לנשמת הוריי

אהרן ורחל זיגלבוים

ואחיותיי חנה וציפקה

שניספו בשואה

 

בשער הספר    🔗

עַל דַּעַת עֵינַי שֶׁרָאוּ אֶת הַשְּׁכוֹל

וְעָמְסוּ זְעָקוֹת עַל לִבִּי הַשָּׁחוֹחַ,

עַל דַּעַת רַחְמַי שֶהוֹרוּנִי לִמְחוֹל,

עַד בָּאוּ יָמִים שֶׁאָיְמוּ מִלִּסְלֹחַ,

נָדַרְתִּי הַנֵּדֶר: לִזְכֹּר אֶת הַכֹּל,

לִזְכֹּר וְדָבָר לֹא לִשְׁכֹּח.

(א' שלונסקי, שירים ב, 301)

בדפי ספר קטן זה הנני מבקש להציב מצבת ־זיכרוֹן צנועה לעיירת־מולדתי דומברובֶאן, עיירה ביסרבאית קטנה, שהיתה ואיננה עוד. בשנת 1835, בערך, נוֹסדה ועם בוא השוֹאה הגדולה, בשנת 1940, נהרסה ונחרבה עד היסוֹד.

הספר יוצא לאוֹר בשתי לשונות – בעברית, ב"לשון הקוֹדש", שבה הגוּ והתפללוּ היהודים הללו אל אביהם שבשמים ובה הביעו את חלומם־כמיהתם ותקוותם לשוב לארץ־אבות, לעיר בה דוִד חנה; וביידיש, ב"לשונם של הקדושים", שבה נשאו ונתנו בחיי יוֹם־יוֹם ובה חינכו את בניהם לתורה, לחופה ולמעשים טובים.

סיפרתי על עיירתי ועל שורה ארוכה של דמויותיה כפי שנחרתו בליבי הרך ונשתמרו בזכרוני מאז ראיתים לאחרונה, סמוך לשוֹאה.

לבית־אבא הקדשתי כאן פרק קטן בלבד. תיאורים מפורטים יותר על בית־אבא בכלל ועל הווי ביסרבאי בפרט מצויים בספרי: “בית־אבא” (תשט"ו); “בצל גנים” (תשכ"א) ו"שם ישבנו" (תשל"א).

אנחנו, שנותרנו שַכולים ומיותמים “מזה גן הפירות שכוֹרת” בלשונו של א"צ גרינברג, מצוּוים לסַפּר על מה שהיה, כדי שבנינו ובני בנינו עד דור אחרון יזכרו את אשר עשה לנו עמלק של המאה העשרים ויבינו מה אבד להם ולנו בנופי הגוֹלה ההיא.

חיים תור '

ירושלים, חנוכה תשל"ג

 

מבוא    🔗

העיירה, שעליה באים אנו לספר, לא היתה שונה ביסודה מיתר עיירות ביסרביה, זולת העובדה שהיתה מושבה חקלאית. בארחות חייה, בשפע דמויותיה ובאירגונה הפנימי על מוסדותיה הדתיים והחילוניים – לא היה כמעט הבדל מהותי בינה לבין יתר עיירות ביסרביה ממחוז חוטין שבצפון ועד למחוז איזמאיל שבדרום.

בקאלאראש שבמחוז קישינוב ובטאטארבונאר שבמחוז אקרמן; בליאובה שבמחוז איזמאיל ובראזינה שבמחוז אורהיוב; ברישקאן שבמחוז באלץ וברוֹמנוֹבקה שבמחוז באנדאר; בליפקאן שבמחוז חוטין ובזגוּריצה שבמחוז סורוקה – בכל האזורים הללו חיו יהודים ישרי־לב וחסוני־גו, רובם פשוטי־עם, עמלנים ושתקנים, “אמני השתיקה היפה”, ומיעוטם תלמידי־חכמים וכלי־קודש, שלא היה להם בעולמם אלא יראת־שמיים ותלמוד־תורה ומעשים־טובים; ורוויים היו אהבת־ישראל, אמונת־ישראל, מסורת־דורות וגעגועים לציון.

ולמה נכחד? היו שם גם הרבה עמי־הארצות, יהודים שהודבק להם הכינוי “גוי”. ומה תימה שה"אותיות הזעירות" הסבו להם סחרחורת־ראש וכאב־עיניים? לימודיהם ב"חדר" נפסקו, לעיתים קרובות, כבר על סף בר־מצווה, אם מחמת עוני, יתמוּת בגיל רך, טרדות־פרנסה ועבודה קשה ומפרכת; ואם בשל תנאי חייהם בכפרים נידחים שבהם לא היה אפילו “מניין” של יהודים. ובמקום שלימוד תורה אין – ידיעה מניין? בעמל רב קנו לעצמם את ה"קידוש" וה"קדיש", ואף אלה יצאו מפיהם ב"ריסוק אברים". עריכת איגרת או חשבון היתה למעלה מכוחותיהם הרוחניים, אף־על־פי שמטבעם לא היו מן הנמושות אלא בעלי שרירים וגברתנים, שהבקיעו גזרי־עצים בהנפת גרזן אחת וטילטלו שקי־קמח וחביות־יין כטלטל תרנגולים של “כפרות”. אפילו בלבושם הפשוט והגס דומים היו לשכניהם ה"גויים", רחמנא לצלן. ואולם מתחת לבורנסיהם הפשוטים הלמו לבבות יהודיים חמים ותמימים. מקום מגוריהם היה לרוב ב"שולי העיירה", בפרברים, ברחובות שנקראו “די געסלעך פון דריי פייען” (כלומר, הרחובות שקידוֹמתם ביידיש היא האות פ: פליישער’ס, פישער’ס און פאָרער’ס – קצבים, דייגים ועגלונים). ובתי מגוריהם, כפי שתיארם ביאליק בפוֹאמה “פרידה”: “משכנות רשים, פרומי גגות ומוטי כתלים, שקועי בעפר עד טבור”. יהודי “עמך” אלה, שניפלוּ מאחיהם שבעיירה בגבורתם ובחוזק ידם, היו יהודים בלב ונפש, מוכנים ומזומנים בכל עת ובכל שעה לחרף נפשם למען שם ישראל, תורת ישראל וכבוד המשפחה. עליהם ועל שכמותם שר זלמן שניאור את “שיר־מזמור לעמי־הארצות”, בפתיחה לספרו “פנדרי הגיבור”:

— "אַיֵּכֶם, יְהוּדִים גְּרוּמִים וּמוּצָקִים עִם מַגָּפֵיכֶם הַכְּבֵדִים, עִם סוּלְיוֹתֵיכֶם הַמְרֻבָּעוֹת וְעִם חָטְמֵיכֶם הָרְחָבִים וְהַשְּׁזוּפִים, כְּשֶׁל אֲרָיוֹת? אֲתֶּם – עֶגְלוֹנִים, טַבָּחִים, סַבָּלִים, בַּנָּאִים…

זֶה קוֹלְכֶם הֶעָמוּם הָיָה הוֹלֵךְ כְּמוֹ מִתּוֹךְ פִּיטָס רֵיק, וּבְעֵינֵיכֶם הַיַּלְדוּתִיּוֹת – אוֹן־הַחַיִּים הִשְׁתַּעֲשֵׁעַ.

רֵיחַ יַעַר נָדַף מֵחֲמִילוֹתֵיכֶם, רֵיחַ עִטְרָן וְעוֹרוֹת, רֵיחַ פִּטְרִיּוֹת וְלֶחֶם־סֻבִּין – – –

הַגַּעְגּוּעִים לְחַיֵּי שָׂדֶה וָגַן, הַמִּתְרוֹנְנִים עַתָּה בָּעָם – מֵאֹרֶךְ־הָרוּחַ שֶׁלָּכֶם מוֹצָאָם. וְאַף זֶה הָרָצוֹן הָעַז לְקַרְקֵר אֶת חוֹמוֹת הַגֵּיטוֹ הָאַחֲרוֹנוֹת – מִתּוֹךְ תּוֹכְכֶם הוּא בָּא".

 

מכוחו של ניגון    🔗

מה היה סוד חינן וקיסמן של הפינות הללו, ערים ועיירות שעל גדות הפּרוּט והדניסטר? הלא נודה כי שם (ובעיירות הקטנות הכתוב מדבר) חיינו, גם בני העשירים, חיי עוני ודלות וראשית דעת קנינו ב"חדרים" אפלים, צפופים ומחניקים; שאבנו מים מן הבאר ומן המעיין; התחממנו בימות החורף העזים ליד תנורים מוסקים בקש ובגבבא (בבתי העשירים בלבד הסיקו בעצים!) ואפילו ליד סירים מלאים גחלים לוחשות. בעיירות הללו לא ידענו את מציאותם של קולנוע ותיאטרון; קירקס עלוב, שהובא ממרחקים על־ידי להקת צוענים, או מחזה שהועלה על־ידי להקת ה"חובבים" שבעיירה. היו חוויות בלתי־נשכחות. שם כיתתנו רגלינו לבית־מרחץ אפל, רטוב וקר, כדי ליהנות מאמבט חם מערב שבת לערב שבת, ואף תענוג זה לא הירשו לעצמם אלא ה"נגידים" ובני משפחותיהם. ומי לא יזכור כמה הרבינו להתפלמס עם ה"שמאלנים" למיניהם, שכפרו ברעיון הציוני, הירבו לעג על החלוצים המכשירים עצמם לעלות לארץ־ישראל והאמינו בלב שלם כי רק האידיאה שלהם תביא גאולה לעולם ופדות לעם־ישראל.

ואף־על־פי־כן היו החיים הקטנים, הדלים והאפורים הללו ספוגים ורוויים ניגון מיוחד, ניגון רצוף אור־אדם, אמונה ודביקות בערכי־אנוש, בערכי־חיים ובערכי מסורת; ניגון שהיה מלא מסירות־נפש, חדוות־חיים ושמחת־העבודה. ניגון זה ואור גנוז זה לא היו מנת חלקה של עיירה זו או אחרת, אלא מנת חלקן של כל עיירות ישראל שבגולת ביסרביה.

כולם, כולם כאחד, עשירים ועניים, תלמידי־חכמים ועמי־הארצות, “יהודי משי” ו"עמך", שרו בדבקות וקיימו, הלכה למעשה, את השיר העממי הנודע:

וואָס מיר זענען זענען מיר

אָבער אידן זענען מיר;

וואָס מיר טוּען טוּען מיר

אָבער אידן בלייבן מיר.

(ובתרגומו המילולי: “נהיה אשר נהיה / אך יהודים נהיה / יהיו מעשינו אשר יהיו / לעולם יהודים נהיה”)

אכן, באיזורים הללו חיו ועמלו וחלמו יהודים טובים ושלמים בגוף וברוח. ומשנתחוללה השוֹאה הגדולה והאיומה, שהחריבה את עריהם עד היסוד ואת נוויהם השמה ורבבות־רבבות ניספו בכל מיני מיתות משונות, מתו הם כיהודים כשרים, על קידוש־השם, כששפתותיהם לוחשות “שמע ישראל”.

 

אלה תולדות    🔗

מתי נוסדה דוֹמבּרוֹבאן? האגרונום הנודע עקיבא אטינגר (1872 – 1945), איש החזון והמעשה, שיסד וניהל מטעם יק"א (ראשי תיבות של Jewish Colonization Association – חברה יהודית להתישבות) חוות־מופת לישובים חקלאיים־יהודים בביסרביה ובפודוליה (בשנים 1898—1911), כותב בספרו: "עם חקלאים יהודים בתפוצות, (1942):

“בשנת 1835 עוררה הממשלה הרוסית לייסד מושבות יהודיות בביסרביה. פורסמו התקנות על ‘משיכת היהודים לעבודת האדמה’. לפי תקנות אלו, קיבלו בעלי האחוזות, אשר תמכו בהעברת יהודים לחקלאות על־ידי מכירת אדמה או החכרתה, נוסף למחיר הקרקע, או לדמי החכירה, אשר שילמו המתיישבים, גם זכויות מונופולין ותארי־כבוד. לאחר פירסום החוק הזה נוסדו במחוז סורוקי ובלצי שש מושבות על אדמה קנויה – דומבּרובאני, לובלין, מרקולשטי, ורטוז’ני, בריצ’בו, באלאלובלאד – – –” (עמ' 80).

דומברובאן נוסדה, איפוא בשנת 1835, בערך, בימי הבהלה ותקופת ה"חוטפים", כשממשלת רוסיה הכריזה כי היהודים שיסכימו להתיישב בביסרביה ולהיות עובדי־אדמה ישוחררו לכל ימי חייהם משירות בצבא ובמשך עשר שנים אף יהיו פטורים מתשלום מיסים וארנונות. היהודים רכשו להם כאן חלקות־אדמה במיטב כספם מבעל־האחוזה, שמקום מושבו היה ביאסי. ר' מ"מ דוידזון במחברתו “בצל האילן” (תש"ה) עמ' 13— 14, מעיד: “בידי נמצאות במקורן, בכתב־יד, התקנות של החברה־קדישא, דעיר דומברובן משנת תקצ”ח (1838)". אם בשנת 1838 כבר גובשו ונוסחו תקנות של “חברה־קדישא”, משמע כי המושבה נוסדה שתיים־שלוש שנים קודם לכן, לפחות.

ר' מ"מ דוידזון מוסיף ומספר במחברתו הנ"ל: “הסבא ר' מנדלי ז”ל שהיה כבר באותו זמן בעל משפחה לא־קטנה, אב לארבעה בנים ובת אחת, נספח אף הוא ליוצאי מז’בוש ומוהילוב־פודולסק, והתיישב עם בני־ביתו במושבה זו בתורת אכר (קוֹלוֹניסט), קנה חלקת אדמה, שבניו היו מעבדים אותה ככל יתר האכרים היהודים, והוא ישב על התורה ועל העבודה ושימש כרב המושבה, תחילה שלעמל"פ [ = שלא על־מנת לקבל פרס], ורק בשנת ת"ר (1840) נתמנה רשמית לרב דמתא הראשון למושבה, ויהי רועה את עדתו באמונה ובמסירות ונתחבב על כל בני העדה, במשך יותר מארבעים שנה, עד עלותו בשנת תרמ"ב לעת זקנתו לארץ הקדושה" (שם, שם).

אכן, יש משום סמל רב־משמעות בעובדה, שרבה הראשון של מושבה קטנה ונידחת זו עלה לארץ לפני תשעים שנה ונפטר בירושלים, שנה לאחר עלייתו, כ"ג באדר תרמ"ג.

במרוצת השנים גדלה המושבה ונוספו בה, מלבד עובדי־אדמה, גם קומץ חנוונים, סוחרים ובעלי־מלאכה: חייטים, סנדלרים, נפחים, פרוונים נגרים, עגלונים וכמניין בעלי מקצועות חופשיים – הרב, שני שו"בים, הרופא, הרוקח וכמה מורים בבית־הספר העממי, אך ביסודה נשארה מושבה חקלאית, מן הראשונות בביסרביה, שיהודיה היו עובדי־אדמה חרוצים וקיימו הלכה למעשה: “בזעת אפיך תאכל לחם”. גם אותם יהודים שהיו בעלי־קרקעות מרובים ומשופעים בעדרי צאן ובקר, לא ישבו בחיבוק ידיים, אלא עבדו ועמלו בשדות ובכרמים, במטעים ובמקשאות, מהנץ החמה ועד שקיעתה. כל תבואה וכל פרי, שאדמת ביסרביה הדשנה היתה מסוגלת להניב ולהצמיח, היו בתחום עיסוקם והתעניינותם, החל בחיטה ובשעורה, שיפון ושיבולת־שועל, כוסמת ותירס וכיו"ב וכלה בעצי־פרי, מטעי־כרם וטאבאק, גידולי מקשאות ואפילו דבש רדו מכוורותיהם.

 

“פרוזדור” לארץ־ישראל    🔗

אם זכתה ביסרביה לשמש “דרך לעבור גולים” והיתה מעין “פרוזדור” לארץ־ישראל (“דרך ביסרביה לארץ־ישראל” היתה הסיסמה), הרי זה הודות לשרשרת של מושבות חקלאיות, שדומברובאן היתה אחת מהן והגדולה שבהן. והלא כה כותב אטינגר בספרו הנ"ל: “במושבה דומברובאני, הגדולה במושבות ביסרביה, עם יישוב של 400 משפחות – – – נתגבש הטיפוס של איכר זעיר, בעל משק מעורב על שטח של 60 – 80 דונם, אשר התבסס על חיטה ותירס, על גינת ירק ולפעמים – על גן עצי־פרי וכרם וגפנים, פרה אחת או שתיים, או 10 – 20 כבשים בעדר “משותף” עם שכנים. בעל המשק הזה ואשתו, בניהם ובנותיהם, היו כולם שקועים בעיבוד נחלתם וגם עבדו כפועלים במשקי זולתם” (עמ' 84).

על מידת חריצותם של איכרי המושבה נאמנה עלינו עדותו של אטינגר, המוסיף וכותב בספרו הנ"ל: " אנשי דומברובאני החלו להצטיין בגידול זרעים של שעועית, אפונה, מלפפונים ואבטיחים. בתערוכות אשר סודרו מטעם הזימסטבוֹ¹ בערים המחוזיות, הופיעו מוצגים של דימנטשטיין מדומברובאני, אשר גידל זרעים של צמחי השדה והגינה מזנים מובחרים, שהוזמנו לו [בשבילו[ על־ידי הפירמה המפורסמת לזרעים בפאריס ‘וילמורן’. דימנטשטיין זכה לפרסים גבוהים והתפאר בהם מאוד" (עמ' 103 – 104).

דימנטשטיין לא היה היחיד במושבה שעבד את האדמה, לפי עדות עצמו, לא רק בידיים, אלא גם במוח… משפחות ויינברג (השריד היחיד ממשפחה זו שעלה לארץ – האגרונוֹם זאב כרמי) וקורנבליט, רבינוביץ אקסנפלד, הוכברג ופוקס וכיו"ב, כולם התמכרו לחקלאות בלב ובנפש, בהתלהבות ובמסירות, ביססו ושיכללו את משקיהם על־פי שיטות־עבודה מודרניות ועל־סמך חידושי מדע בדוקים ומנוסים.

אופיה החקלאי של דומברובאן לא נשתנה גם לאחר שנת 1918, כשביסרביה סופחה לרומניה. את פני הבאים למושבה קידמו ריחות עזים וחריפים של ערימות־חציר וגבינות כבשים (“ברינזה”), געיית פרות וצניפת סוסים, נביחת־כלבים וקירקור תרנגולות, הלמות פטישים ושקשוק עגלות, שנתמזגו לעתים עם זמירות וניגונים ושירי־עם צובטי־לב, שהלכו מסוף המושבה ועד סופה, והעידו כמאה עדים כי כאן לא עיר ואף לא עיירה סתם, אלא מושבה חקלאית־יהודית.

 

מושבה חקלאית    🔗

דומברובאן, שבה נולדתי ושם עברה עלי ילדותי, תולדותיה מועטות וקצרות ואילו הגיאוגראפיה שלה – כמלוא נקב מחט של סדקית. לפני למעלה ממאה שנה נוסדה, ובבוא השואה הגדולה נהרסה ונחרבה, נתרוקנה מתושביה החיים והמתים גם יחד, ובבית־הקברות שלה רק מצבה אחת בלבד נשארה לפליטה!.. .

אליבא דאמת, לא עיר ולא כפר ואף לא עיירה אלא עיירונת ולמעשה מושבה חקלאית, ובה כארבע מאות וחמישים בתי־אב, מרוחקת כדי 12 ק"מ מעיר המחוז סורוקה, עיר־הכרמים, שעל גדות הדניסטר, וכ־18 ק"מ מתחנת הרכבת במרקולשט. שני רחובות “ראשיים” חצו אותה לארכה ולרחבה ועוד כשלושה־ארבעה רחובות נתכווצו בצידיה, ספק שבילים וסימטאות ספק קרפיפות, מעין איים בלב “הים הגדול”. הרחוב הראשי האחד, והוא בבחינת קו ראשון במערכה, השתלשל והתפתל מן הדרך העולה אל עיר המחוז ועד ל"שליאך", דרך עקלתון הפונה דרך כפרים ויער עבות אל תחנת הרכבת; ואילו הרחוב הראשי השני, רחוב בתי־הכנסיות, פתח בבית־הקברות, ירד עד לעיבורה של העיירה ונשתבר באמצע, סמוך ל"יאר" – תעלה ארוכה ועמוקה, רחבה כדי מאתיים רגל, אנדרטה חיה לשורה ארוכה של בתים שנטמוטטו ושקעו במפולת הנוראה שאירעה שם לפני למעלה מיובל שנים. אותו חורבן, שעל סיבותיו התהלכו סיפורים ואגדות לאין ספור, שנמסרו מפה לאוזן, הפך עשרות בתים משני עברי הרחוב לעיים ולתלי שממה, נקל לשער כי ה"יאר", ששימש כלי־קיבול לאשפה ולמי־מדמנה, לא הפיץ על סביבותיו ריחות ניחוח וממילא לא הוסיף הרבה לשמה הטוב של העיירה. אורח נכבד כי נזדמן וביקש לעמוד על טיבה וחין ערכה של העיירה הצביעו לפניו על ה"יאר" ממרחק מה, כדי שלא תתקפהו ח"ו נזלת, ואילו לטיול של קורת־רוח לקחוהו אחר כבוד אל ה"טוֹליקע" – גיא מוריק, מוקף שדות, גנים ואפרים, מעין מרבד דשא רך ונעים לתושבי העיירה כולה, שהשתרע מגן בית־הספר ועד לנחל המתפתל לרגלי טחנת הקמח.

בלילות הקיץ, ובייחוד במוצאי שבתות, המתה ה"טוֹליקע" מאדם; זקן וטף התרפקו והתפרקדו עליה להנאתם, בניחותה ובהרחבת הדעת, נשמו אל תוכם את האויר הצח, המרענן והמבושם ושתו בצמא את ריחם החריף של כרי האחו. ה"טוֹליקע" רחבת־הידיים ושקויית הניגון, שימשה מקלט בטוח לזוגות נאהבים ומקום מפגש קבוע לילדי ה"חדר" ולתלמידי בית־הספר, אם לשעשועים ואם למעשי־קונדס ותעלולים. שום רעש והמולה לא הפרו את דממתה הכבושה ולא פגמו בשלוותה והיא ספגה לתוכה מיטב הסוֹדוֹת והכמיהוֹת, ההמיות והלחישוֹת, האזינה לווידויים ולוויכוחים, התנגשויות והתנצחויות פוליטיות ואידיאולוגיות וקלטה ניגונים ערבים והשתפכויות נפש רוטטות של בעלי דמיון צעירים. ובראותך שם, בצל אחד האילנות, בדממת בין־ערביים, אחד שטוח על־פני הדשא החם וכולו שקוע בקריאה וידעת כי הוא לא רק קורא אלא חי ונושם ומאמין באמונה שלימה בכל תמונה, מאורע וציור שבספר. משעייף מן הקריאה באור השקיעה, הפשיל ראשו לאחוריו, האזין לרנן הציפורים, לגעיית הפרות הרועות באחו ולקירקור הצפרדעים בנחל הסמוך והסתכל ממושכות באופק הרדום, בשדות המנומרים כרי־מרעה עם עדרי צאן והעטורים כרמים וגנים, יערים ועיירות וכפרים לרוב, " ים של גויים "….

חֹן מיוחד היה שפוך על־פני העיירה בימות הקיץ כבדי־השרב בין־הערביים ובשעות הערב הדמומות, כשפג חום היום. העדרים שבו מן המרעה ואילו האנשים, העייפים מעמל היום, התפרקדו על הגזוזטראות הפתוחות ועל ספסלי העץ הרעועים מיוֹשן, אחרים התהלכו ברשות הרבים כשארבע כנפות טליתותיהם הקטנות מתבדרות לכל עבר והאוויר כולו ספוג ריחות חציר וזבל, שמחת־עבודה ושירת־חיים ברוכי עמל. רעש עגלות עמוסות תבואה ושחת יבשה, געיית פרות כרסתניות ודדניות, פעיית עגלים מלאי־משובה, צניפת סוסים וצהלת סייחים זריזים, נביחות כלבי שמירה עזים וחורצי־לשון, קירקור תרנגולות וציוצן של להקות ציפורים, התמזגו עם צלילים נוגים שהשתפכו מאבובי־רועים. צריחות “גויים” וצחוק רם ופרוע של “שקצות” בריאות בשר, שזופות־פנים וחשופות־ידיים ורגליים, שחזרו מן העבודה לכפריהם הסמוכים עם כלי העבודה בידיהם ותרמיליהם על שכמם, נשמעו ממרחקים כמנגינה נוגה, ממושכת ונוגעת ללב. בעלות־הבית ערכו שולחנות ברוב רעש והמולה והכינו את ה"וועטשערע" (ארוחת־ערב), הארוחה היחידה במשך היום שנאכלה בצוותא, אך לא היחידה שנאכלה בתיאבון ובמצמוץ עיניים ושפתיים. ובני־הנעורים, לאחר רחיצה במים צוננים מן הבאר ואכילה תאוותנית, יצאו לשוּח חבורות חבורות, בגנים ובכרמים, על־פני ה"טוֹליקע" ובכל רחבי גן בית־הספר. ויש שהפליגו בשבילים צרים, העוברים דרך שדות ומתפתלים בין אילנות וכפרים ועד למרחקים הגיעו, שם אד כחול נתלה באופק הערבה העטורה דממה ואש הוצתה בזהב החיטה הכבדה והצפופה.

ואולם, מרכז הסיורים והטיולים הללו היה גן בית־הספר – גן־עדן תחתון לכל בני העיירה, גן־עיר וגן־שעשועים גם יחד, גדול ומרווח ומטופח למופת. כל הנכנס לגן בית־הספר חש כי העצים, דוגמת האבנים ששׂם יעקב אבינו מראשותיו, רבים ביניהם ומציעים לפניו צילם ופריים, פירות רעננים ומשיבי־נפש מכל המינים: – תפוחים חכליליים וגדולים כגודל האגרוף; אגסים עסיסיים ומתוקים שדבשם נוטף ופורץ מתוכם עם נגיסה ראשונה; שזיפים בשרניים שחורים, צהובים ואדמדמים; אפרסקים בעלי ציפה חומה וריחם ריח אפרסמון; תות שדה ערב ונעים וטעים לחיך, שעל טעמו האמיתי עמדת בזלילה תוך כדי תלישה מן השיח, אם בהיתר ואם באיסור, ועל כולם – ריחם החריף והמשכר של עצי האגוז, שחדר לתוך רמ"ח האיברים ושס"ה הגידים, עורר תיאבון והגביר את הצימאון. גן בית־הספר וה"יאר" היו שני צדי המטבע של העיירה והרבה מן הסמל נרמז בהם: ה"יאר" – סמל הכיעור והדומה לכיעור, ולעומתו גן בית־הספר, בקסם לבלובו כמו בעצב שלכתו, בעומס פירותיו הבשלים והכבדים כמו בחן עריונו, סימל את הדביקות בעמל והאמונה בברכת־האדמה.

עיירה שרובה ככולה היתה מאוכלסת יהודים, אך בשיפולי ה"טוֹליקע" ובקרן רחוב הסנדלרים, בתוך בקתות דלות ועלובות, התגוררו כמה גויים, חלקם שומרי פרדסים, כרמים ומקשאות, עוסקים בעבודות בית ושדה וחלקם חוטבי־עצים ושואבי־מים ואילו רובם ככולם – “גויים של שבת”! תמורת פרוסה של חלה לבנה או כוס תה, הסיקו בשבת תנורים, הסירו את פמוטות הנחושת מעל השולחנות וחלבו פרות, ובימות הקיץ אף סיפקו מים צוננים מן הבאר – כדי להשיב את הנפש לאחר שנת־צהרים מתוקה. הגויים הללו עבדים נרצעים היו ליהודי העיירה: עבדו ושירתו במסירות ובהכנעה, שמעו יידיש והיו בקיאים במועדי ישראל וחגיהם, אך הכל ידעו כי הם שליחים נאמנים של המוני אחיהם בכפרי הסביבה, שהטילו מורא ופחד ושימשו אות־אזהרה תמיד, שהעיירה כולה אינה אלא אי קטן, דל וחלש, בתוך ים סוער וזועף …

דומברובאן, אחת מעיירות ביסרביה הברוכה והדשנה, ששמעה יצא למרחקים והיא נתפרסמה ברבים כמושבה חקלאית למופת. יהודיה, כרוב יהודי ביסרביה, רחבי־כתפיים ובעלי פנים בריאים ושזופים, מלאי מרץ וחדוות־חיים, פשוטי־עם, חמי־לב וגלויי־לב, חיוּ על החקלאות והתפרנסו מיגיע כפיהם ודבקו בכל נפשם ובכל מאודם בתורת־ישראל ובמנהגי־ישראל. הגברים חרשו וזרעו, קצרו ונשאו ברינה אלומות, דשו וזרו, בצרו ענבים ודרכו יינות, אספו ירקות מן המקשאות, העמידו מחסנים ואמברים, חפרו מרתפים והכינו חומרי הסקה לקראת החורף. והנשים, אף הן תרמו חלקן – אפו ובישלו וכיבסו, חלבו את הפרות והעזים, טיפלו בלולי העופות והסיקו את התנורים בקש ובגבבא ואגב כך ילדו וחינכו בנים ובנות בריאי־בשר עליזים ובהירי־עין. והבנים, כבר בגיל רך, עזרו בכל עבודה ומלאכה, אם בבית ואם בשדה, אף על־פי שמחובת ה"חדר" ובית־הספר לא היו פטורים, ולוּ גם עד גיל בר־מצווה לפחות.

העיירה נוסדה על־ידי יהודים שחתרו להכות שורש ולהתערות ברגבי אדמתה השחורה והפוריה וביקשו להיות איכרים, איכרים לכל דבר – אבל “איכרים בטלית ותפילין”. ומשנתגלגל לכאן מלמד מעיירות ליטא או פולין, נמוך־קומה, חלוש ותשוש, שהובא אחר כבוד להרביץ תורה לבני המקום, נראה כ"יוצא דופן" בין היהודים המגושמים הללו, שעליהם היו נוהגים להתלוצץ כי מאכלם יותר מכביצה ותורתם פחות מכזית. ליצני העיירה היו מספרים: מעשה באחד שנפל למשכב והבהילו רופא, פסק הלז כי אין לו לחולה תקנה אלא הזעה – ביקש החולה עט ונייר, אזר כוחו וחתם את שמו ורפא לו…

רוב יהודי העיירה לא היו תלושים ולא חיו על עסקי־אוויר ואף־על־פי־כן טעמו טעמם של חיי פרנסה קשים כקריעת ים־סוף. יש שכתתו רגליהם והשחירו פניהם בירידים ובשווקים ובכפרים רחוקים, להביא טרף לביתם. העניים ה"מושבעים", שדרו בסימטאות נידחות ובשכונות הגיא, התפרנסו בצער ובצמצום, משכו בקושי את ה"חיונה" וכל רכושם בית קטן ורעוע הנוטה לנפול, גינת ירק דלה, עז וסוס עם “שׁרבּן” (עגלה פשוטה); אף הם חכרו חלקות שדה ומקשאות מידי יהודים ומידי גויים, עיבדון וקיבלו מחצה או שליש מן התבואה. לא חסר גם קומץ של סוחרים זעירים, חנוונים ובעלי מלאכה, אך הללו “בטלו בשישים” בתוך ציבור מגוון ומנומר של עובדי־אדמה ואוהבי־אדמה, שבתיהם רחשו רוב חיים והמולה וכל מראיהם כוורות רועשות משעות הבוקר המוקדמות ועד רדת הלילה. אם יבול השנה עלה יפה היתה השמחה שרויה במעונם והם הירשו לעצמם כל מיני “מותרות” כגון: תפירת בגד חדש והוגן ואפילו פרווה בשביל הבת שהגיעה לפירקה, שיפצו ביתם ורכשו רהיטים וכלים חדשים וכיו"ב. גם בשנת בצורת לא ידעו רעב ומחסור משווע, קמח תירס בשביל מאמאליגה ותפוחי־אדמה מצויים היו בכל עת, אם לא במזוויהם של עניי העיר הרי בממגורותיהם ובמרתפיהם של העשירים, אשר עזרו ותמכו וסייעו, כיאה וכנאה לרחמנים בני רחמנים.

עיירונת, אך כמה מאורגנים ומסודרים היו חיי קהילתה, ולוּ גם בצורה פרימיטיבית ביותר, ובכמה אורך־רוח ואומץ־לב נשאו יהודיה העמלנים והפשוטים בעול קיומה ובמאבקה היום־יומי. עֵדה קטנה ודלה ולה חמישה בתי־כנסיות, רב, שני שו"בים, “חדרים”, תלמוד־תורה לבני עניים, עזרת־חולים, קופת־מלווה, ספריה עירונית (אחד ממייסדיה הי ר' מ"מ דוידזון), בית־מרחץ, חברה קדישא וכיו"ב, והכל על חשבונם ומכספיהם ובהתנדבותם של יהודי העיירה. עיירונת, אך כמה חום ומסירות, אהבת־ישראל ואהבת־ציון, אחווה וריעות, שררו בתוכה – מעבר לכל מיני חיכוכים, ריב שכנים ו"מלחמת דעות", מעשי תחרות וצרות עין. מיטב בניה נתפסו לקומוניזם – היא שימשה קן ל"קולטור־ליגע" ושדה־מלחמה נרחב לחסידי היידיש. ואף־על־פי־כן, פזורים בניה של עיירה זו על־פני רוב ערי ישראל, כפריה ומושבותיה ומצויים בארץ גם כאלה שזכו לשהות בה זמן קצר, בברחם מזוועות הפרעות באוקראינה, בימי מלחמת העולם הראשונה. באישון לילה, ליל חורף עז וחריף, עת מימי הדניסטר קפאו, הבריחו יהודים בהמוניהם את הגבול ולאחר טילטולים רבים הגיעו לעיירה, נבהלים ורעבים, צמאים וקופאים מקור. ומשנפלה ההברה: “יהודים באו”, נפתחו שערי כל בית יהודי לרווחה ולפליטי החרב והפרעות, עדת יהודים קודרים, כפופים ונבוכים, ניתן מצע חם והוגשו מאכלים דשנים. וכדי להפיג צערם ולהשכיח עוניים נתנו המארחים קולם בשיר ושירי־עם עליזים ונלהבים השתפכו על־פני רחובותיהם הצרים והאפלים של העיירה. והילדים, שהצטופפו בחדר אחד ולעתים אף במיטה אחת, נתכנפו כבני־צאן נפחדים, נעצו עיניים תוהות במתרחש סביבם, עיניים מלאות חמלה ורחמים, קיבלו את ילדי הפליטים כאחים וכאחיות, הפרישו להם מלחמם ומצעצועיהם ועל לוח לבם הרך נחרתו קטעי מלים ופירורי־שיחות בלתי־מובנים ובלתי־מחוורים כל צרכם: “פליטים”, “נכר”, “גלות”…

 

חיים חד־גוניים    🔗

חדגוֹניים, אפורים וקופאים על שמריהם היו החיים בעיירה. בעיקר גדל השממון, רבתה הבדידות ועמקה הדממה בימות החורף הקצרים והסגריריים ובלילות החורף הארוכים והעצובים, עת בחוץ השתוללה סופת שלג או מטר סוחף ניתך בזעם. בימים הללו, כשהחורף נהם בזעפו עד כי כלב לא נראה בחוצות ותגרי הסדקית בשוק כיבו את גחלי האש בסירים, נעלו חנויותיהם והסתגרו בבתיהם, או־אז גברו היתמוּת והקדרוּת והעיירה כולה דמתה למדבר שממה איוֹם ומפחיד. יש שהופרה הדממה – הפעמונים שבצווארי סוסיו של משה’לה בעל־עגלה, שאיחר לשוב מעיר־המחוז עם קומץ נוסעיו, לאחר טילטולים ותעיות מרובות, הצטלצלו והשמיעו צלצול ממושך ועגום, מסוף העיירה ועד סופה בישרו והכריזו כי אכן בתי מגורים כאן ואנשים חיים בתוכם. “משה’לה, משה’לה”, נשמע פה ושם קולו של אחד שהעז לשרבב ראשו מבעד לדלת קרועה למחצה, שהפיצה אור חיוור וקלוש על־פני הרחוב האפל: “אפשר יש בידך פתקה?” הכוונה למכתב מן הבן או מן הבת הלומדים בגימנסיה, שם בעיר המחוז. ומשה’לה הטוב והנוח, העייף והיגע מעמל הדרך, משיב בשקט ובמתינות, וכדרכו בניגון ובחרוז: “יש ויש, הכן־נא כוסית יי”ש ואל־נא תכבה בתנור את האש". הצליף משה’לה בשוטו על סוסיו הכחושים (“עדיין אני מפנקם יותר משאשתי מפנקת אותי”, היה רגיל לומר) ונעלם בחשכה. ושוב השתלטה דומית־מוות שהופרעה פה ושם על־ידי נביחת כלבים, געיית־פרות וצהלת־סוסים המחפשים להם מגן ומחסה מפני הטחב והקור.

מי ומי היו הנוסעים הללו, ששמוּ נפשם בכפם ויצאו לדרך ביום חורף שכולו רוח וגשם וצינת שלג, כשהעולם הולך ונהפך? – פלוני שנקרא לבתי הערכאות בענייני קרקעות; נערה כלה שיום חופתה כבר נקבע והיא מחזיקה בידיה, כהחזק אבן יֹקרה, מעיל חורף בטעם הכרך, שהתקין לה החייט בעיר המחוז; גימנאזיסט שבא לבלות בבית הוריו את פגרת השנה החדשה ואיזה עובר אורח עני, ספק “נשרף” המחזר על הפתחים, ספק שדכן. עטוף ומחותל באדרת שיער ארוכה ובברדס, מצומצם ונפעם כולו, ישב הגימנאזיסט בתוך העגלה, הסתכל ברחובות הריקים ובבתים הישנים והנמוכים עם גגותיהם המשופעים, הנראים בחשכת הלילה כפנסים כבויים והרהר: “ובכן, לפינה קטנה ועזובה זו כה רבו געגועי?” ובלבו פנימה חש את השמחה, החדווה והאורה, שהופעתו תביא לביתו ולבני משפחתו.

 

חיי הבידור    🔗

מעטים ודלים היו המאורעות בעיירה שהוציאוה, ולוּ גם לשעה קלה בלבד, מבדידותה ופיזרו את ענני עונייה ושממונה. והשמחות? – ביתיות, זעירות, פנימיות, אינטימיות כמעט – חתונה, ברית־מילה, הופעתו של אורח מעבר לים, בואו של שד"ר מארץ־ישראל וכיו"ב. והיו ימים, שהופעתם של מוניות או אוטובוס אף היא הסעירה את הרוחות, גרמה להתקהלות, ולאו דווקא של הילדים בלבד, והפכה לשיחת היום. להקה נודדת או קירקס פּרימיטיבי שנתגלגלו לעיירה היו מאורע נדיר; אז רבתה התנועה וה"התקדשות" לקראת ערב ההצגה היתה גדולה. ימים רבים אחרי כן עוד נישאו בפי אנשי המקום הרפליקות העיקריות והפזמונים שוברי־הלב, שהשמיעו “הקומדיאנטים” – שם כולל לשחקנים מכל המינים ומכל הסוגים. ואם ההצגה עצמה, באולם צר, אפל ומחניק – היחיד בעיירה ששימש למטרה זו – היתה מאורע נדיר, הרי הפגישה עם השחקנים היתה חוויה בלתי נשכחת. “קינוח הצגה” לא נערך באולם, שהיה למעשה ספק מחסן, ספק אמבר, ספק דיר, מטעם אחד פשוט: בעלי ה"אולם", “הקיסר והקיסרית” (שם משפחתם:קיסר!), היתנוּ תנאי מפורש לפנותו לפני חצות, כדי שלא לגזול שנתם בביתם הסמוך. “קינוח ההצגה” נערך, איפוא, בביתו של הרופא או בביתו של הרוקח. במסיבה מעין זו השתתפה רק האינטליגנציה – הרופא, הרוקח, חצי מניין המורים והסטודנטים, כמה משכילים ובראשם יענק’ל בודמן – אדם נלבב ושופע הומור טוב ושאר רוח, יודע ספר ואוהב ספר, בעל גוף ובעל שיעור קומה, שנחשב, ובצדק, לנציגה הנאמן של האינטליגנציה בעיירה. אף־על־פי־כן לא מצא לעצמו פרנסה נאה ומכובדת מזו של בעל־עגלה ולא היה בכוחו של אדם להביאו לידי החלפת משלח־ידו. הוא היה אומר: “ראו־נא מה טוב ומה נעים להתהלך עם סוסים! אילו היו הם, חס ושלום, מקפידים עמי ומשיבים לי מנה אחת אפיים על כל אותן חבטות וצליפות שאני חולק להם, כי אז הייתי מופיע לנגדכם כשכולי פצע וחבורה ומכה טרייה”. ובטרם סיים דבריו פרץ בצחוק רם וחזק, צחוק מקרב לב, כשהוא ממצמץ לעבר שומעיו בעיניים גדולות, חייכניות ולגלגניות וחושף את שיניו הלבנות.

ההילולה שלאחר ההצגה נמשכה לעתים עד אור הבוקר בזלילה ובשתייה כדת, ולאו דווקא בלגימת תה מן ה"סאמובאר" בלבד. “מים”, היה יענק’ל בודמן אומר “שותות בהמות ואילו בני־אדם לוגמים יין או, לכל הפחות, וודקה”. ואולם האכילה והשתייה היו “פרפראות” והעיקר – השיחה הערה והשוטפת בעניינים העומדים ברומו של עולם והשירה! רוֹמאנסים רוסיים ושירי־עם יידישאיים מילאו את חללו של הבית, שירים רוויי־עצב וספוגי געגועים, שהיה בהם מחינה של ה"טוֹליקע", מריחה של הערבה וממתק מי־הבאר הצוננים ומשיבי־הנפש שבחצר בית־המרקחת…ומשנכנס יין בקעו ועלו גם “דוֹינוֹת” וניגונים חסידיים לוהטים, שהושרו בדביקות ובהתלהבות ובעצימת עיניים, והללו נתערבבו ונתמזגו, לעתים, עם הד קולם של מתפללי הותיקין בבית־הכנסת הסמוך. ובני המקום שהשכימו, מי לעבודת הבורא ומי לעבודת יומו, יום מלא וגדוש עמל מעלות השחר ועד שקיעת החמה, הביטו בעיני זעם על אותה חבורה משונה, הולכי־בטל ורודפי־רוח ופסקו: “בטלנים”! אנשי התיאטרון, ולעתים רחוקות אף סופר שנקלע לכאן, הממשל אליעזר שטיינבארג, המשורר איציק מאנגר וכיו"ב, הביאו פריסת־שלום מן העולם הגדול שמעבר לעיירות החושך והשעמום. ואילו בני האינטליגנציה שבעיירה סחו באזניהם על בדידותם וענוּת לבם, על חלומותיהם וכיסופיהם שלא באו על סיפוקם ואגב כך הציגו “לראווה” את הדמויות המיוחדות, ילידי המקום, ששימשו מטרה לחיצי לעגם בשל תמימותם ופשטותם, בורותם וגבורתם.

 

פשוטי־עם    🔗

ואכן רבו, מה רבו הדמויות הללו – כל אחת עולם בפני עצמו היתה. הנה למשל, “יענק’ל הגדול”, בעל גוף גבוה ומוצק, עליו סיפרו כי כשנזדמן לפונדק מפונדקי ביסרביה, היה פונה לפונדקאית בזה הלשון: – “דודה רחימה, הביטי עלי ובשלי ארוחת־ערב”!

והנה, למשל, דוד’ל “בולשביק” – מי לא הכירוֹ ומי לא ידעוֹ? קולו האדיר והבוטח, חוזק ידיו וכוח אגרופיו יצאו להם מוניטין בכל הסביבה והפילו אימה ופחד על יהודים ועל גויים גם יחד. וכיצד “נתגלה” בכל הוד כוחו ותפארת גבורתו? מעשה שהיה כך היה:

ביום מן הימים שב דוד’ל עם ה"שׁרבֹּן" שלו מן היריד שבעיירה הסמוכה ובכיסו “מנה יפה” ממכירת פרתו, זו ה"פרה אדומה" שרעייתו פקדה עליו למכרה בכל מחיר, כיוון שהפילה עוברה כמה פעמים. וזאת יש לדעת – אותו דוד’ל גברתן הפך תינוק בן־יומו משעבר את סף ביתו ונמצא במחיצת אשתו, אשה גוצה ויפת־תואר, בת כפר נאה ושקטה, טובת שכל וחרוצה, בעלת עיניים שחורות ויוקדות. יושב לו דוד’ל בתוך ה"שׁרבּן", מזמר כדרכו “דוֹניה”, השגורה על פיו יותר מ"כל נדרי", ומפקיד עצמו בידי סוסו הנאמן “ואסקה”, הבקי והרגיל בדרך יותר משהוא, דוד’ל, בקי ב"אשרי" להבדיל אלף הבדלות. ואף־על־פי שפנה היום ונטו צללי ערב והדרך ריקה מעוברים ושבים, אין הוא מאיץ בסוסו ואינו נותן דעתו על תפילת ערבית, שכן פרט לשבתות וימים טובים אין חלקו בין באי בית הכנסת. “התפילין”, היה אומר, “הרי זה עסק יותר מדי מסובך בשבילי ובשעת תפילת ערבית הריני מתפלל עם “וסקה” שלי, מאכילוֹ, משקוֹ ונפרד ממנו למשך כל הלילה”. ופתאום, בעברוֹ על־פני היער, הופיעו לנגדו שני צללים חשודים, רעולי פנים, בידיהם מקלות ארוכים ועבים עשויים עץ אלון וציוו עליו לעצור, להתכבד ולרדת מעל העגלה ולמסור לידיהם, בלא שהיות, את צרור כספו. אלמלי תפסו הם את הסוס משני צדי הרסן, אפשר והיה סיפק בידו להיחלץ מידיהם ולהאריך לשון כנגדם, כדרך שכבר קרה לו לא פעם, אך מכיוון שהללו התחכמו ונעמדו לו “כעצם בגרון”, לא היתה לפניו ברירה אלא לקבל את הדין. השפיל דוד’ל את עיניו, התיר את המושכות והחזיקן בין אצבע ואמה, העמיד פני נבוך ואובד עצות והתחיל יורד ממושבו כשכל חזותו אומרת הכנעה ותחנונים. אך מעשה שטן, רגליו נסתבכו במושכות והוא נפל ונשתטח מלוא קומתו על הארץ, לרגליהם של השודדים ממש, לתרועת צחוקם ולגלוגם על חשבונו של ה"יהודון".

ואולם כאן אירע משהו בלתי צפוי – בטרם פנוּ הם כה וכה ושוטוֹ הארוך של דוד’ל נכרך מסביב לרגליהם וכהרף־עין מעדו קרסוליהם והשתטחו בפישוט ידיים ורגליים עד כי מקלותיהם נשמטו מידיהם. לא איבד דוד’ל את עשתונותיו, לא היסס הרבה, ובטרם התאוששו הללו מנפילתם תפס את המקלות והתחיל הולם בהם בכל כוחו, וכשדוד’ל מנחית מהלומות בכל כוחו משמע כי הצד שכנגד קרוב ליציאת נשמה. משנוכח לדעת ששניהם המומים עד כדי אבדן החושים לא התעצל דוד’ל, הוציא חבל ארוך מתחת למושב הקש שבעגלה, כפתם כשני גדיים, הרימם כהרם אלומות קצורות בשדה, הטעינם בעגלה ופנה לדרכו, כאילו לא קרה דבר. השמועה על ה"מציאה" שהביא עמו דוד’ל מן היריד פשטה חיש מהר על־פני העיירה. לא יצאה שעה קלה וחצר ביתו המתה אנשים וילדים שבאו לחזות במחזה. יצא דוד’ל לקראתם כגיבור עטור־נצחון השב מן הקרב, כולו זוהר וצוהל, מחה את הזיעה המנטפת על פניו וסיפר בקול רם באוזני הנאספים, ובלשון המדינה כמובן, למען יבינו גם שני הגויים, שנטפלו אליו, זלזלו בכבודו והלעיגו עליו. – “השמעתם”, הרעים קולו, “חוצפה של שני ערלים מטופּשים ומטונפים?” ולעיני כולם הוסיף להם מה שהחסיר בדרך ושלחם לנפשם כפוּתים בידיהם, פצועים וחבוטים, קרועים ובלואים, רגליהם כושלות והם מתנהלים בכבדות, כשיכורים ולא מיין…

האם היה דוד’ל יוצא דופן בעיירה? לא ולא, אך ניפלה מאחרים בטבעו להפגין מעשי תקפו וגבורתו. כמו רבים אחרים היה גם הוא רחב־גרם בעל קומה ובעל צורה, אוהב עבודה ועם־הארץ למחצה, אם לא למעלה מזה, אך שׂשׂ לקראת תיגרה, מוכן ומזומן בכל עת ובכל שעה להתכתשות, ולוּ גם לשם בדיחוּת בלבד. כשנפלה תיגרה בעיירה, בין יהודים ובין גויים, הרגיש דוד’ל את עצמו כדג במים. פתאום, כמו מתחת לאדמה, הזדקר והופיע, כשעל פניו משתפך חיוך של קורת־רוח ועיניו בודקות יפה יפה את הסביבה להיווכח אם אין רעייתו היפהפיה בולשת אחריו, שכן מבט עיניה בלבד דיוֹ להביא מבוכה בנפשו ולהפכו לשמשון לאחר שגולחו שבע מחלפות ראשו…ראשית חכמה חש לעזרת בן־בריתו, בין אם הוא נתון בצרה בין אם ידו על העליונה, אגרופי הברזל שלו חבטו בעוז ובבטחון וללא חשבון מדוקדק. משהורגשה מציאותו, כבר היה הצד שכנגד מוטל כהושענא חבוטה, זועק מעוצם המכות ומתפתל מכאבים. אותה שעה מצא דוד’ל שעת־כושר להוכיח גם את כוח לשונו, פתח פיו והטיף מוסר לגוי, קיללו וחירפוֹ קללות נמרצות והזהירוֹ, כי יישמר לנפשו ולא יעז להרים יד על יהודי. את המלים האחרונות ביטא בהדגשה מיוחדת ובגאווה שאיננה משתמעת לשתי פנים. לעתים, שעה קלה לאחר התיגרה, מששככו הרוחות, ראו את דוד’ל יושב בחברת “קרבנו” בבית־המרזח, שניהם מבוסמים כהלכה ומשוחחים בחביבות ובאדיבות, כידידי־נפש…

סמוך לשואה הגדולה, שירדה על עמנו, במלחמת־העולם השנייה, בסוף מאורעות הדמים תרצ"ו – תרצ"ט, אגב ביקור בבית־אבא, גלגלתי שיחה עם דוד’ל.

היה זה ערב תשעה־באב. יום קיץ לוהט עמד בחוץ ובשעות אחר־הצהריים יצאתי לפוש קמעה בצל אחד הגנים שנתברכה בהם הסביבה. בין הערביים, עם שובי הביתה, פגשתי את דוד’ל, מתפרקד בהרחבה יתירה ובנחת בעגלת־איכרים קטנה רתומה לסוס לבן, שהתנהלה לאיטה והפריחה באוויר אבק דק. כשהבחין בי עצר בסוסו והזמינני לעלות ולשבת לצידו, כדי שנספיק לשמוע מגילת־איכה בבית הכנסת. נעניתי לו ברצון והודיתי לו על אדיבותו. ישבתי לידו בעגלה, שהיתה טעונה שקים וצרורות וחביונות ארוזות בקש. תוך־כדי שיחה פתח דוד’ל ללא שהיות הרבה ושאל:

— אתה בא משם, מארץ־הקודש?

— מירושלים – היתה תשובתי, בתקווה ששׁם זה ידבר אל לבו ויעוררו לשאול על טיבה של הארץ בכלל ושל ירושלים בפרט. אך הוא לא שאל מאומה, אלא המשיך ואמר:

— שמעתי, שהערבים גורמים לכם שם צרות צרורות, מציקים בלי הרף ו"מרביצים" בכם כהלכה!

— אמנם כן – עניתי לו ותיארתי לפניו בקצרה את אימי־המאורעות ותוצאותיהם ליישוב העברי, הנאבק על קיומו ועל זכותו לחיות ולעבוד.

לשמע דברי העיף בי מבט מתגנב, מדד אותי מכף רגל ועד ראש הרהר מעט ופתח בלחש, כמי שעומד לגלות סוד כמוס אשר בלבו:

— היודע אתה מהי התרופה הבדוקה להרגעת הרוחות ולהשכנת השלום שם?

— מה, למשל? – שאלתי בתמיהה ומתוך שמץ של סקרנות.

הושיט דוד’ל לעומתי את שתי ידיו האמיצות והגרומות והמשיך, כשחיוך רחב משתפך על פניו השזופים:

— אלף דוד’קס כמוני! הביאו לשם אלף חברה כדוד’ל אמיצי־לב, זקופי־קומה וחסונים, בעלי יד חזקה וזרוע נטויה, והרי אתם נגאלים.. .

*

אודה, בימי מצור־ירושלים במלחמת־השחרור, כשנתבשרנו על אותו נשק־פלא ששמו דוד’קה, הדהדו באוזני דבריו של דוד’ל בכל משמעותם העמוקה והגואלת…

*

מי שלא ראה את דוד’ל מרקד בשמחת־תורה עם ספר־תורה צמוד לחזהו, פניו שמחים ומאירים ופיו פולט רסקי־פסוקים, פיטומי־מלים ובליל של תפילות ופזמונים, ששום ילוד אשה לא עמד על פירושם, לא ראה שמחה מימיו. ומי שלא ראה את דוד’ל מנצח על שמחת בר־מצווה של בנו יחידו, עומד על המוני האורחים, מזרזם לאכול ולשתות, לרזוח ולשמוח, לא ראה אדם מאושר מימיו. מבית אל בית התהלך והזמין אנשים לקחת חבל בשמחתו, יין כמים נשפך ועשרים נשים עסקו בהכנת הצלי. היתה זו חתונה ממש, חתונה עליזה וסואנת. ומניגש הרב לברכו הבהיקו פניו מרוב אושר, כולו מדושן־עונג ובקול רועד משמחה והתרגשות התחנן: – “רבי, ברך־נא את בני יחידי, שיהיה יהודי טוב, יהודי כשר” ודמעות־גיל התנוצצו בעיניו.

כך היה טבעו של דוד’ל, בעל־כוח ובעל־אגרוף, אך בתוך תוכו פעמה נשמה טובה, נוחה ורכה, נשמה יהודית, ובנידון זה לא היה יחיד במינו. הרי למשל, ר' שמעון “גוי” ובניו, או כפי שאנחנו ילדי החדר קראנו לו “יעקב ובניו”, אף־על־פי שמספר בניו היה במשהו פחות ממספרם של שבטי ישראל. ואנחנו, ילדי ה"חדר", כל אימת שהגענו לאותו פרק דרמטי בתורה: “ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם” וגו' עלו וניצבו לנגד עינינו דמויותיהם הגבוהות והזקופות של ר' שמעון ובניו, כולם גברתנים, אנשי־שדה ואנשי־עבודה, זריזים ושקדנים, שתקנים, אמיצי־לב ונועזים. ימות השבוע ולעיתים גם השבתות, עברו עליהם ב"אוֹדיות" (מקום מגורים באחוזות שמחוץ לעיר), במלוּנוֹת ובבקתות, סמוך לשדותיהם, כרמיהם, צאנם ובקרם. בבואם בימי חג ומועד לבית־הכנסת נראו כה מוזרים ומשונים בטליתותיהם ובסידורי התפילה שבידיהם הגדולות, הגרומות והמיובלות. הניגונים העגומים והרכים ביותר, שעה שחלל בית־הכנסת נתמלא אנחות ויללות קורעות לב, לא מיצו מהם אף נטף דמע אחד, אך קומותיהם כאילו נתכופפו. וכשהחביאו ראשיהם המגודלים אל טליתותיהם הקטנות והצרות, נראו עלובים ונבוכים במקצת. ואנשי המקום התבדחו על חשבונם ופסקו: יפה כוחם מכוח האב בעבודה, במסחר ובעם־הארצות! אין להסיק מכאן, ח"ו, שהאב היה למדן. בקיאותו ב"אותיות הזעירות" היתה מועטת מאוד, אך בקידוש ובברכת המזון לא התקשה ביותר ואפילו למדרגה של כתיבה הגיע, אמנם כתיבה וחתימה מיוחדות במינן…ומעשה בפתק שמסר בידי גוי ובו כתוב לאמור: “גיט דעם אַרל 005 סכעם קעמעך” כלומר: “נא לתת לערל, מוכ”ז, 500 שקי קמח". ומשבאו לאחר פטירתו לעיין בפנקסיו, בשל ענייני ירושה, נתגלה בליל של קווים שחורים וגסים, ארוכים וקצרים, עגולים ומרובעים ומערכות של ספרות, שמן הנמנע היה לעמוד על טיבן ומשמעותן. ומה שהפליא והתמיה ביותר – בראש כל עמוד של הפנקס נזדקר כתם גדול ורק לאחר הרבה עמל ויגיעה נתברר פירושו הנכון והוא: נתתי. ולא ידעו למה נתכוון, שכן כל ימיו היה בין המקבלים דווקא. לאחר עיון מדוקדק נוסף נתגלו שתי צורות, האחת: “נתטי” ופירושו פשוטו כמשמעו: נתתי, ואילו השניה “נטטי” ופירושו – קיבלתי …ומעשה באחד מבניו שעלה לתורה וביקש לברך את אשתו היולדת, נענה לו החזן ברצון וסילסל בגרונו “מי שברך” נאה, אך משכפף את ראשו ושאל בלחש: “בעבור שיתן”?…בתקווה שכאן יבוא בוודאי נדר הראוי להתכבד, השיב הבן בקול רם ובבטחון: “שרה ביילה”, כלומר שם אשתו…

ולר' שמעון “גוי” ריב קרקעות ממושך ומייגע עם ר' ברל דימנטשטיין, יהודי תלמיד־חכם, פיקח וממולח, איש־שיחה חריף ומפולפל ומשכיל מופלג. בצד ספרי־קודש מכל המינים התנוססו בספרייתו כל כרכי “השחר” ו"השילוח" בכריכות עור נוצצות ומרהיבות־עין ושירי יל"ג היו בשבילו קודש־קדשים. למראה קומתו הגוצה, קמטי מצחו העמוקים וגבות עיניו הקודרות ניתן היה לחשוב שאדם קפדן וחמור הוא ולא היא, אוהב חיים היה וליצן מאין כמוהו. “מעולם”, היה אומר, “לא ראיתי סייח לבן ותינוק שוטה, אלא סוסים לבנים ואנשים טפשים”. ומשנשאל איזו כלה רוצה הוא לברור לבנו בכורו, שנתברך בקומת האב אך לא בפקחותו, השיב: – “לא אכפת לי אם תהיה חכמה מבני ולא אצטער אם תעלה ביופיה על אשתי”…

באחד הלילות פרצה שריפה בביתו של ר' ברל, תמרות עשן נישאו אל לב־השמיים האדומים. להבות־אש, שאחזו בבית, התפשטו ואכלו בלא רחמים את כל האמברים המלאים תבואה ונדמה, העיירה כולה עולה באש. נחלצו ובאו, כדרכם, כל אנשי העיירה להציל ולהושיע ובראשם ר' שמעון “גוי” ובניו. הללו עבדו עבודת פרך, קפצו אל תוך הלהבות וחרפו נפשם. למחרת היום שאלוהו לר' שמעון: – “הייתכן? – ביתך רחוק ממקום השריפה מרחק רב, כל הימים אתם שרויים במחלוקת, מתדיינים, מתנצחים ומתנגחים ופתאום נתעוררתם אתה ובניך להציל את יריבך, אותו ואת רכושו? מה מכם יהלוך אם ביתו של ר' ברל יעלה באש?” קפץ ר' שמעון כנשוך־נחש, פניו נתעוו בהעווית כאב, התרתח כולו ובקולו העבה והעמוק צעק: – “ואתם ייקחכם אופל וייסכר פיכם, מה סבורים הייתם, שר' שמעון “גוי” איננו יהודי? מבלה כל ימיו ב”אוֹדיה" ואין לו וליהדות ולא כלום? הפקר? על שום מה צווינו על תפילין של ראש ועל תפילין של יד? ללמדכם כי בראש בלבד לא סגי, צריך גם לב, השמעתם? לב צריך, לב יהודי! מהיום ואילך ידוֹע תדעו כי ר' שמעון “גוי” נתברך בלב, בלב יהודי, על אפכם ועל חמתכם!"

 

הרב    🔗

שיחק לה המזל, לעיירתי, וקמו לה רבנים מופלגים בתורה ואנשי מידות, שפירסמו את שמה בכל רחבי ביסרביה: הרב ר' מנדלי דוידזון (נפטר בא"י), אביו זקנו של ר' שפטיל שו"ב, רבה הראשון של העיירה, עלה לירושלים בשנת תרמ"ב, וכאן נפטר; הרב משה שטרנברג ובנו לוי, יורש כסאו, רבה האחרון של העיירה. “דער דאמבראווענער רב”, כלומר הרב לוי שטרנברג מדומברובאן, היה שם־דבר בכל כנפות ביסרביה וגלילותיה של רומניה הישנה. תלמידי־חכמים ופשוטי־עם, יראים וחופשים, ציונים ולא־ציונים, פקידי הרשות והגויים שבכפרי הסביבה, כולם הגוּ לו חיבה, כיבדוהו והעריצוהו. אישיותו אמרה תמיד נוי וחן – תלמיד־חכם שמעולם לא נמצא רבב על בגדו. הוא היה נוהג סילסול בעצמו ודקדק במלבושיו, ובכל הופעתו ההדורה היתה מן החגיגיות, שהפיגה את השיממון והכיעור שמסביב. בעל קומה למעלה מבינונית, פניו רחבות ומלאות ועטורות זקן שחור ששיבה זרקה בו, מצחו גבוה ומעולף תמיד עננת מחשבה ועיניו שתי גחלים יוקדות – עיניים שחורות וחמות, עמוקות ונבונות. למדן ובעל זיכרון מפליא, חכם־לב, ואנין־טעם ואיש־דברים למופת, פה מפיק מרגליות. השיחה היתה יסוד חיותו. שיחתו הנאה והערה, אם בענייני יום־יום ואם בשאלות העומדות ברומו של עולם, היתה תמיד בחום ובכובד ראש ומלווה נעימה של הומור טוב. עיקר נשקו היה קולו – קול ערב ומשיי ומתנגן, שהאוזן לא שבעה לשמעו. שיחותיו השוטפות והנאות, כמו תפילותיו הרוטטות והנרגשות, דרשותיו הממולחות, באמרי־מוסר חריפים וקולעים ובמשלי־עם נלבבים ועל כולם – נאומיו הציוניים, שהיו מעיין שופע של תורה, חכמת־חיים וחיבת ארץ־ישראל, כבשו לבבות.

ביתו של הרב היה תלפיות; כולם השכימו לפתחו, מי לשם עצה ותושיה, מי לשם שיחת־רעים על כוס תה ומי כדי להשיח דאגה מלבו. טובי העיר ונשברי־לב, בעלי קרקעות אמידים וסוחרים מדולדלים, יראים ומשכילים, “יהודים יפים” וסתם “עמך”, כולם נמלכו בו. בעל־עגלה שמת עליו סוסו מפרנסו ונשבר מטה לחמו; “גימנזיסט נצחי” שביקש לעלות לארץ־ישראל ואין בידו מקצוע ואין גופו חזק וספק אם יעמדו לו כוחותיו להיות עובד־אדמה כאשר עם לבבו; בעל בית מכובד שירד מנכסיו ואין ידו משגת לתת נדוניה לבתו שהגיעה לפירקה, וסתם ענייני ריב ומחלוקת ודין־תורה בין איש לרעהו, אל מי יפנו ואל מי יגישו עצומותיהם אם לא אל הרב? והוא היה מקבלם במאור פנים, באורך רוח ובמתינות, מדריכם ומעודדם ומחזק את לבם, מאלפם ומטפחם כרועה נאמן וכפדגוג נבון־לב ובעל שאר־רוח. אלא שבמסתרים בכתה נפשו על שנגזר עליו לכלות ימיו ב"זוטות" של עיירה קטנה, כשכל הווייתו שאפה לגדולות וכמהה לציוֹן.

הליכותיו עם פשוטי־עם ושיחו עמהם היו ספוגים חן מיוחד. ברכתו ודברי העידוד שלו שימשו להם תמיד משען, חיזוק ונחמה בעניים ובבדידותם. בא לפניו ר' אהרון השמש, יהודי נמוך־קומה דל־בשר, כחוש ומצומק כגרוגרת דרבי צדוק, בעל קול חלש וצרוד המלווה חרחור בלתי־פוסק, בעל זקן־תיישים קלוש וכל מראהו שיבולת־שועל שדופה, ומתנה באוזני הרב שמחת־לבו ועקת לבו: “אשתו תחיה, לאחר שהעמידה כחצי תריסר בנות ילדה לו סוף סוף למזל ולברכה בן־זכר, “קדיש”, אלא שהרופא הערל, נטרפה עליו דעתו ופקד עליה מנוחה ממושכת של כמה חודשים ו”פּיטאניע" (הבראה). מהו סבור, אותו “חכם בלילה”, שר' אהרון, שמש ב"דייטשע שול", הוא רוטשילד? ומי יהיה עזר כנגדו בעבודת השמשות, שעה שהוא עוסק במלאכתו השניה – כריכת ספרים? ובכלל פינוק זה למה ומדוע?" – לשמע דברים אלה ולמראה דמותו העלובה והמעוררת רחמים והילוכו המרושל של בן־שיחו, התחייך הרב מטוב לב, הבהוב של יגון ניצנץ בעיניו הערות והמאירות ובקולו הרך העיר: “ר' אהרון, בקולו של הרב אתה רשאי שלא לשמוע, אבל דבר הרופא ואפילו הוא גוי, גזירה היא”. ואגב כך דאג, כמובן, שעצתו של הרופא תקויים במלואה!

אלה שבאו עמו במגע קרוב והאזינו לשיחותיו, דרשותיו ונאומיו הרהרו בוודאי לא פעם: – דמות נאה והרמונית זו, האומנם לידתה וגידולה באחת מעיירות ביסרביה הנשכחות והאפורות? האומנם מתוך החיים החדגוניים והמבוהלים הללו צמח איש חמודות זה ששפע כבוד עצמי ובטחון עצמי, חן חיצוני ופנימי והומור טוב וחונן? אכן הרב עצמו, כמו רבים אחרים כמותו, היה אחד הקרבנות של אותם חיים דלים ומצומצמים, נטולי־מרחב וחסרי־מעוף. הוא שאף לגדולות ובאין ברירה קיבל עליו את הדין, ואת רוח־השירה שבו אנוס היה לחנוק בתוכו. ציוני נלהב, מעמודי התווך של תנועת “המזרחי” בביסרביה וציר בשני קונגרסים ציוניים; ציון היתה חלום חייו וגם בארץ־ישראל ביקר, אך לא מצא את השעה הכשרה לעלייה ואפשר שלא היה בו עוז־הרוח לעקור הכול ולנתק קשריו עם עדתו שרעה במשך למעלה מארבעים שנה. ומשעמד על סף הגשמת חלומו, נתחוללה השואה. נאומיו חינכו, עודדו והלהיבו מאות ואלפי עולים; ברכתו ליוותה המונים בדרכם לציון והוא עצמו הוציא את נשמתו תחת שמים זרים ונכרים, בערבות רוסיה, בודד וערירי, מיותם מאנשי עדתו שנקשר בהם בכל נימי נפשו, הרחק מבני משפחתו, שרובם ככולם היכו שורש בארץ־ישראל, ומנגד ארץ החמדה שאליה נשא כל ימיו את עיניו באהבה ובחרדת־קודש. כל ימיו הלך לציון ואליה לא בא! בחייו, כמו במותו של הרב, היה משהו מן היגון והסמל לא רק ליהודי העיירה, שהוא שימש קברניטם, סניגורם ודברם הנאמן, אלא גם ליהדות ביסרביה כולה, יהדות רבת־און וברוכת־שרשים, שהיתה ואיננה עוד.

 

בית־אבא    🔗

(קטע)

ולעולם תתגעגע על ארץ מולדתך, על עיירתך הקטנה, על ימי ילדותך, על ימי רעבונך, על האזוב אשר בקיר בית־אביך, על חטאות נעוריך; הגעגועים האלה יעמדו לך בעת צרה ויטהרו את נפשך מכל סיג ופגם.

(ח"נ ביאליק, איגרות, ב', עמ' ז)

בית יהודי לכל פרטיו ודקדוקיו היה בית־אבא, מלא חן יהודי, חום ולבביות. הניגון היה יסודו של הבית והוא לא פסק מתוכו לא בימי חול ולא כל שכן בשבתות, בחגים ובמועדים. זולת אמא היו כל בני־הבית, ואבא בראשם, “אנשי־שירה” ואין לך ניגון מתפילות השנה ומשירי־העם למיניהם, שלא הלך מסוף הבית ועד סופו. כבר בשעות הבוקר המוקדמות מלמלו שפתי אבא ניגון ערב, אגב טיפולו במיחם הנחושת הגדול והכרסתני, שעבר בירושה במשך כמה דורות. ואיני יכול להעלות בלבי את זכרו של אבא בלא שיעלה באוזני לחן חודר ללב, כשם שאיני יכול לשוו­ֹת לנגד עיני את דמותה של אמא, בלא שתתייצבנה לנגד עיני ידיה הקטנות והזריזות, העוסקות במלאכות הבית בשקידה מופלאה ובדומיית־אלם, כשבת־צחוק מרחפת על שפתיה הדקות והחיוורות ומוסיפה לווית־חן לקווי פניה החטובים והעדינים.

הנקיון והסדר היו נשמת אפו של הבית על חדריו המרווחים, אסמיו הגדולים והמלאים מזן אל זן, החצר המרוצפת אבנים, המרתף רחב־הידיים, שבו נשתמרו בחביות מיוחדות שלושה מיני יין: לקידוש ולהבדלה, למועדים ולימות החול; עליית הגג, שם נתייחדה פינה נכבדה ומגודרת יפה לכלים של פסח, והסוכה שהיתה חלק בלתי־נפרד מן האכסדרה האחורית; הרהיטים החטובים מעשה ידי אמן, הכלים הנאים ויקרי־הערך, הארון המלא וגדוש ספרי־קודש ומבחר הספרות האידישאית והרוסית בכריכות עור חומות הדורות; השטיחים הצבעוניים והססגוֹניים, שריפדו את הרצפות ושימשו כסוי לספות; העששיות המצוחצחות המחוברות אל התקרה בשלשלאות נחושת עבות; הוילונות הצחורים מעשי ריקמה חרורה, ואחרון אחרון – הפמוט בעל חמשת הקנים וצלוחית הבשמים העשויים מלאכת מחשבת, שהתנוססו בראש המזנון המזוגג – הכול נשם אמידות ונוחיות, מסורת־דורות ושרשיות. ואולם צעקותיהם הצרחניות של הלקוחות הגויים, שהגיעו מחנות האריגים, ששימשה מעין מבוא לבית, דיוניהם הטרדניים ועמידתם על המקח בקולי־קולות, הטילו בליבנו, לב ילדים רכים, פחד טמיר, כמוס ובלתי־מוּדע. לימים אף ירדנו לסוף אנחותיו של אבא עם כניסתו מן החנות אל הבית, עם המעבר מרשות אחת שכולה חולין שבחולין, מלאה פחדים, בהלה ודאגה, אל רשות שניה, ששפעה שלוות־השקט, רווחה והרחבת הדעת.

יהודי תם וישר היה אבא, ירא־שמים, שומר מצוות וגומל חסדים. למדן מופלג לא היה, אך בקי בחדרי תורה, באגדה וספרי־יראים וקורא בשקידה בספרות יידיש. כתבי פרץ ושלום־עליכם היו חביבים עליו ביותר והיטיב לקרוא בהם בהתאמה וברגש. לילות החורף הארוכים, ובייחוד לילות שבת, הפכו ערבי ספרות ממש. משגדלו הילדים נטלו אף הם חלק נכבד בקריאה, בהצגה ובסיפורי מעשיות.

האדיקות המופרזת היתה למורת רוחו ולנו הילדים (שלוש בנות ואני – בן־יחיד) נתן חופש מוחלט ולא עמד לנו למכשול בארחות חיינו ובדרכי חינוכנו. אולם על קדושת השבת שמר כעל בבת עינו ואם הוטל עליו, לרגל עסקיו, לשבוֹת הרחק מן הבית, לא היה קץ לעגמימותו ולעצבו. בימות החורף נאלצנו לא פעם לסבול קור, כשלא נמצא “גוי של שבת” להסיק את התנור. ואם העז אחד הילדים והעיר, ולוּ גם דרך שחוק, שבגלל מלאכת ההצתה של גפרור לא כדאי להתענות בצינה ובטחב, נזף בו אבא קשות. הוא היה אומר: “לבי לבי על הכופרים ופורקי־העול למיניהם, שלא טעמו טעמה של שבת מימיהם!”

סחה לנו אמא: היה זה בשנה הראשונה לנישואיהם וימיה קרבו ללדת. אבא הירבה לנדוד עם סחורתו בירידים, על־פני עיירות וכפרים רחוקים ונידחים, יוצא לדרכו עם הנץ החמה ושב בשעות הערב ולעיתים אף לאחר חצות. באחד מימי הסתיו יצא למסעיו על־מנת לשוב, כדרכו, בערב־שבת. בבקרו של יום שישי התקדרו השמים בעננים כבדים ומטר סוחף ניתך ארצה, ארובות השמים נפתחו. הגיעה שעת הדלקת הנרות ואבא בושש לבוא. מרוב עגמת־נפש אחזוה צירי־לידה וכרעה ללדת. הדודות והשכנות שהובהלו לבית ניסו לשדלה ולפייסה, שמחמת המטרות ששיבשו את הדרכים, החליט אבא לשבות באחד הכפרים הסמוכים. אך אמא לא נרגעה, לבה אמר לה שהוא לא ינוח ולא ישקוט ויצא לדרך. ואמנם, בחצי הלילה, שעה קלה לאחר שנולדה הבת הבכירה, התדפק על הדלת – עייף ויגע ורועד מצינה, שטוף־זיעה ומלוכלך מכף רגל ועד ראש. בפשטות ובתוֹם־לב סיפר: משהחשיך היום ירד מן העגלה, קיבל את פני השבת בתפילה קצרה וציווה על הגוי, בעל העגלה, להאט בנסיעה, למען יוכל להדביקו ברגל. לשווא היו הפצרותיו ותחנוניו של הגוי, שהאיץ בו לשבת בעגלה ולהגיע בהקדם למחוז חפצם. כמחצית הלילה התנהל אבא אחר העגלה, כשהוא נושם ונושף בכבדות, רגליו בוֹססות בבוץ ובאגמי מים מעל לברכיים ולבו חרד לשלומה של אמא, אך את השבת לא חילל.

שתי מצוות קיים אבא בכל נפשו ובכל מאודו: שמירת השבת וגמילות חסדים. ואם שמירת השבת היתה לו בחינת קודש הקדשים, הרי בגמילות חסדים ראה מעשה שבכל יום. פנקס גדול היה שמור עמו ועליו מצויירות שלוש אותיות גדולות ומאירות עיניים: גמ"ח (גמילות חסדים), וכשם שידו היתה פתוחה לגמול חסד עם כל דל ועני, קשה־יום ומי שנהפך עליו הגלגל ונשבר מטה לחמו, כן היה פנקסו פתוח ובו נרשמו בעלי־החוב. משבא לפניו יהודי לבקש גמ"ח לא חקר לתכלית ההלוואה. ובהגיע יום הפרעון והחוב לא נפרע, סימן אבא בצד השם עיגול קטן ואם חל בינתיים ראש־השנה, הוסיף העיגול אות “צ” ופירושה – צדקה. שכן אם נתעורר אותו בעל החוב והחזיר את חובו, ראה בו אבא כסף שהופקד בידו ופיזרוֹ לצדקה, בלי להקפיד על גודל הסכום.

סח לי לא כבר אחד מבני העיירה, מן הניצולים המועטים שזכה לעלות לישראל, שבאחד מימות החורף פרצה שריפה וביתו עלה באש, הוא ובני ביתו נשארו בעירום ובחוסר כל, ללא קורת גג מעל לראשם. האסון אירע בתחילת השבוע ובמוצאי־שבת כינס אבא בביתנו כמניין יהודים, מאמידי העיירה, פרשׂ לפניהם גליון נייר גדול ובו נוסח התחייבות בסכום, שיש בו כדי להקים את הריסות ביתו של הנשרף. ראו הנוכחים את הסכום הנכבד, שעליו התחייב אבא, וכן עשו ללא אומר ודברים, איש איש לפי השגת ידו ונדבת לבו. לא יצאו שלושה חודשים והבית עמד על תילו.

חייט לבגדי נשים פשוטים היה בעיירתנו ולו אשה חולה וכחצי תריסר ילדים קטנים, חוורים וחלשים. עיקר מאכלם בכל ימות השבוע היה מאמאליגה קרה, בצלים ותפוחי־אדמה, ואף אלה בצימצום. משהגיע יום שישי בין הערביים היתה אמא שולחת לשם, בידי אחד הילדים, חבילת מזון מלאה כל טוב: חלות, דגים ממולאים, עוף מבושל, פשטידת אטריות וכיו"ב. צדקה זו, שניתנה בסתר ובאין רואים כמעט, לא פסקה עד שגדלו הילדים ונעשו אף הם חייטים. פעם ביקש אותו חייט לגמול טובה עם אבא והציע לו לתפור בשבילי בגד לכבוד החג. פטרוֹ אבא בחיוך – “בשביל זאטוט זה לתפור בגדים? – אין ידי משגת! די לו בבגדים מוכנים, שאני מביא לו מן העיר”. ואכן, לא שיקר אבא, עבודותיהם של חייטי העיירה לא הניחו את דעתו ולא סיפקו טעמו. בשביל בנו יחידו הביא בגדים מוכנים, מן הטובים והמפוארים ביותר, “בגדי מלכות” בלשונה של אמא.

קולותיהם של הגויים, שהרעידו והפחידו אותנו הילדים, הלכו וגברו מיום ליום. לאט לאט חשו הורי כי הקרקע, שעליו בנו והקימו את ביתם הנאה, מתערער ומתמוטט. המשא ומתן היום־יומי עם הגויים, אף־על־פי שרבים מהם גילו רחשי־ידידות ואותות נאמנות, כביכול, עוררו בקרבם שאט נפש ורוגז. גזירות הרשות, שניתכו על ראשיהם חדשים לבקרים ושרבות מהן בטלו בכוחם של שוחד ושלמונים, לחם חוקם של אנשי השלטון ברומניה, מיררו את חייהם והפחד מפני יום־המחר הביא עמו דאגה גדולה בלב. תגרת־ידיים אם פרצה ביום השוק ננעלו הדלתות והתריסים הוגפו; ואף־על־פי שבעלי־הזרוע רחבי־הגרם שבעיירה הופיעו מיד מוכנים ומזומנים לכל צרה שלא תבוא, נדמו רוב בני־העיירה לבני־צאן מבוהלים. אנשי השלטון נגשׂו והציקו על כל צעד ושעל בזדון ובכוונה גלויה להרע. היה זה חזיון מעורר אימה לראות את “שומרי החוק והסדר” מתעללים ומטילים קנס חמור, או סוטרים על לחיוֹ של בעל־מלאכה יהודי, עני מרוד ומטופל במשפחה גדולה, על חטא שחטא ועשה מלאכתו ביום ראשון בשבוע, שבו הוכרז שבתון כללי.

זכורני, באחת השבתות, עם שובו של אבא מתפילת שחרית בבית־הכנסת ועוד לא הספיק לברך על היין, הופיע בביתנו איש שררה חשוב וביקש שימכרו לו אריג לחליפה. בפתח הבית ניצב כשחיוך זדוני מרחף על שפתיו למראה פני אבא שחוורו. בלי אומר ודברים ובידיים רועדות מדד לו אבא את האריג, אגב בקשה מנומסת מאוד שהלקוח יואיל בטובו לגזור אותו בעצמו ותוך כדי וויתור גמור על הממון מחשש חילול שבת. מי שלא ראה את פני אבא באותו מעמד, לא ראה אדם בעלבונו ובדכאונו. אותה שבת הושמעו הזמירות בביתנו בקול־בוכים, שכולו אומר עצבון ומפח־נפש. ואולם בברכת־המזון הגביה אבא את קולו ובנעימה רוויה געגועים וכליון־נפש התחנן: “ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו. ברוך אתה ה', בונה ברחמיו ירושלים, אמן!”

מאז הצהרת בלפור נתן אבא דעתו על עלייה לארץ־ישראל והירבה לספר באזנינו על הבית הקטן שנקים לעצמנו באחת ממושבותיה, כשאנו עובדים את אדמתנו, נהנים מפרי עמלנו ויושבים “איש תחת גפנו ותחת תאנתו”. חושו הבריא לחש לו, כי עליו לקום ולצרור צרורותיו, לעזוב את “בור השוּמן” ולברוח. בכל הזדמנות, עם בואם של שד"רים ועם עלייתם של חלוצים, תינה בפניהם אבא את עקת לבו ואת כמיהתו לארץ־אבות, אך המציאות באה וטפחה על פניו, מן השמים עכבוהו. בעודו עושה הכנות של ממש לעלייה ניתך עליו אסון מחריד בפתאומיותו ובאכזריותו, שזיעזע את כל מוסדות הבית – מוֹת אחותי הבכירה, כשנתיים לאחר נישואיה, בהניחה אחריה תינוקת בת תשעה חודשים. שנה תמימה לא פשטו הורי את בגדי האבל שלהם וכל ענייני הבית והחנות והעקירה מן המקום הוזנחו ונשכחו מלב. ובטרם התאוששו ממכה איומה זו ופורענות חדשה נתרגשה ובאה עליהם – האחות השנייה הצהירה גלויות, שהיא לא תעלה לארץ־ישראל, שכן פניה לרוסיה… ומשנישאה לצעיר, משכיל ומורה עברי מובהק, שאף הוא דבק באידיאה זו, רפו ידי אבא וכמעט אמר נואש. להיפרד מן הילדים לא רצה, אף לא יכול.

פיצוי־מה בעצבו וביאושו הבאתי לו אני, משגיליתי לו משאלת לבי להמשיך לימודי לא בצרפת או בבלגיה, דוגמת יתר חברי, אלא דווקא באוניברסיטה העברית בירושלים. על אף הצער שמילא את לבבו על כי עומד אני לגלוֹת מעל שולחנו, לא היה קץ לשמחתו ולגאוותו. עלייתי לארץ־ישראל הדליקה מחדש שלהבת געגועיו והפיחה בו רוח־תקוה. פעמיים ביקר בארץ, התהלך בה לאורכה ולרחבה, חקר ולמד את תנאי הארץ, איזן ותיכנן תכניות לעלייה. אבא שב לביתו מלא התפעלות מכל אשר ראו עיניו וחדוּר החלטה נחוּשה לחסל את עסקיו ולעלות, ופתאום באה השוֹאה ושׂמה קץ לכל חלומותיו. בית־אבא, הנאה והמטופח, הפך תל שממה ומכל משפחתנו הגדולה והעניפה לא נותרו אלא נפשות מעטות.

 

בעלי־בתים, אנשי־בינה ויוצאי־דופן    🔗

לא כל יהודי העיירה היו מטיפוסם של דוד’ל ור' שמעון, לא בגבורה ולא בעם־הארצות. ניתנה האמת להיאמר כי העיירה, כמו ביסרביה כולה, לא נתברכה בעוקרי־הרים ובבעלי־תריסין ומספר למדניה, אצבעות יד אחת הספיקו למנותם. ואולם, היו שם יודעי־ספר ואוהבי־ספר וסתם בעלי־בתים חכמי־לב ואנשי־בינה, בעלי־מקרא ובעלי־אגדה, בקיאים בכל חדרי התורה והוגים בספר משניות ובעין־יעקב.

ידעתי־גם־ידעתי: רבים מהם עומדים עלי ומבקשים – זכרנו וכתבנו בספר! אך מה אעשה ואת העיירה עזבתי על סף בר־מצווה, עם צאתי ללימודים בגימנסיה ולא שבתי אליה אלא בימי הפגרה, בחודשי הקיץ. ועם סיום לימודיי בגימנסיה עליתי לארץ־ישראל. אין בכוחי, אפוא, אלא לשרטט דמויות בודדות בלבד, שנחרתו בליבי הרך ונשתמרו בזכרוני.

אחד אחד מופיעים הם לנגד עיניי – תלמידי חכמים, בעלי זקן ופיאות ולבושים קפוטות ארוכות, ולעומתם לובשי קצרות וחובשי מגבעות קשות, אפילו בימות החול. אלה כמו אלה, רובם יהודים כשרים, שלמים בנפשם, מקפידים על מצווה קלה כחמורה ובצד עבודתם ועסקיהם בשדה ובכרם, באמברי התבואה ובחנות, שמו לילות כימים ועסקו בתורה לשמה.

מי לא יזכור את ר' שפטיל דוידזון, שכיהן במשך ארבעים שנה רצופות שו"ב ומוהל בעיירה וחזן בבית־הכנסת ה"קלויז". אביו, הרב ר' שמואל זאב, שאף הוא שימש שו"ב בעיירה במשך ארבעים שנה, קרא לבנו שפטיל, כיוון שביום שבו הכניסוֹ לבריתו של אברהם אבינו סיים לימודו בספר “שפע טל” לרבי שבתי שפטיל בר' עקיבא הלוי הורוביץ, דודו של השל"ה הקדוש. יהודי בר־אוריין היה ר' שפטיל, חיבר כמה קונטרסים בהלכות מילה ופידיון הבן וביתו – בית ציוני למופת.

ביתו של ר' שפטיל עמד כולו בסימן של “שלטון הרגש” – כאן היתה האשה, מרת איידל לבית הוכברג, השוררת. היתה זו אשת־חיל, יפת־תואר וחכמת־לב, שכלכלה את ענייני הבית לרבות עסקי הפרנסה, בשום־שכל, בתבונה ובחן. והיא היא שהאצילה על הבית מחיוכה הטוב שכולו אמר קלות, עליזות ובדיחות־הדעת. בלעדיה היה הבית כאוניה ללא קברניט, כסירת־מפרשים ללא רוח. היא שקבעה את אורחות הבית, הלכוֹת חייו ומנהגיו. כשבעלי־הבתים בבית־הכנסת, שבו שימש ר' שפטיל שליח ציבור, קבלוּ ורטנו שקוֹלו רפה וחלש ואין שומעים אותו אלא המכובדים היושבים בכותל המזרח, העירו הליצנים: – “כך בוודאי גזרה עליו מרת איידל, שלא יאמץ קולו יתר על המידה, שמא יתחמם ויחטוף צינה ח”ו". ויש ידיים להשערה, שאשה חכמה זו היא שהכריעה את הכף לעקירה מן העיירה ולעלייה לארץ־ישראל (בשנת תרפ"ז), הרבה שנים לפני בוא השואה.

כשפשטה השמועה, כי ר שפטיל מוכר את ביתו ועולה לארץ־ישראל, עמדו הכל ותמהו. כל כך למה? – יהודי שפרנסתו מצויה, אמנם לא בשפע אך גם לא בצמצום, הבנים נתפזרו מי לארצות אמריקה ומי לארץ־ישראל, על מה ולמה ראו זוג זקנים “להרוס” בית כה נאה ומטופח ולעזוב עיירה שבה נולדו, בתוכה בנוּ את ביתם וחינכו את בניהם לתורה ולחופה ולמעשים טובים? איש מבני העיירה, שבחלקם הגדול היו ציונים טובים ובניהם עלו לארץ־ישראל, לא השיג כיצד אפשר “לעקור” בית שלם ולשתול אותו בארץ חוֹלוֹת, סלעים ושרב.

כשעליתי לארץ־ישראל הלכתי לבקרם. הרבה עמלתי ויגעתי עד שמצאתי את השכונה, אחת משכונות העוני בירושלים, ועד שגיליתי את ביתם בדמות חדר אחד צר וצנוע, שהפליא בנקיוֹנוֹ ובדממת המנוחה שבו. היתה שעת אחר־צהריים של יום סתיו רך ונאה. ר' שפטיל ישב ליד השולחן ועיין בספר והאשה, מרת איידל, שקומתה נתכופפה קמעה, היתה רכונה על עבודתה, תיקון לבנים וגרביים. תחילה לא הכירוני, אך משגיליתי את זהותי, לא היה קץ לשמחתם. שניהם הקיפוני בחבילין חבילין של שאלות על כל אחד מאנשי העיירה, מגדול ועד קטן, על חייהם, מעשיהם ועסקיהם. ומששמע ר' שפטיל מטרת בואי לארץ־ישראל, ללמוד באוניברסיטה, פתח בדרוש ארוך, מתובל בגימטריות ונוטריקון כדי להסביר לי הסבר היטב מה יפה אמירתם של חכמינו ש"אין תורה כתורת ארץ־ישראל, ולא חכמה כחכמת ארץ־ישראל", עד שהפסיקתו מרת איידל: – “אורח יקר יושב בביתנו ואנחנו מקבלים פניו בדיבורים ומלעיטים אותו בדרוש, ומה מכוח כיבוד?” ומיד ניפנתה ויצאה למטבח, שעמד בחצר.

ישבנו ושתינו תה עם מרקחת דובדבנים ועוגיות פרג פריכות וטעימות, שנמוחו בפה, מעשה ידיה של מרת איידל. ר' שפטיל שפשף את משקפיו, שכהו מהבל התה, ושוב פתח בדרוש מפולפל על “אשת חיל מי ימצא” וביקש להוכיח, שאשה בדמותה ובצלמה של מרת איידל תחיה ניצבה לנגד עיניו של החכם מכל אדם, כששר אותו פרק מופלא שבספר משלי. והיא, מרת איידל, ישבה מולנו, עיניה מושפלות וכבושות, בלעה בצמא את דבריו וכולה סמוקה וקורנת מאושר. כיוון שהגיע לסוף הפרק “ויהללוה בשערים מעשיה”, מצאתי לעצמי הזדמנות טובה ל"אינטרמצו" קל ושאלתי: – “כלום רק בעלה יהללה? והבנים?” מתוך כוונה ברורה, שעל־ידי כך תאמר גם מרת איידל דברה. ואמנם, לא טעיתי. היא פתחה וסיפרה בטוב טעם ובקיצור נמרץ על חייהם, מעשיהם וגלגוליהם של הבנים ובני־הבנים וסיימה: – “אונדזערע קינדער, ברוך השם! איינער וויינט, דער אנדערער לאכט און דער מיזיניק זינגט” (כלומר: ילדינו ברוך השם! אחד בוכה, אחד צוחק ובן־הזקונים שׁר). באימרה קולעת זו נתכוונה לבן הבכור, מנחם מנדיל, שהיה עסקן ציבורי ושד"ר, הירבה לנדוד על־פני ערי ביסרביה ועורר, ברוב בכי ואנחות, את יהודיה לקום ולנוס מיוון הגולה ולעלות לארץ־ישראל; לבן אפרים, אשר אהב לצחוק והיטיב להצחיק את הרבים, כתב עשרות פליטוֹנים והומורסקות וערך שני ילקוטים להומור, לפולקלור ולסאטירה ולבן־הזקונים, אליהו, שהשתלם בבית־ספר חקלאי בארץ, עסק בחקלאות וקיים “הזורעים בדמעה ברינה יקצורו”.

כאמור, עלה ר' שפטיל לארץ־ישראל בשנת תרפ"ז וכאן נפטר ביום ז' בטבת תש"ב, בשנת פ"ז לחייו.

ר' ברוך דוידזון, שאר בשרו של ר' שפטיל, בעל שכל חריף ומפולפל, בור סוּד שאינו מאבד טיפה, שמילא כרסו בגפ"ת וגם מחכמות חיצוניות לא משך ידו, עובד אדמה חרוץ ועם זאת – עני ואביון כל ימיו. מה עצמו כשרונותיו של ר' ברוך ומה רבו פרנסותיו ואף־על־פי־כן לא ראה בהן סימן ברכה. איכר היה, בעל־כרם ובעל־יקב, בעל־קורא בבית־הכנסת ובשעת הדחק גם מנהל חשבונות בבנק, מעין קופת־מלווה, ועל כולם – “בטלן” מוּעד, בעל־דמיונות ומפוזר בנפשו עד כדי גיחוך. בספר התורה קרא בניגון ובהטעמה ובעיניים עצומות למחצה, אך מעולם לא נכשל בשיבושה של תיבה או בסירוסה של נעימה. את החשבונות בבנק ניהל על־סמך הזיכרון. וכשבאו לפניו בעלי בתים חשובים, מנכבדי העדה והרב בתוכם, וקבלוּ: “הייתכן, ר' ברוך, לנהל חשבונות על־סמך הזיכרון?” גיחך ר' ברוך לעומתם ותוך כדי כך מנה בפני כל אחד מן הנוכחים שיעור ההלוואה שקיבל ביום פלוני, הסכומים שהחזיר ואלה שהוא חייב לפרוע ביום פלוני…כשיצאה גזירה מטעם הרשות, שמנהלי חשבונות חייבים בבחינה ממשלתית, לא נבהל ר' ברוך. ללא היסוסים הרבה יצא לעיר־המחוז, הופיע באולם הבחינות, העיף עין על גליון־השאלות ובטרם הספיקו חבריו למקצוע לפנות כה וכה פתר את השאלות בצורה מבריקה ומושלמת. מפה לאוזן סיפרו כי הבוחנים, שלא הצטיינו באהבת־ישראל יתירה, פערו פה, תהוּ והשתוממו על יהודי מוזר ומשונה זה בהילוכו המרושל ובלבושו העלוב, שהדהים אותם בתפיסתו המהירה ובשכלו החריף. כאמור, בעל־זיכרון למופת היה, אף־על־פי־כן לא זכר מעולם לחבוש את כובע הקסקית שלו בצורה נכונה, תמיד היתה המצחה שמוטה אם לצד ימין ואם לצד שמאל, אך לא בקו ישר עם האף. מעולם לא זכר לצחצח מנעליו, לסרק זקנו או להבריש את הקפוטה. וכשנתעוררו בני־משפחה וידידים והעמידו אותו על לבושו המרושל השיב, וכדרכו, בשנינה: “החכמים, שבמחיצתם אני מבלה בלילות, כדי לקיים “לא איברי סיהרא אלא לגירסא”, אינם מקפידים עמי על הילוכי ולבושי. ואם הללו דעתם נוחה הימני, מה לכם כי תלינו עלי?”

ר' יחיאל פינטשווסקי, יהודי משכיל ומשופע בנכסים, בעל־בית מכובד ומעורב עם הבריות, נאה במזגו ובמידותיו. ביתו, שהתנהל על טהרת הלשון הרוסית, אמר התנגדות גלויה לציונות ולכל מעשיהם ושאיפותיהם של הציונים.

מפה לאוזן ספרו, שבתו של ר' יחיאל דחתה הצעת־נישואין מכובדת והוגנת מאוד כיוון שאותו “מועמד”, שמילא כרסו בש"ס ובפוסקים, לא שלט בלשון הרוסית והספרות הרוסית היתה בשבילו כספר החתום. אידל, בנו של ר' יחיאל, לא נראה בבית־הכנסת אלא לעתים רחוקות. וכשנשא אידל לאשה את רחיל’קה היפה והענוגה ובשבת הראשונה לאחר הנישואין נאלץ לעמוד במשך כל זמן התפילה ליד חותנו, ר' חיים קורנבליט, בכותל המזרח של ה"קלויז", חש עצמו כארי בסוגר. לאחר התפילה סיפר אידל לידידיו: – “יצאתי משם סחוט, עייף ויגע כאילו העמסתי מאה עגלות תבואה”.

ר' אברהמ’ל אקסנפלד, יהודי נשוא־פנים, גבה־קומה וחסון, בעל קרקעות ובעל נכסים. הופעתו המרשימה, זקנו היורד על־פי מידותיו וכל הליכות ביתו אמרו נגידות. איש משכיל וציוני נלהב היה וברוח זו חינך את בנו ובתו שהיכו שורש בארצנו. ביתו, בית מידות יפה ומטופח, על חדריו הגדולים והגבוהים (לפי מידתו!), החצר רחבת־הידיים ובאר המים שבמרכזה, עשו רושם של ממלכה בזעיר אנפין בלב ליבה של העיירה. בלכתי לבאר כדי לשאוב מים חיים משיבי־נפש, בימות הקיץ הלוהטים, היה נכנס עמי בשיחה בענייני פוליטיקה בכלל ובענייני ארץ־ישראל בפרט. דומה עלי, שענייני ארץ־ישראל הרחוקה היו נהירים לו וקרובים ללבו יותר מענייני המדינה שבה חי ובה חיו אבותיו ואבות אבותיו. בדברו בארץ־ישראל היו פניו לובשים ארשת של תום וחלום וכולו נראה כילד המסיח באוזני עצמו אגדה לוקחת לב. יום אחד, ואני אז ילד עם ילדי ה"חדר", פנה אלי ואמר: – “חיימל, אתה תעלה לארץ־ישראל ותלמד תורה באוניברסיטה העברית בירושלים, שזה עתה נפתחה על הר־הצופים” ובשעת דיבור התיז, כדרכו את ה"ריש", שנשמעה לעתים כגרגור ארוך ממושך. אודה על האמת, אותה שעה לא ידעתי מה הוא סח…

לימים, כשביקרתי בבית־אבא, ואני סטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים, הזכירני ר' אברהמ’ל את דברי נבואתו והוסיף, כשחיוך של טוב־לב וקורת־רוח השתפך על פניו: – “ובכן, כאשר ניבאתי כן הוא, אלא מה ללמוד כאן או באחת מארצות־נכר הקרובות בקרב הגויים?” ותוך כדי כך ביקשני לספר לו על לימודי, מורי ועיקר העיקרים – על ירושלים. משסיימתי את דברי הוסיף ושאל: – “מבעד לחלון של אולם ההרצאות, שבו אתה שומע שיעורים באוניברסיטה שעל הר־הצופים, רואים את כפר ענתות, מולדתו של ירמיהו הנביא. האומנם כך סיפרת לי?” ועלתה מדבריו נעימה של כמיהה, חלום וגעגועים שאין להם סוף…

ר' נפתלי אקסנפלד, אחיו של ר' אברהמ’ל, אף הוא גבר גבה־קומה, בעל זקן שחור, בעל פנים האומרות טוב לב ועיניים לו חייכניות ואבהיות. ביתו שעמד ליד בית־הכנסת ה"קלויז", לא היה רחב מידות כביתו של אחיו, אך כולו נשם בעל־ביתיות, אווירה טובה ונוחה וחום משפחתי. דוגמת רבים מבני העיירה לא היה בעל מקצוע אחד וקיים הלכה למעשה מאמר חז"ל: “לעולם ישליש אדם את מעותיו – שליש בקרקע ושליש בפרקמטיא ושליש תחת ידו” (בבא מציעא מב). האמת ניתנת להאמר כי את השליש השלישי, “תחת ידו”, לא קיים תמיד, מטעם אחד פשוט, מחמת דחקותו. איש תם וישר היה ונתן אמון מלא בכל אחד, בן־ברית ושאינו בן־ברית, ועל־כן נמצא לא אחת מקופח ומרומה ושכרו יצא בהפסדו. ואכן עול־הפרנסה של הפרקמטיא (חנות לאריגים ולכל מיני נעליים וערדליים וכיו"ב) הוטל בעיקר על אשתו, אשת חיל! עליה סיפרו כי מעולם לא יצא קונה מבית ־המסחר שלה בידיים ריקות. ביקש הקונה אריג שלא היה מצוי אצלה, קנה זוג נעליים או זוג ערדליים, שכלל לא ביקש, כיוון שאותה סחורה היתה מצויה אצלה בשפע…

איש דינאמי היה ר' נפתלי, עסוק וטרוד תמיד, אץ־רץ לעסקיו כאחד מעשירי העיירה, כביכול, ולמעשה חי כל ימיו בדחקות ובעוני. הכרת פניו ענתה בו, שאלמלא הכורח של הפרנסה כדי לקיים את ביתו, אילו ניתנה לו הברירה, היה מעדיף לשבת בבית־המדרש ולעסוק בתורה. מי שלא ראה אותו בשעת תפילה, לא רק בשבתות ובחגים אלא גם בימי חול, בוקר צהריים וערב, לא ראה אדם רגוע, שלו ושלם עם עצמו. בשעות הברוכות הללו כאילו “מצא את עצמו”, גילה את אישיותו האמיתית. בעולם הרוח חש עצמו איתן, בטוח ומאושר ביותר. מתוך אהבת התורה העניק לילדיו (שתי בנות ובן שהיכו שורש בארצנו) חינוך נאות ונטע בהם את האהבה לעבודה ואת הכמיהה לציון.

ר' שלום אֶלגוּרט (“שלום דער פּוֹילישער”). יהודי בעל צורה, גבה־קומה ולו זקן לבן ומטופח, שירד על־פי מידותיו. מקומו היה ב"מזרח" של ה"קלויז". בצאתו לבית־הכנסת, בשבתות ובימי חג ומועד, כשהוא צועד בראש ובעקבותיו רעייתו גיננדיל (מומחית ל"חילוץ עצמות" ולכל מיני נקעים ושברים) ושבעת בניהם, גבוהים ותמירים כברושים זקופים, חשת כי לפניך לא רק משפחה אלא שבט שלם, שכולו שופע דבקות ושרשיות. עד סוף ימיו היה ר' שלום אלגוּרט זקוף קומה, משכמו ומעלה, וגיננדיל כתיאורו של ש"י עגנון: “אשה ולדנית, גברתנית וחכמנית”.

ר' שלום אלגוּרט הלך לעולמו כמה שנים קודם גיננדיל. יום־יום, בשעות אחר הצהריים, היתה גיננדיל “מבקרת” אצלו בבית הקברות. וכששאלוה פעם: – “גיננדיל מאין ולאָן?” השיבה מניה וביה, בפשטות טבעית ובסבר טוב: – “ביקרתי אצל שלום וסיפרתי לו על התרחשויות היום”.

באחד מביקורי בבית־אבא, ואני כבר סטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים, ראיתי פעם את גיננדיל, בשעות בין הערביים של יום קיץ לוהט, אצה־רצה ברחוב, נושמת ונושפת בכבדות וכולה אומרת דאגה. מה קרה? סיפרה גיננדיל כל עוד נפשה בה: – “מחפשת אני את הילד שלי! מאז ארוחת הצהריים נעלם מן הבית. והנה הגיעה שעת ארוחת־הערב והילד איננו”. ה"ילד", בדמות מהנדס צעיר שזה עתה סיים לימודיו בטכניון וגובהו למעלה ממטר ושמונים, בן הזקונים של גיננדיל, ישב אותה שעה בביתה של הרוקחת שרה לאבר, בחברתם של יחזקאל קומרוב, ברל רשקובסקי, מוטל שמוקלר, פּרלה קורנבליט ואחרים, שתו תה מן ה"סאמוֹבאר" (מיחם) והאזינו לרדיו – מקלט הרדיו היחיד בעיירה!

משגילתה סוף סוף את ה"ילד" ספקה גיננדיל כפיה והתריסה: – “מה פלא שכולך גל של עצמות, דל ורזה, צנום וכחוש, אם במקום “וועטשערע” (ארוחת ערב) אתה יושב כאן, שותה תה ומאזין לזמירות”…

ר' מאיר ויינברג – כל חזותו אמרה ישוב־הדעת ומתינות. דרך הילוכו בצעדים איטיים ומאוששים, לבושו הצנוע ושיחתו השקטה, כמעט בלחש, העידו כי לפנינו איש־אדמה בכל רמ"ח אבריו. שתקן מופלג היה, שתקנותו גבלה כמעט בביישנות. ביתו, בית איכרים לכל תגיו ודקדוקיו, נשם כ"ד שעות ביממה עבודת־כפיים, עמל קשה ומפרך ואהבת האדמה. ואילו בתוך הבית, בחדריו האפלוליים והמסודרים בטוב־טעם, בחן ובפשטות ובספרייתו העשירה בספרי־קודש וממיטב הספרות העברית והרוסית, היתה שרויה אווירה של שקט ושלווה, שובע וביטחון.

ר' יוסיל ויינברג – שאר בשרו של ר' מאיר, אף הוא איש אדמה, אלא שההצלחה לא האירה לו פנים. אף־על־פי־כן שפע הבית ניגון! האב ושניים מבניו ניגנו בכינור ובגיטארה, על־פי השמיעה בלבד וללא ידיעת תווים. הניגונים שבקעו מבית זה, ובלילות הקיץ בעיקר, הלכו מסוף העיירה ועד סופה והרטיטו לבבות. אחד הבנים, מאיר מניצולי השואה, החי עתה אי־שם ברוסיה, מורי לכינור, היה מאלפני ואומר: “כינור איננו לחם ואף לא מים. לחם – אכלת ושׂבעת; מים – שתית ורווית, ואילו האימונים בכינור אין להם סוף ואין להם שיעור, וכל המרבה הרי זה משובח”. למותר להוסיף, שלא נערך נשף בעיירה בלא השתתפותו של מאיר, לעתים אף בסיוע כמה מתלמידיו ואני בתוכם. בשעת הנגינה היה מאיר עוצם עיניו למחצה, מרכין גופו הגדול, מדביק בכל כוחו את הכינור אל סנטרו וכל חזותו העידה כי מרחף הוא אותה שעה הרחק־הרחק, בעולם של חלומות והזיות, שבו חש עצמו טוב ונוח יותר מאשר במציאות האפורה שסבבה אותו…

ר' יצחק (איציק) “הפוליטיקאי”, כך היה כינויו בפינו, הילדים, ולמעשה לא היה אלא סוחר תבואה זעיר, סתום־העין וחשוך־בנים, שאהב לקרוא עיתונים ביידיש כמובן, ואגב כך הוסיף פירושים משלו על המצב בעולם בכלל ועל המצב במדינה בפרט. מעולם לא היה מנוי על עיתון ולא רכש עיתון בכספו. אבא ז"ל היה מנוי על “אונזער צייט”, היומון היחיד בביסרביה שיצא לאור בקישינוב והגיע לעיירה, באמצעות הדואר, לאחר שלושה־ארבעה ימים. ר' יצחק היה הולך ישר לבית הדואר, מביא את העיתון, מתיישב בגזוזטרה שלפני הבית בימות הקיץ ובבית פנימה בימות החורף, קורא בו בהטעמה ובקול רם. קריאתו היתה בקצב מהיר ובנעימה מאונפפת כל־כך, ששום ילוד אשה לא היה מסוגל להבין מה הוא סח. תוך כדי קריאה היה מוסיף פירושים משלו ונותן “ציונים” למאמרים הראשיים, לפליטונים וכיו"ב. בעיקר נהנה מן הפליטונים של “אידל מלמד”, הלא הוא העיתונאי חריף־העט והשנון י' ויינשטיין, שהיטיב להאיר עניינים ולהגיב על מאורעות על־סמך כתובים מפרשת השבוע, מימרות ואגדות חז"ל מים התלמוד ומן המדרשים. אגב קריאה בפליטונים הללו היה ר' יצחק מתמוגג מנחת, קורא, חוזר וקורא, וכרגיל זכה אצלו תמיד ר' “אידל מלמד” לציון מעולה. אכן, הפליטוֹנים הללו היו צירוף מופלא של חריפות יהודית, פיקחות טבעית וסגנון עממי קל ולוקח־לב. אגב קריאה היה לוגם כמה כוסות תה, שהגישה לו אמי, וב"שכר" זה היה מרצה לפניה קיצור החדשות בתוספת פירושים, ניחושים והשערות משלו, שהיו תמיד פרי דמיון והתישבו בדוחק. ואם העז מישהו לחלוק על דעתו, היה דן אותו ברותחים והוכיח לו בעליל שאיננו מבין דבר בהוויות עולם. ר' יצחק ניחן בקול מיוחד במינו – קול שיצא מן החזה ולא מן הגרון. באזנינו, הילדים, היה זה קול־פחדים גם בשעה שניסה, כביכול, לפנק אותנו בדברי־מתיקה. אפילו בשעת תפילת שמונה־עשרה, הנאמרת בלחש, היה קולו נשמע למרחקים, גם מחוץ לכותלי בית־הכנסת. הליצנים שבעיירה, שטיילו להנאתם בסביבה, היו שואלים זה את זה: “האם ר' איציק מברך את קהל המתפללים או שמא נוזף בו?”…

ר' פסח פרוּמרמן, סוחר תבואה מכובד וביתו, בית קטן ונמוך, עם חלונות מרובעים קטנים, עמד מול ה"קלויז". מבוא אפל למחצה הוליך אל תוך הבית שבו שכנה המשפחה וחדר צדדי, שכולו ד' על ד' עם מטבחון צר, הושכר לקרובים־רחוקים של משפחתנו. לר' סאני (נתנאל) סתום־העין ואשתו שהיו חשוכי בנים. ר' סאני היה מעין “כל בו” סוחר תבואה זעיר, מתווך וקבלן, כביכול, לעבודות השחלה של עלי טבאק טריים, שזה עתה נקטפו. בעבודות אלו, שעליהן ניצחה אשתו, העסיק בדרך כלל ילדים ואותי בתוכם. משבאתי לגבות את “שכרי”, פטר אותי בתשובה מתחמקת וערמומית: “את החשבון כבר אסדר עם אבא”. לשמע תשובה זו ויתרתי ויתור גמור על השכר, כיוון ששעות העבודה אצלו היו על־חשבון ה"חדר" שממנו חמקתי…

בחדרים הקטנים והצרים של אותו בית שררה אווירה של שקט, רוגע וניקיון למופת. אשתו של ר' פסח היתה מספרת באזני אמי שבניה – בנות לא היו לה – מסייעים בידה בכל עבודות הבית כבנות ממש ותפילתה היחידה, שכלותיה ידעו להעריך איזה בעלים טובים ומסודרים חינכה בשבילן.

ר' פסח, יהודי נמוך קומה ובעל זקן שיבולת, מראשוני המתפללים בבית־כנסת “הקלויז” ומקומו הקבוע – מול ארון הקודש. דומה, שמכל תפילות השנה היתה חביבה עליו ביותר “ברכת החודש”. משהגיעו ל"הלל", היה קולו הולך מסוף בית הכנסת ועד סופו. “השמים שמים לה”, היה מסלסל בקולו, מתרפק על כל תיבה וניכר היה שחבל לו לסיים, צר לו להיפרד מתפילה זו שבה, כנראה, מצא פורקן לעצמו. ומשהשמיע החזן “אם הבנים שמחה” החרה החזיק אחריו ר' פסח בכל כוחו ובקול רם. אותה שעה היה ר' ברוך דוידזון מתבדח, כדרכו, ואומר: “ר' פסח מסלסל ומהדר בתפילה זו במיוחד כיוון שנתברך בבנים, אילו נתברך בבנות ספק אם היה שמח כל־כך”…

דודי ר' יוֹאל

נמוך קומה, בעל זקן צהבהב, לבוש תמיד בגדי משי ושתקן גדול – כזה היה דודי ר' יואל, אחיו של סבא מצד אמא. מעולם לא שמענוהו מדבר, אלא מעיר הערה קצרה, מחייך חיוך טוב ומשמיע מאמרי חז"ל או אמירה עממית שגורה וקולעת, כאילו ביקש ללמדנו כיצד יש לדבר: בקיצור נמרץ, בחסכנות וישר אל העניין. יותר מכל קצה נפשו בשיחות ארוכות ובדברי רכילות; הולכי רכיל היו בעיניו בבחינת גנבים ורמאים וחלילה לו לאדם הגון להימצא במחיצתם, לא כל שכן לדור עמהם בכפיפה אחת. על מקומו בכותל המזרח בית־הכנסת ויתר משום שבשכנותו ישב אחד שנודע בעיר ככעסן ודברן מופלג.

איש תם וישר, טוב־לב ותמים־דרך, עושה רצון אביו שבשמים וחסיד בכל מעשיו – כזה היה כלפי חוץ וכלפי בני ביתו. בא לפניו בנו בכורו ושח לו שעה ארוכה על ענייני הפרנסה היגעים, על קשיי חייו ונדודיו על־פני הכפרים בכל ימות השבוע ועל רצונו להיחלץ ממיצר העיירה, למענו ולמען הבנים הגדלים והולכים – הקשיב דודי בשקט לדבריו, חוֹנן אותו במבט רחום וממושך, ולבסוף פטרהו באימרה, שאליה נתלוו תמיד שתי מלים: “נוּ, כן – קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים־סוף”. וידע הבן שנסתיימה השיחה ואין להוסיף. באה אחת הבנות ושפכה לפניו את מר לבה: מטופלת היא בבנות, והבת הבכירה כבר הגיעה לפרקה ובעלה נהפך עליו הגלגל ונשבר מטה לחמו, בין־לילה צצו טחנות חדשות ואין שועה עוד אל טחנת־הרוח הקטנה והדלה שלו. נתן בה האב עיניים טובות והפטיר כלאחר יד: “נוּ, כן – ברוך ה' יום יום. העיקר ביטחון, ה' ירחם”. אף־על־פי שלא עמד להם לבניו ולבנותיו בשעת דחקם, כי עני ואביון היה כל ימיו, יצאו הללו מלפניו תמיד מחוזקים ומנוחמים; דבריו המתונים והמועטים נסכו בליבם אמונה ובטחון והניסו מהם יגון ואנחה, ולוּ רק לשעה קלה.

“יאה עניוּתא לישראל” – על מאמר חז"ל זה היה חוזר בהזדמנויות שונות ואף קיימוֹ בגוף ובנפש; הדחקות לא נתנה את סימניה בביתו, משום שידע להסתפק במועט, ממש בקב חרובין מערב שבת לערב שבת. הנקיון והסדר שבביתו ובבגדיו הביאו רבים לכלל טעות שהוא אחד מעשירי העיירה, אך למעשה לא היה אלא סוחר תבואה זעיר. אכן, מסחרו לא היה לו כל ימיו אלא כעין תוספת, כמין דבר של מה בכך. והעיקר? העיקר היה לו ספר תהילים. ספר זה היה סוד חייו ועיקר חייו, בו נתקפלה כל הווייתו, וכל הבלי העולם הזה לא נראו לו אלא בחינת מותרות ודברים בטלים, שאדם יגע למענם ומכלה בהם את כוחו לריק.

סדר יומו היה כמהלכו של שעון מדוייק – בהתמדה, בקביעות ובהקפדה על כל קוצו של רגע. השכים – נטל ידיים והתחיל עוסק בצרכי הבית: מרתיח חלב, שופת תה, מלקיט את העופות, שוהה שעה קלה במחסן התבואה הסמוך לביתו, מכניס עצים להסקת התנור בימות החורף, ושואב כמה דליי מים מן הבאר הסמוכה, והכול תוך אמירה בלתי־פוסקת של פרקי תהילים. סיים את מלאכותיו, שוב נטל ידיים, החליף בגדי העבודה בבגדי המשי, שהיו תמיד נקיים ומגוהצים, כאילו זה עתה יצאו מתחת ידו של החייט, והלך לבית־הכנסת בצעדים מדודים וקצובים, לבו טוב עליו ושלוות עולם על פניו. הוא היה מן המקדימים לבוא ומן המאחרים לצאת מבית־הכנסת, אך לא לשם שיחות בטלות או ענייני עסק, אלא לשם אמירת תהילים בתוך דומיית בית־הכנסת, כשכולו מכונס ומבודד ואינו מתערב עם הבריות, כאילו עג עוגה לעצמו ועומד בתוכה מוגן מכל פגעי העולם. קולו הערב השתפך ומילא את כל חללו של בית־הכנסת והגיע עד לאזנינו, ילדי ה"חדר" הסמוך, והתמזג עם צפצוף הצפרים ורשרוש האילנות למנגינה אחת לוקחת לב. גאון וגאוה מילאו את לבי הרך כשהצצתי מבעד לחרכי בית־הכנסת הריק, שמתוכו נישא קולו של דודי ר' יואל; ופתאום נראה לי אותו יהודי גוץ ופשוט ונחבא אל הכלים כארז עתיק ימים, ששום רוח שבעולם לא יזעזעהו ולא יעקרהו משרשיו…

שב מתפילת שחרית סעד את לבו ויצא לעבודת יומו, לקנות ולמכור מעט תבואה. והכול ב"קול דממה דקה", במלים ספורות, כמעט בשתיקה גמורה. מעולם לא עמד על המקח ולא הירבה במשא ומתן – ניאות המוכר או הקונה למחיר שהציע או ביקש – מה טוב, ואם לאו – נסתלק כלעומת שבא. סוחרים מנוסים העידו על בקיאותו בענייני תבואה אף תמהו על כך שמעולם לא נכשל בקניית סחורה גרועה או מקולקלת. האמון המופרז שנתן באחיו הסוחרים, להבדיל ב"גויים", שימש חומר לכל מיני אגדות והלצות. דודי היה שומע את “קלונו” ומוסיף לחייך, כמבקש לומר: “אף־על־פי־כן, עיניכם הרואות, כלום אינני עשיר מכולכם? – ואיזהו עשיר? השמח בחלקו”.

משראוהו סועד ארוחת צהריים, ידעו הכול שהשעה היא שתים־עשרה בדיוק, אף כי שעון לא היה בבית, והשעה נקבעה לפי מהלך השמש ומתוך הרגשה פנימית סמויה. שעות אחר־הצהרים היו קודש לעיון ב"עין יעקב" ושוב פרקי תהילים; אך הפעם הופרע על־ידי ביקוריהם של הנכדים ושיחותיהם של השכנים והידידים, שנתכנסו על הגזוזטרא רחבת־הידיים שלפני הבית. גזוזטרא זו שימשה מעין בית־ועד לחכמים; שם נחתכו כל ענייני המדינה, העיירה והמשפחה. והוא, דודי, יושב בתוכם ואינו יושב, מאזין לדבריהם ואינו מאזין, משתתף בשיחותיהם ואינו משתתף. מפעם לפעם נשמע קולו: “למנצח לדוד מזמור” וכולו מרחף בעולמות רחוקים, רחוקים. אותה שעה היה שוחט העיירה, יהודי תלמיד־חכם וממולח, נוהג להתלוצץ: “ר' יואל מהלך כל ימיו בחברתו של דוד המלך, ומה לו ולפשוטי־עם כמונו?”

לתפילת מנחה היה מקדים ונשאר בבית־הכנסת עד לאחר תפילת ערבית. בין מנחה למעריב, כשצללי הערב הישרו עצבות מרובה, נוסף לקולו המתרפק והמתחנן קסם מיוחד, כאילו ביקש להתגבר על השאון וההמולה שהקימו סביבו המתפללים בשיחות החולין שלהם. אותה שעה אמרה כל חזותו כאב על שהללו שקועים בעניינים ארציים פחותים ועוקרים עצמם מעולם שכולו הוד שבתפארת.

ר' לייזר (אליעזר) וייצמן, סוחר עצים, סוחר־תבואה מתווך ועל כולם עני ואביון. בעל הופעה מרשימה – גבה־קומה, יפה־תואר, בעל זקן הרצלאי מטופח ועיניים לו, עיני ילד טובות, רכות וחייכניות. איש נוח לבריות, סמל המתינות. הילוכו עקב בצד אגודל, דיבורו השקט, ביישוב הדעת, בשובה ונחת, הפליאו קרובים ורחוקים גם יחד. לכאורה, עני ואביון היה כל חייו, מטופל באשה חלשה ובילדים, ואף־על־פי־כן היתה בת שחוק טובה ומרגיעה מרחפת על שפתיו תמיד ופניו מאירות ומצהילות. מעולם לא ראוהו רוגז, עצוב, מיואש ואובד עצות. מעולם לא ראוהו ממהר, נחפז ואץ לעסקיו ולא מרוב שפע או מחמת רוב טוב, אלא פשוט מתוך איזו חכמת־חיים סטוֹאית שבה נתברך, שהיתה טבועה בדמו. הוא היה אומר: – “מעולם לא איחרתי את הרכבת. מה שייך? אם לא ברכבת של 8 בבוקר – אצא אם ירצה השם ברכבת של 5 אחר־הצהריים, מה החיפזון?” בכל עת ובכל שעה היתה לו ארשת של רכות וטוב־לב. הוא היה אמן השיחה הנאה וידע לתבל את סיפוריו בבדיחות משעשעות ובאמרות־כנף חריפות.

קרוב משפחה היה, חתנו של דודי ר' יואל, ואני אהבתיו אהבת־נפש אם בשל תכונתו לסנגר עלי תמיד, שעה שנתפסתי ב"קלקלתי" ואם משום סגולתו ללמד זכות על כל אחד, לגלות את הטוב ואת היפה בכל מקום ובכל מצב. בעיני, עיני ילד, נצטייר ר' לייזר בדמותו של “נחום איש גמזו”. בכל עת ובכל שעה היטיב לשלוט ברוחו וגילה גבורה ושלוות־נפש. עשה עסק שעלה יפה – שמח; יצא מופסד – לא נפל ברוחו ולא אמר נואש. בין אם סעד סעודת־מלכים דשנה, מלווה ביין ובמיטב מיני המאפה ובין אם סעד סעודת־עניים, היתה ארשת פניו מפיקה מידה שווה של טוב לב ושביעות רצון. יותר מכל שנאה נפשו בני־אדם מדוכדכים, מרי־נפש ובעלי מרה שחורה. דומה כי כל ימיו שימשה נר לרגליו אימרתו השנונה של לא־בריאר הצרפתי, בן המאה הי"ז (שר' לייזר לא שמע ולא ידע את שמו, כמובן): “הרגל עצמך לצחוק עד שהגעת לידי אושר, שמא תצא מן העולם ולא צחקת”…ליצני העיירה היו² פוסקים ואומרים: – “שמו וייצמן ואילו חזותו מעידה כי למעשה הוא הרצל”…

ר' מאיר משה לבנטאל, מאיר־משה הרופא והחובש. יהודי נמוך־קומה, גבו כפוף קמעה, בעל זקן “טרוֹצקיסטי” מחודד ובעל ארשת טובה ואבהית. הילוכו היה תמיד בנחת (אני הכרתיו בסוף ימיו) ודיבורו בלחש, כמו מונה ושוקל כל מלה שהוא מוציא מפיו. בשעת הדיבור נדמה היה לי תמיד כאילו הוא לוחש סוד, או קורא הכתבה לתלמידי בית־ספר ומקפיד על כך שכל מלה תישמע יפה ותיכתב כהלכה. רפואה לא למד מעודו, כמובן, ואת “חכמת הרפואה” קנה במשך־השנים מן הניסיון ומתוך ספרי־רפואה פופולאריים ברוסית שפיארו את חדר העבודה שלו. משנקרא לחולה היה קודם כל מודד את החום, ממשש את הדופק, מאזין בקפדנות לפעימות הלב ולפעולתן של הריאות, שואל פרטים על התיאבון, על ההרגשה הכללית וכיו"ב, ואם לא גילה סימני מחלה מדאיגים היה מירשם התרופות כמעט קבוע ובדוק: – לבלוע אבקת אספירין, למרוח את הגוף בחומץ, לשים רטייה של חרדל מסביב לצוואר או על העורף, לשתות כמה כוסות תה חם עם מרקחת דובדבנים, להתכסות בשמיכה ולהזיע יפה! בשעת הדחק ציווה להעמיד קרני־אומן (כוסות־רוח). ואם הבחין כי המחלה רצינית ביקש להזמין את הדוקטור, מלת־קסם שהיה מבטאה בהדגשה יתרה וביראת־הכבוד, או אפילו קוֹנסוּליוּם של רופאים מעיר המחוז. וראה זה פלא, לעתים קרובות מאוד סמכו הללו ידיהם על אבחנתו ועל דרכי הריפוי שהציע. נסיונו הממושך כרופא וכחובש בעיירה עמד לו לאבחן מחלות, להכין תרופות ולקרוא מירשמים של רופאים בצורה מפליאה. עצם הופעתו השליווה, שיחתו השקטה והמעודדת תמיד ליד מיטתו של החולה וידו הטובה, הרכה והחמה, השפיעו לטובה על החולה ועל בני־הבית כאחד.

בעודני ילד שמעתי מפיו סיפור נאה: באחת השבתות הוזעק לביתו של חולה אנוש. לא היסס הרבה ובא. משנכנס לבית מצא זוג זקנים סועד ארוחת־צהריים. – היכן החולה? שאל ר' מאיר־משה בתמימות. הצביעה האשה על בעלה, זקן מופלג כבן שמונים, שהיה שקוע באכילת חמין חם וריחני, שזה עתה הוצא מן התנור, וקינח בפשטידת אטריות ובלפתן שזיפים. עם סיום הסעודה בירך הזקן ברכת המזון, קם מעל השולחן ומסר את עצמו לבדיקתו של הרופא. הרכיב ר' מאיר־משה על קצה חוטמו את משקפי־הפּנסנה, שהיו קשורים תמיד על צווארו בחוט שחור, ומדד את חומו של החולה. פתאום קפץ הרופא ממקומו כנשוך־נחש וכמוכה תדהמה ממראה עיניו – חומו של הזקן הגיע לארבעים מעלות צלזיוס…לאחר כמה ימים פגש ר' מאיר־משה אותו זקן כשהוא בריא ושלם. שמח לקראתו ושאלו: – “עשית כמצוותי ולקחת את התרופות שרשמתי לך? בוודאי ערבו לך פחות מן המטעמים שמכינה לך אשתך!” לא ידע הזקן מה סח לו הרופא. נתברר, כי הזקן ואשתו גם יחד “הבינו” כי עצם מירשם התרופות, שרשם ר' מאיר־משה, הוא הוא שריפא אותו וכלל לא פנו לבית־המרקחת…

אותו זקן, כך שמעתי לאחר שנים, היה רוב ימיו איכר, עובד־אדמה, ולעת זיקנה – רועה־צאן. בוקר בוקר, עם הנץ החמה, היה יוצא עם עדרו למרעה ושב לביתו עם רדת הלילה. מעודו לא יצא מתחום העיירה, לא ראה רכבת ולא טעם טעמו של אוטובוס. הוא מת מיתת נשיקה בשנת התשעים לחייו והניח אחריו אשה, שחיתה עד גיל תשעים וחמש, וכשלושה מניינים של בנים, נכדים ונינים. בשנת חייו האחרונה התאונן פעם באזניו של ר' מאיר־משה כי עיניו כהו במקצת. יעץ לו ר' מאיר־משה להרכיב משקפיים. לשמע עצה זו מילא הזקן פיו צחוק והשיב – “משקפיים? – חס וחלילה, כלום רופא אני?”…

והיו גם “יוצאי – דופן”:

הלוא נזכור את לייזרל חריטוֹן, גבר גבה־קומה ויפה־תואר, שכבש לבבות בחינוֹ האישי, בלבושו האלגנטי ובאמונתו הבלתי־מסוייגת בכוחו להשיג כל אשר ליבו חפץ. לאחר שגרש את אשתו הראשונה, סאבינה, וחי בלי חופה וקידושין עם אסתר’קה, בתו יחידתו של ר' י"ר, עורר זעמם של כל אנשי העיירה. אף־על־פי־כן נמנעו מלבוא עמו בריב גלוי, אם מפחד ידו החזקה ואם מחמת קשריו עם אנשי הרשות. מעצם טבעו היה בעל לב־זהב, תומך עניים וסומך נופלים מאין כמוהו, אך יהירותו, שאפתנותו ורצונו להפגין את כוחו וכבוד עשרו, העבירוהו על דעתו. לייזרל ניהל אורח חיים של מותרות ובזבוז ולא פסק לשפץ, לפאר ולקשט את ביתו, שעמד מול ה"יאר". לא ארכו הימים והוא יצא נקי מכל נכסיו. סופו היה מר ונמהר – הוא מת בודד וערירי באחת מארצות אמריקה הלטינית, לאחר ששתי רגליו נקטעו כתוצאה ממחלה ממארת.

דניאל סוֹצקי, גוֹרדוֹבוֹי (שוטר) העיירה, בא־כוח השלטון, פקיד־הרשות בימי השלטון הרוסי. עם בוא השלטון הרומני ירד מגדולתו ויצא בדימוס, אך לעיתים קרובות עדיין לבש את בגדי השרד ולראשו חבש כובע עם כפתור מוזהב, זכר לעברוֹ ה"מפואר". לכאורה, היה הממונה על החוק והסדר מטעם הממשלה ולמעשה היה פורק עול ומפר חוק מאין כמוהו, החל בידו הפתוחה לקבל שלמונים מכל אחד, “ללא הבדל דת ולאום”, וכלה באורח חייו – שיכור מוּעד, רודף נשים ובעל לשון שכולה ניבול־פה וגסות־רוח. לעת זיקנה איבד מאור עיניו ונעשה “חוזר בתשובה”. הוא נהנה הנאה מרובה כשהיו פונים אליו, אם משום רחמים ואם מחמת שׂיבתו, לא בשם הגנאי דניל’קה אלא בשם ר' דניאל.

ילד הייתי, אך זכורני יפה. בין השמשות של יום קיץ לוהט יצא לטייל בלוויית אחד מבניו וישב לפוש על ספסל העץ שעמד לפני ביתנו. לבקשת אמי הגשתי לו כוס מים קרים משיבי־נפש עם מרקחת דמדמניות טרייה וריחנית. לגם דניאל מן הכוס, גמר את ההלל על המרקחת, מעשי ידיה של רחל’ה הטובה (היא אמי), והזמינני לשבת לידו. פתאום חיבקני דניאל בשתי זרועותיו, פתח ואמר: – “הנה יושב לפניך אדם זקן, שבור, עיוור ומלא חטאים כרימון. הוֹי, כמה חטאתי בימי חיי, אך גם מעשים טובים יש לזקוף על חשבוני. כמה פעמים חרפתי את נפשי והצלתי ילדים מפרסותיהם של סוסים משתוללים וכה יתן וכה יוסיף לי אלוהים שנים טובות כמה פעמים הוצאתי מכיסי כדי לקנות תרופות או עצים להסקה בשביל אנשים זקנים, חולים וערירים. כלום סבור אתה שמעשים אלה יעמדו לי בעולם הבא ויקלו עלי ענשו של גיהנום? בשבת האחרונה האזנתי לדרשתו של הרב על העונש הצפוי לרשעים בעולם הבא וחלחלה אחזתני”. לאחר אתנחתא קצרה סיים בקול בוכים: – “הלא ילד טוב אתה ומתפלל בוודאי בכל יום, אנא התפלל בעדי”…

 

הקנאי    🔗

זולת הרב, שני השו"בים, קומץ המלמדים ומורי בית־הספר, לא היו כמעט בעיירה יהודים שעשו את התורה קרדום לחפור בו. אפילו למדנים מופלגים מסוגו של ר' אידל ברוֹנשטיין (ר' אידל האדום), חילקו את יומם חציו לפרנסה וחציו לתורה ולצרכי־ציבור.

ר' אידל האדום, בעל מוח חריף ושנון, בר־פלוגתא נועז של הרב וממלא מקומו כל אימת שהלז נקרא לשמש בורר במשפטים מסובכים בערים רחוקות; הוא ניפלה מיתר תלמידי החכמים בעיירה, שרובם אנשי אגדה – מתונים, מקילים וּותרנים, ואילו הוא איש הלכה מוּעד היה, זועף וקודר תמיד וכל חזותו – יקוב הדין את ההר! בצאתו מפתח ביתו לתפילת שחרית, עם תיק־טליתו מתחת לבית־שחיו ושק התפילין בידו, נזדקרה ועמדה לנגד עיניך דמות אדם החש להבהיל רופא למיטתו של חולה אנוש או מי שאץ להציל מן השריפה – גבות עיניו העבותות זקופות, זקנו הארוך מתבדר ברוח, ראשו נטוי כלפי מעלה וכולו נפחד ומבוהל. בהשכימו לבית־הכנסת אצה לו הדרך תמיד, אף־על־פי שידע יפה כי בלעדיו לא יעזו לפתוח בתפילה, שם בקלייזל שלו! ומשאירעה אותה שערוריה, שהסעירה וזיעזעה את העיירה כולה, כשבתו של ר' י"צ ברחה אל הרופא הגוי, אך לא יצאה לשמד, היה זה כשיפודים מלובנים בבשרו של ר' אידל, שפסק בכעס ובחימה שפוכה: “יש לגרשם מן העיירה, את החצופה ואת החזיר המסואב גם יחד” אף־על־פי שהבין כי מעשה נחפז כזה יש בו כדי להעלות חמתם של השלטונות ולגרור אחריו תוצאות הרות־סכנות. “בת ישראל במחיצתו של גוי טמא”, שאג ר' אידל מנהמת לבו, “הלא זעקת שמים היא!” אימת־דורות ודביקות־דורות השתקפו אותה שעה מעיניו הזועפות. ומשחלה, לא ניאות בשום פנים להיבדק אצל אותו רופא, היחיד בעיירה, וטילטל את גופו החולה לעיר־המחוז הסמוכה, כדי לשאול בעצת רופאיה. ומיהו שעמד לימינו של ר' אידל במלחמתו הנועזת ברופא הגוי? – דוד’ל! הוא שהרעיש עולמות, לא נח ולא שקט עד שפיטרו את הרופא הגוי ובמקומו הובא לעיירה רופא יהודי.

האמונה היתה בשביל ר' אידל לא רק השקפת־עולם אלא תוכן חיים. כל חייו היו חתומים בחותם אחד: “צדיק באמונתו יחיה”. בסתר לבו, אך לא בגלוי, התנגד לציונות או נכון יותר לא האמין בה; הציונות לא פירנסה את שכלו הקר, היבש והמנתח. הוא היה ההיפך הגמור מן הרב – איש־השירה, ההתלהבות והרוֹך, ציוני נלבב ומטיף ציוני דגול.

רוב בניו של ר' אידל, סוחרים אך לא למדנים כמוהו, היו ציונים טובים, נשאו נשים ובנו בתים בעיירה ואילו בן־הזקונים שלו, השריד היחיד מכל המשפחה העניפה, עלה לארץ־ישראל ונפל במלחמת הקוממיות בקרב על לאטרון!

מר ונמהר היה סופו של ר' אידל. עדי ראייה, מניצולי השואה, סיפרו: “ידידיו” הגויים מן הסביבה, שאיתם עמד כל השנים בקשרי מסחר, הראשונים שבאו לבוז ולשדוד, הוציאוהו בכוח מביתו, הכריחוהו לחפור בור לעצמו וציוו עליו לרקוד עד יציאת נשמתו.

 

אינטליגנטים    🔗

האינטליגנטים של העיירה (סימנם המובהק: בימות הקיץ התהלכו בחוצות העיירה בגילוי־ראש ובימות החורף נעלו ערדליים ולא מגפיים!), גם הם לא כולם אברכי־משי היו, תשושי־כוח וחסרי אונים. בקרב קומץ האינטליגנטים שבעיירה נמצאו בחורים כארזים, אמיצי לב וחזקי־אגרוף. מי לא חש, ולוּ גם פעם אחת לפחות, בלחיצת ידו ה"ידידותית" של אידל פינטשווסקי (אידל קבּק)? ואם טפח על שכמך, לאות חיבה, דרך אגב, כשחיוך ערמומי מרצד בעיניו החייכניות תמיד, כדאי היה להקדים רפואה למכה ולשים רטייה במקום שנגעה ידו…וישראל ויינשטיין זכה לתואר “גיבור” מפי הקאצאפּ סאווין בעל הזקן הצהוב בכבודו ובעצמו, שהפיל חתיתו בגופו הגדול והחסון. ומעשה שהיה כך היה.

באחד מימות היריד, שנערך בעיירה ביום ג' בשבוע, סר סאווין לבית המרזח של ר' פרץ ויינשטיין, כדי לסעוד את לבו בארוחה “קלה”, שהרכבה היה כמעט קבוע: בקבוק יין־שרף כאפריטיף, כיכר לחם שיפון, שניים־שלושה דגים מלוחים טבולים בחומץ, כתריסר עגבניות ובצלים ולקינוח סעודה – בקבוק יין אדום. ויהי כטוב לבו ביין רמז סאווין רמיזה לא־מוסרית ביותר לאשתו של ר' פרץ, אשה כשרה ותמימה, שהיתה קובלת באזני אמי, שכנתה, שתאבונם של ילדיה לקוי, ועל־כן הם נראים חיוורים וחלושים, ממש עור ועצמות! אחד מבניו של ר' פרץ, ישראל, בחור רחב גרם כבן כ"ב, שזה לא כבר השתחרר משירותו בצבא, הבחין ברמיזתו של סאווין וכהרף־עין זינק לקראתו סטר על פניו, תפס בראשו הגדול והמדובלל והטיחו בחלון הסמוך שהתנפץ לרסיסים. תחילה פרץ סאווין בצחוק רם בהיותו סבור שבנו של היינן חמד לו לצון ואין זו אלא תעלולה של קונדס, אך בטרם הספיק להתאושש הרים ישראל את גופו המסורבל ודחפו מבעד לחלון המנופץ החוצה. היתה מחציתו העליונה של הגוף תלויה בחוץ, כאיבר מדולדל, כששערות ראשו וזקנו מתבדרים לכל רוח, ואילו המחצית השניה נשארה חשופה ל"חסדי" אגרופיו של ישראל, שהלמו ללא רחמים וללא הבחנה. התפתל סאווין מכאבים והשמיע חירחורים כשור שחוט, הודה בפה מלא כי אכן נהג כחזיר מסואב ונשבע בשם אשתו וחצי תריסר ילדיו כי מהיום ואילך ינהג כאדם הגון. מי שלא ראה אותה שעה את סאווין הענק, המוכה והפצוע, לא ראה אדם בעלבונו. חיש מהר התפזרו באי בית־המרזח לכל עבר, אחוזי־אימה מחשש שמא יבקש סאווין לנקום השפלתו. וראה זה פלא: לאחר שהתאושש סאווין, תפס כנראה את חומרת המצב, הביע רגשי התפעלותו מהעזתו של ה"בחורון היהודי", להרים יד על סאווין, והכתיר את ישראל בתואר “גיבור”, לקול צחוקם של קהל הסקרנים, שנתקבצו ובאו מכל קצווי הרחוב.

וכשנפוצה שמועה כי קוזיסטים (צוררי ישראל מושבעים מתלמידיו של הצורר הנודע לשימצה פרופ' קוּזה), מתכוננים לפרוע פרעות ביהודי העיירה, לא התחבאו האינטליגנטים הללו בחוֹרים ובמרתפים. הם הם שאירגנו כהרף־עין את אנשי־האגרוף והכוח, בעלי־מלאכה ואנשי־עבודה אמיצי־לב, ציידו אותם במקלות, במוטות ברזל ובקלשונים, ולא אחת הוכיחו את נחת זרועם והגנו בגבורה ובמסירות־למופת על הנפש ועל הרכוש.

 

משכילים ו"עמך"    🔗

הבתים הטובים, האינטליגנטיים, ארחות חייהם, סדרי ביתם, מאכלם ושולחנם וערך בגדיהם היו ספוגים תרבות רוסית ומנהגים רוסיים. התרבות הרומנית, השפעתה כמעט שלא היתה ניכרת בעיירה וללשון הרומנית נזקקו בשעת הדחק בלבד – לשם משא ומתן עם הרשות על פקידיה ושוטריה ובשביל מסחר עם הגויים. הלשון השלטת בבתים הללו היתה אידיש מרוססת, מתובלת ניבים רוסיים למכביר; ואפילו ניבים עבריים מקובלים ושגורים, שנבלעו באידיש, בוטאו על־ידיהם ברוסית ובטוֹן רוסי מובהק. בבתים האינטליגנטיים עמדו ספריות נאות ובצד ספריהם של מנדלי, פרץ ושלום־עליכם התנוססו שירי פּושקין ונדסון, סיפורי טוֹלסטוי וגורקי ואצל מקצתם גם “אהבת ציון”, “התועה בדרכי החיים”, שירי יל"ג, ביאליק וכיו"ב. בספרים הללו לא קראו אלא עיינו, למדו ושיננו על־פה ואף היטיבו לדקלם פרקים שלמים בטעם, בקצב וברגש ואת שמות מחבריהם היו הוגים דרך חשיבות וכבוד. בשעת שמחה משפחתית או מסיבת־חברים, כשנתחממו הלבבות ונוצר “מצב־רוח” וצעירות חינניות וענוגות, חייכניות ורונניות כטמה ויינברג, רחיל’קה קורנבליט ודומותיהן, נעתרו לבקשת הקהל ונתנו קולן בשיר או דיקלמו קטעי שירה ופרוזה, חשוּ המסובים בהולם לבן והבחינו בחוט של חן וחלום שהיה משוך על־פני קלסתריהן החיוורים, אם מתוך ביישנות ואם מחמת התרגשות יתרה. אווירה אשר לא ידעו כמוה לנועם השתלטה אז בבית, וכמו במטה קסם נעקרו כולם לשעה קלה מפינתם הדלה והפליגו על כנפי דמיונם לעולם שכולו זיו וטוהר וחלום. ויענק’ל בודמן, כדרכו, לא הדיר עצמו מחידוד: “לחברתנו טמה ים של רגשות, אך איה השחיין הטוב?”

במסיבות כאלה הופיע, וכדרכו כאורח לא־קרוא, משה אוּרציס, תופר בגדי הנשים, דל־שמח ואוהב־לגימה, חייט בן חייט בן בנו של חייט. אביו ר' אורצי, בעל תואר כפול ומשולש היה: ראש חברה־קדישא, גבאי בבית־הכנסת של החייטים ודבּרם של בעלי־המלאכה בעיירה – על־פיו יישק כל דבר. קפדן גדול היה, כעסן ועם־הארץ מוּעד. בשעת הטיפול בבר־מינן נשא ונתן עם עוזריו, משום כבוד המת, בלשון הקודש, כביכול, אבל היתה זו לשון שסודה נתגלה להם בלבד, וזר לא יבינה. אותה שעה נפלטו מפיו שברי־מילים ורסקי־ניבים: “נעם אים ביי די בוּציקיים”, “כאפּ אים אַן ביים של ראש” כלומר: “קחוהו בבתי־שוקיים”, “תפוס אותו בראשו”. משה בנו, היה היפוכו הגמור של האב – נוח לבריות, בעל מזג טוב ופיו מלא שירה. כשנזדמן למסיבה תרם, בלא שיתבקש, את חלקו וסילסל בקולו האדיר והצלול פרקי חזנות ושירי־עם עליזים ואגב כך “הגניב” והשמיע גם מ"יצירותיו", שהעלה בגיר לבן על גבי פסי אריג שחור, בין תפירה לתפירה. על שירים אלה פסקו הליצנים: “כמוהם כבגדי הנשים שהוא תופר – רחבים או צרים יתר על המידה, אך מעולם לא התקין מלבוש ששני שרווליו יהיו שווים באורכם”…

משה אורציס היה קורא ספרים מופלג, ספר עב־כרס נבלע על־ידיו תוך לילה אחד. כשנפתחו שערי הספריה העירונית היה הוא הראשון שהופיע, התפרץ ברעש ובבהלה, כותנתו פרומה וכובעו שמוט ובקולו האדיר פנה אל הספרנית: “אַנוּ וויזט נאָר אהער עפּיס אַ בוּך, אָעבר אַ בוּך ס’זאָל זיין וואָס צו האלטין אין די הענט” כלומר: “הבי לי ספר הראוי שיטלוהו ביד”. ומה היה בשבילו ספר הראוי שיטלוהו ביד? עב־כרס ובעל־משקל! ספר קטן, שמספר עמודיו פחות מחמש מאות, לא בא כלל במניין ספרים. ומשנטל ספר ביד, לא הקפיד על שמו ועל תכנו ואף לא על שם מחברו, אלא על מספר עמודיו, על משקלו. וכך היה מעריך את הספרים בלשון החייטים שלו: “אַ בוך – אַ קלייד אין זיבן פּאָלעס פאר אַ קיינארער גוֹיה” כלומר: “ספר – שׂמלה בשבעה קפלים בשביל גוֹיה מקיינאר”, רצונו לומר ספר בעל־משקל, שאורך קריאתו כתפירת שמלה בשביל גוֹיה מן הכפר הסמוך קיינאר (שהן גבוהות־קומה ובריאות־בשר). נטל בידיו ספר קטן, התחמץ לבו בקרבו ופיו, שבזוויתו השמאלית היתה חבויה עווית תדירית, העלה חיוך קל ודרך לגלוג העיר: “אַ ביכעלע – אַ יוּפּקאלע פאר אַ פּארקנער שיקסאלע” כלומר: “סיפרון – חצאית בשביל שקצה קטנה מן הכפר הסמוך פּארקון”, שתפירתה כהרף־עין. וכשנזדמן דרשן או מרצה־אורח לעיירה וקהל רב ומגוון נהר לבית־הכנסת כדי להאזין לדבריו, וכדרך הטבע קמו רעש, מהומה והמולה, היה משה מזדקר במלוא קומתו, כמי שממונה על הסדר ועל המשמעת, הולם בכל עוצם כוחו על השׁטנדר וצועק בקול רם: “שאט סמארקעס” כלומר: “הסו רירנים”!…משה אורציס היה מלוום הנאמן ומעריצם הגדול של בני האינטליגנציה בעיירה, מוכן ומזומן בכל עת ובכל שעה לעמוד לימינם, ללא הבדלי דעות ומפלגות.

ערב פרידתי מבית־אבא ועלייתי לארץ־ישראל, היה משה אורציס בין הראשונים שבאו להיפרד ממני. בעודני מוקף בני־משפחה, קרובי־משפחה, שכנים, חברים וידידים, הופיע הוא, כשכובעו כרגיל שמוט לצד על ראשו הגדול והקרוח, חיבקני בשתי ידיו הבשרניות, הרעיף עלי מטר של נשיקות ובקול־בוכים התחנן: “חיימ’ל פארגעס מיך נישט” (“חיימ’ל, אל־נא תשכחני”). אודה ולא אבוש, אותה שעה לא ירדתי לסוף דעתו ולא עמדתי על טיב בקשתו. לימים, כשביקרתי בבית־אבא, נתחוורה לי כוונתו, כי למען השם זכור אזכור את זמירותיו, את “שיריו” ועל כולם – את ניגונו…ולמה אכחד? לא פעם, משנזדמן לי לראות חייט רכון על עבודתו ומאזין לזמירות שפולט מקלט הראדיו, עולים בלבי ניגוניו החמים והנלבבים של משה אורציס הטוב והתמים…

 

משוגעים ושוטים    🔗

“איזוהי עיר גדולה? כל שיש בה עשרה בטלנים, פחות מכאן הרי זה כפר” (מגילה א, ג). גם מבחינה זו היתה עיירתנו כפר. בטלנים לא היו בה, רובם ככולם אנשי־עבודה ואנשי־מעשה ומיעוטם בני־תורה, אך גם הללו לא בילו רוב ימיהם בבית־הכנסת ולא התפרנסו מקופת הציבור, כדרכם של “בטלנים”. בין עבודה לעבודה, כרבנים, שו"בים, מלמדים וכיו"ב, עסקו בתורה, במצוות ובצרכי־ציבור. אבל משוגעים ושוטים, רחמנא לצלן, היו והיו בעיירה, משוגעים גמורים ומשוגעים־למחצה.

על המשוגעים הגמורים נמנתה משפחה שלימה – האב “חיים דער רוֹיטער” (חיים האדום), בתו ובנו. לעת זיקנה נשתפה האב ואז היה משמיע דברים של טעם ולעיתים אפילו הפתיע באימרה קולעת, אך במצבם של הבת והבן לא חל שינוי לטובה. מוסד לאישפוזם לא היה, כמובן, והם שוטטו בחוצות ושימשו מטרה לחיצי לעגם של בני־העיירה וטרף להתקלסותם של הילדים. מפה לאוזן סיפרו כי בצעירותו היה האב כלי־זמר ואולי אפילו “שחקן” באיזו להקה נודדת או בקירקס. הוא ניגן בכינור, על־פי השמיעה, ובשעות הקודרות בחייו, והללו לא היו מועטות, שפך את לבו בנגינה שלעיתים היתה מלווה בדמעות – דמעות־עצב ויגון על גורלו המר, על חייו הדלים והאפורים ועל כוס־המרורים שהשקוהו יוצאי חלציו…פעם, בליל חג הביכורים, נשמעו צלילי כינור מביתו. תמהו־גם־תמהו העוברים ושבים ושאלוהו בתמיהה: – “ר' חיים, נגינה בליל־החג?!” מחה דמעה מעל פניו והשיב: – “יובל שנים אני מתפלל ואלוהים לא שמע ולא נעתר לתפילוֹתי, שמא ישמע לנגינותיי?”…

ומשוגע־למחצה “צבי דער שרייבר” (צבי הכרוז). גבר דק וצנום, כולו עור ועצמות, ארוך כאורך הגלות אך דעתו קצרה. תמיד נראה כאילו הולך על־גבי כלונסאות ומחייך את חיוכו האווילי, הטוב והנוח. חיוכו הבליט את פיקת־הגרגרת שלו בגודל אגוז, שעלתה וירדה במהירות מסחררת ככספית, וחשף את שני טורי שיניו הרקובות והאכולות עשן סיגריות. שתיים היו פרנסותיו – שואב־מים וכרוֹז, ושתיהן גם יחד סיפקו לו בדוחק לחם לאכול ובגד ללבוש. מים מן הבאר הביא אל בתי העשירים ששילמו לו בעין יפה והעניקו לו מנת־מזון, בגד משומש וכו'. וכרוֹז כיצד? “מקצוע” זה היה פרי “המצאתו”. מהלך היה ברחובות העיירה וכורז על אסיפה כללית שתיערך בבית־כנסת פלוני, על הרצאתו־דרשתו של שד"ר אלמוני, על הצגה של להקת החובבים המקומית ולעתים גם על מכירה כללית מוזלת (“מכירת סוף העונה”), או על דגים טריים שהגיעו זה עתה. אליבא דאמת, איש לא הבין תוכן הכרזותיו שהשמיען בקול רם. המלים יצאו מפיו בשטף מסחרר, משובשות ומסולפות עד כדי אימה, אך הכל נהנו מהעוויותיו ומתנועותיו בשעת ההכרזה ובעיקר מן הסיפא. כל הכרזה נסתיימה בסלסול־קול ארוך וממושך במלים אלו: — “און עס וועט זיין מיט מוּסיקה” כלומר: “הכול יהיה בלווית מוסיקה”. בשעה זו היה צבי נהנה הנאה מרובה מעצמו, מ"ניגונו" ומקוֹרת־הרוח שגרם לילדים בעיקר, שהקיפוהו והתחננו לפניו שימשיך בסלסולי קולו. ואם שאלוהו: “צבי, מה אתה מכריז ועל מה אתה מודיע?” היה פורץ בצחוק רם ומשיב ללא שהיות: ־ “דג מלוח”, “ככר לחם”, “קופסת סיגריות” וכיו"ב, כרוצה לומר: כלום חשוב על מה אני מכריז, חשובה התמורה שאני מקבל…

ולבסוף – אַייזיקל שוטה העיר סוֹרוֹקה. למעשה לא היה בן־המקום. אלא אורח נטה ללון, אך ביקוריו התכופים בעיירתנו היקנו לו “אזרחות כבוד”. פרצופו המנומש, עיניו הגדולות, הטרוטות והחייכניות תמיד, פיו הנוטף ריר ולבושו הקרוע והבלוי, העידו כאלף עדים על זהותו. מטבעו היה שקט, שתקן וביישן וכל כולו ילד עזוב ומוזנח, שלא חש מעודו יד חמה של אב ואם, בודד וערירי היה, ופרנסתו על עבודות־דחק שונות ומשונות: עוזר לשואב־מים, מטאטא רחובות, מעביר סחורות ורהיטים ממקום למקום ועל כולם – אורח של קבע בחתונות, אם בעירו סורוקה ואם בעיירתנו או בעיירות הסמוכות. וכיוון ששמחות, ברוך השם, לא חסרו, היה אייזיקל מופיע בעיירתנו אמנם כאורח לא־קרוּא, אבל תמיד רצוי. לאחר שסעד את לבו ולגם כמה כוסיות יצא ב"ריקוד סוֹלוֹ", ששימש “אטרקציה” מיוחדת לילדים. כאמור, שתקן מופלג היה אך משפתח את פיו השמיע לפעמים דברים של טעם. חלום חייו, כחלומו של “באנציע” לי"ל פרץ, היה חלה טריה וצלי. ואכן, כששאלוהו פעם מהי שאיפתו בחיים? נשא אייזיקל עיניו אל ההר, הוא הר־הכרמים שבו נתברכה העיר סורוקה ואל הדניסטר שהשתפל בשוליה, נאנח אנחה עמוקה ואמר: ־ “מה נאה היה העולם, אילו ההר – חלה והדניסטר – צלי, ואני יושב לי בנחת, טובל חלתי בצלי וחי חיים של קוֹרת־רוח” …

 

בתי־כנסיות    🔗

חמישה בתי־כנסיות היו בעיירה והם, על קהל מתפלליהם, שימשו בבואה נאמנה לדמות דיוקנה של העיירה כולה. שלושה מהם “הקלויז”, ה"שול" וה"קלייזל" התנוססו לתפארת בעיבורה של העיירה, סמוך לשוק, ואילו שניים האחרים, ה"שניידערשע שול" וה"דייטשע שול" קישטו רחוב צדדי, קטן וצר, סמוך לבית־הספר, מקום מגורם של הרב, השו"ב ר' שפטיל ועוד כמה בעלי בתים מכובדים. ב"קלויז" התפללו בעלי אחוזות וקרקעות, סוחרים אמידים וסתם “יהודים יפים”; ה"שול נתייחד לפשוטי־עם מסוגם של דוד’ל ור' שמעון “גוי”; ה"קלייזל", “מבצרו” של ר' אידל האדום, נתמלא למעלה ממחציתו מבני משפחתו – בנים, חתנים, אחים, גיסים ויתר קרובי המשפחה; ה"שניידערשע שול", כשמו כן הוא, מרכזם של האומנים למיניהם: חייטים, סנדלרים, נגרים, פרוונים, נחתומים, חרשי ברזל, קצבים וכיו"ב; וה"דייטשע שול", שנקרא כך משום שהתפללו בו אמנם יהודים מכל הסוגים, אך בעיקר ממושכלים מסוגו של ר' יחיאל פינטשווסקי ור' אברהמ’ל אקסנפלד. ה"דייטשע שול", היה המיוחס שבכל בתי הכנסיות – “מצודתו” של הרב ומרכז האספות, העצרות, הכינוסים, שם השמיע הרב את רוב דרשותיו ונאומיו הציוניים בנועם קולו החוצב להבות אש. הצד השווה שבכל בתי הכנסיות הללו, זולת זה של הרב שהצטיין בנקיונו ובהידורו, שלכלוכם מרובה מנקיונם – עזובה ו"אבק דורות" בכל מקום ובכל פינה. והכל באשמתם של השמשים, רובם ככולם מטיפוסו של ר' חיים, שמש ה"קלויז", שלא היו בודקים במסכת “טהרות”.

למראה הכתלים המעובשים והתקרה המפוייחת של ה"קלויז" נתרגזו ונתרתחו לעתים בעלי־הבתים, קבלו והתריעו בקול רם אך ללא הועיל. ומששאלוהו לר' חיים: הייתכן? לכלוך וזוהמה, קורי־עכביש ובוץ דאשתקד על כל שטנדר? כעכע הלז ארוכות, השהה על איש־שיחו את עיניו הדלוחות תמיד, פיו העטור זקן מחודד העלה חיוך אוילי ובלשונו הנוטפת ריר פלט: “בה מה!” כאילו רצה לומר: קל וחומר, אם אין בכוחי לרחוץ ולטהר את גופי הדל ולהקפיד על קפּוֹטתי שתהיה נקייה ואם אין שעתי מספיקה לעשות את צפורני השחורות ושער ראשי וזקני שגדלו פרע, רצונכם שאשליט סדר ונקיון ב"מקום קדוש" כה גדול ונכבד בשביל כמה עשרות בעלי־בתים?…

אווירה מיוחדת במינה היתה שרויה ב"שניידערשע שול", הקטן והכהוּי, אם בשל אותו צל של עצבות שהיה פרוש תמיד על קהל מתפלליו, רובם עניים מרודים המתפרנסים בצער, בעלי מלאכה ישרי־לב ותמימי־דרך שתפילתם בזיע וברטט; ואם מחמת הנוף הנאה שנתגלה מבעד לחלונותיו הנמוכים, שהשקיפו על־פני גן בית־הספר המוקף גדר של שוכות ותיל מתוח ביניהן ועל־פני אַפרים עטופי־דשא, שדות מוריקים וגנים מלבלבים ומלאים ברכת תנובה. ואולם חיבה מיוחדת היתה נודעת מכולם ל"דייטשע שול" בשל תפילותיו של הרב בקול קובל ונוקב, מתחטא ומסתלסל; תפילות חמות ונרגשות שיצאו מן הלב ונכנסו אל הלב, ואפילו ללבותיהם של “קטני־אמנה”…

 

בני־העלייה    🔗

קומץ הגימנזיסטים והסטודנטים, שהשתלמו באוניברסיטאות המדינה ובחוץ־לארץ, ובילו את חופשת הקיץ בבתי הוריהם האמידים, בתי ויינברג, רבינוביץ', הלגורט וכיו"ב, שיתפו פעולה עם בני המקום, ראשי ה"גורדוניה" וה"קולטור־ליגע", הפיחו רוח חדשה בחיי הנוער ועוררו לפעולות. הללו יזמו הרצאות, הצגות, נשפי־הקראות, ויכוחים פומביים ומשפטים ספרותיים על “הנידחת” לפרץ, על “נורה” לאיבסן ועל “אנה קארנינה” לטולסטוי, שהפכו לשיחת היום ולשירת היום והלילה. על אף עינם הפקוחה והחשדנית עד לזוועה של השלטונות הרומניים, ש"שמעו" בכל נאום דברי־שיסוי והסתה נגד השלטון ובכל אספה “ראו” תכונה גלויה ל"מהפיכה קומוניסטית", נתקיימו הנשפים הללו ברוב פומבי, ומשכו לעתים אורחים חשובים מעיירות הסביבה, קהל משכילים וסטודנטים. הערבים הספרותיים־אמנותיים הללו, תחילתם באולם צר ואפל ומחניק והמשכם בגנים ובכרמים, על הגרנות ועל־פני כרי האחו של ה"טוֹליקע". היו אלה טיולים וסיורים מלאי־משובה, מתובלים בסיפורים מבדחים והלצות ממולחות, בזלילת פירות רעננים מבדי האילנות, במציצת ענבים עסיסיים מן האשכולות, באכילה תאוותנית של אבטיחים אדומים ובשרניים, ומלווים בשירה, שהשתפכה מאופק אל אופק. דומה כי בשיריהם, יותר מאשר בשיחותיהם־ויכוחיהם, בחום ובהתלהבות, גילו הללו כל אשר העיק על ליבם, הרעיש והסעיר את נפשם – נפשות רוויות אש־נעורים ורוֹן נעורים ואכולות־געגועים עזים לחרוג מקליפתם וכיסופים למרחבים, לאשר לא כאן!.. .

“כיסופים למרחקים, לאשר לא כאן”, לאן? חלקם לארצות־הברית של אמריקה, מיעוטם לארץ השכנה, לרוסיה, ומיעוט שבמיעוט, גרעין שגדל והעמיק והתרחב במרוצת השנים, לארץ־ישראל. הראשונים, קיננה בליבם השאיפה לנדודים ולהרפתקאות ואף התשוקה להעשיר; בעלי החלומות על רוסיה, ואלה משמנו וסלתו של הנוער היו, הושפעו מרוח התקופה ומריחן של האידאות שתססו והסעירו את הלבבות באירופה בכלל ובארץ השכנה בפרט. ואילו קומץ הלאומיים, בשבילם היתה הציונות פרי הכרה עמוקה וגעגועים לחיי עבודה במולדת. חיי עבודה, ברעיון זה נתקפל עיקר אמונתם הלאומית, ובהגשמתו, הלכה למעשה, ראו את התרופה לאנוֹמליה של חיי גולה נטולי־ממשות, חשוכי־אור ונעדרי־תקווה. אין פלא איפוא שתנועת גורדוניה היא שהיכתה בעיירה זו שרשים עמוקים, עוררה והלהיבה המונים מבני הנוער, שרבים מהם נפוצים כיום בעריה ובכפריה של ישראל.

התרומה הצנועה שתרמה העיירה לעלייה השלישית, עיקרה ומקורה בבתים שציוֹן היתה בבת עינם, משפחות מעורות בעבודה ובמלאכה ובניהן בקיאים בהלכות שדה ומומחים בכל ענפי המשק. מן הבתים הללו (רבינוביץ', פוּקס, הוֹכברג, אָקסנפלד, כ"ץ, בּנדרסקי, מוּשינסקי (= מישאלי) וכיו"ב) באו חלוצים חסוני־גוף וחרוצי־כפים, “אברכי־שדה” מעולים, ממתיישביו הראשונים של כפר יהושוע, מכובשי העבודה העברית בפתח־תקוה, ברחובות, בכפר־סבא, בחדרה, בפרדס־חנה, ועוד. ובעקבותיהם עלו ובאו גם הרכים והענוגים, “אברכי המשי”: בנות הרב, בנו יחידו משה שטרנברג, מתלמידיה וממוסמכיה הראשונים של האוניברסיטה העברית, עורך־דין ועוסק בחקר הפילוסופיה העברית.; אחותו של הרב, חיה (פוּנט) שביתה וליבה פתוחים תמיד לעזור, לעודד ולסייע כל דך ונצרך; בניו של ר' שפטיל שו"ב: ר' מנחם מנדל דוידזון, אספן של פולקלור והיסטוריוגראפיה, בעל הארכיון העשיר לחקר תולדות יהדות ביסרביה, ואחיו אפרים, מורה ומחבר ספרי־לימוד ובעל “שחוק פינו” (תשי"א) – אוצר להומור ולסאטירה בספרות העברית מראשיתה ועד ימינו, בצרוף מבואות והערות ו"שחוק לישראל " (תשי"א) – ילקוט לפולקלור, הומור הווי ובדיחה על מדינת ישראל. וכן עלו ובאו רבים אחרים, “שארית הפליטה” של העיירה.

עתה, מקץ למעלה מחצי יובל שנים מאז ראיתי לאחרונה את העיירה, חייתי את חייה מקרוב והזנתי את עיני בערב־רב של אנשיה על ארחות חייהם, שמחותיהם ויגונותיהם, לבטיהם וטירחותיהם; עתה, כשאני משקיף עליהם לאור השריפה הנוראה שירדה על משכנותיהם הדלים ולאור התמורות הגדולות שנתחוללו בחיינו בארץ, הריני תופס ומשיג יותר ויותר כי שם, כמו בכל תפוצות הגולה, נמצאו בתים שהיו למעשה צירויות ישראל קודם קום המדינה. הבתים הללו, על כל ארחות חייהם, היו בבחינת פרוזדורים לטרקלין הגדול והנכסף וכדרכם של פרוזדורים, לעתים צרים ואפלים, חסרי־אור ונעדרי־אויר. ואולם ככל שגדלה שם החשכה כן רבתה הכמיהה לאור, ככל שגברו הלחץ והשעבוד כן עמקו הכיסופים “לשוב לארץ אבותינו, לעיר בה דויד חנה”…

 

סיום    🔗

דוֹמבּרוֹבאן, עיירתי הקטנה והנידחת בערבות ביסרביה שעל גדות הדניסטר, היתה ואיננה עוד! כיצד נמחתה מעל פני האדמה? כיצד הוכרעו אותם יהודים קרקעיים, טובי־לב וחמי־מזג, שהיו ספוגים ורוויים אהבת־ישראל, אמונת־ישראל ומסורת־דורות? כיצד נעקרו מאדמתם ומבתיהם הנוחים והמושרשים? ומה מראיהם של הבתים המועטים והבודדים שנותרו, הרוסים וחרבים למחצה, והיו משכן לגויים, לערלים שופכי־הדם? – על כך הגיעונו הדים בלבד מפי עדי־ראייה ושמיעה, פליטי־חרב שבאו אלינו ובעיניהם אימת־מוות. כמוֹץ לפני רוח נפוצו על־פני ערבות רוסיה וביצות טרנסדניסטריה; ואילו רובם, אבות על בנים ובנות ותינוקות של בית רבן, מצאו את מותם בדרכים וביערות, במחנות ריכוז ובמרתפים. שמי השמים ממעל והארץ מתחת רק הם בלבד קלטו זעקותיהם ודמעותיהם, האזינו לאנחותיהם־ווידוייהם.

* * *

השדות, הגנים והכרמים הללו, שנזרעו, ניטעו וטופחו במשך דורות במישורי הערבה של ביסרביה בכלל ובדומברובאן בפרט, מוסיפים לצמוח, לפרוח ולהניב והם הם העדים האילמים:

אֵיךְ הוּבְלוּ דֶרֶךְ כְּפָר שַׁלְאֲנַן וְרָוֶה

רֵיחַ פְּרִי וּרְפָתוֹת; בְּכָל גֶּדֶר בִּקְתָּה

עָמְדָה (פְנַי פְּסֵיפַס הַנַּצְרוּת!) בְּשִׁקְטָהּ

כָּל אֻכְלוּסְיַת־הָאִכָּר וְחִכְּתָה

לִרְאוֹת בַּמַּחֲזֶּה:

– יְהוּדִים מוּבָלִים אֶל הַמָּוֶת מִזֶּה.

(א"צ גרינברג, רחובות הנהר, נא – נב)

היה היתה עיירה ואיננה עוד! ויהודיה, שדבקו באדמה ואחזו במחרשה הרבה שנים לפני שהרעיון הציוני קרם עוֹר, מנגד ראו את הארץ ושמה לא באו, כי הושמדו בידי זדים וטמאים, לקבר ישראל לא הובאו ויום פטירתם לא נוֹדע.