סיורו של המחבר בנכסי־התרבות שלנו, המחַדים בשפעת נוים וחילם, הרחיב את דעתו. רב יהא שכרו, אם למקרא “פני הספרות” יעור גם בלב הקורא רטט־גיל למראית תנובת חלקת העדית שלנו, שמתנוססת בירקותה, רעננותה ועסיסיותה במרחביה של הווית־הרוח.

משתרעים הנכסים בעליזות: פסי־בר ירוקים ומזהיבים מענגים את העין והלב. כיצד נערמו כריים גדושי מראות־אלוהים והגות־לב־ומוח, בכמות כה גדולה, בתקופות של שעבוד וקוצר־רוח כה קשים לישראל?

החל מרמח"ל וכלה באשר ברש טיולנו דרך ארצות, אומות ותקופות עם גושפנקתן וצביונן המיוחדים. מבעד רוחות הזמנים, הנופים ודמויות־האישים מפציעים ובוקעים נגוהות־שחרנו. והנה רואים אנו את עצמנו תקועים באמצע תור־התקומה של אומתנו. עם כל רוחות־החרדה המנשבות עלינו מעברים, אנו ניצבים היום טלולים ומופזים מאורות התחיה.

מי שקרקע־תרבות מוצקה מתחת לרגליו, קרקע־נצחים לבלי הימוט (הואיל וחוליות־התרבות הנפרדות הולכות וחוברות לחטיבה עם שעת־התחיה), −זה לא יתערער לעד, גם בבוא עליו שואת־פתאום.

נופו של המחבר נוטה לרוב לצד החיוב והחיבּה. תכונתו זו היא תולדה מזיקתו הנפשית לספרות כאל הגילוי האנושי המרומם ביותר. גילוי־השכינה באדם בעל־הרגש הנהו בעיניו חזיון־ההוויה הנעלה ביותר. זוהי הרגשת־הרתת בפני חלק־אלוה שבאדם. ואין לראות רפיון כוח־הבקורת כשאספקלרית המבַקר משַקפת לו, לפי טיב טבעו את מעלות רוחו של האדם (בחינת: רוח האדם העולה מעלה). שהרי אם עצמאי הוא האמן המָערך, לא יפגמו נקודות־כתמים באישיותו, כשם שלא יַכהו פגימות הירח את זיו אורו.

ומדומנו, שהקטגוריה על הבקורת של ימינו בכלל אין לה הצדקה. עיקר התרעומת כלפי הבקורת, שאינה שטופה מאוויים ורצונות, ועל־כן היא נטולת־יסוד. אבל המתרעמים שוכחים, כי רצונות ומאוויים אינם מותנים מטמפרמנט־היוצר בלבד, אלא הם בעיקר תופעות, שהזמן גרמן. בשעה שפרישמן, בריינין וקלוזנר התריעו, תססו ותבעו, היתה ספרותנו באותה שעה ריקה עדיין מאחד־העם ומנדלי מו"ס (אך זה החלו צועים בשמי־ספרותנו), מביאליק וטשרניחובסקי, ברדיצבסקי וברנר, שופמן ועגנון. באֵרנו לא נתמלאה עדיין מחוליתה. טבעות־שלשלתנו לא נתלכדו וכל אחת עמדה בבדידותה. המחסור היה זועק מכל פינה. מרובים היו צרכי ספרותנו, והיתה נסערת משפעת־תשוקות כמתוך רוח־תזזית. כזו כיתה הווית תרבותנו בתקופה הקודמת. ברם, כיום, עם התגשמותו של חלק גדול מן התביעות; עם היבּצע ערכין ספרותיים שהנפש נהתה אחריהם, − נתמעטו הדרישות והמשאלות, ובמקומן באו דברי־הערכה וסיכומים של היש המוחלט. דור־דור ובקורתו, המקבילה בהתאם לצרכיו ותנאיו.

ועם הסיום, עוד הערות קלות:

גם מבלי שאעיר, בולט הדבר לכל עין קורא, כי מחמת היעדרם של כמה אישים חשובים ב"פני הספרות" לא נסתיימה עדיין דמות מראֶהָ של הספרות כל צרכה. אולם, תקותנו תאַמצנו, כי חסרון זה ימָנה במהדורות הבאות. ואז, בהתאם למילואם במקומם ובעתּם, ובהתווסף גם יתר הכרכים, יחולו גם אילו שינויים בחלוקת המאמרים, מותאמים למדורותיהם, עפ"י מהותם וסדרי־העתּים.

ארשה לי, לבסוף עוד הערה שהובאה גם בפתיחה לספר ראשון “שלא כמוּת המאמר קובעת את ערכו של החזיון המָערך ולא את יחסו של המחבר אליו. זיקת הכותב לאישיות המָערכת, הרי בולטת לעינים גם בטורים־מספר. בעיקר חותכים את גורל המאמר, בין לצמצום ובין לאריכות, גורמים חיצוניים ומקריים”

פתח־תקוה, אלול תרצ"ט

מִיכָה יוֹסֵף בֶּרְדִיצֶ’בְסְקִי

קוים אחדים לדמות דיוקנו

"עולמי הוא של כל הדורות, של כל

הזמנים, של השתפכות כל לב ויגון לב.

עולמי הוא תהום רב לכל חי, לכל מרגיש,

כל מי שנשמה באפו ומעשים בידו.

ערב אני בנפשי לכל אלה ושותף אני

בנפשי לכל אלה. אנכי הריתים, אנכי

ילדתים. אנכי הנני נושא אותם בחיקי

ואני סובל את עוונותיהם".

מי"ב

 

א. כרכים וכרכים – מלאים מזן אל זן!    🔗

ירושה עצומה כזו לא הניח אחריו עוד שום סופר עברי. היו והוֹוים בתוכנו אמנים יותר שלמים מברדיצ’בסקי. אולם שום אחד מהם לא היה ואינו עשיר כמוהו. ספרותנו, שלפי טבע בריתה וטיב אפיה, שרר בה תמיד הכח המקובץ, הקולקטיבי, − למשל: התנ"ך, התלמוד והאגדה – בולט בה כאחד מענקי־בראשית זה האיתן, ששפע יצירתו מיחד לעצמו שטח כמו בּיבּליה שלמה או ש"ס שלם. רושם דומה לזה יעור בלבב סוקר־הספרות למראיתם של רמח"ל ושל רפּ"ס. דומה בלבד, ואינו כן. כי באמת ובתמים ניתן לאמר, שמיום בריאתה של הספרות העברית לא זכתה עוד לחזיון עשיר ורחב וענוג כאחד, כמו שנתגלם ביחד באדם זה.

כמו גבי כל משורר מקורי, חיב החלד כולו לעבור מחדש, דרך אספקלריתו המיוחדה. כל משורר אמתי הריהו בעצם מעין כברה, שמבעדה צריך העולם עוד קצת להסתנן ולהנפות. אולם שום אדם מישראל לא חונן בשעור־היקף רחב שכמותו. בבחינה זו הנהו יחיד ומיוחד בכל קרית־ספרנו כלה.

הוא כאלו עמד על מרום גבעה נישאה והיה סוקר למרחוק, למלוא כל עבריו. מבלי היות סיָג כלל למעוף מבטו. ואף כי לא הביט בעד שפופרת זו – משקפת־הראות המכַיֶלת נקודות־ההויה המפוזרות לחטיבה אחת (במקום אחר הוכחנו, שזהו פגם לאומי או מדה לאומית אורגנית) – לא נראו בכל־זה נקודות ההיקף המאליפות שלו כפרוטות נחושת בעד דינר שנתחלף. לגרגריו כולם כאחד היה נצנוץ של זהב אמתי. בנדון זה דומה היה לו ביותר: י. ח. ברנר.

לפי גאות מרחביו, רעש דכייו ושיא שלותו לבסוף לא היה לבנו מהסס לענוד לו בחשאי עטרת גאונות: במצרי עוגתנו הצרה יהיה הוא לנו למין גטֶה. כל אותו הסוג הלזה התלכדו בו באחרונה ביחד. כה חלמנו בחשאי. –

אולם אררנו גורלנו. הוא לוּקח מעמנו בעצם תור היצירה. והוא רק בן חמישים ושש במותו.

 

ב    🔗

בודד היה מיד מתחילת הופעתו. ולא מפני שאיוה בעצמו להיות בּדוּל (באבו הרי היה איש־רעים, וגם הטרידוהו אז הרבה שאלות־השעה), אלא זרותו לא נעכלה היטב ב"חברה". בהופיעו החל אך זה משתרר בקרית־ספר שלנו איזה סדר. עברה האנדרלמוסיה של ההשכלה ובצבצה ועלתה שוב נטית הרכוז, שמטאטאת תדיר אחרי החאוטיות ואחרי כל חומר היוּלי.

הגיעה לספרותנו שוב תקופה קלסית. פרקיו המנוּפּים של מנדלי ומאמריו המדודים של אחד־העם נצבו כמו בַּלם בפני זרם הדברים, ששטף ועבר מלוא חללה של הספרות. ניתן מחסום לחרות הסמולנסקינית. כל היגיעה היתה רק לריכוז וכינוס המכמנים. נובלה מעוטת־דפים של מנדלי היתה מקפלת תחתה, כמו ספור ביבלי קצר, שפע יצירה, מה שהיה אצור בתוך אלפי דפים של מספרינו הקודמים. ואחד־העם, לא זו היתה זכותו שהיה בעל מגמה בהירה ומפורשה, גדולה מזו משנתו גופה, שסדורה היתה קב ונקי ונעשתה מופת לרבים. ובאותה שעה החל צוֹעה בכח ובבטחה ברקיע־ספרותנו שמשו של ביאליק. −

שלשתם היו אמיצים, ובכחם כי עז, הטו את זרמי היצירה, המשתפכים חוצה, חזרה לתך מצרי אפיקיהם. כל מה שיצא מתחת ידם היה סמל של שכלול ושלמות. עיקר הגבורה היה פה, − יותר מכח ההענקה, − כח־הכיבוש, כח־ההתאפקות.

ולעומתם האסכולה של פרץ ופרישמאן, שלא שתה עליה העול, ולא ותרה אף על משהו של חרות, נתכּפפה גם היא, ביחס לשכלול חיצוני, למרותו של המשטר האודיסאי.

סדר ומשטר החלו שוררים בכל פנות הקריה.

ובאותה שעה התחיל מבצבץ ומופיע כפעם בפעם הקרנות הזויות השונות של הקריה – הזר, המשונה. כולו היה נגוד לסדר המופתי השורר. גם בגלימתו וגם באופן־הדבור. איזה מלמול “בלתי־מדוקדק”, לא בלי קסם חשאי, שהזכיר משום־מה עפרות־זהב מעורים ופתוכים עם רגבי האדמה. והיה משנה ומחליף לבקרים את מקום עמידתו. ובמקום עמדו שם היה פולט באותו רגע דבריו והיה גורם חוסר־סדר בכל פנה. הוא היה ממש בלתי־נסבל. –

וכמעט שהקיאתהו ה"חברה" מקרבה.

 

ג מה היה מראהו? מה היה אופיו?    🔗

הוא היה מדבר מבעד עב־הענן, כאלו היה לוטה בערפל תמיד. לא שזפתהו עין קורא. והיתה בבואתו נשקפת כמו ממרחקים, כמו פרצוף קדמון, אף כי קולו היה מלא חיות ורטט רענן.

קדמון ואחרון התמזגו בו אהדדי. התלכדו בו בכלל רובדים רובדים, הוא היה גוש מקוּבּץ. היה גם אמיץ וגם רפה. גם קשה וגם רך. גם קפדן וגם נוח. בכל־זה לא היו נגודים מתרוצצים בו. בכל־זה היה הוא ראוי לקבּול על אחד־העם השלם, שלא יגרום לנו במגמתו קרעים בנפש. בכל זה היה הוא ראוי לקרוא תגר על השניות של איש־הברזל אוסישקין וכת דיליה. כי הוא הנהו, למרות רבוא רבואות נקודותיו, אופי אחד, שלם. עשת מוצקה אחת. –

כי הוא היה אחד, מאוחד, אלא מחוסר־סיג, ונוהה תמיד לנעשה מאחורי האפקים. לשם נמשך תמיד, וגם נכונו להתם מצעדיו כל ימיו. מעצור בל ידע. גם לא עקיפין וקפנדריאות. ושפתו עושה תמיד הרושם, כאילו מדדָה היא על רכסים וגבנונים, ישר למחוז חפצה.

“הן שדמות הזכרון פתוחות למרחב, שם נטייל בעלות השמש ובבוא השמש”. ולא בלבד בתחום היקף שנותינו, שנות חיי אדם, אלא בלי כל תחומים כלל. כל התולדה היא מישור רחב אחד, כאלו לא היה חוצץ שום מעבר מתקופה לתקופה. עפעף־העין שלו פרקים נראה כאלו נפקח עתה בפעם הראשונה לראות החלד, ופרקים נראה נלאֶה ושבע מראות. בכלל חוסר־חרצובות עיקר תכונתו. חֵרות−הגושפנקה שלו. לבו הנהו מדור לקצוות הפוכות, קיצוניות. שהרי הכל כְּמַה למצוא מפלט בלבב המשורר כמו בתבת נוח. –

"אשה כי תענה, למראה עָוֹן של כל מעונה ונענה בחיים, תדמע עיני, תצא נפשי, וגם את הגוזל, כי ידו קשה, אבין, אבין לנפשו; אבין את האיש מסיג גבול רעהו וכובש לו ארץ, ואבין את האיש ועקת לבבו, כי יקחו ממנו אדמתו, כי יגרשוהו מאדמתו.

אבין את הליל ואת הבוקר, את שירת הסתו והאביב, אבין חית השדה וצפור כנף, אבין את האלהים ואבין את האדם. אבין שומרי־תורה ואבין ממאני־תורה".

אין נבצר מלב המשורר ואין נסתר מנגד רוחו.

 

ד. "תנו לי מנוחת אדם ואל תעשוני למשורר.    🔗

תנו לי כר וכסת, גם לאבן להניח

עליה את ראשי. כחלום הוא לי כל הדבר,

חלום נורא."

מי"ב

שפעת ההויה נחתה עליו כיד כבדה. על כתפו מועקה של משא העולם כלו. רגליו נתונות בחחים. אימתי יריק שפע אוצרו, − ושנות־האדם כה חוצצו.

כחלום לו כל דבר, חלום נורא.

ספריו מ"העבר הקרוב" ו"מעמק החיים" אינם משמיעים שום רחש־חתירה של בטוי. אינם מבַטאים, אלא מגַלים את הדברים. בחשאי, בּלאט אנו פוסעים מספור לספור מבלי שתשמע שום המולת דברים. מתעורר בקרבנו לרגעים הרושם, כאילו נאבקו פה בחשאי עם גלים, ובנפשנו יש הד של מצולה בלי קרקע. איין סייג לעומק ההויה, אף עצמים גשמיים, כמו קדרות־נחשת כבדות, נעשים פה סמלים מפשטים של חוסן ועשירות. וסבר פני־האשה, שמופיעים לנגדנו כפעם־בפעם בספרים הללו, דומה לסבר־האיקונין של אֵם קדושה, נצחית, שאינה קרומה כלל בשר ודם. וכה הננו שוקעים וצוללים פה עמוק עמוק בעבי ההויה החלולה, בלי שום חציצה גופנית.

לנביאים באה התגלות האלהות בצורות שונות. לכל־אחד מהם בשנוי־צורה, באנפין וגוָנים שונים. למשורר באה התגלות ההויה במלוא עוצם שפעתה ובמלוא כובד תפארתה, כחלום, חלום נורא.

תום־תרדמה עוטה כל ההויה. אין מזימה רעה ומחשבת אָון. כחלום פז טהור על שפתי תינוק בעריסה.

אולם גם פעמי הגורל תעכַּסנה ותעכּורנה הדממה.

איזה מורא הוד!

 

ה    🔗

כּל שַתֶּ תחת רגליו.

יש שני מיני משוררים. האחד שקוע כל ימיו בטפוח אישיותו, בהגדרת עצמיותו (כל עיקרו של משורר הריהו בכלל הטבּעת דיוקנו במסכת ההויה), והשני נקבע לו פרצופו בעודו עובּר במעי־אמו. לא מינו לו יסורי התהוות האופי.

ברדיצ’בסקי זכה להיולד עם תו אופיו על מצחו. תכונתו המקורית משובּצה כבר בצביונה הגמור ביצירתו בעודה בחתוליה. לעומתו ביאליק, יצירתו כולה היא שרשרת ארוכה של חישול האופי. כל שיר הוא חשיפת טפח. בריאת יש מאין.–

לעומת ביאליק, המוחלט, הודאי, המוצק והמבוצר, שלהט החרב המתהפכת ממעל למוזָתו כמו לפני גן־העדן, קבועה בגלגל־ספרותנו האישיות ברדיצ’בסקי אחוזת־הבולמוס, זו הספגנית, הנושמת למלוא ריאָתו את מלוא כל החלד. –

ומבלי משים מבצבצים ועולים בלב חרוזים של טורקוַטוֹ טַסוֹ הערוכים לאנטוניו:

אַתָּה עוֹמֵד אֵיתָן וְשָׁקֵט,

וַאֲנִי נִרְאֶה רַק כְּגַל נְדוּד־סָעַר.

אוּלָם חֲשָׁב־נָא וְאַל יִשָּׂאֲךָ לִבְּךָ

עַל כֹּחֲךָ זֶה! הַטֶּבַע הַכַּבִּיר

שֶׁיִּסֵּד סֶלַע זֶה, הוּא

שֶׁנָּתַן גַּם לַגַּל אֶת־תְּנוּדָתוֹ.

מְשַׁלֵּחַ הוּא סַעֲרָתוֹ, הַגַּל יָעוּף,

יִתְנוֹדֵד וְיִגְאֶה וְיִשְׁתּוֹחֵחַ בְּקִצְפָּתוֹ.

בְּנַחְשׁוֹל זֶה הִשְׁתַּקֵּף כֹּה נָאֶה

הַשֶּׁמֶשׁ, מָצְאוּ מַרְגּוֹעַ הַכּוֹכָבִים

עַל חָזֶה זֶה, הַמִּתְנוֹעֵעַ בְּרֹךְ.

 

ו    🔗

“אם תרצה לומר: יחיד אני, בידי הסוף לאיזה קו; ואם תרצה לומר: אב למשפחה חדשה אני, ראש לשבט, אבר הגוף, הד נשמע מיער רחב” –

הוא יחיד ומיוחד, שלא יהיה בטל בכל מיני אוכלוסין שבעולם, ולוּ יתמולל קולו במקהלות להקות משוררים, יהיה מבצבץ ובולט מביניהם. ניבו הוא שצמוד עם הויתו גרידא.

ואם תרצה, טבעת הוא בשלשלת־יוחסין ארוכה: בעורקיו שופע דמם של אד"ם ויל"ג. הוא האח הבכור של טשרניחובסקי. הוא אביהם ומחוללם של פיארברג וברנר.

ולא עוד, אלא בכמה וכמה פרחי־סופרים מהבהב ניצוץ של שאר־רוחו.

ועוד עתידים גרגרי־רוחו, הנפוצים וזרועים בכמה וכמה לבבות, לתת את תנובתם.

רק ימים באים, רחוקים, יתַנו: מה היה לנו…

ווינה תרפ"ב