דרור לנפש. דרור לרוח. / דרור לגוף עייף ודל! / ומשכן לי בו לנוח. / מטרדה ומעמל! / יום ולייל לרקיע, / לחן לב שלחתי דום: / יה אלי, נא ויופיע: / לביתי מלאך שלום!

למשחר גיל הטוהר, / למקדם שנות ילדות, / כבר חשפתי את הזוהר, / כבר חפשתי את הפדות. / ונשמה כאש לוהטת, / ומבט חושף האור, / והיד בעוז רוטטת, / ומחשלת את הדרוֹר!

דווי וצער, דמע עיין, / ייגע – מוח נאנק, / כוֹל הייקר היה לאיין, / כול הטוב היה אבק! / יום היה ולב דומע, אין אונים חכה לנס, / מול השחק הגווע, / מול שטן משחית, הורס!

יום היה ועוֹז הרוח, / זוֹ נחתני כוֹל חיי. / עזבתני ותפוח, / למרחק הרים וגיא! / יום היה ושמי התכלת, / נהפכו פתאום לשחור, / ולבבות הפכו בזלת, / ונשמות היו לכפור!

ויאוש נוקב, קודח, / השתרר פתאום על כול, / אין אלוה חטא סולח, / אין אדם מוכשר לסבול! / מרי וזעם, זדון ורשע, חותמם קבעו פתאום! / ומצפה אדם ליישע, / ומייחל לאור וחוֹם!

יום היה וקול אלוה, / השתתק ונאלם! / ותבל עמד מנוע, / ויידום גם האדם! / יום היה וצבא שמיים, / השתקעו בעצב מר, / ושרפים נפלוּ אפיים, / ועינם דמעה תיגר!

נשתבש גם שביל רקיע, / ומסלות קרקע נמחו! / האדם עמד בלי ניע, / הרגשות בבוז נדחו! / וייבז אדם – אלוה, / ויירק אנוש – בסחי! מול השחק הגבוה – / ויפול אל תוך הדחי!

מסביב לי שכול ודמע, / בקרבי אצוּר הכאב! / הקיים אני – ושמא: / כבר חדל מדפוק הלב? / וספקות אצות בשעט, / וטורדה מחשבת צל: / לבריאה זוֹ הגוועת, / הישנו אי־שם עוד אל?

קטון ברואים הייתי פתע, / רמש, זחל אין אונים! / ופתאום נבל הנטע, / מסביב לי רק שונאים! / והלב מתגעגע, / ומצפה עדן לטוב! / מי יאמר לי, מי יודע: / אימתי יבוא הסוף?

אֵי מקלט לגוף יגע, / אֵי מבטח לראש עייף? / מעיין היכן נובע, / מי ישביע לב רעב? / שאלות בפי עוד אלף, / ותשובה לי רק אחת: / החיים בכלל – הם סלף, / וערכי ודאי מועט!

אל שמיים, הוד רקיע, / קדוש התבל הכוזב, / משאלתי הנה אביע, / לתפילת אדם – הקשב: / דרור לנפש, דרור לרוח, / דרור לגוף עייף ודל! / ומשכן לי בו לנוח, / מטרדה ומעמל!