מוקדש לגלעד צוקרמן, מבשרה הנלהב של “הישראלית”

---

לפני שנים אחדות הגיע לארץ בחור צעיר גבוה ונאה עם קוקו לראשו, וחולל שערוריה בספרו “ישראלית שפה יפה. המסר: הישראלית – השפה כפי שהיא מדוברת ונכתבת מאז ימי היישוב־ היא תוצאה של הצטלבויות בין העברית לשפות נוספות שתרמו לה במהלך הזמן, ולא שפה עתיקה שהוחייתה על ידי אליעזר בן יהודה ודומיו. לצד העברית המקראית משמשים בה לא פחות היידיש, הערבית, האנגלית, ויש להקפיד להבחין אותה מהכותרת ”עברית". גלעד, פרופסור ידוע לבלשנות המלמד באוסטרליה, לא הסתפק בספר – הוא עשה לא מעט פרובוקציות בצורת ראיונות בכל ערוץ תקשורת וגם תצלומים שבהם אף חשף למחצה את גופו הנאה. אתם יכולים לתאר לעצמכם את ההתנפלויות הרבות מצד הטהרנים באקדמיה ללשון העברית ובלשנים מסורתיים־ כולם התחלחלו מדחיקתה לפינה של שפת עבר כמעט אל מחוץ לשפה כפי שהיא מוכרת לנו כיום. גלעד ואני התיידדנו, וסיפרתי לו שאני עוסקת קצת בלשון הסלנג, ושמצאתי בה המון מלים וביטויים שמקורם הוא דווקא לשון המקורות־ ושהתגלגלו לישראלית תוך שמירה חלקית של המשמעות והצורה המקורית. גלעד לא סירב לשמוע. להיפך־ למרות שאני לא בלשנית מקצועית אלא חובבת, הוא הזמין אותי להרצות באחד הסימפוזיונים הרבים מספור שהתקיימו סביב ספרו.

גלעד צוקרמן

 

לא מכירים את לשון המקורות?    🔗

לאחרונה מושמעות קינות רבות על ההידלדלות של העברית בזמננו, ובמיוחד על כך ש“בשביל ילד בבית הספר התנ”ך הוא שפה זרה“. במידה רבה זה נכון. אבל כולנו, ובכלל זה ילדים, מדברים בלשון התנ”ך הרבה יותר משנדמה לנו. תפוצתם בישראלית של ביטויים יפהפיים ושיריים, המובאים היישר או בשינויים קלים מלשון המקורות היא עצומה, אפילו בלשון הכתב והדיבור הכי אלמנטרית. והמפליא ביותר הוא שביטויים כאלה מתגלגלים גם לסלנג־ רובד לשוני הנחשב משום מה ל“נמוך” ולא מעניין למחקר בלשני. לא פלא שלשון המקורות נתפסת כלא רלוונטית לסלנג־ הרי לא מתקבל על הדעת שמלים “נמוכות” כל כך יתקשרו עם המישלב המכובד ביותר בלשון העברית.

אז מה דעתכם על הדו־שיח הבא:

יצאתם מדעתכם? בטח שאני רוצה למצוא חן בעיניכם. יש לי תחושת בטן ואני רואה לכם בעיניים שתטו לי אוזן, וזו בהחלט לא פליטת פה.

לא התחלקתי על הראש כדי לבוא הנה וליפול בפח. אמנם  לעסתי הרבה את החומר הזה, ובהחלט חרקתי שיניים, אבל עכשיו אני יכולה להרצות לכם בעיניים עצומות. אני מקווה שלא תפגעו לי בבטן הרכה, ולא אצא מכם בשן ועין.

 אם תקבלו אותי במאור פנים ולא תרימו את האף, גם לא תסבלו ממוסר כליות. זה לא הולך ברגל, ואני באמת מקווה שתאמרו לי עכשיו: “פתחי פיך ויאירו דבריך!”

 מה יש כאן? המון מלים וביטויים מהשדה הסמנטי של איברי הגוף: עיניים, בטן, אוזן, ראש, פה ועוד, החל מלשון המקורות, דרך לשון הדיבור ועד הסלנג. העברית והישראלית כאחת מלאות מכף רגל עד ראש במלים מהשדה הסמנטי שעמו נמנים גם הביטויים שכרגע השתמשתי בהם – “כף רגל” ו“ראש”. ולא רק זה: כמו שאפשר לראות במונולוג שלעיל, העברית הקדומה, הדיבורית והסלנגית ממש חיות בשלום ומתקיימות זו בצד זו בטבעיות הרבה ביותר, ואפילו מקיימות רצף.

 

מכף רגל עד ראש    🔗

שימו לב עד כמה ביטויים הכי פשוטים ושקופים, שמשמשים בלשון הדיבור באופן יומיומי, הם למעשה מטפורות שחוקות שהשתלשלו מלשון המקורות. קשה להבחין שאפילו הצירופים “על ידי” או “על יד”, “על פני”,  או “על כל פנים” נגזרים משימוש מטפורי במילים “יד” ו“פנים”; שלא לדבר על ניבים מקראיים מובהקים כמו “ידו בכל ויד כל בו”, “פני הדור כפני הכלב”, שמשמשים בדיבור ובכתב הישראלי ממש כלשונם. כך גם הביטוי (המקראי!) המקסים “למצוא חן בעיניו”, שצריך להחיות אותו מילולית כדי לעמוד על ייחודיותה של העברית. או הביטוי “לא מצאתי את ידי ואת רגלי”, ואני מדמיינת לעצמי איך אני מחפשת בפאניקה את הידיים והרגליים שלי, ולא מוצאת. איזה ביטוי! משוררים, שימו לב. נדמה לי שתפוצתם בעברית של ביטויים הלקוחים  מהשדה הסמנטי של הגוף רבה במיוחד. מכיוון שאני לא מומחית, ניסיתי לחשוב למה זה ככה. בתור היפותזה חובבנית, אולי שפות עתיקות כמו העברית בנויות ממלים קונקרטיות, קרובות אל הדוברים, ומה יותר קרוב מהגוף עצמו. 

 

הגוף והסלנג    🔗

הסלנג הישראלי פורח ואוזני כרויה אליו מאוד. והנה התחלתי לשים לב שגם בביטויי סלנג יש שימוש נרחב בביטויים שקשורים לגוף. התחלתי לבדוק את זה וראיתי שבמידה רבה יש איזו התפתחות מלשון המקורות אל הישראלית התקנית ומשם אל הסלנג. לא רק זה, אלא שהביטויים מתקיימים יחד בצמידות כזאת, שפעמים רבות אנו לא מבחינים שמקורם מקראי או משנאי כשר למהדרין. מעניין שחלקים מרובד לשוני הנתפס כישראלי, עכשווי, ומתיישן במהירות, מקורם בגוף הלשוני הקדום והיציב ביותר בעברית.

 

ראש    🔗

צירופים שמופיעים בהם איברי גוף כל כך רווחים הן בלשון המקורות והן בישראלית שכדי למנוע כובד ראש מוגזם לא אמנה אותם בסדר קונסיסטנטי. למשל, צירופים של “ראש”: בראש ובראשונה, ראש הממשלה, בלבול ראש, נפלת על הראש? תכניס לך לראש ועוד. וגם “חפוי ראש”, “דמו בראשו”, “מכף רגל עד ראש” ו“קופץ בראש”. ואפשר לראות עד כמה הרבדים העתיקים והחדשים  חיים יחד בתוך הישראלית.

והנה, גם ביטויי סלנג שמשלבים “ראש” הולכים ומתרבים מיום ליום. החל מהסלנג הכבר קצת מיושן: “”נפל/התחלק על הראש“, “לשבור את הראש”, “זה לא בראש לי”. ועד לביטויים שנולדו נדמה לי בלשון הצבא: “ראש גדול/קטן”, “לתפוס ראש”, “ראש טוב”,”ללכת ראש בראש", ומה לא. “ראש” הוא מטפורה (מטונימיה למעשה) לדבר העיקרי, הראשון, או גם להבנה ולרגש. אלא שאנחנו כבר לא מרגישים במשמעות המטפורית המקורית, ומכאן הביטוי “מטפורה שחוקה”. (השאלה אם “ראש הממשלה” בימינו הוא אכן ראשון בחשיבות היא כמובן שאלה נפרדת.) והאם אפשר ללמוד מכך גם על חשיבות הראש בתרבות שלנו כמייצג של תבונה? הלשון היא מקור מרתק להיפותזות בהקשר התרבותי והלאומי.

 

לב    🔗

תפוצתו של השימוש באיבר החשוב “לב”, בלשון המקורות ובישראלית היא פחות מפליאה; הרי “לב” כמעט בכל השפות (לפחות המוכרות לי) משמש כמטפורה לרגשות. למשל: “שברון לב”a broken heart ‘ או “כאב לב” (heartache) באנגלית; נוגע ללב ( “aller au Coeur ) או מקרב לב coeur du fond du בצרפתית; כאב לב ( ” boli mi serce בפולנית. וכך גם אצלנו: “לבו כבד עליו”, “נפל לבו בקרבו”, “בעל לב”, “בוחן כליות ולב”, “שברון לב” ומשם אל: “כואב לי הלב”, “נשבר לי הלב”, “צנח לי הלב”, “אין לו/יש לו לב”.  כנראה שדיבור על רגשות בשפותינו השונות כמעט אינו מסתדר בלי שימושים שונים ומשונים באיבר הטעון הזה.

 

מהמקורות אל הסלנג: עיניים, ציפורניים, פנים    🔗

אולי כבר אפשר לראות שביטויים מהשדה הסמנטי של הגוף ופעולותיו נדדו מלשון המקורות לא רק אל הישראלית המדוברת והכתובה, אלא שתפוצתם עצומה גם במשלב “הנמוך” ביותר בשפה, – הסלנג. זה מתחיל ב“אצבע אלוהים” ועובר ל“לא שווה את קצה הציפורן שלי”, מ“אורו עיניו” ל“בעיניים שלי”, מ“אל תרם ידך אל הנער” ל“הרים עליו יד”, מ“משכו בלשונו” ל“משכתי אותו בלשון”, מ“המו מעיו” ל“יש לו בטן מלאה”, מ “הגביה אפו” ל“אל תרים את האף”, מ“נפלו פניו” ל“על הפנים”. מעניין שכל מה שקשור לפה ולפעולות הפה מצא לו מקום במיוחד נוח בסלנג: זה מתחיל בביטויים מקראיים שאנחנו משתמשים בהם ביומים כמו “בלי להניד עפעף” כמו “לא פצה פה”, וממשיך ל־ “לסתום לו את הפה”, “ללקק לו”, “אכלת אותה!” “תן לו בשיניים”, “יצא לו המיץ”, “לבלוע כל שטות”. בהחלט חומר למחשבה.

 

הרהורים ושאלות לגלעד    🔗

 עכשיו יש כמה שאלות מעניינות בהקשר לספר של גלעד. למשל: מהי התצורה והמשמעות בהתגלגלות של הביטויים בין העברית לישראלית? האם ההבדלים גדולים? לפחות במקרה המבחן של החתך הסמנטי שבחרתי שתי “הלשונות” קרובות, מעורבבות וחיות בכפיפה אחת יותר משגלעד טוען.

 

אף־איבר אוניברסאלי?    🔗

 

ואולי בכלל יש איזו משמעות משותפת, אולי אפילו אוניברסאלית, לצירופים שבהם מופיעים אברי גוף בשפות שונות? בשפות שבדקתי־עברית, אנגלית, צרפתית ופולנית, ואולי גם בשפות נוספות יש המון צירופים שבהם מופיע האיבר “אף” וחלקם במשמעות קרובה: lead one by the nose , (למשוך אותו באף), turn up one`s nose at (לעקם את האף) poke one`s nose into (לתקוע את האף) turn up the nose at (להרים את האף). או בצרפתית: fourrer son nez partout (לדחוף את האף) או בפולנית wscibiac nos (לדחוף את האף). אפשר להבין גם למה: האף הוא איבר בולט בפנים, איבר מלא הבעה ונותן למסתכל מושג על ההרגשה של בעל האף. למשל ההרגשה שהאיש הזה “מרים את האף”. וראו ערך גוגול והאף. ואם זה כך, הרי שלפחות בחלקיה אולי הישראלית התפתחה בין השאר מתוך ההיגיון הפנימי הזה, בלי קשר לעברית או להשפעת שפות אחרות? וכולי וכולי. לא אייגע אותכם יותר בהשערותי הלא ממש מקצועיות, אני בטוחה שגלעד צוקרמן ישמח לתרום את חלקו לדיון הזה.