סיורו של המחבר בנכסי־התרבות שלנו, המחַדים בשפעת נוים וחילם, הרחיב את דעתו. רב יהא שכרו, אם למקרא “פני הספרות” יעור גם בלב הקורא רטט־גיל למראית תנובת חלקת העדית שלנו, שמתנוססת בירקותה, רעננותה ועסיסיותה במרחביה של הווית־הרוח.

משתרעים הנכסים בעליזות: פסי־בר ירוקים ומזהיבים מענגים את העין והלב. כיצד נערמו כריים גדושי מראות־אלוהים והגות־לב־ומוח, בכמות כה גדולה, בתקופות של שעבוד וקוצר־רוח כה קשים לישראל?

החל מרמח"ל וכלה באשר ברש טיולנו דרך ארצות, אומות ותקופות עם גושפנקתן וצביונן המיוחדים. מבעד רוחות הזמנים, הנופים ודמויות־האישים מפציעים ובוקעים נגוהות־שחרנו. והנה רואים אנו את עצמנו תקועים באמצע תור־התקומה של אומתנו. עם כל רוחות־החרדה המנשבות עלינו מעברים, אנו ניצבים היום טלולים ומופזים מאורות התחיה.

מי שקרקע־תרבות מוצקה מתחת לרגליו, קרקע־נצחים לבלי הימוט (הואיל וחוליות־התרבות הנפרדות הולכות וחוברות לחטיבה עם שעת־התחיה), −זה לא יתערער לעד, גם בבוא עליו שואת־פתאום.

נופו של המחבר נוטה לרוב לצד החיוב והחיבּה. תכונתו זו היא תולדה מזיקתו הנפשית לספרות כאל הגילוי האנושי המרומם ביותר. גילוי־השכינה באדם בעל־הרגש הנהו בעיניו חזיון־ההוויה הנעלה ביותר. זוהי הרגשת־הרתת בפני חלק־אלוה שבאדם. ואין לראות רפיון כוח־הבקורת כשאספקלרית המבַקר משַקפת לו, לפי טיב טבעו את מעלות רוחו של האדם (בחינת: רוח האדם העולה מעלה). שהרי אם עצמאי הוא האמן המָערך, לא יפגמו נקודות־כתמים באישיותו, כשם שלא יַכהו פגימות הירח את זיו אורו.

ומדומנו, שהקטגוריה על הבקורת של ימינו בכלל אין לה הצדקה. עיקר התרעומת כלפי הבקורת, שאינה שטופה מאוויים ורצונות, ועל־כן היא נטולת־יסוד. אבל המתרעמים שוכחים, כי רצונות ומאוויים אינם מותנים מטמפרמנט־היוצר בלבד, אלא הם בעיקר תופעות, שהזמן גרמן. בשעה שפרישמן, בריינין וקלוזנר התריעו, תססו ותבעו, היתה ספרותנו באותה שעה ריקה עדיין מאחד־העם ומנדלי מו"ס (אך זה החלו צועים בשמי־ספרותנו), מביאליק וטשרניחובסקי, ברדיצבסקי וברנר, שופמן ועגנון. באֵרנו לא נתמלאה עדיין מחוליתה. טבעות־שלשלתנו לא נתלכדו וכל אחת עמדה בבדידותה. המחסור היה זועק מכל פינה. מרובים היו צרכי ספרותנו, והיתה נסערת משפעת־תשוקות כמתוך רוח־תזזית. כזו כיתה הווית תרבותנו בתקופה הקודמת. ברם, כיום, עם התגשמותו של חלק גדול מן התביעות; עם היבּצע ערכין ספרותיים שהנפש נהתה אחריהם, − נתמעטו הדרישות והמשאלות, ובמקומן באו דברי־הערכה וסיכומים של היש המוחלט. דור־דור ובקורתו, המקבילה בהתאם לצרכיו ותנאיו.

ועם הסיום, עוד הערות קלות:

גם מבלי שאעיר, בולט הדבר לכל עין קורא, כי מחמת היעדרם של כמה אישים חשובים ב"פני הספרות" לא נסתיימה עדיין דמות מראֶהָ של הספרות כל צרכה. אולם, תקותנו תאַמצנו, כי חסרון זה ימָנה במהדורות הבאות. ואז, בהתאם למילואם במקומם ובעתּם, ובהתווסף גם יתר הכרכים, יחולו גם אילו שינויים בחלוקת המאמרים, מותאמים למדורותיהם, עפ"י מהותם וסדרי־העתּים.

ארשה לי, לבסוף עוד הערה שהובאה גם בפתיחה לספר ראשון “שלא כמוּת המאמר קובעת את ערכו של החזיון המָערך ולא את יחסו של המחבר אליו. זיקת הכותב לאישיות המָערכת, הרי בולטת לעינים גם בטורים־מספר. בעיקר חותכים את גורל המאמר, בין לצמצום ובין לאריכות, גורמים חיצוניים ומקריים”

פתח־תקוה, אלול תרצ"ט