לבת ולבן, ליפה ולגרשון בידידות!

נשבעתי לך אחי האדם: / אינני פושע! / והאל הוא היודע: / שלא בזדון לב / הייתי שלוו, / למראה בני עמי / נטבחים כבקר! / בהם גם אמי / ואבי היקר! / ועל אח ואחות / לא יכולתי לבכות, / ועל רצח תינוק / לא ניסיתי לצעוק. / לא בי, לא בי האשם!

שים לב נא אחי: / הייתי רחוק / ואסיר אזיקים, / לא נתנו לי לצעוק, / את קולי מחניקים! / אף עלי מתהפכת / זו להט החרב! / יד זר מסכסכת / ממני לא תרף! / ודמעה של העיין / הניגרת תדיר, / כמוה כאיין… / רחמים לא תעיר! / לא בי האשם, לא בי!

העידותי היום: השמש אשם! / הוא עמד וראה: / את אבי ואימי / מובלים לשחיטה! / ומתים שם בדמי! / את אחי הצעיר / בן עשרים ושלוש, / שעמד ליד קיר / ונורה אל הראש! / ועולל שרוסק, / ותינוק שנקרע, / הסתכל ושתק, / ושקע במנוחה! / זכור זאת אחי האדם!

והשמיים אשמו! השמיים! / לעיני השמיים / ולאור זה היום, / נוקרו העיניים / נחנקנו בחום! / בשרנו נצרב / בברזל מלובן / ואחינו נשרף / ואפרו לא נטמן! / והשמיים אלמים, / לא הבריק הברק. / ורעם לא הרעים, / הרקיע שתק! / השמיים אשמו, השמיים!

ואני? לא בזדון לב / הייתי שלוו, / ואראה ואביט / ודמעה לא אוריד! / עדים המתים / ועד הוא הדם: / לא אסלח לזדים / ואקרא לנקם! / על רצח תינוק / המוסיף עוד לצעוק / על הראש הערוף / של אחי האהוב! / ועל כבוד האחות / ובכי אמהות! / מאום לא אשכח, ואזכור, / עד אחרון כל דור!!!

דווי וצער, דם ודמע, / אלם נפש, שיר בכות! / הקיים אני – ושמא¹ / כבר פסקה בלב הלמות?

צליל נוגה רועד, גונח / בכי עצור נשמע בדמי! / קול של מי הליל פולח? / לוויה עורכים למי?

גל סואן נסוג בשקט, / דכי הים שותק פתאום! / וזרועות עולם חובקת: / יד שטן מיני תהום!

שיר בכות טבול בעצב, / צליל נוגה נשמע בדמי, / העלי יצא הקצף? / אלוהים שכח אותי?

בתופת, באופל, בכלא צינוק, / בתא היסורים ובלהט כבשן! / קראתי אליך ילדי הענוג, / שוועתי אליך ילדי הקטן!

כי, מי לי נשאר קרובים עוד בחלד? / את מי אלטף ואמצא תנחומים? / למי אחכה ואפתח את הדלת, / ומי ישלהב מאורות עמומים?

אביך? נקטל עוד לפני שנתיים, / לתא האידים הוא נדחק ונחנק! / לשוא התפלל לשוכן בשמיים, / לריק הוא איים באגרוף וצעק!

אחיך? הוא נסה על נפשו לעמוד, / בנשק ביד אמיצה כגבור! חרף את נפשו ולחם בכבוד, / ומת, נהרג, לעולם לא יחזור!

ושתי אחיותיך, נעמי ורות? / שתיהן נאנסו וחולל כבודן! / אך שתיהן גם ביחד הספיקו למות, / ומצאו גאולה לנפשן במותן!

ורחל הקטנה בת דוד השכן? / הידעת? הן לך היא היתה מיועדת! / אף היא נשרפה עם האב המסכן, / לקראת כליון ראיתיה צועדת!

ואני? חיה! לא שלטה בי האש! / ויד מרצח אותי לא השיגה. / אך עליך ילדי פצעי לחבוש / בטרם לדרך הנצח אפליגה!

ידך אסורה? השער נעול? / אין מקום לאמך השכולה במולדת? / איש לא יהין לעכבני בגבול, / עדה לי על כך זו ידך המגוידת!

שדות חרושים, הה שדות המולדת, / קסמתם לי היום שביתם את ליבי. / וכאילו הוחג זה היום להולדת – / ליופי, לפאר, גם לכם וגם לי!

יקר לי כל תלם, אהוב לי כל רגב, / הריח שכרני, צהל בי כל שריר! / מתל חי בגליל ועד גת שבנגב, / ירוק, רענן הוא העשב בניר!

שדות מוריקים, השדות במולדת, / יקר כול גבעול, מבורך הגרגיר! / ברוכה וקדושה היא היד העובדת, / ברוך הוא הזרע, ברוך הקציר!

בהר ובגיא הקמה מתבשלת, / ראשי שיבולים נוצצים כזהב./ ורוח חמה, קלילה מטיילת, / בחן וברכה לי יקרוץ הענף!

המיים בפלג ישירו בקצב, / פזיזים הגלים, מליאי כוח ואון! / חרגול מנתר לא ידע את העצב, / צפור רננה לא תדע עיצבון!

ושמש צדקה ברקיע התכלת, / ואור מרצד ושופע עדנה! / כל נפש חיה ברינון מתפללת, / כל לב מתמלא כיסופים וערגה!…

דרור לנפש. דרור לרוח. / דרור לגוף עייף ודל! / ומשכן לי בו לנוח. / מטרדה ומעמל! / יום ולייל לרקיע, / לחן לב שלחתי דום: / יה אלי, נא ויופיע: / לביתי מלאך שלום!

למשחר גיל הטוהר, / למקדם שנות ילדות, / כבר חשפתי את הזוהר, / כבר חפשתי את הפדות. / ונשמה כאש לוהטת, / ומבט חושף האור, / והיד בעוז רוטטת, / ומחשלת את הדרוֹר!

דווי וצער, דמע עיין, / ייגע – מוח נאנק, / כוֹל הייקר היה לאיין, / כול הטוב היה אבק! / יום היה ולב דומע, אין אונים חכה לנס, / מול השחק הגווע, / מול שטן משחית, הורס!

יום היה ועוֹז הרוח, / זוֹ נחתני כוֹל חיי. / עזבתני ותפוח, / למרחק הרים וגיא! / יום היה ושמי התכלת, / נהפכו פתאום לשחור, / ולבבות הפכו בזלת, / ונשמות היו לכפור!

ויאוש נוקב, קודח, / השתרר פתאום על כול, / אין אלוה חטא סולח, / אין אדם מוכשר לסבול! / מרי וזעם, זדון ורשע, חותמם קבעו פתאום! / ומצפה אדם ליישע, / ומייחל לאור וחוֹם!

יום היה וקול אלוה, / השתתק ונאלם! / ותבל עמד מנוע, / ויידום גם האדם! / יום היה וצבא שמיים, / השתקעו בעצב מר, / ושרפים נפלוּ אפיים, / ועינם דמעה תיגר!

נשתבש גם שביל רקיע, / ומסלות קרקע נמחו! / האדם עמד בלי ניע, / הרגשות בבוז נדחו! / וייבז אדם – אלוה, / ויירק אנוש – בסחי! מול השחק הגבוה – / ויפול אל תוך הדחי!

מסביב לי שכול ודמע, / בקרבי אצוּר הכאב! / הקיים אני – ושמא: / כבר חדל מדפוק הלב? / וספקות אצות בשעט, / וטורדה מחשבת צל: / לבריאה זוֹ הגוועת, / הישנו אי־שם עוד אל?

קטון ברואים הייתי פתע, / רמש, זחל אין אונים! / ופתאום נבל הנטע, / מסביב לי רק שונאים! / והלב מתגעגע, / ומצפה עדן לטוב! / מי יאמר לי, מי יודע: / אימתי יבוא הסוף?

אֵי מקלט לגוף יגע, / אֵי מבטח לראש עייף? / מעיין היכן נובע, / מי ישביע לב רעב? / שאלות בפי עוד אלף, / ותשובה לי רק אחת: / החיים בכלל – הם סלף, / וערכי ודאי מועט!

אל שמיים, הוד רקיע, / קדוש התבל הכוזב, / משאלתי הנה אביע, / לתפילת אדם – הקשב: / דרור לנפש, דרור לרוח, / דרור לגוף עייף ודל! / ומשכן לי בו לנוח, / מטרדה ומעמל!

סביב לי הד הד וקולות תרועה, / ורבבות אנשים הרוקדים על הדם! / כאילו מאום בעולם לא קרה, / וקברות האחים נעלמו ואינם!

מי זה שכח את היום של אתמול, / טבענו באש ובנחל של דם! / מי לא שותף ביתמות ובשכול… / של ילד ואם ברחבי העולם?

איה הוא הבן שיצא לחזית, / ואֵי הוא אחי לבשר ולדם? / מי את חייהם לשחת הצמית. / מי הוא האיש שקבע את נפשם?

ואֵי אחותי הקטנה, הנחמדת, / אראיה פצועה מתבוססת בדם? / ידכם החוטאת חרוצה ושוקדת, / ומלאכת הרצח ושמד לא תיתם?

הזוהר כבה וחשכו מאורות, / ואדים באושים מתנשאים מן הים! / סביב לי שמחה ותרועת חצוצרות, / ורבבות אנשים הרוקדים על הדם!

חצות של ליל קיץ במלוא הירח, / דממה מסביב לי, הליל לא נע… / ומעל לראשי הלוהט וקודח. / כוכב מתנוצץ ומחייך משום מה.

העיין צמודה לרקיע התכלת, / הלב מאזין לכוכב הבהיר / ממנו אשאפה עוד זיק של תוחלת, / אורו באפלת חיי לי יאיר!

קורץ הכוכב בעינו הקורנת, / חודר לליבי באורו השקט… / אך אני לא אבין את שפתו האילמת, / וזר לרוחי חיוכוֹ הסולד!

אמור כוכב לי: מה יום מיומיים, / מה פתע הלילה הופעת הלוֹם? / אתמול עוד היית אוּמלל שבעתיים, / ולמה חשכת ממני שלום?

רק תמוֹל לא ראית את דמי הקולח, / ניגר ושוטף וגועש בחרון! / ישבת אֵי־שם שאנן ובוטח / בעת שניתך על ראשי האסון!

ספר לי איפה: מה היום מיומיים, / יגיה אורך את אפלת חיי? / כי, במעון משכנך השקט בשמיים, / את כאב האדם לא תבין בודאי!

לב דומע ומשווע, / לב יודע שפת הריע, / לב מבין יפה וחש: / סבל איש אומלל, נואש!

לב אדם הולם כרעם, / לב אנוש נרתח מזעם, / לב פועם לקראת הלב, / דם נובע – וכואב!

לב רגיש כצליל מיתר, / לב נידח ומיותר! / לב בוקע שחק רם. / וצולל בתהום הים!

לב אוהב – מלב תובע, / לב רעב אינו שבע, / לב נכסף לכוסף לב, / לב עורג ללב אוהב!

מנת הנחת מלוא כפיים, / מנת הסבל רוחב ים! / רק אתמול מלאך שמיים, / והיום – אף לא אדם!

מי קבע גבולות לצער, / מי גדר דרכים לטוב? / יד של מי סגרה השער, / פה של מי הכריז על סוף?

עיין מי חצבה בסתר, / אור השמש, קרן חום? / אוזן מי קלטה הפתר, / של היום ושל אתמול?

מיני חיק של אם נרגשת, / מיני שד צומק וריק, / לליבי חסרה ארשת, / בנפשי רעב שוקק!

מיני גיל חיים וסער, / רוח קטב של מדבר… / מי שלח לי את הצער, / מי דכאני לעפר?

מי קבע גבולות למוח, / מי הקים ללב הסייג? / מי טיפח את הכוח, / והמשיל את החזק?

מים הצפון, ממדבר שממה, / זרועות מלקחיים צבתוני בעוז! / ואני האדם לא שמעתי קול יה, / ממני פתאום נעדר המשוש!

מאז ומקדם הקשבתי בדחילו, / לקול המצפון שבלב האדם! / מאז נעורי ונדמה לי כאילו: / שותף אנכי לבריאת העולם!

כל עץ שנטעתי ספוג בדמי, / טבולה זיעתי המרה בגבעול! / צוויתי לעבוד את הקרקע – אמי, / נדרשתי לכבוש דרכים ולסלול!

עבדתי בפרך מבוקר עד ערב, / הוטל כל העול על שכמי זה הדל! / נוגשים רדדוני עד דק בלי הרף, / אי מי את החופש ממני גזל!

כעבד אסיר אזיקים ונחושתיים, / רתוק לשלשלת ככלב חצר! / מר רוח, שואף לנקם בשמיים, / חורק בשיניים כפרא נמר!

כי מה שילומים לעמל הדורות? / מה פרס לדלדול של הרגש בלב? / למי זה ייצר באבדן מאורות? / ומי זה ישמור על ניצוץ מהבהב?

רמוני מאז, וקשה התרמית, / סבבוני בכחש, עשוני לצחוק! / ומה מבטיחים החיים לעתיד? / ומה מנבא העתיד הרחוק?

עיפתי למות, אין שחר לסבל, / הדם הלוהט כבר קפא בעורקים! / תליין מהדק על צוואר את החבל… / רוחות בלהה עליזים ושורקים!

הציפני חום השמש, / הקיפני גיל ואור! / קרן סחה על האושר, / זיו סיפר לי על הדרור!

מתהום הנפש הנידחת, / מן העומק שבלב… / גיל וכוח בדליים, / בידי אני שואב!

כל עלה ירון בזמר, / כל גבעול פורץ בשיר! / ריח בושם מן השחת, / מור נודף מן החציר!

הצפור בקול תריע, / אל השמש תערוג! / כל החי שוחר החופש, / חג אורים עליז יחוג!

שש אני אלי עמל, / תזמר היד בעוז! / שיר לאמא אדמה, / המגל החד יחרוז!

את ראשי הגא ארימה, / השיער הכסיף כליל! / כל אוני לקרקע אמא, / היא מקור לאור וגיל!

מה אירא ומה הפחד, / מי יעיז לקרוא לי דל? / יד שרירית לי מטופחת, / בטחוני הוא העמל!

*

ידעתי: ידכם איתנה, אצבעות מלקחיים, / שרירי הגרון כבר ירגישו מחנק! / אך לא אכנע, לא אסגוֹדה אפיים, / ככפיר מסוגר אתפרץ ואשאג!

ויהי זה ליבי מבוּתק ושסוּע, / ויהי זה קולי מרוּסק וחלש! / ויהי העולם שבעתיים גרוע, / ויהי אף אם בוּז העולם לי ירחש! / אם כל העולם יתקומם לי בזעם, / וצבא השמיים יחרוץ לי לשון! / אם פתע פתאום אף יכני הרעם, / ומנת גורלי היא – דמעה ויגון! / ויהי בארי אף יבש וצחיח, / ותהי קמתי שדופת הברד! ויהי רק קוצים השדה לי יצמיח, / ותהי פרתי מפילה את הולד! / אם בוקר השחר פתאום לא יופיע, / השמש יחשיך את האור לי ביום! / אם דבר אלהים כאבי לא ירגיע, / ואף אם יצלוני באש גהינום!

אף אז אתקוממה בעוז ואייל, / ליד מצווה ושלטון היחיד! / חפשי לי אהיה בביתי זה הדל, / וביד עמלים לי אבנה – העתיד!

מי את ערשי תרפד בכרים? / מי לי בלילה שיר ערש תשיר? / יד מי תלטף על ראשי ותרדים? / ומי בנשיקה לעת בוקר תעיר?

מי לי תושיט יד חמה ורכה / תגע ותרעיד מיתרים שבלב? / מי תנדב נשמתה הזכה, / כלחם, מתן לעני הרעב?

צפייה מנוונת מבוקר עד ערב, / מבט מרוכז הנעוץ בחלל… / מי תסתירני ממות בחרב, / מי זו תפר מעיין שדלל?

לב מי יהלום לקראתי המשווע, / ללהט הדם ולכוסף דודים? / בקרקע של מי אהיה הזורע, / בשדהו של מי אלקט שבלים?

לי כוס יגונים שחורה וקודרת, / מלאה עד שפתה היא בדמע ודם! / ואש לי תמיד בנשמה הבוערת, / היא נעה כסער, נרגשת כים!

דמעה לי בעין, תמיד היא ניגרת, / לחה ומרה היא כלענה ורוֹש! / מלה לי בפה, היא תמיד מיותרת, / אותה בגרוני ארתק ואכבוש!

ויד לי חמה, חזקה ומגוידת, / מלטפת ביקוד ובלהט כל שריר! / מי עתידות לי חוזה ומגדת, / מי ככוכב את חיי לי תאיר?…

ולמה לא לי מעט אושר שלוו, / בין בנים ובנות ושולחן משפחה? / ומדוע אני רק תמיד כה רעב: / לאושר, לגיל, ולכוס של ברכה?

מדוע רק לי החיים לא נעמו? / לא זיו של מבט, לא חיוך על שפתיים! / ולמה חיי רק ידעכו, ייתמו… / התמו חסדי אלהים בשמיים?

ואי ברכתה של אמי הנפטרת? / ברכה אחרונה רוויה בדמעה! / ולמה יכתירו אותי בעטרת / קוצים, רק לבוז וכלימה?

איפה הוא האושר, היכן המרגוע, / ללב הזועק הקורע שחקים? / ולמי זה הזכות להפר ולמנוע / בעדי, גם אני את ביתי להקים?

אטענה לארץ, אשאלה רקיע, / ארעיש בקולי את מוסדי העולם! / עדי ישמע זה הקול ויגיע, / לרום השמיים וקרקע הים!

אין כוח לסבול, לא אוכלה לידום, / הלב התפלץ בי מכאב ונשבר! / אזעק עד יבוא ויגיע היום: / ואני מסבלי אהיה משוחרר!

עיניים חולמות והפה הצמוד, / עוררו בליבי רגשות של יתמות! / וקמט קטן במבואו של הפה, / לי גלו נצורות על עבר והווה.

ראיתי אותה והכרתי מיד: / את לבה השבור, ערירי ובדד! / מיותם הוא הגוף, יתומה הנשמה, / לא קרן של אור, לא שביב נחמה!

לילות ארוכים בחדרה החשוך, / עיניה פקוחות, נעדר החיוך! / וטורדה מחשבה היא אחת מיוחדת: / אי נחמה לנפשי הבודדת?

עם בוקר עייפה, נעצמו העיניים, / השחר מזמן כבר מבריק בשמיים! / והיא תדמדם לא ערה ולא נים, / חזון ומציאות יתחלפו כצללים!

ורבים הצללים, הם שחורים, אפורים, / לנשמה העוטיה הם זוחלים וחודרים! / ורבה העצבת, גדול הוא הכאב, / גדולה השממה הקרחה שבלב!

ושוב נפקחות העינים האל, / אורן הכבוי לא יבריק, לא יהל! / החדר, הבית, עולם זה הזר, / גופה היא עצמה כבר נראה מיותר!

ויום אחר יום כבמרוץ תחרות, / יחלוף, יעבור, לאטו בעצבות! / סביב שממה ובלב דכאון, – / ועטוף זה הגוף הקודר ביגון!

ויש שתבריק שאלה בת חלוף: / הזוהי איפוא דמותו של הסוף? / הכחתף יבוא זה הסוף הנמהר, / וזהו הקץ? האם זהו הגמר?

אך עוד מעט קט וכבתה השלהבת, / ואין מענה לישות הדואבת! / ושוב ישתלטו הדממה והשחור, / לא זיק נחמה ולא קרן של אור!…

אֵי מי לי אמר: / שושנים לא תבוֹלנה, / כל עוד בגופך יך הדם ויזרום! / כל עוד זה הדופק פועם בעורקיך, / כל עוד בלבך כפטיש יהלום!

אי מי לי גלה: התוגה היא הסמל, / היא אות לחיים ולרעד הלב! / כל עוד הנשמה טבולה בעצבת, / כל עוד התשוקה לא אבדה בכאב!

אי מי לי הבטיח: האהבה היא נצחית, / כנצח אלוה, שמיים וים! / כל עוד שלא פג שכרון שברגש, / כל עוד שלא תש כוח סער בדם!

אי מי לי סיפר: הבדידות היא משלמת, / אוגדת ריעים ומחשלת אמון! / כל עוד לא נובל רעיון התפארת, / כל עוד לא נותץ לרסיסים המצפון!

אי מי לי לחש: החיים קצרים, / הם חולפים, נמוגים כהימוג העשן! / כל עוד כלואה הנשמה במסגרת, / כל עוד ברוחנו ישלוט השטן!

ואני לי אמרתי: קסמים בכול אלה, / חלום של ליל קיץ מתעה ומדיח! / ומי זה ישקיט בליבי את הסער, / מי אהבה, לו קורטוב – לי יבטיח?

נבלו שושנים בגני ונבלו, / העצב אכל את הלב בי עד תום! / הבל וריק הברק והקסם, / שוא הוא האמש, ושקר – היום!

החושך מכביד ומגביר את החשד, / העין פקוחה ועוקבת סביב… / דומה: ועוד קט וקריאה מיואשת – / את חלל העולם כטבעת תקיף!

גניחה עמומה, אנחה מקוטעת, / ומלל עקר משתפכים בחלל! / נראית החשכה כזקנה הקולעת / חבל תליה לפושע אומלל!

אין כוח לצעוק והראש מסתחרר, / קדחת בוערת, לוהטת ביקוד! / מי בפנה הרחוקה מסתתר? / מי מערער בביתי את היסוד?

קשה המטה, היא כאבן בזלת! / כבדה השמיכה ולוחצת כהר! / מי זה יתן לי סוכה ומחצלת / בחורש של אורן ליד הנהר?

רטבה המיטה מזיעה הניגרת, / היד תלויה וירדה ברפיון! / דמויות בלהה ואימה מתגברת, / פרי רוח חולה מופיעות בדמיון!

ופתע תנח על הראש הקודח, / יד אם מלטפת, סועדת בדווי! / כאילו ליטף האביב הפורח, / כאילו נשק לי הפרח החי!

ודמות צחורה ושופעת הזוהר / ניצבת דומם וקורנת בהוד! / כסמל לחסד האל ולטוהר, / כצרי מחיה ומרפא לבבות!

הגידי אחות לי, אמרי לי מניין: / דלית את הטוב והאור שנגנז? / והלא את עצמך, את תינוקת עדיין, / ואיך זה גילה לך האל את הרז?

חכי לי עוד קט, ארדם ואישן, / ותהי לי ידך לעזרה ומגן! / ויהי חיוכך לי כפרח הגן, / וברק זיו עינך לי כאבן החן!

ועוד משאלה לי גדולה ונסתרת: / עם בוקר, השחר לאט כי יפציע… / דמותך הקורנת בהוד ותפארת, / לנגד עיני ראשונה כי תופיע!

הליל חלף והשחר בוקע, / בפחד אקשיב ואשמע מן הדמי: / חרחור גסיסה של אדם הגווע, / זהו קולה של אמי…

פני קלף צהובים שלפתע קטונו, / אף מזדקר שחוור והלבין… / ידים קפוצות שכאילו נכונו: / ללחום, לנצח, לקרוע גזר דין!

הראש התרומם בגאון והרתיע, / הגוף התפתל כאילו התנצח! / לוחם שזנק אל הקרב המכריע: / עם אחד נעלם התוקף ומרצח!

ופתע שקטה, רק הניעה ביד, / אין אונים, עייפה, מנוצחת בקרב! / ואגל דמעה התגלגל וירד, / כדמעה חרישית של תינוק נעלב!

עוד קט ופקחה לרווחה העיניים, / זכות ותמימות, עמוקות מיני ים! / בהן השתקפו רחמי השמיים, / ושפע אוצרות של רגשות האדם!

דומם הסתכלה בי, שקטה ונרגעת, / חדרה ללבי המשווע בדמי! / וחרש לחשה ברכה לי מודעת: / אלהים יחנך ויברכך ילדי!

ושוב התכסה זיו פניה יגון, / הגוף הצטמק וקטן לעיני… / נדמה: מתכוננת לנוח, לישון, / שישים שנות חיים עיפוה ודאי!

עוד דק ולנצח עצמה העיניים, / הלב הגדול לא הוסיף להלום! / ופתע קדרו מאורות השמיים, / ענן התפשט וחשך אור היום:

העצב קודח, זועק ותובע, / קורע שחקים ומרקיע מרום! / הה! אל אלהים, מה הרבית הרע, / לאם שגוועה ולבן היתום!

דממה מיואשת, לא הגה וקול, / אימים רוחשים ובאים מן הדמי! / ודאי נגזרה השתיקה על הכול… / ביום פטירתה של אמי!!!

הגד לי הילך, אמור לי: מניין / הבאת בשורה לי אישי הנודד? / פניך זרים לי, אך ברק זו העיין, / את רוחי הנכאה לא מעט יעודד!

ואי זה עזבת אחים ואחות / בלוע ארי ובכור הכבשן? / וילד יונק המוסיף עוד לבכות, / ואם נענה שם בזרוע שטן?

לא איש בשורה הינך היום? / לעוּ דבריך ופיך שוּתק? / ואיך זה הגעת אתה עד הלום? / ואי גופתו של אחי המרוסק?

לבן שערך, חריצים במצחך, / פניך קמטו כחריש מענית! / האם רק בעוז ובאומץ רוחך – / הלכת בדרך לקראת העתיד?

נדדת בארץ, לא דרך, לא שביל, / רגליך בצקו, פצעיך פתוחים! / היש בך אומץ עתה להתחיל – / בבנין ועיצוּב יסודות של חיים?

נקם? ודאי! גם ידי המגוידת, / אוחזת השלח, צופה פני עתיד! / דמי הלוהט ורוחי היוקדת, / עד עולם יזכרו ענותיך, תמיד!

מן ההר שמעתי קול: / הטה שכם, שא בעול! / כי לכך אתה נוצר, / לא שלך הוא המחר!

כרע הברך התפלש, / כוף הראש בפני נוגש! / האזן לקול הצו: / אל תזקוף מדי הגב!

בראש גלבוע ובשניר, / לא אתה שירך תשיר! / לכרמל ולעצמון, / לא אתה תהיה אדון!

והורד הפורח, / לא לך יתן הריח! / עם השחר הזמיר / לא לך שירו ישיר!

דום עמדתי כנטוע, ואשאל לאט: מדוע? / מה הפשע מה החטא, עונש מי עלי לשאת?

ויען הקול שנית: / לגבור הוא העתיד! / טוב עולם והעסיס / למנצח, לזריז!

בעולם זה החדש, / אין מקום לאיש חלש! / האמיץ והגבור, / הם, רק הם, זקוקים לדרור!

דום עמדתי כמסומר, / המבט צמוד להר… / כנראה שהוא צדק: / העולם הוא לחזק!

עם בוקר, ביער, ראיתיה שוכבת, / על עשב מוריק ורטוב עוד מטל… / לא נים ולא ער וכאילו חושבת, / והרוח שחקה על מצחה בתלתל!

והיה התלתל ריחני וענוג, / קל כפרפר ומבריק כזהב! / רך וחמים כחיוך של תינוק, / הולל ושמח כילד שובב!

מאז ראיתיו לא מצאתי מנוח, / הגיתי רק בו ראיתיו בחלום! / אף דק לא יכולתי תלתל זה לשכוח, / חולם בהקיץ נהפכתי פתאום!

עיתים ונדמה: הדמיון מכזב, / תעתוע שטן וחזון שמעל! / ואני מעודי לא הקשבתי ללב, / מאז מעולם לא נגלה התלתל!

עם שחר כל בוקר ליער אצאה, / בעוד מתנוצץ על העשב הטל… / אולי רק עוד פעם אזכה ואראיה, / אולי אף היום ייראה התלתל!

חלפו ירחים של צפייה מנוונת, / החורף הגיע, ושלג נפל… / לוּ רק פעם אחת, לאור שמש קורנת, / אזכה עוד לראות בעיני התלתל!

לא הצבתי גבול לצער, / לא גדרתי סייג לזמן. / כי הלב הלם ברעד, / והפה לחש לחן!

לא בחץ ולא בקשת, / לא דרוך אני לקרב, / ביד שלוחה ומבקשת, / כעני אני ניצב…

לא בקשתי זהב פרוים, / לא פנינה או מרגלית. / אל רחום שבשמים… / תן לי רע וידיד!

ולידיד שלי עשה נא: / לב טהור, רחב וטוב! / דם לוֹהט וחם לו תנה, / ולמדהו לאהוב!

וחסדך אם עוד יגדל, / תן אלי לו שתי עינים, / טהורות כרסיס של טל – / ותכולות כתכול שמים!

פה מפיק רכות וטעם, / ניב אחוה וידידות! / אף קורטוב אחד של זעם, / אף טפה של יהירות!

יד חמה ומלטפת, / החורשת ונוטעה, / ואינה תמיד קוטפת, / את הפרח לעצמה!

בידך גם בו לטעת: / לב חם־רגש ומבין! / ואת אשר נבצר לדעת, / בל ידע – ויאמין!

ואם לתפלתי שמעת, / תן גם לי חיים וכוח! / בידידי זה לי נתת – / תן נא אל, מעט לשמוח!

ואם אף יבטיחו לי אושר ונחת, / ואף אם יכתירו ראשי בעטרת, / שאית לא אוכל החרפה הניצחת, / כלכל לא אוכל גנבים במחתרת!

אם אף אמונים יישבע לי התבל, / ואף אם הברך יכרע האדם. / לראות לא אוכל על תליה את החבל, / מאוס הוא האיש העומד על הדם!

ואף אם אהיה מנודה ושכוח, / ואם יתכחש לי אדם ורקיע, / שאית לא אוכל את הלב הקשוח, / ארור כל אשר תפלה לא הביע!

אם אף צוארי יהודק בשלשלת, / אם אף ארוּתק ברגלי אל הסד, / שאית לא אוכל את היד המועלת, / שנוא עד לבוז הלשון שבגד!

ושוב אתהלכה רעב ויגע, / נודד ללא בית ככלב חוצות… / גורל החיים את שטרו לי פורע, / דוקא בשעה שאין כח בי עוד!

מגיל נעורים בעמל לפת לחם, / משחר ילדות עוד לא נחתי כמעט! / ביום – כשכיר התכופף זה השכם, / בלילה – שנתי מהעיין תידד!

שדות מוריקים את עיני לא הרהיבו, / לא לי, לא שלי היא תנובת השדה! / עננים שחורים את שמי לי העיבו, / שחור העבר ושחור ההווה!

אזכורה ימים: וניצוץ משמיים, / הבריק והאיר לי את דרך חיי! / וכאילו פתאום לי צמחו כנפיים – / כאילו גורל החיים בידי!

כזוהר השמש מבט העיניים, / בלחי פרח לו האודם בחן! / בעוז ואייל! / בחיוך על שפתיים, / כוננתי משכן לי, כנשר הקן!

אך ברק התפארת חלף ואיננו, / חלף ונמוג כהימוֹג זה הצל! / כאילו הייתי רק חלק ממנו, / כחלק דומם העובר ובטל!

ושוב אתהלכה רעב ופרוע, / נשכח מיני לב אלהים ואדם… / נודד ללא בית ככלב נגוע, / ספינה טרופה בלבו של הים!…

הן עומדות בשורה, לבנות, סדורות, / כצבא הערוך אלי קרב גבורות! / עליהן נסוכה רצינות מיוחדת, / שותקת, מכרעת, כבדה ומשעבדת! / כל קפיץ וגלגל עטופים מסתורין, / כל מוט מספר, כל שרטת תבין! / בהן דמויות וגם הן לבנות, / מפל של בשר ומבול של גופות! / הלשון היא אחת, השפה היא מובנת, / כל יד מושטה, פשוטה, מתחננת! / כל פה ממלל ואילם המבט, / כל עיין מופנית, הלשון היא אחת! / ובליל של מלים מגרונות ניחרים, / משתפך בחלל ומבקש רחמים! / ידיים גרומות מתכווצות בעוית, / ונורא ואיום הוא כל זיע וניד! / מסביב מתהלך לו המוות הקר… / את אשר לא זרע, הוא גזל וקצר! / וכאילו נשמע קול משק כנפיים: / בוכה האדם ובוכים השמיים!

ובקצה מסדרון, במרפסת פתוחה, / שטופה אור השמש, מליאת נהרה, / פתוחה לרוחות ולתכלת הים, / ומעל לה פרוש זה השחק הרם… / עומדות כיתומות אומללות ודוויות: / עצובות ונכאות אלוּ שלוש המטות. / לא קול אנחה ולא רחש חיים, / הן ריקות, אבלות והוגות נכאים! / מלאות רשמים, זכרונות ודמיון; / על סבל אנוש, על חלום ורצון, / ומספרות לי בלחש ובבכי עצור… / וספוג בדמעה הוא כל ניב בספור!

המטה האחת מספרת בדמי: / קטון וקצר עד מאד ספורי! / והיה זה האיש לא צעיר ביותר, / נשמתו עשירה כנשמת המשורר! / אך בידיו הגרומות לחבק לא יכול: / את ה"יש" של היום וה"אין" של אתמול! / ימיו מלאי דווי, לילותיו עגומים, / כל חייו חלומות ומראות כזבים! / ואשה לא ידע זה האיש מימיו, / אם כי אליה נכסף ושאף! / ובכל זאת רצה להוסיף ולחיות, / אף חיי הבדידות לו יקרו מאד! / ונלחם זה הגוף, התכווץ, התפתל, / ולאל לא ידוע הוא אף התפלל! / זעקה גדולה נשלחה למרום: / אלהי השמיים, החייני היום! / נשמה זו נפחת באף התולעת, / ממך את חלקה בחיים היא תובעת! / מה דמות וצורה לחיי שעיצבת, / אם אושר מעט לי לתת לא חשבת? / מה זכות וצדקה לך האכזר, / לגזול מאתי את היום של מחר? / וימרוד זה האיש, וישאג, ויקלל, / התיאש לבסוף מאדם ומאל! / ותיבש הדמעה בעינו הכבויה, / ופיו המקלל נאלם דומיה… / וימת זה האיש בקללה על שפתיים: / ארור האדם, ארורים השמיים!

המטה השניה מספרת בקול: / האיש שהכרתי ראה את הכול! / הוא ראה את האור והכיר את הצל, / לחיים שייצר בידיו הוא עמל! / לא היה תענוג שעליו הוא פסח, / הרגש ולב אנשים למדרך! / מאז נעוריו ועד גיל ארבעים, / הימים כמוקד, לילותיו סוערים! / וייבז לאדם, ויבחל בשלום, / את ידו הקצרה הוא נשא למרום! / בעינו החצופה אף ניעור הברק, / ויפלוט את רוקו, ויירק, ויירק! / הוא הסעיר את הארץ, ובז לשמים, / אך עוד מעט קט נקצצו הכנפים! / הוא נפל כעמיר בידו של קוצר, / כעלה ביום סתיו הנובל ונושר! / ולפתע פתאום הוא ראה את התהום, / פעורה ומחכה לו מתמול ושלשום! / לא הספיק לחזור ומלה למלל, / הוא נוכח שאחר, התשובה לא תקל! / ויירא לנפשו, ויפחד, ויקטן, / נשמתו זה מכבר מכורה לשטן! / בעיניו צץ הפחד, כבה הברק! / לא עוד השתולל, לא צחק, לא ירק! / וימת זה האיש בקללה על שפתים: / ארור האדם, ארורים השמים!!!

המטה השלישית מספרת לי כך: / שכבה בי ילדונת בגיל המבורך! / רכה, ענוגה, שערה תלתלים, / שפתיה חומדות ועיניה יונים! / גופה החמוד מפותח ובשל, / כפלא גדול שהופע, התחולל! / דמותה כדמיון, כיצירה גאונית, / כמלכה של שבת, קדושה, חיננית! / היא שכבה ותחלום את חלום החיים: / וחלום זה שלה הוא מפז וקסמים! / הוא רצוף אהבה טהורה וזכה, / לידיד נעורים, לבחיר של לבה! ותחלום גם על ילד בהיר תלתלים, / ריחני ומתוק כפרי הילולים! / ועל אלף אלפי שברירים של חזון: / שניעורו עם שחר בזמר ורון! / ופתאום היא תפסה בשכלה זה הדל; / שהכול הוא לשוא, התכנית היא לאַל! / החזון הגדול מתפזר ונמוג, / ועינה לא תראה את ילדה הענוג! / ותזעק, ותשאג כלביאה פצועה, / ותפתח את הפה ותשמע קללה!!! / ויספוג האויר קללת שכיב מרע, / ויגעש העולם, היסוד זועזע, / התעורר המצפון, רעדו לבבות, / השתלטה דממה, נאלמו לשונות! / ותעל נשמתה הזכה למרום… / וקללה באויר, תלויה גם היום!

דממה עטופת מסתורין מסביב, / באזני עוד אשמעה כל הגה וניב!… / אכולות היאוש, שכולות ודוויות, / עומדות ושותקות אלו שלוש המטות…

לא צעיר אני אביכם, / שבע הרוגז, כפוף הגב. / בנדודים עייפה הנפש, / למנוחה מעט אשאף!

הזכרת הבת מקדם: / ושיער ראשי שחור? / ועתה נוצץ ככסף, / וכשלג הצחור!

וברק עיני זו הדועכת, / הזכרת בה את היקוד? / וקולי עם צליל מתכת? / הוא אבד, איננו עוד!

התזכרי את הקסם / השופע, המבורך? / בו בנינו את ביתנו / בו חיברנו הנדבך?

והצחוק שעל שפתיים, / והלב תמים ורך? / ולטיפת היד בעדן, / ודיבור שקט ורך!

וכוון החן בנועם, / ונשיקה קטנה ביד! / למבט במלוא החסד / לבבי תמיד רעד!

מי אשם בנשוא הרוח / את הקסם, העמל? / מי ציוה לי את הפגע, / מי עשני לאומלל?

מי הרס יסוד הבית, / מי העיז לסתור הקיר? / הכבוד והתפארת / בחיי חרפה המיר?

בנדודים כלה הכוח, / בדרכים הנשמות! / שם דעכה השלהבת, / שם הלבינו שערות!

לא אהיה כפוף כעבד, / אין לי צורך בחסות! / אם לחיות לי לא נתתם, / תנו לי לפחות למות!

שפע חיים ותקוה אצורים, / בליבי הרווי ושופע עדנה! / דמיון השומר חוויות נעורים, / חזון היוצר רשמים של חדוה!

ידי הגדולה סדוקה ומיובלת, / קשה כברזל ובוטחת תמיד! / דרכים במדבר השממה היא סוללת, / לדור מעפיל, לילדי העתיד!

במרחב השדה המוריק לי אנוח, / קמה מתנועעת שיר ערש תשיר… / אשכב שאנן כתינוק הבטוח, / לגג לי רקיע, שטיח הניר!

ורוח קלה כי תשוב מצפון, / נשקה לראשי ומשכה התלתל… / וזמר עליז הצפור כי תרון, / והיה בשירה שילומים לעמל!

קסם לי הטבע, יפה שבעתיים: / מרבד הקטיפה הזרוע פרחים! / וטוב לי מתחת לתכלת שמיים… / לי חלק ביקום ונחלה בחיים!

הקיצותי עם השחר, / שבע מנוחה, רווי חלום… / קרן אור בשורה הביאה: / יום הולדת לי היום!

קל וטוב לי, זיו וזוהר, / משתפך בי כנהר! / חג היום לי ושכחתי: / את הכול אשר עבר!

לא אזכור את גיל השחר, / לא אשקיף בראי הזמן… / חי אני, על אף הסבל, / עוד כוחי עימי איתן!

קסם שוא וברק עינים, צל של אושר מגוחך! / בל יקיצו, בל יופיעו, / ביומי זה המבורך!

מתמוגג הלב מנחת, / מתפרץ השיר בגיל… / אי מרחק לא אשיגנו, / אי פסגה לא אעפיל!

מן השחר עד ללילה, / יום נפלא ומאושר! / המחר עוד לא הופיע, / האתמול איננו כבר!

שווא נסכתי את הנסך, / שווא הבאתי הקרבן! / שערי רחמים ננעלו, / תפלתי בראה שטן!

מיני לב קופא מצער, / קראתיך הגורל! / שווא דפקתי על השער? / תחינתי היתה לאל?

מיני שחר גיל הנוער, / המבט פנה לאור! / יד עובדת מיובלת, / על הסדן חישלה הדרור!

אט קפא ואט הגליד, / אגל דמע צח כטל! / על העוני של ידיד, / על דלות רבה של דל!

חיש רכן הראש בעצב, / ובעין ברק חימה! / על שפתיים יז הקצף, / והקול חדור אימה!

התנשאה היד ברעם, / האגרוף הורם אל על! / מול השחק הגבוה; / בית טוויה של הגורל!

אך רחוק הוא הרקיע, / האיום היה לשווא! / תפילתי שם לא תגיע, / הקרבן לריק נשרף!!

עדה קטנה של צרעות זהובות, / בנתה לה מעון מול חלון מעוני. / בעצבי הגדול הן אינן עצובות, / ואינן מבינות לסיבת יגוני!

מבוקר עד ערב תעופנה סביב, / תאגורנה מזון לדרי הנחיל. / לא דין ודברים, לא מצה ולא ריב, / לא פלג מעשים את חייהן ירעיל!

מבוא לא רחב למעון שם בקיר, / לא הוד והדר מבחוץ למעון. / אלמות אף אחת לעצמה לא תתיר, / ושלום ללא תנאי ביניהן שם ישכון!

אראן – וליבי יתעטף ביגון, / על רוע לב אח ועל יצר אדם! / וכי למה ישלוט בקרבנו זדון? / ולמה, רק אנו צמאים כה לדם?

ולפתע דממה מבעיתה ונואשת, זורעת זוועה ונחנקת בדמי! / עוד קט ותפרוץ כלבה הגועשת, / עוד דק ותשאג כשאוג הלביא!

שדה משתרע, משחיר ופרוע, / כל רגב קרקע בו חרוך ועשן… / נראה השדה כחרוש וזרוע, / גופות אנשים כחציר במתבן!

גופות אנשים שנשמו והריחו, / חיו חייהם הם כמונו היום! / גם הם דעתם רק לרגע הסיחו, / מצר ואויב והגיעו הלום!

שור! האדם השוכב שם בבור, / כבש את פניו בקרקע התחוח… / כאילו ישאף לחשוף את האור, / כאילו שכב על הקרקע לנוח!

ושם השני… השוכב אפרקדן, / עיניו הפקוחות מה תראינה מרום? / ודאי הוא יראה את ילדו הקטן… / הפקר ועזוב הוא עתה היתום!

והנה שלישי שהרכין את הראש, / בידיו יחזיק ברובה המכודן. / כאילו יתכונן את התבל לכבוש, / כאילו לקרב הוא דרוך ומוכן!

אך הם לא יקומו יותר, הם מתים! / הם קפואים ואלמים, לא יביעו מאום! – לא עוד יתפרצו שכוחי אלוהים, / לא עוד יאזרו את הכוח לקום!

לקום? ללחום? לא כדאי! / הטרוף הגדול לא נשכח מיני לב! / המתים ישמחו, יעלזו בודאי: / לא להם השמחות, לא להם הכאב!

יומיים עברו בצפיה ממושכת… / כנצח היו הימים בעיני! / דמיתי להיות כשדמה מקוסחת, / כעץ בשלכת – עגמו גם חיי!

יומיים… יומיים… רק יומיים, / מאז נעלמת מן האופק הזך… / וכבר אפלים וקודרים השמים, / וכבר קומתי לקרקע תשתוחח!

התדעי ידוע מה עז וגדול / הרגש נטעת בלבי התמים? / היש לך מדה ליתמות ולשכול, / ולקור הצפון בקיני החמים?

היית לי כסמל לחסד, לטוב, / את לי כאור באפלת הליל! / מבט של העיין כאושר אין סוף, / מגע של היד הוא כחסד האל!

יומיים… יומיים… כבר יומיים, / מאז עזבתיני שבור לב וגלמוד… / וכבר אין מקום לי מתחת שמיים, / וכבר בדרכים אתהלך ואנוד!…

חול משתרע, שמיים וחול, / לא שיח, לא עץ, לא רחש, לא קול! / רק תן כי ירעב, יתנה את עניו, / וישבור דממת חדלון בקולו.

שמיים וחול וגון זהבהב, / הר חול ממולי ושני מאחריו. / ורוח חמה כי אותי תלטף, / כאש גהינום את גופי תצרב!

הרגל טובעת, נדבקת לחול, / הגוף משתוחח, כורע ליפול! / השמש מכה על הראש הבוער, / ומחשבת תוגה ומרורים תתעורר!

חול ודממה ועצבת קברים… / דומם היקום וחדלו החיים! / אין פשר לסבל, אין דמע לעין; / ונחם לנפש סוערת מנין?…

אט אט כמוכת הגורל היא צועדת, / בעצב וכובד רגלה תשתרך! / כאילו לעד היא לקרקע נצמדת, / כאילו כפותת אזיקים תתהלך!

אלם, בדידות, יתומה ונשכחת, / מלב האדם ורחמי אלהים! / בבית זרה היא, בתבל אורחת, / שמים וארץ רק לה מתנכרים!

מה ערך ללב הרגיש הטובע / בבוץ ובדם של אתמול ומחר? / מה שווי לגוף של אשה המשווע / מכאב אין אונים, וחוזר ונמכר?

ויש: ובלילה – באופל, בשחור, / לא תוכל לעצור דמעתה המרה! / אז גם את עצמה ואותנו תאור, / וזיקים יתמלטו מעינה הברה!

הלב המיותם העורג ונכסף, / שנוצר וטופח לאהבה ולרוך… / לא יוכל עוד הסתר מאווי שנשרף, / לא יתן לשלהבת חייה לדעוך!

קשה הוא הקרב לחיים ולישע, / אין קרקע מוצק לרגלה הכושלת! / כל לב מסביב לה טובע ברשע, / כל יד של אדם מכזיבה התוחלת!…

נמשכתי לראות את היער בסתיו, / לחזות בעירום העצים הנבוכים, / לדבר תנחומים אל לבם כי ידאב – / ולשכב על מרבד העלים הבוכים!

הבאתי להם דמעתי הניגרת, / מתן השתתפות באסון הגדול! / ליטפתי ענף בלחיו החיוורת, / נחמתי עלה שעוד קט וייבול!

ספרתי להם על חלום נעורים, / שחלף ונמוג כהימוג העשן! / על חיי אכזבה ויאוש עכורים, / על תקוות, מדוחים ותרמית של הזמן!

נשפתי בפי על קליפה מצומקת, / חבשתי כל פצע, עדן לא הגליד. / משחתי ברוֹך כל שאכה מצוּלקת, / צוויתי על שטף הלשד בוריד!

השארתי אותם קפואים ואלמים, / הפקר לרוחות ולסער הולל. / עד יפך האביב שוב חדוה וחיים, / עד שמש צדקה נפלאות תחולל!

ערב בא, הליל רד, / השמש הסתתר לאט. / כבר ישן בים הגל, / עת לנוח מעמל! / נומי, נומי ילדתי, / לך נתתי את ליבי! / והלב הוגה רק בך, / לידך שקט ונח!

אט אשבה לא אעיר, / חרש, חרש לך אשיר… / ושירי רצוף כאב, / הנובע מן הלב! / לב רגש נתן לי אל, / לך, שלך הוא יום וליל! / רק האל הוא היודע! / כמה לך יתגעגע!

אות לאות מלה נוצרת, / ניב לניב הרי איגרת! / היא כתובה בדם הלב: / אני אותך: אוהב! אוהב! / אי רחוק בלב הים, / על צוק של סלע מיוּתם, / את ביתנו שם נקים, / שם נבנה את החיים!

לא דמיון הוא, לא חלום! / יבוא מחר אם לא היום! / נחכה לו נצפה, / למציאות היה יהיה! / נומי, נומי ילדתי, / לך מסרתי את ליבי! / והלב הוגה רק בך, / לידך – שקט ונח!

שיר אשירה למולדת / לזיעה ולעמל! / שיר ליד פועל עובדת, / לקוצר ולמגל!

בוקר בוקר כי אצאה, / למרחב שדה מוריק! / הדגן אט יתנועע, / החטה כפז תבריק!

ומעל לראש – שמיים, / בהירים ותכולים! / ודפק הלב כפליים / משמחה והילולים!

שיר אשירה למולדת, / ירנן בעוז הקול! / שיר לשמש היוקדת, / ולשחק התכול!

שלום ילדתי הגאה, הזועפת, / קיימי בידך ברכתי החמה! / ותהי הברכה מרעיפה ונוטפת: / בשמים למרגוע וטל נחמה!

אתמול ראיתיך: מקדירה וזועמת, / שולחת ברקים וקומצת אגרוף! / דומה: ספינתך בגלים נעלמת, / ואת לעולם לא תגיעי לסוף!

עודך קטנה, צעירה וקורנת, / בזוהר ילדות ובגיל נעורים! / ולמה איפוא את פתאום מתרעמת: / על שחק קודר ואורות עמומים!

וכי מי זה הבטיח לך אושר ונחת, / מי בטחונות לידיך תקע? / האין בליבך את אף קורט של פחד, / מפני המחר ההולך גם ובא?

הרימי עינייך אל על, לרקיע, / תקעי מבטך במרחק התכול! / קלטי את אשר הכוכב לך יביע, / דעי את אשר לך ממנו לשאול!

אחר, לקרקע את עינייך השפילי, / דומם העפר אך שופע ברכה! / כמוהו אף את על אתמול אל תילילי, / כמוהו היי שביעת מנוחה!

ואל אחיך האדם נא הרימי העיין, / יחדור מבטך עד העומק בלב! / ואז: וידעת ילדתי גם מניין / קולח האושר נובע הכאב!!!

אתמול לי אמרתי: אשב ואנוח, / אקשיב לשירה עליזה של צפור! / בוֹשמי האביב לי יגיעו ברוח, / ושמש שופעת בזיו ובאור!

זכויות של אנוש שמורות לי בחלד, / מקום למחיה לי מוכן בודאי! / גם לי השמים יבהיקו בתכלת, / אזני גם תקלוט את קולו של שדי!

אמרתי לקום עת השחר יפציע, / ואופק בהיר מסתמן ומואר… / שאפתי את חפץ הלב להביע, / גלות את אשר הצטבר בו מכבר!

דמיתי לראות את עצמי כתובע: / קיום הבטחה חגיגית לאדם! / רציתי לראות את עצמי כמונע: / מריב ותככים ומשפך הדם!

ופתע צרב העלבון את הנפש, / קטונתי מזבוב ודלותי מאד! / ראיתי אנוש הטובע ברפש, / וכס אלהים שעוד קט וימוֹט!

שמעתי חרחור גסיסה של גווע, / הקשבתי לרטט אחרון שבלב! / וקול מרוסק של אדם משווע: / לעזר עריץ ולחסד אויב!

זרע היוצר חדלון ועצבת, / קצר האדם דמעות ויגון! / רק תמול במנוחה לי אמרתי לשבת, / היום גם לחיות אין רצון!

תמול סללתי שביל בהר, / שביל עזים תלול וצר! / בו שאפתי לעלות! / במרומי שחקים ממעל / כוכבי אולי גם יעל: / ניצוצות לי לפחות!

והיום אני עמל, / שביל חדש אני סולל! / שביל רחב ליד ההר. / יעבור בו רכב אש, / ודמי גם יתגעש, / בתקוה ליום מחר!

וגם מחר אוסיף לסלול, / שביל שלישי בתוך החול, / במדבר ובישימון! / ואולי הרע יחלוף, / ויופיע גם הטוב, / בהקיץ ובחזון!!!

דמותה הקטנה באפקי אט הופיעה, / ושחור לילותי היא פרצה והבקיעה! / וללב המיותם, המיואש זה מאז, / היא גלתה את סודה, ולחשה זה הרז. / והסוד, לא חדש, שנותיו כשנותי, / מקנן הוא בלב הכואב, הדווי, / והרז הגדול לא רז הוא בכלל – / לאדם מיותר, ליתום מנושל;

עודני קטן לימים וצעיר, / והלב התמים אהבה לא הכיר, / לא שחר לרגש, לא דמי למצפון, / לא זיו לחיים ולא אושר טמון, / ימים ללא אור, ללא טעם הליל… / והלב מבכה ומקונן כאבל, / ידעתי ברור: הזועה לא תחלוף! / אין קץ לאסון, לא אגיע לסוף!

דמותה הקוֹרנת בזוֹהר רקיע, / עם שחר, באוֹפק, אט אט כי תופיע, / כאשת חיקי היא תקרוץ לי ביד, / ומלה של רחמים על שפתיה תרעד; / ונדלק גם ניצוץ בלבי המייחל: / לרחמי האדם ולחסד האל! / אך פתאום מעיני דמותה תעלם, / ושב הכאב לליבי השומם!!!

לילה אפל וצללים זוחלים, / מן ההר לעמדה הם הולכים ובאים. / ודממה כבדה מעיקה על הלב, / הרגיש והער ואיננו שלוו!

שחור מיני לילה רקיע ממעל, / כוכב לא יאיר, הירח לא יעל! / אימה בדממה השחורה, הסמיכה, / ואפוף מסתורין האויר שלא נע!

ולפתע הרוח בסער תגיח, מבין ההרים היא תפרוץ ותטיח / בקיר העמדה ובזעף תיסוג, / שוב תשתער ובבושת תחמוק!

וגל אחר גל תפרוץ זו הרוח, / בעוז ואיל, אף דקה לא תנוח! / תהמה, תשתולל, ענפים תשבר, / מוכנה בקצפה עולמות למגר!

הנה תסתער על העץ העבות, / שהרכין צמרתו בענוה וכבוד, / יושיט לה בחן לשלום את הבד – / אף הוא הקשיש לנפשו עוד יפחד!

מקצף, מכעס, נואש, אין אונים, / בזעם תפרוץ ותשסע עננים! / תשסעם לגזרים, תדריכם מנוחה, / תרדוף בחמת זעם, תטיל מבוכה!

האחד שלא חת מפני רוח סוער, / זקוף ודרוך בעמדה השומר! / הנשק ביד אמיצה ובטוחה, / רק הוא האחד שידע מנוחה!

דומם התיצבתי רועד וגונח, / מקשיב לקולות הרוחשים בחלל… / נסער כדמי הגועש ורותח, / צחיח כפי מעין שדלל!

כי, מי זה אני החורש וזורע? / מה ערך ליד המחכה לקציר? / מה שווי ללב הדורש ותובע / משמש צדקה כי תופע ותאיר?

מה דמות לו לצער, מה ערך לסבל? / מה שחר לרוח וטוהר מצפון? / כל עוד שהיד אסורה היא בכבל, / ולצער עולם לא נמצא התקון!

ואי היא האש שצרפה נשמות / בלהט כבשן ובאש גיהנום? / ולמה חרבו ונשמו במות? / ונביא האמת נאלם ויידום!

עודני נכסף לשלום ותפארת, / הנפש עורגת ליופי שקט! / אי מי זה ישקיט את נפשי הנסערת, / ומי את רוחי הנכאה יעודד!

עודני שולט ברוחי הטרופה, / והיד הפצועה מושטה לשלום! / עדי עליכם אעבור כסופה, / עדי על ראשכם כפטיש יהלום!…

שטי עברי ואל תפריעי, / למעוף ולדמיון! / משאלתך לי אל תביעי, / שוב לשמוע אין רצון!

בשממה זו הנקרחת, / מבודד ומסוגר. / ישותי היתה נידחת, / לא מודע ולא מוכר!

לא ארגיש בחום השמש, / לא אכיר משטח רקיע! / את אשר הגיתי אמש: / לא אוכל לך להביע!

מי הושיב אותי בסוהר? / לא חשוב ולא ידוע! / מחיי שולל הזוהר, / לא אשאלה אף מדוע?

לא ידעתי מי קובע: / אורח איש וגורלות? / מעיין של מי נובע: / שקט, אושר, מאורות?

יום היה וטוב חזיתי, / לי נראה חלום של פז! / בי ובך רבות הגיתי, / אהבתיך מאוֹד עוד אז!

יום היה ולב קודח, / לרגלך שטחתי דוֹם! / לך השמש הזורח, / לך השחר, אור היום!

את הארץ ושמים / לך הכנעתי בידי! / דמותך לי לעיניים, / אש תמיד לך בלבי!

ופתאום ניתק הקשר, / קץ לפלא, סוף חזון! / נהרס פתאום הגשר, / בין הרגש לדמיון!

תקפני אז הפחד / השתרר עלי השכול! / המכה היתה ניצחת, / החיים עמדו ליבול!

והם קפאו כפרח קט, / בין כפים בבוא הקור! / לא לטפה אותם היד, / לא חמם אותם האור!

והכל פסק לפתע: / הזהב לא התנוצץ! / לא נקלט בגן הנטע! / לא הבשיל פירות העץ!

יום הגיע, ריק, קרח, / וחסרה דמעה בעיין! / והלב המתיפח, / תנחומים בקש, ואין!

שנות האבל לא מתקו לי, / מות הרגש לא נעם! / שפתיים לא נשקו לי, / לקראתי לב לא פעם!

תנחומים לי אל תביעי, / מנת חלקי הכליון! / שטי, עברי ואל תפריעי / למעוף ולדמיון!

שוב דופק הלב ברעם, / שוב זורם הדם בעוז! / את שירי לך גם הפעם: / כמאז בדם אחרוז!

בעינך דמעה ראיתי, / טהורה כרסיס של טל! / בעיני רוחי חזיתי: / לליבך את האומלל!

לילה, לילה כי נשארתי, / בחדרי הקט, הדל, / אז דמעה זו שהסתרתי: / מעיני אף היא תיזל!

ודמעה זו הניגרת, / לא בכדי היא כה סוערת! / משבריה הם כים, / יחרב אף העולם: / אם הצדק לא יופיע / כאן מתחת לרקיע! / אם הלב זה השבור / גורלו יהיה ארור! / אם נפשי זו הרועדת! / בעניה תהי אובדת! / אם בשחר הבוקע / את קולך איני שומע!…

שחר, בוקר, אור בוקע, / ואני עדיין ער… / כל אשר בי משווע: / בואי נא אלי מהר!!!

אלוה, אם אתה הוא רחמן וסלח, / נדיב ורב חסד ולב לך רך! / אם כסא קדשך הוא עדיין איתן, / ובהיר מבטך ומגיע לכאן! / אם לך השמיים ותכלת רקיע, / ולפי פקודתך רק השמש יופיע… / אם אתה הבוחן את לבו של אדם, / ואתה השולט כאן בארץ, בים! / השקיפה אלי ממרומי השמיים, / וראה את לבי הקרוע לשניים! / גע בידך ורפאהו מיד, / חברהו מהר והיה לאחד! / ובתפר כפול תתפרהו חזק, / והחוט של זהב מרוּדד ומוצק! / מהר ועשה, חסדך אל תמנע… / כי ליבי הוא חולה אהבה!

אלוה! אם אותי גם אותה כי בראת, / וצלם דמותך לגופנו נתת, / ורשות גם נתת לבור ולבחור: / את הטוב מן הרע, בין החושך לאור! / אם נפחת באף נשמה של חיים, / וציוית עלינו גם דור להקים! / אם דברך הוא אמת והצדק כתהום, / ואמת היא שלטת בשמי המרום! / השקף וראה את בנך האדם: / העומד לפניך עזוב ומיותם! / השואף ונכסף לקורטוב של חיים, / ולאושר מעט בחייו הקודרים! / וראה: גם בתך רק לזאת מחכה, / כמוהו אף היא לא אושרה עד עתה! / נא אל! ברכתך אל תמנע! / כי שנינו חולי אהבה!…

מלב ערירי מיותם ונכלם, / מגוף מרוסק הטובע בדם! / מנשמה האובדת בעוני ודחק, / ממוח עיף, מיוגע נאנק! / אליך אקרא אלוהי כל בשר: / אני מוחל וסולח על כל העבר! / אסלח על העוני, בדידות, יסורים, / אמחל על אבדן כל שנות נעורים! / עלבון ומדוים לא אזכור, ואשכח: / את אשר לי עוללת – אובד ונידח! / אוותר ברצון על שילם ונקם, / אם כי לא אלוהים אנוכי, רק אדם! / אסלח ואמחל, אוותר על הכל, / לוּ אותה, רק אותה מאיתי אל תגזול!

עולם זה בראת בחכמה ודעת, / מה מנו נתת גם לי התולעת? / ששון, תפנוקים, עליצות, שעשוע, / ממני מנעת פתאום, ומדוע? / את נפשי זו ממנה חצבת שלהבת, / הפכת לרוח רעה ואוייבת! / ועיני שהתיזה אש דת ותפילה, / והלב ששאף לגדולות, תהילה, / את שניהם גם סגרת על מנעול ובריח, / לבל אתקומם ותפילה לא אשיח! / רוקנת נפשי מכל רגש טהור, / לא שחר, לא בוקר, לא יום ולא אור! / אך אנא! קח את הכול… / רק אותה, לוּ אותה מאותי אל תגזול!!!

לחשת לי באוזן: קרב וחבקני, / הצמד את ידך סביבי ואמצני! / הייה לי ידיד, אהבני כל עוד: / יפך בי הדם ובוער היקוד!

הנצח הקיף ישותי האילמת, / כל שריר בי דרוך, הנשמה מרננת! / ושיר תהלה מתפרץ ומושר: / לך, לאלים, וליום המחר!

כי, מי עוד בתבל ידיד היודע: / צרת נשמתך, הרואה ושומע: / את כאב אמולך הקורע שחקים, / וקוֹצר ידך אסירת אזיקים!

ומי עוד האיש לפניך עמד, / והושיט לקראתך ללא תנאי את היד? / ומי הלזה שכמוני מוכן: / להקריב את עצמו בעדך לקרבן?

קראת לי, הופעתי, עמדתי נכון, / לקרב הדמים כאויב האחרון! / לו אך אם פניך איתי הם בקרב, / לו אך ברכתך תלוני עכשיו!

לו אך תאמצני ידך השופעת: / עדנה, תנחומים לנשמה הדומעת! / לוּ אך חיוכך את הדרך יאיר, / וקול רננה ילווני בשיר!

על גבעה זו אעמודה,/ ממולי רק צללים/ על ברכיים חיש

אסגודה,/ לך, לצל, ולאלים!

לילה, לילה, כי אשקיפה / בצללים שעל ההר, / חרש גם מבט אעיפה, / בצילך הנהדר!

וצילך זה משתרע, / מן ההר ועד ליבי! / מהלב עולה בוקע, / קול הליל, קול הדמי!

את קולך ברור שמעתי, / קול ערב כצליל מיתר! / רק עתה ברור ידעתי: / דמותך היא על ההר!

לילה, לילה כי תופיעי, / זיו פניך אז קורן! לי בשורה טובה תביאי: / על ביתנו, על הקן!…

לא רופד הקן עדיין, / והשביל עוד לא נסלל! יש ליצור עוד יש מאין, / מגד להוריד מעל!…

בגנה ליד הבית, שיח ורד לי בודד,/ את ראשו הרכין בנחת, / מול השמש הוא סוגד!

כל עלה רוטט מנועם, / הגבעול צוהל בחוֹם / קר, שחור היה הליל, / טוב, נעים הוא אור היום!

קרן שמש משתובבת מנשקת על לחיו, / נשיקת דודים לוהטת, / אהבה הבטיחה לו!

את ראשו זקף הורד / אל השמש בגאון, / וחייך בחן וחסד, / בתשוקה וברצון!

בלחיו פרח האודם, / בעינו ניצתה אש! / ככלה בתום וטוהר, / חרש, לחרש הוא לוחש:

נא חבקני, נא אמציני,/ נא שימני על לבך! / בגינה אל תעזביני, / הביאיני אל ביתך!

למשכן ביתך איויתי, / קרנך היא זיו חיי! / אור פניך – גן העדן, / ושמיך הם שמי…

בוקר, קיץ, אור השמש, / להט, רטט, זיע לב! / צעדים אזני שמעה, / צעדיה הם – הקשב!

היא אחרה לבוא הפעם, / ורבות המחשבות! / ואולי היא לא תופיע, / ואולי היא לא תבוא?

פחד שוא הוא לי עתה, / הנה, באה, היא אצלי! / ומיד את שפתיה / לנשיקה הושיטה לי!

מוכרות לי השפתיים, / מוכרה לי הנשיקה! / אלהים שבשמיים / מה גדולה היא התשוקה!

על אוזני לי סוד לחשה, / וקולה אף הוא מוכר! / והסוד שלה, לא סוד הוא: / אהבתיך היקר!

אהבתיך והבאתי / את גופי לך לשי! / בלעדיך היקר לי, / החיים אינם כדאי!

אין מלים בפי, אילם הוא, / רגשותי אף הם אילמים! / את נפחת בי את הרגש, / מידך לי החיים!

חי אני וחי הסבל, / העתיד עוד לפני! / בפנה אי שם בתבל: / אמצאהו בודאי!

מי סיפר לי על הצער? / מי סח לי על הקץ? / ואם יבוא פתאום הסער, / הימות דוקא העץ?

לא קלה היתה הדרך, / לא נסלל השביל בהר! / מלותי חסרו הערך, / חלומי עוד לא נפתר!

לא אחת תקף הפחד, / לעתים גם בא מגור! / הלילות חסרו הנחת, / הימים חסרו האור!

אך חי אני וחי הסבל: / קרב אחרון עוד לפני! / אף אם אשרי בקצה התבל,/ אשיגנו בודאי!!!

שוב תקף אותי הפחד, / שוב תקפו געגועים! / ומניין לי לקחת: / קורט אושר בחיים?

הילדות היתה קודרת, / השחרות לריק כלתה! / יד ימין תמיד סותרת, / את אשר יד שמאל בנתה! / לי השמש לא יאיר, / חג אורים לי אפלה! / אין לי חלק בקציר, / קמתי אינה בשלה! / כי אוהבה – ישנאוני, / כי איטיבה – רע יצמח! / אתבלט ולא יראוני, / יגוני הוא מגוחך!

ענבי זעם לי בכרם, / בפרדס אין אף תפוח! / את אוני יציף הזרם, / את חילי ישא הרוח! / דעתי אינה נשמעת, / וקולי מזמן נדם! / יתכן ואין לדעת: / אם אני בכלל אדם!

שמים זכים, כוכבים לרבבות, / נוצצים, מחייכים ושובים לבבות! / עיניהם הקורצות לי הבטיחו רק תמול: / בפני את הדרך לסלול! / ואני לתומי האמנתי מיד, / לאשר לי הבטח, לאשר לי הוגד! / לא שאלתי מאום, לא פתחתי את פי, / ומאום לא אמר, לא לחש לי ליבי! / הקשבתי לאומר, ראיתי חזון / העתיד שלחש לי: לאושר היכון! / אך מדוע ולמנ שכחתי לשאול: / מתי אימתי יבואני הכל?

בימי נעורי עתידות לי חזיתי, / גבורה וממשל הקסימוני מאד! / מבוקר עד ערב לנס אז ציפיתי, / עולם ומלואו מחויב לי לסגוד! / ארמון מלכים לי תכנתי הקים, / לנוי ולפאר, משכן עדי עד! / ואוצרות מיני ים, ספירים ממצולות, / אמרתי למשות אז בכוח היד! / ואני עוד צעיר, והיד קצרה, / מה יכולתי השג, מה יכולתי לעשות? / והיה כי עיפתי, כוחי כי כלה, / מאוכזב, מיואש כי הייתי מאד: / לעזר קראתי את אמא בצר, / ודמעה כפנינה נתלתה בעיני! / ומיד היא חייכה, ותען ותאמר: / בודאי יבואך כל טוב יקירי! / לך מגד שמיים וטל הרקיע, / מפרי אדמה ועסיס של העץ! / שמשך הגדול כי יאור ויופיע: / יגונך הגדול לרסיסים יתנפץ! ואני לתומי, מנוחם ורוגע, / את אמי הטובה רק שכחתי לשאול: / מי האיש החכם, היודע: / מתי אימתי יבואני הכל?

בגיל העשרים נתגלתה לי הדמות, / שהרעידה מיתר בלבי הגלמוד! / והיתה זו הדמות מקסימה ויפה, / ריחנית, ענוגה, קומתה זקופה! / ראשה הגאה התנשא בגאון, / ועורה כצחור שלג בהר הלבנון! / שפתיה כשני ופיה הוא צר, / ואפה הסולד מפואר, נהדר! / עיניה גדולות, עמוקות מיני ים, / ותכלתן תכולה מן השחק הרם! / ראיתיה, ומיד היא שבתה את ליבי, / אהבתיה בעוז ובלהט רוחי! / אליה נשאתי עיני הברה, / ובלחש דובבו שפתי תפלה, / כדובב האדם תפלה ולחן, / לאלוה כביר, גם שגיב ורחמן! / היא הקשיבה דומם לקולי הרועד, / קלטה קול הלמות בליבי הרוטט, / ותען לי בלחש, בחסד ובחן: / ודאי אהבתיך, ודאי הוא שכן! / נשבעתי על כך ואהיה לנכון, / אשתך המסורה עד יומי האחרון! / אלטף שערך בידי החמה, / וניצוץ אהבה מעיני הרחומה: / יחיה, ירפא, יחדש נעורים, / ויפיח בך ניצוצות של חיים! / מנוחם ושקט ושופע עדנה, / ליבי כמוקד, נשמתי להבה! / האמנתי בתום בגישום החלום,/ והטוב ידביקני בבוא זה היום! / אך מדוע ולמה רק שכחתי לשאול: / מתי אימתי יבואני הכל?

כמעט וזקנתי וקץ לחיים, / חלפו זה מזמן אלו שנות נעורים! / גבהתי שחקים ושקעתי תהום, / לא אחת נהפך ללילה היום! / תקוות, מדוחים, הבלים ודמיון,/ נדמו לאמת, לגילוי של חזון! / גם לי תמול קרצו כוכבים רבבות, / מחייכים,נוצצים ופזרו הבטחות! / אך גם היום כמאז רק שכחתי לשאול: / מתי, אימתי יבואני הכל?…

שש ומשי עים רקמה, / לך – שלמת כבוד אתפור! נא הסירי אלמנה, / צעיפך זה השחור!

נא הראיני עיין התכלת, / צבע שחק במרומים… / הלוהטת כגחלת, / מאירה ככוכבים!

תני ליד שלי לנגוע: / בשיער ראשך הפז! / תני לאף שלי לגמוע: / ריח בושם של הדס!

לטפי בידך את ראשי הקודח / תנח אצבעך על מצחי הלוהט… / ויהי חיוכך המרנין, הפורח, / כצרי מחייה וכסם מעודד!

ויהי נא ליבך החמים גם פתוח, / לרחש ליבי ההולם לך תמיד! / ותני לראשי העייף קצת לנוח, / היי רעיה לי, היי לי ידיד!

יום ולילה אתהלכה, / במשעול סתרים בהר… / כאביון, כדל

חלכה, / ומצפה ליום מחר!

על ראשי חמה יוקדת, / את רגלי לוהט החול… / מעלי אימה נודדת, / מתחתי נשמט הכול!

הבדידות זועה רוחשת, / והלב נמוג בדוי… / ותעלומה לוחשת: / לא תצא מכאן עוד חי!

אין מנוס ואין מפלט, / חוק עולם גם פה שריר: / רגלך אם רק תמעד, / ינופץ ראשך לקיר!

שוב דמיון שוא ראיתי, / שוב הוכיתי תימהון! / על כנפי חזון

דאיתי, / במדבר השממון!

מסביב לי השתרע: / יש חול לוהט וחם! / והאויר מפעפע: / כנחש צמא לדם!

יבשות שפתי, הכחילו, / וגרוני מאד ניחר! / צרחוק מבריק כאילו: / פס של אורה בנהר!

וידעתי: תעתוע, / המראה לי מכזב! / כאבי הוא שעשוע, / ליוצר המתרברב!

צליל

מבהיל

מקפיא הדם!

בליל

אפל

בלב הים!

קול

ונהם הים!

בכי

ונהי

של האדם!

טבעה

ספינה

ירדה תהום!

מדם

אדם

הים אדום!

דוהר

סוער

הגל בחרי!

תקף

גרף

אדם, אני!

טבעו

גוועו

אדם וקול!

הים

נדם

וקץ לכול!

באבק דרכים אנוכי מתפלש, / ומשחר עד ערב אנוד ואתע! / כעיור בחשכה בידי אגשש, / ואת מי אחפש – עד היום לא אדע!

משחר ילדות כיסופים בוֹערים, / וכמיהה נעלמת מוצצת הלשד… / ורצונות כמוסים בליבי סוערים, / ובפי תפלה גדולה רק אחת: / יהי הרצון, ויהי גם הכוח, / לשאת ולסבול את אחי האדם! / עזרני אלי ואוכלה לשכוח: / את דם הטבוחים הקורא לנקם!

שמיים כחולים והשמש לוהטת, / ודרך סלולה שם באופק הזך! / וכמיהה עצומה בנפשי הרוטטת, / וכוֹסף של שוא בליבי הנידח!

על שפת הכנרת בנוגה התכלת, / נגעה בי הרוח, קדושה נאצלת, / פגעה באזני ותלחש לי הרז: / על חלום נעורים שהופיע וגז! / על קרן של אור ועל שמש זורח, / על לב אהובה הלוהט וקודח! / על בית ושקט, ורוך של הניב, / על גן ושדה וקסמי האביב, / על שחר ילדות מפואר וטהור! / על גיל עלומים ועל שפע של אור! / וקטעי חוויה והמון זכרונות; / של עצב, דמעות ועתר יגונות! / ואשמע, ואקשיב, ואזכור, ואידום, / כי האושר חלף ולא לי הוא היום! / והלב מקונן, ערירי, מיותם, / נא הייה לי לרע כנרת הים!

בנשף של ליל על שפת הכנרת, / זכרתי בית אבא וכליל התפארת! / איקונין הקודש וטוהר של אמא, / החן והחסד שלאבא רחימא! / זיו שחר ובוהק של תכלת שמיים, / בעיני אחיותי, האחת והשתיים! / ושביס השבת של הסבתא צפורה, וסבא רבי יוסף שופע האורה! / קולו המרנן ומרטיט עד היסוד, / הבוכה ומקונן בתקון החצות! / ואחי הקטנים הצומחים וגדלים, / מוכנים זה מכבר לחיי עמלים! / תמונה מופיעה ותמונה נעלמת, / והרוח שורקה, מצליפה, מאיימת! / וכוסף הלב וערגת הנשמה, / נבלעים בחשכה ואובדים בדממה!

מעל ראשי הלוהט וקודח,/ ייסוב לו בשקט וצנע ירח. / מוקף כוכבים רבואי רבבות, / המחייכים וקורצים ושובים לבבות! / ביניהם האחד התנוצץ שבעתיים, / חייך ואמר לי במתק שפתיים: / אצלינו תמצא רפואה ומזור, / הייה אף אתה לכוכב, למאור! / במרום הרקיע, ברחב שמיים / תצמחנה ודאי גם לך כנפיים, / ולילה, כל לילה תבריק, תתנוצץ, / משקיעת החמה עד שחר ינץ! / הקשבתי דומם לקולו המפתה, / המושך וקוסם ומצלצל כה יפה! / אך מי לי ומה לי בשחק רקיע? / ואן משמים אחר כך אגיע?…

הליל דומם ודומם ים כנרת, / אך לבי לא שקט והרוח נסערת! / שבעים ושבעה בי נקם הגורל, / רימני תמיד, הוליכני שולל! /ויד אלהים שהיתה בי לרוע, / גזלה מנפשי מנוחה ומרגוע! / כמעט ודומה אנכי לערער, / המבלה את ימיו בשממת המדבר, / המבכה את חייו ומקונן כאבל, / שלחיות לא יוכל – ואיננו נובל! / אף לי נועדו חיי אופל ושחור, / מעורפל העתיד וכמוס הוא האור! / ואיכה זה אוכלה בתבל לחיות, / והבית חרב, הדרכים נשמות! / ואיכה זה אוכלה כליל לידום? / ואני מתענה ומקלל את היום!

היום במיוחד שוב הייתי נדהם, / למראיך כנרת, כנרת הים! / גליך קטנים, תינוקות שובבים / עליזים ושמחים, אוהבים וחובבים; / את השחוק, ההיתול, המעש והזמם, ואיש לא יבין את סוד שיח לחשם! / ולחש, סוד־שיח ורחש המיים, / ירום ויגיע עד לב השמיים! / אף אני כמוהם ים כנרת יקיר, / רק ביום האתמול עוד הייתי צעיר! / רחקה חרדה, לא הרגשתי בעול, / ורק לי השתייך העולם הגדול! / ואש נעורים בערה כשלהבת, / רחק היגון ורחקה העצבת! / והכול נשתנה, והגב התכופף, / ומלא חרדה ועצב הלב!

הזכרת הכנרת את זו הנכספת, / גדלה לה אי שם בין סלעים כרקפת? / שדה בּוּר וכפים הקיפוה סביב, / והיא מליאת אור ונוגה לה, זיו! / וראש לה עטור בעטרת מלכה, / ואש התמיד בעיניה דלקה! / וחן לה וחסד וטוהר הלב, / ואושר אין קץ בגופה הצורב! / הן לי היא היתה רעיה ועקרת, / כשמש צדקה מאירה ומזהרת! / שופעת חיים ולוהטת ביקוד / אהבת נעורים היוקדת עד מות! / הן לי היא היתה לראשית ותכלית, / ובה התגלם גם חזון העתיד! / אמרי הכנרת, כנרת שלי: / אי קברת צפנת את חמדת לבבי?

לאור הירח ונוגה שמיים, / את חוף הכנרת ילוקו המיים, / והגל – גם אחר התנפצו אלי החוף, / עוד יוסיף את כנרת אמו לאהוב! / ממנה הוא בא, ואליה ישוב, / ובקרקע הים עוד יפרה וינוּב! / יתרפק על האם, את לבה ישמח, / והרע שעשה כבר נסלח ונשכח! / זרועות פתוחות של אחים אהובים, / יחבקוהו בעוז ובאש עלומים! / ושב וחזר כמקודם הגל; / לכוֹר מחצבתו, מפואר מהולל! / ואנה אשובה אני היתום? / לב מי לקראתי אי מתי יהלום? / בזרוע של מי ארדם ואנום? / ובשחר של מי אתעורר ואקום?

ישבתי בלילה על חוף הכנרת, / מר נפש, זועם ורוחי נעכרת! / מקשיב לקולות החיים שבלב, / התובעים בכל עוז קורט אושר שלוו! / המצווים לעקור את השורש כליל: / אכזבה ויאוש, ולשמוח, לגיל! / לפרוק מהשכם את כובד העול, / המעיק, ולוחץ, ולשכוח הכול! / אך לאור הכנרת ונוגה הסהר, / ראיתי פתאום: ואינני עוד נער. / הכסיף והלבין על ראשי השיער, / וקמטים בפנים נתגלו זה מכבר, / ולקתה הבריאות והגב התכופף, / ותובע מנוחה ומרגוע הלב! / ואיכה זה אשמח, ואיכה זה אגיל? / ודרכי חסומה וגדור הוא השביל!

דמעה לי בעיין, מרה וניגרת, / אספי נא אותה לתוכך הכנרת! / והיא הקטנה שנולדה מן הצער, / תטיל בימך השלוו את הסער! / ורוח תבוא מצפון ומים, / וקטב מדבר וחלחלת הדם! / ואש גהינום ולהבת כבשן, / וקול מדרדר מלועו של שטן! / וחשכת עלטה מאוצר התהום / שתקדיר את האור ותחשיך את היום! / ואנקת הכאב המרה של גוסס, / וסחי מדמנה – בה אדם מתבוסס! / דמעה קטנה היא כאגל של טל, / אך עוז ועצמה לה, ושחוק לה הגל! קדושה הדמעה ומקור לה קדוש, / דמעת עשוקים היא, דמעת האנוש!

וכי מי לי עוד פה מלבדך הכנרת? / נפשי הדוויה גלמודה, מיותרת! / האתמול הפרוע חלף ועבר, / ורע שבעתיים הוא יום המחר! / והיתה חוויה עתיקה וסוערת, / ואש עלומים קדושה וזוהרת, / וניב אנושי מפואר ונשגב, / ולב של אדם שערג ונכסף, / ואגל דמעה מזוקק וטהור, / ועיין טובה ושופעת האור! / ופתע כל זה נעלם ונגוז, / נהרס עד היסוד המבצר, המעוז, / ואני ערירי, מיותר וגלמוד, / לא אוכלה לחיות ואין כוח למות! / וגוף לי יגע ורוח נשברת, / אספי נא אותי לתוכך הכנרת!!!

מאז נעורי רק ייחלתי לשניים: / לאור החמה ולתכלת שמיים! / בהם השתקפו החיים והטוב, / חוויות, כיסופים, הראשית והסוף! / ושלגי הצפון הציפוני בחום, / ולילות שחורים נהפכו לי ליום! / ובאש גהינום לא ידעתי כאב / ולהט כבשן לא להט את הלב! / ולב אהובה מסוער וחמים, / שהלם לקראתי בלילות וימים! / וחם לי בשמש, וטוב לי האור; / ונשמה נכאה שאפה אל הדרור! / ופתע קדרוּ השמיים מעל, / והאור הצטמק ויקטן, ויידל! נא אמרי לי השמש, אמרו לי שמים: / מה פתע שוניתם, מה יום מיומיים?

סגור מסוגר בברזל ונחושתיים, ולא רב הוא האור הפורץ משמיים! / ושוא תקוותה של נפשי המייחלת, / לאור ולדרור / ולשפע של תכלת! / גלמוד לי אשב בחדרי זה הצר, / והלב המייחל התיאש זה מכבר! / ומלל עקר מיני לב שתבע: / את עסיס החיים, וקורטוב אהבה, / משתפך בחלל ובוקע שחקים,/ ונפשי מקציפה ומתזת ברקים! / וסביב לי דממה וחשכת עלטה, / וצללים שחורים ואותות בעתה! / ודמעה יתומה מן העיין ניגרת / בשקט, לאט על לחיי החיוורת! / ולב מיותם ומבט העיניים: / צמודים לפס אור ברקיע שמיים!

רבון עולמים ויוצר השמיים. / מה דל הוא כוחי וקצרות הידיים! / מאז הילדות השחורה בקודרת, / נפשי שאפה אל ההוד ותפארת! / בחיל, רעדה אף שמרתי גחלת: / של אש התמיד בנשמה המייחלת! / ולב האדם הדווי, המריר, / האיר את דרכי ככוכב הבהיר! / ודבר האנוש המכפר וסולח, / כצרי מחייה לליבי הקודח! / והוד הקדושה ברקיע התכלת, / בישר את הדרור לנפשי הנגאלת! / וצחוק מצלצל ותמים של תינוק, / האיר אף חשכת אפלה של צינוק! / ואון לי וכוח, ואור לי סביב, / ושפע של תכלת, ורה הוא הזיו!

ליד חלוני אל מול תכלת רקיע, / פתחה שושנה לרווחה הגביע. / שלחה מבטה בצניעות ובחן, / אל שמש מופז הצוחק וקורן! / שאפה אל קרבה כצמאה בכל פה: / את החום העדין המרווה ומפרה! / בלחי פרח לה האודם חכליל, / וטוב לה, וחם לה, והאור לה וגיל! / ורגש תודה והלל לשמיים. / לאור החמה ולרוֹך הקרניים, / לשפע התכלת, לרוח נושבת, / לניר הירוק ושבלת מזהבת, / בוקע חלל ומרקיע שמיים, / כשיר מלאכים צחורי כנפיים! / והוד ויפעה ועטרת ברכות, / ליוֹצר העולם, לבורא השמחות! /

עם ערב בשקוע השמש באופק, / נצבט בא הלב ומהיר הוא הדופק! / פתאום משתלט וכובשני הפחד, / ומליאת חרדה היא נפשי הנידחת! / ורעד עובר בגופי הנכסף: / לאור החמה ולקרן זהב! / ושמא מחר לא יכחיל הרקיע? / ומה – אם השמש פתאום לא יופיע? / ואם הענן יכסה את האור? / ואולי ישתלט על הארץ הכפור? / וצל בלהות שהגיח עם ערב, / יאחזני בעוז וממני לא ירף! / ועצב יגון ועוית מחשבה, / והלב מפרפר ורווי דאבה! / ואף דק לא אוכל לעצום העיניים, / ובצפיה לאור שחר ונוגה שמיים!

עם בוקר, השחר לאט כי יפציע, / וקרן של אור את הלייל תבקיע, / ואופק חיוור מסתמן ומבהיר, / עוד קט והשמש יוֹפע ויאיר! / הכוֹל מתעורר וחוזר לחיים, / וקולות של שמחה מתקרבים ובאים! / וישירו הלל הדשאים וצפור, / ליוצר החיים, לבורא המאור! / וחליל הקסמים של רועה מצטרף, / לשירה הבוקעת מעומק הלב! / ופרפר מתעורר וחרגול מנתר, / ודבורה תזמזם, וזמיר ישורר! / ונמלה חרוצה תאגור לה מזון, / וקמה מתנועעת בקצב ורון! / ובהיר ויפה שבעתיים: / רקיע התכלת, רקיע שמיים!

ויש ונדמה: תעתוע, דמיון, / ואני מעולם לא ראיתי חזוֹן! / ומראה העיניים ורגש הלב, / כזה וכן זה בזדון מכזב! /ודבר אלוהים שם, בתכלת רקיע, / לי שוא ידבר, ורק שקר הביע! / ונפשי הנכאה החושקת ועורגת, / מצאה לה בכול את האם החורגת! / ואין שילומים לענות ולצער… / ואני מעולם לא הייתי כלל נער! / ולב אהובה מעולם לא להט, / והוד הבריאה בשבילי לא נועד! / ותפלה לא מצאה לה אף אוזן קשבת, / ויד הגורל היא קשה ומכאבת! / וכרובים שחורים ושחורי כנפיים, / יקדירו הוד שמש ותכלת שמיים! /

ודרך לא דרך, וגדר מחסום, / את דרכי לחיים, לי יפסיקו פתאום! / ורגלי בצקה והברך כושלת, / אין פשר לסבל ושוא התוחלת! / ועבד אני להרגל ומשמעת, / ודל אנוכי וזוחל כתולעת! / הרגש טפל והסבל הפקר, / וחזון האדם הוא אפסי ומשקר! / ומשיח האל רק נברא בדמיון, / ונביא האמת רק חמד לו לצון! / וגלגל הגורל לעולם לא ינוח, / וחילי כתמיד יתפזר עם הרוח! / ותחולל שבתי והחג יחולל, / ומאום לתקן לא אספיק, לא אוכל! / רבון עולמים ויוצר השמיים: / מאוצר הצרות לי מגיע כפליים?

ודום אעמוד וארכין את הראש: / בפני לעג שמיים לסבל אנוש! / ושבע ביום בתפלה אעתיר: / לזוהר זיו שמש לשחק בהיר! / לחסד העיין וחין השפתיים, / ולאור השופע מתכלת שמיים! / לזוך הנשמה ולניב הטהור, / לשעה של חופש וקוֹרט של דרור! /לבית, לשקט, לאמא ובן, / לגג על ראשי – למחסה ומגן! / ללחם ומלח ומי מעיין, / לברכת השדה ולשפע הגן! / ויום מידי יום שם בתכלת רקיע, / הוד שמש מופז כי יזרח ויופיע! / כי מאז נעורי רק יחלתי לשניים: / לאור החמה ולתכלת שמיים!