הכפר אשר בצפון 🔗
בראש הגבעה הקרחת, בין הרים מסולעים ומצולקים, הופיעו לפתע בתים חדשים, בתי אבן, אשר גגות אדומים לראשם.
היו הבתים הללו מוזרים מאוד בנוף אפור זה.
פלחים שחזרו מן העיר אל ביתם, אל כפרם הנדח אשר בהרים, היו עוצרים בהילוכם לרגע קט למראה הגגות המשונים והאדומים ושואלים זה מפי זה:
– בתים אלה, מי בנה אותם? של מי הם הבתים המוזרים הללו?
– את אלה בנו היהוד!
היהוד? – שבה ונשנתה השאלה. – מנין זה באו יהוד אלה? מה? כלום העיזו בני המות, אנשי צפת העלובים, לצאת את חומות החצרות אשר להם ולקנות אחיזה באדמת ההרים?
– לא יהוד מצפת הם אלה! – היו הפלחים תושבי הסביבה מסבירים להם לעוברי האורח.
הללו גבורים הם! מוסקובים! מארץ רחוקה באו ואין הם יראים כלל מפני האחרים. אפילו מפני הדרוזים החזקים אין הם יראים.
– ככה? – היה הפלח מהמהם ומניע בראשו לעבר איש שיחו. –חושב אני, כי לא לעולם יחזיקו מעמד. יום יבוא והדרוזים, תושבי הכפר לפנים, יקומו על היהוד ובחוזק יד יוציאו מהם את האדמה ואותם עצמם ישחטו. יעשו בהם שפטים כשם שעשו בנוצרים שנואי נפשם.
ובכפרים פשטה השמועה, כי היהוד בנו להם בתים בראש גבעת אם הטללים, זו הגבעה החוצצת בין שני העמקים, בין עמק החולה מזה ועמק עיון מזה.
*
ימים רבים לפני בוא היהודים לשכון על גבעה זו היה המקום מיושב על ידי דרוזים. דרוזים אלה ירדו מהרי החרמון, מפסגות הלבנון המושלגות ואמרו לבנות להם כפר חדש באם הטללים הנאה. דרוזים אלה עזי-נפש היו, גבוהי-קומה ואמיצי-לב. הם הדביקו בתיהם אל צלע המדרון ואילו בראש הגבעה, שם קבע משכן לו השיך, ראש הדרוזים.
בית השיך הרם והנישא היה בנוי אבן גזית מסותתת והיה כמשקיף ברב גאוה על פני העמקים אשר לרגליו.
בצדו של הכפר היה מעין מים זכים מפכה לו חרש בדרכו לעבר הגיא. היו המים מתגלגלים ויורדים במורד, חותרים, חורצים אפיק עמוק בהר. לרגלי ההר היו מי הפלג הקטן נפגשים עם מי הנהר הגדול, הנהר המדרדר, אשר מקורותיו בהר השלג הנשקף מרחוק. קרים, צוננים היו המים, כי מן השלג הנצחי באו והם עושים דרכם אל הירדן המתפנק ועושה דרכו בעמק הירוק.
*
מימיו של הפלג היו מביאים מפעם לפעם בשורות וסיפורים מעניינים אל מימי הנהר הפוחזים העושים דרכם אל העמק.
יום אחד הביאו מי הפלג את הבשורה, כי בא הקץ לשממה שכּסתה והשתלטה על פני הגבעה, לאחר שנעזבה מתושביה הדרוּזים.
שיחי ההרדוף אשר גדלו פרא משני גדות הנהר הטו אזניהם והקשיבו לחדשות אלו. הם חקרו ודרשו לדעת מי הם התושבים החדשים, שהעיזו להפר את דממת השממה והקימו בתיהם בארץ פרועה זו.
והמים מן הגבעה מביאים יום יום חדשות מחדשות שונות. בעבר היו הם, מי הפלג, מספרים על ארחם של הדרוזים גבוהי-הקומה, על הנשים היפות היורדות בוקר וערב אל המעין וכדיהן על ראשן ואלו כיום גילו, כמובן, כי חיים חדשים מפכים על התל העזוב, כי צלילי קולות של ילדים, נעירת חמורים, געיית פרות וגעגועי תרנגולות המנקרות באשפה כבשו את הגבעה וגרשו את הדממה.
ומי הנהר הסקרנים היו מקבלים יום יום את מי הפלג בזרועותיהם וחוקרים ושואלים לאורח חייהם של שוכני הגבעה החדשים.
*
המעשה ארע לפני שנים רבות.
הדרוזים עם שואף קרבות הוא. לפתע פרצה מלחמה בין הדרוזים ושכניהם הנוצרים אשר בהרי הלבנון. כאשר נודע הדבר בסביבה החלו להתלקט ולהאסף כל הגברים נושאי הנשק מבין הדרוזים. בהרי הלבנון התרכזו מאות ואלפים נושאי נשק דרוזים שפתחו במלחמה עם הנוצרים. לא עברו ימים רבים וכפרים פורחים הפכו לתלי חרבות. בלילות נראו לשונות של אש עולות השמימה והן מספרות לעולם על דם נשפך, על הרס ועל אבדון אשר זרעו סביב.
ככה נעזבו כפרים רבים. שדות פוריים נשמו, וכרמים נושאי פרי נוטשו, כי לא היתה בהם יד האדם לעבדם.
והדרוזים אשר באם הטללים גם הם התחברו עם אחיהם הלוחמים אשר בלבנון. בכפר הזעיר נותרו רק הנשים והילדים. הגברים עלו להרים כדי לכלות חמתם בנוצרים שנואי נפשם מאז ומעולם.
לילה לילה היו הנשים מישנות את ילדיהן באם הטללים כשהן מבטיחות להם, כי מחר, מחרתים יבוא אבא, יטפל בעז הרעבה, יעבד את האדמה ויביא לחם לילדים הרעבים.
לילה לילה היתה האם מספרת לבנה בטרם יעצום את עיניו על האב אמיץ הלב אשר עלה להרים והוא חמוש נשק מכף רגלו ועד קדקדו. בנשק זה הוא מפיל אימה על העם השנוא עליו, על הנוצרים רעי הלב.
לילה לילה היו אמהות מספרות ומבטיחות לבנותיהן ולבניהן הקשישים כי הנה הנה, אולי מחר, אולי מחרתים ישובו הגבורים משדה הקרב והם עמוסים שלל רב. ככה נסכו אמהות רוח עוז ומלחמה בלבות ילדיהן הקטנים. היו הקטנים נודרים נדר בלבבם לאמור: כאשר אגדל, כאשר אהיה עומד ברשות עצמי, אקנה לי רובה משובח. אתקשט בחרב נאה ואעשה גם אני שמות באויבי.
אולם ההצלחה פנתה עורף לגבורי הטללים. כאשר נודעו מעשיהם האכזריים של הדרוזים בעולם, מהרו בני-אירופה לעזור לאחיהם האומללים – הנוצרים, בני דתם. אנשי צבא מאומנים ומלומדי מלחמה מהרו לעמוד לימינם של הנוצרים, ובני אירופה נקמו את דם הנוצרים השחוטים מידי אויביהם.
הדרוזים, בלחץ החילות החדשים, פנו לנוס על נפשם. התורכים אשר משלו אז בארץ שלחו צבאותיהם לרדוף אחר הנסים. הם הפיצו את הדרוזים לכל רוח ורק שרידים מועטים מצאו להם מקלט במרחקים, במקומות נידחים במדבר, מקום שם לא השיגה אותם חרב הנקמה.
ותושבי אם הטללים גם הם כאחיהם נמלטו על נפשם. הם חזרו אל בתיהם שבצלע הגבעה וקוו, כי כאן בארץ רחוקה זו מאדם ומעיר לא תשיגם יד המשפט. אולם, הם טעו…
יום אחד הגיעה פלוגת חילים אל הכפר הנדח. הם התנפלו על התושבים המועטים שהיו בכפר. את הצעירים לקחו עמהם והובילום אל העיר המרכזית. הם כבלו את הלוחמים ואחר השליכום אל בתי הכלא אשר בתחתיות האדמה, שם, בעיר השוכנת על שפת הים. ימים רבים בלו המסכנים בבתי הכלא, ורבים מהם מתו תחת יד מעניהם.
ובית הדין אשר בקושטא הבירה חרץ את דינם של המורדים לאמור: יען אשר הרסו, שרפו והשמידו הדרוזים רכוש לא להם, על כן זה דינם: רכושם הם יוחרם, עליהם להחזיר דמי הנזק אשר גרמו לנוצרים במיטב כספם, ואם לא יספיק הכסף אשר יתקבל חלף הרכוש, תמכר גם אדמתם לזרים.
השלטונות הודיעו לאנשי הכפר את פסק דינם ודרשו מהם לשלם את המס אשר הוטל עליהם. אולם הדרוזים התעקשו. הם בחרו לעזוב את אדמתם ולא לשלם פצויים לנוצרים שנואי נפשם.
אז פשטו בכפר חילות המדינה. הם אספו את עדרי הצאן, נטלו את כל התבואה מן המחסנים ואף על התרנגולות המחטטות באשפה לא חסו.
ראו הדרוזים כי מצבם בכל רע ויחליטו להרחיק אל מקום אשר לא תשיגם שם ידם הנוקמת של חילות המדינה.
– תנו לנו לפחות את בהמות המשא אשר לנו. – בעזרתן של אלו הפרדות נצליח להעביר אל
מקומנו החדש את ילדינו, את טפינו ואת רכושנו המעט אשר הותרתם לנו. – יבבה אחת הנשים.
– לא ולא! – השיבו הקצינים בשחצנות. – כשם שלא חסו הלוחמים שלכם על תושבי ההרים
הנוצרים ככה לא נחוס עליכם, – השיבו לובשי המדים.
באכזריות, מלקות, יריות ושוד בוצעה הגזרה הרעה. כעבור ימים מעטים התרוקן הכפר מיושביו. נדם שאון הילדים וקול התרנגולים לא נשמע.
ומימי הפלג הקולחים ויורדים אל העמק נשאו את בשורת הכליון אשר באה על אם הטללים בּן-לילה.
מטעם השלטונות נתפרסמה פקודה, כי אדמת אם הטללים עומדת למכירה וכל המרבה במחירה יזכה בה.
החילים מפלוגת העונשין שנשלחה לכפר, הרסו את הבתים, שחטו את בעלי החיים והשמידו את המטעים. שרדו לפליטה רק עצי התאנה. בצלם החליפו כח החילים וסוסיהם אשר להם.
ככה שממה אדמת אם הטללים וקורא דרור למי הפלג הפטפטנים היורדים אל הנהר הגדול, אל הירדן, הזורם למן צפון ועד דרום בעמק הערבה הנאה.
ויום אחד ובשורה חדשה בפי מימי הנחל הקלילים:
– גבעת אם הטללים שבה לתחיה.
– מה? האם שבו הדרוזים לעבודה? – שאלו יושבי העמק בחרדה ונשאו עיניהם למתרחש שם
במדרון הגבעה.
– לא ולא! – השיבו מי הפלג.
בני העם העתיק החדש שבו אל אדמתם, הם רכשו להם את האדמה.
ואכן, לא עברו ימים רבים ועל ראש הגבעה נוספו בתים חדשים, בתי מדות. קירותיהם נבנו מאבן הרים כבדה ומסותתת ואלו גגותיהם כוסו ברעפים אדומים הנראים ממרחקים.
באה גאולה לאם הטללים העזובה.
חרמון בן אם הטללים 🔗
בשורת גאולתה של אם הטללים אשר בגליל העליון הגיעה גם לאזניו של יגאל הצעיר, בן למשפחת בן-דוד אשר בראשוניה היושבת בשפלה.
בחור זה אשר נולד בראשוניה הכפר נשא נפשו זה מכבר אל הגליל העליון ואל הריו המיוערים. היה מעשה ויגאל יצא לטיול יחד עם ילדי כתתו אל צפת. הלך ברגל אל הג’רמק ולן לילה אחד בין אלוני התבור העבותים.
כאשר שב יגאל לביתו היה מספר וחוזר ומספר על לילות הגליל. רוּח האלונים שהתמזג עם פרחי ההדסים הלבנים שכר אותו כליל.
אביו של יגאל היה אכר בראשוניה. בכפר משלו אז פקידים בני עם נכר מצרפת באו. פקידים אלה נשלחו לארץ על ידי נדיב יהודי אוהב עמו אשר פזר כספו ביד רחבה כדי להפוך לחקלאים את אחיו העניים שעלו מארץ רוסיה.
הנדיב הידוע! כך נקרא שמו של זה האיש הנלבב בפי האכרים. הברון! קראו לו הערבים אשר שמע עשרו של היהודי בנימין רוטשילד הגיע אליהם.
פקידי הברון אוהבי בצע היו. הם אהבו את הכבוד ושמחו לקראת כל הבעה של חנופה והתרפסות אשר התרפּסו לפניהם האכרים אשר בראשוניה.
עד מהרה קמה בראשוניה קבוצה של אכרים חנפנים אשר נהנו מידו הרחבה והפתוחה של הפקיד. פקיד זה שבזבז את כספו של הברון בלי רחמים ובלי בושה, רק טובתו הוא עמדה לפני עיניו. הוא היטיב עם אלה אשר נכנעו למרותו ושטם ורדף את אלה אשר לא החניפו לו.
אביו של יגאל היה בין אלה אשר האהבה לציון ולחקלאות הביאתו אל הארץ. אדם זה לא יכול היה להבין כיצד ומדוע יתרפסו אחיו בני עמו לפני השליט הזר.
הגיעו הדברים לאזניו של הפקיד. נודע לו כי אביו של יגאל אינו מסכים עמו בכל דרכיו – וישנא אותו. מאז היתה משפחת בן דרור נרדפת ומנודה בכפר. האכרים, ידידי הפקיד, הפכו פניהם משנזדמן להם בדרכם. הפקיד מרר את חייו והציק לו בכל אשר יכל. אך בן-דרור האב לא נכנע. הוא החליט – ויהי מה! – כי את לחמו יוציא מאדמתו ולחסד זרים לא ייחל.
עוד בהיותו נער ראה יגאל וידע את אשר מתרחש במושבתו בראשוניה. לבו הצעיר התחמץ בקרבו בראותו איך בני עמו מתרפסים לפני השליט. הוא כאב בראותו את האכרים משתמטים מעבודה ומעבידים זרים בכרמיהם, והם, ידם אינה אוחזת במעדר והמחרשה.
ויגאל נָדר נֵדר לאמור: יעבור עלי מה, אני בראשוניה לא אשאר. ארחיק נדוד אל הגליל. שם, בין אלוני התבור הגדלים בר, אגדל את בני, בני חורין יהיו הבנים ועול זרים לא ידעו.
וכאשר נפוצה השמועה, כי נקנתה אדמת אם הטללים, שמח ורחב לבו של יגאל שבאותם הימים כבר בגר והיה לעלם. וכשבאו שליחי הברון לבקש אחר מועמדים צעירים מבני המושבה המוכנים להתישב על האדמה החדשה שבגליל מיד התייצב יגאל הצעיר לפני השליחים ובפיו הבקשה לצרפו אל חבר המתישבים החדשים.
חברי ועדת הבוחנים סקרו את העלם מכף רגלו ועד ראשו, אחר המטירו עליו שאלות משאלות שונות, כי ביקשו לדעת האם באמת ובתמים שואף העלם לעזוב את בית אביו ואם יצלח להיות אכר טוב שם בארץ החדשה הבלתי נודעת.
יגאל השתדל להשיב תשובותיו בטוב טעם ובשקול דעת. דבריו הנכונים הניחו את דעתם של הבוחנים וראש ועדת הבוחנים פנה אליו ויאמר: מראה פניך, בחור צעיר, מעידים בך, כי לגדולות נועדת. פנים אמיצים ונבונים לך ובטוח אני כי לא תּחת מפני כל. אין ספק, כי הנך מתאים מאוד לאם הטללים ואנו מקווים כי לא נתחרט על אשר בחרנו בך להיות ראש וראשון למתישבים בארץ הפרועה אשר בצפון הרחוק.
– חן חן לכם על דבריכם! – השיב העלם בענוה ואמר להסתלק כדי למהר ולבשר את הבשורה
לחבריו ולהוריו.
– אולם, דע לך! החזירו קולו של אחד מחברי הועדה, – עליך, עלם צעיר, לדעת, כי לא אל תענוגות אתה הולך. זכור כי ימים קשים צפויים לך באם הטללים. עליך להיות מוכן לכל צרה, זכור, כי העם היושב בסביבות האדמה אשר קנינו – עם פרא הוא. הדרוזים אשר גורשו מעל אדמתם ודאי עוד ישובו ויתאנו לכם, יושבי המקום החדשים. עליכם הצעירים יהיה לעמוד על המשמר, לדעת לאחוז בנשק.
– זאת ועוד, – הוסיף חבר שני מן הועדה, – גשמים רבים יורדים בארץ הצפון. הם הופכים את האדמה המטוננה והשחורה לאדמת בוץ. בימות החורף לא יהין איש לשים נפשו בכפו ולצאת לדרך בעגלה. ימים קשים תדעו, ימים רבים אשר בהם תהיו מנותקים כליל מאדם ומן הישוב המרוחק אשר בצפת וביהודה. זכור זאת וספר על כך להוריך ולחבריך! עליך להמלך היטב היטב בדבר, ונא אל תהיה פזיז ונמהר בהחלטתך.
– החלטתי כבר! – ענה העלם בקולו החזק והבוטח. אני הולך ויהי מה לארץ הגליל. ידועים לי יפה יפה התנאים הקשים, יודע אני אלו תלאות נכונות לנו. ברם, אין דבר! אני אהיה אכר עובד אדמתו וממנה אוציא את לחמי.
– יהא אלוהים עמך! הצלח בכל דרכיך! – השיב הפקיד ומשך בכתפיו מרב תמהון לשמע
הנמרצים של יגאל.
– כלום בגפך אתה אומר לעלות לגליל? – שאל אחד החברים מן הועדה.
פני יגאל הסמיקו לשמע השאלה. הוא התגבר על בישנותו והשיב קצרות: – גם לזה דאגתי כבר. בקרוב אשא לי אשה את חברתי הנאמנה ויחדיו נעלה הגלילה.
– בסמן טוב ובמזל טוב! – השיבו חברי הועד בעליצות וטפחו בחבה על שכמו של יגאל. אנו מקוים כי שם בגליל העליון תכה שרשים עמוקים. אתה תתקשר לאדמתך ולא תעזוב אותה לעולם.
– אמן ואמן, – הפטיר יגאל ונפרד מעל פני הועדה.
בערב סיפר יגאל להוריו את תוכן שיחתו עם חברי הועדה. לשמע דברי הבן אורו פניו של בן-דרור הזקן ובקול רועד ברך את בנו בכורו, כי יצליח בדרכו החדשה אשר הוא אומר ללכת בה.
עוד באותה שנה נשא לו יגאל לאשה את חברתו, את שושנה, אשר עמה למד בבית הספר בכתה אחת.
מיד לאחר החתונה אסף יגאל האכר הצעיר את כל כליו אשר רכש לו ואשר נתנו לו הוריו וחבריו במתנה, העמיס את כל הכבודה אשר לו על העגלה החדשה אשר רכש. יגאל ושושנה עלו וישבו בראש העגלה. יגאל הצליף בשוט והסוסים עקרו ממקומם. שעה ארוכה עמדו ההורים צופים אחרי העגלה הנושאת את בניהם הרחק הרחק, אל מקומם החדש, אל ארץ הגליל, הארץ הבלתי נודעת…
שעה ארוכה עוד הדהדו באזני הנוסעים ברכותיהם לקריאותיהם של ההורים והחברים.
ימים רבים ארכה נסיעתם של בני הזוג. בדרך נפגשו האכרים החדשים עם חבריהם, שהתלקטו ובאו מי מן המושבה ומי מן העיר, ואף הם פניהם מועדות הגלילה. בימים ההם טרם נסללו כבישים בדרכים. הסוסים נאלצו למשוך את העגלות הכבדות שהיו בוססות אם בחולות החוף העמוקים ואם באדמת העמק הכבדה.
בעמק החולה תקף הגשם את העולים. היה זה גשם אשר כמוהו לא ראו בני השפלה מעולם. ארובות השמים נפתחו והגשם ירד בלי הרף במשך שעות רבות. האדמה המטוננה ספגה אל קרבה את המים והפכה להיות בליל של בוץ דליל ועפר. היתה זו דיסה עכורה, ספק שחורה ספק אדומה, אשר כל הנכנס בה שוקע עד צואר. לשוא נסו הסוסים כוחם למשוך בשארית כוחותיהם את העגלה הכבדה. האופנים שקעו בבוץ והכל עמלו קשות עד אשר הצליחו לחלץ את העגלות מן הבּוץ הדביק ולהוציאן למרחב.
בעברם ליד חושותיהם של הבדוים שוכני החולה, נקהלו זאטוטי הכפר מכל עבר והיו מסתכלים בפלא: סוסים מושכים בעגלה. הם קדמו את הסוסים בצהלות וצריחות עד אשר נבהלו הסוסים למראה המון האנשים אשר הקיפו אותם. אחד העגלונים שביקש להחלץ מתוך פקעת בני אדם אשר הקיפו אותם, הרביץ בשוטו על הבהמות. האחת מהן שנבהלה מאוד קפצה הצדה ובדרכה החליקה ונפלה ארצה.
מיד קרב השיך הצעיר אל העגלות אשר נשארו תקועות וברך את הבאים בברכת ברוכים הבאים. אף תּמה כיצד זה רותמים סוסים משובחים אשר נועדו לרכיבה, שיהיו מושכים עגלות משונות כגון אלו. הערבים קרבו לאט לאט אל היהוד והחלו קושרים עמהם שיחה. בני ערב אלה שמחו, כי באו היהוד לשבת בגבולם ואף הראו נכונות לסייע בידי האכרים לחלץ את הבהמה שנפלה והקימוה על רגליה.
– יא חבוב! – קרא השיך אל יגאל בטרם יפרדו שני המחנות – דעו לכם: הסוס בהמה אצילה
היא ולא לה יאה למשוך עגלה אחריה. תן מתג ורסן בפיו של הסוס, הלבש אותו אוכף בעל גדילים יאה ונאה ורכב עליו, כי לכך נוצר זה האציל, ואלו לעגלה? אליה יש לרתום את הפרדה, זו הנחותה והעלובה במשפחת הסוסים.
– רב תודות לך, השיך! – נענה יגאל – ושלום עליך ועל כל אשר לך. נעשה כדבריך אינשה
אללה!
לאחר ימי עמל ותלאה הגיעו האנשים אל הגבעה הנכספה, אל אם הטללים. וכשעמדו האנשים במרומי הגבעה ונשאו עיניהם אל תפארת הסביבה נעתק הדיבר מפיהם. שעה ארוכה עמדו יגאל ושושנה צמודים זה לזה ומשקיפים אל נוף הפלאים אשר נגול לפניהם מראש ההר.
– איזה יופי! – מלמלה שושנה בחרדת קודש כשהיא נושאת עיניה אל השגיא בהרים, אל
החרמון השב שהיה מכוסה בכפת שלג מבהיקה מלובן.
– ראי נא, שושנה! – לחש יגאל בחדוה והראה על שתי חדודיות לבנות אשר נגלו לפתע לעיניו
מבעד לערפל אשר עטה את הצפון.
– הרי הלבנון הם אלה! שור, מכוסים גם הם בכפת שלג נהדרה, – ענתה שושנה כחולמת.
לרגליהם השתרעה בקעה. בקעה מארכת ונחמדה המשובצת מסביב הרים העוטרים את המישור בטבעת מארכת. היתה זו בקעת עיון היפה.
שושנה לא יכלה לגרוע עיניה מן המראה הנהדר אשר נגלה לעיניה. – איזה שטיח רב גונים הוא זה! העמק זרוע פרחים לרוב! – קראה ברב גיל.
– זהו העמק שלנו. גם לנו חלקת אדמה בזה המקום, – אמר יגאל. – אנו נהיה מוכרחים לעקור
את הפרחים ותחת פרחי הבר יגדלו לנו פרחים אחרים. שבלי זהב תנענה ראשיהן תחת ידי הקוצרים אשר יעלו עליהן מפעם לפעם.
– ובנוף הרים חמוד זה נקים את ביתנו? – שאלה שושנה כחולמת.
– כן, חמודתי! – השיב יגאל גם הוא בהתרגשות. באויר הרים בריא וזך זה נגדל את ילדינו.
יהיו אלה ילדי הרים, ילדי הטבע, טובים ותמימים כמו השדה הטוב המניב את תנובתו לאלה אשר יעבדו אותו באמונה.
במקום נמצאו כבר כמה משפחות שהקדימו לבוא ולהתישב זמן מה לפני בואו של יגאל וחבריו החדשים. אלה קרבו אל הבאים ותקעו להם יד אחים באהבה ובברכת ברוכים הבאים. הם ספרו על יפי המקום ואף לא כסו מפניהם דבר הצרות והפגעים המזומנים להם בזו הפנה הנדחת.
ללינת הלילה הראשון הוזמנו יגאל ושושנה לביתו של אחד האכרים החלוצים בנוף השממה. הם למדו הרבה על יפי הנוף, על האקלים הבריא ואף על מזג האויר השורר בגבעה זו.
– ומה? – לחש יגאל לחברתו כאשר נותרו לבדם, – האם המקום מוצא חן בעיניך?
– מאד מאד! – ענתה שושנה. – חן חן לך, יגאל, על שהבאתני למקום נפלא זה. נמאסה עלי
ראשוניה על חולותיה ומישוריה. נפשי יוצאת להרים, לשלגים, לעמקים ולגאיות אשר בגליל. אמנם יודעת אני, כי לא קלים יהיו החיים בסביבה זו, אולם אני מאמינה כי נוכל להתגבר על הכל. ארבע ידים לנו האוהבות מלאכה ועבודה. לא נתפנק, לא נתאונן, נעבד את האדמה והיא תהיה טובה לנו. היא תשיב לנו אהבה תחת אהבה.
– צדקת, חברתי! האדמה לא תבגוד בנו! היא תשיב לנו אהבה תחת אהבה. – חזר יגאל.
אחר דברי חברתו.
ככה התקשרו יגאל ואשתו הצעירה אל המקום הזה למן היום הראשון לבואם אל המקום.
כשהושלם הבית בשביל הזוג, עברו השנים להתישב בו. החורף היה קשה. רוחות עזות סערו והשתרעו על הגבעה בזעם ובזעף. יש ונדמה היה כי החרמון שלח את רוחותיו לטאטא את הגבעה מיושביה המוזרים. יש ורעפים עפו מעל הגגות שעה שהרוח היתה חובטת בהם, מכה, נאנחת וגונחת בעשותה דרכה על פני הגבעה המצולקה מבתים אשר דבקו בה.
אנשי הגבעה החזיקו מעמד. הם דבקו באדמה ולא יכלו להם כל רוחות הסערה.
בבוקר בבוקר היו יוצאים האכרים אל המעין. שואבים מים בחביות. עמלים שעה ארוכה בטפול בבהמות, בתרנגולות ובאוזים. בתום עבודה זו היו יורדים איש איש אל שדהו לסקל את האבנים, לחרוש ולזרוע.
והאדמה השיבה טובה תחת טובה. אדמת העמק הפוריה נענתה לעובדיה. אותה שנה זכו האכרים ליבול טוב.
גדולה היתה שמחת האכרים למראה הערמות הגבוהות אשר נצטברו על הגורן הסמוכה לכפר.
בלילות היו בוקעים קולות שירה וצהלה מן הגורן. ועוברי-אורח דרוזים, בדוים, בני חורן הרחוקים שעשו דרכם בלילות ליד הגורן היו משתאים לקולות הצחוק של בחורות ובחורים. הם לא יכלו להבין לפשר השמחה אשר הקיפה את בני היהוד הללו אשר בנו להם גגות מוזרים והם חורשים בסוסים אבירים.
משוגעים! היו מפטירים וחורשים בלבם רעה על אלה שהשבּיתו את מנוחת ההר.
לאחר האסף התבואה מן הגורן אל האסם, באה שמחה לבית יגאל.
שושנה ילדה בן. היה זה הבן הראשון אשר נולד על הגבעה.
זהרו פניו של יגאל למראה בנו בכורו אשר בא לעולם בקולות צוחה ובכיה.
יגאל הגיש את הרך הנולד אל לחיי אשתו אשר שכבה עיפה וחורת על המטה ולחש: – יהי רצון ובננו זה אשר נולד בהרים יהיה לתפארת לנו ולאם הטללים אשר אהבנו.
– הוא יהיה בן חיל! –מלמלה האם המאושרת ולחצה קלות את כף ידו של יגאל הרחבה
והמיובלת.
– ומה שם יקרא לבכורנו? – שאל יגאל.
– הבה נקרא לו טל! – הציעה שושנה. – שם זה יאה לה לאם הטללים שלנו.
– לא! – השיב יגאל. – מוטב חרמון, כי לרגלי החרמון נולד – חזק כביר, רחב-גרם יהיה בננו
כחרמון.
– לו יהיה כדבריך! – השיבה האם הצעירה בשחקה קלה.
ילדותו של מוני 🔗
היום בו נולד חרמון יום חורף היה. רוחות זועפות באו מן החרמון ההר השגיא ומן הלבנון. הנה אחז הטרוף ברוח וזו השתוללה על גגות הרעפים האדומים וזיעזעה האריחים. יש וחמדה לצון והעיפה גג של לול גבוה והתרנגולות רועדות ומקרקרות מרב פחד.
האכרים נחפזו מי לתקן את הלול ומי לחזק את בריחי השערים והדלתות. יגאל נאלץ אף הוא להניח את שושנה לבדה, כי הסוסים באורווה היו מקרטעים ברגליהם וצוהלים. אמוצה, הסוסה, אשר לה כמה וכמה ימים להימצאה באורווה לא יכלה לעמוד תחתה בשקט. אמוצה ילידת מגדל-שמש היתה. במגדל, זו השוכנת למרגלות החרמון, ראתה אמוצה חיים לראשונה ולבקתת האבן שם, הדבוקה לצלע הר, נתרגלה.
מוזר היה בעיניה של אמוצה בית הפחים הקר והצונן אשר במקום החדש. היא התגעגעה למי החרמון הקרים ולעשב הרענן והרך אשר גדל ליד הסלעים והמדרונות ההר. מפעם לפעם השמיעה הסוסה את צהלת געגועיה, שנתהדהדה בכל הכּפר.
סוסתו של יגאל היא זו הנוהקת! – היו אומרים האכרים בשמעם את קול הנהי הבא מקצה הכפר. – היא מתגעגעת לחרמון, למולדתה.
ואילו ביום זה בקעה לפרקים בת קול עונה לעומת צהלתה של הסוסה. קול זה פועה ורך בקע ופרץ החוצה מבעד לתריסים, מן החדר בו שכבה היולדת שושנה והיא נושאת עין מלאת חיבה ואהבה לעבר בנה הקט.
– רעב הוא, ממש כמו אמוצה הסוסה. – אמר יגאל. – אנא האכילי את בנך ואני אלך להאכיל את אמוצה. מי יודע אולי יהיו אלה השנים, אמוצה וחרמון חברים וידידות תרקם בין השנים.
הרוח המיללת העסיקה, כנראה, את הקטן מאד מאד. מששבע מוני והקיבה לא הציקה לו שכב על מטתו מקשיב רב קשב ליללת הרוח. יש והיה מגלגל את שתי עיניו הגדולות הנה והנה, כמבקש לראות מי היא החיה הגדולה הצורחת, המתגלגלת והמטפסת על הגגות ברב רעם ורעש.
יש והעליצות תקפה את מוני והיה מקרטע ברגליו ודומה היה, כי הנה יקום על רגליו וחיש מהר יצא החוצה בעקבות הרוח ההומה בשדות וכמוה יטפס אף הוא, יעלה הרים, ירד בקעות ובכל אשר יעבור ישמיע את צלילי קולו.
וכשהוציאה אותו אמו יום אחד ממטתו והשכיבתו על גבי מחצלת פרושה על הארץ, פתח הילד בנסוייו הראשונים. הוא החל זוחל בידיו וברגליו ברב רגש וחפזון ופניו אל עבר הדלת.
שושנה בשמעה רעש העולה מחדר התינוק, נחפזה ובאה מן המטבח וראתה לתמהונה את הקטן זוחל על פני הרצפה ונתקל פעם ברגלי השולחן ופעם בכרעי המטה ואגב כך הוא מילל וצורח בקולי קולות.
– הביטו נא! – מלמלה האם המאושרה – הוא זוחל כבר.
ועוד טרם מלאו למוני תשעה חדשים והוא קם על רגליו והחל מדדה בחדר.
אך, דומה, שכּל אשר בחדר אויב היה לו לקטן. הנה ראה מוני משהו על השולחן הקטן והוא כה יפה. מה עשה הילד? הוא נגש מהר אל השולחן – ותפושֹ! והכלי בידיו.
אך מה זה? איזה תחושה משונה חש הילד בנגעו בכלי. הכלי היה קר.
הקטן מהר לשמוט את החפץ מידיו. קול צלצול עז נשמע בחדר. קול זה נעם דוקא לאזני הילד והוא החל צוהל בגיל. עוד! הרהר הילד בלבו. מיד מיהר לתפוס דבר מה אחר וזרק גם אותו ברעש לרצפה. אמא שהיתה עסוקה בלול באסוף הביצים שמעה את הצלילים הבוקעים מן החדר וחלחלה אחזה אותה. מי יודע – הרהרה שושנה – מהם תעלוליו של מוני הקטן! – אוי ואבוי! – ספקה האם כפיה למראה מוני העומד באמצע החדר ונהנה למראה שברי הכלים שהתגוללו לרגליו על הרצפה.
– הראית פרא-אדם כמוהו? – רגזה שושנה באזני בעלה, שעה שספרה על תעלוליו של מוני.
– צריך להוציאו החוצה. שמה לא יוכל פרא אדם זה לשבר כלים. – אמר יגאל.
– והלא עודנו פעוט! – התנגדה שושנה להצעתו.
– אין דבר! הוא נולד בכפר. לחופש ולדרור נולד מוני. צריך לחנך אותו לחיים של חופש. אנו צריכים לחסן את גופו. להרגיל אותו, כי יהיה מוכן לעמוד בפני פגעי הטבע. ידע לסבול וידע טעמה של שמחה מהו. – טען יגאל והשתדל לשכנע את שושנה כי תסכים לקו חנוך שלו.
כאשר מלאו שנתים לחרמון כבר היה זה הפעוט משוטט בחצר. מטייל בין הטלאים, נדחק לאורווה וידו בכל.
אביו הלביש אותו חלוק חם בימות הקיץ הלוהטים, באמרו: – יתרגל הילד לא להיות מפונק. בקיץ ילבש חמים ובחורף ערום יהלך. ככה יחסן הילד את גופו. מוצק יהיה, בריא וחפשי יהיה.
יום אחד ראה מוני כיצד אמו נוטלת כד המים, משקיעה אותו בחבית וממלאה אותו מים ומשקה בו את הצמחים בגנה.
– אמא! גם אני! – קרא מוני בשמחה למראה המים הנתזים ומרטיבים את פניו וכתנתו. הוא
שלח ידיו לפניו ובקש להוציא את כד המים מידי אמו.
– אתה קטן! לא תוכל לשאת את הכלי מלא מים.
– תני! תני! מים! מים!
ולאחר שסיימה אמא להשקות את הגנה ופנתה לעבודה אחרת נטל מוני את כד המים וטרח לשאתו אל החבית. לשוא התאמץ הילד להגיע אל פי החבית וכאשר לא הצליח הילד המעשהו פנה אל עבר הגנה.
אדמת הגנה היתה ספוגה מים ומוני בוסס בתוך הבוץ בהנאה רבה.
פתע הרגיש מוני בשוטים הארוכים והירוקים של הבצלים.
– הנה זנב של סוס! – קרא הילד בשמחה והתחיל תופס בבצלים בעלי העלים החלולים, הארוכּים והירוקים.
– דיוֹ, סוס! – היה הילד צוֹוח ועוקר בזה אחר זה את שתילי הבצלים, מעשה העקירה נעם לו למוני ולא הרפּה עד שתלש את הבצלים כּוּלם .
אמא שושנה היתה תמהה מאד כאשר לא מצאה את מוני בבית.
– חרמוני! איכּה?
אין קול ואין עונה.
בחפזון יצאה האם לחפש אחריו, היא רצה לעבר החבית. שמא טבע הילד במים. אך שם גם לא מצאתו.
מלאת חששות הלכה שושנה בעקבות פסיעותיו של הילד שנכּרו היטב באדמה.
– אוי ואבוי לי! – נרתעה האם וזעקה פרצה מפיה למראה בנה המזוהם כולו בבוץ מכף רגל ועד ראש, העומד ומכה על ימין ועל שמאל. שולף צמחי בצל, מנופף בהם בידיו הקטנות וצווח: דִיוֹ! דִיוֹ!
– פרא אדם! מחבל! – זעקה האם. תפסה את בנה בידיה והחלה מרביצה על אחוריו המלאים.
– אמא! די! – היה הילד מצוח וצורח בלי שיבין על מה ולמה זה נחתות ויורדות עליו מכות
צורבות ומכאיבות.
לרגע נדמה היה כאלו מתמרמר הילד על מעשה אמו. הכיצד? הן את הסוס מכים ולמה זה יכו אותו.
מוני לא בכה בקול אף כי גדול היה הכאב. להיפך! יש ותוך הדמעות שהציפו את פניו פרץ הפה בקריאות משובה.
– איזה פגע רע הוא זה! – מלמלה האם משהבחינה ביגאל העומד לפניה. פניו היו קודרים למראה האם המתפרצת ומכה את בנה בכורה.
– את כל הגנה עקר! הוא יחריב אותנו כליל! – קראה בכאב – כל כך הרבה עמלתי! סחבתי מים בשביל להשקות את הגידולים הצעירים. על גן הירק היתה גאותי וראה מה עלה לו עתה?
– לא ברעש, רעיתי! כשיגדל ישלם מוני כפלים על הנזק אשר גרם עתה. הוא יצטרך לזרע את השטח, להשקות אותו ולטפל בו. זכרי זאת אשתי ועתה – הרגיע יגאל את שושנה, – אל נא ברוגז, הכל יסתדר בכי-טוב.
– אבל עד אשר ילמד זה הפרא עול משמעת עוד יהרוס וישבר הכל ושוב לא יהיה צורך בסדר.
רטנה האם אשר כעסה שכך והלך למראה שלות רוחו של בעלה.
בגן הילדים 🔗
כשנכנס חרמון הקטן בפעם הראשונה לגן הילדים, היה נדהם ומשתומם. הוא ראה לפניו חדר גדול גדול ובו מתרוצצים פעוטים, צורחים ומשתעשעים. ברגע הראשון אמר הילד לגשת אל חבריו הקטנים, אך משעשה צעד אחד לפניו נרתע הילד ונסוג לאחוריו.
מראה הצעצועים המרובים, השולחנות, התמונות והציורים הפחיד אותו. הוא הרגיש עצמו כּבעולם זר, רחוק מחדר הוריו, בודד ועזוב בעולם.
– אמא! – קרא הילד בקול בוכים ושלח ידו כמבקש לתפוס ביד הורתו, אשר עזבתוּ לנפשו ויצאה בחשאי אל החדר.
קולו הבּכיני של מוני הסב אליו את תשומת לבם של חבריו.
– מה יש, מוני חביבי, – קראה הגננת.
– איפה אמא? אני רוצה את אמא! – החל מוני צורח בקול הגובר והולך.
– אמא! אמא! תיכף תבוא! – השיבה הגננת ושלחה ידה אל הילד בלטיפה אמהית.
מוני נבהל מפני היד השלוחה אליו. זה הגבור הקט אשר ידו היתה בכל במשק אביו, הרגיש כאן פחד סתום והוא דחה מעליו את ידה של הגננת.
– אמא שלי! – פרץ הקטן בבכי, התנפל על הארץ והחל מקרטע בידיו וברגליו ברב יאוש.
קול בכיו של הילד, עורר צער גם בלבות הילדים הקטנים האחרים ועוד מעט וכולם היו ממררים בבכי.
קולות הבכי הגיעו לאזניה של שושנה שהיתה בדרכה הביתה, על כן נזדרזה וחזרה לגן.
מוני כשראה אותה קפץ ממקומו ורץ אל אמו. חבק רגליה, נלפת אליה ונתלה עליה כששפתיו רוטטות ומגמגמות. – אמא, אמא! רוצה הביתה! הביתה ! בואי!
– מותק שלי! גבורי! מה קרה לך? – הרגיעה האם את פעוטה. – הלא פה כל כך טוב. יש לך חברים רבים, ראה, הנה יוסי, הנה אביר, והנה גם השכן שלך.
וחרמון באחת: – הביתה!
– הרי לך גבור! – אמרה האם ונשאה עינים מתנצלות לעבר הגננת שעמדה מחייכת למראה המחזה שערך מוני בחדרה.
– אל תצטערי הרבה, שושנה, – אמרה הגננת. – תראי, כי קטן זה ידבק סוף סוף בגן הילדים וימים יבואו ועוד יהיה עליך לבוא הנה כדי לקחת אותו הביתה. מכירה אני טבעם של ילדים. בימים הראשונים הם מתגעגעים לסנור אמם, אך לאט לאט הם מתרגלים וקשה ממש להוציאם מאולם זה, מגן עדן זה של הפעוטים.
כל אותו היום נאלצה שושנה להשאר עם ילדה בגן. תחילה שלב חרמון ידיו הקטנות בידי אמו ולא זז ממנה שעה ארוכה. לאט לאט התרגל הילד לשאון אשר שרר בגן הילדים והיה עוקב בתשומת-לב אחר מעשי חבריו שהיו מציירים, הולמים בפטישים ומשחקים במשחקים שונים.
מפעם לפעם היתה נגשת דרורה הגננת אל חרמון הקטן ובמאור פנים מגישה לו ספר תמונות, קוביה יפה, צעצוע. הילד היה מתבונן בעין אחת בשי שהוגש לו, אך עינו השניה היה נועץ באמו, לראות אם שוב לא הסתלקה והשאירה אותו לנפשו.
משהתרחקה הגננת היה חרמון מעיז לנגוע בצעצועים שהונחו לפניו. הוא החל מגלה ענין בקוביות, דפדף בספרים והיה מאושר לראות בין הדפים את מכיריו ומיודעיו, את הסוסה והסיח הקטן, את התרנגולים ושאר בעלי החיים – חבריו בחצר.
לאט לאט הלך הילד שבי אחר העולם החדש אשר נגלה לפניו. וכבר בשעות הצהרים החל חרמון נוטל חלק במשחקם של הילדים חבריו. וכשנגשה הגננת והציעה לחרמון לסייר עמה את החצר ולראות את הארנבות הקטנות והיפות, לא יכול עוד מוני לשלוט ביצרו והסכים לאחוז בידה של דרורה שהובילה אותו אל החצר לראות את הארנבות הלבנות.
שעה ארוכה עשה חרמון בחצר. הוא לטף את בעלי החיים החמודים. השתעשע עמהם והאכילם מכף ידו הקטנה.
אמו יצאה לחצר וקראה לו. אך מוני היה כה שקוע במשחקו שהציע לאמו, כי תשוב לגן ותחכה בחדר.
– אני הולכת הביתה, מוני! – הודיעה האם.
– לא, אמא! – נסה חרמון להתנגד.
מבט חבה מצד הגננת החזיר לחרמון את שווי משקלו. הוא הרגיש כי כמו ששושנה אמו, כן אף הגננת, אוהבת אותו, מתענינת בו ודואגת לו.
– טוב! אמא! את יכולה ללכת הביתה, אבל שלא תשכחי לבוא לקרוא לי.
ככה כרת חרמון ברית עם גן הילדים ועם דרורה הגננת. לאט לאט גברה אהבתו של מוני לגן ולא עבר שבוע והוא היה מתעורר בבוקר בעצמו ומזרז את אמו כי תלווה אותו מהר מהר אל גן הילדים.
עד מהרה הפך מוני להיות הרוח החיה בגן. לא היה משחק שהוא לא יקח חלק חשוב בו.
השם מוני היה מהדהד פה ושם בחדר הילדים. הכל היו זקוקים לו. הכל היו שואלים בעצתו.
מעתה היו מחשבותיו העקריות של חרמון נתונות לגן הילדים. הוא השתדל להמציא לגן בעלי-חיים אשר מצא בשדה, פרחים אשר לקט. אך יותר מכל אהב הילד לספר את ספוריו. יום יום הדהד קולו של חרמון בבית הילדים. היה מספר ומתאר ברב התפעלות את אשר ראה, אם בבית, אם בחצר ואם ליד הפלג הזורם בקצה הכפר.
– זהו ילד מופלא. ילד אשר נולד בטבע, – היתה הגננת חוזרת ואומרת שעה שהיתה קשובה לצלילי קולו של חרמון בעל העינים הלוהטות והשערות המסולסלות והסבוכות אשר דומה כאלו מסרק לא עלה עליהם מזה ימים רבים.
בחיק הטבע 🔗
חרמון הקטן אהב מאד את הגננת, את הצעצועים ואת חבריו הקטנים שהיו נשמעים לו ומצייתים לכל מוצא פיו. אולם מאושר היה מוני כשהצליח לצאת דרך פשפש חצר הגן לשעה קלה, כדי לשוטט במדרון ההר, להגיע עד לעץ התאנה שליד המעין ושם לטפס על ענפי התאנה ולשבת דומם ושקט ואזנו קשובה לכל לחש רחש של צפור כנף או פרפר החולף ביעף על פניו.
לא פעם היה הילד יושב שעות ארוכות בצל התאנה חבוי מעין אדם.
הגיעה שעת הצהרים, הגננת עומדת לסגור את הגן, הילדים התפזרו לכל עבר ופנה, ואילו מוני טרם חזר.
– חרמוני! מוני! איכּה? – היה מהדהד קולה הקורא של הגננת.
– הילד נעלם ואיננו! – היתה הגננת מודיעה באזני שושנה האם, שהיתה באה במרוצה לשמע קריאותיה של הגננת.
– ילדים מי מכם ראה את חרמוני שלי? – היתה האם שואלת בדאגה.
הילדים שהתלקטו ועמדו מסביב לשתי הנשים המבוהלות ביקשו לעזור להן בהצעות ובעצות.
– אתם מחפשים את מוני? – שאל יוסי הקטן. – הוא ירד אל המעין.
– אל המעין? מה עושה שמה? פעוט שכזה? – חקרה הם.
– הוא רוצה למצוא ביצים של חוחית, – ענה הקטן שידע את סודו של מוני.
– ביצים של חוחית? – פורצת בצחוק הגננת. – למה לו ביצי חוחית.
– מוני התפאר כי הוא יביא ביצי חוחית, ישב עליהם כמו תרנגולת ואחר כך…
– הבה נלך ונראה! – הציע אחד הילדים.
לא עברה שעה קלה ומוני נראה במעלה המדרון כשהוא נסחב על ידי שני נערים גדולים ממנו. מוני היה מקרטע בידיו וברגליו, נאבק וחובט בשני הנערים. אך אלה לא הרפו ממנו אפילו לשעה קלה.
– הנהו! – צווחו הילדים לעבר שושנה. את רואה, מצא לו מקום בין ענפי התאנה. קראנו וצרחנו והוא אפילו לא ענה לנו.
חרמון הקטן עמד נבוך ונכלם לפני אמו ומורתו. פניו המשולהבים, שערותיו המקורזלות והפרועות העידו בו, כי נאבק קשה על חירותו, אם נכנע הרי היה זה אך ורק משום שאויביו היו רבים וגדולים ממנו.
– מה קרה מוני שלי? – גחנה ולטפה פניו הגננת.
– רציתי לראות כיצד בונות החוחיות קן. גליתי כבר את המקום הנסתר בין הענפים שם החלו הן להניח קש, צמר גפן ושאר חמרים והנה באו אלה השנים… – ילל חרמון וקפץ אגרופיו הקטנות מול אויביו השנים כאומר: חכו ! אני עוד אראה לכם.
בקצור: חרמון לא מלא הבטחתו. הוא לא הצליח למצוא ביצי חוחית בקן ולא דגר עליהן אך מאז והלאה דבק בו הכנוי “מוני החוחית”.
ומוני בדרכו הולך. מפעם לפעם הוא נעלם לשעות רבות מן הגן. מעתה ידעו הכל, כי את מוני אין לסגור בין ארבעת הכתלים, כי הוא אוהב לטייל לו לבדו בשדות ויש ויקח עמו את שני חביריו הנאמנים לו ויחדיו משוטטים להם השלושה במרחבים. ועוד ידעו ההורים, כי הילדים זהירים הם וכל תקלה לא תאונה להם.
שושנה התרגלה לתעלוליו של מוני והיתה מצפה באורך-רוח לשובו של בנה. הוא היה חוזר הביתה עייף, יגע, רעב כזאב, זולל מן המטעמים שהכינה אמו ואחר משתרע על פני רצפת החדר הצוננת בימות הקיץ. נרדם לשעה קלה, נוחר לפרקים ולאחר שקם חוזר ויוצא לרחוב לשחק עם חבריו.
אלה מעשי מוני כל ימי היותו בגן.
לעתים היה מספר באזני חבריו על שרקרקים שראה וכיצד שוחח עמהם וכיצד הוא וחברו המעופף הצבעוני רודפים יחדיו אחר דבורה מבוהלת בשדה.
– אתה משקר! – היו הילדים קורים אחר חרמון וצוחקים בפניו לשמע ספוריו המוזרים. אך הוא היה לובש ארשת של רצינות וטוען: בחיי! כי אמת דברתי.
הילדים היו גועים בצחוק לשמע ספורי הבּדים של הילד, ועם זאת אהבו מאד לשמע לספורי-הבאי אלה אשר חרמון ספרם בצורה מרתקת ומושכת את הלב.
והגננת! היא אהבה מאד להאזין לספוריו של הילד. יש והיתה נוטלת עפרון ומחברת, מקרבת את הקטן אל סנורה ומפצירה בו כי יספר לה את אשר ראה בשדה.
ומוני, לאחר הסוסים קלים, היה משתלהב ומתחיל מתאר ומספר בכשרון רב כיצד בונה החוחית קנה, כיצד צדה הדוכיפת תולעים, כיצד הצופית עפה מרפרפת ומשקיעה את מקורה הארוך לתוך הפרחים היפים.
הכל הכל היה כה קרוב ללבו של מוני. וכה יפה היה הילד בספרו עד כי הגננת תופסת לו לפעוט לשמע דבריו, מחבקת אותו, נושקת לו ואומרת: מוני, אתה תהיה איש טבע! אתה נחמד.
וכשהיתה הגננת מספרת באזני חבריה המורים או באזני המפקחת אשר באה מן העיר את המעשיות אשר שמעה מפי מוני הקטן – היו אלה מנענעים בראשם ומפטירים: ילד פלא לך בגן! אשריך שזכית בילד שכזה.
– אבל הוא פרא אדם הנהו! ידו בכל! – השיבה הגננת בריטוּן לשמע דברי השבח וההתפעלות. – הוא גורם לי צרום צרורות, הוא בורח ונעלם לעתים קרובות ואני מלאה דאגות לפעוט זה.
– לא נורא! הוא ימצא דרכו בחיים! ילד כמוהו לא יאבד. ובינתים למדי ממנו סודות הטבע, כי יהיו לך לתועלת.
מוני ואבנר 🔗
כניסתו של מוני לבית-הספר נעשתה ללא כל התרגשות וללא כל שינויים ניכּרים בחייו. בכפר הקטן, באם הטללים, היו הילדים עוברים מרשותה של הגננת לרשותו של המורה וזמן רב לא ידעו אם לומדים הם בגן הילדים או בבית-הספר. חדר הגן המרווח שכן באותו בנין גדול של בית הספר שנבנה בצורת חי"ת. בצלע המרכזית נמצא הגן. ואילו מצד ימין השתרעו כתות בית-הספר.
מוני הרגיש עצמו בטוב גם בבית-הספר. הן הוא היה בתוך חבריו, ראש וראשון לעושים, וכל אשר יעשה מוני – לרצון בעיני הילדים חבריו. מוני היה חפשי לנפשו ועושה ככל העולה על רוחו.
יום אחד מצא חרמון את עצמו יושב בכתה ומיגע מוחו, משתדל להבחין בצורת האותיות השונות והמשונות אשר המורה אמר עליהן כי הן מהוות יחד “גשם”.
מוני לא יכל להבין. מה? כלום גשם יורד על הלוח השחור? והרי הגשם רטוב הוא, מרענן ומשקה את האדמה היבשה ואילו כאן הגשם מלבין את הלוח בפסים עקומים ומשונים. אך לתמהונו מצא מוני, כי לבו הולך שבי אחר אלה הפסים העקומים, העגולים והמסולסלים.
לאט לאט למד הילד את אותיות האלף בית. בעזרתן של אותיות אלה למד הילד לא להיות תלוי באמו, בגננת ובמורה. מוני אהב ספורים והיה מאושר כאשר נתפתה לו אביו לספר לו ספור נאה ומושך את הלב. ואילו עתה משלמד חרמון לקרא יפה שוב לא היה זקוק לחסדי אביו. הוא למד לדעת כי אלה החוברות הקטנות הזרועות אותיות לרוב, מצודדות את נפשו רב יתר ממעשיותיו של אביו. בכל הזדמנות קלה, משנתגלגל ספר לידיו, היה מוני מסתתר לו באחת הפנות אשר בחצר, באורווה, ברפת, או בצל אילן, נועץ מבטיו בספר, וקורא וקורא עד אשר גמר לקרא את כל הספור כולו.
יש והיתה אמו עוברת ליד אחד ממחבואיו האהובים של חרמון ופתע שומעת קול צחוק בוקע ויוצא מבין סבכי האילן. צחוק מצלצל זה הפתיע את שושנה. היא נגשה אל הסבך ומשסלקה לצדדים את הענפים, נדהמה לראות את בר בטנה כשהוא רוכב על אחד הענפים וראשו סמוך לברכיו והוא צוחק וצוחק ועיניו נעוצות בספרון אשר לפניו.
– מה לך, חרמון שלי? – שאלה האם.
– לא כלום! – השיב הילד שנעור מהרהוריו ודומה היה כאלו נפל משמים ארצה.
– מדוע אתה צוחק, חרמון? – חקרה האם.
– זה לא כלום! עזבי אותי! זה בגלל הספור – היה הילד משיב חסר-סבלנות וחוזר ושוקע בקריאה.
מעתה ניטלטל חרמון בין שתי רשויות – רשות השדה והמרחב אשר קסמו לו ורשות הספר האוצר בתוכו עולמות לאין-ספור.
יום אחד הופיע חבר חדש בבית-הספר. היה זה ילד בהיר-עינים, שערו הבלונדי הארוך גולש ויורד לו על ערפו, ילד זה, אבנר שמו, בא מן העיר. הוריו גרו מזה זמן רב בירושלים ויום אחד החליטו לעזוב את העיר ואת שאונה ולבקש מקלט להם באם-הטללים הקטנה.
אבנר שהיה רגיל לסדר, לנמוסים כמנהג ילדי העיר, הרגיש עצמו כזר בין ילדי השדה, בני אם-הטללים. כשנכנס לכתה הביעו פניו בישנות ומורך-לב. הוא נדהם למראה בני הכפר הלבושים ברישול ושערותיהם גדלות פרע כאלו לא עלה עליהם מסרק מזה ימים רבים.
– ילד! מאין באת? – שאל לבסוף יורם הגוץ והשמנמן את האורח המוזר והמצוחצח בלבושו.
– מירושלים – ענה הלה בענוה ובקול בישני.
לשמע השם ירושלים התעוררו הילדים ומטר של שאלות נתכו על ראשו של אבנר.
– מירושלים? מן העיר הקדושה?
– שהיה שם בית המקדש?
– ואתה ראית את בית המקדש?
– ואת האלוהים ראית שמה?
פתאם נפלה אימה על אבנר. הוא לא יכל היה להבין מהי סבת הצעקות והקולות, הביט סביבו ומצא את עצמו עומד במרכז המעגל של הילדים. הוא בקש לצאת מן המעגל של המתוכחים אך הדבר לא עלה בידו.
תחיה הקטנה נגשה אל אבנר המבוהל והחלה ממשמשת בבגדיו המוזרים.
– הביטו! זה משי! משי רך, נחמד! – מלמלו שפתיה של הקטנה.
מיד קרבו עוד כמה ילדים והחלו ממשמשים ומחליקים את בגדיו, ואחר אף את שערותיו של הילד ואת פניו.
פחדו של אבנר גבר. עיניו שוטט אל כל עבר כמבקש מפלט לו מפני מעגל הראשים הזרים. ופתאום פרץ בצוחה בכינית כשהוא נושא את עיניו אל הדלת.
– אמא! אמממא! – זעק הילד ונסה לפלס לו דרך בין חומת הילדים המקיפה אותו. למראה הילד המבוהל נסוגו הילדים.
– מה קרה אבנר? מדוע אתה בוכה? – הזדרז ובא המורה אל הילד המבוהל.
– אני רוצה אל אמא! – ילל הילד בקול בוכים.
חרמון הקטן שהיה אותה שעה בגן הירק שמע את קול הבכי ומהר לבוא. למראה אבנר הבוכה התרגז, קפץ את אגרופיו והחל נוהם לעבר אבנר – מה זה? אתה תינוק?
למראהו נשתתק אבנר, מהר למחות את דמעותיו ובקול שקט יותר לחש כמתביש: – אני רוצה ללכת הביתה, אל אמא שלי.
– ומה תעשה עכשיו בבית? ולמה לך ללכת הביתה? השאר כאן, תשחק, תצייר ויהיה טוב – אמר חרמון בקול מפייס.
*
אבנר אף שבן עיר היה, הסתגל עד מהרה למנהגי הכפר. הוא השתדל לחקות בכל את חברו, את חרמון, אשר אהב. לא ארכו הימים ואבנר שהיה מפונק וענוג ומקפיד בלבושו הפך להיות בן דמותו של חרמון. שערו גדל פרע ומתנפנף ברוח. עור פניו הפך להיות שחום. עיניו הכחולות נהיו עמוקות ולא עלה על דעת איש כי זה הכפרי היה עירוני אך לפני זמן מה. גם בבגדיו של אבנר חלו שנויים. מעתה היה זה מהלך במכנסי חקי קצרים וחולצה לבנה מהדקת את גופו הרזה והתמיר.
שני אלה, אבנר וחרמון, דבקו זה בזה ויחדיו היו השנים מופיעים בכל מקום בכפר ובשדה. ובעיקר אהבו מאוד לקטוף פרחים ולעקוב אחר צפרים.
בימות החורף כשהגבעה הנשקפת לעבר הנחל מוריקה משפע הצמחים שעלו בה, היו השנים יוצאים לחפש בגבעה זו אחר פרחים חדשים כדי להביאם על שרשיהם מתנה למורה.
יום אחד בהיותם בדרך אל הגבעה הבחין אבנר בעלים רחבים בדמות מרזב אשר כסו את הגבעה.
– הבט! – קרא הילד – הנה עלו צמחים חדשים.
– מה חדשים! הללו עלי חצב הם. עולים הם במקום זה בכל שנה. – השיב חרמון.
– חצב? איזה מין צמח הוא זה החצב?
– תיכף תראה ותכיר צמח מופלא זה! – אמר חרמון, ובדברו החל מוני רץ בדהרה לעבר
הצמחים והחל מדשדש בהם ברגליו.
– מה אתה עושה? – צרח אבנר.
ועוד בטרם הספיק אבנר להבין למעשהו של חברו וחרמון כבר חזר אליו כשפּניו זוהרים ורגליו רטובות מן המים אשר נתזו עליו.
– הבט אל הנעלים שלי!
– איזה פלא! היכן זה נעלם הבוץ אשר דבק בהם? – התפלא אבנר.
– המים אשר בשפופרות העלים של החצב הם אשר נקו את נעלי, – השיב חרמון.
– אבנר נגש אל העלים המוזרים ונסה לעקור מהם בידים.
– שטויות! לחנם אתה עמל, – אמר חרמון – לא תצליח. מוטב שתחכה למחר. אני אביא עמי מעדר, נחפור באדמה ואז תראה את הבצלים הענקיים אשר לחצבים באדמה.
למחרת, כשנפגשו השנים בדרך אל הגבעה הופיע חרמון כשהוא נושא על גבו מעדר. בבואם אל המקום החל חרמון עודר וחופר בור באדמה הרכה. שעה ארוכּה היה חרמון חופר. אבנר התכופף לארץ והיה מפנה את העפר הרך והשחור לצדדים. לאט לאט נחשפו ונגלו חלקי הצמח. נראה הבצל הגדול כשלצדדיו התפתלו שרשים עבים ועגולים אשר דמו לתולעי גשם שמנות ובשריות.
חרמון זרק את המעדר הצדה ובעצמו התכופף לארץ. הוא פנה את העפר מן הבור ולבסוף התרומם כשארשת נצחון על פניו. בידיו החזיק בצל ענק אשר הוציאו זה עתה ממקומו.
– כמה הוא ענקי! – מלמל אבנר בהתפעלות.
– אלו ראית איזה פרחים נהדרים עולים מן החצבים בימות הסתיו!– אמר חרמון.
– אני אקח עמי את הבצל הזה ואשתול אותו בגנה ליד ביתנו. – אמר אבנר.
– מה? – אתה רוצה להעביר פרחי שדה אל גנתך? אם תרצה לעשות זאת הרי לא תספיק לך
אדמת אם הטללים כולה. הלא כה רבים הם הצמחים הגדלים בשדה. ובכלל, למה לך כל זה? רצונך להתפעל מאיזה צמח, צא אל השדה, בקש אחריו, הסתכל בו ודי – טען חרמון. – והידעת – הוסיף חרמון – כי בקרוב תראה כיצד עולים כאן בינות לחצבים פרחי הכלניות? כמוהן לא ראית מימיך?
נכנסו הדברים ללבו של אבנר והוא חזר בו מהצעתו לשתול את החצב בביתו.
– אבל אני אוהב מאוד פרחים והייתי רוצה לראות אותם לא רק בגבעה זו, כי אם גם בסביבה טען הילד.
– טוב מאוד! הסכים חרמון. – רצונך, נסור יום אחד אל המפּל, אל האשד הקטן ואל האשד הגדול, יודע אני מקומות נהדרים אשר שם נוכל למצוא פרחים לרוב.
– ואשר לבצל – אמר חרמון – קח אותו לך. הבא אותו הביתה ואל תשתול אותו באדמה. תראה מה יקרה בו לאחר שנה כשלא יהיה מוצנע באדמה.
ואכן, הבצל היה מונח ימים רבים על אחת האצטבאות בביתו של אבנר. דומה כי ענק זה מת ולא יקום עוד לתחיה אולם באחד הימים בחודש אב כשהסתכל אבנר בבצל תמה לראות כיצד זה הוריד מתוכו שרביט ארוך ועליו זרועים המוני פרחים קטנים. ימים רבים היה אבנר מלווה בגעגועים את השרביט הגדל ועושה פרחים גם כשהוא עקור מאדמת גדולו. ככה עשה הבצל שנים אחדות פרחים בסתיו ועלים בחורף לשמחת לב אבנר והוריו.
ושם בגבעת החצבים – כך קראו הילדים לפנת-חמד זו – היה מרבד החורף בגוניו הנפלאים מקשט את פני האדמה. פרחים לעשרות היו צצים מדי חודש בחדשו וידי הילדים היו מלאות עבודה לקטוף פרחים ולקלעם לזרים וכן להסתכל בפרחי הבר אשר הזהירו ביפים בימות החורף הזועפים באם הטללים וסביבתה.
יום אחד מהר חרמון לבשר לחברו, כי הגיעה השעה להרחיב את מסגרת הטיולים.
– כדאי לצאת ולראות את התנור, – הציע חרמון. היה זה כבר בימות האביב. הבוץ זה כבר יבש מסביב. הילדים כבר היו לומדים בבית הספר בכתה השניה. לשמע הצעתו של חברו שמח לבו של אבנר. – האמנם! – מלמל הילד. – האם באמת אומר אתה לצאת עמי אל התנור. האם אין הטיול מסוכן?
– אני אינני אומר ללכת סתם לתנור. אנו נלך בתוך אפיק הנחל ונגיע עד לראשו של המפל ואשר לפחד ולסכנה – שטויות! מי זה אמר לך כי זה מסוכן? אני מכיר את המקום יפה. כשהייתי בגן כבר עברתי שם. יודע אני שבילים אשר איש לא ראה אותם. שם ישנן פנות חמד אשר כמוהן לא ראית. בוא עמי ותהנה ותבין יופי מהו.
– טוב! – השיב אבנר בשפה רפה. מחר אנו יוצאים לדרך. אבל יודע אתה, מוני, אגיד לך את האמת, אני ירא… אני מפחד שמא יקרה לנו משהו שם, במעבר הנחל.
– אל פחד, אבנר! הן אמיץ לב הנך. הבה נראה את גבורתך כאשר תהיה עובר במקום סכנה. נראה אם תדע להיות זהיר כהלכה. כי עליך לדעת: העקר להיות זהיר.
– אהיה אמיץ, חרמון. לא אהיה פחדן – הבטיח אבנר שהתעודד לשמע המלים הטובות של חברו.
למחרת אחר הצהרים, כאשר היה הכפר שרוי בדומית בין-הערבים בטרם יחזרו הצאן מן המרעה, יצאו שני החברים לדרך, אל המפל. אבנר היה לבוש מכנסים כחולים וארוכים ובידו מקל ארוך. חרמון הביא עמו מעדר מיוחד במינו בעל שינים חדות הננעצות על נקלה גם באדמת הסלע הקשה.
– מעדר זה יהיה לנו לעזר רב הן בעליה והן בירידה – הסביר חרמון. – זהו מעדר של מטפסים בהרים. הביא לי אותו במתנה דודי אשר בא מאירופה.
אותו יום – יום בהיר היה. העננים נמוגו ונדחקו אל שולי ההרים. תכלת השמים ממעל היתה צחה ונהדרה. לפאת מערב נראו מבין קרעי העננים מטליות של לובן אשר היה מסמא את העינים. לאט לאט נמוגה כסות הערפל ולעיני אבנר ומוני נגלה בכל הדרו החרמון השב בהרים מכוסה מכף רגל ועד ראש בגלימתו הלבנה הצחורה.
למטה, כאילו לרגליהם של המטיילים נראתה באופק, לפאת דרום, הימה רובצת ורוגעת וסוגרת על העמק
– מה יפה הארץ! מלמלו שפתיו של אבנר בהתרגשות. הוא לא יכל היה לגרוע את עיניו ממראה שטיח הפלאים הססגוני שהשתרע לרגליו.
וחרמון! הוא כאלו לא שת לבו לסובב אותו. הוא בדק מפעם לפעם את הקרקע אשר הוא צועד עליה ואגב ריצה קלה במדרון היה מזרז את חברו שפיגר אחריו כי ימהר לרדת בעקבותיו.
– הזהר, אבנר! כאן הקרקע אינה מוצקה דיה! האבנים מדרדרות למטה, עליך להזהר, – ככה היה הילד מדריך את חברו.
שעה ארוכּה היו השנים מהלכים לאורך שפת הנחל שהיה חבוי בין שיחי עב קנה ופטל קדוש דוקרניים. פה ושם היה הירק מכסה על הכל ורק קולות השכשוך של גלי המים הם אשר העידו כי כאן בין עבי השיחים מתפתלים ודוחקים זה את זה זרמי המים היורדים אל העמק.
האדמה המטוננה היתה דביקה וחלקלקה במקומות מסויימים. מפעם לפעם נראו פה ושם בעבועי מים מבעבעים ועולים מן האדמה והמושכים בקלוחים דקים לעבר אפיק הנחל אשר למטה.
– ואימתי נגיע כבר אל המפל? – שאל אבנר.
– במהרה, במהרה – השיב חרמון.
פתע עמד חרמון שהלך בראש, לפני שקע עמוק באדמה.
– כאן עלינו לרדת! – אמר. – רואה אתה שביל זה? בו אנו נרד עד אשר נגיע למטה למטה.
שם בתחתית הקלחת נמצא התנור, – הוא המפל, שאליו אנו מבקשים להגיע.
– מה? כל כך עמוק, וכל כך רחוק? – נרתע אבנר בפחד.
– חביבי! אל תירא! תראה איזה יופי שם למטה. מלא פקפוקים והרהורים החל אבנר צועד אחר חברו. הירידה היתה קשה למדי. תחילה חש אבנר חלחלה בברכיו. הוא היה רועד ומפעם לפעם היה מבקש לשבת לנוח בצדי השביל. יש ולרגלי אי-זהירות מעדו רגליו של אבנר ואלו לא נאחז באחד הענפים או הגבעולים שגדלו בצדי הדרך, ודאי שהיה מחליק ומתגלגל למטה.
אבל לאט לאט התאושש. הוא ראה כיצד חברו מדלג ומקפץ בטוחות מסלע אל סלע והרהר: מדוע זה אני איני דומה לחברי? וכי הוא חזק ממני? אמיץ ממני? מרץ, אבנר! – מלמל הילד לעצמו, כאומר לעודד את רוחו הוא.
וראה זה פלא! לאט לאט חלפו עברו רגשות הפחד והאימה. הרגלים החלו צועדות על קרקע מוצקה יותר ולא עברו דקות מספר ואבנר היה צועד, יורד בשביל כאלו היה מהלך על גבי המדרכה ברחובות ירושלים עיר מולדתו.
רגש של בטחון אפף את הילד. עתה יכול היה אבנר להפנות ולהסתכל לצדדים. שם למטה נראה אפיק הנחל אשר מימיו העכורים התגלגלו ירדו להם דרומה לעבר עמק החולה, בדרכם אל הירדן, אבי הנהרות. מימינו ומשמאלו גדלו שיחים לרב ושם למטה, לאורך הנחל, נענעו פרחי ההרדוף הוורודים בחן את ראשיהם.
ועוד הילד תמה ומשתומם למראה הירידה התלולה והנה מצא עצמו עומד ליד חברו, ליד חרמון המסתכל בהתפעלות אל המים הגועשים הרועשים הבוקעים מן הסלע, מן התנור הרם והנשא.
– איך היתה הירידה! – צעק חרמון, כי ביקש להתגבר בקולו על שאון המים הרועמים.
– לא רע! – השיב אבנר.
– עתה ננוח קצת, נרוה את צמאוננו במי המעין הקרים ואחר נחדור נכנס פנימה אל התנור. אבל, דע לך, הפעם צריך לנהוג בזהירות, כי הסלע הלקלק הוא.
שני הרעים ישבו על הסלע ועיניהם נעוצות באשד אשר מימיו המקציפים הלבינו וכסו בכסות לבנה את המים העכורים. כעבור זמן מה, לאחר מנוחה קצרה, נגש חרמון אל האפיק, כרע על הסלע והחל שותה ממי המעין הקרים.
– נפלא! קר כקרח! – מלמלו שפתי חרמון שהזמין את חברו, כי יעשה כמוהו וירוה נפשו ממי הפלג הצוננים.
אבנר קרב וראה, כי באחת מפנות הסלע נקוים מים צלולים וטהורים. מקרקע הסלע היו מבעבעים ועולים בועות צחורות של אויר.
– זהו מעין! מעין הנובע בקיץ כבחורף. מנקיקי הסלעים יוצאים מים אלה הטובים והטהורים. אין כמוהם בכל ארץ ישראל – הבטיח חרמון לחברו.
לאחר ששני הילדים רוו צמאונם במי המעין, החל חרמון צועד לעבר התנור. השביל שהיה צר התמשך לאורך חומת הסלעים הגבוהה. מוני דבק בידיו לסלע והיה צועד אט אט על פני הסלע החלקלק.
כמוהו עשה גם אבנר שהיה אחוז פחדים כאשר אך דרכה כף רגלו על פני השביל החלקלק. אותה שעה, ברב יאושו אחז הילד בתכסיס הבדוק והמנוסה שלו והחל מרגיע עצמו בדברים: אבנר! היה אמיץ! למד מחברך, מחרמון. עשה כמוהו.
ואבנר נשא עיניו בהערצה אל חברו שהיה מתקדם אט אט בשביל. מימינו רעש הפלג השוצף קוצף כשהוא עושה דרכו באפיק העמוק. משמאלו התנשא צוק סלע אשר כסה במעין כרכוב את המערה האפלולית. והוא, אבנר, דחק עצמו בין מים ושמים כשהוא מתקדם לפניו. על הקיר ממעל שרקו סאנו המים הנופלים ברעש חזק והתיזו נתזי מים לכל עבר. פניו של אבנר כוסו בטפות מים. מפעם לפעם נאלץ הילד לנגב פניו ולשפשף עיניו אשר כמעט ונסתמאו מן המים. ועוד הילד מתאמץ לחדור קדימה בעד עב הענן הסמיך והנה אזניו קלטו קרעי קולו הצלול והצוהל של חרמון לאמור: הגענו!
השניים נמצאו על פני בליטה בתוך הקלחת. לפניהם, מגובה עצום החליק וירד נד של מים שוצפים ומלבינים ברב קצף!
אבנר נשא עיניו למעלה וראה פס צר של רקיע תכול אשר שני עצים שגדלו בראש הצוק בקשו לכבוש להם מקום בו ולהצר את שטח תכול השמים. לרגליו רבצה לה בריכה שמימיה היו גועשים ומתנדנדים, גועים ומתנפצים לרגלי הצוק. החלל היה רווי אדים, אדי מים אשר הפריעו בעד הראוּת בחוֹר-פלאים זה, אשר המים כּרוהו במשך שנים רבות רבות.
– חרמון! הבה ונצא מכאן! אזני חרשות כבר מן הרעש הנורא, – בקש אבנר מחברו.
– טוב! – השיב חרמון באי רצון – לו יהי כדבריך! נצא, אולם אבקש לסור הצדה, אנא, תן לי ללכת בראש.
– לא, הפעם אלך אני בראש. – החליט אבנר שביקש להראות לחברו, כי אין הוא נופל ממנו בעוז רוחו.
– טוב! עשה כאשר תרצה. אולם, זכור, אני אינני אחראי לך. ועוד! האם יודע אתה לשחות?
– יודע! ואם איני יודע – אדע, גיחך הילד ובגחוך זה בקש לחפות על חרדתו.
– בזהירות, כמנוסה וותיק עשה אבנר דרכו אט אט וחרמון אחריו,
– אין כמוך! גבור! בן חיל! – צוח חרמון מרב שמחה ותקע כפו בכף אבנר, שעה שהשנים יצאו כבר מכלל סכנה.
– מה הרעש? מלמל אבנר בארשת של ענוה – רציתי ויכולתי! ראיתי כיצד אתה הולך בשביל מסוכן זה ולמדתי ממך.
– תלמיד מצוין אתה, – הלל חרמון את חברו וטפח על כתפו באהבה.
ומשעלו השנים לאחר יגיעה רבה מתוך הקלחת וישבו לפוש בצל התאנה אשר ליד המעין, אמר חרמון לחברו. – יודע אתה! אני חושב שכדאי יהיה יום אחד לבצע את החלום שלי מימים רבים. הבה נחליט ללכת באפיק הנחל למן עמק עיון עד למפל התנור.
– זהו רעיון! השיב אבנר. – נבצע זאת בעוד כמה חדשים, בימות החופש, ובינתים יש ללמוד ולהכיר את הסביבה. את המפלים והמכשולים בדרך.
וככה החלו ההכנות לקראת מבצע הצליחה – בו עלה בידי השנים לעבור באפיק הנחל בין הצוקים אשר לנחל המדרדר.
לאורך הנחל 🔗
נחל הדרדרה מוצאו נבקעת עיון החמודה, בקצה הצפוני של הבקעה. בצלע ההר, במרחק קילומטרים אחדים מן ההר השגיא, הר החרמון מֵקֵרים ויוצאים מבטן האדמה מים רבים והם זורמים אט אט לעבר הברכה אשר בקלחת למטה. צוננים הם המים וצלולים כי מן השלגים מוצאם, הלא הם השלגים המכסים את ההר בימות החורף והם שולטים בהר ימים רבים גם בימות החמה.
בימי הקיץ הלוהטים יטו תושבי העמק את המים אל שדותיהם. אותם הימים ייבש הנחל כליל. “התנור”, זה השגיא במפלים, אף הוא ייבש. הקצף המכסה את מימיו לא יראה ועגום ועצוב הוא מראה הנהר הפזיז על קירות מפליו הרבים.
לא כן המראה בימות החורף. אותם הימים מלא הנהר על גדותיו. המים הפורצים ויוצאים מן ההר עושים דרכם בשאון ובקצף אל עבר העמק למטה. החקלאים לא בלבד שאין הם משקים שדותיהם במימי הנהר, כי אם עוד חופרים תעלות למען יוכלו עודפי מי הגשמים הרבים אשר השקו את השדות לרויה ואינם מוצאים מקום בהם, לזרום בתעלות ולהתחבר אל מימי הנהר הסואן.
באותם ימים תשמע המית המים הנופלים במַפָּלים בסאון רב. לא פעם בלילות סגריר ישמעו אנשי אם הטללים הדים עמומים הנופלים בקול חבטה עזה על קרקע המפל וההדים כה חזקים הם עד כי תדד שנתם של אנשי הכפר הבטלים מעבודה בימות הגשמים.
– הדרדרה משתוללת – יאמרו האכרים איש אל רעהו. יש ומעצמת החבטות של המים, יקרעו גושים כבירים של סלעים ויפלו למטה והמים הסואנים יטלטלו יגלגלו סלעי ענק אלה למרחקים.
היה מעשה ואנשי אם הטללים באו כדרכם את הנחל לראות את המפלים השנים שהיו סמוכים זה לזה והנה הופתעו האכרים לראות כי חל שנוי עצום באפיק.
אחד המפלים נעלם ואיננו. הברכה אף היא שונו פניה, היא הפכה להיות גדולה ורחבה. תמהו האנשים לשנוי שחל במהלך הנחל ולא יכלו להבין מה קרה. הילדים שאהבו לרחוץ במי הפלג, הם אשר גלו את הסוד. הם בדקו וראו כי קיר אחד של המפל התמוטט תחתיו והאבנים התפוררו ונשאו למטה עם הזרם.
עד היום יראו אנשי אם הטללים לאורחיהם את אשר עוללו מי הנחל הזועמים בעתות החורף.
אותם הימים יגאו המים במפל הטחנה. ילדי הכפר ירוצו יבוססו בבוץ, לא ינוחו ולא ישקטו. שעות רבות יעמדו הזאטוטים ועיניהם נשואות לעבר המים הרועמים הנופלים בקולות חבטה עמומים מראש הקיר למטה, לברֵכה. המים הכהים־האדמדמים נופלים ברעם ורעש. הם הופכים לגלי קצף מפעפעים ותוססים, המנסים לעלות זה על גבי זה. גלים גליליים מתנפצים בשאון ורעש ומתיזים רסיסי מים אל כל עבר.
יפה ביחוד מראה המפל בימות האביב עת חזרה השמש וקרניה צובעות את רסיסי המים הנתזים בשלל צבעי הקשת.
עזי הלב שבין הילדים יורדים למטה ועומדים סמוך לקלוח המים הרבים. הם נושאים עין ברעדה אל המים התוססים ורועמים ואין הם יכולים לנתק מבטם מן המראה הנהדר. ילדים אלה אינם שמים לבם לטפות המים הרבות המרטיבות אותם יפה יפה רק בעלותם במעלה הנחל יראו, כאילו יצאו זה עתה מן המקלחת.
אולם עגום ועצוב מראה האפיק בימות הקיץ. המיית המפלים לא תשמע. רק פה ושם יזרמו מים מועטים המלטפים את חלקת הסלע והם מזדחלים ויורדים עלובים ודלים, עלובים ומבוישים, וכאלו אומרים לשיחים אשר ליד הנחל: אל תראונו דלים כה. בני אדם הם המטים את מימינו אל כל עבר.
באחד מימות הקיץ הלוהטים, בימי החופש הגדול, שעה שהילדים בטלים מלמודים, החליטו חרמון ואבנר לצאת לדרך, כדי לצלוח את הנחל ולהגיע אל ראש המפל.
הילדים אשר גדלו בינתים והיו תלמידי הכתה הרביעית, התכוננו במשך זמן רב למבצע זה. הם למדו לשחות והיו מראים נפלאות בשחיה ובקפיצה לתוך המים.
– אנו נצרף אלינו את יוסי, הוא שחין טוב, – הציע אבנר.
– והוא מסכים? – שאל חרמון.
– בטח! – השיב אבנר, – אני הולך להודיע לו. ומתי נצא?
– מחר בבוקר.
למחרת, לאחר ארוחת הבוקר, נפגשו השלושה ליד הגורן.
אך יצאו מתחום הכפר החל חרמון יורד בחפזון בקוים אלכסוניים מטה מטה. דומה כאלו רגליו מרקדות ואינן נוגעות כלל באדמת המורד החלקלקה.
– הוא מקפץ ממש כמו איל, – מלמל אבנר מלא הערצה לחברו קל־הרגלים.
– חכה נדביק אותו. – הציע יוסי.
אבנר החל יורד בלי חמדה במורד. תחילה היתה ירידתו אטית, אך לאט לאט הפכה להיות מהירה ומסחררת. אבנר שוב לא שלט ברגליו. דומה, כי אלו השתים לא שאלו את פי בעליהן ולא התחשבו עמו. הן היו אצות רצות ועיניו של אבנר משתאות ובלבו רעדה מפני ההדרדרות הנוראה למטה.
– אבנר! עצור! – פרץ קול פחדים מפי יוסי למראה אבנר אשר רגליו שולחו כלפי מטה ללא כל אבחנה, – הסתכל וראה היכן הנך מציב את כפןת רגליך. צוחת־אימים זו הגיעה גם לאזני מוני שכבר עמד על שפת הברכה והתכונן לפשוט בגדיו כדי לצנן את גופו שנתחמם בירידה התלולה.
חרמון נשא את עיניו למעלה וראה את חברו הפוסע פסיעות גסות ויורד לפניו בקו ישר מטה מטה. ופתאום נעקרו רגליו מן האדמה, כי לא מצאו אחיזה על פני הקרקע התלולה. עוד מעט וגופו של הילד התכופף כלפי מטה ואלו רגליו החלו מפגרות ונוטות אחורנית.
– הוא מתגלגל! – צוח מוני ברב פחדו.
– אבנר! החזק מעמד, הזהר! האחז בצמח! – קרא מוני לעבר חברו. אך העצה אחרה לבוא.
אבנר נשתרע כולו לפניו והחל מתגלגל מטה מטה.
יעבור עלי מה! עלי להצילו! – אמר חרמון בלבו.
חיש מהר החל רץ למעלה בכוון בו התגלגל אבנר. בהיות הילד הנופל קרוב אליו, תפש חרמון עמדה ליד אחד השיחים, נאחז היטב בידו האחת בגזע השיח ובקפיצה לוליינית פשט ידו לעבר חברו המתגלגל כששתי רגליו מוצבות בפשוק רחב על פני האדמה כדי לעצור באבנר. ואכן, הצליח מוני להציל חיי חברו.
שעה ארוכה חזו השנים נושמים ונושפים בשארית כוחותיהם והדבּר אין בפיהם.
יוסי שהגיע אל המקום גהר אל אבנר ובחרדה רבה בדק ושאל את חברו לשלומו.
– בעצם איני יודע מה קרה לי. – השיב אבנר –אך דומני, שאני שלם בכל אברי. בדברו זאת התרומם ונסה לעמוד על רגליו שהיו רועדות ובקושי החזיקו מעמד.
לאשרם היה המדרון קרוב אל קצו והשלושה ירדו בו לאט לאט ואבנר, שנחבט כהלכה, נשא כמעט בידי חבריו השנים.
על שפת הברכה ישבו לנוח. אבנר הרטיב את מטפחתו במי הנחל הצוננים והעביר אותה על פניו הלוהטים, במים הקרים רחץ הילד את ידיו ואת רגליו הפצועות והזבות דם.
– למה לך כל אלה? – שאל חרמון.– עשה כמוני, אחת ושתים ואתה במים. בדברו, שמט מעליו חרמון את בגדיו ובקפיצה רבת־חן נבלע לרגע במים.
גם יוסי מהר להתפשט ולטבול גופו במים.
אבנר, אשר נח מעט ופחדו חלף עבר, אף הוא פשט בגדיו וצלל במים ועד מהרה שכח הילד את אשר ארע לו. לא עברה שעה קלה והשלושה היו משחקים, משתכשכים, מתחרים בשחיה במי הבריכה העמוקה.
– חברה! הנה דגים, הבה נצוד אותם! צוח אבנר בשמחה והחל דולק אחר נחיל דגים שנמלט מפניו.
– חבריה! – טען יוסי. – הלא לפנינו דרך כה ארוכה ומדוע זה נתמהמה ונבזבז זמננו כאן לשוא?
– הבה נצא לדרך! – החרה החזיק אחריו חרמון.
– ומה יהיה על הבגדים שלנו? שאל אבנר.
– אנו נצפין אותם כאן. – אמר חרמון.
השלושה צררו כל אחד את בגדיו לצרור ופנו לעבר הצוק הזקוף. כאן, באחד הכוכים, הניחו הילדים את צרורותיהם וכסו עליהם באבנים. – איש לא ימצא בגדין אלה ואיש לא יקח אותם ממנו, – הבטיח חרמון.
לפני צאתו לדרך הוביל חרמון את חבריו אל אחת הנקרות בסלע. מן הנקרה בצבצו ונטפו מים צלולים וזכים. נתהותה כאן גומה עמוקה אשר מים נקיים וזכין נראו בה. חרמון כרע על ברכיו וגמע בהנאה מן המים הקרים והמתוקים.
– עשו כמוני! – זרז חרמון את חבריו.
– אין כמוהם! – הם מתוקים כמו סוכר ממש, – אמר אבנר לאחר ששתה מלוא חפניו מן המים.
– ולכן קוראים למעין בשם מעין הסוכר כי מתוקים מימיו, – השיב חרמון בגאוה.
– חי נפשי, כי המים האלה השיבו ממש את רוחי ושוב איני חש כל עיפות וכל פחד, – הבטיח אבנר.
– מי יודע, אולי מעין קסמים הוא זה המרפא חולים והחובש פצעים – העיר יוסי בקול תמים אך מעושה.
– ובכן, לדרך! – קרא חרמון. – אנו נצעד לאט לאט. אולם על שפת הפלג במקומות שהנהר עובר בין הצוקים וגדה אין לו נאלץ לעבור את המקום בשחיה. אל פחד ילדים, נצליח.
– בודאי שנצליח! – לבש אבנר עוז.
בדרך, לאורך הפלג, היו צמחי הרדוף מנענעים להם בראשיהם הפורחים, ועלי המנתה הפיצו ריחם הנעים.
יוסי גלה צמחי נענה ריחניים. הוא עקר כמה גבעולים, מולל אותם בין אצבעותיו ונהנה הנאה מרובה מן הריח הנעים אשר נדף מהם. כמהו עשו גם השנים האחרים.
אבנר לעס בין שניו כמה מן העלים וחש במשהו צונן ונעים הממלא את פיו ונחיריו.
עוד מעט והנקיק העמוק נתמלא קולות צהלה וצחוק של הילדים שהיו מתחרים זה בזה בתעלוליהם.
קולות השאון בעמק דומם זה, החרידו את הצפרים הרבות שעל גדות הנחל ובשיחיו. נשמעה טפיחת כנפים חזקה וחרמון שנשא עיניו למעלה ראה זוג יוני סלע חמודות ואפורות מתנשאות ממקומן בנקיק ונעלמות.
יוסי נשא את עיניו למעלה ופחד אחזהו. קירות האפיק היו תלולים מאד משני העברים ונדמה היה כאילו מבקשים להתאחד זה עם זה ולסגור על הילדים אשר בעמק למטה.
בהתקדמם פגשו הילדים בסלעי ענק שהיו מוטלים על קרקע האפיק. נכר היה בברור, כי סלעים אלה נעקרו ונפלו מראשי הקירות למעלה.
– תארו לכם – מלמל יוסי – אלו היה נעקר עכשיו גוש סלע ונופל יורד למטה, והלא היה קובר אותנו תחתיו.
– בלום פיך! מה הנבואות הקודרות אשר אתה משמיע! – התמרמר אבנר, אשר גם בו דבק הפחד למראה הסלעים הקודרים והאדירים.
– הבה נכנס למים, נשחה קצת עד אשר נעבור כברת ארץ צרה זו החסומה על ידי הסלעים – הציע אבנר.
אמר ועשה. קפץ לתוך המים השקטים שהגיעו עד לברכיו. תחילה שחה במים אך משראה, כי אפשר להלך בהם החל צועד בבטחה בתוך המים.
כמוהו עשו גם חרמון ויוסי.
שכשוך המים בתוך פנה שקטה זו החריד מרבצו את אחד הנחשים במים, שנרתע והחל נמלט על נפש.
אבנר שהיה מהלך בראש החבורה הבחין בו הראשון. לפתע ראה לפניו נחש ענק בעל עור חום המתנוצץ לאור קרני השמש כשהוא מחליק במהירות בתוך המים. הוא הבחין יפה בקוביות השחורות אשר קשטו את גבו.
למראה הנחש נרתע לאחוריו ומבוהל צעק: – חבריה! נחש! – ומיהר לחפש לו מפלט ולהיאחז בצפרניו בסלע כדי לטפס על הצוק החלק.
מוני קרב אל חברו ואף הוא הספיק לראות את הנחש המתפתל בתנועות חן בתוך המים הרוגעים.
– אל תירא, אבנר! שוב וטבול רגליך במים. נחש מים זה אינו ארסי. בכלל עליך לדעת, כי הנחש במים אינו מכיש ואינו מזיק, כי הלא פיו סגור וכיצד יוכל לנשוך?
– מנין לך כל זה? – שאל יוסי?
– מנין? – השיב – תורה זו למדתי מפי רחמים, ציד הנחשים המפורסם.
לשמע השם רחמים לבשו פניהם של הילדים ארשת של חשיבות. רחמים היה בחור שמן וגבוה, שהתפרסם בכפר כציד נחשים, כאיש אשר לא יירא מכל נחש ומכל רמש הרומש על הארץ. כשמתגלה נחש בכפר מיד בוקע ונשמע הקול מקצה אחד של הכפר ועד הקצה האחר: רחמים, נחש! ורחמים יוצא מביתו ושם פניו לעבר הלול או לאורווה, מקום שם נראה הנחש, והוא, רחמים, תופש בנחש הארוך בזריזות ובזהירות תוך דקות מספר ומרוצץ את ראשו. הילדים היו מהלכים ביראת כבוד סביב גבורם זה.
אף על פי כן מלמל יוסי ואמר: – ואני אומר לכם, כי אם רואים נחש שהוא מפוקפק ואשר טרם ראיתם כמוהו, מוטב להתרחק ממנו.
– ואפילו אם אינו ארסי? – שאל אבנר.
– יתכן שהצדק עמך! – השיב חרמון ומשך בכתפיו, כאומר: מה איכפת לי כל זה! – ובינתים, הבה נסתלק ממקום זה ונפטר מן הנחש. – הוא מהר לטפס על הקיר החלק של הסלע ועזר לחבריו לעלות גם הם.
על פני חלקת הסלע ישבו השלושה לנוח כשהם שפופים וצפופים זה ליד זה, מסתכלים במים הנגרים ויורדים חרש לרגליהם. מפעם לפעם היה חולף ביעף שלדג, בעל המקור הארוך, בקול צריחה. לפתע היה נופל ממרום ובין רגע ועלה מן המים ובפיו דג אשר שלה זה עתה.
– אלה הם דייגים למופת! – נהנה יוסי למראה הצפרים שהיו עסוקות בציד יומם ולא נפנו אפילו להסתכל בילדים אשר על הסלע.
– חברה! עת לזוז! – השמיע חרמון. והחבריה החלו צועדים שנית בתוך המים. הם הגיעו אל מפל אחד אשר הברכה לרגליו נראתה להם עמוקה מאוד. הסלעים משני צדי הנחל היו זקופים ואי אפשר היה לטפס עליהם.
– מה לעשות? – שאל יוסי חרד. – למעלה אי אפשר לעלות, לרגלינו תהום עמוקה ולפנינו רצועת שמים צרה.
– אל בהלה, ידידי! – הרגיעו חרמון. – רואה אתה ענפי שיח זה? באלה נרד למטה ונגיע אל תחתיתו של הערוץ.
אבנר נגש אל הענף הארוך אשר הראה עליו חרמון ונוכח, כי הוא ענף של שיח היערה המטפסת. היו אלה ענפים חומים ועבים למדי כדי לשאת עליהם משא אדם ולא ישברו. הענפים השתרגו על פני הסלע ונראו כאלו זוחלים הם למטה אל עבר האפיק התחתון.
– הבה ונאחז בענפים ונשתלשל ונרד בהם למטה! – הודיע חרמון.
– וכלום אלה חזקים דיים לשת אותנו? – שאל יוסי.
– בודאי! – צהל קולו של חרמון. – מה? כלום חושב אתה, כי הנך כה כבד עד כי ישבר הענף תחתיך? ובדברו נתלה חרמון בענף הראשון שנזדמן לו, שלשל רגליו והחל יורד חיש מהר למטה.
– מהרו עשו כמוני! – קרא חרמון לחבריו שעה שעמדו רגליו בבטחה בתחתיתה של הקלחת.
אבנר ויוסי השתוממו לראות כיצד בצע חרמון את הירידה כשהוא נאחז בנטישת היערה הארוכה. לאשרו היה הענף עבה למדי והענפים הצדדיים רכים ולא שרטו בבשרו של המטפס.
אחרי חרמון הגיע תורו של אבנר.
יוסי אמר: – אבנר! אתה עודך חלש מן הגלגולים אשר התגלגלת במורד האשד של הטחנה על כן מוטב שאני אשאר למעלה. באם יקרה לך משהו הרי חרמון למטה ואני למעלה נהיה לך לעזרה.
– לי אל תדאגו! – הרגיע אבנר את חבריו. הוא לבש עוז והחל גולש לעבר התהום למטה. היה רגע ואבנר כמעט התחרט ורצה לקרוא בקול גדול ליוסי חברו, כי יצילהו ויעלהו למעלה, אך הוא החליט להתגבר ולא לגלות פחדו לחבריו.
למטה עמד חרמון כשהוא שולח זרועותיו למעלה מוכן לחבק את אבנר. למראה פניו הצוהלים של חרמון, לבש אבנר עוז והחליק החלק וירוד מטה מטה כשהוא עוצם עיניו ולוחש לעצמו: אבנר! אתה תגיע בשלום. שום דבר לא יקרה לך. ואכן, פחדו חלף עבר. הכאבים אשר חש קודם לכן בבטנו נפסקו.
עתה בא תורו של יוסי. הוא תפש בענף והחליק למטה ומטר של אבנים שהנער בחפזו זעזען ממקומן ברגליו החל מדרדר ויורד בקול שאון.
הדרך אל המפל עברה עתה עמוק עמוק בתוך האפיק. קירות הנחל הזקופים, המשופעים והגבוהים, יצרו פס צר של תכלת הרקיע שנראה לילדים כאשר נשאו עיניהם מפעם לפעם למעלה. פה ושם חסמו סלעי ענק את הדרך בפני הנחל אשר נאלץ לעקוף את הסלע ולסלול לו אפיק חדש. באחת הפנות, במקום שהנחל התרחב קמעא גלה יוסי שיח של הפטל הקדוש שהיה משחיר משפע של פרי.
– חבריה! פטל לפנינו! – צרח יוסי וזנק לעבר השיח. יוסי שהיה רעב החל לאכול בזללנות נפרזה את הפירות שהיו רכים וטובים.
– הי! יוסי! השאר נא מעט גם בשבילנו! – התחנן אבנר.
– ישאר גם בשבילכם – השיב יוסי והמשיל בזלילתו.
– יוסי, ראה נא מה קרה לך! הלא צבע פניך שונה עד כי אפילו אמך לא תכיר אותך – צחק אבנר
בראותו כיצד מיץ התותים הטעימים צבע את פניו של חברו.
– אל תדאג! מימיו הקדושים של הנחל יטהרו פני עד מהרה ובינתים גשו גם אתם למלאכה, גשו ואל תמהמהו!
חרמון לא שם לבו לקוצים הדוקרניים, הוא שכח אל כל כללי הזהירות ואפילו לפצעיו לא שם לב. הפירות הטעימים נסכו עליו שכרון והוא היה זולל בלי הרף.
וכאשר סוף־סוף ישבו לפוש בצל הסלע היו צוחקים האחד על חברו בשל המסכות השחורות אשר לבשו על פניהם ביום חול.
וחרמון אמר: – גם הפצעים וגם הכתמים יעלו ארוכה עוד מעט כשנכנס למים. בעוד כמה דקות נגיע לברכה אשר ממנה אך צעדים מספר אל ראש המפל.
משהגיעו לברכה עמדו השלושה נדהמים למראה פנה שוקטה זו. בין הסלעים הקרחים רבצה לה ברכת מים שקטים וצלולים. חרמון שטבל לראשונה במים הרים קול צוחת כאב:
– המים קרים ממש כקרח, – רעד.
אבנר שטבל רגלו מהר להוציאה, כי הקור היה ממש מקפיא את הדם בעורקים. יוסי שראה כי חבריו חוככים בדעתם החליט וקפץ למים והחל שוחה כשהוא פורש ידיו ורגליו ומתיז מים לצדדים.
– עונג! נפלא! – קרא כשהוציא ראשו מן המים והיה מניע אילך ואילך את קרקפתו השעירה כדי להתנער מן המים.
חיש מהר קפצו השנים בעקבותיו ושעה ארוכה היו הללו משכשכים, מעלים גלים ומקימים שאון בפנה שקטה זו החבויה בין סלעי מגור.
כשעברו רגעי השובבות הראשונים הציע חרמון לעבור את הברכה בשחיה.
נתברר, כי הברכה עמוקה היא וכי אין לעברה ברגל. ברור היה, שאין כל אפשרות לעבור לאורך שפת הברכה. כי הקירות תלולים מאד ורק פה ושם, בגובה רב, נראו זיזים ובליטות.
נעימה היתהה שחיה לאורך הברכה. אבנר חש שעוד מעט וכוחותיו כלים ובקש לנוח. הוא נסה לעמוד על רגליו, אך מיד נוכח, כי המים עמוקים הם מאד מאד, על כן התרומם חיש מהר וברב מבוכתו חש מפלט אל עבר הקיר. אך גם כאן זומנה לו אכזבה. הסלע היה חלק וכל זיז או בליטה לא נראו בסמוך לו.
יוסי ששחה אחריו חש בעיפותו של חברו, מיהר אליו והציע לו לשים זרועו על כתפו.
– ככה ייקל עליך יותר לשחות, לא כך?
בינתיים נתקרב גם חרמון והחל שוחה מצידו השני של אבנר.
יוסי נתהפך והחל שוחה שחית גב כשהוא חתר בידו האחת ובידו השניה הוא תומך באבנר הכושל. וכך שחו שלושתם עד שהבחין יוסי בזיז סלע בולט סמוך לפני המים.
משנאחזו השלושה בזיז ברצונם לעלות עליו קידם פניהם משק כנפים עז. יונת סלע בעלת זנב אפור התעופפה כלפי מעלה.
– חבריה! – הודיע חרמון. – אני בטוח, כי כאן נמצאים קנים של יוני הסלע. אין ספק, שזוהי הנקבה הדוגרת על הביצים. הבה נעלה ונחפש אחר הקן.
ואכן, משעלו השלושה למעלה, גילו על משטח הסלע החלק קן של יוני הסלע. אין ספק, שזוהי הנקבה הדוגרת על הביצים. הבה נעלה ונחפש אחר הקן.
ואכן, משעלו השלושה למעלה, גילו על משטח הסלע החלק קן של יונים ובתוכו שני גוזלים. הקן היה עשוי ורדים ערוכים במעגל ומחוברים זה לזה בלשלשת. שני הגוזלים בתוכו זה עתה החלו להעלות פלומת נוצה על איבריהם הערומים.
– כמה הם נחמדים! – מלמל יוסי.
– אני מציע שנקח אותם הביתה, נטפל בהם ונתחיל מעתה בגדול יוני סלע. – הציע אבנר.
– נעשה זאת כשנחזור. – הסכים חרמון. – קודם כל עלינו להגיע אל מטרתנו.
החבריה עשו שעה קלה בנקיק הסלע. הם מצאו עוד כמה קנים חבויים פה שם ובתוכם ביצים לבנות כשלג.
– חבריה! עת להמשיך במסע! – הודיע חרמון ובקפיצת ראש חדה ונאה קפץ אל תוך המים ויבלע בתוכם לרגע קט. כמוהו עשו גם אבנר ויוסי שנחו יפה יפה וכעבור כמה רגעים חשו השלושה קרקע מוצקת תחת כפות רגליהם.
האפיק התרחב במקצת לפניהם והמים זרמו עתה בתוך תעלה רחבה לא עמוקה.
רעש עמום עלה באזני הילדים.
– אנו קרובים למפל, – הודיע חרמון בהצביעו על פתח הנקיק אשר בעדו נראו באופק שדות ירוקים, כרמים ובתים שדבקו ברש הגבעה.
וחרמון הזהיר את חבריו לאמור: – מעתה התקדמו לאטכם, הוו זהירים כאשר תגיעו אל קצה הצוק. דעו, המשטח חלק ואוי למי שיחליק ויפול למטה.
– לאט לאט, בזהירות! – קראו הילדים זה לזה משראו לפניהם את הקלחת של המפל למטה והיא לרגליהם.
יוסי ואבנר, זחלו על גחונם והיו מתקרבים אל אבר קיר המפל כשראשם נראה בולט החוצה ואלו ידיהם נאחזות יפה יפה בענפי שקד הבר שנקרה להם והוא צומח בראש הצוק.
מלאי התפעלות רבצו הילדים והיו מסתכלים אל התהום העמוקה אשר לרגליהם.
פתאום נשמע קול שאון ממש לרגליהם.
– אלה אורחים, תיירים הבאים לראות את המפל! – שיער חרמון.
– הבה נפתיע אותם. – הציע יוסי.
וכשנכנסו המעפילים הראשונים מבין התיירים, לתוך התנור ועמדו עייפים ויגעים על שפת הבּרכה, פצחו השלושה בשיר והחלו משמיעים קולות יללה שונים ומשונים.
פחד נפל על הזרים. אלה החלו להתרוצץ אילך ואילך, סבורים היו, שחיות רעות מהלכות בנקיק.
חד התיירים נשא עיניו וראה שלושה ראשים שלוחים אליו מראש הצוק. תחילה תקף אותו תמהון, כי דמה שחזון־תעתועים לפניו. אך עד מהרה התאושש ובחיוך רחב הזמין את הקטנים שבחבורה ואת התיירים האחרים המבוהלים, כי יבואו לראות בתעלוליהם של השלושה אשר ההינו ועלו בראש הצוק.
שעה ארוכה עוד השתעשעו הילדים בראש הצוק ואחר החלו לחזור על עקביהם. וכשהגיעו הביתה לעת ערב ובידיהם שלל רב של גוזלי יוני־הסלע, היתה ההתרגשות בכפר גדולה. רבים היו הילדים אשר קנאו בשלושה הסיירים אמיצי־הלב אשר זכו בהרפתקאות מלאות ענין ביום זה.
הדרוזים 🔗
ביום סתיו אפור יצאו אבנר ואביו לחרוש בשדה. הם אמרו לסיים במהירות האפשרית את חריש הפָּתִיחַ, שהאכרים נוהגים לבצעו לפני רדת הגשמים. הודות לתלמים הפתוחים אשר באדמה המפולחת, סופגת הקרקע את טפות הגשם הראשונות והגרעינים נובטים בהקדם.
השדה של אבי אבנר היה מרוחק מן המושבה, והשתרע במדרון היורד עד לנהר חצבני. מדרון זה היה שופע אבנים וקשה היה החריש בשטח, אבל האדמה היתה שמנה וטובה ונותנת מאה שערים לעובדים אותה באמונה. אותו יום הפציר אבנר באביו, כי יקחנו עמו אל השדה. האב שמח בסתר לבו להצעה זו: הן הוא זקוק לפועל אשר ינחה את צמד הפרדות ואלו הוא לבדו תכבד עליו העבודה. אמו של אבנר נסתה להתנגד לדבר. – עודו קטן – טענה. – העבודה בין הסלעים תכבּד עליו.
– לא אמא! – ענה אבנר לעומתה. – כבר גדלתי דיי. רגיל אני לפרדות והן תשמענה בקולי. הן לא אחת רכבתי עליהן, לא אחת רכבתי להשקותן במי הדרדרה הזורמים. אנא, אמא, תני ואצא עם אבא לעזור לו בעבודתו הקשה.
בלי חמדה נאותה האם לבקשתו של בנה.
ועוד בטרם עלה עמוד השחר והשנים, אב ובנו, קמו בהשכמה, רתמו את הפרדות, האב הצליף בשוטו – דיוֹ! – והעגלה יצאה את השער בקול חריקה וצרימה חזקה.
בבואם אל השטח מהר אבנר, פתח את הבהמות מן היצול והמאזנים. האב הוריד את המחרשה ולאחר מנוחה קלה, נרתמו הפרדות אל המחרשה והעבודה החלה.
השמש העולה מעל פסגת החרמון ברכה בברכת בוקר טוב את הפולחים. עברו שעות, השנים לא שתו לבם אל השמש שהחלה מצליפה בקרניה החמות. הם היו עסוקים בעבודתם, ולא שמו לבם לזיעה שהחלה נגרת על פניהם. הפרדות כוסו קצף לבן ומפעם לפעם היו הללו מרעידות את עור גופן ומטלטלות זנבותיהן אילך ואילך לגרש את הזבובים, שהציקו להן מאד.
– אבא, נפסיק לשעה קלה, תן לפרדות לנוח – הציע אבנר.
לא, חביבי! הנה אנו קרבים והולכים אל קצה התלם. ליד העגלה העומדת נעצור ונתן מנוחה לבהמות ולנו, – השיב האב וזרז את הפרדות אשר בעייפותן צעדו עתה בכבדות.
לפתע נשא האב עיניו לעבר הכביש ודאגה חמורה סתמנה בפניו.
– אבנר, חושבני שאלה הרוכבים אין פניהם לשלום כלל! – אמר האב והראה על שלושה רוכבים שהיו מתקדמים על פני הדרך והם לבושים עבאיות אדומות ופניהם מכוסים.
כעבור רגע ואחד הפרשים נפרד מן החבורה ושם פניו לעבר החורשים.
– אבנר! – ציוה האב בקול רועד, – המשך בעבודה, נהג בפרדות כאילו אין אתה מרגיש ברוכב. אני אשתדל לקדם את פניו.
הרוכב קרב ולמראהו לבשו פני האב קדרות. הלה היה עטוף כּפיה ועיניו היוקדות בלבד נראו מתוך לובן הסודר המכסה פניו. חרב ארוכה השתלשלה וירדה לצדי הסוסה וקנה־רובה קצר בצבץ ונראה מאחורי גבו.
– דרוזים הם אלה! – מלמל האב.
והרוכב קרב אל החורשים ובקול מבשר רעות צרח: – עַנדַך! עמוד על עמדך, יהודי חצוף!
אבנר חש, כי דמו זורם ופורץ אל פניו והוא מסמיק לשמע דבריו השחצניים של הרוכב. גם האב, קצפו גדל בקרבו. הוא אחז בשוט ולפף את ידיתו בחזקה.
– התר את הפרדות! – תבע הרוכב בתוקף.
– רד אתה והתר אותם, אם אמיץ לב אתה, – השיב האב.
– שתוק, יהודי! – צוה הדרוזי ובדהרה קרב את האב כאומר לרמוס אותו בפרסות סוסתו.
האב נטה מבעוד מועד הצדה והסוסה כשלה נפלה על רגליה הקדמיות.
– בן מות אתה! – קרא הרוכב כשקפץ מסוסתו והוציא חרבו מנדנה כאומר לבתק את אויבו.
אבי אבנר מהר לקדם את הרעה ועוד בטרם קרב אליו השודד הנחית צליפת שוט עזה על פניו של השודד. לשון השוט אפפה את החרב הנוצצת ועוד מעט והשודד כרע נפל, כי גדול היה הכאב.
ראו זאת האורבים, חברי השודד, שעמדו מן הצד וירגזו. אחד מהם הוריד מהר רובהו וירה לעבר האכר שהגן על עצמו ללא נשק בידו.
צווחת אימים פרצה מפי אבנר בראותו את אביו צונח ארצה ודמו זורם בקילוחים ומרוה את האדמה.
– אבנר! ברח לך! הם לא יחונו אותך. אמור שלום לאמך. הוי, מה אהבתיכם, יקירי…
– אבא! אבא! – פרצה זעקה מפי אבנר שאמר להתקרב אל אביו.
לקול שעטת סוסי הרוכבים הרים הילד עיניו והוא ראה לחרדתו כיצד האחד מהם אץ רץ אל הפרדות להתיר אותן מן המחרשה.
לאבי לא אושיע עתה, חשב הילד. עלי לרוץ לבקש עזרה. הוא נזכר, כי בשדה הסמוך, מעבר לגבעה, חורשים כמה אכרים.
אבנר שינה איפוא כוונו והחל אץ רץ במעלה הגבעה. הילד כיון שקטן היה קווה כי לא יראה לעין השודדים.
אם אך אצליח לעלות לראש הגבעה מיד אקרא לאכרים – ואולי מהם תבוא הישועה לאבי, הרהר אבנר תוך כדי ריצתו השפופה על פני המדרון.
להותו נתגלה הילד בצאתו מן התעלה. אחד הרוכבים הרגיש בו וירה אחריו. אבנר גהר על הארץ והחל זוחל בחפירה שנקרתה לפניו.
– תפסו אותו! – פקד הקשיש שברוכבים.
שנים מן השודדים הטו לעברו את סוסותיהם קלוֹת המרוץ והחלו רצים בעקבותיו.
עמד לו מזלו של הילד ושיחי השיזף חסמו בעד השודדים את הדרך. אבנר שהכיר יפה את הסביבה. נצל את המצב והחל זוחל במהירות רבה, זוחל ומקפץ מסלע לסלע, ומבור אלי מהמורה ועוד מעט והגיע אל ראש הרכס.
עוד צעדים מספר, הרהר הילד, ונצלתי.
אולם הרוכבים גם הם לא נחו ולא שקטו. עוד מעט והקיפוהו מעברים.
הדי היריות שרעמו באוירו השקט של הבוקר הגיעו לאזני החורשים היהודים אשר בשדות הסמוכים. מיד רתמו החורשים את סוסיהם לעגלה והחלו מתקדמים בכיוון משם נשמעו היריות.
למראה העגלה המתקרבת לבש אבנר עוז. כאשר העגלה היתה קרובה ביותר למקום מחבואו זנק בבת אחת ממקומו.
– הצילו! הושיעו! הדרוזים התנפלו עלינו! – זעק אבנר.
חיש הותרו הפרדות מן המחרשות והכל אצו אל עבר מקום הרצח.
עד מהרה נוכחו הדרוזים, כי מכל עבר קרבים ועולים עליהם רוכבים יהודים והם מזוינים ומוכנים לחסום את הדרך בעדם.
– יחרב ביתם של היהוד! – רטנו השודדים, אשר היטב חרה להם, כי שללם עוד מעט וישמט מידיהם.
– עלינו להמלט על נפשנו כל עוד לא אחרנו המועד! – קרא ראש השודדים.
– ומה יהיה על הפרדות! האם נשאיר אותן חפשיות? – שאל השני.
– נסה לקשור אותן אל אוכף סוסך, אולם מהר והמלט, מהר, פן תאחר ואז לא תוכל אפילו להציל
את חייך – צעק הראש לסגנו.
השודד נסה לעשות כאשר צווה, אך לגודל מבוּכתו לא רצו הפרדות לזוז ממקומן. הן נעצו רגליהן באדמה הרכה ולא הועילו מכות המגלבים אשר נחתו עליהן.
– הניח להן, לסוררות, תלכנה לאשר תלכנה ובלבד שנציל את עורנו! – צעק הדרוזי לחברו למראה עשרות הראשים של הרוכבים העבריים שנראו מתרוצצים על הגבעות והם הולכים וקרבים.
עוד מעט והדרוזים שנאלצו לעזוב שללם החלו לבקש להם מחסה ומסתור. עשרות כדורים החלו מזמזמים סביבם ומכל עבר רעמו הקולות: עליהם! חיים תפסו אותם!
הדרוזים המוקפים החלו מבקשים דרך לנוס על נפשם. בחפזון הדהירו את סוסיהם לעבר האפיק העמוק של הנחל. כאן בקמטי הרכס הצליחו השודדים למצוא מקלט להם מפני כדורי היהודים.
משראו האכרים, כי לשוא הם דולקים אחר אויביהם, החליטו לשוב אל המקום בו נפל אבי אבנר. למראה הגופה הדוממת שהיתה שותתת דם, ירדו הרוכבים מעל סוסיהם ואחד מהם רכן על גופתו של השוכב לבדוק בה עוד רוח חיים.
אבנר התנפל על גופת אביו שהיתה קרה כבר ובקול נהי קרא:
– אבא! אבא שלי! ענה לי! דבר אלי!
– הוא מת! פסק קצרות אחד האכרים. – הוא נלחם בכבוד כי לא רצה להפקיר את רכושו, את הפרדות אשר לו.
– בחייו ובדמו הרוה את נחלתו אשר אהב, – לחש בשקט אחר מן הותיקים.
אבלים וכואבים העלו האכרים את גוית חברם הנופל על העגלה, רתמו אליה את הפרדות אשר לא אבו לעזוב את מקום מפלת אדונם ובעצב עמוק מהרו האכרים לעקור מן המקום.
קדרות עטתה את המושבה הקטנה בבוא השיירה בשערי הכפר. הדבר נודע עוד בטרם נכנסה הלויה למושבה ומכל עבר החלו האנשים נוהרים אל בית־הכנסת, מקום אליו הובאה הגויה והונחה בעזרה.
אמו של אבנר, משנודע לה דבר אסונה, פרכה אצבעות ידיה ובקול בוכים רצה אל בית־הכנסת. ברב כאבה נפלה האלמנה על גוית בעלה שהיתה שרועה קרה ודוממת.
– והיכן אבנר בני? – זעקה.
– הנהו! – השיב אחד האכרים ודחף לפניו את אבנר שהיה המום ונשא על כתפי האכרים.
– בני! בני יחידי! יחיד נשארת לי בעולם זה! – יללה האלמנה וחבקה את בנה וכסתה במטר של נשיקות. דמעות הציפו את פניו של הילד המבוהל למראה האם הבוכיה. שעה ארוכה היו האם ובנה ממררים בבכי, וקולם מהדהד בין הכתלים האלמים והוא קובל וזועק, כאומר: ראו! על מה ולמה באתנו צרה זו?
למראה האם ובנה הבוכים נפתח מקור דמעותיהם של הנוכחים והיו הכל מזילים דמעות מי בגלוי ומי בצנעה, כי גדול היה הכאב מאוד.
הילדים חבריו של אבנר, עמדו מן הצד והם דחוקים וצפופים יחד. הם דמו לעדר עזים אשר פגע בהם הרעם והם מבקשים מפלט זה בחיקו של חברו. מפעם לפעם העיף מי מהילדים עינים דואבות אל עבר חברם אך הם לא העיזו לגשת אל חברם, אל ידידם, אשר ראה לראשונה את המות פנים אל פנים.
אחד היה חרמון אשר לא יכול היה למצוא מנוחה לנפשו. הוא בקש להתקרב אל חברו הטוב, ללחוץ ידו וללחוש לו מלי־נחמה – אך המלים לעו בגרונו וכל מלה לא נמצאה בפי הילד לנחם את חברו.
כל עוד היו השנים, האם ובנה, חבוקים יחדיו לא מצא חרמון עוז בלבו לגשת אל אבנר. הוא ארב בעיניו לחברו ולא גרע מבטו ממנו כל אותה העת.
אך הנה הרפתה האם מבנה, נשים טובות קרבו אל האשה ובעדינות רבה הובילוה מן המקום לנוח קמעא.
אותו רגע קרב חרמון אל אבנר, תפש בידו ולחצה בעוז כאומר: אתך אני, חביבי, צערך צערי. ידי השנים נשתלבו האחת בשניה. לא אומר הבינו הקטנים איש ללב חברו.
לאט לאט יצאו שניהם מתוך בית הכנסת וישבו ליד המדרגות בחוץ. שם סיפר אבנר בקול לחשים את אשר עבר עליו בבוקר אותו יום.
– הידעת, מוני, – יבב אבנר – באזני עוד מהדהדים דברי אבי אשר זעק אלי, כי אמהר להמלט, כי ארוץ להזעיק עזרה. הוא דרש ממני, כי לא אשים לב אליו וכי אדאג להודיע בהקדם את אשר קרה לו לאכרים החורשים בסביבה.
– ארורים יהיו הרוצחים! – מלמל חרמון בזעם, – אך אנו נלמד את הפראים הצמאים לדם, כי דמנו אינו הפקר.
עוד באותו ערב הובא הקרבן היקר לקבורה. – אותו יום יצאו צעירים רכובים על סוסיהם להודיע את אשר קרה באם הטללים לישובים הסמוכים.
המשטרה, אשר מושבה בעיר הסמוכה, אף היא באה והחלה בחקירה, אולם כל חפושיה היו לשוא. כל אותם הימים היו צעירים יהודים וערבים, ידידי היהודים, בולשים בדרכים ושואלים על כל נתיב לזהותם של הרוכבים השודדים, אולם החרמון השגיא, אשר בין מסתוריו מצאו השודדים מקלט, שמר על סודו ולא גלה מקום מחבואם של הרוצחים. אביו של אבנר הובא לקבורה על הגבעה אשר בראש המפל. כאן, ליד המורד, לקול אוושת מימי התנור הצבו קבר לאכר הצעיר וקהל רב מתושבי הכפר והסביבה עומדים על פי הקבר, בו הוטמנה הגויה, ומקשיבים בדומית אלם לצלילי הקדיש מפי אבנר, הבן היתום.
רבים מערביי הסביבה התחמץ לבם בקרבם על העוול שנעשה ליושבי אם הטללים, אנשי העמל והעבודה השקטים והטובים. הם גם יצאו אל ההרים לרדוף אחר הפושעים. הם גמרו אומר להעמיד אותם למשפט למען יראו האחרים ןייראו. היו גם דרוזים, ידידים לבית אבנר, ואף הם דרשו משפט. הם עלו אל המקדש הדרוזי, הוא “המקדש הלבן”, החבוי בין רוכסי החרמון והביאו דברם לפני השיך הקדוש השוכן בהר. השיך הקדוש הבטיח, כי יעשה משפט צדק, יגלה את הרוצחים ויעמידם למשפט.
צעירי אם הטללים החליטו לקחת נקם מן הדרוזים. ברוב חרונם ביקשו לא לחון זקן ונער ולעשות בהם שפטים. דם תחת דם! – טענו הצעירים, חמומי המוח. אותם הימים נמנעו הדרוזים מעבור בגבול היהודים.
באחד הימים פגשו כמה צעירים שהיו משוטטים בדרכים כמשפחה דרוזית, באב זקן ובבנו שהיו מהלכים בדרך ופניהם אל עבר הטחנה. הם בקשו לטחון מעט גרעיני חטה למלא את בטנם הרעבה. התנפלו הצעירים על הדרוזי הזקן והכוהו מכות נמרצות. לשוא התחנן הדרוזי על נפשו, לשוא בקש האיש כי יחוסו על שיבתו, לשוא נשבע הנער, כי לא שמע על מעשה השוד וכי אין הוא יודע מי ומי הם הרוצחים, אשר הרגו את אבי אבנר, עד שנתעוררו רחמיהם של אחדים מבים הצעירים על השנים, ששולחו מלווים בהתראות ואיומים, כי סוף מר נכון לכל מי אשר יעיז לשפוך דמם של יהודים.
אנשי אם הטללים ידעו כי בזה נפתחה פרשה ארוכה ועקובה מדם של תגרות והתנכּלויות.
וכן, מעתה היו יריות מהדהדות מדי לילה בין ההרים. יש ומטח של אש נתך על המושבה הקטנה באישון לילה, שכּוון לרוב לעבר הרחוב הראשי של הכפר. אותם הלילות היו המגינים יוצאים חרש ותופשים עמדות בקצוות הכפר להשיב אש לתוקפים.
באחד הלילות, לאחר ששככו קולות הירי בכפר קפץ חרמון מעל מטתו, התכנס אל מטת אביו, חבק אותו, העתיר עליו נשיקות לרב וביקש ממנו כי יספר לו על הדרוזים, על מנהגיהם ועל דבר המלחמה אשר פשטה בין היהודים לדרוזים. עייף היה יגאל, מן השמירה ומן הנדודים. אך קשה היה לעמוד בפני הפצרותיו של בנו הקט.
הדרוזים, בני, – כך החל יגאל בסיפורו – יפי תואר הם ויפי קומה, וכן גם נשיהם יפות. שוכנים הם בעקר בהרי הלבנון, ובהר הדרוזים אשר בעבר הירדן. גם בגבולה של ארצנו נמצאים כמה כפרים של דרוזים. מהם בגליל ומהם בכרמל. הדרוזים – דת סתר להם. אין הם מושלמים. רק למראית עין טוענים הם כי מושלמים הם, אולם לאמיתו של דבר דתם שונה לגמרי מדתם של שכניהם. פעם, – ספר האב – עלה בגורלי לבקר במקדשם של הדרוזים אשר בהר חרמון והתפעלתי ממראהו היפה. אחת בשנה, עורכים הם זבח, וכּרה גדולה בבית מקדשם.
את סודות דתם אין הדרוזים מגלים גם לבניהם עד אם לא בגרו ומלאו להם עשרים שנה. דרוזי למטה מגיל זה נקרא בער – ג’ַהֶל. משמלאו לו עשרים שנה הוא נכנס בסוד בני העדה והחכמים מתחילים לגלות לו קמעא קמעא סודותיהם. הדרוזים מאמינים בגן עדן ובגלגול נשמות, כלומר – משמת האדם מתגלגלת נשמתו ונכנסת בגוף אחר. כי רק הגוף הוא שנקבר ואלו נשמתו – בת אלמות היא.
– מדוע זה הרגו הדרוזים את אביו של אבנר? ומדוע זה הם כועסים כל כך על אנשי כפרנו? – שאל חרמון.
– שאלה קשה שאלת, בני, – ענה האב. – סבור אני, כי לא תבין אולי לדברי, אולם אומר לך בקצרה: ובכן דע! אדמה זו שעליה אנו יושבים היתה שייכת בעבר לדרוזים. על הגבעה אשר לרגליה נובע המעין השתרע כפר של דרוזים. שנים רבות גרו הדרוזים על הגבעה. עד אשר יום אחד החלה רוח רעה נושבת בקרב יושבי הגבעה. הם התנפלו על הנוצרים שכניהם, הגרים בסביבה, וערכו בהם טבע רב. צעקותיהם של הנוצרים הגיע עד בירות ועד מעבר לשם. ממלכות אירופה הנוצריות לא יכלו לעמוד מנגד והם שלחו צבא, שערך מסע־עונשין כנגד הדרוזים המתפרצים. התורכים, השליטים הארץ, אף הם שלחו צבא להלחם בדרוזים. אלה האחרונים שהנם אמיצי־לב ועזפנים, לא אבו להכנע. הם השיבו באש ובמעשי־נקם. המלחמה היתה קשה ונמשכה שבועות וחדשים רבים. לאחרונה גברה יד אנשי השלטון והדרוזים נמלטו אל הריהם אשר בעבר־הירדן, אל הר הדרוזים. הממשלה התורכית מכרה אדמת הכפר השוממה לנו ואנו עלינו והתישבנו עליה. שנים רבות היינו יושבים לבטח על אדמתנו, עד אשר שבו הדרוזים והחלו תובעים את האדמה הזאת באמרם כי אדמת אבותיהם היא. אנו, אנשי הכפר, הסברנו לדרוזים, כי לא אנו גרשנו אותם מעל אדמתם, אך אלה הדרוזים לא אבו לשמוע דברנו. מפעם לפעם היו יורדים הדרוזים מן ההרים ותובעים מאתנו שלמונים תמורת האדמה אשר אנו יושבים עליה. הסברנו להם, כי שלמנו עבור אדמה זו בכסף מלא וכי עליהם לפנות בטענותיהם לשלטונות אשר בתורכיה ואילו הם איימו עלינו, כי יגרמו לנו צרות רבות. הודענו להם ברורות, כי לא נסבול כל מעשי אלימות בגבולנו, אולם הם לא נבהלו מפנינו. הם סבורים, כי מתי מעט אנו ועל כן בכוחם להפחידנו ובדרך זו לסחוט מאתנו כסף רב. אולם, – הוסיף יגאל לדבר ובקולו נשמעה מרירות רבה – האדמה הזאת לנו היא. אנו הרווינו אותה בזעתנו ובדמנו. את האדמה הזאת לא נעזוב. נשמור עליה ונעבד אותה ומן הדרוזים לא נירא. נוכיח להם, כי לא בני־מות אנו אלא אוהבי חיים, מפריחי שממה לארץ חיים. הדרוזים ילמדו לדעת לכבדנו ולהזהר מפנינו – סיים אביו של חרמון את דבריו.
– כן, – אמר חרמון – אנו נלמד אותם לכבד אותנו ולא לנגוע בגבולנו. מעתה ריב לנו עם הדרוזים. הם הרגו את אביו של חברי, של אבנר. אנו נקום נקמתו של אבי אבנר, נעמוד על נפשנו ואדמת אם הטללים עברית תהיה לעד.
– לנו ולבנינו ולבני בנינו עד סוף כל הדורות, – נענה ואמר יגאל.
– אמן ואמן! – ענה חרמון הקטן ובידיו הקטנות לפת באהבה את צואר אביו.
בפרוץ מלחמה בין העמים 🔗
ילדי אם הטללים – גם בהם דבקה תאות המלחמה. הם התחלקו לשתי קבוצות: לדרוזים ולמגינים. הדרוזים התבצרו בראש הגבעה הצופה על פני המושבה, המטירו “אש” על פני כל הסביבה.
המגינים ובראשם מוני ואבנר חברו, התכוננו לגרש את הדרוזים מעמדותיהם. ימים רבים נמשכה המלחמה בין הילדים. פעם גבר המחנה האחד ופעם גבר המחנה האחר.
יום אחד כאשר שב יגאל, אבי חרמון, מן העיר, הביא זה עמו “כלי חדש” – אקדח גדול אשר נועד להגנה. חרמון – פניו הזהירו מרב אושר בראותו כלי חמדה זה. בדקו לטפו ובחנו מכל עבר. האקדח היה מצופה אבץ ונוצץ, הידית היתה מקושטת בצדף אשר כנוח עליו קרני השמש, היה מזהיר בשלל צבעי הקשת.
יגאל הסביר לבנו כיצד טוענים את האקדח. הוא הראה לו את התוף המסתובב אשר בתוכו מקום לששה כדורים.
– אם תלחץ בהדק – תצא אש, בני. – הסבּיר האב.
– אבא, תן לי לירות יריה אחת, – הפציר הבן.
– עודך קטן, בני. לכשתגדל אתן לך כלי כזה במתנה.
קולות הנפץ והיריות שנשמעו לפרקים בלילות באו בעקר מסביבות הטחנה או מן הגורן. אנשי הכפר היו יוצאים להניס את המתנפלים. והיו משיבים באש עד אשר גועו והלכו היריות לאט לאט.
דאגה חדשה החלה מכרסמת בלבבות. עבים כבדים ירדו וכסו לאט לאט את שמי הארץ.
בוקר בוקר היו יוצאים אנשי הכפר והם חוקרים ושואלים אצל עוברי־דרך: הגידו נו, מה חדש בעולמנו? האמנם תפרוץ מלחמה?
– דם ישפך! – היו יושבי הכרכים עונים בקצרה לאנשי הכפר השואלים.
שם באירופה, פרצו ריבות־דברים בין הממלכות, עד אשר יום אחד נתבשר העולם, כי האש אחזה בכל, כי מלחמת־דמים בעולם, המלחמה גברה מיום ליום. ומפעם לפעם נודע, כי ממלכות עמים נוספים הצטרפו אל הלוחמים.
פניהם של הזקנים ויודעי־דבר כוסו בדוק של ערפל וכאב. הם הבינו, כי המלחמה לא תפסח גם עליהם וכי בעקבותיה יבואו אך הרס, אבדן והרג.
ויום אחד נפלה בשורה מרעישה גם תורכיה הצטרפה למלחמה!
התורכים, שליטי הארץ, החלו מיד בהכנות לקרב. הם דרשו מן הצעירים כי יתגיסו לצבא, כי יעזבו את משקיהם ויצטרפו אל הלוחמים.
גם לכפר אם הטללים באו שליחי הרשות ודרשו מן הגברים, כי ילכו לצבא.
אותו ערב היה הכפר שרוי כולו בהתרגשות עצומה.
– אנו לא נתגיס למלחמה, – טען יגאל. – זו אינה מלחמה שלנו ואין לנו כל ענין בה.
– ומה יהיה על המשק שלנו? מי יחרוש את האדמה? מי יטפל בצאן? – טען חקלאי אחר. – לא! לא נתגיס!
– עדיין אינכם מכירים את התורכי ימח שמו וזכרו. – נע בראשו אחד הזקנים. הללו אינם יודעים רחמים. אני מכיר אותם ויודע דרכיהם. תראו! הם עוד יתנפלו עלינו, ישדדו אותנו ויקחו את כל יוצאי הצבא, את בנינו, למלחמה אשר הם עורכים.
ודברי הזקנים נתקיימו. בוקר אחד, כאשר קמו אנשי הכפר בדרכם לעבודה, והנה ראו, כי אם הטללים מוקפת בשרשרת של אנשי צבא. חוליה אחת של חיילים נכנסה אל הכפר. הם בקשו לבוא בדברים עם זקן הכפר, עם המוכתר.
ר' משה אהרון הזקן יצא אליהם, הוא נפגש עם הקצין אשר קבע מושבו באוהל בין עצי התאנה ליד המעין. הקצין, התורכי שחצן ועז הפנים, התנפל על המוכתר הזקן אשר שיבה זרקה בשערות זקנו, בצעקות וגערות. הוא האשים את בני הכפר ואת היהודים כולם, כי בוגדים הם וכי אין הם נאמנים לשלטון התורכי.
– תן לנו את הצעירים שלכם! עליהם להתגייס לצבא! – צוח הקצין. – דע לך, – הוסיף זה לדבר כשהוא משחק בחרבו הארוכּה שהיתה תלויה לו על החגורה לצדו, – כי באם לא תתנו לנו את בחוריכם, אנו נעשה בכם שפטים! אנו נשחט אתכם אחד אחד. – בדברו זאת, העביר הקצין את ידו על צוארו כאומר להמחיש את אשר יעשו חייליו באנשי הכפר הממרים את מצות השולטן היושב בעיר הבירה קושטא.
– אבל מה יהיה על האדמות שלנו? הן אנו מספקים לכם לחם ללוחמים. אנא, הקצין. תן לנו לעבד אדמתנו כי אנשי אדמה אנו ולא לוחמים, – חנן קולו המוכתר.
– מה? אנשי אדמה? שטויות! אתם תהפכו תחת ידינו ללוחמים, – צוח הקצין.
ר' משה אהרון נסה לרכך את לבו של הקצין אך ללא הועיל. וכשראה המוכתר כי כלתה הרעה, מיד שלח בפי אחד המלווים אותו הוראה לאשתו, כי תשחט כבש ותכין יין לסעודה, כדי לכפר פניו של הקצין ועוזריו. ובינתים תודיע לכל אלה הצעירים, כי ימהרו להתחמק ולברוח איש איש באשר יוכל.
שעה ארוכה עוד נמשכו הדברים בין הקצין ובין ראש הכפר, לבסוף הציע ר' משה אהרון לאמור: אדוני הקצין, אנו מוכנים למלא כל אשר תבקש אולם עליך לדעת, כי אין בינינו אנשים צעירים. רובם הגדול של הצעירים נסע ועזב אותנו ובכפר נותרו הזקנים בלבד, אשר לא יוכלו לאחוז בנשק. בבקשה ממך, בוא עמי וראית ונוכחת, כי אכן צדקתי בדברי!
– אל תשקר יהודי! – צוח הקצין. – יודע אני, כי אך כזבים הפיח! זכור, כי אם לא תמציא לידינו את צעיריך יהיה סוכם אתם כסופם של הארמנים.
עננה כסתה פניו של המוכתר לשמע איום זה. לאנשי הכפר נודע בדרכי סתר גורלם של הארמנים המסכנים. אנשים אלה השוכנים בגבולות שבין רוסיה ותורכיה היו נרדפים תמיד על ידי התורכים. הארמנים נוצרים הם ואלו התורכים מושלמים הם. ריב תמיד שרר בין שני העמים הללו. הארמנים שאפו לפרוק מעליהם עול התורכים והיו מתחבלים תחבולות שונות כדי לבצע שאיפתם זו. משפרצה מלחמת העולם ביקשו הארמנים להצטרף אל הרוסים הלוחמים. נודע הדבר לתורכים ואלה שלחו בארמנים התמימים את גייסותיהם. אנשי צבא צמאי־דם פרצו על משכנותיהם השקטים של בני ארמניה ערכו בהם טבח רב. הם הרגו זקנים וילדים, נשים וטף, באכזריות רבה בצעו התורכים מעשיהם. הארמנים מועטים היו, חלשים, חסרי־נשק ולא יכלו לעמוד בפני אויביהם הרבים והעצומים.
– יא־אפנדי! – נאנק ר' משה אהרון, – למה זה יחר אפך בנו? אזרחים נאמנים אנו לשולטן ואת מצותו נעשה. אדרבה! בוא ותבקר בבתינו ותראה האם ימצאו חיילים עריקים בתוכנו?
בדברו זאת תחב ר' משה אהרון לידו של הקצין כמה שטרות כסף ואמר: – הנה בידי מעט כסף! אני מקדיש כסף זה לקרן המלחמה! עשה בכסף זה כאשר ייטב בעיניך, אדוני הקצין.
דברים אלה נעמו לו לקצין. הוא הבין יפה יפה, כי מעתה צפויים לו רוחים טובים. הוא נטל את הכסף, הכניס אותו לכיסו ובקול מתפייס אמר: – אמסור את הדברים לממונים עלי ונראה מה יאמרו הם.
ר' משה הבין כי בכסף הזה, בבקשיש, מתן השוחד, קנה את לבו של הקצין.
– ועתה, אדוני! הבה נסור אל ביתי! תבקר בכפר ותראה אם לא צדקתי!
– נלך ~ נראה! – הפטיר הקצין ומיד מחא כף אל כ. נכנס המשמש והקצין מסר לו הוראה לקרא את יתר הקצינים.
בראש פמליה מכובדת זו צעד ר' משה אהרן ברחובו של הכפר. מכל עבר ופנה הציצו מבעד לחלונות פניהן המבוהלות של נשים חרדות.
ילדים העזו פנים ויצאו מחוריהם לראות באנשי הצבא ובמדיהם המוזרים.
זקנים שיצאו מבתיהם האהילו תכופות בידיהם על עיניהם וברכו ביראת כבוד את באי־כחו של השולטן.
החיילים וקציניהם הציצו לבית זה ואחר, חקרו ודרשו אך בשום מקום לא נקרא פנים צעירות. בכפר נמצאו זקנים, נשים וילדים בלבד.
– האם כאלה רוצים אתם לגייס לצבא? – חייך משה ואהרון לעבר הקצינים.
– אתה שועל זקן, – מצמץ בעיניו הקצין. – כלום לרמות אותי אתה אומר!? יודע אני, כי ישנם גם צעירים בכפר.
– והיכן הם? – התּמם המוכתר. – והרי אנשיך עומדים על המשמר מסביב למושבה, כלום יכולים היו הצעירים שלנו להתחמק והסתנן בין שורות חייליך האמיצים?
– עוד נראה! – גחך הקצין אשר רוכך כבר על ידי המתן־בסתר, שכובד בו קודם לכן.
בבואם לבית המוכתר קדמו את פניהם בדבר פנים יפות. מראה השולחן הערוך, העלמה הנאה – והעקר, היין שהיה נוצץ בגביעים, כל אלה פעלו את פעולתם.
הכבש הובא והמסובים החלו נוגסים מן הבשר, עושים את האורז כדורים כדורים בידיהם וזורקים בחפזון את הבשר והאורז לתוך פיותיהם. עד מהרה נשמע קול שקשוק ולעיסה בין המסובים. ר' משה אהרון טפל במיוחד בקצין המפקד והיה משתדל להגיש לו מפעם לפעם נתח שמן וטוב, אליה או צלע ממויחה. לאחר האכילה בא תורו של היין המשמח לבב אנוש. הקצינים שתו לרויה, עד כי האדימו פניהם מרב שתיה.
היין והסעודה הטובה עשו את שלהם.
בלי חמדה נפרדו הקצינים מן המארחים הטובים שעמדו עליהם לשרתם ולמלא את כל משאלותיהם.
ובכן, – טפח הקצין על שכמו של ר' משה אהרון כשהוא מתנדנד מן היין אשר בקרבו – רואה אני כי הצעירים שבכם אינם בנמצא. הריני נותן לך זמן של שבועים ימים. תוך שבועים אלה על אנשיך להתיצב במשרדי, להשבע שבועת־אמונים לשולטן ולשרת בצבאו. דע לך, כי אם לא תמלא מצוָתי, רע ומר יהיה סופך, השמעת?! – פקד השליט.
ובפנותו ללכת לחש הקצין על אזנו של המוכתר ואמר לו: – חי נפשי, כי טוב הוא היין אשר השקית אותנו. אנא שלח לי כמה בקבוקים מאלה אל משרדי.
על ראשי ועל צוארי! – הצדיע הזקן לפני המפקד. – אעשה כדבריך.
– אתה זקן נחמד, – לטף הקצין את זקנו של המוכתר ובברכת שלום נפרד ממנו.
המצור הוסר. השוחד עשה את שלו ועוד שבועות רבים היו אנשי הכפר נושאים מס לשליט למען יניח להם לאנשי הכפר ולא יוציא צעיריהם לצבא.
מעתה היו הצעירים המסוגלים לשרת בצבא, חיים בפחד־תמיד, וחשים למקומות הסתר כאשר היו שלוחי הרשות מופיעים, וידי שליחיו של השולטן לא השיגום.
הימים היו מתמשכים בעצלתים. כל יום הביא עמו בשורה רעה וקודרת יותר. הארץ מלאה חיילים מחיילים שונים. היו כאן חיילים תורכיים מוזרים אשר ל ידעו קרוא וכתוב, שהיו מחזרים על הפתחים ובעינים מפיקות יאוש חוזרים על הבקשה האחת והיחידה: “אֶק מֶק” ופירושה – לחם! רעבים היו.
היו כאן חילים גרמניים בעלי ארשת פנים גאוותנית. אלה היו מתרוצצים במכוניות הכבדות והמהודרות כרוצים לומר: – אנו אדוני הארץ.
שערי הארץ ננעלו. בים התיכון היו משוטטות אניות אשר סגרו על החופים ולא נתנו לאספקה לבוא ארצה. בארץ השתרר רעב. הסוכר נעלם ואיננו. גם בקמח אזל לאט לאט ובערים השתרר רעב.
ערב ערב היו מתקבצים אכּרי אם־הטללים והם מספרים זה לזה את אשר שמעו ואת אשר מתרחש שם בדרום. פליטים מזי־רעב ספרו, כי בירושלים העיר מתהלכים אנשים כצללים באין להם לחם.
ערב אחד הופיע ברחוב הראשי של הכפר יהודי, שכדוגמתו לא ראו באם הטללים מאז נוסדה. היה זה יהודי איש ירושלים לבוש חלוק ארוך שמתחתיו בצבצו ונראו תחתוניו הלבנים. לראשו חבש כובע שחור ופיאותיו ארוכות ויורדות על פניו ועל צווארו. בגדיו היו קרועים ופניו הצנומים העידו, כי רעב האיש. הילדים הקיפוהו חיש מהר, כי ראו בו בריה משונה והיו מסתכלים בו ברב תימהון.
בו בלילה יצא הקול בכפר, כי רב אחד, איש ירושלים, בא לאם הטללים והוא עומד לדרוש לפני הקהל.
לאחר ארוחת־הערב התאסף קומץ אכרים בבית הכנסת דרוכים לשמוע לדבריו של איש־ירושלים אשר כתת רגליו ממרחקים לבוא אליהם. והרב – בפנים מבוהלות עלה על הבמה, נגש לארון הקודש, נשק ביראת קודש לפרוכת ופתח בקול נרגש בדבריו. הוא תיאר לפני אכרי אם הטללים את המצב החמור השורר בירושלים. זקנים וילדים – אמר האיש – מתגוללים ברחובות, פושטים יד, מתחננים לפרוסת לחם, ואין. רעב כבד שורר בעיר הקודש, נשים וילדים מתים מרעב; אוכלים כל סחי וכל דבר רקוב, כי אין להם במה להחיות נפשם. חורבן, חורבן איום בא על הארץ. אחי, אנשי אם הטללים, האם תעמדו מנגד? האם לא תתעוררו לעזור לאחיכם הרעבים?!
ועוד מספר האיש, כיצד בחורי ישראל מתחבאים מפחד החיילים הרודפים אותם לקחתם לצבא. כל ההולך לצבא התורכי דומה כאילו הולך למות! – רעם קולו של הרב. רעב, מחלות, כנים ושאר מכות מצרים שולטים במחנה התורכים. אחי, הצילו! עזרו לשארית הפליטה להחזיק מעמד. מי יודע, אולי בזכותכם אתם ינצלו יהודים. אתם יושבים פה וממגורותיכם מלאות בר, חטה ושעורה לרב. הלא תפרישו לאחיכם, הלא תצילום מרעב ומכליון. אוי לנו! בני ציון היקרים רעבים בראש כל חוצות, נתקיימו בנו כל אותן התוכחות וכל אותם הפגעים שניבאו להם נביאינו לפנים. “מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה” כה ילל האיש וזרם דמעות פרץ מעיניו.
מעזרת הנשים נשמע קול ילל דק. עתה החלו גם הגברים בוכים וגם הילדים. בכה בכו האנשים לגורל אחיהם, לגורל קרוביהם, לגורל הארץ ואלי גם לגורלם הם. כי מי יודע מה ילד יום ומה בשורות יביאו הימים הבאים.
– חברים! – בקע לפתע קולו של ראש הכפר. – מה טעם בבכיה? איש איש יעשה את המוטל עליו. הבה יתן כל אחד חלקו בחטה. אולי בכל הקמח המעט יחזיקו אחינו מעמד עד אשר יבואו ימים טובים מאלה.
דברי האכר נתקבלו על לבות חבריו.
למחרת יצאו כמה עסקנים ועברו מבית לבית. הם אספו כמה שקים של חיטה, העמיסום על עגלה ושלחום מתנה לאחיהם בירושלים.
*
ימות הקיץ באו, החטה – שבליה הזהיבו. ים הקמה הכה גלים והבטיח, כי השנה שנת ברכה תהיה בארץ. האלוהים משיב טובה תחת טובה – מלמלו יראי ה' בקרב האכרים. יען אשר עזרנו לאחינו השיב הוא לנו כפל כפליים.
יום אחד בעונת הבציר קרא חרמון לחבריו, לטכּס עצה מה לעשות לטובת הרעבים. הילדים נתאספו, כדרכם, בגורן הכפר.
– אני מציע, – אמר אבנר– כי נתחלק לקבוצות ונצא לעבוד בשדות. את התמורה חלף עבודתנו נבקש בגרעיני חטה. חטה זו נשלח לירושלים או לתל־אביב למען הצל את אחינו הקטנים.
– ואני מציעה – אמרה לאה – כי כל הילדים ישתתפו בפעולה. גם הקטנים יכולים לקחת חלק במצוה זו. הנה יוצאים האכרים לקציר. הלא למדנו, כי לפנים היו מפרישים האכרים לעניים לקט, שכחה ופאה. מדוע לא יצאו הילדים ללקט בשדות: את השבלים נדוש וככה נאסוף כמה שקים בר ונשלח לדרום.
– הידד! מתקבלים הדברים! – הריעו כל הילדים לשמע ההצעה הטובה של לאה. ובימים שלאחר־כך, התרוקנה אם הטללים מן הילדים. למקטן ועד גדול, ילדי הגן וילדי בית־הספר, כולם התארגנו קבוצות קבוצות והיו יוצאים עם בוקר לעבודה. בראש כל קבוצה עמד אחד הילדים המבוגרים האחראי לחניכיו הקטנים. הילדים היו מהלכים אחר הקוצרים, מלקטים את השבלים אשר נפלו ואוספים אותם לאלומות. הם היו חודרים מתחת לכל שיח של שיזף ולכל פאת שדה וליד כל אבן וסלע מקום שם לא הגיעו הקוצרים ומשם היו מעלים שתים שלוש שבלים נשכחות. לאט לאט נמלאה גרנם של הילדים. הערמה גדלה מיום ליום, האכרים שמחו למעשה הטוב אשר עשו בניהם והיו מסייעים בידם בכל אשר יכלו, הם עזרו להם להעלות את התבואה לגורן והם גם נתנו לפעמים יד להפוך את הערימה אשר גדלה והלכה מיום ליום.
ערב ערב היו מתאספים הפועלים הקטנים והיו מספרים את אשר עבר עליהם בעבודתם במשך היום. בעליצות היו הילדים משחקים על גבי הערימה שלהם, מקפצים ומשתוללים, חופרים מקלטים ומשחקים במחבואים. ידעו הילדים, כי במפעל זה הם עושים מעשה טוב והתגאו בזאת.
– ילדים! – פנה יום אחד יגאל אבי חרמון אל הילדים. – הרי אתם דשים בגופיכם את הערמה ועוד מעט ולא תצטרכו להעלות בהמות על הערמה.
– אין דבר! – השיבו הילדים בשמחה. – תהיה העבודה כולה שלנו למן הקציר והלקט עד לדיש.
מעשה הילדים של אם הטללים נודע בכל כפרי הגליל והילדים הטובים בכפרים האחרים מהרו לעשות כמעשי חבריהם הקטנים. כעבור כמה ימים יצאו מן הכפרים בגליל עגלות טעונות שקים מלאים חטה ופניהן לעבר הדרום. לכל אחת מן העגלות נתלווה גם בא־כח אחד מן הילדים. ילדים אלה בלוית הגדולים נסעו אל הדרום על מנת למסור את השי לוועדי־ההצלה אשר הוקמו למען עזור לנצרכים. באחת העגלות נסע גם חרמון שהיה מסייע בידי העגלון לנהוג בפרדות.
חרמון נבחר פה־אחד על ידי ילדי אם הטללים לשמש בא־כחם.
מסע־הצלה זה שנמשך יותר משבוע ימים השאיר רושם כביר בלבו של חרמון הקטן. הוא ראה בפעם הראשונה את הארץ. הוא היה מלא התפעלות למראה הבנין הגדול של הגמנסיה העברית הרצליה בתל־אביב ובשבתו בלילות על הגורן היה מספר בגאוה לחבריו באם הטללים על הבנינים הגבוהים ועל מראה עיניו שעה שעמד בראש המגדל הגבוה של מפעל המים בתל־אביב.
יום אחד הגיעה בשורה רעה מאד לאם הטללים. נודע כי התורכים החליטו לגרש את היהודים מיפו ומתל־אביב. בשורה זו פגעה קשה בכל הארץ. קרובים וידידים מהרו לכתוב לקרוביהם ולהזמינם לבוא אליהם. אותם הימים גבר הרעב בארץ. הצבאות התורכיים ובני־בריתם הגרמנים הוכּו שוק על ירך. האנגלים המנצחים היו קרבים והולכים אל הארץ.
– ולואי וימהרו אלה לבוא אלינו, – היו מתלחשים האנשים.
והתורכים שהרגישו, כי בא הקץ לשלטונם, החלו להציק ולהרע לתושבי הארץ. כפעם בפעם היו פורצות כנופיות מזוינות של חיילים אל הבתים ושודדים ובוזזים את כל אשר מצאו.
בכפרי הנוצרים היו פושטים גדודי התורכים ועמהם גם גדודים של דרוזים והורגים ובוזזים הכל. כפרים רבים נעזבו מתושביהם. היו ימים ובצהרי היום, ברחובה של אם הטללים, הופיעו לפתע פליטים אשר ברחו מכפריהם בהרים ומגמת פניהם אל העמק. מראה הפליטים הללו עורר רחמים. היו אלה נודדים אומללים לבושים קרעי בגדים. רבים מן הגברים נרצחו או ברחו על נפשם והיו מתיראים להתהלך לאור השמש. בלילה היו אלה יוצאים ממחבואיהם ומבקשים אחר אוכל כדי להשקיט את רעבונם. הנשים חוורות או משולהבות פנים, היו מייללות ומכות בידיהם על לבותיהן, מתנות לפני אנשי הכפר את צרותיהם, כיצד התנפלו החיילים הרעים, שדדו, הרסו ואפילו עצים עקרו משרשיהם.
הילדים הקטנים שהיו תלויים להן לנשים מי לפנים ומי לאחור גם הם הוסיפו נופך מיוחד לתיאורי הזוועה. הם בכו ובקשו, חזרו והתחננו למעט מים, לפרוסת לחם. אנשי הכפר טובי־הלב היו מסייעים ברצון בידי הנודדים המסכּנים. הם הגישו להם לחם ומים, מעט תבשיל וירקות ולב האמהות חרד: ולואי ולא נהיה אנו נאלצות כמוהן לקחת מטה הנדודים בעיד ולנוד מכפרנו הקט למרחקים.
יום יום מלאו בתי הכפר פנים חדשות. קרובי המשפחה אשר גוֹרשו מבתיהם, או אנשים אשר הרעב הציק להם, נזכרו פתע בבני משפחתם אשר באם הטללים ומהרו לבוא אליהם, לנוח בכפר השקט מזוועות המלחמה שעברו על הארץ העייפה, הרעבה והיגעה. אותם הימים נשכחו בכפר כל המלחמות והמהומות עם הדרוזים השכנים. נכר היה כי גם עליהם, על הדרוזים, עוברת כוס היגונים וכי גם הם סובלים רעב ומחסור ככל תושבי הארץ האחרים.
באחד הלילות הרגישו הילדים בתנועה מיוחדת במינה בין הבוגרים. נתברר, כי בא שליח מיוחד מיהודה וסיפר, כי הנה מתקרבים הבריטים וכי יש להתכונן לחלופי רשויות בשלטון. השליח סיפר על שר גדול בבריטניה, בלפור שמו, אשר הבטיח, כי בארץ־ישראל תקום מדינה ליהודים. דברים אלה נסכו שמחה בלבבות ועודדו את רוחות האנשים.
אכרי הכפרים החלו לרכוש נשק בהחבא: הם היו קונים רובים מדי התורכים הנסוגים ומידי הערבים אשר בסביבה.
ויגאל אבי חרמון אמר בגאוה לבנו: תראה, מוני, אנו נהיה החיילים הראשונים במדינת־ישראל.
בעול של מצוות 🔗
המלחמה הגיעה אל קיצה.
כאשר קמו בוקר אחד אכרי הכפר משנתם תמהים היו לשקט המוזר שנשתרר בסביבה. שאון היריות נדם.
עמק החולה רבץ רוגע ושקט. שוב לא נראו מדורות. לא נשמעו רעמי תותחים, הכל היה כה שקט, כה מוזר!
אבנר אשר יצא החוצה להשקות בהמות במי המעין הופתע לראות רוכבים חיילים והם לבושים בגדי הדר וחבושים כובעים רחבי־שוּלים.
החיילים הקיפו את הילד אשר נבהל תחילה למראה נושאי המדים שהיו חמושים בכלי־נשק לרב. הוא ביקש להתחמק מהם. ירא היה הילד שמא חיילים אלה ינסו לקחת ממנו את הפרדות כאשר נהגו חיילי התורכים לעשות.
אולם הרוכבים קרבו אליו ובמאור פנים ביקשו לשוחח עמו. אבנר לא הבין שפת הזרים, אך בחוש הרגיש, כי הללו דוברים אנגלית. הוא שמע אותם חוזרים על השם אוסטרליה והבין, כי חיילים מאוסטרליה הם. ועוד הוא חוכך בדעתו אם לרדת מעל הפרדה או לא והילד מצא את עצמו מוקף עשרות ראשים וידים שלוחות אליו ותוחבות לתוך כיסו מי חפיסת שוקולדה מי סוכריות ומי קופסת בשר.
מן החבורה פרש ויצא אחד חייל אף הוא לבוש בבגדי אוסטרלים, ובעברית צחה קידם בברכה את פני הילד, שלא מצא את ידיו ורגליו משפע המתנות.
– מה שמך, ילד? – שאל הזר.
– אבנר שמי, – השיב הילד, תמה מנין לו לזה האוסטרלי ידיעה כה טובה בלשון העברית. והחיל ספר, כי הוא התגייס בארץ לצבא האוסטרלי. כי שמו שמואל ויליד ראשוניה הוא. שמואל שאל על אנשי המקום והתעניין לדעת אם ישנו במקום אכּר בשם יגאל. ודאי, שישנו! – השיב הילד בשמחה. – בנו, חרמון, הוא חברי הטוב! רוצה אתה לגשת אליו?
– בבקשה, ברצון רב – השיב החיל.
והשנים עלו על בהמותיהם ולא יצאו רגעים הרבה ואנשי הכפר עמדו לאורך הכביש והיו מקדמים בחיבּה ובברכת שלום את הכובשים־המשחררים אשר באו לגאול את הארץ מידי התורכים.
שמואל התנשק עם יגאל שהיה מלא התפעלות למראה חברו שהפך לאוסטרלי. שעה ארוכה ישבו השנים והעלו זכרונות מן העבר הקרוב. הם ספרו על הצלחותיהם וכשלונותיהם ועיני הילדים, חרמון ואבנר, בודקות כל אותו הזמן את הזר והמוזר על תלבשתו המיוחדת במינה. אותם הימים, ימי השחרור מעול התורכים, ימי חג היו בארץ ובאם הטללים. הכל האמינו כי הנה חלפו עברו ימי הרעה וימים טובים יבואו על הארץ.
הבשורה על הכרזת בלפור עשתה לה כנפים. חיילים אוסטרלים, שהיו סרים ברצון אל בתי היהודים בכפר היו טוענים בחגיגיות: באנו לכבוש את ארץ־ישראל בשביל היהודים.
בימים ההם מלאו לו לחרמון שלש־עשרה שנים. הוא התקרב לגיל הבר־מצוה, והוריו החליטו לחוג חג זה ברב פאר והדר. אותה שנה שנת ברכה היתה במשק, הפלחה הניבה יבולה, העדרים רבו וההכנסה היתה טובה. השלום אשר בא על הארץ והבשורות הטובות על תקומת מלכות ישראל, נסכו רוח טובה על בני־האדם בכפר שראו, כי ממרומים יורדת עליהם הברכה להיטיב עמהם. הכפר כולו ציפה בכליון־עינים לחג הבר־מצוה של חרמון, ראש וראשון לילדי הכפר שהיה אהוב על הגדולים והקטנים כאחד.
וחרמון עצמו! הוא בגר וייף עד מאד. קומתו גבהה. פניו היו צרים ומוארכים אך לחייו היו אדומות כי רוח ההרים, הרי החרמון והלבנון, הם אשר הרעיפו עליו חוסן ובריאות. רגיל היה חרמון לאקלים ההרים ובימות החורף הקרים יכול היה הנער להתהלך בשדות לבוש כתנתו לעורו בלבד, לועג לרוחות העזים ולקרח ולכפור המכסים לעתים קרובות את פני השדות.
בימות הקיץ היה הילד מהלך גלוי ראש ושפעת שערותיו המבודרות נשאות ברוח. שמש ההרים הבהירה את תלתלי שערו הערמוניים. עיניו השחורות העמיקו ויש ועצבת היתה שרויה על פניו. עצבת זו היתה משוה לוית חן לנער אשר פה ושם עלו ספיחי שערות דקיקות על לחייו השחומים.
עקר משושו של הנער היתה הרכיבה. היום בו היתה “אמיצה” חפשית מעבודה יום חג לו. סוסה אצילה זו צבעה חום מבריק ומשולש לבן מכסה על מצחה המוארך והנאה. אמיצה אהבה את הנער והיתה נוהמת וצוהלת שעה שחרמון קרב אליה. בקפיצה פראית, בחפזון ובזריזות היה מוני מקפץ על הסוסה, טופח לה על צוארה, אוחז ברעמתה ולוחש לה: “קדימה, אמיצה!”
קלה כנוצה היתה נתקת ממקומה, אצה לעבר השער ובצהלת גיל חופזת לעבר השדות אשר מחוץ לכפר.
העובדים בשדה שראו את הנער והסוסה טסים ונשאים כחץ מקשת והם, השנים, הסוסה ורוכבה, כאלו גוף אחד העולה בסערה.
– זה הוא רוכב אשר כמוהו לא ידעה הבקעה מאז ומעולם, – אמר אחד האכרים.
– הוא לועג לטובי הרוכבים בארץ, – – אמר השני.
– הוא ישאיר הרחק מאחוריו את אבו פאוּזי ראש הרוכבים אשר בבקעת החרמון, – אמר השלישי.
באחת השבתות, שעה שחרמון יצא עם חבריו לרחוץ בברכת הנחל, היו ההורים, יגאל ושושנה, משוחחים ביניהם.
אמר האב: – הידעת, שושנה, כי בקרוב תמלאנה לחרמון בננו שלש עשרה שנה. עלינו להכניס אותו בעול מצוות, עלינו לחנך אותו כי ידע לבוא בחברת בני האדם.
– צדקת, אישי, – נענתה ואמרה שושנה. – אף אני חשבתי לדבר עמך בענין זה אלא שהעבודה ממש משכיחה ממני אפילו דבר קיומי אני. הנה אמרתי לקחת דברים עמך בענין זה. הרי עוד מעט ויהי לבר־מצוה. עלינו לחוג מאורע זה. הן בן־יחיד הוא לנו, שנות המלחמה חלפו עברו. הברכה שרויה בגורן ובעדר ולמה לא נערוך חג, חג ממש, שהדיו יגיעו עד ראשון־לציון ועד פתח־תקוה.
– בת חיל את, זוגתי! – גחך יגאל וחבק באהבה את שושנה שלו. – תמיד תמיד אהבת לעשות הכל ברב רושם וברב תרועות. זה דרכך מאז. ואכן, הפעם אני מסכים עמך בכל! אדרבה! הוכיחי את יכלתך, עשי ככל שיעלה על דעתך ובלבד שהכל יעלה יפה.
למחרת היום הלכה שושנה להתיעץ עם השוחט אשר בכפר. הוחלט, כי השוחט שהיה מיטיב לקרוא בתורה ידריך את חרמון ויכינו לקראת יום בר־המצוה.
השוחט מצא ענין רב בתלמידו החדש, כי שקדן היה חרמון ובחריצות למד להניח תפילין ולקרוא בתורה על פי טעמי המקרא.
ויום השבת, יום חגו של חרמון, הגיע. יום זה חל זמן־מה לאחר שחלפה המולת החגים והחלו ימי הלמודים. כשנקרא חרמון לעלות לתורה, פתח הילד בעוז והיה קורא בהפטרה בקולו הצלול והרם: “רני עקרה לא ילדה, פצחי רנה וצהלי לא חלה, כי רבים בני שוממה מבני בעולה, אמר ה'”. וכשקרא הנער: “הרחיבי מקום אהלך ויריעות משכנותיך יטו”, הורגשה במוּחש בשורת הגאוּלה, בשורת השיבה לציון.
דמעות נזלו מעיני המתפללים. סבתא ואמא שושנה, שהאזינו לקריאתו ממקומן בעזרת הנשים הפשילו את הוילונות שהאהילו על עזרת הנשים, והיו מזינות עיניהן בגאוה בבן היקר להן והיו מפטירות בחרדת קודש: “ברוך שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה”.
בתשואות סוערות לוו הנערים, חבריו, את חרמון כאשר ירד מן הבמה. אבנר חברו הטוב נגש אליו, לחץ ידו ואמר: אתה חברמן, בן חיל!
– תודה! – השיב חרמון שבאזניו צלצל עדיין הד קולו מעל הבמה ואשר לא ידע נפשו מרב התרגשות.
מיד לאחר התפילה נהר הקהל לבית בעל־השמחה. כולם, כולם. זקן ונער, מקטן ועד גדול נתכנסו לבית זה. לא היה אדם בכפר אשר לא ראה חובה לעצמו להשתתף בשמחתו של חרמון. הכּיבוד היה כדת. אולם לשיא התשואות זכו ההורים כאשר הובא לחדר הזבח, שהוכן בנוסח הערבים.
אחרי כן עברו הקרואים לשבת אל השולחנות אשר נערכו בצורת חית בסוכּה, בצלן של דליות הגפן בעלות העלים הגדולים אשר פה ושם עוד נשאו אשכולות ענבים שחורים וטובים שקרצו רמזו כאלו בקשו מן האורחים, כי ישלחו ידם ויגרגרו אל פיהם מן התירוש המתוק הממלא את הענבים הבשלות.
האורחים שהיו שבעים התישבו מסביב לשולחנות שכּרעו תחתם מעומס היינות, העוגות ודברי המתיקה אשר נערמו עליהם. עתה החלה פרשת הברכות. בהתרגשות רבה פתח יגאל ואמר: – בני היקר, היום הזה אנו מכניסים אותך בחברת הגדולים. מעתה שוה זכויות אתה לנו ורשאי אתה להצטרף למנין בישראל. זכית והגעת למצוות בשעה גדולה לעמנו ולארצנו! הנה השתחררנו מעול התורכים. אנו תקוה, כי לא ירחק היום והשלטון החדש יגשים את הצהרת בלפור ויתן לנו בית לאומי בארצנו. אולם לא הבריטים ולא הכידונים שלהם בכוחם לתת לנו בטחון וחיים חפשיים. בנו, בנו תלוי הדבר, מה תוכן בו נמלא את ביתנו הלאומי. עלינו לדאוג שהדור הצעיר ידע להבין גאולה מהי.
הנה רואה אתה, בני, חביבי, – המשיך יגאל והרים קולו, כי התרגש מאד, – מסובים מסביב לשולחן זה שני דורות – קשישים שבאו ארצה לפני שנים רבות לבנות ולהפריח את הארץ וצעירים יותר. הוריך והורי חבריך, אשר באו הנה ותקעו יתד למרגלות ההרים, הרי הלבנון והחרמון. על גבולות הארץ אמרנו להקים כאן ישובים עבריים חדשים. לא על נקלה עלתה בידינו התישבות זו. מלחמות קשות לחמנו בטבע ובבני אדם אשר סביב לנו. מכיר אתה את הסביבה ויודע, כי כאן שוכנים בני עמים רבים. בליל של לאומים שוכנים בכפיפה אחת והם עוינים איש את רעהו וחרב איש ברעו. לפנה זו נקלענו גם אנו. כאן בנינו בתינו, כאן זרענו את זרעינו. הנה ברך האלוהים אותנו ונתן לנו אסמים מלאים בר. ביזמתנו ובמרצנו עשינו את החיל הזה. לילות נדודים רבים, שמירה בנשק בלילה וחריש במחרשה ביום, אלה הם מנת חלקנו. עדיין לא הגענו אל מנוחה ואל נחלה וכבר תש כוחנו ואנו חשים כי מזדקנים הננו. אולם גדולה שמחתנו מאד, כי בבוא יומנו נדע, כי יורשים לנו כמותך וכחבריך.
באמרו זאת הגיש האב אֵת שהיתה מונחת לידו ונשאה לוחית כסף ועליה הכתובת: “לחרמון בננו באהבה – את, סמל לבנין וליצירה”. בחרדת קודש נטל חרמון את האֵת כשעיני הכל עוקבות אחריו.
– ועדיין לא סימתי! – הגביה האב את קולו. – עוד מתנה נתונה לך בזה.
אותו רגע הוציא האב אקדח נוצץ שחרחר בגון המתכת, הרימו אל על, וקרא: – מכשיר זה זורע מות הוא, יורק אש, אוכלת והורגת, אולם מכשיר זה מכשיר הגנה הוא. אנו ככבשה שנקלעה בין שבעים זאבים. אויבים רבים סביב לנו והם שואפים לבלוע אותנו. כל עוד יודעים הזאבים, כי מלומדי מלחמה אנו, לא יעיזו לנגוע בנו. הנני מגיש לך את השי השני; נשק להגנה, וזכור! רק להגנה נועד נשק זה, כי על כן אנשי שלום, אנשי עבודה אנו, אבל בשעות מסויימות נדע להחזיק בנשק. ידעו נא שכנינו, כי ידנו האחת אוחזת באת אך היא מאומנת גם בשמוש באקדח ובשאר כלי־נשק ולואי ולא נצטרך לנשק קטלני זה.
עתה הגיש האב את האקדח הקטן – בראונינג, אקדח־אוטומטי נאה – לידי בנו, שנטל את הכלי ביראת קודש.
– לחיים! לחיי חרמון, איש העבודה ואיש ההגנה! – קראו וחזרו וקראו קולות המסובים שהרימו כוסותיהם לכבוד חברם החדש, חרמון בן השלוש־עשרה.
וחרמון! הוא לא ידע נפשו מרב התרגשות. עיניו התלחלחו מן הדמעות אשר עלו ורחצו את גלגל העין. מבעד לדוק הדמעות ראה את אמו הנושקת לו, את אביו הלוחץ ידו ואת הזרועות הרבות, כפות הידים המיובלות והידים העדינות הלוחצות אותו חליפות והוא לא ידע את נפשו. היה זה רגע גדול בחייו של הנער אשר בסתר לבו בּיקש להמלט אל אחת הפנות, לרבץ בצל עץ שיזף, להתבודד בין סבכי האטד ולהיות לבדו, לבדו עם משא מחשבותיו שהיו רודפות האחת אחר השניה עד כי נטשטשו והפכו לבליל אחד ואחיד, לפקעת של מחשבות אשר הנער לא יכול היה להפריד ביניהן.
ופתע חש חרמון והנה הוא עולה למעלה למעלה. הנה הוא נשא ומתרומם על פני כל הסובבים אותו. ידים אמיצות – ידי אבא, אמא, קרובים וידידים תפשו בכסא אשר עליו ישב והרימוהו למעלה ולמטה חליפות.
מבעד לצחוק ולהמיה אשר המו סביבו ראה חרמון ים של ראשים וידים הנשאים אליו. הכל מסביב היה סואן ורועש. מבעד לקולות הצחוק שמע הילד את הקהל המונה אט אט:… אחת עשרה, שתים עשרה, שלוש עשרה, ארבע עשרה.
עתה נשמע קולו של המורה: חזק ואמץ, בני חרמון. הגיעה השעה, כי תוכיח את מדת ידיעותיך, בני יקירי. קום, שא קולך ודרוש דרשתך לפני הקהל הרב אשר נאסף לחוג עמך את חגך! הלא תדע חרמון לכבד את מכבדיך ולהודות להם בצורה נאה ויפה.
– יאמר חרמון את דברו! – הריעו קולות מכל צד.
חרמון מעודד על ידי מבטי הוריו ומוריו פתח פיו והחל בדבריו שהיו ערוכים בטעם ובהגיון.
– הורי, מורי וידידי! – פתח חרמון תחילה בקול רפה שהלך הלוך וגבור. הוא הודה על הכבוד שחלקו לו כל אנשי הכפר, הודה להוריו ולמוריו על חינוכים וטיפולם בו. דיבר על האחריות המוטלת על כל אדם בישוב וביחוד על הדור הצעיר, שעליו להמשיך במפעל שהחלו בו אבותיהם, שיש להרחיבו ולחזקו. אך הפתעה גמורה ציפתה לשומעים כאשר לפני סיום דבריו פנה אל הנאספים, ואמר:
– ואשר לאקדח. אם לגלות לכם סוד, רבותי, הרי אני יודע זה מכבר את השמוש בכלי זה.
חרמון פנה לעבר אביו: – זוכר אתה, אבא, את האקדח הגדול, אקדח הקולט התופי אשר קנית, זה שהיה מצופה בידיות של צדף?
– ודאי שאני זוכר! – השיב האב משתאה – וכי היכן הוא?
– הוא מונח במקומו בכבוד, – השיב הבן. – אולם היום יכול אני לגלות לך, כי “כלי” זה שימש לנו לא פעם ולא פעמיים לאמונים. בגנבה, לבל יראה איש, היינו אנו, הילדים, גונבים כלים אלה ומנסים כוחנו בקליעה. סדרנו לנו מטרות ואליהן אנו היינו קולעים. כיום קלע טוב אני. יודע אני שמושו וערכו של הבראונינג הקטן החמוד אשר נתת לי.
אני מודה לכם, הורי, מורי, וידידי על כל הטוב אשר עשיתם. אשתדל ללכת בדרככם, אהיה תלמיד מקשיב לכם. וזו תפילתי: יהי רצון ובכל מעשי לא אבייש את הורי!
מוני הקטן והשובב הפך להיות לחרמון, הנער המכלכל בתבונה את מעשיו, שוקל וחושב כל צעדיו. הוא הפך להיות מיושב בדעתו ובאשר היה מישהו מהמבוגרים עובר על ידו, היה זה מתברך בלבו ולוחש לעצמו: ולואי ובני (או נכדי) יהיו כחרמון, בן ההרים.
אל ראש החרמון 🔗
– ועתה, בני, הנה ההפתעה האחרונה לכבוד הבר־מצוה שלך – פנה יגאל ואמר אל חרמון בנו ימים מספר לאחר החגיגה.
– עוד הפתעה? – תמה הילד. – אנא ספר מהי איפוא?
– ובכן, חרמון, הענין הוא כך: הנה שמך חרמון, כשם השגיא בהרים הניבּט אלינו. רואה אתה הר זה יום יום אולם עד היום טרם עלית עליו. העבודה בשדה, כידוע לך, נגמרה. הננו חפשים ונוכל להרשות לעצמנו חופש של שלושה ימים. נעלה לחרמון, נגיע לגבול השלג הנצחי ונשוב.
– אבא! – הפסיק חרמון את אביו ברגש נסער. – אתה עצום! אתה מותק! – ובדברו זנק אליו בזרועות פתוחות, קפץ ונתלה על צואר אביו, לפתו יפה יפה וחתם על פיו נשיקה עזה וממושכת.
– די, די, חבוב שלי! – גחך האב.
– ומי ומי הנוסעים? – שאל חרמון.
– נהיה קבוצה קטנה למדי. קצין המשטרה במחוז, אני עבדך, המורה והציָיר – אלה יהוו את קבוצת המעפילים בהר. אתה לכבוד בר־המצוה שלך צורפת לחבורת הגדולים. מסכים?
– מובן שמסכים! – השיב חרמון. – אבל הייתי מבקש ממך לצרף לחבורה גם את חברי, את אבנר, אשר בקרוב יחוג את חג הבר־מצוה שלו. והלא אין לו אב שיקחנו עמו לטיול. אנא, אבא!
ויגאל הסכים, כי גם אבנר יקח חלק בטיול.
מיד ביקש חרמון רשות מאביו לבשר הבשורה לחברו. מבוקשו ניתן לו ומוני פרץ כרוח סערה מביתו להודיע לאבנר את החדשה. – אבנר! אנחנו עולים לחרמון! שמעת?
– מה? לחרמון? השתגעת? – תמה אבנר.
– בחיי! אבא, המורה וקצין המשטרה, אתה ואני וגם הצייר במושבה – כולנו עולים להר. ובכן, גם אתה יוצא אתנו.
– ואמא? מה תאמר אמא שלי?
– מובטחני, כי היא תסכים. אבא ידבר על לבה. הלא כיום שקט בארץ והולך עמנו קצין המשטרה, כך שאין כל סכנה נשקפת לנו. הלא יודע אתה, כי לאבי ידידים רבים בין שוכני החרמון.
– טוב! אדבר עם אמא, – השיב אבנר.
– למה לך זה? אבא ידבר עמה, זה יועיל יותר, לא כך?
הוחלט, כי יוצאים לדרך רכובים על סוסים או פרדות. שעת היציאה נקבעה לשעה 3 בלילה – כדי להגיע עם שחר לכפר בּניאס, שם יחכה לקבוצה אבו פאוזי המוכתר שילוה למטיילים בדרכם.
אותם הימים שנותרו עד ליציאה נראו כה ארוכים בעיני הילדים ומפעם לפעם היו השנים משתדלים להודע אם התכנית לא בוטלה, אם, במקרה, לא חזרו בהם האנשים מהחלטתם. ענין אבנר היה קשה במיוחד. אמו של אבנר חששה מאד לגורל בנה. היא זכרה וידעה, כי הרוכבים עתידים לעבור בדרך הדמים, בכביש בו עברו אלה שרצחו את בעלה, ולבה נבא לה רעות.
יגאל הרגיע את האשה והבטיח, כי ישים עינו על הילד וכי ידאג לו ממש במידה שידאג לבנו הוא. בלב כבד הסכימה האם האלמנה והרשתה לבנה להספח אל המטיילים.
לחרמון נתנה לרכיבה סוסה משובחה ממגדל שמש. סוסה זו אשר נולדה לצלעות החרמון, היתה רגילה להלוך בהרים. היא היתה אצילה למחצה ועליה גאותו של יגאל. חרמון הכיר היטב את הסוסה והפליא לרכב עליה אפילו באין אוכף על גבה. היא אהבה את חרמון ונעמו לה מאד לטיפותיו של הנער. בכדי להתחבב עליה יותר, השתדל חרמון בימים המועטים שנותרו עד ליציאה לפנק את הסוסה. הוא הירבה להאכילה סוכריות והוליכה אל המעין להשקותה מין צלולים וזכים.
אמא שושנה דאגה בעוד מועד והכינה לבנה בגדים חמים כיאות למעפיל בהרים, בגבול השלג הנצחי. אבנר אף הוא נאלץ ללבוש את מיטב הבגדים החמים. לשוא נסו השנים להתנגד לרוב הטוב אשר השפיעו עליהם האמהות. השתים היו בעצה אחת.
הגיע הלילה שלפני היציאה. חרמון החליט להיות ער כל הלילה. האב הפציר בבנו, כי ילך לישון אולם חרמון הבטיח את אביו, כי אינו עיף כלל וכי על נקלה יחזיק מעמד.
בחוץ קרטעו הסוסים בחוסר סבלנות. חרמון נכנס לחדרו להשתרע לרגע על הספה ומיד נרדם על משכּבו וישן שנה עמוקה.
הגיעה השעה שלוש, לפנות בוקר, שנועדה ליציאה. אותה שעה חש חרמון, בידים רכות וחביבות המטלטלות אותו אילך ואילך ומתאמצות להעירו משנתו. קולו של אביו הגיע לאזניו. הוא פקח עיניו.
– מוני חביבי! קום! התעורר! אנו יוצאים לדרך! – שמע את קול אביו בסמוך לו.
חיש מהר התרומם חרמון מעל יצועו. שפשף עיניו באגרופיו ושאל: – מה, יוצאים לדרך? מיד?
ברור! – השיב האב. – אנו כולנו מחכים לך. הזדרז, איפוא, בני.
בחשכה לבש הילד את בגדיו ומהר לצאת החוצה. בפתח הדלת נפגש חרמון באמו אשר גם היא קמה מעל מטתה כדי לברך לשלום את יקירה היוצאים לדרך.
האב ובנו עלו על סוסיהם. על חרמון קשתה הפעם העליה הואיל והוא היה מסורבל ומכורבל בהמוני בגדים שעשאוהו עבה וכבד.
השער נפתח בקול חריקה ומיד לאחר זה נשמעו שעטות פרסות הסוסים החופזות על פני הדרך הרדומה אשר בכפר.
אך יצאו יגאל ובנו את הרחוב הראשי של הכפר וכבר קדמו פניהם צהלותיהם של הסוסים האחרים ורוכביהם אשר חכו להם במוצאי הכפר.
עתה הטו המורה ויגאל את סוסיהם ופנו לעבר בית אבנר. בפתח קדמו פניהם של הרוכבים אמו של אבנר ואבנר עצמו. השנים הרגיעו את האם והבטיחו לה, כי ישמרו על אבנר כעל בבת עינם.
– בנך כבני יהיה לי, – הבטיח יגאל את האם החרדה.
– סעו לשלום ושובו בשלום – איחלה להם האם החרדה וחתמה נשיקה עזה על שפתי הילד. עתה הזדרז אבנר ומהר לעלות על סוסו, ונדמה, כי גם הוא ציפּה בקוצר־רוח לצאת אל המרחב ולשלח רגליו במישור.
צוות המטיילים הושלם. כעבור שעה קלה כבר דהרה הקבוצה קלות במוֹרד הדרך. בסופו של הרחוב נטו הרוכבים לשביל צדדי המתמשך והולך אל מעבר לגבול. בראש החבורה רכב קצין המשטרה שהיה בקי ורגיל בדרכים העקלקלות. אחריו דהר על פרדתו המורה, יוֹרם שמו, אשר זו לו הפעם הראשונה שהוא עולה לחזות בשב שבהרים, בחרמון השגיא. מורה זה הצעיר לימים, היה יליד השפלה ואהב מאד את ארץ ההרים. קסמה לו במיוחד פנת־החמד – אם הטללים, אשר אליה נשלח כדי להורות את ילדי ישראל תורה ודעת. מורה זה לבו הלך שבי אחר יפי ההר אשר לרגליו רבץ הכפר. ביחוד היה המורה מתפעל למראה השקיעה בהר שעה שקרני השמש האחרונות מדליקות באודם עז את ראשו של החרמון, שרגליו כבר עטופות בקפלי גלימתו השחורה של הליל אשר פרש שלטונו אט אט ובבטחון על ההר הענק.
בעקבות יורם המורה דהרו זה ליד זה אבנר וחרמון הנערים, אשר מפעם לפעם היו מתקרבים האחד אל השני, לוחצים ידים תוך עליצות ושמחה, שמחת החויות וההרפתקאות שנכונו להם בטיול זה.
מאספים לשיירה היו הצייר אלחנן ואחריו יגאל אבי חרמון.
לאחר שחצו את הרכס, החלו הסוסים צועדים בין אבני חצץ ונגף שהיו מפוזרים לרוב על פני השדות. מפעם לפעם נגפה רגלו של אחד הסוסים והרוכב כמעט ונפל ארצה.
– חבריה! – הודיע המורה – עליכם לנהוג כאן זהירות. אנו עוברים עתה בשדה זרוע פצצות וולקניות. הללו עלולות להכשיל רגלי סוסינו, עד כי יפלו לארץ ואנו אחריהם.
– פצצות וולקניות? מה משמע פצצות? –
– אל תירא, מוני! אין אלו פצצות ממש. לאמיתו של דבר אינן אלא אבנים, אבני לבּה, אשר לפני עידנים רבים רבים נזרקו מתוך לוע של הר געש והתעופפו למרחקים בכח ההדף והגיעו עד הנה.
– וכיצד קרה הדבר? – שאל אבנר.
– הדבר היה כך: ודאי ראיתם לא פעם חדודיות בצורת חרוטים, כעין פטמות על הרי הגולן.
– ודאי! אלה הם הרי הגעש אשר בעבר הירדן, – מהר וענה חרמון.
– ובכן, – המשיך המורה – לפנים היו הרי געש אלה פועלים. הם לא פעלו בתמידות כי אם היו פולטים לפרקים אש ולבה מקרבם.
– כמו הר הוזוב אשר באיטליה, – התערב אבנר.
– נכון מאד! – אישר יורם המורה. – כמו הוזוב היו הרים אלה מתעוררים לפתע ופולטים תמרות עשן ולבה מתוכם. יש והלוע נסתם ברבות הימים וכשהגיעה שעתו של ההר לפלוט את הלבה המפעפעת בתוכו, היו קולות רעש עולים מתוך ההר וכאשר גברה עצמת הגזים התנשאו ונתעופפו לפתע מלוע ההר, עד לגובה עצום, גושי לבה רותחים נוזלים. גושים אלה לאחר שבאו במגע עם האויר הקר, מצטננים והופכים להיות אט אט מוצקים, גושי אבן. אגב סבובם באויר מקבלות האבנים צורה מוארכת בדמות ביצה או אליפסה המחודדת בקצוות. אבני לבה אלו נזרקות לצדדים ומתגלגלות על פני המישורים. אבנים אלו הדומות במראן החיצוני לפצצות – אנו מכנים בשם פצצות וולקניות.
– חבל שאין אנו יכולים לרדת ולבדוק אבנים אלו, – אמר אבנר.
– אל דאגה, בני! – השיב יורם – עוד תראה מחר, ובימים הבאים, אבנים כאלו לרוב. כל שדות חַמַרָה לאורך החצבני זרועים אבנים אלו.
– רבותי, תלמידי־החכמים! – נשמע קולו של הקצין הרוכב בראש השיירה – עד שאתם מפליגים בדברי תורה, מן הנכון היה שתשימו לבכם למתרחש מסביב לכם. הנה הגענו כבר אל ערוץ הנהר חצבני. מכאן מתחילה ירידה וירידה זו תלולה ביותר. עליכם להזהר ולהזהר. החזיקו היטב ברסן הסוסים ואם תרגישו בסכנה כלשהי, מיד עליכם לעצור בסוס ולא לתת לו להדרדר במורד.
בחרדה שמעו הרוכבים דברי הקצין ההולך בראש. אבנר חדד כל חושיו לחדור במבטו מבעד הערפל, אך לשוא.
– השומע אתה קול משק המים? – שאל מוני את חברו.
– כן! – השיב הלה – אכן, שומע אני רחש לחש של המים המתגלגלים ויורדים למטה אל הירדן.
הדרך היתה קשה. הירידה תלולה והרוכבים התפעלו בלבם למראה הסוסים הנבונים המציגים כפות רגליהם בזהירות ובמתינות על פני אדמת השביל הצרה והמשופעת.
מפעם לפעם נעקרו אבנים מתחת לרגלי הסוסים ואבנים אלו שנדרדרו ונפלו לתהום השמיעו בהתגלגלן קולות עמומים מטילי אימה. השביל שהיה צר ביותר ואשר רק סוס אחד יכול לעבור בו, הצטיין גם בעיקולים ופיתולים הרבה ותכופות עצרו הסוסים וביצעו תפנית בזוית חדה.
ככל שנמשכה הירידה כן גבר לחש רחש המים.
– אנו הגענו כבר אל הנהר. מעתה נחצה אותו. למזלנו אין המים עמוקים בעונה זו ונוכל לעבור את הנהר רכובים על גבי הסוסים – הודיע הקצין.
עתה עברה דרכם של הרוכבים בינות לשיחים ועצים אשר ענפיהם העבותים הצליפו על פניהם.
יורם קטף ענף אחד, בדק אותו והודיע לתלמידיו, כי אלה הם ענפי ערבות הגדלים לאורך הנחל. הסוסים חצו עד ברכיהם במים. טיפות קרות נתזו על הרוכבים ואלו רעננו את הילדים אשר קורי שינה ביקשו לעצום את עיניהם העיפות.
– ועתה, לאחר שעברנו את הנחל הבה נתכונן לעליה, – הודיע הקצין. בדי עמל עלתה השיירה במעלה הנהר. גושים כהים הסתמנו באופק כשעלו הרוכבים מן האפיק. ובינתים, והערפל נמוג. פאתי מזרח החלו מבהירים, הבוקר החל מתקרב והיה גולש מן ההרים ושולח קרני משוש מלמעלה למטה.
– בתים אל של הכפר רַגַ’ר המה. כאן גרים נוצירים. הללו הנם יפי־קומה ויפי־תואר. אחיהם גרים בהר העלויים אשר בצפונה של סוריה. שנים שלושה כפרים הזרועים כאן מיושבים במתי מעט מן הנוצירים הללו ויש סבורים, כי הם שרידי בני העם הסורי העתיק אשר אבד זכרו ושרידים מועטים בלבד נותרו לפליטה בהרים. הנוצירים אינם מושלמים ודת מסתורית להם. כלפי חוץ מעמידים הם פנים כאלו מושלמים הם ואף בנו מסגד־צריח לאשר דבר השתייכותם לדת מוחמד, – הסביר יורם.
כעבור שעה קלה כבר היו רוכבים על פני דרך מוצקה. – רבותי, – הודיע הקצין – עלינו על הכביש המחבר את דמשק עם צור וצידון השוכנות לחוף הים.
מרחוק נשמע צלצול פעמונים. צלצול חדגוני זה גבר והלך מרגע לרגע.
– אורחת גמלים היא זו הבאה מן הגולן, – הודיע הקצין. כעבור זמן מה הסתמנה באופק שרשרת ארוכה של גמלים הצועדים בזה אחר זה. לאור השחר המפציע ועולה, ראו המטיילים גמלת עמוסה שקים כבדים. לצדם רכבו על סוסיהם בדואים מכורבלים ועוטים עבאיות.
– הללו מובילים חטה. הגולן אוצר הדגן הוא. דגן זה מובא אל חוף הים ושם יוטען באניות המפליגות אל ארצות אירופה הרחוקות, – הסביר הקצין. שעה ארוכה נשמע קול צלצולם של הגמלים המתרחקים ונבלעים בערפלי הבוקר העולה.
היתה זו גמלת ארוכה ארוכה אשר לפי השערתו של אבנר מנתה כמה מאות של גמלים שהיו משתרכים בכבדות תחת משאם. הרוכבים שלנו נרדמו לקול צלילי הפעמונים והיו מתנדנדים בעצלתים על גבי בהמותיהם. לפתע ירד הקצין מן הכביש ועשה דרכו בעפר. כמוהו עשו יתר הרוכבים, שהמשיכו דרכם במצב של נים ולא נים. בינתים והסוסים הרחיקו האחד מחברו.
עתה עברו הסוסים ליד אַמת־מים והיו בוססים בבוץ. הרוכבים הראשונים עברו את הבּצה בשלום. פתע ומתוך סבך השיחים זנקה איזו חיה משונה. למראה היצור המוזר נבהל אחד הסוסים ונרתע בקפיצה אחורנית. זעזוע בלתי צפוי זה גרם לו לרוכב אחד שהחליק מעל סוסו ונפל ארצה לתוך הבוץ.
– הצילו! הצילוני מן המים! אני טובע! – נשמעו צעקות בדמי הליל. הצייר הוא שקרא לעזרה. הלה נרדם על אוכפו ולא חש, כי הסוסים ירדו מן הכביש ועשו דרכם בדרך לא דרך. משנעור בתוך הבוץ דימה, כי עובר הוא עדיין בתוך החצבני ועל כן אחזו הפחד מפני טביעה. הצייר, שהיה לבוש בגדים רבים קשה היה לו לנוע או לקום מתוך הבוץ שלתוכו נפל.
יגאל קפץ חיש מהר מעל סוסו וחש להציל את הצייר. גם אבנר וחרמון אשר שמעו את קולות־הקריאה היטו סוסיהם וחשו להגיש עזרה לטובע. לאחר שהוצא הצייר מן המים ועמד על רגליו ניגש אליו הקצין ואמר לו בלגלוג:
– זה ענשו של נרדם! מה זה קרה לך, ידידי? ומה הצעקות שצעקת בדמי הליל? הן עוד מעט ועוררת מתים בצריחותיך!
– נדמה היה לי, כי הנני טובע בנהר, – השיב הצייר הנכלם.
צחוק פרץ מפי החבריה לשמע חלומותיו של הצייר. הם הרגיעוהו, פשטו מעליו את בגדיו הכבדים ואחר עלו שנית על הסוסים בדרכם אל בניאס העיירה.
לאור דמדומי השחר נכנסו הרוכבים על העיירה הנמה שנתה. שיחי ההדס הירוקים הרעיפו ריחם הענוג על הרוכבים ומסביב להם שקשקו המים בתעלות. הכל היה ירוק. הכל היה רענן מסביב להם. פה ושם נראו מהמומות עמוקות בדרך ובצדי הדרך.
– מכתשים אלה נוצרו על ידי פצצות האוירונים, – הסביר הקצין. – צבאות הבריטים והצרפתים היו מפגיזים קשות את דרך הנסיגה של התורכים אשר ברחו מכאן לעבר דמשק.
שעה קלה אחרי כן עצר הקצין את סוסו ליד אחד השערים והחל מכיש בקורנס הברזל הכבד שהיה תלוי על גבי הפתח. כעבור רגע קלטו אזניהם צעדי אדם ההולך ומתקרב אל השער.
– מי שם? – נשמע הקול.
– אפתח! יאַ אבו פאוזי, – השיב הקצין וקרא בשמו.
– בוא, ברוך ה', אהלן וסהלן! – נשמע הקול מן העבר השני.
בקול חריקה ושריקה נפתח השער ודרכו נכנסו לחצר הרחבה בני השיירה שירדו מעל סוסיהם כדי לפוש קצת בביתו של המוכתר אבו פאוזי איש בניאס הכפר. לאחר מנוחה קלה, הוגשה להם ארוחת־בוקר. פיתות חמות וטריות וקפה שחור ריחני. אבו פאוזי טרח הרבה לנוחיותם של אורחיו היהודים.
– ועתה, לאחר שסעדנו לבנו, – הציע יורם – הבה נצא לראות בעתיקות אשר בכפר ובמוצא הנהר פניאס או בניאס.
– קודם לכן מוטב שתספר לנו משהו על המקום עצמו, – הציע אבנר.
– זאת אעשה ברצון, – חייך יורם – אולם טוב נעשה אם נדחה הרצאת הענינים לזמן־מה, אספר לכם על המקום במערה, לרגלי המעין.
בצאתם קידם את פניהם רעש המים הנופלים ויורדים מן ההר והרעש גבר מרגע לרגע. אמות מים, פלגים שקשקו בכל עבר ופנה. הם עברו בין עצי תאנה כבדי צל ואלונים עוטי רצינות בגון הירוק הכהה אשר לעליהם. מפה ומשם, מכל עבר ופנה נראו צנורות מים המתמשכים לעבר הברכה שהמטיילים עמדו על שפתה.
– חבריה, קדימה! – זרז יורם את המטיילים. עוד מעט והקבוצה נצבה דוממת לרגלי זקפה גדולה ועצומה עשויה כולה אבן מוצקה.
– זקפה זו, קיר זה התלול מעשה ידי הטבע הוא. אנו נמצאים עתה לרגלי הר החרמון האדיר, – הסביר יורם. – גומחות אלו, – המשיך – נחצבו לפני שנים רבות. המקום הזה נקרא בשם פמיאס או פניאס. היונים קראו לו בשם זה לכבודו של האל פן, אל היער והעדרים. יערות רבים כיסו לפנים את צלעות ההר. עדרים לרב שוטטו בבקעות ורעו בעשב הדשן והטוב הגדל על יובלי מים. מובן, שהיונים הקדמונים אשר שלטו כאן שנים רבות הקימו כאן מקדשים לאליל פּן. כאן בגומחות הללו הוצבו פסליו ולמקום זה עלו צלינים מכל קצוות הארץ להשתחוות לאליל ולהתענג על האויר ועל המים הטובים.
הקבוצה היתה מהלכת מלאת התרגשות לאורך הקיר עד אשר הגיעו אל פתח אפל, מערה גדולה בצלע הזקפה.
– זה מהו? – שאל חרמון.
– זוהי מערת פמיאס. חכמים אמרו: הירדן יוצא ממערת פמיאס. כנראה שלפנים היה הנהר הכביר יוצא מן המערה. כתוצאה מרעידת אדמה נעתק מוצא הנהר וכיום בוקע הוא ויוצא לרגלי המערה ואלו המערה עצמה חרבה. בשנים גשומות יפרוץ הנהר ומים רבים יצאו גם מפי המערה עצמה.
– הבה נרד למטה, אל המעין, – הציע יגאל.
בדרך־עקלקלות נזדרזו חרמון ואבנר שעברו בראש והגיעו אל המעין. אבנר גהר על המעין ורצה לשתות מהמים הצלולים. משנגע אפו במים כמו נצרב הנער. הוא קרא בקול: – חבריה! המים קרים כקרח ממש. בחיי!
– מי קרח! – אישר את דבריו גם חרמון אשר אף הוא טבל בידיו במי המעין הצוננים.
– מה פלא! – אמר יורם – הרי מים אלה מי שלג הם, הם נובעים ממרגלות הר השלגים, הר החרמון. אלה הם מים אשר אולי תמול שלשום או כמה ימים לפני כן היו רבוצים למעלה בראש ההר בצורת גושי קרח עצומים. השמש חממה את הגוש, הפכה את הקרח למים ואלה נבלעו באדמה, עברו דרך מחילות וצנורות עד אשר הגיעו הנה.
– איזה יופי! – מלמל קצין המשטרה שעמד זקוף כפסל ולא גרע עיניו מתפארת המקום. רואותיו שוטטו ולטפו במבט חמים פעם את הברכה הרחבה והעגלגלה שלרגלי המערה, פעם את המערה עצמה אשר סלעי מגור ענקים סתמו את פיה, ופעם את עצי התאנה כבדי־הנוף שהקיפוה מסביב, או שנשא את עיניו למעלה, לגבהי ההר וזקפת הצור המוצקה, המתמרת ועולה.
ברכה זו! – פתח ואמר יורם – ראתה דם רב, דם יהודים אשר נשפך כאן כמים.
– מה זה תדבר יורם? – שאל הצייר שהתעורר לפתע מחלומותיו.
ויורם סיפר: – עיר זו נבנתה על ידי פיליפוס, בנו של הורדוס. הוא קרא לעיר בשם קיסריה. בכדי להבדיל בינה לבין קיסריה אשר לחוף הים קראו לעיר זו קיסריה פיליפי. כאן, בקיסריה זו, בנה פיליפוס ארמנות־פאר. לרגלי הזקפה ציוה המלך לחצוב ברכה עמוקה, וכאן נערכו משחקים בנוסח הימים ההם. היו אלה משחקים של התגוששות ומלחמות במים. טיטוס לאחר שכבש את ירושלים, בא הנה עם חילותיו הרבים כדי לנוח כאן באקלים ההרים. במקום זה ציוה השליט לערוך משחקים, משחקי זירה לפני חילותיו. הובאו שבויים יהודים, שנאלצו להתגושש ולהלחם זה בזה ובחיות טרף לשעשע את לבותיהם של המנצחים.
השתררה דומיה כבדה לזמן מה. בינתים ואבו פאוזי הופיע מבין השיחים נושא בידו מגש עגול עמוס פירות אשר זה עתה קטפם. אשכלות ענבים מוארכים ושחורים ותאנים גדולות ועסיסיות. המטיילים זללו ברעבתנות את הפירות האלו שנטבלו יפה יפה במי הנחל והיו צוננים, שהקהו שניהם של האוכלים.
הצייר ניטלה שלות נפשו, הוא היה קם מפעם לפעם, מעביר מבטיו אילך ואילך ושפתיו ממלמלות בלי הרף: איזה יופי! כמה זה ציורי! כמה זה נהדר! חבל שאיני יכול לעבוד כאן ימים מספר ולהעתיק על נייר משהו מיפעת מקום בלתי שכיח זה.
– מורי! – פנה אבנר אל יורם. – הגד נא לי, האם נזכר מקום זה בתנ"ך?
במקום תשובה בעל פה, הוציא המורה את ספר הספרים, את התנ"ך, שנשא עמו תמיד בכיסו כשיצא לטיול כלשהו. הוא פתח בספר תהילים והחל קורא בקול וברגש: “אלוהי, עלי נפשי תשתוחח, על כן אזכרך מארץ ירדן וחרמונים, מהר מצער. תהום אל תהום קורא לקול צנוריך, כל משבריך וגליך עלי עברו”.
“תהום אל תהום קורא לקול צנוריך”, חזר ומלמל ברגש הצייר. הגידה נא, היכן נכתבו דברים אלה?
– בתהילים, בפרק מ"ב – אמר יורם והצביע על דברי המשורר הכתובים בספר. – נראה שמשורר זה ישב ימים רבים בסביבה זו והכיר יפה את ארץ ירדן וחרמונים. אשר להר מצער, הריהו מולנו, במורד הרי הגולן. כאן שוכן כפר קטן הנקרא עד היום בפי הערבים זעורה – שפירושו מצער, – הסביר יורם.
– רבותי, מה קרה לכם? – תמה אבו פאוזי. – הגיעה השעה לצאת לדרך. השמש עולה, גלגל החמה מנסר במרומים ולפנינו עוד דרך ארוכה למדי. הלא עוד הערב רוצים אתם להגיע לראש ההר?! מה לכם חוג’את, שאתם נראים כחולמים?
– יפה הוא המקום, – ענה יגאל – ואנו מלאים התפעלות ממנו.
– אם כן, תפדלו! בואו ותגורו אצלי, ביתי ביתכם. אדרבה, תבלו בנעימים בצל קורתי.
– רב תודות לך, – השיב הקצין ולחץ בתודה כף ידו של אבו פאוזי.
בשביל היורד לאורך הברכה צעדו המטיילים ופניהם לעבר ביתו של אבו פאוזי. לאחר שעה קלה נחבשו הסוסים שנית והמטיילים מהרו לצאת לדרך כשהפעם מלוה אותם אבו פאוזי בכבודו ובעצמו.
בינתים ובכפר נעורו האנשים. למראה השיירה המשונה, יצאו נשים וילדים מן הבתים לראות באורחים.
– אלה יהוד! יהוד מן הקומפניה! – רטן אחד הפלחים שעבר בדרך ואשר בראותו את הזרים נסה לגרש את הסקרנים. מבטי איבה שנזרקו לעבר הרוכבים העידו, כי, אכן, יחס עוין שורר כלפי היהודים בארץ פרועה זו השוכנת בין גבולות לרגלי ההרים. אבו פאוזי בקש להסיח דעתם של האנשים מגלויי־איבה אלה. הוא התקדם על סוסו והגיע אל חרמון, בדק בעיון רב את הסוסה האצילה שעליה רכב הנער.
– איזה יופי של סוסה! אצילה ממש! – קרא אבו פאוזי ותוך כדי כך התכופף לעבר הסוסה וטפח בחבּה על חלקת צוארה הנוצץ.
– גם סוסתך יפה היא! – השיב חרמון.
– אבל שלך טובה ממנה, זריזה משלי.
– נראה, הבה נעשה חרג’י. נתחרה במרוץ? – הציע חרמון.
– אדרבא! הנה אנו עוברים במישור. הבה נרעיש סוסותינו ונראה מי יגיע ראשון.
השנים התיצבו למרוץ. בחרדה ובהתענינות עקבו היתר לראות בתוצאות המרוץ בין הנער היהודי לבין אבו פאוזי ראשון לרוכבים אשר בבניאס והסביבה. הסוסה של אבו פאוזי נאה היתה וקלת רגלים ובעלה בטח בה, כי לא תכזיב אותו גם הפעם. שטח המרוץ נמשך לאורך תעלת המים. פה ושם נזדקרו עצים. למעשה לא נקבעה נקודה סופית למטרה. הצופים נתבקשו לשפוט סוסתו של מי תהיה שועטת ראשונה. השנים הרעישו את סוסיהם. חרמון גהר על הסוסה, לטף רעמתה ובדברים חמים זרז אותה לרוץ אורח. ואכן, הסוסה לא הכזיבה. היא שעטה בראש כשכל גופה מתוח בקו ישר וחרמון שטוח על גבה ודומה, כאלו גוף אחד טס ונשא באויר.
עיניו של אבו פאוזי יצאו מחוריהן מקנאה. זה הנער מקדים אותו במשך כל הזמן. לפתע הבחין הילד, כי תעלת המים נוטה לצדדים. אבו פאוזי אשר הכיר את הסביבה החליט לעשות דרכו לאורך התעלה. הואיל והוא התקדם במסלולו הפתוח נבצר מהילד להטות סוסו לצדדים פן יתנגש ברוכב הגדול לימינו. תהה הנער, מה לעשות? שוב לא יכול הוא לעצור בעד סוסתו שהגיעה לשיא של מהירות. לצלוח את התעלה לא יוכל, לנטות לצדדים – נבצר ממנו. ברב פקחותו החליט הנער לתת לסוסה לרוץ בקו אשר תבחר. ולפתע הבחין, כי הסוסה שמה פניה למול אחד מעצי האלון כבדי הצל. פחד נפל על הילד. הוא ידע, כי עתה נמנע ממנו לעצור בעד הסוסה ומאידך הבין, כי בבואו בין ענפי האלון יהיה סופו רע ומר.
הצופים, וביחוד אביו של חרמון, יגאל, אף הם נמלאו חרדה לילד.
אבנר עצם עיניו ברב פחדו ושפתיו לחשו: אבי שבשמים, אנא הצל את חברי הטוב, את חרמון, אל נא תתן לסוסה שתפיל אותו לרגליה! אל יקרה לנער את אשר קרה לאבשלום בנוסו מפני אויביו. ואלו חרמון, אשר חש בסכנה המתקרבת, גהר על פני הסוסה, חבק צוארה ורבץ עליה בשכיבה כשהוא כמעט ודבק לצדה. הסוסה עברה תחת העץ כשהיא מאיטה במרוץ ומיד נראתה מעברו השני של העץ צועדת לאטה. צווחת פחדים, קריאות גיל פרצו מפי המלווים שהחלו רצים בכיוון אל הנער, שסודרו נשאר תלוי על העץ משנאחז בענפים. הנער עצמו שחש, כי הסכנה עברה, התרומם על ארכובות האוכף והניע בידו ברב שמחה לעבר הרוכבים האצים אליו.
– הוא ניצל! – קרא יגאל בשמחה.
– תודה לאל עליון! – נאנח יורם באנחת רווחה.
– אל אלוהים אדירים! – נשמעו קולות של התרגשות מסביב.
עתה השתלט חרמון על הסוסה ושוב החל להדהירה בצעדה קלה וטופפת לעבר החבורה.
אבו פאוזי הופיע גם הוא, קרב אל חרמון וברכו בלחיצת יד חמה.
– אתה שאטר! בן חיל! כמעט וזכית בהתערבות! – מלמל האיש כשפניו החוורים מעידים על התרגשותו.
יגאל חיבק את בנו ובלבו היה מודה לאלוהים שהציל את בנו ממוות שהיה צפוי לו.
– נצל ממות בטוח! – הביע קצין המשטרה דעתו. – ענפי האלון היו שמים קץ לחייו, אלו נתפס בהם!
אבנר דהר על סוסתו אל האלון, הוציא בזהירות את הסודר מבין הענפים וחזר והגישו לחרמון חברו. – בר־מזל אתה! – לחש הנער – טוב שנאחז הסודר בלבד ולא אתה.
הרוכבים הרוו צמאונם במי המעין שעה שעצרו במקום כדי לצנן את גופותיהן של הסוסות אשר התחממו והזיעו כתוצאה מן המרוץ. יגאל היה מזועזע. שעה ארוכה סיפר וחזר וסיפר, כי בדמיונו ראה את הנער תלוי על העץ כשהוא מת ולבו הגה אימה. הוא תאר, כיצד ראה פעם במו עיניו בחור מיסוד־המעלה שהרעיש סוסו בתחרות ותוך כדי מרוץ נאחז באחד מענפי עץ. הבחור נפגע קשה בצוארו והוציא נשמתו תוך דקה אחת.
לאחר שנחו הרוכבים וסוסיהם הן ההרפתקה, חזרו ועלו על הבהמות והמשיכו בדרכם. עתה היתה הדרך עולה יותר ויותר בהר. השמש הכתה בעוז על ראשי הרוכבים והצמא החל מציק להם. לעיניהם, מרחוק, היה פרוש מרבד עמק החולה, שנצנצו בו חלקות המים.
לאשרם הגיעו הרוכבים בשעת הצהרים אל המזרעה הקרובה. היה זה כפר שנעזב מיושביו. אבו פאוזי הסביר כי מזרעה זו שיכת לבני שיבּע הכפר. אנשי הכפר אשר אדמות להם בעמק ובמדרוני ההר יורדים כאן לעונת הזריעה או הקציר, כאן הם עושים שבועות מספר עד אשר יסיימו עבודתם ואחר הם חוזרים לכפרם, אין אנשים גרים כאן הואיל ומים אינם בנמצא בחבל ארץ זה.
– ומה נשתה איפוא? – שאל חרמון בדאגה.
– אל תירא, יא־חביבי! – השיב אבו פאוזי. – עוד נמצא כאן בור מים ובו משהו להשיב נפשותינו.
הנוסעים ירדו לפוש בצל העצים. אבו פאוזי יצא לחפש אחר אחד הבורות אשר בו נאגרים מי הגשמים.
– הנה שיחי צבר עמוסי פירות לרוב – קרא אבנר, שיצא לבדוק את השטח.
חיש מהר נעורו האנשים לפעולה. יגאל מצא קופסה של שמורים באמתחתו. חבּר אותה לאחד המקלות ובעזרתו קטף מפרי הצבא העסיסי והנאה. אבנר עקר כמה זרדים בדמות מטאטאים ובאלה גלגל את הפירות הקוצנים על פני החול. לא עבר זמן הרבה ואבו פאוזי חזר והודיע במאור פנים, כי מצא בור ובו מים מועטים. המים היו עכורים אך יורם מצא עצה לדבר. הוא העביר את המים במסננת והמים טוהרו. עתה ישבו המטיילים בצל העצים, הטיבו לבם בפירות הצבר ותבלו את פתם במזונות אשר לקחו עמהם. שעה ארוכה היו המטיילים צופים במראה הנהדר אשר נגלה לפניהם. כל הארץ היתה שרועה לרגליהם מלוהטת בחמה הצורבת ומאדה את המים העולים למעלה.
– ועתה, הבה נמשיך בדרכנו, – הודיע אבו פאוזי – בשיבּע מצפּה לנו סעודה כיד המלך.
המסע מן המזרעה ועד לשיבע נמשך לאורך נחל הדבש. בסביבה גדלו עצי אלון רמים ויורם לא יכול להסיר עיניו מתפארת העצים הרבים. על אחת הפסגות התרומם בית קטן. הבית היה חבוי בצלו של עץ אלון כבד צל. כיפה עגולה סגרה על הבית מלמעלה. – כאן מקום אברהם אלחליל, – אמר אבו פאוזי ומיד ירד בדחילו ורחימו מעל סוסתו וקרב אל המקום הקדוש. בגשתו עד הפתח עמד אבו פאוזי בתפילה לזכרו של אברהם אבינו עליו השלום. אחריו ירדו הנוסעים האחרים. הם קרבו אל הבנין וראו, כי הוא מקושט בהמוני מטליות של בד צבעוני ובדגלים ושאר קשוטים. גם על העץ הסמוך נראו כמה קרעי בד תלויים בין הענפים.
– מקום זה, – אמר יורם – קדוש הוא לערבים. לפנים מקובל היה, כי במקום זה ארע מעמד ברית בין הבתרים. זהו המקום בו הבטיח האלוהים לאברהם, כי לזרעו תנתן הארץ מן הנהר הגדול ועד הים הקדמוני. הערבים קוראים לפנה זו גם בשם המקום הקדוש של הצפור “משהד איל טיר”. כי כאן שחט את הצפור אבל לא בתר אותה, כמסופר בספר בראשית.
– ומה קרעי הבדים אשר כאן? – שאל אבנר.
– הערבים מביאים קשוטי אריג מנחה לקדוש ובאלה הם מבקשים לכפר פניו של אברהם הקדוש, – השיב.
– ראו נא, מה עבה גזעו של האלון הזה! – קרא חרמון.
– הבה ונקיפו! – הציע יורם.
נגשו יגאל, אבנר, חרמון והקצין, תפסו יד ביד ונסו לחבק את הגזע ולא יכלו. רק לאחר שהצטרפו אליהם אבו פאוזי והצייר הצליחו לסגור את המעגל בידיהם.
– ששה אנשים דרושים כדי לחבק גזע עבה זה! – התפלא אבנר.
עתה עברו הרוכבים באזור חשוף אשר פה ושם נכרו בּוֹ אותות חריש בשטח.
אנו מתקרבים לשיבע, – הודיע אבו פאוזי.
– היכן הוא כפר זה? והרי אין רואים סימן לישוב כלשהו, – חקר חרמון ואימץ עיניו כדי לגלות מקומו של הכפר.
– ובכל זאת אנו קרבים אליו, עוד מעט ויופיע לפנינו – השיב אבו פאוזי.
שורה ארוכה של נשים נראתה לפתע עולה מן הגיא ופניה לעבר הרוכבים. אבו פאוזי שרכב בראש הדהיר סוסתו ואחריו דרבנו האחרים את סוסיהם.
– בשעה טובה, הגענו לכפר! – הרים אבו פאוזי קולו – הנה יצאו השואבות לקראתנו וכדיהן על ראשיהן.
הבנות בראותן את הרוכבים הצטדדו ופנו ביראת כבוד דרך לבאים. אחדות, מן הצעירות ביותר, הרימו רגליהן וברחו לעבר השדות.
– הן נבהלו מפנינו! אילות־שדה אלו לא ראו מעולם גברים בלבוש אירופי כשלנו, – גחך קצין המשטרה.
– ואיה סוף סוף שיבע הכפר? שאל יורם בקוצר־רוח.
– מה? כלום אינך רואה את שיבע? הריהי מטפסת ועולה על הזקפה ממולנו.
נשא יורם עיניו וירא והנה בתים רבים בצבע אדמדם מטפסים ועולים זה על גבי זה. הבנינים כה דמו לאבני השדה עד כי בקושי הבחינו בהם הבאים. היו אלו קוביות גדולות שהורבצו ודבקו אל המדרון עד כי נראו הבתים כמדרגות, בית אחד היה משמש מדרגה לשני והם כולם דבוקים ואחוזים זה בזה, כשצלע אחת נתונה בצוק ושאר שלוש הצלעות בולטים ונראים. עתה החלו הסוסים עושים דרכם במורד. עוד מעט והמדרון הפך להיות תלול יותר ויותר. לבסוף צעדו הסוסים לאורך אפיק הנחל אשר בתחתיתו פרץ ויצא אשד מים קופצים שהתדפקו על דפנות הקירות הזקופים וכּיסום בצעיף לבן. האדמה היתה מעובדת ומטופחת יפה, והקרקע עשויה מדרגות. נטישות ארוכות של גפנים השתרעו על פני המדרגות ואשכלות ענבים נתלו בהם בחן.
– הנה עץ אגוז לפנינו, – קרא יגאל.
“אל גנת אגוז ירדתי, לראות באבי הנחל…” פצח יורם בשיר ואחריו החרו החזיקו שני הילדים שהתרגשו למראה העץ בעל העלוָה העשירה והירוקה.
– חבריה, הבה נקטוף כמה אגוזים, – הציע חרמון. חיש מהר קפצו הילדים מעל סוסיהם והחלו מטפסים ועולים בענפים העבים. יתר האנשים שעייפים היו, ירדו מעל סוסיהם היגעים ושכבו לנוח בצל העצים בעלי העלים הריחניים. האח, מה טוב ומה נעים! מחיה נפשות! – נהם יגאל שנהנה למתוח רגליו שהיו נתונות כל היום במשורות האוכף. אבו פאוזי נחפז לראות את ידידו חסן, מתושבי הכפר הזה. פתאום ומטר של אגוזים נתך ארצה לרגלי בני השיירה.
– לאט לכם, ילדים! – קרא יגאל.
– הזהרו לבל תרגמו אותנו באגוזיכם. זאת ועוד: דעו לכם כי קליפת האגוז הירוקה מפיקה מיץ אשר בבואו במגע עם הבגדים הוא משאיר כתמים אשר לא ימחו לעולם, – הזהיר יורם.
נהנו האנשים מן המנוחה והיו מפצחים אגוזים בלהיטות רבה.
לא יצא זמן רב וראו את אבו פאוזי מדדה בכבדות ולפניו ממהר ידידו, הוא חסן.
– מה לכם? הככה תעליבו בי? ומדוע לא סרתם מיד בבואכם בצל קורתי! חושו מהרו! קומו ולכו אחרי! – גער בהם חסן קשות והוא נושם ונושף בכעס.
– בחורים, – אמר הקצין – אין לסרב, נזדרז נא ונלך אחריו. אסור להמרות פיו של מארח.
בחפזון קמו האנשים ואספו כליהם. אותה שעה התרככו תוי פניו של חסן ובקול רך ומפייס החל מבקש מן האורחים, כי לא יסרבו ויכבדוהו בבקורם וכי יסורו לביתו.
– ביתי אמנם קטן הוא, בנוי בנוסח בני ההרים, אך מקוה אני, כי המנוחה בין כתליו תנעם לכם, – אמר חסן.
אפלולית קרירה שררה בבית. האורחים נתקבלו בחדר שהיה מרוהט אירופית למחצה. מיד בבואם הוגש להם קפה ריחני וטוב בספלונים קטנים. לאחר הקפה בחרו האורחים להתישב על הארץ. אחד הנערים הביא על מגש ענבים עסיסיים, ואפרסקים גמלוניים וסמוקי לחיים בגודל של אגרוף.
– בחיי! – לחש אבנר, – מעודי לא ראיתי פירות כאלה לגודל.
חרמון נעץ שניו באפרסקים ופיו מלא עסיס מתוק. – אין כמוהם, – מלמל הילד בין נגיסה לנגיסה.
ועוד האנשים נהנים מברכת הכרם והגן וכבר החלו ההכנות לסעודה. לחדר הוכנס שולחן מכוסה במפה לבנה, והונחו מזלגות. בעל הבית נכנס במאור פנים כשהוא נושא טס גדול ועליו מגובבות המון פיתות חמות ולצדדים תרנגולות צלויות אשר ריחן עלה באף המסובים.
– אנא, שאו לי, אורחי הנכבדים, על הארוחה הדלה, – אמר האיש. – לא ידעתי, כי תבואו ועל כן נמנע ממני בזמן לשחוט לכבודכם עגל מרבק. אקוה, כי תקבלו ברצון את מנחתי הדלה, – התנצל המארח. – הנה צליתי לכבודכם כמה תרנגולות ופיתות אפיתי בשבילכם. אנשי הרים אנו ואללה נתן לנו מכל טוב אך רחוקים אנו מדרכי הפרנג’ים – האירופים. רק לפני זמן מה רכשתי לי כמה רהיטים מן בּירות העיר ומן שאם (היא דמשק). הגשתי לכם מזלגות וסכינים, ואילו אנו! אני אוכל כאשר למדני אבי. לי יש מזלג משלי, אלה חמש אצבעות ידי אשר תשרתנה אותי.
– רב תודות לך, אפנדי! – השיב יגאל בשם האורחים. – אכן, לפלא בעינינו כיצד הספקת להכין סעודת מלכים בחפזון רב שכזה. חי נפשי, כי תערב לנו סעודה זו, תרנגולות מפוטמות אלו, כמוהן כעגלי מרבק. ותהיה ברכת אללה שרויה עליך ועל ביתך כל הימים. ואתה שא לנו, כי בחפזון באנו אליך ובחפזון נעזוב אותך. אנו לחרמון, אל ראש השיאים, פנינו מועדות.
– עמכם אלך, רבותי! – השיב חסן בהתעוררות – ובינתיים, אנא, גשו מהר לסעודה. – עבד! – מחה האיש כף ובפתח הופיע העבד הכושי. – רוץ, הבא מים לרחוץ ידיהם של האנשים ואל תשכח להביא עמך מגבת.
האורחים ישבו לסעוד לבם. רבים היו המאכלים למן הבשר הטוב של העופות ועד לירקות ולפירות אשר נערכו בשפע. יורם פתח חגורתו ולבסוף נאלץ בדי עמל גם קצין המשטרה לשמוט ידיו מן הבשר, כי לא יכול היה להריק את הצלחת המלאה אשר הוגשה לפניו.
אבנר וחרמון היו מתפלאים למראה גרגרנותם של הגדולים, שהיו עסוקים ראשם ורובם בהלכות אכילה.
הילדים הסתפקו במועט והיו נושאים עין מפעם לפעם החוצה לראות בתפארת הנוף מסביב.
משנפשו האורחים לאחר הסעודה, קם הקצין, הצדיע ברב כבוד בפני בעל הבית ובקש סליחה על החפזון שהם נוהגים ועל כי אין הם יכולים לשהות יותר בצל קורתו של המארח המכובד.
– עלינו לחבוש את בעירנו ולצאת לדרך, – התנצל הקצין.
– לזאת אל תדאגו, חביבי! זה מכבר צויתי לחבוש את הסוסים ואף את חמורי צויתי לחבוש. רק תשתו מעט קפה מריר בנוסח ערב והרי אנו מוכנים לדרך.
שוב עלו האנשים על בהמותיהם. הפעם היתה הדרך מתמשכת במדרון הזקוף לאורך אפיק הנחל, שהיה מוצל יפה יפה בשעות אחר הצהרים. העליה היתה נוחה וטובה. האנשים היו שבעים וטובי־לב ונתנו לסוסים כי יוליכו אותם בטוחות בשביל ההררי.
בראש רכב חסן. משהחלו דמדומי הערב יורדים על הארץ, נעלם לפתע חסן באחד המשעולים ואיננו. – לאן זה הלך המדריך? – שאל הקצין את אבו פאוזי.
– הוא ישוב מיד, – השיב הנשאל.
ואכן, לאחר זמן מה נראה חסן כשהוא יוצא מן הכרם עמוס שני סלים תקועים בשקים משני צידי החמור והם מלאים ענבים טובים וצוננים.
– תפדלו! ענבים אלה מאוחרים הם, אין כמוהם. כי גדלים הם במקום הגבוה ביותר בהר. דעו לכם, כי מעתה והלאה עד ראש ההר שוב לא תראו כרמים, גם העצים יעלמו וילכו.
ואכן, דברי חסן נתאמתו. במדה שהעפילו האנשים בהר כן הלך אזור היער ודלל. לבסוף לא נראו עוד עצים, האזור מסביב היה חשוף. רוח קרה נשבה בפני האנשים וחדרה ממש לעצמות.
– חבריה, הנה צמחי הכרים – שוכני הגבהים! – הודיע יורם.
– צמחי כרים? – שאל אבנר. – מה רצונך לומר בזה?
– הסתכל ותראה, – השיב המורה, – ובדברו הורה על קבוצת צמחים מוזרים שהיו שרועים על פני האדמה.
– דומים הם לקפודים ענקיים אלא שהם ירוקים, – העיר חרמון.
– הינו הך, – השיב יורם. – יכול אתה לקרוא להם צמחי כרים או צמחי קפוד. התרצה, חרמון, לקפוץ מעל סוסתך ולהביא לנו מעט ממין צמח זה?
– בחפץ לב! – השיב הנער ומהר למלא אחר בקשת מורהו. בשובו מסר הילד את הצמח והעיר: הוא קוצני מאד, העלים דקים וקוצניים גם הם. ובכלל, מוזרים הם צמחים אלה. לא ראיתי כדוגמתם מעולם.
– מובן שלא ראית דוגמתם, צמחים אלה גדלים בעקר באזור הקור, בגבהי מרומים. מצויים הם בחרמון ובלבנון ובשאר ההרים בגובה של כ־2000 מטרים. הללו גדלים במקומות שבהם אין עצים יכולים לגדול ואף לא עצי מחט. שים לב וראית, כי השטחים כאן חשופים ורק צמחי הכרים מצויים.
ואכן, במדה שהתבוננו המטיילים סביבם הבחינו רק בצמחי כרים, אשר יורם קרא להם בשם אַקַנטוֹלימוֹן. – צמח זה, – אמר יורם – הוא ממשפחת העפריתיים.
פה ושם ראו הילדים מיני פרג פורחים, והיה הדבר לפלא בעיניהם.
יורם הסביר לתלמידיו, כי צמחים אלה נמצאים באזור המתכסה לרב בשלג הרובץ על ההר לפחות ששה עד שמונה חדשים, ועונת גידולם היא איפוא קצרה. הם מתחילים לגדל ולעשות עלים ופרחים בחדשי אלול ותשרי, בחשון הם עושים פירות ואלו בכסלו יש והם כבר מכוסים במרבד של שלג.
משהגביהו לעלות מצאו המטיילים כי צמחי הכרים מרובים יותר. הרוחות גברו וקור עז תקפם. האנשים נאלצו להוציא בגדיהם החמים מן השקים ולהתכרבל בהם. האדמה היתה עתה מסולעת יותר, אולם הסלעים היו לרוב מפוררים ועשויים כחצץ דק.
ההליכה על פני החצץ היתה קשה לסוסים. מפעם לפעם מעדה רגלו של אחד הסוסים והסוס ורוכבו היו מחליקים בלוית אשד של אבנים מנופצות שנדרדרו וירדו במדרון.
– הזהרו! – צוח חסן מרחוק. – עליכם לנהוג בסוסיכם רק בראש ההר, חלילה לכם לרדת במדרון. הצייר, שלא היה בקי בתורת הרכיבה, הטה את פרדתו וזו החליקה יחד עם רוכבה ועוד מעט והתגלגלו אל התהום למטה. פחד תקף את אבנר שראה מרחוק אשר קרה לצייר. יגאל קפץ מעל סוסו ואץ רץ לעבר הצייר. גם חסן שראה את המקרה חש לעזרתו. הם תפסו ברסן הפרדה והחלו מעלים אותה למעלה. הדבר עלה בידיהם בדי עמל.
– עליך להיות זהיר כאן בהרים, – הסביר חסן לרוכב.
– האדמה כאן אדמת יורָה היא, – הסביר יורם.
בגלל חלופי החום והקור ועקב השלגים והקרח התפוצצו הסלעים ונהפכו לחצץ דק.
מעתה נעשתה הליכתם של הסוסים קשה עוד יותר. הם נאלצו ללכת אגודל בצד עקב והרוכבים היו מופקרים לרוח הערב הקרה שהשתוללה בכל עוזה בגבהי ההר.
יורם, ואחריו אבנר וחרמון, קפצו מעל סוסיהם ובחרו ללכת ברגל. ככה נוח יותר, נתחמם במקצת, – אמרו השלושה.
הנוסעים הגיעו אל שרשרת סלעי ענק שעמדו בראש השיא. כאן מצאו בני החבורה מנוס מפני הרוח המשתוללת.
– והנה לפניכם שלג בימות הסתיו, – הודיע חסן. הוא הצביע על קער, – בור עמוק ורחב ליד השביל.
הסתכלו אבנר וחרמון וראו, כי תחתיתו מכוסה שלג אלא שהוא עכור ועלוב מן האבק והחול המכסים אותו.
– הבה נרד ונחפון מן השלג – הציע יורם.
– חלילה לכם! – אמר חסן. – למטה האדמה חלקלקה ואתם עלולים להחליק ולשבר עצמותיכם. עוד תספיקו לראות שלג לרוב כאן בהר.
השמש החלה שוקעת. לפאת מערב נראו שרשרות ההרים בזה אחר זה ושם באופק הכחיל הים, שנמתח כיריעה כחולה אשר אין סוף לה. לאט לאט השתלטו הערפלים וכסו את האדמה אשר לרגליהם ואלו כאן למעלה עוד היה אור עומם אופף את הכל.
– אנו נמצאים מעל לגבול החושך, – אמר יורם. – שם, באם הטללים, כבר השתלטה העלטה ואלו אנו עודנו בתחום האור, – התלוצץ יגאל.
– הקשיבו, שאון מים רבים אני שומע, – אמר אבנר. ואמנם עד מהרה אשרו הכל, כי כאן, בקרבת מקום, זורמים מים רבים.
– מה קרה? – שאל חסן את ידידיו. משסח יגאל לידידו את פרשת הדברים, חייך איש ההרים, ואמר: – חכו מעט, עוד מעט, ותדעו מה פשר הגעש, מה פשר המעינות והנהרות אשר דמיתם לשמע קולם. משהגיעו הרוכבים לראש הפסגה נגלה לפניהם מראה נהדר. בצלע ההר, בסמוך להם, ראו שדה מכוסה שלג והשלג כה בהיר, כה נקי וכה רחב עד כי חשקה נפשו של חרמון לרוץ ולהתגלגל קמעא להנאתו בשלג הרך.
– לאט לך, יא־אבּני! – הזהיר חסן. – אין זה שלג רך. עתה הוא קרח, קרח ממש. במשך היום כולו לוהטת כאן השמש וממיסה את הקרח. מים רבים נוזלים והופכים את האדמה לביצה חלקלקה. רעש המים אשר הגיע לאזניכם מכאן הוא בא. עוד מעט, לאחר שקרני השמש האחרונות תעלמנה, יפסק קול שקשוק המים. הכל ישוב ויקפא ושקט ישתרר כאן בגבהים.
חרמון ויורם גלשו ירדו מעל הסוסים ונגשו אל שפת הקרחון החלקלקה.
– יא־נאס! – הרים חסן קולו בטרוניה. – מה החלומות אשר הנכם חולמים? השעה כבר מאוחרת ועלינו להגיע בהקדם האפשרי למחוז חפצנו לראש ההר. הזדרזו, מכובדים. כלום רוצים אתם ללכת בדרך לא דרך זו בחשכת הליל?
דברי חסן המריצו את הרוכבים. הם מהרו ללכת בלי אומר ודברים בעקבותיו של המדריך. השמש שקעה זה כבר ובחסות צללי הליל עוד צעדו בראש ההר שמונה אנשים, אשר רוחם נשאם לעלות בראש ההר כדי לזכות ולראות בזריחה מעל במת עולם זו הקרויה חרמון.
– הבט, שברי אבנים מסותתים רואה אני, – לחש יורם לתלמידיו שרכבו בסמוך לו. – לפנים היו כאן, בודאי, בנינים.
– הגענו! – הודיע חסן בהראותו על לוח רם שנזדקר מתוך האפלה. – כאן הוא ראש הצוק. זהו קצר ענתר. כאן, במקום זה, בנה המשורר הערבי הגבור ענתר את ארמונו ואלה האבנים הן שרידים מן הבית הרם אשר הקים עזוז המלחמה לפני שנים רבות.
יורם אשר קרב אל העמוד ובדק אותו, חזר והודיע, כי צנור זה ועליו סמני רוחות השמים, הוצב בידי המודדים, וכי הגיעו אל ראש החרמון במקום הגבוה כדי 2814 מטרים מעל פני הים.
האנשים קפצו כולם מעל סוסיהם וקשרו אותם מי לסלע ומי לברזלים שהיו תקועים לרב בראש ההר. הרוח גברה מרגע לרגע והמטיילים חששו שיהפכו לגושי קרח מפאת הקור החזק.
עתה נטל חסן את היזמה לידיו. הוא החל צועד ומחפש לו מקלט, בין הסלעים. כעבור שעה קלה נשמע קולו הקורא:
– גשו אלי, בני החיל!
האנשים הלכו אחרי הקול ומצאו את חסן עומד בתוך בור רבוע החצוב בסלע. – כאן תוכלו לנוח ולמצוא מחסה מפני הרוחות הזועפות, – הודיע חסן.
לאט לאט ירדו האנשים במדרגות לתוך הבור.
– נפלא! – לחשו שפתיו של הצייר. – סוף סוף נוכל למצוא כאן מנוח מן הרוח האיומה שכמעט וטלטלה אותי למטה.
– רבותי, עדיין לא כלינו מלאכתנו, – הודיע חסן. – ילכו אתי שנים שלושה גברים ונביא צמחים יבשים. לפני זמן מה הייתי כאן והכינותי באחד הבורות מחסן של צמחי כרים, הללו יבשים הם, ובאלה נוכל להדליק מדורה.
אבו פאוזי, יגאל, אבנר וחרמון יצאו עם חסן, שמצא את המערה וערמה של צמחים לידה.
כעבור שעה קלה, כאשר סיימו את מלאכת ההעברה והערמה הונחה במרכז הבור הוציא חסן אבן אש מחגורתו, הכה בברזל וגיצים נצתו והאירו פניו. משהתלקחה האש בפתילה, מהר חסן ותקע את הפתילה הבוערת לתוך הערמה. לשונות אש בהירות ועליזות החלו מפזזות בנעימה שובבה, ומסביב למדורה נצבו במעגל כל המטיילים ליהנות מחומה, ושעה ארוכה עמדו כך נהנים מן האור והחום.
– ועתה הגיעה השעה שנשב לאכול, – הודיע יגאל.
מן הצקלונות הוצאו דברי מאכל והאנשים השיבו נפשם, כי רעבים היו. אחד היה חסן אשר לא טעם מן האוכל. הוא ישב מן הצד, הוציא מקטרתו, פטם אותה בעלי טבק, הציתה ושאף לתוכו את ריח הניקוטין, שהתפשט בחלל הבור. לאחר לארוחה הפציר חרמון ביורם, כי יספר משהו על ההר שעליו הם עומדים.
– דעו לכם, – פתח יורם ואמר – כי הר זה הנו למעשה שלוחה קיצונית דרומית של הרי מול הלבנון. הר זה גבוה הוא ונשא על סביבותיו. הערבים קוראים לו ג’בּל איל שיך, או “הר השיך”, כי בחורף יתכסה בשפעת שלגים ומראהו אזי כמראה שיך זקן אשר שערותיו הלבינו כשלג מרב שנים. בתנ"ך, – המשיך יורם לדבר, – נקרא ההר בשמות שונים. חרמון יקרא לו, כי על כן שיא גבוה הוא זה ואין לו אח בהרים מסביב. הצידונים העריצו הר זה ובראשו בנו מקדש לבעל ולעשתורת אלוהיהם. הם היו עולים בהר וכאן היו מקריבים קרבנות לאלים, כי ישמרו אותם מכל רע.
– אני סבור, – העיר יגאל, כי בור זה ואבנים אלו מסביב, שרידים הם למקדש הצידונים.
– אין ספק, – השיב המורה ואמר: – גם לישראל קדוש היה ההר ורבים הספורים והאגדות בספרותנו העתיקה בדבר קדושתו של ההר. מסופר, שכאשר נתן האלוהים תורתו על הר סיני באו ההרים בטענות: “מדוע זה בחרת בהר סיני דוקא לתת עליו את התורה?”
אמר הקדוש ברוך הוא: התיצבו ואשמע טענותיכם בזה אחר זה. נכנס התבור ועמד לפני כסא קדשו של הקדוש ברוך הוא. פתח ואמר: מדוע זה לא נתנה התורה עלי? אני, כפתי עגולה ויפה, עלי יאה היה לתת התורה, הלא יפה אני.
השיב האל: ידעתי גם ידעתי, כי יפה הנך, אבל צופה אני ורואה, כי יום יבוא ועל הרך, על כפתך, יעמידו עובדי הגלולים את מזבחותיהם ועליהם יקריבו את בשר הפגולים שלהם לאלוהי נכר. ועתה אמור נא לי, האם יאה ונאה לתת מעליך את התורה – תורת אמת, תורה האומרת: לא תשתחוה לאלוהים אחרים בלתי אם לאלוהים לבדו? לא, בני! לא עליך תנתן התורה הקדושה, – פסק האל.
שמע התבור את דברי רבונו, נכלם ויצא את פני האלוהים אבל וחפוי ראש… נכנס הגלבוע ושטח שאלתו לפני כסא הכבוד ושאל: רבוני! ומדוע זה לא תנתן התורה עלי? – יען כי על פסגתך, בני היקר, עתיד לנפול חלל שאול המלך הראשון לבני ישראל, שאול המשוח בשמן הקודש, – השיב האל בקול רפה ועצבת כסתה את פניו.
שמע הגלבוע, הוריד ראשו ויצא אבל וכואב את פני האל ופנה לו לדרכו. בזה אחר זה נכנסו ויצאו ההרים מאת פני האלוהים אבלים וחפויי־ראש.
לבסוף נכנס הקטן והצנוע בהרים. היה ההר הקטן דוחק עצמו בצנעה ועומד ליד הדלת, כי ירא היה את האלוהים, אשר כבודו מלא כל הארץ. מה שמך, בני? שאל האל במאור פנים את זה ההר הקטן והצנוע.
חרמון שמי! – השיב הזעיר בענוה ובבושה. – אנא, האל, – שב ופתח פיו הקטן בהרים לאחר שתיקה קלה. סלח נא לעזותי, כי הרהבתי לפני להפריע לך במלאכתך, אולם התואיל לשמוע את בקשתי־תחינתי? אמור אמרתי בלבי, כי מאושר מאוד, שמח מאוד אהיה אילו ניתנה מעלי התורה לישראל, אנא האל! עשה בקשתי ותן גם לי, הזעיר בהרים, מעט נחת רוח וכבוד. בדברו זלגו דמעות גדולות מעיני ההר החמוד והענוג. נכמרו רחמי הקדוש ברוך הוא על זה המסכן והקטון, העניו והצנוע, כי מאוד מאוד רצה האלה הטוב להיטיב עם זה הקטן, ויפן אליו ויאמר במאור פנים:
פעוטי! הרי הקטן! אכן צדקת גם צדקת. אכן, נאה ויאה, כי עליך הצנוע והעניו תנתן תורתי, תורת האמת, האומרת, כי כל בני האדם כעשיר וכעני – תורה אחת להם, כי שוים הם לפני אביהם שבשמים, אך מה אעשה וכבר נגזר, כי התורה תנתן על הר סיני…
דמעות חנקו את ההר ודבריו לעו בקרבו, לשמע דברי האל.
אל בכי, חביבי! – שב רבון העולמים להרגיע את בנו חביבו. הנה זאת אעשה למענך: מעתה רם וגבוה תהיה. לראשך אחבוש כפה לבנה, כפת שלג צחורה, אשר תכסה רוב ימות השנה את ראשך. כל העמים יתנו כבוד לך, השגיא בהרים. זאת ועוד: הדמעות אשר שפכת יהפכו לנהרות אשר יזרמו למרגלותיך והם יצרו את הירדן הקדוש שירווה את הארץ.
שמע חרמון ונהרה נשתפכה על פניו, ושמח וטוב לב יצא מאת פני הקדוש ברוך הוא.
– יפה ספורך, מורי, – אמר חרמון בהתרגשות, כאשר כלה המורה ספורו.
– ורוצים אתם לצאת מן הבור ולראות את הארץ הנמה שנתה? – פנה פאוזי בשאלה אל בני לויתו שהיו רועדים בבור מצינת הלילה.
– בחפץ לב! – השיבו הנשאלים.
משיצאו האנשים ועלו מתוך הבור מצאו, כי עתה מתרפקת עליהם הרוח ברוך ובנעימות.
כמוקסמים עמדו האנשים והיו צופים שעה ארוכה בארץ המנמנמת לרגליהם. הרוח החרישית לחשה על אזניהם, כאילו ביקשה לספר סודות ההר מני קדם.
– הביטו וראו! אורות! אורות רבים אני רואה שם באופק! – אמר אבנר והורה לעבר האורות המרצדים רחוק.
– אלה אורות דמשק, – השיב פאוזי בהתרגשות.
ממרחק, בפאת דרום, נראו נוצצים מבעד לערפל שני מראות כסף עצומים וגדולים.
– הנה הימים הקטנים שלנו! אני רואה את החולה ואת הכנרת! – אמר יגאל משהבחין בהם, בעד הערפל העולה וכאלו נושאים הם עיניהם הגדולות לעבר ההר המפרנס אותם, לעבר החרמון העצום והגדול.
– רבותי! – נשמע קולו העצוב של הצייר, – הבה נמהר לרדת מן ההר. אין לי אויר לנשימה, רע לי, אני מתעלף מחוסר אויר.
– עוד מעט, – השיב יגאל ועיניו כמתחננות לפני הצייר המסכן אשר פניו חוורו והלכו מרגע לרגע.
– הבה נשוב אל המדורה – הציע אבו פאוזי בראותו, כי פני כל האנשים החוירו מן הקור החזק. ואל הצייר פנה אבו פאוזי ואמר: – תפדל, גש אל המדורה ושם לאחר שתתחמם ודאי ייטב לך.
החבריה שבה והתכנסה בתחום המדורה שהיתה שופעת אור ונעימות. חסן היה יושב שפוף ליד האש ומוסיף זרדים מפעם לפעם כדי לפרנס את זו האש המחממת והדולקת.
– ועתה יא־חוג’את, הגיעה השעה כי נשכב לנוח. הבה נסיים את שיחת הערב במשקה טוב ומרענן. נשתה קהוה ריחנית וטובה כדת וכדין.
– בּוירום! בבקשה! – השיב אבו פאוזי ולקלק בשפתיו מששמע את הצעתו הנדיבה של חסן.
חיש הוצאו כלי הקפה ואל הקומקום נמסכו מים, קפה וסוכר בזה אחר זה. הקומקום הכרסני התישב לו ברוחה על גבי הרמץ החם ועד מהרה החל זה תוסס ומימיו רותחים.
מהר אבו פאוזי והוריד את הקומקום מעל האש וחסן הוציא את הפינג’אנים, ומסך לתוכם מן הקפה הריחני והמהביל.
שעה ארוכה היו האנשים גומעים מן הקפה הטוב, ולרגעים השתררה דממה נעימה. הקפה הריחני והטעים נסך מעין תנומה על עפעפי האנשים.
לפתע נשמע קול אנחה כבדה. היה זה קולו של אבו פאוזי אשר השמיע אנחתו בקול רם והדו הצטלצל בכל חגוי הבור.
– מה לך כי תאנח, יא אבו פאוזי? – שאל יגאל את ידידיו.
– לא טוב! לא טוב! – השיב האיש.
– מה לא טוב? – חזר יגאל ושאל.
– ראית אורות שאם העיר? יפה העיר מרחוק. היא זוהרת בשפע האורות. אולם הידעת, כי עוד מעט ועיר זו תהפך לגיא קרבות ומלחמות? הערבים לא יסבלו עולם של הפרנצוים הצרפתים. לא ירחק היום ואש המרד תתלקח בהרים. אש זו תאחז בכל יושבי העמק וגם אלינו אל בניאס ואל אם הטללים תגיע.
– כן, – נענה יגאל, – שמעתי על הכנות בהרים, אולם מאמין אני כי בנו לא תפגע הרעה. אנו היהוד, אחים אנו לבני ערב. שאיפתם שאיפתנו, הלא אב אחד לכולנו.
– ולואי ויהיה שלום בינינו כל הימים, – השיב אבו פאוזי באנחה.
– מה לכם כי תשיחו כנשים! – התרתח חסן. – למה הבכי. יהיה אשר יהיה. אנו הבה נדאג לעורנו. הנה השעה מאוחרת ודרך ארוכה לפנינו מחר. הבה נסדר יצוענו ונשכב לישון.
– והיאך נסדר הדבר? – שאל יורם.
– גם לזה נמצא עצה, – השיב חסן בעליצות.
– רבותי, אנא צאו לרגע מתוך הבור. אני וחוג’ה יגאל נשאר כאן ונתקין את הארמון שלנו ללינת לילה.
כשיצאו האנשים מן הבור, הורה חסן לפזר שארית הרמץ החם על פני רצפת הסלע. משהתחממו האבנים, טאטאו חסן ויגאל את הרמץ ומיד פרשו שמיכות והזמינו את האנשים, כי ימהרו לרדת ולהשתרע על פני הרצפה המחוממת.
– הרי זה ממש תענוג! – קרא אבנר משמחה.
תחילה היתה האבן חמה יתר על המדה. אך לאט לאט הצטננה והלכה ובטרם הספיקה להצטנן כליל אחזה התנומה באנשים וכולם כאיש אחד נרדמו ולא נתעוררו אלא לאחר שהעירם חסן, שעה שהחלו קרני השמש מאירות בפאתי מזרח.
– רבותי! – נסר קולו של חסן בעליזות – קומו וראו כיצד מתגלה ונראית לפנינו הארץ!
לקולו של חסן נעורו האנשים בזה אחר זה. אבנר שפשף עיניו ונעץ רואותיו לפאת מערב.
– הביטו וראו! – קרא יורם בשמחה, – הנה מנער מעליו סבא חרמון את כסות הערפל שלו.
הסתכלו האנשים וראו סביבם שדות שלג לרוב והם מלבינים ונוצצים בזוהר החמה. עוד מעט ושאון מים נשמע מסביב. השלג החל מפשיר תחת חומן של קרני השמש.
לצד מערב נראו שני כפרים. – אלה הם הכפרים ארנה ורימה, – אמר חסן.
– ושם, רחוק רחוק, רואה אני חולות המדבר באופק, – הורה יורם לצד מזרח.
– והנה נגול ונראה גם הים לפנינו, – הריע הצייר שלא ידע נפשו מרב התרגשות.
– רבותי! מה לכם מסתכלים לכל עבר? שאו עיניכם לפאת דרום וראו את ארצנו הקטנטונת! – קרא חרמון והראה בידו לפאת דרום.
לעיני הצופים נראתה תחילה בקעת החולה הרוגעת. לאט לאט הורם צעיף העננים ונראתה הימה הפוקחת עינה לקראת השמש הפוקדת את העמק בקרניה.
– והנה שם הלאה עין שניה, ראי של כסף מתנוצץ, זוהי ימת הכנרת – נענה הקול.
– והנה שם, הירדן.
– וראו נא, מה זה שם מעבר לירדן?
בשורה ערפית נצבו בזה אחר זה חדודיות־פטמות משונות.
– הרי אלה הם הרי הגעש הבולטים מעל פני רמת ההר, אמר יורם והחל קורא בשמות ההרים: תל הטללים, תל הסוסה ועוד ועוד.
כמוקסמים עמדו האנשים ועיניהם נעוצות בפסיפס המראות והצבעים, אשר נגלו לעיניהם.
בינתים וגלגל השמש החל מנסר בעולם וחום רב שפע מסביב. לאט לאט התרוממו ענני אדים אשר האפילו על המראות. היופי נמוג ונעלם והחום גבר והציק.
– רבותי, הגיעה השעה לחזור. יש לרדת בהקדם, – אמר חסן.
בלי חמדה ישבו האנשים לאכול בראש ההר ואחר עלו על סוסיהם. עייפים ויגעים, אך מאושרים, הגיעו האנשים לעת ערב לבתיהם באם הטללים.
אש המרד בהרים 🔗
מחשבות נוגות העיקו על יגאל שעה שהיה בדרכו הביתה. השיחה עם אבו פאוזי נקרה במוחו ולא נתנה לו מנוח. זה מזמן הרגיש יגאל, כי מתחולל דבר מה בקרב הערבים. פניהם שוב לא היו כתמול לשלום וניכּר בהם ששומרים סוד בלבם.
אבו פאוזי היה גלוי לב וזו לו הפעם הראשונה, ליגאל, ששמע מפי ערבי על מזימות הנרקמות והולכות שם בדמשק. מפי אבו פאוזי נודע לו, כי גם בבניאס הולכים ומתארגנים גדודים לוחמים אשר יפשטו בעמק במטרה להקים ממשלה ערבית בגבולות החרמון. אמנם אבו פאוזי הבטיח לו כי המרד מכוון אך ורק נגד הצרפתים וכי לא יגעו לרעה בקומץ היהודים, אך מי יערוב, שבעת אנדרלמוסיה לא תגיע הרעה גם לישובים היהודים?
יגאל ידע והכיר את הערבים, שעה שהם פורקים עול ובועטים בחוק. לבו נבא לו רעה והוא החליט לעשות משהו כדי לקדם את פני הרעה המתרגשת ובאה.
כבר למחרת בואו כינס יגאל את חברי ועד הכפר וסיפר להם תוכן שיחתו עם אבו פאוזי.
– אין בזה כל חדוש, – נענה חבר אחד מן הועד – כבר שמעתי לא פעם מפי הערבים כי הם מתכוננים ליום הדין. אתמול אמר לי החרת (הפועל החורש) שלי, כי כאשר יפרוץ המרד הוא יגן עלי ויעביר אותי ובני ביתי אל כפרו.
– שמעו את אשר קרה לי בשבוע שעבר, – פתח וסיפר איכּר אחר: כדרכי עבדתי בחלקת עצי הפרי ליד התאנים. פתע ראיתי אורחת דרוזים באה מעבר הדרום. אחד, דרוזי ישיש, משהגיע לעצי התאנה, ירד מעל האתון אשר רכב עליה ובקול נהי התפלש בעפר וספר לחבריו, כי עצים אלה הוא נטעם במו ידיו לפני הרבה הרבה שנים. “זו היתה אדמתי ועתה הפכה לנחלת היהוד!” ילל הזקן. “מה הבכי?” – נחם אותו אחד הצעירים, – “עוד מעט ויפרוץ המרד. אנו נעשה שפטים ביהוד, נגרש אותם מן המקום הזה ואתה הזקן עוד תזכה לשבת בבתים של אלה היהוד”, ובדברו קמץ אגרוף והשמיע קללה ערבית חריפה לעבר הכפר ולעברי אני שעמדתי בקרבת מקום.
– מה תועלת בדבורים, – הסה יגאל את המתוכחים – אין ספק, כי המצב חמור ויש לעשות משהו
– עלינו לבוא בדברים עם הישובים הסמוכים. עם מעין הזהב, עם כפר השומרים ועם חמרה הקרובה.
– ברור שיש לעשות משהו – הוסיף חבר אחר. – ברם ידוע לי, כי גם אליהם הגיעו השמועות ואמנם הם מתכוננים לקראת הבאות.
בו בערב הוחלט, כי מעתה יש להנהיג מצב חרום בכפר. הוחלט על רכוז מלאי של מזונות לעת מצור, ובעיקר הוחלט לדאוג למשטר מים חמוּר.
כבר למחרת היום החלו בחפירת בור עמוק אשר לתוכו הוכנס מיכל מים לשעת חרום.
ועדיין לא שלמו ההכנות. נוסד ועד הגנה בכפר. חברי ועד ההגנה אספו את הנשק שהיה בידי האכרים ורכזו אותו. מכפר השומרים הוזמן מומחה אשר טיפּל בכלים והכשירם כהלכה.
ובינתים ומן הכפרים מסביב החלו מגיעות שמועות משמועות שונות. נמסר, כי רכוזים גדולים של ערבים נראו עורכים תמרונים בסביבה.
סוּפּר כי בכפר חמרה, במקום בו גרים שומרים־רועים על שפת החצבני הופיעו יום אחד כמה קצינים ערבים שהיו מזוינים מכך רגל ועד ראש והודיעו לתושבים, כי בקרוב יפרוץ המרד וכי עליהם יהיה להצטרף למורדים אם חייהם יקרים להם.
אנשי הכפר עמדו בתוקף על דעתם, כי הם לא יצטרפו לשום צד.
“אנו יהודים, אנו עובדי אדמה. המלחמה תהיה בין צרפתים לבין הערבים ואלו אנו אין לנו כל חלק בקרבות.”
“עליכם יהיה להניף דגל ערבי!” הודיע הקצין.
“לא נעשה כזאת, כי במקרה זה יתנפלו עלינו הצרפתים,” השיבו בני הכפר.
באחד הלילות נראו מדורות אש רבות על ראשי ההרים. כל הצפון נראה כאלו טובל הוא בים של אש.
– מדורות אלו סמן רע הן! הן מודיעות על רכוזים גדולים, על גיוס של ערבים בהרים, – אמרו יודעי דבר.
למחרת, אחר הצהרים, בעוד היום גדול, תקפו כחות המורדים הערביים את העיירה הנוצרית ג’דידה. המורדים התנפלו על הכפר מכל צד. עשרות ומאות כלי־נשק פצחו במנגינת תופת ועד מהרה נראו לשונות של אש מלחכות ואוכלות את הבתים היפים של הנוצרים.
אותו לילה לא עצמו הגברים והנשים באם הטללים עיניהם. הכל עמדו וצפו בלשונות האש המשתוללות והם שואלים עצמם בחרדה: ומי עתה בתור? האם גם עלינו תעבור הכוס?
למחרת, בבקר השכם, נראו ברחוב הראשי מחזות תוגה אשר כמוהם לא ראו האנשים מעולם.
מכיווּן העיירה הנוצרית השתרכו בדרכים ובשדות פליטים יחפים וקרועים. גם לאם הטללים הגיעו ובקולות נהי ויללה היו מתנים את הרעה אשר מצאתם.
מראה פניהם של הבורחים היה מחריד. הנה אם מהלכת בלב הכפר ובידיה היא חובקת עולל הממרר בבכי. לידה מהדם על רגליו הכושלות של ילד בן חמש או שש והוא מיילל וצורח: אומי! אומי!
"אמי, אמי! אני תני לי משהו לאכל! רוצה אני לשתות! קחי אותי על ידיך!
“הרגו אותי הערבים! הם שחטו את בעלי.” קוננה האשה והיתה מכה בידה האחת על לבה.
עוד זו מדברת ובאה השניה והיא מתנה צערה בקול בוכים. מתאבלת היא על בנה הגדול כי נהרג, על בתה אשר נתפסה בידי פרא אדם ועונתה קשות.
“חורבן! קץ העולם!” יללו הפליטים שמספרם גבר והלך מרגע לרגע.
אנשי הכפר היו אובדי עצות. הם קדמו את הפליטים במים, האכילו את העוללים והילדים, אולם זרם הפליטים גבר מרגע לרגע עד כי לא נותר שום דבר מאכל אשר לא נתנו אותו חנם לפליטים.
בצהרים הופיע ביעף גדוד לוחמים צרפתים. היו אלה חיילים מלגיון הזרים ועמהם כמה פרדות נושאות נשק ותחמושת. החיילים ספרו על מעשי זועה אשר בצעו הערבים בכפרים הנוצרים הם ספרו, כי פרץ המרד וכי הסביבה כולה מסוכסכת ועולה באש המרד.
– ולאן פניכם מועדות? – שאלו בני אם הטללים את החיילים. – אנו יורדים לחולה. עלינו להציל את אנשי המשמר אשר בביתו של האמיר. ואתם, היו מוכנים לעזוב את הכפר. – ככה יעצו החיילים את בני הטללים.
במשך אותו השבוע הפך העמק השקט והיה לחרדת אלוהים. אבחות אש. יריות רובים ומכונות יריה הדהדו מכל עבר. ביום נראו תמרות עשן לוחכות את הארץ ובלילות עלו והתאבכו לשונות אש אשר אכלו בלי עמל אדם ובהמה.
– חמרה נעזבה! – הודיע נרגש אחד האכרים, ששהה כמה ימים מחוץ לכפר.
– בעיני ראיתי את הרועים כשהם מהלכים קודרים אחרי הצאן. הרועים ספרו לי, כי מחנות כבדים של בדוים ובראשם קצינים ערבים הודיעו להם, כי יעשו בהם שמות אם לא יסתלקו.
– באין ברירה פנינו את המקום ופנינו לכפר השומרים, – סיפר הרועה לאיש אם הטללים.
מעתה היו בני אם הטללים מצווים להגן על נפשם. על האכרים נאסרה היציאה לשדות, שהופקרו לבדוים להעלות עליהם בעירם, וכך הפכו השדות מרמס לרגלי השור והחמור, והאכרים רואים בצער רב כיצד כל עמלם עולה בתוהו. מסביב לכפר נחפרו חפירות להגנה, הצבו עמדות וכל בחור בכפר אומן בנשק.
מפעם לפעם הופיעו פלוגות של חיילים צרפתים, אך הללו כוחם היה דל לעומת הערבים הרבים אשר עלו עליהם כי כמה במספרם.
קרבות בין מתקוממים לחיילים הפכו כבר לשגרה בסביבות הכפר. הגדולים והקטנים למדו להתיחס באדישות לשאון הקרבות.
אותם הימים הגיעו שמועות מוזרות על גבורתם של בני מעין הזהב. סופר על אחד יהודי עז נפש, יוסף שמו, אשר עלה לגליל להיות לעזר לאחיו היהודים.
יוסף זה היה קצים בצבא הלוחמים הרוסים, ספרו האנשים. הוא לחם בעוז ובגבורה ואף איבד אחת מידיו בקרב נגד היפנים. כיהודי ידע לעורר כבוד בלב חבריו הרוסים. במלחמת העולם, ספרו האנשים, היה יוסף קצין בצבא הבריטי ולחם נגד התורכים בדרדנלים. אח"כ ארגן גדולים של חלוצים יהודים ברוסיה.
המעשה על יוסף הגבור כרות היד, הלוחם רק בידו האחת, קסמה להם, לילדי הכפר. הם השתוקקו בכל לבם לראות גבור זה היושב בכפר הסמוך. אך איך יוכלו אלה הקטנים להבקיע לחם דרך הסביבה כולה משובשת בחיילים?
יוסי ואבנר היו יוצאים מפעם לפעם אל המעין ומבקשים דרך להגיע למעין הזהב דרך הנחל החרב. אולם הם לא הצליחו להפיק זממם.
יום אחד כשיצאו השנים לדרך נודע ומיד נשלחו רצים על סוסים להשיבם מן הדרך.
– כיצד זה העזתם לעשות כזאת? – שאלו זקני הכפר את הילדים.
– רצינו לראות את יוסף הגדם, לספר לו על מצבנו, – ענו השנים.
– אין זה מתפקידכם. אנו כבר באנו בדברים עמו. חלילה לכם לסכן עצמכם ולעשות דברים אשר לא תצליחו בהם, – נזף בהם יגאל, מפקד ההגנה בכפר.
ההספקה בכפר פחתה והלכה מיום ליום, הנשק היה דל והקשר עם הסביבה רופף מאד. בנסיבות אלו החלו לדבר בכפר על עזיבה. אחרים אמרו, כי יש לפנות, לפחות, את הנשים והילדים. אכר אחד, אליהו שמו, ששרת כקצין במלחמה, היה טורח להסביר לאנשי הכפר, כי אין טעם בהגנה על המקום וכי יש לפנות אותו. לעומתו טענו בעקר הזקנים לאמור: במקום זה עברו עלינו תלאות רבות. סבלנו, לחמנו עם דרוזים ושרינו עם הרעב והצמא ויכלנו להם, – האמנם נרתע עתה ונפנה את הכפר ודוקא בימים אלה, לאחר שכל אומות העולם הכירו בזכותנו לבנות בית לאומי כארצנו?
ואלו אליעזר, האכר הזקן, הודיע ברורות: – גם אם כל אנשי הכפר יחליטו לעזוב את המקום, אפילו אם בני משפחתי יעזבו את הכפר, אני אשאר כאן. אדמה זו רוותה זעתי ועליה ישפך דמי. ברית כרתי עם האדמה לעבדה ולשמרה. עתה נתנה לי הזכות לשמור על האדמה והאמנם אוותר על זכות זו, על מצוה זו, ואעזוב את אדמתי הפקר לגויים.
דברים אלה השפיעו על האכרים. החלט איפוא להחזיק מעמד ככל שיוכלו.
מעתה תכפו קולות יריה בסביבות הכפר. האנשים התרגלו למצב זה ושוב לא שמו לב לדבר. מטעם ועד ההגנה ניתן צו לא לצאת למרעה בשדות המרוחקים ולרועים הותר להרחיק עד לנהל ולהשקות את הצאן כשהם מזוינים.
באחד הימים נכנסה קבוצת ערבים אל הכפר. אנשיה היו מזוינים מכף רגל ועד ראש. הם בקשו לשוחח עם יגאל ראש המגינים. בשיחה נשאלו אנשי אם הטללים ברורות: – הלנו אתה אם לצרנו?
– לא לכם ולא לצריכם אנו! – הודיע יגאל. – אנו אנשי עבודה ואין פנינו למלחמה. אנו נעמוד מן הצד ולא נתערב במלחמה אשר פרצה ביניכם לבין הצרפתים.
– ומה תעשו באם יכנסו חיילים צרפתיים לכפרכם? – שאל אחד הקצינים הערביים.
– נקבל אותם ונמלא את אשר יבקשו מאתנו.
– ותתמכו בהם בנשק?
– לא! אנו נתן להם מים לשתיה ונמכור להם אוכל בכסף, אבל בשום פנים לא נעזור להם בנשק.
– ואם יכנסו אנשים משלנו? האם תקבלו אותם? – שאל הקצין שנית.
– נקבלם אם באמת פניהם לשלום ואם יניחו נשקם במבואות הכפר, – השיב יגאל.
לכשנפרדו שני הצדדים אמר הקצין הערבי בקול מלא רוגז: – דעו לכם, קוינו כי תעמדו לימיננו, ברם אם אינכם רוצים לעמוד לצידנו, הרינו רוצים שתדעו, כי בכל פעם שיוָדע לנו, כי צרפתים בכפר, נתקיף אתכם ונמטיר אש על הכפר. הצענו לכם להיות בני־ברית לנו ואתם לא קבלתם על עצמכם ברית זו – חבל! חושש אני כי עוד תתחרטו על כך. אני הייתי מייעץ לכם לעזוב את הכפר כל עוד נטושה המלחמה בינינו לבין הצרפתים.
– אנו מעריכים מאד את הצעתכם הנדיבה. אבל עליך להבין, כי לא נוכל לקבל הצעתכם. אנו מאחלים לכם כל טוב ומקוים, כי יום יבוא והחרב תשוב אל נדנה ויבוא קץ למלחמה. אנו אנשי עבודה אולם נשק יש לנו לרב ובימים קשים נדע לאחוז בנשק כשם שנדע לאחוז במחרשה, – אמר יגאל ובדבריו התנגנה נימת איום כאומר: אנו נשיב אש תחת אש.
יום אחד הופיעה ביעף פלוגת חיילים צרפתים בלב הכפר. הפלוגה הקימה את המחנה שלה במורד, ליד בית הספר. לא יצאה שעה קלה ומראש ההר נתכה אש של רובים על הכפר. הכל חשו להם מפלט מי לבית ומי לחפירת ההגנה. החיילים העמידו מכונת יריה והחלו להמטיר אש נגדית. חוליה של חיילים התקדמה תחת חפוי של אש מכונות היריה לעבר ההר. מראה התקדמותה של החוליה בסדר צבאי קסם להם, לילדים. אבנר יצא מחורו, התגנב ועבר אל חצרו של חרמון שהיה צופה לעבר ההר ושעה ארוכה היו שני הרעים עומדים באורוה אשר בקצה הכפר ועוקבים משם בהתענינות רבה אחר מעשיהם של החיילים שהחלו מטפסים בהר.
עד מהרה יצאה חוליה שניה של חיילים והיתה עוקפת את ההר מן העבר הנגדי. מפעם לפעם היה חלק מהחיילים פותח באש וחלק מהם מטפס ועולה למעלה. הם לא התקדמו בקו ישר אלא היו הולכים לאורך חומת הסלעים של הרובד עד כי לא נראו לתוקפים מלמעלה.
– ראה כמה הם מתקדמים בסדר! זה ממש מקסים! – קרא אבנר והצביע על החוליה המתקדמת.
והנה עמדה החוליה לנוח. אנשיה תפסו להם מחסה. הקימו עמדות בחפזון, הטעינו רוביהם ולמתן פקודה פצחו רוביהם באש. כעבור רגעים מועטים ומן העבר השני נפתחה אש גוברת והולכת. חילופי היריות נעשו נמרצים ותוכפים. נדמה היה כי התופת פתחה לועותיה הרבים. יש והיתה מצטרפת סוללת מכונות היריה אל שאון היורים ואז היו תמרות אבק מתרוממים בראש ההר. מטח האש שפגע בסלעים היה מעלה רסיסי אבנים לרוב ומעיפם לכל צד.
כמה שעות היו היריות מהדהדות בכפר. כדורים נפלו על פני הבתים ורעפים רבים נופצו ויש וחדרו כדורים גם לבתים ונתקעו בקירות ואילו בבתי האבן היה הנזק אפסי.
לעת ערב נפסקה האש. החיילים הצליחו לעלות בראש ההר. הם הרסו את עמדות האויב שנעזבו בעוד מועד והשתלטו על הרכס כולו.
אותו יום חגגו החיילים את נצחונם. הם השתוללו משמחה ברחוב, העלו מדורות והזמינו את אנשי הכפר לשמוח בשמחתם. הילדים היו ראשונים לשמחה. הם יצאו ממחבואיהם והסתכלו בעינים מלאות התפעלות במכונות היריה המוזרות, בכלי הנשק השונים ולוו בעינים חומדות כל זיע וכל תנועה במחנה הצבא. הגברים השתדלו שלא להראות במחנה. חברי ועד ההגנה הופיעו כאורחים. אולם הם ידעו יפה יפה, כי מעתה נכנס כפרם בקו האש וכי נפתחה אליהם הרעה.
לאחר ימים מספר יצאה הפלוגה למסעה ובכפר לא נותרו חיילים, הערבים שבו ותפשו עמדות בראש ההר ומגבהי מרומים הם היו צולפים לעבר הרחוב. הפינה שבין בית־הספר לבין שאר בתי הכפר היתה נתונה כולה לשלטונם של הצולפים. אדם כי נראה ברחוב, מיד נתכה עליו אש מין ההר. האכרים אשר ביקשו להגיע אל המעין כדי להשקות בעירם, נאלצו לעשות דרכם לאורך הקירות מאחורי הכפר לבל ייראו לאנשי ההר ולבל ישמשו מטרה לקלעי רוביהם.
היו אלה ימים קשים לאנשי הכפר. הצידה אזלה והלכה. גם הנשק היה דל, וערב ערב בצל החשכה היו מתכנסים הגברים ופניהם הקודרים מבּיעים את הלך רוחם הקשה.
יום אחד כאשר נתקבצו הילדים כמנהגם על הגורן ובקשו מחסה בצל העצים במדרון, היו אלה עדים למערכה אשר התחוללה בקרבת מקום.
משמר צרפתי נייד נתקל בקבוצת מורדים ערבים אשר התחבאה בצדי הדרך ליד המפל. מיד קפצו החיילים מעל סוסיהם, תפסו מחסה בצלע ההר והחלו ממטירים אש על הכנופיה. המורדים שהיו חלשים ומועטים במספרם, לא יכלו להחזיר מעמד. הם נתקעו בין הסלעים ולא ראו לפניהם דרך לנוס. מכונות היריה שהוצבו בנקודה גבוהה במדרון ההר היו קוצרות בשורות הערבים.
משנתגלה ראשו של אחד הלוחמים כשהוא מתרומם קמעא, מיד נתכה עליו אש.
קרבנות רבים נפלו בצד הערבים. מועטים בלבד הצליחו לחמוק מן המלכודת ולברוח בחסות הנחל. הצרפתים דלקו אחר הבורחים עד שערי הכפר אבל בית מעכה החולש על הסביבה.
החיילים לא העיזו להכנס לכפר, כי ידעו שבכפר ישנו כח ערבי ניכּר אשר יוכל לעמוד כנגדם ואף יגבר עליהם.
מששקטו הקולות, הציע יוסי לגשת למקום הקרב לראות אם אפשר לאסוף תחמושת ונשק.
אליהו ירא היה מפני ההרפתקה והביע דעתו נגד ההצעה.
– אם ירא הנך, בבקשה, השאר כאן, או חזור לך לכפר, – אמר חרמון. – אולם זכור, אוי ואבוי לך אם תודיע משהו בבית. אנחנו נלך, כי עלינו להשיג תחמושת. בכפרנו אזלו הכדורים ועלינו לעזור להורינו. אין אנו רוצים להקים רעש באם הטללים. נזחל למקום הקרב, נעשה מה שנעשה ואם נצליח יודו לנו ההורים. אבל אם יוודע הדבר, הם יפריעו בעדנו.
– טוב! – גמגם אליהו.
– אנו נשאר כן. אל הכפר לא נשוב עד אשר תשובו אתם. רק אם תתמהמהו נודיע בכפר, –
אמרה לאה אשר גם היא החליטה להשאר עם אליהו.
בזחילה ירדו הילדים למטה, אל הגיא. מכאן אחזו דרכם באוכף הגבע המקיף את המפל. הם צעדו חרש לאורך אפיק הנחל כשהם מקפצים מאבן לאבן ומסלע לסלע. יש והיו נכנסים במים, נבלעים בין שתילי ההרדוף וחוזרים ונראים שנית מבין שיחי העב־קנה.
סוף־סוף הגיעו הילדים אל שדה הקרב. המחזה אשר נגלה לעיניהם היה מזעזע. עשרות הרוגים שרועים על פני השטח הקרח. ערבי מזוין מכף רגל ועדש ראש היה שוכב וידו אוחזת בבריח הרובה. – הוא חי! –– מלמל יוסי.
– הוא אינו חי! – גמגם חרמון. – הבא וראה, ראשו נופל על הרובה. נראה שהוא קבל כדור בראש ומת.
אבנר נגש אל האיש. הוציא ביראה את הרובה מידו והניף אותו בשמחה. יוסי מצא אקדח נאה בעל קנה ארוך, שהיה בידו של אחד הנופלים.
– זהו פרבלום! אקדח אוטומטי ממין נהדר! – הביע חרמון דעתו. עיניו של חרמון ננעצו באחד החללים. הוא זנק אליו ותפש את הרובה שהיה מושלך לידו.
– הבט מה נחמד הוא! – מלמל חרמון.
– איזה מין רובה זה? – שאל אבנר אשר התפלא למראה הרובה הקל בידי חרמון.
– זהו רובה קרבינה. זהו נשק של הרוכבים, – אמר חרמון. – הייתי רוצה שרובה זה יהיה שלי.
– מה זאת אומרת יהיה שלי? – שאל אבנר.
– שמע נא, – קרב חרמון ולחש באזנו של חברו. – אנו נמסור את הנשק בידי ההגנה בכפר. אולם רובה זה אסור שישמט מידינו. אתה מבין? עלינו בכלל לחשוב על אגירת נשק.
– אינני מבין למה זה לך, – תמה אבנר.
– תבין, יש לי רעיון משלי. זה סודי לעת עתה. אולי עוד הערב אגלה לך אותו. לא אוכל לדבר עליו באזני כל הילדים, אבל האמן לי, שיש סבה לכך. יש להצניע רובה זה על הגורן בתוך הקש. למחרת נשוב לקחתו. אנא, אבנר, עזור לי בכך. אתה מסכים?
קשה היה לאבנר להבין להבעת הסוד שבפני חברו. אולם הוא ידע, כי כאשר חרמון אומר דבר מה, הרי שיש לו סבה לכך.
אותו ערב היו מעשיהם הנועזים של הילדים לשיחת הכפר כולו. בחוגי ועד ההגנה היתה גדולה השמחה. נוספו להם כמה רובים משובחים, והעיקר, לידי ההגנה בכפר נפלו כמה חגורות כדורים לרובים, שהמחסור בהם רב.
ובאותה שעה הוחלט, כי יש להגדיל את המלאי. ילדי הכפר מלאו תפקיד נכבד בפעולה זו. לאחר כל קרב שנערך בסביבה בין צרפתים לערבים, היו הילדים יוצאים למקום המערכה לאסוף את נשקם של החללים ושל החיילים שהשליכוהו בעת מנוסתם.
לא נזוז מפה 🔗
– הערב אנו נפגשים על ערמת הקש בגורן! – לחש חרמון לאבנר. – עליך להודיע זאת גם ליוסי ולאליהו אם תפגוש בהם.
– מהו הענין? – חקר אבנר.
– עוד מעט תדע ותשמע בענין זה. העקר – אסור לדחות את הפגישה.
– טוב! נפגש! – השיב אבנר.
– הערב בשעה 6 נפגש על הגורן ליד ערמת הקש, – לחש כעבור זמן מה אבנר ליוסי. זכור, דבר הפגישה שמור בסוד גמור. אסור שיוָדע לאיש כי נפגשנו.
– ומי ומי הנפגשים? – שאל יוסי שדבר הסוד היצוק בפגישה גירה את סקרנותו.
– חכה ןתראה! – השיב אבנר. – ואם תפגוש באליהו תודיע לו את הדבר.
– ללכת לביתו?
– חלילה לך! אסור שהדבר יודע להוריו. הבינות? זהו דברו של מוני והוא ביקש לשמור על דבר הפגישה בסוד.
מלאי סקרנות נפגשו לעת ערב ארבעת החברים. על הערמה מנגד שחקו הילדים האחרים ואלו הארבעה נפרדו מן החבורה, כאלו לא בכוָנה. בחטיפה פתח מוני ואמר: – ודאי הייתם סקרנים לדעת מדוע זה החבאתי את הרובה, הקרבינה, ולא מסרתי אותו לידי ועד ההגנה? ובכן דעו: נודע לי, כי האכרים אומרים לעזוב את הכפר במקרה שהערבים יעלו עלינו בהמוניהם. מה דעתכם אתם על הענין?
אבנר נשא עיניו והן דואבות ודומעות. הוא לטף במבטו את הגבעה באדמתה קבורים בני כפר אשר מתו או נפלו. הוא בקש אחיזה בקברו של אביו.
עיני חבריו עקבו בשתיקה אחר מבטו האלם של חברם. הם הבינו לרעו. הם ידעו כי לבו עגם עליו ברגע זה.
– איך? היתכן? – מלמל הילד, – כיצד זה נעזוב את המקום הזה? הנפקיר את הכל "? ואנו הלא חיינו פה כל הימים. כאן שחקנו, כאן למדנו, כאן גדלנו וכאן גם נקבר אבי, אבי היקר, אשר שפך דמו בכדי להציל אותי, את בנו, ואת הפרדות שלו מידי האויבים הערבים.
– ואני אומר לכם, – טען אליהו לאחר שתיקה ארוכה – כי יש לעזוב את המקום. שימו לב: אם הצרפתים, אלה החיילים המאומנים ומלומדי המלחמה לא יכלו לעמוד בפני הערבים הרבים, כיצד נעמוד אנחנו, קומץ של יהודים מנותקים ובודדים, בתוך ים של ערבים.
– לא מנותקים אנו! – טען חרמון. – האם לא שמעת על התגבורת אשר הגיעה לכפר השומרים? האם לא שמעת על יוסף הגדם? נודע לי מפי אבי, כי חיילים יהודים אשר שרתו בצבאות הבריטים, האמריקנים והרוסים, מתלקטים אחד לאחד. שם בדרום מתארגן צבא עברי אשר יבוא אלינו לשחרר את הצפון. כיצד זה נעזוב עתה, דוקא עתה, את הצפון ונפקיר אותו לדי הערבים.
– אני עודני ילד! – השיב אליהו – אבל אני יודע דבר אחד: עלינו לסמוך על הגדולים. אני מאמין, כי אם אבא החליט לעזוב את המקום הריי שהוא יודע את אשר הוא עושה. אסור לנו לעשות דבר שהוא למורת רוחם של הגדולים.
– הגדולים יש להם חשבונות משלהם! – טען יוסי. – הם צריכים להגן על משפחותיהם, ואולם אנו! אנו יכולים להשאר כאן. נחזיק מעמד עד אשר תבוא תגבורת.
– נחזיק מעמד? גבורים! – לעג אליהו. – מה נוכל אנו, ילדים מועטים, לעשות? כיצד נוכל להפריע בעד הערבים. הם ירמסו אותנו אחד אחד.
– ואני אומר לכם, – סכּם חרמון את השיחה. – כי עלינו להשאר. אנו לא איכפת לנו, מה יעשו הגברים. אני נולדתי פה ואני מוכן להשאר כאן. מה אעשה שם, בחיפה או בצידון? כיצד אוכל להתקיים יום אחד מבלי לראות את החרמון שלי היקר לי? דעתי אני היא: מי הירא ורך־הלבב ילך וישוב לביתו! אנו, קומץ קטן של נערים, אנו נשאר כאן. נשתדל להחזיק מעמד עד אשר תבוא תגבורת ממעין הזהב, או מן הדרום. אינני מאמין, כי אם הטללים תשאר הפקר.
– וכיצד נעשה זאת? – שאל אבנר.
– לדעתי, עלינו לאסוף עד כנה שאפשר נשק ובעיקר תחמושת. אנו זקוקים לכדורים רבים. כמו כן עלינו להצטייד במים ובמזון לכמה ימים.
– והיכן נתבצר? – שאל יוסי.
– אני מציע שנתבצר בבית־הספר. בנין זה פונה לעבר כפר השומרים. הם ירגישו בנו. הם ישמעו את הדי היריות שלנו והם יבואו לעזור לנו. חוץ מזה הרי הבנין הזה מבוצר היטב היטב ונפרד משאר הבנינים. בבנין זה נוכל להחזיק מעמד ימים רבים ושום כח שבעולם לא יוכל לנו. אל תשכחו כי בבית־הספר ישנם מרתפים ובקרבת מקום ישנה גם מערה עתיקה בסלע. למערה זו נמלט אם נעמוד בסכנה ושם נוכל להסתתר משך זמן מסויים עד שתבוא עזרה.
– מי יודע, – מלמל יוסי.
– יתכן שאתה צודק, – לחש אבנר שבטח בכל בחברו שרחש אמון לכל דבריו.
– אני אינני מאמין בכל זה, – הודיע אליהו. – אני חושב שילדים כמונו אשר רק זה עתה מלאו להם ארבע עשרה או שלוש עשרה שנה או אפילו פחות מזה, אינם רשאים להפרד מעל הוריהם. עלינו לעשות בדיוק את אשר יעשו הם.
– הבלים! – התרגש מוני. – כבר היו מקרים שילדים בצעו דברים גדולים והצליחו. אני מודיע לכם כי אני אשאר כאן. מי רוצה להצטרף אלי?
– אני מצטרף – הודיע יוסי.
– גם אני מצטרף, – הודיע אבנר.
– ובכן, – פנה מוני אל אליהו ואמר לו: – אליהו, הואיל ואין אתה מצטרף אלינו עליך לעזוב אותנו. נפרד איפוא. אבל דבר אחד אנחנו דורשים ממך: עליך לשמור סוד. אסור לך לספר לשום איש מכל אשר שמעת כאן במקום זה. לכל היותר נרשה לך לספר על כך להוריך כאשר תגיע לחיפה, אבל כל עוד הננו כאן – זכור שאינך יודע מאומה. האם תדע לשמור סוד?
– לא ידעתי ולא שמעתי דבר מכל אשר דברתם כאן! הנני נשבע לשמור סוד ולואי ותצליחו ועל ידכם תבוא התשועה לאם הטללים שלנו! – אמר אליהו בהתרגשות.
– אתה בן־חיל! – מלמל מוני ולחץ ידו של אליהו.
– הצליחו בכל אשר תעשו, – אמר אליהו כאשר קם ללכת.
– תודה רבה! לך לשלום! – אמר חרמון בקול עצור.
– עתה נשארנו לבדנו! שלושה נערים קטנים ומחוסרי כל! היש בכם מי שמבקש להפר את הברית?
– לא! – הודיעו שני הקולות בבת אחת.
– ובכן, הבה נכרות ברית לחיים ולמות. נהיה יחד ולא נפרד.
– ברית לחיים ולמות! – קראו כל השלושה ושלבו ידיהם אות לברית משולשת. לאחר רגעי ההתרגשות החלה ההתיעצות. הוחלט לנצל את הימים המעטים, לאסוף נשק כמה שאפשר. כל הנשק יאצר במחסן בית הספר אשר נעזב מיושביו. סוכם, כי הפעולה תעשה בעיקר לעתות הערב שעה שהכל עסוקים וטרודים. ועוד החליטו, לא להרבות בפגישות ולא למשוך תשומת לב מצד החברים הקטנים הקטנים והמבוגרים.
על יוסי הוטל תפקיד האפסנאי. עליו היה לרכז כמה פחי מים, מימיות, מזונות ואם אפשר – גם קופסאות שמורים.
– אנו נשתדל להתידד עם הצרפתים, מהם נוכל לקבל גם צרכי מזון וגם תחמושת.
– חבריה, השתדלו שהתחמושת תהיה מסוג אחד, – הסביר חרמון.
– ובינתים טוב שנתאמן ביריות למטרה, – הציע אבנר.
– נכון מאד! – אישר חרמון. – נוכל לעשות שאת, אני מציע, כי מחר נאסוף את הילדים ונערוך תחרות בקליעה. זה יהיה לנו לתועלת. הגדולים לא יעלה על דעתם, כי יש כאן משהו מכוון. הם ישמחו, כי אנו עוסקים בספורט ולא יפריעו לנו.
– חבריה, הפעם סיימנו, נשוב אל חברינו, וזכרו: עלינו לשמור מכל משמר על סודנו ולא לגלותו לשום אדם זר.
– נשמור על סודנו, – השיבו האחרים.
למחרת נפוצה השמועה כי ילדי הכפר עורכים תחרות בקליעה למטרה. חרמון הוא שעשה כנפיים לשמועה זו. התחרות נועדה להתקיים בין עצי האקליפטוס החבויים במורד. שם הציב חרמון לוח למטרה. היה זה לוח עגול אשר מצאו באחת הרפתות. לפנים שמש לוח זה מכסה של חבית. על הלוח הדביק חרמון גליון ניר שעליו צוירו מעגלים רחבים בעלי קוֹטר שונה ומרכז משותף להם.
היורים הביאו עמם איש איש את הרובה של אביו. כדורים נמצאו בשפע. אספו אותם הילדים מי ליד הנחל ומי לצידי הדרכים. הצרפתים היו מפזרים כדוריהם ביד רחבה. יש ובנסיגתם המבוהלת היו זורקים ארגזים שלמים של תחמושת בכדי להקל על הבהמות ועל האנשים הבורחים. כדורים אלה נאספו ע"י בני הכפר והוטמנו למשמרת לשעת חרום. תחרות הקליעה הפיחה רוח של שובבות ויצרה מצב־רוח מיוחד בכפר, שהיה קודר ושרוי כל הימים בעול של דאגות וצרות. הכל עקבו בתשומת־לב רבה אחר מהלך התחרות אשר כמוה לא ראתה אם הטללים מעודה. הפליא לעשות בקליעה יוסי הקטן. הוא היה קולע בדיוק אל הבול ולא החטיא. לזכותו נרשמו הישגים רבים. אמנם, מוני ואבנר אף הם לא פגרו הרבה בקליעתם אחריו אך איש לא הגיע להישגיו של יוסי.
“בן־חיל הוא יוסי זה,” היו האנשים מקלסים את הקטן בקול רם.
תחרות היריות למדה את האכרים להבין, כי גם הילדים יכולים להיות לעזר בהגנה, ומעתה הורשו הקטנים להכנס ולא פעם בקרב עם האויבים אשר ביקשו לחדור לכפר. לעתים קרובות היו הילדים – הקלעים הטובים – נכנסים לחפירות ההגנה ושכם אחד עם המבוגרים ממטירים אש עד אשר נהדפים הצרים.
ערב אחד עמדו אנשי אם הטללים והיו צופים שעה ארוכה בטור צבאי אשר שרך דרכו לאורך עמק עיון. השיירה שמנתה עשרות כלי־רכב, מכוניות, עגלות תותחים ושאר כלי משחית, יצאה מן הנקיק בין שני ההרים והיתה עושה דרכה בלב העמק הפתוח. כמאסף לשיירה נעה פלוגה גדולה של פרשים רוכבים, שהיו לבושים תלבושת ססגונית ומיוחדת במינה, ולראשיהם חבשו כובעים אדומים, מפקדם היה חבוש קסדה צרפתית.
– הללו ספאהים הם, רוכבים מאפריקה הצפונית, – התלחשו האכרים.
השיירה שמה פניה לכפר. כעבור שעה קלה והרחוב כולו המה משפע כלי הרכב. החיילים עמדו לפוש קמעא.
בפקודת ראש הכפר נתמשך מיד צנור מים מן הברכה והרוכבים השקו את סוסיהם.
– אנו הולכים לשים קץ אחת ולתמיד למרד הערבי! – צרח קצין צעיר ויהיר.
– מחר נקים כאן בית־דין צבאי ולפניו נעמיד למשפט את ראשי המורדים, את קאמל, את האמיר, כולם כולם, איש לא יצא נקי ממשפט זה, – צרח אחר.
– אנו נטהר את הארץ מן הפושעים החצופים, – קרא השלישי.
ראשי הכפר בקשו להזמין את המפקד לסעודת ערב. אך זה דיה באדיבות את ההצעה.
– עלינו להגיע למקום בעוד מועד, בטרם תרד השמש. רוצים אנו לתפוס עמדות טובות. זה יהיה הקרב הגדול ואולי האחרון לערכים המתמרדים, – הבטיח המפקד.
לאחר מנוחה קצרה קפץ ועלה המפקד על סוסו ואחריו עשו האחרים כמוהו. המכונות החלו לפלוט אדים ובליל של קריאות וצוחות נשמע. אדם, בהמה ומכונה כאלו התחרו ביניהם קול של מי יגבר.
המפקד הדהיר את סוסו. הוא חלף עבר על פני המחנה הנחלץ לדרך ואחר הטה סוסו לעבר דרום וקרא: השיירה לעבר הדרום! ועם זאת הטה ידו כמראה על כיוון המסע, מיד לאחר כך זזה הכבודה והחלה גולשת יורדת במדרון ומעלה תמרות אבק.
שעה ארוכה רצו הילדים בעקבות השיירה. הם לקטו את המתנות אשר השליכו להם הקצינים ביד רחבה. הם אספו חפיסות שוקולדה, קופסאות שמורים ואפילו בכדורים לא מאסו.
כמה מן המבוגרים והילדים והילדים נצבו בראש הגבעה והיו צופים בשיירה המשתרכת לצלע ההר הלוך וירוד אל עמק החולה המסוער.
אותה שעה הופיעו אוירונים בשמים, צפרי הפלדה עפו חגו לאורך הדרך, מהם הנמיכו טוס ומהם עלו למרומים, כשהם טסים במהירות בזק פעם לעבר דרום ופעם לצד עמק החולה.
פתע וקולות נפץ עמומים הגיעו אל יושבי ההר. הצופים הודיעו, כי תמרות עשן עולים מן הכפר בניאס.
– הם מפציצים מאוירונים את הכפר בניאס! – נשמע קול שמחה בקרב האכרים.
הכל ידעו כי בניאס משמשת מפקדה ראשית של המורדים ועל כן גדולה היתה השמחה למראה מסע־הענשים הבא לעשות שפטים במורדים.
– מי ידוע, אולי תבוא סוף סוף הישועה לנו, – נאנח ר' פסח האכר הזקן.
– הלואי ואוכל כבר לצאת לחרוש את חלקתי, – אמר ר' אליעזר. – הגרעינים במחסן עוד מעט ויעלו עובש. החלקה שם בעמק משועת לזרע כי ייטמן בחובה ואלו אני חובק ידיים ומפהק…
כל אותו הלילה הדהדו יריות בעמק. הסביבה הפכה כולה להיות חרדת אלוהים. הרובים נבחו ופלטו אש של תופת. מכונות היריה היו מטרטרות ורעמי התותחים אשר הוצבו במורדות ההרים היו מהדהדים.
כל הלילה נצבו האכרים על המשמר והיו שואלים עצמם: לילה זה מה יביא לנו? היביא את המנוחה והשלום הנכספים או – חס וחלילה! – יביא עלינו בלהות ומות…
ושם בעמק, קצר המות את קצירו, קציר הדמים. החיל הצרפתי, שהלך להדביר את האויב המתמרד כשהוא בוטח בעדיפותו המספרית, ולא ידע כלל, שמאות עינים בולשות עוקבות אחריו. היו אלה מרגלי האויב, שהודיעו למפקדיהם על כל תנועותיו של כוח צבא זה.
כוחות הצבא אשר לא נתקלו בדרכם בשום כח עוין, הגיעו עד לעמק, עברו את נהר חצבני ונתקעו בין הנהרות חצבני ודן. בהיותם עושים דרכם במורד, בקרבת מקום בו נפגשים שני הנהרות ומתאחדים יחדיו, נתכה עליהם לפתע אש מן הסבך. מופתעים מן ההתקפה הבלתי צפויה, נתן המפקד אות להתחפר. המקום היה צר וגלוי ואויב.
נתברר, כי הצבא הצרפתי הולך שולל. הסורים הטעו אותו. בדעת המפקד היה לצלוח את הנהר, את הירדן, ולהגיע אל רוכסי ההרים ומשם להכות באויב. אולם הערבים אשר ידעו יפה יפה את כל תנועות האויב, שמו מארב בין הנהרות לצרפתים.
מצבם של הצרפתים הלך והחמיר. גלויים לעיני האויב הבלתי נראה היה מטרה מצויינת בשבילו, הסוסים השתוללו והרוכבים היו נופלים בזה אחר זה מעל סוסיהם. התותחים נתקעו ביון הביצה ולא יכלו להתקדם אפילו צעד אחד קדימה. לרוע המזל בא הערב וצלליו הגוברים כסו את עין הארץ. האוירונים לשוא בקשו לבלוש את השטח. לשוא היו אלה זורקים רקיטות כדי להאיר את הסביבה. עצי האשל, הערבה והמילה, סבכי ההרדוף ועב קנה היו לסתרה לתוקפים הערבים.
במעטה האפלה היו הערבים, זוחלים ויוצאים ויוצאים ממחבואיהם והורגים בשונאיהם הרג רב.
כל הלילה היה העמק לחרדת אלוהים. להבות הודלקו בראשי ההרים. להבות אלו בשרו לאלפי הערבים הכפריים בגולן ובמורדות החרמון, כי יום נקם הגיע. הם זרמו מכל עבר ופנה לעשות שפטים בשונאיהם. בעקבות הלוחמים ירדו מן ההרים פראי־אדם צמאי שלל, אשר עטו על הטרף והיו שודדים ובוזזים מכל אשר יכלו.
כל הלילה נצבו הצופים היהודים בעמדותיהם ומאזינים ועוקבים בחרדה אחר המהומה אשר השתררה במחנה הצרפתים. השחר עלה ולעיני השמש נגלו מאות לוחמים, עשרות סוסים סרוחים ללא רוח חיים בהם.
פצועים היו נאנקים ונאנחים ועוזר אין להם. ובין החללים והפצועים הזדחלו להם פראי־אדם שהיו מפשיטים את החללים, שודדים ובוזזים שעונים, טבעות, ארנקים וכדומה.
מרחוק אפשר היה להבחין בחיילים הנמלטים על נפשם. היתה זו בריחה מבוהלת, ללא סדר וללא משטר. רבין היו החיילים אשר קפצו למים באמרם מוטב לנו לטבוע במי הירדן ולא לפול בידי הערבים צמאי הדם. מכל המחנה הגדול והבוטח בנצחונו, שרדו רק מתי מעט, פליטי חרב אשר ברחו על נפשם בשבע דרכים. גם היו מהם שעברו בדרכם על סוסיהם באם הטללים וכיוון פניהם אל הבסיס אשר להם במבצר.
– כיצד ארע הדבר? – שאלו היהודים הנבהלים את הקצין אשר רכב בראש החוליה שלו.
– בגד, בגד! – צרח הקצין, אשר רק אתמול התפאר כי הוא בראש צבאו ישליט סדר בעמק המסוכסך. בקטעי משפטים, כשידיו תומכות ראשו, ספר הקצין כיצד נפלו החיילים בפח אשר טמנו להם הערבים, כיצד נדחק נלחץ כל הצבא בשטח צר ללא מוצא וכיצד הושמד כולו כמעט. – הסיירים שלנו! אשר בגדו בנו! אלה המוסלמים הבוגדים הארורים! הם אשר הסגירו אותנו בידי אחיהם, – ילל הקצין.
ברחמים רבים טפלו אמש הכפר בחיילים הנגפים. הם השקו את הצמאים וחבשו את הפצועים. משהתעשת הקצין ציווה על חייליו להמשיך קדימה.
– ומה יהיה עליכם? – שאל הקצין, – אני מייעץ לכם, כי תלכו בעקבותינו. הערבים שכורי נצחון הם וברב השתוללותם הם יתנפלו גם עליכם. בואו בעקבותינו.
– כל עוד נוכל להחזיק מעמד בכפר נשאר כאן, – הודיע יגאל.
הרוכבים עזבו את הכפר. נשתררה דומיה קלה כשלפתע הופיעו אוירונים והחלו זורעים מות בשטח.
עתה גברו הדי היריות. הצרפתים שהיו מפוזרים ומפורדים התעודדו והחלו להתארגן מחדש. יחידים הצטרפו ליחידים, חוליות בחוליות נפגשו, וניטש קרב שנית. אך גם הפעם לא האירה ההצלחה פנים לצרפתים. האויב עלה על הצרפתים במספרו הרב. מעודדים מן השלל ועשירים במלקוח, ברובים ובמכונות יריה, פתחו התוקפים בקרב אדיר. לעת הצהרים נתברר, כי יד הצרפתים על התחתונה.
לפתע הופיעה פלוגה צרפתית בכפר. המפקד עצר לרגע את סוסו, קרא אליו את מפקדי ההגנה במקום ובדברים קצרים הסביר להם את חומרת המצב. עליהם למהר לעזוב את הכפר. מי יודע אם לא הלילה עוד יגיעו הרודפים למקום זה. ביחוד נורא ואיום הוא ההמון המתפרע הנושא נפשו לשוד ושלל. – הם יתנפלו עליכם ולא ירחמו עליכם. מהרו רתמו את הסוסים וברחו. הסתלקו כל עוד בידכם להסתלק. יציל כל איש את נפשו! – צרח הקצין ברב התרגשותו.
דבריו הנואשים של הקצין, נפוצו חיש מהר בכפר. החלה ריצה מבוהלת. אכרים רתמו סוסיהם לעגלות והחלו אוספים מכל אשר יכלו לתוך העגלות. הפרות שולחו החוצה, התרנגולות פרצו מן הלולים ועד מהרה וכל הכפר היה אפוף צעקות, קריאות, געיות, קרקורים וצהלות סוסים. במהומה קפצו האנשים על עגלותיהם למלט נפשם.
לשוא היו קריאותיו של יגאל. לשוא נסו להשליט סדר מפקדי ההגנה במקום. שומע לא היה להם. עוד מעט והמוני עגלות נעו בדרך לא דרך, בכביש, בשבילים, כשהם בורחים לעבר צפון.
גם יגאל נאלץ, באין־ברירה, לרתום את סוסיו, העלה את אשתו לעגלה והשתדל להדביק את הנסים.
אותה שעה, בתוך המהומה הרבה, נפגשו חרמון ואבנר.
– היכן יוסי? – שאל חרמון את חברו.
– מי יודע היכן הוא? – השיב אבנר.
– עלינו למצוא אותו. הגיעה השעה לעמוד על נפשנו. אנו נשארים במקום, – אמר חרמון ולחץ בהתרגשות את יד חברו.
– אנו נשארים בכפר! – השיב אבנר ויצא לחפש את חברו.
לא עברה שעה קלה ושקט השתרר בכפר. אחרוני הנסים נראו משרכים דרכם, עוברים את הנחל ודופקים בסוסיהם, כי ימהרו לעלות בצלע ההר.
– עתה נותרנו לבדנו! – אמר חרמון ונשא עין דואבת לעבר צפון.
– נותרנו לבדנו, – מלמלו אחריו יוסי ואבנר, שמצאו זה את זה ברגע זה.
– ועתה הבה נתישב ובשקט נתכנן תכנית לפעולה, – הציע חרמון. – השעה עתה שעת אחר הצהרים. אני מתאר לי, כי האויב לא יספיק לעלות היום בהר. אנו נשתדל לעכב אותו במשך הלילה. ברור לי, כי הם לא יתקפו אותנו בחשכה. ואשר למחר, מי יודע! יתכן, והערבים שכורי הנצחון לא ישימו לב אלינו ויניחו לנו לנפשנו.
– ואלי תבוא עזרה מן החוץ? – ניסה יוסי לעודד את עצמו. – איני מתאר לי, כי אנשי כפר השומר יעזבו אותנו לנפשנו.
– מה עושה עתה אמא שלי המסכנה? היא תשתגע כאשר יתברר לה, כי אינני עמה, – אמר אבנר בקול יגונים.
– אבנר! מה הקינות אשר פתחת בהם! הלא לוחמים אנו. ואני אומר לך, כי מוטב למות כאן ובכבוד מאשר לחיות שם נע ונד, כפליט ללא מחסה וללא מגן.
דממה השתררה בכפר. מפעם לפעם נשמע קול יריות מן העמק אך לאט לאט גוע ודמם הכל.
חרמון שהיה המפקד על העמדה קבע תפקידים לחבריו. הם הוציאו את הנשק ממחבואו. סדרו את מחסן האספקה וציפו בשקט לבאות.
צללי הערב החלו מתמשכים והולכים. בעמק נראו מדורות אש עליזות עולות ומאירות את הסביבה.
פתאום ומכיווּן המעין נראו כמה דמויות זוחלות לעבר הכפר.
– אבנר! – לחש חרמון, – אלה הם החרתים שלנו!
– מנוולים! – רטן יוסי, – הנה אך נודע להם, כי הכפר נעזב וכבר הם עטים על השלל. בני בליעל. אוכלי לחמנו אלה אשר התפרנסו על ידינו במשך שנים עתה באים הם לרשת אותנו.
תרנגולת שמנה היתה מדדה בקושי על רגליה מרב שומן.
יא חסן! – נשמע הקול, – תפוס את זו. נעשה לנו כרה מבשרה השמן והטוב.
יא מג’נון! עושר רב מזה תמצא בכפר. הנח את התרנגול. מוטב שנכנס לכפר. נחפש ונמצא שם שלל בטרם יקדימונו ערביי החולה שיבואו לאסוף את כל הטוב הזה.
אך השודד תפס בקול ענות נצחון על התרנגולת ואמר למלוק את ראשה.
– מלק את ראשו הוא! – צוה חרמון את יוסי. ויוסי ציית לפקודה. ועוד בטרם כלה השודד את מלאכתו וכדורו של יוסי פלח את לבו. הוא נפל ודמו נגע בדמה של התרנגולת השדודה.
חסן שנדהם למראה עלי ידידו הנופל, אמר לגשת אל הנופל. אולם כדורו של חרמון שם קץ גם לחייו הוא. האחרים שנדהמו למראה הנופלים, נצבו על עמדם.
– כנראה שישנם יהוד בכפר, – רטנו השודדים והחלו חוזרים על עקביהם להחיש תגבורת.
– כן יאבדו! – קפץ אבנר בשמחה למראה שני הנופלים. – הבה נרביץ בהם כמה צרורות של כדורים. יחשבו כי רבים אנחנו כאן, – הציע אבנר.
כמה צרורות כדורים נשלחו אחר הבורחים. ניכר שכּמה מהם נפגעו בריצתם המבוהלה. בסביבה השתרר שקט ולאור השמש הגווע ראו שלושת החברים את הפרות המשוטטות בשדה הפתוח והן גועות בקול מר. רעבות וצמאות ודאי.
– הלילה יהיה שקט בסביבה, – מלמל חרמון. – נשאר לנו לחיות עוד לילה אחד. מי יודע מה יביא עמו אור היום הבא.
אט אט ירדו הדמדומים על הכפר. בחסות החשכה ניסו אלו שודדים ערבים לחדור אל הכפר. חרמון וחבריו היו משלחים בהם צרורות ואלה נסו על נפשם.
היתה כבר השעה השמינית בערב, שקט שלט בכל. החברים ישבו לסעוד את לבם, כשלפתע נשמעו יריות מצד הכפר. יוסי – הלחם אשר לעס שם מחנק לגרונו.
– זה מהו? האם חדרו כבר הערבים לכפר? – שאל הילד.
– לא, היריה נשלחה מתוך הכפר אל מחוצה לו, – אמר אבנר.
– נכון, – אשר חרמון. – הירי בא מצד הרחוב. מי יודע, אולי מישהו נוסף נשאר בכפר.
– חברה! – קרא אבנר – זה משלנו! אין אנו בודדים. הבה נצא ונראה מי הוא זה שהחליט כמונו.
– לא בחפזון, – היסה חרמון את חבריו. – עלינו לזכור, שאין לעזוב את העמדה שלנו. אסור להפקיר את המקום. יש לעשות הכל בזהירות ובישוב הדעת.
לאחר התיעצות קלה הוחלט, כי יוסי יגש אל הכפר ויברר את המצב.
יוסי יצא מן העמדה. לאט לאט ובזהירות עשה את דרכו עד אשר הגיע למרכז הכפר. בכדי לעמוד על המצב, זרק הילד אבן במדרון הכביש. מיד נשמע קול יריה שהאיר את החשכה. הקלע פרץ ויצא מביתו של האכר אליעזר.
– הזקן נשאר בביתו, – חלפה מחשבה במוחו של הנער.
– מי כאן! אני יהודי! אני יוסי! – קרא יוסי וקולו מהדהד בין כתלי האבן הדוממים.
– יוסי?! – נשמע קולו הרועד של הזקן. – ברוך אתה בני לה'! מה? כלום נשארת בכפר? –
כעבור רגע נראה ראשו השב של האכר אליעזר.
מה אתה עושה כאן? האם אתה זה אשר ירית כל שעות אחר־הצהרים? בוא נא, גש אלי בני. בני החביב! – מלמל הזקן בהתרגשות ונפל על צואר הילד וכיסה את פניו בנשיקות. נתברר, כי בתוך המהומה הגדולה החליט הזקן אף הוא להשאר בכפר. את אשתי וילדי – אמר האכר – שלחתי, אבל אני! מה טעם לחיי באין אדמתי לנגד עיני. אם נגזר עלי למות, מוטב שאמות בביתי. יהיו הקירות והאבנים אשר חצבתי במו ידי גלעד לי.
ויוסי סיפר בקול רועד על חרמון ואבנר אשר בעמדה בבית־הספר. הוא סיפר על החלטתם הנחושה להשאר גם אם ייעזב הכפר.
– ברוכים אתם, בני! אכן, לא פסו גבורים מישראל! מלמל הזקן. – דור לדור יספר את אשר עוללו תינוקות, ילדים אשר זה עתה הגיעו למצוות. אכן, שמחתם אותי בני במעשה זה שלכם!
ויוסי הוליך את הזקו אל בית־הספר. הפגישה בין הילדים לזקן היתה נרגשה מאד. מסביב השלך הס. הערבים אשר נוכחו, כי עוד נשארו יהודים בכפר, לא ההינו לחדור לשטח הבנוי. הם קיוו, כי למחרת, לאור השמש, תקל עליהם המלאכה ולמה להם להחפז.
– השאר עמנו ר' אליעזר, – הציעו הילדים. – טוב שנהיה כולנו יחד. מי יודע מה ילד יום המחרת. אם נגזר עלינו למות, הבה נמות כאיש אחד זקנים וצעירים על משמרתנו.
– אשאר עמכם ילדי היקרים! – אמר הזקן. – ועתה נוחו נא, שכבו לישון והיכּונו ליום המחרת הגדול. אל תפחדו ואל תיראו, יקירים. תשועת ה' כהרף עין.
* * *
בשעה מאוחרת בלילה התלקטו ונאספו כל בני הכפר אם־הטללים אשר נמלטו על נפשם בנבטיה, העיירה אשר מעבר לנהר הליטני. כאן התפקדו האנשים, הצרפתים ואף הערבים תושבי העיירה קיבּלו את הנסים בסבר פנים יפות ופינו להם מקומות בבתי הכפר.
אמו של אבנר אשר דאגה מאוד לגורל בנה יצאה לבקשו בין העגלות, אולי ייראה בנה לפניה, משלא מצאתו נגשה אל יגאל ושאלה אתו בארשת של דאגה אם ידוע לו מה על אודות אבנר שלה, ושמא הוא יחד עם חרמון חברו?
– מה? אבנר איננו עמך? גם חרמון איננו, – אמר האב ודאגה גונבה ללבו. – ואני סבור הייתי, כי חרמון חש לעזור לכם וכי הוא נמצא עמכם.
– מה? גם חרמון איננו? – זעקה האם. לבה נבא לה רעות. מי יודע? אם השנים אינם – סימן שקיים איזה קשר ביניהם.
כעבור רגעים מעטים נתברר, כי גם יוסי איננו.
בין הפליטים קמה מהומה.
אליהו אשר הבין, כי חפשי הוא משבועתו, סיפר בקול רועד על החלטתם של הילדים.
האכרים, צעירים וזקנים, שמעו עתה בחרדה את דבר ההחלטה הנועזת של שלושת הילדים, כיצד אגרו נשק לרוב ותכננו תכנית הגנה, וכי החליטו להשאר במקום ולא לעזבו. לרגע ירדה כאלו השכינה לשכון בקרב הנאספים החרדים. הכל דממו והיו מהרהרים לנפשם.
– חברים! נשמע בעוז קולו של יורם המורה – הילדים האלה הם שהצילו את כבודנו. אנו, מוגי לב הננו, ואילו הם, השלושה, הם אשר השיבו לנו את שמנו הטוב. דור לדור יספר מעשה גבורתם של אלו. הבה, אחים, נלמד מהם. נשוב אל כפרנו ונגן עליו. מה לנו פחד, מה לנו מות? מה טעם לחיים של אוכלי לחם חסד בנכר?
בו במקום הוחלט, כי הנשים והילדים ישארו בעיירה ואם יהיה צורך הם ימשיכו לנוע בחסות כמה מן הגברים לעבר חיפה העיר היהודית. יגאל בראש קבוצה גדולה של בחורים תופשי נשק ישימו פניהם לכפר, לאם הטללים, ושם יחליטו אם לקחת עמהם את הילדים ולסגת או להשאר עמהם במקום ולשמור על הכפר.
– גם אבי אליעזר נשאר כנראה בכפר! – פרץ לפתע מתנשם ונושף נחום אשר חפש לשוא אחר אביו.
– זקן אחד ושלושת ילדים־נערים נשארו לשמור על אדמתנו וכבודנו ואילו אנו ברחנו כארנבות – קרא יורם המורה בקול מקונן.
חיש מהר נרתמו הסוסים לעגלות ועוד בטרם האיר השחר יצאו האנשים לדרך, ומטרתם – אם הטללים הנטושה.
בהיותם בקרבת נקבת עיון, עלתה השמש על ההרים.
– חבריה, קולות יריה אני שומע! – אמר יגאל.
חיש קפצו מן העגלות. – העמידו את הסוסים בנקרה ליד הבור, לבל יתגלו לעיני האויב. – פקד יגאל. – אנו נחדור לכפר בזחילה דרך הכרם. הזהרו לעשות מעשיכם בתבונה. דעו: חיי הילדים ושלומם בידינו. חלילה לכם לפגוע בהם.
לאט לאט ובזהירות עלו אל ראש הגבעה. מכאן הם הבחינו בצללים עוטי שחור המקפצים מסלע לסלע ופניהם לעבר הכפר. מבית־הספר בקעו ונשלחו מטחי אש קצובים לעבר התוקפים.
– נפלא! איזה דיוק! איזה תכנון! – מלמל יגאל שלבו נמח גאוה למראה האש השוטפת ומניסה את התוקפים.
– ועתה, – פקד יגאל על אנשיו. – הגיעה השעה שגם אנחנו נעשה דבר מה. הסתדרו וחכו לאות. אנו נמטיר אש על הפושטים ןנראה להם כחם של יהודים.
בעמק, בצל האקליפטוסים, נראו ריכוזים גוברים והולכים של הערבים. נראה, שהם התכוננו לזנוק האחרון, להתפרץ אל הכפר ולכבוש אותו בסערה.
לפתע נשמע קול יללה מחריש אזנים ומקפיא את הדם: – עליהום!!!
כבזק התרוממו צללים שחורים ופתחו בריצה מטורפת לעבר הכפר.
– אש! – פקד יגאל.
צרורות של קלעים נתכו על המתנפלים מאחור. נדהמים נצבו הערבים לרגע לראות מי הם אלה אשר יורים בהם מאחור.
מלפנים טרטרו שלושת הרובים והיו קוצרים לעשרות בערבים המתקדמים.
מאחור נפלו המאספים אשר קוו לשלל בכפר העזוב. לרגע נשתררה בהלה בקרב הערבים ועוד מעט והם החלו לברוח על נפשם בחפזון ובמהומה ומשאירים את מתיהם בשטח. מבנין בית־הספר עוד נשלחו אחריהם אילו יריות בזה אחר זה ואחר נדם הכל.
– מי הם אלה אשר באו להצילנו? – שאל חרמון את הזקן אליעזר.
– אין אני יודע בדיוק, אך יכול אני להבטיח לכם ילדי היקרים, כי עבודה יפה עשיתם! אתם טאטאתם את הערבים עד כי לא השארתם להם שריד ופליט, – טפח אליעזר בחבה על שכם הילדים וחבק להם ונשק להם בהתרגשות.
– אבל מאין זה באה תשועתנו? – שב ושאל אבנר.
– הלא אמרתי לכם: תשועת ה' כהרף עין, – ענה הזקן בהתרגשות כשעיניו נשואות למרום.
– וכי מה זה מעניין מאין באה תשועתנו. כתוב: עזרי מעם ה' שוכן שמים וארץ. בל יתן למוט רגלינו! – ציטט הזקן הנסער מפסוקי דוד בן ישי.
ממעלה הרחוב נשמעו קולות קוראים וגוברים עם התקרבם לבנין בית הספר:
– חרמון!
– אבנר!
– יוסי!
– ר' אליעזר!
– אבי!
– הדהדו הקולות ונשאו ברחבי הכפר.
– אלה משלנו הם! – צוח יוסי ברב שמחה.
– אבי הוא זה! – הריע חרמון ומיד פרץ החוצה כשאחריו רצים בזה אחר זה יוסי, אבנר ומאסף להם אליעזר הזקן.
הפגישה בין שני המחנות היתה נרגשת מאד.
– מה עשיתם? מדוע זה עזבתם אותנו? – דבר יגאל האב קשות.
– אנו עזבנו? מה אתה סח אבא! – התמרמר חרמון.
– אתם עזבתם! – אמר ר' אליעזר הזקן בהתרגשות. – בושו והכלמו! אתם רציתם לברוח מן המקום רציתם לעזוב כפר אשר עמלתם עליו, ושפכתם ודמכם בו. פה נותר אבנר הקטן להגן על קבר אביו אשר נשפך דמו ועדיין אתם באים בטענות על אלה הילדים אשר עזבו אתכם?!
– אבא! אבי היקר! – מלמל חרמון, – אני רק תורתך שמרתי. עם האקדח אשר נתת לי ביום מלאת לי שלש־עשרה נשבעתי, כי את מקום מולדתי אשמור ולא אטשנו. נשבעתי ועתה באה ההזדמנות לקיים השבועה. ידעתי, כי האדמה לא תעזב. ידעתי, כי אתם תשובו, על כן גמרתי אומר להגן על המקום יחד עם חברי.
– בני היקרים! – חבק יגאל בהתרגשות את שלושת הילדים האמיצים. – אתם למדתם אותנו תורה חדשה, תורה של עמידה בכבוד. אכן, חטאנו לה לאמא אדמה ועזבנו אותה ברגע של קלות דעת ואלו אתם, צדקתם ממנו: את המקום לא נעזוב.
– חברים, הביאו את העגלות, התירו את הפרדות! – פקד יגאל. – אנו נשאר כאן. נשמור על המקום ונגן עליו גם אם נצטרך לתת חיינו.
ושנים מן הרוכבים צוּוו לצאת אל העיירה ולהודיע לאנשים, כי יש להעביר את הנשים והילדים לחיפה וכי הגברים הלוחמים ישארו בכפר, וכן למהר ולהודיע לשושנה אם חרמון, ולאמו של אבנר, כי הבנים חיים ושלמים וכי יישארו בכפר.
בו ביום נשלחה תשדורת לכפר השומרים השכן לאמור: – אנו נשארים – לא נזוז מכאן.
מן העבר השני, מכפר השומרים, באה התשובה: –חזקו ואמצו, אחים, אנו עמכם באש ובמים.
וברחבי הארץ פשטה השמועה על מעשי הגבורה של ילדי אם הטללים אשר לא נטשו את כפרם.
וכל לשון מלמלה: נצח ישראל לא ישקר! עם אשר ילדים כאלה לו – לא יאבד, עלה יעלה ויבנה מולדתו, מולדת אבותיו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.