בין הקטעים השונים מדברי ר' עזריאל דאיינה שפרסם הר"ש אסף בקרית ספר, שנה יד, עמ' 545, נמצאת הפסקא דלהלן: “וכן היו רוצים לקנות מקום אחר אצל הבתי חיים זה שנתיים ימים ולא נתפרשו ולחם ובצלות אכלו באופן לקחו הכומרים במה אחת שאצל הקברות המקום ההוא”. ע"ז העיר אסף בהערה ((19a: “נראה שצ”ל: ולחם עצלות. וסוף הפסקא מגומגם". ולי נראה כי כוונת הדברים היא כך: הם עמדו על המקח בדבר קנית מקום על יד בית הקברות לשם הרחבתו, אך לא התפשרו (כן צ"ל, במקום נתפרשו) על המחיר, ובאו הכומרים מהבמה שאצל בית קברות ולקחו המקום. כמובן שהיהודים התחרטו אח"כ על שלא הסכימו על המחיר המבוקש, ועל הכשלון של העסקנים הוא ממליץ: “ולחם ובצלות אכלו”. כפי הנראה היה זה פתגם ידוע על מי שקבל עונשו באופן מורגש. מקור פתגם זה אמנם נעלם ממני, אך הנני מקוה שהבקיאים בפתגמים ימצאו מקורו¹. בצלים בתור מאכל רע נזכר כמה מקומות בתלמוד: “אכל בצל והשכים ומת אין אומרים ממה מת” (עירובין כט, א); “אכול בצל” וכו' (פסחים קיד, א); “קונם בצל שאני טעם שהבצל רע ללב” (נדרים כו, ב); “מאי חרב תאכלו (ישעי א, כ)… נהמא דשערי אקושא ובצלי” (קידושין סב, א); “בצלים קשים לגוף כחרבות” (שם). בצל קלוף נחשב בין הדברים שהאוכל אותן מתחייב בנפשו ודמו בראשו (נדה יז, א).