הבריחה מחומות הכרך האטומות ומשאון המון רב והשאיפה למרחב-השדה ולשלות-הכפר יצרו את ערי-הגנים הממשיות בעולם הגדול. ענוי-הבדידות במשכנות-שדה מפוזרים והעריגה למעט מצפיפות העיר ושאונה הולידו את ערי-הגנים הדמיוניות בעולמנו אנו. נקודות-מוצא שונות ביסודן ונקודות-שאיפה מבדלות במקורן יכלות לשאת עליהן שם אחד, אבל בריאה אחת לא תברא מהן. “הם ואנחנו” – כל אחד ילך לו איפוא במסלולו הקבוע. הם ילכו ממרחב למרחב, הלך ודלל את השורות הדלילות עד הגיעם למרחב שבכפר. ואנחנו נזרע “גידולי-בינים” בתוך השורות המרווחות, נעלה קומה על קומה ונוסיף חדר על חדר ואגף על אגף עד אשר בית יגיע בבית, חנות בחנות וחלון בחלון; והכל הטמיר פנימה יהיה שקוף לעין כל – “תיבת זכוכית” עם קנים תחתיים, שניים ושלישיים; דוגמת תל-אביב המעטירה…
אחרת אין לראות את אורח הצמיחה של “משכנות-השדה” שלנו. גידולי-קרקע הן ערי-הגנים האחרות; החיים הכלכליים הממשיים הביאו אותן לעולם, ובממשיות תקועים עמוק שרשיהן. גידולי השלחן-הירוק הן ערי- הירק שלנו; מוחות חריפים דגרו תכניות והמליטו אותן בצורות ביצים או חזו באותות השמים והורידום בדמות דסקוסי שמשות, חרמשי ירח וקצוות ככבים. סימטריה נפלאה על גבי הניר, ו"יציאת דופן" איומה בחיים…
מסביב למרכזי-תעשיה גדולים הולכים ונטעים בימינו אלה משכנות-שדה לפועלים, על החרושת פרנסתם ועל השדה מנוחתם. גורמי-התוצרת הם הקובעים איפוא את מקום המשכנות האלה ולא מרחב-השדה סתם. הגורמים האלה קבועים ברובם מהטבע: אוצרות הקרקע, נהרות, אגמים חבור-דרכים טבעי. התפתחות התעשיה המעסיקה, לפעמים, רבבות אנשים מולידה גם את הכרך בעקבותיה ואת האוכלוסים הצפופים. האדמה עולה במחירה עד גובה לא ישוער, הדירות הולכות ומתיקרות. באין יד הפועל משגת לשכור דירה מרווחה יורד הוא למרתפים אפלים ונדחק לסמטאות צרות ללא אויר, ללא קרן-שמש וללא אמת-ירק. כשרון-העבודה של הפועל המושך בעול קשה הולך ויורד מטה מטה ורגזו הולך וגדל מעלה מעלה. שדה-החכוכים בין הקפיטל והעבודה הולכת ומרחיבה את גבולותיה וההתמרמרות העצורה מתפרצת כלבת-אש שוממה. לקפיטל אין חשבון להקשיח את לבו מ"מכשירי עבודתו" הנפחתים בלי עתם להפסדו; ל"מכשיר" עצמו אין טעם להאבד בעניו בצפיה וביחול ל"יום הדין" למעניו וליום הגדול לו שיביא לו פדות בעתיד רב-המרחק. והנה פתרון-ארעי רצוי לשני הכחות המתנגשים למצא מרגעה ידועה; ובשורה ראשונה בא שפור תנאי הדירות.
בכרכים מגרש לא יסולה בפז. בתי החרושת רוכשים להם איפוא בסכומים קטנים בערך שטחים רחבים במרחבי-השדה. חמרי-בנין ג"כ אינם עולים כמו בכרך; שכר-העבודה הוא בזול. יש אפשרות לבנות שכונות-שדה שלמות במרחק לא גדול ממרכז-התעשיה עצמו, שאליו קשורים יושבי השכונות האלה. לכל אחד יש נוה-שאנן עם מגרש קטן למעט ירק, לעצי-פרי ולעצי-נוי. בשבתות ובמועדים, בין-השמשות בימי-חול יוכל אבי-המשפחה להתעסק ב"עבודת-האדמה"; אחרי עבדו יום שלם בין כתלי בית-החרושת הסגורים מחליף הוא כח באויר מרחב-השדה. בימות-החול מטפלים בגן בני-המשפחה. אין מגרש זה משמש כמקור-הכנסה עיקרי; הירק משמש כמחיה נוספת. ובעיקר: להרחבת-דעת ידועה, להרגשה מעט מזעיר מטעם “בעלות”. מרחק המקום אינו פוגם. הקיטור והחשמל מקרבים את המרחקים ומעבירים ב"קפיצות-הדרך". לבית חרושת גדול יש לו די משלו מכחות אלה, בכדי להשתמש בהם להסיע רכבות-מסע המובילות בבקר ובערב את פועליו למחוז-חפצם; הממשלה השוקדת לתקנת-המדינה ודואגת לשלום-ביתה מוסיפה משלה. חבור-דרכים מתוקן הוא בכלל תנאי-ראשון להצלחת כל תעשיה; ומפעלי-תעשיה אינם מתחברים לנקודות ידועות בלי רשת-דרכים מתוקנה ומבטחה מראש, לא בשל הסעת הפועלים, כי אם בשל העברת תבואות התעשיה לתעודתן, אמצעי-ההובלה המיועדים לפועלים אינם יכלים איפוא להחשב כהוצאה יתרה המכבידה במשאה על המשק.
משכנות-שדה כאלה יכלים להתפתח גם מסביב למטרופולין אחרים: מטרופולין של מסחר או מרכזים מדיניים. המסחר הולך וגדל והוא כובש את הכל בכרך. הבנינים דרושים לחנויות, מחסנים, בנקים, משרדים, בתי-פקידות. בתי-הממשלה הרבים תופסים את שלהם (בארצות-הברית הממשלה יוצרת לה מרכזים מיוחדים ומתרחקת ממרכזי התעשיה והמסחר). עשירים יכלים עוד למצא להם דירה מרווחה; אבל אנשים בעלי אמצעים מצומצמים באין לאל ידם לשלם מחירים גבוהים בעד שכר-דירה, כאשר ישלמו בתי-מסחר, עוזבים הם את מרכז הכרך וקובעים להם את משכנותיהם בהיקף. כל הערים הממודנות יש להן מושב מסחרי צפוף-האוכלסים במרכזן ומשכנות-שאננים מפוזרים בהיקפן. חברות פרטיות או הממשלה דואגות לסדור חבור-דרכים טוב בין המרכז והיקפו לקרב את המרחקים. לכל המשכנות מסוג זה יש ערך היגיני, חברותי, אבל לא ערך כלכלי כשהם לעצמם; מקורות-המחיה הם במרכז ולא בהיקף. על כל פנים אין להם שום שיכות ושום נגיעה לחקלאות או לאחד מענפיה בשל מעט הירק הסוכך עליהם.
בסביבות מרכזי-תעשיה או כרכים אחרים יכלות להוָצר ערי-גנים שעל פרי השדה פרנסת תושביהן. בכרכים מתרכזת תמיד “הרבבה העליונה” שיש לה צרכי-מותרות מיוחדים בכל אורחות-חייה; ובעדם משלמת היא גם מחירים מיוחדים יוצאים מגדר הרגיל. המשקים החקלאיים הנמצאים בהיקף ובמרחק רב מהכרך אינם יכלים להמציא לא חלב טרי, לא תבואות-חלב טריות, לא פירות-בכורים מיוחדים הגדלים מתוך כפיה בחממות, תחת זכוכית, ועולים על השלחן לפני העונה הקבועה מהטבע. קרוב למרכז הנהנים רבי-היכולת ומרובי-הצרכים נוצרים איפוא משקים זעירים המתמחים בעשית “גידולי-כפיה”: גידולי נוי כמו פרחים משופרים או גידולי-מאכל ענוגים. המשקים האלה עומדים ביחוד על עבודת ידים אנטנסיבית, ולכן שטח אדמתם מגבל מאד. בהיותם סמוכים לעיר, עולה השטח במחיר גבוה, ואין חשבון לנצלו לחקלאות רחבה. בהיות השטח זעיר לובשת החקלאות בסביבות כאלה צורת גנים, וכל המושב אינו יכל לקבל צורת כפר, באשר אחוזה נוגעת באחוזה, אלא צורת עיר-גנים.
הכרך הוא בית-הקבול הטבעי לפירות הגנים הנמצאים בקרבתו, והנהו גם הכח המפרה בבחינה ידועה והמגביר את תנובת האדמה להוציא פירות אלה. הגברת תנובת האדמה פירושה – זבול. והזבול כרוך בהחזקת מקנה. לא כל משק יכל להחזיק מקנה רב, לפי תנאיו הטבעיים או הכלכליים. ואף המקנה אינו יכל תמיד להשביע את האדמה. המשק העומד על דגן, סלק סוכר ותפוחי-אדמה מוציא החוצה הרבה מחיל האדמה הגנוז בפירות הנמכרים מבלי להשיב גזלה זו, באותה מתכנת, בדמות חמרי-ההזנה המושטים למקנה והמתגלגלים לאדמה בצורת זבל. במאזן ההוצאה מהאדמה וההכנסה יש תמיד גרעון, בקחתנו ממנו יותר מאשר נשיב לה, ושווי-המשקל הנרצה פגוע. לא כן המשקים הזעירים הסמוכים לכרכים. יש אשפה, פסלת, זבל לרוב. הזבלים האלה בהיותם כבדים במשקל יכלים להנות רק משקים הנמצאים במרחק קל ממקום-הטעינה. מעבר למרחק זה אין חשבון להעבירם. כרכים מתוקנים בשטות הביוּב שלהם שולחים על פני השדות הקרובים את כל מי-השופכים על אשפתם ודמנם. “שדות-הזלוף” בסביבות ברלין מצטינות בתנובתן המיוחדה היונקת מצנורות-השפע של הכרך; שטחים עצומים מזדבלים מצנורות אלה. משקים אחרים אינם יכלים ליהנות משפע זבל כזה, ולכן אינם יכלים להתחרות עם משקי-הגנים האלה; וככה זכו מהטבע במונופוליון כפול: בקרבת השוק למכירת הפירות ובעצמת-תנובה מיוחדה לעשיתם.
יש איפוא תנאים קודמים לעשית ערי-גנים, תנאים קבועים מהטבע מימי-בראשית או נבראים ממפעלי בני-אדם, אבל מפעלים קיימים ועומדים. מרכזי-תעשיה דורשים גורמי-טבע מיוחדים להתפתחותם, הכרך דורש קרקע פורה לצמיחתו לפי דרכו. לנו אין לא כרכים בעין ולא מרכזי-תעשיה בעין; לפי שעה אינם אפילו בהשערה; אין איש יכול לאמר איפה ינטה הקו למבנה התעשיה. מה טעם איפוא לכל תנועת ערי-הגנים ונוות-השאננים שלנו על גבי הניר, ואיזו דמות תהיה להם כשיתגשמו בחיים, לא דמות-נוי כי אם דמות כלכלית. מה בצע בהיקף, אם המרכז חסר?..
ירושלים, בירת קדשנו, היא עיר הצרכנים בלי כח תצרכת ואין לה תקוה להיות מרכז-תוצרת, אם לא יתגלו במעבה אדמתה אוצרות שלא שערום; בתעשית תשמישי קדושה לא נרחיק לכת ולא נרבה בה את האוכלוסין. הטבע חנן אותה בסגולות מיוחדות: יושבת היא על הרים, והרים מסביב לה. סגולה משלשת בימי-קדם: מבצר בפני אויב, מעוז בפני מחלות ומשגב בחקלאות הקדומה שלא ידעה את המכונה ואת מהירותה לא הכירה ותהי דבקה באת ובמעדר. הסגולות הראשונות ירדו מערכן הראשון: יש תריסים אחרים בפני אויבים ומחלות; והאחרונה במקום יתרון נעשתה למכשול-קבע. החקלאות הממודנה כרוכה במכשירי-עבודה כבדים ומהירי-תנועה כאחד, ואין כחם אלא על פני המישור רחב הידים, ואין להם שליטה בהרים; ועובד-האדמה בן-הדור כרוך אחרי המכשירים האלה ואין לו נטיה להמירם באת ובמעדר, אף נשא הוא בכנפי הזמן ואין לו נטיה להדבק בעבודות זחלניות. אדמת ההרים אינה עמוקה, וחילה אינו רב כאדמת המישור, המתחילה להשתרע מעבר ל"שער העמק", מהלך שעה באוטו מירושלים. וככל אשר תוסיף להתקרב אל החוף, כן יגדל פריונה. מערכת ביוב אין עוד בירושלים, וכאשר תהיה אין מישור להפכו ל"שדות-זלוף"; בעמק הצר שישנו שם כבר זכה כפר השלוח המגדל ירקות-בכורים – “שדות-זלוף” לפי דרכן, אשר הטבע הציב להן את גבולותיו ואין להסיגם.
אין אדמת-מספא בכל סביבת ירושלים. אין תלתן, אין בקיה, תירס, סלק ודלעת. המינים האלה מצליחים שם כ"באי-כח" בגן-בוטני אבל לא במשק כלכלי. אפילו הדגן אינו בא בחשבון, שגם הוא נחוץ להחזקת מקנה בקש המשמש לרפוד ובתבן למאכל. מחלבות ירושלים אינן מתקימות על תוצרת המשק, כי אם קונות את כל המספא ממשקי-חוץ – המספא מובא מהשפלה! הפרות המתהלכות לרוח היום בין סלעי העיר, ליד חורבות ר' שמעון הצדיק או בשכונת הבוכרים, הן “עירוניות”; ואלה הרועות בשדות מוצא או דילב הן בבחינת “קיטניות”; זהו כל ההבדל; הצד השוה שביניהן שכלן מזונותיהן באים ממרחקים ידועים. ל"עירוניות" יש עוד יתרון כלכלי ידוע, באשר מקמצים בהוצאות על הובלת החלב. אולם הובלת תבן, חציר, סלק וכיוצא עולה בהוצאות גדולות לאין ערך מאשר הובלת החלב; הובלת המזונות האלה מהשפלה אל המחלבות העירוניות מגדילה איפוא את ההוצאות. מלבד זה תנובת הפרה ה"כפרית" החיה בשדה ממש גדולה היא מתנובת הפרה העירונית או ה"גננית", מפני שהירק הנתן לפרה ביד רחבה והגדל בשפע הוא המגביר את כמות החלב, ולא זה הנתן כקנוח-סעודה וכ"אפיקומן". בסביבות ירושלים לוחכת הפרה רק דשא הסלעים הזעום. ביום שההצעה של משקי-החלב תעלה על הדרושה יוכלו עוד להחזיק מעמד משקי השלחין ומשקי השפלה, באשר להם תהיה האפשרות להוריד את מחיר החלב והראשונים בנופלים יהיו משקי ערי -גנים אשר מסביב לירושלים.
גם ביתר תבואות הגן ופרי העץ נבדלת סביבת ירושלים לרעה ולא לטובה. הכפרים בשפלה יכלים להמציא ירקות ופירות במחירים יותר נמוכים מאשר הכפרים מסביב ירושלים; אדמת השפלה והשרון יבוליה גדולים בכל מאשר אדמת ההרים, והוצאות העבוד הן יותר קטנות במישור. כרמי ראשון ורחובות מכניסים יותר ענבים לדונם מאשר כרמי מוצא, והעבוד הוא פשוט: הישר מחליקה המחרשה והולך הקולטיבטור, בלי קפיצות ודילוגים הכרוכים במעלות ובמורדות של דרגות ההרים. כי רק חברון היושבת על הר גבוה יש לה מהטבע המונופוליון על ענפים אפילים, ולא הכפרים היושבים במורד הרי יהודה לצד השפלה. והענבים הם הפירות היחידים בין יתר פרי-העץ שיש להם עוד ערך מיוחד בשוק אם אפילים הם או בכירים.
ירושלים הרים סביב לה; ויפו, הכרך השני, חולות-הים. האדמות המיועדות לערי-הגנים הן לקויות מהטבע בתנובתן. ההשבחות וההכשרות הרבות תעלינה בסכומים גדולים, אבל את חיל האדמה לא יגבירו הרבה. ואדמת חול-החומר, או אדמת החומר, או אדמת החומר ואדמת השפלה הנמצאות מיפו מהלך שעה ברגל או מהלך שעה בעגלה או באוטו עולות בטיבן לאין ערך על האדמה המחוברה ליפו מרוחות שונות – האדמה הבאה בעיקר בחשבון בשבילנו.
האדמה “הרחוקה” מהכרכים שלנו עולה פי כמה בכח תנובתה על זו “הקרובה” להם. אולם המושגים קרוב ורחוק אינם קבועים ועומדים, אלא משתנים עם רוחות-הזמן. החשמל והקיטור מקרבים את המרחקים. בסביבת לונדון, פריז, ברלין וניו-יורק נכנסים כל שטחי-האדמה הנמצאים ברדיוס של מאה וחמשים או מאתים קילומטר. בשעתים מגיעה רכבת רגילה מערי- השדה ומהכפרים למטרופולין – מרכז הקניה. ובשתי שעות אין החלב הנשלח ממרכז-התוצרת מחמיץ, אין הירקות נכמשים, אין הפרחים נובלים ואין העלים נושרים. הפרש הוצאות ההובלה על תבואות השדה, הנשלחות מכפרים הנמצאים מהלך חצי-שעה ממקום הקניה או שעתים, אינו גדול ואינו מכריע בקביעת המחירים ובמלחמת ההתחרות. במרחקים קלים כאלה הכח המכריע היחידי היא תנובת האדמה וחיל עובדיה.
כל זמן שאמצעי-החבור בארץ היו החמור והגמל או אפילו העגלה היה יתרון ידוע לכפרים סמוכים לירושלים. ממוצא הגיעו ירושלימה בשעה, והירקות והחלב ויתר פירות בלתי-שמורים הגיעו לשוק בבקר השכם. כפרי השפלה יכלו להמציא את תבואותיהם רק בשעה מאוחרה, כי מהלך 8 שעות הפסיק ביניהם. גם הרכבת לא קצרה בהחלט את המרחק, בהיותה יוצאת ובאה בשעות קבועות, שלא תמיד מתאימות הן לצרכי המשקים החקלאיים הנמצאים ליד תחנות מסלות-הברזל. עם התפתחות האוטומובילים נמוגו בכלל כל המרחקים בארץ הקטנה הלזו. מקרית-ענבים ומוצא מהלך חצי- שעה לירושלים, מבן-שמן וראשון שעה וחצי. עם הנץ-החמה יכלים גם המשקים האחרונים להמציא את תבואות אדמתם ובהמתם לשוקי הבירה; ועודף ההוצאה על הובלתן במה נחשב הוא לעומת יתרונות התוצרת הכרוכים באדמות הרחוקות העולות בתנובתן פי כמה על האדמות הסמוכות לכרכים שלנו. והוא הדין סביבות יפו. למקוה-ישראל ולשרונה אין יתרון רב בקרבתן ליפו על בן-שמן הנמצאת מהלך-שעה באוטו. הכח-המכריע יהיה תמיד לא לקירוב-המקום כי אם לאדמה אשר תתן יבולים גדולים ולפרה אשר תתן חלב הרבה; לשטות-העבוד והזבול, למחזור-הזרעים המתוקן, לזמני-הזריעה המתאימים; לשטת ההזנה הנהוגה ברפת, לטפול בפרות, להשבחת-הגזע. “שדות זלוף” אינן עוד בסביבות יפו. האשפה המובאה מהעיר יש לה ערך ידוע, אבל לא גדול כל-כך. כל משק הסמוך לכפר משיג זבל עתיק יותר טוב ויותר נקי מאשר הזבל המובא מהעיר המכיל שברי כלים ופחים ופסלת המלכלכים את השדות. גורל היבולים נחתך איפוא מזבל הנוצר בתחומי המשק, לאמר ממספר גלגלות המקנה שהמשק מחזיק, ולא מדומן חוצות העיר.
אין לראות איפוא את מוצא ואת קרית-ענבים היושבות על הרים כזוכות מן הטבע בקרבתן לירושלים ואת מושבות-יהודה כרחוקות. הן, הן הנמצאות בקצהו הראשון של הרדיוס הנמשך מהכרך, ואפילו לא באמצעו; קצה הרדיוס הזה, אם נקח את ירושלים כמרכז הקניה, תהיה מטולה צפונה ורפיח דרומה – גבולות הארץ! עם תיקון הדרכים ימצאו איפוא כל גבולותינו ברדיוס הכרכים שלנו; וההיקף הרחב יתחיל מעבר לגבולות.
המרחק אינו מרחק והקרבה אינה קרבה. ואף גודל השטח הקצוב למשק-גן רב הוא ל"קיטני" וזעום הוא למקור-פרנסה. האיש העסוק כל היום במלאכה, באומנות חפשית אינו יכל לעבד כלאחר יד בין-השמשות דונמים אחדים אדמה, ולטפל עוד בפרה; בני איש כזה עסוקים כל היום בלימוד בבית-הספר, בהכנת שעורים ובשעות החופש בכדור-רגל ובסוגי ספורט אחרים. כמקור-מחיה אין שטחי-זרת מספיקים, פרה בלבד דורשת עשרה דונם למחיתה; כדי שהחלב יהיה מצוי בכל ימות השנה דרושות שתי פרות או שטח של עשרים דונם אדמה.
אם נאחז בשטחים מעשרים דונם ומעלה אנו מתקרבים למשקי חקלאות ממש; אנו מיסדים מושבות ולא ערי-גנים. אם נאחז בשטחים הקטנים אנו יוצרים “חנונות” חדשה; צחה, זכה מלאתי-אויר וריחות-שדה, אבל – חנונות; המוכר עורות הנהו חנוני, והמוכר נעלים חנוני הנהו. מה יתרון לנושא-ונותן בחלב קנוי על זה המחזיק בעצמו פרה, אם את כל מזונותיה צריך הוא לקנות ממקורות חוץ. מה הבדל בין קונה ירקות ומוכרם בשוק כמו שהם ובין זה השם אותם בקופסאות ומוכרם כבושים? החלב המוצא ממשקינו החקלאיים הנהו תוצרת-בית מתחילת בריתו; הנהו פרי האדמה הנעבדת בידינו ממש; המספוא הזרוע בידינו נהפך לחלב. החלב שיזוב מערי-הגנים הנהו רק מטמורפוזה – גלגול של תוצרת זרה! חלב זה הנהו פרי עבודה לא לנו. כמקור-פרנסה איננו יכלים לאסר עליו לבא בקהל; אינו ראשון ואינו אחרון לנו. כמקור-פרנסה יהיה אולי בן-התחרות עם חלב משקינו. אנו מגדלים עוד פול בהפסד, כרשינה בהפסד, גם דגן בהפסד; תבואות משקינו, וגם גידולי-מספוא בכלל, עדיין עמוסות משא לעיפה מתוך חוסר תנאים רצויים, חוסר הכשרה נכונה. והפול והכרשינה והתבן שיקנו ע"י בעלי משקי ערי-הגנים יבאו ממקורות זולים; משקינו יצאו בהפסד ידוע וערי-הגנים בשכר. אבל הריוח הזה הנהו ברובו ריוח של מתוכים, אנשי-בינים. זהו מסחר ולא חקלאות. הכסף המוצא מאתנו להספקת צרכינו אינו חוזר איפוא למקורו במרוצה קצובה; אלא הולך הוא למקורות אחרים, לא בדרך-המלך, אלא באורח עקלתון ובצורת גלגולים שונים. אל נדבר איפוא על יצירת ערכין כלכליים חדשים, נקודות-אחיזה חדשות, שחרור מלחץ-חוץ כלכלה לאומית פנימית. אל נדבר על חיזוק החקלאות במקום שאנו רק גורמים להתיש את כחה; כי המשקים הקונים מספא-חוץ במחירים זולים ומוציאים מספא זה מיד ליד בצורת חלב הם מתחרים במשקים החקלאיים שלנו הנלחמים מלחמת-קיום נוראה בהוציאם בידי בעליהם עצמם את המספא מהאדמה העומדת עוד במריה לבלי הענות לעובדה; ההתחרות הזאת אינה נבדלת מהתחרות עבודה זולה בעבודה שלנו. ישנם גם סוחרים הקונים בעונות הרביעה חלב זול המתחרה בנו ומעבדים אותו לחמאה המתחרה בשלנו, ואינם מתבישים להכריז על תוצרת-בית! תוצרת “המתכשרת” כהרף-עין אך ורק – במגע יד יהודי…
* * * * *
ערי-ירק בדמות חדשה ומחודשה, הבאות להגיה את השגיאות שנעשו בבנין תל-אביב והשמות לפניהן תעודה להכניס טוב טעם, שפור-חצוני, “מקוריות-הסגנון” בבניה, – ערים כאלה שיכות לממלכת האמנות הטהורה ולא לכלכלה הלאומית. שאיפות כאלה כשהן לעצמן הן רמות ונאות, אבל לא עליהן חולים אנו כיום הזה, ולא עליהן עלינו להוציא את פרוטותינו האחרונות. אם יש הון פרטי הנוטה חבה למפעלי-נוי אלה – הנה כל הדרכים פתוחות לפניו; בפני ההון הלאומי עומדות תעודות אחרות. רעבים אנו ללחם קלוקל כעם הנושא את נפשו לתחיה ולתקומה. בתוהו לא דרך מחפשים אנו אחרי מקורות-כלכלה בטוחים, שישמשו כבסיס להתישבות רחבה. באויר, בשמש, בתכלת, בירק אין מחסור לנו לא רק בתל-אביב הקימת כי אפילו בחוצות צפת וברחובות ירושלים. ומקורות-כלכלה לא תהיינה לערי-הגנים אשר תבנינה, בין אם ינטה הקו מחוץ לחומות ירושלים, בין אם יעבור על חולות ים יפו ובין אם יתפתל במורד צלעות הכרמל. בראשית הבריאה – המרכז הכלכלי, אחריו נמתח מעגל ההיקף הרחב המתפרנס ממרכז זה החותך חיים לכל עובד. על אויר אין לחיות אפילו אם זקוק ומזוקק הוא שבעתים, ורוח-שפיים יוכל לכל היותר לספק חומר לשירה, ולא לחם לעובד. המרכז המוציא לחם מהאדמה איננו בסביבת כרכינו. כאשר נגלה מחצבים ומכרות. לא נבנה שם כרכים צפופים, כי אם ערי-גנים ממודנות בתכלית החידוש. אבל האדמה עדיין לא פערה את פיה לגלות לנו את מצפונותיה. אי-אפשר איפוא לנעוץ סתם כמלאך גבריאל קנה בים החולות ובים הסלעים, להעלות שרטון ולבנות כרכים, ולהקיפם ערי-גנים. ואם תנטענה הלא נבל תבלנה כלעומת שפרחו. באין הגורמים הטבעיים להחזיקן ולכלכלן.
כל מושבותינו, הקימות והעתידות להבנות, הן ערי-גנינו וכפרינו כאחד. אין שאלת המרחקים כבר עכשיו בפני רבות מהן, ועם תיקון אמצעי-החיבור לא תעמוד אף בפני אחת מהן. כלן נמצאות לאורך הרדיוס של כרכינו, כביכול, אחת היא אם בראשיתו, באמצעיתו או בקצהו, תעודת הקפיטל הלאומי שלנו היא: יצירות שלמות ברוחן וביסודן, ולא בריאת “כויים” ו"אנדרוגינוסים". עיר-הגנים המתארה היא בריה חצאית: לא עיר ולא כפר. עלינו לברוא את החקלאות השלמה. למושבותינו באשר הן שם ולכלכלה הלאומית שלנו יש תקנה אחת: יצירת המשק הביתי במקום שאינו, שכלולו השלם במקום שישנו: בעודף התבוּאות של משק-הבית ובברכתו אפשר יהיה עוד במשך הרבה שנים לספק את צרכי כרכינו וערינו בכל ומכל: מפרחי-מותרות עד צרכי אוכל הכרחיים, ובמחירים נמוכים שוים לכל נפש. בתחומי המשקים החקלאיים שלנו ולא מחוצה להם עלינו לטעת גם גני-הירק" שישמשו לנוי ולמקור-מחיה כאחד; הגנים האלה גם שרשיהם, גם נופם כלם ברשותנו וניזונים ממעשי-ידינו. גני “ערי-הגנים” המשערות – שרשיהם יהיו תקועים באדמה לא לנו ובעבודה לא לנו, ורק נופם יהיה לתרמית-עיניים ולחזון-תעתועים לסוכך על “תוצרת לאומית”, שכלה זרה היא ביסודה; עטרת-תפארת לעוברי-אורח, ושברון-לב לנו ולבאים אחרינו…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות