נאום הפתיחה לקונגרס החמישי / בנימין זאב הרצל
חברי הקונגרס הנכבדים!
הננו מתאספים בשנה זו בפעם החמישית – בפעם הרביעית בבזיל – במקום, שמביטים על תנועתנו ברצון, אשר עליו אנו מכירים תודה נאמנה. ראוי גם כן להאמר, כי מדת הכנסת-אורחים ביחס אל תנועה, הרוצה להקל מצב של עֹני, עוד הגדילה תפארתה הישנה של העיר הזאת.
כבר חלפו למחצה דברים שהיו קשים לנו, ואחרים הושגו למחצה. אבל הרשוני להביע שמחתי קֹדם כּל על דבר אחד: כי שוב מזדמנים אנו באמון-רוח למקום אחד וכי לא נתקררה במשך השנים התלהבותנו למטרה יפה. המות לקח מאתנו אי-אלו אנשים טובים. זקנה, מחלת-הגוף וחובות התלויות במשלח-יד עצרו בעד אחרים מבּא הנה, אבל כלם הם אתנו ברוחם. היושבים בחלקי-תבל אחרים לא יכלו לנסוע בנקל בתקופת-השנה הזאת, אבל גם כאלה הופיעו פה, ועוזרים חדשים נתוספו עלינו, לשמחתנו, לא רק מקרב היהודים. אין בזה סמיות-עין של איש מפלגתי אם אומר, כי אלה מבני האמונות והלאומים האחרים הבאים לעזרנו, הם היותר טובים ואצילים. הרשוני לחזור על דברי המשורר האנגלי הול-קיין, שאמר זה לא כבר באספה שהיתה בלונדון: “לו הייתי בעצמי יהודי, הייתי מתגאה מאד בעובדה זו – הייתי מתגאה להיות בן לגזע העתיק, שממנו יצאו כמה מגדולי עולם; מתגאה בלאום, שעוד היום הוא לוקח חלק גדול בעניני התבל, למרות שאין לו כסא-ממלכה, לא מלך, לא צבא, אף אחוזה אין לו במלא-שעל אדמה; מתגאה בספרות, שעלתה בכתבי-הקדש למעלה נשאה, שלא הגיעו אליה כל יתר היצירות האמנותיות של הרוח האנושי; מתגאה הייתי בהזדמנות להשתתף בעבודה נמרצה, להרים את פלשתינה ממצבה השומם ולעשותה לארץ פוריה ועשירה; ויותר מכל הייתי מתגאה באפשרות הגדולה שיש עתה ליהודים: שיכולים הם לפעול לטובת אחיהם העניים והמעונים באי-אלו ארצות, כדי להוציא לפעולה את תקותם הדתית הכבירה, שבה החזיקו מעמד זה שלשת אלפי שנים של אכזריות!”
אלו הם דברי איש נוצרי! אולם הדברים האלה, שהם תפארת לו, לא היו נאים לנו. עלינו פשוט למלאות חובה מוסרית. לחלשים הזכות לדרוש עזרת החזקים מהם. כיצד אנו מתארים לנו את העזרה הזאת הראו הקונגרסים שקדמו, וגם הקונגרס הנוכחי יפיץ אור, כאשר נקוה, על מדת-היושר שבדרישותינו ועל האמון שבמעשינו. שאלת היהודים יכולה להפתר רק על ידי יהודים, זאת היא דעתנו.
מן העיקר הזה יוצאות בדרך ההגיון כל יתר המסקנות. אשר על כן פנינו ערף לשִׁטות, שאחזו בהן לפנינו. לא נסינו להוכיח על ידי זלזולים, כי אנשים נעלים אנחנו. גם לא הראינו בדרשות כלליות על ההתאחוות של כל בני-האדם הקרובה לבוֹא. אין אנו רוצים גם כן לשים מסוה לאומות זרה על פנינו. לבסוף אין אנו שואפים להריסת כל הסדרים הקימים. כל אלה לא מעניננו הם. חושבים אנו, להפך, כי בסדרי המשפט והחברה הקימים נמצאים האמצעים לפתרון שאלת-היהודים.
מה שרשאים לקוות מאנשים הנגשים לפתרונה של שאלה רבת-ערך, הוא כבד-הראש והמתינות בהערכת התנאים המצויים. התנאים האלה מעציבים הם, אבל בִּיְלָלָה בלבד אין עושים אף צעד אחד הלאה. אם נראה את כשרוננו להתקדם ולבֹא לידי מעשה, אז לא ימנעו אנשים ישרים רבים מלהשתתף עמנו. יש סמנים הרבה לדבר. הן כל שופט בלי משא-פנים בעל-כחו יעלה על דעתו, כי מציעים אנו פתרון גמור. הפרולטריון היהודי הנהו היום לא רק היותר דל ואמלל, אלא גם היותר נרגז ומרגיז. בלי הרף הוא נודד בהמונים מצרה אל צרה, ומה גדול היה ענים עד כה, אם נכונים הם לקבל עליהם את כל היאוש שבנדודים כאלה, כדי להגיע לעֹני חדש. לכונן מקום מושב לפרולטריון הזה ולחנכו לעבודה, דבר זה משהוא לעצמו היה מפעל אדיר, גם בלי כל פניה לאומית או דתית יודעים אתם, כי למלא חובה זו נסו כבר רבים לפנינו בכונה רצויה וגם באמצעים חמריים גדולים. אבל יודעים אתם גם כן, כי הנסיונות לא הצליחו. מפני מה? מפני שיצאו מתוך עיקר לא נכון. הם חשבו: בראשית הוא הכסף. לא! בראשית הוא הרעיון. בכסף רוכשים שכירים, עם אינו יכול להתעודד באפן כזה. זאת יכול רק רעיון להוציא לפעולה. הוא הוציא זאת לפעולה.
אבל בבקרתנו לנסיונות שנעשו לפנינו, עלינו להזהר מפני היהירות. באמת אנו מתיחסים לציונים שלפנינו כאנשים העושים תקונים מודרניים במכונה ישנה שנפסלה. ראויה היא לכבוד המכונה הישנה, אבל – מקומה הוא בבית-הנכֹת. מפני הכבוד בלבד, שאנו חיבים לקודמים לנו וקרובים אלינו בדעה, לא היינו מטעימים כל כך את הנגוד שבינינו, אלמלא השתמשו בתוצאות הפעוטות של הנסיונות ההם בתור ראיה לסתור אותנו. הקולוניזציה הנדיבית לא הצליחה, הלאומית תצליח.
אולם, כששואלים אותנו, מה אנו רוצים לעשות למתישבים, אין אנו באים במבוכה. רוצים אנו לעשותם לאזרחים, לאכרים אמתיים. עליהם לחיות על אדמתם מפרי אדמתם, לבל ישאו עוד עיניהם כתגרנים אל מחירי-השוק. אל השוק יבֹאו רק עם תבואות עבודתם, אשר יעדיפו על צרכי עצמם. כל מושבה ומושבה צריכה לכלכל עניניה – על פי היסודות הנתנים לנו כבר על ידי הנסיון והמדע – על דעת עצמה, בתור אגודת-הכנה חקלאית. מן היסודות האלה יהיה לנו להתחיל מעשינו, כשנשיג בעזר אלהים את הערובות הבטוחות על פי המשפט הצבורי, שאותן דורשת הפרוגרמה שלנו. באפן זה אפשר להכין את היסודות למנוחה קימת לדורות, שאליה נושא את נפשו בהתלהבות כה גדולה העם היהודי המרדף בלי-חשך.
מה שיתנשא על היסוד החזק והרחב הזה של אוכלוסין עובדים ואכרים איזה בנין חדש ומוכשר לישיבה, דבר זה יהיה תלוי בהעם עצמו, אחרי שנברא בעדו את היכֹלת לנהל בידי עצמו את ההיסטוריה שלו. לכל הכחות שביהדות יש שם מקום לעבודה, לשאינם מלומדים וליותר נאורים. לא נחוץ יהיה עוד לסגור את דלתות בתי-הספר בעד ילדי היהודים, כמו שנוהגים היום בכמה מקומות. וראוי להזכיר דבר אחד אופיני, שאינו אולי גנאי ליהודים, כי את הגבלת מספר המתקבלים לבתי-הספר הצבוריים מרגישים הם כאכזריות הכי גדולה שבימינו. על מעשי-לחץ אחרים אין אני רוצה לדבר כלל, מפני שלא יתכן, כי יהיה הקונגרס שלנו ל“כותל מערבי” חדש. לא לצעוק, אך לעבוד אנו מחויבים. חובתנו זו גדולה בה במדה, שהאנשים, אשר נהלו עד כה את עניני היהודים, הראו, כי קצרה ידם מעשות דבר-מה. מתנות-צדקה אינן עזרה. הנדבות הן רק הקשר שבין העשירים העצלים ובין העניים העצלים. אולם שני המעמדים האלה אינם העם היהודי בכללו.
בשנים האחרונות נוסף אמנם עוד מין אחד של צדקה, כביכול, להוביל באניות את הנשרשים מאירופא אל העולם החדש. במלים אחרות: גלוי-אמריקה. חבל, שבא הגלוי הזה במקצת לאחר זמן. אמריקה אינה רוצה עוד לסבול מהגרים עניים, וכן הוא גם באנגליה. גם באמריקה יש כבר עֹני-יהודים גדול. גם באמריקה נצחה ההכרה, כי הפתרון שאנו מציעים, הוא הוא הנכון. וראיה לדבר הוא מספרן ההולך ורב של האגודות הציוניות, הנמשכות כשלשלת ארוכה מצפונה של אמריקה הצפונית עד לדרומה של אמריקה הדרומית, מקנדה עד לארגנטינה. רק בחוגים ידועים של יהודי אירופא המערבית נכונים להכיר הכל, אך לא את האמת, כי הצדק אתנו.
מתנגדינו טוענים, כי יש מעצורים שאין להתגבר עליהם, אבל כזאת אפשר לאמר ביחס אל המעצור היותר קטן, אם יחסר הרצון להתגבר עליו. בחמש השנים הללו, כשהסתכלנו במנוחה לכל אותות הזמן, לא יכֹלנו לראות שום התנגדות מצד העמים והממלכות. להפך, אם נשמעו פה ושם דברים נוטים יותר לחבת היהודים, יש להודות על זה לציונות. מצד שני מחויבים גם הממלכות והעמים להכיר תודה לציונות, על שהיא מראה, כגואל ומביא שלום, דרך-מוצא, איך להפטר משאלת-היהודים בלי מעשי-פראות, בלי אכזריות של ימי-הבינים, אלא בשלום גמור.
אבל קֹדם-כל עלינו, כמובן, לשאול, מה חושבים עלינו בטורקיה, מה חושב עלינו המלך המושל שם. בחדש מאי לשנה זו נתכבדתי להראות את פני הוד מלכותו, השולטן עבד-אל-חמיד, ולשוחח אתו זמן ארוך. החסד והחבה, שבהם נתקבלתי, עוררו בלבי התקוות הכי טובות. מתוך דבריו של הוד מלכותו והתנהגותו עמי באתי לידי הכרה, כי הכליף המושל הזה הוא ידיד ומטיב לעם היהודי. השולטן מלא את ידי להודיע זאת בגלוי. ובכן ידעו-נא היהודים שבכל ארצות התבל, גם יבינו, מה הן התקוות הנשקפות להם מן העובדה הזו, ויהיו נא גם סוף סוף נכונים אל המפעל, שבו הם מושיעים לעצמם ויכולים להועיל להפרחתה החדשה של ממלכת טורקיה.
חברי הקונגרס הנכבדים!
אנחנו, המורשים שלכם, גמרנו את עבודתנו הראשונה. אנחנו היינו גם האומנים, שעליהם לכונן הכשרה אלקטרית. בּנינו את המכונות, היכולות להפוך את הכח לזרם; הנחנו גם את החוטים-המובילים, לפעמים במקומות, שלפני זה נדמה, שאי-אפשר להגיע אליהם. ובזה גם נגמר מפעלנו הצנוע. הואילו היום לסקור עליו.
העיקר, שבהכשרתנו היה הקונגרס הזה מוסד, שהוא בא-כחם של המפוזרים בכל העולם, בימה יהודית, שכבודה עלה משנה לשנה, הודות לכֹבד-הראש ומחשבותיהם הרצויות של האנשים, שקולם נשמע מעליה. מפה יוצאות כבר היום ססמאות אל כל תפוצות הגולה. בכל ארצות אירופא, באמריקה הצפונית והדרומית, באפריקה הצפונית והדרומית, עד לסיביריה, הודו ואוסטרליה יש היום אגודות ציוניות על יסוד הפרוגרמה הבזילאית. בשנה זו מתאספת בפעם הראשונה אספת-פומבי בכל המקומות כמעט בעת ועונה אחת: יום-הציונים שבכל העולם. הרבה מאות אלפים של יהודים משתתפים בו.
על ידי האגודות באו לתוך היהדות חיים חדשים, אשר לא פללנום. יש יגיעות בודדות אין מספר, שכלן יחד הן דבר עצום וכביר. פעולותיה של הציונות, הרוחניות והמוסריות, רבות מאד כבר היום, זאת לא יוכלו להכחיש גם מתנגדינו. אנשי-רוח ככוכבים מזהירים, משוררים, אמנים וחוקרים התעודדו ונתלהבו על ידי רעיוננו. נפלא היא למדי, כל אלה הם לא רק יהודים. אות הוא, כי הדבר, שאותו אנו מבשרים ואליו אנו שואפים, הוא אנושי כללי. וכבר נראים קוי-אור באי-אלו פנות חשכות של עניינו. אולמי-טוֹנבִּי, בתי-השכלה לעם נוסדים במקומות רבים. בבית-הספר ובבית-האב מתנשא שוב איזה אידיאל לעיני הדור הצעיר. בבתי-המדרש הגבוהים לבשה רוח חדשה את התלמידים. פועלים ועוזרים בבתי-מסחר מתאספים לשם וכוחים על ענינים נעלים. יחד עם זה דואגים לחנוך-הגופני באגודות להתעמלות ולהתרועעות, בחברות לשירה ולזמרה. אגודות לעזרה-הדדית נוסדות. כל זה מתהוה תחת השפעת הציונות. אבל אנחנו יכולים רק להכין את המוסדות – העם בעצמו מחויב להחזיקם ולכלכלם.
וכן הוא קֹדם כל גם בנוגע למוסד הכספי של תנועתנו. “אוצר התישבות היהודים” בלונדון הנהו מוכשר היום לעבודה. המתנגדים הרבו מתחלתו לספר בגנותו. אבל פה לא היו רְוָחים בשביל המיסדים, לא איזו משׂכרת או הנאת-ממון כל שהיא בשביל הועד-המפקח, ולמנהלים לא היתה שום שאיפה אחרת, אלא להבטיח את הרכוש החברתי נגד כל סכנה. עלינו לדאוג גם להבא, כי יהיה הרכוש הזה נשמר באמונה הכי גדולה, וכי יתנהנו בו בצמצום, בפחד, יותר מאשר בעֹז. הקונגרס מפקח עליו על ידי ממוּניו, שנבחרו בבחירה חפשית, ובזה מונח ערכו הגדול של המוסד. על הנהלתו מחויבים לתת דין-וחשבון בגלוי. את האמצעים הנועדים לתכלית לאומית לא יוכלו להוציא לאיזו תכלית אחרת ברצון עצמם או לפי דעתם המשובשת של יחידים. המוסד הכספי הזה צריך שיתנהל על פי היסודות, שנקבעו על ידי הקונגרסים, ובזהירותו של אב טוב הדואג לבני-ביתו. ועתה, מכיון שהוא קים כבר, יכולים אנו לגשת להוציא לפעולה גם את הרעיון, שהציע חברנו המנוח הפרופיסור שפירא לפני הקונגרס הראשון: יצירת הקרן-הקימת הלאומית. הבאנק הקולוניאלי בלונדון יהיה מקום-הפקדון. בהמשך מועצותינו תכירו לדעת את התכנית החדשה ותחליטו על אֹדותיה. העם יהיה לא רק המיסד, אלא גם בעליו של הרכוש התכליתי הזה לצמיתות. על ידי זה אי אפשר יהיה ליחידים להשתמש בו ברצון עצמם, באפן שאינו מתאים עם כונותיו של המיסד.
כן יכולים אנו לאמר בבחינה ידועה, כי גמרנו את עבודתנו הראשונה. המוסדות נרמזו ברובם רק בדרך כלל, ואפשר לתקנם בפרטיהם, אבל קימים הם. העם היהודי יכול לשכללם, לחזקם ולהשתמש בהם – אם רוצה הוא. כל עמלנו היה, ליצור דברים שאינם תלויים באישיות. רק כאלה יכולים להתקים. היום אין עוד אחד בקרבנו, שלא יוכלו לותּר עליו. אם יחלוף מי שהוא, או יצא ממערכותינו – הענין ילך הלאה.
עד כמה יקצר או יארך הזמן, עד שתבֹאנה הפעולות שהוכנו בידינו, זאת לא נוכל לקבוע. בנו, שהננו פה, אין הדבר תלוי. אנחנו יכֹלנו רק להכין את ההכשרה, את הכח-המניע אין אנו יכולים להמציא. את הכח מחויב להמציא העם היהודי – אם רוצה הוא.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.