״השם" רומאן מאת מיכל גוברין עומד לראות אור בסידרת “הספריה החדשה”/ הוצאת ״סימן קריאה״ / הקיבוץ המאוחד.

עמוס רן, פסיכיאטר, חי ועובד באילת ובירושלים. פרסום ראשון.

יורם ניסינוביץ בן 27 בוגר ישיבה. גנן בירושלים.

רשימתה של עזה צבי "הפגישה הסודית בקפה “זיכל” תהווה פרק בספרה על זלדה.

דימיטרי סגל מרצה לספרות רוסית באוניברסיטה העברית. עלה ארצה בשנת 1973.

רומן טימנצ׳יק מרצה לספרות רוסית באוניברסיטה העברית. עלה ארצה בשנת 1991.

יוסל ברגנר/ ליצן 1971 ציור שמן; צילום: ישראל צפריר

אֲנִי רוֹצֶה חֲבֵרִים בְּגַנִּים, כָּל אֶחָד

בֵּין עֵצָיו הַמַּשִּׁירִים מַיִם בַּחֹרֶף,

כָּל אֶחָד וּצְמָחִים מִסְּבִיבוֹ.

כְּדֵי שֶׁלֹּא יְאַבְּדוּ אֶת הַמַּגָּע שֶׁאָבַד לִי.

כַּמָּה יֵשׁ לִי כְּמוֹתָם?

רַק מִי שֶׁחוֹשֵׁב עָלַי לִפְנֵי הַשֵּׁנָה.

הַחֲלוֹמוֹת נִפְסָקִים בְּקוֹל שֶׁל קְרִיעַת נְיָר.

וּבַלַּיְלָה, בֵּין קִירוֹת לֹא טוֹבִים לְמָגֵן,

רַק תַּאֲוָה לְקֶשֶׁר, לְמִלִּים טְרוּפוֹת בָּאֲפֵלָה,

וִיקִיצָה בְּטֶרֶם אוֹר כְּדֵי לְחַפֵּשׂ

אֶת הַנִּמְצָא. לֹא תָּמִיד הוּא נִמְצָא.

נִשְׁאָר חָבֵר חָבֵר וְגַנּוֹ. מְדֻלְדָּל בְּתוֹךְ הַקַּיָּם לוֹ.

שְׁנֵי עֵצִים עוֹשִׂים שַׁעַר לַעֲבֹר בּוֹ בֵּין־עַרְבַּיִם,

שְׁנֵי עֵצִים דְּלִילִים עוֹשִׂים פֹּה גַּן.

עַכְשָׁו, כְּשֶׁהָעֶרֶב אֵחֵר וּבְהִירוּת

מַבְלִיטָה אֶת הַמָּצוּי עַד כְּדֵי חֲשָׁשׁ קִיּוּם,

רָאִיתִי כַּמָּה אֲנִי זָר לְאַבְנֵי הַסִּיד

וּלְחַלּוּקֵי הַיָּם הָרִירִיִּים וְלַשֵּׁפֶל הַמִּתְרַדֵּד

וְלַאֲנָשִׁים עַל גְּבוּל הַמַּיִם, הַמְּלַקְּטִים יְבוּל

רוֹמֵשׂ, בַּאֲדִיקוּת, וְלַשִּׂטְנָה הַזּוֹ שֶׁל

הַהֹוֶה: בָּשָׂר מִדַּי וָדָם מִדַּי.

נָפַל עָלַי פַּחַד הַחַיִּים.

זְמַן מְקַיֵּם מַה שֶּׁהִבְטִיחַ, מַעֲלֶה יוֹם וּמוֹרִידוֹ.

סִירָה אַחַת נִגְרֶרֶת בִּקְצֵה הָרְטִיבוּת,

שָׁטָה בֵּין יָם לְיַבָּשָׁה, נוֹסַעַת בַּנִּדְמֶה.

הַכְּבָשִׂים זָזוֹת בְּלִי צֵל בֵּין עֲשָׂבִים

בָּעֲרָפֶל הַמְּאַיֵּד אֶת מְקוֹמָן. הַחַי

בְּעִצּוּמוֹ, לוֹחֵךְ וּמַעֲלֶה גֵּרָה.

וּבְתוֹךְ עֶרֶב מְאַחֵר לָבוֹא, אֲנִי חוֹשֵׁב

– כִּי לֹא נוֹתַר דָּבָר אַחֵר לַעֲשׂוֹתוֹ –

עַל אֶרֶץ לֹא נוֹחָה, אַחֶרֶת, שְׁוַת־עוֹנוֹת,

בָּהּ יִתְרַחֲשׁוּ הַחַיִּים, מַה שֶּׁנִּמְנַע עַד עַתָּה.

כִּי אֵין מַפְחִיד יוֹתֵר מִן הַטִּבְעִי.

צילום: אמנון יריב

אָסוּר לִי לְדַבֵּר עָלַי. יֵשׁ בְּכָךְ

מִשּׁוּם רוֹמְמוּת־לֵב.

אֲבָל אֲנִי זוֹכֵר בָּאֶמְצַע שֶׁל שָׂדוֹת,

בְּעוֹד בֹּקֶר קַר לְהַפְלִיא,

בֵּין דְּלָעוֹת שֶׁבִּצְבְּצוּ, מְבֻטְבָּטוֹת, מִכָּל עֵבֶר,

אֵיךְ נִמְלָא בִּי הַמָּקוֹם.

מִישֶׁהוּ קָרוֹב אֵלַי וּבֶן־מָוֶת, עָסוּק

בָּעִנְיָן הַמְנֻדֶּה שֶׁל הַשִּׁירָה, הִבִּיט

דֶּרֶךְ עֵינַי בְּגַאֲוָה רַבָּה עַל הָעוֹלָם.

בְּעֶרֶב שְׁפַל רוּחַ כִּנַּסְתִּי אֶת כֹּחִי

כְּהַפְגָּנָה שֶׁל כּוֹרִים, כֵּהָה, מֵעֳמָקִים.

אַךְ מָה אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת כְּשֶׁהַמָּוֶת מְהַמְהֵם

כָּל הַזְּמַן, כִּמְנַסֶּה לְהִזָּכֵר בְּשִׁיר.

עוֹלָם חָדֵל לְאַט, בְּלִי לְהַסְבִּיר לָמָּה.

עֲדַיִן שׁוֹקֵל וּמִתְמַצֵּעַ, עוֹשֶׂה לְבֵיתִי,

יָשַׁבְתִּי מוּל חַלּוֹן לֹא מְנֻצָּל לִרְאוֹת

מוּלִי בִּנְיָן גָּבוֹהַּ, קְשֵׁה־מַרְאֶה, מוּאָר חִנָּם:

אֲנָשִׁים וַדַּאי אֵינָם מֵתִים בּוֹ לְעוֹלָם.

לְרֶגַע עָמְדָה שְׁתִיקָה מֵעַל לָעִיר, לְצֹרֶךְ

שֶׁל חַיִּים אֲחֵרִים, אַחֲרַי, אַחֲרָיו.

לְכָאן הִגַּעְתָּ: דָּחוּק בִּקְצֵה בַּיִת, לְמַעְלָה,

וּמְנֻתַּק מֵאֲדָמָה. אָדָם טוֹב לוֹ

בְּמַרְאִית הָעַיִן. סְבִיב עִיר מַחֲשִׁיכָה,

אַלְמוֹנִית, לֹא מִשֶּׁלִּי. מִישֶׁהוּ

נִחֵשׁ אוֹתָהּ. עֶרֶב

מַקְנֶה לָהּ גָּוֶן שֶׁל מִזְוָדוֹת.

לְכָאן הִגַּעְתִּי: עֶרֶב שֶׁל גּוֹלָה.

זְמַן בְּנִמְשָׁכוּת. נוֹף לְלֹא הַכֵּר.

אָדָם, אָמַרְתִּי, חַי בַּאֲחִיזַת הָעַיִן.

יֵשׁ דֹּק עַל פְּנֵי הַחֲפָצִים, קְרוּם

מְכַסֶּה מָקוֹם שֶׁנִּדְמֶה לִי.

בִּקְצֵה בִּנְיָן, בֵּין כָּל הַחֲפָצִים שֶׁהֶעֱבַרְתִּי,

אֲנִי מַטִּיף וּמִתְגּוֹנֵן, עָסוּק בְּשַׁמָּאוּת שֶׁל אַהֲבָה,

רוֹאֶה אֵיךְ מִצְטַיְּרוֹת עַל פְּנֵי חַיַּי

תְּמוּנוֹת גְּדוֹלוֹת וּמֻגָּהוֹת חִנָּם.

רַק יָד קִרְטְעָה פִּתְאֹם כְּמִי שֶׁמִּתְחַשְׁמֵל;

בְּרַק חַיִּים פָּגַע בִּי. עוֹד יְרַפֵּא אֶת הַקַּיָּם.

כַּמָּה חוּץ יֵשׁ! עָרִים

מַאְדִּירוֹת, לֹא נְחוּצוֹת,

וּכְבִישִׁים בֵּין מְגוּרִים לִמְגוּרִים,

הַכֹּל כְּדֵי לָשׁוּב אֶל עַצְמְךָ

שֶׁמְּחַכֶּה, הַרְבֵּה זְמַן מְחַכֶּה.

שְׁנֵי אֲנָשִׁים יְשׁוּבִים מוּל חַלּוֹן

וְשָׁרִים לְעַצְמָם בַּלַּיְלָה:

לֹא נִצְרָכִים יוֹתֵר לְאַהֲבָה.

בֵּין הַפָּנִים שֶׁלִּי וְשֶׁלָּךְ –

בַּמֶּרְחַקִּים הַמְּצִיקִים הָאֵלֶּה –

יֶשְׁנָם כְּתָמִים שֶׁל תְּאוּרָה

כְּמוֹ מְכוֹנִית מְגַשֶּׁשֶׁת.

מִישֶׁהוּ, יְלִיד הֵעָדְרוּת,

יוֹצֵא לְמַסָּעָיו, גַּם

בִּמְקוֹמִי, גַּם בִּמְקוֹמְךָ.

וַאֲנַחְנוּ בַּחוּץ הַמְרֻבֶּה

שֶׁהִגִּיעַ וְלֹא יְעָקֵר,

אֲבָל עֲדַיִן יְשׁוּבִים זֶה

בְּצַד זוֹ, עֲדַיִן מַבִּיטִים שָׁוֶה,

עוֹשִׂים שִׁמּוּשׁ עֲדַיִן רַק בַּחֲמֵשֶׁת הַחוּשִׁים.

אדם יושב בכיכר של עיר, לפנות ערב, ומהרהר. יש במקום עצים גבוהים שמצלים עליו. צעירים צוחקים בקירבת מקום ולא מבחינים בו. הוא איננו צעיר עוד, וגם איננו זקן. כיוון שהשמש שוקעת מחריפים ההבדלים שבין אור לצל, והאיש מרגיש בתנועה. יחד עם האור ההולך ופוחת נעשה הזמן העובר מוחשי. “כך נוסע הזמן. הוא יקר ושביר”, כתב אלתרמן, “הובילוהו לאט. הובילוהו לאט.” כך, או בדומה לכך, מתחיל אורי ברנשטיין את מחזור השירים “עניין פרטי”. מה חדש בזה? מאז ומעולם אהבו משוררים את השקיעה, את הצללים ההולכים ומתארכים. הם בחרו לשבת בפינה שקטה, מוגנת אבל פתוחה אל הנוף, שממנה אפשר להתבונן בכל העניין כולו, ולהרהר. בית־קפה ליד כיכר הוא מקום טוב. ומוטב בעיר זרה. וההירהורים הירהורים קטנים והירהורים גדולים, ובעיקר הירהורים שמנצלים עד תום את הזכות לחבר בין קטנות לגדולות. עניין פרטי, אומר ברנשטיין, רק עניין פרטי. מי התם שילך שולל אחרי השם הקטן והצנוע? שנים על גבי שנים כותבים משוררים על דברים קטנים ורגילים כמו “וזרח השמש ובא השמש”, וכמו ערב שמאיר “סימטה, חלון, עורב על הגדר”. כמה הרבה רצה קוהלת להגיד כשישב ורשם מעשה רגיל בשקיעה רגילה. כמה רחוק רצה להגיע אלתרמן כשהוסיף לסימטה ולעורב את הערב, המאיר “רק בפנס של כיס”, והפנס “כחלחל”. “אסימון לכם, פילוסופֵי הנצח”, כתב אורי צבי גרינברג. עורמת המשוררים הרגילה: הנח למשורר ערב כחלחל אחד, אצבע ורודה אחת, ואת הפילוסופיה של הנצח הוא מניח בשימחה לקמוטי המצח, לטרחנים. אבל אחרי האצבע הוורודה יבוא ההירהור על הנצח – אצל גרינברג, אצל ברנשטיין, אצל מי לא.

“הוּא לוֹגֵם קָפֶה” – כך קורא ברנשטיין לשיר הראשון במחזור. ואגב לגימת קפה באיזו כיכר מיקרית, מהרהר ברנשטיין בשאלה הקטנה האם התשוקות שאנחנו משתוקקים ארוכות מן הזמן שנותר בידינו או קצרות ממנו. וגם בשאלה קטנה אחרת: האם עומד לנו כוחנו למיין את הצרכים הרבים שלנו, או שהם, הצרכים, הורסים בנו כל סדר ופורמים כל מיון. וכיוון שקרה המיקרה ונפלה לפיו המלה פרימה, נזכר המשורר באשה שפרמה ריקמה – בין ששמה פנלופה ובין ששמה חגית או ג’יין. במה אשמה שעת השקיעה הקטנה והמהורהרת של ברנשטיין שהקוראים הולכים בגדולות, נתלים באילן הגדול של הומרוס, ומביאים אל לגימת הקפה הרגועה את המשל העתיק, והמטריד, על הרעיה הנאמנה שרקמה ופרמה, רקמה ופרמה.

לא מתוך זילזול אני כותב כאן, אלא מתוך קינאה. העמדת־הפנים של העיסוק בקטנות היא מן המסורות הנפלאות של השירה. וברנשטיין כתב מחזור שירים עמוק, חכם, דק־הבחנה. הרבה מן הפומפוזיות האנושית מסולק מן התמונה כאשר משוררים בוחרים לדבר על כוס קפה קטנה או לרוח הערב הרגילה. הלוואי ואפשר היה לכתוב כך גם ביקורת, לא רק שירה.

העמדת־הפנים של העיסוק בקטנות, וגם העמדת־הפנים שאין מה לחדש – הכל מוכר וידוע מדורי דורות. “תן לי לחשוב על זה יום־יומיים”, אנחנו מבקשים. או “בוא נעצור ונשתה קפה. נמשיך עם העניין אחר־כך”. או “אני יורד לשוטט קצת. את צריכה משהו?” או “סע לאט, לא יתחילו בלעדינו. תן למחשבות לרוץ לכל הכיוונים.” לכאורה הנוסחאות של המוכר לחלוטין, של הישן נושן. למעשה – שעה אחת של שקט ואנחנו יודעים מה שאי אפשר היה לדעת קודם לכן, דבר חדש ורענן. ברנשטיין הוא משורר מסורתי מאוד, והוא גם משורר של המעשים והדברים שטוב להם להיראות כאילו הם מסורתיים לחלוטין. כמו הצורך להרהר כאשר הוא איננו בגדר מותרות; כמו הטכניקה איך לפַנות מקום כדי להרהר; כמו האיתות: כאן אני מפסיק את הריצה, את היעילות.

צילום: אמנון יריב

אני אנסה לקרוא את המחזור “עניין פרטי” כסידרה של שירים על שעה רגועה של הירהור.

אדם יושב בכיכר של עיר, לפנות ערב, ומהרהר על אהבה. הוא מהרהר על אהבה יותר מאשר על דברים אחרים, כיוון שכל הדברים האחרים מתחלפים זה בזה, ורק האהבה, הוא מקווה, מחוסנת בפני החילופים הרעים האלה. המסורת שברנשטיין הולך בעקבותיה היא קודם כל מסורת מודרנית: הבנאליות של הדברים ההולכים ונעשים דומים זה לזה, ובעיקר הבנאליות של האנשים שיש להם תמורה, היא איום כבד על משוררים רבים במאה העשרים. וכאשר האפרוריות הזאת מגיעה גם אל רגעי האהבה שלנו – אין סליחה ואין נחמה.

אין קורא שיכול לשכוח את הכתבנית הדהויה, שמחכה לביקור האהבה הדלוח של פקיד במישרדו של סוכן־דירות זעיר, בלונדון האיומה של אליוט ב“ארץ הישימון”. גם אליוט התחיל בהתבוננות מהורהרת בנוף “כשהיום נוטה”. התימזה זורמת, הוא כתב, אבל הזרם חלוש מכדי לסלק מן העין “בַּקְבּוּקִים רֵיקִים, עֲטִיפוֹת כְּרִיכִים, מִמְחֲטוֹת מֶשִׁי, קוּפְסָאוֹת קַרְטוֹן, בִּדְלֵי סִגָּרִיוֹת אוֹ עֵדוּיוֹת אֲחֵרוֹת לְלֵילוֹת הַקַּיִץ” (תירגם מנחם בן). הדברים המעידים על ליל הקייץ נעשו דומים זה לזה כיוון שכולם ירדו למדרגה של אשפה. בזמן העובר־לא־עובר של 1922, במים העומדים של התימזה, קל להחליף מימחטה של משי בעטיפה של כריך. והחפצים הסתמיים הם רק הקדמה לאנשים הסתמיים. הפקיד העלוב ישכב עם הכתבנית המחוקה, ש" אֵינָהּ מִתְאַוָּה וְאֵינָהּ גּוֹעֶרֶת", וימהר להסתלק אל חדר־המדרגות החשוך. מעט מאוד מבדיל בין הכתבנית שפתחה קופסת שימורים לפני שהפקיד בא לבין הכתבנית שתניח תקליט על הגרמופון אחרי שהוא ילך. “קָרָה מַה שֶּׁקָּרָה; אֲנִי שְׂמֵחָה שֶׁזֶּה עָבַר”, היא מהרהרת.

אין דבר שאין לו תמורה, חוץ מן האהבה שאינה באה בחשבון, כתב ברנשטיין. הוא איננו מן המשוררים שיפנו את מבטם אל האשפה הנרקבת של הדברים שאפשר להמיר אותם זה בזה; אבל הוא בהחלט מן המשוררים שיעשו הכל כדי לחלץ מן הגורל הזה את האהבה.

זה שלושים שנה ויותר כותב אורי ברנשטיין שירי אהבה שהם מן הנכסים היקרים והמעודנים של קורא עברית. גם כאן, במחזור “עניין פרטי”, האהבה היא העיקר. השאלה היא אהבה למי. כוחם של השירים האלה, לדעתי, בחשבון שברנשטיין עורך עם עצמו, עד כמה הוא מעז לאהוב, ואת מי. לא במיקרה מדברת, ומפתה, בשיר על הגוף הצוהל כמו סייח, אשה בדויה ולא אשה ממשית.

שעה של הירהור עלולה להיות גם שעה סנטימנטאלית. הסלחנות שנוהג “עולם המעש”, כמו שכתב אלתרמן, ב“רועי רוח” היא לא תמיד סלחנות ריקה מתוכן. מהרהרים זהירים מצטיידים בהומור ובאירוניה כדי להחדיר אל ההירהור את הביקורת עליו, כמו זריקת חיסון שמחדירה אל מחזור הדם מעט רעל. האם ההירהור הוא הפריווילגיה לדון אדם בלי להגיע למקומו? האם ההירהור הוא דיון על תנאי השדה של הקרב בתנאי הקרירות של השקיעה מול הכיכר? האם ההירהור הוא הזכות של משוררים, וקוראי שירה, לשמור על נפש עדינה בעולם שמונע את הזכות הזאת מרוב האחרים?

לפעמים התשובות לשאלות האלה הן חיוביות. לפעמים הן חיוביות מדי. הסנטימנטאליות של הגסות רווחת יותר מן הסנטימנטאליות של העדינות. בריונים למיניהם רוצים להישמע פרקטיים לחלוטין כאשר הם הוזים הזיות של קיטש. לכן אין סתירה בין הירהור שקט לבין הירהור ביקורתי. שקט וביקורת הם צירוף נחוץ ונדיר.

אֵיךְ מְשׁוֹטֵט לוֹ גּוּף בָּעוֹלָם כְּמוֹ סְיָח, בְּצָהֳלָה רַבָּה, בְּמִשְׁתִּים: רְכוּשׁ רַב, הַבָּשָׂר. יש משוררים שפורצים אל חייהם, לפחות אל כתיבתם, כמו סייח צוהל. הם מרשים לעצמם את הצהלה, בעיקר את הפראות. ואז חיי הדמיון שלהם אינטנסיביים לא פחות, לרוב יותר, מחיי הממש שלהם. ישים עצמו לצחוק מי שינסה להבחין בין דמיון לבין ממשות אצל רמבו, אצל יונה וולך. המשורר הפירחח, המשורר הבועט, המשורר שמרשה לעצמו הכל, המשורר של “תחפושות הענק וההצגה שרצה כל הזמן” (כמו שכתבה דליה רביקוביץ על יונה וולך) – אורי ברנשטיין מעולם לא היה כזה.

מאיאקובסקי חשב שהוא “ענן במכנסיים” וכל השמיים מלאים את גבריותו. ברנשטיין כתב בשיר הראשון של ספרו הראשון: “שִׁיר יָם שֶׁל אָדָם הַסָּפוּן בְּבֵיתוֹ, אוֹהֵב נָשִׁים רַבּוֹת מִבְּעַד גּוּף אִשְׁתּוֹ “. הוא מעולם לא העז לשלוח יד אל הפרי האסור, לבעור בערה קצרה ומכלה. ב”ערב עם סו” מספרת לו סו על אהבה גדולה, סוחפת, אהבה שהרסה את קווי ההגנה של שני אנשים שהתמכרו לה. הוא עצמו רק יושב מולה, מקשיב, כותב, ומפעם לפעם מתקנא. הוא מדמה את עצמו לאדם שבא אל חוף־ים כדי להתבונן ב“בַּחוּרִים שְׁזוּפִים” שצוללים אל המים העמוקים, ושם “עוֹטֶפֶת אוֹתָם תְּהִילָה”. הוא מהרהר בהם, ומנחש את עוצמת הקור, שלעולם לא יעז להתנסות בו. הכל קורה “בַּמָקוֹם שֶאֵלָיו אֵינֶנִי מֻכְשָׁר לְהַגִּיעַ”.

שנים רבות כתב ברנשטיין שירי קינאה כאלה. עכשיו, כשהוא לוגם קפה ושומע צחוק של צעירים, הוא רושם לעצמו, ספק בצער ספק בהקלה: מעולם לא הייתי סייח צוהל, וכנראה גם לא אהיה. אותי מפתה, בחלום, אשה בדויה. בהקיץ מה שיש לי הוא: קֵן רֵיק לַצִּפּוֹר מוּאָר לִרְוָחָה.

יש גם יתרונות לסוסים כבדי־צעד שחלמו בלילות על סוסים פרועים. למשל היכולת לשמור על יופי. מי שנזהר מלשלוח יד אל פירות מפתים, נזהר לא רק כיוון שחשש לעורו. הוא גם חשש לעורה האחד של אהבה אחת. שוב הפחד מן הבנאלי, מן החוזר והנשחק, מאהבה שיש לה תמורה באהבה אחרת. ברנשטיין כתב שירי אהבה יפים כל־כך, גם כיוון שעשה הכל כדי להרחיק מן האהבה את הניווּל ואת הזוהמה. מרחוק, מתוך חשש, מתוך קינאה תיאורטית־משהו במאהבים הבלתי נלאים, נשמר הסיכוי ליופי. כאשר כותב ברנשטיין על הצהלה של הסייח, על המישתים שעושה לעצמו הגוף – הצהלה הזאת לא הופכת אצלו לקינה, המישתים לא מסתיימים בבחילה. אליוט, אם לחזור אליו לרגע, הגיע אל הכיעור ואל הזוהמה גם כיוון שהעז יותר, אבל גם כיוון שסיפח, ובקנאות, את החיים הארוטיים של הגוף אל הבנאליות הכללית. התוצאה היא שינאה סנובית לגוף. הקנאות של ברנשטיין – ואין קנאות ללא מחיר – היא לחזור ולומר שהגוף המתאמץ לאהוב, החולם לאהוב, הוא גוף יפה.

קורא שעוקב אחריו לא שוכח את “חָשׁוּב שֶׁצָּחַקְתְּ, שֶׁבִּרְכַּיךְ יָפוּ, שֶׁמֵּעַל אֲרוֹנֵךְ נֻפַּץ כַּד הַזְּכוּכִית”. קשה לשכוח גם שורות כאלה:

גם אם הלב יוצא אל שירים כאלה, לברנשטיין עצמו לא די בכך כעת. יופי קצר, חטוף, אובד בין חושך לחושך, איננו יופי מבוטל, אבל המחזור “עניין פרטי” נכתב, במידה רבה, כדי להשתחרר ממנו. ברנשטיין מלווה את הקורא שלו בנאמנות, בזהירות, באנינות, אל השעות הרבות של הכאב שמשאירים אחריהם רגעים קצרים של אושר. אתה קורא את שירי האהבה שלו, ואתה מקווה לבחור, כמוהו, ביופי של הרסיסים שנשארים ביד אחרי שהכד נופץ, ולא בקינה נרגנת על עולם שבו כדים מתנפצים בקלות. אבל זה לא מספיק לו.

מה אנחנו יודעים על רסיסים, על הבזקים בני רגע? רק מעט. אהבה קצרה וחטופה איננה ריקה מתוכן, אבל בוודאות, באחריות, בביקורת כלפי הוזה ההזיות שבך, אתה יודע עליה רק דברים קצרים וחטופים. וברנשטיין תמיד בחר, בסופו של דבר, באפשרות הוודאית, יחסית, האחראית, יחסית. עכשיו, במיטב שנותיו, על אחת כמה וכמה.

כמה מאוהבת יונה וולך בהזיה הפרועה שלה. כמה ריקים השירים החזקים שלה מהזיות של אחרים. עכשיו, שלושים שנה אחרי שהתחיל לפרסם שירים, יושב ברנשטיין ומצרף מחזור שירים מקולות של אנשים רבים, לא רק מקולו שלו (סימנים והתחלות הופיעו אצלו לפני שנים, אבל לא בזה מדובר כאן). מי שלא עלה בידו להתמכר לחלומו, יכול כעת, בבגרותו, להתרווח, להשלים מעט עם גורלו, ולהרהר. הוא יכול להשוות בין חלומות שונים, לשקול אותם, לגלות בהם פנים לכאן ולכאן. יש ב“עניין פרטי” שירים שבהם מדבר בן־דוד שמת – איש נדיב ומעניק חסות, וגם רע לב. מופיע כאן, כאמור, קולה של אשה בדויה וחשוקה, אבל חסרת חן, ובעיקר חסרה את הצורך לדייק. וברנשטיין עושה לעצמו חלום מסוייג מאוד, תשוקה מסוייגת מאוד, כאשר הוא פוגש אשה, או גבר, שלא מנסים לדייק. מדברים כאן גם אב זקן שמת, ובן צעיר שיוצא לדרכו העצמאית, ובת צעירה, ואשה שהיא שותפה לדרך ארוכה.

ברנשטיין כותב כעת כבעל משפחה. היד הכותבת שלו קרובה ליד הכותבת של זך. אבל הנשמה הכותבת מזכירה לי סופר כמו אמיל חביבי: איש שאיננו קל־תנועה, איש פסימי שלא מתאהב בקלות, איש מטופל בענייניהם היגעים והמרובים של האנשים המקיפים אותו; והוא גם קנאי לתפקיד המכובד של אבי המשפחה; ובלי עורמה אין לו חיים, ואין לו כתיבה. בעורמה כותב אמיל חביבי כאילו היה זורבה היווני. בעורמה כותב אורי ברנשטיין כאילו היה קזנובה איש ונציה. (גם זורבה וגם קזנובה הם אנשים של הים התיכון. מוטב לקורא שלא ילך שולל אחרי האור הצפוני המופיע לפעמים בשירים של ברנשטיין, או אחר גורדי־השחקים המתגלים ממטוסים חולפים. ברנשטיין הוא מן הים התיכון – מן המשפחה הים־תיכונית, ומן החושניות הים־תיכונית, ומן העורמה של הסביבה הזאת. בספרי הילדים היפים שלו הארומה הים־תיכונית לא מופיעה ונעלמת, היא מורגשת בכל דף.)

יש משוררים שהשנים החולפות מכבות בהם את הבערה. יש משוררים שהבגרות מעניקה להם כובד וסְמיכוּת שלא היו להם בצעירותם (פנחס שדה, ספריס, לואל). משורר שמשרטט קו עדין מאוד, וזהיר, ומתורבת – יכול להפיק הרבה מן השנים העוברות עליו. אנינות שהשנים מוסיפות לה את “בצקו הסבלני של העולם”, כמו שכתב ספריס, היא אנינות אחרת.

ברנשטיין מנסה לכתוב כעת עוד שירי אהבה? כן, אבל למי. שירי אהבה שהוא כותב לאשה, לנשים, מבליחים, וחולפים. הם גם חוזרים על עצמם. האור הנדלק לרגע, יפה ככל שיהיה, נדלק שוב ושוב – אותו אור עצמו. אהבת בן לאביו, ואהבת הבן שהיה לאב לבנו שלו – האהבות האלה שוקלות כעת יותר. אלה השירים הטובים שברנשטיין כותב בשנים האחרונות. אדם מסובך, פחות או יותר לרצונו, בקשרים וקשרי קשרים, יכול להרים ראש מעל שולחן הכתיבה שלו, ולהשוות בין קשר לקשר. אהבה של בן לאב, ושל אב לבן, לא יכולה להיות קצרה; היא נָתון ורק מעט בה הוא בחירה; היא עוֹל ולא רק יופי. כאן הכתיבה מקבלת נפח. כאן השנים העוברות הוסיפו לו ידע, חשבונות, שכבות של רגש. מה עוד שברנשטיין תמיד פחד מן השווה, מן הזהה, מן המתגלגל והחוזר על עצמו. המשפחה היא המקום שהפחד הזה מופיע בו בכל עוצמתו: " כְּשֶׁהָיָה לוֹ אַבָּא הֵגִיס בּוֹ לֵב, שֶׁכֵּן הִדְגִּים אֶת הַצָּפוּי, נָשָׂא אֶת פָּנָיו שֶׁיִּהְיוּ."

שעה טובה של הירהור איננה מתפתה לנוצה צבעונית קלה, לזיקוק חולף. איש במיטב שנותיו יושב בכיכר של עיר כדי להרהר בשקט, ואיננו רוצה להתפתות לאשליות. הוא נעשה קל לשעה רגועה אחת כדי להניח לדברים הכבדים שבו לשקוע מעצמם, בלי מאמץ. אבל בלי קסם הבריחה שלא הצליחה, בלי קינאה בפירחח הקל – הוא לא יכול.

נספח

קֵן רֵיק לַצִּפּוֹר מוּאָר לִרְוָחָה

אתה קורא את השורה הזאת ושומע מרחוק את שיר הילדים המתוק של ביאליק:

השורה הנפלאה של ברנשטיין יוצרת אצל הקורא תחושת מרחקים. אתה קורא ומפליג אל הילדות המוקדמת שלך, אל המלים העבריות הראשונות שנקלטו בך בלי מאמץ. ברנשטיין לעולם לא יבחר ציטוט שהדרך אליו מפותלת, בוודאי לא ציטוט שמפגין למדנות.

הוא משיג את המרחק הנכון של ההירהור גם בסיפור שהשיר מספר, אבל גם בעברית שלו. ולא פעם אין סיפור – העברית, והתנועה בתוך העברית, הם העיקר. הוא מסרב לכתוב על הארץ הזאת, על נופים ישראליים. השיר לא קורה כאן, כדי שאפשר יהיה לחשוב בו בשקט, כדי שאפשר יהיה להרפות מן המאמץ. העברית של השיר היא האינטימיות שלו, היא שעושה את המקומות הזרים שבו למקומות שלנו. מדוייק יותר: למקומות שיכולים להיות שלנו. הקן, שעובר דרך הקן לציפור של ביאליק, איננו שלי, אבל הוא לא זר לי. הוא זיכרון רחוק ואהוב. גם במובן זה ברנשטיין הוא משורר מסורתי. הוא עושה בשקט ובניקיון מה שמשוררים רבים רצו לעשות: הוא מרחיק את עדותו כדי לתת לעצמו, ולקורא שלו, תחושת בית, ולא תחושת כלא, בין המלים של שפת אמו.

אוגוסט 1992

פָּנִים אֲהוּבוֹת, אֲבוּדוֹת.

שֵׁמוֹת יְקָרִים, נִשְׁכָּחִים.

פִּתְאֹם חֲזַרְתֶּם אֵלַי, עַכְשָׁו. בְּאַהֲבָה, בְּעֶצֶב. בַּחֲרָטָה.

וַאֲנִי אֵין לִי אֲפִלּוּ מֻשָּׂג כָּלְשֶׁהוּ הֵיכָן אַתֶּם, עַכְשָׁו.

הֵיכָן בָּעוֹלָם, אִם עֲדַיִן בָּעוֹלָם.

פָּנִים, שֵׁמוֹת, אֲהָבוֹת.

רוֹזַלְיָה, לָאוּרָה, חַוָּה, אֲבִיגַיִל.

יְדִיד שָׁאַל מִמֶּנִּי לֶאֱסֹף קְצָת בּוּלִים לְנֶכְדּוֹ הַקָּטָן.

וַאֲנִי יוֹשֵׁב עַכְשָׁו, בְּלֵיל חֹרֶף, לְבַדִּי, לְאוֹר הַחַשְׁמַל,

מְקַלֵּף פִּסּוֹת־נְיָר קְטַנּוֹת מִמַּעֲטָפוֹת מַצְהִיבוֹת.

פִּסּוֹת־נְיָר קְטַנּוֹת, מַעֲטָפוֹת מַצְהִיבוֹת. זֶה מַה שֶּׁנּוֹתַר.

לוּ אַךְ יָכֹלְתִּי, לוּ אַךְ יָכֹלְתִּי לָשׁוּב אֶל חֲלוֹם שֶׁחָלַמְתִּי לִפְנֹת בֹּקֶר.

נַעֲרָה צְעִירָה, יָפָה בְּיֹפִי זָר, שָׁרָה בְּנוֹף שֶׁל אוֹר. וְהִיא הָיְתָה אִמִּי.

אַךְ בְּזִכְרוֹנִי לֹא נוֹתַר מְאוּם זוּלַת הַמִּלִּים: איך זינג ווי א פייגאלע.

איך זינג ווי א פייגאלע. איך זינג ווי א פייגאלע. אֲנִי שָׁרָה כְּמוֹ צִפּוֹר.

אֲנִי שׁוֹכֵב מְכֻוָּץ בִּקְצֵה הַמִּטָּה כְּמוֹ חַיָּה קְטַנָּה.

    אֵינֶנִּי יָכוֹל יוֹתֵר לִכְתֹב שִׁירִים.

פאול צלאן שנים־עשר שירים בתרגום שמעון זנדבנק

מאת

פאול צלאן

---

[כַּמָּה מַעַרְכוֹת כּוֹכָבִים]

מאת

פאול צלאן

---

[עֶרֶב בְּהַמְבּוּרְג]

מאת

פאול צלאן

---

[טַל. וַאֲנִי שָׁכַבְתִּי אִתָּךְ בָּרֶפֶשׁ]

מאת

פאול צלאן

---

מתוך כֹּרַח־אוֹר

מאת

פאול צלאן

מתוך כֹּרַח־אוֹר

מאת

פאול צלאן

---

[עֲמוּס־זַהֲרוּרִים, עִם חִפּוּשִׁיּוֹת הַשָּׁמַיִם]

מאת

פאול צלאן

---

[אַסְפַן־תַּמְרוּרִים]

מאת

פאול צלאן

---

[בַּמָּקוֹם שֶׁשָּׁכַחְתִּי בָּךְ אֶת עַצְמִי]

מאת

פאול צלאן

---

[עֲקֹר אֶת יִתְדוֹת הָאוֹר]

מאת

פאול צלאן

---

[גְּזֹר אֶת יַד הַתְפִלָּה]

מאת

פאול צלאן

---

[הַכּוֹכָבִים הַנְּחוּצִים]

מאת

פאול צלאן

---

[גַּם אוֹתִי, הַיָּלוּד כָּמוֹךְ, יָד לֹא אוֹחֶזֶת]

מאת

פאול צלאן

---

[מַפֹּלֶת־אֲבָנִים מֵאֲחוֹרֵי הַחִפּוּשִׁיּוֹת]

מאת

פאול צלאן

---

[פְּסוּקְשׁוֹפָר]

מאת

פאול צלאן

---

הערות המתרגם [לשירי פאול צלאן]

מאת

שמעון זנדבנק

בע"ה

היום תשעה ימים שהם שבוע אחד ושני ימים לָעומר. גבוּרה שבגבוּרה.

יהי רצון מלפניך השם אלוקי ואלוקי אבותי שבזכות ספירת העומר שספרתי היום יתוקן מה שפגמתי בִּספירה גבורה שבגבורה, ואֶטהר ואתקדש בקדושה של מעלה. ועל ידי זה יושפע שפע רב בכל העולמות לתקן את נפשותינו ורוחותינו ונשמותינו מכל סיג ופגם, ולטהרנו ולקדשנו בקדוּשתך העליונה.

אמן סלה.

יהי רצון מלפניך השם אלוקי ואלוקי אבותי שתבוא לפניך תפילתי. כי אתה שומע תפילת כל פה. שתקבלני באהבה וברצון. שיהא מִעוט חלבי ודמי שנתמעט היום, כחֵלב מונח על גב המיזבח לפניך.           ותִרצֵנִי.

לו רק ניתן היה לסיים כאן. לולא היה קורבני שלם, ולא היתה כפרתי מלאה בטרם אגמור את המלאכה. מי יתן ותאמץ בלילות את ידַי להשלימה, כשם שאתאמץ בַּימים להשלים את מלאכת קודש האריגה. לךָ ולָךָ. בכוונה.

כשיפָּתחו הדפים מקשירתם תהיה כבר נשמתי צרורה בארג הפרוכת. רקיע תכלת של סודות וקשרי משי ארוגים. נשיקתך.

עוד ארבעים יום. והגוף בוער כבר באישךָ.

עוד ארבעים יום. להוליך את קצה החוט, הלוך ושוב, ללפף אותו סביב לִוְחי המיסתורית, לרוֹקנו כְּריכָה כריכה על הַמַנוֹר, להשחילו מיתר מיתר דרך בתי הַנִּירים, עיני המגרפה, המסרק, המסילות, לקשרו לולאה אחרי לולאה בין מיסגרות הנוּל. עוד ארבעים יום כדי להעביר נים אחרי נים את קליעת הערב ברעידת השתי. עוד ארבעים יום עד שלבסוף, בזרועות פשוטות. אליךָ. גוף אל גוף ונשימה בנשימה.

הלילה כהה. גם בחדר הגדול, המקומר, כמעט חשוך לגמרי. הצבתי את השולחן סמוך לפתח החלון, ורק מעגל האור של המנורה היחידה מקיף אותנו. שאר החדר פֹּה ולא פֹּה. וככה טוב יותר. חזק. גם הפרוכת התלויה, חוטים של שְתי ריקים ומתוחים מצד לצד בין ירכתי הנול, גם היא רק איוושתה עולה לכאן ומתערבת ברישרוש הדק של האבק המתרומם מן המידבר ומתפזר על אבני האדן, על משקוף החלון. ומסביבי, על השולחן, הדפים. ובמגירות קופסאות הצילומים הסגורות. עדיין אינני בטוחה שאזדקק להם, שאסתכל בהם עוד פעם לפני שאגמור. בינתיים די לי להעביר (ותמיד באותו תימהון) את האצבע לאורך הגבות, על ירידת האף, על קמט השפתיים, לדחוק עדיין את שריר הלשון אל מערות הלחיים, אל תוך עצמות החיך. חומר מפותל ורך. פיסת החומר שֶיצרתָ ותיקח.

הה, התשוקה המעכּלת להרוס. לרוץ מייד עד קצה החוט. לנתק באחת. לשקוע כבר עכשיו במסירוּת הנפש והגוף. להיטמן בזרועותיךָ, כבר עכשיו. עדנה כזו – – –

(ומחשבות של קטנוּת אמונה, של כעס רב, מסכסכות את יצורַי. הלוואי ותקראני לאלתר, ולא תשאל ממני תשובה! הלוואי ולאלתר כבר תעטפני בלבושך.         ותִרצֵני.)

החומר הנרפה של הגוף המבוהל קודח. ואישךָ בוערת כבר בתוך מעי. עוד ארבעים יום ואהיה כולי עפר כבוי על מזבחךָ.

הלילה כהה. החדר שרוי כמעט כולו בחשיכה. רק אור קלוש בוקע אולי מהחלונות אל הסימטה. אני מקווה שאיש מבין שכני הכהים לא רואה את תנועת הצל, ולא מעלה על דעתו שכאן, בפנים, אני ערה. לא, אינני יראה מהם. וכי מה לי עוד ולַאימה? רק אינני רוצָה, אינני רוצה שמבטיהם השטופים בחשיכה יתעכבו על חלונות חדרי, שמישהו, בכל העולם, יעלה אותי עכשיו במחשבתו, אפילו לא זה שספק יֵרד עכשיו בַּסימטה הישֵנה וירים את מבטו אל קימורי האור בחלונות.

הכל מוכן אתי. בכל הכוונה. ער אחרון ימי הספירה, עד מלכות שֶבמלכות. עד לזיווג אחרון של טהרה.

ויהי רצון מלפניך שתקבלני באהבה וברצון. ויהי רצון מלפניך שתיענה עתירתי. ויהי רצון מלפניך שיהא מיעוט חֶלבי ודמי כְּחֵלֶב מונח על גב המיזבח לפניך.

                    וְתִרצֵני.

משכתי את הפרוכת, והנה שתי גולגלות מתים:

נתמכים בספרים קדושים, שִׁדרה מִספָרים,

גפיים מִספָרים, שני תומכַי שמעבר לים,

שני הרמאים הצדיקים שהביאו אותי

לעולם – אבא’לה ואמא’לה.

שמונה שנים היו מעבר לים, בצד הזה,

חול נושק לגל, תכלת מרוקעת על גמלים,

ואני הייתי שם, באפלה, על מיטה צרה,

הבקרים התחילו בחושך, חלב־יום

נשפך אל חלב־יום.

מערכת משוכללת של רכבות

מסיעה את כולם, מאסות נוראות,

מתחת לאדמה והחוצה מן האדמה.

בטן האדמה אינה ניכרת מחוץ־האדמה,

קירות וכתובות ענקיות:

גבינה שתרזֶה אותך, חופשה

שתביא לך תכלת. ורק במעמקים,

על גליונות מודבקים, יש שמים.

אך בתוכי, מסורבים, לא רצויים,

מקרקשים קרשי ארון הקודש.

ישָנִים, גועליים כמו הקב"ה,

כמו התַּנאִים עם הדבלים הצמוקות

והגשמים הצמוקים,

צרחניים, דוחים, עם התרנגול

שחובה לסחרר אותו,

שעינו הטיפשה שקופה בצבע הקרש.

כשנחתתי, ניצולה, ועל שכם פלמ"חאי

הובאתי על החוף, ונבללתי בהמון

היהודים אשר פה, אשר שמם ישראלים,

וקומתם באמת כקומת גליָת,

הנחתי את תיבת הקרשים על קרקע המכורה.

תיבה פשוטה זו, מעץ מצובע בלכה,

שקופה כעין התרנגול של כפרות,

מחופה פרוכת קטיפה של בית מדרשנו,

עמדה בין שברי הלבנים והאסלות והתריסים

העקורים בשדה חרציות על חמרה

בצפון הפרוור הצפוני, בקצה הפרוור הצפוני,

במקום של מכלי דלק עצומים

למדינה שלמה בעת חירום

ובסיס מודיעין מוסתר.

ואז משכתי בפרוכת, והתגלו אבי ואמי

הצדיקים בדמות גולגלות עצם סגופות,

ואמרו שוב איך הקריבו הרבה,

עד שהגיעו הלום, וכל בשרם וחלבם

נוּקר מעליהם על ידי החזרים לבנק

כדי לשלם את הדירות,

אותן דירות שלא ברור אם הן השקעה

או מתנה, אבל ברור שהן סבל ועצם חלולה.

וכך, הנה כך, אלה מול אלה,

חורי החלונות של הדירות המסוידות

בפרוור, בגבול השדות, באופק הקיץ

נשקו לבתי העיניים החסרות

בראשי הורי.

הימנון הפנינה

בעריכת

הלית ישורון

---

הקדמת המתרגם [להמנון הפנינה]

מאת

אמיר אור

---

הימנון הפנינה

מאת

אלמוני/ת

לחברַי

הַמָּקוֹם – שׁוֹמֵרָה עַתִּיקָה לְרַגְלֵי אַמַּת הַמַּיִם

שֶׁל עֵיִן־חִנְדַק,

הַדָּבָר – מְגִלַּת קְלָף עַתִּיקָה, כְּתוּבָה אַשּׁוּרִית

וְזֶה לְשׁוֹנָהּ:

אֲנִי הַמֶּלֶךְ שְׁמוּלִיק הַשְּׁלִישִׁי,

הַשּׁוֹלֵט עַל גְּבוּלוֹת הָאָרֶץ,

מִן מַעְיַן הַסַּטָף דֶּרֶךְ וָאדִי אַבּוּ־יוּסֻף

בּוֹאֲכָה עֵיִן־חִנְדַק.

מֵאָה עֶשְׂרִים וָשֶׁבַע רַקָּפוֹת,

כָּרֵי דֶּשֶׁא לָרֹב,

גַּנֵּי שָׁזִיף וּתְאֵנָה,

וַעֲצֵי זַיִת בְּרוּכִים

גַּם עָר אָצִיל וְרִמּוֹנִים,

מַכְרִיז עַל מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה לִנְתִינַי.

בִּמְלאֹת שָׁלֹשׁ שָׁנִים לְמַלְכוּתִי,

בְּחֹדֶשׁ נִיסָן הוּא יֶרַח הָאָבִיב,

לְאַחַר טֶקֶס הַטְּבִילָה שֶׁלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת,

יָקוּמוּ מִמִּשְׁכָּבָם כָּל מֵתֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת,

כּוֹלֵל: דְּבוֹזַ’ק, מוֹצַרְט, לוֹרְקָה,

וְלַחַן עָדִין שֶׁל צִפֳּרִים

    יְנֻגַּן בֶּחָלָל,

לִפְנֵי בּוֹאָהּ שֶׁל הַמַּלְכָּה.

נוֹלַדְתִּי אָדָם זָקֵן מְאֹד.

עַל כַּף יָדִי הִתְחוֹלֵל לוֹ הָעוֹלָם,

מְגוֹלֵל אֶת כָּל הַצָּפוּי, כִּמְעַט.

דְּבַר־מָה שֶׁאָבַד אָחַז בִּי כְּעֵץ

וְשָׁרָשִׁים וְהָיִיתִי מְחַזֵּר אַחֲרָיו

כָּל הַיָּמִים וּבַלֵּילוֹת

נִגְלְתָה לִי צוּרָתוֹ הָעֲלוּמָה,

מַשִּׁירָה מֵעַל עֵינַי אֶת כָּל

הַטִּיט וְהַקְּלִפּוֹת.

קָשִׁים וּמְפֹאָרִים הָיוּ אָז הַבְּקָרִים:

קוֹל רִאשׁוֹן שֶׁל שַׁחֲרוּר

הָיָה מִתְעַגֵּל בָּאֲוִיר הָרָטֹב

וּפוֹרֵחַ אֶל הֶהָרִים.

וְהָיִיתִי אָדָם זוֹכֵר מְאֹד

כְּמוֹ מַכְאוֹב אוֹ אֹשֶׁר,

מַגָּע רִאשׁוֹן שֶׁל גּוּף בַּיְקִיצָה.

מַגָּע רִאשׁוֹן וּמַלְכוּתִי

בְּשַׁרְבִיט דַּק שֶׁל אוֹר.

קַח אֶת הַתְּפִלָּה.

אֱחֹז בָּהּ בְּיָדְךָ.

בּוֹדֵד עֲמֹד מוּלוֹ.

לְאַט דַּבֵּר מִן הַמִּלִּים.

הַחֲזֵר הָעֵץ אֶל מְקוֹמוֹ.

עוֹלֶה רֵיחַ דַּק שֶׁל מְצִיאוּת וּקְרָב עָדִין

וּבִיעָף יַחֲלֹף סוּסְךָ

שׁוֹאֵג, צוֹהֵל וּמֵעוֹרֵר

מֵרִבְצָם אֶת חַיּוֹת הָרַחֲמִים.

וְאָז אַתָּה פָּשׁוּט וּמְדֻיָּק

אַבִּיר פּוֹשֵׁט אֶת שִׁרְיוֹנוֹ

עוֹמֵד מָלֵא וְרַךְ כְּדַאי לְהִתְפַּלֵּל – –

אוֹתוֹ לֵיל סֶפְּטֶמְבֶּר

51 הָיָה קַר

בְּצִדֵּי הַכְּבִישׁ מִקִּרְיַת־שְׁמוֹנָה לִטְבֶרְיָה

אֲפֵלָה יְדוּעָה

זְדוֹנָהּ הַשָּׁקֵט מַפִּיל תְּנוּמָה

עַל עַפְעַפֵּי אִמִּי

עָדִיף עַל־פְּנֵי זִכְרוֹנוֹתֶיהָ

וְהִיא מְדַמֶּמֶת בַּעֲצַלְתַּיִם

בַּטֶנְדֶּר לְבֵית הַיּוֹלְדוֹת.

עוֹד פָּרָשָׁה עֲלוּמָה בְּסוֹד וְיֹשֶׁן

שְׁנוֹת הַחֲמִשִּׁים.

בִּרְחוֹבוֹת עֲיָרַת־הַפִּתּוּחַ קִרְיַת־שְׁמוֹנָה

מִסְתּוֹבֵבּ אַרְיֵה עֲנָק

אֵין קַו טֶלֶפוֹן לְהוֹדִיעַ לְחֵיפָה אוֹ לְתֵל־אָבִיב

וְעַד שֶׁהַוִּילִיס מַגִּיעַ   מִתְנַתְּקִים

הָעוֹלָמוֹת.

הָאַרְיֵה כְּ־20 מ' גָּבְהוֹ בָּא אוּלַי

מֵ’רָשׁוּת־הַחוּלֶה'   וּמִסְתּוֹבֵב בְּעַצְבָּנוּת

אֲיֻמָּה   וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ כִּי

דָּם הַנִּטְרָפִים בְּשִׁנָּיו הוּא הַמַּמְלִיט מִפִּיו

שַׁאֲגוֹת אֵימָה

עֵינָיו שְׁקוּעוֹת   הוּא רוֹאֶה מְעַט

מִלְּפָנִים הָרִים קֵרְחִים

הַצִּדָּה גִּבְעָה שְׁחוֹרָה   וְצָפוֹנָה בְּתֵל־חַי

תְּאוֹמוֹ שֶׁהִתְאַבֵּן

כְּמוֹ שֶׁיִּקְרֶה גַּם לוֹ כְּשֶׁיִּרְאֶה לְפֶתַע

אֶת עַצְמוֹ גּוּפוֹ הָעֲנָקִי כְּמִפְלֶצֶת

זַעַם רַעְמַת רֹאשׁוֹ

מַה לִּטְרֹף וּמָה אָסוּר?

פַּרְסִים וְעִירָקִים – טַעְמָם מַגְעִיל

מָרוֹקָאִים – נִבְלָעִים וְנוֹדָעִים בְּקִרְבּוֹ

בְּסַכִּינֵי שׁוֹחֵט יְלָדִים   פָלָפֶל – חָרִיף נוֹרָא

בִּגְלַל הַבִּלְבּוּל   הָאַרְיֵה יֶאֱצֹר אֶת הַזַּעַם לְקַדְרוּת שְׁנוֹת־אֶלֶף

וְאֶת הָרָעָב לְעֶצֶב תָּמִיד וְאֶת הַשְּׁאָגָה לְצִפְצוּפֵי אַסְתְּמָה.

אִמִּי – אִשָּׁה רָעָה כְּפִי סִבְלָהּ

עוֹמֶדֶת זְקוּפָה בְּגוּפָהּ הַשְּׁמַנְמַן

מַקְשִׁיחָה סַנְטֵר תִּינֹקֶת־זְאֵבָה

מוּל נִסְיוֹנוֹת הַהַרְגָּעָה שֶׁל הָעוֹלָם

שׁוֹחֵר הַטּוֹב הַמְּחַיֵּךְ עַל־מְנָת

שֶׁיִּתְבָּרֵר בְּדִיעֲבַד שֶׁשּׁוּב הוֹנָה אוֹתָהּ.

אִמִּי מְבִיכָה אוֹתִי

בְּכַעֲסָהּ שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְרַצּוֹת

מִתְאַמֶּצֶת לְהֵינִיק אוֹתִי בַּחֲלֵב זְאֵבִים

הַמֵּכִיל חָמְרֵי הַרְדָּמָה מְקוֹמִית שֶׁגַּם

אֲנִי לֹא אָחוּשׁ וְאֶעֱמֹד יָשָׁר וְנֻקְשֶׁה

מוּל חִיּוּכִים שֶׁל שׁוֹדְדִים וְאֶשָּׁאֵר אִתָּהּ

בְּאַחֲוָה חֲמִימָה שֶׁל שׂוֹנְאֵי עוֹלָם

גַּב אֶל גַּב שְׁמַנְמַנִּים וּקְרִירִים.

אָבִי – נִכְנָע מוֹדֶה בְּטִפְּשׁוּתוֹ נָאִיבִי

מַרְכִּין רֹאשׁוֹ

כְּשֶׁהִיא טוֹרֶפֶת לְמַעַן יְלָדֶיהָ –

נִכְשַׁל מִזְּמַן בְּנִסְיוֹנוֹ

לְעוֹרֵר חִיּוּךְ לְהָפִיחַ חֹם

בִּשְׁמַנְמַנּוּתָהּ הָעֲיֵפָהּ

מִשְׁמַנֶּיהָ עוֹיְנִים

וּבָאֵזוֹר הָאֶרוֹטוֹגֶנִי אֲשֶׁר לַחֲלָצֶיהָ

עִקְבֵי אַכִילֵס

חֲתָכִים מַשְׁפִּילִים

אוֹתָם הִיא מוֹשַׁחַת בַּסֵּתֶר

בְּשֻׁמַּן זְאֵבִים עַתִּיר חָמְרֵי הַרְדָּמָה

וּמַנִּיחָה לוֹ בִּגְבוּרָה

לַעֲשׂוֹת חֶפְצוֹ הַמְּיֻסַּר

הַיָּדוּעַ לָהּ מִפְּקֻדָּה עַתִּיקָה

שֶׁקִּבְּלָה מֵאֵיזֶה דּוֹדָה מֻמְחִית.

מִנְהַג כְּלָבִים מִזְדָּאֲבִים לְהוֹרַי

מִזְּמַן הָיוּ זוֹנְחִים אֶת הָעֲרָבוֹת

לוּ אַךְ הִזְדַּמֵּן אָדוֹן יָשָׁר וָטוֹב

אֲשֶׁר יַנִּיחַ לָהֶם לַחֲזֹר לִכְלַבְלָבוּתָם

בְּשָׁלוֹם, כְּלַבְלָבוּתָם עֲצוּבָה וּבַכְיָנִית

רוֹצָה בָּשָׂר וְתוּ־לֹא

אֲנִי מִתְגַּעְגֵּעַ לִכְלַבְלָבוּתְכֶם עַל־פְּנֵי זְאֵבוּתְכֶם

לְהִתְגּוֹלֵל אִתְּךָ

בְּהוּנְגָרִית מְבֹהֶלֶת

בְּמִרְבְּצֵי הַקַּשׁ בְּמַטְהַאוּזֶן

כֶּלֶב מֻכֶּה 35 ק"ג

בְּהִוָּלֶדְךָ,

לִהְיוֹת אִתָּךְ (קֹדֶם לָאֹנֶס)

עֵת בֻּצְּרָה בְּבֶטוֹן חֲמִיצוּת יַלְדוּתֵךְ

נוֹדֶפֶת רֵיחַ שִׁכּוֹרִים

חוֹדֵר בְּעַד קְרוּם גְּמָרָא שֶׁל

סַבָּא שֶׁלִּי הַלֹּא־יָדוּעַ

וּמִבַּעַד לִדְבַשׁ עִבְרִי כָּבֵד בְּאָזְנַי

צוֹעֲקִים אֵלַי שָׁרְשֵׁי עֲצַבַּי מֵאַדְמַת מַטְהַאוּזֶן –

בַּהֲבָרוֹת יַעֲרִיּוֹת –

וְשָׁרוֹת לִי מַרְצְפוֹת הַגֶּטוֹ הַקַּר

בְּהוּנְגָרִית עֲסִיסִית אַנְטִישֵׁמִית –

כְּמוֹ סִירֶנוֹת לְאוֹדִיסֶס

בְּהוּנְגָרִית אַלְכּוֹהוֹלִית – גֵּאָה

כְּמוֹ זַיִן שֶׁל סוּס בְּאֻרְווֹת בֵּית־לֶחֶם

עֲלֵה וּבְעַר בַּיַּיִן!

עֲלֵה וּבְעַר בַּיַּיִן!

בהתמודדות עם יצירת אמנות או עם צורה מצורות האמנות, ההתחשבות בקהל־היעד לעולם אין בה כדי לתרום תרומה כלשהי. לא זו בלבד שכל התייחסות לקהל מסויים או למייצגיו מטעה כשלעצמה, אלא שאף עצם המושג של קולט “אידיאלי” הוא בגדר רעה־חולה בכל דיון תיאורטי על האמנות, מאחר שכל עניינו של זה הוא בהנחות־יסוד בדבר קיומו ומהותו של האדם בכלל. אומנם, גם האמנות עצמה מניחה הנחות־יסוד בדבר מהות קיומו הפיסי והרוחני של האדם – אך בשום יצירה מיצירותיה אין היא מביאה בחשבון את שימת־לבו: שום שיר לא נועד לקורא, שום תמונה – למתבונן, שום סימפוניה – למאזין.

וכלום נועד התרגום לקוראים שאינם מבינים את המקור? עניין זה די בו כמדומה להבהיר את הבדל המעמד בין שניים אלה בתחום האמנות. יתירה מזו, דומה שאף אין שום סיבה סבירה אחרת לחזור ולומר “אותו דבר עצמו” שוב ושוב. שהרי מה “אומרת” יצירה ספרותית? מה היא “מדווחת”? – מעט מאוד, למי שמבין אותה. המהותי שבה אינו דיווח, אינו אמירה. ואף־על־פי־כן, כל תרגום המבקש לתווך, לא יוכל להעביר בתיווכו אלא את האמירה בלבד – היינו את הלא־מהותי. זה גם סימן־ההיכר של התרגומים הגרועים. ואולם, מה שיש בה ביצירה הספרותית מלבד האמירה – וגם המתרגם הגרוע יודה שהוא־הוא עצם מהותה – כלום אין מקובל לראותו כנבצר־מן־ההשגה, כטמיר־ונעלם, כ“פיוטי”? כדבר־מה שאין המתרגם יכול לשחזרו אלא אם כן הוא יוצר שירה בעצמו? מכאן אכן נובע סימן־היכר שני של התרגום הגרוע, שאפשר להגדירו, בהתאם לזה, כהעברה לא־מדוייקת של תוכן לא־מהותי. כך הם פני הדברים כל עוד מקבל עליו התרגום לשרת את הקורא, אלא שאילו היה התרגום נועד לקורא, היה דין זה חל בהכרח גם על המקור. ואם אין המקור קיים למען הקורא, איך אפשר להבין את התרגום בדרך זו?

התרגום הוא מודוס. כדי לתופסו ככזה, יש לחזור אל המקור, שכן בו טמון החוק השולט בתרגום: עצם היותו של המקור בר־תרגום. שאלת היותה של יצירה ניתנת־להִתרגם היא שאלה כפולת־מובן. אפשר להבינה כך: האם יימצא אי־פעם, בקרב כלל קוראיה של יצירה זו, אדם שיצליח לתרגם אותה תרגום ראוי? או המובן האחר, המובהק יותר: האם מעצם מהותה היא ניתנת להִתרגם, ואף – בהתאם לטבע המודוס – תובעת להִתרגם? בעיקרון, אין הפסיקה בשאלה הראשונה יכולה להיות אלא תלויית־נסיבות, ואילו בשניה חייבת הפסיקה להיות מוחלטת ללא־עוררין. רק החשיבה השטחית עשויה להתכחש למשמעות העצמאית שטומנת בחובה השאלה השניה, ולייחס לשתיהן מידה שווה של חשיבות… זה המקום להצביע על כך שמושגי־יחס ידועים משמרים את משמעותם, ואפילו את הלוז היותר ערכי שבמשמעותם, דווקא כשאין מייחסים אותם מלכתחילה לאדם לבדו. אפשר, למשל, לדבר על רגע בלתי־נשכח, או על חיים בלתי־נשכחים, אפילו בשעה שאין עוד מי שזוכר אותם כלל. אם עצם מהותם של אלה תובעת שלא להימחות מן הזיכרון, הרי לא יהיה באותו תואר שום דבר כוזב; רק תביעה תהיה בו – שהאנשים אומנם לא קיימוה – ובה־בשעה אולי גם איזה רמז למלכות שמקיימת אותה למרות הכל: זכרונו של האֵל. במקביל, יש מקום לשקול אם יציר לשוני פלוני הוא בר־תרגום, גם במיקרה שאין לאל ידו של שום אדם לתרגמו. וכלום אין הוא בר־תרגום עד למדרגה ידועה, כל עוד אנו נוקטים מושג חמור של תרגום? ברוח זו יש גם לשאול את השאלה, אם יצירים לשוניים ידועים אומנם תובעים להִתרגם. שכן משפט זה הוא נר לרגלינו: אם תרגום הוא מודוס, הרי שעצם האפשרות להִתרגם חייבת להיות מהותית ליצירות מסויימות.

האפשרות להִתרגם היא מהותית ליצירות מסויימות – אין זה אומר, כמובן, שהתרגום הוא מהותי להן כשלעצמן, אלא פירוש הדבר הוא, שמשמעות ידועה הצפונה במקור באה לידי גילוי בעצם היותו בר־תרגום. אין צריך לומר שתרגום, יהיה טוב ככל שיהיה, לעולם לא תהיה לו משמעות כלשהי לגבי המקור. ואף־על־פי־כן, מכוח היותו של זה בר־תרגום, מקיימים ביניהם השניים זיקה הדוקה מאין כמוה. יתירה מזו, זיקה זו היא אפילו הדוקה שבעתיים דווקא משום ששוב אין לה שום משמעות לגבי המקור. אפשר לקרוא לה זיקה טבעית, וליתר דיוק – זיקה של חיים. כשם שגילויי החיים קשורים לבלי־הפרד עם היצור החי, בלי שיש להם איזו משמעות לגביו, כך גם נובע התרגום מתוך המקור. אומנם לאו־דווקא מתוך חייו של זה, אלא מתוך “הישרדותו”. שהרי התרגום הוא תמיד מאוחר מן המקור, ועל כן, הואיל והחשובות שביצירות לעולם אינן מוצאות להן את בחירי מתרגמיהן בדור שבו נוצרו, הרי התרגום יש בו כדי לציין את שלב הישרדותו של המקור. את המחשבה בדבר חייהן והישרדותן של יצירות־אמנות יש לתפוס בדרך בלתי־מטאפורית ועניינית לחלוטין. גם בזמנים של חשיבה כבולה ומצומצמת ביותר כבר שיערו שתופעת החיים אינה מוגבלת לבשר־ודם האורגאני גרידא. ואולם, אין הדברים אמורים כאן בהרחבת תחום שלטונם של החיים תחת שרביטה הרופס של הנפש, כפי שניסה לעשות פֶכנֶר; קל וחומר שאין מדובר בביסוס הגדרת החיים על היסודות האנימאליים, שתוקפם עוד רעוע מזה, כגון התחושה, שאינה מאפיינת את החיים אלא בנסיבות ידועות. מושג החיים בא על תיקונו רק משעה שכל דבר שיש לו היסטוריה משלו, ושאינו בגדר תפאורה גרידא של ההיסטוריה, נתפס כדבר שיש בו חיים. שכן אחרי ככלות הכל, תחומם של החיים ראוי לו שיוגדר באמצעות ההיסטוריה ולא באמצעות הטבע, וּודאי שלא באמצעות יסודות רופפים כל־כך של הטבע, כמו התחושה והנפש. ומכאן שמשימתו של הפילוסוף היא להבין את כל תופעות החיים הטבעיים באמצעות חיי ההיסטוריה, שהיקפם רחב וכולל יותר. ואומנם, כלום אין הימשכות־חייהן של יצירות־אמנות קלה לתפיסה לאין שיעור מזו של בעלי־חיים למיניהם? ההיסטוריה של יצירות־האמנות הגדולות מספרת על דרכי־נביעתן מהמקורות, על עיצובן בדורו של האמן, ועל חיי הנצח המזומנים להן, בעיקרון, בדורות הבאים. אם עניין אחרון זה יוצא מן הכוח אל הפועל, פירוש הדבר הוא תהילה. תרגומים שאינם בבחינת תיווך־ודיווח גרידא באים לעולם בשעה שיצירה פלונית, במהלך הישרדותה, מגיעה לעידן התהילה שלה. שעל כן אין הם משרתים את היצירה, כפי שאנו שומעים לא אחת מפי מתרגמים גרועים, אלא חבים לה את קיומם. חייו של המקור מגיעים בהם לשלב האחרון, השופע ביותר, של פריחתם המתחדשת תמיד.

פריחה זו, כיוון שהיא שיאם של חיים סגוליים ונעלים, הריהי נשלטת על־ידי תכליתיוּת סגולית ונעלה. חיים ותכליתיוּת: הזיקה ביניהם – שלכאורה היא מובנת־מאליה, ובכל־זאת כמעט שאינה נתפסת בשכל – תיחשף רק במיקרה שאותה תכלית, שכל פעולות־החיים התכליתיוֹת חותרות אליה, תימצא ממוקמת לא בספירה של החיים עצמם, אלא בספירה נעלה יותר. כל תופעות־החיים התכליתיוֹת, ואף תכליתיוּתן כשלעצמה, פועלות בסופו של דבר לא למען החיים, אלא למען ביטוי מהותם, למען ייצוג משמעותם. וכך גם התרגום, תכליתו הסופית היא ביטוי הלוז הפנימי של זיקת־הגומלין שבין הלשונות. אין בכוחו לחשוף את הזיקה הכמוסה הזאת, אין בכוחו לייצר אותה; אבל בכוחו לייצגה, בהגשימו אותה בצורה עוּבּרית, או במלוא האינטנסיביות. ייצוג זה באמצעות ניסיון ראשוני, בעודו בראשית ניצתו, הוא מודוס־ייצוג יחיד־במינו, שכמעט לא נמצא כמוהו בתחומי החיים הלא־לשוניים. שכן הללו, באנאלוגיות ובסימנים, נדרשים לדרכים אחרות של הצבעה על משמעות, ואינם נזקקים להגשמה האינטנסיבית דווקא, היינו זו המרמזת, המבשרת את הבאות. אשר לזיקה הפנימית ההדוקה שבין השפות, שדובר בה כאן, יש בה קירוב־רחוקים מסוג מיוחד: השפות אינן זרות זו לזו, אלא מקיימות ביניהן, א־פריורי ובהתעלם מכל יחסים היסטוריים שהם, קירבה בכל הנוגע למה שהן מבקשות לומר.

ואולם, דומה שנסיון ההבהרה הזה מביא אותנו, בדרכי־סרק עקיפות, בחזרה אל התיאוריה המסורתית של התרגום. אם הקירבה שבין השפות צריכה להוכיח את עצמה בתרגומים, איך ייעשה הדבר אלא אם כן יעבירו הללו, בדיוק מרבי, את צורת המקור ואת משמעותו? ואולם, אותה תיאוריה אין בה כדי להגדיר די הצורך את טבעו של אותו דיוק, ומכאן שנבצר ממנה, ככלות הכל, להשיב על השאלה, מהו הדבר המהותי לתרגום. אלא שלאמיתו של דבר, הקירבה שבין השפות מתבטאת בתרגום בדרך עמוקה וברורה לאין שיעור מאשר בדמיון השטחי והבלתי־מוגדר שבין שתי יצירות ספרות. כדי לתפוס את היחס האמיתי שבין מקור ותרגום יש להקדים כאן שיקול מסויים, אנאלוגי למהלך המחשבתי שנזקקת לו ביקורת־ההכרה בבואה להוכיח את אי־האפשרות להעמיד תיאוריה של הבבואה. בעוד אשר שָׁם ניתן להראות שההכרה מן הנמנע שתהיה בה מידה של אובייקטיביות, או אפילו יומרה לאובייקטיביות, אילו היה עניינה בבבואות של המציאות, הרי כאן ניתן להוכיח ששום תרגום לא היה אפשרי, אילו עמדה מהותו מעיקרה על השאיפה להידמות למקור. שכן מעצם הימשכותם המאוחרת של חייו – שלא היתה ראויה להיקרא כך אילולא היתה בבחינת התחדשות וגילגול של יציר חי – מתחוללים שינויים במקור. גם מלים שנקבעו במסמרות יודעות הבשלה מאוחרת. מגמה מסויימת, שלשונו השירית של סופר חתרה אליה בשעתה, עשויה לעבור מן העולם ברבות הימים, ומגמות אימאננטיות חדשות עשויות לצוף ולעלות מן היצירה שנשלמה זה כבר. מה שהיה חדש ורענן בשעתו עשוי להישמע שחוּק לימים, מה שהיה שגוּר עשוי להישמע ארכאי. מי שמחפש את מהותם של גילגולים מעין אלה – ושל גילגולי־מובן תדירים לא־פחות – בסובייקטיביות של הדורות הבאים, במקום בלב־לבם של חיי הלשון ויצירותיה, מי שעושה כן נמצא מבלבל (גם אם נביא בחשבון את הפסיכולוגיזם הנחות ביותר) בין סיבתו של דבר לבין מהותו, וחמור מזה, הוא גם נמצא מתכחש, מחמת אוזלת־מחשבה, לאחד מן הכבירים והפוריים שבתהליכים ההיסטוריים. גם אילו ניסה מישהו להפוך את משיכת־הקולמוס האחרונה של סופר למכת־החסד של יצירתו, גם בזה לא היה כדי להציל את תיאוריית־התרגום המתה ההיא. שכן, כשם שהטון והמשמעות של יצירות־הספרות הגדולות עוברים גילגולים מופלגים במרוצת הדורות, כן עוברת גילגולים גם שפת־אמו של המתרגם. ובעוד מלות המשורר הן בנות־קיימא בלשונו שלו, נידון גם הגדול שבתרגומים להיטמע בתהליך־הצמיחה של שפתו, ובבוא היום אף לרדת לטמיון עם התחדשותה. פירכה גמורה היא לראות בתרגום כמין מישוואה אילמת בין שתי לשונות שעברו מן העולם; אדרבא, מבין כל הצורות הספרותיות, התרגום הוא היחיד שנפל בחלקו לעמוד הן על משמר ההבשלה המאוחרת של לשון המקור, הן על משמר חבלי הלידה של לשונו שלו.

אם הקירבה בין השפות באה לידי גילוי בתרגום, הרי אין הדבר מתרחש באמצעות הדמיון המעורפל שבין חיקוי למקור. בכלל, הן ברי לכל בר־דעת, שקירבה ודמיון אינם כרוכים יחדיו בהכרח. מושג הקירבה בהקשר זה עולה בקנה אחד עם שימושו הצר יותר,¹ במובן זה שבשני המיקרים המוצא המשותף אין בו די להגדרה מספקת של המושג, הגם שלשם הגדרתו של השימוש הצר יותר נותר מושג המוצא בגדר הכרח גמור. במה נעוצה הקירבה בין שתי לשונות, בהתעלם מנסיבות של קירבה היסטורית? – על־כל־פנים לא בדמיון שבין יצירות ספרות, אף לא בדמיון שבין המלים. בעצם טמונה הקירבה העל־היסטורית שבין לשונות בהתכוונות המשותפת המונחת בבסיס כל לשון ולשון כשלמות לעצמה, ועם זאת אין שום לשון יכולה להגיע אליה בנפרד, אלא היא ניתנת להגשמה רק בכוליות ההתכוונויות כולן בהשלימן זו את זו: הלשון בטהרתה. בעוד שכל היסודות הנפרדים של לשונות זרות למיניהן – מלים, משפטים, הֶקשרים – מוציאים זה את זה, משלימות הלשונות זו את זו בהתכוונויות עצמן. חוק זה הוא אחד הבסיסיים בפילוסופיה של הלשון, ואין לתופסו לאשורו בלי להבדיל בין הדבר שמכַוונים אליו לבין דרך־ההתכוונות. המלים Brot ו־pain ² מכַוונות לאותו הדבר, אבל דרך־ההתכוונות היא שונה. דרך־ההתכוונות השונה היא הגורמת לכך, ש־Brot משמעותו לגבי הגרמני שונה ממשמעותו של pain לגבי הצרפתי, וששתי המלים אינן בנות־המרה לגבי השניים, ובסופו של דבר הן אף חותרות להוציא זו את זו; ואילו מבחינת הדבר שמכַוונים אליו, הריהן מכוונות בהחלט לאותו הדבר עצמו. בעוד שדרכי־ההתכוונות בשתי המלים האלה מסוכסכות זו עם זו, הן משלימות זו את זו בשתי הלשונות שהן משתייכות אליהן, שכן הדבר שמכַוונים אליו מתחבר בהן אל דרך־ההתכוונות. בלשונות הנפרדות, ללא אותה השלמה, הדבר שמכַוונים אליו לא יימצא לעולם במצב של עצמאות יחסית, כמו במלים הנפרדות או במשפטים הנפרדים, אלא הוא יימצא שרוי בגילגולי־צורה תמידיים, עד שיהיה בידו לצוף ולעלות, כלשון בטהרתה, מתוך ההרמוניה הכוללת של כל אותן דרכי־התכוונות. עד אז יישאר חבוי בלשונות פנימה. אבל אם תמשכנה הללו לצמוח כך עד לקץ המשיחי של תולדותיהן, הרי התרגום הוא שיתלקח באש ממגע חיי הנצח של המלים והתחדשותן האינסופית של הלשונות, על־מנת להעמיד אותה צמיחה מקודשת של הלשונות למבחן שוב ושוב; עד כמה רחוקה משמעותן הכמוסה מן ההתגלות, עד כמה אפשר לקרב את זו מכוח ידיעת אותו המרחק?

בכך, אומנם, יש משום הודאה, שכל תרגום אינו אלא כמין דרך ארעית להתמודד בה עם זרותן של לשונות. פתרון אחר לזרות הזאת, שלא יהיה זמני וארעי אלא מיידי וסופי – פתרון כזה אינו בהישג ידו של אדם, ועל־כל־פנים אין טעם לחתור אליו באופן ישיר. אך בעקיפין, צמיחתן של הדתות היא המביאה לידי הבשלה את הזרע החבוי בנבכיהן של לשונות, להעלותו למעלת לשון מרוממת יותר. התרגום, איפוא, אף כי בניגוד לאמנות אין הוא זכאי לתבוע אורך־ימים לתוצריו, הרי אין הוא מתכחש למטרתו – חתירה אל השלב האחרון, הסופי והמכריע של כל יצירה לשונית באשר היא. בתרגום צומח המקור ומתעלה אל ספירה רמה וטהורה יותר של הלשון, שם אין הוא יכול, אומנם, לחיות לאורך־ימים, כשם שגם נבצר ממנו להגיע לשם בכל חלק מחלקיו. ואף־על־פי־כן הוא מצביע, לפחות, מתוך איזו עוצמה פלאית, על מחוז־החפץ ההוא: מחוז הבטחה קדמונית שעוד לא בא בו אדם, מחוז של התפייסות הלשונות והתממשותן המלאה. אין התרגום מגיע לשם על קרבו ועל כרעיו, אבל מה שמגיע לשם הוא מה שיש בו שאינו בגדר אמירה בלבד. וליתר דיוק, את הגרעין המהותי הזה אפשר להגדיר כְּמה שיש בו בתרגום שאינו בר־תרגום בעצמו. הווה אומר, אפשר לקחת מן התרגום את כל האמירות שבו ולתרגמן – אך כל מה שהושקעה בו מלאכתו של מתרגם־אמת יישאר מחוץ להישג־יד: דבר זה אינו ניתן להִתרגם כלל, בניגוד למלות היצירה המקורית, משום שהיחס בין תוכן ללשון במקור הוא שונה לחלוטין מיחס זה עצמו בתרגום. בעוד שבמקור מצטרפים התוכן והלשון לאיזו אחדות, כפרי וציפתו, הרי בתרגום אופפת הלשון את התוכן בגלימת מלכות רחבת־קפלים; שכן היא ממַשְׁמעת לשון שמעלתה רמה משלה, ועל כן מול התוכן שלה עצמה היא נשארת לא־הולמת, כבירה וזרה. השבר הזה מונע כל תרגום, ובה־בשעה אף הופך אותו למיותר. שכן כל תרגום של יצירה שמקורה בשלב מסויים של תולדות הלשון מייצג, ביחס לצד מסויים של תוכנו, את התרגומים לכל יתר הלשונות. כך, באופן אירוני, משתיל התרגום את המקור במחוז לשוני קבוע וסופי יותר, שהרי אין לעקרו משם עוד על־ידי שום העברה לשונית נוספת, ואילו המקור אינו יכול אלא לשוב ולהתרומם לשם בזמנים אחרים ובחלקים אחרים. אין זה מיקרה שהמלה “אירוני” מזכירה כאן את רעיונותיהם של הרומאנטיקנים.³ הללו חוננו בטביעת־עין מיוחדת לגבי חייהן של יצירות ספרות, חיים הבאים לידי מיצויים העליון בתרגום. לא שהרומאנטיקנים ראו כך את התרגום, שכן לאמיתו של דבר היתה דעתם נתונה בעיקר לביקורת – גם היא גורם, אף כי קל־ערך יותר, בחייהן הנמשכים של יצירות; ואולם, גם אם בכתביהם התיאורטיים זנחו הרומאנטיקנים את התרגום כמעט לגמרי, הרי עבודת התרגום העצומה שלהם עצמם מעידה על תחושתם העמוקה לגבי מהותו וחשיבותו של מודוס ספרותי זה. תחושה זו – ולכך יש שפע של ראָיות – אינה מפותחת במלוא עוצמתה אצל משוררים דווקא; אדרבא, המשורר מעצם טבעו אפשר שהוא עשוי להיפתח כלפיה פחות מאחרים. אפילו ההיסטוריה אין בה כדי לאשש את אמונת־השווא המקובלת, שהמתרגמים החשובים היו משוררים, והמשוררים הפחותים היו מתרגמים גרועים. שורה של הגדולים שבהם, כמו לוּתר, פוֹס, שְלֶגֶל, היו חשובים לאין שיעור כמתרגמים מאשר כמשוררים; אחרים מקרב הגדולים, כמו הֶלדֶרלין ושְטֶפָן גיאורגֶה, אין לסכם את מיפעלם הספרותי אם רואים בהם משוררים בלבד, ומה גם כשמביאים בחשבון את עבודתם כמתרגמים. אם התרגום הוא מודוס ספרותי בפני עצמו, הרי אפשר לראות גם במשימתו של המתרגם משימה נבדלת לעצמה, ולהבחין הבחנה ברורה בינה לבין משימתו של המשורר.

משימתו של המתרגם היא למצוא את ההתכוונות הנאותה כלפי הלשון שהוא מתרגם אליה, התכוונות שתעורר בה את ההד של המקור. תכונה זו של התרגום מבדילה אותו לחלוטין ממלאכת יצירת הספרות, שכן התכוונותה של זו לעולם אינה מופנית כלפי הלשון באשר היא לשון, כלפי כוליותה, אלא תמיד, וישירות, כלפי הקשרי־תוכן לשוניים מסויימים. בניגוד ליצירה המקורית, אין התרגום רואה עצמו כאילו הוא שרוי בתוך־תוכו של יער־הלשון עצמו, אלא מחוּצה לו, אל מולו; בלי לחצות את גבולו, קורא התרגום למקור להיכנס פנימה, להגיע פנימה לאותו מקום אחד ויחיד, שההד שם מחזיר בלשונו שלו את הידהודי היצירה הכתובה בלשון אחרת. התכוונותו של התרגום שונה מזו של יצירת־הספרות לא רק בהיותה מופנית כלפי מטרה אחרת – היינו יוצאת מיצירה בודדת בלשון אחת ומופנית כלפי לשון אחרת בכוליותה – אלא שגם ההתכוונות עצמה היא שונה מעיקרה; זו של המשורר היא נאיבית, ראשונית, נהירה, זו של המתרגם – נגזרת, סופית, תלויית־אידיאה. שכן הרעיון הגדול, להביא למיזוגן של לשונות רבות לכלל לשון אמיתית אחת, הוא המניע את עבודתו. לשון זו, המשפטים הבודדים בה, כמו גם יצירות הספרות והביקורת למיניהן, אומנם לא יתקשרו בה לעולם אלה עם אלה – הם יישארו תלויי־תרגום – אך הלשונות עצמן יבואו בה לכלל הרמוניה, מפוייסות זו עם זו ומשלימות זו את זו בדרכי ההתכוונות שלהן. אם יש בנמצא לשון שהיא לשון האמת, אשר רזיה האחרונים של ההוויה, שכל מחשבה שוקדת עליהם לפענחם, ספונים בה בלי כל מתח, ואף בשתיקה – הרי לשון זו, לשון האמת, היא הלשון האמיתית. ולשון זו עצמה, שההתחקות עליה ותיאורהּ הן השלמות היחידה שיכול הפילוסוף לייחל לה – הריהי חבויה במרוכז ובעוצמה בתרגומים. אין בנמצא מוּזה של הפילוסופיה, ואין גם מוּזה של התרגום. אבל בניגוד למה שגורסים אמנים סנטימנטאליים, אין שניים אלה זרים ברוחם לאמנות. שכן יש בנמצא גניוס פילוסופי, שתמצית הווייתו היא הכיסופים לאותה לשון הבאה לידי גילוי בתרגום.

אם הדברים שמעלה כאן מֵלארמֶה הם לפי מידתו של הפילוסוף, הרי התרגום, שיש בו מניצניה של לשון מעין זו, נמצא עומד באמצע הדרך בין השירה ובין התורה הדתית. פירות התרגום פחות מוגדרים באופיים מן הללו, אך חותמם על ההיסטוריה אינו נופל משלהם.

שעה ששופכים אור כזה על משימתו של המתרגם, נראות הדרכים לביצועה אפלות וחסומות אף יותר. אכן, משימה זו – להביא את זרע הלשון הטהורה לידי הבשלה בתרגום – נראית בלתי־אפשרית, וכל ביצוע נראה כנועד מראש לכישלון. שכן, האין הקרקע נשמטת מתחת לכל ביצוע משעה ששיחזור המשמעות חדל להכריע את הכף? שהרי זה ולא אחר – בניסוח על־דרך השלילה – הוא פשר כל הנאמר לעיל. נאמנות וחירות – אלה היו מאז ומעולם המושגים שנזקקו להם בכל דיון בענייני תרגום: חירות השיחזור הנָאות של המשמעות, ובשירותה – הנאמנות למלה. מושגים אלה שוב אינם ראויים לשימוש, כמדומה, בתיאוריה התרה אחרי דברים אחרים בתרגום, ואינה מבקשת בו את שיחזור המשמעות דווקא. אומנם, השימוש המסורתי במושגים אלה רואה אותם תמיד מתוך סתירה שאינה ניתנת לגישור. שהרי מה יכולה הנאמנות לתרום לשיחזור המשמעות? נאמנות בתרגום המלה הבודדת כמעט לעולם אין בה כדי למסור את מלוא המשמעות שיש למלה זו במקור. שכן המשמעות, מבחינת הפונקציה הפיוטית שיש לה במקור, אינה מתמצה בהתכוונות, אלא נובעת דווקא מן הקֶשר המתקיים במלה פלונית בין הדבר שמכַוונים אליו ובין דרך־ההתכוונות. נהוג לנסח זאת באמירה, שכל מלה נושאת עימה את הטון הרגשי שלה. ואילו מילוליות ביחס לתחביר תשים לאַל מלכתחילה כל שיחזור של משמעות, וסופה עמימות וסתימות גמורה. לנגד עיניה של המאה התשע־עשרה עמדו תרגומי סופוקלס של הלדרלין כדוגמאות מפלצתיות של מילוליות מעין זו. אין צריך לומר, לבסוף, איך עלולה הנאמנות בשיחזור הצורה לחבל במסירת המשמעות. יוצא מכאן, שהתביעה למילוליות אינה יכולה להתבסס על השאיפה לשיחזור המשמעות. לשיחזור זה מועילה הרבה יותר – ואילו לספרות וללשון הרבה פחות, כמובן – חירותם חסרת־הרסן של המתרגמים הגרועים. את התביעה למילוליות, שצידוקה נהיר ואילו מקורה וסיבתה לוטים בערפל, יש להבין איפוא מתוך הֶקשרים מבוססים יותר. רסיסים של כלי, שאנו מבקשים לצרפם יחדיו, חייבים להתאים זה לזה עד לפרט האחרון, אך אינם חייבים כלל להידמות זה לזה; וכך גם התרגום, במקום להשתדל להידמות למשמעותו של המקור, עליו לסגל לעצמו, מתוך אהבה ולפרטי־פרטים, את דרך־התכוונותו של המקור, כך שיהיו שניהם, מקור ותרגום כאחד, ניתנים לזיהוי כחלקיה של לשון גדולה יותר, ממש כשם שאותם רסיסים הם חלקיו של הכלי. דווקא משום כך חייב התרגום להימנע במידה רבה מן השאיפה “לדווח”, להעביר תכנים, ובכך אין המקור חשוב לגביו אלא במידה שכבר שיחרר את המתרגם ואת פרי עבודתו מטורח העיסוק במה שיש “לדווח” עליו. גם בשדה התרגום תקף המשפט: ἐν ἀρχῇ ἦν ὁ λόγος· בראשית היתה המלה. לעומת זאת, במה שנוגע למשמעות, יכולה – ובעצם חייבת – לשון התרגום לקרוא דרור לעצמה, כדי שתוכל להשמיע את ה־intentio ⁵ של המקור לא כשיחזור אלא בהרמוניה, כהשלמה ללשון שנדרש לה התרגום, כסוג של intentio בפני עצמו. משום כך אין זה שבח גדול לתרגום, ובמיוחד בדור שבו נוצר, לומר עליו שהוא נקרא כאילו היה יצירת מקור בלשונו שלו אדרבא, זו משמעותה של הנאמנות המובטחת על־ידי המילוליות: שהכיסופים העזים להשלמת כל חֲסריה של הלשון ידברו מתוך היצירה. תרגום־אמת הוא שקוף; אין הוא מכסה על המקור, אין הוא חוסם את אורו, אלא מניח ללשון הטהורה, כמו מועצמת דרכו־עצמו, להגיה אורהּ על המקור עוד ביתר שאת. לכך יפה בראש־וראשונה המילוליות בהעברת התחביר, ודווקא היא מוכיחה שהמלה, ולא המשפט, היא יסוד־היסודות של עבודת המתרגם. שכן המשפט הוא החומה שלפני לשון המקור, המילוליות היא אכסדרת־העמודים.

אם נאמנות התרגום וחירותו נתפסו מאז ומעולם כמגמות סותרות, הרי דומה שגם הפרשנות המעמיקה יותר שניתנה כאן לָאחת אין בה כדי לפייס בין השתיים, אלא אדרבא, היא אף באה כמדומה לשלול מן השניה כל צידוק שהוא. שהרי לְמה מתייחסת החירות, אם לא לכך ששיחזור המשמעות אַל לו להכריע עוד את הכף? רק כשמשמעותה של יצירה לשונית עשויה להיתפס כזהה עם האמירה הנמסרת בה, הרי נשאר מעבר לכל – קרוב למשמעות ועם זאת רחוק ממנה עד אין קץ, חבוי מתחתיה או ברור ומובחן יותר, שבור על־ידיה או מועצם מעֵבר לכל אמירה – נשאר משהו סופי, נחרץ. בכל לשון ויצירה לשונית, מלבד מה שניתן להבעה ולמסירה, יש גם מה שלא ניתן להבעה כלל, ובהתאם להקשר הנתון, הרי זה משהו שמסמל, או משהו מסומל. מסמל – רק ביצירות הסופיות של הלשון; מסומל – במהלך התהוותן של הלשונות עצמן. ומה שמבקש לייצג, ואף ליצור את עצמו במהלך התהוותן של הלשונות, הרי זה אותו ניצן של הלשון הטהורה עצמה. ניצן זה, אף כי בסמוי ולמקוטעין, הוא בגדר נוכחות פעילה בחיים, כמוהו כדבר המסומל עצמו, אך ביצירות הלשון הוא שוכן רק באורח מסומל. בעוד אותה מהות סופית, הלשון הטהורה עצמה, אינה קשורה, בלשונות השונות, אלא אל יסודות לשוניים ואל גילגוליהם, הרי ביצירות הלשון רובץ עליה נטל של מובן כבד וזר. לשחרר אותה ממנו, להפוך את המסמל למסומל, להחזיר את הלשון הטהורה, מעוצבת עד תום, אל תנועתה השוטפת של הלשון – זהו כוחו הכביר והיחיד של המתרגם. בלשון הטהורה הזאת, שאינה מכַוונת עוד לשום מובן ואינה מביעה עוד כלום, אלא בדמות מלה חסרת־מבע ויצירתית היא מהווה את מה שמכַוונות אליו הלשונות כולן – בלשון הטהורה הזאת, כל אמירה וכל מובן וכל התכוונות נתקלים לבסוף בשיכבה שנגזר עליהם להתכלות בה. ודווקא השיכבה הזאת היא המעניקה לחירות התרגום צידוק חדש ונעלה יותר. צידוק זה אינו נגזר ממשמעות האמירה, שהרי השיחרור ממשמעות זו הוא־הוא תפקידה של הנאמנות. אדרבא, למען הלשון הטהורה עומדת חירות־התרגום למבחן לשונהּ שלה. לקרוא דרור בלשונו שלו לאותה לשון טהורה השבויה בכשפיה של לשון זרה, לגאול אותה בתרגומו מאזיקי היצירה – זו משימתו של המתרגם. למענה הוא פורץ סייגים עבשים של שפתו: לותר, פֹוס, הלדרלין, גיאורגה, הרחיבו את גבולות השפה הגרמנית. – מה שנותר עוד לומר על חשיבותה של המשמעות ביחס שבין מקור ותרגום, מוטב שינוסח כאן בדימוי. כשם שהמַשיק נוגע במעגל דרך־ריפרוף ורק בנקודה אחת, וכשם שהמגע הזה, ולא הנקודה, הוא הקובע למשיק את החוק שעל־פיו יוסיף וימשוך את מסלולו היָשָר לעבר האינסוף, כן נוגע גם התרגום במקור דרך־ריפרוף, ורק בנקודה הקטנה־עד־אין־סוף של המשמעות, על־מנת להמשיך את מסלולו, על־פי חוק הנאמנות, אל החירות של תנועת הלשון בשיטפה. את משמעותה האמיתית של החירות הזאת היטיב לאפיין – אומנם בלי לפרש בשמה ובלי לתת לה תימוכין – רודולף פַּאנְוויץ, בדיוּנים שכָּלל בספרו “משבר התרבות האירופית”, ואשר יחד עם הערותיו של גיתה ל“דיוואן המערבי־מזרחי” נקל לראות בהם את העיונים היותר מעולים שפורסמו בגרמניה בענייני תיאוריה של התרגום. פַּאנְוויץ כותב: “התרגומים שלנו, ואפילו המעולים שבהם, יוצאים כולם מהנחה מוטעית. הם מבקשים לגַרמֵן את ההודית והיוונית והאנגלית, במקום לייוון ולאנגלז וגו' את הגרמנית. כלפי שימושי לשונם שלהם הם חשים יראת־כבוד גדולה הרבה יותר ממה שהם חשים כלפי רוחה של היצירה הזרה… שגיאתו העקרונית של המתרגם היא שהוא נאחז במצב המיקרי ששרויה בו לשונו ברגע נתון, במקום לתת לה לנוע בעוצמה כבירה בהשפעת הלשון הזרה. הוא חייב, ובייחוד בשעה שהוא מתרגם מלשון רחוקה מאוד מלשונו, לחזור אל היסודות הראשוניים של הלשון עצמה, ולחדור למקום שמתמזגים שם מלה ודימוי וטון ונעשים ישות אחת; הוא חייב להרחיב ולהעמיק את לשונו שלו באמצעות הלשון הזרה. רק מעטים יודעים עד כמה הדבר אפשרי, עד כמה עשויה כל לשון לעבור גילגולים מגילגולים שונים, איך נבדלת לשון מחברתה כמעט רק כדרך שנבדל דיאלקט ממישנהו – וזאת, יש להטעים, לא כשמתייחסים ללשון בקלות יתירה, אלא דווקא ברצינות מַספקת.”

באיזו מידה עשוי תרגום להלום את מהותו של המודוס – הדבר ייקבע אובייקטיבית על־ידי היותו של המקור בר־תרגום. ככל שיקטן ערכה הסגולי והֲדרהּ של לשונו, ככל שתגדל בו מידת האמירתיוּת, כן יקטן המקום שיש לו לתרגום להתגדר בו, עד שעליונותו המכרעת של התוכן, שאין כמוה רחוקה מלהיות מנוף לתרגום ההולם את המודוס, תבטל את אפשרותו מכל וכל. ככל שהיצירה משוכללת יותר, כן היא ניתנת יותר להִתרגם, גם כשהמגע עם תוכנה ומשמעויותיה הוא מרפרף מאין כמותו. הדבר תקף, כמובן, רק לגבי יצירות־מקור. תרגומים, לעומת זאת, אינם ניתנים להִתרגם כלל – לא מפאת הקושי, אלא מפני שהתכנים נקשרים אליהם בקשר רופף יותר מדי. אישור לכך, כמו לכל עניין חשוב אחר בתחום זה, אפשר למצוא בתרגומיו של הלדרלין, וביחוד בתרגומיו לשתי הטרגדיות של סופוקלס: ההרמוניה של הלשון כאן היא עמוקה כל־כך, עד שאין הלשון נוגעת במשמעות אלא כמגע הרוח בנֵבל האֵיאוֹלי. תרגומיו של הלדרלין הם בבחינת אבות־טיפוס בסוגם; גם לעומת התרגומים המושלמים ביותר של אותם הטקסטים, תרגום הלדרלין כמוהו כאב־טיפוס לעומת מופת, כפי שעולה מתוך ההשוואה בין תרגום הלדרלין לבין תרגום בּורְכַארְדט לאוֹדָה הפִּיתית השלישית של פּינדאר. ודווקא משום כך רובצת לפתחם של תרגומי הלדרלין הסכנה הנוראה של כל תרגום באשר הוא: ששעריה של לשון שהורחבה ושונתה כך ייטרקו באחת, והמתרגם יימצא כלוא בכלא השתיקה. תרגומי סופוקלס הם יצירתו האחרונה של הלדרלין. המשמעות צונחת בהם מתהום אל תהום, עד שהיא מחשבת להיעלם במעמקי־לשון שאין להם קץ. אבל יש מַאֲחָז. אלא שאין הוא שמור אלא לכתבי־הקודש לבדם, שם חדלה המשמעות לשמש קו פרשת־מים בין זרם הלשון וזרם ההתגלות. כשהטקסט עצמו, במילוליותו, בלי שום תיווך של משמעות, משתייך כולו ללשון האמיתית, לאמת או לתורה, הריהו בר־תרגום במובהק ובלא סייג. לא עוד למען עצמו, כמובן, הוא מבקש להִתרגם, אלא למען הלשונות בריבויין. כשם שבמקור מתמזגות לשון והתגלות יחדיו בלא כל מתח, כן חייב גם התרגום להתמזג עם המקור בדמות נוסח אינטֶרליניאָרי,⁶ שמילוליות וחירות חברו בו והיו לאחת. שכן במידה ידועה, כל הכתבים הגדולים, ויותר מכולם כתבי־הקודש, מכילים את תרגומם־שבכוח בין שורותיהם. הנוסח האינטרליניארי של כתבי־הקודש הוא האב־טיפוס או האידיאל של כל תרגום.

המאמר נכתב בשנת 1923 כהקדמה ל“תמונות פריזאיות” מאת בודלר, שיצא לאור בתרגומו של ואלטר בנימין.

צילום: אמנון יריב

וּבְכֵן לָכַדְתִּי כְּמֵאָה זְבוּבִים.

לָכַדְתִּי כְּמֵאָה זְבוּבִים

פְּשׁוּטִים תְּמִימִים וְיִשְׁרֵי־דֶּרֶךְ.

בַּבַּנְק הַמֶּרְכָּזִי, בְּיָד אַחַת, מוּל הַפְּקִידָה

הַמִּשְׁתָּאֶה, לָכַדְתִּי, כָּכָה, בְּרֵיקוּת יָדַי, שֶׁלֹּא

לְהַאֲמִין לְכָל דְּבָרַי! מֵאָה זְבוּבִים!

כִּמְטַפֵּס, עוֹלֶה, מִבּוֹר הַטִּיט הַגַּס

שֶׁל הַחַיִּים, שׁוֹדֵד אַכְזָר, רְעוּל־פָּנִים,

לָכַדְתִּי אֶת הַמָּוֶת, בְּמַכַּת הַשּׁוֹט, אַחַת, שֶׁלִּי,

נָפְלוּ לָאָרֶץ כְּמֵאָה זְבוּבִים.

בַּחֲתִימַת הַיָּד, בַּבַּנְק, נִדְחַקְתִּי

אֶל דֶּלְפֵּק זְכוּכִית שְׁקוּפָה, נִגַּשְׁתִּי

לָאֶשְׁנָב, וְשָׁם, אֲנִי, בְּכַף־הַיָּד, אַחַת, שֶׁלִּי,

מָחַצְתִּי, כָּכָה, אֶת הַנֵּצַח.

“שֹׁד!” צָעַקְתִּי, וּבַזְּרוֹעַ

הָרֵיקָה בִּלְבַד, הֵרַמְתִּי וְנָתַתִּי

פְלִיק אֶחָד לַמְנַהֵל וְלַפְּקִידָה שֶׁלְּיָדוֹ, וּבַשְּׁנִיָּה

אָסַפְתִּי לִי לַדְּלִי שֶׁלִּי זְרָעִים דַּקִּים: קֶשׁ בַּיָּד

עָרַמְתִּי לִי, בַּחֲבִילָה אַחַת, שָׁלָל מַפְלִיא:

מֵאָה זְבוּבִים.

שְׁעוֹן תְּנוּעַת־הַיָּד־הַמְאֻשֶּׁרֶת

נֶעֱצַר, כִּמְנַצֵּחַ, בָּאֲוִיר, כְּשֶׁמַּסְלוּלוֹ

חוֹלֵף אִטִּית עַל־יַד מַסְלוּל הַכּוֹכָבִים.

כָּאן נוֹף פְּסָגוֹת. אֲוִיר נָקִי. הָרִים,

גְּבָעוֹת, כֻּלָּם עוֹצְרִים יַחְדָּו, עִמִּי, לְהִשְׁתָּאוֹת,

כְּשֶׁאֲנִי־עִם־צֶוֶת־הַפְּקִידוֹת־הַמְּחַיְּכוֹת

עוֹמְדִים לְהִצְטַלֵּם בְּיַחַד

מוּל כִּפַּת הַבַּנְק.

וּכְשֶׁהִכְנַסְתִּי, כָּכָה, בִּתְנוּעָה אַחַת, אֶת כָּל

כַּסְפֵּי הַשֹּׁד שֶׁלִּי אֶל הָאַרְנָק, שֶׁכֹּה אֶחְיֶה, אִם

כֹּה וָכֹה וּבְדִיּוּק נִמְרָץ כָּזֶה הָיָה הַמַּעֲשֶׂה

שֶׁכָּךְ צָרַרְתִּי אֶת כַּסְפֵּי הַשֹּׁד הַמְזֻיָּן, בְּתוֹךְ

מִטְפַּחַת. כְּלוֹמַר, הַנּוֹף הַזֶּה, הָאֱנוֹשִׁי, הַמְסֻיָּם, וְהַזְּבוּבִים

הַתְּאֵבִים שֶׁנִּכְנְסוּ מִתַּחַת, בִּמְעוֹפִי הַיּוֹם, מֵעַל הַבַּנְק, מֵעַל הַגַּג, לוֹקֶה

בְּשׁוֹט אַכְזָר, כְּנֶאֱנַס, וּכְאֵבִי גַּם הוּא הָפַךְ עַכְשָׁו

מִכְּאֵב זוֹלֵג, טָהוֹר, לְמִיץ־עָכוּר־וְגַס, וּכְמוֹ דִּמְעַת הָעֲשׁוּקִים

הַמְתֹאֶרֶת בַּסְּפָרִים הַכֹּל אֶצְלִי פִּתְאֹם נִתְפַּס. הָעֹרֶף, הַשְּׁרִירִים,

הַגֵּו וְהַמַּפְרֶקֶת. אֲבָל הִנֵּה שְׂכָרִי אִתִּי: שְׁלָלִי

צָרוּר יַחְדָּו עִמִּי בַּמַּעֲטֶפֶת: כְּמוֹ מֵאָה

גּוּפִים זָבִים! וּבְזַמְזְמִי

כָּעֵת זִמְזוּם כָּזֶה, זִמְזוּם סָתוּם, זִמְזוּם טִפְּשִׁי, כְּסַם

מַרְגִּיעַ כְּאֵבִים וְכַלָּשׁוֹן הַמְלַטֶּפֶת, דִּמִּיתִי

כִּי אֲנִי הָיִיתִי זְבוּב אִישִׁי. וּמִצִּדִּי אוֹתָם

זְבוּבִים מְשֻׁחְרָרִים כָּעֵת. וִיכוֹלִים לָלֶכֶת.

(מתוך פנקסי)

– – אַה, ערב גם כאן. אך אין אותה אדמימות רכה ומכאיבה, שהיתה לוחשת בערבים אחרים, במולדת, על זכוכית החלונות. ואין רוח קדושה זו – רוח הדמדומים המרעידה, יריעות־השיראים שבצדי האשנב והיד החִורה הענוגה, הרוגעה לעת ערב על הפסנתר… ואין אפילו אותו הכאב המיוחד, הרך והמתוק, שהיה תוקף את הלב בבין השמשות ומהפך את כל הישות שבאדם לבריכה מלאה ועמוקה, הנוחה להשתפך גלים באפלולית. – –

מרחק. איזה אמצע עמוק ורחוק, מאין קשר לעבר ועתיד. והחיים הזורמים שבתָוך – מזכירים מימי־נהר, שכל הגשרים נִתקו ושקעו בם…

מחוף לחוף יכולה אך העין הדומעה להביט, ואולם הרגל אינה יכולה להגיע שמה.

מרחק. והשקיעה היא עתה מעבר להרים הגבוהים. הסאווה שבשפלה ודאי עולה ומתפשטת כמשי רך וכחול לעומת שחקים מוטים וחכלילי־שולים ונותנה להשתקף במימיה: כל עננה עוברה ולוהטה. לובן בתי־השלוה, ובדי הערבות שעל חופיה… ואף החרגולים הטסים היא צורה לתוכה ובעמקה –. כבחלום – הם משיקים בכנפיהם וגזים, גזים…

ויש שגם דמות אדם מהופך הראתה לי בחזה ואני הכרתי בה את דמותי אני… – –

הרים כאן. זריחה ושקיעה לא אראה פה. סלעים שחומים, ומעונות־שיִש על גביהם. והחלונות הקטנים כבויים וקרים בערב. אָח! עד שיעלו הכוכבים, וקיסם יתום ומרוחק יוצת באיזה אשנב, ובת־בֹּוסנה שחורה תשב על הסף, תביט למרחוק, וידה תרטט על הגוסלה¹ שבחיקה.

ואני אוריד ראשי מכובד הכאב ועלבון ימותי הגוועים; אחרישה, ואשמע בנשימה עצורה לנגינה הרוה והערבה; ספוגת־הכסופים ומלאת־היגונים עד לדכדוכה של נפש והתמוגגות הגוִיה – ואמצא בטויים לי בלא מלים, בלא מלים. – – – – – –

… מוּרד־ראש על החלמיש ברדת הלילה אשב לי. ואתעטף… מרחוק, באיזה אשנב חביב, בוער קיסם מיותם. האשה שכנגד אף היא על הסף בתוך האפלולית העמוקה, והגוסלה שותקה כבר. – –

אני שח ופונה מבט אל פנימיותי ומהרהר לי:

נכזבה האמת, שבה האמנתי, דעך הזהב שבחלום – ונראה ה“לאחר כך” ריקן כתוהו: מעין לאחר שקיעה בהרים האלמים…

למפרע היה נֹגה. ואם זה של עץ רקב המנצנץ בחשכה, או של תולעת־יוחנא – המ… מה? לא הבדלתי בין נגה לנגה.

ובקומי על הסלע – אראה מרחקים סגורים עלי ביתמותם האִלמה. ואני כמו באמצע; והאמצע ש“באין הסוף” הוא כאן, בין ההרים. אכנס לנִקרה הנוגה; יללת כלב מסותר אשמע מאחורי, ואובה לקרוא אליו: בֹּא אלי, ועל סף הנקרה הקר כה נשב שנינו ונתיחד בנשף האפל. אתה תרגיש לי ואני לך – כלב יתום! למה מלים לי? בדידות ונדודי־עולם לנו שנינו, וגם יללה לפרקים – מה יתרוני עליך? ויוצר אחד הן ברא אותנו! – –

דממה בנקרה, ועמקות־לילה מחרידה. המדורה עולה ומתלהטה. אני מטיל סירים רצוצים עליה; ואני שח אליה. פרצופי ודאי מאדים לאורה באותו אודם ראשון שבפני, בעודי ילד בבית־אבא, מתרפס לפני הכירה. ומציץ לשלהבה הורודה. ואני מקשיב לאיזה רשרוש חבוי שבתָוך האפל, וכאִלו פרכוס של איזה דבר חי ומרוסק אני שומע מסביב – –

חברי, שלפני בואי הצית את המדורה, עומד עכשו במורד החלמיש ומשחיז חניתו לאור הלבנה… סזזשש… ההד שורט שריטות בלב כעל הסלע. ואני חורק שן משום־מה ואני שוטם את חברי באותה שעה – – –

ממעל, על־פני הנקרה מבחוץ – רועשים שני ארזים חסונים. כשטל יורד והשחר זורח: מנצנצות ודאי הצמרות באיזו יפעה קדושה שמימית, שאין כמותה על אדמות… ואולם עיני אינן רואות למעלה מן ההרים – –

חשרת הנשף מתמוגגת בתוך עצמה, ומשתפכת ברעדה כתכלת על ההרים… הכוכבים מחוירים, רועדים. וקופאים בזה אחר זה. ועשבי הנקיקים רטובים ופרועים. בחגוי [סלע] צחיח רועד סנה שחור ורזה… והמדורה שבנקרה רותתה, עולה וצונחה. והאפר לוהט חרש, כדבר חי ומכאיב את הלב… צריחת־צפור, רשרוש־צפריר ויללת כלב אני שומע. ואיזה מורך הד מרעיד אותי: אני חי, חי… והאמצע שבחיים – אין סוף לו… – –

משכמו של הר נופל מעיָן. ושאון מימיו המזנקים מצלצל כצחוק פרא מוזר. שלא מעין ח־ח, והי־הי מאדם – אלא יותר מזה… שתי אמות למעלה – קן לנשר: והנשר מטופף אל המעין, עומד ומרטט בכנפיו, נועץ פניו במים ומרוממם שוב למול המרחק מתוך תאוה ורטט כנפים…

ורטט כנפיו לפני עופו – זהו רטט הנפש הכמהה והסגורה בתוך האמצע, והרוצה לבוא אל הגבולים השקטים שמעבר לאין־הסוף…

הנשר פורח. והנשמה רוטטה ונשארת באמצע…

II

– – כך נפרדים: עומדים שעה רותתה על סף המרחק, מציצים למטה על אבני המסלה ויראים להרים עין למעלה. כל הישות שבאדם מתעמקה ועולה כבריכה כהה של דמעות, וכל המורגש והמדומה מתמזג וצולל. אַה! ולשוב לכאן מ“שם”, מאותו מרחק מוזר, אין אף דמיון אחד מעלה את הדרך לרגע. שפתים נעלמות דובבות בחלל: לעולם לא! ואז מורגש מעין הורדת מסך על מה שהיה, ומעין נפילת אבן על־פי באר, והכל נשאר מאחורי הכתפים. – – אח! ומאין עתיד ומאין אמונה אפילו בזה שישנו ב“לאחר־כך” – מתלבט הגוף באיזה אמצע מפולש הנמשך בין זריחות ושקיעות; אין רגשות רק רגש אחד, והרגש גם הוא אינו מעֵין זה הרך והענוג – אלא סתם, כאִלו הריקניות לעצמה מחלחלת ומזמזמת במֹח: אין עובר וחולף – אלא הכל עומד, כך הוא האמצע!

לכאורה, אין אתמול ושלשום, אלא זה שיש, ומה שהעין רואה עתה: המעיָן פורץ בברכי ההר ונופל פרא אל הגיא; הנשר מנסר באויר ומסובב את השחק בבקר בבקר; וגם אני חי חי, אלא עוד קמט נתוסף במצחי… המ… הקמטים מתרבים, ולפיכך – מורגש, שדבר־מה עבר, ושעוד מה יעבור.

…אותו בחור שזוף ומוצק, שהגיח לאור יום ממחִלת־הצורים והציץ אליך מתוך חיוך בהיר מאיֵם ומושך, כשעיניו הגדולות והאפלות חוקרות אותך – משתאה עליך כעל התגלות חדשה, שאינה שייכת להרים: איכה באת מ“שם” הרחוק לכאן?

וחא פולט אגב־כך, ולובן שנים חדות מרפרף לפניך…

המ… כך. נולד בן־ההרים בנִקרה העמוקה, וסוקר לפרקים לשמים הסוגרים מסגרת סביב הפסגות, והילד שבו מאמין, שזהו הכל מה שיש, ומה שעיניו רואות. מ“מעבר לכאן”, ומאיזה ה“שם” אין הלה חושב. ואולם בבגרותו: משזה יוצא ונתקל בטוריסטים – אלה הגברים המשונים עם התרמילים על כתפם, המטפסים משום־מה באיזה קושי על הסלעים ומתאמצים לעלות דרך חתחתים דוקא אל הפסגה – הללו מביאים איזה ריח זר עמהם, איזו אי־הרריות. הגופים האלה, אותם הפרצופים הגרויים, וצבע הבגדים – ברי, שלא יתחברו לסלעי־סביבה זו. והצחוק הוא משונה: שלא מעֵין זה הצלול והבריא, שבהתפרצו מן החזה ריהו מתגלגל כפעמון ומתלטף על ההרים – אלא צחוק רפה, קר, שאין לו הד בהתגלגלו, ושאין בו כלל הרריות… ואז, עומד בן־ההרים בכף שכנגד, בפרצופו קופא אותו חיוך שלמפרע, והלה משיג לפתע, שיש איזה “מעבר מזה”, מעבר להרים יש דבר מה רחוק… אַה! והוא עומד ומתפלא, מחייך ומתפלא. – –

אצ"ג/ רישום עיפרון

… זרוּת והתרחקות כאן: אפילו קירות־הנקיקים, שכנף בגדך נתקלת בהן בנשוב רוח, ואפילו אותם הכֵּפים התלולים, שאתה תוקפם ביד דרך־הליכה, מתקשים כמדומה, ודוממים ביותר. ואף־על־פי־כן… עיניך תועות כאן מעלה־מטה, סביב־סביב, וישנן שעות שלמות וקדושות חריפות־ההשגה, שבהן אתה מעלה רשמים: רמזי־פנים, קמטי־מצח, ושחור־עינים של עלמים ועלמות, שחיִית עמהם בזמן־מן־הזמנים; או סתם בני־אדם, שהבטת אליהם בהזדמנות תחת תקרה בחדר, ותחת כפת השמים, אֵי בנדודים, צהרים וערבים במולדת… והן זה שעיניך רואות – זר ונקפא לעצמו, ורק מה שעליו מזכיר, מזכיר נשכחות יקרות: שְחור הצורים שבנשפים – הוא שחור־העינים של אותו ואותו חבר, שרטוטי החלמיש שכנגד – קמטי־מצחו של אותו ואותו מכר; וצל נוּגה זה, שעל ירכתי הסלע מן הצד – הוא אותו עצב ממש, שבפני אותו חבר ידוע – –

לכלבי־ההרים אתה קרוב ביותר. יש שחשק פראי תוקף אותך לרוץ אחרי כלב שחור ומילל, או עובר סתם ומכשכש בזנבו מאחור, ולהביט בו היטב ולקרוא לו שֵׁם איזה אדם ידוע לך משכבר, הדומה לו… אַה! ויודע אתה שרחוק רחוק אתה, עולמך סגור עמוק בלב ובמֹח על זכרונות ומחשבות, ואולם את רשמיו אתה מוצא כאן, בלב ההרים, ואתה קולטם לתוכך ועושה פרצופים לעצמך. – – ברם, כאן, טוב לשכוח ולהשתכח מכל, ולהיות תועה יחידי ואומלל ככל כלב בודד; אולם דוקא בשעת־השתכחות תוסס דבר־מה… מתגלה חלמיש ומזכיר מצח מקומט, משחירים חגוִים ומזכירים עינים; בולט קדקד סלע בעריָתו מבין סלעים מדושאים דוקא, ומזכיר קדקד אדם קרח, ועוד צור אחד נראה לעיניך לבסוף, ועשב מסובך ופרא מתכפף ויורד למטה, ומזכיר שפמים עבותים שעל־גבי פה, ובאותו רגע אתה רועד: הנה הוא אותו בחור רוָּק, הוא מצוי גם פה! אח אם גם כאן הוא!

ואתה זוכר את פרצופו דוקא, פרצופו עולה ובולט ביותר וצוחק לך: ח…ח… והננו גם פה!

– – עשן מקטרתי עולה ומתמוגג באויר המעורפל, ואולם הגחלולית לוחשת ולוהטת בין ספיגה והוצאה, ונדמה שגם היא ניזונה וסופגה מן האמצע…

אה. בדיעבד נוח כך. יש רגע לפרקים, שמשתעשע אתה עם הרגש: שם, מעבר להרים, אין לב זוכר אותך ואתה כאן, כאן, וטוב לך כך… וקל לך, ברגע: מן הכתפים אתה מוריד איזה משא כבד, הצונח על הסלעים, והריקניות שבמֹח אינה זו שמזמזמת ומעיקה ביותר אגב־הליכה בכרכים – אלא אותה דממה בהירה ושלוה הנתלה בהרים בצהרי־בציר רכים ושקטים… עיפות מלפפת את חושיך, והידיעה שאתה רחוק כל־כך, ונִדח מכל – מנעימה משום מה ואברי־הגוף מתגעגעים לתנומה ארוכה בכל־מקום־שהוא – –

לילה. אני רואה לילה ומשיג את ישותו האפלה: אפל. ואיני זוכר יום נֹגה וצהרים. ובלילה איני חולם, אלא ישן שנתי העמוקה, חברי שבנקרה מספר למחרת שדברתי עם מי בחלומות, והתקוטטתי… ח. אני שותק, ובטוח אני, שלא חלמתי כלום, כלום. ויש שאני ננער בחצות, מתרפק על המצע ומציץ בחשכה: נחרת חברי תוססה מן הזוית ומרגיזה, איזו יבבה משונה פולטה מפיו: ד־ב־ו־ו… ואני מפנה ראשי החוצה, דלת הנקרה רותתה ומתנקשה. יליל מרוחק ומלמול מוזר מגיעים לכאן. ואני שומע ומשיג: קולות… ואיני מחליף את המושג. כך. עד שעולה השחר לבסוף, ומזדקר חברי מן המצע, להצית את המדורה… אַה־אַה…טוב. אני מביט לשלהבה ומשיג את האודם שבה… ושוב אני פונה את עיני ונתקל בסלעים שבחוץ, ואני חושב: סלעים, נו סלעים… וכבר. יותר מזה איני חושב ואיני משיג. – –

28.2.1918 ²

III

…שלשה קצוֵי עולם אני מרגיש מאחורי בערפל, ואולם פני ולבי נשואים כלפי דרום. השמש עומדת על הפסגות ולוהטת כבתמוז, אך אותה האדמימות שעל השריגים והקוצים, על העלים הרחבים של הכרוב הפראי בחגוֵי הצורים, ביחד עם שכבת הפז שעל הסלעים הכהים – מרעידה לרגע, ומזכירה ימות־אלול בארצי. וזכר זה מחלחל כל היום במֹח, ביחד עם איזה מורך, עד חצות הלילה, בשעה שהכל מסביב מתמסר להרהור אחד עמוק, ונתלה כמו באמצע, ברטט זהר־הכוכבים. נזכרים לילות אחרים, לילות אלול וקימה ל“סליחות”; וגם כאן אוחזת לרגע אותה הצמרמרת המיוחדה, שהיתה אוחזת אז, כשהגוף היה מתחמק מתחת לשמיכה החמה בכדי להתלבש…

ולמחרת – אותם השמים הכחולים והענוגים. אותו החן החכליל הלוהט בקרעי־העננים, שכשנראה היה לעינים החולמות, בשעה שהרגל דרכה על אדמת המולדת, היה מושך את הלב באיזו מתיקות של כמיהה, ומעורר גרוי: להתרפק סביב איזה דבר רך וחביב. ואולם כאן, הוא מאדים ומכאיב, מכאיב ומזכיר איזה “מה שהיה” רחוק, מעבר להרים ומעבר לשכמו של אדם…

אַה! ואפילו האויר מורגש חם ורוה, מתמסך על הכתפים ולוטף את הרקות והלחיים. ואולם מה חסר כאן דוקא? למה חש אתה איזה אי־מלוי מבפנים, ולכל צד שאתה פונה הנך מסתכל ומקוה למצוא אחרת, לגמרי אחרת? – –

ואז, הסלעים, כמדומה, מתהפכים לבעלי־תנועה; דומה: הם מתחילים לנשום ברחבותם ולהתנשא קצת… ורוצה היית להִלחץ אליהם, להשתיק כל הרהור ורגש שבלב, לשתוק ולשכוח, לשתוק ולשכוח. – – –

אל הר־ההר מתפתל ועולה נחש ירקרק, מתדבק לחודו ומכשכש בחצי גופו לכאן ולכאן. צרעה מרפרפת ויורדה על־גבו, מחטטת בו, והוא בשלוַתו הקדומה. אולם כשסיעת צפרים מנסרת באויר – ראשו מורם, ולשונו הדקה והארוכה, כמדומה, מכשכשה כחצי גופו התחתון בהתכוְנות כלפי מעלה. הוא מתקנא כמדומה בבעלי־הכנף. ואני מאמין, שאזני שומעות איזו יללה חטופה מפי הנחש הבאה מן הגרון, ונחנקת לרגע כשהנוף מתהפך מתוך התכוְצות ונופל אחורנית אל חגוֵי ההרים…

ובין כך נמשך האין־סוף, והאי־סופיות מושלה בכל, במה שהעינים רואות: בשחק המתבהר לבוקר ומאפיל־מכחיל לעת־ערב; ביתמות ההרים ושתיקת הצורים; וגם הצפרים והעורבים מרחפים ושבים: הם הם הצפרים והעורבים… ואולם לך צר, אתה עומד באמצע, וגם את האין־סוף אינך משיג; ויותר מאין־סוף – אתה מרגיש בך את פנימיותך המבולבלת והגרויה. חוץ מזה – הכל מאובן וקפוא, ורחמים חדלו להיות רגשים רכים המרעידים את הנימים שבלב, ומביאים לידי שירה והשתפכות מתוך התמסרות לשני. – – מאחורי גדר של בית מלבין אחד עברתי לי, קול תינוק בוכה שמעתי מבפנים, והלב לא נזדעזע לרגע. וכשיושב אני על הכף שלפני הנקרה האפלה ומזכיר לי סאת־דם שמלאתי לשעבר, ואותן העינים הגדולות, שבִּקשו רחמים לרגלי, כשבעליהן התבוססו בדמים, אין אני שח ורועד לנפשי… ואולם כשחברי שב היום מצידו ואילה ירויה תלויה על כתפו – הצצתי בפניו: הלז צחק, כחע… אלמלי ידעת איך היה… כחע… קלעתי לגלגֹלת – והרי… אבל – לשד… בשם הקדושים! אילה חצופה! אלמלי היית מסתכל איך הסתתרה בין הכפים… כחע…

וכשהסִרותי עיני ממנו ונתקלו באילה ובמֹח המוגל היוצא לחוץ – רטט הלב, וכל־כך צר, כל־כך צר היה, עד לבכיה, ועד למשטמה לכל אדם… ואולם חברי צחק, אני כִּוצתי אגרופי משום־מה, וכל ישותי, נדמה, נתקמצה באגרוף. רקותי להטו, להטו. נזכרתי שוב בסאת־דם שמלאתי אֵי בהרים ואֵי במקומות שבשפל, ובעיני חללים גדולות, תובעות, לרגלי… אח! וצחוק צִלצל מפי והתגלגל פרא באויר של ההרים, ומצא לו הד. אך גם איזו חמימות ורודה זלפה בי, זלגו דמעות, דמעות. – – –

…הסהר על. כנופיות העננים מכסיפות מרגע לרגע, וחשרתם הרוויה אף היא סופגה לתוכה את הזֹהר החִור, ואותו זהר רותת נופל על כל כף ומחוִירו, בשעה שהחשיכה שעליו מתחלקת לשני צדדים ונסוגה לחגוִים העמוקים…

וכשמתנשא הלב מקרקעיתו וחומד האחד שבו לשני ממך – אינך מהרהר יותר: אדם… אלא נדמה לך שכל כֵּף רומז אליך לאור הלבנה: בֹּא והִלחץ אלי! אַה, למה אדם לך? – – ובמסירות קדושה אתה נופל אליו וחובקו, ובקושי שבו מרגיש אתה את כל הרוך שבִּקשת כל חייך במדבר, ואת האמת הטהורה שבדומם הקר בליל־סהר זה. – –

ואתה לוחץ לבך אליו, ואתה מגלה את כל הכאב והנסתר שבו בלי מלים ובלי קול, וחש אתה שיש אֹזן השומעה לך, וטוב טוב שאין פה דובר אליך…

…חוְרון הבֹּקר שופע על ההרים ולפני הנִקרה. ובתוך־כדי־מבט מעונן מעל המצע שבזוית אל החוץ – רעדה חדה תוקפה את הגוף, ושאלה אחת מושלת עלי: ובשביל מה קם אני לבוקר? הא! אותו מבט ראשון על היום המתהוה, שמכניס ריקניות בכל היש שכנגד וממשיך מרחיב את האמצע שבאין הסוף, ומעמיק ביותר את המרחק: אַה… בשביל מה קם אני לבוקר? ואולם עם עוד מבט ועוד מבט, דומה, מתקרב האדם המהומם שבי אל אותו המרחק והעומק שבו, ואני מרים ראשי אל שיא ההרים ומרגיש בקרירות הטל שעל דשאם, וברוֹך הצפריר המתלטף אל הנקיקים השחומים. וכמו אתמול וכמו שִׁלשום אני רואה בצפרים הגזות מעבר מזה, והלב נִשא עמהן ורוצה לנתר אחריהן לשם, לשם… וחלקי הגוף, שאינם מוכשרים להתגעגע – רוטטים רוטטים. והכל עולה ושוקע באמצע, והכל כמו אתמול ושִׁלשום…

11.4.1918

שירתו של אורי צבי גרינברג רבה בכמות, גדולה ועמוקה באיכות, וניתן להחיל עליה תארים שונים: הן של ליריות דקה, הן של תוכחה כבדה.

בבואו לארץ־ישראל הכיר אורי צבי גרינברג בשיבת עם ישראל לארצו לא בהתמשכות משתרעת מלפני אלפיים שנה עד לאין־סוף, אלא כשינוי מהפכני של ההיסטוריה היהודית. המשורר ראה צורך לעצמו להגדיר את המצב החדש על־פי עיקרו: השיבה לירושלים העומדת לפני גאולתה. אצ"ג הדפיס מחזור שירים בשם “טור מלכא” ואף חתם בשם זה.¹ כינוי זה כולל הן את המשורר גופו והן את מושא נפשו. (בתעודת־הזהות היה כתוב: אורי צבי טור מלכא.)

חז“ל כינו את ירושלים “אמצע העולם”² ואצ”ג שאב הכרה זו אל תוך נפשו עוד מילדות. וככל בעלי הנפש שאינם מקבלים דבר מן המוכן, שקעו הדברים ברוחו באילוף נפשי של עצמו, שהוא שונה לחלוטין מקליטה של לימוד ושינון. ובכל ההשפעות שהושפעה מהן רוחו הכבירה מנפה היה את מה שלא תאם לו, ונוטל מה שנראה לו טהור לפניו. בעיקרו של דבר ביקש את “הוודאות הגדולה של הישות האמיתית.”³ ודאות הכרחית זו, שהוא מבקש אותה בכל מאודו, נקראת בכתביו, ברוב מושאיה, בשם האמצע. האמצע הוא המרכז והמכלול כאחד.

ברצוני להאיר נושא זה באמצעות שלושה פרקים של פרוזה פיוטית אשר נכתבו בשנות מלחמת־העולם הראשונה, כשהמשורר היה חייל בצבא האוסטרו־הונגרי, בחזית הסרבית.

בקטעים אלו מתברר גרעין האמצע, המלכד את התפיסה האחדותית של אצ"ג.⁴ ב־1916 כתב: “יש רק אמצע אחד פה.”⁵

ה“אמצע” המסמן כאן את הוויית העולם כשלעצמו יומר מאוחר יותר בהוויה ייחודית בארץ־ישראל. בה בלבד, ולא ב’עולם'. המשורר עובר ויוצא מן האמצע של הגלות, אמצע הנושא את קללת הגלות, אל אמצע אחר, האוצר את תקוות הגאולה, אמצע שבחובו נוגה של הארה.

במרד זה להחלת שינוי מהפכני בתודעת הגלות האינסופית, חובר אצ"ג אל סופרי המרי היהודים הגדולים: היינה וברנר.

אלפיים שנה היה העם “באמצע העולם”,⁶ “בקללת גרון שנִחר מצעקה/באמצע אירופה”,⁷ כשהוא מצוי תמיד “באמצע הדרכים”, בתוך האסונות הרודפים מדור לדור, חייב העם להגיע ולבוא עד אל העיקר: “מדברים על הקצוות ופוסחים על האמצע – שהוא העיקר.”⁸

המשורר צופה שהעם יגיע לאותה נקודת ראיה נכונה באשר למהלך ההיסטוריה של עם ישראל, ובאשר לאפשרות המוצא. “ואין אנו מגיעים לנקודה, (…) זאת היא קללה מאת אלהים (…) זוהי הבנה (…) שאינה נוגעת אף פעם על האמצע.”⁹ (למותר להעיר על החפיפה בין האמצע לנקודה.)

“והנפש היהודית מתפללת לצאתה מן האמצע, להאחז בנקודת־הפלא האחת.”¹⁰

נוכחים אנו בהפכים המצויים במסיבה אחת. לצאת מן האמצע ולשאוף אל האמצע. לצאת מאמצע האימה והאסון של הגלות, ולשאוף אל האמצע המסמן את הגאולה. בכן: האמצע מסמן כאן את האסון, ובד בבד את הגאולה.

האמצע, או התָווך, או הנקודה, כמרכז ההוויה. הן של הפרט, והן של כלל האומה העברית. אך מה שנתון לאומה אינו נתון ליחיד. האמצע, שהוא האחד, לובש שני פנים, כאשר לכל פן גורלו שלו. האדם היחיד, יימחה מן האמצע בעת מותו: “אַךְ אָנוּ לֹא נִהְיֶה בְּאוֹתוֹ הָאֶמְצַע.”¹¹ לא ‘אני’ אלא ‘אנו’, כלומר, כל אדם כמוני. ומפני מה נזכר המוות בשיוך לאמצע? משום שהמשורר רואה אותו כבעל ישות, ועל־יכן הוא מהווה חלק מן האמצע, שהרי האמצע הוא הישות. והוא כותב: “ישות המות”.¹²

הזיקה שבין ישות המוות לבין הישות העליונה, מצויירת בדקוּת בשיר הבא:

אורי צבי גרינברג אהב לספר כי בילדותו חש במופלא של המגנט. כשם שניתן לומר על המגנט שהוא מושך מתכות ממין מסויים בלבד, כך האמצע מושך אך ורק תופעות שיש בהן עצמוּת, או שהן בעלות ישות.¹⁴

בפרקי “בהרים” מתואר לכאורה נוף, אך בתוך תיאורי הנוף משוקעת חזות פנימית, כי הנפש היא החוזה (‘עיני הנפש בעיני הבשר’). יחד עם הלפיתה המחנקת של חוויית המלחמה ומוראותיה, נתון היה המשורר לתחושה של התפשטות הגשמיות; היה אחוז בהיסחפות חריפה אל האינסוף, ובה בעת זקוק עד־מאוד להיאחז בממשות, והוא נאחז באמצע כבצורך ראשוני. זוהי דבקות בהוויה, האופיינית לחייו ולהשגתו של המשורר לכל משך חייו. שהרי אצל אצ"ג אין הרוח נפרדת מן החיים. מושג האמצע אינו מקום לעצמו ולא זמן לכשעצמו, אלא מה שכוללם יחדיו, ויוצר מהות מיוחדת: זוהי הוויה. זוהי עצמות. נוכחים אנו, כי הזיקה הנפשית לטבע מעניקה למשורר את החירות שניטלה ממנו, ושהיה עליו ללחום כדי להשיגה.

התבוננות במושג האמצע בפרקי “בהרים” מגלה כי:

א. האמצע, אותו יסוד מגנטי השואב את נפש המשורר, מצוי באינסוף. אך בה בעת מצוי בחיים, ובניגודם – במוות.

“אני חי, חי… והאמצע שבחיים – אין סוף לו… – (…) – אראה מרחקים סגורים עלי ביתמותם האִלמה. ואני כמו באמצע; והאמצע שב’אין הסוף' הוא כאן, בין ההרים.”¹⁵

ב. האמצע או התָווך אינו קפוא או אטום, אלא עמוק ורחוק, תנועה. הכל חולף וזורם: “מרחק. איזה אמצע עמוק ורחוק, מאין קשר לעבר ועתיד. והחיים הזורמים שבתוך – מזכירים מימי־נהר, שכל הגשרים נתקו ושקעו בם…”

ג. הישארות בעוביו של האמצע ובסגירות מייסרת, ועם זאת תשוקה להמראה ממנו. הנפש כלולה בתוך האמצע, והנשמה רוטטת ונשארת בו. גם הנפש בדרגתה העליונה, הלוא היא הנשמה – אינה יכולה להמריא אל מה שמעבר, לאינסוף.

המשורר מבקש לנפשו שיחרור מלא. הוא בעל כנפי הכיסופים:

“והנשר מטופף אל המעין, עומד ומרטט בכנפיו, נועץ פניו במים ומרוֹממם שוב למול המרחק מתוך תאוה ורטט כנפים… ורטט כנפיו לפני עופו – זהו רטט הנפש הכמהה והסגורה בתוך האמצע, והרוצה לבוא אל הגבולים השקטים במעבר לאין־הסוף… הנשר פורח והנשמה רוטטה ונשארת באמצע…”¹⁶

ד. בכוחו של היש, או הנברא, לפעול על האמצע. גם כאן פעילות דו־סיטרית:

“הא! אותו מבט ראשון על היום המתהוה, שמכניס ריקניות בכל היש שכנגד וממשיך מרחיב את האמצע שבאין הסוף, ומעמיק ביותר את המרחק: (…) והכל עולה ושוקע באמצע.”¹⁷

אנו נוכחים בתנועה הפנימית, השופעת ומתרחבת מתוך האמצע, ותנועה העולה ושוקעת באמצע. ניגודים הפועלים זה בתוך זה, ואינם משמידים זה את זה: הם נושאים תנועה דו־משמעית ודו־כיוונית: מן הבריאה אל האינסוף, ומן האינסוף אל הבריאה.

ה. ההכרה הדתית העמוקה, שישות האדם היא נחלת הישות האלהית ואפילו העצם, הדומם, מכיל בקרבו את הטהור והנעלה: “ואת האמת הטהורה שבדומם הקר בליל־סהר זה. – –” ¹⁹

אומנם לא ניתן לצטט במקוטע, לשם הוכחה, את ההכרה הדתית הנידונה, אלא מקריאה של כל האמור בקטעי “בהרים” מתבררת לנו הכרה זו, שתלך ותתבהר במה שיכתוב המשורר מכאן ואילך. עיקר זה, שישות האדם היא נחלת הישות האלהית, שולט בשירתו. בהכרת הישות של האדם, מצויה ההכרה ביסוד התגלותו של הנצחי והאינסופי, כפי שמשיג ר' שלמה בן־גבירול. (קיימת זיקה רבת־חשיבות בין אצ“ג לרשב”ג.) וכמה עצבות טעונה בדברי אצ“ג, בעת שהוא מדבר על ייחודו האיום והבודד לצד ייחודו של רשב”ג:

לדעת רשב“ג יש ‘חומר שנוחל ישות’. אם נניח שיש יסוד חומרי במושג האמצע, יהא זה חומר במובן זה. יתכן שכך ניתן להבין את מעמדה של ירושלים בעיני אצ”ג.

ו. האמצע והמימות: בפרקי “בהרים” ניתן ערך רב למים ולאור. לעיתים ימוזגו אלה באלה. הוא כותב על הבריכה, הבאר,²³ המעיז, נהר הסאווה ודמות אדם המשתקפת במהופך, שהוא מכיר בה את דמותו שלו.²⁴ הרשמים, הדימויים, ההתבוננות, גואים יחדיו והופכים להיות פנים של כוחות רוחניים. מעין יצוא ושוב: מן הדמות למחשבה, ומן המחשבה לדמות: “מרחק. איזה אמצע עמוק ורחוק, מאין קשר לעבר ועתיד. והחיים הזורמים שבתוך – מזכירים מימי־נהר, (…) מרחק. והשקיעה היא עתה מעבר להרים הגבוהים. הסאווה שבשפלה ודאי עולה ומתפשטת כמשי רך וכחול לעומת שחקים מוטים וחכלילי־שוליים ונותנה להשתקף במימיה.”²⁵; יסוד ההיפוך העמוק וסודו, נרמזים כאן: “ויש שגם דמות אדם מהופך הראתה לי בחזה ואני הכרתי בה את דמותי אני…”;²⁶ בנות־השיר העולות בפרקי “בהרים” תלווינה את המשורר ותופענה באין־ספור לבושים בכתביו הבאים. ההיפוך החיצוני שבהשתקפות, כלומר ההיפוך שלמראית עין, יהא ביטוי לשינוי צורה פנימי, או למטאמורפוזה.

עקרון ההשתקפות הוא אחד היסודות התיכוניים של עולמו, השובה־לב במידת החופש הטמונה בו, בשקיפות הזיכוך, בהתפשטות הגשמיות, בציוריות הטהורה שלו. יסוד עמוק בשירת אצ"ג הוא הצירוף של ההשתקפות עם ההתגלות.²⁷ בכתביו מצויים חילופים של השתקפות באור, לבין השתקפות במים. בשנותיו המאוחרות יחזק יסוד השיקוף במים, על־פני זה שבאור. ההשתקפות נראית באור ובצללים. נראית מן ההתכפלות במים. האל מתגלה באור, האל נגלה במים. בשירו הוא כותב: “אֵין מַיִם בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁלֹּא יִגְאוּ / לְעֻמַּת שָׁמַיִם”²⁸ אין ההשתקפות בחינת העתקה, אלא השתקפות חופשית, נעה, יוצרת. כדברי ז'. פול: “לכן המשורר, כמוהו כפילוסוף, הוא עין: כל העמודים בקירבו הם עמודים של השתקפות; מעופו הוא דרך־חורין כמעוף של להבה ולא כמעשה מוקש מנתר יצרית.(…) לא במישברים הגואים ישתקף העולם כי אם במצולה העמוקה.”²⁹

אצ"ג כותב: “נְשׁוֹתֵינוּ שֶׁאָנוּ מַקְרִיבִים לִפְנֵי אֱלֹהִים כְּלִפְנֵי / אַסְפַּקְלַר־הָעוֹלָם־הַשּׁוֹפֵט־לְשִׁקּוּף –”³⁰; “וְהָעַיִן גַּם הִיא תּוֹקְעָה הוֹד בְּכָל עֶצֶם הָאָטוּם וְרוֹאָה כִּבְתוֹךְ אַסְפַּקְלַרְיָה בָּעֲבִי הָאֲדָמָה עַד שִׁכְבָה אַחֲרוֹנָה; וּפָנָס בִּיקוֹד – זוֹהִי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ הַחוֹתְרָה.”³¹

רשב“ג בדיעה כי הנבואה והבבואה הם משלים על הבריאה. וכבר הערתי לעיל כי להשתקפות אצל אצ”ג משמעות גלויה ומשמעות נסתרת, רבת סוד. חזוי בה מן העומד להתהוות.

ז. אחדות בין הזוהר או האור לבין האמצע:

האור הוא ממשות ודימוי כאחד: “בשעה שהכל מסביב מתמסר להרהור אחד עמוק, ונתלה כמו באמצע, ברטט זהר־הכוכבים.”³² “– – עשן מקטרתי עולה ומתמוגג באויר המעורפל, ואולם הגחלולית לוחשת ולוהטת בין ספיגה והוצאה, ונדמה שגם היא ניזונה מן האמצע…”.³³ נוכחים אנו כי באמצע מצויה הארה, נוצר גחל לוהט. מעין התלקחות במרכז: “עד תכלית התלקחות הגשמיות.”³⁴ אומר הרב קוק זצ"ל: “כל ההויה כלולה היא בנקודה אחת.(…) נקודה זורחת אחת, נקודת ההוויה, נטף של ניצוץ אלהי.”³⁵

משלושת הפרקים הפיוטיים שכתב אצ"ג בבחרותו, עולה כי: האמצע הוא באינסוף, האמצע לנוכח האל. באמצע מצויה תנועה מן העליונים למטה, ומלמטה אל העליונים. האמצע הוא בלב הזרימה של המימות. יש נגיהה זוהרת באמצע. הכרת הישות של המשורר כוללת את תפיסת המהות. האלמנטים שבטבע לובשים דמות רוחנית, שואפים אל האל, ובהם הוא ישתקף.

בכתבים המוקדמים מכיר המשורר בנקודת האמצע של האדם היחיד, שאל הכרתה יגיע האדם העברי במולדתו – אך ורק בארץ־ישראל.

קרוב לבואו לארץ, התחיל להוציא לאור את חוברות “סדן”. באלה יתברר מושג האמצע, כשהוא חדש ושונה מכל שכתב עליו בהיותו בגולה. מתוך תמורה פנימית יהיה מושג האמצע מכוון למקום אחד ויחיד בעולם: לירושלים. מושג זה נתון בעובי הזמן, כפי שהוא נתון מעבר לזמן. “והאורלוגין הישראלי באמצע כל הזמנים, מכוון במחוגיו לנקודה האמצעית – לירושלים.”³⁶ לאמצע זה יש שם, ואין הוא אי־שם בעולם.

וגם כאן, כמו בגולה, מצוי קישור מפליא בין האמצע למקור האור: “הנקודה האמצעית זורחת מעבר לערפל.”³⁷ האמצע הוא מיצוי מושגים וכוחות בהוויה. הוא ההווה העמוק. ואם בלועזית יהא משמעו של הווה – נוכחות, קיום, יתכנס בלשון העברית בשורש המלה הווה – המינוח של ההוויה. נראה כי האמצע של אצ“ג הוא פן של ההווה העמוק. וירושלים כאמצע, היא הסמל הטהור של הגאולה. באותיותיה של ירושלים מצוי צופן הגאולה: “וגבהות הכסופים אליבא דאמת, מסתיימת במי”ם הסגורה של ירושלים עיה”ק."³⁸

– “והאורלוגין הישראלי באמצע כל הזמנים מכוון במחוגיו לנקודה האמצעית – לירושלים: משיח בן־דוד איכה? – – זעקת כל הדורות. (וכשהייתי ילד ראיתי תמיד בכל ערב כעין אצבע ורודה נטויה על השמים; ואמרתי לי: אצבע אלהים היא, המרמזת לכל היהודים: הנה, שם היא, ירושלים – –)”.³⁹ דווקא כשהרעישו התותחים במלחמה, נראתה לו ארץ־ישראל יותר מבכל עת, וגאה בו הפחד “– שמא לא אזכה לראות עוד את ארץ ישראל – – ארץ ישראל לפתע, על מימי הסווה ושמים דולקים – – בבית־אבא, למראית גופים בצלותא דמעלי שבתא, שהיו דומים למלכים, לא הרהרתי בכסופין; קרקעה של ארץ־ישראל; ולעומת המות המבליח – כן.”⁴⁰ מעת ילדות מכוונת היתה רוחו של המשורר לירושלים. ואף־על־פי־כן, מה שכתב לפני עלייתו לארץ, אינו דומה למה שכתב בארץ־ישראל. כאן מציין האמצע את הגאולה:

“תָּבוֹא הַגְּאֻלָּה בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה”.'⁴¹ עוד: “יֵשׁ יוֹם – וְיַחֲלֹף… וּבַתָּוֶךְ הַזֶּה / יִגְאֶה הָאַדִּיר וְשֵׁעוּרוֹ יְסַמֵּן.”⁴²

במקום שבו דן המשורר בגאולה – שם מצוי השחר. ירושלים חוברת לשחרית. על־כן, ב“אנקראון על קוטב העצבון”, שבו לא נידונה שאלת הגאולה, מוזכרים השחר והשחרית רק בהקשר לחילופי יממות, ולא כתופעה מסמלת. ואילו ב“רחובות הנהר”, שעניינו באובדן ובגאולה – נמצא מקום רב לשחר ולשחרית. לאצ“ג כיסופים עזים אל השחר, בממשות ובסמליות. אצ”ג הוא משורר השחר, והאמצע שלו הוא האמצע הכחול.

בהיותו בשדות־הקרב, היה ניבט אל הלילה והוגה בו: "אני רואה לילה ומשיג את ישותו האפלה: “אפל. (…) ואיני מחליף את המושג. כך. עד שעולה השחר לבסוף.” ⁴³ הוא משיג את ניגודי החשיכה והאור לעמקם. השחר כאן מוחש ער לעמקי המושג. מי שחש את חוויית האמצע החריפה, שפניה אל הגאולה, מבחין עד למאוד בשחר, שהוא אות הגאולה.

עלינו לתת את הדעת על הראשית והאחרית של כיסופי המשורר. רמב“ן מביא את הדברים (בפירושו לבראשית ב'): “עץ החיים ועץ הדעת שניהם היו באמצע”. ר”ל, ראשית האמצע היא בגן־עדן. בעיקבות חטאו של אדם, נסתלקה השכינה שהיתה שורה בגן־עדן. תכלית הכיסופים של אורי צבי גרינברג היא מלכות ישראל, שירושלים היא צַלְמָהּ.

מלכות ישראל – במשמע האמצע: הוויה והתגלות שכינה. אצ"ג נכסף היות בגן־עדן. כך נוגע האמצע אל נקודת ההתחלה והאחרית.

בשיר “ירושלים תמיד” (שלא נדפס) כותב אצ"ג:

“עוד את כָּאֵל תמיד ראשית הוֹה ואמצע לבלי אחרית.”⁴⁴

העיר ירושלים היא ראשית, היא הווה, היא אמצע ואין לה אחרית. לאמצע תכונה של נצחיות, שאין לו אחרית. חידת היקום משוקעת בנבכי הבריאה.⁴⁵ (ואפשר שיש מקף בין ראשית להווה.)

נוכל, איפוא, להכליל ולומר כי לאמצע שבירושלים ישנה מידה שלא מצאנו כמותה באמצע שבגולה. זהו חילוף רוחני עמוק מכל, לא מתוך כורח, לא כפוי על־פי צו הגורל, אלא מתוך רצון חופשי ובחירה. חילופין בין אמצע העולם לכשעצמו, לבין האמצע הירושלמי. אלא שהמעבר אל אותו אמצע ירושלמי, כרוך בתודעה רבת־יגון: חורבן ירושלים שבית־המיקדש הוא עמוד התווך שלה, לנוכח עיגול השלמות. “ואני גורס ע”כ: בגאולת הכלל העברי עלי קרקע כאן – גאולת היחיד בישראל. מעבר לעיגול חזון גואל זה אין שִׁילומים ליחיד הישראלי."⁴⁶

¹

צילום: אביגיל שימל

שָׁלֹשׁ אֲבָנִים כַּמָּה מַקְלוֹת עֵצִים

            עִגּוּל שִׁחוּר הַנֶּחֱרָךְ   זוֹ אַגָּדַת

שָׂדֶה מִסִּימָנֵי שְׁיָר נִכְתֶּבֶת   מַטוֹ־טִיפִּי²

            אוֹ בִּמְמַדֵּי עֲנָק מוֹנַדְנַק הַר

שְׁאֵרִיּוֹת מִקְּשִׁי סֶלַע נִבְדָּלוֹת   בְּבֵרוּר

            נִשְׂרָדוֹת מֵעַל הַסְּבִיבָה מְתַמְּרוֹת כִּימֵי

מַבּוּל לְאַחַר   הָרַךְ נִשְׁטָף וְכָאן

            צִנּוֹר כְּצֹר קָשֶׁה הוֹפֵךְ בַּנּוֹף

דָּבָר בּוֹלֵט צַוָּאַר עָתָק נוֹצַר

            מִין אֲרָרַט   וּלְבַסּוֹף בִּגְבֹר הַסַּחַף

מַצֶּבֶת גֶּדֶם כְּתֹבֶת כְּתַב עָבָר

            מֵרוּם מִגְדַּל גְּמַלָּהּ זִנּוּק וְנוֹחֲתִים

כַּיָּאוּת לְפָרַשׁ מִדְבָּר עַל הָרַגְלַיִם

            אַךְ אַתֶּם פְּנֵיכֶם אוּלַי לָהָר

שֶׁשָּׁר הַמְשׁוֹרֵר   אֶת שְׁמוֹ גּוֹנֵז

            מִגֵּאוֹלוֹגְיָה גְּרֵידָא לְעוֹלַם אוּלַמּוֹת אֵלִים

שֶׁלְּעִתִּים שִׁירָה וְלָרֹב טִינָה וּטְעָנוֹת

            כָּךְ מִחוּץ לִתְחוּם מְדִינָתוֹ הַמֻּבְטָח

וְהַבָּטוּחַ סְטִיבֶנְס³   כָּךְ אָמְיָאטָה מָצְאָה

            גָּרוֹן וָקוֹל בְּבֶן גֶנוּאָה מוֹנְטַלֶה⁴

הַמְּחֻיָּבִים אָנוּ לְהַאֲמִין בִּשְׁמוֹת כְּבִישִׁים

            כְּ“הַר זָקֵן” אוֹ “מִזְרַח הַר”⁵

אֲגַמִּים זְעִירוֹנִים הַמְכֻנִּים נַנִּיחַ עַל־שֵׁם

            מִשְׁפְּחוֹת הַבּוֹנִים אוֹ אֲפִלּוּ אַנְגְּלִיָּה

הַיְּשָׁנָה   מָקוֹם שׁוֹטְפִים אַתֶּם אֶת

            עֵינֵיכֶם בְּעֶצֶם הַיָּרֹק עֵת כָּל

הַמַּיִם בְּעֵינַי הֵם יָם שָׂטָן

            אֹפֶק מִירַאז' תְּמוּנָה נִדְמֵית וְאֵינֶנָּה

בָּעֲרָבָה חוֹפְרִים הִנְנוּ לָעֹמֶק וְאֵיךְ

            עוֹשִׂים בָּהָר   דְּרָשָׁה מְסַפְּקִים לַמִּתְחַבְּרִים

לָעִנְיָן וְקָצָר   נִסּוּחַ קָצוּב לְמַדַּי

            כְּגוֹן “שָׂמֵחַ אֲנִי שֶׁסּוֹף־כָּל־סוֹף הִצְלַחְתֶּם”

“כַּמָּה זְמַן כְּבָר הֱיִיתֶם מְאֻשָּׁרִים”

            זֶה לֹא כְּאִלּוּ יִפְלְטוּ שִׂפְתֵי

הָרַב "אִם שְׁנֵי אֵלֶּה יִתְחַבְּרוּ

            מְהוּמָה תִּוָּצֵר"   מֵאָז דִּבַּרְנוּ בְּשִׂיחַת

מֶרְחַקִּים (מָתַי בְּדִיּוּק) קִרְבַת אֲרָצוֹת

            מְבַלְבֶּלֶת וּפָרָשִׁיּוֹת חַיִּים   אֱמֹר פֵּרוֹס⁶

אַנְטִי־פֵּרוֹס⁷ פּוֹרוֹס⁸ קָרֵב אֵלַי זְעֵיר

            הָאַגָּסִים רְחוֹב בְּאֵר שֶׁבַע נַחֲלַת

שִׁבְעָה (שֶׁבֶת אַחִים) סְעַדְיָה גָּאוֹן

            עַל־שֵׁם פַּיְטָן דָּגוּל בֵּין כָּל־הַיֶּתֶר

מַחֲנֵה יְהוּדָה   רְעָשִׁים אֶצְלְכֶם וּמְהוּמוֹת

            שָׂדֶה מֵאֲחוֹרֵי הַבַּיִת בְּפִסְגַּת קוֹאִימְבְּרָה⁹

מִשְׂחֲקֵי בֵּינַיִם   זֹאת שֶׁלְּבוּשׁ עֶלְיוֹן

            תָּמִיד הֵסִירָה זֹאת עַל גַּבָּהּ

שְׁטוּחָה זֹאת שֶׁהִזְהִירוּךָ מִמֶּנָּה זֹאת

            שֶׁאֲהַבְנוּהָ וּבָרְחָה הַגְּבוֹהָה אֵשֶׁת חָבֵר

הָאִשָּׁה מֵחֲמַת נִשּׂוּאִים בְּהֵרָיוֹן   הַנּוֹף

            מִלְּמַעְלָה יִצּוּג עַגְבָנִיּוֹת דֻּבְדְּבָן שֶׁלֹּא

יֵאָמֵן   מָה שֶׁלִּמְּדוּנוּ הָעוֹלָם עַל

            דָּגִים וְשִׁירָה   מֵחֲבֵרִים זֶרֶם דֹּאַר

תֵּן לָהֶם מֶרְחָב   מִתְרַחֲבִים עַל

            גֵּאוּת שׁוּרוֹתֵינוּ   וַאדִי קֶלְט עֵת

מֵעָלֵינוּ דּוֹרְכִים בְּדַרְכָּם לָאֲוִיר מִמַּיִם

            זֹאת שֶׁיּוֹצֵאת נֹכַח הַיָּם מִבַּיִת

חַיִּים אֵלּוּ נִמְלָטִים וּמֻסְכָּמִים לִרְשׁוּתֵנוּ

            הַמָּקוֹם הַבִּלְעָדִי שָׁם פָּסְעָה רֶגֶל

וּפְסִיעוֹת קַיָּמוֹת שֶׁל צֶמֶד רַגְלַיִם

            תְּהֵא מִטָּה זוֹ שֻׁתָּפָה רְדוּמָה

הַבַּחוּרָה הָאֲרֻכָּה מִדַּי אֶת רַגְלֶיהָ

            תָּלְתָה מִלּוּחַ עֵץ לְמַרְגְּלוֹת   כָּךְ

עַל כַּר רֹאשָׁהּ נָמוּךְ מִשֶּׁלּוֹ

            זוֹ דֻּגְמַת הַתְאָמָה   תְּזוּזַת אַנָטוֹמְיוֹת

שׁוּב נִתָּנוֹת לִתְזוּזָה   כְּגוּפוֹת בַּשֶּׁמֶשׁ

            צַד זֶה וָזֶה לְמַטְּרַת שִׁזּוּף

אֲבִיבֵי עֻמְקַת דֶּשֶׁא הִקִּיפוּנוּ חוֹצִים

            אֶת הָעוֹנָה מֵחֹם מְעֻנִּים וָקֹר

פְּסִיעוֹת בַּחֲלַל מַדְרֵגוֹת לְשֵׁם אֵיזוֹ

            יָד דּוֹפֶקֶת   סְנוּנִית אוֹ סִיס

נִשְׁאֶלֶת הַשְּׁאֵלָה גַּם שׁוּב נִשְׁאֶלֶת

            זִמְרַת לַיְלָה שֶׁל חַזָּנִים וּמְבַצְּעִים

בְּהַקָּפוֹת בַּקְבּוּק הַוִּיסְקִי   אוֹסְפִים תַּ’דֶּלֶק

            לִמְדוּרָתֵנוּ   קְרָשִׁים לְיַד אֲתַר בְּנִיָּה

אוֹ עַל מַדַּף סְפָרִים עִם

            כּוֹסִית בּוֹמְבֵּי גִ’ין   שִׁירְךָ הָאָרֹךְ

צָמַח בִּמְזִמּוֹת מַפְתִּיעוֹת כְּזַרְעֵי הָעַגְבָנִיָּה

            הַשְּׁכֵנִים לֹא הִסְכִּימוּ לֶאֱכֹל חֲשָׁבוּהָ

רַעַל   שֻׁתָּפִים לֶחָצֵר חֲתוּלִים   הָאֵשׁ

            שֶׁלֹּא נִדְלְקָה   הָרֶגֶל בְּאַל־סְטַר בָּעֲטָה

בְּךָ מְעַט עֵת הֶחֱלַפְתָּ גַּלְגַּל

            אֶת זֶה לֹא אָהַבְתִּי   הַצַּד

דָּוִד שֶׁל לֵיאוֹנַרְד כֹּהֵן וְקַסֶּטָה

            סוֹלוֹ מוֹנְק¹⁰ מֵאֹסֵף הָאָח בְּרוּס¹¹

“חַי”   סְטִיב רַיְךְ¹² בַּגְּזֻזְטְרָה ג’וֹן

            אַדַמְס¹³ בְּגַג פַּנוֹרָמָה   גֵּרְשׁוּנִי לְעַצְמוֹ

אֲפוּנָה קָנָה בְּתַרְמִילֶיהָ לְהַעֲסִיק

            פֶּה וְיָד עֵת הַדָּג בָּחַרְנוּ

שְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי שְׁנוֹת שְׁעוֹת שְׂחִיָּה

            נְהָרוֹת אֲגַמִּים וְ(כִּמְעַט שֶׁאָמַרְתִּי הָרִים)

הַשָּׁקֵט אַטְלַנְטִי תִּיכוֹן וְעַד לְמַכְתֵּשׁ

            בֹּץ בְּרֹאשׁ רֶנְצִ’ינֵה (מוּל אֲרָרַט)

תֹּקֶף קִרְבָה הָעוֹמֶדֶת עַל הַדַּעַת

            אֵי קִיר שֶׁקֶט יַרְשֶׁה הָעוֹלָם

אֶתְמוֹל מְעַט חַם הַיּוֹם הִתְחַמְּמוּת

            נוֹסֶפֶת מָחָר עוֹד יוֹתֵר חַם

כָּךְ פִינַל אָבִיב וְלִקְרַאת קַיִץ

            בְּחֹרֶשׁ מִי אֲנַחְנוּ יְשֵׁנִים   הַהַקָּשָׁה

הַמּוּזָרָה בָּאָחוּ זִוּוּג צַבִּים   כַּמָּה

            טוֹב אֶת שִׁרְיוֹנֵנוּ הִשַּׁרְנוּ   שִׁיר

קַרְסֻלַּיִם עֲרֻמִּים בִּדְבַשׁ תְּאֵנִים שַׁרְנוּ

            כָּל עֲלוּמֵינוּ וּבְתוּלוֹתֵינוּ סִגְנוֹן אֲמֶרִיקָה

עֲטוּפִים בָּעוֹלָם מְשֻׁחְרָרִים   לָגוּר בָּחַרְנוּ

            שָׁם בְּנוֹחִיּוּת נוֹשְׁמִים   זֶה לְפָחוֹת

לְכָל הַיּוֹתֵר זֶה   כְּמוֹ קוֹנְפוּצְיוּס

            אֵיכְשֶׁהוּ עַל גְּלִישָׁתוֹ דּוֹאֵג בְּאָמְרוֹ

"זְמַן רַב כְּבָר לֹא חָלַמְתִּי

            עַל דֻּכַּס צ’וּ" נִפְלָא מֵעֵבֶר

לַדּוֹרוֹת יוֹדְעִים (כָּךְ מַרְגִּישִׁים) אֶת

            כַּוָּנָתוֹ   מַה בִּכְדֵי נְזִילוּת הֲרַעְיוֹן

לִשְׁמֹר   עֶדְנַת הַלֵּב לִנְטֹר מַה

            מִּזּוּג זֶה שֶׁל נִסָּיוֹן לֹא

בִּכְדִי הוּא מִשֶּׁלְּךָ מְעַט מְעַט

            מִשֶּׁלִּי   זֶה נִמּוּקָהּ שֶׁל הַקָּצִידָה

מְעוֹפֶפֶת הֲפַכְפֶּכֶת “אֲנִי” דּוּ־פַּרְצוּפִי אַמְפִיבִּי

            אוֹכְלֵי דָּגִים וָעֵשֶׂב מְתַרְגְּלֵי חֲלוֹם

מִדֵּי לַיְלָה לְהַמְרָאָה   כַּר אֶל

            כַּר חֲלוֹמוֹת אֵלֶּה גַּם נִבְדָּלִים

מָה כְּבָר נִשְׁאַר כָּאן לִקְרֹא

            סֵדֶר אֲבָנִים דּוֹבְרוֹת קַו־אֹרֶךְ וְקַו־רֹחַב

אַךְ מַרְאֵה הַמָּקוֹם מַהוּ בֶּאֱמֶת

            שִׂגְשׂוּג אֲנָשִׁים אַחַר־כָּךְ פִּתְאֹם אַף

אֶחָד מִלְּבַד אֲנַחְנוּ סְלַח לִי

            הַחֲבָטָה הַמֻּשְׁלֶמֶת כְּלַפֵּי עוֹלָם חִיצוֹן

¹

פתח דבר

כתב הגנת השיר, כל כמה זמן ישנו אותו רצון לרושמו, לא שהוא צריך (זה ברור) אלא אנו חייבים. מחוייבי מצווה שנקבעה על סמך השנים. על עצם העיסוק לשם מה שואלים, פס־קול זה שבַּראש המלווה את כל המערכת אני–אדם. ראִיה כמעט ללא הפסק, שמיעה בשצף רצף, נגיעה כוללת גם אצבע באצבע של יד אחת, גלגל עונות שמריחים (א' דראש חודש תמוז לתפארת הקו מהירוק עדיין אל ההצהבה עדי קש), טעמים שבפה גם ללא מאכל. מה שכחתי כאן למנות. אלו מתנת הכלל. אך לנו המציינים, הרושמים, המלקטים, אוהבי הנייר לשמו, רצוי בין פיסקה לפיסקה חשבון־נפש. כעת נופל בחיקי באופן טבעי, לאחר ארבעים שנה משיר ראשון בשפה האחרת, שלושים שנה מאז הביאתני מנמל ברינדיזי אוניה לארץ ישראל – ירושלים.

נזכרתי הבוקר, חוצה שדות מוכרים בדרכי לשולחן, את זה שאמר לי אבות ישורון לא מזמן. “שפת אם יש רק אחת, שלך עברית. אמא אמרת. אבא. מה יש.” צדק האיש. האותיות, הן שליווני עוד טרם דיברתי, האחרות, של “האחרת המיקרית” כבר לא קובעות. כמו קרום אדמה שהוא לא סתמי אלא רישום מקום. מרחקים שמדדתי מצפת לכינרת לים הגדול, לעיר הרים סביב לה, שכונת תלפיות.

אלא השירה לא רק עברית היא, היא כוללנית. כפי ש“עברית” אומרים, יש גם אחרת הקיימת לצידה, לפניה, אחריה. כל הכתובות דוברות. המשורר בעל־מזג, בזה שהוא חי את שלו, חי את כולן. כמו כן כל הצורות, האחיות למקצוע, מכתיבות את רישומן בגדול. חלק יש להן בשירה, והן הן נציגות השירה. מותר גם להגיד, השירה עצמה. כך הגעתי אל רעיון הו קצידה.

א. כלי השירה עצמו, אֱמור שיר, כצורה רשמית חסרת־כל־מרכז, קצידה. מושג של צורה לשיר מורכב, סגנון קצידה, רבת־קולות, הפכפכת, משתנה.

ב. מחשבת אמת בנויה דרך צורת השיר על שאלות־“אני”. סערת רעיונות, נבואת לב. כמרבה רגליים, מרבה קולות. דכאונות עמוקים, היסוסים, התפארויות, עליות אמיצות על סמך שיחזור מוצלח של תבניות מחשבה. מה עוד יכול להצדיק את האמצעים אם הסוף אינו תופס לגבי שירה.

ג. לא רק את המקום מזהים שָׁם היינו, אך בשרשרת באים דברים שם עשינו, ונזכרים בדמויות שנפגשנו ואפילו בקטעי מחשבות לא־מצאו־קול שעברו בתוך הראש עת שם היינו.

לכל זה המנגנון נעניק את השם נַסִיבְּ ואת עצם המקום נציין כך, אַטְלַאל.

נסבתי את לבי (נַסִיבְּ), כי היא היתה ראשית הנסיבה לשנות את כל הדברים.

ד. מוצקוּת העבר. כי מה שפעם קרה, אין להשיב. זה אולי המובן הראשי של “מה שהיה הוא שיהיה”. כלומר “זה יהיה”, באשר עדיין קיים, כך ימשיך גם להיות. ולא “ההיסטוריה חוזרת על עצמה”, ניסוח משעמם למדי.

ה. צירוף מחדש. ומשם ההארכה, ההימשכות שלוחת־הדמיון. קצידה כתורת השירה ובשל־כך קצידה מובנה בערבית “שיר”.

האם מציינת היא את הצורה עצמה או שירטוט רעיון צורה.

ו. מידבר כמופת של עולם מיושב במְחִיקה. “בא בְּעִקבוֹת ונופל לאחור”. מחיקה מחייבת עִקבה כלשהי. מה שפעם היה כבר איננו.

אחיזת עיניים בעלמא. אבל כל מטרת התנועה היתה בדמות גרר, רושם שוהה כתמונת לוואי של מה שהיה הימצאות תמימה.

ז. היזכרות כקיבוץ מחדש. לפיכך פירוט חלקים דרך מערכת של נבדלים. זכירה כצירוף איברים מחדש. לפיכך תמונות ביניים של עגבים. שיבוץ מחדש.

ח. העולם כמיקום, כמו כן העולם כמיקום דמויות שהיו. אל תאמר (רק) מציאוּת־נוכחוּת. אֱמור גם קשת תנועות, אוסף תנוחות.

ט. תמיהה על השימוש במחנוֹת מידבר כמיקום משמעותי, פרידה כִּבְראשית. זו היא גאוניותו של נַסִיבְּ. כמו באסיפת סיאנס חזרה לקרוא מראות חיים עָברוּ.

י. ה“תורה” שבדבר היא התגלמות המחשבה כמחשבה, מרחפת מעל דוגמאות מסויימות בכל ממשותן המפוארת. אין תמונה לפני העיניים. אין הדבר הקבוע שבכתב לעסוק בו. “תורה” רוחנית שמיימית. המיבנה ללא מקום היקשרוּת. בלתי עגון. ללא בושה במזימותיה.

מה רצית להגיד בזה.

יא. החיה בעולם הקצידה תנועה היא. “עקב”, מעיקרא, שייך לשביל החיה. היא צורה של תחומים אל מעֵבר, מגשרת מקום במקום. עת נעה קדימה, נוכחותה בשכבר משאירה כצל־רפאים לאחור. עִקבה, רושם, מסלול, ריח, אות, ומופת של אי־התחייבות.

יב. חיית־בר קיימת בקצידה לשמש משל לחיית־בית. סיבולת נאקה כמו… גבוּרת סוס כמו…

יג. אני מדבר כאן “תורה” תמימה כתורת ילדות. תורת מיניוּת. אני ממציא תבנית שקוראים לה “שירה” שאני אבחר לכנות אותה (כעת, למשך זמן) קצידה.

יד. הוֹ הימצאוּת העדרוּת. לבטח הינכן הלחם והיין של קצידה.

טו. יצוג מצב (כך נדמה) שאינו יחיד במינו אך רוכב בעקבות דגם. מושגים כמו חלל וכוח התמדה.

טז. אַטְלַאל. המשאיר מאחריו הווה קיקָיוֹן־דיוֹנָה למען עבר מוצק ומוחשי. שלוש אבנים כמה מקלות עצים עיגול שיחור הנחרך זו אגדת שדה מסימני שְׁיָר נכתבת.

יז. אַטְלַאל.מושך את ההווה מתחת הרגליים. מגלם “לא־כָאן”, מקום אָחֵר. כך לרוכבים התאומים המחכים נחשב כאילו זו נשמתו שעזבה את גופו, וחייבים לקרוא לה (לפנות לה דרך) חזרה. זו קריאה לאחור.

יח. לא כמו אצל ג’ויס שם מראה מסויים מזכיר למישהו “מטרת הנסיעה” אלא שבקצידה הוא מסיר כל מטרה אפשרית להמשך נסיעה עם משמעות.

יט. כך בקצידה היזכרוּת היא מה שכבר נלמד או התנסה בו. אך זיכרון פעיל כמו אצל קוואפיס הציווי “גוף היזָכר”.

כ. “לדעת משהו מבשרך”. איזה סוג דברים אפשר לדעת בזו הדרך.

כא. אם נשתמש בביטוי “דוגמה סמוכה” לסמן מיבנה הגיוני או מושגי המשמש דרך מחשבה בתחום ניסיון מסויים, כי אז צורת הקצידה “אב־דוגמה־סמוכה” היא לשירה כולה.

כב. לאסוף חזרה, לקרוא חזרה, לנעֵר את הזֵכר, להעלות זכרונות, להרהר, לשים לב.

כך אַטְלַאל הַפְעֵל בקבוק שליד המשאבה כמו להפעיל משאבה במים כדי לשאוב מים.

כג. אבל איזה סוג של זֵכר, מין יֶדע על איך עבר משהו בַּעבר (פחות או יותר). או הסוג השני, כאשר פתאום נדמה ששוב הכל קורה.

כד. “הבטן זוכרת” איכשהו ניסוח הגיוני יותר, וזה בדיוק עצם נושא “מישחקי הביניים”.

איך אצל לוק. לזכור זה לתפוס איזה דבר בעזרת הזיכרון. או במודע שאכן ידוע היה או נתפס מלפנים.

קולרידג' דוחף את עצם ה“לזכור” לשטח תינוקות דרבנן וחיות, כלומר “להכיר”. רק אדם, לדעתו, יכול להיזכר.

אך למה, הגד לי, הלוא הזיכרון נפעל בזה ששוב דולים, מקבצים מחדש בזכוֹר לו השימחה שהיתה, בזכוֹר חלומותיו שנתקל בהם. התחלת תנועת קצידה היא מעין “ואז הזכיר לו לעצמו מעט, אחר־כך אמר”. לדלות, להחיות או ליצור שנית גיבובי דמויות, גיבושי רעיונות.

כה. משלל סידרת נשים, שלוש ארבע. עצם היכולת להחיות רגש, שונה לפי העוצמה. בתפריט קצידה קל יותר להיזכר בטעם חמוץ להפליא, או מאידך מתוק, או מר, מאשר בתפל.

הגבהה בקצידה, בְּהירוּת שנבדלוּת היא, דייקנות.

כו. טופוגרפיה של קצידה. תחום פרישתה, תפוצתה. הרשת שבה, והקשר לטופוגרפיה רחבה יותר בעולם הגדול.

שמות מקומות על מפה והמקומות עצמם עם מרחקים אמיתיים ותכונות, ושמות מקומות ברשת השיר עם היבדלוּת ומרחק של חלקים.

יחס – כמו בקשר פנימי – דרך הַפְרדה.

כז. תנועה ומעשים בפועל בקווים מסומנים שאחריהם עוקבים בסבך רשת מלים. כמו בהתפשטות החלקית של מפה. העיר האחרונה המופיעה מלמעלה ומה צפונה ממנה. הנחל שזורם עד קצות שוליים.

כח. קיום דובר־משורר. ממלכת החי והצומח, חיות־בית, נשים. הנשים מתקשרות כתחנות־ביניים במסע.

התפרצויות לתוך הנוף של התערבות מזגי־אוויר.

כט. עלילה כמשתנה, עלילה כפוליטיקה בין־שבטית, עלילה בהתרחבות גינונים מקובלים. הריסתם דרך הכרח, מאוויים מוזרים או יהירות בעלמא. קַבָּלתם, לדוגמה, כל כובד נקמה.

ל. קרב כצורה של שיחה, כמו דיון.

לא. צמד הפרשים המלווים. משמשים לעיתים קרובות בדומה ל“פרספקטיבה” בציור. חלון נפתח על נוף במרחקים, עלווה ירוקה ברקע קדמי כמדידה לזינוק אל תוך חלל.

חייבים כניסה רשמית אל תוך הנוף. יורדים אליו, צונחים מן החיה עת הרֵעים, הפרשים המלווים, אוחזים בבהמות הרכיבה ובזה נותנים לנוף (אליו נכנסים ביחידות ומתקשרים) הרחבה תעלומתית.

לב. לתוך עבר תמיד נכנסים דרך דלת (עקבות, סימנים) שציריה הם הוֹוֶה, קישורֵי מצב.

לג. קצידה. ובאיזה מובן היא יצירה של עולם. איך נברא אותו עולם. כדוגמה, קח יצירת “אתר המחנה”. עוצרים באיזה מקום (אך לא בכל־מקום) ועל־ידי כך יוזמים הימצאות, ועל־ידי כך מגבילים חלל מסוים. כאן.

לד. התנועה המורכבת. אל"ף, הגעה ממשית (חניה) שהופכת סיבה להרחבה אל תוך חלל אישי ציורי, תלוש מהמציאות.

בי"ת, לעקוב אחר השבט החסר את הנשים שבו. מנסה לאתר את מיקומן העכשווי בעזרת הארכה, שמבוססת על ידע ומעגלי אפשרויות.

גימ"ל, הנסיגה או הליכה לאחור בזמן (את הזמן להוליך לאחור) להצל חללים שמִלְפָנים. מְנִיָּה, באפשרות בחירה בימתית.

לה. טופוס. האידיליה הקטנה או “אֶפִּילוֹן” של האלכסנדרונים כאוֹרֶך (למעשה “אורך שכנגד” כדי להבדילו מ“אֶפּוֹס”), ואורך קצידה. השְׁוֵה הקאנטו של דאנטה.

לו. אימרתו של אל ג’אחט' שתוכן שירי (“אל־מעני”) מפוזר הינו לאורך כל הכביש. עיסקת השיר היא רק לבחור ממנו ולעורכו בסדר.

לז. חיפוש אחר ממשות החוויה באזורי משמעויות לוואי רומזות. אך האין זו הגדרה של שירה.

לח. הנַסִיבְּ. מחנה (עכשווי) של אחד על אתר (קרא אַטְלַאל) החניה שכבר איננה.

דהיינו, סותר היעדרוּת בנוכחות מוגברת. הימצאות, כמו היעדרו המוחלט של ירח מבשֵׂר סהרון ראש חודש. כמו ירח מלא, שמשמעותו (לאחר־כך) התמעטות.

לט. אולי ציד החיה כשלעצמו יכול לשמש צורת התקדמות בקצידה. עצירה, רחרחנות, הקשבה, סבלנות ההמתנה, התגלות.

מ. רקע טהור (אם כי ריק) אך מאווהוּ של המשורר־צייד במיקרה זה הוא הימצאות מתוגברת של הממש הנעדר.

מא. ללא ספק העבר הוא ה“אמיתי”. היבצרות מִקשַׁת עינבר. המוצק ולא ה“רֶגע”, נזילות ממשית מיקרית של חומר דביק.

מב. השיר המורכב שהוא קצידה.

מג. כוחות הדמיון כך הם (הרפתקת תגלית) שפעולה זו יכולה להוביל את המשורר ל“אתר־אמת” של הרפתקה ממשית.

מד. ברור לי איך מפזמים הננו רק שירים נושנים או שאולים. הסיפור מֵחדש בשפה שלנו.

מה. שלל שינויים על הבלתי משתנה כמו במדריך לסקס.

מו. עקבות ומחיקה. “את גלימתה גוררת על עקבותינו”. התגלמות והיעלמות. משלי פרק ל' (לפי הזיכרון), נחש עלי סלע, שובל אוניה מתקפל אל תוך עצמו. עוקב אחַר ונופל לאחור. קו דק של ענן עשן עולה ואיננו.

מז. רוחות. דיונות משתנות, חולות משתנים לצחוק עושים חיוניוּת עקבוֹת אנוש. “את גלימתה גוררת על עקבותינו.” זוג, טרם ביצעו את זה שעומדים לבצע (בדיעה אחת לעשות) וכבר עסוקים בלמחוק, בלהשמיד כל זֵכר.

מח. זרויות ראִיה בשיממת מידבר. חוסר פרספקטיבה מחמת ריקנות. כנגד מה לקרוא גודל.

מט. הציידים בממשלת “סימן”, דוברי קצידות אלו.

עשָׂיו רב־אמן צַיָד פרא אדם ויעקב תם “יושב אוהל” יוגב.

נ. בת־יענה, “עוף גמל”, הגדולה בבעלי־כנף. גרגרנות ללא כל הבחנה ותאווה לחומרים קשים שהיא בולעת להקלת העיכול. שטויות, סיפורי סבתא.

נא. נקודת ראיה. רכיבה על גמל (“נאקה” אימרי) בשיממון מידבר “דימוי מיבצר”. נוראה בגודלה (בשטחי ערבה) כך ל“פיסגת הר” דומה.

נב. עקבות סימנים. אמת הם סוג כתיבה מגדת כל. מספרים הם.

נג. עדויות. מה. מי. לכמה זמן. שיח זה משולל תותים. עומק תעלות מיובשות מראה כמות המים שעברו, או משהוא רטוב עדיין באיזה מקום.

נד. צואת חיות, עור שנשַׁר, גוש נוצות מפוזרות המסמן טבח. שבילי הדם, ליחה, ריר, הפרשה.

נה. מסע קצוב (רַחִיל) ברור הוא, ובה בעת מסע לעבר חלל שהוא קטע ממסע ארוך יותר לעבר אורך חיים שמחלקת הנאקה עם האדם.

באורך ימיהם קיימת חפיפה, חיה מבוייתת ואדם וחיית בר. כמו כאשר אריה מבקר בקביעוּת בחתך טופוגרפי מסויים, הוא גורם שואה (הוא זה שעוקבים אחריו).

לבסוף אישיות מקבלת סימון מיוחד, אופי. כמו פסים אלה, למעלה, על כנפיים פרושות של דוכיפת. בזה הצִיבּוּעַ, מערכת זו של כתמים, של חלוקת צבעים משלימים.

שָׁם תנועה משוגעת של נקר. אות וסימן שלו היא. סוג נתינת שמות קדם־כתבי, דהיינו דברים לעצמם, שמות לפי התאמת תכונותיהם. אין צורך לרשום, לאיית. אגדת מידבר היא, זו ההכרה השקטה. הקלטה.

על פי באר מפוזרים עדי עדיים.

נו. זֵכר משולש (באימרוּ־אל־קַאיס) של התעלסות. אֵם (כמו־כן אולי אשה מעוברת) במשך זיווגה מפנה אל תינוקה הבוכה חלק גוף עליון להגיש שד.

מצב התנהגותי מורכב, שלא להגיד יותר.

נז. ציטטות של דו־שיח. קטעי זנבי שיחות־ממש שבזיכרון. נוכחות מרחפת מבעבעת חולפת מעל הנוף.

נח. אַטְלַאל (אתר האש הנחרך) שם המשורר־גיבור מגשים היעלמותו.

“תפוגת הנושא בשדה האחר.” כך ארנסט ג’ונס דיבר על “א־פא־ני־סיס”, אותו פחד שלא נראה חלילה היעדרות הערגה.

נט. שרשרת אהבות, קטעי אהבת־ביניים. מחסור אחד על השני מגוּבב. או כתורת דון חואן, מחסור שנולד מהזמן הקודם המצליח להיענות לְמחסור העולֶה מהזמן הבא.

ס. סביב הרגע החי מרוכז כל־כולו של דהיית המשורר־גיבור. ובכך עסוק בלקרוא עִקבות עצמו.

סא. איני בשום “חיפוש אחרֵי”. אני מוצֵא. פשוט להתכופף ולהרים את שמוצאים.

סב. מורה נבוכים. לעולם לא משהו ללא ה“עוד משהו”.

סג. הוֹוה משתוקק לעתיד ועתיד נמשך חזרה לעבר. כאן כל האדם נוגֵע בְּדבר מוצק אחרון בכדי שוב לרחוש עֶמדה לעבודה.

סד. סימן אינו סימן עד שֶׁלִ“קריאה” ניתַן. קודם צריך להבחין בו. מכאן תחילת האַטְלַאל.

(אות המתחילה להיות בת־תפיסה לַמשורר־גיבור ובאופן שונֶה “בלתי־נתפסת” לפרשים, רֵעים מְלַווים, תאומֵי רכיבה.)

סה. לשניה תופסים את זה ובעת־מעבר ונותנים לו שֵׁם “הֹווֶה”.

סו. ערגה כזִכְרון ערגה. תִדלוּק ערגה בהצתת הזֵכר. זיכרון בערגה הוּדלק.

ערגה היא זו כבר כל אחד יודע.

סז. אַטְלַאל. כוח של אבֵדה גמורה מזדקר משארית מחיקה.

סח. רשימת הנשים כסידרה פשוטה של זכרונות מתקשרים לחלקי גוף מוחשים. מזכרת־ניצחון של אברים.

סט. קצידה כסוג רשת־דייגים מגולה שזורק המשורר מקיפול־מוכן על יד שמאל (לעבר חלקת נוף־מידבר) ובכך מייחד לעצמו סלעים ומים וחלקת ביולוגיה־ימית אינסופית.

ע. אַטְלַאל. נסיגה פשוטה מזרם החוויה, סירוב עקשני של ערגה־בתנועה. אם לא תהיה מוכן מעט להפסיק לזרום, לא תמצא גישה לרב־קוליוּת הרומזת שזכות עולמךָ היא, הבלעדית, של משמעות.

עא. תודעת המשורר־גיבור עוברת (ללא־הפסק) מאילמוּת שטבעית היא לו (צופֶן תכונת לבו) אל נכונות הדיבּוּר, השייכת לו לא פחות.

עב. נֵץ־דרור הלֶבאנט הנראה דרך מִשְׁקפת חָבֵר. חזה שזוף כתום (הרומז להשפעת השמש) חזָרה אל צמרת האורן. גֵווֹ נגדֵנוּ ראשו סְבִיבוֹל. הממשי הוא זה ש“תמיד חוזר לאותו מקום”.

עג. המוחשי אינו מחכה לכלום. בזה תוכל להיות בטוח. במיוחד לא למשורר־גיבור. כי צל תקווה אין בו כלפי המלה.

עד. כשהוא מאבד עצמו בתנוחת מאזין, נסחף אל פרידת אפיריון הזולת, רק אז ובתנאים אלו הוא מסוגל לגלות מטמון־בעל־משמעות בנוף־מידבר. כי עוד לפני רגע נדמה היה כולו אבידה ושיממון.

עה. השתנות הנחשק נהפכת יסוד לברית פה־אל־פה ללא־אשליות אך מאוד נלהבת.

עו. לא חשבון־נפש על מה שהיה, עיצוב מחדש של מיבנה עבר פרטי בחזקת ערגה.

עז. בכל רגע של כתיבה־מחדש (הוֹ עבָר עבָר) זה שכעת נוצר משמיד את קהל קודמיו. כך תהליך המחיקה הולך ונמשך ומשאיר אחריו תוספת עקבות טריים. צבירה חופשית זורמת.

עח. ספֵּק פיסת טופוגרפיה זמנית (על תנאי) להשׂתרעות אברי ערגה ולמחוזי חפץ.

עט. רחיל (רכל, ממקום למקום לנסוע, אולי קשור ל“רגל”). היציאה על גֵו חיה מוכרה בתפקיד הרדיפה, ערגה.

צֶלם נָע של ערגה בתנועה מנקודת הכלום, שָׁם אני.

פ. המשורר־דובר־גיבור. הנושא האנושי ריק, נייד וללא־־מרכז.

בנקודת אַטְלַאל “רֵיק”. במעבַר אל רחיל “נַיָּד”. ו“ללא־מֶרכז” על סמך צירופי השבטים הנרחבים וצירופי תפוצת החיות.

פא. תגיד שיירים נשרדים. אֱמוֹר האופי האינסופי הבלתי נשלט של ערגת בני תמותה.

כמו רדיו בסרט המצוייר. הַכה אותו, רַסק אותו, מעַך אותו, זה ממשיך לנגן. ועד למחול שני חוטים שרידים ממנורה שבורה אחרונה המשדרת ניגון.

פב. היעדרות והימצאות כקריצות עין אחת, אך משוזרות הן. הוא מסוגל לעצור ולראות את שֶׁשָׁם לפניו רק בסיוע זה שהיה שם.

פג. השוּרוֹת חיות חיים משלהן. לעולם לא רפויות, חסרת אופי. מתוחות, ערניות.

פד. ובזה מעוררים תחושת מרחב, תכונת חלל, בחוֹפפוּת.

פה. הסתובבויות של מחול פולחני בביצוע פרטי. תנועה תנועה כעקבות בחול. הכל נרשם, ונאהב בשל עצמו.

פו. קצידה אמרת. להביא הרבה דברים שונים ומשונים על־פני מישטח. נוזלית, כֵן. בעלת עוצמה, בהחלט. ומשתָנית.

פז. כוחות מנוגדים, עובדים כאן בפומבי, במלוא מהירות.

פח. הקיים סולם של נשים בקצידה. התשובה. “שלילי.”

פט. בכדי להבין עולם מידבר על מושגיו (זה שמקיף אותנו), בעורמת הדמיון הקֵם מושגים בדויים. אין חשוב מזה.

צ. יהי מה ויהי מה, למחכים שם על בהמות רכיבתם, תן להם. לדרכנו שולחים אותנו, כאילו ציצית גלימת הכּעבּה לנַשק.

צא. מי הוא זה הממשיך למחוק לנו נופי נשמה, גורם לנו שחר שחר לקום מחדש, זוכרים לא לשכוח נוסחת המלים.

צב. הנַסִיבּ. מה מהנַסיבּ. אֵילו גמלים לאיזו ריקנות מתקרבים. זה שעתה יורד הוא הטרוד, עומד להפליג לאותו מסע לאחור מעצירה עכשווית לאחר־כך. פעילות חיה בוערת.

צג. ה“סחף־דחף” שבו. נקרא לו חולות, תרבות דיונות.

צד. סוקר את העולם כולו לקומץ חומרים לחבר בהם את הקצידה.

צה. כאילו כמה שריטות עלובות מעורפלות על פני הקרקע בשׂוֹרה בישׂרו.

צו. מטייל לבד במידבר תחת שמש ובדידות, בדרך חזרה מוצא (עד כמה שמוזר) חתיכת עגבניה שנחלקה משתי פרוסות לחם, ומסביב קילומטרים מידבר. ולפי ההרגשה אין איש.

צז. חלון שבחוכמה נשרד בַּזמן.

צח. הכתיבה, לא זו על הקיר, אלא שם מתחת לעקבותיך. קופסת הסיגריות הדהויה בה נתקלתָ אתמול שוב היום נתקֶלֶת. כמה עונות תוכל להישרד לפני שתישאר “בזיכרון בלבד”.

המיוחד שהוא חשבון כל הפגישות.

צט. כשאומרים “במובן מסוים” הלוא ברור לנו שבעצם כמעט הכל במובן מסויים. מוטב ש(באומץ) תגיד כמומחה המידרש, אין… אלא.

ק. לרכוב אל אנשהו ב“מערבון” ובקצידה, הוא להגיע משום מקום.

קא. דבר אחד לגמרי ברור בעניין תעתוע מידבר. זה שהוא חד־צדדי.

נפֵרש. אתה רואה את התעתוע אך כיוון שהתעתוע אינו שָׁם כלל (אם נכון הדבר) הוא לא רואה אותך (קופסת הסרדינים של לאקאן).

קב. אינך יודע כמעט־ולא־כלום על “מידבר”. הוֹדֶה בָּזֶה.

נכון, מובטחני יש הרבה יותר לדעת על מנהטן.

קג. לשנות את הטבע שינויים קלים כדי למצוא את עצמנו. עצים שאספנו ערמנו וטמנו – שוב מצאנו בלתי־נגועים.

קד. המדורה האחרונה במצב גחלים בוערים מושקטת בזרם שתן. בערימת אבנים שנוקתה וטוהרה בגשם מריחה איזו חיה את מציאותנו.

קה. קצידה. כל קשת אמנות הדיבור מההירהורי ועד ההכרזתי.

קו. קצידה ושיטות זיכרון. אלה אבנים ליד אותם שיחים ליד אותה תעלת גשם מעוררות תמונה אֵיזוֹ.

קז. מתהלך דרך השיר, סוקר אֵילו צעדים עליו לקחת, אך לא רוקד אותו ממש, רושם אותו, מצביע.

קח. המחשבות החלו עם המלה, שם החל גם כל הרצף. אך מה הופך אותן לרצף.

קט. האם רצים הירהורַי סמוך לדברַי כלאחר סוסה, סייח. בכל עת נותן לב לכל ביטויי החיים שבַּשפה.

קי. טיול דרך ארץ לא מוכרת. משאיר פרט לבוש על שיח וסלע בנקודות שונות שבנוף, לאספם בדרך חזרה. מסמֵן את הנוף עם “זֵהוּת”.

קיא. מְנֵי־מוֹן. יחידה מוצעת המוגדרת כשינוי הפיסיקלי הקטן ביותר במערכת העצבים קודד זֵכר אחד.

לפי בשורת תורת קצידה, הזמן להתחיל לאסוף יחידות אלה של זיכרון הוא כשהן בשֵׁלות, מייד.

קיב. “שממה” אמרת, שָׁם דברים בעלי משמעות בולטים כנפרדים מבודדים מול רקע ללא הבדלים. בנוף פרטים קטנים זוכים לשֵׁם, מרחקים רחבים סובלים היעדר שֵׁם.

קיג. קצידה. סוג הכרה והוקרה עם ערך קצוב. שינוי צורות חפצי עולם מסתם עצמים לסימוכין אישיים.

השיטה צנועה, תוצאות לגמרי־מעֵבֶר.

קיד. אתר מחנה שהיה (אתר קיים מרוקן מתוכן) הוא הקֶשר שבַּמימחטה שחייבים לעבור.

קטו. הפרשים התאומים מבחינים, ברגע שהמקום נתפס כאַטְלַאל, נושא הקצידה שקע בשרעפיו.זה רגע כמו מנצח תזמורת מרים את פניו, מסביב מסתכל, ומציב את שרביטו.

קטז. מה משמעותה השימושית של נקודה זו בזמן, דהיינו ה“עצירה” של אַטְלַאל.

לנקודה עצמה אין מישקל־של־ממש אלא כמקפֵּצה, קודם לאחור, אחר־כך קדימה (אם ברצונכם, ההיפך).

קיז. המראה (“פְרֵיים”, “שוֹט” במונחי קולנוע) בחלון חוכמת הנושא־דובר כדמות בצילום.

קיח. ב“קָראֵנו” נוף, זְכור ובל־תשכח “מרחק”. שְׁמור מושג של פתח או “פתיחה למרחב”. הנושא־דובר שלנו סגור בתוך עצמו.

קיט. שוב אַטְלַאל. האם זה הֶקֵש־הֶסֵק. האם זה מראֶה־ראִיה. האם זה תרגום. האם זה מראֶה ותַרגום. האם סוג של הירהור.

כאילו, במו עיני, ראיתי הֶסבר.

קכ. קרני מישוש משליך, דהיינו, קדימה מאיר. שולח הלאה ברקי הרְחבה מעל לְמקום וּזמן.

האם אותה שיטה לשימוש הארה לאחור. הארת העבָר.

קכא. כעת מדקלם הנושא־דובר־משורר את שרעפיו לעצמו.

על סוסך עלֵה, הוֹמְבְּרֶה, וּרְכַב.

קכב. משורר מוציא לפועל שם־עצם כמו “פֶּה” בקראו לו (בלי לבטא את השם) “מאורה עם שיניים”. האם זו קדמוניות השפה. תביעת שטח תמימות (כאילו) ובחזרה כמה צעדים עד לקביעת המלה.

קכג. “השְׁאלה” אולי היא היולית. “ספינת מידבר” להצגת גמל מעט ילדותית בזה שעומדת על מושג הובלה של זו “חיית הובלה”.

“אוניה” נצמדת אל נסיעה, “מידבר” אל חלל מוחשי, שְׁמָמָה כאן. במקום מרחבי ים שוממים.

קכד. כותב כל זה לא על קצידה מציאותית אלא מייצר מושג עם כוונות משֶׁלי, להשתמש בו ביודעין באופן בלתי הוגן, מונח קצידה.

קכה. מה מסגנון קצידה חופף או אולי אפילו מציג את כלל השירה. האם זה כמו לחפש אחר דמיון תורשתי מילד אל כלל המשפחה.

קכו. אך אנחנו נתרכז בדיבורינו על תנועה, הֶרגלים אופייניים של תנועה.

(איך מרים יד, איך מחזיק ראש, איך לתאר הנעה קדמית המיוחדת לה. ואיך ובאיזו מידה תופסת המציאות עולם חיצון.)

קכז. הנשים המורכבות של נַסיבְּ. יש להן אותו קשר עם המציאות שלצרור פרחים עם פרחים ממשיים בשדה של ממש.

בשום מקום לא תמצא אותן באותה דחיסות, סמיכות, צירוף, חלוקה בעולם המעשי שהן מייצגות.

קכח. הנשים מממשלת פרחים עושות את התנועה (מנסות לתפוס את התנועות כולן) של תמציות הפרח.

הן אולי מה שפרח לעולם לא יסכים להיות.

קכט. “חוסר אי־בהירות, חוסר אי־ברירות.” מידת עורֵךְ של חלום בעת החזרה עליו. כל הֶחזר כזה הוא מַצָּג מטעה, תיאור לא־נכון של רצף פְרֵיימִים אמיתיים.

אך מכיוון שזה “הַמַּצַּג החלקי” הניתן לנו, הוא חייב גם לתפוס את מקום היִצוּג עצמו.

קל. קשיוּת וקטנוּת הגללים. הִלכָּך “לגרגרֵי פִּלפֵּל” דומים. מה שפעם לתותים דמו, שחורים, רכים, משומנים.

קלא. פצעים על־פני קרקע שמספרים הכל. כמו שבט אפריקאי קדום של לוחמים, בזים לחקלאות. כמו “לשרוט את עור אִמֵנו אדמה”.

קלב. אחד הדברים שמשיגה שיטת “שאלה־אל־עצמי” הוא חידוד הכלי “שְׁאֵלָה”.

קלג. גורל אדם אחיד, בלשון קצידה. מִפְּגִישות ופרידות לא נמלט איש.

קלד. הצימצום לפירוט פרטים בתיאורי שירה דומה לתיאור דבר לגמרי לא מוכר. כלומר, מנסה להסיר כל דיעה קודמת שיהא דיעה מראש.

בזה המרחק יכולים הם להיות סוסים או פרות, אף שידוע לי רק על סוסות וסייחיהן הרועים בזו התלולית הרחוקה.

קלה. קצידה. אל קיברות התאווה נוסעת היום ומגיעה שָׁם בעָבָר. חשבון כולל הוא לעשות דָבָר מלא־כלום.

קלו. כי נוף דומה לקריאת מלים על דף. אי אפשר לקבל את כולן בבת־אחת. חייבים להתחיל ממקום מסויים כמו הוֹקְנִי־צַלָם מנעליו שאין לטעות בהן עם גרביים בצבעים שונים.

האם כל צילום פולרואיד בנפרד הוא “מבּט”.

קלז. נַסִיבְּ ממקום מסויים מתחיל תמיד, אף כי קצידה פותחת מנקודת “עצירה” העוקבת אחר מה שהיה קודם.

מאחר שיש דבר שמציינים כהתחלה, יש גם דבר שמציינים כהתחלה שלפני ההתחלה.

מאחר שקיים דבר כ“משהו”, גם קיים דבר כ“לא־כלום”.

קלח. “לא־כלום” הוא הרקע שעליו דורכת קצידה.

קלט. הפרשים התאומים והמשורר־דובר־נושא על אדמת האַטְלַאל. שניהם רואים אותו דבר אך חשים את זה אחרת.

“הם” אינם מריחים את הריח שיש שָׁם להריח.

קמ. אבן־אח חרוכה, גללי עיזים, שיח חסר תותים. כָּרגע אתאר את זה אחרת. כמו ה“שוויון” המשונה בין הדברים. רק על־סמך סמיכותם הם מספרים אותו סיפור.

השיח כמו שהוא מוביל לשיח מלא תותים ותנועות הפרידה. הגלישה אל הזַא’ן (זֶה אָן).

קמא. “צמחים”, “עצים”, “תעלות מים”. מה שהם הינם, שֵׁם/הגדרה. ואפילו שֶׁמַע אותו שֵׁם. ומה שהם לנו. במה הם נקשרים מלבד בעצמם. הדבר ביחודו המקורי הקדמוני וכמו כן הדבר עם זכויות חופש (ובמה אֶתחבר). האם זה מישחק של עולם ונֹושֵׂא.

שלושה דברים אני שומע בעת ובעונה או לבחור אוכל רק שֶׁמַע אחד.

קמב. מנוסים הננו בביטויי המחשבה. אנו חיים דרכם, ובתוכם.

קמג. כתיבה היא טריפה של הדברים שבעולם, כל־עוד יש נושא.

קמד. כלומר, כל דבר, כל שתרצה, נקודת אירגון הוא, שריר וקיים (או, בסיפורת, כל נקודת מבט).

קמה. בשפה אפשר להשקיף מנקודות ראות שונות והן נשקפות בקֶשת מושגי מובן.

כמו פיסת נוף בשְׁטִיפְטֶר. קודם חוצים, אז בהר עולים למבטים משתנים. כביש עולה מכינרת קו־אגם לאיילת השחר עם מבטיו השונים, כעת לימינך כעת לשמאלך של אותו אגם. ברי־סמכא כולם כהערות על מה למטה.

קמו. כמו הליכה בתוך ציור נוף סיני. פעם בוחרים את השביל לימין ופעם אחרת נמנעים ממנו.

קמז. שימוש מוטעה ברשות של הביטוי “אני תמיד” או “תמיד הייתי” המרמזים על אין־ספור חיזורים וכמעט תמיד מבוססים על פעם אחת או פעמיים־שלוש (הייתי מסתכן).

הואיל ואי אפשר לשנותו או לחזור בו, עשינו (אמרנו) וממשיכים לעשות (לומר) ללא־סוף לתוך הוֹוֵנוּ המתקדם והולך אל ידי העתיד.

“גם לנו אחד כזה היה.” מתי. לכמה זמן.

קמח. מה טעם להוסיף אור על אור. איך בזה תרבה דַיוּתוֹ.

קמט. קצידה (מושג קצידה) חייבת להיות סיכום כולל (הפחתה) של כל הקצידות (לא פחות מזה). הסוטות, סוטות הן רק מאיזה מופת לא־קיים, לא שימושי במיוחד.

קנ. תבניות פניה, התעוררות, עמידה־על־רגליים, איסוף לבוש, רחיצה, לא “לדוגמה” הן, אלא המורגל. כך קצידה, על מיבנה, אפשר להפכה, לסלפה, להטעותה. לכן חוזרים על זה.

קנא. ובכן לא אמת מדוייקת, על־אמיתה, ללא־סטיה שדורשים מ“תיאור” אלא משהו בקירוב ל“מהוּת”.

קנב. קצידה לעומת סילסולו המיוחד (אי־אפשר לטעות בו) של שַׁחרוּר. לבסוף המובן סתם שיר, זמר, פיוט.

אחריה עקוֹב עד למיפעלו של לורקה מרובה־קולות.

קנג. גשש־בדואי עוקב־עקבות של קצידה. קריאת עדויות כצורת ראִיה בִּפנים ובפנֵי עולם. ובכן מצב גֶּללי חיות. קשיותם, שַׁחרותם המרוכזת, הצטמצמותם, הצהרה היא כאילנֵי־עירום המצביעים על עונה.

קנד. ראִיה, אֱמוֹר, כְּהתרה, כחדירה.

קנה. אנחנו מנסים להגיע למושג קצידה בדרך ילד שמגיע למושג “עץ”.

הערה. אפשר לשים לב לקופסת המרלבורו על השביל, אבל האם אפשר לדעת כמה בני־אדם הרימו אותה לבדוק אם אכן ריקה היא, לבחון אם אולי משהו בכל־זאת יש בפנים.

קנו. ובכל־זאת, ניתן לדעת, “זה הענף בו יושב־לו הנץ”, לוּ לפחות היה כאן.

קנז. לוודא באופן על־טבעי (את העובדות) היכן היינו, לאן הולכים, היכן אנחנו, כְּרעבון גורי־זאב על־סמך יללות.

קנח. צורת ציווי על חולצת־טי מודפסת, “חַשׁוֹב קצידה”.

אין זו כי אם “קְרָא” את העולם.

קנט. חשוֹב על פירוק וחלוקת אברים (לפי התור) כתנועה הפוכה מלזכור. כמו בניה לאחור. כלומר, פירוק ביקתת הקייץ שֶבְּכרם. חזָרה אל קרשים ומסמרים.

קס. אם יש דבר אחד שקצידה איננה, הוא “סיפורי זמנים עָבָרו”. אין שום תחושת “בשכבר הימים”.

מִיידוּת היא מסלולה, תכיפות, ודחיפות “זה הרגע”, אשר מושגת (חלקית) על־סמך “הגעה” ו“עצירה”.

קסא. זו הַזְכירה פעולה מרצון היא. המשורר־גיבור־נושא יורד מבהמתו כדי להתמסר לפולחן הזכירה, או ה“סימן” מכריז והוא מדבר מעצמו אל עצמו.

מה שיעשה הגיבור עם אותה אות התחלתית עניין אחֵר. זה עניין השיר.

קסב. סימנים לביטוי הַכְרזה באים רק בנוכחות “קורא”.

קסג. אין פלא שלכל פרידה קימעה מה“סִירְק מֵדְרַנוֹ”. מטראז' אוהל יורד עם חבל־כביסה תמך בלבוש משפחה וחיות מחדש אסופות כאות ליציאה.

רק מעט סיד על אבן עגולה, גללי פיל ונמר. קישׁוֹשֶׁת ותחבושת לרגל סוס קטן חָמְלוּ.

קסד. והיכן צחוק וצווחות, אפיריון מרוקם ועור אברים בכתובות קעקע. פעמוניהם לדרך.

קסה. אַטְלַאל. דיבור דומם שבִּפנים לעומת רחיל, תהליך חיצוני. המסע לחוץ מדחף פנימי. זכרונות מצויירים שאינם מרשים המשך מצב עִימָדוֹן.

כצעיר שרץ בפראות לעבר רחובות־לילה, לאחר עוצמת רגלי הסרט.

קסו. שאל את השאלה מה דוחף אותו קדימה. הכל. יתר מיספוא למכונת הזיכרון.

קסז. נַסִיבְּ. משניתן לו הרשות לשקוע בתוגתו עוזבים אותו לנפשו. לא שומעים אותו במיקרה. מתחת למיקרה שומעים אותו.

קסח. הגברת מיפגשים מיניים של “מישחקי הביניים” בשיטות סרטים מקוטעים. מוקד מחודד בליווי הברות שברי שיחה ונשימה כבדה.

חשוב על “ליקוי חַמה” של אנטוניוני.

קסט. אַטְלַאל. האם שָׁם פירצה בחלל. לא ולא. רק נדמה כך. פירצה בהמשכיות הריקנות, להימצאות מובילה.

קע. איך ניתן ללמוד דבר אחד בהסתכלות על דבר אחר. פשוט אפשר. בשמור את זה שהוא נושא שלך בלב.

קעא. חלקי קצידה. גמישות של צורה חומרית. אך אפילו חמאה עושים בתבנית. במיוחד חמאה.

קעב. כך דימויים טיפוסיים של קצידה כגון חרוזים מחורזים הנופלים ממחרוזת בצליל עילי מיני (או נימה שקטה מינית) של לבוש מרושל, הפקרות. סדרי התפשטות במישחקי־ביניים.

קעג. רפיון הצורה בדרך שניתן לחבר חלקים שונים מראה על נזילות חיי נדודים. יצורים שקושרים ומתירים בממשות ובהַשְׁאלה.

קעד. תאוותנות והפקרות הגַמָלים מפורסמת וידועה לאור לילה שיניים לבנות.

קעה. אחר מהלַך מחשבתך עקוֹב על פסי אַחֵר.

קעו. פַכְר (התייהרות, התפארות לתפארת שבח ה“אני”) מה קשת קו התפארות. איך לציירה. האם התפארות זו “חירות הפייט” לפי תנאי הצורה (סוגיית השיר) או האם נתמכת היא בתוקף אישי. המגבילה היא לציור פנים ואיפור גברים ברי־חיתון בשבטים היוליים־למחצה. התפארות כתפאורה.

קעז. קיימת התנהגות מסויימת ומעט שיחה שם מתרחשת, חלקי מישפט רצוא ושוב, וכמה פעולות שיכולות להיות הסך־הכל.

למלים אלו בנסיבות אלה משמעות בעומק דייסת החיים בלבד, וזו בדיוק מטרת קצידה. לדמות ולחקות דחיסות זה העומק.

קעח. ומה בקשר למעברים. קיים כאן מעברים מחֵלק לחֵלק, אך מאיזה סוג. איך לתאר אותם. ההימנעות מדעת מעיבוד מלא של מעבַר כמו־כן מעבַר הוא.

קעט. ביקורת הספרות (כמו גיאולוגיה או ארכיאולוגיה) נותנת רושם של לפעול על “קרקע מוצקה” כל עוד היא נוגעת בדבר עצמו.

קפ. בעדויות הלא־שקילות נכללות גם דקויות נימה, מעוף עין, תנועה.

קפא. ודאות נדמית של גוף ראשון, חוסר ודאות של ה“שלישי”, הן הם מושכל ראשון של קצידה.

קפב. שוב ניסיתי לקרוא את מאמרו של ברודסקי, “אור בוונציה”. בסוף היה נדמה חוסר נדיבות לעשות כן.

קפג. אַטְלַאל. כמו בתרבויות קדומות, קודם נהפכות ערימת אבנים ובסוף ערימת אפר, אך בבוא המשורר־גיבור־נושא רוחות ירחפו מעל האפר.

קפד. כל שכתבתי והערתי ורשמתי עד־כה אותו דבר מנסה להגיד, כמו אלף ואחד מַראות הר פוּגִ’י.

קפה. בעיית “הכל זורם” בדיוק הנקודה היא בה מתחילה קצידה. במערכת־זמן נתפסת, נוזלית עד־למגוחך.

קפו. כמחזה על קרשי במה, לקצידה זמן משלה (צועד משורר־גיבור־דובר שלושה צעדים קדימה להפעיל את המטרונום) שאינו פלח זמן כתב־עבר.

מכאן הבילבול שלא־לעניין הסובב את המונח המגרה “קדם־איסלמית”.

קפז. אותו דבר הַתְקף מכמה שיותר צדדים לפי יכולתך. כאותה בהמה נאמנה בענטַרָה, נדקרת ושוב נדקרת ללא התרה.

קפח. היתה לזה נימה משונה הפקרית כאילו דיברה (הו, קצידה) שלושה תפקידים בעת ובעונה.

קפט. מאטְלַאל הַחֵל. הדבר הבולט שהוא בול לפניך.

קצ. במחשבה כמו בתפאורה צריך לדעת מתי לכבות האור המלאכותי, לתת לאור הטבעי שליטה. זאת “הבחנה”, לדעת מתי מוכרע האיזון והכף נוטה חופשי.

קצא. המעבר מנַסִיבְּ לרַחיל (מסע אל מֵעֵבֶר) מאפשר התגלמות הזמן.

קצב. בניין גאוותו מיבנה עילי הוא כמו “היֹה היה” בסיפורים לתינוקות.

קצג. מלכודת המיכתם. שמלים לובשות צורתן (מוצאות את מקומן) עוד לפני שקיבלו את ביטויין המלא.

קצד. יחי ממשמעות חורגת. בלוי וממורט נשאר בלוי וממורט. פלח ירח ובידיו ירח ישן.

קצה. חתיכות חומר ישן לתוך צורה שהוּא קן. כך ציפור בונה.

קצו. קח את הדימוי של האשה “מוחקת עקבותינו” בה־בעת שמניחים אותם. “עקבותינו” בְּמַה. בחולות זזים מזועזעים.

קצז. זו “גלימה נגררת” מספרת אולי עובדות סיפור מדוייקות יותר למישהו מחפש עדויות.

אוניה, כמו־כן שובל אוניה.

קצח. סימני־שאלה “עמוקים מספיק” רק אם קיומם בתוך המלים עצמן.

קצט. קצידה כּכִיווּן שבוחרים, ולעולם אינו רחוב חד־סטרי.

ר. עקבות חדשים על עקבות ישנים. מה דוגמת ההכתבה של האחד על השני, או של השני על האחד.

רא. הד פעמון פעולה שהיתה “לאורך חיים” (בערך) נשאר. כקריאה טובה של רומאן. מה שנשרד למֶשֶׁך הֶמְשֵׁך חיים קיים.

רב. שוב אַטְלַאל. כאן שואל אֵין־ספור שאלות שלא־לעניין בתקווה כלשהי לקצץ לו פירצה לעבר דחיסות הריקנות.

רג. ריבוי נשים חופפות. אילתוּרים ללא־סוף כי אף זיון אינו דומה לאחר. חזרות (בשינויים קטנים) הכרחיות.

כמו־כן נחוצות הן כנגד הצד הרגיל ומורגל של חיינו. חול אחר חול, ששת ימי מעשה.

רד. כדי להרים אותו שָׁלֵם “בשורשים” חייבים לרכך, קודם, את האדמה שמסביב.

את האחֵר אתה רוצה אבל אתה את זה מתקיף.

רה. אינו מערער, מבטל ערכים בזה שמזיין אֵם מניקה בקירבת ילד. ערכים חדשים ממציא, מדגיש (מה כוונתי כאן).

רו. מתירנות כהכרזת ה“אני” כמו בחלום, “עצמי” אחר להמציא. מישחקי־ביניים של האוהבים מוצגים במלוא ניתוקם כסדק שבזמן. חירוּיות בוגדניות להפליא.

רז. מי על קצידה אמר “אין חשוב יותר להבנת המושגים הקיימים מאשר ליצור בְּדויים”.

רח. מישחקי ביניים האוהבים. מצב שכאילו חיברוהו בתור ניסיון. קצידה כתוצר של שֵׂכֶל גמיש, או מה שנהגתי לכנות עד כה “של החוכמה, חלון”. בו נכנס ויוצא האור.

רט. קצידה. צורה שהיא “כאן” של האמת “שָׁם”. אפשרות זו שנקשרים דברים בעולם בענייני יַחַס־נַחַץ.

רי. תורת השיר. כל מה שמסוגל הקורא בכוחות עצמו תן לו. אך מי זה “הקורא”. חזיון לב של משורר. רעיון מופשט שלקראתו (מבין היֶתֶר) מושיטים עתה יד.

ריא. הגיון חלקיה (הו קצידה) או חוסר צירוף בעלמא. קריבוּת ותליוּת. התנגשות, סמיכות, היפוך, התמזגות, שירשור.

ריב. שיטה. תפוס את הרעיון המקורי על צורתו, הדבר הקטן המיסכן בשלל מיסכנותו. עתה תן לו (כולל הכיעור) לצמוח.

דיג. קצידה. קודם כל אורך. זמניות כמשמעות המסע. כמסע על אוניית קיטור, לא יעילות בלהגיע, אלא נמלים שבדרך. יש לך אותו אורך (פחות או יותר) כנתון, ורואים מַה של מציאות, וכַמָה, משיגים עם זריקת פלצור.

זה לעלות על אוניה ולדעת לששת הימים הבאים שאת מחוז חפצך לא תראה. פה תחומך, עשה בו כיכולתך. לכן “טיולי סיפון”, “מישחקי ביניים של האוהבים”, “מתירנות”.

ריד. עשיית אהבה. (לשון נקיה) המיספר (הלמעשה) אין־סופי שניתן לבצעה. ועם כל זה אפשר להבין מי שמוצא אותה “משעממת”, זו נקודת ראוּת. אך “מעייפת” לא, כי כאן עצם מהותה.

רטו. המושג “בר־אימות” לגבי מציאות. אפשר להפליג עד גבול מסויים בתיאור נאקה. עד כאן, ולא יותר. אלו דברים שניתן לבודקם מבלי ללכת רחוק.

רטז. מיראז'. אחרי ככלות הכל רְאִיה היא. אנו רואים מה שרואים בין שהוא שָׁם ובין שלא (ויתר על כן גם אחרים רואים אותו), ויכולים לאַמֵת טענותינו.

מה מושג מיראז' אצל גמל.

ריז. בר־מחיקה כמלת מפתח בקצידה. קרא לזה ה“קיקיוני” או מה שמוּעד למחיקה. כך נכלול בזה המחנה, הדמויות ואפילו זוהר שבהן.

שיער בין שפתיה, אינגריד ברגמן מתעוררת, עונה לצילצול טלפון של בוקר מאוחר בְּריוֹ.

ריח. מה מושג “מלת מפתח”. במה בדיוק נחשבת הכרחית. “מלת מפתח” מכנסת אליה, מקבצת סביבה, אגודות הרבה מוּשׂגים.

ריט. מחיקה. הבאת כְּליה, אך גם השמדה גמורה (כמו בזמן עבר) “למחוק את עמלק”.

לגרד, לשרוט. בדוגמאות מוקדמות אולי צורת מישנה של “לעקור משורש”. למחות (את הכתוב) “מחני נא מספרך אשר כתבת” (אֶת החרוט).

רכ. מחיקה. הסרת סימנים רשומים. אפשר גם לדבר על סוגי מחיקה, “גמורה”, “הדרגתית” או “בררנית” (כמו בזיכרון, כמו בחלום).

רכא. קצידה היא זו שהחלל (בחלומותיו הרצויים ביותר) חולם להיות.

רכב. כפי שקצידה צורה מורכבת ולא פשוטה, הדרך שהיא בוחרת לעצמה מפתיחה לסיום אינה ישירה. התקדמות “בעקיפין”.

רכג. קצידה מדגימה איזו סמיכות חופשית מיקרית כחלום בהקיץ. בדרכה שלה, ובקצב שלה, היא הולכת כטעמה, וזה בדיוק מה שתאומי הפרשים המלווים מציעים למשורר לעשות.

רכד. תמיד יש לזכור בקצידה לפתיחה מגיעים כמו בספר בראשית. השאלות יוצאות בראש. כך בקצידה פותחים בשאלה, “של מי זה המחנה הנטוש”.

רכה. הזמן יחידת מדידה בלבד, בתוכה קַדְמוּת גם אחרית.

רכו. אותה בהמת רכיבה קשורה על תנועות הפתיחה של הנַסִיבְּ שוב מופיעה בלבוש בַּא־לִי־יָא.

כלומר, נאקת גיבור־שנפל קשורה באפסר לקברו ומופקרת. וכמו־כן הקרבת הנאקה על מיזבח הכּרים, נדיבות־לב ללא־חשבון. קרא ותרנוּת הרגע, אל מעבר הפזרנות.

רכז. מהר מאוד כאן נכנסים אל תחומי לשון ה“בלש”. נימוקים, עדויות, רמזים, עקבות, סימנים, פרטים. פרשת מצבים מסויימים של אירוע.

רכח. נופי מידבר ללא חרבות. על חורבן ניתן לדבר רק בנוכחות אדריכלות. בניינים, אנדרטות, אמות מים, חומות עיר.

רכט. צורה כקן או מאורת חיה, בתוכה רובצת איילה, ארנבת. “צורה”, הצד הגלוי של צירוף.

רל. מהימנות ה“שיר” תלויה בבחירת הנתון, במונחים של (אל"ף) מקום מסויים בחלל עולם, (בי"ת) תכונות אדם מסויים כגון ה“אני”.

רלא. ה“אני” בקצידה הֶרְכֵּב, נתון של צורה. מקיף, חשיל, לובש צורות ונוטשן.

רלב. על הכלל לומדים מהחומר הטבעי הדל של מלאי הזיכרון. ההיפך ממלומד הבודק תחומים שונים ונרחבים, עורך מחקר.

כפי שדן “קורא רגיל” ברומאן על־סמך מה שנשאר לאחר קריאה, לאחר כְּבִירָה. בשעה שמבקר רוכב על דבר מודפס, מה שנותן לו רשות וזכות להשתמש בכל מלה.

רלג. תסריט העלילה בהתגלמותה (העובדות הבטוחות ומובטחות). מה שפעם קראו “תוכן העובדה”.

רלד. זה שפעם היה, אף שהוא מבוסס כולו על עיוותי הזיכרון, על סדקיו, על פירצות ההיזכרות הופך לעובדה ברורה.

רלה. בדומה לתרגילי פרספקטיבה במדריכי ציור, מה“דבר־עצמו־במציאות” בקווים ישרים עוברים המקשרים אותו אל תאומו על נייר.

זו דרך ההעתקה. הנאקה במרוצה לעולם לא שוברת קצב במעברה מחוף חולי אל רגלי סרט.

רלו. תחביר. עימוד חלקי דקדוק כמו נהרות הרים אגמים.

רלז. הבעה חתוכה המתחפשת ככתיבה.

רלח. רשימת פרטי אותה שמורת עליית־גג על מיטתה כיסאה שולחנה, מחקה דרכי מלים בתוך צורה. אלו חפצים ערוכים בחלל.

רלט. מישחקי ביניים האוהבים כמלבושים. מדידת בגדים, הסרתם, החלפתם. הבד מורם לרגע קט מעל הגוף. או כרפרטואר.

רמ. גמל. צורך ראשי של חיי נדודים. מיראז'. רוח רפאים של פני שטח נע כגל מתנועע. בסנסקריט “צימְאוֹן האיילה”.

רמא. אַטְלַאל. אם הכל מתנהג כאילו “משמעויות” לסימני אתר, כבר הינך נוסע במסע הקצידה.

רמב. מתירנות היא הצורה בה דוגמאות מסויימות מחליקות ממקומותיהן ולובשות הילה של כלל מייצג.

רמג. דוגמאות קיצוניות של התנהגות אישית בסופו של דבר מורות (במרוצת ובזחילת הזמן) על גינונים כלל־אנושיים.

רמד. קצידה כצורה מורכבת הנשענת על דבר מורכב, שָׂפָה. היא מציגה את יכולת ההרכב, שפה.

כמה קרקע דַרְכָּה ניתן לעבור. איזה סוג קרקע.

רמה. זכור בעולם קצידה הפנתיאון השמיימי בחבלים קשור מטה.

רמו. “הבנה” כעמידה מְכוּוֶנֶת מתחת דבר־מה, לא חשוב מה, לזמן קצוב, כמתחת מטריה למשך גשם.

רמז. אפשר לדבר על תנוחת מישפט כמו תנוחות מתוארות ב“מדריך זיונים”. אך גם תנוחות אלו מצבים נוזליים הם, במרוצת הזמן.

רמח. רק מציאות יכולה להיות “הכל”, מושלמת. אוצר מלים שבמילונך עסוק כרגע במשימת ההשלמה.

רמט. מטבע מילון שלא להספיק להשיג את המציאות. כאילו ממשיך עולם להמציא סוגי צבע, מיקרים שמיימיים, הגבות כימיות, מחלות.

נכון הדבר גם לגבי מציאות קצידה, וזה למרות מיגבלה פולחנית.

רנ. מעניין איך עורכי הוצאות חדשות של ה“בריטניקה” חייבים להוציא “יֶדָע מיושן” כשהם מכניסים ערכים חדשים. כאילו מה שהיה כבר לא נחשב “מדע”.

חַשׁוֹב על כתיבת קורות העיתים עם אמת־מידה דומה.

רנא. איזה סוג מחשבה ניתן היה לדמות ל“תיקון רשתות”.

רנב. ה“אידיליה הקטנה” הנושאת (פלוס מינוס) תבנית וצורה קצידה.

רנג. רחיל (שַׂחְתָ) כל משך המסע מכאן ולחוץ. כי נזילוּת חיונית לחיים.

רנד. תחנות שבדרך, כֵּן. אך זכור, המסע אינו של עולה־רגל.

רנה. מה היא הצבירה הקטנה ביותר שעוד אפשר למנות בה. הפריטים היסודיים בעיצוב עולם מחדש.

דרך אֵילו עצמות יבשות.

רנו. השורה בנויה משֵׁמוֹת. שירשור שמות מחוברים בחוליה. שלשלת כמו בשיירת גמלים. כמיקבץ סימנים על כתובת קעקע.

רנז. לעבר רשת נעה של קצידה, אם משהו מוקרן, עֶרְגָה היא. דרקון מרבה ראשים, או מסלול נהר נמרץ. כאן, סתומו, יפרוץ שבעה פלגים.

רנח. ערגה היא זו שמתגלם המשורר־נושא־גיבור. תמיד דוחפת הלאה, לתחנות הקרובות. אך דימוי והַשְאָלָה גודש צמתי קשר וחיבור מְסַפקים. קווי־הסתעפות, לולאות ברשת, עוברת לכל אתר ואתר.

רנט. תנועה תמידית של שפה חושקת, מצויה בכל. סוטה, טועה, מוזרה, עתירת־שערוריה.

קצידה, מסלול אפשרי “לדוגמה” לחידתיות ערגה.

רס. אולי עוד לפני תחילת הסערה יציעו מיקלט. או במשך. או מופקרים יכולנו גם להישאר להצלפת מטר.

רסא. פילוג נושא־משורר־גיבור, רדוף היעדרות וחיסרון (זו מיסכנות המצוי), מחפש את ה“לא־אני”, קְרא “האחר”, על־מנת ממנו/ה לקבל הבטחה מחודשת של עור עצמו.

דרושה כניעה ללא־תנאים. אמרי/אמור עוד־זה־הפעם “כן”.

רסב. אקופונקטורת הגוף מחמת חיצי מחשבה. סבסטיאן הקדוש חדור צווּיֵי “גוף זכוֹר”.

רסג. נסה אותו על בשרך, אומרים, “ובסאה אשר מדדתי הומדד”.

מה יותר משוגע. אוהבים עלי־דיונות משורגים כזוג סרטנים־שקופים מאֵי־חוֹר, שזה עתה התגלו, או קצב ניענוע נשוי־נאקה, זיזת־זיון־מזועזע, דבשת גו תומך בנואפי אפיריון.

רסד. נַסִיבְּ. חשוֹב על קו במפה המוחק סימן כדי לציין שריק הוא.

רסה. ערגה חיי הצורה היא, שֶׁמֶן למדורה. אני מדבר ענייני קצידה.

אֶת אֱלֹהַי אֲנִי עוֹבֵד

מִבֶּטֶן אֳנִיָּה אֲפֵלָה.

הוּא מֻכְרָח לִהְיוֹת כְּמוֹ הַיָּם

הַמַּרְחִיב אֶת אֶפְשָׁרֻיּוֹת הָעַיִן,

כְּמוֹ הַחוֹפִים שֶׁבִּקְצֵה הַמַּחֲשָׁבָה,

כְּמוֹ חֲפָצַי הַמּוּטָלִים סְבִיבִי.

אֲנִי מְאַשֵּׁר אֶת מְלוֹא קִיּוּמָם

כְּחֵלֶק מֵהַחֲשֵׁכָה הַקָּרָה

בְּמִלְמוּל שֶׁל שִׁיר.

אֶפְשָׁר שֶׁכָּל הַחָכְמָה הִיא

בְּעֶצֶם הַתְּנוּעָה הָעַצְבָּנִית חַסְרַת הַמַּטָּרָה

בְּלִי לְהִתְחַכֵּךְ בִּגְבוּלוֹת הָעוֹלָם

הַשְּׁקוּפִים הַשְּׁבִירִים.

רוּחַ מַתְחִילָה כְּמוֹ מִסֶּדֶק בָּרָקִיעַ הַגָּבוֹהַּ

מִמֶּנּוּ הוֹלְכוֹת וְנִשְׁפָּכוֹת אֲלֻמּוֹת אֲלֻמּוֹת שֶׁל צִפֳּרִים

שְׁחוֹרוֹת גּוּף אֲדֻמּוֹת מַקּוֹר זְהֻבּוֹת זָנָב

מְמַלְּאוֹת אֶת שְׁמֵי הָעֵמֶק הַנְּמוּכִים בְּמַטָּסִים נִרְגָּשִׁים

עַד שֶׁהָהָר הַצָּחִיחַ מִנֶּגֶד יוֹרֵד עֲלֵיהֶן כְּמָסָךְ.

וְזֶה לְךָ מָשָׁל לְמַבָּט שֶׁתָּלוּי בְּדָבָר –

אִם לֹא תָּבוֹא בּוֹ מִיָּד אֵיזוֹ יִפְעָה

יִפְנֶה אֶל תַּעְתּוּעֵי שֶׁטֶף הַמִּלִּים

שֶׁיִּקְבְּעוּ הֵם אֶת הַגְּדֵרוֹת.

וּבֵינֵיהֶן מְכֻנָּס לוֹמֵד בְּעֵינַיִם נוּגוֹת

אֶת קַוֶּיהָ הַמִּתְמַעֲטִים שֶׁל הָאֲדָמָה בַּלַּיְלָה

אֶת סְמִיכוּת הַחֹשֶׁךְ הַמְּכֻנֶּה גַּם שָׁמַיִם.

א

“שֵׁב” הַכַּוָּנָה לְהַחֲשׁוֹת

עַד שֶׁתִּלְמַד לְהַבְחִין

גְּעִיָּה מִפְּעִיָּה

רוּחַ בָּאֵלָה מֵרוּחַ בִּשְׂדֵה תִּלְתָּן

הַר מֵרַגְלָיו

קְצֵה טֶרַסָּה מִגַּל אֲבָנִים

אוֹר יוֹם מֵאוֹר פָּנִים

בְּכִי מִבְּכִי

מָקוֹם מֵאֲנָשָׁיו

וְאִידָךְ שֵׁב חַבֵּר.

ב

“לֵךְ” הַכַּוָּנָה שֶׁתִּתְהַלֵּךְ אִתְּךָ הַדֶּרֶךְ בִּנְעִימִים

וְהָעֵינַיִם בִּזְהַב תּוֹרָם שֶׁל הָאֲדָמָה וְהַשָּׁמַיִם.

“לֵךְ” הַכַּוָּנָה לְהָעִיד עַל שְׁנוֹת הֵעָדְרוּת מִכָּאן

בְּרִקּוּד הָרַגְלַיִם וְהַגְּבָעוֹת.

צֵא וּרְאֵה בְּגִבְעוֹת תְּחִלַּת הַקַּיִץ שֶׁל הַגָּלִיל הַזֶּה

הַעוֹד צִיּוֹן תַּמָּתִי.

הַעוֹד בֶּאֱמֶת רוֹאֶה אַתָּה פָּז

בַּקּוֹצִים הַמִּתְיַבְּשִׁים.

הֲיָבוֹא אֹרֶךְ רוּחַ לְעֵת דּוֹחֶקֶת

לְהַחְלִיט כְּפִי הַיְּכֹלֶת לְהַלֵּךְ מַעֲדַנּוֹת

אֶל תּוֹךְ הַשֶּׁקֶט הַזֶּה.

הַאֶפְשָׁר לִטְבֹּל לְגַמְרֵי בֶּחָרָבָה

הַמְּטֻלֵּאת בִּירֻקִּים מַעֲשֵׂה אָדָם

וְלִנְטוֹת חֶסֶד גַּם לְעִירְךָ שֶׁמֵּאָחוֹר

הַעוֹד צִיּוֹן תַּמָּתִי.

כַּמּוּבָן קָרוּ דְּבָרִים רַבִּים בַּדֶּרֶךְ

כְּמוֹ אוֹתוֹ הַלַּיְלָה שֶׁבְּסוֹפוֹ הִגַּעְנוּ לַגִּבְעָה

וְחָשַׁבְנוּ עוֹד חוֹל

בָּא הַבֹּקֶר וְהַגִּבְעָה מֻכַּת פְּרִיחָה.

כִּי לַדְּבָרִים יֵשׁ מָחָר

גַּם לַדּוֹרְכִים בִּמְקוֹמָם

שֶׁכְּנָפַיִם לֹא צִמְחוּ

הֵיכָן עוֹד יִדְרְכוּ

לַמְרוֹת הַדְּבָרִים וְהַדֶּרֶךְ.

עַל כֵּן דַּבְּרִי נֶחָמָה

אַמַל חַיַאתִי אַל נָא תַּחְמִירִי

דַּבְּרִי בִּמְנַת הָרַחֲמִים הַקְּצוּבָה לָנוּ

אַחֲרֵי שֶׁלֹּא הוֹעִילָה הַמְּנוּחָה

אַחֲרֵי שֶׁנִּנְעֲצוּ בָּנוּ הַטָּעֻיּוֹת כֻּלָּן

אַחֲרֵי גִּשְׁמֵי הַזְּעָפִים וְגִשְׁמֵי הַנְּדָבוֹת

רַק עַכְשָׁו עָשִׂינוּ פְּרִי

צָמוּק אָמְנָם קְלִפָּה לוֹ דַּקָּה

וּקְמוּטָה אַמַל חַיַאתִי

מְכַרְסֶמֶת מִמֶּנּוּ הַחוּצָה,

וְרַק עַכְשָׁו יַם הַדְמָעוֹת שֶׁל אוּם כּוֹלְת’וּם

לְכֻלָּם יֵשׁ מָקוֹם מַעֲלוּם

מוֹצָא שֶׁל כָּבוֹד הוּא הַיָּם וְהַלֵּב

כְּמוֹ עָנָן מְצֻמָּר מִזְּמַן לֹא הָלְכוּ אַחֲרָיו

לְאַמַל חַיַאתִי שֶׁגּוֹרַל גִּבְעָה לָהּ –

בְּלֵילָהּ חוֹל תּוֹעֶה, בָּא הַבֹּקֶר

וַאֲנַחְנוּ זָבִים תַּעֲנוּג,

מַה שֶּׁאֵין הַיָּד לוֹטֶפֶת

רוֹאָה הָעַיִן בַּמֶּרְחָק,

רוֹאָה תְּפַדַּלּוּ אַחִים

תַּעַאלוּ בִּתְנוּעַת רַחֲמִים

כְּמוֹ מֵי גָ’רָה עַל רֹאשׁ רוֹתֵחַ

קוֹרֵא בּוֹאִי אַמַל חַיַאתִי

הַסִּבָּה הַמַּסְפֶּקֶת, כִּמְעַט סוֹפְטוֹב

כִּמְעַט שִׂמְחָה בְּחֵלֶק

בָּזֶה.

יְצוּרִים מֵאַלּוֹן מִשְׁתַּהִים עַל הַגִּבְעָה. יִתָּכֵן

שֶׁיַּעֲלוּ עֲשָׂבִים לִקְרָאתָם מִתּוֹךְ פַּת לַחְמֵנוּ אִם נִטֹּשׁ אֶת מְקוֹמוֹתֵינוּ, וְיִתָּכֵן

שֶׁיֵּרֵד כְּחֹל הַשָּׁמַיִם מִתּוֹכָם אֶל הַצֵּל שֶׁמֵּעַל הַמִּבְצָרִים.

מִי אֶת כַּדֵּינוּ יְמַלֵּא לְאַחַר לֶכְתֵּנוּ? מִי אֶת אוֹיְבֵינוּ יְשַׁנֶּה כַּאֲשֶׁר יְגַלּוּ

שֶׁאֲנַחְנוּ אֶל הַגִּבְעָה עוֹלִים לְהַלֵּל אֶת אֱלֹהִים – –

                              הַשּׁוֹכֵן בִּיצוּרִים מֵאַלּוֹן?

הַכֹּל יָעִיד שֶׁהָרוּחַ לַשָּׁוְא, אַךְ לֹא בִּכְדִי נִשֹּׁב אֲנַחְנוּ.

אֶפְשָׁר שֶׁיּוֹמֵנוּ זֶה קַל הוּא בִּשְׁבִילֵנוּ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם, אֲנַחְנוּ שֶׁהִשְׁתַּהִינוּ

מוּל הַשָּׁמַיִם, וְלֹא עָבַדְנוּ זוּלַת אֲשֶׁר אָבַד

מִפֻּלְחָנֵנוּ. יִתָּכֵן שֶׁהָאָרֶץ רְחָבָה מִנִּי תֵּאוּרָהּ, וְיִתָּכֵן

שֶׁדֶּרֶךְ זוֹ אֵין הִיא אֶלָּא כְּנִיסָה בְּלִוְיַת הָרוּחַ – –

                                   לְיַעַר הָאַלּוֹן

יַעַבְרוּ הַקָּרְבָּנוֹת בַּסָּךְ מִזֶּה וּמִזֶּה, יֹאמְרוּ מִשְׁפָּטִים אַחֲרוֹנִים וְיִפְּלוּ

בְּאוֹתוֹ עוֹלָם. וַדַּאי לָהֶם שֶׁיְּנַצְּחוּם, הַנֶּשֶׁר וְהָאַלּוֹן, וְלָכֵן יֵשׁ לִכְרֹת

שְׁבִיתַת נֶשֶׁק בֵּין הַכַּלָּנִיּוֹת שֶׁבָּעֵמֶק שֶׁתַּסְתֵּרְנָה אֶת הַמֵּתִים מִזֶּה וּמִזֶּה, וּכְדֵי

שֶׁנַּחְלִיף כַּמָּה קְלָלוֹת לִפְנֵי שֶׁנַּגִּיעַ לַגִּבְעָה. וְצָרִיךְ

יְגִיעַת אֱנוֹשׁ עַל מְנַת לַהֲפֹךְ אֶת הַסּוּסִים הַלָּלוּ – –

                                  לִיצוּרִים מֵאַלּוֹן

בָּעֲרָבוֹת יְהַדְהֵד אוֹתוֹ הֵד, בָּעֲרָבוֹת. וְשָׁמַיִם עֲלֵי אֶבֶן מֻטָּלִים, כְּעֵין הַגָּלוּת

שֶׁתָּלוּ הַצִּפֳּרִים בְּשׁוּלֵי אֵינְסוֹף הַמֶּרְחָבִים, וּפָרְשׂוּ כְּנָפַיִם.

וּבַמִּלְחָמוֹת הָאֲרֻכּוֹת יְהַדְהֵד אוֹתוֹ הֵד, בַּמִּלְחָמוֹת: אֵם, אָב וּבֵן שֶׁהֶאֱמִינוּ

כִּי מֵעֵבֶר לַאֲגַמִּים וַדַּאי לָהֶם לַסּוּסִים שֶׁיָּשׁוּבוּ, עֲדוּיֵי תִּקְוָה אַחֲרוֹנָה וְלָכֵן

הֵכִינוּ לַחֲלוֹמוֹת אֲשֶׁר לָהֶם קָפֶה שֶׁיַּדִּיר שֵׁנָה – –

                               מֵרוּחַ הָרְפָאִים שֶׁל הָאַלּוֹן

כָּל מִלְחָמָה בְּתוֹרָהּ תְּלַמְּדֵנוּ לֶאֱהֹב אֶת הַטֶּבַע יוֹתֵר: בְּתֹם הַמָּצוֹר

נַבְחִין בְּשׁוֹשַׁנִּים, נִקְטֹף צֶמֶר־גֶּפֶן שֶׁל חֶמְלָה מִן הַשְּׁקֵדִיּוֹת

בְּיֶרַח אֲדָר נִשְׁתֹּל גַּרְדֶנְיָה בְּשַׁיִשׁ, וְנַשְׁקֶה אֶת עֲצִיצֵי הַשְּׁכֵנִים

בְּצֵאתָם לָצוּד אֶת הַצְּבָאִים שֶׁלָּנוּ. מָתַי אִם כֵּן תִּסְתַּיֵּם הַמִּלְחָמָה

כְּדֵי שֶׁנַּתִּיר אֶת מָתְנֵי הַנָּשִׁים עַל הַגִּבְעָה – –

                              מֵעֵינֵי הַסְּמָלִים שֶׁל הָאַלּוֹן?

לְוַאי שֶׁאוֹיְבֵינוּ תָּפְסוּ אֶת מְקוֹמוֹתֵינוּ בָּאַגָּדוֹת, לְמַעַן יֵדְעוּ

כַּמָּה נֹאהַב אֶת הַמִּדְרָכָה הַשְּׂנוּאָה עֲלֵיהֶם וּלְוַאי שֶׁלָּקְחוּ

מֵרְכוּשֵׁנוּ נְחֹשֶׁת וּבְרָקִים – וְאָז נִטֹּל מֵהֶם אֶת מֶשִׁי הַשִּׁעֲמוּם

לְוַאי שֶׁאוֹיְבֵינוּ קָרְאוּ אֶת מִכְתָּבֵינוּ פַּעֲמַיִם־שָׁלֹשׁ, וְאָז יְבַקְּשׁוּ אֶת מְחִילַת

הַפַּרְפָּר עַל מִשְׂחֲקֵי הָאֵשׁ – –

                                   בְּיַעַר הָאַלּוֹן

בִּקַּשְׁנוּ שָׁלוֹם לָרֹב לַאֲדוֹנֵנוּ אֲשֶׁר בַּמְּרוֹמִים, לַאֲדוֹנֵנוּ אֲשֶׁר בַּסְּפָרִים

בִּקַּשְׁנוּ שָׁלוֹם לָרֹב לְאוֹרֶגֶת הַצֶּמֶר, לַתִּינוֹק לְיַד הַמְּעָרָה,

לְחוֹבְבֵי הַחַיִּים, לְיַלְדֵי אוֹיְבֵינוּ בְּמַחֲבוֹאֵיהֶם, לַמּוֹנְגוֹלִים

בְּלֶכְתָּם אֶל לֵיל נְשֵׁיהֶם, בְּלֶכְתָּם

מִנִּצּוֹת הַפְּרָחִים שֶׁלָּנוּ וָהָלְאָה, עַכְשָׁו. בְּלֶכְתָּם מֵאִתָּנוּ – –

                                   וּמֵעַלְוַת הָאַלּוֹן

מִלְחָמוֹת מְלַמְּדוֹת אוֹתָנוּ לִטְעֹם אֶת הָאֲוִיר וּלְהַלֵּל אֶת הַמַּיִם. כַּמָּה לֵילוֹת

נוּכַל עוֹד לִשְׂמֹחַ בְּגַרְגְּרֵי הַחוּמוּס הַנֻּקְשִׁים וּבַעַרְמוֹנִים שֶׁבְּכִיסֵי מְעִילֵינוּ?

אוֹ שֶׁמָּא עוֹד נִשְׁכַּח אֶת מְיֻמָּנוּתֵנוּ בִּמְצִיצַת הַזַּרְזִיפִים? וְעוֹד נִשְׁאַל: כְּלוּם

יָכוֹל הָיָה הַמֵּת שֶׁלֹּא לָמוּת וּלְהַתְחִיל אֶת הַבִּיּוֹגְרַפְיָה שֶׁלּוֹ מִכָּאן?

יִתָּכֵן וְיִתָּכֵן שֶׁיַּעֲלֶה בְּיָדֵינוּ לְהַלֵּל אֶת הַיַּיִן וְלִשְׁתּוֹת לְחַיִּים – –

                                 לְחַיֵּי אַלְמְנַת הָאַלּוֹן

הַלֵּב שֶׁלֹּא יַעֲנֶה לֶחָלִיל סוֹפוֹ לִפֹּל כָּאן

בְּמַלְכֹּדֶת הָעַכָּבִישׁ. הָאֵט נָא, הָאֵט עַל מְנַת לִשְׁמֹעַ אֶת הַהֵד

מֵעַל סוּסֵי הָאוֹיֵב, כִּי הַמּוֹנְגוֹלִים אוֹהֲבִים אֶת יֵינֵנוּ

וְרוֹצִים לַעֲטוֹת אֶת עוֹר נָשֵׁינוּ בַּלֵּילוֹת, וְלָקַחַת

אֶת מְשׁוֹרְרֵי שִׁבְטֵנוּ בַּשֶּׁבִי, וְלִכְרֹת – –

                                   אֶת עֲצֵי הָאַלּוֹן

הַמּוֹנְגּוֹלִים רוֹצִים שֶׁנִּהְיֶה כְּאַוַּת לִבָּם –

מַשַּׁב חֹפֶן אָבָק מֵעַל פָּרַס אוֹ סִין וְרוֹצִים

שֶׁנֹּאהַב אֶת שִׁירֵיהֶם עַד אֶחָד לְמַעַן יִשְׂרֹר הַשָּׁלוֹם עַל־פִּי חֲזוֹנָם שֶׁלָּהֶם.

עוֹד נְשַׁנֵּן אֶת מִשְׁלֵיהֶם, עוֹד נִמְחַל עַל מַעֲשֵׂיהֶם לְאַחַר שֶׁיִּסְתַּלְּקוּ

עִם זֶה הָעֶרֶב אֱלֵי רוּחַ אֲבוֹתֵיהֶם – –

                                 מֵעֵבֶר לְשִׁיר הָאַלּוֹן

הֵם לֹא בָּאוּ עַל מְנַת לְנַצֵּחַ, כִּי אֵין זוֹ אַגָּדָתָם. הֵם נוֹחֲתִים

מִתּוֹךְ נְדִידַת הַסּוּסִים לְפַאֲתֵי הַמַּעֲרָב הַנָּגוּעַ שֶׁל אַסְיָה, וְאֵינָם יוֹדְעִים

שֶׁבְּכֹחֵנוּ לַעֲמֹד בִּפְנֵי גַּאזַאן אַרְגוּן אֶלֶף שָׁנִים.

אֶלָּא שֶׁאֵין זוֹ אַגָּדָתוֹ. עוֹד מְעַט וְהוּא יְקַבֵּל אֶת

דָּתָם שֶׁל אֵלֶּה אֲשֶׁר טָבַח לְמַעַן יַנְחִילוּ לוֹ אֶת לְשׁוֹן הַקֻּרְאָן – –

                                  וְאֶת נֵס הָאַלּוֹן

אוֹתוֹ הֵד בַּלֵּילוֹת, אוֹתוֹ הֵד. מִפִּסְגַּת הַלַּיְלָה נִמְנֶה

אֶת הַכּוֹכָבִים עַל חֲזֵה אֲדוֹנֵנוּ, אֶת גִּיל יְלָדֵינוּ (שֶׁהוֹסִיפוּ שָׁנָה בֵּינְתַיִם),

אֶת הַכְּבָשִׂים שֶׁל יַקִּירֵינוּ בָּעֲרָפֶל וְאֶת מִסְפַּר הֲרוּגֵי הַמּוֹנְגּוֹלִים וּמִסְפַּר הֲרוּגֵינוּ

וְאוֹתוֹ הֵד בַּלֵּילוֹת: עוֹד נָשׁוּב בְּאַחַד הַיָּמִים, וְלָכֵן דָּרוּשׁ

מְשׁוֹרֵר פַּרְסִי לָעֶרְגָּה הַזֹּאת – –

                                  אֱלֵי שְׂפַת הָאַלּוֹן

מִלְחָמוֹת יְלַמְּדוּנוּ אֶת אַהֲבַת הַפְּרָטִים: צוּרַת מַפְתְּחוֹת בָּתֵּינוּ,

וִילַמְּדוּנוּ לְסָרֵק בְּרִיסֵי הָעֵינַיִם אֶת חִטָּתֵנוּ, לָלֶכֶת טָפוֹף עַל פְּנֵי אַדְמָתֵנוּ,

לְקַדֵּשׁ אֶת שְׁעוֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם עַל עַנְפֵי הָאִזְדָּרֶכֶת.

וְהַמִּלְחָמוֹת אַף יְלַמְּדוּנוּ לִרְאוֹת אֶת דְּמוּתוֹ שֶׁל אַלְלָה בַּכֹּל, וְלָשֵׂאת

בְּעֹל הָאַגָּדוֹת עַל מְנָת לְגָרֵשׁ אֶת הַמִּפְלֶצֶת – –

                                   מִסִּפּוּר הָאַלּוֹן

הוֹי כַּמָּה עוֹד נִצְחַק לְתוֹלְעֵי הַלֶּחֶם וּלְתוֹלְעֵי הַמַּיִם שֶׁל הַמִּלְחָמוֹת.

שֶׁאִם נְנַצַּח נִתְלֶה אֶת דְּגָלֵינוּ הַשְּׁחוֹרִים עַל חֶבְלֵי הַכְּבִיסָה

וְאַחַר נִתְפֹּר מֵהֶם גַּרְבַּיִם. אֲשֶׁר לַהִמְנוֹן, יֵשׁ לְשֵׂאתוֹ

בִּלְוָיוֹת גִּבּוֹרֵנוּ בְּנֵי הַתְּהִלָּה. וַאֲשֶׁר לַשְּׁבוּיוֹת, יֵשׁ

לְשַׁלְּחָן, וְצָרִיךְ גַּם גֶּשֶׁם שֶׁיֵּרֵד – –

                                  מֵעַל זִכְרוֹן הָאַלּוֹן

מֵעֵבֶר לָזֶה הָעֶרֶב תִּרְאֶינָה עֵינֵינוּ אֶת שֶׁנּוֹתַר מֵהַלַּיְלָה, עוֹד מְעַט

וִירֵחַ הַחֹפֶשׁ יִשְׁתֶּה אֶת תֵּה הַלּוֹחֵם בְּצֵל הָעֵצִים.

אוֹתוֹ יָרֵחַ לְכֻלָּם מֵעַל שְׁתֵּי הַשּׁוּחוֹת, לָהֶם וְלָנוּ. הֲיֵשׁ

לָהֶם מֵעֵבֶר לֶהָרִים בָּתֵּי חֵמָר, תֵּה וְחָלִיל? הֲגַם

לָהֶם רֵיחָן, רֵיחָן שֶׁיָּשִׁיב אֶת הַנּוֹטְשִׁים מִן הַמָּוֶת – –

                                   בְּיַעַר הָאַלּוֹן?

…וְנַעֲלֶה לְגִבְעָה, סוֹף־סוֹף. הִנֵּה אֲנַחְנוּ מִתְנַשְּׂאִים עַכְשָׁו

מֵעַל גִּזְעֵי הַסִּפּוּר. עֵשֶׂב חָדָשׁ יִצְמַח מִדָּמָם וּמִדָּמֵנוּ.

עוֹד נִטְעַן אֶת רוֹבֵינוּ בִּפְרָחִים, וְנַעֲנֹד עַל צַוְּארֵי

הַיּוֹנִים הָהֵן אֶת עִטּוּרֵי הַשִּׁיבָה אֲבָל

לֹא מָצָאנוּ מִי שֶׁיְּקַבֵּל אֶת הַשָּׁלוֹם. אֵין אָנוּ עַצְמֵנוּ, וְזוּלָתֵנוּ אֵינוֹ זוּלָתֵנוּ

מְנֻתָּצִים הָרוֹבִים, וְיוֹנִים עָפוֹת לָהֶן רָחוֹק רָחוֹק.

לֹא מָצָאנוּ כָּאן אִישׁ.

אִישׁ לֹא מָצָאנוּ.

                               לֹא מָצָאנוּ אֶת יַעַר הָאַלּוֹן!

צילום: אמנון יריב

א.

עִם גַּל אֶחָד

זְרוּקָה

שֶׁאָבַד הַקֶּרֶשׁ הָאַחֲרוֹן

וְהָלְכָה הָאֳנִיָּה.

צָהֳרַיִם אֲחֵרִים יְפַנּוּ לָהּ מָקוֹם;

אֹפֶק אַחֵר, נְשׁוּק־חָלָל,

יֵאָגֵר בְּדָמָהּ הַצָּעִיר.

מִקְּצֵה מִגְדָּל

בַּת שְׁלֹמֹה נִשְׁקְפָה

אֶל הַמֶּרְחָב הַמְּרַצֵּד הַמְּתַעְתֵּעַ, שֶׁל הַגַּלִּים.

מִן הַמַּיִם שֶׁלִּפְנֵי הַשִּׁירָה

אוֹ אֶפְשָׁר מִמֵּי

הַשִּׁירָה עַצְמָם

אֲנִי שְׁלֹמֹה נִזְרַק אֶת בִּתִּי

אֶל הָאִי הַזֶּה

שֶׁאֵין לוֹ שֵׁם

וְרַק יָמַי כֻּלָּם שְׁמוֹתָיו.

בָּעֶרֶב תֵּבְךְּ, עַד אֲשֶׁר יְרַוּוּ דִּמְעוֹתֶיהָ

אֶת הַמַּיִם הַשּׁוֹכְחִים

וְהַנִּזְכָּרִים.

בַּצָּהֳרַיִם תָּשׂוּחַ לְנַפְשָׁהּ עַל גַּג הָעוֹלָם,

גַּג הַשַּׁיִשׁ הַצָּחוֹר הַצּוֹנֵן

לְמַגַּע כַּפּוֹת רַגְלֶיהָ הַיְּחֵפוֹת.

עִם שַׁחַר תַּשְׁקְ אֶת הַגִּנּוֹת

בְּצִנּוֹר, בְּזֶרֶם דַּק,

כְּסִילוֹן הַזֶּרַע הַחַם

שֶׁמַּתִּיזִים הַסַּיָּסִים בִּירוּשָׁלַיִם, בַּלַּיְלָה,

אֶל מוּל פְּנֵי הַעֹפֶל

וְהַחוֹמָה

מִמַּיִם רַבִּים וַעֲנָקִים,

מִתְּהוֹמוֹת אֹפֶל עֲנָקוֹת,

מִזֶּרֶם תֵּבֵל עֲנָק אָפֵל – –

מִטִּפָּה,

מֵחֶבְיוֹן נֵטֶף,

בִּתִּי פִּתְאֹם עַל מִגְדָּל.

שָׂרִים שֶׁל יָם קְרֵבִים וְרוֹחֲקִים.

שֶׁמֶשׁ עֲגֹל גּוֹאֶה וְנָגוֹז.

שׁוּב לוֹחֵךְ גַּל

אֶת הָאֶבֶן הָרְחָבָה, הַנּוֹצֶצֶת,

וְדָג גָּדוֹל, פְּעוּר־פֶּה, נִטָּשׁ עַל הָאֶבֶן

וּמְחַשֵּׁב לְהָקִיא מִקִּרְבּוֹ

אִישׁ.

מַטָּה מַטָּה יְסוֹדוֹת הָאֶבֶן

וְרַגְלֵי הָאִי לְמַטָּה עוֹד.

דְּמָמָה עָבָה זוֹרֶמֶת אָנָה,

עִם אֲרָיוֹת־תְּהוֹם תְּכֻלִּים וַאֲדֻמִּים

שָׁקוּף כֻּלּוֹ חַלּוֹן אָיֹם

בַּחֲדָרָיו תִּתְהַלָּךְ, עַל

מַעֲלוֹתָיו שַׂלְמָתָהּ תִּתְנוֹפֵף.

אֶת חַיֶּיהָ הַהוֹמִים, שְׁלֹמֹה, הָרוֹחֲפִים

לְךָ מִנֶּגֶד, אֵצֶל הַכְּתָלִים הַקְּרִירִים –

אֶת חַיֶּיךָ תֵּן עַתָּה בַּשִּׁיר

כִּי אֶל קִרְבָּם לֹא

אַתָּה תָּבוֹא.

יָמִים רַבִּים בַּיֹּפִי הַגָּמוּר,

בַּעֲבוּרִי.

בְּחַשְׁרַת־בָּרָד וּבַשָּׁרָב.

יָמִים עוֹד רַבִּים בִּתִּי

רַק יוֹנַת אֵלֶם צְחוֹרָה תֶּהֱמֶה לָךְ

אוֹ אֲנָפָה אֲפֹרָה תַּקְנִיאֵךְ

בְּקִנָּהּ הַמְּצַיֵּץ אֲשֶׁר בְּרַעֲפֵי

הַצָּרִיחַ הַמְּתֻיָּל.

בְּכָל הַחֵשֶׁק וּבְכָל הַחָכְמָה

מַיִם מַיִם כִּתַרְתִּי לָךְ

מִתְנַפְּצִים אֶל מִגְדָּל.

אֱלֹהֵי נִשְׁמָתִי פּוֹלַחַת הַזְּמַנִּים הָרְחוֹקִים,

אֱלֹהֵי הַוְּרָדִים בַּגָּן,

הוֹשִׁיעָה נָא

בַּת שְׁלֹמֹה בִּתִּי אֲהוּבַת

יָהּ

הִנֵּה אֲנִי מָשָׁל

וְאַתְּ חִידָה,

נֵצֵא אוּלַי קְצָת לְחֻפְשָׁה?

אוּלַי לַיָּם?

שָׁם סְפִינָה בְּהַרְחֵק נוֹרָא, הַאִם הִיא

קְרֵבָה לְכָאן?

אֶל מוּל הַשֶּׁמֶשׁ הַשּׁוֹקְעָהּ – יַאֲהִילוּ הַשְּׁחָקִים

לְעֵינַיִךְ הַמְּסֻנְוָרוֹת; אֶל מוּל הַשֶּׁמֶשׁ וְעַל פְּנֵי

כָּל הַמַּיִם וּלְאֹרֶךְ הַגּוּף הָרוֹעֵד בְּחַלּוֹן הַזָּהָב;

הַזָּהָב הַנּוֹטֵף מִיּוֹם גּוֹוֵעַ.

הַאִם הִיא קְרֵבָה לְכָאן?

סְפִינַת עֲלָמִים שָׁאוּלִים וְדָוִדִים; סְפִינַת

יְרוּשָׁלַיִם;

סְפִינַת הָאֱלֹהִים הַמִּתְהַלֵּךְ בַּגָּן

(הָאֱלֹהִים הַמַּמְתִּין לִי עֲדַיִן)–

כָּל הַצִּי הַיָּשָׁן וְהָאוֹבֵד

שֶׁלִּי –

חָלְפָה וְהִפְלִיגָה עַל פָּנַי.

תְּרָנִים שְׁלֹשָׁה,

דְּגָלִים שְׁנַיִם,

עֶלֶם אֶחָד מִשְׁתַּזֵּף

עֵרֹם עַל הַסִּפּוּן;

לַהֲקָה אַחַת שֶׁל שְׁחָפִים מִתְלַבֶּטֶת:

סְפִינַת הַחַיִּים הַמַּקְצִיפָה,

הַזּוֹרֶמֶת בָּאָרֶץ –

אוֹ מִגְדַּל הַנְּצָחִים,

כָּל סְגֻלַּת שְׁלֹמֹה.

יָרֵחַ לְבַדִּי עוֹלֶה מִיַּרְכְּתֵי שַׁחַק.

רוּחַ מְלוּחָה נָשְׁכָה אֶת הַחֲלוֹם.

בַּת שְׁלֹמֹה נָעֲלָה אֶת חַלּוֹן הַזָּהָב

הֵסִיטָה אֶת וִילוֹן הַזְּמַנִּים

וְנָמוֹגָה בַּחֲדָרֶיהָ

לִישֹׁן.

ב.

אַתָּה מַמְשִׁיךְ יָשָׁר מִכָּאן,

עוֹבֵר אֶת זִכְרוֹן

וְנוֹסֵעַ כְּאִלּוּ לְחוֹף דּוֹר.

שָׁם אַתָּה פּוֹנֶה

וְשָׁמָּה תִּשְׁאַל.

יֵשׁ אֶת בַּת שְׁלֹמֹה הַחֲדָשָׁה

וְיֵשׁ אֶת הַיְּשָׁנָה,

לְאֵיזוֹ מֵהֶן אַתָּה מִתְכַּוֵּן?

בַּדֶּרֶךְ תִּרְאֶה מִגְדַּל־

אַנְטֶנּוֹת, לְיַד רַמְזוֹר.

שָׁם תַּעֲצֹר

וּתְדַמְיֵן לְךָ אֶת כָּל הָאָרֶץ הַזֹּאת

בְּלִי עַמּוּדֵי חַשְׁמַל

וּבְלִי כְּבִישִׁים בִּכְלָל.

כְּבִישׁ מִלָּה מַעֲבִירָה

גַּעְגּוּעִים. יְכוֹלָה לְהַעֲבִיר גַּם

שֶׁקֶט רַב.

דֶּרֶךְ כְּבוּשָׁה בְּרַגְלֵי פְּרָדוֹת,

דִּילִיזַ’נְסִים אַבְטוֹמוֹבִּילִים

בְּקַו יָפוֹ–רִאשׁוֹן אוֹ יָפוֹ–

רֹאשׁ־פִּנָּה. אֶרֶץ נְשַׁמָּה לְלַטֵּף

עִם כָּל הַגּוּף.

דֶּרֶךְ כְּבוּשָׁה זֹאת

נִהְיְתָה כְּבִישׁ.

מַתְחִילָה וְנִגְמֶרֶת בֶּהָרִים.

בְּתוֹךְ שֶׁקֶט אֶחָד,

בְּהֶנֶף מִכְחוֹל אֶחָד,

רְחוֹב אֶחָד שֶׁל חֲלוֹם עַתִּיק מָתוּחַ

עַל מֵאָה שָׁנִים

וְשָׁלֹשׁ.

בַּכְּרָמִים וּבָרְפָתוֹת.

עֲזוּבָה קְסוּמָה וִירֻקָּה אַחַת.

קוֹלוֹת מֵאָה צִפֳּרִים

וְשָׁלֹשׁ יְשִׁישׁוֹת:

אַתָּה כּוֹתֵב בָּעִתּוֹן?

אַתָּה מֵהָרַדְיוֹ?

בְּתוֹךְ הָעֵמֶק אִישׁ מְצַיֵּר

לְנַפְשׁוֹ הוּא.

גַּם דֶּגֶל יָשָׁן מֵעַל הַמִּשְׁלָט

הֶעָזוּב, מִתְאַמֵּץ בְּעִקְּבוֹת הָרוּחַ

אֶל הָעֵמֶק וְהֶהָרִים,

אֲבָל קִיר הַבּוּנְקֶר הַמְּנֻקָּב

וְגַם עִנְיָן שֶׁל זִכְרוֹנוֹת

מַחֲזִיקִים חָזָק בַּאֲרִיגוֹ הַדַּק

וְהַמּוּתָשׁ.

תָּבוֹא לְפֹה עוֹד,

הָאָבִיב יָפֶה כָּאן כְּמוֹ בִּשְׁוֵיצַרְיָה,

וְתָבִיא גַּם

אֶת הַגְּבֶרֶת.

בְּאֵר, לֹא יָם.

הַיָּם עָשָׂה אֶת שֶׁלּוֹ –

הֵבִיא אוֹתָנוּ הֵנָּה.

הַיָּם נִצְחִי מִדַּי.

אֲבָל בְּאֵר קְטַנָּה נַעֲשֶׂה לָךְ

וְלַיְּלָדִים.

לִבְרָכָה וְלֹא לִקְלָלָה,

לְחַיִּים וְלֹא לְמָוֶת;

כְּמוֹ בְּאֵרָהּ־שֶׁל־מִרְיָם עָלֵינוּ הִתְגַּלְגְּלִי,

לְהַשְׁקוֹת אֶת

עֵדֶר הָרְחֵלִים

וְאֶת רוּחָמָה הַמַּבְכִּירָה.

בְּאֵר חֲפָרוּהָ הוֹזִים וְקוֹדְחִים,

כָּרוּהָ יְהוֹשֻׁעַ־זֶלִיג שְׁוַרְצְמַן, שִׁפְרָה

אַיְזְנְשְׁטֵין, מוֹיְשֶׁה סִירְקוּס וְעוֹד,

בְּקַיִץ ה' אֲלָפִים תרמ"ט.

הַבְּאֵר שֶׁל בַּת שְׁלֹמֹה כְּבָר מְכֻסָּה

כִּמְעַט לְגַמְרֵי.

עֲלִי עֲלִי בְּאֵר

וְנִשְׁטֹף לָנוּ אֶת הָעֵינַיִם

וְאֶת הַנְּשָׁמָה.

לֹא יָם, הוֹ דַּי

מִמֶּנּוּ כְּבָר, וּמִמְּדִינַת הַיָּם

שֶׁשְּׁמָהּ עוֹלָם –

חַרְקוֹב, אוֹדֶסָּה, גְּלִילוֹת רוֹמַנְיָה

הַהוֹזוֹת אֵצֶל הַנָּהָר –

סִמְטָאוֹת בָּתֵּי מִדְרָשׁ

וּבָתֵּי תֵּה,

וְאָנוּ הֲלֹא בָּאנוּ אַרְצָה

לְקוֹמֵם נַחֲלָה וָאֵם!

לֹא יָם וְכוֹכָבִים

כִּי אִם הָרִים עוֹטְרִים,

הָרֵי אֶפְרַיִם, רָמוֹת מְנַשֶּׁה,

עוֹטְרִים לָהּ

וּמְחַכִּים.

אֵי־אָן צְפִירַת רַכֶּבֶת

מַרְעִידָה מֵיתָר

(חֲרִיקַת שַׁעַר־

לְוִיִּים בִּירוּשָׁלַיִם,

בָּאֹזֶן הַפְּנִימִית?)

עוֹד חֲמִשִּׁים רֶגַע

וְהִיא בַּחַאן הַמְּשֻׂפָּם,

בַּחֲדֵרָה.

יוֹרֵד עוֹד לָעֵמֶק.

ג’וֹן דִיר מְתַלֵּם אֶת הַשֶּׁטַח.

פּוֹל סַיְמוֹן, וְאַחַר כָּךְ

“הָאֲבָנִים הַמִּתְגַּלְגְּלוֹת”

בָּאָזְנִיּוֹת שֶׁל דְּרוֹר.

טַפְטָפוֹת גְּמִישׁוֹת

מְרַשְּׁתוֹת אֶת הַכֶּרֶם;

שָׁעוֹן שֶׁל מוֹטוֹרוֹלָה,

לֹא רָחוֹק מִן הַשּׁוֹמֵרָה הַהֲרוּסָה,

דּוֹאֵג לַגְּפָנִים.

רַק נַחַל תּוּת,

הוּא הַהוֹלֵךְ אִתִּי קָדִימָה.

נַחַל תּוּת וְנַחַל דָּלִיָּה,

כְּמוֹ תִּיכוֹנִיסְט וְתִיכוֹנִיסְטִית

לְבַדָּם בַּבֻּסְתָּן

בְּתוֹכְכֵי הַקַּיִץ.

הִנֵּה וְכָאן הָיְתָה הָרֶפֶת,

וּפֹה הַשֹּׁקֶת.

אֲנַחְנוּ מִתְּחִלָּה טָעַנּוּ

בְּאָזְנֵי הַפְּקִידוּת: לָמָּה כָּךְ

תָּרֵעוּ לָנוּ? הַבֵּט!

כַּמָּה קְטַנָּה הַשֹּׁקֶת!

קִצּוּרוֹ שֶׁל דָּבָר: מִפָּרִיז הַקְּטַנָּה,

מִזִּכְרוֹן,

בָּא אַבְרָמוֹבִיץ' הָרַב,

וְהוּא עָשָׂה אֶת הַחֻפָּה.

הָיְתָה שָׁעָה מִחוּץ לַשָּׁעוֹן.

בְּתוֹךְ הַגַּג הָאָפֵל הָמוּ אַרְבַּע

הַיּוֹנִים הַלְּבָנוֹת – נִשְׁמוֹת הַסָּבִים

וְהַסָּבְתּוֹת בָּאוּ כֻּלָּן –

וְאָנוּ לֹא קְרָאנוּם…

דָאס אִיז דָאךְ אַן אַלְטֶע מַעֲשֶׂה –

הֲלֹא זֶה סִפּוּר עַתִּיק

אֶת מִי בְּעֶצֶם נָשָׂאתִי לְאִשָּׁה?

נוּ טוֹב. קֹדֶם כָּל צָרִיךְ לוֹמַר:

אֶת בַּת שְׁלֹמֹה…

כַּוָּנָתִי לָרֶפֶת, לַלּוּלִים,

לַכֶּרֶם;

לַגְּעִיָּה הָאֲרֻכָּה שֶׁל רוּחָמָה,

לַבָּצִיר הָרִאשׁוֹן, הֶחָמוּץ.

אַל תִּשְׁכַּח שֶׁהָיִינוּ כֻּלָּנוּ אֲרִיסִים,

מְשֻׁעְבָּדִים כַּחֲתָנִים מַמָּשׁ –

שֶׁל הַבָּרוֹן!

וְשֶׁלֹּא תַּחְשֹׁב – אֵינֶנִּי מֵבִין עַל מָה

מִתְאוֹנְנִים הַצְּעִירִים –

שֶׁהָיָה קַל.

אֲנַחְנוּ קָדַחְנוּ וְרָקַדְנוּ.

רָחֵל הָיְתָה עוֹמֶדֶת וּמְבַכָּה,

אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ בְּשֶׁל מָה.

בְּשִׂמְלָתָהּ הָאֲרֻכָּה שֶׁשָּׁלְחוּ לָהּ

הוֹרֶיהָ מֵאוֹדֶסָּה,

דָּמְתָה בְּעֵינַי לַעֲנָנָה צְחוֹרָה

שֶׁבָּאָה מִן הַיָּם וּמְבַקֶּשֶׁת אֶת נַפְשָׁהּ

לָשׁוּב אֶל הַשָּׁמַיִם.

אֲבָל אֲנִי דִּבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ

וְהִבְטַחְתִּיהָ הַבְטָחוֹת.

מִרְיָם הֵכִינָה כֻּפְתָּאוֹת כָּאֵלֶּה

שֶׁלֹּא טָעַמְתָּ מִיָּמֶיךָ

וְיַיִן הֲלֹא הָיָה לָנוּ בְּשֶׁפַע.

מִישֶׁהוּ חִלֵּל בַּחֲלִילוֹ

וְהָיְתָה שִׂמְחָה גְּדוֹלָה, קוֹל

שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה –

קוֹל תַּן רָעֵב מְיַלֵּל

תַּחַת הַיָּרֵחַ הַמָּלֵא

וְקוֹל גְּעִיַּת רוּחָמָה

הַמִּתְקַשָּׁה לְהַמְלִיט.

רַק לָאַחֲרוֹנָה

בָּנֹה בָּנִיתִי לִי

קוֹמָה שְׁנִיָּה. חִירָם,

הָעַרְבִי שֶׁלָּנוּ,

הָיָה הַקַּבְּלָן.

אֲנִי כְּבָר זָקַנְתִּי.

עַכְשָׁו הַבַּיִת, הַגִּנָּה, הַיְּלָדִים

שֶׁלֹּא רוֹאִים אַף פַּעַם –

כֻּלֻּהוּ מִן אַלְלָה.

וְכָאן, אִם יְבַקְּשׁוּ הַנְּכָדִים,

אֶבְנֶה מֵחָדָשׁ אֶת הַמִּלּוֹא

וְגַם אֶת הַמַּחְסָן.

בְּאֶמְצַע הָרְחוֹב

וְכֹה מִחוּצָה לוֹ

בֵּית הַכְּנֶסֶת שׁוֹקֵט בָּדָד.

זֶה הַבַּיִת לְזִכְרוֹן עוֹלָם

שֶׁהָיָה.

דֶּשֶׁא נָמוּךְ וְנֶפֶשׁ נְמוּכָה

כְּמַרְבָד לְפִתְחוֹ.

חַלּוֹנוֹת צָרִים וּגְבוֹהִים.

מִבַּעַד לַחַלּוֹנִים נִקָּיוֹן מַבְהִיק;

אֲנִי מַנִּיחַ אֶת הַנּוֹצָה הָרוֹעֶדֶת

אֵצֶל נֵר הַתָּמִיד:

הַס. אֵין קוֹל.

רַק קֶשֶׁב רַב.

עַל הָאָרוֹן פָּרֹכֶת לְהַבְדִּיל

בֵּין הַחַיִּים וּבֵין הַמֵּתִים.

רְקוּמַת כְּמִיהוֹת:

נוֹטַעַת וּמְנַעֶרֶת

אָדָם עַל מְקוֹמוֹ.

הֲפוֹקְדוֹת אֶת הַהֵיכָל הַזֶּה

הַנְּשָׁמוֹת הַשְּׁקוּפוֹת

בַּחֲצוֹת לַיִל?

ג.

בַּת שְׁלֹמֹה כְּבָר

בַּחוּרָה עַצְמָאִית.

הָיְתָה בִּשְׁבָא, בְּנֶפָּאל, בְּעֶצֶם

אֵיפֹה לֹא.

עֲדָשׁוֹת נוֹשְׁמוֹת עַל אִישׁוֹנִים חוּמִים.

שְׂפָתַיִם אַרְטִיק.

גּוּף גְּלִידַת מוֹנָקוֹ.

הִיא וְהַ“הוּא” הַתּוֹרָן שֶׁלָּהּ –

חֶמְדַּת רַגְלַיִם בְּאוֹר עֶרֶב,

כֶּתֶם זָהָב עַל צַוַּאר חָפְשִׁי.

לְרַגְלֶיהָ סַנְדָּלִים שֶׁל טֶבַע

מִקִּבּוּץ       גָּלֻיּוֹת.

בְּפָנֶיהָ אַף מְנֻמָּשׁ חָצוּף;

הַכֵּר נָא, הִנֵּה הִיא בּוֹכָה

וְצוֹחֶקֶת; הַכֵּר מַהֵר – מִי זֹאת –

          אוֹ עוּף!

בֵּינְתַיִם תֵּן לָהּ

רַק אֶת הַוִּיזָה

אוֹ תַּ’יִשְׁרָאקְוִיטְל

וְהִיא מְסֻדֶּרֶת.

פַּעַם הָיְתָה מַדְרִיכָה בַּחֶבְרָה

(לַהֲגָנַּת הַטֶּבַע),

הַיּוֹם הִיא קֻפָּאִית בַּסּוּפֶּר

אוֹ תַּחְקִירָנִית שֶׁהוֹלֶכֶת

עַל מַה שֶּׁבָּא לָהּ.

כְּמִיהוֹת מְיֻחָדוֹת?

כְּמִיהוֹת כְּמוּסוֹת?

בְּתוֹךְ מַחְבֶּרֶת, מִסּוֹף י"ב,

מָעְתָּקוֹת בְּטוּשׁ סָגֹל:

בְּתוֹךְ שְׁכוּנָה קְטַנָּה מוּצֶלֶת,

בַּיִת קָט עִם גַּג אָדֹם

כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ – לוּ יְהִי

וּבָעַמּוּד הָאַחֲרוֹן שֶׁל הַיּוֹמָן

הָאַחֲרוֹן, הָרֵיק־כִּמְעַט (“אִישִׁי” וְשִׁרְבּוּט

פֶּרַח נוֹשֵׁר מִתּוֹךְ

לֵב־מְפֻלַּח־חִצִּים, עַל הָעֲטִיפָה):

לֹא נִפְרַח כְּבָר פַּעֲמַיִם וְהָרוּחַ עַל הַמַּיִם

יְפַזֵּר דְּמָמָה צוֹנֶנֶת עַל פָּנֵינוּ הַחִוְּרוֹת.

סוֹדִי! לֹא לִפְתֹּחַ!

גַּם אִם אֲנִי הוֹלֶכֶת –

לִקְבֹּר אִתִּי.

בָּא לָהּ צַו 8.

הִיא בִּמִלּוּאִים.

לְמָה אַתָּה צָרִיךְ אוֹתָהּ בִּכְלָל?

הִיא בְּעַזָּה,

בְּרִקּוּדֵי־עַם,

אוֹ בְּהַר הֶרְצְל.

הִיא עֲסוּקָה נוֹרָא כָּזֶה אֲבָל

מִזְּמַן כְּבָר לֹא מִתְעַסֶּקֶת

עִם כָּאֵלֶּה – –

הִיא בִּכְלָל בְּחוּ"ל

אוֹ עַל סְקֶטִים בְּגַן

פַּעֲמוֹן הַדְּרוֹר

אֲנִי עַל הַחוֹמָה מְהַדֵּק עוֹד

אֶת חוּט הַתִּקְוָה

אֶל זִיז־הָאֶבֶן

הַנִּרְעָד תַּחְתַּי.

דָּנָה עִם הַחֶבְרֶ’ה

בְּסִכּוּיֵי הַשָּׁלוֹם.

הָעִיּוּן מִתְמַקֵּד

בְּמַחֲשׂוֹף הַחֻלְצָה.

שׁוּב מְמַהֶרֶת לְאַזְכָּרָה

אוֹ לְהַחֲזִיר אֶת דְּרוֹר

מִן הַגָּן:

הַאִם אֵין בְּכָל אֵלֶּה שִׁירָה?!

הִנֵּה הַצַּבָּר הַמִּתְמוֹגֵג בַּחוֹל, בַּחֹם;

הַמִּסְתַּדֵּר עֲסִיסִי וּמָתוֹק בְּעֶזְרַת

הַטַּפְטָפוֹת הַגְּאוֹנִיּוֹת –

וְהוּא אֲפִלּוּ לֹא צָמֵא!

בָּעֶרֶב אוּלַי אַף יִתְפַּיְּטוּ קוֹצָיו

זֶה לָזֶה: זִמְזוּם הַדְּבוֹרִים הָעֲמֵלוֹת –

כְּהֶמְיַת מִזְמוּז מֻצְלָח.

עַד בּוֹא חֶסֶד הַלַּיְלָה, עֵת

רוּחַ גְּדוֹלָה, מַשֶּׁהוּ־מַשֶּׁהוּ,

תַּחֲפֹף עַל הַכֹּל

וְתֵיטִיב אֶת מְנוּחַת הָעוֹבֵד…

הַקֶּטֶל בַּדְּרָכִים: כָּךְ וְכָךְ;

הַיּוֹם בַּבּוּרְסָה: בִּקּוּשִׁים רְגִילִים,

מְגַמָּה מְעֹרֶבֶת;

פְּסוּקוֹ שֶׁל יוֹם: הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי־

הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ –

וְאַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה?! (שְׁלֹמֹה,

כּוֹרֵעַ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ, זְרוֹעוֹתָיו

פְּרוּשׂוֹת הַשָּׁמַיְמָה);

מָחָר יַמְשִׁיךְ לִהְיוֹת נָאֶה.

שַׁבָּת בְּקוֹל הַמּוּסִיקָה – בֹּקֶר טוֹב,

הַאֲזָנָה עֲרֵבָה: הַבֹּקֶר נַשְׁמִיעַ,

בַּצָּהֳרַיִם נַשְׁמִיעַ,

צְלִילִים לְנַפְשָׁם מְהַלְּכִים בֶּחָלָל - -

אָדָם מַאֲזִין מְעֻטָּף,

מַפְלִיג עָצֵב כְּמוֹ נִזְכָּר,

בֵּין סְפָרִים

אוֹ אֵצֶל חוֹפִים חֲבוּיִים

בְּמַעֲמַקֵּי חֹול – זְרוּעֵי

שְׁלָדִים וַחֲלוֹמוֹת.

מֵילָא… נִתְרַחַקְתִּי וְדַי.

עַל הַחַיִּים הֲלֹא

לְקַבֵּל אֶת עַצְמָם…

הַשַּׁבָּת הִיא בַּת

שְׁלֹמֹה

בְּמֵמַד הַזְּמַן;

אוֹקְיָנוֹס מָלוּחַ מִתְנַפֵּץ אֶל שְׁעָרֶיהָ.

בְּנֵי הֵיכָלָא דִּכְסִפִין – בִּלְשׁוֹן

בְּנֵי אָדָם –

הַחֶבְרֶ’ה נְבוֹכִים נִכְסָפִים –

אוּלַי הִיא הִיא הַגּוּלָה הַיּוֹשְׁבָה

בְּמֵצַר הַגָּרוֹן?

מְשַׁנֶּקֶת, מְצָרַחַת

וּמְחַכָּה עוֹד, הַשֵּׁד יוֹדֵעַ

לְמִי!

לֵיל־שַׁבָּת צָלוּל בִּרְחוֹבוֹת עִיר:

מִלּוֹת הַקִּדּוּשׁ וְקֶצֶב הַדִּיסְקוֹ

הוֹלְמִים בָּעִנְבָּל הֶעָדִין,

הָעוֹרֵג פִּתְאֹם לְפַעֲמוֹן הַגּוּף;

כְּשֶׁמֶּטֶר אֶחָד מֵעֵבֶר

לִרְשׁוּת־יָחִיד הֲזוּיָה זוֹ –

שֶׁנִּתְהַוְּתָה כְּמוֹ בֵּין עַמּוּדָיו הַמְּגֻלָּפִים

שֶׁל דְּבִיר שָׁכוּחַ בֵּין הָרִים –

מְנַעַנְעֵי בַּטּוּסִיק

וּמִתְנַדְנְדֵי בָּתֵּי־כְּנֶסֶת

גּוֹמְרִים עָלֶיהָ

וְנִרְדָּמִים.

שַׁבָּת בִּדְגַנְיָה

אוֹ בְּנַהֲלָל:

דְּקִירוֹת וְשֶׁנֶק־קַל בַּאֲרוּחַת הַבֹּקֶר:

דִּמְעָה פְּנִימִית מִתְגַּבֶּשֶׁת, מִתְעַבָּה

בְּמַעֲמַקֵּי חָזֶה.

לְעֵת יָזוּעוּ אֲמִירֵי הַמֶּשֶׁק, אֲפֵלִים

עַל פְּנֵי הָרָקִיעַ הַמִּסְתַּגֵּל –

בַּשָּׁעָה הָעַתִּיקָה לְהָסֵב מְנֻגָּנִים

לִסְעוּדָה שְׁלִישִׁית –

סֹבִּי סֹבִּי מְנוֹרַת הַנְּשָׁמָה,

שְׁכוּחָה וּמְהַבְהֶבֶת

כְּפִי שֶׁאַתְּ

עֶרֶב רַד עַל בַּת שְׁלֹמֹה.

תִּקְרָא לִי אָשְׁרַת, תִּקְרָא לִי

עֲלִיסָה, אוֹ קֶרֶן

(קְרָא לִי שׁוּלַמִּית!)

אֲבָל דַּבֵּר אִתִּי,

וְלֹא עָלַי!

אֲנִי רוֹצָה לִזְכֹּר עוֹד,

וְלִבְכּוֹת קְצָת – מַה יֵּשׁ?

אַתָּה פֶּסֶל?

אוֹ שֶׁאַתָּה חוֹשֵׁב שֶׁאֲנִי בֻּבָּה?

אֲנִי צְרִיכָה נוֹרָא לִזְכֹּר הַכֹּל,

לִפְנֵי שֶׁ

אוּכַל אֲפִלּוּ לִרְצוֹת

לִרְצוֹת אוֹתְךָ

נִדְמֶה לִי שֶׁאֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת

אוֹ לְפָחוֹת מַתְחִילָה לִרְצוֹת לִנְסֹעַ.

וּמַה שֶּׁמַּרְגִּיז: הֲכִי רָחוֹק שֶׁמַּצְלִיחָה הַמַּחֲשָׁבָה

לִדְחֹף אוֹתִי – זֶה אֵלֶיךָ…

בַּלַּיְלָה חָלַמְתִּי יַעֲרוֹת־עַד גּוֹאִים

וּנְמוֹגִים

מִבַּעַד לְחַלּוֹן רַכֶּבֶת מְשַׁקְשֶׁקֶת.

בְּתוֹךְ הַיַּעַר נַחַל מְפַכֶּה וְצִפֳּרִים הֲמוּמוֹת

עוֹצְרוֹת נְשִׁימָתָן:

עֵינַיִם יְהוּדִיּוֹת עֲצוּמוֹת – בְּתוֹךְ הַסְּבַךְ הַיָּרֹק –

רוֹאוֹת אֶת הָעִקָּר,

וּפֶה מְמַלְמֵל בְּעִקְבוֹת הַלֵּב הַמִּתְרוֹקֵן

וּמִתְמַלֵּא – –

וְעַכְשָׁו, כְּשֶׁקַּמְתִּי – הַפַּרְדֵּסִים הַיְּשִׁישִׁים

בֵּין חֲרַכֵּי הַתְּרִיסוֹל

מַמְתִּינִים לְקַבְּלַן־הַגִּזּוּם (הַקַּרְקַע, סוֹף סוֹף,

אֻשְּׁרָה לִבְנִיָּה). וְהָלְאָה עוֹד, מִזְדַּקֵּר

מִן הָסִיטִי – הַשָּׁמַיְמָה –

מִגְדַּל־שָׁלוֹם

(שָׁם מִשִּׁלְשׁוֹם מְכִירַת

סוֹף הָעוֹנָה)

שׁוּב חָלַמְתִּי עַל יְעָרוֹת.

אֲבָל הַפַּעַם פַּרְטִיזָן אֶחָד, חֲשׂוּף־כְּתֵפַיִם

רְחָבוֹת,

עָמַד שָׁם, כְּשֶׁגַּבּוֹ אֵלַי,

וְהִמְתִּין לְנַעֲרָתוֹ

(זֹאת אֲנִי; כָּכָה זֶה בַּגֶּשְׁטַלְט

וְכָכָה בַּנְּשָׁמָה הָאֲבוּדָה שֶׁלִּי),

וְרָכַס אֶת מִכְנָסָיו לְאַחַר שֶׁרָחַץ בַּנָּהָר.

הוּא מִתְבּוֹנֵן בְּמַּפָּה יְשָׁנָה

וּבְמֹחוֹ יְרוּיִים מִתְמוֹטְטִים

לְתוֹךְ שׁוּחוֹת שְׁחוֹרוֹת.

אֵין לִי כֹּחַ וְחֵשֶׁק לַחֲלֹם אֶת זֶה

אֲבָל עֻבְדָּה.

אֲנִי קְצָת כְּבֵדָה לְךָ מִדַּי?

מָה, בְּעֶצֶם, אַתָּה מַעְדִּיף?

וּמָה הִכְנַסְתָּ לִי אַתָּה בְּתוֹךְ הַסֶּנְדְוִיצִ’ים

שֶׁהֵכַנְתָּ לִי בָּעֶרֶב, לִפְנֵי הַטִּיּוּל שֶׁעָשִׂינוּ

בַּחֹפֶשׁ הַגָּדוֹל?

רַק תִּשְׁמַע אֶת חֲלוֹם־הַיַּעַר הָאַחֲרוֹן שֶׁלִּי

וְזֶהוּ, כִּי אֲנִי נוֹסַעַת לַיָּם:

עֵצִים וּבַחוּרִים וּמְדוּרָה וְלַיְלָה.

פָּנִים לְהָבִים מְזִינוֹת אֶת הָאֵשׁ

הָרְעֵבָה.

נְשִׁיקָה בַּיַּעַר אוּלַי

בְּעֶצֶם, תְּקוּפוֹת מִתְנַשְּׁקוֹת – –

וְרוּחַ קָרָה נוֹשֶׁבֶת מִן הַיָּם הַזּוֹעֵף לֹא־הַרְחֵק

וּמְעִיפָה אֶת הַדַּף, שֶׁהוּא מִין גְּוִיל מְקֻפָּל –

"וּבְאֶמְצַע הַמּוֹשָׁבָה נַחְפֹּר בְּאֵר

מַיִם־חַיִּים

לְהַחֲיוֹת אֶת נַפְשֵׁנוּ,

וּפָרוֹת נִרְכֹּשׁ מֵאֵת הַיִּשְׁמְעֵאלִים

וְנִשְׁתֶּה חָלָב"

מָה אַתָּה נִבְהָל? לֹא אַתָּה הִשְׁתַּגַּעְתָּ אֵיךְ

לְסַפֵּר לִי עַל הָאַבָּא שֶׁל הַסַּבָּא שֶׁלְּךָ,

שֶׁהָיָה גִּימְנָזִיסְט חַלַפּוּץ

וְחוֹבֵב צִיּוֹן?

אָז הִנֵּה לְךָ, וְהִנֵּה הַקּוֹמְפַּקְט שֶׁל סַנְיוֹ

שֶׁקָּנָה לִי דְּרוֹר – נָכוֹן מַטְרִיף?

(כמו אפילוג)

מִי סִפֵּר לִי עַל הַהִיא

שֶׁנָּעֲלוּ אוֹתָהּ עַל אִי

בְּאֶמְצַע הָאוֹקְיָנוֹס

קְצָת מְנַמְנֶמֶת,

חוֹלֶמֶת

עַל יְרוּשָׁלַיִם – –

שָׁם אֲנִי אֲנִי,

עִם דְּרוֹר,

יְחֵפִים:

עַל אֵיזֶה גַּג, לְעֵת עֶרֶב,

שׁוֹלְחִים אֶת הַנְּשָׁמָה לְהִתְלַטֵּף

בֵּין מַחֲטֵי הָאֹרֶן הַמַּזְהִיבִים

וְאֵצֶל הַסְּלָעִים

הָאוֹסְפִים אוֹתָנוּ כֶּאֱסֹף

אוֹתוֹת חַיִּים – –

עֵרִים לִפְנוֹת בֹּקֶר.

כְּמוֹ שֶׁהָאַהֲבָה יוֹדַעַת,

מַבִּיט בָּנוּ שְׁלֹמֹה –

נוּגֶה וְהָדוּר כַּעֲנַף־וֶרֶד

בְּבֻסְתַּן־הַזִּכְרוֹנוֹת שֶׁל זְמַנִּים

אֲשֶׁר לֹא הָיוּ עוֹד.

יָדָיו רוֹעֲדוֹת מְעַט

אַךְ מְבַקְּשׁוֹת לִפְרֹט, לְנַגֵּן,

עַל כָּל הַנְּפָשׁוֹת

וְעַל הַגּוּף הַסּוֹדִי;

עַל דְּכִי הַיָּם,

וְרִנַּת יַעֲרוֹת־הָעַד הָרְחוֹקִים,

וּגְעִיַּת רוּחָמָה –

הָעֲטוּפִים בְּקִפְלֵי נִגּוּן

אַפְלוּלִי וּמְטַהֵר אֶחָד:

לָשִׁיר אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת גַּלְמוּדָה אַחַת,

לְעֵת פְּנוֹת הַקַּיִץ וְהַשָּׁעָה הַזֹּאת –

דַּקּוֹת אֲחָדוֹת בְּטֶרֶם

יֵצְאוּ הַכּוֹכָבִים.