מייקל, הזירה הבין תחומית, תיאטרון תמונע, 19.8.2011.

לפני כמה ימים ראיתי הצגה נפלאה, המנפצת בהילולה מצחיקה עד דמעות את אחד האתוסים המקודשים ביותר בארצנו ספוגת הנוסטלגיה והשכול: טקסי זיכרון ליקירינו ששוב אינם עמנו עוד. כשהצופים נכנסו לאולם הקטן, הסתבר להם שהם האורחים שהוזמנו לקחת חלק בטקס המשפחתי המתקיים על הבמה. את פנינו קיבל איש אפרורי בעל שיניים בולטות ודיבור עילג: זה היה דובי, הנואם הראשי ונציג המשפחה הגרוטסקית שהתאספה לזכור את “מייקל”.

וזו היתה לשון ההזמנה: 

"שלום משפחה יקרה וחברים,

הלוואי שלא היינו צריכים להזמין אתכם אבל במייקל שלנו חייבים להיזכר כל שנה.

הפעם אנחנו נדאג לכל ענייני הטקס. בקשר לכיבוד, המצב של יהודית לא מאפשר לה להכין כמות, אז אם זה לא קשה, אנחנו מבקשים שכל אחד יביא משהו. זו תהיה עזרה גדולה. מי שצריך הסעה שיתקשר לחנן, הבן של מרים. קרובי משפחה וחברים שרוצים הנחה יכולים להתקשר לתיאטרון ולבקש מהגברת “כרטיס ידיד”.

להתראות, משפחת ברוש"

לגמרי מוכר, נכון?

אלא ש“מייקל” הוא דימוי ריק, דמות שאין מאחוריה שום ממשות. מייקל יכול להיות כל מי שנרצה- העיקר שהוא “בננו”, “צעיר יפה, מי שאהב לעזור לכולם, אהב את החיים וכו”. לא, מייקל לא מוצג במפורש ככזה. להיפך. אין שום זכר למלים המרוממות שרגילים לשמוע בהקשר הזה. דמותו העלומה של מייקל חלולה כמו כל שאר הדמויות במשפחה וכמו הטקס כולו- שדפוסיו מוכרים לגמרי אבל נחשפים כקליפה מרוקנת מכל תוכן.

טקס הזיכרון המשפחתי מתקיים לפי הכללים המוכרים בהוויה הישראלית, ויש בו כל מה שצריך: האם הכואבת, האחות האוהבת, הדוד ש“הילד היה הכי קרוב אליו”, הנאומים (חברים יקרים.. נעלה את זכרו… היה אהוב על כולנו) העלאת הזכרונות, המיץ והבייגלך, הסרט המגלגל את קורותיו של מייקל מאז שהיה תינוק צרוב ישבן, המופעים וההפתעות. אבל הכל סהרורי בטירוף: איזה מין תינוק היה מייקל (קלוז אף על עורלה קטנה נכרתת בידיים גסות), מה הוא הכי אהב (לקלקל מכשירים, להצית שריפות), ההפתעה בסיום- ריקוד אתלטי שמבצעת ידידת המשפחה הקשישה, מתעמלת רוסייה נודעת לשעבר ושמה איקיאה קטלוגה, ותמונתו החגיגית של נשוא האבל שצונחת מהקיר ומתנפצת לרסיסים.  הגיחוך לא פוסח גם על הצופים, שממלאים בעל כורחם את התפקיד שיועד להם- זה שהביא את המיץ, זה שאחראי על הפרחים, זה שצריך לתמוך ב“דודה רבקה” שקרסה במילוי תפקידה המשפחתי. לא, ההצגה לא מניחה לנו להתבונן בנעשה מן הצד- אנו כולנו שותפים מלאים לחגיגת האבל המקודשת כל כך במציאות הישראלית.

  אט אט הקלפים הולכים ונטרפים והטקס יוצא משליטה, המוסרות כאילו מותרות והיצרים האסורים פורצים את מעצורי הטאבו: האחות, שאינה פוצה פה ורק נועצת מבט מזוגג מבעד למשקפיים מעובים, פוצחת לפתע במחול, מניעה את איבריה בסקסיות של בובה ממוכנת ומתעלסת על המזרון עם “פלג המוסיקנט”,  ומאחורי הקלעים נשמעים קולות זימה מפיהם של שני המתאבלים הראשיים (האם האוהבת, הדוד הנואם). אלא שגם היצריות האוחזת בדמויות היא מלאכותית ומכנית, והן ממשיכות להיות בובות במחול שלא הן מכתיבות ושאינן יכולות לחרוג ממנו.  

המהלך שחוזר בנאומים מבטא היטב הן את היחסים המוכרים במשפחה (הישראלית?) והן את הלא כלום של המלים הנאמרות. “תני לי לדבר”, “אני לא הפרעתי לך”, “התיקונים” האינסופיים (לא, זה לא היה כך), הלולאות האינסופיות (“זה מזכיר לי ש..”). הנאום החגיגי הולך ומסתבך בגלישות עד שהוא מסתיים בלי כלום. וכך גם כל השאר: התבנית ערוכה כולה על פי כל כללי הטקס, אבל נשארים רק הכללים, חלולים ומרוקנים מתוכן. כשנשארת רק התבנית החיצונית, בולטת הדפוסיות השחוקה שלהם, ועולה השאלה אם הם בכלל מבטאים משהו, או שזוהי חזרה אינסופית על משחק ידוע מראש, שבו כולנו בובות ממוכנות הממלאות נאמנה את התפקיד שיועד להן.

המחוכם בהצגה הוא שפרטיה מציגים בבואה מדויקת להפחיד של החברה הישראלית, אבל עולמה בכללותו רחוק לא רק מהמציאות הישראלית אלא מכל מציאות בכלל. כך ההצגה נותרת פתוחה לפרשנויות: מצד אחד היא הזכירה לי את העולם הריק של “מחכים לגודו”, ומצד אחר את המציאות הישראלית שמשתקפת בהצגות של חנוך לוין. שילוב של אבסורד מטורף וביקורת חברתית המכוונת למטרות לגמרי ספציפיות.

אולי זו לא כוונתה המרכזית של ההצגה, אבל אי אפשר שלא תעלינה כאן אסוציאציות לפולחן הזיכרון המתנהל בארצנו לכל אורך ההיסטוריה הישראלית על שלל מלחמותיה וקרבותיה. לפחות כך הרגשתי אתמול, ובהקשר של הימים האלה פרשנות כזאת נראית לי רלוונטית ביותר.