רבים מאתנו נושאים עוד מימי ילדותם את זכרן המתוק של אגדות טבע על אהבת אמא אווזה לאפרוחיה, אמא איילה לעופריה, אמא פילה לפילוניה וכיוצא באלה אמהות וגיבורות, הנכונות בכל רגע לחרף את נפשן כדי להגן על צאצאיהן מפני טורפים מרושעים. סיפורי מוסר אלה, שנועדו להשכיל כל מי שלא הבינו בכוחות עצמם כי אין גדול ונפלא עלי אדמות מאהבת אם, משיגים בדרך כלל את מטרתם. הדרדקים גדלים לאנשים מבוגרים הנושאים כל ימי חייהם רגשי אשמה נוכח חוב אהבה זה שלעולם יישאר פתוח, והמנסים לשווא להיפטר ממנו בשטף בדיחות על האמא הפולנייה.

בטבע אין בדיחות על אמהות פולניות, מהסיבה הפשוטה שהקשר האמהי מסתיים בגמר תקופת הגמילה. גורים שמנסים להאריך את ינקותם מעבר לזמן שקצב להם הטבע, חוטפים נגיחה קטנה או נשיכה קלה שמבהירה להם חיש קל את עובדות החיים.

הקשר בין זכרים לנקבות בטבע, וכמוהו הקשר בין הורים לצאצאים, איננו פרי של בחירה או החלטה או אהבה. הוא קבוע ומוכתב רובו ככולו על ידי צווים גנטיים. ולמרות זאת הוא קשר מורכב מאוד, ואולי משום כך לא מספרים עליו באגדות טבע.

לפני שנתאר את המקרים עצמם, כמה מלים על כללי המשחק הפועלים בטבע. הישרדות המינים בטבע נקבעת על פי מבחן פשוט להפליא: שורד מי שהצליח להשאיר אחריו צאצאים. כלל פשוט זה מסדיר לא רק את מערכת היחסים בין המינים, כי אם גם את מערכת היחסים בין הזוויגים בתוך המין עצמו ואת הישרדותן של תכונות גופניות והתנהגותיות שונות ומגוונות.

לא מקרה הוא שכללים אלה לא מתייחסים כלל ליכולתו של הפרט להאריך את חייו, להיאבק על קיומו או אפילו להישרד. הטעם לכך פשוט: הטבע אדיש לחלוטין לגורלו של הפרט. מנקודת ראותו של הטבע, הפרט הוא רק מכונה להפצת גנים. המכונות מתות, מי מוקדם ומי מאוחר. מה שנותר הוא הגנים העוברים מדור ההורים לדור הצאצאים. הגנים אפוא הם נצחיים, ובמהלך האבולוציה הם עברו לא רק מדור לדור כי אם גם ממין למין. קרוב לוודאי שאנו נושאים בגופנו גנים של לטאות שחיו לפני כמה מאות מיליוני שנים.

במה כן מעוניין הטבע? רק ביכולתו של הפרט להותיר אחריו צאצאים וביכולתם של אלה להישרד פרק זמן מספיק, לפעמים דקות ולפעמים שנים, למימוש אקט ההפריה בתורם. את הטבע מעניין רק סקס. דוגמה מצוינת לכך היא מין של ירבועי־כיס אוסטרליים, אשר בעקבות ההזדווגות עם בנות זוגם לוקים בשטפי דם פנימיים ומתים בתוך חודש ימים. גורלו הפרטי של כל ירבוע רומנטי כזה הוא בלי ספק עצוב, אבל כל עוד הנקבות שהופרו ממנו מצליחות לגדל את צאצאיו ולהביא אותם לפרקם, תעבור תכונת האהבה העזה כמוות של האבות לבניהם, וגורלו של כל אחד מהם נחרץ מראש לאהוב חודש אחד בחייו, ולמות.

קיימת דרך לסילוק תכונת ההתאבדות: הופעתה של תכונה אחרת, אשר תהיה יעילה ומועילה יותר להישרדות הצאצאים. למשל, אם ייוולדו ירבועי־כיס, אשר במקום הגנים המחוללים שטפי דם ישאו בתאיהם גנים שיגרמו להם להתרוצץ בעקבות ההזדווגות כאחוזי תזזית. אפשר להניח שהתנהגות משונה זאת תמקד אליהם את תשומת לב הטורפים, דבר שישפר את סיכויי ההישרדות של הירבועה ושל צאצאיה. אם השיפור יהיה משמעותי, תעבור תכונה זאת מדור לדור, כאשר בכל דור יגדל באוכלוסיית הירבועים מספר הזכרים המזדווגים ומתרוצצים, על חשבון הזכרים המזדווגים ומתים.

העובדה שירבועי הכיס ממשיכים עד עצם היום הזה להזדווג ולמות מעידה שעדיין לא הופיעה תכונה טובה ממנה להישרדות הצאצאים. אבל אם מטרתו העליונה של כל פרט בטבע היא להבטיח לגנים שלו תפוצה מרבית באמצעות הצאצאים, פירוש הדבר שכל פרט מתחרה בעמיתיו הזכרים מי יפרה יותר נקבות. ניגוד אינטרסים זה הוא לא רק מקור למאבק בין הזכרים על זכות ההפריה, כי אם גם יסוד לקונפליקט בין הזכרים לנקבות.

נאמן לצו הטבע של פרו ורבו, האינטרס העליון של הזכר הוא להפרות מספר רב של נקבות, ככל שכוחו יעמוד לו. במלים אחרות, אם הזכר יודע מה טוב לו, הוא ישתדל להתעכב אצל הנקבה רק לפרק הזמן הנדרש לו כדי להפרותה, ומיד אחר כך ירוץ הלאה לנקבה הבאה. לעומת זאת, הטקטיקה של הנקבה שונה בתכלית, כיוון שזו מוכתבת על ידי הבדלים מהותיים בין זכרים לנקבות כבר ברמת הביצית והזרעון. הזרעון קל, נייד וזול לייצור. בממוצע, אדם מייצר במהלך חייו כשמונה ביליון (אלף מיליארד) זרעונים. לא פלא שיחס הטבע אליו הוא כאל משאב המוני. הזכר האנושי פולט 200–600 מיליון זרעונים לכל הפריה, הסוס ארבעה עד תשעה מיליארד והחזיר עד 20 מיליארד! לעומת זאת, הביצית עתירת האנרגיה היא כבדה, נייחת וגדולה מאוד (הביצית האנושית גדולה פי 50 אלף מהזרעון). יתרה מזו, מרגע שהנקבה התעברה, אין טעם שתרוץ לזכר אחר, שהרי אין היא יכולה ממילא להתעבר בו בזמן פעמיים.

בעוד הזכר משאיר מאחוריו את זרעוניו, נושאת הנקבה בתוכה את הביצית המופרית ונותרת עם הריונה. לפיכך, אפילו תרצה – אין היא יכולה להסתלק מאחריותה לצאצאיה. לשון אחר, האופציה המיטבית של “הנוטש ראשון זוכה במספר צאצאים גדול יותר”, פתוחה רק לפני הזכר. צאצאיו של זה שוכנים לבטח בגופה של הנקבה והוא יכול להתפנות לנקבה הבאה בתור. הנקבה נשארת תקועה לא רק עם ההריון, כי אם גם קשורה ב“קשר אכזרי” לצאצאיה.

וזוהי מהותו של הקשר האכזרי: אם תיטוש הנקבה את צאצאיה לאחר הלידה, קרוב לוודאי שימותו, ואז הזמן והאנרגיה שהשקיעה יֵרדו לטמיון. ומאחר שהסיפור יחזור על עצמו גם עם הזכר הבא בתור, אין לה ברירה אלא לגדל את צאצאיה ולקלל חרש את השוביניזם הזכרי של הטבע. אומנם כל נקבה מוצאת לה זכר שיפרה אותה, סיכוי שלא מובטח לזכרים. ובכל זאת, זכר שליט המפרה 20 נקבות מכפיל פי 10 את כמות הגנים שלו באוכלוסייה, בעוד שכל אחת מ־20 הנקבות המופרות מגדילה את כמות הגנים שלה רק ב־50 אחוז.

אלא שהטבע דאג להחביא בשרוולה של הנקבה כמה קלפים טובים. ראשית, יש מינים מסוימים מעטים שבהם הנקבה מכתיבה את כללי המשחק ובקשר בינה לבין הזכרים השליטה כולה בידיה. אחת הדוגמאות הבולטות לשליטת הנקבה בגורלה היא הביצנית המנומרת החיה בארה"ב. הנקבות מגדירות לעצמן טריטוריות וממתינות לזכרים. עם הופעתם של אלה מתחילה התמודדות חריפה ביניהן על הזכרים החסונים ביותר, בעוד הזכרים שוקדים על בניית קנים. כשמסתיימת המלאכה מזדווגת הנקבה עם הזכר, ולאחר שהיא מטילה ביצים בקן היא משאירה אותו לדגור על הביצים ועפה להתחבר לזכר שני ולאחריו תעשה אותו דבר עם זכר שלישי ואפילו רביעי.

דוגמה בולטת אחרת היא עוף הז’אקנה (חיה בעיקר בביצות של דרום טקסס), הגדולה כמעט פי שניים מהזכר ושולטת בשישה בעלים. הנקבה כובשת נחלאות ומושיבה בהן את בעליה. הבעלים מקימים את הקן, דוגרים על הביצים (חודש) ומטפלים בגוזלים (חודשיים). הנקבה מטילה כל 10 ימים תטולה של ארבע ביצים, ובין לבין היא מגינה על בעליה מפני נקבות תוקפניות הפולשות לנחלאותיה ומנסות לחטוף אותם.

ככלל, במקרים שהתנאים הסביבתיים נוחים מבחינת המזון והסכנות, מסתדרת הנקבה בכוחות עצמה, ואז יחסה אל הזכר הוא כאל אובייקט מיני הנחוץ לה כדי להפיץ את הגנים שלה, ותו לא. יש והיא עושה בו שימוש נוסף, כמו במקרה של הצרצר הירושלמי, גמל שלמה, זבובונים ועכבישים מסוימים. במינים אלה, אם הנקבה רעבה מאוד, היא טורפת את הזכר לאחר שסיים להפרות אותה, ובכך היא נהנית לא רק מזרעו אלא גם מבשרו. אצל דגים ממשפחת החכאים מוחזק הזכר על ידי הנקבה על תקן של שקיק זרע. וזהו סיפור המעשה: תיכף להתבקעותם מהביצים נצמדים הזכרים לצדי פיה של הנקבה וניזונים מדמה כטפילים לכל דבר. במרוצת הזמן מתנוון גופם והוא הופך הלכה למעשה לחלק מגופה, אשר ישמש אותה בבוא העת להפריית ביציה. אצל מין מסוים של צדפות, הנקבה מגדלת על גבה זכרים קטנים המספקים לה שירותים מיניים בשעת הצורך. כדי לשמר את ננסיותם, הנקבה מפרישה הורמון מיוחד המעכב את התפתחות הזכר ומאריכה את חייו.

מערכת היחסים בין נקבות לזכרים נושאת אופי שונה כאשר התנאים הסביבתיים מקשים על הנקבות לגדל באופן עצמאי את הצאצאים. או אז אין הזכר אובייקט מיני, אלא פרטנר חלקי או מלא לחיים. בעייתה של הנקבה היא איך לאלץ את הזכר להישאר בחברתה ולחלוק אתה את נטל גידול הצאצאים המשותפים. הפתרון שזכה לקונסנזוס מרבי בטבע הוא לחלץ מהזכר התחייבות לפני מעשה. אם התנהגותו הנלוזה של הזכר נובעת מכך שהשקעתו המבוטלת בייצור הזרע מאפשרת לו לנטוש את הנקבה בלי ליטול ממנה ברכה, יש להכריחו להשקיע מאמץ בהשגת מבוקשו. דהיינו, לתת לו להשקיע אנרגיה בטקס חיזור מייגע וממושך. בתום הטקס ומעשה ההפריה יעבור כובד משקלה של הדילמה לזכר: אם ינטוש את הנקבה, אין ודאות שצאצאיו יגיעו לפרקם והשקעתו לפיכך עלולה לרדת לטמיון. מאחר שכך, כדאי לו להישאר לצד הנקבה ולסייע לה בגידול הצאצאים, כדי להבטיח לעצמו את הדיווידנד המיוחל.

אם כן, הקשר המשפחתי אצל אותם מינים המקיימים אותו, הוא פועל יוצא של חישובי כדאיות. אומנם לא פרי מחשבה, שיקול דעת והחלטה, אלא תוצאה של דפוס התנהגותי שהתפתח בהדרגה, ואשר בכל אחד משלביו הוכיח את עצמו כבעל יתרון על פני הדפוס הדון ז’ואני: זכרים שהפגינו דפוסים של התקשרות הצליחו להותיר יותר צאצאים מאלה שנטשו את רעיותיהם לאנחות. ומאחד שגם דפוס התנהגותי כזה עובר בתורשה, התפשטה ההתקשרות הזוגית והפכה במרוצת הדורות נחלת האוכלוסייה כולה של אותו מין. את ההצלחה הגדולה ביותר קצרה ההתקשרות הזוגית בקרב בעלי הכנף. כ־90 אחוז מכלל מיני הציפורים מקיימים חיים מונוגמיים: הזכר קשור לנקבה אחת למשך כל העונה, ולפעמים אפילו לכל משך חייו.

אלא שהנטייה הדון ז’ואנית לעולם קיימת, ולוּ כאופציה רדומה הממתינה להזדמנות נאותה כדי לחזור למשחק. שעת כושר כזאת נמצאה לחטפית שחורת העורף. ציפור קטנה זו חיה באירופה, אך עושה את החורף באפריקה הצפונית. באביב, ראשוני החוזרים משתלטים על הנחלאות הטובות ומזמנים אליהן את הנקבות הראשונות המגיעות לאזור. לאחר שהנקבה מטילה ביצים, מתפנה הזכר ליצור קשר מחוץ לנישואין עם נקבה חדשה שבאה מאפריקה עם הגל השני. אחרי שהוא מפרה אותה ומקים אתה קן משותף, הוא חוזר לאשתו החוקית. מעתה הוא יקדיש שליש מזמנו לסייע לפילגשו (שבע גיחות מזון) ושני שליש לאשתו החוקית (14 גיחות מזון). בלית ברירה, הפילגש נדרשת לעשות 23 גיחות מזון ביום לעומת 13 שעושה האשה החוקית. התוצאה: בקן החוקי גדלים חמישה גוזלים לעומת שלושה בקן של הפילגש. יתרה מזו, בגלל מיעוט המזון גוזלי הפילגש חלשים וקטנים יותר.

הביגמיה משתלמת אפוא לזכר. סך הכל צאצאיו משני הקנים – שמונה. גם אשתו החוקית עושה עִסקה לא רעה: חמישה צאצאים. מי שיוצאת רע מכל העניין היא הפילגש: שלושה צאצאים בלבד. אז למה היא נעתרת לו ומסכימה להיות לו לפילגש? ראשית, הביגמיסט שר כמו רווק ומתנהג כמו רווק, אז אולי הוא באמת רווק. שנית, אם תגלה חשדנות מוגזמת כלפיו ותשתהה מדי, היא עלולה להישאר ללא בעל וללא טריטוריה. במצב זה של אי ודאות, טובים שלוש ביצים בקן מחמש על העץ.

אם התנהגותו של הזכר היתה מוגבלת לביגמיה אפשר היה לראות בה אסטרטגיה מושלמת, אבל נטיותיו הדון ז’ואניות לא נעצרות שם. כל 25 דקות בממוצע מנסה הזכר להתחיל עם נקבות זרות כדי להגדיל את תדירות הגנים שלו באוכלוסייה. במקביל, כל 11 דקות מנסה אחד הקולגות שלו להתחיל עם אשת חיקו. מוסר ירוד זה מאלץ את הבעל לא להתרחק מהקן מעבר לרדיוס של שלושה מטרים עד שההריון מובטח. אף על פי כן, 30 אחוז מהזכרים מקיימים קשרי מין מחוץ לנישואין. אגב, אחוז דומה נמצא גם אצל זוגות נשואים באנגליה וארה"ב. הנקבות לא נשארות חייבות. מאחר שהן יכולות לגלות סימנים של זמינות מינית גם בהריונן, 21 אחוז מהנקבות שהתאלמנו לאחר שהופרו מצליחות לשכנע זכרים משוטטים שהן רווקות. הזכרים נופלים בפח ומשתתפים בגידול גוזלים שאינם שלהם. התוצאה: 25 אחוז מצאצאי החטפיות הם גוזלים לא חוקיים. משחקי הונאה אלה אינם יוצאי דופן בטבע. הקנית הגדולה הוא ציפור שיר שהרפרטואר שלו מורכב משני שירים בלבד: האחד ארוך ומסולסל, שתפקידו להודיע לנקבות באזור שהוא פנוי ופתוח להצעות. השני, קצר ופשוט יותר, נועד להעביר לשכניו מסר שהוא נשוי ובעל בעמיו. אולם כביגמיסטים רבים, לוקה הזכר שלנו בשכחה זמנית, והוא ממשיך לתת קולו בסלסול ארוך ומורכב גם לאחר נישואיו. את הנקבות המשחרות לפתח קולו הערב הוא מפרה, ומגדיל בכך את חלקו במאגר הגנים הכללי של האוכלוסייה.

נחתום פרק לא מפואר זה על בוגדנותו של הזכר בסיפורו של הפינגווין המלכותי. עופות חביבים אלה מבלים את מרבית זמנם באוקיינוס הפתוח שלחופי אנטרקטיקה. בהתקרב החורף בוחרים להם הזכרים בנות זוג מקרב המון רב של עשרות אלפי נקבות המתגודדות על גבי איים קטנים. בתוך שבועיים מטילה הנקבה ביצים ומגלגלת אותן לעבר הזכר. משהיא נוכחת שהוא לקח פיקוד היא יוצאת למסע דיג בן חודשיים בים הפתוח. במשך כל תקופת העדרה נשאר הזכר על מקומו, ללא תנועה וללא מזון, חשוף לרוחות המקפיאות של הקוטב, כשהביצים מונחות על כפות רגליו והוא דוגר עליהן עם פרוות בטנו החמה. בתום החודשיים שבה הנקבה עם בטן מלאה דגים ומחליפה משמרות עם בן זוגה, שבינתיים הפסיד כמחצית ממשקל גופו, ועתה מגיע תורו למלא את כרסו בדגים.

קשה למצוא בטבע דוגמה מרשימה יותר לתלות הדדית בין בני זוג, ואף על פי כן, גם זוגות מושלמים אלה יודעים את טעם הפירוד והבגידה. כ־30 אחוז מהזכרים מחליפים בנות זוג לאחר עונה אחת של חיים משותפים.

ועכשיו, לאחר שהשחרנו דיינו את אופיו של הזכר, יש מקום להסביר את מצבו המיוחד, ברוח האמרה הידועה: להבין פירושו לסלוח. כהקדמה כללית נאמר שהזכר יכול לדעת רק לעתים רחוקות בוודאות מלאה אם הצאצאים הם שלו או של זכר אחר. ובעולם שבו הולדת צאצאים היא התכלית העליונה, יש באי־ודאות בסיסית זאת כדי להפוך כל זכר לקצת נוירוטי. לא פלא אפוא שאנו נתקלים בטבע בטקטיקות שונות ומשונות מצד הזכר כדי להבטיח את אבהותו.

השיטה הבטוחה ביותר נקוטה על ידי מינים אחדים של זוחלים. בעקבות ההפריה הם מפרישים חומר מתקרש האוטם את הפתח הנקבי של בנות זוגם, פקק המונע חדירת זרע של מתחרה גם בעת העדרו של הבעל. הבטחת האבהות היא כה קריטית, עד כי היבחוש העוקצני מתיר לנקבה לטרוף אותו לאחר שהפרה אותה, כשאיבר מינו נותר בשלמותו תקוע בפתח המיני שלה. אומנם, היבחוש שלנו לעולם לא יזכה להכיר את צאצאיו, אבל איש לא יוכל להטיל ספק באבהותו. ואם אנחנו בעסקי זוועה, אי אפשר שלא לחזור ולהזכיר את נקבת הגמל שלמה, המולקת לפעמים את ראש אלופה עוד טרם ההזדווגות. המעניין הוא שהעדר הראש לא מפריע לזכר למלא את חובותיו כבעל. להיפך, עם הראש מסתלקים גם פחדיו והיסוסיו בבואו אל הנקבה האלימה.

אם את התנהגותו של גמל שלמה, המניח לנקבה לטרוף אותו אחרי שהוא מפרה אותה, אפשר להבין בנימוק שראשו בשלב זה כבר איננו על כתפיו, מעשה ההקרבה העצמית של מין מסוים של עכביש הוא פרובלמטי יותר. לאחר שהוא מפרה את זוגתו, הוא מתהפך על גבו ומאפשר לה לנגוס את בטנו נגיסה רצינית. פצוע וזב נוזלים הוא מתרחק ממנה לזמן מה רק כדי לשוב אליה ולהזדווג אִתה פעם נוספת, אלא שאחרי הפעם הזאת היא משלימה את מלאכתה ומותירה רק את קליפתו.

שיטה פחות דרמטית להבטחת האבהות מאשר אצל היבחוש מוצאים אצל השפירית האמריקנית. איבר המין של הזכר בנוי בקצהו כמניפה. לפני שהוא פורק את זרעו בנקבה הוא אוסף במניפת איברו את הזרע שהותיר קודמו ובכך מבטיח את אבהותו על צאצאיו. ואומנם, 19 מ־20 דקות המפגש המיני מוקדשות לסילוק הזרע הקודם, אלא שגם בזה אין ודאות מלאה, שכן תמיד יכול לבוא אחריו זכר אחר שיעשה לו מה שהוא עשה לקודמו. כדי למנוע ממתחריו לגרוף את הקופה כולה, פיתח סרטן יבשתי קטן שיטה בדוקה: ימים אחדים לפני ההפריה הוא לופת את הנקבה ונושא אותה צמודה אליו עד שהיא מטילה את הביצים שהפרה.

חרדתם של הזכרים לאבהותם עשויה לפעמים להעמיד את הנקבות במצבים לא נעימים. כך, מכל מקום, קורה אצל יוני הטבעת. טקס החיזור אצל יונים אלה מתנהל בשני שלבים: הפגישה הראשונה עם הזכר גורמת לנקבה לבצע תנועות טקסיות של בניית קן, ואם הזכר מתמיד בחיזורו, היא נעתרת לו. בניסוי מיוחד שערכו עם יונים אלה, הפרידו את הזכרים מהנקבות מיד לאחר המפגש הראשון, ובמקומם הפגישו אותן עם קבוצה אחרת של זכרים. הנקבות, אשר בעבורן זה היה המפגש השני, הביעו בו במקום נכונות להזדווג אִתם. אלא שכאן ציפתה להן בעיה: הזכרים אשר ציפו מהן להתנהגות טקסית בלבד, כמקובל במפגש הראשון, נרתעו מלבוא אִתן במגע. התנהגותן המתירנית כמו העידה עליהן שהיה להן כבר מפגש קודם עם זכרים, ואפשר שהן נושאות, חלילה וחס, זרע זר בקרבן.

שאלת האבהות משפיעה הן על אופי הקשרים בין זכרים לנקבות והן על יחסו של הזכר לצאצאיו. אצל קופי המקוק במרוקו מזדווגת הנקבה בימי ייחומה כ־40 פעם ביום, די כדי לחלק חסדיה לכל הזכרים בקבוצה. כל הזדווגות נמשכת שניות אחדות והיא מסתיימת בשפיכת זרע. שלא כמקובל בחברות אחרות של קופים, ההזדווגות מתנהלת בשקט ובשלווה בלי שתעורר מתח כלשהו בין הזכרים. יתרה מזאת, כיוון שאף זכר אינו יכול לדעת בוודאות מי האב הביולוגי של הנולדים, מפגינים הזכרים יחס חביב וסבלני לתינוקות.

תמונה שונה לחלוטין מתגלה אצל קופי המקוק בסומטרה. הנקבה המיוחמת מתקרבת לזכר ומציעה לו את אחוריה האדומים והנפוחים. אם הצעתה אינה זוכה לתגובה מהזכר, היא מתייצבת מאחוריו ומתחילה לפלות את גבו עד שהוא מתחיל לנהום בהנאה. בשלב הבא היא מציעה את עצמה פעם שנייה, ואז הזכר נעתר לה. אקט ההזדווגות נמשך כ־10 שניות, אבל מסתיים ללא שפיכת זרע. תהליך זה חוזר על עצמו כ־12 פעם בחצי שעה, עד שהוא מסתיים בשפיכת זרע של הזכר. למחרת תוסיף הנקבה לעגוב על הזכר וכך תעשה במשך ימים אחדים, בעוד הוא דואג לגרש את הזכרים האחרים הנמשכים לנקבה המיוחמת. ההסבר המקובל להתנהגות הזכר הסומטרי נעוץ בקשר הבלעדי של הזכר עם הנקבה. על מנת להחזיק בה הוא מסתייע בעצירת שפיכה, דבר המאפשר לו להזדווג אִתה לעתים קרובות בלי שיגיע לתשישות רבה מדי.

הצורך לספק את עונתה של הנקבה בא לביטוי גם אצל הבבונים הזנובים. הזכר השליט מחזיק תחת שליטתו קבוצה של עד 20 נקבות, עליהן הוא שומר מכל משמר מפני זכרים חמדניים המפטרלים בפריפריה בנסיון מתמיד לחטוף הזדווגות מהירה עם אחת מנקבותיו. פעם אחר פעם מזנק השליט לעבר פולש זה או אחר כדי להבריחו, אבל ככל שגיחותיו תכופות יותר נותר לו פחות זמן לפלות את גבן של נקבותיו ולהקדיש להן תשומת לב. פעולת הסריקה של הפרווה אינה רק ביטוי של תשומת לב. מסתבר שהמגע הזה מגרה את הגוף לייצר חומר אופיאטי, שהשפעתו המרגיעה דומה לפעולת הרואין. אין תמה אפוא, שבגלל ההזנחה נוצר אי שקט בקרב הנקבות, והן מגלות נכונות רבה יותר להיעתר לחיזורי הפולשים, דבר המגביר עוד יותר את התרוצצותו ההיסטרית של הזכר השליט הלוך ושוב בין הפולשים לבין נקבותיו העצבניות.

ככלל, מין הוא עניין רציני ומסוכן למדי בטבע, במיוחד לזכרים. בקרב מין מסוים של גחליליות, הזכר מודיע על כוונותיו הרומנטיות על ידי נצנוצי אור. אם ניצנוצו מוצא חן בעיני נקבות מזדמנות, הן משיבות לו בנצנוץ משלהן. אבל את שפת האוהבים הזאת מטיבות להכיר גם נקבות המשתייכות למין טורף של גחליליות. גם הן משיבות להודעותיו האוריות בנצנוצים מזמינים, אלא שאצלן מסיים הגחליל הרומנטי את חייו. בקרב מינים רבים של יונקים ועופות, הזכר נאלץ להשקיע אנרגיה רבה בפיתוח מידות גוף גדולות, צבעים זוהרים, קרניים כבדות וזנבות מסורבלים. ברוב המקרים הוא חייב לעבור סדרה מתישה של קרבות נגד זכרים אחרים על זכות ההפריה, שתוצאותיה עלולות להיות עגומות. לדוגמה, האיל הקורא מפסיד בקרבות המין עתודות קריטיות של שומן, המסכנות את יכולתו לעבור בשלום את החורף הקשה בצפון; כלב ים מאבד 50 אחוז ממשקלו בתום הרבעת עשרות נקבות; אחרים יוצאים מחינגת המין כל כך מותשים, עד כי הם הופכים טרף קל לטורפים. אצל ירבועי הכיס, עם התייחמות הנקבות נערכים הזכרים לסדרת קרבות מתישה שבסופה זוכים המנצחים בהפריה. אלא שבכך לא תמה סאת תלאותיהם. פרק החיזור וההזדווגות עם כל נקבה בנפרד נמשך בין חמש ל־12 שעות, יום אחר יום, במשך 11 ימים רצופים. מה הפלא שגיבורנו הזעיר, שכל גודלו 10 סנטימטרים, מתמוטט ומת בסוף ההילולה?

גורלו של הקובוס האוגנדי (ממשפחת הראמיים) טוב יותר אך מתיש לא פחות. הקרנבל נפתח בהתכנסות הזכרים בזירות בנות 20 מ"ר, שבתוכן נערכים הקרבות בין המתמודדים על הרבעתן של הנקבות. אלו ממתינות בסבלנות, אולי אף באדישות, לתוצאות הקרב, והן יודעות למה. בתום הקרבות המתישים ייאלצו עשרת המנצחים להרביע בזריזות רבה כמה מאות נקבות, כל עוד ייחומן עמן.

יציאתם של המפסידים מתמונת העינוגים ממלאת תפקיד חשוב בתסריט של הברירה הטבעית. העובדה שהנקבה בוחרת לה את בן זוגה מבין המנצחים מבטיחה לצאצאיה את הגנים המשובחים והחסונים של מיטב הנוער, בעלי כושר הישרדות ופוטנציאל הולדה גבוהים יותר. אלא שהטבע איננו דוגמטי והוא מאפשר במקרים לא מעטים פרסי ניחומים גם לנחותים.

למשל, אצל תיישי בר החיים בסקוטלנד, הנקבות לא מתייחמות כולן בו בזמן. כשנמצאת נקבה זמינה מתגודדים סביבה כמה זכרים שליטים ומתחילים להתקוטט ביניהם על זכות ההפריה. עוד הם מתנגחים ברעש ובהמולה, נעים הזכרים הנחותים בשולי העדר בתקווה לגלות הרחק מן ההמון הסואן נקבות בשעת התייחמותן. משזו נמצאת להם הם ניגשים למלא את מצוות פרו ורבו בדיסקרטיות ראויה לשבח, לפני שבשורת ייחומה תגיע לחוטמם של הזכרים השליטים.

אין ממצאים בדוקים באשר למידת האפקטיביות של הפריות הנחותים, דהיינו כמה צאצאים הם מצליחים להפיק. עניין זה נבדק אצל מין של דבורים החיות ביחידוּת, ונמצא שהזכרים הנחותים מבצעים 18 אחוז מכלל ההזדווגויות, אך ב־22 אחוז מהמקרים נקטעים מעשי האהבה שלהם באבם על ידי השליטים, דבר המצמצם את הפריותיהם ל־14 אחוז בלבד. אבל אם מביאים בחשבון שתוחלת חייו של השליט קצרה יותר בגין הקרבות הרבים שהוא נוטל בהם חלק, יוצא שחלקם של הנחותים בדור הצאצאים אינו מבוטל.

גם שליטים אינם ששים לקרב, והם עושים זאת רק כאשר ההגמוניה שלהם נמצאת בסכנה ממשית. כיוון שכך, הם נוהגים במקרים לא מעטים בסובלנות כלפי נחותים, בתנאי שהם לא מגזימים, וזאת כדי להבטיח לעצמם שקט תעשייתי. אך מאחורי סובלנות זו יש סיבה נוספת. למרות מלאי הזרע העצום העומד לרשות הזכר כדאי גם לו להיות סלקטיבי בכל הקשור לנקבות, שכן איכות הזרע וכמותו יורדות ככל שהוא מזדווג יותר. מטעם זה מרכזים הזכרים השליטים 80 אחוז מפעילותם המינית בשיא הייחום של הנקבות, המבטיח את התעברותן ממנו. “ידע” ביולוגי זה מאפשר לזכרים השליטים לעצום עיניהם נוכח הפלירטים הקצרים של הנחותים, שכן ההיתר ניתן בעיקרו בימים הפחות פוריים של הנקבות בהרמונו. זכרים נחותים בקהילת הבבונים הזנובים יכולים להחזיק קבוצת נקבות משלהם, בלי לעורר עליהם את חמתו של השליט, בתנאי שאינה עולה על שתיים־שלוש נקבות. במקרים אחרים קושרים שני זכרים נחותים קשר ביניהם נגד השליט. בעוד האחד מהם יוצא להתגרות בשליט, מנצל השני את פסק הזמן כדי לבצע אקט אהבה חטוף עם אחת הנקבות. בתום מעשהו הוא מחליף תפקידים עם שותפו לקנוניה, ובסוף הכל יוצאים נהנים, לרבות השליט שאינו מעלה בדעתו כי נצחונו עלה לו בזוג קרניים.

חשבונם של הזכרים השליטים והנחותים במשחק זה של סובלנות מינית ברור לכאורה. מה שלא מובן מאליו הוא למה מגלה הנקבה מתירנות מינית. אם מטרת התחרות המינית היא למיין עבורה את המנצחים שיעבירו לצאצאיה את זרע השליטים החסונים, למה היא מוכנה להתפתות בקלות כזאת להזדווגויות חטופות על זכרים נחותים? תשובה אפשרית היא, שהנקבה לא סומכת באופן מוחלט על סימני החוסן החיצוניים של הזכר, כפי שהם באים לידי ביטוי בעצמה הקולית, באורך הזנב ובגודל הקרניים. בנוסף על ההתמודדות הפיזית בין הזכרים על זכות ההפריה, היא מקיימת תחרות זרע בתוך גופה כדי לממש את הסיבה האמיתית להתמודדות בין הזכרים: להבטיח את נצחונו של הזרע הטוב ביותר. מסתבר שלתחרות הזרע יש תימוכין טובים במדע. אחוז גבוה מזרעו של זכר בריא הוא פגום, קרי חסר זנב או בעל זנב מעוקל, בעל ראש מעוות או כפול וכיו"ב, משמע לא פורה. אחוז גבוה במיוחד של זרע פגום ובעל ניידות נמוכה נמצא אצל בני אדם וגורילות, בעוד פרים מחזיקים בשיעור הגבוה ביותר של זרע משובח. אם כן, בעקבות ההתפרקות המינית של הזכר האנושי יוצאים 300 מיליון זרעונים למסלול מכשולים מן הקשים ביותר שניתן להעלות על הדעת, שבסיומו יגיעו לאזור הביצית פחות מ־20 זרעונים, שם יפתחו בקרב האחרון על החדירה לתוך הביצית והפרייתה, שתעשה בתגובה למסר כימי שהביצית משגרת לעברם. בקרב אחרון זה יש רק מנצח אחד ויחיד, כי ברגע שאחד הזרעונים חודר לביצית – אין יותר כניסה לאף אחד. כאילו לא די בקשיים שמערימה הנקבה בדרכם, באים הזכרים ומערימים מכשולים האחד בפני רעהו. הם “משתמשים” בזרע הפגום שלהם כדי להקים מחסומים בדרכו של הזרע המתחרה, ובה בעת משגרים נגדו “חוליות קומנדו” המפרישות אנזים שמעכל את המעטפת החלבונית של הזרעונים המתחרים.

תחרות הזרע יכולה להסביר תופעות שונות בהתנהגותם המינית של בעלי חיים, כגון כמות הזרע העצומה (כמה מיליארדים) שמפעיל השימפנז כל אימת שהוא מזדווג עם נקבה, לעומת החסכנות הרבה (65 מיליון בלבד) של הגורילה. הסיבה היא שהגורילה לא סובל מתחרות בקרב הנקבות בהרמונו, בעוד שנקבות השימפנזים דוחות כל נסיון של זכר זה או אחר להשיג בלעדיות על חיי המין שלהן. יוצא אפוא, שכדי לשפר את סיכויי אבהותו, על הזכר להגדיל את כמות הזרע שהוא מותיר בנקבה, על מנת שזרעו יתחרה בהצלחה בזרעם של מתחריו. אסטרטגיה זו של תחרות ברמת הזרע נפוצה למדי בטבע. קופי המוריקי (ברכיטל עכבישי) הננסיים, החיים באזור יערי מסוים בדרום־מזרח ברזיל, הם בעלי האשכים הגדולים (בגודל של כדורי ביליארד) בקרב הפרימאטים, ולא בכדי. המוריקים חיים בקבוצה שאין בה שליטים ונחותים. את רוב זמנם הם מבלים על צמרות העצים, בגובה של כמה עשרות מטרים, ועל כן הם לא יכולים להרשות לעצמם להסתכן במאבקי כוח העלולים להסתיים בריסוק איברים. כשנקבה נכנסת לשבוע הייחום שלה, מסתדרים כמה זכרים בתור ומזדווגים אתה בזה אחר זה בסבלנות (20 דקות למשגל) ובסדר מופתי. אורח חיים חברתי ויציב זה עודד את הברירה הטבעית לפתח אצל הזכרים מיכלי זרע גדולים, שכן ככל שהזכר יותיר בגופן של הנקבות כמות גדולה של זרע, הסיכוי שהן יופרו ממנו יגדל. אסטרטגיה זו של תחרות ברמת הזרע אינה בלעדית לקופים. משקל אשכיו של גדול הלווייתנים (הלווייתן הכחול) מגיע ל־70 ק"ג, ואילו משקל אשכיו של הבלנה השחורה יכול להגיע לטונה. הסיבה לפער הזה הוא, שלווייתנים מסוג הבלנה השחורה סוגרים על נקבה זמינה ומזדווגים אִתה בזה אחר זה, מה שמשאיר את שאלת האבהות פתוחה וחופשית להכרעה ברמה של תחרות זרע. כך גם אצל עופות דורסים, הנאלצים להיעדר מהקן לפרקי זמן ממושכים יחסית. הזכרים מקיימים יחסי מין בתכיפות גבוהה יותר מעופות אחרים שמזונם מצוי להם בשפע בקרבת הקן. לדוגמה, הנץ הגדול מזדווג 500–600 פעם לכל תטולה, לעומת פעם אחת אצל זרעית השדה ממשפחת העפרוניים. בעבר העריכו החוקרים שיחסי מין אינטנסיביים אלה נועדו לחזק את הקשר המונוגמי בין בני הזוג ולהבטיחו גם בתקופת העדרו מהקן. היום נוטים לתת הסבר פחות רומנטי לרעב המיני של הנץ הגדול: הזכר ממלא את גופה של בת זוגו בזרע, כדי שיוכל להתחרות בהצלחה בזרעו של תייר מזדמן בעת העדרו. לתחרות הזרע יש גם היבט פחות סימפטי. גורילות, עופות, פילי ים ואחרים נוהגים להצטרף לאונס שנעשה בבנות זוגן כדי לדלל את זרע האנסים. אחד האנסים הבולטים בטבע הוא האוריה (עוף ימי החי באוקיינוס האטלנטי). האוריה הוא מונוגמי, אבל אם מסיבה כלשהי הוא לא קולט את סימני הזמינות של בת זוגו, מנצלים הזכרים בסביבה את ההזדמנות ומבצעים בה אונס קבוצתי. הבעל מנסה תחילה לגונן על זוגתו, אבל משנכשלים מאמציו הוא מצטרף לחבורת האנסים כדי לא לאבד כליל את סיכויי אבהותו על הצאצאים העתידים להיוולד.

אם הותרת צאצאים היא הפרס הנכסף וגם תכלית הקיום של כל בעלי החיים, מה תֵמַה שבמהלך מאות מיליוני שנות אבולוציה התפתח בטבע מנגנון עשיר מאין כמוהו של איברי רבייה, טכניקות הפריה ורמות אונות שמקומן מובטח להן בספר השיאים של גינס. מלך החיות, למשל, אינו מבייש את תוארו: במשך שלושה ימים רצופים מזדווג האריה כ־160 פעם. השיא הרשמי מוחזק על ידי אריה קנייתי שרשם 360 הזדווגויות בשמונה ימים. בשיאי הזריזות מחזיקות, כצפוי, החיות הקטנות. אוגר מסוגל להזדווג 75 פעם בשעה. אולם השיא העולמי שייך לעכבר ממשפחת הגרביליים, שרשם 224 הזדווגויות בשעה אחת! ואם כבר בשיאים עסקינן, אי אפשר שלא להזכיר את דג השבלול, יצור דו מיני זעיר (חצי ס"מ), אך בעל איבר מין ארוך פי 46 מאורך גופו.

בנוסף לארסנל מדהים של איברי רבייה צייד הטבע את ברואיו גם במגוון עשיר של טכניקות הפריה. כך אנו מוצאים תולעת זיפים, אשר כקופידון לכל דבר יורה טילי זרע לעבר הנקבה ומפרה אותה מרחוק. מאהב אחר, קצר רוח ממנו, משתייך למין של דבורים שחי במדבריות ארה"ב. תיכף ללידתו יוצא הזכר לטיסת בתולים בגובה פני הקרקע. משהוא קולט את ריחה של רימת נקבה מתחת לשכבת החול, הוא נוחת וחופר במהירות במקום עד שהוא מגלה דבורה צעירה המפלסת דרכה אל פני הקרקע. הזכר שלנו חוטף את הנקבה, מביאהּ לשיח קרוב ושם הוא מבצע בה את זממו.

אם התנהגותו של זכר זה מעידה על קוצר רוח בולט, מה נגיד על זבוב ניו זילנדי המזדווג עם הנקבה בעוד היא שרויה בתוך הגולם שלה? ואם העקרון הוא “כל המקדים זוכה”, אזי השיא שייך כנראה לכנימה זעירה, אשר הזכרים הבוקעים מביציהן בבטן אמם, מזדווגים שם עם אחיותיהם ומתים לאחר מכן בלי שיראו את אור היום.