עורך: אלי טנא
מערכת: צפורה ואהרון האופטמן, דב לרר
תמונת השער: רוני אורן ומני סלמה

תמונת השער: רוני אורן ומני סלמה

לפני שבועות אחדים אפשר היה למצוא בעיתונות, בפרק זמן של מספר ימים, את הידיעות הבאות:

חללית המחקר ‘פאיוניר’ התקרבה אל כוכב־הלכת שבתאי, חלפה בהצלחה דרך טבעותיו, ושידרה (באופן בלתי צפוי, כמעט) סדרת תמונות מעולות ומרהיבות מכוכב הלכת המסתורי.

בכינוס מדעי שהתקיים לאחרונה הוצגו טענות כבדות משקל המבססות את התיאוריה על התהוות החיים מחוץ לכדור־הארץ.

במהרה נוכל לקלוט באמצעות מכשירי טלוויזיה ביתיים (שעוביים יצטמק, כנראה, לסנטימטרים ספורים) שידורים מכל רחבי כוכב־לכת זה (בינתיים…)

שבתאי

הנוסע השמיני

דדלוס

חלקים מעמוד־שדרה אנושי הוחלפו בהצלחה באברי־מתכת תותבים.

ד"ר פטריק סטפטו, האיש שהביא לאוויר העולם אשתקד את ‘תינוקת המבחנה’ הראשונה, טוען שכבר היום אין בעיה להשתיל ביצית מופרית של אישה ברחמה של אישה אחרת – ושם יימשך ההריון כרגיל.

אין זה ‘שלל’ יוצא דופן. כמעט בכל שבוע אפשר למצוא ידיעות ברוח זו. ללא ספק חיים אנו בתקופה בה קצב ההתפתחות המדעית־טכנולוגית עולה על כל מה ששוער רק לפני עשרות שנים. קשה היה למצוא ידיעות כאלה בעתונות של ימי ז’ול וורן או ה.ג'. וולס… מה עוד צופן לנו העתיד?

אסימוב

מאז ומעולם היו שתי פנים לכל הישג מדעי־טכנולוגי: השימוש לתועלת האדם ורווחתו – מול ניצול לרעה או תופעות לוואי שליליות. האם בגלל הסבל שהסבו, לכאורה, ‘הזמנים המודרניים’ לאדם, עלינו להחזיר את הגלגל אחורנית ל’חיי־טבע' שלווים? יש הסבורים שכן. לא כך סבור איזאק אסימוב, המגן הפעם בלהט על הישגי הטכנולוגיה המודרנית במאמרו ‘בצעד גדול לאחור’.

מעל ומעבר

עם כל הישגי המדע המרשימים דומה שלא התקדמנו רבות בשאלות עתיקות יומין ויסודיות על מהות החיים והמוות, מהות הנפש, מקור החיים וכדומה – שאלות המצויות (כדברי מר נחמן גבעולי במאמרו בחודש שעבר) בתחום שהוא “ספק מדע, ספק פילוסופיה וספק אמונה.” שאלות אלה קשורות קשר הדוק לאותו תחום הקרוי ‘פאראפסיכולוגיה’, על כל התופעות השנויות במחלוקת כ’תפישה־על־חושית‘, חיים לאחר המוות וכו’. על תופעות מופלאות אלה ועל גישה השונה תכלית שינוי מגישתו של אסימוב ל’הבדל הקטן' בין חיים ומוות – תוכלו לקרוא בסדרת מאמרים מאת עמיחי ישראלי, שהראשון בהם מופיע בגליון זה. עמיחי ישראלי, בן 33, הינו עורך ראשי ב’אוניברסיטה הפתוחה', ובשנים 69–72 ערך, ביחד עם מרגוט קלאוזנר ז"ל, את ‘עולם המסתורין’ – בטאון האגודה לפאראפסיכולוגיה בישראל.

ומנושאים רציניים – לרציניים פחות.

וודי אלן

‘מעשה בקוגלמס’ הוא סיפור פנטסיה משעשע וקליל, שאפשר להינפש עימו מהאווירה ה’מדעית' של יתר הסיפורים. המיוחד בסיפור הוא, כמובן, מחברו, וודי אלן, הידוע כחובב מד"ב ופנטסיה מושבע (הדבר מורגש בברור בסרטיו ‘ישנוני’, ו’כל מה שרצית לדעת על המין…' ועוד).

גם הפעם תמונת השער הינה יצירה ישראלית מקורית – מעשה ידי האמנים רוני אורן ומני סלמה, שמאחוריהם נסיון עשיר של הסרטת סרטי אנימציה קצרים בחו"ל, וסרטוני פרסומת בארץ – כשהמייחד את עבודתם הוא שכל העצמים המצולמים בסרטיהם (ובתמונת השער שלנו) עשויים מפלסטלינה. רוני ומני מתכננים גם ‘סרט פלסטלינה’ באורך מלא – ואנו מאחלים להם הצלחה.

שלכם

סיפורים

דבולוציה – אדמונד המילטון

דמיון פרוע – פרדריק בראון

מחפשים את מר נושטרטרש – שמעון רוזנברג

כנס משפחתי – אריק נורדן

הכובשים – שירה טמיר

מעשה בקוגלמס – וודי אלן

נקודות מגע – גורדון אקלנד

זוהרו של כוכב – איזאק אסימוב

מדורים

עתידעת: מבצע ‘דדלוס’ – אהרן האופטמן

מבזקים קוסמיים

קולנוע: ‘הנוסע השמיני’ – שרית ארצי

מעל ומעבר – עמיחי ישראלי

אסימוב על: צעד גדול לאחור – איזאק אסימוב

מכתבי קוראים

בגליון הבא

עשר שנים מחייהם בילו אנשי ספינת־החלל ‘בטיקוסמוס’ במסעם הממושך בחלל. אך על פני כדור הארץ חלפו באותו זמן 120 שנים! העולם השתנה לחלוטין – מלחמות גרעיניות פרצו והסתיימו, מדינות התפוררו וקמו. כיצד ייקלטו אנשי החלל בעולם זר להם לחלוטין? על כך יספר לנו בריאן אולדיס בסיפורו ‘שלוש דרכים’.

שני נציגים בולטים של ה’גל החדש' במד"ב, רוברט שקלי והרלן אליסון חברו יחדיו בכתיבתו של סיפור מוזר, מהמם, המעורר צחוק וזעזוע חליפות – ‘אני רואה אדם יושב על כיסא והכיסא נושך ברגלו…’

מדוע נעלמו הדינוזאורים לפני מיליוני שנים מעל פני האדמה? תשובה מפתיעה מצפה לנו בסיפורו של איזאק אסימוב, ‘המשחק הגדול’.

גם במדורו הקבוע ידון הפעם אסימוב על האבולוציה של עולם החי, ובעיקר על קרבתנו לבני דודנו, הקופים. כל זה, כמובן, אינו אלא מדגם מתוך החומר הרב והמגוון שבגליוננו הבא.

הפעם, לשם שינוי, בחרנו להביא בפניכם סיפור האופייני לתקופה שאיננה מוכרת למרבית קוראי המד"ב בארץ – שנות השלושים. אדמונד המילטון פרסם אז סיפורים רבים בכתבי־העת שפרחו באותה תקופה, וסיפורו זה הופיע בגליון דצמבר 1936 של המגזין ‘Amazing Stories’ (שנוסד ע"י הוגו גרנסבק).

לקוראי מד“ב וותיקים תהא זו בוודאי ‘חגיגה’ של נוסטלגיה, ולצעירים יותר – הזדמנות לגלות את תקופה זו של ראשית פריחתו של המד”ב המודרני, שסיפור זה, על מעלותיו ומגרעותיו, מאפיין אותה. יש המוצאים בסיפור זה ודומיו את אותו זיק של פליאה ראשונית שמשך כל כך את קוראי אותם הימים, זיק אשר לדעתם נעלם לתמיד עם ‘התמסדותה’ של ספרות המד"ב.

איזאק אסימוב, שקרא סיפור זה בילדותו, העיד שהושפע ממנו רבות, ואף כתב סיפור בהשראתו, ואותו נפרסם בגליון הבא.

* * *

רוס התברך בדרך כלל באופי רגוע מאד, אך ארבעה ימי שייט בסירה באזור הפראי של צפון קוויבק החלו להוציאו משלוותו. כעת, בעצירתם הרביעית על גדת־הנהר לשם חניית־לילה, איבד את השליטה על עצמו ובמשך רגעים אחדים עמד והפגיז את שני חבריו במילים חריפות. עיניו השחורות הצליפו מבטים ופניו הנאים, הבלתי מגולחים, הרעידו בעת שדיבר. שני הביולוגים הקשיבו לדבריו תחילה בלא מענה. ארשת פניו הצעירות של גריי היתה כעוסה, אך וודין, הביולוג המבוגר יותר, פשוט האזין באדישות כשעיניו האפורות מביטות על פרצופו הזועם של רוס.

כאשר הפסיק רוס את דבריו כדי לנשום, נשמע קולו השלוו של וודין. “האם סיימת?”

רוס בלע את רוקו כאילו כדי להמשיך בנאומו חוצב־הלהבות, אך לפתע עצר בעצמו. “כן, סיימתי,” אמר בזעף.

“אם כן, הקשב לי,” אמר וודין, כמו אב בגיל העמידה המייסר את בנו הסורר.

“אתה מתפרץ לדלת פתוחה. גריי ואני לא השמענו עדיין כל תלונה שהיא. מעולם לא טען איש מאיתנו שאינו מאמין למה שסיפרת.”

“לא אמרתם שאינכם מאמינים, לא!” קרא רוס בפרץ זעם מחודש. “אבל ברור לך שאני יודע מה אתם חושבים! אתם סבורים שסיפרתי לכם סיפורי מעשיות על הדברים שראיתי מהמטוס, לא? אתם חושבים שגררתי אתכם הנה למרדף מטורף אחרי יצורים משונים שאת קיומם אין להעלות על הדעת, ושאינם קיימים כלל. כך אתם מאמינים, לא?”

“אוה, לכל הרוחות עם היתושים האלה!” אמר גריי, תוך שהוא סוטר בחימה על עורפו ונועץ בטייס עיניים בלתי־ידידותיות.

וודין נטל את הפיקוד. “נדון בדבר אחרי שנקים את המחנה. ג’ים, תוציא החוצה את התרמילים. רוס, אתה מוכן להבעיר מדורה?”

שני האנשים נעצו בו מבטים נוקבים, ואחר כך זה בזה, ולבסוף צייתו באי־רצון. המתיחות פגה לעת עתה.

עם חלוף הזמן נפלה חשיכה על מערה־היער שבצד הנהר, הסירה נמשתה אל הגדה, האוהל הוקם, ולהבות המדורה שבחזיתו השמיעו קולות נפץ קלים. גריי הזין את האש בגזעי אורן עבים, שעה שוודין בישל מעליה קפה, דברי מאפה, וכמובן קותלי־חזיר.

אורות המדורה הבליחו חלושות על גזעיהם התמירים של אשוחי הענק שהקיפו כחומה את מערה־היער משלושת צדדיו. הם האירו את שלוש הדמויות הכהות, לבושות החאקי, ואת הגוש הלבן־מעורפל של האוהל. הם השתקפו במימי המק’נורטון, שרחשו ברכות בזרימתם לעבר ‘הלוויתן הקטן’.

הם סעדו את ליבם בדממה, וללא אומר קנחו את המחבתים בצרורות־עשב. וודין הפיח אש במקטרתו, שני האחרים הציתו סיגריות מעוכות, והשתרעו לזמן־מה ליד המדורה, מאזינים לצלילי־הנהר הרוחשים־לוחשים, לנאקות ענפי האשוחים הגבוהים, לזמזום החרקים הנוגה.

לבסוף הקיש וודין במקטרתו על סוליית מגפו והתיישב. “בסדר,” אמר, “עכשיו ניישב את הוויכוח שהתעורר בינינו.”

רוס נראה כמבוייש קמעה. “כנראה שהתחממתי יתר על המידה,” הודה. ואז הוסיף, “אך יחד עם זאת, עליכם להודות שאינכם רוחשים אמון רב לדברי.”

וודין הניד בראשו בשלווה. “זה לא נכון, רוס. כאשר סיפרת לנו שראית יצורים מוזרים שאיש לא ראה כמותם שעה שטסת מעל ליערות־העד האלה, האמַנו לך, גם גריי וגם אני. אילולא האמנו, האם סבור אתה ששני ביולוגים עסוקים היו נוטשים את עבודתם ובאים אתך הנה, אל היערות האינסופיים האלה, כדי לחפש את הדברים שראית?”

“אני יודע, אני יודע,” אמר הטייס באי־שביעות־רצון. “אתם סבורים שראיתי משהו מוזר והימרתם על הסיכוי שהדבר יצדיק את תלאות הדרך. אבל אינכם מאמינים למה שסיפרתי לכם אודות המראה של הדברים הללו. לדעתכם זה נשמע מדהים מכדי להיות אמיתי, לא כן?”

לראשונה היסס וודין בתשובתו. “אחרי הכל, רוס,” השיב בעקיפין, “מראה עיניים עלול להטעות כאשר אתה מעיף רק מבט חטוף ממטוס בגובה של כקילומטר וחצי.”

“מבט חטוף?” אמר רוס. “בן אדם, אני אומר לך שראיתי אותם בברור כפי שאני רואה אותך. נכון, מגובה של קילומטר וחצי, אבל היתה עמי משקפת גדולה והשתמשתי בה כאשר הבחנתי בהם.”

"זה היה בקרבת מקום, מעט מזרחה למזלג הנהרות מק’נורטון ו’הלוויתן הקטן'. טסתי אז דרומה במהירות, כי ביליתי כבר שלושה שבועות במדידות מיפוי של מפרץ הדסון עבור הממשלה. רציתי לקבוע את מקומי בשטח על פי מזלג הנהרות, ולכן הנמכתי מעט והתבוננתי במשקפת. ואז, בקרחת יער סמוך לנהר הבחנתי במשהו מבריק וראיתי – את הדברים. אני אומר לכם, קשה היה לי להאמין למראה עיני, אבל ראיתי אותם בברור! לרגע או שניים שכחתי לגמרי את מזלג הנהרות, והתבוננתי בהם מלמעלה.

"הם היו גדולים, מבהיקים, ונראו כמו גושי מִקְפָּא נוצצים, ושקופים עד כי יכולתי לראות את האדמה דרכם. היו שם לפחות תריסר מהם, וכשהסתכלתי בהם, החליקו לאורך קרחת־היער במין תנועה של ריחוף, או זרימה.

“ואז נעלמו מתחת לעצים. אילו מצאתי קרחת־יער די גדולה לנחיתה בטווח של מאה קילומטרים משם הייתי נוחת ומחפש אותם, אך לא מצאתי, ולכן נאלצתי להמשיך. אלא שהדבר לא נתן לי מנוח ולכן סיפרתי לכם את הסיפור, ואתם הסכמתם לבוא הנה בסירה כדי לחפש אותם. אך כעת אינני חושב שאי פעם נתתם אמון מלא בדברי.”

וודין הביט מהורהר באש המדורה. "אני מאמין שראית משהו מוזר, איזו צורת חיים משונה. לכן רציתי לבוא לכאן ולחקור את העניין.

“אבל דברים כאלה שתיארת – דמויי־מיקפא, שקופים, מחליקים ככה על הקרקע – לא היו כמותם על האדמה מימי ראשית החיים על פני כדור הארץ, שעה שהיצורים הפרוטופלסמיים הראשונים נעו על פני עולמנו הצעיר, לפני עידנים.”

“אם היו יצורים כאלה, האם לא יתכן שהשאירו אחריהם צאצאים בדמותם?” הקשה רוס.

וודין הניד ראשו בשלילה. "לא, כי הם נעלמו לפני עידן ועידנים, השתנו והפכו לצורות חיים שונות וגבוהות יותר, ובכך התחילו את ההתפתחות הגדולה של החיים, מעלה מעלה עד לפסגה – האדם.

“אותם בעלי חיים פרוטופלסמיים חד־תאיים, שעברו מן העולם, היו נקודת הזינוק, ההתחלה הצנועה, הגלמית, של חיינו אנו. הם נעלמו ופינו דרך לצאצאיהם, שכבר לא דמו להם. אנו, בני האדם, הננו צאצאיהם.”

רוס הביט בו במצח קמוט. “אך מאין באו בראשית, אותם יצורים־חיים ראשונים?”

שוב הניד וודין בראשו. "זהו הדבר שאנו הביולוגים איננו יודעים, ואף קשה לנו להעלות השערות בדבר מקורן של אותן צורות חיים פרוטופלסמיות ראשונות.

“הועלו השערות לפיהן הם התפתחו באופן ספונטני מהחומרים הכימיים של האדמה, אך אלו הופרכו על סמך העובדה ששום דברים כאלה אינם צצים עכשיו באופן ספונטני מתוך חומר דומם. מקורם הוא עדיין בגדר תעלומה מוחלטת. אך יהיה מקורם אשר יהיה, הם בעלי החיים הראשונים, אבותינו הרחוקים.”

וודין בהה בלהבות בעיניים חולמניות, שוכח לגמרי את השניים האחרים, והוזה בהקיץ.

"איזה סיפור מפואר הוא זה, אותה העפלה מופלאה מיצורי־פרוטופלסמה פשוטים עד לאדם! סדרה נפלאה של תמורות שהביאה אותנו מאותה צורה נחותה, ראשונית אל תפארתנו הנוכחית!

“וייתכן שהדבר לא התרחש על פניו של שום עולם אחר, אלא רק על פני כדור הארץ! כי הרי היום המדע משוכנע כמעט לחלוטין שסיבת המוטציות האבולוציוניות נעוצה בקרינת המרבצים הרדיואקטיביים שבבטן האדמה, המשפיעים על הגֶנים של כל חומר חי.”

הוא קלט את הבעת חוסר־ההבנה שעל פניו של רוס, ועל אף שקיעתו בהרהוריו, חייך קמעה.

"אני רואה שזה לא אומר לך כלום. אנסה להסביר. כל תא ביצית או זרע של כל בעל חיים על פני האדמה מכיל בתוכו מספר מסויים של גופיפים דמויי מקלות זעירים, הקרויים כרומוזומים.

"אותם כרומוזומים בנויים משרשרות של חלקיקים זערורים המכונים גֶנים. וכל אחד מאותם גֶנים נושא בחובו יכולת בקרה שונה על התפתחותו של אותו יצור הצומח מאותו תא.

"אחדים מהגֶנים קובעים את הגוון של בעל החיים, אחדים קובעים את גודלו, אחרים את צורת גפיו, וכן הלאה. כל תכונה ותכונה של בעל החיים נקבעת מראש על ידי הגנים שבתא המקורי.

"אך לעיתים קורה שהגֶנים שבתא הביצית שונים במידה רבה מהגֶנים הרגילים של אותו מין, ואז יהיה היצור שיתפתח מאותו תא שונה באופן ניכר מבני מינו. הוא יהווה, למעשה, מין חדש לחלוטין. כך הופיעו מיני בעלי חיים חדשים על פני כדור הארץ; זהו תהליך השינוי האבולוציוני.

"הביולוגים מכירים את הדבר מזה זמן רב, והם ניסו לחקור ולגלות את הסיבה לאותם שינויים גדולים ופתאומיים, המכונים מוטַאציות. הם ניסו לגלות מה משפיע על הגֶנים בצורה קפ ונית¹ כל כך.

"הם גילו באופן ניסויי שקרני־איקס וקרניים אחרות, הפועלות על הגֶנים של תא ביצית, גורמות להם לשינויים ניכרים. ועל כן יהיה היצור המתפתח מאותו תא שונה בהרבה מקודמיו – הוא יהיה מוטַאנט (מוּסָב).

"אי לכך, מאמינים כיום ביולוגים רבים, שקרינת המרבצים הרדיואקטיביים שבבטן האדמה, הפועלת על כל הגֶנים של כל יצור חי בעולם, היא היא הגורמת לתמורות המתמידות, לשרשרת המוטַאציות, אשר הובילו את עולם החי בנתיב ההתפתחות עד לרמתו הנוכחית.

"לכן אמרתי קודם שייתכן שהתהליך האבולוציוני לא התרחש על פני כל עולם אחר מלבד כדור־הארץ. שהרי ייתכן שבשום עולם אחר לא מצויים חומרים רדיואקטיביים דומים, אשר מביאים לידי המוטאציות בהשפעתם על הגֶנים. יכול להיות שהיצורים הפרוטופלסמיים הראשונים, שנוצרו על פני כל עולם אחר, נשארו ללא שינוי לנצח, דור אחר דור.

“עד כמה עלינו להיות אסירי־תודה על כי לא כך קרה על פני עולמנו! על כי החיים השתנו והתקדמו שלב אחרי שלב, למינים חדשים וגבוהים יותר, עד אשר אותם גושי פרוטופלסמה ראשונים הגיעו, דרך תמורות אין ספור, להישג העליון – האדם!”

וודין נישא למרחקים על גלי התלהבותו, אך לבסוף הפסיק את דבריו, צחק מעט והצית שוב את מקטרתו.

“מצטער שהרציתי לך כמו לתלמיד שנה א‘, רוס. אך זהו הדבר שאיני מפסיק לחשוב עליו, ה’אידיאה־פיקס’ שלי, אותה העפלה מופלאה במעלה החיים לאורך כל הדורות.”

רוס נעץ מבטו במדורה, שקוע במחשבות. “אכן, זה נשמע מופלא באופן שאתה מתאר זאת. מין אחד משתנה והופך למין אחר, גבוה יותר ויותר…”

גריי קם על רגליו ונמתח. “טוב, אתם יכולים להמשיך ולהתפעל, אך המטריאליסט גס הרוח שלפניכם הולך עכשיו לחקות את אבותיו הקדומים, חסרי החוליות, ולחזור לתנוחה אופקית. במילים אחרות, אני הולך לישון.”

הוא הביט ברוס, מגחך בפני־הנער הבהירות שלו, ושאל, “כבר לא כועס עלי, חבר?”

“שכח זאת,” השיב הטייס בחיוך. “החתירה היתה קשה היום, ואתם באמת נראיתם ספקנים מאוד. אבל עוד תראו! מחר נגיע למזלג ‘הלוויתן הקטן’ ואז אני מוכן להתערב שלא נצטרך לסייר יותר משעה עד שניתקל באותם יצורי־מקפא.”

“אני מקווה,” אמר וודין בפיהוק. “ואז נראה עד כמה טובה ראייתך מגובה קילומטר וחצי, ואם גררת הנה שני מדענים מכובדים לחינם.”

מאוחר יותר, שעה ששכב מכורבל בשמיכותיו באוהל הקטן, מאזין לנחירותיהם של גריי ורוס ומתבונן בנמנום בגחלים הזוהרים שנותרו מהמדורה, חזר ותהה וודין על העניין.

מה ראה רוס באמת באותה הצצה חטופה ממעוף המטוס? משהו מוזר ביותר, בכך היה בטוח. עד כדי כך בטוח, עד כי הצטרף למסע זה כדי לגלות את הדבר. אבל מה בדיוק? לא יצורי־פרוטופלסמה. זה לא ייתכן, כמובן. או שמא…? אם דברים כאלה היו קיימים פעם, מדוע שלא יהיו גם… לא יהיו…

וודין לא ידע שנרדם, עד אשר עוררה אותו צעקתו של גריי. היתה זו יותר מצעקה. היתה זו צרחה ניחרת של אדם שנתקף לפתע באימה מקפיאת־דם.

לנגד עיניו שנפקחו לשמע הצרחה נתגלה, על רקע הכוכבים בפתח האוהל, מראה שלא יתואר. גוש אפלולי נטול־צורה התקמר בפתח, מבהיק כולו באור הכוכבים, וגולש לתוך האוהל. מאחוריו נראו אחרים כמותו.

הדברים נתרחשו כעת במהירות. בעיני וודין לא נראו ההתרחשויות ברציפות, אלא כתמונות נפרדות המתחלפות זו אחר זו במהירות, כמו תמונות עוקבות של סרט קולנוע. אקדחו של גריי רעם בלהבה אדומה לעבר המפלצת הצמיגה הראשונה שנכנסה לאוהל, והבזק האור החטוף גילה את גוש החומר המעורפל, הזוהר, את פניו הקפואים מאימה של גריי, ואת רוס המחטט בקדחתנות בשמיכותיו אחר אקדחו.

ואז חלפה תמונה זו ומייד הופיעה אחרת במקומה – גריי ורוס קופאים פתאום על מקומם כאילו התאבנו, וצונחים ארצה בכבדות. וודין ידע ששניהם מתו, אך לא ידע מניין באה לו ידיעה זו. המפלצות הזוהרות החלו להכנס אל תוך האוהל. הוא קרע ממקומה את יריעת האוהל ופרץ במנוסה החוצה אל אור הכוכבים הצונן של מערה־היער. הוא רץ שלושה צעדים, ופתאום עצר, מבלי לדעת מדוע.

הוא עמד שם, מוחו דוחק נואשות ברגליו לרוץ, אך רגליו לא נענו לו. הוא לא יכול היה אפילו להסתובב, ולא להניע שריר כלשהו בגופו. הוא עמד, פניו מופנים אל מימי הנהר הבוהקים באור הכוכבים, מוכּה בשיתוק משונה ומוחלט.

וודין שמע את רשרוש תנועות ההחלקה באוהל שמאחוריו. כעת הופיעו בשדה ראייתו אי־אלה מהדברים הנוצצים. הם התקבצו סביבו, כתריסר במספר, ועכשיו יכול היה לראותם די בברור.

לא, הם לא היו חלום בלהות. הם היו ממשיים כמציאות עצמה, מרחפים כאן סביבו, גושים מגובננים חסרי־צורה של מקפא צמיג ושקוף. גובהם היה בערך מטר ועשרים ס"מ, וקוטרם כמטר אחד, אך צורתם השתנתה מעט בהתמדה, והקשתה על אומדן המימדים.

במרכזו של כל גוש שקוף כזה היה מעין כדור כהה, או גרעין. מלבד זה לא היה מאום ליצורים אלה – לא גפיים ולא אברי חישה. הוא ראה שהם מסוגלים לשרבב מתוך עצמם מין גפיים מדומות, כזרועות דיונון, שכּן שניים מהם אחזו בגופותיהם של גריי ורוס בזרועות כאלה, נשאו אותן החוצה והניחו אותן לצדו של וודין.

וודין, עדיין חסר כל יכולת להניע שריר, יכול היה לראות את פניהם הקפואים, המעוותים, של שני הגברים, ואת האקדחים הלפותים עדיין בידיהם המתות. ואז, כשהביט בפניו של רוס, נזכר.

הדברים שראה הטייס מהמטוס, יצורי־המקפא שבגללם הצפינו שלושתם הנה, הם הם המפלצות שסביבו! אך כיצד הרגו את רוס ואת גריי, איך הטילו בו שיתוק שכזה, מי ומה הם?

נרשה לך לזוז אך אל לך לנסות להימלט.

מוחו הקהוי של וודין נתקהה עוד יותר בפליאה. מי פנה אליו במילים אלה? הוא לא שמע דבר, אך עם זאת חשב ששמע.

“נרשה לך לזוז אך אל לך לנסות לברוח – או לפגוע בנו.”

הוא אכן שמע מילים אלה במוחו, אף שאוזניו לא שמעו קול. וכעת שמע מוחו דברים נוספים.

“אנו מדברים אליך באמצעות העברת פעימות מחשבה. האם יכולתך הרוחנית מספקת כדי להבין אותנו?”

מוחות? מוחות ביצורים שכאלה? מחשבה זו זעזעה את וודין שעה שבהה במפלצות המבהיקות.

מסתבר שהרהוריו הגיעו אליהם. "כמובן שיש לנו מוחות, " הגיעה התשובה אל מוחו. “אנו עומדים להתיר לך לזוז, עכשיו, אבל אל תנסה לברוח.”

“ל־לא. לא אנסה,” אמר וודין לעצמו באופן שכלי.

בבת אחת נעלם השיתוק שאחז בו כלא היה. הוא עמד מוקף במפלצות הנוצצות, ידיו וגופו רועדים בחוזקה.

כעת ראה שהיו שם עשרה מהם. עשר ערמות מפלצתיות של מקפא מבריק ושקוף, כרוחות רפאים מטילות אימה. אחד מהם התקרב אליו יותר מהאחרים, כפי הנראה דובר או מנהיג.

וודין הביט סביבו באיטיות, ואחר כך בגופות שני חבריו. בתוך האימה הבלתי מוכרת שהקפיאה את נשמתו, חש לפתע בצער צורב, עת התבונן בהן.

מחשבה נוספת חדרה בעוצמה אל תוך מוחו של וודין, מכיוונו של היצור הקרוב ביותר אליו. “לא רצינו להרוג אותם, באנו הנה פשוט כדי ליצור קשר עם שלושתכם. אבל כאשר חשנו שהם מנסים להרוג אותנו, הקדמנו אותם. בך לא פגענו, כי לא ניסית להרוג אותנו אלא ברחת.”

“מה – מה רציתם מאיתנו, ממני?” שאל וודין. הוא לחש זאת בשפתיים יבשות, יחד עם חשיבתו את הדברים.

הפעם לא באה תשובה שכלית. היצורים עמדו ללא ניע, טבעת דוממת של דמויות מהורהרות, לא־ארציות.

וודין חש שמוחו מתפוצץ מהדממה המעיקה, ולכן שאל את שאלתו שוב, הפעם בזעקה.

הפעם הגיעה התשובה המנטלית. "לא עניתי כי בחנתי את היכולת השכלית שלך כדי לוודא אם תבונתך מספקת בכדי לתפוס את רעיונותינו.

"אמנם נראה שמוחך הינו מדרגה ירודה ביותר, אבל ככל הנראה הוא עשוי להבין חלק ניכר ממה שברצוננו להביע.

“אך לפני שנתחיל, אני מזהיר אותך שוב שאין לך כל אפשרות להימלט או לפגוע בנו, ושכל נסיון מצדך לעשות זאת יהיה הרסני עבורך. ברור שאין לך כל מושג אודות אנרגיה שכלית, על כן אני מודיע לך ששני חבריך נהרגו על ידי העוצמה הצרופה של רצוננו, ושרירי גופך הוחזקו מנותקים משליטת מוחך באמצעות אותו הכוח. בעזרת האנרגיה השכלית שלנו אנו יכולים להשמיד לחלוטין את גופך, אם רק נחפוץ בכך.”

היתה הפסקה, ובאותו פרק זמן קצר של שקט ניסה מוחו ההמום של וודין להיאחז נואשות בשרידי השפיות ויישוב הדעת.

ואז בא שוב אותו קול מֶנטָלי שנראה כמו קול אמיתי המדבר בתוך מוחו.

"הננו בני גלקסיה אשר שמה, ככל שניתן למצוא לו קֵרוּב בלשונך, הינו ‘ארקטַר’. גלקסיית ארקטר שוכנת מיליונים רבים של שנות־אור מגלקסיה זאת, כה רחוק עד כי היא נמצאת הרחק מעבר לעקמומיות הכדור של היקום התלת־ממדי.

"השתלטנו על אותה גלקסיה לפני עידנים רבים. הצלחנו בכך כי היינו היחידים בעלי היכולת לנצל את האנרגיה השכלית למטרות תחבורה, כוח פיסי, ולהפקת כמעט כל דבר לו נזקקנו. הודות לכך כבשנו ויישבנו במהירות את הגלקסיה כולה, כשאנו עוברים משמש אל שמש ללא צורך בכלי טיס כלשהו.

"לאחר שכל גלקסיית ארקטר היתה תחת פיקוחנו, התחלנו לחפש יעדים חדשים, מחוצה לה. קיימות בערך אלף מיליוני גלקסיות ביקום התלת־ממדי, וראינו לנכון ליישב את כולן, עד אשר בבוא העת יהיה כל החומר שביקום נתון תחת שליטתנו.

"צעדנו הראשון היה להתרבות במידה הנחוצה למשימה האדירה של יישוב היקום. משימה לא קשה במיוחד, לאור העובדה שהריבוי נעשה אצלנו, כמובן, בדרך של התפצלות פשוטה. כאשר הכמות הדרושה היתה מוכנה, היא התפלגה לארבעה כוחות.

"ואז חולק הכדור של היקום התלת־מימדי כולו לארבעה, בהתאם לאותם ארבעה כוחות. על כל כוח היה ליישב את גזרת היקום שלו, וכך התפרשו בהמוניהם העצומים מארקטר, אל ארבע כנפות־תבל.

"חלק אחד מאותם ארבעה כוחות הגיע הנה, אל הגלקסיה שלכם, לפני עידן ועידנים, והתפשט במטרה ליישב את כל העולמות שהיו ברי־ישוב. כל זה ארך זמן רב, כמובן, אך אורך חיינו עולה במידה עצומה על שלכם, ולפי הבנתנו הישג הגזע כולו הוא עיקר העיקרים, ואילו להישג הפרט אין כל משמעות. תוך כדי יישובה של גלקסיה זו הגיע כוח של מספר מיליוני ארקטריאנים אל שמש זו שלכם, וכשמצאו שרק כוכב לכת זה, מכל התשעה הסמוכים לשמש, ראוי להתיישבות – התמקמו כאן.

"כלל בל יעבור היה, שהמתיישבים בכל העולמות שברחבי היקום ישמרו על קשר עם מולדת הגזע שלנו – גלקסיית ארקטר. בצורה זאת מסוגלים בני ארקטר, המחזיקים עתה ביקום כולו, לרכז בנקודה אחת את כל הידע והעוצמה שלהם, ומאותה נקודה להמשיך ולשגר הוראות המעצבות תכניות ענק עבור היקום.

"אך מעולם זה שלכם לא נקלט דבר מאז זמן קצר אחרי שכוח המתיישבים הארקטריאנים נחת כאן. לכשנתגלה הדבר לראשונה, לא יוחסה לכך חשיבות, מאחר שהסברה היתה שבתוך מספר מיליוני שנים נוספות יגיע בוודאי הדיווח גם מעולם זה. אך שוב לא הגיעה אף לא מילה אחת, ואחרי דממה נוספת של יותר מאלף מיליוני שנים, הורתה המועצה המנהלת בארקטר על שיגור משלחת אל עולם זה, כדי לגלות את הסיבה לשתיקה שכזאת מצד המתיישבים.

"אנחנו הננו אותה משלחת; יצאנו מאחד העולמות של השמש הקרויה בפיכם סיריוס, הנמצאת במרחק קצר מהשמש שלכם, אחד העולמות בהם התיישבנו. קיבלנו הוראה להגיע במהירות המירבית אל עולם זה שלכם, ולברר מדוע לא הגיע כל דיווח מהמתיישבים. וכך, נישאים באמצעות האנרגיה השכלית שלנו דרך מרחבי החלל הריק, חצינו את הפער בין שמש לשמש ולפני ימים אחדים הגענו אל עולמכם.

"שווה בנפשך את תדהמתנו שעה שנחתנו כאן על פני עולמך! במקום עולם שבו כל קילומטר ריבועי מיושב על ידי ארקטריאנים כמונו, צאצאי המתנחלים המקוריים, עולם הנתון כל־כולו לשליטתם המֶנטַלית, אנו מוצאים כוכב־לכת שרובו שממה פראית המאוכלסת בצורות חיים מוזרות!

"נשארנו באתר נחיתתנו ושיגרנו למשך זמן מה את ראייתנו למרחקים, וסרקנו את כל עולמכם באופן שכלי. הדבר רק הוסיף על תדהמתנו, כי מעולם לא ראינו צורות חיים גרוטסקיות ומנוונות שכאלה. לא הצלחנו לגלות אף לא ארקטריאני אחד על פני כל כוכב־הלכת הזה. הדבר הביך אותנו קשות, שכן, מה יכול היה לפקוד את אותם ארקטריאנים שהתנחלו בעולם זה? הרי לא ייתכן שמתנחלינו האמיצים וצאצאיהם הוכנעו והושמדו על ידי צורות החיים בעלי השכליות החלושה עד כדי רחמים, המאכלסים כעת עולם זה. אך אם כך, היכן הם?

“לכן רצינו ללכוד אותך ואת חבריך. על אף כושרכם השכלי הירוד כל־כך, נראה לנו שאפילו יצורים כמוכם יֵדעו מה ארע לאותם מתיישבים שאכלסו פעם עולם זה.”

זרם־המחשבה פסק לרגע, ואז שב ופרץ אל תוך מוחו של וודין בשאלה ברורה:

“האם יש לך מושג כלשהו על גורל המתיישבים שלנו? רמז כלשהו להיעלמותם המשונה?”

הביולוג המאובן מצא עצמו מניד בראשו באיטיות. “אני… מעולם לא שמעתי על יצורים כמוכם, על מוחות כאלה. עד כמה שמשגת ידיעתנו, מעולם לא היו כמותם על פני כדור הארץ – וכיום יודעים אנו כמעט הכל אודות תולדות כדור הארץ.”

“בלתי אפשרי!” קראה מחשבתו של המנהיג הארקטריאני. “לבטח ידוע לך משהו אודות בני ארקטר האמיצים, אם יודע אתה הכל על תולדותיו של עולם זה.”

ממוחו של ארקטריאני אחר הגיעה מחשבה אחרת, שהיתה מכוונת אל המנהיג, אך נגפה בעקיפין גם במוחו של וודין. “מדוע לא לבחון את עברו של כוכב הלכת באמצעות מוחו של יצור זה, ולראות כל מה שאפשר בעצמנו?”

“רעיון מצויין!” קרא המנהיג. “שכלו יהיה די קל לבדיקה.”

“מה אתם עומדים לעשות?” צרח וודין, האימה מחדדת את קולו.

התשובה הגיעה במחשבות שלוות, מרגיעות. "לא יאונה לך כל רע. אנו עומדים פשוט לבחון את עברך הגזעי באמצעות שחרור הזכרון התורשתי הטבוע במוחך.

"בתאי מוחך הבלתי פעילים מונחים זכרונות מודחקים של גזעך, שאותם ירשת מאבותיך. זכרונות אלה מגיעים עד אבות אבותיך הקדומים ביותר באמצעות כוחנו השכלי נחשוף באופן זמני את הזכרונות הקבורים הללו, שיעלו אל תודעתך בבהירות.

"אתה תחווה את אותן החוויות ותראה אותן מראות כפי שראו אבותיך הרחוקים לפני מיליוני שנים. ואנו כאן נוכל לקרוא את תודעתך כפי שאנו עושים זאת כעת, ולראות כל מה שתראה אתה, בהביטך אל עָבָרו של כוכב־לכת זה.

“אין כל סכנה בכך. באופן גופני תישאר לעמוד כאן, אך באופן רוחני תדלג לאחור דרך התקופות השונות. תחילה נסיג את תודעתך לאחור עד לזמן שבו באו לראשונה מתיישבי ארקטר אל עולם זה, ונראה מה עלה בגורלם.”

מייד לאחר שחדרה המחשבה למותו של וודין, נעלמו לפתע מעיניו תמונת הגושים הארקטריאניים המוארים באור־הכוכבים, והוא חש כאילו הכרתו מסתחררת בתוך ערפל אפרפר.

הוא ידע שגופנית אינו נע כלל, אך רוחו ידעה תחושה של תנועה במהירות עצומה. היה זה כאילו תודעתו גומעת תהומות שאין להעלותם על הדעת, מוחו הולך ומתפשט. ואז לפתע התבהר הערפל האפור. מראה חדש ומוזר לבש צורה מעורפלת בתוך מוחו של וודין.

היה זה מראה שאותו חש, לא ראה. התמונה נקלטה במוחו בחושים אחרים, שונים מראייה – אך למרות זאת היתה לא פחות ברורה וממשית.

בעזרת אותם חושים מוזרים הביט בעולם מוזר, עולם של אוקיאנוסים אפורים, ויבשות של סלעי־פרא ללא כל זכר לחיים עליהם. עננים כבדים כיסו כליל את השמיים, וגשם ירד ללא הפסק.

וודין חש שהוא צונח מטה אל אדמת אותו עולם, ועימו המון רב של עמיתים מוזרים. כל אחד מהם היה גוש חומר מבריק, חד־תאי, נטול־צורה, וגרעין כהה במרכזו. הם היו ארקטריאנים ווודין ידע שגם הוא הינו בן ארקטר, שבא עם כל האחרים דרך מרחקי החלל אל עולם זה.

הם נחתו בהמוניהם על פני כוכב־הלכת האכזר וחסר החיים. הם הפעילו את כוחותיהם המנטליים ובאמצעות כוח טלקינטי שנבע מהאנרגיה השכלית שלהם, שינו את העולם החומרי והתאימוהו לדרישותיהם. הם הקימו מבני ענק וערים גדולות, לא ערים של חומר אלא של מחשבה. ערים מפליאות שנבנו מהתגבשותה של אנרגיה מֶנטָלית.

וודין לא יכול היה להבין ולו שמץ מהפעילויות שהתרחשה באותן ערי מחשבה זרות ומוזרות. הוא חש בכמות אדירה ומאורגנת של מחקר, מידע, ניסוי ותקשורת, אך כל מניעיהם והישגיהם של אלה היו מעבר לתפישת שכלו האנושי הנוכחי. לבסוף נמוג הכל שוב לפתע בערפל אפרורי. הערפל התבהר כמעט בבת־אחת, וכעת חזה וודין בתמונה אחרת, לקוחה מתקופה מאוחרת יותר. עתה נוכח וודין לדעת שהזמן גרם לשינויים מוזרים בהמוני הארקטריאנים, שעימם נמנה עדיין.

הם השתנו מיצורים חד־תאיים לרב־תאיים, ולא היו עוד זהים כולם זה לזה. אחדים היו ישיבים, קבועים במקום אחד ללא תנועה, אחרים היו ניידים. אחדים גילו משיכה למים, אחרים ליבשה. משהו גרם לשינוי בצורתם הגופנית של הארקטריאנים, להסתעפותם לענפים שונים ונפרדים, ככל שחלפו הדורות.

אותה התנוונות מוזרה של גופם לוותה בהתנוונות מקבילה של מוחותיהם. וודין חש בזאת. בערי־המחשבה הלך תהליך צבירת הידע והעוצמה והפך למבולבל ובלתי מאורגן יותר ויותר. וערי־המחשבה עצמן נעלמו והלכו, כי לא היתה עוד לארקטריאנים אנרגיה מֶנטָלית מספקת בכדי להחזיקן. הארקטריאנים ניסו לברר מה גרם להתדרדרותם הגופנית והשכלית המוזרה. הם סברו שמשהו השפיע על הגֶנִים שבגופם, אך לא יכלו לגלות מהו הדבר. בשום מקום אחר לא פקד אותם מעולם ניוון שכזה!

אותה תמונה חלפה במהירות והתחלפה באחרת, מאוחרת בהרבה מקודמתה. כעת ראה וודין את התמונה, שכן האב הקדום, שדרך מוחו הסתכל, פיתח כבר עיניים. והוא ראה שהניוון הרחיק לכת, וגופיהם הרב־תאיים של הארקטריאנים לקו יותר ויותר בחולי המורכבות וההִשתָנוּת הרבגונית. אחרון כרכי־המחשבה נעלם. הארקטריאנים, רבי־העוצמה לשעבר, הפכו לאורגניזמים מבחילים, מורכבים, והתנוונו יותר ויותר, חלקם זוחלים ושטים במים, ואחרים צמודים ליבשה.

עדיין נותר בהם מעט מאותו כושר מנטלי גדול מקורי של אבותיהם הקדומים. אותם יצורי ים ויבשה, המנוונים עד כדי פלצות, אשר חיו בתקופה שזוהתה על ידי מוחו של וודין כתקופה הפָּלֵאוֹזוֹאִית המאוחרת, עשו עדיין נסיונות נואשים לעצור את תהליך התדרדרותם הנורא, אך לשווא.

מוחו של וודין התפרץ אל תוך תמונה עוד יותר מאוחרת, בעידן המֶזוזואיקון. עתה הפך הניוון המתפשט את צאצאי המתנחלים לאוסף גזעים מחריד עוד יותר. כעת היו הם יצורים ענקיים, כבדים, מצויידים בצפרניים וקרומי שחייה; זוחלים שוכני מים ויבשה.

אפילו ביצורים אלה, שהשתנו במידה שלא תיאמן, נותרו שרידים קלושים של עוצמתם השכלית של אבות אבותיהם. הם ניסו לשווא ליצור קשר עם ארקטריאנים על עולמות אחרים של שמשות רחוקות, כדי להודיעם על מצבם הנואש, אך מוחותיהם היו כבר חלשים מדי.

התמונה הבאה היתה מהעידן הקֶנוזוֹאי. הזוחלים הפכו ליונקים; תהליך ההתדרדרות הלך ונמשך. כעת נותר רק קורטוב זעיר של היכולת הרוחנית המקורית באותן צורות חיים מנוונות.

וכעת הולידו אותם צאצאים עלובים מינים חלושי־שכל עוד יותר, ונעדרי עוצמה מנטלית יותר מתמיד – קופי אדמה ששוטטו על פני המישורים הקרים בעדרים מלהגים ומחרחרי ריב. שרידיה האחרונים של המורשת הארקטריאנית, האינסטינקטים הקדומים לאציליות, טוהר, ואורך־רוח, דעכו לחלוטין ביצורים אלה.

ואז מילאה תמונה אחרונה את מוחו של וודין. היה זה העולם של היום, העולם אותו ראה בעיניו הוא. אך כעת ראה אותו והבינו כפי שלא הבינו מעולם, עולם שבו הגיע הניוון לשיאו.

הקופים הפכו לבעלי־חיים דו־רגליים, חלשים עוד יותר, אשר איבדו כמעט כל אטום ממורשת המוח הארקטריאני הקדום. יצורים אלה איבדו גם רבים מהחושים שנשמרו אפילו אצל קודמיהם הקופים.

ואותם יצורים, אותם יצורי־אנוש, היו נתונים כעת בתהליך ניוון מואץ עוד יותר. בעוד שבראשיתם נהגו להרוג, כאבותיהם, רק כדי להשיג מזון, כעת למדו להרוג בזדון ובאכזריות. הם למדו להרוג איש את רעהו בקבוצות, בשבטים, באומות, ובגושים. בטרוף התנוונותם הם טבחו זה בזה עד אשר ניגר דמם על פני כל האדמה.

הם היו אכזריים אף יותר מהקופים שקדמו להם, אכזריים באופן מוחלט, כאכזריותו של המטורף. וביציאתם ההדרגתית מדעתם הגיעו לידי כך שרעבו ללחם בתנאי שפע, רצחו זה את זה בתוך עריהם, ורעדו מאימת אמונותיהם התפלות כפי שלא עשו יצורים כלשהם לפני כן.

הם היו הצאצאים הנוראים האחרונים, התוצר המנוון האחרון, של המתנחלים הארקטריאנים הקדומים אשר היו פעם ענקי הרוח. עתה נעלמו כל יתר בעלי החיים כמעט כליל. והם, השרידים המעוותים האחרונים, יסיימו במהרה את הסיפור הנורא כולו, כאשר ישמידו זה את זה כליל בשגעונם.

הכרתו של וודין שבה אליו פתאום. הוא עמד במרכז קרחת היער המוארת באור הכוכבים. סביבו רבצו עדיין עשרת הארקטריאנים נטולי־הצורה, כטבעת דוממה.

המום, מסוחרר מהחזון הנורא והמבעית שחלף במוחו בבהירות בלתי רגילה, היפנה מבטו באיטיות אל כל עשרת הארקטריאנים בזה אחר זה. מחשבותיהם הלמו במוחו, מחשבות עזות, קודרות, מזועזעות מאימה ותיעוב נוראים. מחשבתו המזועזעת מסלידה של מנהיג הארקטריאנים היכתה בתוך מוחו של וודין.

"אז זה מה שקרה למתנחלינו הארקטריאנים אשר הגיעו אל עולם זה! הם הלכו והתנוונו, השתנו לצורות חיים נחותות יותר ויותר, עד לצאצאיהם האחרונים, אותם יצורים מטורפים ומעוררי רחמים השורצים כעת על פני עולם זה.

“עולם זה הינו עולם של אימת־מוות! עולם אשר בצורה כלשהי הורס את הגֶנִים של בני גזענו ומשנה אותם מבחינה גופנית ומֶנטָלִית, מנוון אותם דור אחר דור. ואת התוצאה המחרידה אנו רואים כעת לפנינו.”

מחשבתו המזועזעת של ארקטריאני אחר שאלה, “אבל מה נוכל לעשות כעת?”

“לא נוכל לעשות דבר,” ענה מנהיגם בקדרות. "הניוון הזה, התמורה האיומה הזו, הרחיקו לכת מכדי שנוכל אי פעם להפוך את כיוונם.

“אחינו בני התבונה הפכו על פני עולם מורעל זה למפלצות מזוויעות, ועתה לא נוכל עוד להחזיר את השעון לאחור ולשחזרם מצאצאיהם המנוונים.”

קולו של וודין שב אליו והוא צווח בקול ענות חלושה. “זה לא נכון!” קרא. “כל מה שראיתי זה שקר וכזב! אנו, בני האדם איננו תוצאה של דֶבולוציה מטה, אלא של דורי דורות של אֶבולוציה מעלה! זה מוכרח להיות כך, אני אומר לכם! לא היה לנו חפץ בחיים, לא היה לי חפץ בחיים, אילו היתה אמת בסיפור הזה. לא ייתכן שיש בו אמת!”

מחשבתו של המנהיג הארקטריאני, שֶכּוּונה לעבר יתר הגושים האפלים, השיגה את מוחו אחוז התזזית.

היה שמץ של רחמים במחשבה זו, אך היא היתה גדושה בסלידה אל־אנושית.

“בואו, אחי,” אמר הארקטריאני אל עמיתיו. "אין לנו מה לעשות כאן על פניו של עולם מחליא זה.

"הבה נלך, לפני שגם אנו נורעל ונשתנה. נשגר אזהרה לארקטר שעולם זה הינו עולם של רעל, של ניוון, כך שלעולם לא יבואו עוד הנה בני גזעינו ויתדרדרו באותה דרך נוראה כפי שעלה בגורלם של האחרים.

“בואו! אנו חוזרים אל השמש שלנו.”

גופו המגושם של המנהיג הארקטריאני לבש צורה שטוחה, דמויית דיסקה, והוא התרומם בקלילות מעלה.

האחרים לבשו צורה דומה והלכו בעקבותיו, וודין ההמום בהה בהם, נקודות בוהקות המתרוממות במהירות אל תוך אור הכוכבים.

הוא פסע מספר פסיעות קדימה, מועד, מניף את אגרופו אל־על כאחוז שגעון לעבר הנקודות הזוהרות, המתרחקות. “חיזרו, לעזאזל!” זעק. “חיזרו והודו שהכל שקר!… זה מוכרח להיות שקר… זה מוכרח…!”

לא נותר עוד זכר לארקטריאנים הנעלמים בכיפת השמיים. החשיכה שעטתה את וודין היתה כבדה ומעיקה.

הוא זעק שוב מעלה, אל שמי הליל, אך רק לחש ההד השיב לו. בעיניים מטורפות, מתמוטט, נפשו מיוסרת, נפל מבטו על האקדח שבידו של רוס. הוא חטף אותו בזעקה צרודה. שלוות היער הופרעה לפתע על ידי קול נפץ חד, אשר הדהד לרגע ונדם במהירות. ואז שב השקט ורק מימי הנהר לחשו־רחשו כשהם אצים לדרכם.

הגענו למצב שכמעט ואי אפשר בלי סיפור קצר מאת פרדריק בראון. קוראים רבים לא יכלו לסלוח לנו על כי לא הופיע סיפור משלו בגליון הקודם. אל דאגה, באמתחתנו מצויים עדיין סיפורים אחדים מפרי עטו של סופר זה אשר רכש את אהדתם הרבה של קוראי ‘פנטסיה 2000’ במהתלותיו המשעשעות.

* * *

מר וודרווקס מרח בקפדנות את החמאה על הטוסט שלו. קולו היה נוקשה. “יקירתי,” אמר, “הייתי רוצה שיובן מעבר לכל צל של ספק, שאינני רוצה לראות עוד חומר קריאה מהסוג הזה אצלנו בבית.”

“כן, ג’ייסון, לא ידעתי…”

“כמובן שלא ידעת. אך זאת אחריותך לדעת מה קורא בננו.”

“מעתה והלאה אפקח עליו עין ביתר קפדנות, ג’ייסון. לא ראיתי מתי הכניס את המגזין הביתה. לא ידעתי שהמגזין נמצא כאן.”

“גם אני לא הייתי יודע לולא הזזתי במקרה, אתמול בלילה כשחזרתי הביתה, את כריות הספה. כתב העת היה חבוי מתחת לכרית, וכמובן, העפתי בו עין.”

קצות שפמו של וודרווקס רעדו בעלבון. “רעיונות מגוחכים כל כך, קונספציות כל כך בלתי אפשריות. פנטסיה 3000, באמת!”

הוא לגם מן הקפה על מנת להרגיע את עצביו.

“פסולת נבובה וחסרת ערך שכזאת!” אמר, “מסע לגלקסיות אחרות באמצעות על־חלל, יהיה הדבר אשר יהיה. מכונות זמן, טלפורטציה וטלקינזיס, בלבולי ביצים, סתם בלבולי ביצים!”

“ג’ייסון יקירי,” אמרה אשתו, ולראשונה נשמעה בקולה נימת רוגז קלה, “אני יכולה להבטיח לך, כי מהיום והלאה אפקח ביתר חומרה על החומר שג’רלד קורא. אני מסכימה איתך לחלוטין.”

“תודה לך, יקירתי.” אמר מר וודרווקס ביתר עדנה. “אין להניח למטורפים אלה להרעיל את מוחו של הדור הצעיר בדמיונות סרק פרועים מעין אלה.”

הוא זרק מבט בשעונו, זינק על רגליו בחופזה, נישק את אשתו על לחיה ויצא.

מחוץ לדלת ביתו עלה על משטח האנטי־כבידה, וצף בעדינות במורד מאתיים וחמישים הקומות של בנין הדירות אל הרחוב שמתחתיו, מקום שם התמזל לו מזלו כשתפס מונית אטומית כהרף עין. “נמל הירח,” זרק לרובוט הנוהג.

אחר כך שקע בכורסה ועצם את עיניו, על מנת לקלוט את שידור החדשות הטלפאתי. הוא קיווה לשמוע משהו חדש על המלחמה הגלקטית הרביעית, אך כל מה שנמסר היה דיווח שיגרתי מהמכון לאלמוות, ולכן ניתק את קלט המחשבה ונרדם.

לשמחתנו מגיעים אלינו יותר ויותר סיפורים ישראליים מקוריים, הכתובים בסגנונות כתיבה מגוונים, ושנושאיהם חורגים מנושאי המד"ב השגרתיים. אחת הדוגמאות לכך מוגשת בעמודים אלה.

שמעון רוזנברג הינו מזרחן, בוגר אוניברסיטת תל־אביב, ובן 27. בשעות הפנאי הוא שולח ידו בכתיבת שירה, וכיאה לחובב מד"ב וותיק, הוא גם אסטרונום חובב.

* * *

מה אני עושה פה… הרי אני נורמלי!

אנא, שחררוני, אנא!

את… אחות… אחות, אני רוצה לצאת!

(מורי־אומני־רעי, עזור לי!)

אני שפוי, באמת שפוי.

(בכי)

אחות!

(בכי)

תולדות חיים

(כפי שרשמתים בהכנסי לבית חולים זה):

“נולדתי בתל־אביב בשנת 1950. למדתי… שרתתי בצה”ל… אחר כך המשכתי בלימודי באוניברסיטת תל־אביב.

מהלכם התקין של חיי הופר עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים. לא נפצעתי, אך סבלתי זמן מה מ“הלם קרב”, ולאחר טיפול טוב החלמתי, פחות או יותר, ושרד בי רק אופיי הנאורוטי הנוכחי. אמנם הייתי ידוע תמיד כנער לא שקט, בעל טמפרמנט, אך לא הוגדרתי בדרך־כלל כטיפוס “עצבני”…

…לא הוגדרתי בדרך־כלל כטיפוס “עצבני”, אולם מרגע שהופר האיזון העדין, הפכתי כעוס ומהיר חימה, וככזה לא אהב אותי איש, וודאי שלא נערתי רותי. וכך, לאחר שנתיים בהן היינו בצוותא, נפרדנו זה מזו באחר־צהריים כעוס אחד. רתחתי. ירדתי לרחוב לשוטט ברגל ערב תמים, כשאני בועט בעמודי חשמל, אגרוף שמאלי מכה בכף יד ימין ו… ירדתי בבלי משים מן המדרכה בשעה שמכונית הגיחה באפלולית של רחוב צדדי…

היכן אני? אחות, אחות?!

לא, בעצם לא השמעתי מלים אלה. הן בקעו עצמאיות לחלוטין מתוך ערפל זכרוני, אך נשארו כלואות במוחי. לא ראיתי דבר וכן כאב דק ומוזר טיפס במעלה גווי, מלווה בחוסר אונים מוחלט.

…ישנתי,

התעוררתי,

האכילו אותי,

ישנתי,

התעוררתי,

האכילו אותי,

“החליפו” אותי,

ישנתי,

התעוררתי,

“החליפו” אותי.

ישנתי,

התעוררתי,

דגדגו את עורפי?

מאי־שם נשמעו קולות ציוץ ונקישה.

ישנתי,

התעוררתי,

פקחתי זוג עיניים…

ארבע עיניים הביטו בי מתוך אפלולית נעימה. קולות צחוק ומישהו השתיק מישהו בגערה עדינה: טססס… טססס… קולות דיבור בלתי ברורים. עצמתי את עיני מדושן עונג… (“הכל בסדר, לא נהרגתי בהתנגשות הנוראה הזאת עם המכונית. אני חלש, חסר אונים בעצם, נתון בידי אחרים, אבל חי וזה העיקר. תודה לאל… אשתדל להשתפר מעכשיו… אחזור לרותי, אומר לה שהשתניתי לטובה ונפתח דף חדש…”)

אני מנסה לזוז ואינני יכול. האם אני משותק?

אחר כך חשתי בכוחות הזורמים לתוך גופי כאילו מתוך צינורות הבאים מאי־שם, ושוב ישנתי והאכילו אותי. החליפו את לבושי. ישנתי, התעוררתי, והנה הקימו אותי…

לפקוח עיניים שנית. אור בחדר, דמויות בחדר, אבא ואמא בחדר. אבא ואמא?

הצעקה מפי, הצריחה האדירה מכל הלב והריאות, בכל הכוח הטמון בגופו של אדם מבוגר, לא היתה אלא פעיית תינוק חלושה, ותינוקות נוספים ענו לי מתוך יצועים שלצידי. ואבא ואמא דגדגו תיכף ומיד להרגיעני. האב הביט בי בארבע עיניים חולמניות ודואגות כאחד ואמא החרתה החזיקה אחריו, ואחר אחזה בי בזהירות בארבע זרועותיה השמנמנות והניפה אותי לאמצני אל הקיר שהיה צוארה. ואבא אמר לה: סַנַפַטַרַרַרַי, שוּנְפְרִיקוֹ, ואמא השיבה לו באותה מטבע: סַנַפַטַקַרירַרַטְטִי, אוֹנַסַמְסוֹן, ואחר כך אילצוני לאכול בכח הזרוע כמעט, כיוון שהתנגדתי לזרים החביבים הללו בכל אפס כוחי. ואחר כך נרדמתי תשוש, ושוב התעוררתי, עם אמא שונפריקו שנענעה את עריסתי, מביטה בי ממרום גובהה בארבע עיניים דאגניות, שתי ידיה העליונות סורגות ושתי ידיה התחתונות מנענעות את העריסה. ושוב צרחתי ושנית הואכלתי וחזרתי ונרדמתי חסר אונים, וכך חוזר חלילה במשך זמן רב מאד.

מתרגלים. לומדים את השפה. לומדים לזחול כזחל משי על 4 רגליים הנעזרות ב־4 זרועות. באחת הזחילות מגיעים למראה גדולה, מביטים בה ומתמלאים פלצות: פני דמו לפני גמל־שלמה. ראשי יכול היה לסוּב על צירו כמעט 360°.

ארבע זרועותי צמחו מתוך צוארי הארוך והחזק, הן היו בעלות ארבע אצבעות כל אחת, ועליהן כפתורי היצמדות תמנוניים, שאותם טרם למדתי לתפעל. והזמן חולף, ואני גדל בקצב מדהים. ומורי־אומני־רעי נושטרטרש, אותו למדתי להוקיר יותר מכל, טען באזני כי אם אקפיד לשבת נינוח ושקט, אוכל לחוש את הגידול החל לכל אורכם של עמודי שדרתי.

מתרגלים, ואף מתחילים לחבב עולם זה. הזמן חולף. הכרתי בעצמי ובקיומי גוברת. הזכרונות הישנים פגים אט־אט ורק לעתים שבים הם בבלהות הלילה.

תשובה אחרונה לשאלה אחרונה: שמי הוא שִינַנַנַשְטִי, שפירושו “השמשות סובבות לאט”.

…אמא שונפריקו ואבא אונסמסון מטיילים באחו הצהוב־כחול, נעצרים מידי פעם כדי לאכול מן הפרחים, ואבא קוטף עלים כחולים לזר ומגישם לאמי, וזו מצהיבה מנחת רוח ומצמידה את העלים לצוארה. ואני מאחוריהם עם נושטרטרש אומני־מורי־רעי, בודק עמו כל פרט ופרט מעולמי החדש. טועם פרח, לועס עלה טעים וריחני. מציץ והנה רכב ארוך חולף בריחוף, ומתוכו משתרבבים ידיים וצוארים ופני גמל שלמה רבות, סקרניות ועליזות. רכב אחר חולף ממול, וכמוהם חולפים במהירות הימים.

יום אחד פקדה מגיפה את הארץ. אבא ואמא גססו בחדרם, ואני ונושטרטרש פטפטנו ושיחקנו במין משחק שכונה “80 אבנים”, שבו כל אחד מאיתנו ניסה במיטב כוחו לתפוס באויר את האבנים בעזרת כפתורי ההצמדות שלו, ומי שזכה לאחוז אבנים רבות יותר בפעם אחת, היה מנצח. וכרגיל נוצחתי.

אבא חירחר מהחדר השני. נושטרטרש קם כדי להציץ וחזר בשביעות רצון גמורה: “הם עומדים למות”. בעיניים חסרות דאגה הבטתי מבעד לחלון אל השמש הורודה שזרחה ושקעה חליפות מדי דקות אחדות.

יום אחר מות אבא ואמא חלינו, אני ונושטרטרש, ושכבנו על גבינו בין צעצועי ושוחחנו בלשון רפה. זר בא לסעוד אותנו, איחל לנו מוות מוצלח ויצא מן החדר…

השמש הורודה שלחה קרניה דרך החלון, צובעת באור וורדרד את פני נושטרטרש חברי היקר, ומן הסתם גם את פני. ואחר כך חשתי שאני קודח וחרחרתי, והאור הוורדרד שבעיני הלך והעצים, הלך והאדים עד שהפך סגול ואחר־כך שחור ואז מן הסתם בא המוות.

נולדתי בתל־אביב בשנת 1950. שנות ילדותי חלפו באחד מרחובותיה הקטנים של העיר. אחר כך – צבא ואוניברסיטה, ואז פרצה מלחמת יום הכיפורים. לא נפצעתי, אבל סבלתי מהלם קרב ולאחר מכן מעצבנות יתירה, עד שלרותי נמאס מן הסתם והיא עזבה אותי, ובאותו יום ירדתי לרחוב על מנת להירגע…

התעוררתי עטוף בכאב ראש שטרף את חושי מכף רגל ועד קצות שערותי. חיפשתי את נושטרטרש, אך הוא לא שכב לצידי. במקומו ראיתי שלולית דם גדולה שהלכה והתפשטה סמוך לראשי.

צרחתי בחרדה לגורלו, אך נושטרטרש לא ענה. הדם הוסיף להתפשט לאיטו, עד שהבינותי כי אין זה אלא דמי שלי הזורם מראשי. אחזתי בראשי וניסיתי לקום, אך לשוא. קולות נשמעו והמולה מתגברת, ואחר כך אחזו בי וחבשו את ראשי והעלוני על אלונקה. ובעודי מדמדם על גבה הבנתי היכן אני נמצא. ובכל זאת שבתי וקראתי לנושטרטרש בקול בוכים ובשפה זרה. האנשים הביטו בי בתימהון וחובש הזריק מורפיום לזרועי.

אחר כך, בבית החולים הופיעה רותי כדי לאחוז בידי ולומר לי להירגע, בהבטיחה שנשאר ידידים טובים. אולם היא לא עניינה אותי במיוחד, סוף סוף עברו שנים רבות מאז ראיתיה באחרונה, וקיסמה פג, ואני רק לנושטרטרש מורי, ידידי ואומני ייחלתי. אבל הוא לא היה שם. “מן הסתם מת בתאונה”, חשבתי בחוסר הגיון מוחלט, “פגעה גם בו המכונית ונמלטה…”

משהחלמתי ויצאתי מבית החולים הלכתי לחפש את נושטרטרש. כן, ידעתי היכן אני נמצא – על כדור־הארץ עליו נולדתי פעמיים, ואילו כוכבי האחר רחוק מכאן לבטח אלפי שנות אור, ואולי אף נמצא בגלקסיה אחרת. אבל אני חייב למצוא את נושטרטרש ואולי גם את הורי המכוערים והטובים, הדומים כל כך לגמלי שלמה…

על כן אני פונה לאבי ולאמי ושואל אותם אם הם, במקרה, אונסמסון ושונפריקו, ומציין כי אני שיננננשטי, ואני שואל אייה נושטרטרש וזוכה למבטי רחמים.

אני מהלך ברחובות, מציץ בעיני אנשים, ואפילו נשים, שמא באחת מהן אמצא את מבטו המוכר של נושטרטרש. לעתים אני מתעורר בלילה מכוסה זיעה קרה ובזעקת “נושטרטרש” רץ אל הראי, כדי לגלות שלא חל בפני כל שינוי מבורך. ורק עיני, עיני הפרא, מזכירות אך מעט את עיני שינננשטי שמת בקדחת.

ואבא ואמא יוצאים מחדרם אחוזי חלחלה ומנסים להרגיעני, והדבר רק מרגיזני יותר, ואני צועק בחימה ובועט בדלת ומפיל את הכלים שעל השידה ומנפץ ראשי בקיר.

מה אני עושה פה? הרי אני נורמלי, נורמלי! שחררו אותי, אנא שחררו אותי. אח, אחות! בכי!

אין שומע לי. איש אינו מאמין לי, מלבד חולה רוח זקן ורב סבלנות, אשר שומע מפי בפעם המי יודע כמה כי נולדתי שלש פעמים, וכל זה על כוכב לכת זָר, בזמן אחר ובצורת גוף אחרת, ואחר כך שבתי ונולדתי על פני כדור הארץ באותה שנה בה נולדתי לראשונה. אבל מלבדו איש אינו מאמין לי, שכן אני לבטח מטורף וכי איך יכול להיות אחרת?

שוחררתי מבית החולים הפסיכיאטרי לאחר שלש שנים וארבע התאבדויות כושלות שנעשו בניסיון לשוב, אולי, “'לשם”.

עכשיו אני לא־שפוי שקט ובלתי מסוכן, שאינו צועק עוד ואינו בועט. ברחוב שוב אין נבהלים מפני, אלא כאשר אני שואל את צח אם הוא, במקרה, נושטרטרש. ואין ספק, אין שום ספק, כי אם ארבה לחפש ואביט היטב היטב לתוך עיניהם של האנשים, אמצא לבסוף שתיים מתוך ארבע עיניו המוכרות של נושטרטרש, כשהן מביטות בי בהבנה מתוך פנים בלתי־מוכרות.

דֶדָלוּס היה אוּמן יווני מוכשר ושופע רעיונות, ועל פי האגדה הוא אשר בנה את המבוך על פי הזמנתו של מינוס, שליט כרתים. לכשעורר את חמתו של מינוס עליו, בנה לעצמו ולבנו, איקָרוס, שני זוגות כנפיים שבעזרתם רצה להימלט אל האי סיציליה. איקרוס לא ציית להוראות אביו, התקרב במעופו אל השמש יתר על המידה, קרני השמש המיסו את השעווה שבה הודבקו הכנפיים, והוא נפל וטבע בים. דדלוס הקפיד לא לעוף גבוה מדי ולא נמוך מדי, וכך הגיע אל יעדו בשלום.

* * *

החללית ‘דדלוס’ לפני צאתה את מערכת השמש, מרחפת מעל קאליסטו, אחד מירחיו של צדק

בשנת 1939, שלושים שנה לפני ‘אפולו 11’, נעשה הנסיון המעשי הראשון לתכנן טיסה מאויישת אל הירח – בהסתמך על הרמה הטכנולוגית של אותם הימים. הנסיון נעשה על ידי אנשי ‘האגודה הבריטית הבין־פלנטרית’ (British Interplanetary Society).

מבצע ‘אפולו’ היה שונה למדי מאותו תכנון ראשוני, שנערך עוד בטרם ביאתו לעולם של המחשב האלקטרוני – כלי שבלעדיו קשה לתאר את מבצעי החלל של שנות השישים. אך ספק אם ללא נסיונות רציניים כאלה לתכנן ‘על הנייר’ מבצעי חלל נועזים, נסיונות שנעשו על ידי גופים שונים בארצות שונות, היה חקר החלל מגיע עד הלום.

בשנת 1978, ‘האגודה הבין־פלנטרית’ עשתה זאת שוב.

לאחר עבודה שארכה חמש שנים והושקעו בה כעשרת אלפים שעות־עבודה של שלושה־עשר מדענים, פורסם דו“ח עב־כרס שכותרתו 'פרוייקט דדלוס – דו”ח סופי', ובו הנסיון המעשי הראשון לתכנן ספינת חלל בין־כוכבית בלתי מאויישת שתחרוג אל מחוץ לגבולות מערכת השמש, תגמע מרחק של כ־6 שנות־אור ותגיע עד לקרבתו של כוכב בארנרד.

לקוראי המד“ב המורגלים באימפריות גלקטיות אדירות־מימדים ובחלליות העוברות בנקל את מהירות האור עשוי הדבר להיראות כעניין של מה בכך. אך למרבה הצער, פטנטים כמו ‘הנעה טאכיונית’ או דילוג דרך ה’על־חלל' מצויים בשלב זה רק על דפי ספרי המד”ב, ועל כן חייב המתכנן המעשי להסתפק ביעדים ‘קרובים’ בלבד.

החללית וויאג’ר חולפת לייד אחד מירחי הצדק

6 שנות־אור ב־50 שנה

קרובים? החללית שהרחיקה לכת יותר מכל קודמותיה עד היום הינה ‘וויאג’ר 1’, אשר חלפה בשמי כוכב הלכת צדק במרץ 1979, ושועטת עתה לעבר שבתאי. לאחר מכן תמשיך במעופה אל כוכבי הלכת החיצוניים ואל מחוץ למערכת השמש במהירות של כ־0.0005 ממהירות האור (בערך 54 אלף קמ"ש), כשהקשר עימה יאבד במהרה. אילו היתה ‘וויאג’ר’ טסה במהירות זו לעבר כוכב בארנרד, היתה מגיעה אליו כעבור כ־120,000 שנים! כדאי שנזכור עובדה זאת כשאנו סוקרים את תכנית ‘דדלוס’ שלפיה תגיע החללית הבין־כוכבית הראשונה אל כוכב בארנרד כ־50 שנה אחרי שיגורה, כאשר מהירותה המרבית אמורה להגיע ל־0.12 ממהירות האור. זהו המקסימום שלו נוכל לצפות, לדעת אנשי ‘דדלוס’, על סמך הרמה הטכנולוגית המצויה היום בהישג ידינו. ואכן, זהו הקו שהינחה את צוות המדענים (שעמלו על הפרוייקט בהתנדבות, מחוץ לעיסוקיהם הקבועים במוסדותיהם השונים) – להסתמך בעבודתם אך ורק על הידע הטכנולוגי הקיים היום, ורק במקרים נדירים לסמוך על התפתחות טכנולוגית עתידית, וגם זאת רק כאשר התפתחות זו חזוייה בשנים הקרובות ובדרגת סבירות גבוהה. אומר ראש הפרוייקט, אלן בונד (איש התעשייה האווירית הבריטית והרשות לאנרגיה אטומית): "כוונתנו לא היתה להכין ממש תכנית ייצור לספינת־כוכבים, אלא לקבוע האם צורה כלשהי של מסע בחלל הבין־כוכבי יכולה להידון במונחים סבירים, בגבולות המדע והטכנולוגיה הקיימים.

“כל אימת שיכולנו להסתפק בטכנולוגיה קונבנציונלית ופשוטה, עשינו זאת. עם זאת, במקרים בהם נתגלתה הטכנולוגיה הקיימת כלוקה בחסר, הנחנו הנחות (מציאותיות, אני מקווה), בדבר התקדמותה של הטכנולוגיה בגבולות סבירים עד סוף המאה הנוכחית. כך, למשל, מצויים מבנה החללית, אמצעי התקשורת ומרבית הציוד, בגבולות היכולת הטכנולוגית הקיימת. לעומת זאת, פרטים רבים הקשורים במערכות ההנעה, האינטליגנציה המכאנית ומערכות לתיקון־עצמי, רחוקים מאתנו עדיין בכמה עשרות שנים.”

החללית השלמה בשלב ההאצה

מסתרי ‘הננס האדום’

כדי לתכנן את המבצע באופן מעשי ככל האפשר, וסביב פרמטרים מוגדרים ומציאותיים, בחרו מדעני ‘דדלוס’ כאמור ביעד מוגדר – כוכב בארנרד אשר במערכת אופיוקוס, המרוחק מאיתנו כ־5.9 שנות־אור (בערך 56,000 מיליארד ק"מ). מדוע נבחר דווקא ‘ננס אדום’ זה, שקוטרו כחמישית מקוטר השמש שלנו, מסתו כשישית משלה, ואשר הינו קר בהרבה ו’זקן' בהרבה ממנה? כשהיה פרוייקט ‘דדלוס’ בחיתוליו רווחו סברות בקרב אסטרונומים אחדים בדבר קיומה של מערכת פלנטרית החגה סביב כוכב בארנרד. האסטרונומים יֶנסן ואולריך הגיעו אז למסקנה, על סמך חישובים תיאורטיים מורכבים, שייתכן וקיימים שלושה כוכבי־לכת הסובבים את כוכב בארנרד, והדומים במסתם לצדק ‘שלנו’. והרי במקום שבו קיימת מערכת פלנטרית אפשר אולי, אולי, למצוא חיים…

אולם מאז פורסמו עבודות אחרות שסתרו את ממצאיהם של ינסן ואולריך, ועד היום אין הוכחה ברורה לקיומה או אי קיומה של מערכת פלנטרית סביב כוכב בארנרד. מכל מקום, ברור שחללית המסוגלת להגיע עד לכוכב זה, תוכל להגיע בקלות גם אל אלפא־קנטאורי, למשל, שהוא כוכב השבת הקרוב ביותר אלינו – 4.3 שנות־אור ‘בלבד’. האמנם בקלות? מדעני ‘דדלוס’ החליטו לתכנן את משך הטיסה עד ליעד כך שלא יעלה על 50 שנה, וזאת כדי שצוות המבצע יוכל ללוותו ברציפות (בהנחה שאנשיו יהיו בשנות העשרים לחייהם בעת השיגור, ויאריכו ימים עד גיל שבעים ומעלה…) הדבר מחייב האצת החללית עד ל־0.12 ממהירות האור (כ־1,300 מיליון קמ"ש). כיצד עושים זאת באמצעים הטכנולוגיים של היום? מובילי הפרוייקט, אלן בונד ואנתוני מרטין (עורך בטאון ‘האגודה הבין־פלנטרית’, חוקר הרשות לאנרגיה אטומית של בריטניה ומרצה באוניברסיטת לונדון) חקרו ובדקו כמה וכמה סוגי הנעה אפשריים, החל ממפרשי ענק המונעים בכוחם של קרני לייזר (שעוד ידובר בהם בהמשך), וכלה במנועי סילון מחוכמים השואבים את המימן שבחלל הבין־כוכבי אל תוך כורים גרעיניים. מרבית השיטות נפסלו אם בגלל אי־יכולתן להקנות את התאוצה הדרושה, ואם בגלל היותן מותנות בהתקדמות טכנולוגית רבה מדי. לבסוף, על סמך חיזוי מציאותי של טכנולוגיית תחילתה של המאה ה־21, הוחלט לבחור במנוע הפעימה הגרעינית. לא נכנס כאן לפרטי השיטה, ונציין רק שהיא מבוססת על ריאקציה של מזיגה גרעינית (fusion) המושגת באמצעות ‘הפצצת’ גושי דלק גרעיני באלומות אלקטרונים רבות־עוצמה. הבעייה העיקרית בשיטה זו היא המתח החשמלי האדיר שהיא דורשת (עד 250 מיליון וולט!) דבר שהוא מעבר ליכולתה של הטכנולוגיה הקיימת. בעיה לא פחות חשובה (ואולי נקודת התורפה של הפרוייקט כולו) היא בחירת הדלק הגרעיני המתאים. כיום משתמשים כל כורי המזיגה הגרעינית בריאקציה בין דֶאוטֶריום וטְריטיום (איזוטופים של מימן). ריאקציה זו מלווה בפליטה רצינית של נויטרונים העלולים להרוס את מרבית חלקי החללית, אלא אם כן אלה ייעטפו במעטי הגנה עבים שיגדילו את משקל החללית במידה בלתי סבירה. על כן בחרו אנשי ‘דֶדלוס’ בריאקציית המזיגה של דֶאוּטֶריוּם עם האיזוטופ הֶליום־3.

שלב שני אחרי הפרדה – טיסה אל היעד ב־0.12 ממהירות האור

הכוכב צדק כתחנת־דלק?

בנוסף על המתחים החשמליים האדירים הנחוצים, כאמור, להצתתה של ריאקציה זו, קיימת עוד בעייה ‘קטנה’: לצורך המסע תצטרך החללית לשאת עימה כ־30 אלף טון של הליום־3, שכמעט ואינו מצוי בטבע (הוא מהווה רק אחד חלקי 10,000 מהליום רגיל). הפקתו באמצעים של היום תעלה מעל $20,000 לכל קילוגרם (את מחירה של כל הכמות הדרושה חַשבו בעצמכם…) ותארך שנים רבות, שלא לדבר על האנרגיה העצומה שיגזול תהליך ההפקה.

מה עושים? כאן בא פתרון שישמח בוודאי את ליבם של חובבי מד“ב – ושעורר כבר, כמובן, את התנגדותם של ספקנים. מי אומר שעלינו לחפש את ההליום־3 דווקא על כדור הארץ, שבו לא היה הטבע נדיב במיוחד באשר לחומר נדיר זה? מסתבר שעל פני כוכב הלכת צדק מהווה ההליום 17% מהאטמוספירה, ולמרבה המזל גם המימן הכבד, הדֶאוטֶריום, מצוי שם בשפע. אז מדוע לא להשתמש בֵּצדק בתור ‘תחנת־דלק’ למסע בין־כוכבי? אומרים המדענים בונד ומרטין בדו”ח המסכם של פרוייקט ‘דדלוס’: “הסתבר במהרה שכוכב־הלכת צדק הינו מקור הדלק המבטיח ביותר. עומדת בפנינו, איפוא, העובדה שיידרשו מבצעים מאויישים בקנה מידה גדול בתוך מערכת השמש, לפני שימומשו מסעות בין־כוכביים בלתי מאויישים מחוצה לה. כנגד זאת ניצבת העובדה שעם בנייתן של מערכות הנעה מהסוג של ‘דדלוס’, אין כל סיבה מדוע לא תהא מערכת השמש כולה בהישג ידו של האדם.”

רוברט פרקינסון, המומחה למערכות הנעה של תכנית ‘דדלוס’, צופה כ־130 גופים דמויי בלון בקוטר כ־180 מטר, המרחפים באטמוספירה של צדק, מצויידים במתקנים גרעיניים להפרדת איזוטופים, והמטפלים מדי שניה בכ־700 ק"ג של אוויר ‘צדקי’. אחת למאה יום יוטען משא ההליום־3 והמימן הכבד על סיפונו של רכב חלל מסוגה של ‘מעבורת החלל’ הנבנית היום, ויובל אל מסלול סביב כוכב הלכת.

כדי לספק את כל צריכת האנרגיה של העולם כולו (בהנחה שכולה תסופק על ידי כורי מזיגה גרעינית), תידרש אספקה של כ־1000 טון הליום־3 לשנה. על כן לא מן הנמנע הוא, לדעת מדעני ‘דדלוס’, שלקראת המאה ה־21 נהיה עדים לקו אספקה סדיר ושגרתי של חומרי הדלק הגרעיני מצדק אל כדור הארץ, ועל כן סיפוק צרכי החללית יחייב רק הגדלה זמנית של כמות ההפקה.

עבמי"ם בשמי כוכב בארנרד

מערכת ההנעה שנבחרה, כמות הדלק הדרוש למסע עד כוכב בארנרד, ומשימות המחקר שהוכתבו לחללית, הביאו לבסוף את המתכננים לתוצאה הנראית בתמונות המלוות רשימה זאת. אורך החללית יהיה כ־190 מטר, קוטרה המירבי 101 מטר (באזור חמשת מיכלי הדלק הענקיים, שקוטרם כ־40 מטר כל אחד), משקלה יותר מ־54,000 טון, ומשך בנייתה המשוער יהיה כ־20 שנה – החל מהרגע בו יימצאו הגורמים שיממנו את המבצע. כ־500 טון ממשקל החללית יתפוס הציוד המדעי שבעזרתו תאסוף ‘דדלוס’ את מירב הנתונים מסביבתו של כוכב בארנרד.

לאחר שלב ההאצה, שיארך כחמש שנים (ושבסופו תגיע החללית, כאמור ל־0.12 ממהירות האור), ייפלטו ממנה חמישה ‘בָּחוֹנים’ (חלליות מחקר קטנות) שילוו אותה במרחק של כמה אלפי קילומטרים ממנה ויאספו נתונים על החלל הבין־כוכבי הרחק מהפרעתה של הקרינה מחללית־האם. שתי חלליות־אחזקה נוספות, שזכו לכינוי ‘פַּקָחים’, תטפלנה, באופן אוטומטי, בכל תקלה אפשרית בחללית־האם או בבָּחונים.

כעבור כ־40 שנים נוספות, לכשתתקרב החללית אל יעדה, היא תפלוט 18 ‘בָּחוֹני מפגש’ – שלושה מהם יחקרו את כוכב בארנרד עצמו ו־15 הנותרים יתורו אחרי כוכבי־לכת מיוחלים. כל ‘בחון־מפגש’ כזה יכלול בעצמו מספר תת־בחונים. אם אכן מצויים כוכבי־לכת סביב כוכב בארנרד, ואם על אחד מהם חיים יצורים בעלי בינה, עשויים יצורים אלה לצפות באי־אלו ‘עבמ"ים’ בשמיהם….

מה אומרים מדענים מחוץ ל’אגודה הבין־פלנטרית' על תכנית ‘דדלוס’? כרגיל, הדעות חלוקות. מרבית ההתנגדות מתעוררת כלפי מערכת ההנעה ורעיון אספקת הדלק מאווירו של צדק – הנחשבים לספקולטיביים יתר על המידה. כך, למשל, טוען הפיסיקאי פרימן דיסון מאוניברסיטת פרינסטון שאחדים מרעיונותיו נסקרו במאמר ‘כוכבים בראש’ בגליון מס' 5, שהיה בזמנו בין מובילי פרוייקט ‘אוריון’ שבו תוכננה חללית־ענק המונעת על ידי כור ביקוע גרעיני רגיל: "מה שמדאיג אותי הוא שפרוייקט ‘דדלוס’ עלול לטעת בציבור רושם שמחקר בין־כוכבי הינו קשה בהרבה ממה שהוא באמת. קיימות שיטות טכנולוגיות רבות שבעזרתן ניתן להגיע לשם. כור־ביקוע פשוט עם רקיטת פלאסמה יעשה זאת, אם רק תסכימו לחכות קצת…

“קחו, למשל, את הרעיון של שאיבת דלק מהצדק. ייתכן מאד שאכן ניתן לעשות זאת. אני כשלעצמי שונא את המחשבה שהציבור יאמין שאי אפשר לבנות חללית־מחקר בין־כוכבית אלא במאמץ שכזה. יש בנמצא דרכים רבות אחרות.”

‘בחון’ – חללית מחקר, שנפלטה מחללית האם, אוספת נתונים מקרבת כוכב לכת המקיף (אולי) את כוכב בארנרד

הרוח הנושבת מן השמש

ואם מזכירים ‘דרכים אחרות’, אי אפשר שלא לציין את הצעתו של ד"ר רוברט פורוורד, חוקר בכיר במעבדות יוז אשר במאליבּו, קליפורניה. הוא הציע לבנות חללית ללא מנוע כלשהוא! היא תהיה מצויידת ב’מפרש פוטונים' אשר יידחף על ידי קרני לייזר שיקנו לו את התאוצה הדרושה. לשם כך תידרש מערכת־לייזר ענקית (בקוטר של 250 קילומטר!) שתמוקם במסלול סביב השמש, ותשגר את קרניה לעבר ‘המפרשית’ הבין כוכבית. (אגב, ד"ר פורוורד העלה את הרעיון לראשונה לפני 16 שנים, ואז גם כתב ארתור ס. קלארק את סיפורו היפהפה ‘הרוח הנושבת מן השמש’ שנושאו תחרות בין ‘מפרשיות’ פוטוניות כאלה…) הליקוי העיקרי שמצאו מתנגדי הרעיון – אין כל אפשרות להאיט את החללית כשתגיע ליעדה; דחף האור פועל כל העת באותו כיוון. לפני שנים אחדות הציע מהנדס קנאדי בשם פיליפ נורם פיתרון ל’מילכוד' זה: בעזרת מתקן אלקטרומגנטי מיוחד תוסט החללית ממסלולה, תקיף את כוכב היעד, ותפנה בכיוון חזרה אל מערכת השמש, כשמהירותה עדיין גבוהה מאד. במצבה זה יהיה דחף האור מכוון בכיוון הפוך לתנועתה של החללית, כלומר יגרום לה להאיט. הרעיון נשמע גאוני בפשטותו, ובימינו אלה, כאשר מדובר רבות על בניית קונסטרוקציות־ענק בחלל (קולטי־שמש, תחנות־חלל, מפעלי־ייצור בתנאי חוסר משקל וכו'), הרעיון של מערכת לייזר ענקית או מפרש פוטונים בגודל של קילומטר אינו נראה מטורף כלל. מה עוד, שיתרונות השיטה מבחינת חסכון באנרגיה ושליטה על מערכת ההנעה שאיננה צמודה לחללית אלא נמצאת בקרבתנו כל העת – ברורים מאליהם.

ארתור סי. קלארק עצמו, שהינו אופטימיסט ללא תקנה (לפחות בכל הנוגע לחקר החלל), איננו מוטרד מהוויכוחים אודות שיטת ההנעה המעשית. “כשישנן כל כך הרבה אפשרויות תיאורטיות למסע בין־כוכבי,” אומר קלארק, “יכולים אנו להיות בטוחים שלפחות אחת מהן תיושם הלכה למעשה. זיכרו את תולדות הפצצה האטומית; היו שלש דרכים שונות בהן ניתן היה לבנותה, ואיש לא ידע מהי הדרך הטובה ביותר. אז ניסו את שלושתן – וכולן פעלו.”

אל הכוכבים – בכדור פורח?

אין ספק שפרוייקט ‘דדלוס’ מצביע על אחת הדרכים האפשריות. האם תשוגר חללית בין־כוכבית ראשונה בעוד שלושים שנה, כשם ששוגרה ‘אפולו 11’ שלושים שנה אחרי התכנית החלוצית של ‘האגודה הבין־פלנטרית’? בשנים האחרונות עברה ההתקדמות הטכנולוגית, בעיקר בתחומי האלקטרוניקה, את תחזיותיהם של רבים וטובים. היצמדותם של אנשי ‘דדלוס’ לשיטות טכנולוגיות קיימות ולתחזיות ‘זהירות’ הינה גם יתרונו של הפרוייקט – מבחינת אמינותו וסבירותו, וגם חסרונו – שהרי אין להוציא מכלל אפשרות פריצות דרך מדעיות שאנשי ‘דדלוס’ אף לא חלמו עליהן (או שחלמו, אך לא העזו להתבסס עליהן…) אחד ממהנדסי הפרוייקט, טים גראנט (מהנדס בכיר בחיל האוויר הבריטי) היה ער לעובדה זאת, וכך ביטא אותה, בהערת שוליים לדו"ח ‘דדלוס’:

“הטסתם המוצלחת הרשומה הראשונה של יצורים חיים התקיימה ב־19 לספטמבר 1783 באמצעות בלון האוויר החם של האחים מונגולפייה, שנשא עימו תרנגול, ברווז וכבשה. ייתכן מאוד שיסתבר, אפילו בעתיד הקרוב, שכל ההערכות שביסודו של פרוייקט ‘דדלוס’ הינן מוטעות בדיוק כאילו היו האחים מונגולפייה מציעים אז לבנות בלון אוויר חם טרנס־אטלנטי, על־קולי, למאה נוסעים. במקרה כזה מבקש המחבר מראש את הבנתם של קוראי העתיד…”

אריק נורדן ‘הפתרון ההתחלתי’ – גליון מס' 4, מספר לנו הפעם על בני משפחת דלאהיי שציפו בכליון־עיניים ובתאוות־בצע למותו של מלקולם פיסקה דלאהיי השלישי, עתיר־הנכסים, שהוריש להם את כל הונו בצוואתו. הם לא ציפו להפתעה הקטנה שהכין להם הזקן…

* * *

גסיסתו של הזקן ארכה זמן רב. אחרי ההתקף החמור האחרון היתה ציפיה כללית להסתלקותו המהירה, אך הוא נאחז בחיים בציפורניו, עקשן כתמיד. הוא עדיין יורק עלינו, אמרו קרוביו, אם כי בינם לבין עצמם בלבד. לא בקול רם, עדיין לא. אפילו בעיני הרופא, שטיפל בו בשלוש השנים האחרונות, היה זה מעין פלא שהזקן עדיין החזיק מעמד. אך שלא כאחרים העריץ אותו בשל כך. על אף הסמים משככי הכאבים, היו יסוריו לבטח נוראים. כאשר ניגשו אליו ברכות, בעדינות, והאיצו בו לשים קץ אנושי ליסוריו של הזקן, הוא פשוט היפנה להם את גבו, ללא מילים, אך האיום נישא בחלל האויר והנושא לא הועלה עוד. הם יכלו להרשות לעצמם להמתין, או כך לפחות חשבו. לפעמים חש הרופא שגם הזקן המתין, לאות כלשהו, למסר כלשהו, שיאפשר לו למות בשלווה. עתה, כאשר ניצב המשרת מעל מיטתו – צעיר בעשר שנים מאדונו, אך בעצמו בן למעלה משבעים – אכן חלף ביניהם דבר מה, ללא אומר. הזקן לא היה מסוגל לדבר או לנוע, אך עין אחת יכלה עדיין למצמץ ועתה היא ריפרפה חלושות, מאותתת בתחינה דוממת. המשרת רק הניד בראשו ושלח את ידו לגעת ביד הכמושה, הקמוטה, שנחה על המיטה. העין נעצמה ושניות מספר אחר כך נראה היה כאילו התמוססו הפנים הקפואות, זאת על אף שרחש האויר שנפלט מהראות היגעות דמה יותר לנחרת בוז מאשר לאנחה.

הרופא הרחיק ברכות את המשרת מעל המיטה, אך היה עליו להפריד לשם כך את אצבעותיו מידו של הזקן. הוא ביצע את כל הטקסים הפורמליים ואחר כך כיסה ביריעת משי את פניו של הנפטר. כאשר מילא את תעודת המוות ניצב המשרת מעבר לכתפו והביט כלפי מטה. כאשר רשם הרופא – ‘התקף לב’ כסיבת המוות, הניד השני את ראשו ולראשונה פתח את פיו לדבר.

“היה זה רצח,” אמר בשקט. הרופא הביט כלפי מעלה וראה כי עיניו היו יבשות.

סכום השווי הכולל של המכוניות שחנו במגרש החניה המעוגל של ‘אחוזת דלאהיי’ בגריניץ' יכול היה להזין ברווחה כפר שלם בבנגלדש, למשך יותר מחמישים שנה. היתה שם הלמבורגיני, אספדה ג’י.טי. הלבנה של דוני, בוהקת בברק פלדה תחת שמי דצמבר האפורים; הלימוזין של ארנולד גלרט, גדולה ושחורה כמבצר; הרולס רויס העתיקה, אך השמורה היטב, של אדלאיד הלינקולן קונטיננטל של גרדנר, בעלת גג העור המתקפל והריפוד מעור חזיר; והיגואר אקס קיי.אי. הנמוכה של קוני, אדומה ומעוררת הערצה על אף נתזי הבוץ שעל גלגליה וחלקה התחתון. במרחק מה מהם חנתה השברולט־איפלה מודל 72, שכורה, מגוחכת ובלתי הולמת את חברת המכוניות האחרות, כסוס עבודה זקן בקרב סוסי מרוץ גזעיים. היא חנתה שם עוד טרם הגיעו האחרות וכעת היתה ריקה.

סומרס קידם את פניו של כל אחד מקרובי המשפחה תחת עמודי השיש האדירים שבכניסה לבית והובילם לעבר הספריה לשתיית הקוקטיילים. כולם הביטו בו בחשדנות, אך לא אמרו דבר. יהיה להם זמן די והותר גם לשם כך. ארנולד גלרט, פרקליט המשפחה, הגיע האחרון וכשהכריז סומרס על כניסתו בקולו הדק והיגע, בעל המבטא האנגלי הדק־מן־הדק וחסר ההבעה, מיהרו האורחים כולם לעברו.

“בשם אלוהים, בן אדם,” קראה אדלאיד, “מה כתוב שם?”

גלרט הסיר מעל כתפו את מעיל הגשם המפואר שלו והשליכו על הספה העתיקה שלימינו. “אינני יודע,” אמר בעייפות. ארנולד גלרט היה אדם נמוך, לא יותר ממטר שבעים, קרח לחלוטין ושמן. לא שמנמן, פשוט שמן. עיניו הזעירות בקושי נראו מאחורי משקפי הראייה עבות הזגוגית. “זלר אמר לי שהוא השאיר בבנק הוראות חדשות. הדבר הארור הזה נשלח לכאן באמצעות שליח. זה לא יגיע לפני שמונה בערב.”

גרדנר גנח וקוני קיללה חרישית מתחת לשפמה. אך אדלאיד רק קימטה את מצחה בהירהור.

“מעניין למה,” אמרה, “ההוראות היו כל־כך ברורות, כולנו אמורים להיות כאן בשעה ארבע…”

דוני הגביה בלעגנות את כוסית הסקוץ' המשובח שלו וקוביות הקרח שבה קישקשו כנגד הקריסטל.

“הממזר הזקן רוצה שנזיע קצת, אמא.” צחוקו היה גבוה, קשוח. “לא אוכל להגיד שאני מאשים אותו. ואולי הוא מתכנן איזו חזרה לתחיה, כמו בסרט ישן של ווינסנט פרייס. בשעת קריאת הצוואה מופיעה הצללית כשראשה תחת בית שחיה…”

“סתום את הפה, דוני.” קולה של קוני היה גם הוא קשוח, משקף את המתח והעצבנות שניבטו מעיניה. “אלהים, אם חיכינו כל השנים האלה, עוד ארבע שעות לא יכולות להרוג אותנו.”

“כמובן שלא, קרובתי היקרה,” אמר דוני. “התייחסי לזה כאל כינוס משפחתי, כמה רגעים שקטים לזכר יקירינו שהלכו. זה היה דווקא מאד מתחשב מצידו של סבא, אם רק תחשבי על זה קצת.”

שום הספדים לא נישאו. הדבר היחיד שהיה משותף לכל בני משפחת דלאהיי היה התשוקה העמוקה לזכות בנכסי המשפחה העצומים, אשר עד מותו של מלקולם פיסקה דלאהיי השלישי, נשלטו על ידיו בקמצנות רודנית. פרט לשיער הבלונדי־אדמדם שהלך והאפיר על צדעיהם של גרדנר ואדלאייד, אף לא היה ביניהם כל דמיון חיצוני.

אדלאיד דלאהיי טאפלין, המבוגרת שבין שני ילדיו של מלקולם, היתה זעירה וציפורית, בעלת הופעה מטעה של שבריריות, עיניה כחולות דהויות ופיה צר, פניה קמוטות ומחוספסות וסנטר כפול עבה מעל צווארה. היא נשענה על מקל הליכה מהודר, בגלל סיכת הפלדה שבבירכה, מזכרת מנפילה שסיימה את הקריירה שלה כאקרובטית על סוס. אך היא המשיכה לרכב וארוותה היתה אחת המעולות ביותר שבחוף המזרחי. היא היתה אדישה לתהפוכות האופנה וחליפתה האפורה וחסרת הצורה נראתה כאילו נקנתה במכירת סוף העונה בכל־בו זול. אולם היהלומים שהבהיקו על זרועותיה ואצבעותיה המעוקלות ומוכות השיגרון היו אמיתיים לחלוטין. רק בשעת הרכיבה היתה מופיעה בתלבושת אלגנטית, אך זה היה חלק מטבעה ואהבתה היחידה בחיים. אהבה גדולה אף מזו שרחשה לבנה אותו סבלה בבוז, גדולה בהרבה מזו שרחשה לאותו סוכן ניירות ערך אפרורי ומאובק שנישאה לו, ואשר בהסתייגות־מסויימת התירה לו להביא לאוויר העולם את בנה, ואחר כך התעלמה ממנו במשך שלושים שנה, כמו מסוס הרבעה שאיכזב, עד אשר לאחרונה נפטר בשנתו בשלווה, אולי אפילו בהכרת תודה. אחיה הצעיר, על אף שהתקרב כבר לגיל שישים, היה היפוכה המוחלט. גבוה ומוצק, שערו האפור התחיל זה עתה להתדלדל, תמיד לבוש באלגנטיות ומסופר בהתאם, בעל אהבה לוהטת לחיים הטובים, אהבה שרק לאחרונה החלה להשתקף בוורידים האדומים שכיסו כרשת עכביש צפופה את לחייו ואפו. מר גרדנר חי בצילו של אביו במשך חמישים שנה, ואולם אחרי התקף הלב הראשון של אביו, גילה במהירות את עולם תענוגות הבשר, דבר שהוביל במהירות לגירושין דיסקרטיים מאשת החברה לה היה נשוי, לשרשרת ארוכה של מלוות צעירות, ולחשבון הולך ומאמיר בקרטייד. מלוותיו היו הולכות ומצעירות מיום ליום, אך עדיין לא התעוררה שום שערוריה, ולו הקלושה ביותר. בתו, קונסטנס, היתה אשה כחושה ועצבנית בשנות העשרים המאוחרות שלה, והספיקה לעבור שתי תקופות נישואין אומללות; מספר התמוטטויות, אין ספור מאהבים ולפחות תקופת הבראה אחת בחוות אלכוהוליסטים במרילנד. היא וויתרה על האלכוהול לטובת אמפיטמינים וברביטורטים, בלי כל שינוי ניכר לעין, ואחר כך עברה לסמים קשים יותר. שרווליה של גלימת המשי המפוארת שלה היו ארוכים באופן קבוע, על מנת להסתיר את סימני הזריקות. דוני, בנה היחיד של אדלאיד, היה מבוגר בשנים מספר, ולמרות פניו האפורות ושיניו מוכתמות־הניקוטין, נראה נשי בהרבה מדודניתו המחוספסת. הוא לבש מכנסי קטיפה הדוקות, נעלי ג’ודי וחולצה פרחונית בסגול ואדום שכפתוריה פרומים עד מחצית הדרך לטבור ומגלים בכך הון קטן בדמות מדליות זהב כבדות. שערו הבלונדי השופע גלש כמעט עד כתפיו, וגופו הצנום נע בגמישות ובחן של רקדן מקצועי. חיוכו היה עולה על פניו לעיתים קרובות ובקסם רב, אך לעיתים רחוקות היה מגיע עד עיניו. אך הוא לא היה משולל חוש לאירוניה ונראה היה שהמעמד רווי המתח בחדר האורחים סיפק לו חומר רב לשעשוע.

“חשבתי שפגישה זו תהיה עליזה יותר,” אמר כשהוא חוזר וגודש את כוסית הקריסטל שלו בוויסקי משובח, מבקבוק שניצב על גבי שולחן פמברוק מפואר. “לפחות בואו ונשלח את הזקן לקיברו עם חיוך על הפרצוף. אלוהים יודע שכולנו התפללנו לכך זמן רב.”

“אלוהים,” ארנולד גלרט מחה את מיצחו במטפחת משי. “אילו רמז לי לפחות משהו על מה שכתוב שם. זה הדבר המינימלי שהוא יכול היה לעשות, בהתחשב באחוה המקצועית וכל השאר.” קולו נחלש ונדם והוא החל לפסוע בחדר כשקול טפיפת רגליו הקטנות נבלע בשטיח הפרסי העבה.

“בשם אלוהים,” אמר גרדנר, “אתה היית צריך לדעת מה כתוב שם. בשביל מה אנחנו משלמים לך? בכלל לא היה צריך לתת לו לערוך צוואה חדשה. לא במצבו. היית צריך לדאוג לזה, בן אדם!”

קולו של גלרט נשמע עתה מאומץ. “מה יכולתי לעשות כשרופא האליל הזה שומר עליו עשרים וארבע שעות ביממה, בזמן שהמשרת המשוגע שלו זומם נגדנו כל מיני מזימות? וחוץ מזה, אף פעם לא העליתי בדעתי שהוא יהיה מסוגל לקיים תקשורת עם מישהו, לא אחרי ההתקפה האחרונה.”

“עדיין איני מסוגלת להעלות את זה בדעתי,” אמרה אדלאיד. “מיצמץ בעין שלו, באמת! אני חושבת שסומרס והרופא בישלו את זה בינם לבין עצמם, כדי לקבל פרוסה גדולה יותר מהעוגה. ואת זה היית צריך לצפות מראש, ארנולד!”

האיש השמן נאנח. “ניסיתי אצל הרופא, אדי, ואתה יודע עד כמה הצלחנו בזה. ובסומרס אי אפשר היה לגעת. אילו פיטרתי אותו בשעה שהיה קיים אפילו שמץ של סיכוי שהזקן יודע עדיין מה קורה איתו, היינו חוטפים על הראש תוך שניות מהנאמנים על רכושו של הזקן. אז הַפסיקו לעלות עליו. אנחנו נתנגד בבית המשפט להוצאת הצוואה הזאת לפועל, לא משנה מה יגידו שני אלה, וננצח!”

“מוטב שננצח, ארנולד,” קולה היה צונן כקרח. “זכור שאתה עלול להפסיד מהעניין בדיוק כמונו, אם לא יותר.”

הפרקליט סובב אליהם את גבו בחדות, הדאגה שבעיניו מעורבת בפחד. כן, היה לו הרבה יותר מה להפסיד. הרבה יותר מכל אחד מהם. את הרשיון שלו, את המוניטין שלו ואולי אף את חרותו. היה זה פחד איתו חי מאז התגלתה הצוואה השניה. האימה חדרה לקרביו יומם ולילה.

“אני רואה שצפויה לנו מסיבה מבדרת,” גיחך דוני גיחוך רחב.

“חמישה עקרבים בבקבוק.”

“אלהים אדירים, הפסיקו עם זה.” ארנולד גלרט התיישב בכבדות בכורסת הצ’יפנדייל מתחת לציור שמן מאובק של אחד מאבות משפחת דלאהיי. “כולנו מעורבים בכך, ולא נרוויח כלום מזה שנריב בינינו. אנחנו חייבים לחשוב על תכנית התקפה, איך לפגוע באמינותו של הרופא. הוא העד לעריכת הצוואה והעדות שלו אודות כושרו השיכלי של הזקן היא שתקבע את הצלחתנו או כשלוננו במשפט. וישנו גם סומרס, הממזר הנאלח.”

קוני פיתלה בעצבנות קווצת שיער ליד אזנה.

“אולי תפסיקו עם הפוסט־מורטם הארור הזה. זה לא יוביל אותנו לשום מקום. אם ינשלו אותנו מהירושה, אז שינשלו אותנו. פשוט נצטרך להילחם עליה בבתי המשפט.”

“לשם שינוי, אני מסכים עם קוני,” אמר דוני. “וחוץ מזה, האם זה באמת יהיה אסון כל כך גדול אם נצטרך להיאבק על פת לחם ולחיות על חצי מיליון דולאר מסריחים לשנה? זה לא בדיוק סכום הכסף שמאלץ אותך להזדקק לקצבת סעד.”

“אולי זה מספיק לצורך אורח החיים שלך, דונלד,” אמר גרדנר ביובש, “אבל זה בכל זאת רק פרוטות. אנחנו מדברים פה על 300 מיליון בערך, על כסף השייך לנו, המגיע לנו, שהובטח לנו. אני לא אסתפק בפרוטות או בלא־כלום רק בגלל שהזקן נפל על הראש לפני שמת.”

“ישו,” הפעם נשמעה בחילה אמיתית בקולו של דוני. “עשרה דורות של בני דלאהיי נכשלו כמו אידיוטים, עד שכל מה שנשאר למשפחה זה הבית הדפוק הזה, כספת מלאה בניירות חסרי ערך. כולנו היינו היום קבצנים, אלמלא הצליח הזקן להפוך את כל הרכוש הזה לאימפריה שלמה בזיעת אפו, באומץ ליבו ובדמיונו המפותח. אף אחד מכם, כולל אני, לא עבד אפילו יום אחד בחייו כדי להשיג את זה, ובכל זאת יש לכם החוצפה לשבת כאן וליילל בגלל שהסחורה אולי לא תיפול בחיקכם אחרי הכל.” הוא הניד בראשו. “יופי, אתם נראים כמו עדת נשרים מחורבנים שבאו לנבור בשאריות. לא, אפילו זה לא. הנשרים הם לפחות נאמנים האחד לשני. תנים, תנים המתגנבים מאחורי גוויתו של האריה המת, נושכים האחד את השני ועדיין פוחדים פחד מוות לחטוף אפילו את הנתח הקטן ביותר. יופי!”

קולה של אדלאיד היה קפוא כקרח. “זה נוגע ללב, דונלד, לא ידעתי שאהבת את סבך כל כך. צריך היית לשאת את נאום ההספד. לא היית משאיר באולם כולו אפילו עין יבשה אחת.”

דוני רוקן בלגימה אחת את הכוסית שאחז וניצב לרגע, שותק. “אהבתי אותו?” אמר לבסוף, “שנאתי אותו בכל כוחי, ואין גם שום ספק שאני רוצה בכסף, בדיוק כמו כל אחד מכם. אבל אני בכל זאת כיבדתי אותו. הוא היה גבר. הגבר האחרון בשושלת, אולי, אבל בכל זאת גבר.”

צחוקה של קוני היה צורמני. “אלוהים, עכשיו כבר שמעתי כל מה שאפשר לשמוע. לרבות נאום של דוני בזכות המידות הטובות. אמור לי, זו גם השיטה שבה אתה משיג לעצמך את נערי־הסיפון הצעירים שלך?”

“בחיי הפרטיים אני פועל לפי כלל אחד בלבד,” אמר דוני, המילים נסחטות מפיו, “אני לא שוכב עם נרקומנים.”

לפני שהספיקה קוני להשיב, הצליף קולה של אדלאיד בחלל החדר. “מספיק! ארנולד צודק. הוויכוחים האלה הם בזבוז זמן. יש לנו על מה לשוחח דברים חשובים מאד. בואו נתחיל בזה.”

במשך השעתיים הבאות שוחחו הנוכחים על הבעיות שעוררה הצוואה החדשה כאשר מדי פעם בפעם צפות על פני השטח האשמות הדדיות, עד אשר זימן אותם סומרס לארוחת הערב. הטבח וצוות עובדי המטבח פוטרו כבר לפני חודש, מיד לאחר ההלוויה, ואולם הארוחה סופקה להם באמצעות שרות קייטרינג מעולה. שלא כשאר הנוכחים, היה סומרס היחיד שצפה את הדחיה בהקראת הצוואה.

חדר האוכל המרכזי שימש בימים קדומים יותר כאולם ריקודים, וממדיו גימדו את חמשת האורחים שישבו ליד השולחן הענק, המבהיק. אש עליזה בערה באחים שניצבו כל אחד בקצהו האחר של החדר, ואולם האוירה היתה בכל זאת קודרת. כאשר התיישב דוני ליד השולחן, שלח מבט לעבר מזכרות הצייד המפוחלצות שהיו תלויות על קירות החדר, ובעל כורחו חלפה בו רעדה קלה. הן הפחידו אותו כשהיה עדיין ילד, מסכות מוות קפואות אלו של אנטילופות, איילות, דובים, אריות ואפילו פיל אחד בעל חטים מצהיבים, ועד היום קשה היה לו לחוש בנות במחיצתן. תערוכת מוות, מזכרת לכוחו וחוסר־רחמיו של הזקן.

“שוחחתי עם סומרס,” אמר דוני לפתע. “והוא סיפר לי מה השתנה בצוואה החדשה.” ראשיהם הזדקרו במהירות, גיוום הזדקף. “הזקן השאיר חבילת כסף רצינית למפחלץ שלו. הוא רצה שיפחלצו את גוויתו ויתלו אותה על הקיר.”

צחוקו של דוני נשמע מאולץ אפילו באזניו הוא: “כאן על הקיר… זה צריך להיות נחמד.”

גרדנר נחר בתיעוב, אך קוני הצליחה להעלות על פניה חיוך עצל. היא הסתגרה באחד מחדרי האמבטיה בקומה השניה, לאחר ויכוח לוהט וממושך עם אביה, וחזרה מטה בחולמנות ובאיטיות ועל עיניה משקפיים כהים. אך אימו של דוני לא היתה משועשעת כלל וכלל.

“תפגין קצת יראת כבוד,” ירתה לעברו, בעוד סומרס מפקח על שני המלצרים המהודרים של שרות הקייטרינג. “סבך אהב לצוד. אין שום סיבה ללעוג לו.”

דוני גיחך והניח למלצר לחזור ולמלא את גביע היין שבידו. “את צבועה להפליא, אמא,” הוא לגם בהנאה, “התפללת שלושים שנה למותו, ועכשיו את דואגת לשמירה על כללי הנימוס.” הוא הגביה את גביעו בברכה לעגנית, “ניל ניסט בונום, סבא, נוח על משכבך בשלום.”

“סתום את הפה,” נהם גלרט, “אתה מצחיק בערך כמו קביים שבורים.”

“מקורי מאד, ארנולד,” לעג לו דוני. “תמיד אמרתי שיש בפיך בדיחה מן המוכן בכל רגע ורגע. הבה נקווה שזה ירשים גם את חבר המושבעים.”

גלרט נחנק כמעט מלגימת היין המשובח הראשונה שלו, אך אדלאיד קימטה את מצחה, מהורהרת.

“אנחנו צריכים באמת לחשוב על זה, אתם יודעים,” היא המתינה להסתלקותם הדיסקרטית של סומרס ושני המלצרים. “במקרה הגרוע ביותר, זאת אומרת אם אבא באמת סיפק להם הוכחות כלשהן נסתבך כולנו. צריך לחשוב על זה.”

קולה היה שקט, צונן והיווה ניגוד לאֵימה הנוראה שזינקה בקלות כזו לתוך עיניו של גלרט, ודוני, בעל כורחו, חייך בהערצה אמיתית.

“את יודעת, אמא, טעיתי כשאמרתי שסבא היה הגבר האחרון בשושלת. את הגבר האחרון. היית צריכה להיות הבן שלו.”

אדלאיד לא מחתה נגד הרעיון. “אני מסופקת אם היה לי ראש לטפל בעסקים, ואבא לא היה אוהב שאשה תסתובב לו בתוך העניינים שלו. כמובן, הוא אף פעם לא לקח אותי ברצינות. תמיד התנגד לרכיבה שלי. התחביבים שלו היו כולם טורפניים למדי, בין אם שהה בחדר הישיבות ובין אם בילה בספארי. אני חוששת שהייתי עבורו אכזבה רצינית.”

תוך התעלמות מחילופי הדברים בין אדלאיד לבין בנה, מחה ארנולד גלרט את אגלי הזיעה מעל מצחו המבהיק. “אין שום דרך בה יכול היה להוכיח משהו,” אמר בקול עבה. “הספרים נקיים ולא היו לו שום הוכחות. ובכלל מי יקשיב לזקן מטורף וגוסס? זקן שלא היה מסוגל אפילו לדבר, חוץ מאיתותי המורס הללו עם המשרת.”

“אני מקווה לטובתך,” אמר דוני ברשעות, “שהתובע המחוזי באמת לא יקשיב.”

גלרט הטיח את המפית שלו בשולחן. “זכור מה שאמרה לך אימך, דונלד. כולכם הייתם מעורבים בזה. אני רק התעסקתי בחרא.” וזה היה נכון למדי, הירהר דוני. הכסף שנשאב מתוך הקונצרנים המורכבים של משפחת דלאהיי לאחר ההתקף הראשון, חולק שווה בשווה בין חמשת הנוכחים. אך גלרט, שהחזיק ביפוי הכח החיוני בתקופת השיתוק של מעסיקו, היה היחיד שידיו היו מונחות ישירות בתוך הקופה, היחיד שיכול היה להשאיר מאחוריו טביעות אצבעות מרשיעות. שמא גילה זאת הזקן ושלח את סומרס לשכור בלשים פרטיים באותן פעמים שסומרס נעדר ללא הסבר מן הבית, והצליח איכשהו לבטא את חשדותיו בצוואה החדשה שערך. אפילו דוני, שבאמת ובתמים לא השתוקק לכל אותו הכסף, ידע מה פירושה של אפשרות זו.

סומרס ושני המשרתים חזרו ונכנסו לאולם ופינו בהדרת־כבוד את השולחן. אלוהים, הירהר דוני בהביטו בפניו חסרות־ההבעה של המשרת, כמה שהוא לבטח שונא אותנו. נימוסיו היוו תמיד את התערובת המושלמת של כבוד עצמי ויראת כבוד, ללא הקיצוניות של התחצפות או הכנעה. תמיד הולמים, תמיד שקולים, תמיד בארשת של המשרת האנגלי המושלם. אפילו ליד הקבר, בגשם הצונן של שלהי נובמבר, לא שכח לפתוח את דלתות הלימוזינות למתאבלים, אחז במטריה מעל לראשה של אדלאיד, ואף הגיש אחר כך את התה המסורתי. אך מה באמת חלף במוחו, כל אותו הזמן? לפתע, באורח בלתי רציונלי, עברה רעדה בגופו של דוני והוא הריק באחת את גביע היין המלא שאחז בידו. הוא נוכח שבאמת לא היה רוצה לדעת.

איש לא נגע בליפתן המעודן שהוגש. אחרי הארוחה חזרו כולם לספריה ללגימת ברנדי, עיניהם דבקות לשעוניהם. זמן מה לפני השעה שמונה, הופיע סומרס בפתח הספריה. “המלצרים הסתלקו” הודיע להם, “התרצו עוד קפה?”

גרדנר סילק אותו בהינף יד חסר־סבלנות והדלתות נסגרו מאחוריו. דוני פנה לעבר חלונות הספריה הענקיים והביט החוצה.

“השלג יורד חזק יותר.”

“חרא,” התנשפה קוני, ידיה רועדות שוב בחוסר המנוחה הישן שלה. “מה יקרה אם הכבישים נחסמו והשליח הדפוק לא יכול להגיע?”

“השלג התחיל לרדת רק לפני שעה,” אמר דוני בפיזור־דעת. “הוא יצליח להגיע,” יתכן שהיתה זו רק השפעת המשקה, אך הוא חש רגוע, מנותק. הוא באמת ובתמים לא היה עוד סקרן לדעת מה כתוב בצוואה החדשה. הוא רצה רק לצאת מכאן, לחזור אל העולם והאנשים אותם הכיר והבין. הוא נוכח לדעת שהוא מוצא מכנה משותף רחב יותר עם היצאנים השפלים ביותר שישבו בבארים בהם נהג לבקר, מאשר עם בני משפחתו. ועל אף הכל, פחד מפניהם פחות. הזקן כמובן לא יכול להתייצב בפניהם, שלא באמצעות עיניו הקרות ומלאות הבוז של סומרס, אך הם לא יוכלו להימלט מגזר דינו. למעשה אף לא מגיע להם להימלט, הודה דוני במרירות האופיינית לו. אלוהים יודע עד כמה חייבים הם לתת את הדין על מעשיהם, על מעילתו של גלרט בשיתוף פעולה עימם, על ההתמכרות לסמים של קוני, על חולשותיו של גרדנר, על אנוכיותה הנוראה של אדלאיד, על ההומוסקסואליות שלו עצמו. מוזר, הירהר דוני, הזקן היה מסוגל לסלוח לו על עניין זה כשלעצמו; הוא היה סובלני למדי ביחסו לדברים כאלה בהתחשב בגילו ובדורו. מה שדחה אותו בכל העניין הוא העדר הדיסקרטיות, הגירוש מבתי הספר, הסחיטה והשערוריות, המכות ומעצר־היחיד שלו. ‘כבוד המשפחה’ הינו מושג ערטילאי היום, ואפילו קומי במקצת, אך עבור הזקן היתה לו עדיין חשיבות כלשהי. והם כולם בגדו בו, עד שלבסוף הטפיליות, חוסר הנאמנות, ותאוות הבצע שלהם גרמו לזקן לבוז להם – ויותר מכך.

במהלך השנים, ידע דוני, הלכה אכזבתו והפכה לשינאה, ובמיוחד לקראת הקץ, כאשר ראה אותם בוזזים את האימפריה שלו, כשהוא משותק חסר יכולת להתנגד או למחות. וזה היה הדבר שהדאיג את דונלד, שכן במשך כל חייו הארוכים לא הניח גרדנר פיסקה דלאהיי לאוייב להתחמק מעונש, ולו פעם אחת.

“השעה כבר שמונה,” אמרה אדלאיד, היחידה מביניהם שלא גילתה כלפי חוץ את חרדתה. “הוא צריך להגיע כל רגע.”

גלרט חידש את מצעדו הקצוב ברחבי החדר.

“הוא היה נהנה מזה,” מלמל, יותר לעצמו מאשר לאחרים. “תמיד אהב ללחוץ על אנשים. הוא היה ממזר סאדיסטי, ידעתי זאת מהיום הראשון שפגשתי בו. אחרון ‘הברונים השודדים’ קראו לו, וזה באמת הלם אותו.”

קולו גווע לשמע טרטורה של מכונית המטפסת במעלה השביל. רגע אחר כך צילצל פעמון הדלת. כולם נעמדו, נוקשים, שותקים. השעה היתה שמונה ושש דקות.

“המעטפה הזאת הגיעה זה עתה בידי שליח, גבירתי,” סומרס ניצב בדלת ומסר לאדלאיד את המעטפה הגדולה שנשא. הם יכלו לשמוע מרחוק את קולה של המכונית החוזרת ויוצאת לדרך.

“תודה רבה, סומרס,” אמרה אדלאיד, שקטה ומרוכזת. “עכשיו הגיעה שעת האמת, נקרא לך כשנזדקק.”

סומרס הניד בראשו והסתלק, ואולם העיניים היו נעוצות כולן במעטפה שבידי אדלאיד. היא מסרה אותה ללא אומר ודברים לגלרט, שקרע מעליה את חותם השעווה האדום. “העדים היו סומרס והרופא, בדיוק כמו שחשבנו,” קולו ניחר, בקושי נשמע לאוזן, “התאריך הוא תאריך העלמותו של סומרס מהבית. גם זה מסתבר.” הוא מיהר לעבר השולחן הגיאורגיאני שבפינה, רכן בגב כפוף על הצוואה, ולאור המנורה קרא אותה בלהט.

“אנו ההולכים למות מברכים אותך, קיסר,” אמר דוני כשהוא מתאמץ להשיב לעצמו את מסך הציניות, אותו איבד לפני רגעים מספר. אך איש לא הקשיב לו. כולם לטשו עיניהם בגלרט, אפילו קוני, ממתינים למהלומת הגרזן.

ואז, בצורה שלא תאמן, החל גלרט לצחוק. ללא שמץ של פחד או היסטריה, צחוק אמיתי, רועם, מקרב לב, שזיעזע את דמותו השמנה, הרעיד את מפלי השומן בצווארו, והפיל כמעט את משקפיו מעל חוטמו. הם הביטו בו כולם כאילו נטרפה דעתו עליו. ייתכן, הירהר דוני, שזה אכן מה שקרה לו.

אדלאיד, כפי שניתן היה לצפות, היתה הראשונה שהתגברה על התדהמה והגיבה:

“ארנולד, מה, בשם אלוהים, תקף אותך? התאושש, בן אדם.”

גלרט ניפנף חלושות בידו הוורדרדה וצחוקו הלך ודעך לאיטו והפך להתפרצויות צחוק מתנשפות.

“הרגעו,” הצליח לבסוף לפלוט מפיו. “הכל בסדר.” הוא הביט לעברם, עיניו מלאות בתחושת רווחה חודרנית. “הכל בסדר! הצוואה היא אותה צוואה!”

הם הביטו בו בתימהון כללי. אדלאיד, לשם שינוי נותרה הפעם בלי מילים בפיה.

“אותה צוואה?” קולו של גרדנר היה חנוק. “על מה אתה מדבר? זאת הצוואה החדשה, איך ייתכן…”

“זאת הצוואה החדשה, אבל זו אותה צוואה!” גלרט הניף את ערמת הניירות לשפתיו והדביק לה נשיקה קולנית ודביקה. “הו, הזקן אמנם שינה כמה הוראות משניות בצוואה, הוסיף עוד אחת או שתיים וגם הוסיף קצת לאירגון האידיוטי הזה שהוא לקח תחת חסותו, פוזיטרוניקס – משניים לחמישה מיליון. אך ההוראות הבסיסיות נשארו זהות. עשרים וחמישה אחוז מהירושה לכל אחד מכם, ומאה אלף עבורי.”

הוא חייך אליהם בשפתיים קמוצות. “בתוספת כל מה שתשלמו לי כשכר טירחה, כמובן. ורצוי שזה יהיה שכר טירחה נדיב.”

אדלאיד נראתה המומה.

“אבל איך… למה? למה לעשות צוואה חדשה?”

“אל תשאלי אותי, הוא יכול היה פשוט לכתוב תוספת שתכלול את ההוראות החדשות ולהחתים עליה את העדים.” גלרט הניד בראשו. “הוא היה בוודאי מטורף לחלוטין, אחרת לא היה נכנס לכל התסבוכת של צוואה חדשה בשביל דבר כזה. אבל לפחות זה לא מה שפחדנו ממנו.”

זה היה יותר מדי, אפילו עבור דוני.

“אתה מתכוון לומר שהחלקים שלנו נשארו ללא שינוי? הוא לא השאיר שום הוראות אחרות?”

“אף לא מילה אחת. אותה שיטה כמקודם – חלוקה שווה בשווה. אם יהפוך מישהו מאיתנו בר מינן, יחלקו את החלק שלו באופן יחסי בין כל האירגונים שלו. פוזיטרוניקס תקבל את הרוב. לא מוצא חן בעיני שסומרס יקבל מאה וחמישים אלף, אבל לא נתנגד לאף הוראה בצוואה המתוקה הזאת.” הוא טפח בחיבה על הצוואה. “לא. זהו זה. והנאמנים לא יזיזו אצבע. זה בדיוק מה שציפו לו בין כך ובין כך.”

אדלאיד הביטה במצח קמוט אל תוך הגביע המרוקן שבידה. “משהו אינו כשורה, ארנולד, זה לא הגיוני. משהו חייב להיות חבוי במקום כלשהו…”

גלרט צחק שוב. הפעם צחוק סלחני.

“אסור לבדוק את שיניו של סוס שניתן במתנה, אדי. הצוואה הזו חוקית ותקפה, ועברנו את הכל בשלום. תני לי כוסית, קוני. יש לנו סיבה לחגוג!”

אדלאיד הנידה בראשה.

“זה לא בסדר, ארנולד… ההוראות החדשות האלה, מה הן אומרות?”

גלרט ריפרף בפיזור דעת בין דפי הצוואה. “שום דבר רציני: שישים אלף לאיזה מכון מחקר רפואי במישיגן; הבה נראה… עשרים וחמישה אלף למכון אחר…” הוא עבר באצבעו על פני הדף המודפס בצפיפות. “עוד עשרה גדולים לטבח, וזה די הוגן, התוספת הגדולה ביותר היא לפוזיטרוניקס, ואפילו היא אינה רצינית ביותר. היא לא תשפיע כלל על חלקנו בעוגה.” הוא גיחך. “אדי, אני אומר לך, לעזאזל, אני מרגיש כמו נידון למוות שביטלו לו את גזר הדין. לא, יתרה מזאת, כאילו קיבלתי חנינה מלאה!” הוא הגביה את כוסו. “הבה נרים בכל זאת כוסית לחיי הזקן. הוא ‘קרע’ אותנו בלי ספק, אבל לבסוף ניצחנו.”

הם הרימו כוסית. כולם פרט לאדלאיד, שרבצה על הספה בהבעה מוטרדת על פניה. דוני חש, מבחינה מסויימת, אכזבת־מה. הוא ציפה להקראה דרמטית של כתב־האישום, לעונש על כל חטאיהם, אבל סבו הניח להם בלי פגע. זה היה אנטי־קלימקס, וזה היה בלתי־אופייני לו. הוא נאנח ורוקן את כוסו. אפילו הזקן התרכך לקראת הסוף.

“למלקולם פיסקה דלאהיי השלישי,” המשיך גלרט ללהג. “מלקולם, עם כל דולאר שנבזבז, נחשוב עליך!” גלרט לא העז מעולם לקרוא לזקן ‘מלקולם’, בעודו בחיים.

לפני שהספיקו לחזור ולמלא את הכוסות, נפתחו הדלתות לרווחה וסומרס נכנס פנימה מנומס וללא־רבב, כתמיד.

“יש לך אורח, גברתי,” הוא אמר לאדלאיד.

“אורח? במזג האויר הזה? מי…”

“ד”ר אקרמן, גברתי. התרצי שאבקש ממנו להמתין?"

“כן… זאת אומרת, לא.” קולה של אדלאיד נשמע מבולבל כארשת פניה. “שלח אותו פנימה, סומרס.”

“בסדר גמור, גבירתי.”

“מה הוא מחפש כאן?” תמהה אדלאיד. “בדיוק עכשיו דיברנו עליו…”

“הוא בוודאי רוצה לוודא שהוגדל החלק של פוזיטרוניקס בירושה.” הציע גרדנר. “ככלות הכל מלבדנו, הוא הנהנה הגדול ביותר מהצוואה. אולי הוא רוצה להבטיח שלא ננשל אותו מזה”. הוא נחר בבוז. “בזבוז כסף אווילי. אנחנו עוד לא ראינו אפילו סנט אחד של רווח מכל המיליונים שהזקן שפך למכון המחקר הזה. ‘מחקר טהור’, איזה בלבול ביצים. זה אופייני לצורה שבה הוא ביזבז כסף. את הכסף שלנו…” פניו הזדעפו לרגע ואחר כך חזרו והתבהרו. “הה, שטויות, עכשיו הכל שלנו ולא איכפת לי שהרמאי הזה יקח את חמשת המיליונים שלו.”

סומרס חזר והופיע, מלווה על ידי אדם כפוף, כחוש, בשנות השישים שלו, בעל שיער לבן ודליל ועינים מימיות, לבוש בחליפה כחולה מקומטת ומהוהה. עניבת צמר סרוגה מיושנת, שחורה וצרה, התדלדלה מהצווארון המעומלן של חולצתו הזולה. נילס אקרמן היה אחד מראשי הפיסיקאים התאורטיים בעולם כולו, ובתור מנהלו של המכון הפוזיטרוני הוא היה אדם בעל עוצמה אינטלקטואלית ופיננסית רבה מאד, אך משום מה הצליח תמיד להיראות כפנסיונר זקן.

“אם כבר מדברים על החמור…” נהם גלרט ברוחב לב. הכעס הרגעי שחש כאשר שמע על בואו של אקרמן טבע באופוריה הכללית. “בדיוק ישבנו וחשבנו איך הצלחת לארגן לעצמך את כל הירוקים האלה,” הוא קרץ לעבר אדלאיד. “השתלת לזקן כליות של קוף או משהו?”

“אני בהחלט אסיר תודה למר דלאהיי,” אמר אקרמן. קולו היה רך ורק שמץ של מבטא זר נשמע בו. “אך אין זו הסיבה שבגללה באתי הנה.” הוא בטש ברגליו, נבוך למראה.

“אם כן למה באמת באת?” שאלה אדלאיד בחדות. “אתה יכול להיות סמוך ובטוח שאין לנו כוונה לערער בבית המשפט על החלק של פוזיטרוניקס בירושה.”

“כן, כן, כמובן,” אקרמן פכר את אצבעותיו ושלח מבט לעבר סומרס, אך המשרת הזקן המשיך לעמוד בפתח מאחור, חסר הבעה כתמיד. אדלאיד, שלפתע נעשתה מודעת להמשך נוכחותו, פטרה אותו בהינף יד.

“אתה רשאי ללכת, סומרס.”

“אני חושב שלא, גבירתי. זה נוגע לכולנו, כולל אותי.”

עיניה של אדלאיד התרחבו למשמע חוצפה חסרת תקדים זו, ודוני חש לפתע בדקירה פתאומית של התלהבות. משהו עומד לקרות, ככלות הכל, משהו דרמטי לפחות כמו החוצפה הפתאומית של סומרס.

“כן, גברת טפלין,” אמר אקרמן, “מוטב שישאר.” עיניו החיוורות התרוצצו בעצבנות מצד לצד.

“אני מצטער על כל זה, באמת שכן… אך אנו מדברים על סכומים כל כך גבוהים, על משמעויות שמעבר לתחום השגתנו…”

“על מה, לעזאזל, אתה מדבר?” ירתה אדלאיד בכעס, מתעלמת לרגע מנוכחותו הבלתי־רצויה של סומרס. “אם יש לך סיבה כלשהי להימצא כאן, דוקטור, הייתי רוצה שתציין אותה. יש לנו עוד הרבה על מה לשוחח הלילה.”

“כמובן, אני מצטער…” הוא חיטט בכיסו, שלף משם מקטרת חבוטה ומילא אותה בטבק מנרתיק פלסטיק שבכיסו. “הכל מסובך כל כך… את מבינה, גברת טפלין, אנחנו בפוזיטרוניקס עסוקים כבר שנים רבות במחקר תיאורטי בעיקרו. בתשעה מתוך עשרה מקרים אין להמצאות שלנו שום השלכה מעשית; אך במקרים אחדים, כמו התגלית המהפכנית שגילינו בשטח כח המזיגה הגרעינית, יש לתוצאות השפעה חיונית על התעשיה. אביך הכיר בכך ותמך בנו בנדיבות במשך השנים, על אף חילוקי דעות שהתגלעו בקרב כמה מחברי מועצת המנהלים שלו. חוששני שהם ראו בנו השקעה גרועה…”

“ובצדק רב,” אמרה אדלאיד בקול צונן. “בכל אופן, דוקטור, מה כל זה קשור אלינו?”

אקרמן מצץ את מקטרתו ועשן בעל ריח מריר התאבך סביב ראשו. “לפני חמש שנים, גברת טפלין, נתקלנו במשהו בעל חשיבות עליונה. למעשה היה הענין קשור ישירות בניסויים שלנו ביישומים מתקדמים של כח המזיגה.” הוא פסק לרגע מדיבורו. “בתחילה לא יכולנו להאמין למראה עינינו. נראה היה כאילו הפך הדבר על פיו כל חוק פיסיקלי. אך היינו חייבים להביט ישירות בפני המציאות שנגלתה בפנינו, ואחר כך להבין זאת ולהשתלט על כך. סכומי הכסף שנדרשו לשם כך היו עצומים והסודיות – חיונית. אם היה מישהו חושד אי פעם…” עיניו כוסו בלחלוחית של חשש ישן. “זה היה הסיוט החוזר ונישנה שלנו. התגלית שלנו מהווה, פוטנציאלית, את המפתח לגילוי שאר סודות היקום. היא יכולה גם להרוס אותו.”

“כל זה מעניין מאד,” אמרה אדלאיד בחוסר כנות בולט, “אבל אני באמת איני…”

“הלכנו אל אביך, גברת טפלין. הוא כבר היה חולה, אחרי ההתקף הראשון, אך הוא הבין את חשיבות התגלית שלנו ונשבע לעזור לנו עם כל המשאבים שעמדו לרשותו. במשך ארבע השנים האחרונות הוא הזרים שלושים מליון דולר למכון, הכל מקרנות פרטיות שעמדו לרשותו. מועצת המנהלים, כמובן, לא היתה מאשרת לו מתן תקציב בסדר גודל כזה.”

“את רואה, אדי,” התפרץ גלרט, חובט בכוסו בשולחן. “אמרתי לך שיש לו כסף שאף פעם לא ידענו עליו, ועכשיו הוא שפך הכל לתוך איזה קן נחשים אקדמי…”

“כל זה אינו נוגע לנו,” אמרה אדלאיד בשלווה. “כולנו מסודרים היטב. מה שמעניין אותי זה מה מחפש כאן ד”ר אקרמן הלילה."

“ובכן, אה… זה בדיוק מה…” קולו הלך וגווע והוא מצץ את מקטרתו, מפזר את העשן בעננים כבדים לכל עבר. “זה כל כך קשה, ומבחינה מוסרית – מבחינה מוסרית כמובן שאי אפשר להגן על שיטה זו, אבל…”

“דוקטור,” נאנחה אדלאיד. “דבר ברורות. מה אתה רוצה?”

“מה?… ובכן, לא כלום, לא מכם, זאת אומרת. אבל הכסף, אתם מבינים, אנחנו צריכים הרבה כסף, הרבה יותר כסף. אנחנו יכולים כבר עכשיו להשתלט במידה מסויימת על התהליך, אך זה יארך עוד שנים רבות עד שנגיע למצב של שליטה מלאה. איננו יכולים להרשות לעצמנו לקחת סיכונים. איננו רוצים לדווח על כך לממשלה, שום ממשלה שהיא. יש לכך השלכות צבאיות שעלולות להיות הרסניות יותר מאלף פצצות מימן. אביך היה האדם היחיד שיכולנו לבטוח בו, האדם היחיד שהבין…”

“אבי, דוקטור, השאיר לכם חמישה מיליון דולאר. לבטח לא תוכל להתלונן על סכום זה.”

“אבל אנחנו צריכים עוד, אתם מבינים, הרבה יותר. לפנינו עדיין שנות עבודה רבות, ההוצאות אדירות…”

אדלאיד צחקה בחדות. “אם אתה מבקש מאיתנו לוותר על חלקנו בירושה, לבטח תתאכזב. אין לנו שום כוונה לבזבז אפילו סנט אחד על הניסויים המטופשים שלך.”

מלמול הסכמה כללי נישא בחלל החדר. רק דוני נשאר דומם, ממתין לנפילתה של הנעל השניה.

“אבל גברת טפלין, לו רק הבנת את חשיבות…” אגלי זיעה הצטברו על מצחו הגבוה של אקרמן וידיו שיחקו בעצבנות בפימת המקטרת. “עבודתנו הינה חיונית כל כך…”

"במקרה כזה, דוקטור, תצטרך לחכות עד שכולנו נמות. הצוואה החדשה, כך מספר לי ארנולד, קובעת כי במקרה שנמות, ילך כל הכסף שירשנו, למכון שלך. בהתחשב בגילים של דונלד ושל קונסטאנס, צפויה לך המתנה של חמישים שנה בערך עד לאותו יום מבורך. אני מסופקת אם תהיה עדיין בסביבה אז.

“שלוש שנים!” קולו של סומרס, כה בלתי צפוי, פילח את חלל החדר. “שלוש שנים בלבד, גבירתי.”

“על מה אתה מקשקש, סומרס? הוריתי לך לעזוב. לא רק את החדר הזה. את הבית כולו, ולתמיד.” היא ניפנתה אל אקרמן: “אתה תצטרך לסלוח לנו עכשיו, דוקטור. אין לנו על מה להוסיף ולשוחח. בקשות מימון נוספות תוכל להפנות מעתה ואילך בכתב בלבד, אם כי אני יכולה להבטיחך שזה יהיה בזבוז זמנך וזמננו כאחד.”

אקרמן החל לגמגם במחאה, אך סומרס אחז בעדינות בזרועו, “אין שום טעם,” אמר המשרת הזקן בקול רך. “עוד מעט יוודע להם.”

אדלאיד פנתה לעבר הבאר ומזגה לעצמה עוד ברנדי. היא שותה יותר מתמיד, הירהר דוני, מרוצה. היא יודעת שמשהו אינו כשורה, בדיוק כמוני, אך אינה יודעת מה. הצוואה החדשה לא טובה, אקרמן לא טוב, ומעבר להם, מרפרף בשולי תודעתם של אדלאיד ודוני, היה עוד דבר מה, מעורפל ונטול צורה אך מאיים.

“חוצפתו של סומרס באמת עברה כל גבול,” אמרה אדלאיד, לוגמת מן הברנדי.

“הוא יצטרך לעזוב מחר, ובאשר לאקרמן…” היא נפנתה לעברם וראתה את שניהם ניצבים מחוץ לחדר וסוקרים אותו מבעד לדלת הפתוחה, עיניו של סומרס חסרות הבעה, עינו של אקרמן מלאות יסורים.

“חשבתי שאמרתי…”

“הגיע הזמן,” אמר סומרס לפתע, בפעם הראשונה מאז יכול היה מישהו לזכור אותו, הוא חייך. שיניו היו צהובות, מתפוררות. “הבית עבר שינויים מהותיים מאד מאז מותו של מר דלאהיי, אתם תכירו, בקרוב מאד, בחשיבותם הרבה.” הוא ניפנה לעבר אקרמן. “עכשיו.”

אקרמן שלף בחוסר רצון מכיס מעילו קופסה קטנה בגודל ובצורה של מקלט טרנזיסטור.

“הלוואי,” מלמל, “הלוואי והיתה דרך אחרת…”

“דוקטור.”

ידו של אקרמן לחצה על שקערורית בקופסה, ובקול גירגור חרישי גלשו מן התיקרה סורגי פלדת־בריליום אפורים וחסמו את הכניסה לחדר, ככניסה לתא בבית כלא. הוא חזר ולחץ על השקערורית, ושוב נשמע אותו קול גירגור מתכתי, ותריסי מתכת כבדים חסמו לחלוטין את החלונות שבצידי החדר.

כל הנוכחים ניצבו נדהמים לרגע, המומים וחסרי מילים, כפי שניתן היה לצפות. שוב היתה אדלאיד הראשונה שהתאוששה.

“אלוהים, בן אדם, אתה משוגע? אתה רוצה לכלוא אותנו כאן? המשטרה…”

“גברת טפלין,” אמר אקרמן בעצבות, “אין לי שום רצון לפגוע בכם. אך אביך ואני כרתנו הסכם זמן קצר לפני מותו. סומרס היה העד.” המשרת הזקן הניד בראשו, עיניו מבהיקות עתה, לוהטות. רעבות לראות את העומד להתרחש. “הוא הבטיח לי את כל הכסף. הכל. כמעט שלוש מאות מיליון. כמובן שאי אפשר היה לבצע זאת ישירות, אפילו לא באמצעות צוואתו החדשה, שכן לאור מצבו הנפשי לקראת הסוף ניתן היה לתקוף צוואה כזו בבית המשפט ולבטל אותה. ולכן הסכמנו שקודם תעבור הירושה אליכם, בתור שארי בשרו הקרובים ביותר ורק אחר כך אלי, אל המכון. היתה זו תקוותנו היחידה…”

“אחרי מותנו,” לחשה אדלאיד. “אתה מתכוון להרוג אותנו.” היא זקפה ראשה וזיקים נורו מעיניה: “אתם שוטים, שניכם. כולם יֵדעו שלכם היה מה להרוויח מאיתנו. תהיה חקירה משטרתית; אתם תיצלו על כיסא חשמלי בגלל זה…”

“לא, לא, לא להרוג אתכם.” אמר אקרמן בחופזה. “זאת אומרת, לא ממש…”

נראה היה כאילו הוא על סף דמעות. “זה חיוני כל כך, אתם מבינים, חיי בני אדם אחדים הם כאין וכאפס לעומת כל זה. הייתי מקריב בשמחה את חיי שלי אילו סייע הדבר להמשכת העבודה. בשמחה!”

“העבודה!” ירקה אדלאיד. “אתה מטורף. מטורף כמו שלבטח היה אבי. שחרר אותנו מכלא מגוחך זה תיכף ומיד ונשכח את כל מה שקרה. אחרת, אני מבטיחה לך…”

“מספיק דיברנו,” אמר סומרס. “היפטר מהם.”

גרדנר דהר לעבר הסורגים וניענע אותם ואחר כך שלח ידו מבעדם לעבר סומרס, אך זה נסוג לאחור בזריזות מפתיעה יחסית לשנותיו.

“שחררו אותנו מכאן, ממזרים,” צווח גרדנר. קוני החלה להתווכח בהיסטריה וגלרט פשוט ישב מאחורי השולחן, המום, פניו מביעות חוסר הבנה מוחלט. רק דוני ידע שהכל מציאותי והוא היה היחיד שלא פחד. הוא תמה כיצד הם עומדים לעשות זאת. כדורים, גז כלשהו? אולי אש? כן, את האש ניתן יהיה להסביר אחר כך כתאונה. אבל מה בדבר הסורגים ותריס הפלדה? האם הם יותכו, או שישארו כראיה לכך שהם הלכו לקראת מותם כצאן לטבח? והפועלים שהתקינו אותם, האם הם לא יחשדו במשהו ויפנו למשטרה? ובכל זאת, האש נראתה כדרך היעילה ביותר… מוזר, מחשבה זו הציתה בו אש פתאומית של תאוה מינית. זה היה הדבר האמיתי. סוף־סוף. הכפרה האמיתית.

“לא נהרוג אתכם,” קרא אקרמן, “החדר הזה, הוא איננו חדר עוד. בכל אופן לא באותה צורה שהיכרתם אותו. שיפצנו אותו, אתם מבינים, והסורגים הם רק חלק מהשיפוץ, חלק קטן ממנו. עבדנו כאן שבועות רבים, חישמלנו את הקירות, הריצפה, התיקרה, המרתף כולו מהווה עתה כור מזיגה. הקמנו אפילו קשר־מחשב ישיר אל המכון. אינכם יודעים, אבל זה עלה מליונים. רק המבצע הזה…”

“ספר להם, דוקטור,” אמר סומרס, עיניו נעוצות בפרצופיהם. “ספר להם וגמור עם העניין הזה.”

“התגלית שלנו, העבודה שלנו…” גימגם אקרמן והעביר את ידו על פניו. “סומרס, זה…”

“אמור להם!” המשרת נעלם לחלוטין. הפנים חסרות ההבעה עטו מבע של נצחון, ופלטו מלים קשות כפלדה שממנה נבנו הסורגים והתריסים.

“כן, כן, אני מניח שהם צריכים לדעת… התגלית שלנו היתה קשורה בתעבורה־בין־זמנית, העברת חפצים בזמן. עבדנו על טאכיונים שאכן עפים במהירות גבוהה ממהירות האור. תיאורטית, לפחות. איש אינו מבין ממש כיצד ומדוע. ואז קרתה תקלה במערכת המזיגה וגנרטור קטן פשוט… הופיע. הופיע ליד כפילו, ליד המקור שלו, הייתי אומר, וזאת יומיים לפני אירוע התקלה. אנו חזינו בהופעתו של הגנרטור, מבולבלים לחלוטין ויומיים אחר כך ראינו כיצד הוא נעלם והתחלנו להבין מעט את אשר אירע. וזו היתה ההתחלה. ההתחלה בלבד…” שיניו נשכו בחזקה בפיית מקטרתו שהשמיעה קולות ריסוק קלים. “מאז למדנו רבות אודות התהליך. הצלחנו אפילו לבקר אותו במידה מסויימת. בתחילה שלחנו חזרה חפצים דוממים, ואחר כך חיות מעבדה. אף פעם לא שלחנו חזרה בני אדם.” המילים נקרעו מפיו. “יעזור לנו אלוהים, אף פעם לא בני אדם.” הוא הביט ישירות באדלאיד, כאילו ביקש את סליחתה. “את מבינה, הסיבה שבגללה נזקקנו לכסף, שבגללה הכל הינו דחוף כל כך… לא הצלחנו להשתלט על עצירת האנתרופיה. איננו מצליחים עדיין להחזיר שום דבר שנשלח אל תוך העבר, חזרה לימינו אנו.”

עיניו עזבו את עיניה של אדלאיד, אך היא המשיכה לסקור אותו בבוז קר.

“אתה מטורף לחלוטין, דוקטור. ואם אתה חושב שאנו נהיה שפני הנסיון שלך באיזה ניסוי מטורף… במסע בזמן, אז אתה טועה. אתה תוכל להרוג אותנו, אך לא תוכל להתחמק מהתוצאות. ולעולם לא תראה אפילו סנט אחד מכספנו.”

“את טועה,” אמר סומרס בשקט, בניצחון. “ראיתי את זה וזה עובד. והמכון מקבל את הכסף בעוד שלוש שנים. שלוש שנים לאחר העלמותכם תוכרזו באופן רשמי כמתים לפי דיני מדינת קונטיקט.”

“בשם אלוהים, אדי,” גרדנר כמעט צרח, “עשי משהו. אנחנו חייבים לצאת מכאן.”

לפתע נפלו עיניו על הטלפון שליד השולחן והוא אחז בו והחל לחייג בזעם.

“מנותק,” אמר סומרס בנחת. גרדנר הביט באפרכסת בתיסכול ואחר כך השליכה בכעס ארצה.

“הקשיבו, בבקשה, הקשיבו,” התחנן אקרמן, “אני יודע שזה דבר נורא, אל תחשבו שלא הייתי צריך להאבק על זה עם מצפוני. אבל זו הדרך היחידה שנוכל לשכלל את הטכניקה בלא לחשוף את התגלית. האם אתם מבינים אילו השלכות יהיו לכך על המדע, על עתידו של המין האנושי אם נצליח לפענח את סודות הזמן? לא של העבר בלבד, אלא גם של העתיד – אם הזמן והחלל אינם אלא רצף אדיר אחד אין לכך שום מיגבלות…”

קולו נשבר והוא כמעט התייפח. “האינכם חושבים שלו היתה דרך אחרת כלשהי הייתי מנסה…”

“מספיק,” אמר סומרס, מביט באקרמן בבוז. “הפעל זאת.” אך אקרמן התעלם ממנו והמילים נשפכו מפיו האחת על גבי השניה, מעורבות ביאוש.

“החדר כולו, אתם מבינים, מהווה עתה חדר העברה, גדול יותר מכל אלה שעבדנו איתם עד עתה, כמובן, אך פועל על פי אותם עקרונות. אנו מסוגלים לכוון את הכרונולוגיה בדיוק של כמה שנים. הכח הזה חסר גבולות.” הוא הביט באדלאיד, שפניה היו מסכת זעם.

“אביך, את מבינה, לא רצה שתמותו. הוא רצה שאתם תישלחו חזרה לתקופה שבה תצטרכו לחיות בהסתמך על ראשיכם בלבד. “שתעשו זאת בכוחות עצמכם,” אלה היו מילותיו המדוייקות. שתעשו זאת בכוחות עצמכם כשלרשותכם לא עומדים אמצעים פרט לבגדים שלגופכם והאינטליגנציה הטבעית שלכם. באמריקה של אמצע המאה השמונה עשרה, אמריקה של טרם־המהפכה, אלה היו קואורדינטות הזמן שביקש.” הוא פכר את ידיו ביאוש. “אך הפארדוקסים, הוא לא הבין את הפארדוקסים, בני המאה העשרים נשלחים לעידן אחר, כשהם יודעים כל מה שעומד לקרות. אתם הייתם עלולים להפר את כל דפוסי הזמן, להרוס את מארג הזמן וההסטוריה. אולי אפילו למחוק לחלוטין את ההווה שלנו כתוצאה מפעולותיכם. כתוצאה מהשפעתכם על החברה של המאה השמונה עשרה. הייתי חייב לבצע… שינויים מספר.” עיניו עטו דוק. “אתם לא תאמינו לי, אני יודע, אך אני מצטער.”

אדלאיד צחקה בנוקשות.

“דוקטור, אין ספק שאתה מסוגל לדחוף אקדח מבעד לסורגים אלה ולירות בנו; לא נוכל לעשות מאום בכדי לעצור בעדך. אך אינני חוששת כלל שתצליח להעביר אותנו לניו־אינגלנד הקולוניאלית, או בעצם לכל מקום אחר. עכשיו, הייתי מציעה שתחזור לעצמך ו…”

“עכשיו!” אמר סומרס כשעיניו זורחות בחדווה יוקדת. אקרמן רק הביט בתיבה הקטנה שבידיו אך לא זז.

“אינני יודע,” לחש, “אני מסכים, אני יודע, אך אינני חושב שאני יכול…”

סומרס נחר בבוז וחטף את הקופסה מידיו הרועדות.

“אני נשבעת, סומרס,” צרחה אדלאיד, “שאפילו אם זה יהיה הדבר האחרון שאני אעשה בחיי, אני אדאג לזה שתרקב בבית סוהר בגלל זה. בחיי, אנ…”

אגודלו של סומרס לחצה על המכשיר.

התחושה היתה דומה למדי לתחושת נפילה, מעורבת בהרגשת בחילה חודרת קרביים.

היא ארכה שניות מספר בלבד, אך ההתאוששות נמשכה דקות ארוכות. תופעת הלוואי היחידה שנותרה היתה כאב ראש קליל.

גרדנר, בקול בלתי־מאמין עדיין, נתמך בשולחן כדי לא ליפול.

“הם עשו משהו, באלהים, אני לא יודע מה, אבל אני מרגיש…”

“הביטו החוצה,” אמרה אדלאיד, מנסה להדחיק את סימניה הראשונים של ההיסטריה. הם ניצבו כולם לרגע, עיניהם קבועות על סורגי הפלדה ומעבר להם. דוני היה היחיד שהיה מסוגל עדיין לדבר.

“אקרמן צדק, בשם אלוהים, אקרמן צדק.” מעבר לסורגי פלדת הבריליום, מקום בו אמורה היתה להיות רצפת הפארקט של אולם הכניסה, לא היה דבר מלבד מישור רחב מכוסה עשב חום גבוה, מתנדנד בעצלות במשבי הרוח החמימה. השמש היתה גבוה מעל האופק, חמה, חמה כבאמצע הקיץ. הרחק מהם היה שמץ של ירוק, עצים או שרכים גבוהים. הסימן היחיד לצמחיה כלשהי בנוף שהשתרע לפניהם. שאר הבית, השביל, מגרש החניה, המכוניות, כרי הדשא המטופחים בקפידה, הכל נעלם. הכל נעלם יחד עם הזמן והעולם אותו הכירו.

“זה בלתי יאומן.” התנשפה אדלאיד. "פשוט בלתי יאומן. זה לא חורף וזו לא קונטיקט. בכל אופן לא קונטיקט שלנו. היא פסעה לאיטה לעבר הדלת אחזה בסורגים והציצה החוצה. “המשוגע הזה עשה זאת, אנחנו נסענו אחורנית בזמן.”

“ועכשיו אנחנו לכודים כאן,” קרא גרדנר, “הסורגים הללו, אנחנו נמות ברעב…”

באימוץ נראה לעין של כל כח הרצון שלה, כפתה אדלאיד על עצמה לדון בבעיות המידיות הנובעות ממצבם. הטרוף שאיים לאחוז בהם יכול עדיין להמתין.

“התריסים,” אמרה לבסוף. “אנחנו נשתמש במוט הברזל של האח, אנחנו יכולים להגדיל את הרווח ביניהם. את הסורגים לא נוכל לשבור…”

המבצע ארך כחצי שעה בלא שאיש מהם יפצה את פיו מחוסר יכולת לעכל את העולם החדש והמטורף שנמצאו בו. החום העיק עליהם והיכה לח ודביק בקירות שסביבם. כאשר בסופו של דבר נכנעו, הם פתחו לרווחה את החלונות הצרפתיים הענקיים והניחו למשבי רוח לחדור פנימה. מן החלון ניבט מראהו של עוד עשב גבוה שהתגלגל עד לקבוצת עצים ענקיים שניצבה ליד האופק, בלא סימן של עיבוד קרקע או כל נוכחות אנושית אחרת. אדלאיד היתה היחידה המסוגלת לנתח ברצינות את מצב הביש שלתוכו נקלעו.

“אני לא הקשבתי ממש. אני חשבתי שהוא משוגע, אבל אקרמן אמר משהו אודות המאה השמונה עשרה. אם זה נכון, נוכל כנראה להגיע להארטפורד, היא היתה כבר קיימת אז, או אולי אפילו לבוסטון. היא הביטה לעבר הענקים והצמידים שעיטרו את ידיה ואצבעותיה, ואל ציורי השמן שעל הקירות. “יש לנו כאן נכסים. נכסים שנוכל להמיר אותם לזהב או כסף. על אף הידע המועט שיש לנו במדע וטכנולוגיה, אפילו רפואה, נוכל להסתדר.” עיניה הביטו במדפי הספרים.” אלוהים, שכחתי, הספריה שלנו! יש כאן בטח ספרי מדע, חוברות אינפורמציה…"

“אמא,” אמר דוני ברכות, אך היא לא השיבה.

“אנחנו עוד נוכל לסדר את הממזרים,” אמרה אדלאיד, המילים נפלטות מפיה במהירות. “בעזרת הידע המאוחסן בחדר הזה נוכל להפוך לשליטי החברה כאן; לשליטי העולם כולו…”

“אמא!” צעק דוני, ספק צוחק ספק־בוכה, מצביע אל מחוץ לחלונות הרחבים. על צלע גבעה חולית, מקום שם יעמוד בעוד מאה מיליון שנים בית הקברות המשפחתי הקטן, הופיע הדינוזאור הראשון.

לאחר שבנייתה של מעבורת־החלל האמריקנית התנהלה עד כה פחות או יותר על פי לוח הזמנים המתוכנן, התרחשו לאחרונה תקלות אחדות שלבסוף אילצו את סוכנות החלל האמריקנית להודיע על דחיית הטיסה המבצעית הנסיונית הראשונה של המעבורת (שתוכננה לתאריך 9 בנובמבר שנה זו). האופטימיסטים מבין מדעני נאס“א מקווים שהטיסה תתקיים בסביבות פברואר–מרץ 1980, הפסימיסטים מעריכים שהדבר יקרה מספר חודשים מאוחר יותר. בינתיים עושה נאס”א מאמצים מרובים להשיג תקציבים נוספים מהממשל האמריקני, שיאפשרו לה להשלים בהצלחה את המבצע שיפתח עידן חדש בחקר החלל.

*

בעוד שאצלנו בארץ כמות סרטי המד“ב שמגיעה אל בתי הקולנוע הינה דלה ביותר (וכמות סרטי המד"ב הטובים – ממש אפסית), קשה שלא לקנא בקהל חובבי המד”ב בחו“ל, למשל זה שבצרפת. בחודש מרץ השנה התקיים בפריס הפסטיבל השמיני לסרטי מד”ב ופנטסיה, ושבמהלכו נהנו כ־50,000 צופים ממבחר של סרטים מארצות שונות, שהוקרנו על בדו של בית הקולנוע הגדול והמפואר ביותר בפריס – קולנוע ‘רקס’.

“איש לא האמין שיימצא קהל רב לסוג זה של סרטים כאשר התחלתי לערוך את הפסטיבל בשנת 1972,” מספר אלן שלוקוף, יוזם הפסטיבל ומארגנו, “אך מספר האנשים שהפסטיבל משך הלך וגדל מדי שנה במידה בלתי רגילה.” על אף הצלחת הפסטיבל, מודע אלן שלוקוף לעובדה שקיים עדיין פער רחב בין קהל קוראי המד“ב שהוא ברובו רציני ומשכיל, ובין צופי הקולנוע שמרביתם לא קראו ספר מד”ב טוב מימיהם והנמשכים בעיקר לסרטי אימה ומפלצות למיניהן. ואכן, אלה הם הסרטים שנתנו את הטון בפסטיבל גם השנה – על פי דרישת הקהל. כך הוקרנה שם כמות לא מבוטלת של סרטי בלהות מסוג ג', בצד ווריאציות שונות על ‘מלחמת הכוכבים’, ומיעוט מבוטל של סרטי מד"ב ראויים לשמם.

*

מדע בדיוני? פנטסיה? מסתבר שלא. רעיון ממשי ביותר שהוגשם לאחרונה בכמה רשויות מקומיות במערב התיכון של ארצות הברית – התגברות על ערימות הפסולת שמייצרת האנושות בעידננו הטכנולוגי בעזרת זן שכיח למדי של תולעים.

בעקבות מחקר שנערך בפלורידה הסתבר כי תולעים שעד כה נחשבו כיעילות רק לצורכי פיטום דגים, יכולות גם לשמש לעיכול כל סוגי הפסולת ובמהירות שיא. תולעים במשקל של כמה מאות קילוגרמים חיסלו תוך יום אחד ערימות שהשתרעו על פני שטח של כמה דונמים והגיעו לגובה של שלושה סנטימטרים לערך. סוחר זריז כבר הקים חברה שתעסוק בהקמת חוות לגידול תולעים כאלה ובמסגרת מסע התעמולה שהוא עורך לעסקו החדש הוא מרגיע את החוששים מפני השתלטות תולעים אימתניות ומפוטמות בפסולת. לדבריו אין התולעים גדלות מעבר למימדיהן המקוריים כתוצאה מחיסול כמויות הפסולת האדירות ועל כן אין לצפות לכך שיקבלו מימדים מזעזעים.

*

מה לא עושים כדי לנצל עד תום את הצלחתה של הסדרה ‘מסע בין כוכבים’ בארה"ב? ובכן לאחרונה התבשרנו על הפקתו של תקליט ובו שירים ברוח הסדרה, המושרים בפיו של לא אחר מאשר ליאונרד (‘מר ספוק’) נימוי. שם התקליט "ליאונרד נימוי מציג את המוסיקה של מר ספוק מהחלל החיצון‘, ומצויים בו שירים כגון ‘אינני לבד’ ו’ביקור בכוכב הלכת העצוב.’

*

היה ברור לחלוטין שזה יקרה, הבעייה היתה רק מתי. הכוונה להסרטת הגירסה הקולנועית של סדרת הטלוויזיה המפורסמת ‘מסע בין כוכבים’, הנערכת מזה כתשעה חודשים באולפני חברת ‘פרמונט’. מרבית הצוות שמאחורי הסרט זהה לזה של הסדרה המקורית – החל במפיק־תסריטאי ג’ין רודנברי, וכלה בצוות החללית ‘אנטרפרייז’ – ובראש ובראשונה, כמובן וויליאם שטנר ולאונרד נימוי, הקשישים בכמה שנים טובות. “אנו משתדלים להיות נאמנים לרוחה של הסדרה הישנה, ועם זאת ליצור סרט עלילה שיוכל ליהנות ממנו קהל שמעולם לא שמע אודות קפטן קירק או מיסטר ספוק,” מציין רודנברי. הוא מבטיח גם מהפכה של ממש בכל הנוגע לפעלולים מיוחדים ואביזרים עתידניים – שהרי אלה המופיעים בסדרת הטלוויזיה נראים היום מיושנים במקצת. משימה זו הוטלה בעיקר על כתפיו של דוגלס טרמבול, האיש שמאחורי מרבית האפקטים החזותיים של ‘2001: אודיסיאה בחלל’ ו’מפגשים מן הסוג השלישי'.

*

שמועות עקשניות מתרוצצות מזה שנים אודות ניסויים סודיים הנערכים במעבדות מחקר אפופות מיסתורין של סוכנות הביון (סי. איי. אי.) ושל משרד ההגנה האמריקאי, בנושאים הקשורים בתע“ח (תפישה־על־חושית – טלפתיה, טלקינזיס, ראיית הנולד וכו'). הפעם אולי תצא סוף סוף האמת לאור בעקבות דרישתו של ציר הקונגרס הדמוקרטי צ’רלי רוס לקיים ועדת חקירה של הקונגרס שתשמע את עדויותיהם של הנוגעים בפרשה ותאשר שהסי.איי.אי. והפנטגון אכן הצליחו להוכיח את קיומם של כוחות תע”ח מסויימים ואת דרכי ניצולם למטרות ביון. רוס, אשר הינו יושב ראש תת־ועדה לעניני ביון, היה עד לאחרונה, לדבריו, למספר הדגמות מסווגות של ‘ראיה מרחוק’ שנערכו במכון המחקר של סטנפורד בשיתוף עם אנשי ביון ובהם הצליחו נסיינים ‘לראות’ אנשים ומקומות המרוחקים אלפי קילומטרים והמצויים במספר ארצות ‘מעוררות עניין’ (אצל גורמי הביון כמובן…)

אגב, כזכור גם האסטרונאוט אדגר מיטשל מצוות אפולו ערך ניסוי בהעברת תשדורות טלפתיות בין הירח וכדור הארץ, בעת שהותו על אדמת הלבנה.

*

התאוריה השנויה במחלוקת והמדהימה אודות האפשרות לנצל את הכוחות הגלומים ב’חורים השחורים' לשם מעבר מיידי בין אזורים מרוחקים בחלל, מבלי להפר את חוקי תורת היחסות הקובעים את ‘מחסום מהירות האור’, מצאה לאחרונה ביטוי מרשים על דפי ספר תיעודי חדש – ‘שמש הפלדה’, מאת סופר המדע הבריטי המכובד אדריאן ברי. ברי מתבסס בספרו על התאוריה של ‘חור שחור מסתובב’, שעל פיה אפשר להתקרב אל ‘חור שחור’ ולאו דווקא להימשך אליו ולהיבלע בו לנצח. ספרו הקודם של ברי ‘עשרת־אלפים השנים הבאות’ היה רב מכר ותפס את מקומו בקרב ‘הקלאסיקה’ של ספרי העתידנות. יש להניח ש’שמש הפלדה' יילך בעקבותיו.

*

במדורנו שבגליון מס' 6 בישרנו לקוראים כי ספרו של פרנק הרברט ‘חולית’ עומד לזכות בגירסה קולנועית. ובכן, על סמך מידע מעודכן יותר (לפחות בעת כתיבת שורות אלה…) צר לנו לבשר שהנסיון להפיק סרט על פי ספר מפורסם זה מוגדר כרגע ככשלון חרוץ, ועל כן הוקפא הפרוייקט עד להודעה חדשה. ככלל, מעניין לציין שבעיקר בסרטי מד"ב גדול הפער בין התכנון המקורי ובין הביצוע. על אחד ההסברים לכך עומד ג’ין רודנברי, תסריטאי ומפיק של ‘מסע בין כוכבים’: “אפשר לתכנן בקפדנות כל סצינה ובכל זאת זה לא יעבוד, משום שכל כך הרבה מרכיבים מעורבים בעניין. כל מה שצריך הוא רק לצאת עם קסדת־החלל החדשה ולהיווכח שהזכוכית שבחזיתה מחזירה אור ואינה מאפשרת צילום, והרי לך יום שלם אבוד. בסרט רגיל כל אחד יודע להשתמש בטלפון, להזמין מונית, וכדומה. אבל אנחנו הרי מתעסקים עם חליפות חלל שאינן מתאימות, כפפות חלל שאינן נסגרות, ומתקנים לדימוי מצב של חוסר משקל הנוטים להתקלקל כל רגע. ואז אין לך אלא להמתין יום שלם, שעולה לעתים מאות אלפי דולרים.”

*

מעל דפי העיתונות האמריקאנית הפנה הסופר ארתור סי. קלארק מכתב גלוי למיודענו מכופף הסכו"ם אורי גלר. בין היתר מספר קלארק לידידו גלר על כי ספרו ‘קץ הילדות’ נמצא כבר בשלבי הפקה ראשונים באולפני הקולנוע של הוליווד (אולי נזכה לראותו על מסכינו בעתיד הלא־רחוק). לפיכך, ולאור כישוריו הידועים של אורי גלר, מציע לו קלארק לבוא ולשמש כיועץ לענייני תפישה־על־חושית (תע"ח).

ואם בהצעה מפתה אחת לא די, מוסיף קלארק ומזמין את גלר לבוא ולהתארח אצלו בסרילנקה, שם יוכל להתוודע אל כמה קוסמים מקומיים עליהם אומר קלארק, “ראיתי אותם מבצעים ‘טריקים’ שאת פשרם אינני יכול אפילו להתחיל להסביר…”

את שירה טמיר היכרנו לראשונה באמצעות סיפורה ‘נדנדה’ גליון מס' 4, שבו תוארו יחסי הגומלין בין קופים לבני־אדם מנקודת מבט מיוחדת במינה. שירה היא נערה תל־אביבית שמלאו לה לאחרונה 19 שנה, משרתת בצה"ל, עוסקת בכתיבה מגיל צעיר ותחביבה העיקרי הוא קריאה. הפעם היא מתארת בפנינו את הכוחות הבלתי־צפויים הגלומים בטלפתיה – ואת מה שעלה בגורלם של ‘התאומים הנוראים’ כתוצאה מכוחות אלה…

* * *

היה זה בלתי אפשרי לחלוטין לשתף את התאומים הנוראים במשחק, אבל לך ותסביר את זה לדודה עמליה.

– אתם בעצמכם אשמים שהם חריגים – היתה נוהגת לומר – משום שאתם מנדים אותם. – לדודה עמליה היתה חיבה יתירה לפסיכולוגיה בגרוש. לא שקביעת עובדות היתה יכולה לשנות את המצב בשטח; התאומים היו באמת חריגים, אך תהא הסיבה אשר תהיה, היא לא היתה חברתית.

הם היו מהירים מדי, התאומים. בכל דבר: בתנועה, בגדילה, בהתפתחות, בטלפתיה. בעיקר בטלפתיה. כשכל התינוקות של המחזור שלהם עוד כשלו דרך הרגשות ההיוליים הבסיסיים ביותר, הם כבר הדהימו את כל המבוגרים שמסביבם בסימני התקשורת המורכבים והמהירים ביותר שחלפו ביניהם. אבל זה חלף מהר מאוד – זמן קצר לאחר מכן כבר אי אפשר היה בכלל לעקוב אחריהם. מהירות האיתות שלהם בינם לבין עצמם עלתה כבר אף על זק"מ 7, וכל מי שניסה לקולטם היה מועד לכישלון ולעווית קשה. את זה, לצערי, אני יודע מהניסיון.

לעתים הייתי מתעורר מסיוט לילי, שטוף זיעה קרה, ועוד מספיק לקלוט את הדי פסיעות מוחם (ואני כותב “מוחם” משום שאני משוכנע שהיתה להם תודעה משותפת) המתרחקים. אין לי צל של ספק שהם הניחו לי לקלוט את ההדים הללו בכוונה תחילה. התאומים הנוראים היו מסוגלים לכל פעילות מנטלית שתוכלו להעלות על דעתכם, ובכל מהירות שתוכלו להעלות על דעתכם ואף הרבה מעבר לזה. אילו העדיפו להסתלק במהירות, לא הייתי אפילו חושד שהיו שם.

המשחק היה מוצלח באותו יום. הצלחנו להשיג כמות של הלוצינאטור 5 טהור במיוחד, ונכנסנו למימד החמישי באופן חלק וללא תקלות. המשחק התנהל בדיוק לפי המתוכנן, והגיע לנקודה המותחת ביותר (אלא מה?) כשקלטתי מאמא קריאה מנטלית לחזור הביתה לארוחת ערב. הצבתי את המחזירור המנטלי, אבל החטאתי, כנראה, את הזווית הנכונה, והשדר לא ניתר אליה בחזרה. הקריאות המשיכו לבוא בתכיפות, גם כאשר ניסיתי – ללא הועיל – לכוונן את המחזירור. הפכתי אותן לשעון על פרק ידי – לא שאני מחייב סימבוליזם גס כל כך, אך בשעת חירום אין לדקדק דיקדוקי עניות אסתטיים – ותוך יחידת זמן קצרה היתה ידי מכוסה שעונים עד מעבר למרפק. הקריאות הוסיפו לבוא. בצער השלמתי עם כך שיהיה עלי לוותר על המשחק, וגלשתי במהירות מתוך המימד החמישי. כשחזרתי, ציפה לי הלם קשה.

כמובן מאליו, ציפיתי לראות את שאר בני החבורה מחליקים אף הם החוצה לאורך הקשרים המנטליים שחיברו את כולנו זה לזה. במקום זאת, הספקתי לראות את התאומים הנוראים נעלמים פנימה. בבת אחת הבנתי מה קרה, אך ההבנה לא ריככה את ההלם.

בחסות הקריאה המזוייפת – לא היה בליבי ספק כעת שהם היו מקור הקריאה – משכו אותי התאומים מתוך המשחק והחליקו פנימה במקומי. קל היה להם להופיע כדמות אחת – כבר ציינתי שהיתה להם תודעה משותפת. קל היה להם אף לקלוט את שדרינו בעת שתכננו את המשחק, וכך להשתלב בו מבלי לעורר חשד מיותר. והם הניחו לי לראות זאת, משום שידעו שהייתי חסר־אונים לעצור בעדם, ומשום שכל הבדיחה הגדולה היתה מחטיאה את מטרתה אלמלא היה מי שיעריך אותה. בחישוביהם נפלה טעות אחת בלבד – לא הייתי חסר־אונים. לא לגמרי. למחרת התכנסנו כרגיל, כל החבורה, ואני דיברתי אליהם והסברתי להם את אשר היה עלינו לעשות.

דיבור הוא אומנות נשכחת, אך אנו פיתחנו אותה מחדש, זמן רב לפני שהתחילו הצרות. ילדים רבים מפתחים מעין שפת דיבור סודית בשלב זה או אחר, אך לאחר שהם משתעשעים דיים, הם זונחים אותה והיא נשכחת מליבם. אנחנו לא פיתחנו את שפתנו לשם שעשוע, והיא לא נזנחה אלא טופחה עד לשכלול מתקבל בהחלט על הדעת, בהתחשב בזאת שאין זו אלא שפת סימנים מגושמת. אף הרחקנו לכת מעבר לזה – התאמנו בהעברה מיידית של המלים למרכזים המוטוריים, כשאנו פוסחים על שלבי הקליטה וההבנה, מחשש ציתות. התאמנו בעוד הרבה כשרים מיוחדים, שלא אזכיר כאן משום שאינם שייכים לעניין. הכנו את עצמנו כמעט לכל צורה אפשרית של מצב חירום, ולמעשה כמעט שמחנו למקרה הזה, שאפשר לנו לתרגל בתנאי שדה נוחים יחסית.

לא הסברתי להם מה קרה, משום שהסבר היה מתבזבז ממילא על המרכזים המוטוריים, שאינם ערוכים לקליטתו. במקום זאת, העברתי להם הוראות מדוייקות באילו פעולות ינקטו לאחר שאסמן להם באיתות מסוים. מעל לפני השטח, ברמת התודעה הטלפתית, המשכנו, כרגיל, לתכנן משחק. עשינו זאת למען התאומים הנוראים. ידענו שהם מצותתים לנו, והחלטנו להכין להם הפתעה.

הכל הלך חלק. התאומים הנוראים, ממש כפי שחשבתי, לא יכלו לעמוד בפני הפיתוי לחזור על תעלולם. הם היו בטוחים, שאף אם סיפרתי לחבורה מה קרה, איש לא האמין לי.

כמובן שהפעם לא הטרידו אותי, אלא פתחו במתקפה על מישהו אחר מן החבורה. אבל אני פקחתי עין על כולם, ומיד כשראיתי שאלי סוטָה ממה שקבענו מראש – סטייה קלה ביותר, אבל הפעם הייתי דרוך לכל שינוי – אותתי להם בידי. דקה לאחר מכן אותתה אלי בידה – זה היה הסימן שהיא יוצאת. חיכינו מעט, כדי לוודא שהתאומים הנוראים כבר בפנים. ואז, במהירות רבה, ניתקנו מהם את הקשרים המנטליים והחלקנו החוצה. גורם ההפתעה היה לצידנו – הם לא התכוננו לכך שנפעל נגדם. זמן רב חיכינו במתיחות לאחר שחזרנו מהמימד החמישי – אבל הם לא יצאו. מן הסתם הם תקועים שם עד עכשיו. אין להם שום דרך לצאת, משום שהתודעה שלהם היא אחת, וכדי לנוע לתוך המימד החמישי והחוצה ממנו, יש צורך בקשרים המנטליים המורכבים של חבורה. אין סיכוי שאנחנו נחזור לנקודה ההיא במרחב! – והסיכויים שמישהו אחר יגיע בדיוק לשם וישחרר אותם בטעות הם אפסיים. לא, הם תקועים שם לנצח.

כעת מגיעה בוודאי השאלה שציפיתי לה כל הזמן: לשם מה נטלנו על עצמנו טרחה כה מרובה בגינם של התאומים הנוראים? ודאי, היינו יכולים לפנות לרשויות שיפעלו נגדם. חדירה למשחק הפרט היא עוון פלילי, כפי שודאי ידוע לכם. אבל – ראשית, לעולם לא היינו מצליחים להוכיח זאת. הזיוף היה מוצלח מדי. שנית, אפילו הצלחנו, לעולם לא היינו יכולים להפטר מהם סופית בכל דרך אחרת, ואנו היינו מוכרחים להפטר מהם לצמיתות. לא יכולנו להניח להם לכבוש את העולם. הרי זה ייעודנו שלנו.

אי שם במרחבי החלל והזמן משייטת לה ה’נוסטרומו‘, המכילה בתוכה שבעה אנשי צוות – חמישה גברים ושתי נשים – המצויים במצב של ספק־תרדמה ספק־הקפאה ונשלטת ומנווטת על ידי ‘אמא’, כינויו של המחשב הסופר־אינטליגנטי שלה. ה’נוסטרומו’, ספינת־חלל שגרתית המשמשת בעיקר למטרות מסחריות, נמצאת עתה בדרכה חזרה הביתה, כשלפתע מופרעת השלווה הקוסמית עם היתקלותה בכוכב חדש ובלתי נודע עד כה.

הצוות, המתעורר מן התרדמה האינטרגלקטית, יוצא לחקור את מסתרי הכוכב שנתגלה. על פני הכוכב הם מוצאים מבנה נטוש, עצום בגודלו, של רכב־חלל ובו שלד ענק של הטייס שהטיסו. מובן שזו רק הראשונה שבתגליות המוזרות בהן נתקלים אנשי הצוות ושבעקבותיה תבואנה תגליות רבות ומוזרות שבעתיים, כמו למשל גילויים של מאות זרעי ענק בתוך אחד המבנים שעל פני הכוכב. זרעים אלה, הנראים כשקי עור דמויי ביצה, מעוררים את סקרנותם של אנשי הצוות המתגברת פי כמה כשבתוך אחד משקי העור הללו נראית תנועה חשודה. אחד האסטרונאוטים קרב אל זרע הענק כדי לבחון אותו ו…

מכאן ואילך אימה־מקפיאת־דם ומסמרת שיער ומיסתורין אין־קץ שאמורים לשתק אותך, הצופה, או להבדיל – להקפיץ אותך מן הכיסא תוך כדי השמעת צווחה, לפי בחירתך או נטייתך הטבעית. זוהי למעשה מטרתם המוצהרת של כל אלה אשר חברו יחדיו והוציאו, אחרי חודשים של עבודה מאומצת והשקעה של תשעה מיליון דולר, את שובר הקופות התורן של הקולנוע האמריקני – ‘הנוסע השמיני’ (במקור – Alien).

‘הנוסע השמיני’, שזכה כבר לכינוי ‘הצד האפל של מפגשים מן הסוג השלישי’ מתואר על ידי דן או’בנון – התסריטאי והוגה הרעיון שמאחורי הסרט – כ’מלתעות' של החלל החיצון". הרעיון ליצור סרט מעורר פלצות ומשרה אימה שכזה, נולד באופן טבעי לאחר כשלון קופתי שנחל סרט קודם פרי עטו (בו נטל חלק גם כתפאורן, שחקן, מפיק ועוד) – ‘כוכב אפל’. עלילתו של ‘כוכב אפל’ היתה בעיקרון זהה לזו של ‘הנוסע השמיני’, אלא ששם היתה הגישה קלילה יותר ונועדה להביא את האנשים להסתכלות משועשעת והומוריסטית על ה’מפלצת' בת הכוכב האחר. כאמור היה זה כשלונה המוחץ של גישה זו שהביא, בהכרח כמעט, ליצירת תסריט שנועד להשיג את ההיפך הגמור, וככל הנראה גם מצליח בכך. גם כאן, כמו בסרטים קודמים כגון ‘מפגשים מן הסוג השלישי’, הטילו עושי הסרט (חברת ‘פוקס המאה העשרים’) איסור חמור על פרסום תמונתה של המפלצת האימתנית וכדי למנוע כל ספק מזהיר או’בנון את הצופה הפוטנציאלי מפני שאננות יתר. לצופה, המנחם את עצמו בטיעונים מן הסוג של: “הרי אני כבר מורגל בסרטים ממין זה,” או “זה בסדר, כבר ראינו מפלצות שכאלה,” צפויה הפתעה. “לכשתוצג בפניו המפלצת”, מבטיח או’בנון, “יזנק מכסאו ויברח אל מחוץ לכתלי אולם הקולנוע.” ראו, הוזהרתם!

מרבית האנשים אשר תרמו להשלמת המוצר הינם אלמונים, לפחות לגבי הקהל הישראלי. במאי הסרט, למשל, רידלי סקוט, עסק בעבר בבימוי של סרטוני פרסומת וסרטי טלוויזיה, וזה לו סרט העלילה השני אותו הוא מביים. על השלבים שקדמו לתחילת ההסרטה ועל פגישתם של סקוט ואו’בנון, מספר האחרון: “כשפגשתי את רידלי לא חדלתי מלנדנד לו שילך לצפות בסרט ‘טבח בטקסס’, אחד הסרטים האכזריים ביותר שנעשו אי פעם, ואחד האימתניים שבהם. אמרתי לו ‘ראה, לא עשית מעודך סרט אימים. אתה חייב ללכת לראות מה טיבה של יצירה שכזו.’ בחוסר רצון הוא קיבל את הצעתי ובעודו יושב שם וצופה בסרט ישבתי אני וחשבתי: אוי לי, הוא הרי אירופאי ורגיש, הוא ישנא זאת ויבוז לי. כשיצא מן ההקרנה לא חדל מלהתפעל. הוא חשב שזה עצום ואמר לי ‘הנוסע השמיני’ צריך להיות כזה, אבל הרבה יותר טוב!' אחרי זה ידעתי שנוכל להיות חברים.”

גם שבעת השחקנים המופיעים בתור אנשי הצוות אינם עתירי ניסיון או עטורי תהילה. את טום סקריט, אשר משחק בתור מפקד החללית, קפטן דאלאס, ראינו בתפקיד משנה בסרט ‘מ.א.ש.’ ולאחרונה גם בסרט ‘נקודת מפנה’. ורוניקה קרטרייט, המגלמת את דמותה של למברט אשר על הניווט, נראתה על המסך הגדול בסרט הבלהות של היצ’קוק ‘הציפרים’, ולאחרונה בסרט המד"ב שבקרוב יוקרן סוף־סוף גם בארץ – ‘פלישת חוטפי הגופות’ ראה גליון מספר 2, לצידם של דונלד סתרלנד וליאונרד נימוי (‘מר ספוק’). יפת קוטו, המופיע הפעם בדמותו של מהנדס הספינה כהה העור – פרקר – אולי מוכר יותר לקהל הצופים בזכות משחקו בתור הפילדמארשל אידי אמין דאדא באחת הגירסאות הקולנועיות הרבות להן זכה מבצע אנטבה. אך כפי שצויין כבר לעיל, לא מנעה אלמוניותם היחסית של השחקנים והבימאי את הפיכת הסרט ללהיט. הסיבות לכך יכול שתהיינה רבות ושונות, אך אין ספק כי תרומה מכרעת להצלחתו של הסרט תרם הצד החזותי שבו, כלומר – התפאורה המהממת ובעיקר זו שעל פניו של כוכב המיסתורין. מר או’בנון עצמו מלבד היותו הוגה הרעיון לסרט (יחד עם רונלד שוסט, המפיק בפועל) והתסריטאי, היה גם היועץ לענייני פעלולים מיוחדים, תחום בו עסק בין השאר גם במסגרת סרטו של לוקאס ‘מלחמות כוכבים’. אלא שאת הטון בתחום זה הכתיב, ללא כל ספק, ה.ר. גייגר, אמן שווייצרי ידוע המשתייך לזרם של הריאליזם הפנטסטי. יצירותיו שאחת מהן הופיעה בשערו של גיליון מספר 4 של ‘פנטסיה 2000’ מתארות ברובן מיזוג מהמם בין הגוף החי (בדרך כלל של אדם) ובין מכשירים מכניים־דוממים, מין ‘טכנולוגיה אורגאנית’ שסממנים מיניים מצויים בה ביד נדיבה. התלהבותו של או’בנון מגייגר ומיצירותיו היתה מידית וזאת משום שלדברי או’בנון, “גייגר הינו אמן מזהיר שעבודתו היא מדהימה, מחרידה, ססגונית, מבחילה ונהדרת. הנה עמד בפני מישהו המסוגל ליצור סיוטים וביעותי לילה שמעבר לדמיונו של כל אחד אחר.” והרי אם כך הדבר אין ספק שאין איש מתאים ממנו לעיצוב המרכיבים האל־אנושיים שבסרט, החל בנופו של הכוכב המיסתורי וכלה בחלליתם של היצורים הזרים. התלהבותו זו של או’בנון דבקה גם בשותפו להגיית הרעיון ובבימאי כאחד, ואת תוצאותיה לא קשה לנחש. רק מעט ממעשה ידיו של גייגר מוצג בפני הקורא בעמודים אלה ואת השאר, בשלל צבעי הקשת, נוכל לראות ככל הנראה בחודשים אוקטובר־נובמבר הבאים עלינו לטובה.

מה יכולים להיות חלומותיו הכמוסים של פרופסור יהודי־אמריקני מתוסכל? ומי יכול להבין לנפשו טוב יותר ממיודענו ווּדי אֶלֶן, שהינו חובב נלהב של מד"ב ופנטסיה, ושכשרונו בכתיבה אינו נופל מכשרונו בקולנוע?

* * *

קוגלמס, פרופסור למדעי החברה באוניברסיטה העירונית של ניו־יורק, היה נשוי בשנית בלא אושר ועושר. דפנה קוגלמס היתה מרשעת. כמו כן היו לו שני בנים משעממים מאשתו הראשונה, בלו, והוא היה שקוע עד צוואר בחובות בגלל תשלום מזונות לגרושתו וילדיו.

“כיצד יכולתי לדעת שהעניינים יתגלגלו בצורה כה גרועה?” נאנח קוגלמס יום אחד באוזני הפסיכולוג שלו. “דפנה היתה בעלת אישיות מבטיחה. מי העז להעלות על דעתו שתלך ותתנפח כמו כדור־ים? לבד מזה – היו לה גם מספר דולרים, אשר כשלעצמם אינם סיבה טובה להינשא למישהו, אך כתוספת אינם מזיקים. אתה מבין את כוונתי?”

קוגלמס היה קרח ושעיר כדב, אך היתה לו נשמה.

“אני חייב לפגוש באשה חדשה,” המשיך. “אני זקוק לפרשיית אהבים. אולי אינני נראה כזה, אך הנני אדם הזקוק לרומנטיקה. אני זקוק לרכות, אני זקוק לפלירטים. אינני נעשה צעיר יותר מיום ליום, ולפני שיהיה מאוחר מדי אני רוצה לעשות אהבה בוונציה, לזרוק כלאחר יד הערות שנונות בחוגי החברה הגבוהה ולהחליף מבטים שובבים מעל לכוסות יין לבן ונרות דולקים. אתה מבין את כוונתי?”

ד"ר מנדל התנועע בכסאו ואמר, “פרשיית אהבים לא תפתור מאומה. הינך כל כך בלתי מציאותי. לבעיותיך סיבה עמוקה הרבה יותר.”

“פרשיית האהבה מוכרחה גם להיות דיסקרטית,” המשיך קוגלמס. “אינני יכול להרשות לעצמי גירושין נוספים. דפנה עלולה לתת לי מנה אחת אפיים.”

"מר קוגלמס – "

“אם כך, זו אינה יכולה להיות מישהי מהאוניברסיטה העירונית של ניו־יורק, שכן גם דפנה עובדת שם. לא שיש באוניברסיטה מישהי ששווה משהו, אך יש מספר סטודנטיות…”

"מר קוגלמס – "

“עזור לי! היה לי חלום אתמול בלילה! ובחלומי אני מדלג באחו ובידי האחת צידנית לפיקניק ועליה כתוב ‘אופציות’. לפתע ראיתי שיש בה חור!”

“מר קוגלמס – הדבר הגרוע ביותר שאתה יכול לעשות הוא לנסות להוציא את הפנטסיות שלך לפועל ולהציג אותן כמציאות. כל מה שמוטל עליך הוא להביע כאן את רגשותיך ואנו ננסה יחדיו לנתח אותם. אתה נמצא בטיפול כבר זמן ארוך דיו על מנת לדעת שאין לכך תרופת פלא – אחרי הכל, אני פסיכולוג, לא קוסם.”

“אם כן אולי אני באמת זקוק לקוסם,” אמר קוגלמס כשהוא מתרומם מכסאו לאות כי בזאת נסתיים הטיפול.

שבועות מספר אחר כך, כשהסתובבו קוגלמס ודפנה בביתם כשני פריטי ריהוט ישנים, צלצל הטלפון.

“אני אענה,” אמר קוגלמס.

“הלו,” אמר קול, “הלו קוגלמס? קוגלמס, זה אני, פרסקי.”

“מי?”

“פרסקי, או שמא עלי להציג את עצמי כפרסקי הגדול?”

''סליחה?''

“שמעתי שאתה מחפש בכל העיר אחר קוסם שיכניס מעט אקזוטיקה לחייך. נכון או לא?”

“שששש…” לחש קוגלמס. “מהיכן אתה מטלפן, פרסקי?”

בשעת אחר־צהריים מוקדמת מאד של יום המחרת, טיפס קוגלמס במדרגות הרעועות של בית דירות מרופט למראה באזור נידח בברוקלין. הוא הציץ מבעד לאפלולית המסדרון, עיניו פגשו בדלת שחיפש, והוא לחץ על הפעמון. “אני עומד להתחרט על כך,” הרהר לעצמו.

שניות מספר אחר כך קיבל את פניו אדם נמוך, רזה ופניו כצבע השעווה.

“אתה פרסקי הגדול?” שאל קוגלמס.

“כן, אני, רוצה קצת תה?”

“לא, אני רוצה רומנטיקה,” אמר קוגלמס. “אני רוצה מוסיקה, אהבה ויופי.”

“אבל לא תה, הא? מוזר מאד. או־קיי, שב בבבקשה.”

פרסקי פנה לחדר האחורי, משם הגיעו לאזניו של קוגלמס קולות של ריהוט וקופסאות המוזזים ממקום למקום. פרסקי חזר והופיע כשהוא הודף לפניו חפץ גדול המוסע על עגלת גלגלים קטנה וחורקנית. הוא הסיר מעליו מספר פיסות משי ישנות שהיו מונחות על חלקו העליון ונשף בחוזקה על מנת להסיר את האבק מעליו. היה זה מין ארון סיני זול למראה ומלא שריטות.

“פרסקי,” אמר קוגלמס, מה פשר התחבולה הזו?"

“שים לב,” אמר פרסקי, “לדבר השפעות מענינות מאד. פיתחתי מכשיר זה לפי הזמנת אירגון אבירי הפיתייה, לצורך הכנס השנתי שלהם – ואולם הכנס בוטל. היכנס אל תוך הארון.”

“למה? כדי שתוכל לדקור בי בחרבות או משהו כזה?”

"מה זה עולה על דעתך? אתה רואה פה חרבות כלשהן בסביבה?''

קוגלמס העווה את פרצופו וטיפס אל תוך הארון, כולו אנחות וגניחות. הוא לא יכול היה לשים לב לכמה אבני חן זולות, מזויפות שהיו דבוקות לקרש החשוף ממנו נבנה הארון, בדיוק בגובה עיניו. “אוי לך אם זו בדיחה”, הוא אמר.

“שום בדיחה. עכשיו, הנה הטריק. אם אזרוק ספר כלשהו לתוך הארון הזה יחד איתך, אסגור את הדלתות ואקיש עליהן שלש פעמים, תמצא את עצמך מוקרן אל תוך הספר.”

קוגלמס חזר והעווה את פרצופו, הפעם בחוסר אמון.

“זו אמת,” אמר פרסקי. “אני נשבע בחיי, ולא רק ספר. כל סיפור קצר, מחזה, אפילו שיר. תוכל לפגוש כל אחת מהנשים הנפלאות שנוצרו במוחם של הסופרים הדגולים ביותר בעולם. כל אשה שחלמת אודותיה אי פעם. תוכל להצליח עם כולן כמו דון ז’ואן אמיתי וכשתשביע את רעבונך, תוכל להקיש בדלת ואני אדאג שתוחזר לכאן תוך שבריר שניה.”

“פרסקי, האם אינך במקרה חולה רוח הנמצא בטיפול במסגרת מרפאת החוץ של בית המשוגעים המקומי?”

“אני אומר לך שאני דובר אמת,” אמר פרסקי.

קוגלמס נותר מסופק. “המנסה אתה לומר לי שקופסת הגבינה המצחיקה הזו יכולה לשאת אותי למסע מהסוג שאתה מתאר?”

“כן. בעבור 20 דולר.”

קוגלמס שלף את השטרות מארנקו. “אאמין לך רק כשאראה זאת במו עיני.”

פרסקי תחב את השטרות לתוך כיס מכנסיו ופנה לעבר ארון הספרים שלו.

“אז את מי אתה רוצה לפגוש? את האחות קרי? את אופליה? מישהי משל סול בלו? מה דעתך על לוליטה? אך במחשבה שניה, לגבי אדם בגילך היא קצת יותר מדי צעירה.”

“צרפתיה. אני מעוניין בפרשיית אהבים עם מאהבת צרפתיה.”

“נאנה?”

“אך לא הייתי רוצה להגיע למצב שאצטרך לשלם עבור זה.”

“מה בדבר נטשה ממלחמה ושלום?”

“אמרתי צרפתיה! אני יודע! מה בדבר מדאם בובארי? זה נשמע לי מושלם!”

“זה באמת מה שתקבל, קוגלמס. עליך רק לצעוק כשתרגיש שבע.”

פרסקי השליך אל תוך הארון את מהדורת הכיס של ספרו של פלובר.

“האם אתה בטוח שאין בכך סכנות כלשהן?” שאל קוגלמס כשהחל פרסקי לסגור את דלתות הארון ואז פתח אותן לרווחה.

קוגלמס נעלם. באותו רגע בדיוק חזר והופיע בחדר המיטות של צ’רלס ואֶמה בובארי, באחוזת יונוויל. לנגד עיניו עמדה אשה יפהפיה, לבדה, גבה מופנה אליו והיא עסוקה בקיפול מצעים. אינני יכול להאמין בכך, הירהר קוגלמס, כשהוא לוטש עיניו אל אשתו המשגעת של הרופא. אני נמצא כאן, וזו היא אכן הגברת בכבודה ובעצמה.

אמה נפנתה אליו בהפתעה. “אל אלוהים, מי אתה?”

האנגלית שלה היתה אותה אנגלית מעודנת כפי שהופיעה בתרגום האנגלי של אותה מהדורה.

זה פשוט משגע, הירהר קוגלמס. ואז, כשנוכח לדעת שהוא היה זה שאליו הפנתה את דבריה, אמר: “אני סידני קוגלמס מהאוניברסיטה העירונית. פרופסור למדעי החברה.”

אמה ברברי חייכה חיוך עוגב, “תשתה משהו? אולי כוס יין?” אמרה.

קוגלמס הרהר: איזה ניגוד מהווה היא לדינוזאור המחלק עמי את מיטתי. הוא חש דחף פתאומי לקחת יצור מופלא זה בזרועותיו ולומר לו שהיא בדיוק האשה עליה חלם כל ימי חייו.

“כן, יין כלשהו,” אמר בקול צרוד. “לבן. לא – אדום. לא – לבן. שיהיה לבן.”

"צ’רלס נסע ליום שלם, אמרה אמה וקולה מלא רמזים מעורפלים.

אחרי היין יצאו לטיול קליל בנוף הצרפתי החביב. “תמיד חלמתי שזר מסתורי כלשהו יופיע ויחלץ אותי מחדגוניותו של הקיום הכפרי הזה,” אמרה אמה, אוחזת בידו בחזקה. הם חלפו על פני כנסיה קטנה. “אני אוהבת את לבושך,” אמרה. “מעולם לא ראיתי משהו מסוג זה כאן בסביבה. זה כה… כה מודרני.”

“זו נקראת חליפת־ערב,” אמר בקול רומנטי. לפתע אחז בה ונשק לה בחוזקה. במשך השעה הקרובה שכבו השניים בצל אחד העצים, התלחשו וסיפרו זה לזו במבטיהם דברים בעלי משמעות. לפתע הזדקף קוגלמס. זה עתה נזכר שהוא אמור לפגוש את דפנה בבלומינגדיל. “עלי ללכת,” אמר לה. “אך אל תחששי, עוד אשוב”

“אני מקווה,” אמרה אמה.

הוא חיבק אותה בתאווה יוקדת והשניים ניפנו לחזור לעבר הבית. הוא אחז את פניה של אמה בין שתי כפות ידיו, נשק לה שנית וצעק: “בסדר, פרסקי! אני צריך להיות בבלומינגדייל בשלוש וחצי!”

לפתע נשמע קול, כקולו של פקק שנחלץ מן הבקבוק, וקוגלמס חזר ומצא את עצמו בברוקלין.

“נו, שיקרתי לך?” שאל פרסקי בנעימת נצחון.

“ראה, פרסקי, עכשיו אני עסוק כי עלי לפגוש את הלוייתן שלי. אבל מתי אוכל לבוא שנית? מחר?”

“בעונג רב. אל תשכח להביא עשרים דולר ואל תספר על כך לאיש.”

קוגלמס הזעיק מונית והזדרז לנסוע העירה. ליבו הלם בקירבו. אני מאוהב, הירהר, אני בעליו של סוד נפלא, הוא לא העלה על דעתו שבדיוק באותו רגע קימטו סטודנטים במקומות שונים ברחבי המדינה את מצחיהם בתמהון ושאלו את מוריהם: “מי זה הטיפוס הזה שבעמוד 100? יהודי קרח מנשק את מאדם בובארי?” מורה באחד מבתי הספר בדרום דקוטה נאנחה והירהרה לעצמה: ישו, הנוער הזה עם כל הסמים והמין! מה שעובר אצלם בראש!…

דפנה קוגלמס נמצאה במחלקת האביזרים לאמבטיה בכל־בו של בלומינגדיל, כאשר הגיע קוגלמס חסר נשימה. “איפה היית?” ירתה לעברו. “כבר ארבע וחצי.”

''נתקעתי בפקק תנועה," אמר קוגלמס.

קוגלמס חזר וביקר את פרסקי ביום המחרת ולאחר רגעים מספר מצא את עצמו, כבמטה קסם, חזרה ביונוויל. אמה לא יכלה להסתיר את התרגשותה למראהו. השניים בילו יחדיו שעות על גבי שעות, צוחקים ומשוחחים על מקומות מגוריהם השונים, ולפני שהסתלק התעלסו באהבים.

“אלוהים! אני שוכב עם מאדאם בובארי!” ליחשש קוגלמס לעצמו. “אני, שנכשלתי בצרפתית שנה א'.”

במהלך החודשים הבאים נפגש קוגלמס עם פרסקי פעמים רבות ופיתח יחסים קרובים עם אמה בובארי. “תמיד תזכור להכניס אותי לספר לפני עמוד 120,” אמר קוגלמס לקוסם יום אחד. אני חייב לפגוש אותה לפני שהיא מתאהבת בטיפוס הזה, אדולף."

האם בעלה חושד במשהו?"

“לא, הוא בכלל לא בעניינים. הוא תמיד הולך לישון בעשר – ורק אז היא נועלת את נעלי הריקוד שלה. נו, טוב… להתראות אחר כך.”

ושוב נכנס קוגלמס לארון ועבר כהרף עין לאחוזת בובארי ביונוויל.

“מה שלומך, יקירתי?” שאל את אמה.

“הו, קוגלמס,” נאנחה אמה. “תראה מה שאני צריכה לסבול. אמש בשעת ארוחת הערב, נרדם בעלי באמצע המנה העיקרית. אני שופכת לפניו את ליבי על הבלט האחרון שראיתי ולפתע, כרעם ביום בהיר, אני שומעת קול נחירה.”

“זה בסדר, מותק. עכשיו אני כאן,” אמר קוגלמס, כשהוא מחבק אותה.

אני ראוי לזה, הירהר כשהוא מריח את ריח הבושם הצרפתי שעל צווארה של אמה, וטומן את פרצופו בשערה. מספיק סבלתי. מספיק שילמתי לכל הפסיכולוגים הללו. חיפשתי וחיפשתי עד שהתעייפתי. היא צעירה ויפה, והנה אני כאן – כמה דפים אחרי לאון וקצת לפני רודולף. הופעתי במקומות הנכונים ובפרקים הנכונים, וכך השתלטתי על המצב.

אמה, זאת יש לציין, היתה מאושרת לא פחות מקוגלמס. היא היתה צמאה לחידושים, וסיפוריו אודות חיי הלילה של ברודווי, מכוניות המרוץ, הוליווד וכוכבי הטלויזיה – הרנינו את ליבה של היפהפיה הצעירה.

“ספר לי עוד קצת על בייסבול,” דחקה בו ערב אחד, כשטיילו לא הרחק מן הכנסיה.

“מה יש כאן לספר? משחק גדול, נפלא, נהדר. כדאי לראות.”

“ופרסי האוסקר?” אמרה אמה במבט עורג. “הייתי מוכנה לעשות הכל בשביל לזכות בפרס אחד.”

“קודם עליך להיות מועמדת לפרס.”

"אני יודעת. הסברת זאת. אבל אני משוכנעת שאני יכולה להיות שחקנית. כמובן, עלי לקחת עוד מספר שיעורים, אולי בבית הספר לשחקנים של לי שטרסברג, ואז, אם יהיה לי סוכן טוב – "

“נראה, נראה, אני אדבר עם פרסקי”.

אותו ערב, לאחר שחזר בשלום לדירתו של פרסקי, העלה קוגלמס בפניו את הרעיון שלו – להחזיר עימו את אמה, כדי שתוכל לבקר בעיר הגדולה.

“תן לי לחשוב על זה,” אמר פרסקי. “אולי אפשר לסדר זאת. כבר ראיתי דברים מוזרים מזה.” מובן שאף אחד מהם לא הצליח לנקוב בשמו של דבר מוזר יותר, ולו אחד בלבד.

“לאן, לעזאזל, אתה נעלם כל הזמן?” נבחה דפנה קוגלמס לעבר בעלה, כאשר חזר הביתה מאוחר באותו ערב. “תפסת לך איזה זנזונת או משהו?”

“כן, בטח. אני בדיוק הטיפוס שיעשה דבר כזה,” אמר קוגלמס בעייפות. “הייתי אצל לאונרד פופקין. דנו בשאלת החקלאות המתקדמת בפולניה. את מכירה את פופקין. הוא משוגע לחלוטין על הנושא הזה.”

“היית מוזר מאד בזמן האחרון,” אמרה דפנה, “מרוחק. רק אל תשכח את יום ההולדת של אבא שלי בשבת, בסדר?”

“כן, בטח, בטח,” אמר קוגלמס ופנה לעבר חדר השינה.

“כל המשפחה שלי תהיה שם. נראה את התאומים ואת הדוד האמיש. כדאי שתהיה קצת יותר מנומס כלפי הדוד האמיש. הוא מחבב אותך.”

“כן – בסדר, התאומים,” אמר קוגלמס, סוגר אחריו את דלת חדר השינה ובולם את זרם פטפוטיה של אשתו. הוא נשען על הדלת ונשם נשימה עמוקה. בעוד שעות אחדות, אמר לעצמו, יחזור ליונוויל, אל אהובתו. והפעם, אם הכל ילך כשורה, יביא את אמֶה יחד איתו.

למחרת, בשלוש ורבע אחר הצהריים שב פרסקי והפעיל את הכישוף שלו. קוגלמס הופיע בפני אֶמה, חייכני ולהוט.

השניים בילו שעות ביונוויל ואחר כך עלו על הכרכרה המשפחתית. בהתאם להוראותיו של פרסקי, הם חיבקו זה את זו בחוזקה, עצמו עיניהם וספרו עד עשר. כשחזרו ופקחו אותם, ראו את מרכבתם נעצרת בדיוק בפתח מלון פלאזה, שבו הזמין קוגלמס האופטימי, מבעוד מועד, חדר לשניים. “אני אוהבת את זה! כמה חלמתי על כל זה,” אמרה אמה כשהיא חגה בעליזות סביב חדר השינה שלהם ומשקיפה על העיר מבעד לחלונות הגדולים.

“זה סנטרל פארק, נכון? וזה הנהר, נכון? איזה יופי!”

על המיטה היו קופסאות שנשלחו מהאלסטון וסאן לורן. אֶמה פתחה את אחת הקופסאות, שלפה משם זוג תחתוני קטיפה שחורים והחזיקה בהם כנגד גופה המושלם.

“אה, זה של סאן לורן, את תֵראי בזה כמו מיליון דולר,” אמר קוגלמס. “בואי, תני לי נשיקה.”

“מעולם לא הייתי מאושרת כל כך,” צווחה אמה בעומדה לפני הראי. “בוא נצא העירה. אני רוצה לראות את ‘ישו כוכב עליון’ ואת מוזיאון גוגנהיים והשחקן הזה, מרלון ברנדו, שאתה תמיד מדבר אליו, יש איזה סרט שלו בעיר?”

“אינני מצליח להבין זאת,” אמר פרופסור באוניברסיטת סטנפורד. “קודם הברנש המוזר הזה, קוגלמס, ועכשיו היא נעלמת כליל מהספר. זה מה שאומרים: התכונה שמאפיינת ספר קלאסי היא יכולתך לחזור ולקרוא אותו אלף פעם, ובכל פעם למצוא בו דבר מה חדש.”

האוהבים בילו סוף שבוע אלוהי. קוגלמס אמר לדפנה שהוא נוסע לסימפוזיון בבוסטון, ויחזור רק ביום שני. הוא ואמה ניצלו כל רגע, הלכו לסרטים, בילו שעתיים בדיסקוטק ונכנסו למיטה כשהסתיים סרט הטלויזיה. הם ישנו עד יום ראשון בצהריים, אחר כך סעדו במסעדה מפוארת. במוצאי יום ראשון אכלו קביאר ולגמו שמפניה בחדרם שבמלון, והמשיכו לשוחח עד עלות השחר. בבוקר, במונית שהסיעה אותם לעבר ביתו של פרסקי, הירהר קוגלמס: זה היה קדחתני, אבל היה שווה כל רגע. אינני יכול להביא אותה הנה תמיד, אבל מדי פעם בפעם זה יהיה ניגוד מעניין ליוניוול.

בביתו של פרסקי טיפסה אֶמה לתוך הארון, סידרה סביבה בקפדנות את קופסאות הביגוד שלה ונישקה את קוגלמס בחיבה. “בפעם הבאה ניפגש אצלי,” אמרה בחיוך קורץ.

פרסקי נקש פעמים על דלת הארון. מאום לא אירע.

“הממ,” אמר פרסקי, מגרד את ראשו. הוא חזר ונקש, אך הקסם בכל זאת לא פעל. "משהו אינו כשורה, " מילמל.

“פרסקי, אתה בטח מתבדח!” קרא קוגלמס. איך ייתכן שזה לא פועל?"

הרגע, הרגע. אמה, את עדיין בפנים?"

“כן.”

פרסקי חזר ונקש – הפעם בכוח רב.

“אני עדיין כאן, פרסקי.”

“אני יודע, מותק. שבי רגע בשקט.”

פרסקי, אנו חייבים להחזיר אותה," לחש קוגלמס. “אני אדם נשוי, ובעוד שלוש שעות אני צריך להרצות באוניברסיטה. בשלב זה איני מוכן להיכנס למשהו רציני יותר מפרשיית אהבים זהירה.”

“אני לא מבין,” אמר פרסקי. “זה היה מעשה קסמים כל כך אמין.”

אך הוא לא היה מסוגל לעשות מאום. “זה יקח כנראה זמן מה,” אמר לקוגלמס. “אני חושב שאצטרך לפרק את הקופסה. אתקשר אליך אחר כך.”

קוגלמס ארז את אֶמה בתוך מונית ושלח אותה חזרה לפלאזה. בקושי הצליח להגיע להרצאה בזמן. כל היום שהה ליד הטלפון, מתקשר לפרסקי או לאהובתו. הקוסם אמר לו שעלולים לעבור שבועות מספר עד שירד לשורש הבעיה.

“איך היה הסימפוזיון?” שאלה אותו דפנה אותו לילה.

“נהדר, נהדר,” אמר כשהוא מצית את הסיגריה שלו מצד הפילטר.

“מה העניין? אתה מתוח כמו חתול.”

“מי? אני? באמת, את צוחקת. אני משוחרר ורגוע. פשוט אצא לי לאיזה טיול־לילה.” הוא התחמק מבעד לדלת, עצר מונית וטס לעבר הפלאזה.

“זה לא בסדר,” אמרה אמה, “צ’רלס יתגעגע אלי.”

“היי קצת סבלנית, מותק,” אמר קוגלמס. הוא היה חיוור ומזיע. הוא חזר ונישק אותה, מיהר לעבר המעליות, צרח על פרסקי בטלפון שבאולם הקבלה במלון, תפס מונית והצליח לחזור הביתה בדיוק לפני חצות.

“לדברי פופקין, מחירי הדלעות בקרקוב לא היו יציבים כל כך מאז שנת 1971,” סיפר לדפנה, חייך חיוך קלוש וטיפס למיטה.

כך חלף לו השבוע כולו. ביום שישי סיפר קוגלמס לדפנה שעליו להשתתף בסימפוזיון נוסף, הפעם בסיראקוז. הוא מיהר לעבר מלון פלאזה, אך סוף השבוע השני לא דמה לראשון כלל וכלל. “החזר אותי אל הסֵפֶר או הינשא לי,” אמרה אמה. “ובינתיים מצא לי איזו משרה או איזה בית ספר ללמוד בו, כי הצפיה בטלויזיה במשך כל היום יכולה לשגע את הבן־אדם.”

“בסדר, נמצא לך עבודה,” אמר קוגלמס. “אנחנו באמת זקוקים לכסף. ההוצאות שלך במלון הזה גדולות פי שניים ממשקל גופך.”

“פגשתי בסנטרל פארק מפיק מברודווי והוא אמר שאולי אתאים להצגה שהוא מארגן,” אמרה אמה.

“ומי הוא אותו ליצן?” שאל קוגלמס.

“הוא לא ליצן. הוא רגיש, אדיב ונחמד. קוראים לו ג’ף משהו.”

מאוחר יותר באותו יום הופיע קוגלמס אצל פרסקי שתוי כלוט.

הרגע," אמר פרסקי. “אתה עלול לחטוף הסתיידות עורקים.”

“הרגע, הוא אומר לי להירגע. יש לי דמות מרומן דמיוני שתקועה לי בחדר כלשהו במלון, ואני חושד שאשתי שלחה בעקבותי בלש פרטי.”

“בסדר, בסדר. אני יודע שיש לך בעיה.” פרסקי זחל אל מתחת לארגז והחל להכות במשהו בפטיש ענק.

“אני כמו חיית פרא,” המשיך קוגלמס. “אני מתגנב בעיר כמו פושע, ואֶמה ואני נמאסנו לגמרי זה על זו. שלא לדבר על חשבון המלון שנראה כמו תקציב ההגנה האמריקאי.”

“נו, אז מה אני יכול לעשות? זהו עולם הקסמים. הכל עניין של דקויות,” אמר פרסקי.

“דקויות! אני שופך לתוך המטומטמת הזאת קביאר ושמפניה, פלוס המלתחה שלה, פלוס זה שהיא נרשמה לבית ספר לשחקנים והיא צריכה פתאום כל מיני אביזרים. חוץ מזה, פרסקי, פרופסור בייביש קופקינד, שמלמד ספרות השוואתית ושתמיד קינא בי, זיהה אותי בתור הטיפוס שמופיע באופן ספוראדי בספר של פלובר. הוא מאיים שיספר לדפנה. אני חוזה צרות ואסונות. בגלל ניאוף עם מדאם בובארי עלולה אשתי לגרור אותי לפשיטת רגל.”

“מה אתה רוצה שאגיד? אני עובד על זה יומם ולילה. ובאשר לדאגות האישיות שלך, בזה לא אוכל לעזור לך. אני קוסם, לא פסיכולוג.”

ביום ראשון אחר הצהריים, נעלה אֶמה את עצמה בחדר האמבטיה וסרבה להיענות לקריאותיו של קוגלמס. קוגלמס הביט מבעד לחלון החדר והירהר אודות התאבדות.

“חבל שזו קומה נמוכה כל כך אחרת הייתי עושה זאת מייד. אולי, אם אברח לאירופה, ואתחיל את חיי מחדש… אולי אוכל למכור שם עיתונים…”

הטלפון צילצל. קוגלמס הרים בפיזור דעת את האפרכסת לאוזנו.

“תביא אותה לכאן,” אמר פרסקי. “אני חושב שאיתרתי את התקלה.”

ליבו של קוגלמס החסיר פעימה. “אתה רציני?” שאל.

“פתרת את זה?”

“כן, זה היה משהו במימסרת.”

פרסקי, אתה גאון. אנחנו נהיה שם עוד דקה, פחות מדקה."

ושוב מיהרו הנאהבים והנעימים אל דירתו של הקוסם ושוב טיפסה אמה בובארי עם קופסאות הבגדים שלה אל תוך הארון. הפעם לא הוחלפו נשיקות. פרסקי סגר את הדלת נשם נשימה עמוקה ונקש עליה שלוש פעמים. קול הפיקפוק המרגיע נשמע וכאשר הציץ פרסקי פנימה, היה הארון ריק. מאדאם בובארי חזרה אל הספר שלה. קוגלמס נאנח אנחת רווחה אדירה ולחץ את ידי הקוסם.

“זה נגמר,” אמר. “למדתי את הלקח. לעולם לא אבגוד עוד באשתי. אני נשבע.”

הוא חזר ולחץ את ידי פרסקי ושינן לעצמו לזכור לשלוח לפרסקי עניבה במתנה.

שלושה שבועות מאוחר יותר, בערבו של יום אביבי נפלא, נענה פרסקי לצילצול פעמון הדלת שלו ומצא את קוגלמס ניצב בפתח כשהבעה מתנצלת על פניו.

“בסדר, קוגלמס,” אמר פרסקי. “את מי אתה רוצה הפעם?”

“רק פעם אחת,” אמר קוגלמס. “מזג האויר יפה כל כך והרי אינני הולך ונעשה צעיר יותר מיום ליום. שמע, קראת את ‘מה מעיק על פורטנוי?’ אתה זוכר את הקופה?”

המחיר עכשיו הוא עשרים וחמשה דולר, בגלל עליית מדד המחירים לצרכן. אבל אני אתן לך סיבוב אחד בחינם בגלל כל הצרות שגרמתי לך."

“אתה בחור טוב,” אמר קוגלמס, מסרק את מעט השערות שהתנוססו על פדחתו ומטפס לתוך הארון. "הפעם זה יהיה בסדר?''

“אני מקווה. אבל אני חייב לציין שמאז אותו מקרה בלתי נעים, לא הרביתי להפעילו.”

“סקס ורומנטיקה,” נאנח קוגלמס מתוך הארון. “מה לא עושים בשביל פרצוף יפה.”

פרסקי השליך פנימה עותק של ‘מה מעיק על פורטנוי’ ונקש על הדלת שלוש פעמים. הפעם, במקום צלילו של פקק הנחלץ מבקבוק, נשמע קול פיצוץ עמום, מלווה בסידרת קולות פיצוח ומטר גיצים. פרסקי זינק מבוהל לאחור, חטף התקפת לב והתפגר בו במקום. הארון עלה בלהבות ובסופו של דבר נשרף הבניין כולו עד היסוד.

קוגלמס, שלא היה מודע לשואה שפקדה אותו, היה מסובך בינתיים בבעיות משלו. הוא לא הועבר לתוך הספר ‘מה מעיק על פורטנוי?’ למעשה, כלל לא הועבר לרומן כלשהו. הוא הוקרן אל תוך ספר לימוד ישן, ‘ספרדית של ימי הביניים’, והיה עסוק בהימלטות כל חייו על פני מישור סלעי ועקר מצמחיה, כשהפועל ‘טאנר’ (ה, ו, ה) – פועל בלתי רגיל, רחב ושעיר – רודף אחריו על רגליו הדקיקות והארוכות.

הרשימה הבאה הסתתרה בעמוד 14 של עיתון הבוקר הישראלי ‘הארץ’ מיום 9.3.72, והיא פרי עטו של העיתונאי הישראלי אדם אקרמן, שמושבו בטורונטו, קנדה:

הקנאדי שקם לתחייה: אל תחזירו אותי לחיים. פשוט נפלא שם.

ליאון שארפ היה מת במשך שלוש דקות.

ליאון שארפ (68) הוא יהודי מטורונטו, בעל בית דפוס מצליח בעיר, אשר מעולם לא התעניין לדעת מה קורה לאדם לאחר מותו.

אולם, לפני חודשים אחדים עברה עליו חווייה נדירה, ובעקבותיה החל לחקור בשאלות פילוסופיות אנושיות. הוא נפטר. לבו הפסיק לפעום במשך שלוש דקות ו־12 שניות, ומבחינה קלינית הוגדר כ’מת'.

הוא חזר לחיים. הוא מן הבודדים שעברו ניסיון זה, ויכולים להיזכר בפרוטרוט ברגשות שחשו בזמן המיתה ובזמן ההתעוררות לחיים.

התברר, כי דקות האפלה היו עבור שארפ מלאות פיתוי, התמוגגות והנאה, והדבר הראשון שאמר לרופא בחוזרו להכרה היה: “אם זה יקרה לי שוב – אל תחזיר אותי! פשוט נפלא שם!” לבקשת רופאיו הוא ניאות להרשות לפרסם את המקרה המוזר שאירע לו בביטאון הרפואה הקאנדית, תחת הכותרת היבשה: ‘עצירת לב משוחזרת’.

בראיון שהעניק שארפ לעיתונאים הוא סיפר, שמאז החלים הפך לדתי, והוא מוצא עצמו לא פעם שקוע בהירהורים על גורלו של האדם עלי אדמות. הוא שמח שפרסום חוויותיו עודד אנשים רבים במדינה, הנמצאים על סף המוות, לצפות לקראתו בלי פחד ובהלה. הפרסום שזכה בו מביא לשארפ זרם בקשות לבקר אצל חולי סרטן בבתי חולים, ולספר להם אישית על נסיונו.

“אני יוצא את גופי”

היום שבו נפטר שארפ החל באופן דומה לכל יום עבודה אחר עבורו. הוא חתם על ניירות, הזמין ציוד חדש, שוחח בטלפון ורק בהפסקת הצהריים החל להרגיש לפתע כאבים בזרוע ובכתף השמאליים.

כאשר סיפר זאת למזכירתו, היא מיד הביעה חשש להתקפת לב ויעצה לו לנסוע לבית חולים, אך הוא סירב באומרו: “אף פעם לא היו לי בעיות עם הלב.”

הכאבים התחזקו, וכעבור 10 דקות היה בדרך לבית החולים, שם נקבעה מיד אבחנה של התקף לב. טיפול נמרץ החזיר לו דופק ולחץ דם נורמאליים, אך כעבור שעה הורע מצבו והוא פלט אנחה כבדה. ראשו נשמט לצד והכרתו אבדה.

הוא מספר: “תמהתי מדוע ראשי נשמט מבלי שארצה בכך, והרגשתי שאני נרדם. זו היתה מחשבתי המודעת האחרונה.”

ממשיך שארפ: “מיד לאחר מכן הרגשתי. שאני עוזב את גופי ויוצא דרך הראש והכתפיים. הפכתי למשהו מחוסר צורה ותוך התבוננות בכך הבנתי שנפטרתי. התמונה השתנתה מיד, ומצאתי עצמי יושב על עצם מוצק, וטס במהירות עצומה דרך שמים כחולים־אפורים. בקצה השמים ראיתי גוף דמוי ספוג בצורת ענן מרובע המתקרב לקראתי. חששתי מהתנגשות אתו.”

“זה היה רגע הדאגה היחיד. ההרגשה שלאחר מכן היתה של הנאה עצומה. הייתי נישא על־גבי ענן, ונהניתי מחומו של אור צהוב חזק. התחלתי לחוש רגשות נדירים של רגיעה, ביטחון ושלווה. קשה לי לתאר זאת, אולם הייתי מתאר את החוויה ככניסה לעולם שכולו אור, מוסיקה חרישית ושייט על־פני אוויר.”

סדרת מכות־חשמל חזקות בצדו השמאלי החזירה אותו להכרה ה’ארצית'. לדבריו, “לא רציתי להתעורר. חפצתי להמשיך ולהישאר בעולם האלסטי המרחף בחלל. מיום ‘מותי’ אין לי שמץ פחד מפני השיבה לעולם זה. אנשים פוחדים ממוות – כי זה הבלתי ידוע. לי היתה הפריווילגיה הנדירה – להציץ מאחורי הדלת שלעולם אינה נפתחת חזרה.”

במחקר שפרסמו רופאיו של שארפ הם מביאים דוגמאות של מספר אנשים ש’חזרו לחיים' לאחר שנקבע מותם. המעניין הוא, שגם סיפוריהם תואמים להפליא את תיאורו של שארפ – דבר המוציא מכלל אפשרות את ההנחה שהפציינט היה, אולי, תחת השפעת סמים. התרופה היחידה שקיבל שארפ הייתה דמריול (להחלשת כאבים) – אשר אינו מסוּוג כסם משכר, ואינו גורם להזיות.

ב’מחשבות' (מס' 47, מאי 78), כתב־עת בהוצאת י.ב.מ. ישראל בע"מ, משוחח העורך, צבי ינאי, עם פרופ' שלמה גיורא שוהם על ספרו ‘הליכי טנטלוס’. לא נוכל כאן להאריך – הקורא המעוניין יגיע לספר ולמאמר בעצמו – ונביא רק כמה משפטים מתוך הראיון:

פרופ' שוהם, אתה מעיד על ספרך שהוא חיבור של רציונאליסט, איש מדע, אשר חווה חוויות מיסטיות בשלב מאוחר של חייו. מה עומד מאחורי הדברים האלה?

התכוונתי לומר בכך, שעד לשלב מסוים בחיים המדעיים הייתי אטום במידה רבה לאינטואיציה, ולכל מה שלא ניתן להשיגו באמצעות השכל. הייתי עיוור לקיומו של נתח שלם של ידע, המצוי מחוץ לתחום המודלים המדעיים המקובלים, ראיתי בהם דברים חסרי משמעות, וכמו עמיתי באוניברסיטה רחקתי מכל דבר שריח המיסטיקה נדף ממנו. שתבין אותי נכון, אינני אומר שהמיסטיקה היא אמת והשכל הוא שקר: כל שאני בא לומר הוא, שהשכל איננו כל הסיפור, וכי ישנה מערכת של ידע והבנה שאינה מוכלת בתחום הראציו.

…לי פחות חשובה המשמעות לגבי הדברים החיצוניים לי. חשוב לי יותר מה משמעותם בשבילי. התחלתי להיות יותר קשור למה שקורה בתוכי פנימה מאשר מי־עושה־מה בחוץ, ומה החוץ מצפה שאעשה. השיעבוד הזה לדעת הקהל, לנורמות של החברה, לציפיות של הסובבים אותך, מביא אותך לבזבז כמויות עצומות של אנרגיה בהתמודדות עם הדרישות מהחוץ.

שיעבוד מסוג זה לדעת הקהל ולנורמות החברה מאפיין את גישתו של אסימוב ההבדל הקטן, גל' 2, האומר: “אינני יכול לתאר לעצמי אדם רציונאלי, שמעשיות כאלה תתקבלנה על דעתו.” כלומר מכיוון שרוב(?) הבריות (בעולם המערבי!) אינן מאמינות בחיים שלאחר המוות – מותר לכן לאסימוב, מיד בהמשך, לפקפק אם ה’מיליונים', שדיווחו כי ראו ‘שדים ורוחות’ (הסמכת ‘שדים’ ל’רוחות' היא דרך נלוזה להפחית מאמינות הדיווח) – “אכן ראו את הדברים שדיווחו עליהם.”

אסימוב גם טוען, כי הסיבה שאנשים “המבינים בגזים, באטומים ובתפקוד החמצן,” מאמינים בכל זאת בחיים שלאחר המוות היא משום שאנשים רוצים להאמין בכך, ללא קשר לקיומן או אי קיומן של ראיות."

טיעון זה הוא או סילוף בזדון או סתם בורות. שכן קיים בידינו תיעוד נרחב מכל הדורות והארצות והתרבויות שבעולם, המעיד על קיומן של תופעות הנסתר, ובכללן מסע הנפש, דיבוק, השארות הנפש וגלגול נשמות. כמה מהן נביא בהמשך. מה שלא קיים לעת־עתה הן הוכחות מדעיות. כלומר: הוכחות מסוג זה, שניתן לחזור עליהן שוב ושוב במעבדה. והסיבה לכך היא פשוטה ומובנת לכל בר־דעת: התופעות שבהן מתגלות רוח ונפש האדם – או פעולתן – הן מעצם טיבן ספונטאניות, חד־פעמיות ואישיות לחלוטין (כפי שמיטיבה להסביר, למשל, רנה היינס, עורכת ה־Journal of the Society for Psychical Research ב’הערה משלימה' לספרו של ארתור קסטלר The Rools of Coincidence שתורגם לעברית בשם האומנם צירוף מקרים?. אך גם “כמה ממושגי הפיסיקה של חלקיקי היסוד… ממשיכים לחמוק מתצפית ניסויית ישירה” (סידני דראל, ראש קבוצת הפיסיקה התיאורטית וסגן מנהל המאיץ הקווי באוניברסיטת סטאנפורד, במאמרו ‘אבני היסוד של הטבע’, ‘מחשבות’ 47) – האם משום כך נכנה את העוסקים בתיאוריית הקווארקים, למשל, "אנשים בלתי רציונאליים?''

ובמקום אחר באותו מאמר אומר המחבר. שגם אסימוב ייאלץ להודות כי איננו איזה בעל חזיונות תמהוני, כי “נראה אפוא, שבחיפושיו אחרי אבני־היסוד של החומר, ועם קבלת רעיון הקווארק המסתורי, נסוג המדע משיטות ומסורות שהנחוהו ב־500 השנים האחרונות, מסורות אשר נטעו את חוקי הטבע במושגים בני־תצפית (ההדגשה שלי) וחזר לתקופת הפילוסופים הפרה־סוקרטיים של יוון הקדומה.”

מה שרצינו להדגיש הוא, שגם לתופעות ה’רוחניות' של הפאראפסיכולוגיה, כמו לתופעות פיסיקליות רבות, אין ‘הוכחות’, אך יש – ושוב: כמו בפיסיקה החדישה! – ראיות למכביר, המעידות על עצם קיומן.

כבר הבאנו לעניין העדות את דבריו של באשוויס־זינגר, ההולך בדרכו של חתן פרס נובל אחר, הפילוסוף הצרפתי המהולל אנרי ברגסון, שהיה הראשון להעלות טיעון יסוד זה, בהרצאת הנשיאות שנשא עת נבחר (בשנת 1913) לעמוד בראש ‘החברה למחקר פסיכי’ בלונדון (אגב, בראשה של חברה זו, מאז נוסדה בשנת 1882, עמדו עשרות מדענים מהוללים, ביניהם חתני נובל רבים – ראה הרשימה אצל קסטלר, עמ' 33–37 בהוצאה העברית.) וזוהי תמצית דבריו של ברגסון:

“הרוח אינה ולא תהיה בגדר המדידה והמניין. המחקר של התופעות הפסיכיות אין לו אלא להסתמך על עדויות, ונמצא שיסודו היסטורי־התרחשותי ועדותי־משפטי. ודאות במשמעות מתימטית או פיסיקלית של המושג אין כאן. ואולם – האם כל ודאות שבעולם הכרח לה שתהיה ודאות מתימטית או פיסיקאלית? יש גם ודאויות אחרות. למשל, אני יודע שהצי הבריטי ניצח בשעתו את הארמדה הספרדית. האם הייתי באותו מעמד? – לא. אבל עובדה היא! ודאות היסטורית היא! לאחר החקירות, שנערכו אגב נקיטת כל האמצעים האפשריים לסילוק משגים וטעויות; לאחר אימותם של מקרים אין־ספור; לאחר מבחנים וניתוחים ובדיקה קפדנית של עדים שאינם מכירים זה את זה – לאחר כל אלה, אנוס אדם להאמין במציאותן של תופעות רוחניות כשם שהוא מאמין בעובדה ההיסטורית של תבוסת הארמדה הספרדית, ואינו כופר בוודאותה משום שלא היה עד ראייה לה.”

על רעיון השארות הנפש אמר ברגסון באותה הרצאה (שנכללה בספרו ‘אנרגיה רוחנית,’ חלק א‘, בעברית: תש"ד, עמ’ 89):

“ככל שנתרגל יותר לרעיון של תודעה שעוברת על גדות האורגניזם, יותר טבעי ייראה לנו דבר השארות הנפש אחרי מיתת הגוף. ודאי: אילו היתה הנפש העתק מדוקדק של המוח. אילו עמדה תודעת האדם אך ורק על מה שרשום במוחו, היינו יכולים להניח, שגורל התודעה כגורל הגוף וכי מות תמות עמו יחד. אולם אם התופעות, הנסקרות בלי זיקה לכל השיטה, מלמדות אותנו שגדול, גדול מאוד. הקפם של חיי־הנפש מהקפם של חייהמוח, שוב מסתברת השארות הנפש כל־כך, שהחובה להביא ראיה תחול על הכופר בה יותר מעל המחזיק בה”.

בעקבות ברגסון הולך גם ישעיהו ליבוביץ. בהרצאתו בכנס הארצי הרביעי של איל''א (איגוד ישראלי לעיבוד אינפורמציה) העלה ההוגה הישראלי החשוב את התיזה הבאה (מצוטט ע"פ ‘מחשבות’, קובץ 1, עמ' 75):

השגים מדעיים, המתפרסמים חדשות לבקרים, מסוגלים להפליא אותנו – אבל לא להדהים. הדור של שנות הששים גדל על ברכיה של ודאות מוחלטת בכוחו של המדע לחקור ולהבין (אם לא עכשיו – בעתיד) את כל התופעות והחוקים הקשורים בעולמו. אנשי מדע, כנגד זאת, אינם שותפים לוודאות זו בכוחן הכל־יכול של המחשבה הרציונאלית והמתודות המדעיות. ערעור זה, כל עוד הוא מתייחס לסוגיות מופשטות מתחום המתימטיקה והפיסיקה, אין השפעתו ניכרת על הציבור – באשר כל הדיון הזה נמצא מעבר להשגתו. לא כן הדבר כאשר באים ואומרים לו, כי אותו קשר ברור, לכאורה, בין המוח – שיש לכל אחד מאיתנו, לבין המציאות הפסיכית – הנתונה לכל אחד מאתנו מהיותנו בני־אדם, שייך אף הוא לאותן קורלציות שאנו מבינים כי אינן ניתנות להבנה."

ליבוביץ מונה שני טעמים לאי יכולתנו לחקור את המציאות הפסיכית בקטגוריות מדעיות. הראשון: המדע יכול לטפל רק באותן שאלות הנתונות ב’רשות הרבים' של הבחינה, הבדיקה וההכרה, מחקר הגוף למשל, פתוח בפני כל אחד, ואין לבעל הגוף שום יתרון מחקרי בבדיקת גופו־שלו על פני כל חוקר אחר. לא כך הדבר ב’רשות היחיד': “… בו ברגע שהמדובר הוא במה שאני חש או רוצה או חושב, משתנים פני הדברים. ברגע שאני אומר שאני חש כאב בבטני, בטל השוויון ביני ובין בני אדם אחרים לגבי אפשרות הכרת עובדה זו: כי את הכאב הזה אני לבדי חש, ואין אדם בעולם שחש אותו או יכול לחוש אותו, ואין מתודה שתקרב אותו לתחושה זו.”

והטעם השני: "כל הקטיגוריות של מדעי הטבע הן קטגוריות כמותיות. אין הֵגֶד בדבר קשרים ויחסים בין דברים בעל משמעות מדעית (בתחום מדעי הטבע), אלא אם הוא ניתן לרדוקציה לערכים כמותיים. אם אני משתמש בהגד מדעי במונח ‘גדול’, כגון א' גדול מ־ב‘, הרי על כורחי גלומה בזה המשמעות שהוא גדול בכך וכך. יש להגד זה ביטוי מספרי… (אבל) כשאני אומר שמאכל א’ ערב לחכי יותר ממאכל ב‘, לכאורה שוב השתמשתי במלה ‘יותר,’ הנראית ככמותית ואני יודע בדיוק מה שאמרתי: בטאתי עובדה שיש בכוחה לקבוע את התנהגותי; אולם אין אני יכול לענות על השאלה: פי כמה אני מעדיף את א’ על ב'.

התשובה נמנעת לא משום היעדר אמצעים טכניים למדידה, אלא משום היעדר מובן לשאלה; אם יעקב אבינו אהב את יוסף מכל בניו, היתה לעובדה זו משמעות עצומה, ובעקבותיה נתגלגלו הדברים וירדו אבותינו למצרים: אולם אין מובן לשאלה, בכמה אחוזים רבה אהבתו של יעקב ליוסף מאהבתו לנפתלי, או איזה הפרש, מבחינת סדר הגודל, היה בין שתי אהבות אלה (ההדגשה במקור).

מצאנו למדים, שאי אפשר להפעיל לגבי המציאות הפסיכית את הגישה הכמותית המדעית, כי בין תכני המציאות הפסיכית יש איכויות ולא כמויות, ואין איכות ניתנת לפירוק לכמויות או לאנליזה במושגים כמותיים" (ההדגשות שלי).

ובהמשך מעיר ליבוביץ לעניין ‘חיי־המוח’ ו’חיי־הנפש', שכבר נתקלנו בו קודם לכן אצל ברגסון:

“העובדה, שהמוח הוא מנגנון (ההדגשה שלי) הפעילות הפסיכית, אינה מוטלת בספק, ואעפ”כ יש בהכרה זו משהו מוזר מאוד. אין היא אנלוגית כלל להכרתנו שאנו מהלכים ברגלינו (ולא בכליותינו) או נושמים בריאותינו (ולא בקיבתנו): הכרות אלה נתונות לנו במישרין, ואילו הפונקציה של המוח במציאות הפסיכית איננה נתונה לנו כלל מבחינת החווייה הישירה שיש לנו מפעילותנו הפסיכית. כשאני חושב – אין מוחי מופיע כלל בחוויית החשיבה. אני הוא החושב, ומבחינת חווייתי אין אני מסמיך את הדבר הזה למוחי יותר משאני מסמיך אותו לבוהן רגלי השמאלית."

אחד הדגולים שבחוקרי המוח בזמננו, ד"ר חוזה דלגאדו מאוניברסיטת יאל, שהתפרסם בניסוי שבו חיבר את מוחה של השימפנזה פאדי ישירות למחשב, אומר כי גירוי חשמלי של המוח יכול לאלץ גפה להתנועע – אולם אין בכוחו להקים אדם נגד טבעו (ההדגשה שלי).

מהו ‘טבע’ זה, ואיפה מקום מושבו – אם במוח איננו? האם בלב (כלדעת אריסטו), בקיבה (כלדעת נפוליאון והגסטרונומים). באישון־העין ואולי באמת בבוהן רגלו השמאלית של פרופ' ליבוביץ? – לרציונאליסטים נוסח אסימוב הפתרונים.

הפיסיולוג המזהיר ג’ון אקלס, זכה בפרס נובל (1963) על עבודתו החלוצית במעבר של אימפולסים עצביים בתוך החיבורים הסינפטיים שבין תאי המוח. בפרק האחרון של ספרו, The Neurophysiological Basis of Mind פיתח אקלס את מה שהוא כינה “ההשערה בדבר אופן הפעולה של ‘רצון’ על קליפת המוח,” שבה הוא עומד על פעולת הגומלין של המוח והרוח זה על זה. אקלס הוא מתנגד תקיף לטיעון הפוזיטיביסטי – שבו מחזיק כמדומה גם אסימוב – שעל־פיו ‘מוח’ הוא ממשות, אולם ה’רוח' היא המצאת הדמיון בלבד, והוא מוכן לראות בניסויים של חוקרי פאראפסיכולוגיה (כמו ריין, תולס, סול ואחרים) הוכחה ל’תנועה חד־סטרית' כוללנית בין רוח לחומר, ולתנועה ישירה בין רוח לרוח. יתרה מזאת: אקלס רואה בפעילותו של ‘הרצון הנפשי’ על ‘המוח הפיסי’ את התעלומה הבסיסית, ותופעות כמו טלפטיה ופסיכוקינזיס – שלוחה שלה בלבד.

ומה יאמר אסימוב על אקלס? – שגם הוא ‘לא רציונאלי’ נבער מדעת, הפוחד מן המוות ולפיכך משכנע עצמו בקיומם של שדים ורוחות'?

אסימוב תופס את החיים כהתחברות של מולקולות והתארגנותן לצורה מורכבת יותר, שהתפתחה אט־אט לדבר מה (מה??) בעל תודעה (מה זה בדיוק ‘תודעה’ ברמה המולקולארית והאטומית?), המכונה ‘אני’, הקיים רק בתור הארגון. כאשר אובד הארגון לנצח, כפי שזה יקרה לכשאמות, ה’אני' גם כן יאבד לנצח."

מול דברי הבל אלה נביא את דבריהם של שניים. קלוד ברנארד, מענקי הביולוגיה שחיו מעולם, סיכם את עבודת־חייו במחקר ובעיון בקביעה ש“החיים ניתנים לאיפיון בקטיגוריות פיסיקו־כימיות, אך אינם ניתנים להגדרה בקטיגוריות אלה”. ואילו נילס בוהר, אבי התורה המודרנית של מבנה החומר, סיכם את עיונו בחומר הביולוגי בקביעה ש“החיים הם עובדה ראשונית של המציאות, שלא ניתן לגזור אותה מן הפיסיקה ולא משום דבר אחר שבמציאות.”

דברים אלה לקוחים אף הם מתוך מאמר של פרופ' ישעיהו ליבוביץ (‘על החיים, על מכניזמי החיים ועל התהוותם’, ‘מחשבות’, קובץ 1, עמ' 14), שבו הוא מתווכח עם משנתו הרדוקציוניסטית (המזהה את החיים עם המכניזמים הפיסיקו־כימיים הפועלים בחיים) של הביוכימאי והגנטיקאי הצרפתי ז’אק מונו, בספרו ‘המקרה וההכרח’.

במאמרו שואל אסימוב: “מהם חיים ומהר מוות וכיצד נבדיל ביניהם?” והוא משיב: “אם משווים אדם מתפקד לסלע הרי איך כל בעייה. יצור אנוש מורכב מסוג מסוים של חומרים כימיים, הקשורים באופן הדוק לדברים חיים – חלבונים, חומצות גרעיניות וכו'. לא כן לגבי הסלע.”

האמנם חלבונים הם ‘דברים חיים’? – הרי ברור לכל ילד שזוהי שטות. אבל בכל זאת נביא בעניין זה כמה משפטים מדברי ליבוביץ במאמר הנ"ל:

“…הכימיה האורגנית – שהביוכימיה והביולוגיה המולקולארית אינן אלא סעיפים ממנה – הוכיחה, מימי וֶלֶר (1828) ואילך, שאין בין שני סוגי החומר הבדל מהותי. ושההבדל בין חי לדומם משמעותו פונקציונאלית ולא מטריאלית. במחצית השניה של המאה העשרים מחזירים אותנו מונו, רבל (פרופ' באוני' העברית, תלמידו של מונו) וחבריהם (וגם אסימוב זכור לטוב!) לאמונה בכוח הניסי של חומר ‘מיוחד’, ה־ר.נ.א., אעפ”י שאין הוא אלא מולקולה ככל המולקולות, שבה פועלים אותם הכוחות התוך־מולקולאריים והבין־מולקולאריים הידועים לנו מכל עולמן של הכימיה והפיסיקה…"

ועוד: “…מחוץ לבעייה הפילוסופית של הבדל מהותי בין החי לדומם, או היעדר הבדל כזה – שהוא בעיית הרדוקציה של החי לדומם – קיימת במדע העובדה של אי אפשרות הרדוקציה של מחקר החי (הביולוגיה) למחקר הדומם (הפיסיקו־כימיה) וזאת למרות שהמחקר במכניזמי החיים אינו חושף אלא גורמים פיסיקו־כימיים.” (ההדגשות שלי).

כשאסימוב משווה אדם לסלע “אין (לו) כל בעייה.” אבל לחכם הזן הקדמון אונגן (781–841) היתה בעייה:

אונגן שאל נזיר: איפה היית?

ענה הנזיר: שוחחתי עם הסלעים.

שאל אונגן: והסלעים, האם הנידו בראשם לאות הסכמה. אם לאו?

לא ידע הנזיר לענות.

אמר אונגן: הם נדו לאות הסכמה עוד בטרם פצית את פיך!

והמבין יבין.

אסימוב גם מלגלג, ש“אם מקבלים את הנחת קיום הרוח, חייבים להניח את קיומו של עולם רוחות שלם… העשוי לשכון במעמקי האדמה, אי־שם במרומים, על פני עולם אחר או במישור אחר” – והדוגמאות שהוא מביא הן גן העדן התנכי והשאול המיתולוגי.

אך האמנם ב’העלאה באוב' זו של תיאורים עתיקי יומין אין משום גניבת דעת מכוונת? האמנם אין למצוא במחשבה הפיסיקלית המודרנית רעיונות אחרים על מהותו של ‘המישור האחר’ – מלבד גיהינום פשטני או גן־עדן פולקלוריסטי? – אפשר גם אפשר, אם אינך הומוריסט ציני כאסימוב, הגונז כל מה שלא נוח לו.

מן השנים האחרונות נזכיר, למשל, בשתי מלים, את התיאוריה של פרופ' ג’ון ארצ’יבלד ווילר (Wheeler) מאוניברסיטת פרינסטון, על אינסוף יקומים הנבראים ונכחדים בתוך מרחב מוזר הקרוי ‘על־מרחב’. רעיון מהפכני זה כבר הופיע, בעצם, בקבלה, במאה ה־13: “…התבנית הכללית של עולמות האלוהות והספירות, השכלים והגלגלים, לא מנעה ממקובלים רבים, כגון בעל ‘הזהר’ וג’יקטילה, להניח ריבוי עצום של עולמות הכלולים בהם. הרחבה קוסמולוגית זו מקבילה למחשבה ההודית – מבלי קשר היסטורי ישיר ביניהן.” (גרשם שלום, הערך ‘קבלה’, אנצ' עברית, עמ' 110).

עבודותיהם של דירק ואנדרסון העלו מודל של ‘אנטי עולם’, המורכב מ’אנטי־חומר‘, הבנוי מצדו מ’אנטי־אלקטרונים’ ו’אנטי־חלקיקים' (שקיומם הוכח במעבדה). רעיון נועז ומהפכני זה אף הוא, ראשיתו, אולי, בקבלה של המאה ה־13, עת הועלתה הדעה, ש“כל ספירה כלולה מכל הספירות ברפלקסיה (בבואה; השתקפות) אינסופית” (שם.(109)

החל במאה ה־13, ובמיוחד מאז המאה ה־16/15 ניסו מקובלים רבים לתאר בצורה גראפית את בניין הבריאה. זהו ‘אילן הספירות’ של ר' מאיר פופרס מווארשה (תרכ"ד), המדגים את סדר השתלשלות האור ממקורות עליונים במבנים מאורגנים (“פרצופים”)

החוקר ריצ’ארד פיינמן מהמכון הטכנולוגי של קאליפורניה, שאל, בין היתר, האם בערפילית המורכבת מ’אנטי־חומר' זורם הזמן תמיד אחורה (ביחס לזמן שלנו)? – על שאלה זו אין לעת עתה תשובה, אך השאלה זיכתה את החוקר בפרס נובל (1965).

בשנים האחרונות הועלו השערות רבות אחרות, המנסות להסביר תופעות על־טבעיות. הפיסיקאים השתעשעו ברעיונות כגון העולמות המקבילים, הזמן הדו־ממדי, ה’מנהרות' המצויות בעל־חלל (hyper space), אשר תאפשרנה קשר ישיר בין אזורים, אשר בחלל הרגיל מפרידים ביניהם מרחקים אסטרונומיים. במה שונה רעיון ה’מנהרות' מרעיון ה’צינורות' של המיסטיקה היהודית: “…פני ספירה אחת פונים כלפי האחרת, וכך מתהווה ביניהן ‘צינור’ פרטי של שפע, להשפעת גומלין” (שם).

אסימוב גם מלגלג על קיומו, כביכול, של "מבחר של רוחות ונשמות החיות לנצח''. אך החלקיק המפליא ביותר מכל חלקיקי היסוד המביכים המצויים ברשימותיו של הפיסיקאי הוא גם החלקיק המזכיר בתכונותיו את רוח הרפאים. חלקיק זה, המכונה ניטרינו, כבר נחזה בשנת 1930 על־ידי וולפגנג פאולי (אבי ‘עיקרון האיסור’, שהוא מאבני היסוד של הפיסיקה החדישה, ומענקי תורת הקוונטים), אך רק ב־1956 נתגלו וזוהו במעבדתם של ריינס וקואן ניטרינואים של ממש, שנפלטו מכורי הגרעין העצומים של הוועדה לאנרגיה אטומית שעל נהר סאואנה. כותב קסטלר בספרו שכבר הוזכר לעיל, ואשר כותרת המשנה שלו ‘הפאראפסיכולוגיה לאור הפיסיקה החדשה’:

“הזמן הארוך שנדרש לגילוים של הניטרינואים מוסבר בכך שלניטרינו אין, למעשה, כל תכונות פיסיקליות. הוא חסר מסה, חסר מטען חשמלי או שדה מגנטי; אין הוא מושפע מכוח המשיכה, וגם השדות החשמליים והמגנטיים של חלקיקים אחרים אינם מושכים ואינם דוחים אותו… ועל כן מסוגל ניטרינו הנע במהירות האור… לעבור דרך כדור הארץ כאילו לא היה מוצק אלא חלל ריק.”

“אלה שאינם שבויים בכבלי אמונות טפלות, יכולים לגלות זיקת מה בין הניטרינואים לבין רוחות הרפאים – דבר שאינו שולל את קיומם. אין זה דימוי קאפריזי בלבד. העובדה שלניטרינו אין כל תכונות פיסיקליות ‘כלליות’, והעובדה שהוא כמעט בבחינת הפשטה בלבד – עודדו השערות בדבר אפשררות קיומם של חלקיקים אחרים, אשר יתנו בידינו את החוליה החסרה בין החומר לרוח.”

בהקשר זה הניח האסטרונום המהולל פירסוף את קיומו של מקדם טרנספורמציה (בדומה ל־E = mc²), שבאמצעותו אפשר יהיה להשוות ‘חומר רוחני’ עם ישויות אחרות של העולם הפיסי. חלקיקים אלה הציע לכנות בשם ‘חלקיקי־רוח’. מי שימשיך ויקרא בקסטלר יגלה מהר, כי גם ‘חלקיקי הרוח’ של פירסוף הם כבר “מודל נחשל למדי,” וקיימות תיאוריות אחרות, חדישות יותר ומתוחכמות יותר…

ועוד אומר קסטלר: “ההתקרבות שחלה בין עולם המושגים של הפאראפסיכולוגיה לזה של הפיסיקה החדישה – הוא צעד חשוב לקראת עקירתה של האמונה הטפלה האדירה ביותר בדורנו משורשה: היא התפיסה המטריאליסטית של היקום וראייתו כמנגנון מיכאני, שמקורה בפיסיקה של תחילת המאה ה־19. ‘ההנחה שיש רק חומר ואין רוח’, כתב פירסוף, ‘היא הנחה בלתי־הגיונית ביותר, שלא לדבר על ממצאיה של הפיסיקה החדישה, המצביעים על כך, שכלל אין חומר במובנו המסורתי של המונח’.”

וולפגנג פאולי, שכבר הוזכר, וקארל גוסטב יונג – פיסיקאי ופסיכולוג מן הגדולים בשטחם – שיתפו ביניהם פעולה ביצירת תיאוריית ה’סינכרוניות', המייצגת אולי את החריגה הקיצונית ביותר בהשקפת העולם של המדע המיכניסטי בימינו. לא נוכל להרחיב בכך, והמעוניין יפנה לפרק השלישי בספרו הנ"ל של קסטלר. נאמר רק, כי למרות כשלונה הרי לראשונה בתולדות המחשבה החדישה זכתה השערה, המדברת בגורמים א־סיבתיים הפועלים ביקום, למעמד מכובד, שאותו העניקו לה שני ענקים.

הזכרנו תיאוריה זו כמעט רק כאמתלה להביא לפניכם את העדות הבאה של יונג, הכוללת שתי תופעות פ"פ מדהימות: ראיית רוח ומסע־הנפש (Astral Travelling).

בשנת 1961 תורגם לאנגלית ספר זכרונותיו של יונג זכרונות, חלומות, חזיונות. משם נלקחה העדות הבאה:

"יתכן שלא נוכל להוכיח באופן קונקרטי את הישארות הנפש. אך אנו שוב ושוב נתקלים ועוברים חוויות המציבות בפנינו אתגרים למחשבה בנושא זה:

לילה אחד לא יכולתי להירדם, כי הייתי מוטרד במחשבה על מותו הפתאומי של ידיד קרוב, שהלוויתו התקיימה אמש. לפתע הרגשתי כאילו הוא נוכח בחדר. נידמה היה לי, שהוא עומד למרגלות מיטתי ומבקש להצטרף אליו במסעו.

כשאירע הדבר לא חשבתי במונחים פאראפסיכולוגיים. לא חשבתי שזהו “חזיון”, אלא כי מחשבותי על ידידי המת עוררו בי, כביכול, את התחושה שהוא מצוי בחדרי, תחושה שהיא פרי הדמיון. באותו רגע שאלתי עצמי בכל הכנות: ''בעצם כיצד אוכל להוכיח, כי זה פרי דמיוני? אולי אין זה כך? אולי חברי באמת מצוי בחדרי, ואני החלטתי שזה פרי הדמיון? אולי מפני שנוח לי הרבה יותר לראות בכך פרי דמיון, מאשר מציאות על־טבעית, שאין לי שום כלים להסבירה?

מאידך, לא היתה לי שום הוכחה שכאן התרחש חזיון. לכן החלטתי שאין לי כרגע שום צורך בהוכחות לכאן או לכאן. במקום לנסות ולהבין את נוכחותו בחדרי – החלטתי לקבל זאת כמציאות. ברגע שהגעתי למחשבה זאת, צעד ידידי המת לכיוון הדלת, כשהוא מאותת לי לבוא אחריו. הלכתי אחריו בדמיוני (כנראה, כי לא יצאתי מתוך מיטתי). הוא הוביל אותי אל מחוץ לבית, לגן, לכביש ומשם לביתו (במציאות שכן ביתו במרחק כמה מאות מטרים מביתי).

נכנסתי אחריו, והוא הוביל אותי לספרייה. שם עלה על כסא, והוריד את הספר השני מתוך קובץ של חמישה ספרים בכריכות אדומות שבמדף העליון. באותו רגע נפסק החזיון. לפני־כן, אמנם הייתי פעם או פעמיים בחדר הספרייה של ידידי זה, אך לא ידעתי אילו ספרים היו ברשותו, ולבטח לא יכולתי לדעת מהם הספרים שעל המדף העליון, הגבוה.

חוויה זו נראתה לי כה מוזרה, שלמחרת בבוקר ניגשתי לביתו של המת, וביקשתי מאלמנתו רשות להיכנס לספרייה. ואכן, בדיוק כפי שראיתי בלילה, ניצב שם כיסא, ממש באותו מקום בו הניחו ידידי אתמול. עליתי על הכיסא, וראיתי את חמשת הספרים בעלי הכריכה האדומה. היו אלה תרגומי יצירותיו של אמיל זולא. הורדתי את הספר השני. שם הספר היה רב משמעות: ''ירושתם של המתים''…

* * *

אנו מתנצלים בפני הקורא, אם הייתה רשימה זו “כבדה” מדי ועמוסת ציטוטים. ברשימה הבאה נשתדל לכפר על כך, ונביא בפניך שורה של עדויות מדהימות על גלגול נשמות, מסע הנפש, דיבוק, רוח תזזית, התקשרות עם רוחות בסיאנס, רוחות מכתיבות ספרות ומוסיקה וכן צילומים אותנטיים של רוחות רפאים.

ראה הוזהרת!

תלי־תלים של סיפורים נכתבו אודות המפגש הראשון בין בני אנוש ליצורים בעלי בינה מעולמות אחרים. על מה שקרה באמת במפגש שכזה, מוסר לנו גורדון אקלנד בדו"ח הבא:

* * *

עובדות רקע:

ליד קליפתו המפוחמת והרוטטת של כוכב־הנייטרונים וי.טי.29 הופיעו פתאום שתי חלליות בין־כוכביות יש מאין. עדיין לא ניתן לקבוע אם ארוע זה היה מקרי, אם לאו. מה שברור הוא כי שתי החלליות כאחת ביקרו בנקודה זאת בחלל במטרה להשתמש ב־וי.טי.29 כנקודת זינוק גרויטציונית לצורך תעופה בתת־חלל.

אחת משתי החלליות הינה חללית נוסעים קונבנציונלית, הוירידיאנה, בבעלות ‘החברה המאוחדת לקווי תעופה אינטרפלנטריים’, ואשר אמורה היתה לבצע מספר טיסות קצרות טווח. החללית השניה, לעומת זאת, הינה בעלת עיצוב זר לחלוטין. צורתה מזכירה נחש מפותל. בחרטום החללית, הצבוע בצבע סגול מבהיק, לא קבועים כל אמצעי תצפית נראים לעין.

שתי החלליות מתקרבות, נפגשות וננעלות.

ארוע זה הינו, כנראה, הפגישה המתועדת הראשונה בין יצורי אנוש אינטליגנטיים ובּינָנִים. התאריך, על פי לוח־השנה הישן, הינו העשרים ורביעי ביולי, 2430.

קפטן פריץ שפר, החברה המאוחדת לקווי תעופה אינטרפלנטריים:

אני חושב שהדבר הטוב ביותר יהיה לשמור את כל הענין האידיוטי הזה בסוד ביני לבין מחשבי החללית עד אשר הזרים יכריחו אותי לגלות את זה, ברגע שהחרטומים שלנו ייפגשו, והחלליות ינעלו אחת על השניה.

האחריות הכבדה למה שקורה כאן מונחת אך ורק על כתפי. ניסיתי למנוע את הפאניקה בקרב הנוסעים והצוות, אבל בהתחשב בידיעות האחרונות, אין לי ברירה אלא לגלות להם.

בשביל זה אני אוסף את כל הקבוצה בחדר־השעשועים המרכזי. הבטתי עליהם כשעל פני הבעה שלווה, כאילו היה זה עוד יום משעמם בנורמחלל. ישנו שם פורבס, ששמעתי עליו שהוא כל כך עשיר עד שהוא מסוגל לקנות את החללית הזאת חמישים פעם. וישנו צ’פמן, המדען הצעיר שנוסע ללמד באוניברסיטה של החגורה הספיראלית. שני אלה הם היחידים הנוסעים בתשלום. אבל ישנו גם מטורף דתי על הסיפון – קוראים לו בולד, או קולד – שהצליח לסחוט תשלום עבור הכרטיס שלו מידי פורבס, שמשום מה ריחם עליו, ועכשיו כבר אינו מסוגל יותר לראות את הפרצוף של הממזר הבכייני הזה. וישנה גם מגאן, הזונה שלי, אבל היא חסרת תועלת מחוץ למיטה, ממש באותה מידה שהיא רבת תועלת בתוכה. אני מתאר לעצמי שאם נצטרך לעשות משהו, אני הוא זה שייאלץ לעשותו.

בינתיים אני מספר להם הכל בלי להשמיט כלום – “כרגע ננעלה על החרטום שלנו חללית זרה ולא נראה לי שהם עומדים להסתלק משם בקרוב. כבר שלוש מאות שנה, פחות או יותר, שהמין האנושי טס בחלל, ואני יודע מנסיוני שכל הזמן אנחנו מוצאים עקבות של הזרים המסריחים האלה. מסיבות שאני לא מנסה לנחש אותן, הם התחמקו מליצור אתנו מגע עד היום. אני חושב שיש בקשר אליהם שתי אפשרויות: או שתהיינה המון צרות, או שיהיה הרבה יותר מזה. מסיבה זו אני הולך לַפֶּתַח בעצמי.” אני חש בתחושת הרווחה האדירה שלהם לשמע ההודעה, ואני לא מתפלא במיוחד לגלות שכולם פחדנים. “אם אני לא חוזר – אתם עומדים ברשות עצמכם.”

פורבס, עם כל הכסף שיש לו, מְיַלל הכי חזק, "קפטן, בבקשה, האחריות הגדולה ביותר שלך היא לנוסעים ולאנשי הצוות.''

“האחריות הגדולה ביותר שלי,” אני אומר לו בגאווה, “היא כלפי המין האנושי בכללותו.”

פורבס רוצה לריב איתי גם על זה, אבל המדען הצעיר מתערב ורוצה לשחק את הטיפוס הקר, “לפני שאתה הולך, האינך חושב שיש לנסות להקים קשר עם המערכת המאוכלסת הקרובה ביותר? אין שום סיבה שנתיימר לטפל בעצמנו בבעיה מסדר גודל שכזה.”

אני שולח בו מבט חריף, בגלל ההתחכמות שלו. “יש ערימה שלמה של סיבות לזה,” אני אומר. “אבל החשובה שבהן היא העובדה, שהזרים לא מטומטמים. הם עירבלו לנו את מערכות הקשר.”

“כלומר, הם מתקדמים יותר מאיתנו מבחינה טכנולוגית?”

“זה נכון, בני.”

ואז הולך הנזיר שלי ומשתגע. אני מקלל את עצמי על שלא צפיתי את זה. זה תמיד אותו דבר עם כל הפאנאטיים האלה כשהעניין מתחיל להסתבך. האלוהים שלהם לא עוזר להם במיוחד. מאחר שאין לי ברירה, אני שם לו אגרוף בפרצוף. האגרוף שלי מתמלא אמנם בדם ורוק, אבל הוא נשכב בשקט על הרצפה.

“יש עוד מישהו מכם שרוצה להגיד משהו?” אני מקמץ את שני האגרופים ומעיף בהם מבט זועם.

דממה.

“אז אני יורד לַפֶּתַח.”

“פריץ, אל תשכח את זה.” זאת מגאן עם הנַפְצָר שלי.

אני מלטף את השד הימני שלה. “מותק, לא התכוונתי לשכוח.”

בפתח, אני חייב להודות, אני מרגיש בזיעה על כפות הידיים שלי, עם או בלי החליפה. אני יכול לראות בבירור את דלת החללית שלהם, העשויה מין מתכת מצחיקה, שנראית כאילו היא זוהרת ומהבהבת – כמו אור של נר דועך. בטח, אני לא מצפה ליותר ממשהו שמזכיר בערך אדם, אבל כשאני פותח את הפתח – אני רואה מפלצת.

המפלצת מרטטת לכיוון שלי, בערך חמישה מטר גובה, בלי חליפה, עור ורוד עם טלאי של פרווה סגולה. אני סופר שלוש עינים שמתנדנדות על זרועות באורך של כחצי מטר, ויש לה מקור כמו של תוכי ומין ציפוי חלקלק על כל הגוף. אני מותח את שרירי הבטן שלי כדי שארוחת הצהרים שלי לא תחזור החוצה, ועושה את עצמי כאילו שום דבר לא מזיז לי.

לחיה הזאת יש איזה מין מתקן אלקטרוני שתלוי לה בקצה אחת מזרועותיה. אני מרכז את המבט שלי לשם ואומר באדישות כזאת, “אני קפטן פריץ שפר מהגזע האנושי וזו החללית שלי, הוירידיאנה.”

הדבר הזה פתאום מתחיל לדבר במלים של כדור הארץ, ואני רואה שהקול בא למעשה מהמתקן האלקטרוני – אולי זה איזה מין מכשיר כזה לתירגום? – ולא מהמקור שלו. “אנחנו באנו לבקר ולפגוש את בני גזעך, ולהביא להם מתנות.”

אני תופס מיד במה הענין. “מה פתאום לתת מתנות?”

ליצור הזה יש קול חלק כמו זיון טוב. “במסעות שלנו פגשנו בגזעים רבים ויצרנו איתם קשרים טובים ורצון טוב.”

אם יש משהו אותו אני לא מתכוון לעשות בשום מקרה, הרי זה לשלוח חללית מלאה ביצורים אלה לכיוון כדור הארץ. אולי זה היה טוב בשבילם, אבל בכלל לא בטוח שזה טוב בשבילנו.

מה שכל הזמן חיכיתי שיקרה – קורה עכשיו. המפלצת מכוונת את המתקן האלקטרוני שלה אל הפרצוף שלי. זה בטח שניים שהם אחד: מכשיר תרגום וכלי נשק קטלני. הנפצר שלי כבר היה מוכן מראש. הומממ. המפלצת נופלת וכל המעיים שלה שרופים.

כאשר אני חוזר לוירידיאנה מקבלים את פני בחדר המשחקים, קבלת־פנים שגיבור מקבל תמיד מהפחדנים שנשארו מאחור. אני בכל זאת מדווח להם: “היצורים הזרים ניסו להשתמש בנו בתור חלק ממזימה לכבוש את כדור הארץ ואת כוכבי הפדרציה. למרבית המזל, צפיתי מה שעומד לקרות ושרפתי את כולם. עכשיו ניקח את החללית שלהם, נמסור אותה לשלטונות ונקווה שהמשטרה תוכל לזהות את כוכב המוצא. ואני אומר לכם – בכלל לא הייתי מתנגד להיות במשלחת שתחפש אותם.”

השאר רוצים להמשיך ולקשקש, אבל אני מתחמק מהם ומסמן למגאן את הסימן שלנו. בחדר שלי אני מוצא את הירכיים שלה מפושקות לרווחה, כמו פרח אחרי הגשם. אני דוחף לה עמוק בפנים והיא מתנשמת וצורחת.

קולד, חבר במסדר האחים הקדושים של הוודה:

מפקד החללית המסכן, שהוא כבר בחור לא צעיר, רועד לנוכח הלא־נודע. “ניסיתי להתרחק מהם,” הוא אומר לנו במהלך פגישה שערך בחדר המשחקים, “אבל לאן יכולתי ללכת? הם רדפו ורדפו אחרינו ועכשיו השיגו אותנו. אני פשוט לא יודע מה לעשות.”

“אולי נזדקק לנשק,” אומר מר פורבס, ששילם – מתוך תחושת האשם העמוקה שלו – עבור כרטיס הטיסה שלי. “אם תהיה מלחמה, אני רוצה למות כגבר, עם נשק בידי.”

“אנחנו יכולים לנסות ולחסום את הפתח ולקוות לטוב ביותר,” אומר צ’פמן, המדען ביש־המזל.

“האם אין המחשבים יכולים להגן עלינו?” שואלת מגאן שנדונה לחיי פריצות.

“קפטן,” אומר אני, תוך שאני משתמש בביטוי זה ביודעי שהדבר יחניף לגאוותו הנסתרת." מאמין אנוכי שפעולות מעין אלה המוצעות כאן הינן בלתי נחוצות לחלוטין."

הפחד מקדיר את פניו, כחשיכה בטרם סערה. “אבל הם עלולים להרגנו, אבי.”

“אך מדוע שיעשו זאת?” אני מניח לקצות שפתי לעלות קמעא, ואחר כך מפנה את ראשי לצדדים, כדי שיוכלו כולם להנות ממראי השלֵו. “יתכן ששונאים הם אותנו, אך גם יתכן שהם אוהבים אותנו. האין זאת חובתנו לנסות את דרך האהבה בטרם נתדרדר לשנאה?”

“אני – אני –” עדיין אינם בטוחים, אך מילותי חדרו לליבם. עיניהם של כל הארבעה מתחננות אלי שאמשיך.

“אני ארד לבדי אל הפתח, על מנת לברך את אורחינו,” מציע אנוכי. “אם, כפי שאני אכן מאמין בכל ליבי, אלוהים הוא כוח אוניברסלי, אזי אין לנו ממה לחשוש.”

הם עדיין היססו.

“אם אין בכם האהבה להכריע את הבלתי־ידוע, הרי אין החיים שווים בסיבלם,” אני אומר.

הקפטן מדבר בשם כולם, “אם כן, לך־לך לדרכך, אבי, ויהי אלוהים עימך.”

“הוא עמי, ידידי,” אני אומר.

כאשר אני ניצב לפני הפתח, אני מתרכז פחות בהבדלים העשויים לחצוץ בין גזענו לבין גזעם של היצורים הזרים, ויותר בקווי הדמיון האוניברסליים שלנו. אם האמת המוחלטת קיימת בקוסמוס, הרי אין אפשרות שההבדלים הם שישלטו בכיפה. המושג ‘יצור זר’ הינו כשלעצמו שקר. אין יצורים זרים – יש רק אחים.

אני מתרכז ברעיון זה, וקובע את מבטי בדלת שממול, וכאילו בתשובה לכך, הופכת המתכת להיות בהירה יותר. אני מרכין ראשי בתפילה.

הדלתות ממול נפשקות לרווחה, והיצור מופיע. אני צועד צעד אחד קדימה ומושיט לו את ידי. "אני קולד, ילדו של המיסדר האוניברסלי. האוכל לקדם את פניך ברגע זה של זמן נצחי?''

אני מביט אל עיניים לבנות, הנראות כאילו הן מבחינות בכל בבת אחת. מעין יריעת כסף מכסה את הגוף המושלם, כזוהר של הילה. “אני נורדה,” הוא אומר. “ואנחנו אתך.”

הוא מניד בראשו לחיוב, “אנו כולנו יחדיו.”

באקסטזה מוחלטת אני פושט את בגדי. נורדה ואני מתחבקים בעוז.

אני כורע ברך ומטיח את ראשי ברצפה הקשה, הוא קורא לכל לחזות בתהילת האלים ובגורלם הטוב של בני האדם. נורדה מושך אותי חזרה על רגלי. מגעו מרטיט את נפשי, כאיבחת ברק זהוב. קולו שר יותר מאשר מדבר, “ידידי, קולד, אחים אנו בכל מרחביהם האין סופיים של הזמן והחלל. מביא אני לך ברכות שמחה מאחינו, כאורך של מליון שמשות. עמך ועמנו יחיו כעם אחד. את האהבה נחלוק בינינו, את האדיבות, את החסד, את הדבקות, את הפיכחות, את החדווה. הבה בוא ונדברה יחדיו.”

“אך האם ראויים אנו לכל זאת?” אינני יכול להימנע מלשאול אותו.

קול צחוקו אחד הוא עם רעמם של האלים. "ילדי, כל זיק סופי במדבר הקוסמי נולד בעל ערך שווה לזה של כל השאר. האין אנו כולנו ברואיו של אלוהים אחד? הוא בתוכנו, ואנו בתוכו.''

הדמעות זורמות על לחיי למשמע אמיתות אלו.

אני מושך אותו לעבר הפתח שמאחורי. “בוא, הבה ונפגוש את אחיי ואחיותי,” אומר אני. “חייבים לשמוע את דבריך אלו, שהרי כולם שטופים בפחד ויראה, וזקוקים הם נואשות לאהבה.”

הוא מחייך בטוב־לב. “גם אחיי ואחיותי הם.”

“כן,” אומר אני בתקווה. “אחיך ואחיותיך הם.”

האחרים חשים למראה האח החדש בחשיבות המסר שהוא מביא עימו. הם נופלים כולם על ברכיהם ובוכים הם בדמעות של ארורים שנושעו.

ואני מהרהר: האדם השיג סוף־סוף את המטרה אליה שאף זמן כה רב. כל אוצרות היקום פרושים סוף־סוף לפני רגלינו.

ואני מתיפח יחד עם אחי ואחותי.

הו, אלוהים, אלוהים שבשמיים, כמה טוב ליבך היום הזה!

מגאן, פרוצה:

ברגע שפריץ שפר הזקן מרביץ את הציפצוף לישיבה בחדר המשחקים, אני ישר יודעת שמשהו בטח לא בסדר, למה ששפר הוא כמו כל הקפטיינים בחלליות נוסעים האלה. כל מה שיש לו בראש זה לשתות ולישון ולקשקש עם המחשבים שלו. אני צריכה להגיד שיש הבדל אחד בינו לבין השאר, וזה שהוא מעדיף אותי יותר בתור גבר מאשר בתור אשה (אני אוהבת את זה דווקה להיפך), אבל זה בטח בא לו מהשרות שלו בצי, לפני הרבה שנים. אז היה תקוע בתוך החלליות הענקיות האלה שנים על שנים בלי שיהיה לו שום דבר לשחק איתו, חוץ מאותם דברים שדומים לשלו (זה היה בטח הרבה לפני שיצאה ההוראה שֶבַּמָצֵבה של כל חללית יהיה תקן לבעלת מקצוע כמוני). אבל לא כל כך איכפת לי להפסיק מדי פעם את המונוטוניות. כל המסע הזה היה בשבילי חרבון אחד רציני, חוץ מהילד הזה, צ’פמן, שהוא לא כל כך צעיר כמו שהוא נראה. אבל בכל זאת צריך להגיד עליו שהוא דופק מהר ובלי שטויות ומחלק טיפים שמנים. הוא בטח חושב שכמה שיותר כסף שהוא יחלק, ככה יצליח לעשות עלי יותר רושם (למען האמת, זה לא כל כך רחוק מהאמת). מה שאני לא מוכנה לעשות, זה לגלות לו את הסוד המקצועי עתיק היומין שלנו – כלומר, שהכלים של גבר או אישה הם פחות או יותר אותו דבר, וגם אם ילחצו אותי לקיר – קשה יהיה לי להיזכר איזו דפיקה אני זוכרת יותר טוב מהאחרות. זו לא אומנות, זה פשוט דחף ביולוגי, כמו לעשות צרכים, וגם את אלה אני לא זוכרת אף פעם.

אז כולנו התאספנו שם בחדר המשחקים ושפר מזיין את השכל על איזה חללית שרדפה אחרינו בכל רחבי המערכת ותפסה אותנו ולא רוצה לרדת מאתנו. אני יושבת לי בשקט, משלבת את הרגליים ומרביצה פיהוק קורע. ארבעת האחרים משתגעים לגמרי, צועקים ובוכים ומפחדים וכך הלאה. נדמה לי שהם חושבים שמישהו צריך לרדת לפתח ולפגוש את היצורים הזרים האלה, אבל הבעיה שלהם זה מי ילך. שפר אומר שזה לא צריך להיות הוא, כי אם הוא יהרג, לא יהיה מי שידאג לנו. פורבס, שהוא מין מיליונר, ובטח אימפוטנט – כי כל המסע הזה הוא אף פעם לא ניסה לבוא אלי – אומר, שאם הוא ימות, חצי מהגלקסיה תמות יחד איתו. הנזיר המצחיק, קולד, שנוסע בנדבות פורבס, מילמל כל הזמן איזו תפילה מוזרה, שכנראה המילים היחידות שיש בה זה ‘אני לא’. והבחור שלי צ’פמן אומר ש“אולי, לאור הנסיון המדעי שלי, אני הוא זה שצריך ללכת, אבל האמת היא שאני מומחה לפיזיקה, מומחיות בעולם החיצון החומרי ולא בעולם הרוחני, הפנימי, ואני חש שאנו זקוקים עתה למישהו שהוא יצור אנוש שלם ואמיתי, מישהו שיכול באמת לייצג את הגזע שלנו.”

הה, עכשיו אני צריכה לצחוק. מה זה, לעזאזל, צריך להיות? כולם מסתכלים אלי.

אז אני יורקת. “מה איכפת לי? אני לא עושה כסף מזה שאני יושבת על התחת. אני ארד לחטוף אתם שיחה.”

שפר, כמו כלבלב קטן, רץ אלי ומביא לי חליפה ואחר כך מוריד אותי לפתח. אני עומדת שם ואומרת לעצמי שכל הפעמים עד עכשיו הסתדרתי ואני אסתדר גם עכשיו. הדלת שלהם עשויה מאיזו מין מתכת מבהיקה מצחיקה וכשאני נוגעת בה, היא מדגדגת.

הדלת נפתחת כמו עפעפים של עין והיצור הזר יוצא החוצה. הדבר הראשון שאני רואה אצלו זה שהוא זכר. זה בגלל שהוא בגובה שנים וחצי מטר וערום כמו תינוק.

“ברוך בואך למין האנושי,” אני אומרת דרך הרדיו שבחליפה שלי.

“אבל מי את?” הוא מדבר בשפה שלנו כמו מלך ואני מבינה מזה שהם חקרו אותנו מרחוק כבר כמה וכמה זמן.

“מגאן,” אני אומרת. “אני זונה.”

וזה גורם לו לחייך. השיניים שלו כחולות כמו מים באגם, אבל איכשהו זה לא מפריע לי. אחרי כמה זמן אנחנו מתישבים לנו, פנים אל פנים, ואז אני רואה בפעם הראשונה שיש לו עין שלישית – ירוקה כמו דרקון – בדיוק באמצע המצח שלו. “קוראים לי –” והוא מגלגל בלשון משהו שאני לא יכולה לחזור עליו. “– ולבני עמי קוראים –” ועוד פעם גילגול בלשון. “זה כמה מאות שנים שאנו צופים ממרחק בבני גזעכם, אך אני – אני –” הוא מגמגם כמו ילד קטן. “אני אוהב אותך,” הוא אומר לתדהמתי הרבה.

אני רוצה להגיד לו “בולשיט,” כי שמעתי את השיר הזה כבר הרבה פעמים לפני זה, אבל משהו באופן שבו הוא קורץ בעין השלישית שלו, גורם לי להרגיש שהוא כן. “איך זה קרה?” אני שואלת אותו.

“זה בגלל שאת יודעת על מדע ואומנות יותר ממה שאוכל ללמוד במשך מאות שנים.”

אני חייבת להודות שגם אני מחבבת אותו. “הייתי יכולה לנסות וללמד אותך,” אני מציעה.

“זה יהיה נחמד מצידך.”

ואז הוא משכיב אותי ישר על המקום. תוך שניה הוא מוריד את החליפה שלי ואני כבר נשכבת על הגב ולאיש יש כלי שנראה מוגזם גם על שור.

בפעם הראשונה בחיים שלי, אני גומרת כמו משוגעת.

והוא לא מפסיק. אני עוד פעם גומרת.

בסוף, אנחנו שוכבים על הריצפה והיד שלו מכסה את השד שלי (והשד שלי באמת דבר לא קטן), והוא לוחש בקול גרוני, “מגאן, אין מקום לאחת כמוך בקרב חיות כאלה כמו בני האדם שלך. בואי, חזרי איתי ל־” הוא מגלגל בלשון, “ותלמדי לחיות כמו שאחת עם כשרונות כמו שלך צריכה לחיות.”

אני מקדישה להצעה שלו מיקרושניה – זמן למחשבה וקוראת “קדימה.”

אנחנו נכנסים מבעד לדלת שלו, יד ביד, ואני צוחקת לעצמי כשאני מתארת לעצמי איך ינסה שפר להסביר את זה לוועדת החקירה.

על סיפון החללית הזרה אני מגלה שידידי איננו יחיד. יש לו עוד חמישה חברים שם וכולם מרגישים כלפי כמוהו. אני מתחילה לחשוב, שסוף סוף מצאתי את גן־העדן.

רוג’ר צ’פמן, דוקטור לפילוסופיה ומדעים:

לעתים קרובות אני משתומם מחדש עד כמה מפחיד הבלתי־נודע את בני האדם. כאשר קפטן שפר מדבר, אני נזכר כיצד לפני שנים מספר, כאשר חקרתי חור שחור בסביבת נובה 49, נתקף קפטן החללית פחד כה עז מהחידה השחורה והקטנה הזו, עד כי נאלצתי לקחת על עצמי את הפיקוד על החללית על מנת לאפשר את התקרבותה במידה המספקת לבדיקת אותו חור. “אין אפשרות ליפול לתוכו, אידיוט שכמוך,” אמרתי לו אז. “שכן דבר זה הינו בלתי אפשרי מבחינה פיסיקלית בסביבה חסרת כבידה.” בכל זאת המשיך הקפטן לרעוד מפחד. הוא לא היה סתם אידיוט; לרוע המזל הוא היה גם קפטן האופיני לחלליות כאלה.

על ספון הוירידיאנה, בקרבת מקום לתחום השפעתו של כוכב הנייטרונים וי.טי.29, מספר לנו קפטן פריץ שפר המזדקן אודות החללית הזרה שהקימה איתנו קשר. אני מקשיב לדבריו קשב רב, בנסיון להפריד בין העובדות היבשות לבין סערת הרגשות שלו, ותוך צער על כי אין לי גישה למחשבי החללית. כאשר מסיים הקפטן את הדיסרטציה שלו, פותחים מיד חברי למסע בפיטפוטים נרגשים. אני מניח להם זמן רב דיו על מנת לאוורר את חששותיהם הכמוסים ואחר כך מתערב.

“גבירותי ורבותי,” אני אומר. “הבעיה בפניה עומדים אנו נשקלה ונבחנה על ידי מדענים במשך יותר משלוש מאות שנה. באופן אישי הצלחתי לאתר מונוגרפיות הדנות במגע אפשרי כזה, שתאריכן קודם בהרבה לשחר עידן־החלל. אם ננסח זאת בפשטות, נוכל לומר שמזה זמן רב יודעים אנו כי האדם אינו לבד ביקום. השאלה היחידה שנותרה פתוחה, עתה משהתקיים מפגש כזה, הינה כיצד יש לקיים עימם תקשורת הולמת. מאמין אני כי אני, יותר מכל אחד מכם, מיומן מספיק בכדי לטפל בבעיה כפי שהיא עומדת כרגע בפנינו.”

אני רואה שהשתלטתי היטב על תשומת ליבם. עתה אני מנהיגם המוצהר ואינני יכול לסרב לאחריות הנובעת מכך. אני רועד למחשבה על שעלול היה לקרות לו החמצתי טיסה זאת: כומר מטורף וקרח, זונה ביסקסואלית, איש עסקים קטנוני וקפטן מטומטם. איזו קבוצה היתה עלולה להיות זו שתעמוד בפני המפגש הראשון של הגזע האנושי עם יצורים אל־אנושיים!

עתה, כשתשומת ליבם מופנית כלפי, אני מבקש חליפה. בהמצאי לבד מול הפתח, אני בוחן בקפדנות את הדלת שממול ומגיע למסקנה שהיא יצוקה ממתכת בלתי ידועה לגזע האנושי, כנראה סוג של סגסוגת סינטטית, ומיד, מתוך נתון זה בלבד, אני מסוגל להסיק את המסקנה החשובה הבאה: גזע זה הינו ותיק ונעלה הרבה יותר מן הגזע האנושי.

לרשותי רגעים ספורים בלבד לשקוע במחשבות אלו, שכן הדלת שממול נפתחת כצמצם מצלמה, ודמות בודדת יוצאת ממנה. היצור הזר לובש חליפת לחץ וקסדה שעיצובם דומה לאלו שלי. אני מוצא שהוא יצור דו־גפי, בעל תוי פנים אנושיות ביסודן. נחיריו שקועות מעט, אין שיער נראה־לעין על פרצופו ואוזניו חסרות. מתוך עובדות אלו מתאשרת התאוריה המקורית שלי: היצור הזה מתקדם הרבה יותר לא רק מבחינה טכנולוגית אלא גם מבחינה התפתחותית.

מתוך החליפה שלו שולף היצור הזר מין מחברת ועפרון. אני נוטל חפצים אלה ומסמן לו בידי לשבת. ואז, אני רושם על גבי הנייר. אני רושם קבוצות מסודרות של נקודות ומעל כל אחת אני כותב את המספרים אחת עד עשר. היצור נוטל ממני את המחברת, ומעל כל סיפרה שלי מסמן סימון מוזר משלו. משהושגה תקשורת זו במהירות רבה כל כך אינני יכול להימנע מלחייך לעצמי. המאורעות התנהלו עד עתה בדיוק על פי התוכנית.

תוך שימוש בנקודות ובספרות אני משרטט את המספר 3.14 (π). היצור בוחן את רישומי ואז מעוות את שפתיו. אני מקבל תנועה זו כאות חיובי וממשיך (שוב, תוך שימוש בספרות ונקודות) לרשום את השורש הרבועי של כל מספר משתים עד עשר. היצור מגיב למאמצי בעוד עיוות שפתיים. המתמטיקה הינה למעשה השפה האוניברסלית האמיתית היחידה, וכבר זמן רב שאני בדעה שכל גזע מתקדם מבחינה טכנולוגית לבטח מודע לעובדה זאת.

משהקמתי את הקשר הראשוני אני ניגש לצעד הבא. אני מצביע באצבעי על לבי וראשי ואומר, “אדם.”

היצור מצביע על עצמו ואומר (עד כמה שאני מצליח להבין), נובאק."

אני מצביע אליו וחוזר אחריו, “נובאק.”

הוא מצביע אלי ואומר, “אדם.”

אדיר!

כאשר מגיע הזמן להיפרד, כבר יש לנו אוצר מילים משותף בן תשע מילים. כאשר אני חוזר לחדר המשחקים, שם מחכים לי כל האחרים, בקושי אני מצליח להשיל מעלי את החליפה, וכבר אוחז קפטן שפר בזרועי ותובע, “נו, איך היה? היו צרות? איך נראה היצור הדפוק הזה? הוא היה מפלצת?” “לא יותר ממני וממך,” אני אומר לו. “ואשר לשליחות עצמה,” אני מוסיף, כשאני זורח במה שלא נראה לי כגאווה מיותרת, “יכול אני לתארה אך ורק כהצלחה מסחררת. מעתה ואילך, האדם אינו עוד לבדו ביקום.”

אנדריו ג'. פורבס, נשיא 'פורבס – חברה לתעשיות גלקטיות':

התגובה הראשונה שלי למשמע תאורו המבולבל של הקפטן בנוגע לצורה בה סידרה אותנו החללית הזרה, היתה כמעט אוטומטית. “מעניין לדעת, מה, לעזאזל, הם רוצים.”

התגובה הבוטה שלי הינה חדה מספיק בכדי למשוך את תשומת ליבם. אידיאליסטים שוטים, ילדים. הכומר הקרח הזה בילבל לי בשדה התעופה את המוח עד שבסוף הבטחתי לו לשלם עבור כרטיס הטיסה לאיזה מנזר מרוחק. הפיסיקאי השמן ביזבז ערב שלם במסירת אינפורמציה של תואריו האקדמיים, עד שאיבדתי לבסוף את סבלנותי והשתקתי אותו על ידי זה שתארתי לו תהליך חדיש שפותח לאחרונה בחברה שלי ובאמצעותו ניתן לחפור מתכות כבדות מקרביהם של כוכבים ננסיים. האיש לא הבין בזה כלום. בקשר לזונה, ניסיתי אותה בלילה הראשון והיא שכבה תחתי כמו ערמת בוץ לח. היא יכולה לקבל שיעורים אצל הבת הצעירה שלי. כמה שנדבר פחות על הקפטן המסכן, ככה יהיה טוב יותר. האיש הזה שיכור כרוני וזו עוד אחת הנקודות הטובות שלו.

“למה אתה כל כך משוכנע שהם בכלל רוצים מאתנו משהו?” שואל הפיסיקאי, בפרץ של תמימות נעורים. "אנחנו אינטליגנטיים והם אינטליגנטיים. אז למה שלא ירצו להקים אתנו קשר?''

“בגלל שאתה אידיוט,” אני אומר. “אם היית מעודכן מספיק, היית, לעזאזל, יודע שהחברה האלה שמו עלינו עין כבר כמה מאות שנים. אל תחשוב שזה סתם צרוף מקרים מטופש שהם החליטו להקים אתנו קשר בדיוק בזמן שאני נמצא על סיפון החללית הזו.”

''אתה חושב שהם מחפשים אותך, מר פורבס," אומרת הזונה בעיניים עגולות וגדולות, כמו של בתולה.

“אני לא כל כך אגואיסט. הם לא מחפשים אותי כבן אדם – הם מחפשים משהו שאני יודע.”

“מה?” שואל הקפטן.

“זה מה שאני, לעזאזל, מתכוון לגלות.”

הוא רוצה להלביש עלי חליפת לחץ, אבל אני אומר לו שיסלק את זה ממני. אם הזרים האלה רוצים לפגוש אותי, הם יפגשו אותי בדרך שאני אקבע להם, וזה כולל את זה שהם ינשמו את האויר שלי. אני לא טמבל של אף אחד. אתה לא מנצח במלחמה על ידי זה שאתה נלחם בשטח שהוא מכיר, ולגבי כל עסק, ולא משנה מי הצד השני, הוא מלחמה פשוטה וברורה.

מול הפתח, אני עומד וממתין להגעת היצור או היצורים, במבט יציב ומוח מסודר. כשהם סוף־סוף מופיעים, אני מסרב להניד עפעף. היצור נמוך, שטוח, מכוער, קרח, בעל גפיים מדולדלות, ראש גדול ועינים בצבע חלב מקולקל.

אני יודע שכדי לנצח אני צריך להיות זה שמתחיל. אני עושה זאת ומשתמש בלשון הארץ: “אני פורבס. אם אתה רוצה לדבר איתי, אז הנה אני כאן.”

לדבר הזה יש פרצוף שטוח ומלא הבעה בערך כמו לפנקייק. אני יודע שלא יהיה קל איתו. אני חייב לנחש מה יש לו בראש. הוא מדבר (גם כן בלשון הארץ): “אנו מודעים, אדוני, למעמדך המיוחד בקרב בני גזעך, וכי ברשותך נמצא –”

אני מפסיק אותו: “אז אתה יודע שאני לא נוהג לתת בחינם שום דבר ממה שיש לי.”

אני רואה את זיק ההבעה הראשון בעינים שלו, אבל עדין לא מצליח להבין את זה.

“איננו צופים לשום דבר מעין זה, אדוני. אולם, לאחרונה הובא לידיעתנו כי החברה שבשליטתך פיתחה תהליך המאפשר להוציא מתכות כבדות מכוכבים ננסיים. למעשה, החללית שלנו זקוקה ל –”

אני שוב מפסיק אותו. בכל משא ומתן, זה שרוצה לנצח צריך תמיד להוביל; רק שוטים מניחים שיובילו אותם. “יש לי מה שאתה רוצה. השאלה היא מה אתה מציע בתמורה?”

ושוב אני קולט את זיק ההבעה המעורפל שיכול להיות שעשוע, או פחד – או ערמומיות. הוא אומר, “לגזע שלנו סודות חדשים רבים היכולים להיות לך לעזר. בתור נקודת פתיחה, הוסמכתי להציע לך –”

“לא,” אני אומר בחדות.

עכשיו אני יודע שהוא מפחד, או לפחות מודאג. “אבל מר פורבס, אינך יכול לסרב ל־”

“החללית שלך. זה מה שאני רוצה. החללית שלך תמורת החללית שלנו ואתה מקבל את סודות התהליך שלי כשי חינם.”

העיניים הלבנות שלו מתחילות לזוז לפה ולשם. הוא מזועזע ונבוך, אבל אני יודע: האנשים שלו מתקדמים כל כך הרבה מאיתנו, שבטח יש לו על החללית כל מיני מכשירים שלמדענים שלי יקח שנים לגלות אותם. אני תופס שגם הוא יודע את זה וההיסוסים שלו מוכיחים לי שאני צודק. השאלה היחידה שעוד אין לה תשובה היא זאת: עד כמה הם צריכים את תהליך־הפקת המתכות הזה? אני אמנם מנסה לעשות את העיסקה הטובה ביותר שאפשר, אבל מה יש לי להפסיד? אם הוא אומר לא, אז אני אדם עשיר. אבל אם הוא אומר כן, אהיה הרבה יותר עשיר.

הוא אומר, באנחה אנושית כמעט, “טוב, אנחנו נחליף בינינו את החלליות.”

אני מנסה לא להֵרָאות מרוצה מדי. “מיד עם השלמת החילופין, אתה תקבל ממני את המסמכים הכוללים את סודות תהליך ההפקה.”

הוא שולח אלי ללחיצה את ידו המיובלת, “אז עשינו עסק.”

אני לוחץ אותה, בלי להפגין את הבחילה שהרגשתי, “ועוד איך עשינו.”

אין צורך לומר כי כשמגיעה העת למסור לו את המסמכים, אני שומר לעצמי את הדף החיוני ביותר. אני לוקח על עצמי סיכון לא נורמאלי אבל לא נעשיתי עשיר מזה שאף פעם לא הסתכנתי.

היצור הזר לא מרגיש בחסרון הדף.

בצחוק אדיר אני אומר לקפטן שפר להסתלק מכאן במהירות מטורפת. הנעת התת־חלל של החללית הזרה שונה במקצת, אבל לוח הפיקוד הוא פחות או יותר דומה.

ותוך זמן קצר אנחנו טסים משם.

אני לוקח את הזונה לחדר שלי, היא עדין לא שווה הרבה, אבל נראה לי כאילו היא קיבלה קצת השראה מהסביבה המוזרה בה אנחנו נמצאים עכשיו.

עובדות לסיום

שתי החלליות, האנושית והזרה, נשארו נעולות למשך מיקרושניה קצרצרה בלבד. בין צוותי שתי החלליות לא נוצר שום מגע פיסי. בברק מעומעם נעלמת החללית הזרה, כאילו מעולם לא היתה ולא נבראה.

על סיפון הוירידיאנה, ממשיכים הנוסעים ואנשי הצוות את חייהם כרגיל. איש מהם אינו זוכר דבר וחצי דבר אודות הנסיבות שאפפו את המפגש הקצרצר הראשון בין הגזע האנושי והגזע האל־אנושי.

קילוגרם אחד של קריליום שווה הון עתק, ובשבילו כדאי להסתכן אפילו ב’דילוג' אקראי דרך העל־חלל. האמנם?

* * *

ארתור טרנט שמע אותם בברור. המלים המתוחות, הזועמות, נורו מתוך מַקְלֵטו.

“טרנט! לא תוכל להימלט. נחצה את מסלולך בעוד שעתיים, ואם תנסה להתנגד נפוצץ אותך לכל רוחות החלל.”

טרנט חייך ולא אמר דבר. לא היה לו נשק כלשהו, ולא צורך להילחם. בעוד הרבה פחות משעתיים תבצע חלליתו את ‘הדילוג’ דרך העל־חלל, ואז לא יוכלו למצוא אותו לעולמי־עד. יהיה עימו קרוב לקילוגרם אחד של קריליום, כמות מספקת לבניית מעגלי־מוח של אלפי רובוטים, ושוויה בערך עשרה מיליון אשראים על פני כל עולם שהוא בגלקסיה – מבלי שתשאלנה שאלות כלשהן.

ברנמייר הקשיש תכנן את כל העניין. שלושים שנה ויותר עמל על התכנון. היתה זו עבודת חייו.

“הבעייה היא הבריחה, אישי הצעיר,” אמר בזמנו, “לשם כך אני זקוק לך. אתה מסוגל להרים ספינה מהאדמה אל החלל, לא אני.”

“להמריא אל החלל לא יהיה מעשה נבון, מר ברנמייר,” אמר לו טרנט. “ניתפס תוך חצי יום.”

“לא,” אמר ברנמייר בערמומיות, “לא אם נבצע את ‘הדילוג’. לא אם נשעט דרך העל־חלל עד שנימַצֵא שנות־אור רבות מכאן.”

“ייקח חצי יום להתוות את הדילוג, ואפילו אם יהיה הזמן ברשותנו, תזעיק המשטרה את כל המערכות הכוכביות.”

“לא, טרנט, לא.” ידו של הזקן נחה על שלו, לופתת אותה ברעד של התרגשות. “לא כל המערכות הכוכביות; רק התריסר שבשכנותנו. הגלקסייה היא רחבת־ידיים, והמתנחלים של חמישים אלף השנים האחרונות איבדו את הקשר זה עם זה.”

הוא דיבר בשקיקה בתארו את תמונת המצב. הגלקסיה דמתה כעת לפניו של כוכב־הלכת המקורי של האדם – ‘ארץ’, כך כינו אותו – בתקופות הפרהיסטוריות. אז התפזר האדם על פני היבשות, אך כל קבוצה ידעה רק את סביבתה הקרובה.

“אם נבצע את הדילוג באופן אקראי,” אמר ברנמייר, “נמצא את עצמנו במקום בלתי צפוי מראש, אולי אפילו במרחק חמישים אלף שנות־אור, ואז הסיכוי למצוא אותנו יהיה כמו למצוא אבן חצץ בתוך נחיל מטאוריטים.”

טרנט הניד בראשו לשלילה, “ואז גם אנו לא נמצא את עצמנו. לא תהיה לנו כל דרך, ולו המעורפלת ביותר, להגיע לכוכב־לכת מיושב.”

עיניו המתרוצצות של ברנמייר בלשו את סביבתו. איש לא נמצא לידו, אך קולו דעך ללחישה. “ביליתי שלושים שנה באיסוף נתונים על כל כוכב־לכת בר־יישוב בגלקסיה. חקרתי את כל הרישומים הישנים. נסעתי אלפי שנות־אור, יותר מכל טייס חלל. וכעת מאוחסן מיקומו של כל כוכב־לכת בר־יישוב בתוך מאגר הזכרון של המחשב הטוב בתבל.”

טרנט הרים את גבותיו בנימוס.

ברנמייר המשיך, “הנני מתכנן מחשבים, וברשותי הטוב ביותר. רשמתי את מיקומו המדוייק של כל כוכב קורן בגלקסיה, כל כוכב בעל דרגה ספקטראלית F, B, A ו־O והזרמתי אותם אל זכרון המחשב. מייד לאחר שנבצע את הדילוג, יסרוק המחשב את השמיים באופן ספקטרוסקופי וישווה את התוצאות למפת הגלקסייה שבזכרונו. ברגע שיגלה את ההתאמה הנכונה, והרי במוקדם או במאוחר יעשה זאת, תתאכֵּן הספינה בחלל ואז תנווט אוטומטית, ב’דילוג' נוסף, אל קרבת כוכב־הלכת המיושב הסמוך ביותר.”

“זה נראה בסדר גמור בתאוריה, אבל מוכרחים להשקיע בזה עוד קצת עבודה…”

“נשמע מסובך מדי.”

“זה חייב לפעול. אחרי כל השנים שעבדתי על זה, לא ייתכן שהמחשב יחטיא. נותרו לי עוד עשר שנים להיות מיליונר. אבל אתה צעיר; תהיה מיליונר במשך פרק זמן ארוך בהרבה.”

“אם מבצעים דילוג אקראי, אפשר לגמור בתוך תוכו של כוכב.”

“אף לא סיכוי של אחד למאה טריליון, טרנט. באותה מידה אנו עלולים להגיע למרחק גדול כל כך מכל כוכב קורן, עד שהמחשב לא יוכל למצוא דבר שיוכל להשוותו לתכנית שבזכרונו. אנו עלולים גם לגלות שדילגנו רק שנת־אור אחת או שתיים והמשטרה עדיין בעקבותינו. הסיכויים לכל אלה קטנים עוד יותר. אם רצונך לדאוג, מוטב שתדאג שמא תמות משבץ־לב ברגע ההמראה. הסיכויים לכך גבוהים הרבה יותר.”

“אתה צריך לדאוג, מר ברנמייר. אתה זקן ממני.”

הגבר הקשיש משך בכתפיו. “אני לא נחשב. המחשב יעשה הכל באופן אוטומטי.”

טרנט הנהן ולקח זאת לתשומת ליבו. בחצות אחד הלילות, כשספינת־החלל היתה מוכנה וברנמייר הגיע עם הקריליום בתיקו – לא היה לו כל קושי שכן היה אדם שנהנה מאמון רב – נטל טרנט את התיק בידו האחת, שעה שהשנייה נעה מהר ובביטחה.

סכין היה עדיין הכלי הטוב ביותר, מהיר בדיוק כמו שולל־קטביות מולקולרי, קטלני בדיוק כמוהו, ושקט בהרבה. טרנט השאיר את הסכין נעוץ בגופה, עם טביעת אצבעותיו. מה זה משנה? הרי לא יתָפֵס לעולם.

כעת, הרחק במעמקי החלל, כשחלליות־השיטור רודפות בעקבותיו, חש במתיחות הגואה שתמיד קדמה ל’דילוג'. אף פסיכולוג לא היה מסוגל להסביר אותה, אך כל טייס למוד־חלל הכיר את התחושה.

היתה הרגשה רגעית של היפוך, כאשר ברגע קצרצר של אי־מרחב ואי־זמן הפכו הוא וספינתו לאי־חומר ואי־אנרגיה, ואז הרכיבו עצמם מחדש באופן מיידי, בחלק אחר של הגלקסיה.

טרנט חייך. הוא נשאר בחיים. אף כוכב לא היה קרוב מדי, והיו אלפים שהיו קרובים במידה מספקת. השמיים שפעו כוכבים, ומערכם היה שונה עד כדי כך שהבין ש’הדילוג' הרחיק לכת. אחדים מהכוכבים היו בוודאי מסיווג ספקטראלי F ומעלה. למחשב תהיה תבנית נאה ועשירה לשם השוואה לנתונים שבזכרונו. זה לא יקח זמן רב.

הוא נשען אחורה בנינוחות וצפה במערך הכוכבים הזוהר הנע עם סיבובה האיטי של החללית. כוכב בהיר נכנס לשדה הראייה, כוכב בהיר באמת. הוא לא נראה מרוחק יותר משנות־אור ספורות, וחושו של הטייס אמר לו שזהו כוכב חם, טוב וחם. המחשב ישתמש בו בוודאי כבסיס וישווה את המערך המרוכז סביבו. פעם נוספת חשב: זה לא יארך זמן רב. אך זה ארך. הדקות חלפו. גם השעות. ועדיין תקתק המחשב בחריצות ונוריותיו הבהבו.

טרנט קימט את מצחו. מדוע לא איתר המחשב עדיין את המערך?

הוא היה חייב כבר לזהותו. ברנמייר הראה לו את שנות עבודתו הארוכות. לא ייתכן שפסח על כוכב או שרשם אותו במקום הלא נכון.

כמובן שכוכבים נולדו וגוועו ונעו דרך החלל, אך שינויים אלה הם איטיים, איטיים מאד. אפילו במיליון שנים לא ייתכן שהמערך שרשם ברנמייר….

אימה פתאומית אחזה בטרנט. לא! זה לא ייתכן! הסיכויים לכך היו קלושים אף יותר מהסיכויים לדלג אל תוכו של כוכב.

הוא המתין עד שהכוכב הזוהר הופיע שוב, ואז, בידיים רועדות מיקד עליו את הטלסקופ. הוא הפעיל את ההגדלה המירבית שיכול, ואז הבחין, סביב כתם האור הזוהר, בערפל הגזים המתערבלים שגילה את סודו של הכוכב.

היתה זו נובה!

מאפלולית אלמונית התעלה הכוכב והיה לאור־נגוהות, אולי רק חודש קודם לכן. הוא טיפס מדרגה ספקטראלית נמוכה עד כדי התעלמות המחשב ממנו, לדרגה שלבטח תובא בחשבון.

אבל הנובה שזרחה בחלל לא היתה קיימת בזכרונו של המחשב, כי ברנמייר לא הזין אותו בה. היא לא היתה קיימת כאשר אסף ברנמייר את נתוניו – לפחות לא בתור כוכב זוהר בעוצמה…

“אל תתחשב בו,” צווח טרנט. “התעלם ממנו!”

אך הוא זעק אל מנגנון אוטומטי אשר ינסה להשוות ולהתאים את מערך הכוכבים שהנובה במרכזו אל התרשים הגלקטי, ולא ימצא אותו לעולם. חרף זאת ימשיך להשוות, ולהשוות ולהשוות, עד שיאזלו מקורות האנרגיה המפעילים אותו.

מלאי האוויר יאזל הרבה לפני כן. חייו של טרנט יקופחו הרבה לפני כן.

בחוסר ישע שקע טרנט במושבו, מתבונן בזוהר הכוכבים המלגלג והחל את הציפיה הארוכה והמייסרת למוות. אילו רק שמר עימו את הסכין…

לעתים, בהיותי שרוי בהלך רוח של רחמים־עצמיים, נדמה לי שאני לבדי עומד ומגן על מבצרו של המדע בפני הסתערותם של הברברים החדשים.

אי לכך, אף שייתכן שאחזור על דברים שכבר כתבתי פעם פה ושם, ברצוני להקדיש רשימה זו כולה להגנה זו, והיא תהיה (ראו הוזהרתם) בלתי מתפשרת לחלוטין.

סעיף 1. חשבתם בוודאי שכתב־עת מסוגו של ה’ניו־סיינטיסט', שבועון בריטי מצויין המוקדש למאמרים מדעיים, לא יקצה מקום לדברי־הבל אנטי מדעיים. טעות בידכם! בגליון ה־16 למאי שנת 1974 כתב אחד מסופרי השבועון, בנסיון מבולבל להגן על דעותיו של ווליקובסקי: “במהלך מעופו בן ה־200 שנה הוליד המדע אי־אלו תחבולות מוצלחות כגון מזון משומר ותקליטים ארוכי־נגן, אך למען האמת, איזה ערך ממשי תרם המדע לשבעים שנותיו של האדם?”

חיש מהר הגבתי במכתב ובו כתבתי, בין היתר:

“…אחד הדברים שהינם בעלי ‘ערך ממשי’ הינם אותם שבעים שנות־חיים של האדם… במשך מרבית ההיסטוריה אורך החיים היה קרוב יותר לשלושים. האין אנו רשאים לצפות ממך למעט הכרת־תודה על אותה תוספת של ארבעים שנות־חיים, שממנה הזדמן לך ליהנות?”

המכתב פורסם וכעבור זמן קצר לא אחרה לבוא תשובת־מחץ מג’נטלמן מסויים שאותו אכנה בשם ב'. מסתבר שלדעתו יש חסרון בחיים ארוכים, כי הדבר מזרז את התפוצצות האוכלוסין, למשל. ועוד טען: “אותם זמנים חשוכים שהזכיר מר אסימוב, שבהם תוחלת החיים לא עלתה על שלושים שנה, הצליחו בכל זאת להוליד את שרטרֵה, טינטֶרן, רפאל ושקספיר. מה הם המקבילים המודרניים לאלה? סנטר־פוינט, אורלי, אנדי וורהול ומד”ב?"

משהבחנתי בעקיצה לכיוון המד"ב, וניחשתי את דמו של מי התכוון למצוץ, הרגשתי חופשי להסיר את כפפות המשי. בתשובתי אמרתי, בין היתר:

"מר ב' מצביע על כך שהאנשים קצרי־הימים שחיו לפני מאות שנים הוציאו מתחת ידיהם יצירות גדולות בתחומי האומנות, הספרות והאדריכלות. האם מציג זאת מר ב' בתור צרוף מקרים מוזר, או שהוא קובע שהישגי התרבות של ימים עבָרו באו בגלל היות האדם קצר־ימים?

"אם באמת ובתמים דוחה מר ב' את הארכת משך החיים שהתאפשרה הודות למדע, ומוצא אותה כהרסנית לאנושות – מה הוא מציע? ככלות הכל, לא יהיה כל קושי לנטוש את הישגי המדע, להניח לשפכים לחדור אל תוך מקורות המים שלנו, להימנע מניתוחים אנטיספטיים, לוותר על האנטיביוטיקה ואז להמתין עד שקצב התמותה יגיע לרמה שתביא לנו במהרה (על פי קו המחשבה המשונה של מר ב') – שקספיר נוסף.

"אם באמת הוא רואה בזה ברכה, האם ימליץ מר ב' שמיתרונותיו של שעור התמותה המוגדל ייהנו רק המוניהן הנבערים והנחשלים של ארצות אחרות, הגזעים הנחותים שגוון עורם כהה יותר, שקצב הסתלקותם המואץ עשוי אולי לעשות את העולם לנוח יותר עבור אנשים כמו מר ב'? או שחוש ההגינות יניע אותו להמליץ שכל האומות, כולל שלו, יטלו חלק באותה משימה נשגבה? האם באמת ובתמים מוכן הוא עצמו לתת דוגמה אישית ולסרב באדיבות שחייו הוא יוארכו על ידי המדע?

“האם עלה על דעתו של מר ב', בעצם, שתשובה אחת להתפוצצות האוכלוסין שנגרמה מקידום המדע והרפואה, הינה הגבלת קצב הילודה? או שמא נוגדת הגבלת הילודה את השקפתו המוסרית, והוא מעדיף את זוהרם של המגפות והרעב כתרופה לריבוי־יתר?”

מכתב זה התפרסם גם הוא, ובעקבותיו לא באה כל תשובה.

סעיף 2. לעתים מקבל אני מכתבים אישיים המבטאים את אי־שביעות הפרט מהעולם המודרני של מדע וטכנולוגיה, והקוראים לנסיגה מהירה, בצעד גדול לאחור, אל העולם הקדם־תעשייתי, עולם של אציליות ואושר.

לדוגמה, מכתב מפרופסור למשהו שהקים לעצמו חווה ומגדל במו ידיו את מזונו. הוא סיפר לי בהתפעמות עד כמה נהדר הדבר ועד כמה בריא ומאושר הוא מרגיש עכשיו, כשהוא משוחרר מכל אותו מיכון איום. הוא עדיין משתמש במכונית, הודה, והוא מתנצל על כך.

אבל הוא לא התנצל על העובדה שהוא משתמש במכונת־כתיבה, ועל כך שמכתבו הגיע לידי באמצעות מערכת התחבורה המודרנית שלנו. הוא לא התנצל על השימוש בנורות חשמל, או השימוש בטלפון, ולכן אני משער שהוא קורא לאורה של אש־מדורה ושולח את הודעותיו על ידי איתות.

עניתי לו בגלויה צנועה ובה איחלתי לו את כל אושרם של איכרי ימי־הביניים, ובזאת גררתי תשובה נרגזת למדי שאליה צורפה ביקורת בלתי מחמיאה לספרי “‘גן העדן האבוד’ מפורש על ידי אסימוב”. (אה, כן, עכשיו אני נזכר שהוא היה מומחה ליצירותיו של מילטון, וכנראה התנגד לפלישתי לתחום המקודש.)

סעיף 3. פעם, במהלך השאלות והתשובות שבאו בעקבות אחת מהרצאותי, נשאלתי על ידי אדם צעיר אם אני מאמין בכנות שהמדע תרם משהו להגדלת אושרו של האדם.

“האם סבור אתה שהיית מאושר לא פחות אילו חיית בימי יוון העתיקה?” שאלתי.

“כן,” השיב בתקיפות.

“האם היית נהנה להיות עבד במכרות הכסף של אתונה?” שאלתי בחיוך, והוא התיישב כדי לחשוב מעט על כך.

או קחו למשל את האדם שאמר לי פעם, “כמה נחמד היה אילו חיינו לפני מאה שנים כאשר קל היה להשיג משרתים.”

“זה היה נורא ואיום,” אמרתי מייד.

“מדוע?” הגיב בתמיהה.

ועניתי לו, כלאחר־יד, “כי אז היינו אנו המשרתים.”

לעתים תוהה אני אם כל אותם אנשים המקטרגים על עולם המדע והטכנולוגיה המודרני אינם בדיוק אלה אשר חיו מאז ומתמיד בנוחיות ובשפע, ושלדעתם מובן מאליו שבהעדר המכונות יימצאו אנשים בשפע (אנשים אחרים) במקומן.

ייתכן שדווקא אלה שלא עבדו מעולם הם אלה המוכנים בהחלט להחליף את המכונות בשרירי אנוש (לא שריריהם הם).

הם חולמים על בניית קתדרלת Chartres – כאדריכלים, ולא כפועלי־כפייה הגוררים את אבני הבנייה. הם הוזים בדמיונות על החיים ביוון העתיקה – בתור פריקלס ולא בתור עבד. הם מתגעגעים לאנגליה הישנה והשמחה ואל הבירה החומה שלה – בתור בָּרון נורמני, ולא כצמית סַקסוני.

למעשה, תמהני איזה חלק מהתנגדותו של המעמד־הגבוה לטכנולוגיה מודרנית נובע מהתרעומת שיש להם על כך שחלק כה גדול מחלאת המין האנושי (כמוני, למשל) נוהג כיום במכוניות, מחזיק במדיחי־כלים אוטומטיים וצופה בטלוויזיה – ובכך מצמצם את הפער בינו לבין האריסטוקרטים המתורבתים למיניהם המקוננים על שהמדע לא הביא אושר לאיש. הוא ערער את הבסיס להוקרתם העצמית, זה נכון.

לפני שנים אחדות פרסם מגזין בשם ‘אינטלקצ’ואל דיג’סט’ (אשר לא האריך ימים יותר משנים ספורות) מספר מאמרים שתקפו את המדע, ובעקבותיהם חשו העורכים שמן הראוי לפרסם מאמר התומך במדע – וביקשו ממני לכתוב מאמר כזה.

עשיתי זאת, והם רכשו את המאמר – ולא פרסמו אותו. אני משער (אך אינני יודע) שהם חששו שהמאמר יפגע ברגשות קהל לקוחותיהם שהיה מורכב, ככל הנראה ברובו, מאותם אינטלקטואלים שטחיים שלדעתם נבון הדבר לא לדעת כלום אודות המדע.

הקהל התרשם, אולי, ממאמרו של רוברט גרייבס שהתפרסם בגליון אפריל 1972 של המגזין, ושטען למען בקרה חברתית על המדע.¹

גרייבס הינו קלסיקן, שגדל על ברכי המסורת של המעמד הגבוה הבריטי בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה. אני משוכנע שהוא יודע הרבה יותר על ההלניזם הקדם־נוצרי, מאשר על המדע שלאחר המהפיכה התעשייתית – מה שעושה אותו לסמכות מפוקפקת בענייני תגליות מדעיות. אך זה מה שהוא אומר:

“בזמן העתיק, השגיחו בקפדנות על השימוש בתגליות מדעיות, מסיבות חברתיות – אם לא על ידי המדענים עצמם, אז על ידי שליטיהם. כך למשל מכונת הקיטור שהומצאה במצרים תחת שלטון בית־תלמי לשם שאיבת מים אל ראש המגדלור המפורסם של האי פארוס, ננטשה במהרה, כנראה מכיוון שהיא עודדה את עצלנותם של העבדים שלפני כן נשאו את המים בנאדות כבדים, במעלה מדרגות המגדלור.”

אלה, כמובן, דבר הבל גמורים. ‘מכונת הקיטור’ שהומצאה במצריים של תלמי היתה צעצוע קטן שלא היה יכול לשאוב מים לגובה של חצי מטר, שלא לדבר על ראשו של המגדלור של פארוס.

אבל מילא. סיפורו המתרֶה של גרייבס הינו נכון בעיקרו, אף שהוא מוטעה בפרטיו. התקופה ההלניסטית (30–323 לפני הספירה) אכן זכתה להתחלות פשוטות של מעין תקופה תעשייתית, והעובדה שהתפתחות זו נבלמה חיש־מהר ניתנת להסבר, באופן חלקי לפחות בכך שכוח העבודה של העבדים היה כה קל להשגה עד שלא היה צורך רב במכונות.

לאמיתו של דבר, אפשר אפילו להציג טיעון הומניטרי נגד התיעוש, כי אם המכונות מחליפות את העבדים, מה ייעשה בכל העבדים המיותרים? להניח להם לרעוב למוות? להרוג אותם? (מי אומר שהאריסטוקרטים אינם הומאניים?)

על כן, מצביעים גרייבס ואחרים כמותו על השליטה החברתית על המדע בזמן העתיק בתור אמצעי לשימור העבדות.

האם זוהי, באמת, משאת־נפשם? העומדים כל אותם אידיאליסטים אנטי־מדעיים לצעוד בגאון אלי־קרב תחת הסיסמה ‘בעד העבדות’? או שמא, מכיוון שרוב האידיאליסטים האנטי־מדעיים חושבים עצמם לאמנים, אנשי רוח, פילוסופים, חוואים או כל דבר אחר רק לא עבדים – צריכה סיסמתם להיות ‘בעד העבדות של אנשים אחרים’?

כמובן, עשויים אי־אלה מעמיקי מחשבה לטעון שסוג העבודה בבתי החרושת שהקימה הטכנולוגיה המודרנית אינו טוב בהרבה מהעבדות של ימי־קדם. טענות כאלה הועלו כבר לפני מלחמת האזרחים האמריקנית כנגד צביעותם של הדוגלים בביטול העבדות.

אין זו טענת שטות מוחלטת, אך בכל זאת יש לי ספק אם פועל פשוט כלשהו בבית חרושת במסצ’וסטס מוכן היה להתחלף עם עובד אדמה שחור־עור במיסיסיפי, תחת הרושם ששני העיסוקים הינם זהים. – או שהאיש השחור ממיסיסיפי היה מסרב לעבוד במפעל במסצ’וסטס בטענה שאין הדבר טוב מעבדות.

ג’ון קמפבל, עורכו המנוח של מגזין המדע הבדיוני ‘אנלוג’ נהג להרחיק לכת עוד יותר. הוא האמין (או העמיד פנים כמאמין) שלעבדות יש מעלות משלה, ושכל אחד הוא עבד בצורה זו או אחרת. הוא נהג לומר לי, “הרי אתה עבד למכונת הכתיבה שלך, לא כן, איזאק?”

“כן, זה נכון, ג’ון,” הייתי עונה לו, “אם אתה מתכוון להשתמש במונח זה כמשל במקרה שלי וכמציאות במקרה של שחורי־העור בשדות הכותנה של שנת 1850.”

הוא אמר: “אתה עובד אותו מספר שעות ביום כמו שעבדו העבדים. אינך נח ואינך יוצא לחופשות.”

עניתי לו – “אבל לא עומד מעלי משגיח עם שוט ביד כדי לוודא שלא אנוח ולא אקח לי חופשה.”

מעולם לא שכנעתי אותו, אך בוודאי שכנעתי את עצמי.

יש אנשים הטוענים שהמדע הינו לא־מוסרי, שאין הוא שופט דברים באופן ערכי; שאינו רק מתעלם מצרכיה העמוקים ביותר של האנושות, אלא שהוא גם בלתי רלוונטי לחלוטין לצרכים אלה.

עיינו למשל בהשקפותיו של ארנולד טוינבי שאף הוא, כמו גרייבס, הינו אנגלי בן המעמד הגבוה אשר חונך לפני מלחמת העולם הראשונה. במאמר מדצמבר 1971 באותו כתב־עת, הוא אומר:

“לפי מיטב הכרתי, המדע והטכנולוגיה אינם יכולים לספק את הצרכים הרוחניים אשר הדת, על כל סוגיה, מנסה לספק.”

שימו נא לב שטוינבי הינו הגון דיו לומר ‘מנסה.’

ובכן, מה אתם מעדיפים, מוסד שאינו מייעד את עצמו לבעיות רוחניות אך בכל זאת פותר אותן, או מוסד המדבר ללא הפסק על בעיות רוחניות אך לעולם אינו עושה דבר בקשר אליהן? במלים אחרות, האם רצונכם בדיבורים או במעשים?

קחו, למשל, את עניין העבדות. בלי ספק זהו עניין שצריך להעסיק את האנשים המעוניינים בצרכיה הרוחניים של האנושות. האם זה נכון, צודק, או מוסרי שאדם אחד יהיה אדון ואחרים יהיו לו לעבדים? בוודאי שאין זו שאלה למדענים, כי אין זה דבר שאפשר לפתרו בעזרת חקר תגובות במבחנות או צפייה בספקטרופוטומטר. השאלה עומדת בפני הוגי־דעות ותיאולוגים וכולנו יודעים שהיה להם זמן מספיק והותר בכדי להפוך בה.

במשך כל תולדות הציוויליזציה, ממש עד לימינו אנו, נבנה כל עושרם ושגשוגם של מספר אנשים קטן יחסית על חשבון עבודת־פרך וקיום עלוב של כמות עצומה של אריסים, צמיתים ועבדים. מה יש למנהיגינו הרוחניים לומר על כך?

בציוויליזציה המערבית שלנו, לפחות, המקור הראשי לשלווה רוחנית הינם כתבי הקודש (הברית הישנה והחדשה). ובכן, עַיינו נא בכתבי הקודש, החל מהפסוק הראשון בספר ‘בראשית’ וכלה בפסוק האחרון של ספר ‘החזיון’, ולא תמצאו אפילו מילה אחת בגנות העבדות כמוסד. יש המון הכללות בנוגע לאהבה וגמילות־חסדים, אך אין כל הצעות מעשיות באשר לאחריות השלטון לעניים ולמוכי הגורל.

עיינו בכל כתביהם של הוגי הדעות הגדולים של העבר, ובקושי תמצאו איזו לחישה של גינוי כנגד העבדות כמוסד. בעיני אריסטו נראה הדבר ברור למדי שישנם אנשים שעל פי אופיים מותאמים הם לחיי עבדות.

למעשה היה המצב הפוך. פעמים רבות חיזקו מנהיגים רוחניים את ידי העבדות כמוסד, אם באופן ישיר ואם באופן עקיף. לא חסרו כאלה שהצדיקו את חטיפת שחורי העור האפריקניים לשם מכירתם לעבדות באמריקה, בטענה שכך יהפכו אותם לנוצרים ועל כן גאולת נפשם מצדיקה את שעבוד גופם.

בנוסף לכך, כאשר מספקת הדת את צרכיהם הרוחניים של עבדים וצמיתים בשכנעה אותם שמצבם נובע מרצון האל ובהבטיחה להם אושר נצחי אחרי המוות, ובלבד שלא יחטאו במרד נגד רצון האל – מי נהנה מכך יותר? האם העבד הוא זה שחייו ייעשו נסבלים יותר בציפייה לאושר שבשמיים? או שמא זהו בעל העבדים המשתוקק לפטור עצמו מהטרדה שבשיפור גורלם של הנדכאים והנרמסים, ומהחשש מפני התמרדות?

מתי, אם כן, הוכרה העבדות כדבר שלילי, בלתי צודק וראוי לגינוי? מתי הקיץ הקץ על העבדות?

ובכן, הדבר קרה בשחר המהפכה התעשייתית, כאשר החלו המכונות להחליף את השרירים.

ובעצם, מתי נתאפשרה דמוקרטיה בקנה מידה גדול? כאשר אמצעי התחבורה והתקשורת של עידן התעשייה אפשרו את השימוש במנגנון הממשל הייצוגי על פני אזורים נרחבים, וכאשר שטפון של מצרכים מעשה־מכונה, מכל המינים והסוגים, הפך את ‘המעמדות הנמוכים’ לצרכנים חשובים שמגיע להם שיפנקו אותם.

ומה יקרה, לדעתכם, אם נפנה את גבנו למדע כעת? מה יקרה אם דור צעיר ויפה־נפש ינטוש את החמרנות של התעשייה, העוסקת בדברים ולא באידיאות, ויפסע, בצעד גדול לאחור, אל תוך עולם שבו הכל מקוננים ומייבבים אודות אהבה וגמילות חסדים? נו, במצב שכזה, ללא המיכון של התעשייה החמרנית שלנו ניסוג בוודאי לאחור לכלכלת עבדות, ונוכל להשתמש באהבה וגמילות חסדים כדי להשתיק את העבדים.

מה עדיף? מדע נטול־מוסר השם קץ לעבדות, או רוחניות שבמשך אלפי שנות דיבורים לא עשתה זאת?

אך העבדות איננה הנקודה היחידה.

בעידן הקדם־תעשייתי היתה האנושות חשופה להתקפה מתמדת של מחלות מידבקות. כל אהבת ההורים, כל התפילות שבעולם, כל הכללותיהם הנעלות של הפילוסופים, לא היה בכוחם למנוע מותו של ילד ממחלת הדיפטריה, או את גוויעת מחציתו של עַם ממגיפת הדבר.

היתה זו הסקרנות הקרה של אנשי המדע, שעבדו ללא שיפוטים ערכיים, אשר הגדילה וחקרה את החיידקים הבלתי נראים לעין בלתי־מזויינת, גילתה את הסיבה למחלות מדבקות ומנעה אותן, והוכיחה את חשיבות ההיגיינה, של מזון ומים נקיים, של מערכות ביוב יעילות. היא זו אשר פיתחה תרכיבים, חיסונים וחומרים אנטיביוטיים. היא זו אשר הצילה את חייהם של מאות מיליוני אנשים.

המדענים היו אלה שניצחו במלחמה נגד הכאב, שגילו כיצד להקל על סבל גופני, בעוד שתפילה והגות קצרה ידן מלהושיע. אין הרבה חולים הממתינים לניתוח שהיו מעדיפים נחמה רוחנית כתחליף לסם מרדים.

האם רק המדע ראוי לדברי הלל?

מי יכול לטעון נגד תפארת האמנות, המוסיקה והספרות שהיו קיימים זמן רב לפני המדע? ומה יכול המדע להציע לנו בהשוואה ליופי שכזה?

ראשית, אפשר להצביע על כך שחזות היקום שנתגלתה לעינינו הודות לעבודה מאומצת וקפדנית של ארבע מאות שנות מדע מודרני, מתעלה בהרבה ביופיה והדרה (עבור אלה שיטריחו את עצמם להתבונן), על כל יצירות האומנים גם יחד, ולמעשה אף על כל דמיונותיהם של המיתולוגים.

מעבר לכך, העובדה היא שלפני ימי הטכנולוגיה המודרנית היתה פריחתם המלאה של האמנות ויצירת הרוח האנושית שמורה רק עבור מיעוט אריסטוקרטי ועשיר. רק המדע והטכנולוגיה המודרנית הפכו את הספרים למצרך נפוץ וזול. היו אלה המדע והטכנולוגיה המודרניים אשר הפכו את האמנות, המוסיקה והספרות לנחלת הכלל, והביאו את נפלאות רוח האדם ושכלו גם אל חסרי האמצעים.

אבל האם לא הביאו עלינו המדע והטכנולוגיה את כל אותן תופעות־הלוואי הבלתי רצויות, החל מסכנת המלחמה הגרעינית וכלה במפגעי הרעש של מוסיקת הרוק הכבד הבוקעת מהרמקולים?

כן, ואין בזה כל חדש. כל התפתחות טכנולוגית, ולו הפרימיטיבית ביותר, הביאה עימה תמיד גם דבר מה בלתי רצוי. קרדום האבן המחודד הביא לאנושות יותר מזון – ועשה את המלחמה לקטלנית יותר. השימוש באש העניק לאנושות אור, חום, מזון רב ומשופר יותר – ואת היכולת להצית דלקות בזדון ולהעלות אנשים על המוקד. התפתחות יכולת הדיבור הפכה את המין שלנו לאנושי – והעניקה לו את היכולת לשקר.

אך הבחירה בין טוב ורע נתונה בידי האדם…

בשנת 1847 הפיק הכימאי האיטלקי אסקניו סובררו לראשונה את הניטרוגליצרין. הוא חימם טיפה מהחומר וזה התפוצץ לרסיסים. סובררו תפש, לחרדתו, את היישום האפשרי של החומר כאמצעי לוחמה, והפסיק מייד כל מחקר באותו כיוון.

זה לא עזר, כמובן. אחרים המשיכו את העבודה, וחומר זה, יחד עם חומרי נפץ מרסקים אחרים, משמש כאמצעי לוחמה מזה כמחצית המאה.

האם עובדה זו עושה את חומרי הנפץ המרסקים לרעים מעצם מהותם? בשנת 1866 למד הממציא השבדי, אלפרד ברנארד נובל, כיצד לערבב ניטרוגליצרין עם סוג אדמה מסויים כדי להפיק תערובת בטוחה לחלוטין לשימוש, ושאותה כינה בשם ‘דינמיט’. בעזרת הדינמיט נתאפשרו עבודות קרקע בקנה מידה הרבה מעבר לאלה של אתי החפירה בכל הדורות, ובלי העבדת בני אדם בעבודת פרך.

הדינמיט הוא אשר סייע לפלס את הדרך למסילות הברזל בעשוריה האחרונים של המאה ה־19, עזר בבניית סכרים, מנהרות, יסודות לבניינים, גשרים ואלפי מבני־ענק אחרים של העידן התעשייתי.

ככלות הכל, הבחירה היא בידי האנושות אם להשתמש בחומרי הנפץ כדי להרוס או לבנות. אם בוחרת היא באפשרות הראשונה, האשמה אינה בחומרי הנפץ אלא בסכלותה של האנושות.

תוכלו לטעון, כמובן, שכל התועלת שבחומרי הנפץ אינה שווה את הנזק שהם עלולים לגרום. תוכלו לטעון שהאנושות אינה מסוגלת לבחור בטוב ולהתרחק מרע וכל כן אסור לחבורת השוטים הזו להתעסק בחומרי נפץ.

אם כך, הבה נחזור אל ההתפתחות הרפואית שהחלה בתגלית ההרכבה על ידי גֶ’נר ב־1798, פרסום תאוריית החיידקים גורמי המחלות על ידי פאסטר בשנות הששים של המאה הקודמת, וכן הלאה. תגליות אלה הכפילו את אורך החיים הממוצע של האדם, שזה דבר טוב – והובילו להתפוצצות האוכלוסין, שזה דבר רע.

לפי מיטב ידיעתי אין כמעט איש המתנגד להישגי הרפואה. אפילו היום, כאשר כה רבים הם האנשים המודאגים מסכנות הקידמה המדעית והטכנולוגית, אינני שומע כל מחאות נגד חקר הסיבות ושיטות הריפוי למחלות השיגרון, מחזור הדם, ליקויי לידה או סרטן.

ועם זאת, התפוצצות האוכלוסין הינה הסכנה המיידית ביותר הנשקפת לאנושות. גם אם נמנע מלחמה גרעינית, נתגבר על זיהום האוויר, נלמד כיצד לחסוך את משאבינו הטבעיים ונתקדם בכל תחומי המדע, נחוסל תוך כמה עשרות שנים אם לא תרוסן התפוצצות האוכלוסין.

מכל מעשי האיוולת של האדם, זה שאיפשר לקצב התמותה לקטון מהר יותר מקצב הילודה הינו החמור ביותר.

אז מי בעד ביטול הישגי הרפואה וחזרה לשיעור תמותה גבוה? מי יצעד תחת הסיסמה ‘למען המגפות!’ (תוכלו לומר, כמובן, שאפשר שהמגפות הן בסדר כל עוד הן פורצות ביַבֶּשֶת אחרת – אך יש להן מנהג מגונה להתפשט.)

ובכן, במה עלינו לבחור? האם עלינו להחזיק בהישגי הרפואה ואי־אלו דוגמאות מועילות של הקידמה המדעית, ולנטוש את כל יתרת הטכנולוגיה? האם עלינו לפרוש לחוות חקלאיות ולחיות חיי־כפר נהדרים ותמימים, ולשכוח את הכרך הצפוף על מכונותיו?

אבל אז אסור שיימצא מיכון כלשהו גם בחוות: לא טרקטורים ממונעים, לא מַקְצֵרות, לא קומביינים וכל היתר. הן חייבות להיות ללא דשן סינטטי, וללא חומרי הדברה, שהינם מוצרים של טכנולוגיה מתקדמת. אסור שיהיו בהן מערכות השקייה ממוכנות, סכרים מודרניים וכן הלאה. עליהן להימנע מזני גידולים שפותחו בשיטות גנטיות חדישות, שכן אלה דורשים הרבה דישון כימי והשקייה מווסתת. הימצאותם של כל אלה אסורה בתכלית, שאם לא כן יארוב לך שוב כל המיכון והתיעוש מאחורי גבך.

מכל מקום, במצב שכזה תוכל החקלאות לקיים בערך מיליארד נפשות על פני כדור הארץ, ולרוע המזל מסתבר שמספרן עולה כיום על ארבעה מיליארד.

צריך יהיה למחות מעל פני האדמה שלושה מיליארד אנשים לפחות, כדי שנהפוך לכוכב לכת של איכרים מאושרים. יש מתנדבים? לא לנדב אחרים; האם יש מישהו המתנדב בעצמו להסתלק?… – חשבתי כך.

באותו מאמר שצוטט קודם, שבו דיבר טוינבי אודות צרכי הרוח, הוא מוסיף ואומר:

“הסיבה לכך שהמדע מצליח לענות על השאלות שהוא מציב היא שאותן שאלות אינן החשובות ביותר. המדע לא ניגש לשאלות היסודיות של הדת, או אפילו טיפל בהן – לא השיב עליהן תשובות מדעיות אמיתיות.”

מה רוצה פרופסור טוינבי? באמצעות קידום המדע שמנו קץ לעבדות; הבאנו יותר בטחון, בריאות ורווחה ליותר אנשים מכפי שחלמו אי פעם בכל מאות השנים שלפני המדע; אפשרנו למאות מיליוני אנשים ליהנות מאמנות ומשעות פנאי. כל זה כתוצאה מהשבת תשובות על שאלות “שאינן החשובות ביותר.” ייתכן, פרופסור, אך הנני אדם צנוע ואותן שאלות בלתי חשובות מספקות אותי לחלוטין אם זה מה שהן מביאות עימן.

וכיצד השיבה הדת על אותן ‘שאלות יסודיות’? מהן התשובות? האם האנושות כולה היא יותר מוסרית, בעלת מידות טובות יותר, הגונה וצדיקה יותר בגלל קיומה של הדת, או שמא מצבה של האנושות הוא עדות ומופת לכשלון אלפי שנות דיבורים אודות נדיבות לב, טוהר ומידות טובות.

האם קיימת עדות כלשהי לכך שקבוצה מסויימת כלשהי מכלל האנושות, בעלת דת מסויימת כלשהי, הינה מוסרית יותר, בעלת מידות טובות יותר או הגונה יותר מקבוצות אחרות המאמינות בדתות אחרות, או שאינן מאמינות כלל – עכשיו או אי־פעם בעבר? מעולם לא שמעתי על עדות שכזאת. אילולא יכול היה המדע להצביע על הישגים טובים יותר מהדת, היה נעלם זה מכבר.

המלך הוא עירום, אך הפחד שבאמונות התפלות מונע, ככל הנראה, את חשיפתה של עובדה זאת.

אם כן, הבה נסכם –

אפשר לא לאהוב את הדרך בה הולכים המדע והטכנולוגיה המודרניים, אך אין כל דרך אחרת.

העלו בפני כל בעיה כלל־עולמית שהיא, ואומר לכם שאף כי המדע והטכנולוגיה יוכלו אולי לפתור אותה, שום דבר אחר לא יוכל לפתור אותה. אז הברירה בידיכם: ניצחון אפשרי עם המדע והטכנולוגיה, או תבוסה וודאית בלעדיהם.

במה תבחרו?

הגדרות, הגדרות

בגליונות קודמים של ‘פנטסיה 2000’ ניסו אחדים מקוראי הירחון (מוטי קצמן ואיתן קמיל) להגדיר את סִיפוֹרֶת־המדע (זהו, אגב, התרגום שנקבע על־ידי האקדמיה ללשון העברית למונח האנגלי Science־Fiction, ובו אשתמש, כיוון שהוא, לדעתי, מוצלח הרבה יותר מהתרגום המקובל ‘מדע בדיוני’, שהינו מגוחך וסותר את עצמו. (שהרי מדע, מעצם טבעו, אינו יכול להיות ‘בדיוני’). שניהם, לדעתי, שגו בכך שהתייחסו אל ספורת־המדע כאל ז’נר הומוגני, שכל הסיפורים הנכתבים במסגרתו הם בעלי אופי אחד ומטרה אחת.

כל ספור המכיל בתוכו רעיונות מדעיים הוא סִיפוֹרֶת־מדע. מובן שמסגרת זו משאירה בתוכה מקום רב לזרמים שונים. זרם אחד, שאפשר לכנותו ‘סיפורת־מדע כבדה’, ושדוגמאות בולטות לו הם איזק אסימוב וארתור ס. קלארק, מתייחס אל המדע כאל מטרה, הן על־ידי פיתוחם של רעיונות מדעיים קיימים כדי לתאר מדע וטכנולוגיה שעדיין אינם קיימים, והן על־ידי ניתוח השפעתם של אותם רעיונות מדעיים וטכנולוגיים על החברה בעתיד. זרם אחר, שאפשר לכנותו ‘סיפורת־מדע קלה’, מתייחס אל המדע כאמצעי ליצירת מצבים היפותטיים־דמיוניים, כדי להעביר באמצעים ספרותיים, מסר פסיכולוגי או פילוסופי לקורא. דוגמאות בולטות לזרם זה הם רוברט סילברברג והרלן אליסון.

עם זאת, ברור שאין לשייך לסיפורת־המדע סיפורים שאין בהם כל רעיון מדעי, כגון ‘המצלמה אינה משקרת’, או ‘זמן לא רב לפני הקץ’ (מאת לארי ניבן). כמו כן, ברור שאי־אפשר לכנות סרטים כגון ‘מלחמת הכוכבים’ או ‘מפגשים מהסוג השלישי’ בשם ‘סיפורת־מדע’, וכך גם לא סיפורים המבוססים על מדע לכאורה, אך למעשה סותרים, בלי שום הסבר הגיוני, את כל חוקי־הטבע הידועים, והסופר אינו טורח להשקיע מחשבה כדי לבדוק את ההגיון שבהם. דוגמה בולטת לסיפור מסוג זה הם שני חלקיו של הספור ‘משחקים מסוכנים באפס ג’י’.

איל מוזס, רחובות

בעקבות קריאת מכתבו של אייל מוזס ושל קוראים אחרים שכתבו באותו נושא, נזכרנו בהגדרה הבאה, המיוחסת לסופר המד"ב ג’ורג' היי. כשנשאל פעם היי כיצד היה מגדיר מהו מדע בדיוני, ענה: “מדע בדיוני הוא כל החומר המונח על אותם מדפים בספריות ובחנויות המסומנים בתווית ‘מדע בדיוני’.”

על ההגדרות למיניהן אפשר לכתוב מאמר שלם (והוא אפילו לא יהיה משעמם). אולי נעשה זאת פעם.

על ‘פלייר’ וקיטי־הוק

ברצוני להעיר על טעות שהשתרבבה לחוברת מס' 7. בעמוד 42, במאמר ‘יומנו של מתנחל בחלל’ כתוב: “האחים אורוויל וּווילבור רייט הצליחו להמריא למשך שניות ספורות במטוס רעוע עשוי מקלות וחוטי ברזל ושמו ‘קיטי הוק’…” ובכן, שמו של המטוס היה ‘פלייר’ (Flyer) והוא הוטס בקרבת כפר הדייגים ששמו קיטי הוק, והשוכן במזרח מדינת קארוליינה הצפונית בארה"ב.

אמנון סער, רמת־השרון

המאמר ‘יומנו של מתנחל חלל’ לקוח, כזכור, מתוך ספרו של פרדריק גולדן, אחד מעורכי השבועון ‘טיים’. כך שהשגיאה כולה שלו…

המנויים לא יקופחו

מכיוון שלצערי הרב (ואני מתאר לי שלצערם הרב של רבים אחרים) פסחתם על חודש אוגוסט וגליון מספר 8 יצא לאור בתחילת ספטמבר, ברצוני לשאול מה יעלה בגורלם של המנויים שחתמו על מינוי שנתי או חצי־שנתי. האם תקופת מינויים תוארך בחודש?

אגב, אני מכיר מספר קוראים נאמנים של ‘פנטסיה 2000’ אשר טיילו הקיץ בחו"ל ולכן לא השיגו את גליון יולי (מספר 7), ונאלצתי להעביר להם את העותק שלי (שהוא כבר מעוך ובלוי בשל כך). האם יש עוד אפשרות להשיג עותקים של גליון מס' 7?

יורם דרור, חולון

מובן מאליו שאין לנו כל כוונה לקפח את מנויי הירחון. המינוי הינו לפי מספר החוברות ולא לפי תאריכים (מינוי שנתי – 12 חוברות, חצי שנתי – 6 חוברות).

באשר לשאלה השניה – אפשר להזמין את גליון מס' 7 (ובעצם כל גליון ישן אחד של הירחון) על ידי פניה למערכת, בצרוף 35 ל“י עבור כל חוברת, וכן 10 ל”י כדמי משלוח.