נסיתי לספר משהוּ מהדברים אשר ראו עיני. אין כאן הכללות ולא מסקנות. לא ביקשתי לצייר תמונה שלמה. מסרתי רשמים נפרדים, חוטים בודדים, שאינם משתזרים ליריעה אחת; גילוּיים שונים, שאין חשיבוּתו פרטים פּחותי־ערך, ביטויים צנועים של הווי, משהו של כל אחד מהם רבה ביותר, ויתכן שאין הם אלא משוּלי התמוּנה הגדולה, ולא התמוּנה עצמה.

יראה הקורא בשוּרות אלוּ רק רשמים מקוּטעים.

ייתכן, שכוּלם יחד, מבלי לתת תמוּנה שלמה ומבלי לספּק חומר לסיכומים, ימסרו את האוירה של הדברים, את רפרוּפה של מציאוּת, המשתקפת כמו מצילום נחפז, שנעשה ממרחק, מחלונה של רכבת, הדוהרת על פני מציאוּת זו, מבלי להאיט את מהלכה, ומבלי לתת לעין לראות ביתר בהירות את החי והדומם, המתרחקים ממנה מעבר לחלון….

ש.א.

 

במזרח אירופה    🔗

פראג    🔗

אדם מישראל, בצאתו לארצות שהיו מרכזים יהודים גדולים, מלוים אותו במסעותיו הרהורים מיוחדים במינם. לא די בנוף החדש והשונה מזה שבארצו, ונפשו לא תשבע מגנזי התרבות של אותם עמים וארצות, – ויהי זה נוף מקסים ומרענן את הלב, ויהיו אלה אוצרות תרבות, המעלות של הנשמה. כן לא יבוא אל סיפוקו בכך, שילמד מקרוב את סדרי החיים החדשים, המעוצבים באותן ארצות, גם כשסדרים אלה מפתיעים בחידוּשם וּראוּיים ללימוּד ודעת.

הוא יודע, כי במקומות שאליהם הוא הולך, נרקמה במשך דורות מסכת עשירה של חיי ישראל, חיים שהיו בשנות המלחמה מרמס לרגלי אויב. הוּא יודע, שעל ראשיהם של בני עמו עברה במקומות הללו זוועת המלחמה, ההשפלה, הגרושים וההשמדה; שרק מתי־מספר נשארו לפליטה, ועם תום המלחמה היו שם דרכי נדוּדים להמונים, שהבקיעו שבילים למולדת, עברו על פני גבולות ומחסומים, שבעתים נפלו וקמו, והמשיכו בדרכם. והמעטים שנשארו מצאו את עצמם בעולם חדש, בנסיבות אחרות, בתנאי חיים חדשים.

יש והגוף היהודי הקיבוצי ניצל ברובו מתלאות הזמן, הוא חי וקיים, אולם נשמתו פרחה, נסתלקה ממנו השכינה. ויש גם להיפך: הגוף רצוּץ ומדולדל, אין עוד המוֹני ישראל, נשארו מעטים, בודדים וגלמודים, פזורים במקומות, בהם היו לפנים המונים; אולם נשמת ישראל מרחפת על פני חוּרבות החיים, אתה מרגיש אותה בתוך העזוּבה הגדולה, אתה שומע את משק כנפיה ברחובות, שנתרוקנו מתושביהם הותיקים, בבנינים עתיקי־ימים, שאינם עוד מה שהיו קודם, בין קברות קדושים, אשר אין מי שיבוא לבקרם.

נתחיל מפראג, עיר נחמדה זו, השומרת על אָפיה ועל סגנונה המיוחדים במינם, עם הנהר העליז, החוצה אותה לשנים, עם מערכת הגשרים, המוסיפים לה הוד וחן, עיר השקוּעה בהיסטוריה עתיקה, רבת־תהילות, והשופעת רעננות וכוח־נעורים בהתחדשותה. בתוך עיר זו – בבוּאה קטנה של תולדות ישראל בגולה, עם ישראל בין הגויים, אי קטן של ראשית ישוב יהודי באירופה, מימי הבינים. כל זה – על שטח קטן ומכוּוץ, לחוץ בין בנינים גבוהים של ימינו, פינה דוממה של היסטוריה, שהתגבשה וקפאה בתוך רחובות הומים וסואנים.

לא נשמר הרבה מכל אלה: בית־עלמין עתיק־יומין, ובו מצבות מלפני מאות בשנים, המוזיאון היהודי, בית־הכנסת של המהר"ל, והאגדיוּת של ישראל בגולה, שאפפה את האי הקטן, האגדות הרבות, שהוסיפו חיוניות ורעננות לפנטסיה העממית והפרו אותה במשך דורות. אותה תמצית־שבתמצית של רוח היהדות, שהתרכזה בד' אמות אלה, אותם גילויים של רוחניות עילאית בדמותו של הרבי הגדול, ושל הגשמיות הפשוטה והנמוכה ביותר, שהתגלמה בגולם, התורה והחכמה של תלמידי־חכמים ובצדן הגבורה של לוחמים מפשוטי־העם, אשר דגליהם שמורים בבית־הכנסת האגדי – כח אלה עוררו הדרת־כבוד גם בין הזרים.

בית־הכנסת של המהר"ל בפראג

העיר פראג ראתה את הפינה היהודית כנכס שלה, שיש להתגאות בוֹ, ועטרה את הסביבה בפסלים, שבאו להדגיש את חשיבותו של המקום הזה. אתה רואה כאן את פסל המהר"ל עם דמות הנערה המתרפקת עליו בתחנונים, פסל שראו בו זכר לאהבתה של נכדת הרבי לאביר נוצרי. בימי הנאצים נמצאו אנשים באותה פראג, לא־יהודים, שהצילו את הפסל מעיני הקלגסים, והחביאוהו ושמרו עליו, ואחרי השחרור החזירוהו על כנו. ופסל אחר – יהודי זקן, כולו תוּגה ויגון. היתה פלוּגתא בין ידידי הפרגאים על מהוּתוֹ של אותו פסל. זה אומר – זמן רב עומד הפסל במקום זה, ואין הוא אלא נתן החכם; וזה אומר – לא, כי חדש הפסל עמנו, והוקם כאן כזכרון ליהודי פראג, שעוּנוּ והוּשמדוּ בשנות הכיבוּש.

בית־העלמין הישן בפראג

והמוּזיאון עצמו – ביזה רבה ששדדו הנאצים בבתי־כנסת במקומות שונים הובאה הנה. כאן רוכזו שכיות־חמדה תשמישי־קדוּשה נהדרים, פרוכות רקומות זהב וכסף, ספרי תורה ו"ידים" לקראת התורה לעשרות ולמאות רבות, קופסאות לבשמים מעשי אמן להפליא. כל אלה – יצירות אמנותיות של אמנים אלמונים באירופה המרכזית – נאספו כאן כזכר אילם לדורות שלמים ורבים, שנגעוּ בהם בדחילו ורחימוּ, עד זה הדור האחרון, דור ההשמדה. דממת־מות בחדרי המוזיאון, באוסף דומם זה של חפצים יקרים, שספגוּ לתוכם את כל הדבקוּת והתום ורגש היופי של דורות יראי־שמים, שרשרת דורות, שחוליתה האחרונה התגלגלה לתא הגאזים באושבנצים…

מעטים המבקרים במוּזיאון זה, ומעטים הקוראים את הכתובות, הכתובות לועזית בלבד. נשמת העם שהסתתרה בקיפוּלי הפּרוכת וּמעילי ספרי־התורה – אין מי שיבוא הנה לעוררה לתחיה.

מעטים הם גם המבקרים באותו בית־עלמין צבאי של האנגלים, בו קבורות גויותיהם של שני צנחנים ישראליים, שני גבורי ישראל –חביבה רייק ורפי ריס. על הקברים –צלבים; פשוטים, אפורים, כמעט משרדיים, עם מספרים, סמלים קרים וזרים באדמת נכר. אחד מהם – זה של חביבה רייק – עם שם בדוּי זר ורחוק, “סרג’נט רובינסון”, כי בשם זה יצאה חביבה לדרכה האחרונה.

לגאול את שני הקברים, להעביר את העצמות היקרות לארץ! אבל – יש חוקים ויש פרינציפים, ולאנגלים יש כלל, כי חייל שנפל בקרב אי־שם ינוח בשלום במקום בו נפל. כי מה יעשו, חלילה, אם כל אלה בני הדומיניונים והמושבות יתחילו להעביר אליהם את עצמות בניהם שנפלו? והחוקים הזרים והמוּזרים שולטים על טובי אחינו גם לאחר מותם.

בקרבת המקום – בית עלמין צבאי סובייטי. הרבה טעם בצוּרת המצבות, מורגשת תשומת־לב מתמדת ויד מטפחת, שאינה שוכחת את אלה שנפלו רחוק ממולדתם. בין הכתובות – שמות לא מעטים של יהודים בניהם של פזוּרי־העם, שנתנו גם הם את חייהם במלחמה באותו אויב, נפלו על אותה האדמה הרחוקה ממולדתם, וּודאי לא העלו כלל על הדעת שכאן, במרחק מטרים מהם, הוּבאו למנוחות בחוּר ובחוּרה מישראל, ששרפו את עצמם בחזון הגאולה, אשר יכול היה להדליק גם אותם.

מאז ומתמיד היתה בעיר הזאת ובעם הזה הבנה למפעלנו ולמאבקנו. הבנה זו באה באה על ביטויה במעשים בימים קשים. ביד רחבה ובנדיבות נתנה הממשלה הצ’כית את זכות הברירה לאזרחיה היהודים: ללכת לישראל או להשאר בצ’כיה. רבים בחרו בדרך הראשונה, והם עמנו בארץ. ומוחש ביותר העדרם של יהודים מהמקומות, שנודעו ברבוי יהודיהם. אחרים ישארו, אלה, הקושרים את כל עתידם עם ארץ מולדתם, וימסרו לה כליל את כוחותיהם.

פרשת יהדות צ’כיה תסתיים, כנראה בזה. הישוב היהודי כגוף חי וקיבוצי, שהתקיים כאן במשך דורות, סוגר על עצמו את המעגל, וזכר היותו כאן ישאר רק באותה פינה רדוּמה ודוממת, שנחבאה מהמוּלת החיים השוקקים, ושומרת בחוּבה את פאר הדורות שחלפו.

בודאפשט    🔗

לא תהיה בכך משום הגזמה אם יאָמר, שבּוּדאפשט היא אחת הערים היפות ביותר בחלק זה של העולם, הנקרא מזרח אירופה; רחובות רחבים, בתים נהדרים בנוּיים בטעם רב, הנהר הגדול, הדונאו, הזורם ברחבוּת אצילה בתוך העיר ומציג לראוה בטבּוּרו אי קטן, הטובע בירק עם בניניו המפוארים וגניו, הגבעות הגבוהות מעבר לנהר – כל אלה יחד מהווים נוף, הנחרת עמוק בזכרונו של האורח הארעי שביקר בעיר זו, ולוּ רק ביקור חטוּף של ימים מספּר.

העיר סבלה מאד בזמן המלחמה. תחילה הרעיש אותה באש כבדה הצבא האדום, שכבש את העיר בקרבות עזים. אחר כך – הגרמנים הנסוגים. מעבר לנהר ב"בּוּדאַ", הראוּ לי את הבנין האחרון, בו התבצרו הנאצים, אחרי שהצבא האדום סילק אותם מהחלק העיקרי של העיר; בנין גבוה אשר שוּרוֹת ארוּכות של חלונותיו מוּנפות לחוף הנהר. מכאן שפכוּ אש, אבדון ומות על החוף הנהדר, ללא כל הבחנה, הפכוּהוּ עיי חרבות, פּוֹצצוּ את כל הגשרים.

עכשיו אין זכר לחוּרבן זה. תוך שנים מוּעטוֹת הוּקמה העיר על תילה, הרחוב לאורך החוף נבנה מחדש, יש גשרים חדשים. דומני שבּוּדאפשט קידמה את כל הערים שראיתי, הזדרזה לפני כוּלן למחות מעל פּניה את זכר המלחמה, והחזירה לעצמה את הדמות של עיר שלמה ותקינה. באותם שבוּעוֹת של קרבות, בשלהי המלחמה, נפלו כאן קרבנות לאין ספור, בעיקר בשלב האחרון, במעבר על פני הדונאו, שהרוּסים כבשוּהוּ בעוז וּבסערה. סוּפר לי, כי מימי הנהר היו עקוּבים מדם. הצבא האדום הקים כאן לזכר בניו שנפלו, מצבה לתפארת. על פסגת גבעה מעבר לנהר, השלטת על כל העיר, הועמדה אנדרטה ענקית, דמוּת אדירה של חייל סובייטי בהסתערוּתוֹ. דמות רבת רושם זו רואים מכל פינות העיר, היא מוּארת בלילות בזרקורים. ספרוּ לי, כי את הבסיס הגדול לאנדרטה זו הקים מושלה של הוּנגריה לשעבר, האדמירל הורטי, בשביל מצבה משפחתית גדולה, שתתנשא על פני כל העיר. הזמנים השתנוּ, ויש משהו סמלי בכך, שאלה אשר באוּ אחרי אותו שלטון, מצאו בסיס מוצק שעליו אפשר היה לבנות בבטחון בכיווּן אחר וברוּח אחרת.

הבסיס הזה קיים בהוּנגריה, והוא – עשרה הרב של ארץ זו, רוּח העבודה של תושביה וחריצוּתם. לא מקרה הוא, שכה מהר בנה עם זה את הריסותיו. ולא מקרה הוא, שעם כל השינוּיים העמוקים שהתחוללו במבנה הסוציאלי של המדינה, שמרה העיר על דמוּתה החיצונית, על הברק של עיר אירופית, על ההמוּלה העליזה של רחובותיה, על המוני אדם במקומות ציבוּריים, החיים את חייהם וּמבלים את ערביהם כמו בימים שחלפו עברוּ. בתי־הקפה והמסעדות, על התפריט העשיר שלהם, על תזמרותיהם, על קהל האורחים המסוּבים אל שוּלחנות ערוּכים, ואפילו מועדוני הלילה, הפותחים את דלתיהם בשעה מאוּחרת למדי ־ אלה משווים לעיר זו דמוּת מיוּחדת, הנבדלת מזו של בירות אחרות בחלק זה של העולם.

גם כאן, כמו בפראג, כמו במרכזים אחרים של אירופה המזרחית, היה פעם ישוּב יהודי גדול. וגם כאן עברה עליו הכוס. תושבי העיר יודעים לספּר הרבה על קורותיהם הטראגיים בשנות המלחמה, בזמן שלטון הנאצים. הראוּ לי את הבית הגדול, בית הצירוּת השוויצרית, אשר שימש מחסה וּמקום־הצלה ליהוּדים רבים; בית, אשר מן הראוּי שישמר זכרו עמנוּ, כאות והוכחה לאצילוּת הלב והשתתפוּת בצרת הזוּלת, שלא פּסוּ גם באותם ימים חשוּכים.

רבים הם היהודים שנשארו בבוּדאפשט, גם לאחר ההשמדה, שפגעה כה קשה ביהדות זו. רבים ושונים. ביניהם כאלה – והם לא מעטים – שמצאו את דרכם בתוך המשטר המוקם והולך במדינה זו. זרים היוּ מאז מתמיד לתרבוּת עמם וּשפתוֹ. עכשיו נפתחוּ לפניהם אפקים רחבים. ולא פלא הוא, שכאן ניכר למדי מספר היהודים הרואים את מקומם ואת עתידם במדינה זו.

אחרים לעוּמתם, ואף הם רבים, קשוּרים באלפי חוּטים של משפחה, רעיון וּשאיפה למתהווה במדינתנוּ, מחכים לאפשרוּת של עליה, עוקבים בחרדה אחרי כל צל של אפשרוּת כזאת, וקולטים כל שמוּעה על משא וּמתן על הבטחות, על סיכוּיים.

וישנם עוד אחרים, שהם בבחינת שברי אדם. אתה יכול לראותם בצוותא במקוּבץ, בשעות הצהרים בתמחוּי של הג’וינט, בחצר בנין הקהילה. קשה לתאר לעצמנוּ מחזה זה. אנשים רבים, רוּבם באים בימים, אשר סימנים של חיים טובים בעבר עודם ניכרים בהם, עומדים מחרישים, עם כלי המטבח ביד, בשוּרה ארוכה ומחכים למנת לחמם, או יושבים באותו צריף ארוך, מלוּכלך ועגוּם, מסביב לשולחנות החשופים, מלאי הכנעה לחיים והשלמה עם גורלם.

ואם תרצו – גם כאן מעין סמל. יש בזה בטוּי אילם לאותו תהליך, אשר אין להתעלם ממנוּ, תהליך המוחה את עקבותיו של גוּש לאוּמי יהוּדי, שהמשיך כאן את חייו במשך דורות, ושיווה לעצמו דמוּת מיוּחדת במינה, והיחוּד שבדמוּתו הבדיל בינו לבין קיבּוּצים יהוּדים בארצות אחרות.

מרבית יהוּדי הוּנגריה הוּשמדה, כידוּע, בימי הנאצים. אזכיר בסוגריים, שהם הוסיפוּ לתולדות ההשמדה פרק מיוחד במינו, המיוּחד להם בלבד, והוּא הפרק על יהוּדים במדי צבא הוּנגרי, שנשלחוּ בשעתם למרחקי רוּסיה ביחידות־העבודה של צבא זה, וטעמוּ שם טעם של גלוּת כפוּלה; הם עברוּ מעבדוּת בצבא שלהם לעבודת־כפיה בתור שבוּיים. אלה שנשארוּ בחיים – מקצתם עמנו כאן בארץ, מקצתם עוד יעלו, ומקצתם מצאוּ את דרכם, כאמוּר במרחב הכללי הנפתח לפניהם.

ואחרי כל אלה – נשמר עוד משקע, המשקע האחרון. אחרית שבאחרית של גוף יהודי קיבוצי, אשר שכינתו הלאומית־רוחנית מסתלקת ממנו, והוא נשאר חסר־אונים ומחכה בהכנעה להתפתחוּת הגורלית. ואתה רואה כעין סמל מוּחש ליהדוּת זו, המוציאה את שנותיה האחרונות בצנעה, כשאתה מסתכל באלה העומדים בשוּרה ערפית ארוּכה עם הצלחות בידים וּמחכים בהכנעה לפת נדיבים ולימים אפורים, שאינם מבטיחים להם שוּם שינוּיים, לאחר שתש כוחם ואזלה ידם מלהושיע לעצמם. שמעתי מהוּ מספרם של הסמוּכים של שוּלחן זה של לחם חסד, והנני חושש להעלותו על הנייר בדיוּקו. הוא מגיע לרבבות.

את הוד היהדות של ארץ זו, את ההוד שחלף ועבר מהעולם, אתה מוצא כאן בבית־הקרבות. ־בית־העלמין הגדול עם המצבות המפוארות, עם בית הכנסת רחב־הידים, כולו שחור אפוּף עצבוּת ורצינוּת־המות – אלה עדים לטעם הרב ולחוּשים המפוּתחים לצוּרה וסגנון, שהיו לשבט יהודי זה, לעושרה של יהדות זו בעבר, להתבססוּתה בחיים. הידעוּ יהוּדי הוּנגריה לשקוד על תוכן יהוּדי לאוּמי בחייהם, כמו שידעו להקדיש מחשבה ורגש להנצחת מתיהם? חוששני שלא ידעוּ. סוּפּר לי, שעוד שמריהוּ לוין, בבקרו בבוּדאפשט לפני עשרות בשנים, כשהקימוּ אותו בית־העלמין מרהיב־העין, שאל את בני לויתו: “כל זה בשביל המתים, וּמה אתם עושים למען החיים?” לא אחד מיהוּדי הוּנגריה עצמם, מאלה שנשארוּ החיים, יוּכל להציג לעצמו כיום את השאלה ההיא בלשון עבר (ע' קמוּצה).

השמות והכתובות על המצבות העשירות – רוּבם הגדול בלועזית. כמעט בלי צורת אות יהודית. דבר זה קשה לה לעין של יהוּדי רוּסי או ליטאי להתרגל אליו וּלהשלים עמו.

יהודי בוּדאפשט טורחים גם עכשיו למען המתים. הם מקימים סמוּך לכניסה לבית־העלמין מצבה מקוּמרת ענקית לזכר מאות אלפי היהוּדים ההוּנגארים, שהוּשמדו בידי הנאצים. מצבה זו תופסת שטח גדול, ובקירותיה חרוּתים שמותיהם של אלה שניספּוּ, עם תאריך משוער של יום מותם ועם שם משוער של המחנה, בו מצאו את קיצם. שורות השמות נמשכות, נמשכות בלי סוף… גם הם –בלוֹעזית בלבד.

גם כאן – נקוּדה אחת, שאין אדם מישראל, יכול לעבור על פניה בלי רטט שבלב: קברה של חנה סנש. המצבה שעל הקבר מזדקרת בין כל יתר הקברים, קברי קדוֹשים וּקברים רגילים כאחד, ועליה – דמוּתה של נערה מתאבלת, בשיש הקר, וארבע השוּרות של האותיות המרוּבעות" “אשרי הגפרור” וגומר…

אותו יהוּדי חביב, המטפל בעניני החברה־קדישא והרואה את תעודת חייו בדאגה לצורתו של מקום זה, סיפר לי, כיצד בא אליו באותו בוקר הפועל הנוצרי, העובד בבית הקברות, ושידל אותו בסודי סודות, שיסכים להביא לקבוּרה את היהוּדיה האלמונית, אשר הוּצאה להורג בחצר בית־הסוהר; וכיצד לאחר מכן הדביקוּ לוּח לזכרה של חנה סנש בבית הכנסת בעיר, מאחר שלא ידעוּ היכן מקום קבוּרתה, וכיצד השווה יהוּדי זה את התאריכים וזיהה, מי היתה אותה נערה אלמונית, שהפועל הנוצרי דאג לשלום נשמתה בעולם האמת…

מאז בקורי בבודאפשט נגאל הקבר הזה. עצמותיה של חנה סנש הועברו ברוב פאר למדינת ישראל, וקברה – בהר הרצל אשר בירושלים הבירה. הקבר היקר ישמש סמל לגבורה ולגדולת נפש לכל הזוכרים את פעלה של הנערה, וכן לאלה שיבואו אחריהם. כולם יראו בו נכנס גדול, נוסף לגנזי הרוח, הגבורה וקידוש השם, שהביאו אתם למולדתם פזורי ישראל מתפוצותיהם.

ואותו בית קברות גדול בבירה הרחוקה נשאר בשממונו ובדומיותו.

גם כאן מתקרבת במהירוּת השקיעה של היהדוּת שבגולה. את נפש האומה בגולה זו ואת הזכר של הדורות שעברו אין אתה יכול למצוא עוד בין החיים, אלא במקום הדומם של הנצח המתגבש…

בולגאריה    🔗

את הדרך לסופיה עשיתי באוירון סובייטי. בנסיעוֹתי על פני ארצות הגוּש המזרחי היתה זאת בשבילי פגישה ראשונה עם רסיס המציאוּת הסוֹבייטית. פגישה – לא במוּבן המלא של המלה, אלא מבחינת התרשמוּת העין והאוזן, הצצה ראשונה למציאות זו. הכתובות הרוסיות על גוף המטוס, הטייס החסון בעל ארשת הפנים הידידוּתית והמלבבת, הדיבוּר הרוסי הצח של אנשי הצוות, ולבסוף – פנימיותו של אותו אוירון. אין שם אותו צחצוח, אותו ליטוש מבריק של החיצוניות, שאתה מוצא במטוסים של אומות אחרות; בין הנוסעים אין מסתובבת אותה דמות חיננית של המארחת במדים, שבת־צחוק קבועה על פניה, עם האוכל וּמיני מתיקוּת בעטיפות צבעוניות, עם העתון המצוּיר הישן שהיא מושיטה לך, עם כל אותו שפע של דאגה וטיפוּל לצורך וּללא כל צורך. כאן לא תראה את כל אלה. מחצית המטוס תפוסה ע"י חבילות דואר ומשלוֹחים, וּבמחציתו השניה – נוסעים. אוירה של מעשיוּת, של משהוּ חמרי, רציני וחמוּר. כאילוּ באוּ לומר לך, שאין זה מכשיר למסעי תענוּגות, אלא מקום של עבודה ושל אנשים רציניים וּמטרות רציניות. ובמקום עבודה אין להתגנדר בברק החיצוני, לא בו העיקר. הנוסע הוּא איש מבוּגר, וידע להסתדר בעצמו גם בלי הדאגות הקטנטנות לנוחיותו, בלי המגש עם מיני מתיקות והעתון המצוּיר. בדברים רציניים – כשיהיה צורך בכך – ידאגוּ לו. ונוכחתי בכך לאחר מכן. כשטסתי באוירונים סובייטים, קרה לי פעמיים שדחו את שעת ההמראה בגלל מזג־האויר הרע, העלוּל לסכן את הנוסעים. כלומר: הנוסע יכול להיות שקט בדברים הגדולים והרציניים, ואילו בדברים של מה בכך – בל יטריד לשוא את זולתו ובל יתבע שמישהו יקדיש את זמנו לכך. הזמן, האנשים ועבודתם – אלה נחוּצים לדברים יותר ממשיים.

דומני, שפגישה ראשונה זו עם קטע קטן של המציאוּת החדשה בשבילנוּ – היה בה מעין מפתח להבנת הדברים של ההווי הבלתי־נודע: אדישוּת כלפי הצורה החיצונית, יחס של ביטוּל כלפי המותרות שבצוּרה, סגנון של חומרה וּמעשיוּת, והפנית תשוּמת־הלב לעיקר, לתכלית המעשית.

רוב נוסעי האוירון היו קצינים בוּלגריים; מדיהם – כמדי הקצינים הסובייטיים, ורק לפי דיבורם הבחנתי שהם אינם רוּסים. היה אפוא כאן משהוּ ממוּזג, רוּסי וּבוּלגרי, חדירתו של אקלים אחד לתוך אקלים שני.

אין בכך משוּם חידוּש. מאז וּמתמיד יש קירבה מיוּחדת בין הרוח הבולגרית והרוח הרוסית. יש בבולגריה אהדה רבה לרוּסיה עוד מימי המלך אלכסנדר המשחרר. גם מדי הצבא הבוּלגרי היוּ כבר באותם הימים כמדיו של הצבא הרוּסי. ההשפעה הרוּסית מתקבלת ונקלטת כאן מרצון, השפות קרובות זו לזו, ישנם הרבה קוים משוּתפים באופי, באוֹרח החיים, בצוּרת החיים. אוסיף לכך: בגזע, אם כי יש חולקים על מוצאם הסלאַבי של הבוּלגרים. ועוד אוסיף: בדת. הדמוּת של הכומר הבולגרי, וכיפות־הבצלים של הכנסיות הן ממש כאותן הדמוּיות ואותם הבנינים ברוסיה. ואחרון אחרון: בשום ארץ אחרת של הגוש המזרחי לא היתה לפני המלחמה תנוּעה קומוּניסטית כה יסודית וּמוּשרשת כמו בבוּלגריה. יתכן, שגם תופעה זו היתה תוצאה של קרבה שבנפש לאחות הגדולה רוּסיה, וּנכונוּת ללכת בדרכיה ולהידמות לה. מכל מקום – התוצאה היא, שלכל הדברים המשוּתפים, שמניתי קודם, נוספה השוּתפוּת בהשקפת־עולם, בראיה פוליטית, הרגשת אחדוּת הדרך של שני העמים.

כל אלה יחד נותנים מושג מסויים מבולגריה של ימינוּ, מוּשג של שלמוּת וטבעיוּת, של מסורת־חיים המובנת מאליה. העיקר ־שלמות. במידה שאתה דן לפי מראה עיניך וּלפי רשמי ביקוּר קצר, אין אתה רואה כאן התנגשוּת של שני עולמות. אין אתה רואה את שרידיו של משטר אחר, משטר של בעלי־הון וּפיאוּדלים, שהטביע את חותמו על הארץ, שהקים לעצמו בנינים לתפארת והשקיע את מרצו ולבו בשיפּוּר עיר־הבירה. סוֹפיה לא תעמוד בהתחרות עם פראג וּבודאפאשט מבחינת המראה החיצוני של הבירה, ומעמד הפועלים והאכרים לא קיבל כאן בירוּשה את ההוד והפאר של עשרוּת ורחבוּת, המבטאים בין השאר גם בצוּרתה החיצונית של הבירה. כאן – הרבה פשטוּת, הרבה צנע, חוּמרה רבה באורח החיים. פשטוּת בכל, לא רק בצוּרת הרחובות והבתים; גם בתלבושת של האנשים המזכירה לנו מאד את התלבושת של אנשינו כאן, בארצנו. פשטוּת זו ולבביוּת טבעית ועמוּקה – מושכות את הלב, גם את לבו של עובר־אורח אשר בגלל קוצר הזמן ניתן לו לחוּש את המציאוּת יותר מאשר לחדור לתוכה.

אורח החיים, הפשטוּת והחריצוּת הטובה והיחסים בין אדם לאדם – אלה סייעוּ לא מעט לעם זה במעברו לשיטה סוציאלית וכלכלית חדשה. אחד האנשים המרכזיים בבוּלגריה של ימינוּ, אדם הקשוּר בתנוּעת האכרים שם, סיפר לי על רגש השוּתפוּת, שהיה מאז וּמתמיד מפוּתח בין החקלאים, על הקואופרציה שהיכתה שרשים בחייהם והקלה במידה רבה על הגשמת הרעיון השיתוּפי בכפר הבוּלגרי כיום. במעבר לשיטה חדשה של עבודה וחיים בכפר הצליחוּ בבוּלגריה יותר מאשר בארצות השכנות; כאן לא ידעוּ את הקשיים הרבים בתחום זה, שבהם נתקלים בארצות הללוּ.

אדם מישראל הבא לבוּלגריה – מלכתחילה הוּא בא בהרגשה טובה, בלי המעסה של צער ושל אי־הבנות. בוּלגריה היתה מהמדינות הראשונות, שמצאוּ את הפתרון הרצוי לנו בשביל היהודים שלה היא מצאה אותו בפשטות, בהבנה, בלי ויכוחים מיותרים, בלי תופעות־הלואי של התנגדוּת, של תעמוּלה, של מגמות לבלום את התפתחות התהליך לפתרון. היא נתנה ליהוּדיה את האפשרוּת לצאת בהמוניהם לישראל, ועשתה זאת כדבר המוּבן מאליו, ברצון וּבלב פתוּח. לא היתה כאן כל מחשבה, שצריך להפטר מן היהודים. היה יחס טוב אליהם, והוא ישנו גם עכשיו. בגאוה מוצדקת דיברו אתי בולגרים על כך, שאצלם לא היתה השמדת יהודים בימי הנאצים, על אף תביעותיהם של הללו. אמנם, היהודים גורשו באותו זמן מסופיה, אולם בזה נגמרו צרותיהם. הקיבוץ היהודי נשאר שלם, והאנשים חזרו למקומותיהם עם תום המלחמה.

רבבות יהודי בולגריה עלו לישראל, כמעט כל יהדות בולגריה, והיחס הטוב אליהם מלווה אותם גם אחרי צאתם. יש התענינות בגורלם, זאת ראיתי בבולגריה עצמה ושמעתי מפי בולגריים חשובים במקומות אחרים. אדם אחד מחשובי האישים הבולגריים, שנפגשתי עמו במדינה אחרת, שפך לפני את דאגותיו, שמא אנו, בישראל, איננו שמים לב כראוי לאלה שהיו אזרחיהם לשעבר, לעולי בולגריה: “היה להם טוב אצלנו, הם חיו בשלום, עבדו בכבוד ואכלו לשובע. היינו בטוחים שאנו מטיבים אתם בעזרנו להם לבוא למולדתם”. היה משהו נוגע עד הלב בדאגה זו, שלא בכל מקום אתה מוצא כמותה.

גם היהודים, אותם המעטים שנשארו, מדברים בחמימות על חייהם עם העם הבולגרי ומזכירים ברגש טוב את מנהיגי העם. ברגש שח אהבה ואהדה דיברו אתי על המנוח גיאורגי דימיטרוב, על אהבת העם אליו, ועל יחסו הוא לאנשים וליהדות. הייתי בסופיה זמן קצר לאחר מותו, זכרו חי בלב כולם, וטבעי, שהרבו להזכיר את שמו ולהזכירו לטובה. באותם הימים עוד התנהלה עבודת בנין המאוּזוליאום של דימיטרוב, שנסתיימה בינתיים.

בבולגריה נשארו עוד כמה אלפי יהודים. חלק מהם עומד לעלות, ומספר יהודי בולגריה יפחת עוד יותר. ראיתי גם מקומות, שבהם היו לפנים יהודים. רחובות בהם גרו, שורות החנויות ובתי המלאכה בהם עבדו. החיים זורמים שם כסדרם, המקומות תפוסים ע"י אחרים. ואם כי בא הדבר כתוצאה מובנה של תהליך, שהיה רצוי לנו, ואין הוא מהול באותה מרירות שהרעילה את חיי אחינו היהודים בארצות אחרות, ואין כאן אותם זכרונות טראגיים של התעללות והשמדה – אין אתה יכול להשתחרר מרגש של עצבון, ממחשבות מילנכוליות, כשאתה עובר על פני המקום, בו היו קודם יהודים. גם פה, באוירה הנוחה הזאת, ביחסי השכנים הטובים, גם אותו שבט יהודי של בני עמל, שהצטיינו בחריצותם – מה זעום היה ערכו בין הגויים, אם בקלות כזו נמחק זכרו! זה עכשיו עזבו את המקומות, וכאילו לא היו כאן מעולם, מים חדשים זורמים בשקט באותם הערוצים, שזרמיהם הקודמים נעלמו, כאילו לא היו מעולם…

באותם הרחובות – בית הכנסת הגדול, העומד ריק מאדם. גם הוא חדל, כנראה, להיות מה שהיה קודם. בימי העליה הגדולה הפך לתחנת־מעבר לעולים ומחסן בשביל המטען שלהם שנערם כאן – אלפי ארגזים וחבילות. בפתח הבית – לוּח לזכרון, שמות רבנים ופרנסים של יהדות זו, בכתיב שאנו קוראים לו “רוסי”, ללא זכר לאות עברית. ולא היה בזה פלא, שהשמש אשר הראה לנו את הבית, וכן בן־לויתי היהודי נכנסו פנימה בגילוי ראש. המקום חדל להיות גם בהכרתם מקום של קודש. נסתלקה שכינתו.

פרשה שנסתיימה. יהדות העומדת בסוף תהליך התחסלותה מרצון. פרק אחד מההיסטוריה הגדולה, שאנו עדים ושותפים לה. ישנן תחנות בנדוּדי פזורינו, שבהן ישמר חותם היהדות זמן רב אחרי שהיהודים יעזבו אותן בדרכם למולדת. ישנם גם כאלה, שזרם העולים נוטל מהם את הכל, גם את עקבותיו ואת צלו, ואינו משאיר אחריו כל זכר. נקבל גם עוּבדה זו, נקבלה באהבה. נשלים אתה ונראה בה אחד האותות של אחרית גלות…

יוגוסלאביה    🔗

עוד בטרם דרכה רגלך על אדמת יוגוסלאביה, ברגעים האחרונים של הטיסה, כשהמטוס עדיין חג מעל לשדה התעופה ונוחת לאטו – אתה מקבל רושם מסוּים, התרשמוּת מיוחדת במינה, המלווה אותך בכל ימי היותך במדינה זו: כאן בונים הרבה מאוד. אתה רואה מלמעלה ערמות־ערמות של חמרי־בנין מכל המינים, ואנשים רבים, המתנועעים אנה ואנה בקצב של עבודה, ותכוּנה רבה של עמל.

הארץ זקוקה לעבודת שיקוּם עצומה. היא סבלה מאוד בשנות המלחמה. רק פולין – מכל ארצות מזרח אירופה – יכולה להשתוות אתה במידת החורבן וההרס. רוב תחנות־הרכבת, הקטרים, הקרונות, הגשרים – כל זה נהרס. הושמד כמעט כליל צי־הדיג של הארץ. נפגעו ונהרסו מאות אלפי בתי־מגוּרים. הושתקו ענפי־תעשיה שלמים. הושמדו מרבית הסוסים, הבקר, הצאן, העופות. ארץ, שמכרה לפני המלחמה את תוצרתה החקלאית לאחרים צריכה עכשיו לקנות את הדרוּש לעצמה בחוץ־לארץ.

ועל הכל – שפך הדם הרב, המספר העצוּם של קרבנות בנפש. אומדים אותו במיליון ושבע מאות אלף.

לא מקרה הוא זה. כאן נלחמו בעקשנות ובאומץ במשך שנים, נלחמו בצורות שונות של מלחמה: פלוגות פאַרטיזאַניות בכפרים ובהרים, שנדדו מחבל ארץ אחד למשנהו, ואחר־כך צבא סדיר, שקם מפלוגות אלה. מלחמה, שהקיפה את כל רחבי המדינה עד כפריה הנידחים ביותר. מלחמה נגד הפולש, ומלחמה נגד משתפי הפעולה אתו, ומלחמה נגד פלוגות, שהיפנו תחילה את נשקם נגד הפולש ואחר־כך מרוב פחד מפני השתלטות כוחות השמאל, היו נכונים להתפייס אתו.

הארץ התרוששה, כוחותיה נדלדלו. עכשיו נחוצים מאמצים כבירים, כדי להחזירה למסלוּל החיים, ונוסף לכך – לצורה חדשה של חיים, והמאמצים נעשים. הרבה נדרש מהתושבים. נחוץ לא רק כוח עבודתם. נחוצה סבלנות, חומרה רבה בסיפוק הצרכים, נחוץ משטר של הסתפקוּת במועט.

ואומנם, חיים האנשים במשטר של עבודה מאוּמצת וצנע חמור. לא די בכך, שכל אחד עושה את עבודתו במקומו הוא. צריך לזרז את השיקום, למהר בהקמת ההריסות. ובעבודה זו, שהיא הראשונה במעלה, עוסקים לא רק פועלי־בנין מקצועיים. גם האחרים נוטלים בה חלק. פקידים, עובדי הממשלה, בכללם בעלי דרגות גבוהות, יוצאים לימי חופשתם השבועית באופן מאורגן, פלוגות־פלוגות, אל הבניינים. האנשים שנפגשתי אתם סיפרו לי על חלקם בעבודה זו. תופעה דומה ראיתי אחרי־כן בפולין. ואם המטרה היתה להחיש ע"י כך את קצב השיקום – צריך לומר שהיא הוּשגה. בנינים רבים תוקנו כבר, הוקמו מחדש.

הבניה הגדולה אינה רק סמל, שאתה מבחין בו ממרומי המטוס. כשאתה מהלך ברחובותיה של בלגראד, אתה נתקל על כל צעד ושעל בעבודות־בנין, בפיגוּמים, בחמרי־בנין. ענין מיוחד יש בבניה המרוכזת והמתוכננת. ראיתי מקום אחד כזה, ורבה גאוותם של היוגוסלאבים עליו. המדובר הוא בעיר־הבירה החדשה “נובי בלגראד”, המוקמת סמוך לעיר־הבירה הישנה. עיר זו עתידה לשכן בתוכה את המוסדות המרכזיים של המדינה, וכן לתת שיכון להמוני פועלים ונוער לומד. העיר צריכה להבנות תוך 12 שנה. והתוכניות כבר עוּבדו, חלק מהן כבר הוגשם, ולפי הבניינים הראשונים אפשר לתאר את דמותה של עיר־העתיד הזאת.

המענין הוא כאן לא רק היקפה הגדול של המשימה, לא רק עצם הרעיון לבנות עיר־בירה חדשה, מוּתאמת לצרכי הזמן; מענין ביותר הוא – מי הם בוניה של עיר זו.

המדינה הציגה את הפעולה הגדולה הזאת כתפקידו המרכזי של דור שלם של נוער. נערים ונערות, מגיל 16 ומעלה, מכל פינות הארץ גוּיסוּ לעבודה זו. הם באים לחדשי הקיץ למחנות־נוער, בהם הם חיים במשוּתף, ומשם יוצאים יום־יום לעבודת בנין עיר־הבירה. רבבות נערים ונערות עובדים בהדרכתם של מספר מהנדסים ופועלים ראשיים. הצעירים יוצאים לעבודה בפלוגות מסודרות, “בריגאדות”, כפי שקוראים להם. הם עובדים שבע שעות ביום, ושאר שעות היום הן קודש לפעולה תרבותית במועדוני־הנוער, ללימוד מקצוע, להתכוננות לקראת החיים. רבים חשקה נפשם בצורה זו של ארגון ועבודה, והם חוזרים למחנה ולבריגאדות מדי שנה בשנה. וישנם רבים, שמלבד ההרגשה של השתתפות במשימה גדולה, רכשו מקצוע.

צריך, כמובן, תמיד להזהר בהשוואות, ואין לשכוח, שהממדים כאן שונים משלנו, וצורת החיים, הלך־הרוחות וההוי הם אחרים. עם זאת אתה מוצא קווים דומים למעשים הנעשים אצלנו; יש בכל הפעולה הזאת משהו, המזכיר את יציאת הנוער שלנו להכשרה בחדשי הקיץ. יתכן, שהדמיון יגדל וילך, כשנתקרב לממדים הגדולים, כשנתחיל בביצוע הרעיון על צבא עובד, וכשהנוער שלנו יחיה גם הוא במשותף במחנות גדולים ויצא לעבודה פלוגות־פלוגות. מן הראוי שנעמוד על פרטיה של פעולה זו, ונדע ללמוד מנסיונם של אחרים.

ראיתי את הנוער הזה לא רק בעבודה, על הפיגוּמים וביציקת הגגות של בתי־הסטודנטים הגדולים, שעמדו לפני גמר בנינם. ראיתיו במועדונים שלו, בחדרי־התרבות, במערכת העתון, בו הנערים עצמם גם עורכים את העתון וגם מסדרים לדפוס ומדפיסים אותו, ראיתיו במזכירויות של ה"בריגאדות" השונות. כאן, למראה המדריכים והמדריכות, גדל עוד יותר הדמיון עם סניפי הנוער העובד אצלנו; מראה החדרים, דמוּיותיהם של המדריכים, וכן גם הבעיות העיקריות – כיצד להגיש את התרבות וההשכלה לנער מחוּסר־השכלה אחרי יום של עבודה קשה; כיצד לנהוג, כדי שחודשים אלה יעשירו את לבו, ירחיבו את חוּג ראייתו ויכשירוהו לקראת החיים.

בלגראד החדשה בבנינה

יפה היא העיר הגדולה עם שני הנהרות הגדולים הזורמים בתוכה, הדוּנאו והסאבא.

ויש לעם הזה חוּש מפותח ליופי. את בלגראד החדשה בונים על גדות הנהר, אך לא די בזה: חופרים תעלה ארוכה ומתפתלת, ויקימו מעליה שורה של גשרים. אותו מהנדס, שהסביר לנו את תכנית העיר החדשה – באיזו התפעלות של בעל־חלומות עקשן דיבר על הפאר וההוד שמוסיפים זרמי מים לרחובות העיר, ועל הגשרים המרעננים את הנוף ומלטפים את העין!

יש לו לעם זה חוּש מפותח לאמנוּת. עשר להקות־אופירה יש ביוגוסלאביה! בימי ביקורי נפל שם דבר: האופרה מזאגראֵב, בירת קרוּאטיה, באה להציג לפני הקהל של בלגראד, בירת סרבּיה. היתה זו הפעם הראשונה, שהתיאטרון של הקרוּאטים בא אל הסרבים, ובתוך המתיחות הפוליטית והחומרה של ימי העמל היה זה מאורע חשוב וחגיגי.

ויודע העם הזה למזג את חיי האמנות שלו עם היופי הטבעי של הנוף. אחד הדברים היפים ביותר שראיתי בבלגראד הוא אותו תיאטרון קיץ, טופצ’ידאר, שבנוהו תחת כיפת־השמים בין סלעים. בעצם – לא בנוהו: שני סלעים גבוהים, בצורתם הטבעית והפראית, משמשים קירות לאמפיתיאטרון רחב־ידים. הצגה בתיאטרון זה, ממש בחיק הטבע, היא חויה מיוּחדת במינה.

גם פה היו יהודים רבים לפני המלחמה, – יותר ממאה אלף. עדה עתיקת־ימים, עם היסטוריה משלה, עם בתי־כנסת עתיקים, עם אנשי־שם, שהנציחוּ את זכרם בפעלם. עדה שמיזגה בתוכה את שני היסודות, הספרדי והאשכנזי.

היא אינה קיימת עוד. רובה הגדול הוּשמד בשנות המלחמה, הושמד באַכזריוּת. לא מעט סופר לי על סופם הטראגי של היהודים האלה, של הנוער היהודי ביוגוסלאביה; גם על חלקו של נוער זה במלחמות־הפאַרטיזאַנים.

שארית הפליטה – מספרם כאחד־עשר אלף. רובם עלו ארצה. נשארו עוד 4־5 אלפים, וגם אלה יעלו בחלקם.

יוגוסלאביה, כמו בולגריה, מצאה את הפתרון הנכון לבעית היהודים שלה: היא נתנה את הרשות לעלות לישראל – לאלה שרצו בכך. היא מרשה לעלות גם לאלה, שנשארו עדיין בתחומי המדינה. רק בודדים, הנחוצים מאוד, יצטרכו לחכות קצת, עד שיימצא להם ממלא־מקום מתאים. במדינה ישארו רק אותם היהודים, שיחליטו כך מרצונם הם, אלה הרואים את עצמם שותפים בכל למדינה זו ולעמה. כך תסתיים גם כאן פרשת הישוב היהודי.

גם כאן היתה היסטוריה של דורות. גם כאן – נכסי תרבות, דברי עתיקות בקהילות שונות, זכרונות. יהדות זו הצניעה לכת עם עמה. גם בשנות זהרה לא משכה את תשומת־לבם של שבטים אחרים בישראל. מן הדין הוא, שיוצאי העדה הזאת, החיים עמנו בארץ, יתנו את לבם לכך, שלא יעלם זכרה מגנזי התרבות בארץ. שלא ידום אף צליל צנוע זה ממנגינת גאולתנו.

פולין    🔗

ברגש מיוחד במינו נכנס כיום יהודי לתחומה של פולין. גם אלה, שלא ארץ זו מוצאם ושלא היו להם מעולם קשרים מיוחדים אתה; גם אלה, שמעולם לא דרכה רגלם על אדמה זו – עם התקרבותם לגבולות המדינה תוקפים אותם מחשבות וזכרונים מרים. ארץ ההשמדה. חלק הארי של המיליונים מבני עמנו, שהושמדו בשנות המלחמה – כאן הוּשמדו. וכידוע – לא רק יהודי פולין.

את הדרך פראַג־ואַרשה עשיתי ברכבת. לאורך כל הדרך לא יכולתי להשתחרר מן המחשבה, שכאן, בדרך זו עצמה, הוּבלוּ יהודי מערב־אירופה לקראת המות; אם הצליחו להציץ מבין הסדקים שבקרונות־המות האטוּמים – את הנוף הזה, את התחנות האלה ראו לאחרונה.

פולין בלי יהודים – זהו משהו אחר, שונה לגמרי מבולגאריה או יוגוסלאביה בלי יהודים. לא רק מבחינת הכמות – שם מדובר על רבבות, וכאן על מיליונים – גם מבחינת התופעה האיומה עצמה. החזיונות המרים, פרי דמיונך, אינם מרפים ממך בכל ימי היותך כאן.

לא נזדמן לי לבקר במקומות המעטים, בהם מרוכזים יהודים רבים, בלודז' או בשלאֵזיה. במקומות שהייתי – ואַרשה קראקוב, לובלין – אין אתה רואה כמעט פני יהודי ברחוב. האדם, שפתח לפנינו את בית־הכנסת העתיק בקראקוב, היה נוצרי. יחף ובלי כובע לראשו, נכנס אתנו לבית הקדושה השומם. ומעבר לככר, על סף בית ־כנסת אחר, שיחקו ילדים נוצרים קטנים, בהירי־שער. כאן שיחקו קודם ילדים אחרים, שאינם עוד בחיים.

בנסיעות בדרכים על פני מקומות־ישוב, קורה לא פעם שאתה חוצה את הרחוב היחיד של מקום כזה – ולבך נעמדך בקרבך.,לפי כל הסימנים – הרי זו עיירה יהודית, עם סימניה המובהקים, עם ה"גאניקל" לפני הבתים הקטנים, עם המדרגות הרעוּעות המובילות אל הדלת של החנות, עם הפעמון צורם־האוזן, הנותן את קולו לכל פתיחת הדלת, עם ככר־השוק בקרבת צריח הכנסיה הדלה. במשך דורות נרקמה כאן רקמת־חיים שקטה וקטנה. היא נקרעה לגזרים. היהודים, שחיו כאן את חייהם הצנועים, אינם עוד. לא כאן ולא בשום מקום אחר בעולם הזה.והמקום לא נשאר ריק. אחרים יושבים בבתים הקטנים, מתהלכים ברחובות הצרים, מסתובבים בככר־השוק רחבת הידים.

מה פלא, שיהודים אינם יכולים להשאר כאן? ידוע, כי גם אותה שארית קטנה של יהודי פולין, שנשארו בחיים אחר המלחמה, עזבו ברובם את הארץ. אלה הנמצאים שם כעת רובם באו עם הריפאטריאציה מברית־המועצות, מן המחנות בגרמניה, בתקות־שוא למצוא בחיים מישהו מקרוביהם, שנפרד מהם באותם ימים אפלים בדרכי־ההשמדה. גם אלה – חלק ניכר מהם נושא עיניו לעליה. אין איפוא פלא בכך שאינם רוצים להמשיך חייהם בין קברות, אחוּזי אותן מחשבות נוּגות, האופפות ומוצאות גם עובר־אורח, שבא לזמן קצר בלבד!

יוּרשה לי כאן לחזור על דבר, שנאמר כבר לא פעם. מיטב בני החברה הפולנית מבינים לרוחם של יהודי פולין. ממשלת פולין, שקמה מתוך חוגים אלה, עשתה כמיטב יכלתה, כדי לאפשר ליהודי פולין להישאר במדינה, לחיות ולעבוד בבטחון ובכבוד. היא דיכאה ביד ברזל את התפרצויות־השנאה נגד יהודים, היא נלחמה בתופעות אלה ללא רחם. המדינה פתחה לפני היהודים דרך לעבודה יוצרת, למכרות, לבתי־החרושת, לקואופרטיבים. ולא תהיה בכך משום הגזמה אם נאמר, שמאז קמה פולין מחדש, אחרי מלחמת העולם הראשונה – לא היתה בה ממשלה כה הוגנת כלפי אזרחיה היהודים. אף על פי כן אין היהודים יכולים לחיות כאן.

חוגי השלטון, גם אנשי הממשלה עצמם, הבינו זאת. יש ביניהם, שחזו מבשרם את נחת זרועם של הנאצים, בהיותם במחנות־ההשמדה. ויש שהיו באותם השנים במחתרת, וראו את השמדת היהודים יום־יום. לא אשכח, באיזו התרגשות דיבר אתי בבירה אחרת אחד מנציגי פולין, אדם שהיה במחתרת בוארשה בשנות המלחמה וראה יום־יום כיצד מוציאים להורג יהודים. לא יכול היה להירגע והוסיף בשטף דיבורו פרטים על פרטים, בספרו על דברים שעברו לפני עיניו, והוא וחבריו אין בידם להושיע. כן לא אשכח את הזוּג הנחמד, שהכרתי במסיבה אחת בוארשה – בעל ואשה, אשר חרפו נפשם במשך שנים והושיטו עזרה לגיטו.

אנשים אלה וכמותם – הם השליטים בפולין החדשה. והם אינם יכולים לשכוח את אשר ראו עיניהם. טבעי ומוּבן איפוא, שממשלה כזאת הבינה יפה את שאיפתנו לגאולה, לחיים מלאים ושלמים של יהודים בין יהודים. וטבעי, שדוקא מפי נציגה של פולין נשמעו דברים כה אנושיים באותו ויכוח, שקדם בלייק־סאכסס להחלטות כ"ט בנובמבר. מובן גם, שממשלה זו מצאה – אמנם, אחרי היסוסים – את הפתרון, שרצינו בו: הזכות לעליה לכל יהודי שירצה בכך.

הייתי בואַרשה באותם הימים, כשהחלטת הממשלה בדבר עליה לישראל היתה לנחלת הציבור. ראיתי וחשתי את הנחמה, שהביאה אתה החלטה זו בתוך המועקה, שמקורה בזכרונות המרים משנות ההשמדה.

מוּעקה… אין היא מנת חלקם של יהודים בלבד. ולא רק מבחינה יהודית היא קיימת. אין לתאר את הדכאון הנפשי המשתלט עליך, כשאתה רואה את הריסותיה של ואַרשה. שלדי בתים, המזדקרים כמתים, עיי מפולת, שורות של חלונות ריקים ועוורים על פני קירות הרוסים ושחורים מפיח ועשן. מסוּפקני, אם ישנן עוד בירות באירופה שסבלו כמו עיר זו בשנות המלחמה. ואַרשה הופצצה ארבע פעמים: בתחילת המלחמה, בימי מרד הגיטו, במרד הפולני אחריו, ובימי שחרוּרה הסופי. אמרי לי, שניזקו 94% מכל הבנינים. פולנים, בני ואַרשה, שסיפרו לי על האימה והיגון שתקפו אותם בראותם את העיר בחורבותיה בשנת 1944, אומרים כי עכשיו אין מרגישים עוד בהריסות, פשוט אינם רואים אותן. הם רואים את שיקוּם ההריסות.

מסוּפקני, אם אמנם אפשר לא לראות את ההריסות, הדוקרות את עיניך ואת לבך על כל צעד ושעל. אולם – האמת היא, שנעשית עבודת־שיקום עצומה. המוני אנשים עסוּקים בעבודה זו. לא רק פועלים מקצועיים, – עובדי משרדים, פועלי תעשיה, נוער יוצאים פלוגות פלוגות בזמרה אל ההריסות, מפנים את תלי המפולת, מסדרים לחוד את הלבנים שעודן טובות לבנייה. מיליונים של לבנים. עיי המפולת מקבלים צורה. האדם מתגבר על התוהו ובוהו של חורבן. במהירות מוּקמים בתים חדשים, תוך שמירה על צורתם הקודמת, על הצביון המיוחד שהיה לעיר זו, שהוציא לה שם בטעם הטוב של בניניה וביופי של הנוף העירוני שלה. יש עידוּד רב בקצב זה של בנייה, ברצון העז של העם למחוק את זכר המלחמה, לרפא את הפצעים העמוּקים ולכונן את חייו כראוי.

אכן, נעשו כאן דברים חשובים. ניבנו מחדש בתים רבים, ונסלל כביש רחב־ידים “כביש מערב־מזרח”, המאַחד את העיר עם הפרבר פראגה, ומוסיף לה הדרת יופי. ועל כל אלה – החיים המשקיים זורמים כתיקונם, הרווחה החמרית, אשר בה חיה מדינה זאת כיום, ההתפתחות הכלכלית של הארץ ורמת חיי תושביה.

גם כאן בין ההריסות – פינה יהודית מיוחדת, המתבלטת בחורבנה, חוּרבן בתוך חוּרבן: גיטו ואַרשה. הרושם הבלתי־אמצעי מדהים את האדם שנקלע לכאן, אם כי נדמה, שהכל היה ידוע כבר קודם.

רק כאן ירדתי לסוף משמעוּתן של המלים “לא להשאיר אבן על אבן”. אמנם, לא נשארה כאן אבן שלמה. דומה, כאליו מישהו גדול, איזה מפלצת אגדית, בא עם מכתש ענקי וכתש וכתש בלי הרף את הבתים והרחובות, טחן אותם לאבק. לא נשארו אלא ערימות עצוּמות של אבק מגובש, של גרוּטאות־ברזל מוחלדות, ללא סימן של בית, של רחוב, של מדרכה. וזה על פני שטח גדול ונרחב, בו חי לפנים הקיבוץ החשוב ביותר בעולם היהודי מבחינת יצירתו התרבותית. גם אנשי ואַרשה הותיקים, שבילו כאן שנים, שגדלו כאן – נבצר מהם להכיר הכין היו כל אותם המקומות, שהפכו לשם־דבר ביהדות העולם. מרכזי המפלגות, מרכז “החלוץ”, הוצאות הספרים, העתונים. לא תבחין היכן היה כאן רחוב. זועה אחת של חוּרבן, הזועקת אליך בדממת־המות…

חורבן זה – כה עמוק הוא, כה יסודי, עד שאין כל תקוה למחותו. אלה המתכננים את שיקוּם העיר ההרוּסה באו לכלל מסקנה, שלא כדאי אפילו להתחיל כאן. רק בצדי הרחובות, בירכתי־הגיטוֹ, התחילו להקים בנינים חדשים, על גבי עיי המפולת, מבלי לפנות את הערימות שנשארו זכר לחורבן. בתים חדשים אלה מתנוססים מעל לפני השטח הקודם של הרחובות היהודיים.

ומסביב – שרשרת בתים גבוהים, המקיפים את הגיטוֹ מכל צד, הסוגרים עליו את המעגל. גם בתים אלה נפגעו; אולם הללו – אם אפשר לומר כך – נפגעו באופן נורמלי. הם עומדים על תילם. גם לאחר שנפגעו נשתמרה צורת בנינם. ההבדל הזה בין העיר שנחרבה הוא כה חריף, כה בולט, שאתה יכול לקבוע בודאות מוחלטת, לפי קוי החורבן, היכן היו גבולות הגיטו. שם, מסביב לגיטו, היו פגעי מלחמה בצורתם הידועה והמוכּרת. ואילו כאן, במלכודת של אחרוני היהודים – מלאכת ־מחשבת של חורבן, יסודיות גרמנית ארוּרה במפעל ההשמדה, פעולה מתוכננת, שיטתית, אשר תכליתה – לעקור מן השורש כל זכר ליהודים וחייהם.

לפי שעה עומד שדה ־החורבן הזה בשממתו. אמנם, ביום, בו ביקרתי בין חורבות הגיטו, הגיעו לשם פלוגות מקימי־ההריסות. בשירה ניגשו לעבודתם, אולם – רק בצדי הגיטו. אינני יודע מה יהיה סופו של מקום זה; לפי שעה הוא עומד בשממונו האיום, כמצבה רבת־בלהות ורבת ־משמעוּת, מצבה ליהדות פולין, שמצאָה כאן את קצה.

התשמר מצבה זו לאורך ימים? מי יודע… החיים יטלו בודאי את שלהם. לא יתכן, שתישאר שממה מבהילה זו בתוך העיר הקמה לתחיה, הנאבקת על שיקוּמה המהיר. אני שואל שאלה יותר צנועה: היישאר לפחות דואג לאותו זכר־מוּעט לאבדון ולגבורה, שהוקם כאן בידי אבלים? בין עיי המפולת מחוסרי הצורה, בין שברי הבתים ללא כל דמוּת – נשארה בנס אבן אחת שלמה יותר מהאחרות ועליה כתובת. כאן מצאו קצם מרדכי אַנילאַביץ וחבריו. בקושי מצאנו את האבן האפורה, אבן גלמודה, שאין דרך אליה. הידאגו לה? יסלחו לי יהודי ואַרשה, אם נדון לפי האַנדרטה הגדולה לזכר לוֹחמי הגיטוֹ, שהוקמה בסמוך לגיטו – לא בתוך הגיטו עצמו – קשה לקוות, שאמנם ידעו לשמור על עקבות אחרונים אלה של אותו מאבק טראגי. לפני האנדרטה – לא פרח, לא עציץ, לא סימן כלשהו, שיעיד, כי יש מישהו המביא לכאן את תשוּמת לבו, את אהבתו, את עצבונו.

ויסלחו לי שנית אם אגלה, כי עזוּבה רבה גם במקום המפואר, המנציח את זכרה של ואַרשה היהודית, מקום שניצל מהחורבן: בית־העלמין, שהוא מעין פנתיאון יהודי לגדולי ספרותנו, הוא עצמו כמו שהוא – גיבוש דומם של ההיסטוריה של יהדות פולין.

טרם עזבו אחרוני יהודי פולין את גבולות המדינה, והקשר ביניהם לבין עקבות עברם הולך וניתק. מה יהיה על נכסים אלה של תולדותינו, אחרי שתסתיים יציאת פולין?…

מחנות ההשמדה    🔗

דומני, אין איש בישראל שאין לו מוּשג על המחנות, בהם רוּכזו היהודים בידי הנאצים, עוּנוּ, הוּשפלוּ והוּשמדוּ. קראנו עליהם לא מעט, אצלנו הופיעה כבר ספרוּת שלמה על המקומות הללו. ניצולי המחנות שבאו אלינו – רבות שמענו מהם, מכל אחד על מקומו הוא, ועם כל אלה – אין בכוחך לתפוס את הדבר, עד שלא ראית אותו בעיניך. כמובן, לא אותו, לא את המחנה עצמו, אלא את המקום בלבד. פרשה איוּמה זו היא מחוץ לתחוּמי המחשבה האנוֹשית, מחוץ לגבולות דמיונו של האדם. ואילו כשאתה עומד במקום המעשה, כשאתה רואה את המסגרת, בה נעשו הדברים, את הנוף מסביב, – דומה עליך, שאתה מסוּגל לתאר לעצמך באופן מוחשי מה היה כאן.

ראיתי את טאראזינשטט בצ’כיה, את אושבינצ’ים ומיידנק בפולין. אין המקום הראשון דומה לשני האחרונים. טאראזינשטט לא היתה מחנה־השמדה, כידוע, היה זה מקום־ריכוז גדול של יהודים, מין גיטו, אשר בו נכלאו בעיקר יהודי צ’כיה ואוסטריה. מכאן היו שולחים אותם להשמדה למקומות אחרים.

המספרים, המציינים את המקום הזה, הם לכאורה מספרים צנוּעים. הן אנו מונים את קרבנוֹתינו במיליונים, מה הם איפוא אותם 152 אלף, שעברו את המקום הזה? או אותם 35 אלף, שמצאו כאן את קיצם? או 89 אלף, שהועברו מכאן למחנות ההשמדה בפולין? אולם, יחס זה למספרים קטנים כביכול שורר במוחך רק כשאתה דן על הדברים מרחוק. משבאת הנה – לא המספרים משתלטים עליך, אלא העובדה, המציאות, הדברים שקרו כאן ליהודים, אשר גורלם הביאם עד הנה.

בקצה המחנה עומדת המשרפה. היא נשארה שלמה, על ארבעת תנוריה, על האמצאות הטכניות להשגת יעילות במלאכת ההשמדה. הנה כך היו מסיעים את הגוויה עד לתנור, וכך היו מכניסים אותה לתוכו, וכך היו מוציאים את האפר מלמטה. והשומר היהודי, הגר בשכנוּת לקרימטוריוּם, שכנוּת המביאה אותך כמעט לזעזוע נפשי, מספר, שהיו זמנים, כשכל ארבעת התנורים עבדו ללא הפוגה עשרים וארבע שעות ביממה. הצעירה, שהראתה לנו את המקום, היתה בעצמה בין דרי המחנה הזה. ביום השחרור, כשהיא ואחרים הצליחו לברוח מכאן, נשארו מאחוריהם ערמות ערמות של גופות. הם התגוֹללו בקרימטוריוּם, ברחבה שלפניו, במרחק־מה ממנו. בכל מקום. אכן, אין זה נחוּץ כלל להגיע למספרים של מיליונים, כדי להשאיר בלבם של הניצולים את החוויה של אימה וזוועה לכל חייהם…

המחריד ביותר במקום הזה כיום: החיים הזורמים כתיקונם. טאַראַזינשטט כיום היא עיירה רגילה, עיירה קטנה שקטה, החיה את חייה כאלפי עיירות אחרות. כאילו לא קרה כאן דבר. בבתים, בהם גרו בצפיפות ובאימת־מות רבבות יהודים, גרים עכשיו דיירים אחרים. לאורך המדרכות – חנוּיות קטנות, מסעדות. אמהות מטיילות עם תינוקותיהן. ילדים משחקים ברחובות, זקנים נחים מעמל חייהם, כאילו לא קרה כאן דבר, כאילו לא היו כל הבתים האלה, החלונות, הרחובות, כל אבן בקיר רווּיי כאב ובזיון ומות…

פה ושם – בית ריק, ומסגרות חלונותיו כוסו בקרשים רקובים. פה ושם – ערימה של שברי־כלים, המזכירים את הדיירים הקודמים, את אנשי הגיטו, אולם אלה אינם מפריעים למהלך הרגיל של החיים. היתה כאן עיירה קטנה גם לפני היות הגיטו. תושביה הועברו לישובים אחרים, מקומותיהם פוּנוּ בשביל הגיטו. במקום המעטים, שגרו כאן קודם, הוכנסו בכוח רבבות רבות, נדחסוּ עד אפס מקום, עד אפס אויר לנשימה.

אותה צעירה אמרה לנו, כי דבר אחד מבדיל בין מראה המקום קודם ובין מראהו עכשיו. עכשיו – החיים כאן שקטים, ומעטים העוברים ברחובות, ואילו אז היו כל המקומות, כל פינה, כל שעל אדמה, מלאים אדם. המוני אנשים בכל מקום, בכל הרחובות, יום אחר יום, שנה אחר שנה.

והיה עוד משהו, מבדיל בין הגיטו לבין העיירה השקטה: הקרימאטוריוּם בקצה המחנה, שעשה את מלאכתו בדייקנוּת, ביעילוּת, לפי כללי הטכניקה המשוכללת; והטראַנספורטים למזרח, המוציאים פתאום אנשים מתוך אלה המצטופפים ברחובות, מבלי שמישהו ידע מראש, תורו של מי הגיע, ומבלי שהמוּצא ישער בנפשו, לאן ולשם מה מובילים אותו. האשליות פסקו רק שם, במזרח, על סף המשרפה באושבינצ’ים. פה – פה ארזו מיטב החפצים, כדי לשפר את חייהם באותו “מזרח” בלתי ידוע, והצעירים התמחוּ באריזת חפציהם, תוך רצון לעזור לנוסעים ולהקל עליהם.

תלי בגדים ונעלים של קרבנות מחנה־הריכוז

אולם – מה כל אלה, שימנעו מאחרים את האפשרות של נוֹחוּת בחיים כיום? ולמה נחשוב שזכרונות מרים על גורלנו צריכים להשפיע על אחרים ולהרחיקם ממקום הזכרונות? החיים תובעים את שלהם. ובכלל, – מי זה חייב לדעת, מה עבר על הרחובות השקטים הללו, שהמוּ בשנות המלחמה מרוב אדם? היהודים – רק הם לבדם – שומרים על זכר לחורבן בקצה העיירה, בקרבת הקרימטוריוּם. כאן – לוח צנוע, המגלה את מספרי קרבנות היהודים, שהזכרתים קודם. כאן – קברות סמליים של יהודים, שהוּבלוּ למרחקים ושאין איש יודע היכן, מתי ואי מצאו את קצם. כאן גם בית־קברות יהודי, מאותם ימים ראשונים, כשמלאכי־החבלה בצוּרת אדם טרם עלה בדעתם להקים קרימטוריוּם שיעבוד יומם ולילה. אולם – את אלה צריך לחפש, אי ־שם רחוק, בקצה העיירה. ורק האורח היהודי, אשר נפשו מתאבלת בקרבו בדרכו על המקום הזה,,יטריח עצמו ויחפשם. הזכר הרשמי של המקום הזה, הגלוּי, הנראה לעיני כל – הוא שונה לגמרי. בכניסה, לפני שדרכה רגלך על אדמת הגיטו לשעבר, מזדקרת לפניך מצבה יפה ומהוּדרת, בין כמה מאות קברים של קרבנות הנאצים, שמצאו אף הם את מותם כאן, בקרבת הגיטו. יד מטפחת ודואגת למקום זה, והוא משרה עליך יגון חרישי. אולם אין הוא מספר לך ולא כלום על האסון היהודי הגדול, שהתחולל בקרבת מקום, בין חומות הגיטו…

ובכל זאת – יש ערך למספרים. הרגשה אחרת, מיוחדת במינה, אופפת אותה כשאתה מתהלך בשבילים השוממים של אושבינצ’ים ושל מיידנק. מתוך הדממה זועקת אליך האימה מכל פינה. אתה חש כאב פיזי בכל גופך, עיפוּת־מות בכל ישוּתך, בעברך במקומות, בהם עוּנוּ מיליונים. וכשאתה עוזב את המקום – דומה, כאילו הזדקנת בהרבה, הרבה שנים.

הייתי באושבינצ’ים שעות אחדות. פולני בעל ראש שיבה, השומר על המקום הזה, היה כאן בין האסירים מתחילת המלחמה. משנודע לו כי באתי ממדינת ישראל, הפציר בי ובבני־לויתי, שנראה את הכל, שלא נסתפק בביקוּר חטוּף. וכשהעביר אותנו ממקום למקום, דומה היה כאילו הוא עצמו חי מחדש את אשר עבר עליו במקומות האלה, ואת אשר עבר כאן על אחרים לנגד עיניו.

לא אספר את אשר ראיתי. האם אפשר לספר? צריפי האסירים, תאי העינוּיים, אשר לתוכם היו מכניסים אדם כמו כלב למאוּרתו, תאי הנידונים למות, מכשירי העינוּיים, המשרפה הגדולה, שנשארה שלימה, אוּלם הגאזים המחוּשב לכך וכך מאות אנשים בדיוק, ובתוך אלה בין משכנות הזוועה והמות – חדריהם הנאים והעליזים של אלה, ששלטוּ בקרבנותיהם… את המקום הזה הופכים למוּזיאון, למוּזיאון ענקי של זוועה, של אכזריוּת, של גהינום עלי אדמות.

משום מה זכה לפירסום־יתר תצלום אחד, של ערימות הנעליים של הקרבנות, שנשמרו במיידנק. לא ראיתי עד כה תצלומים של חפצים אחרים שנשארו כאן, ושהנאצים פסלו אותם, באשר היו להם בשפע דברים יותר טובים – ערימות־ערימות של מזוודות, של כלי־רחצה, מאות אלפי משקפיים, שיניים־תותבות, רגלים וידים מלאכוּתיות, נעלים, נעלים, נעלים, ולחוד – נעלי־ילדים בכל הצבעים. אתה עובר מחדר אל חדר, מערמה אל ערמה ולבך מתפלץ בקרבך. והמדריך הפולני הולך לפניך ומראה לך עוד, ועוד, ועוד. וההתרגשות עוברת ממנו אליך וממך אליו, כזרם חשמלי.

כל אלה, כל מה שאתה מרגיש באושבינצ’ים, הם כאין וכאפס נוכח הגיהנום עצמו, מקום ההשמדה העיקרי במרחק־מה מאושבינצ’ים – בבירקנאו. אושבינצ’ים – זה היה מקום לראווה, אותו היו מראים הגרמנים לכל מיני מתחסדים, שהיו באים כדי לצאת ידי חובתם ונוסעים מכאן במצפוּן שקט; הן מה שהראו להם לא היה אלא מחנה־ריכוּז רגיל, כמעט אידילי… עיקר ההשמדה היה שם, בבירקנאו, בהסתר מהסקרנים המתחסדים. לכאן, לחורשה שקטה זו, הובילה מסילת־ברזל מיוחדת, כאן עבדו בחדרי־הגאזים בסיטונות. עד למקום המות, ממש עד לפתח המות, הגיעו הרכבות.

הנאצים הספיקו לפני בריחתם להחריב את תאי־הגאזים והמשרפות. אולם – לא הצליחו למחות את עקבות ההשמדה העצוּמה. עד היום הזה דורכת רגלך על שברי־עצמות של בני־אדם, שברים דקיקים ופריכים, עד היום לא נסתיים תהליך הרקבון באותה בצה גדולה, אליה זרקו את שיירי הגויות. בלי הרף מתפקעות אבעבועות על פני המים הדלוּחים, כאילו שם למטה נפחו זה עתה האוּמללים את נשמותיהם. עד היום הזה – ערמות עצומות של אפר בחורשה האיומה.

ובקרבת מקום, צעדים מספר מעבר לגדר – אכר עם מחרשתו. היא פוריה מאד, האדמה הזו… ובמרחק מה, במרחק קילומטרים מספר – העיר הקטנה אושבינצ’ים, עם חייה הרגילים, התעשיה שלה ודאגותיה היום־יומיות.

את האימה של מיידנק אתה מרגיש עוד בטרם הגעת אליה. הרחוב הארוך, הרחוב האחרון שבעיר לוּבּלין, העובר לכביש אל מחנה ההשמדה נושא את השם “רחוב קדושי מידנק”. ובעברך בו, על פני הבתים הקטנים האלה, אתה כאילו עושה את הדרך, אותה עשו המיליונים, אשר בשבילם היתה זו הדרך האחרונה.

גם כאן החליטו להנציח את המקום, להנציחו לדראון עולם. בתקוּפה זו של סלחנות כלפי הגרמנים, של מרוץ כללי לקראת השכחה־בכוונה, אתה אסיר־תודה לפולנים, שגמרו אומר להשאיר את המקומות האלה כמו שהם, כדי להזכיר תמיד, מה עוללוּ כאן להם ולנו.

ראיתי את מיידנק אחרי אושבינ’צים. והנפש, שספגה לתוכה את האימה של המחנה הראשון, לא היתה עוד מסוגלת לקלוט. עכשיו, שבועות מספר לאחר שהייתי שם, נדמה לי, שאני רואה כאילו מבעד לערפל את אשר ראיתי במקום השני, ואילו הראשון עומד לפני עיני, כאילו רק אתמול הייתי שם; דומני, שאני נושם עוד אותו אויר של מות ואימה בחורשה הדוממה. לא אזכיר כאן איפוא את הדברים שראיתי במקום השני, כאילו כּוּסוּ בדמויות ובחזיונות מן המקום הראשון. שוב – ערמות ערמות של כלים וחפצים, וצריפי משכנותיהם הדלים של הקרבנות ובגדיהם הבלים, בגדי עבדים־אסירים, והמקום בו הומתו בסיטונות ובעינויים ובעילוּם שם.

זכרוני, דבר אחד דקר בלבי כמו סכין, אחרי שעברנו וחזרנו ועברנו על פני המקום הנורא הזה: יש ישוב של בני אדם בקרבת מקום! במרחק־מה ממקום ההשמדה עומדים בתיהם. הם ראו מחלונותיהם את גדר התיל, את מגדלי השומרים, את צריפי האסירים, את המשרפה. אולי גם יותר מזה. כלום יכלו לא לשמוע את קולות הזוועה? הם גרו פה כל הזמן. כל הזמן. הם חיו כאן, עסקו באשר עסקו, אכלו, ישנו, אהבו. כאן, על סף הגיהנום. לא יצאו מן המקום הזה, ולא יצאו מדעתם…

אבלות הדרכים הללו, ואבלים המקומות. הם מעטים. רק נקודות זעירות על מפת העולם. ולא כולם יישארו לזכרון. אולם בהם התרכז הכל, כל אשר עבר על עמנו בשנים האפלוֹת. ולא רק בשנים האפלות…

יזרמו החיים כאשר יזרמו ויהיה גורלם של המקומות הללו אשר יהיה – בשבילנו יישארוּ תמיד הביטוי המר ביותר של הגלות. דומה, כאילו כל האימים אשר עברו על תפוצות ישראל בתולדות הנדודים והאסונות, לא היו אלא שבילים צרים, שהובילו במשך דורות אל הנקודות האלה, בהן הפכו את גוף העם לדומן על פני שדה ואת נשמתו – לאבעבוּעוֹת בבצה דלוּחה. יון־מצוּלה, שאול־תחתיה – אלה שהמציאו את המילים הללו כלום תיארו לעצמם את המשמעות האיומה ששיוותה להן מציאוּת זמננו?

אדם מישראל החוזר למדינתו משוּט בדרכים – את אלה, את המקומות הללו, יצרור בנפשו לכל ימי חייו…

 

בברית המועצות    🔗

הרושם הראשון    🔗

לא קשה לתאר את רגשותיו של אדם המבקר מקץ עשרות שנים במקומות, בהם עבר תור נעוּריו, אם החיים באותם מקומות מתנהלים כסדרם והשינוּיים שחלו בהם רגילים הם ומובנים מאליהם. הוא מחפש את עקבות העבר, את הישן, ומוצא אותם גם תחת שכבות הזמן, שצמחו עליהם בינתיים. כן לא קשה להבין לרוחו של אדם, הבא בפעם הראשונה בחייו למקום, הקרוב ללבו ולדמיונו, ומעורר בו זה שנים מחשבות ומושגים שונים. הוא בא לחפש אישוּר למושגים שיצר לעצמו, ובין שמצא אותם בין שלא מצאם – כל מה שהוא רואה מצטייר בעיניו בבחינת חדש ובלתי־מוּכּר.

הרבה יותר מסובך הדבר, כשאתה בא כעבור שנים רבות למקום שעזבת בהיותך צעיר, ואתה חוזר אליו

אחרי שעברה עליו מהפכה ששינתה את כל סדרי עולמו. משך כל הזמן לא חדלת לעקוב אחריו ממרחקים ואתה משתדל למצוא אישוּר למושגים שיצרת בדמיונך, וגם לגלות את עקבותיו של העבר הרחוק. החדש והישן משמשים כאן בערבוּביה; החדש מופיע לפניך לאור זכרונותיך, והישן נראה כחדש מיסודו.

ברגשות כאלה באתי למוסקבה, שעזבתיה בהיותי סטוּדנט של הקורס הראשון ומאז לא ראיתיה.

אין אתה יכול להתגבר על הרטט בלב, בראותך לראשונה מאשנב האוירון, המנמיך על פני שדה־התעופה, את האותיות הגדולות של שם העיר “מוסקבה”. העיר שראית עד כה במחשבותיך, הופכת בשבילך בו ברגע למציאוּת חיה וממשית. וההתגלוּת הראשונה של עיר זו, המופיעה לפני עיניך, שונה ממראה הערים האחרוֹת שראית.

שדה־התעופה “וונוקובו” יש לו דמות משלו. אין בו הארעיות של הבלתי־מושלם, שראית בכמה בירות בצורת צריפים צנוּעים. אין גם אותה חגיגיות מבריקה, המושכת את העין בטיפוּח החיצוניות, שראית במקומות אחרים; כאן ישנה מעשיות, ממשיות פשוטה ומוצקה, שיצאה כבר מגדרי הארעיוּת של צעדים ראשונים וגם פסחה על השלב הבא אחריהם, זה של התפעלות ממשות זו, של התרוממות־נפש קלה, טרם הוכנס המקום והנעשה בו לתחומים של חוּלין ויומיומיות. אמנם, אולם־ההמתנה שאליו מכניסים את האורחים הזרים הוא יפה ונוח, על כוּרסותיו העמוקות, תמונות־הנוף העסיסיות שעל הקירות, והפרחים שבאגרטלי־השיש הגדולים על השולחנות. אלא שלא בו העיקר, ולא הוא היוצר את האוירה של המקום הזה. העיקר הוא – הדמות הכללית של “ווֹקזאַל” גדול, של בית־נתיבות, המזכיר לך בהמולתו ובצורתו תחנת־רכבת, שאין בעצם מה להתפעל ממנה, כי היא מובנת וטבעית. בהזדמנות אחרת, כשבאתי לאותו שדה־תעופה, ראיתי את קהל הנוסעים, הממתינים לאוירונים בכיווּנים שונים. אנשים פשוטים מבני העם, ביניהם אכרים ואכרות עם צרורותיהם וסלי־היד, הארוּזים אריזה פשוטה ונחפזת, הייתי אומר – ביתית, הממתינים באדישות ובשקט, כמו לרכבת, שאין להתפעל ממנה ביותר. לרוחב כל הקיר – מפה של הארץ הגדולה, המראה את כיווּניהם של קוי־האויר, המקשרים את הנקודות הרחוקות ביותר של המדינה. מפה זו מגלה יותר מכל ספרי־הסברה, מה עצומה היא התפתחותה של הארץ הזאת בשנים האחרונות, ולאילו מקומות נידחים הגיעה יד התרבות.

ראיתי במוסקבה במקום אחר מפה דומה לזו, המלמדת גם היא על התפתחות גדולה. ישנה תעלה המאַפשרת לנסוע מכאן על פני המים לווֹלגה, ויש תחנה, חימקי, “ווקזאַל של נהר”, כפי שקוראים לה, אשר ממנה מפליגים. גם כאן לרוחב כל הקיר – מפה, המראה את כל הערים, שאליהן אפשר להגיע בדרך המים. כאן דוקא אתה מרגיש איזה ניחוח דק של חגיגיוּת, של התרוממות־הנפש, האופפת את התחנה על אולמיה היפים, קישוטי הקירות וטיפוח החיצוניות, שאינה מרגשת בשדה־התעופה, שהפך דבר שבחוּלין. כאילו לא התרגלו עדיין בני מוסקבה לכך, שעירם הפכה כמעט עיר־נמל, השוכנת על פני מים רבים.

מן הרגע שדרכה רגלי על אדמה זו, ירד עלי שפע של אדיבות, תשומת־לב והסברת פנים. קרה כך, שלא ראיתי ברגעים הראשונים את אלה, שבאו לפגוש אותי. יצאתי בדלת אחת, והם חיכו לי בדלת שניה. אלה

שפניתי אליהם ואחרים, שאליהם לא פניתי, באו לעזרתי. נהגים, סבלים, מישהו מהנוסעים שהמתינו לאוירוניהם, באו לעזור לי בחיפּושי. את האדיבות הזאת ואת הרצון והנכוֹנוּת לעזור ראיתי גם אחר־כך לא אחת ולא שתים.

עם זאת – עוד משהו, איזו הרגשה פנימית, כעין חוש נוסף לסדר ולשמירה על הצורה ביחסים. לא ראיתי אנשים נדחקים מחוץ לתור, לא בתחנות הנסיעות, לא בחנויות, לא בבתי־השעשוּעים. בכל מקום, שמזדמנים בו כמה אנשים לתכלית אחת, מסתדר התור מעצמו. דומה, לכל אחד מובן ללא ספק, כי מי שהקדים לבוא זכאי קודם לשרות. אין על כך מריבות, ולא ויכוחים רעשניים. דבר זה אולי הוא פעוט, אולם כך נוצר רקע של יחסים בין אדם לאדם.

לחוּש זה, המכתיב לאנשים את סגנון יחסיהם עם הזולת, הייתי מייחס עוד כמה דברים, גם הם קטנים לכאורה: נקיון ברחוב, שלא רק השלטונות שומרים עליו בקפּדנות, אלא גם האזרחים. לזרוֹק בדל־סיגריה על המדרכה או על הרצפה במסדרון התיאטרון – זהו דבר שלא יתכן. בדרך הטבע אתה נעשה שותף לקפדנות זו, שהיא יסוד וערובה לנימוסים ולצורה חיצונית כללית של חיי הציבור.

ועוד משהו: התנועה ברחובות. התקנאתי באנשים הללו, אנשי מוסקבה, החוצים בבטחון ושקט את הכביש ברחובות שרחבם עשרות מטרים. העומדים באמצע הרחוב מחכים, שיעברו על פניהם ומאחוריהם המכוניות המהירות, מבלי שהבעת פניהם תעיד על פחד ועצבנות כלשהם. הם בטוחים, ששום רע לא יאוּנה להם, שהנהגים נוסעים כראוי, ששום מכונית לא תקפוץ להקדים מכונית הנוסעת לפניה, ולא תסוג פתאום אחורנית. השוויתי תמונה זאת עם הנעשה ברחובותינו הצרים…

מובן, שאין הדבר בא מאליו. בזכרונותי מימים קדוּמים שמורות תמונות אחרות ודמויות אחרות. נכונות האנשים להסביר פנים לזולת, לשמור על צורת היחסים בציבור, להחזיק את עצמם במסגרת של סדר ולשמור על כללים ותקנות – אלה הם פירותיו של חינוך, ולא בן־לילה הבשילו. ומשבאו – שינו את דמותו של האדם הרוסי. אין זכר לאותה רשלנות, גסות וחוסר־צורה בהליכות, שהיו אז, לפני עשרות שנים. משראית את אלה, אתה מתחזק בדעתך, שהמהפכה – כוחה לא רק בהפיכת סדרי החברה, אלא גם בחינוך האדם לסדרים חדשים, ולאורם של סדרים אלה – ליצירת סגנון חיים, אשר בלעדיו עלול לפוג טעמם של ההישגים הסוציאליים הגדולים ביותר.

שינויים בקטנות, המצטרפים לנוף תרבותי חדש והמחדשים את פני הציבור – אין לזלזל בהם. באותה

ארץ, שעליה אני מספר עכשיו, ידעו להעריך את הדבר, ואכן הגיעו לתוצאות מבורכות.

מוסקבה החדשה

הספר    🔗

אורח שבא לברית המועצות מתרשם במיוחד מן המתח הגבוה של חיי התרבות ויחס הכבוד לערכי התרבות. אני דן על כך לפי גילויים חיצוניים, אולם אלה כה בולטים, עד שאי אפשר שלא לראותם. הם הפכו דבר רגיל יום־יומי, חלק בלתי־נפרד של ההווי, והם מעידים על מקומם של נכסי התרבות בארץ זו.

מה הם בדרך כלל הדברים, שלפיהם אנו דנים על זיקתו של ציבור לערכי תרבות? הלא הם היחס לספר, המקום שהספר תופס בחיי הציבור, ההבנה לנכס ההיסטורי, הגישה להופעה האמנותית. לאיש הבא למוסקבה מן החוץ, גם לאורח־לשעה, ניתן חומר למכביר, שלפיו יוחל להסיק מסקנות בענין זה.

קודם כל – הספר. אין אתה צריך לחפש אותו. הוא בא אליך מכל צד, הוא מוּגש לך בכל הזדמנות. הוא מחפש אותך ומזכיר לך על עצמו. אתה מוּפתע מריבוי המקומות, אשר בהם ניתן לאדם המגע עם הספר. לא רק בחנויות־ספרים, שמספרן עצום; אתה נתקל בממכר־ספרים בכל אשר אתה הולך, בפינות המפתיעות ביותר: במסדרונות התיאטרון, בקיוסקים של מי־גזוז ברחובות, בפאַסאַז' מסחרי, בתחנות הרכבת־התחתית. גם אנו, כידוע, יכולים להתפאר בהפצה מרוּבה של הספר, אולם אצלנו אתה מוצא במקומות דומים עתונים מצוירים וחוברות לקריאה קלה, ואילו שם – ספרים של מורי התנועה וקלאַסיקנים של הספרות היפה. היעלה כאן על דעתנו, שאדם המתעכב על־יד קיוסק גזוז ימצא על המדף, נאמר, את כתבי ברל או הוצאה עממית של כתבי ביאליק, ידפדף בהם בין גמיעה לגמיעה ובסופו של דבר ירכש לעצמו אחד הספרים? תמונה דומה אתה רואה שם לעתים קרובות, אלא שהספרים הם, כמובן, אחרים…

בכל אלה אין מקריות. אין זו יזמה של אנשים פרטיים, המחפשים פרנסה לעצמם. אתה מרגיש יד מכוונת, המושיטה לאזרח ספר בכל שיפנה, המנצלת כל הזדמנות, כל רגע משעות־הפנאי שלו, כדי להפנות את תשומת־לבו לספר. והאזרח נענה. אתה רואה אנשים לרוב מצטופפים מסביב לקיוסקים האלה, ליד השולחנות בפויאֵ של תיאטרון, ברחבה שלפני בית־המסחר הגדול, בו הם קונים את מצרכי ביתם.

כתביהם של סופרים האהובים על הציבור נעלמים מהר. הביקוש רב, אולם גם ההיצע רב. התפעלתי מריבוי ההוצאות השונות של פושקין: הוצאות עממיות ומהוּדרות, בכרך אחד ובכמה כרכים, מצוירים ומקושטים, ופשוטים וצנועים בחיצוניותם. בימים ששהיתי במוסקבה התקיימו חגיגות יובל־המאה למלומד הגדול פאַבלוב והכנות ליובלו של הסופר צ’אֵרנישבסקי, ובחלונות־הראוה של בתי ממכר הספרים ועל השולחנות במקומות הציבוריים התבלטו תמונותיהם של אישים אלה וספריהם.

יש עוד משהו: החנויות הרבות של ספרי אַנטיקואַריאַט, ספר לבעל הטעם המיוחד והדרישות המיוחדות. כאן אין אתה מרגיש את היד המדריכה את האזרח לקראת הספר הסטאנדאַרטי הנחוץ לכולם, אלא הקורא המשכיל מחפש בעצמו את שלו, הוא גם מדריך את העובדים בחנויות אלו, אשר לא מעטים מהם מצטיינים בידיעות נרחבות. אין לך תענוג גדול ומעוּדן יותר מן החיטוט באוצרות הגנוזים בחנויות אלו. מהן חנויות קטנות וצרות, אשר הספרים נערמים בהן עד אפס מקום, ומהן חנויות גדולות ומרוּוחות בנות כמה קומות, ובהן מחלקות־מחלקות לענפים שונים של מדע, ספרות ואמנות. אין איש מאיץ בך לקנות, אין איש עומד על גבך. אין כאן בעל־עסקים המעונין בריוח, אין להם ענין דוקא להצליח לתקוע בידי הקונה איזו סחורה שהיא. אתה יכול לבלות בין הספרים כאוות נפשך, להטריד את העובדים שיראו לך זאת וזאת, מבלי שתעורר תרעומת כלשהי. אדרבה, יש והמוכר נהנה מן המגע הרוחני בינו לבין הקונה בר־האוּרין. בשעות שביליתי במקומות האלה עלו בזכרוני שורות הבוקיניסטים לאורך הסיינה בפאריז, ידועים מקומות דומים גם בארצות אחרות, אלא שכאן אתה נמצא באוירה של יסודיות ורצינות רבה, והמקומות עצמם משתלבים יפה בשיטה כולה ומשלימים אותה. אתה מוצא כאן לפעמים ספרים יקרים ונשכחים, שלא פיללת כי אפשר למצאם. בחנות קטנה של ספרי אַנטיקואַריאַט נצמדה עיני להוצאה רוסית ישנה של “תולדות היהודים” לגראץ, חבילות ספרים מתפוררים, ארוזים בחבל דק; שם הספר בשער מודפס באותו סגנון מסולסל של אותיות רוסיות מצוירות בצורת האלף־בית העברי, המזכירות ליוצאי רוסיה בני דורי את ספרותנו הלאומית, שהיתה מופיעה באותה ארץ לפני עשרות בשנים.

גם מקומות אלה מלאים אדם. גם כאן, כמו לפני השולחנות והקיוסקים העמוסים ספרות לכל, מצטופפים אנשים רבים, היודעים את אשר הם מבקשים. ומענין כאן לא רק לחטט בין גנזי הספרים, כי אם להסתכל ולהקשיב, איך ציבור זה עוקב אחרי הדברים הנחוצים לו בשטח המדע והמחשבה. ישנה אוירה נעימה של שותפות רוחנית בין העובדים בחנויות אלה (ביניהם, כאמור, אנשי תרבות גבוהה) והקונים. איני יכול לשכוח כיצד נתלקחו פניו של אותו מוכר, עובד באחת החנויות, שראה לפי בקשותי כי הנושא היקר לו ידוע לי במידה מספקת, וכיצד התאושש לשיחה מעמיקה על אותו נושא, יצא מהפלגמטיות שלו ולא הרפה ממני, שאראה עוד ועוד מן הספרים החבויים בפינות רחוקות, אם כי ידע שלא אקנה אפילו חלק קטן מהם. במקום אחר חיפשנו אחרי ספר אחד יקר המציאות, שלא יכולנו למצאו בחנויות אחרות. כאן השתתפו בחיפושינו לא רק המוכרים, כי אם גם האנשים מבין הקונים, שהיו באותו מעמד, ואחד מהם ידע ליעץ לנו לאיזה מקום אחר עלינו ללכת, באשר שם ראה את הספר לפני ימים מספר.

וזהו גם היחס לסופר האהוּב. לפני האנדרטה של פוּשקין ראיתי זקנה עם ילד כבן שלוש – סבתא ונכד. הזקנה הצביעה על הפסל ושאלה את הפעוט: “הגד מי זה?” והילד השלים אחריה במלל ילדותי: “פושקין”. הקטן יודע את שם הסופר בטרם למד קרוא וכתוב. סיפר לי אחד מאנשי צירוּתנו, שראה בעיניו בימי חגיגת פושקין שורה ארוכה של אנשים מבני־העם, שעמדו בתור לפני האנדרטה כדי להניח פרח צנוע על מדרגותיה.

גם היחס לנכסים ההיסטוריים, המפוזרים במקומות רבים במדינה, ראוי לציון. בפרקים הבאים אספר על בתי נכות ובתי סופרים, ששומרים עליהם בקפדנות רבה. אולם נוסף לאלה יש מקומות בארץ, אשר במשך שנים רבות לא שם איש לב לערכם ההיסטורי והאמנותי.

תקופת המלחמה בדת חלפה עברה בברית־המועצות. ורבות הן הכנסיות בערים ובכפרים, אשר נודע להן ערך היסטורי, או יש משהו מיוחד בקישוטים ובתמונות שבהן, מעשי ידי אמני־עם אלמוניים. על אלה שומרים עכשיו שמירה מעוּלה. בעברך בדרכים על פני כפרים וערים אתה רואה את הבנינים הללו, בניני כנסיות כפריות, צנועים ודלים לכאורה, ועליהם שלט, המעיד על ערכם וקורא לתושבים להתיחס אליהם בתשומת־הלב הראויה.

טיפוח האהבה לספר ולסופר, וריכוּז תשומת־הלב לעקבות התרבות מימים עברוּ, הם ביטוּיים ראשונים לאותו מתח גבוה של תרבות, השורר עתה בארץ זו, גילויים של יחס כבוד לנכסי־רוח. ואין הם הגילויים היחידים.

המוזיאון    🔗

גם בזמנים שעברו היו במוסקבה מוּזיאונים עשירי־תוכן לדברי אמנות, אספים מפורסמים של תמונות, אשר שמם יצא לתהילה. ברוסיה הצארית היו תופעות שונות ומפתיעות, ובין אלה, בתוך הרב־גוניות של הציבוריות הרוסית באותם הזמנים – הדמות של הסוחר העשיר המוּפלג, שגילה הבנה עמוקה לאמנות, ועשה את חייו קודש לאיסוף יצירות אמנותיות בביתו. ברבות הימים, עוד בזמנים ההם, עברו אספים עשירים אלה לרשות הציבור, והם שהיווּ את העיקר בנכסי המוּזיאונים במוסקבה. ידוע שם הגאלריה של טריטיאקוב, ובה מיטב יצירותיהם של האמנים הרוסים. האדם, שהניח יסוד לגאלריה זו, ואנשי הציבור שהמשיכו את הקו לאחר שהאוסף העשיר היה לנחלת הציבור, היו מחוננים בחוש־הבחנה דק והקפידו, שלא יכללו באותו אוסף דברים פחוּתי־ערך. ואמנם, לא תמצא שם דברים של מה בכך. עצם העובדה, שתמונה של צייר זה או אחר קיבלה רשות כניסה לגאַלריה זו, היתה בשבילו אות הצטיינות. אוסף זה היה קודש לאמנוּת הציור הרוסי.

אדם אחר מסוג זה, שצ’וקין – לבו היה נתון לכך, שברוסיה תימצאנה מיטב היצירות של אמני המערב. יצוּיין, שכאן רוכז אוסף של אימפרסיוניסטים צרפתיים, עשיר מאלה שהיו בצרפת עצמה. גם האוסף של שצ’וקין היה עשיר ורב־תוכן, וגם הוא הפך אבן שואבת להמוני אנשים מכל קצות הארץ, אם כי במידה פחותה מאשר האוסף של טריטיאקוב.

במוסקבה היו עוד אוצרות אמנות עצוּמים, שהאצילו על האוירה האמנותית בעיר וסייעו לפיתוח הטעם הטוב והרגש ליופי.

המשטר הסובייטי עשה רבות כדי לשכלל את האספים האלה, לטפח אותם ולהעשירם. הגאלריה של טריטיקאוב נשארה ביסודה מה שהיתה קודם: אוסף הקלאסיקנים של הציור הרוסי. נשאר גם שמה הקודם, שם שהפך למסורת ולסמל. התוספת של אמני חוץ־לארץ הוצאה ממנה. נוסף לדברים שהיו בה קודם, באו – באגף מיוחד, בקומה הראשונה – תמונותיהם של ציירים רוסיים בני־דורנו, והמוסד כולו הוא גם עכשיו אוסף של אמנות רוסית בלבד.

לעומת זאת לא נשארו בצורתן הקודמת ואף לא בשמן הקודם הגאלריות לאמנות־המערב. כל אחת מהן לחוד לא היתה די עשירה כדי להוות יסוד למוּזיאון אחד גדול, ואילו בשמותיהן לא היה אותו כוח מושך, שהיה לגאלריה של טריטיאקוב. לכן מוּזגוּ יחד הגאלריות של שצ’וּקין וזוּבאַלוב במוסקבה, זו של המוּזיאון הרומיאנצבי, תמונות המערב מאוסף טריטיאקוב, אספים של אצילים מלנינגראַד, הנסיך יוסופוב והרוזנת שובאַלוב – ומכל אלה יחד הוקם מוזיאון אחד גדול ועשיר על שמו של פּוּשקין. במוזיאון חדש זה, אתה מוצא אוסף יקר־ערך של האמנות הצרפתית, המראה את כל שלבי התפּתחוּתה, עד למחצית המאה ה־19, בהדגשה מיוחדת של הריאליסטים הצרפתיים, וכן מדורים חשובים של האמנות הפלאמית בהתפתחוּתה, מן המאה ה־13, ועוד ועוד.

כך בשטח האמנות. פעוּלה רבה נעשתה גם ליצירת מוזיאונים לענינים היסטוריים וציבוריים. אספי האמנות באו לפתח את הטעם הטוב של הציבור, ואילו אלה – את הכרתו הציבורית, וכן את ידיעת עצמו. גם כאן היה יסוד רציני שהונח בזמנים קודמים. קיים המוזיאון ההיסטורי הידוע. וכן המוזיאון לתולדות המהפכה, שיש לראותו כהתפּתחוּת טבעית וכהמשך של תולדות העם והארץ. תוכן משלים לזה של המוזיאון לתולדות המהפכה מצוי במוזיאון של לנין – אוסף עצום של תמונות וכתבי־יד, ספרים וכו', המראה את תולדות חייו ואת פעלו של המנהיג והוגה־הדעות הגדול. האישיות הדגולה מתגלית לפניך ביתר בהירות, כשאתה עוקב אחרי שלבי התפּתחוּתה, החל מימי הילדות והתבגרות המחשבה בנסיבות השונות, בהן היה נתון האיש בתקופות חייו השונות. אודה על האמת, לא נזדמן לי עוד לראות אוסף כה עשיר של דברים המשתייכים לדמות היסטורית אחת, אוסף, שהושקעה בו תשומת לב כה רבה לכל פרט, אהבה ונאמנות כה עמוקה לזכר האיש, וידיעה כה רצינית על כל מה שהיה שייך לחייו ולפעלו. מוזיאון עשיר ומחנך זה תופס בנין גדול ובו אולמות רחבים, לפי השלבים הכרונולוגיים בחיי לנין.

ארשה לעצמי סטייה קטנה מן הנושא. אצלנו, כידוע, יש רק חדר אחד של הרצל, ואילו הוגי הדעות של תנועת העבודה ומנהיגיה – עדיין לא הקימונו משהו מעין זה לזכרם. מדוּבר כאן לא רק על הצורך הנפשי להנציח זכרו של איש זה או אחר; אין לך דרך יותר טובה ללימוד תופעה ציבורית מסויימת מאשר ע"י הארתה מבפנים, מן הצד האישי; בקשר עם האיש או האישים, שחוללו אותה. התקופה עצמה נעשית מובנת ומוחשית יותר, קרובה עד כדי אינטימיוּת. מוזיאון זה של לנין מעורר רושם עמוק יותר ומוּשג חי יותר משלבי המהפכה הרוסית, מאשר המוזיאון האחר, הכללי והכולל מוזיאון המהפכה, שכולו מוקדש לתופעה הציבורית הגדולה, מבלי שבמרכזו עומדת האישיוּת המקרינה מאור נפשה על התופעה כולה. מה היה זה נותן לדור הצעיר שלנו, אילו שמנו לעצמנו למטרה ליצור לפי מתכונת כזאת מוזיאון של ברל, שהיה מראה לנו את התפּתחוּת מפעלנו בקשר לפעולותיו של האיש, ואת התפתחותו של האיש, את התלבטויותיו, את מחשבתו המתבגרת והכובשת – על רקע התופעה הגדולה של דורנו!

הספריה על שם לנין במוסקבה

דבר אחד מבדיל בין המוזיאון במוסקבה לבין מוסד דומה במקום אחר, והוא – האוירה המיוחדת השוררת בו. אין כאן השקט האַקדמי והרצינות החמורה של אולמות ריקים, אשר אתה מהלך בהם על בהונות רגליך ונזהר מלהפריע את הדממה, נבוך משפע אוצרות התרבות הדוממים מסביבך. כאן – תנועה בלתי פוסקת של אנשים מכל הגילים ומכל השכבות, קבוצות קבוצות של נוער, פועלים, חיילים וקצינים, גם ילדי בית־הספר, ולרשותם – מדריכים רבים, המסבירים בקול רם וצלוּל את אשר יש להסביר. כאן חיים הומים ושוקקים, המולה של בית מדרש. דומה כאילו פעולה זו של הסברה להמונים מתנהלת ללא הפסק. קורה, ובאותו אולם, בפינות שונות שלו, מצטופפות קבוצות שונות של מבקרים, ובמרכזם – המדריך, המרצה לפניהם ומדגים את הרצאתו בתמונות על הקיר ובמוּצגים שבארגזי־הזכוכית. יש ובשעות ביקוּרך במוזיאון יזדמן לך לראות אותו מדריך שזה עתה נפרד מקבוצה אחת, והנה כבר נמסרה לידו קבוצה אחרת. נעים לשמוע דברי־הסבר אלה. הרצאה מסוּדרת יפה, דיבוּר שוטף, טמפרמנט במסירת הדברים, חיתוּך־דיבוּר נקי ובהיר, המזכיר לך את חיתוּך הדיבוּר המלטף את האוזן, הידוע כה יפה למאזיני השידורים הסובייטיים בראדיו. אכן יודעים בארץ זו להעריך את חשיבותה של אמנות הדיבור, להרגיל אנשים המופיעים לפני ציבור לסדר את דבריהם כראוּי ולבטא אותם יפה.

מקום ניכר בין המדריכים תופסות נשים, הן מצטיינות בבטחון עצמי, בידיעת הענין שהן מטפלות בו, ובצורה החיצונית של דיבורן.

יש והמדריכים הם מורים, הבאים עם כיתותיהם ומרגילים תינוקות דבית־רבן להתגלמוּת המוּחשית של הדברים, שהם שומעים עליהם באופן מופשט בכיתה. ראיתי מורות צעירות עם תלמידים מכיתות נמוכות באולמי המוזיאון ההיסטורי, לפני המוצגים מתקוּפת התהוותה של המדינה הרוסית בסוף המאה התשיעית, וכן בגאלריה של טריטיאקוב לפני תמונות ואסניצוב בהסברת אגדות עממיות. ניכר היה מדברי ההרצאה, שאין אלה ביקוּרים ארעיים; היה זה אחד הביקוּרים התכוּפים והרגילים, המהווים חלק מן החינוּך וההשכלה הניתנים לבני העם מילדוּתם. אכן, נמצאה הדרך לעשות את אוצרות התרבות הרבים לקנינם של בני העם.

אסיים בנקודה אחת, שנחרתה בזכרוני מביקוּרי המעטים במוזיאונים של מוסקבה. בתוך כתלי המוזיאון ההיסטורי נערכה תערוּכה לכבוד יובל השלושים של ברית הנוער הקומוניסטי. מקום נכבד הוּקצה כאן לפעולות הנוער במלחמה נגד הפולש הנאצי, למעשי הגבורה ולעינוּיים. כאן גם יד וזכר לנופלים. באהבה נוגעת עד הלב, נאספו כאן דברים שונים: חפציהם של נערים ונערות שנפלו בקרב או עוּנוּ בידי הנאַצים. דברים פחותי־ערך לכאורה – מחברת מבית־הספר, חיבוּר ראשון כתוב ביד ילדותית, צילום מגיל הילדות; הדברים המעטים שרק אותם יכול היה להניח אחריו הנער, אשר פתיל חייו קוּפד בטרם התלקח. עם זאת – תיאור המעשים, שעשה במלחמה, והנסיבות בהן נפל. כשאתה מסתכל באלה, אתה שותף לתוגה ולכאב, הנסוכים באוירת החדרים הללו; המוּצגים נעשים יקרים גם לך, לעובר־אורח.

ומאליה באה ההשואה. עצוּם מספרם של בני הנוער הסובייטי, שהשתתפו בקרבות ובפעולות פארטיזאניות והראו מעשי גבורה ומסירות נפש. ורב מספר הקרבנות, שהקריב הנוער המאוּרגן על מזבח הגנת המולדת. רבים מהם יישארו אלמונים ושמם לא יוודע לעולם, עם זאת, הנה תשומת־הלב הראוּיה והאהבה העמוקה לזכרם של הנופלים, וההבנה לערך המחנך של דוּגמת חייהם הקצרים. גם אצלנו, במלחמת השחרוּר שלנו, היו מעשי גבורה ומסירת נפש להפליא. גם אצלנו נפלו קרבנות יקרים. מספרם הרבה יותר קטן, כמובן, מאשר בארץ הגדולה, ולא קשה להעלות את שמותיהם של כולם. קטנה היא ארצנו, המלחמה בה לא התנהלה בשטחים רחוקים ובלתי נודעים, ולכן ניתן לאסוף את הדרוש לגבי כל אחד מחללינו הצעירים, כדי לשמור על הדמות היקרה.

ואמנם, כבר נעשית אצלנו עבודה זו, והעוסקים בה מלקטים באהבה רבה, בתשומת לב ובתבונה את הנוגע לבנינו שנפלו. הולך ומוקם גם אצלנו מקום, שישמש יד ונר תמיד לבנים, לכל אחד מהם לחוד, עם כל המיוחד לו, ובאותו זמן לכולם יחד.

הדוגמא המרעישה את הלב באותה תערוכה במוסקבה, פנת הקדושים הצעירים, מלמדת, מה רב ערכו של דבר זה לאלה, השומרים בלבם את זכר הנופלים. ויהי רצון, שתושלם במהרה מלאכת־הקודש הזאת אצלנו, שהעבודה הנעשית בצנעה, תהיה בהקדם לנחלת כולנו. נמלא על ידי כך את החוב הקדוש לזכרם של הנופלים, להוריהם השכולים ולדור הצעיר.

נקודות יהודיות    🔗

אדם משלנו, שנקלע למרחקים ומתהלך בין אוצרות ונכסים של אחרים, נמשך בכל מקום לדבר משלו, לנקודה היהודית, ועינו נצמדת לנקוּדה זו, שעה שהיא מתגלית לפניו ומפתיעה אותו בהופעתה הבלתי־צפוּיה. ברגעים אלה מתרחקת נפשו מכל אשר מסביבו, ויהיו אלה דברים גדולים ומזהירים ביותר, ומתיחדת עם אותה נקודה קטנה משלו.

הרגשת פגישה עם משהוּ משלי, מן הבית, נתעוררה בי כמה פעמים בסיוּרי במוּזיאונים במוסקבה וגם במקום אחר בברית־המועצות. פגישה ראשונה מעין זו היתה לי במוזיאון ע"ש פּוּשקין במוסקבה, אשר בו – כפי שסיפרתי כבר – נאספוּ תמונות רבות יקרות־המציאות ויקרות־הערך של אמני מערב־אירופה. בין אלה – אוסף חשוב של האמנות הפלאמית. האולם הגדול, אשר בו כונסו תמונות הציור הפלאמי, מחוּלק במחיצות לכמה חלקים, ועל המחיצות הללו וכן על קירות האולם – תמונותיהם של גדולי האמנות הזאת. ביניהן 6 תמונות של רמברנדט, כמה תמונות של רוּבּנס וּואן־דייק. ובין התמונות רחבות־המדים של האמנים הגדולים הזדקרה פתאום לפני תמונה קטנה במסגרת צנועה, ותוכנה של זו מילא בשבילי את כל החדר. היה זה ראש אשה יהוּדיה, עם מטפחת אפורה, המכסה את שערותיה, עם פנים מקומטים וטובים; ידיה מחוּברות בתנועה של ברכת־הנרות ולפניה על השולחן – נר אחד עם להבה רועדת במנורת מתכת פשוטה. פנים אלה ותנועות־ידים זו יכולת לראות בין אמהות ישראל בעיירות פולין וליטא. אותה מטפחת אפורה ואותן עינים נוגות ושקטות. הסתכלתי בתמונה זו, – וכל אלה שהיו מסביבה, גדולות ומפורסמות, כאילו נעלמו מתחום ראייתי. ניגשתי לראות מי הוא הצייר. שמו מתיאס סטוֹמר, הזמן – ראשית המאה השבע־עשרה. אודה ולא אבוש: השם לא אמר לי ולא כלוּם ולא מצאתיו אחר־כך בספרי הלימוד בתולדות האמנות. בקטלוג של המוזיאון נאמר, שהוא נולד בערך בשנת 1600, בסיציליה, למד אצל הונטהורסט ברומא, עבד ברומא, בניאפול ובסיציליה, ומת בערך בשנת 1640. שם התמונה: הזקנה עם הנר.

מי היה צייר זה? האם היה יהודי? מה פשר השם היהודי הזה מתתיהו, והצליל הגרמני של שם־המשפחה אצל אדם, שנולד ובילה את כל חייו באיטליה? אך הדבר, שהשפיע עלי ביותר, היה לא שמו של הצייר, אלא אותן פנים של היהודיה שחיתה לפני 300 שנה, שדומה לך, כי אך תמול־שלשום ראית אותה במחוז ילדותך. אשה עבריה עם אותן הפנים, אותה ההבעה, אותה האוירה הנפשית, שנשארו במשך הדורות ללא שינוּי, אותה דמות יהודית נצחית, העוברת מדור לדור ונשארת תמיד נאמנה לעצמה בתוּגת העינים, בתנוּעת הידים הענוּגות והלאוֹת…

משהו בדומה לכך עבר עלי במוזיאון אחר, בגאלריה ע"ש טריטיאַקוב. עברתי על פני התמונות המפורסמות, הזכורות לי מן העבר הרחוק ומזכירות לי את ילדוּתי ואת נעורי. הבדים הגדולים של וירישצ’אגין עם אימי המלחמה מאז, המלחמה הפרימיטיבית מלפני שמונים שנה; גלי הים הרועשים של אייבאַזוֹבסקי; הנוף המקסים של יערות־אורן שטופי שמש־השקיעה מעשה ידי שישקין; האוירה של מעשית־ילדים אצל ואַסניאצוב; דמו של בן־המלך ההרוג, הזועק מבין אצבעותיו של האב־הרוצח איואן האיום, בתמונה הידועה של ריאֵפין; ההווי של אנשים קטנים ואוּמללים בתמונותיו של מאַקובסקי, ועוד ועוד שמות ונושאים מוּכּרים לי מאז, המצטרפים כולם למסכת אחת שלמה, מבריקה ורב־גונית של האמנות הרוסית המהוּללת.

ובתוך כל אלה, בעברי מחדר לחדר, נשארתי פתאום עומד ומסתכל משתאה מסביבי. לפתע נדמה לי שנקלעתי לתערוכה של ציירים משלנו: טבריה והכנרת, וים־המלח, וצבע החול על שפת הים שלנו, וחוּרבה של בית ערבי ישן, ועצי זיתים כפוּפים ומשוּלבים יחד, וראש של ערבי, ופתח מקוּמר של כנסיה, והשמים העמוּקים שלנו. כאילו נמצאתי בתערוּכה של ציירים, המקדישים את כל תשוּמת־לבם לנוף של ארצנו, המתאמצים להבינו כראוּי ולמצוא לו ביטוּי, ולהחיות בו ובצבעיו את הבד החיור. כל אלה היו תמונות של צייר רוסי אחד, פּוליאֵנוב, מסוף המאה התשע־עשרה. לא רק אלה היו שם, בחדר המוקדש לאותו צייר, ולא לנוף ארצנו בלבד נתן את לבו; היו שם גם תמונות הווי, לפי נוסח הריאליזם המוּבהק של אותה תקופה, גם תמונות בעלות תוכן נוצרי וכנסיתי. אולם אני מצאתי ענין מיוחד באותן תמונות־נוף, שספגו לתוכן לפני עשרות שנים את אוירה של ארץ־ישראל, את חום השמש שלה, את צבעיה, את נשמתה, העבירו אותם על פני מרחקים של שנים רבות ושל אלפי קילומטרים והנציחו אותם בהיכל האמנות הרוסית.

ופעם שלישית נתקלתי במפתיע במקום אחר, מחוץ לתחומי מוסקבה במשהו, שרתק את עיני והרעיד את לבי. יש בברית־המועצות מקום מיוחד במינו, “טרוֹאיצקו־סרגייבסקיה לאַברה”, אחד המקומות הקדושים ביותר לבני הדת הפרבוסלאבית. במקום זה נעוּצה ההיסטוריה של העם הרוסי ושל בית־המלכים שלו; מקום זה מזכיר את הימים הרחוקים כשרוסיה היתה חלשה ומוּקפת שונאים, שהטילו פחדם עליה. היה זה מבצר, שהגן על הדרך למוסקבה מפני הצבאות הפולניים לפני מאות בשנים, וההיסטוריה הרוסית יודעת לספר היאך עמדה נקודה מבוּדדת ומבוּצרת זו במצור ממושך, והנזירים נלחמו בחרף־נפש והגנו על הדרך לבירת ארצם. חייהם הדתיים של מלכי רוסיה, עוד מלפני בית רומנוב, התרכזו במקום זה. לכאן היה בא איואַן האיום, אכול חרטה אחרי התפרצויות־הזעם שלו, ומכה על חטא ומתודה. אפשר לראות כאן את הספר העבה והגדול, פוֹליאַנט כבד, ה"סינודיקוּס", בו היו נרשמים שמותיהם של הרוגי־המלכוּת, אשר המלך איואַן היה מוציאם להורג ואחר־כך היה בא הנה לערוך תפילות לאזכרת נשמתם. כאן – מתנות יקרות־ערך, דברי זהב וכסף ומלאכת־מחשבת, ותמונות נהדרות, שהמלכים והמלכות בכל הדורות היו מביאים למקום הקדוש הזה. בסביבה זו התפתחה מלאכת־יד אמנוּתית, בין תושבי העיר הקטנה זאַגורסק, בו נמצאת ה"לאַברה", ובכפרים בסביבה מסרו אבות לבנים את סודות מקצועם, והבנים שיכללו ועידנו את מורשת אבותיהם.

יש כאן גם בית־נכות, המראה את התפתחוּת האמנות העממית, כפי שהתגלמה בתשמישי־קדושה, אפשר לראות את ההתפתחוּת על הרקע הדתי, ואת צמיחת הכשרונות העממיים של אלמונים, שמצאו פורקן לעצמם בתוך חיי הקדושה והדת. זהו מוזיאון כפוּל ומשוּלש: של תולדות העם ובית־המלכות, הדת, ותולדות האמנות העממית. אפשר לראות בו גם אוסף של דברים יקרי־ערך לאו דוקא רוסיים, תשורות שהובאו הנה ע"י באי־הכנסיה. מסביב למוזיאון זה אוירה של דת ופוּלחן – כנסיות קטנות־וגדולות, הסוגרות על הרחבה הגדולה, מזמורי תפילה נשמעים מצדדים שונים, בית־ספר לפרחי־כהונה ותלמידי בית־ספר בלבושם המסורתי, ומצבות היסטוריות בפינות שונות של אותה רחבה גדולה, ביניהם קברו של בוֹריס גודוּנוב.

והנה, בתוך קדשי־הקדשים הפראַבוסלאַביים האלה ראיתי שני דברים שאין אורח יהודי יכול לעבור על פניהם בשויון־נפש. הדבר האחד היה – השם המפורש באותיות עבריות גדולות באמצע התקרה באחד החדרים של ה"לאַברה". היתה לי זו הפעם הראשונה שראיתי בכנסיה פראַבוסלאַבית אותיות עבריות, מה שאפשר לראות לעתים קרובות בבתי תפילה קאתוליים. הסברתו של המדריך לא הניחה את דעתי. הוא אמר, כי במאה השמונה־עשרה היו ברוסיה אנשי דת מלומדים, שידעו עברית. לא היתה בכך תשובה לשאלה: איך ולשם מה נחרתו כאן, במקום הדבקוּת הדתית של מלכי רוסיה, האותיות המרובעות?

אותו מדריך, שידע כי לפניו מבקרים מישראל והעיר את תשוּמת־לבנו לכתובת העברית שבתקרה, הראה לנו עוד דבר: באחד מארגזי־הזכוּכית, שהכילו דברים יקרים ממתנות בית־המלך – קערת זהב מפוארת עם ציורים חרוּתים על שוּליה, דמוּיות מוזרות ומצחיקות של כמרים קתוליים לבושים בגדי כהונה, עם טיאַרות על ראשיהן. לפי ההסברה שקיבלנו, היתה זו מלאכת־מחשבת, מעשי ידי יהודים־אנוסים שגוֹרשו מפּוֹרטוּגאל, ונקמו בצורה זו באינקביזיציה, נקמת הרוח בכוח החמרי; מעין התגלמות מיוחדת במינה של מלחמת ישראל במשך דורות. איך התגלגלה לכאן קערה זו, מעשה ידיהם של אמנים יהודים מימי הביניים? מי יודע…

הנה כי כן, גם כאן, מקץ דורות, בפינה זרה ורחוקה – ביטוי מפתיע לרוח ישראל. רסיס בודד של הנשמה היהודית בנכר נקלע לתוך מסגרת זרה, הרחק מגוּפה של האומה ומשטח פעולתה והתפתחותה; רסיס דומם, שנשמר כאן כאוֹת וכזכר למציאות, שאיננה עוד, אך ממשיכה את חוּט חייה על פני הדורות…

יאסנאיה פּוֹליאנה    🔗

היחס לנכסי העבר מצא את ביטויו לא רק בשמירה הקפדנית על בנינים בעלי ערך היסטורי ואמנוּתי בכל שטחי ברית־המועצות ובטיפוח בתי־הנכוֹת הגדולים והעשירים במרכזיה העיקריים; הוא מתבטא גם בהאדרת זכרם של גדולי הספרות והאמנות, בתשומת־הלב הרבה, המוּקדשת למקומות מגוריהם ובהפיכתם למוזיאונים, הנותנים מוּשג ברור מצורת חייהם ודרכם ביצירה.

דברים אלה אין בהם משום חידוּש לאנשים שחונכו במערב. רבים בינינו ראו, למשל, את בית גיתה ואת בית שילר בויימאר. מה שאין כן ברוסיה מלפני המהפכה. רוסיה הצארית לא דאגה לכך, שמקום חייו ופעולתו של סופר גדול יהפך למקום לימוד והשראה לרבים, ושבדרך זו יגדל רגש הקירבה אליו, ינתן מפתח להבנת יצירתו, ותרבה האהבה לירוּשתו הרוּחנית. בברית־המועצות יודעים להעריך את חשיבוּתו הרבה של דבר זה, ונוצרו מקומות־זכרון כאלה בפינות שונות של הארץ הגדולה. במערכת המסועפת של כלי־התרבות למיניהם, בשורה אחת עם המקומות להפצת הספר והמוזיאונים, יש להעמיד את מרכזי־התרבות האלה, את בתי הסופרים והיוצרים הגדולים.

לא כל הבתים הללו נשארו שלמים אחרי המלחמה. הפולשים הנאציים שלחו ידם בנכסי התרבוּת בפראוּת ובגסוּת־רוח. הם החריבו את בית צ’ייקובסקי סמוך לעיירה קלין (בין מוסקבה ולנינגראד) ושרפוהו באש. הם שרפו אחד הבנינים ביאַסנאַיה פּוֹליאַנה של ל. טולסטוי. אחרי המלחמה נעשו מאמצים להקים מחדש את הבנינים שנחרבו ולשוות להם את צורתם הקודמת. ביקרתי בשני מקומות מסוג זה: האחד – אחוזתו של ליב טולסטוי “יאַסנאַיה פוֹליאַנה”; והשני – ביתו של אלכסנדר פּוּשקין בלנינגראד.

יאסנאיה פוליאַנה נמצאת במרחק מספר קילומטרים מטוּלה, אשר קנתה לה שם בתור עיר של בתי־חרושת לנשק, תעשית ה"סאמוֹבאַרים" (מיחמים) המהוּללים, פעמוני־כנסיה גדולים ו…תוּפיני־דבש. אינני יודע, אם כל אלה מצויים בעיר זו גם עכשיו, מכל מקום קיוּמו של מוזיאון טולסטוי בסמוך לה מוסיף לתהילתה של טוּלה ומשווה לה יתר חשיבות.

כל האחוזה יאַסנאַיה פּוֹליאַנה היא מקום־זכרון. זהו שטח נרחב, הכולל גן גדול, חורשה ושורה של בנינים, ביניהם בניני המשק ובתי־המגורים של משפחת טולסטוי. המשק עצמו הוא עכשיו קוֹלחוֹז, “מורשת אילין”, הנמצא מחוץ לתחומי השטח המוּגן של מקום־הזכרון. בתוך השטח שוקדים הממוּנים על כך, שאָפיו הקודם לא ישתנה, שלגן תהיה אותה הצוּרה שהיתה לו בימי חייו של טולסטוי, ושתשמר בדמותה הקודמת החוֹרשה, אשר בה היה הסופר מטייל כל בוקר ברכיבה. משנכנסת לתחוּמים אלה ואתה מתהלך בשבילים ובשדרות – אופפת אותך הדרת־כבוד למקום הזה, אשר רוחו של טולסטוי מרחפת עליו. אתה מרגיש באוירה זו במיוחד בבואך למקום הראשון, שמראים לך כאן, והוא קברו של טולסטוי.

בית טולסטוי ביאסנאיה פוליאנה

כידוע מת טולסטוי מחוץ לביתו. כשהחליט לעזוב את הבית ואת אורח חייו, יצא בצנעה באשמורת הבוקר מאחוזתו. בדרך חלה, הוּרד מהרכבת, ומת בתחנה הקטנה והנידחת אוֹסטאַפּוֹבה. משם הביאו את גופתו וקברוה במקום, שהוא ציינו בחייו, מקום משחקיו עם אחיו בילדותו, וכצוואתו – בלא כל טקס דתי, בלא כל סימן דתי, ובלא כל סימן שהוא: תל־אדמה בודד. תל־האדמה הפך מקום לעלית־רגל של רבים. כשהיינו שם, היה התל מכוסה צרורות של ענפי־עץ עם עלי־סתיו מזהיבים. המדריך, שלווה אותנו, סיפר לנו, כי אחד התפקידים של העובדים שם הוא – לסלק לפעמים תכוּפוֹת את הערמות הגדולות של זרי־פרחים אחרי בלותם ושל ענפי־שלכת, אשר המבקרים הרבים מכסים בהם את הקבר.

מכאן – לשני הבתים, שנוסד בהם המוזיאון הגדול והעשיר לזכר טולסטוי. בזמן המלחמה הצליחו השלטונות להוציא מכאן את כל הדברים יקרי־הערך, לפני בואם של הפולשים. הדברים נשמרו בשלמוּתם והוחזרו למקומותיהם. הם מסודרים בבית באותה הצורה ובאותו הסדר, בו נמצאו שם בחייו של הסופר הגדול, ובעברך מחדר לחדר אתה מעלה לפניך בדמיונך את התקופה, בה חי כאן האיש ובה פעל. הרושם העיקרי – הפשטות העמוקה של החיים הללו, הממדים הקטנים של החדרים והחלונות, הצניעוּת של הרהיטים, ועל הכל – הצפיפות הרבה. המשפחה היתה גדולה, רבים מאד היו באי־הבית, וככל שיראה הדבר מוזר – לא היה כאן מקום ראוי לשמו להתיחדותו של היוצר הגדול עם עצמו. מראים לך את החדר, בו כתב את “אַנה קאַרנינה” וחדר אחר – בו עבד בעיקר על “מלחמה ושלום”. אלה הם חדרים קטנים, בסמוך לחדר־האוכל וחדר־האורחים, האור קלוּש, הרהיטים לא־נוחים. יש עוד חדר בתחתית הבית, פּשוּט וצנוע, כמעט דל, לשם היה טולסטוי הולך לעבוד, כי רבו, כנראה הרעש וההמוּלה למעלה.

בין כתלי הבית הזה קמה לפניך גם תמונת יחסי־המשפחה המוזרים והמסובכים של האיש. פינות רבות מזכירות לך את הקונפליקט החמוּר של טולסטוי עם בני משפחתו, עם אשתו סופיה אנדרייבנה, את התמרדוּתו נגד אורח החיים שהיה לו לזרא, את נסיוניותיו לעזוב את הבית. כמו חיה עוברת לפניך תמונת צאתו לאותה נסיעה אחרונה, שממנה לא חזר. אתה רואה בין התמונות על הקיר – ביניהן תמונת ריאֵפין הידועה – מומנטים שונים מחיי המשפחה זו, את באי־הבית הרבים והמהוּללים, את הפינה של אשתו. גם פינה זו – צנוּעה וצרה, בתוך הצפיפות הגדולה של הרהיטים. גם אשתו של טולסטוי לא נהנתה, כנראה, מעודף של נוחוּת. בעמדך כאן אתה מעלה בזכרונך את הוויכוחים המתנהלים גם עכשיו בין חוקרי חייו של טולסטוי וחוקרי תולדות הספרות הרוסית בשאלה: מי היה אשם באותו קונפליקט משפחתי, והמותר להאשים אותה, את אשתו. שמא להיפך, והיא היתה עזר נאמן כנגדו, וליותה אותו בדרך חייו במסירות ובהבנה רבה, בהתאמצה כמיטב יכולתה להקל עליו ולאַפשר לו לעשות את עבודתו הכבירה?

ודבר שני – וזהו אולי העיקר להבנת יצירתו – שאתה נושא עמך, בעזבך את המקום הזה: תמונותיהם של האנשים, ששימשו דוגמאות בשביל גבורי יצירותיו. אתה מוצא את תמוּנתה של האשה, שאת דמותה הנציח ב"אַנה קאַרנינה", את בני משפחתו מהדור הקודם, המופיעים בשמות אחרים ב"מלחמה ושלום", ואת הנפשות הפעילות ב"התחיה". אחרי שהסתכלת בדמויות אלו, במלבושיהם של האנשים, בארשת פניהם, מופיעים היצירות הללו וגבוריהם יותר מוּחשים לפניך, אתה רואה אותם אחרת, באור חדש וחזק יותר.

האנשים הממונים על המקום הזה עשו את חייהם קודש לחקירת תולדות חייו של טולסטוי ויצירותיו. ביניהם – אחד ששימש בנעוּריו מזכירו של הסופר בשנים האחרונות לחייו. הצעיר, שהדריך אותנו בסיוּרנו סיפר לנו, כי סיים בית־ספר גבוה להיסטוריה וספרות, והוא ממשיך כאן בחקירותיו ביצירות טולסטוי. כשאתה יורד במדרגות מתגלה לפניך ספריתו העצומה של הסופר, ובה ספרים בכל השפות שידע, ביניהם גם בעברית. הוגד לנו כאן, כי טולסטוי התחיל ללמוד את שפתנו בהגיעו לגיל שבעים. כאן גם תרגוּמי כתביו לשפות שונות. אנשי־הספר שלנו ימצאו, ודאי, סיפוק בידיעה, שצירוּתנו בברית־המועצות דאגה לכך, שבאוסף תרגומי טולסטוי יימצאו גם תרגומי ספריו בעברית. ספרים אלה נמצאים עכשיו במוּזיאון השני של טולסטוי, הוא ביתו במוסקבה.

בית פּוּשקין    🔗

ביתו של פּוּשקין בלנינגראד אינו דומה למקום־הזכרון של טולסטוי. שם – אחוּזה, שהסופר קיבלה בירושה ובה עברו כל שנות חייו למן ימי ילדותו. בעברך בחדרי הבית ובלכתך בשבילי הגן הנרחב אתה יכול להעלות בדמיונך את חיי הסופר הגדול בכל שלביהם, לתאר לך אותו במסגרת זו בנסיבות שונות ובמצבים שונים, לראות את המקום, בו נכתבו יצירותיו החשובות ביותר. במידה שיצירות אלו יש להן אופי של אבטוביוגרפיה או של כרוניקה משפחתית, ובמידה שלסיפוריו על אכרים שאב חומר ממקום זה ומסביבה זו – מקרב אותך הביקור ב"יאַסנאַיה פּוֹליאַנה" למקור יצירתו של הסופר הדגוּל ולהבנת אישיוּתו ודרכי פּעלו.

מה שאין כן פּוּשקין וביתו של פושקין. אם כי קצרים היו חייו לאין ערוֹך מחיי טולסטוי – לא היה מקום אחד, אשר בו שטפו שנותיו בזרם שקט וקבוע. חייו הקצרים היו חיי נדודים וטלטוּלים, בחלקם הרב – נדוּדים מאונס, לפי צו השלטונות, ריתוּק למקום נידח בדרום או חיי גולה בביתו הוא, באחוזת־הוריו. אין איפוא מקום אחד, אשר בו תוכל לתאר לעצמך את כל דרכו של האיש בחיים ובספרות, ואשר הביקור בו ישלים את מוּשגיך על דרך זו בכללוּתה.

כשאתה מעלה בזכרונך את דרך חייו של המשורר הגדול ועוקב בדמיונך אחרי התפתחותו, אין מחשבתך נצמדת למקום אחד מסויים, אלא המקומות עוברים לפניך בזה אחר זה, ואין התמונה שלמה, אם אחד מהם יחסר. אין אתה יכול להגיד, אילו מקומות היו חשובים יותר לגבי יצירתו ואילו חשובים פחות; הליציאוּם במקום הקטן בסביבת לנינגראד – שמו עכשיו כשם המשורר, “פּוּשקין” – שבו כבר הפתיע הנער את חבריו ואת מוריו ואת סופרי־הדור ואת בית־המלך בברק גאונו הפיוטי; או המקומות הרחוקים בדרום רוסיה, קישינוב ואחר כך אודיסה, אשר לשם נשלח לעבודה בתפקידו כביכול, ולאמיתו של דבר – למען הרחיקו ממרכז המדינה, מקומות בהם התבגר ובהם עוּצבה דמותו; או האחוזה הדלה של הוריו, בכפר מיכאילוֹבסקוֹיה, אשר אלה הוּגלה כבר גלות של ממש, בלי כל הסוואָה של משרה ותפקיד ואשר במגע עם אדמתה שאב ממעינות עממיים עמוקים את כוחו היוצר ואת התוכן ליצירותיו הנצחיות. כל אלה היו שלבים, רק שלבים בדרכו הספרותית.

גם הבית בלנינגראד, ברחוב מוֹיקה מספר 12, הוא רק שלב אחד בחיי המשורר, ועברה בו רק פרשה אחת, פרשת חייו האחרונה. כאן חי בשנים האחרונות, כשהיה נתוּן במצב קשה ומסוּבך, בו העמיד אותו הצאַר העריץ, שהתכוון להשפילו, לסבכו ולדכּאוֹ. סיבוכים כספּיים, משפחתיים, נפשיים, אוירה של ליצנוּת זולה על חשבונו, דרגת־שרות נמוכה ופוגעת, לא לפי גילו ולא לפי ערכו בחברה, הריקנות של חיי החצר והחובה לקחת חלק בהם – אלה היו מנת חלקו בשנים, שבילה בדירה זו. מכאן יצא לדוּ־קרב, לכאן הביאוהו מתבוסס בדמו, כאן גסס במכאובים קשים. היו אלה שנות הטראגדיה של פּוּשקין, ואת משק כנפיה של טראגדיה זו אתה מרגיש גם עכשיו, בעברך מחדר לחדר בדירה השקטה והצנועה. עטוּפי עצבוּת ותוּגה היו חייו של גאון זה, וכאן, בחדרים אלה, התגבש דבר זה בכל אכזריוּתו.

הרחוב שקט וצר, רחוב צדדי בהתחלת הניאֵבסקי פּרוֹספאֵקט, בקרבת מקום מן הארמיטאז' וארמון־החורף, על חוף הנחל הקטן מוֹיקה. אז, לפני מאה שנה ויותר, היה, כמובן, עוד יותר שקט. הכניסה פשוטה וצנועה עד מאוד, וכן הדירה עצמה, אשר בה גר פושקין עם אשתו וילדיו. לא היתה זו אחוּזת־בית, לא ירוּשה של משפחת אצילים, שעברה מדור לדור; דירה זרה ומקרית, ואחד המוצגים הראשונים שאתה מוצא בכניסתך הוא – חוזה השכירות בחתימתו של פושקין, עם מחיקות ותיקונים, סימנים מובהקים של עמידה על המקח. שם אתה מוצא עוד סימנים, המעידים על המוּעקה הכספית, בה היה נתוּן פּוּשקין באותה תקופה: מכתב אל אחד מידידיו שתכנו בקשה נואשת לגמילות־חסד.

צורתו הפנימית של הבית לא נשמרה כמו שהיתה לפנים בימי חייו של פושקין. אחרי מותו של המשורר השתלטו זרים על הדירה, הרהיטים הוצאו, הספרים נעלמו. רק לאחר שנים ניסו ידידיו לשוות לבית את דמותו הקודמת, לפי הזכרון ולפי עדויות שונות. ידעו, בערך, אילו רהיטים עמדו בכל חדר, לאיזו תכלית שימש כל אחד מהם, וכך העמידו את הרהיטים, תלו את התמונות על הקירות וערכו את חפצי־המזכרת הקטנים, ללא בטחון, שאמנם כך, בסדר זה, היו שם הדברים האלה בימי חייו. גם ספריתו של הסופר נדדה שנים רבות, ורק אחרי ששים שנה הצליחו מוקירי זכרו למצוא אותה. גם היא הוחזרה למקומה. בכל אלה היתה לא רק יד המקרה; היה גם רצון השלטון להמעיט את זכרו ואת ערכו, לטשטש את עקבות חייו ופעלו, למנוע או להפחית את האפשרות ליצירת פּוּלחן ומקום הערצה למשורר־המרדן.

חדר אחד בלבד הוקם מחדש בדיוק באותה הצורה ובאותו הסדר, אשר היו לו אז, כשפּוּשקין גר בבית הזה. והוא העיקרי בכל הבית, בגללו בלבד היה כדאי לשמור על המקום הזה. זהו חדר־עבודתו, אשר בו הוציא את נשמתו. את החדר הזה ידעו וזכרו רבים. לא מעט תארו אותו וציירוהו בימיו האחרונים של המשורר ומיד לאחר מותו. גם כאן – פּשטוּת וצניעות רבה. הרבה ספרים, הממלאים את כל החדר, ולא רק לאורך הקירות; נוסף להם – שורה אחת של אצטבוֹת החוֹצה את החדר כמעט לשנים לרחבו. כאן, בצילה של שורת ספרים זו, בין שלושה קירות של ספרים – הספה עם הריפוד הדהה, אשר אליה הביאו את הגוף הפצוע ועליה גסס האיש בכאביו. כאן, בחדר זה, נשאר הכל כמו שהיה אז. מקל־הטיולים העבה בפינה. על שולחן־הכתיבה הקטן – עטו של המשורר. ועל אותו שולחן – גם עבודתו האחרונה, הדבר האחרון שעסק בו באותו יום, לפני שיצא לדוּ־קרב לקראת המות. היה זה מכתב שכתב פּוּשקין, כעורך כתב־העת “סוֹברמניק”, לסופרת אחת, ששלחה כתב־יד בשביל הז’וּרנאל.

הענין המיוחד בבית זה אינו בחפצים, שצברוּם והביאוּם הנה וסידרו אותם איך שהוא; גם לא בתמונות שעל הקירות, המראות לך את פושקין ואת בני דורו ובני־סביבתו בתקופות שונות; גם לא באותו פסל קטן, ראשו של פושקין, שנעשה בידי אמן בן־דורו; וליד הפסל כתובת קצרה של אחד מידידיו, הכותב בהתפּעלוּת כי בשום תמונה ובשום פסל מכל אלה שעשו אמנים שונים – לא הושגה מידה גבוהה כ"כ של דמיון לקלסתר פניו של הסופר, כמו בעבודה קטנה זו; כלומר, יש כאן עדוֹת נאמנה שעל פיה יכולים אנו לתאר לעצמנו מה היו פניו. העיקר – באוירה השוררת בבית הזה, ביחוד בחדר מותו של פושקין, האוֹפפת את מבקרי הבית בחויה מיוחדת במינה.

הטראגדיה של פּוּשקין – מאה ושתים־עשרה שנה עברו מאז. אולם כשאתה נמצא כאן, נדמה לך שבאת למקום של אסון גדול שהתרחש זה עכשיו. האנשים המבקרים בחדרים אלה מתהלכים על בהונות רגליהם, הם קוראים בלחש את הכתובות שעל הקירות ואת דברי ההסבר שלפני חפצים שונים. אין הם מרימים את קולם בשיחות ביניהם, כנזהרים מלהפר את דממת האבל, השרוי בבית. על פניהם – עצבוּת ודכּאון, הייתי אומר אפילו – תדהמת דכאון. וגם אתה, הזר שבא מרחוק, גם אתה נדבק במצב־רוח זה. נדמה לך, זה עתה נסתלקה הנשמה הגדולה של האיש, שגר כאן, כאילו המת עודנו מוטל לפניך מאחורי הקיר, בדממה השלטת בחדרים הללו.

הרבה מוסיפות למצב־רוח זה הכתובות השונות שעל הקירות בחדר־העבודה ובחדר הסמוך לו. אלו הן רשימותיהם של אנשים, שישבו ליד מיטתו של פושקין בשעותיו האחרונות. הם רשמו את מצבו, את המלים המעטות שהוציא בקושי מפיו. כאן רשימותיו הלאַקוניות של הרופא, שטיפל בו תוך חוסר כל תקוה להצילו, והדברים הנרגשים של ידען השפה הרוסית, דאַל הצעיר, אשר בילה כאן שעות על שעות באותם ימים אבלים, ושל אחרים מידידיו הנאמנים של המשורר, שנזעקו הנה, כשהגיעה אליהם הבשורה המרה. הרשימות בחלקן עושות רושם של בּיוּליטינים, שהוּצאוּ זה עכשיו על מצב בריאותו של אדם, אשר רבים מאד עוקבים בנשימה עצוּרה אחרי היאבקוּתו עם המות.

במרחק מה מן הבית – אותה פּינה, בה עמד בית־הקפה, ששימש מיפגש לפּוּשקין ולמלוויו, וממנו יצאו לשדה־הקרב. בצאתך מהבית, כשאתה עובר את המרחק הקטן הזה, יכול אתה לצייר בדמיונך את התמונה כולה: ירידתו בחפזון במדרגות הצרות הללו, פגישתו המעוּצבנת באותו בית־קפה, ואחר־כך המזחלת שהביאה אותו הנה, אל המקום הזה, ושכיבתו בכאבים על הספה הישנה הזאת, בתנאים שכל־כך לא היו מתאימים לחדר־חולים, בין הרהיטים המשומשים, בתא הצר הזה, שנוצר ע"י אצטבות הספרים עם הכריכות האפורות.

עצבות רבה נסוכה על המקום הזה. כאן אתה נמצא במחיצה, בה עברו ימיו הקשים ביותר של המשורר, ימים עמוסי צער, דאגה ועצבנות, ימים של דכאון, מבוכה נפשית רבה, והרגשת אזלת־יד מול הכוחות השפלים שקמו עליו. אתה רואה גם את הנסיבות החמריות הקשות, בהן הוא חי, ועל הכל – אותה הרגשה של מאורע שאירע כאילו תמול־שלשום. כאילו החיים עמדו מלכת בחדר זה ומסביבו, כמו שעון שנפסק תקתוּקו, והזמן עצמו – אותן שעות־הגסיסה – התגבש ונשאר ללא נוע.

ולאחר צאתך, כשאתה עובר ברחובות לנינגראד ועודך אָפוּף אותה אוירה של הבית הנוּגה, נדמה לך כי העיר כולה חדורה רוחו של המשורר, זו העיר אשר נפשו התרוננה לקראתה. מקומות שונים בה מעלים בזכרונך פסוקים משיריו ובתים שלמים מן הפואימות שלו, מקומות שמשכו אליהם את עינו ושהוא הנציח אותם הן בתוגה ודכדוך נפש והן בתרועת גיל. אפילו אלה פסוקים חסרי ערך מיוחד, רק צירוף של שתים־שלוש מלים פשוטות – הם קמים בזכרונך ומלווים אותך, וערכם עולה ועולה. פרש־הנחושת, והצריח של האדמיראליות, וגן־הקיץ, שאליו היו מובילים לטיוּליו את הילד אוֹניאֵגין, ושמי הלילה על נהר הניאֵבה, – אתה רואה את כל אלה אחרת, והמלים מצלצלות באזניך במנגינה מיוחדת במינה, אחרי שנשמת אוירו של אותו בית והתיחדת עם זכרו של גדול משוררי רוסיה בין ד' האמות של משכנו ומקום מותו.

התיאטרון    🔗

מאז ומתמיד תפס התיאטרון מקום נכבד מאד בחיי העם הרוסי, ואמנות הבמה הרוסית קנתה להם שם־עולם ברמתה הגבוהה. אין בדעתי לעסוק כאן בהערכת התיאטרון המוסקבאי, ברצוני רק לספר מקצת מהתרשמוּתו של אורח, שניתן לו לראות במשך ימים מספר את הדברים מקרוב.

קודם כל – התענינותו הרבה של הציבור בתיאטרון, התכוּנה הרבה לקראת עונת התיאטרון. באתי למוסקבה בראשית העונה, כשתיאטרונים מספר טרם חידשו את הצגותיהם אחרי חוּפשת־הקיץ, ורובם ככולם הודיעו על תכניותיהם לחורף הבא. התכנית מדוּיקת, עם סימון תאריכי ההצגות השונות במשך העונה, והציבור מתכונן מבעוד זמן ורוכש בספטמבר את הכרטיסים להצגות. ההליכה לתיאטרון איננה כאן ענין של בילוּי זמן בלבד. היא – חלק מתכנית פעולותיו של היחיד, המחליט מה חשוב לו לעשות במשך החורף. חלק ניכר מן הרפרטאור אינו חדש, ישנם מחזות יסודיים, אשר התיאטרון מתמיד בהם וחוזר עליהם במשך שנים רבות. אדם מן הרחוב, המחליט מראש כי ביום מסויים ילך לראות מחזה המוּצג זה שנים על שנים – מעיד בכך על יחסו לתיאטרון. בדרך כלל קשה קצת לראות את הערב בתיאטרון במוסקבה כערב של בילוי זמן בלבד; ההצגה נמשכת ארבע שעות ויותר, ודורשת מן הצופה התרכזות ומאמץ רוחני רציני.

יש בססס"ר פּוּלחן של תיאטרון, יחס מיוחד במינו של הציבור לשטח זה של חייו התרבותיים. אף פעם לא ראיתי מקומות ריקים באולם, וזה – בהצגות שאינן חדשות, וּודאי לא מעטים מן הקהל שבאולם ראו אותן כבר לא פעם ולא פעמיים.

משהו בדומה לריבוי מקומות־המגע של האיש עם הספר אתה רואה גם ביחס לתיאטרון. במקומות רבים ושונים יכול אדם להשיג כרטיסים, לא רק בתיאטרון עצמו. הליכה לתיאטרון הוא ענין רציני, מעין מילוּי פונקציה מסוּיימת של החיים; כך רואה זאת האזרח, לכך חינכוּ אותו, וניתנת לו העזרה למילוי הפוּנקציה הזאת. סדר, משמעת וכבוד הדדי, שאתה רואה ביחסים בין אדם לחברו בגילוּיים שונים של חיי הציבור, באים לידי ביטוי גם בפינה זו של החיים, באופן התנהגותו של האדם בתיאטרון. אין נדחקים ואין מסתערים לא בכניסה לתיאטרון ולא ביציאה ממנו. דומני, שאין כלל להעלות על הדעת הפרעה בזמן ההצגה, עישוּן במקום שלא הוּקצה לכך, כניסה באיחוּר־זמן ופתיחת דלת לאולם אחרי הרמת המסך. בתכניה נאמר באיזו שעה תתחיל ההצגה וחזקה על התיאטרון שהיא תתחיל בדיוק בשעה שנקבעה לכך. ונדפס עוד משהו: באיזו שעה היא תיגמר, וגם כאן נשמר הזמן בדיוק, והמסך יורד בדקה, שצוינה בתכניה.

ביקרתי בתיאטרונים ותיקים, ידוּעי־שם ובעלי מסורת עשירה ומהוּללת. תיאטרונים אלה שומרים מאד על המסורת שלהם, הם ממשיכים קו־פעולה בן עשרות שנים, המשתכלל ומשתפר תוך נאמנות לתורת הראשונים וליסודות שהונחוּ בעבר. ה"מאלי תיאטר" (“התיאטרון הקטן”) חגג זמן קצר לאחר צאתי ממוסקבה 125 שנים לקיומו. התיאטרון האמנוּתי – בראשי־תיבות: מחא"ט – חגג לפני שנה את יובל החמישים שלו. שחקנים של תיאטרונים אלה רואים את עצמם כיורשיהם של אמני הבמה הגדולים שקדמו להם, וממשיכים בהצגות רבות שהוצגו על אותם הקרשים לפני עשרות בשנים. על הבמה במוסקבה מופיעים שחקנים ושחקניות בגיל גבוה מאד, ואנשים מחוננים אלה, שכל חייהם האמנותיים עברו בתוך אותו התיאטרון, הם הערובה הטובה ביותר לנאמנות זו לערכי העבר ולנסיון הרב, שנצבר ע"י קודמיהם.

התיאטרון הותיק שומר גם על צורתו החיצונית. ה"בולשוי תיאטר" על שש השורות המוּזהבות של יציעיו המבריקים לאור הנברשות הגדולות, ושפע של קטיפת־ארגמן – כזה אני זוכר אותו מלפני שנים רבות. והמחא"ט, אם כי שוּנתה צוּרת היציעים, וצורת האולם נשתנתה במקצת – נרעד לבך מזכרונות המציפים אותך, כשלפני עיניך מופיע אותו מסך צנוע וחדגוני, ובאמצעו – דמות השחף הלבן במעוּפו.

התיאטרונים שומרים באהבה ובקפדנות על העבר שלהם. ב"בולשוי" ובמחא"ט, למשל, סודרו בחדרים המיועדים לקהל בזמן ההפסקות מוּזיאונים קטנים של התיאטרונים האלה. הארכיונים שנערכו בטעם רב מהדקים את הקשר בין קהל־המבקרים לבין התיאטרון.

כאמוּר, יש לתיאטרונים הותיקים חלק ברפרטואר שלהם, שאינו יורד מעל הבמה במשך עשרות בשנים, מעין “נכסי־צאן־ברזל” של אותו תיאטרון. בעיצוּב אותן הדמויות הנצחיות, שאין לתאר בלעדיהן את התיאטרון הרוסי – דמויותיהם של גבורי גוֹגוֹל ואוֹסטרובסקי וצ’אֵכוב – מתנהלת ללא הרף עבודה רבה של ליטוּש, חדירה לעומק הרעיון, מיצוּי כל תג ותג שבמחזה הקלאסי, והעלתו לדרגה הגבוהה ביותר מבחינת ההבנה לרוח התקוּפה, לאָפיו של האדם המתואר, לאוירה הנפשית של המחבר. ה"מאלי תיאטר" למשל הגיע לכליל־השלמות בהצגת מחזות אוסטרובסקי. כל ראֵפּליקה וכל תנוּעה¹ של הנפשות הפועלות הן פרי עשרות שנות מחשבה יוצרת של במאים ושחקנים, שומרי המסורת מדור לדור.

באוירת ההצגות – ריאליזם אנושי עמוק, נאמנות רבה לחיים, שאיפה להעלות דמוּיוֹת מוּבנות וחיות על הבמה. גם כאן – שמירת אמוּנים ליסודות הנעלים של התיאטרון הרוסי, ופיתוחם. אין לך דמות על הבמה – ויהיה זה פרסונאַז' אילם – שאיננו חי חיים מלאים כל הזמן שהוא נמצא על הבמה, יחד עם כל גבורי העלילה באותו קטע המתפתח לפני הקהל. המגמה המסורתית – לשחרר את ההצגה מכל שמץ של מלאכוּתיות – מצאה את בטויה הנעלה ביותר בתיאטרון הרוסי של זמננו.

ישנו הרצון לתת במידת האפשרוּת את הנוף, את הטבע בצורתם הנאה ביותר, המובנת ביותר והמתקרבת ביותר לחיים של ממש. מבחינה זו אין חסים על אמצעים, ואתה מוּקסם מן התמונה הנהדרת, המתגלית לפניך עם הרמת המסך ומעבירה אותך לגמרי לאוירה, לנסיבות ולמצבים, בהם חיים ופועלים האנשים, אשר את הקונפליקטים הנפשיים שלהם מראים לך על הבמה. כך לא רק באופירה, אשר מאז ומתמיד, ברוסיה כבארצות אחרות, נודע ערך מיוחד למסגרת הדקוראַטיבית שלה; כך גם בתיאטרון הדרמאתי. היער המוּשלג של אורני־עד, אשר לתוכן הביא איואַן סוּסאַנין בערמה את פלוּגת הצבא הפולני; חוף הים, אשר עליו נפגש פּוּשקין (במחזה של קונסטאנטין פאוסטובסקי) עם האשה אשר אהב – אלה מוגשים בצורה כה משוּכללת, שאתה מסוגל להרגיש עצמך נתון כליל בנסיבות המוצגות על הבמה, והאילוסיה שלמה.

לא מעט עמל ומחשבה הוּשקעו, כדי להגיע לשלמוּת זו. ויש הערכה עמוּקה מצד הקהל לצורה זו של אמנות תיאטראלית המוּגשת לו. הוא מחשיב ומעריך לא רק את הבמאי והשחקנים, כי אם גם את הצייר, שנתן משלו כדי לשוות לעלילה את רוח הריאליזם היוצר. לא אחת קורה, שעם הרמת המסך, בטרם הופיעו הדמויות הפועלות על הבמה, מתפרץ הקהל במחיאות־כפים למראה התפאורה המצוּינת, המתגלית לפניו.

את כל האמור לעיל צריך להכפיל ולשלש, כשהמדובר הוא באופירה ובבאַלט. כאן, נוסף לאמנות הריאליסטית המשוּכללת ולתשומת־הלב הרבה לצד הדאקוראטיבי של ההצגה, יש עושר רב של גונים ובני גונים שונים, משתתפים מרובים, תמונות מרהיבות־עין, היוצרות רקע נהדר לתנועות האדם, המלאות חן וגראציה. סוד ההצלחה והתהילה של הבאַלט הרוסי אינו רק באמנות המחול הגבוהה, אלא גם בשלל זה של צבעים, בריבוי המשתתפים, ובדאגה הקפדנית להעלאת מסגרת נאה למחול. יש ואינך יכול² לומר בודאות, מה יותר חשוב כאן: זו המסגרת, המרנינה את הלב ומרהיבה את העין, או האנשים המראים את אמנותם הנעלה בתוך מסגרת זו. אכן, משלימים הם זה את זה.

לא בכדי יצא לתהילה שם התיאטרון הרוסי על גילוּייו השונים, ולא לשוא דבקה בו במידה כה גבוהה נפש ההמונים, ההולכים אליו בדחילוּ

ורחימוּ.

לֶנינגראד    🔗

באתי לביקור חטוף בלנינגראד, ועלי להודות כי ביקורי הקצר בעיר זו (יומיים בלבד) נתן לי הרבה יותר מאשר ביקור דומה במקום אחר. כי שונה היא עיר זו מערים אחרות, היא מיוּחדת במינה. בלבו של אדם, המכיר קצת את ההיסטוריה של העם הרוסי, את תולדות המהפכות שלו ואת ספרוּתו, היא מעוררת מחשבות ודמיונות בלי קץ. אתה רואה את ככריה רחבות־הידים, אשר שמותיהן הוּנצחו בהיסטוריה, את הארמונות הרבים, אשר כל אחד מהם מסמל משהו מיוחד בשלביה השונים של המהפכה, את רחובותיה, אשר בהם התפתחו העלילות של מיטב יצירות הספרות הרוסית, – והנה הם כולם לפניך, כמו שהיו לפני מאה ומאתים שנה, נשתמרוּ בצורתם, בהודם ופארם החמורים. ובראותך אותם בדממתם רבת־המשמעוּת אתה מעלה בדמיונך את הסערות שהתחוללו כאן, את המאורעות הכבירים, ששימשוּ סימני־דרך בהיסטוריה של העם הגדול הזה ובדרכו לקראת השחרור.

הנה – ככר־הסינאט בה התחוללה ההתמרדוּת הנועזה, קצרת־הימים וחסרת־הישע, של הדיקאַבּריסטים, באותו יום חורף בארבעה־עשר בדצמבר 1825, שדוּכאה במשך שעות ספוּרות בו במקום, וטובעה בדם, התקוממות של מתי־מספר מטובי העם, שלמרות כשלונה החרוּץ, הדליקה את אש המרד בלבותיהם של ההמונים ושל הדורות הבאים. בקרבת מקום – ככר הארמון. אליה באו כעבור שמונים שנה, בתשעה בינוּאר 1905, ההמונים חדוּרי אמונה תמימה בטוּב־ לבו של הצאר הרחום, ונתקבלו כאן במטר־יריות. לא רק חללי אותה תהלוכה אומללה נפלו כאן; פה נרצחה גם אמונת העם במלך, נרצחה לעולם, ומכאן ניתן האות למהפכת 1905. אתה רואה ארמונות, אשר שמותיהם נכנסו לתולדות המהפכה, בשמשם בחדשים הסוערים של 1917 מקומות־מושב למוסדות שונים של המהפכה, למועצת־הפועלים־והחיילים, לממשלה־הזמנית. בחפזון של אותם ימים לא שם איש לב לכך, שיש לשנות את שמותיהם, השייכים לתקופה אחרת ולעולם אחר, שמות שאינם הולמים כלל את התפקידים החדשים. הנה – ארמון החורף, ששימש מקלט אחרון לממשלה הזמנית. הוא הוּפגז באותם ימי אוקטובר 1917 ע"י אנית־הקרב הקטנה “אוֹרוֹרה”. אתה רואה גם עכשיו את האניה הזו, את גופה הדק והמוארך, במימיו השקטים של הנהר ניאבה, זכר לאַקט האחרון של מהפכת אוקטובר. במרחק מה מכאן – אותו בית־ספר לבנות־אצילים, האינסטיטוּט סמוֹלני, אשר בו התבצר משטר הסובייטים בהגיעו לשלטון. ובמקום אחר – הארמון הקטן של הרקדנית קסישינסקאַיה, אשר בו השתכן באותם הימים הועד המרכזי של המפלגה הבולשביסטית, ומעל המרפסת שלו היה לנין משמיע את נאוּמיו הלוהטים.

בית המדרש למוסיקה בלנינגראד

לא רק רחבות אלו, ששימשוּ זירות היסטוריה, נשמרו בצורתן הקודמת, ולא רק הארמונות, שהפכו למבצרי המהפכה. אתה עובר גם על פני בנינים ומקומות, שסימלו את המשטר הישן, את שלטון העריצים בכל קדרותו ואכזריותו. הנה אותה טירה מיכיילובסקי, אשר בה חנקו באישון־הלילה את המלך פאבל, השליט המטורף, שהטיל אימתו על המדינה. קיימים ועומדים המבצרים, אשר בהם ריצוּ את עוונם מורדי־מלכות רבים. הרי מבצר שליסלבוּרג; מרחוק אתה רואה את גוּשו הכבד המשתקף במימי המפרץ. והנה מבצר הפּיטרו־פאבלובסקי, כאן במרכז העיר, ממש בסמוך לארמונות המפוארים והרחובות הסואנים מרוב אדם. במבצר זה ביקרתי. הוא עומד על תלו, בית־סוהר גדול זה, על מסדרונותיו האפלים ותאיו הקודרים תחת פני האדמה, מוקף חומות ותעלות. “שק־אבן”, לפי ביטוּי רוסי קדמון.

ככה עמדה בתוך פאריז הבּאַסטיליה, והעם הצרפתי הרס אותה עד היסוד בהסתערוּת אחת; לא נשאר לה זכר זולת העליצות וליל־הריקודים של ארבעה־עשר ביוּלי. לא כן העם הרוסי. הוא השאיר את ה"בּאַסטיליה" שלו שלמה, כמו שהיתה, על קדרותה ואימתה. היא מדכאת גם עכשיו, כשאתה עובר במסדרונות הטחובים והקרים, כשפעמי רגליך על רצפת־האבן הם הרעש היחיד, המפריע את הדממה, ואפילו אתה יודע כי הז’אַנדראַם של תא־האסיר, המתכופף כדי להסתכל בחור הקטן פנימה, וכן האסיר הבודד, העומד וערפו אליך אינם אלא תבניות מעשה־ידי־אדם שהוּעמדוּ כאן כדי לתת לך מוּשג ברור יותר מבית־סוהר זה של שלטון הצאַרים. איש לא הצליח לברוח מכאן במשך כל שנות קיומו של בית הכלא; כך אומרים לך, ואתה יכול להאמין שכן הוא, אחרי שראית את הבנין מבפנים ומבחוץ. מבצר זה – כמוהו כמבצר השליסלבוּרגי – הם פרקים קודרים בתולדות העם הרוסי ובתולדות המהפכה שלו. רבים מטובי אישיה טעמו את הטעם המר של ישיבה בתוך שקי אבן אלה. באחד התאים בבית־כלא זה ישב בנעוריו גם מכסים גוֹרקי, ורק לאחר הסערה אשר קמה בציבור עם מאסרו שוחרר הסופר.

לנינגראד היא עיר של סמלים וזכרונות היסטוריים רבים. זוהי ההיסטוריה עצמה, שנתגבשה ומשקיפה אליך מכל פינה. כידוע, עיר זו באה לעולם בלי היסטוריה. היא לא צמחה באופן טבעי מראשיתה, אלא הוּקמה לפי צו מגבוה, לפי החלטת המלך פּיוֹטר הגדול. העיר נבנתה בעקשנוּת, במהירוּת, בכוח רצון־הברזל של אותו שליט יחיד. היא הוקמה בלי עבר היסטורי מאחריה, בסביבה זרה ושוממה בגבול הארץ, באקלים קשה, על ביצות ועצמות אדם. הוּטל עליה לעמוד בזרוּתה ובחידוּשה מול כל הארץ הגדולה, שהתנהלה בכבדוּת ובעצלתיים והתיחסה בחשדנות לכל דבר חדש. ואמנם, שונה היתה העיר מכל שאר חלקי הארץ, שונה בכל: ברחובותיה הרחבים והישרים, נוּסח מערב אירופה, בבתיה וארמונותיה המפוארים, בסגנון החדש של הארכיטקטוּרה, בריבוי הפאַרקים וגינות־הנוי, באופי האדם שגדל כאן, אדם עצוּר, מעשי, ובעל הכרה עצמית מפותחת מאד. הכל היה כאן חדש ומיוּחד במינו.

אולם חרף הזרוּת שבצוּרה ובסגנון החיים, לא היו בני העיר זרים ברוחם ובנפשם למדינה. פטרבוּרג ותושביה היו שותפים מכוּבדים ופעילים בעניני העם כולו. העיר בלי היסטוריה יצרה עד מהרה היסטוריה משלה, וחרתה את שמה בתולדות העם כולו; העיר יצרה מסורת מהפכנית, שהיתה מקור גאוה ועידוּד לעם בשאיפתו לשחרור ולחיים טובים יותר. הכרך המלאכותי, הקר והזר, היה לאש־תמיד של מרד והעזה. הפרקים המזהירים ביותר של תנוּעת־השחרור הרוסית נכתבו בעיר זו.

בבית־הנכות הממלכתי בלנינגראד

לא מקרה הוא איפוא שעיר זו השרתה מרוּחה על גדולי הספרות הרוסית. אין אתה יכול לעבור ברחובותיה, להסתכל באנדרטותיה, בבניניה, בחופי־השחם של הניאֶבה, מכלי שיתרוננו בזכרונך בתים שלמים משירת פושקין. אין אתה יכול להתהלך בניאֵבסקי פרוספקט, מבלי שתיזכר ביצירה הגאונית של גוֹגוֹל, הנושאת את שם הרחוב הנהדר הזה, ובשורה שלמה של סיפוריו, שמקום עלילתם ומקורם בבירה זו; אתה נזכר במבוכה המיסטית, שעוררה עיר מוּזרה זו בנפשו הנכאה של הסופר. ומשנכנסת לסימטאות צדדיות – אין אתה יכול שלא להיזכר במסכת הקודרת של דוסטוייבסקי, שמצא כאן, בין משכנות־העוני, פוּרקן למוּעקה הנפשית שמררה את חייו. רינת־הנעוּרים של עיר צעירה ומבריקה וגאוות האדם הרוסי על פלא־השחם הזה אצל פּוּשקין, אגדתיוּת שבפלא זה ואי־רציונאליות ופחד־מה מפני הבלתי־מובן אצל גוגל; חיי יום־יום אפוּרים, כבדים ויגעים, אצל דוסטוייבסקי – פנים רבות לעיר זו. כל אחד מגדולי הספרות ראה אותה מצד אחר, וכולם קבעו לה מקום בספרות.

ונוסף לאלה – פרק חדש, פרק רב עלילות וגבורה, מימינו אנו, והוא – לנינגראד במצור. שלוש שנים רצופות עמדה עיר זו, גוועת ברעב, קופאת בקור, מופצצת ומוּפגזת בלי הרף, מנוּתקת מ"הארץ הגדולה", והגיעה לגילויים עילאיים של גבורה אנושית, מסירות־נפש וכוח־עמידה. לנינגראד במצור הפכה לסמל במלחמה הגדולה נגד הנאַצים. לא יכולתי, לצערי, לראות את המוזיאון של הגנת לנינגראד, שהיה סגור בימי ביקורי. אולם ניתן לי לקבוע דבר אחר, והוא משפיע כפלא: אין לראות עוד את סימני ההרס והסבל הרב, שעברו על עיר זו במשך שלוש שנים. הכל עומד על מקומו. החיים כתיקוּנם, ניאֵבסקי פרוספאֵקט והרחובות החוצים אותו שלמים ויפים. לפי המראה החיצוני אין להכיר כלל שעברו על עיר זו שנות־המצור הקשות. צא ולמד, כמה מרץ הוּשקע בעבודת השיקוּם, וכמה אהבה ומסירות רוחש העם לעיר זו, אם תוך תקופה כה קצרה נמחוּ מעל פניה סימני ההרס והחוּרבן.

רשימה זו לא תהיה שלמה, אם לא אזכיר את המקום המפואר ביותר בלנינגראד והנכס היקר ביותר השמוּר בתוכה, הלא הוא המוּזיאון ארמיטאַז'. לאלה, הזוכרים את המקום מלפני שנים, אגלה, כי לארמיטאַז' המקורי – שהיה, כידוע גדול ומפואר מאד – נוסף הבנין של ארמון־החורף, שהפך גם הוא בית־נכות, והוסיף לארמיטאַז' מהוֹדה ומיופיה של הארכיטקטוּרה שלו ותפאורתו הפנימית, מלבד האוצרות הרבים שנוספו למוּזיאון.

אינני יודע אם היה משהו מקרי באותו יום שביקרתי שם, או שהעיר החמוּרה הטביעה את חותמה על משכן־אמנות זה, אולם הרגשתי בו, באוירה שלו, משהו שונה מן האוירה שבמוזיאונים במוסקבה. לא היתה כאן אותה המוּלה של קבוצות־מבקרים, של אנשים רבים ההומים באוּלמים ועל המדרגות, של ההסברה בקול רם בכל פינה. היה שקט אַקדמאי ורצינוּת של התרכזוּת והדרת־כבוד למקום ולצפוּן בו. אם אמנם נכונה ההתרשמות שלי, ויש למקום זה, אופי מיוחד המבדיל בינו לבין מקומות דומים במוסקבה – הרי גם זה בא להעיד על הרבגוניות של הארץ הזאת, המוצאת ביטוּי לגילוּיים שונים בשטחים דומים.

העיר לנינגראד עצמה, כפי שהיא מתגלית לפניך, היא אות והוכחה לרבגוניות של המדינה הגדולה הזאת, לדברים הרבים והעשירים הנצוּרים בה, לחוויות השונות והעמוקות, שהיא מנחילה לאדם, שבא לראותה בעינים פקוחות ובלב פתוּח.