יחיד במידותיו היה יוסף אהרונוביץ בין יחידי־הסגולה בתנועת־העבודה. בהתערבותו בציבור לא טושטש נתיבו. בעמידתו כשליח־ציבור לא נפגמה עצמיותו. בתמורות צורות־חיינו לא נפגע כוח תוכו. במעלות־חיינו לא גבהה רוחו, במורדותיהם לא נפלה. יציב וקבוע היה הלך־נפשו. כבושים היו יסוריו, וגלויה רוחו, עשויה לבלי חת. מרוכזות בנקודה אחת מחשבותיו, ומפוזרים לרשויות רבות פעליו. צורך־השעה התווה את ארחותיו, ולא נטיות־הלב, – החובה ולא התענוג. על משמרות רבים ושונים התיצב, על משמר־הרוח בתקופת־חייו הראשונה, ועל משמר־החומר בתקופתם האחרונה. אך אחד היה הנימוק־המניע, טהור באצילות וצרוף בבינה. ואחד היה האיש, תקיף בדעתו ואל תנודות במעשיו. הכסיפו קצת שערות הראש, נחרשו הפנים. אך מתחת תלמי המצח הציצו הישר אותן העינים הבהירות, באור חכמה מאירות ומבעד כסויות־עינים חודרות. בשחרית־ימיו האירה לו חכמת־ישישים; בערוב ימיו המקוצרים להטה במלואה אש־הנעורים. אותו האיש שעלה על במת־חיינו לפני שלושים שנה, אחד הראשונים לנרים ניר־העבודה, אחד הראשונים ממניחי היסודות בחיינו המחודשים, ואותן המדות החמורות והנאלצות כאחת, הקשות והרכות כאחת.
חייו עברו בקו־ישר אחד מנקודת־המוצא שבמאוויו עד נקודת־השאיפה וההגשמה. הקו הישר לא נשבר אף בהתמשכותו מספירה לספירה ובהמתחותו ממחיצה למחיצה. החיים האלה כאילו נוצרו לתכלית אחת: הכרת־החובה. כאילו ידעו רק סיפוק אחד: מלוא־החובה; כרוכות ירדו עליו חובת־הלבבות וחובת־המעשים כאחת. אור אחד הגיה את נתיבותיהם – המאור שבתורת־החוזים; במצוות התלויות בבנין הארץ ובהתחדשות העם ובמעשים טובים ליחידים עברו כיום ארוך אחד, ובהם כלו בהנתקם לפתע בלי עתם. כולם, בתלמוד ובמעשה, היו שקולים במאזני־השכל וצרופים בכור־המידות.
ברו היה כתוכו ללא צפויי־ריכוך וחיפויי־צבעונים. האמת שהיה משמיע בכתב ובדיבור היתה מעורטלה מכל לבושי־המוסכמות וצעיפי־נימוסים. מדת־הדין בכל החומר ללא המתקה; מדת הרחמים בכל מלואה ללא חסר. האיפור המוטל עלינו כחובה בצורת מסכות־נימוסים מתהלכות הוא המשוה גם קלסתר־פנים נפרדים בתכונה ובמזג. במוסכמות לא הכיר, ולכן התבלט. האמת בצורתה כהויתה היתה אהובה עליו. את מראות המוראים בקש לראות ולהראות בכל קדרוּתם ללא מיזוג באספקלריות וורודות. שעוות־החיים רצה לשמוע ולהשמיען מבלי לערבן בזמירות־שיכוך, את מרירותם לבלוע ולהטעימה מבלי תוספת־תבלין. זעף קודר מילא את כל הויתו מצער כבוש על עלבון־עמו ועלבון־עולם כאחד. הזעף כאילו בלע את מקור־מוצאו ודבק באמרותיו ומעשיו, והעטה מקדרותו על נימוסיו. בזעפו זה היתה כבוּשה אהבה, בכעסו – רחמים, בקפדנותו – רוֹחב לב; ובמאמרות־חובלים היו עצורות כוונות־נועם.
לו נראו החיים במלוא־מראותיהם וברבוי־צדדיהם; אך בחנם לפי דמות אחת ודנם לפי נקודת־מוצא אחת; התוך המוסרי הצפון בהם היה לו לקו ולמשקולת. כל הממדים התקפלו בתוך זה: הרום, המרחב והעומק. ברק־הקליפה בכל משחקי־הגוונים לא יכול למלא אף אחת מפגימות התוך. יפי־הצורה לא נערך בעיניו אלא כ"הידור־מצוה". האמת, הצדק והיושר קורנים תפארת גם מתוך בלויי־סחבות; בעצם ישוּתם – הדרת־פניהם; העוול והסלף כיעורם מבצבץ לעין חדה מתוך כל מחלצות־הפאר ועדי־העדיים. ככה נידונו המעשים וככה הספרות. זו לא היתה הערכה שמקורה בהגיון ובשיקול־דעת; כזאת היתה ראיתו, וכאלה היו חושיו, – חוש ההבחנה וחוש הטעם.
ערכיו המוסריים שאבו את חיוּתם ממרומי ספירות־האצילות, מופשטים מכל גשמיות; הוא בעצמו חי בתוכה, בתוך גשמיות זו; עם ספירותיה העכורות נמצא במגע־ומשא־תמיד, ולשיפוליהן ירד. חוש־הממשות שבו העמידו על קו־תחומיהן. יושר־שכלו, פשטות־הגיונו ותוקף־ניתוחו הציבו תחומים בין דמיון נאצל, קלוט מהאויר ופורח באויר, ובין זה שיש לו שייכות לדרי־מטה וניתן לאחיזה. מוסר־ההפשטה ומוסר־המציאות אינם היינו הך. הציבור יכול לעמוד בפני חומרות־גזירותיו, היחיד בבדידותו עומד חסר־אונים נגדם. ברשות־היחיד מתעקל הקו־הישר על אפו ועל חמתו לפעמים, אף משתבר. חסידים ואנשי־מעשה חיים בספירות נבדלות, וממילא תחת לחץ אתמוספירות שונות; “הבלי־החיים” הם קלי־משקל באחת, ומכריעים בכבדם בשניה. מלאי־גבורה באפסותם להדביר כל נאצל ולמגר כל נעלה, אפסי־כוח בגבורתם מכדי לשאוב ממעינות־הישועה של הנאצל והנעלה. הוא היה מתון בדינו לגבי היחיד, קפדן ומחמיר לגבי התנועה. אותה רצה לראות כמופת וכדוגמא: כולה אצילות, כולה מוסר־עליון, ואפילו קודש בימי־חולין, ללא סלף וללא דופי.
ללא משוא־פנים וללא מורך־לב היה מוכיח חברים; ללא הצג לראווה את כאבו, היה כואב על היותו אנוס להכאיבם. ללא שמחה לאיד היה מגלה ברבים זדונות יריבים וכשלונותיהם. מלחמתו היתה ערוּכה בעיקר נגד החטא, ולא נגד החוטא. נושאי תוכחותיו היו חטאות־הציבור ולא חטאי־היחיד. זכירת היחיד באה רק לשם הדגמה, להבהרת־הענין. מה אנוש כי תפקדנו וילוד־אשה כי תזכרנו; אובד בבדידות עניו. בציבור אפשר גם לפרק הרים ולשבר סלעים. בכוח הציבור יוושע היחיד, בטהרתו יטהר הבודד. אפילו כלפי שמים גדול כוחו. תפלה בציבור, לפי אמונת־מסתורין תמה, היא הפותחת שערי־שמים: שערי־חסד, שערי־רחמים, ומגיעה עד כסא־הכבוד.
בעין יפה ראה פעלי קרובים ורחוקים, וברוחב־לב העריכם. הוא לא ידע קנאה; אותו לא הוליכה תחרות. את קו־ישרו לא סלפה שנאת־חינם. הוא עקב אחרי כל מעפיל במעללים ובספרות, ורשם כל ציוני־דרכם בשמחה. בשמחת־אב שש לקראת כל הצלחה במצעדי צעירי־התנועה. ברחמי־אב רחם על כל כושל־מעפיל. אם טעה בהערכה לא בוש לחזור בתשובה. בצנעה נתן את העזרה והסעד בכל אשר יכול; כבושים היו, כמעט קפואים לפעמים, ללא השתפכות־נפש וללא החזקת טובה לעצמו. כל הבטחה היתה קדושה לו, ולכן לא נשאה לשוא. הוא העדיף את ההתאכזרות מדעת בהבהרת הנמנעות על ההולכת־שולל שלא מדעת בעקבות הבטחות־הבל שאינן ניתנות להתקיים וניתנות מתוך קלות־רחמים, כדי להפטר מדורשי־עזרה מתוך טוב־לב שאינו מחייב במאום ואינו טורח במאום.
בדעותיו ובהליכותיו היה פרוש מן הציבור ודבק בו כאחד. אוהב את ההתבודדות ומרבה ב"ישיבות". את מהלכו לא ישנה. דיקן ומחמיר בסדר ידקדק לבוא בשעה הקבועה, אם כי החברים רואים בקביעת־שעה מנהג שאינו חובה בבחינת מצוה ואין נוהגים כך; ילך לו בשעה הקבועה לו, אם כי החברים יעשו את הלילות לימים. הוא יבחין בין המוקדם למאוחר, יודע בינה לעתים על דרך הפשט ועל דרך הדרש. בדד ומכונס תוך עצמו יקשיב רב־קשב לדעות אחרים. מהרהר ביחידות ובטוח בעצמו, יכיר כי “בית־הכוח” הוא בתוך הציבור המקיפו. משמיע דעותיו כהלכות פסוקות יהגה כבוד וחבה למתנגדים בעלי־משקל, אף ינהג סבלנות לחולשות־דעת המתגלות מתוך כוונות כנות. כגושים עקורים יפלו דבריו. הסיתות והליטוש אינם ממדותיו. החציבה בלבד: אבני־גויל, ולא אבני־גזית; אך שלמות ומסודרות יפה מערכות מערכות, ריבועים ריבועים. הן ערוכות במשטר חמוּר פנימה במוח ובלב. בלי שרטוטים מתוכנים, בלי פתקאות ביד על ראשי־פרקים היו יורדים הדברים כדרבנות ומסמרות נטועים, קצרים, קצובים, צרופים, קב ונקי. בכובד־הראש שהיה נוהג בהם לא הובלעה בדיחות־הדעת. בשנאה לליצנות כנשק נגד יריבים לא החויר ההומור; הוא לא היה מחושב, אך התפרץ מעצמו כתולדה ישרה משורת־הגיונו. בדבריו היו יותר רעמים מברקים, אך מזמן לזמן היו מבקיעים לתומם גם הם. אלה היו הגצים המתמלטים מתחת הלמות פטיש ההגיון. אלה היו הברקים המתפרקים מהחשמל הטעון.
משנתו היתה ערוכה קוים ישרים כעצם ישוּתו. משנה־תורה, ולא תורה חדשה. הרדיפה אחרי חידושים לא היתה ממדותיו. לא הרבה לחדש לא מקוצר־יכולת כי אם מחוסר־צורך. חשבון עולמו היה מכוון כלפי פנים ולא כלפי חוץ. ההתהדרות היתה תועבת־נפשו, ההתנשאות וההתבלטות היו שנואות עליו אפילו במה שיש בו כמתת־הטבע. החידוש המעושה לא היה יכול איפוא לתת לו כלום. לסדר עולמו לא היה צורך בחידושי־הלכות. עולמו היה מקוּפל בממשות־החיים ולא בהפשטה. לבו הער היה מכוּון בעיקר למה למטה, מבלי להפנות למה למעלה. במרכז מחשבותיו עמדה תורת־המדות שבה יחיה האדם, ולא ספר־בראשית לדעת איך הוא נוצר. כבשונו של העולם התחתון החזיקו כבצבת ללא אפשרות לעמוד בסוד מעשי־מרכבה ולדרוש במופלא שבה ולחקור בנסתרותיהם. ותורת־המדות טעונה אך לימוד ושינון וזקוקה רק למקיימים. היא כתובה בתורת־מורשה, שנויה בנביאים, משולשה בכתובים, מרובעה במשנה ובמדרש ובהלכה ובאגדה. עליה אין להוסיף ובספירותיה אין מה לחדש. דור אחרון המרקיע שחקים על כנפי־טיסה עוד לא התרומם לגובה־מדותיה. ומשיגיה במחשבה טרם ישיגוה במעשיהם. גופי מצוותיה נושאים אתה את הנצח, כתובים באש שחורה על גבי אש לבנה. טעמי־המצוות הם יגיעות נבוכי־הזמן, ויגיעות־שוא. אלה הם נבוכי־הזמן המושאים מ"חכמת־יון" למיניה ולזמניה ולדורותיה. מורי־הנבוכים ראו בה מדעת פרחים ולא פירות; שלא מדעת נגררו בעצמם אחריהם ומריחותיהם הודהמו. אך הנבואה המאירה עינים במאור־נצח נושאת בעצם הוויתה את שלילת הפילוסופיה. הנגלה אינו צריך להעמקה. המצוי על פני השטח אינו זקוק לחתירה; הבהיר אינו טעון הארה; גלוי־עינים אינו מחפש משקפים; המובן שולל את ההסברה. הנבואה היא קובעת את הטוב והרע, הצדק והזדון, הישר והסלף, ואינה מעמידה את תחומיהם לויכוח. היא מזכירה עוון ואינה מתפלספת על טיבו. צוויה המוחלטים הם כמושכלות ראשונים בהנדסה היוצאים מגדר־ויכוח, אין להוכיחם ואינם זקוקים להוכחה. דברותיה נטועות ככוכבים, וכמוהם מזהירות לעד. שיבת־ציון היא שיבה למקור, חזרה לצור־המחצבת. היא תולדה הכרחית מבנין־אב עתיק. הפרובלימה היא בקיומה ולא בהכרה. טבעות בשלשלת המתנתקות בכוחות חוץ מן הטבע שתתחברנה בכוחות הטבועים בהן פנימה.
אף במשנת־העבודה גופה היו לו מדות וערכין משלו. הוא היה אחד הראשונים שהעמידו את גאולתנו ופדות־נפשנו על העבודה. אך יגיעותיו התרכזו בחיפוש נתיבות לקיומה למעשה ולא ביסוסה להלכה; באפשרויות קיומה, ולא בזכות־קיומה וטעמי־קיומה. ה"איכות" – דרכי־ה"איך", היתה העיקר ולא ה"מהות". במתפיסיקה אין למצוא את התשובה. בכלכלה רק עד כמה שהיא מחוברת לקרקע ומעורה במציאות חיינו המיוחדת, ואינה מעברה דרך זרמים שבספר כתוצרת־חוץ. תשובת ה"איך" היא החותכת בעצם דרך־התשובה שלנו מגלות לגאולה. אותה לא נמצא לא במשנות־ראשונים ולא במשנות־אחרונים, לא בספרות ולא בגניזות. היא תמצא רק במעשים ובמעללים מאחרי מחרשת מושך־הזרע ומתחת הפטיש היורד על הסדן, במעשה ולא במדרש. ולכן פרש מן הספר ומן ההגיון שבספר ועמד במערכות־החיים, והיה לתומו מורה לתועים בדרכי־החיים.
כתלמידו של אחד־העם עלה לדוכן. בדרכי רעיונותיו הלך, משיטת־הגיונו למד, חומר־סגנונו וצורת־בטויו היו לו למופת. כמוהו דבק במדות־הנבואה ובנצח מוסרה האמין. כמוהו ראה ב"תורה־שבלב" ארחות־החיים. הוא לא הגיע אליו בעושר הציוד הנרכש מאוצרות המחשבה האנושית. הוא היה דומה לו ברצון לחפש את האמת; הוא היה קרוב לו באומץ־הרוח לגלות ברבים את האמת. הוא עלה עליו במציאות האמת, – אותה האמת מארץ־ישראל שהיתה החותכת גורלנו.
התלמיד היה אחד מיחידי הראשונים שגלה את אשר לשוא חיפש הרב ברוב־התלבטות וברוב־דעת. בלי כלי־חתירה נרכשים מצא את המקור. בלי כבודה למדנית, בפשטות־השכל ובבהירות־הראיה. הראיה הערומה היא שעמדה לו. האספקלריות הרבות השאולות היו רק לחציצות. “סך־הכל” בחשבון־עולמנו שחשב אחד־העם מתח קו־התחום בין שתי השקפות והקים את המחיצות. חשבונות־העולם “בתשובת־העבודה” הצטרפו לסך־הכל אחר. צדק צדק תרדוף, או לא יהיה לך איפה ואיפה, אבן ואבן – הן דברות נצחיות. אך ב"לא יחדל אביון מקרב הארץ" דברה תורה בלשון בני־אדם חולפים, ולא מפי נצח הגבורה אשר לא ישקר. בכתוב זה אין לא משום תורה־שבמוח ולא משום תורה־שבלב. בועז כזכר לתפארת־קדומים רצוי לנו. אך כפאר עתידנו ומופת לדורות הבאים לא נוכל לראותו. דור דור ודורשיו, דור דור ומופתיו, תורה־שבלב העומדת על התפתחות.
על העבודה, החובה והתורה הועמד עולמנו המתחדש בבנינו. בעצם מצוות־העבודה לא היה משום חידוש. היא נתונה ועומדת מפי לילינבלום ב"משנת אלישע בן אבויה". ברורה המצוה ומפורש טעם־המצוה. על “אוצר המציאות, שהוא קנין כל העמל כולו העוסק בהכנתו ועל החובה המוטלה על כל אחד למלא בעבודה את הפחת שהוא מפחית והולך מאוצר המציאות בשביל שלא יתמוטט אותו האוצר”. “צדקיהו בבית הפקידות” הוא שיר־היחוד לעבודה. החידוש אינו אפילו בהעלאה במדרגה “כדת־עבודה”. משורר ההשכלה, ה"ארי־שבחבורה", נתן אותה עליונה אף על כתר־הנבואה ועל כתר־המלכות. הרעיון היה באוצר־הנשמות, זך בלי גוף ומושגי־גוף, והחידוש היה בלבוש־הגוף. החידוש היה לא בשנוי־הערכין בתפיסה מופשטה, כי אם בממשוּת־הבנין. אבן מאסו הבונים הראשונים היתה לראש־פנה לבני־העליה השניה. החידוש היה בהערכת כוחה כמטהרת־רוחות וכמפנה מכשולים. את נגעי־הישוב בקשו לראות בתופעות־לואי כאפטרופסות, כפקידות, כפגימות בשלימות קנין הפרט לרגל האריסות. את הצלת הישוב ראו בסילוק הגורמים האלה, ורק סבה אחת נעלמה מהעין: העדר העבודה, יסוד היסודות ועילת העילות. את התשובה על “סך־הכל” נתן יל"ג למפרע, כרואה לתוּמו מראשית אחרית, בתמונה המהלכת בחצי־לעגה השנונים אימה עלינו. את התשובה במעשים נתנו בני־העליה השניה, שיצאו חוצץ לכיבוש־העבודה.
אותו העלתה לדוכן התנועה בראשיתה המצער. מאחרי המעדר לקחה אותו ותעמידהו להיות לנושא־דברה ולמוכיח־בשער. הוא היה נאמן על חבריו ורצוי להם עד כדי הערצה. אך לא תמיד נאמן על עצמו ורצוי לעצמו. במפקד הכוחות ובגיוסם ראה את שליחותו; במתן־בטוי לכבדי־העט ש"הלוך בלאט למדם בקרם, גם דבר כן לא למדה לשונם, וכקרדם כבד יפלו דברם"; בשמירה חמוּרה וקפדנית על המבוטא, ביצירת כלי־בטוי טהורים, בנשיאת כלים. שליחי־החזון בעבודה צריכים להיות מגשימיו בחיים; מוכיחי מוסר־העבודה מקיימיה בגופם, ולא הפורשים, ואפילו הפורשים על כרחם על פי דיבור התנועה. א. ד. גורדון היה הקרוא לכך. אליו פנה בצר לו במקרים מסוימים. כי תורת־העבודה למעשה לא ירדה מאיזה הר־סיני; מאחרי המחרשה ובניר־המעדר עלתה; כוחה בריחות האדמה הצרורים בתוכה, ובזיעת־האפים שבה היא מקוימת. כוח זה כביר בכלי ראשון ואינו פועל יפה בהיותו מורק מכלי לכלי.
לבו לא היה שלם תמיד עם המחנה בדעות כאשר התנועה פרצה את תחומיה הצרים וגדלה; לא היה תמיד נוח ממעשי־המחנה ומטכסיסי מלחמותיו; הוא נשאר בתוכו נאמן בבריתו ושומר אהבתו אליו, ונאמן לעצמו. העבודה מכפרת על סטיות ויסורי־העבודה ממרקים גם חטאים. ומי צדיק ולא יחטא. ערכין עולים ויורדים בהרבה בחינות לא לפי משקלם המוחלט, כי אם לפי יקרת־מציאותם. הזהב ירד מערכו אם יתרבה כחול הים; והחול יעלה אם יצטמצם כזהב. והרצון לעבודה הוא יקר־המציאות בחיינו, ועוד יותר קיום־העבודה. היו לנו ארזי־לבנון אדירי־התורה, בעלי־תריסין במשנה ובגמרא, צדיקים וחסידים מוּמתים באהלי־תורה וביראה. אך בקדושה ובטהרה בלבד אין בית לעם נבנה. חוטבי־עצים ושואבי־מים, חוצבים בסלע ומכים בפטיש דרושים. ואלה הם יקרי־המציאות. היינו עם סגולה דרך קבלת־תורה. ושוב נהיה עם־סגולה בהטילנו על עצמנו את עול־העבודה. וכדי להגיד למושכים בעול את פשעיהם ולבית־העובד את חטאתו צריך להמצא תמיד במחיצתם.
הוא עצמו היה איש המפלגה. אך דעתו היתה נוחה עליו ונחלת־רוחו שפרה עליו במחיצת הכתה. למעשים ולמעללים דרוש מרחב; לשמירה על קו־הישר הסייג הצר. עינינו נשואות לבניני־מדות, למפעלי־מדות ולא לישיבה בפרישות בקדושה ובטהרה. ל"ו הצדיקים הם אולי מקיימי־עולם, אך לא מיסדי־עולם ובוניו. הבניה אפשרית בציבור ולא ביחידות. והפורש ממנו מקפח את חלקו בבנין. אך כיבוש עמדות ציבוריות אינו נעשה על טהרת־המוסר, ודרכיו אינן קו־הישר. החתירה לתכלית והשימוש באמצעים אינם היינו־הך. המפלגה המחפשת השתלטות והשפעה ולא הסתיגות בפרישות ובטהרה כפותה לטכסיסי־מלחמה. והטכסיסנות היתה שנואת־נפשו. אילו היה רואה בה גזרה מן הטבע לא היה אולי מהרהר אחרי מדותיה והיה מקבל את מרותה. אך הוא ראה בטכסיסנות התחכמות בני־אדם כהרבה מהתחכמויות המלאכותיות נגד הטבע, לקללה ולא לברכה להם. אלהים עשוהום ישר, והם מעקמים. התבונה הטהורה מלמדת אותם כי הקו הישר הוא הקצר ביותר, פקחותם המעשית מדיחה אותם למתיחת קוי־עקלתון בדרכי־חייהם. האמת כמו שהיא פוקחת עינים עצומות באור עצמה השקט בזיוו. וטכסיסנים רואים משום מה צורך להגביר את אור־הנצח בלהט זרקורי־צבעונים. היבואו להבליט בזרקורים את השמש ואפילו שמש־חורף קרה ולוטה עננים?…
בהתרוצצות בין נטיות־הלב ובין הכרת־החובה הכריעה החובה. לעמל באנו הנה. לעשית הישיגי עצמנו קנין־הרבים, ולא כגדר וסייג לשמירת־נפשנו בלבד. אך בהשלימו עם תכונות המפלגה בהרבה מארחותיה ונבלע בחייה ביקש להשאיר לעצמו נתיב־היחיד. את הדוכן הפובליציסטי נכסף לראות בלי רבב, בלי דופי בלי פתלתל, על טהרת המדות החמורות שלו. הוא השתוקק כל ימיו לראות במה, שמעליה תשמע האמת המונחה כיסוד בתנועת העבודה בצורתה כהויתה ללא תערובת טכסיסנות. במבחן־אש צרופה כזה יכולה לעמוד כתה. במלחמות מפלגה תמיד תתערב אש זרה. העמידה על הדוכן במערכות־הרוח לא הניחה את דעתו ופרש כמעט כולו למערכות־המעשה.
איד־עמנו קבץ לפני שלושים שנה מתי־מספר לאכסניה אחת. מתפוצות שונות התגלגלו, מחומר שונה קורצו, מאוצרות־מחשבה שונים שאבו. הם היו נבדלים בתכונות־מזגם, בהלך־רוחם, בנטיות־טעמם, בסגנון־חייהם, ובסגנון־כתיבתם. אך הם היו מאוחדים באהבה אחת ובשנאה אחת, – באהבת־הבנין ובשנאת־הדיבור. פניהם היו מופנים כלפי עצמם, ולא כלפי־חוץ, כלפי מצפונם ולא כלפי “מה־יאמרו”. הם נמשכו אחרי שאננות־ההתבודדות וברחו מרעש־ההתקהלות. בגזרת־הבנין הועמדו מתוך שבירת־רצון על דוכנים שונים, אף יסור יסרום ההכרח, את הנחבאים אל הכלים, להתראות בסנוורי אוּרי־הפומביות. הם היו נערצים איש על רעהו גם כשלא היתה ביניהם קרבת־נפש. בעין יפה ראה האחד ברעהו את היפוכו. הבינו איש לרעהו גם בהיותם מחולקים בתפיסותיהם. במערכות נפרדות התאבקו, בספירות מחשבה שונות הגו, ברשויות־בנין שונות פעלו ובאמות־בנין שונות החזיקו. אך כלפי נקודה אחת היו מופנים כאילו מאליהם פניהם ומכוּונים מעשיהם. גם מבלי הוָעד כוּונו לעצם התכלית. אף מבלי הפגש שלטה בהם הרגשה אחת. כאילו – גלי־אויר הוליכו מאחד לרעהו דרך המרחקים את הקולות המתהלכים בלבם פנימה: הקולות – העפל ובנה! כאילו בטלויזיה ראה כל אחד מהמרחק בהרהורי לב השני בדרכי־הבניה. החיים הפרטיים עמדו מחוץ למעגל־שיתופם; כל אחד לפי דרכו התאכזר להם, בוטלו ונמוגו בדאגות־הכלל. דבריהם נאמרו לשעה, ואין בהם לא לפי תוכם ולא לפי צורתם משום הקיים לדורות. אך נושאי מעיניהם היו דבקים בנצח, בנצח־ישראל, ויש בהם משום השארת־הנפש; ובגלגולי־צורות ותכנים יעברו בתקומת־עמנו מדור לדור. הם היו נפש אחת במסכת יצירה אחת, לוהטת בשלהבות־תמיד רבות־גיוון, מרוקמים ברקמה אחת רבת־צבעים. אחד אחרי אחד נקרעו מתוך מסכת זו, מסכת פני דור העליה השניה והדרה. אחד אחד נקרעו: בעודם באבם, בעצם־כוחם, בערוב־ימיהם. אך אף אחד לא הלך בקצו. כולם במעלת־הבנין, האנך ביד, שיר־המעלות על שפתותיהם, האספקלריה הצופה למרחקי הדורות נגד עיניהם. יחידים־שרידים נשארו עוד אחוזים תוך הרקמה בריסוק־אבריה, קרועים כאילו מעצמם ומרוסקים תוך עצמם. אכן בלי עתה נתפרדה החבילה ובעצם גידולה. בלב קרוע ומרותח יעמוד מי שנמצא בקרבתם שחוח תחת כובד זכר פעליהם. אבל יעמוד ביגונו על קבר הידיד והחבר, בונה האכסניה הראשונה להוגי־הגות העליה השניה, – זאת האכסניה המרוקנה כאחת מבוניה ומראשוני בניה.
חייו היו שלשלת־פעולות רבת־חוליות. הן פתחו חרצובות לרבים, ואת רוחו כבלו, הן ירדו כגשמי־רצון על שדות רבים, ולו עלו בשבירת־רצון. החובה היתה גוזרת, והוא היה מקיים, בהירות־מוחו, פשטות שכלו, יושר־הגיונו, קלות־תפיסתו, עומק־ניתוחו עמדו לו גם ברשויות־החומר. אף בהן הגדיל עשות מאלה הקרואים לכך ע"פ אומנותם. אף מפעלי־החולין בארץ אינם נוצרים אלא דרך רצונות־קודש והחומר העכור אינו גדל אלא בתוקף הנאצל. לעוברי־דרכים מספיקה טכניקה, לכובשי־דרכים ומפלסיהם מכריעים האהבה והרחמים. ה"אזור הצפוני", כבנקים ומוסדות־כלכלה, יקפאו בארץ בלי שלהבת אנשי־המדות, אשר להט נשמתם יתמזג בקור־שכלם, והדפת־שלהבתם תעויין בישוב־דעתם. אך לפי מוצא־מזגו היה שייך לאזור־החום. לפי שורש־נשמתו, הלך־רוחו, נטיות־לבו היה שייך כלו לספירות־הרוח המתוחמות באזור קו־המשוה. ספירת יצירתו הטבעית היתה בשידוד מערכות־הרוח הבנויות זויות ישרות ובקוי־הישר נמתחות. הוא נוצר להיות הוגה־הגות, מורה לרבים ומוכיח בשער. מתנות־הטבע המענקות לו לא מצאו בפרשות־חייו את מלוא תיכונן, וכוחות־נפשו לא באו לשלימות גילויים. מעשיו הרבים מפוזרים בהרבה ממערכות־חיינו, קבועים ובולטים ביחוד־דמותם, ועוד יותר מובלעים במעשי־אחרים ומגולגלים בדמויות נעלמות. אך את אשר יכול היה לתת ע"פ עושר־רוחו וברזל־רצונו הוביל אתו ללא עתו אלי קבר. ו"האיש עד יום אחרון לא נואש מרחמים ונפשו הוחילה, ולבבו התפלל, התפלל וימת באמצע התפילה"…
רחובות, אייר תרצ"ז
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.