¹

בצדק כל אמרי פי לא חזיונות מליצים.

בעודני נער עול ימים התרוצץ בקרבי רוח ספק על דברת מציאות השדים, ואטבע בבוץ ההוכחות המתנגדות ואין מעמד. פעם נפתה לבי אחר דמיון הכוזב וספורי נשים, ופעם השכל הכריע את הדמיון לנטות אחריו עד כי רגע לא רפתה יד שינוי הרעיונות ממני וכה השערתי יתחלף מרגע לרגע, ורוחי תסער מקצה לקצה באין הפוגות, ולבי המתלהב אחר הנפלאות והמבקש לחשוף נסתרות, לא הרפני אף מעט, עד כי התחזקתי ברוח אמץ וגבורה, העשוי לבלי חת, ואסובבה בלילות יחידי, לראות פתרון חידתי. עשיתי סגולות חברים, קסמתי קסם, ארחתי לנשים זקנות מכשפות, שכנתי בין המתים, התמהמהתי לבדי בלילות במקומות מלאי אשפתות ומי מדמנה, (כן יאמינו כי שם משכנם). אהה! עוד חידתי לוטה בעלטת ערפל. באתי במערות צורים בתוך שממות עולם, לנתי תוך ענן חשך בארצות נשמות. הוי אין חזון נפרץ. עתה הסכמתי לנתק שרש האמונה הזאת מלבי וללכת בדרך התבונה, אבל אהה! עוד דבקה בי חטאתי, עוד נגזר עלי לפזר כסף רב בגלל האמונה הכוזבת הזאת, ומה אעשה לרע מזלי.

ויהי היום ואארח לחברת נזירים (דרויש בערבי) הצדים לבבות תמימים בחרמי הבליהם, ואתוכח עמהם לנכר כוחות השדים. ויאמר לי הדרויש, הביאה לי ילד בן שבע עד בן תשע שנים ויהיה שערו צהוב ועיניו כתכלת, וראית מציאות השדים. ואעש כן ואביא את הילד ואשביעהו כי ידבר אלי נכונה כל אשר תחזינה עיניו. והנזיר פרש על פני הילד מטפחת לבנה שחרחורת, וישם בחצן הילד ספל מים, וישפיך שבע טפות שמן זית ויצופו על פני המים, ויגזור על הילד כי יביט רק בטפה התיכנה ואל יליז עיניו ממנה, ויאמר, ראה, עת ייפתח לפניך פי בור או פחת, והודעתני. ויהי שני שלישי שעה, והנזיר קרא קריאתו המוזרת להשומע, ויקרא הילד הנה פי פחת גדולה ראיתי. ויאמר לו הנזיר אל תוך הפחת תביט ועת תראה מרחב גדול, וכו' וכו'. כן ענה את הילד בדבריו עד כי ראה הילד שבעת שרי תפתה. אהה השדים האלה היו שודדי כספי ומנוחתי.

והחלום שב ברוב ענין, והאמונה בשדים חדשה כחה בלבי. עתה דרשתי בספרי המכשפים, ואשים כל מעיני ללמוד החכמה הנוראה הלזו, בזתי כסף פזרתי זהב, וכל יקרות תבל כאין נחשבו לי באהבתה. ימים על שנה שקדתי על דלתיה, עדי באתי עד קץ תכונתה, ולפני נגלו כל משכיות אוצרותיה. אמרתי עתה מרומים אשכון, אעלה על כל בני תמותה אתנשא על כל בני חלוף. עוד מעט ואתן חחי בלחיי אשמדי מלך השדים, ואת שבע שריו אקח לי לעבדים. עתה ארומם, עתה אתנשא, עתה אכבדה. צירי תבל תחת רגלי יסבו, ושבע חוגי הכוכבים בידי נתנו, (כי שבעת השרים האלה יאצלו כחם מז' כוכבי שצ“ם חנכ”ל, אשר כל אחד לו מין משטר בארץ) אגזור על שמהורש (שר הגדול של השדים) ויגלה לפני כל הנצורים, ועל בוקאן משנהו, וילמדני שפת כל היצורים, מימון השלישי יחית לפני כל חייתו ארץ, גם כל עוף השמים יכרעו לי ברך. אל אחמר, עבדי בים הנהו, כל אניות וצי אדיר באותי יצללו כעופרת במים אדירים, ובנדבת רוחי ממצוקותיהם אוציאם. ושלשת השרים האחרונים, אחשכם לעת צר, להרעיש ממלכות, ואסיר גבולות עמים, ואוריד כביר יושבים, נבכי תהומות ארד, ורום שמים אעלה, ומי בכל היקום יפגע בי! אנכי השר הגדול, מלך השדים, אשר לכדתי המלוכה בחכמתי!

לבשתי שבעה מעילים העשוים בחכמה, מראיהם בשבעה צבעוני', ושבעה מיני מתכות היה תליי וקשתי, ושבעה מיני קטורת בידי, ואשים אל המדבר פני, אל מקום שואה ומשואה, בראשי הסלעים מקום לא עבר בו איש, ודרך לא דרך בה אדם, אש המערכה מתלקחת לפני וענן הקטורת עולה, ואקרא את הקריאה העשויה בחכמה נשגבה, להשביע את השדים ומלאכי חבלה, וצבא המזיקין והרוחות ולילית, לאשר במדבר בערבה, בים ובחרבה, ואשר במבואות המגואלים, ובדרכי חשך העקלקלים, ולאשר בהרי חושך גבעות עולם, ובקצה השמים ואחרית עולם, יחישו ויאיצו לבא אלי כולם. התחלחלתי וזעתי, ונדדתי ורצתי, ונפשי כרתה לי אלפי אזנים קשבות להקשיב רב קשב. הוי! אין דבר רק דומיה נצחת, דומית תוהו מדבר ישימון, והד הרים. אנקת חמה וזדון התפרצה מבתי נפשי, לבי הולם בקרבי, רוחי קצרה, וכל עצמותי תרעדנה, צעקתי מנהמת לבי הוי שמים! האם כל עמלי ויגיע כפי עלה בתוהו ויאבד?! האם כל חכמתי היתה לאפס! כאיש נפעם היתי, ובחרדת מות אביט לכל רוח לראות קץ לעמלי. עוד מעט והתאוששתי ואהס את רגשותי הסוערים בקרבי, ואומר אין זאת רק כי פה לא ישכנו שעירים, ובני בלהות לא דרכו בזה, אלכה לי, בליל רביעית, עת חושך יכסה ארץ, אל אחד ההרים שמה ישכבו מתי עולם, שמה לילית מצאה קן, ושמה שעירים ירקדו, שמה אמצא את בקשתי, שמה אמלא תפתה תאותי, אשתעשע בסוד שיח נשמות נפרדות מגוה, אדבר עם כל רוחות בני תמותה. וברגע ענן היגון סר מעל פני הנזעמים, עור פני קרן מזוהר שמש התקווה.

הלילה פרש כנפיו על פני תבל, ויחתום בעד כל רגשי אדם, וקול המון קריה, כל שוכני ארץ ישישו לקראת הלבנה, מלכת הליל ויגילו בצבא הכוכבים, השולחים בקויהם תנומה לעפעפי יגיעי כח, וינפשו מעמל נפשם, צעירים יתרפקו בחיק הורים, וידידים ירוו דודים משדי אהובתיהם, רק אני עוד לא אנום, עוד לא אישן, הלילה הזה חברת שעירי ליל לוייתי ועם חיתו טרף ארוחתי לבשתי המעילים, ואקח בידי קטורת ולבונה, ואשא רגלי כאילות, ואעבור כחץ ולא אעמוד רגע, ואדאה כעל כנפי רוח, עליתי על הר מועד לכל חי, ואשב בין מצבות המתים, העטופים כמוני במעטה שחרחר מצללי ליל, המעולפים בדממת עולם, ודומית תוהו, גם השמים התקדרו בעבים, ויחתמו בעד אור הכוכבים, סערות תימן יגעשו בראשי הבכאים וירעשו, ורגשי לבבי יתגעשו, החילותי להעלות עתר הקטורת, ולצפצף באמרות, בתפלה חרישית, ובאמרי לחש, ולהשביע שבועות איומות ונוראות רבים ונכבדים מהראשונים, ולחוג ולנוע, והנה האח! תרועת שמחה פרצה מבתי נפשי, תרועת ששון וגילה ניצחת, קול רעש חרב וכדון שמעה אזני, וחזון נורא תחז עיני, תעלומה איומה, רז חיי נשמות, נוגה שלהבת עבר על פני, ומבעד לסבכי עצי היער יגה שביב אור, כשני זיקים, כשני עינים נוצצות מבין הערפל, וכמראה הבזק יתרוצצו הנה והנה, ואחריו קול מוזר כקול כלב נובח, האח! מצאתי פתרון חידתי הצפונה במעמקי נפשי, עתה נגלו לי פני הלוֺט הלוט והמסכה הנסוכה הנה זאת מצאתי, הלא זה הוא אשמדי מלך השדים הנה הוא בא לכרוע לפני ברך, ולהיות עבד נרצע למאמרי, עתה! עתה עשרתי אמרתי אל לבי, עתה אכל בשמחה פרי עמלי, הסו! הסו עשתנותי! כי לא עת לחשוב! אקומה לקבל פני האורח היקר אשר בא לעבוד עבודתי, ואחר זאת נשתעה. בפנים צוהלים ולב שמח קמתי לקדם פני הנדיב, אכן, מה זאת! מדוע כל עת אקרב אליו תרבה תוגתו! ויללתו! עד כי צללו אזני לקול המולת צעקתו המהולה בקול בוכים! לא דבר הוא! מסורת היא בידינו כי השדים ירבו להפחיד לאדם בעת יקראם, לבל יעמיס עליהם רובי שאלותיו. חיש מלאתי לבי אומץ וגבורה, וברעדת קדש ויראת כבוד קרבתי אליו, ובכל זאת לא ערב לבי להוציא הגה מפי, ראיתי כי עינים מזרות כדורי אש מביטות בי, ותמונה זרה לנגד עיני, כלב שחור כורע על ברכיו ינאק כחלל וחשכת הלילה לא נתנה לאישון עיני לראות את כל תכונתו, אמרתי, ויהי מה אמושנו טרם דברי עמו. פשטתי ידי והנה הווה! אצבעותי נלכדו בין שני מלתעות חית השדה, אשר נלכדה בפח יקוש הטמון לה שם בארץ! ואצעק מכאב אנוש כקול רעם, ולשוני לחכי דבקה, וכל יצורי התפלצו, ואנקת מות התפרצה מבתי נפשי ואתעלף, הוי שמים! האם המלאך הזה קוויתי! האם לחית ארץ קראתי לפצפצני! לבי יהגה אימה, וחיל ורעדה יאחזוני, נאנק דום ונאנח במגינת לב ישבתי הומה, וסערת חמה התחוללה בקרבי, עד כי זרמו עיני דמעות, בזכרי כי כל תקותי עלתה בתוהו, וגוי נתתי למהלומות וחית יער, גם כספי שפכתי בחוצות ומה לי לעג וקלס יותר מזאת! לאט לאט אמצתי רגלי ואתנהלה לביתי, וכאבי אנוש. ואספר לקרובי כל אשר קרה לי הלילה, והזקנות אשר היו אז החלו לשרוק ולהכות כף אל כף, ויקראו אליהו הנביא! אליהו התשבי! מלאכים! עשו לו אנדולקו! אנדולקו עשו לו! שלום! שלום עם האנשים הטובים ממנו (כן יקראו להשדים לבל יכעשו עליהם).

אנכי עטיתי בהם ואצא מהבית להראות מחצי להרופא, ובשובי אל הבית אהה! מה אראה! אשה זקנה עומדת על יד שער ביתי פניה כפני קוף, עיניה כעיני ינשוף, ועל עפעפיה צלמוות גווייתה כגפן רבצה תחת משא אשכלותיה, בטנה צבה, וגבנון נורא על גבה, כאילו היא אם למלך בלהות, או דודת בכור מות, אם באתי לדעת שנות ימיה אולי היא בת מתושלח הבכורה, או היא אחות קין הצעירה. תקרוץ לי בעיניה, תמלל באצבעותיה כאלו תאמר אלי: שתוק שתוק! (לבל אתן שלום או להזכיר שם שמים ח"ו) בחפזה קפצתי על מפתן ביתי לראות מה שורש דבר נמצא, ואראה כי כל ספרי קדש הוציאו מהבית וכל כלי הבית הפכו לצד פנים, וכמו בהרת לבנה פשתה על כל הבית, בתוך הבית שלחן הפוך גם הוא ועל שלשת רגליו (הרביעי לא יתנו עליו דבר) דולקים שלשה נרות שעוה, ודומיה נוראה בתוך הבית, רק קול הזקנה כקול אוב מארץ תצפצף, משבעת השדים. כבול עץ עמדתי משתאה לדעת מה זה ועל מה זה, ואשאל הזקנה ותענני, אנדולקו! אנדולקו אנחנו עושים לך, בשם כל הטובים הטובים ממנו גם בניהם ועבדיהם לעשות שלום רב עמהם לבל יזיקוך ולבל יגעו בך וכו‘, חיש פזרה רסיסי צוקר ושעורים ופתיתי לחם על כל הבית, ותנסך על הארץ מי מלח ותנפץ כמה בצים, ותצוני לבל אצא מביתי חוצה ולבל אתן שלום לאדם, ולא אעלה זכר דבר קדוש על שפתי, בשר בצל ובצה ושום לא יעבור פי, ותשעה ימים אשמור משמרתי זאת. אנכי אשר עד כה מלאתי קדים בטני דברי תוהו, ואמונת השדים, ועתה נעתקה כליל ממשכיות לבבי, גערתי בה ואצא החוצה מלא חמה וקצף. הלכתי אל בית איש אוהב לי ואתאר לפניהם מראה הזקנה הלזו ומעשיה, ותאמרנה הנשים בשחוק, אולי היא שלוחת השדים (ברושה) ואשאל ומה היא? ותספרנה לי הנשים, הזקנות האלה כל מאוין להזיק הילדים אשר עדיין לא צמחו להם שנים, וכח פעולתן הוא מהשדים, או ירושה מאחת לאחת, היא תבא תוך בית היולדת כעניה רוצה לחם, וגונבת הילד ומחליפתו במת; אני, ומה תרופה להילד? הנשים, ירוצו אחריה וישימו בפיה עשב רוטה, והיא תלעסם ואח“כ יתנו אותה בראש הילד וישוב לאיתנו, אך היא לא תרצה לתת העשב הנ”ז בפיה, עד יכו אותה באכזריות חמה, אני, ומה הדבר אשר ימנעה מהזיק? הנשים, קריאת תהלים, ברכת כהנים מפי כהן, קריאת נשים, (פריקאנטי), האשה תתהפך לעוף הישימון, (בומי בערבי), לכלב שחור, אם תכה אותה פעם אחת תמות ואם תשוב להכותה תשוב לחזות באור החיים, אני, ומה מראה פניה? הנשים, פניה שחרחרים קמוטים כפני קוף, ראשה כפוף, ועיניה שוקעות, כתפיה רחבים וכרשה עבה, ופרצופה מורא מאד, וקולה כקול רעם. פתאום באה אשה ובידה ילד קטן, הס! הס! אמרו לי הנשים הס! אל שדי ישמרנו אל שדי! אליהו הנביא! אין כאן זקנות, אין כאן ברושאס, אין כאן שֵדות, יושב בסתר עליון וכו’! אנכי נפעמתי מלראות, לא ידעתי מה כל החרדה הזאת! הלכתי לישן, כי עמלי ויגיעתי יום תמול היתה רבה, וכל הלילה לא נתתי שֵנה לעיני, שכבתי וארדם, כח דמיוני ורעיוני לבבי התפושים במחשבות השדים, ואנדולקו, והברושא, ותמונת האשה העושה אנדולקו, פרצו גדר השכל הישר, ויבראו בחלומי חזיונות נוראים ומבהילים, ואלך מר בחמת דמיוני מתגלגל ככדור מידי השכל לכח הדמיון ויעמֵד לפני תמונה זרה אשר ראתה עיני מזה חדשים.

ראיתי כי נקראתי לבית יולדת בן זכר, יחיד נולד לאביו עת זקנתו, והיא ליל הברית, עודני יושב ומשתעשע עם חברת המכובדים, והנה באה הזקנה, נשענת על קנה רצוץ, ותשאל לשמי, אנכי כלא שומע, רציתי להעלם ממנה, לבל יצא ממנה דבר מוזר ויקרא שמי עליה, אכן הבלגתי מעט, באמרי הנה עיני פקוחות על הילד, בין כה וכה נטרדתי עם אחר בדברים, ונשיתי דבר הזקנה, ולפתע פתאום ראיתי והנה שערוריה נוראה, סער גדול מתחולל בתוך הבית, וכל הנמצאים המו, זה קורא אליהו הנביא, זה קורא מלאכים, זה יקרא הבן! הבן! האב מכה על לחיו, אמו תתיפח, וקול קורא מכל עבר הן החליפוהו! כל זה בסבת סלימאן! תפשוהו! תפשוהו! הוא ידע אותה! עמו עשתה חוזה לבא בסיבתו, ראו איפה הלך, הוא ידע הזקנה. שאגתי מנהמת לבי הוי! שחרתי פני הזקנה, ולבבי מלא יגון, הוי הרים כסוני! והגבעות נפלו עלי! אנה אוליך את חרפתי, כהלום יין אחוז בסבך רעיונותי אלה, חשתי לצאת מן הבית וארוץ באין אונים, לבקש אחר הזקנה, ולכלות בה חצי חמתי, כצאתי מן הבית האח! מצאתי הזקנה, תפשתי אותה מגרגרותיה, ואך אותה מכת אכזרי. עד כי שפכתי עליה משטימתי ואעזביה, הזקנה צעקה בקול גדול השומרים! הנמצאים! חנוני! חלצוני! הנני מתה ביד האיש! כה דברה ותאנק דום, ראשה נפל אחורנית, ידיה רפו, ותצנח על הארץ באין נוע, שפתיה חתם בעדן שר השחת בחותם צר, ושביבי עיניה האחרונים כבו, עודני מביט בה אם נותר בה נשמה! והנה קול השומרים רודפים אותי, ואמלט מיד ויצאתי מהעיר, אכן הקול נשמע מאחרי, מתה האשה הובילוה לקברות! רדפו מהר אחר ההורג! כשפנים עליתי על ראש הסלעים, וכהלום רעם נפלתי לארץ ואשתרע כנחש עלי צור, לבי התמוגג בלהבת אש יגוני, ובנפש נואשת לשוני לחכי דבקה, ופתאום פרץ נחל דמע ממעיני היגון המתחולל בלבי.

תועבת האינדולקה בא עדי אזני היראים בחו“ל, והנהו עתה לשיחה בגליוני העברים, אבל ישנם עוד רבים אשר לא יאמינו למשמע אזנם, ויחשבו כי אך שקר ענה נבל אחד בבני ציון למען הבאיש ריחם בעיני בני ישראל, ואחרים לא יטילו ספק במציאות התועבה בעה”ק, ויקראו מנהמת לבם, אוי למשמע אזננו!

ואנן מה נענה אבתרייהו?

הלילה בהיר בשחקים, והירח יקר הולך כאגן יהלום, והכוכבים ינוצצו באורם על משטח השמים כיריעת תכלת משובצ' באבני כדכוד, ורוח צח ונעים בקול דממה דקה, יחלוף על פני כל הארץ, העטופה במעטה לבן מיד מלכת הליל, וכל בני תמותה שוכבים חוזים בחיק התנומה, ותשכיחם כל צרה. אך ללבי הרגש אין מנוח, סערות אנחותי כגלי הים יהמו ויתגעשו, וקול המות ידפוק על חדרי לבבי, בעינים כהות הבטתי אל השמים הנוראים, ואומר אל לבי הוי אדם! נמהר הלבב! כמה תרוץ לעלות על כסא האושר, וחיתך השאולה לך לשנים מעטות תפילה במהמורות ותעברנה בשלח. הנה טרם שעה היית חבר לחברת נכבדים היונקים משדי השמחה ושותים רקח הששון לרויה, ופתאום באת לשבת במעון תנים, בו תרמוס כל חיתי יער. זה לא כביר היית משתרע על מטה מרפדה, ועתה תרפד חרוץ אגלי רסיסי לילה יקפיאו עורך, ומוקדי אש להבו' בקרבך… והנה כקול נורא שמעתי הוי, בן אדם! ראה כל חטאת וכל זדון אשר אתה עושה! ראה לבבך הסר והזונה, רודף קדים והבל נדף! ראה איפה כי כפיך נגאלו בדם זבחי מתים, ותטבע במי זדוני הטמאה, ותשכח שדי מחוללך, וצור ממנו חוצבת! כמוך כעמך תעיתם בשיקוצי אפס ובהבלי תוהו, ותזבחו לאלילים ולהבלי נכר, גם הם כמוך עוו, גם הם בשוא נתעו, גם הם הלכו אחרי עצות הזקנות הלובשות מטפחות לצודד נפשות, ויקטרו לאלילים, ויעשו כונים לשדים לא אלוה, לעור עינים פקוחות, ולצוד בשחת רשתם נפשות אומללות, במעשה כזבים אשר ערפל חתולתם, בשעלי שעורים ופתיתי לחם, הלא קראת בספר “כנסיה שהיא לשם שמים” כמה נידוים וחרמים החרימו על זה כל רבני ארצות הקדש, מע' ק“ק ספרדים ומע' ק”ק אשכנזים הי“ו ורבני אר”צ הי"ו ורבני דמשק ורבנים אחרים, ומדוע בני עמך לא יפקחו עין לשרש אחר שורש פורה ראש ולענה הלזה ולבערו כלה מן הארץ! ואען לקול הדובר אלי. עוד אני מחשב בזה והנה קול צחוק גדול נשמע באזני ואיקץ והנני על מטתי ישן בבית ידידי הנז' וכאב ידי עשתה לי כל זאת, קמתי מהר וגרשתי את הזקנה אשר הרגתי בחלומי, ואשליך כל השקוצים האלה אחרי גווי, לבי עוד לא יחת משעירים וחזיוני לילה, אורך קומתם עד לשמים לא יפחידני, וכנפותיהם השחורות וזנבותיהם הארוכות לא יבהלוני.

ידידך סולימן מנחם מני ס"ט