לשמחתנו מגיעים אלינו יותר ויותר סיפורים ישראליים מקוריים, הכתובים בסגנונות כתיבה מגוונים, ושנושאיהם חורגים מנושאי המד"ב השגרתיים. אחת הדוגמאות לכך מוגשת בעמודים אלה.
שמעון רוזנברג הינו מזרחן, בוגר אוניברסיטת תל־אביב, ובן 27. בשעות הפנאי הוא שולח ידו בכתיבת שירה, וכיאה לחובב מד"ב וותיק, הוא גם אסטרונום חובב.
* * *
מה אני עושה פה… הרי אני נורמלי!
אנא, שחררוני, אנא!
את… אחות… אחות, אני רוצה לצאת!
(מורי־אומני־רעי, עזור לי!)
אני שפוי, באמת שפוי.
(בכי)
אחות!
(בכי)
תולדות חיים
(כפי שרשמתים בהכנסי לבית חולים זה):
“נולדתי בתל־אביב בשנת 1950. למדתי… שרתתי בצה”ל… אחר כך המשכתי בלימודי באוניברסיטת תל־אביב.
מהלכם התקין של חיי הופר עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים. לא נפצעתי, אך סבלתי זמן מה מ“הלם קרב”, ולאחר טיפול טוב החלמתי, פחות או יותר, ושרד בי רק אופיי הנאורוטי הנוכחי. אמנם הייתי ידוע תמיד כנער לא שקט, בעל טמפרמנט, אך לא הוגדרתי בדרך־כלל כטיפוס “עצבני”…
…לא הוגדרתי בדרך־כלל כטיפוס “עצבני”, אולם מרגע שהופר האיזון העדין, הפכתי כעוס ומהיר חימה, וככזה לא אהב אותי איש, וודאי שלא נערתי רותי. וכך, לאחר שנתיים בהן היינו בצוותא, נפרדנו זה מזו באחר־צהריים כעוס אחד. רתחתי. ירדתי לרחוב לשוטט ברגל ערב תמים, כשאני בועט בעמודי חשמל, אגרוף שמאלי מכה בכף יד ימין ו… ירדתי בבלי משים מן המדרכה בשעה שמכונית הגיחה באפלולית של רחוב צדדי…
היכן אני? אחות, אחות?!
לא, בעצם לא השמעתי מלים אלה. הן בקעו עצמאיות לחלוטין מתוך ערפל זכרוני, אך נשארו כלואות במוחי. לא ראיתי דבר וכן כאב דק ומוזר טיפס במעלה גווי, מלווה בחוסר אונים מוחלט.
…ישנתי,
התעוררתי,
האכילו אותי,
ישנתי,
התעוררתי,
האכילו אותי,
“החליפו” אותי,
ישנתי,
התעוררתי,
“החליפו” אותי.
ישנתי,
התעוררתי,
דגדגו את עורפי?
מאי־שם נשמעו קולות ציוץ ונקישה.
ישנתי,
התעוררתי,
פקחתי זוג עיניים…
ארבע עיניים הביטו בי מתוך אפלולית נעימה. קולות צחוק ומישהו השתיק מישהו בגערה עדינה: טססס… טססס… קולות דיבור בלתי ברורים. עצמתי את עיני מדושן עונג… (“הכל בסדר, לא נהרגתי בהתנגשות הנוראה הזאת עם המכונית. אני חלש, חסר אונים בעצם, נתון בידי אחרים, אבל חי וזה העיקר. תודה לאל… אשתדל להשתפר מעכשיו… אחזור לרותי, אומר לה שהשתניתי לטובה ונפתח דף חדש…”)
אני מנסה לזוז ואינני יכול. האם אני משותק?
אחר כך חשתי בכוחות הזורמים לתוך גופי כאילו מתוך צינורות הבאים מאי־שם, ושוב ישנתי והאכילו אותי. החליפו את לבושי. ישנתי, התעוררתי, והנה הקימו אותי…
לפקוח עיניים שנית. אור בחדר, דמויות בחדר, אבא ואמא בחדר. אבא ואמא?
הצעקה מפי, הצריחה האדירה מכל הלב והריאות, בכל הכוח הטמון בגופו של אדם מבוגר, לא היתה אלא פעיית תינוק חלושה, ותינוקות נוספים ענו לי מתוך יצועים שלצידי. ואבא ואמא דגדגו תיכף ומיד להרגיעני. האב הביט בי בארבע עיניים חולמניות ודואגות כאחד ואמא החרתה החזיקה אחריו, ואחר אחזה בי בזהירות בארבע זרועותיה השמנמנות והניפה אותי לאמצני אל הקיר שהיה צוארה. ואבא אמר לה: סַנַפַטַרַרַרַי, שוּנְפְרִיקוֹ, ואמא השיבה לו באותה מטבע: סַנַפַטַקַרירַרַטְטִי, אוֹנַסַמְסוֹן, ואחר כך אילצוני לאכול בכח הזרוע כמעט, כיוון שהתנגדתי לזרים החביבים הללו בכל אפס כוחי. ואחר כך נרדמתי תשוש, ושוב התעוררתי, עם אמא שונפריקו שנענעה את עריסתי, מביטה בי ממרום גובהה בארבע עיניים דאגניות, שתי ידיה העליונות סורגות ושתי ידיה התחתונות מנענעות את העריסה. ושוב צרחתי ושנית הואכלתי וחזרתי ונרדמתי חסר אונים, וכך חוזר חלילה במשך זמן רב מאד.
מתרגלים. לומדים את השפה. לומדים לזחול כזחל משי על 4 רגליים הנעזרות ב־4 זרועות. באחת הזחילות מגיעים למראה גדולה, מביטים בה ומתמלאים פלצות: פני דמו לפני גמל־שלמה. ראשי יכול היה לסוּב על צירו כמעט 360°.
ארבע זרועותי צמחו מתוך צוארי הארוך והחזק, הן היו בעלות ארבע אצבעות כל אחת, ועליהן כפתורי היצמדות תמנוניים, שאותם טרם למדתי לתפעל. והזמן חולף, ואני גדל בקצב מדהים. ומורי־אומני־רעי נושטרטרש, אותו למדתי להוקיר יותר מכל, טען באזני כי אם אקפיד לשבת נינוח ושקט, אוכל לחוש את הגידול החל לכל אורכם של עמודי שדרתי.
מתרגלים, ואף מתחילים לחבב עולם זה. הזמן חולף. הכרתי בעצמי ובקיומי גוברת. הזכרונות הישנים פגים אט־אט ורק לעתים שבים הם בבלהות הלילה.
תשובה אחרונה לשאלה אחרונה: שמי הוא שִינַנַנַשְטִי, שפירושו “השמשות סובבות לאט”.
…אמא שונפריקו ואבא אונסמסון מטיילים באחו הצהוב־כחול, נעצרים מידי פעם כדי לאכול מן הפרחים, ואבא קוטף עלים כחולים לזר ומגישם לאמי, וזו מצהיבה מנחת רוח ומצמידה את העלים לצוארה. ואני מאחוריהם עם נושטרטרש אומני־מורי־רעי, בודק עמו כל פרט ופרט מעולמי החדש. טועם פרח, לועס עלה טעים וריחני. מציץ והנה רכב ארוך חולף בריחוף, ומתוכו משתרבבים ידיים וצוארים ופני גמל שלמה רבות, סקרניות ועליזות. רכב אחר חולף ממול, וכמוהם חולפים במהירות הימים.
יום אחד פקדה מגיפה את הארץ. אבא ואמא גססו בחדרם, ואני ונושטרטרש פטפטנו ושיחקנו במין משחק שכונה “80 אבנים”, שבו כל אחד מאיתנו ניסה במיטב כוחו לתפוס באויר את האבנים בעזרת כפתורי ההצמדות שלו, ומי שזכה לאחוז אבנים רבות יותר בפעם אחת, היה מנצח. וכרגיל נוצחתי.
אבא חירחר מהחדר השני. נושטרטרש קם כדי להציץ וחזר בשביעות רצון גמורה: “הם עומדים למות”. בעיניים חסרות דאגה הבטתי מבעד לחלון אל השמש הורודה שזרחה ושקעה חליפות מדי דקות אחדות.
יום אחר מות אבא ואמא חלינו, אני ונושטרטרש, ושכבנו על גבינו בין צעצועי ושוחחנו בלשון רפה. זר בא לסעוד אותנו, איחל לנו מוות מוצלח ויצא מן החדר…
השמש הורודה שלחה קרניה דרך החלון, צובעת באור וורדרד את פני נושטרטרש חברי היקר, ומן הסתם גם את פני. ואחר כך חשתי שאני קודח וחרחרתי, והאור הוורדרד שבעיני הלך והעצים, הלך והאדים עד שהפך סגול ואחר־כך שחור ואז מן הסתם בא המוות.
נולדתי בתל־אביב בשנת 1950. שנות ילדותי חלפו באחד מרחובותיה הקטנים של העיר. אחר כך – צבא ואוניברסיטה, ואז פרצה מלחמת יום הכיפורים. לא נפצעתי, אבל סבלתי מהלם קרב ולאחר מכן מעצבנות יתירה, עד שלרותי נמאס מן הסתם והיא עזבה אותי, ובאותו יום ירדתי לרחוב על מנת להירגע…
התעוררתי עטוף בכאב ראש שטרף את חושי מכף רגל ועד קצות שערותי. חיפשתי את נושטרטרש, אך הוא לא שכב לצידי. במקומו ראיתי שלולית דם גדולה שהלכה והתפשטה סמוך לראשי.
צרחתי בחרדה לגורלו, אך נושטרטרש לא ענה. הדם הוסיף להתפשט לאיטו, עד שהבינותי כי אין זה אלא דמי שלי הזורם מראשי. אחזתי בראשי וניסיתי לקום, אך לשוא. קולות נשמעו והמולה מתגברת, ואחר כך אחזו בי וחבשו את ראשי והעלוני על אלונקה. ובעודי מדמדם על גבה הבנתי היכן אני נמצא. ובכל זאת שבתי וקראתי לנושטרטרש בקול בוכים ובשפה זרה. האנשים הביטו בי בתימהון וחובש הזריק מורפיום לזרועי.
אחר כך, בבית החולים הופיעה רותי כדי לאחוז בידי ולומר לי להירגע, בהבטיחה שנשאר ידידים טובים. אולם היא לא עניינה אותי במיוחד, סוף סוף עברו שנים רבות מאז ראיתיה באחרונה, וקיסמה פג, ואני רק לנושטרטרש מורי, ידידי ואומני ייחלתי. אבל הוא לא היה שם. “מן הסתם מת בתאונה”, חשבתי בחוסר הגיון מוחלט, “פגעה גם בו המכונית ונמלטה…”
משהחלמתי ויצאתי מבית החולים הלכתי לחפש את נושטרטרש. כן, ידעתי היכן אני נמצא – על כדור־הארץ עליו נולדתי פעמיים, ואילו כוכבי האחר רחוק מכאן לבטח אלפי שנות אור, ואולי אף נמצא בגלקסיה אחרת. אבל אני חייב למצוא את נושטרטרש ואולי גם את הורי המכוערים והטובים, הדומים כל כך לגמלי שלמה…
על כן אני פונה לאבי ולאמי ושואל אותם אם הם, במקרה, אונסמסון ושונפריקו, ומציין כי אני שיננננשטי, ואני שואל אייה נושטרטרש וזוכה למבטי רחמים.
אני מהלך ברחובות, מציץ בעיני אנשים, ואפילו נשים, שמא באחת מהן אמצא את מבטו המוכר של נושטרטרש. לעתים אני מתעורר בלילה מכוסה זיעה קרה ובזעקת “נושטרטרש” רץ אל הראי, כדי לגלות שלא חל בפני כל שינוי מבורך. ורק עיני, עיני הפרא, מזכירות אך מעט את עיני שינננשטי שמת בקדחת.
ואבא ואמא יוצאים מחדרם אחוזי חלחלה ומנסים להרגיעני, והדבר רק מרגיזני יותר, ואני צועק בחימה ובועט בדלת ומפיל את הכלים שעל השידה ומנפץ ראשי בקיר.
מה אני עושה פה? הרי אני נורמלי, נורמלי! שחררו אותי, אנא שחררו אותי. אח, אחות! בכי!
אין שומע לי. איש אינו מאמין לי, מלבד חולה רוח זקן ורב סבלנות, אשר שומע מפי בפעם המי יודע כמה כי נולדתי שלש פעמים, וכל זה על כוכב לכת זָר, בזמן אחר ובצורת גוף אחרת, ואחר כך שבתי ונולדתי על פני כדור הארץ באותה שנה בה נולדתי לראשונה. אבל מלבדו איש אינו מאמין לי, שכן אני לבטח מטורף וכי איך יכול להיות אחרת?
שוחררתי מבית החולים הפסיכיאטרי לאחר שלש שנים וארבע התאבדויות כושלות שנעשו בניסיון לשוב, אולי, “'לשם”.
עכשיו אני לא־שפוי שקט ובלתי מסוכן, שאינו צועק עוד ואינו בועט. ברחוב שוב אין נבהלים מפני, אלא כאשר אני שואל את צח אם הוא, במקרה, נושטרטרש. ואין ספק, אין שום ספק, כי אם ארבה לחפש ואביט היטב היטב לתוך עיניהם של האנשים, אמצא לבסוף שתיים מתוך ארבע עיניו המוכרות של נושטרטרש, כשהן מביטות בי בהבנה מתוך פנים בלתי־מוכרות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.