¹

פתח דבר

כתב הגנת השיר, כל כמה זמן ישנו אותו רצון לרושמו, לא שהוא צריך (זה ברור) אלא אנו חייבים. מחוייבי מצווה שנקבעה על סמך השנים. על עצם העיסוק לשם מה שואלים, פס־קול זה שבַּראש המלווה את כל המערכת אני–אדם. ראִיה כמעט ללא הפסק, שמיעה בשצף רצף, נגיעה כוללת גם אצבע באצבע של יד אחת, גלגל עונות שמריחים (א' דראש חודש תמוז לתפארת הקו מהירוק עדיין אל ההצהבה עדי קש), טעמים שבפה גם ללא מאכל. מה שכחתי כאן למנות. אלו מתנת הכלל. אך לנו המציינים, הרושמים, המלקטים, אוהבי הנייר לשמו, רצוי בין פיסקה לפיסקה חשבון־נפש. כעת נופל בחיקי באופן טבעי, לאחר ארבעים שנה משיר ראשון בשפה האחרת, שלושים שנה מאז הביאתני מנמל ברינדיזי אוניה לארץ ישראל – ירושלים.

נזכרתי הבוקר, חוצה שדות מוכרים בדרכי לשולחן, את זה שאמר לי אבות ישורון לא מזמן. “שפת אם יש רק אחת, שלך עברית. אמא אמרת. אבא. מה יש.” צדק האיש. האותיות, הן שליווני עוד טרם דיברתי, האחרות, של “האחרת המיקרית” כבר לא קובעות. כמו קרום אדמה שהוא לא סתמי אלא רישום מקום. מרחקים שמדדתי מצפת לכינרת לים הגדול, לעיר הרים סביב לה, שכונת תלפיות.

אלא השירה לא רק עברית היא, היא כוללנית. כפי ש“עברית” אומרים, יש גם אחרת הקיימת לצידה, לפניה, אחריה. כל הכתובות דוברות. המשורר בעל־מזג, בזה שהוא חי את שלו, חי את כולן. כמו כן כל הצורות, האחיות למקצוע, מכתיבות את רישומן בגדול. חלק יש להן בשירה, והן הן נציגות השירה. מותר גם להגיד, השירה עצמה. כך הגעתי אל רעיון הו קצידה.

א. כלי השירה עצמו, אֱמור שיר, כצורה רשמית חסרת־כל־מרכז, קצידה. מושג של צורה לשיר מורכב, סגנון קצידה, רבת־קולות, הפכפכת, משתנה.

ב. מחשבת אמת בנויה דרך צורת השיר על שאלות־“אני”. סערת רעיונות, נבואת לב. כמרבה רגליים, מרבה קולות. דכאונות עמוקים, היסוסים, התפארויות, עליות אמיצות על סמך שיחזור מוצלח של תבניות מחשבה. מה עוד יכול להצדיק את האמצעים אם הסוף אינו תופס לגבי שירה.

ג. לא רק את המקום מזהים שָׁם היינו, אך בשרשרת באים דברים שם עשינו, ונזכרים בדמויות שנפגשנו ואפילו בקטעי מחשבות לא־מצאו־קול שעברו בתוך הראש עת שם היינו.

לכל זה המנגנון נעניק את השם נַסִיבְּ ואת עצם המקום נציין כך, אַטְלַאל.

נסבתי את לבי (נַסִיבְּ), כי היא היתה ראשית הנסיבה לשנות את כל הדברים.

ד. מוצקוּת העבר. כי מה שפעם קרה, אין להשיב. זה אולי המובן הראשי של “מה שהיה הוא שיהיה”. כלומר “זה יהיה”, באשר עדיין קיים, כך ימשיך גם להיות. ולא “ההיסטוריה חוזרת על עצמה”, ניסוח משעמם למדי.

ה. צירוף מחדש. ומשם ההארכה, ההימשכות שלוחת־הדמיון. קצידה כתורת השירה ובשל־כך קצידה מובנה בערבית “שיר”.

האם מציינת היא את הצורה עצמה או שירטוט רעיון צורה.

ו. מידבר כמופת של עולם מיושב במְחִיקה. “בא בְּעִקבוֹת ונופל לאחור”. מחיקה מחייבת עִקבה כלשהי. מה שפעם היה כבר איננו.

אחיזת עיניים בעלמא. אבל כל מטרת התנועה היתה בדמות גרר, רושם שוהה כתמונת לוואי של מה שהיה הימצאות תמימה.

ז. היזכרות כקיבוץ מחדש. לפיכך פירוט חלקים דרך מערכת של נבדלים. זכירה כצירוף איברים מחדש. לפיכך תמונות ביניים של עגבים. שיבוץ מחדש.

ח. העולם כמיקום, כמו כן העולם כמיקום דמויות שהיו. אל תאמר (רק) מציאוּת־נוכחוּת. אֱמור גם קשת תנועות, אוסף תנוחות.

ט. תמיהה על השימוש במחנוֹת מידבר כמיקום משמעותי, פרידה כִּבְראשית. זו היא גאוניותו של נַסִיבְּ. כמו באסיפת סיאנס חזרה לקרוא מראות חיים עָברוּ.

י. ה“תורה” שבדבר היא התגלמות המחשבה כמחשבה, מרחפת מעל דוגמאות מסויימות בכל ממשותן המפוארת. אין תמונה לפני העיניים. אין הדבר הקבוע שבכתב לעסוק בו. “תורה” רוחנית שמיימית. המיבנה ללא מקום היקשרוּת. בלתי עגון. ללא בושה במזימותיה.

מה רצית להגיד בזה.

יא. החיה בעולם הקצידה תנועה היא. “עקב”, מעיקרא, שייך לשביל החיה. היא צורה של תחומים אל מעֵבר, מגשרת מקום במקום. עת נעה קדימה, נוכחותה בשכבר משאירה כצל־רפאים לאחור. עִקבה, רושם, מסלול, ריח, אות, ומופת של אי־התחייבות.

יב. חיית־בר קיימת בקצידה לשמש משל לחיית־בית. סיבולת נאקה כמו… גבוּרת סוס כמו…

יג. אני מדבר כאן “תורה” תמימה כתורת ילדות. תורת מיניוּת. אני ממציא תבנית שקוראים לה “שירה” שאני אבחר לכנות אותה (כעת, למשך זמן) קצידה.

יד. הוֹ הימצאוּת העדרוּת. לבטח הינכן הלחם והיין של קצידה.

טו. יצוג מצב (כך נדמה) שאינו יחיד במינו אך רוכב בעקבות דגם. מושגים כמו חלל וכוח התמדה.

טז. אַטְלַאל. המשאיר מאחריו הווה קיקָיוֹן־דיוֹנָה למען עבר מוצק ומוחשי. שלוש אבנים כמה מקלות עצים עיגול שיחור הנחרך זו אגדת שדה מסימני שְׁיָר נכתבת.

יז. אַטְלַאל.מושך את ההווה מתחת הרגליים. מגלם “לא־כָאן”, מקום אָחֵר. כך לרוכבים התאומים המחכים נחשב כאילו זו נשמתו שעזבה את גופו, וחייבים לקרוא לה (לפנות לה דרך) חזרה. זו קריאה לאחור.

יח. לא כמו אצל ג’ויס שם מראה מסויים מזכיר למישהו “מטרת הנסיעה” אלא שבקצידה הוא מסיר כל מטרה אפשרית להמשך נסיעה עם משמעות.

יט. כך בקצידה היזכרוּת היא מה שכבר נלמד או התנסה בו. אך זיכרון פעיל כמו אצל קוואפיס הציווי “גוף היזָכר”.

כ. “לדעת משהו מבשרך”. איזה סוג דברים אפשר לדעת בזו הדרך.

כא. אם נשתמש בביטוי “דוגמה סמוכה” לסמן מיבנה הגיוני או מושגי המשמש דרך מחשבה בתחום ניסיון מסויים, כי אז צורת הקצידה “אב־דוגמה־סמוכה” היא לשירה כולה.

כב. לאסוף חזרה, לקרוא חזרה, לנעֵר את הזֵכר, להעלות זכרונות, להרהר, לשים לב.

כך אַטְלַאל הַפְעֵל בקבוק שליד המשאבה כמו להפעיל משאבה במים כדי לשאוב מים.

כג. אבל איזה סוג של זֵכר, מין יֶדע על איך עבר משהו בַּעבר (פחות או יותר). או הסוג השני, כאשר פתאום נדמה ששוב הכל קורה.

כד. “הבטן זוכרת” איכשהו ניסוח הגיוני יותר, וזה בדיוק עצם נושא “מישחקי הביניים”.

איך אצל לוק. לזכור זה לתפוס איזה דבר בעזרת הזיכרון. או במודע שאכן ידוע היה או נתפס מלפנים.

קולרידג' דוחף את עצם ה“לזכור” לשטח תינוקות דרבנן וחיות, כלומר “להכיר”. רק אדם, לדעתו, יכול להיזכר.

אך למה, הגד לי, הלוא הזיכרון נפעל בזה ששוב דולים, מקבצים מחדש בזכוֹר לו השימחה שהיתה, בזכוֹר חלומותיו שנתקל בהם. התחלת תנועת קצידה היא מעין “ואז הזכיר לו לעצמו מעט, אחר־כך אמר”. לדלות, להחיות או ליצור שנית גיבובי דמויות, גיבושי רעיונות.

כה. משלל סידרת נשים, שלוש ארבע. עצם היכולת להחיות רגש, שונה לפי העוצמה. בתפריט קצידה קל יותר להיזכר בטעם חמוץ להפליא, או מאידך מתוק, או מר, מאשר בתפל.

הגבהה בקצידה, בְּהירוּת שנבדלוּת היא, דייקנות.

כו. טופוגרפיה של קצידה. תחום פרישתה, תפוצתה. הרשת שבה, והקשר לטופוגרפיה רחבה יותר בעולם הגדול.

שמות מקומות על מפה והמקומות עצמם עם מרחקים אמיתיים ותכונות, ושמות מקומות ברשת השיר עם היבדלוּת ומרחק של חלקים.

יחס – כמו בקשר פנימי – דרך הַפְרדה.

כז. תנועה ומעשים בפועל בקווים מסומנים שאחריהם עוקבים בסבך רשת מלים. כמו בהתפשטות החלקית של מפה. העיר האחרונה המופיעה מלמעלה ומה צפונה ממנה. הנחל שזורם עד קצות שוליים.

כח. קיום דובר־משורר. ממלכת החי והצומח, חיות־בית, נשים. הנשים מתקשרות כתחנות־ביניים במסע.

התפרצויות לתוך הנוף של התערבות מזגי־אוויר.

כט. עלילה כמשתנה, עלילה כפוליטיקה בין־שבטית, עלילה בהתרחבות גינונים מקובלים. הריסתם דרך הכרח, מאוויים מוזרים או יהירות בעלמא. קַבָּלתם, לדוגמה, כל כובד נקמה.

ל. קרב כצורה של שיחה, כמו דיון.

לא. צמד הפרשים המלווים. משמשים לעיתים קרובות בדומה ל“פרספקטיבה” בציור. חלון נפתח על נוף במרחקים, עלווה ירוקה ברקע קדמי כמדידה לזינוק אל תוך חלל.

חייבים כניסה רשמית אל תוך הנוף. יורדים אליו, צונחים מן החיה עת הרֵעים, הפרשים המלווים, אוחזים בבהמות הרכיבה ובזה נותנים לנוף (אליו נכנסים ביחידות ומתקשרים) הרחבה תעלומתית.

לב. לתוך עבר תמיד נכנסים דרך דלת (עקבות, סימנים) שציריה הם הוֹוֶה, קישורֵי מצב.

לג. קצידה. ובאיזה מובן היא יצירה של עולם. איך נברא אותו עולם. כדוגמה, קח יצירת “אתר המחנה”. עוצרים באיזה מקום (אך לא בכל־מקום) ועל־ידי כך יוזמים הימצאות, ועל־ידי כך מגבילים חלל מסוים. כאן.

לד. התנועה המורכבת. אל"ף, הגעה ממשית (חניה) שהופכת סיבה להרחבה אל תוך חלל אישי ציורי, תלוש מהמציאות.

בי"ת, לעקוב אחר השבט החסר את הנשים שבו. מנסה לאתר את מיקומן העכשווי בעזרת הארכה, שמבוססת על ידע ומעגלי אפשרויות.

גימ"ל, הנסיגה או הליכה לאחור בזמן (את הזמן להוליך לאחור) להצל חללים שמִלְפָנים. מְנִיָּה, באפשרות בחירה בימתית.

לה. טופוס. האידיליה הקטנה או “אֶפִּילוֹן” של האלכסנדרונים כאוֹרֶך (למעשה “אורך שכנגד” כדי להבדילו מ“אֶפּוֹס”), ואורך קצידה. השְׁוֵה הקאנטו של דאנטה.

לו. אימרתו של אל ג’אחט' שתוכן שירי (“אל־מעני”) מפוזר הינו לאורך כל הכביש. עיסקת השיר היא רק לבחור ממנו ולעורכו בסדר.

לז. חיפוש אחר ממשות החוויה באזורי משמעויות לוואי רומזות. אך האין זו הגדרה של שירה.

לח. הנַסִיבְּ. מחנה (עכשווי) של אחד על אתר (קרא אַטְלַאל) החניה שכבר איננה.

דהיינו, סותר היעדרוּת בנוכחות מוגברת. הימצאות, כמו היעדרו המוחלט של ירח מבשֵׂר סהרון ראש חודש. כמו ירח מלא, שמשמעותו (לאחר־כך) התמעטות.

לט. אולי ציד החיה כשלעצמו יכול לשמש צורת התקדמות בקצידה. עצירה, רחרחנות, הקשבה, סבלנות ההמתנה, התגלות.

מ. רקע טהור (אם כי ריק) אך מאווהוּ של המשורר־צייד במיקרה זה הוא הימצאות מתוגברת של הממש הנעדר.

מא. ללא ספק העבר הוא ה“אמיתי”. היבצרות מִקשַׁת עינבר. המוצק ולא ה“רֶגע”, נזילות ממשית מיקרית של חומר דביק.

מב. השיר המורכב שהוא קצידה.

מג. כוחות הדמיון כך הם (הרפתקת תגלית) שפעולה זו יכולה להוביל את המשורר ל“אתר־אמת” של הרפתקה ממשית.

מד. ברור לי איך מפזמים הננו רק שירים נושנים או שאולים. הסיפור מֵחדש בשפה שלנו.

מה. שלל שינויים על הבלתי משתנה כמו במדריך לסקס.

מו. עקבות ומחיקה. “את גלימתה גוררת על עקבותינו”. התגלמות והיעלמות. משלי פרק ל' (לפי הזיכרון), נחש עלי סלע, שובל אוניה מתקפל אל תוך עצמו. עוקב אחַר ונופל לאחור. קו דק של ענן עשן עולה ואיננו.

מז. רוחות. דיונות משתנות, חולות משתנים לצחוק עושים חיוניוּת עקבוֹת אנוש. “את גלימתה גוררת על עקבותינו.” זוג, טרם ביצעו את זה שעומדים לבצע (בדיעה אחת לעשות) וכבר עסוקים בלמחוק, בלהשמיד כל זֵכר.

מח. זרויות ראִיה בשיממת מידבר. חוסר פרספקטיבה מחמת ריקנות. כנגד מה לקרוא גודל.

מט. הציידים בממשלת “סימן”, דוברי קצידות אלו.

עשָׂיו רב־אמן צַיָד פרא אדם ויעקב תם “יושב אוהל” יוגב.

נ. בת־יענה, “עוף גמל”, הגדולה בבעלי־כנף. גרגרנות ללא כל הבחנה ותאווה לחומרים קשים שהיא בולעת להקלת העיכול. שטויות, סיפורי סבתא.

נא. נקודת ראיה. רכיבה על גמל (“נאקה” אימרי) בשיממון מידבר “דימוי מיבצר”. נוראה בגודלה (בשטחי ערבה) כך ל“פיסגת הר” דומה.

נב. עקבות סימנים. אמת הם סוג כתיבה מגדת כל. מספרים הם.

נג. עדויות. מה. מי. לכמה זמן. שיח זה משולל תותים. עומק תעלות מיובשות מראה כמות המים שעברו, או משהוא רטוב עדיין באיזה מקום.

נד. צואת חיות, עור שנשַׁר, גוש נוצות מפוזרות המסמן טבח. שבילי הדם, ליחה, ריר, הפרשה.

נה. מסע קצוב (רַחִיל) ברור הוא, ובה בעת מסע לעבר חלל שהוא קטע ממסע ארוך יותר לעבר אורך חיים שמחלקת הנאקה עם האדם.

באורך ימיהם קיימת חפיפה, חיה מבוייתת ואדם וחיית בר. כמו כאשר אריה מבקר בקביעוּת בחתך טופוגרפי מסויים, הוא גורם שואה (הוא זה שעוקבים אחריו).

לבסוף אישיות מקבלת סימון מיוחד, אופי. כמו פסים אלה, למעלה, על כנפיים פרושות של דוכיפת. בזה הצִיבּוּעַ, מערכת זו של כתמים, של חלוקת צבעים משלימים.

שָׁם תנועה משוגעת של נקר. אות וסימן שלו היא. סוג נתינת שמות קדם־כתבי, דהיינו דברים לעצמם, שמות לפי התאמת תכונותיהם. אין צורך לרשום, לאיית. אגדת מידבר היא, זו ההכרה השקטה. הקלטה.

על פי באר מפוזרים עדי עדיים.

נו. זֵכר משולש (באימרוּ־אל־קַאיס) של התעלסות. אֵם (כמו־כן אולי אשה מעוברת) במשך זיווגה מפנה אל תינוקה הבוכה חלק גוף עליון להגיש שד.

מצב התנהגותי מורכב, שלא להגיד יותר.

נז. ציטטות של דו־שיח. קטעי זנבי שיחות־ממש שבזיכרון. נוכחות מרחפת מבעבעת חולפת מעל הנוף.

נח. אַטְלַאל (אתר האש הנחרך) שם המשורר־גיבור מגשים היעלמותו.

“תפוגת הנושא בשדה האחר.” כך ארנסט ג’ונס דיבר על “א־פא־ני־סיס”, אותו פחד שלא נראה חלילה היעדרות הערגה.

נט. שרשרת אהבות, קטעי אהבת־ביניים. מחסור אחד על השני מגוּבב. או כתורת דון חואן, מחסור שנולד מהזמן הקודם המצליח להיענות לְמחסור העולֶה מהזמן הבא.

ס. סביב הרגע החי מרוכז כל־כולו של דהיית המשורר־גיבור. ובכך עסוק בלקרוא עִקבות עצמו.

סא. איני בשום “חיפוש אחרֵי”. אני מוצֵא. פשוט להתכופף ולהרים את שמוצאים.

סב. מורה נבוכים. לעולם לא משהו ללא ה“עוד משהו”.

סג. הוֹוה משתוקק לעתיד ועתיד נמשך חזרה לעבר. כאן כל האדם נוגֵע בְּדבר מוצק אחרון בכדי שוב לרחוש עֶמדה לעבודה.

סד. סימן אינו סימן עד שֶׁלִ“קריאה” ניתַן. קודם צריך להבחין בו. מכאן תחילת האַטְלַאל.

(אות המתחילה להיות בת־תפיסה לַמשורר־גיבור ובאופן שונֶה “בלתי־נתפסת” לפרשים, רֵעים מְלַווים, תאומֵי רכיבה.)

סה. לשניה תופסים את זה ובעת־מעבר ונותנים לו שֵׁם “הֹווֶה”.

סו. ערגה כזִכְרון ערגה. תִדלוּק ערגה בהצתת הזֵכר. זיכרון בערגה הוּדלק.

ערגה היא זו כבר כל אחד יודע.

סז. אַטְלַאל. כוח של אבֵדה גמורה מזדקר משארית מחיקה.

סח. רשימת הנשים כסידרה פשוטה של זכרונות מתקשרים לחלקי גוף מוחשים. מזכרת־ניצחון של אברים.

סט. קצידה כסוג רשת־דייגים מגולה שזורק המשורר מקיפול־מוכן על יד שמאל (לעבר חלקת נוף־מידבר) ובכך מייחד לעצמו סלעים ומים וחלקת ביולוגיה־ימית אינסופית.

ע. אַטְלַאל. נסיגה פשוטה מזרם החוויה, סירוב עקשני של ערגה־בתנועה. אם לא תהיה מוכן מעט להפסיק לזרום, לא תמצא גישה לרב־קוליוּת הרומזת שזכות עולמךָ היא, הבלעדית, של משמעות.

עא. תודעת המשורר־גיבור עוברת (ללא־הפסק) מאילמוּת שטבעית היא לו (צופֶן תכונת לבו) אל נכונות הדיבּוּר, השייכת לו לא פחות.

עב. נֵץ־דרור הלֶבאנט הנראה דרך מִשְׁקפת חָבֵר. חזה שזוף כתום (הרומז להשפעת השמש) חזָרה אל צמרת האורן. גֵווֹ נגדֵנוּ ראשו סְבִיבוֹל. הממשי הוא זה ש“תמיד חוזר לאותו מקום”.

עג. המוחשי אינו מחכה לכלום. בזה תוכל להיות בטוח. במיוחד לא למשורר־גיבור. כי צל תקווה אין בו כלפי המלה.

עד. כשהוא מאבד עצמו בתנוחת מאזין, נסחף אל פרידת אפיריון הזולת, רק אז ובתנאים אלו הוא מסוגל לגלות מטמון־בעל־משמעות בנוף־מידבר. כי עוד לפני רגע נדמה היה כולו אבידה ושיממון.

עה. השתנות הנחשק נהפכת יסוד לברית פה־אל־פה ללא־אשליות אך מאוד נלהבת.

עו. לא חשבון־נפש על מה שהיה, עיצוב מחדש של מיבנה עבר פרטי בחזקת ערגה.

עז. בכל רגע של כתיבה־מחדש (הוֹ עבָר עבָר) זה שכעת נוצר משמיד את קהל קודמיו. כך תהליך המחיקה הולך ונמשך ומשאיר אחריו תוספת עקבות טריים. צבירה חופשית זורמת.

עח. ספֵּק פיסת טופוגרפיה זמנית (על תנאי) להשׂתרעות אברי ערגה ולמחוזי חפץ.

עט. רחיל (רכל, ממקום למקום לנסוע, אולי קשור ל“רגל”). היציאה על גֵו חיה מוכרה בתפקיד הרדיפה, ערגה.

צֶלם נָע של ערגה בתנועה מנקודת הכלום, שָׁם אני.

פ. המשורר־דובר־גיבור. הנושא האנושי ריק, נייד וללא־־מרכז.

בנקודת אַטְלַאל “רֵיק”. במעבַר אל רחיל “נַיָּד”. ו“ללא־מֶרכז” על סמך צירופי השבטים הנרחבים וצירופי תפוצת החיות.

פא. תגיד שיירים נשרדים. אֱמוֹר האופי האינסופי הבלתי נשלט של ערגת בני תמותה.

כמו רדיו בסרט המצוייר. הַכה אותו, רַסק אותו, מעַך אותו, זה ממשיך לנגן. ועד למחול שני חוטים שרידים ממנורה שבורה אחרונה המשדרת ניגון.

פב. היעדרות והימצאות כקריצות עין אחת, אך משוזרות הן. הוא מסוגל לעצור ולראות את שֶׁשָׁם לפניו רק בסיוע זה שהיה שם.

פג. השוּרוֹת חיות חיים משלהן. לעולם לא רפויות, חסרת אופי. מתוחות, ערניות.

פד. ובזה מעוררים תחושת מרחב, תכונת חלל, בחוֹפפוּת.

פה. הסתובבויות של מחול פולחני בביצוע פרטי. תנועה תנועה כעקבות בחול. הכל נרשם, ונאהב בשל עצמו.

פו. קצידה אמרת. להביא הרבה דברים שונים ומשונים על־פני מישטח. נוזלית, כֵן. בעלת עוצמה, בהחלט. ומשתָנית.

פז. כוחות מנוגדים, עובדים כאן בפומבי, במלוא מהירות.

פח. הקיים סולם של נשים בקצידה. התשובה. “שלילי.”

פט. בכדי להבין עולם מידבר על מושגיו (זה שמקיף אותנו), בעורמת הדמיון הקֵם מושגים בדויים. אין חשוב מזה.

צ. יהי מה ויהי מה, למחכים שם על בהמות רכיבתם, תן להם. לדרכנו שולחים אותנו, כאילו ציצית גלימת הכּעבּה לנַשק.

צא. מי הוא זה הממשיך למחוק לנו נופי נשמה, גורם לנו שחר שחר לקום מחדש, זוכרים לא לשכוח נוסחת המלים.

צב. הנַסִיבּ. מה מהנַסיבּ. אֵילו גמלים לאיזו ריקנות מתקרבים. זה שעתה יורד הוא הטרוד, עומד להפליג לאותו מסע לאחור מעצירה עכשווית לאחר־כך. פעילות חיה בוערת.

צג. ה“סחף־דחף” שבו. נקרא לו חולות, תרבות דיונות.

צד. סוקר את העולם כולו לקומץ חומרים לחבר בהם את הקצידה.

צה. כאילו כמה שריטות עלובות מעורפלות על פני הקרקע בשׂוֹרה בישׂרו.

צו. מטייל לבד במידבר תחת שמש ובדידות, בדרך חזרה מוצא (עד כמה שמוזר) חתיכת עגבניה שנחלקה משתי פרוסות לחם, ומסביב קילומטרים מידבר. ולפי ההרגשה אין איש.

צז. חלון שבחוכמה נשרד בַּזמן.

צח. הכתיבה, לא זו על הקיר, אלא שם מתחת לעקבותיך. קופסת הסיגריות הדהויה בה נתקלתָ אתמול שוב היום נתקֶלֶת. כמה עונות תוכל להישרד לפני שתישאר “בזיכרון בלבד”.

המיוחד שהוא חשבון כל הפגישות.

צט. כשאומרים “במובן מסוים” הלוא ברור לנו שבעצם כמעט הכל במובן מסויים. מוטב ש(באומץ) תגיד כמומחה המידרש, אין… אלא.

ק. לרכוב אל אנשהו ב“מערבון” ובקצידה, הוא להגיע משום מקום.

קא. דבר אחד לגמרי ברור בעניין תעתוע מידבר. זה שהוא חד־צדדי.

נפֵרש. אתה רואה את התעתוע אך כיוון שהתעתוע אינו שָׁם כלל (אם נכון הדבר) הוא לא רואה אותך (קופסת הסרדינים של לאקאן).

קב. אינך יודע כמעט־ולא־כלום על “מידבר”. הוֹדֶה בָּזֶה.

נכון, מובטחני יש הרבה יותר לדעת על מנהטן.

קג. לשנות את הטבע שינויים קלים כדי למצוא את עצמנו. עצים שאספנו ערמנו וטמנו – שוב מצאנו בלתי־נגועים.

קד. המדורה האחרונה במצב גחלים בוערים מושקטת בזרם שתן. בערימת אבנים שנוקתה וטוהרה בגשם מריחה איזו חיה את מציאותנו.

קה. קצידה. כל קשת אמנות הדיבור מההירהורי ועד ההכרזתי.

קו. קצידה ושיטות זיכרון. אלה אבנים ליד אותם שיחים ליד אותה תעלת גשם מעוררות תמונה אֵיזוֹ.

קז. מתהלך דרך השיר, סוקר אֵילו צעדים עליו לקחת, אך לא רוקד אותו ממש, רושם אותו, מצביע.

קח. המחשבות החלו עם המלה, שם החל גם כל הרצף. אך מה הופך אותן לרצף.

קט. האם רצים הירהורַי סמוך לדברַי כלאחר סוסה, סייח. בכל עת נותן לב לכל ביטויי החיים שבַּשפה.

קי. טיול דרך ארץ לא מוכרת. משאיר פרט לבוש על שיח וסלע בנקודות שונות שבנוף, לאספם בדרך חזרה. מסמֵן את הנוף עם “זֵהוּת”.

קיא. מְנֵי־מוֹן. יחידה מוצעת המוגדרת כשינוי הפיסיקלי הקטן ביותר במערכת העצבים קודד זֵכר אחד.

לפי בשורת תורת קצידה, הזמן להתחיל לאסוף יחידות אלה של זיכרון הוא כשהן בשֵׁלות, מייד.

קיב. “שממה” אמרת, שָׁם דברים בעלי משמעות בולטים כנפרדים מבודדים מול רקע ללא הבדלים. בנוף פרטים קטנים זוכים לשֵׁם, מרחקים רחבים סובלים היעדר שֵׁם.

קיג. קצידה. סוג הכרה והוקרה עם ערך קצוב. שינוי צורות חפצי עולם מסתם עצמים לסימוכין אישיים.

השיטה צנועה, תוצאות לגמרי־מעֵבֶר.

קיד. אתר מחנה שהיה (אתר קיים מרוקן מתוכן) הוא הקֶשר שבַּמימחטה שחייבים לעבור.

קטו. הפרשים התאומים מבחינים, ברגע שהמקום נתפס כאַטְלַאל, נושא הקצידה שקע בשרעפיו.זה רגע כמו מנצח תזמורת מרים את פניו, מסביב מסתכל, ומציב את שרביטו.

קטז. מה משמעותה השימושית של נקודה זו בזמן, דהיינו ה“עצירה” של אַטְלַאל.

לנקודה עצמה אין מישקל־של־ממש אלא כמקפֵּצה, קודם לאחור, אחר־כך קדימה (אם ברצונכם, ההיפך).

קיז. המראה (“פְרֵיים”, “שוֹט” במונחי קולנוע) בחלון חוכמת הנושא־דובר כדמות בצילום.

קיח. ב“קָראֵנו” נוף, זְכור ובל־תשכח “מרחק”. שְׁמור מושג של פתח או “פתיחה למרחב”. הנושא־דובר שלנו סגור בתוך עצמו.

קיט. שוב אַטְלַאל. האם זה הֶקֵש־הֶסֵק. האם זה מראֶה־ראִיה. האם זה תרגום. האם זה מראֶה ותַרגום. האם סוג של הירהור.

כאילו, במו עיני, ראיתי הֶסבר.

קכ. קרני מישוש משליך, דהיינו, קדימה מאיר. שולח הלאה ברקי הרְחבה מעל לְמקום וּזמן.

האם אותה שיטה לשימוש הארה לאחור. הארת העבָר.

קכא. כעת מדקלם הנושא־דובר־משורר את שרעפיו לעצמו.

על סוסך עלֵה, הוֹמְבְּרֶה, וּרְכַב.

קכב. משורר מוציא לפועל שם־עצם כמו “פֶּה” בקראו לו (בלי לבטא את השם) “מאורה עם שיניים”. האם זו קדמוניות השפה. תביעת שטח תמימות (כאילו) ובחזרה כמה צעדים עד לקביעת המלה.

קכג. “השְׁאלה” אולי היא היולית. “ספינת מידבר” להצגת גמל מעט ילדותית בזה שעומדת על מושג הובלה של זו “חיית הובלה”.

“אוניה” נצמדת אל נסיעה, “מידבר” אל חלל מוחשי, שְׁמָמָה כאן. במקום מרחבי ים שוממים.

קכד. כותב כל זה לא על קצידה מציאותית אלא מייצר מושג עם כוונות משֶׁלי, להשתמש בו ביודעין באופן בלתי הוגן, מונח קצידה.

קכה. מה מסגנון קצידה חופף או אולי אפילו מציג את כלל השירה. האם זה כמו לחפש אחר דמיון תורשתי מילד אל כלל המשפחה.

קכו. אך אנחנו נתרכז בדיבורינו על תנועה, הֶרגלים אופייניים של תנועה.

(איך מרים יד, איך מחזיק ראש, איך לתאר הנעה קדמית המיוחדת לה. ואיך ובאיזו מידה תופסת המציאות עולם חיצון.)

קכז. הנשים המורכבות של נַסיבְּ. יש להן אותו קשר עם המציאות שלצרור פרחים עם פרחים ממשיים בשדה של ממש.

בשום מקום לא תמצא אותן באותה דחיסות, סמיכות, צירוף, חלוקה בעולם המעשי שהן מייצגות.

קכח. הנשים מממשלת פרחים עושות את התנועה (מנסות לתפוס את התנועות כולן) של תמציות הפרח.

הן אולי מה שפרח לעולם לא יסכים להיות.

קכט. “חוסר אי־בהירות, חוסר אי־ברירות.” מידת עורֵךְ של חלום בעת החזרה עליו. כל הֶחזר כזה הוא מַצָּג מטעה, תיאור לא־נכון של רצף פְרֵיימִים אמיתיים.

אך מכיוון שזה “הַמַּצַּג החלקי” הניתן לנו, הוא חייב גם לתפוס את מקום היִצוּג עצמו.

קל. קשיוּת וקטנוּת הגללים. הִלכָּך “לגרגרֵי פִּלפֵּל” דומים. מה שפעם לתותים דמו, שחורים, רכים, משומנים.

קלא. פצעים על־פני קרקע שמספרים הכל. כמו שבט אפריקאי קדום של לוחמים, בזים לחקלאות. כמו “לשרוט את עור אִמֵנו אדמה”.

קלב. אחד הדברים שמשיגה שיטת “שאלה־אל־עצמי” הוא חידוד הכלי “שְׁאֵלָה”.

קלג. גורל אדם אחיד, בלשון קצידה. מִפְּגִישות ופרידות לא נמלט איש.

קלד. הצימצום לפירוט פרטים בתיאורי שירה דומה לתיאור דבר לגמרי לא מוכר. כלומר, מנסה להסיר כל דיעה קודמת שיהא דיעה מראש.

בזה המרחק יכולים הם להיות סוסים או פרות, אף שידוע לי רק על סוסות וסייחיהן הרועים בזו התלולית הרחוקה.

קלה. קצידה. אל קיברות התאווה נוסעת היום ומגיעה שָׁם בעָבָר. חשבון כולל הוא לעשות דָבָר מלא־כלום.

קלו. כי נוף דומה לקריאת מלים על דף. אי אפשר לקבל את כולן בבת־אחת. חייבים להתחיל ממקום מסויים כמו הוֹקְנִי־צַלָם מנעליו שאין לטעות בהן עם גרביים בצבעים שונים.

האם כל צילום פולרואיד בנפרד הוא “מבּט”.

קלז. נַסִיבְּ ממקום מסויים מתחיל תמיד, אף כי קצידה פותחת מנקודת “עצירה” העוקבת אחר מה שהיה קודם.

מאחר שיש דבר שמציינים כהתחלה, יש גם דבר שמציינים כהתחלה שלפני ההתחלה.

מאחר שקיים דבר כ“משהו”, גם קיים דבר כ“לא־כלום”.

קלח. “לא־כלום” הוא הרקע שעליו דורכת קצידה.

קלט. הפרשים התאומים והמשורר־דובר־נושא על אדמת האַטְלַאל. שניהם רואים אותו דבר אך חשים את זה אחרת.

“הם” אינם מריחים את הריח שיש שָׁם להריח.

קמ. אבן־אח חרוכה, גללי עיזים, שיח חסר תותים. כָּרגע אתאר את זה אחרת. כמו ה“שוויון” המשונה בין הדברים. רק על־סמך סמיכותם הם מספרים אותו סיפור.

השיח כמו שהוא מוביל לשיח מלא תותים ותנועות הפרידה. הגלישה אל הזַא’ן (זֶה אָן).

קמא. “צמחים”, “עצים”, “תעלות מים”. מה שהם הינם, שֵׁם/הגדרה. ואפילו שֶׁמַע אותו שֵׁם. ומה שהם לנו. במה הם נקשרים מלבד בעצמם. הדבר ביחודו המקורי הקדמוני וכמו כן הדבר עם זכויות חופש (ובמה אֶתחבר). האם זה מישחק של עולם ונֹושֵׂא.

שלושה דברים אני שומע בעת ובעונה או לבחור אוכל רק שֶׁמַע אחד.

קמב. מנוסים הננו בביטויי המחשבה. אנו חיים דרכם, ובתוכם.

קמג. כתיבה היא טריפה של הדברים שבעולם, כל־עוד יש נושא.

קמד. כלומר, כל דבר, כל שתרצה, נקודת אירגון הוא, שריר וקיים (או, בסיפורת, כל נקודת מבט).

קמה. בשפה אפשר להשקיף מנקודות ראות שונות והן נשקפות בקֶשת מושגי מובן.

כמו פיסת נוף בשְׁטִיפְטֶר. קודם חוצים, אז בהר עולים למבטים משתנים. כביש עולה מכינרת קו־אגם לאיילת השחר עם מבטיו השונים, כעת לימינך כעת לשמאלך של אותו אגם. ברי־סמכא כולם כהערות על מה למטה.

קמו. כמו הליכה בתוך ציור נוף סיני. פעם בוחרים את השביל לימין ופעם אחרת נמנעים ממנו.

קמז. שימוש מוטעה ברשות של הביטוי “אני תמיד” או “תמיד הייתי” המרמזים על אין־ספור חיזורים וכמעט תמיד מבוססים על פעם אחת או פעמיים־שלוש (הייתי מסתכן).

הואיל ואי אפשר לשנותו או לחזור בו, עשינו (אמרנו) וממשיכים לעשות (לומר) ללא־סוף לתוך הוֹוֵנוּ המתקדם והולך אל ידי העתיד.

“גם לנו אחד כזה היה.” מתי. לכמה זמן.

קמח. מה טעם להוסיף אור על אור. איך בזה תרבה דַיוּתוֹ.

קמט. קצידה (מושג קצידה) חייבת להיות סיכום כולל (הפחתה) של כל הקצידות (לא פחות מזה). הסוטות, סוטות הן רק מאיזה מופת לא־קיים, לא שימושי במיוחד.

קנ. תבניות פניה, התעוררות, עמידה־על־רגליים, איסוף לבוש, רחיצה, לא “לדוגמה” הן, אלא המורגל. כך קצידה, על מיבנה, אפשר להפכה, לסלפה, להטעותה. לכן חוזרים על זה.

קנא. ובכן לא אמת מדוייקת, על־אמיתה, ללא־סטיה שדורשים מ“תיאור” אלא משהו בקירוב ל“מהוּת”.

קנב. קצידה לעומת סילסולו המיוחד (אי־אפשר לטעות בו) של שַׁחרוּר. לבסוף המובן סתם שיר, זמר, פיוט.

אחריה עקוֹב עד למיפעלו של לורקה מרובה־קולות.

קנג. גשש־בדואי עוקב־עקבות של קצידה. קריאת עדויות כצורת ראִיה בִּפנים ובפנֵי עולם. ובכן מצב גֶּללי חיות. קשיותם, שַׁחרותם המרוכזת, הצטמצמותם, הצהרה היא כאילנֵי־עירום המצביעים על עונה.

קנד. ראִיה, אֱמוֹר, כְּהתרה, כחדירה.

קנה. אנחנו מנסים להגיע למושג קצידה בדרך ילד שמגיע למושג “עץ”.

הערה. אפשר לשים לב לקופסת המרלבורו על השביל, אבל האם אפשר לדעת כמה בני־אדם הרימו אותה לבדוק אם אכן ריקה היא, לבחון אם אולי משהו בכל־זאת יש בפנים.

קנו. ובכל־זאת, ניתן לדעת, “זה הענף בו יושב־לו הנץ”, לוּ לפחות היה כאן.

קנז. לוודא באופן על־טבעי (את העובדות) היכן היינו, לאן הולכים, היכן אנחנו, כְּרעבון גורי־זאב על־סמך יללות.

קנח. צורת ציווי על חולצת־טי מודפסת, “חַשׁוֹב קצידה”.

אין זו כי אם “קְרָא” את העולם.

קנט. חשוֹב על פירוק וחלוקת אברים (לפי התור) כתנועה הפוכה מלזכור. כמו בניה לאחור. כלומר, פירוק ביקתת הקייץ שֶבְּכרם. חזָרה אל קרשים ומסמרים.

קס. אם יש דבר אחד שקצידה איננה, הוא “סיפורי זמנים עָבָרו”. אין שום תחושת “בשכבר הימים”.

מִיידוּת היא מסלולה, תכיפות, ודחיפות “זה הרגע”, אשר מושגת (חלקית) על־סמך “הגעה” ו“עצירה”.

קסא. זו הַזְכירה פעולה מרצון היא. המשורר־גיבור־נושא יורד מבהמתו כדי להתמסר לפולחן הזכירה, או ה“סימן” מכריז והוא מדבר מעצמו אל עצמו.

מה שיעשה הגיבור עם אותה אות התחלתית עניין אחֵר. זה עניין השיר.

קסב. סימנים לביטוי הַכְרזה באים רק בנוכחות “קורא”.

קסג. אין פלא שלכל פרידה קימעה מה“סִירְק מֵדְרַנוֹ”. מטראז' אוהל יורד עם חבל־כביסה תמך בלבוש משפחה וחיות מחדש אסופות כאות ליציאה.

רק מעט סיד על אבן עגולה, גללי פיל ונמר. קישׁוֹשֶׁת ותחבושת לרגל סוס קטן חָמְלוּ.

קסד. והיכן צחוק וצווחות, אפיריון מרוקם ועור אברים בכתובות קעקע. פעמוניהם לדרך.

קסה. אַטְלַאל. דיבור דומם שבִּפנים לעומת רחיל, תהליך חיצוני. המסע לחוץ מדחף פנימי. זכרונות מצויירים שאינם מרשים המשך מצב עִימָדוֹן.

כצעיר שרץ בפראות לעבר רחובות־לילה, לאחר עוצמת רגלי הסרט.

קסו. שאל את השאלה מה דוחף אותו קדימה. הכל. יתר מיספוא למכונת הזיכרון.

קסז. נַסִיבְּ. משניתן לו הרשות לשקוע בתוגתו עוזבים אותו לנפשו. לא שומעים אותו במיקרה. מתחת למיקרה שומעים אותו.

קסח. הגברת מיפגשים מיניים של “מישחקי הביניים” בשיטות סרטים מקוטעים. מוקד מחודד בליווי הברות שברי שיחה ונשימה כבדה.

חשוב על “ליקוי חַמה” של אנטוניוני.

קסט. אַטְלַאל. האם שָׁם פירצה בחלל. לא ולא. רק נדמה כך. פירצה בהמשכיות הריקנות, להימצאות מובילה.

קע. איך ניתן ללמוד דבר אחד בהסתכלות על דבר אחר. פשוט אפשר. בשמור את זה שהוא נושא שלך בלב.

קעא. חלקי קצידה. גמישות של צורה חומרית. אך אפילו חמאה עושים בתבנית. במיוחד חמאה.

קעב. כך דימויים טיפוסיים של קצידה כגון חרוזים מחורזים הנופלים ממחרוזת בצליל עילי מיני (או נימה שקטה מינית) של לבוש מרושל, הפקרות. סדרי התפשטות במישחקי־ביניים.

קעג. רפיון הצורה בדרך שניתן לחבר חלקים שונים מראה על נזילות חיי נדודים. יצורים שקושרים ומתירים בממשות ובהַשְׁאלה.

קעד. תאוותנות והפקרות הגַמָלים מפורסמת וידועה לאור לילה שיניים לבנות.

קעה. אחר מהלַך מחשבתך עקוֹב על פסי אַחֵר.

קעו. פַכְר (התייהרות, התפארות לתפארת שבח ה“אני”) מה קשת קו התפארות. איך לציירה. האם התפארות זו “חירות הפייט” לפי תנאי הצורה (סוגיית השיר) או האם נתמכת היא בתוקף אישי. המגבילה היא לציור פנים ואיפור גברים ברי־חיתון בשבטים היוליים־למחצה. התפארות כתפאורה.

קעז. קיימת התנהגות מסויימת ומעט שיחה שם מתרחשת, חלקי מישפט רצוא ושוב, וכמה פעולות שיכולות להיות הסך־הכל.

למלים אלו בנסיבות אלה משמעות בעומק דייסת החיים בלבד, וזו בדיוק מטרת קצידה. לדמות ולחקות דחיסות זה העומק.

קעח. ומה בקשר למעברים. קיים כאן מעברים מחֵלק לחֵלק, אך מאיזה סוג. איך לתאר אותם. ההימנעות מדעת מעיבוד מלא של מעבַר כמו־כן מעבַר הוא.

קעט. ביקורת הספרות (כמו גיאולוגיה או ארכיאולוגיה) נותנת רושם של לפעול על “קרקע מוצקה” כל עוד היא נוגעת בדבר עצמו.

קפ. בעדויות הלא־שקילות נכללות גם דקויות נימה, מעוף עין, תנועה.

קפא. ודאות נדמית של גוף ראשון, חוסר ודאות של ה“שלישי”, הן הם מושכל ראשון של קצידה.

קפב. שוב ניסיתי לקרוא את מאמרו של ברודסקי, “אור בוונציה”. בסוף היה נדמה חוסר נדיבות לעשות כן.

קפג. אַטְלַאל. כמו בתרבויות קדומות, קודם נהפכות ערימת אבנים ובסוף ערימת אפר, אך בבוא המשורר־גיבור־נושא רוחות ירחפו מעל האפר.

קפד. כל שכתבתי והערתי ורשמתי עד־כה אותו דבר מנסה להגיד, כמו אלף ואחד מַראות הר פוּגִ’י.

קפה. בעיית “הכל זורם” בדיוק הנקודה היא בה מתחילה קצידה. במערכת־זמן נתפסת, נוזלית עד־למגוחך.

קפו. כמחזה על קרשי במה, לקצידה זמן משלה (צועד משורר־גיבור־דובר שלושה צעדים קדימה להפעיל את המטרונום) שאינו פלח זמן כתב־עבר.

מכאן הבילבול שלא־לעניין הסובב את המונח המגרה “קדם־איסלמית”.

קפז. אותו דבר הַתְקף מכמה שיותר צדדים לפי יכולתך. כאותה בהמה נאמנה בענטַרָה, נדקרת ושוב נדקרת ללא התרה.

קפח. היתה לזה נימה משונה הפקרית כאילו דיברה (הו, קצידה) שלושה תפקידים בעת ובעונה.

קפט. מאטְלַאל הַחֵל. הדבר הבולט שהוא בול לפניך.

קצ. במחשבה כמו בתפאורה צריך לדעת מתי לכבות האור המלאכותי, לתת לאור הטבעי שליטה. זאת “הבחנה”, לדעת מתי מוכרע האיזון והכף נוטה חופשי.

קצא. המעבר מנַסִיבְּ לרַחיל (מסע אל מֵעֵבֶר) מאפשר התגלמות הזמן.

קצב. בניין גאוותו מיבנה עילי הוא כמו “היֹה היה” בסיפורים לתינוקות.

קצג. מלכודת המיכתם. שמלים לובשות צורתן (מוצאות את מקומן) עוד לפני שקיבלו את ביטויין המלא.

קצד. יחי ממשמעות חורגת. בלוי וממורט נשאר בלוי וממורט. פלח ירח ובידיו ירח ישן.

קצה. חתיכות חומר ישן לתוך צורה שהוּא קן. כך ציפור בונה.

קצו. קח את הדימוי של האשה “מוחקת עקבותינו” בה־בעת שמניחים אותם. “עקבותינו” בְּמַה. בחולות זזים מזועזעים.

קצז. זו “גלימה נגררת” מספרת אולי עובדות סיפור מדוייקות יותר למישהו מחפש עדויות.

אוניה, כמו־כן שובל אוניה.

קצח. סימני־שאלה “עמוקים מספיק” רק אם קיומם בתוך המלים עצמן.

קצט. קצידה כּכִיווּן שבוחרים, ולעולם אינו רחוב חד־סטרי.

ר. עקבות חדשים על עקבות ישנים. מה דוגמת ההכתבה של האחד על השני, או של השני על האחד.

רא. הד פעמון פעולה שהיתה “לאורך חיים” (בערך) נשאר. כקריאה טובה של רומאן. מה שנשרד למֶשֶׁך הֶמְשֵׁך חיים קיים.

רב. שוב אַטְלַאל. כאן שואל אֵין־ספור שאלות שלא־לעניין בתקווה כלשהי לקצץ לו פירצה לעבר דחיסות הריקנות.

רג. ריבוי נשים חופפות. אילתוּרים ללא־סוף כי אף זיון אינו דומה לאחר. חזרות (בשינויים קטנים) הכרחיות.

כמו־כן נחוצות הן כנגד הצד הרגיל ומורגל של חיינו. חול אחר חול, ששת ימי מעשה.

רד. כדי להרים אותו שָׁלֵם “בשורשים” חייבים לרכך, קודם, את האדמה שמסביב.

את האחֵר אתה רוצה אבל אתה את זה מתקיף.

רה. אינו מערער, מבטל ערכים בזה שמזיין אֵם מניקה בקירבת ילד. ערכים חדשים ממציא, מדגיש (מה כוונתי כאן).

רו. מתירנות כהכרזת ה“אני” כמו בחלום, “עצמי” אחר להמציא. מישחקי־ביניים של האוהבים מוצגים במלוא ניתוקם כסדק שבזמן. חירוּיות בוגדניות להפליא.

רז. מי על קצידה אמר “אין חשוב יותר להבנת המושגים הקיימים מאשר ליצור בְּדויים”.

רח. מישחקי ביניים האוהבים. מצב שכאילו חיברוהו בתור ניסיון. קצידה כתוצר של שֵׂכֶל גמיש, או מה שנהגתי לכנות עד כה “של החוכמה, חלון”. בו נכנס ויוצא האור.

רט. קצידה. צורה שהיא “כאן” של האמת “שָׁם”. אפשרות זו שנקשרים דברים בעולם בענייני יַחַס־נַחַץ.

רי. תורת השיר. כל מה שמסוגל הקורא בכוחות עצמו תן לו. אך מי זה “הקורא”. חזיון לב של משורר. רעיון מופשט שלקראתו (מבין היֶתֶר) מושיטים עתה יד.

ריא. הגיון חלקיה (הו קצידה) או חוסר צירוף בעלמא. קריבוּת ותליוּת. התנגשות, סמיכות, היפוך, התמזגות, שירשור.

ריב. שיטה. תפוס את הרעיון המקורי על צורתו, הדבר הקטן המיסכן בשלל מיסכנותו. עתה תן לו (כולל הכיעור) לצמוח.

דיג. קצידה. קודם כל אורך. זמניות כמשמעות המסע. כמסע על אוניית קיטור, לא יעילות בלהגיע, אלא נמלים שבדרך. יש לך אותו אורך (פחות או יותר) כנתון, ורואים מַה של מציאות, וכַמָה, משיגים עם זריקת פלצור.

זה לעלות על אוניה ולדעת לששת הימים הבאים שאת מחוז חפצך לא תראה. פה תחומך, עשה בו כיכולתך. לכן “טיולי סיפון”, “מישחקי ביניים של האוהבים”, “מתירנות”.

ריד. עשיית אהבה. (לשון נקיה) המיספר (הלמעשה) אין־סופי שניתן לבצעה. ועם כל זה אפשר להבין מי שמוצא אותה “משעממת”, זו נקודת ראוּת. אך “מעייפת” לא, כי כאן עצם מהותה.

רטו. המושג “בר־אימות” לגבי מציאות. אפשר להפליג עד גבול מסויים בתיאור נאקה. עד כאן, ולא יותר. אלו דברים שניתן לבודקם מבלי ללכת רחוק.

רטז. מיראז'. אחרי ככלות הכל רְאִיה היא. אנו רואים מה שרואים בין שהוא שָׁם ובין שלא (ויתר על כן גם אחרים רואים אותו), ויכולים לאַמֵת טענותינו.

מה מושג מיראז' אצל גמל.

ריז. בר־מחיקה כמלת מפתח בקצידה. קרא לזה ה“קיקיוני” או מה שמוּעד למחיקה. כך נכלול בזה המחנה, הדמויות ואפילו זוהר שבהן.

שיער בין שפתיה, אינגריד ברגמן מתעוררת, עונה לצילצול טלפון של בוקר מאוחר בְּריוֹ.

ריח. מה מושג “מלת מפתח”. במה בדיוק נחשבת הכרחית. “מלת מפתח” מכנסת אליה, מקבצת סביבה, אגודות הרבה מוּשׂגים.

ריט. מחיקה. הבאת כְּליה, אך גם השמדה גמורה (כמו בזמן עבר) “למחוק את עמלק”.

לגרד, לשרוט. בדוגמאות מוקדמות אולי צורת מישנה של “לעקור משורש”. למחות (את הכתוב) “מחני נא מספרך אשר כתבת” (אֶת החרוט).

רכ. מחיקה. הסרת סימנים רשומים. אפשר גם לדבר על סוגי מחיקה, “גמורה”, “הדרגתית” או “בררנית” (כמו בזיכרון, כמו בחלום).

רכא. קצידה היא זו שהחלל (בחלומותיו הרצויים ביותר) חולם להיות.

רכב. כפי שקצידה צורה מורכבת ולא פשוטה, הדרך שהיא בוחרת לעצמה מפתיחה לסיום אינה ישירה. התקדמות “בעקיפין”.

רכג. קצידה מדגימה איזו סמיכות חופשית מיקרית כחלום בהקיץ. בדרכה שלה, ובקצב שלה, היא הולכת כטעמה, וזה בדיוק מה שתאומי הפרשים המלווים מציעים למשורר לעשות.

רכד. תמיד יש לזכור בקצידה לפתיחה מגיעים כמו בספר בראשית. השאלות יוצאות בראש. כך בקצידה פותחים בשאלה, “של מי זה המחנה הנטוש”.

רכה. הזמן יחידת מדידה בלבד, בתוכה קַדְמוּת גם אחרית.

רכו. אותה בהמת רכיבה קשורה על תנועות הפתיחה של הנַסִיבְּ שוב מופיעה בלבוש בַּא־לִי־יָא.

כלומר, נאקת גיבור־שנפל קשורה באפסר לקברו ומופקרת. וכמו־כן הקרבת הנאקה על מיזבח הכּרים, נדיבות־לב ללא־חשבון. קרא ותרנוּת הרגע, אל מעבר הפזרנות.

רכז. מהר מאוד כאן נכנסים אל תחומי לשון ה“בלש”. נימוקים, עדויות, רמזים, עקבות, סימנים, פרטים. פרשת מצבים מסויימים של אירוע.

רכח. נופי מידבר ללא חרבות. על חורבן ניתן לדבר רק בנוכחות אדריכלות. בניינים, אנדרטות, אמות מים, חומות עיר.

רכט. צורה כקן או מאורת חיה, בתוכה רובצת איילה, ארנבת. “צורה”, הצד הגלוי של צירוף.

רל. מהימנות ה“שיר” תלויה בבחירת הנתון, במונחים של (אל"ף) מקום מסויים בחלל עולם, (בי"ת) תכונות אדם מסויים כגון ה“אני”.

רלא. ה“אני” בקצידה הֶרְכֵּב, נתון של צורה. מקיף, חשיל, לובש צורות ונוטשן.

רלב. על הכלל לומדים מהחומר הטבעי הדל של מלאי הזיכרון. ההיפך ממלומד הבודק תחומים שונים ונרחבים, עורך מחקר.

כפי שדן “קורא רגיל” ברומאן על־סמך מה שנשאר לאחר קריאה, לאחר כְּבִירָה. בשעה שמבקר רוכב על דבר מודפס, מה שנותן לו רשות וזכות להשתמש בכל מלה.

רלג. תסריט העלילה בהתגלמותה (העובדות הבטוחות ומובטחות). מה שפעם קראו “תוכן העובדה”.

רלד. זה שפעם היה, אף שהוא מבוסס כולו על עיוותי הזיכרון, על סדקיו, על פירצות ההיזכרות הופך לעובדה ברורה.

רלה. בדומה לתרגילי פרספקטיבה במדריכי ציור, מה“דבר־עצמו־במציאות” בקווים ישרים עוברים המקשרים אותו אל תאומו על נייר.

זו דרך ההעתקה. הנאקה במרוצה לעולם לא שוברת קצב במעברה מחוף חולי אל רגלי סרט.

רלו. תחביר. עימוד חלקי דקדוק כמו נהרות הרים אגמים.

רלז. הבעה חתוכה המתחפשת ככתיבה.

רלח. רשימת פרטי אותה שמורת עליית־גג על מיטתה כיסאה שולחנה, מחקה דרכי מלים בתוך צורה. אלו חפצים ערוכים בחלל.

רלט. מישחקי ביניים האוהבים כמלבושים. מדידת בגדים, הסרתם, החלפתם. הבד מורם לרגע קט מעל הגוף. או כרפרטואר.

רמ. גמל. צורך ראשי של חיי נדודים. מיראז'. רוח רפאים של פני שטח נע כגל מתנועע. בסנסקריט “צימְאוֹן האיילה”.

רמא. אַטְלַאל. אם הכל מתנהג כאילו “משמעויות” לסימני אתר, כבר הינך נוסע במסע הקצידה.

רמב. מתירנות היא הצורה בה דוגמאות מסויימות מחליקות ממקומותיהן ולובשות הילה של כלל מייצג.

רמג. דוגמאות קיצוניות של התנהגות אישית בסופו של דבר מורות (במרוצת ובזחילת הזמן) על גינונים כלל־אנושיים.

רמד. קצידה כצורה מורכבת הנשענת על דבר מורכב, שָׂפָה. היא מציגה את יכולת ההרכב, שפה.

כמה קרקע דַרְכָּה ניתן לעבור. איזה סוג קרקע.

רמה. זכור בעולם קצידה הפנתיאון השמיימי בחבלים קשור מטה.

רמו. “הבנה” כעמידה מְכוּוֶנֶת מתחת דבר־מה, לא חשוב מה, לזמן קצוב, כמתחת מטריה למשך גשם.

רמז. אפשר לדבר על תנוחת מישפט כמו תנוחות מתוארות ב“מדריך זיונים”. אך גם תנוחות אלו מצבים נוזליים הם, במרוצת הזמן.

רמח. רק מציאות יכולה להיות “הכל”, מושלמת. אוצר מלים שבמילונך עסוק כרגע במשימת ההשלמה.

רמט. מטבע מילון שלא להספיק להשיג את המציאות. כאילו ממשיך עולם להמציא סוגי צבע, מיקרים שמיימיים, הגבות כימיות, מחלות.

נכון הדבר גם לגבי מציאות קצידה, וזה למרות מיגבלה פולחנית.

רנ. מעניין איך עורכי הוצאות חדשות של ה“בריטניקה” חייבים להוציא “יֶדָע מיושן” כשהם מכניסים ערכים חדשים. כאילו מה שהיה כבר לא נחשב “מדע”.

חַשׁוֹב על כתיבת קורות העיתים עם אמת־מידה דומה.

רנא. איזה סוג מחשבה ניתן היה לדמות ל“תיקון רשתות”.

רנב. ה“אידיליה הקטנה” הנושאת (פלוס מינוס) תבנית וצורה קצידה.

רנג. רחיל (שַׂחְתָ) כל משך המסע מכאן ולחוץ. כי נזילוּת חיונית לחיים.

רנד. תחנות שבדרך, כֵּן. אך זכור, המסע אינו של עולה־רגל.

רנה. מה היא הצבירה הקטנה ביותר שעוד אפשר למנות בה. הפריטים היסודיים בעיצוב עולם מחדש.

דרך אֵילו עצמות יבשות.

רנו. השורה בנויה משֵׁמוֹת. שירשור שמות מחוברים בחוליה. שלשלת כמו בשיירת גמלים. כמיקבץ סימנים על כתובת קעקע.

רנז. לעבר רשת נעה של קצידה, אם משהו מוקרן, עֶרְגָה היא. דרקון מרבה ראשים, או מסלול נהר נמרץ. כאן, סתומו, יפרוץ שבעה פלגים.

רנח. ערגה היא זו שמתגלם המשורר־נושא־גיבור. תמיד דוחפת הלאה, לתחנות הקרובות. אך דימוי והַשְאָלָה גודש צמתי קשר וחיבור מְסַפקים. קווי־הסתעפות, לולאות ברשת, עוברת לכל אתר ואתר.

רנט. תנועה תמידית של שפה חושקת, מצויה בכל. סוטה, טועה, מוזרה, עתירת־שערוריה.

קצידה, מסלול אפשרי “לדוגמה” לחידתיות ערגה.

רס. אולי עוד לפני תחילת הסערה יציעו מיקלט. או במשך. או מופקרים יכולנו גם להישאר להצלפת מטר.

רסא. פילוג נושא־משורר־גיבור, רדוף היעדרות וחיסרון (זו מיסכנות המצוי), מחפש את ה“לא־אני”, קְרא “האחר”, על־מנת ממנו/ה לקבל הבטחה מחודשת של עור עצמו.

דרושה כניעה ללא־תנאים. אמרי/אמור עוד־זה־הפעם “כן”.

רסב. אקופונקטורת הגוף מחמת חיצי מחשבה. סבסטיאן הקדוש חדור צווּיֵי “גוף זכוֹר”.

רסג. נסה אותו על בשרך, אומרים, “ובסאה אשר מדדתי הומדד”.

מה יותר משוגע. אוהבים עלי־דיונות משורגים כזוג סרטנים־שקופים מאֵי־חוֹר, שזה עתה התגלו, או קצב ניענוע נשוי־נאקה, זיזת־זיון־מזועזע, דבשת גו תומך בנואפי אפיריון.

רסד. נַסִיבְּ. חשוֹב על קו במפה המוחק סימן כדי לציין שריק הוא.

רסה. ערגה חיי הצורה היא, שֶׁמֶן למדורה. אני מדבר ענייני קצידה.