ולכן האחיזה בהם היא אנטיתזה לחדשנות מדעית־טכנולוגית. הדבר הכי חמור בקיבעונות המחשבתיים הוא שככל שנוקף הזמן הם מקבלים תוקף של דוֹגמה, כלומר הופכים למסמר בלי ראש. אחיך הפנה את תשומת לבי לאידיאה האפלטונית שלפיה הכוכבים חייבים לנוע בתנועה מעגלית, מפני שהמעגל הוא מבנה בעל צורה מושלמת. קיבעון אידיאולוגי זה קנה לו מעמד של דוֹגמה שהקפיאה את החשיבה האסטרונומית לאלפיים שנה.

לצערי אינני זוכר את כל דבריו באותו ערב. הייתי מותש מהמאמץ לעקוב אחריו, וגם קצת מטושטש מהיין. זכור לי שהוא דיבר על קוֹריוֹלַנוּס. השם היה מוכר לי מהמחזה של שייקספיר שהזדמן לי לראות בהיותי סטודנט ברומא. ההצגה מאוד הרשימה אותי, למרות שדמותו של קוריולנוס לא הלהיבה אותי. אינני מחבב אנשים שאפתנים ואגוצנטריים המוכנים לבגוד במולדתם בשל פגיעה בכבודם ובמעמדם. גם אינני מוציא מכלל אפשרות ששייקספיר הפריז בהדגשת גאוותו הפצועה של קוריולנוס יותר מפלוטרך, שאותו לא קראתי. מכל מקום, באותו לילה ארוך אחיך לא התייחס ליהירותו של האיש ולא לאומץ לבו, אלא לאמו, שחרף גאוותה הגדולה בו ואהבתה הגדולה לו מביאה למותו במו ידיה. אחיך אמר שהיחסים בין אמהות לבנים עלולים לפעמים להיות קטלניים. לאחר היעלמו חיפשתי בספרייה את המקור ומצאתי את הקטע הדרמטי הזה של פלוטרך בגרסה האנגלית: " ‘What hast thou done to me, my mother!’ lifted her up, and pressing her right hand warmly, said: ‘Thou art victorious, and thy victory means good fortune to my country, but death to me.’ "³

כשעה אחרי שפרשנו לחדרינו היה נדמה לי ששמעתי רעש של התנעת מכונית בחצר. הייתי מנומנם מאוד, ולא הייתי בטוח שבאמת שמעתי, או שחלמתי על כך. מכל מקום, גם אילו הייתי בטוח שהוא מתניע את הרכב, לא הייתי יוצא לברר את מטרת נסיעתו. אחיך נהג לאחרונה לשוטט בלילות בדרכי העפר של השמורה. מעולם לא שאלתי אותו לאן הוא נוסע ולמה. פעם הוא אמר לי שאת הרעיונות המדעיים הטובים ביותר שלו הגה בעת שנהג במכוניתו בלילות גשומים בכבישים היוצאים מרומא. לדבריו, מטחי הגשם על שמשות הרכב, לעומת החמימות היבשה בתוכו, מעניקים לו תחושה של בדידות מוגנת, כמו טיסה בתא אטום בחלל. אני מספר לך זאת כדי לומר שלא היה דבר חריג בנסיעתו האחרונה. אף־על־פי־כן אינני חדל לייסר את עצמי על שלא נכנסתי לחדרו השכם בבוקר, לוודא שהוא שם, או לפחות לצאת לחצר כדי להיווכח שהטנדר חונה במקומו. קול התנעת הטנדר בלילה פשוט פרח מזיכרוני. הדבר הזה לא נותן לי מנוח, וזו אחת הסיבות שאני מתקשה לחזור לעבודתי הקודמת בספריית האוספים.

בכל אופן, למחרת בבוקר הכנתי את הארוחה הרגילה – ביצים, ירקות, זיתים וגבינת צאן. אחיך לא יצא מחדרו. שיערתי שהוא עייף מהלילה הארוך ומהיין. כעבור שעה נקשתי על דלתו. כשלא נעניתי נכנסתי פנימה. מיטתו היתה מסודרת למופת. ממראה הסדין המתוח על המזרן הבנתי שלא עשה את הלילה בחדרו. יצאתי מיד החוצה. הטנדר לא חנה בחצר. אז כבר התחלתי לדאוג. לא היה טעם לטלפן להנהלת המכון בסרונרה, מכיוון שמשרדיהם נפתחים בשעה תשע. החלטתי להזעיק את ריצ’רד, איש שטח מעולה וידיד קרוב של אחיך. כשריצ’רד קיבל את הידיעה הוא היה במרחק שעתיים נסיעה מהבקתה. הוא שכנע אותי לדחות את הדיווח על המקרה להנהלת המכון בנימוק שמדובר אולי באזעקת שווא. בשעה עשר ושלושים הוא הגיע וצפר לי ממכוניתו. הוא סירב לרדת לשתיית קפה. ריצ’רד אמר שאנחנו נוסעים לגבעת הצפעונים. הייתי מופתע. ניסיתי להבין מה מביא אותו לחשוב שנמצא שם את אחיך. הוא לא השיב. הכרתי את גבעת הצפעונים מאחת הנסיעות שלי עם אחיך. זוהי גבעה ידועה לשמצה בכל רחבי השמורה, משום שהיא שורצת נחשים ארסיים למכביר, ומכאן שמה. לפני חצי שנה עליתי על הגבעה עם אחיך כדי לצפות ממנה בסוואנה. הוא רצה להראות לי משם את הנוף המדהים המשתרע עד פאתי האופק, אבל אני לא בוש להודות שעינַי היו נעוצות רוב הזמן בקרקע מאימת הנחשים. זכור לי רק שהוא ניסה לעודד אותי בווידוי קצר על פחדיו שלו. הוא סיפר שריצ’רד העלה אותו באחד הלילות לראש הגבעה וזה היה הלילה המפחיד ביותר בחייו. התפלאתי שאחרי חוויה כזאת בחר לבקר שנית באותו מקום. הצעתי לו לעבור לנקודת תצפית אחרת. אני מכיר חוויות יותר נעימות מעמידה על גבעה שורצת נחשים ארסיים.

הנסיעה לגבעת הצפעונים התנהלה לאטה עקב ממטרים מקומיים שהציפו את הדרך והפכו אותה לעיסה בוצית. ריצ’רד צדק, כבר מרחוק ראינו את הטנדר לרגלי הגבעה. לבי ניבא לי רעות. היטלטלתי בין תקווה לייאוש. רגע אחד קיוויתי שנמצא אותו ישֵן על מושב הנהג או שקוע במחשבות, ורגע לאחר מכן פחדתי שנמצא את גוויתו המוּכּשת על הגבעה. הטנדר היה נטוש. ריצ’רד החל לסרוק את הגבעה ובאמצע הדרך חזר. “העקבות,” אמר, “מובילים חזרה לטנדר.” זה היה הרגע שבו החשש שלי התחלף בתימהון. אם איננו על הגבעה ולא בטנדר, היכן, לכל הרוחות, הוא נמצא? אדם לא יכול להיעלם סתם ככה אלא אם כן צימח לו כנפיים. ריצ’רד החל לסרוק ביסודיות את האדמה סביב הטנדר. עקבות נעליים הובילו מערבה. עקבנו אחריהם למרחק של כמה מאות מטרים, עד שאבדו בשטח טרשי. ריצ’רד התיישב על סלע ונראה אובד עצות. נמנעתי מלהציג לו שאלות, לא היה צורך בזה. אני בטוח שאותה מחשבה עצמה ניקרה בשנינו: אם אחיך רצה להגיע ליעד כלשהו, מדוע לא בטנדר? למה ברגל? אזור הטרשים משתרע על פני עשרות קילומטרים רבועים. לא היה שום סיכוי לגלות היכן הוא חצה את האזור הזה ובאיזה כיוון הלך. בצהריים דיווחנו להנהלת המכון על האירוע. אחרי חצי שעה חזר אלינו מזכיר המכון וביקש מאתנו להמתין לתגבורת של שלושה רכבים עם אנשים כדי לסייע לנו בחיפושים. התפרסנו ברווחים של חמישים מטרים זה מזה והתחלנו לסרוק את השטח. מפעם לפעם צפה ריצ’רד במשקפתו בשמים. אני מניח שביקש לעקוב אחרי תנועת העופות הדורסים, כדי לראות אם הם חגים בתנועה מעגלית מעל נקודה מסוימת על הקרקע. בחמשת הימים הבאים סרקנו כל מקום באזור שהעיטים חגו מעליו, ברדיוס של עשרים קילומטר מגבעת הצפעונים. ריצ’רד העריך שבשבע השעות שחלפו למן נטישת הטנדר לרגלי הגבעה אחיך לא יכול היה להרחיק לכת יותר מזה, גם בהתחשב בגילו המתקדם. בתום חמשת ימי הסריקה הורתה הנהלת המכון למחפשים לחזור למכון, אבל הטילה על ריצ’רד להמשיך בחיפושיו ללא הגבלת זמן. תוכניתו היתה לחדור למחילות של להקות הצבועים והזאבים הטלואים, כדי לוודא שאין בהן שרידי עצמות, ולאחר מכן לעבור בכל אחד ממרבצי האריות באזור. האמן לי, ריצ’רד הוא סייר מעולה. אין בקיא ממנו בקריאת השטח בכל רחבי קניה וטנזניה. חמישה שבועות תמימים לא ראיתי אותו. הוא לא ביקר בבקתה ולו פעם אחת לשתיית קפה או למקלחת חפוזה, גם לא כדי להצטייד במזון. עד היום אינני יודע ממה הוא חי. אני משער שהוא צד חיות לשבירת רעבונו, למרות האיסור החמור על ציד בתחומי הסרנגטי. בסוף השבוע החמישי הוא הופיע בבקתה לעת ערב. התקשיתי להכיר אותו. הוא היה צרוב שמש, מגודל זקן, מלוכלך ורזה בכמה קילוגרמים. הוא היה עייף כל־כך עד כי הסתפק בספל קפה ובמקלחת. למחרת התעורר בשעה עשר. זה היה ריצ’רד אחר מזה שהכרתי. התאיידותו של אחיך (אינני מוצא מילה טובה יותר) פגעה בו קשה. זה היה מסתורין בלתי נסבל מבחינתו. עליך להבין, ריצ’רד מכיר את הסרנגטי כמו את כף ידו. הוא יודע כל שביל, כל אבן וכל שיח במרחבים הגדולים האלה. לגבי דידו, לאבד עקבות של חיה או אדם זה כמו לאדם כמוני לאבד ארנק בדירתי ולא למצוא אותו אחרי שסרקתי בה כל סנטימטר. אני חושב שנוסף על החשש לחייו של אחיך הציק לו המסתורין שבהיעלמו. למיטב הערכתי, הוא נפגע מזה באופן אישי. אני מודה שהייתי מוטרד לא פחות ממנו. השאלות ניקרו בי ללא הפוגה: למה יצא אחיך בלילה ולא ביום? לאן רצה להגיע? למה נטש את הטנדר לרגלי הגבעה והמשיך ברגל לאזור הטרשים במקום לנסוע לשם? הייתכן שהוא שקע במחשבות ולא הרגיש שהוא מתרחק מהטנדר? ואם אכן כך, כאשר נוכח לדעת שהוא רחוק ממכוניתו, מדוע לא שב על עקבותיו? נניח שקרה לו משהו נורא באזור הטרשי, מדוע לא הצלחנו לגלות את שרידיו? אדם לא יכול להיעלם ככה סתם בסרנגטי. משהו תמיד נותר ממנו. העליתי את השאלות האלה לפני ריצ’רד, אבל הוא שתק. אני חושב שהיתה לו יותר מהשערה אחת בעניין הזה, אבל הוא לא חלק אותן אתי.

כידוע לך, הנהלת המכון הודיעה רשמית על מות אחיך. גם אני סבור שהוא איננו בחיים, חרף היסוסי. ריצ’רד מתעקש להתייחס אליו כאל נעדר. אינני יודע מדוע. האם משום שיש בידו רמזים כלשהם, קצה חוט נסתר, התומכים בעמדתו, או כי הוא מסרב להשלים עם מותו בהיעדר הוכחות חותכות? אינני יודע אם הוא מתכוון להמשיך את חיפושיו, אף שהכול סבורים שהם חסרי תוחלת. לא ראיתי את ריצ’רד למן ביקורו האחרון בבקתה. פגשתי אותו באקראי פעם אחת וסיפרתי לו שאני מתכוון לכתוב אליך כדי להביע את תנחומי, וגם כדי לדווח לך על עבודתנו המשותפת ועל נסיבות היעלמו. הוא ביקש ממני את כתובתך. מסרתי לו, ויותר לא ראיתי אותו.

תוך כדי כתיבת הדברים הגיעה אלי במייל תשובתה של אוניברסיטת רומא לבקשה שהגשתי ולמכתב ההמלצה של אחיך. הם מוכנים לקבל אותי כתלמיד מחקר ואף להעניק לי מלגה נדיבה לשנתיים, עם אפשרות הארכה לשנה נוספת. אני חושב שהודעה משמחת זו מטה את הכף לטובת הלימודים. לחיים הפוליטיים אוכל להיכנס גם אחרי שאסיים את לימודי התואר. לבטח היא עדיפה על הצטרפות לסגל המחלקה העשבית של המכון או על חזרה לעבודתי הקודמת בספריית האוספים. משמועות שהגיעו לאוזנַי אני יודע שהנהלת המכון נוטה למקד את מאמציה במקסיקן פופי ולא בעשב הקצר. בכוונתה לגלח בדחפורים רצועות ברוחב עשרים מטרים מסביב למקבצים של המקסיקן פופי, במטרה לבודד אותם ולמנוע את התפשטותם. לא צריך להיות גאון כדי להבין שהַצעתי לבדוק ברמה מולקולרית את מעבר הגנים הקופצים מהמקסיקן פופי לעשב הקצר הוסרה מסדר היום. היא נראית להם מרחיקת לכת ולא מבוססת דיה. אני מסכים שהיא איננה מבוססת, אבל חושב שחייבים לבדוק אותה. יש לי תחושה שאויבה של הסוואנה בדרום הסרנגטי איננו המקסיקן פופי אלא העשב הקצר שעבר טרנספורמציה. אני מקווה שעבודת הדוקטור שלי ברומא תוכיח את צדקתי.

לא שבתי לבקר בבקתה מאז. ספק אם הנהלת המכון תחזור לאייש אותה. אני יכול לנחש איך היא תיראה בעוד חמש שנים. עשבי הסוואנה יפלשו לחצר והטרמיטים יכרסמו את קירות העץ. בעוד עשרים שנה קרשיה יתפוררו. מי שיעבור לידה יראה כמה לוחות עץ צרובי שמש בתוך ים של עשב הסוגר עליהם מכל צד. הבקתה תחזור להיות חלק מהמקום שהאדמה שלו נעה בתנועה מתמדת, ברוח הביטוי המסאי שהיה מאוד אהוב על אחיך.

בכבוד רב,

מנטובני קימאיו

 

מכתב מריצ’רד לסנדרו    🔗

שלום רב,

בפגישה מקרית עם מנטוביו קימאיו, עוזרו הקרוב של אחיך, נודע לי שבמכתבו אליך התייחס בין השאר לנסיבות היעלמו. אינני איש של הליכות ונימוסים, ובכל זאת חשוב לי לומר לך שאחיך התחבב עלי מאוד. רק לעתים רחוקות יוצא לי לחבב אנשים מהאוניברסיטאות. אינני יודע אם גם אתה איש אקדמיה, לכן אזהר בלשוני. אומר לך רק שהם זבלנים לא קטנים. לא כולם כמובן, הייתי אומר תשעים וחמישה אחוזים מהם. באים לכאן אחרי שכתבו תזות בלי להרים את הישבנים שלהם מהכיסאות, בחדרים ממוזגים ועם ערימת ספרים שכתבו ישבנים אחרים מאוניברסיטאות אחרות. אחר־כך מזבלים את המוח ברעיונות שאני לא יודע איפה מצאו אותם ומבקשים ממני לאשר שהחיות בסוואנה מתנהגות לפי התיאוריות שלהם. אני אומר לך את זה כדי לא לעלוב בהם. מצדי הם יכולים להמשיך לדבוק בכיסאותיהם עד שיצאו משם אדים. סלח לי אם זה נשמע כמו שזה נשמע. אני אומר את זה כדי שתדע שאחיך היה בן אדם מסוג אחר. הוא לא בא לכאן לספר לי למה הצ’יטות נכחדות והבבונים מתרבים כמו שפנים ואיזה תפקיד אבולוציוני ממלאים הפסים אצל הזברות. הוא בא כדי לראות, והכי חשוב: לשמוע. כאיש שטח יותר מארבעים שנה, מצא חן בעיני שבפגישה הראשונה שלנו הוא לא ניסה להתנשא עלי בידע שלו על הפלורה בסרנגטי, למרות עבודת המחקר שעשה כאן לפני עשר שנים, אלא ביקש לדעת כיצד לטפל בגור האריות שהציל ממוות. שאלות מעשיות, זה מה שמצא חן בעיני: באיזה חלב להשתמש, כמה פעמים ביום, מתי להתחיל לגמול אותו ולתת לו מזון מוצק, איזה צבע צריך להיות ליציאות שלו וכיוצא באלה, לא מצבים היפותטיים ולא תיאוריות בגרוש על התערבות האדם בטבע. מה שהיה חשוב לו הוא איך להשאיר את הגור בחיים. אגיד לך מה היו עושים החברים שלו מהאוניברסיטה: הם היו משאירים את הגור לגסוס מתחת לעץ השיטה, כי כמה אקדמאים חכמים קבעו שאסור להתערב בטבע, כדי לא להפר את האיזונים ועוד זבל מהסוג הזה. לאחיך היה אכפת מהגור, ראיתי את זה עליו, וזה בא לו מהלב וגם מהראש, לא כמו אצל אותן נקבות אמריקאיות המשלמות חמשת אלפים דולר לטיול ספארי וצורחות בהיסטריה כשהן רואות אריה טורף גנוּ. אצלו זה היה אמיתי. האמן לי שאני יודע מתי זה אמיתי ומתי זה הצגה. הוא רצה לדעת למה הגור ננטש, היכן היתה אמו, איך הוא אבד לה, ועוד שאלות קצרות כאלה שאתה מצליח לזכור בסוף המשפט את ההתחלה שלהן.

זיהיתי את הלביאה ממבט ראשון כאחת האמהות הוותיקות בלהקת ליברפול. הא סוחבת על גבה סיפור מרתק, הראשון מסוגו בכל הקריירה שלי, אבל זו פרשה אחרת. אולי אחיך כתב עליה.

לצערי אינני בקיא בפרטי המחקר שעשה כאן על העשב הקצר, לכן אל תצפה ממני להסברים בעניין הזה. אם הנושא מעניין אותך, כדאי לך לפנות למנטובני. שלא תבין אותי לא נכון, עסקי העשב מזיזים לי, כי אם הצמח הרעיל ההוא ישתלט על שטחי העשב בדרום הסרנגטי, זה ישפיע לרעה על עדרי התאו, הגנו והזברות. זה אומר שלאריות לא יהיה מה לאכול. האמן לי שאני יודע על מה אני מדבר. אריות זה התחום שלי. אחיך שאל אותי שאלה שאיש לא שאל לפניו: את מי אני מכבד יותר, את האריה או את התאו. הוא תפס את זה. התאו חיה חזקה וגאה, ולא כמו הגנו. נגיחה אחת שלו יכולה למוטט קיר. האריות יודעים את זה והם מכבדים אותו. לכן הם נטפלים לתאואים בעיקר אחרי שהַגנו והזברות יוצאים למסעם צפונה. לא תראה אף פעם אריה בודד מסתער על תאו. גם שניים לא. להרוג תאו בוגר זה עניין של ארבעה אריות לפחות. לעומת זאת ראיתי יותר מפעם תאו בודד מתייצב מול עדה שלמה של אריות ולביאות, מסתכל להם בעיניים ומסתער עליהם. הלביאות יודעות את זה. הן נזהרות. מקיפות אותו, מסתערות עליו פעם מכיוון אחד ופעם מכיוון שני כדי להתיש אותו, מזנקות על גבו, נתלות בציפורניהן על אחוריו כדי לעצור אותו, תוקעות בו את שיניהן. התאו חיה מגושמת מאוד. האריות הרבה יותר זריזים ממנו. אילו היו לו רגליים ארוכות כמו לפרים ברודאו, הוא היה בועט ברגליו האחוריות ומנפנף אותם. מצד שני, עורו הדק של הפר לא היה מחזיק מעמד רגע בציפורניים החדות של האריות. אמא טבע ידעה מה היא עושה כשהעדיפה להשקיע במשקל ובכוח של התאו על חשבון הזריזות. עובדה, למרות יחסי הכוחות החד־צדדיים בין התאו ללהקת הלביאות, הקרב ביניהם שקול. לפעמים התאו מצליח לנער את הלביאות מעליו ולנעוץ בהן את קרניו. ראיתי לא אחת תאו משסע את כרסה של לביאה בהנפת קרניים או מרסק את רגליה בנגיחת מצח. רק אחרי שהן מתישות אותו מצליחה אחת מהן לנעול את פיו במלתעות שלה, ולביאה אחרת נועצת את ניביה בצווארו, כדי לחסום את דרכי הנשימה שלו ולעצור את אספקת הדם למוח. אגלה לך סוד שמעטים יודעים: נגד חזירי בר וצבאים הלביאות מפעילות עוצמת לסת קטלנית השוברת את עמוד השדרה שלהם. נגד טרף גדול, תופתע לשמוע, הן סוגרות על צווארו בעדינות, לא יותר מהעוצמה הדרושה להחדרת ניביהן מאחורי קנה הנשימה שלו ולחסימת העורקים המספקים חמצן למוח. זו הסיבה שהתאו לא נאבק אחרי שהוא מוכרע ארצה. המוח שלו מתרוקן מחמצן. בשלב הזה הוא כבר לא חש כאבים. התחושות שלו קהות, כמו אחרי זריקת אפידורל בעמוד השדרה. הוא מבין שהקרב גמור,שמאוחר מדי לקום מחדש על רגליו ולהסתער. הוא ממתין לקצו. עד שלא רואים מאבק כזה בין שתי החיות הכי נהדרות באפריקה לא מבינים באמת את הטבע. אחיך התחיל להבין את זה. אני אומר התחיל כי הוא לא שהה כאן די זמן להיכרות עמוקה יותר עם הסרנגטי. דרוש זמן כדי לעכל את המראות והאירועים האלה. אני חושב שפרט לחולשה שלקה בה, זו הסיבה שהוא עשה את סופי השבוע בתצפית על הקוקיות. הוא היה זקוק לזמן מחשבה כדי לשקול את האופציות שעומדות לפניו ולהשוות את היתרונות והחסרונות של כל אחת מהן ביחס לאופציה הכי טובה והכי גרועה. רק הוא קובע מי הכי טובה ומי הכי גרועה בשבילו. את זה אי אפשר לעשות בישיבה על כורסה או בהליכה סביב השכונה. בשביל לבחור בין השתיים הוא צריך לראות את האופציות בעיניים. חשבתי שגבעת הצפעונים היא מקום טוב בשביל זה.

עלינו לשם בלילה. המקום מפחיד ביום, ועוד יותר בלילה, במיוחד אחרי תקופת ההזדווגות של הנחשים, שאז הם הכי מסוכנים. לא התכוונתי להפחיד אותו, רק לאפשר לו לשקול את האופציות בזמן אמת. לגעת בנקודת האל־חזור בלי לעבור אותה. סיפרתי לו על נחשי הפוף־אדר ששורצים על הגבעה. אלה נחשים מסוכנים מאוד שקיבלו את שמם מהנטייה שלהם לנפח את גופם כשהם מאוימים. הפוף־אדר, למקרה שזה מעניין אותך, מוציא בכל הטלה משהו כמו חמישים ביצים, לפעמים אפילו מאה, יותר מכל נחש אחר באפריקה. עכשיו אתה מבין למה הגבעה ההיא שורצת צפעונים. תיארתי לו בצבעים הכי חזקים איך משפיע הרעל של הפוף־אדר על הגוף. כמות הארס שנחש כזה מסוגל להזריק לקורבן שלו בהכשה אחת גדולה פי שלושה מהכמות שמספיקה לחסל אדם. מיד אחרי ההכשה חשים כאב חזק, האיבר המוכש מתנפח ושרירי הבטן מתכווצים. בתוך זמן קצר נכנסים להלם, הנשימה נעשית כבדה והגוף מתמלא שלפוחיות ושטפי דם, בעיקר באיבר שהוכש. אחיך התרשם מהתיאורים שלי. אני לא יכול להגיד לך בוודאות שהוא קלט אותם עד הסוף. נראה לי שהוא חשב על דברים אחרים. הוא היה מאד לא שקט. לכן הופתעתי לשמוע ממנטובני שהוא לקח אותו לביקור חוזר בגבעה.

על מחלת הסרטן שלקה בה נודע לי מפיו באחת הנסיעות שלנו בשטח. הוא אמר לי שהוא נסע לאפריקה כדי להתרחק כמה שאפשר מבית־החולים. אחר כך ביקש ממני לא לספר לאיש על מחלתו, גם לא למנטובני. הוא לא רצה שאנשים ינודו לו מאחורי גבו, אבל בעיקר כדי שהנהלת המכון בסרונרה לא תַפנה אותו לבית־חולים באיטליה אם מחלתו תחזור לתקוף אותו. " ייתכן שאזדקק לעזרתך", אמר לי. שאלתי אותו לאיזה סוג של עזרה הוא מתכוון. אחיך אמר שהוא אינו יודע, אבל אם וכאשר תחזור המחלה, הוא ידע. אמרתי לו שאני מקווה שהוא לא בונה עלי לגמור אותו, כי אין לי כל כוונה לעשות את זה. הוא הבטיח לי שדבר כזה כלל לא עלה על דעתו. רק אז הבנתי שהביקור ההוא בגבעת הצפעונים לא היה לשווא. שהוא שוקל את האופציות, כפי שחשבתי שהוא צריך לעשות. הוא מיהר לשנות נושא ושאל אותי על מנהגי הקבורה אצל המסאים. אמרתי לו שהם משכיבים את המת על הצד, בברכיים מקופלות, ראש מוטה לצפון, הפנים למזרח, יד ימין מונחת על החזה באלכסון ויד שמאל מתחת לראש, ושבתנוחה זאת מותירים את המת לצבועים. אחרי הפעם ההיא לא חזרנו לדבר על המחלה ועל מתים, אבל היתה לנו שיחה על בדידות.

סיפרתי לו על גרמני אחד שחיפש מקום מגורים מבודד מדרום לסרנגטי. הוא היה בנו של בעל חווה גרמני שהתיישב באזור בסוף המאה התשע־עשרה, כאשר הגרמנים שלטו במה שהיה קרוי אז טנגנייקה. חוותו עוקלה בעקבות מלחמת העולם הראשונה והחלת המנדט הבריטי על טנגנייקה. החוואי הגרמני שם קץ לחייו. הוא לא היה מוכן לחיות תחת הדגל הבריטי. כעבור שנים רבות הופיע בנו באזור והשתכן בכפר שתושביו עבדו באדמות של אביו. הוא שכר בקתה בקצה המזרחי של הכפר, כמה מאות מטרים מהבית הקיצוני ביותר. הבקתה, שקירותיה היו עשויים מבוץ וגגה מענפים וקש, ננטשה על־ידי הבעלים הקודמים אחרי שעדר פילים רמס בפעם החמישית את הגדר שהקיפה את גן הירק וחיסל גם את המטע שלו. אנשי הכפר סיפרו לגרמני למה ננטשה הבקתה, אבל הוא לא הראה שאכפת לו. הוא מיעט לצאת מהבקתה ולא קשר קשרים עם אף אחד מאנשי הכפר. גם הם לא ביקרו אותו. פחדו להתקרב לבקתה שלו, סיפרו שנכנסה בה רוח רעה. ביקרתי אצלו שנתיים אחרי בואו לכפר. הוא היה שתוי כהוגן ומסוגר, אבל הסכים לדבר אתי אחרי ששלפתי בקבוק ויסקי. שאלתי אותו מה הביא אותו לכאן. הוא השיב לי במשפט שבאותו זמן נראה לי מטומטם לגמרי, אבל לא יצא לי מהראש. הוא אמר לי: “כדי להתקרב לבדידות”. אני יודע שהסיפור נשמע מוזר, אבל יש אנשים שאם הם חיים כאן מספיק זמן לפני שהם מתים, הרציונליות בורחת מהם.

הוא סיפר לי שלפני בואו לכפר היה חבר במשלחת מטעם האו"ם בקניה שחקרה את נתיבי ההתפשטות של נחילי הארבה. מה שהותיר בו רושם אדיר היה השינוי שמתחולל בארבה המדברי במעבר הפאזה שלו ממופע יחידני למופע המוני. הארבה היחידני נמנע ממגע עם בני מינו ועף רק בלילות, אבל כאשר הוא נעשה חלק מנחיל גדול וצפוף חל שינוי דרמטי בצבע שלו ובהתנהגותו. מאותו רגע הוא נודד בחברת מיליוני פרטים ממקום למקום, ובדרכם הם מחסלים כל דבר ירוק על פני הקרקע. עכשיו תקשיב טוב, מה שמחולל בו את השינוי הזה הוא החיכוך הגופני בפרטים האחרים, בגלל הצפיפות שלהם בשטח נתון. החיכוך הזה עושה לו משהו במוח. לי זה מזכיר את ההתנהגות החוליגנית של אוהדי הכדורגל הבריטים. הוא אמר לי שזה מה שהביא אותו להתבודד באזור הזה. כעבור כמה חודשים הוא התפגר. איש לא ידע על כך. רק אחרי שנה העזו אנשי הכפר להציץ לתוך הבקתה כדי לראות מה קרה לו. השלד שלו היה מונח ליד הדלת. אולי ניסה לצאת. בטח מת מהוויסקי. אנשי הכפר לא דיווחו לשלטונות על מותו, כי חששו מחקירת המשטרה. פחדו שיאשימו אותם במותו. איש לא ידע את שמו. אני חושב שגם השלטונות לא ידעו מיהו. אני מתאר לעצמי שבאיזשהו מקום היו מונחים הניירות שלו, אבל אם היו לו ניירות, הם אבדו בשריפה הגדולה שכילתה את הבקתה. אומרים שההצתה היתה מכוּונת ושאנשי הכפר החליטו לשרוף את המקום כדי להבריח ממנו את השדים.

אחיך מאוד התרשם מהסיפור.הוא רצה לדעת איך מקרה כזה לא מגיע לאוזני השלטונות, איך לא התחקו על עקבותיו של הגרמני אחרי שלא דוּוח על יציאתו מהמדינה. אמרתי לו שהשלטונות לא עוקבים אחרי תיירים, בעיקר אלה המגיעים לבדם ולא במסגרת קבוצה מאורגנת. בינינו, גם אילו ידעו שהוא מסתובב באזור ההוא, הם לא היו טורחים להגיע, אלא אם כן היתה פורצת מרידה או מגפה. שתבין, על כל השטח שמדרום לסרנגטי מופקד שוטר אחד, והוא עסוק מעל הראש במריבות בין חמולות, בגניבות בקר ובסכסוכים בתוך המשפחה. מדי שנה נעלמים בעוטף של הסרנגטי עשרות אנשים, ביניהם גם תיירים לא מעטים, רובם בתקיפות היפופוטמים. תיירים חושבים שמכיוון שההיפופוטמים צמחוניים, הם לא מסוכנים. אם היו טורחים לברר אצל תושבי המקום, היו יודעים שרוב מקרי המוות נגרמים דווקא מהבהמות הגדולות האלה. בלילה הן עולות על הגדה ופשוט רומסות את האוהלים של התיירים. אחר־כך דואגים התנינים להשלים את המלאכה בלי להשאיר עקבות. בכל אופן, במקרה של אותו גרמני איש לא שאל עליו. האו"ם לא התעניין בו מאחר שהתפטר מעבודתו, וכנראה גם לא היתה פנייה מהשגרירות הגרמנית לברר מה עלה בגורלו.

בחודשים האחרונים עבר משהו על אחיך. הוא רזה והתעייף מהר. בניגוד לעבר, מיעט להצטרף אלי לסיורים במרבצי האריות. גם מנטובני הבחין בזה. אמרתי לו שאחיך חולה במחלה שתוקפת סוג מסוים של אירופים שבאים לכאן מהסיבות הלא נכונות. המעבר מהצוויליזציה לטבע הולם בהם כמו מכת חום. לזמן בסוואנה יש משמעות אחרת. הכול מקבל משמעות אחרת. החיים כאן מצטמצמים לצמדים בסיסיים: טרף־טורף, זכר־נקבה, שליט־נשלט, מים־יובש. כל השאר הוא בידור. הפגישה עם החיים האמיתיים, מתחת לקליפות התרבותיות, מזעזעת אותם. פתאם הם מגלים עד כמה הקליפות האלו דקות – זה ההלם האמיתי. תראה מה קורה לאנשים במצוקה קשה. זה לא רק הפליטים מרואנדה ובורונדי, שהיו להם חיים עלובים גם לפני הטבח שעשו בהם. תראה מה קרה לאנשי תרבות במחנות הריכוז של הנאצים. בשבוע השלישי למעצרם כבר היו מוכנים לעשות הכול כדי להשיג תפוח אדמה רקוב. לגנוב, לרמות, ללקק מהרצפה טיפות מרק, לפשוט חלקי לבוש מאנשים גוססים. די היה בשבועיים כדי לשטוף מהפנים שלהם את שכבות הפודרה והמסקרה. מה שנשאר היה הישרדות נטו. הדבר הראשון שעשו אלה ששרדו את המחנות היה להתחתן ולעשות ילדים. ההישרדות היא האמת העירומה שמתגלה לך בסוואנה. זאת המורשת האמיתית שלנו כבני אדם, כל השאר – קליפות, נצנצים ונוצות. פעם באו אנשים לאצטדיונים כדי לראות גלדיאטורים נאבקים בחיות טרף. היום באים לספארי באפריקה מאותה סיבה: לראות דם. אני מסתכל על נשים המסובבות את ראשן בחלחלה למראה להקה של צבועים שקורעת את בשרה של אנטילופה בעודה חיה. דע לך, צבועים לא חונקים את טרפם, הם פשוט משסעים אותו עד שהוא מת. זו בדיוק הסיבה שהן באות לכאן, להכשיר את הדם. תבדוק מהם סרטי הטבע הכי נמכרים בחנויות וידיאו: סרטי טריפה, מכל הסוגים – כרישים, אריות, דובים, צבועים, נמרים, צ’יטות – כל מי שיש לו שיניים וציפורניים. שמונה לביאות גוזרות את בשרו של תאו מותש, לוויתנים קטלניים משתעשעים בכלבי ים לפני שהם גורסים אותם, צבועים משסעים את אחוריו של גנו בעודו חי, ורק אחרי שהם טורפים רבע מגופו גואל אותו המוות מייסוריו. אתה יודע מה היה הקליפ הנצפה ביותר בתולדות האינטרנט? סרט חובבים של שלוש דקות. זוג תיירים מגרמניה מטייל בסוואנה במכונית, עוצר ליד עדה של אריות רבוצה בעשב, עשרים מטר מהדרך. אחד משני הגרמנים יוצא מהמכונית ומתקרב עם המצלמה ללהקה. חבר שלו מתעד אותו מהמכונית במצלמה אחרת. אחת הלביאות קמה מרבצה, מתמתחת, מפהקת ומתחילה לפסוע באיגוף. אין שום אות בהבעת פניה המסגיר מתח או תוקפנות. פיה משוחרר, אוזניה לא משוכות לאחור ואישוניה לא מכוּוצים. הצלם שמחוץ למכונית לא רואה אותה, כי עין אחת שלו עצומה והשנייה תקועה בעינית של המצלמה. הלביאה מתקרבת לצלם מהצד ומשכיבה אותו בהצלפת רגל קלה. כשהוא שרוע על הקרקע היא גוהרת עליו ונועצת את שיניה בירך שלו. וכל אותה שעה חברו במכונית ממשיך לצלם כאילו הוא בתיאטרון. הוא רואה אותו מניף יד למעלה, אולי גם צועק, וממשיך לצלם. שלוש לביאות נוספות מתקרבות לזירת הטריפה ומצטרפות לאחותן. לביאה אחת מרסקת את מפרקתו של הצלם והשתיים האחרות קורעות את בטנו. אורך הסרט שלוש דקות, המצלמה שומרת על יציבותה עד הרגע האחרון. אכזרי? לא אנושי? אטימות לב? לא אם אתה שואל אותי. האיש במכונית היה מהופנט מהאדישות של הטבע, מהנונשלנטיות של המוות. לסרטון לא היה פסקול, אבל אפשר היה לראות בנקל שלא היו נהמות ולא דחיפות בקרב הלביאות, כמנהגן בשעת סעודה. הן אכלו את הצלם באדישות, כאילו היה קינוח שאתה גומר לא בגלל שאתה רעב אלא מפני שהוא כלול במחיר הארוחה. הקליפ עורר סערה גדולה בעולם. הבלוגים ומדורי המכתבים הוצפו במחאות נגד אותו גרמני שהמשיך לצלם את חברו נטרף לעיניו בלי שהמצלמה תרעד בידיו. אני אומר לך שהזעם הקדוש הזה בא לחפות על הריגוש שהקליפ עורר בהם. הוא לקח אותם במכונת זמן אלפיים שנה לאחור, לימים שהתרבות לא חשבה שהיא צריכה להתקשט בקליפות של צביעות כדי להיות תרבות.

אני חוזר לשאלה שלא מצאתי לה תשובה בחמשת השבועות שחיפשתי אחרי אחיך: בשביל מה הוא בא לכאן? מה באמת הוא חיפש? אם הוא בא להתאבד, למה כאן ולא באיטליה? בסרנגטי לא מתאבדים. שתי ההחלטות היחידות כאן הן מתי לזנק ומתי לברוח. לחיות אין אינסטינקט של התאבדות. אם אחיך בא בשביל זה, אני מכבד אותו. כי החלטה כזאת היא לא ענין של פלצנות אלא של פעולה ישירה, של קבלת אחריות על החיים שלך. אם אתה שואל אותי, אני חושב שהוא בא מסיבה אחרת, כמו הגרמני שסיפרתי לך עליו, גם הוא בא כדי למצוא תשובה לבדידות שלו. בן אדם יש לו הכול – משפחה, ילדים, חברים, קריירה – ובכל זאת הוא תמיד בודד. הוא מסתכל ימינה, מסתכל שמאלה, רואה אנשים שאיכשהו מושכים את החיים. נפגשים עם חברים, מטיילים, מבלים, מתחתנים ומגדלים ילדים, גם הוא יצא, טייל, ראה הצגות, התחתן, הוליד ילדים, אבל איכשהו נשאר בודד. אנשים חושבים שהדבר הכי חשוב בסוף הדרך הוא להבין איזו משמעות היתה לחיים שלהם. תאמין לי, זו השאלה הכי פחות חשובה, השאלה החשובה באמת היא איך זה יגמר ומה לעשות כדי להכין את עצמך לרגע הגדול ההוא. הם מבינים שאי אפשר להבין את החיים עד שלא מכירים לעומק את הבדידות של הרגע ההוא. משפחה, ילדים, עבודה, חברים – זה הכול תוספות, קליפות, קישוטים, נצנצים שנועדו להסיח את הדעת מהרגע הגדול ההוא. בסופו של דבר, בסוף האמיתי, כשאתה עושה את עשרת הצעדים האחרונים, אתה לבד. איש לא מלווה אותך אל מעבר לפס הצהוב שלפני דלפק ביקורת הדרכונים. הדבר האחרון שמעניין אותך הוא האנשים שנשארים מאחוריך ומנופפים לך לשלום. זה המקום שבו מסתיים הכול, גם הבדידות.

אני את הבדידות שלי כבר מצאתי. אני יודע איך היא נראית, איזה צבע יש לה, איך היא מריחה, אפילו את הטעם שלה אני מכיר. היא נמצאת אתי כשאני חוצה את הסרונרה, כשאני מדרים לנגוֹרוֹנגוֹרוֹ וכשאני מצפין למארָה. אני שומע אותה בדמדומי הערב, כשאין איש מלבדי מאופק עד אופק, רק הקול החרישי של הרוח בעשב. זיהיתי את הבדידות הזאת אצל אחיך. הוא בא לכאן לזקק אותה, לנקות אותה מהנצנצים, להספיק להגיע אליה בזמן שעוד נותר לו, לפני שכמה תאים דפוקים בגוף יקבעו לו מתי למות, למנוע מהרופאים להאריך את גסיסתו רק מפני שאין להם ביצים להחליט מתי הסוף הוא סוף. אם אתה שואל אותי, את השנה האחרונה בבית־הספר לרפואה צריכים לעשות בסרנגטי. רק כאן הם יכולים להבין מהם החיים ומה זה המוות. אחיך חשב על המוות, למרות שלא דיבר אתי על זה. בסיורים שלנו בסוואנה ניסיתי להראות לו שהמוות הוא לא חבר של אף אחד, אבל גם לא אויב. מי שמלווה אותך מרגע לידתך במשך כל שנות חייך אינו יכול להיות אויב. הוא אולי יריב, אבל לא אויב. הוא גם לא משהו עלוב ומאוס כמו שרבים חושבים. מי שעלוב הוא המחלה שמסמרטטת אותך, הגוף שבוגד בך. אני חושב שראוי למוות שינהגו בו בכבוד. אתה רואה את זה אצל התאו ברגעיו האחרונים, כאשר לביאה אחת נעולה על גרונו והשנייה חוסמת את פיו. הוא מודע לסופו, זרם החמצן למוחו מתמעט והולך, הוא חדל להתנגד. הוא לא צווח בקולי קולות כמו חזיר הבר עד שבא לך להרוג אותו רק בגלל הצרחות שלו. רואים בעיניו הפעורות של התאו שהוא משלים עם מותו. גם הלביאות יודעות את זה,והן ממתינות יחד אתו לנשימתו האחרונה. שלא תבין אותי לא נכון, דיברנו על החיים. לא הרבה, מכיוון שאחיך לא היה דברן גדול. הוא אהב להקשיב יותר מאשר לדבר. אגלה לך משהו אישי. היה לי קשר עם אישה מקומית. זה היה קשר מאוד לא פשוט שלא אכנס לפרטים שלו. שוחחתי אתו לילה שלם על הקשר הזה. למחרת שנאתי את עצמי על שדיברתי כל־כך הרבה. שתיתי יותר מדי באותו הלילה. כרגיל, אחיך מיעט לדבר, אבל כשקמתי לצאת אמר לי שהשיחה אתי היתה הדבר הטוב ביותר שקרה לו מאז שעזב את איטליה. שים לב לפואנטה, הוא אמר שקרה לו, לא לי. אחר־כך הוסיף שדברים שסוגרים בִּפנים יותר מדי זמן נמקים, כי חילוף חומרים הוא סוד החיים, זה מה שמבדיל אותנו מהדומם. לפני שנפרדנו הוא אמר שאם היתה ניתנת לו אפשרות לשנות דבר אחד בחיים, הוא היה מחסל את ההתחשבנות, אלא שעכשיו מאוחר מדי לתקן מה שלא עשה עד היום. לא חזרנו לדבר יותר בנושא הזה. אני רק יכול לומר לך שאותו ערב הזיז כמה דברים שהיו תקועים אצלי כמו מסמר בלי ראש.

זו הסיבה השנייה שאני כותב לך בכזאת אריכות, כי עד שלא כותבים את הדברים שמסתובבים לך בראש הם לא מחייבים אותך. החלטתי לפרוש מעבודתי בסרנגטי. בכספי הפיצויים ארכוש חווה מזרחית למוּגֶלָה. אַפאפָה תהיה אתי. אנחנו מסתדרים טוב, למרות פער הגילים בינינו. לעזאזל כל מה שאמרתי לעצמי בשלוש השנים האחרונות. החלטנו לא לחשוב לטווח ארוך, לחיות את ההווה, קצר או ארוך ככל שיהיה. אגַדל בקר במכלאות כדי לא להתחרות במסאים על המרעה הטבעי. אני בקשרים טובים אִתם ושולט היטב בשפתם. בכל שנות עבודתי בשמורה לא היו בינינו עימותים על ציד לא חוקי, מה גם שהמסורת שלהם אוסרת עליהם להרוג חיות בר צעירות, מיניקות או הרות. אפאפה תטפל בחיות בר עזובות, פצועות, זקנות, ובעיקר בגורים. היא אוהבת את זה. חיות שסיכוייהן לשרוד טובים נחזיר לטבע. בשלב השני נרחיב את השטחים המגודרים לרווחת החיות, וגם כדי לצמצם את המגע היומיומי שלהן אתנו. התוכנית היא להגיע לאיזון כלכלי בין ההכנסות מהבקר לבין ההוצאות על חוות חיות הבר. אם לא יתחוללו שינויים פוליטיים קיצוניים במדינה, אוכל להוריש לאפאפה עסק כלכלי איתן. אין לנו כוונה להתעשר, אלא רק להבטיח את המשך הפעילות.

אגלה לך מה העליתי בחמשת השבועות שבהם חיפשתי את עקבות אחיך. כפי שוודאי כתב לך מנטובני, אחיך לא טיפס לראש גבעת הצפעונים. הוא חזר על עקבותיו כבר בשליש הראשון של השביל. עקבות העלייה ועקבות הירידה היו חד־משמעיים. הממצאים האלה הקלו על מנטובני. המחשבה שאחיך מת מהכשת נחש לא נתנה לו מנוח. גם ככה הוא התהלך בהרגשה רעה על שלא התעורר בזמן ולא יצא החוצה כאשר שמע את אחיך מתניע את הטנדר. התרחיש הראשון שעלה בראשי היה שהוא התכוון לעלות על גבעת הצפעונים כדי למות שם, אבל באמצע הדרך חזר בו. היום אני נוטה לחשוב שהעלייה לגבעה היתה חלק מתוכנית הטעיה. עקבות החזרה לטנדר פנו מערבה, וכפי שדוּוח לך מהנהלת המכון, עקבותיו אבדו במתחם הטרשים. יחד עם הצוותים שנשלחו מהמכון סרקנו במהירות את הגבעות החוסמות את צוואר המסדרון המערבי של השמורה, בין נהרות הגרוּמסטי בצפון והמבַּלַגֶטי בדרום, מאחר שאזור זה נקי כמעט מטורפי־על, למעט צבועים. השטח הטרשי מגיע עד המבלגטי. בעונת הגשמים הכבדה עוד צומח עשב על אדמת הטרשים, אבל בעונה השחונה היא חשופה כמעט לגמרי. סרקתי את המתחם לכיוון מערב, עד שפך הביצות הגובל באגם ויקטוריה. לא העלינו דבר. לא עקבות ולא שרידים. אזור הביצות ירד מהפרק ראשון, כי אם הוא היה הולך בכיוון זה, היו נשארים עקבות. מתחם הטרשים בגבול הדרומי־מערבי של השמורה הוא עניין אחר. זוהי רצועה לא רחבה במיוחד, אבל הקרקע נראית כמו קצף קפוא באבן המסגירה בקמצנות רבה את סוד ההולכים עליה. בשלב זה התעורר בי החשד שהעקבות שהובילו מערבה נועדו להטעיה. הודעתי להנהלת המכון שהסריקות מוצו והמלצתי על החזרת צוותי החיפוש למכון. אמרתי להם שאני מתכוון לסרוק בשיטתיות את המחילות של הצבועים והזאבים והטלואים, וגם את מרבצי המסתור של הלביאות ההרות בתִלי הקוֹפּי, שכידוע לך פורשות מהעדה בסוף הריונן למקומות סתר. זה היה סיפור כיסוי לא מוצלח במיוחד למהלך הבא שתכננתי. הכול יודעים שצבועים וזאבים טלואים לא גוררים למחילותיהם את הטרף שהם צדים. הם ממלאים את כרסם בבשר ומקיאים אותו חצי מעוכל לגורים הממתינים להם במחילות. כך גם האריות, לרוב הם ממלאים את כרסם בזירת הטריפה. במקרים יוצאי דופן הם מסתירים את שאריות טרפם בעפר ובעשב, דבר שמחייב בדיקה הרבה יותר רצינית של השטח. בכל אופן, הנהלת המכון לא דקדקה אתי, כי היתה שרויה בהלם.

חשוב שתבין, אם צבועים או אריות טרפו את אחיך, היינו אמורים למצוא שרידים כלשהם באזור שסרקנו. צבועים אמנם אוכלים הכול, אפילו צמיגים של מכוניות, אבל משהו תמיד נשאר – חלקי נעליים, משקפת, קרעי בגדים, או חפץ מתכתי כלשהו שאפילו הצבועים בוחלים בו. באשר לי, כאשר נוכחתי לדעת שהסריקות אינן מעלות דבר החלפתי דיסקט. במקום לבזבז זמן בחיפושי סרק על אדמת הטרשים החלטתי לחצות את המתחם במותניים הצרים שלו בכוון דרום, לעבר נהר במבלגטי. אני מודה שהחשד שעלה בי באשר לכוונתו של אחיך היה ספקולטיבי מאוד, ולכן לא רציתי לשתף בו את הנהלת המכון. כלומר, סרקתי את כל המחילות שהיו בדרכי, אבל עשיתי את זה יותר כדי לבטל אפשרויות משניות. היתה לי סיבה נוספת לחשוב שהוא פנה דרומה. הליכה מערבה מהנקודה שאיבדנו בה את עקבותיו היא בגדר התאבדות. זוהי שממת טרשים שנדרשים ארבעה ימי הליכה מאומצת כדי לחצות אותה. העובדה שהוא לא נשאר על גבעת הצפעונים העידה שהוא לא התכוון להתאבד, לפחות לא בשלב הזה. יתר על כן, אזור הגרומטי משופע באכסניות ובסביבתן יש תנועה ערה של כלי רכב, ערה מדי למי שמבקשים להעלים את עקבותיו. לא כן התוואי הדרומי. המרחק משיפולי המתחם לנהר המבלגטי בדרום הוא עניין של יום הליכה. החלטתי לזרום עם תחושת הבטן שלי. השתדלתי להיצמד לתוואי נוח יחסית להליכה, כי הנחתי שזה מה שאחיך עשה באותם לילה ויום שעמדו לרשותו. לא ייחסתי חשיבות מיוחדת לאיתור התוואי שהוא הלך בו, כי כל תוואי שאבחר ממילא מוביל למבלגטי. המטרה שלי היתה לחצות את מתחם הטרשים ואז לסרוק את שיפוליו לאורך הנהר בשני הכיוונים: מזרחה ומערבה. כשהגעתי לנהר התחלתי לסרוק אותו בכיוון צפון־מערב. יותר משחיפשתי עקבות תרתי אחרי נקודת מעבר נוחה בנהר. תחושת הבטן אמרה לי שאחיך התכוון לחצות את המבלגטי, אשר בעונה זו של השנה מימיו רדודים כמעט לכל אורכו. כאן עשיתי טעות. אחרי שלושה ימים של סריקת הגדה הצפונית של הנהר הגעתי למסקנה שהיה עלי ללכת בכיוון ההפוך, כלומר לדרום־מזרח. הסיבה היא שבכיוון צפון־מערב, במקום שהמבלגטי והגרומטי מתיישרים ופונים במקביל לעבר אגם ויקטוריה, הוקמו מספר אכסניות. ושוב, בהנחה שאחיך ביקש להישאר אינקוגניטו, זה לא היה הכיוון הנכון. חזרתי על עקבותי לכיוון דרום־מזרח. אמרתי לעצמי שאם אחיך אכן הלך במסלול הזה, היה עליו להצטייד בכמות לא מעטה של מזון. למיטב ידיעתי, לא היה לו נשק, וגם לוּ היה לו, ממילא לא היה צייד. באשר למים, המבלגטי סיפק כל מה שהיה דרוש לו.

ביום החמישי לחיפושים מצאתי מה שקיוויתי למצוא: עקבות של אחיך. כפי שחשבתי, זה היה באזור הצד של הנהר. המים שם רדודים יחסית, ומה שחשוב יותר – שורה של אבנים גדולות משוקעות במים מספקת נקודות משען למעבר. העקבות הובילו היישר לנהר ונעלמו בתוך המים. את היומיים הבאים עשיתי בישיבה על גדת הנהר. המחשבה הראשונה שעלתה בראשי היתה שאחיך מצא את מותו כשניסה לחצות את הנהר. לא חסרים תנינים במקומות האלה. בכל זאת, משהו עורר את חשדי. המקום היה רמוס מדי בעקבי נעליים. ניסיתי להכנס לראשו. אם התכוון מלכתחילה לחצות את הנהר, או לחילופין לסיים את חייו בלועו של תנין, למה דרך במקום כל־כך הרבה פעמים? גלגלתי בראשי כל מיני הסברים: אולי היסס, התלבט, ניסה לחצות וחזר בו. הכול יכול להיות, אבל קיימת אפשרות נוספת, והיא שכל סימני הדריכה במקום נועדו להטעות אותי. הוא הביא בחשבון שאני עשוי לעלות על עקבותיו ורצה שאחשוב שהוא קיפד את חייו בנהר. הטעות שלו היתה שהוא התאמץ יותר מדי. הוא חשש שאם ישאיר אחריו שביל בודד של פסיעות, מי הנהר עלולים לטשטש אותן. החלטתי להדרים. אחרי שלוש מאות מטרים ראיתי שוב את עקבותיו מול שורה של אבנים משוקעות בנהר. השורה הזאת וזאת שמצפון לה יצרו מין לגונה טבעית, חסומה כמעט לתנינים, ואפשרו מעבר כמעט בטוח.

תראה, אינני פוסל את האפשרות שאחיך טבע בנהר, או שאפילו טרפו אותו תנינים, אבל קיימת אפשרות שהוא תכנן מראש להיעלם. ואם לזה התכוון, אני מסיר את הכובע בפניו, כי מהלך כזה דורש תכנון מדויק והכנות ממושכות. אין לי כלל ספק שהוא סייר כמה פעמים לאורך המבלגטי עד שמצא את הלגונה הזאת. אני גם לא מוציא מכלל אפשרות שבשיטוטים הליליים שלו הטמין מזון יבש ומים בנקודות מסתור מסוימות במסלול שתכנן מראש. הוא כמובן ידע שנחפש אחריו, ומצד שני העריך גם את מגבלותיו הפיזיות. לכן הוא נדרש לכל מיני תרגילי הטעיה, כדי להרוויח זמן. בזה הוא הצליח למעלה מן המשוער. הוא השיג יתרון של חמישה ימים לפחות. לא דיווחתי להנהלת הסרונרה על הממצאים האלה, וגם לא על ההשערות שלי. שמרתי את זה בסוד גם ממנטובני. סיפרתי שהחיפושים לא העלו דבר.

עכשיו אגלה לך משהו שעלול להכעיס אותך, ואולי אף לגרום להתלונן נגדי. אני משוכנע שאחיך עבר את המבלגטי לצד השני. כל הסימנים מעידים שזה היה חלק מתוכנית מפורטת שהוא הגה. יכולתי לחצות את הנהר ולהמשיך בסריקה כדי לחפש את עקבותיו בצדו הדרומי של המבלגטי. גבול השמורה של הסרנגטי עובר כמה קילומטרים דרומית לנהר, כך שהיתה לי סמכות מלאה לעבור לצד השני. ביני לבינך, גם אם הגבול היה עובר בגדה הצפונית של הנהר, זה לא היה מרתיע אותי מלחצות אותו. כפי שאתה כבר מבין, אני לא שם הרבה על ביורוקרטיה. הסיבה שנמנעתי מכך לא היתה טריטוריאלית. ביומיים שישבתי באפס מעשה על גדת המבלגטי ניסיתי להיכנס לראש שלו. אני רוצה לחלוק אתך את קו המחשבה שלי. כפי שאתה יודע, אחיך לא היה אדם בריא, גם לא צעיר במיוחד. בוא נאמר שגם בתנאים אופטימליים של מגורים, מזון וטיפול רפואי לא ציפתה לו תוחלת חיים ארוכה מדי. האזור מדרום למבלגטי כמעט לא מיושב. דרומה ממנו יש כמה כפרים, אבל הם רחוקים. הבאתי בחשבון עוד משהו: מצבורי המזון והמים שהחביא – אם החביא – בדרך למבלגטי כבר לא עמדו לרשותו. חבֵּר את כל הגורמים האלה ותקבל תמונה שאינה מבטיחה סיכויי הישרדות גבוהים. מצד שני, הכול אפשרי. אני מזכיר לך את המקרה של הגרמני מדרום לסרנגטי. אחרי ששקלתי את כל הדברים האלה אמרתי לעצמי שאם אחיך עשה מאמצים כה גדולים להעלים את עקבותיו, צריך לכבד את רצונו. אני חושב שלכל אדם שמורה זכות יסוד לבדידות.

בכבוד רב,

ריצ' רד הריס

 

מכתב מאלברטינה לסנדרו    🔗

נכבדי

לפני חודשיים נודע לי מאחייניתך אומברטה על היעלמו המסתורי של פרופ' בנוונוטי. הוכיתי בתדהמה. רק המחשבה שהוא נפל טרף לשיני חיות או נפל לנקיק עמוק או טבע בנהר שורץ תנינים מעבירה בי חלחלה. לפעמים נדמה לי שהסרנגטי לא היה ולא נברא אלא במחשבתו, שהוא משמש לו מקום מבודד, כאותן מערות במדבר המשמשות את הנזירים לפני פרידתם מהחיים.

מאז קבלת הידיעה המחרידה אני מרבה להזות בהקיץ. שמי אלבֶּרטינה רוֹמַנָה, חברת ילדות של בתו אומברטה. למדנו יחד בתיכון, וכשהייתי ילדה נהגתי להתארח לעתים קרובות אצל משפחת בנוונוטי, לסעוד על שולחנם, ולא מעט פעמים עשיתי את הלילה בביתם. בתקופת לימודינו באוניברסיטה נעשינו חברות קרובות. נהגנו להיפגש לעתים קרובות בבית־קפה על כוס קפה ועוגה ולצאת בערבים לבילויים משותפים. אחרי שנולדו לאומברטה תאומות נחלשו הקשרים בינינו, ולמן נישואי הם התרופפו עוד יותר. בשנים האחרונות אנחנו מסתפקות בשיחות טלפון, מברכות זו את זו בראש השנה ומאחלות לעצמנו בריאות טובה. מאז שאחיך נעלם אני מתקשרת אליה לעתים מזומנות בתקווה לשמוע בשורות טובות. למרות הסיכויים הקלושים, אני עדיין רוצה לקוות שהוא בין החיים. בשיחתי האחרונה עם אומברטה נודע לי שהיא כתבה לך מכתב ארוך. מהמעט שאמרה הבנתי שהיא גוללה באוזניך טפח ממערכת היחסים המורכבת שלה עם אביה. מכתבה לא נותן לי מנוח. הכרתי היטב את היחסים ביניהם, ולכן אני חרדה מהמחשבה שתצטייר לך תמונה מוטה, אולי גם מטעה.

לפני נישואי הייתי בקשר הדוק עם אחיך. באופן מפתיע הוא מצא בי אוזן קשבת לקשיים שלו עם אומברטה ולרוחות שרדפו אותו מהעבר. אם זה מפליא אותך שהוא הסכים לפתוח לפני דלתות למחוזות הכאובים שלו, אינך בודד בפליאתך, זה הפליא גם אותי. באותה העת עמדתי לפני סיום לימודי באוניברסיטה, והוא כבר היה פרופסור מוערך. היום אני יודעת שדווקא משום שהייתי בת גילה של בתו, הוא נפתח לפני. אין לי ספק שקיווה להעביר לה באמצעותי מסרים, לא כדי לשבור את הניכור ביניהם אלא כדי להזהיר אותה מהקו האדום שהם עמדו על סִפו. הוא חשש שחצייתו עלולה להתברר כנקודת אל־חזור ביחסיהם ולקבע ביניהם נתק סופי. דבריו הכאובים על נקודת האל־חזור העבירו בי צמרמורת. סיפרתי לאומברטה על הפגישה עם אביה, אבל לא ידעתי איך להעביר לה את קריאתו הנואשת לתיקון המצב. לא מצאתי את המילים הנכונות. התמקדתי במסר אחד שלו, הרצון שיתקיימו ביניהם מפעם לפעם שיחות אמת. היה לי ברור שהיא אינה יודעת מה לעשות עם המסר הזה. לא סיפרתי לה שאני ממשיכה להיפגש עם אביה. השיחות שלי אתו התרחבו במרוצת הזמן אל מעבר ליחסיו עם אומברטה. אני חושבת שהקִרבה שנוצרה בינינו אפשרה לו לשחרר דברים שהיו כלואים בו זמן רב, יותר מדי זמן. אני מודה שזה היה שער דו־סטרי, כי באותה מידה הוא שחרר דברים שהיו כלואים בי.

מסיבות שלא היו תלויות בי, שאותן, ברשותך, לא אפרט, הקשר שלי עם פרופ' בנוונוטי ניתק בעת ששהה בשנת שבתון בטורונטו, ומאז לא חודש. ככל שחלפו השנים הוא כמעט נשכח ממני, עד שקראתי את ספרך. גמעתי אותו בנשימה עצורה, בגרון חנוק. כבר אז רציתי לכתוב לך. חשבתי שאוכל לגלות לך דברים שאינך מכיר בו. אפילו השגתי את כתובתך מהוצאת הספרים בומפיאני. שכנעתי אותם שיש בידי מידע על אחיך שעשוי לעניין אותך. ברגע האחרון נתקפתי פיק ברכיים, חששתי שמכתבי עלול להתקבל על־ידיך כהתערבות בעניינים לא לי, מה גם שאומברטה לא ידעה להגיד אם הקשר ביניכם נמשך אחרי פרסום הספר. ואז שמעתי על היעלמו, וזה הכריע את הכף. אני משתוממת איך הכל חוזר אלי – הפגישות, השיחות, הצער, ובראש ובראשונה תחושת ההחמצה. כעוף החול הקם מאפרו כך חוזרים אלי הזיכרונות בעוצמה שלא שיערתי שהיא אפשרית. אני תוהה עד כמה הזיכרונות אמיתיים, אם הזמן והנתק הממושך לא שיבשו את משמעותם המקורית. אני מרגישה במידת מה כמו פרימו לוי כאשר התבקש לספר בריאיון עיתונאי על חוויותיו באושוויץ. “עלי לספר על עובדות שקרו לפני שלושים וחמש שנים,” השיב למראיין, אבל “האם אני בטוח שאלה עובדות אמיתיות?”, ואז הוא הוסיף משפט המהדהד עד רגע זה בראשי: “האם אני חייב למסור אותן במדויק?”

השאלות איך מגדירים אותנטיות ואיזה משקל יש לייחס לעובדות עלו פעמים רבות בשיחותי עם אחיך. הוא סבר שיש דרגות שונות לאמת ולאותנטיות. “ברוב המכריע של האירועים בחיינו,” ניסה לשכנע אותי, “העובדות כמעט חסרות ערך לעומת הפרשנות שאנחנו נותנים להן.” זכורה לי שיחה אחת שבה הפליג בתיאור היחסים המורכבים בין אמת לבדיון. הוא הביא לדוגמה את משולשי קַניצָה.⁴ העין רואה שלושה קודקודים ושלושה עיגולים מחורצים, בעוד המוח מעביר קו דמיוני בין הקודקודים לעיגולים המחורצים ורואה בהם מגן דוד. בעקבות הסברו תהיתי על מעמדו העובדתי של המגן דוד: האם הוא בדיה או ממשות, והיכן עובר הקו בין המציאות לבדיה? דבריו הזכירו לי את ציור הברבורים של אֶשֶׁר. הברבורים הלבנים בצדו הימיני של הציור הופכים לברבורים שחורים בצדו השמאלי. מה קורה להם במקום המפגש במרכז הציור ? האם הם שחורים או לבנים? ומה יקרה אם נחליף את הברבורים בעורבים? העורבים השחורים בצדו השמאלי של הציור יהפכו לעורבים לבנים בצדו הימני, אבל בעולם האמיתי אין עורבים לבנים.

אני מזכירה לך שהכרתי את אחיך עוד בילדותי, אבל רק כשבגרתי נודעו לי נסיבות חייו העצובות. יש דברים שהוא סיפר לי לפרטי פרטים, ידעתי גם שהוא לא זכה להכיר את הוריו, אבל היתה חסרה לי התמונה הכללית. המסמכים והמכתבים המובאים בספרך, המציגים שלב אחרי שלב את נטישתו בקטנזרו, את מות הוריו ואת סופה הטרגי של סבתו בשואה, קרעו את לבי. אינני מבינה עד הרגע הזה למה אומברטה לא שוחחה אתי על עברו של אביה. הרי לכל הילדים יש סבא וסבתא, והיא ודאי שאלה את הוריה למה רק לה אין. אמנם היא הזכירה פעמים אחדות את הורי הוריה, אבל למיטב זיכרוני היא התכוונה להורי אמה ולא להורי אביה. שוחחנו עליהם לראשונה ב־2008, עם פרסום ספרך באיטליה. אז נודע לי ממנה שיום לפני נסיעתו הוא שלח לה תקליטור שהכיל את חליפת המכתבים ביניכם. אחיך כנראה לא רצה שהיא תקרא לראשונה את הדברים בספר, שהופיע כאן אחרי נסיעתו לאפריקה. כשאומברטה פענחה את התקליטור היא כמובן הופתעה מהעלילה המפותלת, אך מה שהלם בה במיוחד היה ההכרה שהיא לא ידעה עליה כלום, ממש כלום. אינני בטוחה שזה העציב אותה או עורר את כעסה על כך שלא סיפר לה על עברו. היא אמרה לי שמאחר שאביה לא מצא לנכון לשתף אותה בחייו, לא עלה בדעתה להציג לו שאלות. יש בזה משהו. ילדים אינם מתעניינים בעברם של הוריהם אלא אם כן ההורים מספרים להם ביוזמתם. היא הודתה בפני שהעלילה שגוללת במכתבים עוררה אצלה שאלות ותמיהות רבות, אבל היא שמרה אותן בבטן. נדהמתי לשמוע שהיא לא ביקשה מאחיך הסברים לתמיהותיה ושלא הזכירה במכתביה אליו לאפריקה את הספר שכתבת אפילו לא במילה. אתה יכול להבין את זה? היא הרי כבר לא היתה ילדה! לא אמרתי לה דבר כמובן, אבל אני חוששת שהיא פירשה את שתיקתי כביקורת, וכי זו הסיבה שלא שיתפה אותי ברגשותיה על הסיפור המדהים של אביה.

כאמור, הקשר שלי עם אומברטה היה אז רופף מאוד וכבר לא שררה בינינו אותה קרבה של ימי האוניברסיטה. ייתכן גם שחששה לחשוף בפני עד כמה הם התרחקו זה מזה, עד כמה נעשו זרים האחד לרעהו, כפי שרק אנשים זרים זה לזה יכולים להיות.

בהקשר זה אני רוצה לספר לך על אחת השיחות שקיימתי עם אחיך, אחת מני רבות, אבל היא נצרבה בזיכרוני כאחת העצובות בחיי. הוא סיפר לי על ילדותו בקטנזרו ועל געגועיו לאמו, שאותה לא ראה מימיו אלא בכרזה שהשאירה בידיה של קלרה, האומנת מקטנזרו שגידלה אותו. הרגשתי צורך עז ללטף את ידו. זה מאוד ריגש אותו. אני בטוחה שאם הוא היה מרשה לעצמו, הוא היה בוכה. אני יכולה רק לתאר לעצמי מה עבר עליו במהלך התכתבותכם, כאשר ראה לראשונה איך אמו נראתה בבגדי יום ובשמלות ערב.

זו הפעם הראשונה שאני מרשה לעצמי לדבר עליו, ועוד עם אדם זר. דומה כי עובדת היותך זר ורחוק מעניקה לי תחושה של כתיבה אנונימית. כפי שכבר אמרתי, הייתי ידידת נעורים של אומברטה. יחד נרשמנו לאוניברסיטה, אבל זמן קצר לפני תחילת שנת הלימודים האחרונה היא פגשה את דינו והרתה לו. אומברטה הודיעה להוריה על כוונתה להתחתן ולפרוש מהלימודים האקדמיים. אחיך קיבל את החלטתה במורת רוח. הוא חשב שהיא פזיזה מדי וכי מוטב לה לסיים קודם את לימודיה, אבל כשהיא גילתה לו על הריונה הוא נאלם דום. אינני יודעת עד כמה אתה מכיר את אחיך, אבל מהמעט שידעתי עליו מאומברטה הערכתי שהוא לא יעז להציע לה לעשות הפלה. באותה העת פרופ' בנוונוטי הצטייר בעיני כאדם נוקשה, תובעני, נוח להיעלב, שכלתני, ובעיקר צונן. מבחינה זו הוא היה ההפך הגמור מאנגרונה, אמה של אומברטה, שלא היססה להביע את דעתה הנחרצת בכל עניין שנגע לבתה. אני מרשה לעצמי לחשוף באוזניך את הפרטים האינטימיים האלה משום שבשיחותי עם אחיך מצאתי אדם שונה לחלוטין מהדמות שהצטיירה לי מפי בתו. פגשתי אותו במקרה במסדרון המוביל לחדרי הסגל באוניברסיטת רומא. הייתי אז סטודנטית שנה שלישית בחוג לספרות. החלפנו בינינו כמה מילות נימוס, והוא הביע את התפעלותו מהשינוי שחל בי מאז לימודי בתיכון. אני משערת שרצה להחמיא לי, אבל הוא עשה את זה בצורה כל־כך מהוססת וגמלונית שפרצתי בצחוק. הוא היה מאוד נבוך וחיפש דרך להיחלץ ממבוכתו, אבל בן רגע קלט את הסיטואציה הקומית ופרץ גם הוא בצחוק. אחר־כך החמאתי לו על מראהו הצעיר. הוא באמת נראה בסדר ביחס לגילו: גבוה, רזה, עיניים כחולות ושיער בהיר שנוטה מעט להקריח אבל בכל זאת משַווה לו מראה של אדם במיטב שנותיו. אני חושבת שדברי אכן החמיאו לו, כי הוא שאל אותי אם אני ממהרת, וכשאמרתי לו שיש לי חלון של שעתיים הזמין אותי לכוס קפה בקפטריה. גיליתי לו שביקרתי בכמה הרצאות שלו במבוא לאקולוגיה אבולוציונית ושמאוד התרשמתי מהן. לא שיקרתי. מצאה חן בעיני התייחסותו לסטודנטים. הוא לא ניסה להתחנף אליהם בהערות מבדחות או להרשים אותם ברוחב ידיעותיו. למרות שהאקולוגיה האבולוציונית אינה קרובה במיוחד ללבי, הוא ידע להצביע על ההקשרים שלה עם קשת רחבה של תחומי מדע, כמו אתולוגיה, גיאולוגיה, ואבולוציה. את שלוש ההרצאות שבהן נכחתי הוא חתם בהערות למחשבה שגירו את סקרנותי. אמרתי לו זאת. הוא הקשיב בחיוך והתעניין בקורסים שבחרתי. אחר־כך שאל לשלום הורי. סיפרתי לו שעזבתי את הבית ושאני חיה עם מישהו מבוגר ממני. הוא הופתע ושאל לתגובת הורי. אמרתי לו שהם היו מזועזעים, בעיקר אבא. לא גיליתי לאחיך עד כמה אבי היה מזועזע. רק אחרי שהקשר בינינו התהדק גיליתי לו מה גרם לי לעזוב את הבית. אני מכניסה אותך בסוד העניין הזה כי הוא חושף טפח מאישיותו של אחיך. הידיעה שהקשר שלי אתך מתחיל ומסתיים במכתב זה מאפשרת לי לכתוב לך בפתיחות שלא העזתי לנקוט כלפי אנשים קרובים אלי.

אני משערת שאבי מילא תפקיד מכריע בהחלטתי לעזוב את הבית דווקא עם איש מבוגר כמעט כפליים ממני. בשבילי זה היה שינוי מרענן בילדוּת בביתו של פטריארך מסוג מיוחד מאוד, אדם הפועל מתוך צורך אובססיבי להשליט את עקרונותיו על משפחתו. בילדותי לא עלה בדעתי למחות, לבטח לא להתקומם. קיבלתי את רצונו בשתיקה, כפי שאמי עשתה. בשנות נישואיהם הארוכות היא פיתחה כושר הבלגה מוחלט לדחף הבלתי נלאה של אבא להוכיח את צדקתו. אחרי שמלאו לי חמש־עשרה שנה גיליתי שאני שונה ממנה. לא הייתי טיפוס מרדני במיוחד, אבל הבלגתה של אמא הציתה אצלי את המבערים. הווכחנות היתה בדמו של אבי. הוא ארב לכל פליטת פה שלי. לכל ניסוח שגוי, אפילו לטעויות לשוניות, כדי להפוך אותם לחרב פיפיות נגדי. הוא היה חייב להיות צודק, זה היה פשוט חזק ממנו. לא היה נושא שהיה קטן בעיניו להוכחת צדקתו. אמא היתה מזהירה אותי במבטה מפני הסערה המתרגשת עלי ברגע שקלטה אצלו את סימניה הראשונים. ניסיתי. במקרים לא מעטים הייתי מוכנה להגיד על יום שהוא לילה, רק שלא יתחיל. זה לא עזר. ויתור מראש נתפס בעיניו כהתחמקות מהאמת. הוא היה מוכן לקבל הודאה בצדקתו רק אחרי ויכוח, לעולם לא לפניו. הוא הזכיר לי את שליחי האינקוויזיציה שהיו מאשרים את הודאות העצורים בחטאיהם רק אם הן התקבלו על גלגל העינויים. עם זאת, אינני רוצה ליצור רושם מוטעה. בתום הוויכוח הוא היה מתרכך, נעשה קשוב, מגלה הבנה ומביע את חיבתו כלפי בכל דרך אפשרית, אבל רק אחרי שהנפתי דגל לבן. בסופו של דבר הותשתי. ג’וליו היה גלגל ההצלה שלי. הרגע שהודעתי על עזיבתי את הבית היה המתוק בחיי. עמדנו שלושתנו בסלון, פניו של אבי היו סמוקות מכעס. טעם החיים שלו עמד להישמט מידיו. נהניתי מכל שנייה. אמא לא הוציאה הגה מפיה, היא היתה חיוורת כמו סיד. ארזתי את חפצי מבעוד מועד, כדי לא לאפשר לו לגרור אותי לוויכוח. כל שנותר לי לעשות היה להרים את המזוודה ולצאת מהבית. ג’וליו חיכה לי למטה, במכונית. למחרת צלצלתי לאמא. אבא לא היה בבית. אחרי הסתלקותי הוא הוציא עליה את קצפו, האשים אותה שהיא עודדה אותי לצאת עם האיש ההוא. זה היה שקר כמובן, כמו כל טרוניותיו נגדה.

כפי שאתה יכול לתאר לעצמך, ג’וליו היה היפוכו הגמור של אבא. היה בו שקט פנימי, כמעט סטואי. הוא לא רצה לשנות אנשים וגם לא לעצב את דעותיהם. זה היה סוד המשיכה שלי אליו. הוא קיבל אותי כמו מתת טבע, או בחוכמה מאוחרת – כמו מתנה שהגיעה אליו משום מקום. ג’וליו עסק בייעוץ פיננסי לחברות הֶזנֵק, עיסוק שפינה לו שפע זמן לאהבתו הגדולה: המוזיקה. הוא היה חובב מושלם של מוזיקה קלאסית, כזה שמכיר את כל ההקלטות של הביצועים והמנצחים מתחילת המאה הקודמת. אוסף התקליטים והתקליטורים שלו מילא חמישה ארונות מקיר אל קיר. הוא מאוד אהב אותי. לא כמו את המוזיקה, אבל לצדה, כמו תקליט נדיר באוסף שלו. הוא התקין בדירתו חדר מוזיקה בעל תקרה וקירות אקוסטיים ושטיח עבה מקיר אל קיר. זה היה המרחב המוסיקלי שלו. ג’וליו לא התנגד לשהותי במרחב הזה, ובלבד שלא אפריע בקול או בתנועה להרמוניה של הצלילים בשעה שהאזין לתקליטיו. הוא תירץ את בקשתו בצורך לתת לצלילים לשייט בחלל החדר ללא אדוות קוליות מתחרות. הוא גרס שגם הפרעות קטנות מעוותות את ניקיון הצליל. הוא עצמו נהג לשבת במהלך ההאזנה קפוא, בעיניים עצומות ובנשימות חרישיות ומדודות. בבקרים, וגם באותם ערבים שיצאנו לסעוד בחוץ או לראות הצגה כלשהי, ג’וליו היה לבבי ועליז כמו האיש שהכרתי ואהבתי. הפרסונה הזאת נשרה ממנו ברגע שחצה את מפתן ההיכל שלו. במרחב המוזיקלי שם לא היתה פינה עבורי. במרוצת הזמן למדתי לדעת שנוכחתי לא הוסיפה להנאתו ולא גרעה ממנה, אף שהכחיש את זה. ג’וליו בנה את חייו על הסתפקות עצמית, הוא והמוזיקה התנהלו כמשק סגור. כניסתי לחייו היתה עבורו אירוע נעים, אבל לא קריטי. אף שלא אמר את זה במפורש, ניתן היה להבין שחייו ימשיכו להתנהל כסדרם גם אם איעלם מהם. הקונכייה המוזיקלית שלתוכה הוא יכול היה להתכנס בכל רגע נתון סיפקה את כל צרכיו. נקודת המפנה ביחסינו היתה ילדים. ג’וליו העלה את הנושא ביוזמתו אחרי חצי שנה של חיים משותפים, במין ניסיון להקדים תרופה למכה. הוא נתן לי להבין שהמחשבה על ילדים המתרוצצים בדירה בבכי ובצרחות היא סיוט בשבילו. כל כמה שאשתדל, לא אצליח למנוע מהרעשים האלה לחדור להיכל האקוסטי שלו. הוא התייחס לילדים כמו לצלילים צורמים של שריטות בתקליט יקר ערך. “זה יהיה עוול משווע מצדי למנוע ממך ילדים,” אמר לי בשיחה ארוכה אל תוך הלילה. משהאיר השחר הבנתי שהוא לא מוכן לקחת אחריות למעשה שעלול לאמלל אותי. השיחה זעזעה אותי, גם משום שהקדימה את זמנה. באותה עת לא חשבתי כלל על ילדים. לא התייחסתי לחיים במונחים של סימפוניה שיש לחשב את סופה עד הצליל האחרון. קיבלתי את דבריו קשה מאוד. כל־כך כעסתי עד כי לרגע הצטערתי על שלא הריתי לו על אפה וחמתה של המוזיקה שלו. היום אני מצטערת שמחשבה כזאת עלתה בראשי, שהרי אינני יכולה להחליט בעצמי על משהו שחמישים אחוז ממנו אינם שלי.

כאשר סיפרתי את הדברים האלה לאחיך כבר לא הופתעתי מגילוי הלב שלי. כל מה שהיה כלוא בי השתחרר מול האמפתיה השקטה שלו. יכולתי להרגיש שהם נגעו ללבו. רק היום אני מבינה עד כמה נזקקתי למישהו שזקוק לי, מישהו שלא הפך את חייו למשק אוטרקי. במהלך אותה תקופה למדתי להכירו מקרוב. מתחת לכל ההגנות שלו גיליתי הרבה כאב. חשתי את עצמי נשאבת לפגיעוּת שלו, למאמציו הנואשים לחסום את הדרך למקומות הכאובים שלו במערך צפוף של מחסומים, חלקם מימי ילדותו וחלקם מחסומי פתע חדשים שהוא שינע ממקום למקום בהתאם לעניין ולצורך.

פגיעותו הפתיעה אותי. היא לא תאמה את חזותו. זה היה ממד חדש עבורי. ג’וליו היה מאוד שונה ממנו. ילדותו עברה עליו על מי מנוחות. בבגרותו נענה בצייתנות לציפיות הוריו. בלימודי הכלכלה מילא את חובו לאביו, שעודד אותו להבטיח את עתידו הכלכלי, ואילו עיסוקו המוזיקלי מימש את אהבת אמו לעולם הצלילים. הצלילה לעולמו המסוכסך של אחיך היתה עבורי חוויה מטלטלת. ההיחשפות שלו, שעלתה לו במאבקים קשים, ריתקה אותי. לימים הבנתי שהוא ייחל בדיוק לסוג כזה של שיחות עם בתו: כנוֹת, גלויות לב, נקיות ממשקעים הדדיים, ובעיקר עוסקות בדברים בעלי משקל. זה לא קרה בבת אחת. בהתחלה הוא היה עצור מאד, גם כלפי החוויות שלי. הוא שיבח אותי על אומץ לבי לעזוב את הבית. “צעד אמיץ וגם נכון,” אמר לי. הוא חזר על זה פעמיים. הוא נמנע מלהתייחס לג’וליו, הבין שזה עדיין פצע פתוח. אחיך בחר לדבר על יחסיו הכואבים עם בתו. ייתכן שבכך רצה להחזיר לי באותה מידה של פתיחות שנהג עם עצמו, כדי שלא אצטער על שנחשפתי לפניו. ראיתי בכך ביטוי לרגישותו, כאילו רצה לומר לי ששני אנשים חבוטים אינם יכולים להרע זה לזה ושאני יכולה לסמוך עליו שלא ינצל לרעה את פתיחותי.

אינני יודעת עד כמה אתה מעורה במערכת יחסיהם. מקריאת ספרך הבנתי שאחיך לא הִרבה לשתף אותך בחייו. גם אתה לא הרבית לשוחח עמו על חייך הבוגרים, אבל זה מובן לי יותר, שהרי הספר נועד לספר לאחיך מי היתה משפחתו, שעל קיומה לא ידע. משיחתי האחרונה עם אומברטה, ביום שבו סיפרה לי שאבדו עקבות אביה, התרשמתי שיש צדדים שלו שנותרו זרים לה בגלל מערכת היחסים המנוכרת ששרה ביניהם. אני רוצה לספר לך בהרחבה על אחת השיחות שלנו שעשויה להציג את אחיך מזווית שאולי אינך מכיר. באותה שיחה ישב מולי אדם עצוב, אדם שהציפיות שלו נכזבו. אחיך אמר לי שכל ימיו נזהר מלכפות את עצמו על אומברטה. הוא רצה רק להבין את עולמה, לסייע לה בגיבוש זהותה העצמית וללוות אותה במסע המתעתע לבגרות. היו לו המון דברים להגיד לה, אבל בשלב מסוים הוא הבין שציפיותיו ממנה גדולות ממידותיה, שהן מכבידות עליה, שהן שוללות ממנה את חופש ההשתטות, את החירות לעסוק בזוטות. אני לא מאשימה את אומברטה, אבל נדמה לי שהיא פירשה לא נכון את ציפיותיו. אחיך אמר לי במפורש שלא התכוון לשפוט אותה, לבטח לא לעמוד עם שעון עצר בידו כדי למדוד את הישגיה. הוא רצה להיות לה מלווה, תומך, אדם בוגר שמוכן בכל עת לפעול למענה, לתרום לה מניסיונו, מישהו קרוב שהיא יכולה לתת בו אמון מלא. את אומברטה זה הפחיד, היא חששה שאם תפתח לפניו את כל הדלתות, הוא יתאכזב ממה שיראה, אולי ממה שלא יראה. זה מה שגרם לה לאטום את עצמה מפניו. ככל שאני חושבת על יחסיו המיוסרים עם בתו אינני יכולה שלא לחוש צער על המורכבות המיותרת כל־כך של בני אדם. אנחנו נוטים לראות את הזולת דרך קליידוסקופ. אחד רואה מבנה נתון של אבנים צבעוניות, אבל בעת מסירת הקליידוסקופ לידי האחר האבנים זזות מעט, ועקב כך מתקבלת תמונה שונה מזו שראה הראשון.

המקום הקר שאליו צנחו יחסיהם היה עצוב מאוד בעיני, במיוחד משום שהוא התחיל במקום הכי חם שאפשר. אחיך אמר לי שלידתה של אומברטה היתה הדבר החשוב ביותר שקרה לו בחייו. עד שמלאו לה שמונה שנים הקשר ביניהם היה טוטאלי. היא היתה לו כמו מראה המחזירה את כל החום שהקרין לעברה. בלילות נהג להרדים אותה עם סיפור קצר מאגדות עם. פעמים רבות היה קם בשעות הקטנות של הלילה ויושב ליד מיטתה עד אור הבוקר כדי לוודא שהיא אינה מתקשה בנשימתה או שלא התהפכה על בטנה ופיה לא נחסם בכרית. בילדותה היה לה מבט עצוב מעט, כמעט אבוד, כאילו נכון לה סבל, ואפילו חיים קצרים. כל כמה שניסה לגרש את המחשבה הזאת כדבר הבל, הוא לא הצליח להשקיט את דאגתו. עד שמלאו לה עשר שנים חי בחרדה מתמדת שיקרה לה משהו. באותה תקופה השמיעו ברדיו שיר ישראלי שתורגם לאיטלקית ושהיה פופולרי למדי במשך שבועות אחדים. אחיך מאוד התרשם ממנו. הוא השיג את מילות השיר ושלח לי אותן במייל. אני משערת שאתה מכיר את השיר “שמרי נפשך”, שאת מילותיו חיבר משורר לא מוכר לנו, אבל באינטרנט נכתב שהוא מאוד ידוע אצלכם. ליתר ביטחון אני שולחת לך את הבית הראשון. אחיך אמר לי שבכל פעם שהוא מאזין לשיר, הייאוש והאין אונים של האב מצמררים אותו:

שמרי נפשך, כוחך שמרי, שמרי נפשך

שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך,

מקיר נופל, מגג נדלק, מצל חשך,

מאבן קלע, מסכין, מציפורניים

שמרי נפשך מן השורף, מן החותך

מן הסמוך כמו עפר כמו שמים

מן הדומם, מן המחכה מן המושך

והממית כמי באר ואש כיריים

נפשך שמרי ובינתך שׂער ראשך

עורך שמרי, שמרי נפשך, שמרי חייך.⁵

כשהיה נעדר מהבית, בשל השתתפותו בכינוס מדעי בעיר אחרת או בארץ אחרת, הוא כתב לה סיפורים. אומברטה אהבה אגדות, בעיקר אגדות על פֵיות ננסיות שמגנות על ילדים קטנים ממכשפות רעות. כשנעדר ליומיים־שלושה בלבד היה מבריק לה מדי ערב הודעות שקיבל מפֵיות שהידפקו על חלונות בית־המלון. מצויים בידי עותקים של שלוש אגדות שכתב לה בתקופת שהותו בקנדה. ככל הידוע לי, אומברטה לא קראה אותן. שלושתן עוסקות באהבות גדולות שמתקשות להתממש. אם תרצה, אשלח לך אותן. אני חושבת שלא מאוחר מדי להכיר פן אחר באישיותו של אחיך שמעטים הכירו.

הקשבתי לדבריו על בתו כלא מאמינה. זה לא היה האיש הקר והמסוגר שאומברטה סיפרה לי עליו. ראיתי לפני אדם עם רעב עצום לאהבה, כמעט בור ללא תחתית. הוא ציפה מאומברטה שתמלא את הבור. זו היתה ציפייה מוגזמת, הוא עצמו הודה בכך. אומברטה לא היתה מסוגלת להבין את הצורך הנואש הזה. העבר שלה לא דמה לשלו, וגם לוּ הבינה ללבו, לא היתה מסוגלת להתמודד עם הצורך הנואש שלו ועם חשבון הנפש הנוקב שהיתה חייבת לעשות. חשוב לי שתדע, אני ידידה של אומברטה, אבל אני מכירה את מגבלותיה. אומברטה בורחת מקונפליקטים, מהסתבכויות וממורכבויות. היא רוצה סביבה עולם מוגן מרוחות פרצים, עולם לא תזזיתי שאינו מציג לה דרישות מסובכות מדי ולא מטפח כלפיה ציפיות. היא אוהבת להקות רוק. מוזיקה קלאסית לא מדברת אל לבה. היא סיפרה לי שהחקירות והתהיות של אביה מאלצות אותה לעמוד על המשמר, להיות דרוכה, להחזיק כל הזמן את הרגל על הדוושה. רק המחשבה על זה מתישה אותה. אומברטה מעדיפה לא להתניע את המכונית ובלבד שלא ללחוץ על הדוושה. זה קונה לה שקט נפשי, וזה בדיוק הדבר שתִסכל אותו כל־כך. הוא הבין מאוחר מדי ששיחותיו מכבידות עליה ולכן חדל מהן, אבל זה העיק עליו. המועקה הזאת חנקה אותו, גרמה לו להתכנס בתוך עצמו. חשתי צער עמוק על שלא ניסה להתמודד על מקומו במשפחה, על כך שהרים ידיים מראש. הוא לא רק ויתר על חלקו בדירה בעת שנפרד מאשתו אלא גם על מקומו בחייה של אומברטה. בפרץ פזיז של נדיבות או טיפשות או אנוכיות הוא הודיע לאומברטה שמעכשיו “המשפחה” היא ביתה של אנגרונה ולא ביתו שלו.

בפרספקטיבה של שנים לא מעטות אני מופתעת מהקִרבה שנוצרה בינינו. אחיך היה אדם בעל חשיבה מאוד רציונלית, הייתי אומרת אפילו קיצונית. הוא הסתייג מכל דבר שנדף ממנו ריח של מיסטיקה, מכל עניין שלא ניתן לטפל בו בכלים מדעיים ורציונליים. הוא האמין שחשיבה דיסקורסיבית היא הערובה היחידה להשגת חקירה אמינה של המציאות. מבחינה זו היינו כמעט הפכים. אני תהיתי מהי אותה מציאות שעליה הוא מגונן בחירוף נפש. מה מונע ממנו להניח, לא בהכרח לקבל, שקיימים ממדים שונים של המציאות וכי כל ממד כזה סוג אחר של חשיבה המשמשת מפתח להבנתו. מה עוצר בעדו לאמץ את האפשרות שהמין האנושי בורך ביותר מסוג אחד של חשיבה, שכל אחד מהם מציע מפתחות שונים לעולמות שונים. מה גורם לו לפסול את הרעיון שלצד החשיבה הדיסקורסיבית יש מקום גם לחשיבה אינטואיטיבית שעשויה לחשוף מציאויות לא נודעות.

בחודשים שחלפו מקבלת הידיעה על היעלמו מצאתי את עצמי מהרהרת בו ללא הפוגה. אני חושבת שלא פחות מהפחד לאבד את אהבתה של בתו חשש מדעיכת אהבתו אליה. הוא חרד מהרגע שבו ייעשה אדיש כלפיה, שכבר לא יהיה אכפת לו ממנה. כשאני מלקטת בזיכרוני קטעי שיחות מהמפגשים שלנו אני מגיעה למסקנה שלידתה של אומברטה מיקדה בתוכו את כל האהבה שלא מצא לה פורקן בילדותו. היה בה כל מה שדרוש בתינוקת כדי לעורר את אהבתו: תלתלי זהב, עיניים כחולות, אף מיניאטורי ואצבעות מגולפות של בובה. מתיקותה שידרה לו מסר שהיא לעולם לא תפגע בו או תדחה אותו, שהיא בשר מבשרו, ראשיתה של משפחה שלא היתה לו. הוא חש שבמחיצתה יוכל להסיר את קליפות המגן שבנה סביבו. ככל שבגרה, הפער בין ציפיותיו לבין מה שיכלה או רצתה לתת לו נעשה בלתי נסבל. מפגשיהם הסתיימו בדרך כלל בתסכול ובתחושת עלבון. אם לא התקשרה אליו שבוע, הוא היה נפגע. כאשר מלאו לנכדותיו שנתיים דאגה אומברטה לצייד אותן בעפרונות צבעוניים כדי שיקשקשו ציורי ברכה ליום הולדתו. כעבור שלוש שנים חדל לקבל מהן ציורים. אומברטה לא הסבירה למה, הוא לא שאל. לי הוא אמר שזו סתם שִכחה, אבל יכולתי לראות שהוא פגוע. כאשר נודע לו מאנגרונה, לא מבתו, על מחלתה של אחת התאומות שלה, הוא נמנע מלשאול את אומברטה לשלומה. “אם היא אינה מוצאת לנכון להודיע לי על מחלתה של נכדתי,” אמר לי אחיך באחת השיחות שלנו, “סימן שזה לא חשוב בעיניה.” אבל רגע אחרי שקיבל את החלטתו נתקף רגשי אשמה על שהוא מתחשבן עם בתו על גבן של נכדותיו. כל נתק מהנתקים הללו, והם היו רבים מספור, פתח אצלו מחזור חדש של קונפליקטים: האם נהג נכון, האם לא הגזים בתגובתו, האם ציפיותיו ממנה אינן מופרזות. תגובות שנראו לו נכונות בשעתן התערערו ככל שהתארכו ימי הנתק. התוצאה היתה שהוא נזהר מהידוק הקשרים עם נכדותיו. הוא לא רצה לחזור על השגיאות שעשה עם בתו, לטפח כלפיהן רמת ציפיות דומה לזו שהיתה לו אִתה. אומברטה מילאה תפקיד לא קטן במחול השדים הזה. היא לא עודדה את בנותיה לקיים קשר הדוק עם אביה. היא לא עמדה על כך שיטלפנו אליו, לפחות פעם בשבוע, וזה כשלעצמו צינן את קשריו עם נכדותיו. הוא חש שבתו פשוט ויתרה עליו כדמות משמעותית בחיי ילדותיה. גלישת הניכור ביניהם לנכדותיו עשתה אותו מריר, הגבירה את סגירתו ואטמה אותו עוד יותר.

ניסיתי ללא הצלחה להגיע לשורשי בדידותו. הוא דמה בעיני לאחת מאותן מצודות עתיקות המוקפות תעלת מים עמוקה. אין יוצא ואין בא בשעריה. אחיך טען שאנחנו נולדים עם עור נקבובי מדי, ושאם לא נאטום חלק מהנקבוביות מבעוד מועד, אנו עלולים לעבור את החיים מקולפים מעור. הוא אמר לי שרק אדם שנכווה בכל גופו בכוויות מדרגה שלישית מסוגל להבין מה פירוש הדבר להתהלך בלי עור. תהיתי לא אחת עד כמה משיקה בדידותו לחוויית הנטישה בילדותו. אין לי תשובה. קראתי פעם, איני זוכרת אם במאמר או בספר, שילד שחווה חוויית נטישה מבודד את עצמו כדי להקדים תרופה לכל מכה אפשרית. בבגרותו הוא מחפש בנשים קרובות לו נקודות תורפה שיקעקעו את אשליית השלמות ויצדיקו מראש את פרידתו מהן. סיבות לא חסרות: שומה שעירה בכתף, ידיים רזות, רגליים מעט עקומות, ריח רע מהפה, צחוק מבדיחה אווילית, כפות ידיים מחוספסות – למעשה כל דבר. כמו חזאי בתחנה מטאורולוגית, הוא מודד מדי יום את עוצמת המשיכה שלו אליהן – עד כמה נחלשה, בכמה כאב תעלה לו הפרידה, על כמה דברים יהיה מוכן לוותר למענן, עד כמה יהיה נכון לצמצם את פרטיותו, כמה תאים יידרש לאטום לטובת הזוגיות. כשאומברטה נולדה אחיך האמין שאִתה לא יהיה לו צורך בתאים אטומים. זה היה הדבר הכי עצוב ששמעתי מפיו. התרחקותה אטמה אצלו יותר תאים מכל אירוע אחר בחייו, אולי אף יותר מנטישתו על־ידי אמו. מאז הוא ממתין באותו מקום ובאותה תנוחה לדבר מה שיקרה, כמו ב“מחכים לגוגו”, מחכה לפרפר שיפציע מתוך הגולם המצומק שארג במו ידיו.

בשנת השבתון שלו בטורונטו התכתבנו מדי יום ביומו כמעט. בין השאר על הפקרתו בקטנזרו. אחיך נגרר לדיון הזה בחוסר רצון, הייתי אומרת אפילו במורת רוח. התעקשותי לדבר על אמו היתה קשה לו, אבל לא ויתרתי. חשתי שהמפתח לאגף התאים האטומים שלו טמון בטינה שהוא רוחש לאמו. טענתי שאל לו לשכוח שאמו היתה בעצמה ילדה כאשר ילדה אותו, שלא קשה להבין שנשבתה בקסם המסע לאיטליה, וכי בעטיו של מסע זה השאירה מאחוריה, בגרץ, את אמה ואת אחיה. ניסיתי לומר לו כי הילדים שילדה בזה אחר זה שיבשו את תוכנית ההופעות שלה, וכי הפקדת ילדיה בקינים זרים בשנות חייהם הראשונות לא היתה מעשה חריג באותה תקופה. הזכרתי לו שבאותם ימים נהגו אמהות מהמעד הגבוה לראות את ילדיהן מספר דקות ביממה, ובשאר שעות היום והלילה הם טופלו בידי אומנות ומחנכות שגרו בבתיהן. אחיך העמיד אותי על טעותי. “במקרה שלי”, כתב, "לא מדובר בהפקדה זמנית, כפי שהיא נהגה באחי ובאחיותי, אלא בהפקרה. " הוא הוסיף שאת הכשל הזה לא ניתן למחוק מהרזומה של אמו. השבתי לו שלא מדובר בטופס ציונים אלא באירוע אומלל בחייה הקצרים והאומללים. היום, אחרי קריאת ספרך, אני יודעת שנסיבות חייה לא הותירו לה ברירה. מכתביה מעידים שהיא לא ויתרה עליו, שהיא רק ציפתה לשעת כושר כדי לאסוף אותו לחיק המשפחה. אני מתנצלת מראש על מה שאני עומדת לומר: האיש הרע בסיפור הקשה הזה היה אביך, למרות סופו המר. התנהגותו בלתי נסלחת בעיני גם אם הוא האמין באמת ובתמים שאחיך לא היה בנו.

אינני רוצה לייגע אותך בפרטי הפרטים של התכתבותנו. כל שאני יכולה לומר הוא שמעולם לא ניהלתי עם אדם אחר חליפת מכתבים כל־כך ארוכה ואינטנסיבית. דיברנו על אינספור דברים. היה לנו ויכוח גדול על בלעדיותם של כלים רציונליים להבנת המציאות. חלקתי על תפיסתו השכלתנית. תמהתי על שאדם כמוהו, תאב דעת וסקרן מושבע, חונק את סקרנותו בהגיעו לתחום המכונה “נסתר”. כשלעצמי תמיד סברתי שיש יותר מדרך אחת לדעת את המציאות. אני בטוחה שקיימים עולמות, ישויות ונשמות שאינם נתפסים בחושים ובכלים אובייקטיביים – גם לא בשכל האנושי.

כצפוי, הוא פסל מכול וכול את גישתי. הוא הבחין הבחנה גמורה בין ידיעה מוכחת לבין אמונות וחוויות אישיות – יהיו אלו חזקות ומכוננות ככל שיהיו. אחיך טען שידיעה איננה דומה לדעה או לטעם בענייני אופנה ומזון, שאפשר לאהוב או לתעב על בסיס אישי. לדידו, ידיעה דורשת הוכחה מנומקת הניתנת לאישוש או להפרכה. כדי להתייחס ברצינות לרפואה הומיאופתית צריך הסבר מושכל, הנתמך בניסוים קפדנים, לטענה שדילול תרופה עד כדי מולקולה אחת בבריכת מים מטביע את המבנה הכימי שלה על סביבתה והופך את כל מי הבריכה לתרופה. במיוחד תקף את רעיון הישארות הנפש וגלגול הנשמות. “איבדת אותי!” כתב באותיות מודגשות. אין שום מבחן בדוק להוכחת הישארות הנפש. זוהי מיסטיקה, וזו הסיבה שההבל הזה אינו נמנה עם הקטגוריות של ידע. מיסטיקה היתה בעיניו ערפול מכוון של המציאות, במטרה להפוך את הבלתי מתקבל על הדעת לסביר, ועוד לדרוש לראות בפרשנויות המפותלות שלה מפתח גנוז לנעלם האמיתי של חיי אדם ועולם.

כפי שאתה רואה, ניצבנו בעניין זה על פלנטות נפרדות. זה מאוד ציער אותי, וגם הפחיד אותי. חששתי שהוא עלול לראות בתפיסת המציאות החווייתית שלי שומה שעירה שתרחיק אותו ממני. שכל הדיבורים האלה על נשמות משוטטות בעולמות נעלמים יאטמו אותו. המחשבה שזה עלול לקרות הבהירה לי עד כמה הקשר אתו תפס מקום מרכזי בחיי. מכתבו הבא כמו אישר את חששותי. הוא היה מנוסח בנימה דידקטית ומרוחקת, כמו שיעור לתלמיד קשה תפיסה. הוא חזר והטעים שאינו כופר בכוחה של החוויה הסובייקטיבית. שהיא אינה פחות חשובה לחיינו מהידיעה האובייקטיבית, למעט העובדה שהיא שייכת לקטגוריה של חוויות ולא של ידיעות. הוא הזכיר סיאנסים ספיריטואליסטיים. “עובדה היא,” כתב, שגם אחרי מיליוני סיאנסים ואלפי ספרים על מפגשים עם אנשים השוכנים בעולם האתרי, עדיין איננו יודעים דבר על אותו עולם. איננו יודעים ממה הוא בנוי, האם הוא מחולק למדורים, האם כל תושב שם רשאי לשוטט היכן שהוא רוצה, כיצד הוא נע ממקום למקום, איזה נפח בחלל תופסות מיליארדי נשמות, היכן ממוקם החלל האתרי, באיזו שפה מדברת נשמה מסלובקיה עם נשמה מאוגנדה, היכן הם ישנים (אם בכלל), מה הם אוכלים (אם בכלל), איך הם מעבירים את רגעי הנצח העומדים לרשותם. אלה הן מקצת השאלות שאף פעם לא נשאלות בסיאנסים," אמר, “ובמקרים הבודדים שהן נשאלות התשובות הן שמוחנו אינו מסוגל לתפוס את הדברים שמעל לבינתנו. במקום זה מדווחים על אנשים בקהל המופתעים לשמוע מהסבא האתרי שלהם היכן הסתיר את ביצת הפסחא שאיש לא מצא.”

שאלתי את אחיך אם הוא מעוניין לשמוע תשובות לשאלות ששאל. הוא השיב לי בשלילה. “נניח שהתשובה תהיה שהנשמות אינן תופסות מקום בחלל, בדומה לאלפי המחשבות והזיכרונות במוח, המכונסות בנפח הזעיר של הזיכרון לטווח ארוך, מה אני אמור לעשות עם תשובה כזאת שלא ניתנת לבדיקה ולא להוכחה? זה כמו בשיר האיטלקי Parole, Parole. עם זאת,” הוסיף, הוא אינו כופר בעוצמת החוויה שחוו אנשים ששוחחו כביכול בסיאנסים האלה עם הוריהם המתים. אלא שבדיוק בנקודה זו עובר הגבול בין התחושה החווייתית לבין הידיעה החיצונית, האובייקטיבית, המבוקרת על־ידי השכל. “חוויה היא פרי עולמו הפנימי של האדם,” טרח להסביר לי, “היא לא ניתנת להוכחה ולרוב היא חד פעמית. לעומת זאת, הידיעה עוברת בדיקה חוזרת ונשנית מבחינה תצפיתית או ניסויית, והיא ניתנת לאישוש או להפרכה.” הוא סיים את מכתבו בקביעה שאיש לא הוכיח את קיומה של הישארות הנפש, וכל עוד לא יוכח אחרת היא תישאר בגדר תחושה פנימית, אמונה, חוויה, כל מה שאני רוצה – רק לא ידע.

במכתב אחר הוא סיפר לי על סרט תיעודי שראה לאחרונה בטלוויזיה על שבט נוודים במונגוליה. המצלמה ליוותה משפחה המתגוררת באוהל עגול בשולי המדבר הגדול ומתפרנסת מגידול גמלים כפולי דבשת. יום אחד כרעה אחת הנאקות ללדת, ואחרי צירים קשים המליטה בכר בריא ושלם. פרוותו היתה לבנה, שלה חומה. מרגע לידתו סירבה אמו להיניק אותו. כל אימת שהתקרב לעטיניה דחתה אותו. כל מאמציהם של בני המשפחה להכריח את הנאקה להניק אותו עלו בתוהו. מחזה קורע לב לכל צופה. לבסוף הביאו מהמאהל הקרוב, במרחק יום רכיבה על גמל, מנגן מונגולי שהתמחה בגירוש שדים. הכנר תלה את כינורו על אחת הדבשות של האם הסוררת והניח לרוח לנגן בכינור. הנאקה האזינה, ובעודה מאזינה קירבו את הבכר לאמו, וראה זה פלא – היא אפשרה לו לינוק מעטיניה. “מה דעתך,” חתם אחיך את סיפורו בשאלה, “מעשה שדים או רוחות?”

הבנתי לְמה הוא חותר, וככל שהבנתי את כוונתו גבר בי הצער על שאינני מצליחה להבהיר לו את כוונתי. הוא לא באמת ניסה להתקרב אלי, הוא לא עשה אפילו צעד אחד כדי לגשר על הפער בינינו, להסתופף מעט בעולמי, לראות את הדברים מבפנים, לדומם לרגע את השכל כדי לאפשר לניגונים אחרים להישמע. הוא התבצר בצדקתו כאילו חייו תלויים בה, נחוש להוכיח לי את טעותי, כמעט כמו אבי, אבל מסיבות אחרות. אני חושבת שיותר משלחם על בלעדיותה של הידיעה האובייקטיבית הוא נאבק על חיסולה של הסובייקטיביות כאמצעי לסגור חשבון עם אלהים, שהוא אף פעם לא באמת נפרד ממנו.

אני חייבת להודות שגם אצלי התרוצץ לא מעט טקסט בין השורות. “המציאות האחרת” היתה החוט שהבטיח את המשכיותו הרציפה של הקשר בינינו. חששתי שאם החוט האינטלקטואלי ייקרע, אני עלולה לאבד אותו. מפעם לפעם נפלטו לי מילים על געגועים ועל תחושות נסתרות שאחרי שליחתן גרמו לי לרצות להיקבר באדמה. הוא התעלם מהן. אולי מפני שהבין שחשפתי את עצמי שלא בטובתי, שהמילים האלו מותירות אותי ללא מגן, ואולי מפני שחשש להיכנס לסמטה המובילה למקום שהוא רצה בכל מחיר להימנע מלהיכנס אליו. הפתיחות ששררה בינינו ברומא התאיידה מסיבה כלשהי ביובש של טורונטו. אינני יודעת למה. נמנעתי מלהזכיר לו את הערב האחרון לפני נסיעתו דווקא משום שזה היה ערב כל־כך מיוחד. קליפות רבות נשרו ממנו, אולי יותר מכפי שרצה. חשתי שאני מהלכת על קרח דק, שביר מאוד, כמו אחרי ליל הכפור הראשון של החורף, דק מכדי לשאת את משקל גופו. חשבתי שאם הוא חרג מהגבולות שהציב לעצמו, עלי להשאיר בידו את הכדור. שהוא יהיה הראשון שידבר על מה שהיה, על מה שחווה, על מה שזה עשה לו. במקום זה כתב לי באריכות על הסמינר, על המדשאות הגדולות של הקמפוס המעוטרות בעצי אדר, על מבני הפקולטות המרשימים המאפילים על בנייניה העלובים של אוניברסיטה דלה סיֶינצָה ברומא. סיפרתי לו על חופשת הסקי שעשיתי בבּוֹרמיוֹ. על השקט המופלא לפני הגלישה במדרון, על הלבן המסנוור המכסה בפוך דק את צלעות ההרים, על המסעדה בתחנת הכבל השלישית, במקום הכי קרוב לאלוהים, שמגישים בה זוּפָּה די קרנה שמימי. הוא החזיר לי בחווית סקי משלו כאשר גלש בערפל סמיך שהסתיר מעיניו את רצפת השלג ועורר בו תחושה של ריחוף באוויר. הבנתי שהכדור תקוע בידו, שהוא מחכה ללילות קרה נוספים שיעבו את הקרח. ניסיתי להפשיר אותו באמצעות שאלה תמימה על יחסיו עם אנגרונה, שעליה לא שוחחנו אף פעם. הוא השיב לי במכתב כמעט נזעם שאין לו זכות לדבר על גרושתו עם אדם זר, שזו שאלה לא הוגנת הפוגעת בצנעת הפרט שלה. נבהלתי. חשתי כמו גנב שפרץ לדירה בלי מסכה על הפנים. הכאיב לי הביטוי “אדם זר”. לא האמנתי שקרח דק יכול להתעבות בכזאת מהירות.

מחוסר ברירה חזרתי ל“מציאות האחרת”. למרבה האירוניה, היא הפכה להיות בעבורי פיסת קרקע יחידה למדרך בטוח. סיפרתי לו על תפיסת עולמו של גוּרדייף, המציעה הסתכלות חדשה על החיים. הוא הסתקרן, רכש את ספרו של אוספנסקי (“חיפוש אחר המופלא”) וחזר אלי כעבור שבועיים בביקורת קטלנית. הוא מצא בו אמירות מעורפלות, לכאורה אינפורמטיביות אבל לאמיתו של דבר ריקות מתוכן. גם גסות הרוח של גורדייף כלפי תלמידיו בפונטנבלו וחוסר התחשבותו ברגשותיהם נראו לי סרי טעם ודוחים. קיוויתי לתקן את ההחמצה באמצעות מפגשיו של האנתרופולוג קרלוס קסטנדה עם השמאן המקסיקני דון חואן, מפגשים מטלטלים שריסקו את עולמו הרציונלי של קסטנדה. חווית המעוף שהוא מתנסה בה בהשפעת סמים מטרידה אותו. היא אינה מתיישבת עם החוקים הפיזיקליים שעליהם הוא אמון. הוא רוצה לדעת אם סם המסקלין בלבל את חושיו או שהוא באמת עף כמו ציפור. דון חואן מאשר שהוא עף, אבל תשובתו לא מניחה את דעתו של קסטנדה, והוא מקשה: “אילו הייתי רתוק לסלע, גם אז הייתי מתעופף?” דון חואן משיב לו: “מה שחשת הוא כל המציאות.” אחיך התעקש: “הוא עף או לא עף?”

היה לי רע. חשתי שאני נגררת לדיון עקר ששום דבר טוב לא יכול לצאת ממנו. כמו סירת קיאק ללא משוטים הנגרפת בזרם הנהר לעבר מפל אימתני. הרגשתי בכל נימי נפשי שהתהום הפעורה בינינו בכל הקשור לתפיסת המציאות מסכנת את הקשר שלנו. שכל משפט שאני אומרת נבחן תחת זכוכית מגדלת. חשתי כמו פנלופה אחרי שובו של אודיסאוס לאיתקה. היא מספרת לו כיצד הערימה על מחזריה בתואנה שעליה לסיים לארוג את גלימת בעלה לפני שתיעתר לאחד מהם, ומדי לילה פרמה את האריג שארגה ביום. אבל לא היה בזה כדי להניח את דעתו. היא ממשיכה ומספרת לו שאחרי שמחזריה עמדו על מעשה העורמה הציבה להם מבחן חדש: למתוח את המיתר בקשתו הגדולה של בעלה. אודיסאוס שותק והיא נאלמת דום מול שתיקתו. הוא מפרש את שתיקתה כהוכחה לגבהות לב שחוללו בה עשרים שנות המתנה לשובו. הוא אינו משוכנע שעמדה במבחן הנאמנות. אני יכולה להבין אותו, אף שלבי נתון לפנלופה. הוא גבר על תלאות הדרך בזכות געגועיו אליה. לא היה עינוי קשה יותר מאשר להאזין לשירת הסירנות, שהשכיחה ממנו את שבע שנות השבי באי של קליפסו, את הקרבות בסיקונים, את אכילת פרחי הלוטוס הרעילים, את הכליאה בידי הציקלופים ואת הפלגתו בזרמי האוקיינוס העמוקים אל ממלכתו של האדס מלך השאול. אף־על־פי־כן, אודיאוס מסרב לאטום את אוזניו בפקקי שעווה ומורה לאנשיו לקשור אותו לתורן הספינה בחבלים עבים, כדי למנוע ממנו לקפוץ למים. רק באמצעות שירת הסירנות אפשר לתפוס את עוצם ערגתו לפנלופה. אבל מהו המבחן שעל פנלופה היה לעבור כדי להוכיח לו את נאמנותה? וכי באמת לא הבין שאין מבחן גדול מגודל נכונותה לשמור לו אמונים?

כאמור, הקשר עם אחיך נותק בתקופת שהותו בטורונטו. לא פרץ בינינו ריב. רק צרימות קטנות שהתגבבו זו על זו. למשל, הוא נלחץ מהדאגה שחזרתי והבעתי לשלומו כל אימת שמכתבו איחר להגיע. “אם אינני מגיב בתוך ארבעים ושמונה שעות למכתבך, אין זה אומר שנדרסתי מתחת לגלגלי מכונית או שלקיתי במחלה אנושה,” כתב לי. הוא גיחך על בקשתי לא לעשות שימוש במילים המבטאות בעיני נבואות לב קודרות. הוא מיאן להבין שלמילים יש קיום משל עצמן, שאנחנו לא בוחרים במילים, המילים בוחרות בנו. הוא גרס את ההפך, שהמילים גדולות כשהן כלואות וצמוקות כשהן יוצאות לאוויר העולם.

כעבור שבוע ביקש הפוגה בהתכתבות לתקופה בלתי מוגבלת. הוא טען שהיא נעשתה אינטנסיבית מדי, לחוצה, סוחטת, תובענית. ככה, במילים אלה. הקשר לא חודש. גם לא נפגשנו יותר. שלושה חודשים אחרי הנתק נישאתי לאדם חביב, מבוגר ממני רק בחמש שנים. מאז אנו חיים בטוב. עננה אחת מעיבה על חיינו: היעדר ילדים. כל־כך השתוקקתי, במיוחד אחרי היכרותי עם סיפור חייו של אחיך, להעניק לילד שלי את כל האהבה שהוא מסוגל לקלוט. לא לדרוש, לא לצפות, לא לעשות אידיאליזציה מהאימהוּת. לקבל את היש כפי שהוא ולמחוק את ערך ההתחשבנות מהמילון שלי.

כבר אמרתי, פרסום ספרך באיטליה והזעזוע מהיעלמו של אחיך החיו אצלי את התקופה ההיא בעוצמה בלתי רגילה. נזכרתי בהתרגשותו כאשר סיפר לי על הכּרָזָה של אמו שמצא אצל האומנת בקטנזרו. ניסיתי לדמיין לעצמי את הרגשתו למראה תצלומיה, צוחקת אל המצלמה ומחבקת את ילדיה. תהיתי מה אחיך הרגיש כאשר נודע לו שהיא עצמה ננטשה על־ידי אביך בקסטיליון פיורנטינו בעיצומה של המלחמה, עד שנפלה למשכב שממנו לא קמה. יכולתי לחוש את בדידותה באותו בית־חולים עירוני מכוער שאושפזה בו, את ייאושה על שהיא מותירה שלושה יתומים בידיה של אידה, עוזרת בית צעירה וחסרת אמצעים. חשבתי אם אחיך, בביקורתו על אמו, מסוגל לחלק את השנים שעשתה באיטליה לשתי תקופות – זו שלפני שנות הארבעים וזו שלאחריהן. האם המצוקה שחוותה אמו בתקופה השנייה ריככה במשהו את התעלמותה ממנו בתקופה הראשונה? בשעתו רמזתי לו שהוא מחמיר אִתה מדי, שהוא שופט אותה על־פי המכתבים הבודדים ששלחה לאחיה, שהרי עשרות המכתבים שכתבה לאמה, לדודניתה בהונגריה ולידידיה אבדו. ניסיונותי לדון את אמו לכף זכות סגרו אותו. שבוע לאחר אותה שיחה הוא הביא לי את ספרה של חנה קראל “האשה מהמבורג”. זהו סיפור על רגינה, צעירה יהודייה מלבוב המוצאת מקלט מפני הנאצים בביתם של יאן וברברה. הזוג חשוך ילדים. רגינה מתעברת מיאן ואחרי לידת התינוקת היא נעלמת, ומשאירה לבני הזוג את תינוקה כמחוות תודה על הסתרתה. כשבתה חגגה את יום הולדתה השישי הגיעה מהמבורג חבילה על שמה שהכילה בגדים וכסף. החבילות המשיכו להגיע כסדרן מדי שנה, ללא שם השולח וללא כתובת. כשמלאו לה עשרים וחמש שנה היא נסעה להמבורג לפגוש את אמה, אבל רגינה דחתה אותה. היא סירבה להחיות את העבר. אני חושבת שאחיך רצה, באמצעות הספר, להעביר לי מסר כפול: רגינה נטשה את בתה אבל לא הפקירה אותה, כפי שעשתה אמו, זה המסר הראשון. המסר השני הוא שהיא סירבה לפגוש את עברה, וזה היה אחד המסרים שהעביר לי אחיך: הוא לא רצה לפגוש את עברו. הבנתי אותו. יש דברים שאי אפשר לדבר אותם. אדם חייב להסדיר את ענייניו עם עצמו לפני שהוא מכניס זרים לביתו. איני מוציאה מכלל אפשרות שנסיעתו לאפריקה נועדה בין השאר לפתוח מרווח כלשהו בינו לבין עברו, כדי לאפשר לו להתנתק מעלבונו ולצפות באמו ובבתו מזווית מעט יותר סלחנית.

האם הוא הצליח בכך? אינני יודעת. פעם, ברגע נדיר של רכות, הוא חשף בפני תשוקה נסתרת שליוותה אותו שנים ארוכות: לחיות שבוע אחד עם אמו כדי לחוות את ההרגשה הזאת. הקשר בינינו נותק שנים רבות לפני יציאתו לאפריקה. עוד לפני נסיעתו לטורונטו פיזר רמזים שרק בדיעבד הבנתי את פשרם. באחת השיחות הללו דיבר על כך שגם בני אדם צריכים לציית לחוק האיסור של פאולי. לא שאלתי אותו מהו חוק זה, אבל שבועות אחדים אחרי הנתק שאלתי ידיד שלי, פיזיקאי במקצועו, על טיבו של חוק זה. הוא הסביר לי שהחוק של פאולי אוסר על שני אלקטרונים זהים בכל תכונותיהם להימצא בו זמנית באותה מסילה סביב הגרעין, ושהאיסור הזה נועד להגן על האטום מפני קריסת האלקטרונים לגרעין שלו. המחשבה על פאולי לא הרפתה ממני, וככל שחשבתי עליו כך גבר כעסי. פאולי ידע שהאלקטרונים מעדיפים להתגודד במסילה הקרובה ביותר לגרעין, ואף להתרסק בתוכו, בִּמקום לנוע בתנועה עקרה במסילותיהם, תנועה שאין בה רגע אחד של חסד, שאינה מובילה לשום מקום. אני תוהה אם פאולי בכלל חשב על היחד הזה, ולמה החליט על דעת עצמו למנוע מהאלקטרונים לממש את מה שהם משתוקקים לו יותר מכול: להיטמע בגרעין. שאלתי את עצמי אם אי פעם העלה פאולי בדעתו שהחוק הארור שלו גוזר על האלקטרונים להיכלא בבדידות נצחית. בראש הלא פיזיקלי שלי לא הצלחתי להבין מי נתן לפאולי את הזכות ליטול את החוק לידיו. מי הרשה לו להתערב בטבע באמצעות חוק שבדה מראשו? הוא שכח שהוא לא אלוהים. פאולי לא ראה אף פעם אלקטרונים, ולמיטב ידיעתי גם לא ערך ניסויים. למה שינהגו על־פי חוק שהוא הגה בדמיונו? אני מעלה שאלה נאיבית: אם פאולי לא היה נולד, כיצד היו האלקטרונים יודעים שאסור להם להתגודד באותה מסילה? איזה טבע הוא זה שכל אחד יכול להמציא חוקים משלו? אבל השאלה הכי חשובה, שעד היום לא מצאתי לה מענה, היא מה רצה אחיך לומר לי באמצעות פאולי. האם התכוון להמשיל את עצמו לאטום, שכמו הגרעין הבודד במרכזו הוא יכול להתקיים כל עוד האלקטרונים המקיפים אותו אינם נוגעים בו? אני נוטה לחשוב שהתכוון לרמוז לי שהוא אינו יכול להרשות לעצמו להשיל את קליפת האלקטרונים האחרונה המגִנה על ליבתו. עכשיו מאוחר מדי לשאול אותו. אינני יודעת מה טיבה של אותה ליבה, למה הוא נלחץ להגן עליה בקנאות כה רבה ומהו אותו אלקטרון אחרון ששומר עליה מפני קריסה. כל שאני יודעת הוא שפאולי הכריע את הכף עבורו.

שלך בחיבה גדולה,

אלברטינה רומנה

נ"ב: מצורף בזה מכתב שכתבתי לאחיך ביום שהודיע לי מטורונטו על ניתוק הקשר בינינו. כפי שאתה רואה, המעטפה מבוילת וסגורה. לא שלחתי אותו. בקשה לי אליך – פתח את המכתב רק אם תמצא ביומן של אחיך מילת חיבה אמיתית עלי. אתה יודע לְמה אני מתכוונת, לא מילים כדי לצאת ידי חובה. הייתי רוצה שידע אחרי מותו מעט ממה שהתעקש כל־כך לדחות בחייו.

 

היומן של רומולו    🔗

שטיח עצל של חום נפרס בצהרי היום על סרנגטי. רק חיפושיות הזבל מגיחות מחוריהן כדי לגלגל כדורי דומן מגללי הזברות והגנוּ, העושים את דרכם עתה מערבה. עלוות השיחים מתריסה בירוק בוטה מול העשב המצהיב. עצי שיטה מבודדים בולטים בעגמימותם בריק של המישור. חסידות מראבּוּ כהות נחות על ענפיהם המפוצלים כמו קבוצת קברנים הממתינה ליציאת לוויה. בסרנגטי אין שעה ללא לוויות. על עץ סמוך מדדות הפניניות בקלילות. הענפים העירומים של השיטה מעניקים להן התראה מספקת מפני נמרים. שני ג’ירפים, שכמו צוירו במכחולו של מודיליאני, מתנהלים באדישות אצילית במישור הרחוק. האוויר החם העולה מן הקרקע מעוות את צלליתם, משל הוקרנה על וילון לבן רוטט ברוח. נזכרתי בג’ורג’ו. אף שלא היה גבוה במיוחד, צעדיו היו ארוכים ואיטיים כמו של ג’ירף. על כל שלושה צעדים שלי עשה שניים. לכולם היה נדמה שהוא בעל רגליים ארוכות, אף שלא היו ארוכות משלי. אילו היו רבים הולכים כמוהו, לא היו נוצרים מארשים צבאיים. כל מי שנותר אחרי הגירת הגְנוּ והזברות מחפש מפלט בצל השיחים והעצים, למעט הצבאים, שרק הפס השחור בצדי בטנם מונע מהם להתמזג עם העשב המצהיב. משנוטשים העננים את דרום הסרנגטי גולשים השמים באין מפריע לירכתי הסוואנה. מנטובני ממתין ברכב ליציאתי מהבקתה. עוד דקה תחל באיחור קל מחציתו השנייה של יום חדש שאיחר לבוא.

* * *

שלא במתכוון אני מוצא את עצמי כותב לעת ערב לאומברטה. זמן מה השתעשעתי במחשבה שהריחוק הגיאוגרפי יעקוף את המחסומים ויסלק את המשקעים שנערמו בינינו. כמה נאיבי. מרחק לעולם מעמיק פערים ומקבע כעסים. בגילי כבר הייתי אמור לדעת שבכל מערכת יחסים טמונה נקודת אל־חזור. לא התקשיתי לזהות את נקודת האל־חזור עם אומברטה: היום שעזבתי את הבית. מאותו רגע, שלושת הנרטיבים שהתנהלו עד אותה העת צמודים אבל בנפרד התרחקו זה מזה במהירות כמו מכוניות שאיבדו את בלמיהן במורד. כל ניסיון להבין מאומברטה למה עלו יחסינו על שרטון הוא חסר סיכוי.

* * *

אני תוהה אם יומן זה יגיע אי פעם לידי אחי. בלי ספק מגיעה לו מחוות גומלין על ספר המכתבים “שלך, סנדרו”, שהגיע לידי באמצעות תקליטור אך לפני חודשים אחדים. לשמחתי קִיים את הבטחתו לא לחשוף את מכתבַי אליו. הוא עצמו הקפיד לא להיחשף יותר מדי. אם לגזור פרופיל כללי ממה שכתב על עצמו, הייתי משייך אותו לטיפוסים המעדיפים לצלוח את החיים בגפם, עם עצירות ביניים, כאותן רכבות קיטור של פעם שהיו עוצרות בדרך כדי להצטייד בפחמים ובמים. אם היטבתי להבין את מה שלא כתב, הוא חושש מבדידות, חרף נטייתו לראות את עצמו פרש בודד. אולי הוא באמת פרש בודד, אבל כזה שנזקק להמולה של אנשים סביבו כדי לוודא שבדידותו היא מרצון ולא מדחייה, שממנה הוא ממש ירא. אני תוהה אם העז פעם לומר לאישה שהוא אוהב אותה, פן אמירה ישירה כזאת לא תותיר לו פתח נסיגה.

תהיתי לא פעם אם הוא מודע לכך שספרו משמש לו קולב לתלות עליו את תהיותיו שלו, ובה בעת לפטור אותו מכתיבת אוטוביוגרפיה אמיתית, כזו שתקשה על נעילת חדרים לא נוחים לצפייה – לא כל שכן למגורים. הוא לא רצה להיות כחול זקן המפקיד בידי את המפתח לחדריו הנעולים. אני תוהה גם אֵילו צלקות הוא גורר אתו אחרי שראה את ילדותו מבעד לעיניהם של כותבי המכתבים לאמו ומצא אותה קשה מכפי שרצה לזכור. נדרש לו זמן כדי להבין שנעילת זיכרונות בתאים אטומים היא חסרת תועלת, כי כל נעילה של תא אחד מחייבת אטימת התאים הנושקים לו. אני בספק אם כשבגר הבין עד כמה הרסני הפחד הזה מקרבה יתרה של אנשים, עד כמה דחיית אנשים המבקשים את קרבתו היא חרב פיפיות, כי לפעמים הרחקתם חמורה מקירובם.

אני תוהה עוד מתי התחיל לפעול אצלו מנגנון ההשכחה. כל שהוא זוכר מפֶּסְקַרָה, עיר הולדתו, הוא טיפת המים המלוחים שחדרה לפיו כשטבל בים. הוא אינו זוכר דבר מפגישתו הראשונה עם אידה, אף שזינק לחיקה. כל שנותר לו מעברו הוא רסיסי אירועים שאפשר להכילם בכמה עמודים. כמה דומה לי. תמיד השתוממתי על זיכרונה של אנגרונה. היא זוכרת בפרטי פרטים מתי אומברטה נעמדה על רגליה, מתי התחילה ללכת, מתי ביטאה את המילה הראשונה, באיזה גיל נפצעה בסנטרה, מתי חלתה בחצבת ומה אמרה עליה מורתה מכיתה א' בסוף השליש הראשון. אין זאת אלא שאבדו לי הסַמָנים לאִחזור העבר. פה ושם הבלחות של קטעי זיכרונות, לאו דווקא חשובים, לא בהכרח מעניינים. דפי זיכרונות מתעופפים ברוח ומותירים בידי רק את אלה הנוחתים לרגלי. לזכותו ייאמר שלא ניסה להסתיר את כוונתו להחזיר אותי לחיק המשפחה, משפחתו שלו, תוך התעלמות גמורה מכך שהנרטיבים שלנו התנהלו בנפרד יותר משבעים שנה. כמה תמימות נדרשת לאדם כדי לחשוב שאפשר ליצור נקודות השקה אמיתיות במחוות של פיוס וסליחה. בעת הקריאה חשתי לא אחת שהוא פועל בשליחות מיסיונרית, משל הייתי השה האובד בבשורה של מתי. הוא רק שכח שמעולם לא השתייכתי לעדר הכבשים של גלמבוש. נחתכתי ממנו, ועוד קודם לכן מהעדר של טוט.

מיום שנודע לי מקלרה שהיא איננה אמי הביולוגית רדפה אותי המחשבה על הסיבות שהביאו לנטישתי בקטנזרו. אמהות אינן מוותרות סתם על ילדיהן, אמרתי לעצמי, אלא אם כן יש להן סיבות מוצקות. הסיבה הכלכלית היתה הראשונה שהוסרה מהפרק. על־פי תיאורה של קלרה, שנכנסה לחיי כאם וסיימה כאומנת, וגם מהתמונה היחידה של אמי הביולוגית שהיתה ברשותה, אמי לא נמנתה עם אותן נשים עניות שדלותן אינה מתירה להן לגדל ילדים. היא גם לא היתה איזו נערה כפרית בורה שהתעברה בטעות ונאלצה להפקיר את ילדה כדי להציל את כבודה. היה לה בעל, כך מכל מקום סיפרה לקלרה, היא לא היתה אישה בודדה. שיטת האלימינציה הובילה את האצבע המאשימה שוב ושוב לעברי. לא חדלתי לנבור שם. מחשבות סותרות התרוצצו בתוכי ורדפו זו את זו כמו כדורי פינג־פונג הכלואים בצינור. אין זה מן הנמנע שהייתי תינוק בלתי נסבל, אולי בכיתי יותר מדי, אולי הצקתי לה בלילות לבלי שאת, אולי עיכבתי את הקריירה האמנותית שלה. משהו בוודאי היה, משהו חייב היה להיות. רק ילד מפלצתי אינו מקבל מאמו מכתב בכל שנות ילדותו, אפילו לא גלויה. כאשר תובנתי בגרה דיה לקבוע שלא בי האשמה גידפתי אותה בלבי, אספתי באופן כפייתי את כל מדריכי הרכבות משנת הולדתי עד 1944 ומדדתי את זמני הנסיעה לקטנזרו מכל הערים שהיא שהתה בהן. העליתי בדמיוני עשרות תסריטים של מפגשים. הנה היא ממתינה לי בתחנת הרכבת, פותחת את זרועותיה לחיבוק, אני מתקדם לעברה בצעדים איטיים, כמעט דורך במקום, כשאני מגיע אליה נפתחות דלתות הרכבת וזרם אנשים פורץ מתוכן וגורף אותה עמו עד שהיא נעלמת מעיני. בסצנה נוספת היא צועדת לפנַי ברחוב, אני מגביר את צעדי ומשיג אותה, אבל כשהיא פונה לעברי אני רואה אישה זקנה קמוטת פנים ונטולת שיניים. בתסריט אחר נקבעת לי פגישה אתה בבית־מלון. אני מגיע באיחור של חצי שעה. היא ממתינה לי במבואה, ישובה ליד שולחן קטן ועליו קנקן קפה וצלחת עוגיות. אני מתעלם ממנה ופונה לדלפק, שואל את הפקיד על מחירי החדרים ללילה ויוצא מהדלת האחורית. הסצנות האלו חזרו על עצמן בדמיוני בגרסאות שונות, רדפו אותי בחלומותי. רובן הסתיימו באותו אופן: היא ממתינה – אני מסתלק. אני ממתין – היא נעלמת. אף־על־פי־כן לא הצלחתי להקהות את תחושת האשמה. יש תחושות שאינן מתקהות עם הגיל. רגש האשמה הוא אחד מהן. ספרו של אחי הֶחיה את הכול מחדש בעוצמה שלא שיערתי שהיא אפשרית. חזרתי פעמים אינספור על עיקרי הדברים: הייתי הילד השלישי כאשר פסחו עלי. שנתיים אחר־כך אספו את בן הזקונים ואותו צירפו למשפחה. העובדה הבלתי נתפסת הזאת, שעליה נודע לי לראשונה ממכתביו של אחי, הלמה בראשי כמכת פטיש. היא שחררה לדמי ליטרים של מרה.

התסריט הדמיוני של מפגשים מסוכלים עם אמי התממש בסופו של דבר עם סנדרו אחי בביקורו המפתיע בקטנזרו. אני מודה שכאשר הודיע לי במכתבו האחרון על כוונתו לנסוע לקטנזרו ביום הולדתי, ב־19 באפריל, לא האמנתי לו. הוא עצמו כתב שזו ירייה פרועה באפלה. כשלעצמי לא ראיתי טעם בפגישה כזאת ובתנאים כאלה. היא נראתה לי מגוחכת, ומה שגרוע יותר – מלודרמטית. מהמעט שהספקתי להכירו ממכתביו הערכתי שפגישתנו, אם תתקיים, תתנהל בריסון מרבי. כמו שני כלבים זרים הנפגשים לראשונה: מרחרחים זה את זה, דרוכים לכל אות, ובעיקר נזהרים מאינטימיות יתרה. מידת הקִרבה שאימץ ברישא ובסיפא של מכתביו נראתה לי מלכתחילה מוגזמת. קרבת דם אינה הופכת אח שלא פגשת מימיך ל“רומולו היקר” ואת עצמך ל“שלך, סנדרו”. אף־על־פי־כן הסתקרנתי. הנסיעה לקטנזרו השיבה לי באמצעות נופיה זיכרונות מחוקים. לא עשיתי את הדרך הזאת מאז מותה של קלרה, ב־1975. היא היתה החוט האחרון שקשר אותי לקטנזרו. חלקות האדמה המעובדות שהשתקפו מבעד לחלון הרכבת השרו עלי את קסמן הישן. כל פיסת אדמה פנויה, עד שפת הערוצים המפלחים את השדות, הנביטה גבעולים רכים. אך עצים מעטים נותרו על עומדם, מרוחקים זה מזה, מוקפים מכל עבר בתבואה. תהיתי מי החליט להותירם על כנם, שהרי עצים אינם צומחים בגפם. למה לא נעקרו גם הם כדי לפנות את הדרך למכונות החריש והדיש? האם מטעמי מורשת, או סתם נוסטלגיה של חוואי הזוכר את ילדותו על ענפי העץ או את שעות מנוחתו בצלו? מצד שני, ברי לכול שהשדה לא היה אותו שדה אלמלא העץ הזה, גם לא החווה הסמוכה לו. הבדידות העצית הזאת יוצרת פשטות פסטורלית של ימים עברו. עקבתי אחרי שבילי העפר החוצצים בין שטחי התבואה. פעמים הם נעלמים מן העין בערוץ שחורץ את פאת השדה ופעמים הם נעצרים בגוש בתים – ספק כפר ספק בית מנהלה, מרכז דואר ומכולת. משום מה החוות המבודדות משרות עלי עצבות. בתי אבן ישנים שפעם היו אדומי רעפים ועתה הם אפורים מזוקן. אחת לכמה קילומטרים בתים מפויחים, ממש לצדי המסילה, מאלפי רכבות שעוברות בקרבתם. מה מניע אנשים לבנות את ביתם לצד מסילת ברזל, רוטטים ברעש גלגלי המתכת החולפים מתחת לחלונם? האם שריקת הרכבות מקרבת את בדידותם לערים הגדולות, שאולי אחת לכמה שנים הם טורחים לבוא בשעריהן? ופתאום, ללא התראה מוקדמת, נפתח הנוף למקבצים ירוקים של עצי חורש ולנטיפים אדומים של כלניות, לצד מרבדים צהובים של פרחי חרדל. אני אמור לאהוב את האדום, אך להפתעתי, אני מבכר את החרדל. לפתע מופיע הים מימין למסילה ונוסך מרגוע כחול בנוף ההררי שלשמאלה. הכחול מחולל פלאים גם בבתים שלחופו. עושה אותם קלילים, צבעוניים, עולזים יותר, נושמים בחופשיות את האוויר המלוח. רוחות הים מידפקות על קירות הבתים ומרוות את הפרחים באדניות התלויות על כרכובי החלונות. לראשונה למן תחילת הנסיעה צצים דקלים לצדי הכבישים הדוהרים במקביל למסילה. אך לא לזמן רב. המסילה פונה שמאלה, לעבר ההרים, וכובד הראש חוזר לשלוט בחלונות הרכבת. לשעה קלה עוד תפגוש הרכבת את הים במפגשים חפוזים שאינם אורכים יותר מדקות ספורות ושוב תפנה מזרחה, לעבר הסלעים הכהים.

הגעתי לקטנזרו בשעות אחר הצהריים של ה־18, כדי שתהיה לי שהות להתארגן. הזמנתי מראש חדר לשני לילות בגראנד הוטל בפיאצה מַטֶאוֹטי, בשל קרבתו לקוֹרסוֹ מַציני, אחד הרחובות הבודדים בקטנזרו המתנהל יחסית במישור. לסמטאות הצרות המחברות את הרחובות הראשיים לא טרחו לתת שמות והן קרויות מַעֲלֶה או מוֹרָד. לא בכדי כונתה קטנזרו בעברה “עיר שלוש הגבעות”. היא מציעה לתושביה שתי אפשרויות בלבד: עלייה או ירידה. תמיד תיעבתי עליות.

אחרי שהתארגנתי עברתי על לוח הזמנים של הרכבות הנכנסות לקטנזרו ביום המחרת. הנחתי שהוא יגיע, אם בכלל, ברכבת של 11:25. את השעות הפנויות של אחר הצהריים ניצלתי לביקור חוזר בכנסיות הדוּאוֹמוֹ והבַּזיליקה דֶל אימַקוֹלַטָה. הדואומו מוקדש לקדוש ויטליאנו, פטרון העיר, אבל בהתחשב במספר הפעמים שנהרס, דומה כי כוחו של הפטרון אינו עומד לו. ב־1638 נהרס הדואומו ברעידת אדמה, ושוב נחרב בהפצצות בעלות הברית באוגוסט 1943. ההפצצה נחתה על התושבים בהפתעה גמורה. בתים רבים נהרסו, הרחובות היו אפופי אבק ועשן סמיך שחור. צפירות האמבולנסים הגבירו את החרדה, ורבים מתושבי העיר נמלטו לגבעות. חלקם שבו רק כדי לארוז את מיטלטליהם ולנטוש לקרוביהם בכפרים הסמוכים. מראה העיר אפופת העשן החריד גם את השכונות בפריפריה, אבל קלרה הרגיעה אותנו. “האויב לא עד כדי כך טיפש לבזבז פצצות על השכונה הקטנה והנידחת שלנו,” הסבירה לנו. בדיעבד הסתבר שהפצצת העיר היתה מיותרת, כי חודש לאחר מכן כבשה הארמיה השמינית של מונטגומרי את קטנזרו ללא התנגדות. תושבי העיר קיבלו את פני החיילים הבריטים בפרחים ובקריאות הידד. גם אנחנו רצינו להצטרף לשמחה, אבל קלרה לא הרשתה לנו בטענה שאנו עלולים להיפגע מכדורים תועים. זה היה כמובן תירוץ. קלרה היתה קרועה בין נאמנותה למלך ויטוריו אמנואלה השלישי, נכדו של ויטוריו אמנואלה השני – מושא הערצתה משכבר הימים – לבין הדוצ’ה, שתחת שרביטו הפכה איטליה לקיסרות אדירה. הדחתו של מוסוליני ביולי 1943 ובריחתו המבוהלת של המלך מרומא אחרי המרד הקצר והכושל של המרשל בַּדוֹליוֹ הותירו את קלרה נבוכה וחסרת אונים. שני גיבוריה ניצבו משני צדי המתרס, והיא התקשתה להכריע ביניהם. בדבר אחד נותרה איתנה בדעתה: טינתה כלפי הכוחות הזרים שהעזו לפלוש למולדתה האהובה.

בילדותי שמחתי להשתתף בתהלוכות השנתיות שנערכו לכבוד ויטליאנו ב־16 ביולי. לימים נהגתי לתאם את החופשות מהפנימייה של רֶג’וֹ די קַלַבּריָה עם חגיגות ה־NACA, הנמשכות שבוע ימים. אודה על האמת, את הדואומו עצמו לא חיבבתי עוד מילדותי, גם לא את דלתותיו המגולפות. הוא לא עורר בי את תחושת ההוד ששרתה עלי בבזיליקה של האימקולטה בפיאצה רוֹסי. היום אני מבין למה. הבזיליקה בת שבע מאות השנה יפה לאין ערוך מהדואומו. ההקדשה בבסיס הפסל של המדונה – Catanzaro da sempre ti riconosce, sua Celeste Patrona e modello di vita⁶ – המקדם את פני העולים במדרגות לכנסייה נטעה בי תחושת ענווה ויראת שמים. תקרת הבזיליקה המגולפת בנויה קמרונות ומסתיימת מעל המזבח בכיפה עגולה הקולטת את אור השמש דרך ויטראז’ים המציגים אירועים ונסים בתולדות הכנסייה. יותר מהוויטראז’ים אהבתי את נגינת האורגן. הבטתי בנשימה עצורה באבובים המזדקרים מעל הכניסה, מנסה לעקוב מבעד לפליז הממורק אחרי הצלילים הנפלטים לחלל הבזיליקה.

בבוקר למחרת הזמנתי מונית לתחנת הרכבת בקטנזרו סאלָה. דומה שהתחנה נותרה ללא שינוי מאז הקמתה, בסוף המאה התשע־עשרה. מהתרשמות אישית אני יכול להעיד שדבר לא השתנה בה למן ילדותי: בניין חד־קומתי ששתי המסילות לרגליו בוקעות ממנהרה אפלה, קרובה דיה לתחנה כדי להפיל אימה על כל מי שמבקש לעשות קיצורי דרך על־ידי חציית המסילות. בית־קפה קטן ששולחנותיו העירומים מבליטים את דלותו נחבא מאחורי דלפק הכרטיסים. התיישבתי ליד חלון המשקיף אל המסילה. מקום תצפית נוח על העולים והיורדים מהרכבת. יש רק כניסה אחת לתחנה, הממוקמת מול דלת היציאה. לא היתה כל אפשרות להחמיץ אותו.

בשעה 11:28 נעצרה הרכבת בתחנה. ראיתי אותו יורד מהרכבת, נושא מזוודה חומה ותיק יד. אי אפשר היה לטעות בו. תצלומו פורסם אמנם בעיתונות האיטלקית רק אחרי שספרו יצא לאור בישראל, אבל הייתי מצויד עוד מתחילת התכתבותנו בדיוקנו ששלפתי מהאינטרנט. בדיעבד לא נזקקתי לתמונה. משהו בשפת גופו המהוססת, בתשומת הלב שהקדיש למודעות ולשלטים שהיו תלויים על קירות התחנה, העיד על זרותו. ניכר בו שזה לו ביקורו הראשון במקום. הוא חצה את דלת היציאה וסקר משם את מגרש החניה הקטן, שחנו בו מכוניות אחדות, בתקווה למצוא מונית. הוא היסס רגע אם לצאת למגרש אבל חזר בו ונכנס לבית־הקפה. תחושה משונה חלפה בי כאשר התיישב במרחק שלושה שולחנות ממני. המשכתי לעקוב אחריו מזווית העין כדי לא לעורר את חשדו. לרגע השתעשעתי ברעיון לקום ולהציג את עצמי לפניו, אבל זה היה רק עוד אחד מאותם תסריטים דמיוניים. לא רציתי לקחת חלק בטלנובלה ירודה. הריגוש עוד היה עלול להטיל אותו לזרועותי ולאחר מכן לגרום לו להצטער על כך. דרכם של ריגושים מהסוג הזה להצטנן בתום שעת השיחה הראשונה, ואחר־כך מה? ככל שהשיחה תהיה יגעה יותר נחוש חובה להבטיח לעצמנו פגישה נוספת ששנינו יודעים שהיא לא תתקיים, אבל נישאר תקועים עם הידיעה שכבר איננו זרים זה לזה ולפיכך כבר לא יכולים להתעלם איש מרעהו. ואז תעלה השאלה הבלתי נמנעת מה לעשות עם אדם שנתקע בחייך שלא מרצונך, מה גם שאינך יכול להתעלם ממנו כי הוא אחיך. טלפון אחת לחודש? גלוית ברכה לחגים? ומה עם הילדים? כלום נוכל שלא לצרף אותם למעגל ההיכרות? ומה אחר־כך? פגישה משפחתית מורחבת בישראל או באיטליה – עם או בלי האקסית שלו והאקסית שלי? איך שלא גלגלתי את התרחיש הזה הוא דמה למנת ספגטי שתבשילה הוקדח. הדבר האחרון שחסר לי באותה העת היה לקחת אחריות על כישלון משפחתי נוסף. מחשבות אלו, שחלפו במוחי בבית־הקפה, לא החלו שם. כבר בתחילת התכתבותנו הבהבה נורית אדומה ששמרה עלי מהיגררות לאינטימיות דביקה. הסכמתי להיות מַקלֵט לסיפורו, אבל לא משדר. אני מודה שמכתביו לא הותירו אותי אדיש. הסיפור שגולל באוזני חיבר קצוות ואיחה חוטים פרומים, אבל לא עלה בדעתי לרגע להיות חלק מהפקעת שהשליך לעברי. הקפדתי להחזיק בידי את המתג, לקבוע את הקצב, את הַמשך ואת מידת הקִרבה בסיפור המוזר הזה, שהתקדם מסופו אל ראשיתו. החלטתי למצות את זכותי האלמנטרית כצד הפגוע לשמור על זכות השתיקה. הכרתי טובה לאחי על שנזהר מלכפות את עצמו עלי ולהטביע אותי בחיבוקים דביקים. חיינו יותר מדי שנים בנפרד, וככל שהדברים נוגעים לי – בלי לדעת על קיומו. עיתוני הערב ימשיכו לצאת כסדרם גם ללא תמונה נרגשת של שני אחים הנפגשים לראשונה אחרי שבעים שנה. אני בטוח שגם הוא היה מסכים אתי שאת מעט השנים שנותרו לנו נוכל לסיים בלי תוספי סכרין.

אחי הספיק לנגוס נגיסה אחת מהקרואסון ולחניון התחנה נכנסו שתי מוניות ופרקו את נוסעיהן. תהיתי על צעדיו הבאים. אם באמת קיווה לפגוש אותי, היכן חשב שהפגישה תתקיים – בתחנת הרכבת? ברחוב? בבית־קפה כלשהו במרכז העיר? אני נוטה לחשוב שהוא החליט על נסיעתו לא כדי לפגוש אותי אלא כדי לכפר על התעלמותו ארוכת השנים ממני. אם התכוון ברצינות לפגוש אותי, הוא היה מודיע לי לא רק על מועד הגעתו אלא גם על מקום ושעה. אפילו הפגישה שקבע החייל האמיץ שווייק לשעה שש אחרי המלחמה היתה אינפורמטיבית יותר משלו. ככלות הכול, קטנזרו איננה מסעדה ציבורית שכל תושביה סועדים בה את לבם בשעה קבועה.

נכנסתי למונית השנייה וביקשתי מהנהג לנסוע בעקבותיו. המונית שלו נעצרה בכניסה למלון בֶּלוֶודֶרֶה. לא בדיוק מלון מומלץ לידידים, אבל הנוף הנשקף ממנו לעת בוקר לאַקוַובּוֹנָה וסיאנוֹ מפצה על השירות הנחות. המתנתי כרבע שעה במרחק מה מהמלון כדי לוודא שהוא נרשם בו. חזרתי ברגל לגראנד הוטל, לא מצאתי טעם לעקוב אחריו בשעות הערב. צפיתי שהוא יֵצא לסיור היכרות בעיר בבוקר שלמחרת. ואכן, בשעה 9:30 הוא יצא מהמלון עם מפה מקופלת בידו וטיפס במעלה רחוב איטליה לעבר תיאטרון הפּוֹליטֶאַמָה. המבנה המרשים, שהוכר בשעתו כאוונגרד ארכיטקטוני, נחנך בנובמבר 2002 בקונצרט חגיגי. לא הכרתי בילדותי את הקוֹמוּנַלֶה, התיאטרון הקהילתי שעל חורבותיו הקים הארכיטקט פאולו פורטוגזי את הפוליטאמה. קלרה היתה ממבקריו הקבועים של התיאטרון הקהילתי, שנהרס ב־1930. פעם סיפרה לי כי בילדותה נהגה לאסוף פרוטה לפרוטה ממכירת לימונים בקורסו מציני כדי לקנות כרטיס לקונצרט. במשך יותר ממאה שנה הושמעו בתיאטרון הקהילתי יצירותיהם של מיטב המלחינים האיטלקים, מדוֹניצֶטי ועד בֶּליני, מוֶורדי ועד פּוּצ’יני, ממַסקַני ועד לֵֶאוֹנקַוואלוֹ ורוסיני, לרבות מלחינים זרים. קלרה הלכה רק למלחינים האיטלקים. לגבי דידה אופרה אמיתית יכולה להיכתב אך ורק באיטליה, בידו של וֶרדי האלוהי.

לא המשכתי לעקוב אחריו ביום או יומיים הנוספים שעשה בקטנזרו. גם לא נסעתי אחריו לסימַרי קריקי. אם אפשר היה להגניב לו פתק, הייתי חוסך ממנו את הנסיעה לכפר שבו עשיתי עם קלרה את שנות ילדותי הראשונות. ביתה של קלרה בנוונוטי בקריקי נהרס לפני שנים, ועל חורבותיו נבנה בניין ציבורי של שני מפלסים. איש בכפר אינו זוכר את האומנת של האסופים שגרה שם בעבר. קלרה נפטרה ב־1975. כל מי שהכיר אותה מת מזמן, אחרון ילדיה המאומצים עזב את המקום לפני שלושים שנה. אפשר אולי למצוא את עקבות שמה בתיקים ישנים של עיריית קטנזרו, אם כי אני מטיל ספק בטיב הארכיון המקומי. התהפוכות השלטוניות אחרי מלחמת העולם השנייה סיפקו תירוץ נוח לארכיברים במועצות המקומיות להיפטר מתיקים אזרחיים ישנים. לא הוצאתי מכלל אפשרות פגישה מקרית שלו עם אחד מזקני המקום שעוד זוכר את קלרה, אבל מה כבר יוכל אותו קשיש לספר לו על אחד מני רבים מהילדים שעברו תחת ידה? אמנם קלרה התגאתה בערוב ימיה שאחד מילדיה נעשה מלומד חשוב באוניברסיטת רומא, אבל באותה העת איש כבר לא התייחס ברצינות לדבריה.

אני עצמי זוכר מעט מאוד מהכפר. כשקלרה עברה עם ילדיה לאַלי הייתי צעיר מאוד. בתקופת לימודי ברג’ו ביקרתי פעמים אחדות בקריקי. המקום כמעט לא השתנה בכל השנים הללו. מגדל הפעמון העתיק, פסל הקדוש פִּיוֹ מול כנסיית סַן ניקוֹלָה מבּארי, וכמובן רחוב אומברטו הראשון, מהרחובות הבודדים בקריקי המתנהל במישור. סמטאות צרות ותלולות, מסותתות באבן, מתנקזות לאומברטו הראשון כמו כלי דם דקים לעורק ראשי, צרות אפילו למעבר עגלה זעירה רתומה לחמור. תחנת המשטרה ברחוב אומברטו הרשימה אותנו באותם ימים בזכות פסל החייל ממלחמת העולם הראשונה שקפא באבן תוך כדי הסתערותו. בילדותי לא טרחתי לברר אם החייל המסתער נמנה עם חיילי הבריגדה של קטנזרו או עם חייליה האמיצים האחרים של איטליה. קלרה המשיכה לכנות את מלחמת העולם הראשונה בשם “המלחמה הגדולה” – גם בתום מלחמת העולם השנייה, שהיתה קשה ורבת אבידות ממנה. מעולם לא התעייפה מלספר לנו על מעללי הגבורה של בריגדת קטנזרו במלחמה הגדולה, אף שבמהלך הקרבות מרדה הבריגדה בפיקוד הצבאי ורבים מחייליה נשפטו ונורו למוות בעוון בגידה. קלרה העריצה את הבריגדה. היא הצטיירה בעיני רוחה כחלק מהריסוֹרג’ימֶנטוֹ של גריבלדי, אף ששמונים שנה הפרידו בין שני האירועים. ביום השנה ל“גבורה ולאמונה”, יום חג שקלרה המציאה כדי לציין את שני הדגלים החשובים בחייה, היא נהגה להסיע אותנו באוטובוס לבזיליקה אימקולטה בקטנזרו. אחרי תפילה שנמשכה שעה תמימה המשכנו ברגל לפיאצה מטאוטי כדי להניח זר פרחים לרגלי האנדרטה ללוחמי מלחמת העולם הראשונה. מדי שנה היתה חוזרת ומתארת באוזנינו את מעשיו של כל אחד מהחיילים המונצחים באנדרטה: מי בהם פצוע, מי בהם מת ומי ממשיך לעמוד על משמרתו בגבורה עילאית למרות מצבה הנואש של יחידתו הקטנה. קלרה התייחסה לדמויות המפוסלות לא כאל סמלים אלא כאל תצלום שהנציח בריאליזם נוקב קבוצה קונקרטית של חיילים המגִנה בחירוף נפש על איטליה הקדושה. בסיום דבריה היתה מושיבה אותנו במסעדה ומזמינה עבורנו מנה של morzeddhu – פיתה ממולאה באיברים הפנימיים של עגל, מבושלים ברוטב של פלפלים חריפים, תבלינים ויין אדום – אבל לא לפני שקינחה את יום “הגבורה והאמונה” בביקור נימוסים לרגלי פסלו של פרנצ’סקו סטוקו בפיאצה הקטנה הקרויה על שמו. סטוקו נמנה עם אלף הלוחמים המיתולוגיים של גריבלדי, ודי היה בזה כדי להעניק לו מקום של כבוד ברשימת הגיבורים של קלרה.

קלרה היתה מלוכנית ופטריוטית בכל רמ"ח איבריה. בראש רשימת גדולי האומה שלה ניצבו גריבלדי והמלך ויטוריו אמנואלה השני. הראשון, על שהביא לאיחודה של איטליה בראש אלף לוחמים לובשי חולצות אדומות, והשני, על מלחמתו באויב האוסטרי. אמירתו האלמותית של גריבלדי, “רומא או מוות”, עלתה לעתים מזומנות על שפתיה כשרצתה לבטא את סירובה האחרון והסופי לדרישות שהופנו אליה – בין שזו היתה בקשה של אחד הילדים לחריץ גבינה אחרי שעת ההשכבה ובין שזו היתה תביעה קנטרנית של אחד משכניה. המפגש בין גריבלדי לוויטוריו אמנואלה אחרי כיבוש סיציליה מידי הבורבונים היה בעיניה שיאה של דרמה ללא אח ורע בתולדות העמים. בשל כך היתה מוכנה לסלוח למלך על שהורה ארבע שנים קודם לכן לדכא בכוח מחאת איכרים שצעדו למילאנו כדי להביע את מצוקתם בעקבות הבצורת הקשה שפקדה את המדינה. בביקורי הראשון בקטנזרו אחרי השתקעותי ברומא ביקשה ממני קלרה להניח זר פרחים על קברו של ויטוריו אמנואלה השני שבפנתיאון בפיאצה דלה רוֹטוֹנדָה. לא היה מקום להנחת פרחים, אבל בספר האורחים לצד מצבתו הגדולה הבעתי בשמה את הערצתה למלך הדגול. קלרה היתה מכורה לג’סטות גדולות. אני חושב שאהבתה לאופרות נבעה לא מעט מהתרגשותה מהמחוות הדרמטיות של הקרבה וגבורה, אהבה ובגידה, המזינות את הארְיות הגדולות. “נבוקו” של ורדי היה בעיניה שיא מוזיקלי שאין שני לו. שירת המקהלה, Va pensiero sull’ali dorate⁷, סחטה מעיניה דמעות כל אימת שהאזינה לתקליט. היא היתה משוכנעת שחייליו של גריבלדי שרו את המנון החופש הזה במסעם לשחרור איטליה. היא גם האמינה שההכרזה על הכתרתו של ויטוריו אמנואלה למלך איטליה צופנת בראשי התיבות שלה את שמו של ורדי: Vittorio Emanuele Re d'Italia. אהבתה הגדולה השנייה של קלרה היתה האופרה “אאידה”, אף היא של ורדי. קלרה אהבה דרמות אנושיות. ככל שהן היו טרגיות יותר כן התעלה יגונה לשיאים חדשים. הקונפליקט שנקלעת אליו אאידה בין אהבתה למצביא המצרי רַדאמֶס לבין נאמנותה לאביה, מלך אתיופיה, קרע את קלרה לגזרים. כאשר זעמה במיוחד על אחד הילדים היתה צועקת לו, “אתה לא הבן שלי!” לימים גיליתי את המשפט הזה בעימות הגורלי בין אאידה לאביה בעקבות סירובה לגלות לו את תוואי התקיפה הסודי של אהובה על צבאו של אביה: Non sei mia figlia. Dei faraoni tu sei la schiava⁸. ליום הולדתה השישים וחמישה קניתי לקלרה פטפון עם אלבום תקליטי ויניל שכלל את כל האופרות של ורדי, בתוספת ארְיות מפורסמות בביצועו של אנריקו קארוזו האגדי.

מעלה סֶטֶמבּריני הוא אחת הסמטאות הנושקות לרחוב אומברטו, צר ותלול כמו משעול עזים. ביתה של קלרה שכן שלוש סמטאות אופקיות מתחת לרחוב אומברטו. זה היה בית רחב ידיים שבחצרו הסתובבו תרנגולות, אווזים אחדים ושתי עזים. כשהיינו ילדים היינו מתחרים מי יגיע ראשון בריצה לכנסייה דרך מעלה סטמבריני. מעולם לא ניצחתי, אבל תמיד התעקשתי לסיים את הריצה, למרות שאת עשרת המטרים האחרונים עשיתי ללא אוויר בריאות. אני חושב שהעליות התלולות בקריקי והמרחק של הכפר מקטנזרו השפיעו על החלטתה של קלרה להעביר ב־1938 את בית־הילדים שלה לשכונת אַלי, דרומית לקריקי. אמנם קריקי מרוחקת ממרכז קטנזרו לא יותר משמונה קילומטרים בקו אווירי, אבל הכביש הצר המתפתל אליה מכפיל את המרחק. אַלי היתה בשנות השלושים שכונה זעירה, רחוקה מקטנזרו כשישה קילומטרים. הנחלים סימרי ואלי זורמים במקביל משני צדיו של פֶּטריצ’וֹלוֹ אַלי ונשפכים לים. נחל אלי עובר סמוך לבתי השכונה, והוא היה המקום המועדף עלינו בסופי שבוע לאיסוף שבלולים ופרפרים. אלי מנתה אז לא יותר מקבוצה קטנה של בתים. גם היום רחובותיה צרים, אבל להבדיל מקריקי, הם כולם מישוריים ורחבים דיים למעבר מכוניות. מה שקסם לנו במקומנו החדש היה הטבע סביבנו. המדרונות המתונים של שרשרת הגבעות ממערב לפטריצ’ולו מעובדים וזרועים תבואה. התלולים יותר משמשים בחודשי האביב כרי מרעה טבעי לצאן ובקר. הבית שלנו היה בית קומתיים. המטבח וחלק מחדרי השינה היו בקומה העליונה. הקומה התחתונה היתה קרועה במרכזה בקשת גדולה שמשני צדדיה היו מחסנים לאגירת מזון יבש וחציר לצאן ולבקר. קלרה הרחיבה את משק החי שהביאה מקריקי בשתי פרות ועשרים כבשים. בד בבד התרחבו גם המטלות שהוטלו עלינו: יציאה למרעה עם הכבשים, חליבה, קציר אספסת לפרות וטיפול בגן ירק שגידלנו בו עגבניות, מלפפונים, חצילים, גזר ופלפלים. משק החי וגידולי השדה סיפקו כמעט את כל צרכינו, למעט בשר. בימי השוק בקטנזרו הקמנו דוכן למכירת ירקות, וכעבור שנתיים מכרנו בו גם גבינות צאן.

השנים באלי זכורות לי לטובה. אינני מהסס לומר שהן היו המאושרות בחיי. הטבע סיפק לי אינספור הפתעות. דפי הספרים שימשו לי לייבוש צמחים ופרחים שאספתי לאורך הגדה של נחל אלי ובמורדות הגבעות. אלו היו השנים ששאפתי בכל לבי להיות בנה הביולוגי של קלרה. את אמי ניסיתי למחוק מהזיכרון. קיוויתי שהיא תיעלם גם מזיכרונה של קלרה. שנאתי את עיני הכחולות, את שערי הבהיר ואת עורי הלבן, אשר דימו אותי לביצה של קוקייה שהוטלה בקן זר. רציתי בכל מאודי להידמות לילדיה של קלרה, בעיקר לרוברטו. הוא היה מבוגר ממני בשמונה שנים, גבוה, שרירי, שזוף ובעל שׂער פשתן שחור שאותו מרח מדי בוקר בבריליינטין כדי לשטח אותו על פדחתו. חיקיתי את הליכתו, ניסיתי בלא הצלחה לשרוק כמוהו, ללא תחיבת אצבעות לפה, והתאמצתי לנגן את דיבורי באיטיות כפי שהוא נהג לעשות. זה החמיא לו, אולי משום כך רחש לי חיבה. נהגתי להסתופף לצדו והוא גמל לי בחלוקי אבן בעלי מרקמים מיוחדים, בקפיצי מתכת ובכפיסי עץ מגולפים שהיו שמורים תמיד בכיסיו. בלי ידיעתו אימצתי אותו לאח בכור. הרגעים המאושרים ביותר שלי היו כשהיה פורע את שערי בתנועת יד חטופה. זה היה סימן שהוא נוטה לי חיבה. עקבתי אחריו כדי לראות אם הוא פורע את שׂער ראשם של אחיו ורוויתי נחת כאשר נוכחתי לדעת שהוא עושה את זה רק לי. חוץ ממשפטים קצרים, קטועי מידע, לא ניהל אתי שיחות של ממש. מעת לעת היה מדווח על חיות שנקרו בדרכו בלילה בנחל אלי, בדרך כלל זאבים שחורים או חתולי בר. איש לא האמין לו מלבדי. בטחתי בדבריו, כי ככל שגבורתו היתה גדולה יותר כן גדל כבודי בעיני עצמי על שהוא מוכן להיות לי לחבר. מעולם לא הזכיר מה שאחיו לא נתנו לי לשכוח, שאינני אחד מהם. התעניינותי בטבע, באיסוף צמחים ובקריאת ספרים לא שיפרה את מעמדי בעיניהם. גם הצטיינותי בלימודים לא הוסיפה לי פופולריות. רוברטו סנט בי מפעם לפעם בהערות על למדנים שמתבלבלות להם הרגליים מרוב מחשבות על כוכבים, אבל הערותיו נאמרו בקנטור קל, לא ברשעות. אני חושב שהוא רשם לטובתו את העובדה שלמרות התעניינותי בספרים ביקשתי את קרבתו. זרותי לא נעלמה מעיניה של קלרה. יחסה אלי היה שונה, מאופק משהו. אפילו התפרצויותיה היו עצורות יותר מאשר כלפי ילדיה האחרים. יום אחד קראה לי למטבח והודיעה לי על החלטתה, אחרי שנועצה עם הכומר גרציאנו, לשלוח אותי לפנימייה הפרנציסקנית ברג’ו די קלבריה. קיבלתי את הודעתה בשיברון לב. תקוותי להיטמע בין ילדיה קרסה בבת אחת. לא הייתי זקוק להסברים, שהיא כלל לא טרחה להשמיע באוזני, כדי להבין שאין היא רוצה אותי לידה. הדחתי ממשפחתה כאבה לי באותה העת יותר מהדחייה ההיא בלידתי, אולי משום שעל הדחייה ההיא נודע לי רק משמיעה. העובדה שזה קורה שוב אישרה את חשדותי שאינני רצוי. את הימים הבאים עשיתי ככל שיכולתי במרעה. החזרתי את העדר במתכוון בשעה מאוחרת, ובסופי השבוע התבודדתי בין השיחים שעל גדת נחל אלי. קלרה היתה אובדת עצות. היא הזעיקה את הכומר גרציאנו, ידיד משפחה משכבר הימים. הוא היה לה לא רק כומר מוודה כי אם גם מליץ יושר בפני הבישוף המחוזי להעברת האסופים אליה למשמורת. גרציאנו נהג לבקר בביתה לעתים מזומנות כדי לעקוב אחרי ילדיה. מוצאי השונה עורר את סקרנותו למן ההתחלה. בכל ביקור היה מביא לי ספרי ילדים בעלי מוסר נוצרי, חוקר אותי על לימודי ומפליג גם בשאלות של ידע כללי בגיאוגרפיה, בהיסטוריה ובספרות. ביום שהוזעק בדחיפות על־ידי קלרה לא המתין לשובי מהמרעה ושם פעמיו היישר לשדה. משפגש אותי לא השחית זמן על שיחות בטלות. הוא אישר שהיוזמה למסור אותי לפנימייה ברג’ו די קלבריה היתה שלו. “רג’ו,” אמר, “לא נמצאת בסוף העולם. כמה שעות נסיעה ברכבת, לא יותר, אולי פחות.” משלא הגבתי ביקש להמשיך את שיחתנו בצל עץ האלון הגדול הנטוע במעלה הגבעה, במרחק מה מדרך העפר. הוא פינה בנעלו עלים וגללי כבשים שהתגוללו על הקרקע, אסף את שולי גלימתו לפני שהתיישב על הארץ ופתח מיד בדברים: “אלוהים לא נגדך, למרות מה שאתה אולי חושב.”

נדהמתי מהפתיחה הישירה, שקלעה במדויק לתחושתי. במבט לאחור אני בטוח שהנאום היה מוכן עמו מראש, אולי ניסח אותו תוך כדי הליכתו אלי, אבל באותה העת חשתי שהדברים יוצאים היישר מלבו, ללא מחשבה תחילה, ואולי מטעם זה אני זוכר אותם עד היום. “הוא חנן אותך בתבונה,” אמר הכומר גרציאנו, “יותר מאשר ילדים בני גילך. אל תבזבז את המתנה היקרה הזאת על דברים שאחרים טובים בהם כמוך, ואולי אף מיטיבים לעשות ממך. אם תישאר כאן, תחטא לא רק לעצמך אלא גם לאבינו שבשמים, שבחר להעניק דווקא לך תבונה יתרה.” משראה שאני ממשיך לכבוש את עיני באדמה המשיך: “נדמה לך שיצאת לאוויר העולם ברגל שמאל על חטא שלא חטאת, אבל אתה לא באמת יודע את דרכיו הנסתרות של האל. איש מאתנו אינו יודע מה צופן העתיד. אני מבקש ממך לשאול את עצמך רק שאלה אחת: למה אמך ילדה אותך בעיירה קטנה בסוליית המגף של איטליה, דווקא בחבל הנידח הזה מכל המקומות? למה לא ברומא, בפירנצה, במילאנו או בגֶ’נוֹבָה? חשוב על זה, רקדנית הונגרייה מפורסמת, לבושה במיטב המחלצות, מחליטה לחנות בקטנזרו כדי ללדת אותך. איך אפשר לא לראות בצירוף מקרים זה טביעת אצבעות של יד נעלמה? חשוב גם על זה,” הוסיף גרציאנו כשהוא מסובב את גופו אלי, “אין אמא בעולם שאינה אוהבת את ילדיה, ואם אמך השאירה אותך כאן, חייבת להיות כוונה מאחורי המעשה הזה. קרוב לוודאי שהיא חלק מאיזושהי תוכנית נשגבת מבינתנו. אלוהים איננו כמונו, הוא לא עושה דברים סתם, מאחורי כל מעשה שלו יש כוונה, ולכן אינך רשאי להתכחש לה. אולי רצה שתהיה משרתו, שמהמקום הקטן והרחוק הזה מהכס הקדוש תצמח ותעלה בסולם הכמורה לגבהים שאינני מעז אפילו לחשוב עליהם. ייתכן גם שיש עמו תוכנית אחרת, תוכנית שתישא אותך בכנפיה לחקר הסודות הגנוזים של הטבע, או אולי לבניית גשרים, כמו הגשרים המחברים את הגבעות של קטנזרו זו לזו, ואולי גדולים יותר. תוכל לדעת זאת רק אם תרכוש לעצמך דעת, אם תעשה שימוש מושכל בחוכמה שבורכת בה. כי מהמקום שבו ההשכלה מתחברת לאמונה יוצאות מסילות לכל עבר. בידך הבחירה על איזו רכבת לעלות, אבל אם תישאר כאן, סופך לנשור מהלימודים ולסיים את חייך כמו אחיך הבכור ויצֶ’נצוֹ. זה מה שאתה רוצה? בשביל זה נתן לך אלוהים שכל? אתה חושב שקלרה הסכימה בקלות לשחרר אותך? אתה חושב שהיה לי קל לשכנע אותה לוותר עליך? וכשכבר השתכנעה, היא חשבה שעליך להמשיך את לימודיך בבית־הספר המקצועי בקטנזרו, כדי לרכוש לעצמך מקצוע מועיל בחיים. לא פסלתי את הרעיון על הסף, אמרתי לה רק שצריך לאפשר לך לצפות למרחקים גדולים יותר. אני מקווה שתדע להעריך את קלרה על הסכמתה לוותר על זוג ידיים עובדות בשירותה, ואל תיתן למחשבות אחרות לעלות בראשך. קלרה היא אישה טובה, היא לא רצתה שתהיה רועה כבשים כל ימי חייך. חשוב שתדע שהיא מחבבת אותך, ורק מהסיבה הזאת היא נעתרה להצעתי.”

נשביתי בלי משים בשטף דיבורו. מעולם לא שוחח אתי אדם מבוגר שיחה ארוכה כל־כך ובנימה כזאת. “קלרה מחבבת אותך” – המשפט הזה הדהד באוזנַי, אבל במקביל, כמו בשיחת רקע המתנהלת בו זמנית מאחורי הגב, ניסיתי לעכל את דבריו. ראיתי בעיני רוחי עשרות רכבות יוצאות מהרציפים של תחנת רכבת ליעדים נעלמים. לימים, כשהגעתי בפעם הראשונה לטֶרמיני ברומא, נזכרתי בדבריו של הכומר גרציאנו למראה מסילות הברזל הנבלעות ברציפי התחנה. אלא ששם, מתחת לעץ האלון, בין הסימרי לאלי, לא ידעתי מה להשיב לו. דבריו בלבלו אותי. תחושות סותרות התרוצצו בי. רציתי לומר לו שטוב לי היכן שאני נמצא, היכן שאני יודע מה יקרה בעוד שעה, בעוד יום ובעוד שבוע. שאני אוהב לראות בחורף את המים השוצפים של נחל אלי מסתחררים סביב הסלעים המזדקרים מתוכו, שמרבדי החרדל המכסים בצהוב את מדרונות ההרים משרים עלי שלווה. חששתי לומר לו שאני אוהב את ריח הכבשים, שלבי גואה כאשר אני לוכד באצבעותי את הפטמות הזעירות שלהן וסוחט מעטיניהן את טיפת החלב האחרונה. רציתי להציג לו את אוסף האבנים ששליתי מקרקעית הנחל, מאות אבנים ממורקות כמו שיש, אף לא אחת מהן דומה לרעותה – לא בצורתה ולא בצבעה – אגורות בקערת חרס גדולה, ואין דבר נעים יותר בעולם מאשר לתקוע את שתי הידיים בעומק הקערה, לחפון את האבנים החלקות ולחוש את לטיפתן. רציתי לומר לו שאינני רוצה לישון לבדי, רחוק מקלרה. שרוברטו לא יהיה שם להגן עלי. אלא שמכל הדברים שרציתי לומר לא אמרתי דבר, אולי כי התקשיתי למחוק מעיני רוחי את הרכבות היוצאות לעבר הערים העלומות של איטליה. שתקתי. גרציאנו לא ניסה ללחוץ עלי, אבל כאילו קרא את מחשבותי. הוא אמר לי שאוכל תמיד לחזור לעץ האלון שאנו יושבים בצלו, אבל ממקום אחר, מזווית שתאפשר לי להבין את התוכנית המופלאה של עץ אדיר זה הרשומה לפרטי פרטיה בכל אחד מהזרעים הזעירים שלו, ושהבנה זו תאפשר לי אולי להציץ מקרוב בפלא הבריאה האלוהית.

במהלך לימודי ברג’ו תהיתי לא אחת למה קלרה ויתרה עלי. היום אני נוטה לחשוב שהלימודים בסמינר הפרנציסקני החמיאו לה. הייתי הילד היחיד מהכפרים אלי וקריקי שנשלח לרג’ו למסלול הכשרה לכמורה. גם לא מן הנמנע שקלרה קיוותה שמעשי הטובים בשירות האל יבטיחו לה נחלה קטנה בעולם הבא. תקוותה נכזבה כשנטשתי את מסלול הכמורה, ולאחר מכן גם את הכנסייה. אפשר שראתה בהתפקרותי הוכחה נוספת לאמרה העתיקה שתפוחים נופלים קרוב לעץ.

השנים הראשונות היו דווקא מבטיחות. דמותו של פרנציס מאסיזי, מייסד מסדר הפרנציסקנים, שעל שמו נקראה הפנימייה, שבתה את לבי. ההסתפקות במועט, קיצונית עד כדי ויתור על רכוש, על כסף, ואפילו על צבירת מזון ליום המחרת, מתחה קו ישר בין חברי המסדר לבין ישוע, שנולד עירום וסיים את חייו על הצלב בכסות על אזור חלציו. הזדהיתי לחלוטין עם הקוד הפרנציסקני שהטוב הוא המהות העליונה של אלוהים ושהנתינה היא יסוד אהבת האל. לא בכדי הקדיש פרנציס הקדוש את חייו לטיפול במצורעים המנודים. התחלתי לאבד את אלוהים לקראת סוף לימודי ברג’ו. מילות התפילה נעשו חלולות. בשנה האחרונה ללימודי גיליתי לאב הפנימייה את הספקות המנקרים בי. אמרתי לו שאני מזייף בתפילות ומשמיט קטעים שלמים, שאינני חש התעלות במיסה, אפילו לא במיסת חג המולד, שמניסיוני למדתי שאין להאמין בהשגחתם האישית של מלאכים. “אם היו כאלה,” אמרתי לו, “הם לא היו משאירים אותי בקטנזרו.” אב הבית הגיב ברכוּת מפתיעה. “אינך בודד,” אמר לי, “כל אדם מתנסה בשלב זה או אחר בחייו במשבר אמונה. זהו מבחן שעל כל אחד מאתנו לעבור. גם בן האלוהים חווה משבר אמונה בשעה התשיעית לצליבתו, כאשר זעק אל אביו שבשמים למה נטשוֹ.” רציתי להגיד לו שאלוהים השיב את בנו לחיים מקץ שלושה ימים ואילו אלי איש לא חזר, אבל העדפתי לשתוק. היתה לי תחושה שהוא קורא את מחשבותי, כי הוא העלה את סיפורו של הבן האובד בבשורה על־פי לוקאס. כיצד דרש הבן את חלקו בירושת אביו ועזב את הבית לחיי הוללות בארץ רחוקה, עד שאזל כספו והוא נעשה רועה חזירים. איך חשש לחזור לביתו פן לא ימחלו לו על מעשיו הרעים, אבל אביו קיבל את פניו בלב חם ובזרועות פתוחות. “אל לנו לתלות באל חטאיהם של בני אדם,” אמר אב הבית בשיחה אחרת, “ואל לנו להתיימר להבין את דרכיו. עליך לדעת, איש אינו רואה את התמונה הכוללת כפי שאלוהים רואה. אולי רצה בהבאתך לקטנזרו להנחות אותך למקום הזה, כדי שתוכל להקדיש את חייך לשירותו, אבל בה בעת להותיר בידך את חופש הבחירה, שאולי היה נמנע ממך אילו היית חוזר אל חיק משפחתך. דרכי האל נסתרות, בני, וגם כשנדמה לנו שהן גלויות הן מעבר להשגתנו. לעתים הדרכים לאמת מפותלות מדי לעינו של בן תמותה, ואף־על־פי־כן סופן להוביל אותך ליעדך.” הוא השתהה מעט כדי לאפשר לי להגיב, אולם משראה שאני נוצר את לשוני המשיך: “אל לנו גם להחמיר עם עצמנו כאשר הדרך מיטשטשת לעינינו. אין טעם לגנות את עצמנו על אובדן הדרך. היא לא אובדת, היא רק נסתרת לרגע. עלינו לנהוג כמו הלך במדבר שנקלע לסופת אבק. הוא יודע שלא חשיכה נפלה על העולם אלא ענן אבק שכיסה את עין השמש, וכי האור ישוב להאיר מחדש כשתשכך הסופה. במצבים כאלה, בני, עלינו לנהוג כמו ההלך במדבר: להתעטף בגלימה, להרכין ראש ולהתפלל לאבינו שבשמים שיחזיר לנו את האור.” לאחר מכן הזכיר לי את פרק ב' בספר בראשית, שהיה אחד הנושאים הראשונים שלמדנו בפנימייה. “אלוהים ידע מראש מה עומד לקרות כאשר אסר על אדם וחוה לאכול מפרי עץ הדעת, ואף־על־פי־כן הניח להם להתפתות, כדי שנהיה מודעים יום־יום, שעה־שעה, לחשיבותו של חופש הבחירה. אם אלוהים היה מתערב במעשיהם, לא היינו יודעים להבחין בין טוב לרע, ובלי ידיעת הרע אין משמעות לטוב.”

ביקשתי את רשותו לצאת מהחדר. הייתי זקוק לזמן כדי לתת לדבריו לשקוע כמו אבק הסופה שעליה דיבר. באותה העת ידעתי גם מאבקים קשים בתעתועים גשמיים שפקדו אותי בלילות ועוררו בי יצרים רדומים שלא עלו בקנה אחד עם דרך הכמורה והגבירו את מבוכתי, אבל בושתי לדבר אתו על כך. כשהתפזר האבק, שבועות אחדים אחרי אותה שיחה, השמש לא חזרה להאיר את דרכי. חשתי חוסר סיפוק, כמו אחרי שיחה שהיתה לי עם המורה לתיאולוגיה על קורבנו של ישוע למען גאולת האדם. אמרתי לו שאינני מבין למה הגאולה חייבת להיוולד בייסורים קשים כל־כך. למה לא די היה במעשי הצדקה והנסים שחולל ישוע למען בני אדם. “אלמלא היה סבלו נורא כל־כך,” השיב המורה, “לא היינו זוכרים את המעשה ההוא אלפיים שנה אחרי מות אדוננו.” אני חושב שירדתי אז לסוף דעתו. לא המעשים חשובים אלא מה שנותר מהם בזיכרוננו.

הקשר עם קלרה דעך ככל שנקפו השנים. זה התחיל ברג’ו די קלבריה. ביקורי באלי התמעטו והלכו. לאחר מכן, בתקופת לימודי באוניברסיטת דלה סיינצה ברומא, הוא התנהל בעיקר באמצעות גלויות ששלחתי לה בחגים. ככלות הכול, נוסף על ילדיה הביולוגיים, שכל אחד מהם – למיטב ידיעתי – נולד לאב אחר, הייתי אך אחד הילדים של אמהות קוקיות שנמסרו לטיפולה. איש לא ממש הכיר את בן זוגה הראשון של קלרה, פועל בניין מפַּלֶרְמוֹ שהתפרנס מעבודות מזדמנות בפסקרה. הילכו עליו שמועות שברח מעירו מחשש לחייו אחרי שהכניס להיריון נערה מקומית. קלרה האמינה בייעודן הוולדני של נשים. היא גם נכנעה בקלות לדברי הכיבושין של גברים – בעיקר הנאים והחלקלקים שבהם. אינני יודע אם הרתה להם מאהבה או התפתתה להבטחותיהם הכוזבות לשאתה לאישה. אני נוטה לחשוב שהיא עשתה את זה – אם לא אחרי הלידה הראשונה, אזי בשנייה – כדי להבטיח תנובת חלב סדירה לתינוקות שנמסרו לטיפולה. רובם היו אסופים שנולדו לנערות מכפרי הסביבה אחרי שפותו על־ידי אהוביהן וננטשו על־ידיהם משהתגלה הריונן. קלרה ידעה אחרי הריונה השני שאיש מאנשי הכפר לא ירצה להשתדך לה. אני חושב שזה התווה עבורה את ייעודה כמטפלת ומינקת של אסופים. הכנסייה המקומית עצמה את עיניה למראה ילדים שנולדו לה בחטא, מאחר שראתה בה כתובת אמינה לתינוקות שהונחו על מפתנה. כפרי הסביבה היו משופעים באלמנות קש שבעליהן הפליגו לאמריקה כדי לבסס את עתיד משפחתם, אך בחלוף הזמן מצאו להם נשים מקומיות והקימו עמן משפחות חדשות בנֵכר. והיו גם אמהות צעירות במצוקה שילדו בחשאי את פירות אהבותיהן האסורות. הן ידעו שילדיהן יזכו לטיפול נאות מהכנסייה, שלא התנגדה לקבל לחיקה נפשות חדשות. לנשים המאמצות הבטיחה הכנסייה תשלום כלשהו, ואף התחייבה לדאוג לאסופים בהגיעם לגיל עשר אם הן לא יחפצו בהם יותר.

רגשותיה האימהיים של קלרה נותרו בעינם גם אחרי בלותה, אלא שעתה הם נבעו מהתחזקות אמונתה הנוצרית. את אחד התינוקות אימצה למרות שסע מכוער בשפתו העליונה. רחמיה נכמרו עליו אחרי שננטש על מדרגות הכנסייה על־ידי נערה מקומית שברחה אחרי הלידה ונעלמה. לשונות רעות סיפרו על אותה נערה שנראתה ברומא מציעה את שירותיה בבתים מפוקפקים. לקלרה יצא שם של אומנת אחראית, לא מפנקת ולא מחבקת מדי, אישה שיודעת להשליט את מרותה, וחשוב מכול – לחנך את הילדים שבאחריותה ברוח נוצרית ראויה. עצמות לחייה הפחוסות ועיניה השחורות השקועות בארובותיהן הקנו לה חזות סמכותית שהשפיעה לא רק עלינו כי אם גם על הרשויות. התמיכה הזעומה שקיבלה מהכנסייה אפשרה לה קיום סביר. כשנמסרתי לטיפולה היו ברשותה כבר שבעה ילדים, מגיל שנתיים ועד שתים־עשרה. לבנה הביולוגי הבכור, ויצ’נצו, מלאו שמונה־עשרה שנה והוא עבד כשכיר באחוזה של דון סקוֹפינוֹ. פעם בחודש היה מגיע לביקור, לוחץ את ידה, תולה על וו שהשתלשל מהתקרה נתח עבה של פּרוֹשׁוּטוֹ ומתיישב לשולחן שקלרה ערכה לכבודו מבעוד מועד. תמיד אותו תפריט: קערה מהבילה של מרק שעועית וכרוב גדוש גושי לחם שחור, רוויים ברוטב הנזיד, ובמרכז השולחן זיתים, בצל, פרוסות עבות של פרושוטו ובקבוק יין. אחרי הארוחה נהגו לשוחח מעט, לרוב שתקו. עבודתו בכרמי הזיתים של דון סקופינו היתה מונוטונית מכדי לספק נושאים לשיחה. בתום השיחה היה נוסע לקטנזרו. קלרה לא שאלה מעולם על מעשיו בעיר, והוא לא נידב לה מידע. כל שידעה הוא שהקפיד לחזור לפני חצות, ולמחרת, עם עלות השחר, היה חוזר לאחוזה של דון סקופינו.

ויצ’נצו היה טיפוס קודר עוד בנעוריו. מעולם לא חייך אלינו ולא השתתף במשחקים. כשהיה מרוצה ממישהו מאתנו היה טופח על שכמו. אם טפח על גבו פעמיים, זה היה סימן שהוא מאוד מרוצה. ויצ’נצו התחתן בגיל מתקדם יחסית עם אלמנה מבוגרת ממנו, חשוכת ילדים, שעבדה אף היא באחוזתו של דון סקופינו. החופה נערכה בשעות הבוקר בחצר האחוזה, בנוכחות עובדי הבית והמשק. בתום החופה חזר הזוג הנשוי לעבודתו. קלרה נכחה בחתונה. כששבה אמרה שהיתה חתונה יפה ולא יספה. משעברתי לפנימייה ברג’ו לא ראיתיו יותר. ימי חופשתי לא חפפו את ביקוריו החודשיים אצל קלרה. אחרי החתונה מיעט לבקרה. לימים סיפרה לי שנולדו לו שלושה ילדים. ייתכן שהם היו הסיבה להפסקת ביקוריו.

אני מניח שקלרה ציפתה מהאסופים שגידלה, לפחות מחלקם, שידאגו לה לעת זִקנה. במקרה שלי תקוותה התממשה באופן חלקי, מאחר שקצבתי לה תמיכה חודשית בתום לימודי, אחרי שקיבלתי משרת אסיסטנט באוניברסיטה. אינני יודע אם התאכזבה על כי נאלצה להמתין זמן רב כל־כך לקבלת התמיכה, אבל קלרה היתה אסירת תודה. היא אישרה כל משלוח של כסף בגלויה עם מילות תודה. הגלויות היו זהות למדי – בצדן האחד התנוסס תצלום פנורמי של מגדל הדואומו בקטנזרו ובצדן השני שתי שורות בכתב ידה המסורבל: “תודה על המעטפה. מאחלת לך בריאות טובה.” ניכר בכתב ידה שהיא שוקדת על כל אות בנפרד. קלרה למדה קרוא וכתוב, אך נאלצה לעזוב את בית־הספר בכיתה ד' כדי לעבוד. אני חושב שיחסה אלי היה מורכב. מצד אחד היתה מאוד גאה בי, אבל ההשכלה הפורמלית שרכשתי – גם בעת שהסתכמה בלא יותר מלימודים תיכוניים – הרחיקה אותה ממני. אני משער שהיא אהבה אותי בילדותי כמו את שאר הילדים, למרות היותי שונה מהם, אבל בדרכה שלה, ללא חיבוקים ונשיקות ובלי דיבורים בטלים.

באחת החופשות מהקולג', אחרי שסיימה לעיין בציונים של תעודת השליש, היא מזגה לעצמה ולי כוס יין והחלה לדבר. בדרך כלל היא היתה פותחת באיומי סרק שאם לא אצטיין בלימודי, תוציא אותי מהפנימייה ותמסור אותי לאנטוניו הנגר כדי שאלמד מקצוע. בפעם ההיא זה היה שונה. היא היתה נינוחה, ולהפתעתי נמסכה רכות מסוימת בקולה. ניצלתי את שעת הכושר הנדירה כדי לשאול אותה על אמי, ושלא כבפעמים הקודמות, היא נענתה לי. לא באריכות ובפירוט שקיוויתי להם, אבל גם לא קטעה אותי מיד. קלרה התפארה בשעתה שגברת זרה, אצילית, לבושה במיטב המחלצות, ועוד רקדנית מפורסמת, בחרה בה להיות המינקת והמטפלת של תינוקה. היא תמהה על הופעתה בגפה בקטנזרו, ללא בעלה, אבל התרצתה כאשר הגברת ההונגרייה סיפרה לה שהוא נאלץ להישאר בצפון בגלל התחייבות מוקדמת לסדרת קונצרטים. אני חושב שקלרה היתה ברקיע השביעי מאוויר הפסגות התרבותי שפרץ לביתה. הידיעה שבעלה של היולדת הוא זמר אופרה ריגשה אותה מאוד. קלרה היתה מכורה לשירתו של אנריקו קארוזו וסגדה לו כמו לוורדי, לוויטוריו אמנואלה השני ולגריבלדי. היא נהגה להאזין לארְיות שלו בדבקות שהיתה שמורה עמה למזמורי תהילים. קלרה סיפרה לי שכאשר נודע בקריקי על מותו של קארוזו, באוגוסט 1921, לבשו מחצית תושביו בגדי אבל והתפללו בכנסייה לעליית נשמתו. תושבי המקום הזכירו לי את האיכרים בחבל סַלֶרנוֹ בספרו של קרלו לוי “ארץ שכוחת אל”:⁹ עקשנים, דתיים ושטופים באמונות תפלות. את הפוסטר שאמא השאירה לה בחתימתה היא תלתה על הקיר במטבח והציגה אותו בגאווה לכל מי שביקרו בביתה. משחדלו התשלומים להגיע קיפלה את הפוסטר ותחבה אותו למגירת השידה בחדר השינה שלה. קלרה הריצה אליה מכתבים בהולים שבהם דרשה את מלוא שכרה שהולן, בתוספת ריבית, אך מכתביה לא נענו. שלושת המכתבים האחרונים הוחזרו לה בגלל היעדר נמען בכתובת שרשמה על המעטפה. אט־אט חלחלה לתודעתה ההכרה שהאישה האלגנטית לא מתכוונת לסלק את חובה, ואולי גם לא לתבוע את תינוקה מידיה. “מאז נשארת אצלי,” אמרה קלרה, ובדברים אלה תמה שעת החסד. על־פי מבטה ונימת דיבורה התרשמתי שהיא אינה מספרת לי הכול. הייתי בטוח שידעה יותר מכפי שגילתה לי. בחלוף השנים אבד לי העניין בסיפור העלוב הזה.

* * *

במאי 1975 קיבלתי מברק מרוברטו: “אמא גוססת. גרַדוֹני.” הייתי משוכנע שרוברטו עבר על נוסח המברק כמה פעמים עד שהצליח לצמצם את מספר המילים לשלוש. הוא שיער שאדע שהכוונה היא לבית־החולים הציבורי גרדוני, וכי במודיעין של בית־החולים יֵדעו לכוון אותי למחלקה הנכונה. עברו עשר שנים מאז ראיתי את רוברטו בפעם האחרונה, אבל עדיין רחשתי לו חיבה. הוא כבר לא היה מושא הערצה כפי שהיה בילדותי, אך זכרתי לו לטובה את חברתו, את שוויון הנפש שלו נוכח כניסת בעלות הברית לקלבריה, בניגוד לאופוריה שהציפה את תושבי החבל. הנייטרליות שלו כלפי הכובשים והנכבשים שבתה את לבי. קלבריה ידעה כובשים רבים בהיסטוריה שלה. כולם עברו וחלפו עם הרוח. “החיים שלנו לא ישתנו בעקבות חילופי השלטון באיטליה,” אמר רוברטו. הוא שגה. צבא הכיבוש פתח לפני יזמים מקומיים אופקים מסחריים חדשים שרוברטו לא איחר לנצל. עוד לפני שכוחות הברית שחררו את רומא עזב את קטנזרו והדרים לפלרמו. קלרה אמרה שהוא עוסק במסחר, אבל הכול ידעו שהוא מעורב בהברחות. אין זאת אלא שעשה חיל, מכל מקום במידה מספקת כדי לקנות לעצמו אופנוע BSA מעודפי הצבא הבריטי, שאותו צבע באדום, מעיל עור שחור ומשקפיים בעלי מסגרת מתכתית. הוא גידל שפם דק ותמיד היתה תלויה נערה חדשה על זרועו. “אתה תגמור בישוף,” סנט בי באחת מחופשותי מהפנימייה הפרנציסקנית ברג’ו די קלבריה. לבשתי גלימה אפורה, מכופתרת בחזיתה לכל אורכה, שׂער ראשי היה מסופר קצר והחזקתי ספר בידי. דבריו נאמרו, כהרגלו, בלגלוג קל, אבל היתה בהם נימה קלה של יראת כבוד. כמו רוב אנשי הדרום, הוא רחש כבוד למשמשים בקודש, מה שלא מנע ממנו להקניט אותי באמצעות נערותיו שהתחלפו חדשות לבקרים בעודו מגפף אותן לעיני, כמו להגחיך את בתולי. הדבר לא נעלם מעיניה של קלרה, שהיתה גוערת בו ומרחיקה אותו ממני.

קלרה לא הסתירה מאתנו את דעתה על גברים עוד כשהיינו ילדים. “לכולם יש ראש מזוהם,” אמרה בלי להבהיר לנו את כוונתה. ניסיתי להבין את דבריה כפשוטם. הסתכלתי בראשם של גברים שפגשתי ברחוב כדי לגלות בהם זוהמה. גברים מגודלי שיער היו החשודים העיקריים. אמרתי לעצמי שבסבך שערם מתרוצצים כינים ופרעושים לרוב. הייתי בטוח שגם שערו המבריק מבריליינטין של רוברטו משמש מקום מסתור לשרצים מכל המינים, כי לא ראיתי אותו אף פעם חופף את שערו. דבריה של קלרה התקבעו במוחי לשארית חיי. כשבגרנו מעט הסבירה שיש אהבות אמיתיות, אהבות גדולות, כמו אלו שמחברים עליהן אופרות, שבעבורן אנשים מוכנים להקריב את חייהם. רוב הדוגמאות שקלרה השתמשה בהן כדי להמחיש פואנטות חשובות היו לקוחות מאופרות, אהבתה הגדולה והמקור הבלעדי לחוויית הנשגב. הנכונות להקרבה עצמית היתה לה מבחנה העליון של אהבה אמיתית, ובעטייה היתה מוכנה לסלוח לוויולטה מ“לה טרוויאטה” על חטאיה, משום שהקריבה את עצמה למען אושרו של אלפרדו. בקצה המנוגד לה ניצבה תאוות הבשרים, שהיתה משולה בעיניה ליצרים בהמיים, כמו של סקַרפּיָה המנוול ב“טוסקה”. עולמה של קלרה נחצה בעניין זה לשני קטבים: אוּרַניָה וְפַּנדֶמוֹס, השמימי והארצי. היא לא פינתה מקום לגוני ביניים. עם השנים, ככל שהתחזקה אמונתה בשכר ועונש שמימי, החמיר יחסה למין. את עיקר זעמה הטיחה ברוברטו, שכמו להכעיס התעקש להציג בפנינו את נערותיו המתחלפות חדשות לבקרים. בתגובה כינסה את הילדים הקטנים כדי להוקיע באוזניהם את חטאיו של רוברטו, שעליהם הוא עתיד לשלם מחיר יקר בעולם הבא. בעיקר הזהירה אותנו ממעשה אוננות. “מי שחוטא במעשים מלוכלכים כאלה,” אמרה קלרה בקול מאיים, “לא יוכל להוליד ילדים בעולם הזה ויירש גיהינום בעולם הבא.” כדי לתת משנה תוקף לדבריה נועצה בעניין זה עם רופא, אולי סניטר, מבית־החולים, והוא עשה לאחד הילדים שנתפס בשעת מעשה חוקן בפין עם נוזל בעל צבע חלבי שעד היום אינני יודע את טיבו. כשסיים את מלאכתו קלרה הציגה את מְכַל המתכת הריק ואת צינור הגומי האדום שהשתלשל מתחתיתו ונראה כמו זנב של השטן, ואמרה לנו שכך שוטפים את הגועל מהגוף. הקטנים בינינו לא ידעו מהי אוננות. אני כבר ידעתי, ועל כן נתקפתי חרדה עזה שליוותה אותי בכל תקופת לימודי ברג’ו די קלבריה. בשיחה האחרונה שערכה אתי לפני יציאתי לרג’ו היא שבה והזהירה אותי מפני פיתויי הגוף, ובמיוחד מניסיונו של השטן להכשיל אותי במעשה המביש של אוננות. אם למרות הכול אכשל במבחן, עלי לקחת סבון וליפה ולשפשף את גופי במים קרים עד שעורי יאדים.

אזהרותיה של קלרה צלחו חלקית. ניסיתי בכל כוחי לגרש ממחשבותי את אֶרוֹס באמצעות שקידה על כתבי הקודש עד השעות המאוחרות של הלילה. בשנותי האחרונות ברג’ו החלו נִבעים הסדקים. המאבק בין הארצי לשמימי הטריף את לילותי. רדפתי אחרי הארוס הענוג מכול, זה השוכן ברַך מן הרך, כלשון “המשתה”. שוב ושוב חזיתי בעיני רוחי את אהבתי הראשונה, רוויה ערגה וענוגה, טופפת ברפרוף על שפתיים מלאות במַשַק כנפי פרפר, מתמסר לגיפופים אך נשמר מלהדק את חלצַי אל בטנה של בת זוגי, שמא תטעה לחשוב שאני חושק בגופה יותר משאני נוהה אחרי נפשה.

בדמיוני ריחפתי בזרועותיה של אהבה רוחנית צרופה, מלאה רוגע ופיכחון, כמו זו שרחש דנטה לביאטריס במסעם לספֶרוֹת של כוכבי הלכת. השתוקקתי לגוף שיהיה השליח והמתווך של תעצומות הנפש. אהבה משוללת תאווה, כאהבתו המאוחרת של אַבֶּלַר לְאֶלוּאיז אחרי שסורס באכזריות בידי אבי אהובתו. קראתי בהערצה כיצד ניחם על נהייתו אחרי תשוקת הבשרים, עבד ליצריו הנלוזים. אף שלא הייתי מוכן לשאת בעונשו של אבלר,, הזדהיתי עם קביעתו שהחטא הוא בהיענות לרצוננו לחטוא. קינאתי בתעצומות נפשו שהשיאוהו לגבור על עלבונו ולהודות לאל על כי נטל ממנו את האיבר הנתעב למען יוכל להתקיים בטוהרה מוחלטת ולהותירו נקי ממחשבות פריצות. סברתי שרק דיכוי היצר מאפשר להשיג את האהבה הצרופה שחווה אבלר. בכל זאת, דבר אחד טרד את מנוחתי: אלואיז, חרף מעמדה הרם כאם מנזר, ולמרות השנים הרבות שחלפו מאז נגעה באבלר, אינה יכולה לשכוח את תענוגות הבשרים שחוותה עמו. לא יכולתי להימנע מלחשוב שמי הביבים טעונים ריחות משכרים.

הרהורים מסוכסכים אלו רדפו אותי ביתר שאת בעת חופשותי בקטנזרו. במהלכן נהגתי לערוך טיולים ארוכים בפּינֶטָה, הפארק הבוטני המשתרע על פני אלפי דונמים של עצי חורש, ברושים ואגמים. לפעמים הרחקתי לכת עד קַסטֶלוֹ קוֹנקַדֶרוֹ, או ירדתי עד ארמון פאולה, אבל רוב הזמן שוטטתי בשבילי הפארק. הפינות המוצלות והנסתרות ביער הקנו לפינטה פופולריות רבה אצל צעירי קטנזרו, שנהגו להביא לשם את נערותיהם. באשר לי, גלימת פרח הכמורה שלבשתי מנעה בעדי מלהתרועע עם נערות גם לו רציתי בכך, אבל טיולי נטעו בי את האהבה לטבע בכלל ולצומח בפרט.

ניסיוני המיני הראשון כמעט נכפה עלי בתקופה הסטודנטיאלית ברומא. פעם אחר פעם נרתעתי ברגע האחרון ממגע מלא עם תלמידה שספק חיבבה אותי ספק גורתה מביישנותי. הצדקתי באוזניה את רתיעתי בנימוק שאיני בשל לנישואים, ועל כן איני רוצה לחלל את תומתה. דברי, שנאמרו בסבר פנים רציני להחריד, עוררו את צחוקה. ציפיתי שמעשה האהבה ייעשה ברצף, במין משך שראשיתו בנשיקה וליטופים וסיומו בחדירה, אבל שהחדירה עצמה תיעשה כאילו בהיסח הדעת, כחלק ממפגשם הסוער של האיברים, כפרי לוואי של התשוקה ולא כיעדה המרכזי של התאווה. גלגלתי אינספור פעמים בראשי כיצד אתנהל בפעם הראשונה. חששתי שאם אנתק את פי משפתיה כדי לחלוץ את נעלי ולהסיר את בגדי, ייפסק הַמשך המזוכך ויסתאב לכדי תאוות בשרים זולה. יראתי מהמעבר הגס הזה מהרוחני לגופני, מהרגע שיצוצו פניו המכוערות של היצר הבהמי האורב מאחורי הצעיף הרוחני, רגע שיחשוף את התחזות הגוף לערגה נפשית, שרק בה מצאתי צידוק למעשה ההתעלסות. היא עקבה אחרי היסוסי במבט מסוקרן. אט־אט שכנעה אותי להתערטל, ובחסות החשיכה הובילה את איברי לתוכה. נדהמתי מהתחושות הסוערות שהציפו אותי, אך גם הובכתי. כמו אלואיז, לא יכולתי להינתק מתענוגות הגוף שחוויתי. בפעמים הבאות ניסיתי לנוע בתוכה בתנועות איטיות, כמו בסרט המוקרן בהילוך איטי, וכשהריגוש עמד לפרוץ החוצה הנעתי בעדינות את גופי מצד לצד עד להתפרקות. לבעיית האחרֵי לא מצאתי פתרון. התלבטתי כמה זמן עלי להישאר בתוכה כדי לשמר את קסם האיחוד לפני ההליכה למקלחת. המחשבה שאעביר את הלילה לצדה בלי לשטוף את איברי ממיצי גופה שהתקרשו עליו היתה בלתי נסבלת. בחלוף השנים, כאשר נמצא לי הפתרון, איבדה ההתעלסות את ייחודה הראשוני, עד לפגישתי עם אלברטינה.

* * *

עוד באותו יום עליתי לרכבת הראשונה לקטנזרו. כשהגעתי לעמדת האחיות במחלקה הפנימית של בית־החולים הצגתי את עצמי כבן משפחתה של קלרה. רופא שהוזעק למקום בישר לי על מותה. “היא מתה בשתיים אחרי חצות מכשל מערכתי של הכבד והכליות,” אמר לי. “היא לא סבלה,” הוסיף לנוכח שתיקתי. קלרה היתה שרויה בחוסר הכרה בשלושת הימים האחרונים לחייה. גם אם הייתי מקדים לבוא ביום, היא לא היתה מזהה אותי. ביקשתי לראותה. הרופא אמר שגופתה הועברה לבית המתים וכי בנה רוברטו חתם על הטפסים הפורמליים והשאיר בידו מספר טלפון למקרה שארצה להתקשר אליו. רוברטו השיב, כדרכו, בקיצור נמרץ. קבענו להיפגש כעבור מחצית השעה בבית המתים. הוא המתין לי בכניסה לבניין קומתיים אפור. רוברטו לא השתנה. רק שׂער ראשו ושפמו הדק האפירו. כרס קטנה בלטה מחולצתו, אבל

גופו היה עדיין דק ותמיר. שיערתי שנשים עדיין כרוכות אחריו. לחצנו ידיים, ואחרי היסוס קל אימץ אותי אל לבו וטפח על שכמי כמה פעמים. “אתה נראה טוב, פרופסור,” אמר בחיוך, “אבל אני עדיין חושב שהיית צריך להיות בישוף.” אחר־כך סיפר שטקס האשכבה בכנסייה עומד להתחיל כעבור שעה קלה, וכי ביקש להשהות את סגירת הארון כדי שאוכל להיפרד מקלרה. “אתה לא חייב,” הוא אמר, ומיד הוסיף, “אחכה לך כאן.”

שתי מכוניות חנו בכניסה לבית המתים, אחת ארוכה, צבועה בשחור, להובלת הארון, והשנייה להסעת קרובי המשפחה. מכל בני משפחתה של קלרה נכחנו רק שנינו, רוברטו ואני. מנהל סוכנות הלוויות ניגש אלי בסבר פנים חמור, לחץ ממושכות את ידי בשתי ידיו והביע את תנחומיו. אחר־כך עשה כמה צעדים לעבר הכניסה והמתין שאלך בעקבותיו. רוברטו קרץ לי ולחש באוזני שהמנהל פוקד אישית את בית המתים רק במקרים מיוחדים. אחר־כך נעץ בי מבט מזווית העין כדי שאבין שאני נחשב מקרה מיוחד. ארונה של קלרה, מעץ פשוט אבל משוח בפוליטורה בוהקת בצבע חום, היה מונח על דרגש מוגבה, לרגליו המכסה ועליו זר פרחים מעוטר בשזירות עלים שהסתירו קמעה את הצלב המוכסף. קירות החדר היו עירומים, למעט צלב עץ למראשותיה. קלרה שכבה בארון לבושה בטוניקה לבנה ארוכה, ידיה שלובות על חזה ומחרוזת תפילות בין אצבעותיה. היא היתה בת שבעים וחמש במותה. פנים דרומיות טיפוסיות, חרושות קמטים, שיער אפור מדובלל, אבל מסורק בקפידה. חתימת שפם בצבצה על שפתיה הדקות, סוגרות על פה מכוּוץ חסר שיניים. בחייה היה לקלרה אף בולבוסי שבלט בהתרסה מתמדת על רקע עצמות הלחיים הפחוסות. עתה היה האף מדולדל, כמו בלון שהתרוקן מאוויר. עורה השחום עטה במותה גוון אפור מתכתי. קלרה זָקנה מאוד מאז ראיתיה לאחרונה. מכל הדברים הבלתי אפשריים שהיו יכולים לעלות על דעתי באותו הרגע נזכרתי בפרוסות הפרושוטו על לחם שחור שהיתה מכינה לנו בבוקר, ובמגש הגדול של פוקצ’ה שהיתה אופה לימי ראשון ולערבי חג. למרות האוויר הקר בחדר, יכולתי להריח את ארומת הבצק האפוי והעגבניות והפלפלים הצרובים בתנור העצים העָשֵׁן שלה.

עמדתי למראשותיה ואחזתי בידה. מעולם לא לחצנו ידיים. בביקורי אצלה מהפנימייה ברג’ו די קלבריה נהגנו לברך זה את זה לשלום ומיד לאחר מכן היתה מצביעה על הכיסא הריק בראש השולחן. ידה היתה עכשיו קרה, מחוספסת, גרומה, מגוידת. בהרות זִקנה הכתימו את גב היד. לכלוך שחור דבק מתחת לציפורניה. תהיתי אם חום גופי יכול לחמם מעט את ידה. ניסיתי לעמוד על רגשותי, לבחון אם נותר בי משהו מעבר להכרת תודה על ניסיונה להיטיב אתי בדרכה שלה, על־פי אילוצי לבה ומגבלות עולמה. הקשר שלי עם קלרה התבטא בעשור האחרון בשיגור המחאה חודשית, בצירוף איחולים לבריאות טובה. אני חושב שפער ההשכלה בינינו והתנתקותי מהדת סיכלו כל אפשרות מצדה לתקשורת אינטימית, אם בכלל היתה מסוגלת לאינטימיות. מאז כניסתי לאוניברסיטה הייתי בעיניה המלומד מרומא, זר ורחוק יותר מאי פעם. אני מניח גם שהייתי תזכורת מרגיזה לאותה קוקייה הונגרייה שהטילה אותי בקן שלה ופרחה לה לבלי שוב. זכרתי לה חסד נעורי. קלרה היתה רשאית, בתוקף ההסכם שהתחייבה לו, למסור אותי לבית־יתומים. היא לא עשתה זאת, גם לא אחרי שעמדה על השוני ביני לשאר ילדיה. על כך אני חב לה תודה. התהום העמוקה שהיתה פעורה בינינו לא פגעה במחויבותי כלפיה אף שמעולם לא לבלבה בינינו אהבה. מפעם לפעם הפנתה לעברי את טינתה לאישה ההונגרייה שחמקה לה ונעלמה. אני משער שכעסיה תרמו לא מעט לצמיחת רגשי האשמה שלי. קלרה לא קיבלה שכר מהורי הילדים שהתרוצצו סביב סינרה, כי הם היו אסופים. המקרה שלי היה שונה. אמי לא היתה כפרייה אלמונית שהפקירה את תינוקה על מפתן הכנסייה והסתלקה. היא היתה אשת העולם הגדול שמסרה את תינוקה בידיה של קלרה אך התנהגה כאחרונת הכפריות הבורות – אם לא גרוע מהן. קלרה התקשתה לבלוע את הגלולה המרה, ואת זעפה הטיחה בי בימים שמרֵירתה עלתה על גדותיה. ניסיתי לפייס אותה בחיבוקים, אבל היא דחתה אותי בצינה מופגנת. קלרה ראתה בנשיקות ובמגעים גופניים מחוות ריקות של אדונים. היא כלל לא היתה מודעת לרגשות האשם שהטביעה בי לכל החיים. חשתי את קור ידה מפעפע לתוך אצבעותי. משכתי את ידי. היא היתה קרה. “הכינו אותה יפה,” אמרתי לרוברטו אחרי שיצאתי. לא סיפרתי לו שהם לא הצליחו לסלק את שאריות האדמה מתחת לציפורניה. “היא רגועה עכשיו ומפויסת,” אמרתי לו. רוברטו הסתכל בי ארוכות בניסיון להבין אם בדברי יש כוונה נסתרת. משהו מביטחונו העצמי אבד לו לרגע. בחצי קול לחש שלא היה לו לב לראות את גופתה, אבל התעשת מיד כדי ליידע אותי שסידורי הלוויה וחלקת הקבר עלו ממון רב. לצערו, עסקיו ברגע זה חלשים ואין בידו כסף נזיל למימון ההוצאות, אבל הוא יוכל להחזיר לי את ההלוואה מהכספים שיתקבלו ממכירת ביתה של קלרה. השבתי לו שיעביר אלי בדואר את חשבון ההוצאות ואשלח לו המחאה. חיוך של קורת רוח החליק את קמטי פניו. הוא חיבק אותי בשתי ידיים וטפח בחוזקה על שכמי.

הכומר גרציאנו ניהל בחן רב ובמכובדות ראויה את טקס האשכבה בכנסייה. הוא העלה על נס את מסירותה של קלרה, את הקרבתה למען הילדים שהופקדו בידיה, שאלמלא היא מי יודע מה היה עולה בגורלם, ואף הזכיר אחד מהם שהגיע למעלת פרופסור בעל מוניטין עולמיים. שערו של גרציאנו הלבין, אבל גופו נשאר מצומק כפי שהיה בבחרותו. עקבתי בסקרנות אחרי תנועות ידיו בעת שקרא את דברי התפילה מהספר המוזהב שהיה מונח על דוכן עץ בקדמת המזבח ושטח את בקשות המחילה. מבטינו הצטלבו כל אימת שהעלה את שמה של קלרה, כאילו ביקש את אישורי לדברי הקילוסין שהרעיף על הליכותיה הצנועות. מעת לעת השהה את ידיו באוויר די זמן כדי להניח לשרוולים הרחבים של גלימת הכמורה להיפתח לכל אורכם. קולו היה עמוק ומדוד. מעל ראשו התנוסס פסלו של הצלוב, ומהפרסקו שמעל המזבח השקיפה המדונה בחמלה על המתפללים. כפות ידיו היו פתוחות כלפי מעלה בכל עת תפילתו, ורק כשביקש לסמן לקהל לשבת הפך אותן כלפי מטה. זיהיתי בקהל את לואיג’י, אחד הילדים הצעירים של קלרה. הוא בירך אותי לשלום במנוד ראש, אבל לא ניסה להתקרב אלי. רוברטו, שלא במפתיע, נעדר מהכנסייה. הטקס התארך מעבר לנהוג בתפילות אשכבה לפשוטי עם כמו קלרה. גרציאנו לא פסח על חלוקת לחם הקודש למתפללים, על התזת מים קדושים על הארון ועל טיהורו בקטורת ריחנית. לעומת זאת, מעמד הקבורה היה קצר וענייני. גשם החל לרדת בזרזיפים דקים, והכול פתחו מטריות שחורות. ארונה של קלרה הורד אל הקבר. הבוץ הִקשה על פועלי בית־העלמין לגרוף את האדמה לתוך הבור. שלוש נשים קשישות הניחו זרי פרחים על התלולית. זה היה האות לסיום הטקס. כמה אנשים מבוגרים ניגשו אלי, ללחוץ את ידי ולספר בשבחה של קלרה. גם לואיג’י קרב אלי, בחיוך מבויש, לחץ את ידי והסתלק ללא מילים. כאשר עמדתי לסוב על עקבותי ניגש אלי מנהל סוכנות הלוויות. לחצתי את ידו והודיתי לו על ניהולה המכובד של הלוויה. אמרתי לו שעם שובי לרומא אעביר לרוברטו את ההמחאה לכיסוי ההוצאות. הוא פטר את עניין התשלום בתנועת יד מבטלת ומסר לי שהכומר גרציאנו מבקש לפגוש אותי בכנסייה. נעתי עם הקהל הדליל לעבר שער היציאה העשוי מברזל. גרציאנו אכן המתין לי על מדרגות הכנסייה. לחצנו ידיים בחמימות, ללא מילים, ועלינו במדרגות לקומה השלישית, לחדרון ששימש לו לשכה. זכרתי לו לטובה את השתדלותו להעביר אותי לפנימייה ברג’ו. מעולם לא שאלתי אותו אם התאכזב על נטישתי את שורות הכנסייה. למן תחילת לימודי באוניברסיטת רומא לא ביקרתי אצלו, אבל קיבלתי פריסות שלום ממנו דרך קלרה. אני חושב שהוא התגאה בי. ככלות הכול, כפרופסור לאבולוציה אקולוגית מימשתי את אחת מתחזיותיו שיום אחד אוכל להציץ מקרוב בנפלאות הבריאה האלוהית החבויות בזרע הזעיר של עץ האלון שבצלו ישבנו פעם.

“הייתי בטוח שתבוא. רוברטו אמר לי ששלח לך מברק,” אמר בלי ששאלתי. היתה שתיקה. הוא הציע לי כוס יין. סירבתי באדיבות. גרציאנו הפר את השתיקה ראשון. “היא היתה אישה טובה,” אמר. הנהנתי בהסכמה. גלגלתי בראשי כמה משפטי תגובה, אבל ויתרתי עליהם. חשבתי שהם סתמיים ומיותרים. גרציאנו היה ונשאר כל השנים הללו כומר קהילתי, מה שחסך ממני את השאלה על קידומו בהיררכיה הכנסייתית. אני חושב שמעמדי האקדמי הטיל עליו מורא מסוים – הוא התקשה להחליט איזו מידה של קרבה לנקוט כלפי. מהמעט ששאל חשתי שהוא מתחמק מפנייה ישירה כדי לעקוף את ההכרעה אם לפנות אלי בגוף שני או שלישי. אחרי מה שנראה לי כהתלבטות לא קצרה הוא הכריע לטובת האפשרות הראשונה. “קלרה ביקשה ממני לפני מותה לדבר אתך.” לא אמרתי דבר. “זה משהו שקשור לילדותך ולאמך.” הרכנתי את ראשי כדי לא להסגיר את הפתעתי. “קלרה פחדה להתייצב לפני בוראה עם הסוד הזה בלבה,” אמר גרציאנו בקול מהוסס. הוא הציע בתנועת יד לצאת למרפסת הקטנה הצמודה לחדר וחיכה עד שאשב באחד מכיסאות העץ הסמוכים למעקה. ממרפסת הקומה השלישית יכולתי להשקיף על שכונת בתים אדומי רעפים במדרון ההר. שֵם השכונה נשכח ממני. למעשה שמה נשכח מלב רבים מתושבי קטנזרו מאז ננטשה עקב סכנת מפולת הרים והפכה לשכונת רפאים. הבתים המרווחים, שבנייתם כמעט הושלמה, נותרו ריקים מאדם, ממתינים למפולת שתכסה אותם בעפר ובאבנים. לא תיארתי לעצמי שכאשר יסיים גרציאנו אחוש כמי שנלכד באחד מאותם בתים.

כשמלאו לי ארבע שנים, גילה לי גרציאנו, קלרה הבינה שאפסו סיכוייה לקבל את שכרה. מכתביה חזרו כלעומת שבאו. היא היתה משוכנעת שאמא ויתרה על כוונתה לקחת אותי. קלרה טיכסה עצה אתו כיצד לרשום אותי כבנה. גרציאנו הסתייג מכוונתה, אבל כשסיפרה לו שהורי הילד הם פרוטסטנטים התמלא להט מיסיונרי. המרת דתו של ילד פרוטסטנטי לדת הקתולית נתפסה בעיניו כשליחות קודש. גרציאנו היה אז בראשית דרכו, כומר צעיר, בוער באמונתו הדתית. הוא נועץ בקרוב משפחתו, שהיה אחראי למרשם התושבים בעיריית קטנזרו. הלה הגה את הרעיון להכניס לספר התושבים של העירייה רשומה לקונית המציינת את יום פטירתו של רומולו, בנם של ג’וליה גלמבוש וקלמן טוט, ב־4 ביולי 1934. שאלתי לשמו של האיש, אבל גרציאנו הסכים לזהותו אך ורק באות הראשונה של שמו, ר‘, מחשש לפגיעה בקרובי משפחתו החיים בקטנזרו. ר’ היה משוכנע שהגברת הזרה לא תחזור לתבוע את בנה שנים רבות כל־כך אחרי שאבדו עקבותיה. “אפילו תבוא,” אמר לגרציאנו, “איש בקריקי לא יזכור מה קרה ב־1934 לאחד מילדיה הרבים של קלרה, מה גם שקלרה עזבה את הכפר עם חבורת ילדיה ב־1938.” עם זאת, ליתר ביטחון, הנחה ר' את גרציאנו לנעוץ שלט הנושא את שמו של רומולו בחלקת הקבורה של הכנסייה, שבה קבורים כמרים ואסופים ללא קרובי משפחה.

“אני מבקש ממך להאמין לי שעשיתי מה שעשיתי מתוך אמונה טהורה בטובתה של הכנסייה ובטובתך אתה,” אמר לי גרציאנו. לא הגבתי. התקשיתי לעכל את הגילוי המפתיע. “שווה בנפשך כיצד הזדעזענו כאשר באוקטובר 1940 הגיע לידי ר' מכתבה של אמך שבו היא מבקשת לדעת מה עלה בגורלך. בו בערב זימן אותנו למשרדו. קלרה הציעה לגלות לאמך את האמת בתמורה לסילוק חובה. ר' שכנע אותה לשכוח מהעניין הכספי. ‘לא זו בלבד שלא תראי פרוטה שחוקה,’ אמר לה, ‘יכניסו אותך לכלא על מעשה הונאה ותאבדי את רישיונך לטפל בילדים.’ זה היה הרגע שבו התחלתי לפקפק בכשרות מעשי. נתליתי נואשות בטובת הכנסייה, אבל כבר לא הייתי בטוח בכך. ר' אמר לי שהרחקנו לכת מכדי לחזור בנו. ‘אם תסגיר את הסוד’, הוא אמר לי, ‘תגרור אותי ואת קלרה לכלא.’ הרגשתי שאינני יכול לעשות להם את זה. תבין, קלרה היתה בת חסותי, ר' היה מיטיבי וקרוב משפחה.”

ניסיתי לדמות לעצמי את הישיבה של שלושת הנוכלים במשרדו של ר'. לא הופתעתי מנחישותה של קלרה לקבל את המגיע לה. לא היה לי ספק שהיא רצתה מאוד בכסף, שאמור היה להסתכם בסכום נכבד. היום אני מעריך שיותר משרצתה בסילוק החוב ביקשה לנקום את הפגיעה בכבודה. אם יש משהו שיכול היה להעלות את חמתה של קלרה להשחית, זה התחושה ששמים אותה ללעג. היא היתה משוכנעת שהגברת ההונגרייה תכננה מראש להונות אותה, ועל כך לא היתה מוכנה לסלוח לה.

“ר' מיהר להרגיע אותנו שאין מקום לדאגה,” המשיך הכומר גרציאנו. "אם היא תופיע בעירייה, יַפנו אותה למשרדו ושם יראה לה את הכיתוב הרשמי בתיק. ‘נותרה בעיה אחת פתוחה,’ אמר ר‘, ‘אמו של רומולו עלולה להפתיע את קלרה בביתה ולמצוא בו את בנה, ואת זה עלינו למנוע.’ בנקודה זו קלרה התערבה בשיחה. היא גילתה לנו שמוכר הכרטיסים בתחנת הרכבת הוא אבי אחד מילדיה, והיא תבקש ממנו לפקוח עין על היורדים מהרכבות. ‘הקופה,’ הזכירה לנו קלרה, ‘ממוקמת מול המעבר לשער היציאה. את גברת גלמבוש הרי אי אפשר להחמיץ, גם עיוור יוכל להבחין בה.’ ר’ היה שבע רצון. ‘עד שתמצא מונית שתיקח אותה לעירייה ועד שתסיים את ענייניה אצלי,’ אמר לקלרה, ‘יהיה לך מספיק זמן להרחיק את הילד מהבית בתואנה כלשהי, מה גם שהסיכוי שהגברת תופיע בקטנזרו הוא פחות מקלוש.’ ר' היה משוכנע שהיא לא תעז להופיע בביתה של קלרה בגלל החוב הכספי. ‘קרוב לוודאי,’ אמר, ‘שגברת גלמבוש תסתפק בביקור בעירייה.’

“זה בדיוק מה שקרה,” אמר גרציאנו. “אמך הופיעה במשרדו של ר' בתחילת חודש מרס 1941. הוא נהג בה באדיבות רבה, פתח לפניה את תיק מרשם התושבים ושאל אם ברצונה לעלות לקברך. הוא ליווה אותה לכנסייה והציג אותה בפנַי. הרגשתי נורא. ר' חש בזה, הוא דאג להיצמד אלי במהלך הביקור. אמך עמדה שעה ארוכה לפני הקבר שלך ובכתה ללא קול. אחר־כך ביקשה להניח פרח על הקבר. קטפתי זר פרחים מהגינה ונתתי לה. אני לא מצפה שתסלח לי, כי אני לא סולח לעצמי. זו איננה הפעם הראשונה שהדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות. לצערי, מאוחר מדי לתקן את המעוות. אסרתי על עצמי להתוודות על החטא הנורא הזה בפני הבישוף, כי לא ראיתי את עצמי ראוי למחילה. חשבתי שעלי לשאת בעונשי עד יומי האחרון, כפי שישוע מושיענו נשא את הצלב הכבד על גבו בוויה דולורוזה. אתה רשאי להסגיר אותי לשלטונות על מעשה ההונאה. אקבל את העונש המגיע לי בהקלה גדולה.”

חשתי סיאוב. רציתי להסתלק מהמקום בלי להביט לאחור. אבל הייתי חייב לשאול שאלה שנתקעה בגרוני מהרגע שהכומר גרציאנו החל לגולל את סיפורו. “אמי ביקרה אותי בקריקי לפני אוקטובר 1940?” חזרתי שלוש פעמים על השאלה. הוא הביט בי מבוהל. לא מן הנמנע שהרמתי את קולי. פניו היו חיוורות כסיד. “אינני יודע,” אמר, “באמת אינני יודע.” קמתי ופניתי לעבר היציאה. “רק רגע,” הוא קרא אחרי. “קלרה ביקשה למסור לך מכתב למקרה שתאחר להגיע.” הוא הושיט לי מעטפה. שמעתי אותו אומר שהמכתב היה צמוד לפוסטר שאמי מסרה לקלרה לפני עזיבתה. לקחתי את המעטפה ותחבתי אותה בכיס מעילי. עזבתי את חדרו בלי ללחוץ את ידו המושטת. השפלתו העבירה בי תחושת עונג.

למחרת, בעודי ממתין לרכבת בקטנזרו סאלה, הצטערתי על שלא שאלתי את גרציאנו שאלה נוספת, שנבלעה בכעס שחנק את גרוני. אחי הציג בספרו את תשובתה של עיריית קטנזרו במאי 1997 לשאלה שהפנתה אליה השגרירות הישראלית ברומא. העירייה אישרה את לידתי בקטנזרו ב־19 באפריל 1933, אך השיבה שאין ברשותה אסמכתא המאשרת את הודעתה לאמי ב־1940 על מותי ב־4 ביולי 1934. לעיריית קטנזרו לא היה כמובן שום אינטרס לכזב לשגרירות של מדינה זרה בעניינו של תינוק שנפטר לכאורה לפני שישים ושלוש שנה. כיצד נעלמה הרשומה על מותי שהכניס ר' למרשם התושבים? שבועיים אחרי שובי לרומא הפניתי את השאלה לגרציאנו בדואר רשום. בתשובתו חזר והתנצל באריכות על מעשיו. באשר לשאלה שהצגתי לו הסביר ששנתיים אחרי המלחמה, משנוכח ר' לדעת שאיש מבני משפחתי אינו מתעניין בגורלי, מחק מהתיק את הרשומה על מותי.

עליתי על הרכבת ללַמֶציָה. השמים היו מעוננים. גשם דקיק הצליף בזגוגית החלון והותיר פסי מים אלכסוניים על השמשה. השדות הירוקים החליפו את גונם לאפור. החלונות היו מוגפים וריח הדיזל השרוף מהקטר חנק את האוויר בקרונות. התגעגעתי לריחות הפחמים של רכבות הקיטור בילדותי. עמדתי כל הנסיעה במעבר בין שני קרונות. אוויר צונן שחדר לרכבת הקל מעט את הנשימה. בתחנת לַמֶציָה המתנתי שעה ארוכה לרכבת לרומא. הרציף היה ריק מאדם. התיישבתי על אחד מספסלי האבן והנחתי לתחושת החמצה להציף אותי. בראשי צצו שאלות שהייתי יכול לשאול את קלרה אילו ספרו של אחי היה מתפרסם לפני שלושים ושלוש שנה. למשל, מי צילם אותי בילדותי. בספר מצוין כי שלוש פעמים, בין דצמבר 1933 לאוקטובר 1934, קיבלה סבתא לואיזה בגרץ תמונות מאמי. האם קלרה צילמה את התמונות ושלחה אותן לאמא, או היתה זו אמא שצילמה אותי? אם אמא ביקרה בקטנזרו בשנתיים הראשונות לחיי, זה היה אירוע שקלרה לבטח לא היתה מרשה לעצמה לשכוח. הייתכן כי בשש השנים הבאות אמא לא דרשה מקלרה ולו תצלום אחד שלי?

המושבים לידי ברכבת לרומא היו תפוסים. הנחתי את המזוודה במדף שמעל המושבים ופניתי לעבר קרון המסעדה. רציתי לקרוא את המכתב בפרטיות. הזמנתי קפה הפוך וקרואסון ושלפתי את המעטפה מכיס מעילי. היא הכילה דף מקופל של נייר מכתבים מהודר ששמו של בית־מלון בברגמו התנוסס על כותרתו. היתה רשומה בו שורה אחת בלבד: “קלרה היקרה, שמרי על רומולו, ילדי הקט. ג’וליה.” גרוני נשנק. לא יכולתי שלא לחשוב על הקשר הארור בין ילדים לאמהותיהן, קשר בלתי מותנה במעשה או במחדל של האמהות. גמעתי בבת אחת חצי כוס קפה. קיפלתי את המכתב והחזרתי אותו למעטפה. לא העזתי לחזור ולהציץ בו. העצים הנטועים בסמוך למסילה חלפו ביעף בשמשת החלון וסחררו את ראשי. כתב היד ריצד מולי על רקע העצים. המפגש האינטימי עם האותיות העגולות הכה בי כמו הצצה בשמלה מופשלת של אישה. הסתגרתי בשירותים ושטפתי את פני. הוצאתי את המכתב מכיס מעילי וקראתי בו שוב. התעכבתי על כל מילה בנפרד. המחנק חזר אלי, אבל הפגתי אותו בכמה נשימות ארוכות. כשחזרתי למושבי תהיתי על מטרת ביקורה בקטנזרו. הרהרתי בכך שלוּ פגשה אותי במרס 1941, בביקורה האחרון בקטנזרו, ממילא לא היתה מזהה אותי. השאלות חלפו במוחי בשורות צפופות: האם באה כדי לראות אותי, או רק כדי לאמת את ההודעה שקיבלה מעיריית קטנזרו על מותי? לו מצאה אותי, האם היתה לוקחת אותי אִתה או משאירה אותי שם, כפי שעשתה אחרי לידתי? האם באמת רצתה אותי? האם באמת היתה מנועה מלבקר? האם באמת לא יכלה לשלם לקלרה את שכרה?

שאלות ארורות לא מתאיידות עם הזמן. המחשבה שאמא ביקרה בחשאי בקטנזרו בשנים הראשונות לחיי לא הרפתה ממני גם אחרי שובי לרומא. העובדה שאחי לא מצא בצרור המכתבים שירש מדודו תכתובת כלשהי בין קלרה לאמא חיזקה את ההנחה בדבר ביקוריה החשאיים בקטנזרו אחרי לידתי. אם אכן ביקרה שם, עד כמה חוללו ביקוריה שבר ביחסיה עם קלמן? אמא נסעה לקטנזרו חודשיים אחרי עזיבתו של קלמן להונגריה. אין להתעלם מהמשמעות של צירוף מקרים זה, שעליו עמד אחי: הסתלקותו מהזירה וביקורה של אמא אצלי. אם אכן קלמן, הפאשיסט המזמר, אסר עליה ליצור אתי קשר, מדוע צייתה לו? אינני מתעלם משני המכתבים שכתבה לאחיה בפלסטינה, המופיעים בספרו של אחי. הראשון ממרס 1939: “לסנדרו, הילד הקטן שלי, מלאו ארבע שנים. רומולו בן שש, רחוק מכאן, בדרום איטליה, אצל משפחה אומנת. אולי אלוהים יעזור לי ולא יעבור הרבה זמן לפני שנוכל לקחת אותו אלינו.” המכתב השני הוא מאפריל 1940: “הילדים במצב מצוין. הם מרגישים טוב, גרים לבד בווילה. פיוֹרֶנצָה הכי גדולה, היא היתה בת תשע במרס. לליזטה מלאו שמונה שנים בפברואר. סנדרו יהיה בן חמש ביוני, ועוד תמיד רחוק ממני רומולו, שבאפריל יהיה בן שבע. מי יודע מתי אוכל לקחת אותו אלי.” הגעגועים בשני המכתבים עוררו בי גלים סותרים של כעס וחמלה. מה פירוש השאלה “מי יודע”. מי אם לא היא אמורה לדעת? במרס 1941, בדרכה להצטרף לקלמן בהונגריה, יצאה מגדרה כדי לפגוש את סבתא בווינה. מדוע לא עשתה מאמץ דומה כדי לפגוש את בנה בקטנזרו?

במבחן התוצאה, אמא הדירה אותי מעצמה וממשפחתה. שבע שנים שיתפה פעולה עם החרם שהוטל עלי, או למצער השלימה אתו, אם בכלל היה חרם, שהרי אין לו סימוכין בשום מקום אלא בפרשנותו של אחי. אני עושה מאמץ עליון לא לשפוט אותה לחומרה כי אם לנתח את העובדות כהווייתן. הניסיון הפתטי לתרץ את הפקרתי בקטנזרו בחרם שהטיל עלי קלמן או במחסור במזומנים הוא עלבון לאינטליגנציה. אמא היתה יכולה לגייס לעזרתה את סבתא ולהציג לקלמן אולטימטום. הוא לא היה עומד בלחץ הכפול. אפילו כן – היא היתה יכולה להיענות להזמנתה של סבתא לבוא עם ילדיה לגרץ. באשר למחסור במזומנים, אחי עצמו כותב שהשנים 1936–1938 האירו להם פנים. הם העסיקו אומנת, רכשו מכונית גדולה עם נהג צמוד, וארון הבגדים של אמא התפקע משמלות מפוארות. אני מסתכל על תמונתה מאותה תקופה, בשמלת העטלף השחורה בעלת האבנט עם אבזם מוכסף. הדבר האחרון שחלף בראשה באותו רגע היה בנה בקטנזרו. אפשר להניח שלא נזכרה בו במסעדה שבה רקדה עם יורש העצר של איטליה. שום קטנזרו לא היה לה בראש באותו ערב, אולי גם לא באותה שנה. אינני יכול למנות את מספר הלילות הלבנים שעברו עלי ברג’ו די קלבריה בניסיון להחיות בעיני רוחי את מגע ידה. יכולתי לחוש את בוהן ידה מונח על גב ידי, את המגע הרך המתפשט לאורך זרועי כמו מתיקות המתפוגגת לאטה בכוס תה חורפית. באותם לילות לבנים טיילנו אינספור פעמים שלובי ידיים, חוצים רחובות סואנים, פוסעים על מרבד עלים בשדרה של עצי אזדרכת, הולכים בדרכי עפר מוכות רוח. אך מה שנחרט בדמיוני יותר מכול היה המגע העדין של כף ידה.

המחשבות לא הרפו ממני. סבתא רצתה לבוא מגרץ כדי לראות אותי, את “מרטון הקטן”, בקטנזרו. בפברואר 1941, כשנודע לה שקלמן עזב את איטליה, היא מציגה לאמא שתי שאלות: “מה תעשי בלעדיו? מה יהיה עם מרטון הקטן?” סבתא לא ידעה על החרם שהוטל עלי, וכמובן גם לא על המכתב שאמא קיבלה מעיריית קטנזרו המבשר לה על מותי באיחור של שבע שנים. אם אמא לא האמינה שמַתי, כפי שאחי משער, זה עולה בקנה אחד עם עדותו של הכומר גרציאנו על סיבת ביקורה בקטנזרו. מצד שני, אין ספק שנסיעתה נועדה להיות ביקור פרידה ממני – חי או מת – שהרי אין להעלות על הדעת שיצאה לקטנזרו כדי לצרף אותי לנסיעתה להונגריה ללא הסכמתו של קלמן. כל מכתביו של איש זה לאמא נחתמים בנשיקות מבַּבּוֹ לילדיו היקרים – פיוֹ, ליזוֹ וסנדרו. שמי אינו מוזכר. אבל גם ממכתביה של אמא שמי נפקד. בפברואר 1941, חודש לפני נסיעתה לקטנזרו, היא קובלת במכתבה למנהל האזורי באורדאה על כי קלמן נטש אותה ואת שלושת ילדיה. זה כתוב שחור על לבן בספר, “שלושת ילדי”. זה כל הסיפור.

חודש אחרי לווייתה של קלרה קיבלתי בדואר ליבּרֶטוֹ מאויר של האופרה “אאידה”. מהמכתב של גרציאנו שהיה מצורף לליברטו עלה שבהיעדר צוואה חתומה ביקשו ממנו ילדיה הביולוגיים של קלרה לשמש נאמן לכספים שיתקבלו ממכירת ביתה והמיטלטלים שבו, במטרה לחלק את הסכום שיתקבל שווה בשווה ביניהם. רוברטו לא הזכיר את שמי באותה מועצה משפחתית, וכמובן גם לא את הכסף שלווה ממני לכיסוי הוצאות הקבורה. אבל בעת שגרציאנו מיין את החפצים בביתה של קלרה הוא מצא את הליברטו. כשעלעל בו גילה בעמוד הפתיחה כיתוב בכתב ידה של קלרה: “לרומולו שיגדל כמו רדאמס.” גרציאנו הבין את ההקדשה כביטוי למשאלתה הכמוסה של קלרה לראות אותי הולך בגדולות, למרות גורלו הטרגי של רדאמס. “אבל מי שהכיר את יחסה של קלרה לגיבורי האופרות,” הדגיש גרציאנו, “יודע כי הטרגיות אך העצימה את הערצתה לגיבוריה.” הוא יודע שקלרה מיעטה להרעיף עלי אותות חיבה, והוא מצר על שהחליטה לגלות לי בגיל צעיר כל־כך שאינני בנה הביולוגי. אבל הוא משוכנע שהיא לא התכוונה לרע, אף שזה לא מפחית מאומה מאכזריותו של הגילוי. משיחותיו אתה, בעיקר אלה שניהלו ביניהם לפני העברתי לפנימייה ברג’ו די קלבריה, למד לדעת שהיא לא ידעה כיצד להתמודד עם ילד שונה במוצאו ובאופיו מילדיה האחרים. “קלרה היתה משוכנעת שנועדת לגדולות. עצם העובדה שאביך היה זמר אופרה עשתה אותך מיוחד בעיניה. מבחינתה היית מושא הערצה יותר מכל אדם אחר שהכירה.”

השורה התמימה הזאת בכתב ידה של קלרה, ספק הקדשה ספק הרהור לב, שמה קץ להתלבטותי אם להתלונן במשטרה על מעשה ההונאה של גרציאנו לפני שלושים וחמש שנה. הכומר קיבל את עונשו מידי שמים, ועשה מאז מאמצים כנים לכפר עליו באמצעות עמותה שהקים לטיפול באסופים. באשר לקלרה, לא היה על מה לסלוח. היא כיפרה על חלקה בקנוניה בדרכים אחרות, מה גם שלא היו לי ציפיות מוסרניות ממנה. קלמן? אין לי כל יחס אליו. השאלה אם היה אבי הביולוגי או לא חשובה בעיני כקליפת השום. אמא היא סיפור אחר. לא מצאתי בספרו של אחי מענה לשאלות שהצגתי לעצמי ברכבת לרומא. התעניינותה המאוחרת בגורלי לא חיפתה על שבע שנות התנכרות. עוד בהיותי תלמיד בפנימייה הפרנציסקנית ברג’ו די קלבריה קראתי בשקיקה את האיליאדה והאודיסאה של הומרוס. אודיסאוס ופנלופה הצטיירו בעיני כמופת לקשר ששום כוח ארצי או שמימי אינו יכול לו. קטנזרו איננה איתקה, גם קונסטנדינוס קַוואפיס לא היה שם, אבל בשנה שבה אמא נולדה הוא כתב שיר על איתקה. אני מצטט שתי שורות מהזיכרון: “שמור תמיד את איתקה בלבך. להגיע שמה הוא ייעודך.” אני בטוח שאמא לא קראה את קוואפיס.

* * *

אינני יודע כמה ימים שהה אחי בקטנזרו. על־פי המזוודה הקטנה שנשא בידו הערכתי שפניו אינן לתחקיר שורשים יסודי. בו בערב שבתי לרומא, לבדיקה תקופתית אצל ד“ר ג’וסטיאני, ההמטולוג שלי. ב־1996 התגלתה אצלי המחלה בפעם הראשונה. זה התחיל בריצודים בעיניים. בדרך כלל חלפו מעצמם אחרי שכיבה של חצי שעה במיטה, אלא שעם הזמן הם תכפו והלכו. צילומים של מערות העין לא גילו ממצאים פתולוגיים. הרופא המליץ על כדור קרטיה יומי. את מקום הריצודים תפסו כעבור זמן מה סחרחורות חוזרות ונשנות בליווי מיחושים בצוואר. בדיקות הדם לא גילו דבר. ייחסתי את הסחרחורות לשעות הקלדה ארוכות מדי בהטיית ראש לעבר טקסטים, המונחים אצלי כרגיל משמאל למקלדת. בדיקה נוספת אצל מומחה אף־אוזן־גרון גילתה נפיחות של בלוטת הלימפה הצווארית. הוא מישש את הבליטה והרגיע אותי: “הבליטה רכה וחלקה מדי מכדי להיות ממאירה, קרוב לוודאי זיהום פנימי גרם לבלוטה להתנפח.” לא התקשיתי להסכים אתו. הרגשתי בריא לחלוטין, שופע אנרגיות ובכושר גופני סביר. “אם זה סרטן,” אמרתי לו, “אני החולה הכי בריא שהיה לך.” הבלוטה הוצאה מצווארי בהרדמה מלאה ונשלחה למעבדה. התוצאות היו חד־משמעיות: לימפומה נון הודג’קין של תאים גדולים אימונובלסטיים. הדיאגנוזה הכתה בי כמו הלמות תופי טם־טם. לא העסקתי את עצמי בשאלה למה דווקא אני. השאלה שהדהדה בראשי היתה איך מתיישב גזר הדין הסרטני עם תחושה גופנית טובה כל־כך. הפגישה עם ההמטולוג היתה עניינית. יש לימפומות חמורות משלי, אמר לי. סיכויי ההחלמה מסוג הלימפומה שלי עומדים על שישים אחוז. ציפיתי לאחוז גבוה יותר, אך לא אמרתי דבר. גלגלתי בראשי מצבים של כמעט תאונות שנקלעתי אליהם עם רכבי בשעות העומס ברחובות רומא. לפחות בשני מקרים סיכויי לצאת מהם בשלום היו נמוכים משישים אחוז. ד”ר ג’וסטיאני דיבר בטון רך, רוב הזמן בעיניים מושפלות. תהיתי אם מחמת אי־הנוחות המתלווה לסוג כזה של מפגשים, או בשל אופיו הביישני משהו. הוא לא ניסה להמעיט מחומרת המחלה, גם לא להקל את האווירה באמירות מבודחות. כאשר ניסיתי לשלב נימה אישית בשיחה הוא לא הגיב. דיבורו היה ענייני, אולי ענייני מדי. באותה שעה לא הייתי מתנגד לכמה מילות עידוד. מוטב כך. זה עזר לי לנסח את שאלותי בקיצור ובתכליתיות.

ד“ר ג’וסטיאני מישש את כל קשרי הלימפה בגופי. בבית השחי של יד שמאל גילה נפיחות בקוטר שני סנטימטרים. לא נדרשתי להסבריו כדי להבין שהמחלה התקדמה אל מעבר לשלב הראשוני שלה. הוא המליץ להתחיל לאלתר בטיפול כימותרפי. “ככל שנקדים,” אמר, “גדלים הסיכויים לבלום את התפשטות המחלה לבלוטות לימפה נוספות.” בשלב זה ביקשתי את רשותו לצרף לשיחה את אנגרונה, שהמתינה כל אותה שעה במסדרון. אומברטה התכוונה להצטרף אליה, אבל נקבע לה מבחן לאותו בוקר. אחרי שעודכנה בדיאגנוזה צידדה אנגרונה בהמלצתו של ד”ר ג’וסטיאני להתחיל מיד בטיפול. הוא הציע שמונה מחזורים של כימותרפיה, על־פי פרוטוקול חדש לשעתו, שונה בהרכב תרופותיו מהפרוטוקול הסטנדרטי שהיה מקובל באותה העת – אגרסיבי יותר, אך גם יעיל ממנו. “הפרוטוקול החדש,” הסביר ד“ר ג’וסטיאני, “השיג עד כה הפוגה של שבעים עד שמונים אחוז, ובמקרים מסוימים הגיע לתשעים אחוז. הפרוטוקול הסטנדרטי הגיע לשישים עד שבעים אחוז, ורק אצל שליש מהחולים נמשכה ההפוגה יותר משלוש שנים.” שמתי לב שהוא לא דיבר על החלמה אלא על הפוגה. הוא גם מיהר לסייג את דבריו: “הבסיס הסטטיסטי של הפרוטוקול החדש צנוע ביותר.” הוא המתין לתגובה, ומשלא באה מנה את שמונה התרופות הכלולות בפרוטוקול, הניתנות ברווחי זמן של שבוע־שבוע, הפסקה של שבועיים, ושוב שבוע־שבוע, בסך הכול כשלושה חודשים. “הטיפול אינו קל,” הזהיר אותי, “ועלולות להיות לו תופעות לוואי קשות, אבל אפשר לעמוד בזה.” היתה דממה ארוכה בחדר. שניהם תלו בי את מבטם. שאלתי אותו מתי הוא רוצה להתחיל. “בשבוע הבא,” השיב. אמרתי לו שאהיה מוכן להתחיל את הטיפול בעוד שלושה שבועות. אני משער שרציתי להעביר לו מסר שיהיו החלטות במהלך הטיפול שאני מתכוון לשמור בידי. ד”ר ג’וסטיאני הסתפק בהחלפת מבטים חטופה עם אנגרונה. הוא ביקש שאבוא למחלקה בעוד שבועיים, כדי לשאוב מוח עצמות מעצם הכסל. הייתי המום לרגע. אחד מעמיתי עבר תהליך דומה. הוא תיאר את שאיבת מוח העצמות במונחים של כאבי תופת. לא אמרתי דבר. נפרדתי מד"ר ג’וסטיאני ללא לחיצת ידיים, כיאות לאווירה הפורמלית ששררה בפגישה. אנגרונה ליוותה אותי. היא לא הוציאה מילה מפיה עד סוף המסדרון הארוך של המחלקה ההמטולוגית. לא הטלתי ספק לרגע באמפתיה שלה. מהיכרותי אִתה ידעתי שאוכל לצפות ממנה לתמיכה מעשית ככל שתידרש לי, בלי שאבקש, אבל בשתיקה. לאנגרונה היה ליקוי מולד במנגנון התרגום של אמפתיה למילים, לפחות ככל שזה נגע אלי. מילים היו דווקא הדבר שהייתי זקוק לו באותה שעה. שתיקתה נמשכה בכל עת נסיעתנו במכוניתה. ביקשתי ממנה להוריד אותי בכניסה לדירתי. לפני שטרקתי את דלת המכונית מאחורי היא הניחה את ידה על ידי. “נעבור את זה ביחד,” אמרה לי.

הוצאת מוח העצם עברה בקלות יחסית. שאבתי מכך עידוד לקראת הטיפול הכימותרפי, מה שהתברר עד מהרה כטעות. הגוף הגיב לרעלים שהוערו לתוכו בחצי קריסה. נרשמה ירידה חריפה בערכים הכימיים של הדם, מלוּוה בקוצר נשימה, עלייה בלחץ הדם, דלדול שרירים, דלקת ריאות קלה, חום נמוך אך עקשני ונטייה חוזרת ונשנית לזיהומים, שהפציעו כמורסות על פני העור. אחת משמונה התרופות בפרוטוקול, המֶתוֹטְרֶקסַט, החלישה את כושר ההתכווצות של שריר הלב. עקב כך הצטברו נוזלים בקרום הלב, וגם תפקוד הריאות נפגע. בשל כל אלה התארך הטיפול בחודשים אחדים. במובן מסוים בירכתי על האטת התהליך, זה נתן לי אורך נשימה להתמודדות עם תופעות הלוואי של המתוטרקסט. לשמחתי ניתנה לי התרופה במחזוריות של אחת לשבועיים, מה שאִפשר לי להיערך לקראתה. קיבלתי אותה בעירוי בשעות אחר הצהריים, כחלק מקוקטייל התרופות במחזורה. בתום הטיפול, בשבע בערב, חוברתי לשקית עירוי של מי סודיום לשטיפת הוורידים מהרעלים שנמסכו בהם. את שני הליטרים הנוספים קיבלתי בביתה של אנגרונה. שכבתי במיטתה והמתנתי לשעה תשע בערב, להתחלת הבחילות. כדורי הפרמין היו אמורים להקל את הבחילה, אך התגלו כחסרי תועלת. הקאתי את נשמתי במשך שלוש שעות רצופות. אחרי המפגש הראשון שלי עם המתוטרקסט שוחחתי טלפונית עם ד“ר לוֹנגיני מפיזה. הדוקטור התראיין בשעתו בכלי התקשורת על שיטת הדמיון המודרך לשיכוך כאבים ולהרגעה נפשית במצבי לחץ. הטכניקה המוצעת היתה פשוטה: להיכנס לנשימה קצובה ולנסות לדמיין מצבים רגועים, כמו שכיבה על כיסא נוח בשפת הים, לעקוב אחרי הגלים הלוחכים את החול ולהתמכר לשלווה. סיפרתי לד”ר לונגיני על תופעות הלוואי הקשות של התרופה. הוא היה אדיב ומאוד אמפתי. סיפר ששיטתו קצרה הצלחה רבה אצל חולים שעברו כימותרפיה או שעמדו לפני ניתוח. הוא הציע לשלוח לי קלטת הדרכה כדי שאוכל להתאמן בהעלאת דימויים מרגיעים. בד בבד ביקש ממני לדמות בעיני רוחי את התאים הסרטניים למפלצות מכוערות הנרמסות תחת מרכבות העירוי הכימי. העניין נראה לי מגוחך, אבל לא הגבתי. “אם תתקשה בזמן הטיפול להיכנס לעולם הדימויים,” אמר ד“ר לונגיני, “צלצל אלי.” הודיתי לו. כשההתקף הראשון של הבחילות עמד בפתח טלפנתי לד”ר לונגיני. הייתי מתוח במקצת בגלל הבחילה, שכבר החלה לזחול במעלה הוושט. אמרתי לו שהבחילה מתחזקת למרות הגלים הלוחכים את החוף. התרעתי שאם בדקות הקרובות לא אצליח לגבור על הבחילה, אתחיל להקיא. ד“ר לונגיני ביקש שאדמה לעצמי את החוף, את העצים סביב, את צבע המים, ובמיוחד את בועות הקצף הנעלמות בבואן במגע עם גרגרי החול. עשיתי כמצוותו. בגל החמישי קטעתי את השיחה כדי להספיק להסב את ראשי לעבר העביט. כשחזרתי אליו הוא היה נבוך. הוא הציע להעלות מחדש את תמונת החוף. גם זו טבעה בגל ההקאות השני. כשהשבתי לעצמי את הנשימה הסדירה הודיתי לד”ר לונגיני וטרקתי את השפופרת. ההקאות באו בזו אחר זו בהפסקות של חצי שעה. לקראת חצות הן מיצו את עצמן. שכבתי תשוש על גבי. הגלים המשיכו ללחוך את החול, אבל כבר לא היה מה להקיא. שקית העירוי התרוקנה. זה היה עבורי האות לקום מהמיטה ולשוב לביתי. אנגרונה הפצירה בי לעשות אצלה את הלילה. היא צדקה כמובן. התרופות שקיבלתי, בתוספת ההקאות, התישו אותי. ראשי היה מסוחרר, אבל עמדתי על דעתי. לא נפרדתי מאנגרונה כדי לשוב אליה על ארבע בעת מצוקה. אילו נהגתי אחרת, הייתי רואה בזה חוסר יושרה.

למזלי, דירתי היתה ברחוב דַאוּני, מרחק רבע שעה נסיעה. כשנפרדתי מאנגרונה חיפשתי דירה קרובה ככל האפשר לאוניברסיטה, כדי שאוכל לצאת ממנה לעבודה ברגל וגם לחזור אליה למנוחת צהריים. רחוב דאוני, חמש דקות הליכה מהאוניברסיטה, ענה על כל ציפיותי. רחוב קטן, שקט, מוצל משני צדדיו בשדרות עצים, במרחק הליכה מתחנת הרכבת טרמיני, מה שהקל עלי בנסיעותי הרבות. מפעם לפעם בחרתי מסלול ארוך יותר, דרך רחוב מרסלה לרחוב טיבּוּרטינָה, כדי להסב לכוס קפה וקרואסון בבית־הקפה הקטן בגן הנופלים, ומשם במעלה רחוב מַרוּצ’יני עד פיאצה אַלדוֹ מוֹרוֹ, המשקיפה אל הכניסה הראשית לאוניברסיטה. לדאוני יתרון נוסף: הוא שוכן קרוב מאוד לרחוב מילַצו, סמטה קטנה וחביבה המשלבת שוק פשפשים עם דוכני בגדים וירקות. ואמנם את קניותי בתקופת הטיפולים עשיתי שם, כשאני מתעקש לעשות את הדרך ברגל, אף שנאלצתי לנוח כל מאה צעדים מפאת קוצר נשימה.

בלילות, אחרי המתוטרקסט, נהגתי לדירתי בתחושה של ריחוף. למזלי לא נעצרתי על־ידי שוטר תנועה. קרוב לוודאי שהייתי נלקח לתחנת המשטרה באשמת נהיגה תחת השפעת סמים. הקושי הרציני היה לטפס את שמונים המדרגות לדירתי. עשיתי את זה בהפסקות של חמש דקות בכל קומה. את שארית הלילה ביליתי בציפייה לצהריים של יום המחרת. זו השעה שהותר לי לבלוע כדורי לוֹיקוֹוֶרין, הסותרים את פעולת התרופה. המיאוס משבוע המתוטרקסט היה מתחיל ביום הראשון של השבוע. הטיפול נערך בימי רביעי. ניסיתי לדחות את המחשבה עליו עד ליום שלישי, אבל תחושת הקבס שקיננה בי כבר מהיום הראשון בשבוע הלכה וגברה. בכל אותה תקופה המעטתי לחשוב על המוות. ניסיתי לדמותו לסוג של תרדמה שלא מתעוררים ממנה. באופן פרדוקסלי, ביטחוני בסיכויי ההחלמה גבר ככל שתופעות הלוואי החמירו. הן היוו כביכול הוכחה ליעילות הטיפול. התעלמתי מרפיונה של מערכת החיסון שהוכתה בידי הרעלים שהוגרו לתוכי. ידעתי שהם עושים שמות גם בתאים הבריאים, בשיגור המוני של צווי התאבדות, אַפּוֹפּטוֹזיס, מילה שתמיד הצטיירה לי כעטופה בגלימה שחורה. למרות שאסרתי על עצמי לחשוב על המוות, גלגלתי בראשי שורה שלמה של ספק מיתות: מדי יום ביומו מתים בגופנו תאים במספרים אסטרונומיים, אף־על־פי־כן איננו חשים במותם; המוות איננו צו מוחלט, יש צורות חיים הפטורות ממוות; תאים בצמח המתרבה בהתרבות וגטטיבית אינם מתים גם כאשר הם חדלים להתקיים, הם ממשיכים לחיות בתאי הבת הזהים להם; המוות אצל בני אדם הוא תופעה תודעתית יותר מאשר פיזית, מאחר שאיננו יכולים להיות מודעים למותנו.

נשירת השיער מראשי אפשרה לי לערוך מעקב יומיומי אחרי פעולת האפופטוזיס. הייתי מוכן לזה, ביציאה לרחוב חבשתי מצנפת צמר. מי שלא הכיר אותי לא עמד על השינוי שהתחולל בי. לא התביישתי בקרחת, אבל רציתי להימנע מהמבטים הנבוכים של סטודנטים לשעבר הנקרים בדרכי. מחיקת גבות העיניים דיכאה את רוחי יותר מנשירת שׂער הראש והחזה. לא הערכתי עד אז עד כמה פניו של אדם משתנות ללא הגבות וריסי העיניים. עם פנים נטולות שיער ותפוחות מסטרואידים דמיתי לציור קומי על ביצת פסחא.

במרוצת אותה תקופה התייצב המוות מולי בגודל טבעי רק פעם אחת. זה קרה במחזור הרביעי של הטיפול, בבוקרו של המתוטרקסט. קמתי לעבר הטלפון וקרסתי על הרצפה. שכבתי אפרקדן ללא יכולת להניע יד ורגל. אפילו לזחול לעבר הטלפון לא הצלחתי, אבל ממילא לא הייתי מסוגל לחייג. ידי היו משותקות. המחשבה שזה המוות לא הפילה עלי אימה. הייתי שרוי בשלווה גמורה, בנעימות גופנית בלתי נתפסת ובמחשבה צלולה כבדולח. העבר לא חלף לנגד עיני, אף מילת פרידה לא הבזיקה במוחי. לא רציתי במישהו לידי. הרגע היה פרטי מדי מכדי לחלוק אותו עם אחרים: רק הוא ואני. העובדה שמותי הוא אירוע פעוט וחסר ערך לאינספור אנשים שיוסיפו לחיות את חייהם כתמול־שלשום הוסיפה רוגע לשלוותי. כותרות העיתונים לא ישונו בגיני, הקוורטט הקאמרי של רומא יופיע כמתוכנן, מדורי הספורט יודיעו על תחילת אימוניה של הסקוּאַדרָה אַזוּרָה לקראת המונדיאל הבא. כשנבחרת איטליה תעלה על כר הדשא למשחקה הראשון ימלאו לנכדותי ארבע־עשרה שנה, אחת מהן – אם לא שתיהן – תחווה עד אז את אהבתה הראשונה. בשלווה העילאית שהייתי שרוי בה לא ניסיתי לסכם את חיי אלא למנות ברפרוף את התחנות העיקריות במסלול ההשכלה שעליה דיבר אתי הכומר גרציאנו בצל עץ האלון באַלי: שבעים ושניים מאמרים מדעיים, חמישה ספרים, פרופ' אמריטוס באוניברסיטת רומא, מרצה בכנסים בינלאומיים, חבר מטעם האו“ם בוועדה למעקב אחרי פליטת גזי חממה ויו”ר ועדה ממלכתית לשימור הסביבה. גם אם טעיתי בבחירת המסילה, בתחנה הסופית מתבטלים ההבדלים בין חיים משמעותיים לבין חיים סתמיים. חמש שנים אחרי מותי ייוותרו פחות מקומץ אנשים שיזכרו את שמי. בית־הספר למדעי הסביבה באוניברסיטת רומא יתלה שלט שיישא את שמי בכניסה לאחד מחדרי ההרצאות, אולי יסתפק בהוספת שמי לשמות הרשומים בשלט קיים. אינני מצפה מהמחלקה למדעי האדמה שתעניק למרצים של בית־הספר למדעי הסביבה כבוד יותר גדול מזה. זה שנים שחיי המקצועיים דועכים בלחישה איטית. המחשבה לפרסם מאמר מספר שבעים ושלוש לא מרגשת אותי. אני ממשיך להשתתף בוועידות המשמימות לאקולוגיה גלובלית ולסרוק את המאמרים בתחום, מצוות חכמים מלומדה. כאותן קרני האור הממשיכות לפלס דרכן ביקום בלי לדעת שהכוכב שממנו יצאו מת לפני מיליוני שנות אור, כך יוסיפו הטקסטים המדעיים שאשאיר מאחורי להנכיח אותי לזמן מה אחרי מותי. בעוד עשר שנים איש מבין הסטודנטים כבר לא יזהה את האיש שמאחורי השם. קרוב לוודאי שאמשיך לחיות כצל עמום בזיכרונן של אנגרונה ואלברטינה, ואולי גם של אומברטה. תהיתי עוד אם יש ברזומה שלי כדי להקנות בדיעבד משמעות לחיי. סרטו של פראנק קַפְּרָה “החיים הנפלאים” חלף לנגד עיני. “איך היו נראים חייהם של אנשי עיירתך אלמלא נולדת,” שואל המלאך את ג’ורג' ביילי רגע לפני שהוא מחליט לשים קץ לחייו בקפיצה מהגשר. ארבעים וחמש שנה אחרי שראיתי בפעם הראשונה את “החיים הנפלאים” אני חוזר על אותן שאלות: למי באמת הועלתי? למי ממש עזרתי? חיי מי השתנו בגיני? למען מי התערבתי? מה היה ייעוד חיי? אילו כתבתי תשעים מאמרים, אילו גיליתי תיאוריה חדשה, אילו הקמתי קתדרה על שמי – חיי היו קונים להם משמעות שונה?

יער של מצבות הביט בי דומם מבעד לעיני העצומות. זיהיתי את המקום מהלוויה של חברי ג’ורג’ו, שנפטר בתחילת השנה ממחלת הסרטן. היה זה ביקורי הראשון בוֶוראנוֹ, בית־הקברות העתיק בפיאצלה סן לורנצו, סמוך לאוניברסיטת רומא. חלפתי על פני המצבות הניצבות שורות־שורות כמו במסדר כבוד למי שעודם חיים. מצבות עטורות פרחים וענודות עששיות, נושאות הקדשות קצרות. “חשוב עלינו בשמים,” כותבים באותיות שחורות מַטֶאוֹ וְגֶמָה, ילדיו האוהבים של אמיליו, על לוח המצבה שעל קברו. “אשתך האבלה,” חותמת אשתו של ברנרדו באותיות מוזהבות. “לעולם לא נשכח אותך,” רושמים הוריו של בניטו בן השבע. שלל קברים משפחתיים מעוטרים בפסלים, לצד קברים צנועים הנושאים את תמונות הנפטרים. כל איש כיד הדמיון הטובה עליו. קברים בני חמש שנים ליד קברים בני שלוש מאות שנה, כהים מפיח ומצופים אזוב ירוק. יש גם ביתנים שקירותיהם עטורים לוחות עם שמות המתים ומקושטים בזרי פרחים. ואלה, ממרחק מה, נראים כמו יריד פרחים ססגוני של סוף שבוע. בתום הלוויה של ג’ורג’ו ביקרתי מתוך סקרנות במתחם היהודי של בית־הקברות, הסמוך לקברו. השוני בין המתחם היהודי לנוצרי בלט לעין. הקישוטים היחידים על המצבות העירומות היו מגִני דוד, מנורות קנים וכתובות באותיות עבריות סתומות. שמות הנפטרים היו איטלקיים לכל דבר: אריגו קוואליירי, גבריאלה דלה סֶטָה, פיירו מוֹנטֶבֶלִי, אנג’לו וְספּוּטי, קַבַלינוֹ אוֹטַביוֹ. אבל לצדם גם שמות יהודיים טיפוסיים: סלמוני, צרפתי, שרה אַמַטי. המפלסים התחתונים בלטו בדלותם. גם משטח האדמה שבין המצבות, שעשבים שוטים עלו בו, היה מוזנח יותר מאשר בחלק הנוצרי. המצב השתפר מעט במפלסים הגבוהים. שם אפשר היה לראות קברים משפחתיים מקושטים בתמונות הנפטרים ובפסלים הניצבים לפתחם, בדומה לקברים הנוצריים. ממרום המתחם היהודי לא ניתן לִצפות באזור הנוצרי בשל שדרות הברושים, אבל אפשר היה לחוש בנוכחותם הדמומה של עשרות אלפי קברים נסתרים מעין. אינספור מצבות של אנשים נבגדים, מרומים, מרוקנים, מתקני עולם שהתרסקו עם שברי חלומם, הורים נכזבים שתלו בילדיהם את משמעות חייהם, אנשים שהשחיתו את חייהם בעבודה משמימה, בעלים שעשו את ימיהם לצד האישה הלא נכונה, חיילים שהקריבו את נפשם בקרבות מיותרים. שאלתי את עצמי כמה משוכני הקברים חיו חיים בעלי משמעות. כמה מהם שאלו את עצמם את השאלה הזאת. כשלעצמי העליתי אותה אינספור פעמים, ועדיין אני מתקשה להבינה. משמעות בעבור מי? בעיני עצמי או בעיני זולתי? משמעות קצרת מועד או ארוכת מועד? תקיעת מסמר בקיר בטון בגובה הנכון ובלי שיתכופף גורמת לי סיפוק לשעות אחדות, לפעמים לימים אחדים. כלום יכולה משמעות להיבנות מאינספור עניינים פעוטים, קלים כמוץ, המצטברים לאושר ארעי, כמו מיליארדי שלדים של אלמוגים המתגבבים זה על זה לשונית מוצקה? כלום אושר אינו מותנה דווקא בהשלמה עם היעדר משמעות? כמה אנשים עתידים להיגרר לקבר כגוויות שיבשו כבר בתום נעוריהם? למה אנחנו כאן ומה תכלית קיומנו? עד מתי נמשיך לשאול שאלות סרק כאלו? “שנייה אחת של נצח,” אמרה לנו קלרה באחת מסעודות חג המולד כאשר ביקשה להמחיש את חיי החוטאים בגיהינום, “שנייה אחת של נצח חולפת אחרי שציפור קטנה המבקרת פעם בשנה בהר עשוי מיהלום, ומנקרת אותו נקירה אחת במקורה, תסיים לכתוש את ההר לאבק.”

אט־אט חזרה התחושה לגפיים. קמתי בכבדות וזחלתי למיטה. בתוך דקות ספורות שקעתי בתרדמה. התעוררתי לקראת השעה היעודה לכדורי הלוֹיקוֹוֶרין. אין תחושה נעימה יותר מהתפוגגותו האיטית של המתוטרקסט מהגוף. לאוּת חרישית קונה לה שביתה באיברים כמו אחרי ריצה למרחקים ארוכים. חוויתי תחושה של אושר.

ההתאוששות מהטיפול הכימותרפי ארכה כמעט שנתיים. לא הכול חזר לקדמותו. כמה ערכי דם נותרו נמוכים מהנורמה, סבלתי מקוצר נשימה וממערכת חיסון מגומגמת, אף כי איתנה דיה לעכב את חזרת המחלה תשע שנים. במרס 2005 שבה המחלה לקנן בי. מערכת החיסון לא הצליחה לזהות את התאים הסרטניים שהתחבאו בכלי הדם. הפעם היא בישרה על שובה בבלוטת הלימפה במפשעה. כאז כן עתה, הכירורג התרשם ממישוש חיצוני שאין היא ממאירה. ד"ר ג’וסטיאני היה מסויג יותר והתחמק מהבעת דעה עד לקבלת תוצאות הביופסיה. התוצאות היו חיוביות כמובן. אותה מחלה, אבל בגרסה ממאירה יותר. לא הופתעתי, ידעתי שהיא מקננת שם, נמה את שנת החורף שהתארכה מעבר למצופה, כמעט כפול מפרק הזמן המכונה בז’רגון הרפואי “הפוגה מלאה”.

ד“ר ג’וסטיאני לא השתהה. הפעם שלף ממגירתו פרוטוקול CNOP, סדרת טיפולים כימותרפיים של ארבעה מחזורים, משולבים בהקרנות בעוצמה של 4,500 ראד על האזור הנגוע. חיפשתי בין ארבעת החומרים החדשים את המתוטרקסט. רווח לי, הוא נפקד מהרשימה. ד”ר ג’וסטיאני שלח ביוזמתו את תיאור המחלה ואת תוכנית הטיפול שעמד להפעיל לבית־החולים סלוֹאַן קֶטֶרינג בארצות־הברית, המֶכּה של עולם ההמטולוגיה והאונקולוגיה. תשובתם תמכה בתוכנית הטיפול. ד"ר ג’וסטיאני שאל אם ברצוני לעבור את הטיפול ברומא או בסלואן קטרינג. בחרתי ברומא. הערכתי את עלות הטיפול בארצות־הברית בשווי החסכונות שייעדתי בצוואתי לאנגרונה ואומברטה, חסכונות שנועדו למירוק רגשי האשמה, כפי שהסתלקותי מהבית רק עם בגדי לגופי נועדה לומר לאנגרונה שעירום נכנסתי ועירום יצאתי.

מטעמים מובנים, ראשי לא היה נתון באותה העת להמשך ההתכתבות עם אחי. סגרתי את עצמי מפני העולם, גם מפניו. החלפתי את כתובת המייל שלי וביקשתי מהדיקן להשיב ריקם כל ניסיון לקבל מידע על מצבי ועל מקום הימצאי. למעשה, התנתקתי גם מהאוניברסיטה. זה היה קל מכפי שציפיתי. חשתי אפילו הקלה על שאינני צריך לעבור כל בוקר ליד הקפלה הישועית של האוניברסיטה בדרכי לבניין הבוטניקה. מן היום הראשון שלי כסטודנט היא היתה בעיני נטע זר בקמפוס האוניברסיטאי, למרות היותה המבנה המרשים ביותר בדלות הארכיטקטונית של המבנים האחרים. הנהלת הקפלה התגאתה בשישים שנות הוראה בכפיפה אחת עם האוניברסיטה, אבל תחת כיפתה מתקיימים הלכה למעשה סמינרים תיאולוגיים בכסות מדעית. קצת אנתרופולוגיה, דיאלוג בין מדע, פילוסופיה ואמונה, כמובן דיון שלעולם לא נס לחו על פרשת גלילאו והכנסייה, וכן שאלת השאלות: “בלי אלוהים או בלי דארווין?” הרוחניות שעליה מצהירה הקפלה נושאת אופי דתי מובהק. לא בכדי ישוע משקיף על הבאים לקפלה מבעד לציור קיר גדול, ומתחת לו מעיינים האפיפיור וכמרים מלומדים בספר מדע.

בתום המחזור הכימותרפי השני אספו מדמי תאי אב של מוח עצמות למקרה שאזדקק להם להשתלה. איש לא השלה את עצמו שפרוטוקול CNOP יוכל למחלה החוזרת. רווח לי מעט כשהתברר לי שאיסוף תאי אב מהדם היה פשוט יותר משאיבת מוח עצמות מעצם הכסל. חודש לאחר מכן התגלו בסריקה טומוגרפית נגעים בפסגות העליונות של שתי הריאות: אחד בגודל שני סנטימטרים בריאה השמאלית והשני, קטן יותר, בריאה הימנית. ד"ר ג’וסטיאני החליט שאין מנוס מפתיחת בית החזה לצורך ביופסיה. הבדיקה המעבדתית זיהתה את הגוש כלימפומה אימוּנוֹבּלַסטית חריפה של תאים גדולים. פרוטוקול CNOP נחל כישלון חרוץ.

אחרי תקופת החלמה בת חמישה שבועות מהניתוח אושפזתי לשני מחזורים כימותרפיים תחת פרוטוקול DVIP. בתום הטיפול נראתה נסיגה בגודל הקשרים הלימפטיים בשתי הריאות, אבל המחלה נעשתה אגרסיבית יותר. סריקה שנייה, כעבור חודש, גילתה ממצא חדש באונה האמצעית של הריאה הימנית. מומחים להשתלות המליצו על השתלת מוח עצמות, הטיפול האגרסיבי ביותר בארסנל הרפואה ההמטולוגית. ד“ר ג’וסטיאני הזהיר אותי מפני תופעות הלוואי. שאלתי לטיבן. הוא התחמק מתשובה חד־משמעית, אמר שזה עניין מאוד אינדיווידואלי. יש המגיבים באורח קשה לדיכוי מערכת החיסון לפני ההשתלה ויש המתגברים עליה בקלות יחסית. בכל מקרה, הטיפול אינו קל. עוד אמר שלא יוכל ללוות את הטיפול מקרוב, מאחר שהשתלת מוח עצמות היא מחוץ לתחום מומחיותו, וכן שמטעמים סטריליים רק קרובי משפחה מדרגה ראשונה מורשים להיכנס למחלקת ההשתלות. “כשמערכת החיסון שרויה בדיכוי מוחלט,” הסביר ד”ר ג’וסטיאני, “כל חיידק עלול להיות קטלני.”

מחלקת ההשתלות מכונה בפי הבאים אליה “שַנגרי־לָה”, כשמו של אותו מנזר טיבטי בספרו של ג’יימס הילטון, עלום ומבודד מהעולם בשרשרת הרים מושלגים, המעניק לשוכני המנזר חיי נצח. איש אינו יודע מי הדביק את הכינוי הזה למחלקת ההשתלות. ללא ספק היה זה אדם בעל הומור שחור. ארבעה חולים קיפדו את חייהם במרוצת אשפוזי במחלקה. אנגרונה הודיעה לי שאומברטה, דינו והיא עצמה יחלקו ביניהם את המשמרות. לא היה טעם להתנגד, כללי האשפוז חייבו את נוכחותם, מה גם שאנגרונה – ובעקבותיה אומברטה – היו דוחות את התנגדותי.

שבוע לפני האשפוז הוצע לי להשתיל היקמן בחזי. היקמן הוא צינורית המוחדרת לבית החזה, מוצמדת לעצם הבריח ומתחברת ישירות לאחד הוורידים הסמוכים ללב. הקצה השני נותר מחוץ לגוף, דרכו מוחדרים הכימיקלים בעירוי ישיר, והוא משמש גם ללקיחת דגימות דם שוטפות. בירכתי על הרעיון, בעיקר לנוכח העירויים הרבים המזומנים לי בשנגרי־לה. הוורידים בשתי ידי היו סתומים מהכימיקלים שהוערו לתוכם בטיפולים הקודמים. נותר לי מקום אחד בזרוע ימין שניתן היה לחברו לעירוי, וגם הוא עמד להיסתם. הניתוח התבצע בהרדמה מקומית. הכירורג התקשה לפלס דרך לצינורית סביב עצם הבריח, מה שהאריך את משך הניתוח ומיצה כמעט כליל את השפעתם של חומרי ההרדמה. גייסתי את הגלים של ד"ר לונגיני כדי להסיח את דעתי מהכאבים. התנחמתי במחשבה שלא אצטרך שוב להידקר, חזור ודקור, בידי האחיות במאמציהן הכושלים למצוא וריד פתוח בזרועותי. הכנתי את עצמי לגרוע ביותר, אבל לא שיערתי עד כמה זה יכול להיות גרוע. הימים הראשונים בשנגרי־לה נועדו לדיכוי הדרגתי של מערכת החיסון. ככל שהיא נחלשה התכסה הגוף בשלפוחיות צורבות שהפכו את השכיבה לבלתי נסבלת. כבר ביום השלישי נזקקתי לעירוי דם. מסיבה כלשהי פיתחתי כלפי מנות הדם אלרגיה שהתבטאה בגירוד מטריף. גרועים מכול היו פצעי הלשון והחך. אפילו בליעת רוק עלתה לי בייסורים קשים. גופי נחלש עד כדי כך שהתקשיתי לרדת מהמיטה. היו אלה הימים הקריטיים של הטיפול, ימי הדיכוי המוחלט של מערכת החיסון. הייתי מודע לכך שכל אחת מתופעות הלוואי הללו עלולה להיות קטלנית.

ביום ראשון עבר כומר בין החדרים כדי להציע תפילה משותפת, בקשת מחילה ותחינה להחלמה. דחיתי אותו על הסף. בגלימתו השחורה דמה בעיני לעורב מטופף בין פגרים. האבולוציה הדארווינית סילקה את אלוהים מחיי בתקופת לימודי באוניברסיטה. היא סיפקה לי תחליף אלגנטי לבריאה האלוהית: ארבעה עקרונות בלבד ליצירת המגוון העצום של הצומח והחי, במהלך קצרצר של חמש מאות מיליון שנה. סברתי אז כי אם אלוהים ברא את הטבע, הוא יכול היה לטעת בו מעט יותר חמלה. איש לא מנע ממנו להחליף את הנחיתות הגופנית הדארווינית באלטרואיזם כעיקרון מרכזי של הברירה הטבעית. אם לדייק, האבולוציה הדארווינית התפרצה לדלת פתוחה. הלימודים באוניברסיטה רק חידדו את מה שהבשיל אצלי לקראת סיום לימודי ברג’ו די קלבריה. בשנותי הראשונות שם נכבשתי בסיפורי המוסר בבשורות של השליחים. הערצתי את יחסו המחמיר של ישוע כלפי השועים, המוכסים והחלפנים. הוקסמתי ממשל הרועה העוזב את עדרו כדי לחפש שה תועה. פרק כ"ו אצל מתי התחבב עלי במיוחד. ישוע חוזה כי בטרם יקרא התרנגול בפעם השלישית, יתכחש לו שליחו הנאמן שלוש פעמים. פטרוס מוחה, אבל כאשר אנשי הסנהדרין מזהים אותו כתלמידו של ישוע הוא מתכחש לרבו שלוש פעמים. אף־על־פי־כן מונה פטרוס להנהיג את צאן מרעיתו של ישוע. אני חושב שהסיפור צודד את לבי בגלל חולשתו האנושית של השליח. למרות הסדקים שנִבעו בחומה האמונית שלי הוספתי להאמין בקיומו של בורא עולם, במובן של שכל־על, מכונן חוקי הטבע. לימים, משהבנתי שהדאיסטים מחליפים את אלוהים בשכל קוסמי עליון, חדלתי להיות דאיסט והפכתי לאתיאיסט.

השתלת מוח העצמות עברה בשלום. ביום השביעי להשתלה נרשמה עלייה ראשונה בספירת הטסיות וההמוגלובין. אפילו הכדוריות הלבנות הקדימו לעלות. שתי בשורות טובות ואחת רעה: יד ימין, בצד של ההיקמן, החלה להתנפח. צילום המקום הראה קריש זעיר שנצמד סמוך לפתח הכניסה של הצינורית לווריד. הכירורג התורן דרש הוצאה מידית של ההיקמן, כדי למנוע פגיעה קשה בתפקוד היד. “אם היד היתה שלי, לא הייתי מחכה רגע,” אמר, והוסיף בריחוק מקצועי, “היקמן בווריד סתום יכול להוציא תסחיף לריאות ולגרום למוות.” נימת קולו הארוגנטית הכעיסה אותי. אמרתי לכירורג הצעיר שאינני רואה אלטרנטיבה להיקמן, מאחר שכל ורידי ידי סתומים. הוא ביטל את הסתייגותי בטענה שאפשר להשתמש בוורידים של כפות הרגליים. אני מניח שגם הוא ידע שהוורידים שם דקים מדי למאסת העירויים המצפה לי. מה שאולי לא ידע הוא שכל דקירה באזור ההוא מכאיבה לאין שיעור מהדקירה בוורידי הידיים. הודעתי לו שההיקמן יישאר לפי שעה במקומו. הייתי מודע לכך שדחיית המלצתו לא נובעת מהסיבות שפירטתי באוזניו, אלא מן הארוגנטיות שלו. חשתי סיפוק. החלטות לא רציונליות הן ההנאות המעטות שנותרו לי במצבי. הכירורג הצעיר הגיב בעוויית מיאוס והפנה אלי את גבו.

היום התשיעי נפתח בחולשה רבתי. יד ימין התנפחה לממדים של מרים משקולות. היה לי ברור שאני מנהל מרוץ נגד הזמן. בבוקר נודע לי ששני חולים במחלקת ההשתלות נפטרו בלילה. שיעול עקשני ליווה כל מאמץ גופני שעשיתי. הכדוריות הלבנות המשיכו לעלות, הטסיות פיגרו אחריהן, מה שדרש עירוי מידי. הגירוי המציק בעור חִייב טיפול זהיר. התמכרות יתר לגירוד הבלתי נסבל גרמה לשטפי דם. כושר הריכוז שלי בקריאה ירד פלאים. כדי למלא את הלילות הלבנים התחלתי להגות ביני לביני הגיגים קטנים. התחלתי במוות, איך לא. מהיעדר הגדרה מוסכמת של החיים, אין מנוס מלראות במוות גידול מתמיד של האֶנטרוֹפּיה, קרי חוסר סדר. הבעיה היא שההגדרה החומרית של המוות אינה מתייחסת לתודעה, מאחר שאין היא עשויה מחומרים מתכלים ואינה כפופה לחוק שימור החומר, גם לא לחוק האנטרופיה. ובכל זאת, המוות הוא יותר מכול אנטרופיה של התודעה המוליכה להתאיינות. עד מהרה הגעתי למעטפת העליונה של השכל. חרף חדותה של החשיבה, אין היא יכולה לחרוג מעצמה. לא בכדי קבע יוּם כי שום עצם אינו מסגיר באמצעות התכונות המתגלות לחושים את הסיבות שיצרו אותו, גם לא את התוצאות הנובעות ממנו, ואילו הנשמה איננה אפילו עצם.

ביום העשירי להשתלה הסתמן שיפור קל. חמשת הצעדים מהמיטה למקלחת היו פחות מתישים משהיו ביום הקודם. לראשונה הצלחתי לראות את פתח המילוט משנגרי־לה. ספירת הדם הסבירה את השיפור: כדוריות לבנות – שמונה מאות, המוגלובין – עשרת אלפים, טסיות – חמשת אלפים. רחוק עדיין מהערכים הנורמליים, בעיקר הטסיות, אבל העקומה היתה בקו עלייה. הרופאים החליטו להתמקד בגירוד העקשני, שלא הרפה ממני. החשוד העיקרי היה הוַונקוֹמיצין. בערב נותקתי לראשונה מהאינפוזיה. ירדתי מהמיטה וצעדתי במסדרון עד אפיסת כוחות. מדדתי את המרחק: ארבעים צעדים. ביום השנים־עשר נתקפתי חולשה כללית. אפילו גילוח הפנים דרש שלוש הפסקות מנוחה. פעמיים הייתי קרוב לעילפון, אבל העלייה בערכי הדם נמשכה. היום השלושה־עשר אמור היה להיות יום השחרור משנגרי־לה. לרוע מזלי, הוא נפתח בלחץ דם גבוה. התרופה להורדתו יצרה תהודה חלולה בראש ובחילה. הרופאים רצו לחבר אותי מחדש לנוזלים, אבל לאחר שהודעתי על השיפור בהרגשתי הסכימו לדחות את העירוי. יצאתי הביתה. התאריך: 24.11.2005. שרדתי את שנגרי־לה.

חודש אחרי תום הטיפול גילתה סריקת CT של בית החזה כתמים קטנים בריאה השמאלית וגידול בגודל שלושה סנטימטרים בריאה הימנית. השתלת מוח העצם נכשלה כישלון חרוץ. השנגרי־לה נגוזה בערפילי העמק הקסום. ד“ר ג’וסטיאני שלח אותי לסדרת הקרנות בשתי הריאות ובמפשעה. בתחילת פברואר 2006 נצמד אלי חום ממושך ועקשני, נמוך אמנם אבל מלוּוה חולשה כללית והזעות. שלוש בדיקות בזו אחר זו הראו עלייה משמעותית באנזימים מבשרי רעות בכבד. המתנתי לראות מתי ד”ר ג’וסטיאני ירים ידיים. עד היום לא הצלחתי לפענח את אישיותו. במגעים אישיים הוא חביב, אך מרוחק. הוא אינו מסגיר רגשות, אינו טופח על השכם ונרתע מכל ביטוי של קרבה. מצד שני, הוא היה צץ ליד מיטתי בשעות הקטנות של הלילה, מחוץ לשעות עבודתו. ד“ר ג’וסטיאני הוא דור שני, אולי שלישי, לשושלת רופאים יהודים. שם אביו היה חיים צדקא. בנו, שהחליט להיטמע בעם האיטלקי, בחר בשם ויטַלֶה ג’וסטיאני. ויטלה הוא תרגום מקורב למילה העברית “חיים”; ג’וסטיאני הוא התרגום למילה “צדק” בעברית. סיפורה של משפחת צדקא בשואה, שראה אור בספר צנוע לפני שלושים שנה, מדהים. אני מעלה אותו בקיצור מרבי, בגלל האור שהוא שופך על בית הגידול של ד”ר ג’וסטיאני.

המלחמה תפסה את משפחת צדקא בעיירה קטנה בגליציה ששמה פרח מזיכרוני. הסכם מולוטוב־ריבנטרופ ב־1939 העביר את האזור לשלטון רוסי. שתי שנות שלטון קומוניסטי היו לא נעימות, אבל נסבלות. הקומיסר הרוסי ששלט בעיירה אִפשר לד“ר צדקא להמשיך את עבודתו הרפואית ללא הפרעה. השינוי לרעה התחולל עם פלישת הגרמנים לרוסיה. בתוך זמן קצר השתלטו הנאצים על העיירה, ובסיוע התושבים האוקראינים התניעו את מכונת ההשמדה. כבר בשבועות הראשונים לכיבוש הוצאו להורג מאות יהודים ביער הסמוך לעיירה. ד”ר צדקא, אשתו ובנו בן הארבע נכלאו עם יהודים אחרים בגטו. את הימים עשו בעבודת פרך במחצבה תמורת פנכת מרק. אחרים שפר מזלם עוד פחות, הם הועלו על רכבות וגורשו למחנות המוות. ד“ר צדקא העריך שגורל דומה צפוי לו ולבני משפחתו אם לא יקדים רפואה למכה. זמן מה האיר לו המזל פנים. מפקד הגסטפו העריך את כישוריו הרפואיים וניצל אותם לצרכיו הפרטיים. בתמורה אישר לו להמשיך להתגורר בביתו עם אשתו ובנו. ד”ר צדקא ניצל את ההזדמנות שנקרתה לו. בשעות היום טיפל בעצירי המחנה, ובלילות הכין מקום מסתור מתחת לרצפת ביתו לימי האקציות. בליל יום הכיפורים פשט הגסטפו על בתי היהודים, למילוי המכסה במשלוח הבא למחנות המוות. ד“ר צדקא ובני משפחתו, שאליהם הצטרפו אחותו וגיסו, המתינו לסיום האקציה בבור שמתחת לרצפת המטבח. כשאנשי הגסטפו הגיעו לביתו דאג מפקדם להרחיקם משם. ד”ר צדקא ומשפחתו רשמו לזכותם את הצלתם הראשונה. היא לא היתה האחרונה. לקראת חיסול הגטו החליט ד“ר צדקא שהגיעה שעתם להסתלק מהמקום. בחסות החשיכה ברח עם חבורתו מהעיר ומצא מקלט זמני באסם של איכר שבעבר נמנה עם מטופליו. באחד הימים גילה עובר אורח את ד”ר צדקא בצאתו מהאסם, בדרכו לשאוב מים מהבאר. בו בלילה החליט לברוח עם משפחתו המורחבת ליער. שלושה חודשים נעו ונדו ביער, ישנים כל לילה במקום אחר. מזונם אזל כבר ביום השלישי, והם השקיטו את רעבונם בעשבים, בפירות יער ובשיבולי חיטה. הרעב והעייפות הגוברים הביאו את ד“ר צדקא להתמקם בפאתי היער. המחבוא החדש חייב אותו לגלות תחבלנות, שיקול דעת וכושר מנהיגות שעד אז לא ידע שהם קיימים בו. הוא החליט לעשות את הלילות בבונקר ארעי שחפר עם בני משפחתו במעבה היער, ואילו בשעות היום רבצו בשדה תבואה סמוך, זוגות־זוגות, במרחקים קצובים זה מזה, כדי לא להתגלות לעיני האיכרים והרועים שהסתובבו בשדות. את מצרכי המזון הבסיסיים קיבל ד”ר צדקא מהאיכר. הגשם היה בעוכריהם. הוא הציף את האדמה ואת הקמה שעליה רבצו ביום. בגדיהם לא התייבשו בשמש החיוורת שהפציעה מפעם לפעם מבין העננים. הגיחות לביתו של האיכר היו כרוכות בסכנה שיוסגר על־ידי שכנים לידי המיליציות המקומיות, אבל מזלו לא בגד בו. השעות המעטות שישן והאחריות שהוטלה על כתפיו נתנו בו אותותיהן. בני משפחתו דמו לצללים. מעת לעת נאלצו לקנות את חייהם מידי איכרים שנקרו בדרכם בשטרות כסף שעוד נותרו בידם. במקרים אחדים גם הכסף לא עזר, והם נאלצו למצוא מסתור מפני הכפריים האוקראינים במים הקפואים של הנהר. הייאוש החל לכרסם בחבורה. לכידתם נראתה להם ודאית. הרעב והחילופים התכופים של מקומות המסתור כילו את כוחם ונגסו ברצון החיים שעוד נותר בהם. היו ביניהם שביקשו להסגיר את עצמם כדי לשים קץ לתלאותיהם. ד“ר צדקא עמד בפרץ. כמנהיגה הבלתי מוכתר של המשפחה, לא הניח לעצמו להיתפס לייאוש. מבטחו בחיים היה איתן כסלע. ד”ר צדקא לא היה אדם דתי, אך ראה בחיים ערך עליון. מחויבותו הפכה אותו לאדם מיוחד, ולא פחות מזה לרופא מיוחד – לפני המלחמה, במהלכה ולאחריה. ד"ר ג’וסטיאני ספג את המחויבות הזאת מאביו. הוא היה אז בן ארבע, אבל ההליכה לצד אביו ביערות ובשדות התבואה של גליציה קיבעה את מחויבותו למקצוע הרפואה. כרופא למד להכיר את המוות מקרוב. אינני חושב שהוא ראה בו אויב שיש למגרו. כמו אביו, הוא חשב שאין להיכנע לו.

בפברואר 2006 התגלו בבדיקת אולטרה־סאונד אזורים צלקתיים בגודל שני סנטימטרים בשתי אונות הכבד. הביופסיה לא הראתה דבר. הוחלט על דיקור. שנה תמימה של טיפולים וניתוחים עמעמה את סף החרדה שלי מפני כאבים. שאיבת התאים העלתה שהמחלה חזרה. המוות נראה עכשיו קרוב עד כדי נגיעה, צפוי עד כדי בנאליות. השעות שלאחר הדיקור במחלקה הפנימית של בית־החולים אפשרו לי להרהר בפער בין מהלכה הבוטח של המחלה אל סופה הידוע מראש לבין הנינוחות הגופנית שהייתי שרוי בה, משל התנהלו המחלה והגוף בקווים פרבוליים המצטלבים ומתרחקים זה מזה לסירוגין. עתה הם שוב רחוקים. עוד מעט קט יאוצו האחד לקראת רעהו בדרכם לעבר נקודת ההשקה הבאה, האחרונה במשחק התופסת הפרבולית. כניסתן של אנגרונה ואומברטה לחדר קטעה את רצף ההגיגים. ממראה פניה של אנגרונה ידעתי שדוּוחה על מצבי. עיניה היו רטובות. שנינו ידענו שזה הסוף. עיניה של אומברטה היו אדומות. אני חושש שהן האדימו לא בגללי. אולי אני טועה. לא אחת מצאתי את עצמי שופט אותה לחומרה. הנחתי את ידי על כף ידה של אנגרונה במחווה אינסטינקטיבית של הכרת תודה. אומברטה הובכה, כאילו תפסה אותנו עירומים על ספת הסלון. “יש בינינו קשר בלתי גמור,” אמרתי לה במאמץ להסביר משהו שהיה צריך להיות גמור מזמן.

ה־CT אישר את הממצאים בכבד. היקפם הוציא מכלל חשבון טיפול משלים בציטוֹקינים. ד“ר ג’וסטיאני הציע טיפול הצלה כימותרפי, אגרסיבי מקודמיו, הבנוי על שתי תרופות בלבד במחזור תלת־יומי. “אחת משתי התרופות,” הסביר לי ד”ר ג’וסטיאני, “הוכיחה את יעילותה בלויקמיה, לא בלימפומות.” הוא הודה שכמעט ואין ניסיון קודם בפרוטוקול זה. התפרסמו עליו שני מאמרים בלבד, והוא נוסה על חולה אחד בהצלחה, אבל מה כבר אפשר להפסיד? השאלה צללה בין שנינו. הגבתי ראשון – הודעתי על סירובי לקבל את הטיפול. חשבתי שמחזור ההצלה נועד להציל את הרפואה מאֵינותה יותר מאשר אותי. לבסוף נעתרתי למחזור אחד מתוך השניים. ביום שלאחריו רשמה בדיקת הדם ירידה דרמטית של אנזים ה־LDH בכבד. האולטרה־סאונד אישר: הכבד הומוגני. גם צילום הרנטגן של בית החזה היה נקי. ההצללה בריאה הימנית נמוגה. ד“ר ג’וסטיאני הופתע. גם אני. ב־26 במרס יצאתי מבית־החולים, לא לפני שד”ר ג’וסטיאני הכין לי מחזור זריקות אחרון של אינטֶרפֶרוֹן ופּרוֹלֶאוּקִין, לחיזוק המערכת האימונית החבולה. הוא גם הורה על זריקות נֶאוֹפּוֹגֶן, להמרצת הייצור של התאים הלבנים. הנאופוגן גרם לגלי צמרמורת עזים שגם שמיכות פוך ושני תנורים חשמליים לא הצליחו להרגיע. הודעתי לד"ר ג’וסטיאני שמאסתי בנאופוגן. הוא לא הגיב. לא היה בזה משהו חדש בשבילי, השלמתי עם היותי מוקף אנשים אילמים דווקא בשעות שהייתי זקוק למילים יותר מכול.

המחלה נכנסה להפוגה, או בניסוח אחר: לזמן שאול. אני שואל את שני הביטויים האלה מכותרות כתביו של פרימו לוי, שאחי המליץ לי לקרוא. הביטוי הראשון מגדיר את מצבי הרפואי, השני את תחושתי. ב“זמן שאול” נכנס אדם זר לחנות הבדים הקטנה של ג’וּזפה ומבשר לו שנגזר עליו למות במועד כלשהו בעתיד, וכי מעתה הוא חי על זמן שאול. בפברואר 1944 נשלח לוי לאושוויץ. באותו רגע התחיל הזמן השאול לתקתק בשעונו. פרימו לוי היטיב לבחור את השם לספרו. מה לעשות בזמן שאול הוא אחת השאלות החשובות בחיים: האם לנצלו למפנה דרמטי בחיים או להמשיך בעסקים כרגיל, כאילו לא קרה דבר. בחרתי באופציה הראשונה. השאלתי לאומברטה את ספרו של לוי לפני נסיעתי. קיוויתי שתבין מהספר את סיבת נסיעתי לאפריקה. השארתי בין דפיו את כרטיס הרכבת לקסטיליון פיורנטינו, בתקווה שתשאל אותי למעשי שם ולמטרת נסיעתי. כפי ששיערתי, שתי התקוות היו מוגזמות. היא לא אמרה ולא שאלה.

את הזמן השאול, שעל גבו נסעתי לאפריקה, אני חב לד“ר ג’וסטיאני. הוא בחר בפרוטוקול של טיפול ההצלה, ואילו אני תרמתי לו מאמר שלישי לרשימת פרסומיו. ד”ר ג’וסטיאני יישא את המקרה שלי בכיסו לכנסים בינלאומיים להמטולוגיה כדי להציגו כניסוי המוצלח השני של הפרוטוקול האלמוני. לכאורה המחלה קירבה אותנו בכל הקשור לתחום האישי־רפואי. הוא סירב לגבות ממני כסף עבור ביקורות מעקב והעמיד את עצמו לרשותי גם בעניינים רפואיים שאינם קשורים ישירות למחלה ההמטולוגית. בתחום האישי־פרטי נותרו יחסינו חביבים, ובכל זאת מרוחקים. בתום הטיפול הזמנתי אותו לארוחה במסעדה. הוא דחה אותי בקש. לא הוזמנתי אף פעם לביתו. אולי התכוון בכך לסמן את גבולות הטריטוריה שלו. אולי אני הוא ששידרתי לו בבלי דעת את גבולות הטריטוריה שלי. איש מאתנו לא התכוון ללבן את השאלה אצל זולתו. לא הצטרכתי לד"ר ג’וסטיאני כדי להעריך שזה רק עניין של זמן עד שהמחלה תתעורר מהפוגתה, והפעם כדי להישאר.

העניין שלי בהוראה התנדף לאטו. בביקורי בבניין הבוטניקה העדפתי לעשות סדר בניירותי. ביקשתי מראש החוג למצוא מחליף לשני הסמינרים שהייתי אמור להעביר על התאמה בוטנית אבולוציונית ועל הפלורה באיטליה. חדלתי לעקוב אחרי עשרת צלחות הזרעים והצמחים שהיו מאוחסנים באינקובטורים בקומת המרתף. הטלתי את המעקב על אחד הסטודנטים שלי. ברגיל העדפתי את בניין הגנטיקה ברחוב דיי סרדי שבעים על בניין הבוטניקה בקמפוס, בגלל השקט ששרר שם, למרות כיעורו וזיהומו של הרחוב, אבל גם העדפה זו אבדה לי, לא מעט גם משום שהדרך מרחוב דה־לוליס לקמפוס היתה בעלייה.

ההזמנה הגיעה מהאיחוד העולמי לשימור (WCU), שנתמכה במרכז המחקר של החי־בר בסרנגטי (SWRC) שבטנזניה – להמשיך במחקר שעסקתי בו לפני עשר שנים בהנהלתו של כַּרים הירז’י – הגיעה בעיתוי מושלם. גם בפעם הקודמת נעניתי לפנייה אחרי הפוגה במחלה, אלא שהפעם אני מגיע ללא אשליות. אפריקה נראית לי כחלופה יחידה לצינוריות הפלסטיק השקופות של פרוטוקול כימותרפי חדש. המחקר הקודם עסק בזיקת הגומלין בין צפיפותה של אוכלוסיית אוכלי העשב הגדולים לבין כושר ההתחדשות של סוגי העשב השונים מרעיית יתר של מפריסי פרסה ומעלי גירה במישורים הדרומיים של שמורת הסרנגטי. הנהלת מרכז המחקר היתה מודאגת מהתרבותם המהירה של עדרי הגנוּ. הכול זכרו את שנות השישים, כאשר בפרק זמן של עשר שנים בלבד גדלה אוכלוסיית הגנו למיליון שלוש מאות אלף ראש. כַּרים נימק את התמקדותו בגנו בעובדה שאוכלוסיית הזברות שומרת על יציבותה לאורך זמן ולא מתחוללות בה כמעט תנודות. היציבות הזאת מפתיעה כשלעצמה, אבל היא לא היוותה מקור לדאגה, אלא הגנו והמרעה הטבעי, שאינו בלתי מתכלה. אני משער שעניינו של מרכז המחקר בי ניעור מחדש בעקבות סדרת מאמרים שפרסמתי לפני שלוש שנים על הנזק האקולוגי שברעיית יתר של צאן, ובמיוחד עזים, לאדמות הטרשים באזור ההררי של סיציליה, ועקב כך – השפעתה השלילית על הגיוון הצמחי. הזיקה בין רעייה לצמחייה היא סוגיה שנויה במחלוקת זה שנים רבות, וטרם הגיעה לכדי הכרעה. ממצאי תמכו בתפיסה הרווחת הרואה ברעיית יתר סכנה לסביבה הצמחית. תפיסה זו אושרה במקומות שונים באפריקה שבהם גידול לא מבוקר של אוכלוסיית הפילים הביא לדילול משמעותי של שטחים מעוצים. מפריסי פרסה למיניהם תורמים אף הם את חלקם על־ידי אכילת העלווה של השתילים הרכים, ובכך מסכלים את צמיחתם לעצים בוגרים. תהליך זה חוזר על עצמו בסדרי זמן משתנים בהתאם לתנאים הסביבתיים המיוחדים לכל אזור: דילול העצים מפַנה מקום לצמיחת העשב, הנוטה להתלקח בנקל, בעיקר בעונת היובש, ובכך מעכב צמיחת עצים צעירים. בסופו של דבר נוצר גירעון במזון זמין המביא לצמצום אוכלוסיית הפילים ולהגירתם לאזורים מעוצים אחרים. בסקאלת זמן גדולה דיה נוצרת מחזוריות אקולוגית השומרת על יציבותה של המערכת, בהתאם לעקרונות הדארוויניים: סביבה עצית ועשבית עשירה מעוררת פריון מוגבר של אוכלי עשב; התרבותם גוררת ניצול יתר של כרי מרעה; ההיצע הצמחי קָטֵן, ועקב כך מצטמצמת אוכלוסיית אוכלי העשב; דלדולם מביא להתאוששות הצמחייה, וחוזר חלילה. דוגמה נאה למחזוריות כזאת נמצאת בשמורת מנייארה שמדרום לסרנגטי, המכוסה כדי מחציתה ביער והיא בעלת אוכלוסיית הפילים הצפופה ביותר מכל הפארקים באפריקה. הריבוי הטבעי של הפילים באזור גרם הרס רחב ממדים של עצי היער, בעיקר עקב הפלת העצים הצעירים וקילוף קליפתם של העצים הבוגרים. הנפגעת העיקרית היא השיטה הסלילנית (Acacia tortilis) שטוחת הצמרת. לרוע מזלה, הפילים לא מסתפקים בשורשים, בעלים ובפירות שלה. הם פיתחו אהבה מיוחדת לקליפת השיטה. העצה החשופה מושכת אליה חיפושית אפריקנית הקודחת בה חורים ומשלימה את מלאכת ההרס. תהליכים דומים התגלו גם במקומות אחרים באפריקה. השילוב של פילים קוטלי עצים, אוכלי עשב המעכבים את גדילת השתילים ומונעים יצירת זרעים, ושל שריפות תדירות (חלקן הצתות מכוונות בידי רועי בקר, להגדלת שטחי המרעה) עלול להפוך שטח יער צפוף לאזור עשבי בתוך כמה עשרות שנים, כפי שקרה לעצי השיטה לאורך נהר הסרונרה בעקבות הגירה מאסיבית של פילים מאזורים חקלאיים במערב קניה לסרנגטי בתחילת שנות החמישים. לפי דוחות של פקחי השמורה מאותה העת, כשלושים אחוזים מכלל עצי השיטה בסרונרה נהרסו בפרק זמן של שנתיים.

ברגיל עדרי הפילים נודדים משטח יער אחד למשנהו ושבים כעבור זמן למשכנם הראשון, אחרי התאוששותו מההרס שהותירו אחריהם. בדרך זו שומרת המערכת האקולוגית על יציבותה, אולם יציבות זו עלולה להתערער בהשפעת הגורם האנושי והגידול באוכלוסיית החקלאים והרועים. החקלאות הכפרית מביאה לעלייה במספר השריפות של שטחי חורש ויער ומצמצמת בהתמדה את אזורי המחיה של הפילים, מה גם שכמות המרעה הזמין לפילים קְטֵנָה בד בבד עם גידול אוכלוסיית הבקר לחליבה, המתחרה בפילים על המשאב הצמחי. למעשה, לפילים לא נותרת ברירה אלא להמשיך בהרס היערות שעדיין נגישים להם ולפלוש לשטחי הגידולים החקלאיים של הכפריים. בעימות זה ידם של הפילים על התחתונה. הממשלה נכנעת ללחצם של הכפריים ופועלת לדילול עדרי הפילים, בין השאר בהעלמת עין מציד לא חוקי. התוצאה: בעשור אחד (1979–1989) צומצמה אוכלוסיית הפילים באפריקה בחצי. בקניה השכנה חוסלה מחצית ממאה ועשרים אלף הפילים שחיו בה. באזור הסרנגטי קטנה אוכלוסיית הפילים מאלפיים ארבע מאות ושישים פרטים בשנת 1970 לארבע מאות שישים ושבעה בלבד ב־1986. כאלף וחמש מאות פילים נהרגו בידי ציידים בלתי חוקיים וכחמש מאות מצאו מקלט בקניה, באזור מארָה.

נגד תפיסה זו, האומרת שהטבע יודע לייצב את עצמו באמצעות המנגונונים הדארוויניים המוכרים, קמה אופוזיציה קטנה אך קולנית. לטענת דובריה, יציבות זו קיימת רק בראשם של בעלי תיאוריית היציבות, באשר המערכת האקולוגית מאופיינת דווקא על־ידי פרופיל דינמי. תפיסתה המערכתית של קבוצה זו חורגת מיחסי צומח־אוכלי עשב. לדבריה, מעבר לעקרונות הדארוויניים המסדירים את היחסים בין טורף־טרף ובין אוכלי עשב לצומח, יש להביא בחשבון פרמטרים רבים נוספים כדי להגיע לכלל הבנה מערכתית כוללת – בין השאר פרמטרים מתחומי האטמוספרה, האקלים, ההרכב הכימי של הקרקע ואסונות טבע, כגון שריפות, שיטפונות, בַּצָרוֹת ממושכות ומגפות. ריבוי המשתנים לא מאפשר להסיג את המערכת האקולוגית למרכיביה.

השפעתן של עזים על המערכת האקולוגית עקב רעיית יתר היא דוגמה אופיינית למחלוקת בין שתי התפיסות. על פי מק־נוֹטוֹן, שהתמחה בחקר יחסי הגומלין בין הצומח לאוכלי העשב, רעיית יתר של עזים גורמת נזק בלתי הפיך לסביבה. בסוף שנות התשעים התפרסמו מחקריהם של פרבלוצקי בישראל ופאפאג’אורג’יו בכרתים, אשר ערערו על תפיסה זו. הם הראו כי רעיית יתר עשויה דווקא להועיל לסביבה, על־ידי האטת ההשתלטות המהירה של הצומח המעוצה על האזור, ובכך להסיר את האיום על המגוון הצמחי. פרבלוצקי סבור שהפכו את העז השחורה לשעיר לעזאזל. מחקריו בפרו ובישראל הראו כי הצמחייה באזורים שהיו נתונים לרעייה אינטנסיבית שבה לאיתנה במהירות יחסית אחרי הפסקת הרעייה, וכי פרט לשינויי נוף זמניים לא נמצאו הבדלים משמעותיים בין אזור שרעו בו עזים לבין אזור נקי מעזים.

המחלוקת בין הפרדיגמה הקיימת לבין התפיסה המערכתית תפסה אותי לא מוכן, אף שכבר בשנות השמונים היא התגבשה לשני מחנות: מק־נוטון מזה והחוקרת בֶּלסקי מזה. מק־נוטון ייצג את ההשקפה הרווחת לפיה הטבע יודע לאזן את עצמו, ויש לראות במצבים קיצוניים של חוסר יציבות בין טורפים לנטרפים ובין בעלי חיים לצומח (עקב בצורת ממושכת, שיטפונות, רעידות אדמה, התפרצויות הרי געש, מגפות נגיפיות וכיוצא באלה) יוצאים מן הכלל. אנשי המחנה האחר טענו כי התפיסה הרואה ביציבות הטבע את הכלל הִנָּה מושג אנושי נטול בסיס מדעי. לדבריהם, ההשקפה הרווחת היא פרדיגמה שאבד עליה כלח, מכיוון שהמציאות חורגת במורכבותה ובדינמיות שלה מהתיאור הדארוויני הפשטני של יחסי טורף־ניצוד. יתר על כן, הם ניסו להראות שהשכיחות של הפרעות, או תנאים חריגים (בצורת, שיטפונות, קרה, שלג, שריפות וכו'), גבוהה בהרבה מהמקובל. לשון אחר – תופעות אלו אינן יוצאות מהכלל אלא הכלל עצמו.

המחלוקת משכה כמובן את תשומת לבי, אך החלטתי לא להתערב בה, למעט מאמר אחד שבו העליתי הצעת פשרה: מה שמפר את כללי המשחק הדארוויני הוא הגורם האנושי, ולא ריבוי הפרמטרים במערכת המורכבת. בגורם האנושי כללתי את הגידול בשטחי החקלאות, את ציד הפילים בהיתר ממשלתי, את מניעת השריפות הטבעיות ביערות וכיוצא באלה. השאלה המרכזית במאמר היתה אם יש בכלל צורך בשתי פרדיגמות, או שמא ההבדלים ביניהן נובעים מקנה המידה שאנו בוחרים להשתמש בו לניתוח התופעות. כלומר, בהסתכלות רחבה, על פני סקאלת זמן אבולוציונית גדולה, מתקבלת תמונה יציבה עם תנודות לכאן ולכאן. אינני מוציא מכלל אפשרות שלעמדת הפשרה שנקטתי במאמר היה משקל בהזמנתי לסרונרה. באשר למק־נוטון, מן הדין לציין שהוא אינו רואה ברעייה מדודה גורם שלילי. להפך, ממחקריו עולה כי אכילה מתונה של עלי התירס מגדילה את מספר הגרעינים בקלח. יתר על כן, מעלי גירה מפרישים ברוק שלהם גורמי צמיחה, משנים באכילתם את שיווי המשקל ההורמונלי של הצמח, המשפיע על צמיחתו, ומביאים לכך שבתגובה לרעייה לא יקטנו מידותיו של הצמח אלא אפילו יגדלו לאחר תקופת התאוששות לא ארוכה. בנוסף, קטיפת העלים מקטינה את אובדן המים מהצמח ומותירה יותר לחות באזור השורשים, ואילו הקרקע משתבחת מדישונה בשתן ובגללים של אוכלי העשב.

הנקודה הפיקנטית במחלוקת זו היא שבלסקי יצאה לסרנגטי כסטודנטית מטעמו של מק־נוטון, על מנת לאשש את טענתו שצמחים משפרים את כשירותם ומגדילים את יבולם ואת אורך חייהם בתגובה לרעיית אוכלי העשב. הבעיה התעוררה כאשר בלסקי בחנה בשטח את טענותיו אחת לאחת ולא מצאה להן תימוכין. ניסוייה הראו שצמחים קצורים לא קונים לעצמם יתרון משקלי, או כל יתרון אחר, לעומת צמח שלא נקצר. כמו כן היא הפריכה את השערתו כי גורמי צמיחה המופרשים ברוק של הבקר מעודדים צמיחת עשב ומגדילים את הביומאסה שלו. מק־נוטון דחה את מסקנותיה של בלסקי ותלה במחקרה כשלים מתודולוגיים חמורים. כאמור, סירבתי להיגרר לפולמוס בין השניים. בלסקי ניסתה להוביל מהפך חשיבתי כאחת הטורקים הצעירים, אבל בניסיונה להרוס את הישן מפני החדש היא בודדה ממצאים אחדים מתוך מערכת מורכבת וייחסה להם משקל מוגזם. מק־נוטון עדיין מהימן עלי, למרות שתמיכתי בו משייכת אותי אוטומטית לגוורדיה הישנה.

מעבודתי הקודמת בסרנגטי התקבע אזור זה בזיכרוני כנקודת מפגש עוצרת נשימה בין הטבע לבין דבר מה שאלמלא שללתי קיומם של כוחות עליונים הייתי מכנה אותו “רוח אלוהים”. כבר בביקורי הקודם התוודעתי לכינויים השונים של מישורי הסרנגטי, Siringitu או Siringet בפי שבט המסאי, שפרושו “המקום שהאדמה שלו נעה בתנועה מתמדת”. גרסאות נוספות מייחסות את מקור השם למילה המסאית Siring, שמשמעה “המישור האינסופי” או “ימת מישורי העשב”. לא חשתי צורך לרדת לשורשי המקור האטימולוגי של סרנגטי – שלוש הגרסאות היו יפות בעיני. הן ביטאו את ייחודו של אזור נרחב זה, אשר נתוניו פיזיים אינם משקפים את יופיו, כשם שתוארי הגוף אינם מסגירים את תכונות הנפש. מה שקנה סופית את לבי במכתב ההזמנה של הנהלת מכון המחקר בסרונרה היה הערה בשולי המכתב אשר ציינה כי העבודה תדרוש שהייה ארוכה בשטח. מביקורי הקודם הכרתי את מכון המחקר של סרנגטי ואת המבנים הקטנים לצד גבעת סלעי הקופּי (kopjes), שבהם שהו ציירי מפות, יערנים, ביולוגים, אקולוגים ואתולוגים. במבנה המרכזי ניצבה המעבדה על שם מיכאל גז’מק, הזכורה לי לטובה. הוקסמתי מאזור הבַּנאג’י, צפונית לסרונרה, המאוכלס בצפיפות בעדרי תאואים, אימפלות וג’ירפות. אהבתי גם לצפות בהיפופוטמים הטובלים בסרונרה ובנהר אוֹרַנג’י הסמוך לו, אבל בתקופה זו בחיי רציתי להימנע מהתחככות עם בני אדם ומהסתופפות עם עמיתים בקפטריה. לא באתי לאפריקה כדי לקשור קשרים חדשים או לפרוץ פריצות דרך אקולוגיות. רומא היתה סגורה בפני, לא היה למי לחזור. לא היה טעם להונות את עצמי. המחקר שימש לי תואנה לצאת מאיטליה, הזדמנות פז להבאת הדברים לסיומם הטבעי. חשתי את היובש בעצמותי, יובש עקר, סופי, לא כמו העשב הקמול של הסוואנה, המחדש את צמיחתו אחרי הגשם.

* * *

שבועיים לפני נסיעתי לטנזניה החלטתי לערוך ביקור ראשון בקסטיליון פיורנטינו. לא היתה לי תוכנית מגובשת, ידעתי רק שאינני מתכוון לבקר בחווילה של משפחת גריפוני. מה אוכל לומר להם, שאני הבן האבוד של גברת גלמבוש שהתגוררה בשכנותם? הזמנתי מראש שני לילות בלה קאזָה דל פראטֶה, בית־הארחה שהיה שייך בעבר הרחוק למסדר הפרנציסקני. אחרי מקלחת מרעננת של בוקר יצאתי לסיבוב בחנויות הספרים של קסטיליון פלורנטינו, בחיפוש אחרי יומנו של ג’ינו גריפוני, המצוטט בהרחבה בספרו של אחי. איש לא הכיר את היומן. הזבנית הציעה לי לפנות לספרייה העירונית, אולם לא היתה בכך תועלת, מכיוון שהתכוונתי לרכוש את הספר. מאמצי נשאו בכל זאת פרי עקיף. בחנות קטנה סמוך למצודה העתיקה מצאתי את ספרו של לאופולדו בוסקריני:¹⁰

1944 -EBREI A CASTIGLION FLORENTINO Guerrinternamenti diportazion 1940

את הלילה ביליתי בחדרי בקריאת הספר, פרופ' בּוֹסקֶריני הציג מציאות קודרת לאין שיעור של קסטיליון פיורנטינו מזו שהצטיירה מתיאורו של אחי. על־פי רשומות המשטרה הפאשיסטית חיו באַרֶצוֹ שלושים וארבעה יהודים ובטוסקנה כולה ששת אלפים. אחי צדק, בקסטיליון פלורנטינו לא היו יהודים. ביוני 1940 הוכרזו היהודים הזרים באיטליה פרסונות מסוכנות לסדר הציבורי. לכל הגברים מגיל שמונה־עשרה עד שישים הוצאו צווי מעצר. העצורים נכלאו במחנות שונים בטוסקנה בתנאים קשים, ארבעים אושפזו בקסטיליון פיורנטינו. בפברואר 1942 הורה מושל המחוז לרשום מחדש את כל התושבים היהודים בני שמונה־עשרה עד חמישים וחמש. הם הצטוו למסור את פרטיהם האישיים, תאריך לידתם, מצב בריאותם, כשירותם לעבודה, תעסוקתם ומקום מגוריהם. על־פי חוקי הגזע שהתקבלו באיטליה בסתיו 1938, נאסר על ילדים יהודים לבקר בבתי־ספר של המדינה.

ב־10 בספטמבר 1943, בכפוף להסכם שביתת הנשק עם בעלות הברית, הורה המפקח הכללי של המשטרה, קַרמינֶה סֶניזֶה, לשחרר את היהודים הזרים ממחנות האסירים, אולם באותה העת השתלטו הגרמנים על איטליה והפכוה למדינת חסות. בנובמבר 1943 הורה שר הפנים לאסור את כל היהודים באיטליה ולהחרים את רכושם. אמא כבר עבדה באותה העת במטה הגרמני באַרֶצוֹ. אני תוהה עד כמה האמינה שעבודתה אצל הגרמנים תגן עליה מהמשטרה הפאשיסטית כשתיחשף זהותה האמיתית. מכתבו של קלמן מהונגריה בנובמבר 1941 צץ בזיכרוני. הוא נוזף באמא על כי שיקרה במכתבה למנהל האזורי של אורדאה בהונגריה, שבו האשימה את בן זוגה שנטש אותה ואת ילדיה. אחי מצטט מתוכו: "מכתבֵך הזיק לָך. מנהל המחוז העביר אותו למשטרה, והם שלחו איגרת מלאה שאלות לשגרירות ההונגרית ברומא, שם יודעים עלינו את האמת. “מהי אותה אמת?” האם רק עובדת היותם לא נשואים או גם מוצאה היהודי? אם מידע כזה הועבר מהשגרירות ההונגרית למשטרה הפאשיסטית, לא היתה שום מניעה שהוא יגיע גם לידי משטרת קסטיליון פלורנטינו וממנה למפקח המשטרה של אַרֶצוֹ. מספרו של בוסקריני עולה כי האיום שריחף מעל ראשה של אמא היה ממשי. קסטיליון פלורנטינו לא היתה שונה מערים אחרות באיטליה. רבים מתושביה החליפו נאמנויות פוליטיות בהתאם לנסיבות המשתנות. גריפוני כותב ביומנו כי ימים אחדים לפני כניסת הבריטים לעיר ברחו פאשיסטים רבים להרים וחזרו משם כפרטיזנים. גם בוסקריני כותב, בלעג מושחז, כי עם כניסת הבריטים לקסטיליון פלורנטינו התייצב ראש העיריה לפני מפקד הכוח והציג את עצמו כפאשיסט. המפקד הבריטי לחץ את ידו ואמר, “אתה הפאשיסט הראשון שפגשנו מאז הנחיתה בחוף אַנציוֹ.” באשר לאמא, חודש נובמבר לא בישר לה טובות. ב־30 בחודש ביקשה מִנהלת אַרֶצוֹ באיגרת לראש עיריית קסטיליון פלורנטינו להכין בדחיפות רשימה מלאה של נתינים זרים מוגבלי תנועה וזכויות המתגוררים בתחום שיפוטה של העיר.

בנקודה זו זימן לי ספרו של בוסקריני הפתעה אמיתית. בעמוד 80 מופיעה משפחת טוט־גלמבוש ברשימת שנים־אעשר הנתינים הזרים בקסטיליון פלורנטינו הכפופים להגבלות תנועה וזכויות מטעמי מלחמה: ג’וליה גלמבוש טוט, בתם של מרטינו ולואיזה בּאלש, ילידת גרץ (נשואה להונגרי קלמן טוט), עקרת בית ארית קתולית. חיים עמה ילדיה: פיורנצה טוט־גלמבוש, ילידת פירנצה, 10.3.1931, תלמידה רווקה, ארית קתולית. ליזטה טוט־גלמבוש, ילידת סַנרֶמוֹ, 15.2.1932, תלמידה רווקה, ארית קתולית. סנדרה [שיבוש השם לנקבה במקור] טוט־גלמבוש, ילידת פסקרה, 9.6.1935, תלמידה רווקה, ארית קתולית." נוכחותה המפתיעה של משפחת טוט־גלמבוש בספר דרבנה אותי לעיין בו באופן שיטתי. בעמוד 70 באתי על שכרי: מכתב ששלחה אמא למפקח המשטרה של קסטיליון פלורנטינו ב־26 בספטמבר 1943, כלומר תשעה שבועות לפני מותה.

כפי שאדוני מיטיב לדעת, אני לא נמנית עם הנתינים הזרים החופשיים־בתנאים־מגבילים. בחרתי במעמד זה מרצוני החופשי כדי לזכות במעט עזרה חומרית, מהיותי מטופלת בילדים קטנים. לרוע מזלי, הכנסותי ממתן שיעורים מעטות ביותר, כפי שאדוני יכול לתאר לעצמו.

אני חופשייה היום. למילה הזאת יש משמעות שונה בשבילי. פירושה שמהיום למחר אני נשארת בלי קצבת הסעד (הצנועה). מה עלי לעשות? לצערי, פתיחת שנת הלימודים בספק. לכן אני פונה אליך בדאגה, אדון קומיסר, בתקווה שתוכל לעזור לי. אולי אפשר למצוא דרך להמשיך את התמיכה שהואלתם להעניק לי עד כה בנדיבותכם, לפחות לזמן מה, מכיוון שהכנסותי ממתן שיעורים לא מאפשרות לי להתפרנס.

אני מבקשת סליחתו על בקשה זו, היא מכאיבה לי מאוד, אבל אני לא לבד. יש לי שלושה ילדים קטנים שאני המפרנסת היחידה שלהם. האמן לי, אינני יודעת איך להמשיך. אני תולה תקוותי בהבנתו למצבי ובטוב לבו.

אחרי קריאת המכתב יצאתי מבית־המלון לסיבוב ברחובות העיר. השעה היתה חצות וחצי. רחוב קאבוֹר היה ריק מאדם. צעדתי ללא מטרה ברחובות פּיאבה, מדונה דל ריבאיו ושדרות מַצִיני. לא היה מקום לטעות באשר לנימה הנואשת במכתבה. מצד שני, המסמך השיב תשובה ברורה לתמיהתו של אחי איך לא גילה הוורמאכט את זהותה היהודית של אמא, שכן היא היתה רשומה בספרי העירייה כקתולית וארית. במהלך שיטוטי ברחובות גמלה בלבי ההחלטה לערוך למחרת ביקור בארכיון העירוני, בתקווה למצוא מסמכים נוספים שייתנו אולי מענה למשפט הפתיחה של המכתב: “כפי שאדוני מיטיב לדעת.” המשפט הזה מעיד לכאורה שפנייתה הנוכחית לרשויות לא היתה הראשונה. למחרת, בשעה עשר בבוקר, התייצבתי במשרדי הארכיון. הפקידה, אישה כסופת שיער, היתה אדיבה מאד וסייעה לי למצוא את התיק שחיפשתי. לתדהמתי, הוא הכיל את מכתבה המקורי של אמא למפקח המשטרה. זיהיתי מיד את כתב ידה העגול מהמכתב של שורה אחת שהפקידה בידי קלרה ביום שנטשה אותי בקטנזרו. ניסוחו העיד על שליטה סבירה בשפה האיטלקית. מכל מקום, הוא היה נקי מהשגיאות הדקדוקיות הגסות שרוב ילידי הונגריה שהכרתי באוניברסיטה חטאו בהן גם אחרי עשרים שנות חיים באיטליה. חרף סגנונו הענייני, ניתן היה לחוש במבוכתה של אישה גאה שנקלעה למעמד משפיל של שוטחת תחינה. בתיק הארכיוני שהכיל את מכתבה מצאתי תשובה חלקית למשפט הפתיחה במכתבה למפקח. היה זה פרוטוקול של פגישה מספטמבר 1942, שנה בדיוק לפני מכתב התחינה ששיגרה למפקח המשטרה:

בפנינו, האביר פַליצ’י דֶאַטֶלִי אנדראה, התייצבה הגברת ג’וליה גלמבוש, תושבת עיר זו, הנמנית עם קבוצת הנתינים הזרים החופשיים־בתנאים־מגבילים מטעמי המלחמה. בהתאם לכך, וכדי לעמוד בהוראות החוק, להלן רשימת ההגבלות החלות עליה:

א. איסור להתרחק מתחום מושב העיר ללא אישור מיוחד ממשרד זה.

ב. איסור – למעט מקרים דחופים או שקיבלו אישור מיוחד – לצאת מביתה לפני השעה שבע בבוקר ולחזור אחרי השעה תשע בערב.

ג. חובה לשמור על התנהגות טובה. לקיים התנהלות תקינה ולא לספק סיבות מחשידות.

ד. איסור לבקר בבתים פרטיים או בבתי ציבור מקומיים או במקומות מפגש ציבוריים.

ה. איסור לפגוש דרך שגרה עצירי בית אחרים או אזרחים.

ו. חובה להתייצב פעם ביום.

ז.איסור להחזיק בדרכון או במסמכים מקבילים (equipollenti) או במסמכים צבאיים.

ח. איסור להחזיק כספים, למעט כסף קטן לצרכים יומיים, אך לא מעל סכום של מאה לירטות. את הכספים העודפים יש להפקיד במשרד הדואר המקומי תמורת פנקסי המחאות הנושאות את שם המפקיד, אשר יישמרו במשרד זה. כל משיכת כסף מפנקסים אלה מחייבת אישור מהמשרד הזה.

ט. אסור להחזיק בתכשיטים בעלי ערך, מניות וניירות ערך. את אלה יש להפקיד תמורת תשלום בכספות אישיות במוסד בנקאי, בתיאום עם משרד זה.

י. איסור להחזיק נשק או כלי תקיפה אחרים.

יא. איסור לעסוק בפוליטיקה, לנהל ויכוחים, להביע דעות או הערכות בעניינים פוליטיים, להעיר הערות על סדרי הממשל.

יב. איסור לקרוא עיתונים זרים ללא אישור מיוחד. את האישור יש לבקש מחדש מפעם לפעם בצינורות המקובלים ובהתאם לכללים הקיימים.

יג. חובה להציג מראש את כל חליפות המכתבים לנציג המשרד הזה. הוא הדין בחבילות וכיוצא באלה.

יד. איסור להחזיק במקלט רדיו.

טו. איסור לקבל ביקורים של קרובי משפחה, ידידים ומכרים אשר לא קיבלו מראש רשות לכך מהמפקח במשרד הפנים.

טז. יש להמנע מהתנהגות לא הולמת ולמלא לאלתר את כל ההוראות מטעם הרשויות.

הגברת ג’וליה גלמבוש מצהירה בזאת שהיא מבינה כלשונן את הוראות הצו שנמסרו לה. אשר על כן היא חותמת בכתב ידה על הצהרה זו, והיא מודעת לכך שהפרת הצווים עלולה להביא לענישתה, לרבות ענישה פלילית.

הדחייה. מסמך נוסף, מינואר 1943, דוחה את בקשתה של אמא לקבל אישור נסיעה לרומא. מסמכים אלה מסגירים עובדה אחת בוודאות: מצבה הפוליטי בקסטיליון פיורנטינו היה חמור למדי באותה העת. לא פלא שביקשה מאחיה בפלסטינה להימנע מציון כתובתו על מעטפות מכתביו, שהרי די בקשר כזה להכניסה לרשימה השחורה של נתינים זרים המקיימים קשרים עם ארץ אויב. היזקקותה לקצבת הסעד הדלה מעידה שמצבה הכלכלי היה על עברי פי פחת, ועל כל אלה נוספה ההידרדרות המהירה במצב בריאותה.

למחרת ביקרתי בבית־העלמין באַרֶצוֹ. הכיתוב על המצבה נותר בעינו: “גלמבוש ג’וליה 1912–1944”. על־פי ספרו של בוסקריני, המסתמך על תעודות רשמיות, אמא נולדה בדצמבר 1911. דומה כי במותה הצליחה להשלים את החודש החסר בחייה, אשר לדברי אחי טרד את מנוחתה משום שהזקין אותה בשנה.

לצד המצבה היה תלוי אגרטל פלסטיק קטן ובו פרחים יבשים. קרוב לוודאי הפרחים שנותרו מביקורו של אחי ב־1993. מי עוד מלבדו היה טורח להניח פרחים על מצבתה של אישה אלמונית שמתה לפני יותר משישים שנה? שבתי לקסטיליון פלורנטינו לקראת הצהריים. את ארוחת הערב הזמנתי לחדרי. לא רציתי לראות איש. הייתי שרוי עדיין תחת השפעת הביקור בבית־העלמין והפרוטוקולים המשטרתיים. ניסיתי לדמות בעיני רוחי את אמא מגיעה למשרדי המפקח המשטרתי: אישה חולה, בודדה, מטופלת בשלושה ילדים ועוזרת, חסרת נתינות ומחזיקה בזהות בדויה. חשיפתה עלולה היתה להביא למעצרה המיָדי בצ’יוויטֶלָה שבעמק קיאנָה, מכלאה ליהודים זרים ומקומיים, ואולי לשליחתה משם עם ילדיה לאחד ממחנות ההשמדה בפולין. ספק אם היא תלתה תקוות יתרות בידידיה הגרמנים. העובדה כי הונתה אותם ובגדה באמונם היתה מעוררת ביתר שאת את חמתם. לחלופין, אלמלא נפטרה בינואר 1944, היא היתה עלולה ליפול בידי הפרטיזנים לאחר נסיגת הגרמנים מקסטיליון פלורנטינו. אפשר שלא היתה מוּצאת להורג על שיתוף הפעולה עם הגרמנים, כי רבים מדי באותה עיירה נמנו עם אוהדי הפאשיסטים וקיימו קשרים עם הגרמנים, אבל כנתינה זרה לא היתה נחסכת ממנה ההשפלה הפומבית. ניסיתי להיכנס לעורו של האביר פליצ’י ראטלי, שהורה לזמן את הגברת ההונגריה למשרדו. האם היה פאשיסט אדוק שתיעב את אויבי המשטר או סתם פקיד זוטר שמילא את הוראות ממוניו? נזכרתי בספרה של חנה ארנדט “אייכמן בירושלים, דו”ח על הבנאליות של הרוע שקראתי בעקבות מכתביו של אחי על משפט אייכמן בירושלים. “אייכמן,” כך כותבת ארנדט, “לא היה יאגו ולא מקבת. הבעיה עם אייכמן היתה בדיוק זאת שיש כה רבים הדומים לו, ושרבים בהם לא היו סוטים, לא סדיסטים, וכי הם היו ועדיין הווים נורמליים באופן מצמרר ונורא.” לא יכולתי שלא לתהות כמה ראטלים הסתובבו באותם ימים בערים הטוסקניות הקסומות אשר טרם המלחמה קידמו במחיאות כפיים את פניה של הרקדנית ההונגרייה.

* * *

אישרתי במייל את בואי להנהלת המכון בסרונרה. הסכמתי אתם שהמחקר ידרוש נוכחות קבועה בשטח, מאחר שיתבסס על תצפיות דינמיות של העשב הקצר והבינוני, לרבות מעקב צמוד אחרי אוכלי העשב. ביקשתי לאתר עבורי בקתה בפאתה הדרומית של הסרנגטי ולהקצות לי עוזר ורכב שטח. בקשתי אושרה במהירות שיא, בתוך פחות משלושה שבועות. אין זאת אלא שהנהלת המכון חששה שאתחרט. עלויות השהייה באחת הבקתות המפוזרות בדרום הסרנגטי הן כשליש מהתקורה במכון.

המחשבה על התמקמות בלב המישורים של הסרנגטי קסמה לי. מרחביו, ארבעה־עשר אלף קמ"ר של טבע בראשיתי, שבו את לבי, ולא פחות מהם הגיוון האקולוגי והגיאולוגי: ההרים בצפון־מזרח הנושקים לשמורת מסאי־מארה בגבול קניה. נהר מארה, האורב עם תניניו לחציית עדרי הגנו. דרומית לו מדרך של סלעי געש ואפר וולקני, מעוטרים בחורש דליל. אדמת הביצות בסמוך לנהרות המבלגטי והגרומטי, היוצאים מעומק הסוואנה ונשפכים לימת ויקטוריה. מקבצים של תִלי קופי בדרומו של הסרנגטי – גוֹל קופיס במזרח ומוֹרוּ קופיס במערב. האגמים איאסי ומנייארה מדרום לשמורת נגורונגורו ובקעת אוֹלדוּבאי. הרחק מהן, במערב המדינה ימת טנגנייקה, המסמנת את גבולה המערבי של המדינה בנקניק צר וארוך של מים, ומזרחית מפלי קַלַמבּוֹ האדירים. מישורי הסרנגטי מכוסים טוף ואפר וולקני בן מיליון שנה שנפלטו מהרי הגעש במכתש נגורונגורו. החומרים הוולקניים העשירו את הקרקע ברמות גבוהות של אשלגן, נתרן וסידן, וכשמלחים אלה נשטפו בגשם נוצרה קליפה אטומה בעומק של מטר. בשל רדידותה של שכבת האדמה לא נאגרים בה די מים לעצים, אבל די בה לצמיחת העשב הקצר גם בעונת הגשמים הקלים. ובאמת, הגנו לא היה יכול לצפות מאמא טבע לתנאים טובים יותר לגידולו, שכן שכבת האדמה הרדודה עשירה במינרלים חיוניים ליצירת חלב.

מועד בואי נקבע לחודש לפני תחילת העונה השחונה בדרום הסרנגטי. התקרבותה מאותתת לגנו, לזברות ולאוכלי עשב אחרים המכונסים במכתש נגורונגורו, מדרום־מזרח לשמורה, שהגיע מועד הנדידה לעבר כרי מרעה ירוקים יותר במערב, עד צפון הסרנגטי, המשופעים בחורש ובגשמים, כשהם משאירים מאחור תאואים ואנטילופות. חורש צפוף עוטף במקומות שונים את מכתש נגורונגורו, על מצוקיו רבי ההוד הסוגרים עליו. איש אינו יכול שלא ליפול בקסם המכתש הענק הזה. עם זאת, מסיבה בלתי מובנת לי, מישורי הסרנגטי ריתקו אותי יותר מההוד המופלא של ההרים בפאתי המכתש. מדרון תלול מחבר את המכתש עם שדרת המצוק הניצבת לכל אורך הגדה המערבית של אגם מנייארה. הסבך המקיף בחגורה את עצי השיטה הסלילנית בגדה המערבית של האגם יוצר רצועה ירוקה בינו לבין המצוק המתנשא מעליו. סבך העצים דומה בכול לג’ונגל, למעט השרכים, שאינם גדלים כאן בשל האוויר היבש. כך גם יער מרנג הגדול, שכמעט נושק לקטע הדרומי של אגם מנייארה. בחודש נובמבר פותח הגנו את נדידתו מהצפון בחזרה למישורי העשב הירוק, עד הנגורונגורו, כדי להביא לסיומו מסע ארוך של אלף קילומטרים החוזר על עצמו מדי שנה בשנה. טורים־טורים הם חוצים מערכות אקולוגיות משתנות. רבים נופלים בדרך, רבים נטרפים ונדרסים בחציית נהרות הגרומטי והמארה, אבל שום כוח אינו יכול לעצור מאסות אדירות אלה מלפתוח מחזור חיים חדש בחודשים ינואר־פברואר. מראה זה של נדידת מאות אלפי זברות, גנו וצבאים הוא אחד המחזות המרהיבים בטבע – אם לא המרהיב שבהם. אני משער שההיגד המסאי “המקום שהאדמה שלו נעה בתנועה מתמדת”, המיוחס לתנודת העשב ברוח, הולם להפליא גם את נדידתם האיטית של לוחכי העשב במרחבי הסוואנה. את התרשמותי אני יכול לסכם במילים של מי שאינו משורר: התמונה הרוחשת מאות אלפי גנו מאופק עד אופק היא הדבר המופלא ביותר שראיתי מימי.

גנו

המחקר שהתבקשתי לעשות היה מוכר לי בחלקו מעבודתי הקודמת. שלושה מיני עשב עיקריים מאכלסים את מישור הסרנגטי מדרום לסרונרה: בחלקו המזרחי של המישור – העשב הקצר,

Sporobolus iocladus ו־ katrophyllus; במרכזו – העשב הבינוני ממשפחות ה־ Digitaria macroblephara וה־ Themeda triandra, ואילו באזור הצפוני העשב הארוך – Kyllinga nervosa, Echinochloa haploclada ו־ Hyparrhenia filipendula. יתר שטחי השמורה מכוסים חורש בצפיפות משתנה, לרבות רצועה דקה בגבולו הצפוני של המסדרון המערבי, הנחצה על־ידי נהר הגרומטי. הישרדותם של לוחכי העשב הגדולים תלויה באיזון האקולוגי בין שלושת סוגי עשב אלה.

אוכלוסיות העשב הקצר והבינוני הן בתחומי התמחותי. כמה הערות רקע למאמר שאולי אכתוב בעתיד: מחקרים בעבר הראו כי בתנאי לחיכה אינטנסיבית נותרים על כנם סוגי עשב שאינם ערֵבים לחִכם של הגנו. השתלבותו של עשב ערב לחך מסוג Themeda triandra בקרב צמחים טעימים פחות (Cymbopogon excavatus, Prnnisetum mezianum, Loudetiakagerensis) מעניקה להם הגנה חלקית מפני אוכלי העשב. אכילה סלקטיבית של סוגי העשב השונים ממלאת תפקיד חשוב בהבטחת הגיוון הגנטי של הצומח בסרנגטי.

הערה ראשונה: אצל לוחכי העשב מתפתח תהליך המכונה “אפקט אלי”, שנוסח ב־1931 על־ידי האקולוג וו.סי. אלי. תהליך זה מתווה את זיקת הגומלין בין צפיפותה של אוכלוסיית מין נתונה לבין כושר הרבייה והשרידה של הפרטים בה, והוא נכון גם לצומח בעקבות חדירתו של מין זר לאזורי המרעה.

הערה שנייה: אחד ממאפייני העשב הארוך הוא צמיחה מהירה אך קצרת ימים, לעומת העשב הקצר, היציב והמתמיד ממנו. תוחלת ימיו הקצרה של הקילינגה נרווֹזָה פותחת פתח לפלישה של מינים חדשים בעלי התאמה גבוהה יותר ליובש בעת שהאקלים נעשה שחון יותר. נקודה זו היתה הסיבה המרכזית להזמנתי לסרנגטי.

בשנתיים הראשונות להופעת המקסיקן פופי, עשב רעיל ממשפחת Argemone mexicana, הוא לא זוהה בידי פקחי השמורה. הם ייחסו את הכתמים הירוקים של המקסיקן פופי לתופעה מוכרת (אף כי חלק ממחולליה עדיין שנוי במחלוקת) של היווצרות פסיפס צמחי במישורי הסרנגטי אשר מעורבים בו שני סוגי עשב: ה־Andropopogon greenayi וה־ Chloris. בשלב הראשון מתכסה השטח במרבדים צפופים של אַנדוֹפּוגוֹן, ולאחריו בשטחי כלוריס דליל. צפיפותו של האחד לעומת דלילותו של השני יוצרת את תצורת הפסיפס. גם אחרי שהנהלת המכון נוכחה לדעת שהחזות המטולאת אינה נובעת מתופעת הפסיפס, אלא מפלישתו של המקסיקן פופי, היא לא היתה מודאגת במיוחד, מאחר שרעילותו של העשב הפולש ממילא דוחה את אוכלי העשב, והם נמנעים מאכילתו. בחודשים הראשונים לגילוי המקסיקן פופי באזור מכתש נגורונגורו הסתפקה הנהלת המכון בעקירת המקבצים של העשב הדוקרני, שבלט בשטח בפריחתו הצהובה והלבנה, אבל משהחל להתפשט צפונה ומערבה, לעבר המישורים הדרומיים של הסרנגטי, היא הבינה שהמעיטה בחיוניותו של הפולש החדש. במהלך השנה השלישית הופתעו פקחי השמורה לגלות שכתמי המקסיקן פופי התרחבו לאין שיעור על חשבון העשב הקצר. התברר כי כל אחד מתרמיליו של עשב רעיל זה מכיל מאות זרעים הנפוצים ברוח, והם עשויים להישאר דמומים בקרקע מספר שנים, עד להיווצרות תנאים מתאימים לנביטה. בחדרי המעבדות נדלקה נורה אדומה, והנהלת המכון, שדוּוחה על הממצא החדש, החליטה לערוך מיפוי שיטתי של העשב הפולש.

הערה כללית: חדירת מין מתחרה באוכלוסייה נתונה לא חייבת להסתיים בחיסול המין המקומי או המין הזר. שני המינים עשויים להתקיים במודוס ויוונדי, אגב יצירת שיווי משקל אבולוציוני. מנתוני הסקר הראשוניים שנשלחו אלי התרשמתי שהעשב הקצר והמקסיקן פופי לא צועדים בכיוון של קו־אבולוציה, בראש ובראשונה בשל האגרסיביות הרבה של הצמח הרעיל. הנהלת המכון בסרונרה ציפתה לקבל ממני מיפוי מעודכן של ריכוזי המקסיקן פופי, לרבות קצב התפשטותו והשפעתו על שלושת מיני העשב הקצר הדומיננטיים באזור. היה מקום לחשוש שהתפשטות מואצת של המקסיקן פופי תדחק את רגלי המינים השולטים של העשב הקצר, ובכך תפר את שיווי המשקל בין המרעה הטבעי לעדרי הזברה והגנו במישורים הדרומיים של הסרנגטי, כפי שעשתה המגפה הנגיפים בשנות השישים של המאה הקודמת. יתרה מזו, הידלדלות העשב הקצר עלולה להשפיע על היקף ההמלטות של הגנו טרם הנדידה, ולא פחות חשוב – לגרום להקדמת הנדידה של עדרים צפונה. תוכנית המחקר שהגשתי למכון מנויה משני שלבים: מיפוי אזורי המקסיקן פופי ומדידת קצב התפשטותו זיהוי הגורמים הגנטיים המאיצים את התפשטותו.

סידורי הרישום והקבלה בסרונרה היו מהירים. מאחר שחתמתי מבעוד מועד על טופסי החוזה ותוכנית המחקר לשנתיים הבאות, לא נותר לי אלא להיפגש עם מנהלו המדעי של המכון, ד“ר וואנגרי אודויו, לשיחת היכרות. ד”ר אודויו התגלה כאדם נעים הליכות, מעורה בעבודת המחקר שלי מהעשור הקודם ובתוכנית העבודה הנוכחית. אחרי כמה מילות נימוסים הוא העלה את סוגיית העשב הרעיל. הופתעתי לשמוע מפיו שהוא אינו מתייחס ברצינות רבה מדי לאיום הטמון בו. ד“ר אודויו העיד על עצמו שהוא מאמין גדול בכוחו של הטבע להגן על שיווי המשקל האקולוגי, וכי אם זה היה תלוי בו, לא היה מטריח אותי לסרונרה. בגילוי לב מפתיע סיפר לי שהמחקר הוזמן על־פי דרישתו המפורשת של השר הממונה עליו. שמורת סרנגטי היא הענף התיירותי מספר אחת בטנזניה, ואם הפגיעה בעשב הקצר תתאמת, עלולה אוכלוסיית הגנו והזברות להידלדל באורח דרסטי. “יש לנו עניין עם קרוב לשלושה מיליון אוכלי עשב גדולים המושכים מיליוני תיירים בשנה,” ניסה ד”ר אודויו ליידע אותי בפוליטיקה הטנזנית. רק בקרב הגנו מתווספים בכל עונת המלטה מאות אלפי עגלים. ראש ממשלתו לא היה מוכן לסכן את האווזה המטילה ביצי זהב בחיקו. נמנעתי מנקיטת עמדה. יכולתי לומר לו שהטבע לא מתיימר להגן על האינטרסים הכלכליים של מדינות, וכי כבר היו דברים מעולם. לרגע חשבתי להזכיר לו את המגפה הנגיפית שפרצה בשנות התשעים של המאה התשע־עשרה, אשר שיבשה את יציבותה של המערכת האקולוגית בסרנגטי והביאה לחיסול כמעט מלא של עדרי התאו והגנו, או את מגפת הכלבת ב־1991, שחיסלה כמעט כליל את הזאבים הטלואים. העדפתי לשתוק. נדרשו שבעים שנה כדי לשקם את עדרי הגנו, פרק זמן בטל בשישים מבחינת הטבע אבל נצח במונחים פוליטיים. מה גם שהפור ממילא נפל.

משגוועה השיחה שאל אותי ד"ר אודויו אם לא שיניתי את דעתי בקשר למגורים בשטח. אין לו בעיה להקצות לי חדר עבודה ומגורים במכון אם רק אחפוץ. אמרתי לו שמנוי וגמור עמי להתגורר בשטח, כדי לזרז את המחקר. אחרי עשר דקות של שיחה בטלה זימן ללשכתו את מנטובני קימאיו, עוזרי המיועד. כבר ממבט ראשון הוא מצא חן בעיני, על אף שמו המוזר. יליד קניה, בתחילת שנות הארבעים שלו, נמוך קומה, חסכן בדיבורו ובתנועותיו, שבע שנים במכון המחקר של סרנגטי בסרונרה, אחרי שהשלים תואר שני במיקרוביולוגיה באוניברסיטת רומא ונאלץ לשוב משם מסיבות משפחתיות. לאחר מספר שבועות של חיים משותפים בשטח נודע לי מפיו כי סבו היה פועל בחווה בריטית בדרום קניה, לא רחוק מהשמורה. במרוצת השנים רכש את אמונו של

מנטובני קימאיו

החוואי ומונה לאחראי למנהל משק החי, ולאחר מכן למנהל העבודה של החווה. אביו של מנטובני ירש את התפקיד ממנו. שני דורות בשירות החוואי הבריטי הפכו את השפה האנגלית ללשון המדוברת במשפחת קימאיו, אבל גם מנהגים ומנטליות בריטיים נספגו במשפחה. מנטובני נולד ב 1960, שלוש שנים לפני שקניה קיבלה את עצמאותה. המרד האכזרי של המאו־מאו נשכח עד מהרה. האב רכש את המשק מידי החוואי הבריטי וניהל אותו בהצלחה עם שלושת בניו הבוגרים. כשמלאו למנטובני שש שנים הוא נשלח לבית־הספר. הצטיינותו שכנעה את אביו לאפשר לו להשלים את לימודיו. לאחר שעמד בהצלחה בבחינות הבגרות רצה אביו לשלוח אותו לאנגליה, גם בגלל המורשת הבריטית שספג וגם בשל שליטתו של מנטובני בשפה האנגלית, אבל באותה העת הציעה איטליה תוכנית מלגות נדיבה ביותר לילידי אפריקה. מנטובני שלח את ציוניו לאוניברסיטת רומא והתקבל מיד ללימודי ביולוגיה. בתקופת לימודיו באיטליה דבק בו הכינוי מנטובני, בשל אהבתו הגדולה לתקליטיו של המנצח פאולו מנטובני, שזכה לפופולריות רבה באירופה באותה העת בשל עיבודיו למחזות זמר ולסרטים. חבריו ללימודים התקשו לבטא את שמו הקניאתי של מנטובני, צֶ’פקווֹני קימאו, והוא אימץ את הכינוי האיטלקי ושמר עליו גם אחרי שובו למולדתו. זה לא היה מעשה יוצא דופן. קניאתים רבים נושאים עד היום שמות זרים. במרוצת הזמן התרגלו הכול לשם המשולב מנטובני קימאיו. ב־1993, זמן קצר לאחר קבלת התואר השני, התבשר מנטובני על מות אביו. לאחר טקס הלוויה פתחו את צוואתו. שלושת בניו הבוגרים חלקו ביניהם את החווה הצנועה. למנטובני הוא הוריש סכום כסף להשלמת לימודיו, אבל מנטובני הכיר באותה עת נערה נאה מטנזניה שביקרה אצל דודהּ בכפר הסמוך לחווה. השניים התאהבו והחליטו להתחתן. מנטובני, שהכיר משמועה את מכון המחקר בסרונרה, שלח את קורות חייו הוזמן לראיון. הוצעה לו עבודה במחלקת האוספים של המכון, במשכורת צנועה אבל מספיקה לזוג הצעיר, שהחליט להקים את ביתו בסינוני, כפר הולדתם של אשתו ובני משפחתה הענפה. סינוני ממוקמת בגבולה הדרומי של סרנגטי, לא הרחק מאגם מאסֶק, תחנה אהובה על הפלמינגו. בגלל המרחק מסרונרה לסינוני התראה הזוג הצעיר רק אחת לשבוע. בהתחלה זה הקשה עליהם, אבל עם לידת ילדיהם הראשונים שמחה אַקֶיוֹ להסתייע בקרובי משפחתה. גם מנטובני מצא יתרונות בסידור זה – הוא לא אהב את הקִרבה ההדוקה מדי עם משפחת אשתו. השנים שעשה באיטליה הקנו לו חיבה לפרטיות שלא עלתה בקנה אחד עם המעורבות התמידית של קרובי המשפחה אלו בחיים של אלו. המרחבים הגדולים של הסרנגטי קסמו לו, והשקט המופלא של מישורי העשב השרה עליו שלווה. כאשר ראה על לוח המודעות בקפטריה של המכון פנייה למועמדים למשׂרת עוזר מחקר לפרופ' בנוונוטי מאוניברסיטת רומא, הגיש בו במקום את מועמדותו.

מנטובני ציפה שהמשרה המוצעת תוציא אותו מהחדרים הממוזגים של אוספי צמחים במכון לאוויר הפתוח ולאלפי זנים ומינים של צמחים בסוואנה הממתינים לגילויָם. בסתר לבו קיווה שעבודתו לצדי תאפשר לו להתחיל את הדוקטורט שלו בהנחייתי. בדיעבד התברר שהידע שמנטובני רכש בספריית הצמחים במכון היה לי למועיל, כי למדתי ממנו לזהות את פירות הבר המותרים למאכל ביערות ובסבך החורש. מכל מקום, שליטו של מנטובני בשפה האיטלקית הקנתה לו את המשרה ללא מתחרים. העובדה שמשרת עוזר לפרופסור הותנתה גם בביצוע מטלות משק הבית בבקתה לא הרתיעה אותו. להיפך, הוא ראה בהן הזדמנות לחזור לתבשיליה של אמו, שאליהם לא חדל להתגעגע מאז עזיבתו את הבית.

את הימים הבאים עשינו בהשלמת ציוד. מנטובני דאג לצייד את הבקתה בכל הדרוש: מצרכי מזון יבש, כלי מטבח, כלי כתיבה, כלי מיטה, מכלי גז, כירה, תאורת גז, מקרר וכיוצא באלה דברים חיוניים לחיים מבודדים בפאתי השמורה. הוא הציג לי את הרשימה, וכל שנותר לי לעשות היה לאשר אותה. ימי ההכנה ליציאה לשטח אפשרו לי להעמיק את היכרותי עם מנטובני. כבר אחרי הימים הראשונים ידעתי שהוא הבחירה הטובה ביותר שיכולתי לצפות לה. נוצר בינינו קשר נינוח שאינו נצרך להרבה מלים. שנינו חשנו שאם לא נצטרך לדיבור, זה יהיה הדבר הנכון לעשותו באותו רגע. טנדר הטויוטה שהועמד לרשותנו ידע ימים יפים יותר, אבל מנטובני הרגיע אותי שהטנדר עבר שיפוץ יסודי והוא כשיר לחלוטין לטלטולי הדרך הקשים הצפויים לו.

הדרך לבקתה ארכה יותר משבע שעות, עם חניית ביניים ועם דרכי עיקוף שמנטובני עבר בהן על־פי בקשתי. יצאנו בשעת בוקר מוקדמת. זריחת החמה מעל אופק הסוואנה היתה בדיוק כפי שזכרתי אותה: כדור אדום־כתום, עדיין צונן קמעה, צף מעל האופק, כמו בלון המתמלא לאט בגז חם, אך כעבור שעה קלה יכולתי לחוש את הלהט האצור בו. הנסיעה השיבה לי את זיכרונותי מביקורי הקודם בסרנגטי. מישורי עשב אינסופיים, מנוקדים בשיחים נמוכים ובגבעות נמוכות של סלעי קופי הנדמים מרחוק לגללים מוצקים של דינוזאורים ענקיים. אבל ככל שמתקרבים אליהם נושאים גושי הגרניט המחורצים תווי פנים של אלים מקומיים. נקיקיהם הצרים משכנים מינים יחודיים של צומח וחי, מחרקים וזוחלים ועד יונקים קטנים, לרבות לביאות כבדות כרס המוצאות בהם מקום מסתור להמלטת גוריהן. שני סוגים של תלי קופי שובים במיוחד את לבי: אלה שכיפתם קמורה וחלקה ממיליוני שנות גשם ורוח, המשמשים מרבץ תצפית לאריות ולצ’יטות, ואלה המוקפים צמחייה עשירה, שונה מצמחיית הסוואנה, הניזונה מהלחות האצורה לרגלי התל. מקבצים של עצי שיטה לאורך נהר הסרונרה ובמערב השמורה, בסמוך לאגם ויקטוריה, מושכים בעליהם הירוקים את הג’ירפות והפילים. הצמד הזה של שיטה וג’ירפה השרה עלי קסם מהרגע הראשון. הופתעתי לגלות שיכולתי עדיין לזהות את מיני השיטה השונים: השיטה המלבינה (Acacia albida), על תרמיליה הכתומים והריחניים, השיטה החסונה (Acacia robusta) והשיטה המסריחה (Stinking acacia), וכן עצי הנקניק (Kigelia africana), שאינם נמנים עם משפחת השיטה, והקומיפרה האפריקנה (Commiphera africana), שאף היא אינה נמנית עם משפחת השיטה אך שכיחה ביותר באזור זה. אבל כאז כן עתה, צדו את מבטי בבדידותן שיטת הסוכך (Umbrella acacia), על חופתה הפרוסה כשמשייה אוורירית, והשיטה השורקת (Whistling acacia), המשמיעה את קולה כל אימת שהרוח חולפת מעל העפצים העגולים המאוכלסים בנמלים. חיות כמעט ולא ראינו, למעט כמה קבוצות של זברות שאיחרו לצאת למסען הארוך צפונה.

הגענו לבקתה בשש בערב. השמש היתה תלויה עדיין בפאתי מערב. שמש גדולה, יותר אדומה מכתומה. הבקתה היתה ישנה ומרופטת מבחוץ, אבל מסודרת ונקייה מבפנים. שלושה חדרים קטנים ומטבח. השירותים ניצבו בפחון מלבני צר בחצר. במרחק מה ממנו עמד פחון גדול יותר לרחצה. על מתקן עץ לידו ניצב מְכַל פלסטיק שחור שהזרים מים לצינורות בכוח הגרביטציה. החצר עצמה היתה מגודרת בכלונסאות עץ. פרקנו בזריזות את המטען מהטנדר. מנטובני פיזר את החבילות בחדרים לפי תוכנן. כשסיימנו הציע לי לעשות מקלחת בעוד הוא מכין כריכים ותה חם. קיבלתי את הצעתו בלי אומר ודברים. הנסיעה הארוכה התישה אותי. האבק האדום שהסתער מאחור על הטויוטה חדר לכל נקבוביות גופי. קילוח המים במקלחת הפתיע אותי בזרם יציב ומלא. לא יכולתי לצפות למשהו טוב מזה. נראה היה שמנטובני עשה עבודת שיפוץ נאה בבקתה ובמתקניה. כבר במהלך נסיעתנו ביקשתיו לפנות אלי בשמי הפרטי ולדבר אתי בגוף ראשון. “נימוסי הלשון האלה,” אמרתי לו, “נשמעים קצת מגוחכים במקום הזה.” מנורת הגז בחדרי מהפנטת נחיל חרקים, המפיצים ריח בשר חרוך כל אימת שהם מתקרבים ללהבה. קולות הלילה החודרים מבעד לקירות העץ משרים תחושת בדידות גדולה יותר מהדממה עצמה. אני מורגל בבדידות המלווה את הלילה הראשון במקומות זרים, אבל הפעם היא עמוקה מתמיד.

הבוקר, אחרי ארוחה שכללה ביצים קשות, גבינות וזיתים, יצאנו לסיור ראשון בשטח. במרחק שעה וחצי מהבקתה נתקלנו לראשונה במקסיקן פופי. יש משהו מתריס בירוק הבוטה של הפופי מול הבהיר הכנוע של העשב הקצר. כשעמדתי על גג הטויוטה יכולתי לסרוק במבטי את מישורי העשב ולגלות ללא מאמץ את כתמי העשב המקסיקני. בעין לא מזוינת הם נראו כמו אבנים ירוקות שקועות בנחל צהוב, מקרוב הם בלטו בקוצנותם ובזרותם. אי אפשר היה שלא לתהות מנין שואב העשב החצוף הזה את חיוניותו. בימים הבאים, בטווחים שהלכו וגדלו מהבקתה, פגשנו מרבצי פופי ששלחו אצבעות גרומות לתוך הסוואנה. הליחה החלבית שנזלה מגבעוליו השבורים הזכירה לי בסמיכותה ארס נחשים.

* * *

חלפו שלושה חודשים למן בואי לאפריקה. מפעם לפעם אני מתכתב עם אומברטה במיילים קצרים. היא שואלת לשלומי ומדווחת על שתי נכדותי. אף מילה על ספרו של אחי. כמוה כאמה, היא בורחת משיחה אינטימית כמו מאש. “יש אנשים שהמילים משמשות להם אפוד חסין אש,” אמרה לי פעם כאילו בהכללה, אבל ידעתי שהיא מתכוונת אלי. רתיעתה של אומברטה ממילים החלה בגיל רך. אחרי שעזבתי את הבית נהגתי לצאת אתה לסרטים באותן שבתות שאנגרונה שימשה תורנית במוקד לסיוע קהילתי. מעולם לא הסכימה לצאת אתי בשבתות הפנויות של אנגרונה. אומברטה אמרה שהיא אינה יכולה להשאיר את אמא לבדה בבית. ללא מילים אנגרונה הצליחה לטעת בראשה של אומברטה את פגיעותה מהפירוד ואת הצורך שלה בה לצדה כדי למלא את החלל שהותרתי מאחורי. אומברטה רמזה יותר מפעם אחת על נכונותה לצאת אתי לקולנוע גם בשבתות האחרות, אבל שלושתנו. סירבתי לבלוע את הפיתיון. גם בלעדי הבילויים המשותפים עשיתי שלושה ערבים בשבוע, לפעמים יותר, בביתה של אנגרונה. בסופי שבוע הייתי מגיע לארוחת הערב המשפחתית, כמו בימים עברו, את החגים עשיתי כמובן בביתה של אנגרונה. כל ניסיונותי להזמין את אומברטה בחג לארוחת ערב בביתי נדחו על הסף בטענה שאמא כבר הכינה את הארוחה או שהיא לא יכולה להשאיר אותה לבדה בחג. אחרי הולדת בנותיה היא דחתה את ההזמנה בטענה שהילדות רגילות לאכול אצל סבתא. היה לי חלק באנומליה הזאת. התקשיתי להציב גבולות ברורים לפירוד שלי מאנגרונה מחשש לפגיעה באומברטה. רק החברים הקרובים ידעו על חיינו בנפרד. אנגרונה לא טרחה ליידע את חבריה לעבודה על מצבה החדש. עשרים שנה אחרי שנפרדנו רבים עדיין סברו שאנחנו נשואים. לא ניסיתי ללחוץ על אומברטה לשנות את דעתה, בכל מקרה לא היה לזה סיכוי. אולי טעיתי.

לאנגרונה לא היו לבטים כאלה ביחס לאומברטה, היא גם לא נרתעה מהתערבות בענייניה האישיים. אומברטה לא כעסה על התערבותה. אני מניח שראתה בכך הוכחה לדאגתה ולמסירותה לה. כשמעורבים באינספור דברים של מה בכך בחיי בתך, כשרואים בהצלחתה את הצלחתך, כשמקדימים את רצונה לרצונך – אתה הופך לאדם החשוב בחייה. מה פלא שהיא הצליחה להתמקם בלבה של אומברטה בקשר סימביוטי? מתי זה התחיל? מתי נסדק הסדק הראשון ביני לאומברטה עד כדי בקע? בגיל שלוש, אפילו חמש, היא היתה לי הדבר היקר ביותר בעולם. תהיתי באותה תקופה מה אעשה אם אאבד אותה בשל מחלה או תאונה. חשתי שלא אוכל להמשיך לחיות בלעדיה. האם הסדק נבקע אצלי או אצלה? ולמה הוא התעצם עד כדי ניכור? ניסיתי ליידע אותה בדרכים שונות שאני מצפה מהשיחות בינינו שיתעלו מפעם לפעם אל מעבר ל“שלום” ול“מה נשמע”. שיחות כאלה, אמרתי לידידת נעורים שלה שפגשתי במקרה בקפטריה של האוניברסיטה, אני מקיים עם עמיתים בדרכי לקומה השישית בבניין, דברים בטלים שכל תכליתם להעביר את הזמן עד לעצירת המעלית. אומברטה לא קראה מעודה מאמר שכתבתי – גם לא אלה שהתפרסמו בעיתונות הכללית. אולי קראה אבל לא הגיבה עליהם. אנגרונה כן קראה מפעם לפעם דברים שלי, אך מעולם לא הגיבה עליהם. אומברטה ירשה ממנה את השתיקה. ניסיונותי לדובב אותה על סרטים שראינו ביחד או על ספרים שקניתי לה נחלו כישלון חרוץ. היא לא הבינה שרציתי לפתוח לה באמצעותם פתח מילוט מהאפרוריות המשמימה של השיחות הבטלות שהתקיימו בינינו. לימים הבנתי שאפילו המלודרמות הקולנועיות, המסתיימות בפרידות שוברות לב או במות אחד האהובים, ריגשו אותי יותר מאשר אותה, ולא פעם ניגבתי את הלחלוחית בעיני בחסות החשיכה, עם שאני לועג לעצמי על התרגשותי מסיפורי משרתות.

כשאומברטה היתה בת שבע יצאתי לקנדה לשלושה חודשים להשלמת מחקר משותף עם חמישה עמיתים מהאוניברסיטה של קולומביה הבריטית בוונקובר. מדי שבוע שיגרתי לה סיפור קצר על מפגשים מדומים של דובי גריזלי עם איילי מוס, על סנאים וזאבים, וגם על אהבות גדולות המתרחשות בבטן האדמה ובמצולות הים. חלקם היו עצובים, חלקם עליזים, בכל מקרה היה בהם תמיד מוסר השכל כלשהו. לא היו לי יומרות ספרותיות, אבל עשיתי כמיטב יכולתי לשלב בהם מתח ודמיון, כפי שילדים אוהבים. כששבתי, אחרי שפתחה את המתנות שהבאתי, שאלתי אותה אם קראה את הסיפורים ששלחתי לה. היא השיבה בחיוב. שאלתי אותה אם זה היה מעניין. היא השיבה בחיוב. לא הוספתי לשאול, כי דעתה הוסחה על־ידי הבגדים שהבאתי לה. כעבור שנה, כשפתחתי את אחת המגירות בארון המטבח, מצאתי ערימה של מעטפות שהכילו את הסיפורים מקנדה. חלקן לא נפתחו. כשאנגרונה שבה מעבודתה שאלתי אותה לפשר הדבר. כהרגלה, יצאה להגנת בתה: “אתה יודע שהיא לא אוהבת סיפורים על דובי גריזלי, הם מפחידים אותה.” היה זה אחד מאותם רגעים קודרים שגורמים לי להתעטף ברחמים עצמיים ומעוררים בי צורך נואש לניחומים. לא היה לי למי לפנות.

ההגנה העיוורת על אומברטה הוציאה אותי מכלי בכל פעם מחדש. זמן מה חשבתי למצוא בדינו, בעלה של אומברטה, בן ברית, אבל עד מהרה התבדיתי. דינו היה אחד הבחורים החביבים ביותר שהזדמן לי להכיר, אבל חסר כל כושר עמידה בפני אשתו וחמותו. הדבר היחיד שעניין אותו היה עסקים חובקי עולם. כל אימת שפגשתי אותו טרח להציג לי בפרטי פרטים את יוזמתו העסקית האחרונה: פעם זה היה צמיגים לאופניים מפולין ופעם שקי שינה לתרמילאים המשמשים גם ילקוטים. יוזמתו האחרונה עסקה בייבוא פסלוני פילים מדרום־מזרח אסיה, עשויים מנחושת, זכוכית וענבר. את הפילים המוזהבים הציג בראש עלון השיווק שלו. מי שלא טרח לקרוא את האותיות הקטנות מתחת לתמונת הפסלון טעה לחשוב שהם עשויים מזהב טהור. דינו הסביר לי באריכות מייגעת שאחרי שהפילונים שלו יכבשו את השוק יזמין פילונים מצופים באבקה אמיתית של זהב עבור אספנים מיוחדים. דינו האמין באמונה שלמה לניתוחי השוק שהכין לכל אחת מיוזמותיו. הוא הראה לי באמצעות גראפים צבעוניים כיצד עומדים פילוניו לכבוש גומחה רחבה בשוק ומנה עד לעייפה את כל הנימוקים העסקיים והתרבותיים שביסוד יוזמתו. מצויד בפוטנציאל השוק המבטיח, הזמין מראש שלוש מכולות של פילונים. הוא התעקש להסביר לי שהזדמנויות שוק הן האירוע המהיר ביותר בעולם העסקי. דינו השווה את זה לצמצם במצלמה: בהרף עין של פתיחת התריס אפשר לתפוס רגע אלמותי או להחמיץ אותו. העמדתי לרשותו את המרתף ששימש לי בשעתו מחסן למסגרות ולבדים המצוירים שלי. דינו מילא אותו עד אפס מקום בסחורות עודפות של יוזמותיו המתחלפות. העובדה שמוצריו נותרו במרתף כאבן שאין לה הופכין לא הקהתה את התלהבותו. הוא היה מסוגל להרצות במשך שעות על ההבדלים התרבותיים והחומריים בין פסלי הפילים מקמבודיה, וייטנאם ותאילנד, ואילץ אותי לעמוד על ההבדלים ביניהם באורך החדק ובגודל האוזניים, ואפילו בגובה הקימור בעורפם. שאלתי אותו אם התעניין פעם בפילים אמיתיים. הוא השיב ברצינות שאין יזמוּת בפילים חיים. דינו היה משוכנע בהצלחת פרויקט הפילונים משני טעמים: האקזוטיות שלהם ועייפותו של השוק האיטלקי ממוצרי זכוכית תוצרת מוֹרֶנוֹ. אני חושב שריחה המשכר של ההצלחה, שהוא היה משוכנע שתיכנס לספרי הלימוד במכללות למִנהל עסקים, פיתה אותו לבחור בקיצורי דרך שיווקיים, לרוב עקלקלים, שבדיעבד התבררו ככושלים. אולם כישלונותיו אך חיזקו את אמונו ביוזמותיו הבאות. “כל כישלון הוא טעות אחת פחות בפעם הבאה,” הסביר לי, וחתם באמירה המנחמת שכל המיליארדרים נכשלו בתחילת דרכם. המוטו שליווה אותו מתחילת דרכו העסקית היה יעילות וניצול הזדמנויות. למגינת לבה של אומברטה, החיל את שיגעון היעילות גם על יציאותיו מהבית. פעם אחר פעם היה סב על עקבותיו בדרכו לפגישה עם אחד מלקוחותיו משום שלפני יציאתו נמנע מלבדוק אם הכניס לארנק את הפתק שעליו היתה רשומה הכתובת. “אין טעם לבדוק פעמיים,” נהג להסביר לי, “עניין של יעילות וחיסכון. אם אתה מתרגל לחזור ולבדוק כל דבר, לעולם לא תצא בזמן מהבית.” בשובו שמט פעמיים את מפתחות המכונית לחריץ של המעלית משום שניסה להחזיק בשתי ידיו העמוסות גם שקיות מצרכים. לאומברטה הסביר שרצה לחסוך את כפל הפעולות הכרוך בהנחת שקיות המצרכים לפני מפתן הדלת והוצאת המפתחות מכיסו. בארוחות הערב המשפחתיות התעקש לעזור בפינוי הכלים מהשולחן. היה חשוב לו להראות שאפשר לחסוך במספר ההליכות מהשולחן למטבח. לשם כך היה מעמיס על יד אחת את כל הצלחות, באצבעותיו היה אוחז את הכוסות, על ידו השנייה העמיס את התחתיות ומתחת לזרועותיו תחב את בקבוקי המשקה. השבר אירע תמיד כאשר התעקש להניח על התחתית העליונה שבידו השמאלית את המלחייה ואת הגביע של קיסמי השיניים. תמיד נשמט משהו מידיו. פעם זה היה מתקן בקבוקוני השמן והחומץ שניסה לשאת בהשחלת הזרת בטבעת המתקן ופעם היתה זו כוס יין. תמיד נמצא לו הקש ששבר את גב הגמל והתנפץ על הרצפה. במקרה הטוב נשפכו על הארץ שאריות המרק בערימת הצלחות שהתעקש לשאת ביד אחת. דינו הסכים אתי שחיסכון הזמן שהוא משיג במאמציו ההרואיים זניח לחלוטין, אבל הודה שאינו יכול לעמוד בפיתוי. אומברטה היתה מביעה את כעסה כאשר אחד הכלים שנשמטו מידיו היה נשבר, אבל אנגרונה נהגה לאותת לה בעיניה להתעלם. לזכותו של דינו ייאמר שהוא רכש במהירות מפליאה ידע מדוקדק בכל אחת מיוזמותיו. הוא ידע להצביע על הבדלי האריגה והמרקמים בין השטיחים הפרסיים על־פי האזורים השונים של המדינה ולעמוד על שוויים בהרף עין. כעבור שלושה חודשים הוא כבר היה מסוגל להרצות על ההבדלים בין סוגי הטבק המיובאים לאיטליה מדרום אמריקה ולמנות את יתרונותיהם על גווילי הטבק מקובה. התקשיתי להחליט מה מייגע יותר – תחזיות שיווקיות או ניתוחי פוסט מורטם על הסחורה המתה שגדשה את המחסן. קבעתי לי כלל להסכים לתחזיותיו ולניתוחיו כדי לחסום את נחשולי המידע שאיימו לפרוץ ממנו כמו מסכר סדוק.

* * *

את אנגרונה הכרתי במסיבה שנקלעתי אליה במקרה. הגעתי למקום במצב רוח קודר למדי. עשיתי את כל הערב בעמידה, שעוּן על הקיר ליד פתח המטבח. זו היתה אחת מתקופות השפל שהביאו אותי להרהורים רציניים על נטישת הציור, טועם בקצה לשוני את טעם הריקנות שלאחריה. גם העבודה במחסן לקופסאות פח, שבחרתי בה משום שהותירה בידי זמן פנוי לציור, נעשתה משמימה יותר מתמיד. לציור נכבשתי לקראת סיום לימודי התיכוניים ברג’ו די קלבריה. עד לאותה העת לא גיליתי עניין באמנויות פלסטיות. השרבוטים ששרבטתי במחברות בית־הספר לא העידו על כישרון מבטיח. השינוי קרה בראשון מבין שני הטיולים השנתיים של בית־הספר. בשעות אחר הצהריים של היום השני חנינו בחוף הים בבֶּלַדוֹנָה. מי הלגונה הצלולים שבו את לבי והעדפתי לשחות במקום להתגודד עם בני כיתתי על החוף. כשחזרתי מהשחייה התעכבתי ליד אדם מבוגר שישב על שרפרף, בשמאלו אחז פאלטת צבעים ובימינו מכחול. על האריג הגס שנמתח על כן הציור נפרס ים מנומנם ברוגע מוחלט. המים הכחולים בקו האופק היו תפורים לשמים התכולים בפס כחול כהה. שני המשטחים הכחולים היו נקיים מעננים ומגלים. בגלל השמש שהכתה בפני עצמתי את עיני לכדי סדק צר. מבעד לסדק הצר נתפס לי הנוף כעשוי מארבעה פסי צבע זה מעל זה: הפס הצהוב של החוף החולי, הפס הכחול של הים, הפס הכהה של האופק ופס התכלת הרחב של השמים. כל פס היה תחום בפס שמעליו ומתחתיו, אך הבדלי הצבע והרוחב יצרו ביניהם יחסי גומלין דינמיים.

בו ברגע, כמו בהארה פנימית, חשתי שרוחב הפסים ויחסי הצבע־צורה יצרו תמונת מציאות שנתפסה בתודעתי באופן שונה מהמציאות הראשונית שנקלטה בעיני. בסופה של אותה הארה קצרה הבנתי שניתן להגיע לאמת השלדית של המציאות כאשר מקלפים ממנה את כל הפרטים הטפלים. חשתי שעליתי על קצה חוט שהתקשיתי לראות את סופו, וככל שהרהרתי בדבר התחזקה בי ההכרה שהשלד הוא העיקר, הוא המהות, וגם הזהות של העצם הנקלט בחושים, כי הוא זה שמכתיב לרקמות המולבשות עליו את צורתן. שימפנזה לעולם תישאר שימפנזה גם אם ילבישו אותה בגדי ערב ויגלחו את פניה, כי מה שעושה אותה לקוף הוא השלד, לא תכריכי העור, לא הפרווה ולא רצועות השומן המסתירים אותו. ארבעת הפסים שחדרו למוחי מבעד לעפעפיים העצומים למחצה מילאו אותי בעונג עילאי. שעה ארוכה חששתי לפקוח את עיני פן אאבד את ההארה המפתיעה. חשתי שהיא מאפילה על חוויה קודמת שחוויתי למקרא מאמר על מבנה היקום. היקום אינו מתפשט לתוך מרחב ריק, נאמר שם, כי אם יוצר אותו יש מאין תוך כדי התפשטותו. כשקראתי את המשפט הזה כמעט נעתקה נשימתי. זה היה מסוג הדימויים שהשכל אינו יכול להכיל – לא כל שכן לתפוס – והוא סחרר את ראשי.

הצייר הקשיש הגניב מעת לעת מבטים לעברי, מופתע מהשתהותי לידו, אבל כשראה אותי מתבונן בים בעיניים עצומות חזר לעיסוקו. ניסיתי לחשוב על המנגנון העומד ביסוד המהות השלדית שייצגה באופן כה מושלם את החוף של בלדונה. נעצתי מבטי בארבעת הפסים הרוחביים שייצגו את הים, השמים, האופק והחוף ותהיתי על מהותם. התשובה הבזיקה במוחי כמו האֶאוּרֶקָה אצל ארכימדס: סלקציה! חשתי התפעמות גדולה, שהרי פישוט המציאות לארבעה פסים מותנה בהסרת הפרטים שאינם רלוונטיים למהותם באופן העמוק ביותר: תלוליות החול, קצף הגלים, האצות השחורות שנפלטו מהים ואניצי העננים בשמים. רק אחרי סילוק הפרטים הטפלים מתקבלים ארבעה פסי צבע נקיים, ועם זאת הם מסוגלים לאצור בתוכם את המהות האמיתית של חוף ים ביום קיצי.

בשבועות שלאחר שובי מבלדונה הוספתי להרהר בתפקידה של הסלקציה כעיקרון־על בהבנת המציאות. המסקנה היתה חד־משמעית: מנגנון הסלקציה אחראי לניפוי בליל הרעשים העושים דרכם מהחושים למוחנו; הוא זה שבורר את הבר מהתבן, שמפריד את הרלוונטי מהלא רלוונטי, שמתווה את המִתאר השלדי של המציאות על־ידי סילוק הסתמי והיַתיר. את הסוד הזה מיטיב כל קצב לדעת בבוא ולהסיר את נתחי הבשר, השומן והגידים משלד הבקר התלוי על אנקול. ללא השלד מאבדים נתחי הבשר את זהותם ונעשים אומצות בשר סתמיות. עצרתי בנקודה זו, חששתי לעלות על משהו גדול ממני, כי אם מנגנון הסלקציה הוא עקרון־על בתפיסת המציאות, אזי הוא חל גם עלינו. אם אכן כך, אזי אפשר שאי־ההבנות בין אנשים נובעות מליקויים בפעילותו של מנגנון הסלקציה, מחוסר יכולתו לסלק רעשים המסתירים את מהותה האמיתית של המחלוקת ביניהם. לא הרחקתי לכת יותר מזה, אבל בסיומה של אותה חוויה, שהתארכה לכדי שבועות אחדים, ידעתי שאני רוצה להיות צייר. האמנות גברה על הייעוד האקדמי שעמד לנגד עיני בראש סולם הקדימויות בתום לימודי ברג’ו די קלבריה. היה ברור לי שאין עיסוק נעלה וחשוב יותר מהאמנות להבנת העולם והאדם. שרק שילוב של רגש ותבונה מסוגל להתמודד עם היצירה הגדולה, אך חסרת שאר רוח, של הטבע, וכי רק האמנות מסוגלת להקנות משמעות לחיים הקצרים העומדים לרשותי. ככל שהמשכתי לצייר התחזקה בי הדעה שיש להשאיר את פסי הנוף עירומים, ללא תכסית של עצים, מעיינות וסלעים. רציתי שהמתח החבוי בין הפסים יישאר כלוא בתוכם, וכי רק הצבע והצורה ירמזו על הכוחות המבקשים לפרוץ אל תוך הנוף.

* * *

היה צפוף מאוד בסלון הקטן ששימש בו זמנית רחבת ריקודים ומקום להתגודדויות של חבורות קטנות. מזווית העין קלטתי את דמותה של אנגרונה בחצאית כחולה ובחולצה לבנה ספורטיבית. היא עברה מחבורה אחת לשנייה בקלילות, מניחה להם לפלרטט אתה בלי להשתהות זמן רב מדי לידם. היא דמתה בעיני לצוּפית קטנה הלוגמת צוף מגביעו של פרח בעודה משתהה באוויר בלי נוע, רגע לפני מעופה לפרח הבא. בכל מקום שהתעכבה בו התגברו הקולות ושככו אחרי שנטשה אותו. כשכבר עמדתי לעזוב אנגרונה ניגשה אלי עם שתי כוסות יין לבן. היה לה ברק בעיניים, אולי בהשפעת היין. היא הגישה לי כוס בעודה סונטת בי על התבודדותי. היא לא שאלה אותי על התבדלותי אלא למה אני מבודד את עצמי. זה מצא חן בעיני. לאחר זמן גילתה לי שידעה שאני צייר. בלי ששאלתי סיפרה לי שחזרה לא מזמן מטיול בסקנדינביה, בחבלים הצפוניים של שוודיה ונורווגיה. השממה הלבנה קסמה לה ובה בעת הפחידה אותה. בעד שום הון שבעולם לא היתה חיה שם, אבל היא נהנתה מהחוויה החד־פעמית של שקט לבן, שהוא הדבר הקרוב ביותר לדממה מוחלטת. הקשבתי לה בלי להגיב, אבל היא המשיכה לדבר כאילו ניהלנו דיאלוג. ואז, ללא התראה מוקדמת, אמרה שהיא רוצה לראות את ציורי. הייתי מופתע, אבל היא לקחה מידי את כוס היין, הניחה אותה על השידה הקרובה, וכבר עשתה את דרכה לעבר דלת היציאה. כשיצאנו מהמעלית שאלה אותי אם יש לי רכב, ומשהשבתי לה בשלילה פנתה לעבר רכבה ונתנה לי את המפתחות. נהגתי כל הדרך בשתיקה. גם היא שתקה, אבל כשיצאנו מהרכב היא שילבה את זרועה בזרועי. יכולתי לחוש את חום גופה מבעד לאריג הדק של חולצתה. היא עשתה את זה בטבעיות כובשת, כאילו היינו ידידים משכבר. בתמונות צפתה בשתיקה, ורק אחרי שסיימה שאלה אותי אם אני רואה באמת את העולם כלוא בין פסים חתומים. סיפרתי לה על ההתגלות בחוף הים של בלדונה. אחר־כך שלפתי מערימת הבדים את הציור של פרפרי החורש. זה היה ציור שמן שחור־לבן בגודל 100X120 סנטימטר שהתחלתי לעבוד עליו בהשפעת מאמר שקראתי על מין מסוים של פרפרים באירופה הנאבקים על כתמי אור שחודרים מבעד לעלוות העצים הסמיכה ומכים ברצפת החורש. זכר שמשתלט על כתם אור מגן בחירוף נפש על נחלתו וזוכה לביקוריהן של נקבות. הסיפור קסם לי בגלל מטענו המטפורי, שהרי כתמי אור אינם טריטוריה במובן המקובל של המילה. הם משהו מופשט המתקיים לכל היותר דקות ספורות, לפני שענן מכסה את השמש ומעלים אותם. במקרים אחרים כתם האור הוא טריטוריה מתעתעת המופיעה ונעלמת לסירוגין על־פי הרוח המנענעת את ענפי העצים. לא אחת קורה שכתם האור שעליו נלחמים שני זכרים נעלם תוך כדי מאבקם, ואז הם נעצרים במקומם במה שאפשר לכנות מבוכה, משום שעילת מאבקם התפוגגה לעיניהם כבאבחת קסם. אילו ניחנו בתבונה גדולה ממידת מוחם, ודאי היו תוהים על מהותה של אותה ממשות אורית שהיא כה חיונית לחייהם ועם זאת כה חמקמקה וכוזבת. אפשר שהיו מופתעים לגלות שהטריטוריה שלהם לא נמצאת ברצפת החורש אלא בשמש המרחפת מעל צמרות העצים. ציירתי את החורש בשטחים שחורים, חצויים בקווים לבנים אלכסוניים. על הציור התזתי באצבעות טבולות בצבע רסיסים של בהרות לבנות. חלקם יצאו עגולים וחלקם מוארכים כריצודי אור בתנועה. חרף המשבר שנקלעתי אליו בציור, הייתי שלם עם העבודה הזאת. חשבתי שהיא ממצה בכלים מינימליסטיים את מהותה החמקמקה של מציאות דינמית חסרת ודאות. אנגרונה שתקה. התקשיתי להבין משתיקתה אם הציור מוצא חן בעיניה. בשנה השנייה לנישואינו היא היתה יותר גלוית לב. היא העלתה לדיון את ציור פרפרי החורש כדי להמחיש את התעקשותי לדבוק בדברים שלא מעניינים איש זולתי. אנגרונה סברה שהציור המופשט, כמוהו כמוזיקה הלא טונלית, מהתל בעולם. בחיינו המשותפים הספקתי לעמוד על כישרונה המיוחד לאתר את הקלף המנצח כאשר העימותים בינינו מגיעים למבוי סתום. היא שאלה איך לדעתי אמור הצופה לגזור מהקווים האלכסוניים ומהכתמים הלבנים פרפרי חורש ובהרות אור. למה שהצופה לא יראה בציור כתמי אור הניתזים מסורגים של בית־סוהר? הרי כל ילד יכול לגרור פסים לבנים על רקע שחור ואחר־כך להתיז עליו כתמים לבנים. “זה בדיוק העניין,” אמרתי לה. “התוצאה יכולה להיות דומה, אפילו זהה, ובכל זאת אצל ילד זה שרבוט ואצלי זה אמנות, כי מאחורי הפסים שלי קיימת התכוונות.” אנגרונה לא השתכנעה. אמרתי לה שעל־פי מבחן התוצאה שהיא מציעה הטבע הוא גדול האמנים, כי הוא משופע במרקמים מופלאים של אבנים, ענפים מעוקלים וצוקי הרים מפוסלים להפליא, ואף־על־פי־כן איש אינו רואה ביצירות של הטבע מעשה אמנות, כי הן לא גולפו מתוך כוונה תחילה, אלא אם כן הן מעשה ידי הבורא, ואז אלוהים הוא האמן הגדול ביותר עלי אדמות. הוספתי שזו גם הסיבה שאיננו מכירים בשרבוטים של קופים כביצירות אמנות, למרות שהם מצליחים מעת לעת להטעות מבקרי אמנות. “אילו היית מניחה בידיו של פיקסו מכחול בעת שנתו ומאפשרת לתנועות הלא רצוניות של ידו למרוח בד, לא היינו רואים בזה יצירה אמנותית, למרות שהיא צוירה בידי פיקסו.”

“הבנתי,” הגיבה אנגרונה. “אז עכשיו פיקסו צריך להוכיח שלא צייר אף אחד מציוריו כשהיה שיכור, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות – אולי גם אתה היית בגילופין כשציירת את פרפרי החורש.” “נקודה מעניינת,” אמרתי לה, אבל היא חשה מנימת דיבורי שנפגעתי. שנה אחת של נישואים הספיקה לה כדי לפתח חוש דק לניואנסים. “הבעיה היא,” מיהרה להמשיך, “שאתה מתעקש לדבר בשפה פרטית משלך שאיש לא מבין אותה מלבדך. מה התועלת בשפה שרק אתה דובר אותה ורק אתה מבין אותה?” השבתי לה שאלמלא ניסינו להבין לשונות אחרות, התרבות האנושית היתה נותרת מקבץ של איים מבודדים משאר העולם. אנגרונה אמרה שאיים הם דברים אמיתיים, שחיים בהם פרפרים אמיתיים, ואילו הכתמים בציור שלי קיימים רק בראשי. “איש לא ביקש ממך לצייר פרפרי חורש,” הטיחה בי. “אתה החלטת להעלותם על הבד, ולכן חובת ההוכחה שזה אמנות חלה עליך ולא על הצופה. זכותך להיות לא מובן,” הוסיפה, באחד המונולוגים הארוכים ביותר שיצאו מפיה, “זכותך ליצור שפה פרטית משלך, אבל אל תבוא בטענות לצופה על שאינו מבין אותך. זה כמו לדבר איטלקית לסיני ואחר־כך לכעוס עליו על שאינו מבין אותך. חשוב שתדע עוד משהו, על הזמן הפנוי של הצופה מתחרים מאה ציירים אחרים, חמישים סופרים, עשרים הצגות תיאטרון, שני קונצרטים, וכל זה מלבד ענייני היום השוטפים. למה אתה חושב שעליו לוותר עליהם רק כדי לנסות להבין אותך?” בשלב זה כבר היינו כעוסים מכדי לרצות להבין זה את טענותיו של זה. כל שרצינו היה לצאת מהתנצחות עקרה זו כשידנו על העליונה. אמרתי לה שאם האמנות היתה מאמצת את עקרון הבורות שהיא מציעה, הציור היה מסתיים ברמברנדט. אנגרונה השיבה בזעף שלא אכפת לה להיות בורה, ממילא אני תמיד חושב שכולם בורים חוץ ממני. שנינו היינו פגועים. אנגרונה ידעה ש“תמיד” ו“כולם” הן המילים היחידות במילון המסוגלות להבעיר את חמתי, והיא לא היססה להשתמש בהן גם בדברים שקרו בפעם הראשונה. אמרתי לה שהשפה נועדה בראש ובראשונה להבהיר תחושות ותובנות ורק אחר־כך – אם בכלל – לגרום לאנשים להבין אותנו. עוד הוספתי ששפה פלסטית מודרנית, כמו מוזיקה מודרנית, נועדה לעורר רגשות שהשפה הקלאסית לא מגיעה אליהם, ורק אחר־כך – אם בכלל – להיות קליטה. אבל זה כבר היה מאוחר מדי. אנגרונה לא השיבה, היא הפנתה לי את גבה ויצאה מהחדר.

בחלוף השנים התגעגעתי לשיחה ההיא, חרף המשקע הכבד שהותירה בי. בשנה השלישית לנישואינו הוויכוחים בינינו הומרו בשתיקה. לא שיערתי אז שהשתיקה עתידה להפוך בידה של אנגרונה לכלי משוכלל לחיסול נושאים שנויים במחלוקת, ועם זאת להשאיר לה את המילה האחרונה, האולטימטיבית. אנגרונה הקדימה להבין שהניצחון הוא לצד השותקים. סוד זה נגלה לי אחרי נישואינו. במפגשנו הראשון ראיתי בשתיקתה הסכמה והבנה. היא חיבקה אותי ואחר־כך נסענו לדירתה. היא אמרה לי שהריחות החריפים של מדללי הצבע בדירתי, ששימשה אותי גם כאטליה, מסחררים את ראשה. לא שיערתי אז את השפעתו מרחיקת הלכת של הטרפנטין על יחסינו.

קיוויתי שנישואי עם אנגרונה, שנה אחרי היכרותנו, יפטרו אותי מהמעברים החדים מייאוש לתקווה, מהתעלות על גילוי חומרים חדשים וקומפוזיציות מקוריות לנפילה ללילות טרופים של דכדוך למראה התוצאות המאכזבות. פעמים אחדות שרפתי את הבדים שציירתי. היו ימים שפחדתי לגמור עם אוזן חתוכה כמו ון גוך. הייתי מוכן למכור את נפשי לשטן תמורת ציור שאהיה שלם אתו, שאדע שהוא היצירה שחלמתי עליה בלילות. בוקר אחד התעוררתי עם המחשבה על חיים משפחתיים נורמטיביים, עם אישה וילדים, שיכפו עלי שגרה ויעמידו את האמנות בפרופורציה נכונה. הנישואים לאנגרונה נתפסו לי כחבל הצלה מהתנודות הקיצוניות במצבי הרוח, אבל לא העליתי בדעתי שהציור עתיד להידחק כליל מחיי. חשבתי שהיא תבין שהנורמליות שכה ייחלתי לה נועדה להציב לציור גבולות, להעלותו על פסים שפויים, לא לחסלו. ציפיתי מאנגרונה להתחשבות, לפחות במידה שזכיתי לה ממנהל העבודה במפעל לקופסאות שימורים. הוא הסכים לשחרר אותי מהעבודה בתום רישום המלאי גם כאשר סיימתי את הרישום שעה לפני סיום יום העבודה, כדי לפנות לי זמן לציור.

בשנה הראשונה לנישואינו אנגרונה לא דחקה בי למצוא תעסוקה מכובדת יותר. היא התייחסה לעבודה במפעל לקופסאות שימורים כאל תעסוקת מעבר עד לשחרורי ממה שכינתה “האובססיה האמנותית”. זו הצטיירה בעיניה כסוכן עוין לאורח חיים שהולם זוג צעיר. אנגרונה ראתה בציור תחביב וציפתה באורך רוח שאתקדם בחיים כמו חבריה מילדות, שכבר סיימו לימודי משפטים, קיבלו משרות מבטיחות בבנקים או ניהלו עסקים עצמאיים. לכולם היו דירות משלהם, איש לא גר כמונו בשכירות. הפניתי את תשומת לבה לכך שדירותיהם נקנו בכספי הוריהם. זו היתה הערה נבזית, אני מודה. אביה היה פקיד בעירייה, אמה היתה עקרת בית. אנגרונה הזכירה לי שהדירות של ידידיה מומנו על־ידי ההורים משני הצדדים. זה היה חץ מושחז לעבר ההורים שלא היו לי. השבתי לה שהיא ידעה בדיוק עם מי היא מתחתנת וזה לא הרתיע אותה. הכרתי כל תג במסלול ההתנצחות הזה, מסלול שגרף אליו רעשים משני צדי הדרך כדי להסתיר את מהותה האמיתית של המחלוקת בינינו. היעד הראשון שסימנה כמטרה היה חצי החדר בדירת שלושת החדרים שלנו ששימש לי כסטודיו. היא סירבה לנקותו בגלל ריח הטרפנטין שנדף ממנו, הסמרטוטים שהיו מפוזרים על הרצפה, כתמי הצבע שזיהמו את הקירות, צנצנות המים ומכלי המדללים שניצבו על השולחן המוכתם. “בכל מקרה,” הזהירה אותי, “כשייוולד לנו תינוק לא ארשה לך להרעיל אותו באדי טרפנטין.”

זו היתה מכה מתחת לחגורה. כל ניסיונותי להסביר לה את המקום שתופס הציור בחיי היו לריק. לא הבנתי אז שלא הטרפנטין הטריד אותה אלא הקירות שבודדו את הסטודיו משאר החדרים בדירה. מה שהתרחש בו היה מחוץ לשליטתה, מסמר בלי ראש שלא הצליחה לשלוף מקיר הדירה. כל שעה שעשיתי בסטודיו כמו נגרעה מחייה, ועל כן היתה חשובה בעיניה מכל השעות ששהיתי במחיצתה. אנגרונה סברה שאם בכלל יש צידוק לאי אוטונומי כזה, מקומו בדירת רווקים. משפחה היא יחידה מלוכדת, כמו מושבת נמלים. לכל אחד מבני המשפחה יכולות להיות מטלות שונות, אבל הכול פועלים למען מטרה אחת: טובתו של הקולקטיב והגנה עליו. מעולם לא הודתה באיבתה לציור, ואילו הייתי מאשים אותה בזה, היא היתה דוחה על הסף את דברי. לימים הבנתי שמנגנון הצידוק העצמי של אנגרונה שיתק ללחלוטין את הביקורת העצמית. בכל שנות נישואינו לא תפסתי אותה מודה בשגיאה או מכה על חטא. חופת מגן שריחפה מעל ראשה כמו הילת קדושים יירטה את הערות הביקורת עם שיגורן.

עם לידתה של אומברטה נפרסה חופת המגן גם מעל בתנו. אנגרונה ניסתה למתוח את החופה גם מעלי, ובלבד שאקבל את כללי האחווה המשפחתית. אולם כל אימת שהתייצבתי מולה או מול אומברטה נעשיתי אני עצמי חלק מהעולם העוין שיש להתגונן מפניו. בהתייחסותה לציורי היא נהגה להשתמש במילה “תחביב”, שהיתה מילת קוד לאי־הכרה מקצועית וציבורית בעבודתי. “אם הציורים טובים כפי שאתה חושב,” אמרה לי פעם, “למה הם לא מוצגים בגלריות ולמה איש אינו טורח לרכוש אותם?” בהיעדר מענה הולם חזרה והטעימה באוזני שצרכיה החברתיים אינם חשובים פחות מהתחביב שלי. “לא נישאתי לך כדי לבלות את הערבים עם עצמי בין ארבעה כתלים,” ירתה לעברי. הצעתי לה לצאת בגפה לקולנוע או עם חברותיה בשני הערבים בשבוע שביקשתי לשריין לציור, אבל היא דחתה על הסף את הצעתי. “לא התחתנתי אתך כדי לצאת לבד לקולנוע,” הגיבה בכעס. “תַראה לי אחת מחברותי הנשואות שהולכת לבד לקולנוע.” אחר־כך הוסיפה, “אתה יודע שאנשים נוטים לרכל ולהסיק מסקנות שגויות.”

סירובה של אנגרונה להכיר במרכזיותו של הציור בחיי היה בלתי נסלח בעיני. התנכרותה למאוויי שברה שבר עמוק ביחסינו, שאליו היתה עתידה להתנקז המוגלה של כל התקריות האחרות. כל אימת שהריב חרג מממדיו הרגילים הטחתי בפניה את פרשת הסטודיו. אנגרונה נדהמה בכל פעם מחדש מהטענה הניצחת. אני משער שחלק בלתי נפרד מתפקידה של חופת המגן הוא למחוק אירועים צורמים מהזיכרון. באשר לי, הסטודיו נצרב בתודעתי כבור ללא תחתית, מלא עד גדותיו עלבון. מאז הופקע ממני החדרון לא מצאתי פינה משלי בבית. הייתי בו אורח. ביני לבין אנגרונה ניצבה ערימת אפר.

גם היציאות שלנו לקולנוע היו מאכזבות. אחרי יום עבודה מייגע עם אנשים קשי יום, ועל־פי רוב בוטים וקולניים, היא היתה עייפה מדי לסרטים “כבדים”. אנגרונה רצתה עלילות קלילות, עלילות שיוצאים מהן עם חיוך. מלודרמות עם סוף טוב. ערבי שבת היו הגרועים בימי השבוע. עוד בנעוריה יוחדו ערבים אלה למשחקי חברה עם חבריה מתנועת הנוער. על מסורת זו שמרו גם אחרי שנישאו. נהגתי לצאת ידי חובה במשחק אחד או שניים ולאחר מכן לפרוש לחדר צדדי ולשקוע בקריאת ספר. עד מהרה קניתי לעצמי שם של עוף מוזר בקרב חבריה. לאנגרונה לא היה אכפת כל עוד נכחתי במקום. מראית עין היתה שם המשחק.

בסוף השנה השלישית לנישואינו חדלתי לצייר. לא משום שהשפה שאימצתי היתה מובנת רק לי אלא מפני שמה שהיה לי לומר לא הצדיק שפה משלו. מאז שגמלה בי ההחלטה לצייר חשבתי על האמנות במונחים של מהפכה המרעידה את אמות הסִפים של העולם, ואילו הציור שלי הגיע למבוי סתום. נסחפתי לעיסוק בעובי הפסים וביחסים ביניהם במקום בכוחות שהם מייצגים. הרעיון להוסיף טקסטים לתמונה, שקנה לו נוכחות אופנתית באותם ימים, נראה בעיני עירוב מלאכותי של שתי שפות. מילים, אמרתי לעצמי, צריכות להימצא מחוץ לתמונה, אם בכלל, לא בתוכה. איש לא מעלה בדעתו שאפשר לשפר את משחק הכדורגל על־ידי מתן היתר לתפוס את הכדור בידיים. ספרות וציור משתייכים למשחקים שונים. ככל שנקף הזמן עלו בי הרהורי כפירה גם בסוגיית השלד. מה מחלקי השלד הוא תנאי הכרחי לזיהויו של עצם, ועד כמה די בצבעים ובתנועות כדי לחפות על היעדר השלד? חזרתי לחשוב על בעיה זו כעבור חמישים שנה, כשהתבוננתי בתווי פניהם של מכרים ותיקים. המסקנה היתה כואבת. אף שעצמות הפנים שלהם נותרו כשהיו, פניהם השתנו ללא הכר. המבט החד נספג בכיסים הנפוחים מתחת לעיניהם ואבד תחת העפעפיים השמוטים למחצה. אצל אחדים החוויר ראשיתו של קטראקט זוחל את אישוניהם וגזל בהדרגה את מיקודם. הלחיים השמוטות הפכו את הפנים לעיסת ג’לי שמוססה את מבען הייחודי. יותר ויותר אנשים הזכירו לי את סדרת הדיוקנאות העצמיים של רמברנדט שהנציחו את הזדקנותו. הפנים התפוחות וחרושות הקמטים בדיוקנו האחרון שיקפו את הנתק המוחלט בין תחושותיו, שאולי נותרו עזות כשהיו, לבין הבעת פניו המובסת. אדם זקן כלוא במסכה שהיא כל דבר זולת הוא עצמו, כאותם שודדי בנקים בסרטי פעולה שעוטים על פניהם מסכה חייכנית של מיקי מאוס בעודם יורים למוות בקופאי.

אנגרונה קיבלה בקורת רוח את החלטתי ללמוד באוניברסיטה. היא פינתה לי בחפץ לב את הזמן שנדרש ללימודי, העסיקה את אומברטה כדי שלא תפריע לי ואף יצאה בלעדי לסרטים. הלימודים לתואר מתחו את חופת המגן מעל ראשי. התקבלתי מחדש לשבט המשפחתי. “בעלי לומד,” היתה מתרצת את היעדרי מהמפגשים החברתיים. באורח פלא תמו גם איחוריה הכרוניים ביציאה לקולנוע או לתיאטרון. בעבר הסתיימו התקריות הללו בטריקת דלת ובהמתנה זעופה במכונית ליציאתה. השתנותה הטילה בי צינה שהתפשטה בגופי כמו פרחי כפור הזוחלים בימות קרה על זגוגית החלון. יכולתי לשמוע את טריקת הדלתות בתוכי הנסגרות בפניה בזו אחר זו.

אנגרונה החמיצה פנים כשנודע לה שנרשמתי לקורסים בביולוגיה ובאבולוציה אקולוגית. היא ראתה בזה גחמה נואלת כמו הציור. “אין בזה עתיד,” אמרה לי. “לשום מפעל רציני או חברה מסחרית לא יהיה עניין להעסיק בוגר אבולוציה אקולוגית.” אמרתי לה שחיפשתי משהו רחוק ככל האפשר מאמנות, וכי מדעי הטבע היו אהבתי הראשונה לפני שגיליתי את הציור. בנוסף על כך, שעות ההוראה בחוגים אלה יאפשרו לי להחזיק במשרתי במפעל לקופסאות פח, למימון לימודי. לשמחתי גיליתי שאמנות ומדע אינם רחוקים זה מזה כפי שחשבתי. למדתי שהמדע, כמו האמנות, לא מתיימר לתאר את המציאות כמו שהיא, אלא כפי שהיא נתפסת במחשבתנו באמצעות הפשר שאנו מעניקים לעובדות המתגלות לנו. שמחתי לגלות במדע מכר ותיק מהציור: הסלקציה. בשניהם היא ממלאה תפקיד מרכזי. העיקר בציור אינו העתקה מדויקת של המציאות לצבע, אלא הפקעת חלקים נבחרים ממנה והרכבתם למציאות חדשה, המעניקה פירוש, משמעות ותוכן למציאות הנגלית לעין. הוא הדין במדע. עיקרו הרכבה מחדש של פיסות מידע לתמונה הלימה לתיאוריה הקיימת או לזו המבקשת לרשת אותה. בשני התחומים, תמונת המציאות המתקבלת מהפרשנות החדשה ומהסלקציה בוחנת את העובדות המוכרות מזווית אחרת, המעניקה להן משמעות שונה. עד מהרה הבנתי שהתהליך המדעי, כמוהו כתהליך האמנותי, הוא פעילות פרשנית שלעולם לא תגיע לקִצה, משום שמספר זוויות ההצצה על המציאות הוא אינסופי. אנגרונה לא גילתה שום עניין בעיסוקי האקדמי. היא לא התעניינה בעבודות הסמינריוניות שלי, ולמען האמת, היא אינה יודעת עד היום במה עוסקת אבולוציה אקולוגית. השלמתי עם זה. מאז חדלתי לצייר דמו חיי עם אנגרונה לחיי זומבי. הנחתי לעצמי לצוף כקליפת אגוז על פני מים אפורים שדבר לא מתרחש בהם. קליפה שרקמתה העצית רוויה מכדי לספוג דבר מסביבתה. בכל אשר הבטתי נשקף אלי ים אינסופי, חלק כמו מראה, ללא אדווה אחת שתפר את השיממון הגדול. מה שהיה לי לעוגן בתחילת דרכי עם אנגרונה הפך לימה ענקית של מוות.

* * *

לפנות בוקר התעוררתי מיבבות קטועות של מה שנשמע לי כגור אריות, לא רחוק מהבקתה. ככל שניסיתי להירדם מחדש לא הצלחתי. עם אור ראשון נחלשו היבבות. רציתי לצאת כדי לחפש את מקור הקולות, אבל מנטובני מנע בעדי מחשש שאמו של הגור נמצאת בקרבת מקום. המתנו שעה נוספת ויצאנו בנשק שלוף לסרוק את השטח הגובל בגדר. מצאנו את הגור במרחק חמישים פסיעות מהבקתה, שוכב תשוש ליד שיח ונושם בכבדות. גחנתי לעברו וניסיתי להשקותו. הוא חשף שיניים ונשף באיום, אבל כשהושטתי לעברו פד ספוג בחלב מצץ אותו בהתלהבות. לא היה צל של ספק שאם יישאר שם, ימות מהתייבשות או ייטרף על־ידי תנים או צבועים. אחרי שהרווה מעט את צימאונו אספתי אותו אל חיקי והכנסתי אותו לצריף, כשמנטובני מחפה עלי בנשק דרוך. הוא המשיך למצוץ מהפד עד שנפלה עליו תרדמה. מנטובני הציץ מפעם לפעם מהחלון, לראות אם אמו מסתובבת בקרבת מקום. ניסינו להעריך איך גור האריות נקלע לסביבתנו. מנטובני העלה השערה שהוא אבד לאמו במהלך קטטה עם צבועים. לחלופין, שהיא נפצעה קשה מאריה נודד או מתה מהכשת נחש במקום המרבץ שלה עם גוריה. כשהגור התעורר הוא גילה חשדנות כלפינו ושוב חשף את שיניו באיום, אבל בקבוק החלב שמנטובני התקין עבורו גבר על פחדיו. התלבטנו מה לעשות אתו. היה ברור לנו שאיננו יכולים להשאירו בבקתה, וגם לא לשחררו. החלטנו לקחת אותו אתנו לסיורים בשטח. מנטובני התקין עבורו סל מרופד בחולצה ישנה והניח אותו בין שנינו במושב הקדמי של הטנדר. רעש המנוע וטלטולי הדרך הפחידו אותו, ובשעה הראשונה של הנסיעה הוא נשאר מצונף בסל, אבל ככל שהמשכנו לנסוע גברה עליו סקרנותו. הוא יצא מהסל, הניח את שתי כפותיו הקדמיות על הירך שלי וטמן את ראשו בחיקי. כשהגענו לשטח מנטובני הציע להשאירו בתא הנהג, אבל התעקשתי להוציאו. היתה לי תחושה שהגור יעדיף להישאר אתנו מאשר לברוח לתוך העשב. זה מה שקרה. הגור נצמד אלי כמו כלבלב עד שובנו בערב לצריף.

ככל שחולפים הימים הקשר שלי עם הגור מתהדק והולך. הוא מתנהג כחתלתול לכל דבר. תאוות המשחק שלו לא יודעת שובע. אחרי כמה שעות על המחצלת שלרגלי המיטה הוא עושה את שארית הלילה במיטתי כשראשו טמון בצווארי. ניסיתי להחזירו למחצלת, אבל ברגע שאני נרדם הוא מטפס על המיטה ונצמד אלי. מנטובני רוצה לדעת כמה זמן בדעתי להחזיק בגור. הוא מזכיר לי שהחוק הטנזני אוסר להחזיק חיות בר כחיות מחמד ביתיות. הוא גם טורח לציין שכל יום שהגור מבלה במיטתי מרחיק אותו מהטבע ומקרב אותו לגן חיות. מנטובני צודק. גן חיות הוא הדבר האחרון שאני מאחל לגור. מצד שני, ברור לי שאם אשחררו, הוא לא ישרוד בחוץ יותר מיממה. למזלו, הגור לא מודע לדיונים שלנו על גורלו. הוא עושה בבקתה ככל העולה על רוחו. קרעי ניירות מפוזרים על הרצפה בכל מקום, את השמיכה אני מוצא מגולגלת מתחת למיטה יחד עם מפת השולחן מהמטבח. הוא ערני להפליא, גומע בתיאבון עצום את החלב, ואפשר למדוד את צמיחתו על בסיס יומי כמעט. מנטובני לא מרוצה. ניהול משק הבית עם כפיר אריות בין הרגליים מטיל עליו עומס נוסף. הוא טוען שצריך לבנות לו מכלאה בחצר. מוסכם עלי שהמיטה שלי איננה המקום הנכון לגידול גור אריות שאמור לחזור לטבע.

אתמול סיים מנטובני לבנות מכלאה לגור. ביקשתי שתהיה גדולה, 10X10 מטרים. הבוקר הכנסנו את הגור לביתו החדש ועקבנו אחריו מבחוץ. הגור הביע את מחאתו על השינוי ביבבות רמות. מיהרתי לצאת לשטח, אבל הקדמתי את שובי. הוא קיבל את פני בעליצות, התחכך בי, שפשף את לחיו בפני והתרוצץ בשמחה סביבי. השעה שעת ערב מאוחרת. אני שומע את יבבותיו. לבי נכמר עליו. מפעם לפעם אני קם מהשולחן ומציץ לעברו מהחלון. אחרי שעתיים הוא נרגע. ראיתי אותו מכורבל במחצלת, ראשו נח על שמיכה מגולגלת, כפי שנהג לעשות על כתפי. אני מתאפק לא לאסוף אותו לחדרי. על בדידותי בלילות הוא מפצה בבוקר. הוא מקפץ סביבי ועלי, מושך בשיניו את מכנסי ולא נרגע עד שאני נשכב לידו. קשה לי להינתק ממנו. אני יודע שלא לאורך זמן אוכל לצרף אותו לנסיעותינו בשטח. הוא צובר תעוזה ומרשה לעצמו להתרחק יותר ויותר ממקום עבודתנו, חוקר בסקרנות את הזוחלים הנקרים בדרכו, מתבונן בסקרנות בנמלים ומסתבך בשיחים. לפעמים הוא חוזר משיטוטיו רק לשמע התנעת הטנדר. מנטובני מזהיר אותי שההתרוצצויות שלו עלולות להסתיים בכי רע. ממחר אשאיר אותו במכלאה.

הגור קיבל את ההגבלה החדשה על חירותו במחאות קולניות. אני משתדל להקדים את שובי כדי להוציא אותו לטיולים מסביב לבקתה. כבר לשמע נהמת הטנדר מרחוק הוא מתחיל לרוץ בתזזית לאורך הגדר של המכלאה, נעמד על רגליו האחוריות ונתלה על הגדר בכפותיו הקדמיות, ועד שאני לא נכנס פנימה ונשכב לידו הוא לא נרגע. אחרי רגע של חיכוכי פנים הוא חוזר להתרוצץ במכלאה, מרים זרדים מהקרקע, לופת אותם בכפותיו הקדמיות ונושך אותם, מזנק ממצב שכיבה לעבר טרף מדומה, מתהפך על גבו, נושך אחת מכפותיו או לועס ציצת עשב, מכה בכפה אחת במים שבגיגית וקופץ לאחור כשהמים ניתזים על פניו. כל יום הוא ממציא משחקים חדשים. בימים שאני עושה את שעות היום בבקתה, להעלאת ממצאי הסקר במחשב, הוא מתרוצץ בחדרים ומחולל בהם מהומה. מפעם לפעם הוא מזנק על שולחן הכתיבה ומנסה לצוד בכפו הימנית את האותיות המפזזות על מסך המחשב.

בוקר אחד הופיעה לביאה בקרבת הבקתה. עברו ארבעה שבועות מבואו של הכפיר. מנטובני גילה אותה ראשון. בהתחלה חשבנו שהיא לביאה נודדת שנטשה את עדתה או גורשה ממנה מסיבה כלשהי, אבל הסבר זה הופרך ככל שהתמידה בביקוריה. אחת ליומיים או שלושה היא מתפקדת בשעות הבוקר, נעלמת לכמה שעות בצהריים וחוזרת לרבוץ על גחונה בצלו של שיח עד שעות הערב. באחת הפעמים התקרבה עד כדי מאה מטרים מגדר המכלאה. התעקשותה של הלביאה להשאר בקרבת מקום לא מוצאת חן בעיני מנטובני. שלוש פעמים טרח לציין שאריות בריאים נמנעים מקרבת בני אדם. דרך אגב הוסיף כי בטנזניה לבדה אריות טורפים מדי שנה קרוב למאתיים אנשים. שאלתי אם יש, לדעתו, קשר דם בין הלביאה לגור. מנטובני הסכים אתי שלא סביר שלביאה תסתובב ליד מגורי אדם בהתמדה כזאת, אלא אם כן יש לה סיבה טובה לכך. מצד שני, עד כמה שידיעתו מגעת, לביאות שמאבדות את גוריהן חדלות לחפש אחריהם אחרי ימים אחדים. לא השתכנעתי. ניסיתי לגלגל בראשי אפשרויות אחרות: אולי זו לביאה זרה ששכלה לאחרונה את גוריה והיא עדיין מלאה בהורמונים אימהיים, המופנים עתה לגור שלנו. ההסברים שהצעתי לא הרגיעו את מנטובני. “בין שהיא אמו של הגור ובין שהיא אם שכולה,” אמר, “איננו יכולי לחזות את צעדיה.” זה ימים אחדים שמנטובני יוצא בבקרים לעבר הלביאה כשהוא מכה במקל על מכסה פח כדי להבריחה. בפעמים הראשונות היא ברחה בבהלה, אבל משהיא רואה שהוא לא רודף אחריה היא נשכבת על גחונה במרחק חמישים צעדים ממנו ושבה לעמדתה המקורית אחרי שובו לבקתה.

* * *

ביום שבו מלאו שלושה שבועות להופעת הלביאה הנחתי נתחי בשר במרחק מה מהגדר ועקבתי אחריה מחלוני. היא לא טרחה לקום מרבצה. למחרת לא מצאת את נתחי הבשר. מנטובני חושב שתנים אכלו אותם. אפשרות סבירה, אבל לא ודאית. אני ממשיך להניח מדי ערב נתחי בשר. בבוקר הם אינם. אני ממתין לחשיכה כדי לצפות במשקפת לעבר המקום. בירח חצי מלא אני יכול לראות עד מרחק של שלוש מאות מטר. לילה אחד, קצת אחרי השעה תשע הופיעה הלביאה. היא הסתכלה פעמיים לעבר המכלאה של הגור, אחר־כך חטפה את נתח הבשר בשיניה ונסוגה לאחור בריצה קלה. המראה הזה מילא את לבי שמחה. המשכתי להניח את נתחי הבשר עוד שלוש פעמים והפסקתי ליומיים. יום אחד יצאתי לעברה עם צלחת הבשר. היא המשיכה לרבוץ במקומה למרות שהתרחקתי מהמכלאה יותר מעשרים צעדים. מנטובני עקב אחרי מהחלון בנשק דרוך. הוא היה מודאג כשסיפרתי לו על כוונתי. כאיש המכון הוא רואה את עצמו אחראי לשלומי. ניסיתי לשכנע אותו שלא נשקפת לי סכנה, שעם רובה בידו הוא יכול בקלות להגן עלי. הנחתי את נתח הבשר על;הארץ וחזרתי לבקתה. מנטובני נשם בהקלה. הלביאה לא זזה ממקומה עשר דקות. אחר־כך הזדקפה, מתחה את גופה, פיהקה פיהוק גדול והתקרבה בצעדים מדודים לבשר. היא הריחה אותו מכל צדדיו, אחר־כך נטלה אותו בפיה וחזרה למקום רבצה. בשלושת הימים הבאים חזרתי על אותו מעשה. גם הלביאה לא שינתה ממנהגה. בשלושת הבקרים האלה הגיעה התרגשותו של הגור לשיאה. הוא התרוצץ בין הגדרות, וכל אימת שהלביאה התקרבה לבשר הוא נתלה בכפותיו הקדמיות על הגדר ועקב אחריה בהתלהבות בלתי מרוסנת. מנטובני הביע את דאגתו מהתמעטות הבשר במקרר. נדמה לי שהוא השתכנע שלא רק קשר הבשר קושר את הלביאה למקום הזה. בוקר אחד גילינו את עקבות רגליה של הלביאה לאורך הגדר של המכלאה. בלילות הבאים צפיתי בה בהיחבא מהחלון. הגור נצמד לגדר והיא שלחה את לשונה דרך החורים וליקקה את ראשו. מחר הוא יום היציאה של מנטובני למסע הקניות השבועי בכפר.

אחרי שרעש המנוע של הטנדר נבלע באבק פתחתי את שער המכלאה. הגור יצא בדילוגים לעבר הלביאה. תחילה הגיבה בהסתייגות על הסתערותו, אבל אחרי שהתעייף קמעה ונח בין רגליה הקדמיות ליקקה את ראשו ואת פרוותו. בתום שעה ארוכה פיתיתי אותו באמצעות בקבוק חלב לחזור למכלאה. הלביאה לא הגיבה, היא הניחה לו ללכת ונשארה במקומה. ראיתי בזה הבעת אמון מצדה, כמו הבינה שהגור שלה נמצא בידיים נאמנות. כשמנטובני חזר עם הקניות סיפרתי לו על הניסוי. הוא היה מאוד לא מרוצה מהתפתחות הדברים. למחרת עקבנו אחרי הלביאה מחלון הצריף. היא רבצה במרחק לא רב מהמכלאה, כאילו ממתינה לפתיחת השער. מנטובני השביע אותי להיזהר. ליתר ביטחון דרך את הנשק ועקב אחרי מהחלון. הגור רץ בשמחה לעבר הלביאה, חיכך את ראשו בלחייה וקיפץ על גבה כפי שעשה יום קודם לכן. היא קיבלה את השתוללותו בשלווה סטואית. לא דורשת ממנו דבר, לא מצפה ממנו למשהו אחר ממה שהוא. כשנמאס לו לקפץ על גבה החל לחקור את הלטאות והצבים בסביבתו הקרובה. אפילו אבנים קטנות שימשו לו כלי משחק. מנטובני עקב אחרי האידיליה המשפחתית בתדהמה גלויה, אבל היה מוטרד. הוא רוצה לדעת לאן כל זה מוביל. אין לי תשובה. מנטובני חושש שאתפתה לתמונה הפסטורלית ואצרף את עצמי אליה. הוא מזכיר לי כי גם בגני חיות לא מעזים המטפלים להיכנס למתחם האריות, למרות שהם מאכילים אותם בקביעות.

כך או כך, מנטובני השלים עם ביקוריה היומיים של הלביאה, ודומני שגם היא השלימה עם נוכחותו. עם זאת, אני מודע לעובדה שזה מצב זמני, וכי התבגרותו של הגור או התייחמותה של האם יפרק את החבילה המשפחתית. גמילת גורים במשפחת האריות היא מהירה ומחוספסת ביותר. מנטובני חושש בעיקר מהופעתו של אריה מזדמן. הוא לא מאמין בסוף טוב לסיפור הזה. אני נאלץ להסכים אתו, בהסתייגות. זכר בוגר לא יהסס להרוג את הגור כדי לגרום ללביאה להתייחם מחדש. היא תנסה אולי להתנגד, אבל אם הזכר יתעקש, הוא יתגבר על התנגדותה. במקרה הטוב הגור יצליח להימלט, אבל סיכויָו לשרוד בגפו קלושים לאין ערוך מסיכויָו להסתפח לעדה כלשהי או להנהיג עדה משלו. מנטובני כאילו קרא את מחשבותי. הוא הציע להזמין את ריצ’רד הריס להתייעצות.

ריצ’רד הוא אגדה ברחבי הסרנגטי ואף מעבר לגבולות טנזניה. ממנטובני נודע לי כי ריצ’רד הוא דור רביעי לשושלת של מדריכי ציד שליוו יחידים וקבוצות תיירים מאירופה ומארצות־הברית במסעות ספארי באפריקה עוד בימים שציד חיות בר התנהל ללא הגבלות. כבר בביקורי הקודם בסרנגטי נודע לי על ההרג ההמוני שעשו בשעתו בחיות הבר. את מלאכת ההכחדה השלימה מחלה נגיפית שפגעה אנושות בבקר של שבט המסאי והדביקה גם את עדרי הגנו והתאואים. התעניינותי בנושא נבעה אז מכך שהתמותה ההמונית גרמה לנטישת המסאים את כפריהם, אבל גם לצמיחה חסרת תקדים של העשב ברחבי הסוואנה ובאזורי החורש. כאקולוג לא יכולתי שלא לראות את הצד החיובי שבתהליך זה, אולם התמעטות החיות בחי־בר הניעה את מדינות אירופה לגבש חקיקה מגבילה של ציד, יוזמה שסללה את הדרך להפיכת הסרנגטי לשמורת טבע מוגנת.

החלת צווי פיקוח חמורים על הציידים בתחומי השמורה הביא לפיטוריהם של מדריכי הציד הוותיקים והמבוגרים. אביו של ריצ’רד יצא לגמלאות, ואילו ריצ’רד עצמו התמנה לפקח בסרנגטי. המעבר לא היה קשה לו. גם כאשר ליווה את אביו כשהיה ילד תיעב את תיירות הציד, שכל תכליתה הרג קרנפים, פילים, נמרים ואריות. זו, לצד הרג חסר הבחנה בידי המקומיים, אשר ניצלו את התמוטטות השלטון הקולוניאלי בקניה, שינתה את יחסו לציד. תיעובו התחלף בבוז כאשר מצא שברוב המקרים לא התיירים מחסלים את החיות, אלא המדריכים הניצבים מאחוריהם. במיוחד בז לתמונות הניצחון של הציידים המדומים, כשכף רגלם מונחת על פגר האריה או הקרנף, תמונות שסוכנויות הנסיעות דאגו למסגר כדי שגיבורי הספארי יתלו אותן על קירות משרדיהם.

ריצ’רד הריס

בתוך ארבעה עשורים הפך ריצ’רד לסמכות עליונה בכל הקשור לטורפי־על, ובמיוחד לאריות. מנטובני מדבר עליו בנימה לא מוסתרת של הערצה. לדבריו, ריצ’רד מסוגל לזהות מאות אריות באמצעות זיפי שפמם, כתמי לידה, צבע הרעמה, גודל ציצת הזנב והצלקות על פניהם ואוזניהם. “מה שמקשה על מלאכת הזיהוי,” מציין מנטובני, “הוא שהאריות לא מקובצים כל הזמן בעדה. בדרך כלל הם מפוזרים בשטח, וקשה לדעת אם הם נוודים או חברים בעדה מסוימת.” בהומור אופייני לו מכנה ריצ’רד את העדות השונות של האריות בשמות קבוצות הכדורגל מהליגה הראשונה באנגליה. לעדות שבשולי הסוואנה הוא נותן שמות של קבוצות מהליגה השנייה. לימים סיפר לי ריצ’רד שחרג ממנהגו בכל הקשור לאריות בשמורת מנייארה, לא משום שהם מחוץ לתחום הפיקוח שלו אלא בשל מנהגם לעשות את הסיאסטה שלהם ברביצה על ענפי עצים. “אריות מטפסים על עצים כאשר הם מותקפים על־ידי צבועים או תאואים,” טרח ריצ’רד להסביר לי, “בדרך כלל מחוסר ברירה, כי בניגוד לנמרים, הם לא יכולים לנעול את כפות רגליהם ולכן הירידה מהעץ מסוכנת להם.” למרות מגבלתם, האריות במנייארה נוהגים לבלות את רוב שעות היום על ענפי השיטה הסלילנית. לריצ’רד לא היה הסבר למנהג המשונה. הדעה הרווחת היא שהפחד מהפילים הביא אותם לחפש מסתור על ענפי העצים. ריצ’רד לא קונה את הסיפור הזה. “פילים לא אוהבים אריות סביבם,” אמר לי, “בעיקר לא על עצים המשמשים להם מאכל, מה גם שהם רובצים שם גם כשאין פילים בסביבה.” גם ההשערה האחרת, שהָרביצה על ענפי העצים מגִנה עליהם מפני נחילי הזבובים השורצים על חוף האגם, אינה מקובלת עליו. “אולי פעם,” אמר, “נדע את התשובה.”

בהנהלת השמורה הרימו גבה כשקיבלו את הדוחות התלת־חודשיים שלו עם שמות קבוצות הכדורגל, אבל למדו להשלים עם שגיונותיו. לריצ’רד לא היה תחליף. בשנים האחרונות התמקדו דיווחיו בשני תחומים: נטישת אמהות צעירות את משפחותיהן כדי להגן על גוריהן מפני זכרים חדשים שהשתלטו על עדותיהן ומעקב אחרי הגירת כפירי אריות שהגיעו לפרקם וגורשו מהעדה על־ידי אביהם. הספרות המקצועית מתארת את השתלטות הבוגרים הנוודים על עדות קיימות, אבל כמעט אינה עוסקת ברישום מעשיהם במרוצת התבגרותם עד הגעתם לשנתם השביעית, שבה הם מתחילים לקרוא תיגר על שליטי העדות. תופעה זו בולטת במיוחד בסרנגטי, כי בניגוד למקומות אחרים באפריקה, ההמלטות של הלביאות בסרנגטי מסונכרנות לחודשים אוגוסט עד נובמבר.

ריצ’רד הגיע לבקתה לפנות ערב בג’יפ ישן ושרוט לכל אורכו משיחי השיטה הקוצניים. כשהעמיקה ידידותנו הראה לי שני חורים בכנף השמאלית הקדמית, מזכרת מניבי אריה שתקף במפתיע את רכבו. ריצ’רד הוא בריטי גבה קומה בשנות החמישים המאוחרות או השישים המוקדמות, חבוש כובע אוסטרלי המכסה על שיער מקליש בגוון של חול, מעורב באניצי שיער אדמוני המזכירים אצות אדומות על חוף הים. עיניו הכחולות בלטו על רקע פנים מבוקעות משמש, חרושות לאורכן בחריצים עמוקים. ריצ’רד מצא חן בעיני מרגע רדתו מהג’יפ. הדבר הראשון שמשך את תשומת לבי היה מספר הכיסים בווסט הבהיר שלו, שהסתיר למחצה את תג האימפלה המקפצת על חולצתו, סמלם של פקחי הפארקים הלאומיים של טנזניה. ספרתי שנים־עשר כיסים ועוד כמה חבויים במקומות סמויים. לימים גיליתי מה מסתתר בכיסיו: פקעות של חבלים, אולרים, חוט תיל מאונקל, עיפרון, סכיני גילוח, מצפן, מפה, פנקס, משקפי שמש, ועוד חפצים רבים שעשויים להועיל במצבים צפויים ובלתי צפויים. ריצ’רד נמנע מלהשתמש בסכו"ם שהיה מונח על השולחן. סכין הציידים מספקת את כל צרכיו, אפילו את הסוכר בקפה הוא בוחש בלהב. הוא לא ניסה למצוא חן בעיני וגם לא להרשים אותי בסיפורי הרפתקאות מהסרנגטי. אני מניח שאילו רצה, היה יכול למלא בהם ספר באורך מלא. מנטובני חיכה שריצ’רד יסיים את הקפה כדי להעלות את סיפורו של הגור, עם שהוא משמיט מדיווחו את הלילות שהגור ישן במיטתי. ריצ’רד הקשיב בכובד ראש. ללא מילים קם ממקומו והלך למכלאה. הגור, כהרגלו, רץ לעברנו, אבל כשראה את ריצ’רד נעצר וחשף את שיניו. “הוא נראה טוב,” סיכם ריצ’רד את התרשמותו. אחרי שהסבנו שוב לשולחן במטבח הוא העריך את גילו של הגור במעט יותר משלושה חודשים, אך מיד הסתייג מאחר שגורים הגדלים בשבי גדולים יותר מבני גילם בטבע. בשל גילו הצעיר גם לא ידע לזהות בוודאות את מוצאו, אף שהיתה לו השערה, אבל הוא סירב לגלותה עד שיראה את הלביאה. “מכל מקום,” אמר, “אם הַשערתי נכונה, הגור עשה דרך ארוכה, וזה כשלעצמו מקרה נדיר, כמעט נס. יתומים בגילו, אפילו מבוגרים יותר, לא שורדים בטבע ימים רבים.”

למחרות בבוקר שחררנו את הגור ממכלאתו. הוא רץ ללא שהות לעבר הלביאה, שהפעם ניצבה במרחק כפול מהרגיל.

ריצ’רד זיהה את הלביאה הודות לאוזנה הימנית הקטומה. “כפי שחשבתי,” אמר, “היא בת למשפחת ליברפול.” שעה ארוכה צפינו בהם ממרחק. הגור טיפס על גבה, החליק לצדה השני, התמקם בין כפותיה הקדמיות, חיכך את ראשו בסנטרה ונשך מעט את אחת מכפותיה. כאשר נמאס לו מהראש נשכב מאחוריה וערך ציד על זנבה. כל אותה שעה שמרה הלביאה על אדישות מוחלטת, רק ליקקה מפעם לפעם את ראשו. בפעמים שהזדקפה ומתחה את גופה הוא התרוצץ סביבה, נושך את רגלה וקופץ על ראשה. “בשלב מסוים,” אמר ריצ’רד, “הלביאות מואסות במשחקים האלה, והן שמות להם קץ בנהמה רגוזה ובחשיפת שיניים.” לא בפעם הזאת. ריצ’רד התרשם מסבלנותה של הלביאה, שהניחה לגור לעשות בה כחפצו ומעת לעת אף טפחה בקלילות על ראשו וליקקה את מצחו.

ריצ’רד לא ידע להסביר למה נטשה הלביאה את העדה שלה. “מקרים כאלה שכיחים למדי,” אמר. “לרוב זה קורה אחרי לידת הגורים, אבל קורה גם שלביאות צעירות בנות שלוש־ארבע שנים מגורשות מהעדה על־ידי קואליציה של זכרים ונקבות בוגרים. איננו יודעים למה.” אחר־כך סיפר שליברפול היא משפחה יוצאת דופן בסרנגטי. היא העדה היחידה שבה הלביאות מאפשרות לנקבות נודדות להסתפח אליה ללא התנגדות. בעדות אחרות מסתיימים מפגשים כאלה בגירוש הנקבה הזרה, ובמקרים אחדים אף בהריגתה, אלא אם כן היא מיוחמת והלהקה נשלטת בתקיפות בידי אחים הנחלצים להגנתה. ריצ’רד לא ידע להסביר למה ליברפול אימצה דפוס התנהגות סובלני כזה. “ייתכן,” אמר, “שהלהקה הצטמצמה עקב מותן של שלוש לביאות ממחלה נגיפית ופיתחה סובלנות לתגבורת חיצונית. אבל זה רק חלק אחד בסיפור,” הוסיף ריצ’רד. “החלק השני מוזר עוד יותר.” הוא הבטיח לספר אותו בהזדמנות אחרת. אחר־כך שאל מה בדעתי לעשות עם הגור. שאלתי אותו מה הוא מציע לעשות. ריצ’רד השיב ללא היסוס שעלי לשחרר אותו.

תשובתו הכאיבה לי. סיפרתי לו ששחררתי את הגור לפני זמן מה והוא חזר מרצונו למכלאה. זו היתה תגובה ילדותית מצדי. ריצ’רד הגיב בהתאם. “בפעם הבאה,” אמר בלי להסתכל עלי, “סגור את השער ואל תיתן לו להיכנס למכלאה. אחרי יומיים הוא ילך בעקבות אמו.” אינני יודע מה גרם לי להעלות את הנימוק המטופש שהמסע בעקבות אמו עלול לסכן את חייו. ריצ’רד נעץ בי מבט ארוך, פחות נוקשה מכפי שהגיע לי. “האלטרנטיבה,” אמר, “היא גן חיות.” כאשר ראה שאיני מגיב הוסיף ביובש, “עשית את שלך. פרופסור אחר היה משאיר את הגור לגווע ברעב, כי באוניברסיטה מלמדים שאסור להתערב בטבע.” לאחר מכן הסביר שאילו אמו של הגור היתה מוצאת אותו במצב כזה של תשישות, היא היתה נוטשת אותו. “בניגוד לפילים,” הסביר ריצ’רד, “לביאות לא תומכות בגורים חלשים ולא ממתינות להם שיתאוששו. אם הוא לא מדביק את קצב הליכתן, הן פשוט ממשיכות בלעדיו.”

מנטובני סיים לערוך את השולחן והזמין אותנו להסב לארוחת בוקר. ריצ’רד שלף מכיסו בקבוק מתכת שטוח ומזג ויסקי לכוס הקפה שלו. כשהיטבתי להכירו למדתי לדעת שהוא אינו שתיין. למעט פעם אחת, לא ראיתי אותו אף פעם בגילופין, אבל הוא נהנה לסיים את ארוחותיו בלגימת ויסקי. אחרי שסעדנו את לבנו ביקשתי ממנו להרחיב את הדיבור על להקת ליברפול, אבל הוא היה להוט לדבר על האקדמאים. במהלך היכרותנו נוכחתי לדעת שהאקדמיה היא נושא טעון עבור ריצ’רד, אם כי נדמה לי שבפעם הזאת העלה אותו כדי לבחון את תגובתי. אני מניח שמטעם זה פתח ב“לעזאזל אתכם האקדמאים, אתם והנייטרליות הארורה שלכם”. לפני שלוש שנים פגש ריצ’רד קבוצת חוקרים בריטית שצפתה במשך ארבעה שבועות בלהקה של עשרות בבונים הגוועים בצמא באחד האפיקים הדרומיים־מזרחיים של המבלגטי בלי לנקוף אצבע, בנימוק שאין להתערב בטבע. “האמן לי, לא היה שום קושי להביא לשם מכלית מים וכמה שקתות בשבועות של הבצורת הקשה ולהציל את הקופים. הייתי צריך ממש להתאפק לא לירות בהם.” הוא התכוון כמובן לאקדמאים. כשראה שאינני מגיב המשיך: “אני יורק על חוקרים כאלה.” ריצ’רד טען שאם אפשר ללמד שימפנזים בטבע לפצח אגוזים בעזרת אבנים, לא צריך להסס לעשות את זה. “במה, לעזאזל, זה פוגע בטבע? תגיד לי, אתה הרי פרופסור, אם אלמד אותם לפצח אגוזים, הנכדים שלהם יהיו סטודנטים באוניברסיטה?” זה היה ריצ’רד במיטבו. מחוספס, עם יותר מקמצוץ הצגה ועם הצצה לעברי, לראות לאיזה צד אני שייך. אהבתי את זה. כבר בביקור הקודם בסרנגטי עמדתי על המתח בין פקחי השמורה לחוקרים במכון. שנים רבות נחשבו הפקחים לפוסקים האחרונים בכל הקשור להתנהגות של חיות. אולם ככל שביטחונם של החוקרים גדל כך החלו לערער על מוסכמות שהיו מקובלות על הפקחים, מה שעורר את חמתם.

אחרי ששפך את מרירותו על האקדמאים ניאות ריצ’רד להשלים את סיפורה של להקת ליברפול, הגדולה בלהקות המאכלסות את הסרנגטי ומי שירשה את נחלתה של צ’לסי בעקבות עימות דמים ביניהן. ריצ’רד התעניין במיוחד בעדה הזאת בשל גודלה. היא מנתה באותה העת שלושה זכרים שליטים, שתים־עשרה נקבות, שלושה־עשר מתבגרים וגורים, סך הכול עשרים ושמונה פרטים. “הבעיה עם להקות גדולות,” הסביר ריצ’רד, “שהן חייבות לצוד טרף מדי יום ביומו כדי לספק בשר לכל חבריהן, ועקב כך מתפתחות מריבות קשות על נתחי הבשר שהן צדות. סופן של להקות כאלו,” אמר, “להתפצל לשתי עדות נפרדות. למעשה, כבר אירעו בעבר נשירות של לביאות בודדות מלהקת ליברפול, אבל הן לא הביאו לפיצול הלהקה.” ריצ’רד היה סקרן לראות איך יתבצע הפיצול, איזו לביאה תיזום אותו, מי יצטרפו אליה ומה תהיה תגובת הזכרים השליטים לפרישה. במשך שבועות אחדים עקב אחרי יציאת הלהקה לציד. בשבוע השלישי גילה, להפתעתו, שהלביאה המבוגרת בלהקה, שזכתה ממנו לכינוי “סבתא”, נמנעה מלצאת לציד עם הלביאות האחרות. בדרך כלל היא היתה מצטרפת אליהן אחרי שצדו טרף, ממתינה בסבלנות עד שהציידות יסיימו לשבור את רעבונן, ורק אחר־כך נוגסת בשאריות. בשלב זה החליט להתמקד בסבתא ובגורים שנשארו מאחור, וכאן חיכתה לו הפתעה. זמן מה אחרי שהלביאות היו מסתלקות הסבתא היתה מתגנבת למקום המרבץ של הגורים וקוטלת אותם, אחד בכל פעם. אחרי חודשיים היא זקפה לזכותה שמונה גורים מתים. ריצ’רד לא ידע להסביר את התנהגותה המוזרה של הסבתא הרצחנית. “יש דברים שאין להם הסבר,” אמר, “כמו אצל בני אדם. ייתכן שהיתה עקרה ופעלה מתוך אינסטינקט שהריגת הגורים תגרום לה להתייחם, כפי שקורה ללביאות שגוריהן נהרגים בידי זכר חדש אחרי שהוא משתלט על העדה.” לדבריו, חיסול הגורים עורר אי־שקט בעדה, שגם כך סבלה מחוסר יציבות. כל שידע לספר הוא שהלביאה בעלת האוזן הקטומה עזבה את הלהקה עם שני גוריה. עקבותיה אבדו לו בשל השתתפותו בסמינר שנערך באותה העת באַרוּשָה. הוא שיער שחוסלה עם גוריה באיזשהו מפגש אלים עם להקת צבועים או שנקטלה בידי אריה בודד שהתעקש לייחם אותה. בין כך ובין כך, העובדה שאחד הגורים הגיע בשארית כוחותיו לבקתה מוכיחה, לדעתו, שקרה משהו, וכי במהומה שאירעה איבד אחד הגורים את דרכו. ריצ’רד העריך שהגור השני נקטל.

סיפורו של הגור האובד קושר אותי אליו ביתר שאת. ריצ’רד מחזיר אותי לקרקע. “בשבוע הבא,” אמר, “נוציא אותו לחופשי.” במרוצת השבוע הגדלתי את מנות הבשר ללביאה. מנטובני העיר את תשומת לבי שכילינו כבר את כמות הבשר שנקצבה לנו לחודשיים הבאים. שחרור הגור קשה לי יותר מכפי ששיערתי.

ביום השחרור זינק הגור בדילוגים מהירים לעבר אמו, אבל כשחזר כעבור שעתיים הוא מצא את השער נעול. עקבתי אחריו מבעד לחלון יחד עם ריצ’רד. הגור התרומם על שתי רגליו האחוריות וניסה לדחוף את השער פעם אחר פעם. אחר־כך נשכב ליד הגדר וחיכה לפתיחתו. בשלב מסוים הוא רץ לאמו וכעבור זמן מה חזר והידפק על השער. כשירדה החשיכה הוא הלך אליה לעשות אתה את הלילה. לא היה בהליכתו שמץ מהשובבות שליוותה אותו בבוקר. הרגשתי שפוף כמוהו. אילו יכולתי להסביר לו שאני נוטש אותו לטובתו, זה היה מקל עלי. שאלתי את ריצ’רד מה עומד לקרות לו. ריצ’רד התחמק. “הוא יישאר צמוד לאמו, כפי שעושים בני גילו,” השיב לי. שאלתי אותו שוב מה עומד לקרות לו. “אני חושב שהיא תנסה לחזור לליברפול,” אמר ריצ’רד. “אם יהיה לה מזל, הלביאות יזהו אותה כאחת משלהן והגור ישתלב בחבורת הגורים. הוא קטן מכדי להוות איום על הזכרים.” עם זאת, ריצ’רד זיהה קושי בחבירה שלהם לעדה. “בשבועות שחלפו ליברפול התרחקה ממקום המרבץ הקודם שלה. זאת אומרת שמחכה לגור מסע ארוך. הכול יכול לקרות בדרך, הסכנות האורבות לאם וגור המשוטטים בגפם בסוואנה אינן קטנות.” שאלתי אותו אם הוא מתכוון לצבועים. “לא רק צבועים,” השיב לי. בשלושה מקרים לפחות הוא ראה איך לביאה מקומית מגרשת לביאה נודדת וטורפת את גורה. “החיים לא פשוטים,” הוסיף ריצ’רד. "חמישים אחוז מהגורים נהרגים במעשי אלימות או מתים מרעב. כדי לשרוד, הלביאה שלך תצטרך לצוד טרף, אולי אנטילופה צעירה או חזיר יבלות. אם יהיה לה מזל, היא תמצא שאריות של פגר. יהיה עליה לעשות את זה במהירות ובנחישות. כפי שאתה יודע, כל מעשה טריפה בסוואנה מגיע במהירות הבזק לידיעת שוכני האזור. עוף השמים מוליך את הקול. הצבועים והזאבים הטלואים רואים היכן חגים הנשרים בשמים, ושלא כמונו, הם יודעים מתי הדורסים חגים בשביל לתפוס זרמי אוויר חם ומתי הם חגים מעל פגר. היא תצטרך למלא את כרסה במהירות ולהסתלק מהמקום לפני שיגיעו לשם אורחים לא קרואים. סכנה לא פחות חמורה נשקפת לה מהמפגש עם אריות נוודים. אם היא מיוחמת, הם יסתפקו בחיסול הגור שלה, אבל מאחר שאין סיכוי שהיא תתייחם בזמן הקרוב הם יחסלו גם אותה. “בכמה אתה מעריך את סיכוייה?” שאלתי. ריצ’רד לא ניסה לעשות לי הנחות: “עשרים אחוזים.”

הבוקר הם לא נראו. ריצ’רד סרק במשקפת את האזור. העשב הצהוב של הסוואנה נראה לי גבוה ושקט יותר מתמיד. לפני שחזר לעיסוקיו ניסה לרומם את רוחי. “אתה מצפה מעצמך ליותר מדי,” אמר לי. “הצלת נשמה אחת שלו. נותרו לו שש. עשית כל מה שיכולת, יותר מאמא שלו. בעוד שנה וחצי, כשהרחם שלה יצלצל, ממילא היא תנטוש אותו לטובת זכר חדש. זה מה שעושות כל הלביאות. ולמי אתה חושב הן נותנות? לאחד שרק לפני רגע רצח את הגורים שלהן. ככה זה בטבע.”

בערב חזרה ועלתה לנגד עיני הסצנה הביזארית ב“ריצ’רד השלישי” שבה הדוכס מגלוסטר מחזר אחרי ליידי אנה, שאת בעלה רצח לפני שעות אחדות. היא דוחה את חיזוריו בתיעוב ובנאצות אך נכנעת במהירות מפתיעה לחלקת לשונו. דליתי מזיכרוני גילויים שונים של אהבה, עצב, חמלה ואמפתיה בטבע: גורילה שקשרה קשר עמוק עם גור חתולים, עדר חזירים שטיפל במסירות בנקבה קשישה ועיוורת, קופי רֶזוּס שסירבו לקבל מזון משום שהיה כרוך בהעברת זרם חשמלי לשכנם לכלוב, נקבת בבון שגילתה עופר צבאים חבוי בעשב והסתירה אותו מחבריה ללהקה ששיחרו לטרף בקרבת מקום. הרהרתי בדבריו של פראנס דה־ואל¹¹ כי גילויים של חלוקת מזון צפויים רק אצל מינים שפיתחו קשרים חברתיים חזקים, המעודדים דפוסי התנהגות של סיוע הדדי, שותפות במזון, פיוס, סימפתיה ומחויבות הדדית. דה־ואל רואה בדפוסים אלה מבוא להיווצרותה של הכרה מוסרית. קראתי את דבריו בהסתייגות. שיתופיות איננה תנאי מספיק להבשלת הכרה מוסרית, אפילו לא ליצירת אלטרואיזם הדדי, ויעידו על כך זאבים החיים בלהקות. דומה כי כדי שתבשיל הכרה מוסרית דרושים תנאים נוספים. אחד החשובים שבהם הוא היכולת הקוגניטיבית של הפרט לשקול את מעשיו מול הנורמות של הקבוצה. לדוגמה, בקרב קהילת רזוסים גדולה ליד פוארטו ריקו, פרט המוצא מזון מזעיק את חבריו. מי ששומרים בסוד מזון שמצאו מוענשים על־ידי חבריהם משהם נתפסים בקלקלתם.

אני מנסה לסמן את קו פרשת המים בין התודעה האנושית למודעות של פרימטים אחרים למעשיהם. דה־ואל מצביע על היעדר רחמים וחוסר עכבות אצל שימפנזים, הקורעים איברים ופיסות בשר מבעלי חיים שהם צדים בעודם בחיים, ואצל קופי קַפּוּצ’ין, האוכלים גורי חוטמנים בעודם חיים. אינני יודע מה התכוון דה־ואל לומר בדוגמאות אלו. דעתי היא כי שיפוט מוסרי של מנהגי הטריפה אצל שימפנזים וקפוצ’ינים מוביל למסקנה מגוחכת שאריות יותר מוסריים מזאבים טלואים, מכיוון שהם הורגים את טרפם בחניקה מהירה ולא מבתרים אותו בעודו חי. מגוחך לא פחות להאשים באכזריות את הבכור בגוזלי העיט המוזהב המנקר את אחיו למוות, להוקיע כרישים הטורפים את אחיהם בבטן אמם, לגנות גוזלי קוקייה הדוחקים מהקן גוזלים של הפונדקאית ולהסתייג מאריות המחסלים גורים של קודמיהם. אין זאת אלא שצדק המרקיז דה־סאד במחזה של פיטר וייס. “כל מוות, אף האכזרי ביותר,” אומר המרקיז, “טובע באדישות המוחלטת של הטבע.” אכן, רק אנחנו מייחסים ערך לחיים.

מצד שני, האם נכון להפקיע מהטבע קטגוריות מוסריות כמו חמלה ואלטרואיזם משום שרמת הקוגניטיביות של החיות לא התגבשה לכדי קוד חברתי מוסרי? דומה כי השאלה המרכזית היא היכן עובר קו ההפרדה בין אמפתיה המבוססת על אינטרס הדדי לבין אמפתיה לשמה. האם המעבר בין שני סוגי אמפתיה אלה הוא קפיצת מדרגה אבולוציונית, משוללת הסבר – בדומה לקפיצה הנחשונית בנפח המוח בין ההוֹמינידים הקדומים לבין ההומו סאפיינס, או שמא מדובר במעבר הדרגתי ואדפטיבי, בדומה להתפתחות הרב שלבית של פרסת הסוס? במונחים סוציו־ביולוגיים הייתי מנסח זאת כך: היכן ניתן לראות את המעבר מעזרה לזולת (מוּנעת על־ידי אגואיזם אך מתחזה לאלטרואיזם) לתמיכה שלא מועילה למסייע מבחינה גנטית ולא משפרת את מעמדו החברתי? במילים אחרות: עד כמה עמוק הפער בין אלטרואיזם גנטי – נעדר מחשבה וכוונה – לבין אלטרואיזם קוגניטיבי המודע למעשה האלטרואיסטי?

מחשבות אלו חוזרות ומעסיקות אותי בימים האחרונים. הגעתי לכלל דעה שהאלטרואיזם בנוי משלוש שכבות: אלטרואיזם גנטי, אלטרואיזם הדדי ואלטרואיזם לשמו. לאלטרואיזם הגנטי מופעים רבים ומגוּונים בטבע, שהיותר מוכר בהם הוא הדבורה המקריבה את חייה על הגנת הכוורת המאוכלסת באחיותיה. פחות מוכרת היא נקבת עכביש הצמירן, המניחה לפעוטיה למצוץ את לשדה עד מוות.

מעל הרמה הבסיסית הזאת פוגשים את האלטרואיזם ההדדי מבית־מדרשו של רוברט טריבֶרס: פרט אחד כורת ברית הגנה עם פרט אחר בקבוצה, שאינו בהכרח קרוב משפחתו, או חולק עמו את מזונו, בציפייה להדדיות. סוג זה של אלטרואיזם, המתבסס על הדדיות, הוא כמובן אלטרואיזם נרכש ולא גנטי. כלומר, אלטרואיזם תרבותי, שכן הוא מותנה בקיומם של זיכרון ותהליך למידה אצל שני הפרטים. אין ספק ששיתוף פעולה, עזרה הדדית, חלוקת מזון ובריתות עשויים למלא תפקיד חשוב בביסוסה של לכידות חברתית. אפשר גם שתכונות אלה שימשו לא יותר ממצע שעליו נבנתה המודעות המוסרית של ההומו סאפיינס, שכן הן עדיין מונעות על־ידי טובות הנאה או חשש מעונש.

ברובד העליון מיקמתי את האלטרואיזם לשמו. הוא שונה מקודמו בכך שהפרט האלטרואיסטי נכון לוותר על כשירותו הדארווינית למען האחר עד כדי הקרבת חייו, ללא ציפייה לגמול או להדדיות, גם כאשר האחר הוא אדם זר המשתייך לעם אחר. נכונות בלתי מותנית זו אינה מוכתבת לו על־ידי צווים גנטיים כי אם על־ידי הכרה שהתגבשה בתודעתו המוסרית. נכונות זו מצויה רק במין האנושי.

* * *

ביקוריו של ריצ’רד בבקתה מתקיימים בהתאם לתוכנית סיוריו ברחבי השמורה. פעמים הוא פוקד אותנו אחת לשבוע ופעמים אחת לכמה שבועות. כשהוא בסביבה הוא נוהג להודיע על בואו ברדיו־טלפון בהתראה של שעתיים־שלוש, כדי לתת למנטובני שהות מספקת להכין לו את נזיד הבשר האהוב עליו. ביקוריו, ובמיוחד הנסיעות אתו לאזורים נידחים בסוואנה, מכניסים משב רוח מרענן לשגרת התצפיות בעשב. ריצ’רד צבר ניסיון חיים בשטח ששום אוניברסיטה אינה מקנה לתלמידיה. במרוצת השנים הארוכות שעשה בסרנגטי פיתח כלפי החיות יחס אישי. הוא לא חושש מהאנשתן, חרף אזהרותיהם של המדענים, ואולי דווקא בגללן. את היחסים בין התאו לאריות הוא מגדיר כאטאוויזם אבולוציוני. לא טרחתי לשאול אותו למה הוא מתכוון בהגדרה זו. למדתי להבין שהוא מעריץ את התאו יותר מכל חיה אחרת בסרנגטי, למרות אהבתו הגדולה לאריות. “קשה לצוד תאו,” אמר לי. “אתה רודף אחריו וחושב שאפסו כוחותיו, אלא שאז הוא מסתער עליך מבין השיחים. אם זה לא מארב מתוכנן, אינני יודע מארב מהו.” עיניו של ריצ’רד נוצצות כשהוא מתאר כיצד קבוצה של חמישה תאואים יוצאת בריצה קלה מהעדר לעבר שמונה לביאות המבתרות את בשרה של זברה שזה עתה ניצודה. חשוב לו שאבין שהם לא יצאו לחלץ אחד מבני מינם שנלכד במלתעותיהן, אלא לרמוס את הלביאות בפרסותיהם ולשפד אותן בקרניהם משום שהן לביאות. “שנאה כזאת,” אומר ריצ’רד, “תמצא רק בין אריות לצבועים.”

ראש תאו

את הצבועים הוא מתעב, אף שהוא מכיר בתעוזתם. “הצבועים,” מסביר לי ריצ’רד, “הם הטורפים היחידים שאינם פוחדים מאריות.” אני מוצא את עצמי מרותק לסיפוריו. אפשר לחוש בכעסו כאשר הוא מתאר להקה של שישה־שמונה צבועים המבריחה שלוש ואפילו ארבע לביאות מהטרף שזה עתה צדו, למרות נחיתותם הגופנית. ריצ’רד סבור שהשנאה ההדדית בין טורפי־על אלה עוברת מדור לדור. “צבוע שמגלה את מקום המסתור של גורי אריות לא יהסס להרוג אותם ולאכול את בשרם,” הוא אומר בבוז וממהר לתרץ התנהגות דומה אצל האריות בנימוק שהם הורגים גורי צבועים אבל סולדים מבשרם. ריצ’רד תולה בצבועים את האשמה העיקרית לדחיקת רגליהן של הצ’יטות, שלהן נתונה אהדתו אחרי האריות. “הצ’יטות צדות לבד,” הוא מסביר לי, “ואין מי שמגן על גוריהן, וכשהן כבר מצליחות לצוד אנטילופה קטנה חוטפים אותה הצבועים מתחת לאפן.” אני חושד שריצ’רד נוטר איבה לצבועים בעיקר בשל התנכלותם לאריות, בבת עינו, אך גם משום שיש משהו מביך ובלתי פתור באבולוציה שלהם, כמו עניין הפין המדומה של הנקבות. הוא לא מבין למה הן זקוקות לפין מדומה. “מי ששולט בלהקות הצבועים הן הנקבות,” הוא מסביר לי. “למה להן, לכל הרוחות, להתחזות לזכרים, ועוד להתייסר בלידה דרך הפין הצר הזה? מישהו מהממונים על האבולוציה טעה כאן בגדול.”

גישתו של ריצ’רד לטבע כובשת אותי, אף שלא תמיד היא מתיישבת עם התפיסה המדעית, גם לא עם התקינות הפוליטית. חרף חיבתו לכפריים, הוא אינו מתעלם מהנזק הכבד שהם גורמים לסביבה מעת לעת. בסיורי אתו הוא מראה לי מקווי מים יבשים שהאדמה סביבם חרבה עקב עקירת עצים לבניית סוכות. אף־על־פי־כן, יחסיו עם המסאים הדוקים ביותר, מה גם שאורח חייהם לא מתחכך בעבודתו, מאחר שהם ניזונים בעיקר מחלב, מדם בקר ומבשר צאן. בשרם של הגנו והזברה מאוס עליהם, ועל כן הם ממעטים לעסוק בציד, למעט התאו והקָנָה, בשל דמיונם החיצוני לבקר, וגם אותם הם צדים לעתים רחוקות. ריצ’רד מעריך את דבקותם של המסאים באורחות חייהם המסורתיים ובגאוותם השבטית, אם כי הוא חוזה להם דעיכה בשל הסתייגותם מהשכלה מסודרת וממשרות שלטוניות. המסאים משיבים לו כבוד. בסוף המאה התשע־עשרה עדיין נהגו אבותיהם לכנות את האנשים הלבנים בכינוי הגנאי “שעירים”. העובדה שלא טיפחו בקר גרעה עוד יותר מכבודם, אבל ריצ’רד הוא בעיניהם סיפור אחר, למרות היותו שעיר וחרף העובדה שאך מסאים בודדים נמנים עם פקחי רשות השמורה. יותר מכול הוא מכבד את אומץ רוחם. בדרך לביקורי הראשון אצל המסאים סיפר לי ריצ’רד על מבחני עוז של נערי השבט. נער ראשון מתגנב לעבר קרנף מנומנם ומניח אבן על גבו. נער שני מתקרב חרש, נוטל את האבן ומוסר אותה לנער שלישי, וכך הלאה, עד שהקרנף מתעורר. יכולתי לחוש בעליל בחיבה שהוא רוחש להם.

הבעיה של ריצ’רד היא הציד הלא חוקי למטרות מסחר, ציד הנעשה ללא הבחנה, גם בחיות שעל סף הכחדה, כמו ג’ירפות, חזירי יבלות, תאואים ואימפלות, שלא לדבר על קרנפים, אשר מספרם מתקרב במהירות לקו האדום. קציר בשר הציד הלא חוקי בתחומי הסרנגטי מגיע, לדבריו, לעשרים אלף פרטים בשנה. חלק מבשר הציד מגיע לכפריים, הסובלים ממחסור חמור של שומנים וחלבונים. לחלק הזה מתייחס ריצ’רד בסלחנות מסוימת, כמו לכריתת עצי חורש להרחבת השטחים המעובדים ולהבערת אש בבתים. “התוצאות קשות,” אני אומר לו. “מה שהיה פעם שטחים מיוערים הפך בשני העשורים האחרונים למרחבים צחיחים.” ריצ’רד מושך בכתפיו. השלטונות לא מצליחים למצוא תשובה לגידולה המהיר של האוכלוסייה במערב הסרנגטי. במישור העקרוני הוא אינו רואה בציד למאכל אקט שונה מפעולת הטריפה של אריות, נמרים וצ’יטות. בשני המקרים ההרג נעשה למטרה קיומית. ריצ’רד עצמו נדרש לציד לא חוקי כאשר עליו לשהות ימים אחדים בתצפית על אחת הלהקות שלו. כהרגלו, הוא רואה את עצמו מחויב לרוח החוק יותר מאשר ללשונו. כך גם כלפי אריות זקנים שגורשו מעדתם. “אריה כזה,” הוא מסביר לי, “משוטט ללא מטרה בסוואנה. בשבועות הראשונים הוא עוד מצליח לצוד טרף בכוחות עצמו, אבל לרוב טרפו נגזל ממנו על־ידי צבועים. ככל שהזמן נוקף הוא נחלש, נחילי זבובים נתלים על עיניו ועל חוטמו, בטנו שוקעת והצלעות מבצבצות מעורו כמו בצילום רנטגן. הוא כבר לא יכול לעשות יותר מכמה עשרות פסיעות ללא מנוחות ביניים. במוקדם או במאוחר הוא נתקל בחבורת צבועים, המקיפים אותו בקולותיהם המאוסים. מפעם לפעם מסתער אחד מהם לעברו ונושך בבשרו. לאריה אין כוח לקום על רגליו, והוא מנסה לגרשם בנהמות ובחשיפת ניבים, אבל הם יודעים כמוהו שאין בכוחו לאיים עליהם. הם מסתובבים סביבו כמו אינדיאנים סביב קרוואנים של מתיישבים לבנים במערב, נושכים את גבו ואת אחוריו, עד שכוחותיו כָּלִים והם טובחים אותו.” כשריצ’רד נתקל באריה כחוש כזה הוא גואל אותו מייסוריו בכדור רובה.

זעמו של ריצ’רד מופנה כלפי סוחרי הבשר, הפעילים בעיקר בעונת היובש, כאשר עדרי הגנו והזברות מגיעים לאזורי החורש. הוא מתאר בפני בפירוט מצמרר את שיטות הציד שלהם: הקמת גדרות מענפים קוצניים, השארת כמה פתחי כניסה בגדר והרצת עדרי הזברות והגנו לעבר המלכודת. את הפתחים בגדר הם ממלכדים בעניבות חנק העשויות מחוטי תיל, מה שגורם לחיה הנלכדת בצווארה למות בייסורים קשים. הציידים מזנקים על החיות הגוססות, פושטים את עורן בעודן חיות, מבתרים את חלקי הבשר המשובחים ומשאירים את השאר לצבועים, לתנים ולעיטים. כשנופל בידם מספר גדול של גנו הם חותכים את זנבותיהם כדי למכור אותם למכובדי השבטים כשוטים לגירוש זבובים.

גישתו הסלקטיבית של ריצ’רד לציד לא חוקי קוממה נגדו את ציידי הבשר ואת הסוחרים בקרני קרנפים ובשנהבי פילים. ריצ’רד מסביר לי שהמאבק קשה. הציידים הלא חוקיים הם אנשי שטח מצוינים, מתחבאים במקומות מסתור בסבך או בין סלעי הקופי ומשנים לעתים קרובות את מקומם. על־פי רוב הוא מגלה את עקבותיהם לפי שרידי המדורות, עצמות צבאים חרוכות והעשב הכבוש שהם מותירים אחריהם. את העורות ואת בשר הציד הם מייבשים בשמש, עוטפים אותם בשקים ויוצאים באישון לילה מתחומי השמורה. ריצ’רד יודע שחייו בסכנה. ציידים רבים מדי מצאו את עצמם בגללו מאחורי סורג ובריח, והם ישמחו לתקוע כדור בגבו.

באחת משיחותינו ביקשתי לשמוע את דעתו על האלטרואיזם בטבע. בשנותיו הארוכות בסוואנה ראה פילים המתאימים את קצב הליכתם לקצב הליכתה של פילה פצועה בעדר ולביאות המפַנות מקום לחברתן הפצועה סביב זברה שזה עתה ניצודה. מצד שני, הוא ראה לביאה פצועה ברגלה שחברותיה הותירו אותה למות מתשישות ומזיהום. “רוב סרטי הטבע מראים תמונות אידיליות של לביאות המטפלות במסירות בגורים שלהן,” אומר ריצ’רד, "אבל מעטים יודעים שלא פעם ולא פעמיים הן נוטשות את גוריהן באתרי ההמלטה. במקרים לא מעטים מאבדות הלביאות גורים חלשים המפגרים אחריהן במעבר ממקומות המסתור אל העדה, או סתם נוטשות אותם, מחוסר תשומת לב, ליד בורות המים. גם בזירת הטריפה נאבקות האמהות בשצף קצף על נתחי הבשר ומסלקות באלימות את גוריהן מהסעודה, שלא לדבר על מקרים אחדים של קניבליזם. “שמע לי,” סיכם ריצ’רד את הרצאתו, “אל תחפש היגיון או עקביות בטבע. הכלל הוא כל דאלים גבר. הפרגון והנאמנות הם היוצא מן הכלל. ככה זה גם אצל הציפורים. החוקרים יגידו לך שהן מונוגמיות, אבל האמת היא שהזכרים בוגדים בבנות זוגם על ימין ועל שמאל, והאמן לי – גם הנקבות לא טומנות ידן בצלחת. אתה צריך להבין,” אומר ריצ’רד, “הטבע לא שם זין על החיים ולא על החיות. רק אנחנו מייחסים ערך לחיינו. הטבע לא מבזבז אפילו יריקה אחת לכיוון של יפי הנפש והרומנטיקנים שהיו רוצים להפוך את הטבע לגן של מסורסים, כמו בחזון של… אני לא זוכר של מי: וגר זאב עם כבש. אומַר לך משהו שיישמע אולי פלצני, אבל האמן לי שהוא מבוסס על מאות מקרים שראיתי במו עיני. ההבדל החשוב ביותר בין האריה לגנו הוא לא בניבים ובטפרים שלו, אלא בקונפליקט הפנימי של הגנו. הגנו נהנה מיתרון מספרי עצום על האריות. עוד לא נולד האריה המסוגל להתמודד עם מאה גנו, אילו רק התייצבו מולו בחזית צפופה, במגננה מאורגנת.” ריצ’רד רואה את הבעיה בשני אינסטינקטים סותרים המניעים את הגנו: בריחה ותקיפה. האינסטינקט הראשון חזק לאין ערוך מהשני. שרירי הרגליים של הגנו התפתחו כדי לברוח מהטורף ולא כדי לרדוף אחריו. “לכן תוכל לראות מפעם לפעם קבוצה של עשרה־עשרים גנו מתייצבים מול שתיים־שלוש לביאות ומצליחים להבריח אותן, אבל כאשר הלביאות מתמידות בהתקפתן הקבוצה מתפרקת וכל אחד נס על נפשו. אתה מבין את העניין? ההתגודדות אצל הגנו היא סתם הצטופפות, ואילו אצל הלביאות היא חלק מתוכנית תקיפה משוכללת. במקום ליישב את הקונפליקט הפנימי של הגנו, הטבע דאג לאיזון ביניהם באמצעות כושר הולדה מוגבר. זו הסיבה היחידה שהגנו מתרבה באלפיו, אף שהאריות ממלאים את כרסם בבשרו.”

בביקורו הבא הסיע אותי ריצ’רד ללב אחד מריכוזי הגנו הגדולים בדרום הסרנגטי. השעה היתה שעת לילה מאוחרת. את מאות המטרים האחרונים עשינו באורות קטנים. הירח עמד על שני שלישים מגודלו המלא בלב כיפת השמים ואורו הספיק לנהיגה בדרך הבוצית מהגשם שירד ביום. ככל שהתקרבנו למקום ההמלטה גברה המולת הנחירות ובטישת הרגליים של הגנו – ריצ’רד העריך את מספרם ביותר משלושת אלפים. הרעש החריש אוזניים. נענו באיטיות רבה, בלי ללחוץ על דוושת הדלק. לבסוף עצרנו והמתנו לשחר. עם אור ראשון ראינו מאות עגלים שזה עתה נפלטו מרחם, בוהקים באור החיוור של הבוקר, עטופים עדיין בשלייתם אך כבר מנסים לעמוד על רגליים כושלות, מועדים ונופלים ושוב נעמדים על ארבעתם בעזרת דחיפות ראש של אמהותיהם, תוך שהן מלקקות מגופם את מיצי השליה. אחרי חמש־עשרה דקות כבר רצו העגלים לצד אמהותיהם. “רבע־השעה הראשון אחרי ההמלטה הוא המסוכן ביותר לא רק לעגל כי אם גם לאמו,” הסביר לי ריצ’רד. “קורה לא אחת שבמהומה שפורצת בקבוצה זו או אחרת עגלים מאבדים את אמהותיהם והופכים להיות טרף קל לצבועים ולתנים. גם אם העגל ניצל משיניהם, סיכויָו לחיות קלושים ביותר אם הוא לא מאתר במהירות את אמו. שלא כמו הפילות, נקבות הגנו לא מיניקות עגלים זרים. אם תסתכל בשמים, תוכל לראות לפי העיטים והעוזניות החגים ממעל היכן הפכה המלטת העגלים לחגיגת חטיפים של טורפי הסוואנה, מאריות ונמרים ועד צבועים ותנים. עשרים אחוז מהעגלים לא שורדים את החודש הראשון לחייהם.” ריצ’רד שאל אותי אם אני רוצה לראות טריפה של עגלים. סירבתי. רציתי לצאת מהלילה המופלא הזה עם חוויה של חיים חדשים.

בדרך לבקתה הרהרתי בביקורי הקודם בסרנגטי. מארחי בסרונרה לקחו אותי לחזות בעדר גנו שנערך לחציית נהר המארה. התמונה נראתה פסטורלית. עדר של היפופוטמים מכונסים במים, אדישים לתכונה בקרב המוני הגנו בגדה הדרומית של הנהר. דבר לא הסגיר את התנינים הממתינים להם מתחת למים העכורים כמו שורת מגִנים בפוטבול אמריקני.

חציית המארה היא מחזה מוכר לצופים של ערוצי הטבע, ובכל זאת, שום סרט לא משתווה למראה עיניים. העגלים הלא מנוסים נטרפים ראשונים. כמו בכל דבר, הניסיון נרכש בדרך הקשה, אבל אין הזדמנות שנייה לחסרי המזל. בכל זאת רווח לי לראות שלצולחים ממתינים כרי עשב ירוקים שיזינו אותם עד נובמבר, עת יחלו את מסעם דרומה, מרחק מאות קילומטרים מהנקודה שבה התחילו. סיפרתי לריצ’רד על רשמי. רשמיו, מסתבר, שונים. בנהר המארה הוא מתרכז באריות הממתינים בסבך השיחים לגנו המותשים מצליחת המים. כשאני מבקש ממנו להיזכר באירוע מיוחד הקשור לצליחה הוא מספר בהתלהבות על לביאה כרותת רגל קדמית שלמרות נכותה הצליחה לצוד בגפה גנו צעיר.

אני מוצא את עצמי מצפה בכיליון עיניים לביקוריו של ריצ’רד. כל יציאה אתו לשטח שקולה לסמינריון אוניברסיטאי. הוא מלמד אותי להבחין בין שני המינים העיקריים של זברות. ה־burchell, בעל הפסים הרחבים, שנטייתם משתנה: אלכסוניים בצוואר, אנכיים בחלק הקדמי של הגוף ואלכסוניים־אופקיים בחלק האחורי. המין השני, grevy, מאכלס בעיקר את צפון קניה. פסיו דקים יותר, למעט הצוואר והירכיים, והם אנכיים לכל אורך הגב והבטן, מה שמקנה לו חזות שקטה יותר. יכולת הקריאה של ריצ’רד את השטח מדהימה אותי בכל פעם מחדש. את הכשרתו קיבל לדבריו מאנשי שבט קאמבָּה. כל אימת שריצ’רד קולט דבר מה מעניין הוא עוצר את הרכב ומצביע לעברו. פעם זה להקת נשרים החגה מעל נקודה מסוימת ופעם זה תן האורב לנברנים. לתנים הוא נוטה חיבה מיוחדת. “בשל נחיתותם הגופנית הם אינם יכולים להתמודד עם החתולים הגדולים, גם לא עם הצבועים,” מסביר לי ריצ’רד את אורחות חייהם של שלושת מיני התנים המאכלסים את הסרנגטי, “אבל הם מצליחים לחטוף שאריות בשר מתחת לאפם של הטורפים הגדולים הודות לחוצפתם ולתעוזתם.” ריצ’רד יכול לראות מרחוק דברים שאני מתקשה להבחין בהם מקרוב, משל מונח לפניו ספר מאויר. הוא מסוגל לעמוד על מצבם הגופני של אריות על־פי גלליהם, להעריך את יציבותה של העדה ולזהות חדירה של אריות זרים לנחלות מקומיות. על־פי חריפות ריח השתן בשיחים ובגזעי העצים הוא מהמר על סיכוייהם של זכרים זרים לגבור על מנהיגים מקומיים של עדות. עם ריצ’רד אין אף פעם שעה קבועה לחניית צהריים או ערב. ללא התראה מוקדמת הוא עוצר במקום כלשהו, מוריד מהרכב גזייה לשפיתת קנקן קפה, פורס ריבועים של גבינת עזים מאריזת הבד העבה, בוצע את כיכר הלחם העטופה באריג לח ומניח את הזיתים והבצל על נייר אריזה חום. אני מסתער על המזון הבסיסי הזה כמו על ארוחת גורמה. אחרי הסיור השלישי חשתי שקיבתי הסתנכרנה עם זו של ריצ’רד.

ביקשתי לראות את ליברפול, משפחתו של הגור שלי. ריצ’רד אמר שאחרי פרשת הסבתא הרצחנית התפצלה העדה, והיא מונה עתה שני זכרים, שמונה לביאות וארבעה גורים.

זברה

נדהמתי מאדישותם של חתולים מנומנמים אלה לבואנו. ריצ’רד השאיר אותי בג’יפ, בטווח ביטחון של חמישים מטרים משיטת הסוכך ששימשה להם מסתור מהשמש, בעוד הוא מתקרב אליהם ברגל עד מרחק של עשרה צעדים. את ריצ’רד אפשר להאשים בכל דבר, רק לא בחוסר מקצועיות. הוא יודע עם מי יש לו עסק, הוא היה מודע לסיכון שהוא נוטל על עצמו, אחרת לא היה מתקרב אליהם עם רובה טעון ודרוך. אני בטוח שלא עשה את זה כדי להרשים אותי. ריצ’רד לא משחק משחקים כאלה. תהיתי מה גורם לאנשים כמוהו להסתכן בכוונת מכוון. אולי התשוקה שאינה זוכה לעולם למענה סופי: היכן עובר קו התעוזה שאינך יכול לו. לאנשים כמו ריצ’רד הפיתוי להתחכך בגבול הזה לא מסתיים אף פעם, כי הפעם האמיתית מסתיימת לרוב במוות. עקבתי אחריו ברגשות מעורבים. חדירתו למעטפת הסכנה ריגשה ודחתה אותי בעת ובעונה אחת. רציתי לומר לו שהמוות הופך את הגבול הזה לריק מתוכן, שהוא כמו קו אופק שאי אפשר לגעת בו, לא כל שכן לעבור אותו. שתקתי. שרירי הבטן היו מכוּוצים מדי. אינני יודע אם ריצ’רד היה מודע למה שעובר עלי. העובדה שנמנע מלדבר אתי על זה העידה על משהו. אינני יודע בדיוק מה.

* * *

הבוקר הזעיק אותי מנטובני לטלפון. ריצ’רד הודיע שיאסוף אותי בשעה ארבע אחר הצהריים. הוא הופיע בשעה היעודה, לגם כוס מים קרים בלימון וסימן לי לעלות על הג’יפ. שאלתי אותו לאן. “עוד מעט תראה,” השיב לי. בדרך גילה לי שהוא מצא את שרידיה של הלביאה בתחום נחלתה של ליברפול. הגור כנראה נטרף ולא נותר ממנו זכר. שאלתי אותו אם הוא בטוח שזו הלביאה שלנו. הוא הסתפק במנוד ראש. זה לא סיפק אותי. התעקשתי לקבל הסבר למה האריות הרגו את בת עדתם. ריצ’רד אמר שאין לו הסבר, “אבל כבר קרו מקרים כאלה. הרבה תלוי בהתנהגותה של הלביאה עצמה,” אמר. “אם היא מתקרבת בהססנות לבני עדתה, הם יתייחסו אליה כאל נווד ויגיבו כלפיה בעוינות, במיוחד אם היא מלוּוה בגורים.” התעטפתי בשתיקה. חשתי רגשי אשמה. גורלו של הגור היה נתון בידי. אילו התעקשתי להחזיק בו, אפשר היה למצוא לו גן חיות מרווח באיטליה, צרפת או בריטניה. כלוא אמנם בין גדרות, אבל טוב יותר מלסיים את החיים בלסתותיהם של צבועים. התנחמתי מעט בעובדה שפעלתי על־פי עצתו של ריצ’רד, שלא נמנה עם חסידי האי־התערבות בטבע. גם הוא חשב שיש לגור סיכוי סביר לשרוד, שאם לא כן לא היה ממליץ לשחררו. אף־על־פי־כן, תחושת העצבות לא הרפתה ממני.

לפנות ערב החנינו את הרכב לרגלי גבעה שמראשה היתמר עץ בודד של שיטה שורקת. “זוהי גבעת הצפעונים,” אמר ריצ’רד. “הריכוז הכי גדול בסוואנה של נחשי פוף־אדר.” לא הגבתי, לא רציתי להסגיר את בורותי בענייני נחשים. הוא שאל אותי אם ארצה לעלות על הגבעה. ראיתי במבטו שהוא בוחן אותי. השבתי בחיוב, אף שרציתי יותר מכל דבר אחר לחזור לבקתה. על אף שעת בין הערביים, הנוף מראש הגבעה היה מדהים: מישור אינסופי של עשב מצהיב מאופק עד אופק, תחום בקו כהה של עצים ירוקים, שרוי בחלקו הרחוק בצל ובחלקו הקרוב מואר באור מלא. ריצ’רד התיישב לרגלי השיטה וסימן לי לשבת מולו. הוא הדליק מדורה קטנה מזרדים יבשים שריפדו את הקרקע ומענפים שכרת עם הפַּנְגָה. על שתי אבנים שהטיל למרכז המדורה הציב קנקן מים לקפה. את הכוסות הקטנות, הקפה והסוכר שלף משלושה כיסים נפרדים – אחד במקטורן ושניים במכנסיו. אני בטוח שבשניים או שלושה מכיסיו הסודיים היו לו גם כעכים או ביסקוויטים. אינני יודע אם ריצ’רד ערך את המדורה כדי להכין קפה או כדי להעניק לי אשליית ביטחון שהאש תרחיק מאתנו את הנחשים. “הפוף־אדר,” אמר במוזגו קפה לכוסות, “הוא אחד מגורמי התמותה הגדולים של אריות, בעיקר של הגורים. זו הסיבה שאני עוקב אחרי נחשים אלה כבר הרבה שנים. הם בני זונות לא קטנים. רק צפע אחד, הצפע מגבון, גדול וארסי ממנו.” הוא הסתכל עלי. עקבתי אחרי דבריו בפיזור נפש. מחשבתי היתה נתונה עדיין לגור וללביאה. אפשר שהוא פירש את שתיקתי כחשש, מפני שהזדרז לומר שלא צריך לפחד מהם, אבל כדאי להיזהר. הפוף־אדר תוקף רק כשמתקרבים אליו יותר מדי ולא שועים לאזהרותיו. “קודם הוא מתנפח ואחר־כך הוא מוציא מין שריקה־לחישה שיכולה לגרום לך נדודי שינה. ואם בכל זאת בחרת להתעלם ממנו, דמך בראשך. הממזר מסוגל לזנק במהירות כזאת שלא תספיק להגיד ג’ק רובינזון.” זה היה הרגע שהתחלתי לפחד. ריצ’רד ראה אותי מתכווץ, אבל המשיך כאילו לא קרה דבר. “אם הוכשת, סע הכי מהר שאתה יכול לבית־חולים לקבל נסיוב נגד צפעים. לפני עשרים שנה הוכשתי, ואני יכול להגיד לך מניסיוני שזה לא נעים. הגוף מתחיל להתנפח, אזור ההכשה מאדים ואחר־כך משחיר, מתחילות לצאת שלפוחיות מהעור, ואם לא תקבל בזמן את הטיפול המתאים, תמות מהלם בגלל נפילה חדה של לחץ הדם או בחנק מהתנפחות דרכי הנשימה.”

לא זכורה לי הרצאה שהייתי דרוך בה כמו לדבריו של ר’יצרד באותו לילה. די היה במחשבה שרוחשים סביבנו מאות צפעונים כדי להעביר בי צמרמורת. אני משער שאוכל, בכל עת שאתבקש, לחזור מילה במילה על תכונותיהם של הצפע מגבון, הקוברה היורקת ממוזמביק והפוף־אדר הסומלי. אוזנַי התמלאו ברחשים שניתן היה בנקל לייחסם לזחילה של נחשים בעשב. היתה לי תחושה מוזרה בעמוד השדרה, כמו בשעה שמישהו מעביר אצבע לאורכו בלי לגעת בו ממש. לא הבנתי למה ריצ’רד הביא אותי לשם. להטיל עלי אימה? להרשים אותי? העניין כולו נראה לי ילדותי. לא ידעתי מה לעשות עם השתיקה שהשתררה בסיום דבריו. המתנתי בקוצר רוח שיכבה את האש כדי שנוכל לחזור לג’יפ. ריצ’רד התעלם מסימני העצבנות שלי. הוא תיאר בהרחבה את מנהגי המסאים, המאמינים שנשמותיהם של אנשים חשובים מתממשות בנחשים. “בלי שהרגשת,” אמר לי, “השתתפת בישיבת מועצה שלהם.” הירידה לרכב היתה גרועה מהישיבה על הגבעה. ציפיתי בכל רגע להכשה, ורק הידיעה שאני צועד אחריו, בטווח ביטחון ממנו, ניחמה אותי מעט. לא היה מקום ששמחתי להשאיר מאחורי כמו את גבעת הצפעונים. את הנסיעה לבקתה עשינו בשתיקה. הרגיז אותי שדווקא ביום זה בחר ריצ’רד לערוך לי היכרות עם הפוף־אדר. הוא ידע שמותו של הגור העכיר את מצב רוחי.

באחד הימים לקחתי את מנטובני לגבעת הצפעונים. בדרך סיפרתי לו על הערב שעשיתי על הגבעה עם ריצ’רד, אבל לא הבאתי אותו לשם כדי להתנסות בחוויית הצפעונים אלא כדי לצפות ממנה על הסוואנה. גבעת הצפעונים שלטה על מרחב של עשרות קילומטרים בעומק המישור. ניסיתי לחקות את מבט האריה שתחום ראייתו מוגבל לפס צר בכיוון הטרף. כשעצמתי את עיני לכדי סדק צר ראיתי לפני מחדש את הפסים האופקיים מחוף הים בבלדונה, שייצגו בנעורי את מהות הציור. אלא שכאן, מול המישורים האינסופיים של הסרנגטי, הם הצטמצמו לשלושה: השמים האדומים, העשב הצהוב והמקסיקן פופי הירוק. הרהרתי אם יש בשלושת הפסים האלה כדי למצות את ייחודם של מישורי הסרנגטי. תהיתי אם בעוד עשר שנים ייוותר עמק הסרונרה עם שני פסים בלבד: הירוק והאדום. או אז יחדל הסרנגטי להיות המקום שהאדמה שלו נעה בתנועה מתמדת.

ריצ’רד ביקש היום את הסכמתי להביא את נערתו בסוף השבוע לטעום מהנזיד השבועי של מנטובני. בקשתו הפתיעה אותי. לא העליתי בדעתי שהוא קשור למישהי. התפלאתי גם שהדגיש את המילה “נערה” ושהשתמש בנזיד של מנטובני כבתירוץ להכיר לי את בת זוגו. עד כמה שהספקתי להכירו, הוא לא נמנה עם הטיפוסים שחשים צורך להסביר את עצמם. אולי סתם רצה להתגאות בה, גאווה של גבר מבוגר באישה צעירה החולקת עמו את חייה. הַסכמתי המיָדית שחררה את לשונו. ריצ’רד פגש את אַפאפָה, צעירה טנזנית שהתקבלה לעבודה בספרייה המרכזית של המכון, ונשבה בקסמה. לאחר שהחלו להיפגש גילה שנעתרה לו לא בגלל ההילה על ראשו אלא משום שהרשים אותה כאדם הגון. על גרושתו, אישה לבנה מקייפטאון שילדה לו שתי בנות, לא הרחיב את הדיבור. נדרשו לו שלושה חודשי נישואים כדי להבין ששגה. בקייפטאון הוא הרגיש כמו דג שנזרק ליבשה. המוני האנשים שידרו לו זרות. המפגשים החברתיים היו לו לזרא. הוא לא מצא שפה משותפת עם הגברים המעונבים שהסתודדו בספריות עם כוס ויסקי וסיגר כדי לדון על פוליטיקה ועסקים כאילו הם מרכז העולם. אצל נשיהם קצר יותר הצלחה. הן ראו בו פרא שנחת מהסוואנה היישר לסלונים המהודרים שלהן. הוא הצטייר בעיניהן כטיפוס מהספרים, אבל הן נואשו ממנו אחרי שכשלו ניסיונותיהן להפוך אותו לפרא מחמד. הדעה עליו, שהתקבעה אצל נשות החברה הגבוהה ואומצה על־ידי בעליהן, היתה שהוא תימהוני, חסר תרבות, שאין בראשו כלום מלבד החיות. לריצ’רד הוקל מדחייתו, זה אִפשר לו לחמוק מהמפגשים החברתיים. אף־על־פי־כן הרגיש שהוא כלוא. הוא הלך לאיבוד בבית המרוּוח שנקנה בכספי הוריה של אשתו, שנמנו עם המעמד הבינוני־הגבוה של קייפטאון. המדשאה הקטנה בחצר האחורית, מוקפת גדרות וחומות מכל צדדיה, חנקה אותו. הלהט היוקד של האספלט הרותח צרב את עיניו מהכיוון ההפוך שבו הורגל. עד מהרה הבין שהסוואנה היא ביתו האמיתי. ריצ’רד הודיע לאשתו על כוונתו לחזור לסרנגטי. היא מחתה נמרצות וניסתה לפתותו במשרה מִנהלית בשמורת הטבע של קרוּגֶר, במזרחה של דרום אפריקה. ריצ’רד התעקש. בסרנגטי העביר את ילדותו ואת נעוריו, אבל אני חושד שהתאווה לחזור גם משום שהיתה רחוקה מקייפטאון יותר מאשר שמורת קרוגר. ליזה שלפה את הנשק האחרון ובישרה לו שהיא הרה. ריצ’רד הבטיח לה לבקר לעתים מזומנות. גם הבת השנייה שנולדה להם, כעבור שנתיים, לא החזירה אותו הביתה. היעדרויותיו מהבית התארכו ככל שהרחיק בסיוריו עד לידס, ברייטון ונוטינגהם, מקבוצות הליגה השנייה, בפאתיה הצפוניות של השמורה. אחרי שליזה הבינה שריצ’רד עומד להרחיב את סיוריו גם לקבוצות הליגה השלישית דרשה ממנו גט. ריצ’רד הסכים בהקלה. ככל שנקף הזמן הקשר עם אשתו ובנותיו הלך והתרופף. כל שזכר ממנה היה מנהגה במשחק הרמי לסמן השלמת “יד” על־ידי דחיקת הקלף המנצח במרפקה למניפת הקלפים שהחזיקה בידה. ריצ’רד שנא את התנועה המגונה של מרפקה.

פגישתו הראשונה עם אפאפה לא הניבה דבר. גם לא פגישתם השנייה. בשלישית זה קרה, וכשזה קרה זה בער כמו אש. השעה היתה קרובה לחצות כאשר ריצ’רד החל לדבר על אפאפה. כשהראה לי את תצלומה הבנתי למה. לאפאפה היתה גזרה מושלמת, רגליים ארוכות, עיני איילה, עצמות לחיים מעט בולטות ואצבעות ידיים מחוטבות. ריצ’רד התעקש להסביר לי שזה לא היה רק היופי. “היא אישה בכל מובן שאתה רוצה, למרות גילה הצעיר.” הוא חזר על המשפט הזה כמה פעמים. האמנתי לו. לריצ’רד לא חסרו נשים אחרי גירושיו מאם ילדיו. הוא לא ניסה להתחבב על התיירים שהדריך בסיוריו בסרנגטי ולא כרכר סביבם. כשיצא אִתם לספארי לא סייע בהכנת מדורות ולא נטל חלק בערבי הווי. נשים מצאו בריחוק שלו קסם. הוא נתן לתייריו להבין שהם שכרו את שירותיו, לא יותר מזה. ממנטובני נודע לי שנשים היו תמיד כרוכות אחריו. אחדות ניסו לשמור אתו על קשר מכתבים אחרי שחזרו לארצותיהן, אבל הוא לא טרח להשיב להן. אני חושב שהוא ראה בהן גרסאות משוכפלות של ליזה. גם היא נפלה ברשתו, וזה החזיק מעמד שלוש שנים.

אני חושב שריצ’רד דיבר הלילה לראשונה על אפאפה עם אדם זר. לשונו היתה כבדה מהרגיל. בשעה מאוחרת זו כבר היה שתוי והתקשה למצוא את המילים ההולמות. הבנתי ממנו שאפאפה חיה בעולם משלה. היא לא ניסתה לשנות את הסדר הקיים, היא קיבלה אותו כפי שהוא, על הטוב והרע שבו. מאותו הטעם עצמו דחתה כל ניסיון מצד בני משפחתה להתערב בחייה. היא לא התקוממה נגדם, היא פשוט התעלמה מהם. זה היה הדבר שכבש אותו, ההרמוניה הפנימית. אפאפה לא ניסתה לביית אותו ולא התלוננה על הימים הארוכים שהוא עושה מחוץ לבית. בפעם הראשונה בחייו חש צורך לקצר את סיוריו הארוכים בשטח כדי לחזור אליה. הרגש החדש הזה, שכמותו לא חווה עד אז, הפחיד אותו. הוא לא ידע לאן הוא מוביל. הטריד אותו שהוא לא מובן לו. אחרי שתיקה ארוכה, וכאילו בלי קשר לדבריו הקודמים, הוא שאל אותי אם זכורה לי שיחה שניהלנו על שריפות המתלקחות אחת לכמה שנים במישורים היבשים של הסרנגטי. זכרתי את השיחה הזאת היטב, מה גם שהתקיימה לא מזמן. האש מתחילה באזורי העשב היבש, ומשם מתפשטת לשטחי השיחים והחורש. ריצ’רד הסביר לי שבעירות הן חזון נפרץ במחזוריות החיים של הצומח והחי בסרנגטי. הנפגעים העיקריים הם עצים, חרקים, זוחלים ויונקים קטנים שנשרפים חיים. מעת לעת נפגעות כמה אנטילופות שנתפסות לבהלה ונופלות במלכודות האש. גם זרעי העצים שנושרים לקרקע נאכלים בלהבות, ובכך מבטיחים את דלילותו של החורש, מה שמאפשר לעשב לצמוח ללא הפרעה. בדיעבד הבנתי שאִזכור שיחתנו בעבר היתה רק מבוא לדבר האמיתי שרצה לומר: בעירות ענק המתפשטות על פני רצועות רחבות של אדמה עירומה מעשב ומשיחים. ריצ’רד עצר כדי לראות אם אני קולט את הפרדוקס. “אדמה לא מעוצה ולא עשובה לא אמורה לבעור בלהבות אש כחולות המגיעות לגובה שמונה מטרים,” הדגיש ליתר ביטחון. שאלתי אותו למה הוא מציין את צבע הלהבות. ריצ’רד הסתכל בי בהשתאות. “צמחייה יבשה בוערת בצבע צהוב או כתום, אף פעם לא כחול,” אמר. הוא סיפר על דליקה שפרצה לפני שנים אחדות בדרום הסרנגטי. חמישה עובדים מצאו מקלט בצריף שניצב במרכז מגרש רחב שגולח מעשבים ומשיחים בכפות דחפורים. הם דיווחו על שמיכת אש שהתקדמה לעברם במהירות עצומה, עם שהיא מדלגת על המגרש החשוף. למזלם, הטנדר שלהם חנה בקרבת מקום והם הספיקו להימלט לפני שהצריף עלה בלהבות. שאלתי את ריצ’רד איך אדמה עירומה יכולה להזין תבערה בעוצמה כזאת. “זה בדיוק העניין,” אמר ריצ’רד, “אין הסבר. אולי האוויר עצמו ניצת בחום הזה.”

חיכיתי שימשיך, אבל הוא שתק. אולי חשב שאבין בעצמי את הנמשל. במקום זה הביע את חששו מהקמת משפחה חדשה. “ראיתי איזה בעל ואבא מחורבן אני,” אמר. “אם יהיו לנו ילדים, הם יגדלו בכפר של אפאפה, ילדים בהירים בקהילה שחורה. אותי הם יראו פעם בכמה שבועות. גם סבא לא אצליח להיות. אנשים כמוני לא מאריכים ימים.” אם הבנתי אותו נכון, ריצ’רד חושש שהלחץ החברתי בסביבתה יאמלל את ילדיהם ויהרוס את חייהם. השעה כבר היתה מאוחרת, וריצ’רד רוקן את חציו השני של בקבוק הוויסקי שהביא אתו. הצעתי לו לעשות את שארית הלילה אצלי. הוא סירב. לא הצלחתי להעלות בדעתי היכן הוא מתעתד לישון. קרוב לוודאי על המושב האחורי של הג’יפ, אי שם בלב הסרונרה. “אהבה היא רעידת אדמה,” כתב מארקס ב“מאה שנים של בדידות”. כמו הלהבות הכחולות של ריצ’רד, גם האהבה מסוגלת לדלג מעל מקומות בלתי אפשריים. ריצ’רד לא חזר להעלות את הנושא הזה. הוא גם לא הביא אתו את אפאפה לפגישת היכרות. אני חושב שהוא הצטער על החירות שנתן ללשונו באותו לילה.

* * *

ככל שמעמיקה עונת היובש, ותפריטם של האריות במישורים הדרומיים מידלדל עקב נדידת הגנו והזברות צפונה, נעשים ביקוריו של ריצ’רד נדירים יותר. את רוב זמנו הוא עושה בגבעות לוֹבּוֹ בצפון, אזור המאוכלס במספר גדול של אריות. זה ארבעה עשורים שריצ’רד הוא חלק בלתי נפרד מהנדידה המחזורית של עדרי הגנו, הזברות והאימפלות במסעם לעבר כרי העשב הירוקים. השנה עומד ריצ’רד לסיים מעקב בן חמש שנים אחרי התפצלויותיהן של עדות גדולות של אריות בסרנגטי לתת־קבוצות. ליתר דיוק, הוא מנסה למצוא את זיקת הגומלין בין מספר הפרטים בעדה, גודל הטריטוריה וצפיפות הטרף לבין עיתוי ההתפצלות. בשל היכרותו האינטימית עם העדות השונות, הדגש במעקב הוא בגורמי הפיצול: כיצד מתקבלת הכרעת הפרישה, באילו מקרים אחראים לו הזכרים ובאילו מקרים היוזמה באה מצדן של לביאות מתבגרות המגרשות את אמהותיהן. ריצ’רד מזהיר אותי שהעניין מורכב מכפי שהוא נשמע. חלקם פורשים מהעדה בעונה השחונה, לאחר הגירת הגנו והזברות לאזורי החורש, צדים בנפרד צבאים, אימפלות וחזירי יבלות, ולאחר כמה ימים חוזרים לעדה. נקבות עשויות לנוע בין כמה תת־קבוצות של העדה, ורק בשוב הטרף הגדול ממסעו בצפון מתכנסת העדה. במקביל הוא מקיים מעקב אחרי אריות נוודים. הקושי הגדול, לדברי ריצ’רד, הוא להבדיל בין זכרים נוודים לבין חברי עדה המשוטטים בפריפריה של נחלתם. גם טווח נדידתם הגדול וחוסר היציבות בבריתות בין זוגות נוודים מוסיפים על הקושי. ריצ’רד מכיר את מחקריהם של שאלר (.G.B Schaller), אדמסון (G. Adamson), טרנר (Turner) ואחרים, אבל מאמין שהיכרותו האינטימית עם האריות תישא פרי במקום שהם נכשלו. כמות הנתונים שאסף בחמש השנים הללו מדהימה. להערכתי הם יכולים להספיק לתואר שלישי אם רק יטרח לארגן אותם בצורה מדעית, אבל תארים אקדמיים מעניינים את ריצ’רד כקליפת השום.

אני חש בחסרונו, חסרים לי סיפוריו על חיות הבר בסרנגטי וחוכמת השטח שלו. ריצ’רד הוא כל מה שהייתי רוצה להיות, אדם שלם עם עולמו, איש שחי ברזוננס מלא עם הבדידות, כמו עשב הסוואנה עם הרוח. אני חושב שזו אולי התכונה המדברת אלי יותר מכול. בדידות אינה זרה לי. בצעירותי היא שבתה את לבי. שיחתם של זאוס ואוֹרֶסטֶס ב“זבובים” של סארטר ביטאה במדויק את תחושת הנעורים שלי. “אנשי ארגוס המסכנים,” אומר זאוס. “מעתה יראו את חייהם כמות שהם – מוץ חסר תכלית. מה יעשו בידיעה זאת?” אורסטס משיב לו, “מה שירצו. הם חופשיים.” מאז, קִסמה של הבדידות פג מחיי. יותר מכול אני מתעב את הבדידות המתפשטת כמו שמן בנייר סופג.

* * *

היעדרו של ריצ’רד מותיר אותי עם המקסיקן פופי. מיפויו כרוך בעבודה מונוטונית. מנטובני ואני סורקים בשיטתיות את מישורי העשב, מאתרים את כתמי הפופי, מודדים את גודלם, משווים את קוטרם למה שהעלתה המדידה הקודמת, בודקים את קצב התפשטותם ומעלים על מפת האזור את הכתמים החדשים. אף־על־פי־כן, משהו מוזר החל להסיט את תשומת לבי מהפופי עצמו אל סביבתו. אני משער שההכרה החדשה הבשילה לאטה במרוצת החודשים הארוכים של המיפוי, אבל היא פרצה בוקר אחד לתודעתי ללא התראה מוקדמת כאשר הסבתי את מבטי מגבולות המִתאר של אחד מכתמי הפופי אל העשב הקצר המקיף אותו. לפתע התחוור לי שלא רק מושבת הפופי התרחבה בהתמדה במרוצת השנה החולפת כי אם גם טבעת העשב המקיפה אותה, כאילו הפופי פרס רשת רעילה גם על העשב הגובל בו. אפשר שהתובנה החזותית הזאת חדרה לתודעתי משום שבתקופה זו של השנה הגְנוּ והזברות כבר היו קרובים לכלות את שטחי העשב הקצר בחבל הדרומי של הסרנגטי. אף־על־פי־כן, למרות המזון ההולך ואוזל, הם לא נגעו בעשב המקיף את הפופי. הסבתי את תשומת לבו של מנטובני לממצא הזה. שנינו היינו תמימי דעים שהתופעה מצדיקה בדיקה יסודית. את הימים הבאים עשינו בביקורים חוזרים בטלָאֵי הפופי שמיפינו במרוצת השנה החולפת, אלא שעתה מדדנו את עובי רצועות העשב הקצר המקיפות אותו. בערבים בדקנו בניירותינו את תאריכי הופעתם של כתמי הפופי. בחלוף שבועות אחדים דיברו הממצאים בעד עצמם: רצועות העשב הקצר שהקיפו את כתמי הפופי התרחבו ביחס ישר למועד הופעתו של הפופי בשטח. הווי אומר, ככל שהפופי ותיק יותר כן רחב רדיוס רצועת העשב המקיפה אותו. הזיקה בין השניים בלטה לעין, אבל טיבה של זיקה זו נעלם מעינינו.

הגילוי החדש נטע בשגרת ימינו ריגוש שלא ידענו כמותו למן תחילת עבודתנו. בעיית המקסיקן פופי הפכה לסוגיית העשב הקצר, השכן לו. ראשית חוכמה סרקנו את אזורי העשב הקצר הסמוכים לצמחי ה־Cymbopogon הרעילים. התברר לנו שנוכחות העשב הרעיל לא מנעה מהגנו ומהזברות לקצור את העשב הקצר שמסביב לו. הדבר בלט במיוחד בסוף העונה השחונה. ככל שסביבתו הרחוקה של הפופי הצהיבה כך שמרו הוא וסביבתו הקרובה על ירקותם. מכאן הסקנו שלא רעילותו של הפופי מגנה על העשב הקצר מסביב לו אלא משהו אחר, אבל מהו אותו משהו אחר? שאלה זו ליוותה אותנו חודשים אחדים. בסיומה של תקופה זו החלו השמים להתקדר, ברקים פילחו את חשרת העננים ורעמים בישרו על פתיחתה של התגוששות אלימה בין עבים שחורים שנמסכו בהדרגה זה בתוך זה לעיסה אפורה קדורנית. הגשם החל לרדת בטיפות מים כבדות שנראו בעת פגיעתן בקרקע כמו חיפושיות לבנות הניתזות לכל עבר. בתוך שעות אחדות צנחו העננים ללב הסוואנה במסך סמיך. צליפות חדות של מתזי מים נבלעו בקרקע החרבה והכהו את צבעה האדום, אך בתוך שעה קלה הקיאה אותם האדמה בנחילי מים עכורים שהתנקזו בערוצים צרים העושים את דרכם לאגני מקווה, שם ממתינים להם בכיליון עיניים צפרדעים חבויות בבוץ.

ביום ד', שעה שהסבנו לארוחת בוקר, העלה מנטובני את רעיון הגֶנים הקופצים, או בשמם המדעי, טרנספוזונים. טרנספוזונים הם גנים מדומים, נטולי קוד, ליצירת חלבון. הם מהווים חלק נכבד ממה שמכונה “אשפת דנ”א“, משום שהם מייצגים רצף סתמי של אותיות דנ”א שאינו משתתף ביצירת חלבונים. במשך תקופה ארוכה נחשבו הטרנספוזונים לסרח עודף של האבולוציה, מאחר שאינם ממלאים כל תפקיד בתחזוקת התא ובשימור תכונותיו. אף־על־פי־כן הם מהווים בצמחים שונים חמישים עד שמונים אחוז מכלל הדנ"א שלהם. אבל כבר בשנות החמישים של המאה הקודמת גילתה מק־קלינטוק תכונה מפתיעה המייחדת את הטרנספוזונים: ניידות. מניתוח מפת הצבעים בקלחי התירס האינדיאני הגיעה מק־ קלינטוק למסקנה שהצבעוניות נובעת מפעילותם של טרנספוזונים העוברים ממקום למקום על פני הכרומוזום, אשר על כן כונו “גנים קופצים”. כיום אנו יודעים שטרנספוזון המעתיק את מקומו לאזור אחר בכרומוזום יכול להשפיע בדרכים שונות על התא, אם בעירור הגן השכן לו לפעילות יתר ואם בהשבתתו. בנוסף לכך הוא יכול לשבש את תכונותיו של הגן התקני ולשנות בכך את תפקודו.

מה שהביא את מנטובני לחפש בטרנספוזונים את הסיבה לאי־היפגעותו של העשב הקצר שמסביב למקסיקן פופי היה יכולתם לקפוץ גם מצמח לצמח. הדבר הוכח בחֲלקות ניסיוניות של צמחים מהונדסים. אחוז גבוה של חמניות בר הגדלות בסמוך לחלקות של חמניות מבויתות נושאות גנים מהונדסים ש“קפצו” אליהן ונטמעו בגנום שלהן. תופעת המעבר האופקי של גנים, שלא באמצעות התרבות מינית, שכיחה מאוד בקרב חיידקים, אבל לא היתה מוכרת בקרב אורגניזמים רב־תאיים. המחשבה שגנים מהונדסים עשויים לעבור מצמח לצמח, להתיישב בתאי המין שלו, ועקב כך לשנות את מטענו התורשתי ולהקנות לו ולצאצאיו תכונות חדשות, הפתיעה רבים. מנטובני סבר שגנים הנושאים את הקוד לחלבון הרעיל במקסיקן פופי עברו באמצעות חרקים לעשב הקצר, התבייתו על כרומוזומי המין שלו, השתכפלו במהירות והופצו באמצעות זרעיהם לצמחי הבת. ככל שאני מהרהר בהשערתו של מנטובני היא נראית לי קבילה יותר. ניסויים בהנדסה גנטית מראים שניתן להעביר תכונות גנטיות ממין אחד למשנהו, למשל עמידוּת לקור מדגים לתפוחי אדמה. אם אכן גנים קופצים מהמקסיקן פופי העבירו את רעילותם לעשב הקצר, יש בזה כדי להסביר את הירתעותם של הגנו והזברות מאכילתו, למרות שדבר לא השתנה בחזותו של העשב הקצר.

שיבחתי את מנטובני על רעיונו, אף כי בשלב זה מדובר בספקולציה. רק בדיקה מדוקדקת של רצף האותיות בדנ“א של העשב הקצר תוכל לגלות את נוכחותם של הגנים הקופצים בגנום שלו. עם זאת, אינני יכול להימנע מהמחשבה על השלכותיה של מסקנה זו. אמנם תהליך ההרעלה של העשב הקצר יכול להיעצר מעצמו, שכן די בשיבוש קל במהלך ההעתקה של הגנים הקופצים כדי לעקר את רעילותם בקרב צאצאיהם. ובכל זאת, אם הרעילות תתפשט בקצב מהיר, עלולים הגנים הקופצים הללו לשנות סדרי בראשית בסרנגטי. עדרי הגנו והזברות, הניזונים מהעשב הקצר חודשים רבים בשנה, עלולים להיפגע קשות. מנטובני מסכים אתי שבשלב זה הרעיון שהגה ספקולטיבי, אך עומד על כך שהוא אינו נטול היגיון ביולוגי. אישרתי כמובן את בקשתו להעביר למעבדת המכון רקמות של העשב הקצר. בימים הבאים חזרתי וגלגלתי את הרעיון בראשי. כפי שמנטובני אמר, הוא לא היה נטול היגיון מבחינה ביולוגית. העשור האחרון הוכיח שהגנום הוא אובייקט מורכב לאין ערוך מכפי שהוצג בשעתו בדוגמה המרכזית של הגנטיקה המולקולרית. ההנדסה הגנטית פתחה בפני הגנטיקאים אפשרויות כמעט בלתי מוגבלות. היא אפשרה לגנים לדלג מעל מחסומים ביולוגיים בני מיליוני שנים שהטבע הציב מפני עירוב גנטי בין חיידקים לבעלי חיים, בין בעלי חיים לצמחים ובין מינים שונים מאותה משפחה. אבל נשכח מאתנו שדינמיות זו של הגנום, לרבות הטרנספוזונים ומאות הגנים ממוצא חיידקי שהשתלבו בגנום שלנו, התקיימה מאות מיליוני שנים לפני ההנדסה הגנטית. כששוקלים את הנזק האפשרי של פצצות מתקתקות אלו, אל לנו להיות מופתעים אם בגנום של העשב הקצר מתממשת האִמרה המקראית “מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו”. אני תוהה אם הסרנגטי לא איחר את המועד. חמישים שנה בסך הכול חלפו מהעידן התמים של פענוח הצופן הגנטי, כאשר חשבנו שהרנ”א ממלא שני תפקידים בלבד בתא: מעתיק את צופן המבנה של החלבונים המקודדים בדנ“א ומביא את הצופן הזה לריבּוֹזוֹמים המייצרים ממנו חלבונים. היום אנו ניצבים לפני צבא עלום ברובו של פיסות רנ”א זעירות בתא הממלאות מכלול תפקידים חיוניים בתהליכים שונים, בעיקר תפקידי ויסות ומיתוג של גנים וחסימת מנגנון הייצור של החלבונים. שוחחתי על כך עם מנטובני. אמרתי לו שרצוי לבחון גם את האפשרות שפיסות מיקרו־רנ"א אלו הן המחוללות את השינוי בעשב הקצר. הוא לא אהב לשמוע את זה, כי משמעות הדבר היא הרחבת המחקר לממדים מפחידים, אבל הוא הסכים אתי שאין לשלול את החלופה הזאת לגנים הקופצים.

* * *

מותו של גור האריות והיעדרו של ריצ’רד בשל עבודתו בגבול השמורה הקניאתית מסאי־מארה מאפשרים לי לשוב לקוקיות. העניין שלי בציפורים אלו התעורר במקרה חודשים אחדים אחרי הַגעתי למקום, באחד מביקורי במקווה מים סמוך לבקתה. מי האפסיים של המקווה מצטמקים בחודשי הקיץ לשלולית קטנה ורדודה מכדי למשוך אליה אוכלי עשב וטורפים גדולים. נדמה לי שהחיות הגדולות ביותר ששותות ממימיה הן בבונים, תנים, שועלים וכמה מינים של נברנים, חבורה שלא ששה בדרך כלל להרוות את צימאונה בחברת החתולים הגדולים. התחלתי לבקר בשלולית בימי א' בשבוע כמקום נוח להתבודד בו, עד כמה שצורך זה עשוי להישמע מוזר בישימון העשבי הסובב את הבקתה, מה גם שמנטובני עושה את ימי א' עם משפחתו בסינוני ומותיר אותי לבדי. עם זאת, השלולית היא מקום נעים לכתיבת היומן, והיציאה אליה משמשת לי מעין טיול של סוף שבוע. רצועת הסוּף בגזרתה הצפונית של השלולית היא אזור קינון לציפורים ממינים שונים. ממקום מושבי הקבוע על תלולית אדמה שהיתה פעם קן של טרמיטים צפיתי בזוג ציפורים קטנות בגוון חום המקננות על שלוש ביצים בין קני הסוף. תחילה לא ייחסתי להן תשומת לב מיוחדת. רצועת הסוּף באותה תקופה מָלאָה קינים. העניין ניעור בי למראה ציפור אפורה בעלת נוצות זנב לבנות מפוספסות, כמעט כפולה בגודלה מבעלי הקן, המנצלת את היעדרם כדי להתיישב בקן שלהם. ראיתי איך בהרף עין היא מסלקת ביצה אחת מהקן ולאחר רגע מתעופפת ומתיישבת על ענף עץ הצופה אל רצועת הקנים. במשקפת ראיתי שלוש ביצים בקן, כמספר הביצים שהיו בה מקודם, אבל הייתי בטוח שביצה אחת הושלכה מהקן בידי הציפור הזרה, אשר מיד חשדתי שהיא קוקייה. ליתר ביטחון התקרבתי לקן, ואכן לרגליו מצאתי ביצה. הקוקייה חזרה על מעשיה שלוש פעמים בקינים אחרים, וכשסיימה את מלאכתה תצפתה על אזור הסוף. בעלי הקן, שחזרו לקיניהם, דגרו על הביצים שנטשו לרגע כאילו דבר לא קרה. לא גיליתי אצלם היסוס למראה הביצה הזרה בקן. כעבור שבוע השגתי בספריית המכון מדריך לציפורים באפריקה המזרחית. זיהיתי בנקל את הציפורים הקטנות כקניות אפריקניות (Clamorous Reed Warbler), ואת הציפור הגדולה כקוקייה אפריקנית (Cuculus gularis). באותה העת לא שיערתי כי מחמש מאות מיני הציפורים המאכלסות את הסרנגטי דווקא הקוקייה האפריקנית תעמוד בראש מעייני. העלילה התגלגלה בשבועות הבאים כמו על־פי תסריט קבוע מראש. גוזל הקוקייה, שהקדים לבקוע, גִלגל אל מחוץ לקן את הביצים של הקנית. תאבונו לא ידע שובע, אם לשפוט על־פי תביעותיו הקולניות. הפונדקאים לא נחו לרגע, אבל המזון שהביאו לא סיפק את גוזל הקוקייה, שהמשיך לפעור את פיו לרווחה משל הוא עומד לגווע מרעב. המראה היה מדהים. הגוזל צמח לנגד עיני לגודל מפלצתי בהשוואה להוריו הזעירים. גופו תפס את מלוא שטח הקן, והוריו נאלצו לעמוד על דופנותיו בשעה שתחבו מזון לפיו הפעור.

לדאבוני, עבודתי מנעה בעדי מלקיים מעקב יומי אחרי ההתפתחויות אצל הפונדקאיות. מצד שני, ההפוגות בין התצפיות אפשרו לי לעמוד על השינויים הדרמטיים שהתחוללו בקיניהן. החלטתי להרחיב את ידיעותי על הקוקיות בעזרת חומר מקצועי. השאלה הראשונה שצצה בראשי היתה איך התפתחה בטבע תופעת הפונדקאות. בניסוח אחר: מהם התנאים הסביבתיים שעשויים לגרום לברירה הטבעית לעודד את התפתחותה של תופעה זו. מבחינתה של הנקבה התשובה ברורה. אורח החיים הקוקייתי פוטר אותה מהשקעת אנרגיה הכרוכה בדגירה על הביצים ובגידול הגוזלים. אבל הרווח כרוך גם בקנס: הפונדקאית עלולה לסלק את ביצתה או את גוזלה מהקן ולסכן בכך את הפצת הגנים שלה. מצד אחד, העובדה שאסטרטגיה זו שרדה מוכיחה ששכרה של הקוקיינות בצדה. מצד שני, העובדה שהתקבעה בקרב אחוז מוגבל של מינים בטבע מעידה שבמבחן האמיתי הקוקיינות לא הוכיחה את עצמה כאסטרטגיה מוצלחת במיוחד, לבטח לא כאסטרטגיה שיכולה לשמש מודל חיקוי אוניברסלי – אפילו לא בקרב בעלי הכנף. בין הסקירות הרבות שקראתי שבו את לבי מאמריהם של זהבי, לוטם ושפירר, חוקרים ישראלים שפרסמו מחקרים מעניינים על יחסי קוקיות ופונדקאים. עם זאת, שלל המאמרים המלומדים לא השיבו על תמיהה מרכזית שהתעוררה בי לפני קריאת החומר המקצועי ועדיין לא מצאתי לה מענה: הכיצד לא עומדות הקניות על תרמיתן של הקוקיות כבר בשלב הביצה, לא כל שכן משבוקע ממנה הגוזל? ככל שאני מתעמק בדבר אני מגלה מגוון עשיר של תשובות. ההתמודדות האבולוציונית בין הפונדקאים לקוקיות דומה במידה רבה למאבק בין שוטרים לגנבים: ככל שצד אחד מייעל את שיטותיו, הצד השני משכלל את תרמיתו. במהלך האבולוציה למדה הקוקייה להטיל במהירות את ביצתה בקן הזר, לחקות את הצבעים והמרקמים של ביצי הפונדקאים ולסגל לעצמה את קולות הרעב של הגוזלים. עם זאת, הטענה כי הפונדקאים נופלים בפח ההונאה של ביצים חקייניות נכונה אך בחלקה. לראיה: יש פונדקאים המסלקים מקיניהם שני שלישים מהביצים הזרות, ומצד שני, יש המשלימים עם הגזירה. מינים אחדים של קוקיות לא עוברים לסדר היום על מריים של פונדקאים נגדם – הקוקיות שבות לקן המורד ומשמידות את הביצים והגוזלים של הפונדקאים.

בתום חודשים אחדים של מעקב וקריאת ספרות מקצועית השאלות אך מתרבות: מדוע היכולת לזהות את הביצים הזרות, חרף גודלן ומרקמן השונה, אינה נחלת כלל הפונדקאים? מדוע גם פונדקאים שאינם מאוימים על־ידי הקוקיות לא ממהרים לסלק את הביצים הזרות מקיניהם? אם קיים ספק באשר ליכולת הזיהוי של ביצי הקוקיות, לבטח הוא לא קיים לגבי גוזליהן, ולא רק בשל גודלם. תקופת הגוזלוּת של הקוקיות, הארוכה כדי שליש משל הגוזלים הביולוגיים, וכן תאבונם העצום, אמורים לספק לפונדקאיות אינדיקציה ברורה באשר לזהותם. הטענה כי גוזלי הקוקייה מוליכים שולל את ההורים הפונדקאים על־ידי חיקוי ציוציהם של הגוזלים הביולוגיים, או על־ידי הצגת צבעי לוע דומים לשלהם, לא נשמעת לי משכנעת. עובדה היא שבקרב מינים אחדים של קניות קטנות ההורים הפונדקאים מצמצמים בהדרגה את המזון לגוזל הזר, עד כדי השוואתו לכמות המזון שמקבלים הגוזלים הביולוגיים, ועל־ידי כך חורצים את גורלו של גוזל הקוקייה לגסיסה איטית ברעב. העובדה כי גם עורבים, הנחשבים לשימפנזים של עולם הציפורים בשל פיקחותם, נופלים בפח הקוקייה, אך מגבירה את מבוכתי. אני מסמן כמה שאלות כדי להעבירן למומחים. ככל הידוע לי, ביצי הקוקייה המצויצת שונות מאוד בצבען ובגודלן מהביצים של העורב הפונדקאי, ואף־על־פי־כן היא מצליחה להערים עליו. בשלב מסוים התחלתי לחשוב שאת כישלון הזיהוי צריך לחפש במנגנון ההחתמה, האחראי לזיקת הצאצאים לאמהותיהם. מנגנון זה אינו נקי מכשלים, וידועים מקרים שאפרוח או גור קטן אימצו להורה חיה ממין אחר משום ששהו בקרבתה בימים הראשונים ללידתם. גם ההפך נכון: חיות אימצו גורים ואפרוחים לא שלהם משום שהללו נקלעו לסביבתם זמן קצר אחרי ההמלטה או הבקיעה מהביצים. אולם מקרים כאלה הם כה נדירים בטבע עד כי אין בכוחם לערער את תוקפו האוניברסלי של מנגנון זה. אם הקוקיות אכן מנצלות את מנגנון ההחתמה, אזי עצם הימצאותן של ביצי הקוקייה בקן שלהן פועלת כסיסמת כניסה העוקפת את מנגנוני הבקרה והזיהוי הרגילים. מנגנון ההחתמה הוא שכופה על הפונדקאים להתייחס לביצים ולגוזלים הזרים כאילו היו שלהם, למרות השוני בצבע, במרקם ובגודל. אני חוזר ומזכיר לעצמי שהטבע פועל על־פי כללים של הסתברות סטטיסטית. כלומר, אם דפוס הפעולה הטפילי היה מאומץ על־ידי מספר גדל והולך של מינים, קרוב לוודאי שמנגנוני הזיהוי והדחייה של ביצים וגוזלים זרים היו משתכללים. אולם הטפילות בקרב העופות אינה עולה על אחוז אחד או שניים מכלל מיני הציפורים. שיעור כה קטן אינו שקול לתועלת שבמנגנון ההחתמה. אני רושם לעצמי שדבר דומה קורה לחקיינות בקרב חרקים, דגים ודו־חיים. מינים שונים מחקים את הצבעים והמרקמים של מינים ארסיים, ועל־ידי כך קונים לעצמם חסינות מפני טורפים בלי להשקיע משאבים לפיתוחם ולתחזוקתם של מנגנוני הארס. לכאורה היו הכול צריכים לאמץ טכניקה זו, ואף־על־פי־כן, החקיינות לא התפשטה אל מעבר למספר מצומצם של מינים, מאותה סיבה שלשקר אין רגליים. שכן ככל שמספר הזיופים גדל באוכלוסייה נתונה, הסיכוי שהזיוף יתגלה לטורפים גדל אף הוא, ומרגע שהוא מתגלה חדל החיקוי לספק חסינות לזייפנים.

בשבוע שעבר, בעודי צופה בשלולית ממקום מושבי הקבוע על התל הקטן, ראיתי גוזל של קוקייה דוחף מהקן גוזל של קנית אפריקנית. הגוזל נחת על מצע רך של עלים, מה שמנע חבלה גופנית, אבל היה ברור לי שסופו למות מיובש. הסיכוי להצילו היה קרוב לאפס, אבל לא יכולתי להשאירו שם. הבאתי אותו לבקתה והנחתי אותו במאפרה מרופדת בצמר גפן. הניסיונות להשקותו בפֶּפּיטָה קטנה לא צלחו, אך מעט נוזלים בכל זאת נספגו בגופו. היממה הבאה היתה קריטית. ריסקתי תולעת והאכלתי אותו בפינצטה. להפתעתי, הגוזל הראה סימני חיוּת.

קוקייה וקנית.

כיסיתי את הקן שלו באריג ועקבתי אחריו בסקרנות. לשמחתי, הוא הרבה לפעור את פיו בבוקר. ראיתי בכך סימן שהוא עבר את המשבר הראשוני, אם כי לא תליתי בזה תקוות רבות מדי. מנטובני הופתע לגלות את הגוזל בשובו מחופשת סוף השבוע. אני מניח שמראה הציפור במאפרה חתם את דעתו עלי. קודם גור אריות ועכשיו גוזל. לא מן הנמנע שמנטובני ציפה ממני לטפח בזמני הפנוי אדניות של מקסיקן פופי. אני חושב שהוא מאוכזב מהעניין המוגבל שאני מגלה בעשב המוזר הזה, ובמיוחד ברעיון שהעלה על הגנים הקופצים. אבל הוא לא מסגיר את אכזבתו, ואף התנדב לעזור לי בגידול הגוזל, שהתפתח בקצב משביע רצון.

גופו של הגוזל התכסה בנוצות. לקחתי אותו בכלוב קטן לתלולית הצופה אל השלולית, כדי להרגיל את אוזנו לקולות הציוצים של בני מינו. הבוקר הראה הגוזל סימני התרגשות למשמע הקולות שעלו מהשלולית. אני מרוצה. להערכתי, אוכל לשחררו בתוך שלושה שבועות. שלא כמו עם הגור, המחשבה על הפרידה ממנו לא מצערת אותי. להפך, המחשבה על החזרתו למקומו הטבעי גורמת לי סיפוק. אני תוהה אם הייתי חש אותה מידה של אמפתיה כלפי גוזל של קוקייה שהיה נופל מהקן. אני בספק. בעניין הזה לא הייתי רחוק מדעתו של ריצ’רד על קוקיות ועל טפילים בכלל. אינני אוהב את האלימות הרצחנית שנוקטים גוזלי הקוקיות כלפי הגוזלים של פונדקאיהם. גם התנהגותה של האם, המפקירה את צאצאיה לחסדים של ציפור זרה, לא נראית לי ראויה. אין זה מקרה שקוקיות לא נקשרות להורים הביולוגיים, שהרי מעולם לא ראו אותם.

שעת ערב מאוחרת. אני ממשיך לתהות על דרכם המפותלת לַבגרות של גוזלי הקוקייה. מרגע בקיעתם מהביצה הם שומעים אך ורק את הקולות של פונדקאיהם, הקניות או העורבים, ולא את קולות הוריהם הביולוגיים. שאלה: כיצד קורה שאחרי עזיבתם את הקן הם משמיעים קולות של קוקייה ומתנהגים כמותה, ולא כמו קניות ועורבים שבקינם גדלו? כיצד הם מזהים את הקוקיות כבני מינם? מנין הם רוכשים את הטכניקה של צפייה בקינים של פונדקאים וניצול חלון הזמן הקצרצר העומד לרשותם כדי להטיל בהם ביצים? מנין הם יודעים לחזר אחרי קוקיות, ציפורים שמעולם לא פגשו, ולמה הם אינם נוהים אחרי הקניות, שבקיניהן גדלו ורק אותן הם מכירים? חוששני שאיש מן המומחים לא ירצה להשיב על מטח כזה של שאלות. עתה עולה בזיכרוני מאמר שקראתי לפני שנים אחדות על ציפורי שיר. מן המאמר עלה כי גוזליהן מתחילים את דרכם בקשת רחבה של צלילים, אך ככל שנוקף הזמן מצטמצם הרפרטואר שלהם, עד שהם נותרים רק עם אותן מנגינות התואמות את תבניות השיר של הוריהם. אם אכן כך, אזי גם גוזלי הקוקיות אמורים לפתח קולות ודפוסי התנהגות של קניות ועורבים ולא של קוקיות. אין ספק בכך שהם מופעלים על־ידי תוכנית גנטית מולדת, שהרי גם גוזל הקוקייה המשליך מהקן את ביצת הפונדקאית אינו פועל על־פי ניסיון נרכש, אלא על־פי צווים הצרובים במערך הגנטי שלו. עם זאת, אני רושם לעצמי הערה ששני המצבים רחוקים מלהיות זהים. פִּרחוֹן קוקייה הנפרד מקן של קנית נושא עמו שתי תוכניות התנהגותיות וקוליות סותרות: האחת גנטית־קוקייתית והשנייה נרכשת־קנית. כמוהו כברווזון המכוער, שלא ידע שהוא ברבור עד שפגש את בני מינו. והשאלה היא, מה מפעיל את המתג המשחרר את התוכנית המולדת ובה בעת מכבה את התוכנית הנרכשת? האם זה רגע עזיבת הקן של הפונדקאית או אות חיצוני כלשהו?

אין סוף לשאלות. אני תוהה על אופי הקשר בין פִּרחון הקוקייה להוריו הביולוגיים. באשר לאב, השאלה אינה רלוונטית, שהרי תרומתו מסתכמת בהפריית הנקבה, ולאחר מכן הוא מסתלק לו. משום מה הברירה הטבעית לא כפתה עליו דאגה הורית, כפי שעשתה לבעלי כנף רבים המבטיחים את השקעתם בהפצת הגנים שלהם על־ידי השתתפות בגידול הצאצאים ובהגנה עליהם. אמנם קיימים מינים לא מעטים בקרב היונקים, העופות והזוחלים שבהם הזכרים פוטרים את עצמם מאחריות לגידול צאצאיהם, אבל בכל אותם מקרים הזכר מסתלק ב“ידיעה” שהנקבה תעשה את המוטל עליה במקומו ותדאג לצאצאים הנושאים את הגנים שלו. לא זה המקרה אצל הקוקיות, מאחר שגם הנקבה פוטרת את עצמה מאחריות הורית לגוזליה אחרי שהיא מטילה את ביצתה בקן של פונדקאית. אני שואל את עצמי מה היה קורה לפִּרחון הקוקייה אם היה בעל תודעה, עד כמה היה רגע התחברותו לבני מינו, אחרי שבועות ארוכים של התחזות למין אחר, נתפס אצלו כרגע של חירות, אולי אפילו של אושר. מצד שני, האם מי שהופקר בקן זר וננטש על־ידי אמו יכול להיות מאושר? הלוא גם אם יפגוש את אמו באחד ממעופיו, לא יֵדע לזהותה. היא תהיה זרה לו. עם זאת, אין הוא יכול להתעלם מכך שהיא הורישה לו באמצעות מטענה הגנטי את כל הנחוץ לו כדי לשמר את זהותו הקוקייתית: הוא יאכל כמו קוקייה, יחבור לקוקיות ויוליד קוקיות. אין זה אולי מתכון לאושר, אבל די בו לעבור את החיים.

* * *

התחלתי לצאת בערבים לסיורים ממונעים ברחבי השמורה. אני מודיע מראש למנטובני שאני יוצא לסיבוב. הוא לא שואל לכמה זמן. אם הוא מודאג מיציאותי, הוא לא מבטא בקול את דאגתו. הוא רק מבקש שאהיה זהיר. אני מניח שהוא מתכוון לאריות ולנמרים המשחרים לטרף בלילות. היום, בשובו מחופשת סוף השבוע, נתן לי את ספרו של הקולונל ג’ון הנרי פטרסון. זהו ספרון דק, בכריכה רכה, שראה אור ב־1907, שבו תיעד את סיפורם של שני אריות טורפי אדם מסאבּוֹ. שמו של המחבר נשמע לי מוכר. אני נזכר שלפני נסיעתי לאפריקה נתקלתי בספר אחר של פטרסון, With the Zionists in Gallipoli. המילה Zionists צדה את עיני בגלל הקשר המפתיע שלי ליהדות, שהתגלה לי ממכתביו של אחי. בספר מגולל פטרסון את היכרותו עם ולדימיר ז’בוטינסקי, מנהיג ציוני שחלם על שיבת העם היהודי למולדתו ההיסטורית. ז’בוטינסקי הידפק על דלתות הממשלה הבריטית בניסיון לשכנע את הרשויות להקים יחידה יהודית במסגרת הצבא הבריטי. מאמציו צלחו, וב־1915 מונה פטרסון לעמוד בראש יחידה יהודית של מובילי פרדות. הרעיון לעמוד בראש צבא יהודי כבש את דמיונו. פטרסון הפרוטסטנטי ראה את עצמו כמשה מודרני שהוטל עליו להשיב את היהודים הגולים לארצם. אחרי תלאות רבות נחתה יחידתו מהים על אדמת גליפולי ונטלה חלק במערכה שהסתיימה בתבוסה, לדאבון לבו של פטרסון.

שבע־עשרה שנה קודם לכן מינה משרד החוץ הבריטי את פטרסון לעמוד בראש צוות הקמה של מסילת רכבת באפריקה. זה היה מיזם יומרני ומורכב מבחינה הנדסית. התוואי המתוכנן היה אמור לחבר את מוֹמבַּסָה, שעל חופו של האוקיינוס ההודי, במזרח קניה, עם אגם ויקטוריה, מרחק אלף קילומטרים בקירוב, ומשם עד קַמפַּלָה באוגנדה. בדרכה נועדה המסילה לחצות ביצות, לפלס נתיבים ביערות־עד, לצנוח מאות מטרים מרמות הרים לעמקים ולעבור מעל נהרות. בהגיע המסילה לנהר סאבו ציפתה לקולונל פטרסון הפתעה לא נעימה. זוג אריות, שהפגין להיטות מוגזמת לבשר אדם, החל לטרוף את פועליו. למרות גדרות קוצניות שהקים פטרסון סביב מחנות הסוללים והשמירה ההדוקה מסביב לשעון, הצליחו האריות לפרוץ לאוהלי המגורים של עובדי המסילה ולגרור את קורבנותיהם לסבך הקרוב. כל ניסיונותיו ללכוד את הטורפים באמצעות מלכודות ומארבים עלו בתוהו. בתוך שנה הגיע מספר הקורבנות למאה וארבעים. מומחים ניסו להציע הסבר לנטייה הרצחנית של זוג האריות, שככל הנראה היו אחים. העדים המעטים שנותרו בחיים ציינו שהיו חסרי רעמה, מה שהוסיף למעשיהם נופך אימה. היעדר הרעמה העיד, לדעת חוקרים אחדים, על ליקוי גנטי שעיוות את טעמם הקולינרי של האריות, מה גם שמגפה שפרצה בשנות התשעים חיסלה מאות אלפי זברות וצבאים ואילצה את האריות לשנות את טעמם. היו שתלו את נטייתם החריגה באיבה לבני אדם, בעקבות ציד אינטנסיבי של חיות בר בידי משלחות ציידים מאירופה ומארצות־הברית. אחרים תלו את האשמה בשיירות של סוחרי עבדים ושנהב שעשו דרכן לחוף וקברו את מתיהן בצדי הדרך. האריות והצבועים ניצלו את הקברים הרדודים כדי לשבור את רעבונם. ההסברים המלומדים לא הניחו את דעתם של העובדים המקומיים, שהיו משוכנעים שהאריות הם רוחות של ראשי שבטים המוחים על סלילת המסילה. משפשטה השמועה על רוחות הרפאים החלו הפועלים לנטוש בבהלה את מחנות העבודה שהיו פזורים לאורך התוואי. בסופו של דבר הצליח פטרסון להרוג את האריות. אני משער שמנטובני רצה להחדיר בי מעט אימה באמצעות ספרו של פטרסון.

יעד סיורי הליליים הוא קופי לא גבוה. אחת משלוש האבנים הגדולות שעל כיפתו משמשת לי משענת. טורפי אדם לא מדאיגים אותי, אם כי, מטעמי זהירות, אני מחנה את הטנדר לרגלי התל. עד להגעתי לכאן לא האמנתי שכוכבים יכולים להיות גדולים ובוהקים כל־כך, משל צפו בסרנגטי מבעד לזכוכית מגדלת. כשאני כורה אוזן בדממה העמוקה של הלילה אפשר לשמוע את לחש הכוכבים מבינות לקולות החיות. בלילות האלה אני חוזר בין השאר להרהר באחי. אני מנסה לפענח את הסיבה האמיתית לביקורו בקטנזרו. הוא הרי לא באמת האמין שיפגוש אותי שם. אני חושב שהוא נמשך למקום שננטשתי בו בגלל ריחות ילדותי הספוגים באבני הבתים. ייתכן ששגיתי שלא פגשתי אותו, גם אם המפגש היה נגמר בלא כלום. ממה חששתי, ממחויבות? ממפגש משפחתי מורחב? אינני יודע אפילו כמה ילדים יש לו. במכתביו הזכיר ילד אחד, אבל אין זה מן הנמנע שיש לו ילדים נוספים. בעניין זה, לפחות, לא בי נעוצה האשמה. הוא כתב בפירוש שאינו מתכוון להרחיב את הדיבור על חייו הבוגרים. על אחותי פיורנצה סיפר שיש לה שני ילדים. באשר לליזטה, אינני יודע. במחשבה שנייה, צלולה יותר, כאן, מתחת לחופת הכוכבים של הסרנגטי, אני חושב שלא היה מתרגש אסון אם אומברטה ואני היינו נפגשים אתם ועם ילדיהם ברומא. לכל היותר הייתי מתהלך עד סוף הביקור עם חיוך חמוץ. כבר התנסיתי בדברים גרועים מזה, כמו לארח קולגות טרחנים מחוץ לארץ. לא היתה הצדקה לנתק הפתאומי מצדי, ללא הסבר, במיוחד לאור מכתבו האחרון. הייתי יכול לספר לו על כוונתי להתנתק מטעמים אישיים, למצער ליידע אותו שאני בחיים, שאני נוטל פסק זמן כדי לסיים עבודת מחקר באפריקה. אני בספק אם הוא תיאר לעצמו את הטלטלה שעברתי במהלך ההתכתבות אתו. דברים שהדחקתי צפו ועלו כמו מי תהום שחברו למעיין תת־קרקעי. מצד שני, מה כבר יכולתי לומר לו, שניסיונו לטהר את אמא ואת קלמן כשל? שמאמציו לתאר אותם כקורבנות של נסיבות שלא בשליטתם נועדו ליישב את חשבונו שלו אִתם יותר מאשר לפייס אותי על הפקרתי בקטנזרו? הלוא גם הוא חווה במותם סוג של נטישה. האם באמת האמין שעוגת נטיפי הזהב של אמא, שמתכונה חותם את ספרו, יכולה להמתיק את סילוקי מהמשפחה ולבטל את עלבונן של אותן שנים ושל כל השנים שלאחריהן? הוא אמור לדעת שהזמן לא מפיג מרירות, שיש עוולות שאין להן תיקון, שעלבונות אך מאדימים עם השנים. כמה נאיבי צריך להיות כדי לחשוב שמי שאופָה עוגה מתוקה אוהבת את ילדיה, לרבות הילד ההוא שנטשה לבלי שוב, ואשר מעולם לא טעם את עוגתה.

* * *

בשלושת הערבים האחרונים עברתי על היומן. לו כתבתי אותו מחדש, הייתי מרכך כמה אמירות בוטות. אנגרונה לא היתה מרשעת. בחלומותי היא איננה כזאת. אני מופתע בכל פעם מחדש מהמפגשים עם אנגרונה הפוקדים אותי בשנתי, כאילו לא נפרדנו. היו בה צדדים רבים, חמים, אימהיים, חווינו שעות לא מעטות של קרבה. כשהמתנתי במסדרון בית־החולים ללידתה של אומברטה התייסרתי על שאיני יכול להיות שותף ללידה, לחלוק אתה את הצירים הקשים שהתארכו עד בלי סוף. נשביתי ברוגע שלה, אותו רוגע שכל־כך ייחלתי לו. בתקופות המפויסות שלנו אנגרונה היתה בדיוק מה שהייתי זקוק לו: אי של שלווה, מגדלור שניווט את סכסוכי הנפש שלי לחוף מבטחים. יותר משחיפשתי אצלה אהבה ביקשתי מקלט מהגלים שאיימו להטביע אותי. אנגרונה הציעה לי עוגן, שגרה שרציתי בה, שקט שכה נזקקתי לו. אלא שלעוגן היה צמוד תג מחיר. היא ציפתה לזוגיות מלאה, לשותפות חסרת חוץ, רק פנים. לפני נישואינו עמדה בנחישות מול לחץ הוריה, שלא צידדו בקשר שלה לבוהמיין חסר מקצוע הנתון למצבי רוח. בתמורה תבעה מחויבות ללא תנאי: סילוק סודות, אסור מוחלט על כל דבר – ציורים, תוכניות או צלקות פרטיות והִתבצרות מאחורי דלתות נעולות. סטודיו ממודר בתוך הדירה לא היה חלק מעסקת החבילה שלה. זה היה תג מחיר שהתקשיתי להסכים לו. לכל אדם יש עקב אכילס שהוא חייב להסתירו גם מעיני הקרובים לו ביותר. עקבי אכילס חייבים מידור, אחסון בתאים מוגנים. כך נוהגות המיטוכונודריות בתאי גופנו, הן עומדות בסירובן למזג את החומר הגנטי שלהן בדנ"א של התא ומתעקשות על אוטונומיה, חרף מאות מיליוני שנים של חיים יחדיו בתא משותף. לו נהגו אחרת, הן היו נטעמות במטען הגנטי של גרעין התא, כפי שאירע במהלך האבולוציה לעשרות אורגניזמים שנבלעו על־ידיו.

* * *

בלילות שקופים אלה אני מנסה להתחקות אחרי העלבון המלווה אותי כמו פצצה מתקתקת. מה מביא אותי לארוב לניצניה הראשונים של פגיעה כדי ללבותה ללהבה גדולה? למה אני מניח לעלבונות ישנים להצטבר כמו אבנית בקומקום, במקום לגרד אותה מהתחתית אחרי יום, חודש, שנה? למה מערכות היחסים שלי נידונות תמיד לפסוע על פי תהום? כמה פעמים ניצלתי גילויים של כפיות תודה, צביעות, דברי גינוי וגסות רוח כדי לחתום קשרים בחותם שעווה, ללא מתן סיכוי למחילה ולפיוס? מצד שני, איזה עוול בדיוק עשיתי לאומברטה? הסרתי בפניה את כל המחיצות, פתחתי לה דלתות סתרים שהיו נעולות מן היום שעמדתי על דעתי, אפשרתי לה להגיע למחוזות הכי רחוקים, לגעת בבשר החי, היכן שאפילו לחישה עשויה להכאיב כמו הצלפת מגלב. מה פלא שהעלבון התמצק לו?

אני מרבה לחשוב על אלברטינה. נפגשנו בשנה השלישית לפרידתי מאנגרונה. היתה בה רעננות של טל בוקר. בשום פנים לא אהבה ממבט ראשון. זו היתה חיבה שהבשילה בלי משים לקִרבה. בהתחלה לא ראיתי בה אלא ידידת נעורים של אומברטה. איש מאתנו לא חשב שהדברים יתגלגלו לאן שהתגלגלו. השיחות הראשונות נסבו על יחסי המשובשים עם אומברטה. הייתי זקוק נואשות לאוזן קשבת. לאלברטינה היתה אוזן קשובה להפליא. היא מוססה בזה אחר זה את המחסומים שניצבו בדרך. בלי שנתתי את דעתי על כך התקיים בי מעשה החצוצרה של הברון מינכהאוזן, שחום האח שחרר את הניגונים שקפאו בה ביער. כל פגישה עם אלברטינה המחישה מה שחסר לי אצל אומברטה: הקשבה שאינה נעולה בשתיקה. כשהתערבה בשיחה זה היה כדי להציע זווית חדשה של תובנה. משנמשכו הפגישות הן גלשו גם לנושאים אחרים. היה לה כישרון נדיר לתפוס את העיקר, לקצר דרך למקומות נסתרים, להציג שאלות שלא הרהבתי לשאול. מצאתי את עצמי מדבר על היום שבו נודע לי מקלרה שהיא איננה אמי, על משפחתי החדשה שהתגלתה לי מההתכתבות עם אחי, על הפקרתי בקטנזרו בידי אמי. “למה אתה מתכחש לגעגועיה,” היא שאלה אותי, “הלוא גם עיוור יכול לקרוא במכתביה את כמיהתה אליך.”

משנמשכו הפגישות חשפתי בפניה טפחים מיחסי המעורערים עם אנגרונה, דבר שלא עשיתי מעודי עם איש. ככל שנחשפתי העמיקה הקִרבה בינינו. תהיתי מה יש בפניה המהלכות עלי קסם. גיליתי את הסוד בחיתוך פיה: שפה עליונה משוכה במרכזה כלפי מעלה, מה שמותיר את השפתיים פשוקות קמעה, חושפות טפח זעיר מלובן שיניה הקדמיות. זה היה רק מחצית הקסם. משיכת השפתיים כלפי מעלה מתחה כלפי מטה את זוויות פיה, וזו היתה מחיצתו השנייה של הקסם, כי שתי התנועות המנוגדות הקנו לפניה תום מתמשך. אני תוהה אם קיים דבר מגוחך יותר מאשר להיכשף על־ידי חיתוך שפתיים. בכל זאת, אותו תום, שהתחלף תדירות באמפתיה עמוקה, הכריע אותי. הייתי כאותם צמחי מדבר שעלוותם מתייבשת בעונה שחונה והם נראים מתים עד קצות שורשיהם, אך עם הממטרים הראשונים הם ניעורים לחיים, מצמיחים במהירות עלים חדשים ובתוך שבועות אחדים מוציאים פרחים.

נסחפתי בעל כורחי לעבר קו אדום שהיה אסור לי לחצות. ציפיתי בקוצר רוח לפגישות השבועיות שלנו. לא העזתי לטלפן אליה, אפילו לא בתואנות פורמליות. ניסיתי בכל כוחי לרסן את הריגוש, להציב לו גבולות. כל אימת שמועד הפגישה אִתה קרב נדחפתי לדחותו בנימוק כלשהו. חשתי שאסור לי לתת לחמימות הזאת לחלחל למקומות ענוגים מדי. חזרתי ואמרתי לעצמי שאת הבחירה שניתנה לי כבר עשיתי בעבר וכשלתי בה; הבחירה שלה עוד לפניה. אדם אינו יכול למחוק את עברו, לבטל את שגיאותיו ולהתחיל את חייו מחדש עם גיליון נקי. שאלתי את עצמי מה כבר יש לאדם בגילי להציע לאישה בשחר ימיה פרט לעלים קמולים. אנגרונה היתה לי מראה ששיקפה את העומד לקרות לי בעוד חמש שנים. זרועותיה הידלדלו בחלקן הפנימי, בשרה נשמט מעורה. חזה היה מרושת במאות קמטים קטנים. בעוד חמש שנים לא אוכל ללכת לים עם אלברטינה. כבר היום, דברים שהייתי עושה בקלות נעשו קשים. עלייה במדרכות כרוכה בדקירות חדות בפיקת הברך. הנשימה מכבידה עלי כבר בקומה השנייה. שנים של הזנחת הגוף נוקמות בי. הראש רוצה אותם דברים, אותן תשוקות, אותן אהבות, אותן ציפיות, אבל הגוף מתנהל אחריו בכבדות. כמו אתלט בן שלושים שגומא אותן מרחקים ומשקיע מכסה של שעות אימון כבנעוריו, אבל שעון העצר מראה על זמנים שונים. שעונים אינם מכזבים. הפערים רק גדלים והולכים. בגילה של אלברטינה עדיין מתייסרים בשאלות של תכנון העתיד, מתלבטים בין חלופות, מתעבים שגרה, פוחדים מזִקנה, מאמינים באוטופיות, משקיפים בייאוש אל העתיד, מתפתים לסממני אושר, מאמצים את האקזיסטנציאליזם כתרופה לאפסות הקיום, רואים בגלי הים תנועה גועשת של מאסות מים אדירות הנשברות אל החוף. בגילי מסגירים הגלים את סודם: תנועה עולה ויורדת של מים עומדים.

אלברטינה, שיננתי באותה העת, היא בת גילה של אומברטה. נתליתי בשורת ההיגיון: איזה עניין יכול להיות לה באדם בגילי אלא כבאובייקט מחמד למדידת נשיותה, מוחנפת מחיזוריו של פרופסור מבוגר ממנה בשלושים שנה? איך אתייצב בפני הוריה? ובקמפוס – אלף עיניים יינעצו בגבי, המורה שפיתה את תלמידתו, בת כיתתה של בתו. כשתתאהב במישהו בן גילה תידמה לה הפרשייה הקטנה שלנו למשב רוח על פני נשיותה. אם תיתקל בי ברחוב בעוד עשר שנים, היא תהסס להציג אותי בפני בעלה כדי לא לספוג הערות עוקצניות על טעמה הגריאטרי. ההיגיון החזיק מעמד עד ערב הפגישה השבועית. השכל קרס כמו ארמון חול מעומס הכמיהה לנוכחותה. אלברטינה לא ניסתה לכפות עלי את עצמה. היא השאירה את דלתות הכניסה והיציאה פתוחות. היא לא הפעילה כפתורים אף שניצבה לפניה סוללה שלמה. מעולם לא עסקה בחשבונאות. מעולם לא כִּלכלה את צעדיה ולא תכננה את דבריה. היה בה צורך בלתי נדלה לתת, בלתי מותנה בקבלה, חפה מכל שיקולים של איזון והסדרה, פרנציסקנית במובן המקורי של המילה. היא קיבלה בחיוך את הצטדקותי על שנולדתי ירח, ללא אור משלי, מסוגל להחזיר רק מה שקורן אלי. הסברתי לה שזה לא בידי, שהייתי רוצה מקור חום משלי, אבל שזה בלתי אפשרי. אמרתי לה שאני כאותם זוחלים הזקוקים לחום כדי להתעורר לחיים, ושלהיות זוחל זו לא בחירה אלא גזירה. היא אמרה שיש לה מספיק משלה בשביל שנינו, ושרק אדאג לא להתרחק יותר מדי, כי האור נחלש עם המרחק וכי החום נחסם בקירות. רציתי לומר לה שכל ימי ניסיתי לאטום נקבוביות עודפות בעורי, כדי לא לעבור את החיים עם עור מקולף מדי. עם אלברטינה הנקבוביות נפתחו כמו פִּיוֹניוֹת של עלים לעת בוקר. פחדתי להישאר עירום. חששתי שבמגע הראשון יתמוטטו הסכרים כמו בניין קלפים, שהחומות יתפוררו לאבק. היה רגע כזה באחת הפגישות שלנו, כאשר הניחה את כף ידה על ידי. הרגשתי כמו נער החווה לטיפה ראשונה של אישה.

הבלתי נמנע קרה ערב נסיעתי לטורונטו. אחרי שהתנשקנו על מפתן הדלת היא הובילה אותי לחדר השינה, לדבר הכי ענוג שחוויתי מימי, התעלסות שהיתה רגע מתמשך, ללא אתנחתות מביכות, במתאם מופלא, בקשב עמוק החוצה את גבולות הגוף. אלברטינה היתה האישה הראשונה שלא רציתי לצאת מתוכה בתום ההתעלסות, התממשות ההזיות שהרצתי בדמיוני בימי נעורי ברג’ו. אפילו אור הבוקר לא שבר את הקסם. היא התהלכה בחדר עירומה באותה טבעיות שהלכה לבושה. הפלומה הבהירה של ערוותה חשפה כמו מבעד לווילון תחרה עור בהיר, כמעט שקוף, מהחריץ המסתורי במרכזה ועד שני הקפלים הדקים במוצא ירכיה. היא ביקשה שאשאר במיטה. הייתי אסיר תודה לה על כך. כשיצאה מיהרתי ללבוש מכנסיים וחולצה, מודע לגיחוך שבדבר. דמיתי לאותן שחקניות קולנוע המזדקפות מהמיטה כשיד אחת מכסה בסדין את החזה רגע אחרי שסיימו להתעלס בעירום מלא עם אהוביהן. לו היה הדבר בידי, הייתי מעדיף שלא תראה את פני בבוקר, עם השקיות הכבדות מתחת לעיניים אחרי לילה של שינה טרופה. שמעתי אותה מתקלחת ואחר־כך מכינה במטבח ארוחת בוקר. לראשונה זה שנים לא חשתי צורך לשטוף את גופי אחרי ההתעלסות. הסבנו לשולחן, וכשקלטה בקולי רסיסי מבוכה היא המשיכה את השיחה שנקטעה ערב קודם בבית־הקפה, כאילו לא קמנו מהשולחן. היא לא הזכירה במילה את אירועי הלילה ולא העלתה ברמז את המחר. היא אף לא ניסתה להפגין אינטימיות יתרה בשעת הארוחה. מפעם לפעם הניחה את כף ידה על ידי, וזה הספיק לי. בקושי התאפקתי לא לומר לה כמה אני מאושר.

תחושת האושר קיפדה את הקשר עם אלברטינה. אני כמעט בטוח בכך. פחדתי שכל יום זה יגלוש לנועם מתמשך, שהעדנה תתקבע להרגל ממכר, שאם לא ייבלם הסחף, תקרוס החמדה לתוך הגרעין עצמו ותמוטט אותו. דיברתי אל דמותי במראה. אדם שכשל בחייו ראוי לו לנהוג כמו פוליטיקאי הגון שהפסיד במרוץ לנשיאות: להישיר מבט אל בוחריו ולומר כשלתי. אדם יכול ללמוד מהניסיון, אבל אין בכוחו להשתנות. סופו לחזור על שגיאות העבר ולאמלל אנשים נוספים. כל שנותר לעשות הוא למנוע את הקריסה אחרי שאלברטינה תמאס בי, כאשר תתחיל להתראות עם גברים בני גילה, בתום לב ואולי לא, ואני אראה בעיני רוחי את עורם החלק ואת גוום השרירי. בגילי לא נותר די זמן לאיחוי פצעים. אלברטינה לא גרמה לי להרגיש צעיר יותר. להפך, היא עשתה אותי מודע עד כאב לגילי. יראתי מן היום שגופה יחדל לעורר בי תשוקה, כאשר תיאלץ ללוות אותי כאחות רחמנייה, להביא לי סיר למיטה, לנקות במטלית לחה את גופי.

ידעתי שהדברים לא יסתיימו מעצמם, שצריך למצוא דרך לגרום להם להסתיים. טורונטו היתה רחוקה דיה כדי שלא אצטרך לראות את זוויות פיה צונחות מכאב. מכתבי נעשו קרים, סרקסטיים, משדרים סגירות מתנשאת לעולמה החווייתי, דוחים בשם ההיגיון הצרוף דברים שמעבר לשכל, פוסלים עולמות שלא היה לי מושג בהם, מתנצחים על טיבה האמיתי של המציאות כאילו היו בידי כלים לקבוע מהי אמת ומהו אמיתי, מצביעים על כשלים לוגיים במקום שללוגיקה אין מה לחפש בו. אילצתי אותה להאמין שהפער בינינו בלתי ניתן לגישור, דוחה כל ניסיון מצדה ליצור חום בחיבור שעשיתי הכול כדי לצננו. כתבתי לה שדאגתה לבריאותי מוגזמת, שבדיקת דם שגרתית מדירה שינה מעיניה, שמעטפת צמר הגפן שארגה סביבי אינה מניחה לי לנשום, שאינני מסוגל להכיל בבת אחת כל־כך הרבה. אטמתי את עיני לתיאורי הנוף הקסומים ששלחה לי, התעלמתי מסיפוריהם המופלאים של אנשים שפגשה, מהספרים שקראה. לגלגתי על דימוי פרחי הדובדבן לרקדניות בלט המפזזות עם כתרים ורודים על זלזלי העצים. מיאנתי לקלוט את נכונותה להגן עלי בכל מחיר.

שבועיים לפני תום הסמינר בטורונטו על מערכות בוטניות מתורבתות למחצה הפתעתי את ראש החוג בבקשה להפוך את שהותי בטורונטו לשבתון. לאלברטינה כתבתי שלא נוכל להמשיך את קשרינו. ששורש הבעיה אינו נעוץ בקושי לחזור שלושים שנה לאחור ולהמציא את עצמי מחדש, אלא בקושי לגשר על אלף ואחד פכים קטנים של אירועים סתמיים העושים את שגרת החיים, שעבורה הם משעשעים, ואפילו מרעננים, ואילו עבורי הם משמימים. שהבעיה איננה פערים של ידע או תבונה, כי בכל הקשור ליכולת אינטלקטואלית היא שווה לי, ואף עולה עלי. אלא שבגרות שכלית אינה יכולה למלא את החללים הדקים של שחיקה רגשית הנערמים זה על זה במהלך החיים, וחללים אלה הרסניים כמו הסדקים הזעירים במתכת עייפה, שסופם להכריע גם את הגשר האיתן בעולם.

עוד הוספתי שאף כי פערי הגיל בינינו אינם משמעותיים כעת, הם ייעשו קריטיים בעוד עשר שנים, לכל היותר חמש־עשרה שנה. שאין שום הצדקה להטיל על כתפיה של אישה בשיא פריחתה משימה גריאטרית. אמרתי לה שלא יהיה הוגן לקשור את חיי בחייה, אפילו השתמשתי בקלישאה החבוטה שכל החיים לפניה. לא הסתפקתי בזה. שלפתי את הקלף האחרון: ילדים. אמרתי לה שאינני רואה את עצמי עובר מחדש את שלב החיתולים והפליטות של תינוקות. שלא נותרה בי העליצות הנחוצה למשחקים במכוניות ולהשתובבויות בתופסת ובמחבואים. התרעתי שהמצב אך יחמיר עם הזמן. כשהתינוקות יגדלו מעט הם ייאלצו להתמודד עם לעגם של ילדי הגן שאבא שלהם הוא סבא. שלא אוכל לשחק בכדור עם ילדִי כמו אבותיהם של חבריו. שנוכחותי באסיפות הורים תגרום להרמת גבה אצל הנוכחים. שכל אימת שאלך אִתם לקיוסק לקנות להם ממתק יבקש מהם המוכר את הסכמת סבם. שלא אוכל להניף אותם באוויר ולא לשאת אותם על הכתפיים. שיבוא יום והם יצטרכו לתמוך בי בדרך למרפאה במקום לצאת אתי ללונה פארק. שנאתי את עצמי כשמניתי אחת לאחת את המטלות שלא אוכל לעמוד בהן. זה היה עלוב אפילו בתור העמדת פנים. זה היה קרוב מדי לטרוניות שהעלה ג’וליו כלפיה. בושתי על שאני נדרש לנימוקים כאלה, מתכחש לדברים שאמרתי לה על חובתה לחיות את חייה ולא את החיים שמצפים ממנה שתחיה. לא היתה לי ברירה, לא יכולתי לחשוף את הפחד להישאר בלי עור.

כעבור שלושה חודשים הודיעה לי אומברטה על נישואיה של אלברטינה. הידיעה פילחה את חזי. יש רגעים שבהם אתה יודע בוודאות שהחיים נטרקים בפניך. הרגע שבו נודע לי על נישואיה של אלברטינה היה רגע כזה. לימים נודע לי ממכר שהיה שותף סוד לקשר שלי עם אלברטינה שחייה כבו, שהיא ובעלה חשוכי ילדים בגלל סיבוכים בהפלה. לא העזתי לשאול מתי אירעה ההפלה, לפני נישואיה או לאחריהם? כמה זמן אחרי? חישבתי את החודשים לאחור. מתי נסעתי לטורונטו? האם זה אפשרי? הכיצד זה אפשרי? היא, שכה השתוקקה לילדים. אני מעלה מחשבה הזויה שעשתה מה שעשתה כי לא רצתה לכפות עלי ילד בניגוד לרצוני, ילד שאהיה אנוס להכיר בו בלי להסגיר את אבהותי ולתמוך בחשאי בגידולו. כיצד אציג עצמי לפניו: אבא? דוד? סבא? כמה שנים יחלפו עד שתתגלה לו האמת? וכאשר תיוודע לו האמת, אילו חיים צפויים למי שמינקותו סובב בכחש, ועוד על־ידי איש שהציג את עצמו בכל השנים הללו כדודו או כסבו? זה הזוי לחלוטין, אמרתי לעצמי, היא היתה מודיעה לי על החלטתה, נועצת בי לפני המעשה. היא שהכירה את כאבי הניכור שחוויתי על בשרי בקטנזרו, כיצד יכלה להעלות בדעתה שאתנכר לתינוקה?

דבריו של המכר, שאלברטינה מבלה את ערביה בבהייה בטלוויזיה, הכו בראשי כמהלומת פטיש. התקשיתי לראותה יושבת מול המסך באפס מעשה. הייתי מוכן לכל דבר, רק לא לזה. ניסיתי ללבות בלבי כעס על שהיא עושה את זה מרצון כבוש להעניש אותי, להטיל עלי את האחריות לחורבן חייה. זה היה ניסיון נואל. הכרתי את אלברטינה טוב מכדי לתלות בה מחשבה נלוזה כזאת. לרגע עלתה בי המחשבה לחדש עמה את הקשר. רעיון סרק. ההרס היה גדול מדי. האדמה מאחורי היתה חרוכה.

אם נותר רמץ כלשהו בעשב החרוך, הוא כבה בפגישה אקראית שהיתה לנו ברחוב. עמדנו המומים זה מול זה שעה ארוכה, נועצים עיניים, אילמים, לא מחייכים. אלברטינה כמעט לא השתנתה. קמטים דקים נחרצו בזוויות עיניה ושני תלמים עמוקים צנחו משני צדי אפה עד קצות פיה. שפתיה נותרו כשהיו, רק זוויותיהן השמוטות החליפו את התום במבע מריר. התעשתי ראשון. הצעתי להיכנס לבית־קפה. סגרנו בינינו פערים טפלים של מידע. הקפה היה פושר וסר טעם. עוגת הפרג הציתה צרבת בקיבתי. בית־הקפה היה ריק למחצה. על משטחי השולחנות, שהיו עשוים מפורמייקה חומה, נראו סימני צריבה של סיגריות. מבטי נתקע בזוג צעיר ששילב ידיים מעל כוסות הבירה וראשיהם רכונים זה כלפי זה. תחושת ההחמצה מילאה את פי באפר. לא יכולתי לשאת את עיניה הכבויות של אלברטינה. אישוניהן החלולים היו מכוונים אלי. בעיניה לא היתה טינה, גם לא עלבון, סתם עיניים מתות. סחרנו בידיעות טריוויאליות על מכרים משותפים. אין לנו ילדים, השיבה על שאלה שלא שאלתי, שאלה שנבצר ממני לשאול. ביקשתי לדעת אם הם מתכוונים לאמץ ילדים. “אולי,” אמרה, אבל הבנתי מקולה שהנושא אינו עומד על הפרק. השיחה קרטעה בכבדות, כתפיה היו שמוטות, הקפה הפושר התקרר בספלים. הצטערתי שלא הצטיידתי בכדורים נגד צרבת. המשכנו להתייסר עוד זמן מה בשתיקה. היא אספה ראשונה את תיקה מהשולחן, אמרה שהיא מאחרת לפגישה. ידעתי שהיא משקרת. קמתי בכבדות. עצרתי את תנועת ידה לעבר הארנק. לחצנו ידיים. ידה היתה רפה, נטולת חיים. ביציאה מבית־הקפה פנינו איש לדרכו. שנינו ידענו שלא תהיה עוד פגישה. המשכתי ללוותה במבטי עד שנעלמה בקרן הרחוב.

ניסיתי למצוא ניחומים בדמות המשתקפת מולי מדי בוקר במראה: פנים עייפות שעוד מעט יהיו זקנות ומקומטות, קליפת אגוז, צמח שיבש בין דפי ספר. רעיונות חדשים לא מסקרנים אותי, מפגשי רעים מעייפים אותי, סרטי הנפשה לא מלהיבים אותי, מערבונים משעממים אותי, סרטי פעולה מבריחים אותי מהכורסה, מותחנים מפהקים אותי, סרטים אירוטיים משמימים אותי, רק הטלנובלות המגוחכות מוסיפות, למגינת לבי, לחנוק את גרוני. מניתי אחד לאחד את תחנות היציאה של אֶרוֹס מחיי: המתח הארוטי, פעימות הלב המואצות לפני מפגשים עיוורים, מתח הספק, דריכות הגוף, יצר הכיבוש, הסקרנות הבלתי נלאית להכיר פנים חדשות, להרשים, להתרשם, לגלות טפח, לכסות טפחיים, ליזום מגעי ידיים מקריים, לנעוץ מבט ארוך באישונים, ללפות בעדינות את היד לפני הפרידה ולספוג את החמימות המתפשטת משורש כף היד עד קצות האצבעות. כל התחושות הללו נסוגו למקומות סתר בלתי ניתנים לאחזור. כל שנותר מהן הוא זיכרונות עמומים, לבנים, מומסים, כבויים. רק העבר הרחוק ממשיך לנכוח כמו אובך דק אחרי סופת חול, כמו החתמה הורית ללא תאריך תפוגה. ניסיתי לנעול את העבר בתאים אטומים, להעלימו, לבנות עיר חדשה על חורבות העיר הישנה, אך כמו ציור שמן עתיק שכוסה בציור חדש, הוא תמיד שם. עכשיו אני יודע שבכל השנים הללו הוא ליווה אותי כמו סוכן חרש, רואה ובלתי נראה, נוכח ממרחק, מוסווה בין אירועים, עד לכל תנועה, מעורב בכל פגישה, בכל קשר חדש, בכל נתק מתחדש. מעולם לא השאיר אותי לבדי. בניגוד לצל, הוא היה אתי בחושך. בעיקר בחושך. בלילות אלה, המתארכים ללא סוף, הבנתי שאני נושא עמי לא רק את עברי כי אם גם את עברם של הורי, כאותן קוקיות שגדלו בקינים זרים אך מתנהגות כקוקיות לכל דבר משעה שהן עוזבות את הקינים של הפונדקאים. אלא שבניגוד להן עברי אינו מקודד בגנים. הוא מרחף לו כמו אלקטרונים במסילות רחוקות, סמויות מעין, ששדותיהם המגנטיים לעולם לא מתפוגגים.

* * *

אני חושש שהמחלה חוזרת. התסמינים מזכירים לי דברים שרציתי לשכוח: עייפות, סחרחורות קלות ותחושת נימול בכפות הרגליים. אני חש את השינוי בקצב הנשימה. היא קצרה ושטוחה יותר. גם הזיכרון בוגד בי יותר מבעבר. כבר ברומא התקשיתי לזכור תוכנם של ספרים ומאמרים זמן קצר אחרי סיום קריאתם. עשיתי לי מנהג לרשום את תמציתם במחשב בספרייה “אקולוגיה”, בקצבים מסודרים לפי נושאים. לא זכרתי היכן הכרתי אנשים שחייכו אלי ולחצו את ידי. פניהם היו מוכרות לי, אבל לא שמותיהם, גם לא נסיבות היכרותנו. פיתחתי שיטות מגוונות לאִחזור הזיכרון. אני מנהל אִתם שיחה ידידותית, נוסח מה נשמע, מה העניינים ואיך המרגש, ומנסה אגב כך לדלות מתשובותיהם פרטים היכולים להסגיר את זהותם. פעם אחר פעם נקלעתי למצבים מביכים. בהיעדר משפט פתיחה שאלתי בחוסר זהירות את בן שיחי מה הביא אותו לרומא, רק כדי לשמוע מפיו שהוא נולד כאן ומעולם לא עזב את העיר. במקרה אחר שאלתי, בעודי חבוק בזרועות בעל פנים מוכרות ומחייכות, אם הוא ממשך לפקוד את משחקי הליגה. למבוכתי השיב לי שבעשר השנים האחרונות שהוא חי בבוליביה ראה רק פעם אחת בטלוויזיה משחק כדורגל מהליגה האיטלקית. בו ברגע נזכרתי שהכרנו בכלל באחד הכינוסים על אקולוגיה שהתקיימו במינכן. במקרים רבים התעלמתי מאנשים שנופפו לי לשלום, ורק בשעות הערב, או ימים אחדים לאחר מכן, נזכרתי בקשרים הלבביים שקשרתי אִתם, אם בוועידה האחרונה על השפעת התחממות כדור הארץ על הצומח והחי ואם בכינוס של מדינות הים התיכון. עם הזמן הרגלתי את עצמי להיות זהיר, אולי זהיר מדי. פעם נכנסתי לתחנת דלק וראיתי פנים מוכרות ליד אחת המשאבות. חייכתי לאיש ונופפתי בידי לשלום. הוא נעץ בי מבט ואחרי רגע החזיר לי ברכה. כשיצאתי מהתחנה נזכרתי שהוא האדם שיומיים קודם לכן עמד מאחורי בתור לקניית כרטיסים לקולנוע, ומשם פניו מוכרות לי. אי־נעימויות עד כדי כיווצי בטן אירעו עם נשים שהיו לי אִתן בעבר מערכות יחסים מזדמנות, או אפילו ממושכות. ראיתי בפניהן ושמעתי בקולן את עלבון השִכחה, וככל שביקשתי מהן פרטים על עצמן, כדי לשלוף את פרטי מפגשנו מתאי זיכרוני, כן גדל עלבונן. כשאני חושב על חיי אני נוכח לדעת שפרקים שלמים אבדו בתהום השִכחה, אבדו לבלי שוב. שום כוח לא יחזירם, אלא אם כן ישוב הזמן על עקבותיו, כמעשה זאוס לשמש. שנים תמימות התכווצו לאירועים ספורדיים בני חלוף. מה עשיתי בכל שאר ימות השנה? את מי ראיתי, עם מי נפגשתי, את מי הכרתי, ממה נהניתי, היכן ביקרתי, לאן נסעתי? אם אמנה אך ורק את השנים הזכורות לי, ספק אם מלאו לי חמש שנים. איזו משמעות יש לזמן שאינך זוכר? כלום אפשר שאסיים את חיי כמו תינוק חף מזיכרונות? אני חושש שמא אין אלה רק תסמינים רגילים של זִקנה.

להערכתי, מנטובני לא חושד שמשהו אינו כשורה אתי, ואם עולה בו חשד, הוא לא נותן לו פתחון פה. לאחרונה קיצצתי בשעות הסיורים בשטח. תירצתי את השינוי בצורך לעבד את הרשימות בפנקסי לטיוטת דוח ביניים. בפועל אני מוצא את עצמי בוהה שעות מבעד לחלוני בחיים המתנהלים בעצלתיים בחוץ, עוקב בסקרנות אחרי צוּפית זעירה הנוחתת מעת לעת על ענף דק, בין יניקת צוף אחת לאחרת. בלילות, על התל המסולע, אני צופה בפעימות האור של הגחליליות. בעיצומם של לילות החיזור נדלקים עצי השיטה באלפי נצנוצים, כמו עצי אשוח בחג המולד. אני יודע מה שהזכרים לא השכילו לדעת, שבין הנצנוצים ההדדיים אורבות נקבות טורפות המפתות אותם לבוא אליהן באמצעות פעימות אור כוזבות. לא קם בהם אודיסאוס שיאטום את אוזניו בשעווה מתוקה כדי לא לשמוע את קריאות הפיתוי של הסירנות. אני תוהה אם בעוד חודש אזכור את הצופית ואת הגחליליות בלי להידרש ליומני.

* * *

עברו ארבעה שבועות. מצאתי עקבות דם בשתן. הייתכן שהגרורות כבר פלשו לכליות? לא אופתע אם כן. למן הטיפול האחרון אני חי על זמן שאול. שלא כמו המשרת ב“פגישה בסמארה”, לא נסעתי לסרנגטי כדי לברוח ממלאך המוות. הפגישה עמו כאן לא תפתיע אותי. גם לא אותו. שנינו יודעים שכאן הוא המקום. כאשר תתחיל הנפילה, הייתי רוצה שהיא תהיה קצרה ומהירה. חשוב שמנטובני לא יבחין בסימניה הראשוניים. חרף מחאותי, הוא עלול להביא לאשפוזי. אם אגיע לבית־החולים, הדברים כבר לא יהיו בשליטתי. אפילו להרעיב את עצמי למוות לא אוכל. על־פי תקדימים משפטיים, בתי־חולים לא אמורים להיענות לרצוני. סופם להזין אותי בכפייה. שנתיים לפני ההתפרצות הראשונה של המחלה פגשתי בקפטריה את פיליפו, חבר קרוב מהתקופה הסטודנטיאלית. כרגיל במפגשים כאלה, העלינו זיכרונות על ידידים משותפים. הוא סיפר לי על ג’ורג’ו, שנפטר בתחילת אותה שנה ממחלת הסרטן. פיליפו לא החסיר פרט בתיאור גסיסתו של ג’ורג’ו, שנמשכה שלושה חודשים: הגרורות שהתפשטו למוח, לכבד ולריאות, הריאות שהתמלאו במים, הבטן הנפוחה, הבשר המדולדל שנשר מזרועותיו, ההזיות שהגיחו מערפילי מוחו והתקפי האלימות שבאו בעקבותיהן. מחלתו של ג’ורג’ו, התוודה פיליפו באוזני, הוכיחה לו עד כמה החיים אינם טריליוני התאים בגוף אלא החוט הסמוי הקושר אותם לתודעה, זו אשר נטשה את ג’ורג’ו שלושה שבועות לפני פטירתו. השיחה עם פיליפו חוזרת ופוקדת אותי בימים האחרונים בפרטנות מחליאה. מנוי וגמור עמי לא להמתין לשלב הזה. מודעות עצמית היא נייר הלקמוס של שארית הכבוד העצמי שנותר לחולה סופני. להלן הכללים: שמור על האוטונומיה שלך, נהג במוות כפי שנהגת בחיים – מודע למצב, ללא שקרים, ללא הונאה עצמית.

אני מעביר בראשי שורה שלמה של אתרים הולמים לסיום החיים. מכתש נגורונגורו קוסם לי ביופיו המרהיב. בקעת אולדובאי הצחיחה היא מקום ראוי בעיני. שפך נהר המבלגטי משרה עלי שלווה. לא נעלם ממני הגיחוך שבהרהורים אלה. השאלה היכן להביא את החיים לסיומם היא הטפלה מכל השאלות שאפשר להעלות על הדעת. אין לי עניין במוות טקסי כמו אצל המסאים, בברכיים מקופלות, יד ימין מונחת באלכסון על החזה ויד שמאל מתחת לראש. כל מקום שאבחר בו לא יוציא את הטבע מאדישותו. הוא לא יגרע מבדידותי. אחי הזכיר באחד ממכתביו את אגנס ב“זעקות ולחישות” של ברגמן, המוצאת נחמה ברגעי גסיסתה באנשים האהובים עליה. דברי הבל. אנשים מתים בגפם גם כאשר הם מוקפים בעשרות אנשים דומעים. בסירה של האדס יש מקום רק לנוסע אחד מלבד השייט. אין דבר בודד יותר מהמוות.

אני מוצא את עצמי מהרהר במוות יותר מדי. פעמים הוא חונק את גרוני, פעמים הוא נינוח. הגסיסה האיטית היא שמחרידה אותי. המוות האידיאלי הוא כדור בלב או בראש, כדור ששם קץ לחיים לפני שאתה מודע לקצם. אני ער לסתירה בין המוות האידיאלי לבין בחירתי הקודמת להיות מודע למותי. אני מגלגל בראשי חלופות שונות. לפני שאכריע ביניהן עלי לנקות את השולחן, אין מקום לשנות את הצוואה שכתבתי אחרי בואי לסרנגטי. את היומן אמען לאחי. את התקליטורים עם ממצאי המחקר אשאיר בידי מנטובני כדי שיעבירם להנהלת מכון המחקר של הסרנגטי. את שאר החפצים האישיים אבקש לשלוח לאומברטה. מכל החלופות שגלגלתי בראשי מסתמנת גבעת הצפעונים בחירה מועדפת. היא הסמארה שלי. איש לא יחשוד שמדובר בתאונה. אינני מתכחש לכאבים הכרוכים בהכשה של הפופ־אדר ואינני שש אליהם. ריצ’רד לא השאיר מקום לספק באשר לעוצמתם. אבל לא הכאב מטריד אותי אלא המחנק מהיצרות דרכי הנשימה. יהיה עלי להושיט את ידי השנייה מיד אחרי הראשונה לפני שהארס ישתק את גופי, כדי להחיש את ההלם ולקצר את משך המחנק. ריצ’רד אמר לי בלילה ההוא על הגבעה, כאשר חש באימה המשתלטת עלי, שלא אנסה להתאהב בפחד. ריצ’רד טעה, אינני מאוהב בפחד. אני רוצה רק להסתכל לו בעינים. אני תוהה מה מסתתר מאחורי התיאור הקלישאי של המוות – גולגולת לבנה עוטה גלימה שחורה? מפיסטו עם רגלי תיש? מסכת פנים מחוקה? אינני מצפה שהיעדר חמצן במוח רגע לפני מותי יהיה שונה מכל רגע אחר של אובדן הכרה עקב תרדמה או עילפון. ההבדל הוא באין הגדול שלאחריו. אדם יודע בקושי משהו על חייו ולא חצי דבר על מותו. למוות אין זיכרון, הוא המחיקון האולטימטיבי של הסבל והאושר שקדמו לו. הקושי הוא האין. אדם חוזר במותו להיות מה שהיה לפני לידתו. אף־על־פי־כן, התודעה מתקשה לקבל את אינותה.

אני מנסה לשעה קלה לטרוף מחדש את הקלפים: צפויים לי עוד כמה שבועות של מחשבה צלולה, אולי חודשים. מה הטעם להקדים את העלייה לרכבת אם ממילא היא יוצאת מהתחנה בשעה היעודה? סופו של הסוף להגיע בכל מקרה. הוא רשום מרגע לידתנו בטֶלוֹמֶרים שבקצות הכרומוזומים. הם מונים בדייקנות של שעון שוייצרי כל חלוקה חדשה של התא עד למספר החלוקות שהוקצו לו מראש, כמו פתיל של נר. חלקו החבוי בחֵלֶב אינו רואה את קצהו החשוף נשרף ומתקצר בכל דקה. רק כשהאש קרובה לקצהו התחתון הוא עומד על פשר הלהבה, אלא שאז לא נותר מהנר אלא דיסקית זעירה, שבטבורה פתיל שחור נוטה על צדו, כאותה ספינה שרגע לפני שקיעתה במצולות היא זוקרת את חרטומה בהצדעה מכמירת לב. זהו הרגע הנכון, לא דקה לפניו.

אולי איעלם לי, כמו רוֹמוּלוּס באגדה על ייסודה של רומא. כבר בנעורי תהיתי מנין צץ השם רומולו בראשה של אמי. אני משער שהיא התרשמה מפסל הזאבה המיניקה את רומולוס ורֶמוּס, שאולי ראתה במבואה של מלון שהתאכסנה בו במסע הופעותיה באיטליה. בשנה הראשונה ללימודי בפנימייה הפרנציסקנית ברג’ו די קלבריה שלפתי מהספרייה את האנציקלופדיה של לארוס על מיתולוגיות של עמים. הספר עב הכרס זיכה את התאומים במונוגרפיה קצרה שלא סיפקה את סקרנותי. מצאתי גרסאות אחדות להולדת התאומים רומולוס ורמוס. אימתי את גרסתו של פַבּיוּס פּיקטוֹר כפי שסופרה אצל פלוטרך. קרוב לוודאי שצידדתי בה משום שמריבת האחים נוּמיטוֹר ואַמוּליוּס, בניו של מלך אַלבָּה, הזכירה לי את קין והבל, פרשה שהטרידה אותי בילדותי. נומיטור ואמוליוס הסכימו לחלוק ביניהם את הממלכה אחרי מות אביהם, מלך אלבה. נומיטור בחר במלוכה ואמוליוס קיבל את אוצרות הזהב שהובאו מטרויה, אך ניצל את הונו כדי להשתלט על הממלכה ולהדיח את אחיו מכיסאו. להבטחת כתרו מפני יורשיו של אחיו מינה את סילביה, בתו של נומיטור, לוֶוסטַליה, שומרת אש הקודש. היה זה מהלך ערמומי מצדו של אמוליוס, כי כוהנותיה של האלה וֶסטָה נדרשו, מתוקף נדרן, להישאר בבתוליהן. לרוע מזלה, סילביה התעברה מהאל מרס, שפקד אותה בשנתה. לאחר שילדה תאומים ציווה אמוליוס על משרתו להטביע אותם בנהר, אך התיבה שהונחו בה הביאה אותם לחוף מבטחים. זאבה שנקלעה למקום היניקה אותם ונקר מזדמן הזין אותם בתולעים. רועה חזירים אסף את התאומים לביתו, שם גדלו והיו לבני חיל. בקטטת רועים נשבה רמוס בידי אנשיו של נומיטור, והלה הביא את השבוי לאמוליוס ודרש ממנו להעמידו לדין. כשנודע לרומולוס סוד מוצאו אסר מלחמה על אמוליוס והרגו. סופה של האגדה מרתק לא פחות מראשיתה. רומולוס ורמוס היטיבו לשלוט בממלכת אלבה, אבל עם הזמן התערערו יחסיהם ובעימות שפרץ ביניהם נהרג רמוס. רומולוס זכה להוקרת העם בשנות מלכותו, אבל בעיצומה של סופת ברקים ורעמים נעלם באורח מסתורי בלא להשאיר אחריו עקבות.

* * *

בכל מקרה, אני חושב שאקח צידה לדרך.

 

מכתב על תנאי    🔗

מאלברטינה לרומולו

רומולו היקר,

אני קוראת מאמר על פייר טרודו, העומד לסיים את כהונתו כראש ממשלה, ואני משתדלת לא לחשוב עליך, אבל כל דבר קנדי מוליך אותי לטורונטו. בלילות בהירים אני יוצאת למרפסת ומביטה בכוכבים. הם נדמים בעיני כאותם גחלילים וגחליליות שסיפרת לי עליהם, המשדרים זה לזה פעימות אור תואמות, ואיך פעימות לא תואמות מסגירות מיד את נוכחותה של גחלילית זרה. אני תוהה מה השתבש בפעימות שלי, שהפכו פתאום זרות לך. מקצבן לא השתנה, משכן נותר כשהיה, והן משודרות ברווחי זמן של מורס גחלילי. למה הן מרתיעות אותך? הן הלוא נוצרו מלכתחילה אך ורק בשבילך, הן לא יכולות להיות שונות ממה שהן היו. עוד בלילה ההוא של הפעימות התואמות ידעתי שכאשר תשוב אליך נשימתך כבר לא תהיה שם. איך אוכל לשכנע אותך שלא כל אהבה היא סמטה חד־סטרית ולא כל דרך־מלך מובילה לנטישה? ראיתי בעיניך את החשש מפני הקו הסמוי שרק אתה רואה, שהוא קיים רק בגללך. לו רק הנחת לעצמך להשתהות שם עוד קצת. פניך, שאך שעה קודם היו נינוחות, קרסו מבועתות לתוך עצמן, שולפות כידונים כלפי אויב דמיוני. לו האמנתי בכוח עליון, הייתי מפצירה בו לעכב את נעילת השערים, לדחות את שעת האפס ביממה אחת, אך כבר היית בדרכך לטורונטו. הייתי אומרת לו שלא הסלע מפריע לי, קשה ככל שיהיה, כי על סלע אפשר להישען. אבל אני חסרת אונים מול סגירוּת שהופכת לצינה רגע לפני שהיא מתגלגלת במדרון. אינני יודעת כיצד פורצים שערים המוגפים בשבעה בריחים. אבדה לי סיסמת הפעימות. גם לא אוכל לחכות לעונה הבאה, כי עבורי תמו העונות. כמו הרקליטוס, לא אוכל לעבור פעמיים באותו נהר.

אלברטינה