החושך מכביד ומגביר את החשד, / העין פקוחה ועוקבת סביב… / דומה: ועוד קט וקריאה מיואשת – / את חלל העולם כטבעת תקיף!

גניחה עמומה, אנחה מקוטעת, / ומלל עקר משתפכים בחלל! / נראית החשכה כזקנה הקולעת / חבל תליה לפושע אומלל!

אין כוח לצעוק והראש מסתחרר, / קדחת בוערת, לוהטת ביקוד! / מי בפנה הרחוקה מסתתר? / מי מערער בביתי את היסוד?

קשה המטה, היא כאבן בזלת! / כבדה השמיכה ולוחצת כהר! / מי זה יתן לי סוכה ומחצלת / בחורש של אורן ליד הנהר?

רטבה המיטה מזיעה הניגרת, / היד תלויה וירדה ברפיון! / דמויות בלהה ואימה מתגברת, / פרי רוח חולה מופיעות בדמיון!

ופתע תנח על הראש הקודח, / יד אם מלטפת, סועדת בדווי! / כאילו ליטף האביב הפורח, / כאילו נשק לי הפרח החי!

ודמות צחורה ושופעת הזוהר / ניצבת דומם וקורנת בהוד! / כסמל לחסד האל ולטוהר, / כצרי מחיה ומרפא לבבות!

הגידי אחות לי, אמרי לי מניין: / דלית את הטוב והאור שנגנז? / והלא את עצמך, את תינוקת עדיין, / ואיך זה גילה לך האל את הרז?

חכי לי עוד קט, ארדם ואישן, / ותהי לי ידך לעזרה ומגן! / ויהי חיוכך לי כפרח הגן, / וברק זיו עינך לי כאבן החן!

ועוד משאלה לי גדולה ונסתרת: / עם בוקר, השחר לאט כי יפציע… / דמותך הקורנת בהוד ותפארת, / לנגד עיני ראשונה כי תופיע!