¹

חכם שבא לעיר נוהגים לקבל את פניו בנאומי ברכה, וכן אחד מחכמי העיר העומד לצאת מהעיר מתאספים מכיריו ומכבדיו ונואמים לכבודו.

רוב הנואמים במקרים כאלה אינן מסתפקים בברכה קצרה, ומאריכים איש כנדבת לבו, אומרים מקצת שבחו בפניו, מזכירים את המקצועות שבהם האורח או הנוסע מצטיין, והפעולות שעשה לטובת הכלל וכדומה.

וכאורח גברין יהודאין ש"אפילו שיחתן תורה היא" (מדרש תהלים קד) מתבלין את הנאומים בדברי תורה, והמנהג הזה לתבל את שיחת־החולין בדברי תורה, יש לו השפעה גדולה וערך חשוב להפצת ידיעת התורה בין המון בית ישראל².

אך בדברי תורה נכללו גם הלכה וגם אגדה, ובין המסובים יש כאלה שנפשם חשקה בהלכה, ויש גם מחובבי האגדה, והנואם בא במקרים במבוכה. הוא מפחד שלא יקרה לו מה שקרה לר' יצחק נפחא, שכש"פתח למימר אגדתא ולא שביק מר, פתח למימר שמעתא ולא שביק מר" (בבא קמא ס, ב). ואם ר' יצחק נפחא יצא מן המיצר בזה שאמר “מלתא דשויא לתרוייכו”, לא כל נואם מוכשר לזה.

ואם נחפוץ לקבוע הלכה ולפתור על־פי יסודות תלמודיים את השאלה, ולהכריע למי היתרון להלכה או לאגדה, אז נמצא שיש הבדל בין נאום הנאמר לכבוד היוצא ובין נאום הנאמר לכבוד הבא.

לכבוד היוצא עלינו להתנהג על־פי ההלכה הפסוקה בתלמוד: “אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה” (ברכות לא, א), אבל לכבוד הבא, נראה לי שצריך לדרוש באגדה, שהרי אנו מצוים “לקבל כל אדם בסבר פנים יפות” (אבות א, טו) וידוע ש"פנים מסבירות להגדה" (מסכת סופרים טז, ב).

ואפשר גם לנמק את ההבדל הזה מצד הסברה.

האורח הבא מחדש, עד כמה שהנהו איש מפורסם, וידוע לנו במדותיו ופעולותיו בהמקצועות שהנהו מצטיין בהם, בכל זאת היחסים שבינינו אינם עדיין קבועים ומוצקים. זהו עדיין במצב של התהוות והתפתחות. בהמשך הזמן יכיר האורח את בני העיר, ובני העיר יכירו אותו יותר.

לעומת זה היחסים שבין בני עיר ובין בן עירם היוצא הוא קבוע וברור, ואת ההבדל הזה, הרי אנו מוצאים בין הלכה והאגדה, הלכה היא ברורה וקבועה, והאגדה היא במצב של התפתחות תמידית, ולכן אמרו חכמים: אין מקשין באגדה, כי אין לה אותה הקביעות של הלכה. ומנקודת השקפה זו, מה נאה הדבר להפרד ממכיר וידיד מתוך דבר הלכה, ולקבל פני אורח בפנים מסבירות של אגדה.