ביום א', לפני הצהרים.

הרצל מזכיר את שמות הציונים, שנפטרו בשנה שעברה ואח"כ הוא מוסיף:

גבירותי ואדוני! הרשוני להוסיף על אזכרה זו עוד דברים אחדים לזכרון איש, אשר נפטר זה כבר, אולם עודנו חי בזכרון כלנו; זה הוא הד“ר פינסקר באדיסה. בשנה זו מלאו עשר שנים לפטירתו. יודעים אתם את אשר פעל ועשה האיש הזה. מחברתו “ Autoemancipation ” אין ערוך לה בכל הספרים שנדפסו אחריה. הנני חושב, כי לא אוכל לחתום אזכרתי באפן יותר נאה ומתאים לכבודו, מאשר לבקש, כי זכרונו של הלוחם הגדול שהיה לפנינו, הד”ר פינסקר, לא יסוף מקרבנו עד עולם.

ביום א', אחרי הצהרים.

אחרי שבקרו צירים אחדים את הדין-וחשבון של הועד-הפועל.

הרצל: גבירותי ואדוני! הועד-הפועל חכה בתשומת לב הכי גדולה לבקרת, שיבקר הקונגרס את פעולותיו הדלות, ומוכרח אני להגיד: נכזבה תוחלתנו. פגיעתכם בנו לא היתה קשה בה במדה שפחדנו, והתלונות – אם בכלל היו תלונות – היו נוחות כל כך, עד שאין לנו הזדמנות להשיב גמולכם ולהתאונן עליכם. הן כל עיקרו של הקונגרס שלנו הוא, או צריך להיות בזה, שנתאונן אלה על אלה. בודאי שאין אנו יכולים להיות שבעי-רצון זה מזה, ובעצם הדבר יש בזה מדה מרובה של כְפִיַת-טובה מצד הועד הפועל שאינו משיב על המשפט הנוח, שנדון בו הוא, באפן נוח כזה גם על פעולות הועדים הארציים. אולם אם תשימו לב אל מצבנו, תחשבו לשבח לועד-הפועל, אם לא יעבור על ההזדמנות להגיש תלונותיו על חברי התנועה הציונית. תנועתנו אינה מתרחבת ומתחזקת בזה, שעושה הועד-הפועל הגדול או המצומצם. תנועתנו תוכל להתחזק רק בסעיפיה היותר דקים, המסתעפים לאט לאט בכל מקום; ובזה, כמדומני, היתה לנו סבה להיות שבעי-רצון פחות מאשר נחה דעתכם אתם מן הועד-הפועל. גם זוהי מתכונת הקונגרס שלנו, כי בשעה שדנים על הדין-והחשבון מדברים על כל הענינים, וכפי שיש לשער, ידברו בוכוח על כל שאר הענינים על הועד-הפועל. וזהו דבר נחוץ. מתכונתו של סדר-היום תראו, כי יש לנו למצער הרגשה, אם לא הכרה ברורה, שכבר יש לתנועתנו צֹרך בתקונים, וזה יתגלה לנו ביותר, בבואנו לדון על שאלת “ההסתדרות”. אז תהיה השעה היותר מוכשרת בשביל הועד-הפועל, שיתחיל, השיגו את אישור הדין-וחשבון שלו, במלחמת-תנופה מתוך אניתו הבטוחה.

בכדי שתמלאנה הדרישות לחזוק תנועתנו, יותר מאשר הן מוצאות להן בטוי, עלינו לחזור אל שרשי הדברים, וזאת תהיה תעודת וכוחנו על שאלת ההסתדרות. חושב אני, כי זה יהיה המקום היותר נאות לדבר על שאלות באותו הריב שברומניה, ולא רק לדבר בלבד, אלא גם לגדור גדר לעתיד, שלא יהיה עוד מקום לדברי ריבות כאלה.

מר ד"ר ראפופורט הביע תביעות ותלונות בנוגע לבתי-הספר, ומגרעות שמצא בהודעות הועד-הפועל. בנוגע לבתי-הספר הנני מראה על סעיף אחד בסדר היום, כי מלאנו, כמובן, את החובה, שהטיל עלינו הקונגרס הקודם בנוגע לתמיכת כמה בתי-ספר ביפו. יתר על זה, צריך שיחליט מקֹדם הקונגרס ויתן לנו פקודה שנמלאנה. יודעים אתם, כי בענין זה יש מקום לחלוקי דעות הרבה, וממנו אנו מגיעים לתוך תוכו של ענין המכונה שאלת- הקולטורה, שאין לי שום סבה לטפל בה עתה.

מר אברהמזון וגם מר ריכנטאל דברו על ההסתדרות הלקויה שבאונגריה. הרשוני להעיר, כי למן הקונגרס הראשון היה לנו באונגריה חבר אחד לועד-הפועל, מר ד"ר רוגאי, כי תמכנו כמה פעמים בעתונים ציוניים באונגריה וכי נסענו, האדריכל מרמורק ואני, לבודאפסט ונסינו לפעול דבר-מה בעד הציונות בארץ ההיא, אולם לפי נסיונותי דעתי שונה מדעתו של מר ריכנטאל בנוגע לעתידותיה של הציונות באונגריה. בודאי נשמח מאד, אם יצדק הוא ולא אני. אולם כסבורני, שאין זו מחובתו של הועד הפועל הגדול או המצומצם לברא באונגריה או באיזה מקום שהוא “ציונות” בדרך מלאכותי. מונח הוא בטבעה של תנועתנו, כי תפרֹצנה השאיפות בכל מקום ותודענה מאליהן. ואחרי כן, כשהן קימות ומבקשות להספח אל התנועה הכללית, אנו שמחים, כמובן, ותומכים בכל דבר הנראה, כי עלול הוא כבר להתקים. אבל אם באנו לעשות נסיונות ולברא תנועה בדרך מלאכותי, הרי זה היה ספורט, שעליו אין אנו רשאים להוציא את האמצעים של הועד הפועל.

מר ויצמן מתפלא על שלא מצא את הצללים בדין-וחשבון שלנו. הנני חושב, כי את הצללים מחויב לגלות הקונגרס, כלומר, האופוזיציה שבקונגרס. עליה להעיר אותנו על מה שאיננו טוב. אבל מאתנו לא תוכלו לדרוש, כי נהיה אופוזיציוניים יותר מן האופוזיציה עצמה. כמובן תתקבלנה ההצעות, שעוד לא היתה לנו ההזדמנות להכירן, בתשומת-לב כך גדולה ותמלאנה במדה כך גדולה כמו שעמל הועד-הפועל במשך שנות עבודתו לעשות בכל החלטות הקונגרס. ואני חושב, כי בהיות נחת-רוח שוררת במדה ידועה בקונגרס, הוא מפני זה, שאתם יודעים, כי עמלים אנו תמיד להוציא ככל האפשר לפעולה כל מה שאתם דורשים פה מדי שנה בשנה.

מר ברגר לא מצא בדין-וחשבון של הועד-הפועל כלום מפעולתו בתור ועד-מפקח. חושב אני, כי במדה שהדבר נוגע לדין-וחשבון תהיה בסעיף הבא על סדר-היום, בוכוח על “אוצר התישבות היהודים”, הזדמנות בקונגרס לשאול שאלות את הועד-הפועל, שהנהו גם הועד-המפקח. לתת דו“ח ע”ד ההנהלה אין הועד-הפועל מחויב, מטעם פשוט, מפני שהוא איננו מוסד להנהלת הבנק. מה שיש לועד-הפועל לעשות באוצר-ההתישבות בתור הועד-המפקח, הוא לאמר: “לאו”, כשעומד להעשות דבר המתנגד לתעודתו של המוסד. ובכן יכולים אתם רק לשאול אותנו, אם אמרנו תמיד “לאו” למועד הנכון, במקרה שתמצאו, כי נעשה איזה דבר, שצריך היה לאמר עליו “לאו”. על פעולתנו בתור ועד-מפקח אין לנו אפוא עתה שום הזדמנות לדבר, חוץ מזה שנוכחנו, כי הבאנק מתנהל במישרים, כי מפקחים אנו, שיהיה הכסף אשר באוצר מונח בשטרות היותר בטוחים, וכי אין אנו ועד-מפקח רק על פי השם בלבד, אלא שאנו מבטיחים לעצמנו את ההשגחה התדירית – גם אז, כשיש סכנה לבא לידי סכסוכים קטנים. זה הוא מה שיש לי להגיד על דבר פעולת הועד-הפועל בתור ועד-מפקח.

לבסוף דבר מר וורטסמאן על אודות קביעת משכורת לחברי הועד-הפועל. כידוע לכם הוצעה הצעה זו, הנכונה בעיקרה, כבר לפני אחד מן הקונגרסים שקדמו, כלומר ההצעה, שיתנו משכרת לועד-הפועל; אבל הועד-הפועל עומד גם היום על נקודת השקפתו, שעמד עליה אז, מסופקני, אם מתאים הוא עם אֹפן התפתחותה של תנועתנו, ואתם הואילו להניח לה את אפיה זה ככל האפשרי לארך-ימים. אקוה, כי יבא יום – אני אומר: אקוה כי יבא יום – והועד-הפועל שלכם, או כמו שתקראו לו אז, יסכים לקבל משכרת מן הקונגרס, ואני אשמח מאד, אם יבא הרגע הזה; אבל גם זאת אוכל לאמר לכם, כי אז בודאי לא אֶמָנה אני בין חברי הועד-הפועל. אולם בה בעת, שהועד-הפועל, גם כן מפני נמוקים עקריים, דוחה בתודה את ההצעה בדבר המשכֹרת, ובה בעת שאני מבקש מאת מר וורטסמאן לחזור מהצעתו, שאין לה, כמדומני, אחרי גלוי-דעתי שום תקוה להתקבל בקונגרס, – הנני מצד שני להוט אחרי הממון בשביל הועד-הפועל, ואני מבקש מכם בכל תוקף להספיק לו כסף הרבה, על כל פנים בשביל אותן המטרות, שאתם קובעים לו ע"י הועדים הארציים או הועד-הפועל הגדול, כלומר לחזוקה ולשכלולה של תנועתנו, ואתם תקבלו דין-וחשבון על הכסף שהוצא. ובבקשה זו, שיש לה ערך מ עשי, רוצה אני לחתום את דברי.שלחו לועד-הפועל כסף יותר ויותר, כדי שיוכל לפעול יותר ויותר בעד הרעיון וכדי שתתחזק ותתפתח תנועתנו יותר ויותר. ושלחו אותו לתכלית זו; לא שיקמצו בו כמו בתכליות אחריות, שגם עליהן נעורר את תשומת-לבכם, לא לשם כנוס, אלא לשם פזור, הבא להפרות את הקרקע, שעליה אנחנו צריכים לעבוד.

ביום א' בישיבת הלילה.

אחרי הרצאת מונטיפיורי על הבאנק הקולוניאלי נשאלו שאלות והוצעו הצעות מצד צירים שונים; אחדים דרשו לעבור עליהן אל סדר-היום.

הרצל: הנני חושב כי במשא-ומתן זה שהתחלנו בו יש הזדמנות לצירים לשאול שאלות, שעליהן ישיב ראש הדירקטוריון או והועד-המפקח. בנוגע להנהלת העסקים של הבאנק הקולוניאלי, הנה כבר נמסר לדפוס הדין-וחשבון של הדירקטוריון, כמובן עם חשבון ההכנסות וההוצאות. מכיר אני אותו, והצירים יכירוהו באספה הכללית של הבאנק, שתהיה ביום 30 לח“ז. אולם, כמובן, אין פה מעצור להציע שאלות ולענות עליהן בדיוק באותו המובן, שהשואלים דורשים זאת. אבל הן לא יעלה על דעתכם, כי עלינו לקרוא פה עתה את הדין-וחשבון של האספה הכללית. הן לא לדחות איזה שאלה אנו מתכוונים, או לבלי תת להאריך באיזה ענין כפי הדרוש. נחוץ רק שינסחו הצירים היחידים את השאלות באֹפן, שהם דורשים תשובות עליהן, אני חושב את הוכוח ע”ד הבאנק הקולוניאלי לוכוח פוליטי, בעת שהנהלת העסקים הוא ענין לאספה הכללית.

מונחה לפנינו קודם כל הצעת ד"ר ברוק, לעבור על כל ההצעות אל סדר-היום. זוהי בכל אפן ההצעה היותר מקיפה. ועתה הרשוני להציע הצעה אחת ולברר יחד עם זה דבר אחר. אולי טוב להתחיל בברור הדבר. שאלו, איזו ההצעה, שהציע הועד-הפועל או הועד-המפקח על דבר הבאנק הקולוניאלי. התשובה קצרה: עלינו להשגיח כי יתכלכל ויתנהל הבאנק על פי התקנות ובשביל התכליות שבתקנות. בנדון זה אין שום חדוש. דבר חדש היה זה, לו אמרנו: רוצים אנו להשתמש באמצעי הבאנק לתכליות אחרות, אבל זאת אין אנו חפצים. הבאנק ישמש ככל האפשר לאותן התכליות שבשבילן נוצר. מה שאמרתי להציע הוא: בין הנואמים שנרשמו יש אולי יש מי שרוצה להציע הצעה או לשאול שאלה. הנני מציע להבדיל בין השואלים ובין המציעים. חושב אני, כי עלינו לשמוע קדם כל את השאלות, מפני שהן נותנות לועד-המפקח מקום להשיב. אפשר שתגרור אחריה שאלה אחת עוד שאלה אחרת. וכן נוכל לדון על כל הפרטים הדורשים ברור. אחרי השאלות נעבור אל ההצעות. (כלפי הד"ר פרבשטיין שהציע הצעתו) הועילה הואילה לערוך את הצעתך בכתב, כמו שעושים יתר הצירים. דבר אחד אינני מבין. באום הפתיחה, שנשאתי היום – או יש לאמר: אתמול? – הלא בררתי באריכות את יחסו של הועד-הפועל אל הבאנק הקולוניאלי. צריך הייתי לחזור ולקרֹא לפניכם את הדברים ההם, אם רוצים אתם לשמוע מה שהועד-הפועל אומר לתקן בנוגע להנהלת הבאנק הקולוניאלי. אם רוצים אתם אפוא לשמוע פעם שניה את הפרק הפרוזאי, אז אקרא אותו. עצם תכנו הוא, כי דואגים אנחנו ודאגנו מראש, שתהיה הנהלת העסקים בכספים, שנאספו באֹפן כזה, נכונה ובטוחה, ומוטב שיתנהלו עסקי הבאנק בזהירות יותר מאשר בפזיזות. אלה הם היסודות, שאנו יכולים להודיעכם בשם הועד-המפקח. אם רוצים אתם לשאול על דבר פרטים מיוחדים, הואילו לשאול. דבר זה הן לא אוכל להגיד עשר פעמים, מאחר שנתברר בזה בדיוק גמור יחסו של הועד-המפקח אל הבאנק.

רק שאלה אחת מונחת עתה לפנינו. מר מנדלבאום שואל: מה בדעתה של מועצת ההנהלה לעשות, כדי שתמכרנה יתר המניות? לדבר הזה יש אפי של תעמולה ונקשר הוא עם כל מהלכה של תנועתנו. אפשר שמועצת ההנהלה או אחד מחברי הדירקטוריון יוכלו לברר בנידון זה מה שאתם דורשים לדעת. אפשר שתבאנה הצעות מתוך האספה, ו כן יכול המשא-והמתן להביא איזה תועלת, אבל ידוע הוא, כי הבאנק לא עשה עד היום עסקים אלא הניח את כספו בשטרות היותר בטוחים במוסדות הכי טובים, קנה שטרות אנגליים, והכספים שנשארו הפקיד בבתי-אוצר, שבטחונם נעלה על כל ספק. אם רוצים אתם להשפיע, שיֵעָשו עסקים ואי-אלו עסקים יֵעָשו, הנני מבקש לעשות זאת מעל הבימה זו ולהכנס במשא-ומתן, אם תחשבו זה לדבר מועיל. יותר לא נוכל לברר בענין זה. (אחרי שדברו עוד נואמים אחדים) הצעת מר ראפופורט מקיפה, לדעתי, באֹפן היותר טוב את כל השאלות שנשאלו פה. את הצעתו יכולים להבין גם בתור שאלה: האם צריך הועד-הפועל להשתדל בדבר, שיתחילו תכף בעבודת הבאנק הקולוניאלי? זאת היא שאלה. עליה הן גלינו את דעתנו כמה פעמים על ידי החלטותינו. ביחוד היתה ישיבה של הועד-המפקח הגדול בווינא, ובה החליטו,כי לעת-עתה ישלטו ברכושו של הבאנק כאשר עד עתה, כלומר, שלא יעשו בו שום עסק; ואת זאת חשב הועד המפקח לחובתו עד עתה. אם יתן הקונגרס לועד-הפועל והמפקח העומד להמנות פקודה אחרת, אז ימלא אותה, או לא יקבל את השרות. ולפיכך חושב אני, כי על הקונגרס לגלות בזה את דעתו וכי נכנס אולי במשא-ומתן, אם יש לדרוש מאת ההנהלה, שתתחיל תכף בעסקים או לא. זה הוא, לדעתי, פרט, שעליו אפשר לדון. בנוגע להצעתו השניה של ד"ר ראפופורט, יכול אני להודיעכם כי עוסקים עתה בכבד-ראש בקביעת תכנית. עליה להיות, כמובן, מוקפת בהבטחות שונות ולהתאים עם התנאים המיוחדים, שאתם אנו צריכים להתחשב. אולם, לדעתי, יספיק, אם בנוגע לפרט השני יחליט הקונגרס, בתור ריזולוציה הדורשת מאת הועד-המפקח לדאוג לכך, שיצא הדבר לפעולה במהירות האפשרית, זה היה רמז מספיק להוציא לפעולה בזהירות ובמתינות את דרישות הקונגרס.

היתה הצעה שיפתחו סניפים לבאנק ברוסיה; הציר מוצקין התנגד לזה והודיע, כי אגודות של פועלים במינסק החליטו לדרוש, שלא יעשה הבאנק לע"ע שום עסקים.

הרצל: הנני חושב, כי בזה הביעו הפועלים לא רק את דעת את דעת עצמם בלבד, אלא דעת המונים רבים מבני עמנו. הם לא חפצו פשוט להביט על הדבר מנקודת-ההשקפה, כי אפשר לעשות בו תעמולה, אמנם אין לכחד, כי לשם המוסד “באנק קולוניאלי יהודי” יש כח מושך ברוסיה; אולם אי אפשר, שיהיה שם מוסד-ראשי בלבד, שהרי צריכים ליסד לו גם סניפים ולהוציא כסף על הסניפים האלה. וזאת אין אנו רשאים לעשות בשום אֹפן. אם נשתמש בכספים לתכלית זו ברוסיה בלבד, יהיה זה מעשה העומד בנגוד גמור אל הרעיון הלאומי; כי הבאנק, אף אם ברובו נוסד על ידי ציונים ברוסיה, נוסד גם על ידי ציונים אחרים אשר בכל ארצות התבל, ועליו לשמש רק לתכליות ציוניות. אם חפץ הבאנק לרכוש לו אוהבים ולהחזיק בעקר שקבעתי, שלא יעשה לעת-עתה שום עסקים עד שיגדל הונו, עליו לעשות קדם כל דבר אחד – וזה לא רק בשביל יהודי רוסיה בלבד; עליו לבצע את הרעיון, שעליו דנים זה כמה שנים בכל האגודות ושכל הציונים מודים בו, אלא שלא יכול להתגשם עד עתה, כלומר, לשלוח חבורת-מומחים לארץ-ישראל, אשר תכין ותאסוף את החמר הדרוש, שיוכל להועיל להכרת הארץ ולתעמולה בעד הרעיון הציוני. הן לא נחוץ הוא, כי יספיק הבאנק לכתחלה את כל האמצעים הדרושים לתכלית זו, אבל יכול הוא להשתתף בדבר. אי אפשר לו שיעשה אחרת; מכיון שחפץ הוא לפעול שם, צריך הוא להכין את החמר לפעולתו. הצעד השני, שאתם יכולים לעשות, הוא: להשתתף במפעל הגדול, שהוא חוב קדוש לנו: להחזיק בידי הפועלים הנמצאים כבר בארץ-ישראל. לעומת זה יש להמנע לגמרי מכל עבודה מיוחדת בארצות אחרות.

ועוד לי להודיעכם הצעה זו, שחתמו עליה ל"א צירים: "הצירים החתומים מטה מבקשים מאת הקונגרס, להחליט בנוגע לתקנות הבאנק את ההחלטות האלה:

א) לכל בעל-מניות תהיה רק דעה אחת, מבלי שים-לב אל מספר מניותיו.

ב) מבלי שים-לב למניות שיש לו, יוכל כל איש להמנות למנהל הבאנק.

ג) מניות-המיסדים צריכות להשאר ברשותם של כל חברי הועד-הפועל, ועל פי התקנות לא תוכלנה להנתן במתנה לשום איש.

הבאנק נוסד בשם העם היהודי. 137,000 בעלי המניות הם 137,000 אנשים יחידים, ובזה מצטינת תכונתו העקרית של הבאנק. ולפיכך יכולים הם לדרוש, שיהיה לכלם משפט אחד ולבלתי יגרע חלקו של בעל-מניות אחד מרעהו. אולם על פי התקנות יש לבעל מניות הרבה זכות גדולה מזו שיש לבעל מניה אחת, וזה אינו מתאים עם ההכרה העממית היהודית וגם עם תעודות הבאנק וכבודו. ועל כן אנו צריכים לשנות את תקנות הבאנק בפרט זה.

אין אנו מבינים גם כן, מדוע יוכל להמנות למנהל רק מי שיש לו 500 מניות. אפשר מאד, שימצאו אנשים, שאינם יכולים לקנות 500 מניות, ובכל זאת יהיו מוכשרים לשרות זו. אינני מבין, למה זה תהינה ידינו אסורות בנידון זה. הועד-המפקח, המורשה מאתנו להכריע זאת, הוא אמנם ישגיח מעצמו, שיבחרו למנהלים רק אנשים, שאינם יכולים להביא את הבאנק שלנו בסכנה. אבל אינני מבין, למה לנו תקנה כזו בתכניתנו, ובפרט כשהיא לא רק מתנגדת לעקרנו, שהציונות מכירה בהם, אלא גם שמה מעצור גדול על דרך תנועתנו, כי לרגל תקנות כאלה יש להבנק בבחינות הרבה אפי של שלטון בעלי-ההון, אשר לא רק מחויבים אנו להרחיקו, אלא גם מיותר הוא לגמרי.

בנוגע למניות-המיסדים היתה לנו לפני שתי שנים מלחמה-שנחשבה למעשה שערוריה, והודות למעשה זה אנו נמצאים היום במצב כזה, שהאדונים ההם וִתְּרו על מניות-המיסדים, ואין בינינו עוד עתה שום משפט של בכורה. אולם רוצים אנו להיות בטוחים מהיום והלאה, כי משפטי- בכורה כאלה לא יהיו עוד. אפשר שיבוא יום והועד-המפקח יתן ברגע של התלהבות או לרגל איזה סבה של תועלת מניות כאלה במתנה, אף אם אפשר הדבר, שיתחרט אחרי כן במסתרים. הנני מעיר, כי כבר עתה אולי היו חברי הועד-המפקח מתחרטים, לו נתנו אז את שבע המניות במתנה, מפני שאחדים מן האדונים ההם סלקו ידם לגמרי מן הבאנק שלנו.

אמנם יודע אני, כי הרגשות כאלה אינן עתה לא בקרב הועד-המפקח ולא בשום מקום אחר, אבל רוצים אנו ליצור ערובות בטוחות, שיתקים הבאנק בתור בית-אוצר לאומי. אם נסיר כמה תקנות כאלה, יהיה זה גלוי-דעת חשוב מאד בשביל תעמולתנו. אבל גם מנקודת-המצב המעשית תביאו בזה לציונות תועלת יותר גדולה מכפי שאתם יכולים לשער בעצמכם על פי התקנות של עכשו. ועל כן אני מבקש מכם: בטחו לגמרי את הסעיפים האלה, אל תדחו את הדבר מקונגרס לקונגרס. אלמלא ידעתם את המלחמות שהיו לנו בכמה אספות בנוגע לתקנות האלה של הבאנק, כי אז הואלתם בעצמכם למחוק את התקנות האלה. אם לא תעשו זאת בשביל העקר שלנו – עשו למען התועלת שבדבר.

ביום ג', לפני הצהרים.

 

הרצאת הרצל על דבר ההסתדרות.    🔗

הננו נכנסים עתה לוכוח חשוב ביותר, ובתור מרציא שנועד מאת הועד-הפועל לשאלה זו, לא אשא עתה נאום, בקבעי לעצמי זמן-הדיבור כי אם אתאר בקוים קצרים את הענין אשר לפנינו, ואחרי כן ארשה לי לחוות דעתי על ההצעות היחידות בסוף דברי.

התהוות תנועתנו ידועה לכם במדה, שאין מן הצורך להגיד עליה אף מלה אחת. בכל הענינים היה עלינו ליצור מצב חדש. בשום דבר לא היו לנו דוגמאות, בשום דבר לא ידענו, איך מתנהגים בפעם הראשונה, כשרוצים לתת לרעיון כרעיוננו את צורתו הנכונה. ולפיכך עשינו כמה שגיאות של ילדות, ועלינו לתת אפוא חשבון לעצמנו ולדאוג לתקונן.

עקר הדבר, שאנו עוסקים בו, הוא – להבטיח את ישרת ההנהגה, שנוכל לסמוך עליה. לקונגרס הזה יהיה רק אז יפוי-כח שלם וראוי לכבוד, אם תהיה התהוותו כפי האפשר טובה – אינני אומר שלמה כל צרכה, מפני שאין, כנודע, דברים שלמים – כפי האפשר ישרה, ועלינו יהיה לשאול את עצמנו, איזוהי הדרך היותר טובה להגיע לכך, שיהיה המוסד-המורשה לכלי מבטא נאמן לרצונם של היהודים המפוזרים בכל ארצות התבל.

עלינו לתת קֹדם כל חשבון לעצמנו, כי במדה שיתרבו הענינים מסביב לתנועתנו יוכל להתעורר גם בלב אנשים, שאינם, כביכול, בעלי חלומות במדת כך מרובה או אנשים בעלי מעשה, הרצון להבטיח להם באמצעות הקונגרס, כלומר על ידי הבחירות לקונגרס, את ההשפעה על הקנינים שעלה בידינו ליצור אותם בעבודה הקשה בשנים האחרונות.

יודעים אתם, כי מן הקונגרס יוצאה השפעה על ידי המורשים הנבחרים על המוסד הכספי וגם על ידי בחירת הועד-הפועל על הנהלתה ושמירתה של הקרן הקימת לישראל, שהנחנו לה היום אבן-פנה במקום, שבודאי לא יהיה למרות רצונם של מתנגדנו החרדים. וזאת היא חובה חשובה מאד לגדור גדר לעתיד, שלא ידחקו אנשים, שציונותם חדשה מקרוב באה על ידי סיבות של תועלת, לתוך הקונגרס נגד רצונו האמתי של העם הציוני.

עלינו אפוא להשתדל, כדי להשיג זאת, לחזור אל שרשי הרשאתנו, לשכלל את התא-היסודי, את האגודות הראשונות, שמהן נבנתה הסתדרותנו בהדרגה לאט לאט, באפן שתהיה הרשאת הצירים ישרה ואמתית. זאת היא נקודה ההשקפה היסודית בשביל השינויים, שיש לעשות בהסתדרותנו.

לתכלית זו נחוץ יהיה ליסד בעוד מועד ועד-מְאַשֵר, אשר לא יעבוד בחפזון בימי הקונגרס, כי אם יהיה לו פנאי למדי ויוכל לבחון כראוי את אמצעי הבחירות כמו שהיו, זאת אומרת, לתת לועד ההוא בקונגרס הזה את כח-ההרשאה, למען אשר יוכל לבחון את תעודת-הבחירות לפני הקונגרס הבא.

מתוך הבחירות האלה יוצא הקונגרס, ומתוך הקונגרס – הועד-הפועל. יחסו של הועד-הפועל אל הועדים הארציים גם הוא עוד לא הובהר למדי עד עתה. מצד אחד יִחְסו לנו סמכות במדה גדולה ומצד שני במדה זעומה. כל זה מובן הוא, כי כמו שגופו של התינוק רופס, כך גם אצלנו עוד אין פרקי האברים חזקים כל צרכם, ואי אפשר שיהיו חזקים. אולם נחוץ יהיה, כי נברר ונלבן את היחס הזה לא רק בשביל הועד-הפועל אלא גם בשביל הועדים הארציים, וכי נקבע בהחלט מן המקום הזה את המשא-והמתן עם הארצות היחידות וגם את היחס בין האגודות שבכל אחת מן הארצות יש לנו מקומות לעבודה, שבהן שוררת אחדות גמורה, ובמקומות שאין בהן אחדות זו, והנה כפעם בפעם, כשנוסדות, למשל, אגודות חדשות, או כשנפרדות אגודות ישנות מעל המרכז שבארצן, שבה ומתעוררת השאלה אם יכולות האגודות ההן לבא במשא-ומתן ישר עם המרכז או עם הועד-הפועל, או לא. נוטים אנו מאד לדעה, שאין לדרוש משא-ומתן כזה, מפני שבלעדי זאת יש לנו עבודה רבה. אם תדרשו זאת, נציע לפניכם את מספר המכתבים הנכנסים ויוצאים, וראיתם, כי דרכו של הועד-הפועל בווינא איננא סוגה בשושנים.

אולם נמצאים אנו במצב קשה לא מעט, ביחוד, כשמתנדבים לשלוח לנו כסף, כשאיזה אגודה נדיבית באמריקה, אנגליה או רומניה לא רק מודיעה אותנו, אלא גם שולחת לנו תיכף את ההמחאה. הלא תבינו, כי לפעמים יכבד ממנו להקשיח לבנו ולעשותו למערת-פריצים ולהחזיר את הכסף כלעומת שבא, מפני שאיננו קנינו של הועד-הפועל אלא של התנועה, הזקוקה לו מאד. אם לא נקבל אותו אפשר שנקפח את התנועה, ואם נקבל אותו אולי נפגע בכבודו של המרכז, שממנו נפרדה האגודה, או שאיננה רוצה להספח אליו. ומכיון שלא היה עד עתה שום סעיף בתקנותינו בנדון זה, היה לנו להחליף הרבה מכתבים של פיוס והצטדקות ועל ידי זה לא נתמעטה עבודתנו.

נחוץ היה אפוא לדאוג מראש לדברי-ריבות ומכשולים כאלה בשתַּיִם. ראשית בזה, שימנה בית-דין קבוע לכל דברי ריב העתידים לבֹא, בית-דין, אשר לא יעסוק כהועד-הפועל בהנהגת הענינים, אלא יחרץ משפטו בכל מקרה ומקרה, מה לעשות וממה לחדֹל, וכמובן יהיו כל הרוצים להשאר בהסתדרותנו מחויבים לקבל עליהם את גזר-דינו של בית-דין זה.

שנית, אם תוסדנה אגודות חדשות כאלה, אשר לרגל סבות מקומיות ולרגל תועליות שונות תהיינה חזקות ומוכשרות במדה, שתוכלנה להסתדר בפני עצמן, אז יהיה עלינו לבקש אמצעים, שבהם אפשר יהיה להחזיק מעמדן של אגודות כאלה בתנועתנו ולהעמידן במדה ידועה ברשות עצמן.כמו שהיה נהוג בחֹק הרומי, המכונה peculium. שעל פיו יכל היה הבן, למרות היותו עוד ברשות אביו, להיות בכמה דברים אדון לעצמו, כך יהיה אצלנו במקרים שיזדמנו להכשיר אגודות כאלה לעבודה, אחרי שבפועל עמדו ברשות עצמן, ואז תהיה חובתנו לעשות את הדבר לאפשר, כי תשארנה בהסתדרותנו הכללית; ובנדון זה חפצים היינו להציע, כי תנתן הרשות למספר ידוע של אגודות להתכונן בתור פידירציה. ואז תבטל מאליה המכשלה שהיתה לנו עד עתה בזה, שאגודות בודדות מחליטות, אולי בצדק ואולי שלא בצדק, כי ההסתדרות שברצן אינה מתאימה עם הדרישות והתנאים הכלליים, וכי דורשת כי יכריע הועד-הפועל. על פי הרֹב אי אפשר לנו לעשות זאת; על פי הרֹב יש לנו פה עסק עם אנשים, שמתחלת תנועתנו היו משתתפים עמנו בעבודה וביצירה. הן לא נוכל להביע אי-אמון לאנשים כאלה אך ורק על פי ההחלטה של איזו אגודה באמריקה או ברומניה. אולם בהיות אגודה כזאת חזקה למדי ומספר חבריה גדול במדה מספיקה, אז הוכיחה בזה על צדקתה לדרוש, שתהיה לה השות לכלכל עניניה ולהתנהג במדה ידועה על דעת עצמה.

הצעתי היא אפוא, כי בארץ, שיש בה פידירציה או הסתדרות ארצית – בדבר השם המחלט נבֹא אחרי-כן לידי הסכם עם הועד להסתדרות – תהיה הרשות גם לאגודות חדשות או אגודות נפרדות, שמספרן יגיע לפחות עד חמשים, להתכונן בתור פידירציה ולהקרא בשם “השניה”, או באיזה שם אחר שתקבע לעצמה, וחבר הועד-הפועל שבארץ ההיא יבֹא במשא-ומתן גם עם הפידירציה הזאת, כמו שהסכין עם הראשונה הקימת מכבר.

זה הוא מה שמצאנו; אולי ימצא הקונגרס דרך יותר מתאימה אל התכלית. אלה הן שאלות, שבהן אין אנו עומדים על דעתנו, אלא התועלת והצֹרך מכריעים עליהן.

בּסַכְּמִי לעת עתה את הערותי אלה, חפץ אני רק להגיד לכם, איך אני מתאר לי את ציורה של הסתדרותנו לעתיד. אני מתאר לי את ההסתדרות הזאת בשני פנים. ההסתדרות האחת, הכללית, המיוסדת על השקל ותכליתה היא הקונגרס, משמשת לבחירת הועד-הפועל הגדול ולהנהגת על עניני הציונות. השניה היא זו, שצריכה – כאשר הטעמנו תמיד – כדבר מובן מאליו, להתכונן בכל אחת מן הארצות, בהתאם עם תנאי האפשרות והחוקים השוררים בכל אחת מהן. ההסתדרויות הארציות האלה תעמודנה בקשר עם התנועה הכללית על ידי חברי הועד-הפועל שיבחרו פה, ולפיכך יהיה רצוי מאד להקל את הדבר ככל האפשר, מפני שלאשרנו תנועתנו הולכת וגדלה, ועלינו לדאוג לכך, שיספיקו לנו הכחות המצויים, שאינם גדולים מאד.

מוצקין הציע שיהיו הקונגרסים חליפות לשם עבודה ולשם דימונסטרציה, והתנגד להצעה, שעל פיה יוכל להיות חבר לועד-הפועל רק מי ששלם את השקל במשך חמש שנים.

הרצל: לדעתי ותר טוב לענות למר מוצקין תכף, מפני שהוא בכשרונו יוכל לדחוק את הוכוח לאיזה פנה זרה. הנני חושב, כי בהצעתו לקרוא לקונגרסים ציוניים דוגמת “יום הקתּוליקים” הוא ממעט את דמות תנועתנו. אין שום מניעה לקרא לאספות ציוניות כאלה לשם דימונסטרציה לא רק אחת לשתי שנים, כי אם גם בכל שנה, בכל חדש, בכל יום; ויודעים אתם, כי התפרצות ההמונים היא תמיד מצומצמת מאד. יכולים רק למחֹא כפים או לראות ולשתוק, יכולים רק להסכים או להתנגד. אולם אני חושב, כי תנועתנו נמצאה לא רק במצב של צמיחה אלא במצב שלהתבדלות ההולכת ומפתחת זרמים חדשים, ולא יתכן לצמצמה באמצעים הפשוטים של אספות לדימונסטרציה בלבד. אמצעים לדימונסטרציה יש גם בקונגרסים לעבודה, כפי שראינו זה עתה, ומר מוצקין אולי יבֹא לידי סכנה ב“יום ציונים” של דימונצטרציה ממין זה, שיארע לה מה שאירע לקוראיו של הליוגבל ¹. דבר אחד רב-ערך נמצא בהערותיו של מר מוצקין, זאת היא בקרתו להצעת אוסישקין, והנני מרשה לעצמי להעיר, כי מסכים אני בהרבה פרטים עם הערותיו אלה. עומד אני על נקודת-ההשקפה, שלא הטעמתיה כל צרכה בנאום הפתיחה שלי, כי החדש שבהסתדרותנו צריך שיהיה שונה בעקרו מן הישן בזה, שבמקום היציאה מן הכלל אל הפרט – כאשר עד עתה – יתגלה רצון העם בדרך העולה מן הפרט אל הכלל; כי תבנה הסתדרותנו ממטה למעלה ולא על פי פקודת איזה שלטון מרכזי, כמו שהדבר נוהג עד עכשיו. השלטון המרכזי הזה צריך שיעבור מיד ליד לעתים קרובות, אינני מעיז להגיד: בזמן קרוב ככל האפשר. בכל אֹפן מסכים אני לדעת מוצקין, כי עלינו לבנות ממטה למעלה. מה שאמר בנוגע לשוקלים, על זה לא אוכל להכריע עתה. אולם רוצה אני להעיר את תשומת-לבכם על השאלה, אם לא יתכן לבחור את סיעת-הנבחרים הראשונה מתוך מספר יותר גדול של שוקלים. אין את נפשי לקבוע, אם באמת לא נוכל להחליט כבר היום שתבחר סיעת-הנבחרים הראשונה מתוך 200 שוקלים או יותר, לעומת זה חפץ הייתי בכל אֹפן לעמוד על הצעתי שהצעתי בהחלט בשם הקומיסיה, שבה הנני המרצה לשאלות-ההסתדרות. אני לא מרצה של ועד-ההסתדרות אלא של הועד-הפועל הנני, וסבורים אנו, כי עלינו להחזיק בדעתנו, שיש להגביל את הזכות להבחר אל הועד- הפועל ע"י תשלומי השקל במשך חמש שנים. ציר לקונגרס יכול להיות כל מי שנבחר בידי האגודה המקומית, בהיותו הגון ומוכשר לכך. להנהגת התנועה בכללה חושב אני, כי עלינו להגביל את הזכות להבחר במדה ידועה, וההגבלה הזאת מועילה באין ספק לציונות. ההרפתקאות, שעברו על האנשים האלה, ערבים בעדם במדה ידועה, שאינם חושבים להספח אל תנועה המביאה טובת-הנאה. ועוד חושב אני, כי ההגבלה הזאת, חוץ ממה שיש בה ערבות בעד טהרת-המחשבה, יש בה גם תועלת, מפני שבתנועה כבירה הלא מתרבה מיום ליום נחיצותם של כמה נסיונות וידיעות שלמות בהנהגת הענינים. דומה הדבר לאדמיניסטרציה של רכוש גדול. האמינו לי: לקהלותינו, אשר בודאי אינני רוצה לספר בשבחן, יש חוש-ריח ( flair ) בריא, אם מוסרות הן את ההנהגה ליד העשירים. במקרים, שהשרות בקהלה היא על מנת לקבל פרס, לשם עסק טוב, תוכלו לשער, כי מתנגד אני לה. אולם יש בזה גם יסוד של תבונה, כדי לשלוט ברכוש גדול צריכים להכיר בטיב האדמיניסטרציה, נחוץ שילמדו אותה, נחוץ שיהיו מקודם מטפלים בה לצורך עצמם. מי שרגיל לשלוט ברכוש – יודע, איזה חובה של שמירה, איזו שקידה על תנאי-הזמן, אי-אלו תחבולות מסחריות וכיוצא באלה דרושות לזה. בבחינה זו לא בסכלות עושות הקהלות שלנו, אם נותנות שכר לאלה, שעושים עסקים טובים בכהונתם. אל נא תדינו אותי על פי ההיקש הזה כאילו הצעתי, שרק עשירים יבחרו אל הועד-הפועל. רוצה הייתי להגיד רק זאת, כי הנהגת עניני איזו תנועה צריכה למוד מהשלטון ברכוש.

הננו מחויבים כדברי שיינקין, להיות למומחים. היינו כלנו פועלים “שאינם מלומדים” והתחלנו להשתלם בלמודים, והלמוד הזה גם הוא נקנה בעבודת חמש שנים, שכל אחד ואחד צריך לעבוד. יחד עם זה אנו מציעים כי במקרים מיוחדים יוצאים מן הכלל, כשיתגלה בקונגרס או באיזה מקום שהוא בתנועתנו בעל כשרון גאוני, אשר יביא תועלת לתנועתנו, במקרה שכזה יוכל הקונגרס – והוא בודאי ידע תמיד את אשר לפניו – לעבור על מדותיו ולבחור באיש כזה בארבע חמשיות של דעות לחבר הועד-הפועל, אז אמנם אחזיק בדעתי היום בשעת המשא-והמתן על תקנות ההסתדרות, שתהינה מחר לחוק ולא יעבור, וָאֹמַר, כי אין לבחור אל הועד-הפועל רק מי ששלם את השקל במשך חמש שנים. אולם למחר, כשיציע הועד-הקבוע לבחור בזנגויל, לא אקפיד, אם שלם את השקל חמש שנים, כי אם אראה את הדבר כל כך מועיל לתנועתנו, עד כי אסכים בעצמי לבחירת זנגויל. ולפיכך אם יחשוב מי שהוא, כי בזה אנו מתכונים לבנות גדר או להעמיד שלטון של יחידים, הרי זה טועה: יש לנו כבר – אני אומר זאת בכוָנה – לאשרנו בין השוקלים זה חמש שמים אופוזיציה כך בריאה, עד שלא יקשה לנו להנהיג שטה חדשה עם אנשים חדשים מקרב השוקלים של חמש השנים.

הציר טריטש טוען, כי פלשתינה יכולה לקבל רק חלק קטו מן העם היהודי, וכי ציונים חשובים הודו בפיהם, כי אינם חושבים ללכת שמה, וע"כ הוא מציע לשנות את נוסחת הפרוגרמה באפן כזה הציונות שואפת לברא בעד רוב היהודים מקום מושב בטוח בפלשתינה ובמדינות הסמוכות לה.

הרצל: מר טריטש העלה על הבימה באיזה מדה של תמימות את אחת הטענות, שאותה אנו רגילים זה כבר לקרֹא בעתונים המתנגדים לנו, והשתמש בדברי ד"ר פרידימן בברלין, שאמר: אינני יודע, אם חושב מי שהוא לצאת לפלשתינה. יש לאל ידי לבאר לו דבר זה בקצור: כשהוא שואל, אם רוצים אנו לפעול על כל היהודים שיצאו לארץ-ישראל, אני משיבו, כי זה הוא מושג התנועה הציונית, שפגשנו עד עכשו רק בעתונים המבדחים ובאלה העומדים אתם במדרגה אחת – המתנגדים לציונות. היום יש עקר אחד, שהכל בודאי כבר שמעו על אֹדותיו, העקר של חֹפש ההגרה. אין דעתנו קצרה כל כך – מר טריטש יסלח לי, אין אני מתכוון לשום נואם מעל הבימה הזאת – אין אנו קצרי-ראות ובעלי דעה קצרה במדה כזו עד שנדרוש, כי ישַנו בני-אדם את מקום מושבם על פי החלטת הרֹב. צריכים רק לרדת לסוף דעתה של טענה זו. מתי שמעת, כי ידרש הרב מאת המעוט או מאת איזה יחיד, שישנה את מקום מושבו? בטענות כאלה נלחמים נגד התנועה הציונית. אולם בנוגע לשאלה, שיכולים אולי לרכוש חברים לדעתנו, אם נצמצם ונחליש את הפרוגרמה, אם נקשט אותה באֹפן שתהיה ראויה להכנס לטרקלין-הפרדס, כמו לביבר הברלינאי; – כשמביאים לנו דוגמא מן העם היוָני, וכשאומרים לנו לבסוף, כי תהיה לנו תמיכה יותר גדולה, אם נביע את חפצנו בצורה אחרת – על כל אלה יש לי תשובה פשוטה: "בנוגע לשאינם-יהודים המתיחסים לתנועתנו בחבה – והיום נתַּן לנו אות לזכרון עולם בגלוי-דעתו של שלטון העיר בזיל, שאנו מכבדים אותו כל כך – אין שום נחיצות לשנות את טופס הפרוגרמה הזאת, כדי לרכוש את חבתם של אלה, שאינם רוצים בשום אֹפן להשתתף עמנו, ואין אנו מתכונים גם כן בשום אפן לכוף על יהודים מלידה, שאינם רוצים להיות נמנים על העם היהודי, שיספחו אלינו. מחשבה זו רחוקה היא ממנו. מה שאנו חפצים הוא: להודיע שיש עם יהודי, וכל הרוצה יכול להישב עליו, להשתתף עמו, להלחם בעדו; ומי שאינו רוצה לא יתעסק עמו.

אחרי כן דברו עוד צירים אחרים על פרטי הרצאתו של הרצל בדבר ההסתדרות והוא השיב לאחדים, בתתו יתר באור לפרטים ההם; לבסוף סכם דעתו על האגודות הארציות ויחסן אל הועד-הפועל.

עלי להעיר על שגיאה הנמצאת במסקנתו של ד"ר בודינהימר. הנני לעשות זאת בקיצור נמרץ על ידי משל. על מה אנו דנים פה? מצד אחד אנו דנים על תכונתן ומשטרן של ההסתדרויות הארציות. אלה הם גופים אישיים, אישים גדולים של המונים,גדולים או קטנים, מרובים או מועטים; אולם צריך שיהיו מה שהם באמת, לא כלם עשויים בדפוס אחד, אלא מפותחים על ידי החיים עצמם ומבטאה של התנועה הציונית שבאותה ארץ. מצד שני חפצתי בעצמי שנעמוד במשא-ומתן עם האישים האלה, כלומר שיהיו נקשרים עם התנועה. את הקשר הזה קובע הפרט הראשון בסעיף-התקנות שלי: עד כמה שחוקי הארץ מרשים זאת, מחויבות האגודות הציוניות להתחבר ולהיות להסתדרות ארצית.

ההסתדרות הזאת תהיה כהויתה, לפי התהוותה והתפתחותה, מבלי שנגדור בעדה או נשים לפיה מחסום. שנית, ההסתדרות הארצית עומדת תחת השגחתה של חבר הועד-הפועל או של כל חברי הועד-הפועל שבארצה.

מה זו השגחה, ידוע היא לכלכם. ובכן יש לנו הקשר, שאנו צריכים לו. הוכוח נתן אֹמץ בלבי להאמין, כי רק זאת ו לא אחרת עלינו לקבל. בנדון זה חפצתי להראות על הנסיונות, שקניתי לי בעבודה של שנים אחדות, היכולים להיות לכם ערובה, כי דבר זה מתאים באמת עם הצרכים.

אחרי שהחליטו, כי הקונגרס יתאסף אחת לשתי שנים ובשנה שבינתים תהיה ועידה או “קונגרס קטו”, מבאר הרצל לזה האחרון:

לא יתכן, למרות שהשעה מאוחרת מאד, שתצא מלפננו שגה, אי-אפשר יהיה לצמצם את כחם של הקונגרסים הקטנים, כאשר תכנו אותם. אם תעשו כן, אז מוטב שלא יתאספו כלל, כי אז גדול כחו של הועד-הפועל לעשות דבר-מה מכחה של הועידה הקטנה הזאת. כל זמן שהננו הועד-הפועל יכולים אנו להחליט החלטות; ברגע שהננו קונגרס קטן, לא נוכל לעשות כלום. הנני חושב אפוא, כי די יהיה בהחלטה השלילית שהצעתי, אם תאמרו: הועידה אינה יכולה לשנות דבר מהחלטות הקונגרס הגדול, זאת אומרת: אין אנו רשאים לשנות את הפרוגרמה, אסור לנו לשנות את מניות המיסדים, אסור לנו לשנות דבר בועד-המפקח, ברור הוא למדי, מה מובנו של דבר זה. אבל אין לנו להשתמש במבטאים מגוחכים – – – –

הועידה הקטנה הזאת אינה באה אלא לשם חלופי רעיונות. במקרה שיהיה דרוש להחליט החלטות עקריות, יתאסף הקונגרס הגדול, אשר לקרֹא לו יש הזכות לועד-הפועל ברב-דעות פשוט.

ביום הרביעי, לפני הצהרים.

בוכוח ע“ד “הקרן הקימת הלאומית” הציע הד”ר בודינהימר לקבל את תכניתה לפי-שעה.

הרצל: חפצתי רק להעיר אתכם, כי מפחיתים אתם את ערכה של כל התכנית, אם תחשבוה לעראית. מה שיכולים אתם לעשות, אם רוצים אתם שנכונן כבר עתה את הקרן הקימת הלאומית, הוא זה, שתקבלו מה שמציעים ומה שדנו עליו זה זמן הרבה, ויחד עם זה תוכלו לקבוע ו עד בשביל צרכים חדשים שיתהוו, והוא יציע לפני הקונגרס הבא שנויים בנוגע לפרטים מיוחדים. אבל עליכם ליצור דבר קבוע, שאלמלא כן לא יצלח כל המפעל. הנני מוחה נגד המבטא “ארעי”; אם תקבלו את התכנית לפי-שעה, נסתלק לגמרי מן התכנית, והקונגרס יקבל עליו את האחריות, אם ידחה את המפעל הגדול הזה עד לקונגרס הבא. אי-אפשר שתקחו על עצמכם את האחריות בעד המלה “עראי”, מפני שבזה אתם מפחיתים כל ערכו של הענין. צריך שיהיה זה דבר של קבע. אולם יש ביד הקונגרס, שהוא – כמו שנקבע מראש, כמו שאמרתי בנאום-הפתיחה וכמו שמונח הוא באָפיה של התכנית – בעליה של הקרן-הקימת הלאומית לדורות, לעשות אחרי-כן שנויים כפי הצרך. אולם לא לפי החֹק ולא לתועלת היא, לקרא לתכנית כזו ארעית.

אחרי שדברו עוד צירים אחדים הוא הוסיף:

לדעתי יש שטעו בזה, שלא הבינו, כי לקונגרס יהיה השלטון התמידי, והשלטון הזה, שיש לאיזה מוסד-מורשה, מונח – כמובן מאליו – בהחלטות שהוא מחליט. והנה שלא רק שלא גדרנו גדר בפני החלטות לעתיד, אלא גם קבענו אותן בפירוש. ובכן כל הזכויות, שרוצים לזכות בהן את הקונגרס, נכללות מאליהן בתכנית. מה שאנו חפצים הוא, לא לעשות איזה עבודה שאינה עושה פרי על ידי ועדים, עושים או אינם עושים, מתאספים או אינם מתאספים – בנדון זה יש לנו נסיונות הרבה – אלא, אם רוצים אנו לצעוד הלאה, עלינו לבאר עתה דבר של ממש. לתקן אותו תהיה היכלת בידינו, מפני שבאין ספק עוד נשוב להתאסף, ובכח ההרשאה שיש לנו על פי התכנית והתקנות נעשה בו אותם התקונים והשנויים, שימצאו לנחוצים באי-כחו של העם היהודי.

מה שאמרתי עתה, זה הוא באורה של התכנית, שימצא לו מקום בפרוטוקול הסטינוגרפי, והוא לא יניח מקום לטעות לעתיד. עליכם להבין היטב לדברינו. אחרי שעמלנו זה כמה שנים לאַפשר את יסודה של הקרן-הקימת הלאומית הזאת, שהיתה לשיחה בפי הכל, אין אנו רוצים שנפרד עתה מבלי שנברא איזה מפעל.

הציר לוריה דרש, כי ידחה יסוד הקרן-הקימת לשתי שנים, עד שיועצו עם יודעי דת ודין.

הרצל: לפנינו מונחת שאלה, שעליכם לבררה היטב לעצמכם: הנתחיל תכף בעבודה בעד הקרן-הקימת הלאומית, או לא? עליכם להכריע אם יש לדחות את הענין לשתי שנים או לאחר עדן ועדנים. זה יהיה מובנה של ההצעה שאנו נגשים אליה. אולם עד כמה שנוגע דבר אל הערובות החוקיות ו המוסריות לעתיד תמצאו אותנו תמיד – חושב אני, כי כבר הראינו לאן פנינו מועדות – כעוזרים הכי חרוצים, והועד-הפועל יקבל בשמחה הצעה כזו שתצא מלפני הקונגרס, אשר תדרוש להטיל חובה על הועד-הפועל לתקן את התקנון באפן, שהערובות, אשר לדעתנו הן מספיקות אלא שאינן מספיקות לדעת בעלי-השפק, תהיינה משוכללות עד הקונגרס הבא על ידי ועד משפטי בשלמות ובאפן שאין לערער עליו. הצעה כזו יקבל הועד הפועל בשמחה. אנחנו נתחיב להוציאה לפעולה, מפני שנביא תועלת לעניננו, אם יהיה בידינו דבר ממשי.

ועוד עלי להעיר ביחוד על דבר זה: לא יתכן, שינתן פה מקום לטעות, על פי כמה דברים שנשמעו פה, ולחשוב, כי יש הרשות לועד-הפועל לשלוט כרצונו בסכומים הנאספים. הן הסכומים האלה אינם נפקדים בידי הועד-הפועל אל באוצר התישבות היהודים, אשר בכלל אינו רשאי לתת אף פרוטה אחת על יד הועד-הפועל או למי שהוא. לועד-הפועל יש רק החובה לשקוד על הדבר, שיהיו הכספים של הקרן-הקימת הלאומית מונחים במקום הפקדון הזה ושישלטו בהם באפן היותר בטוח. חוץ מזה אין לועד-הפועל שום זכות בהם. בנדון זה נחוץ שתדעו הכל בברור. מה שאמרת עתה הלא ירשם בפרוטקול הסטינוגרפי. זוהי אפוא התחיבות.

ד“ר בדינהימר דרש, כי ימנה ועד של עורכי-דין אשר יעסוק מקֹדם בכל השאלות החוקיות ואח”כ תוכל הקרן-הקימת להתכונן.

הרצל: את הד"ר בודינהימר עלי להשיב. באנגליה יש משל האומר: מנוי של איזה ועד הרי זה האמצעי הכי בטוח, שלא לעשות כלום. מכלל המשל הזה – מה שאומר עתה יראה כיהירות יתרה – חפץ היתי להוציא את הועד-הפועל, שיגע וטרח זה כמה שנים ליצור דבר מה, וכשהוא בא ויצירתו בידו, שמים את מפעלו לאלא. ביחוד אני מעירכם על אחריותכם ואומר, כי אם תעשו את התכנית הזו לעראית, נחזור ממנה, יען כי לא נאבה להיות לשחוק.

נשמעו פה דעות, שיש להן, כביכול, אֹפי של תרומות שליליות, ובזה אתם מביאים הפסד רב לקרן-הקימת הלאומית. את פקפוקיו של ד"ר בודינימר בתור עורך-דין אינני מבין כלל. אינני יודע איך יוכל מי שהוא, כשנותנים על ידו את התכנית הזו – ומניח אני, שכל איש נבון יעיין היטב, על מה הוא נותן – לאמר, כי נתן לתכלית אחרת, אחרי שקרא את התכנית או את התקנות. מי שרוצה יוכל לתת, ושאינו רוצה לא יתן. הן לא נוליך שולל שום איש, ואומרים אנו לכל איש מה שהוא עושה. בכם תלוי הדבר, אם תחפצו לעשות כמעשה פינילופי ולפרום בלילה מה שתפרנו ביום.

אחרי שדברו עוד צירים אחדים בענין זה וד“ר בודינהימר החזיק בדעתו והתנגד ליסוד הקרן-קימת עפ”י התכנית שהוצעה:

מר ד“ר בודינהימר חושש ביחוד, פן יקרו מקרים של חרטה או איזו שאיפה בנוגע לתרומה בשביל הקרן-הקימת הוא מחליט, כי בהשתנות התכנית לאחר איזה זמן, אפשר שאיזה מתנדב או יורשיו יטענו, כי התכלית, שלה התנדבו, אינה זו שנקבעה בתכנית. התשובה על זאת פשוטה מאד: לו חשבנו לרופף את התכנית הזו, לו חשבנו להקטין את ערך התכלית, שבשבילה נאסף הכסף לקרן-הקימת, כי אז מובן היה לי החשש הזה. מה שחפץ הקונגרס ומה שאנו מאַשרים, ומאַשרים בהפץ-לב, הלא הוא ההפך מזה, ועד כמה שאפשר לבטא במספרים או בהתחיבות, שלקחו עליהם מנהלי הקרן-הקימת, הרי זה דומה, כאילו אמרנו לקים שלש או ארבע תחת השתים שהבטחנו. אולם אינני מאמין, כי איש נבון, אשר לא יבקש תואנות, כשיתנו לו ערובות בטוחות שלש או ארבע תחת שתים, יאמר: לא, לתכלית זו לא נתתי. ולו גם יקרו מקרים בודדים כאלה, אין מקום לפקפוקיו של ד”ר בודינהימר; כי גם במקרים כאלה לא נצבע לדין, ויכול אני להראות על מקרה דומה לזה, שכבר קרה בתנועתנו. לא אפרוט את השם, אך אם הרשות בידי לעשות זאת. כשנגשנו ליסד את הבנק הקולוניאלי, היו עורכי-הדין מפקפקים באפן דמה לזה של ד"ר בודינהימר. בשעת החתימה העראית אמרו, כי המתחיבים לחתום על מניות אולי לא יוכלו להיות נתבעים לדין. ואמנם היה מעשה באחד שחתם על 3000 מניות ואחרי מותו לא רצו יורשיו למלא אחרי ההתחיבות ובכן הצדיקו המאורעות את פקפוקיהם של עורכי-הדין הזהירים, ובכל זאת צדקנו אנחנו, הסתפקנו במה שחשבנו בפועל. אמנם לא קבלנו את 3000 המניות, שהיינו יכולים לתבעם בדין, אבל המניות האחרות נאספו, והבנק הקולוניאלי קיָם היום, אף על פי שהיה מי שלא מלא אחרי התחיבותו…

ביום ד', בישיבת הערב.

זנגויל חתם את נאומו בקריאה לערוך בפומבי מחאה נגד יק"א, שאינה ממלאה את חובתה נגד העם היהודי.

הרצל: הנני להודיע את הקונגרס, כי נכון אני לעשות מעשה-אלמות. יכולים אתם כמובן למנוע אותי מעשותו, אבל מרגיש אני בלבי, שמוטב לקונגרס לעשות, או יותר טוב לחדות, כפי שאני מציע לפניכם. בשמעי פעמַים את נאומו של מר זנגויל, נתברר אצלי המחשבה, כי בכל הכבוד שאנו מכבדים אותו, יותר טוב שלא נצביע על הצעתו. יש דברים שיכולים להֵאמר ושאינם הולכים לאבוד גם אז, כשאינם נקשרים עם גלוי-דעת בפומבי. אבל חושב אני, כי הדבר עלול להביא לידי הבנה מועטת, אשר טוב להמנע ממנה לתועלת תנועתנו. ובכן אם אינכם רוצים לשום מכשולים לפני, אדחה את ההחלטה ע"ד הצעת מר זנגויל, למרות מה שדרש אותה בפירוש, ואעבור עליה אל סדר-היום.

בוכוח ע"ד ההכנסות וההוצאות הציע המרציא מרמורק, שתהינה כל האגודות מחויבות לחתום על "העולם. ציר אחד אמר, שאין זה ענין לכאן.

הרצל: להענין המדובר יש שייכות אל הסעיף הזה העוסק בהכנסות עד כמה שאפשר יהיה – אולי – לפי הצעת מרמורק, לבצר עמדות של “העולם”. אם יעלה הדבר הזה, אז – כמובן – נוגעת השאלה הזאת אל הכנסות הקונגרס, מפני ש“העולם” יהיה אז קנינו של הקונגרס. ואם יוסיף “העולם” לגרום הפסד, כי אז יבוא הגרעון על חשבון ההנהלה, כלומר על חשבון הועה“פ. והנה יצאה הצעת מרמורק מן הרעיון, כי אין ספק יש צֹרך לכל האגודות, להסתדרות, לעמוד בקשר מדי שבוע בשבוע עם המרכז, ולא עוד אלא כש”העולם" נקרא מאת כל האגודות, הוא יכול להיות לאמצעי המחבר בין אגודה לאגודה, באֹפן שהאגודות בארגנטינה, באפריקה הדרומית, ברוסיה תוכלנה לבא בקשר זו עם זו על ידי “העולם”. ברגע שיודעים, כי הוא אמצעי מחבר בקרב התנועה הציונית, שהכל מחויבים להחזיק בו, יהיה זה כעין “הלוח השחור”, אשר מעליו נקרא כל מה שנוגע לכלל הצבור. אם לא באה הצעה זו עד היום, הוא משום זה, שהאנשים אשר יסדו וכלכלו את “העולם” חפצו להמנע מכל דבר, שיש לו אֹפי של עסק, חפצו להמנע מזה לרגל מעמדם בתנועה. ברגע שהעתון יהיה שייך אל התנועה, לא יהיה זה עוד ענין של נקית-הדעת, אלא דרישה נבונה, כי העתון יתכלכל על ידי אלה, שבשבילם הוא מטפח את התנועה ובשבילם הוא עובד בכל שבוע. באפן זה יקחו הכּל חלק במלוי-החובות בעד דבר, שיכול להביא בכל שבוע ושבוע תועלת ממשית. בבחינה זו שייכת הצעת מרמורק אל הסעיף הזה. תכן ההצעה הוא: האגודות שבכל התבל מחויבות לחתום לפחות על אכסמפלר אחד של “העולם”. למרכזים הארציים תשלח האדמיניסטרציה של “העולם” מספר אכסמפלרים המתאים למספר אגודותיהם.

בוכוח ע"ד הבאנק הציע מוצקין, שלא ירשו לדבר באספה-הכללית על הבאנק על אֹדות ההחלטות שהחליטו בקונגרס.

הרצל: כדי להשיב על דבריך אלה, מבלי שאהיה השליט היחידי, שאתה מתנגד לו בכל תקף, על לקרא לישיבה את הועד-המפקח, ולבקש מידו כח-הרשאה, או לדרוש ממנו שיחליט, איך להתיחס אל ההצעה, שאתה מציע בכח ההכרח של השעה המאוחרת. אולם עלי להגיד לך, כי בועד-המפקח אתנגד בהחלט לפקודתך, שהרי אז יהיה לכם ועד לעניני-הבאנק שאין לו שום אחריות, שבכל אֹפן התאסף בימים האחרונים הרבה פעמים, גם ועד-מפקח, שעליו מוטלה האחריות כל ימות השנה וגם באספה-הכללית. הועד-המפקח הזה אינו אלא משרתו של הועד לעניני-הבאנק (מוצקין: של הקונגרס!), אבל הועד לעניני הבאנק איננו הקונגרס. הוא נבחר, כדי לחשוך את הקונגרס מוכוחים שלא לצרך. אבל הקונגרס לא וִתֵּר על זכות-ההחלטה שלו לטובת הועד לעניני הבאנק. הקונגרס לא אמר: “אתה, הועד לעניני הבאנק, החלט החלטות”, אלא לועד הזה נתּנה פקודה להכין את הוכוח, ואת הפקודה הזאת אתה מבין, כאילו היה הועד-המפקח מחויב לעשות כזאת וכזאת. פקודה כזו היא מן הנמנעות; גם לו הייתי מסכים עמך בכל דבריך, לא הייתי מקבל אותה, מפני שלא יתכן לברֹא “דוגמא לשעבר” כזו. אולם אינני רוצה גם כן, כי לרגל השעה המאוחרת, המכריחה אותנו להחליט החלטות, יהיה מקום לך חשוב, כי הועד-המפקח פורק ממנו באיזה אפן שהוא את האחריות כלפי הקונגרס, או מסתלק מפקודותיו של הקונגרס; ולפיכך רואה אני בשעה מאוחרת הזו רק אמצעי אחד [לסגור את הישיבה (הע' המתרגם)], ואם לא די בזה, הואילו להצדיק זאת בעיפות של…

ביום ה' לפני הצהרים.

ד"ר פרבשטין הציע בשם צירים אחדים לדרוש מאת מנהל הבאנק להמציא את האמצעים הדרושים להשגת הטשארטר.

הרצל: לדעתי העמיד מר ד“ר פרבשטין, כמו בנאומו הראשון, שנשא בתור המרציא של הועד לעניני הבאנק שנבחר בידכם, את השאלה על הקרקע הנכון, מענינו של הקונגרס הוא לטפל בשאלה, אם הבאנק הקולוניאלי היהודי הוא גם להבא כלי-שמוש כספי לציונות המדינית וכזה צריך להיות, כמו שתארנוהו במודעות וכרוזים שקדמו ליסודו של המוסד הזה, בצדק הראה מר ד”ר פרבשטין על דברי, שאמרתי בקונגרס השלישי. אלמלא עשה זאת הוא – עלי להטעים בזה, עשה זאת מבלי שהעירותיו, ונעים היה לי מאד לראות, כי מצא את המקום ההוא בנאומי – כי אז הייתי מוכרח לעשות זאת בעצמי במשך הקונגרס.

בשביל מוסד כספי, העוסק פה ושם בקנית שטרי-חוב או בעסקי ממונות אחרים, לא היינו, לא אני ולא רֹב חברי, מניעים אף אצבע אחת. כי בענינים כאלה אין לנו שום עסק בחיינו הפרטיים, בזה אין בדעתי בשום אפן לפגוע בכבודם של מוסדות כאלה. אבל כשם שלא כל איש הוא ציר-אמן או פסל או רצען, כך לא יהיה כל איש מומחה לעניני כספים. לא מומחים לעניני כספים אנחנו, ועל כן לא היה לנו שום ענין ליסד מוסד כספי כשהוא לעצמו, וכמו כן אין אנו ציונים מעשיים, כביכול, ציונים לשם קולוניזציה או חבת-ציון, אלא בפירוש בארנו את נקודת מצבנו, כפי שהיא יוצאת מכל גלויי –דעתנו הקודמים, אשר – כמדומה שיש לי הרשות להגיד זאת – ראוים הם להיות נערכים יחד גם אחרי ימים ושנים.

מר ד“ר פרבשטין, אשר לפני ששמעתי את דבריו חשבתיו לנואם מתנגד, הפתיעני הפתעה נעימה, בהזכירו מעצמו את דברי, שהם בפועל עקריים בענין אשר לפנינו. הוא שב אל שֹרש הדבר ויברר, לשם מה נוסד המוסד הזה, שעל צעדיו הראשונים אתם מתעודדים להחליט היום; ובהצעתו שהציע הוא מוציא, בהתאם עם סדר-העבודה וכנהוג במוסד-מורשה, את המסקנות. בעוד שאז נקבעה התכלית, הוא מראה עתה את האמצעים, שעל ידם יגלה הקונגרס את דעתו, אם יש למלא אחרי ההחלטה והדרישות מאז או לא. על ידי זה נברא הקרקע הראשון להצבעה. הנני מסכים אפוא לדעתו של ד”ר כהן-ברנשטין, כי להצעה זו, המבררת ומגדירה את הקרקע, יש לתת משפט הבכורה על כל יתר ההצעות. כשתהיה תוצאת הצבעתכם מונחת לפנינו, אז אפשר יהיה לעסוק בהצעות אחרות.

אחרי הוכוח על הצעת ברנשטון:

עתה עלי להעיר על כמה דברים, ועליכם להרשות גם לי לדבר בענין זה. הוכוח הזה נתברר, לדעתי, במהרה. שמענו את מר אוסישקין שאמר, שלא טוב לברא “דוגמא לשעבר”. בזה, שניסד ברכושו של הבאנק הקרולוניאלי היהודי מוסד-כספי בארץ אחרת, מאשר היתה תעודתו מראש. אחרי שנשמעו נמוקים כאלה, נחוץ שתהיה לי הרשות להחזיר לטהרתן את הפרוגרמה הבזילאית וגם את הפרוגרמה של הבאנק הקולוניאלי היהודי. המוסד הכספי הזה נערך פעמים אין ספור בתור כלי-השמוש הכספי של התנועה, וזה היה לססמא. אלה שהשתמשו בססמא הזה לא נתנו, כנראה, חשבון לעצמם, שאלמלא כן אי אפשר היה שיפתחו בוכוח כזה. אמנם יש מעצורים גדולים בהבנין היוריסטי, ובמעצורים האלה, הנוגעים אל כח- ההרשאה, מטפלת הצעתו של ד"ר פרבשטין. ולא קלה היתה במשך השנים הללו העבודה, שבה השתתפו הרבה מאתנו, ובתוכם מר בנטויץ, לסול את הדרך, שעליה אפשר לחדש דבר כזה, כי תשפיע תנועה כתנועתנו על מוסד שמושבו באנגליה.

יודעים אתם, באיזה דרך שאפנו לזאת: הועד-הפועל היה לועד המפקח, וזה היה על ידי מניות-המיסדים למשפיע על האספה הכללית. בדרך זו, המתאימה עם החֹק; הלכנו אחרי מועצות של יגיעה, שבהן השתתף גם מר לוריה; חושב אני, כי אז לא עלה על לבו לעבור על הצעה בנוגע לטשארטר אל סדר-היום. מר לוריה, זוהי הצעה המיוסדת על דברים, שהביא ד"ר פרבשטין מנאום פתיחתי לקונגרס השלישי בשנת 1899 שבו אמרתי:

“מה יהיה הדבר הזה, שנשיגו? נגיד זאת במלה אחת: טשארטר; אנחנו משתדלים להשיג טשארטר מאת ממשלת טורקיה, רשיון להתישבות תחת מרותו של הוד מלכותו השולטן. ורק אחרי שיהיה בידינו הטשארטר אשר יכיל את כל הערובות של המשפט הציבורי הגלוי, נוכל להתחיל בקולוניזציה מעשית כבירה.במחיר הטשארטר נשתדל להביא לממשלת טורקיה טובות גדולות. אבל דבר זה לא היה יכול ואיננו יכול להעשות בידי הקונגרס, שאין לו כח-הרשאה מצד המשפט הדרוש לכך. למשא-ומתן זה צריך שיוצר פועל מיוחד, וזה הוא אוצר התישבות היהודים”.

פה עלי לקרא הערה אחת, הנמצאת בפרוטוקול הסטינוגרפי: “הבעת רצון סוערת וממושכת ומחיאת-כפי”.

מחיאות-כפים בידים, שלא היו ריקות, היו החתימות על מניות הבאנק הקולוניאלי. הועד-הפועל איננו אישיות משפטית, אף לא הקונגרס, הבאנק הוא מוסד כספי; איך רוצים אתם לעבור על המעצור הזה? אמנם עושה הדבר רשם מעורר שחוק, באותה המקהלה באופירה האיטלקית, היושבת ושרה: הצילו את האציל, הוא נפל המימה". ילך מי שהוא ויאחז בהאציל וימשהו מן המים!

אינני מאמין, כי תעודתנו היא לשבת ולשורר: “הצילו את האציל, הוא נפל המימה”, עלינו ללכת ולמשות את האציל מן המים.

כיצד נעשה זאת? כלום בידינו אנחנו? לא, חלילה לנו, אנו חושבים זאת לסכנה, אין אנו רוצים להיות מטרה לחצי הבקרת הקלה מאד למי שיושב בתיאטרון בדיוטה התחתונה. הנעשה זאת בתקוה, שיסלחו לנו לאחר מעשה? לא, המצב הזה אינו מרחיב את הדעת. כי אחרי שנהלנו עסקיהם של אחרים, אם אחרי שבנינו בית לאיזה איש, יבא האיש ההוא ואמר, גזוזטרא זו או חדר זה לא טוב בעיני – זה הוא מצב, שעל פי השכל אין אנו צריכים עוד להכנס בו, אמנם היו ימים, שבהם הוכרחנו לעשות כן, וגם עשיתי כן; אבל אז לא היו לנו עדין לא קונגרס ולא באנק קולוניאלי, אז עשיתי מעשי על דעת עצמי. הייתי איש שאינו מורשה; המצב הזה איננו עוד היום, גם לא הייתי יכול לעמוד בו לאֹרך ימים. היום כבר נוצרו המוסדות היכולים להחליט החלטות ולתת הרשאות,ועתה הרשוני להזכיר נאום אחר שלי – צר לי מאד, שאני חוזר על דברי פעמים כה הרבה – את נאום הפתיחה לקונגרס הנוכחי. אמרתי, כי חושבים אנחנו את עבודתנו הראשונה לנגמרה, יצרנו את המוסדות שהיו דרושים לנו, יכולים להשתמש בהם ולהתחיל בעבודה.

את עבודתנו, כלומר עבודתי אני, חושב אני לנגמרה, והריני עומד לרשותכם; אולם עוצר אני ברוחי מהביע את משאלותי, שאולי תתעוררנה על יָדי וכוחים כוכוחנה זה. המוסדות קימים היום ובידם לתת הרשאות או לא, יכולים הם לשאוף אל התכלית או לא. אולם מה שאני דורש הוא, שיתבררו ויתלבנו הדברים; מה שאני דורש הוא, שלא יסתתר מוסד אחד מאחורי רעהו, כי לא יאבה שום איש לקבל עליו את האחריות, וכי רק אני לבדי אהיה אחראי, לזה אני מתנגד.

הקונגרס הזה נועד לכך, שיקבל עליו את האחריות ויתננה לאחרים בדרך ההרשאה. אם רוצה הוא- טוב, ואם אינו רוצה – גם כן טוב; בידכם הוא להכריע בדבר זה. יכולים אתם אפוא להביע רצונכם, אם יש לכם איזה רצון, בצורה זו המונחת לפניכם. אחרי שהודיעכם נשיא הדירקטוריון באיזה אֹפן חושבים להספיק את המלוה הדרושה, יכולים אתם להחליט, אם תתנו לועד-הפועל הרשאה לעשות את הדבר בתור ועד-המפקח וללכת הלאה בזה, שיעבוד בשביל השגת הזכיות, לא בשם הקונגרס, שאיננו אישיות משפטית, לא בשם הועד-הפועל, שאינו אישיות משפטוית גם הוא, אלא בשם הבאנק הקולוניאלי היהודי. מזה יוצאות כל המסקנות לא אני ולא חברי נקבל הרשאה על יסוד חשבונות בלתי מוגבלים.

למן הרגע הראשון, מאחר שידענו, כי אובים לנו בפנה זו כדי להכותנו נפש, – למן הרגע הראשון שמנו לב לברורם ולבונם של כל החשבונות, וכן היה, כמובן, גם בענין הזה. אם יוסיף הועד-הפועל לעבוד בשביל הבאנק הקולוניאלי, אז יוציא את הסכומים שעליו להוציא רק על יסוד חשבונות מדויקים; ובדבר החשבון ישא ויתן עם לשכת ההנהלה, כלומר עם הדירקטוריון של הבאנק הקולוניאלי היהודי. ההצעה למנות בכל שנה ועד של חמשה מתוך חברי הקונגרס, אשר ישגיח על הוצאת הסכומים שנתנו להוצאה, אינה ראויה לנו לטפל בה.

יש לכם ועד שבחרתם, הועד-הפועל. בו אתם בוטחים או לא. אם יש לכם בטחון, אל תמנו ועד אחר; מסיבה מעשית אינני מיעץ אתכם לעשות זאת, מפני שבטחונכם בכל ועד הולך ופוחת בו ברגע שמניתם אותו, כפי שנוכחתי בנוגע לועד-הבאנק, רק מסבה המעשית הזו אני מיעץ אתכם לחדול מזה, חוץ ממה שאני לעצמי לא אסכים לדבר כזה, יש לכם ועד-פועל, שמספר חבריו גדול מחמשה; אלה הם אנשים, שאתם בוטחים בהם. אולם אם מפקפקים אתם, עצתי אמונה: בחרו באנשים אחרים!

עתה חושב אני, כי בררתי את הדבר. אני מבקש להצביע ראשונה על הצעת ד"ר פרבשטין, והנני מעיר, כי אין אנו מקבלים את הנוסחה שנתן לה הוא בעצמו: כי אין אנו דורשים מלוה שאיה מוגבלת – אינני יודע מי הוציא את הקול הזה – שתעלה לסכום כל הרכוש של הבאנק הקולוניאלי היהודי. בדברי סכלות כאלה אין לבוא לפני הקונגרס, אם כבר מטפלים בהם העתונים המתנגדים.

אל הסכום, שעליו אנו דנים, כבר הסכים הדירקטוריון. לפרוט את הסכום הזה אני חושב למותר, מפני שיעסקו בו באספה-הכללית. על כל פנים שמעתם מפי מר וולפזון, כי הסכום הזה הוא חלק מן הסכומים האבודים, שבעליהם לא שלמו את מחיר המניות בשלמות, והם מופקדים אצל הבאנק הקולוניאלי לתכליות ציוניות, באֹפן שמן רכושו של בעל-המניות, אשר מלא ת התחייבותו וישלם את מחיר המניות, לא תגרע אף פרוטה אחת.

ביום חמישי, בישיבת הערב.

אחרי שהציע בובר את דרישותיו של ועד-התרבות, התחיל וכוח ארוך בין הצדדים השונים, והרצל דרש, כי בראשונה יוגמר סדר-היום, כלומר, הבחירות, ואח"כ ישובו להתוכח על שאלת התרבות, דעת הכל שוה בה. מוצקין דרש, כי יצביעו על ההצעה בלי וכוח, כדי שיגלה הקונגרס את דעתו, אם צריכים לעסוק בעבודת התרבות.

הרצל: גם אני הייתי מסכים לדעתך; אבל לתועלת הקונגרס והתנועה עלי להתנגד לזאת, שיעשה הדבר על רגל אחת. כדי לגמור את הענין במהרה, לא נוכל להכריע בשאלה זו, אשר לא לחנם נשארה זה ארבע שנים בלי פתרון, על ידי ריזולוציה בדרך זו או אחרת. השאלה היא כך חשובה, עד שאי אפשר להכריע עליה באפן ארעי. היא דורשת משא-ומתן בכל פרטיה, ואם אינך מאמין בזה, אינך מכיר בחשיבות השאלה הזאת, כמו שהיא באמת.

הכרעתי, שנגדה תוכל להגיש לפני הקונגרס, תהיה אפוא, כי בראשונה נבטיח את צרכי קיות תנועתנו. Primum vivere deinde philosophari (החיים קודמים לפילוסופיה). בראשונה עלינו לדעת, שמחר יהיו קימים המוסדות, הנחוצים לנו לקיומנו. להכריע לצד אחת הדעות – אתם לא תעבירו את האדונים האלה על דעתם, והם לא יוכיחו אתכם – אי אפשר להטיל על הקונגרס, ובהחלטות ארעיות, אף אם תביאו אותן לידי נצחון בכל תֹקף ומרץ – ברגע, שאין לנו פנאי לעיין היטב בכל הפרטים – לא תועילו הרבה.

הנני מכריע אפוא, כי נבחר עתה את הועדים, ואחרי כן יחליט הקונגרס, אם נכנס בוכוח על השאלה המכונה שאלת התרבות או על שאלות-ההרמה השונות, שגם להן יש, לפי דעתי, אֹפי של תרבות. לדעתי נקשרות שתי השאלות האלה יחד, וחושב אני כי שאלתו של מוצקין, אם עוסקת הציונות גם בשאלות תרבותיות, כבר מצאו לה תשובה מחיבת על ידי רשימת הענינים בסדר-היום.

אחרי הבחירות שבו להתוכח על שאלות ההרמה והחנוך הלאומי. לפני ההצבעה על כל פרטי ההצעות השונות באר הרצל את השקפתו על השאלות ההן:

שוב כמו שרה בקונגרסים שלנו פעמים כך הרבה, מתעוררת שאלת-התרבות בצורתה הרגילה. רגילים אנו להגיע אליה, אחרי שהיינו מוכרחים לדאג בראשונה לצרכי קיומה של התנועה, במצב זה של עיפות וגרוי, עש שנראה לאחרים, כי זה הוא ענין, שאין ממנו מפלט אלא דרך פתח האולם. לרגל מאורע, שקרה לפני זה בשעת הבחירות לועד-התרבות, מסרתי מודעה למר ד"ר כהן-ברנשטין, אשר חשבתי, כי הספיק כדי להשיב את האדונים אל האולם, ויכולים אתם להיות בטוחים, כי אחרי שחשבנו זאת לתוצאה מחֹסר הבנה, תהיה לנו שיבתם רק לרצון רב. בזה, שאין נותנים להצביע בלי וכוחים על שאלה מסתעפת כל כך ונוגעת לדברים כך הרבה, אין שום סבה לחשוב, כי מזלזלים בכבודה של איזה הצעה. עתה נשוב לעיין בעצם השאלה.

הרשוני לשוב פשוט אל המסורות שלנו, ובזה, כסבורני, אמצא את הדרך הממוצע שבין שתי המפלגות. אלה לא יחשבו לי לרעה בהסמכי על איזה מסורה, ואלה לא יחשבו לי לרעה בהסמכי על מסורה, מפני שחדשה היא, מפני שעברו עליה רק שנים מועטות. הנני מרשה לי להזכירכם מה שאמרתי בקונגרס הראשון במצב דומה לזה. הדבר היה אז, כשעלה – עוד תזכר זאת – הרב מבזיל בשעת נעילת הקונגרס על הבימה ויציע לפנינו שאלה, שעליה עניתי בהסכם עם חברי הלשכה בדברים האלה (הוא קורא): “קֹדם כל עלינו להביע תודה למע”כת הרב ד"ר כהן, על שהתיצב לפנינו באמון-רוח כאיש שהתנגד לנו לפנים, ועל שאלתו הגלויה, שעליה לא אשיב עתה לפרטיה. יכול אני להבטיח את כבודו, כי הציונות אינה מכונת לפגוע בהכרתה הדתית של איזה מפלגה שהיא בקרב היהדות (הבעת תודה סוערת).

מודעה זו נמסרה קֹדם לתנועה, שנתפתחה בינתים, וכל אחד מכם יודע אל נכון, וביחוד יודעים האדונים האלה, כי נגד הדברים, שנאמרו אז, לא חטאה מעולם הנהגת הציונות, שנבחרה באֹפן רשמי. מי שמחליט את ההפך מזה, עליו להביא ראיה. המחליט זאת מבלי להביא ראיה, הרי זה מתכַּוֵן לשם תעמולה, הנדונה מעצמה. וגם הצד השני איננו יכול להחליט, כי אם מסבות שונות – ואין אני מכחיש, כי היו גם סבות תכליתיות – נבדלו השאלות וחלוקי-הדעות הדתיים ביראת-כבוד, משום זה לא התנהג כן הקונגרס בכל דבר בנוגע לשאיפות התרבותיות.

וכשם שהיה תמיד במועצותינו יסוד של התרבות החדשה לרגל הנאומים שנשמעו פה ונואמיהם, כך קשה לי – מוכרח אני להגיד זאת – להבין, אי יכולים אף לחשוד באנשים בחברי הועד-הפועל, שהם מתנגדים לתרבות. גם לדבר זה אין ראיה, וכשרוצים לחולל תנועה שאינה מיוסדה על ראיות, הרי גם זאת תעמולה הנדונה מעצמה. אבל לנו לא יתכן להחזיק ביסודות המפרידים האלה, אלא לחפש תמיד אחרי מה שמאחד אותנו. התנועה היתה במשך השנים המעטות למה שהיא עתה, בזה, שאחדה לא רק אנשים בני ארצות שונות אלא גם בעלי השקפות שונות. זה הוא אולי הפרט היותר נִשא והיותר חשוב בתנועה הזאת…

 

נעילת הקונגרס.    🔗

קונגרס נכבד!

עוד מעט והיינו עשירים בזכרון עוד אחד, בקונגרס הציוני החמישי. חושב אני, שיש לי הרשות להגיד, כי הקונגרס הזה עלה יפה, ודעתי זו לא יכולה להחליש גם המאורע של השעות האחרונות. עד כמה שאני בעצמי אשם בדבר מפני נשיאותי, שנהגתי ברפיון ולפעמים בחזקה יותר מדי, אני מבקש מכם סליחה בשעת פרידתנו.

באמרי, כי הקונגרס היה טוב, הנני נשען על העובדה, שיכולים אנו לסקור על עבודה חשובה שנעשתה. יצרנו הסתדרות, חדשה במדה ידועה, שתהיה באין ספק טובה ורצויה. אני מקוה, כי היא לא תרפה את הקשר המאגד אותנו, כי אם להפך תחזק אותו, ויחדש עם זה תתאים עם צרכי החיים של התפתחות תנועתנו. הלא בזמן קרוב נעשה נסיונות, ואני מעיז לקוות, כי הנסיונות האלה יעלו יפה.

גם בענין הבאנק עשינו צעד קדימה, אבל הרשוני להגיד ברגע הזה, כי בריזולוציות שנמסרו לועד-הפועל ולועד-המפקח להוציאן לפעולה, שמנו לב לדרישתכם האחת: הזהירות והאמונה בכל עסק, שהועד-הפועל, כלומר הועד-המפקח, צריך שיסכים לו. הזהירות והאמונה הכי גדולה היתה הנחתנו בדבר המובן מאליו; אי אפשר היה שימסור לנו הקונגרס איזה ענין אחר להוציאנו לפעולה, וגם אנחנו לא היינו מקבלים פקודות אחרת.

הקונגרס יצר גם את הקרן הקימת הלאומית כיצירה מחלטת. עתה עלינו לברֹא את הערובות לפי החֹק, וברא נברא אותן. אחרי שהוחלט הדבר חקרתי אחרי דעתם של מומחים, אם אפשר יהיה לברוא בבזיל את האישיות המשפטית של הקרן-הקימת הלאומית, והגידו לי, כי אין שום מניעה לדבר.

בלי אחור נעשה את הצעדים הדרושים, ומלבד הועד הנבחר בידכם, אשר יהיו בו עורכי-דין מכל הארצות, נקח עצה מפי שני עורכי דין בשויצריה.

ואם אחרי הסקירה הזאת על העבודות אני מזכיר גם את מה שנתן שמחה בלבנו בימים הללו, אני עושה זאת, כדי שנפרד תחת הרֹשם היותר טוב, שאנו מרגישים את פעולתו. היהודים, שאינם משתתפים עמנו, אינם יכולים להבין, כמה מן האֹשר האמתי אנו מוצאים בתנועה הציונית. יש בקרבנו צעירים נאמנים, לפעמים נאמנים במדה נלהבת, וזקנים מחדשים נעוריהם, ויחד עם זה נחה רוחנו, כי כל מה שראינו בצמיחתו הראשונה הולך וצומח, הולך וחזק לעינינו. ואני חושב, כי יכול אני להגיד כבר היום, כי הדרך מן השם-הרע “אוטופיה” עד להכרת השאיפה המדינית הישרה היתה מיגעת ואולי אף רחוקה יותר מן הדרך שבין השאיפה ובין צאתה לפעולה.

                  ----------------------