אסופה זו כוללת שירים שנכתבו לאורך ששים שנה ויותר–מתוך הכוונה להציג את יצירתו הפיוטית של מחברם בשלימותה במרחב הזמן הזה, על סולם קולותיה ושלבי התפתחותה–מאז ועד עכשו.

רוב השירים קובצו בספרי השירה “דברים בשם אומרם|”(1965), “בשעריך פרג” (1972), “אתם הדברים הנפלאים” (1979), וקצתם–ראשונים ואחרונים–כונסו בה לראשונה או אף לא ראו אור לפני כן. על חלק מן השירים שקובצו במחברות הקודמות, עברתי בקולמוס כדי להתאימם לתמורות שחלו בלשוננו ובטעמנו.

בשער הראשון “מני אז” ניתן מבחר משירי השחרות, שרובם נדפסו בבמות שונות לפני עלייתי ארצה (תרצ"ג), והם טבועים בחותם נופי ליטא מולדתי, חוויות ולבטי נעורים בתנועת הנוער השומרית על רקע הוויה יהודית שוקעת אך שלווה יחסית בטרם שואה. בהשפעת השירה העברית ה"קלסית", שספגתי בבית אבא, מבוני החינוך העברי, כתובים השירים ברובם בנגינה המלעילית המקובלת בימים הם.

בעלותי ארצה לקיבוץ ועם התיישבותו בעמק הירדן נגזר אלם על שירתי במשך שנים עד שהתעריתי בהוויה חלוצית חדשה ומרתקת זו, בנופי חיים שלא ניתנו ליציקה בדפוסי הביטוי הישנים.

שתיקה זו נקרעה בשירה שפרצה מעטי לפתע בפרג הנצורה. בעצם הימים הנוראים, ימי מינכן, בלחץ אימת השואה המרחפת, הממשמשת ובאה באין מציל. בהגיע בשורות איוב ראשונות על השמדת עמי, מקור מחצבתי, כמו נמתח קו אדום, כולו שותת דם, קו־חיבור־והפרדה בין מה שהיה שם ובין המאבק על המשך החיים והעתיד כאן.

שביל היחיד נבלע ללא שיור מתוך התמזגות שלימה במאבק ובחבלי היצירה של הכלל. הקיבוץ, ואף־על־פי־כן מזדקר הוא, על כורחו של המשורר, בחשבון נפשו ועולמו. ויש שהוא משתרך בייחודו, בבדידותו בצד דרך המלך הסואנת. האפלות שאפפו לא פעם שביל זה אינן מעיבות את “אור העולם באישוניו” , הלמות גלגליו של העולם הגדול אינה מחרישה את קולות הדממה של “החיים הקטנים”, של “הדברים הנפלאים” כהיותם, המתרחשים סביבו, ולא לו לשפוט אם ידע לתת להם ניב.

השערים האחרונים בספר מאותתים על התמורות והמהפכים המתחוללים בהוויתו רבת הפנים של הדור. על סימני השאלה הסוגרים עליו התהיה על הפתרונות “בזה ובבא”, באפק הזמן.