התעודה מס' 16 (עמ' 189) מתוך “תעודות בדבר תולדות הקראים בתורכיה האירופיאית” שההדירם ותרגמם א' דנון (J.Q.R, סדרה חדשה, XVII, עמ' 165–198 וכן 232–239) מורכבת מקטעים אלה:
1) השיר:
שרשי ועקרי אמונות דת. / היטיב מבוארים בספר זה.
לחם חמודות הוא ערכו איש. / אל הרעבים אל דבר חוזה.
מתוק אלי נפש ומרפה ל־ / עצם כחוש שכל ובין רזה.
הן טעמו וראו נעימותו. / אור הוא לעיניכם כשתחזה.
כל הון בערכהו כאין הוא. / גם כן כנצר נתעב נבזה.
ארבע(!) יסודות הוא אשר חבר. / האיש אדון ארץ אמת מזה.
2) הקטע בפרוזה: בהנ"ו (= בשם ה' נעשה ונצליח)
זו אגרת כימה מחבורי החכם הרב רבנו כלב אב"א בן יהודה הזקן יעמ"ש המדברת במחלוקת שבין שני החכמי' המפורסמי' ע"ה והם הה"ר יוסף הרואה ובעל פלוגתו הה"ר ישועה ב"ר יהודה תלמידו של הרב הנזכר בדיני העריות מבחנת האמת מן השקר והנכון מן הכזב ויציב מן בדאי.
3) השיר: “תרתי בלבי”
4) והשיר: “כלולת חן”, המסתיים במלים: “ואקרא את שמה כימה”. המהדיר רואה את כל התעודה בתור “הקדמה לכ”י של כימה מאת כלב אפנדופולו (מחבר קראי נודע במאות ה־15 וה־16, מ"ו) על המחלוקות שבין אבו־יעקב אלבאציר ובין אבו־אל־פורקאן־אבן־אסאד" (תיאור זה משמעו שהתעודה ייצגה רק חלק קטן של כ"י שהכיל לפחות את החיבור של “כימה”). דודסון הולך בעקבותיו בחיבורו “אוצר הפיוט והשירה” אות שי"ן, מס' 2219 ועוד שם, כרך IV, בו הוא מנה כל שלושת השירים הנ"ל בין אלה של כלב אפנדופולו. לא הוא ולא דנון תפסו כי לשיר זה יש אקרוסטיכון “שלמה” ואין, איפוא, ליחסו לאיש ששמו כלב. מאן בספרו: (II, עמ' 1419, הערה 60) מעיר: “העתק מחיבור זה (כימה, מ"ו) נמצא בכ”י שוואגר, ספרית HUC. ראה עוד דנון כנ"ל 189, והשווה גם לעיל עמ' 1276, הערה 6751, מבלי שהוא שם לב לעובדה כי השיר “שרשי” אינו בכ"י שוואגר.
בדיקה מדוקדקת יותר של השיר גופא לא רק מספקת לנו ראיה שאין הוא שייך לספר “כימה”, אלא אף מגלה את מקורו האמיתי. מצד אחד נפרד השיר משני האחרים אשר ללא ספק שייכים לכימה, לפי דברי המבוא, שהם כנראה הפותחים: זו אגרת כימה. הביטוי “שרשי ועקרי אמונות” בקושי הולם כדי לאפיין תוכן חיבור העוסק בהלכות עריות2. מצד שני נרמז שם הספר לו שייך השיר ואף שם מחבר הספר, בחרוז האחרון: “ארבע יסודות הוא אשר חבר האי”ש; שם המחבר גם בחרוז השני: “לחם חמודות הוא אשר ערכו איש”. ברם, “ארבע יסודות” הוא שם ספר הידוע היטב של המחבר הקראי שמחה יצחק לוצקי, שאמנם עוסק ביסודות הדת: שרשי ועקרי אמונות. נכון הוא שהספר לא פורסם אף פעם (בכל זאת היה מוכר לדנון, ראה להלן), אבל קיומו וטיבו ידועים לנו על פי דברי המחבר בספרו הביבליוגרפי “אורח צדיקים” שפורסם (דף כו, ב), בו הוא נרשם כשמיני מבין חיבוריו של המחבר עצמו. נאמר שם: השמיני הוא ס' ארבע יסודות חבור קטן וקצר בביאור כל המופתים השכליים המורים על חדוש העולם ומציאות השי"ת ופשיטותו וייחודו שאלו הארבעה דרושים יסודות הדת נחלק לארבע יסודות3. לכן אי"ש הוא נוטריקון ע"י שיכול אותיות של אני שמחה יצחק (כמו, למשל, מנחת ש"י מן ידידיה שלמה נורצי).
ברור, איפוא, שהשיר “שרשי” אינו הקדמה לכימה שלאחר מכן, אלא חתימה לכ"י של ארבע יסודות. נדמה שנכתב, בהיות שם המחבר לא “שלמה”, ע"י סופר כה" כקולופון או כחלק ממנו. עלינו להניח שכה"י של תעודה 16 היה במקורו רק חלק מכתב יד שבו היה החיבור “ארבע יסודות” לפני “כימה, ואח”כ פוצל כה"י באופן כזה שהשיר אשר במקרה נכתב בראש הדף, נשאר בחלק השני של כה"י, עם הכימה.
ואולם תפקיד אחד נותר לנו והוא לזהות את מחבר השיר, ולבסוף לעקוב אחרי חלקו הראשון של כה"י. להפתעתנו, מלאכה זו כבר נעשתה ע"י דנון, כמובן בלא משים. בחיבורו “הקראים בתורכיה האירופיאית” (החלק הראשון של “תעודות” בו הוא מסדר בשיטתיות את החומר ההיסטורי המפוזר שבתוכן, .J.Q.R סדרה חדשה, XV, עמ' 285–360), הוא מגיש לנו קורות החיים של שלמה בן אפידה (לדבריו, זהה עם שלמה ידידיה בן אליעזר אפידה) כהן, חבר נכבד של קהילת הקראים בקושטא במאה ה־19 (1826–1893). דנון אומר (עמ' 354, הערה 360): “בגיל 23 (1849) הוא העתיק ארבעה(!) יסודות של שמחה יצחק לוצקי, ואותו העתק לפני מונח. השווה גם תעודה 37”4. זהו החלק הראשון של כ"י תעודה 16 שעקבנו אחריו ואכן שלמה כהן – אשר כתב שירים גם במקומות אחרים, ראה הערה 4, תעודה 85 (11 שירים) וכן 86 – הוא מחבר שירנו, בו אולי “כל הון” (חרוז 5) הינו רמז לכהן.
איך שלא תשכנע השערה זו, קל להבין איזו התרגשות היתה לכותב שורות אלו כאשר גילה בספריית.H.U.C כתב יד של “ארבע יסודות” שנכתב ע"י אותו הסופר (שלמה כהן) באותה שנה (1849), בו שיר זה הינו החלק האחרון של קולופון הסופר, מקצתו פרוזה וכתוב ממש בסוף כה"י5. (ישנו אי"ש גם בחרוז 2 עם גרש; היטב במקום היטיב, וכן ומרפא תחת ומרפה).
דרך אגב הנני רוצה לתקן כמה שגיאות בשני השירים של כימה, שברובם הן טעויות דפוס כנראה, על סמך כה"י שנזכר ע"י מאן (ראה לעיל). בשיר “תרתי בלבי” התיבה הראשונה של חרוז 3 צ"ל ריבות ולא דיבות; שם התיבה הראשונה של חרוז 4 צ"ל דרכן ולא דרבן; במחצית השניה צ"ל זהב אשר ולא זה באשר. בשיר “כלולת חן” (בכה"י בטעות: כוללת חן), חרוז 3, מחצית שניה צ"ל כוכבי רומה (רקיע) תחת כוכבי חמה, כי חמה כבר הופיעה שם באותו מובן6.
מוזר מאד כי שטיינשניידר (שם), אשר הבחין בסתירה בין ההודעות שבשתי המהדורות, החשיב אותן כשוות ערך. אכן הודעת המהדיר השני מחוסרת כל ערך שהוא, מטעמים רבים. מוציא מהדורת קראקא, שהתבססה רק על המהדורה הראשונה לא יכול היה לדעת מה היה כתוב באוטוגרף החיבור ומה לא היה כתוב שם. אם בכל זאת היה לו מניע להכרזתו לא היה מכחד אותו מעמנו ומביע דעתו רק דרך אגב. הוא היה מצטט גם הכרזתו של המהדיר הראשון. חוץ מזה, לא מסתבר, א־פריורי, שמחבר “ראשית חכמה” יקרא את חיבורו לפי שם משפחתו הספרדי (וידה = חיים). לבסוף, העובדה שקיים באמת כ"י (הראשון מהשנים שתוארו במאמרי בנידון) בלי שם ובלי הקדמה, מראה שהשם לא ניתן ע"י המחבר.
הודעתו של מוציא מהדורת קראקא תוסבר, איפוא, פשוט ע"י ההנחה שלא עיין כלל בהקדמתו של המהדיר הראשון אלא מסר את הכרזתו בסומכו על המנהג הרווח לפיו המחבר בעצמו קורא שם לחיבורו.
-
בקטע הנזכר ישנה “איגרת מקהלת הקראים בקושטא לזו של קוקיזוב בגליציה” שתאריכה 1729. נאמר שם בין השאר: “רבינו כלב המכונה אב”א ספר שלו כותב על מנהגינו שנוהגים אנו כהיום הזה פה קוסדינא. אגרת כי מה פתי מדבר באסור קורבת עריות", שעליו מעיר מאן בהערה 675 כלקמן: “יהודה פוקי מזכיר חיבור זה כאגרת כימה (ראה שטיינשניידר, I,Ges. Schriften 192). השווה עוד למטה עמ' 1419, הערה 60”. מתמיה שמאן סבור כי המלים “כימה… מדבר”, למרות שהן חסרות משמעות, הינן שם אלטרנטיבי שאותו הקביל ל"אגרת כימה", ושהוא שם החיבור לפי מחברו, (ראה לעיל: ואקרא את שמה כימה, וגם הקטע שבהקדמת המחבר לספר בכ"י הנזכר ע"י מאן והאומר: "כי ידעתי כי אחרי לכתנו בדרך כל הארץ בדרך אשר לא ישוב בה עוד, יזרח אחרינו כוכב צדק וישא את כימה בתי לו לאשה אחרי שיגרשנה כסיל חתני). מאן אף מציגו, בצטטו ספר זה ב"מפתח" שלו (עמ' 1506) רק בשם “אגרת כי… מדבר”. לאמיתו של דבר אין לו שם כלל. הבלבול נבע מטעות סופר קלה: “כי מה” תחת מחכימה (או מחכימת). קיים תיאור של החיבור, כגון הצטוט הקודם “על מנהגינו”… שם מודה מאן בעצמו שזה מתאר ספר הנקרא “פתשגן כתב הדת” שם מחוכם המציין את אופיו הפולמוסי של החיבור ושיש בו בבת אחת רמזים כפולים לשם הספר 1) מחכימה – כימה 2) פתי שהוא שם נרדף לכסיל במובנה הרגיל של המילה האחרונה; אבל אותה מילה גופא תמיד נלוית במקרא למילה כימה, שתיהן במשמעות כוכבים או מזלות (עמוס ה, ח; איוב ט, ט, לח, לא). “מדבר” אף שהוא לשון זכר, שב כמובן לא אל פתי אלא אל אגרת, שכאן משמע ספר.
באשר להזכרת פוקי (Poki או Phouki); ראה דנון, שם, XV, עמ' 327, הערה 199; ראה גם פוזננסקי, XIX,ZfhB, עמ' 89 הערה 1), היא לא רק מיותרת בהתחשב עם דברי המחבר עצמו שאינם משתמעים לשתי פנים, אלא יש בה אף אי־דיוק. השם “אגרת כימה” לא נמצא בחיבורו של פוקי “שער יהודה” אשר מסיבה כל שהיא לא מצטט את קודמו בכלל אלא בהסכמה של משה בגי לחיבור זה. ↩︎
-
ואמנם הלכות עריות נקראות גופי תורה (משנה חגיגה א, ח) אבל לא שרשי (או עקרי) הדת. ↩︎
-
כ"י חיבור זה נרשם בתוך “כתבי יד קראים” של שטיינשניידר (XI, H.B., עמ' 12 תחת 8 ד) בו מתואר גם טיבו. ↩︎
-
בתעודה הנזכרת כותב סופר אחד שהעתקו נעשה מזה של כהן. דנון יכול היה לצטט מספרו “תעודות” הרבה העתקים אחרים של כהן, ואלה הם: “פתשגן כתב הדת” מאת אפנדור פולו, משנת 1892 עם שיר שהוא חלק אחרון של הקולופון ובו האקרוסטיכון “שלמה כהן” (תעודה 3); העתק תפלה של סדר מערביות לטבת מאותו מחבר; שתאריכו 1877 (תעודה 15; החתימה היא שם: “שלמה ידידיה בלא”א אליעזר אפידה כהן", ראה לעיל); “קבוצת כסף” מאת ברכה קטן מ־1849 (תעודה 69); העתק “הליכות עולם” מהמחבר הקודם; העתק “מרפא לעצם” מאת מחבר אלמוני שתאריכו 1850 (שני האחרונים הינם קנין ספרית HUC). קיים גם העתק של פא"ר מאת אליהו רבנו (שטיינשניידר, שם, עמ' 9, מס' 2). מאחר שכתב יותר מהעתק אחד מחיבורים, יש לשער שכהן היה סופר במקצועו. הוא לא נרשם במאמרו של פוזננסקי “מעתיקים קראים” וכו' (XIX,ZfhB, עמ' 79), אף כי שטיינשניידר, שם, כבר רשמו. ↩︎
-
אנו רואים כאן שהספר נשלם ע"י המחבר בשנת 1740. הוא כותב בסופו: “ותהי השלמת מלאכת הקדש חבור הספר היקר והנכבד הזה ביום א' לשבת שהוא יום שני של ר”ח תמוז בשנת ת"ק לאלף הששי", היינו בלוצק אשר משם הוא עבר אל טשופוט קלי, קרים, לא לפני 1754, ראה מאן, בספר הנ"ל, עמ' 747 לעיל. ↩︎
-
הביטוי “כוכבי חמה” כשלעצמו כשר הוא, ראה למשל: אין כוכבי חמה נראים מתוכה (בבלי סוכה, כב, ב). יש לראות רומה כמו רום שבחבקוק ג, י – עם ה' מאריכה, כמו ליל ולילה. המלים כוכבי רום מצויות למשל, בשירי שלמה אבן גבירול: “כאין נשוא” (שירי שלמה, מהדורת ביאליק־רבניצקי, I, עמ' 84, שורה 19) וכן “פרוד ידידי” (שם, עמ' 142, שורה 11); בצבא רום משמש, במובן כוכבים, ליהודה הלוי בשירו “כוכבי תבל” (דיואן הוצאת בראדי II עמ' 29, שורה 2); יתרה מזו הן מהוות תיבות הפתיחה של הבית הרביעי בחלק השני של “מקדש מעט” מאת משה ריאטי (מהדורת גולדנטל, דף נג, II). ועוד משמשת רומה כשם עצם בביטוי שוכן רומה, ייתכן בגלל הניגוד לפסוק: שכנה דומה נפשי (תהלים צד, יז). מוצאים אותה גם בפיוטים של פייטנים עתיקים, כך בפיוט “אני חומה ושדי כמגדלות” (מחזור… איטלייאני, מהדורת ש"ד לוצאטו, 1856, I, דף 90 ב) המיוחס למנחם בן יהודה, קרוב לודאי מהמאה ה־12. היא באה גם בפרוזה כשקודמת לה “בעזרת” (ראה לדוגמה צונץ, אוסף כתבים III, עמ' 272) לפעמים עם “ביראת” – ראה קטלוג מרגליות III מס' 1048, I עמ' 380 ב). ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.