עורך: אלי טנא מערכת: צפורה ואהרון האופטמן, דב לררתמונת השער: רוני אורן ומני סלמה
לפני שבועות אחדים אפשר היה למצוא בעיתונות, בפרק זמן של מספר ימים, את הידיעות הבאות:
חללית המחקר ‘פאיוניר’ התקרבה אל כוכב־הלכת שבתאי, חלפה בהצלחה דרך טבעותיו, ושידרה (באופן בלתי צפוי, כמעט) סדרת תמונות מעולות ומרהיבות מכוכב הלכת המסתורי.
בכינוס מדעי שהתקיים לאחרונה הוצגו טענות כבדות משקל המבססות את התיאוריה על התהוות החיים מחוץ לכדור־הארץ.
במהרה נוכל לקלוט באמצעות מכשירי טלוויזיה ביתיים (שעוביים יצטמק, כנראה, לסנטימטרים ספורים) שידורים מכל רחבי כוכב־לכת זה (בינתיים…)
חלקים מעמוד־שדרה אנושי הוחלפו בהצלחה באברי־מתכת תותבים.
ד"ר פטריק סטפטו, האיש שהביא לאוויר העולם אשתקד את ‘תינוקת המבחנה’ הראשונה, טוען שכבר היום אין בעיה להשתיל ביצית מופרית של אישה ברחמה של אישה אחרת – ושם יימשך ההריון כרגיל.
אין זה ‘שלל’ יוצא דופן. כמעט בכל שבוע אפשר למצוא ידיעות ברוח זו. ללא ספק חיים אנו בתקופה בה קצב ההתפתחות המדעית־טכנולוגית עולה על כל מה ששוער רק לפני עשרות שנים. קשה היה למצוא ידיעות כאלה בעתונות של ימי ז’ול וורן או ה.ג'. וולס… מה עוד צופן לנו העתיד?
מאז ומעולם היו שתי פנים לכל הישג מדעי־טכנולוגי: השימוש לתועלת האדם ורווחתו – מול ניצול לרעה או תופעות לוואי שליליות. האם בגלל הסבל שהסבו, לכאורה, ‘הזמנים המודרניים’ לאדם, עלינו להחזיר את הגלגל אחורנית ל’חיי־טבע' שלווים? יש הסבורים שכן. לא כך סבור איזאק אסימוב, המגן הפעם בלהט על הישגי הטכנולוגיה המודרנית במאמרו ‘בצעד גדול לאחור’.
עם כל הישגי המדע המרשימים דומה שלא התקדמנו רבות בשאלות עתיקות יומין ויסודיות על מהות החיים והמוות, מהות הנפש, מקור החיים וכדומה – שאלות המצויות (כדברי מר נחמן גבעולי במאמרו בחודש שעבר) בתחום שהוא “ספק מדע, ספק פילוסופיה וספק אמונה.” שאלות אלה קשורות קשר הדוק לאותו תחום הקרוי ‘פאראפסיכולוגיה’, על כל התופעות השנויות במחלוקת כ’תפישה־על־חושית‘, חיים לאחר המוות וכו’. על תופעות מופלאות אלה ועל גישה השונה תכלית שינוי מגישתו של אסימוב ל’הבדל הקטן' בין חיים ומוות – תוכלו לקרוא בסדרת מאמרים מאת עמיחי ישראלי, שהראשון בהם מופיע בגליון זה. עמיחי ישראלי, בן 33, הינו עורך ראשי ב’אוניברסיטה הפתוחה', ובשנים 69–72 ערך, ביחד עם מרגוט קלאוזנר ז"ל, את ‘עולם המסתורין’ – בטאון האגודה לפאראפסיכולוגיה בישראל.
ומנושאים רציניים – לרציניים פחות.
‘מעשה בקוגלמס’ הוא סיפור פנטסיה משעשע וקליל, שאפשר להינפש עימו מהאווירה ה’מדעית' של יתר הסיפורים. המיוחד בסיפור הוא, כמובן, מחברו, וודי אלן, הידוע כחובב מד"ב ופנטסיה מושבע (הדבר מורגש בברור בסרטיו ‘ישנוני’, ו’כל מה שרצית לדעת על המין…' ועוד).
גם הפעם תמונת השער הינה יצירה ישראלית מקורית – מעשה ידי האמנים רוני אורן ומני סלמה, שמאחוריהם נסיון עשיר של הסרטת סרטי אנימציה קצרים בחו"ל, וסרטוני פרסומת בארץ – כשהמייחד את עבודתם הוא שכל העצמים המצולמים בסרטיהם (ובתמונת השער שלנו) עשויים מפלסטלינה. רוני ומני מתכננים גם ‘סרט פלסטלינה’ באורך מלא – ואנו מאחלים להם הצלחה.
שלכם
סיפורים
דבולוציה – אדמונד המילטון
דמיון פרוע – פרדריק בראון
מחפשים את מר נושטרטרש – שמעון רוזנברג
כנס משפחתי – אריק נורדן
הכובשים – שירה טמיר
מעשה בקוגלמס – וודי אלן
נקודות מגע – גורדון אקלנד
זוהרו של כוכב – איזאק אסימוב
מדורים
עתידעת: מבצע ‘דדלוס’ – אהרן האופטמן
מבזקים קוסמיים
קולנוע: ‘הנוסע השמיני’ – שרית ארצי
מעל ומעבר – עמיחי ישראלי
אסימוב על: צעד גדול לאחור – איזאק אסימוב
מכתבי קוראים
בגליון הבא
עשר שנים מחייהם בילו אנשי ספינת־החלל ‘בטיקוסמוס’ במסעם הממושך בחלל. אך על פני כדור הארץ חלפו באותו זמן 120 שנים! העולם השתנה לחלוטין – מלחמות גרעיניות פרצו והסתיימו, מדינות התפוררו וקמו. כיצד ייקלטו אנשי החלל בעולם זר להם לחלוטין? על כך יספר לנו בריאן אולדיס בסיפורו ‘שלוש דרכים’.
שני נציגים בולטים של ה’גל החדש' במד"ב, רוברט שקלי והרלן אליסון חברו יחדיו בכתיבתו של סיפור מוזר, מהמם, המעורר צחוק וזעזוע חליפות – ‘אני רואה אדם יושב על כיסא והכיסא נושך ברגלו…’
מדוע נעלמו הדינוזאורים לפני מיליוני שנים מעל פני האדמה? תשובה מפתיעה מצפה לנו בסיפורו של איזאק אסימוב, ‘המשחק הגדול’.
גם במדורו הקבוע ידון הפעם אסימוב על האבולוציה של עולם החי, ובעיקר על קרבתנו לבני דודנו, הקופים. כל זה, כמובן, אינו אלא מדגם מתוך החומר הרב והמגוון שבגליוננו הבא.
בתרגום אהרון האופטמן
הפעם, לשם שינוי, בחרנו להביא בפניכם סיפור האופייני לתקופה שאיננה מוכרת למרבית קוראי המד"ב בארץ – שנות השלושים. אדמונד המילטון פרסם אז סיפורים רבים בכתבי־העת שפרחו באותה תקופה, וסיפורו זה הופיע בגליון דצמבר 1936 של המגזין ‘Amazing Stories’ (שנוסד ע"י הוגו גרנסבק).
לקוראי מד“ב וותיקים תהא זו בוודאי ‘חגיגה’ של נוסטלגיה, ולצעירים יותר – הזדמנות לגלות את תקופה זו של ראשית פריחתו של המד”ב המודרני, שסיפור זה, על מעלותיו ומגרעותיו, מאפיין אותה. יש המוצאים בסיפור זה ודומיו את אותו זיק של פליאה ראשונית שמשך כל כך את קוראי אותם הימים, זיק אשר לדעתם נעלם לתמיד עם ‘התמסדותה’ של ספרות המד"ב.
איזאק אסימוב, שקרא סיפור זה בילדותו, העיד שהושפע ממנו רבות, ואף כתב סיפור בהשראתו, ואותו נפרסם בגליון הבא.
* * *
רוס התברך בדרך כלל באופי רגוע מאד, אך ארבעה ימי שייט בסירה באזור הפראי של צפון קוויבק החלו להוציאו משלוותו. כעת, בעצירתם הרביעית על גדת־הנהר לשם חניית־לילה, איבד את השליטה על עצמו ובמשך רגעים אחדים עמד והפגיז את שני חבריו במילים חריפות. עיניו השחורות הצליפו מבטים ופניו הנאים, הבלתי מגולחים, הרעידו בעת שדיבר. שני הביולוגים הקשיבו לדבריו תחילה בלא מענה. ארשת פניו הצעירות של גריי היתה כעוסה, אך וודין, הביולוג המבוגר יותר, פשוט האזין באדישות כשעיניו האפורות מביטות על פרצופו הזועם של רוס.
כאשר הפסיק רוס את דבריו כדי לנשום, נשמע קולו השלוו של וודין. “האם סיימת?”
רוס בלע את רוקו כאילו כדי להמשיך בנאומו חוצב־הלהבות, אך לפתע עצר בעצמו. “כן, סיימתי,” אמר בזעף.
“אם כן, הקשב לי,” אמר וודין, כמו אב בגיל העמידה המייסר את בנו הסורר.
“אתה מתפרץ לדלת פתוחה. גריי ואני לא השמענו עדיין כל תלונה שהיא. מעולם לא טען איש מאיתנו שאינו מאמין למה שסיפרת.”
“לא אמרתם שאינכם מאמינים, לא!” קרא רוס בפרץ זעם מחודש. “אבל ברור לך שאני יודע מה אתם חושבים! אתם סבורים שסיפרתי לכם סיפורי מעשיות על הדברים שראיתי מהמטוס, לא? אתם חושבים שגררתי אתכם הנה למרדף מטורף אחרי יצורים משונים שאת קיומם אין להעלות על הדעת, ושאינם קיימים כלל. כך אתם מאמינים, לא?”
“אוה, לכל הרוחות עם היתושים האלה!” אמר גריי, תוך שהוא סוטר בחימה על עורפו ונועץ בטייס עיניים בלתי־ידידותיות.
וודין נטל את הפיקוד. “נדון בדבר אחרי שנקים את המחנה. ג’ים, תוציא החוצה את התרמילים. רוס, אתה מוכן להבעיר מדורה?”
שני האנשים נעצו בו מבטים נוקבים, ואחר כך זה בזה, ולבסוף צייתו באי־רצון. המתיחות פגה לעת עתה.
עם חלוף הזמן נפלה חשיכה על מערה־היער שבצד הנהר, הסירה נמשתה אל הגדה, האוהל הוקם, ולהבות המדורה שבחזיתו השמיעו קולות נפץ קלים. גריי הזין את האש בגזעי אורן עבים, שעה שוודין בישל מעליה קפה, דברי מאפה, וכמובן קותלי־חזיר.
אורות המדורה הבליחו חלושות על גזעיהם התמירים של אשוחי הענק שהקיפו כחומה את מערה־היער משלושת צדדיו. הם האירו את שלוש הדמויות הכהות, לבושות החאקי, ואת הגוש הלבן־מעורפל של האוהל. הם השתקפו במימי המק’נורטון, שרחשו ברכות בזרימתם לעבר ‘הלוויתן הקטן’.
הם סעדו את ליבם בדממה, וללא אומר קנחו את המחבתים בצרורות־עשב. וודין הפיח אש במקטרתו, שני האחרים הציתו סיגריות מעוכות, והשתרעו לזמן־מה ליד המדורה, מאזינים לצלילי־הנהר הרוחשים־לוחשים, לנאקות ענפי האשוחים הגבוהים, לזמזום החרקים הנוגה.
לבסוף הקיש וודין במקטרתו על סוליית מגפו והתיישב. “בסדר,” אמר, “עכשיו ניישב את הוויכוח שהתעורר בינינו.”
רוס נראה כמבוייש קמעה. “כנראה שהתחממתי יתר על המידה,” הודה. ואז הוסיף, “אך יחד עם זאת, עליכם להודות שאינכם רוחשים אמון רב לדברי.”
וודין הניד בראשו בשלווה. “זה לא נכון, רוס. כאשר סיפרת לנו שראית יצורים מוזרים שאיש לא ראה כמותם שעה שטסת מעל ליערות־העד האלה, האמַנו לך, גם גריי וגם אני. אילולא האמנו, האם סבור אתה ששני ביולוגים עסוקים היו נוטשים את עבודתם ובאים אתך הנה, אל היערות האינסופיים האלה, כדי לחפש את הדברים שראית?”
“אני יודע, אני יודע,” אמר הטייס באי־שביעות־רצון. “אתם סבורים שראיתי משהו מוזר והימרתם על הסיכוי שהדבר יצדיק את תלאות הדרך. אבל אינכם מאמינים למה שסיפרתי לכם אודות המראה של הדברים הללו. לדעתכם זה נשמע מדהים מכדי להיות אמיתי, לא כן?”
לראשונה היסס וודין בתשובתו. “אחרי הכל, רוס,” השיב בעקיפין, “מראה עיניים עלול להטעות כאשר אתה מעיף רק מבט חטוף ממטוס בגובה של כקילומטר וחצי.”
“מבט חטוף?” אמר רוס. “בן אדם, אני אומר לך שראיתי אותם בברור כפי שאני רואה אותך. נכון, מגובה של קילומטר וחצי, אבל היתה עמי משקפת גדולה והשתמשתי בה כאשר הבחנתי בהם.”
"זה היה בקרבת מקום, מעט מזרחה למזלג הנהרות מק’נורטון ו’הלוויתן הקטן'. טסתי אז דרומה במהירות, כי ביליתי כבר שלושה שבועות במדידות מיפוי של מפרץ הדסון עבור הממשלה. רציתי לקבוע את מקומי בשטח על פי מזלג הנהרות, ולכן הנמכתי מעט והתבוננתי במשקפת. ואז, בקרחת יער סמוך לנהר הבחנתי במשהו מבריק וראיתי – את הדברים. אני אומר לכם, קשה היה לי להאמין למראה עיני, אבל ראיתי אותם בברור! לרגע או שניים שכחתי לגמרי את מזלג הנהרות, והתבוננתי בהם מלמעלה.
"הם היו גדולים, מבהיקים, ונראו כמו גושי מִקְפָּא נוצצים, ושקופים עד כי יכולתי לראות את האדמה דרכם. היו שם לפחות תריסר מהם, וכשהסתכלתי בהם, החליקו לאורך קרחת־היער במין תנועה של ריחוף, או זרימה.
“ואז נעלמו מתחת לעצים. אילו מצאתי קרחת־יער די גדולה לנחיתה בטווח של מאה קילומטרים משם הייתי נוחת ומחפש אותם, אך לא מצאתי, ולכן נאלצתי להמשיך. אלא שהדבר לא נתן לי מנוח ולכן סיפרתי לכם את הסיפור, ואתם הסכמתם לבוא הנה בסירה כדי לחפש אותם. אך כעת אינני חושב שאי פעם נתתם אמון מלא בדברי.”
וודין הביט מהורהר באש המדורה. "אני מאמין שראית משהו מוזר, איזו צורת חיים משונה. לכן רציתי לבוא לכאן ולחקור את העניין.
“אבל דברים כאלה שתיארת – דמויי־מיקפא, שקופים, מחליקים ככה על הקרקע – לא היו כמותם על האדמה מימי ראשית החיים על פני כדור הארץ, שעה שהיצורים הפרוטופלסמיים הראשונים נעו על פני עולמנו הצעיר, לפני עידנים.”
“אם היו יצורים כאלה, האם לא יתכן שהשאירו אחריהם צאצאים בדמותם?” הקשה רוס.
וודין הניד ראשו בשלילה. "לא, כי הם נעלמו לפני עידן ועידנים, השתנו והפכו לצורות חיים שונות וגבוהות יותר, ובכך התחילו את ההתפתחות הגדולה של החיים, מעלה מעלה עד לפסגה – האדם.
“אותם בעלי חיים פרוטופלסמיים חד־תאיים, שעברו מן העולם, היו נקודת הזינוק, ההתחלה הצנועה, הגלמית, של חיינו אנו. הם נעלמו ופינו דרך לצאצאיהם, שכבר לא דמו להם. אנו, בני האדם, הננו צאצאיהם.”
רוס הביט בו במצח קמוט. “אך מאין באו בראשית, אותם יצורים־חיים ראשונים?”
שוב הניד וודין בראשו. "זהו הדבר שאנו הביולוגים איננו יודעים, ואף קשה לנו להעלות השערות בדבר מקורן של אותן צורות חיים פרוטופלסמיות ראשונות.
“הועלו השערות לפיהן הם התפתחו באופן ספונטני מהחומרים הכימיים של האדמה, אך אלו הופרכו על סמך העובדה ששום דברים כאלה אינם צצים עכשיו באופן ספונטני מתוך חומר דומם. מקורם הוא עדיין בגדר תעלומה מוחלטת. אך יהיה מקורם אשר יהיה, הם בעלי החיים הראשונים, אבותינו הרחוקים.”
וודין בהה בלהבות בעיניים חולמניות, שוכח לגמרי את השניים האחרים, והוזה בהקיץ.
"איזה סיפור מפואר הוא זה, אותה העפלה מופלאה מיצורי־פרוטופלסמה פשוטים עד לאדם! סדרה נפלאה של תמורות שהביאה אותנו מאותה צורה נחותה, ראשונית אל תפארתנו הנוכחית!
“וייתכן שהדבר לא התרחש על פניו של שום עולם אחר, אלא רק על פני כדור הארץ! כי הרי היום המדע משוכנע כמעט לחלוטין שסיבת המוטציות האבולוציוניות נעוצה בקרינת המרבצים הרדיואקטיביים שבבטן האדמה, המשפיעים על הגֶנים של כל חומר חי.”
הוא קלט את הבעת חוסר־ההבנה שעל פניו של רוס, ועל אף שקיעתו בהרהוריו, חייך קמעה.
"אני רואה שזה לא אומר לך כלום. אנסה להסביר. כל תא ביצית או זרע של כל בעל חיים על פני האדמה מכיל בתוכו מספר מסויים של גופיפים דמויי מקלות זעירים, הקרויים כרומוזומים.
"אותם כרומוזומים בנויים משרשרות של חלקיקים זערורים המכונים גֶנים. וכל אחד מאותם גֶנים נושא בחובו יכולת בקרה שונה על התפתחותו של אותו יצור הצומח מאותו תא.
"אחדים מהגֶנים קובעים את הגוון של בעל החיים, אחדים קובעים את גודלו, אחרים את צורת גפיו, וכן הלאה. כל תכונה ותכונה של בעל החיים נקבעת מראש על ידי הגנים שבתא המקורי.
"אך לעיתים קורה שהגֶנים שבתא הביצית שונים במידה רבה מהגֶנים הרגילים של אותו מין, ואז יהיה היצור שיתפתח מאותו תא שונה באופן ניכר מבני מינו. הוא יהווה, למעשה, מין חדש לחלוטין. כך הופיעו מיני בעלי חיים חדשים על פני כדור הארץ; זהו תהליך השינוי האבולוציוני.
"הביולוגים מכירים את הדבר מזה זמן רב, והם ניסו לחקור ולגלות את הסיבה לאותם שינויים גדולים ופתאומיים, המכונים מוטַאציות. הם ניסו לגלות מה משפיע על הגֶנים בצורה קפ ונית1 כל כך.
"הם גילו באופן ניסויי שקרני־איקס וקרניים אחרות, הפועלות על הגֶנים של תא ביצית, גורמות להם לשינויים ניכרים. ועל כן יהיה היצור המתפתח מאותו תא שונה בהרבה מקודמיו – הוא יהיה מוטַאנט (מוּסָב).
"אי לכך, מאמינים כיום ביולוגים רבים, שקרינת המרבצים הרדיואקטיביים שבבטן האדמה, הפועלת על כל הגֶנים של כל יצור חי בעולם, היא היא הגורמת לתמורות המתמידות, לשרשרת המוטַאציות, אשר הובילו את עולם החי בנתיב ההתפתחות עד לרמתו הנוכחית.
"לכן אמרתי קודם שייתכן שהתהליך האבולוציוני לא התרחש על פני כל עולם אחר מלבד כדור־הארץ. שהרי ייתכן שבשום עולם אחר לא מצויים חומרים רדיואקטיביים דומים, אשר מביאים לידי המוטאציות בהשפעתם על הגֶנים. יכול להיות שהיצורים הפרוטופלסמיים הראשונים, שנוצרו על פני כל עולם אחר, נשארו ללא שינוי לנצח, דור אחר דור.
“עד כמה עלינו להיות אסירי־תודה על כי לא כך קרה על פני עולמנו! על כי החיים השתנו והתקדמו שלב אחרי שלב, למינים חדשים וגבוהים יותר, עד אשר אותם גושי פרוטופלסמה ראשונים הגיעו, דרך תמורות אין ספור, להישג העליון – האדם!”
וודין נישא למרחקים על גלי התלהבותו, אך לבסוף הפסיק את דבריו, צחק מעט והצית שוב את מקטרתו.
“מצטער שהרציתי לך כמו לתלמיד שנה א‘, רוס. אך זהו הדבר שאיני מפסיק לחשוב עליו, ה’אידיאה־פיקס’ שלי, אותה העפלה מופלאה במעלה החיים לאורך כל הדורות.”
רוס נעץ מבטו במדורה, שקוע במחשבות. “אכן, זה נשמע מופלא באופן שאתה מתאר זאת. מין אחד משתנה והופך למין אחר, גבוה יותר ויותר…”
גריי קם על רגליו ונמתח. “טוב, אתם יכולים להמשיך ולהתפעל, אך המטריאליסט גס הרוח שלפניכם הולך עכשיו לחקות את אבותיו הקדומים, חסרי החוליות, ולחזור לתנוחה אופקית. במילים אחרות, אני הולך לישון.”
הוא הביט ברוס, מגחך בפני־הנער הבהירות שלו, ושאל, “כבר לא כועס עלי, חבר?”
“שכח זאת,” השיב הטייס בחיוך. “החתירה היתה קשה היום, ואתם באמת נראיתם ספקנים מאוד. אבל עוד תראו! מחר נגיע למזלג ‘הלוויתן הקטן’ ואז אני מוכן להתערב שלא נצטרך לסייר יותר משעה עד שניתקל באותם יצורי־מקפא.”
“אני מקווה,” אמר וודין בפיהוק. “ואז נראה עד כמה טובה ראייתך מגובה קילומטר וחצי, ואם גררת הנה שני מדענים מכובדים לחינם.”
מאוחר יותר, שעה ששכב מכורבל בשמיכותיו באוהל הקטן, מאזין לנחירותיהם של גריי ורוס ומתבונן בנמנום בגחלים הזוהרים שנותרו מהמדורה, חזר ותהה וודין על העניין.
מה ראה רוס באמת באותה הצצה חטופה ממעוף המטוס? משהו מוזר ביותר, בכך היה בטוח. עד כדי כך בטוח, עד כי הצטרף למסע זה כדי לגלות את הדבר. אבל מה בדיוק? לא יצורי־פרוטופלסמה. זה לא ייתכן, כמובן. או שמא…? אם דברים כאלה היו קיימים פעם, מדוע שלא יהיו גם… לא יהיו…
וודין לא ידע שנרדם, עד אשר עוררה אותו צעקתו של גריי. היתה זו יותר מצעקה. היתה זו צרחה ניחרת של אדם שנתקף לפתע באימה מקפיאת־דם.
לנגד עיניו שנפקחו לשמע הצרחה נתגלה, על רקע הכוכבים בפתח האוהל, מראה שלא יתואר. גוש אפלולי נטול־צורה התקמר בפתח, מבהיק כולו באור הכוכבים, וגולש לתוך האוהל. מאחוריו נראו אחרים כמותו.
הדברים נתרחשו כעת במהירות. בעיני וודין לא נראו ההתרחשויות ברציפות, אלא כתמונות נפרדות המתחלפות זו אחר זו במהירות, כמו תמונות עוקבות של סרט קולנוע. אקדחו של גריי רעם בלהבה אדומה לעבר המפלצת הצמיגה הראשונה שנכנסה לאוהל, והבזק האור החטוף גילה את גוש החומר המעורפל, הזוהר, את פניו הקפואים מאימה של גריי, ואת רוס המחטט בקדחתנות בשמיכותיו אחר אקדחו.
ואז חלפה תמונה זו ומייד הופיעה אחרת במקומה – גריי ורוס קופאים פתאום על מקומם כאילו התאבנו, וצונחים ארצה בכבדות. וודין ידע ששניהם מתו, אך לא ידע מניין באה לו ידיעה זו. המפלצות הזוהרות החלו להכנס אל תוך האוהל. הוא קרע ממקומה את יריעת האוהל ופרץ במנוסה החוצה אל אור הכוכבים הצונן של מערה־היער. הוא רץ שלושה צעדים, ופתאום עצר, מבלי לדעת מדוע.
הוא עמד שם, מוחו דוחק נואשות ברגליו לרוץ, אך רגליו לא נענו לו. הוא לא יכול היה אפילו להסתובב, ולא להניע שריר כלשהו בגופו. הוא עמד, פניו מופנים אל מימי הנהר הבוהקים באור הכוכבים, מוכּה בשיתוק משונה ומוחלט.
וודין שמע את רשרוש תנועות ההחלקה באוהל שמאחוריו. כעת הופיעו בשדה ראייתו אי־אלה מהדברים הנוצצים. הם התקבצו סביבו, כתריסר במספר, ועכשיו יכול היה לראותם די בברור.
לא, הם לא היו חלום בלהות. הם היו ממשיים כמציאות עצמה, מרחפים כאן סביבו, גושים מגובננים חסרי־צורה של מקפא צמיג ושקוף. גובהם היה בערך מטר ועשרים ס"מ, וקוטרם כמטר אחד, אך צורתם השתנתה מעט בהתמדה, והקשתה על אומדן המימדים.
במרכזו של כל גוש שקוף כזה היה מעין כדור כהה, או גרעין. מלבד זה לא היה מאום ליצורים אלה – לא גפיים ולא אברי חישה. הוא ראה שהם מסוגלים לשרבב מתוך עצמם מין גפיים מדומות, כזרועות דיונון, שכּן שניים מהם אחזו בגופותיהם של גריי ורוס בזרועות כאלה, נשאו אותן החוצה והניחו אותן לצדו של וודין.
וודין, עדיין חסר כל יכולת להניע שריר, יכול היה לראות את פניהם הקפואים, המעוותים, של שני הגברים, ואת האקדחים הלפותים עדיין בידיהם המתות. ואז, כשהביט בפניו של רוס, נזכר.
הדברים שראה הטייס מהמטוס, יצורי־המקפא שבגללם הצפינו שלושתם הנה, הם הם המפלצות שסביבו! אך כיצד הרגו את רוס ואת גריי, איך הטילו בו שיתוק שכזה, מי ומה הם?
נרשה לך לזוז אך אל לך לנסות להימלט.
מוחו הקהוי של וודין נתקהה עוד יותר בפליאה. מי פנה אליו במילים אלה? הוא לא שמע דבר, אך עם זאת חשב ששמע.
“נרשה לך לזוז אך אל לך לנסות לברוח – או לפגוע בנו.”
הוא אכן שמע מילים אלה במוחו, אף שאוזניו לא שמעו קול. וכעת שמע מוחו דברים נוספים.
“אנו מדברים אליך באמצעות העברת פעימות מחשבה. האם יכולתך הרוחנית מספקת כדי להבין אותנו?”
מוחות? מוחות ביצורים שכאלה? מחשבה זו זעזעה את וודין שעה שבהה במפלצות המבהיקות.
מסתבר שהרהוריו הגיעו אליהם. "כמובן שיש לנו מוחות, " הגיעה התשובה אל מוחו. “אנו עומדים להתיר לך לזוז, עכשיו, אבל אל תנסה לברוח.”
“ל־לא. לא אנסה,” אמר וודין לעצמו באופן שכלי.
בבת אחת נעלם השיתוק שאחז בו כלא היה. הוא עמד מוקף במפלצות הנוצצות, ידיו וגופו רועדים בחוזקה.
כעת ראה שהיו שם עשרה מהם. עשר ערמות מפלצתיות של מקפא מבריק ושקוף, כרוחות רפאים מטילות אימה. אחד מהם התקרב אליו יותר מהאחרים, כפי הנראה דובר או מנהיג.
וודין הביט סביבו באיטיות, ואחר כך בגופות שני חבריו. בתוך האימה הבלתי מוכרת שהקפיאה את נשמתו, חש לפתע בצער צורב, עת התבונן בהן.
מחשבה נוספת חדרה בעוצמה אל תוך מוחו של וודין, מכיוונו של היצור הקרוב ביותר אליו. “לא רצינו להרוג אותם, באנו הנה פשוט כדי ליצור קשר עם שלושתכם. אבל כאשר חשנו שהם מנסים להרוג אותנו, הקדמנו אותם. בך לא פגענו, כי לא ניסית להרוג אותנו אלא ברחת.”
“מה – מה רציתם מאיתנו, ממני?” שאל וודין. הוא לחש זאת בשפתיים יבשות, יחד עם חשיבתו את הדברים.
הפעם לא באה תשובה שכלית. היצורים עמדו ללא ניע, טבעת דוממת של דמויות מהורהרות, לא־ארציות.
וודין חש שמוחו מתפוצץ מהדממה המעיקה, ולכן שאל את שאלתו שוב, הפעם בזעקה.
הפעם הגיעה התשובה המנטלית. "לא עניתי כי בחנתי את היכולת השכלית שלך כדי לוודא אם תבונתך מספקת בכדי לתפוס את רעיונותינו.
"אמנם נראה שמוחך הינו מדרגה ירודה ביותר, אבל ככל הנראה הוא עשוי להבין חלק ניכר ממה שברצוננו להביע.
“אך לפני שנתחיל, אני מזהיר אותך שוב שאין לך כל אפשרות להימלט או לפגוע בנו, ושכל נסיון מצדך לעשות זאת יהיה הרסני עבורך. ברור שאין לך כל מושג אודות אנרגיה שכלית, על כן אני מודיע לך ששני חבריך נהרגו על ידי העוצמה הצרופה של רצוננו, ושרירי גופך הוחזקו מנותקים משליטת מוחך באמצעות אותו הכוח. בעזרת האנרגיה השכלית שלנו אנו יכולים להשמיד לחלוטין את גופך, אם רק נחפוץ בכך.”
היתה הפסקה, ובאותו פרק זמן קצר של שקט ניסה מוחו ההמום של וודין להיאחז נואשות בשרידי השפיות ויישוב הדעת.
ואז בא שוב אותו קול מֶנטָלי שנראה כמו קול אמיתי המדבר בתוך מוחו.
"הננו בני גלקסיה אשר שמה, ככל שניתן למצוא לו קֵרוּב בלשונך, הינו ‘ארקטַר’. גלקסיית ארקטר שוכנת מיליונים רבים של שנות־אור מגלקסיה זאת, כה רחוק עד כי היא נמצאת הרחק מעבר לעקמומיות הכדור של היקום התלת־ממדי.
"השתלטנו על אותה גלקסיה לפני עידנים רבים. הצלחנו בכך כי היינו היחידים בעלי היכולת לנצל את האנרגיה השכלית למטרות תחבורה, כוח פיסי, ולהפקת כמעט כל דבר לו נזקקנו. הודות לכך כבשנו ויישבנו במהירות את הגלקסיה כולה, כשאנו עוברים משמש אל שמש ללא צורך בכלי טיס כלשהו.
"לאחר שכל גלקסיית ארקטר היתה תחת פיקוחנו, התחלנו לחפש יעדים חדשים, מחוצה לה. קיימות בערך אלף מיליוני גלקסיות ביקום התלת־ממדי, וראינו לנכון ליישב את כולן, עד אשר בבוא העת יהיה כל החומר שביקום נתון תחת שליטתנו.
"צעדנו הראשון היה להתרבות במידה הנחוצה למשימה האדירה של יישוב היקום. משימה לא קשה במיוחד, לאור העובדה שהריבוי נעשה אצלנו, כמובן, בדרך של התפצלות פשוטה. כאשר הכמות הדרושה היתה מוכנה, היא התפלגה לארבעה כוחות.
"ואז חולק הכדור של היקום התלת־מימדי כולו לארבעה, בהתאם לאותם ארבעה כוחות. על כל כוח היה ליישב את גזרת היקום שלו, וכך התפרשו בהמוניהם העצומים מארקטר, אל ארבע כנפות־תבל.
"חלק אחד מאותם ארבעה כוחות הגיע הנה, אל הגלקסיה שלכם, לפני עידן ועידנים, והתפשט במטרה ליישב את כל העולמות שהיו ברי־ישוב. כל זה ארך זמן רב, כמובן, אך אורך חיינו עולה במידה עצומה על שלכם, ולפי הבנתנו הישג הגזע כולו הוא עיקר העיקרים, ואילו להישג הפרט אין כל משמעות. תוך כדי יישובה של גלקסיה זו הגיע כוח של מספר מיליוני ארקטריאנים אל שמש זו שלכם, וכשמצאו שרק כוכב לכת זה, מכל התשעה הסמוכים לשמש, ראוי להתיישבות – התמקמו כאן.
"כלל בל יעבור היה, שהמתיישבים בכל העולמות שברחבי היקום ישמרו על קשר עם מולדת הגזע שלנו – גלקסיית ארקטר. בצורה זאת מסוגלים בני ארקטר, המחזיקים עתה ביקום כולו, לרכז בנקודה אחת את כל הידע והעוצמה שלהם, ומאותה נקודה להמשיך ולשגר הוראות המעצבות תכניות ענק עבור היקום.
"אך מעולם זה שלכם לא נקלט דבר מאז זמן קצר אחרי שכוח המתיישבים הארקטריאנים נחת כאן. לכשנתגלה הדבר לראשונה, לא יוחסה לכך חשיבות, מאחר שהסברה היתה שבתוך מספר מיליוני שנים נוספות יגיע בוודאי הדיווח גם מעולם זה. אך שוב לא הגיעה אף לא מילה אחת, ואחרי דממה נוספת של יותר מאלף מיליוני שנים, הורתה המועצה המנהלת בארקטר על שיגור משלחת אל עולם זה, כדי לגלות את הסיבה לשתיקה שכזאת מצד המתיישבים.
"אנחנו הננו אותה משלחת; יצאנו מאחד העולמות של השמש הקרויה בפיכם סיריוס, הנמצאת במרחק קצר מהשמש שלכם, אחד העולמות בהם התיישבנו. קיבלנו הוראה להגיע במהירות המירבית אל עולם זה שלכם, ולברר מדוע לא הגיע כל דיווח מהמתיישבים. וכך, נישאים באמצעות האנרגיה השכלית שלנו דרך מרחבי החלל הריק, חצינו את הפער בין שמש לשמש ולפני ימים אחדים הגענו אל עולמכם.
"שווה בנפשך את תדהמתנו שעה שנחתנו כאן על פני עולמך! במקום עולם שבו כל קילומטר ריבועי מיושב על ידי ארקטריאנים כמונו, צאצאי המתנחלים המקוריים, עולם הנתון כל־כולו לשליטתם המֶנטַלית, אנו מוצאים כוכב־לכת שרובו שממה פראית המאוכלסת בצורות חיים מוזרות!
"נשארנו באתר נחיתתנו ושיגרנו למשך זמן מה את ראייתנו למרחקים, וסרקנו את כל עולמכם באופן שכלי. הדבר רק הוסיף על תדהמתנו, כי מעולם לא ראינו צורות חיים גרוטסקיות ומנוונות שכאלה. לא הצלחנו לגלות אף לא ארקטריאני אחד על פני כל כוכב־הלכת הזה. הדבר הביך אותנו קשות, שכן, מה יכול היה לפקוד את אותם ארקטריאנים שהתנחלו בעולם זה? הרי לא ייתכן שמתנחלינו האמיצים וצאצאיהם הוכנעו והושמדו על ידי צורות החיים בעלי השכליות החלושה עד כדי רחמים, המאכלסים כעת עולם זה. אך אם כך, היכן הם?
“לכן רצינו ללכוד אותך ואת חבריך. על אף כושרכם השכלי הירוד כל־כך, נראה לנו שאפילו יצורים כמוכם יֵדעו מה ארע לאותם מתיישבים שאכלסו פעם עולם זה.”
זרם־המחשבה פסק לרגע, ואז שב ופרץ אל תוך מוחו של וודין בשאלה ברורה:
“האם יש לך מושג כלשהו על גורל המתיישבים שלנו? רמז כלשהו להיעלמותם המשונה?”
הביולוג המאובן מצא עצמו מניד בראשו באיטיות. “אני… מעולם לא שמעתי על יצורים כמוכם, על מוחות כאלה. עד כמה שמשגת ידיעתנו, מעולם לא היו כמותם על פני כדור הארץ – וכיום יודעים אנו כמעט הכל אודות תולדות כדור הארץ.”
“בלתי אפשרי!” קראה מחשבתו של המנהיג הארקטריאני. “לבטח ידוע לך משהו אודות בני ארקטר האמיצים, אם יודע אתה הכל על תולדותיו של עולם זה.”
ממוחו של ארקטריאני אחר הגיעה מחשבה אחרת, שהיתה מכוונת אל המנהיג, אך נגפה בעקיפין גם במוחו של וודין. “מדוע לא לבחון את עברו של כוכב הלכת באמצעות מוחו של יצור זה, ולראות כל מה שאפשר בעצמנו?”
“רעיון מצויין!” קרא המנהיג. “שכלו יהיה די קל לבדיקה.”
“מה אתם עומדים לעשות?” צרח וודין, האימה מחדדת את קולו.
התשובה הגיעה במחשבות שלוות, מרגיעות. "לא יאונה לך כל רע. אנו עומדים פשוט לבחון את עברך הגזעי באמצעות שחרור הזכרון התורשתי הטבוע במוחך.
"בתאי מוחך הבלתי פעילים מונחים זכרונות מודחקים של גזעך, שאותם ירשת מאבותיך. זכרונות אלה מגיעים עד אבות אבותיך הקדומים ביותר באמצעות כוחנו השכלי נחשוף באופן זמני את הזכרונות הקבורים הללו, שיעלו אל תודעתך בבהירות.
"אתה תחווה את אותן החוויות ותראה אותן מראות כפי שראו אבותיך הרחוקים לפני מיליוני שנים. ואנו כאן נוכל לקרוא את תודעתך כפי שאנו עושים זאת כעת, ולראות כל מה שתראה אתה, בהביטך אל עָבָרו של כוכב־לכת זה.
“אין כל סכנה בכך. באופן גופני תישאר לעמוד כאן, אך באופן רוחני תדלג לאחור דרך התקופות השונות. תחילה נסיג את תודעתך לאחור עד לזמן שבו באו לראשונה מתיישבי ארקטר אל עולם זה, ונראה מה עלה בגורלם.”
מייד לאחר שחדרה המחשבה למותו של וודין, נעלמו לפתע מעיניו תמונת הגושים הארקטריאניים המוארים באור־הכוכבים, והוא חש כאילו הכרתו מסתחררת בתוך ערפל אפרפר.
הוא ידע שגופנית אינו נע כלל, אך רוחו ידעה תחושה של תנועה במהירות עצומה. היה זה כאילו תודעתו גומעת תהומות שאין להעלותם על הדעת, מוחו הולך ומתפשט. ואז לפתע התבהר הערפל האפור. מראה חדש ומוזר לבש צורה מעורפלת בתוך מוחו של וודין.
היה זה מראה שאותו חש, לא ראה. התמונה נקלטה במוחו בחושים אחרים, שונים מראייה – אך למרות זאת היתה לא פחות ברורה וממשית.
בעזרת אותם חושים מוזרים הביט בעולם מוזר, עולם של אוקיאנוסים אפורים, ויבשות של סלעי־פרא ללא כל זכר לחיים עליהם. עננים כבדים כיסו כליל את השמיים, וגשם ירד ללא הפסק.
וודין חש שהוא צונח מטה אל אדמת אותו עולם, ועימו המון רב של עמיתים מוזרים. כל אחד מהם היה גוש חומר מבריק, חד־תאי, נטול־צורה, וגרעין כהה במרכזו. הם היו ארקטריאנים ווודין ידע שגם הוא הינו בן ארקטר, שבא עם כל האחרים דרך מרחקי החלל אל עולם זה.
הם נחתו בהמוניהם על פני כוכב־הלכת האכזר וחסר החיים. הם הפעילו את כוחותיהם המנטליים ובאמצעות כוח טלקינטי שנבע מהאנרגיה השכלית שלהם, שינו את העולם החומרי והתאימוהו לדרישותיהם. הם הקימו מבני ענק וערים גדולות, לא ערים של חומר אלא של מחשבה. ערים מפליאות שנבנו מהתגבשותה של אנרגיה מֶנטָלית.
וודין לא יכול היה להבין ולו שמץ מהפעילויות שהתרחשה באותן ערי מחשבה זרות ומוזרות. הוא חש בכמות אדירה ומאורגנת של מחקר, מידע, ניסוי ותקשורת, אך כל מניעיהם והישגיהם של אלה היו מעבר לתפישת שכלו האנושי הנוכחי. לבסוף נמוג הכל שוב לפתע בערפל אפרורי. הערפל התבהר כמעט בבת־אחת, וכעת חזה וודין בתמונה אחרת, לקוחה מתקופה מאוחרת יותר. עתה נוכח וודין לדעת שהזמן גרם לשינויים מוזרים בהמוני הארקטריאנים, שעימם נמנה עדיין.
הם השתנו מיצורים חד־תאיים לרב־תאיים, ולא היו עוד זהים כולם זה לזה. אחדים היו ישיבים, קבועים במקום אחד ללא תנועה, אחרים היו ניידים. אחדים גילו משיכה למים, אחרים ליבשה. משהו גרם לשינוי בצורתם הגופנית של הארקטריאנים, להסתעפותם לענפים שונים ונפרדים, ככל שחלפו הדורות.
אותה התנוונות מוזרה של גופם לוותה בהתנוונות מקבילה של מוחותיהם. וודין חש בזאת. בערי־המחשבה הלך תהליך צבירת הידע והעוצמה והפך למבולבל ובלתי מאורגן יותר ויותר. וערי־המחשבה עצמן נעלמו והלכו, כי לא היתה עוד לארקטריאנים אנרגיה מֶנטָלית מספקת בכדי להחזיקן. הארקטריאנים ניסו לברר מה גרם להתדרדרותם הגופנית והשכלית המוזרה. הם סברו שמשהו השפיע על הגֶנִים שבגופם, אך לא יכלו לגלות מהו הדבר. בשום מקום אחר לא פקד אותם מעולם ניוון שכזה!
אותה תמונה חלפה במהירות והתחלפה באחרת, מאוחרת בהרבה מקודמתה. כעת ראה וודין את התמונה, שכן האב הקדום, שדרך מוחו הסתכל, פיתח כבר עיניים. והוא ראה שהניוון הרחיק לכת, וגופיהם הרב־תאיים של הארקטריאנים לקו יותר ויותר בחולי המורכבות וההִשתָנוּת הרבגונית. אחרון כרכי־המחשבה נעלם. הארקטריאנים, רבי־העוצמה לשעבר, הפכו לאורגניזמים מבחילים, מורכבים, והתנוונו יותר ויותר, חלקם זוחלים ושטים במים, ואחרים צמודים ליבשה.
עדיין נותר בהם מעט מאותו כושר מנטלי גדול מקורי של אבותיהם הקדומים. אותם יצורי ים ויבשה, המנוונים עד כדי פלצות, אשר חיו בתקופה שזוהתה על ידי מוחו של וודין כתקופה הפָּלֵאוֹזוֹאִית המאוחרת, עשו עדיין נסיונות נואשים לעצור את תהליך התדרדרותם הנורא, אך לשווא.
מוחו של וודין התפרץ אל תוך תמונה עוד יותר מאוחרת, בעידן המֶזוזואיקון. עתה הפך הניוון המתפשט את צאצאי המתנחלים לאוסף גזעים מחריד עוד יותר. כעת היו הם יצורים ענקיים, כבדים, מצויידים בצפרניים וקרומי שחייה; זוחלים שוכני מים ויבשה.
אפילו ביצורים אלה, שהשתנו במידה שלא תיאמן, נותרו שרידים קלושים של עוצמתם השכלית של אבות אבותיהם. הם ניסו לשווא ליצור קשר עם ארקטריאנים על עולמות אחרים של שמשות רחוקות, כדי להודיעם על מצבם הנואש, אך מוחותיהם היו כבר חלשים מדי.
התמונה הבאה היתה מהעידן הקֶנוזוֹאי. הזוחלים הפכו ליונקים; תהליך ההתדרדרות הלך ונמשך. כעת נותר רק קורטוב זעיר של היכולת הרוחנית המקורית באותן צורות חיים מנוונות.
וכעת הולידו אותם צאצאים עלובים מינים חלושי־שכל עוד יותר, ונעדרי עוצמה מנטלית יותר מתמיד – קופי אדמה ששוטטו על פני המישורים הקרים בעדרים מלהגים ומחרחרי ריב. שרידיה האחרונים של המורשת הארקטריאנית, האינסטינקטים הקדומים לאציליות, טוהר, ואורך־רוח, דעכו לחלוטין ביצורים אלה.
ואז מילאה תמונה אחרונה את מוחו של וודין. היה זה העולם של היום, העולם אותו ראה בעיניו הוא. אך כעת ראה אותו והבינו כפי שלא הבינו מעולם, עולם שבו הגיע הניוון לשיאו.
הקופים הפכו לבעלי־חיים דו־רגליים, חלשים עוד יותר, אשר איבדו כמעט כל אטום ממורשת המוח הארקטריאני הקדום. יצורים אלה איבדו גם רבים מהחושים שנשמרו אפילו אצל קודמיהם הקופים.
ואותם יצורים, אותם יצורי־אנוש, היו נתונים כעת בתהליך ניוון מואץ עוד יותר. בעוד שבראשיתם נהגו להרוג, כאבותיהם, רק כדי להשיג מזון, כעת למדו להרוג בזדון ובאכזריות. הם למדו להרוג איש את רעהו בקבוצות, בשבטים, באומות, ובגושים. בטרוף התנוונותם הם טבחו זה בזה עד אשר ניגר דמם על פני כל האדמה.
הם היו אכזריים אף יותר מהקופים שקדמו להם, אכזריים באופן מוחלט, כאכזריותו של המטורף. וביציאתם ההדרגתית מדעתם הגיעו לידי כך שרעבו ללחם בתנאי שפע, רצחו זה את זה בתוך עריהם, ורעדו מאימת אמונותיהם התפלות כפי שלא עשו יצורים כלשהם לפני כן.
הם היו הצאצאים הנוראים האחרונים, התוצר המנוון האחרון, של המתנחלים הארקטריאנים הקדומים אשר היו פעם ענקי הרוח. עתה נעלמו כל יתר בעלי החיים כמעט כליל. והם, השרידים המעוותים האחרונים, יסיימו במהרה את הסיפור הנורא כולו, כאשר ישמידו זה את זה כליל בשגעונם.
הכרתו של וודין שבה אליו פתאום. הוא עמד במרכז קרחת היער המוארת באור הכוכבים. סביבו רבצו עדיין עשרת הארקטריאנים נטולי־הצורה, כטבעת דוממה.
המום, מסוחרר מהחזון הנורא והמבעית שחלף במוחו בבהירות בלתי רגילה, היפנה מבטו באיטיות אל כל עשרת הארקטריאנים בזה אחר זה. מחשבותיהם הלמו במוחו, מחשבות עזות, קודרות, מזועזעות מאימה ותיעוב נוראים. מחשבתו המזועזעת מסלידה של מנהיג הארקטריאנים היכתה בתוך מוחו של וודין.
"אז זה מה שקרה למתנחלינו הארקטריאנים אשר הגיעו אל עולם זה! הם הלכו והתנוונו, השתנו לצורות חיים נחותות יותר ויותר, עד לצאצאיהם האחרונים, אותם יצורים מטורפים ומעוררי רחמים השורצים כעת על פני עולם זה.
“עולם זה הינו עולם של אימת־מוות! עולם אשר בצורה כלשהי הורס את הגֶנִים של בני גזענו ומשנה אותם מבחינה גופנית ומֶנטָלִית, מנוון אותם דור אחר דור. ואת התוצאה המחרידה אנו רואים כעת לפנינו.”
מחשבתו המזועזעת של ארקטריאני אחר שאלה, “אבל מה נוכל לעשות כעת?”
“לא נוכל לעשות דבר,” ענה מנהיגם בקדרות. "הניוון הזה, התמורה האיומה הזו, הרחיקו לכת מכדי שנוכל אי פעם להפוך את כיוונם.
“אחינו בני התבונה הפכו על פני עולם מורעל זה למפלצות מזוויעות, ועתה לא נוכל עוד להחזיר את השעון לאחור ולשחזרם מצאצאיהם המנוונים.”
קולו של וודין שב אליו והוא צווח בקול ענות חלושה. “זה לא נכון!” קרא. “כל מה שראיתי זה שקר וכזב! אנו, בני האדם איננו תוצאה של דֶבולוציה מטה, אלא של דורי דורות של אֶבולוציה מעלה! זה מוכרח להיות כך, אני אומר לכם! לא היה לנו חפץ בחיים, לא היה לי חפץ בחיים, אילו היתה אמת בסיפור הזה. לא ייתכן שיש בו אמת!”
מחשבתו של המנהיג הארקטריאני, שֶכּוּונה לעבר יתר הגושים האפלים, השיגה את מוחו אחוז התזזית.
היה שמץ של רחמים במחשבה זו, אך היא היתה גדושה בסלידה אל־אנושית.
“בואו, אחי,” אמר הארקטריאני אל עמיתיו. "אין לנו מה לעשות כאן על פניו של עולם מחליא זה.
"הבה נלך, לפני שגם אנו נורעל ונשתנה. נשגר אזהרה לארקטר שעולם זה הינו עולם של רעל, של ניוון, כך שלעולם לא יבואו עוד הנה בני גזעינו ויתדרדרו באותה דרך נוראה כפי שעלה בגורלם של האחרים.
“בואו! אנו חוזרים אל השמש שלנו.”
גופו המגושם של המנהיג הארקטריאני לבש צורה שטוחה, דמויית דיסקה, והוא התרומם בקלילות מעלה.
האחרים לבשו צורה דומה והלכו בעקבותיו, וודין ההמום בהה בהם, נקודות בוהקות המתרוממות במהירות אל תוך אור הכוכבים.
הוא פסע מספר פסיעות קדימה, מועד, מניף את אגרופו אל־על כאחוז שגעון לעבר הנקודות הזוהרות, המתרחקות. “חיזרו, לעזאזל!” זעק. “חיזרו והודו שהכל שקר!… זה מוכרח להיות שקר… זה מוכרח…!”
לא נותר עוד זכר לארקטריאנים הנעלמים בכיפת השמיים. החשיכה שעטתה את וודין היתה כבדה ומעיקה.
הוא זעק שוב מעלה, אל שמי הליל, אך רק לחש ההד השיב לו. בעיניים מטורפות, מתמוטט, נפשו מיוסרת, נפל מבטו על האקדח שבידו של רוס. הוא חטף אותו בזעקה צרודה. שלוות היער הופרעה לפתע על ידי קול נפץ חד, אשר הדהד לרגע ונדם במהירות. ואז שב השקט ורק מימי הנהר לחשו־רחשו כשהם אצים לדרכם.
- אות חסרה במקור המודפס. הערת פב"י ↩
בתרגום דב לרר
הגענו למצב שכמעט ואי אפשר בלי סיפור קצר מאת פרדריק בראון. קוראים רבים לא יכלו לסלוח לנו על כי לא הופיע סיפור משלו בגליון הקודם. אל דאגה, באמתחתנו מצויים עדיין סיפורים אחדים מפרי עטו של סופר זה אשר רכש את אהדתם הרבה של קוראי ‘פנטסיה 2000’ במהתלותיו המשעשעות.
* * *
מר וודרווקס מרח בקפדנות את החמאה על הטוסט שלו. קולו היה נוקשה. “יקירתי,” אמר, “הייתי רוצה שיובן מעבר לכל צל של ספק, שאינני רוצה לראות עוד חומר קריאה מהסוג הזה אצלנו בבית.”
“כן, ג’ייסון, לא ידעתי…”
“כמובן שלא ידעת. אך זאת אחריותך לדעת מה קורא בננו.”
“מעתה והלאה אפקח עליו עין ביתר קפדנות, ג’ייסון. לא ראיתי מתי הכניס את המגזין הביתה. לא ידעתי שהמגזין נמצא כאן.”
“גם אני לא הייתי יודע לולא הזזתי במקרה, אתמול בלילה כשחזרתי הביתה, את כריות הספה. כתב העת היה חבוי מתחת לכרית, וכמובן, העפתי בו עין.”
קצות שפמו של וודרווקס רעדו בעלבון. “רעיונות מגוחכים כל כך, קונספציות כל כך בלתי אפשריות. פנטסיה 3000, באמת!”
הוא לגם מן הקפה על מנת להרגיע את עצביו.
“פסולת נבובה וחסרת ערך שכזאת!” אמר, “מסע לגלקסיות אחרות באמצעות על־חלל, יהיה הדבר אשר יהיה. מכונות זמן, טלפורטציה וטלקינזיס, בלבולי ביצים, סתם בלבולי ביצים!”
“ג’ייסון יקירי,” אמרה אשתו, ולראשונה נשמעה בקולה נימת רוגז קלה, “אני יכולה להבטיח לך, כי מהיום והלאה אפקח ביתר חומרה על החומר שג’רלד קורא. אני מסכימה איתך לחלוטין.”
“תודה לך, יקירתי.” אמר מר וודרווקס ביתר עדנה. “אין להניח למטורפים אלה להרעיל את מוחו של הדור הצעיר בדמיונות סרק פרועים מעין אלה.”
הוא זרק מבט בשעונו, זינק על רגליו בחופזה, נישק את אשתו על לחיה ויצא.
מחוץ לדלת ביתו עלה על משטח האנטי־כבידה, וצף בעדינות במורד מאתיים וחמישים הקומות של בנין הדירות אל הרחוב שמתחתיו, מקום שם התמזל לו מזלו כשתפס מונית אטומית כהרף עין. “נמל הירח,” זרק לרובוט הנוהג.
אחר כך שקע בכורסה ועצם את עיניו, על מנת לקלוט את שידור החדשות הטלפאתי. הוא קיווה לשמוע משהו חדש על המלחמה הגלקטית הרביעית, אך כל מה שנמסר היה דיווח שיגרתי מהמכון לאלמוות, ולכן ניתק את קלט המחשבה ונרדם.
לשמחתנו מגיעים אלינו יותר ויותר סיפורים ישראליים מקוריים, הכתובים בסגנונות כתיבה מגוונים, ושנושאיהם חורגים מנושאי המד"ב השגרתיים. אחת הדוגמאות לכך מוגשת בעמודים אלה.
שמעון רוזנברג הינו מזרחן, בוגר אוניברסיטת תל־אביב, ובן 27. בשעות הפנאי הוא שולח ידו בכתיבת שירה, וכיאה לחובב מד"ב וותיק, הוא גם אסטרונום חובב.
* * *
מה אני עושה פה… הרי אני נורמלי!
אנא, שחררוני, אנא!
את… אחות… אחות, אני רוצה לצאת!
(מורי־אומני־רעי, עזור לי!)
אני שפוי, באמת שפוי.
(בכי)
אחות!
(בכי)
תולדות חיים
(כפי שרשמתים בהכנסי לבית חולים זה):
“נולדתי בתל־אביב בשנת 1950. למדתי… שרתתי בצה”ל… אחר כך המשכתי בלימודי באוניברסיטת תל־אביב.
מהלכם התקין של חיי הופר עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים. לא נפצעתי, אך סבלתי זמן מה מ“הלם קרב”, ולאחר טיפול טוב החלמתי, פחות או יותר, ושרד בי רק אופיי הנאורוטי הנוכחי. אמנם הייתי ידוע תמיד כנער לא שקט, בעל טמפרמנט, אך לא הוגדרתי בדרך־כלל כטיפוס “עצבני”…
…לא הוגדרתי בדרך־כלל כטיפוס “עצבני”, אולם מרגע שהופר האיזון העדין, הפכתי כעוס ומהיר חימה, וככזה לא אהב אותי איש, וודאי שלא נערתי רותי. וכך, לאחר שנתיים בהן היינו בצוותא, נפרדנו זה מזו באחר־צהריים כעוס אחד. רתחתי. ירדתי לרחוב לשוטט ברגל ערב תמים, כשאני בועט בעמודי חשמל, אגרוף שמאלי מכה בכף יד ימין ו… ירדתי בבלי משים מן המדרכה בשעה שמכונית הגיחה באפלולית של רחוב צדדי…
היכן אני? אחות, אחות?!
לא, בעצם לא השמעתי מלים אלה. הן בקעו עצמאיות לחלוטין מתוך ערפל זכרוני, אך נשארו כלואות במוחי. לא ראיתי דבר וכן כאב דק ומוזר טיפס במעלה גווי, מלווה בחוסר אונים מוחלט.
…ישנתי,
התעוררתי,
האכילו אותי,
ישנתי,
התעוררתי,
האכילו אותי,
“החליפו” אותי,
ישנתי,
התעוררתי,
“החליפו” אותי.
ישנתי,
התעוררתי,
דגדגו את עורפי?
מאי־שם נשמעו קולות ציוץ ונקישה.
ישנתי,
התעוררתי,
פקחתי זוג עיניים…
ארבע עיניים הביטו בי מתוך אפלולית נעימה. קולות צחוק ומישהו השתיק מישהו בגערה עדינה: טססס… טססס… קולות דיבור בלתי ברורים. עצמתי את עיני מדושן עונג… (“הכל בסדר, לא נהרגתי בהתנגשות הנוראה הזאת עם המכונית. אני חלש, חסר אונים בעצם, נתון בידי אחרים, אבל חי וזה העיקר. תודה לאל… אשתדל להשתפר מעכשיו… אחזור לרותי, אומר לה שהשתניתי לטובה ונפתח דף חדש…”)
אני מנסה לזוז ואינני יכול. האם אני משותק?
אחר כך חשתי בכוחות הזורמים לתוך גופי כאילו מתוך צינורות הבאים מאי־שם, ושוב ישנתי והאכילו אותי. החליפו את לבושי. ישנתי, התעוררתי, והנה הקימו אותי…
לפקוח עיניים שנית. אור בחדר, דמויות בחדר, אבא ואמא בחדר. אבא ואמא?
הצעקה מפי, הצריחה האדירה מכל הלב והריאות, בכל הכוח הטמון בגופו של אדם מבוגר, לא היתה אלא פעיית תינוק חלושה, ותינוקות נוספים ענו לי מתוך יצועים שלצידי. ואבא ואמא דגדגו תיכף ומיד להרגיעני. האב הביט בי בארבע עיניים חולמניות ודואגות כאחד ואמא החרתה החזיקה אחריו, ואחר אחזה בי בזהירות בארבע זרועותיה השמנמנות והניפה אותי לאמצני אל הקיר שהיה צוארה. ואבא אמר לה: סַנַפַטַרַרַרַי, שוּנְפְרִיקוֹ, ואמא השיבה לו באותה מטבע: סַנַפַטַקַרירַרַטְטִי, אוֹנַסַמְסוֹן, ואחר כך אילצוני לאכול בכח הזרוע כמעט, כיוון שהתנגדתי לזרים החביבים הללו בכל אפס כוחי. ואחר כך נרדמתי תשוש, ושוב התעוררתי, עם אמא שונפריקו שנענעה את עריסתי, מביטה בי ממרום גובהה בארבע עיניים דאגניות, שתי ידיה העליונות סורגות ושתי ידיה התחתונות מנענעות את העריסה. ושוב צרחתי ושנית הואכלתי וחזרתי ונרדמתי חסר אונים, וכך חוזר חלילה במשך זמן רב מאד.
מתרגלים. לומדים את השפה. לומדים לזחול כזחל משי על 4 רגליים הנעזרות ב־4 זרועות. באחת הזחילות מגיעים למראה גדולה, מביטים בה ומתמלאים פלצות: פני דמו לפני גמל־שלמה. ראשי יכול היה לסוּב על צירו כמעט 360°.
ארבע זרועותי צמחו מתוך צוארי הארוך והחזק, הן היו בעלות ארבע אצבעות כל אחת, ועליהן כפתורי היצמדות תמנוניים, שאותם טרם למדתי לתפעל. והזמן חולף, ואני גדל בקצב מדהים. ומורי־אומני־רעי נושטרטרש, אותו למדתי להוקיר יותר מכל, טען באזני כי אם אקפיד לשבת נינוח ושקט, אוכל לחוש את הגידול החל לכל אורכם של עמודי שדרתי.
מתרגלים, ואף מתחילים לחבב עולם זה. הזמן חולף. הכרתי בעצמי ובקיומי גוברת. הזכרונות הישנים פגים אט־אט ורק לעתים שבים הם בבלהות הלילה.
תשובה אחרונה לשאלה אחרונה: שמי הוא שִינַנַנַשְטִי, שפירושו “השמשות סובבות לאט”.
…אמא שונפריקו ואבא אונסמסון מטיילים באחו הצהוב־כחול, נעצרים מידי פעם כדי לאכול מן הפרחים, ואבא קוטף עלים כחולים לזר ומגישם לאמי, וזו מצהיבה מנחת רוח ומצמידה את העלים לצוארה. ואני מאחוריהם עם נושטרטרש אומני־מורי־רעי, בודק עמו כל פרט ופרט מעולמי החדש. טועם פרח, לועס עלה טעים וריחני. מציץ והנה רכב ארוך חולף בריחוף, ומתוכו משתרבבים ידיים וצוארים ופני גמל שלמה רבות, סקרניות ועליזות. רכב אחר חולף ממול, וכמוהם חולפים במהירות הימים.
יום אחד פקדה מגיפה את הארץ. אבא ואמא גססו בחדרם, ואני ונושטרטרש פטפטנו ושיחקנו במין משחק שכונה “80 אבנים”, שבו כל אחד מאיתנו ניסה במיטב כוחו לתפוס באויר את האבנים בעזרת כפתורי ההצמדות שלו, ומי שזכה לאחוז אבנים רבות יותר בפעם אחת, היה מנצח. וכרגיל נוצחתי.
אבא חירחר מהחדר השני. נושטרטרש קם כדי להציץ וחזר בשביעות רצון גמורה: “הם עומדים למות”. בעיניים חסרות דאגה הבטתי מבעד לחלון אל השמש הורודה שזרחה ושקעה חליפות מדי דקות אחדות.
יום אחר מות אבא ואמא חלינו, אני ונושטרטרש, ושכבנו על גבינו בין צעצועי ושוחחנו בלשון רפה. זר בא לסעוד אותנו, איחל לנו מוות מוצלח ויצא מן החדר…
השמש הורודה שלחה קרניה דרך החלון, צובעת באור וורדרד את פני נושטרטרש חברי היקר, ומן הסתם גם את פני. ואחר כך חשתי שאני קודח וחרחרתי, והאור הוורדרד שבעיני הלך והעצים, הלך והאדים עד שהפך סגול ואחר־כך שחור ואז מן הסתם בא המוות.
נולדתי בתל־אביב בשנת 1950. שנות ילדותי חלפו באחד מרחובותיה הקטנים של העיר. אחר כך – צבא ואוניברסיטה, ואז פרצה מלחמת יום הכיפורים. לא נפצעתי, אבל סבלתי מהלם קרב ולאחר מכן מעצבנות יתירה, עד שלרותי נמאס מן הסתם והיא עזבה אותי, ובאותו יום ירדתי לרחוב על מנת להירגע…
התעוררתי עטוף בכאב ראש שטרף את חושי מכף רגל ועד קצות שערותי. חיפשתי את נושטרטרש, אך הוא לא שכב לצידי. במקומו ראיתי שלולית דם גדולה שהלכה והתפשטה סמוך לראשי.
צרחתי בחרדה לגורלו, אך נושטרטרש לא ענה. הדם הוסיף להתפשט לאיטו, עד שהבינותי כי אין זה אלא דמי שלי הזורם מראשי. אחזתי בראשי וניסיתי לקום, אך לשוא. קולות נשמעו והמולה מתגברת, ואחר כך אחזו בי וחבשו את ראשי והעלוני על אלונקה. ובעודי מדמדם על גבה הבנתי היכן אני נמצא. ובכל זאת שבתי וקראתי לנושטרטרש בקול בוכים ובשפה זרה. האנשים הביטו בי בתימהון וחובש הזריק מורפיום לזרועי.
אחר כך, בבית החולים הופיעה רותי כדי לאחוז בידי ולומר לי להירגע, בהבטיחה שנשאר ידידים טובים. אולם היא לא עניינה אותי במיוחד, סוף סוף עברו שנים רבות מאז ראיתיה באחרונה, וקיסמה פג, ואני רק לנושטרטרש מורי, ידידי ואומני ייחלתי. אבל הוא לא היה שם. “מן הסתם מת בתאונה”, חשבתי בחוסר הגיון מוחלט, “פגעה גם בו המכונית ונמלטה…”
משהחלמתי ויצאתי מבית החולים הלכתי לחפש את נושטרטרש. כן, ידעתי היכן אני נמצא – על כדור־הארץ עליו נולדתי פעמיים, ואילו כוכבי האחר רחוק מכאן לבטח אלפי שנות אור, ואולי אף נמצא בגלקסיה אחרת. אבל אני חייב למצוא את נושטרטרש ואולי גם את הורי המכוערים והטובים, הדומים כל כך לגמלי שלמה…
על כן אני פונה לאבי ולאמי ושואל אותם אם הם, במקרה, אונסמסון ושונפריקו, ומציין כי אני שיננננשטי, ואני שואל אייה נושטרטרש וזוכה למבטי רחמים.
אני מהלך ברחובות, מציץ בעיני אנשים, ואפילו נשים, שמא באחת מהן אמצא את מבטו המוכר של נושטרטרש. לעתים אני מתעורר בלילה מכוסה זיעה קרה ובזעקת “נושטרטרש” רץ אל הראי, כדי לגלות שלא חל בפני כל שינוי מבורך. ורק עיני, עיני הפרא, מזכירות אך מעט את עיני שינננשטי שמת בקדחת.
ואבא ואמא יוצאים מחדרם אחוזי חלחלה ומנסים להרגיעני, והדבר רק מרגיזני יותר, ואני צועק בחימה ובועט בדלת ומפיל את הכלים שעל השידה ומנפץ ראשי בקיר.
מה אני עושה פה? הרי אני נורמלי, נורמלי! שחררו אותי, אנא שחררו אותי. אח, אחות! בכי!
אין שומע לי. איש אינו מאמין לי, מלבד חולה רוח זקן ורב סבלנות, אשר שומע מפי בפעם המי יודע כמה כי נולדתי שלש פעמים, וכל זה על כוכב לכת זָר, בזמן אחר ובצורת גוף אחרת, ואחר כך שבתי ונולדתי על פני כדור הארץ באותה שנה בה נולדתי לראשונה. אבל מלבדו איש אינו מאמין לי, שכן אני לבטח מטורף וכי איך יכול להיות אחרת?
שוחררתי מבית החולים הפסיכיאטרי לאחר שלש שנים וארבע התאבדויות כושלות שנעשו בניסיון לשוב, אולי, “'לשם”.
עכשיו אני לא־שפוי שקט ובלתי מסוכן, שאינו צועק עוד ואינו בועט. ברחוב שוב אין נבהלים מפני, אלא כאשר אני שואל את צח אם הוא, במקרה, נושטרטרש. ואין ספק, אין שום ספק, כי אם ארבה לחפש ואביט היטב היטב לתוך עיניהם של האנשים, אמצא לבסוף שתיים מתוך ארבע עיניו המוכרות של נושטרטרש, כשהן מביטות בי בהבנה מתוך פנים בלתי־מוכרות.
דֶדָלוּס היה אוּמן יווני מוכשר ושופע רעיונות, ועל פי האגדה הוא אשר בנה את המבוך על פי הזמנתו של מינוס, שליט כרתים. לכשעורר את חמתו של מינוס עליו, בנה לעצמו ולבנו, איקָרוס, שני זוגות כנפיים שבעזרתם רצה להימלט אל האי סיציליה. איקרוס לא ציית להוראות אביו, התקרב במעופו אל השמש יתר על המידה, קרני השמש המיסו את השעווה שבה הודבקו הכנפיים, והוא נפל וטבע בים. דדלוס הקפיד לא לעוף גבוה מדי ולא נמוך מדי, וכך הגיע אל יעדו בשלום.
* * *
בשנת 1939, שלושים שנה לפני ‘אפולו 11’, נעשה הנסיון המעשי הראשון לתכנן טיסה מאויישת אל הירח – בהסתמך על הרמה הטכנולוגית של אותם הימים. הנסיון נעשה על ידי אנשי ‘האגודה הבריטית הבין־פלנטרית’ (British Interplanetary Society).
מבצע ‘אפולו’ היה שונה למדי מאותו תכנון ראשוני, שנערך עוד בטרם ביאתו לעולם של המחשב האלקטרוני – כלי שבלעדיו קשה לתאר את מבצעי החלל של שנות השישים. אך ספק אם ללא נסיונות רציניים כאלה לתכנן ‘על הנייר’ מבצעי חלל נועזים, נסיונות שנעשו על ידי גופים שונים בארצות שונות, היה חקר החלל מגיע עד הלום.
בשנת 1978, ‘האגודה הבין־פלנטרית’ עשתה זאת שוב.
לאחר עבודה שארכה חמש שנים והושקעו בה כעשרת אלפים שעות־עבודה של שלושה־עשר מדענים, פורסם דו“ח עב־כרס שכותרתו 'פרוייקט דדלוס – דו”ח סופי', ובו הנסיון המעשי הראשון לתכנן ספינת חלל בין־כוכבית בלתי מאויישת שתחרוג אל מחוץ לגבולות מערכת השמש, תגמע מרחק של כ־6 שנות־אור ותגיע עד לקרבתו של כוכב בארנרד.
לקוראי המד“ב המורגלים באימפריות גלקטיות אדירות־מימדים ובחלליות העוברות בנקל את מהירות האור עשוי הדבר להיראות כעניין של מה בכך. אך למרבה הצער, פטנטים כמו ‘הנעה טאכיונית’ או דילוג דרך ה’על־חלל' מצויים בשלב זה רק על דפי ספרי המד”ב, ועל כן חייב המתכנן המעשי להסתפק ביעדים ‘קרובים’ בלבד.
6 שנות־אור ב־50 שנה
קרובים? החללית שהרחיקה לכת יותר מכל קודמותיה עד היום הינה ‘וויאג’ר 1’, אשר חלפה בשמי כוכב הלכת צדק במרץ 1979, ושועטת עתה לעבר שבתאי. לאחר מכן תמשיך במעופה אל כוכבי הלכת החיצוניים ואל מחוץ למערכת השמש במהירות של כ־0.0005 ממהירות האור (בערך 54 אלף קמ"ש), כשהקשר עימה יאבד במהרה. אילו היתה ‘וויאג’ר’ טסה במהירות זו לעבר כוכב בארנרד, היתה מגיעה אליו כעבור כ־120,000 שנים! כדאי שנזכור עובדה זאת כשאנו סוקרים את תכנית ‘דדלוס’ שלפיה תגיע החללית הבין־כוכבית הראשונה אל כוכב בארנרד כ־50 שנה אחרי שיגורה, כאשר מהירותה המרבית אמורה להגיע ל־0.12 ממהירות האור. זהו המקסימום שלו נוכל לצפות, לדעת אנשי ‘דדלוס’, על סמך הרמה הטכנולוגית המצויה היום בהישג ידינו. ואכן, זהו הקו שהינחה את צוות המדענים (שעמלו על הפרוייקט בהתנדבות, מחוץ לעיסוקיהם הקבועים במוסדותיהם השונים) – להסתמך בעבודתם אך ורק על הידע הטכנולוגי הקיים היום, ורק במקרים נדירים לסמוך על התפתחות טכנולוגית עתידית, וגם זאת רק כאשר התפתחות זו חזוייה בשנים הקרובות ובדרגת סבירות גבוהה. אומר ראש הפרוייקט, אלן בונד (איש התעשייה האווירית הבריטית והרשות לאנרגיה אטומית): "כוונתנו לא היתה להכין ממש תכנית ייצור לספינת־כוכבים, אלא לקבוע האם צורה כלשהי של מסע בחלל הבין־כוכבי יכולה להידון במונחים סבירים, בגבולות המדע והטכנולוגיה הקיימים.
“כל אימת שיכולנו להסתפק בטכנולוגיה קונבנציונלית ופשוטה, עשינו זאת. עם זאת, במקרים בהם נתגלתה הטכנולוגיה הקיימת כלוקה בחסר, הנחנו הנחות (מציאותיות, אני מקווה), בדבר התקדמותה של הטכנולוגיה בגבולות סבירים עד סוף המאה הנוכחית. כך, למשל, מצויים מבנה החללית, אמצעי התקשורת ומרבית הציוד, בגבולות היכולת הטכנולוגית הקיימת. לעומת זאת, פרטים רבים הקשורים במערכות ההנעה, האינטליגנציה המכאנית ומערכות לתיקון־עצמי, רחוקים מאתנו עדיין בכמה עשרות שנים.”
מסתרי ‘הננס האדום’
כדי לתכנן את המבצע באופן מעשי ככל האפשר, וסביב פרמטרים מוגדרים ומציאותיים, בחרו מדעני ‘דדלוס’ כאמור ביעד מוגדר – כוכב בארנרד אשר במערכת אופיוקוס, המרוחק מאיתנו כ־5.9 שנות־אור (בערך 56,000 מיליארד ק"מ). מדוע נבחר דווקא ‘ננס אדום’ זה, שקוטרו כחמישית מקוטר השמש שלנו, מסתו כשישית משלה, ואשר הינו קר בהרבה ו’זקן' בהרבה ממנה? כשהיה פרוייקט ‘דדלוס’ בחיתוליו רווחו סברות בקרב אסטרונומים אחדים בדבר קיומה של מערכת פלנטרית החגה סביב כוכב בארנרד. האסטרונומים יֶנסן ואולריך הגיעו אז למסקנה, על סמך חישובים תיאורטיים מורכבים, שייתכן וקיימים שלושה כוכבי־לכת הסובבים את כוכב בארנרד, והדומים במסתם לצדק ‘שלנו’. והרי במקום שבו קיימת מערכת פלנטרית אפשר אולי, אולי, למצוא חיים…
אולם מאז פורסמו עבודות אחרות שסתרו את ממצאיהם של ינסן ואולריך, ועד היום אין הוכחה ברורה לקיומה או אי קיומה של מערכת פלנטרית סביב כוכב בארנרד. מכל מקום, ברור שחללית המסוגלת להגיע עד לכוכב זה, תוכל להגיע בקלות גם אל אלפא־קנטאורי, למשל, שהוא כוכב השבת הקרוב ביותר אלינו – 4.3 שנות־אור ‘בלבד’. האמנם בקלות? מדעני ‘דדלוס’ החליטו לתכנן את משך הטיסה עד ליעד כך שלא יעלה על 50 שנה, וזאת כדי שצוות המבצע יוכל ללוותו ברציפות (בהנחה שאנשיו יהיו בשנות העשרים לחייהם בעת השיגור, ויאריכו ימים עד גיל שבעים ומעלה…) הדבר מחייב האצת החללית עד ל־0.12 ממהירות האור (כ־1,300 מיליון קמ"ש). כיצד עושים זאת באמצעים הטכנולוגיים של היום? מובילי הפרוייקט, אלן בונד ואנתוני מרטין (עורך בטאון ‘האגודה הבין־פלנטרית’, חוקר הרשות לאנרגיה אטומית של בריטניה ומרצה באוניברסיטת לונדון) חקרו ובדקו כמה וכמה סוגי הנעה אפשריים, החל ממפרשי ענק המונעים בכוחם של קרני לייזר (שעוד ידובר בהם בהמשך), וכלה במנועי סילון מחוכמים השואבים את המימן שבחלל הבין־כוכבי אל תוך כורים גרעיניים. מרבית השיטות נפסלו אם בגלל אי־יכולתן להקנות את התאוצה הדרושה, ואם בגלל היותן מותנות בהתקדמות טכנולוגית רבה מדי. לבסוף, על סמך חיזוי מציאותי של טכנולוגיית תחילתה של המאה ה־21, הוחלט לבחור במנוע הפעימה הגרעינית. לא נכנס כאן לפרטי השיטה, ונציין רק שהיא מבוססת על ריאקציה של מזיגה גרעינית (fusion) המושגת באמצעות ‘הפצצת’ גושי דלק גרעיני באלומות אלקטרונים רבות־עוצמה. הבעייה העיקרית בשיטה זו היא המתח החשמלי האדיר שהיא דורשת (עד 250 מיליון וולט!) דבר שהוא מעבר ליכולתה של הטכנולוגיה הקיימת. בעיה לא פחות חשובה (ואולי נקודת התורפה של הפרוייקט כולו) היא בחירת הדלק הגרעיני המתאים. כיום משתמשים כל כורי המזיגה הגרעינית בריאקציה בין דֶאוטֶריום וטְריטיום (איזוטופים של מימן). ריאקציה זו מלווה בפליטה רצינית של נויטרונים העלולים להרוס את מרבית חלקי החללית, אלא אם כן אלה ייעטפו במעטי הגנה עבים שיגדילו את משקל החללית במידה בלתי סבירה. על כן בחרו אנשי ‘דֶדלוס’ בריאקציית המזיגה של דֶאוּטֶריוּם עם האיזוטופ הֶליום־3.
הכוכב צדק כתחנת־דלק?
בנוסף על המתחים החשמליים האדירים הנחוצים, כאמור, להצתתה של ריאקציה זו, קיימת עוד בעייה ‘קטנה’: לצורך המסע תצטרך החללית לשאת עימה כ־30 אלף טון של הליום־3, שכמעט ואינו מצוי בטבע (הוא מהווה רק אחד חלקי 10,000 מהליום רגיל). הפקתו באמצעים של היום תעלה מעל $20,000 לכל קילוגרם (את מחירה של כל הכמות הדרושה חַשבו בעצמכם…) ותארך שנים רבות, שלא לדבר על האנרגיה העצומה שיגזול תהליך ההפקה.
מה עושים? כאן בא פתרון שישמח בוודאי את ליבם של חובבי מד“ב – ושעורר כבר, כמובן, את התנגדותם של ספקנים. מי אומר שעלינו לחפש את ההליום־3 דווקא על כדור הארץ, שבו לא היה הטבע נדיב במיוחד באשר לחומר נדיר זה? מסתבר שעל פני כוכב הלכת צדק מהווה ההליום 17% מהאטמוספירה, ולמרבה המזל גם המימן הכבד, הדֶאוטֶריום, מצוי שם בשפע. אז מדוע לא להשתמש בֵּצדק בתור ‘תחנת־דלק’ למסע בין־כוכבי? אומרים המדענים בונד ומרטין בדו”ח המסכם של פרוייקט ‘דדלוס’: “הסתבר במהרה שכוכב־הלכת צדק הינו מקור הדלק המבטיח ביותר. עומדת בפנינו, איפוא, העובדה שיידרשו מבצעים מאויישים בקנה מידה גדול בתוך מערכת השמש, לפני שימומשו מסעות בין־כוכביים בלתי מאויישים מחוצה לה. כנגד זאת ניצבת העובדה שעם בנייתן של מערכות הנעה מהסוג של ‘דדלוס’, אין כל סיבה מדוע לא תהא מערכת השמש כולה בהישג ידו של האדם.”
רוברט פרקינסון, המומחה למערכות הנעה של תכנית ‘דדלוס’, צופה כ־130 גופים דמויי בלון בקוטר כ־180 מטר, המרחפים באטמוספירה של צדק, מצויידים במתקנים גרעיניים להפרדת איזוטופים, והמטפלים מדי שניה בכ־700 ק"ג של אוויר ‘צדקי’. אחת למאה יום יוטען משא ההליום־3 והמימן הכבד על סיפונו של רכב חלל מסוגה של ‘מעבורת החלל’ הנבנית היום, ויובל אל מסלול סביב כוכב הלכת.
כדי לספק את כל צריכת האנרגיה של העולם כולו (בהנחה שכולה תסופק על ידי כורי מזיגה גרעינית), תידרש אספקה של כ־1000 טון הליום־3 לשנה. על כן לא מן הנמנע הוא, לדעת מדעני ‘דדלוס’, שלקראת המאה ה־21 נהיה עדים לקו אספקה סדיר ושגרתי של חומרי הדלק הגרעיני מצדק אל כדור הארץ, ועל כן סיפוק צרכי החללית יחייב רק הגדלה זמנית של כמות ההפקה.
עבמי"ם בשמי כוכב בארנרד
מערכת ההנעה שנבחרה, כמות הדלק הדרוש למסע עד כוכב בארנרד, ומשימות המחקר שהוכתבו לחללית, הביאו לבסוף את המתכננים לתוצאה הנראית בתמונות המלוות רשימה זאת. אורך החללית יהיה כ־190 מטר, קוטרה המירבי 101 מטר (באזור חמשת מיכלי הדלק הענקיים, שקוטרם כ־40 מטר כל אחד), משקלה יותר מ־54,000 טון, ומשך בנייתה המשוער יהיה כ־20 שנה – החל מהרגע בו יימצאו הגורמים שיממנו את המבצע. כ־500 טון ממשקל החללית יתפוס הציוד המדעי שבעזרתו תאסוף ‘דדלוס’ את מירב הנתונים מסביבתו של כוכב בארנרד.
לאחר שלב ההאצה, שיארך כחמש שנים (ושבסופו תגיע החללית, כאמור ל־0.12 ממהירות האור), ייפלטו ממנה חמישה ‘בָּחוֹנים’ (חלליות מחקר קטנות) שילוו אותה במרחק של כמה אלפי קילומטרים ממנה ויאספו נתונים על החלל הבין־כוכבי הרחק מהפרעתה של הקרינה מחללית־האם. שתי חלליות־אחזקה נוספות, שזכו לכינוי ‘פַּקָחים’, תטפלנה, באופן אוטומטי, בכל תקלה אפשרית בחללית־האם או בבָּחונים.
כעבור כ־40 שנים נוספות, לכשתתקרב החללית אל יעדה, היא תפלוט 18 ‘בָּחוֹני מפגש’ – שלושה מהם יחקרו את כוכב בארנרד עצמו ו־15 הנותרים יתורו אחרי כוכבי־לכת מיוחלים. כל ‘בחון־מפגש’ כזה יכלול בעצמו מספר תת־בחונים. אם אכן מצויים כוכבי־לכת סביב כוכב בארנרד, ואם על אחד מהם חיים יצורים בעלי בינה, עשויים יצורים אלה לצפות באי־אלו ‘עבמ"ים’ בשמיהם….
מה אומרים מדענים מחוץ ל’אגודה הבין־פלנטרית' על תכנית ‘דדלוס’? כרגיל, הדעות חלוקות. מרבית ההתנגדות מתעוררת כלפי מערכת ההנעה ורעיון אספקת הדלק מאווירו של צדק – הנחשבים לספקולטיביים יתר על המידה. כך, למשל, טוען הפיסיקאי פרימן דיסון מאוניברסיטת פרינסטון [שאחדים מרעיונותיו נסקרו במאמר ‘כוכבים בראש’ בגליון מס' 5]( https://benyehuda.org/read/62336), שהיה בזמנו בין מובילי פרוייקט ‘אוריון’ שבו תוכננה חללית־ענק המונעת על ידי כור ביקוע גרעיני רגיל: "מה שמדאיג אותי הוא שפרוייקט ‘דדלוס’ עלול לטעת בציבור רושם שמחקר בין־כוכבי הינו קשה בהרבה ממה שהוא באמת. קיימות שיטות טכנולוגיות רבות שבעזרתן ניתן להגיע לשם. כור־ביקוע פשוט עם רקיטת פלאסמה יעשה זאת, אם רק תסכימו לחכות קצת…
“קחו, למשל, את הרעיון של שאיבת דלק מהצדק. ייתכן מאד שאכן ניתן לעשות זאת. אני כשלעצמי שונא את המחשבה שהציבור יאמין שאי אפשר לבנות חללית־מחקר בין־כוכבית אלא במאמץ שכזה. יש בנמצא דרכים רבות אחרות.”
הרוח הנושבת מן השמש
ואם מזכירים ‘דרכים אחרות’, אי אפשר שלא לציין את הצעתו של ד"ר רוברט פורוורד, חוקר בכיר במעבדות יוז אשר במאליבּו, קליפורניה. הוא הציע לבנות חללית ללא מנוע כלשהוא! היא תהיה מצויידת ב’מפרש פוטונים' אשר יידחף על ידי קרני לייזר שיקנו לו את התאוצה הדרושה. לשם כך תידרש מערכת־לייזר ענקית (בקוטר של 250 קילומטר!) שתמוקם במסלול סביב השמש, ותשגר את קרניה לעבר ‘המפרשית’ הבין כוכבית. (אגב, ד"ר פורוורד העלה את הרעיון לראשונה לפני 16 שנים, ואז גם כתב ארתור ס. קלארק את סיפורו היפהפה ‘הרוח הנושבת מן השמש’ שנושאו תחרות בין ‘מפרשיות’ פוטוניות כאלה…) הליקוי העיקרי שמצאו מתנגדי הרעיון – אין כל אפשרות להאיט את החללית כשתגיע ליעדה; דחף האור פועל כל העת באותו כיוון. לפני שנים אחדות הציע מהנדס קנאדי בשם פיליפ נורם פיתרון ל’מילכוד' זה: בעזרת מתקן אלקטרומגנטי מיוחד תוסט החללית ממסלולה, תקיף את כוכב היעד, ותפנה בכיוון חזרה אל מערכת השמש, כשמהירותה עדיין גבוהה מאד. במצבה זה יהיה דחף האור מכוון בכיוון הפוך לתנועתה של החללית, כלומר יגרום לה להאיט. הרעיון נשמע גאוני בפשטותו, ובימינו אלה, כאשר מדובר רבות על בניית קונסטרוקציות־ענק בחלל (קולטי־שמש, תחנות־חלל, מפעלי־ייצור בתנאי חוסר משקל וכו'), הרעיון של מערכת לייזר ענקית או מפרש פוטונים בגודל של קילומטר אינו נראה מטורף כלל. מה עוד, שיתרונות השיטה מבחינת חסכון באנרגיה ושליטה על מערכת ההנעה שאיננה צמודה לחללית אלא נמצאת בקרבתנו כל העת – ברורים מאליהם.
ארתור סי. קלארק עצמו, שהינו אופטימיסט ללא תקנה (לפחות בכל הנוגע לחקר החלל), איננו מוטרד מהוויכוחים אודות שיטת ההנעה המעשית. “כשישנן כל כך הרבה אפשרויות תיאורטיות למסע בין־כוכבי,” אומר קלארק, “יכולים אנו להיות בטוחים שלפחות אחת מהן תיושם הלכה למעשה. זיכרו את תולדות הפצצה האטומית; היו שלש דרכים שונות בהן ניתן היה לבנותה, ואיש לא ידע מהי הדרך הטובה ביותר. אז ניסו את שלושתן – וכולן פעלו.”
אל הכוכבים – בכדור פורח?
אין ספק שפרוייקט ‘דדלוס’ מצביע על אחת הדרכים האפשריות. האם תשוגר חללית בין־כוכבית ראשונה בעוד שלושים שנה, כשם ששוגרה ‘אפולו 11’ שלושים שנה אחרי התכנית החלוצית של ‘האגודה הבין־פלנטרית’? בשנים האחרונות עברה ההתקדמות הטכנולוגית, בעיקר בתחומי האלקטרוניקה, את תחזיותיהם של רבים וטובים. היצמדותם של אנשי ‘דדלוס’ לשיטות טכנולוגיות קיימות ולתחזיות ‘זהירות’ הינה גם יתרונו של הפרוייקט – מבחינת אמינותו וסבירותו, וגם חסרונו – שהרי אין להוציא מכלל אפשרות פריצות דרך מדעיות שאנשי ‘דדלוס’ אף לא חלמו עליהן (או שחלמו, אך לא העזו להתבסס עליהן…) אחד ממהנדסי הפרוייקט, טים גראנט (מהנדס בכיר בחיל האוויר הבריטי) היה ער לעובדה זאת, וכך ביטא אותה, בהערת שוליים לדו"ח ‘דדלוס’:
“הטסתם המוצלחת הרשומה הראשונה של יצורים חיים התקיימה ב־19 לספטמבר 1783 באמצעות בלון האוויר החם של האחים מונגולפייה, שנשא עימו תרנגול, ברווז וכבשה. ייתכן מאוד שיסתבר, אפילו בעתיד הקרוב, שכל ההערכות שביסודו של פרוייקט ‘דדלוס’ הינן מוטעות בדיוק כאילו היו האחים מונגולפייה מציעים אז לבנות בלון אוויר חם טרנס־אטלנטי, על־קולי, למאה נוסעים. במקרה כזה מבקש המחבר מראש את הבנתם של קוראי העתיד…”
בתרגום אהרון האופטמן
אריק נורדן ‘הפתרון ההתחלתי’ – גליון מס' 4, מספר לנו הפעם על בני משפחת דלאהיי שציפו בכליון־עיניים ובתאוות־בצע למותו של מלקולם פיסקה דלאהיי השלישי, עתיר־הנכסים, שהוריש להם את כל הונו בצוואתו. הם לא ציפו להפתעה הקטנה שהכין להם הזקן…
* * *
גסיסתו של הזקן ארכה זמן רב. אחרי ההתקף החמור האחרון היתה ציפיה כללית להסתלקותו המהירה, אך הוא נאחז בחיים בציפורניו, עקשן כתמיד. הוא עדיין יורק עלינו, אמרו קרוביו, אם כי בינם לבין עצמם בלבד. לא בקול רם, עדיין לא. אפילו בעיני הרופא, שטיפל בו בשלוש השנים האחרונות, היה זה מעין פלא שהזקן עדיין החזיק מעמד. אך שלא כאחרים העריץ אותו בשל כך. על אף הסמים משככי הכאבים, היו יסוריו לבטח נוראים. כאשר ניגשו אליו ברכות, בעדינות, והאיצו בו לשים קץ אנושי ליסוריו של הזקן, הוא פשוט היפנה להם את גבו, ללא מילים, אך האיום נישא בחלל האויר והנושא לא הועלה עוד. הם יכלו להרשות לעצמם להמתין, או כך לפחות חשבו. לפעמים חש הרופא שגם הזקן המתין, לאות כלשהו, למסר כלשהו, שיאפשר לו למות בשלווה. עתה, כאשר ניצב המשרת מעל מיטתו – צעיר בעשר שנים מאדונו, אך בעצמו בן למעלה משבעים – אכן חלף ביניהם דבר מה, ללא אומר. הזקן לא היה מסוגל לדבר או לנוע, אך עין אחת יכלה עדיין למצמץ ועתה היא ריפרפה חלושות, מאותתת בתחינה דוממת. המשרת רק הניד בראשו ושלח את ידו לגעת ביד הכמושה, הקמוטה, שנחה על המיטה. העין נעצמה ושניות מספר אחר כך נראה היה כאילו התמוססו הפנים הקפואות, זאת על אף שרחש האויר שנפלט מהראות היגעות דמה יותר לנחרת בוז מאשר לאנחה.
הרופא הרחיק ברכות את המשרת מעל המיטה, אך היה עליו להפריד לשם כך את אצבעותיו מידו של הזקן. הוא ביצע את כל הטקסים הפורמליים ואחר כך כיסה ביריעת משי את פניו של הנפטר. כאשר מילא את תעודת המוות ניצב המשרת מעבר לכתפו והביט כלפי מטה. כאשר רשם הרופא – ‘התקף לב’ כסיבת המוות, הניד השני את ראשו ולראשונה פתח את פיו לדבר.
“היה זה רצח,” אמר בשקט. הרופא הביט כלפי מעלה וראה כי עיניו היו יבשות.
סכום השווי הכולל של המכוניות שחנו במגרש החניה המעוגל של ‘אחוזת דלאהיי’ בגריניץ' יכול היה להזין ברווחה כפר שלם בבנגלדש, למשך יותר מחמישים שנה. היתה שם הלמבורגיני, אספדה ג’י.טי. הלבנה של דוני, בוהקת בברק פלדה תחת שמי דצמבר האפורים; הלימוזין של ארנולד גלרט, גדולה ושחורה כמבצר; הרולס רויס העתיקה, אך השמורה היטב, של אדלאיד הלינקולן קונטיננטל של גרדנר, בעלת גג העור המתקפל והריפוד מעור חזיר; והיגואר אקס קיי.אי. הנמוכה של קוני, אדומה ומעוררת הערצה על אף נתזי הבוץ שעל גלגליה וחלקה התחתון. במרחק מה מהם חנתה השברולט־איפלה מודל 72, שכורה, מגוחכת ובלתי הולמת את חברת המכוניות האחרות, כסוס עבודה זקן בקרב סוסי מרוץ גזעיים. היא חנתה שם עוד טרם הגיעו האחרות וכעת היתה ריקה.
סומרס קידם את פניו של כל אחד מקרובי המשפחה תחת עמודי השיש האדירים שבכניסה לבית והובילם לעבר הספריה לשתיית הקוקטיילים. כולם הביטו בו בחשדנות, אך לא אמרו דבר. יהיה להם זמן די והותר גם לשם כך. ארנולד גלרט, פרקליט המשפחה, הגיע האחרון וכשהכריז סומרס על כניסתו בקולו הדק והיגע, בעל המבטא האנגלי הדק־מן־הדק וחסר ההבעה, מיהרו האורחים כולם לעברו.
“בשם אלוהים, בן אדם,” קראה אדלאיד, “מה כתוב שם?”
גלרט הסיר מעל כתפו את מעיל הגשם המפואר שלו והשליכו על הספה העתיקה שלימינו. “אינני יודע,” אמר בעייפות. ארנולד גלרט היה אדם נמוך, לא יותר ממטר שבעים, קרח לחלוטין ושמן. לא שמנמן, פשוט שמן. עיניו הזעירות בקושי נראו מאחורי משקפי הראייה עבות הזגוגית. “זלר אמר לי שהוא השאיר בבנק הוראות חדשות. הדבר הארור הזה נשלח לכאן באמצעות שליח. זה לא יגיע לפני שמונה בערב.”
גרדנר גנח וקוני קיללה חרישית מתחת לשפמה. אך אדלאיד רק קימטה את מצחה בהירהור.
“מעניין למה,” אמרה, “ההוראות היו כל־כך ברורות, כולנו אמורים להיות כאן בשעה ארבע…”
דוני הגביה בלעגנות את כוסית הסקוץ' המשובח שלו וקוביות הקרח שבה קישקשו כנגד הקריסטל.
“הממזר הזקן רוצה שנזיע קצת, אמא.” צחוקו היה גבוה, קשוח. “לא אוכל להגיד שאני מאשים אותו. ואולי הוא מתכנן איזו חזרה לתחיה, כמו בסרט ישן של ווינסנט פרייס. בשעת קריאת הצוואה מופיעה הצללית כשראשה תחת בית שחיה…”
“סתום את הפה, דוני.” קולה של קוני היה גם הוא קשוח, משקף את המתח והעצבנות שניבטו מעיניה. “אלהים, אם חיכינו כל השנים האלה, עוד ארבע שעות לא יכולות להרוג אותנו.”
“כמובן שלא, קרובתי היקרה,” אמר דוני. “התייחסי לזה כאל כינוס משפחתי, כמה רגעים שקטים לזכר יקירינו שהלכו. זה היה דווקא מאד מתחשב מצידו של סבא, אם רק תחשבי על זה קצת.”
שום הספדים לא נישאו. הדבר היחיד שהיה משותף לכל בני משפחת דלאהיי היה התשוקה העמוקה לזכות בנכסי המשפחה העצומים, אשר עד מותו של מלקולם פיסקה דלאהיי השלישי, נשלטו על ידיו בקמצנות רודנית. פרט לשיער הבלונדי־אדמדם שהלך והאפיר על צדעיהם של גרדנר ואדלאייד, אף לא היה ביניהם כל דמיון חיצוני.
אדלאיד דלאהיי טאפלין, המבוגרת שבין שני ילדיו של מלקולם, היתה זעירה וציפורית, בעלת הופעה מטעה של שבריריות, עיניה כחולות דהויות ופיה צר, פניה קמוטות ומחוספסות וסנטר כפול עבה מעל צווארה. היא נשענה על מקל הליכה מהודר, בגלל סיכת הפלדה שבבירכה, מזכרת מנפילה שסיימה את הקריירה שלה כאקרובטית על סוס. אך היא המשיכה לרכב וארוותה היתה אחת המעולות ביותר שבחוף המזרחי. היא היתה אדישה לתהפוכות האופנה וחליפתה האפורה וחסרת הצורה נראתה כאילו נקנתה במכירת סוף העונה בכל־בו זול. אולם היהלומים שהבהיקו על זרועותיה ואצבעותיה המעוקלות ומוכות השיגרון היו אמיתיים לחלוטין. רק בשעת הרכיבה היתה מופיעה בתלבושת אלגנטית, אך זה היה חלק מטבעה ואהבתה היחידה בחיים. אהבה גדולה אף מזו שרחשה לבנה אותו סבלה בבוז, גדולה בהרבה מזו שרחשה לאותו סוכן ניירות ערך אפרורי ומאובק שנישאה לו, ואשר בהסתייגות־מסויימת התירה לו להביא לאוויר העולם את בנה, ואחר כך התעלמה ממנו במשך שלושים שנה, כמו מסוס הרבעה שאיכזב, עד אשר לאחרונה נפטר בשנתו בשלווה, אולי אפילו בהכרת תודה. אחיה הצעיר, על אף שהתקרב כבר לגיל שישים, היה היפוכה המוחלט. גבוה ומוצק, שערו האפור התחיל זה עתה להתדלדל, תמיד לבוש באלגנטיות ומסופר בהתאם, בעל אהבה לוהטת לחיים הטובים, אהבה שרק לאחרונה החלה להשתקף בוורידים האדומים שכיסו כרשת עכביש צפופה את לחייו ואפו. מר גרדנר חי בצילו של אביו במשך חמישים שנה, ואולם אחרי התקף הלב הראשון של אביו, גילה במהירות את עולם תענוגות הבשר, דבר שהוביל במהירות לגירושין דיסקרטיים מאשת החברה לה היה נשוי, לשרשרת ארוכה של מלוות צעירות, ולחשבון הולך ומאמיר בקרטייד. מלוותיו היו הולכות ומצעירות מיום ליום, אך עדיין לא התעוררה שום שערוריה, ולו הקלושה ביותר. בתו, קונסטנס, היתה אשה כחושה ועצבנית בשנות העשרים המאוחרות שלה, והספיקה לעבור שתי תקופות נישואין אומללות; מספר התמוטטויות, אין ספור מאהבים ולפחות תקופת הבראה אחת בחוות אלכוהוליסטים במרילנד. היא וויתרה על האלכוהול לטובת אמפיטמינים וברביטורטים, בלי כל שינוי ניכר לעין, ואחר כך עברה לסמים קשים יותר. שרווליה של גלימת המשי המפוארת שלה היו ארוכים באופן קבוע, על מנת להסתיר את סימני הזריקות. דוני, בנה היחיד של אדלאיד, היה מבוגר בשנים מספר, ולמרות פניו האפורות ושיניו מוכתמות־הניקוטין, נראה נשי בהרבה מדודניתו המחוספסת. הוא לבש מכנסי קטיפה הדוקות, נעלי ג’ודי וחולצה פרחונית בסגול ואדום שכפתוריה פרומים עד מחצית הדרך לטבור ומגלים בכך הון קטן בדמות מדליות זהב כבדות. שערו הבלונדי השופע גלש כמעט עד כתפיו, וגופו הצנום נע בגמישות ובחן של רקדן מקצועי. חיוכו היה עולה על פניו לעיתים קרובות ובקסם רב, אך לעיתים רחוקות היה מגיע עד עיניו. אך הוא לא היה משולל חוש לאירוניה ונראה היה שהמעמד רווי המתח בחדר האורחים סיפק לו חומר רב לשעשוע.
“חשבתי שפגישה זו תהיה עליזה יותר,” אמר כשהוא חוזר וגודש את כוסית הקריסטל שלו בוויסקי משובח, מבקבוק שניצב על גבי שולחן פמברוק מפואר. “לפחות בואו ונשלח את הזקן לקיברו עם חיוך על הפרצוף. אלוהים יודע שכולנו התפללנו לכך זמן רב.”
“אלוהים,” ארנולד גלרט מחה את מיצחו במטפחת משי. “אילו רמז לי לפחות משהו על מה שכתוב שם. זה הדבר המינימלי שהוא יכול היה לעשות, בהתחשב באחוה המקצועית וכל השאר.” קולו נחלש ונדם והוא החל לפסוע בחדר כשקול טפיפת רגליו הקטנות נבלע בשטיח הפרסי העבה.
“בשם אלוהים,” אמר גרדנר, “אתה היית צריך לדעת מה כתוב שם. בשביל מה אנחנו משלמים לך? בכלל לא היה צריך לתת לו לערוך צוואה חדשה. לא במצבו. היית צריך לדאוג לזה, בן אדם!”
קולו של גלרט נשמע עתה מאומץ. “מה יכולתי לעשות כשרופא האליל הזה שומר עליו עשרים וארבע שעות ביממה, בזמן שהמשרת המשוגע שלו זומם נגדנו כל מיני מזימות? וחוץ מזה, אף פעם לא העליתי בדעתי שהוא יהיה מסוגל לקיים תקשורת עם מישהו, לא אחרי ההתקפה האחרונה.”
“עדיין איני מסוגלת להעלות את זה בדעתי,” אמרה אדלאיד. “מיצמץ בעין שלו, באמת! אני חושבת שסומרס והרופא בישלו את זה בינם לבין עצמם, כדי לקבל פרוסה גדולה יותר מהעוגה. ואת זה היית צריך לצפות מראש, ארנולד!”
האיש השמן נאנח. “ניסיתי אצל הרופא, אדי, ואתה יודע עד כמה הצלחנו בזה. ובסומרס אי אפשר היה לגעת. אילו פיטרתי אותו בשעה שהיה קיים אפילו שמץ של סיכוי שהזקן יודע עדיין מה קורה איתו, היינו חוטפים על הראש תוך שניות מהנאמנים על רכושו של הזקן. אז הַפסיקו לעלות עליו. אנחנו נתנגד בבית המשפט להוצאת הצוואה הזאת לפועל, לא משנה מה יגידו שני אלה, וננצח!”
“מוטב שננצח, ארנולד,” קולה היה צונן כקרח. “זכור שאתה עלול להפסיד מהעניין בדיוק כמונו, אם לא יותר.”
הפרקליט סובב אליהם את גבו בחדות, הדאגה שבעיניו מעורבת בפחד. כן, היה לו הרבה יותר מה להפסיד. הרבה יותר מכל אחד מהם. את הרשיון שלו, את המוניטין שלו ואולי אף את חרותו. היה זה פחד איתו חי מאז התגלתה הצוואה השניה. האימה חדרה לקרביו יומם ולילה.
“אני רואה שצפויה לנו מסיבה מבדרת,” גיחך דוני גיחוך רחב.
“חמישה עקרבים בבקבוק.”
“אלהים אדירים, הפסיקו עם זה.” ארנולד גלרט התיישב בכבדות בכורסת הצ’יפנדייל מתחת לציור שמן מאובק של אחד מאבות משפחת דלאהיי. “כולנו מעורבים בכך, ולא נרוויח כלום מזה שנריב בינינו. אנחנו חייבים לחשוב על תכנית התקפה, איך לפגוע באמינותו של הרופא. הוא העד לעריכת הצוואה והעדות שלו אודות כושרו השיכלי של הזקן היא שתקבע את הצלחתנו או כשלוננו במשפט. וישנו גם סומרס, הממזר הנאלח.”
קוני פיתלה בעצבנות קווצת שיער ליד אזנה.
“אולי תפסיקו עם הפוסט־מורטם הארור הזה. זה לא יוביל אותנו לשום מקום. אם ינשלו אותנו מהירושה, אז שינשלו אותנו. פשוט נצטרך להילחם עליה בבתי המשפט.”
“לשם שינוי, אני מסכים עם קוני,” אמר דוני. “וחוץ מזה, האם זה באמת יהיה אסון כל כך גדול אם נצטרך להיאבק על פת לחם ולחיות על חצי מיליון דולאר מסריחים לשנה? זה לא בדיוק סכום הכסף שמאלץ אותך להזדקק לקצבת סעד.”
“אולי זה מספיק לצורך אורח החיים שלך, דונלד,” אמר גרדנר ביובש, “אבל זה בכל זאת רק פרוטות. אנחנו מדברים פה על 300 מיליון בערך, על כסף השייך לנו, המגיע לנו, שהובטח לנו. אני לא אסתפק בפרוטות או בלא־כלום רק בגלל שהזקן נפל על הראש לפני שמת.”
“ישו,” הפעם נשמעה בחילה אמיתית בקולו של דוני. “עשרה דורות של בני דלאהיי נכשלו כמו אידיוטים, עד שכל מה שנשאר למשפחה זה הבית הדפוק הזה, כספת מלאה בניירות חסרי ערך. כולנו היינו היום קבצנים, אלמלא הצליח הזקן להפוך את כל הרכוש הזה לאימפריה שלמה בזיעת אפו, באומץ ליבו ובדמיונו המפותח. אף אחד מכם, כולל אני, לא עבד אפילו יום אחד בחייו כדי להשיג את זה, ובכל זאת יש לכם החוצפה לשבת כאן וליילל בגלל שהסחורה אולי לא תיפול בחיקכם אחרי הכל.” הוא הניד בראשו. “יופי, אתם נראים כמו עדת נשרים מחורבנים שבאו לנבור בשאריות. לא, אפילו זה לא. הנשרים הם לפחות נאמנים האחד לשני. תנים, תנים המתגנבים מאחורי גוויתו של האריה המת, נושכים האחד את השני ועדיין פוחדים פחד מוות לחטוף אפילו את הנתח הקטן ביותר. יופי!”
קולה של אדלאיד היה קפוא כקרח. “זה נוגע ללב, דונלד, לא ידעתי שאהבת את סבך כל כך. צריך היית לשאת את נאום ההספד. לא היית משאיר באולם כולו אפילו עין יבשה אחת.”
דוני רוקן בלגימה אחת את הכוסית שאחז וניצב לרגע, שותק. “אהבתי אותו?” אמר לבסוף, “שנאתי אותו בכל כוחי, ואין גם שום ספק שאני רוצה בכסף, בדיוק כמו כל אחד מכם. אבל אני בכל זאת כיבדתי אותו. הוא היה גבר. הגבר האחרון בשושלת, אולי, אבל בכל זאת גבר.”
צחוקה של קוני היה צורמני. “אלוהים, עכשיו כבר שמעתי כל מה שאפשר לשמוע. לרבות נאום של דוני בזכות המידות הטובות. אמור לי, זו גם השיטה שבה אתה משיג לעצמך את נערי־הסיפון הצעירים שלך?”
“בחיי הפרטיים אני פועל לפי כלל אחד בלבד,” אמר דוני, המילים נסחטות מפיו, “אני לא שוכב עם נרקומנים.”
לפני שהספיקה קוני להשיב, הצליף קולה של אדלאיד בחלל החדר. “מספיק! ארנולד צודק. הוויכוחים האלה הם בזבוז זמן. יש לנו על מה לשוחח דברים חשובים מאד. בואו נתחיל בזה.”
במשך השעתיים הבאות שוחחו הנוכחים על הבעיות שעוררה הצוואה החדשה כאשר מדי פעם בפעם צפות על פני השטח האשמות הדדיות, עד אשר זימן אותם סומרס לארוחת הערב. הטבח וצוות עובדי המטבח פוטרו כבר לפני חודש, מיד לאחר ההלוויה, ואולם הארוחה סופקה להם באמצעות שרות קייטרינג מעולה. שלא כשאר הנוכחים, היה סומרס היחיד שצפה את הדחיה בהקראת הצוואה.
חדר האוכל המרכזי שימש בימים קדומים יותר כאולם ריקודים, וממדיו גימדו את חמשת האורחים שישבו ליד השולחן הענק, המבהיק. אש עליזה בערה באחים שניצבו כל אחד בקצהו האחר של החדר, ואולם האוירה היתה בכל זאת קודרת. כאשר התיישב דוני ליד השולחן, שלח מבט לעבר מזכרות הצייד המפוחלצות שהיו תלויות על קירות החדר, ובעל כורחו חלפה בו רעדה קלה. הן הפחידו אותו כשהיה עדיין ילד, מסכות מוות קפואות אלו של אנטילופות, איילות, דובים, אריות ואפילו פיל אחד בעל חטים מצהיבים, ועד היום קשה היה לו לחוש בנות במחיצתן. תערוכת מוות, מזכרת לכוחו וחוסר־רחמיו של הזקן.
“שוחחתי עם סומרס,” אמר דוני לפתע. “והוא סיפר לי מה השתנה בצוואה החדשה.” ראשיהם הזדקרו במהירות, גיוום הזדקף. “הזקן השאיר חבילת כסף רצינית למפחלץ שלו. הוא רצה שיפחלצו את גוויתו ויתלו אותה על הקיר.”
צחוקו של דוני נשמע מאולץ אפילו באזניו הוא: “כאן על הקיר… זה צריך להיות נחמד.”
גרדנר נחר בתיעוב, אך קוני הצליחה להעלות על פניה חיוך עצל. היא הסתגרה באחד מחדרי האמבטיה בקומה השניה, לאחר ויכוח לוהט וממושך עם אביה, וחזרה מטה בחולמנות ובאיטיות ועל עיניה משקפיים כהים. אך אימו של דוני לא היתה משועשעת כלל וכלל.
“תפגין קצת יראת כבוד,” ירתה לעברו, בעוד סומרס מפקח על שני המלצרים המהודרים של שרות הקייטרינג. “סבך אהב לצוד. אין שום סיבה ללעוג לו.”
דוני גיחך והניח למלצר לחזור ולמלא את גביע היין שבידו. “את צבועה להפליא, אמא,” הוא לגם בהנאה, “התפללת שלושים שנה למותו, ועכשיו את דואגת לשמירה על כללי הנימוס.” הוא הגביה את גביעו בברכה לעגנית, “ניל ניסט בונום, סבא, נוח על משכבך בשלום.”
“סתום את הפה,” נהם גלרט, “אתה מצחיק בערך כמו קביים שבורים.”
“מקורי מאד, ארנולד,” לעג לו דוני. “תמיד אמרתי שיש בפיך בדיחה מן המוכן בכל רגע ורגע. הבה נקווה שזה ירשים גם את חבר המושבעים.”
גלרט נחנק כמעט מלגימת היין המשובח הראשונה שלו, אך אדלאיד קימטה את מצחה, מהורהרת.
“אנחנו צריכים באמת לחשוב על זה, אתם יודעים,” היא המתינה להסתלקותם הדיסקרטית של סומרס ושני המלצרים. “במקרה הגרוע ביותר, זאת אומרת אם אבא באמת סיפק להם הוכחות כלשהן נסתבך כולנו. צריך לחשוב על זה.”
קולה היה שקט, צונן והיווה ניגוד לאֵימה הנוראה שזינקה בקלות כזו לתוך עיניו של גלרט, ודוני, בעל כורחו, חייך בהערצה אמיתית.
“את יודעת, אמא, טעיתי כשאמרתי שסבא היה הגבר האחרון בשושלת. את הגבר האחרון. היית צריכה להיות הבן שלו.”
אדלאיד לא מחתה נגד הרעיון. “אני מסופקת אם היה לי ראש לטפל בעסקים, ואבא לא היה אוהב שאשה תסתובב לו בתוך העניינים שלו. כמובן, הוא אף פעם לא לקח אותי ברצינות. תמיד התנגד לרכיבה שלי. התחביבים שלו היו כולם טורפניים למדי, בין אם שהה בחדר הישיבות ובין אם בילה בספארי. אני חוששת שהייתי עבורו אכזבה רצינית.”
תוך התעלמות מחילופי הדברים בין אדלאיד לבין בנה, מחה ארנולד גלרט את אגלי הזיעה מעל מצחו המבהיק. “אין שום דרך בה יכול היה להוכיח משהו,” אמר בקול עבה. “הספרים נקיים ולא היו לו שום הוכחות. ובכלל מי יקשיב לזקן מטורף וגוסס? זקן שלא היה מסוגל אפילו לדבר, חוץ מאיתותי המורס הללו עם המשרת.”
“אני מקווה לטובתך,” אמר דוני ברשעות, “שהתובע המחוזי באמת לא יקשיב.”
גלרט הטיח את המפית שלו בשולחן. “זכור מה שאמרה לך אימך, דונלד. כולכם הייתם מעורבים בזה. אני רק התעסקתי בחרא.” וזה היה נכון למדי, הירהר דוני. הכסף שנשאב מתוך הקונצרנים המורכבים של משפחת דלאהיי לאחר ההתקף הראשון, חולק שווה בשווה בין חמשת הנוכחים. אך גלרט, שהחזיק ביפוי הכח החיוני בתקופת השיתוק של מעסיקו, היה היחיד שידיו היו מונחות ישירות בתוך הקופה, היחיד שיכול היה להשאיר מאחוריו טביעות אצבעות מרשיעות. שמא גילה זאת הזקן ושלח את סומרס לשכור בלשים פרטיים באותן פעמים שסומרס נעדר ללא הסבר מן הבית, והצליח איכשהו לבטא את חשדותיו בצוואה החדשה שערך. אפילו דוני, שבאמת ובתמים לא השתוקק לכל אותו הכסף, ידע מה פירושה של אפשרות זו.
סומרס ושני המשרתים חזרו ונכנסו לאולם ופינו בהדרת־כבוד את השולחן. אלוהים, הירהר דוני בהביטו בפניו חסרות־ההבעה של המשרת, כמה שהוא לבטח שונא אותנו. נימוסיו היוו תמיד את התערובת המושלמת של כבוד עצמי ויראת כבוד, ללא הקיצוניות של התחצפות או הכנעה. תמיד הולמים, תמיד שקולים, תמיד בארשת של המשרת האנגלי המושלם. אפילו ליד הקבר, בגשם הצונן של שלהי נובמבר, לא שכח לפתוח את דלתות הלימוזינות למתאבלים, אחז במטריה מעל לראשה של אדלאיד, ואף הגיש אחר כך את התה המסורתי. אך מה באמת חלף במוחו, כל אותו הזמן? לפתע, באורח בלתי רציונלי, עברה רעדה בגופו של דוני והוא הריק באחת את גביע היין המלא שאחז בידו. הוא נוכח שבאמת לא היה רוצה לדעת.
איש לא נגע בליפתן המעודן שהוגש. אחרי הארוחה חזרו כולם לספריה ללגימת ברנדי, עיניהם דבקות לשעוניהם. זמן מה לפני השעה שמונה, הופיע סומרס בפתח הספריה. “המלצרים הסתלקו” הודיע להם, “התרצו עוד קפה?”
גרדנר סילק אותו בהינף יד חסר־סבלנות והדלתות נסגרו מאחוריו. דוני פנה לעבר חלונות הספריה הענקיים והביט החוצה.
“השלג יורד חזק יותר.”
“חרא,” התנשפה קוני, ידיה רועדות שוב בחוסר המנוחה הישן שלה. “מה יקרה אם הכבישים נחסמו והשליח הדפוק לא יכול להגיע?”
“השלג התחיל לרדת רק לפני שעה,” אמר דוני בפיזור־דעת. “הוא יצליח להגיע,” יתכן שהיתה זו רק השפעת המשקה, אך הוא חש רגוע, מנותק. הוא באמת ובתמים לא היה עוד סקרן לדעת מה כתוב בצוואה החדשה. הוא רצה רק לצאת מכאן, לחזור אל העולם והאנשים אותם הכיר והבין. הוא נוכח לדעת שהוא מוצא מכנה משותף רחב יותר עם היצאנים השפלים ביותר שישבו בבארים בהם נהג לבקר, מאשר עם בני משפחתו. ועל אף הכל, פחד מפניהם פחות. הזקן כמובן לא יכול להתייצב בפניהם, שלא באמצעות עיניו הקרות ומלאות הבוז של סומרס, אך הם לא יוכלו להימלט מגזר דינו. למעשה אף לא מגיע להם להימלט, הודה דוני במרירות האופיינית לו. אלוהים יודע עד כמה חייבים הם לתת את הדין על מעשיהם, על מעילתו של גלרט בשיתוף פעולה עימם, על ההתמכרות לסמים של קוני, על חולשותיו של גרדנר, על אנוכיותה הנוראה של אדלאיד, על ההומוסקסואליות שלו עצמו. מוזר, הירהר דוני, הזקן היה מסוגל לסלוח לו על עניין זה כשלעצמו; הוא היה סובלני למדי ביחסו לדברים כאלה בהתחשב בגילו ובדורו. מה שדחה אותו בכל העניין הוא העדר הדיסקרטיות, הגירוש מבתי הספר, הסחיטה והשערוריות, המכות ומעצר־היחיד שלו. ‘כבוד המשפחה’ הינו מושג ערטילאי היום, ואפילו קומי במקצת, אך עבור הזקן היתה לו עדיין חשיבות כלשהי. והם כולם בגדו בו, עד שלבסוף הטפיליות, חוסר הנאמנות, ותאוות הבצע שלהם גרמו לזקן לבוז להם – ויותר מכך.
במהלך השנים, ידע דוני, הלכה אכזבתו והפכה לשינאה, ובמיוחד לקראת הקץ, כאשר ראה אותם בוזזים את האימפריה שלו, כשהוא משותק חסר יכולת להתנגד או למחות. וזה היה הדבר שהדאיג את דונלד, שכן במשך כל חייו הארוכים לא הניח גרדנר פיסקה דלאהיי לאוייב להתחמק מעונש, ולו פעם אחת.
“השעה כבר שמונה,” אמרה אדלאיד, היחידה מביניהם שלא גילתה כלפי חוץ את חרדתה. “הוא צריך להגיע כל רגע.”
גלרט חידש את מצעדו הקצוב ברחבי החדר.
“הוא היה נהנה מזה,” מלמל, יותר לעצמו מאשר לאחרים. “תמיד אהב ללחוץ על אנשים. הוא היה ממזר סאדיסטי, ידעתי זאת מהיום הראשון שפגשתי בו. אחרון ‘הברונים השודדים’ קראו לו, וזה באמת הלם אותו.”
קולו גווע לשמע טרטורה של מכונית המטפסת במעלה השביל. רגע אחר כך צילצל פעמון הדלת. כולם נעמדו, נוקשים, שותקים. השעה היתה שמונה ושש דקות.
“המעטפה הזאת הגיעה זה עתה בידי שליח, גבירתי,” סומרס ניצב בדלת ומסר לאדלאיד את המעטפה הגדולה שנשא. הם יכלו לשמוע מרחוק את קולה של המכונית החוזרת ויוצאת לדרך.
“תודה רבה, סומרס,” אמרה אדלאיד, שקטה ומרוכזת. “עכשיו הגיעה שעת האמת, נקרא לך כשנזדקק.”
סומרס הניד בראשו והסתלק, ואולם העיניים היו נעוצות כולן במעטפה שבידי אדלאיד. היא מסרה אותה ללא אומר ודברים לגלרט, שקרע מעליה את חותם השעווה האדום. “העדים היו סומרס והרופא, בדיוק כמו שחשבנו,” קולו ניחר, בקושי נשמע לאוזן, “התאריך הוא תאריך העלמותו של סומרס מהבית. גם זה מסתבר.” הוא מיהר לעבר השולחן הגיאורגיאני שבפינה, רכן בגב כפוף על הצוואה, ולאור המנורה קרא אותה בלהט.
“אנו ההולכים למות מברכים אותך, קיסר,” אמר דוני כשהוא מתאמץ להשיב לעצמו את מסך הציניות, אותו איבד לפני רגעים מספר. אך איש לא הקשיב לו. כולם לטשו עיניהם בגלרט, אפילו קוני, ממתינים למהלומת הגרזן.
ואז, בצורה שלא תאמן, החל גלרט לצחוק. ללא שמץ של פחד או היסטריה, צחוק אמיתי, רועם, מקרב לב, שזיעזע את דמותו השמנה, הרעיד את מפלי השומן בצווארו, והפיל כמעט את משקפיו מעל חוטמו. הם הביטו בו כולם כאילו נטרפה דעתו עליו. ייתכן, הירהר דוני, שזה אכן מה שקרה לו.
אדלאיד, כפי שניתן היה לצפות, היתה הראשונה שהתגברה על התדהמה והגיבה:
“ארנולד, מה, בשם אלוהים, תקף אותך? התאושש, בן אדם.”
גלרט ניפנף חלושות בידו הוורדרדה וצחוקו הלך ודעך לאיטו והפך להתפרצויות צחוק מתנשפות.
“הרגעו,” הצליח לבסוף לפלוט מפיו. “הכל בסדר.” הוא הביט לעברם, עיניו מלאות בתחושת רווחה חודרנית. “הכל בסדר! הצוואה היא אותה צוואה!”
הם הביטו בו בתימהון כללי. אדלאיד, לשם שינוי נותרה הפעם בלי מילים בפיה.
“אותה צוואה?” קולו של גרדנר היה חנוק. “על מה אתה מדבר? זאת הצוואה החדשה, איך ייתכן…”
“זאת הצוואה החדשה, אבל זו אותה צוואה!” גלרט הניף את ערמת הניירות לשפתיו והדביק לה נשיקה קולנית ודביקה. “הו, הזקן אמנם שינה כמה הוראות משניות בצוואה, הוסיף עוד אחת או שתיים וגם הוסיף קצת לאירגון האידיוטי הזה שהוא לקח תחת חסותו, פוזיטרוניקס – משניים לחמישה מיליון. אך ההוראות הבסיסיות נשארו זהות. עשרים וחמישה אחוז מהירושה לכל אחד מכם, ומאה אלף עבורי.”
הוא חייך אליהם בשפתיים קמוצות. “בתוספת כל מה שתשלמו לי כשכר טירחה, כמובן. ורצוי שזה יהיה שכר טירחה נדיב.”
אדלאיד נראתה המומה.
“אבל איך… למה? למה לעשות צוואה חדשה?”
“אל תשאלי אותי, הוא יכול היה פשוט לכתוב תוספת שתכלול את ההוראות החדשות ולהחתים עליה את העדים.” גלרט הניד בראשו. “הוא היה בוודאי מטורף לחלוטין, אחרת לא היה נכנס לכל התסבוכת של צוואה חדשה בשביל דבר כזה. אבל לפחות זה לא מה שפחדנו ממנו.”
זה היה יותר מדי, אפילו עבור דוני.
“אתה מתכוון לומר שהחלקים שלנו נשארו ללא שינוי? הוא לא השאיר שום הוראות אחרות?”
“אף לא מילה אחת. אותה שיטה כמקודם – חלוקה שווה בשווה. אם יהפוך מישהו מאיתנו בר מינן, יחלקו את החלק שלו באופן יחסי בין כל האירגונים שלו. פוזיטרוניקס תקבל את הרוב. לא מוצא חן בעיני שסומרס יקבל מאה וחמישים אלף, אבל לא נתנגד לאף הוראה בצוואה המתוקה הזאת.” הוא טפח בחיבה על הצוואה. “לא. זהו זה. והנאמנים לא יזיזו אצבע. זה בדיוק מה שציפו לו בין כך ובין כך.”
אדלאיד הביטה במצח קמוט אל תוך הגביע המרוקן שבידה. “משהו אינו כשורה, ארנולד, זה לא הגיוני. משהו חייב להיות חבוי במקום כלשהו…”
גלרט צחק שוב. הפעם צחוק סלחני.
“אסור לבדוק את שיניו של סוס שניתן במתנה, אדי. הצוואה הזו חוקית ותקפה, ועברנו את הכל בשלום. תני לי כוסית, קוני. יש לנו סיבה לחגוג!”
אדלאיד הנידה בראשה.
“זה לא בסדר, ארנולד… ההוראות החדשות האלה, מה הן אומרות?”
גלרט ריפרף בפיזור דעת בין דפי הצוואה. “שום דבר רציני: שישים אלף לאיזה מכון מחקר רפואי במישיגן; הבה נראה… עשרים וחמישה אלף למכון אחר…” הוא עבר באצבעו על פני הדף המודפס בצפיפות. “עוד עשרה גדולים לטבח, וזה די הוגן, התוספת הגדולה ביותר היא לפוזיטרוניקס, ואפילו היא אינה רצינית ביותר. היא לא תשפיע כלל על חלקנו בעוגה.” הוא גיחך. “אדי, אני אומר לך, לעזאזל, אני מרגיש כמו נידון למוות שביטלו לו את גזר הדין. לא, יתרה מזאת, כאילו קיבלתי חנינה מלאה!” הוא הגביה את כוסו. “הבה נרים בכל זאת כוסית לחיי הזקן. הוא ‘קרע’ אותנו בלי ספק, אבל לבסוף ניצחנו.”
הם הרימו כוסית. כולם פרט לאדלאיד, שרבצה על הספה בהבעה מוטרדת על פניה. דוני חש, מבחינה מסויימת, אכזבת־מה. הוא ציפה להקראה דרמטית של כתב־האישום, לעונש על כל חטאיהם, אבל סבו הניח להם בלי פגע. זה היה אנטי־קלימקס, וזה היה בלתי־אופייני לו. הוא נאנח ורוקן את כוסו. אפילו הזקן התרכך לקראת הסוף.
“למלקולם פיסקה דלאהיי השלישי,” המשיך גלרט ללהג. “מלקולם, עם כל דולאר שנבזבז, נחשוב עליך!” גלרט לא העז מעולם לקרוא לזקן ‘מלקולם’, בעודו בחיים.
לפני שהספיקו לחזור ולמלא את הכוסות, נפתחו הדלתות לרווחה וסומרס נכנס פנימה מנומס וללא־רבב, כתמיד.
“יש לך אורח, גברתי,” הוא אמר לאדלאיד.
“אורח? במזג האויר הזה? מי…”
“ד”ר אקרמן, גברתי. התרצי שאבקש ממנו להמתין?"
“כן… זאת אומרת, לא.” קולה של אדלאיד נשמע מבולבל כארשת פניה. “שלח אותו פנימה, סומרס.”
“בסדר גמור, גבירתי.”
“מה הוא מחפש כאן?” תמהה אדלאיד. “בדיוק עכשיו דיברנו עליו…”
“הוא בוודאי רוצה לוודא שהוגדל החלק של פוזיטרוניקס בירושה.” הציע גרדנר. “ככלות הכל מלבדנו, הוא הנהנה הגדול ביותר מהצוואה. אולי הוא רוצה להבטיח שלא ננשל אותו מזה”. הוא נחר בבוז. “בזבוז כסף אווילי. אנחנו עוד לא ראינו אפילו סנט אחד של רווח מכל המיליונים שהזקן שפך למכון המחקר הזה. ‘מחקר טהור’, איזה בלבול ביצים. זה אופייני לצורה שבה הוא ביזבז כסף. את הכסף שלנו…” פניו הזדעפו לרגע ואחר כך חזרו והתבהרו. “הה, שטויות, עכשיו הכל שלנו ולא איכפת לי שהרמאי הזה יקח את חמשת המיליונים שלו.”
סומרס חזר והופיע, מלווה על ידי אדם כפוף, כחוש, בשנות השישים שלו, בעל שיער לבן ודליל ועינים מימיות, לבוש בחליפה כחולה מקומטת ומהוהה. עניבת צמר סרוגה מיושנת, שחורה וצרה, התדלדלה מהצווארון המעומלן של חולצתו הזולה. נילס אקרמן היה אחד מראשי הפיסיקאים התאורטיים בעולם כולו, ובתור מנהלו של המכון הפוזיטרוני הוא היה אדם בעל עוצמה אינטלקטואלית ופיננסית רבה מאד, אך משום מה הצליח תמיד להיראות כפנסיונר זקן.
“אם כבר מדברים על החמור…” נהם גלרט ברוחב לב. הכעס הרגעי שחש כאשר שמע על בואו של אקרמן טבע באופוריה הכללית. “בדיוק ישבנו וחשבנו איך הצלחת לארגן לעצמך את כל הירוקים האלה,” הוא קרץ לעבר אדלאיד. “השתלת לזקן כליות של קוף או משהו?”
“אני בהחלט אסיר תודה למר דלאהיי,” אמר אקרמן. קולו היה רך ורק שמץ של מבטא זר נשמע בו. “אך אין זו הסיבה שבגללה באתי הנה.” הוא בטש ברגליו, נבוך למראה.
“אם כן למה באמת באת?” שאלה אדלאיד בחדות. “אתה יכול להיות סמוך ובטוח שאין לנו כוונה לערער בבית המשפט על החלק של פוזיטרוניקס בירושה.”
“כן, כן, כמובן,” אקרמן פכר את אצבעותיו ושלח מבט לעבר סומרס, אך המשרת הזקן המשיך לעמוד בפתח מאחור, חסר הבעה כתמיד. אדלאיד, שלפתע נעשתה מודעת להמשך נוכחותו, פטרה אותו בהינף יד.
“אתה רשאי ללכת, סומרס.”
“אני חושב שלא, גבירתי. זה נוגע לכולנו, כולל אותי.”
עיניה של אדלאיד התרחבו למשמע חוצפה חסרת תקדים זו, ודוני חש לפתע בדקירה פתאומית של התלהבות. משהו עומד לקרות, ככלות הכל, משהו דרמטי לפחות כמו החוצפה הפתאומית של סומרס.
“כן, גברת טפלין,” אמר אקרמן, “מוטב שישאר.” עיניו החיוורות התרוצצו בעצבנות מצד לצד.
“אני מצטער על כל זה, באמת שכן… אך אנו מדברים על סכומים כל כך גבוהים, על משמעויות שמעבר לתחום השגתנו…”
“על מה, לעזאזל, אתה מדבר?” ירתה אדלאיד בכעס, מתעלמת לרגע מנוכחותו הבלתי־רצויה של סומרס. “אם יש לך סיבה כלשהי להימצא כאן, דוקטור, הייתי רוצה שתציין אותה. יש לנו עוד הרבה על מה לשוחח הלילה.”
“כמובן, אני מצטער…” הוא חיטט בכיסו, שלף משם מקטרת חבוטה ומילא אותה בטבק מנרתיק פלסטיק שבכיסו. “הכל מסובך כל כך… את מבינה, גברת טפלין, אנחנו בפוזיטרוניקס עסוקים כבר שנים רבות במחקר תיאורטי בעיקרו. בתשעה מתוך עשרה מקרים אין להמצאות שלנו שום השלכה מעשית; אך במקרים אחדים, כמו התגלית המהפכנית שגילינו בשטח כח המזיגה הגרעינית, יש לתוצאות השפעה חיונית על התעשיה. אביך הכיר בכך ותמך בנו בנדיבות במשך השנים, על אף חילוקי דעות שהתגלעו בקרב כמה מחברי מועצת המנהלים שלו. חוששני שהם ראו בנו השקעה גרועה…”
“ובצדק רב,” אמרה אדלאיד בקול צונן. “בכל אופן, דוקטור, מה כל זה קשור אלינו?”
אקרמן מצץ את מקטרתו ועשן בעל ריח מריר התאבך סביב ראשו. “לפני חמש שנים, גברת טפלין, נתקלנו במשהו בעל חשיבות עליונה. למעשה היה הענין קשור ישירות בניסויים שלנו ביישומים מתקדמים של כח המזיגה.” הוא פסק לרגע מדיבורו. “בתחילה לא יכולנו להאמין למראה עינינו. נראה היה כאילו הפך הדבר על פיו כל חוק פיסיקלי. אך היינו חייבים להביט ישירות בפני המציאות שנגלתה בפנינו, ואחר כך להבין זאת ולהשתלט על כך. סכומי הכסף שנדרשו לשם כך היו עצומים והסודיות – חיונית. אם היה מישהו חושד אי פעם…” עיניו כוסו בלחלוחית של חשש ישן. “זה היה הסיוט החוזר ונישנה שלנו. התגלית שלנו מהווה, פוטנציאלית, את המפתח לגילוי שאר סודות היקום. היא יכולה גם להרוס אותו.”
“כל זה מעניין מאד,” אמרה אדלאיד בחוסר כנות בולט, “אבל אני באמת איני…”
“הלכנו אל אביך, גברת טפלין. הוא כבר היה חולה, אחרי ההתקף הראשון, אך הוא הבין את חשיבות התגלית שלנו ונשבע לעזור לנו עם כל המשאבים שעמדו לרשותו. במשך ארבע השנים האחרונות הוא הזרים שלושים מליון דולר למכון, הכל מקרנות פרטיות שעמדו לרשותו. מועצת המנהלים, כמובן, לא היתה מאשרת לו מתן תקציב בסדר גודל כזה.”
“את רואה, אדי,” התפרץ גלרט, חובט בכוסו בשולחן. “אמרתי לך שיש לו כסף שאף פעם לא ידענו עליו, ועכשיו הוא שפך הכל לתוך איזה קן נחשים אקדמי…”
“כל זה אינו נוגע לנו,” אמרה אדלאיד בשלווה. “כולנו מסודרים היטב. מה שמעניין אותי זה מה מחפש כאן ד”ר אקרמן הלילה."
“ובכן, אה… זה בדיוק מה…” קולו הלך וגווע והוא מצץ את מקטרתו, מפזר את העשן בעננים כבדים לכל עבר. “זה כל כך קשה, ומבחינה מוסרית – מבחינה מוסרית כמובן שאי אפשר להגן על שיטה זו, אבל…”
“דוקטור,” נאנחה אדלאיד. “דבר ברורות. מה אתה רוצה?”
“מה?… ובכן, לא כלום, לא מכם, זאת אומרת. אבל הכסף, אתם מבינים, אנחנו צריכים הרבה כסף, הרבה יותר כסף. אנחנו יכולים כבר עכשיו להשתלט במידה מסויימת על התהליך, אך זה יארך עוד שנים רבות עד שנגיע למצב של שליטה מלאה. איננו יכולים להרשות לעצמנו לקחת סיכונים. איננו רוצים לדווח על כך לממשלה, שום ממשלה שהיא. יש לכך השלכות צבאיות שעלולות להיות הרסניות יותר מאלף פצצות מימן. אביך היה האדם היחיד שיכולנו לבטוח בו, האדם היחיד שהבין…”
“אבי, דוקטור, השאיר לכם חמישה מיליון דולאר. לבטח לא תוכל להתלונן על סכום זה.”
“אבל אנחנו צריכים עוד, אתם מבינים, הרבה יותר. לפנינו עדיין שנות עבודה רבות, ההוצאות אדירות…”
אדלאיד צחקה בחדות. “אם אתה מבקש מאיתנו לוותר על חלקנו בירושה, לבטח תתאכזב. אין לנו שום כוונה לבזבז אפילו סנט אחד על הניסויים המטופשים שלך.”
מלמול הסכמה כללי נישא בחלל החדר. רק דוני נשאר דומם, ממתין לנפילתה של הנעל השניה.
“אבל גברת טפלין, לו רק הבנת את חשיבות…” אגלי זיעה הצטברו על מצחו הגבוה של אקרמן וידיו שיחקו בעצבנות בפימת המקטרת. “עבודתנו הינה חיונית כל כך…”
"במקרה כזה, דוקטור, תצטרך לחכות עד שכולנו נמות. הצוואה החדשה, כך מספר לי ארנולד, קובעת כי במקרה שנמות, ילך כל הכסף שירשנו, למכון שלך. בהתחשב בגילים של דונלד ושל קונסטאנס, צפויה לך המתנה של חמישים שנה בערך עד לאותו יום מבורך. אני מסופקת אם תהיה עדיין בסביבה אז.
“שלוש שנים!” קולו של סומרס, כה בלתי צפוי, פילח את חלל החדר. “שלוש שנים בלבד, גבירתי.”
“על מה אתה מקשקש, סומרס? הוריתי לך לעזוב. לא רק את החדר הזה. את הבית כולו, ולתמיד.” היא ניפנתה אל אקרמן: “אתה תצטרך לסלוח לנו עכשיו, דוקטור. אין לנו על מה להוסיף ולשוחח. בקשות מימון נוספות תוכל להפנות מעתה ואילך בכתב בלבד, אם כי אני יכולה להבטיחך שזה יהיה בזבוז זמנך וזמננו כאחד.”
אקרמן החל לגמגם במחאה, אך סומרס אחז בעדינות בזרועו, “אין שום טעם,” אמר המשרת הזקן בקול רך. “עוד מעט יוודע להם.”
אדלאיד פנתה לעבר הבאר ומזגה לעצמה עוד ברנדי. היא שותה יותר מתמיד, הירהר דוני, מרוצה. היא יודעת שמשהו אינו כשורה, בדיוק כמוני, אך אינה יודעת מה. הצוואה החדשה לא טובה, אקרמן לא טוב, ומעבר להם, מרפרף בשולי תודעתם של אדלאיד ודוני, היה עוד דבר מה, מעורפל ונטול צורה אך מאיים.
“חוצפתו של סומרס באמת עברה כל גבול,” אמרה אדלאיד, לוגמת מן הברנדי.
“הוא יצטרך לעזוב מחר, ובאשר לאקרמן…” היא נפנתה לעברם וראתה את שניהם ניצבים מחוץ לחדר וסוקרים אותו מבעד לדלת הפתוחה, עיניו של סומרס חסרות הבעה, עינו של אקרמן מלאות יסורים.
“חשבתי שאמרתי…”
“הגיע הזמן,” אמר סומרס לפתע, בפעם הראשונה מאז יכול היה מישהו לזכור אותו, הוא חייך. שיניו היו צהובות, מתפוררות. “הבית עבר שינויים מהותיים מאד מאז מותו של מר דלאהיי, אתם תכירו, בקרוב מאד, בחשיבותם הרבה.” הוא ניפנה לעבר אקרמן. “עכשיו.”
אקרמן שלף בחוסר רצון מכיס מעילו קופסה קטנה בגודל ובצורה של מקלט טרנזיסטור.
“הלוואי,” מלמל, “הלוואי והיתה דרך אחרת…”
“דוקטור.”
ידו של אקרמן לחצה על שקערורית בקופסה, ובקול גירגור חרישי גלשו מן התיקרה סורגי פלדת־בריליום אפורים וחסמו את הכניסה לחדר, ככניסה לתא בבית כלא. הוא חזר ולחץ על השקערורית, ושוב נשמע אותו קול גירגור מתכתי, ותריסי מתכת כבדים חסמו לחלוטין את החלונות שבצידי החדר.
כל הנוכחים ניצבו נדהמים לרגע, המומים וחסרי מילים, כפי שניתן היה לצפות. שוב היתה אדלאיד הראשונה שהתאוששה.
“אלוהים, בן אדם, אתה משוגע? אתה רוצה לכלוא אותנו כאן? המשטרה…”
“גברת טפלין,” אמר אקרמן בעצבות, “אין לי שום רצון לפגוע בכם. אך אביך ואני כרתנו הסכם זמן קצר לפני מותו. סומרס היה העד.” המשרת הזקן הניד בראשו, עיניו מבהיקות עתה, לוהטות. רעבות לראות את העומד להתרחש. “הוא הבטיח לי את כל הכסף. הכל. כמעט שלוש מאות מיליון. כמובן שאי אפשר היה לבצע זאת ישירות, אפילו לא באמצעות צוואתו החדשה, שכן לאור מצבו הנפשי לקראת הסוף ניתן היה לתקוף צוואה כזו בבית המשפט ולבטל אותה. ולכן הסכמנו שקודם תעבור הירושה אליכם, בתור שארי בשרו הקרובים ביותר ורק אחר כך אלי, אל המכון. היתה זו תקוותנו היחידה…”
“אחרי מותנו,” לחשה אדלאיד. “אתה מתכוון להרוג אותנו.” היא זקפה ראשה וזיקים נורו מעיניה: “אתם שוטים, שניכם. כולם יֵדעו שלכם היה מה להרוויח מאיתנו. תהיה חקירה משטרתית; אתם תיצלו על כיסא חשמלי בגלל זה…”
“לא, לא, לא להרוג אתכם.” אמר אקרמן בחופזה. “זאת אומרת, לא ממש…”
נראה היה כאילו הוא על סף דמעות. “זה חיוני כל כך, אתם מבינים, חיי בני אדם אחדים הם כאין וכאפס לעומת כל זה. הייתי מקריב בשמחה את חיי שלי אילו סייע הדבר להמשכת העבודה. בשמחה!”
“העבודה!” ירקה אדלאיד. “אתה מטורף. מטורף כמו שלבטח היה אבי. שחרר אותנו מכלא מגוחך זה תיכף ומיד ונשכח את כל מה שקרה. אחרת, אני מבטיחה לך…”
“מספיק דיברנו,” אמר סומרס. “היפטר מהם.”
גרדנר דהר לעבר הסורגים וניענע אותם ואחר כך שלח ידו מבעדם לעבר סומרס, אך זה נסוג לאחור בזריזות מפתיעה יחסית לשנותיו.
“שחררו אותנו מכאן, ממזרים,” צווח גרדנר. קוני החלה להתווכח בהיסטריה וגלרט פשוט ישב מאחורי השולחן, המום, פניו מביעות חוסר הבנה מוחלט. רק דוני ידע שהכל מציאותי והוא היה היחיד שלא פחד. הוא תמה כיצד הם עומדים לעשות זאת. כדורים, גז כלשהו? אולי אש? כן, את האש ניתן יהיה להסביר אחר כך כתאונה. אבל מה בדבר הסורגים ותריס הפלדה? האם הם יותכו, או שישארו כראיה לכך שהם הלכו לקראת מותם כצאן לטבח? והפועלים שהתקינו אותם, האם הם לא יחשדו במשהו ויפנו למשטרה? ובכל זאת, האש נראתה כדרך היעילה ביותר… מוזר, מחשבה זו הציתה בו אש פתאומית של תאוה מינית. זה היה הדבר האמיתי. סוף־סוף. הכפרה האמיתית.
“לא נהרוג אתכם,” קרא אקרמן, “החדר הזה, הוא איננו חדר עוד. בכל אופן לא באותה צורה שהיכרתם אותו. שיפצנו אותו, אתם מבינים, והסורגים הם רק חלק מהשיפוץ, חלק קטן ממנו. עבדנו כאן שבועות רבים, חישמלנו את הקירות, הריצפה, התיקרה, המרתף כולו מהווה עתה כור מזיגה. הקמנו אפילו קשר־מחשב ישיר אל המכון. אינכם יודעים, אבל זה עלה מליונים. רק המבצע הזה…”
“ספר להם, דוקטור,” אמר סומרס, עיניו נעוצות בפרצופיהם. “ספר להם וגמור עם העניין הזה.”
“התגלית שלנו, העבודה שלנו…” גימגם אקרמן והעביר את ידו על פניו. “סומרס, זה…”
“אמור להם!” המשרת נעלם לחלוטין. הפנים חסרות ההבעה עטו מבע של נצחון, ופלטו מלים קשות כפלדה שממנה נבנו הסורגים והתריסים.
“כן, כן, אני מניח שהם צריכים לדעת… התגלית שלנו היתה קשורה בתעבורה־בין־זמנית, העברת חפצים בזמן. עבדנו על טאכיונים שאכן עפים במהירות גבוהה ממהירות האור. תיאורטית, לפחות. איש אינו מבין ממש כיצד ומדוע. ואז קרתה תקלה במערכת המזיגה וגנרטור קטן פשוט… הופיע. הופיע ליד כפילו, ליד המקור שלו, הייתי אומר, וזאת יומיים לפני אירוע התקלה. אנו חזינו בהופעתו של הגנרטור, מבולבלים לחלוטין ויומיים אחר כך ראינו כיצד הוא נעלם והתחלנו להבין מעט את אשר אירע. וזו היתה ההתחלה. ההתחלה בלבד…” שיניו נשכו בחזקה בפיית מקטרתו שהשמיעה קולות ריסוק קלים. “מאז למדנו רבות אודות התהליך. הצלחנו אפילו לבקר אותו במידה מסויימת. בתחילה שלחנו חזרה חפצים דוממים, ואחר כך חיות מעבדה. אף פעם לא שלחנו חזרה בני אדם.” המילים נקרעו מפיו. “יעזור לנו אלוהים, אף פעם לא בני אדם.” הוא הביט ישירות באדלאיד, כאילו ביקש את סליחתה. “את מבינה, הסיבה שבגללה נזקקנו לכסף, שבגללה הכל הינו דחוף כל כך… לא הצלחנו להשתלט על עצירת האנתרופיה. איננו מצליחים עדיין להחזיר שום דבר שנשלח אל תוך העבר, חזרה לימינו אנו.”
עיניו עזבו את עיניה של אדלאיד, אך היא המשיכה לסקור אותו בבוז קר.
“אתה מטורף לחלוטין, דוקטור. ואם אתה חושב שאנו נהיה שפני הנסיון שלך באיזה ניסוי מטורף… במסע בזמן, אז אתה טועה. אתה תוכל להרוג אותנו, אך לא תוכל להתחמק מהתוצאות. ולעולם לא תראה אפילו סנט אחד מכספנו.”
“את טועה,” אמר סומרס בשקט, בניצחון. “ראיתי את זה וזה עובד. והמכון מקבל את הכסף בעוד שלוש שנים. שלוש שנים לאחר העלמותכם תוכרזו באופן רשמי כמתים לפי דיני מדינת קונטיקט.”
“בשם אלוהים, אדי,” גרדנר כמעט צרח, “עשי משהו. אנחנו חייבים לצאת מכאן.”
לפתע נפלו עיניו על הטלפון שליד השולחן והוא אחז בו והחל לחייג בזעם.
“מנותק,” אמר סומרס בנחת. גרדנר הביט באפרכסת בתיסכול ואחר כך השליכה בכעס ארצה.
“הקשיבו, בבקשה, הקשיבו,” התחנן אקרמן, “אני יודע שזה דבר נורא, אל תחשבו שלא הייתי צריך להאבק על זה עם מצפוני. אבל זו הדרך היחידה שנוכל לשכלל את הטכניקה בלא לחשוף את התגלית. האם אתם מבינים אילו השלכות יהיו לכך על המדע, על עתידו של המין האנושי אם נצליח לפענח את סודות הזמן? לא של העבר בלבד, אלא גם של העתיד – אם הזמן והחלל אינם אלא רצף אדיר אחד אין לכך שום מיגבלות…”
קולו נשבר והוא כמעט התייפח. “האינכם חושבים שלו היתה דרך אחרת כלשהי הייתי מנסה…”
“מספיק,” אמר סומרס, מביט באקרמן בבוז. “הפעל זאת.” אך אקרמן התעלם ממנו והמילים נשפכו מפיו האחת על גבי השניה, מעורבות ביאוש.
“החדר כולו, אתם מבינים, מהווה עתה חדר העברה, גדול יותר מכל אלה שעבדנו איתם עד עתה, כמובן, אך פועל על פי אותם עקרונות. אנו מסוגלים לכוון את הכרונולוגיה בדיוק של כמה שנים. הכח הזה חסר גבולות.” הוא הביט באדלאיד, שפניה היו מסכת זעם.
“אביך, את מבינה, לא רצה שתמותו. הוא רצה שאתם תישלחו חזרה לתקופה שבה תצטרכו לחיות בהסתמך על ראשיכם בלבד. “שתעשו זאת בכוחות עצמכם,” אלה היו מילותיו המדוייקות. שתעשו זאת בכוחות עצמכם כשלרשותכם לא עומדים אמצעים פרט לבגדים שלגופכם והאינטליגנציה הטבעית שלכם. באמריקה של אמצע המאה השמונה עשרה, אמריקה של טרם־המהפכה, אלה היו קואורדינטות הזמן שביקש.” הוא פכר את ידיו ביאוש. “אך הפארדוקסים, הוא לא הבין את הפארדוקסים, בני המאה העשרים נשלחים לעידן אחר, כשהם יודעים כל מה שעומד לקרות. אתם הייתם עלולים להפר את כל דפוסי הזמן, להרוס את מארג הזמן וההסטוריה. אולי אפילו למחוק לחלוטין את ההווה שלנו כתוצאה מפעולותיכם. כתוצאה מהשפעתכם על החברה של המאה השמונה עשרה. הייתי חייב לבצע… שינויים מספר.” עיניו עטו דוק. “אתם לא תאמינו לי, אני יודע, אך אני מצטער.”
אדלאיד צחקה בנוקשות.
“דוקטור, אין ספק שאתה מסוגל לדחוף אקדח מבעד לסורגים אלה ולירות בנו; לא נוכל לעשות מאום בכדי לעצור בעדך. אך אינני חוששת כלל שתצליח להעביר אותנו לניו־אינגלנד הקולוניאלית, או בעצם לכל מקום אחר. עכשיו, הייתי מציעה שתחזור לעצמך ו…”
“עכשיו!” אמר סומרס כשעיניו זורחות בחדווה יוקדת. אקרמן רק הביט בתיבה הקטנה שבידיו אך לא זז.
“אינני יודע,” לחש, “אני מסכים, אני יודע, אך אינני חושב שאני יכול…”
סומרס נחר בבוז וחטף את הקופסה מידיו הרועדות.
“אני נשבעת, סומרס,” צרחה אדלאיד, “שאפילו אם זה יהיה הדבר האחרון שאני אעשה בחיי, אני אדאג לזה שתרקב בבית סוהר בגלל זה. בחיי, אנ…”
אגודלו של סומרס לחצה על המכשיר.
התחושה היתה דומה למדי לתחושת נפילה, מעורבת בהרגשת בחילה חודרת קרביים.
היא ארכה שניות מספר בלבד, אך ההתאוששות נמשכה דקות ארוכות. תופעת הלוואי היחידה שנותרה היתה כאב ראש קליל.
גרדנר, בקול בלתי־מאמין עדיין, נתמך בשולחן כדי לא ליפול.
“הם עשו משהו, באלהים, אני לא יודע מה, אבל אני מרגיש…”
“הביטו החוצה,” אמרה אדלאיד, מנסה להדחיק את סימניה הראשונים של ההיסטריה. הם ניצבו כולם לרגע, עיניהם קבועות על סורגי הפלדה ומעבר להם. דוני היה היחיד שהיה מסוגל עדיין לדבר.
“אקרמן צדק, בשם אלוהים, אקרמן צדק.” מעבר לסורגי פלדת הבריליום, מקום בו אמורה היתה להיות רצפת הפארקט של אולם הכניסה, לא היה דבר מלבד מישור רחב מכוסה עשב חום גבוה, מתנדנד בעצלות במשבי הרוח החמימה. השמש היתה גבוה מעל האופק, חמה, חמה כבאמצע הקיץ. הרחק מהם היה שמץ של ירוק, עצים או שרכים גבוהים. הסימן היחיד לצמחיה כלשהי בנוף שהשתרע לפניהם. שאר הבית, השביל, מגרש החניה, המכוניות, כרי הדשא המטופחים בקפידה, הכל נעלם. הכל נעלם יחד עם הזמן והעולם אותו הכירו.
“זה בלתי יאומן.” התנשפה אדלאיד. "פשוט בלתי יאומן. זה לא חורף וזו לא קונטיקט. בכל אופן לא קונטיקט שלנו. היא פסעה לאיטה לעבר הדלת אחזה בסורגים והציצה החוצה. “המשוגע הזה עשה זאת, אנחנו נסענו אחורנית בזמן.”
“ועכשיו אנחנו לכודים כאן,” קרא גרדנר, “הסורגים הללו, אנחנו נמות ברעב…”
באימוץ נראה לעין של כל כח הרצון שלה, כפתה אדלאיד על עצמה לדון בבעיות המידיות הנובעות ממצבם. הטרוף שאיים לאחוז בהם יכול עדיין להמתין.
“התריסים,” אמרה לבסוף. “אנחנו נשתמש במוט הברזל של האח, אנחנו יכולים להגדיל את הרווח ביניהם. את הסורגים לא נוכל לשבור…”
המבצע ארך כחצי שעה בלא שאיש מהם יפצה את פיו מחוסר יכולת לעכל את העולם החדש והמטורף שנמצאו בו. החום העיק עליהם והיכה לח ודביק בקירות שסביבם. כאשר בסופו של דבר נכנעו, הם פתחו לרווחה את החלונות הצרפתיים הענקיים והניחו למשבי רוח לחדור פנימה. מן החלון ניבט מראהו של עוד עשב גבוה שהתגלגל עד לקבוצת עצים ענקיים שניצבה ליד האופק, בלא סימן של עיבוד קרקע או כל נוכחות אנושית אחרת. אדלאיד היתה היחידה המסוגלת לנתח ברצינות את מצב הביש שלתוכו נקלעו.
“אני לא הקשבתי ממש. אני חשבתי שהוא משוגע, אבל אקרמן אמר משהו אודות המאה השמונה עשרה. אם זה נכון, נוכל כנראה להגיע להארטפורד, היא היתה כבר קיימת אז, או אולי אפילו לבוסטון. היא הביטה לעבר הענקים והצמידים שעיטרו את ידיה ואצבעותיה, ואל ציורי השמן שעל הקירות. “יש לנו כאן נכסים. נכסים שנוכל להמיר אותם לזהב או כסף. על אף הידע המועט שיש לנו במדע וטכנולוגיה, אפילו רפואה, נוכל להסתדר.” עיניה הביטו במדפי הספרים.” אלוהים, שכחתי, הספריה שלנו! יש כאן בטח ספרי מדע, חוברות אינפורמציה…"
“אמא,” אמר דוני ברכות, אך היא לא השיבה.
“אנחנו עוד נוכל לסדר את הממזרים,” אמרה אדלאיד, המילים נפלטות מפיה במהירות. “בעזרת הידע המאוחסן בחדר הזה נוכל להפוך לשליטי החברה כאן; לשליטי העולם כולו…”
“אמא!” צעק דוני, ספק צוחק ספק־בוכה, מצביע אל מחוץ לחלונות הרחבים. על צלע גבעה חולית, מקום שם יעמוד בעוד מאה מיליון שנים בית הקברות המשפחתי הקטן, הופיע הדינוזאור הראשון.
לאחר שבנייתה של מעבורת־החלל האמריקנית התנהלה עד כה פחות או יותר על פי לוח הזמנים המתוכנן, התרחשו לאחרונה תקלות אחדות שלבסוף אילצו את סוכנות החלל האמריקנית להודיע על דחיית הטיסה המבצעית הנסיונית הראשונה של המעבורת (שתוכננה לתאריך 9 בנובמבר שנה זו). האופטימיסטים מבין מדעני נאס“א מקווים שהטיסה תתקיים בסביבות פברואר–מרץ 1980, הפסימיסטים מעריכים שהדבר יקרה מספר חודשים מאוחר יותר. בינתיים עושה נאס”א מאמצים מרובים להשיג תקציבים נוספים מהממשל האמריקני, שיאפשרו לה להשלים בהצלחה את המבצע שיפתח עידן חדש בחקר החלל.
*
בעוד שאצלנו בארץ כמות סרטי המד“ב שמגיעה אל בתי הקולנוע הינה דלה ביותר (וכמות סרטי המד"ב הטובים – ממש אפסית), קשה שלא לקנא בקהל חובבי המד”ב בחו“ל, למשל זה שבצרפת. בחודש מרץ השנה התקיים בפריס הפסטיבל השמיני לסרטי מד”ב ופנטסיה, ושבמהלכו נהנו כ־50,000 צופים ממבחר של סרטים מארצות שונות, שהוקרנו על בדו של בית הקולנוע הגדול והמפואר ביותר בפריס – קולנוע ‘רקס’.
“איש לא האמין שיימצא קהל רב לסוג זה של סרטים כאשר התחלתי לערוך את הפסטיבל בשנת 1972,” מספר אלן שלוקוף, יוזם הפסטיבל ומארגנו, “אך מספר האנשים שהפסטיבל משך הלך וגדל מדי שנה במידה בלתי רגילה.” על אף הצלחת הפסטיבל, מודע אלן שלוקוף לעובדה שקיים עדיין פער רחב בין קהל קוראי המד“ב שהוא ברובו רציני ומשכיל, ובין צופי הקולנוע שמרביתם לא קראו ספר מד”ב טוב מימיהם והנמשכים בעיקר לסרטי אימה ומפלצות למיניהן. ואכן, אלה הם הסרטים שנתנו את הטון בפסטיבל גם השנה – על פי דרישת הקהל. כך הוקרנה שם כמות לא מבוטלת של סרטי בלהות מסוג ג', בצד ווריאציות שונות על ‘מלחמת הכוכבים’, ומיעוט מבוטל של סרטי מד"ב ראויים לשמם.
*
מדע בדיוני? פנטסיה? מסתבר שלא. רעיון ממשי ביותר שהוגשם לאחרונה בכמה רשויות מקומיות במערב התיכון של ארצות הברית – התגברות על ערימות הפסולת שמייצרת האנושות בעידננו הטכנולוגי בעזרת זן שכיח למדי של תולעים.
בעקבות מחקר שנערך בפלורידה הסתבר כי תולעים שעד כה נחשבו כיעילות רק לצורכי פיטום דגים, יכולות גם לשמש לעיכול כל סוגי הפסולת ובמהירות שיא. תולעים במשקל של כמה מאות קילוגרמים חיסלו תוך יום אחד ערימות שהשתרעו על פני שטח של כמה דונמים והגיעו לגובה של שלושה סנטימטרים לערך. סוחר זריז כבר הקים חברה שתעסוק בהקמת חוות לגידול תולעים כאלה ובמסגרת מסע התעמולה שהוא עורך לעסקו החדש הוא מרגיע את החוששים מפני השתלטות תולעים אימתניות ומפוטמות בפסולת. לדבריו אין התולעים גדלות מעבר למימדיהן המקוריים כתוצאה מחיסול כמויות הפסולת האדירות ועל כן אין לצפות לכך שיקבלו מימדים מזעזעים.
*
מה לא עושים כדי לנצל עד תום את הצלחתה של הסדרה ‘מסע בין כוכבים’ בארה"ב? ובכן לאחרונה התבשרנו על הפקתו של תקליט ובו שירים ברוח הסדרה, המושרים בפיו של לא אחר מאשר ליאונרד (‘מר ספוק’) נימוי. שם התקליט "ליאונרד נימוי מציג את המוסיקה של מר ספוק מהחלל החיצון‘, ומצויים בו שירים כגון ‘אינני לבד’ ו’ביקור בכוכב הלכת העצוב.’
*
היה ברור לחלוטין שזה יקרה, הבעייה היתה רק מתי. הכוונה להסרטת הגירסה הקולנועית של סדרת הטלוויזיה המפורסמת ‘מסע בין כוכבים’, הנערכת מזה כתשעה חודשים באולפני חברת ‘פרמונט’. מרבית הצוות שמאחורי הסרט זהה לזה של הסדרה המקורית – החל במפיק־תסריטאי ג’ין רודנברי, וכלה בצוות החללית ‘אנטרפרייז’ – ובראש ובראשונה, כמובן וויליאם שטנר ולאונרד נימוי, הקשישים בכמה שנים טובות. “אנו משתדלים להיות נאמנים לרוחה של הסדרה הישנה, ועם זאת ליצור סרט עלילה שיוכל ליהנות ממנו קהל שמעולם לא שמע אודות קפטן קירק או מיסטר ספוק,” מציין רודנברי. הוא מבטיח גם מהפכה של ממש בכל הנוגע לפעלולים מיוחדים ואביזרים עתידניים – שהרי אלה המופיעים בסדרת הטלוויזיה נראים היום מיושנים במקצת. משימה זו הוטלה בעיקר על כתפיו של דוגלס טרמבול, האיש שמאחורי מרבית האפקטים החזותיים של ‘2001: אודיסיאה בחלל’ ו’מפגשים מן הסוג השלישי'.
*
שמועות עקשניות מתרוצצות מזה שנים אודות ניסויים סודיים הנערכים במעבדות מחקר אפופות מיסתורין של סוכנות הביון (סי. איי. אי.) ושל משרד ההגנה האמריקאי, בנושאים הקשורים בתע“ח (תפישה־על־חושית – טלפתיה, טלקינזיס, ראיית הנולד וכו'). הפעם אולי תצא סוף סוף האמת לאור בעקבות דרישתו של ציר הקונגרס הדמוקרטי צ’רלי רוס לקיים ועדת חקירה של הקונגרס שתשמע את עדויותיהם של הנוגעים בפרשה ותאשר שהסי.איי.אי. והפנטגון אכן הצליחו להוכיח את קיומם של כוחות תע”ח מסויימים ואת דרכי ניצולם למטרות ביון. רוס, אשר הינו יושב ראש תת־ועדה לעניני ביון, היה עד לאחרונה, לדבריו, למספר הדגמות מסווגות של ‘ראיה מרחוק’ שנערכו במכון המחקר של סטנפורד בשיתוף עם אנשי ביון ובהם הצליחו נסיינים ‘לראות’ אנשים ומקומות המרוחקים אלפי קילומטרים והמצויים במספר ארצות ‘מעוררות עניין’ (אצל גורמי הביון כמובן…)
אגב, כזכור גם האסטרונאוט אדגר מיטשל מצוות אפולו ערך ניסוי בהעברת תשדורות טלפתיות בין הירח וכדור הארץ, בעת שהותו על אדמת הלבנה.
*
התאוריה השנויה במחלוקת והמדהימה אודות האפשרות לנצל את הכוחות הגלומים ב’חורים השחורים' לשם מעבר מיידי בין אזורים מרוחקים בחלל, מבלי להפר את חוקי תורת היחסות הקובעים את ‘מחסום מהירות האור’, מצאה לאחרונה ביטוי מרשים על דפי ספר תיעודי חדש – ‘שמש הפלדה’, מאת סופר המדע הבריטי המכובד אדריאן ברי. ברי מתבסס בספרו על התאוריה של ‘חור שחור מסתובב’, שעל פיה אפשר להתקרב אל ‘חור שחור’ ולאו דווקא להימשך אליו ולהיבלע בו לנצח. ספרו הקודם של ברי ‘עשרת־אלפים השנים הבאות’ היה רב מכר ותפס את מקומו בקרב ‘הקלאסיקה’ של ספרי העתידנות. יש להניח ש’שמש הפלדה' יילך בעקבותיו.
*
במדורנו שבגליון מס' 6 בישרנו לקוראים כי ספרו של פרנק הרברט ‘חולית’ עומד לזכות בגירסה קולנועית. ובכן, על סמך מידע מעודכן יותר (לפחות בעת כתיבת שורות אלה…) צר לנו לבשר שהנסיון להפיק סרט על פי ספר מפורסם זה מוגדר כרגע ככשלון חרוץ, ועל כן הוקפא הפרוייקט עד להודעה חדשה. ככלל, מעניין לציין שבעיקר בסרטי מד"ב גדול הפער בין התכנון המקורי ובין הביצוע. על אחד ההסברים לכך עומד ג’ין רודנברי, תסריטאי ומפיק של ‘מסע בין כוכבים’: “אפשר לתכנן בקפדנות כל סצינה ובכל זאת זה לא יעבוד, משום שכל כך הרבה מרכיבים מעורבים בעניין. כל מה שצריך הוא רק לצאת עם קסדת־החלל החדשה ולהיווכח שהזכוכית שבחזיתה מחזירה אור ואינה מאפשרת צילום, והרי לך יום שלם אבוד. בסרט רגיל כל אחד יודע להשתמש בטלפון, להזמין מונית, וכדומה. אבל אנחנו הרי מתעסקים עם חליפות חלל שאינן מתאימות, כפפות חלל שאינן נסגרות, ומתקנים לדימוי מצב של חוסר משקל הנוטים להתקלקל כל רגע. ואז אין לך אלא להמתין יום שלם, שעולה לעתים מאות אלפי דולרים.”
*
מעל דפי העיתונות האמריקאנית הפנה הסופר ארתור סי. קלארק מכתב גלוי למיודענו מכופף הסכו"ם אורי גלר. בין היתר מספר קלארק לידידו גלר על כי ספרו ‘קץ הילדות’ נמצא כבר בשלבי הפקה ראשונים באולפני הקולנוע של הוליווד (אולי נזכה לראותו על מסכינו בעתיד הלא־רחוק). לפיכך, ולאור כישוריו הידועים של אורי גלר, מציע לו קלארק לבוא ולשמש כיועץ לענייני תפישה־על־חושית (תע"ח).
ואם בהצעה מפתה אחת לא די, מוסיף קלארק ומזמין את גלר לבוא ולהתארח אצלו בסרילנקה, שם יוכל להתוודע אל כמה קוסמים מקומיים עליהם אומר קלארק, “ראיתי אותם מבצעים ‘טריקים’ שאת פשרם אינני יכול אפילו להתחיל להסביר…”
את שירה טמיר היכרנו לראשונה באמצעות סיפורה ‘נדנדה’ גליון מס' 4, שבו תוארו יחסי הגומלין בין קופים לבני־אדם מנקודת מבט מיוחדת במינה. שירה היא נערה תל־אביבית שמלאו לה לאחרונה 19 שנה, משרתת בצה"ל, עוסקת בכתיבה מגיל צעיר ותחביבה העיקרי הוא קריאה. הפעם היא מתארת בפנינו את הכוחות הבלתי־צפויים הגלומים בטלפתיה – ואת מה שעלה בגורלם של ‘התאומים הנוראים’ כתוצאה מכוחות אלה…
* * *
היה זה בלתי אפשרי לחלוטין לשתף את התאומים הנוראים במשחק, אבל לך ותסביר את זה לדודה עמליה.
– אתם בעצמכם אשמים שהם חריגים – היתה נוהגת לומר – משום שאתם מנדים אותם. – לדודה עמליה היתה חיבה יתירה לפסיכולוגיה בגרוש. לא שקביעת עובדות היתה יכולה לשנות את המצב בשטח; התאומים היו באמת חריגים, אך תהא הסיבה אשר תהיה, היא לא היתה חברתית.
הם היו מהירים מדי, התאומים. בכל דבר: בתנועה, בגדילה, בהתפתחות, בטלפתיה. בעיקר בטלפתיה. כשכל התינוקות של המחזור שלהם עוד כשלו דרך הרגשות ההיוליים הבסיסיים ביותר, הם כבר הדהימו את כל המבוגרים שמסביבם בסימני התקשורת המורכבים והמהירים ביותר שחלפו ביניהם. אבל זה חלף מהר מאוד – זמן קצר לאחר מכן כבר אי אפשר היה בכלל לעקוב אחריהם. מהירות האיתות שלהם בינם לבין עצמם עלתה כבר אף על זק"מ 7, וכל מי שניסה לקולטם היה מועד לכישלון ולעווית קשה. את זה, לצערי, אני יודע מהניסיון.
לעתים הייתי מתעורר מסיוט לילי, שטוף זיעה קרה, ועוד מספיק לקלוט את הדי פסיעות מוחם (ואני כותב “מוחם” משום שאני משוכנע שהיתה להם תודעה משותפת) המתרחקים. אין לי צל של ספק שהם הניחו לי לקלוט את ההדים הללו בכוונה תחילה. התאומים הנוראים היו מסוגלים לכל פעילות מנטלית שתוכלו להעלות על דעתכם, ובכל מהירות שתוכלו להעלות על דעתכם ואף הרבה מעבר לזה. אילו העדיפו להסתלק במהירות, לא הייתי אפילו חושד שהיו שם.
המשחק היה מוצלח באותו יום. הצלחנו להשיג כמות של הלוצינאטור 5 טהור במיוחד, ונכנסנו למימד החמישי באופן חלק וללא תקלות. המשחק התנהל בדיוק לפי המתוכנן, והגיע לנקודה המותחת ביותר (אלא מה?) כשקלטתי מאמא קריאה מנטלית לחזור הביתה לארוחת ערב. הצבתי את המחזירור המנטלי, אבל החטאתי, כנראה, את הזווית הנכונה, והשדר לא ניתר אליה בחזרה. הקריאות המשיכו לבוא בתכיפות, גם כאשר ניסיתי – ללא הועיל – לכוונן את המחזירור. הפכתי אותן לשעון על פרק ידי – לא שאני מחייב סימבוליזם גס כל כך, אך בשעת חירום אין לדקדק דיקדוקי עניות אסתטיים – ותוך יחידת זמן קצרה היתה ידי מכוסה שעונים עד מעבר למרפק. הקריאות הוסיפו לבוא. בצער השלמתי עם כך שיהיה עלי לוותר על המשחק, וגלשתי במהירות מתוך המימד החמישי. כשחזרתי, ציפה לי הלם קשה.
כמובן מאליו, ציפיתי לראות את שאר בני החבורה מחליקים אף הם החוצה לאורך הקשרים המנטליים שחיברו את כולנו זה לזה. במקום זאת, הספקתי לראות את התאומים הנוראים נעלמים פנימה. בבת אחת הבנתי מה קרה, אך ההבנה לא ריככה את ההלם.
בחסות הקריאה המזוייפת – לא היה בליבי ספק כעת שהם היו מקור הקריאה – משכו אותי התאומים מתוך המשחק והחליקו פנימה במקומי. קל היה להם להופיע כדמות אחת – כבר ציינתי שהיתה להם תודעה משותפת. קל היה להם אף לקלוט את שדרינו בעת שתכננו את המשחק, וכך להשתלב בו מבלי לעורר חשד מיותר. והם הניחו לי לראות זאת, משום שידעו שהייתי חסר־אונים לעצור בעדם, ומשום שכל הבדיחה הגדולה היתה מחטיאה את מטרתה אלמלא היה מי שיעריך אותה. בחישוביהם נפלה טעות אחת בלבד – לא הייתי חסר־אונים. לא לגמרי. למחרת התכנסנו כרגיל, כל החבורה, ואני דיברתי אליהם והסברתי להם את אשר היה עלינו לעשות.
דיבור הוא אומנות נשכחת, אך אנו פיתחנו אותה מחדש, זמן רב לפני שהתחילו הצרות. ילדים רבים מפתחים מעין שפת דיבור סודית בשלב זה או אחר, אך לאחר שהם משתעשעים דיים, הם זונחים אותה והיא נשכחת מליבם. אנחנו לא פיתחנו את שפתנו לשם שעשוע, והיא לא נזנחה אלא טופחה עד לשכלול מתקבל בהחלט על הדעת, בהתחשב בזאת שאין זו אלא שפת סימנים מגושמת. אף הרחקנו לכת מעבר לזה – התאמנו בהעברה מיידית של המלים למרכזים המוטוריים, כשאנו פוסחים על שלבי הקליטה וההבנה, מחשש ציתות. התאמנו בעוד הרבה כשרים מיוחדים, שלא אזכיר כאן משום שאינם שייכים לעניין. הכנו את עצמנו כמעט לכל צורה אפשרית של מצב חירום, ולמעשה כמעט שמחנו למקרה הזה, שאפשר לנו לתרגל בתנאי שדה נוחים יחסית.
לא הסברתי להם מה קרה, משום שהסבר היה מתבזבז ממילא על המרכזים המוטוריים, שאינם ערוכים לקליטתו. במקום זאת, העברתי להם הוראות מדוייקות באילו פעולות ינקטו לאחר שאסמן להם באיתות מסוים. מעל לפני השטח, ברמת התודעה הטלפתית, המשכנו, כרגיל, לתכנן משחק. עשינו זאת למען התאומים הנוראים. ידענו שהם מצותתים לנו, והחלטנו להכין להם הפתעה.
הכל הלך חלק. התאומים הנוראים, ממש כפי שחשבתי, לא יכלו לעמוד בפני הפיתוי לחזור על תעלולם. הם היו בטוחים, שאף אם סיפרתי לחבורה מה קרה, איש לא האמין לי.
כמובן שהפעם לא הטרידו אותי, אלא פתחו במתקפה על מישהו אחר מן החבורה. אבל אני פקחתי עין על כולם, ומיד כשראיתי שאלי סוטָה ממה שקבענו מראש – סטייה קלה ביותר, אבל הפעם הייתי דרוך לכל שינוי – אותתי להם בידי. דקה לאחר מכן אותתה אלי בידה – זה היה הסימן שהיא יוצאת. חיכינו מעט, כדי לוודא שהתאומים הנוראים כבר בפנים. ואז, במהירות רבה, ניתקנו מהם את הקשרים המנטליים והחלקנו החוצה. גורם ההפתעה היה לצידנו – הם לא התכוננו לכך שנפעל נגדם. זמן רב חיכינו במתיחות לאחר שחזרנו מהמימד החמישי – אבל הם לא יצאו. מן הסתם הם תקועים שם עד עכשיו. אין להם שום דרך לצאת, משום שהתודעה שלהם היא אחת, וכדי לנוע לתוך המימד החמישי והחוצה ממנו, יש צורך בקשרים המנטליים המורכבים של חבורה. אין סיכוי שאנחנו נחזור לנקודה ההיא במרחב! – והסיכויים שמישהו אחר יגיע בדיוק לשם וישחרר אותם בטעות הם אפסיים. לא, הם תקועים שם לנצח.
כעת מגיעה בוודאי השאלה שציפיתי לה כל הזמן: לשם מה נטלנו על עצמנו טרחה כה מרובה בגינם של התאומים הנוראים? ודאי, היינו יכולים לפנות לרשויות שיפעלו נגדם. חדירה למשחק הפרט היא עוון פלילי, כפי שודאי ידוע לכם. אבל – ראשית, לעולם לא היינו מצליחים להוכיח זאת. הזיוף היה מוצלח מדי. שנית, אפילו הצלחנו, לעולם לא היינו יכולים להפטר מהם סופית בכל דרך אחרת, ואנו היינו מוכרחים להפטר מהם לצמיתות. לא יכולנו להניח להם לכבוש את העולם. הרי זה ייעודנו שלנו.
אי שם במרחבי החלל והזמן משייטת לה ה’נוסטרומו‘, המכילה בתוכה שבעה אנשי צוות – חמישה גברים ושתי נשים – המצויים במצב של ספק־תרדמה ספק־הקפאה ונשלטת ומנווטת על ידי ‘אמא’, כינויו של המחשב הסופר־אינטליגנטי שלה. ה’נוסטרומו’, ספינת־חלל שגרתית המשמשת בעיקר למטרות מסחריות, נמצאת עתה בדרכה חזרה הביתה, כשלפתע מופרעת השלווה הקוסמית עם היתקלותה בכוכב חדש ובלתי נודע עד כה.
הצוות, המתעורר מן התרדמה האינטרגלקטית, יוצא לחקור את מסתרי הכוכב שנתגלה. על פני הכוכב הם מוצאים מבנה נטוש, עצום בגודלו, של רכב־חלל ובו שלד ענק של הטייס שהטיסו. מובן שזו רק הראשונה שבתגליות המוזרות בהן נתקלים אנשי הצוות ושבעקבותיה תבואנה תגליות רבות ומוזרות שבעתיים, כמו למשל גילויים של מאות זרעי ענק בתוך אחד המבנים שעל פני הכוכב. זרעים אלה, הנראים כשקי עור דמויי ביצה, מעוררים את סקרנותם של אנשי הצוות המתגברת פי כמה כשבתוך אחד משקי העור הללו נראית תנועה חשודה. אחד האסטרונאוטים קרב אל זרע הענק כדי לבחון אותו ו…
מכאן ואילך אימה־מקפיאת־דם ומסמרת שיער ומיסתורין אין־קץ שאמורים לשתק אותך, הצופה, או להבדיל – להקפיץ אותך מן הכיסא תוך כדי השמעת צווחה, לפי בחירתך או נטייתך הטבעית. זוהי למעשה מטרתם המוצהרת של כל אלה אשר חברו יחדיו והוציאו, אחרי חודשים של עבודה מאומצת והשקעה של תשעה מיליון דולר, את שובר הקופות התורן של הקולנוע האמריקני – ‘הנוסע השמיני’ (במקור – Alien).
‘הנוסע השמיני’, שזכה כבר לכינוי ‘הצד האפל של מפגשים מן הסוג השלישי’ מתואר על ידי דן או’בנון – התסריטאי והוגה הרעיון שמאחורי הסרט – כ’מלתעות' של החלל החיצון". הרעיון ליצור סרט מעורר פלצות ומשרה אימה שכזה, נולד באופן טבעי לאחר כשלון קופתי שנחל סרט קודם פרי עטו (בו נטל חלק גם כתפאורן, שחקן, מפיק ועוד) – ‘כוכב אפל’. עלילתו של ‘כוכב אפל’ היתה בעיקרון זהה לזו של ‘הנוסע השמיני’, אלא ששם היתה הגישה קלילה יותר ונועדה להביא את האנשים להסתכלות משועשעת והומוריסטית על ה’מפלצת' בת הכוכב האחר. כאמור היה זה כשלונה המוחץ של גישה זו שהביא, בהכרח כמעט, ליצירת תסריט שנועד להשיג את ההיפך הגמור, וככל הנראה גם מצליח בכך. גם כאן, כמו בסרטים קודמים כגון ‘מפגשים מן הסוג השלישי’, הטילו עושי הסרט (חברת ‘פוקס המאה העשרים’) איסור חמור על פרסום תמונתה של המפלצת האימתנית וכדי למנוע כל ספק מזהיר או’בנון את הצופה הפוטנציאלי מפני שאננות יתר. לצופה, המנחם את עצמו בטיעונים מן הסוג של: “הרי אני כבר מורגל בסרטים ממין זה,” או “זה בסדר, כבר ראינו מפלצות שכאלה,” צפויה הפתעה. “לכשתוצג בפניו המפלצת”, מבטיח או’בנון, “יזנק מכסאו ויברח אל מחוץ לכתלי אולם הקולנוע.” ראו, הוזהרתם!
מרבית האנשים אשר תרמו להשלמת המוצר הינם אלמונים, לפחות לגבי הקהל הישראלי. במאי הסרט, למשל, רידלי סקוט, עסק בעבר בבימוי של סרטוני פרסומת וסרטי טלוויזיה, וזה לו סרט העלילה השני אותו הוא מביים. על השלבים שקדמו לתחילת ההסרטה ועל פגישתם של סקוט ואו’בנון, מספר האחרון: “כשפגשתי את רידלי לא חדלתי מלנדנד לו שילך לצפות בסרט ‘טבח בטקסס’, אחד הסרטים האכזריים ביותר שנעשו אי פעם, ואחד האימתניים שבהם. אמרתי לו ‘ראה, לא עשית מעודך סרט אימים. אתה חייב ללכת לראות מה טיבה של יצירה שכזו.’ בחוסר רצון הוא קיבל את הצעתי ובעודו יושב שם וצופה בסרט ישבתי אני וחשבתי: אוי לי, הוא הרי אירופאי ורגיש, הוא ישנא זאת ויבוז לי. כשיצא מן ההקרנה לא חדל מלהתפעל. הוא חשב שזה עצום ואמר לי ‘הנוסע השמיני’ צריך להיות כזה, אבל הרבה יותר טוב!' אחרי זה ידעתי שנוכל להיות חברים.”
גם שבעת השחקנים המופיעים בתור אנשי הצוות אינם עתירי ניסיון או עטורי תהילה. את טום סקריט, אשר משחק בתור מפקד החללית, קפטן דאלאס, ראינו בתפקיד משנה בסרט ‘מ.א.ש.’ ולאחרונה גם בסרט ‘נקודת מפנה’. ורוניקה קרטרייט, המגלמת את דמותה של למברט אשר על הניווט, נראתה על המסך הגדול בסרט הבלהות של היצ’קוק ‘הציפרים’, ולאחרונה בסרט המד"ב שבקרוב יוקרן סוף־סוף גם בארץ – ‘פלישת חוטפי הגופות’ ראה גליון מספר 2, לצידם של דונלד סתרלנד וליאונרד נימוי (‘מר ספוק’). יפת קוטו, המופיע הפעם בדמותו של מהנדס הספינה כהה העור – פרקר – אולי מוכר יותר לקהל הצופים בזכות משחקו בתור הפילדמארשל אידי אמין דאדא באחת הגירסאות הקולנועיות הרבות להן זכה מבצע אנטבה. אך כפי שצויין כבר לעיל, לא מנעה אלמוניותם היחסית של השחקנים והבימאי את הפיכת הסרט ללהיט. הסיבות לכך יכול שתהיינה רבות ושונות, אך אין ספק כי תרומה מכרעת להצלחתו של הסרט תרם הצד החזותי שבו, כלומר – התפאורה המהממת ובעיקר זו שעל פניו של כוכב המיסתורין. מר או’בנון עצמו מלבד היותו הוגה הרעיון לסרט (יחד עם רונלד שוסט, המפיק בפועל) והתסריטאי, היה גם היועץ לענייני פעלולים מיוחדים, תחום בו עסק בין השאר גם במסגרת סרטו של לוקאס ‘מלחמות כוכבים’. אלא שאת הטון בתחום זה הכתיב, ללא כל ספק, ה.ר. גייגר, אמן שווייצרי ידוע המשתייך לזרם של הריאליזם הפנטסטי. יצירותיו [שאחת מהן הופיעה בשערו של גיליון מספר 4 של ‘פנטסיה 2000’]( https://benyehuda.org/collections/14006) מתארות ברובן מיזוג מהמם בין הגוף החי (בדרך כלל של אדם) ובין מכשירים מכניים־דוממים, מין ‘טכנולוגיה אורגאנית’ שסממנים מיניים מצויים בה ביד נדיבה. התלהבותו של או’בנון מגייגר ומיצירותיו היתה מידית וזאת משום שלדברי או’בנון, “גייגר הינו אמן מזהיר שעבודתו היא מדהימה, מחרידה, ססגונית, מבחילה ונהדרת. הנה עמד בפני מישהו המסוגל ליצור סיוטים וביעותי לילה שמעבר לדמיונו של כל אחד אחר.” והרי אם כך הדבר אין ספק שאין איש מתאים ממנו לעיצוב המרכיבים האל־אנושיים שבסרט, החל בנופו של הכוכב המיסתורי וכלה בחלליתם של היצורים הזרים. התלהבותו זו של או’בנון דבקה גם בשותפו להגיית הרעיון ובבימאי כאחד, ואת תוצאותיה לא קשה לנחש. רק מעט ממעשה ידיו של גייגר מוצג בפני הקורא בעמודים אלה ואת השאר, בשלל צבעי הקשת, נוכל לראות ככל הנראה בחודשים אוקטובר־נובמבר הבאים עלינו לטובה.
- עתליה יופה
- יוסי לבנון
- פנינה סטריקובסקי