למחרת השריפה הגדולה ביערות הכרמל שאירעה ב־1989 העיד איש שמורות הטבע, כי כל הלילה שמע את היחמורים בוכים. אפשר לראות בדברים אלה עדות ישירה ומשכנעת לקיומם של רגשות אצל בעלי חיים. אף על פי כן, יטענו אנשי המדע, ובצדק, שהיא אינה יכולה להתקבל כראיה לכך שהיחמורים מחוננים ברגשות אנושיים. לבכי של יחמורים, לזעקות האימה של חזירים, המובלים לבית המטבחיים ולנביחות השמחה של כלב, המקדם בהתלהבות את פני אדונו, אין ערך מדעי, לא משום שאיננו מבינים את משמעותם של קולות אלו, אלא משום שהיחמורים, הכלבים והחזירים אינם יצורי אנוש. ומאחר שרגשות פחד, עצב, צער, שמחה וגעגועים הם מושגים, השאולים מהחוויה האנושית, הרי שמעצם הגדרתם אי אפשר לייחסם אלא לבני אדם.

למען האמת, אין לנו כל דרך להוכיח שבני אדם חשים רגשות וחווים חוויות. אנו יכולים להעיד רק על עצמנו שאנו חושבים, מרגישים, נהנים, אוהבים, שונאים, מקנאים, פוחדים וכיוצא באלה, אבל אין לנו כל אפשרות לדעת בוודאות האם תכונות אלו מתקיימות גם בזולתנו. אלא מאי, מאחר שזולתנו בנוי בצלמנו, מגיב ופועל בדרכנו, מדבר בשפתנו ומבין את דברינו, אנו מניחים על דרך ההיקש כי הוא בעל תודעה כשלנו. את ההיקש הזה איננו יכולים להחיל על כלבים ועל יחמורים, ולפיכך מבחינתנו הם משוללי רגשות, מחשבות וכוונות.

כאותו שיילוק המונה בעצמו שורה שלמה של אפיונים אנושיים כדי להוכיח שגם יהודי הוא בן אדם, יכול היחמור להראות לנו בתגובותיו שחם לו בקיץ וקר לו בחורף, שהוא נתון להיסוסים, לפחדים, ללחצים ולחרדות כמונו. הכל לשווא. מהיות היחמורים שונים מאתנו, איננו יכולים להקיש מעצמנו עליהם ולהיפך. על פי אותך צורך נפשי עמוק שבו דחינו בשעתה את האפשרות שכדור הארץ איננו מרכז היקום ושהעמים מחוץ ליבשת אירופה אינם תת גזע אנושי, כך אנו שוללים רגשות, מחשבות וכוונות מכל מי שאינו עשוי בצלמנו. אנו שומעים את הקולות ורואים את המראות, אבל הם אינם קולותינו ולא מראותינו.

השאלה, כמובן, היא מהי נפש. הבעיה היא שאיננו משקיפים אובייקטיבים בכל הקשור למושג הזה, כיוון שאנו גוזרים מעצמנו את קריטריוני השיפוט. יש מי שאמרו, למשל, כי הנפש נבחנת על פי יכולתה להתענג ממוזיקה ומשירה. אבל אם נאשר או נשלול את קיומה של הנפש על פי הביטוי המפותח והמורכב ביותר שלה, כי אז ניאלץ לשלול אותה גם מבני אדם לא מעטים. לעומת זאת, אם אנחנו מניחים שהנפש (או התודעה) איננה מוטציה פתאומית שהופיעה אצל אבות האדם המודרני לפני 800 אלפי שנה ואולי עוד לפני כן עם הופעת הומו הביליס לפני כשני מיליון שנה או הומו ארקטוּס לפני 1.6 מיליון שנה. אלא תהליך מנטלי הדרגתי שהתפתח במשך מאות מיליוני שנים, אזי התודעה או הנפש או המנטליות הן מנגנונים אוניברסליים שהתפתחו באורגניזמים ביולוגיים ועברו שלבים אבולוציוניים, בכפוף לאותם חוקים של הברירה הטבעית הפועלים על כל מנגנון ביולוגי בטבע.

בדומה למוח, שהחל את מסלולו האבולוציוני עם כמה מאות תאים עצביים המרוכזים בגנגליונים פרימיטיביים, עד למוח האנושי בעל 100 מיליארד תאים, התודעה מופיעה ברמות התפתחות שונות אצל בעלי חיים שונים. כיוון שכך, תהיה זו טעות לזהות את התודעה עם יכולתם של בני האדם להיות מודעים להתנסויות שהתנסו על מנת להפיק מהן לקחים לגבי העתיד שכן תשובה זו מכילה כשל לוגי. לזכור דבר, להיות מודע לו ולהפיק ממנו לקח הם שלושה דברים שונים ונפרדים. הזכרון כשלעצמו, ללא חיבור עם מאפיינים נפשיים אחרים, הוא מרכיב אחד ממרכיבי ההוויה הנפשית, שהרי אי אפשר לגזור אותו במישרין מאיזושהי פעולה מכנית או ביוכימית של הגוף, כמו הוצאת קול או הפרשת שתן. המושג נפש במובן הראשוני והבסיסי ביותר שלו, מקבל אפוא תוקף ברגע שאחד ממרכיביו של מושג זה מתגלה ביצור חי.

כיוון שכך, אפשר לומר כי התודעה עשתה את הופעתה הראשונה בטבע יחד עם הגילוי הראשון של הזכרון. הווה אומר, יצור נחות כמו חלזון ימי, המסוגל להבחין בין גירויים סתמיים לבין גירויים חיוניים לו באמצעות מנגנון פרימיטיבי של זכרון ולמידה הוא בעל תודעה. אומנם תודעה דלה וחד ממדית, ואף על פי כן נפש. ניתן לשאול למה צריך לראות בזכרון את נקודת המוצא של הנפש ולא בתגובה הרפלקסיבית של צמח או של חיידק לגירוי מסביבתו. התשובה היא שהזכרון מהווה את נקודת החיבור הראשונה בין עולם התופעות החומריות, הניתן להסבר מלא על ידי חוקי הפיזיקה והכימיה לבין עולם התופעות המנטליות, הקשור אומנם בעולם החומרי, אבל לא ניתן לתיאור ולהסבר באמצעות הפיזיקה והכימיה. במלים אחרות, הבעיה הפסיכופיזית לא התחילה עם פרופ' ישעיהו ליבוביץ' אלא עם החלזון הימי ואולי אף לפניו.

הזכרון הוא התחנה הראשונה של התודעה, אבל כמובן לא האחרונה. בין מנגנון הזכרון של החלזון הימי. הפוטר אותו מהצורך לכווץ את הזים שלו לנוכח גירויים חוזרים מאותו סוג, לבין בכי היחמורים מצויות תחנות רבות, שכל אחת מהן מייצגת שלב גבוה יותר בסולם התודעה.

כדי לעלות במעלה הסולם עלינו לגבור על כשל לוגי ישן נושן, שאינו מאפשר לנו להכיר ברגשות אלא בהקשר האנושי. כשל זה טמון בקביעה שקבע דקארט, כי האדם הוא היצור היחיד בטבע המחונן בנפש, ואילו כל בעלי החיים האחרים אינם אלא אוטומטים. כיום איננו נוהגים אומנם לקשור אוטומטיוּת בבעלי חיים אלא במכונות, ואנו משתמשים תחתיו במושג תכנית גנטית או צווים גנטיים, אבל אנו מתכוונים בעצם לאותו דבר.

יש תולעים העושות דרכן במעבי האדמה תוך כדי בליעת אדמה בפתח הקדמי של גופן והוצאתה מהפתח האחורי. מערכת העיכול של התולעת מפרקת את האורגניזמים הקטנים שבתוך האדמה ואלה נספגים במערכת הדם שלה כמזון עשיר בפחמימות, בשומנים ובחומצות אמיניות. כאשר התולעת מניעה לאדמה קשה או דלה במזרן. היא פועלת על פי תכנית גנטית בעלת שתי פקודות: אם האדמה מזינה, המשיכי באותו כיוון! אם לא, שַני כיוון! לתולעת שלנו די בשתי פקודות אלו על מנת לשרוד, אך אין היא יכולה לחרוג מהן כהוא זה. אם, למשל, יכניסו אותה לקופסת מתכת מלאה בנסורת ברזל, היא תנהג על פי הפקודה השנייה ותוסיף להסתובב עד אפיסת כוחות.

כך גם הדבורים, למרות שעולמך מורכב לאין ערוך מזה של התולעים. המבנה הארכיטקטוני המופלא של הכוורות, חלוקת התפקידים בין קבוצות הפרטים והתקשורת המתוחכמת המתקיימת ביניהן, שבאמצעותה הן מסוגלות להעביר מידע על מקומו ועל מרחקו של מקור צרף חדש מהכוורת, מעוררים השתאות. אבל כל המבנה התקשורתי והחברתי המורכב הזה מתנהל מראשיתו ועד סופו על פי תכנית גנטית קשיחה. דבורה היוצאת להגן על כוורתהּ מפני גורמים עוינים אינה יכולה להפעיל שיקול דעת אם לעקוץ את אויבהּ ובכך לגזור גם על עצמה גזר דין מוות, או להסתפק באיום ובכך להינצל. התנהגותה ההירואית מוכתבת לה על ידי צו גנטי קשיח: עִקצי כל חיה המתקרבת לכוורת! במובן זה הדבורה היא אוטומט לכל דבר. הוא הדין בשארת בשרהּ ממשפחת הצרעות.

יש צרעה שרכשה במהלך האבולוציה תכנית גאונית כיצד לגדל את צאצאיה. היא משתקת זחל בארס שלה. מכניסה אותו למחילתה, מטילה בגופו את ביציה ונוטשת את המקום לבלי שוב. הרימה הבוקעת מהביצים ניזונה מבשרו החי של הזחל המשותק עד שהיא מגיעה לפרקהּ. תכנית ההטלה הגנטית של הצרעה מורכבת מחמש פקודות:

I. מִצאי מחילה מתאימה להכנסת הזחל.

2. הניחי את הזחל בכניסה למחילה.

3. היכנסי למחילה ובדקי שהיא פנויה.

4. הכניסי פנימה את הזחל.

5. הטילי את ביצייך בזחל.

החוקרים החליטו להתחכם לצרעה. בעת שהיא נכנסה לבדוק את המחילה, הם הזיזו את הזחל 10 סנטימטר לאחור. כאשר יצאה הצרעה ולא מצאה את הזחל במקום שהניחה אותו, היא חיפשה מסביב ולאחר שגילתה אותו, היא לא המשיכה בפקודה מס' 4, אלא חזרה על פקודות 2 ו־3. החוקרים שבו והזיזו את הזחל ממקומו בעת שהצרעה בדקה את המחילה, ובכל פעם שיצאה ממנה היא חזרה שוב ושוב על פקודות 2 ו־3.

חשוב להדגיש כאן, שאין לזהות תכנית גנטית עם פשטנות וטיפשות. תכניות גנטיות יכולות לפתח במהלך האבולוציה לא רק דפוסי התנהגות מתוחכמים ומעוררי השתאות דוגמת הדבורים והעכבישים, אלא גם שימוש בכלים כבר ברמת האבולוציה של חרקים. ידוע על כמה מינים של נמלים המביאות נוזלים למושבותיהן באמצעות חלקיקי פירות עסיסיים או מיצים שנמצצו מבעלי חיים שהן הרגו. כדי להעביר את הנוזלים למושבותיהן, הן מספיגות פיסת עלה בנוזל ונושאות אותו הביתה. השימוש בעלה ספוגי מאפשר להן להעביר במסע אחד כמות נוזלים גדולה פי עשרה מאשר בקיבותיהן.

כדי לעמוד על גודל המבצע הזה כדאי לזכור את התדהמה שעוררה לפני 25 שנה החוקרת ג’ין גודול כאשר גילתה שימפנזים המשתמשים בעיסה של עלה לעוס כדי לספוג מים שנקוו בתחתיתו של נקב בגזע עץ. והנה גם נמלים עושות זאת. אולם קיים הבדל מהותי ועמוק בין שני המקרים: הספוג של הנמלים הוא מבצע גנטי מרשים, ואילו הספוג של השימפנזים הוא הישג לימודי מדהים. הישג דומה נצפה לפני שנים אחדות אצל קופי מקוק החיים באחד האיים בדרום יפן. בעקבות עונה שחונה במיוחד נחלצו השלטונות היפניים לעזרת הקופים הרעבים והביאו להם חיטה. כעבור כמה ימים התפזרו גרעיני החיטה בחול והקופים נאלצו לעמול קשה כדי ללקט אותם אחד לאחד. ואז, אחת הקופות, שהיתה מוּכּרת לחוקרים בשם אימו, השליכה למים מלוא חופניים חול מעורב בגרעינים. החול שקע מיד במים ואימו אספה בנחת את גרעיני החיטה הצפים אל פיה. גם אם נניח שאימו עשתה מה שעשתה במקרה ולא במתכוון, העובדה שהיא חזרה פעם אחר פעם על מעשיה, מלמדת על יכולתה ללמוד ולגזור הכללות. מבחינה זאת אימו היא הארכימדס של קופי המקוק.

אבל לפני שנגיע לקופים וליונקים מפותחים אחרים, כדאי להתעכב אצל כמה מינים נחותים מהם מבחינת הכישורים השכליים, ואף על פי כן אינטליגנטיים דיים כדי לחרוג מהקבעון הגנטי. מין מסוים של אנפות אימץ לעצמו מנהג להשליך קרום לחם למים, וכאשר דג מתקרב לפתיון האנפה צדה אותו במקורה. מפתיע אולי יותר הוא השימוש שעושים בעלי חיים שונים באבנים כדי לצוד את טרפם. ושוב, מתברר שהקופים של גודול אינם בלעדיים בעניין הזה. דובי הקוטב נוהגים לעתים מזומנות ליידות גושי קרח בכלבי ים כחלק מטכניקת הציד שלהם. אבל לא רק דובים, גם ציפורים נעזרות בטכניקה דומה למטרותיהן. קבוצת חוקרים שהתקרבה לקנים של עורבים הותקפה במטר אבנים שהשליכו עליה העורבים.

מינים מסוימים של נשרים ממזרח אפריקה נעזרים באבנים שהם מחזיקים במקור כדי לפצח במהלומות חוזרות ונשנות את קליפתן העבה והקשה של ביצי יענים. גם ציפורים קטנות, דוגמת הפרושים החיים באיי הגלאפגוס, עושים שימוש מתוחכם מאוד בכלים. הם צדים חרקים באמצעות זרד דק בעל קצה מחודד, שאותו הם מחדירים לסדקים צרים ונועצים אותו בבשרם של חרקים המסתתרים שם.

האם הפרושים מוציאים לפועל תכנית גנטית קשיחה או מממשים תכנית נלמדת גמישה? סביר להניח שנעיצת חניתות בחרקים אינה רשומה בגנים של הפרושים, אבל אם קיים ספק לגבי הפרושים, התנהגותו של הירגזי המצוי היא מעל לכל ספק. בשנות ה־30 של המאה שלנו נהגו החלבנים באנגליה להניח בשעות הבוקר המוקדמות את בקבוקי החלב על מפתן הבתים. מנהג זה לא נעלם מעיני הירגזים. באיזשהו שלב הם גילו שהמחלבות הבריטיות לא מייצרות את החלב בתהליך הבחשה, המפזר את חלקיקי השומן באופן שווה בחלב, ולפיכך מצטברת שכבה עבה של שומן עשיר מתחת למכסה. אך מה שחשוב יותר, נודע לירגזים בדרך כלשהי, שהתעשייה הבריטית עושה שימוש במכסים מתכתיים דקים לבקבוקי החלב, וכי אפשר ללא קושי לנקב בנקירת מקור חורים במכסים אלה וליהנות מארוחת בוקר חינם. מאחר שאבות אבותיו של הירגזי המצוי לא נולדו עם בקבוק חלב בפיהם, יש להניח שנקירת מכסי המתכת לא היתה רשומה בתכנית הגנטית של הירגזים הבריטיים.

אפשר להביא דוגמאות נוספות למכביר מתוך הרפרטואר העשיר של בעלי החיים, אבל הסיבה שאנחנו עוצרים כאן היא שיש הנוטים לקשור את התודעה עם כושר הלמידה. ככלות הכל למידה היא יותר מאשר יכולת מנטלית כמו זכרון, שכן היא כרוכה בתהליכים מורכבים למדי וביצירת מודלים על העולם. לא פלא, אם כן, שאנשים לא מעטים טוענים כי רק בעלי חיים המסוגלים ללמוד ולהיעזר בלמידה כדי להתאים את התנהגותם לתנאים המשתנים של הסביבה רשאים לראות עצמם כבעלי מטען תודעתי.

זה נשמע כמובן מוזר, שכן המלה תודעה טעונה במטענים אנושיים מורכבים, לפחות כך על פי הגדרתו של פרופ' יוסף נוימן מאוניברסיטת תל אביב. נוימן מגדיר את התודעה כמכלול התחושות, הרגשות, הרצונות והמחשבות, לרבות מאפיינים של האישיות כגון נדיבות, אומץ, שאפתנות וכיוצא באלה. מאליו מובן שעל פי הגדרה זו אי אפשר לייחס תודעה לירגזי שלנו. אבל מי אמר שעלינו לתפור את מושג התודעה על פי המידות האנושיות? האין זאת הטיה תרבותית משוועת מצדנו לזהות את התודעה עם הביטוי המלא והשלם המצוי בבני האדם? אני מניח כי תייר מזדמן מהחלל החיצון יראה בהגדרה זו ביטוי לא נעים של גזענות גסה. ואם הוא מפותח מאתנו ב־50 אלף שנה, קרוב לוודאי שיתמה על כי אנו מעזים לכנות את המנטליות הנחשלת שלנו בתואר תודעה. אפשר להניח עוד, כי אותו תייר נבון ייטיב להבין מאתנו כי הגישה האנתרופוצנטרית שלנו ביחס לירגזי תעמרר לנו לרועץ כאשר נצא בעתיד לגלות עקבות של חיים על פני כוכבים אחרים. נאמנים לגישה זו, חזקה עלינו שנחפש שם מאפיינים של מה שמוּכּר לנו כחיים, ונתעלם מצורות חיים אחרות ושונות שהתפתחו אולי באופן שונה באותו כוכב.

אם נסתלק לרגע מהמשפטים הקדומים שלנו. נוכל לראות את התודעה שלנו ושל הירגזי כמונחות על אותו קו. למרות המרחק הגדול ביניהן, כפי שהמוח שלנו והמוח של הירגזי מצויים במרחק רב זה מזה על אותו קו אבולוציוני. מאחר שכך, איננו צריכים לחפש מונח יומרני פחות מתודעה כדי לתאר את המנטליות של הירגזי. אם נגדיר את התודעה כתופעה אוניברסלית ואחידה המופיעה בדרגות וברמות שונות, אנו עשויים למצוא כי מה שמפריד את התודעה של הירגזי מהתודעה שלנו הוא בראש ובראשונה ההתכוונות לעשות מעשה והמודעות לעשיית המעשה. והשאלה המרתקת היא האם בין הירגזי לאדם יש חיות בטבע העושות את מעשיהן מתוך התכוונות ומודעות עצמית? כדי לנסות להשיב על שאלה זאת צריך להתחקות אחר התנהגותם של הלווייתנים, האריות והשימפנזים. על כך במאמר הבא.

במאמר הקודם הבטחתי לעקוב אחרי אריות, לווייתנים וקופים, בנסיון למצוא בהתנהגותם עדויות להתכוונות ולמודעות עצמית שהן המאפיינים המובהקים ביותר לקיומה של תודעה. שכן ההבדל המרכזי בין חיות לבני אדם הוא לא כל כך באופי ובמורכבות המעשים, אלא במודעות להם. בני אדם לא רק יודעים לעשות דברים, הם גם יודעים שהם עושים, ולפעמים אפילו מבינים מה הם עושים.

הבעיה היא שאיננו יכולים לשאול חיות אם הן מתכוונות למה שהן עושות. כל שבידינו לעשות הוא לנתח את התנהגותן ולנסות ולהבחין, אם עומדת מאחוריהן תכנית פעולה מולדת וקשיחה, המודרכת על ידי צווים גנטיים, ועל כן חוזרת על עצמה כל אימת שהסביבה לוחצת על הדק ההפעלה, או שהיא תכנית פעולה נרכשת, גמישה ונתונה לשינויים, הנבנית מתוך המפגש הדינמי של בעל החיים עם סביבתו, והמסתייעת לצורך זה בזכרון, בנסיון ובלמידה. תכנית מסוג זה היא רשת הבועות של הלווייתנים.

סדרת הלווייתניים כוללת 90 מינים של יונקים שיצאו לפני 50 מיליון שנה מקבוצה של מפריסי פרסה יבשתיים (אנטילופות וצבאים) ופיתחו את חייהם במים. חברי הסדרה הזאת הילכו עלינו מאז ומתמיד קסם רב, לא רק משום שאנו מוצאים בקרבם את בעל החיים הגדול ביותר עלי אדמות (הלווייתן הכחול), את בעל השיא בצלילה (הלווייתן הראשתן צולל לעומק של 1.8 ק"מ) ואת אחד היצורים החביבים ביותר (הדולפין), אלא גם בשל מוחם הגדול שהוליד אגדות רבות על חכמתם ועל תבונתם של יונקים ימיים אלה. חיזוק לאגדות אלו באה משירת הלווייתנים. מה שמדהים בשירה זו הוא לא רק אורכה העשוי להגיע ל־22 שעות ברציפות, אלא גם השתנותה הקיצונית מעונה לעונה. השאלה היא איך מצליחים הלווייתנים לרכוש מדי שנה פרטיטורה חדשה וללמוד אותה בתקופה הקצרה היחסית של עונת החיזור. החוקרים מעריכים כי הדבר מתאפשר הודות לכך שהמשפטים המוזיקליים הארוכים מורכבים מחרוזים, עובדה המקילה על פעולת הזכירה.

איש שפיתח אמונה קיצונית באינטליגנציה היתרה של הלווייתנים הוא ג’ון קאנינגם לילי, שבספריו (“האדם והדולפין” ו"נפשו של הדולפין") ניסה ללא הצלחה יתרה להוכיח כי תבונתם עולה כמה מונים על זו שלנו. מוחו של הראשתן כה גדול בהשוואה לאדם (פי שישה), טוען לילי, עד כי הוא לא נזקק אלא לחלק השישי שלו לצורך תפקודיו היומיומיים. מה הוא עושה ביתרת המוח שלו? ייתכן, אומר לילי, שמוחו הענק משמש אותו לחישובים ולמחשבות שהם מעבר להבנתנו, כמו למשל, לחוות מחדש תחושות וחוויות מעברו. ואם מביאים בחשבון שהתקשורת הקולית שלו מתנהלת על תדר הרבה יותר גבוה משלנו. הריהו מסוגל לקלוט 40 אלף יחידות מידע בשנייה, פי 20 מכמות המידע הקולי שאנחנו מסוגלים לקלוט.

אבל, אפשר לשאול, אם הם כל כך אינטליגנטיים, מדוע אלפי דולפינים מתים מיתה מטופשת כל כך ברשתותיהם של דייגים? מדוע מתקשים הלווייתנים למצוא פתרון למחלה המסתורית הפוקדת אותם זה אלפי שנים (התופעה מוזכרת כבר אצל אריסטו) והמביאה אותם לעלות על היבשה ולמצוא שם את מותם? גם נטייה מפורסמת אחרת של הדולפינים להיחלץ לעזרת פרט פצוע ולהעלותו בעדינות אל פני המים כדי לאפשר לו נשימה חופשית, מעלה תמיהה. שכן יותר מפעם נצפו דולפינים שהמשיכו לסייע לפרטים מתים. למרות שהללו כבר היו במצב של רקבון מתקדם. אם הם כל כך נבונים, הכיצד אינם עומדים על חוסר הטעם שבמעשיהם? לילי לא מתייחס משום מה למגבלותיהם של בני טיפוחיו, אלא למעלותיהם. הוא מאמין שהדולפינים והלווייתנים היו יכולים להשתלט על טכנולוגיות הרבה יותר מפותחות משלנו אילו רק היו מעוניינים בכך.

אבל אם נניח לתזות אזוטריות אלו, נמצא שבניה של סדרת הלווייתניים אכן מחוננים באינטליגנציה רבה, הבאה לידי ביטוי, בין השאר, בכישוריהם התקשורתיים ובשירתם המלודית, שעליהם נעמוד במאמר הבא. בשלב זה נצביע רק על טכניקת ציד מאוד מעניינת של הלווייתנים גדולי הסנפיר, שקשה להניח שהיא מודרכת על ידי צווים גנטיים. לאחר שהם מאתרים להקות של דגים קטנים, נוהגים לווייתנים אלה לחוג סביבם בתנועה מעגלית רחבה מלמטה למעלה, תוך כדי פליטת זרם בועות אוויר הסוגרות על הדגים במעין רשת דייגים צפופה. הדגים הקטנים, הנרתעים מחציית קו בועות האוויר, מצטופפים במרכז וכך מאפשרים ללווייתן לבלוע אותם בקלות.

קיים פיתוי רב לראות בטכניקה זו תכנון והתכוונות, אבל מידת הזהירות דורשת התאפקות, שכן התנהגות כזאת היתה עשויה להתפתח בשלבים, כאשר כל שלב מתחזק מהתוצאות החיוביות של השלבים שקדמו לו, ומונחל לדורות הבאים. עם זאת, גם אם אכן כך קרו הדברים, עצם העובדה שהתנהגות זו אומצה על ידי כל אוכלוסיית הלווייתנים מעידה לא רק על כושר למידה, כי אם גם על קיומה של אינטליגנציה מספיק גבוהה, כדי להבין את הקשר בין צפיפות הבועות בטבעת הסוגרת על הדגים לבין כמות השלל הנופלת בחלקם. לצערנו, טכניקת הציד של הלווייתנים גדולי הסנפיר לא נחקרה דייה. על כן, כדי לקבל אינדיקציות חד משמעיות יותר לקיום תכנון וכוונה אצל בעלי חיים, אין מנוס מחזרה ליבשה, אל אזורי הטריפה של האריות.

לא בכדי מכוּנה האריה מלך החיות. מבין 37 המינים הנמנים עם קבוצת החתולים, האריה הוא המין היחיד המנהל אורח חיים חברתי (למעט הצ’יטות הזכרים החיים פרקי זמן מסוימים בחבורות קטנות). מדוע “בחר” האריה בחיי חברה, הוא סיפור בפני עצמו, כמו גם יחסו האדנותי ללביאות והתנהגותו הקטלנית כלפי גוריהם של אריות אחרים. לענייננו נתרכז בטכניקת הציד המתוחכמת שלו.

לכאורה, הציד לא צריך להוות בעיה לאריה, שהרי הטרף מצוי לו בשפע. הבעיה היא שהטרף קל רגליים, ואילו רגליו של האריה כבדות ונשימתו קצרה. כיוון שכך, עליו להשיג את טרפו המהיר ממנו ללא השהיות מיותרות, והדרך לעשות זאת היא על ידי ציר קבוצתי. בדרך כלל מתקדמים האריות והלביאות בתנועה מתואמת לעבר טרפם, כשהם סוגרים עליו מכיוונים שונים, עד שהם יוצרים חצי מעגל סביבו. ואז, כשכל חברי הקבוצה ממוקמים היטב במקומותיהם, הם מסתערים על טרפם.

התנועה האטית והמתואמת לעבר הטרף מעידה לכאורה על רמה גבוהה של שיתוף פעולה. השאלה היא, אם ניתן לראות בתנועה המתואמת של הפרטים עדות לשיתוף פעולה קבוצתי מכוּוָן ומתוכנן מראש, שכן אפשר שכל פרט בקבוצה נע לעבר הטרף באופן אינדיווידואלי, כשהוא מודרך על ידי אינסטינקט ציד משוכלל, וכי מצירוף האינסטינקטים האינדיווידואליים מתקבלת תנועה קולקטיבית מתואמת.

קשה להכריע, אך נדמה שהתמונה נעשתה ברורה הרבה יותר במקרה אחד, שתיעדה קבוצה של חוקרי טבע. הם ראו קבוצה של חמש לביאות המתקרבות לעדר של גנו. כאשר הגיעו לטווח של 200 מטר, נפרדו שתי לביאות מהקבוצה והתיישבו על שני תלים מקבילים, גבוהים מספיק כדי שהן יהיו גלויות לעיני עדר הגנר. במקביל נעה לביאה שלישית בהסתר והתמקמה בתוך תעלה רדודה. בשלב מסוים נעלמו שתי הלביאות האחרונות מאחורי חורש. ואז, לאחר דקות אחדות של דומייה מוחלטת, הסתערה אחת הלביאות מכיוון החורש. עדר הגנו החל לנוס על נפשו בבהלה, כשהוא בוחר בנתיב בריחה רחוק דיו ממקום מושבן של שתי הלביאות על התלים. אך למזלו הרע היישר לפיה של הלביאה שהסתתרה מבעוד מועד בתעלה.

אם כן, שלא כבמקרה הקודם, אי אפשר להסביר את התנהגותן המתואמת והמתוזמנת של ארבע הלביאות כתוצאה משולבת של ארבע תכניות ציד אינדיווידואליות. תפיסת התלים, מצד אחד, והמארב של הלביאה השלישית, מצד שני, נראים בעליל כתכנית פעולה קבוצתית מתוכננת היטב, המכוּוֶנת לתעל את הגנו המבוהל לכיוון המארב. מה שמונע לקבל מסקנה זו, הוא העובדה המצערת שלא נרשם אלא מקרה אחד ויחיד כזה. כדי לקבל הוכחה משכנעת יותר עלינו להרחיק את עדותנו עד הקופים.

יש סיבה טובה מדוע כלובי השימפנזים בגני החיות זוכים למספר הגדול ביותר של מבקרים. מבלי דעת אולי, הם באים לצפות ביצור היותר קרוב להם בטבע, הזהה להם מבחינה גנטית עד כדי 99 אחוז, ולפיכך, קרוב אליהם אף יותר מקִרבת השימפנזה לגורילה. קשה להאמין, אבל ככה זה. ההבדלים העצומים למראה בינינו לבין השימפנזים מסתכמים באחוז עד שני אחוז מכלל הגנים שלנו.

לתשומת לב דומה, אם לא רבה יותר, זכו השימפנזים שחיים על נהר הגומבה בטנזניה, בעקבות מחקריה השקדניים של ג’ן גודול על אורחות חייהם. כל מי שהכירו את הקופים מהתנהגותם הרדומה בגני החיות ומלהטוטיהם בקרקס, הופתעו לגלות שהם יצורים עירניים, מלאי תושייה, המשתמשים במקלות ובפחים כדי לקדם את מעמדם במדרג החברתי, המוליכים שולל זה את זה כדי להשיג לעצמם יתרונות. והמסוגלים לעשות שימוש בכלים לצורכי אוכל ושתייה. גודול הדהימה בזמנו את העולם בגילוי ששימפנזים נעזרים בזרדים ארוכים כדי לשלות באמצעותם טרמיטים מקנים חבויים בגזעי עצים מתים. ביוני 1990 הראו שני חוקרים (ברואר ומק־גרו) כי השימפנזים בגאמביה יודעים לעשות שימוש מתוחכם במערכת של ארבעה זרדים שונים כדי לרדות מזון מחלת דבש החבויה בגזעו של עץ חלול. הקופה קאטי נעזרה תחילה בזרד מחודד כדי לפצוע את קרום השעווה הקשה של החלה, אחר כך החליפה אותו בזרד קצר ומחודד יותר להרחבת החור; בשלב שלישי קטפה ענף ירוק וקיצרה אותו לאורך של 30 ס"מ כדי לפרוץ את המעטפת האחרונה; לבסוף נטלה זרד גמיש ועבה וטבלה אותו בחור כדי לרדות באמצעותו דבש. בטבע החופשי אין מתחרה לשימפנזים בכושר המצאתם, ולמרבה הפלא גם באכזריותם.

ככל שהתרבו התצפיות על השימפנזים התברר שהם רחוקים מהדימוי החביב שרכשו לעצמם בעשרות שנות השתתפותם בסרטי טרזן. לא זו בלבד שהתגלו כטורפים לא קטנים, האוכלים לתיאבון את בשרם של בבונים צעירים, הם גם מסוגלים לקרוע באכזריות רבה את איבריה של שימפנזה זרה החוצה במקרה את תחום הטריטוריה שלהם. במקרה אחד צפו החוקרים בשני שימפנזים הגוררים אחד מבני מינם על פני הקרקע הסלעית עד שריסקו את גולגלתו. יש שאלימותם מגיעה עד כדי השמדה. החוקרים צפו בקבוצה של 15 שימפנזים שחיסלה בשיטתיות ולאורך כמה שנים את כל פרטיה של קבוצה שכנה.

גם גורילות ההרים במדינת רואנדה, שזכו לפרסום עולמי בזכות מחקריה של דיאן פוסי, שתועדו בספר ובסרט “גורילות בערפל”, אינן מופת של חביבוּת. היה זה פיטר ויאט, סטודנט המחקר ששלטונות רואנדה האשימוהו ברציחתה של פוסי, אשר תיעד במצלמתו כיצד רוצח זכר שליט נקבה קשישה בעדתו שאיבדה את פוריותה. במשך 24 שעות תמימות חבט הזכר באגרופיו בנקבה האומללה והוסיף להטיח את גווייתה בקרקע שעות רבות אחרי מותה. אם כך, ייתכן שקונרד לורנץ היה ראוי לפרס נובל על תצפיותיו בבעלי חיים, אבל לבטח לא בזכות התזה שלו על תום לִבן של החיות ההורגות אך ורק כדי להשׂביע כביכול את רעבונן.

אני מניח שאפשר להסביר את התיפוף על הפח של השימפנזה בהתנהגות לא קוגניטיבית, היכולה להופיע גם ללא תכנון, התכוונות ומודעות, אבל ההסבר נעשה יותר ויותר קשה, והוא מתחיל להישמע יותר כהגנה על דוגמה מאשר הסבר של תופעה. דומה כי קו מז’ינו זה, השומר מכל משמר על ייחודה האנושי של התודעה, נעשה קשה במיוחד להגנה נוכח סדרת התצפיות של ריצ’רד ביירן ואנדריו ויטן על אוכלוסייה של בבונים, שפורסמה ב־1987.

ביירן וּויטן היו מודעים ליכולתו של הביהוויוריזם לפרש התנהגויות, הנראות בעינינו מכוונות ומודעות, באמצעות מנגנונים של גירוי וחיזוק. למשל, הם ראו נקבה מתקרבת לזכר שסעד באותה שעה את לבו בבשרה של אנטילופה, מתחככת אִתו ומגרדת את גבו עד שמרוב תענוג הרפה לרגע מטרפו. ליותר מכך לא הזדקקה אותה נקבה. היא חטפה את הבשר והסתלקה במהירות, כשהיא מותירה את הזכר המום מכדי להגיב. לכאורה אי אפשר להסביר את התנהגותה של הנקבה אלא כנסיון מכוון של הולכת שולל. אבל ביהוויוריסט אדוק יוכל לטעון כי בתהליך הדרגתי של נסיון מצטבר, שזכה בשלביו השונים לחיזוקים מידיים, למדה הנקבה להשיג לעצמה מזון טרי מזכרים שליטים באמצעות שירותי עיסוי.

במקרה אחר צפו השניים בזכר צעיר העוקב דקות ארוכות אחרי נקבה בוגרת שהיתה עסוקה בהוצאת שורש עסיסי מהאדמה הקשה. לפתע הוא פצח בקריאות שבר שהזעיקו לעברו את אמו. זו הסתערה בחמת זעם על הנקבה המופתעת, האחראית כביכול לזעקות בנה, ובעוד היא רודפת אחרי הנקבה המסכנה, התיישב הבן יקיר לה ליד השורש העסיסי ואכל אותו להנאתו.

העניין הוא שגם להתנהגות זו ניתן להציע הסבר ביהוויוריסטי. אומנם, העובדה שאותו בבון צעיר חזר פעמים אחדות על אותה טקטיקה מעידה שהיא לא היתה מקרה חד פעמי, אבל אין בכך כדי לשלול את האפשרות שהוא רכש דפוס התנהגותי זה באמצעות תהליך התנסותי רגיל, שאינו כרוך במחשבה מתוכננת. ייתכן כי בפעם הראשונה זעקותיו היו זעקות אמת והוא זכר את תועלתך ראימץ אותן כטקטיקה קבועה.

במקרה אחר, נִטפל בבון מתבגר לבבון צעיר. לשמע צרחותיו של זה נזעקו למקום אמו ועדת מקורביה. אולם, במקום לנוס על נפשר או לגלות סימני כניעות, כמקובל במקרים כאלה, הזדקף המתבגר על רגליו האחוריות וסרק במבטו את הגבעות שמאחורי הרודפים, כמנהגם של ככונים המגלים טורף בקִרבת העדר. למראה מבטו של המתבגר קפאו הרודפים על מקומם והחלו סורקים את הגבעות במאמץ לגלות את הטור המדומה. אחרי כמה דקות הם שכחו לשם מה נזעקו למקום.

ביירן וּויטן ביקשו מ־115 מדענים העוסקים בחקר התנהגותם של קופים לדווח להם על מקרים מובהקים של הולכת שולל. אחד המרתקים והמאלפים שבהם היה של חוקר שוויצרי בשם הנס קומר. אבל לפני כן. כמה מלים על מנהג ידוע של בבונים, הקרוי “גרד לי ואגרד לך”. עדה טיפוסית של בבונים מורכבת משמונה עד 12 נקבות, שבראשה עומד זכר שליט. העדה כוללת גם צאצאים וכמה זכרים נחותים, שאינם מורשים לקיים יחסים עם הנקבות.

אבל יצר הוא יצר גם אצל בבונים. כיוון שכך, מפעם לפעם מנצלות הנקבות את העובדה שהשליט עסוק בגירוש זכרים מתחרים, או סתם מנמנם לו, כדי לקיים יחסים אסורים עם זכרים אחרים. והנה, בכמה מקרים משתפים פעולה שני זכרים נחותים כדי להערים על השליט. בעוד אחד מהם דואג להציק לשליט ולהעסיקך ברדיפה אחריו, מזדווג חברו כחפזה עם אחת הנקבות. כשהוא משלים את מלאכתו, מתחלפים השניים בתפקידים. טוב, זה לא בדיוק גירוד, אך הנאה ודאי יש כאן.

ובחזרה להנס קומר. הוא דיווח לביירן ולויטן על טכניקת הונאה מסוג חדש, מדהימה בתעוזתה ומפתיעה בכושר דמיונה. הוא ראה כיצד אחת הנקבות בקבוצה זזה לאטה לעבר אחד הזכרים הנחותים, שסלע ניצב בינו לבין השליט. במשך 20 דקות עשתה הנקבה מרחק של שני מטר בלבד. אבל בסופו של מסע זהיר זה היא ניצבה עם אחוריה מול פרצופו של הזכר הנחות. הלה לא נזקק לרמז נוסף, והשניים החלו להזדווג כשרק פלג גופם העליון גלוי לעיניו של השליט המנומנם בצדו השני של הסלע. ואכן, קשה להאשימו בטמטום, שהרי כל מה שראה היה זוג ראשים המתנועע מסיבה כלשהי בתנועה קצובה.

אם נתעלם ממוסריותה המפוקפקת של הנקבה, אי אפשר שלא להתפעל מתעוזתה, ועוד יותר מכך, מכישוריה המנטליים. שכן אפשר להניח כי עשתה מה שעשתה רק לאחר שהעמידה את עצמה במקומו של הזכר השליט וצפתה כי התמונה שתיראה מעברו השני של הסלע לא תעורר את חשדו.

תהיה הפרשנות אשר תהיה למעשייה מתירנית זו, המפתיע בה שהיא התרחשה אצל בבונים. הללו מצטיינים אומנם בכושר הסתגלותם המפותח, אבל לאו דווקא באינטליגנציה שלהם. בתחום זה שמור מקום ראשון לשימפנזים, אשר חיי החברה המפותחים והמגוונים שלהם משמשים קרקע פורייה להונאות. ואומנם, ג’ן גודול מביאה לכך כמה דוגמאות מאלפות. באחד המקרים החביאו עוזריה בננה על אחד הענפים של עץ, עם שהם דואגים לעשות זאת לעיני אחד הקופים הצעירים. אבל למרגלותיו של העץ ישב זכר גדול ממדים, ולקוף הצעיר היה ברור כנראה, כי אם ינסה לקחת את הבננה. היא תוחרם על ידי הקוף הגדול. כיוון שכך, הוא התרחק כמה צעדים מהמקום והמתין בסבלנות עד שהזכר הגדול הסתלק. או אז הוא ניגש לעץ ולקח את הבננה. העובדה שידע לגבור על יצרו ולהמתין לשעת כושר, מעידה לא רק על אורך רוח, אלא גם על מורכבות מנטלית לא קטנה.

אילו היה מדובר בילד ולא בקוף, לא היינו מהססים לרגע לקבוע כי:

1. הילד מודע לכך שכל נסיון מצדו לספק לאלתר את תאורתן יותיר אותו עם בטן ריקה.

2. הזכר הגדול לא יֵשב עד סוף ימיו מתחת לעץ.

3. הבננה לא תתנדף מאליה בעת ההמתנה.

4. לנגד עיניו עמדה תמונה ברורה כיצד הוא חוזר לעץ ונוטל לעצמו את הבננה הנכספת.

אולם, מאחר שמדובר בקוף, אנחנו מנועים מלהניח את ההנחות הללו, כיוון שקו המחשבה שלנו אינו מרשה לנו לייחס תכונות של דמיון, מחשבה, תכנון והתכוונות מודעת ליצורים שאינם בני אדם.

וכל כך למה? בראש ובראשונה מפני שתכונות אלו נגזרות מעולמם הרוחני של בני אדם. שנית, מפני שאנו יכולים להעיד על קיומן באמצעות הלשון. כדי להוכיח את קיומה של התודעה לא די בתחושה “אני חושב, לכן אני קיים”. אילו היינו חדורים רק בתחושה זו, מבלי יכולת לתת לה ביטוי לשוני, היא לא היתה מתקבלת בעיני משקיף זר כנתון ראשוני של הקיום האנושי. לא מקרה הוא שהשפה האנגלית משתמשת במלה HE כדי לתאר בגוף שלישי בני אדם, ובמלה IT כדי לתאר בעלי חיים, חפצים ועצמים דוממים. על מנת לזכות בהכרה הבלתי מסויגת שלנו בתודעתן ובמודעותן העצמית, על החיות להיות מסוגלות להעיד על עצמן שהן חושבות, מדמיינות, מתכוונות, רוצות ומתכננות את מעשיהן במחשבה תחילה. לצורך זה לא די בכישורים התקשורתיים שהן מפגינות במגעיהן אִתנו ועם בני מינן. קרוב לוודאי שלא נסתפק בפחות משפה, במובן האנושי של המלה.

ניסוי מרתק שנעשה באוניברסיטת פנסילבניה הראה לכאורה על הבנה לשונית, והצביע בוודאות רבה למדי על יכולתם של השימפנזים לשקר. החוקרים החביאו פרי מתחת לאחד משני מיכלים. לאחר שהראו לשימפנזה היכן הוטמן הפרי, נעלו אותה בתוך כלוב שהיה מוצב בחדר. אחר כך הכניסו לחדר את הראשון מבין שני המטפלים הקבועים שלה וביקשו ממנו לנחש באיזה מיכל מוחבא הפרי. לצורך הניסוי הטילו החוקרים על מטפל אחד להיות נחמד ועל השני להיות מגעיל. כאשר הנחמד ניחש היכן טמון הפרי הוא נתן אותו לקוף, ואילו כאשר המגעיל הצליח בניחושו הוא נטל אותו לעצמו. אם לא ניחש נכונה, השימפנזה זכתה בפרי. בשלב שני התבקשו המטפלים לפנות לשימפנזה בשפת הסימנים ולשאול אותה באיזה מיכל טמון הפרי. והנה התברר שהשימפנזה התנהגה על פי שיקול אגואיסטי מובהק. היא שיתפה פעולה עם המטפל הנחמד והצביעה בדרך כלל על המיכל הנכון, ואילו את המטפל המגעיל היא נטתה להטעות והצביעה בדרך כלל על המיכל הריק. דהיינו, היא הכשילה אותו על מנת לזכות בעצמה בפרי.

השאלה היא אם השימפנזה הבינה את השאלה שהפנו אליה המטפלים בשפת הסימנים, או שהיא רכשה במהלך התרגולים הבנה של נסיבות הניסוי. כלומר, השאלה המרכזית היא אם הקופים יכולים לעשות שימוש במושגים מופשטים, להבחין בין שם עצם פרטי לשם עצם כללי, ולזהות תכונות כלליות של עצמים בשמות תואר. על כך ועל יכולתם התקשורתית ןהלשונית של דולפינים וקופים. במאמר הבא.

עולמם התקשורתי של בעלי החיים עשיר ומגוּוָן לאין ערוך משלנו. הם מעבירים זה לזה מידע לא רק באמצעות צבעים, קולות, ריחות ותנועות המשמשים גם אותנו, כי אם גם על ידי גלי אור וקול שאינם נתפסים בעינינו ובאוזנינו, ובאמצעות ריחות דקים הנסתרים מאפנו. עטלפים מתבייתים על טרפם באמצעות סונר משוכלל, דולפינים מזהים ממרחק לא רק את מקומם וגודלם של עצמים במים, אלא גם את הרכב חומריהם.

ובמקום שיש תקשורת, שם תמצא גם נסיונות הונאה ותרמית. פרפרים רגילים מאמצים את צבעי ההתראה של פרפרים רעילים כדי להרתיע את טורפיהם; חרקים תאבי מזון מחקים את איתותי האור של גחליליות “מיוחמות” כדי למשוך לעברם זכרים תאבי מין; צבאים מזהירים את חבריהם מפני התקרבותו של טורף באמצעות ניתורים על ארבע רגליהם.

שלל הסימנים והאותות של בעלי החיים הוכיחו עצמם כצורות תקשורת יעילות ביותר, אבל אין הם לשון אינדיווידואלית המאפשרת לכל פרט לצרף ולחבר את מלות הסימנים על פי בחירתו. זוהי שפה קיבוצית של המין, המונחלת לפרטיו באריזות גנטיות קשיחות שלא ניתנות לשינוי. יתרה מזאת, תקשורת קיבוצית זו נטולה, בדרך כלל, מבנה פנימי. הצבאים לא מבחינים בין אריה לצ’יטה ובין צבוע לאדם. במילונם, כל הטורפים מסוּוָגים תחת השם סכנה, שם המפעיל אצלם את מנגנון הניתורים.

תקשורת המתקרבת להיות שפה היא זו המשמשת את קופי הוורווט (Vervets) בקניה. היה זה טום סטרוסאקר שגילה, כי הם משתמשים בקריאות שונות כדי להתריע על נוכחותם של שלושת אויביהם העיקריים: ליאופרדים, נחשים ונשרים. כשאחד הוורווטים מגלה ליאופרד, כל חברי הלהקה מגיבים לקריאתו בטיפוס מהיר אל צמרות העצים. כשהוא קורא את קריאת הנחש, כולם מזדקפים על רגליהם האחוריות וכולשים בעיניהם את הקרקע סביבם, ואילו לקריאת נשר, הם רצים לעבר השיחים ומתחבאים תחתם. אגב, בשנות ה־80 המשיכו סייפרט, צ’ני ומרלר את מחקרו של סטרוסאקר, ומצאו שהוורווטים מצוידים בשלוש קריאות זיהוי נוספות, בעבור תנים, בבונים ובני אדם. עוד נמצא כי הקופים מגיבים לקריאות שונות בהתאם למשמעויות השונות שלהן, ולא על פי הצלילים סתם.

אם כן, העובדה שהקופים הצעירים בלהקה משתמשים בקריאה זהה לטורפים השונים, ורק בהתבגרם הם רוכשים את הקריאות הייחודיות לכל אחד מהם בנפרד, הופכת קריאות אלו לשפה, שמִלותיה נלמדות בהתאם לנסיבות המשתנות של הסביבה. אבל, כמובן, אין זו עדין שפה במובן המקובל של המלה, שפה בעלת מבנה תחבירי המאפשרת, בין השאר, להביע כוונות ורציות ולאשר הבנות. ובהעדר שפה, אנחנו יכולים להקיש על קיומן של כוונות, רציות והבנות אלו בעקיפין.

אפשר, למשל, ללמד כלב להביא למיטתנו את עיתון “הארץ”, או לחילופין את “גלובס”. לכאורה, מעיד הדבר שהכלב הבין את בקשתנו, אבל ייתכן גם שהוא אוּלף להבחין בין צליל הפקודה “הארץ” לבין הצליל “גלובס”, בין צבעו הלבן של הראשון לבין צבעו הוורוד של השני. הדרך היחידה לדעת האם עשה מה שעשה מתוך אילוף או הבנה היא לשאול את פי הכלב. אם נשאל אותו, הוא יהנהן בראשו. לך תדע למה הוא התכוון. זוהי הסיבה מדוע התודעה היא ביד הלשון, ומדוע נטוש פולמוס עז כל כך על שאלת הכושר הלשוני של החיות. מה שמקשה במיוד על בירורה של שאלה זו הוא צִלם הגדול של בלשן מהולל ושל סוס מפורסם: נועם חוסמקי והנס החכם. נתחיל בשני.

הנס החכם היה כינויו של סוס שחי בסוף המאה הקודמת ושהתפרסם ברבים ביכולתו החשבונית. בעליו של הנס, וילהלם פון אוסטן, לימד אותו לחבר מספרים ולספור חפצים, ולהשיב באמצעות רקיעות פרסה. הנס עורר התעניינות עצומה בקרב הקהל הרחב, אבל גם קנה את הערכתה של הקהילה המדעית לאחר שעמד במבחנים המדוקדקים שערכו לו. תהילתו הגיעה לקִצה כאשר עלה בדעתו של פסיכולוג צעיר להציג לו שאלות על ידי אדם שבעצמו לא ידע את תשובותיהן. התוצאות היו הרות אסון להנס. הוא נכשל בתשע מבין 10 תשובות. או אז התברר שהנס ידע מתי הגיע לתשובה הנכונה על פי תנועות גוף קלות (עד חמישה מילימטרים) שעשה פון אוסטן בלי להיות מודע להן. למן אותו זמן מרחפת רוחו של הנס החכם על כל הניסויים האמורים לבחון את ההבנה הלשונית של בעלי החיים, לרבות המובהקים והנחרצים ביותר, כפי שנראה בהמשך.

הדמות השנייה החוסמת את דרכה של תקשורת החיות למועדון האקסקלוסיבי של השפות האנושיות, היא של הבלשן והוגה הדעות האמריקני, נועם חומסקי, הרואה ביכולת הלשונית שלנו כושר אנושי ייחודי ובלבדי. ב־1953 יצא לאור ספרו הנודע של חומסקי, שחולל מהפכה מחשבתית בכל הקשור למבנה הפנימי של השפות הטבעיות. חומסקי גורס שהכושר הלשוני, המאפשר לנו ללמוד את שפת אמנו, טבוע בנו מלידה, באותו מובן שמבנה הלב, הכליות והריאות טבוע כבר בביצית המופרית. וכמו איברים אלה, גם המנגנון הלשוני צומח ומתפתח ביצור האנושי לפני לידתו ואחריה.

אבל, וזהו אבל חשוב מאוד, מנגנון לשוני זה מאפשר לנו ללמוד אך ורק שפות המבוססות על מספר מוגבל של מבנים לוגיים והמצויות בתחום של מה שחומסקי קורא “הדקדוק האוניברסלי”, דהיינו, כשם שהעין שלנו מסוגלת לראות מתוך הספקטרום הרחב של הגלים האלקטרומגנטיים אך ורק את התחום הצר של גלי האור, כך גם ניתן להעלות על הדעת אפשרותן של שפות המבוססות על תחביר לא אוניברסלי, שאותן לא נוכל להבין ולא ללמוד. אפשר לומר שהכושר הלשוני טבוע בנו מלידה באותה מידה שבעכברים טבוע כושר מולד לקשור ריח עם מזון ורעש עם סכנה.

אם כן, היכן אנו עומדים? מסתבר, שצִלם הגדול של חומסקי ושל הנס החכם הוא בעל השפעה מסרסת על הנסיונות להקנות שפה לחיות. שכן קביעתו הנחרצת של חומסקי כי השפה היא כושר אנושי בלעדי, מביאה רבים וטובים לחפש בשיח החיות סממני אילוף נסתרים נוסח הנס החכם.

תוכי הוא שם נרדף לחקיינות זולה, שאין לה קשר כלשהו עם יכולת לשונית והבנת שפה. אבל לפחות תוכי אחד ושמו אלכס מתמודד בהצלחה בסטיגמה הזאת. אלכס למד לזהות שבעה צבעים וחמש צורות, וכן לספור עד שישה פריטים. כשמניחים לפניו שני משולשים בצבעים שונים ושואלים אותו “מה שונה?” הוא משיב “צבע!” ואילו כשמניחים לפניו עיגול ומרובע וחוזרים על אותה שאלה, הוא משיב “צורה!” איך לפרש את תשוכתו של אלכס, הבנה או אילוף?

ניסויים שיטתיים עם דולפינים הראו שאפשר לאמן אותם לחבר שמות וסמלים עם עצמים ופעולות, להקנות להם אוצר של 50 מלים. ללמד אותם לשלוט באלפי פקודות שונות, ולהבחין בין שמאל לימין. אך גם על ניסויים אלה מרחף צִלו של הנס החכם. כדי לנטרל את איומו, מניחים שני מצופים בבריכה, האחד מציין “כן” והשני “לא”. מפזרים עצמים שונים בקרקעית הבריכה, ושואלים את הדולפין (בשפת הסימנים), אם חפץ מסוים נמצא בבריכה. הדולפין סורק את הקרקעית ומשיב באמצעות נגיעה באחד המצופים. תוצאותיו החיוביות של ניסוי זה היו בעלות משמעות לא מבוטלת, שכן כאשר נוגע הדולפין במצוף ה"חיובי" פירוש הדבר:

1. שהוא מבין את השאלה.

2. שהוא יוצר בראשו מודל מנטלי של הבריכה ומקיש מסריקתו שהחפץ הספציפי אכן נמצא בתוכה.

3. שהוא יודע את המשמעויות השונות של כן ולא.

ניסויים לא פחות מעניינים ערך רון שוסטרמן מאוניברסיטת קליפורניה עם אריות ים. הוא הניח על קרקעית הבריכה ארבע קוביות בגדלים שונים, ואימן אותם להביאן אליו על פי פקודה. כדי לחמוק מהפח של הנס החכם, ועל מנת שהמידע יימסר לאריות הים אך ורק באמצעות שפת הסימנים, קשרו לפוקד את עיניו במטפחת. הפקודה “כדור צלחת הבֵא”, פירושה קח את הצלחת לכדור. ואילו “צלחת כדור הבֵא”, פירושה הבא את הכדור לצלחת. על מנת להבטיח שאריה הים עושה שימוש בכללי התחביר ולא ממלא פקודות ששיננו לו במהלך האימון, שינה שוסטרמן לעתים מזומנות את תוכן הפקודות. אחרי שהורה לו להביא את הצלחת לכדור, הוא פקר עליך להביא את הכדור לטבעת הלבנה, לקחת את הקובייה השחורה לבקבוק וכדומה. מאחר שמספר המשפטים הוא גדול ומגוון כמספר הצירופים האפשריים בין החפצים השונים בבריכה, מעיד לכאורה הניסוי שאריות הים אכן מבינים את תוכן הפקודות ופועלים על פי כללי המבנה שלהן. אך האם כללים אלה הם שווי ערך לתחביר? במלים אחרות, האומנם אפשר לומר על פקודות אלו שהן שפה?

העובדה שהקוף והאדם נמנים עם משפחת הפרימאטים, ושקווים רבים בצורתו ובהתנהגותו של הקוף מזכירים יצור אנושי, הביאה חוקרים כבר בשנות ה־40 לנסות ללמד קופים לדבר, אך נסיונם העלה חרס. לאחר כמה שנות עבודה הצליחו הקופים שהשתתפו בניסוי לבטא שלוש־ארבע מלים בסך הכל. התברר שהמבנה האנטומי של חלל הפה שלהם לא מאפשר להם להגות מלים.

הנושא ננטש ל־20 שנה, עד שעלתה בדעתם של בני הזוג גארדנר המחשבה שאולי הכשלון היה בשיטה ולא בקופים. אם הקופים אינם מסוגלים מבחינה אנטומית לדבר, הם אמרו לעצמם, הבה ננסה לשוחח אתם בשפתם הטבעית, הלא היא שפת התנועות. יתרה מזאת, כיוון שתינוקות לא רוכשים את שפתם במעבדה, אלא בסביבה הטבעית של משפחה ובית, החליטו אלן וביאטריס גארדנר לגדל בביתם קופה צעירה כתינוקת לכל דבר.

כך החל סיפורה של ואשו, שימפנזה בת שנה, העומדת מאז סוף שנות ה־70 במרכזו של פולמוס חריף. הגארדנרים הסבו ליד השולחן עם ואשו, חיתלו אותה והשכיבו אותה לישון במיטה עם סדינים. ומה שחשוב יותר, הם עצמם שוחחו בנוכחותה אך ורק בשפת הסימנים (האמריקנית) של החירשים. התוצאות לא איחרו לבוא. תוך ארבע שנים רכשה ואשו שליטה מלאה ב־130 סימנים, שבאמצעותם השיבה על שאלות, ביטאה את רצונותיה והביעה את משאלותיה.

לדעת הגארדנרים, ואשו בת החמש עמדה ברמת התפתחות חשיבתית ולשונית של ילד בן שלוש. אומנם, הגארדנרים הודו שאין בידם לדעת מה ואשו חושבת כאשר היא משתמשת בסימן זה או אחר. אבל, הם טענו, ניתן לעמוד ממבנה תשובותיה על טיב שליטתה בשפת הסימנים, ועל יכולתה לבטא באמצעותה משאלות חדשות ולתאר עצמים חדשים בסביבתה.

ואכן, ואשו ידעה לומר “עוד דגדג” או “דגדג עוד” כאשר רצתה שידגדגו אותה, “ואשו עוד אוכל” כאשר ביקשה לאכול, “עוד מים” כאשר רצתה לשתות, ועוד כהנה צירופי סימנים כמו “תודה לך”, “כמה זמן עכשיו” ו"זמן אוכל". אבל את פרסומה הגדול קנתה ואשו בזכות שני משפטים היסטוריים: “ציפור מים” ו"תינוק במשקה שלי". את המשפט הראשון אמרה כשראתה לראשונה בחייה ברבור שט במים. את המשפט השני ביטאה כשהמדריכה שלה הצביעה על בובה קטנה בתוך ספל. לאחר חילופי דברים בין השתיים אמרה ואשו: “תינוק במשקה שלי”.

חשיבותן של שתי התבטאויות אלו נובעת מכך שהן מורכבות מצירוף חדש של מלים אשר ואשו לא שמעה אותן לפני כן ממדריכיה, ולפיכך אין כאן מעשה חקיינות, כפי שניתן לטעון כלפי הצירופים הלשוניים שהובאו לעיל. יתרה מזו, בניגוד למלים, שיש להן משמעות קבועה ואשר ניתן ללמוד אותן בנפרד, המשפט הוא צירוף דינמי שתוכנו משתנה בהתאם לסדר המלים המופיעות בו. כך, למשל, המשפט “אבא מרביץ לאמא” הוא בעל משמעות שונה לחלוטין מהמשפט “אמא הרביצה לאבא” (לפחות לגבי האמא). למרות ששני המשפטים מורכבים מאותן מלים.

ניהול שיחה המבוססת על משפטים מחייב הבנה מצד שני המשוחחים, שאם לא כן נוצר שיח חירשים, כמו בשיחה חופשית עם המחשב. לדוגמה, מחשב אינו יודע שהצירוף “הספל בתינוק שלי” הוא משפט הפוך, כיוון שמבחינה תחבירית המשפט תקף לחלוטין. העובדה שוואשו צירפה את המלים בסדר משמעותי, מעידה לכאורה על שליטה תחבירית ועל הבנה סמנטית המשפט הראשון מעניין אף יותר, שכן בצירוף “ציפור מים” חיברה ואשו שני מושגים שונים לחלוטין, אשר רק קשר אסוציאטיבי מחבר אותם.

כדי להעריך נכונה את הישגה של ואשו, כדאי לעשות השוואה עם צורות הדיבור הראשוניות של תינוקות. מרבית הילדים מסיימים את תהליך רכישת השפה עד גיל חמש. מחקרים שנעשו בקרב עמים שונים הראו שכל הילדים בונים משפטים בני מלה אחת לפני שהם מתחילים להרכיב משפטים בני שתי מלים. בשלב של שתי המלים, המשפטים דומים מאוד לאלה של ואשו והם מורכבים בעיקר משמות עצם ופעלים. רק בשלב מאוחר יותר מיתוֹספים שמות תואר למשפטים. כך או כך, בשלב מתקדם של בניית המשפטים בני שתי המלים, האוצר הלשוני של הילד כולל כבר מאות מלים, וכאן גם נפתח הפער העצום בין בעלי החיים לבני האדם. די לציין כי בלשנים מומחים זקוקים ל־100 שנות אדם כדי להגדיר באופן שיטתי רפורמלי את היכולת הלשונית של ילדים בני חמש עד 10.

ואשו לא היתה יחידה. בעקבותיה הלכו שימפנזים וגורילות שהפליאו לעשות כמוה. השימפנזה נים רכש אוצר סימנים השווה ל־125 מלים. אחד מחידושיו היה השימוש בסימן “לכלוך” כאשר רצה לקבל סיר לילה. קוקו, גורילה בת חמש וחצי שנים, הצליחה לשלוט ב־400 סימנים. כמו ואשו, גם קוקו הצטרפה לאקדמיה ללשון הקופים בזכות חידוש לשוני מבריק שחידשה. היה זה כאשר הגדירה זברה כ"נמר לבן". שלושה ימים אחרי שנשכה את אצבעהּ של מדריכתה, התקיימה שיחה זאת בין השתיים:

פני: מה עשית לפני?

קוקו: נשיכה.

פני: את מודה בזה?

קוקו: מצטערת נשיכה שריטה.

פני: למה נשכת?

קוקו: בגלל משוגע.

פני: למה משוגע?

קוקו: לא יודעת.

פני מאמינה שקוקו מסוגלת להבין גם רגשות. כאשר נשאלה על רגשותיה, השיבה קוקו בשפת הסימנים, “כן, הייתי עצובה ובכיתי הבוקר”.

סדנת תקשורת מעניינת במיוחד קיימו בני הזוג ראמסו לשלושה שימפנזים צעירים: אוסטין, שרמן ולנה. שלושת הקופים אומנו לשוחח באמצעות מערכת לקסיגרמים, העושה שימוש בסמלים גיאומטריים (ריבועים, משולשים, עיגולים וכו') כדי לייצג מלים. הלקסיגרמים צוירו על מקלדת של מחשב, דבר שאִפשר לקופים לשוחח ביניהם ועם מדריכיהם בלחיצת קלידים. בשלב ראשון לימדו את הקופים לזהות סוגים שונים של מזון ולבקש את האוכל הרצוי להם באמצעות לחיצה על הלקסיגרם המתאים. בשלב שני לימדו אותם להבחין בין כלי עבודה לסוגי מזון ממשיים וגם מצולמים.

אוסטין ושרמן עמדו בהצלחה בכל המבחנים האפשריים שנועדו לבדוק האם הם יכולים לזהות נכונה את כל סוגי הכלים ומצרכי המזון ששותפו בניסוי. במבחן הסופי בדקו את יכולתם של אוסטין ושרמז לנהל שיחה ספונטנית בשפת הלקסיגרמים. לצורך זה שיכנו אותם בשני חדרים נפרדים, שחלון זכוכית שקוף משמש להם קיר משותף. מאחר שרק בחדרו של אוסטין היה מזון, האפשרות היחידה של שרמן ליהנות מהפירות היתה לפנות לאוסטין דרך מערכת הלקסיגרמים ולבקש ממנו בננה, תפוח, אגס או כל פרי אחר שצד את עינו. אם אכן יבין אוסטין את הבקשה ויסכים להיענות לה. הוא יוכל להעביר לשרמן את הפרי המבוקש דרך פתח שבקיר המשותף.

ואומנם, לשמחתם של החוקרים, גילו אוסטין ושרמן שיתוף פעולה מושלם ביניהם. מה שעורר התפעלות בניסוי זה היה העובדה שהמבקש הפעיל את מערכת הלקסיגרמים באופן ספונטני, ללא עזרת המדריך. פירוש הדבר, שאוסטין ושרמן הטמיעו בתוכם את כלי התחביר והמשמעות של שפת הלקסיגרמים במידה מספקת, כדי להבין לא רק את הקשר בין סמליה המופשטים לבין הפירות, אלא גם כדי לעשות בה שימוש תקשורתי מלא. ומה שהעיד במיוחד על רמת הבנתם היתה העובדה שהם התעלמו זה מפנייתו של זה כאשר התבקשו להעביר פרי נחשק במיוחד. באותם מקרים התעלם בעל המזון מהבקשה או העמיד פנים שאינך מבין אותה.

הבה נעצור כאן כדי להזכיר לעצמנו את המטרה שלשמה הובאו הדוגמאות הללו. הנחנו שהמבחן הקריטי להוכחת התודעה אצל חיות מותנה בקיום התכוונות מאחורי מעשיהן ובמודעות להם. דומני ששאלת ההתכוונות מקבלת תשובה מניחה את הדעת בדוגמאות שהוצגו בשני המאמרים האחרונים. יכולתם של קופים, אריות ויונקים ימיים לממש תכניות פעולה, שבדיעבד נראות כמתוכננות מראש, וכן לרמות זה את זה, להעמיד פנים ולשתף פעולה כדי להשיג טובת הנאה על חשבון צד שלישי, מעידה לכאורה על התכוונות ותכנון.

נותרה שאלת המודעות, שהיא קשה בהרבה להוכחה. עד כמה פעולות התכנון וההתכוונות נעשות במודע? כאשר אוסטין מתעלם בעליל מבקשתו של שרמן לפרי מסוים, האם הוא עושה זאת ביודעין? דומה כי ניתן להשיב על כך רק באמצעות הודאה מילולית מפורשת מבעל הדבר עצמו. האם כאשר קוקו מעידה על עצמה שהיתה עצובה ובכתה בבוקר, אנו רשאים לראות בדבריה עדות מילולית על מצבה הרגשי? עד כמה הצירוף הלשוני של ואשו, “תינוק במשקה שלי”, מייצג שפה במובן המקובל של המושג? האם בדיקה יסודית יותר עשויה לגלות מאחורי משפטים אלה את הנס החכם? לשאלות אלו חשיבות רבה ביותר. כי אם שיח הקופים הוא אכן שפה, אזי טועה חומסקי בקביעתו הנחרצת שהכישורים הלשוניים הם בלעדיים לבני האדם. על כך, על הבדיקה החוזרת שנערכה לוואשו ולנים, ואולי גם על שאלת ההנאה ממין אצל קופים, שאף היא נחשבת לנחלתם הבלעדית והייחודית של בני האדם, במאמר הבא.

דומה כי לא היה בתולדות המדע אדם שזעזע את תפיסת המציאות של בני דורו יותר מאלברט אינשטיין. הקרע שהתגלע בימיו של גליליאו בין התפיסה האינטואיטיבית של התנועה לבין חוקיה התיאורטיים, התאחה במשך הזמן באמצעות ניסויים מאלפים, שהוכיחו פעם אחר פעם כי חושינו נוטים לא אחת להטעותנו, במטרה לאפשר לנו לתפוס במהירות את היבטי המציאות הרלוונטיים להישרדות. כך, למשל, העין לא קולטת את המרכיבים הצבעוניים באור הלבן וגם לא את מלוא הספקטרום של הקרינה האלקטרו־מגנטית, אלא רק את התחום הצר, הנראה, של ספקטרום גלי האור. הוא הדין בחוש השמיעה, הקולט תחום צר ביותר של תדירויות קוליות.

ההתפתחות המדעית חזרה והראתה לנו שהמציאות בכללותה היא הרבה יותר מקיפה ועשירה מכפי שקולטים החושים. אבל, וזהו אבל חשוב ביותר, גם כאשר נראה היה שקיימת סתירה בין נסיון החושים לבין המציאות שתוארה על ידי המדע, כמו במקרה של הרכב גלי האור או חוקי התנועה, אפשר היה להמחיש בנקל, על ידי סיבוב גלגל צבעוני או הפלת חפצים מרכב נוסע, כי אור לבן אכן כולל בתוכו את כל צבעי הקשת וכי גופים נוטים להתמיד בתנועתם. כתוצאה מכך, נוצר במרוצת הזמן יחס של כבדהו וחשדהו בין התודעה לחושים, אבל בשום פנים לא משבר אמון. העובדה שבמשך יותר מ־250 שנה נשמר תיאום מלא בין השניים בכל הקשור למרחב ולזמן הבטיחה את האמון הבסיסי ביניהם. והנה, ב־1905 פרסם אינשטיין מאמר שקעקע אמון זה מן היסוד. היה זה המאמר על תורת היחסות המצומצמת. כדי לתפוס את ממדי הזעזוע, כדאי להמחיש מעט את הדברים.

עולמו של ניוטון חפף לחלוטין את תחושתנו הפנימית בכל הקשור לזמן. אצל ניוטון הזמן היה אחד ואחיד בכל רחבי היקום. אם חמישה אסטרונאוטים ניוטונים היו יוצאים בחמש חלליות למקומות שונים ביקום, הם היו יכולים לתאם ביניהם מראש נקודת מפגש אי שם בחלל בשעה שש בדיוק כעבור שנה, בבטחון גמור שהזמן בשעוניהם יתנהל במשך שנה זו באופן זהה, בלי תלות במהירות נסיעתם. שהרי הנסיעה מתקיימת בזמן, והזמן, כאמור, הוא אחד ואחיד, קבוע ויציב. דהיינו, אי אפשר להאט אותו או להאיצו.

בעולמו של ניוטון תיתכן מחלוקת בין אנשים שונים על המרחק שעברו או על המהירות שבה נסעו, אבל לא על משך הזמן שעבר. לדוגמה, אם רכבת שאורכה 100 מטר נוסעת במהירות של 100 קילומטר לשעה, ובעת נסיעתה קם אחד הנוסעים בקרון האחרון ורץ בכיוון הקטר במהירות של 20 קמ"ש, הרי שגם הוא וגם אדם שצופה ברכבת מבחוץ יסכימו ביניהם שהוא הגיע לקטר ב־18.2 שניות. המחלוקת ביניהם תהיה על המרחק ועל המהירות. הנוסע יצהיר שהוא עבר 100 בלבד. הצופה יטען כנגדו שהוא עבר מרחק של 605 מטר (505 מטרים שעברה הרכבת ב־18.2 שניות ועוד 100 מטר שהנוסע עבר בריצה).

גם בשאלת המהירות לא תהיה ביניהם הסכמה. הנוסע יאמר שהוא רץ במהירות של 20 קמ"ש, ואילו הצופה יבשר לו שמהירותו היתה 120 קמ"ש. שניהם, כמובן, צודקים, וכל אחד מהם יכול להוכיח את צִדקתו, בתנאי שהבדיקה נעשית מתוך המערכת שלו. שכן ברגע שהנוסע יֵרד מהרכבת הוא ייווכח לדעת שאומנם עבר מרחק של 605 מטר ומהירותו היתה אכן 120 קמ"ש ביחס לצופה שמחוץ לרכבת, באשר מהירות ריצתו והמרחק שעבר מתחברים למהירות הרכבת ולמרחק שהיא עברה. הדבר היחיד שאינו מתחבר ואינו נגרע הוא הזמן. שהרי הזמן הוא מעל המערכות, הוא אבסולוטי, ועל כן לא תלוי במצב המערכת שבה הוא נמדד.

תפיסת הזמן של ניוטון, העולה בקנה אחד עם תחושתנו העמוקה והבסיסית ביותר, נופצה לרסיסים על ידי אינשטיין. לדידו, הזמן אינו פנומן לעצמו, אלא מימד אחד מארבעת ממדי המרחב־זמן. במלים אחרות, אינשטיין הדיח את הזמן ממושבו האבסולוטי והפך אותו לגודל יחסי כמו ממדי האורך, הרוחב והגובה. בכתר האבסולוטיות הוכתרה מהירות האור. אינשטיין קבע שמהירות האור העובר 300 אלף קילומטר בשנייה, היא המהירות העליונה בטבע. דהיינו, שום גוף חומרי אינו יכול לנוע מהר יותר מהאור ואפילו לא להגיע אליו. יתרה מזאת, אם האור נע בדייקנות, אי אפשר לדבר על תנועה ביחס למשהו, ועל כן מהירות האור צריכה להיות שווה בכל כיוון בלא תלות במהירות תנועתו של מקור האור. הווי אומר, אם טיל טס במהירות של 200 אלף קילומטר בשנייה, והוא משגר קרן אור בכיוון טיסתו וקרן אור שנייה בכיוון הנגדי, מהירותה של הקרן האחת לא תהיה 500 אלף קילומטר ומהירות הקרן השנייה לא תהיה 100 אלף קילומטר. שתי הקרניים ינועו במהירות הקבועה של האור: 300 אלף קילומטר בשנייה.

תוצאותיה של קביעה זו היו כה מדהימות, עד כי אנשים כמוני וכמוך מתקשים עד היום להשלים עם השלכותיה. לפי אינשטיין, חמישה אסטרונאוטים שיֵצאו עם חלליות מהירות למסע בחלל, יגלו עם שובם לכדור הארץ, כי מי שהיו בני גילם כשיצאו לדרך, מבוגרים מהם עתה בעשרות שנים. התייחסות מוזרה זו לזמן, משל היה גומי שניתן למתוח ולכווץ אותו, מציינת קרע מוחלט בין החושים לבין אותה תודעה היוצרת מושגים משונים כמו יחסות הזמן.

הואיל וכך, כדאי לבדוק כיצד ייתכן הדבר. אפשר, כמובן, לדלג על הסבר זה ולעבור למאמר הבא. אבל מי שיקראו עשויים לצאת נשכרים. מכל מקום, מחבר מאמר זה יצא נשכר, כי במהלך נסיונו הנוכחי לתאר את פרדוקס התאומים, עלה בידו לנסח הסבר שהוא עצמו הבין אותו.

מאחר שחוקי אינשטיין באים לידי ביטוי מוחשי בעולם של מהירויות גבוהות, עלינו לנטוש את רכבת ישראל, המתנהלת במהירות ניוטונית של 100 קמ"ש, ולעבור לרכבת ארוכה, שנעה במהירות של 100 אלף קילומטר לשנייה. כושרו הגופני של הנוסע שלנו אינו מתאים לריצות ארוכות, על כן הוא מחליט לשגר קרן אור מהקרון האחרון לקטר, על מנת לבדוק את אורכה של הרכבת. קרן האור חוזרת אליו כעבור שתי שניות, ומכך הוא מסיק שקרן האור עשתה את הדרך לקטר בשנייה אחת, וכי אורך הרכבת הוא 300 אלף קילומטר. שיגור הקרן מראה לו גם שמהירות הנסיעה של הרכבת לא שינתה דבר לגביו, שכן הוא היה מקבל אותה תוצאה גם אם הרכבת היתה עומדת.

הבה נעזוב לרגע את הנוסע ברכבת ונערוך ביקור אצל הצופה מחוצה לה. התמונה שהוא ראה היתה שונה לחלוטין. מנקודת תצפיתו, קרן האור עברה יותר מ־300 אלף קילומטר, שכן במשך השנייה שהיא נעה לעבר הקטר, התקדמה הרכבת בעוד 100 אלף קילומטר. לתוספת זו של מרחק משמעות עצומה לגבי מבנה הזמן. כדי להבין למה, עלינו להיזכר בנוסחה שלמדנו בבית הספר העממי – מרחק חלקֵי מהירות = זמן. אם המרחק שהצופה מדד היה 400 אלף קילומטר,¹ ואם האור הוא בעל מהירות קבועה של 300 אלף קילומטר בשנייה, משמע שעל כל שנייה ברכבת עוברות 1.3 שניות בחוץ (400 חלקֵי 300).

במלים אחרות, לצופה אין מנוס מהמסקנה שהזמן בתוך הרכבת אטי ב־25 אחוז מאשר בחוץ. מכאן, אם היא תוסיף לנסוע באותה מהירות במשך 10 שנים, יתבגר הנוסע ברכבת רק בשבע וחצי שנים. פער הזמן יגדל, כמובן, ככל שמהירות הרכבת גבוהה יותר. נוסחה פשוטה זו עומדת ביסוד פרדוקס התאומים המפורסם של אינשטיין. האח בחללית הטסה כמעט במהירות האור חוזר כעבור עשר שנים לכדור הארץ ומוצא שבינתיים חלפו כאן 100 אלף שנה וכי אחיו התאום כבר איננו בין החיים.

אם זהו כל הסיפור, למה הוא לא מספק? כי הוא לא עונה על השאלה הכי מטרידה? מדוע המדידה שמודד הצופה את הזמן שעוברת רכבת צריכה להשפיע על הנוסע? אם אמרנו שכל אחד צודק באשר לזמן שהוא מודד במערכת שלו, אזי כאשר תיעצר הרכבת והנוסע יֵרד ממנה, צריך להתברר לצופה שמדידתו אכן לא חייבה את הזמן בתוך הרכבת ולא השפיעה עליו, וכי הבדלי הזמן ביניהם נבעו מכך שהוא מדד נתונים שונים מאלה שמדד הנוסע ברכבת. למה המשל דומה? לרחצת בוקר מול המראה באמבטיה. אם השעה היא 7.10, מחוגי השעון המשתקף במראה יצביעו על השעה 5.50. לרגע אנו נבוכים, אבל די במבט על השעון על אמת היד כדי לגלות מהי השעה הנכונה, שכן יש הכרעה אובייקטיבית בין שני השעונים: המציאות האמיתית היא לא זו המשתקפת במראה. זהו בדיוק הדבר שלא ניתן לומר על הזמן.

כי לומר כך, משמעו לקבוע שרירותית שמערכת הזמן ברכבת אמיתית ונכונה יותר ממערכת הזמן אצל הצופה. כל כך למה? התשובה טמונה ברכבת הניוטונית. גם שם אמרנו כי בכל הקשור למהירות ולמרחק, כל אחד צודק במערכתו הוא, כל עוד הוא נשאר בתחומי המערכת שלו. על כן, כאשר ירד הנוסע מהרכבת לרגע, ובכך נכנס למערכת של הצופה, התברר לו שהוא אכן עבר מרחק של 605 מטר ולא 100 כפי שהוא חשב. ההבדל בין הרכבת של ניוטון לרכבת של אינשטיין הוא בכך שאצל אינשטיין מהירות האור קבועה ולא הזמן. ואם היא קבועה, משמע שהזמן אינו אבסולוטי והוא לא אחד ואחיד בעבור כל הצופים, כשם שהמהירות והמרחק אינם אחידים וקבועים בעבור כל הצופים בעולם הניוטוני. כיוון שכך, ברגע שהנוסע יורד מהרכבת, חלה עליו מערכת הזמן של הצופה, דהיינו, מתברר לו שהזמן התנהל אצלו לאט יותר.

שלילת האבסולוטיות מהזמן היתה ועודנה הזעזוע העמוק ביותר שחולל המדע באינטואיציות שלנו. שכן חושינו התפתחו בעולם ניוטוני, שבו הגופים והעצמים הגלויים לעין נעים במהירויות נמוכות, ועל כן הזמן נתפס על ידנו כאילו היה אבסולוטי. משום שכל חוויותיו והתנסויותיו של האדם מתקיימות בעולם ניוטוני, הוא אינו מסוגל לחוות את הזמן בתור מימד רביעי. קשירת מהלך הזמן במהירות קבועה של האור הביאה, אפוא, לקרע סופי ובלתי ניתן לאיחוי בין החושים לבין התיאוריות שמפיקה התודעה.

אך לא היה זה הקרע היחיד. מה שעשה אינשטיין לזמן בתורת היחסות המצומצמת הוא עשה כעבור 10 שנים למרחק באמצעות תורת היחסות הכללית שלו. אבל לכך לא ניכנס, וגם לא למהומה שהוא חולל במושג הממשות של החומר, כאשר הכריז על עקרון השוויון בין מסה לאנרגיה, דבר שהפך את השאלה מי מורכב ממה לחסרת משמעות. אני מזכיר זאת כיוון שאותו אינשטיין, אשר ניתץ בסיטונות את המושגים האינטואיטיביים העמוקים והבסיסיים ביותר שלנו, סירב, חמש שנים בלבד אחרי פרסום תורת היחסות הכללית שלו, להשלים עם ניפוץ מושגים אינטואיטיביים כמו ודאות, דטרמיניזם ואובייקטיביות, על ידי הפיזיקה הקוואנטית.

למן ראשית המאה הקודמת קיבלו הכל שהאור הוא בעל מבנה גלי. והנה, ב־1905 טען אינשטיין שלאור מבנה חלקיקי, דהיינו מנתי (קוואנטי) ומקוטע. טענתו היתה כל כך בלתי מתקבלת על הדעת, עד כי הממסד המדעי התייחס אליה שנים רבות בלגלוג. שהרי, כשמדליקים פנס מול חור המנעול, האור מתפשט בחדר באותו האופן שגלי ים הפורצים דרך פתח בשובר גלים מתפשטים בכל המפרץ. אם האור היה חלקיקי, היינו מקבלים על הקיר הנגדי של החדר תמונת אור בצורת חור המנעול.

ברור, אפוא, כי שתי התכונות לא מתיישבות זו עם זו. מבנה גלי הוא רציף והמשכי ואילו מבנה חלקיקי הוא מקוטע ונקודתי. אף על פי כן, המבנה הקוואנטי של האור אוּשר כעבור שנים מעל לכל ספק, והשאלה היא, איך בכל זאת מיישבים את הזהות הכפולה של האור, וכפי שעתיד להתברר במרוצת הזמן גם של כל חלקיקי החומר? ובכן, באותו האופן שבו אנו מקבלים את העובדה שהמים מורכבים ממולקולות בודדות, אך כאשר הן מצטרפות יחד הן מציגות התנהגות סטטיסטית של גל.

לדעת אינשטיין, האור מציג תכונה גלית כאשר אלומתו מרוכזת, ותכונה חלקיקית כאשר היא דלילה, קרי, כאשר היא מורכבת מפוטונים בודדים. אולם אמירה זו שחררה מתיבת פנדורה את השדים של הפיזיקה הקוואנטית, אשר הוסיפו לרדוף אחרי אינשטיין עד יום מותו. שכן לטענת אנשי הקוואנטים, לא רק אלומה מרוכזת של פוטונים מתנהגת כגל, כי אם גם אלומה דלילה, ובעצם גם פוטון בודד. וכאן באה שורת המחץ: מה שקובע בסופו של דבר אם הפוטון או כל חלקיק אחר יגלה לעינינו את ההיבט הגלי או את ההיבט החלקיקי שלו הוא לא המצב האובייקטיבי שלו, אלא החלטתנו אנו איזו תכונה למדוד ובאיזה מכשיר מדידה להשתמש. אם נשתמש במכשיר שנועד למדוד את התכונה החלקיקית, נמצא שהוא חלקיק. ולהיפך, אם נשתמש במכשיר למדידת התכונה הגלית, נגלה שהוא גל.

אם אמירה זו איננה משונה, שום דבר איננו משונה. ככלות הכל, מה הקשר בין ההחלטה שלי מה למדוד לבין המציאות האובייקטיבית של מה שאני מודד? אם אחליט למדוד היקף של מעגל בסרגל במקום במחוגה, האם יעלה על הדעת שהמעגל יהפוך משום כך למרובע? שאלות אלו ודומותיהן לא עשו רושם על הקוואנטיקנים. מסתבר שהם חושבים באופן שונה. לטענתם, החלקיקיות והגליות הן שני היבטים משלימים של כל עצם קוואנטי. אפשר למדוד כל אחת משתי התכונות בנפרד, אבל לעולם לא בעת ובעונה אחת. החלטת החוקר איזו תכונה למדוד קובעת איזו תכונה יגלה. אם ישתמש במכשיר למדידת הגליות, הוא ימצא שהעצם שאותו הוא מודד הוא בעל מבנה גלי. ולהיפך, אם ישתמש במכשיר למדידת התכונה החלקיקית, ימצא שהעצם הוא חלקיקי. במלים אחרות, הגליות והחלקיקיות אינן תכונות אובייקטיביות הקיימות בזכות עצמן, באותו המובן שהמעגליות והמרובעות הן תכונות אובייקטיביות של גופים גיאומטריים, הנשארות כאלה בין אם נמדוד אותן ובין אם לאו. פירוש הדבר, שהצופה חדל להיות משקיף ניטרלי של הטבע. הפיזיקה הקוואנטית הפכה אותו לחלק בלתי נפרד מהמציאות הנצפית ולשותף מלא ביצירתה.

הנסיון להוציא את האובייקטיביות מהטבע היא האיום הכבד ביותר שידעה האינטואיציה מאז המהפכה המדעית. שיתוף המשקיף בקביעת טיבה של המציאות כמו החזיר בדלת האחורית את הסובייקטיביות לתוך תמונת העולם הדטרמיניסטית והרציונלית של הטבע. לא פלא שאינשטיין, נציגה המהולל של הפיזיקה הקלסית, ניהל מלחמת חורמה במסקנה זו של התורה הקוואנטית, אבל נסיונו להחזיר את האובייקטיביות לטבע נחל כשלון חרוץ.

כאמור, הקוואנטיקנים טענו שגם חלקיק בודד, כמו הפוטון, נושא זהות כפולה, של גל ושל חלקיק. טענה זו נשמעת מופרכת על פניה, שכן אם האור הוא גלי, אזי אם נעביר אלומה שלו דרך שני חריצים דקים סמוכים, נקבל על הקיר ממול מבנה אופייני של גלים. הסיבה היא, שגלי האור העוברים דרך החריץ הימני מתמזגים עם גלי האור שעוברים בחריץ השמאלי. על הקיר נראה, זו לצד זו, שורה של פסים שחורים ולבנים האופייניים לתמונת ההתאבכות של גלים (שיאי הגלים מהחריץ הימני המתמזגים עם שפלי הגלים מהחריץ השמאלי מבטלים זה את זה ויוצרים פס שחור, ואילו שיאים הנפגשים עם שיאים – מעצימים אלה את אלה ויוצרים פס לבן). עכשיו, אם האור הוא בעל מבנה חלקיקי, איננו אמורים לקבל אותה התוצאה, שכן הפוטון הוא חלקיק יסודי שאינו נחלק לשניים.

על כן, אם נירה אלומת פוטונים לעבר שני החריצים הסמוכים, הם חייבים לעבור או בחריץ האחד או בחריץ השני, וכתוצאה מכך אנו צפויים לראות על הקיר שני כתמי אור מול שני החריצים, בדומה לכתם האור הבודד שמקבלים כאשר מכסים את אחד החריצים. אלא שהטבע לא נוהג על פי האינטואיציה שלנו. ברגע שאנו מסירים את הכיסוי מהחריץ השני, אנו מקבלים על הקיר שורה של פסים בהירים וכהים לסירוגין, המעידה על פעולת התאבכות.

לכאורה העניין תמוה, שהרי הפגיעות הנקודתיות על הקיר מהוות הוכחה נחרצת לכך שהפוטונים הם חלקיקים, ועל כן איך קורה שהם עושים את דרכם לעבר הקיר כאילו היו גלים? אבל אם נאמץ את הסברו של אינשטיין על הפוטונים, כי בבואם באלומה מרוכזת הם מגלים התנהגות גלית, נוכל לפנות לתעלומה האמיתית, הטמונה בחלקה השני של אמירתו, לאמור: התכונה החלקיקית תתגלה כאשר אלומת האור דלילה. ובכן, אנו מדללים את האלומה לפוטונים בודדים, הנורים זה אחרי זה, ומתחילים את הניסוי כאשר חריץ אחד בלבד פתוח. התוצאה אינה מפתיעה. הפוטונים עוברים בחריץ, פוגעים בלוח הצילום שתלינו על הקיר, ומתקבל מה שציפינו לקבל: כתם אור מול החריץ.

ועכשיו נחוד חידה: איזו תמונה נקבל כאשר נסיר את הכיסוי מהחריץ השני? אם ההגיון לא בגד בנו ואם השכל הישר לא נטש אותנו, אנו אמורים לקבל שני כתמי אור מול שני החריצים, שכן מסלול הפוטונים אינו מדויק, ועל כן הם יעברו פעם דרך החריץ האחד ופעם דרך החריץ השני. לא מני ולא מקצתי. לוח הצילום יראה לנו תמונה של פסים כהים ובהירים המעידה על התאבכות של גלים. ברגע ששני החריצים פתוחים, כל אחד מהפוטונים שעבר באחד משני החריצים או מתבטל או פוגע בלוח הצילום. התוצאה: שורה של פסים כהים (אין פגיעה) ולבנים (יש פגיעה) לסירוגין.

הכיצד? איך ייתכן כדבר הזה? כיצד יודע הפוטון הבודד העובר באחד החריצים מתי החריץ השני פתוח ומתי הוא סגור? הרי אי אפשר להעלות על הדעת שיש לו עיניים או שהוא מקבל דיווח מהחריץ השני על מצבו. ובכל זאת, העובדות מדברות בעד עצמן: כשחריץ אחד פתוח, כל הפוטונים העוברים זה אחר זה דרכו, פוגעים בלוח הצילום ויוצרים כתם אור אחד. ואילו כאשר שני החריצים פתוחים, כל פוטון בודד מתנהג כאילו היה גל, כלומר נחלק לשניים ושני חצאיו יצרו ביניהם התאבכות. מישהו כאן צוחק עלינו. הלא נאמר לנו כי הפוטון הוא עצם יסודי שאינו נחלק לשניים. כיצד, אם כן, נוצרה תמונת ההתאבכות? הייתכן שהפוטון התאבך עם רוח הרפאים שלו?

השאלה היא שאלה, אבל תשובה אַין. אין שום אפשרות לבדוק אם הפוטון אכן עבר מעשה הוקוס פוקוס בשני החריצים. שכן ברגע שנציב גלאים ליד החריצים, על מנת לגלות באיזה חריץ עבר הפוטון, נקבל על לוח הצילום כתם אור אחד, כמו במקרה שחריץ אחד בלבד פתוח. מצב עניינים זה מצביע על דבר אחד ברור – כאשר עוברים אל עולמם של חלקיקֵי החומר, המציאות אינה מתנהגת על פי ההגיון האינטואיטיבי הנהוג בעולם הגלוי לעין.

הסבר אפשרי לממצאים תמוהים אלה הוא, שסביבה של שני חריצים פתוחים מאפשרת לפוטון לגלות את תכונתו הגלית, ואילו סביבה של חריץ אחד פתוח או של גלאים ליד החריצים כופה על הפוטון לגלות את תכונתו החלקיקית. הצופה, שהוא החוקר במקרה זה, קובע, בהחלטתו לכסות את אחד החריצים או להציב גלאי לידם, אם הפוטון יהיה גל או חלקיק. במלים אחרות, הצופה הוא חלק בלתי נפרד מהמציאות הנצפית. הוא מעורב בטבע ושותף ביצירתו. אבל אם הגליות והחלקיקיות של החומר אינן תכונות אובייקטיביות של החומר, הקיימות מכוח עצמן, כפי שאינשטיין רצה להאמין, אזי גם ההבחנה העקרונית בין עולם החומר האובייקטיבי לבין עולם הרוח הסובייקטיבי מאבדת משהו מתוקפה ומחדותה.

מאז ומתמיד השלמנו עם כך שלעולם לא נוכל להבין באופן מלא וסופי את עצמנו, כיוון שהתודעה אינה עומדת מחוץ לעצמה. היא חלק בלתי נפרד מהדבר שאותו היא רוצה לחקור ולהבין. אבל אם התודעה שלנו היא גם חלק בלתי נפרד מהמציאות הפיזיקלית, משמע שעולם החומר אף הוא איננו ישות אובייקטיבית. אם החלטתנו מה למדוד ובאיזה מכשיר להשתמש קובעת איזו תכונה תהיה לפוטון, פירוש הדבר שתודעתנו לא ניצבת מחוץ לחלקיקים המרכיבים את החומר, אשר היא מעורבת בקביעת אופיים וטבעם. מכך נובעת המסקנה, שגם את המציאות הפיזיקלית לעולם לא נוכל לדעת ולהבין באורח מלא וסופי.

על גבולות יכולתנו לדעת את המציאות ועל נסיונו של הטבע להסתיר מעינינו את הנקודה הסופית והמוחלטת של העדר חוק וסדר, במאמר הבא.

במאמר הקודם איבד אינשטיין את האובייקטיביות, אבל שמר בידו את הוודאות ואת הסיבתיות. בעזרתן, יכול היה לדעת את תכונותיו ואת מצבו המדויק של כל גוף במרחב, ועל יסוד ידיעה זו, לנבא את עתידו ולשחזר את עברו. ואם ניתן לדעת את מקומו ואת מסלול תנועתו של כל עצם במרחב, משמע שאנו חיים, ככלות הכל, בעולם דטרמיניסטי, שמאפשר לשחזר את עברו ולחשב את עתידו. כלומר, אבדן האובייקטיביות, כואב ככל שהיה, לא פגע ביכולתה של התודעה להבין את העולם.

מצב זה של ידיעה סופית ומלאה לא מצא חן בעיני הפיזיקאים הקוואנטיים. הם לטשו עיניים חמדניות בוודאות ובדטרמיניזם, ביודעם ששני אלה מהווים את אבן הראשה של ידיעת העולם. הוודאות נבחרה כיעד הראשון למתקפתם. השנה היתה 1927, והאיש שהוביל את ההתקפה היה ורנר הייזנברג, שהכריז כי הטבע מושתת ביסודו על אי ודאות.

הכרזתו של הייזנברג היתה אחת ההודעות המהפכניות והמדהימות ביותר בתולדות המדע, באשר היא שמה קץ לתקוותנו לדעת אי פעם את כל מה שאפשר לדעת על מצבם של גופים בהווה, בעבר ובעתיד. כל כך למה? כי כדי לדעת מנין בא גוף כלשהו ולאן הוא הולך, צריך קודם כל לאתר את מקומו, לזהות את כיוונו ולמדוד את מהירותו. בפיזיקה הקלסית לא היתה שום מניעה עקרונית להשיג ידיעה כזאת, ועל כן לא היתה כל בעיה לנבא את העתיד ולשחזר את העבר של כל גוף חומרי בעולם. והנה בא הייזנברג וקבע, באמצעות עקרון האי־ודאות שלו, כי מה שנכון לגופים הגדולים הגלויים לעין אינו חל על עולמם הזעיר של החלקיקים התת־אטומיים, קרי העצמים הקוואנטיים. בעולם של אלה אפשר לדעת היכן נמצא חלקיק כלשהו או מהי מהירותו, אבל אף פעם לא את שניהם ביחד.

למגבלה זו של הידיעה שני הסברים. ההסבר הפשוט יותר הוא, שעצם הנסיון למדוד את מהירותו של החלקיק משנה את מקומו. ולהיפך, אם ננסה למדוד את מקומו המדויק, נשנה את מהירותו. ההסבר היותר עמוק קובע, שהסיבה לחוסר יכולתנו לדעת בו בזמן את מצב המהירות ואת מצב המקום, נובעת מהדואליות של החומר התת־אטומי, קרי מהעובדה שניתן לתארו גם כגל וגם כחלקיק. מאחר שגל אינו ישות נקודתית, אלא קטע מסוים במרחב, יוצא שהחלקיק יכול להימצא במקומות שונים בתחום הקטע המרחבי של הגל, ועל כן איננו יכולים לקבוע במדויק היכן הוא נמצא. מצד שני, ברגע שננסה לאתרו בנקודה ספציפית במרחב, אנו גורמים לבידודה של נקודה זו משאר המרחב המייצג של הגל. במלים אחרות, נסיון כזה מסרס את המרכיב הגלי בתיאור המלא של החלקיק. משמע, המהירות והמקום הם שני היבטים משלימים של החומר, הנובעים מהתיאור הגלי־חלקיקי שלו. מטעם זה איננו יכולים לדעת את ערכי המקום והמהירות בעת ובעונה אחת, ועל כן, החלטתנו איזו תכונה למדוד קובעת איזו תכונה נגלה. במלים אחרות, לא זו בלבד שלתכונות החומר אין מעמד אובייקטיבי, כי אם גם הטבע לא מרשה לנו לדעת באופן מלא את כל ההיבטים המרכיבים את המציאות השלמה. הידיעה שלנו, קבע הייזנברג, מגעת רק עד הגבול הדק של עקרון האי־ודאות, אי ודאות המגבילה את יכולתנו לשחזר את העבר ולנבא את העתיד. שכן אם איננו יכולים לדעת במדויק את מקומו ואת מהירותו של חלקיק, ממילא אין בידינו לקבוע מנין הוא בא ולאן מועדות פניו. כל שביכולתנו לעשות הוא לחשב את ההסתברות שהוא בא ממקום אחד ויגיע למקום שני.

בעולם הקוואנטי, אשר ירש את מקומו של העולם הקלסי, הידיעה הסטטיסטית מחליפה את הידיעה הפרטנית. אם היינו מיישמים את עקרון האי־ודאות על קווי התחבורה הציבורית של אגד בין חיפה לתל אביב, היינו מקבלים מראשי הקואופרטיב תשובה מעין זאת: איננו יכולים לומר על אוטובוס מסוים מתי יגיע לחיפה, כי אם נמדוד את מהירותו, לא נוכל לדעת אם הוא נוסע בכביש החוף המהיר או בכביש בנימינה, הארוך והאטי יותר. ולהיפך, אם ננסה לוודא באיזה כביש הוא נוסע, לא נוכל למדוד את מהירותו. הנהלת אגד לא יכולה גם לומר בוודאות האם האוטובוס המסוים שעליו שאלנו יגיע לתחנת אגד או לתחנת המוניות הסמוכה. כל שהיא יכולה לומר הוא כי יש הסתברות גבוהה שהאוטובוס יגיע לתחנת אגד.

אם כן, כל נסיון להחיל את ההגיון השורר בעולם המאקרוסקופי על העולם המיקרוסקופי מותיר אותנו מתוסכלים. עקרון האי־ודאות חיסל את הדטרמיניזם הקלסי, אבל בדרך לחיסולו הפיל את העמודים האחרונים שעליהם ניצבה הפיזיקה הקלסית: ההדירות והסיבתיות. המדע עמד מאז ומתמיד על עקרון ההדירות, דהיינו על כך שגופים זהים יתנהגו בתנאים זהים באופן זהה. עקרון זה הוא שהבדיל את הפיזיקה מהפסיכולוגיה, שכן אם עקרון ההדירות לא שורר בעולם החומר, משמע אין הבדל עקרוני בינו לבין עולם התודעה, שבו כל אירוע שאנו חווים הוא חד־פעמי וייחודי. מעקרון האי־ודאות בפיזיקה הקוואנטית נובע שאין שני אירועים זהים לחלוטין ולפיכך אין גם הדירות מלאה. לדוגמה, מועד התפרקותם של שני אטומים רדיואקטיביים זהים לחלוטין אינו זהה. האחד יכול להתפרק כעבור שנייה, ואילו השני עשוי להתפרק כעבור דקה או שעה. למה? ככה. התפרקותם של אטומים בלתי יציבים אלה היא אומנם בלתי נמנעת, אבל מועד ההתפרקות הוא אקראי ושרירותי לחלוטין.

ואם כך נוהגים האטומים, אזי שוב אי אפשר לדבר על עולמנו כעל עולם דטרמיניסטי, שהרי על יסוד התנהגות שרירותית כל כך אי אפשר לנבא גם מתי יתרחשו התופעות השונות הנובעות מאירועי ההתפרקות.

מסקנה: מושגי החוק והסדר, שאִתם התחלנו סדרת מאמרים זאת, צריכים לעבור שינוי מהותי. לדוגמה, אם מוסד הדו קרב במאה ה־18 היה מסתמך על תיאום מוקדם בין שעונים אטומיים לסימון התחלת הירי, מושג הג’נטלמניות לא היה בא לאוויר העולם. שכן מטבע הדברים, אחד היריבים היה מקדים לירות ברעהו. עולם שנוהג באקראיות, בשרירותיות ובקפריזיות מתאים אולי לקלפנים, למהמרים ולנוכלים, אבל ודאי לא לג’נטלמנים. על רקע זה צריך להבין את אִמרתו המפורסמת של אינשטיין, שאלוהים אינו משחק בקוביות. מות הוודאות הותיר את אינשטיין, כמו בסיפור על 10 כושים קטנים, עם הסיבתיות בלבד. לא פלא שהיא נבחרה כבאה בתור לחיסול.

האמונה שיש קשר סיבתי בין אירועים, ושהסיבה לעולם קודמת לתוצאה, עומדת ביסוד כל תפיסה רציונלית של העולם. אינשטיין חידד עקרון רציונלי זה כאשר קבע, שמעבר המידע בין הסיבה לתוצאה לא יכול להיות מהיר יותר ממהירות האור, שהיא 300 אלף קילומטר לשנייה. כלומר, פער הזמן בין הסיבה לתוצאה אינו יכול להיות קצר ממשך הזמן הנדרש לאור כדי להגיע מהסיבה לתוצאה. זהו הטעם השני (מלבד ההדירות, שהזכרנו במאמר הקודם) מדוע המדע אינו יכול להכיר בתופעת הטלפתיה. שכן המצדדים בתופעה זו טוענים שאדם אחד חש באירוע אצל אדם שני ברגע התרחשותו, בין שאותו אדם נמצא בקִרבתו ובין שהוא נמצא בקצה השני של היקום.

הגבלת הסיבתיות בתחום מהירותו הסופית של האור הביאה את אינשטיין להציע ניסוי מחשבתי גאוני. מטרתו של הניסוי היתה להפריך את טענת הפיזיקאים הקוואנטיים, כי עקרון האי־ודאות מונע אותנו מלדעת את תכונותיהם של חלקיקים קוואנטיים לפני שהן נמדדות בפועל. שהרי, אם פעולת המדידה משנה את תכונתו של החלקיק, ממילא לא ניתן לדעת מה היא היתה לפני המדידה. מטעם זה, למשל, איננו יכולים לדעת מהי מהירותו של הפוטון אם החלטנו למדוד את מקומו, או לצפות בתכונתו החלקיקית אם החלטנו למדוד את תכונתו הגלית.

הניסוי המחשבתי של אינשטיין התבסס על חלקיקים, אבל כדי לפשט את ההסבר ניעזר בהמחשה מהכדורגל האמריקני, העושה שימוש בכדור דמוי ביצה. לאחר שנמצא כוכב־על המסוגל לזרוק כדור במהירות האור, נביא אותו למרכז המגרש, ניתן לו שני כדורים ונבקש ממנו להטיל אותם בעת ובעונה אחת ובכיוונים מנוגדים לעבר השערים שמשני צִדי המגרש. לפני השערים ניצבות רשתות גבוהות, שגודל חוריהן מאפשר לכדור האליפטי לעבור בעדן כאשר צירו פחות או יותר ניצב לרשת, ואילו כאשר צירו פחות או יותר מקביל לה – מעופו ייחסם על ידה. על פי גרסתו של אינשטיין, די לנו לדעת מה היתה זווית הכדור שחדר לשער המזרחי כדי ללמוד ממנו על זוויתו של הכדור המערבי, שהרי הכדורים זהים, והזווית שקיבלו בעת ההטלה גם היא זהה. מסקנה, זווית התנועה של הכדורים היא תכונה אובייקטיבית שנקבעת להם מראש. בכך רצה אינשטיין להוכיח, שניתן לקבל את כל המידע על אחד הכדורים בלי למדוד אותו, רק על סמך הידיעה שיש לנו על הכדור האחר. כיוון שכך, אם נציב שני שחקנים גב אל גב במרכז המגרש, ונבקש מכל אחד מהם להטיל כדור לעבר השער ממולו, בזווית אקראית ובלי שהאחד יֵדע באיזו זווית מטיל חברו את הכדור, המִתאם בין מספר הכדורים שיעברו בשתי הרשתות יעמוד על 50 אחוז.

הפיזיקאים הקוואנטיים דחו בתוקף את מסקנותיו של אינשטיין. כל כדור יכול להיות בעל זווית ניצבת או מקבילה לרשת, אמרו, אבל אין לדבר על זוויות אלו כעל תכונות אובייקטיביות וקבועות מראש של הכדור, כיוון שאיננו יכולים לדעת באיזו זווית יוצא הכדור מידו של השחקן. כל נסיון למדוד את זווית התנועה של הכדורים בעת מעופם גורם בהכרח לשינוי הזווית, לכן כל שניתן לומר הוא, שיש סיכוי של 50 אחוז שהם יעברו ברשת או ייחסמו על ידה. יתרה מזו, נוכל לדעת מה היתה זווית מעופו של הכדור רק בדיעבד: אם עבר את הרשת – סימן שהוא נע בניצב לה, ואם נחסם – סימן שהוא נע במקביל לה. מסקנה, איננו רשאים להתייחס לתנועה המקבילה או הניצבת כאל תכונה אובייקטיבית של הכדור, כיוון שאפשר לעמוד עליה רק אחרי שהכדור עבר או נחסם ברשת. למען הדיוק, איננו יכולים בדיעבד לדעת אפילו אם זווית הכדור ביחד לרשת היתה בדיוק ניצבת או מקבילה לה, או כמעט ניצבת או כמעט מקבילה לה, שכן בעת המעבר של הכדור בחור הרשת, או בעת שנחסמת דרכו על ידה, מתוקנת זוויתו לבדיוק ניצב או לבדיוק מקביל עקב החיכוך בחוטי הרשת. יתר על כן, אמרו הקוואנטיקונים, אם נציב שני שחקנים גב אל גב במרכז המגרש, המִתאם בין מספר הכדורים שיעברו בשתי הרשתות יהיה גבוה באופן משמעותי מ־50 אחוז.

לא צריך להיות אינשטיין כדי להרים גבה נוכח הסבר תמוה זה. אם לכל כדור סיכוי שווה לקנות לעצמו זווית מקבילה או ניצבת, הדרך היחידה לקבלת מִתאם גבוה יותר מ־50 אחוז ביניהם היא ששני הכדורים יתאמו ביניהם זוויות בעת שהם עושים דרכם לעבר הרשתות. הכיצד? הלא אמרנו שהם מתרחקים זה מזה במהירות האור, ולפיכך לא ייתכן מעבר מידע ביניהם, שכן על פי עקרון הסיבתיות אירוע אחד לא יכול להשפיע על משנהו בפרק זמן הקצר יותר מזה הנדרש לאור לעבור ביניהם. משמע, אפילו נייחס לכדורים אינטליגנציה, כוונה ויכולת לשנות את זווית תנועתם, אין בכוחם להעביר זה לזה מידע. כיצד אם כן מסבירים הקוואנטיקונים את התוצאות המתואמות בין שני הכדורים? הסברם הוא כה מוזר, עד כי עלינו לצבוט את עצמנו כדי להאמין למשמע אוזנינו. שני הכדורים, טוענים הקוואנטיקונים, מהווים אחדות קוואנטית, משל היו כדור אחד, גם אם הם רחוקים זה מזה אלפי שנות אור. לפיכך, כאשר כדור אחד עובר ברשת, חייב גם בן זוגו לעבור, ולהיפך. הסבר משונה, משונה מאוד אפילו, ואף על פי כן כל הניסויים שנערכו עד כה אישרו את המִתאם המוזר הזה בין הכדורים. אבל מה פירושה של אחדות קוואנטית זו, ישאל הקורא. איך היא פועלת? באמצעות איזה כוח היא מתממשת? מוטב לו לא לשאול, שכן האחדות הקוואנטית היא החלק המסתורי ביותר בתיאוריה הקוואנטית. אפשר לנסות ולהסביר, שהכדור מקבל את זוויתו הסופית מהרשת שהוא עובר בעדה או נחסם על ידה, ועל כן הזווית אינה תכונה אובייקטיבית של הכדור, אלא של המערכת כולה, הכוללת את הרשת ואת הכדור גם יחד. אבל ספק אם הסבר זה יניח את דעתו של הקורא הנרעש באשר למסתורין הגדול של האחדות הקוואנטית, שהרי יכולתו של עצם אחד להשפיע על עצם שני ללא סיבה פיזיקלית מוגדרת ומאופיינת מזעזעת את אחת האושיות הבסיסיות של החשיבה הפילוסופית והמדעית שלנו, והיא שלכל דבר בעולם הפיזיקלי יש סיבה. לא מקרה הוא, שנילס בוהר, מהוגיה הבכירים של תורת הקוואנטים, אמר עליה כי מי שאינו מזדעזע ממנה סימן שהוא לא ירד לעומקה.

מסתורין זה, הנובע מעקרון האי־ודאות של הייזנברג, מסיים את המסע בעקבות התודעה, שהחל במאמר הראשון בסדרה זאת. פתחנו בשאלה, למה אנו מגלים חוק וסדר במציאות הגלויה לחושינו, ואנו חותמים בשאלה, למה יש אי ודאות בטבע הנסתר מחושינו. שאלה כפולה זו מאירה את המסע באור אירוני. הצבענו על האבולוציה כעל מי שפיתחה מנגנונים גנטיים, התנייתיים ותודעתיים, הבנויים במקורם לתפיסת החוקיות והסדירות במציאות הסובבת אותם ובתופעות הטבע, כדי לאפשר לבעלי החיים לתכנן את צעדיהם ולהגיב במהירות לאירועים המתחוללים סביבם. והנה תודעה זו, אשר הודות ליכולתה להתעלם מהאקראיות ומהמקריות שירתה ביעילות כה רבה את האבולוציה, הגיעה למסקנה כי לא החוק והסדר מאפיינים את תמונת הטבע, אלא דווקא האקראיות והאי־ודאות. ועוד היא מגלה, כי עקרון האי־ודאות מתח גבול עליון ליכולתה להגיע להבנה מלאה ושלמה של הטבע, וכי ידיעתה את המציאות לעולם תהיה חלקית ומוגבלת.

אבל אם החוק והסדר הם כה חיוניים והכרחיים להתפתחות החיים ולהישרדותם, עד כי הטבע נאלץ להסתיר את האי־ודאות, הקפריזיות והאקראיות בתוך העולם המיקרוסקופי, ואם את הכאוס הבלתי ניתן לחיזוי של המציאות הגלויה לחושים הוא החביא בסופות, בדליקות ובמערבולות, היכן חבוי הכאוס של היקום? שהרי אם היקום בכללותו מפגין חוקיות וסדירות, חזקה עליו שהוא מסתיר את ביטויי הכאוס במקום כלשהו. כלום ייתכן שהכאוס הקוסמי מוחבא בפחי אשפה הקרויים חורים שחורים?

חורים שחורים הם כוכבים מסיביים מאוד, כמה מונים יותר מהשמש שלנו, שקרסו תחתם בהשפעת כוח הכבידה העצמי שלהם. שדה הכבידה שהם יוצרים הוא כה אדיר, עד כי גם הקרינה שהם פולטים נמשכת חזרה לכוכב. כיוון שכך, איננו יכולים לראותם. במלים אחרות, כוכב כזה הופך מבחינתנו לחור שחור. הדרך היחידה לגלות את קיומו היא באמצעות ההשפעה של שדה הכבידה שלו על מסלולם של כוכבים סמוכים. בגין קיומם העלום, זכו החורים השחורים להיות אפופי מסתורין ולתרום עלילות אינספור למדע הבדיוני. אבל כל אלה היו כאין וכאפס לעומת העלילה שיצאה בשנת 1965 מבית היוצר של שני פיזיקאים מפורסמים: סטיבן הוקינג ורוג’ר פנרוז.

השניים חישבו ומצאו, כי על פי תורת היחסות הכללית של אינשטיין, צריכה להימצא במרכזו של החור השחור נקודה ייחודית פיזיקלית (סינגולריות), שבה צפיפות החומר ועקמימות המרחב מגיעות לערכים אינסופיים, ועל כן החומר, המרחב והזמן נשמדים וחדלים להתקיים שם. פירוש הדבר, שבנקודה הסינגולרית באים לקצם גם כל חוקי הפיזיקה, שהרי בהעדר מרחב, זמן וחומר, לא יכולה להיות פיזיקה. יתרה מזאת, מאחר שכל חוקי החומר מתמוטטים בנקודה מוזרה זו, אי אפשר לדעת, אפילו לא לשער, מה מתחולל בה, וגם לא לנבא מה יכול לצאת ממנה. שהרי בהעדר חוק וסדר, הכל אפשרי.

נקודת הסינגולריות יכולה להוציא מתוכה ללא התראה כל דבר, מלאכים בלבן או רובוטים בשחור, שירת מקהלה או שריקות בוז, נזיד עדשים או סעודת מלכים. הסינגולריות היא התוהו ובוהו העליון, המוחלט, המצוי מחוץ לכל חוק, לכל סדר ולכל מחשבה מכוננת. מול ישות משונה זו, המייצגת את קץ כל הקצים, אפילו הכאוס של החור השחור, המפשיט כל חלקיק חומר הנופל לתוכו מהמידע שהוא נושא עמו, נראה אזור של סדר. על כן, כדי להגן עלינו מפני אותו כלום שיכול להיות בִּן רגע הכל, דאג הצנזור הקוסמי להסתיר את הסינגולריות בתוך חור שחור, אטום לתצפיותינו ובלתי נראה לעינינו, על מנת ששפיותנו לא תוכה בסנוורים למראה מערומיה המפלצתיים.

ב־1974 חזר בו הוקינג מהרעיון שהסינגולריות היא התוצאה הבלתי נמנעת של כל חור שחור באשר הוא. הוקינג פִרסם מאמר שכותרתו היתה “חורים שחורים אינם שחורים”. במאמר זה קבע שחורים שחורים יכולים לאבד מסה באמצעות קרינה, ועל ידי כך להתאייד ולהיעלם כפטה מורגנה. הוקינג ביסס רעיון זה על הנחה מקובלת בפיזיקה הקוואנטית, לפיה החלל הריק אינו ריק ממש, אלא רווי תנודות עולות ויורדות של אנרגיה. מפעם לפעם מתממשת אנרגיה זו לרגע קט בזוגות חלקיקים של חומר ואנטי חומר, המשמידים זה את זה בהרף עין והופכים מחדש לאנרגיה, לפני שמישהו יכול להיווכח בקיומם. כיוון שמשך קיומם של חלקיקים אלה לא עובר את תחום האי־ודאות של הייזנברג, נוהגים לכנותם חלקיקים לכאורה, כאילו חלקיקים. אולם כאשר נוצרים זוגות כאלה ליד חור שחור, הם מקבלים משדה הגרוויטציה האדיר שלו זריקה רבת עצמה של אנרגיה, ההופכת אותם לחלקיקים אמיתיים. רובם נשאבים מיד לתוך החור השחור, אך אחדים נבעטים לחלל ומתממשים בעולם כחלקיקים לכל דבר. התממשות זו באה כמובן על חשבון האנרגיה של החור השחור, ומאחר שאנרגיה היא צורה של חומר, מאבד החור השחור בהדרגה את המסה שלו. תהליך זה יגבר ככל שהיקום יוסיף להתפשט, ועקב כך להתקרר. כיום עומדת טמפרטורת היקום על שלוש מעלות צלזיוס מעל האפס המוחלט, ואילו הטמפרטורה של חור שחור מצויה בתחום של כמה מיליוניות המעלה מעל האפס המוחלט. היות החור השחור קר יותר מסביבתו עושה את תהליך אבדן המסה לאטי ביותר, אבל כאשר הטמפרטורה של היקום תרד מתחת לזו של החור השחור, יקבל תהליך זה תאוצה רבתי. אומנם סכנת ההתאיידות הנשקפת לחור השחור היא עניין של מאה – ואולי יותר – מיליארדי שנים, ובכל זאת היא מהלכת אימים על הפיזיקאים. רבים רואים בה את הבעיה הגדולה ביותר הניצבת לפני הפיזיקה התיאורטית, שכן הפיזיקה מבוססת על ההנחה שניתן לשחזר את העבר מההווה, גם אם ברמה העקרונית בלבד. לדוגמה, כאשר מים הופכים לאדים ניתן לומר על מולקולות האדים שהן כוללות את המידע שהיה אצור לפנים במים. לא כן הדבר בהתאיידותו של חור שחור, באשר החלקיקים המאיידים אותו לא יוצאים מהחור עצמו, ועל כן לא נושאים כל מידע על מה שמתרחש בתוכו. חלקיקים אלה, כזכור, הם פועל יוצא של אינטרקציה בין האנרגיה של החלל הריק לבין שדה האנרגיה הגרוויטציונית מסביב לחור השחור. אם הוקינג צודק, מדגיש הפיזיקאי ליאונרד סוסקינד, פירוש הדבר שניתן לנתק את העבר מההווה ואת ההווה מהעתיד, שכן כל המידע שהיה כלול בחור השחור ייעלם בלא להשאיר עקבות וללא אפשרות לשחזרו. מאחר שמידע קשור לאנרגיה, משמע שאם המידע אובד לחלוטין אזי גם האנרגיה הקשורה בו אובדת, ומשמעות הדבר היא שחוק שימור האנרגיה, שהוא אחד החוקים הבסיסיים ביותר בפיזיקה, נפגע אנושות.

יש החולקים על הוקינג. אחדים סבורים, שהמידע אינו אובד, אלא מתחבא איכשהו בקרינה. אחרים גורסים, שהמידע נשמר בשרידיו של החור השחור המאויד. כך או כך, בין שהחור השחור הוא הצינוק האפל המשמש את הצנזור הקוסמי כדי להסתיר מעינינו את זוועת התוהו ובוהו של הסינגולריות, ובין שהתאיידותו היא אמצעי נלוז להעלמת אינפורמציה ואנרגיה מהעולם, הוא משמש אילוסטרציה נאה להמחשת המאמרים של סדרה זו: החיים בכל רמותיהם – הגנטית, ההתנייתית והתודעתית – מותנים בקיום חוק וסדר. נקודת הסינגולריות, שבה קורסים כל חוקי הפיזיקה, יכולה לשמש משל בוטה לתוצאות הרות האסון של העדר חוק וסדר. הטבע יכול לחיות עם האי־ודאות של המציאות הקוואנטית, עם הקפריזיות והאקראיות המתקיימות במציאות התת־אטומית ועם הכאוס המקומי של סופות, מערבולות ושטפונות, אבל לא עם התמוטטות כל חוק וסדר, לא עם התוהו ובוהו המייצגים את השלילה המוחלטת של החיים.

אבל כיצד יכולים החיים, שנוצרו זמן רב אחרי שהעולם כבר היה קיים, להשפיע על מבנה היקום ועל תהליכי החומר המתקיימים בו? אמירה זו נשמעת מופרכת מיסודה, ואף על פי כן זוהי משמעותו של העקרון האנושי (האנתרופי) של היקום. עקרון זה מצביע על ערכיהם של קבועים פיזיקליים מסוימים ועל היחסים המספריים בין כוחות הטבע השונים, אשר אם היו קצת שונים, החיים לא היו מתאפשרים. כך, למשל, אם קצב ההתפשטות של היקום, שנייה אחת לאחר היווצרותו, היה אטי רק באחד חלקֵי אלף מיליון מיליון, היקום היה קורס לתוך עצמו עוד לפני שהיו נוצרים כוכבי הדור הראשון, אשר בהם נוצרו היסודות המרכזיים של החיים – הפחמן והחמצן.

אם כוח הכבידה, שהוא חלש כדי 10 בחזקת 40 מהכוח האלקטרומגנטי, היה טיפ טיפה חלש יותר, החומר ביקום לא היה יכול להתגבש לכוכבים, והשמש שלנו היתה מסיימת את חייה הרבה לפני שהיו נוצרים חיים על פני כדור הארץ. תיאום מופלא זה בין הכוחות והקבועים הפיזיקליים לבין התנאים הנדרשים ליצירת החיים מעיד, לדעת הפיזיקאי רוברט דיקי, שהיקום היה יכול להיברא רק כאשר היה מובטח כי בנקודה כלשהי בעתיד יופיעו חיים בעלי הכרה ויכולת צפייה. ובלשונו של פיזיקאי אחר, ג’ון וילר, קיום הצופה הכרחי להיווצרות העולם באותה המידה שקיום העולם הכרחי ליצירת הצופה. קביעה זו מזכירה לנו את דבריו של אדינגטון: “גילינו עקבות זרים בחופים לא נודעים. פיתחנו תיאוריות עמוקות כדי להתחקות על מקורן. לבסוף הצלחנו, וראה הן היו עקבותינו שלנו”.

בכך מגיעה סדרה זו לסיומה. אפשר היה להמשיך על השפעת ההכרה על תהליכים פיזיקליים; על אפשרות היווצרותם של עולמות חדשים, מקבילים לשלנו, כל אימת שתודעתנו מבצעת מדידה של אירוע פיזיקלי; על הגיאומטריה הפרקטלית, המשאירה בידי הצופה, בדומה לפיזיקה הקוואנטית, את ההכרעה לגבי אורכם של קווים וממדיותם של גופים; על הסיכוי להמשיך את קיומה של התודעה באמצעות מחשבים מטיפוס חדש ועוד. אך כל אלה היו מאריכים את הסדרה אל מעבר למה שיאה לה. על כן, נקודה זו טובה לסיום כמו כל נקודה אחרת, שהרי ממילא אין לדברים האלה סוף.

רבים מאתנו נושאים עוד מימי ילדותם את זכרן המתוק של אגדות טבע על אהבת אמא אווזה לאפרוחיה, אמא איילה לעופריה, אמא פילה לפילוניה וכיוצא באלה אמהות וגיבורות, הנכונות בכל רגע לחרף את נפשן כדי להגן על צאצאיהן מפני טורפים מרושעים. סיפורי מוסר אלה, שנועדו להשכיל כל מי שלא הבינו בכוחות עצמם כי אין גדול ונפלא עלי אדמות מאהבת אם, משיגים בדרך כלל את מטרתם. הדרדקים גדלים לאנשים מבוגרים הנושאים כל ימי חייהם רגשי אשמה נוכח חוב אהבה זה שלעולם יישאר פתוח, והמנסים לשווא להיפטר ממנו בשטף בדיחות על האמא הפולנייה.

בטבע אין בדיחות על אמהות פולניות, מהסיבה הפשוטה שהקשר האמהי מסתיים בגמר תקופת הגמילה. גורים שמנסים להאריך את ינקותם מעבר לזמן שקצב להם הטבע, חוטפים נגיחה קטנה או נשיכה קלה שמבהירה להם חיש קל את עובדות החיים.

הקשר בין זכרים לנקבות בטבע, וכמוהו הקשר בין הורים לצאצאים, איננו פרי של בחירה או החלטה או אהבה. הוא קבוע ומוכתב רובו ככולו על ידי צווים גנטיים. ולמרות זאת הוא קשר מורכב מאוד, ואולי משום כך לא מספרים עליו באגדות טבע.

לפני שנתאר את המקרים עצמם, כמה מלים על כללי המשחק הפועלים בטבע. הישרדות המינים בטבע נקבעת על פי מבחן פשוט להפליא: שורד מי שהצליח להשאיר אחריו צאצאים. כלל פשוט זה מסדיר לא רק את מערכת היחסים בין המינים, כי אם גם את מערכת היחסים בין הזוויגים בתוך המין עצמו ואת הישרדותן של תכונות גופניות והתנהגותיות שונות ומגוונות.

לא מקרה הוא שכללים אלה לא מתייחסים כלל ליכולתו של הפרט להאריך את חייו, להיאבק על קיומו או אפילו להישרד. הטעם לכך פשוט: הטבע אדיש לחלוטין לגורלו של הפרט. מנקודת ראותו של הטבע, הפרט הוא רק מכונה להפצת גנים. המכונות מתות, מי מוקדם ומי מאוחר. מה שנותר הוא הגנים העוברים מדור ההורים לדור הצאצאים. הגנים אפוא הם נצחיים, ובמהלך האבולוציה הם עברו לא רק מדור לדור כי אם גם ממין למין. קרוב לוודאי שאנו נושאים בגופנו גנים של לטאות שחיו לפני כמה מאות מיליוני שנים.

במה כן מעוניין הטבע? רק ביכולתו של הפרט להותיר אחריו צאצאים וביכולתם של אלה להישרד פרק זמן מספיק, לפעמים דקות ולפעמים שנים, למימוש אקט ההפריה בתורם. את הטבע מעניין רק סקס. דוגמה מצוינת לכך היא מין של ירבועי־כיס אוסטרליים, אשר בעקבות ההזדווגות עם בנות זוגם לוקים בשטפי דם פנימיים ומתים בתוך חודש ימים. גורלו הפרטי של כל ירבוע רומנטי כזה הוא בלי ספק עצוב, אבל כל עוד הנקבות שהופרו ממנו מצליחות לגדל את צאצאיו ולהביא אותם לפרקם, תעבור תכונת האהבה העזה כמוות של האבות לבניהם, וגורלו של כל אחד מהם נחרץ מראש לאהוב חודש אחד בחייו, ולמות.

קיימת דרך לסילוק תכונת ההתאבדות: הופעתה של תכונה אחרת, אשר תהיה יעילה ומועילה יותר להישרדות הצאצאים. למשל, אם ייוולדו ירבועי־כיס, אשר במקום הגנים המחוללים שטפי דם ישאו בתאיהם גנים שיגרמו להם להתרוצץ בעקבות ההזדווגות כאחוזי תזזית. אפשר להניח שהתנהגות משונה זאת תמקד אליהם את תשומת לב הטורפים, דבר שישפר את סיכויי ההישרדות של הירבועה ושל צאצאיה. אם השיפור יהיה משמעותי, תעבור תכונה זאת מדור לדור, כאשר בכל דור יגדל באוכלוסיית הירבועים מספר הזכרים המזדווגים ומתרוצצים, על חשבון הזכרים המזדווגים ומתים.

העובדה שירבועי הכיס ממשיכים עד עצם היום הזה להזדווג ולמות מעידה שעדיין לא הופיעה תכונה טובה ממנה להישרדות הצאצאים. אבל אם מטרתו העליונה של כל פרט בטבע היא להבטיח לגנים שלו תפוצה מרבית באמצעות הצאצאים, פירוש הדבר שכל פרט מתחרה בעמיתיו הזכרים מי יפרה יותר נקבות. ניגוד אינטרסים זה הוא לא רק מקור למאבק בין הזכרים על זכות ההפריה, כי אם גם יסוד לקונפליקט בין הזכרים לנקבות.

נאמן לצו הטבע של פרו ורבו, האינטרס העליון של הזכר הוא להפרות מספר רב של נקבות, ככל שכוחו יעמוד לו. במלים אחרות, אם הזכר יודע מה טוב לו, הוא ישתדל להתעכב אצל הנקבה רק לפרק הזמן הנדרש לו כדי להפרותה, ומיד אחר כך ירוץ הלאה לנקבה הבאה. לעומת זאת, הטקטיקה של הנקבה שונה בתכלית, כיוון שזו מוכתבת על ידי הבדלים מהותיים בין זכרים לנקבות כבר ברמת הביצית והזרעון. הזרעון קל, נייד וזול לייצור. בממוצע, אדם מייצר במהלך חייו כשמונה ביליון (אלף מיליארד) זרעונים. לא פלא שיחס הטבע אליו הוא כאל משאב המוני. הזכר האנושי פולט 200–600 מיליון זרעונים לכל הפריה, הסוס ארבעה עד תשעה מיליארד והחזיר עד 20 מיליארד! לעומת זאת, הביצית עתירת האנרגיה היא כבדה, נייחת וגדולה מאוד (הביצית האנושית גדולה פי 50 אלף מהזרעון). יתרה מזו, מרגע שהנקבה התעברה, אין טעם שתרוץ לזכר אחר, שהרי אין היא יכולה ממילא להתעבר בו בזמן פעמיים.

בעוד הזכר משאיר מאחוריו את זרעוניו, נושאת הנקבה בתוכה את הביצית המופרית ונותרת עם הריונה. לפיכך, אפילו תרצה – אין היא יכולה להסתלק מאחריותה לצאצאיה. לשון אחר, האופציה המיטבית של “הנוטש ראשון זוכה במספר צאצאים גדול יותר”, פתוחה רק לפני הזכר. צאצאיו של זה שוכנים לבטח בגופה של הנקבה והוא יכול להתפנות לנקבה הבאה בתור. הנקבה נשארת תקועה לא רק עם ההריון, כי אם גם קשורה ב"קשר אכזרי" לצאצאיה.

וזוהי מהותו של הקשר האכזרי: אם תיטוש הנקבה את צאצאיה לאחר הלידה, קרוב לוודאי שימותו, ואז הזמן והאנרגיה שהשקיעה יֵרדו לטמיון. ומאחר שהסיפור יחזור על עצמו גם עם הזכר הבא בתור, אין לה ברירה אלא לגדל את צאצאיה ולקלל חרש את השוביניזם הזכרי של הטבע. אומנם כל נקבה מוצאת לה זכר שיפרה אותה, סיכוי שלא מובטח לזכרים. ובכל זאת, זכר שליט המפרה 20 נקבות מכפיל פי 10 את כמות הגנים שלו באוכלוסייה, בעוד שכל אחת מ־20 הנקבות המופרות מגדילה את כמות הגנים שלה רק ב־50 אחוז.

אלא שהטבע דאג להחביא בשרוולה של הנקבה כמה קלפים טובים. ראשית, יש מינים מסוימים מעטים שבהם הנקבה מכתיבה את כללי המשחק ובקשר בינה לבין הזכרים השליטה כולה בידיה. אחת הדוגמאות הבולטות לשליטת הנקבה בגורלה היא הביצנית המנומרת החיה בארה"ב. הנקבות מגדירות לעצמן טריטוריות וממתינות לזכרים. עם הופעתם של אלה מתחילה התמודדות חריפה ביניהן על הזכרים החסונים ביותר, בעוד הזכרים שוקדים על בניית קנים. כשמסתיימת המלאכה מזדווגת הנקבה עם הזכר, ולאחר שהיא מטילה ביצים בקן היא משאירה אותו לדגור על הביצים ועפה להתחבר לזכר שני ולאחריו תעשה אותו דבר עם זכר שלישי ואפילו רביעי.

דוגמה בולטת אחרת היא עוף הז’אקנה (חיה בעיקר בביצות של דרום טקסס), הגדולה כמעט פי שניים מהזכר ושולטת בשישה בעלים. הנקבה כובשת נחלאות ומושיבה בהן את בעליה. הבעלים מקימים את הקן, דוגרים על הביצים (חודש) ומטפלים בגוזלים (חודשיים). הנקבה מטילה כל 10 ימים תטולה של ארבע ביצים, ובין לבין היא מגינה על בעליה מפני נקבות תוקפניות הפולשות לנחלאותיה ומנסות לחטוף אותם.

ככלל, במקרים שהתנאים הסביבתיים נוחים מבחינת המזון והסכנות, מסתדרת הנקבה בכוחות עצמה, ואז יחסה אל הזכר הוא כאל אובייקט מיני הנחוץ לה כדי להפיץ את הגנים שלה, ותו לא. יש והיא עושה בו שימוש נוסף, כמו במקרה של הצרצר הירושלמי, גמל שלמה, זבובונים ועכבישים מסוימים. במינים אלה, אם הנקבה רעבה מאוד, היא טורפת את הזכר לאחר שסיים להפרות אותה, ובכך היא נהנית לא רק מזרעו אלא גם מבשרו. אצל דגים ממשפחת החכאים מוחזק הזכר על ידי הנקבה על תקן של שקיק זרע. וזהו סיפור המעשה: תיכף להתבקעותם מהביצים נצמדים הזכרים לצדי פיה של הנקבה וניזונים מדמה כטפילים לכל דבר. במרוצת הזמן מתנוון גופם והוא הופך הלכה למעשה לחלק מגופה, אשר ישמש אותה בבוא העת להפריית ביציה. אצל מין מסוים של צדפות, הנקבה מגדלת על גבה זכרים קטנים המספקים לה שירותים מיניים בשעת הצורך. כדי לשמר את ננסיותם, הנקבה מפרישה הורמון מיוחד המעכב את התפתחות הזכר ומאריכה את חייו.

מערכת היחסים בין נקבות לזכרים נושאת אופי שונה כאשר התנאים הסביבתיים מקשים על הנקבות לגדל באופן עצמאי את הצאצאים. או אז אין הזכר אובייקט מיני, אלא פרטנר חלקי או מלא לחיים. בעייתה של הנקבה היא איך לאלץ את הזכר להישאר בחברתה ולחלוק אתה את נטל גידול הצאצאים המשותפים. הפתרון שזכה לקונסנזוס מרבי בטבע הוא לחלץ מהזכר התחייבות לפני מעשה. אם התנהגותו הנלוזה של הזכר נובעת מכך שהשקעתו המבוטלת בייצור הזרע מאפשרת לו לנטוש את הנקבה בלי ליטול ממנה ברכה, יש להכריחו להשקיע מאמץ בהשגת מבוקשו. דהיינו, לתת לו להשקיע אנרגיה בטקס חיזור מייגע וממושך. בתום הטקס ומעשה ההפריה יעבור כובד משקלה של הדילמה לזכר: אם ינטוש את הנקבה, אין ודאות שצאצאיו יגיעו לפרקם והשקעתו לפיכך עלולה לרדת לטמיון. מאחר שכך, כדאי לו להישאר לצד הנקבה ולסייע לה בגידול הצאצאים, כדי להבטיח לעצמו את הדיווידנד המיוחל.

אם כן, הקשר המשפחתי אצל אותם מינים המקיימים אותו, הוא פועל יוצא של חישובי כדאיות. אומנם לא פרי מחשבה, שיקול דעת והחלטה, אלא תוצאה של דפוס התנהגותי שהתפתח בהדרגה, ואשר בכל אחד משלביו הוכיח את עצמו כבעל יתרון על פני הדפוס הדון ז’ואני: זכרים שהפגינו דפוסים של התקשרות הצליחו להותיר יותר צאצאים מאלה שנטשו את רעיותיהם לאנחות. ומאחד שגם דפוס התנהגותי כזה עובר בתורשה, התפשטה ההתקשרות הזוגית והפכה במרוצת הדורות נחלת האוכלוסייה כולה של אותו מין. את ההצלחה הגדולה ביותר קצרה ההתקשרות הזוגית בקרב בעלי הכנף. כ־90 אחוז מכלל מיני הציפורים מקיימים חיים מונוגמיים: הזכר קשור לנקבה אחת למשך כל העונה, ולפעמים אפילו לכל משך חייו.

אלא שהנטייה הדון ז’ואנית לעולם קיימת, ולוּ כאופציה רדומה הממתינה להזדמנות נאותה כדי לחזור למשחק. שעת כושר כזאת נמצאה לחטפית שחורת העורף. ציפור קטנה זו חיה באירופה, אך עושה את החורף באפריקה הצפונית. באביב, ראשוני החוזרים משתלטים על הנחלאות הטובות ומזמנים אליהן את הנקבות הראשונות המגיעות לאזור. לאחר שהנקבה מטילה ביצים, מתפנה הזכר ליצור קשר מחוץ לנישואין עם נקבה חדשה שבאה מאפריקה עם הגל השני. אחרי שהוא מפרה אותה ומקים אתה קן משותף, הוא חוזר לאשתו החוקית. מעתה הוא יקדיש שליש מזמנו לסייע לפילגשו (שבע גיחות מזון) ושני שליש לאשתו החוקית (14 גיחות מזון). בלית ברירה, הפילגש נדרשת לעשות 23 גיחות מזון ביום לעומת 13 שעושה האשה החוקית. התוצאה: בקן החוקי גדלים חמישה גוזלים לעומת שלושה בקן של הפילגש. יתרה מזו, בגלל מיעוט המזון גוזלי הפילגש חלשים וקטנים יותר.

הביגמיה משתלמת אפוא לזכר. סך הכל צאצאיו משני הקנים – שמונה. גם אשתו החוקית עושה עִסקה לא רעה: חמישה צאצאים. מי שיוצאת רע מכל העניין היא הפילגש: שלושה צאצאים בלבד. אז למה היא נעתרת לו ומסכימה להיות לו לפילגש? ראשית, הביגמיסט שר כמו רווק ומתנהג כמו רווק, אז אולי הוא באמת רווק. שנית, אם תגלה חשדנות מוגזמת כלפיו ותשתהה מדי, היא עלולה להישאר ללא בעל וללא טריטוריה. במצב זה של אי ודאות, טובים שלוש ביצים בקן מחמש על העץ.

אם התנהגותו של הזכר היתה מוגבלת לביגמיה אפשר היה לראות בה אסטרטגיה מושלמת, אבל נטיותיו הדון ז’ואניות לא נעצרות שם. כל 25 דקות בממוצע מנסה הזכר להתחיל עם נקבות זרות כדי להגדיל את תדירות הגנים שלו באוכלוסייה. במקביל, כל 11 דקות מנסה אחד הקולגות שלו להתחיל עם אשת חיקו. מוסר ירוד זה מאלץ את הבעל לא להתרחק מהקן מעבר לרדיוס של שלושה מטרים עד שההריון מובטח. אף על פי כן, 30 אחוז מהזכרים מקיימים קשרי מין מחוץ לנישואין. אגב, אחוז דומה נמצא גם אצל זוגות נשואים באנגליה וארה"ב. הנקבות לא נשארות חייבות. מאחר שהן יכולות לגלות סימנים של זמינות מינית גם בהריונן, 21 אחוז מהנקבות שהתאלמנו לאחר שהופרו מצליחות לשכנע זכרים משוטטים שהן רווקות. הזכרים נופלים בפח ומשתתפים בגידול גוזלים שאינם שלהם. התוצאה: 25 אחוז מצאצאי החטפיות הם גוזלים לא חוקיים. משחקי הונאה אלה אינם יוצאי דופן בטבע. הקנית הגדולה הוא ציפור שיר שהרפרטואר שלו מורכב משני שירים בלבד: האחד ארוך ומסולסל, שתפקידו להודיע לנקבות באזור שהוא פנוי ופתוח להצעות. השני, קצר ופשוט יותר, נועד להעביר לשכניו מסר שהוא נשוי ובעל בעמיו. אולם כביגמיסטים רבים, לוקה הזכר שלנו בשכחה זמנית, והוא ממשיך לתת קולו בסלסול ארוך ומורכב גם לאחר נישואיו. את הנקבות המשחרות לפתח קולו הערב הוא מפרה, ומגדיל בכך את חלקו במאגר הגנים הכללי של האוכלוסייה.

נחתום פרק לא מפואר זה על בוגדנותו של הזכר בסיפורו של הפינגווין המלכותי. עופות חביבים אלה מבלים את מרבית זמנם באוקיינוס הפתוח שלחופי אנטרקטיקה. בהתקרב החורף בוחרים להם הזכרים בנות זוג מקרב המון רב של עשרות אלפי נקבות המתגודדות על גבי איים קטנים. בתוך שבועיים מטילה הנקבה ביצים ומגלגלת אותן לעבר הזכר. משהיא נוכחת שהוא לקח פיקוד היא יוצאת למסע דיג בן חודשיים בים הפתוח. במשך כל תקופת העדרה נשאר הזכר על מקומו, ללא תנועה וללא מזון, חשוף לרוחות המקפיאות של הקוטב, כשהביצים מונחות על כפות רגליו והוא דוגר עליהן עם פרוות בטנו החמה. בתום החודשיים שבה הנקבה עם בטן מלאה דגים ומחליפה משמרות עם בן זוגה, שבינתיים הפסיד כמחצית ממשקל גופו, ועתה מגיע תורו למלא את כרסו בדגים.

קשה למצוא בטבע דוגמה מרשימה יותר לתלות הדדית בין בני זוג, ואף על פי כן, גם זוגות מושלמים אלה יודעים את טעם הפירוד והבגידה. כ־30 אחוז מהזכרים מחליפים בנות זוג לאחר עונה אחת של חיים משותפים.

ועכשיו, לאחר שהשחרנו דיינו את אופיו של הזכר, יש מקום להסביר את מצבו המיוחד, ברוח האמרה הידועה: להבין פירושו לסלוח. כהקדמה כללית נאמר שהזכר יכול לדעת רק לעתים רחוקות בוודאות מלאה אם הצאצאים הם שלו או של זכר אחר. ובעולם שבו הולדת צאצאים היא התכלית העליונה, יש באי־ודאות בסיסית זאת כדי להפוך כל זכר לקצת נוירוטי. לא פלא אפוא שאנו נתקלים בטבע בטקטיקות שונות ומשונות מצד הזכר כדי להבטיח את אבהותו.

השיטה הבטוחה ביותר נקוטה על ידי מינים אחדים של זוחלים. בעקבות ההפריה הם מפרישים חומר מתקרש האוטם את הפתח הנקבי של בנות זוגם, פקק המונע חדירת זרע של מתחרה גם בעת העדרו של הבעל. הבטחת האבהות היא כה קריטית, עד כי היבחוש העוקצני מתיר לנקבה לטרוף אותו לאחר שהפרה אותה, כשאיבר מינו נותר בשלמותו תקוע בפתח המיני שלה. אומנם, היבחוש שלנו לעולם לא יזכה להכיר את צאצאיו, אבל איש לא יוכל להטיל ספק באבהותו. ואם אנחנו בעסקי זוועה, אי אפשר שלא לחזור ולהזכיר את נקבת הגמל שלמה, המולקת לפעמים את ראש אלופה עוד טרם ההזדווגות. המעניין הוא שהעדר הראש לא מפריע לזכר למלא את חובותיו כבעל. להיפך, עם הראש מסתלקים גם פחדיו והיסוסיו בבואו אל הנקבה האלימה.

אם את התנהגותו של גמל שלמה, המניח לנקבה לטרוף אותו אחרי שהוא מפרה אותה, אפשר להבין בנימוק שראשו בשלב זה כבר איננו על כתפיו, מעשה ההקרבה העצמית של מין מסוים של עכביש הוא פרובלמטי יותר. לאחר שהוא מפרה את זוגתו, הוא מתהפך על גבו ומאפשר לה לנגוס את בטנו נגיסה רצינית. פצוע וזב נוזלים הוא מתרחק ממנה לזמן מה רק כדי לשוב אליה ולהזדווג אִתה פעם נוספת, אלא שאחרי הפעם הזאת היא משלימה את מלאכתה ומותירה רק את קליפתו.

שיטה פחות דרמטית להבטחת האבהות מאשר אצל היבחוש מוצאים אצל השפירית האמריקנית. איבר המין של הזכר בנוי בקצהו כמניפה. לפני שהוא פורק את זרעו בנקבה הוא אוסף במניפת איברו את הזרע שהותיר קודמו ובכך מבטיח את אבהותו על צאצאיו. ואומנם, 19 מ־20 דקות המפגש המיני מוקדשות לסילוק הזרע הקודם, אלא שגם בזה אין ודאות מלאה, שכן תמיד יכול לבוא אחריו זכר אחר שיעשה לו מה שהוא עשה לקודמו. כדי למנוע ממתחריו לגרוף את הקופה כולה, פיתח סרטן יבשתי קטן שיטה בדוקה: ימים אחדים לפני ההפריה הוא לופת את הנקבה ונושא אותה צמודה אליו עד שהיא מטילה את הביצים שהפרה.

חרדתם של הזכרים לאבהותם עשויה לפעמים להעמיד את הנקבות במצבים לא נעימים. כך, מכל מקום, קורה אצל יוני הטבעת. טקס החיזור אצל יונים אלה מתנהל בשני שלבים: הפגישה הראשונה עם הזכר גורמת לנקבה לבצע תנועות טקסיות של בניית קן, ואם הזכר מתמיד בחיזורו, היא נעתרת לו. בניסוי מיוחד שערכו עם יונים אלה, הפרידו את הזכרים מהנקבות מיד לאחר המפגש הראשון, ובמקומם הפגישו אותן עם קבוצה אחרת של זכרים. הנקבות, אשר בעבורן זה היה המפגש השני, הביעו בו במקום נכונות להזדווג אִתם. אלא שכאן ציפתה להן בעיה: הזכרים אשר ציפו מהן להתנהגות טקסית בלבד, כמקובל במפגש הראשון, נרתעו מלבוא אִתן במגע. התנהגותן המתירנית כמו העידה עליהן שהיה להן כבר מפגש קודם עם זכרים, ואפשר שהן נושאות, חלילה וחס, זרע זר בקרבן.

שאלת האבהות משפיעה הן על אופי הקשרים בין זכרים לנקבות והן על יחסו של הזכר לצאצאיו. אצל קופי המקוק במרוקו מזדווגת הנקבה בימי ייחומה כ־40 פעם ביום, די כדי לחלק חסדיה לכל הזכרים בקבוצה. כל הזדווגות נמשכת שניות אחדות והיא מסתיימת בשפיכת זרע. שלא כמקובל בחברות אחרות של קופים, ההזדווגות מתנהלת בשקט ובשלווה בלי שתעורר מתח כלשהו בין הזכרים. יתרה מזאת, כיוון שאף זכר אינו יכול לדעת בוודאות מי האב הביולוגי של הנולדים, מפגינים הזכרים יחס חביב וסבלני לתינוקות.

תמונה שונה לחלוטין מתגלה אצל קופי המקוק בסומטרה. הנקבה המיוחמת מתקרבת לזכר ומציעה לו את אחוריה האדומים והנפוחים. אם הצעתה אינה זוכה לתגובה מהזכר, היא מתייצבת מאחוריו ומתחילה לפלות את גבו עד שהוא מתחיל לנהום בהנאה. בשלב הבא היא מציעה את עצמה פעם שנייה, ואז הזכר נעתר לה. אקט ההזדווגות נמשך כ־10 שניות, אבל מסתיים ללא שפיכת זרע. תהליך זה חוזר על עצמו כ־12 פעם בחצי שעה, עד שהוא מסתיים בשפיכת זרע של הזכר. למחרת תוסיף הנקבה לעגוב על הזכר וכך תעשה במשך ימים אחדים, בעוד הוא דואג לגרש את הזכרים האחרים הנמשכים לנקבה המיוחמת. ההסבר המקובל להתנהגות הזכר הסומטרי נעוץ בקשר הבלעדי של הזכר עם הנקבה. על מנת להחזיק בה הוא מסתייע בעצירת שפיכה, דבר המאפשר לו להזדווג אִתה לעתים קרובות בלי שיגיע לתשישות רבה מדי.

הצורך לספק את עונתה של הנקבה בא לביטוי גם אצל הבבונים הזנובים. הזכר השליט מחזיק תחת שליטתו קבוצה של עד 20 נקבות, עליהן הוא שומר מכל משמר מפני זכרים חמדניים המפטרלים בפריפריה בנסיון מתמיד לחטוף הזדווגות מהירה עם אחת מנקבותיו. פעם אחר פעם מזנק השליט לעבר פולש זה או אחר כדי להבריחו, אבל ככל שגיחותיו תכופות יותר נותר לו פחות זמן לפלות את גבן של נקבותיו ולהקדיש להן תשומת לב. פעולת הסריקה של הפרווה אינה רק ביטוי של תשומת לב. מסתבר שהמגע הזה מגרה את הגוף לייצר חומר אופיאטי, שהשפעתו המרגיעה דומה לפעולת הרואין. אין תמה אפוא, שבגלל ההזנחה נוצר אי שקט בקרב הנקבות, והן מגלות נכונות רבה יותר להיעתר לחיזורי הפולשים, דבר המגביר עוד יותר את התרוצצותו ההיסטרית של הזכר השליט הלוך ושוב בין הפולשים לבין נקבותיו העצבניות.

ככלל, מין הוא עניין רציני ומסוכן למדי בטבע, במיוחד לזכרים. בקרב מין מסוים של גחליליות, הזכר מודיע על כוונותיו הרומנטיות על ידי נצנוצי אור. אם ניצנוצו מוצא חן בעיני נקבות מזדמנות, הן משיבות לו בנצנוץ משלהן. אבל את שפת האוהבים הזאת מטיבות להכיר גם נקבות המשתייכות למין טורף של גחליליות. גם הן משיבות להודעותיו האוריות בנצנוצים מזמינים, אלא שאצלן מסיים הגחליל הרומנטי את חייו. בקרב מינים רבים של יונקים ועופות, הזכר נאלץ להשקיע אנרגיה רבה בפיתוח מידות גוף גדולות, צבעים זוהרים, קרניים כבדות וזנבות מסורבלים. ברוב המקרים הוא חייב לעבור סדרה מתישה של קרבות נגד זכרים אחרים על זכות ההפריה, שתוצאותיה עלולות להיות עגומות. לדוגמה, האיל הקורא מפסיד בקרבות המין עתודות קריטיות של שומן, המסכנות את יכולתו לעבור בשלום את החורף הקשה בצפון; כלב ים מאבד 50 אחוז ממשקלו בתום הרבעת עשרות נקבות; אחרים יוצאים מחינגת המין כל כך מותשים, עד כי הם הופכים טרף קל לטורפים. אצל ירבועי הכיס, עם התייחמות הנקבות נערכים הזכרים לסדרת קרבות מתישה שבסופה זוכים המנצחים בהפריה. אלא שבכך לא תמה סאת תלאותיהם. פרק החיזור וההזדווגות עם כל נקבה בנפרד נמשך בין חמש ל־12 שעות, יום אחר יום, במשך 11 ימים רצופים. מה הפלא שגיבורנו הזעיר, שכל גודלו 10 סנטימטרים, מתמוטט ומת בסוף ההילולה?

גורלו של הקובוס האוגנדי (ממשפחת הראמיים) טוב יותר אך מתיש לא פחות. הקרנבל נפתח בהתכנסות הזכרים בזירות בנות 20 מ"ר, שבתוכן נערכים הקרבות בין המתמודדים על הרבעתן של הנקבות. אלו ממתינות בסבלנות, אולי אף באדישות, לתוצאות הקרב, והן יודעות למה. בתום הקרבות המתישים ייאלצו עשרת המנצחים להרביע בזריזות רבה כמה מאות נקבות, כל עוד ייחומן עמן.

יציאתם של המפסידים מתמונת העינוגים ממלאת תפקיד חשוב בתסריט של הברירה הטבעית. העובדה שהנקבה בוחרת לה את בן זוגה מבין המנצחים מבטיחה לצאצאיה את הגנים המשובחים והחסונים של מיטב הנוער, בעלי כושר הישרדות ופוטנציאל הולדה גבוהים יותר. אלא שהטבע איננו דוגמטי והוא מאפשר במקרים לא מעטים פרסי ניחומים גם לנחותים.

למשל, אצל תיישי בר החיים בסקוטלנד, הנקבות לא מתייחמות כולן בו בזמן. כשנמצאת נקבה זמינה מתגודדים סביבה כמה זכרים שליטים ומתחילים להתקוטט ביניהם על זכות ההפריה. עוד הם מתנגחים ברעש ובהמולה, נעים הזכרים הנחותים בשולי העדר בתקווה לגלות הרחק מן ההמון הסואן נקבות בשעת התייחמותן. משזו נמצאת להם הם ניגשים למלא את מצוות פרו ורבו בדיסקרטיות ראויה לשבח, לפני שבשורת ייחומה תגיע לחוטמם של הזכרים השליטים.

אין ממצאים בדוקים באשר למידת האפקטיביות של הפריות הנחותים, דהיינו כמה צאצאים הם מצליחים להפיק. עניין זה נבדק אצל מין של דבורים החיות ביחידוּת, ונמצא שהזכרים הנחותים מבצעים 18 אחוז מכלל ההזדווגויות, אך ב־22 אחוז מהמקרים נקטעים מעשי האהבה שלהם באבם על ידי השליטים, דבר המצמצם את הפריותיהם ל־14 אחוז בלבד. אבל אם מביאים בחשבון שתוחלת חייו של השליט קצרה יותר בגין הקרבות הרבים שהוא נוטל בהם חלק, יוצא שחלקם של הנחותים בדור הצאצאים אינו מבוטל.

גם שליטים אינם ששים לקרב, והם עושים זאת רק כאשר ההגמוניה שלהם נמצאת בסכנה ממשית. כיוון שכך, הם נוהגים במקרים לא מעטים בסובלנות כלפי נחותים, בתנאי שהם לא מגזימים, וזאת כדי להבטיח לעצמם שקט תעשייתי. אך מאחורי סובלנות זו יש סיבה נוספת. למרות מלאי הזרע העצום העומד לרשות הזכר כדאי גם לו להיות סלקטיבי בכל הקשור לנקבות, שכן איכות הזרע וכמותו יורדות ככל שהוא מזדווג יותר. מטעם זה מרכזים הזכרים השליטים 80 אחוז מפעילותם המינית בשיא הייחום של הנקבות, המבטיח את התעברותן ממנו. “ידע” ביולוגי זה מאפשר לזכרים השליטים לעצום עיניהם נוכח הפלירטים הקצרים של הנחותים, שכן ההיתר ניתן בעיקרו בימים הפחות פוריים של הנקבות בהרמונו. זכרים נחותים בקהילת הבבונים הזנובים יכולים להחזיק קבוצת נקבות משלהם, בלי לעורר עליהם את חמתו של השליט, בתנאי שאינה עולה על שתיים־שלוש נקבות. במקרים אחרים קושרים שני זכרים נחותים קשר ביניהם נגד השליט. בעוד האחד מהם יוצא להתגרות בשליט, מנצל השני את פסק הזמן כדי לבצע אקט אהבה חטוף עם אחת הנקבות. בתום מעשהו הוא מחליף תפקידים עם שותפו לקנוניה, ובסוף הכל יוצאים נהנים, לרבות השליט שאינו מעלה בדעתו כי נצחונו עלה לו בזוג קרניים.

חשבונם של הזכרים השליטים והנחותים במשחק זה של סובלנות מינית ברור לכאורה. מה שלא מובן מאליו הוא למה מגלה הנקבה מתירנות מינית. אם מטרת התחרות המינית היא למיין עבורה את המנצחים שיעבירו לצאצאיה את זרע השליטים החסונים, למה היא מוכנה להתפתות בקלות כזאת להזדווגויות חטופות על זכרים נחותים? תשובה אפשרית היא, שהנקבה לא סומכת באופן מוחלט על סימני החוסן החיצוניים של הזכר, כפי שהם באים לידי ביטוי בעצמה הקולית, באורך הזנב ובגודל הקרניים. בנוסף על ההתמודדות הפיזית בין הזכרים על זכות ההפריה, היא מקיימת תחרות זרע בתוך גופה כדי לממש את הסיבה האמיתית להתמודדות בין הזכרים: להבטיח את נצחונו של הזרע הטוב ביותר. מסתבר שלתחרות הזרע יש תימוכין טובים במדע. אחוז גבוה מזרעו של זכר בריא הוא פגום, קרי חסר זנב או בעל זנב מעוקל, בעל ראש מעוות או כפול וכיו"ב, משמע לא פורה. אחוז גבוה במיוחד של זרע פגום ובעל ניידות נמוכה נמצא אצל בני אדם וגורילות, בעוד פרים מחזיקים בשיעור הגבוה ביותר של זרע משובח. אם כן, בעקבות ההתפרקות המינית של הזכר האנושי יוצאים 300 מיליון זרעונים למסלול מכשולים מן הקשים ביותר שניתן להעלות על הדעת, שבסיומו יגיעו לאזור הביצית פחות מ־20 זרעונים, שם יפתחו בקרב האחרון על החדירה לתוך הביצית והפרייתה, שתעשה בתגובה למסר כימי שהביצית משגרת לעברם. בקרב אחרון זה יש רק מנצח אחד ויחיד, כי ברגע שאחד הזרעונים חודר לביצית – אין יותר כניסה לאף אחד. כאילו לא די בקשיים שמערימה הנקבה בדרכם, באים הזכרים ומערימים מכשולים האחד בפני רעהו. הם “משתמשים” בזרע הפגום שלהם כדי להקים מחסומים בדרכו של הזרע המתחרה, ובה בעת משגרים נגדו “חוליות קומנדו” המפרישות אנזים שמעכל את המעטפת החלבונית של הזרעונים המתחרים.

תחרות הזרע יכולה להסביר תופעות שונות בהתנהגותם המינית של בעלי חיים, כגון כמות הזרע העצומה (כמה מיליארדים) שמפעיל השימפנז כל אימת שהוא מזדווג עם נקבה, לעומת החסכנות הרבה (65 מיליון בלבד) של הגורילה. הסיבה היא שהגורילה לא סובל מתחרות בקרב הנקבות בהרמונו, בעוד שנקבות השימפנזים דוחות כל נסיון של זכר זה או אחר להשיג בלעדיות על חיי המין שלהן. יוצא אפוא, שכדי לשפר את סיכויי אבהותו, על הזכר להגדיל את כמות הזרע שהוא מותיר בנקבה, על מנת שזרעו יתחרה בהצלחה בזרעם של מתחריו. אסטרטגיה זו של תחרות ברמת הזרע נפוצה למדי בטבע. קופי המוריקי (ברכיטל עכבישי) הננסיים, החיים באזור יערי מסוים בדרום־מזרח ברזיל, הם בעלי האשכים הגדולים (בגודל של כדורי ביליארד) בקרב הפרימאטים, ולא בכדי. המוריקים חיים בקבוצה שאין בה שליטים ונחותים. את רוב זמנם הם מבלים על צמרות העצים, בגובה של כמה עשרות מטרים, ועל כן הם לא יכולים להרשות לעצמם להסתכן במאבקי כוח העלולים להסתיים בריסוק איברים. כשנקבה נכנסת לשבוע הייחום שלה, מסתדרים כמה זכרים בתור ומזדווגים אתה בזה אחר זה בסבלנות (20 דקות למשגל) ובסדר מופתי. אורח חיים חברתי ויציב זה עודד את הברירה הטבעית לפתח אצל הזכרים מיכלי זרע גדולים, שכן ככל שהזכר יותיר בגופן של הנקבות כמות גדולה של זרע, הסיכוי שהן יופרו ממנו יגדל. אסטרטגיה זו של תחרות ברמת הזרע אינה בלעדית לקופים. משקל אשכיו של גדול הלווייתנים (הלווייתן הכחול) מגיע ל־70 ק"ג, ואילו משקל אשכיו של הבלנה השחורה יכול להגיע לטונה. הסיבה לפער הזה הוא, שלווייתנים מסוג הבלנה השחורה סוגרים על נקבה זמינה ומזדווגים אִתה בזה אחר זה, מה שמשאיר את שאלת האבהות פתוחה וחופשית להכרעה ברמה של תחרות זרע. כך גם אצל עופות דורסים, הנאלצים להיעדר מהקן לפרקי זמן ממושכים יחסית. הזכרים מקיימים יחסי מין בתכיפות גבוהה יותר מעופות אחרים שמזונם מצוי להם בשפע בקרבת הקן. לדוגמה, הנץ הגדול מזדווג 500–600 פעם לכל תטולה, לעומת פעם אחת אצל זרעית השדה ממשפחת העפרוניים. בעבר העריכו החוקרים שיחסי מין אינטנסיביים אלה נועדו לחזק את הקשר המונוגמי בין בני הזוג ולהבטיחו גם בתקופת העדרו מהקן. היום נוטים לתת הסבר פחות רומנטי לרעב המיני של הנץ הגדול: הזכר ממלא את גופה של בת זוגו בזרע, כדי שיוכל להתחרות בהצלחה בזרעו של תייר מזדמן בעת העדרו. לתחרות הזרע יש גם היבט פחות סימפטי. גורילות, עופות, פילי ים ואחרים נוהגים להצטרף לאונס שנעשה בבנות זוגן כדי לדלל את זרע האנסים. אחד האנסים הבולטים בטבע הוא האוריה (עוף ימי החי באוקיינוס האטלנטי). האוריה הוא מונוגמי, אבל אם מסיבה כלשהי הוא לא קולט את סימני הזמינות של בת זוגו, מנצלים הזכרים בסביבה את ההזדמנות ומבצעים בה אונס קבוצתי. הבעל מנסה תחילה לגונן על זוגתו, אבל משנכשלים מאמציו הוא מצטרף לחבורת האנסים כדי לא לאבד כליל את סיכויי אבהותו על הצאצאים העתידים להיוולד.

אם הותרת צאצאים היא הפרס הנכסף וגם תכלית הקיום של כל בעלי החיים, מה תֵמַה שבמהלך מאות מיליוני שנות אבולוציה התפתח בטבע מנגנון עשיר מאין כמוהו של איברי רבייה, טכניקות הפריה ורמות אונות שמקומן מובטח להן בספר השיאים של גינס. מלך החיות, למשל, אינו מבייש את תוארו: במשך שלושה ימים רצופים מזדווג האריה כ־160 פעם. השיא הרשמי מוחזק על ידי אריה קנייתי שרשם 360 הזדווגויות בשמונה ימים. בשיאי הזריזות מחזיקות, כצפוי, החיות הקטנות. אוגר מסוגל להזדווג 75 פעם בשעה. אולם השיא העולמי שייך לעכבר ממשפחת הגרביליים, שרשם 224 הזדווגויות בשעה אחת! ואם כבר בשיאים עסקינן, אי אפשר שלא להזכיר את דג השבלול, יצור דו מיני זעיר (חצי ס"מ), אך בעל איבר מין ארוך פי 46 מאורך גופו.

בנוסף לארסנל מדהים של איברי רבייה צייד הטבע את ברואיו גם במגוון עשיר של טכניקות הפריה. כך אנו מוצאים תולעת זיפים, אשר כקופידון לכל דבר יורה טילי זרע לעבר הנקבה ומפרה אותה מרחוק. מאהב אחר, קצר רוח ממנו, משתייך למין של דבורים שחי במדבריות ארה"ב. תיכף ללידתו יוצא הזכר לטיסת בתולים בגובה פני הקרקע. משהוא קולט את ריחה של רימת נקבה מתחת לשכבת החול, הוא נוחת וחופר במהירות במקום עד שהוא מגלה דבורה צעירה המפלסת דרכה אל פני הקרקע. הזכר שלנו חוטף את הנקבה, מביאהּ לשיח קרוב ושם הוא מבצע בה את זממו.

אם התנהגותו של זכר זה מעידה על קוצר רוח בולט, מה נגיד על זבוב ניו זילנדי המזדווג עם הנקבה בעוד היא שרויה בתוך הגולם שלה? ואם העקרון הוא “כל המקדים זוכה”, אזי השיא שייך כנראה לכנימה זעירה, אשר הזכרים הבוקעים מביציהן בבטן אמם, מזדווגים שם עם אחיותיהם ומתים לאחר מכן בלי שיראו את אור היום.

בסוף שנות ה־50 הגיעה האופוריה של אבות הבינה המלאכותית (ניואל, סיימון ושאו) לשיאה. תכנית מחשב, שהתבססה על טכניקה משופרת של פתרון בעיות, הצליחה לפתור כמה תיאורמות מתמטיות מסובכות. הצלחה זו הביאה אנשים נבונים אלה לצאת בהצהרה מפוצצת: “אנו קרובים להבנת תהליך הלמידה, האינטואיציה וההבנה”. עוד הגדילו וניבאו, כי תוך 20 שנה יעשו המכונות כל מה שבני־אדם עושים. לא חלפו אלא 10 שנים מנבואות אלו והאופוריה נקברה תחת המפולת הסמנטית של משפט בן שלוש מלים: “הקופסה בתוך העט”.

לכל בר־דעת ברור שהמשפט שגוי וכי השיבוש שחל בסדר המלים נוטל ממנו את משמעותו. אף על פי כן צירוף מלים מוזר זה חלף ליד עינו הפקוחה של המחשב בלי לגרום לו להניד עפעף, משל היה מחרוזת לשונית תקינה לכל דבר, שכן מבחינה תחבירית המשפט הוא ללא דופי. הדופי טמון במשמעות, אך כדי לעמוד עליה אין די בשליטה מילונאית, צריך להיות בר־דעת, בעל הבנה, בקיצור, יצור אנוש.

בני־אדם מבינים שהמשפט משובש מכוחה של ידיעה מוקדמת על נפחם של גופים במרחב ועל תפקודם ותכליתם של עצמים, וידיעה כללית זו הִנה חלק בלתי נפרד ממטענם התרבותי והאנושי. כך, למשל, גם הצירוף “אדם נשך כלב”. כדי להבין את חריגותו של משפט זה, נדרשת ידיעה כללית על עולמם של בני־אדם, על אורחות חייהם של כלבים, ועל מערכת היחסים בין כלבים לאנשים, בין אנשים לכלבים ובין אנשים לבין עצמם. רק כאשר מודעים לקיומו של גוף פיזיקלי־אנתרופולוגי־תרבותי זה או, לחלופין, כאשר רוכשים ידיעה זו באמצעות הנסיון הישיר, מבינים מדוע המשפט הראשון הוא בלתי אפשרי ולמה המשפט השני אפשרי רק כקוריוז אנושי או כאפוריזם עיתונאי.

חשיפת נחיתותו של המחשב לעומת השכל האנושי נפלה על חסידי הבינה המלאכותית כמקלחת צוננים. שכן משפט פשוט וקצר זה הוכיח עד כמה רחוקים הכישורים המילונאיים של המחשב מהבנה, ולפיכך מהיכולת לבצע תרגום מכני. ואכן, באמצע שנות ה־60 קבעה ועדה מטעם מעבדות בל, בראשות ג’ון פירס, שתרגום מכני הוא משימה יומרנית מדי. כתוצאה מכך הופסקו כמעט כליל המענקים הכספיים לחקר התרגום המכני. כשלונם של אנשי הבינה המלאכותית קיבל באותו זמן ביטוי אנקדוטי, ששיקף על דרך ההומור את מצבו העגום של התרגום המכני. האנקדוטה מספרת על נסיונו של מחשב לתרגם מאנגלית לרוסית את המשפט “The spirit is willing, but the flesh is weak” כאשר תרגם המחשב את המשפט חזרה לאנגלית התקבל הנוסח הבא: “הוודקה טובה, אבל הבשר מחורבן”. ספק אם יש למעשייה זו בסיס עובדתי, אך היא מיטיבה לשקף את מצב הרוח הירוד ששרר בקרב קהילת החוקרים, שהרי רק בור גמור מסוגל לתרגם spirit לספירט ו־flesh לבשר מאכל. ואומנם, האנקדוטה ביקשה להצביע על מוסר השכל זה: המחשב אינו אלא גולם.

שאלת הסמנטיקה (המשמעות) של הלשון הפכה אפוא לנייר הלקמוס של הבינה המלאכותית. אך בניגוד לאנשי הבלשנות החישובית, שעמדו חסרי אונים מול מחסום המשמעות, עקפו אנשי המעשה את הכשל העקרוני וחיפשו דרכים חלופיות לפתרון צרכים דחופים. שהרי הטכנולוגיה, כמוה כדיפלומטיה, היא אמנות האפשרי. במקום להתעקש על תרגום טקסטים ספרותיים משופעים במלים רב־משמעיות כמו right (צודק, נכון, ישר, ימין, ימין פוליטי ועוד), הפעילו את התרגום המכני על טקסטים טכניים ומקצועיים, המאופיינים באוצר מלים מצומצם ובמונחים חד־משמעיים. דיוק התרגום לא עבר אמנם את גבול ה־80 אחוז, אך היה בו די כדי לשמש טיוטת עבודה מתקדמת למתרגם האנושי. עובדה, כבר בשנות ה־70 נעשה שימוש אינטנסיבי בתרגום המכני למבצע החלל האמריקני־רוסי המשותף, סויוז־אפולו.

בהמשך באה פריצת דרך מעניינת מכיוון לא צפוי, מנסיונות להקנות למחשב יכולת זיהוי של שפת דיבור. במובן מסוים הקושי כאן גדול יותר מתרגום תמליל. שכן במקרה זה על המחשב להתגבר לא רק על מחסום ההבנה, כי אם גם עם בעיית ההיגוי של המלה המדוברת. למשל, במשפט “הקופסה בתוך העט” המחשב לא יכול לדעת בוודאות, אם כוונת הדובר היתה עט (מכשיר כתיבה) או אט (מגיד עתידות) או את (מלת יחס) או את (כלי חפירה). כדי להתגבר על שתי המכשלות גם יחד, פותחה גישה של הסתברות סטטיסטית. דהיינו, בנו מודל סטטיסטי, הבודק את שכיחות הופעתן של המלים בצירופים המשפטיים השונים בטקסט נתון. ואכן, כאשר הפעילו מודל זה על המחזה “המלט”, התכנית לא התקשתה לקבוע שהמשפט שהושמע לה היה To be or not to be, ולא Too be או Two be וגם לא B או to bee. אומנם כל אחד מהצירופים הללו הוא בעל צליל דומה, אבל שכיחות הופעתו של הצירוף to be בטקסטים המאוחסנים בזכרונו גבוהה הרבה יותר מכל אחד מהצירופים האחרים, ועל כן תכנת הזיהוי הצליחה לקבוע בנקל, שהמשפט הנכון הוא כפי ששייקספיר כתב אותו.

הצלחה זו מעלה נקודה מעניינת ולא מעט אירונית: דווקא מודל סטטיסטי, המשולל כל יומרות של הבנה, הצליח במקום שהניתוחים האנליטיים של הבלשנות החישובית נכשלו. אבל חייבים לומר, זוהי הצלחה מוגבלת, שהרי גם המודל הסטטיסטי אינו מסוגל להכריע בין עט לאת ב"הקופסה בתוך העט", לא כל שכן לקבוע שהמשפט שגוי ביסודו. מה שמוכיח שוב, שהמחשב הוא מכונה נטולת בינה.

הצלחה של 80 אחוז עשויה להניח את דעתם של אנשי עסקים אבל לא של תיאורטיקניים, כיון שגם הצלחה של 80 אחוז אינה מעידה על הבנה. ומאחר שמטרתם של אנשי הבינה המלאכותית היתה ונשארה החדרת בינה למכונה, הסיפוק הפרגמטי של אנשי המעשה אך זורה מלח על פצעיהם. מכאן העניין הרב שגילו אנשי הבינה המלאכותית במשחק השח, שנחשב מימיו הראשונים לשעשוע אינטלקטואלי מובהק, מעצם העובדה שהוא תובע זכרון, חשיבה ויכולת אנליטית גבוהה.

כבר ב־1949 הצביע קלוד שאנון, אבי תורת האינפורמציה, על משחק השח כעל זירה אידיאלית לחקירת הבינה המלאכותית, כיוון שהבעיות המתעוררות בה מוגדרות היטב מבחינת תנועתם של הכלים וגם מבחינת החוקים והמטרה הסופית (שח־מט). עובדה זו עושה את ניסוח כללי המשחק להוראות פעולה (אלגוריתם) בתכנית המחשב לקלה ביותר. ואומנם ב־1957 כתב אלכס ברנשטיין את תכנית המחשב הראשונה למשחק השח, שהתבססה על העקרונות של קלוד שאנון. במושגים של ימינו, תכניתו של ברנשטיין היתה אטית ופרימיטיבית ביותר, אבל די היה בה כדי לעורר תקוות ורודות, במיוחד לאור העובדה שתכנית הדמקה של ארתור סמיואל הצליחה באותה שנה לנצח את אלוף מדינת קונטיקט בארה"ב. הישג מרשים זה הביא את מיודענו הרברט סיימון להכריז, כי תוך 10 שנים יצליח המחשב לנצח את אלוף העולם בשחמט.

אבל טיגרן פטאוסיאן, שלא שמע כנראה על סיימון, זכה באליפות העולם ב־1968, ואילו תכנית השח המתקדמת ביותר זכתה אך בקושי בדירוג מקצועי כלשהו. היה ברור לכל, כי אנשי השח לא מצליחים לשחזר את הצלחתם של אנשי הדמקה, אם משום המורכבות הגדולה יותר של חוקי השח ואם משום שמספר הצירופים האפשריים בו הוא אסטרונומי (10 בחזקת 120), דבר שמוציא מכלל חשבון בדיקת כל הצירופים האפשריים, כדי לבחור את המסע הטוב ביותר.

שחקן אנושי לא טורח כמובן לבדוק את כל הצירופים האפשריים, כי אם מתרכז במספר קטן של צירופים רלוונטיים שהם גם היותר מבטיחים. איך הוא יודע מה יותר רלוונטי ומה יותר מבטיח? בזה בדיוק ההבדל, הטיחו הפילוסופים באנשי הבינה המלאכותית, בין הבנה אנושית לטמטום של מכונה, הבדל שאין סיכוי לגשר עליו על ידי הגברת הכוח הברוטלי של עצמת המחשוב. כי זאת יש לדעת, מצב לוח ממוצע מציע 38 מסעים אפשריים. לפיכך, על המחשב לסרוק כ־1500 מסעים, כדי לבדוק את כל הצירופים האפשריים. סריקת שני מסעים ומסעי נגד קדימה מקרבת את מספר הצירופים האפשריים למיליארד(!). כמובן, אין לשכוח כי את מלאכת הסריקה עליו לסיים בשלוש הדקות המוקצבות לו.

שחקן שח מעולה מתעלם ממסעים גרועים, כפי ששחקן רגיל לא נותן דעתו על תנועות לא חוקיות של הכלים, כמו למשל תנועה אלכסונית של הצריח. למעשה, אמן השח לא עוסק כלל בבדיקת מסעים, אלא בהשוואת מצבי לוח, דהיינו, בהערכה כוללת של מצב הכלים על הלוח ובגזירת החלטות אסטרטגיות על סמך מצבים אלה. ההערכה היא ששחקן טוב זוכר אלפי מצבי לוח, וכי לפני שהוא מחליט על מסעו הבא, הוא מגלגל בראשו כ־100 מצבי לוח. יתרה מזו, שלא כתכניות השח, המחשבות את הכדאיות הטקטית של מסע זה או אחר על פי הרווח (או ההפסד) החומרי שהן יכולות להשיג באמצעותו, השחקן האנושי מודרך על ידי חשיבה אסטרטגית, וזו עשויה להביא אותו להקריב או להשתלט על כלי של היריב, כדי להבטיח לעצמו עמדה התקפית באגף המלכה.

את התחושה האסטרטגית החבויה במושג “עמדה התקפית” איננו יודעים כיצד להעביר למחשב. גם את האינטואיציה, הממלאה תפקיד מכריע במשחקם של אלופים (על פי עדותו של קאספרוב), אין איש יודע כיצד לנסח בכללים לוגיים פורמליים, שאותם יכולים המתכנתים לתרגם להוראות פעולה בתכנית המחשב. הבדל זה בין חשיבה אנליטית פורמלית לתחושה אינטואיטיבית הוא משמעותי ביותר למשחק המלכים. עובדה, קהילת המתימטיקאים לא הוציאה מקרבה אף אלוף עולם בשח.

כשלונן של תכניות השח להשיג רמת משחק טובה מדרגה ג' (שחקן חובב בעל כמה חודשי נסיון) ריפה את ידי העוסקים בבינה המלאכותית וגרם להקפאת המחקר. סימור פפרט, אחת הדמויות הבולטות בקבוצה זו, קרא לאמץ את שיטתו הפדגוגית של קלאפרד (תלמידו הנודע של ז’אן פיאז’ה), שנהג להמליץ לסטודנטים שלו לבלות שלושה חודשים בקרקס, לפני שהם מתחילים להורות בבית הספר. בכך רצה קלאפרד להעביר לתלמידיו מסר חשוב: הכשלון ללמד אריות פעלול חדש הוא לעולם כשלונו של המאלף ולא של האריה. פפרט, שגרס כי אפשר ללמד את המחשב לעשות כל פעולה מחשבתית, המליץ להחיל את המסר של קלאפרד גם על מתכנתי המחשבים. הווי אומר: אם תכניתן נכשל במשימתו, אין לו אלא להתרעם על עצמו. לחיזוק טענתו גמר פפרט את ההלל על תכנית שח חדשה, מק־הק, של ריצ’ארד גרינבלט. לדברי פפרט, תכניתו של גרינבלט השיגה רמת משחק גבוהה יותר מתכנית השח שהפסידה לרוסים בתוצאה מבישה של 1 :3. לשיא פרסומה הגיעה מק־הק, כאשר ניצחה את יוברט דרייפוס, שנוא נפשם של חסידי הבינה המלאכותית.

דרייפוס, פרופסור לפילוסופיה מאוניברסיטת ברקלי, כיהן תקופה קצרה במִשרה זמנית כיועץ בחברת Rand, אך הוא ניצל את שהותו הארעית שם, כדי לפרסם על נייר המכתבים הרשמי של מכון יוקרתי זה מאמר, שהשווה את הבינה המלאכותית לאלכימיה. בין השאר הכריז, כי שום תכנית מחשב לא תוכל להגיע אי־פעם לרמתו של שחקן שח חובב. מאמר זה וכן הספרים שכתב עם אחיו סטיוארט עשו אותו לאיש המושמץ ביותר בקהיליית אנשי הבינה המלאכותית. והנה, מה רבה היתה שמחתם, כאשר יוברט הפסיד למק־הק. למחרת התפרסמה בביולטין “סיגרט” מודעה בזו הלשון:

1. מחשבים לא יודעים לשחק שח.

2. גם דרייפוס לא.

מי שהופתע מדבריו של פפרט על רמת משחקה של מק־הק היה יהושע בר־הלל המנוח, שנהג לצנן בניתוחיו השנונים את יומרותיהם המופלגות של ראשי הבינה המלאכותית. בר־הלל החליט לבחון אישית את יכולתה של מק־הק. 10 המסעים הראשונים התנהלו כהלכה, אך במסע ה־11 סטה בר־הלל מהפתיחה המקובלת ומוטט את מק־הק. הנצחון המהיר שִכנע את בר־הלל, שתכניתו של גרינבלט רחוקה מרמת המשחק שיוחסה לה. בכינוס השנתי של האיגוד האמריקני לקיברנטיקה ביקש בר־הלל את רשות הדיבור, כדי להשיב לפפרט במשל נגדי על שיטתו הפדגוגית של קלאפרד. אחד מתלמידיו המצטיינים של קלאפרד, פתח בר־הלל, אימץ את המלצת מורו וביקש רשות ממנהל קרקס מקומי לבלות שלושה חודשים עם האריות כדי ללמד אותם שח. עברו חודשיים ודבר לא קרה. בחודש השלישי האריך את יום הלימודים עד לשעות הערב, אך ללא הועיל – האריות סירבו לשחק שח. כחסיד מושבע של קלאפרד, נטל התלמיד את האשמה על עצמו, וביום האחרון ביקש רשות מיוחדת לעשות את כל הלילה בכלוב האריות. זו היתה הפעם האחרונה שראו את התלמיד, סיים בר־הלל את משלו והסביר למאזיניו: כשרוצים להקנות משהו למישהו, ויהיה זה אריה או מחשב, צריך להביא בחשבון את תקרת היכולות הבסיסיות שלו. מסקנה, כפי שלא ניתן ללמד אריות לשחק שח, כך גם לא למחשבים.

אולם בדיעבד התברר, שגם מסקנתו של בר־הלל היתה שגויה. הצלחת הרוסים בתחרויות השח הבין־גושיות עוררה את האמריקנים מתרדמתם ודִרבנה אותם לפתח תכניות שח מתקדמות. ואומנם ב־1977 זכתה התכנית האמריקנית שח־4.6 לראשונה באליפות העולם של שח־מחשבים. יכולתה של תכנית זו לבחון שלושה מיליון צירופים בשלוש דקות אִפשרה לה לגבור גם על כמה שחקנים אנושיים ברמת אמן, למרות שדירוגה לא עלה על דרגת מומחה. במרוצת הזמן התברר, שרמת המשחק עולה ביחס ישר למספר המסעים קדימה שהתכנית יכולה לבדוק. למעשה, בדיקת כל מסע נוסף מעלה את דירוגה של התכנית ב־200 נקודות. עובדה זו הביאה לנטישה הדרגתית של קו המחשב המקורי של ניואל, שאו וסיימון, שדגלו בחיקוי משחקו של האדם, לטובת גישה המשלבת ידע טקטי, יכולת היקש, ובמיוחד כוח מחשוב.

הגישה החדשה חייבה כמובן הגדלת עצמת המחשבים, המפעילים את תכנית השח. בל (Bell) יכלה לבדוק חמישה חצאי מסעים (מסע של שחקן אחד נחשב לחצי מסע) קדימה והשיגה דירוג של 1,550 נקודות, המקביל לשחקן טורנירים ממוצע. ב־1983 יצאה בל עם גִרסה חדשה, שבדקה שמונה חצאי מסעים קדימה והשיגה דירוג של 2,200 נקודות. גרסה זו היתה לתכנית השח הראשונה שזכתה בתואר אמן. לא עבר זמן רב ובל פינתה את מקומה להיי־טק (High Tech) שנעזרה בפעולתם המשולבת של 64 מעברים – מעבר אחד לכל אחת מ־64 הערוגות של לוח המשחק. היי־טק השיגה תואר של אמן בינלאומי (2,400 נקודות) באמצעות בדיקה של תשעה חצאי מסעים קדימה אבל השגת דירוג של רב־אמן נותרה בגדר חלום, עד להופעתה של מחשבה־עמוקה (Deep Thought) שפותחה על ידי פנג סיונג סו מאוניברסיטת קרנגי־מלון בפיטסבורג. מחשבה־עמוקה (להלן מ"ע) נעזרה במעבר חדש ומהיר, שאִפשר לה לסרוק 750 אלף מסעים בשניה (135 מיליון בשלוש דקות). ועל ידי כך לבדוק 10 חצאי מסעים קדימה. התוצאות לא איחרו לבוא. כבר בתקופת ההרצה הוזנה בפתיחת הקרב בין רבי־האמנים קארפוב וטינמן. באחד משלבי המשחק התבקשה מ"ע להגיב במקום טינמן על מסע של קארפוב. כעבור 20 שניות ביצעה מסע שהיה זהה לצעד שעשה טינמן, אבל דרש ממנו שלוש דקות תמימות של מחשבה.

מ"ע היא תכנית השח הראשונה בהיסטוריה שניצחה רב־אמן פעיל (ברנט לארסן), את יהודית פולגר (מקום 20 בדירוג העולמי) ואלופים לשעבר של ארה"ב (רוברט ביירן) ואנגליה (טוני מיילס). מיקומה בטבלת הדירוג העולמי עומד על 2,650 נקודות לעומת 2,950 של אלוף העולם, גארי קאספרוב. עובדה זו עשתה את ההתמודדות ביניהם לבלתי נמנעת ואכן, באוקטובר 1989 נערך הקרב המסקרן, אולם תוצאותיו הנחילו לאנשי מ"ע אכזבה מרה. קאספרוב, שהצהיר לפני המשחק שהוא רואה עצמו כמי שבא להגן על הגזע האנושי מפני המכונה, הסביר את כניעתה של מ"ע בכך שהיא לא הצליחה לפתח אסטרטגיה הגנתית ראויה לשמה. “כדי לשחק שחמט כהלכה”, הכריז קאספרוב, “צריך יותר מאשר סתם טקטיקה ומהלכים. צריך פנטסיה, צריך אינטואיציה”.

התעמקות קלה בהצהרתו של קאספרוב לא מחמיאה לו במיוחד. 99.9 אחוז משחקני השח בעולם שמ"ע מסוגלת לנצח עושים בוודאי שימוש כזה או אחר באינטואיציה. משמע, הטקטיקה של מ"ע מצליחה יפה מאוד נגדם גם בלי אסטרטגיה, אינטואיציה ודמיון. יתרה מזו, באמצע שנות ה־90 צפוי דור מעבדים חדש, שיגדיל את כושר הניתוח של מ"ע פי 1,000. או אז היא תוכל לסרוק גם עד 25 מסעים קדימה. עומק זה יבטיח לה 3,500 נקודות בדירוג העולמי וישאיר את קאספרוב או מי שיירש את כסאו הרחק מאחור. זה יהיה סיום אירוני להערכת המצב המפוקחת לכאורה של בר־הלל, אבל לא רק זה.

בר־הלל ראה ביכולת האנושית לעבוד עם מונחים תיאורטיים, שלא ניתנים להגדרה פשוטה ועל־כן לא מובנים באופן ישיר, את מותר האדם מהבהמה ובוודאי מהמכונה. מונחים תצפיתיים כמו “שח”, “מט”, “פט” ניתנים להגדרה מדויקת ולהבנה שווה על ידי כל מי שמכירים את חוקי המשחק. לעומת זאת, מצב כללי של “איום” הוא מונח תצפיתי, שלא ניתן למיצוי על ידי הצבעה על מספר סופי ומוגבל של מצבי כלים. לכן שחקנים שונים יזהו מצבי איום בהתאם לרמת משחקם. מצב ענינים זה הביא את בר־הלל להצהיר בשעתו, כי “כדי לשחק טוב, נדרשת שליטה מסוימת במושגים תיאורטיים”. כעבור 20 שנה, ומול תכנית שח מעולה מכל מה שבר־הלל הרשה לעצמו לחזות, הגיע קאספרוב למסקנה דומה. במקום נחיתות במושגים הוא הצביע על העדר דמיון ואינטואיציה, שגם אותם איננו יודעים לתרגם לאלגוריתמים. והנה, למרות העדר דמיון ואינטואיציה ועל אף הנחיתות בהבנת מונחים תיאורטיים, עתידה מ"ע להיות אלופת העולם בשח במהלך שנות ה־90.

הלקח המתבקש הוא שניתן לעקוף את האינטואיציה, הדמיון והיכולת התיאורטית באמצעות ידע אנליטי וכוחניות חישובית.

מה באמת יקרה, כאשר מ"ע תוכתר כאלופת העולם? האומנם תתממש אזהרתו של קאספרוב, כי נצחונה של מ"ע יהווה הוכחה, שמכונה מסוגלת להחליף את המחשבה האנושית? או אולי יתאמת ניבויו עתיק היומין של פרופ' גוד, כי חמש שנים אחרי שהמחשב יזכה באליפות העולם בשח, תעבור הבינה המלאכותית את הבינה האנושית? לא זה ולא זה. נצחונה של מ"ע יוכיח מה שכבר ידענו מזמן: שהמחשב מהיר הרבה יותר מאִתנו בביצוע פעולות לוגיות וחשבוניות. משחק השח יחדל להיות מעניין, כפי שמשחק הילדים “זאב וארבעה כבשים” מפסיק להיות מעניין, ברגע שמכירים את נוסחת הנצחון. לכל היותר יתקיימו תחרויות נפרדות למחשבים ולאנשים, כפי שתחרויות הריצה באתלטיקה מתקיימות בנפרד ממרוצי המכוניות. הצבת הגביע העולמי בארון הגביעים של מ"ע לא תקדם את המחשב, ולו בצעד אחד, לעבר המטרה המיוחלת של ההבנה. אפילו תנצח מ"ע את קאספרוב במט־סנדלרים, היא לא תבין מדוע המשפט “הקופסה בתוך העט” שגוי ולמה לא יורד היום גשם.

אבל למה להרחיק את העדות לתחום הלשון או המטאורולוגיה? מחשב עשוי לזכות בכתר העולמי בשח בלי להבין, שכוונת המשחק היא להנחית שח־מט ליריב, שכן ההבנה וההתכוונות אינן חלק מעולמו של המחשב, אלא של המתכנת. המחשב מסוגל אומנם לחשב התקפה מבריקה על המלך, אבל הוא אינו יודע מהו מלך ומה ההבדל בינו לבין תפוח או כלב. מבחינתו, שלושת המונחים הללו הם סדרה סתמית של ספרות בינאריות, קודים ספרתיים ריקים מתוכן. עובדה, אם יוחלף הקוד של המלך בקוד של התפוח, המחשב יגן על התפוח בלי להרגיש כלל בהבדל. אומנם אפשר לצייד את מ"ע באוסף אלגוריתמים, שיגדירו לה את ההבדל בין תפוח למלך ואת השוני בין שניים אלה לבין כלב, אבל ידיעה זו לא תעזור לה להבין, למה יריבה למשחק עצבני.

הצלחתה של מ"ע מוכיחה פעם נוספת כמה קל להחליף הבנה בחיקוי של הבנה, ועד כמה קל לבלבל בקיאות צרה בידיעה אנושית רחבה. ההבדל בין השניים הוא כמו ההבדל בין שוטה ידען (idiot savant) לבין אדם נורמלי. מנת־המִשכל של שוטים ידענים אינה עולה בדרך־כלל על 60, ואף על פי כן יש ביניהם המסוגלים לנגן יצירות מורכבות אחרי שמיעה ראשונה, להכפיל מספרים בני שמונה ספרות בלי היסוס, או לחשב במדויק איזה יום בשבוע יהיה ה־21 במרס 2180. הצרה היא שכישורים מופלאים לא מבטיחים לבעליהם אינטליגנציה נורמלים בתחומים אחרים.

אבל, וכאן אנו מגיעים לשאלה המרכזית של סדרה זו: האם העדר הבנה של המחשב הוא מצב זמני או עקרוני, ועל כן סופי? לשון אחר, האם חוסר ההבנה ייפתר עם פיתוחם של מעבדים מורכבים ותכנה מתוחכמת, או שהוא תוצאה בלתי נמנעת של כל מכונה הבנויה מחומר דומם? האבחנה בין שתי השאלות הללו חשובה ביותר. אם ההבנה היא תכונה בלעדית של החומר הביולוגי ממנו בנוי מוחנו, שום התפתחות טכנולוגית לא תקדם את הבינה המלאכותית לרמה של הבנה אנושית. אבל אם הטכנולוגיה מסוגלת לפצח את בעיית ההבנה כפי שפיצחה את סוגיית האינטואיציה במשחק השח, אזהרתו של קאספרוב עלולה למרות הכל להתממש. אלא אם כן אנו מבלבלים בין בקיאות בתחום צר ומוגבל ובין הבנה גמישה בתחום רחב. על ההבדל העמוק בין השניים, במאמר הבא.

משחק השח פועל בתחום צר מאוד של מציאות, המבוססת על כ־30 כללי עמידה, תנועה וטריפה של הכלים. לעומת זאת החיים, שהם זירת המשחק של ההבנה האנושית, בנויים מתשבץ ענק של עשרות אלפי “משחקים”, שלכל אחד מהם תחומי פעילות שונים וחוקי משחק נבדלים, ולמרות זאת המעבר ביניהם פשוט וטבעי. איננו יודעים מהם כללי ההמרה המאפשרים לנו לעבור ממשחק למשחק, ועל כן איננו יכולים לדעת אם הם פשוטים או מסובכים. כל שאנו יודעים על חוקי המרה אלה הוא, שהם יעילים. עובדה, במהלך שיחה שגרתית אנו יכולים לעבור מווידוי לנושא עסקי ומדיון פוליטי לרשמי מסע. כל אחד מנושאים אלה שונה מזולתו בכללי המשחק שלו, ברקעו, במטרותיו, במעורבות הרגשית־שכלית הנדרשת ממנו ועוד. אף על פי כן, המעבר מנושא לנושא אינו דורש מאִתנו כל הכנה מוקדמת. די בהשוואה זו בין זירת המשחק היחידה של מחשבה עמוקה לבין אינספור הזירות המרכיבות את החיים, כדי להמחיש את ההבדל בין הצטיינותה החד ממדית של מחשבה עמוקה לבין יכולתה הרבגונית של ההבנה האנושית. כדי להעלות את מחשבה עמוקה על מסלול בר השוואה, עליה להפגין לא רק כושר סביר בכל סוגי המשחקים הקיימים, אלא גם יכולת לעבור ממשחק הדוּק למשחק הגולות וממנו לקלס או לפוקר או לרֶמי, באותה קלות שאדם עובד בשיחתו מנושא לנושא.

לכאורה, עניין של מה בכך. כל מה שצריך לעשות הוא להרחיב את מערכת ההפעלה של “מחשבה עמוקה” בפקודות נוספות, ואחר כך להזין את המחשב בקובץ התכנות הספציפיות של כל אחד מהמשחקים הללו. למעשה, המשימה הרבה יותר מסובכת. כדי לאפשר למחשבה עמוקה לשחק דוּק, למשל, לא די בידיעת כללי המשחק והערך החומרי של כל אחד מהקיסמים הצבעוניים. על מנת להחליט איזה קיסם להרים, צריך לבדוק כמה קיסמים מונחים עליו, באיזה שיווי משקל הם נמצאים ומהם סיכוני התזוזה בהרמת הקיסם המסוים הזה מהערימה. פירוש הדבר, שצריך לצייד את מחשבה עמוקה בתפיסה מרחבית ובמערך שלם של חוקי פיזיקה ומכניקה. זה באשר לדוּק, ואילו כאשר תשחק פוקר, היא תעמוד בפני קשיים יותר גדולים. שכן איך ננסח עבורה את הכללים המעורפלים של העמדת פני פוקר, את הערכת אישיותם של המתחרים, את משאביהם הכספיים ואת השפעת הפסדיהם או נצחונותיהם הקודמים על הימוריהם? דומה, אפוא, כי הקושי האמיתי נעוץ בלימוד הגוף הגדול של ידע המצוי ברקע המשחק, קרי – חכמת המֶטה־משחק, שאנו עצמנו לא מבינים אותו. כיצד, למשל, להעביר למחשבה עמוקה את הכללים העמומים של ההבנה הפסיכולוגית ואת הידע הלא רשום, הלא מנוסח והלא מוגדר של דפוסי ההימור בפוקר?

יוצא, אם כן, שהבנת המטה־משחק בעייתית כמו הבנת המשמעות של המלים. את שני סוגי ההבנות הללו איננו מבינים כיצד אנו מבינים, ועל כן איננו יודעים כיצד להגדירם למחשב. מסקנה: אפשר להעביר למחשב רק אותם דברים הניתנים לניסוח ולהגדרה. יתרה מזו, העובדה שאני יכול להגדיר ולנסח משהו עשויה אמנם לאפשר לי לתפעל אותו, כפי שנעשה הדבר במשחק השח, אבל לא בהכרח להבין את משמעות התפעול. מה גם שבקיאות בתחום צר מאוד של ידיעה דומה במהותה להבנתו הלקויה של ידען־שוטה. לדוגמה, ניתן לצייר מחשב בידיעת רקע ספציפית, שתאפשר לו להצביע למה “הקופסה בתוך העט” הוא משפט שגוי מבחינת תוכנו, למרות תקפותו התחבירית. אבל ה"הבנה" שנקנה לו באמצעות ידיעת רקע זו לא תעזור לו לעמוד על השגיאה הסמנטית במשפט “התפוח אכל את הילד”, ואילו ידיעת הרקע של משפט זה לא תאפשר לו להבין את ההבדל בין “דני אוהב תפוחים” לבין “דני אוהב כלבים”. כל אחד מארבעת המשפטים הללו דורש ידיעת רקע שונה, ורק מי שמבין את משמעותם השונה וגם יכול להקיש מהם על תקפותם הסמנטית של משפטים אחרים, רשאי לראות את עצמו כבעל הבנה. מכך מובן, מדוע זכייתה האפשרית של מחשבה עמוקה באליפות העולם בשח לא תזַכה אותה בכתר המיוחל של ההבנה. ובכל זאת, כמו בפרשת הכשלון של התרגום המכני, מעז יצא מתוק, שכן שפל הציפיות אִפשר את שגשוגן של “מערכות המומחה”.

מערכות מומחה הן תכניות מחשב הבנויות על ידע ספציפי והמסוגלות למלא את מקומם של המומחים האנושיים בתחום הצר והמצומצם של מומחיותם. לדוגמה Prospector היא מערכת מומחה המכילה ידע גיאולוגי רחב של שכבות קרקע ומרבצים מינרליים. Mycin היא מערכת מומחה לאבחון דלקת קרום המוח וזיהומים חיידקיים בדם. Caduceuous כוללת מידע על 700 מחלות, וכבר בשלב ההרצה הקדימה כמה רופאים מומחים באבחון מחלות. דומה, אפוא, כי ההשקעה במערכות מומחה מצדיקה את עצמה. עובדה, 150 מתוך 500 החברות המובילות של כתב העת Fortune מפעילות או מפתחות מערכות מומחה בהיקף של מילארד דולר. חברת בואינג, למשל, בנתה מערכת מומחה ל־5,000 המחברים החשמליים במטוסיה. הפעלת המערכת קיצרה בעשרות שעות את זמן השימוש במדריך הידני בן 20 אלף העמודים, ששימש את הטכנאים. אבל לא כל מומחיות אנושית ניתנת להעברה למערכת מומחה, כפי שלמדה לדעת על בשרה אחת מיצרניות הגבינות. שבועות ארוכים ליוו אנשי התכנה את מומחה הגבינות של החברה, כדי לנסח למערכת המומחה את תהליך ההבשלה של הגבינה. בסופו של דבר התברר, שאת התכונה החשובה ביותר שלו, חוש הריח, לא ידע מומחה הגבינות כיצד לנסח. על פי הערכות מקובלות, מומחים מסוגלים לנסח בבהירות רק 35 אחוז מהידע שלהם. האחוז הנותר מורכב מנסיון מעשי ומאינטואיציות שרכשו במהלך חייהם המקצועיים והלא מקצועיים, ועל פי אלה הם מחליטים מתי לנהוג על פי הכללים ומתי לחרוג מהם, מתי מידע חדש הוא חשוב ומתי הוא זניח. מסקנה: מערכת המומחה לא מייצגת את הידע המלא של המומחה האנושי, אלא רק אותו חלק שהוא מסוגל לתאר, להסביר ולנסח בכללים, כללים שעל פי רוב הוא עצמו אינו פועל על פיהם.

בגלל כל הטעמים הללו, איש אינו מצפה ברצינות למצוא במערכות המומחה תשובה לשאלת ההבנה. שהרי הבקיאות הצרה העומדת בבסיסן של מערכות אלו לא מאפשרת להן לשחזר את החשיבה האנושית, אלא רק את הפעולות האנושיות. כיוון שכך, אין למערכת המומחה שום סיכוי לעבור את מבחן טיורינג, המקובל זה עשרות שנים כמבחן בסיס להבנה.

ב־1950, בעקבות נסיונות כושלים להגדיר את אופיה של החשיבה האנושית, הציע המתמטיקאי אלן טיורינג מבחן הכרעה פשוט בסוגיה זו. במבחן משתתפים שלושה אנשים: גבר (א'), אשה (ב') וחוקר. החוקר נמצא בחדר נפרד, ותפקידו לגלות באמצעות שאלות ותשובות שהוא מחליף עם השניים, מי הגבר ומי האשה. התקשורת בין החוקר לנחקרים מתנהלת באמצעות טלפרינטר, כדי למנוע את זיהוים על פי קולם. החוקר אינו יודע שתפקידו של א' להטעותו בתשובות שקריות, ושל ב' לסייע לו בעזרת תשובות נכונות. ומאחר שהוא אינו יודע מי מהשניים דובר אמת, מלאכת הזיהוי כלל לא קלה. מה יקרה, שאל טיורינג, אם נחליף את א' במכונה? האם החוקר יתקשה באותה מידה לנחש את זהותם של בני שיחו? טיורינג אמר, כי אם במשך חמש דקות של שיחה לא יגלה החוקר מיהו מי, ניתן יהיה לומר שהמכונה עמדה במבחן החשיבה. גם המתימטיקאי־פיזיקאי רוג’ר פנרוז, למרות עמדתו השלילית לגבי יכולתו של המחשב לחשוב, רואה במבחן טיורינג בוחן תקף ליכולת החשיבה. לטענתו, אם יוכל המחשב להשיב באורח קונסיסטנטי על כל שאלותיו של החוקר, כפי שאדם היה משיב עליהן, “אזי בהעדר עדות נגדית, הערכתי תהיה שהמחשב אומנם חושב, מבין, מרגיש וכו'”. ואכן טיורינג, המוחזק כאבי תורת המחשבים ומבּוֹני המכונה (קולוסוס) שפיצחה במלחמת העולם השנייה את הקוד הגרמני אניגמה, העריך כבר אז כי רק בשנת 2000 יוכל המחשב לעבור, ב־30 אחוזי הצלחה בלבד, את המבחן שהוא הגה.

אבל ב־1963 סברו רבים שטיוריג הגזים בהערכת הקושי. המהנדס ג’וזף ויצנבאום מ־MIT כתב תכנית מחשב, המחקה על דרך הפרודיה שיחה של פסיכולוג עם פציינט. את התכנית הוא כינה אלייזה, על שם לייזה דוליטל של ברנרד שאו. הנה קטע מאחת השיחות שהתנהלו בין אלייזה לבין פציינטית:

חשוב לציין שויצנבאום התייחס לאלייזה כאל שעשוע, ללא כל משמעות פסיכולוגית ולבטח לא כאל תכנית המסוגלת לפצח את מבחן טיורינג. אבל קנט קולבי, פסיכיאטר מאוניברסיטת סטנפורד, ראה באלייזה פוטנציאל תרפי לא מבוטל. הוא פיתח גִרסה דומה לאלייזה וכינה אותה דוקטור. ב־1963 התארח מהנדס רוסי ב־MIT, ובמסגרת ביקורו הוא הוזמן לשוחח עם דוקטור. להלן קטע קצר מהשיחה:

וכאן נסחף הרוסי לשיחה רצינית על ילדיו ועל יחסיו עם אשתו, למבוכתם הגוברת והולכת של מארחיו. השיחה הסתיימה אומנם באווירה מבודחת, אבל יכולתו של דוקטור לסחוף את המהנדס הרוסי לשיחה אינטימית טרפה את מנוחתו של ויצנבאום. אם תכנית פשוטה כל כך מסוגלת לחולל באדם התרגשות כה עזה, שאל את עצמו, מה יקרה כאשר יפותחו תכניות מתקדמות יותר? המחשבות סביב שאלה זו הביאו את ויצנבאום לכתוב ספר (“Computer Power and Human Reason” שבו הזהיר מפני פיתוח תכניות שנועדו לחקות או להחליף פונקציות רגשיות. בין השאר, המליץ לאסור על נסיונות להקנות יכולת שיחה למחשבים, מחשש שהדבר יגרע מכבוד האדם.

הספר עורר רעש ציבורי, אבל העבודה על תכניות השיחה נמשכה בכיוון שויצנבאום הזהיר מפניו. האחים סלאק, שני פסיכיאטרים מאוניברסיטת הרווארד, כתבו גִרסה ידידותית יותר של שיחה פסיכיאטרית. תכניתם ידעה לזהות מלים טעונות רגש ולהגיב עליהן בהערות עידוד כגון: “האם אתה מעוניין להרחיב בנושא זה?” וכאשר התכנית קולטת מלת עצב אצל בן שיחהּ, היא מפסיקה את רצף שאלותיה כדי לומר: “אני מקשיבה לך”. בניסוי שערכו האחים סלאק, חולקה אוכלוסייה של פציינטים לשתי קבוצות. קבוצה אחת עברה טיפול קונוונציונלי אצל אחד האחים, ואילו הקבוצה השנייה קיימה סדרת שיחות עם תכנית המחשב. בסקר שנערך בעקבות הניסוי התברר, שרבים העדיפו להמשיך את טיפולם עם המחשב על פני טיפול קונוונציונלי, בטענה שהם חשים עצמם פתוחים וחופשיים יותר מולו. תכנית אחרת, שפותחה על ידי ואגמן ומורטון מאוניברסיטת אילינוי, הציעה ייעוץ לבחירת דרכי פעולה במצבי משבר. תשעה מתוך 10 סטודנטים שהשתמשו בתכנית ציינו שהיא סייעה להם להיחלץ ממצבי קונפליקט וכי נוח להם יותר להיוועץ עִמה מאשר עם המטפל האנושי.

מפגש פיקנטי במיוחד התנהל בין דוקטור לפארי. דוקטור, כאמור, היא תכנית המחקה אופן שיחה של פסיכולוג קליני, ואילו פארי מחקה התנהגות של אישיות פרנואידית. הנה קטע קצר מהמפגש:

מקרה מוזר במיוחד אירע לדניאל בוברו, תלמידו של מרווין מינסקי, הגורו הגדול של הבינה המלאכותית, ומי שלימים פיתח את תכנית השיחה “סטודנט”. בוברו עבד במשרה חלקית בחברה עתירת ידע (BBN) שפעלה ליד אוניברסיטת קיימברידג'. מטעם זה לא הופתע סמנכ"ל השיווק של החברה למצוא בשבת בבוקר פתק על המסוף בזו הלשון: “נא להשתמש במסוף להעברת הודעות ולסיים כל הודעה בנקודה”. הסמנכ"ל היה משוכנע, שבוברו השאיר את המסוף מחובר למחשב בביתו, ולא העלה בדעתו שאחד התכניתנים חמד לו לצון וחיבר את המסוף ל"דוקטור". להלן קטע קצר משיחתו של הסמנכ"ל עם מי שהוא דימה שהיה בוברו:

כיוון שהסמנכ"ל שכח לחתום את בקשתו בנקודה, התכנית לא הגיבה. הסמנכ"ל הזועם המתין כמה דקות לצלצול, וכשזה התמהמה, טלפן לביתו של בוברו והביע בסגנון בוטה ביותר את דעתו עליו.

הצלחתן של דוקטור ואלייזה בהסתרת זהותן מבני שיחן מצביעה לכאורה על יכולתן של תכניות אלו לעמוד בהצלחה במבחן טיורינג. אין טעות גדולה מזו. אלייזה יכולה להצליח במעשה ההטעיה דקה אחת, אולי שתיים, אבל לא חמש דקות. הסיבה לכך היא, שהמנגנון התחבירי שלה שטחי ביותר ולפיכך קל מאוד לחשיפה. לדוגמה, אם הפציינטית (של “אלייזה”) היתה אומרת “הדלת”, במקום “החבר שלי הכריח אותי לבוא לכאן”, אלייזה היתה מגיבה באותו משפט: “צר לי לשמוע שאת מדוכאת”. הטעם לכך הוא, שמבחינתה דלת וחבר הם מונחים חסרי תוכן ומשמעות באותה מידה. למעשה, אלייזה מצויידת במנגנון המאפשר לה לאתר מלות מפתח בשיחה, כגון: אני, אתה, אבי, אמי, מאושר, עצוב, מדוכא, שונא, אוהב וכו'. כשהיא מאתרת אחת ממלות המפתח הללו, היא משלבת אותה באחד המשפטים המוכנים עמה מראש. למשל, על המשפט “אני מרגישה מדוכאת”, היא תגיב: “צר לי לשמוע שאת מדוכאת”. אם אינה מאתרת מלת מפתח, היא תגיב במשפט שאלה. לדוגמה, על המשפט “אני מרגיש עלוב, היא תגיב ב”למה אתה חושב שאתה עלוב?" אשליית ההבנה נוצרת בין השאר בעזרת מאגר מצומצם של מלים נרדפות: אם=משפחה; שונא=לא מחבב. על כן על המשפט “אמי שונאת אותי”, היא תגיב ב"ספר לי עוד על משפחתך", או ב"למה אינך מחבב את אמך". עד כמה מנגנון לשוני זה מוגבל, אפשר להיווכח מעדותו של יוברט דרייפוס. כאשר הוא נשאל על ידי אלייזה על הרגשתו, הוא השיב תחילה “נפלא”, אך מיד תיקן את עצמו וכתב: “לא, אני מרגיש נהדר”. אלייזה קלטה את מלת המפתח “לא”, והגיבה בהתאם: “למה אתה כל כך נגטיבי?”

מפגש משעשע, שיש גם בו כדי להעיד על טווח ההבנה המוגבל של התכנית, נערך בין דוקטור לבין העיתונאי רוזן. רוזן סיפר לדוקטור שהוא מחבב מסעדות סיניות, אך מתקשה להחליט אם להזמין צדפות או סלט, ועל כך הוא מבקש את עצתו של דוקטור:

שיח חירשים זה נמשך דקות ארוכות, ואך פלא הוא שרוזן לא העיף את צלחת הצדפות על דוקטור. שיחה זו, כמו קודמותיה, מסגירה שתיים מנקודות התורפה של תכניות אלו: חוסר ספונטניות והעדר כושר אלתור. אחד הנסיונות המעניינים להתגבר על ליקויים אלה נעשה על ידי התכנית Racter, שבמקרה יועדה לספר סיפורים, אבל התגלתה כמתאימה לשיחה על “עולמה הפנימי”. ראקטר עושה שימוש אסוציאטיבי חופשי וכמעט אנרכיסטי בנתונים על מקומות, עובדות, אנשים ואירועים שהוזנו לה מראש, והתוצאה המתקבלת פרועה, מפתיעה ומשעשעת. להלן קטע שיחה בין ראקטר למתכנת שלה, צ’מברלין:

וכך הלאה וכך הלאה, בנוסח המזכיר את מסיבת התה המטורפת של “עליסה בארץ הפלאות”, ואנו רק יכולים לשער איזו שיחה היתה מתנהלת אם היו מפגישים את ראקטר המטורף עם אלייזה המיושבת או עם פארי הפרנואיד.

ובכן, מה חסר לראקטר כדי שהאסוציאטיביות הפרועה שלו תהיה לא רק משעשעת, אלא גם הגיונית, ולו הגיון מטורף נוסח “ציד הסנארק” של לואיס קארול? בראש וראשונה שכל ישר (common sense). השכל הישר, לצד היכולת לטפל במושגים תיאורטיים, הוא אולי התכונה הייחודית ביותר של התבונה האנושית. עיקר כוחה של תכונה זו בא לה מהתנסות ישירה, ובתור שכזו היא גם הקשה ביותר להעברה למחשב. למשל, כל ילד לומד מנסיונו העצמי, ללא הדרכה מהמבוגרים, שאפשר למשוך חפץ כבד יחסית בעזרת חוט, אבל לא לדחוף אותו. את הידע העצמי הזה איננו יודעים כיצד להעביר למחשב. אנחנו משערים שהשכל הישר מותנה בהכרת הקשר בין סיבה למסובב, בתפיסה בלתי אמצעית של חוקים פיזיקליים, במודעות למוקדם ולמאוחר, בהבנת מטרות ובתחושת הסיבתיות, אבל איננו יודעים בדיוק ממה הוא בנוי. מניחים שהשכל הישר מורכב מאוצר בלום של פריטי מידע הקשורים בעצמים, במצבים, באנשים, במאורעות, במקומות, בקולות, בתמונות, בריחות, במשפטים, באמונות וכו', שרכשנו במרוצת החיים והמחוברים זה לזה ברשת מסועפת של אנלוגיות, מטפורות ואסוציאציות. גודלו של מאמר זה מוערך בכמיליון פריטים, אבל לא זה כוחו. אין שום קושי להזין את המחשב ב־10 מיליון פריטי מידע, אך איך נגדיר את הקשר האסוציאטיבי והאנלוגי, שאינו בהכרח לוגי, בין כלונס התומך בשיח עגבניות לבין מקל הליכה התומך באדם זקן? על קשיי האנלוגיה, על אי יכולתו של המחשב לפהק ועל הנסיון לעקוף את בעיית ההבנה באמצעות מסגרות הקשר, במאמר הבא.

במאמר הקודם אמרנו שההבנה לא תלויה בכמות המידע שברשותה, שאם לא כן המחשב היה צריך להיות בעל הבנה מושלמת. שהרי בניגוד לאדם, המחשב לא סובל ממגבלות אחסון או זכרון. עקרונית, אפשר להקליד בו את 34 כרכי האנציקלופדיה העברית. אך האם זה יעשה אותו חכם מכל אדם? לא ולא, מפני שאיננו יודעים לומר למחשב כיצד לקשור את מיליוני הפריטים המאוחסנים בזכרונו בקשר רלוונטי או אסוציאטיבי. כשלעצמם, פריטי המידע הרשומים באנציקלופדיה אינם תורמים דבר להבנה. כדי להבין את תוכן הדברים, צריך ידע מוקדם ומגוון, שאינו רשום כלל באנציקלופדיה. לדוגמה, מחשב בעל ידע אנציקלופדי לא יוכל להשיב מיהי החיה בעלת צואר מודליאני, כיוון שהקשר בין הג’ירפה והצייר המסוים לא מתחייב מבחינה לוגית, תרבותית, זואולוגית או טקסונומית, ועל כן הוא לא רשום באנציקלופדיה. הקשר הזה מופיע אך ורק ברשת האסוציאטיבית שלנו, המשתנה ומתעדכנת ללא הרף על פי רוח הזמן, המקום וההתנסות האישית.

ביטוי נאה לטיבה של רשת זו הופיע בעיתון “חדשות” מיום 19.7.89. ג’סיקה בת השלוש וחצי תיארה את הירח במלים אלו: “הירח זה כמו ביצה וגם כמו ילדים קשים שהולכים לגן. הילדים עומדים מסביב ועושים עיגול גדול, וזה הירח. הם צריכים להיזהר, אחרת הם נופלים מהקצה למטה”. שום מחשב, אפילו יצויד במידע העדכני ביותר על הירח, לא יוכל לחבר תיאור ציורי כזה, שיש בו תערובת מופלאה של דמיון, ריאליזם, התנסות אישית, היקש ואנלוגיה.

דוגמה שלילית לשימוש סתמי באנלוגיה סיפקה מערכת המומחה Eurisko, שפותחה על ידי אדוארד פייגנבאום מאוניברסיטת סטנפורד. יוריסקו היא אחת ממערכות המומחה הבודדות המסוגלות לטפל בכמה תחומים שונים ונבדלים זה מזה, כגון משחקי מלחמה, דליפת חומרים כימיים במפעלים ותכנון מעגלים אלקטרוניים, ובדרך כלל אף עושה עבודה טובה. אבל באחת הפעמים שבהן טיפלה בתכנון המבני של מעגלים אלקטרוניים, היא הציגה לטכנאים המופתעים פריסה סימטרית של רכיבי מעגלים, חסרת כל משמעות מבחינה אופרטיבית. בניתוח שלאחר מעשה התברר, שבאחת הפעמים שבהן עסקה במשחקי מלחמה, גילתה יוריסקו את היתרון שבפריסה סימטרית של אניות קרב. כיוון שכך, החליטה התכנית על “דעת עצמה” להחיל את העקרון הסימטרי גם על פריסת הרכיבים האלקטרוניים במעגלי השבבים.

אפשר לשער, שהיכולת למתוח אנלוגיות התפתחה באבולוציה האנושית בגלל חיוניותה לתפקודנו. האנלוגיה מאפשרת לנו להבין מצבים בהווה על ידי השוואתם למצבים דומים שהתנסינו בהם בעבר, בלי שנצטרך ללמוד אותם מחדש. בלשון ציורית אפשר לומר, שאנחנו מפרשים באורח דינמי את ההווה באמצעות גל־עבר הצועד לפנינו. לא מקרה הוא, אפוא, שלשון הדיבור שלנו גדושה אנלוגיות ומטפורות לרוב: אנחנו עובדים כמו סוסים, שותקים כמו קבר, מדברים אל הקיר, אוכלים את עצמנו ונופלים על הפנים. המכנה המשותף לכל אלה הוא שמהבנת המלים אין להבין את תוכן המשפטים. כלומר, לא די להבין את המלים, נדרשת הבנה גם ברמת המשפט באמצעות אותו שכל ישר שהוזכר במאמר הקודם, ושבלעדיו אי אפשר להבין אנלוגיות בעלות משמעות.

חוסר האונים המשווע של המחשב נוכח הסמנטיקה של המלים והמשמעות של המשפטים הבהיר מעל לכל ספק, כי את התשובה להבנת השפה אין לחפש בטכניקות של עיבוד מידע ובתהליכים מִחשוביים של פתרון בעיות, אלא בידיעה מוקדמת של הרקע וההקשר של נשוא השיחה. כאשר שני אנשים נפגשים, עוד לפני שהם מתחילים לשוחח ביניהם הם מניחים איש על רעהו המון הנחות מוקדמות, המתייחסיות לבריאותם, להבנתם, לאופיים, לרקע, לתרבות, לכוונות ועוד ועוד. בלא מטען כזה של הנחות על ההקשר הפסיכולוגי, הקוגניטיבי והתרבותי של בן שיחם, ספק אם יוכלו להבין זה את זה.

ואומנם, ב־1974 הציע מרווין מינסקי מאם.איי.טי לספק למחשב ידיעת רקע באמצעות מסגרות הקשר. מסגרת הקשר אמורה לכלול את כל המידע הרלוונטי המתייחס לסיטואציה שגורה מסויימת, כגון גילוח בוקר. גם רוג’ר שאנק מאוניברסיטת ייל הגה רעיון דומה, שאותו כינה תמליל, האמור לשקף את “הרצף הנורמלי של הדברים” בסיטואציה נתונה ומוכרת. תמליל כזה הוא “המסעדה”.

נניח שבמדור הרכילות של עיתון הופיעה ידיעה בלעדית בזו הלשון: “ביום שלישי ראו את גבירצמן נכנס למסעדת יוקרה. הוא הזמין סטייק וכעבור חצי שעה יצא”. הקורא הסביר יבין מהכיתוב הקצר שהסטייק הוגש לגבירצמן על צלחת לשולחנו (מסעדת יוקרה!), וכי לאחר שסיים לאכול – שילם ויצא. אבל עבור המחשב זהו טקסט סתום מאין כמוהו. שהרי מהעובדה שהזמין סטייק לא מתחייב שהוא אכל אותו או ששילם בעדו. כמן כן, מהטקסט לא ברור אם גבירצמן אכל את הסטייק בעמידה או בישיבה, ואם הבשר הוגש לו על צלחת או בפיתה. כדי שהמחשב יבין מה שהקורא הסביר מבין, עלינו לספק לו תמליל מפורט וגדוש ידיעת רקע על המוסד הקרוי מסעדה. ידיעת הרקע של התמליל תכלול את מטרת המסעדה – מקום שאנשים נכנסים אליו כדי לשבור את רעבונם ולהסב לעצמם הנאה, וכמובן את הכלים, העצמים ובעלי התפקידים הפועלים בה: מלצרים, לקוחות, חשבון, קופה, תשלום, תשר, שולחנות, מפות, כלי אוכל, פרחים, תפריט וכו'. החלק האופרטיבי של התמליל בנוי כסדרת פקודות המאורגנות בתמונות. מטעמי קיצור, מוצג כאן חלק מהפקודות של שתי תמונות בלבד:

תמונה א':

היכנס למסעדה.

מצא שולחן.

לך לשולחן.

שב.

תמונה ב':

קבל תפריט.

פתח אותו.

הזמן מנה ראשונה, שנייה, שלישית.

מסור הזמנתך למלצר.

סגור התפריט.

הנח אותו על השולחן.

המתן למלצר שיחזור.

על פי שאנק, המידע הכלול בתמליל המלא אמור לאפשר למחשב להבין לאשורה את הידיעה שהופיעה במדור הרכילות. אבל ברור לכל כי המציאות הממשית של מסעדה אמיתית עשירה הרבה יותר מהתמליל, וכי התמונות לוקות בחסר. למשל, בתמונה א' חסרות השורות הללו: האם יש שולחן פנוי? האם זה שולחן לשניים או לארבעה? האם השולחן ליד השירותים, במרכז או ליד החלון? בתמונה ב' השורות הבאות עשויות להשלים את החסר: איזה סוג סטייק להזמין? צלוי היטב או נא? האם להזמין מנה הדורשת הכנה ארוכה או קצרה? האם לקבל את המלצת הבית? איזה יין להזמין?

אין כמובן בעיה להוסיף שורות אלו ואחרות לתמונות, אבל גם בהן לא די כדי לייצר תמליל המייצג בנאמנות מצב אנושי טיפוסי במסעדה אמיתית. התהגותו של אדם במסעדה משתנה אם אינו בגפו, אם הוא לקוח קבוע או סועד מזדמן, אם בשולחן הסמוך לו יושב מכר, אם הוא ממהר, אם האוכל מתובל לטעמו, וכיוצא בזה. כל אחד ממשתנים אלה עשוי לשנות באורח משמעותי את תוכן השורות בכל הקשור לתפריט שהוא מזמין, לגובה התשר שהוא משאיר ולשולחן שהוא בוחר. יתרה מזו, כל אחת מן השורות יכולה להתפתח לתמליל מִשנה, וכל אחד מתמלילי המִשנה עשוי להתפצל לתתי־תמלילים וכן הלאה. וזה עדיין לא הסוף, שכן כדי שכל העץ המסועף הזה של שורות מתפצלות ייצור מודל מנטלי ודינמי של עולם אמיתי, כפי שהדבר נעשה בתודעתנו, חייבים התמלילים ותמלילי המִשנה לא רק להתקשר זה עם זה, כי אם גם להבטיח מעבר דינמי ביניהם.

לאדם רגיל אין שום קושי לעבור מהתמליל “קרע את השער” לתמליל “קרע את הנייר” וממנו לתמליל “קרע לו את הצורה”, למרות שכל קריעה דורשת ידיעת רקע שונה לחלוטין. לא כך המחשב. כי אפילו נצייד את תמליל המסעדה בכל השורות הנחוצות, הוא לא יבין למה אי תשלום עבור הסטייק תמנע יציאתו מהמסעדה, שכן הבנה זו דורשת ידיעת רקע של מכלול המציאות, ולא רק של קטע צר שלה.

ב־1973 ניסה טרי וינוגרד מאם.איי.טי לצייד את המחשב בידיעת רקע מלאה, באמצעות תכנית בעלת שם מוזר SHRDLU. וינוגרד יצא מנקודת מוצא פרגמטית, שבמצב הנתון של הטכנולוגיה אי אפשר לספק לתכנית מחשב את מלוא הידע שבא לביטוי בשיחה בין בני אדם. לכן, כדי לצעוד את הצעד הראשון במסלול ההבנה, צריך לפתור תחילה את בעיית הידע, לרבות הרקע, בסביבה דלת עצמים, שכל עולמה מורכב מכמה קוביות, קופסאות ופירמידות בצבעים ובגדלים שונים, הניצבות על שולחן רחב. אם הנסיון יצליח, גרס וינוגרד, אפשר יהיה להחיל את התהליך על עולמות מצוצמים נוספים, ועל ידי כך להרחיב את גבולות ההבנה לעולם גדל והולך.

עולמו הזעיר של שרדלו היה מיוצג על מרקע של מחשב על ידי הדמיה חזותית של קוביות, קופסאות ופירמידות, הניתנות להרמה ולהזזה ממקום למקום באמצעות הדמיה של זרוע רובוטית. ואכן, עד מהרה התברר ששרדלו שולט שליטה מלאה בעצמים המאכלסים את עולמו הקטן. הוא יודע מי נמצא על גבי מי, מי ליד מי, מי בתוך מי, את מי צריך להזיז כדי להציב שתי קוביות מאותו צבע זו על גבי זו, וכן להציג ביזמתו שאלות ולהשיב על מצב הדברים בעולמו הקט. כך, למשל, כשהתבקש להשיב אם השולחן יכול להרים קובייה, הוא השיב ללא היסוס בשלילה, כיוון שהכללים הסמנטיים בעולמו שוללים את תקפותה של פעולה זו. זוהי תגובה מעניינת ביותר, שכן שלילת משפט זה, התקף מבחינה תחבירית אבל שגוי מבחינה סמנטית, שקול לכאורה לפענוח הכשל הסמנטי של “הקופסה בתוך העט”, אותו משפט ארור שכרה בור לתקוות של התרגום המכני.

להלן קטע קצר משיחה שהתנהלה בין התכניתן(ת) לשרדלו (ש):

אין ספק ששליטתו של שרדלו בעולמו הדל והזעיר מרשימה הרבה יותר מזו של אלייזה. שלא כמותה, הוא יפסול משפטים מטופשים כגון “הדלת הכריחה אותי לבוא לכאן”. שרדלו עולה מבחינת שלמות ידיעותיו גם על מערכת מומחה. בעצם, ההבדל בין השניים הוא בכך שמערכת מומחה מגלה בקיאות מוגבלת בתחום צר של ידע, ואילו שרדלו מגלה ידע מלא בתחום צר הרבה יותר. אך עד כמה הידע שהוא מגלה בעולמו הקט הוא באמת רחב? שרדלו אומנם יודע שהשולחן לא יכול להזיז קובייה, אבל הוא אינו יודע שלקובייה יש משקל, שקיימת זיקה בין גודל ומשקל, שאם מפילים את הפירמידות משולחן הן נופלות על הארץ, שאפשר למלא את הקופסאות במים, בחול ובמצרכי מכולת ועוד ועוד. רק כאשר סורקים את רשימת העוד הארוכה והמסתעפת הזאת, מבינים עד כמה מוגבל ומלאכותי הוא עולמו של שרדלו לעומת העולם האמיתי.

ואכן, וינוגרד עצמו נואש מהנסיון להחיל את הטכניקה של שרדלו על מציאות ממשית. לימים פיתח ג’ראלד זוסמן גִרסה משופרת של שרדלו, אותה כינה Hacker. בניגוד לשרדלו, החוזר לנקודת המוצא שלו אם משימה מסוימת אינה ניתנת לביצוע, הקר מסוגל לנתח את הדרך שהלך בה ולאתר את השגיאה שמנעה את ביצוע המשימה. כלומר, להקר יש יכולת למידה עצמית, שהיא תכונה הכרחית לבינה. אבל בעשר השנים ויותר שחלפו מאז, לא חלה בו שום התפתחות משמעותית. עובדה זו עשויה להעיד אולי על חסרונה של אותה חגורה עבה של ידיעת רקע המזינה את השכל הישר, חגורה הנבנית בהדרגה מתוך ההתנסות האישית.

כשנותנים לפעוט לשחק בדלי צעצוע, הוא לומד מנסיונו לא רק על גודלו וצבעו של הדלי, כי אם גם על ההבדל בין הפלסטיק של הדלי לבין הזכוכית של הכוס. ככל שהוא משתעשע עם הדלי והקוביות, הוא מתחיל לתפוס את מושג הקיבול של כלים, את הבדלי הנפח בין חול, קוביות ומים, את העובדה המפתיעה שהמים נשפכים מהדלי כאשר מחזיקים אותו כשפתחו כלפי מטה, וכי הם יכולים לשמש לשתייה ולנקיון, אבל גם להרטיב וללכלך בגדים. התנסות מוקדמת ובסיסית זו עם הדלי מעשירה את עולמו של הפעוט ברשימה ארוכה של חוקי טבע, בלי שיידרש לדעת דבר וחצי דבר על חוקי הפיזיקה. יתרה מזו, בניגוד לבעלי חיים, המחשב לא עבר תהליך של מיליוני שנות אבולוציה, ועל כן גם לא בא לאוויר העולם עם תפריט מוכן של כישורים מולדים, שכל בעלי החיים, לרבות האדם, נולדים אתם. לדוגמה, עכברים נולדים עם היכולת לקשור ריח עם מזון וקול עם סכנה. אפרוחים מגלים נטייה להחתמה כלפי עצמים דמויי ראש של תרנגולת, על פני גופים כדוריים סתמיים. ואילו אצל תינוקות, קל יותר ליצור התניה למזון בעזרת נקישות של קסטנייטות מאשר על יד צלילים של משולש.

ב־1984 ערך אדוארד טולמן מאוניברסיטת ברקלי סדרת ניסויים מעניינת. הוא הכניס עכברים למבוך, כשבכל אחד משני פתחיו הוצבה תיבת מזון. האחת בצבע לבן והשנייה בצבע שחור. העכברים ביקרו בשתי התיבות בתכיפות שווה. בשלב שני העבירו את העכברים לחדר, שגם בו הוצבו שתי שתי תיבות מזון בצבע לבן ושחור. אבל כל אימת שהעכברים ביקשו להיכנס לתיבה הלבנה, העביר טולמן זרם חשמלי ברצפת התיבה. למחרת החזיר את העכברים למבוך, אך הפעם הם נמנעו מלהיכנס לתיבה הלבנה. אפשר להסביר זאת בכך שהעכברים זיהו את המידע הרלוונטי בשתי ההתנסויות ומיזגו אותו במסקנה משותפת, למרות שהן התרחשו בסביבות ובנסיבות שונות. במלים אחרות, העכברים יצרו במוחם הכללה לגבי הצבע הלבן במנותק מהרקע. יכולת קוגניטיבית זו היא מעל לכוחו של שרדלו.

יוצא אפוא, שההתנסות האישית היא גם הלבנים וגם המלט של השכל הישר, ושום מערכת שיטתית של פקודות והוראות לא יכולה לשמש לה תחליף. הגמישות, הרבגוניות ובמיוחד הכלליות, המאפיינות את כושר הלמידה ואת מנגנון ההתניה של בעלי החיים, מאפשרות להם ליישם את ההתנסות האישית על עשרות אלפי אירועים בלתי צפויים, בלי שיידרשו לתכנת את התנהגותם ספציפית לכל אירוע ואירוע. יכולת זו אינה תולדה של מחשבה אנליטית, המנסה לחזות מראש את אינספור התרחישים האפשריים, אלא פועל יוצא של מיליוני שנות אבולוציה שעיצבו בד בבד עם הברירה הטבעית את המנגנונים הגנטיים והקוגניטיביים, כדי להבטיח את הישרדותם של בעלי החיים.

פעולתם של מנגנונים אלה באה, למשל, לביטוי אצל התינוק האנושי בהעדפת הימניות על פני האיטרוּת. 90 אחוז מהתינוקות נוטים למצוץ את בוהן יד ימינם עוד בבטן אמם. העדפה זו מפתחת את הקשרים בין קבוצת נוירונים מסוימת במוח, שבגינם יוצא העובר לאוויר העולם עם כישורים מולדים שונים מתינוקות איטרי יד ימין. זאת ועוד, כבר בשבועות הראשונים לחייו רוכש התינוק כמות עצומה של מידע חושי לא מילולי מהוריו ומסביבתו, השווה למיליוני שורות בתכנית מחשב. ולבסוף, בעלי חיים עיליים מכלכלים את צעדיהם במודע ושלא במודע להשגת מטרות ספציפיות. תכונה זו של התכוונות, הקיימת בבעלי החיים כנתון ראשוני וטבעי, איננו יודעים כיצד להקנות למכונה. דוגמה טובה לכך היא תופעת הפיהוק אצל בעלי חיים.

זמן רב חשבו שמטרת הפיהוק אצל יונקים היא להזרים חמצן לגוף. אחר כך טענו חוקרים אחרים כי הפיהוק אצל בבונים, אריות וחיות אחרות נועד לחשוף את הניבים הגדולים כסימן אזהרה ליריבים. לאחרונה פורסם מחקר הטוען כי הפיהוק קשור לא להזרמת חמצן ולא לאיום, כי אם להגברת קצב פעימות הלב ולחץ הדם, בדומה לפעולה של התמתחות הגוף. במלים אחרות, בעלי חיים מפהקים כדי לשמור על דריכותם כלפי התפתחויות אפשריות. אריות הרובצים באדישות כביכול במרחק של 100 מטר מעדר גנוּ, אינם חדלים לפהק, כי די שפרט אחד בעדר יגלה סימני חולשה או שנקבה אחת תכרע להמליט או שאחד העגלים יתרחק מעט מהוריו, כדי להקים אותם מרבצם. שכן מה שהיה קודם בגדר אפשרות, הפך בן רגע לממשות.

יכולת זו לתפוס את משמעותם של עשרות סימנים דקים, המציינים בידוד, חולשה, רפיון, חולי, ינקות וזִקנה, היא תוצאה של כישורים מולדים ושל נסיון חיים מצטבר, הקושרים את התמונות, הקולות והריחות ברשת ענפה של מידע. מעל לכל, קריאת הסימנים על רקע הנתונים הסביבתיים נובעת מהצורך של הטורף לטרוף ומהידיעה שהגנוּ הוא טרף. כי משני אלה, הצורך והידיעה, שהם מנגנונים בלעדיים של היצורים החיים, מתפתחת ההתכוונות להשגת מטרה, היוצרת את הדריכות לקראת הבאות, אשר בתורה היא מולידה את הפיהוק.

איננו יודעים כיצד לגרום למחשב לפהק, ולכן משוכת ההבנה החוסמת את דרכה של הבינה המלאכותית נותרה גבוהה כשהיתה. גובהה מייצג את ההבדל בין מוח למחשב, שכמוהו כהבדל בין שכפול המוח להדמיה שלו. שכפול המוח יוצר בהכרח גם את התודעה, ואילו ההדמיה כאילו יוצרת מוח: המחשב כאילו חושב, כאילו מבין, כאילו סועד, כאילו מפהק, כאילו מתכוון. אבל הדמיה של סופת הוריקן, אומר בצדק ג’ול סירל ב"נפש, מוח ומדע", אין בכוחה אפילו להרטיב את המחשב.

המחשב היה ונותר, אפוא, מתפעל מוצלח של סמלים פורמליים, מספרים ואותיות, אך עיוור לחלוטין לתוכן המשתנה שהם עשויים לייצג. אף על פי כן, הצלחתה של “מחשבה עמוקה” בעקיפת הדמיון והאינטואיציה בעזרת ידע אנליטי וכוחנות חישובית אינה משה מעינינו. הייתכן שהמשוכה נראית לנו גבוהה, משום שאנו מסתכלים עליה מבעד לקונספציה אנתרופוצנטרית, לפיה ההבנה המלאכותית חייבת להיות זהה להבנה האנושית? אולי. טעימת יין, כמו הרחת גבינות, עליה דיברנו במאמר הקודם, נחשבת לאחת מאותן יכולות אנושיות שלא ניתן להעבירן למכונה. טועמי יין מקצועיים אינם מתקשים לקבוע אם יין מסוים הוא מתוק או יבש, קל או כבד. הקושי מתעורר כאשר הם נדרשים לחזות את סיכוייו של יין צעיר להתפתח בבוא הזמן ליין משובח. מסתבר שהמשתנה החשוב ביותר בקביעת איכות הבציר של יין מסוים – בורדו למשל – הוא מזג האוויר. מעט מדי גשם בעונת החורף בולם את צמיחת הגפן. גשם רב מדי בעונת הבציר מדלל את טעם הענבים, טמפרטורה נמוכה מדי מעניקה להם טעם חומצי, ואילו טמפרטורה גבוהה מדי מתפילה את טעם היין. והנה, לאחרונה הציג הכלכלן אורלי אשנפלטר נוסחה מתימטית המחשבת את כל המשתנים הסביבתיים הללו, על פי ממצאי מזג האוויר ואיכות הבציר בשנים 1952–1980. אשנפלטר טוען כי באמצעות הנוסחה שפיתח ניתן לחזות את איכות היין עוד לפני הבציר.

הנה כי כן, כושר אנושי ייחודי זה הונחל למחשב לא במעשה חיקוי, אלא על ידי גישה שונה. את ההוכחה הטובה ביותר לכשלון החיקוי סיפק ליאונרדו דה־וינצ’י. דה־וינצ’י היה, לכל הדעות, גאון ואיש מדע מהולל, ואף על פי כן, נסיונו לעוף נחל כשלון חרוץ, כיוון שהתעקש לחקות את תעופת הציפורים. רק כאשר נטש האדם את מאמציו לעוף, ותחת זאת התמקד בנסיון לטוס, עלה בידו לגבור על כוח הכבידה. הייתכן שמאמצי הבינה המלאכותית לחקות אל התהליכים הקוגניטיביים של האדם חוטאים בתסמונת דה־וינצ’י? האם אפשר להשיג הבנה ללא הבנה? כדי להשיב על כך, עלינו להסתגר לשעה קלה בחדר הסיני של ג’ון סירל, ואת זאת נעשה במאמר הבא.

“זעקות ולחישות”, סרטו של הבמאי אינגמר ברגמן, הוא מעל לכל ספק אינטרפרטציה מקורית של מוטיב השניות בין הגוף לרוח, המופיע בסרטים רבים אחרים של ברגמן, ובמיוחד ב"שתיקה". “שתיקה” דן בהיבט האכסיסטנציאליסטי של החיצוי בין הגוף לנפש, שעה שב"זעקות ולחישות" מתרחש חיצוי זה על רקע נוצרי־מטפיזי. אך לא רק זאת. “שתיקה” מציג את מצבו הסופי של חיצוי זה – את הדממה, שהיא הביטוי האחרון של האין־מוצא; בעוד “זעקות ולחישות” מצביע על החמלה כעל דרך מוצא אפשרית.

שתיקתה של אסתר (האחות הבכירה ב"שתיקה"), אי־יכולתה להתפרק מהמתח הנורא של מצוקתה הנפשית – אפילו לא בדיבור – היא הביטוי העליון של אחר יאוש, יעדה הסופי של העקרות הרוחנית המוחלטת. התחנה האחרונה, אשר מעבר לה מצוי רק המוות.

“זעקות ולחישות”, לעומתו, מעלה את החיצוי גוף־נפש על רקע נוצרי קודר של החטא הקדמון, לפיו אין החיים בעולם הזה אלא פרוזדור רווי סבל וייסורים לעולם הבא. “אבינו שבשמים…”, מספיד הכומר את נשמתה של אגנס, “מצאך ראויה לשאת ייסורים כבדים וממושכים ואת נכנעת להם, ביודעך כי חטאייך יימחלו לך על ידי מותו של הצלוב”. ואכן, סִבלהּ של אגנס (האחות מוכת הסרטן) וחמלתה של אנה (המשרתת), מוצגים כניגוד מוחלט ליוהרת הרוח ואנוכיות החושים של אחיותיה (קארין ומריה). השלמתה החרישית של אגנס על מר גורלה והסתפקותה בקורטוב אושר (“קיבלתי היום את המתנה היפה ביותר בחיי”, כותבת היא ביומנה, “מכנים אותה אחווה, רעות, מגע אנושי, חיבה. אני חושבת שזה הדבר הקרוי חסד”), מעמידים אותה בשורה אחת עם אווה (“בושה”), אלמה (“פרסונה”) ואלברט (“הלילה הערום”) – אנשים פשוטים ותמימי־לב הקונים את המחילה והסליחה בכוח האהבה, החסד והרחמים.

אינטרפרטציה עצמאית זו מעניקה ל"זעקות ולחישות" מעמד של יצירת אמנות מקורית, אף על פי שאין בה כדי לשנות כהוא־זה את הרגשת ה־Dèjà vu שתקפה צופים רבים.

עובדה זו מעלה מחדש את השאלה לגבי מטרת האמנות: האם תפקידה לבדר, להנחיל ערכים תרבותיים־אסתטיים, או אולי יותר מזה?

דומה שהרבה יותר מזה. שכן האמנות, כמו המדע, היא מכשיר אדיר כוח, באמצעותו ניתן לבחון ולגלות את המשמעויות (התוכן והפשר) החבויות במציאות האנושית. אותה מציאות, אשר הפיזיקה, הכימיה והביולוגיה עוסקות בגילויה ובתיאור מבניה ויחסיה. כמוה כמדע מנסה האמנות להרחיב את ידיעתנו על הבלתי ידוע ולהגיע לחקר האמת.

אם כך אנו מבינים את המושג אמנות, אזי התנאי היסודי של יצירה אמנותית איננו רמת האסתטיות שלה או איכות הבידור שבה, אלא כמות הפשר (של המציאות) שהיא מעניקה לנו. מאחר שכך, לא תופשת טענת העייפות והקושי, המופנית כלפי האמנות, כשם שהיא אינה תופשת כלפי הפיזיקה, הכימיה והביולוגיה. יותר מכך, אם אומנם באה האמנות לתת פשר למציאות, אזי תפקידה איננו “לתאר את החיים כמו שהם” – כטענתה של נינה (ב"שחף" של צ’כוב), אלא לתארם “כפי שהם נראים במחשבתנו” – כטענתו של קוסטיה, אהובהּ הטרגי. שכן עיקרה של האמנות הוא לא בהעברה מדויקת ותמציתית של המציאות לצבע, לצליל או לכתב, אלא בהפקעת חלקים מן המציאות הזאת והרכבתם למציאות חדשה, או מטא־מציאות, באופן כזה שיעניק פירוש למציאות האותנטית.

יכולת זו של האמנות ליצור על־מציאות היא בעלת חשיבות עליונה, באשר היא מאפשרת לחושינו ושכלנו לחיות את המציאות מחדש, ובאינטנסיביות הרבה יותר גדולה. שכן, על־מציאות זו בנויה רק מהקטעים המשמעותיים של המציאות הרגילה. בכך נבדלת, בעצם, האמנות מן המאמר הפילוסופי, הפסיכולוגי או הפובליציסטי. לפי שהללו אינם יוצרים מציאות חדשה, שניתן לחוש אותה ולחוותה מחדש, אלא רק מתארים ומפרשים את המציאות הקיימת בעבור השכל.

האמנות, אם כן, הופכת להיות פִשרהּ של המציאות בכך שהיא סלקטיבית במהותה. לפי שהיא מבודדת אירועים ותהליכים מתוך המציאות השוטפת ומתבוננת בהם בזכוכית מגדלת. בדרך זו קונים להם אירועים־תהליכים אלה דרגה של דומיננטיות, מגמתיות ומשמעות, החבויה מעינינו במציאות האותנטית. ועוד, האמנות היא על־מציאות בכך שהיא מאפשרת לנו לבחון את המציאות ואת האנשים שבה מנקודות תצפית בלתי אפשריות בחיים הממשיים. היא מאפשרת לנו להיות נוכחים ונעלמים בעת ובעונה אחת, להימצא לצדם ובתוכם ללא ידיעתם. היא מאפשרת לנו לרסק את הזמן לשיעורים לא קצובים – להפחיתו או להוסיפו, להאריכו או לקצרו, להאיטו או להאיצו, להקדימו או לאחרו – הכל כראות עינינו. מהלכה של העל־מציאות בנוי, אפוא, מאירועים ומרגעים נבחרים של המציאות, המכילים את הפשר והמשמעות של רצפי הזמן והמאורעות הסתמיים של חיי היום־יום.

מכאן יובן מדוע אין העל־מציאות (כלומר, האמנות) יכולה להיות שיקופה של המציאות, אלא עיבודה בתודעתנו למשהו הנושא פשר, משמעות ותוכן. יוצא אפוא, שהיחס בין המציאות לעל־מציאות הוא כיחס שבין המראה לציור.

הבחנה זו יש בה גם כדי להסביר מדוע מעמדים מסוימים במציאות היום־יומית (לדוגמה: עץ ענף, צוק מתנשא, ילד בודד בלב המון וכיו"ב) נתפסים לנו לעתים, כבר ממבט ראשון, כמעשי אמנות בשלים ומוגמרים. שכן מעמדים אלה מאורגנים כך, שהם מציגים לעינינו, בעת ובעונה אחת, גם את המציאות וגם את העל־מציאות, כלומר – את פִשרהּ של המציאות, או במלים אחרות, מעמדים אלה נתפשים לנו מעצמם כסמלים, וסמל הוא, כידוע, פשר במצבו המזוקק והמתומצת ביותר.

בכך אנו באים להבדל המכריע בין המציאות לעל־מציאות. העל־מציאות היא עולם של תודעה, הבנוי מאידיאות ומהשגות ולא מחומר; ממחשבה של הדברים ולא מהדברים עצמם. עולם המתקיים ופועל רק בתחום חלל מוחנו ואשר סך־כל ימיו כימי האדם. ואף על פי כן, נחרצות חוקיו וסמכותם לגבי האדם אינן פחותות מאלה של חוקי הטבע – שימיהם כימי עולם. והראיה: יכולה אידיאה לגבור על היצר הראשוני של הקיום ולהביא את האדם להקריב במודע את חייו. העל־מציאות, אם כן, היא לתודעה מה שהמציאות היא לעולם הגשמי. ולפיכך, אין העל־מציאות, או האמנות, בשום פנים פחות ממשית ומחייבת מן המציאות. אלו שני עולמות שווים בחשיבותם ובחיוניותם לנסיון ולקיום האנושי.

אם אכן כך הוא המצב, אזי אותה דיכוטומיה מפורסמת בין חומר לרוח, גוף לנפש, הופכת מרעיון מטפיזי לעובדה אובייקטיבית. הווי אומר, חיי אדם נוהגים על פי שתי מערכות חוקים נפרדות ואוטונומיות מבחינת פעולתן: זו של הקיום הפיזי – המודרך על ידי חוקי החומר והשרידות (Survival) האבולוציונית של עולם הטבע, וזו של הקיום הפסיכי – המודרך על ידי חוקי הרוח של עולם התודעה.

העולם הפיזי הוא בעל תכלית ברורה סופית ומוגדרת: המשכיות המין. בעלי החיים אינם בודקים בציציות דחפיהם ויצריהם, שמא אינם צודקים או אינם ראויים. שכן כל קיומם מתמצה בישותם הפיסית, המהווה כשלעצמה גם האמצעי וגם המטרה של האבולוציה. יוצא מכך, שאין אפשרות לקונפליקט בין ציווייו של עולם זה לבין מושאיו; אין מקום להקשות על תכלית הקיום ועל תכלית המוות, לפי שהקיום לא מכיר בתכלית אחרת זולת הקיום.

גם אצל האדם אין ניגוד בין יצרי גופו לבין חוקי הטבע – לפי שהללו משתייכים לאותו עולם. הניגוד מתקיים בין יצרים אלה לבין חוקי הקיום הפסיכי, קיום שהנו, כאמור, יחיד במינו בטבע ובלעדי לאדם. ייחודו של הקיום הפסיכי הוא בהיותו התופעה היחידה בטבע שאינה כפופה לחוקי שימור החומר, לגלגולי אנרגיה, לצווי האנטרופיה ולחוקים הביולוגיים. שכן למחשבה אין תאים ולא כרומוזומים המממשים את מעגל הפריון, הלידה והמוות. מאחר שכך, אין התודעה יכולה לקבל את המשכיות המין כתכלית משותפת לה ולעולם הגשמי. כי אם מטרתו של מאבק המינים בטבע היא החיים, עדיין נותרת השאלה לשם מה החיים. יתר על כן, מהיות המחשבה ממשות מופשטת, שאינה מתבלה ואינה מתכלה, אינה נפסדת ואינה נגרעת בעטיו של מהלך הזמן, הרי שאין היא יכולה למצוא את התכלית ואת הצידוק לקיומה במקומי, בארעי ובמקרי של הקיום הפיזי, אלא במרחבי האין־סוף של המחשבה המונחת ביסוד העולם.

אנו ניצבים, אפוא, מול שני עולמות – האחד בנוי מחומר ומתגלם במציאות האובייקטיבית, ואילו השני בנוי מאל־חומר ומתגלם בפשר של המציאות (העל־מציאות). לראשון – תכלית ברורה ובת־השגה בתחום מחזור חיים בודד, ואילו השני – תכליתו יכולה להיות מצויה במרחק שנות־אור מן ההווה. אך למרות השוני המהותי שביניהם, קשורים השניים ללא הפרד בקשר מקולל. שכן על התודעה נגזר לחדול ולהיעלם באופן שרירותי בהגיע הקיום הגשמי לסיומו מקץ כך וכך שנים. “דרושות 60 שנה כדי לעשות אדם”, אומר גיזור, גיבורו של אנדרה מאלרו (La Condition Humaine), “וכאשר הוא ממש בן־אדם, הוא לא טוב אלא למיתה”.

אותו קץ המציין את סיומו הטבעי של הקיום הגשמי – לאחר שתרם חלקו להמשכיות המין – מהווה לגבי הקיום הפסיכי את האבסורד הטפל, הנלעג, המר והבלתי נתפש ביותר שאפשר להעלות על הדעת. “אדם אינו מת משום שהוא נולד ולא משום שהוא חי ולא משום שהזדקן”, כותבת סימון דה בובואר (Une Mort Très Douce), “אדם מת תמיד ממשהו… מוות טבעי איננו קיים… כיוון שנוכחותו מעמידה את העולם בפני סימן שאלה”.

היסוד האבסורדי, המונח ביסוד תלותה של הישות הנפשית בישות הגשמית, הוא שחולל את החיצוי המר והמיוסר בין הגוף לנפש. שכן, תחת שיקבל את עובדת קיומן העצמאי של שתי הישויות ותחת שינסה למצוא דרך כלשהו לדו־קיום ביניהן, כפה האדם את התכלית המופשטת ונטולת הגיל של הישות הפסיכית על הישות הפיזית. הווי אומר, הקיום הפיזי נהפך לאמצעי להגשמת התכלית הרוחנית; משל היה הגוף כלי נקלה של יצרים פחותים. כלי שגאולתו מובטחת לו לכאורה, רק אם יקריב את גשמיותו למען רוחניותו, המגלמת, כביכול, את התכלית האמיתית של קיומו. כך קרה, שתחת לראות באמנות, בפילוסופיה, במלאכה, בטוב, ברע, באמונה, בבצע, בשררה, בשלטון וכדומה – נסיונות של הנפש לבקש לעצמה הגשמה באמצעות תכלית מוגדרת (כעין זו שיש לקיום הגשמי), הפך כל אחד מהם בעיני פלוני או אלמוני “לתכלית האמיתית היחידה” לקיומו, “לטעם והצידוק הבלעדי” לחייו.

אלא שדווקא בנסיון זה להציב תכלית משותפת לשתי הישויות, נעוץ שורש הקונפליקט בין השניים. לפי שהישות הרוחנית, מהיותה כולה תודעה, עשויה למצוא את הגשמתה רק בתכלית המורכבת ממחשבה צרופה. אולם, כדי להגיע לכך צריכה הנפש לנתק עצמה מאלפי הקרסים הקושרים אותה לישות הפיזית. ודבר זה בדיוק אין באפשרותה לעשות. שהרי אין הנפש יכולה להתקיים בלעדי הגוף ולו לרגע אחד. אפילו ההתאבדות הוא הודאה בתלותה המוחלטת של הרוח בגוף, שכן אין היא אפשרית אלא באמצעות הגוף, דבר ההופך אקט צרוף זה של הרצון החופשי למשהו “מתועב, מבחיל ומשפיל” – כדבריה של קארין (“זעקות ולחישות”).

אך מה שעושה קשר סיאמי זה לפרדוקסלי כל כך, הוא זה שתשוקות הנפש – הבאות לידי ביטוי בחתירה לאמת, לצדק, ליפה ולנעלה – ניזונות במישרין מאותם תהליכים כימיים הסועדים את תשוקות הגוף, את תאוות ההרס, את השנאה, הסדיזם וכו'. או בניסוחוֹ של דקארט: “מה שהנו תשוקה בנפש, הוא פעולה בגוף”.

המצוקה האנושית, אפוא, נובעת מכך שהיעדים הנשגבים של הרוח אינם אלא היעדים החומריים של הגוף, אשר זכו לאינטרפרטציה של התודעה ועודנו על ידה לאידיאות. כך יוצא, שהישות הגשמית והישות הרוחנית אנוסות לחיות זו בצד זו וזו בתוך זו, קשורות בקשר ארור של יחסי משיכה־דחייה עד סוף כל הדורות.

התיעוב העמוק שרוחשת הרוח כלפי הגוף הוא הציר המרכזי לרבים מסרטיו של ברגמן, ול"שתיקה" ול"זעקות ולחישות" בפרט. עובדה מעניינת היא, שאצל ברגמן נהנה ה"גוף" בדרך כלל מיתרון על פני הרוח – חרף היותו כלי נחות של תאוות ויצרים. חסד זה נתון לו בשל היותו פשוט יותר מבחינת ביטוייו וכיסופיו, על כי אינו נוטל לעצמו יומרות מנופחות וכוזבות; משום שהוא יכול להגיע דרך המגע הפיזי להתפרקות, לסיפוק ולשחרור. אלא שיתרון זה הוא יחסי והשחרור הוא בן־חלוף. שכן, הגוף נגוע באותה אמביוולנטיות ארורה, שהיא מנת חלקה של הרוח.

מצב מסוכסך זה מקבל ביטוי נהדר ב"שתיקה". אנה, האחות הצעירה, היא התגלמות החושניות והארוטיות. דבר זה ניכר בכל הליכותיה (היא ישנה במערומיה, לעומת אחותה, אסתר, הרכוסה תמיד). גופה הוא אורגניזם משוכלל של חשק, המגיב ספונטנית לסיגנלים כימיים – ללא כל שליטה מצד השכל. אולם, אותו דחף בלתי נכבש המביאהּ להתמכר ללא שיור, גורם לה בו־בזמן לתעב את עצמה. אנו רואים את אנה מזמינה לחדרה גבר זר, שאך שעה קלה קודם לכן פגשה במסעדה. אך משהוא בא אליה מאחור, מתכרכמים פניה במזיגה של תענוג ותיעוב עצמי – עד דמעות. מעמדו הפחות של הגוף מתגלה בדבריה (“הסרחתי כמו דג כאשר עוברתי… לזרע היה ריח מבחיל”), והוא מגיע לשיא ביטויו בהופעתה של קבוצת הגמדים בתיאטרון העירוני. עם שהם מופיעים על הבמה, מתחיל זוג אלמוני להתעלס בפינה חשוכה של האולם, לעיניה הכלות של אנה. תחילה נראית התעלסות זו לא יותר מאשר תאוות יצרים שלוחת רסן, אולם התרחשותו של אקט ההזדווגות במקביל למופע של הגמדים, מקנה לו אופי מתועב, מאוס ושטוף זימה; משל היו איבריהם המעוותים של הגמדים – כשהם מוצגים בפרהסיה – מטפורה לכיעורה של התאווה הגופנית בכללותה. אלא שאין האמביוולנטיות של הגוף מגיעה לאפס קצהו של הקונפליקט הנואש והמיוסר של הנפש. שכן כל מה שמהווה מקור סיפוק ושחרור לגוף, הוא מקור תהייה וחרדה לרוח הגאה והיהירה, הבזה להמוניותו של הפורקן הגופני. יתר על כן, מהיות הרוח משוללת חוט הרקה משלה, אין בכוחה להציל עצמה מבדידותה הנוראה.

תהום זו של מצוקה אנושית מקבלת ביטוי מדהים בתמצותו במעשה האוננות שמבצעת אסתר בגופה, שכן מעשה אוננות זה הוא בבחינת הודאה ברוטלית בכוחו המשחרר של הגוף ובסגירותה האיומה של הווייתה, המונעת ממנה למצוא רווחה לעצמה כדרך הטבע.

ואכן, התמוטטותה של אסתר מתרחשת כאשר היא מפתיעה את אנה עם הזר במיטתה; שעה שמתגלה לה, בצורה הבוטה ביותר, כי אקט וולגרי זה, המסמל בעיניה את הבהמי, הזול והבזוי שבאדם, הוא־הוא הגואל לו משחרים כל תאי גופה המעונים.

אמביוולנטיות זאת היא גם נחלתה של קארין (האחות הבכירה ב"זעקות ולחישות"), אך בניגוד לאסתר מנהלת קארין גם מאבק מר ונזעם עם עצמה, כשהיא סובבת במעגלים עקרים, הננעלים עליה כבריחים של צינוק, נתונה למאכולת של שנאה והרס עד לבלי שאת.

קארין מכירה בכך, שצחיחות נפשה וקפאון חייה לצד בעלה היא “מסכת שקרים”, באשר חיים מעין אלה עושים את השליטה העצמית ואת הדיכוי הרגשי למטרה בפני עצמה. כמוה כאסתר, שרויה קארין בתסכול מתמיד, טרופה בין הרצון העז לעזור ולהיעזר לבין הפחד להיפתח ולהיחשף. אך בניגוד לאסתר, שומרת קארין על סגירותה כעל בבת עינה. שכן, קפאון מוחלט זה מגונן עליה מפני הפכפכותם ובוגדנותם של הרגשות ושומר עליה מפני הדחייה המשפילה שעלולה לקדם את ידה המושטת, כפי שאומנם קורה לאחר מותה של אגנס.

מותה של אגנס משחרר את קארין מחובת הטיפול והדאגה, שכפתה על עצמה לקיים בכל תקופת מחלתה. אך הפגישה עם סבלה חסר הטעם של אחותה מחליש את נחישות רוחה של קארין ועושה אותה פגיעה לגילויי החיבה של מריה, אחותה הצעירה. קארין מנסה להתגונן מפניה בכל כוחה. היא מגדפת את מריה, מוקיעה את חנפנותה ואת ליטופיה הכוזבים. “איני רוצה שתעשי זאת. איני רוצה שתהיי חביבה אלי”, מפצירה־זועקת קארין לעברה. “זה שובר אותי. איני יכולה יותר. זה עינוי מתמיד”. ובכלות כוח התנגדותה, מתפרץ סוף־סוף סודה הכמוס: “איני יכולה לנשום בגלל משא האשמה. כלום תביני כיצד יכול אדם לחיות עם מטען כזה של שנאה? ללא עזרה, ללא רחמים?” קארין נמלטת מהחדר ופורצת בזעקה של חיה פצועה. המצלמה מתמקדת על פי המעוות ויוצרת בכך הקבלה מדהימה לזעקת הגסיסה של אגנס טרם מותה.

משא האשמה והשנאה של קארין, הזוכה להארה מזוויעה בנסיונה לרטש את רחמה בגזר הזכוכית, מבדיל את קארין מדמותה הפתטית של אסתר ב"בושה". אסתר מניחה לעצמה לדעוך ללא התנגדות, כנר המגיע לקצה פתילו. הווייתה של אסתר מעוגנת כולה במושגי היסוד של הקיום, שאין להם פתח והצלה בכוחות מחוץ להם. לא כן קארין. היא רואה במצוקתה את פשיטת הרגל של אותה רוח נאורה, שכה טרחה לגונן עליה מפני כל מגע מטמא עם החושים. אותה רוח שהביאה אותה בסופה של הדרך לדחות את הנעלים והנשגבים שבערכים הנוצריים: החסד, הרחמים והאהבה.

מטען נורא זה של שנאה ואשמה, פורץ כמתוך מורסה תחת ידיה המלטפות של מריה. קארין מתמסרת לטעמה המתוק של הערגה האנושית במחול אילם של לחישות ולטיפות.

אך עד מהרה מתברר, שהתעוררות זו איחרה לבוא. תובענותם של נחשולי הרגש היוצאים מקארין מפחידה את מריה. ככל ההדוניסטים, נכונותה של מריה לתת ולקחת היא על תנאי. מריה תשמור אמונים לקארין כל עוד אין הדבר מסכן את הנאותיה שלה וכל עוד התמורה שהיא נתבעת לשלם אינה משבשת את סדרי חייה. רעבונה של קארין לאהבה נראה לה ללא תחתית, והיא ממהרת ליטול ממנה פרידה בהסתייגות מופגנת. קארין מנסה לעכבה, אך מריה נענית בקוצר רוח, החותך בבשרה של קארין כתער מושחז. “את נגעת בי! את זוכרת?” מזכירה לה קארין בחמת־זעם. אך מריה מתנכרת לתחינה הנואשת שבקולה: “איני מסוגלת לזכור דברים שטותיים”, היא משיבה בקרירות ונושקת את לחי אחותה בנימוס.

מריה מותירה את קארין מובסת ומושפלת עד עפר, אך תבוסתה אינה מפתיעה. ברגמן רמז עליה במה שהתרחש לאחר מחול הלחישות והליטופים של קארין ומריה. מחול שהיה מעין סיכום לכל הקולות הלוחשים שמילאו את חלל הסרט, כל אימת שקארין ומריה באו ויצאו דרך ההימס (Dissolve) האדום אל תוך עברן. אותם מלמולים חרישיים (שהם, לצד ההימסים האדומים, מההישגים המפוארים של ברגמן בסרט זה), המהווים כעין פרולוג ואפילוג להעלאתן של אפיזודות מעוותות מתוך העבר (אהבהביה של מריה עם הרופא ונסיון ההתאבדות של בעלה; צינת היחסים בין קארין לבעלה וסצינת הדמים במיטה), משל היו אלה קולותיהם המעונים של הרחמים, החסד, הסליחה והאהבה, העולים כלוחשים מתוך התופת האדומה של נפשותיהן המנוכרות.

בעיצומו של מחול זה, עוברת אנה (המשרתת) דרך ההימס האדום. בכיה של אגנס מגיע אליה מהחדר הסמוך, אגנס ששבה אליהם מקברה לאחר שלא מצאה מנוחה לנפשה. אגנס מפצירה בקארין לחמם את ידה הקרה, כדי שצינת המוות תרפה ממנה. אך קארין מסרבת בשאט נפש: “את מבקשת דבר מתועב… איני רוצה חלק במותך… אילו אהבתי אותך – אולי, אך אני שונאת אותך”. התנכרותה לאגנס היא עדות חותכת לכך שדואט הלטיפות עם מריה היה ביטוי לפרץ של אהבה עצמית, אך לא של אהבה אמיתית. ההרס והחורבן בנפשה של קארין גדולים מדי מכדי שיינתנו לשיקום. גם מריה אינה עומדת במבחן בקשתה של אגנס. אך שלא כקארין, רחמיה נכמרים על אגנס. היא מלטפת את ידה, ונמלטת רק כאשר אגנס מנסה לנשקה על פיה. האדישות, הבטלה, השעמום, האנוכיות וכל אותם קווי אופי שמאהבה, הרופא, מגלה בחריצי פניה של מריה (לנוכח המראה), גוברים על רחמיה. רק אנה נותרת בחדר עם אגנס. אנה הפשוטה, הכפרית, הבורה, שאין בה כלום מיומרנות הרוח של קארין ומפינוקה החושני של מריה, אך ספוגה ברוחו של השומרוני הטוב. אנה נושאת את אגנס למיטה, אוספת את ראשה בחיקה הרחום וחולצת לה שד. אט־אט נופלת תנומת הנצח המבורכת על עפעפיה של אגנס.

אקט סִמלי זה (שיש בו למרבה הצער מידה מוגזמת של ראוותנות קולנועית), מסכם את רעיונו של ברגמן בסרט זה: החסד הוא המעט שבידינו לעשות כדי להקל את מועקת הבדידות האופפת אותנו וכדי לגשש דרכנו בדממה הגדולה שסביבנו. דממה הממלאה לבותינו פחדים, פליאה וספקות עמוקים. “ואם אכן תפגשי את האל בעולם האחר”, סופד הכומר את אגנס, “ואם אכן יסוב פניו לעברך, ואם אכן תוכלי לדבר אל אותו אלוה בשפתו שלו, ואם אכן יבין אותך – התפללי בעדנו, אנו שנותרנו כאן, עפר מזוהם תחת השמים. העתירי בעדנו שיסלח לנו וישחרר אותנו מחרדתנו, משממוננו, מבדידותנו, מספקותינו העמוקים, ויעניק טעם לחיינו”.

ברגמן, כנראה, אינו מאמין שנוכל להיחלץ ממצוקה זאת, אלא רק להקל עליה, באמצעות הרחמים והחסד. ברגמן מראה, כי עלינו להשלים עם מעמדנו כגרגרי אבק בתוך הקוסמוס הענק, ורק לחתור לאושר־מה בשפל רוח. לא הרוח שמבקשת כיבושים ושררה, אלא הרוח הנמוכה, המבקשת לתת, לעזור, לנחם ולהתחלק באושר ובסבל.

האושר הוא מה שאגנס מתארת ביומנה: “לחוש בנוכחות גופם של אנשים אהובים”. לחוש במגע האנושי, שכן המגע הפיזי, הפשוט והבלתי אמצעי, הוא היחיד המסוגל למוטט את חומות הניכור של הרוח היהירה.

“זעקות ולחישות” הוא תעודה נפלאה על כוחו המרפא של המגע. אנו צופים בקארין ה"מתעבת מגע מכל סוג שהוא", ואכן מתמוטטת בעטיו. אנו שומעים את מריה קובלת באוזני קארין על התרחקותן, על כי “שוב איננו נוגעות זו בזו”. אנו רואים את אגנס נזכרת בחוויית ילדות, עת הניחה את ידה של אמה על לחיה (“כמה היינו קרובות זו לזו באותו הרגע”). אגנס המאמצת בכוח את ידו של הרופא, שעה שהוא בודק את לבה, כמבקשת להראות לו שלא למגעו המקצועי היא צריכה אלא למגעו האנושי. ולבסוף – אנה. אנה הנכנעת, השתקנית, התמה באנשים – היא־היא המביאה בנשיקת פיה ובשדיה השופעים את מנוחת הנצח לאגנס.

ברגמן הוא מן היוצרים הקודרים של תקופתנו. תפישתו את האדם כגרגיר אבק עשויה לקומם אנשים רבים. אך חדירתו המדהימה למצולות הנפש היא העדות הנפלאה ביותר לכוחו של גרגיר אבק זה, כפי שהגדירו פאסקל: “האדם הוא קנה־סוף, שכל אבן קטנה עלולה לרוצצו. אך קנה־סוף חושב, ובתור שכזה הוא מכיר את האבן המרוצצת אותו, אשר אינה יכולה להכיר את עצמה. בכוח הבנה זו הוא מתעלה על האבן – חרף השמדתו”.

הבנה זו היא־היא האמנות.

ואז, לאחר שכל החוזים כובדו “והגופה נקברה”, כך אלמנתו של מר הרברט המנוח, שב נוויל השרטט לפקוד את אחוזת אנסטי – אותה הנציח מ־12 זוויות שונות ב־12 שרטוטים (בתוקף החוזה) – באמתלה של השלמת השרטוט ה־13, שאיש לא ביקש ממנו, והוא נושא עמו שי לגב' הרברט: שלושה רימונים, כמחוות פיוס ואולי לחידוש הקשר העינוגי שהיה ביניהם (בתוקף החוזה). וגב' הרברט אכן מתרצה ואינה דוחה את האפשרות שיתעלסו פעם נוספת (“מחוץ למסגרת החוזה”), טרם תתיר לו לרשום מה שלא הותר לו בעבר.

ומשהוא שרוע במיטה, ברפיון אברים של אחר תענוגות הגוף, מניחה גב' הרברט רימון קר על בטנו ומגוללת באוזניו, כמו בהיסח הדעת, את סיפור המעשה אודות האדס, אל השאול, ופרספוני – בתה של האלה דמטר: “בהאכילו אותה רימון, החזיק האדס את פרספוני בשאול”. ואחר אתנחתא קלה תוסיף: “ואילו אתה הבאת לי שלושה”.

נוויל תוהה על הקשר המרומז בין הרימונים של פרספוני לרימונים ששלח קלנסי הגנן באמצעותו לגב' הרברט. אם הראשונים הם משל – מהו הנמשל של רימוניו הוא? האם שלושה הוא מספר מקרי – כפי שנטה להאמין עד לרגע זה – או “אולי מר קלנסי הוא תחבולן של רמיזות”, כדברי תשובתה הסתומים של גב' הרברט? האומנם, כפי שהוא מדמה עדיין, שב הוא לאחוזה על־פי בחירתו־שלו – כדי לפענח באמצעות השרטוט ה־13 את כתב החידה, או שמא פותה לבוא שלא בטובתו? ומהי חידה זאת שאת מהלכה תיעד ברישומיו? או שמא לא חידה תיעד אלא הזמנה לרצח?

כל אלה אינן אלא מקצת מן השאלות המתרוצצות במוחו של נוויל ולא פחות מכך גם אצל הצופה, המגורה עד שורשי עצביו מגודש הרמיזות, הסמלים, המשלים וכפל המשמעויות. ורק דבר אחד ברור מעל לכל ספק לנוויל ולצופה גם יחד, כי עם אגדה זאת על האדס, דמטר ופרספוני, עולה המסך על הפרק האחרון של מבוך ברוקי זה.

“חוזה השרטט”, שנכתב ובוים על־ידי פיטר גרינוואי, הוא חוויה קולנועית ממדרגה ראשונה. זהו סרט המקיים איזון כמעט מושלם בין תוכן אינטלקטואלי מבריק לצורה קולנועית ממושמעת ואסתטית להפליא. במבנה של ז’אנר בלשי נוסח אגתה כריסטי, המתנהל בסוף המאה ה־17, מגולל גירנוואי סיפור מעשה שהאשליה והממשות, האמיתי והמדומה, הנסתר והגלוי משמשים בו בערבוביה.

אך שלא כמנהג הז’אנר הבלשי, פוסח גרינוואי על מעמד הסיום הקלסי, שבו מתכנסות הנפשות הפועלות בסלון הבית כדי לעמוד על זהות הרוצח. גרינוואי מותיר את רסיסי החידה תלויים באוויר, כתרחיף בתוך גביש של סריגים, שהסימנים, האותות והרמיזות לכודים בו ללא מוצא.

המבנה הבלשי משמש, אפוא, לגרינוואי מרכב, שבאמצעותו מוצגות שאלות חשובות ועמוקות: איזו מציאות אמיתית יותר – זו הגלויה לעין או זו הסמויה? והמציאות עצמה – האם היא סה"כ העובדות האובייקטיביות או האינטרפרטציה (הסובייקטיבית) שלהן?

“חוזה השרטט” הוא קולנוע העשוי בסגנון אמנות הברוק, אמנות שהגיעה לשיא פריחתה בסוף המאה ה־17. יש בו גודש של שנינות, של חידודי לשון ומעל לכל – מבוך של רמזים ושל הפתעות לרוב. ואם מטרת האמנות הברוקית היתה להפתיע את הצופה ולערבו בתוכן ובמבנה היצירה, אזי גרינוואי הצליח בכך מעל למשוער, ביוצרו קליידוסקופ צורני ותוכני, סימטרי להפליא, גדוש שבילים וסימני דרך, המובילים לאינטרפרטציות שונות והמסתיימים במבוי סתום. וכל שנותר לצופה הוא ללוות את נוויל השרטט – החל מחתימת החוזה ועד לאתר הרישום ה־13, לרגלי הפרש המדומה, שהיא גם תחנתו הסופית של נוויל – בתקווה מפוקפקת שהוא אכן הלך בשביל הנכון.

הסרט נפתח במסיבה באחוזת אנסטי. המצלמה משוטטת בין האורחים, עם שהיא קולטת את פטפוטי ההבל וחידודי הסרק של חבורה ריקה ומנוונת זאת של אצילי אחוזות בתקופת הרסטורציה (1660 ואילך), אשר השיבו לעצמם את כוחם ואת מעמדם בעקבות השלטון הפוריטני הממושך של קרומוול ובתום שלוש מלחמות אזרחים עקובות מדם (1651–1642).

אגב משוט זה אנו עורכים היכרות חטופה עם חוצפנותו השחצנית של ריצ’רד נוויל, עם גסותו של מר הרברט – בעליה של אחוזת אנסטי – ועם רכותה המדומה של אשתו, וירג’יניה הרברט, המוטרדת מיחסו הצונן אליה. וכבר בשלב ראשוני זה, המורכב ממעמדים חטופים וכמו בטלים, מגניב גרינוואי פיסות מידע העתידות לקנות לעצמן חשיבות רבה בהמשך. כך, למשל, אנו רואים את מר נויס (מנהל המשק של אחוזת אנסטי) מסתודד עם גב' פיירפוינט, פילגשו של מר סימור (אדונה של האחוזה הסמוכה), ורומז לה כי בעתיד, בעזרתם של 13 אצילים, יוכל להציע לה עבור חסדיה יותר משתי חלקות פרחים ושדרת עצי תפוז שבידו כרגע. השאלה שתתעורר בדיעבד תהיה: מניין ידע נויס על השיפור שיחול במצבו הכלכלי? האם כבר במעמד המסיבה תוכננה המזימה? ומה עניינם של 13 האצילים – האם זהו מניין הקושרים?

אולם, כאמור, שאלות אלו יעשו רלוונטיות רק במועד מאוחר יותר. מה שנוגע לפי שעה לענייננו הם שברי השיחה המתנהלת בין גב' הרברט לבתה, שרה, רעייתו של טלמאן. מן השברים הללו אנו למדים שגב' הרברט נכזבת מאוד על כי בעלה נמנע מלהזמין את נוויל לצייר את האחוזה. שרה מציעה לה להעלות בעצמה את הרעיון לפני נוויל, באומרה: “ואם מפחיד אותך הדבר, אמא, תוכלי להטיל את האשמה על מר נוויל”. הצופה, שזה לא מכבר התמקם על מושבו, תופש את הדברים בתמימותם המדומה. אך אצל גרינוואי אין מעמד או דיבור סתמי או תמים, והצופה עתיד להיתקל שנית ב"אשמה" של נוויל בנסיבות הרות משמעות. כך או כך, מעמד המסיבה מציב את גיבורי העלילה בערוגות־מוצא תמימות לכאורה, שאין בהן כדי להעיד דבר על המשכן. גב' הרברט ובתה מפעילות לסירוגין לחץ כבד על נוויל לקבל עליו את הזמנתן לשרטט את אחוזת אנסטי, שרטוטים שיסייעו להשיב את לב אדון האחוזה לאשתו. משאלה מפוקפקת לכל הדעות. שכן להרברט סדר קדימויות משלו: האחוזה, הגן, הסוס ואשת חיקו. יחסו לרעייתו קר וקשה: “אל תצווי את השחת לקצור. אל תעזבי את האחוזה ואל תשתי את ייני ואל תצפי שאשוב בטרם אהיה נכון לכך”, פוקד הרברט בהודיעו לה על כוונתו לצאת לשבועיים לסאותהאמפטון. וכך, בעקבות נימה קשה זאת, שוב לא ממתינה גב' הרברט למקרה הטוב. ולמרות שאך דקה קודם הצהירה באוזני בתה כי פנייה ישירה שלה לנוויל היא “תכסיס מדי דמיוני” בשבילה, היא מפצירה שוב ושוב בנוויל להתארח באנסטי ולצייר את נופיה וגניה.

נוויל דוחה את פניה בהתנשאות ובארוגנטיות מופגנת. “אני קובע את מחירי לפי ציפיותי לתענוג. וכאן”, מוסיף נוויל בשחצנות, “אינני מצפה לתענוג רב”. משמוסיפה גב' הרברט להפציר בו, מביע נוויל תמיהה על עצם הבקשה. שהרי אם הרברט אכן קשור כל כך לאחוזתו ולגנו – לשם מה לו ההעתק אם בידו המקור? שאלה במקומה, כמובן, שעל כמותה ניתן לומר: שאל ולא ידע מה ששאל.

כך או כך, גב' הרברט אינה מרפה ממנו עד שהוא נעתר לה, אבל לא לפני שהוא מכתיב לה תנאים מאוד לא שגרתיים בחוזה שנחתם ביניהם בנוכחותו של נויס: גב' הרברט תארח באחוזתה את מר נוויל ומשרתו ל־12 ימים, במהלכם ירשום 12 שרטוטים של האחוזה והגנים המקיפים אותה. בתמורה לכל שרטוט תשלם לו שמונה לירות ותעניק לו חסדיה 12 פעמים, כמספר השרטוטים שהוא מתחייב לבצע.

חיתוך מהיר של המצלמה מציג את נוויל באחוזה, מאחורי סריג הפרספקטיבה, מוכן לקלוט את הקואורדינטות של הגנים והמבנים – ברוח הפרפקציוניזם הדידקטי שלו. שכן, נוויל מעיד על עצמו שהוא “משתדל לעולם לא לסלף או להסתיר” את המציאות. הווי אומר, האמנות מתמצית לגביו בהעתקה נאמנה ומדויקת של המציאות הנקלטת בעיניו, או מוטב: כפי שהיא נשקפת אליו מבעד לסריג הפרספקטיבה. אותה מערכת קואורדינטית של דקארט, בן המאה של נוויל, שבאה להגדיר בדיוק מתימטי ואובייקטיבי כל נקודה במרחב, ולהקנות בכך למציאות תוקף אובייקטיבי־עובדתי.

בכדי להבטיח נאמנות מושלמת זאת מתכנן נוויל מראש את נושאי רישומיו כאילו היו פקודות מבצע צבאיות: “משבע ועד שעה תשע בבוקר, כל שטחו האחורי של הבית, מהאורווה ועד לגן הכביסה, יהיה פנוי. איש לא ישתמש בשער האורווה הראשי ואיש לא ישתמש בדלת האחורית או ינוע ליד החלונות או הרהיטים שבירכתי הבית”. תנאים אלה, מסתבר, חיוניים לתפישתו השרטוטית של נוויל. על־פי עדותו, כל שינוי בנוף, ויהיה זה עשן העולה מארובה, מייגע אותו. לא קשה לנחש למה. כדי להעתיק על הנייר עצם נע, יש לעשות שימוש לא רק בעיניים כי אם גם בדמיון. דבר המכניס יסוד סובייקטיבי – ולפיכך זר – לתוך המציאות האובייקטיבית הכלואה בסריג השרטטים שלו. כה קיצוני הוא פרפקציוניזם זה שלו, עד כי מר טלמאן (בעלה של שרה) קובל כי הוראותיו של נוויל מרוקנות את הנוף אפילו מציפורים.

עקרון זה של נאמנות מוחלטת לטבע, שמנחה את תפישתו של נוויל, יהיה לו משמעות רבה במהלך הדברים. לפיכך, כדאי להשתהות קמעה על ההבדל המהותי בין צייר אמן לשרטט מסוגו של נוויל. בניגוד לשרטט, נאמנותו של צייר נתונה בראש ובראשונה למציאות הפנימית של הדברים, וזאת אינה מוגבלת אלא על ידי גבולות הדמיון. הטבע אינו כופה על הצייר דבר, אלא רק מנחה אותו; אין הוא מכתיב – כי אם מספק לו נקודות מוצא.

טעותו הגדולה של נוויל מתבטאת לא רק בנטייתו הנאיבית להעתיק בנאמנות את המציאות, כי אם גם בנסיונו הנואל לרוקן את המציאות מהיסוד החי שלה – בכדי להבטיח לקווים ולמשטחים של שרטוטיו תוקף של מציאות בעליל.

והמציאות האמיתית אכן לא מאחרת לטפוח על פניו. אות מוקדם מופיע כבר בשרטוטו הראשון. חרף הוראותיו החמורות פותחת המשרתת את חלון עליית הגג בשעת עבודתו. מעשה שולי, אומנם, אך יש בו כדי לרמז שהמציאות הממשית איננה ממושמעת וסטרילית כמו זאת המונצחת בשרטוטיו. באותו יחס חומרני־מכניסטי ניגש נוויל גם לחלק העינוגי של חוזהו. בתנועות גסות ובלי כל חמדה הוא מפשיט את גב' הרברט ובוחן באדישות מקצועית את הפרופורציות של איבריה, משל היתה עץ מעצי האחוזה, המוגדר על ידי זוויות הענפים ומידות הפרי.

עד לשרטוט מספר 5 מתנהלים הדברים בהתאם לתכניתו של נוויל ולהוראותיו המוקדמות לגבי כל אתר ואתר. אולם במהלך השרטוט החמישי, קורים שני דברים – האחד גלוי והשני סמוי.

טלמאן, בפליטת פה, משבח את הזווית שבחר נוויל להראות את האגף הצפוני של האחוזה שיירש בנו. נוויל מזכיר לו במענה חד, שהמראה, לפי שעה, הוא רכושו של מר הרברט. העובדה שטלמאן חשוך ילדים תהווה ציר מרכזי במזימה שכבר החלה להתרקם.

רמז ראשון לקיומה של תכנית אפילה מספק גרינוואי בחיתוך מהיר ומפתיע לדיאלוג קצר בין גב' הרברט למר נויס. גב' הרברט מבקשת מנויס לדאוג לכך שקלריסה (הכובסת) לא תלך למכבסה בשעות הצהריים. סצינה קצרה וסתומה זאת תקבל משמעות מוזרה כאשר ישוב נוויל לאתר מספר 3 כדי להשלים את רישום חצר הכביסה האחורית. שם יגלה בינות לסדינים הרטובים שפרש על שולחנות עץ, את מקטורנו השסוע של מר הרברט. והשאלה שעתיד נוויל לשאול את עצמו תהיה, מי הניח שם את המקטורן ולאיזו מטרה? הייתכן שיש קשר בין הסצינה הקצרה והסתומה, שאך בקושי נתנו עליה דעתנו, לבין הופעתו המסתורית של המקטורן? אלא ששאלות אלה הן בבחינת תמיהות של חכם אחר מעשה. שכן בשלב זה, לא נוויל ולא הצופים מעלים בלבם חשד לקיומה של קנוניה כלשהי, ופרשת המקטורן נראית כהטרדה סתמית, בדומה לפתיחת החלון על ידי המשרתת.

מכל מקום, החל מהרישום החמישי מקבלים האירועים טעם של דחיפות ואיום. נוויל ממשיך לרדות באנשי האחוזה ולהצליף בהם ללא רחם. והללו עושים כמיטב יכולתם להשיב לו מנה אחת אפיים. אבל, מתחת לשכבה דקה ומצוחצחת זאת של חידודי לשון, הנשלפים בסכינים ממורטות, מבצבצת קרקעית עכורה של משאלות חנוקות ושל מניעים אפלים, הטווים רשת של אינטרסים מרומזים: טינתו של נויס להרברט על שגזל את האשה שאהב; האיום המרחף על ראשה של גב' הרברט להיות מגורשת ולהיוותר ללא נכסים ומעמד (“מר הרברט אינו חסיד של היות אשה בעלת קניין”); סיכוייהם של טלמאן ושרה לרשת את האחוזה רק אם וכאשר ייוולד להם בן.

ושוב, בפתאומיות, סצינה קצרה, סתמית לכאורה: גב' הרברט שואלת את נויס שמא ידוע לו אם נטל בעלה את מגפיו כשארז את בגדיו? אותם מגפיים שמגלים למחרת היום באתר מספר 5, מונחים על הדשא ללא דורש.

ובהדרגה, כמעט ללא משים, לובשת דמותה של גב' הרברט תווים ברוקיים, שהסמוי בהם רב מן הגלוי. אם מאמציה כלפי נוויל בפתיחת הסרט רמזו לכיוון כלשהו של תאוות בשרים כבושה, הרי שהתנהגותה הקפואה במהלך פגישותיהם האינטימיות וגועל הנפש שתוקף אותה בעקבותיהם, מוציאים כיוון זה מכלל חשבון. אם כך, למה התעקשה כל כך להביא את נוויל לאחוזה, האומנם כדי להמיס את לב בעלה בשרטוטים נאים של אחוזתו. וכלום לא עובדה היא שגב' הרברט מסבירה את עצבונה באוזני שרה בכך “כי מר הרברט אינו כאן”? האומנם?

מה פשר תגובתה המוזרה “ואם ישוב?” המדהימה את נוויל? האם יש לגב' הרברט מידע כלשהו אודות בעלה, שאמור להימצא ברגע זה בסאותהאמפטון? כלום יש קשר כלשהו בין פליטת פה (?) מוזרה זאת לבין שיחותיה החטופות עם נויס בקשר למגפי בעלה ולקלריסה הכובסת (המקטורן)?

עוד אנו תוהים על משמעותן של אפיזודות אלה, והמצלמה עוברת ל"שוט" קצר: נוויל רושם את חזית הבית ליד פסל הרמס, ומולו, על השיח, פרושה כותונת לבנה, המסתירה את שדה ראייתו. האם כותונת זאת היא רמז נוסף נוסח המגפיים והמקטורן? בשלב זה מתחיל בטחונו של הצופה להתערער. מכאן ואילך תלווה אותו תחושה זאת עד סוף הסרט ועד בכלל. נחמה פורתא אולי ימצא במבוכתו של נוויל, הגדולה אף משלו, הן משום שהיד הנעלמה המושכת בחוטים מתירה לצופה לראות דברים החבויים מעינו של נוויל, והן בגין יהירותו ותמימותו של נוויל המוליכים אותו שוב ושוב שולל. ובכל זאת, אט־אט מתחילה לקנן בו מודעות לקיומה של איזו זרימה עכורה מתחת לקליפת הנימוסים וכווני החן של חבורת האצילים. תחושה סתמית כלשהי, הניזונה מרמזים דקים, מפליטות פה קטועות ומהצצות גנובות של פורינג’ר הגנן מעבר לשיחים. משהו מתחיל להתערער גם במשנתו הסדורה של נוויל בכל הקשור לאומנותו. המציאות הסובבת אותו מסרבת משום מה להתארגן בסדר מתוקן בתוך סריג הקואורדינטות שלו.

כבר בימי שהותו הראשונים באחוזה מציגה לו שרה שאלה תמימה, לכאורה: “ומה אתה עושה בעניין הציפורים, מר נוויל? אף אם תתעלם משירתן לא תוכל למנוע בעדן מלעוף בשדה ראייתך”. שאלה במקומה, שהרי נוויל יכול לאסור על אנשים לעבור באתר הרישום, או לגרש את הכבשים באחו המתקדמות במרוצה לעברו וגודשות את סריג הפרספקטיבה שלו בפרץ אדיר של חיות (אחד המעמדים הקולנועיים המרהיבים בסרט). אבל על מעוף הציפורים – כמו על פריטי הלבוש המתגלים באורח מסתורי באתרי עבודתו – אין לו שליטה. אין זאת שבנקודה זאת מבשילה בלבו ההחלטה לתעד פריטים אלה, לרבות הסולם המתגלה תחת חלונו של מר הרברט, בשרטוטיו, אולי בתוקף תחושה שהם חלק מאיזושהי מציאות אחרת, סמויה אבל חשובה ואמיתית לא פחות, משבילי הגן ומרבדי הדשא. ומתוך הכרה חדשה זאת של המציאות, נולדת בו, מבלי דעת, תפישה חדשה של אמנות. שכן, אם אומנות השרטוט – על עקרון ההעתקה המדוקדקת שהוא מייצג – הלמה את ראייתו־תפישתו החד־ממדית את החיים, אזי המציאות המורכבת – הכמו ביזנטית - של אחוזת אנסטי, נזקקת למדיום אחר, שבעבורו העצמים הנתפשים במישרין על ידי החושים אינם אלא משל וסמל לעצמותם הפנימית. מדיום זה הוא הציור.

נוויל זה, אשר כל ימיו קילס את עליונותה של אומנות השרטוט, מוצא עצמו לפני מכשיר מדויק וחודר לאין שיעור ממנו: הציור.

במפגשו הבא עם גב' הרברט, יציג לה במפתיע תמונת שמן שהסיר מהקיר. תמונה מוזרה, גדושה צמדי דמויות, בתוך גן אפוף מסתורין וכוכים, המצביעות אלה כלפי אלה באצבע מאשימה, ובתווך שרוע אדם ובידו מסיכה. “האם את רואה, גבירתי, סיפור באפיזודות הללו, שלכאורה אין קשר ביניהן?” ולנוכח שתיקתה יוסיף: “יש דרמה בגן המאוכלס הזה, לא כן? איזו מזימה מתחוללת כאן? הסבורה את כי לדמויות יש משהו לומר לנו? גבירתי, היש לך דעה? אלו מעשי בגידה מתוארים כאן? הסבורה את כי מזימת רצח נרקמת?”

מה מוזר שנוויל בוחר להביע את תהיותיו וחשדותיו לגבי המציאות האמיתית של גני אנסטי באמצעות המסתורין האלגורי של ציור השמן. וכי אין בכך הודאה עקיפה מצדו, כי המציאות האמיתית של אחוזת אנסטי חמקה מהמשבצות הגאומטריות של סריג השרטוט כמו מנפה נקובה? ומה אירוני מצב זה. הוא, חסידן השוטה של העובדות הנקלטות בחושים, מנסה עתה להגיע לאמת בעזרת אינטרפרטציה של אותן עובדות חושים! אולם, אם שלב חדש זה של הבנה מקנה לנוויל תחושה של מי ששולט באירועים, כפי שאומנות השרטוט העניקה לו תחושת כוח בשלב הקודם, לצופה ברור כי אנשי האחוזה מקדימים אותו גם הפעם בשני צעדים. וכשם שאז לא הוביל את מהלך האירועים, גם הפעם הוא מובל, צעד אחר צעד, להכרה ששוב אין הוא משקיף חיצוני ובלתי מעורב. ואילו הצופה מבין כבר בשלב זה, כי מה שנראה לנוויל כקורים בודדים, אינם אלא חלק מרשת סבוכה הנִטווית סביבו. שכן הצופה הנבון ישאל אל־נכון את עצמו, לשם מה מפזרת יד אלמונית פריטי לבוש תמוהים אלה באתרי הציור של נוויל? האם כדי להפליל מישהו מסוים מאנשי האחוזה במעשה שטרם נתגלה? אבל אם אכן מהווים הרישומים מכשיר הפללה, האם יוכל נוויל להישאר מחוץ למעגל המופללים, המצביעים אלה על אלה, כמו הדמויות בתמונת הגן המסתורית?

שרה היא שנוטלת על עצמה לפקוח את עיניו, בלשון של חידודים ושנינויות, כאותו עכביש המרעיד קלות את הרשת תחת רגליו של הזבוב שאינו יודע עדיין שנלכד.

“חולצתך”, אומרת לו שרה בקול מתוק ותם, “בולטת ברישומך”, ברומזה לאותה כותונת צחורה שמצא ליד פסל הרמס. אחר כך תמנה אחד לאחד את פריטי לבושו של מר הרברט, אשר צצו בדרך מסתורית באתרי השרטוט. “האינך סבור”, ממשיכה שרה באותו קול חיישני, “כי בקרוב אולי תמצא את הגוף שלבש את כל אותם בגדים?” אחר כך תוסיף ותאמר, כי אם יצורפו פריטים תמימים אלה עלול נוויל להיחשב לעד לאסון, “ויותר מעד, מר נוויל, מסייע לאסון”. וכאילו לא די בכך: “מתארת אני לעצמי, כי הפריטים שהערת את דעתך עליהם אינם מרמזים על חלקך באשמה”. היכן שמענו מלה זאת לראשונה? מובן, בדבריה של שרה לאמה, בנסותה להמריץ את גב' הרברט לפנות במישרין לנוויל (“ואם מפחיד אותך הדבר, אמא, תוכלי להטיל את האשמה על מר נוויל”). האם צירוף מקרים סתמי? דומה שלא. באנסטי של גרינוואי אין דברים סתמיים, כל מה שקורה אינו מקרי.

אין זאת שגם נוויל סבור כך. הוא מעט המום. בתוך דקה הפך מצופה לעד ומעד לנאשם. אבל, שואל נוויל, כלום לא נמצא אביה בסאותהאמפטון? ידיעה זאת, משיבה שרה בנחת, מסרה לו גב' הרברט, אבל עליו לדעת שהיא אשה רבת תחבולות: “האם לא חשבת על השתדלותה להעסיקך כצייר בעת העדרו של בעלה?”

נוויל מנסה להתמקח כדי להציל את אחיזתו המוצקה האחרונה, שהרי דבריה של גב' הרברט ניתנים לאימות. “ייתכן, מר נוויל”, משיבה שרה בחיוך דק, “כי האמנת לדברים רבים”. נוויל מגיב בהחלטה שהולמת את מידת עיוורונו, משל היה עדיין במעמד של משקיף היכול לפענח את התעלומה מבחוץ: “ששת רישומי הבאים, גבירתי, יהיו ברוח התעלומה. אתקדם צעד אחר צעד לעבר לבו של העניין”.

“אולי ללבו של אבי, מר נוויל?” רומזת שרה ופותחת במתקפה חזיתית על שרידי אומנותו (השרטוטית): “מה חבל שרישומיך הם בשחור־לבן”, היא תאמר לו ומיד תוסיף: “מר נוויל, למדתי להאמין שאדם אינטליגנטי באמת יהיה צייר אדיש. כי לציור נדרש עיוורון מסוים, סירוב חלקי להיות מודע לכל האפשרויות”.

אין זאת שבדבריה מנסה שרה לרמוז לנוויל, כי כל עוד ימשיך לתפוש את המציאות בשחור־לבן, ייבצר ממנו להבחין בכתמי דם על דשא ירוק. קרי: האירועים האמיתיים באנסטי. השרטוט, במקרה הטוב, יכול לתעד בנאמנות את המציאות, אבל לא להבינה וּודאי לא להסבירה. ולפיכך הצהרתו של נוויל, כי הוא “משתדל לעולם לא לסלף או להסתיר” היא ריקה מתוכן, באשר אומנותו (ותפישתו) מאפשרת לו להעתיק בנאמנות אך ורק את הקליפה החיצונית והמדומה של הדברים. ולראיה, כאשר הוא מנסה להבין באמצעות גב' הרברט את התעלומה הסובבת אותו, הוא נעזר בציור השמן של הגן המסתורי ולא בשרטוטיו.

שכן, לציור – כלשונה של שרה – נדרש עיוורון מסוים. במלים אחרות: סלקציה מסוימת. באשר האמן, בניגוד לאומן, אינו מעלה על הבד כל מה שעיניו קולטות, אלא רק אותם דברים שהם משמעותיים לתפישתו. הצייר, על ידי שהוא מנפה ועורך את הדברים על הבד בצורה אחרת מכפי שהם מאורגנים במציאות, מקנה להם בכך את הכוונה ואת המשמעות הקיימות אך ורק בתודעתו שלו ואשר אינן קיימות – מכוחן הן – בטבע האובייקטיבי. בכך הופך האמן לפרשן של המציאות ולא רק למעתיקה הנאמן. זהו “העיוורון המסוים” עליו מדברת שרה. עיוורון כלפי התבן על־מנת לבור ממנו את הבר. פירוש הדבר שאדם נבון צריך להצטייד בסירוב חלקי להיות מודע לכל האפשרויות, שאם לא כן, ימשיך לתעות במבוך האדיר של אין־סוף האפשרויות, כמו פונס הזכרן¹, “שהיה מבחין בכל הזמורות, האשכולות והעלים המהווים את גדר שיחי הגפן כולה”, וגם “בשלבים האטיים של ההירקבות, של ההתפוררות והליאות”; ומגודש הפרטים שקלט, לא ראה את היער (לא ידע לחשוב). כי, כותב בורחס, “לחשוב פירושו לשכוח את ההבדלים, להכליל, ליצור אידיאות מופשטות”.

אמן, וכמוהו אדם נבון, צריך להתייצב מול הטבע עם עמדה ודעה משלו. באשר העיניים אינן אלא המכשיר שבאמצעותו תופשת התודעה את המציאות, כשם שהיא תופשת את הקולות המשמעותיים לאחר שהיא מנפה מהם את הרעשים הנקלטים באוזניים. שרה, אפוא, צודקת בניסוחה המצוין, כי “אדם נבון יֵדע על נושא ציורו יותר משיראה”. וכי “בחלל שבין הידיעה והראייה – ייעשה עצור”. כל שנותר לה לעשות לאחר ניסוח מרתק זה, הוא לחתום בנמשל: “אתה, מר נוויל, אם אדם נבון הנך ולפיכך צייר אדיש, תבין כי פירוש כזה אשר הצעתי, יוכל בהחלט להתיישב עם העדויות המצויות ברישומיך”.

אילו היה נוויל אומנם אדם נבון, היה מבין שאין אלה דברי אזהרה בעלמא, אלא דברי הבהרה לפסק דין שכבר נחתם נגדו. כמי שלא השכיל להבין את חכמת “העיוורון המסוים”, רשם נוויל כל מה שראה, בלי להותיר חלל בין הראייה והידיעה. והתוצאה: רישומיו “יודעים” יותר מדי על אנשים רבים מדי.

נוויל, כמובן, אינו מודע למסקנה בלתי נמנעת זאת. גם דבר לא על התפקיד שעוד נותר לו למלא. אבל חש הוא שרסן הדברים נשמט מידו ועובר לידיה של שרה. ואומנם, אשה מדהימה זאת (השחקנית המצוינת, אן לואיז למברט) אינה מאחרת להכתיב את תנאיה.

מאחר שבידה “להעלות סיפור שמקשר את כל הפרטים הלא־הגיוניים” שבשרטוטיו, בהסבר להיעלמות אביה, היא מציעה לו הסכם, “שיהיה בו כדי להגן עליך ולענג אותי”: הסכם תענוגות בנוסח החוזה שחתם עם אמה. ואכן, הסכם לפיו יתחייב נוויל לענג את גופה תמורת כל רישום שנותר לו לשרטט, נחתם כדת וכדין בנוכחות נויס.

נוויל המסכן. קודם הכתיב את תענוגותיו לפי מידת ציפיותיו. עתה הוא חותם על כתב תענוגות שתפור לפי ציפיותיה של שרה.

בשרטוט השמיני של שדרת העצים הגזומים – בואכה ביתן הרחצה – מתנהלת שרה לעברו בתנועה זִגזגית, כשהיא צצה ונעלמת מאחורי העצים (סצינה אסתטית להפליא) ואגב כך משילה מעליה בנונשלנטיות מופגנת את פריטי לבושה. לכשתעצור מול סריג השרטוט, ורק תחתונית לגופה, תטה ראשה ותאמר לו: “הגיע הזמן, מר נוויל”.

השרטוט התשיעי שונה מכל קודמיו. הוא מראה את ביתן הרחצה ואת כלבה של שרה ניצב מחוץ לדלת. משמע, נוויל בפנים. כיצד אפשר? הלוא נוויל הצהיר כי לעולם אינו מסלף את המציאות, ואילו עתה רשם שרטוט זה (ככל שמדובר בכלב הרובץ בפתח הביתן) מתוך דמיונו. אין זאת שנוויל שינה את טעמו, ואולי גם את עקרונותיו, באשר לאומנותו, או אפשר הצטווה לרשום כפי שרשם?

כך או כך, מנקודה זאת מתגלגלים המאורעות במהירות. סוסו של הרברט נמצא בדרך המובילה לסאותהאמפטון, ובעת מסיבת הפרידה מנוויל, לרגל סיום 12 השרטוטים, מגלים המשרתים את גווייתו של מר הרברט בתעלת המים שלרגלי פסל הסוס. נוויל עוזב את אחוזת אנסטי ומותיר את הוגי המזימה לבחון את חוזק תפריה. האם תתפורר תחת לחץ המבקשים להציל את עורם?

הראשון שחש בקרקע הבוערת תחתיו הוא תומס נויס. הוא נזעק לגב' הרברט ומעלה חששו שיואשם ברצח בעלה. שהרי רק הוא ידע כי הרברט הקדים את שובו לאחוזה (?), כפפותיו וניירותיו נמצאו פזורים בחדרו של בעלה (מי פיזרם?), ולבסוף – הכל יודעים על יחסי העוינות ששררו בינו לבין מר הרברט. משמסרבת גב' הרברט להידבק בחרדתו, הוא מאיים עליה בפרסום החוזה המביש שחתמה עם השרטט. נויס מציע לה את החוזה תמורת 700 גיני, וכשהיא מכריזה שאין בידה כסף הוא מציע לה להמיר את החוזה שבידו ברישומים המרשיעים שבידה. לכאורה מעשה סחיטה בנלי. אך האומנם? האומנם נסחטת גב' הרברט לפרוש חסותה על נויס, או שאין כל זה אלא פרי תכנית מחושבת לפרטי פרטיה על ידי אותה יד שהניחה את כפפותיו ופיזרה ניירותיו בחדרו של מר הרברט, וכל זאת כדי להבטיח את הצטרפותו של נויס לקשר השתיקה?

הכי אין דינם של הכפפות והניירות כדין פריטי הלבוש וסולם הגננים, אשר הונצחו עד האחרון שבהם, בשרטוטים הנאמנים והמדויקים להפליא של נוויל, שרטוטים שיש בהם כדי להפליל עוד רבים וטובים מאנשי האחוזה? כלום אין מאחורי כל אלה אותה יד נעלמה שהגתה מזימה שטנית מושלמת זאת?

או, אולי, שעשוע סימטרי, כדבריו של נויס באוזני הפילגש האיטלקייה של מר סימור: סימטריה של חוזים (עם גב' הרברט ובתה); סימטריה של מלבושים לבנים (אנשי האחוזה) לעומת שחורים (של נוויל), ההופכים יוצרות לאחר מותו של הרברט: סימטריה בתפקידי הגיבורים (נוויל הופך מחוקר ומאשים לנחקר ונאשם); סימטריה של תכונות אנוש (“מה שמייחד אותך, מר נוויל, אפשר לייחס לתמימות וליהירות בחלקים שווים” – כך שרה), וסימטריה של קואורדינטות וקווים דוממים (בסריג השרטטים של נוויל), הצופנים תעלומה של דרמת חיים, לעומת איש חי המייצג פסלים דוממים.

ואכן, לאחר נויס מגיע תורו של טלמאן לצרף את חתימתו לחוזה. משימה זאת נוטל נויס על עצמו.

בחשכת לילה, כשפנסים בידיהם, מעלה נויס הצעה למכור את שרטוטיו של נוויל למר סימור ב־400 גיני ובכסף זה להקים מציבה למר הרברט, בתנאי, כמובן, שמר טלמאן יסכים כי רישומים אלה, המכילים “עדויות אלגוריות” על אשתו והעלולים להציגו בעיני מלעיזים בתור בעל מרומה, יימצאו בידיים זרות. טלמאן הזועם עד כדי שנק קונה את הרישומים ב־600 גיני ומתפרץ לחדרה של שרה, רק כדי להתייצב מול לעגה הצונן והמושחז של אשתו. “אתה נשמע אימפוטנטי ביום כמו ביצועיך בלילה”, היא משיבה בנחת לחרפותיו, באחד הדואטים החינניים ביותר של הסרט. “גבירתי”, צועק טלמאן בקול שנעשה דקיק עוד יותר מחמת חרונו, “הסתכלי ברישומים הללו ותסבירי לי מדוע סולם מוצב לו ברוב נוחות מתחת לחלונך? ומדוע כלבך המבחיל נמצא מחוץ לבית המרחץ? ומדוע בגדייך מקשטים את שדרת העצים?”

“רשימתך, לואי, ארוכה ללא גבול”, משיבה שרה, “כמכנסיך הלבנים, הנקיים והארוכים. אך בשניהם אין שום דבר שיש בו ממש”.

לאחר הריכוך מתחילה תנועת האיגוף לצירופו של טלמאן לברית השתיקה: “הרשה לי לשאול אותך”, פותחת שרה, "מה עשו מגפיך בשדה המרעה? ומדוע היתה חולצתך מונחה בטלה על גדר ליד פסל הרמס (הצופה הנבון זוכר, כמובן, שבאותה אשמה עצמה האשימה את נוויל)? האינך רואה לאן מוליכה חקירה ביתית זאת?

והמתקפה המילולית המבריקה והשנונה הזאת לא פוסחת גם על שאלות של מציאות ואינטרפרטציה: “אתה מבקש את כפל המשמעות שבביתן רחצה נטוש. אתה, אדוני, מופיע בשלמותך על גבי הנייר, ברכיך תקועות כלפי פנים וישבנך תקוע כלפי חוץ ועם פרצוץ של תאנה הולנדית ושריקה פרוטסטנטית שחצנית”. ובסיומה של מתקפה מוחצת זאת תגיע לעיקר: “העולם עלול להציץ ברישומים הללו ולשאול איזה קשר ירושה היה לצייר בשבילך”.

כלום יורד טלמאן לסוד הרמז החבוי בדבריה? ככל הנראה לא, אבל בתוך הריק הגדול במוחו כבר מקננת ההכרה שידיו מוכתמות וכי מוטב לו להתגבר על כבודו הפגוע אם אינו רוצה לשמוט כליל את האחוזה מידיו. ככלות הכל, מסכמת שרה, “אני מקווה שתסכים כי הועיל (נוויל) לכולנו”.

עתה לא נותר לה אלא לתת בידו את קצה החבל, “העדות מסוג אחר”, כדי להבטיח את הליכתו בעקבות הדלי. זוהי העדות שמצויה בשרטוטים, החשובה לאין ערוך מהעדויות המכפישות שמעוררות את זעמו: “עדות שמר נוויל אולי יודע על נסיבות מות אבי”. שרה מיטיבה לדעת כי בדברים אלה גזרה את גורלו של נוויל.

נוויל, כמנהגו בקודש, דבק בתמימותו. במקום מושבו באחוזת רדסטוק, כאורחו של הדוכס מלודרדל, ממשיכה תעלומת אנסטי להציק לו. הוא יוצא לבקר את האחוזה (על־פי הזמנתו של מר סימור) ובידו שלושה רימונים – שי לגב' הרברט מקלנסי, גננו של הדוכס מלודרדל.

על כר הדשא הפרוש על גבעות האחוזה פוגש נוויל את שרה ואת ואן־הויטן – שרטט הולנדי שהוזמן לאחוזה כדי לעצב מחדש את הגן, במטרה – כך שרה – לרכך את הגאומטריה שהלמה את טעמו של אביה. “מר נוויל בא, אמא, כפי ששתינו סברנו שיעשה”, אומרת שרה בלעג דק שנעלם מעיניו של נוויל.

נוויל מוסר לגב' הרברט, הלבושה בגדי אבל חגיגיים, את הרימונים ומתוודה באוזניה שהיה סקרן לפוגשה שנית וגם לחזור ולבקש את רשותה להשלים את מלאכתו בשרטוט מס' 13, באתר פסל הסוס (מקום בו נתגלתה גופתו של מר הרברט), בקשה שנדחתה בשעתה. גב' הרברט נותנת לנוויל מקום להאמין שבקשתו הפעם תיענה ואפשר גם תתעלס עִמו “מחוץ למסגרת של חוזה, לשביעות רצוננו המלאה”.

ואכן, אין־ספק שהדברים מתגלגלים לשביעות רצונה המלאה של גב' הרברט. וגם כפי שכבר סופר בפתיחת הדברים, היא מניחה רימון קר על בטנו העירומה וחדה לו משל אודות פרספוני.

אף אנו נעשה מאמץ מצדנו לפענח משל מעניין זה, ולשם כך נפנה למקורות עצמם. פרספוני, בתם של זאוס ודמטר, נחטפה על ידי האדס – מלך השאול – כאשר יצאה עם רעותיה לקטוף פרחים בשדה. לאחר זמן נודע לדמטר, כי זאוס הוא שהתיר להאדס, אחיו, לחטוף את פרספוני. בזעם ובשברון לב נוטשת דמטר את האולימפוס ונודרת לעצור כליל את תנובת הארץ עד אשר תושב לה בתה. ברצותו לחסוך רעב וסבל מבני האדם, משכנע זאוס את אחיו לשלח את פרספוני לחופשי. אבל טרם שחרורה מפתה אותה האדס לאכול כמה גרגירי רימון. פרספוני מילאה את מבוקשו, בלי לדעת שבאכילת סמל זה של פריון היא הופכת את האיחוד בינה להאדס לבלתי ניתן לשבירה. כשנודע המעשה לזאוס הוא גוזר פשרה: שליש מן השנה תימצא פרספוני בשאול ואילו בשני השלישים הנותרים תחיה על־פני האדמה. דמטר מקבלת את הפשרה ומשיבה לאדמה את פוריותה באותו יחס: בשליש מן השנה תלבש הארץ מעטה קפוא ועקר, ואילו בשני השלישים הנותרים יקיצו הזרעים מתרדמתם והארץ תלבש מחלצות פרחים כדי לקדם את פניה של פרספוני.

עד כאן לשון האגדה, אך מהו הנמשל שגב' הרברט מבקשת לרמוז עליו? נוויל נבוך. “זוהי, ללא ספק, אגדת גננים שיש בה אזהרה”, הוא מגיב, בלי שיצליח לרדת לשורשה ולפשר אמירתה של גב' הרברט, כי אגדה זאת “נועדה לאמהות שבנות להן”. אין תימה בכך, שהרי רק עוד מעט קט ייוודע לו פשרה של האגדה, עם כניסתה המפתיעה של שרה לחדרם של השניים. רק אז תתברר לו סיבת הזמנתו לאנסטי: לא פיוסו של הרברט ולא עינוגיה של אשתו, אלא מתן יורש לשרה. זהו אפוא הנמשל של הרימון הראשון – יורש שיבטיח לשרה אפוטרופסות על האחוזה. ומהראשון נגזר השני: שחרורה של גב' הרברט מעריצותו של בעלה וזכייתה בשלווה ובבטחון עד סוף ימיה. ומהו הרימון השלישי? נוויל, כמובן, אינו יכול לנחש מהו הנמשל של הרימון השלישי. “את מיץ הרימון”, אומרת גב' הרברט בהגירה את העסיס האדום לעיניו, “אפשר לראות כדם, ובייחוד דם של תינוק בן יומו וגם של רצח”. כפרפרזה על סיפור האגדה הנדון, אפשר לומר על גב' הרברט, כי בהאכילה את נוויל בגרגירי הרימון, היא גזרה את שיגורו לשאול. לאחר ששרטוטיו המפלילים הבטיחו את ברית השתיקה, יבטיח סילוקו את חפות הקושרים לעולמי עד.

נוויל, כמובן, אינו מעלה על דעתו שזו סיבת שיבתו לאנסטי וכי מלכתחילה לא היה אלא כלי משחק בתכנית בארוקית־שטנית זאת. הוא מנסה עדיין לפלס דרכו ללב התעלומה בתוך סבך הקורים הנארגים סביבו, ולפיכך עומד על בקשתו להשלים את השרטוט ה־13.

וגב' הרברט, כמובן, נעתרת לו. בסצינה מקסימה ביופיה, בסלונה המפואר, שצלליו מתמזגים עם נהרות האור הנשקפים מן החלונות לכדי דמדומים מלוטפים, פוקדת גב' הרברט להכין שרפרף למר נוויל באתר פסל הסוס ואף להגיש לו אננס קטן ומתוק.

עתה ניצב נוויל מול פסל הסוס, שקוע בשרעפיו ועל כן השרטוט הרישום ה־13. אך יש דבר־מה מוזר ברישום זה. על הנייר מופיע הסוס ללא הפרש שעל גבו (הפרש הוא אחד מאיכרי האחוזה, אשר בכל שהותו של נוויל באחוזה התחזה פעם לפסל בכחוס ופעם לפסל הרמס – כמנהג בעלי האחוזות באותה תקופה להוסיף חן והדר לקניינם על ידי פסלים קלסיים מדומים). מה אירע, אם כן, לנוויל שלעולם מצייר כל מה שעיניו רואות? מדוע בחר להתעלם מפסל חי זה רק בשרטוטו האחרון? אין זאת שההשמטה מבטאה את ההכרה המחלחלת במוחו אודות האשליה, התרמית והכחש שסבבוהו למן בואו לאחוזת אנסטי ואשר פסל מדומה זה משמש להם סמל. הסוס ופרשו נשקפים לנוויל מתוך סריג השרטטים, אך העובדה שעל גבי הנייר מופיע רק הסוס, יש בה כדי להעיד על מעברו של נוויל ממעמד של שרטט למעמד של צייר, המעלה על בדיו את האמת הפנימית של המציאות ולא רק את חיצוניותה.

עוד הוא תפוש במחשבותיו, ודמויות לבושות שחורים ועוטות מסיכות קרבות אליו מכל עבר. כולם שם – טלמאן, סימור, נויס והפולנסים. “באנו רק כמשקיפים סקרנים, מר נוויל”, פותח סימור, “לתהות מדוע לאחר שכה הרבה אירע, שבת להעלות את ביתו של מר הרברט על הנייר, ובחרת לרשום דווקא אתר זה”. צחצוחי מלים ועלבונות הדדיים נורים כחצים מושחזים מצד לצד משווים למעמד אופי מוכר ולא מזיק של מפגשים קודמים. אבל כאשר סימור שואל אותו: “האם משום כך הוספת להשפיל את מרת הרברט?” מתחוור לנוויל כי התעלסותה של גב' הרברט עמו בשעות אחר הצהריים נועדה לתת בידי הקושרים את העילה הסופית לסילוקו. דומה כי נוויל מודע סוף־סוף להיקפה של רשת הקורים שנטוותה סביבו. “מה חבל”, הוא מגיב בתדהמה חרישית, “זה היה מחוכם”.

אלא שהבנה זאת באה לו מאוחר מדי. הקושרים מבשרים לו כי הכינו חוזה בשבילו (השלישי בסימטריה) בעל שלושה תנאים: לשרוף את עיניו (אשר ראו יותר מדי); להסיר את כותונתו ולהציבה בשטח האחוזה, “כעדות כפולת משמעות לאיזו אלגוריה סתומה”; והתנאי השלישי, “המתחייב משני קודמיו”, והראוי לאדם “ללא ראיית הנולד”, הוא מותו.

וכך, עירום, מנוקר עיניים ושותת דם, מושלך נוויל לתעלת המים. אחר כך מועלים שרטוטיו, בזה אחר זה, באש, כשהם מתכווצים ומתעוותים, כאילו היו עדויותיהם האסורות ישויות חיות. עד האחרון שבהם: ציור מס' 13.

ומשמסתלקים הרוצחים, ומהעדות הפלילית לא נותר אלא אפר, יורד הפרש המדומה מסוס האבן, נוגס בפרי האננס העסיסי ויורק בשאט נפש את זרעוניו.

כך בא על קצו סיפורו של נוויל השרטט, שבעתיד יאמרו עליו שלא היה אלא משל לאדם שמת משום שלא ידע להותיר חלל בין הראייה לידיעה.

“דקלוג” של קז’ישטוף קישלובסקי שייך לאותם אירועים קולנועיים נדירים, שכל מרכיביהם – החל בתסריט וכלה בקצב – מבשילים ביחד לתוך היצירה וחוברים בהרמוניה מופלאה לחוויה אמנותית גדולה. הנימה הבולטת בעשרת פרקי “דקלוג” היא החמלה העמוקה למצב האנושי, אשר למרות הארעיות, הכאב, הבדידות והאי־ודאות המשמשים לו בני לוויה, מתקיימת בו כמיהה עזה לטוב, לקרבה ולאהבה.

כמיהה זו המפעמת בכל אדם – יהיה הוא רוצחו האכזרי של נהג המונית (“דקלוג 5”), או הרופא שחייו כבו ביום מותם של בני משפחתו (“דקלוג 2”), או האשה המתכחשת לקיומה של אהבה (“דקלוג 6”) – מעניקה משמעות למצב האנושי ומעלה את החיים לדרגה של ערך עליון. מול המסתורין של כמיהה זו, שאינה מתחייבת על־פי התבונה ושאינה פועלת מכוח ההגיון, ניצבת יומרתו של השכל לדעת את שלא ניתן לידיעה ולשלוט בשרירותיות, במקריות ובאי־הוודאות הטבועות ברקמת החיים. על יוהרתה של יומרה זו אפשר לעמוד מהעובדה, שהאקראיות והאי־ודאות אינן מאפיין בלעדי של המציאות האנושית, כי אם עקרון אוניברסלי העומד ביסוד היקום בכללותו.

פירוש של עקרון זה הוא, שיכולתנו לדעת את הטבע מגיעה עד גבול מסוים, גבול האי־ודאות שנוסח בידי הפיזיקאי הייזנברג בשנות ה־20 של המאה הזאת. וכאן באה הנקודה המשמעותית ביותר: גבול זה מונע אפשרותה של ידיעה מלאה לא בגלל קוצר השגתו של השכל או בגין מכשור טכנולוגי נחות, אלא משום שהאי־ודאות היא חלק בלתי נפרד ממהותו של הטבע.

עקרון האי־ודאות אילץ את המדע להשלים עם המגבלות על כוחו ולקבל את העמימות כחלק בלתי נפרד מהידיעה. שכן כל נסיון להגיע לידיעה שלמה נידון מראש לכשלון. כשלון זה הוא החוט המחבר את 10 האפיזודות של “דקלוג”.

בפרק הראשון של “דקלוג” מוצג הכשלון באמצעות אפיזודה כמעט בנלית. האב, מורה לבלשנות חישובית, גילה עוד בנעוריו “שיש המון דברים שאפשר לספור ולמדוד”. בהמשך, מספרת גרושתו, אשה פשוטה, מאמינה, שהחיים לדידה מתמצים ברגש חם של אהבה, “הוא חשב שאפשר לספור הכל”. ואכן, את תלמידיו הוא מלמד כי מחשב מתוכנת כהלכה יוכל לפתח אפילו חוש אסתטי והעדפות אישיות. את בקשתו של פאוול (בנו) להתיר לו להחליק על האגם הקפוא הוא מעלה על המחשב. השניים מעבדים באמצעות נוסחה מתימטית את כל הנתונים הרלוונטיים להערכת עובי הקרח, הטמפרטורה של פני האגם, מעלות הקור בשבוע האחרון, המעמס המרבי על הקרח וכיו"ב, ומקבלים אישור מהמחשב. פאוול יוצא לאגם ומוצא שם את מותו. היכן היתה הטעות? לא היתה טעות. הנוסחה היתה נכונה, המחשב פעל ללא דופי, נתוני המשתנים היו מדויקים. ובכל זאת, משהו לא הובא בחשבון, שהרי פאוול מת. האם היה זה גזע עץ שנתקע במקרה מתחת לקרח באיזשהו מקום ומנע שם את עיבויו? אולי זרם מים תת־קרקעי שאיש לא ידע על קיומו? או סתם צירוף מקרים נדיר, בלתי ניתן לחיזוי, ועל כן בטל מבחינה סטטיסטית?

גם מגדה (“דקלוג 7”), מושא חלומותיו של פקיד דואר צעיר וביישן, נענשת בגין שכלתנות יתרה. שנה תמימה עוקב טומק אחריה מבעד למשקפת המכוונת לדירתה, צופה במעשיה, באהבותיה, באכזבותיה, מטלפן אליה בשעות הלילה כדי להתענג מצליל קולה, ומזמן אותה בתואנות שווא לסניף הדואר כדי לחוש בקרבתה, עד שלבסוף הוא מודה בפניה על מעשיו. מגדה זועמת על חדירתו החצופה לפרטיותה, והיא משלחת בו את אחד ממאהביה. אך טומק החבול והדחוי מוסיף להעריצה. סקרנותה של מגדה מתעוררת. היא מנסה לרדת לסוף דעתו של אוהב תמים זה. מה הוא רוצה ממנה, לנשק אותה? לשכב אִתה? טומק משיב בשלילה. הוא לא רוצה דבר ממנה, רק לאהוב אותה. “אין דבר כזה”, פוסקת מגדה. היא מזמינה אותו לדירתה ומתחילה לעגוב עליו. מעצמת ההתרגשות מתפרק טומק במכנסיו. אתה רואה, היא אומרת לו ביובש, “זה הכל, כל האהבה. לך לאמבטיה, יש שם מגבת”. טומק המסכן בורח מושפל לדירתו ושם חותך את ורידי ידיו.

נסיון ההתאבדות של טומק מרעיד את צינת המגן של מגדה. אפשרותה של אהבה שאינה מבקשת לעצמה סיפוק מיני, אלא רק את האהבה עצמה, מעוררת בה הדים רדומים של רגש נשכח. עתה היא מבינה שלא את טומק רצתה להשפיל, אלא את התום שאבד לה, אשר נגלה לה מחדש במעריץ העקשן. מגדה חשה שעליה למצוא את טומק לפני שהאכזבה תעשה שמות באותו רגש מזוכך, כדי לומר לו שהוא צדק, ושיומרתה לדעת מהי “כל האהבה” היתה כוזבת. היא מחפשת אחריו בבתי־חולים, שואלת עליו בסניף הדואר וממתינה ערב ערב שהאור בדירתו יידלק. אך כשהיא פוגשת אותו לבסוף במקום עבודתו, מודיע לה טומק בהקלה שהוא כבר לא עוקב אחריה. כמו “בדלתיים סגורות” של סארטר, מגדה נענשת לחיות עם סוג האהבה שהיא מתעבת.

רגש האהבה נתפס אצל קישלובסקי כאי קטן של עדנה בים הבדידות הקודרת של בית המגורים הגדול ב"דקלוג", שהוא כמובן מיקרוקוסמוס של כלל החברה האנושית. כדוסטוייבסקי לפניו, קישלובסקי מאמין שרגש זה מצוי בכל אדם, באשר הוא אדם, אפילו ביאצק (“דקלוג 5”), המתכנן באדישות מחרידה את הרצח האכזרי של נהג המונית. עובדה, לסנגורו הצעיר המבקר אותו בבית הכלא לפני הוצאתו להורג, הוא מגלה שרעד עבר בגופו כאשר שמע אותו קורא לעברו בשמו, ביציאתו מבית המשפט. יאצק, שקלט בקריאה זו, אולי לראשונה בחייו, נימה כנה של חמלה, מעלה בפניו שתי בקשות: למסור לאמו הזקנה תצלום מטקס הבאתו בברית הכנסייה, ולהיקבר ליד אחותו האהובה שנדרסה למוות בהיותה בת 12. נימה דקה זו של רגש המתקיימת גם ברוצח נקלה כמו יאצק, עומדת ביסוד מחאתו של קישלובסקי נגד עונש המוות, באשר הגרדום לוקח עמו גם את הטוב המעט הזה. יתרה מזו, על רקע המקריות העיוורת שבה נבחר קרבנו של יאצק, נראה הליך התלייה המחושב והרשמי של פקידי המדינה מזוויע לא פחות וחסר משמעות באותה מידה. שהרי מאז פרשת קין, אומר הסנגור, שום עונש לא הרתיע את העולם מפשע. אבל אם עונש המוות לא נועד למנוע פשע אלא לנקום, “בשם מי נוקם החוק?” שואל הסנגור. “בשם החפים מפשע?” אך אם כן, “האם החפים מפשע הם החוק?” יהירותה של מערכת החוק, הבטוחה כל כך ביכולתה להגיע למיצוי האמת, עד כדי עשיית מעשה בלתי הפיך של הוצאה להורג, מקבלת ביטוי מקברי בתלייתו החפוזה והברוטלית של יאצק. אם החיים הם מתנה, כדברי אמו של פאוול, נטילת חיים היא רצח, גם כאשר היא נעשית מטעם החוק ובשם החפים מפשע.

החיים הם מתנה לא רק משום המסתורין האופף את התהוותם, ולא רק משום המקריות הפנטסטית העומדת ביסוד הופעתם, אלא גם משום שכל יצור אנושי נושא ברגע לידתו פוטנציאל בלתי מוגדר של טוב ושל אהבה, שמימושו כפוף לאי־ודאות. מתנה זו מתעלה ב"דקלוג 2" לדרגה של ערך עליון.

אנדז’י, בעלה של דורוטה, שוכב חסר הכרה בבית החולים, בשלב סופי של מחלת הסרטן. דורוטה, שהיתה כל ימיה עקרה, נושאת בבטנה תינוק של מאהבה. הדילמה שהיא מציגה לרופא המטפל בבעלה, היא אכזרית ככל שהיא בנלית: אם אנדז’י עתיד לחיות, עליה לבצע הפלה ובכך לאבד כל סיכוי להרות בעתיד; אם מחלתו של אנדז’י סופנית, היא תשמור על פרי בטנה. הרופא מסרב לפסוק. סיכוייו של אנדז’י להחלים, הוא אומר לה, קלושים מאוד, “אבל כבר ראיתי שחיים בלי סיבה ומתים בלי סיבה”. דורוטה זועמת על חוות הדעת המקצועית, הפורמלית והמנוכרת. לאחר לבטים רבים היא מזמינה תור להפלה, אך בניגוד לרושם שקיבלה, הקונפילקט שלה טורד את מנוחתו של הרופא. הוא עורך לאנדז’י בדיקת רקמות נוספת ומגלה לתדהמתו נסיגה ברורה של המחלה. עתה עובר הקונפליקט אליו.

הממצאים המפתיעים מציבים את חובתו הרפואית בהתנגשות חזיתית עם מצפונו. כרופא, חובה עליו לגלות לדורוטה את תוצאות הבדיקה. אך אם יעשה זאת, ייתן ידו להמתת הוולד. האיש הקודר והגלמוד הזה, המעורר רושם של ביורוקרט חסר לב, נוהג זה שנים לשוחח על אשתו ושני ילדיו (שנספו בהפצצה) באוזני עוזרת הבית המבקרת אותו אחת לשבוע. עתה ניצבת מולו מתנת חיים אחרת, לא שלו, אך תלויה במוצא פיו. “בעוד שעה עלי לעבור הפכ\לה. על מצפונך”, דוחקת בו דורוטה, תוך שהיא מעמידה אותו מבלי דעת בפני הדילמה האכזרית של עקרון האי־ודאות. שכן משמעותו העמוקה של עקרון אוניברסלי זה, המלווה כצל את גיבורי “דקלוג”, היא שאינך יכול לדעת בעת ובעונה אחת צמדים מסוימים של תכונות המתארות מציאות פיזיקלית שלמה. על כן עליך לבחור בתכונה אחת מן השתיים, למרות שעצם בחירת התכונה האחת מונעת כל אפשרות לדעת את ערכה של התכונה האחרת, קרי: להשיג ידיעה מלאה של המציאות. זהו בדיוק מצבו של הרופא, הנדרש לבחור בין חובתו כרופא לבין מצפונו, בידיעה שאקט הבחירה ימנע ממנו לדעת אם עשה את המעשה הנכון. שכן לפעול במסגרת האי־ודאות, משמעו לסכון עם ההכרח לקבל החלטות על־פי מידע חלקי. “הוא ימות”, משקר לה הרופא. דורוטה, שהתעקשה לחדד את האמת, תיאלץ מעתה לחיות עם כשלונה.

בסצינת הסיום מודה לו אנדז’י על שהציל את חייו ומבשר לו בהתרגשות שהוא עומד להיות בקרוב אב. אל תודה לי, משיב לו הרופא, “שוב ראינו שרנטגן זה לא הכל”.

קשר מפותל זה שבין חיים, מוסר ואי־ודאות, המותיר לעתים קרובות את האמת במצב עמום, עומד במרכז האפיזודה של “דקלוג 8”. אליזבת לורנז, חוקרת אמריקנית במכון לחקר ניצולי השואה, מבקרת באוניברסיטת ורשה כדי ליטול חלק בסמינר של פרופסורית פולנייה ידועה על הכרעות מוסריות. אך עניינה בסמינר רחוק מסקרנות אקדמית גרידא. הפרופסורית היא האשה, אשר בפברואר 1943 שיגרה את אליזבת אל מותה הכמעט ודאי. עתה, 40 שנה אחרי, שבות השתיים לאותו ליל בלהות, למפגש הכאוב בין האשה הנוצרייה לילדה היהודיית בת השש, לראשומון המוסרי ששילח את הילדה חזרה לגטו. העובדות אינן שנויות במחלוקת: משפחתה של אליזבת מצאה גוי פולני, שהיה מוכן לאמץ את הילדה, בתנאי שהפרופסורית תצייד אותה בתעודת טבילה נוצרית כשרה. אליזבת ומאמצה מגיעים לביתה של הפרופסורית, אך זו דוחה את בקשתם בטענה שמעשה הזיוף לא עולה בקנה אחד עם עקרונותיה הנוצריים. 40 שנה מנסה אליזבת להבין את הדחייה, את מוסריות ההכרעה, במיוחד לאור העובדה שהפרופסורית הרבתה להציל אנשים מידי הגסטפו. ההסבר שבפי הפרופסורית חורק. לטענתה, הגיעה אליה שמועה שהמאמץ עובד בשירות הגסטפו, ומאחר שהיא ובעלה היו חברים במחתרת, חשדו שטמנו להם פח. האומנם?

הצופה נשאר עם סימן שאלה בידו, כך גם אליזבת. אלא שבניגוד לצופים רבים בישראל, שתיעבו את מסר הפיוס המעורפל של אפיזודה זו, אליזבת לא מנסה למצות את האמת הצפונה ממילא בתחום הנסתר של האי־ודאות. לביקורה נועד תפקיד חשוב יותר, להתמודד עם קירות הבתים שהיו עדים להשפלתה ולחוסר האונים של מצבה באותו ערב נורא. “אנחנו חוקרים, מתארים ומנתחים”, אומרת אליזבת, “אבל איך לפתור את האי־הצדק של המצילים והמוצלים?” שאלה שאין לה תשובה, אבל מפרספקטיבה של 40 שנה האמת הצרופה מקבלת פרופורציות מדויקות יותר, קרי עמומות יותר. “יש טוב”, משיבה לה הפרופסורית, “לדעתי, הוא קיים בכל אדם. המצב משחרר את הטוב או את הרע. אותו ערב לא שחרר בי את הטוב”. “מי קובע?” שואלת אליזבת. “זה שנמצא בכל אחד מאתנו”, משיבה לה הפרופסורית.

הדיבר ה־11 של קישלובסקי, שאין אדם יכול לחתור אל מעבר לאי־הוודאות, משמש קו מנחה לאנקה ולאביה בפרק הרביעי של “דקלוג”. אנקה מגלה בין ניירותיו מעטפה, שעליה רשום “לפתוח אחרי מותי”. היא פותחת את המעטפה ומוצאת בתוכה מעטפה שנייה, ועליה רשום בכתב ידה של אמה, שנפטרה כשאנה היתה בת חמש, “לבתי, אנה”. אנקה מנחשת שבמכתב כתוב, כי מיכאל אינו אביה האמיתי. כשמיכאל חוזר מנסיעת עסקים בחו"ל, היא קוראת באוזניו את תוכן המכתב. מיכאל מודה שגם הוא חשד בכך, אך מעולם לא ניסה לברר את האמת. אנקה משתמשת במכתב כדי להבהיר את מערכת יחסיה הסבוכה עם מיכאל. היא מגלה לו שתמיד אהבה אותו, תחילה כילדה ואחר כך כאשה. גם מיכאל מודה ברגשותיו הסותרים כלפיה. למן התבגרותה רצה שתקרא את המכתב כדי לפטור עצמו מעכבותיו כאב, או לחלופין שתינשא כדי לכפות על יחסיהם מצב בלתי הפיך. אולם האמת שהיתה אמורה לסלק את האמביוולנטיות מיחסיהם ולכונן ביניהם קשר ברור של גבר ואשה, אינה משחררת אותם מהמועקה. להיפך, הם חשים כמו אדם וחווה לאחר שטעמו מהפרי האסור של עץ הדעת. אנקה, המרגישה כי היא עומדת לאבד את אביה ואת אהובה גם יחד, מגלה לו ששיקרה, שהמכתב נכתב על ידה. המכתב המקורי, היא מראה לו, נשאר חתום במעטפתו. השניים מחליטים לשרוף את מכתבה של האם בלי לפתוח אותו. לעולם לא יֵדעו את האמת, אך אי־ידיעתה תאפשר לקשר ביניהם להתקיים באזור הדמדומים של האי־ודאות, שהוא ככלות הכל המצב הנכון יותר למערכת יחסיהם.