לילה אפל וצללים זוחלים, / מן ההר לעמדה הם הולכים ובאים. / ודממה כבדה מעיקה על הלב, / הרגיש והער ואיננו שלוו!

שחור מיני לילה רקיע ממעל, / כוכב לא יאיר, הירח לא יעל! / אימה בדממה השחורה, הסמיכה, / ואפוף מסתורין האויר שלא נע!

ולפתע הרוח בסער תגיח, מבין ההרים היא תפרוץ ותטיח / בקיר העמדה ובזעף תיסוג, / שוב תשתער ובבושת תחמוק!

וגל אחר גל תפרוץ זו הרוח, / בעוז ואיל, אף דקה לא תנוח! / תהמה, תשתולל, ענפים תשבר, / מוכנה בקצפה עולמות למגר!

הנה תסתער על העץ העבות, / שהרכין צמרתו בענוה וכבוד, / יושיט לה בחן לשלום את הבד – / אף הוא הקשיש לנפשו עוד יפחד!

מקצף, מכעס, נואש, אין אונים, / בזעם תפרוץ ותשסע עננים! / תשסעם לגזרים, תדריכם מנוחה, / תרדוף בחמת זעם, תטיל מבוכה!

האחד שלא חת מפני רוח סוער, / זקוף ודרוך בעמדה השומר! / הנשק ביד אמיצה ובטוחה, / רק הוא האחד שידע מנוחה!

דומם התיצבתי רועד וגונח, / מקשיב לקולות הרוחשים בחלל… / נסער כדמי הגועש ורותח, / צחיח כפי מעין שדלל!

כי, מי זה אני החורש וזורע? / מה ערך ליד המחכה לקציר? / מה שווי ללב הדורש ותובע / משמש צדקה כי תופע ותאיר?

מה דמות לו לצער, מה ערך לסבל? / מה שחר לרוח וטוהר מצפון? / כל עוד שהיד אסורה היא בכבל, / ולצער עולם לא נמצא התקון!

ואי היא האש שצרפה נשמות / בלהט כבשן ובאש גיהנום? / ולמה חרבו ונשמו במות? / ונביא האמת נאלם ויידום!

עודני נכסף לשלום ותפארת, / הנפש עורגת ליופי שקט! / אי מי זה ישקיט את נפשי הנסערת, / ומי את רוחי הנכאה יעודד!

עודני שולט ברוחי הטרופה, / והיד הפצועה מושטה לשלום! / עדי עליכם אעבור כסופה, / עדי על ראשכם כפטיש יהלום!…