מוקדש לק. ו.

הטובה באחיות

באהבה והוקרה

 

פרק א: ערב.    🔗

שמי סתיו מעוּננים, קודרים, האויר ספוג רטיבות. הוא והיא ישבו על המרפסת הפתוחה ליד דלת חדרה וישוחחו בלחש.

בצבעים בהירים תאר לפניה את עיר מולדתו היפה אי שם בערבות רוסיה הברוכה. עירה מוקפת יערות אֹרן וגני עצי פרי. כמו חיה נצבה לעיניה העירה הקטנה עם בתיה הזעירים השקועים מרֹב שנים חצים באדמה. היא ראתה ממש את הנהר הרחב החוצה את העירה לשנים, את גשר העץ המתוח עליו המחבר את שני חלקי העיר, את המטילים הרבים על הגשר שערבות עתיקות יומין מצילות עליו משני עבריו. דמיונה נשאה הרחק הרחק משאון העיר הגדולה, מטרדות היום הרגילות, היא רצתה לנוח קמעא ולשכוח את ההוה המר ואת כל אשר כרוך בו.

התעוררה משהרגישה כאב חד וחזק, ושמעה ברור את התפקקות צלעותיה. והנה היא חבוקה בזרועותיו.

הרף!

– חדל להשתטות…

– לא ארפה!

– עוברים ושבים עוד יראונו בכך…

– לא אכפת!

– בוא נעבור לחדר.

– בבקשה!

זרועותיו שלפתו את מתניה כבצבת נפתחו. שניהם קמו והביטו איש בעיני חברתו.

משום מה השפילו שניהם את עיניהם לארץ. רגש סתום אפפם… הם ידעו ברור שהולך ומתקרב רגע של אֹשר ושכחה, שכחת העבר וההוה גם יחד.

נכנסו לחדר האפל שתריסיו היו מוגפים, היא סגרה את הדלת, מצאה את ידו ותמשכהו אחריה אל המטה שעמדה בפנה.

ישבו. ובבת אחת הורמוּ שני זוגות ידים. היא שלבה את זרועותיה על צוארו והוא חבקה בעֹז וילחציה עד לכאב. מפיה התפרצה אנחה, אבל אנחה זו לא היתה אנחת סבל כי אם: אֹשר, רוָחה, נכונות להקרבה.

שוב נפגשו מבטי עיניהם, והמבט דבר, התחנן, ערג, חכה לאות, לרגע המקווה…

הוא הקריב את פיו אל שפתיה הלוהטות והצורבות ובדממת החדר נשמע הד נשיקה.

צליל זך וטהור, קדוש כצליל היוצא ממיתרי הכנור בידו של אמן ברוך אלהים.

מנגינה עילאית ערבה המגרשת את החילוניות מהחיים ומעלה את הנשמה למדרגה גבוהה.

חולצתה נפרמה וראשו נח בין שדיה שהבהיקו בלבנן באפלולית.

לבה הלם כפטיש. שניהם נשמו נשימות כבדות ועמוקות. הכל נשכח. הם הרגישו רק איש את גופו הלוהט של חברו, כיצורי פרא ביער בראשית. הטבע דרש את שלו.

חבוקים שכבו במטה והיא התמסרה לו.

קרבן עולה תמים. ללא חשבונות. מס הכרחי לחוקי הטבע הקבועים והמוצקים.

עיפים שכבו אחרי זה מבלי להוציא אף הגה מפיהם. כך גם נרדמו בבגדיהם, נטולי מרץ־מה להתפשט.

ראשונה התעוררה רינה בעוד חֹשך והרגישה לצדה את גופו הצורב של אהרון.

תמהה: מאין בא לה שכן זה במטה? אך עד מהרה נזכרה בכל מה שעבר, וחיוך עבר על שפתיה החורוֹת.

לא הצטערה על אשר קרה, ולהיפך: גל חֹם מתוק עבר בכל גופה.

בעד התריסים המוגפים התחיל לחדור אור השמש העולה והחדר הואר קמעא.

התהפכה על צדה וזמן ממושך הביטה בפניו העגולים והיפים בשרטוטים הנכונים, בפיו הצר ובשפתיו האדומות שנוצרו כאילו רק לנשיקות.

בבת אחת מלאה את מֹחה מחשבה אחת: הגבר השוכב לצדה יהיה אבי ילדָה אשר יולד לה. גל חֹם חדש הציפה.

הרגישה שלבה נמלא אהבה לאדם זר זה, שרק אתמול היה זר לה ככל המאוֹת והאלפים הנפגשים בדרכה.

גחנה אליו. הקריבה את פיה אל שפתיו ותחתום עליהן נשיקה.

נשיקת אשה אוהבת ומסורה לכל קרבן.

למגע שפתיה התעורר גם אהרון משנתו ועיניו שוטטו רגעים מספר בחדר הזר לו ושאף פעם לא ראהו.

עד שמבטו נח על פניה החטובים והחורים, ולפתע הוברר לו כל מה שעבר עליו במשך הלילה.

מֹחו השתדל לתפוס את הקשר בינו ובין האשה הזאת השוכבת לצדו כמעט ערומה. הוא רצה לקבוע בדיוק מהי חובתו כלפיה.

את לבו בחן יפה ולא מצא בו את הנימין המולידות את רגש האהבה והמסירות.

הרים את ראשו ותקע בפניה את עיניו כמחפש. הצליף מבט חצוף על חזיה ובטנה החשופים.

שוב הוצת דמו. ידיו שולחו מאליהן ותחבקנה בעֹז את גופה המשועבד שחכה לכך.

רצה למצוֹת ממנה את כל מה שאפשר, כאילו שאף להטביע בשכחה זו את כל מרירות רגשותיו שרומו.

ושוב צלצלו בחלל החדר נשיקות, אבל נשיקות אלה לא היו דומות לנשיקה הראשונה אמש: לא הורגש בהן ההד המיוחד והקדושה החופפת.

מפיו התפרצו אנחות קטועות וחנוקות… צהלת פרא, ספוק יצרים נרדמים, שכחת הכל.

שקטה, נכנעה ושבעה שכבה רינה. בסבלנות נשאה את כֹבד גופו על חזיה.

אחר נשקה לו ברוך בפיו, בלחייו ובמצחו, ובנשיקות אלה הורגש משהו שגרם לו סבל.

הוא הרגיש שהיא מתייחסת אליו כאל קנינה הפרטי שאין לאחרים כל חלק בו.

ידע שמהיום הזה והלאה הוא שייך רק לה. היא קנתה אותו כחפץ בחנות.

הבין שמעכשיו תשגיח עליו, תתמסר לו כאשת חיק הממלאה את חובתה ולעתים קרובות ללא כל זיקה פנימית.

צר היה לו על כל מה שעבר. הצטער שברגע המכריע לא שלט ברוחו ועשה מעשה נועז שאין לו חזרה.

חבל על חופשתו שנוטלה הימינו מהרגע שחבקה בחוץ על המרפסת.

הוא חשב רק על אודות עצמו, כל מחשבתו היתה תפוסה ביצירת הספד לחייו בעתיד.

היא לא תפסה כל מקום בלבו, שוב לא היה לו ברגע זה כל צורך בה. מלאה את שליחותה כאשה, ספקה את יצרו ומה לה עוד עמדו?

הוא היה מוצא לטבעי לוּ קמה רינה ממקומה והלכה לה לבלי שוב מבלי להפרד ממנו.

בקלות היה שוֹכחה כמו ששכח את הקודמות לה עד עכשיו.

ורינה, לא חשבה אפילו לעשות את זאת.

מה לה העבודה המחכה לה אי־שם בשכונה הרחוקה, מה לה יום המחר.

על ידה שוכב גבר אהוב השייך מהיום הזה והלאה רק לה.

שוב לא תהיה גלמודה ובודדה בין ארבעת הקירות האלה.

שוב לא תצטרך לשפוך דמעות כאב לתוך חשכת הלילה מתוך געגועים לאֹשר.

וילד יהיה לה. בריא כאביו. גבר יפה, פניו מלאים ועגולים, ראשו ענוד שערות בהירות כזהב, מצחו רחב בעל שתי זויות חדות ועמוקות, וסנטרו מחודד.

קולו ערב ומצלצל כפעמון כסף הממלא בצהלתו את כל פנות הבית.

בשעות המנחה תקחהו על זרועותיה, תצא לפני דלת ביתם, ותחכה לאבא כי יחזור מעבודה.

הנה נראה אבא מרחוק ושתי ידים זעירות ומלאות קפלי שומן כטבעות תושטנה לקראתו, ועל פני הכרוב של הילד תשתפך בת צחוק מלאת אשר.

האב יגש, ישק לשניהם, יכנסו לחדר ובו נקיון ואור, השמחה תשרור בכל, והיא מאושרת.

מתוך מחשבות הזיות אלה פנתה אליו, חבקה אותו בעֹז והניחה את ראשה על חזהו.

שפתיה לחשו בלי הרף לתוך אזנו: אהבתיך… אהבתיך!…

התקרבה אליו עוד יותר ונלחצה אליו ברוך, כאילוּ רצתה לחלק עמו את רגשות האהבה שמלאו את כל ישותה.

אך הוא לא השתתף לגמרי ברגשותיה אלה. דומם שכב וירקום את מחשבתו.

לאט השתחרר מידיה שחבקוהו, הפנה את פניו אליה, ופתאום:

רינה!

– מה יש אהרן?

– הבאמת את אוהבת אותי?

– כן אהרן!

־ היודעת את מה זאת אהבה ואם קיים בכלל בעולם הרגש הזה?

– כן, יודעת אני. אנכי מאמינה בכל לבי שישנה וקימת האהבה, רגש זה הוא הכי חזק וכובש.

שמעיני רינה: רוצה אנכי לשוחח אתך ברצינות אודות נושא זה. לי ישנה דעה משלי, ורוצני מאד שגם לך תהיה ברורה עמדתי. מובן מאליו שדבר זה אינו יכל לשנות במאומה את המצב והיחסים שנוצרו בינינו.

דבר אהרן, אנכי שומעת, ענתה לו רינה בקול ספוג התרגשות ופחד, כמתוך צפיה לשמוע דבר מה איום ונורא.

לדעתי אינה קימת לגמרי האהבה בעולם. כל זה הוא שקר מוסכם.

דבריו נחו על מֹחה כנטל והכאיבו לה, אך היא שתקה ותקשיב לדבריו.

גם השם מותאם רק לצורך שקר מוסכם זה המשיך אהרן: רגילים אנחנו להעטות על הכל מסוֶה מרגיע ומשכֵך, עטרנו את המלה הזאת בעטרת של קדושה והוד בשביל לכסות על האינסטינקטים הטבעיים שלנו. כולנו, הגברים כנשים, שואפים רק להזדוגות מינית. ותו לא!

אהרון, אמרה רינה: טועה אתה בהחלט. אני מאמינה באמונה שלמה בקיום רגש האהבה, יש והוא בא לפני ההזדוגות ויש שלאחריה, אבל רגש זה קיים, ובזכותו קיימים גם אנו, ורק הודות לו אפשריים חיי משפחה.

משפחה, – חזר אהרון על דבריה כהד ויעוֶה את שפתיו בהיתול. גהינום תקראי לזה. קלחת זפת רותחת, ובה מתרוצצים שני יצורי יה עלובים שכל אחד מהם נזהר מכוִיה על חשבונו של רעהו, שנאת מות הם שונאים זה את זו, בצחוק חן על שפתיהם היו שורפים האחד את השני. – הנה חבוקים המה אך דעי לך שכל אחד מהם היה מסכים ברצון שזה יהיה חבוק מות בשביל רעהו. נאנחים המה כאילו מאֹשר, אך מובטחני שהיו מסכימים שזו תהיה אנחת גסיסה אחרונה לשני – ובשביל עצמו אנחת רוָחה ושחרור על מנת זה להשתעבד תיכף ומיד למי שהוא אחר. האדם הוא עבד ואינו יכול להתקים בחופש.

בעינים פקוחות לרוָחה מפחד שכבה רינה והקשיבה לדבריו הנוראים.

אהרון המשיך: תשעים ותשעה אחוז למאה מהזוגות הנשואים היו מסכימים להפרד למחרת יום החופה, ולא כל שכן אחרי שנה שנתיים.

אך בלתי אפשרי הוא דבר זה מסבות שונות: האחד חושב את עצמו לאדם הגון ומפחד שעל ידי זה יגרע מה שהוא מערכו בחברה. השני – עני הוא ואינו יכול להרשות לעצמו מותרות כאלה. בינתים נולד ילד והקושי אצל הראשון כמו אצל השני מתגבר, וכך הם נשארים כבולים בשרשראות ברזל על פי רב לכל ימי חייהם, אוכלים זה את זו בכל פה ושרויים תמיד בפחד מפני הפרסום והפומביות.

בחוץ הכל מלוטש ומבריק. ובבית: תולעת מכרסמת ואוכלת. מלבר: חיי שלום, אהבה ומסירות. מלגו: הגהינום על כל גלוייו.

אין אני יכלה להסכים לדבריך בשום אופן אמרה רינה. אמנם יש להודות שבפסק דינך יש קורטוב של אמת, אבל מקרים אלה מהוים רק אחוז קטן מאוד בין הזוגות הנשואים, ואם להאמין לכל מה שאמרת כי אז לא כדאי בכלל להתקשר עם מי שהוא על מנת ליצור דור חדש שיחונך ברוח זו.

לא כדאי… רטן אהרון כאילו לעצמו. לא כדאי את אומרת? והאם חפשים אנו לעשות ככל העולה על רוחנו? האם יש לנו כֹח התנגדות ורצון עצמי? לא! עבדים אנו, עבדים לטבע הקטלני וחוקיו המיוחדים, אין אנו חפשים בהחלט.

והאם גם בבקורך אצלי מלאת רק את צַו הטבע מבלי שיהיה לך שום רגש מיוחד, רגש אהבה אלי, – שאלה רינה, ובקולה הורגשה נעימה של בן אדם מרומה ונעלב.

בקוצר רוח חכתה לתשובתו. לבה רטט מפחד, הרגישה שעוד מעט ותשמע מפיו אמת גלויה ומרה ובכל זאת אמת. ידעה למפרע את הכל מה שהוא יגיד לה ובכל זאת קוְתה לנס, ונרעשה מאד לשמע דבריו:

גם אני רינה הנני אחד מיצורי הטבע הבלתי מוצלחים. חבקתיך ולחצתיך אל לבי לא מפני שקנן בלב, איזה רגש מיוחד. לא בלב, כי אם בכל גופי קנן הרגש. כולי תשוקה עזה ובוערת. נפשי ערגה ונמשכה אליך ושום כח בעולם לא יכול היה להרחיקני ממך והלואי שכל ימי היותי עמך יקנן בי הרגש הזה ולא יעזבני.

רינה לא התאפקה… וביניהם התפתחה קריאת ביניים:

מנוול!

– חה־חה־חה…

– גס רוח!

– התחילה ההצגה…

– זוהי שפלות!

– הקדמה לגהינום בעתיד…

– אין בך אף שמץ מרגשות הזוך והטוהר!

– אין לי כל צורך בהם…

– אני שונאת אותך!

– על כרחך תאהביני!

פתאום השתתקה, הרגישה מחנק בגרונה, הדמעות הציפו את עיניה עד בלי לראות שום דבר. גופה רעד והתפתל כנחש, בכל כחה התאמצה לעצור את הצעקה שעמדה להתפרץ מלבה הכואב. אך לא יכלה לצעוק, ומעֹמק לבה התפרצה יללה נואשת של יציר מרומה ונעזב.

שוה־רוח שכב אהרון והקשיב לבכי עצור זה שזעזע את כל גופה. אחר לקח את ראשה בידיו, הרימו קצת מעל הכר, הסתכל בו רגעים מספר מבט סתמי שלא הביע כלום, אף לא השתתפות בצער ואמר:

רינה… דמעות חנם הן דמעותיך. חדלי מבכי, לא תשני מאומה. את הנעשה אין להחזיר. נשתדל להתאים את עצמינו למצב בעתיד. דרך ארוכה לפנינו… דרך מלאה חתחתים ומכשולים הבי יד ונעבור בדרך זו שלובים ודבוקים יחד, ואולי נעברה בשלום.

רינה נרגעה לאט לאט, מושפעה מדבריו האחרונים שהורגשה בהם נימה של כבד ראש ואחריות.

כשגמר את דבריו נשארו שוכבים עוד זמן מה שותקים, שלוִים, כל אחד ומחשבותיו, כל אחד ותכניותיו.

שני עולמות נפרדים שהטבע האכזר אחדם משום מה. מתוך קפריזה, מתוך רצון לשעשועים בעתיד, מתוך שובבות.

ביום זה לא יצאו שניהם לעבודה.

לא ראו צורך לעבוד באותו יום, וגם המרץ חסר לכך.

בשעה מאוחרת קמה רינה מהמטה, ישרה בידיה את שמלתה שקומטה, רחצה את פניה וידיה והלכה לחנות המכלת הסמוכה לקנות צרכי אכל בשביל ארוחת הבקר המשותפת הראשונה.

חזרה עמוסה חבילות ושקי ניר מלאים, שקטה ונרגעה, כאילו התרגלה כבר לרעיון של חיים משותפים ללא אהבה.

אהרון הביט בפניה ויחייך למראה השקט והרצינות הנסוכים עליהם.

גם היא חייכה, משום מה היה מצב רוחה טוב עליה.

הרתיחה קומקום מים לתה, לבשה סנור לבן, פרשה מפה צחורה על השלחן וסדרה בצלחות את צרכי האכל שהביאה. אחר פנתה אל אהרון בפשטות:

קום עצל!

למראה הלחם, העגבניות, החמאה והנקניק שעל השולחן גבר תאבונו, קפץ מהמטה, גחן והעמיד את ראשו תחת הברז וסילון מים קרים ורעננים קלח על ראשו ונזל אל¹ תוך הקערה.

הרים את ראשו הרטוב ומצא את רינה עומדת ומחכה ובידה מגבת נקיה. במבט תודה קבל את המגבת מידה. נגב את פניו וידיו. רינה הושיטה לו מסרק ושוב הודה לה על כך במבט עינים בלבד.

בכלל ישרה בעיניו תשומת הלב האלמת ללא דבורים מיוחדים. רינה עשתה את הכל כמו דרך אגב, בלי רעש וצוחה, ויצירת רשם.

רענן ישב לשלחן על יד רינה ויאכל לתאבון את ארוחת הבקר הטעימה, זה זמן רב שלא היה לו רצון לאכילה ותאבון כזה כמו עכשיו.

גמרו את הארוחה. רינה יצאה לרחוב והביאה עתון ואהרון הקריאו לפניה.

הציעה לפניו שאלות שונות והוא הסבירן לה בפשטות ובהרחבה.

אחר עברו על יסוד ידיעה בעתון לוכוח סוער בשאלת האשה במזרח וזכויותיה המקופחות, ורינה התפלאה לשמוע את הגנתו החזקה על זכויות האשה בכלל ואת דעותיו השמרניות בשאלת הנשואין בפרט. ותוך כדי שיחה:

רינה, ביום השישי נתחתן!

כבר התחתננו, ענתה רינה.

זאת ידעתי גם אני אמר אהרון, אבל רצוני הוא שביום השישי נרשם במשרד הרבנות כבעל ואשה. זכויותיך בתוך אשה צריכות להיות מוגנות על ידי החֹק.

אין אני מאמינה שתעזבני אמרה רינה.

אי אפשר לדעת את זאת, אפשר יגיע יום – בו נקלל את השעה שהתקרבנו זה לזו, אפשר גם לא נוכל לחיות במחיצה אחת, וכדאי מאד שבבוא יום כזה תהיינה זכויותיך מוגנות על ידי החק.

שתקה ולא השיבה כלום, ובלבה מחשבות עצובות ועגומות, מחשבות אכזבה לחלום יפה.

כעבור יומיים ביום השישי לבשו את בגדי השבת, אהרון קנה בקבוק יין ולחמניות ועל גג ועד הקהלה תחת שמים בהירים וכחולים ושמש קיץ יוקדת, אשר החֹק בחגיגיוּת מעושה את העובדא שהטבע אשר עוד יומיים לפני זה ברגע של תאוה יוקדת וסערת הדם.

 

פרק ב: עברה שנה…    🔗

שנת נסיון קשה לשניהם. מבחן הכחות, התאבקות אלמת ומבטים קפדניים.

נולד ילד ומילא את חלל החדר צעקות וצוחות. הכניס קצת שנוי־גוָן לחייהם החד גוניים של הזוג.

שניהם מסרו לילד את עודף החבה והרוך שהגיע בצדק לעצמם. הם העניקו לילד את מיטב הרגשות שלא היה בכחם למסור זה־לזו.

זרים היו. אף כי התיחסו איש לרעהו בסבלנות. הקן שנבנה בהרבה עמל ויסורים היה אמנם מרופד ונוח, אך בין הרפידה הרכה היו גם גושים קשים שלחצו עד לכאב.

חסרה האהבה…

דברי אהרון התקימו במלואם. עשה חליפין פשוטים. חלף שכר עבודתו שהביא הביתה קבל מזון להשקטת הרעב, ואשה להרגעת דמו הנסער.

ובבוא הלילה בשכבו עם רינה במטה השקיע את ראשו בחריץ העמֹק בין שדיה המלאים, נלחץ בכל גופו אליה, וכולו לוהט ורועד.

כשנרגע, שכב עיף. שקוע במחשבות מבלי לשים את לבו אל היציר שלפני רגעים מספר לחצו בין זרועותיו וכסה את כל גופו בנשיקות.

רינה נפגעה ונעלבה. לבה נפצע עמק מאד על ידי יחסו זה של אהרן אליה.

הרגישה שאין הוא אוהב אותה לגמרי, שאין לה אף אדם קרוב אחד שיבינה, ושיהיה קרוב לה קרבה נפשית.

עתים ישבה בבית ובכתה. הדמעות, דמעות צער על עולמה שנחרב ירדו בלי הרף מעיניה. ובבוא אהרן הביתה לא יכלה לספר ולהסביר לו את סבת בכיה – מפני שהרגישה שהוא לא יבין לרוחה ואולי גם ילעג לה.

מחוץ למטה לא נשק לה אף פעם. פניו היו תמיד רציניים ועצובים, ועיניו חלמו על אודות דבר מה רחוק מאד ממחיצתה.

לא התאוננה. הבינה שדבריה ללא הועיל. אך עובדא זאת לא הפריעה בעדה לשנוא את שעת השכיבה במטה תכלית שנאה.

לאט לאט לבשה שנאה זו צורה ודמות והלילה נראה לה כמפלצת נוראה.

ברגעי ההזדוגות המינית שנאה גם את אהרון, וכשהרגישה את כבד גופו על חזיה נדמה לה כשממית מאוסה וגדולה הצמאה לדם.

בפחד חכתה לרגע בו תושיט השממית את כפה הגדולה לחנקה ולמוץ את דמה.

עָצמה את עיניה ופקחה אותן שוב. את ידיה הקריבה לצוארה כרוצה להגן על נפשה ברגע הדרוש.

וכשהשתחררה מכבד גופו נשמה לרוחה, כאדם שניצל מסכנה.

העתיקה את גופה לקיר בכדי שלא להרגיש בו וזמן רב עבר עד שנרגעה ונרדמה.

שנתה היתה טרופה, חלומות רעים ביעתוּה. פעמים רבות בכתה בשנתה, פעמים גם צעקה ובקשה עזרה.

אהרון לא הבין לה. לא תאר לעצמו שישנו קשר סמוי בין תשוקתו המינית לרינה וחלומותיה.

כשהקיץ משנתו לקול צעקותיה – התמרמר וכעס. חשבה לאשמה בהפרעת שעת מנוחתו אחרי יום עבודה קשה ומפרכת.

דבר על לבה שתכנס לרופא ותשאל בעצתו, אך גם אחרי הבטחתה המפורשת בנידון זה לא יכלה למלאות את רצונו, ולא הלכה לרופא.

לא ידעה מה לספר ואת הסבה האמיתית לא יכלה לגלות. בעיני עצמה נראתה כנדונה לסבל תמידי ובלתי פוסק לעולמים, עד שיבוא המות הגואל ויגאלנה מזה.

לא עלה בדעתה שאפשר להפרד ממנו באופן חוקי. היא חשבה שאין לשלול מהילד את אפוטרופסתו המועילה של האב המוליד.

אחרי זמן מה נמנעה לגמרי להתמסר לו. סדרה לעצמה משכב־לילה על גבי כסאות, אחר השיגה מטה מתקפלת, ומאז ישנה לבדה.

לא הועילו הפצרותיו המרובות של אהרון, היא לא הסכימה בשום אופן לישון יחד עמו במטה אחת. וכשהיה בא ושוכב לצדה במטתה הצרה, הפנתה את פניה לקיר ולא הסכימה להזקק לו.

נבעה הפרץ!…

ופניהם שהיו קודם לכן עצובים לבשו גם ארשת של כעס ורֹגז ושוב לא דברו ביניהם לשלום.

סדר החיים נשתנה תכלית שנוי. רינה לא חכתה לו יותר לפני דלת הבית בשובו מהעבודה. האכל על השלחן היה אמנם מוכן ומסודר גם עכשיו בדיקנות נמרצת ובזמנו, אך לשלחן ישב אהרון לבדו. ובגמר הארוחה יצא את הבית לשוטט ברחובות העיר או לבקר את מי שהוא ממכיריו.

ימים רעים היגיעו לבית. נעדרה השמחה. פסק הצחוק. האויר בחדר היה רווי דמעות.

דמעות צער על אבדן חלום יפה, שנגמר באופן כל כך טרגי.

פני רינה שופו וכל ישותה האלמת הביעה צער וכאב אין אונים. מבטה טעה וחפש ועיניה כאלו דברו: אֹשר… הבו לי מעט אֹשר!… מעט מזעיר, ראויה אני לכך!…

היא חלמה על אודות יד פלאית שתושט לה לעזרה באחד הימים, והחלום היה יפה, בהיר. ימים שלמים ישבה וחלמה.

אך היד הפלאית לא הושטה לה, ומרה שבעתיים היתה אחר כך המציאות על כל גלוייה ומוראותיה. בלבה התעורר פחד אלם, לא ברור וללא הגדרה.

קשה מכל הימים היה לרינה יום השבת – בו נשאר אהרון כל היום בבית. בימות החול פטורה היתה לפחות לשבת יום שלם אתו במחיצה אחת. לא יכלה לשאת את שתיקתו הממושכת, המאימת, את פניו הקודרים, ואת עיניו ומבטן החודר והנוקב.

שמחה מאד כשבא מי שהוא לבקרם בביתם, אבל מהיום שהופר שלום הבית חדלו המכרים לבוא.

האחד שהיה כן מבקרם ולעתים רחוקות היה הרֵכָבִי, ולמרות העובדא שלא תמיד נעם בקורו לרינה, בכל זאת שמחה לקראתו, מפני שהכניס קצת שנוי גוָן והפריע את הדממה והשקט שבבית.

טפוס בלתי שכיח היה הרכבי זה. הורגשה בו זרות מיוחדת ממבט ראשון.

בן חמשים וחמש שנים היה. ראש שיבה כזקן בן שמונים עם קרחת גדולה, מיצח רחב וגבוה, ומשני צדיו שתי זויות חדות ועמוקות מאד. מתחת למצח הרחב בערו שתי עינים בעלי גוָן לא ברור. עינים יוקדות, מתרוצצות, חסרות מנוחה, תופסות כל הבעה, כל מבט, כל חפץ שבתחום ראיתן. עינים חצופות המטילות אימה ויראה. והעינים האלה מדברות: אין מה להסתיר, ראינו כבר הכל ושום דבר אינו חדש בשבילנו. גבות עבות כחבלים, בהירות אדמדם־לבנות שצבען אינו מתאים לצבע השערות שעל הראש, אף גדול עם נחירים רחבות ומהן בולטות שערות שיבה סבוכות, שפם לבן בעל שתי קצוות התלויות ויורדות בדמות שתי קרנים הפוכות וקצותיהן מכסות את הפה, חודרות לתוכו והוא יורקן משם בהתזת רוק לצדדין, ותנועת השפתים העבות והבשריות מיוחדת במינה, הן מתעוות במין העויַת בכי של ילד מתיפח, ועם כל העויה נפתחים משני צדי הפה שני חורים גדולים ומתוכם נשקפים שרשי שינים שחורים ורקובים קבועים בתוך חניכיים רקובות גם הן ומכוסות שכבה עבה של שירי אכל שנרקב, המפיץ ריח נורא מסביבו, לחיים שקועות וחרושות קמטים עמוקים לארכן, סנטר רחב ובאמצעיתו חריץ עמֹק המחלקו לשנים.

ידים ארוכות שאינן מתאימות לגובה הגוף. ועל האצבעות צפרנים ארוכות כצפרני החיה, מלאות זוהמה. והשחור שבהן נראה כקבוע בתוך לֹבן הצפרנים, הנראות כצמאות לדם.

גופו גוף ענק ורגליו קצרות, קשה לתאר בכלל שרגלים אלה יכלות לשאת עליהן את משא הגוף הגדול והענקי.

בגדיו קרועים היו תמיד וגילו את הלכלוך והזוהמה של גופו או של לבניו התחתונים שלא כובסו שבועות רבים, לרגליו נעל נעלי בד לבנות וקרועות בעצם ימי החרף הקשים.

לבושו בכלל שמש סמל לעוני הגדול בו נמצא האיש תמיד. והאש הבוערת בעיניו חסרות המנוחה, הזוהר והצבע, העידו על רעב תמידי ובלתי פוסק. העֹני והרעב החתימו בו את סימניהם־המובהקים עד שכל אחד הכירם בו ממבט ראשון. הם עשוהו לרשלן, לחולם להוזה הזיות בהקיץ, ומצפה לחסדי אחרים, דומה היה האיש לכלב רחוב רעב המחכה לעצם כי תושלך החוצה מתוך האטליז בכדי להשקיט קצת את הרעב הגדול הלוחץ בבטנו וגורם לו יסורים.

הוא נולד ברוסיה, גדל והתחנך בבית הוריו העשירים המפורסמים במוצאם מאחת המשפחות המיוחסות והנאורות ברוסיה. במלאת לו עשרים שנה השיאו לו לאשה בת עשירים וממשפחה מיוחסת גם היא, שהכניסה לו נדוניא הגונה. בזמן הראשון אחרי החתונה התעסק במסחר והצליח. אך פתאום הוצף על ידי זרם הצעירים העברים ששאפו לעלות לארץ־ישראל ולבנות את שוממותיה, ועל אף התנגדותם הנמרצת של הוריו, וביחוד – התנגדותו התקיפה של אביו, דמעות אשתו החלשה, עיכוב חלק מכסף הנדוניא שהיה מופקד בידי החותן, עלה לארץ־ישראל בלוית אשתו ובתו הקטנה.

בזמן הראשון עבד במושבות העבריות בתור פועל יום שכיר. אבל עם התנדפות ההתלהבות הראשונה, כשמשפחתו התחילה לסבול רעב. פתח בעזרת סכום הכסף שקבל מהוריו מחוץ־לארץ חנות מכלת על יד אחת מהערים, וממנה התפרנס עד אחרי המלחמה.

בתו, ובנו שנולד לו כבר בארץ־ישראל גדלו ביניתים. הבת נישאה לאיש, והבן – גם הוא עזבם. והרכבי נשאר לגור עם אשתו, שגם עד אז לא שרר השלום ביניהם.

הריקנות בבית השפיעה לרעה על שניהם. עצביהם נמתחו והם התחילו לענות איש את רעותו. והענוי הגיע למדרגה כזאת שלא יכלו שוב לגור יותר תחת קורת גג אחת. ואחרי שלשים שנות חיי נשואין בלתי מוצלחים, התגרשו להשתוממותם הרבה של כל מכריהם וקרוביהם.

אשתו נישאה לבעל שני אחרי חדשים מספר והרכבי נשאר פנוי וחפשי. מיואש עד התכלית, ללא קרוב וגואל, רעב ללחם, ערום וללא מחסה.

אהרון הכיר את הרכבי באחד מימי נדודיו בחוצות העיר, ומצאו לאיש שיחה מענין שאפשר לבלות עמו יחד את שעות הנדודים הפנויות. אחר כך הזמינו גם הביתה, ובמשך הזמן נעשה הרכבי בן־בית־בביתם.

רינה לא יכלה נשוא את האיש הזה ואת מטר חרופיו על האשה בכל הזדמנות מתאימה שבאה לידו. אך לפעמים שמחה לראותו וקבלה אותו בסבר פנים יפות.

בקוריו על פי רוב היו בשבתות. ובמשך שעות מספר ישב והפליט רוק לכל הצדדים מפיו חסר־השינים בשעת דיבורו.

בשום אופן אי אפשר היה להתוכח עמו, ביחוד על אודות הנושא החביב עליו ביותר והוא: שאלת האשה. כל דבריו נאמרו כהחלטה. סוף פסוק שאין להרהר אחרי זה. ופסק דינו לאשה היה קטלני. לגבי דידה לא היה בעולם יציר כל כך שפל ובזוי, אוהב מדון, חסר רחמים, בעל גאוה, סדיסטי ומתגרה כאשה.

תמיד שמעה רינה את דבריו בשתיקה אלמת מבלי לענות לו כלל, אך הפעם החליטה ויהי מה – לא לותר לו. מצב רוחה היה מלחמתי וגם עובדות והוכחות לצדקת דבריה לא חסרו לה, ושאלה:

לדידך אי אפשרית לגמרי פגישת שני אנשים בעלי הגיון בריא שיוכלו לחיות כל ימיהם בשלום ובאחוה?

לא! אלף פעמים לא! ענה הרכבי בהרימו את קולו וברוקו את רוקו ישר בפניה, בלתי אפשרי הוא הדבר הזה בהחלט! האחד מהשנים מוכרח להיות בכל הזמנים ובכל המצבים וַתְרן מאוֹנס ונהפך במשך הזמן לסמרטוט, נדרס ברגלים גסות ללא רחמים בלב. והאחד הזה הוא ברוב המקרים – הגבר.

אך יש גם סוגים אחרים של בני אדם: המבינים איש את רעהו, חיים בשלום ומגינים על ענינים חיוניים משותפים טענה רינה.

לא נכון צעק הרכבי. לדעתי קימים רק שני סוגים. האחד – הוא הסוג שהזכרתי קודם, והוא: ותרן וסמרטוט ואז אוי ואבוי לו. והסוג השני הוא: כשמזדמנים שני אנשים בעלי אמביציה ועקשנים, שניהם גם אינם יכלים לותר על דעותיהם אף על קוצו של יוד – וגם במקרה זה אוי ואבוי לשניהם יחד. גהינום על כל גלוייו ומוראותיו, חייהם אינם חיים לגמרי. שני אויבים חיים תחת קורת גג אחת, ואיש איש מהם שואף לראות את דם רעהו נגר כמים, ואנקת גסיסה אחרונה של השותף למטה היא כמנגינה ערבה לאזנו.

לרינה נמאס כבר הוכוּח בשאלה זו, אך בכל זאת לא רצתה לסגת אחור ולותר על עמדתה התקיפה ודעתה העקבית שנתמכה בהרבה עובדות לקוחות מן החיים.

בראיות חותכות השתדלה להוכיח את אמיתות דבריה ועמדתה, והראתה על התוצאות השליליות הנובעות מהשקפתם וגישתם המיוחדת של הגברים אל פתרון שאלת האשה.

היא רצתה להוכיח שדעה מוטעת זו יסודה בחוסר האחריות של הגבר השולט, המנצל, שמדה ידועה של סדיסמוס מיני טבועה בנפשו מיום הולדו ובמשך כל ימי חייו.

היא תארה את הגבר בצבעים שחורים מאד בדמות מפלצת קדמונית, המוצצת את דם קרבנה כשממית עד הטפה האחרונה. דבריה נאמרו ברגשנות ובחלחול ארס השנאה מפיה: שנאה זו נקבעה בנפשה עולמית וללא תקנה. מחיר יותר מדי יקר שלמה עבור דעתה זו אודות החיים, והרגישה שמכאן לא תזוז אף פעם.

למראה רגשנותה היתרה צחק הרכבי והתפתל ממש מצחוק ובזויות עיניו נקוו דמעות דלוחות. בשום אופן לא הבין את הסבה הנכונה שהביאה את האשה השקטה הזאת – את רינה למחשבות שליליות אלה.

אהרון נבהל ממפנה השיחה. רק עכשיו הביט והבין מה עמֹק הוא עלבונה של רינה, ומה אנוש הוא הפצע בלבה, בתקף היחס המוזר שנוצר ביניהם על ידי זה שרצה להעמיד את חיי המשפחה על בסיס פשוט של חליפין ללא שמץ של רומנטיקה ורמאות. הוא הכיר עכשיו באשמתו הגדולה ובתוצאותיה השליליות. ידע יפה שאין לשנות במחי יד אחת את הסדר הקבוע המקובל בחיים והמשרש עמֹק בלב, מבלי לפצוע על ידי זה את לבה של האשה הרומנטית מטבעה, השואפת לחלום פז ולאֹשר מזויף בחייה המשפחתיים.

רק עכשיו הבין וידע: שאין הפרט יכל להביא את המהפכה הרצויה בסדרי המשפחה והחיים המקובלים במשך אלפים בשנים. עתה הבין שבכדי להביא את המהפכה לחוֹפה הרצוי ולהכניסה לחיי היום־יום של כל פרט־ופרט, נחוץ קבוץ גדול של אנשים חפשים מכל עֹל של מסורת ומנהגים טפלים המביאים כליה לעולם המתנוֵן גם בלאו־הכי. קבוץ בעל מטרה מסוימת וברורה מראש ללא ספקות ופקפוקים. רק בתוך קבוץ סגור כזה יכלה להעצב הצורה החדשה של המשפחה האידיאלית – ללא רמאות וזיוף רגשות כוזבים ובדויים שאינם קימים לגמרי ושבני אדם יצרום רק לשם אילוסיה והמתקה. רק קבוץ גדול שאינו מתחשב עם דעת הסביבה הרקובה יכל להביא את ההצלה המבוקשת והדרושה לכלל כלפרט.

אחרי שהרכבי הלך הביתה נשאר אהרון שלא כדרכו בזמן האחרון יושב בבית שקוע במחשבות: איך להוציא את תכניתו אל הפועל בדבר הכניסה לקבוץ. והאם תסכים רינה לכך אחרי כל מה שהיה? האם לא תראה בצעד זה כונה נסתרת מצדו להפטר ממנה?

לבסוף החליט לגשת ישר לענין בהחלטה וללא היסוסים מיוחדים.

הפנה את מבטו אל רינה שישבה שותקת על גב המטה והודיע: נרשמתי כחבר לגדוד העבודה. בעוד ימים מספר נעבור לגור במחנה.

לא ענתה כלום. בשבילה היה הכל היינו־הך. ולו היה אהרון מציע לה ברגע זה נסיעה לארץ רחוקה ופראית, לבין אוכלי אדם גם אז היתה מסכימה להצעתו ללא התנגדות.

השנוי הגמור בסדר החיים היה מבחינה ידועה רצוי לה מאד. היא שמחה לשנות קצת את אורח החיים הרגיל והמקובל. האמינה משום מה ששם במחנה הגדול בין מאות חברים וחברות חדשים יוקל לה במקצת ולא תרגיש עוד את הבדידות הנוראה כמו־כאן בין ארבעת הקירות של חדרם המשותף והצר, שהחניקוה וספגו אל תוכם את דמעותיה המרות כמעט יום־יום.

כעבור שלשה ימים הגיע הזמן להעברת חפציהם למחנה הגדוד לגור שמה.

היה בקר בהיר, כאחד מימות הקיץ, למרות חדשי החרף על פי הלוח. השמים היו טהורים ללא ענן. רקיע כחֹל וטהור. העוברים והשבים ברחוב לבשו את בגדי הקיץ כבתקופת תמוז. רינה קמה ממטתה בשעה מוקדמת, אספה את חפציה ותצררם בחבילות כמתכוננת לדרך ארוכה וקשה, ונפרדה מהחפצים הדוממים והאלמים כאילו היו יצורים חיים.

היא ידעה שחפצים אלה שוב אינם שייכים לה. רכוש הקבוץ הם. שום דבר אינו שייך לה, וגם היא עצמה שייכת מעכשיו לרשות מיוחדת, תקיפה, מצוה, הדורשת הכנעה גמורה.

בשעת הצהרים הגיעה עגלת הסולמות של הגדוד הרתומה לשתי פרדות זקנות, חולות ותשושות. עם העגלה בא גם אהרון בלוית שלשה בחורים חסונים לבושים אך בגופיות טבולות בזיעה. במהרה העמיסו את החבילות ואת הרהיטים המעטים על העגלה, ולרינה שהחזיקה את הילד בזרועותיה יחדו את המקום הכי נוֹח, והפרידות זזו ממקומן לקול גערתו וקללתו הטפוסית של בוקֵר הערבה הרחבה.

נסעו כשעה והגיעו למחנה הגדוד בדיוק בשעת הצהרים – עת החברים שהתאספו ממקומות העבודה הקרובים ישבו מסביב לשלחן האכל וסעדו את סעודת הצהרים שהיתה מורכבת משתי מנות: מרק שעועית דליל שבשום אופן אי אפשר היה למצוא בתוכו שעועית שלמה, ומרק פירות שרק אז התחילו לבשלו בתור מנת לקקנים מודרנית ומזינה.

לקול חריקת העגלה וקריאתם של הבחורים שישבו על גבה שקועים בין החבילות, התפרצו הסועדים מאולם האכל, תפסו את אהרון ואת רינה והרימום שלש פעמים למעלה לקול תרועת הידד משולש שהידו נשמע בכל הסביבה השוממה.

רינה נשמה לרוחה. היא ראתה לפניה פנים גלויים של אנשים חפשים הבונים חברה חפשית, שאינה כפופה למנהגי העבר – ובלבה הוקל דבר מה, נגולה אבן כבדה שהעיקה עליו במשך כל הזמן האחרון ולא נתנה לה לשאוף רוח כרצונה. נפסקה לרגע המועקה שבלב.

פתחה את זרועותיה כרוצה לחבק את מי שהוא, ומבטה נח על אהרון שגם הוא עמד ופניו קרנו.

ברגע זה סלחה לו את הכל. חלפה השנאה, פסקה המרירות שבלב. התקרבה אליו במהירות, חבקה את צוארו בשתי ידיה ולקול הידד משולש התנשקו שני האויבים.

בלילה ישנו שוב יחד במטה אחת באהל שיחדו להם.

הלב שקט וחכה לבאות…

 

פרק ג: החיים בלעום.    🔗

מרגע דרכם על סף בית האכל של הגדוד נעשו שני ברגים נוספים במכונה הגדולה שהורכבה בשלמותה מחברי המחנה. שני גרגירי חול נוספים בהר החול הגדול והגבוה, שהכיל מאות גרגירים אחרים כמוהם ושגם הם התנועעו לא ברצון עצמם.

“עבודה ואכל" – שני דברים אלה בלעו את כל כחם ומרצם של המנהיגים שנהלו את המחנה. כל שאר השאלות שמקורן באידיאלים נשכחו כרגע – בתקף ההכרח של צורך ודאגות השעה, שבלעו את כל הזמן. הדאגות היו מכוונות בעקר לדאגת חפוש מקורות הכנסה לשם מלוי הקיבה הריקה של שלש מאות החברים שהיו מוכנים כל רגע לשבת לשלחן הגדול – בחדר האכל ולאכל לשבע. כל הוכוחים באספות התנהלו רק סביב הציר האחד הזה, סביב השאלה הכלכלית. ושאלת חפוש הדרכים להגשמת הבנין של החברה החפשית נשכח ונדחה לזמנים יותר טובים ונוחים. לזמנים של רוחה כלכלית וקיבה מלאה. אבל החיים עשו את שלהם כשהם לעצמם, ומלאו את תפקידם באופן מצוין.

לא היה כל צורך לעקור מן השורש את מסורת הדורות הרקובה – היא נעקרה מאליה. החיים עצמם אכפוה והכריחוה להעקר. הדעה החפשית, הנאצלת והיפה חדרה למֹחות והכתה שרשים. קרקע הטרשים של המולדת הכשיר את הלבבות לכך. והטבע הנהדר והפראי שמש מנגנון שממנו קלטו הלבבות את הנשגב והנהדר בחפש של חיי הפרט בתוך הכלל הגדול של העם העברי השב אל אדמתו ואל הטבע.

החברה החדשה נבנתה ועוצבה מאליה בתקף היחסים החברותיים ששררו בין החברים.

קבוץ גדול של אנשים ילידי כל ארצות התבל, שדברו וחשבו בשפות שונות ובאופנים שונים, שצרכי חייהם וטעמם היו שונים בתכלית זה מזה, התאספו יחד לשם הגשמת המטרה הנשגבה והנעלה של בנין מולדת לעם מנודה על יסודות חדשים ובריאים.

זה לא היה עדר של חילים שהמפקדה מכריחה אותם למלאות את פקודותיה תחת לחץ של איומים ועונשים.

לא עדר היה זה. אלה היו חלוצי החֹפש והדרור, שעיני כל האנושיות מכוונת אליהם כאל מצילי האנושיות והעולם מהתנונות וחדלון.

כזה בערך היה מהלך מחשבותיה של רינה ביום הראשון לשהותה במחנה הגדוד. ובלבה החליטה החלטה סופית שאין להרהר אחריה, שבכל מאמציה תשתדל לעזור במדת כחה הדל להצלחת הרעיון הזה.

ומראה המחנה מבחוץ לא הרהיב לגמרי את העין, אנשים בעלי טעם יפה התרחקו ממנו קצת.

צריפי פח ישנים, ירושת מחנות הצבא מימי המלחמה העולמית שהעלו חלודה ובהם היו קבועים חלונות קטנים ונמוכים. עמדו על בסיסי אבן נמוכים גם הם. קשה היה להאמין שבן אדם מבוגר יכל ליַשר את קומתו בפנים הצריף. הצריפים לא עמדו לפי סדר קבוע ולא בשורות ישרות כי אם היו מפוזרים על שטח קרקע גדול ובנויים בצורה כזאת, שצריך היה לעשות קפנדריה הגונה בשעת המעבר מצריף לצריף. מבוך של רחובות צרים. צריך היה להזקק לעזרתו של מורה דרך מנוסה ומיוחד בשביל לצאת בשלום מהמבוך הזה תיכף לאחר שקיעת החמה.

על יד הצריפים השחיר לוע פתוח של בור שנשאר בלתי סתום אחרי שהמחצבה נסגרה. לתוך הבור הזה היו כל חברי המחנה זורקים את המיותר, שאין כבר בשום אופן להפיק ממנו תועלת איזו שהיא, וקראוהו לשם הלצה בשם “מחסן הזול”. בו אפשר היה למצוא זבל מכל המינים: קלפות תפוחי אדמה רקובות, שיָרי מרק שנשאר מהארוחות, שברי כלים שונים, נעלים ישנים וקרועים, סמרטוטים שונים וקופסאות פח ריקות משימורים. מובן ש"מחסן הזול" הפיץ ריח סרחון מיוחד בסביבתו, והריח הזה חדר אל תוך הצריפים הקטנים והפריע את שנת הנחים אחרי יום עבודה קשה ומפרכת.

נקודת האור במחנה היו האהלים המעטים. הם הועמדו בזמן יותר מאוחר – עם קבלת חברים חדשים לגדוד, ומכיון, שהעברתו של אהל קלה היא, סודרו האהלים הודות לזה בשורות ישרות ובסדר. האויר באהלים היה יותר נקי – בעמדם בקצה השני של המגרש הגדול שעליו חנה המחנה, ובהיותם גם מרוחקים מ"מחסן הזול".

צלצול הפעמון שקרא את חברי המחנה לארוחת הערב העיר את רינה ממחשבותיה. בצעדים מהירים פסעה לעבר חדר האכל הגדול שהיה מואר בלוקס. מכל הצדדים צצו צללי אנשים שדברו ביניהם בלחש ובמין חגיגיות מיוחדת כלפני מאורע גדול. מצב רוחה היה טוב עליה. חלפה הבדידות של אתמול ומקומה נתחלף במין הרגשה של שמחה לקראת החיים החדשים בין חברים, הרגשה אמנם סתמית עוד, אך הספיקה כבר להתערות בלבה.

הרגישה רק בחסרון הילד שנמסר בהתאם למנהג הגדוד לבית הילדים. אך הבטחון שהילד נמצא בידים אמונות מנעה מדאגה. אותה הדאגה שכל אם יורשת מאמה היא.

ובחדר האכל המולה ורעש. הקשת סוליות נעלים מסומרות ומפורזלות על רצפת הביטון. צלצול מזלגות, כפות וצלחות פח, וקול לעיסה של עשרות פיות שכבר הספיקו לקבל את מנתם.

רינה מצאה מקום בין שני חברים שהצטופפו קצת לצדדין. ישבה במקום המוצע לה ללא הודיה, בחשבה שאמירת תודה מנהג בורגנים הוא. היא החליטה שאין לנהוג שום מנהגי עדינות בחברה החדשה. הרימה רק את עיניה היפות אל האחד ואל השני והצטחקה, גם הם הצטחקו לה בפשטות ובטוב. אחד מהם השיג ב"סחיבה" צלחת וכף, קם ומלאה מרק חם והגישה לה. שוב הצטחקה ושלחה לו מבט תודה, ותיכף אחרי זה נקשרה שיחה ערה בין השלשה. פיותיהם של שני הבחורים לא פסקו ללחוש באזניה משני עבריה במשך כל שעת האכל על דבר חיי המחנה וסדריו המיוחדים, על העבודה וכבוש העבודה בכל ענפי החיים. בדבריהם היה משהו מהתפארותם של ילדים קטנים בעשותם דבר מה חיובי. אחד מהם לקח את כף ידה הקטנה והעדינה לתוך ידו הגדולה והנוקשה והגישה לראוה לחברו, ושלשתם צחקו שוב בקול רם ומצלצל. הבחורים הבטיחו לה שגם ידה היא תתקשה במשך הזמן מעבודה גופנית.

המנה השניה לארוחת הערב היתה מנת חג למרות יום החֹל על פי הלוח: “תפוחי אדמה מטוגנים יפה יפה בשמן”. מסביב נשמעו קריאות התפעלות לחכמתן של העובדות במטבח. אחדים מהבחורים, מהזריזים שבהם, כבר גמרו לאכל את מנתם הדלה והסתובבו משלחן לשלחן וצלחותיהם בידיהם לחפש הוספות. וכשלא מצאו – מחאו בכל תקף נגד מידת הקמצנות של מנהל המשק והעובדות. אחד מהמחפשים העלובים עמד והקריא בניגון של קריאת ההגדה של פסח: “אלו האכילונו רק תפוחי אדמה מטוגנים בשמן ולא נתנו לנו את המרק דיינו”. עמד חברו וענה לו בנוסח ובניגון זה ממש, “ומנהל המשק מה הוא אוֹמר”: “ישקני”. התפתחה קריאת ביניים של פסוקים מתאימים מההגדה ומשיר השירים לקול צחוקם העליז והבלתי פוסק של השומעים.

מקצה שני של אולם האכל נשמעה פתאום הקשת פסת יד על גבי דף השלחן כשמש בית הכנסת בהכריזו דבר מה, ואחד מהבחורים קרא בניגון של חזן הקורא לעליה לתורה: “יעמוד הבחור אהרון והבתולה רינה”. כל הקהל ענה בהידד משולש ועשרות ידים תפסו את אהרון ואת רינה והרימום למעלה. מי שהוא התחיל בקול בכיני וצרוד – “אל יבנה הגליל”, ומיד הוזזו השלחנות הצדה והספסלים סולקו מהדרך בבעיטת רגל והתחילה “הורה”. אחת מאותן ההורות שהכל נשכח בהן. הרגלים אינן מרגישות עיפות ולאות, והמֹח אינו תופס שום דבר אחר מאשר ההורה והקצב. גרונות ניחרים, זיעה נגרת כמים, פנים משולהבים ונשימה קצרה. ובתוך המעגל אחוזה בין שני בחורים חסונים רקדה רינה את רקוד ההורה. פניה אדמו, בעיניה בערה אש שמחה, ומלבה הכואב והדווי התפרצה אנקת שמחה, אֹשר, שכחה, פטורין לעבר העכור ותקוה לעתיד היפה.

הרימה את עיניה שהיו כל הזמן מורדות לארץ ומצאה את אהרון. גם הוא בתוך המעגל המסתובב ורוקע ברגליו, אך לא שר. עיניו היו מופנות מעל לראשים והביטו לאֹפק, כחולמות חלום מתוק או כרואות חזון מיוחד שנועד רק בשבילן. פניו קרנו ועליהם נסוכה היתה הבעה של קדוש מעונה. נדמה היה שהוא רואה ברגע זה איזה גילוי מיוחד של כח טמיר ונעלם. היא הרגישה שהוא אינו משתתף בשמחה הכללית של הנפשות התמימות שהתפשטו לשעה קלה מגשמיותן ומכל החולין של החיים הקשים. וייצר לה מאד ושמחתה נשבתה.

אחד אחד השתמטו הרוקדים, יצאו את המעגל, ונפלו אין אונים על הספסלים הקרובים אליהם. רינה היתה בין האחרונים. וכשישבה לנוח הרגישה מועקה בלב וברכיה פקו. הלב הלם כפטיש, ראשה סחרחר ובעיניה טשטוש והתמזגות כל העצמים שבחדר למזיגה אחת. כל החדר והרהיטים היוו ערבוביה של נקודות קופצות ומרצדות. היא היתה מוכרחה לעצום את עיניה ולהשען על כתפו של אחד הבחורים שישב סמוך לה על הספסל עיף גם הוא והזיעה ניגרת מגופו הערום עד מתניו כמים.

לאט לאט התרוקן חדר האכל ונשאר רֹשם של אחרי חתונה או של הילולא כשהאורחים התפזרו לבתיהם עיפים. על הרצפה התגוללו שיָרי לחם, זנבות סיגריות דרוסות וממוסמסות ברגלים, שברים של ספל שנשבר בשעת הרקוד, ובפנות החדר התגוללו גופיות טבולות בזיעה שהרוקדים השליכום מעליהם בשעת ההתלהבות.

לבה רטט. פג השכרון ובלב נשארה ריקנות מיוחדת. היא הצטערה מאד על רגעי השכחה המעטים שעברו במהירות כל כך רבה ולא השאירו אחריהם שום דבר שימלא את חסרונם. היא שאלה את עצמה: הכדאי סבל ממושך וענויים רוחניים ללא קץ וגבול בכדי לקבל תמורתם רגעי שכחה מעטים וספורים.

הביטה סביבה וראתה שהיא יחידה בחדר האכל הגדול. לאט לאט קמה ממקומה ויצאה החוצה. הרימה את עיניה אל על וראתה: שמים בהירים זרועים כוכבים לרבבות, כוכבים אלמים, שותקים וקרים, הקורצים בעיניהם סתם לשם הנאתם הם עצמם, מבלי להשתתף שיתוף רגשות עם המביטים בהם.

הרגישה צורך להתבודד קצת ולמסור לעצמה דין וחשבון מפורט מרשמי היום שנקלטו במֹחה ופנתה ללכת לאהלה.

שעה רבה הסתובבה בסבך המבואות האפלים שבין צריפי הפח, וכל פעם נתקלה בזוגות אנשים שישבו על מסד הצריפים שלובים ואחוזים על פי רֹב בשתיקה כאילו לא רצו לחלל בהבל פיהם את הדממה והרגע הקדוש שהם נמצאו בו.

על יד אחד מקרנות הצריפים נתקלה בזוג אנשים שישבו על מסד האבנים דבוקים. היא שמעה ברור קול נשיקות, ואחר כך נהימה פראית שהכירה בה את נהימתו הטפוסית של אהרון.

הרגישה דקירה בלבה, ובמחה עברה ביעף המחשבה: “הנה סבת המשיכה לגדוד”!… ומבלי פצות פה עזבתם והמשיכה את דרכה ברגלים כושלות, מתנודדת כשכורה. במאמצים הגיעה אל האהל המבודד בקצה המחנה וישבה על גבי הקרקע החשוף. כחותיה כמעט עזבוה, ובמחה, מחשבה אחת שנקרה ללא הפסק: עזבני…, מיותרת אני בשבילו…, קבל את הכל מה שאפשר היה ופרש לחפש אחרת.

נשענה בגבה אל אבן גדולה שהיתה מונחת על ידה ורקמה את המחשבותיה המרות – הנוגות.

בקרבת מקום על גבי חבית הפוכה ישב סֶנְקה הצהוב. נגן במפוחית יד, ושר את שירו האהוב עליו:

הוי מרים יפה, נחמדת,

בואי שבי נא על ידי.

את ראשך וזהב תלתליו,

שוב הניחי על לבי.

סלעי מגור מסביבינו,

עשבי פרא, להט השמש.

אספרה לך – מה הרגשתי,

עת ישבנו יחד אמש.

עת הלב פעם בכֹח,

והדם סער, רתח!…

ועיניך ברור מללו:

אם בי חשקה נפשך – קח!

שערך רכות לטפתי,

גז פחדי, חלף, עבר.

בשפתי את פיך נשקתי,

וסביבי הכל סער…

וכיום גלמוד נשארתי,

אי אשרי מתמול? אבד!

מיותם, נעזב הייתי,

נעזב לעד, לעד!

השירה הנוגה השתפכה באפלת הלילה ועוררה את הרגשות הטמירים שבלב. רינה קמה ממקומה, ומבלי למסור לעצמה דין וחשבון למעשיה, התקרבה אל מקום מושבו של סֶנקה וישבה על הקרקע לרגליו. השעינה את ראשה אל ברכו הגרומה והחשופה. הרימה את עיניה אל פניו ובמבט עורג וכסוף אפפה את כל ישותו.

שירתו נפסקה, וידו נחה על ראשה הקט. והיד הגדולה והנוקשה לטפה ברוך מיוחד את שערותיה הרכות שהלבינו בזמן האחרון.

בלבה השתפכה מין הרגשה נעימה שאין דומה לה. משהו מיוחד היה בלטיפות אלה. ברגע זה נדמה היה לה שהיא עודנה ילדה קטנה, יושבת על ברכי אמא הטובה באפלולית מוצאי השבת, האם מלטפתה בחבה על ראשה הקט, ולוחשת את תפלת: “אלהי אברהם”. בבית חשך ואפלה. ומכל עבר רוחשים צללים, הם יוצאים ממחבואם, מסתובבים קצת, ונבלעים שוב בחשכה.

שוב תקפוה געגועים חזקים לאֹשר, לאותו מעט האֹשר שאליו היא מצפה ומתפללת זה שנים אחדות. היא חשבה את עצמה ראויה לכך ומרומה על ידי ההשגחה הטבעית, מקופחת ללא סבה. ובלבה התמרמרה לא מעט על כך.

מהלך מחשבותיה אלה נפסק על ידי שיחו – לחשו של סנקה שהיה ידוע לכל בתור בחור עליז וחסר דאגה. דבריו שטפו מפיו בלחש, בנעימת עצב ובלי הפסק. הוא ספר לה על דבר האם האלמנה שנשארה ברוסיה הרחוקה ועל דבר געגועיו אליה. על אהבה נכזבה אחת, שטרם שכחה עד היום. על בדידותו הגדולה בין המון החברים הסובבים אותו, ועל דבר המטרה המשותפת לעִצוב האידיאלי של האֹפי העברי על אדמת המולדת שלא התגשמה עד היום מסבת חֹסר ההכשרה של הלבבות לכך.

רינה שמעה בקשב רב את דבריו. השתתפה בצערו ובכל לבה היתה מוכנה להקל מעליו את משא צרותיו, אך במה? לא ידעה ממה להתחיל. לבסוף חבקה בשתי ידיה את ברכו החשופה ותלחציה אל לבה. סנקה ישב בלי נוע והמשיך את ספורו. אחר גחן אל ראשה ונשקה נשיקה קצרה וצנועה.

הם ישבו עוד רגעים מספר. אחר קמו ממקומם ומבלי לדבר עוד ביניהם נפרדו והלכו איש לדרכו בהכרה ברורה מראש ששוב לא יפגשו, ואף לא ידברו ביניהם.

רינה שבה לאהלה שהיה עוד ריק. אהרון טרם חזר. פשטה את בגדיה, שכבה במטה ופניה אל הקיר.

המועקה שלחצה קודם על לבה עברה לגמרי. הרגישה קלות מיוחדת. ידעה שמעכשיו פקע רגש האהבה לאהרון שקנן בלבה במשך שנה וחצי. מעכשיו שוב אינה זקוקה לו, לאהבתו וללטיפותיו. זר הוא לה מהיום והלאה. מאותו הרגע שראתו חבוק בזרועותיה של אחרת. ילך לו לדרכו, והיא את דרכה תמצא. אין לה צורך בדאגת זולתה.

כששב אהרון לאהל בשעה מאוחרת הודיעה לו רינה בפשטות אבל בהחלטה שאינה חוזרת: מחר אני מעבירה את מטתי לאהל הגדול המשותף.

אהרון לא שאל לסבת החלטתה זו. הוא הבין שיש לה נימוק מספיק לכך.

לא נסה לדבר על לבה. ידע שמהחלטתה לא תזוז בשום אופן. במשך זמן השותפות שהתקימה ביניהם הספיק להכירה ולתכן את רוחה במלואו. דומה היתה לסוס משא סבלן ושתקן הנושא בעול וסוחב משאות כבדים למעלה מכחו במשך שנים רבות מבלי לערער על הענויים והעול הנעשים לו. אך פתאום בועט סוס סבלן זה ברגליו האחוריות לאות מחאה ומרי ומפסיק בבת אחת את עבודתו, ושום כח בעולם לא יזיזו ממקומו.

פשט את בגדיו ותיכף נפלה עליו תרדמה חזקה ללא חלומות! שנת איש עובד הישן את שנתו, שנת מנוחה בריאה ללא ניע.

למחרת כששב מהעבודה ונכנס לאהל, מצא את המקום שעליו עמדה מטת רינה – והוא ריק. קימה את הבטחתה ולא תשוב עוד.

וכך הסתיים פרק עגום של חיי שני אנשים, שאחד מהם שאף לחיים פשוטים, חפשים מעול, חיי בהמה עובדת, אוכלת ונהנית. והשני שאף לחיים נאצלים, לאֹשר מדומה ולאהבה.

שניהם לא מצאו את המבוקש…

 

פרק ד: חידוש נעורים.    🔗

כעץ המתחיל להוציא ניצנים חדשים אחרי עירום החרף, כן גם אהרון חדש את נעוריו אחרי שנפגש עם אהודה.

בפגישתם הראשונה בעת העברת חפציו למחנה הגדוד, הרגישו שניהם שהאחד נוצר בשביל השניה. מבט־עינים משותף אחד שנפגש במקרה, הספיק לקרב את לבותיהם.

מקומה של רינה נתפס על ידי אהודה. ותיכף לאחר שהראשונה העבירה את מטתה לאהל המשותף, בו ביום העביר אהרון את חפצי אהודה לאהלו.

הצל שהקדיר בזמן האחרון את פניו חלף, עבר. ופניו הזהירו בזוהר של אשר ונעימים.

הוא נשם לרוחה!…

זרם דם חדש הוכנס לתוך עורקיו וחדש את נעוריו. הזרם הציף את כל גופו והמריצו למעשים. גבר בו הרצון לחיות ולפעול, למסור את חייו לשם מטרה מסוימת, נשגבה, נעלה, לתועלת כל האנושיות הכאובה והדוויה. לטובת כל אלה שהחיים הקטלניים התנקמו בהם, ופלטו אותם באין אפשרות יותר לנצלם. הוא הצטער על העבר ללא פעולה ומעשים מועילים.

אהודה היתה הככב המאיר בדרכו שהיתה במשך זמן רב מאד גדורה וחסומה. חפשי היה עכשיו. חפשי מעול, ומהאחריות המדומה של דאגה למשפחתו שרבצה עליו כאבן, שמצצה את לשד לבו במשך כמעט שנתים.

לפעולה!…

הוא התחיל להתענין בשאלות השעה שעמדו על הפרק התענינות של ממש. חדר אליהן והשתדל לתפוס עמדה. ובאספת הגדוד הראשונה אחרי שנתקבל לחבר בו, נבחר לחבר ההנהלה.

שקע בראשו ורובו בתוך העבודה הצבורית ועול הדאגות. ימים שלמים היה מבלה בעיר מחוץ למחנה. ימים שלמים התרוצץ במסדרונות המוסדות הציונים המוסמכים, וקולו נסר והלך מקצה הבנין ועד לקצהו השני, ונשמע היטב בכל הפנות.

מזגו השקט נשתנה תכלית שנוי מאז הבחרו להנהלת המחנה. הדאגה התמידית לספוק צרכי חייהם של מאות אנשים, מתחו את עצביו עד למדרגה הגבוהה ביותר. והפכוהו רגזן, שואף מדון, ובעל מרה־שחורה.

מנוחה – ידע רק עם שובו בשעה מאוחרת לאהלו. שם חכתה לו אהודה, ופגשה אותו כשבת־צחוק על שפתיה האדומות והעסיסיות.

עם עברו את סף האהל הסתלק לגמרי מצב רוחו הרע. ופניו לבשו שוב ארשת של מתינות, כבד ראש, ושקט נפשי. ובהרימו את עיניו אל אהודה שעמדה באמצע האהל מחכה ומחייכת לעומתו, נדמה היה לו כי שמש קיץ בהירה ויפה זרחה פתאום בליל חשך, ומזמינה אותו להתחמם לאורה.

במין שכחה נפל לבין זרועותיה החשופות של אהודה שהיו מושטות נגדו, והצמיד את שפתיו לשפתיה הלוהטות ואל פניה הקורנים. בנשימה עצורה עד למחנק מצץ בשפתיו הוא את מתק שפתיה שהשתפך בכל גופו כמשקה ערב.

אחר ישב על ידה, את ראשו העיף הניח על ברכיה וספר לה לאט את כל מה שעבר עליו במשך היום כולו. הוא ספר לה על דבר דאגותיו הגדולות המוצצות את לשדו. ועל דבר האחריות הכבדה הרובצת עליו ואינה נותנת לו מנוח.

אהודה שמעה בהקשבה את דבריו. מפעם לפעם תקנה מה שהוא. מפרק לפרק השיאה לו עצה של מה־בכך. וכשגמר, הרכינה את ראשה, וחצי גופה העליון נלחץ אליו. חזיה צרב את נשימתו כבאש. ובקול חרישי וסודי הציעה לו לשכב לישון. קולה היה כה סודי ומבטיח שבכל גופו השתפך רוך וחֹם.

בבת אחת קפץ ממקומו. פשט בתנועות מעטות ורגילות את בגדיו, שכב במטה, וחכה במבט עורג וחולם עד שהיא תגמור לפשוט את בגדיה ותשכב לצדו במטה.

למגע גופה הערום עבר רעד בכל איבריו. הוא שכח את הכל: את הגדוד על כל דאגותיו וצרותיו, את ילדו שלא ראהו זה זמן רב, הוא שכח אפילו את עצמו. החם שטף מגופה והציפו עד לידי אבוד החושים וההכרה. כולו היה שקוע בתוך רגעי התענוג הגדול.

נרדם חבוק בזרועותיה העדינות והחמות, וישן שינה מתוקה עד הבקר. התעורר רק לקול צלצול הפעמון שקרא את חברי המחנה לארוחת הבקר.

עם הצלצול הראשון של הפעמון התעורר משנתו המתוקה. פקח את עיניו ומבטו נפגש במבטה החודר, והמלא אהבה של אהודה. עיניה השחורות והיוקדות כשפוהו. הן האירו באור מיוחד במינו. עינים כאלה לא ראה עוד במשך כל ימי חייו.

מבטה שהיה מופנה אליו הבטיח הרבה תענוגות, עד שראשו הסתחרר עליו. בעינים סגורות למחצה הושיט את ידיו ויחבק את גופה הגמיש המתפתל כנחש – בכֹח ובהתלהבות של ילד החובק את אמו הטובה אחרי שהבטיחה לו לקנות את החפץ המבוקש. הוא אהֵבָה!

ואמנם ראויה היתה לחבוק זה וללטיפות אהבה אלה. היא היתה בשבילו הכל: רֵע, ידיד, אשה, גברת ושפחה גם יחד.

חלום מתוק!…

ובתוך חלום מתוק זה שקע אהרון תיכף בעברו את סף האהל. ועם החבוק הראשון שכח תבל ומלואה. הכל התערפל במחו, ועיניו שהזהירו בזוהר עילאי, לא ראו שום דבר אחר, מאשר מקום עמידתה של אהודה.

לא היה מסוגל לחשוב יותר כלום, חוץ מהמחשבה האחת והיחידה על אודות אהודה שמלאה את כל ישותו. גם את ארוחות הערב והבקר חשב למיותרות. ולולא אהודה שהכריחתו ללכת לחדר האכל, היה מותר ברצון על הארוחות האלה.

ובבקר בקומו, יצא לעבודתו ולדאגותיו המרובות במשנה מרץ. ופעולתו בימים ההם השביעה את רצון כל הזרמים שבמחנה הגדוד, והיתה פוריה עד למאד. אהרון נערך בימים ההם ל"כֹח" שאין להמירו באחר בהנהלת המחנה והמשק.

עד שנזכר…

ולא מאליו נזכר שיש לו ילד, ושעליו בתור אב לדאוג לו ולמלאות את חובתו אליו.

את הפרט הזה הזכירה לו רינה באחד הימים.

בערוב היום מהר אהרון למחנה – חדור צפיה לרגע הפגישה עם אהודה.

כמכושף הלך בצעדים מהירים בין המבואות המסובכים של הצריפים. הלך, מבלי לשים לב לנפגשים בדרכו שהשתדלו לעצרו כדי להודע־מה בעניני העבודה בעתיד. כמעט שלא ענה לברכות השלום הרבות שנשאו אליו מכל צד, – גם זה היה מיותר בשבילו, וחסר ערך גמור בהשואה עם האֹשר הגדול, המחכה לו באהל הקטן – המבודד, בקצה השני של מגרש המחנה. אך פתאום קלטה אזנו קול מוזר שהזכיר לו דבר מה רחוק ממחיצתו. והקול צלצל באזנו כקול הנשמע מתוך אגדה עתיקת יומין, אגדה לא נעימה ביותר, הנשמעת רק מתוך חובה והכרח.

לא ענה לקריאה זו. לא היה מסוגל להפנות את מבטו ואת מחשבותיו לאיזה צד שהוא ברגע זה. אבל הקריאה שנשנתה ביתר תֹקף ובקול רם העירתו כמתוך שינה מתוקה ועמוקה.

הרים את עיניו וראה: רינה עומדת על ידו, ופניה קודרים ואפלים. על עיניה נסוך היה צל של עצב שהטביע בהן הסבל הממושך, שסבלה במשך פרק הנשואין והחיים המשתפים עמו.

שניהם שתקו ולא יכלו להוציא אף הגה מפיהם. אהרון התעורר כמתוך חלום יפה שהיה שקוע בו במשך כל השבועות האחרונים. הרגיש מבוכה בנפשו. ידע שחטא נגד היציר העומד לפניו – ולא השתדל אפילו במשך כל זמן הפרידה לכפר במשהו על חטאו זה. רגש לא נעים ביותר אפפו.

רינה שתקה גם היא. למראה פניו נזכרה בכל מה שעבר עליה במשך הזמן האחרון. נזכרה ברגע זה: ביום הראשון להכרותם והתקרבותם המהירה. זכרה בבהירות יוצאת מהכלל פרטים חסרי ערך מתקופת חייהם המשותפים, התעוררה חמלה בלבה לעצמה. צער על האֹשר שאיננו. היא ידעה ברגע עמדה לפניו שהאיש הזה אשם בזה – שהיא בודדה וגלמודה ללא קרוב וידיד. היא שתקה, אך בשתיקה זו הורגשה התפרצות סערה קרובה. את עיניה תקעה בפניו והביטה בו במבט מפגיע – כדורשת דין וחשבון על עולמה שנחרב, בהיותה עוד רכה בשנים, ועל לבה השבור – ואולי לעולם.

אהרון, לא יכל לשאת עליו את מבטה הנוקב והמיסר. השפיל את עיניו לארץ וגמגמם מה־שהוא סתמי ובלתי ברור, ובגמגומו הורגשה מבוכתו הגדולה.

דבריו הבלתי ברורים העלו את חמתה של רינה. בעצם – לא באה לריב בו בכונה בלכתה לפגישה. היא חשבה רק להזכיר לו על קיומו של הילד, ושעליו לבוא מפעם לפעם לבקרו בבית התינוקות. אך כעסה שהיה עצור בלבה במשך זמן רב ושעד עכשיו הצליחה לעצרו, התפרץ עכשיו חוצה. ובכל כֹח ריאותיה צעקה:

נבל! נפש פעוטה ועלובה! רמאי… מסנור את עיני הבריות שיחשבו שכל מטרתך היא – אידיאל החפש ואֹשר האדם, בו בזמן שכל זה מכוון רק לשם ציִד. צֵיד נפשות תמימות של נשים לשם ספוק תאותך המינית. חית פרא!

התאסף המון חברים וחברות שידעו בסוד על דבר יחסיהם הקודמים. אחדים נסו להשתיקה ולהרגיעה, אחרים נסו להכניס את אהרון לאהל הסמוך עדי יעבור זעם. אך שניהם נשארו כנטועים. רינה – אדומות פנים ועינים לוהטות, כמטורפת. מוכנה כל רגע לתקוע את צפרניה בפניו. ואהרון, ככבשה רכה שחטאה ומוכנה לקבל את ענשה.

בקושי רב הצליחו להפריד ביניהם ולהכניס את רינה לצריף הסמוך.

אהרון נכנס לאהלו כשכולו רועד מהתרגשות. התעוררו בו רגשי־נוֹחם, הוא שאל את עצמו: איך יכל היה לשכוח את הילד ולא לראותו במשך חדשים אחדים, הרגיש שבעצם צדקה רינה. ונבל גמור הוא, אם יכל היה להתנהג בצורה מחפירה כזו.

במשך כל שעות הערב שכב במטה, לבוש כל בגדיו, ולא שעה יותר למתק שפתי אהודה. אף זרועותיה הערומות שהיו מוכנות לחבקו, לא יכלו להשכיח מלבו את העוֶל הגדול שנעשה על ידו לבנו הפעוט.

שכב שקוע במחשבות. ומחשבותיו – כפקעת חוטים הנפתחים מסלילם, סובבים והולכים אחורנית, ומגלים את כל מה שהיה צפון בתוך הסליל פנימה.

שעות על שעות שכב במטה, ללא ניע כל שהוא. לבסוף קם ממקומו בכבדות, לבש את מעילו החרפי, למרות ערב הקיץ היפה. הכניס את אצבעות ידו הימנית לתוך בלוריתו הפרועה. עמד עוד רגעים מספר במקומו כחושב דבר מה חשוב. ואחר יצא את האהל ללא אמר ודברים, והלך בכוון בית התינוקות.

הגיע עד בית התינוקות, ולמראה החשכה בחלונות נעצב אל לבו מאד מאד, ומחשבותיו העגומות – עגמו עוד יותר. הוא חשב שהערב לא יוכל כבר לראות את בנו הקטן הישן כבר לבטח במטתו הקטנה מזה שעות אחדות – שנת ישרים, וחולם חלומות ילדותיים מתוקים. אך בחלומותיו של הילד אין שום דבר או פרט שיכללו גם אותו – את האב; לא לטוב ולא לרע. כאילו לא היה קים בעולם. כאילו נולד הבן מהקצף שעל פני המים.

באוצר המלים של הילד אינה בנמצא לגמרי המלה אבא – המשיך את מחשבותיו. וכשירצה עכשיו לשחק עמו, אפשרי שרק יפחידהו. בשביל הילד הוא זר ככל המבקרים, שאין לו אליהם שום יחס מיוחד, שום קרבה נפשית – כדוגמת הילדים המכירים את אביהם. המתמסר להם, ומטפל בהם מקטנותם.

הוא הרים את עיניו למעלה כמחפש מפלט, כמבקש תשובה להתנהגותו הרעה מהשמים האלמים. וראה: ממעל לראשו שמים בהירים, זרועים ככבים לרבבות. והככבים קורצים לו בעיניהם החצופות. הם הביטו אליו במבטם השובב והגא, וצחקו בכל פה למצבו המגוחך עד לידי דמעות. ביחוד צחק לו אחד הככבים הבהירים ביותר שנמצא אי־שם רחוק מעל לאפק. ככב זה שנה מדי רגע את מצבו ואת אורו. הנה הראה לו פנים שוחקות וגחך לעומתו, וברגע השני נעשו פני הככב עצובים ונוגים כמשתתף בצערו. אך לא! לא תנחומים דבר לו הככב – כי אם תוככה ומוסר. נדמה היה לו לאהרון שהוא שומע ברור את דברי הככב: אל תחשבני לדומם, חי אני!… נהנה אני מהחיים במלוא שטפם, וראה! כל אלה הככבים הקטנים, הזרועים כאן לרבבות, בני המה ושייכים לי. אך אני איני עוזבם לנפשם כמו שעזבת אתה את בנך יחידך הקטן. בני יודעים – מי הוא אביהם מולידם, ולמי עליהם לפנות בצר להם. לא כבנך אתה – שנמסר על ידך וברצונך הטוב לטפול לידים זרות. ואתה פרשת ממנו – ובחרת להתעלס באהבים, בו בזמן עצמו שהוא הרגיש כאב, והתגעגע לנפש קרובה ומסורה. אתה מנעת מבנך את המתנה הכי יקרה שהטבע הרחום והחנון העניק לו בטובו הרב. מאוחר באת! יותר מדי מאוחר… עשית משגה שאין לו תקנה עולמית.

עיני אהרון נצמדו לככב המדבר. ורגליו כאילו סומרו למקום שעליו עמד. פתאום התנודד הככב הבהיר, ונפל במהירות, בהשאירו אחריו פס אור בהיר, ונעלם. כאילו – גמר את דברים, ואין לו יותר מה להודיע לאהרון אחרי כל מה שאמר לו.

בהעלם הככב נדמה היה לו, שבלב נקרע דבר מה, ובמקום הקרע נשאר חלק ריק שאין למלא אותו בשום אפן. חלל ובו פצע, הכואב למגע כל זכרון קל שבקלים על אודות חיי העבר במשך הזמן האחרון.

במחו הצטירו ברור פני הכרוב של הילד – כפי שראהו לפני כחדשים וחצי: עינים כחולות וטהורות כשמים לטוהר, ראש מתולתל שערות בהירות, מיצח רחב, אף רומאי מדויק, פה צר ושפתים כדובדבניות. קרעים מגופו היה קורע לזכר יחסו האדיש אל היציר הפעוט, היקר. והסבה ליחס זה – היתה תאוה בהמית שפלה מהמין הכי גרוע. תאוה של יצרים מתפרצים ובלתי נכבשים.

תמיד חשב את עצמו למבצר בלתי נכבש בשום אופן. הוא ראה את עצמו בעיניו הוא, כסמל לגבורה הנפשית. ולבסוף נפל עמֹק לשחת הזוהמה, עד ששכח את הכל מה שנעשה סביבו. שכח אפילו את זה, שהיה חביב עליו מכל אשר בתבל.

מסביב עלטה. הירח שהאיר קודם באורו הבהיר, הסתתר מתחת לעננים הקלים שרחפו על פני רקיע השמים הבהירים, והשקט מסביב לו כבד ומדכא. נדמה לו שמתוך שחור הלילה יצאו צללים שחורים, כחולים ואפורים. והצללים – רק עצמות להם ללא בשר ורקמות. שלדים מתים של אנשים שחיו פעם חיי זועה כמוהו עד עכשיו, ותועים עתה בעולם התוהו ללא מנוחה – בחפשם תקון לנשמתם העלובה והפגומה, השבורה והחוטאת. ושלדים אלמים אלה הושיטו אליו את ידיהם הגרמיות. ידיהם תפסו בו, קרעו ממנו את בגדיו, ובכל גופו הערום עבר רעד למגע ידיהם הקרות. הם החזיקו בו בחזקה, לחצו אותו כבצבת. השלד הכי קרוב אליו פתח את פיו חסר השנים, המלא חצץ ועפר קברים, ופנה אליו: בוא אלינו! אחינו אתה… עצמינו ובשרינו. הִלוה אל עדת התועים בעולם התוהו והיה כמונו… בא!

זיעה קרה כסתה את כל גופו ולבו הלם כפטיש. בכֹח לפת את עמוד הבטון הקר שתקרת הגזוזטרא נשענה עליו, ונצמד אליו. כרוצה להגן בזה על עצמו מפני השלדים הנוראים.

סגר את עיניו והצמיד את שמורותיהן, בכדי לא לראות את כל מחזות הזועה. אך מבעד לשמורות עיניו הסגורות, חדר המחזה לתוך ארבות עיניו, וראה את הכל. הוא הרגיש גם במגע ידיהם הקרות בגופו.

שעות על שעות עמד על הגזוזטרא. ובבקר כשקמו העובדות המטפלות בילדים לעבודתן הרגילה, מצאוהו עומד צמוד אל עמוד הבטון. על פניו נסוך הפחד, ובעיניו מבט טרוף למרחק.

בקושי הכניסוהו לחדר. השכיבוהו במטה והבהילו את הרופא – שעמל זמן רב, עד שהצליח לעוררו מהקפאון ולהשיב לו את הכרתו וזכרונו.

דבריו הראשונים היו: הבוּ לי את ילדי. וכשהביאו לו את הילד – בהיר השער וכחל העינים. תפסהו על זרועותיו, וזמן רב הביט בפניו התמהים – התמימים, אחר לחצו בחזקה אל לבו, עד שהילד צעק מכאב ומפחד. על פני אהרון החורים, השתפכה בת־צחוק של אֹשר, – שמחה ונצחון…

נצח היֹשֶר…

 

פרק ה: נצח היֹשֶר…    🔗

אך ללב הפצוע לא הוקל במאומה. הפצע נשאר ולנצח, בלתי מוגלד. עצם המחשבה על דבר החטא שחטא לילד, וגם לרינה הדריכה את מנוחתו. הוא שאל: איך יכל היה לרמות את עצמו, ולחשוב על דבר השאיפה הנשגבה והנעלה של חידוש האנושיות והחברה: בו בזמן שהוא עצמו מקולקל עד היסוד – בזמן שנשמתו הוא פגומה בהחלט, וללא תקון.

הונאה עצמית, בגידה בחובות הטבעיים של האדם, אגואיזמוס מופרז, וחוסר מצפון אנושי פשוט. בדברים אלה ציין את הנהגתו ואת חייו בעבר. לא יכל היה לסלוח לעצמו את כל מה שקרה. כבד מדי היה החטא – שרבץ עליו והכביד על לבו כנטל.

הוא התכנס לתוך עצמו, וימים שלמים לא הוציא הגה מפיו. הזניח את כל העבודה הצבורית, גם לעבודה בתוך המחנה לא נמשך לבו ביותר. פסק לדאוג למחנה ולצרכיו, ומחוץ לבקורים תכופים בבית התינוקות – לא נפגש עם שום איש. שתקן מטבעו – נעשה כמעט אלם וחרש. לא הועילו גם הדרישות התקיפות מצד הנהלת הגדוד לאששו קצת. לא פסק מלחשוב ולחפש דרכים לתקון המעוָת.

כעבור ימים מספר התחיל לטיל תכופות, סמוך לצריף המשותף – מקום מגורה של רינה. מבטו הופנה תמיד לצריף הגדול בתקוה לראותה. היה ברור שהוא שואף לפגשה ולדבר עמה. אך לא העיז לגשת ישר אליה, ולפנות אליה בדבריו. חפש הזדמנות מתאימה לכך.

רינה מצדה נמנעה מלהפגש עמו. פעמים רבות בשובה מהעבודה ובראותה את אהרון מחכה סמוך לצריף, חכתה מרחוק עד שהסתלק, ורק אז נכנסה לצריף.

כך עברו ימים אחדים, ללא שנויים ברוחו. נדמה היה לתועה בישימון ללא דרך, וללא כל תקוה להחלץ פעם ממצבו המיואש.

נשאר לגור באהל יחד עם אהודה. אך במשך הימים האחרונים לא דבר אתה כלל, והתיחס אליה כאל זרה בהחלט. לא הועילו דבריה שהיא פנתה אליו מדי פעם בפעם. או שלא ענה לה לגמרי, או שלפעמים נפלטה מפיו נהימה או הברה סתמית ובלתי מובנת. אהודה החליטה לשים קץ לשתיקה מכבידה זו, ולדבר עמו גלויות.

ופעם:

אהרון, למה אתה מתנכר לי?

– אין אני מתנכר לך ענה בשפה רפה. לא התנכרות היא זאת. זוהי התעוררות מחלום. משינה ליתרגית שבה הייתי שקוע במשך זמן רב.

חוזר בתשובה – לגלגה לו.

אל תלעגי לי, אמר כבר בקול יותר רם ובהדגשה, ובקולו הורגשה נימה של כעס וחוסר סבלנות; אל תלעגי לי, חזר על דבריו. בכי לי, בכי לי כבכות על המת ושכחיני!

עוד לא מתָּ, ואף אם תמות לא אבכה.

חדלי אהודה ענה לה, שוב בקול רפה ובעצב. חוקי הטבע חזקים ממני וממך גם יחד.

צחקה אהודה לדבריו, בקול צחוקה המצלצל כפעמון כסף: מה אתה מסתתר מתחת למסוֶה של כחות טבעיים טמירים, חזקים ומשפיעים? רצון חסר לך. חלש אתה וקומתך נכפפת עם משב הרוח. וכמעט נשבה רוח חזקה בפניך, וכבר נשברת כקנה רצוץ.

רגעים מספר שתק, כרוצה לנתח את דבריה ולחדור לתכנם. ואחר הסביר: כן, הרוח משברת גם את החזק. נסיתי להלחם עם הרוח המשברת – ונוצחתי. בחזוני חזיתי רק חיי בשר. חיי בהמה עובדת, אוכלת ונהנית מהחיים, מבלי למסור לעצמה דין וחשבון – מכל מה שנעשה סביבה. בהמה שאינה מבינה שיש גם צורך להביט לצדדין, לעשות השואה, להעביר קו – בין הטוב והרע, בין ההזיה למציאות, בין האמת לשקר. ישנתי וחלמתי חלום מתוק – הקיצותי, ונוכחתי שקימים גם רגשות.

שוב צחקה לדבריו, נראה היה שלעולם לא תבין מה שמתרחש בלבו בימים אלה, ולא תדע את הרגש הנקרא “חרטה”, המוצץ את לשד הלב. נראה היה שהיא אינה רוצה לגמרי לדעת את הסבות שהניאוהו לרחק ממנה.

אהרון המשיך: נפש האדם גמישה היא. עשויה ככדור גומי. ריקה וחלולה בפנים, וחללה מלא אויר. פעולת מעשי האדם על הנפש היא – בהתאם ללחץ החיצוני על קלפתה. קשה היא כברזל ובלתי נכבשת, כל זמן שהלחץ מבחוץ חלש הוא – והיא מלאת אויר. אך כאשר יגדל הלחץ, על ידי גורמים שונים, ותתרוקן מהאויר – ישאר אזי חלל ריק לעולמים, ללא כל אפשרות למלאותה שוב אויר, הדרוש לה לשווי המשקל.

דומה אתה לקלפה הנזרקת לפסֹלת לעגה לו אהודה.

כן, אמר אהרון: הפרי שהיה בתוך הקלפה נתבשל כל צרכו, ונאכל על ידי תולעים שגם את נמנית עליהם. נשארה רק קלפה הראויה להזרק חוצה, לאשפה. אך דומני שקלפתי אני – בהרקבה עוד תביא תועלת־מה לאחרים. כזבל המזבל את השדה, ומגדל תבואה ראויה למחיה.

בת צחוק שטנית רחפה על שפתי אהודה, ואצבעות ידיה התכוצו לאגרופים. פניה לבשו ארשת של שנאה, ומבין שניה התפרצה קללה. הדברים שיצאו מפיה היו כחנוקים מרוב כעס והתרגשות:

אין לך כל רשות להקריב את עצמך קרבן לרגשות מדומים, אויליים וחסרי זכות קיום בזמננו. ומי הם אלה שבשביל מחיתם אתה מוכן להיות – לזבל, למרמס, לקלפה מסואבת ומזוהמה? אף אחד מהם אינו ראוי לכך. חלש אתה, ואין בך האמץ הדרוש להביט בעינים פקוחות לתוך חיי המעשה. יצרת לך דעות מזויפות, גנובות משל אחרים, רק בכדי לחפות על חולשתך הנפשית, ועל יאושך במטרה שלשמה בגדת ברינה ובילד. לא חטאת בכלום, אין לך בהחלט על מה לכפר. החברה חטאה בזה: שיצרה מסֹרת של דעות וכללים מזויפים ומתעים. על החברה איפוא להענש.

אבל החברה לא הולידה את בני, והיא לא מחויבת גם לדאוג לו ענה אהרון.

נפש פעוטה מקננת בתוך גופך הגדול המשיכה אהודה, וקולה הלך הלוך וחזק: צו הטבע הוא לנו להוליד ילדים. אך אין הצו הזה מחיב אותנו ההורים לגדלם. הדאגה לילדים – דאגת המדינה היא. על המדינה מוטלת החובה לגדלם ולחנכם עד שיתבגרו. אך מכיון שההון הרב המצטבר על ידי ניצול עבודת ההמונים, השייך על פי הצדק האנושי הפשוט למדינה – זורם לתוך כיסיהם הפרטיים של בודדים מבעלי ההון החמסנים, המנצלים את הפרט על ידי יצירות דמיוניות של רעיונות מזויפים וחובות מתעים לתועלתם הם הפרטית – רק מתוך סבה זו הטילו את עוֹל גידולם של הילדים וחנוכם, על המוני העם.

עובדא זו אינה משנה את המצב, ענה לה אהרון. ילדי הוא, ואני מחויב לדאוג לו. ולמטרה זו אני צריך לפרוש מהכל ולמסור לו את כל תשומת לבי.

אהודה קמה ממקומה, התקרבה אליו בצעדים חרישיים, כחיה זו המתגנבת אל טרפה בחשאי בקוותה לטרף. בשתי ידיה חבקה בעֹז את ראשו והקריבה אותו כמעט בכֹח אל חזיה. כך עמדה רגעים מספר, ואחר כך המשיכה את דבריה שנשמעו כפקודה:

פקח עיניך אהרון! סומא אתה… סומא המגשש באפלה למצוא מעבר נוֹח. צעיר בשנים אתה וחסר כל נסיון בחיים. אתה מגשש ומחפש לך דרך נוחה, מבלי לקבל בחשבון שאתה מרמה את עצמך. לך נוֹח להיות מרומה – אם רק רגש הגאוה המופרז המקנן בלבך, והאמון שאתה מאמין שבחיר האנשים אתה ימצאו את ספוקם המלא לזמן מה.

התקשרת עם רינה לא מתוך אהבה, כי אם מתוך אמונה טפלה בחובה מדומה, אחרי שישנת לצדה לילה במטה אחת: האם לא הונאה עצמית היא זאת? נפרדת מרינה כעבור זמן – מה בחשבך למצא ספוק בעבודה הצבורית ובהגשמת חלום הזיה – גם זאת עשית מתוך הונאה עצמית. רכשת אותי והשתעשעת בי עד שבעה, ממש עד להקאה, – גם את זאת עשית בשביל לתת ספוק לרגש הגאוה – אחרי שרינה עזבה אותך לאנחות. ולבסוף השנוי הפתאומי האחרון, ויחסך החרד לילד שיש לו גואלים אחרים. שאיננו נעזב חלילה. שאף יום אחד לא סבל ולא הרגיש בחסרונך, ושאין אתה נחוץ לו בהחלט, מה־שם תקרא לזה; אם לא הונאה עצמית של בן אדם לא יציב וספק חולה רוח.

לאט השתחרר מחבוקה וקם ממקומו. הפנה אליה את פניו, ואמר בקול ספוג תחנונים: הרפי ממני אהודה… אמנם חולה רוח אני. ואם נשאר בי עוד שמץ הגיון, – גם הוא יֹאבד אם תמשיכי את הסתתך.

שוב רוצה אתה לברוח, צחקה לו אהודה. כל חייך הם בריחה תמידית – מהישן לחדש, ושוב חזרה לישן. אתה אוטם את אזנך, כדי שלא תשמע את דברי, – מכיון שיש בהם הגיון שאין אתה יכל בשום אופן להכחישו. הבנין, שעליו אני בונה את מחשבותי ודעותי, אי אפשר בנקל לסתרו. דרך קלה בחרת לך: בריחה מן המציאות הקימת, לתוך עולמות ההזיה והחלום.

אהרון שתק. נראה היה שקשה לו עד למאוד להתרכז בכדי לענות לה בדברים של טעם, – לדעותיה הנכונות שהביעה אותם בכל כך הרבה פשטות, ושהורגשה בהן האמת. אמנם אמת מרה, אך בכל זאת אמת גלויה, לא מזויפת, ולא משוחדת.

בחר איפוא, את דרך התשובה הקלה ביותר. והיא: סתירה ללא טעם ונמוקים. הגיון את אומרת? אין ההגיון קיים. הוא נוצר רק בדמיון לשם הצדקת מעשים לא טובים ובלתי נכונים, שהאדם עושה. ההגיון קיים רק בשביל להצדיק אי־מלוי חובות קדושים המוטלים על האדם. הגיון זוהי השתמטות, פלפול גרידא ומזיק מאד. עזביני איפֹה לנפשי ותניני למלאות את חובתי. חובת האדם באשר אדם הוא.

עשתה תנועת בטול בידה, כרוצה להביע את דעתה: שאין לה יותר מה להוסיף. שהוא אבוד בשבילה עולמית ללא תקנה. חזרה למקומה, התעטפה במעיל ושכבה במטה.

אהרון יצא מהאהל החוצה, ישב על אבן ויחשוב את מחשבותיו הנוגות.

הוא השתדל לנתח את מסקנותיה של אהודה, וראה שהרבה אמת בפיה. קשה אמנם להתנהג תמיד לפיה, באשר יש גם לאדם נפש רגישה, ובתוך נפש זו – מקננים רגשות הסותרים לפעמים זה את זה. אך תמיד יש להחליט: רגש או חובה, מה עדיף? וההחלטה צריכה להיות בלי פקפוקים וחזרה. האדם צריך להיות תקיף בדעתו, בכל מה שנוגע לענינים שיש להם נגיעה ישרה לחייו ולעתידו, לנפשות הקרובות לו ולדעותיו.

הוא נזכר שאהודה גנתה אותו על חולשתו הנפשית, על חוסר יציבות, ועל קפיצות משונות של דעות ומושגים. הוא מוכרח היה להודות, שבזאת – צדקה בהחלט. במשך שנתים ימים בערך, חלו בחייו תמורות חשובות מאד. והכל, רק הודות לחֹסר עקביות ויציבות ברוחו.

הרגיש שטובה לא תצמח מזה. אבל לא היה באפשרותו לעזור לה במאומה. הרבה דברים נעשו שלא ברצונו הטוב, כי־אם מתוך טעמים בלתי ידועים גם לו עצמו. איזה כֹח נסתר הסתתר בחובו – והטהו לדרכים שונות נגד רצונו הוא, ובידו לא היה הכֹח להזהר מזה.

לפתע הרגיש על ידו דמות ענקית, שנראתה בחשכה כדמות אגדית. בראשונה חשב שהדמות היא פרי הזיותיו בהקיץ, כמו שקרה לו כבר לא פעם בזמן האחרון. אך בהסתכלו היטב, הכיר בדמות הנצבת לפניו את הענק הרכבי שבא לבקרו דוקא בערב זה.

ידו המושטה של הרכבי החזירה אותו למציאות. ובלחצו את היד הגדולה והנוקשה הוקל ללבו. הוא הרגיש ביד זו ובלחיצתה משהו קרוב וידידותי, המוכן לשמוע, ליעץ, להשתתף בצערו ולנחמו.

שמח מאד שהרכבי בא דוקא עכשיו כשיש לו צורך לספר למי שהוא אודות הכֹל. הוא ידע שלפניו יוכל לשפוך את לבו, לספר הכל מה שעבר, ולשמוע לעצתו שאולי גם לא יקימנה. הוא רצה לשמוע את חות דעתו של בן אדם סבלן זה, שנשא את משא צרותיו באמץ ובגבורה.

רמז בידו להרכבי לשבת לידו על האבן, ואחרי שיחה קצרה, פתח אהרון – לספר אודות הכל מה שקרה מיום בקורו האחרון בדירתו – בעוד רינה שותף היתה בו בחיים. שותף מסור, בעל לב והרגשות דקות.

הרכבי הרגיש באיזה מצב רוח נמצא ידידו היושב על ידו. לא פעם בחייו מלומדי הסבל והפגעים, היה עליו עצמו למצוא את הדרך – בה ילך, מבלי שיהיה לו עם מי להתיעץ. מבלי לשמוע ממי שהוא אף עצה של מה־בכך.

לא נחמו – מכיון שידע מתוך הנסיון; שתנחומים אינם נקלטים בלב ברגע של משבר נפשי קשה. לפעמים עוד מגבירים התנחומים את המבוכה וגורמים להתקשות ועקשנות גרידא שהפסדם מרובה משכרם. ולא יסרו – מתוך ההנחה, שיסוריו גדולים גם בלאו־הכי, ובמוסרו יגדיל את יסוריו.

שתק. אך בשתיקה זו השפיע עליו השפעה מרגיעה. עצם ישיבתו הקרובה על ידו השפיעה על אהרון לטובה. לא הרגיש את עצמו כה בודד וגלמוד כלפני שעות מספר בהחליטו לעזוב את אהודה. נעים היה לו עד למאוד לדעת; שעל ידו יושב אדם, שלפניו יוכל לשפוך בכל עת ובכל זמן את לבו, בהכרה ברורה מראש: שהלז ישתתף בצערו ולא ידוננו לכף חובה כאחרים.

הרכבי הושיט שוב את ידו המיובלת וילחץ את ידו הקטנה של אהרון. בלחיצה זו הורגשה ידידות גדולה ומסירות אנושית. חברוּת המוכנה לכל קרבן, בכדי להקל מעל השני את משא הצרות הגדולות.

נפרדו בהחלטה להפגש שוב אחרי ימים מספר בדירת הרכבי.

אחרי שהרכבי הלך, נשאר אהרון במקומו כשעה. אחר כך נכנס לאהל פשט את בגדיו, וישכב במטה השניה שבמשך זמן רב עמדה ללא שמוש.

ההרגל לישון בשנים נעשה במשך הזמן להכרח, וזמן רב עבר עליו ללא שינה. בשום אופן לא יכל היה להרדם. הוא התהפך מצד אל צד ונאנח תכופות, השתעל והתגרד – רק בכדי לשמוע קול ולגרש על ידי זה את המחשבות האיומות שזחלו ונכנסו למחו, ונקרו כיתושים הללו בלי הרף. פחד סתום שמציאותו לא היתה ידועה לו מקודם אפפוֹ. אותו הפחד שבקרהו בזמן האחרון וגזל ממנו את מנוחתו ושנתו.

בערך בשעה שתים וחצי בלילה, ראה בחשכה דמות מתקרבת אל מטתו. זו היתה אהודה שגם היא לא ישנה. היא התקרבה אליו בחשאי ובלי אמרים שכבה לצדו ותחבקהו בידיה.

אהרון לא אמר כלום, אך למגע ידיה נדמה היה לו שהוא מרגיש את אותו הקור והגועל שהרגיש למגע ידיהם של הצללים הנוראים בעמדו על מרפסת בית התינוקות. בגופו עברה צמרמֹרת, וכולו רעד מפחד.

כעבור זמן מה נרגע ונרדם בשינה חזקה מלווה חלומות מחרידים. אך אהודה לא ישנה במשך כל הלילה. מחשבותיה לא נתנו לה להרדם. היא אהבה אותו עד למאד באהבה זכה וטהורה, והיתה מוכנה למענו לכל קרבן. קשה היה לנשוא את התרחקותו ממנה.

בבקר, בקומו משנתו לא היתה אהודה באהל, ומהחוץ שמע קולות אנשים רבים מדינים ביניהם בחֹם ובהתלהבות. הוא שמע כשהזכירו את שמו ואת השם אהודה.

יצא החוצה ומצא: קבוצה קטנה של חברי המחנה נרגשים וחוְרים. עד מהרה נודע לו שאהודה אבדה את עצמה לדעת על ידי שתית תמצית חֹמץ שמצאה במטבח.

אהרון הוריד את מבטו וכבש את פניו בקרקע. אי אפשר היה לו לשאת עליו את מבטם החודר של חבריו שחשבוהו – לאשם באפן ישר במותה של אהודה, שהיתה ידועה לכל אחד בתור חברה מסורה לגדוד, ורצינית ביחסה לחבריה.

הוא בחן את לבו. אך שום הד של חרטה והרגשת אשמה לא מצא בו. ולהיפך: הוא הרגיש שמחה פנימית, הקלה מיוחדת. ברגע זה שכח, שעל ידו ובאשמתו הישרה קופדו חיי בן אדם. שכח שזהו כבר הקרבן השני. האם רינה אינה קרבן? האין הוא אשם בשבר חייה ללא תקנה עולמית, ובגזלת שלותה ושמחתה?

תמיד, ברגעים שאשמתו היתה ברורה לכל אחד – הוא חשב רק אודות עצמו. והעריך את כל המקרים מתוך אַמַת מדת של רוח והפסד שנגרמו לו.

חשבון זה לא נבע אצלו מתוך רוע לב. הוא לא היה משחת במדה כזאת. כל זה נבע מתוך קלות דעתו המפליאה, מתוך חוסר אפשרות של ניתוח הגיוני, מקיף ומפורט. הוא היה מסוגל לדון בכל דבר רק על חלק המעשה מצדו האחד, ולא אודות הכל בתור חטיבה אחת ושלמה. וברגע שהוקל לו לעצמו, – הרי לא היה מוכשר יותר לזכור: שחיי בן־אדם בדמותו ובצלמו – שגם הוא שאף לחיים, נצמתו. שכח, שהאדם השני גם הוא חפש ושאף לאֹשר ולמטרה סופית ומצאה בשתית רעל כאהודה, או בפרישה גמורה מהחיים כרינה. גורל שתיהן חד הוא.

נגש אליו אחד הבחורים ומסר לו מכתב שנמצא על השלחן בחדר האכל ושנועד בשבילו. הוא קבל את המכתב והצפינו בכיסו, אך תיכף לזה נזכר כאילו בדבר מה. הוציא במהירות את המכתב, פתחו, וקרא בו את השורות הבאות:

“מותי בא כתוצאה ישרה מיחסך המעליב אלי – אחרי יחסי הקרבה בינינו בזמן האחרון. יחסי אהבה ומסירות מצדי, ויחס מנצל ומחפיר מצדך. אני מאחלת לך למצוא לבסוף את המרגוע הדרוש לך”.

אהודה.

כמאובן עמד במקומו. אחר קפץ כנשוך, וירץ אל עבר חדר הטפול. התפרץ פנימה, ויעמוד על סף הדלת – ועיניו לוטשות אל השלחן הארוך שעליו היה מונח חפץ ארוך עטוף סדין לבן.

לאט נגש לשלחן, וכרע על ברכיו. מפיו לא נפלטה אף הברה אחת. רק מעיניו התגלגלו שתי דמעות כפנינים. דמעות כאב וצער על אבדן יציר חלש, שחפש אהבה וחיים, ומצא את אשרו במות.

ברגע זה הרגיש שנוי מוחלט ברגשותיו, בהשקפתו על החיים ובגישתו אליהם. וידע: שמעכשיו, יחד עם מותה של אהודה, – מת גם כל אורח חייו שעד עכשיו. ועליו להתחיל את הכל מחדש.

היצליח?

ימים יגידו!…

 

פרק ו: נֹחם.    🔗

נשמה כאובה ונפש רצוצה. – כזה היה אהרון אחרי מותה הטרגי של אהודה. מותה שנגרם באפן ישר על ידו ובאשמתו, הכביד על לבו כנטל. יומם ולילה לא פסק לחשוב על דבר מותה. בצבעים בהירים תאר לעצמו את עתידה של הנפש הקסומה הזאת לוּ נשארה בחיים.

מה מאושרה יכלה להיות, וכמה רגשות טהורים, ואהבה כֵנה ואמיתית היו צפונים בלבה בשביל אחרים.

הוא בא לידי מסקנא: שבין מעשיו הוא למעשי אהודה – יש הבדל עצום עד למאד. היא לא חיתה רק בשביל עצמה. כל חייה היווּ שלשלת של מעשים מועילים לטובת הכלל. כל צעד היה מכוון להנאתם של אחרים, כל אחד ידע את יחסה לאנשים, ואת נכונותה להקרבה אישית ללא כל פניות, בכל מעשה שיכל היה להביא אֹשר לאהוביה.

ואת מי לא אהבה? לבה היה מלא אהבה לכל אחד. היא האמינה בעתיד והיתה בטוחה שכל מעשיהם של בני-האדם מכוונים רק לטוב ולמועיל.

וחייו הוא מה הם? שלשלת על מעשים קטנים לטובת עצמו על חשבון אסונם של אחרים. שום דבר לא נעשה על ידו מעודו, – שבזמן המעשה יבואו בחשבון גם אנשים וזולתו. הכל נעשה לטובת עצמו. גם המעשים שנעשו בידו בקנה מדה יותר רחב. גם הם הצטינו בכל מיני נטיות ופרושים שהביאו סוף סוף אף כי בעקיפין את תועלתו הוא.

חפש דרכים לקיים את הבטחתו לאהודה בשכבה מתה על השלחן בחדר הטפולים. הוא רצה לשנות את כל אורח חייו, ולהביאם לידי מדרגה של אידיאליות והקרבה עצמית. אך לא ידע ממה להתחיל, תכניות שונות צצו במחו וכלן נידונו למפרע לכשלון גמור ומוחלט. באשר – לא היה מסוגל לשנות בכוחות עצמיים על פי צו פנימי את סדר חייו המקובל. לנקות ולטהר את נפשו מכל הזוהמה והחלאה שדבקו בה, ושמיום ליום טבע בה יותר ויותר עמֹק. עמוקה מדי היתה התהום בה שקע במשך הזמן, שיוכל לצאת ממנה בן-יום. דרוש היה זמן והכנה לכך. הכנה למעשים – שונים מאלה שנעשו על ידו עד עתה. שנוי דעות ואולי גם רגשות. – והדבר הזה היה הכי קשה. מפני, שבמשך שנים רבות נקלט במחו כלל אחד שעליו היו מבוססים כל חייו, והוא: שהעולם נוצר רק בשבילו ושהכל חייבים לו משהו שצריכים להנותו. בו בזמן שהוא אינו חייב שום דבר לאיש ואין עליו לשלם כל תשלום הדדי לחברה תמורת הנאה זו.

הוא נזכר, שאמת מרה נאמרה על ידי אהודה בשיחתה האחרונה עמו. אמנם נכון הוא: נפש פעוטה מקננת בתוך גופו הגדול, והנפש הפעוטה הזאת מזוינה בכל מיני נשק להגנת עצמה ואינה נותנת לו להמרות את פיה. עד עכשיו היה רצונה קדוש בעיניו ובשום אופן לא יכל לבטל את הכֹח הפנימי שנהלו והתוה את הדרך בה ילך, ואת המעשים השליליים שהוטל עליו לעשותם. שכן בו מין כֹח פלאי שעוררו למעשים מגונים שאין להם כל הצדקה לא מהצד המוסרי ולא מהצד הפסיכולוגי. מעשים – הגובלים לפעמים עם שערוריה לא נשמעת. מעשים – שבאפים הם: פשע חמור נגד כל הקיים המקובל. הוא ידע את כל זאת, הכיר באמת המרד, והרגיש בכל לבו את הכעור המרובה שבסדר חייו. ולמרות הכל המשיך לרקום את רקמת מעשי הפשע, ללא רגשי נֹחם וללא חרטה. ולהיפך: רגש הנאה היה תוקפו תמיד אחרי מעשה נבלה. הנאה פנימית מהמין הכי גרוע ושפל. הנאה – לשבר חייהם של בני אדם קרובים ומסורים. הנאה – למרמס רגשותיהם של אנשים שעמדו מעל לרום דרגתו הוא בחיים. הנאה זדונית שגבלה עם סדיסמוס.

מחשבות אלה מלאו את מחו והרעילו את קיומו. הוא חפש בנפשו את אותו הכֹח הגס המנבלו. רצה לעקור מן השורש את הרע, ולהיות כאחד האדם – שיש באפשרותו לשקול את מעשיו הטובים והרעים גם יחד. רצה למצוא איזה שהוא קַו משותף בינו לבין כל אותם מאות האנשים שסבבוהו; העמלים לאֹשר עצמם ולזולתם, אך לא יכל. קשה היה לו למצוא דוגמא מתאימה לטפוסו הוא.

ובני האדם – מכיריו, התיחסו אליו באהבה ובאדיבות יוצאת מהכלל, ולא ידעו לגמרי מי הוא ומה המה מעשיו הנאים… מחשבה זו: שבני אדם אינם מזלזלים בכבודו רק מתוך זה שאינם מכירים אותו, לא נתן לו מנוח. התפלא, שהאנשים – מכיריו לא חשו בסכנה הקרובה לנפשם בקרבתו, ודבר זה נחשב בעיניו להנאה מדעת, רמאות וזיוף. וכשהיה מי שהוא מבין החברים נפגש בו ועל שפתיו בת צחוק, חשָבָה למעושה, והפנה את מבטו ממנו כחוטא שאינו יכל לעמוד במקום הפשע. לו יכל היה להעמיד את כל אחד על טעותו המרה. לספר ולהרצות על המגרעות והפגימות הרבות שבנשמתו – כי אז הוקל ללבו הדווי והמעונה. לו יכל היה לתפוס את מי שהוא ממכיריו בדש בגדו ולהגיד לו דברים ברורים: דע! שלפניך עומד מנוול שקפד חיי אדם. נפשות תמימות וצנועות, צדיקות ונאות, ואחרי כל אלה אינו מרגיש אשם בנפשו. אל תדבר אלי! רוק בפני… איני ראוי יותר לתשומת לבך וליחסך האדיב. או לתפוס את השני בזמן שהלז מצטחק לעומתו בבת צחוק של מסירות וחברות בלתי מעושה, ולהגיד לו בקול רם ישר בפניו: “אל תצטחק אלי בסבר פנים יפות! – כי בת הצחוק הזו מעבירתני על דעתי ומאשרת את התנהגותי הפושעת”: כי אז הוקל ללב. ואולי היה גם משהו משתנה מאליו לטובה במשך הזמן, בתוך הנשמה הערטילאית. אבל הוא לא עשה זאת. לא הספיק האֹמץ לכך. הוא חפש את מי שהוא שלפניו יוכל לגלות את הכל מה שצפון בלבו, לספר מהחל ועד כלה. להתוַדות כלפני כהן-דת על כל חטאיו ומעשיו הרעים ולקבל נזיפה וענש על כך. שתי עיניו הכבויות שהזהירו מלפנים בזוהר עילאי תרו את ככר המחנה לארך ולרוחב. במחו עברו כצללים כל החברים והחברות המוכרים – המתיחסים אליו יחס הוגן, מסור, ושהראו לו לעתים – נכונות לעזרה והקרבה. אך קשה היה לו להחליט ברגע זה החלטה מסוימת ולבחור באחד מהם למטרה זו. הוא דמה לשמוע צחוק זדון – ושמחה לאיד בגמרו את וידויו. חשד שהלז יגלה את קלונו ברבים, ועל ידי זה תומט עליו חרפה בלתי נשכחת לעולם.

– את הכל מדד באמת המדה של עצמו. את כל אחד תאר לו לפי רגשותיו הוא. לא האמין שישנם בעולם אנשים המסוגלים לעשות טוב.

ימים עברו, והוא לא פסק לחפש אחרי האיש המתאים למטרתו. לבסוף, באחד הערבים אחרי ארוחת הערב, יצא מחדר האכל ובצעדים מהירים והחלטיים התקרב אל אחד הצריפים והקיש על דלתו. ומבלי לחכות לתשובה פתח את דלת הפח בדחיפה, ונכנס פנימה.

על מטה צרה ולא מוצעת, שכבה אשה כבת שלשים שנה. נמוכת קומה, שמנה, ובעלת ראש גדול, הנח על גבי כתפים רחבות אף הן – כסלע בין שני הרים.

פניה לא היו יפים. לעורה היה גווָן הברונזה, ועור פניה מחוספס ונקוב מלהט השמש ביום, ואכולת קור ורטיבות הלילה. אך בפנים השמנים והבלתי יפים, בלטו ונוצצו כלפידים שתי עינים שחורות וגדולות. יוקדות, מאירות, מביעות תנחומים וטוב לב. ישותה של האשה הזאת הצטמצם בתוך שתי נקודות האור האלה. עיניה נתקעו באהרון והביעו שאלה. אחר כך שלחו גם רשפי אש לתוך לבו המיותם והכואב ויחממוהו.

הוא עמד בדלת מבלי לדעת ממה להתחיל. שכח גם לאמור שלום. כה עמד והביט דומם לתוך עינה הנוצצות והעמוקות, לתוך תהום הטוב שבהן.

גם היא שתקה זמן מה. אחר קמה, החזיקה בידו, ותבקשהו לשבת.

היא ישבה על ידו ומבלי להוציא הגה מפיה לקחה את ידו הרכה לתוך ידה הנוקשה. הם ישבו כאלמים ויחכו לפתיחה.

לא מצאו את הניב המשותף. כאילו קשה היה לבטא במלים – מה שרבץ והעיק על הלב.

לבסוף בטא אהרון בקושי ובלחש את שמה: לאה… ובבטוי השם היה הכל: ספור שלם על סבל ויסורים. היסטוריה רבת פגעים ואי-הצלחה, אסונות ומדוִים. לא היה כל צורך לספר בפרוטרוט אודות כל מה שעבר. אור העינים השחורות שכבה, ספר הרבה יותר ממה שהפה יכל היה למלל. שפתיו החוְרות והיבשות דברו בלי מלים, אבל בראיות חותכות וברורות שאין להן צורך בסיוע של מלים. כל גופו החלש, כל ישותו האומללה – ספרה ללאה על אודות עברו של האיש היושב על ידה.

היא רצתה לנחמו… אך במה? לא מצאה את הבטוי המתאים לרגע זה. חבקה את ראשו ותלחצהו אל חזיה.

אך רק רגע החזיקה בראשו, ופתאום הוציאתו מבין ידיה כנבהלה. אהרון הרגיש בתנועתה הפתאומית, ויבט אליה במבט אלם ועורג – כשואל לפשר חדה זו.

הם ישבו זמן מה בשתיקה, אחר כך הפריע אהרון את הדממה:

חבקיני לאה; בקש בקול ספוג תחנונים כילד מתחטא ומתפנק לפני אמו אוהבתו. חבקיני… חזר על דבריו. לטפי בידך הנוקשה על שערותי אלה שהלבינו לפני זמנן. החליקי באצבעותיך על הפנים החרושים קמטים כקמטי אדמה חרושה. ירגיש לבי הדווי קרבת אדם. רעב אני לכך.

היא מלאה את בקשתו מבלי לענות לו. ונדמה היה – שאף אם לטיפות אלה נבעו מתוך רחמים, בכל זאת היו רכות כלטיפות אמא, מנחמות ומשתתפות בצער.

פתאום אספה שוב את ידיה כמפחדת. ברגע זה הרגיש שאין הוא יכל בשום אופן לחיות בתור בודד. זקוק היה לנפש קרובה, לאותות חבה, ללטיפות, לרוך אימָהי, ולהתמסרות אלמת של אשה אוהבת.

הרים את עיניו ויבט בפניה במבט שואל. וזמן רב עבר עד שהסיר את מבטו ממנה. נראה היה לו שבתוך לבה התלקחה מלחמה עזה ונואשת: “בעד או נגד”. עבר זמן מה, ובזויות עיניה נקוו דמעות גדולות שנזלו על לחייה והתגלגלו כפנינים על פניו וידיו.

חכתה קצת והתחילה: באת לבקש תנחומים ומנוחה אצלי? ואיפוא אמצא אנכי תנחומים לנשמתי אני התועה והסובלת, הצועקת ואינה נענית. הדוויָה, השכולה והמחרמת מאדם ואל? הגידה איפוא אתה, הרימה את קולה: ענני! אצל מי אמצא אנכי תנחומים? מאיזה מקור אדְלֶה אנכי את רגש התקוה. ומאין אשאבה אני מעט אֹשר שקט לעצמי?

היא נשתתקה. נכרו בה סמני עיפות בולטים. נראה היה ששאלותיה התפרצו מלבה השבור שבמשך שנים רבות, ידע לשתוק ולשמור על הכאבים, כעל מה שהוא יקר. והמשיכה:

תולדות חיי? למי יש בהן ענין, ומי זקוק לדעתן? אך לך אני צריכה לספר אודות הכל. וידעת: שגם חיי לא מתקו ביותר, והרגשת: שהחמר – ממנו קורצה נשמתי, הוא אותו הבֹּץ והרפש שממנו קורצו מליונים נשמות ערטילאיות אחרות. ונוכחת: שלא דמעות זלגו עיני כי אם דם. דם עשוקים, מנוצלים, נשכחים, סובלים ונרדפים. והמרירות שהצטברה בלבי – פרי שנים היא. שנות עמל, נדודים ופגע שהרעילו את חיי. הרעל נמזג גם לתוך נשמתי הטהורה והזכה מלפנים. והמרירות נהפכה לארס, שנאה ורגש תאות נקמה שלא סופקה אף פעם. לך אני מחויבת לספר אודות הכל. ואם אחרי כל אלה עוד תצמא ללטיפותי – או אז אושיטן לך בכל לב. אך תמורתן אדרוש תגמול, ודוקא גדול, ומי יודע אם בכחך לשלם את התשלום הנדרש.

כמוקסם הביט לתוך עיניה שהוצתו בדבריה. במבטו הורגשה תשוקה גדולה לשמוע את ספורה, ופחד שמא תסרב לספר. אך לאה שאפה רוח ותמשיך:

דומני שמעודי לא הייתי קטנה. זכרון נעורי מתחיל מגיל האחת עשרה בערך – עת הייתי אצל סבא וסבתא, ומחלפות ראשי השחורות והארוכות הגיעו למטה מחגורתי. אף פרט מכל אותן השנים שקדמו לתקופת גיל זה איני זוכרת. גם דמות הורי שמתו בעודי רכה בשנים נשכחה ממני. אפשרי גם הדבר שלא הכרתים כלל. לעתים גם נדמה לי שלא היו לי כלל הורים כלכל שאר בני האדם, ונולדתי מהקצף שעל פני המים.

וחיי בבית סבא? צרות ומרורים. עבודה קשה ומפרכת מעלות השחר עד שעה מאוחרת בלילה. בודדה וגלמודה ללא נפש קרובה אחת בכל העולם הגדול. עיני ראו תמיד את גבותיו הארוכות של הסב, ואת מבט עיניו הדרסני והמפיל פחד. אף פעם במשך כל השנים ששהיתי בביתו לא זכיתי לראות בת-צחוק על שפתיו השמנות והתאוניות. והסבתא?… אף היא חשבה שאין לפנקני, ואסור להראות לי סמני חבה. מסבה זו – הטילה עלי עבודה למעלה מכחותי הדלים, ופיה לא פסק מדברי מוסר שהטילו את ארסם בלבי הרענן והתמים. היא הבטיחה לי את אשו של הגהינום בתור תגמול למעשים כאלה שאצל ילדים אחרים מאושרים ממני, המתחנכים על ברכי הורים אוהבים, – הם נחשבים לסימני תֹם וילדות. היא חזתה לי עתידות שחורים. וסרובי למלאות את פקודותיה לעתים רחוקות, שמש להן לסמן מובהק ולאות נאמן להפקרותי, ולהתנהגותי הבלתי מוסרית והוגנת בעתיד. בכל כחה השתדלה לבלום ולרסן את רצוני.

והסב – היה לה לעזר נאמן בדרכה זו. לפעמים התפרצו מעיני דמעות כאב ועלבון. אך בראותי שאין בהן תועלת – צויתי לדמעותי שתעצרנה בארובותיהן. וללבי: להקפץ ולהסגר לבל תתפרץ אנחתו החוצה.

פקודתי נמלאה. אף פעם לא שמעו הם את אנחתי המרה, ולא זכו לראות את דמעותי שלעתים קרובות מאד חנקו את גרוני. והתוצאה: הצטברות מרירות לאין קץ וגבול, ושנאה גלויה לכל העולם השפל וליצוריו המחבלים. המעט לך כל זה? שמעה עוד: עוד לא הגעתי לסיפא.

סבא שוחט היה. הוא התעלל בי באותו השקט והשלוה ששחט עופות ובהמות. תמיד פחדתי – שהנה עוד מעט יתפסני בזרעותיו החזקות המכוסות שערות עד, ילחצני בין ברכיו וימלוק את ראשי. הבט לא יכלתי בפרפורי העופות המסכנות בגסיסתם. אף פעם לא יכלתי לשמוע בשויון רוח את אנקתן המרה של הבהמות, בזמן עקדתן לשחיטה. סבא ידע את כל זאת יפה מאד, ובכל זאת העמידני – למלוי סאת סבלי, לשמש לפניו בזמן השחיטה. לפי דבריו היה זה אמצעי טוב ומועיל להסתגלותי לסבל.

הוא רצה לעקור ולגרש מלבי את הפחד הטפשי. עד יום מותי לא אשכח את ליל ערב יום הכפורים, כשהייתי נאלצה לחזות במותם של אלפי עופות, שבשום אופן לא הסכימו לפשוט את צוארם לשחיטה. הם עמדו על נפשם בגבורה. נקרו במקוריהם את ידיו, שרטו בצפרניהם הכהות את ברכיו, נלחמו מלחמה נואשת של החלש נגד החזק מהם. ואני – סבלתי בסבלם, כאבתי – בכאבם, ולמחרת המחזה חליתי בקדחת חזקה מלווה מחזות זועה ופחד.

נחה רגע, הסתכלה בפני אהרון שהביעו הקשבה עמוקה והשתתפות בצער, והמשיכה:

בת צחוק על שפתיך? צוחק אתה לרגשנותי היתרה, בעיניך אני נראית לא נורמלית… אל תצחק! עד עכשיו עוד טבוע בתוך נשמתי רגש של פחד לא ברור, כשאני רואה חלף של שוחטים או סכין חדה.

חושב אתה אולי שחולת עצבים אני? לא! אף פעם לא ידעתי פחד בשעת סכנה. היו מקרים שהמות ארב לי על כל צעד ושעל. פעמים רבות סכנתי את נפשי בכל מיני הזדמנויות, ולא פחדתי את המות. אף פעם לא רעדה ידי באחזי ברובה ובהשתמשי בו בפועל, והלב לא הלם לקראת הסכנה הקרובה. גם אז בילדותי, לא היתה זאת רגשנות גרידא, ופחדי לא נבע מתוך עצבנות רגעית. זאת היתה תופעה ישרה של התקוממות נגד הרשע ונגד מעשי האלמות של החזק. גם בי התעמרו בדיוק נמרץ כמו שהתעמרו בתרנגולות המסכנות והחלשות. גורל משותף היה לשנינו. עצם הרעיון שחלשה אנכי, ואין בכחי הדל להגן על נפשי בפני החזקים ממני, הביאני לידי פחד בעד העתיד. שחיטת העופות שמשה לי לסמל למצבי בעתיד. הרגשתי ברור: שאם ימשך המצב כמו שהוא, אהיה אף אנכי צפויה לשחיטה. אמנם לא בחלף של שוחטים – כי אם שחיטה סמלית ואיטית של נפשי הרכה. זה היה פחדי.

וברחתי. מבית הסבא אל העיירה הקרובה לבית הדוד מצד אמא. מן הפח אל הפחת. ומנת גורלי בבית הדוד? אל תשאלה! רעד עובר בגופי בזכרי את השנים ההן. תקופה זו גם היא שמשה לי ללקח למדת אכזריותם של בני-האדם, ולהתעמרותם בחלש. לחם חסד אכלתי – למרות עבודת הפרך שהועמסה עלי בביתם. שמשתי לא רק לפני הדוד והדודה, כי אם גם את צאצאיהם הרבים. אך כל זה לא הספיק להם.

וברחתי גם מביתם. חמש עשרה שנה מלאו לי אז. הייתי צנועה ותמה. לא ידעתי את העולם, לא הכרתי את החיות בדמות אנשים המתהלכות בו. לפני היתה שממה, מדבר חול ללא שביל וללא מורה דרך. תעיתי בתוהו, בישימון. ולכל עבר שפניתי פגשוני עינים זועמות ומבטים קפדניים ודרסניים. הרגשתי את עצמי כחיה נרדפת, שנפלה לתוך מלכדת, אבודה הייתי.

שוב נמכרתי לשפחה בבית זרים. שוב נמשכה ההתעמרות וההתעללות בי. על גבי הדל הרגשתי את רוע לב האדם, השונא מטבעו את זולתו – שנאה עורת, שנאת חנם. רבות חפשתי את הסבה לכך, אך לא מצאתי.

במשך הזמן למדתי גם אנכי לשנוא. שמחה הייתי לפעמים לאידם של אחרים. לא פעם הסיבותי את עיני, בכדי שלא לראות בשמחתם של אחרים. פעמים רבות גרמתי אני בכונה תחלה כאבים וצרות לחלשים ממני. חדדתי את שני, וכחיה רעה נשכתי גם אני את כל הקרב אלי. לבי היה לאבן.

שנים עברו. חלפה תקופת רבת ערך והוצאות במשך הזמן בגרתי. זמן רב הקדשתי את כחי לתנועה הציונית ברוסיה. נאסרתי ונשלחתי לגלות. ומשם באתי אחרי שחרורי לארץ-ישראל.

גם בארץ-ישראל לא פגשני אף איש בזרועות פתוחות. בודדה וגלמודה הייתי – אף כי מסביבי היו מאות אנשים. ואחרי יום עבודה קשה בליתי את הערבים יחידה, בין ארבעת הקירות האטומים של חדרי הצר בקצה גבול המושבה. השקט דכאני, הרגשתי את הדממה ושמעתיה באזני. ולאֹשר אין קץ נחשב לי לשמוע נבחת כלב יתום ומנודה – עת ספרו לשמים השלמים על אודות יתמותו ובדידותו. וכשנשתתק, השתחררה שוב הדממה הגדולה והכבדה.

צמאתי לאדם. השתוקק הלב לידיד קרוב שאפשר יהיה להשעין את הראש העיף אל חזהו ולהרגיש את הלמות לבו. לילות חרף ארוכים חלמתי אודות הידיד הנכסף והמקווה. תארתיו לי בכל הצבעים הבהירים, אהבתיו עוד טרם ראיתיו.

והוא בא… האהוב מכל היקר והמכובד. לבי צהל. נפשי שמחה. הייתי המאושרה בעולם… התמסרתי לו. הקרבתי לו את תֻמי ונפשי ברצון, נדמה היה לי בזמן ההוא שאני מביאה לקרבן את כל היקר והקדוש לאלהים אדירים. ברתת נשקתי את ידיו הענוגות והלבנות ואת פניו החורים, כשכורה הייתי.

אשרי זה לא נמשך זמן רב. ביום בהיר אחד עזבני באותה הפתאומיות שבה בא. נשיקת הפרידה שצרבה במשך זמן רב מאד את שפתי היתה צנועה ושקטה כאילו היתה זאת רק פרידה רגעית. נמוג כערפל. ואני נשארתי בחדרו, – אך לא בודדה כמו שהייתי. מתחת ללבי הלם דופק לב שני… לב פעוט וטוב… שעוד טרם ראיתי הרגשתיו בכל נימי הלב, ואהבתי אליו גדלה מיום ליום. בכל יום צפיתי ליום הגדול והמאושר בחיי – בו אוכל לחבק בידי ממש את היצור האהוב והנחמד. חביבים היו עלי יסורי הגוף שסבלתי, נעימה היתה לי העיפות שהרגשתי בזמן העבודה. חייתי כצפור. לא דאגתי לעתיד. כל מחשבותי היו מסורות לילדי החביב שראיתיו בדמיוני גדול ויפה כאביו.

דברתי עמו כעם גדול בשנים. ספרתי לו הכל. שתפתיו בכל מחשבותי ותכניותי, והוא הקשיב בתשומת לב. בן מקשיב היה לי ותמיד הסכים לדברי.

וכשנולד – הועם גם זהרה של השמש לעומת פניו הזוהרים והקורנים. ובשכבו לצדי ופניו יפים, מחוממים ואדומים משובע ונוחיות, לא היה קץ לאשרי.

הבאתיו הביתה. חבר נאמן היה לי בחיי הקודרים. חבר מסור שלפניו יכלתי באין מפריע לספר אודות הכל מה שהתרחש בלבי. לא הייתי זקוקה לשום איש בלעדו.

אודות צער גידולו לא אספר לך. היו גם שמחות. אך אתה לא תבין את זאת. אבל זאת עלי להגידך: שמיום הולדו ועד היום הזה ולתמיד, אני שייכת רק לו. אין אני יכלה להשתייך לשום איש. לא אוהב בן-אדם, ויהא זה הכי יפה ומענין, חוץ מבני.

אמנם, גם אני רעבה ללטיפות. גם אנכי רוצה לפעמים להרגיש בחום גופו של אדם שני בשכבו לצדי. אך זוהי רק הרגשה רגעית וחולפת. ואם ברצונך למלאות את החסר ברגעים החולפים האלה, תוכל אזי להשאר ולשכב לצדי במטה הצרה הזאת. אך עליך לדעת מראש: שאף פעם לא אוהבך, ולבי לא יהיה שייך לך. בשום אופן לא תוכל לעכבני אם אחליט פעם לעזבך. התנאים ברורים כל צרכם, ועליך להחליט לחיוב או לשלילה.

אהרון חבקה ברוך ונשקה, ונשאר בחדרה ללילה.

ובשכבו במטה לצדה של לאה, הכניס את ראשו הלוהט בחריץ בין שדיה, ונרדם רווי מנוחה.

הלילה הראשון אחרי מות אהודה, ששנתו לא היתה מלווה חלומות בעתה.

הצלה פורתא.

 

פרק ז: רֶשַע.    🔗

לאה לא היתה מסוגלה לאהוב. רגש האהבה שקנן בלבה היה מסור ושייך למפרע לבנה האהוב. ובקבלה את אהרון לשותף במטתה הצרה, עשתה את זאת רק מתוך הנמוק היחידי, של צמאון ללטיפות גבר. צמאון רגעי וחולף.

בלילות הראשונים למשכבם המשותף, רעדה בכל גופה למגע ידו ששפעה חום ועדינות. כל גופה כאילו הצטמצם, כרוצה להצנף תחת מגע ידו האחת. התקרבה ונצמדה אליו במין שכרון בלתי שכיח.

ידו היתה גדולה וכבדה, ולטיפתה הורגשה יפה יפה. היא עצמה את עיניה, וכל מחשבותיה רוכזו ביד האחת הזאת שהחליקה על גופה… והיד מלטפת, מתעכבת רגע במקום אחד, ובמשנהו עוברת הלאה… ושפתיו דובבו בהתפעלות מיוחדת: עור גופך כמשי… על שפתיה נחה בת צחוק של נחת-רוח ושניה הלבנות נוצצו בחשכה.

גם שנתה מתקה לה בהרגישה לצדה את גופו החם של אהרון. אך בהזכרה פתאום – “בלילות ההם” לצדו של אבי ילדה האהוב, הרגישה גועל גם לעצמה וגם לאהרון. כי חולף ורגעי היה חשקה זה. צמאונה לאדם קרוב קרבת-בשרים לא נמשך זמן רב.

חלפו ימים אחדים ופניה לבשו שוב ארשת של קדרות גמורה. פעמים הביטה בטמטום, כתשובה לצחוקו המסור והמלבב. ובחבקו את גופה, נשארה אדישה לגמרי. ועיניה נשאו באותו הרגע למרחקים, כרואה את מי שהוא אחר. את אותו הגבר שהעניק לה את המתנה הגדולה והיפה – את בנה.

ולריטונו של אהרון על דבר אדישותה ברגשותיה אליו, ענתה: ידעת למפרע את כל זאת. את הכל אמרתי לך. ואין לך לבוא בטרוניות אלי. בכלל שבעתי אותך די, ואיני זקוקה לך יותר. דבריה אלה נאמרו בנעימה יבשה, כאילו באמת היה לה אהרון לגועל.

הוא עמד כמאובן. לא יכל היה לזוז ממקומו או להשיב משהו לדבריה. זוהי הפעם הראשונה בחייו שאשה תגרשהו מעל פניה, ותודיעהו מפורש שהוא מיותר בשבילה.

ברגע הראשון האמין שאולי יתרחש נס ויתברר שטעה בשמיעה. אך במשנהו שמע שוב פעם את קולה של לאה בדברה:

אין אני אוהבת אותך, ולא אוכל גם לאהבך אף פעם. נשארתי עד כה ולעולמים, נאמנה באהבתי ל"זה" – ששבה את לבי. שאף פעם לא שכחתיו, ולעולם גם לא אשכחהו. אהבתי אליו לא תפסק. כי – מעיין בלתי פוסק של אהבה, רוך ומסירות, שפע של טובה השאיר לי בדמותו ובצלמו, שהתגלמו בבני הפעוט והיקר.

נחה רגע, ופניה שקרנו בדברה – קדרו שוב. כבה הזיק המיוחד במינו שבעיניה, שהאיר כלפידים לפני רגע. אהרון נבהל ממבט עיניה שהיה מופנה אליו.

ישבה על מטתה והורידה את ראשה. ניכר היה שמה-שהוא מעיק על נשמתה. משא כבד מדי רבץ על לבה ולחצו כבצבת, ולא היה בכחה להשתחרר ממנו. נראה היה שברגע זה גדל סבלה עד למדרגה אחרונה, והיא התאמצה בכל כחותיה לבלי לצעוק. היא למדה לסגור את פיה ולבה, ולשתוק – על אף הכאב והיסורים.

ידו נחה בעדינות על כתפה הערומה. גופה נרעד פתאום למגע היד, ובתנועה מהירה של כל גופה הוסרה היד, החליקה מהכתף, ונשארה תלויה באויר.

הפנתה שוב פעם את מבטה ואת פניה העיפים אליו, ואמרה בשקט אך בהדגשה:

למה נדבקת אלי כספחת? מה רצונך ממני? טעמת דייך, ועכשיו הסתלק!… ובנעימה יותר רכה, שנשמעה בה מדה גדולה של רחמנות, הוסיפה: מה אני יכלה לתת לך יותר מזה שכבר קבלת. ומה עוד הנך דורש ממני? הלא מוכרח אתה להבין: שאין אני יכלה להכריח את עצמי, ולמסור לך גם את הנשמה שאינה שלי. מזמן רב שייכת אני לאחר. מאוחר מדי באת.

זמן מה הביט בפניה. אחר התחיל לדבר, וקולו רעד: לא אכפת לי כלום. אין אני רוצה לדעת מה שהיה עד עכשיו, מה שהיה פעם לפני שנה ויותר. כעת לאה, היי לי… אין אני מבטיח לך כלום תמורת זאת – כי מה יכל אני העני בכל להבטיח? לא עושר אף לא אֹשר… אבל גם לך יוקל בחברת איש שני. שנינו גלמודים. שנינו מיותרים בעולם הזה. נעזור איש לרעהו, ואולי יוקל הסבל.

לא אהרון, ענתה לו: לא צריך לנסות דבר שנידון למפרע לכשלון גמור ומוחלט. שני עולמות נפרדים אנחנו, ובינינו אין אף דבר משותף שיאחדנו פעם. תמיד נהיה זרים איש לרעותו.

לא אלך, כי כאן אשאר! אין כל ערך מעשי לזה שאין את אוהבת אותי. עובדא זו אינה משנה ולא כלום בשבילי, ענה אהרון.

לך לך! המעט לי צרות בלעדך? כמעט צעקה לאה. המעט לי צרותי אני שבאת להוסיף עליהן? לא! לא אוכל שאת זאת. כבד ממני הדבר.

לא ענה כלל לטענותיה, אך נשאר לעמוד נשען אל ארון הספרים שבחדר, ועיניו ננעצו בה. על פניו נסוכה היתה הבעה של עקשנות מיוחדת, שאמרה:

לא אזוז מכאן, ויעבור עלי מה!

רגש האהבה העצמית שבלבו נפגע קשה בדַבר לאה את דבריה האחרונים. ולמרות ההרגשה כי כנים המה, החליט אהרון להשאר בחדרה, בכדי לשבור את רצונה. הוא לא היה רגיל להתנגדות עקבית כזאת מצד הנשים שנפגשו בדרכו עד הזמן האחרון. בכלל, נתנו לו החיים את הכל מבלי שיצטרך אפילו לטרוח ולהושיט יד.

טבעי היה הדבר. הוא התיחס ביחס של זלזול גמור לכל מה שניתן לו בקלות מפליאה, ותמיד ביד רחבה. ופתאום העמד בפני עובדא של רצון תקיף ממנו. בעובדא של סרוב גמור להכנע ולהכפף לרצונו – והחליט להשאר על אף הכל. ברגע ההוא היה מוכן להיות אסקופא נדרסת בנעלה, בתנאי האחד – שתנתן לו האפשרות להשאר על ידה.

ובאמת לא אהֵבָה. רגש זה היה זר לו בהחלט. אף פעם לא הלם לבו לקראת נפש אהובה. תמיד שאף רק לנצול זולתו, או לעסקי חליפין פשוטים, ללא שמץ של רומנטיקה, שחשבה למזויפת ולנפסדת.

ברגע ההוא שאף רק לדבר אחד ויחידי, והוא: לא להיות בודד. תמורת זאת היה מוכן לכל. לא החשיב לגמרי את התנגדותה הנמרצת של לאה. הוא ידע והרגיש יפה שסוף סוף לא תעצור כח להמשיך בסרובה ותותר על שלה.

היה גם בטוח מראש: שבהגיעו למטרה – בהשבר התנגדותה, שוב לא ימצא חפץ בה. לא תשאר אזי כל סבה להשאר על ידה ושלא לעזבה לנפשה. הוא הרגיש היטב את הכעור ואת כל הרע שבדבר זה. ידע למפרע על אודות הסבל שיגרום לה. בעיני רוחו חזה כבר מעכשיו את הדמעות המרות, דמעות האכזבה והיסורין שתישפכנה מעיניה היפות בעתיד הקרוב. אך הנפש השניה שבו, הנפש הרעה ששכנה אי שם עמוק בנשמתו לא נתנה לו לפרוש הימינה וללכת לדרכו. ולהיפך: עוד חזקה ואמצה את לבו להשאר ולגרום לה יסורין וסבל בעתיד. הוא התאמץ ונלחם עם הרוח הרעה, אך לא יכול לה, ונשאר.

שוב עמדה נשמתו השניה כחדה בעיניו. הן הוא התאמץ בכל כחו לעשות טוב, להנזר מהרע, לשנות את אורח חייו שעד עכשיו. הן נשבע לאהודה המתה על כך.

הוא שנא את עצמו שנאה נוראה, שנאת מות. מראה עצמו עורר בו גועל נפש עד לזועה.

הכניס את אצבעות ידו לסבך שערותיו העבותות. אסף מלא הכף שערות וימשכן לאט לאט אבל בחזקה. הכאב שנגרם לו על ידי זה היה גדול מאד, עד שדמעות נקוו בעיניו ונוצצו כספירים. אך גם זה לא הועיל. לא יסורים גופניים יכלו לטהר את נפשו. לא כאב גופני היה מסוגל לשנות את טבעו. נחוץ היה אדם. יד רכה ומחנכת, מלמדת, מדריכה ובסבלנות.

ומאין?… אי היד שתושט אליו ברגע הנכון ותורהו את הדרך הישרה בה ילך, את דרך האמת?…

לשוא חפש ותר בעיניו, כמבקש אחיזה. לשוא חכה לאות למופת. לא הושטה היד הפלאית, ובמקומה ראה לפניו אגרוף קמוץ ופנים קפדניים ומרוגזים, ויתקשה הלב ויתאבן.

לאה שכבה לישון, והוא נשאר יושב על כסא בחשכה, שקוע במחשבות שונות. זמן מה אחרי שכבה שמע את נחרתה החזקה ומלמול מלים לא מובנות מתוך שינה. העלטה העיקה עליו, וחריקת מטה שנשמעה מהחדר הסמוך הרגיזתו עד היסוד.

פשט את בגדיו וישכב לצדה. לאה הקיצה משנתה, אך לא הוציאה מפיה אף הגה, כאלמת. שתיקה זו הרגיזתו עוד יותר. לו התנפלה עליו בחרפות וגדופים, לו הכתה אותו באגרוף, מכות רצח - היה מקבל את זאת באהבה. אך השתיקה הזאת שהביעה יחס של בטול גמור, לא נתנה לו מנוח. במחו עברו ביעף כל מיני מחשבות נקמה ב"זו" השוכבת על ידו, אף כי לא יכל היה להגדיר את אשמתה נגדו. הוא לא השתדל אפילו למצוא טעם מספיק לרגש הנקמה שמלא את כל ישותו. גבר בו הרצון לדרסה, לעשותה מרמס לרגלו, להשפילה עד עפר. מחו עבד בקדחתנות מיוחדת והמציא כל פעם המצאות התעללות אחרות. היא לא נחשבה בעיניו לכלום. כדמן היתה כרפש חוצות.

פתאום שלח את ידו ויצבטה בפטמת שדה. היא גנחה מכאב, אך גם אחרי זה לא אמרה כלום. לכאב שנגרם לה, לא היה כל ערך בהשואה עם החרפה ופחיתות הערך שבצביטה, שהורגש בה משהו משרירות הלב של הגבר ביחסו לאשה הזונה…

הזיזה את גיפה לקיר במרחק מה ממנו. אך הוא התקרב אליה במהירות, תפס בה בשתי ידיו החזקות, ועל אף התנגדותה הנמרצת הזדוג עמה. גופו להט כאש, ותנועותיו היו כה מהירות ופראיות שלאה נבהלה באמת, וזמן רב אחרי ההזדוגות שכבה כמתעלפת. וכשנרגעה, למחרת:

היודע אתה שעכשיו אני שונאת אותך?… שנאתי אליך נובעת מתוך אותו הלב המלא על גדותיו אהבה נאמנה לאבי ילדי. ובזמן ההזדוגות גדולה שנאתי אליך שבעתים.

והמשיכה: אל תחשוב שסרובי ליחסי מין אתך - הוא סרוב של אשה המפחדת לאבד את תומתה, לא בזה סבת הדבר… אין אני מפחדת בער החטא המדומה או בעד הסיג שגדרו קדמונים. אני מרגישה פשוטבנוכחותך גועל פיזי. ובשעה שאתה מתקרב אלי נדמה לי: ששממית מאוסה שולחת את כפה לנגוע בי.

שממית חזר על דבריה כהד… שממית את קוראת לי, ועוד מאוסה… אמנם כן הוא! שממית אני. דם מצצתי, דם עשוקים ונענים. אך מהדם הזה לא נהניתי, הוא הרעיל את נשמתי והביאני עד הלום.

הביני לאה, והאמיני: שלא אני העומד כאן לפניך, בדמותי ובצלמי, מצצתי את הדם הזה. אותו מצץ מי שהוא אחר המסתתר בחֻבי, עמוק בנפשי. המצוני למצוץ, לשתות את דם קרבנותי עד הטפה האחרונה. ומי הוא? לא ידעתי !…

נשם בכבדות. נראה היה שקשה עליו הדבור בשאלה כאובה זו. נח קצת, והמשיך:

אינך מאמינה לי? אני מבין ויודע את זאת, קשה בכלל לאדם מהצד להאמין, באפשרות של שתי נשמות בגוף אדם אחד, כמצוי אצלי. אך לאסוני הגדול, עובדא היא שאין להכחישה או לשנותה בשום פנים.

הידעת? בהיותי ילד, קרני מקרה מוזר שהשאיר בי את רשמו לתמיד. והוא הוא אשר הביאני לידי המחשבה, שבתוכי מקננות שתי נשמות, זרות ושונאות זו את זו. אחת טובה, והשניה רעה עד לתכלית. האחת מצוה עלי לעשות את הטוב והישר בעיני אלהים ואדם, והשניה מסיתה אותי למצוץ דם כעלוקה, ולשמוח למראה סבלם של קרבנותי התמימים.

מענין אותך? הקשיבי עוד: בן שתים עשרה שנה הייתי. הלכתי מבית הספר הביתה אחרי הלמודים יחד עם עוד חברים בגילי. בדרך מצאנו גור חתולים קטנטן ועור, שהושלך החוצה מאחת החצרות. כל חברי התענגו מאד למראה הילוכו ותנועותיו המגוחכות של גור חתולים זה. ואני?… רחמי אני נכמרו להעלוב. הרמותיו מהקרקע בלחצי אותו אל לבי, הודעתי לחברי שאני לוקחו הביתה אתי, ובדעתי לגדלו. באותו הרגע התעוררו בי באמת רגשות רוך ואהבה לאסופי זה, הבודד והעלוב.

הבאתיו הביתה. רחצתיו, השקתיו חלב, ורפדתי עבורו מצע מקש ומבגדים ישנים שהורדתי מעלית הגג. זמן רב ישבתי והסתכלתי בו בהנאה של מציל ופודה נפשות מכליון. ובלקקו בלשונו האדומה את ידי הרגשתי את עצמי מאושר מאד. חשבתי את זאת לאות תודה והכרה, ובתור תגמול עבור הטפול הטוב והמסור בו. אך פתאום עברתני הרוח הרעה. ומבלי לחשוב מחשבות, תקעתי את אצבעי לתוך עינו העורת. את צריחות הכאב של החתול המסכן אין לתאר בשום אופן במלים רגילות. זאת היתה צעקת כאב של חלש שאין לו במה להתגונן בפני התקיף ממנו. זו היתה צעקת רחמים תוכחה וקללה כאחד. לשמע הצעקה נרגשתי עד עמק נשמתי, ומעיני ירדו דמעות כמים בלי הפוגה. התיפחתי בקול רם לבהלתם הגדולה של כל בני ביתנו. ובכל זאת לא סלקתי את אצבעי הדוקרת מעינו הכואבת של החתול המסכן.

המבינה את עכשיו? לא יכלתי לסלק את ידי מעין החתול - למרות הכרתי הברורה שאני עושה עול נורא ליציר חסר הגנה וחלש. לא יכלתי לחדול מלענותו.

הוא אשר אמרתי: שתי נשמות סותרות זו את זו מקננות בתוך גופי האחד. האחת – הזילה דמעות מעיני למראה סבלו של החתול, והשניה לא נתנתני לסלק את אצבעי מעינו הכואבת. רק ברבות השנים עמדתי על טיבו של המקרה הזה, והוא הוא אשר הורני להכיר בודאות את הרוח הרעה השוכנת בי, הדוחפת אותי למעשים רעים ונוראים, והמאלצת אותי למצוץ דם כשממית זו,לשם מזון. לשם שמירה על קיומי העלוב, המפוקפק בתועלתו למי שהוא, ואולי גם בשבילי אני.

גם לפני רגעים מספר, המשיך אהרון: נלחמתי עם נפשי השניה והארורה – כשבקשת ממני להסתלק מחדרך ולהשאירך לבד. אני רציתי ללכת, כי ידעתי יפה מאד – את הסבל, הצרות והיסורין, אשר אגרום לך בעתיד הקרוב או הרחוק, בהשארי בקרבתך. אך הרוח הרעה לא נתנתני להוציא את רצוני אל הפועל. וצוַתני דוקא להשאר ולגרום לך סבל וכאבים בעתיד.

עד עתה מצצתי את דמן של מספר נפשות, שאליבא דכל הדעות היו טובות וישרות ממני. אך שהדי במרומים – שלא אני העושה את זאת. הכל נעשה מאליו על ידי אותו הכֹח הטמיר והנעלם המסתתר בחֻבי.

לאה לא האמינה למשמע אזניה. זוהי לה הפעם הראשונה בחייה לראות טפוס כזה. עוד לא קרה לה אף פעם לראות בן אדם הבא להתודות על פשעים בלתי ידועים לשום איש בעולם – מרצונו הטוב. בן אדם המודיע בעצמו, שאינו שוה ביחס האדיב מצד חברים. מספר על אודות סודות נפשו הטמירים, שאף פעם לא יכלו להגלות ברבים. – איש כזה אינו יכל להיות מקולקל עד היסוד, ואין לשנאו או לגרשו. נשמה ערטילאית המבקשת תקון, עמדה לפניה.

היא חדרה לתוך נשמתו וידעה: שכאב וסבל נוראים הם מנת חלקו בחיים. וראוי הוא לרחמים ולהדרכה נכונה. ואולי יתקון על ידה הפגם הגדול בנשמתו, על ידי הדרכתה הנכונה והשפעתה עליו.

היא ידעה גם והכירה: שברגע זה נחתך גורלה לשבט וכליון. דוגמת הקודמות לה שהתקשרו עמו. אבל לא יכלה לעשות אחרת.

הושיטה לו את ידה וקראה לו לגשת אליה. אהרון שמע לקריאתה תפס את ידה ולחצה אל שפתיו, וכולו רעד כבקדחת.

שעה ארוכה החזיק בידה. אחר ישב לרגליה, והניח את ראשו על ברכיה. השעה היתה כבר מאוחרת והוא נרדם.

לאה נשענה בגבה אל הקיר וישבה בלי נוע. פחדה להעירו משנתו. ולאורה הקלוש של מנורת הנפט שהיתה תלויה על הקיר בקצהו השני של החדר, ראתה לפניה: את קלסתר פניו הנוגים והעצובים, שלא שנו את הבעתן גם במצב של שינה. ראש גדול עם שערות סבוכות, מיצח רחב בעל שתי זויות חדות ועמוקות, פה צר, שפתי אשה עדינות, וחריץ עמֹק באמצע הסנטר הרחב שחלקו לשנים. בלי משים גחנה אליו ותשקהו נשיקה צנועה במצחו, שנבעה מעֹמק לבה הסובל. נשיקה זו היתה ממין הנשיקות שרק הבן האהוב זכה להן.

ואהרון ישן שינה עמוקה, כמי שעבד כל היום עבודה קשה. ועד אור הבקר לא התעורר משנתו זו העמוקה, שהיתה מלווה חלומות נעימים עד אין קץ. בחלומו ראה: הוא יושב לשלחן ארוך, מכוסה מפה צחורה. בתוך גביעי גביש גדולים העומדים על השלחן תקועים פרחים יפים מכל המינים, שהרהיבו את העין בשלל צבעיהם, ומלאו את כל החדר ריחות נעימים ועדינים. ולכל ארכו של השלחן עמדו כדי דבש מלאים ורבים מאד, ועליו רק לבחור באחד מהם, מהכי טעימים, ולאכול לשובע. חלום זה – אף כי לא הביע שום דבר ברור, בכל זאת היה שייך לסוג החלומות הטובים שפתרונם תמיד לטובה.

ולמחרת שכחה לאה את כל רגשנותה מאתמול. נשכח לגמרי הרושם שהתרשמה לשמע ספורו, ואמרה לו ברורות: עכשיו לך לך, ואל תהין לשוב הנה. אין אני מסוגלה לדאוג גם לך. מעמסה יותר מדי כבדה וגדולה אתה לי במצבי עכשיו.

שוב הביט בה בעיניו הכבויות. הוא עמד בפני חידה שאין לפתרה. במשך יממה אחת היה עד למצבי רוח שונים. פעם קרבה אותו אליה, והעניקה לו שפע של רוך ומסירות. ואחרי זמן מה דחתהו בשתי ידה.

הוא התלבט למצוא פתרון מתאים לחידה זו ששמה: לאה, ולא יכל. אחרי כן החליט על יסוד נתוח מקיף שהסבה תלויה בו עצמו. אין הוא כנראה מסוגל יותר למשוך לבבות כאשר עד כה. אין זאת, שהוא עצמו מרחיק אותה.

בכל זאת לא רצה להודות לפניה בפה מלא בחולשתו, ויענה לה:

לא אלך! כאן אשאר על אף הכל. אני זקוק לך, ועל כרחך תהיי שייכת לי בעתיד הקרוב.

לאה צחקה בקול לשמע דבריו אלה. אך בקולה הורגשה רעידה קלה. נשמעה ברור – נימה של היסוס; אם תוכל לקיים את החלטתה זו.

אהרון הרגיש ברעידת קולה, והחליט לחשל את הברזל בעודנו חם. ובהיותו מטבעו רגיש עד למאד, פעל לפי שיטתו הידועה של כיבוש, על ידי עקיצות ופלפול. ובקול שנשמע בו מן הלגלוג, אמר:

שכיחים סדיסטים בעולם הזה האוהבים לראות בסבלם של זולתם ולההנות מזה. ראיתי כבר סוגים שונים של אנשים אלה, אך טיפוס שכמותך עדייו לא פגשתי. את סדיסטית לגבי עצמך. את מענה את נפשך, בודדה, גלמודה ללא קרוב וידיד, רק מתוך סבה זו: שאדם “עובר אורח” שיחק בך קצת להנאתו, והסתלק לדרכו. ואת האיש הזה, העומד לדעתי בדרגא שלמטה מכל בקורת – את מתימרת לאהוב אהבה עזה, וזכרון שמו קדוש לך. בו בזמן – שהוא שוכב עכשיו בטח בזרועותיה של אחרת, יפה ממך. מתעלס באהבים, וממשיך את קיום האנושיות. היש שמץ הגיון בדבריך אודותיו? האם ראוי הוא באמת לכך, שהודות לו תפרשי מהחיים ותתנגדי לטבעך?… תבעטי בכל היתרונות שחיים טבעיים יכלים לתת ולהעניק לך… אכן תרמית היא זאת. אינך מסוגלה לשפוט מישרים, ואין לך הגיון בריא.

לא הפסיק את דבריו הנוראים, ששפעו ארס לתוך לבה ונפשה, ושהורגשה בהם נעימה של שמחה לאיד – גם למראה דמעות עיניה, על אודות חלום יפה שסודר ועוצב בעמל רב – היורד בעטיו לטמיון ולשכחה. והמשיך:

כל מהלך חייך מראה רק על עצמיותך הפגומה והעלובה. אין לך כלום משלך. כל חייך הם – סולם, שעל כל שלב ושלב עומד מי שהוא ומפנה את דרכך על פי הטית אצבע. ואת – כעורת, צועדת רק בכוון המראה לך. צועדת בקצב על פי פקודת אחרים, מבלי למסור לעצמך דין וחשבון לאן מובילה הדרך הזאת, שבסופה יאוש וחדלון. נבול תיבולי אם תוסיפי ללכת בדרכך זו…

לא ענתה לו. הרגישה מחנק בגרונה. בעמל רב הושיטה את ידח לכוון הדלת, ובעיניה פקודה נמרצת: לעזוב את החדר במהירות הכי אפשרית. היא היתה מסוגלה אז למעשי אלמות, ולחבל בגופו.

אהרון הפנה את פניו ויצא בגאון, כמנצח. הוא ידע יפה: שלא לאורך ימים תמצא עז בנפשה להתנגד לו.

בחוץ, קרצו לו הככבים שברקיע השמים קריצת עידוד.

קרבן נוסף על מזבח הרשע…

 

פרק ח: מות…    🔗

חלה הילד. את הידיעה הזאת הביאה האחות לאהרון.

הוא קבל את הידיעה בקרירות. במשך הזמן האחרון שכח שוב על דבר קיומו של היציר הנחמד, שרק לפני זמן מה הקריב את חיי אהודה עבורו.

בכל זאת הלך לראותו. כֹח חזק שמקורו לא הוברר לו דחף אותו לבלי התמהמה. ואמנם, נוכחותו שם היתה נחוצה מאד. שלש יממות רצופות טפלה רינה לבדה בילד החולה, מבלי לסור ממטתו אף לרגע אחד, לא ביום ולא בלילה. לא אכלה ולא ישנה שלש יממות רצופות, ופניה היו חורים כשיד. עיניה צבו מבכי ומחוסר שינה, וכל מראיה עורר רחמים. זקוקה היתה ללא דחוי למנוחה.

כשנפגש בה על יד מטת הילד החולה, הוריד את עיניו וכבשן בקרקע כמתביש. מבט עיניה חדר עמוק לתוך נשמתו. ובנפשו התעוררו באמת מחשבות נֹחם חדשים על דבר אדישותו לבן. בלי משים הוציא מפיו קטעי הברות עלובות, שבשום אופן אי אפשר היה להבינן, אך כונתן היתה ברורה: הצטדקות.

באה האחות ובקושי רב עלה בידה להוציא את רינה מחדר החולה ולהשכיבה במטה לנוח. בהבטיחה לה: שמזמן לזמן תעירנה משנתה, כדי למסור לה ידיעות על מהלך המחלה.

אהרון ישב על יד המטה הקטנה שבתוכה שכב ילדו – כולו אדום ובוער מחום. גופו של הילד שהיה חזק מטבעו נלחם מלחמה נואשת עם המחלה הקשה שתקפה אותו.

עיניו היו סגורות כמעט כל הזמן, אך לא ישן. מפרק לפרק שלח את ידיו הקטנות באויר, כרוצה לתפוס דבר מה, או להחזיק במה שהוא. מפעם לפעם התרומם הגוף הקטן מעל הכר בהתאמצו לקום, ונפל אחורנית. נדמה היה כרוצה לברוח.

נורא היה לראות את מלחמת החיים עם המות. ולאהרון נדמה היה, שמשני עברי המטה עומדים שני יצורים: האחד – זקן בעל עינים קורנות, שמהן נשקף טוב לב ורחמים. עטור זקן ושערות שיבה ארוכים. בידו הוא מחזיק את סם החיים, והוא מגישו מדי רגע ברגע לאפו של הילד – הנושם את הריח המתוק והמחיה, המשתפך בכל איבריו החולים והעיפים. והריח הזה מוסיף לו כח להמשך קיומו. והשני – גם הוא זקן, עיניו בוערות כלפידים באש זרה וקרה. גם שערות ראשו ארוכות, אך סבוכות הן, לא תואר ולא הדר להן, ומראיהן כעין האפר. הבעת פניו אימה. ובידו השעירה והגרמית הוא מחזיק מאכלת ארוכה וחדה. לצדו מונח ארון מתים קטן, ובבת צחוק שטנית על שפתיו התאוניות מחכה הוא במנוחה גמורה לקרבנו – בהיותו בטוח מראש שהלז לא ימלט מידיו.

שוב הושיט הילד את ידו הקטנה, שפרפרה באויר כצפור קצוצת כנפים. אהרון שלח את ידו הוא, ויאחז ביד הילד שלפתה בה כבצבת. נראה היה שכאביו חזקים מאד, ומשענת מה עוזרת לו לשאתם ולהתגבר עליהם.

עברו שעות, והילד לא הרפה את ידו. מפעם לפעם פתח את עיניו הבהירות לרוָחה, ויבט סביבו במבט מלא תֹם כמחפש את מי שהוא, וחזר וסגרן. על פני האחות, שבאה להשקותו מן הרפואה שהרופא צוה להלעיטו, היתה נסוכה דאגה ועצבות. נראה היה: שהתקוה להבראת הילד חלשה מאד.

בלבו של אהרון ניעורו מחשבות נוגות ועצובות. כאן, על יד מטת הילד החולה, עברו ביעף במחשבתו: כל המקרים שקרו לו מקטנותו ועד עכשיו. מקרים שמזמן רב הספיק לשכחם, או שלא זכרם כלל. כאן על יד מטת הילד החולה שבאוירה רחף המות הקר, ומלא בנוכחותו את כל הפנות – קבלו כל המאורעות את הארתן הנכונה, ואת שעור גדלם האמתי. ודברים שנראו לו קודם קלי ערך לגמרי, קבלו עכשיו ארשת של גדלות וחשיבות מיוחדת. פה במקום הזה, הכיר אהרון בערכם המלא של המעשים שנעשו על ידו כאילו דרך אגב, ולמעשה השפעתם בחייו היתה ניכרת מאד.

דין והשבון לכל פרטיו מסר כאן לעצמו. המקום השפיע עליו. הוא זכר את אמו שמתה לפני שנים מספר, אחרי נסיעתו לארץ-ישראל. בבהירות יוצאת מהכלל ראה ותאר לו עכשיו: את פניה היפים שקומטו בלא עתן, מתוך צער גידול בנים, שבכל חם נשמתה התמסרה להם האשה הקטנה והרזה – אמו, שכל שנותיה היוו שלשלת ארוכה מאד של צרות ופגעים, שלפי מבט העין היתה חלשה עד כדי כך, שכל רוח מצויה יכלה להזיזה ממקומה ולהפילה – היא היא שגדלה את בניה בשפע של אהבה, רוך ומסירות. מסירות והקרבה ללא גבול. והיא אשר בִצרה להם עמדה מבוססת בחיים.

זכר את הדאגות שגרם לה תמיד, מקטנותו ועד נסיעתו האחרונה מביתה. עד עולם לא ישכח: את מבט עיניה המיוחד בו ליותהו. כחיים נראו לו עכשיו: פניה הקטנים והיפים, שהיו רטובים מדמעות, את פיה הצר הקפוץ, ואת שפתיה הרועדות, בעת דברה את דבריה האחרונים: “סע בני לשלום, והיה איש ישר ובן נאמן לישראל”. זה יהיה שכרי חלף כל הסבל שסבלתי בגללך. אפשרי מאד שזוהי פרידתנו האחרונה. – זקנתי כבר, והסבל הממושך והבלתי פוסק במשך שנים רבוח, גם הוא השאיר בי את סימניו ואת רשמו. מרגישה אני שימי ספורים, אבל גם בעולם האמת אשתדל לשמור עליך, ולהיות לך למגן ולמליץ יושר.

דמעות נקוו בעיניה בדברה. אך ברצותה להסתירן מעין רואים, הפנתה את פניה אחורנית ותנגבן בסינרה.

הנה הוא רואה איתה עומדת על גבול העירה, על גבעה קטנה, ומלוה במבטה את העגלה המתרחקת – בה נסע לגבול. עוד נפנוף יד אחד והיא נעלמה באֹפק כלא היתה. נמוגה כצל. ודבריה על אודות עצמה התקימו במלואם: זמן מה אחרי נסיעתו – מתה ממחלה קצרה, כשעל שפתיה נישאים שמות ילדיה היקרים והאהובים – שלהם מסרה את כל הטוב שבחייה, חיי אם עבריה רוויים דמעות ודם.

את הידיעה על דבר מותה קבל בהיותו בדרך לארץ-ישראל. לא בכה. התפלא גם שבלבו לא הצטער באופן מיוחד על כך. קדיש לא אמר, אחרי שהשקפותיו על הדת התנגדו לכך. תמיד מוכשר היה לתפוס רק צד אחד של המעשה, מבלי שיהיה מסוגל לנתח את הכל בשלמות נתוח מקיף. גם כאן נהג לפי שטה זו: מכיון שלא האמין באלהים ובהשארת הנפש ולא היה קשור למנהגי דת בכלל, החליט שאין חובה מוטלת עליו להגיד קדיש לזכר נשמת אמו. מבלי לקבל בחשבון כלל וכלל: שהקדיש בא בתור כיבוד והערצת האנשים שבחייהם היו קרובים ויקרים לנו.

מהרה שכָחה לגמרי. התנאים והסביבה החדשה השכיחו מלבו את הכל. את כל העבר. הוא נסחף בזרם השוטף, וכל הזמן שחה רק קדימה. פחד להפנות את מבטו אחורנית – כנרדף. הוא השתדל בכל כחו לשכוח את הכל, והדבר עלה בידו.

נכנס לחיים החדשים כתינוק בן-יומו. חפשי מכל עול של מסורת ומנהגים. חפשי מזכרונות העבר, שכל אדם ניזון מהם. לא היה כל קשר קיים בינו לבין בני משפחתו שנשארו בגולה. אף מכתב לא כתב להם. שכח לגמרי על דבר קיומם אי-שם בגולה הרחוקה בתוך תנאי גהינום איומים, ויסורין לאין גבול. הם לא ענינוהו יותר.

גם את חבריו שנשארו בעירת מולדתו – שאתם גדל, עמם התחנך ויחד בילו את כל שנות הנעורים מרובי הגוָנים והרשמים, גם אותם שכח. ומובן מאליו שעכשיו לא זכר את הבטחתו החגיגית שהבטיחם: לדאוג לעליתם הקרובה לארץ-ישראל – ארץ-התקוה.

החיים והסביבה החדשים סִפקו לו מזון רוחני די והותר. שוב לא היה זקוק להנזן מזכרונות העבר הבלים.

בין החברים שפגש בבית החלוץ בהיותו בדרך, נחשב: לחלש בגופו, ולמחוסר אפשרות וכחות לעבודה גופנית קשה. רבות חשבו והתוכחו: אם הוא מוכשר בכלל לעליה לארץ-ישראל, בהתחשב עם מצב בריאותו הרופפת, אחרי שלפי התנאים הכלכליים והמשקיים בימים הרחוקים ההם, לפני שתים עשרה שנה – צריך היה העולה לארץ-ישראל להיות בריא אולם בהחלט. הכרחי היה להיות מועיל לארץ, ולא ליפול למעמסה על מוסדות צבור. נמצאו כאלה בין החברים, שפסלוהו בהחלט לתפקיד זה. אך נמצאו גם מליצי יוֹשר שהתערבו לטובתו. הדברים הגיעו לידי כך: שאחדים מבין חבריו חתמו על כתב התחיבות מפורש – לדאוג לו בארץ ישראל. אם יוכח שאינו מוכשר לעבודה גופנית, ויצטרך לחיות על חשבון אחרים.

מענין קו אפיני אחד: אהרון עצמו לא השתתף בכל הוכוח הזה ובכל הפולמוס שהתעורר בגללו. אדיש וקר היה לכל מה שנדבר אודותיו, הוא סמך בכל – על אחדים מחבריו וממכיריו הטובים. והיה בטוח מראש שהם לא ישאירוהו בניכר. אדישותו זו גרמה לו עצמו סבל. לא פעם החליט שעליו לפעול בכחות עצמיים. פעמים גם החליט להופיע בפני הועדה ולטעון לעצמו, אך כח בלתי ידוע לו עכבו מזה. ומובן מאליו שכל מהלך הענינים הזה, פורש על ידי אחרים: כטפילות מיוחדת, שחצנית ומבשרת רעות בעתיד.

אהרון לא נמנה על סוג הטפילים הרוצים דוקא לההנות מיגיע כפיהם של אחרים. גם הוא עבד והרויח משהו, ואת שכר עבודתו הביא בשלמות ומסרו לקופה המשותפת. אבל גם עבודות מקריות אלה שהוא עסק בהן, נמסרו לו על ידי אחרים. חסר היה יזמה פרטית ליצור לעצמו מעמד כל שהוא בחיים, תמיד דאגו לו חברים ומכירים.

הוא עלה לארץ-ישראל. וגם בארץ היה תלוי בחסדי אחרים. כשנשלח לעבודה על ידי מנהל העבודה של הקבוץ – עבד. וכשלא נשלח – ישב בבית, ויתמסר להזיות. בו בזמן שחבריו התשוטטו בעיר, בקרו אצל כל קבלני הבנין, על יד כל בנין שנבנה וחפשו עבודה.

לא אחת העירוהו על כך. לא פעם דבר אתו מנהל העבודה קשות, ואיים גם להוציאו מן הארגון. אך גם זה לא הועיל. אחרי זמן מה עזב את הקבוצה בעל כרחו – מסבת יחסם הרע של כל החברים אליו, שהתגלה: במבט של זלזול גמור בפגשם בו. ויסתדר בעיר בתור בודד.

דירתו היתה באהל, שעמד על צלעות הר-הכרמל. על גבי מטה רעועה, שכב ימים שלמים. חולם והוזה הזיות בהקיץ. מבלי שימסור לעצמו דין וחשבון על מעשהו זה, ומבלי לדאוג ליום המחר. יום עבודה אחד לשבוע ספק לו את כל צרכי הכלכלה המעטים וההכרחיים. ליותר מזה לא דאג.

הרוח טילה בתוך האהל הקרוע כבחוץ. הגשם חדר וימלא את משכבו מים ורטיבות, והוא לא הרגיש בכל זאת. הצטנן לבסוף וחלה. ולולא שכניו שבמקרה נודע להם על דבר מחלתו, היה מת מחוסר טפול וללא כל עזרה רפואית.

הוא הובא לבית החולים על ידי שכניו. וזמן רב שכב על גבי שלחן, עד שסודרה לו מטה. ביניתים אבד לגמרי את ההכרה. הכל נשכח ממנו. ויצלול בתחום עמוקה. וכל כך טוב היה… לא היה צורך בשום דבר. לא היו שום כיסופים למשהו. רק הגוף היה כבד קצת מהרגיל. וקשה היה להרים יד או לנענע ברגל.

כשחזרה אליו הכרתו: נמצא במטה נקיה, בתוך חדר גדול ומואר יפה. בחלון שממול למטתו נראו פרחים אדומים וכחולים מרהיבי עין – מטפסים על הקירות, והרוה הקלה שחקה להנאתה במסך הקל והשקוף שעל החלון. נעים היה לשכב במטה נקיה ויבשה ולהרגיש חמימות בכל הגוף העיף, שקפא במשך שבועות שלמים ורבים בקור ורטיבות.

על יד מטתו ישבה אחות והחזיקה בידו. הוא הרים את עיניו וראה: פנים זעירים ועגולים, ושפתים צוחקות. ומעיניה נשקף טוב ומסירות. רצה להודות לה אך לא יכל. קולו היה רפה וחלש – עד שהיא הוכרחה לגחון אליו ונגעה בו בחזיה. ממנו שפע חוֹם נעים שהשתפך בכל אבריו הלאים. בקושי סנן מבין שפתיו את המלה “תודה”. אך מעיניו שהביטו בה, נשקף יותר מתודה רגילה.

שבועות אחדים שכב בבית החולים עד שהבריא. וכשיצא, שוב לא היה בודד כמלפנים. האחות שטפלה בו בהיותו חולה, הזמינה אותו לחדרה. ובמשך שבועות רבים, עד להחלמתו הגמורה, טפלה בו כבילד קטן, וספקה לו את כל מחסורו. מזמן לזמן גם לטפה על ראשו בידה הרכה והענוגה, שהזכירה לו את יד אמו הקטנה. אך משהבריא, והיה מוכשר לעבודה, נפרדה ממנו בפשטות – אבל בתוקף. גם מקום עבודה מצאה עבורו. כל הפצרותיו שתשאר עמו לא הועילו. הלכה לבלי שוב.

זמן מה זכר את התקופה, רבת האשר הזאת. אך ברבות הימים שכחה, ובלבו לא נשאר שום רשם מהזמן ההוא.

מֹחו המשיך לרקום את מחשבותיו – זכרונותיו בלי הרף. זכר פרטים שנשכחו זה זמן רב מזכרונו. ביניהם רעים וטובים, חיוביים ושליליים, אך פתאום נפסק הכל. העירו קולו החלש של הילד:

אמא!…

אהרון גחן אליו. משש את מצחו הלוהט בידו הגדולה. החליק על ראשו, כרוצה להקל בזה מעל הילד את מכאוביו. אך הילד התהפך מצד אל צד. התפתל כנחש. לא צעק, לא בכה, רק ידיו הקטנות חפשו מה שהוא בחלל האויר כרוצה להאחז ולהתחזק על ידי זה. ושוב:

אמא!…

הקריאה, קריאה נואשת של יציר חסר אונים, הנלחם עם מר המות, השפיע על אהרון השפעה עצומה. הוא נשק לילד על פניו וראשו. משש את רגליו אם חמות הן עדיין. נפל עליו פחד מפני הבאות. האמנם יאבד עכשיו היציר האהוב הזה?…

אמא!…

נשנתה צעקת הילד. והמלה היחידה הזאת הביעה כל כך הרבה כאב וצער, ששום לשון שבעולם לא יכלה להתחרות בה. ולאהרון נדמה היה שלפניו: בהמה אלמת המובלה לשחיטה. הצועקת מפחד ומכאב, באין לה האפשרות להביע את פחדה ואת הרגשתה.

אמא!…

חזר הילד על קריאתו הנואשת. זו היתה קריאת תגר על הכל: הכאב, היסורין, הסבל, מר-המות ומלחמת הקיום. אהרון קם ממקומו כמטורף. הוא התרוצץ מפנה לפנה, חפש מה שהוא, ולא ידע מה. נטול לשון היה ברגעים ההם. ובהתאמצות עלה בידו להוציא מפיו צעקה נואשת המבקשת עזרה.

אמא!…

נשנתה שוב קריאת הילד, אך בקול רפה, חלש ונוחר. וקריאה זו שגעה את אהרון. במין טרוף מיוחד התחיל לחבוט בשתי ידיו בדלת.

באה האחות. ספרה את דֹפק הילד ויצאה מבלי להגיד כלום. כעבור זמן מה חזרה יחד עם הרופא ושניהם טפלו בו.

על פני הרופא היה טבוע היאוש. ובכל זאת, נשאר על יד החולה והזריק לו מפעם לפעם, זריקות שונות.

אהרון עמד כמסומר אל מקומו. כמאובן. בשום אופן לא עלה בידו לשאול את הרופא למצבו של הילד. על פניו ומצחו בצבצו ועלו אגלי זיעה קרה, ובעיניו: הטרוף.

פתאום קם הרופא ממקומו. כסה בתנועה מהירה את הילד בסדין עד למעלה-ראשו, ויצא מהחדר בראש מורד. אחריו יצאה גם האחות מבלי להביט לצדו – כמתבישת.

עוד זמן מה עמד אהרון בפנת החדר, אחר נתקו פתאום רגליו בכֹח ממקומו. נגש במרוצה אל המטה, ובידים רועדות הרים את מכסה המות מעל פני הילד.

הילד שכב במנוחה גמורה, בפשוט ידים ורגלים, ועל פניו החורים היתה נסוכה השלוה. שלות עולמים, שרק המות הקר עוטר בה את קרבנותיו.

זמן מה הביט בפני המת. אחר תפס פתאום את שערות ראשו הוא, בשתי ידיו ויתלשן בכֹח. תקע את צפרניו בעור פניו, וישרוט עד זוב דם. וכשרינה באה במרוצה לחדר המת, לא ידעה למי לפנות קודם: אם לילד המת שעזרתה לא היתה נחוצה לו יותר, ואם לאהרון החי – שהוסיף לתלוש את שערות ראשו כמטורף, ולשרוט את פניו, וכולו זב דם.

לקריאתה באו החדרה מספר חברים. תפסו את אהרון בידיו למרות התנגדותו הנמרצת, והשתוללותו המטורפת. הם היו מוכרחים לאסור את ידיו בחבלים. רק אחרי שאסרוהו – יכלו להוציאו מן החדר

ולהשכיבו בתוך מטתו.

והוא הוסיף להשתולל מבלי להוציא הגה מפיו. הכה בראשו אל הקיר ואל דפנות הברזל של המטה, ובקושי רב עלה בידי מספר אנשים להחזיקו.

פתאום רפתה התנגדותו. אין אונים שכב על המטה כפות חבלים, ופניו וראשו פצועים וזבים דם.

הוא הביט סביבו במבט חסר-הכרה. ותיכף אחרי זה: נמלאו עיניו דמעות גדולות שנזלו על פניו לצדי אזניו, ונבלעו בתוך מזרון הקש – מצעו.

הוא בכה… נראה היה שהדמעות הקלו במדת מה על יסוריו, שפתיו התנועעו כמדברות, אך אי אפשר היה להבין ולא כלום. לבסוף, אחרי מאמצים רבים, עלה בידו סוף סוף לבטא את המלה: אמא… שהרבה פנים וכונות היו צפונות בה, בשבילו.

ויגעה בקול בכי שהרעיד את קירות הצריף, את לבות החברים, ואת כל הסביבה.

היום רד, את האור הבהיר כסתה עלטה. ומתוך החשכה, נוצצו ממרום הרקיע: שני ככבים גדולים, שנדמו לעיניו הבוערות והיוקדות של מלאך המות…

עוד קרבן…

 

פרק ט: אחרי המחרשה.    🔗

עם מות הילד מת גם כל עברו. ואחרי ימי מחלה אחדים, קם מהמטה בריא, אך פניו היו חורים כשיד. ובמחו תערובת של זכרונות וקטעי מחשבות, שבשום אופן לא יכול היה לרכזם ולהכניס בהם סדר קבוע. כל מה שהיה עד עכשיו, כל מה שעבר – הצטיר במחו כסיוט נורא. חלום זועה ממושך!… מסגרת צרה של חיים, ללא תועלת, ומעשים פעוטים. במשך כל הזמן היה קבוע בתוך מטת סדום, שקבעה את כל מהלך מחשבותיו, מעשיו ופעולותיו. עתה הרגיש שהוא השתחרר לגמרי מזה. בא הסוף המבוקש לכל העבר. שוב הנהו: אדון לעצמו ושליט על מעשיו.

וכשהניח את רגב העפר השחור, בתוך קברו הרענן של בנו היחיד והיקר – עלה באפו ריח האדמה השחורה והטובה, המצפה לידים עובדות ולזיעת אפים – וישכרהו.

תמה: איך זה לא הפנה את תשומת לבו עד עכשיו לאדמה זו, שבגללה עזב את אמו הזקנה והחלשה, את כל היקר לו, ועלה לארץ-ישראל. רוב ימיו, היה שקוע בתוך הבלים והזיות. שכח לגמרי את היעוד הגדול שלשמו בא הנה, ואליו שאף במשך כל ימי חייו.

בו ביום נסע למשק החקלאי אשר לגדוד בגליל העליון.

למשק הגיע עם ערוב היום, עת רוב חבריו ישבו לארוחה בחדר האכל. רבים מהם שידעוהו מכבר, הקיפוהו בשאלות שונות. אך הוא השתמט מהם. אכל בשקט את הארוחה שהוגשה לו, ושכב לישון.

על דבר מות הילד ידעו אחדים מהחברים, והם מסרו את הידיעה מפה לאזן. וכעבור שעות מספר, ידעו כבר רוב הנמצאים במשק, פרטים רבים על אודות חברם החדש המשתקע בתוכם.

למחרת יצא לשדה לראות בעובדים. שעות אחדות עמד מרחוק ויבט אחרי המחרשה שתקעה את להבה עמֹק באדמה הצחיחה. חדרה לתוך בשרה. פתחה את עורקיה, חתכה את גופה גזרים גזרים לאורך ולרוחב. גוף האדמה השחיר, ונדמה היה שהוא בוכה. אך לא דמעות כאב וצער היו אלה כי אם דמעות שמחה ואשר.

הוא חזר למחנה עם חשכה, ונכנס ישר לחדר האכל. החברים שהיו מסובים לשלחנות נשתתקו רגע – כאילו לא רצו לחלל בהבל פיהם את קדושת אסונו של חברם לעבודה ולסבל. אך בראותם את הבעת פניו השקטים רוח ללבם גם הם, וימשיכו את שיחתם. ומפנות שונות נשמע גם קול צחוק.

בקשתו מאת מנהל העבודה סופקה, והוא נועד לחרישה. בלילה ההוא ישן שינה ערבה.

למדריך לו בעבודה נמנה נחמיה השב, שהעמיד הרבה תלמידים בחקלאות, ושכל עובדי האדמה הצעירים שבגליל – למדו תורה מפיו.

את השעור הראשון התחיל נחמיה בהיותם עוד בדרך, נוסעים על עגלת סולמות רתומה לשתי פרידות עתיקות יומין החיות בנס. הן התנהלו לאטן, שקועות במחשבות נוגות: על דבר שדות מרעה עסיסיים ומתוקים, שאפשר וכדאי לבלות שם את שארית ימיהן לעת זקנתן, ככלות כחן בעבודה קשה ומפרכת במשך שנים רבות. הפרידה שמימין – שמשום מה קראו לה החברים לשם הלצה בשם “בתולה” צעדה בקצב ובצעד מדוד ושקול. בכבד ראש מיוחד וראוי לשנותיה ולזקנתה המופלגת. את ראשה הרימה אל על, ותבט בעיניה הפוזלות והרטובות בעולמו של הקדוש ברוך הוא, זקפה את אזניה הארוכות שכבדו לשמוע מזקן, ותקשיב לכל רחש באויר. – וכאילו נהנתה מזיו השמש והדר הטבע. נדמה היה שהיא נהנית ממבט עיניה, ומהרגשת האשר הטמון בטבע ובכל היקום, וחולמת על אודות זמנים טובים, וחיי בטלה, שבעים ומלאי דשן, שסוף סוף יפלו בחלקה. למרות עינו הצרה של בן-האדם הרע, המנצל, והשמח לאד. וזו שמשמאל שהשם “עצובה” הלם אותה יפה מאד, צעדה בצעדים מרדניים ומהירים. את ראשה הורידה, וכבשה את עיניה בקרקע, ואת אזניה הדביקה לראשה. נדמה היה, שכבר מזמן רב מאד חדלה להאמין ביושר ובצדק, השוררים בעולם השפל הזה. וכעת אחת היא לה. אין הבדל: יבוא המבול. הכל נעשה מתוך הכרח: העבודה, האכילה, השתיה, המנוחה. גם החיים עצמם הכרח הם. כל מי שהביט פעם אחת לתוך עיניה הנוגוֹת של עצובה, נדבק בו משהו מעצבונה המיוחד, וממצב רוחה העכור. ומי יודע: מה חשבה בשעת הילוכה המהיר? ומה שנעשה בכלל בתוך הנשמה הבהמית של הפרידה עצובה?…

אהרון הפנה את תשומת לבו למצב רוחן של הפרידות, וזמן רב הסתכל בהן. אך נחמיה כבר הכירן משנים רבות. במשך הזמן נשא וסבל יחד אתן: קדחת, מחלות ורעב. התרועע אליהן, ודבר עמן בלשון בני-האדם. כדרך שמדברים אל תינוקות אהובים. מפנקן, מביא להם יום יום מהמובחר מפסולת המטבח. פעמים עבר אפילו על לאו מפורש: וגגב בשבילן סוכר מהמטבח, וגם נענש עבור זאת על ידי מנהלת המטבח הקפדנית. גרם לו מזלו ויצא את חובתו רק באזן צרומה יפה, והתחמק מהר ממקום האסון. אחרת: עלול היה לזכות גם בצביטה הגונה במקום צנוע, שתשאיר בו את סימנה לימים אחדים.

נחמיה מצא משום מה – שהפרידות הללו, ילדי שעשועיו, וגאונו בעיני האורחים והתירים, אינן מסוגלות לעבודה ראויה לשמה – עד אם תשמענה מפורש מפיו ברכה כפולת שמונה, עד אבות אבותיהן, ודוקא על טהרת הלשון הרוסית, הורתו ולידתו בעבר. לא פעם גרמה לשון זרוז זו: מקור בלתי פוסק של מריבה, בינו לבין הבחורות שבמשק, שהיו מתאדמות עד לסנטרן בשמען את לשונו הצחה “בלשון אמו”. ובכדי להמנע מרגז מיותר, היה נחמיה מכריז בקולי קולות על שעת יציאתו עם הפרידות לעבודה. הבנות היו מתחמקות לצדדין כתרנגלות נפחדות ומסתתרות בפנות החצר החבויות, ונחמיה נסע דרך כל החצר הגדולה – כשהוא מעומד בתוך עגלת הסולמות הארוכה. מחזיק את המושכות בידו האחת, ואת השוט בשניה, כגבור העובר בין שורות האויב מעוטר בזר נצחון ותהלה.

בחור מוזר היה נחמיה זה: כבן ארבעים שנה היה אז, ולא חשב אפילו לשאת אשה. למרות העובדה: שרוב הבחורות הפנויות שבקבוצה, היא נישאות לו ברצון. משהו מהפחד היה טבוע בנפשו. פחד סתמי ללא כל טעם ופירושים, שלא נתן לו לשאת אשה, ולבנות גם את ביתו הוא הפרטי – בתוך הכלל הגדול האהוב והיקר לו.

אהבה בלי מצרים אהב את הילדים הקטנים בקבוצה. בחברתם מצא מרגוע לגוף ולנשמה העיפים. ברצון ובסבלנות מיוחדים היה סובל את כל תעלוליהם של הקטנים, אף אם שובבותם עברה לפעמים את כל גבול ה"מותר", ואף פעם לא קרה שנחמיה יגער בהם. והדברים הגיעו לידי כך: שהמטפלת נשבעה שבועה חמורה שלא תוסיף לתת לו לדרוך יותר על מפתן בית הילדים. אך מובן מאליו שלא קימה את שבועתה זו. ולמחרת התגנב נחמיה בחשאי לבית הילדים, ועד מהרה נשמע קול צחוקם העליז של השובבים האהובים עליו. ומבין קולות הצחוק הילדותיים אפשר היה להבחין יפה את קולו האדיר והגס של נחמיה השב. וכשהמטפלת באה במרוצה לראות את הנעשה, עמדה כנדהמה על מפתן הדלת ועל פניה השתפכה בת צחוק מתוקה. מבט עיניה שפע רוך ואהבה ללבו של נחמיה, שעמד מולה מחריש, כנזוף, מוכן לקבל את הענש המתאים שיושת עליו – ברצון.

אהבתו לילדים בכלל עברה כל גבול. ובאספות הכלליות עמד איתן כצור בדרישותיו הכלכליות לטובת הילדים הרכים. לגבי דידה: יכלו הגדולים להסתפק בפת חרבה, אחת ליום, ובלבד שלא יחסר שום דבר לתינוקות האהובים עליו, ילדי העתיד.

משום זה כנוהו חבריו בשם “אפוּטרופוס”. בכלל היו לו עוד שמות וכנויים רבים ושונים שסמלו את כל מעשיו. שמו הנכון כמעט שנשכח. אך לנחמיה לא אכפת כל זה, ובלבד – שהקטנים יתפטמו כהוֹגן ויהנו מחייהם עלי אדמות.

את השעור התיאורטי הראשון בחקלאות התחיל בהבטה מגבוה, בבחינת: “ראה ולמד”. ואחריה, באה הקדמה קצרה מלווה אותות ומופתים. ראשונה הראה לו את כפות ידיו הנקשות והמיובלות כפרסות סוס, אחר הפשיל את מכנסו האחד, והראה לו צלקת אדומה ארוכה ועמוקה. סימן לפצע שנפצע בקבורת הרגל, על ידי מאכלת המחרשה, בחרשו בפעם הראשונה בחייו. ללא עזרת אחרים. ולבסוף ספר לו הלצה מחיי עובדי האדמה, שמשום מה לא עוררה לגמרי את צחוקו של אהרון.

ביניתים הגיעו לחלקה שעמדה להחרש היום. ירדו מהעגלה, הורידו הימינה את המחרשה, פתחו את מושכות הפרידות, ורתמון למחרשה, והעבודה התחילה.

תחילה נהג אהרון בסוסים ונחמיה עבד במחרשה. אחר כך התחלפו במשך כל היום בתפקידיהם. ובשעת מנוחת הצהרים, הניח נחמיה את ידו הגסה על כתפו של אהרון, הישיר מספר רגעים את מבטו ישר לתוך עיניו הבהירות. חייך, ואמר: עבוד תעבוד! זה היה השבח הכי גדול שנחמיה מסוגל היה להגיד למי שהוא.

בחזרם לפנות ערב מהעבודה למשק, לא פסק פיו של נחמיה משיר. קולו הצרוד במקצת ושגם הוא – כשאר כשרונותיו וסגולותיו, שמש נושא לצחוק ולהלצות בחדר האכל, השתפך למרחקים, והדו נשמע בכל הסביבה. זה היה קול ענות של מנצח, השב משדה המלחמה למחנהו – בריא ושמח לנצחונו הכביר. לאהרון נעמה מאד שירת נחמיה, ובישבו על ידו כתף אל כתף, הרגיש: שמעתה יש לו על מי להשען. וידידות זו לא במהרה תופר.

ובחדר האכל המולה ורעש. צלצול צלחות, כפות ומזלגות. אך משום מה לא הרגיזו הרעש הזה כמו שקרהו לא פעם בזמן האחרון. ולהיפך: נעמה לו המולת עשרות החברים והחברות שידעו לשתוק בשעת הצרך. אבל הם היו גם מסוגלים וידעו לשמוח ולעלוֹז בעידנא דשימחה, ובכל אפשרות מתאימה לכך.

למחרת, יצא שוב לעבוד בחרישה יחד עם נחמיה, בשעת בקר מוקדמת, כשעוד רבץ הטל הזך על השיחים ועל העצים, ונוצץ מול השמש העולה – כספירים. האויר היה ספוג רטיבות קלה, שחדרה דרך הבגדים הקלים והרעידה בקרתה את הגוף. במשק שרר עוד שקט יחסי, אי שם נשמעה רננת צפורת, געית עגל. אהרון הקיף במבטו את כל השטח שמסביבו: הבתים, הרפתות, האֻרוה, הלולים, ובריכת המים שבתוכה השתקשקו להנאתן אוזות בית לבנות וצחות כשלג. והרגיש: שרק כאן, בתוך היציבות והקביעות המיוחדים, ימצא את תיקונו המלא ואת המרגוע הדרוש לו. רק כאן תעצב דמותו, שתעתה ללא דרך בעולם התוהו, במשך השנים האחרונות. שנות יגון, סבל וצער.

נחמיה שטפל בפרידות – הבין לרוחו, ולא רצה להפריעו ממחשבותיו. אך פתאום נעור אהרון מאליו כמתוֹך שינה. נגש בצעדים מהירים אל העגלה, התישב בה, אחז במושכות וזרז את הפרידות בהצלפת שוט למהר לעבודה, כאילו פחד לאחר מה שהוא. נחמיה עלה בקפיצה אחת כבקי ורגיל על העגלה מאחור, ויתישב בשקט מבלי להוציא אף הגה מפיו במשך כל הדרך.

במשך שנות עבודתו, הספיק כבר להכיר: טפוסים שונים של בחורים ובחורות, שכל ימי חייהם חיו תלושים לגמרי מהקרקע, ופתאום עלו עליה ויכבשוה בעֹצם יד ובהתלהבות. תקעו בה את רגליהם, כאילו פחדו: שכל רוח מצויה עלולה להזיזם מכאן. ורק אלה שהתמסרו לה מהרגע הראשון בכל תֹם לבם הצעיר, רק אלה שחייהם בעבר נמאסו עליהם, והם החליטו לשרוף אחריהם את כל הגשרים, לבל יוכלו לעולם לחזור אחור, רק הם נשארו קבועים במשק. והם הם אשר עצבו במרוצת הימים את דמותו וסדריו.

מהרה הוריד אהרון בהגיעו למקום העבודה בשדה את המחרשה מעל העגלה. רתם בה את הפרידות, והתחיל לחרוש יחידי, מבלי לחכות לעזרתו של נחמיה, שהתפלא לראותו יודע את העבודה על בוריה. בשתי ידיו החזקות החזיק בידיות המחרשה, נשען עליה, לחצה בחזקה ובכל כחו, עד שהלהב ננעץ עמֹק באדמה והפכה יפה. הפרידות גם הן הבינו: שהיום הזה עליהן לעבוד במשנה מרץ וללא זרוז וקריאות. גם אליהן עבר חלק ממצב רוחו המיוחד, ותמשוכנה בעֹז את המחרשה הכבדה.

נחמיה עמד מרחוק, והסתכל בעובדים ויתפלא: לא האמין פשוט למראה עיניו: תמיד חשב שהפרידות אינן מסוגלות לעבוד ללא קריאות גנאי, וקללות טפוסיות, ודוקא על טהרת הלשון הרוסית שמומחיותו בהן הגיעה לרום הפסגה. ורק הוא מוכשר לבטאן נכון וידען על כל התגים שבהן. תמיד חשב שבזוג הפרידות האלה יכל רק הוא לנהוג. וכאן לפניו צעיר, המכירן זה רק יום אחד, והן כבר נשמעות לו, מבינות אותו, הסכינו לו, והתאחדו עמו. הן מבינות אפילו ללבו של הבחור הרזה הזה, שנחמיה אהבו אהבת נפש מהרגע הראשון להכרותם. לא היה רגיל למעשי נסים ולא האמין בהם – אך עכשיו כמעט שהאמין בנס. רגע קדרו פניו מקנאה, אך במשנהו השתפך עליהם חיוך רחב, ושני טורי שניו הלבנות נגלו ויבהיקו בלבנונן המיוחד. אחר לחש לעצמו: שוב אין בי צורך כאן: אלך לעזור לרפתן. והסתלק מהשדה ברגל ללא ברכת פרידה, בהשאירו את אהרון לבדו בשדה.

אהרון לא הבחין לגמרי בהעלם נחמיה. כולו שקוע בעבודה שכבשה את כל ישותו. השמש עלתה ביניתים ושלחה את קרניה הלוהטות לארץ ולעובדיה. הפרידות כוסו זיעה שהפכה קצף לבן ומבהיק על עורן נוכח השמש. גם פני אהרון כוסו זיעה שנזלה כדמעות ונבלעה בתוך רגבי האדמה השחוֹרה וירוום. אך העבודה לא נפסקה. האדם והבהמה התחרו שניהם זה בזו. תלם אחרי תלם נוסף ושטח האדמה החרושה גדל מרגע לרגע. והאדמה הלחה הפיצה ריח מתוק ומגרה. שום דבר אחר לא היה קים בשביל אהרון בשעות העבודה ההן. כחולם היה. העירו: חריקת אבן מתחת ללהב מאכלת המחרשה. כרגע הרים את המחרשה בכח אל על, שלא יפגם הלהב. והפרדות בהרגישן קלות מיוחדת עמדו מלכת, בנשמן נשימות עמוקות וכבדות. גם אהרון עמד ושאף רוח בכבדות. הרים את עיניו, וראה את הפרידות מכוסות זיעה, ולבו נתמלא רחמים ליצורים אלמים אלה, חבריו לעבודה. מהרה נגש אליהן, לטפן ברוך, אחר גחן אליהן ונשקן באהבה. הן הביטו אליו בעיניהן הטובות – הרטובות. ונדמה היה: שהן מדברות אליו ומנחמות אותו. מבינות ללבו. ברגע זה כרת אתן ברית-חברים לעבודה ולסבל. ברית עולם אשר לא תופר.

אחרי שעת מנוחה קצרה, התחילה שוב העבודה במשנה מרץ ובהתלהבות, וכה עד הערב. עם חשכה חזר למחנה. מסר את הפרידות לאֻרוון – אחרי הפרדו מהן בלטיפה, התרחץ ונכנס לחדר האכל. על סף החדר פגשו נחמיה, הושיט לו את ידו הנוקשה והמיובלת וילחץ את ידו של אהרון – מבלי להגיד כלום. המלים היו מיותרות ברגע זה. הם הבינו יפה מאד איש את רעהו.

בגמר ארוחת הערב, יצא אהרון החוצה, ועמד גלוי-ראש תחת שמים בהירים, זרועים ככבים לרבבות. והככבים רמזו לו בעיניהם הפקחות, ודברו אליו בשפתם הם האלמת. אבל דבריהם עכשיו – לא היו כדוגמת הדברים ושיחתם עמו, בעמדו לפני כשנה על מרפסת בית התינוקות במחנה הגדוד אשר בעיר. שפה אחרת לגמרי היתה להם עכשיו. שפת ידידים המסבירים פנים, מדברים דברים הנכנסים אל הלב ומנחמים.

ישב לו אהרון על אבן סמוך לרפת, וימסור לעצמו חשבון: הוא השוה את מצבו עכשיו – למצבו לפני שנה. אז היה חלש, ותלוש מהכל. חי חיי שעה מלאי רעל שהתערב בדמו ויקלקלהו עד היסוד. חיי זועה נוראים, שהלב מתפלץ לזכרם. ועכשיו: חיי עובד החי על עבודתו. המרגיש כל רגע בנחיצותו ותועלתו למשק ולחברה. המתמזג עם האם-האדמה, הופכה ומרויה בזיעתו. מתמסר לה בכל לבו. והיא – אסירת-התודה – גומלת את חסדה הגדול לעובד בנה, ומעניקה לו מחלבה ודמה.

הוא חשב: האם צריך היה לעבור את כל המדורות, בכדי להגיע סוף סוף אל דרך האמת והצדק? האם מוכרח האדם לעבור בחייו את דרך היסורים – בכדי לבוא אל המנוחה? אכן לטבע פתרונים.

מי שהוא עבר וברכו בברכת הערב. ונדמה היה לו: שהברכה נאמרה במין לבביות מיוחדת, שלבני העיר אין כל חלק ונחלה בזה. רק בני הטבע מסוגלים לברך כך.

לבו נתמלא שמחה. ומפיו התפרצה השירה, שהשתפכה בדממת הליל.

לילו השלישי בגליל.

 

פרק י: דאגות.    🔗

חיי אהרון שטפו בנחת ובשלוה. יום יום עם הפסקת הגשמים יצא לשדה ועבד בשקידה ובהתמכרות, חרש, עדר, זבל, וזרע את החלקה שנמסרה לו לעבוד. גם בימות הגשמים לא ישב בחבוק ידים. עבודה במשק נמצאה למכביר, והספיקה לכל.

כאן במשק מצא באמת את תיקונו המלא. פה מצא את הנימין הנעלמים הנרקמים ביחסי חברים. הבין את הרעיון הנעלה של שיתוף עבודה וחיים לקבוץ אנשים גדול: השואף לבער מהחיים, את כל הרע שהעניק לנו המשטר הישן והרקוב במשך אלפים בשנים. כאן מצא את האפשרות לחזור לחיי השתוף של האדם הקדמון, שסלל את הדרך למודל ויושר חברותי, אמתי ומוחלט, על ידי חלוקה צודקת של העבודה וצרכי החיים.

נאמן לטבעו – התמסר בכל חֹם לבו להגשמת הרעיון שנטל עליו להגשימו. והרבה זמן מזמנו הפנוי, שהיה צריך להיות מוקדש למנוחה – הקדיש לחקר מדע החברה, וחלוקת העבודה והרוחים.

לעזר נאמן בעבודה קשה זו – שמש לו נחמיה, שהתרועע אתו במהרה, ואהבו אהבת נפש. אהבה שאינה תלויה בשום דבר. אהבה טהורה הנובעת מעמק הלב הטהור של בן הטבע: שהקריב כליל את חייו הפרטיים על מזבח המטרה הנשגבה, שלשמה הלבינו שערותיו בין הרי הגליל היקרים, אשר ספגו לתוכם את דם חבריו הקדושים.

רבות התוכחו שני הריעים בשאלות אלו. מזוינים בידיעות ובהוכחות ממקורות ראשונים, שאובים מתוך נסיון עצמי, עשו השואה בין חלוצי ארץ-ישראל: השואפים להגשים את חיי השתוף רק על ידי אנשים המוכנים לכך, מתוך הכרתם האישית ובחירתם החפשית. אנשים אשר מצאו את הדרך הזאת לראויה, לא מתוך כפיה או הכרח על ידי סבות ולחץ מבחוץ. הרעיון שאליו הגיעו אחרי חפושים רבים והתלבטויות, יסורי קליטה והתאקלמות קשים – השתרש בלבם ובנפשם לעולמים. לא כדוגמתם של אלה המחדירים את הרעיון הזה על ידי שטות כפיה ולחץ מיוחדים.

דעתו של נחמיה היתה שונה בתכלית מדעתו של אהרון: נחמיה חשב – שלמעשה אין לבדוק בצציות האדם הבא להסתפח על הקבוץ. אין להתענין בשאלה: מה הביאו לכאן? כמו כן אסור בהחלט לשאול למפרע: אם החבר ישאר לתמיד נאמן לרעיון הקבוץ, או יתרחק ממנו במשך הזמן, ולפי זה לקבוע את היחס אליו. לדעתו יש לקבל לקבוץ את כל הבא אליו ללא חקירות. הדרישה היחידה מאת החבר צריכה להיות: נאמנות ורצון.

כי העיקר לדבריו הוא הלא: לא רק המעשה שלשמו התקדשה מלחמה על חלקים גדולים של הקבוץ העברי בכל חלקי העולם וגם על חלקים גדולים של האנושיות הכאובה והדוויה, הסוחבת בזרמה הבלתי פוסק לעולמים את סבל הדורות, בדמות העבדות וניצול הזולת. האנושיות הבונה את כל בניניה על הריסה ואבדן של חבריה לסבל ולאמונה. העיקר הוא אצלינו המטרה הנשגבה: להפוך את הבנים היתומים והמנודים של העם העברי, המנודה גם הוא – לכֹח יוצר, פורה ומגובש. וצורת חיים זו או אחרת שאנו מתוים לו: זהו רק סימון של כווּן ידוע בכדי שלא להוציא את כֹחו לבטלה.

נחמיה האמין בכל לבו: שהאנשים המבכרים את החיים בקבוץ, בשממה הנבנית, על פני החיים בעיר, הקלילים והמרחפים, ראויים המה לסבר פנים יפות. מתוך הנסיון ידע: שרוב הבחורים והבחורות הצעירים הבאים לקבוץ שרפו את כל הגשרים אחריהם, לבל יוכלו אף פעם לחזור על עקבם. הוא ידע גם: שבלבות החברים החדשים מתעוררות בזמן הראשון שאלות חמורות המוציאות אותם משלותם – שלות העבודה השקטה, הדורשת התאמצויות כבירות. אך האמין – וגם זה מתוך נסיון של שנים רבות: ששאלות אלו, שלפעמים קשה להוציאן מהפה ולחוץ, מוצאות במשך הזמן את פתרונן הרצוי. ומתוך שלא לשמה, עובדים הבחורים האלה אחר כך במרץ ובמסירות. ועולים לפעמים בקשריהם האמיצים לסדר החיים החדש, על הרבה חברים ישנים, שהזדקנו בקבוצה, החושבים: שלהם מותר כבר לחטט בפצעים ההולכים ומעלים קרום, ומגלידים לאט לאט, צעד אחרי צעד.

אהרון חלק בהתלהבות על דעותיו אלה של נחמיה הטוב, הרואה את כל הדברים באור מיוחד, לפי השקפתו המיוחדת. הנובעת גם היא מתוך טוב לבו הדן את הכל לכף זכות.

דעתו היתה: שלא כל הבא לקבוץ ראוי להתקבל. אין לתת אמון שלם וגמור באנשים הבורחים לקבוץ בעקב אי הצלחה בחיים, או אסון פרטי פתאומי, שהוציאם ממסלולם הרגיל והביאם לידי שאיפה קיצונית זו.

בתור דוגמא חיה לכך הראה על עצמו. גם הוא ברח מהעיר לקבוץ, רק מתוך סבה זו: שהחיים הקטלניים נקמו בו את נקמתם האכזרית, ופלטוהו על חוף שמם ללא אפשרות של קיום הכרחי. אמנם אסיר תודה היה לנחמיה וחבריו שקבלוהו לחברתם בזרועות פתוחות, והביאו אל התחנה המקווה והנכספת. אך משום מה חשב: שהוא עצמו הולך ונקלט במקום – הודות לזה: שבכל העולם הרחב, אין אף פנה אחת שניה שתסכים לקלטו. הוא אינו קשור כבר בשום קשר בר-קימא עם החיים שמחוץ לארבע אמותיה של הקבוצה. בו בזמן שבשביל אחרים, פלטים כמוהו – החיים זמן מה בתוך הקבוץ, נשארה עוד אפשרות של קליטה בעיר. ודוגמא לכך: שמשה בריחתם של חברים אחדים העירה לפני שבועות מספר.

לפעמים נדמה לו המשק: לאי בודד בלב הים הגדול והסוער. הגלים משתערים אל חופיו, ושואפים לגרוף הימה את קומץ העפר שממנו קורץ האי. אך למרות ההשתערות הבלתי פוסקת, נשאר האי בכל זאת במקומו, מוצק וחולש על הים הגדול והאדיר. והים ברצותו להתנקם ביושבי האי – פולט לעתים מזומנות בן אדם שבור אניה, המכניס ערבוביה ואי סדר בכל מנהגי החיים, שעוצבו במשך שנים רבות של עמל, שקידה וקרבנות.

וכוח זה עם נחמיה נמשך ימים רבים. כל אחד מהשנים השתדל להוכיח בחֹם ובהתלהבות את ההיפך הגמור לדעותיו של חברו. אף אחד לא רצה לותר אף על קוצו של יוּד מדעותיו. הוכוח לא פסק גם בחדר האכל, למרות הרעש והצוחה ששררו שם. מי שהוא מבין החברים הפליט מפיו את השם: “דתן ואבירם”. ועד מהרה נקלט השם הזה, וקנה לו זכות אזרח בחדר האכל. ומאז נשאר כנוי זה למורשת לזוג הנאהבים.

עד שדאגות אחרות ירשו את מקום הוכוחים האלה. ובמקום הדאגה לעתיד הרחוק ולאֹשר כל האנושיות, צריך היה לדאוג להווה ודוקא להווה הצר של הקבוץ היהודי בארץ-ישראל, המכין מקום מקלט ותקוה להמוני היהודים הפזורים בעולם הגדול והרחב.

אהרון ונחמיה ישבו בחדרם המשותף בבית האבן החדש, וישוחחו בלחש, שיחת רעים – כהרגלם. לאור דמדומי הערב – הגלילי היפה, אחרי יום עבודה קשה ונעימה. ופתאום שמעה אזנם: את צלצול פעמון ההזעקה, שקרא את חברי הקבוץ לאולם האספות.

לא עת אספות היה אז. האספות היו נערכות כרגיל, אור ליום השבת. הם הרגישו: שאם בכל זאת נקראה אספה בזמן בלתי רגיל – משמע, שדבר מה יוצא מהכלל הכריח את הועד לאסוף את החברים. כנראה שבפיהם חדשות בלתי רגילות שכל חברי המשק צריכים לדעתן. ופעמון המחנה לא הפסיק ביניתים את צלצולו הממושך. הקורא, העקשני והמזרז.

שניהם יצאו מתוך החדר, ויפנו אל עבר חדר האכל. לשם נהרו כל בני המשק. על כל פנים היתה נסוכה רצינות וכבד ראש מיוחדים. הרגישו הלבבות משהו קודר ועצוב.

הנאספים התישבו באולם בשקט ובצפיה. בדממה ששלטה בחדר רחפה באויר הרגשה מבשרת רעות. אף שיחת לחש לא נשמעה, אף ניע. רק מפעם לפעם הועפו מבטים מאחד לשני, מבטי שאלה שלא נענו. ושוב חזרו רגעי הצפיה הממושכים והמענים.

לבסוף הופיעו חברי המזכירות ובפיהם הודעות שהקפיאו את הדם בעורקים. לא חדשות היו ההודעות האלה, כל אחד קרא מתוך העתונות במשך הימים האחרונים את הידיעות המחרידות, וידע את הכל המתהוה במחנה הערבים בארץ-ישראל. ועל דבר ההסתה הגלויה והשסוי השטני נגד היהודים ומפעלם המאומץ. כל אחד ידע יפה את המצב, אך גם אחד לא חשב שההסתה תגיע כה מהר למרום התפתחותה, עד כדי הוצאה לפועל של האיומים הרבים. בלבם של רבים חיתה התקוה: שכל זה יחלוף אולי, או-לפחות לא יתגשם כל כך מהר. וביניתים אפשר יהיה להתכונן ולפגוש את היום המר מוכנים להתגונן בפני המון פראי החיות. הפתיעה הפתאומיות של התפתחות המאורעות וההגשמה המהירה של האיומים האחרונים.

לא לשם קבלת החלטות נקרא המחנה לאספה. היה הבטחון הגמור שכל אחד מהנוכחים ימלא את תפקידו באמונה בשעה הדרושה.

הכונו!

נתנה פקודה לחברים. אך גם פקודה זו היתה מיותרת. מוכנים היו. מזומנים בכל רגע לגדם את היד הרשעה שתורם על המפעל – רב הקרבנות להרסו.

ולמחרת, נראה קו מיוחד בפניהם של כל העובדים האלה, ובעיניהם מבט חשדני לצדדין. נדמה היה, שהיד הנוקשה המחזיקה במחרשה ובטוריה, מוכנה בכל רגע להכווץ לאגרוף ברזל שיורד ללא רחם על ראשו של זה שיעיז לבוא ולהרוס. והחזה הרחב הנושם לרוחה את אויר ההרים הגלילי, מוכן תמיד לשמש מגן לכל מה שנוצר בעמל ישרים של שנים רבות.

מבט העינים הביע בטחון – למרות הספקות שהתעוררו בלב. העבודה נעשתה במסירות: כאילו רצו הבחורים השזופים להוכיח בזה את נכונותם לקרבנות בנפש. יקרה שבעתים נעשתה ללבו של כל אחד האדמה השחורה, לאור ההתנקשות החדשה במפעל – שספג אל תוכו במשך שנים: זיעה ודם, כחות ומרץ.

ושמועות התחרו בשמועות. מאורעות רדפו מאורעות. כל גליון של העתון נחטף על ידי עשרות ידים בבת אחת. פה ושם התלקטו כנופיות קטנות של אנשים ששמעו בהקשבה את חדשות היום מפי המאושרים שכבר הספיקו לקראם בעתון. הורגשה הסערה הקרובה שכל אחד השתדל לפגשה בשקט ובמתינות.

ירושלים… השם הזה לא פסק מפיותיהם של כל חברי המשק. ידעו כולם: שמקום התורפה הוא שם. משם תצמח הרעה. משם תתפשט הקריאה להמון הערבי בכל הארץ: להתנפל על הישובים העברים הפזורים, לשלול שלל ולבוז בז.

ושוב הגיעו שמועות רעות מעיר הבירה: “התנפלות לאור היום על קהל יהודים, במגרש ספורט יהודי בלב העיר”. פצועים רבים, ומהם גם קשה. נשפכה טפת הדם הראשונה כאות והזהרה לימים הבאים.

ולמחרת: שוב פצועים בשער שכם, מקום הפורעניות מאז ומתמיד. הוצתו הרגשות. ניתן החפש להתפרצות האינסטינקטים השפלים ש"באדם-החיה". החיים נעשו הפקר. זול הוא הדם.

שוב התכוצה היד לאגרוף. רבים תלשו את שערות ראשם. האנשים נעשו פתאום שתקנים – ובשתיקה זו היה משהו מאים ומבשר רעות. בלבו של כל אחד קם הרצון להיות ברגעים קשים אלה – שם. דוקא שם במקום המעשה. לענות בדם ואש תחת הדם הנשפך כמים לעיני השמש. לעמוד במערכה נגד הקמים עלינו. להגן על הנפש היקרה, שבאה לארץ-ישראל למצוא מנוח מנגישות ורדיפות: מנת חלקה בכל העולם.

ולצדן של הידיעות המחרידות האלה, באה ידיעה שאף אחד לא רצה להאמין בה: בעצם ימי הזועה הלכו צעירים יהודים חמומי מח להפגין על יד הכתל המערבי – קשה היה להאמין לידיעה זו. ההגיון הבריא התקומם לכך.

יקר לכל הוא השריד הקדוש של זהרינו מלפנים. יקר לאין ערוך. דמעות רבבות יהודים נשפכו עליו במשך עשרים דורות של גלות מרה. כל היגון, כל הצער והעלבון של מליונים יהודים בכל קצוי התבל נספג לתוך הנדבכים המעטים ששרדו. כל הלבבות של בית-ישראל המפוזר, מופנים הנה בכל הזמנים. כל תפלותיהם של שלומי אמוני ישראל מכוונות לכאן. אך אין בשום אופן להפוך את המקום הזה לעילה: לשפך דם יהודים במולדת המתחדשת. אין לפתוח את הרעה מכאן. נבא הלב רעות, ובשום אופן אי אפשר היה להשקיטו.

ואמנם למחרת היום נודע: על התנקשות ביהודים על יד הכתל המערבי כמעשה נקמה. יהודים הוכו וגורשו בכח. ספרי תפלה נקרעו ודפיהם נפזרו לכל רוח. נתנה סטירת הלחי המצלצלת בפניו של כל העם העברי.

דוָה הלב, בכה למראה החורבן השלישי ההולך ומתקרב ליהודי ארץ-ישראל. מעמק הלב עמדה להתפרץ שאגה מחרידה. זעקת כאב ועלבון. אך היא נשארה בפנים, והוחנקה בכח. לא עת צעקות עתה. מעשים הבו!!..

הכונו!

חשלו את הלבבות כברזל. פתחו את שרירי ידיכם יפה יפה לבל תרעדנה בהחזיקן ברובה בבוא זמנו. אמצו את ראיתכם והכירו בחשכת הלילה את צל החרבן המתקרב. רכזו את שמיעתכם והקשיבו לכל רחש חשוד סביבכם. הכונו!

מוכנים אנו!

הביעו הפנים המרוכזים, העינים הקורנות, הישות האלמת של הבנים התועים; שמצאו כאן על קרקע הטרשים של המולדת הדוויה גם היא – מנוח לרגלם העיפה, ולנפשם המיותמת. מוכנים אנו!…

בלילות הגבירו את השמירה. לשומר הקבוע נוספו עוד ארבע שומרים, שתקעו את מבטם בחשכה הסמיכה של הלילה, והקשיבו.

בין השומרים הנוספים נמנה גם אהרון. טעון רובה וחגורת כדורים עמד בקצה גן הפירות הנהדר. כשנשאר יחידי: הלם לבו כפטיש ברגעים הראשונים. לכל משק הרוח, ורחש עלי העצים נדמה לו שהנה הם המתנפלים. וידו לחצה ביתר שאת את הרובה, מוכן בכל רגע לירות. אך לאט לאט הסכינה עינו לחשכה, עצביו שקטו קצת. ונשאר לעמוד שקט, מרגיש בכל כבד האחריות שהוטלה עליו.

מצב רוחו היה מצוין ומרומם מאד. הוא הרגיש בטחון מיוחד בנפשו. נעימה היתה לו ההכרה: שלידו הוא נמסרה האחריות לשלומם של בני המשק. חשב את עצמו ראוי לאמון זה מצד האחראים לשמירה.

בא נחמיה, ששנתו נדדה בלילה ההוא. ובחר לשבת עם אהרון עד אור הבקר, ולחטוף שיחה מענינא דיומא.

הוא ישב על הקרקע לרגלי אהרון שעמד, והתחיל להרצות לפניו את חששותיו הגדולות, בקשר עם המצב שנוצר על ידי התעמולה השטנית של מספר קנאים ערבים. הוא הכיר יפה את ההמון הערבי הפשוט והגס. הוא הכיר את האינסטינקטים השפלים המקננים בלבו של ההמון – העדר הזה. ומתוך נסיונו שנרכש במשך שנים, הביע את דאגתו הגדולה. לעתיד מפעלינו היקר.

גם אהרון ידע: שמספיק גץ אחד, וכל ההמון הנבער יהיה ללהבה אוכלת, מכלה ומשמידה את כל מה שתמצא בדרכה, מבלי להבחין כלל וכלל בערך הדבר ובתועלתו לכל בני הארץ. אך מסבה בלתי ידועה לו לעצמו האמין משום מה שהסערה תשקוט במהרה. תעבור. תגע בנו בקצה כנפה ותחדל.

את השערתו זו הביע בפני נחמיה שישב עצוב, וראשו מורכן לקרקע שבמשך שנים רבות הרויה בזיעתו ובדמו. מתוך דברי אהרון שפעה אמונה חזקה בעתידו של הקבוץ העברי בארץ-ישראל. והצבעים בהם תאר את העתיד המזהיר הזה: היו בהירים, והשפיעו על נחמיה הטוב שלאט לאט נגוז הצל שכסה את פניו. אחרי כן הרים את עיניו הדומעות אל על, ויבט בו במבט אלם ומלא התפעלות והערצה.

עד הבקר ישבו שני הריעים יחד ודברו ביניהם בלחש. נחמיה ספר לו: על אודות מאורעות 1921 ועל אפים ההמוני המיוחד. על ההתנפלות על תל-אביב ופתח-תקוה. על הקדושים שנהרגו בימים ההם. על בחורי ישראל המעטים שעמדו בפרץ, והגנו בגופם על הנפש והרכוש. על הגורמים שהביאו לידי ההתנפלות. מפעם לפעם שאל אהרון שאלה, העיר מה שהוא, חוה את דעתו על מהלך המאורעות וגורמיהן, ובינתים האיר השחר. חברי המשק יצאו לעבודת יומם ואהרון הלך לחדר השינה לנוח.

בשכבו במטה שמע את ציוצן הטפוסי של הסנוניות הארץ-ישראליות, הרים את עיניו וראה: על בסיס החלון עמדו שתי סנוניות צעירות, הן הביטו אליו בעיניהן וציצו בציוצן המעורר והממריץ. אחר כך הרכינו את ראשיהן כמשתחוות ומברכות, פרשו את כנפיהן ונעלמו בחלל האויר. נדמה היה שהסנוניות האלה לא לחנם באו – הן רצו לנחמו ולעודדו. לגרש מלבו את הרגש המר שהצטבר מן המאורעות האחרונים.

הוא עצם את עיניו ונרדם. ובמשך שעות מספר ישן שינה חזקה רווית חלומות אור בהירים.

העירו צלצול הפעמון שקרא לארוחת הצהרים. התלבש את בגדיו ונכנס לחדר האכל. נגש ללוח המודעות וקרא את חדשות היום.

רעות ומרות היו הידיעות. דם יהודים נשפך יום יום בירושלים. דם נקיים שחטאם היחידי הוא: “רצונם להיות”. בדמיונו ראה ברור את הדם החם הרותח על מרצפת האבן החלקה, וצועק למרומים דברי מוסר ותוכחה, המתקומם ואינו מאמין יותר להבטחות שוא חגיגיות על שיבת העם הרצוץ לארצו, וקורא תגר על סדרי בראשית.

דומם אכל את ארוחתו, והסתלק מהר. בחדר האכל הרגיש מחנק, שהוקל קצת בצאתו החוצה. הוא נשען בגבו אל עמוד ושקע במחשבות, ופתאום הרגיש יד כבדה נחה על כתפו. פנה לאחור וראה את נחמיה, ופניו: קודרים ושותקים.

שניהם לא יכלו להוציא הגה מפיהם. המועקה שבלב היתה כה גדולה שגרמה לכאב מוחשי. לבסוף שאל אהרון: ומה יהיה?… כאילו התכוון לדרוש מנחמיה מענה ברור לשאלתו. אך הלז משך בכתפיו כמיואש, ובעיניו הבריקה הדמעה.

ונשארה השאלה ללא תשובה.

הלך והתקרב יום הדמים!…

 

פרק י"א: התחלה.    🔗

הוחלט לשלוח פלוגת עזרה לירושלים. מתנדבים למשלחת העזרה נמצאו למכביר. הכריע הגורל. ובין המאושרים נסע גם אהרון.

את ירושלים הכיר על כל מבואותיה וסמטאותיה האפלות. כל פנה, כל אבן היתה ידועה לו מזה שנים. הוא אהב את העיר ירושלים, ורבות טיל בסבך רחובותיה הצרים. לא אחת שמש בה מורה דרך לעולים חדשים.

לירושלים הגיע ביום הרביעי לפנות ערב. ומבט אחד שהעיף לצדדין: ספר לו על כל הנעשה בתוך העיר הגדולה ורבת האוכלסין היהודים, ואת כל האסון הרב הצפוי לה. מעל פניהם של הנפגשים בדרכו קרא את הבאות. לא פחד היה נסוך על פניהם של הצעירים שנפגשו לו בדרכו – כי אם כבד ראש ראוי לשעה: בה נמצאו. עיניו החודרות ראו את היד שהתכווצה לאגרוף, מוכנה להגן. בשמיעתו הדקה שמע את חריקת השיניים המבשרת רעות.

ברחובות התאספו כנופיות אנשים מסוגים וגילים שונים, ובפי כולם: אותם הדברים עצמם אודות המתרחש ובא. על הקירות היו מודבקות מודעות ממשלתיות המזהירות את התושבים מלהתגרות איש

ברעהו. אך אהרון ידע היטב שהמודעות האלה נכתבו רק לתפארת המליצה שבהן. היה בטוח שאין בכחן לעכב את ההתפתחות הבאה של המאורעות העגומים, ואת חמת ההמונים הערבים המושסים והמוסתים במשך חדשים רבים נגד המפעל העברי.

הוא בקר במוסדות עבריים. רצה לקרוא מעל פני העובדים האחראים את מצב הרוח השורר בחוגים המנהלים. אך פניהם לא הביעו כמעט כלום – מלבד: קשיות ותקיפות. ועיניהם הודיעו ברור ומפורש: מוכנים אנו!…

בו ביום היתה שוב התנקשות בחייהם של עשרות יהודים בפנות שונות ומרוחקות מהמרכז היהודי. שוב הובאו לבתי החולים פצועים. שוב פעם נשפך דם יהודים לעיני השמש. הוא עמד והתפלא אי התשובה? אך התשובה לא באה.

ידע הקהל הרחב שהולך ומתקרב הרגע המכריע: בו יוטל על כף המאזנים כל הישוב העברי בארץ-ישראל, והתכונן לפגוש את הרגע הנורא ההוא בכחות משותפים ומלוכדים. הכל הרגישו שחשיבות יתרה ישנה ותהיה: לאותו הכח היהודי שיוכל להראות כח התנגדות חזק בזמן ההתנפלות ההמונית על חלקי העיר היהודיים. לא כדאי היה לבזבז כחות ואנשים לתשובות בודדות נגד היחידים מבין ההמון המוסת, שרגש החיה שבהם צוה עליהם להתנפל על יהודי חלש ויחיד שעבר לתומו במקום הסכנה.

בשכונות עבריות שונות נעשתה עבודת הכנה קדחתנית. הוכנו צרכי אכל. תחבשות ורפואות לעזרה ראשונה. סומנו מקומות העמידה והשמירה. נבחרו מקומות מרכזיים לרכוז הנשים והילדים בשעת סכנה. אנשים בודדים שבידם היה נשק-חם – נקוהו ושמנוהו יפה: להיותו מוכן ברגע הדרוש. ועל הכל – הכשירו את הלבבות לקראת המאורעות והסכנה הכרוכה בהם.

היה ברור: שאף אחד מהיהודים לא יברח מעמדתו התקיפה, וישמור על הנפש והרכוש וביחוד על כבוד ישראל בארצו. היה גם הבטחון: שרבים המה האנשים הצעירים והזקנים המוכנים להקריב את עצמם לקרבן, לשם שמירה מעולה ויסודית על העמדות.

בכל בית התאספו השכנים יחד והחליטו החלטות מעשיות שונות בדבר השמירה על נקודתם הם. וכל אחד התכונן כפי יכלתו למלאות את תפקידו שהוטל עליו באמונה ובדיקנות. כל האלפים שלא נמצא בידם נשק-חם הזדינו במקלות ברזל או עץ הראויים למלחמת תנופה. על גגות הבתים הוכנו אבנים מתאימות לזריקה במתנפלים.

כזה היה מצב הרוחות ביום החמישי, יום אחד לפני התחלת המאורעות שהצעידו את מפעלינו אמנם – צעדים רבים אחורנית, אך באותו הזמן השפיעו עלינו גם טובה, בזה: שהראו לנו את הצדדים החלשים שבנו ונתנו לנו לקח מועיל להבא.

בערב יום החמישי – אור ליום הששי לא ישנו רוב בני העיר. אי אפשר היה להרדם. נדדה השינה מהעינים. צפה הלב למחר הבלתי ידוע. גבר הרצון שהשעות המעטות המבדילות את יום הדמים תעבורנה במהירות הכי אפשרית. ברוב הבתים האירה המנורה במשך כל הלילה. כמעט רוב תושבי העיר היהודים לא התפשטו את בגדיהם, ובלחש מפה-לאוזן נתנו הוראות על ידי ראשי המשפחה לנשים וילדים: איך להתנהג ביום המחר, ואיפוא להסתר בשעה מכריעה.

ביום השישי בבקר עלתה השמש המאירה, מחממת ומזהירה ללא בושה על רקיע השמים הכחל. כל בני העיר נמצאו מהבקר על יד בתיהם ברחובות העיר. רוב העובדים לא יצאו לעבודה. הרושם היה של יום חג מיוחד. אך משום מה הביעו פני האנשים עצבות גדולה. השפתים לא היו מסוגלות כלל וכלל לצחוק.

השעות עברו. מכל עבר נהרו מחנות ערבים לבושים בגדי חג אל מקום המקדש. מפעם לפעם נראו כנופיות בודדות שתקעו את מבטם הדורס בעוברים ושבים היהודים. מבטם הביע שחצנות, בעיניהם בערה אש זרה, והבעת פניהם אימה.

שמועות שונות ומשונות התהלכו בעיר, ועברו מפה לאזן במהירות גדולה ומפתיעה. המספרים על אודות הערבים המרוכזים בעיר היו ממש מוגזמים. אחר הגיעו שמועות שתכנן בערך היה אחד: במקום אחד – נזרקו אבנים באוטו מלא נוסעים; בשני – נדקר יהודי בסכין; בשלישי – התקהלות גדולה של המון ערבים המוכנים כל רגע להתפרץ לשכונות העבריות, סכינים ופגיונות נמכרים בפומבי בשוק הערבי – למטה ממחירם הרגיל.

לא היה צורך לשמוע את החדשות האלה מפי אחרים, העין הפשוטה הבחינה יפה את התכונה להתנפלות הנעשית לעין השמש – וכך עד הצהרים.

כל ההתנפלויות הבודדות האלה שמשו אזהרה ראשונה לכל מעשי האימים שלאחריהם.

ואמנם, שעה אחת בערך אחרי חצות היום התחיל השטן לרקוד את רקודו הממשי. מחנות גדולות עלו על העיר ויכסוה מכל עבר, ופני כולם להבים. נתן האות!…

החלו התגרות הראשונות, השקטות ביחס לאלו שלאחריהן. המחנות עברו בשטף, ותשטופנה בדרכן את הקרבנות הראשונים: שני היהודים האחים, שנרצחו באכזריות של חיות פרא בקצה האחד של העיר, ומשפחת יהודים שלמה בקצה השני – על הילדים והזקנים שבה. ותיכף אחרי זה התחילו לתקוף את פרוָרי העיר החדשה – שרכזו בתוכם את רוב התושבים היהודיים שבעיר השלום – כשהם הולכים בסך ומנופפים סכינים, חרבות, אקדחים ואף רובים. ובפיהם הקריאה המעודדת “עליהום”.

אש!… היתה תשובת היהודים, ומפנות שונות הומטר על המתנפלים מטר כדורי עופרת קטנים שלא הבחינו בין גוף לגוף ועשו שמות בשורות הצפופות.

אהרון עמד עם אנשיו על גבול אחת מהשכונות העבריות המרוחקות ממרכז העיר. חמשה היו. יחס כחות לא שוה בהחלט לכחות ההמונים המתנפלים. אך גדול היה רצונם לחיות – ויהי מה. לחיות ולשמור על הנפש והרכוש שנמסרו לידם לשמירה.

חמשת הצעירים האלה היו מנותקים לגמרי מהעיר. כל התאמצויותיהם לקבל ידיעות על המתרחש בעיר עלו בתוהו. מחוץ לשדה ראיתם המצומצם לא יכלו לראות כלום. כאי בודד בלב הים הסוער היתה השכונה ההיא. מסביב הרג ושרפה, יריות תכופות וחזקות מכל הצדדים. נשמע ברור משק כנפי מלאך המות המרחף באויר ובידו חרב שלופה.

לשוא נתקעו העינים בחלל האויר השקוף. אי אפשר היה לראות כלום, מחוץ לצללים כהים של מכוניות אצות מצד אל צד בכבישים הקרובים. על פי הד היריות התכופות שנשמעו מכל עבר אפשר היה לדון על מהלך המאורעות. ובמח עברה ביעף המחשבה: עומדים במערכה!… לא בקלות יעלה בידי המתנפלים לחדור ולהשיג את מטרתם. לא בזול ימכר הדם שישפך לרוב כיום הזה.

קשה מאד היתה לאהרון הישיבה ללא פעולה, – בו בזמן שבחלקים אחרים של העיר מגינים מספר בחורים שזופים אמיצי לב על תושבי העיר. מספר המגינים: אחד מול מאות, ואולי מול אלפים. ההבדל ביניהם הוא רק בזה: שהאלפים הרבים הם עדר חיות בראשית שדמם הוצת. והאחד: הוא זה, העומד על נפשו מתוך הטעם הפשוט: “רצונו לחיות” וכך יעמוד עד הרגע האחרון.

עברו כשעתים. העצבים נמתחו עד להתפקעות, המח עבד בקדחתנות ובלי הרף, והיד לחצה ביתר כח את ידית האקדח המלא – מוכנה בכל רגע לפעולה.

ופתאום:

נשמעה המולה מהכביש הרהוק מהשכונה מאות אחדות מטרים, המולת אנשים רבים. חיש הופנו העינים לצד הכביש וראו: מחנה ערבים המונה מאות רבות של אנשים פרועים מתקרב לשכונה בשירה ובהקראת פסוקים מתאימים למאורע היום.

רטט הלב, אך לא מפחד, להיפך: מצב הרוחות היה מרומם והמחשבות צלולות עד לתכלית.

נתנה פקודה. וחמשת האנשים תפסו את מקומותיהם המסומנים מראש, שכבו על הקרקע החשוף וחכו בסבלנות למתקרבים הצוהלים, ופיות האקדחים הממולאים מכוונים לנקודה הדרושה.

עברו רגעים מלאי צפיה. המחנה התקרב לשכונה ללא פחד והסוס. אהרון ואנשיו יכלו להכיר בבירור את פרצופיהם של המתנפלים שצעדו בצעד חגיגי ובפיהם השירה. אחדים מהם נופפו בחרבות שבידיהם, אחרים החזיקו בידיהם אקדחים. ואצל מעטים נראו גם רובים.

המחנה עמד פתאום רגע כמהסס, ותיכף אחרי זה הומטר על אהרון וחבריו מטר כדורים, והמחנה זז בצעד מזורז קדימה.

אש! פקד אהרון. וחמשת האנשים פתחו ביריות תכופות מכוונות ישר ללב המחנה. אף כדור לא הוצא לבטלה.

הוצא המלאי הראשון, שוב נטענו האקדחים, ופקודה שניה רעמה באויר:

אש!

ושוב נתקעו הכדורים בלב המחנה המתנפל שעשו בו שמות. המחנה התנודד רגע כשכור, ותיכף אחרי זה התפזר לצדדין ושכב בין הסלעים ששמשו לו למחסה, ומשם שלח סתם לחלל האויר מאות כדורים שלא הביאו כל נזק לאהרון וחבריו.

מתוך טעמי חסכון פקד אהרון לירות בהפסקות קצרות, ומפעם לפעם הודיעו יריותיהם הקולעות למתנפלים: שעדיין לא פסו אמיצי הלב המעטים, שאינם מוכנים לותר על עמדתם, והמוכנים לכל קרב.

אהרון שכב על הקרקע בראש פלוגתו הקטנה והתעסק בלב שוקט ובוטח בציד ראשים. מספיק היה שמי שהוא מבין המתנפלים ירים ראשו או את ידו, ורעמה תיכף יריה מכוונת יפה, שלא החטיאה אף פעם את המטרה הרצויה. לפעמים נדמה היה: שלא קרב דמים הוא זה. לא מלחמת שני איתנים לחיים ולמות, כי אם משחק, אמנם משחק בנפשות אדם, ובכל זאת מענין ומושך.

עוד פעם נסו המתנפלים לכבוש את העמדה החזקה בסערה, אך גם הפעם נהדפו לאחור ואבידותיהם בנפש רבות מאד.

ההתקפה השניה התחילה עם רדת דמדומי הערב הראשונים. המתנפלים תקפו את העמדה בפתאומיות ובמרץ. נדמה היה שעוד מעט יטבעו המעטים בים הסוער של הרבים, אבל לב החמשה לא פחד גם עכשיו למראה הסכנה הקרובה, והיד לא רעדה בשלחה את כדורי המות ישר ללב התוקף. אהרון השמיע את פקודותיו בקול רם וצלול ובקולו הורגש בטחון ואמונה שחזקו את לב אנשיו.

ואמנם לבו היה שקט לגמרי, וברגעים הכי קשים היתה שליטתו על מהלך מחשבותיו רבה מאד. עינו החדה הבחינה גם בחשכה את המטרה לכדורי אקדחו.

לאור הדמדומים הבחין באחד מהמנהיגים הראשיים של התוקפים שעמד במרחק מסוים ושלח משם את פקודותיו. בשקט מפליא ובלתי מעושה הרים אהרון את לוע אקדחו מול מצנפתו הלבנה של המפקד. רעמה יריה שפגעה בדיוק באמצע המיצח הלבן והצח. הגוף התנודד רגע כמהסס ואחר נפל מלא קומתו אחורנית. זו היתה מכת המות הנצחת למחנה האויב שנסוג לאחור כשאחריו רדף בלי הרף המות הקר, שתפס בידיו הגרמיות את המיועדים לו.

חלקי הברזל שבאקדחים התחממו עד כדי כך שצרבו את כפות הידים כבאש. בזמן הפעולה הקדחתנית לא הרגישה היד בצריבה, אך תיכף – ברגע הראשון למנוחה הורגש הכאב החזק. נחוץ היה לקררם במים.

מכל עבר באו יהודים מתושבי השכונה ובפיהם הלל והודייה לחמשת הגבורים. חבקום ונשקום בלי הרף. קראו להם בשם “מלאכים מצילים”.

מתוך חשש להשנות ההתנפלות לא קבלו את הזמנתם הנדיבה לארוחת ערב חגיגית ונשארו במקומם – מוכנים כל רגע להפגש בפעם השלישית עם נושאי ההרס והחרבן.

ירד הלילה. על רקיע השמים הבהירים שט ירח עגול, שקט ומאיר, כאילו לא קרה כלום היום הזה. ובין הסלעים ובחדרי המתים אשר בבתי החולים שכבו החללים הרבים, שקטים ואלמים גם הם, ועיניהם הכבויות – הסגורות, הביטו אל על.

כאלה כן גם אלה קרבנות חנם הם לרגש החולני של בודדים חולים “בשגעון הגדלות”.

פתאום הסתתרה הלבנה. כבושה לראות את הדם האדֹם שנקרש על אבני המרצפת של עיר השלום.

השמים התכסו עננים, וטפות גשם דקיק התחילו יורדות בשפע במתכונות לשטוף את החרפה וסימניה.

גדלה שוב המועקה בלב אלה שמלאו את חובתם באמונה היום הזה. ובמח לא פסקה המחשבה:

ומחר?…

 

פרק י"ב: שקיעה.    🔗

הלילה עבר בשקט יחסי. רק מזמן לזמן נשמעו יריות בודדות מעברים שונים שבאו להוכיח את נחיצות ליל השמורים, ונסרו את דממת הליל.

הגשם הדקיק לא פסק מרדת במשך כל הלילה והרטיב את השומרים העיפים עד העצמות. כלם רעדו מקור.

מפרק לפרק נשמע בכי אמהות ונשים שכולות ששכלו את בעליהן וילדיהן ביום העברות ההוא. בכיה זו התערבה ביליל העצוב של כלבי ההפקר הרעבים בחוצות העיר, שמשום מה לא הפסיקו את יללתם הנוגה במשך כל הלילה.

עם אור הבקר התחילו שוב ההתקפות מכל הצדדים. כרוח סערה שוטפת המחבקת בכנפיה את כל היקום, כן גם המתנפלים הקיפו בחגורת אש מכלה ומשמידה את רוב השכונות העבריות. ההתנפלויות התחילו בבת אחת בכל המקומות אחרי מנוחת הלילה.

התוקפים נהדפו גם הפעם לאחור בהשאירם אחריהם את גופות חבריהם שפרפרו ביסורי גסיסה אחרונים. – הגופות התגוללו בין הסלעים ובקצוות השכונות, וממעל להן לא פסק קרקור העורבים השחורים הרעבים המצפים לטרף.

אלמים שכבו המתים, ועל פניהם הבעה ילדותית תמימה. למסתכל בהם נדמה היה: שהפנים התמימים האלה שואלים בלי הרף את השאלה הנצחית: לשם מה הקרבתי את חיי? מה בצע במותי? היוקל לי מעבר לסף החיים? מובן מאליו שתשובה לשאלה זו לא באה.

והסערה לא שקטה. נסיונות נועזים לכבוש העמדות הבצורות נשנו מדי פעם בפעם. אף רגע מנוחה לא ידעו המגינים המעטים אמיצי הלב. אסור היה להוציא את הנשק מהיד ולו גם לדקה אחת. בנפשם ובנפש כל הישוב העברי בארץ-ישראל היה הדבר.

אהרון וחבריו קבלו פקודה לשמור על הכביש בואכה העירה. העמדה הזאת היתה הרת סכנות. מכל צד נהרו אל העיר המונים ערבים חדשים מהכפרים הסמוכים שבאו לעזרת חבריהם. את ההמונים האלה נחוץ היה לעכב בדרך ולהשיבם אחור אל כפריהם. את התוצאה הזאת אפשר היה להשיג רק אחרי תגרות רציניות מאד, ויריות ללא הפסק.

והם מלאו את המוטל עליהם באמונה. כמעט בכל חצי שעה מוכרחים היו להחליף את עמדתם – כי מצדדים שונים באו ההמונים. צריך היה לאמץ את כל החושים: שלא לאבד את המרץ וההבחנה הדרושים למלוי תפקיד זה.

עיפים היו. זה כשלשים ושש שעות שלא ישנו לגמרי. פניהם היו שחורים מפיח. עור ידיהם צרוב וכואב. בגדיהם רטובים, מלוכלכים וכבדים, ועל הכל: הצפיה הממושכה והמענה לסוף המאורעות. לסוף הבלתי ידוע, הסתום והמעורפל.

גבר הרצון להקיף במבט העין את כל פנות הארץ הרחוקות. לראות את המתרחש שם. להציץ לרגע קט לתוך הישובים העבריים הפזורים, לראות ולהוכח: השלום להן היקרות? אך מבט העין תפס רק שטח קטן מאד מהסביבה. מובן, שמחשבות אלה לא יכלו לתפוס את מקומן הראוי במערכת המח. נחוץ היה לשים לב ולהביט בעין חדה ופקוחה לסביבה הסוערת. שוב חזרה היד לתפקידה הרגיל. שוב נתקעה העין לבין הסלעים הדוממים שביניהם זחלו אנשים כתולעים ופניהם העירה.

אהרון שכב במרחק מה מחבריו הפזורים מאחורי גדר אבן נמוכה והרוסה בחלקה הגדול. אבני הצור שמשו להם מחסה מועט מאד. הרסיסים שנתזו מהאבנים בפגוע בהם הכדורים היו מסוכנים ככדורים עצמם. אך מחסה טוב מזה אי אפשר היה למצוא.

אהרון הרגיש פתאום בנוכחותו של מי שהוא מאחוריו. הפנה אר מבטו לאחור וראה: ערבי גבה קומה, לבוש כתונת לבנה וארוכה שלף עליו את סכינו. רגע אחד הרגיש את עצמו אבוד. אך במשנהו השתלט על הכרתו, הרים את ידו השמאלית ועכב בה בתנועה מהירה את היד המתקרבת אליו, ובשניה לחץ על הדק האקדוח. רעמה יריה והכדור נתקע בבטן הערבי שנפל מלוא קומתו בכסותו בגופו הגדול והכבד את אהרון. בקושי עלה בידו להחלץ מתחת לגוף הנופל.

אחד מהחברים עזר לו לסחוב את הגוף הכבד הצדה, והוא שב אל מקומו כאילו לא קרה שום דבר יוצא מהרגיל.

בחצות היום נשלחו צעירים אחרים להחליף את המשמרת. אהרון וחבריו נסעו למנוחה קצרה העירה ושם נודע להם על דבר השחיטה במוצא ובחברון. מספר ההרוגים והפצועים לא היה עדיין ידוע. אי אפשר היה אפילו לשער את גודל האסון, אך הורגש, שמחיר גבוה מדי שולם במוצא ובחברון עבור הנצחון של אתמול בירושלים.

למרות הפקודה המפורשת “לנוח” אי אפשר היה לעצום עין ולהרדם. כבד מדי היה הכאב והעלבון. ההגיון לא רצה להסתגל לעובדא: שבחברון הושיטו בחורים צעירים בני עשרים ומעלה מלאי חיים ורצון לחיות, את צוארם לשחיטה כשבפיהם קריאת “שמע-ישראל” מבלי לנסות אפילו להרים יד, להלחם עם חיות הפרא, לעמוד על הנפש. השכל הפשוט התקומם למחשבה זו. האם התאימה קריאת שמע המסורתית למצב הרגע? הלא אבותינו שהושיטו את צוארם לשחיטה הפקירו את חייהם ברצותם לשמור על אמונתם הצרופה בכור העוני והבלהות. הם מתו מות גבורים. וקריאת “שמע-ישראל” על שפתיהם היתה קריאת נצחון. נצחון האמונה שבלב על הכפיה לבגוד בעם ובכל הקדוש לו. ומאלה הצעירים הלא לא נדרש שום דבר אחר מאשר: הנפש. ומה טעם איפוא “לקריאת שמע זו”? מתאים היה יותר: לקרוא את הקריאה הזאת ובאותו הזמן לפוצץ באבן או במקל את ראש הפתנים האלה! צאן אנחנו!…

אהרון נשלח יחד עם עוד צעירים רבים לעיר ההרגה להביא את הפצועים. בצאתו מהבית למכונית, שעמדה וחכתה בשער, לא הרגיש שפניו רטובים מדמעות שנזלו בלי הרף מעיניו. אלה היו דמעות צער ועלבון עמוק. ברגע ההוא לא חס על חייהם של הצעירים שנהרגו. מתוך הטעם הפשוט: “שהאיש שאינו מוכשר להגן על חייו – נוח לו המות”, אך גדול וצורב היה העלבון שהמתנפלים נשארו בריאים ושלמים, מטילים בחוצות העיר חפשים לאור השמש, וידיהם מגואלות בדמם של עשרות נפשות יהודים.

במשך כל זמן הנסיעה מוכרחים היו להתגונן נגד כנופיות שונות של ערבים שחנו בצדי הדרכים. ובבואם לחברון היו עיפים ורצוצים בגוף ובנפש.

הפליא אותם השקט שברחובות העיר. הערבים שבעי דם עד לגועל נחו בבתיהם, – וההרוגים היהודים שתקו גם הם. לא זעף דמם שנקרש על רצפות האבן החלקות. לא רתח הדם כדמו של זכריה הנביא בקראו לנקם ושלם. שקט היה. שקט מעיק.

חזון בלהות ראו עיניהם. בתוך חדרי הבתים התגוללו ראשים מנופצים באלות, והמח הסמיך שנתז מהגלגלות הרצוצות נדבק אל הקירות. גופות שסועים וקרועים של גברים, נשים וילדים. מהם דוממים כאבני חוצות, ואחרים מפרפרים בעוית גסיסה אחרונה. דם… דם על כל מדרך כף רגל.

בכה הלב. הדמעות חנקו את הגרון. התעורר הרצון – לנקום! לשפוך את דמם של אלה שלא חסו גם על עוללים. אי אפשר היה בשום אופן לעצור את הצעקה שהתפרצה מהלב. בחורים חסונים – שרק אתמול הביטו ללא פחד לתוך עיני המות הקר – געו עכשיו בבכי כילדים. גדול היה השבר. מאן הלב להנחם.

עד שעה מאוחרת בלילה נמשך אֹסף הפצועים ושליחתם תחת משמר מזוין וחזק העירה לבתי החולים. אחר כך העבירו גם את הבריאים שנשארו בחיים. רק בגמר הכל יכל היה אהרון לחזור.

במשך כל הדרך חזרה לא קרו שום התנפלויות על האוטו בו נסעו. רק בהתקרבם לעיר נשמעה יריה בודדת, ואהרון שישב קרוב לחלון נפל ממקום מושבו, כרע על ברכיו ומפיו התפרצה אנחה קטועה.

הביאוהו לבית החולים ושם נודע: שאין תקוה לחייו. שפך דם פנימי במיעיים שאי אפשר היה בשום אופן להפסיקו.

חור שכב בתוך המטה. עיניו היו סגורות. פניו התעותו מדי פעם בפעם מכאב, ומבין שפתיו הקפוצות לא נשמעה אף אנחה אחת.

פקח את עיניו כרוצה לראות את האור בפעם האחרונה. מחו היה צלול לגמרי, ומחשבותיו שטפו כסדרן.

הקיפה עינו את האולם המואר יפה ואת הפצועים הרבים ששכבו במטות, מהם נאנחים וצועקים, אחרים מקללים ומגדפים, והשאר שקטים כמוהו. תמה: מה הפחד? מהו הקשר המקשר את האָדם לחיים, ואינו נותן לו להפרד מהם? הכדאים הם החיים להוקרה?

ושוב: המות הוא המעבר הטבעי מהחלל הריק שבחיים – לתוך חלל האין – סוף של האפס… הוא לא האמין בהשארת הנפש, ובתקומתה מעבר לסף החיים.

עיניו נסגרו. ויצלול במחשבות. ברגעים המעטים ההם זכר את הכל. אף פרט לא נשכח ממנו. והאנשים הרבים שנפגש עמהם בחייו, ושהיתה להם השפעה כל שהיא על נפשו הרכה נצבו לפניו כחיים; כאן היתה אמו הקטנה, לבושה בשמלת השבת השחורה, חגורה סינור לבן ומבהיק מנקיון, ענודה במטפחת משי לבנה לראשה. פניה קורנים מאֹשר ומנחת, והיא מביטה אליו בעינים מלאות אהבה ומסירות. אחריה ראה את רינה כמו שראה בערב הראשון להכרותם: יפה, גמישה, מלאת חיים, נכספת לאשר, לחיים נאצלים והוד שבדמיון. הוא הביט לתוך עיניה היפות, ובמחו עברה המחשבה: הסלחה לי? ובאזניו שמע ברור את תשובתה: סלחתי!… אחר התיצבה לפניו אהודה – לבושה בשמלת משי לבנה ורחבה. שרוולי השמלה מופשלים עד לכתפיה הצחות והעדינות. היא מושיטה מולו את זרועותיה – מוכנה גם עכשיו לקבלו, לחבקו וללחצו אל לבה המלא אהבה כנה וטהורה. היא שוב חיה וצוהלת כמו בעבר הרחוק. פתאום נעלמה דמותה מעיניו ובמקומה נצבה לאה. פניה מרוגזים וקודרים, מבטה מופנה לאפק הרחוק כרואה חזון יקר. חשב: מה היא רואה שם בחלל האויר? מה קורנות עיניה השחורות? גם היא אוהבת. גם היא מצפה לאהוב לבה הפלאי שחלף וגז כחלום. גם היא שואפת לאשר הנעלה והמזויף של החיים. בלבו ניעורו רחמים לנפש עלובה זו המשלה את עצמה בתקוה מדומה וניזונה מפרורי העבר.

כאב חד וצורב הפסיק את מהלך מחשבותיו אלה. לרגע פקח את עיניו וסגרן שוב. לא שמע יותר את אנחות הפצועים. אף צליל זר אחד לא חדר לתוך אזניו.

הוא שקע כבתוך תהום עמוקה וחשכה. מסביב עלטה כבדה, ובתוך החשכה רחשו צללים כהים של גופות שונים ללא דמות מסוימת וברורה. אחר ראה: גושי צוקים חדים כפגיונים, אברי אדם שסועים וקרועים ומהם מטפטף הדם החם ונבלע בתוך התהום העמוקה. פסת-יד שנחתכה מגוף חי, מפרפרת באויר ואצבעותיה מתכווצות כמחפשות משען ואחיזה, צואר שחוט ועינים מנוקרות. כל זה יצר בדמיונו החלש מחזה אימים נורא ומפחיד. לרגע נדמה לו שפסת היד החתוכה מתקרבת אליו ותופסת בצוארו כרוצה לחנקו. מפיו התפרצה קריאה נואשת לעזרה ויתעורר. גדול עדיין היה רגש החיים שבו – שלא רצה בשום אופן להפרד מהגוף ההולך ומת.

ידיו נגעו ביד חמה ועדינה כבתוך חלום. פקח את עיניו וראה: על מטתו ישבה אחות צעירה לבושה לבנים. בידה האחת החזיקה את שתי ידיו המושטות לפניו, ובידה השניה תקנה את התחבושת שעל פצעו.

מבטו שהיה כבר מעורפל קצת הבחין בכל זאת יפה יפה בשרטוטי פניה של האחות הצעירה: יפה היתה. פניה האירו כפני מלאך תמים שירד מרום השמים הבהירים והטהורים על הארץ הפושעת והרוויה מדם. נפשה העדינה והטהורה לא הספיקה עדיין לקלוט לתוכה את השנאה העורת והבוז לזולת השוררים בתור חוקים קבועים ומוצקים בין חיות הפרא הרוחשים ומטמאים את הארץ. לא הספיקה עוד להבחין ברגש השנאה הקיים בין איש לרעהו, ונפשה הרכה לא נשחתה עדיין עד לתכלית.

מעיניה הכחולות כשמים שָפע רוך, אהבה ואשר. זרועותיה הקטנות והדקות חבקו באהבה רבה את כל העולם וברואיו הטמאים ולחצום אל לבה. האמינה בתפקידה הנעלה שקבלה על עצמה: לעזור לסובלים ולנענים, ליבש בנשיקות שפתיה הטהורות את הדמעות המרות – דמעות הצער והחרפה שזלגו מעיני האדם. עדיין לא הפיגה המציאות המרה את חלום השכרון שחלמה בפרק חייה המעטים בעולם שכולו טוב, אהבה ומסירות.

גבר הכאב. גופו התפתל כנחש מצד אל צד. לא צעק, לא בכה. מזמן לזמן התפרצה אנחה קטועה וקצרה מפיו. ובמשך כל הזמן לא הסיר את מבטו המעורפל מפניה המקסימים של האחות.

טוב היה לו בקרבתה. לא זכר ולא הרגיש את הסוף המתקרב.

היא בכתה ללא קול. רגש כאב, צער ועלבון שכמוהם עוד לא הרגישה מעולם גרם לדמעותיה למראה החיים הדועכים. ברגע זה הוברר לה: סוד החיים והמות, היש והאין, המטרה וסופה…

שפתי אהרון לחשו דבר מה, אך אי אפשר היה להבחין אף מלה. האחות הקריבה את אזנה לשפתיו – ופתאום הרגישה נשיקה צורבת בלחיה, וכשהרימה את ראשה:

אהרון שכב בפשוט ידים ורגלים ללא תנועה. שוב לא הרגיש את הכאב. זרים היו לו כבר כל רגשות החיים. לא היה לו כבר כל צורך בשום דבר. הסתפק במה שיש לו. המות הקר עטפו במעילו השחור, ונשאו לחלל האין סוף.

על יד המטה כרעה האחות על ברכיה ובכתה בקול. קולה הרעיד את קירות החדר, ונשמע כקול חיה פצועה ושכולה.

על שפתי אהרון השתפכה בת-צחוק דקה. צחוק האשר והאהבה.

זיק החיים האחרון התרכז בשתי עיניו הפקוחות שהביטו נכחן כרואות מה שהוא יקר ואהוב.

הוא ראה את בנו.

וישקע בתהום הנצח!…