לשורות הנוער

אשר בקרבנותיו אנו גאים

ומשגיו – משגינו הם

מוקדשת עבודה זו –

בה קופלו

זמנים אישים ומעשים –

לו ישמשו נר לבאות

המחבר

 

הקדמת המחבר    🔗

בשם הספר “עם במלחמתו” – מרומזת כבר גישתו העקרונית של המחבר אל הנושא והיא: מלחמת הישוב המתוארת בספר זה, על חייליו ומגיניו, מסמלת מאליה את מלחמת התנועה הציונית והעם כולו על ארץ־ישראל. מאחר שהשומרים הטביעו את חותמם המיוחד על תקופה ראשונית בתולדות ההתגוננות של הישוב, כמתואר מכבר במקורות המיוחדים לכך¹, – נפתח הפרק החדש בתולדות מלחמתנו על הארץ עם הופעתם של החייל – הגדוד ומהם מתחילה הרצאתנו. ראשיתה של הופעה זו חלה בימי­­־מעבר היסטוריים לתנועה הציונית, בימי שידוד מערכות מן הקצה אל הקצה – והיה מקום לחשוש שמא פולמוס ציבורי ואקטואלי לשעתו יטשטש עובדות, בעוד שהעמדת העובדות על אמיתן חשובה לא רק לעצמה אלא לבנין רעיוננו הלאומי־החינוכי.

מטעם זה קיבל עליו המחבר בהיסוס־מה את החובה שהטילו חבריו לגדודים העברים במלחמת 1914–1918 להעלות על ספר את קורות ההתנדבות הצבאית הראשונה. הפרק שנתקשה בו המחבר ביותר הוא הפרק הראשוני של ההתנדבות הזאת – התנדבות נהגי־הפרדים. נתברר לו למחבר מיד כי זו אבן־הפינה של מעשה התנדבותנו הצבאית ממלחמת העולם הראשונה עד לשניה והמקורות המעטים בדפוס לא הספיקו כדי תיאור שלם וחי של אותה עלילה קצרת־ימים אך ראשונית בהעזתה ובסבלה. תיתי להם לוותיקי גאליפולי שנענו לקריאתו של המחבר והביאו מאספיהם הקטנים, אף הוסיפו דברים חיים בעל־פה שהיו לעזר רב.

עובדה זו בלבד עשוייה ללמד את הקורא, מדוע נקט המחבר את דרך ההסתמכות על “הדברים בשם אומרם” בהרצאה כולה. כיוון שפרשת ההתנדבות והמגן נעשתה שלובה ואחוזה מראשיתה בתחייה הרעיונית של התנועה הציונית ותנודותיה, קיבלה לשון־העובדות חשיבות מכרעת ונעשתה לנדבך־היסוד של ההרצאה כולה. ייסוד הגדוד, פרשה של “נילי”, זכות יחיד וזכות ציבור, הרקע הכללי והאוירה הציונית בכל שלב ושלב של התנדבות ומעשה־מגן בין מלחמה למלחמה – בכל אלה יכלה להביא לידי בהירות של הרצאה אך לשון עובדות. וככל שהדברים נגעו גם לחילוקי־דעות ציבוריים עקרוניים – שוב רק העובדה יכלה לגלות את קו האמת והאינטואיציה החיונית, בו בחרו התנועה הציונית והישוב ללכת ולפעול לפיו.

מעתה שוב לא ייפלא, כי ההרצאה על הגדודים הראשונים הביאה מאליה אל נדבך שני של צורת־מגן בתקופת־ביניים. ככל שהעובדות הצדיקו הגענו לצורות־הבטחון האזרחיות ולתיאור ההתנגדות אשר בפניה הועמדו בהתפתחותן מבודדים ומקבוצות לחטיבות עד למלחמת העולם השניה – בה נגולה לעינינו אותה יריעת התנדבות רחבת־מידות של אלפי נוטרים, של רבבות חיילים וחיילות, של צנחנים, של מלחים – של מנגנון מלחמתי שלם באיכותו וגם בכמותו איננו מבוטל. ככל שמצאנו לנכון להדגיש את מהלך ההשתלשלות של הפרשה כולה מעובדות־יסוד ראשוניות, לא יכולנו להתעלם מהעובדה כי הצורות החדשות של התנדבות וההשתתפות הקרבית הרבצדדית של כוחותינו במלחמה האחרונה הצריכו גישה רחבת־מבט יותר ולימוד מקרוב של מקורות כוח־המגן, אשר צמח לנו בשתי עשרות השנים האחרונות.

אף כאן סייעו בידינו מקורות ושוב ההסתמכות על “הדברים בשם אומרם” לא רק העשירה את התוכן אלא קבעה גם את מסגרת האמת של הרצאת המעשים. רבגונות העלילה של הנוטר והחייל, של הפלוגות והיחידות, של תפוצתן במלחמה, של משימותיהן הקרביות עד לבריגאדה היהודית – היתה בלא ספק מעל לכוח שליטתו של המחבר, אלמלא המקורות הספרותיים הנאמנים והיקרים של חיילינו ונוטרינו – בין הללו אשר לתומם רשמו ובין הללו אשר מצאו להם ביטוי שירי וסיפורי – ולעתים מרמה אמנותית גבוהה. כל אלה הובאו אל השולחן של המחבר להיות לו לעינים.

מכאן, שספר זה איננו הלכה היסטורית אשר אותה “ראה וקדש” – הוא עדיין הרצאת גישוש דרך חוברות ורשומות, קונטרסים ורשמים מפוזרים על תקופת־סער של שתי מלחמות־עולם וביניהן בחיי עמנו וארצנו – בחיי תנועתנו הציונית. החוט מחצי־האי גאליפולי נמשך בזהירות רבה – אך מי יגיד כי אי־שם לא חלה סטייה קלה לצד ימין או שמאל? – הווה אומר כי נסיון־בנין הוא – נסיון אדריכלי להקים בנין של קורות שלושים שנה על יסוד חזק ומקובל על דעתנו.

כן ניתנה האמת להיאמר בזה כי לא אמרנו די בהרצאה יבשה בלבד על מאורעות חיים ותוססים שנתקדשו גם בדמיהם של מגינים ומתנדבים. מדרך הלקט המגובב של דברים בכתב נמנענו, אבל נראה לנו כנותן־טעם צירוף תיאור או סיפוח קטע מקורי בלי לשלוח את הקורא אל מראה־מקום במקור פלוני או אלמוני. אף עדותם של שנים או שלושה גרסנו לפעמים, כדי להרחיק מלב חשש־ערעור על תיאום ההרצאה אל המעשה המסופר. כבר אמרנו כי בנידון זה סייעו סיוע רב ספרים מעולים שיצאו לאור בינתיים אך יורשה לנו לציין, כי הלוחות השנתיים של עתונינו (“דבר” ו“הארץ”), השנתונים של אגודת העתונאים, הדו"ח־ות של מוסדות התנועה הציונית שימשו מקורות בדיקה שלא הכזיבו. כל מקורות־העזר צויינו ברשימה הביבליאוגראפית ולרוב גם במקור גופו.

חברים־חיילים מן העבר ומן ההווה סייעו באספי תמונות. חברים בהערותיהם השפיעו. תוחזק טובה לספריית הנוטרים על העזר באוסף של גלופות. ללשכה הראשית של הקרן־הקיימת־לישראל על אוסף של גלופות ומפת הקרקע שהוכנה לצורך ולרוח הרצאתנו. למו“ל, יוסף שרברק, חבר לגדוד, שנכנס “בעבי־ההשקעה” מאהבה אל הנושא, תוחזק טובה על ההעזה אשר העז. לאשר קראו ועיינו בספר, לג. ריבלין מ”מערכות“, י. פינקלשטיין – “הארץ” וטורוקר – “פלש. אנד מ. איסט” שהעירו הערותיהם – מובעה תודה. למרכז איגוד החיילים המשוחררים הוותיקים אשר הכניס אותי בחובה זו מראשיתה אני נושא ברכה, והכרתי עמי שמידת האחריות היתה לנגד עיני בעבודתי, בין לגבי זכר העבר ובין לגבי ההווה. לחברי דפוס מל”ן ששקדו על סידור הספר והידור הדפסתו תודה מקרב לב. הערות בקורת תתקבלנה ברצון והלקוי יבוא על תיקונו בבּא.

עבר הדני

תשרי – תשח

 

בפרוס מלחמת העולם הראשונה    🔗

לכל הבא לכתוב פרק היסטורי זה של תקומת כוחות מגן ומלחמה עבריים על דגלם בארץ לאחר ההפסקה הארוכה של הגלות, מנצנצת מאליה העובדה שאין לערערה: תקומת הכוחות האלה קשורה מראשיתה ומיסודה בהתהוות ישוב עברי בארץ – ישוב בעל הכרה של עצמאות ובעל חוש התגוננות בפני הקמים עליו. אמנם מקדימים לפרק זה את הופעות “ההגנה העצמית” בשנות הפרעות של סוף המאה הקודמת וראשית המאה הנוכחית ברוסיה הצארית. “הקבוצה ההומלית” מפליטי “ההגנה” הגיעה אל הארץ ובשנת תרס“ז לקחו חבריה חלק בייסוד “השומר”, אך אין ספק ש”השומר" עצמו – זו אבן־היסוד של התנועה הלוחמת העברית – היה פרי התנאים והנסיבות בהם המשק העברי והרוח העברית החלו מתאחזים בארץ־ישראל.

מהופעת השומרים הראשונים, ועוד לפניהם הגיבורים הראשונים הידועים ועלומי־השם במושבות המבודדות, – אך הוסיפה להתגבש ההכרה בת־החורין שמפעל־התחיה כרוך בעל־כרחו באחיזה בנשק, בין לצורך התגוננות בתנאי המשטר הפרימיטיבי ששרר בארץ ובין לצורך השתתפות כצד לוחם בימי המלחמה. תנועה זו לא יכלה להשלים את ביטוייה בתנאי האימפריה העותומנית, בה החל ישובנו להתפתח. הממלכה עמדה על סף התפוררות והיתה חדורה חשדנות קשה לגבי כל גוף זר, שלא בקשר לגזעו. ידוע, וחובתנו לא לטשטש את העובדה, שאותה אימפריה לא ידעה להפלות בין יהודי ללא־יהודי בנידון זה ולא עוד אלא לעתים קרובות בלט היחס המקרב אל היהודים יותר מלבני האומות האחרות; אך “האדם החולה של אירופה” לא יכול לטפח יחס חיובי כדי שיטה מדינית קבועה לגבי שיבתנו אל הארץ ומכאן אותו משטר תועה והפכפך שהגיע לשיאו עם פרוץ המלחמה העולמית הראשונה (1914). הוא המיט כלייה כמעט על הישוב וגרם לנו בתוקף המסיבות לנקוט לבסוף עמדה לוחמת נגד שלטון הארץ התורכי ע"י גדודים של מתנדבים וגם שירות ריגול.

ידוע כבר, כי רוב עמי האימפריה הזאת, והערבים בפרט, התקוממו גם הם בפועל למען שחרורם ואפשר להגיד ברורות: הכל חשו בקרבת הקץ ומיהרו לדאוג לעצמם ולבשרם, בשעה שאניה טרופה זו היתה צפוייה לברירה אחת – לשקוע. לא באחת החליט הישוב העברי בארץ לפנות עורף למלכות ובראשית מלחמת 1914–1918 באה לידי גילוי תנועת התגייסות יפה אל שורות הצבא של המדינה, כאשר נספר על כך עוד להלן; – אך תנועות אלו נכשלו עם אותות התמוטטותה המוסרית והצבאית של המדינה. תנועת התנדבות אחרת, שצמחה מתוך גולי הארץ על אדמת מצרים הקרובה ובחסותו של השלטון הבריטי, – היא שהניחה יסוד לתקומת גדודים עבריים לוחמים במלחמת העולם הראשונה – אותם הגדודים שהיו לנר למתנדבים וליחידות העבריות בפרוץ מלחמת העולם 1940–1945. עם הופעת “גדוד גאליפולי” או “גדוד הציונים” או “נהגי הפרדים” Zion Mule Corps – על אדמת מצרים במלחמת העולם הראשונה – היהודים הופיעו שוב ולראשונה, אחרי “הגלות בת האלפיים”, בזירת המלחמה הבינלאומית והחלו תובעים לעצמם עמדה של צד לוחם, בצד תביעת זכותם הציונית על ארץ־ישראל.

מלחמת העולם הראשונה, 1914–1918, פרצה בתקופת סיום של “שלב ראשון” של התנועה הציונית ומפעלה בארץ. המפעל ההתישבותי העברי בארץ מתחיל את מנין שנותיו מייסודה של מקוה־ישראל ב־1870, ובאמצע עשורו החמישי, התחוללה המלחמה. המושבות העבריות היו מעטות בארץ, הערים בראשית ייסודן, האוכלוסיה העברית מנתה כדי 100.000 נפש. מובן מאליו רגש המבוכה שהשתרר, בין בישוב עצמו ובין בחוגי הציונים בחוץ־לארץ, כאשר נתברר כי הממלכה העותומנית מצטרפת אל הצד האחד של העמים הלוחמים – עמי “הציר”: הגרמנים והאוסטרים – ונגד עמי “ההסכמה” שבראשם עומדת אנגליה. התפרדו עמי אירופה הלוחמת לשני צדדים ועמהם נפרדו גם מערכות הציונות לפי הארצות; אף ארץ־ישראל כחלק הממלכה העותומנית נסגרה בפני אויביה.

בו' תמוז תרע“ד נרצח יורש־העצר האוסטרי בסראייבו ומיד החלו מרגישים בתכונה צבאית־סודית בארץ. כותבי הכרוניקה של הימים ההם מוסרים, כי היתה שמועה על משלוח נשק לצד עזה; נתפרסמה לפתע הכרזה בדבר חובת עבודת־צבא וביטול הזכות של הפדיון ע”י הכופר, כנוהג שהיה בממלכה העותומנית. ב־י' באב תרע“ד / 2 באוגוסט 1914 החלה המלחמה באירופה ובז' אלול תרע”ד פורסמה בארץ פקודה על תמרונים צבאיים, שאליהם נקראו האזרחים העותומנים חייבי הגיוס. בו בזמן נערכו נסיונות טיסה ראשונים ע"י טייסים תורכים. הנסיונות נגמרו בתאונות והעדה היהודית מיפו, המושבות וירושלים החליטה על מתן אוירון לממלכה העותומנית בשם “ישראל”, כאות תמיכה בהתפתחות האויריה של המדינה.

אף־על־פי שתורכיה היתה עוד להלכה נייטראלית, נסגרה ארץ־ישראל ונותקה מהעולם כחלק הממלכה העותומנית. היהודים נתיני החוץ, שהיו רוב מנין הישוב, הועמדו בפני ברירה: לעזוב את הארץ או לקבל עליהם את האזרחות העותומנית (התעתמנות). הישוב קיבל עליו את הגזירה והחל בתעמולה לטובתה. חיש מהר גברה תנועת ההתעתמנות תוך כוונה ברורה שלא לעזוב את הארץ. בכ“ה חשוון תרע”ה הכריזה תורכיה רשמית מלחמה באנגליה, צרפת ורוסיה ומיד להכרזה זו (בסוף כסלו) פורסמה פקודת גירוש של הנתינים הזרים יושבי הארץ. מנחם אוסישקין שלח עוד מאודיסה אל הישוב את הטליגראמה הידועה: “אמרו לגולים שיקראו בירמיה פרק מ”ב" – לאמור: אל ימהרו לרדת מצרימה כי בארץ ייאחזו. אך האזהרה לא יכלה לעמוד בפני לחץ המאורעות החמורים ובכסלו יצאה כבר אנית הגולים הראשונה.

על תלאות המגורשים הראשונים הללו סיפר י. א. שלוש: “– – פתאום יצאו שוטרי הרשות ופשטו בעיר. קצתם סבו את שלוש השכונות היהודיות – נוה־שלום, נוה־צדק ותל־אביב – וסגרו עליהן וקצתם הלכו מבית לבית ואספו כל יושביהם: אנשים נשים וטף. את כולם בדקו וכל שלא נמצאו עותומנים נשלחו בלוית שוטרים אל החוף – המון רב – – את כל התפוסים אסרו במנזר הארמני ונמצאו כשבע מאות וחמשים נפש. התפוסים הורדו בסירות אל האניה האיטלקית שעגנה בנמל. חושך ואפלה וזעקות של ילדים ונשים קוראות לשמים. נבהלתי לראות את המלחים והחיילים בוזזים את רכושם ומציקים לנשיהם ובנותיהם של התפוסים” – –

המאורעות היו מלווים בו בזמן בהתפרצות של רדיפה מצד פקידי הממשלה על התנועה הציונית ומנהיגיה בישוב. בחשוון תרע“ה נסגרו הבאנק הציוני וסניפיו בארץ. הגזירות רבו בהשפעת פקידים צוררים שונים. גורשו גם ממנהיגי הישוב – מהם לפנים תורכיה ומהם הוגלו לחו”ל. ביניהם מנהלי הגימנסיה “הרצליה” ד“ר מוסנזון וד”ר בוגרשוב, ד"ר לוריא, חאנקין וילין, בן־צבי ובן־גוריון, ישראל שוֹחט ועוד. הגזירות הטילו פחד מוצדק על רבים מהישוב והיציאה למצרים גברה והלכה. בזמן קצר הורדו באניות למצרים, מדצמבר 1914 עד ספטמבר 1915, למעלה מ־11.000 נפש מהארץ. אלכסנדריה של מצרים הפכה למקום מקלט גדול של גולים מארץ־ישראל וההמון הרב הזה שוּכּן במחנות פליטים.

גולי ארץ־ישראל מובלים למחנה הפליטים באלכסנדריה של מצרים

מושג מדוייק מגודל היציאה הזאת נותן לנו לוח היציאה שנרשם ע"י ד. יודילוביץ:

תאריך אניה

19.12.14 "פלורין 698

28.12.14 “פירנצה” 466 29.12.14 “טנסה” 503

4.1.15 “בולגריה” 1065 9.1.15 “קטניה” 1004

14.1.15 “אוריונה” 311 16.1.15 “טנסה” 661

20.1.15 “טנסה” 1309

30.1.15 " 1065

16.2.15 " 647

20.3.15 " 817

28.6.15 " 654

25.7.15 “צזר” 304

22.9.15 “דימונס” 408

23.9.15 “צסטר” 381

נובמבר 1915 “דימונס” 302

אניות שונות 682

ס"ה 11,277

נוסיף כי הגולים האומללים ידעו לציין בהוקרה מיוחדת את האניה האמריקאית “טנסה”, שלקחה חלק ניכר בהעברה זו ולמזכרת הוגש לרב־החובל שלה, קפטן דקר, טס גלוף מעשה ידיו של אחד מאמני “בצלאל” אשר גלה גם הוא באניה זו. בטס נחקק שם רב־החובל ולמטה ממנו גלופת גולים וגלופת האניה עצמה.

מצרים היתה הומה כבר מתכונת צבא אנגלי, כמרכז הפעולה המלחמתית באיזור ים־התיכון. אמנם לא היתה כל כוונה ברורה להתקיף את האימפריה העותומנית מצד ארץ־ישראל והשפעת שר־המלחמה הבריטי בימים ההם לורד קיטשנר היתה חזקה שלא להעביר את המלחמה לאיזה חוף אחר של אסיה בשום פנים. שמירת תעלת סואץ ומקומה המרכזי של מצרים באימפריה הבריטית גרמו, וכאן החל להתהוות מרכז צבאי חשוב מיד לפרוץ המלחמה.

משני צדי התעלה החלו מתרכזים כוחות אויבים: צבאות תורכיים תחילה ואח"כ גם גרמניים־אוסטריים מצד הארץ והאנגלים העומדים על המשמר מצד מצרים. ריכוז זה העלה על הדעת שהמקום ייהפך לזירה מלחמתית גדולה בקרב הימים, אשר בתוצאותיה יחולו שינויים גדולים בגורל ארץ ישראל. לשינויים אלו החלו לצפות כמה מראשי הציונים שהתנבאו לנצחונן של אנגליה ובנות־בריתה.

פליטי הארץ במצרים חשו במשנה עצמה, שהמלחמה עומדת לפתוח דף חדש בתולדות תחיית העם היהודי בארץ. הגירוש של הגולים וסיפוריהם על הרעב והמחסור השוררים בארץ אך הועילו להטות את הכף יותר לזכותה של אנגליה ולחובת המשטר העותומני. גם התכונה הצבאית סביב, בה נראו פניהם של בני כל העמים הלוחמים, לא הניחה לפליטי הארץ להתישב בארץ מקלטם בחיבוק־ידים. אם היה עוד מקום להיסוס, שמא השתתפות פעילה מבחוץ עלולה להמיט סכנה על שארית הישוב בארץ, הרי גם נימוק זה לא היה שקול כדי לבטל את הדרישה להיות אקטיבי במלחמת העמים. נפלה ההברה בדבר חובה להשתתף במלחמה בפועל וכי אין לשבת כפליטים ואוכלי לחם־חסד על שולחן זרים בשעה מכרעת – קול ההתנדבות נשמע.

“השנה 1915 החלה והשמים כוסו עננים – עננים שחורים־שחורים. – כותב ש. ניסנבאוּם בזכרונותיו על גדוד גאליפולי – אף האופטימיסטים שחשבו כי האסון העולמי הוא בר־חלוף וכי בשני חדשים או שלושה תחוסל הקטאסטרופה, – אף הללו נוכחו לדעת כי הסוף, הקץ לאסון עולמי זה – הוא עוד מהם והלאה. – ובשורות הגולים הארצישראליים אשר במצרים, וביחוד בשורות הנוער השתרר יאוש. אבד הטעם לחייהם ולקיומם. העולם כולו גועש והנוער יוצא להורג וכאן – משוטט נוער בטל לאין־מטרה ולאין־עבודה – הרחק מארץ מולדתו ומורחק מארץ שאיפתו והוא מיחל ללחם קצבה ולפת של צדקה. ולא עוד אלא רבים המביטים עליהם כעל עריקים ובוגדים במולדת – – – ופתאום בא הדבר! מלה נזרקה באויר: גדוד יהודי! מי היה מחולל ההצעה, מי היה מולידו של הרעיון? קרוב לוודאי שלעולם לא נדע. דבר אחד ברור: האויר טוהר..”

במחנה הגולים באלכסנדריה עם זאב ז'אבוטינסקי

 

זאב ז’אבוטינסקי ויוסף טרומפלדור    🔗

המסיבות גרמו, שכמה אישים נצטרפו לגולת הישוב באלכסנדריה של מצרים –אישים מגולת הארץ, מיהדות מצרים ומהתנועה הציונית, שהיו אחר־כך לאבות התנועה של הגדודים העבריים. זאב ז’אבוטינסקי, באותם הימים עתונאי מזהיר, סייר מטעם מערכת עתון רוסי גדול את ארצות ים־התיכון והגיע למצרים. הוא התרשם מהמצב בו גורשו הפליטים מארץ־ישראל בחוסר־כל וכל עוד נפשם בם והרים את קולו ואת עטו נגד תורכיה. באלכסנדריה של מצרים נמצא בין הפליטים יוסף טרומפלדור, שהיה בעבר חייל מפואר בצבא רוסיה ואחר־כך החל את דרכו הציונית־החלוצית כחבר הקבוצה בארץ. עם זרם המהגרים נקלע גם הוא לאלכסנדריה, כי הכרת החובה החיילית הטבועה בדמו דרשה ממנו לחוש אל שורות הצבא של רוסיה בהשמע קול המלחמה. כאן נזדמנו איפוא השנים ועמהם מאנשי הישוב הנאמנים, שלבם חרד לגורל אחיהם היושבים בארץ.

ציבור ניכר של חניכי הגימנסיה העברית היפואית, אשר החל להרגיש רגשי חרטה ונוחם על צאתו את הארץ בשעת הסכנה; עסקנים ישוביים חרדו מרחוק לגורל המושבות ואכריהן, אשר כרמיהם ופרדסיהם נשארו ללא שוק לפירותיהם. הכל היו מודאגים מסכנת החורבן הצפוייה לישוב בארץ־ישראל ותוך המבוכה הכללית הזאת נתברר לפתע, כי “גדוד עברי” הוא המוצא האחד מהמבוכה. גדוד עברי ישתף את עצמו במלחמה בה יוכרע גורל הארץ, ושיתופו יקנה אחר־כך לציונות את הכוח לתבוע את זכותה במשפט־עמים על ארץ האבות.

זאב ז’אבוטינסקי נתפש בכל לבו לרעיון הזה, אף העמיק להגדיר את משמעותו המדינית. יוסף טרומפלדור כחייל הבין את פירוש הדבר כפשוטו והתמסר לו בכל תום לבו. נמצא גם החומר האנושי הצעיר שהשתוקק לכפר על עוון עזיבתו את הארץ בהשתתפות פעילה במלחמה. הויכוחים על הרעיון לא ארכו ואם פליטי המגורשים החלו לבוא למצרים, כאמור, בכסלו־דצמבר, הרי כבר בי"ז אדר א' (מרץ 1915) נערכה ישיבה מצומצמת בהשתתפות האישים הנזכרים – ז’אבוטינסקי וטרומפלדור ועמהם מראשי הפליטים שבמקום. בפרטיכל של אותה ישיבה יש לראות את אבן־הפינה של הגדוד העברי הראשון ובו משאלה ברורה ליחידה עברית לשם מטרה קבועה. על שום חשיבותו הרי הנוסח במלואו

פרטיכל אסיפת ההתנדבות הראשונה מי"ז אדר תרע"ה אדר תרע"ה

ממיסמך זה יש להבין כי הויכוח סובב על השאלה אם התנדבות הארצישראליים לגדוד לוחם אינה עלולה להתפרש לרעת הישוב העברי בארץ ע“י תורכיה. אף זאת: לא השנאה לתורכיה, עם נחשלותה, היתה סיסמת ההתנדבות אלא ההכרה כי מוטב להיות אקטיבי בכיבוש העתיד לבוא מלהיות פאסיבי. הצעירים נתיני רוסיה שבפליטים נדרשו בינתיים ע”י ציר רוסיה במצרים להשלח אל ארצם ולשרת שם בצבאה, אך לכל היה ברור כי במקום לשרת בצבא רוסיה הצארית וללחום את מלחמתה מוטב להלחם סמוך לארץ, כי מלחמה זו מלחמתם. ועם ההחלטה הנ“ל “לאסוף גדוד מתנדבים” שנתקבלה בי”ז אדר א' תרע"ה נתכוננה למחרת אסיפה גדולה יותר – האסיפה המכוננת של גדוד המתנדבים. כאן נחתמה ההחלטה החגיגית בנוסח המובא בזה בהעתקו:

חתימות המתנדבים על מיסמך ייסוד הגדוד

על הפרטיכל המובא לעיל הגיע מספר החתומים בו במעמד למעלה ממאה שמות וראשון להם עסקן ישובי ותיק זאב גלוסקין, אשר לפי סיפורו של ז’אבוטינסקי אמר בנטלו את העט לחתימה:

“זקנתי ואיני ראוי להיות חייל, אבל אני מקבל עלי את האחריות להחלטה הזאת”.

ברי, כי ההחלטה שנתקבלה פרקה את המעמסה מהלבבות וטובי הצעירים בין הפליטים הועילו בהרבה לארגון הפנימי של מתנדבי הגדוד. תלמידים וחברי “המכבי” נתעסקו מיד בתרגום המונחים הצבאיים של תרגילי הסדר מאנגלית לעברית אף החלו בתרגילי סדר. מפאת גיוון הפליטים לא יכול לקום אז גדוד מעור אחר. פליטי העדות השונות דיברו בלשונותיהם השונות ולפיכך מציאותו של גרעין צעירים מאומנים הועילה לשוות לתנועה מראשיתה צורה מסודרת ומשטר.

ואם לשיפור צורתו התרבותית העברית של הגדוד פעלו הרבה המשכילים מחניכי בתי־הספר העברים בארץ, הרי צורתו הצבאית של גדוד המתנדבים באה לו מידי אותם הצעירים המעטים שנמצאו בין המתנדבים וידעו פרק בהלכות הצבא עוד מימי שירותם ברוסיה. לא רק טרומפלדור עצמו היה חניך הצבא הרוסי אלא כמה צעירים למדו, לפני בואם לארץ־ישראל כפועלים, בבתי־ספר רוסיים צבאיים שונים. הצעירים המעטים האלה – גולדין, זלוטניק, רוזנברג, מאיר (מר) ואחרים – אשר ייוודעו לנו בשמותיהם להלן, הם היו מאמניו הראשונים של “הגדוד” – הם היוו גם אחר־כך את החלק היהודי של מטה הגדוד. אמנם הם השפיעו תחילה שהגדוד קיבל אימון צבאי רוסי ולא אנגלי, אך האימון כשלעצמו גיבש את המתנדבים השונים לגוף צבאי אחיד, שעשה רושם על רואיו ומבקריו הצבאיים. מעתה עדיין עמדה בפני המתנדבים בפועל השאלה העיקרית: מה יהיה יחסו של השלטון הצבאי האנגלי אל הצעתם לקבל גדוד מתנדבים עברים? –

לתכלית זו יצאה משלחת אל מפקד צבאות בריטניה במצרים, גניראל מאכּסוול, ובראשה אחד מנכבדי יהודי מצרים – מר קטאווי פחה. במשלחת השתתפו: טרומפלדור, ז’אבוטינסקי, לבונטין, גלוסקין ומרגלית. טרומפלדור ענד את אותות ההצטיינות הרוסיים, אשר זכה בהם במלחמת פורט־ארתור (ב־1905), בה אבדה ידו, והם: שני אותות נחושת ושני אותות זהב. אחרי הרצותם את ענינם לפני הגניראל ציפו לתשובתו, אם הוא נכון לקבל גדוד מתנדבים מנתיני־חוץ אל הצבא הבריטי, “כדי להשתתף בשחרור ארץ־ישראל”? – –

“לא שמעתי בדבר התקפה על ארץ־ישראל – השיב הגניראל הבריטי. – מלבד זאת אוסר עלי החוק לקבל נתיני־חוץ אל הצבא הבריטי. יכול אני להציע דבר אחד: ליצור פלוגת אנשים צעירים לשם הובלת משא בפרודת באחת החזיתות נגד תורכיה”.

אנשי המשלחת ראו עלבון בהצעה זו לקבל את מתנדביהם “כפלוגת נהגי פרדים” ורק אחד – יוסף טרומפלדור – קיבל את ההצעה גם בצורתה האחרונה וניחם את חבריו בפשטות מופתית:

“מנקודת מבטיו של חייל – אמר – הרי חפירה או הובלה, ההבדל ביניהן אינו גדול. גם אלה וגם אלה – חיילים הם…”

ז. גלוסקין בזכרונותיו מוסר, כי אחרי ויכוחים רבים ובירור דברים – – סוכמה ברוב דעות המסקנה הזאת: “מטרתנו היתה והיא גם עתה לאסוף גדוד מתנדבים להשתתף בשחרור ארץ־ישראל וזאת הצענו לממשלה. אם הממשלה אינה מסכימה לנו אין לוועד רשות לדרוש מהחתומים (על רשימת המתנדבים) את מילוי התחייבויותיהם והרשות לכל אחד ואחד להתנהג כלפי הצעת הממשלה כרצונו וכמצפונו. טרומפלדור הודיע כיחיד שהוא ימשיך את עבודתו וילך בלי שום תנאים – – קולונל פטרסון בעזרת אחדים מנכבדי אלכסנדריה – פיצ’וטו, סואריס ועוד – סידרו “משרד גיוס” והתחילו רושמים רשמית את המתנדבים”.

טרומפלדור בתום־לבו ניצח. לזאת הבינו גם רוב המתנדבים והגדוד נוסד בסוף מרץ 1915 אף שם ניתן לו – Mule Transports Corps.

 

הגדוד נוסד    🔗

כמפקד הגדוד מונה ליט.–קולונל ז’והן ה. פטרסון, שנקרא ע"י גניראל מאכסוול לכהן במשרתו זו. בקבלו את המינוי מיהר פטרסון לבוא ממקום המצאו בקאהיר לאלכסנדריה וכאן נפגש לראשונה עם הוגי רעיון הגדודים העבריים: ז’אבוטינסקי וטרומפלדור. הקולונל האירי פטרסון ידע להעריך מיד מה עובדה היסטורית נפלאה ונשגבה היא הקמת יחידה צבאית לעם, אשר אלפיים שנה נדד בין עמים בלי מולדת, בלי דגל ונטול עצמאות – וכן נצטרפה השלישיה, אשר שמות חבריה נעשו שלובים ואחוזים בתולדות הגדודים העבריים מראשיתם.

עד־ראייה מ. פדרמן תפקידו היה, כפקיד ממשלתי במצרים, לאסוף את המתנדבים הרשומים ולהובילם לבדיקה הרפואית. “קבלת־הפנים שנערכה למתנדבים אחרי הבדיקה – מתאר פדרמן – היתה נלהבת ויהודי אלכסנדריה נוכחו בה יחד עם נציגי הממשלה והצבא האנגליים. נאומו של פטרסון על ההזדמנות של שחרור העם היהודי ע”י המלחמה בארצו ההיסטורית בא כהפתעה, אך הקסים את הכל יוסף טרומפלדור בנאומו העברי האמיץ. הוא עורר בקהל הרגשה כי גיבור יהודי חדש קם לאומה ואמונתו בעתיד הלהיבה את הרוחות. כבר אז חזה, כי אלפי צעירים מבני העם יבואו בעקבות המתנדבים".

ב־1 באפריל² נאספו כל המתנדבים במחנה גבּארי להשבע את שבועת האמון הצבאית. ראש רבני מצרים הרב הראשי ליהודי אלכסנדריה, הרב די לה־פרגולה, ערך את טכס השבועה והמאורע ההיסטורי עורר התלהבות עצומה בין המון היהודים שהתאספו לראות במחזה. לפי עדותו של פטרסון הגיע מספר חיילי הגדוד בו במעמד לחמש מאות איש ונמסרו להם 750 פרדות־הובלה ו־20 סוסי־רכיבה בשביל הקצינים. חמישה קצינים אנגלים ושמונה קצינים וסמלים יהודים עזרו לפטרסון בהנהלת הגדוד ומיד הוחלה פעולת האימון של היחידה. טרומפלדור נתמנה קפטן וד"ר מ. ליבונטין כרופא הגדוד. ב־2 באפריל 1915 סודר מחנה האהלים על כל פרטיו והוחל גם האימון המיוחד לתפקיד שלמענו נועד הגדוד: נהיגת פרדות־משא.

"הסוסים והפרדות סודרו בשורות והחיילים החלו בתרגילים כשהפקודות ניתנו בעברית. מימי יהודה המכבי לא נראה כדבר הזה ולא נשמעו כקולות האלה במחנה צבאי – – " מתאר בהומור קל הקולונל־הסופר ז’והן פטרסון. סימן הגדוד היה מגן־דוד. אימון החיילים נמשך בקצב מאומץ 3 שבועות, אך כעבור שבועיים של אימון נפקדה היחידה בביקור של המפקד הראשי של כוחות המשלוח בים־התיכון, גניראל יאן האמילטון, אשר הילל את הגדוד ושיבח את עבודתו.

במחנה גבארי – אזרחים, גדודאים ובהמתם

כאן אנו מגיעים לנקודה, ששימשה מאז פגישתם הראשונה של הציונים, והמתנדבים העברים בצבא בכלל, עם האנגלים – נקודת אי־אמון ותמיהה כאחד, ריחוק וקירוב לסירוגין: נקודת היחס הכפול של האנגלי לתנועתנו, של המפקד האנגלי לחיילינו. עוד טרומפלדור הפשטן ותמים־הלב עמד על עובדה זו תוך פכחות מובלעה בהומור בהיותו מתאר (בציונו הנפלא “ורטהיימר”) את הפגישה בינם – שליחי המתנדבים – וגניראל אנגלי, לאמור:

" – – דברים מפורשים אלו הודענו לגניראל שנשלח אלינו לאלכסנדריה מטעם המפקד העליון מאכסוול מקאהיר לבוא אתנו בדברים. – במלחמה ובמולדת בלי כל ויתור. – (אמרנו).

הגדוד מסתדר בפיקודו של הקצין אורבוך

אבל הגניראל היה גם דיפלומאט ובאסיפה הגדולה והמכרעת שהיתה באויר המחניק של אותו צריף אמר בסוף כדברים האלה בקירוב:

העם האנגלי מדבר מתוך גרוני עתה אל העם העברי לידידות. ידידות זו תמשך בודאי גם בימים הבאים, בפלשתינה העברית. היש עם לבבכם ללחוץ את היד המושטה או לדחותה? – –

הגניראל קם ואחריו קמה כל הפמליה שלו. אז קפצנו כולנו בבהלה: מה לענות? – – העם העברי – – ידידות – – בפלשתינה העברית – – נוצחנו וענינו שהננו מסכימים לכל, בלי כל תנאים ־ ־"

נשוב אל סדר הרצאתנו ונעתיק בזה דברים שרשם המפקד העליון יאן האמילטון כשבח לגדוד אשר סקר. מהם נבין מה עובדה “אכּסוטית” היתה לגבי החייל הבריטי כל אותה הופעה של “יהודי ציון” ומה צפון ביסודו של אותו יחס, שבא לידי גילוי פעמים רבות אחר־כך וגרם להרבה סתירות וניגודים, עלבונות ומרירות בשתי המלחמות על אף השיתוף הרצוי והמועיל כשלעצמו. רשם הגניראל ביומנו בגילוי־לב על המיסקר שערך ליחידה של “נהגי הפרדים”:

"7 באפריל, 1915

“בדרכי אל הנמל ביקרתי את גדוד נהגי־הפרדים מפליטי היהודים האשוריים במחנה הווארדיאן. המפקד שלהם, המחבר של אותו סיפור מפעים “רוצחי אדם של טסאבו”, מוצא את האשורים והפרדים קצת טרחנים והוא מתכוון לשבץ את דו־הרגליים ואת ארבע־הרגליים לתוך “יחידה ציונית”. הפרדים נאים למדי: וכן כנראה האשורים. עם שלא השגחתי כי מחנותיהם התנוצצו בארגמן וזהב, הרי הם עשויים לעזור לנו להשיג את הלבושים הללו: הם עשויים, למעשה, לשמש לנו כפתיון לעורר את התלהבות העתונאים והבנקאים היהודים לטובת עניננו: הראשונים יעניקו לנו את הצבע והאחרונים את המטבע. על כל פנים, ככל שהדבר תלוי בי, בדעתי לתת הזדמנות לעם הנבחר” – –

הרי דברי השבח מתובלים ביחס הכפול הטיפוסי אל “היהודי” – לאור המטבע הרי הוא יהודי; לאור הופעתו החיילית הרי כמוהו כאשורי שקם מקברות היסטוריה. בדבריו הגלויים של הגניראל, אשר לא מצא לנכון להגיהם גם אחר־כך, יש משום מודד לאשר נאמר ע"י אנגלי – חייל, קצין ומפקד – אל היהודי ובפרט עליו מאז נגזר עליהם השיתוף.

 

הגדוד הוסע אל החזית    🔗

גניראל יאן האמילטון סייר בתואר המפקד העליון של “צבא המשלוח של ים־התיכון” ותחת השם הזה היתה מוסווית פתיחת ההתקפה על מיצרי הדארדאנלים מחצי־האי גאליפולי, כדי להכות את הציר בנקודת־התורפה שלו – בתורכיה. הסוד היה שמור ומיד אחרי שהפליג המצביא מאלכסנדריה, נתקבלה פקודה גם אל “גדוד נהגי הפרדים” שיהא נכון להפליג אל החזית בזמן קרוב. אחרי־כן גם הפקודה להפליג הגיעה. הפרדים שנועדו להובלת תחמושת, מזונות ומים, צויידו בפחים ובמסגרות־עץ. הגדוד נחלק לשתי קבוצות והן הועלו על שתי אניות־משא “היימטוס” ו“אנגלו־אג’יפשן”. ב־17 באפריל 1915 יצאו האניות את נמל אלכסנדריה והפליגו בים. המתנדבים לא ידעו אנה הפליגו אף שהיו מקווים בלבם כי צורפו אל פעולת שחרור של ארץ־ישראל, כאשר חלמו על כך בהתנדבם. הקהל שנפרד מהם וליווה אותם בהפליגם רמז בדבר הפרידה הנלהבים על האפשרות הוודאית הזאת.

“ביום השבת, י”ז באפריל 1915, בארבע אחרי־הצהריים, – כותב דוד יודלביץ מגולי ארץ־ישראל במצרים – הפליגו מרציף־הפחם הצפוני של נמל אלכסנדריה באניה האנגלית “היימטוס” מאתים בחורים מישראל, חסונים כאלונים ושירת “התקוה” בפיהם. גדוד נהגי־הפרדים הציוני הפליג לים. והוא הגדוד העברי הראשון שיצא למלחמה לשמה של ארץ־ישראל ולשם כיבושה.

הגדוד בדרכו מהמחנה אל האניות בפיקודו של הקצין י. גולדין

"לאן? לעזה? – שאלתי את הקול. פטרסון, בהפרדי ממנו לפני צאת האניה.

"אף אני איני יודע עדיין. – החזיר לי – כעבור שעה עלי לפתוח את המעטפה הסגורה שבידי ואז אדע לאן – –

והקול. פטרסון הושיט לי את ידו ואמר “שלום” בעברית.

בו ביום הפליג באניה “אנגלו־אג’יפשן” גם חלקו השני של הגדוד ובו מצעירי מצרים שנלוו על צעירינו. כעבור שבועיים נודע לנו כי הרעישו הצבאות את הדארדאנלים ועלו על גאליפולי".

“הגדוד הפליג בשתי אניות בים בלי שנודע אנה פניו מועדות, – מוסיף מ. פדרמן – ואך לימים הגיע קצין אנגלי לגבּארי (מחנה הפליטים הארצישרארליים באלכסנדריה) וביקש להזמין אליו את אשת המתנדב פראנק באמתלה שהביא לה דרישת־שלום מבעלה, הנמצא באחד האיים היווניים. רק אז הובן כי מדובר בדארדאנלים ומארגז הבגדים של פראנק, אשר הקצין הביא עמו, למדנו כי פראנק נפל חלל. כיוון שהאשה היתה הרה בחדשיה האחרונים נזהרנו מהודיע לה את הדבר, אך בהוולד הילד ניתן לו שם אביו, שהיה קרבן ראשון של גדוד נהגי הפרדים בחזית גאליפולי”.

הנסיעה באניות עד לחופי האי לימנוס עברה ללא תקלות בליווי צי־המשלוח האדיר, שצוייד ע“י אנגליה ובנות־הברית לשם ההתקפה על חצי־האי גאליפולי. עם החנייה באי לימנוס נתקעה ”היימטוס” בטין החוף ואי־אפשר היה להניעה משם. הנסיונות שנעשו ע“י אנשי הצי לחלץ אותה על מטענה עלו בתוהו. כאן נתבשר פטרסון לפתע, כי גדודו פוצל לשנים: חלק היחידה הנוסע ב”היימטוס" נועד לשמש בהובלה את הדיביזיה ה־29 שקנתה לה שם בגבורתה בחזית צרפת, בעוד שהחלק הנוסע ב“אנגלו־אג’יפשן” סופח לחטיבת האוסטראלים והניו־זילאנדים.

קולונל פטרסון ניסה לשנות את רוע הפקודה שהפרידה את היחידה לשנים, אך הדבר לא עלה בידו כי האוסטראלים והניו־זילאנדים חסרו יחידת־הובלה מעיקרה. הובטח לו במפקדה העליונה, כיה ההפרדה אינה אלא זמנית וכעבור 4 ימים יוחזר החלק שסופח לאוסטראלים לפקודתו. הבטחה זו לא נתקיימה, כי המערכה עם התורכים קיבלה מפנה קשה יותר מכפי שציפו לכך והחלק שהיה עם האוסטראלים נותק ממפקדת היחידה ללא קשר ביניהם.

אשר ל“היימטוס”, ששקעה בחנייתה באי לימנוס, – הגיעו אליה דוברות גרורות ע"י סירת־מנוע והאדם והבהמה שבה הועברו אל אנית־המשא “דונדרנון”. באניה זו הוסעו “נהגי הפרדים” אל חצי־האי, בו התחוללו כבר הקרבות הראשונים והם אכזריים הרבה יותר מכפי שעלה בדעתם של תוכני תכנית הנחיתה במיניסטריון המלחמה הבריטי. נמצא, כי עוד בראשיתה הגיעו עם פטרסון רק שתים מארבע הפלוגות של היחידה וצמצום זה הכביד מיד וקיצץ את סיכויי התפתחותה.

 

היסטוריה במיסמכים    🔗

להלן נראה כי בכמה דברים חולקים ותיקי גאליפולי על המסופר במקורות המעטים שנשארו בדפוס. לפיכך אין לנו ראייה נאמנה לגבי פרשה סתומה זו ממיסמך ובמקרה שלנו פקודת־היום, לפי השרידים שנשתמרו באספיהם של ותיקים. פקודות היום כמוהן כיומן הגדוד על תאריכיו ומאורעותיו ולהלן מובאות הן שלמות ומקוטעות לפי סדר הימים וככתבן העברי³.

פקודות הגדוד מאת ליט. קולונל ז.ה. פטרסון ד.ס. או. מפקד Mule Transports Corps⁴

אלכסנדריה 31 מרס 1915

א. האופיצרים הנזכרים למטה נמנו אל הגדוד בתור לייטנאנטס ואסיסטאנט־קומנדרס מהימים הנזכרים למטה: לייטנאנט כרור מ־22 במארס;. ד. ס. ג’אי כנ“ל; ר. רולו כנ”ל; ג. מאק לרין מ־25 במרס. (הללו אנגלים מלידה או בנתינות – המ.) אדיוטאנט: יוסף טרומפלדור בתשלום של ½12 שיל' ליום. עוזרי האדיוטאנט בתשלום של ½7 שיל' ליום: ברול ש.; אוורבוך ו.; גולדין י.; זלוטניק ש. ז.; מאיר גרונים.

סמל גדוד נהגי הפרדים

בפקודה זו יש לשים לב על ההפלייה מתחילה בין קבוצת הדרגות הראשונות (האנגלית) ובין קבוצת הדרגות היהודית והפלייה זו בקרב מטה הגדוד עצמו שימשה מקור למרירות שהתבטאה בהתפרצויות ואף בהגשת מכתב פיטורים של טרומפלדור ועוזריו היהודים. להלן מפורטים בפקודה שמות שאר בעלי הדרגות וה־נ. סי. או (כולם יהודים).

האופיצרים המפקדים יואילו לבחור מאנשיהם פרשנים שנים לכל פלוגה שיהיו אחראים בעד נעלי (פרסות) ובריאות הפרדות – – שני מבשלים לפלוגה יבחרו גם כן – האקונום יבחר נ. סי. או. נמוך וימנה שלושה אנשים תחת פקודתו לשוטרי הקמפ. הם ישאו סרט על ידם השמאלית – והם רשאים לאסור איזה איש מהמחנה המתנהג נגד הסדר והמשמעת הצבאית – רפורט על הנהגת הנאסר יימסר תיכף ומיד אל האדיוטאנט. (להלן תפקידי האדיוטאנט). מפקדי הפלוגות יעשו בחינה בתשומת־לב על פרדותיהם כל יום. המפקדים אחראים בעד העוכבים (! האוכפים) ומכשירי הבהמות.

יומן (העבודה): קימה – שעה 5.45. רפתות (! אורוות) – 6. חלוקת המים לבהמות – מתחילה ב־6 – תרגילים – וכו‘. פראד תחת מפקדי הפלוגות ב־10 בעד לימוד הנחת האוכפים וכו’.

יהיה פראד מחר 1 באפריל ב־3.30. הרב הגדול (הראשי?) ידבר. החילים ישבעו. החילים יהיו בשלוש שורות של מרובע לצד צפון וכו' –

הגדוד יחולק באופן כזה:

4 מאות⁵, כל אחת תחת פקודת מפקד בריטי. בכל מאה יהיו: 1 מפקד אנגלי, 1 אדיוטאנט עוזר עברי, 1 שר־מאה, 4 שרי עשרים, 4 שרים נמוכים, 80 שרי ארבעה וחיילים כל “מאה” תחולק לארבע פלוגות של עשרים אנשים; כל פלוגה תחולק לחמש מחלקות של ארבעה אנשים וכו' – –

(תקנות שמירת הנקיון והסדר)

הפקודה דלעיל היא פקודת מבנה הגדוד המודיעה כנ"ל גם על ההשבעה שתתקיים למחרת.

*

ב־1 באפריל פקודות הגדוד כוללות הוראות שונות ומדגישות:

“החילים צריכים לזכור והמפקדים והשרים צריכים להעיר להם שתשומת־לב הראשונה היא בעד החיות (הבהמות). בלי שום תירוץ אין להכות את הבהמות. צריכים לתת להם אוכל ומים לפני החילים יען שהאנשים יכולים לדאוג לנפשם ולהחיות אי־אפשר”. –

*

ב־3 באפריל, יום שבת פקודה קצרה:

“כל החילים יכולים ללכת העירה למלאת את חובותיהם הדתיים –”

*

פקודה מ־9 באפריל:

כוללת פקודות (העתק עברי) של הבריגייד גניראל מק גריגור מפקד האכספדיציה של ים התיכון ובהן הוראות לחילים איפה מותר להם להלך ואילו רחובות ושכונות אסורים עליהם וכו' –

*

פקודות האניה מהמפקד פטרסון (על הים 18 באפריל 1915), נושאות את שם ספינה “היימטאס” ונאמר:

א) הלייטנאנט ג’אי נמנה מ־16 באפריל לאדיוטאנט האניה; ב) המפקד התורן בעד מחר יהיה הלייטנאט השני מר גרונים; ג) החצוצרה תשמע לערה (?) בשעה 5.30 וכו' (הוראות על עבודה, תרגילים עם הפרדות ומפקד מדיקלי).

*

19 באפריל על הספינה היימטאס (אנגלית):

פקודות האניה על הים מאת לייט. קולונל פטרסון ד.ס.או מפקד (בעלות האניה על שרטון):

1. כל היחידות צריכות להיות מוכנות לרדת מהאניה מחר בבוקר. במקרה הכרח תקדים החצוצרה לתקוע.

2. הקצין התורן למחר יהיה הלייטאנט השני יעקב גולדין ז.מ.ק.

גוף הפקודה דלקמן:

ב־20 באפריל 1915, הספינה היימטאס בלימנוס, פקודות האניה מקול. פטרסון:

א. בפקודת המפקד הראשי הכללי צריך לקמץ במים ולתת לאנשים ולבהמות במידה. האנשים יש להם רשות להשתמש בפח אחד מים בעד שתיה ורחיצה. לסוסים ולפרדות 6 פחים בעד השקאה ורחיצה. האנשים יקחו את מידתם במים תיכף אחרי טיפול הפרדות בבוקר יען שברזי המים יסגרו בשמונה לפני הצהריים. בשעת השקאת הבהמות ב־12 בצהריים ו־4.30 בערב אין רשות להאנשים לקחת מים בעדם. שומרים יעמדו כדי לראות שהפקודה הזאת תשמר.

האניה “דונדרנן” דרדאנלים, 27 אפריל 1915, פקודות קורפוס הפרדות ע"י ליט. קול. פטרסון (אחרי שהועברו מהיימטאס שטו ב“דונדרנן” והגיעו לגאליפולי – פקודה זו ניתנה איפוא ערב הנחיתה של הגדוד אל היבשה בחצי־האי – הכ.):

א. מפקדי הפלוגות העלו והורידו חילים בתוארים בלי אישור מפקד הגדוד, כל התארים האלה בזה אבדו את ערכם – (וכו').

ב. מפקד הגדוד מעריך מאוד את עבודת החילים בשת ההעברה מהאניה היימטאס אל הדונדרנאן. אף גדוד מגדודי הים לא היה יכול לעשות זאת ביתר מהירות, והקולונל מפקד הגדוד מביע בזה את כל שביעת רצונו מעבודת ומחריצות כל חילי הפלוגות.

ג. מפקד הגדוד מאמין ומקווה שבשעת ההעברה אל היבשה, שאפשר תהיה היום, כל אחד ואחד יעשה יותר מה שביכלתו כדי לעבוד במהירות היותר אפשרית. באופן זה החלק (הדיביזיה) ה־29 מהגדוד (הצבא) הבריטי יביט מתפעל על הגדוד העברי שיש לו עכשיו הכבוד היחידי ללכת במקום אש ולהלחם צד אל צד עם חברים אנגלים אחרי רק חודש של תמרונים. זאת הצלחה מרובה בעד הגדוד העברי וכל אחד ממנו צריך להראות את עצמו ראוי מהכבוד שנתן לו מהממשלה האנגלית בעבודתו, חריצותו ובסבלנותו לשאת את העמל והעיפות המרובים.

ד. מפקד הגדוד מביע בזה בשם הגדוד את תודתו למפקד קורפוס ההובלה ההודי התשיעי בעד עזרתו בשעת ההעברה מהיימטאס.

ה. הפלוגה א תסתדר בשעה 10 בכותנות. הכותנות תהיינה פתוחות בעד בקור הרופא; הפלוגה ב תסתדר בשעה 10.30 באותו הסדר בעד אותה המטרה.

*

עד כאן המיסמכים המביאים אותנו עד לנחיתה בגאליפולי. מכאן ואילך החלה אותה עבודה קשה, אשר לדברי ותיקי גאליפולי שוב לא הצריכה פקודות־יום ארוכות וסדירות. מה רבה חשיבותם של המיסמכים הנ"ל לתיאור קורות הגדוד יעמוד הקורא מעצמו. כן יעמוד הקורא על העובדה שהסגנון העברי של הפקודות שוטף בדרך כלל, ומצדיק את הידיעות, שצעירינו עמלו לפני ותוך התהוות הגדוד בהכנת מונחים צבאיים ותרגיליים בעברית.

ב־27 באפריל, כעבור 2 הימים הראשונים של קרבות אכזריים על תפישת ראשי־גשר, תחת האש הקטלנית של התורכים מחפירותיהם, ירדה היחידה שלנו. בדרומו של חצי־האי נקצרו בימים הראשונים גדודים מהוללים של הצבא הבריטי; במערבו – בסוּבלה – נחתו באומץ־לב היחידות האוסטראליות־הניוזילאנדיות, ולזכרן נקבע 25 באפריל “כיום האנזאק” עד היום הזה. ראשי־הגשר נתפסו והוּעמקו לתוך חצי־האי בהתקדמות של צב וברדת הגדוד הגאליפולי שלנו היה כבר קו־חזית קבוע במרחק של 1 ק"מ מהחוף, שהיה צורך חיוני לצייד אותו מיד במזון, במים ובתחמושת.

הנחיתה בחצי־האי גאליפולי

 

מחצית היחידה הוחזרה    🔗

את מאמץ הגבורה של מעטים לשקף ע"י נוכחותם בחזית את השתתפותו הצבאית של עם ישראל כולו ואת השאיפה הנעלה להלחם בעד ארץ־ישראל בכל מקום שהוא – מאמץ זה נוכל להעריך על פגמיו והישגיו, אם נזכור שרק מחצית היחידה הגיעה ונשארה למעשה בגאליפולי. מחצית היחידה – “הרוטות” (כמאמר טרומפלדור) – הפלוגות הראשונה והשניה, אשר עם פטרסון וטרומפלדור. המחצית השניה והיא – הפלוגות השלישית והרביעית – אמנם הגיעו לגאליפולי גם הן אך כיוון שקורות קיומן הקצר, עבודתן וחיסולן מעורפלים ומקוטעים ביותר, מן ההכרח להתעכב בנקודה זו. ויובן לנו יותר רצונם הנועז של טרומפלדור וחבריו לקיים את הגדוד הציוני למרות היותו מקוצץ לחצי מראשיתו.

עם נחיתת המחצית הראשונה בחוף גאליפולי ובימים הראשונים שבאו אחר־כך, לא נתקבלה ידיעה ברורה על גורלן של הפלוגות השלישית והרביעית. בסוף מאי מקבל פטרסון מכתב מהקצין, שמונה על הפלוגות הללו, בו הודיע כי הן עבדו יפה על החוף שני ימים, אך פתאום נתקבלה פקודה שימסרו את הפרדות לאוסטראלים. אחר־כך – “הושיבום בשש אניות ושלחום. פלוגה אחת שהפליגה ב”אנגלו־אג’יפשן" הגיעה כבר לאלכסנדריה ועל מה ניתכה החימה הזאת – אין יודע". טרומפלדור ופטרסון מקווים עדיין לנסוע לאלכסנדריה ולהחזיר את הפלוגות השלישית והרביעית. פטרסון רוצה לשלוח לשם כך את הקצינים המעולים ביותר, בכללם את טרומפלדור. נסיעתו של טרומפלדור מתעכבת ובינתיים מגיע חייל מהפלוגה השלישית, המספר את פרשת הקורות כדלקמן: “חמישה ימים היה עם הפלוגה שלו ביבשה והיו מובילים, כפלוגות אשר עם טרומפלדור ופטרסון, צידה לאוסטראלים. הפלוגה הרביעית נשארה באניה (בלי לרדת על החוף)”.

על כל פנים, הפלוגות הללו הוחזרו לאלכסנדריה ושיבתן גורמת לשמועות שונות על חיסול הגדוד כולו, על כשלונו, על אי־הצלחתו. אין צורך לומר כי עובדה זו והשמועות הנובעות ממנה, אך מכבידות את מצבם של מחוללי הרעיון ומגשימיו בגאליפולי, אשר תנאיהם בחזית מחמירים והולכים בלאו הכי, כאשר נראה להלן. נעשו מאמצים נואשים להחזיר מהפלוגות הללו אנשים כל כמה שאפשר, ומן הטובים שבהם, אל הפלוגות הפועלות. פטרסון עדיין מבקש מאת שליחו לאלכסנדריה להביא לפחות חמישים איש מהפלוגות הללו, אף־על־פי שב־11 ביוני ידוע כבר כי כעשרים איש מהפלוגות הללו נאסרו והשאר “פוזרו אל נכון”. ברור, כי “כבוד הגדוד יכול להיות מוצל עתה רק ע”י המחצית הראשונה שלנו" (טרומפלדור).

מנין נבע הכשלון של הפלוגות השלישית והרביעית? פטרסון קיבל ראפורט על המעשה ומצדו הוא מוסיף, כי הפלוגות הללו הכזיבו מפני שהפרידו את הקצינים והסמלים מעל החיילים. לקצינים האנגלים ניתנה עבודה במחסנים, את הפרדות מסרו לידי ההודים ואת החיילים שלחו לטפל בפרדות של זרים… “עשו הכל כדי להכניס אי־סדרים, אף לוא היו החיילים מנוסים ועל אחת כמה וכמה כשהם חיילים בני־יומם וטירונים”. מהידיעות הסותרות קשה לברר בדיוק את המתרחש בפלוגות ומאלכסנדריה מודיעים "ש־25 אנשים מהן נשלחים לגאליפולי, 60 נאסרו ו־75 נשתחררו. הגאליפולאים מקבלים את הידיעות בשקט ושמחים ש־25 מן הטובים ייתוספו עליהם. לבסוף חוזר שליחו של פטרסון מאלכסנדריה ב־26 ביוני בלי 25 האנשים שקיוו להם. הוא מוסר פרטים על קורות הפלוגות השלישית והרביעית המעוררים בלב הגאליפולאים אך הרגשה אחת: “בושה –” “בושה” –

“אנחנו (בכל אופן אני) – כותב טרומפלדור – איננו מאשימים אותם. אלהים יודע מה היו התנאים שבהם נמצאו. ואולם ההיסטוריה אין לה אלא מה שעיניה רואות… לה יש עסק רק עם עובדות. ובהיסטוריה יצויין, שהפלוגות השלישית והרביעית מתו בטרם החלו לחיות. זה מעציב –”.

הקצין זלוטניק שהיה עם הפלוגות השלישית והרביעית משלים ומוסר כי חלק זה של היחידה הגאליפולאית שלנו הגיע עם האוסטראלים והניו־זילאנדים לחוף המערבי של חצי־האי בסובלה. אף הם התחילו מיד בהובלת נשק וצידה לחזית שנתכוננה מהצד הזה. כן עבדו כמה שבועות, עד שעגנה בחוף אניה טעונה חיילים ובהמה. החיילים הורדו לחוף ואת הגאליפולאים שלחו לאניה לטפל בבהמה שנשארה בה. כן עמדו באניה כמה ימים עד שהגיעה פקודה לשלחם עם הבהמה חזרה לאלכסנדריה.

הגיעו לאלכסנדריה ונפגעו מהיחס המעליב שגילו כלפיהם השלטונות הצבאיים. לא הניחו להם לפרוש לבתיהם להתראות והחיילים התמרדו. עם ההתמרדות שמו במאסר כמה מהם וכאשר באו קציני צבא גבוהים לחקור את הענין, הסביר להם הקצין זלוטניק את אי־הצדק שביחס זה כלפי חיילים שהוחזרו מהחזית. נוכח סירובם של החיילים לחזור לחצי־האי הוחלט לשחרר אותם. הקצין זלוטניק שהשתחרר גם הוא שב והתגייס עם בואו של טרומפלדור לאלכסנדריה. טרומפלדור עם הקצין אמזלאק כונן לשכת גיוס וזלוטניק נשלח לפניהם אל חצי־האי.

במפקדה הראשית אין יודעים דבר על פיזור הפלוגות הללו ונחמה גדולה היא לנשארים, ששבעים רצון מפעולת נהגי הפרדים בגאליפולי, כאשר נראה זאת להלן. בהיות טרומפלדור באוגוסט באלכסנדריה יחד עם פטרסון לשם גיוס בחורים נוספים לגאליפולי מתברר לו מפי עדי־ראייה, כי הקצינים האנגלים לא היו מן המעולים. “גם אנשי הצבא היו גרועים, אף שהיו גם אחדים טובים. פצועים היו אצלם שישה ונחבלו ע”י פרדות ארבעה".

זו תמצית הידיעות שנשתמרו על שתי הפלוגות שחוסלו ומעתה יקל לנו להבין את חומר המצב של שתי הפלוגות הראשונות אשר המשיכו בתפקיד בין תקווה ליאוש, בין רפיון־רוח להתרוממות־רוח פתאומית, בין קרבנות בפצועים והרוגים ותוך התמעטות במספר מחמת מחלות, חופשות ושאר תקלות שזרעו כלייה בצבאות גדולים הרבה יותר באותה חזית. ההבדל האחד הוא, שלצבאות הללו נמצאו תמיד חילופים לאחר חדשים מספר, בעוד שלמחצית גדודנו לא נמצאו סעד וחיזוק ממקור אחר.

נציין במקום זה פרט נוסף שאינו ידוע ברבים ואשר נרשם מפי מר פ. לכוביצקי, כי בו בזמן פעלה פלוגת עבודה יהודית (Jewish Labour Corps), שהיתה מורכבת מ־250 איש באיים היווניים למנוס ולברוס, בקרבת חזית הדארדאנלים. פלוגה זו עסקה בפירוק וטעינת מזון ותחמושת לצבא דוגמת גדוד העבודה המצרים (E. L. C.). תלבשתה בעבודה היתה: מכנסי חאקי ארוכים, חולצת חאקי ארוכה גם היא עד לברכים ותרבוש אדום לראש. מנהל הפלוגה היה ליטנאנט אנגלי, סמל אנגלי וסמל יהודי היו סגניו. גם בפלוגה זו היו מבני עדות שונות ובכללם חרדים בעלי זקן ופאות. פנקס תשלומים מיוחד היה להם והתשלום ליום 50 מא"י.

 

חזית גאליפולי    🔗

על תיאור אותה חזית – המכונה “חזית גאליפולי” – בה לקח גדודנו חלק כנהגי־פרדים להובלת מים, צידה ונשק מהמחסנים, עד לקווי האש הראשונים, – אנו יכולים ללמוד מכמה ספרים שנכתבו על אותו נושא ובהם ספר המצביא העליון של אותה חזית גניראל יאן האמילטון. לצורך עניננו אנו אין טוב משני המקורות המהימנים עלינו: “עם הציונים בגאליפולי” – ספר שנכתב אנגלית בזריזות ספרותית רבה ע"י קולונל הגדוד ז'.ה. פטרסון וספרו של יוסף טרומפלדור ששרת כקפטן תחת פקודתו.

נראה לנו, כי זו גם שעת־הכושר לעמוד על אפיו של המפקד הנוצרי־האירי, המחונן חזון וכשרון סופר כאחד, ולפרוע לו מקצת החוב של החזקת טובה המגיע לו בצדק עבור מסירותו הכנה והלבבית לעניננו. הוא נתקשר בקשר נאמן, מאז המנותו כמפקד הגדוד, לענין הגדודי־הציוני למרות אכזבות שונות וגם עלבון פרטי ששבע לעתים בשל נאמנותו. פטרסון מעיד על עצמו בפתח דברו לספר “עם הציונים בגאליפולי”, כי הגה חיבה לעם העברי ולתולדותיו מילדותו. בהומור כבוש הוא מגלה את “הסנטימנט” הבּיבּלי־התנכי כמעט, שעורר בו מיד ענין הגדוד הציוני. כסופר שכתב בימיו כמה ספרים ומהם “רוצחי אדם על נהר טסאבו” הנודע עד היום לקוראי אנגלית – נתפש לחווייה החדשה עם הגדודים העבריים לא כאדם מן החוץ, אלא כשותף וחי את החווייה הזאת תוך שיתוף נפשי שלם. אין ספק כי רק תוך קשר זה יכול להקדיש לנושא הזה שני ספרים חשובים לתולדות הגדודים העבריים שהם: “עם הציונים בגאליפולי”, בו אנו דנים כעת, ו־“עם הגדודים העבריים”, אשר עוד נשוב אליו בהרצאתנו, כמקור לעובדות ולתיאור הגדודים שבאו אחר־כך.

העתק מהמפה "המקורית" של פטרסון ובה ציון "מחנה הציונים" בחצי־האי גאליפולי

לט.–קול. ז'. ה. פטרסון

פטרסון מדגיש איפוא את העובדה שהגדוד – גדודו – הוכן תוך שלושת השבועות לשירות היעיל, שהוטל עליו להגיש לצבאות הלוחמים בחזית שנתכוננה בחצי־האי גאליפולי. בראשית מרץ 1915 (דהיינו בזמן אחד כמעט עם התהוות רעיון גדודנו) נולדה התכנית של “צבא־המשלוח של ים־התיכון” אשר יסתער על הביצורים התורכיים בחצי־האי גאליפולי כדי להבקיע את הגישה אל קונסטאנטינופול עיר הבירה התורכית ולהשתלט על מיצר הדארדאנלים; צבא־משלוח זה כלל כדי 80.000 איש – אוסטראלים וניו־זילאנדים, אנגלים וחלק צרפתי, מלבד חטיבות ימיות חזקות. מלבד גדודנו אנו שנועד להובלה נמצא עם משלוח זה גם גדוד־הובלה הודי. האניה “דונדרנאן” אשר הובילה את גדודנו, הגיעה לתעודתה, אחרי שהקרב הגדול על הורדת הצבא לחצי־האי המבוצר והמוגן ע"י החיל התורכי הוחל. “–אניות מלחמה שונות, סיירות ומוקשניות מילאו את רחבי הים. תותחים כבדים ירקו אש לעבר העמדות התורכיות, אוירונים צרפתיים ואנגליים טסו בשמים – כאן נערכה מערכה עצומה בה השתתפו בניהם של מחצית עמי תבל –”.

וגאליפולי הוא חצי־אי קטן והררי, אשר מיצר הדארדאנלים, הרחב ממיל אחד עד ארבעה מילים, מבדיל בינו ובין החוף האסיאתי. חצי־האי עצמו רחב משלושה עד שנים־עשר מיל ובחלקו הדרומי, שבו נערכה החזית, מתנשא ההר אצ’י–בּאבּה, אשר גבהו מגיע עד שבע מאות רגל וצלעותיו יורדות מזה אל מיצר הדארדאנלים ומזה אל הים האגיאי. נחיתת הצבא הבריטי נתקלה בהתנגדות כפולה: מזו של התותחים אשר בחוף האסיאתי ומזו של העמדות המבוצרות על ההר אצ’י–בּאבּה. נחיתת הצבא המובחר הזה עלתה בחללים רבים, שנקצרו ע"י יריות הרובים ומכונות היריה של התורכים. לאחר שנכבשו קצה החוף הדרומי, הסלעים והמבצר שבקצהו, נמשכה הורדת שאר הצבא ומפקד הדיביזיה ה29 גניראל האנטר־וסטון פקד להוריד אל החוף את הגדוד הציוני שהיה דרוש כבר להעברת נשק, מים וצרכי מזון אל קו־האש שהתכונן על חצי־האי.

הורדת הגדוד ושבע מאות וחמישים פרדותיו ארכה שלושה ימים – ואך זה הורד חלק מהגדוד ומאתים פרדות עמו, נצטוו מיד להתחיל בעבודה, אעפ"י שהורדת שאר הגדוד נמשכה עוד. מאתים הפרדות הוטענו כל אחת 2000 כדור ובאשון־לילה ובגשם סוחף הוחלה ההליכה בדרך לא־ידועה בין ההרים והסלעים של חוף חצי־האי לצד קו האש. הם פרקו את מטען התחמושת ושבו לטעון בשביל קו־הגנה אחר וכן עבר עליהם הלילה הראשון תוך עבודה בלתי־פוסקת וביום החלו להקים את המחנה.

מסכנת אש התורכים נעשתה עבודת ההובלה בעיקר בלילה עם חשכה ולא רק המכשולים הטבעיים הכבידו על ההליכה אלא לעתים נמצאו הנהגים בין שני קוי־האש: מזה של חבריהם הם ומזה של התורכים. בין בהורדה ובין בעבודת הלילות הראשונים לא נפלו קרבנות מבין הגדוד ולא עוד אלא “אצבע אלוהים” גרמה שהנהגים ופרדותיהם יש ובאו לעזרת הלוחמים אף־על־פי שתפקידם צומצם להובלה בלבד. כן מספר פטרסון שבהתקפת־לילה אחת של התורכים נבהלו מאוד פרדות הגדוד הציוני, שרבות מהן נפצעו, ובשטף מרוצתן הפתאומית בלילה הפחידו את התוקפים, שחשבום לחיל הפרשים של האויב ונמלטו… ואמנם באותה מערכה שהשליטה מבוכה בשורות התורכים הצטיין מאוד חייל הגדוד גרושקובסקי, אשר במהומה שקמה המשיך לפרוק את המשא מעל הפרדות המבוהלות. הוא הועלה לדרגת קורפוראל אף זכה עפ“י המלצת מפקד הגדוד לאות ההצטיינות – D. C. M – כן מעיד פטרסון, כי ברגע קריטי לפלוגת־קרב אחרת אשר הותקפה גם היא ע”י התורכים, קפצו הנהגים בהנהלת הקורפראל הילדסהיים לתוך החפירות ועזרו להדוף את התורכים.

מלחמת ההתקפה עברה למלחמת חפירות, ובמשך כל המערכות שפרצו בהפסקות בחדשי מאי, יוני ויולי עבד הגדוד בלי־הרף ומילא את תפקידו. כמה חיילים נפלו חללים וכמה נפצעו. הגדוד קיבל את טבילת האש באומץ ורק מעטים לא עמדו בה. החייל ניסל רוזנברג שהעביר את פרדותיו דרך קו האש ונפצע הועלה בדרגה אף הומלץ לאות הצטיינות.

עם זאת התחשל הגדוד וביום שהתקבל אות ההצטיינות של גבורה ואומץ־לב מאנגליה עבור קורפוראל גרושקובסקי, כמסופר לעיל, הסתדר הגדוד למיסקר ובהתרוממות־רוח קיבל את פני הגניראל שבא לברך את הגיבור הצעיר וענד את אות־הכבוד על חזהו.

תוך המערכות שנערכו בחודשי מאי, יוני ויולי מילאו “הציונים” ופרדותיהם את תפקידם באמונה, בין בפקודת קציניהם הם ובין כאשר סופחו קבוצות־קבוצות אל יחידות־צבא אחרות. חבר הגדוד אם נפגע, חבריו הביאוהו למחנה ובמקרה מוות ערך הגדוד את טכס הקבורה. על הקבר הוצג ציוּן עם מגן־דוד, ומתחת לו שם החלל ותאריך מותו. האחד היה טרומפלדור שלא הרבה לגלות את רגשותיו כלפי חוץ אלא נהג להעיר, בהפצע אחד האנשים: “כן… כן… A la guerre comme a la guerre” (במובן “כהנה וכהנה תאכל החרב”)… אמנם היו גם מקרי חולשה ורפיון־רוח, אך הדבר לא ייפלא, כי האש מהקווים של התורכים הומטרה בלי הפוגות והטילה מורך־לב גם בלב מחנה הצבא כולו. רק טרומפלדור היה מתעורר בהתגבר האיש ונהג להעיר: “כעת הענין plus gai (עליז יותר)”. כן נתקשרו חיילי הגדוד עם החזית ובקשרי אחווה רבים עם חבריהם לחזית. קבוצה אחת, בפיקודו של הסַמל נחמיה יהודה, נתחבבה בכל מקום פעולתה.

מפקדים בחזיתות ים־התיכון סיר יאן האמילטון המצביא של צבא־המשלוח של ים־התיכון (שמאל) גניראל מאכסוול אשר אישר את גיוס נהגי־הפרדים (ימין למעלה) ג'מאל־פחה מצביא המחנה התורכי בחזית סיני (ימין למטה)

 

הפעולה והדה במרחקים    🔗

בסוף יולי מנה הגדוד הרוגים, פצועים וחולים רבים והצטמצם עד למחצית מנינוֹ הקודם. היה ברור כי תוך חדשים מספר יכלה הגדוד ויחדל להתקיים, אם לא יבוא לו חיזוק מן החוץ. המצביא העליון סיר יאן האמילטון התענין התענינות אישית בקיום הגדוד ופקד על קולונל פטרסון לשוב לאלכסנדריה ולגייס שתי פלוגות חדשות ליחידה שתועלתה הוכחה. זאת ועוד: קיום היחידה נודע בקרב היהדות העולמית והדבר הכה גלים. היה כבר ביחידה זו משום גורם שעורר את חיבת היהדות לצד אנגליה ובנות־בריתה. פטרסון קיבל מכתבים רבים מיהודים ונוצרים כאחד, בהם נתגלה הענין הרב שעורר הגדוד. קולונל רוזבלט, מי שהיה נשיא ארצות־הברית, שאל במכתבו אם היהודים ביחידתם הם חיילים טובים. פטרסון הביא את הפרטים האלה לידיעת המצביא סר האמילטון, אך נתברר לו בראיון עמו כי למצביא ידועים פרטים מסוג זה הרבה יותר. המצביא עצמו קיבל מכתבים נרגשים מאת ראשי היהדות באמריקה ובכללם מאת עורך העתון “דער טאג”. תשובת סר יאן למכתב העורך התפרסמה אחר־כך בעתון הנ"ל וזו לשונו:

"המטה הראשי,

צבא־המשלוח של ים־התיכון

אפשר כי תתענין לדעת, שבין הצבא הלוחם בפקודתי נמצאת יחידה עברית טהורה. לפי מיטב ידיעתי הרי זו פעם ראשונה בתקופה הנוצרית שדבר כגון זה קרה. האנשים שמהם מורכב הגדוד גורשו באכזריות מירושלים ע"י התורכים והגיעו עם משפחותיהם למצרים בחוסר־כל ורעבים. מבין אלה גוייסה יחידת־הובלה שלמה בהתנדבות ללחום בצדי נגד התורכים, השנואים עליהם מטעמים מובנים.

“הפלוגות האלה ידועות בשמן הרשמי “גדוד הנהגים הציוני” והקצינים כחיילים גילו אומץ רב בהביאם מים, מזונות ונשק אל קו החזית תחת אש כבדה. אחד החיילים הפשוטים קיבל את המלצתי המיוחדת עבור אומץ לבו ואמנם קיבל מאת המלך את אות ההצטיינות ד. סי. מ.”.

בהשפעת המסיבות האלה פטרסון קיבל את כל העזרה בנסיעתו לאלכסנדריה לשם גיוס פלוגות נוספות. הידיעה שהמצביא העליון מתענין בגורל הגדוד עודדה את אנשיו ופטרסון בלווית טרומפלדור והחייל המצויין גרושקובסקי הפליגו למצרים. לשם המשכת הגיוס דרושה היתה תחילה הסכמתו של מפקד הצבא במצרים גניראל מאכסוול שנזכר לעיל, אך הוא הושיט את עזרתו הפעם בלי היסוס. ראשי יהדות מצרים ורבה הראשי ראו בדבר חובת כבוד וסייעו לתעמולה. באופן זה עלה בידי פטרסון להשיג את המילואים הדרושים בלי קושי רב ומקאהיר בלבד התגייסו למעלה מ־150 איש חדשים. עם מגוייסיו חזר פטרסון בשלום לגאליפולי ונוכח כי בזמן העדרו נחלה קשה הקצין אלכסנדר גורודיסקי, שמת באניה בדרך לבית־החולים ונקבר במצולות־ים.

הגדוד נודע בינתיים בעבודתו בין כל צבאות הברית שבחצי־האי. בשעות חופשה היו בחוריו בוחרים לדהור מעט להנאתם על הפרדים כשכובעיהם שמוּטים לאחור בכותונתיהם לבשרם. החיילים מצבאות ההסכמה התפלאו לא מעט למראה הפרשים המיוחדים האלה והכתירו אותם בשמות־כינוי מיוחדים.

קולונל פטרסון מוסר גם אפיזודה מענינת כיצד נתגלתה מציאה יהודית עתיקה בחרבות של חצי־האי. כאשר החלו אנשי הגדוד לאסוף אבנים לבנין בי־יבוש לקראת החורף, נמצאה אבן מצבה ועליה חרות מגן־דוד. התפעלו אנשי הגדוד מהמציאה והביאוה ברוב פאר אל המחנה, אף הקימו אותה לזכר במרכז. אך בנובמבר חלה מפקד הגדוד וטרומפלדור מתמנה ע"י פטרסון החולה אחרי שיקול־דעת רב לנהל את הגדוד בפועל.

נזכור, כי לנו התחלת גאליפולי אינה רק אבן־הפינה של הופעתנו הצבאית, אלא תופעה אשר בדברי ימינו עדיין לא ירדו למלוא הערכתה. ואם גם בספר זה לא תימצא עוד ההערכה הזאת, הרי נשתדל על כל פנים לאסוף אליו אותם טפי בגבורה וסבל, אשר הפכו את יומן מכתביו של טרומפלדור לספר הגבורה של דורנו ואשר הוא הציב ציוּן יחיד למפעל גאליפולי ואנשי הגדוד. אם בכ"ז באפריל הורדו הגאליפולאים מהאניות הרי מיד החלו “הטיולים” לעמדות תוך עבודה מאומצת ביותר. בידיעות הרשמיות של הצבא כבר צויין, כי בשל עמל הגאליפולאים שלנו בהספקת כל הנחוץ בעוד מועד “ניתנה האפשרות לצבא לחדול מסגת אחור וגם לעבור להתקפה ולכיבוש עמדות חדשות”. עולה הצעה, למראה רצון־הקרב של הבחורים, לגייס מקרבם פלוגת מתנדבים לוחמת של 50 איש אשר תשתתף בהתקפה לשם כיבוש עמדה חשובה מאוד. הצעה זו הוסרה מהפרק אף שהחלו בהרשמת המתנדבים, כי בינתיים הגניראל הודיע שעבודתם בהובלה נחוצה ביותר לצבא הלוחם.

ואמנם, אם באלכסנדריה מבכים רבים את גורל הבחורים ואת מעשה הגדוד כולו, הרי בצבאות גאליפולי עצמם נודע שם הבחורים כבני־חיל שאינם מרכינים ראשיהם מפני פצצות האויב. אין זה אומר כי הכל גיבורים הם: יש תופעות הפחד ומצויים הזעזועים – זעזועי החזית – כהיותם מצויים אל נכון בכל חייל אחר; כן גלויים ההבדלים אשר בין העדות השונות – הספרדים, התימנים והאשכנזים יוצאי רוסיה בעיקר. טרומפלדור מהלל את החייל התימני אך מבין גם לחולשתם של הספרדים המזועזעים והאלכסנדרונים שבהם בפרט. כחייל למופת בעיני טרומפלדור חוזר ונשנה שמו של החייל ניסן רוזנברג, אשר עוד נשוב ונתקל בו עם הקמת הגדודים מתוך גרעין הגדוד הגאליפולי – “האלכסנדרונים”.

נופלים קרבנות הגדוד: הירש שטרן וכצנלסון בנימין תלמיד הגימנסיה היפואית ושניהם נקברים זה ליד זה. הקרבנות מעוררים לא רק רגשות אבל אלא מגבירים את רגש הבדידות והחולשה בקרב היחידה הקטנה הפועלת בקצה חצי־האי בין צבאות זרים. היחידה הרואה את עצמה לפי אופן גיוסה כפלוגת־עבודה, מעוררת מפעם בפעם את הדרישה בדבר השחרור וההחזרה לאלכסנדריה. משבר כגון זה עובר לאט־לאט, ושוכך בהשפעת היחידים החזקים והרגעת הרוחות הכללית באה ימים מספר אחרי האבידות. מכבידה ביותר, גם על החזקים ברוחם, העובדה שלמשפחות החיילים שנשארו באלכסנדריה אין דואג, אין ממלא את ההבטחות שהובטחו עם הגיוס ומהן רבות אשר נידונו לסבול חרפת רעב. לא נמנה שאר סיבות לשפל זה, כגון עלבון אישי ולאומי, עונש מכות, התערבות גסה של קצין אנגלי – המצטרפות גם הן לחשבון לא מעודד לגבי החייל. רגש הבדידות גובר במידה כזאת בלב החיילים עד שבהיות טרומפלדור מועמד להשלח לאלכסנדריה לשם גיוס נוסף, נאחזים בו החיילים כילדים ואין מניחים לו בשום פנים לנסוע.

נהרג החייל רוטמן יעקב וכוֹרים לו “קבר עמוק תחת אילן ענף”. מותו משפיע על החיילים. מת החייל ישעיה קירז’נר באלכנסנדריה “אשר לא חיפש את מקום הסכנה אך גם לא השתמט מפניו, לא פחד ומילא תמיד ביושר את חובתו. לא צעק ולא התלונן”. – הגדוד מונה כעבור חדשיים של עבודה בחזית: 6 הרוגים, נעדר אחד, 23 פצועים, 27 משוחררים בסיבת מחלה ורבים בבתי־החולים. “אם הדבר יימשך כך – כותב טרומפלדור – הרי במשך שלושה חדשים לא יישאר עמנו כמעט איש והגדוד ימות…”

כיוון שעומדים אנו ברשימת האבידות של היחידה הגאליפולית הקטנה – עלינו להבין מה קשה היתה כל אבידה בהשפעתה על הלך הרוחות של החיילים־הפועלים אשר עמדו בחזית קשה מנשוא אף לכוחות גדולים בהרבה מהם. זו חזית של חושך ואפלה “אשר בקושי רב אפשר היה להבחין בה את הדרך ובשורה ארוכה, אחד אחרי השני, הלכו האנשים ונהגו את הפרדות… הלכו והסתדרו בחושך. הקשיבו לנהם יריות הרובים… מלמעלה הבהיקו לפעמים אשים מבשרי רעה, אשי השראפנלים והכדורים… התרוממו נחשי־אור, התפוצצו ונפלו להאיר לרגע את כל הסביבה. בהמונים הלכו הפצועים ונפלו וגנחו ונאחזו… המוות ריחף מסביב ככלה המבקשת חתנים”. – כן תיאר טרומפלדור האמיץ עצמו את החזית הזאת.

כל מקרה מוות אכזרי כפליים לגדוד הקטן הזה. אמנם הספרדים רגילים לצעוק במקרים של התרגזות: “אני חולה… אני אמות…” אבל גם חזקים ברוח ובהכרה מהם מושפעים. טרומפלדור מתקין “ספר־כבוד” ו“ספר־עונשין” לשם חינוך אנשיו, אך בא מקרה מוות של אחד מטובי החיילים ואפילו פטרסון עצמו מושפע עד דכא. נקלעת היחידה מיאוש לתקווה תוך העבודה המסוכנה בין ה“בּיטשים” – שפות־הים של חצי־האי גאליפולי. פטרסון מביא ידיעה מאת המפקד הראשי האמילטון כי רוצה הוא לברך אותו על גדודו. בהרבה מקומות היללו את אנשי הגדוד לפניו והם הולכים באומץ לכל אשר יישלחו. “עובדים הרבה והיטיב”. – הרי רגע של קורת־רוח. אך מתקבלת הידיעה על מותו של הקצין גורודיסקי (הוא אל. ליבוביץ, שכתב מאמרים מעודדים בעתונות בדבר הנצחון הקרוב לבוא והחזית המובילה אליו) – ודכאון משתרר במחנה. נופל ורטהיימר הצעיר, אשר טרומפלדור כותב עליו ברגש לאביו: " – – תקבל כבוד שלי בעד זה שיכולת ללמד ככה בנך, שהוא היה גם איש טוב, גם יהודי טוב וגם איש־צבא טוב… אני מבין שלבך כואב הרבה, אבל תדע שנפל בנך גבור בעד עם ישראל ובעד ארץ־ישראל" – – אלו מלי־התנחומים היחידות שיכול טרומפלדור לבטא עברית למראה הקרבנות הנופלים מגדודו.

 

טרומפלדור ומכתבי גאליפולי שלו    🔗

יליד קאוקאז ועורך־דין במקצועו, תחילה חייל פשוט בחיל־המצב של פורט־ארתור, כאשר פרצה המלחמה הרוסית־יפאנית ב־1904, – שם גילה לראשונה האיש את גבורתו הבלתי־מצוייה. שם אבדה ידו וכאשר יצא מבית־החולים ודרש לחזור אל החזית – זכה להצטיין עוד יותר כבעל־מום עד היותו ליהודי הראשון שהוענקה לו דרגת קצין בצבא הרוסי־הצארי. כיצד היה לאחד מאבות הגדוד סיפרנו כבר לעיל ועתה חובה להוסיף ולסכם איך שמר אמונים לחובתו, איך הבין את תפקידו של המפקד לגבי החייל המסור לפקודתו – בין חייל רע ובין חייל טוב; – איך נשא בגבורה ובאומץ־לב לא רק את קשי־החזית הזאת בלבד (לגבי דידוֹ לא היתה קשה או שונה בהרבה מחזית פורט־ארתור), כי אם את טורח העם אשר אתו – העם הנושא בחוּבוֹ את “הבקטריה האלכסנדרונית” – דהיינו את תנודות־הרוח – זו הרוח המהירה לרגוז ומהירה לרצות, מהירה להתיאש ומהירה להתלהב.

אכן, היה בדבר סבל לא־מעט לקצין אחראי לגדוד יהודי אחד בין הרבה “גויים”. היה סבל וצער ממשי יום־יום, כאשר רפי־הרוח מסכנים את עצמה של היצירה, בה בשעה ששם הגדוד מתחיל להוודע בחוץ ומפלתו לגבי טרומפלדור היא מפלה לחייל העברי – גזר־דין שיסכן את רעיון הגדודים גם לעתיד לבוא. טרומפלדור – האיש האלימנטארי בכל נטיותיו – אוהב, פשוטו כמשמעו, את הגדוד; הוא אוהב גם את סוסתו, אשר בהפצעה מוציאה מפיו דברי צער נאמנים; הוא אוהב את החברים החיילים – אף את זה שקיבל מלקות כדי “לגרש” ממנו את מרדנותו או את הפחד שהטילה בו המלחמה. טרומפלדור מעמיד פנים קשות, אך החייל הנופל חלל מגדוד גאליפולי יקר לו. הוא יודע כי “זו המלחמה וזה כוחה” – אך הוא זוכר את המשפחה של ההרוג: האם היא נתמכת או נידונה לסבל? – אפשר להגיד כי אין חבר־לנשק טוב ממנו והוא שׂשׂ ללכת בראש המשמרות של נהגי־הפרדות העמוסות מים, נשק ומזון בשביל קו החזית.

טרומפלדור ישר והוא מכיר ויודע את ערכו; אך למען הגדוד ולמען ההכרח הצבאי הוא מוותר ומעורר גם את חייליו לוותר במקום שנפגעו. היחס אליהם לעתים קשה. המעמד שלהם ושל משפחותיהם אינו קבוע ויש הפלייה לרעה ביניהם לבין החייל האנגלי. הדבר מעורר התמרמרות. הוא מזיק לענין היקר ללב. עם זאת טרומפלדור אינו בוחר להסתלק מקשי התפקיד; אינו עוצם עינים. בדרך כלל, טרומפלדור אינו אמיץ רק על שום לכתו בראש זקוף בין כדורים ופגזים, אלא על שום לכתו ישר אל האמת בלי לבחור בעקיפין. חייל חטא – הוא הולך אליו להטיל עליו את ענשו. קצין חוטא – הוא אומר לו זאת בלי כחל ושרק. המפקד עליו נכשל – טרומפלדור אינו מקבל הצטדקות של מה־בכך אלא רוצה לעקור את העלבון משרשו כל עוד הוא צודק. מבחינה זו ודאי שאינו קל למפקדו האירי, אך הלה נאלץ להבין את החייל הזה, אשר חבויים עמו אותות הצטיינות מיוחדים המעוררים סקרנות בלב כל אנשי־הצבא הבריטי ואשר מעטים מהם יכלו להתפאר באותות מאותה דרגה.

פטרסון הפקח משתדל לרכך בצחוק מעשה שנפל ביניהם, אך טרומפלדור אינו מבין במקרה זה את הצחוק – הוא דורש את הכבוד המגיע לו כקצין יהודי שמילא את חובתו. וטרומפלדור מחמיר מאוד כלפי עצמו – יותר מכפי שהחובה דורשת זאת ממנו.

יוסף טרומפלדור (נולד 1880)

כיוון שעומדים אנו במסירת הפיקוד על גדוד גאליפולי לידי טרומפלדור – ממילא נזקקים אנו למקור החשוב השני לתולדות הגדוד, – ספרו של טרומפלדור, הכולל את מכתביו. מכתבי טרומפלדור כשלעצמם אין בהם לחדש הרבה על הידוע לנו בדבר קרב גאליפולי וחלק “גדוד הציונים” בו; – חידוש שבהם לגבי הידוע לנו הוא דמותו האישית של המחבר שהיתה לנו לסמל ואוצר רשמי־הלווי האישיים והחברתיים מהתהוות הגדוד עד חיסולו. טרומפלדור עצמו סבור כי מכתביו ישמשו לאחר זמן לו לעצמו, כשיתפנה, או לזולתו לחיבור ספר על הגדוד. ואמנם האמת שבמכתבים לגבי עצמו ולגבי אחרים והפשטות החיילית שברישומם מקנה להם סגולה של תעודות בנות־סמך.

ידוע, כי מצבו המיוחד של הגדוד הזה מראשיתו היה גורם להתנגדות בחוגי היהודים במצרים. מה גם אחרי שהחלו נעקרים מהשורות חללים ופצועים וחולים הרבה. אמנם פה ושם מתחשלים בחזית חיילים דגולים וטרומפלדור אינו פוסק מהלל אותם. ניסל רוזנברג המעביר באש את פרדותיו העמוסות, הממעט לדבר אך מיטיב לעשות, הוא בעיניו חייל למופת. הוא מבין גם לחייל צנוע שאינו מתגלה באומץ־לב בולט אך יודע לשאת את חובתו ולמלא אותה באורך־רוח. על מי חמתו בוערת? על משחיתי המוּסר של חברת הגדוד – בין חייל ובין קצין. חייל אמיץ, אף שהצטיין, אך אחר־כך השפיל את עצמו כדי להיות משרת אצל קצין אנגלי – הוא בעיניו דוגמה רעה. למותר להוסיף, כי הוא רואה יפה יפה ללב אלה הממהרים להאחז בכל סיבה, כדי להשתמט מהתפקיד הביש שנסתבכו בו – יותר מכפי ששיערו בדמיונם. פלוני יוצא לחופשה לאלכסנדריה ושוב אינו חוזר. אלמוני מתחלה ודרך בית־החולים זוכה להגאל. הדרכים מרובות…

טרומפלדור מצוּוה לנסוע לאלכסנדריה עם מפקדו לשם גיוס חדש, אך הוא רואה את עצמו אחראי קודם כל לאנשים שהביא עמו הלום והוא מתבונן אליהם: אמנם פקודה היא אך המותר לו להעדר מאלו? – – האם העדרו לא ישפיע עליהם, המרוגזים בלאו הכי, – עליהם ועל יציבות רוחם? – – הוא רואה כי אמנם לשמועה ראשונה על נסיעתו הם נאחזים בו כילדים באביהם, ומעמיד על דעתו ודוחה את הנסיעה, ככל שהגיוס נראה חשוב גם בעיניו. במצב זה אסור לו לעזוב את אנשיו. והם יודעים להחזיק לו טובה על כך, אף שמוסיפים הם למרר את רוחו.

הם באים בטענה, בשעת חולשה או במר־נפשם, על טרומפלדור – מדוע לקח אותם והאמנם רוצה הוא לראות במותם בארץ הזרה? – – הוא מגיע אחר־כך, כעבור ששה חדשים של חזית, לאלכסנדריה לרגל הגיוס וגם שם פוגשים אותו באיבה גלוייה. הוא האשם… הוא שסיבך את האנשים במצב מעליב זה של “נהגי פרדים”… מטיחים נגדו טענות מרות… מגיעים לידי אמירה שהוא פעל בנידון זה שלא על דעת ההסתדרות הציונית ואולי למורת־רוחה… אף־על־פי־כן הגיוס הנוסף עולה בידו ורוחו איננה מתערערת. הוא חוזר מאלכסנדריה המתמרמרת עם המגוייסים והוגה ברעיון שעשועיו:

“– – אם יצירת הגדוד בפעם הראשונה היתה דבר שבשותפות, הנה עכשיו הרי הוא כמעט כולו שלי, ילד טיפוחי – – ילדי היקר! אל תונני ואל תכלימני! הנה צעדיך הראשונים לפני. עודך מתנודד אבל הנך כבר הולך. עודך מגמגם אבל כבר אפשר להבחין את שכל מליך. עוד אינך אדם מבוגר, העומד ברשות עצמו, אבל הנך כבר אדם בכלל… גדל והצלח!”

יש נחמה בכך, שבסמוך לו נמצא מפקד אשר גם הוא נתפש בנפשו לרעיון זה – הוא פטרסון. משנה נחמה היא מציאותו של ז’אבוטינסקי הפוקד מרחוק אותם במכתבים ומחזק את רוחם בתעמולה שהוא מנהל בחוץ ליצירת גדוד עברי גדול. ביחד קל יותר להגות בעתידות הגדוד שיהיו מפוארים יותר מההווה:

" – – ז’אבוטינסקי חושב כי שם הגדוד צריך להיות אחר; פשוט, למשל Zion Corps בלי להזכיר פרדות והובלה – אני כבר דיברתי בבוקר על זה עם הקולונל והקולונל נסע בענין זה אל הגניראל".

למרות הדכאון המשתרר לעתים על החיילים רעיון הגדוד הגדול מוצא הד בלבם והם מרבים לדבר בו. ידוע להם כי עבודתם גרמה שהמפקדה מתיחסת יפה לרעיון. היהדות מרבה להתענין בהם ממרחקים ולשאול פרטים. מבינים גם הם כטרומפלדור שהם יצרו דבר־מה, אך כיצד יעצרו כוח לבדם נוכח הסבל להחזיק מעמד? – מי יתמוך בהם? – מאין יבואו האלפים אשר יהפכו את יחידת ההובלה והעבודה הזאת ליחידת קרב? – –

טרומפלדור מתווכח עם חבריו החיילים. הוא משיב במכתבים על הטענות המוטחות כלפי ענין הגדוד, בין צודקות ובין מופרכות. המצב הקשה של החזית המתמשכת לירחים רבים ונכנסת לחדשי החורף אינו מקל את תפקידו. אכן, טרומפלדור משתדל בכל כוח השפעתו לעודד את החלש, ללכד את הגוף המתפורר. הוא מדבר אל רגש החובה, מצדיק את השימוש בעונש פיסי בשעה קריטית; הוא מקבל עליו להיות דיין לחייליו לא רק לפי חוקי הצבא, כי אם שופט לפי צורך הענין. אמנם “הוותיקים” מראשוני הגדוד חביבים עליו, אך הוא אינו מניח להם להתנשא על פני “הטירונים”. על כל פנים, נדמה לו כי הסבל נשא פרי ו“הציונים” היו לשם־דבר בין צבאות חצי־האי.

בהתמנותו כמפקד הגדוד, טרומפלדור מעתיק את מגוריו אל אוהל המפקד, שהובל באנית־חולים לאלכסנדריה ומשם ללונדון, וממשיך לנהל את עניני הגדוד. מספר החיילים העיפים והזקוקים למנוחה הולך ורב. כן גדל מספר החללים והפצועים. טרומפלדור עצמו נפצע כדבריו “משהו בכתפו השמאלית”. הוא מתבייש ללכת בגלל שרטת לבית־החולים ובפרט לאחר שהוציאו את הכדור, אך פקודת הרופאים מעכבת, כאשר יסופר בזה בלשונו הוא:

" – – אך הפניתי את ערפי ללכת והנה איזו יד חבר טפחה לי על כתפי השמאלית, אך הטפיחה חזקה. כוכבי האפוליטה (הכתפה) צלצלו… לי נדמה שהכדור פגע בכוכב ונפל ארצה… באתי למחנה וסיפרתי על נשיקת הכדור. בדקו את כתפי ומצאו קצת למטה מהאפוליטה חור קטן – “הכדור נכנס לשם!” – ומהיכן יצא? – – החליטו שעלי להתפשט… ונתגלה לתמהון הכל שהכדור כמעט עבר את כל עובי הכתף. מן הצד השני נשקף קצה הכדור כחוטם של עכבר" – –

 

ותיקי גאליפולי מספרים    🔗

מקורות שבכתב לעולם אינם עשויים להחיות את השמור עוד בזכרונם של עדים חיים. יתר על כן: לגבי פרשת גאליפולי המקורות שבכתב לקויים בחסר ובהעדר פרספקטיבה היסטורית – איש ממראה עיניו רשם. לפיכך חשובים מאוד המילואים שאנו רשאים להביא בזה בשם אומרם – הם ותיקי גאליפולי: קצין וחייל טוראי בעבר.

הקצין יעקב גולדין בעבר – איש גאליפולי מראשיתה ועד סופה וקצינותו באה לו בשל היותו חניך בית־ספר צבאי רוסי. אף הוא מאמן הגדוד היה עוד קודם לגיוס הרשמי. והוא אומר: התחלנו באימונינו עוד לפני הגיוס. פקדנו רוסית ותרגמנו לעברית. שיטת המצעד הרוסית היתה (כבדה ולא קלה כשל האנגלים). אף־על־פי־כן בערוך המצביא העליון האמילטון את מיסקרוֹ לאחר שבועיים של אימונים לחץ את ידו של כל קצין מקציני הגדוד ושיבח את תרגילינו.

מקור להתמרמרות בקרב מטה הגדוד שימשה, לדעת ג., המחיצה שחצצה בין הפמליה הקצינית של פטרסון (האנגלים) ובין הקצינים היהודים עם טרומפלדור בראש. וגרמה ההתמרמרות עוד בימים הראשונים לטרומפלדור וחבריו הקצינים היהודים הגישו מכתב התפטרות לפטרסון. חיכוכים כאלה נשנו מדי פעם בפעם ומכאן נבע הרגש המר כלפי האנגלים שבתוך הגדוד, בעוד שמחוץ לגדוד רכשו הגאליפולאים כבוד והוקרה מכל הצבאות הסובבים. גולדין סבור כי בהפליג האניות ידעו כבר שלא לארץ־ישראל נועדו כי למקום אחר ועובדה היא שעוד על החוף היו ויכוחי דברים בין החיילים אם כדאי ואם לא שגיאה שגו בהתגייסם ליחידה הנשלחת לעבוד בחזית שאינה ארץ־ישראל. המטה האנגלי של הגדוד לא ידע להעריך נכונה את כושר־העבודה של אנשי הגדוד שהיה גדול.

לדוגמה, פינוי האניה שנתקעה בשרטון והוצרכה העברה לאניה שניה. העברה זו נגמרה מהר, כי הגאליפולאים החליטו להעלות במנוף שתים ושלוש פרדות באחת ולא את כל אחת לחוד כפי שהפקודה אמרה. האנגלים כעסו תחילה על הפרת הפקודה אך השתוממו למראה יעילות הטעינה של הבחורים (מפועלי ארץ־ישראל היו).

עוד מציין גולדין כי פטרסון היה תמוה בעיני החיילים ולא היה מעורב ביניהם. הוא דרש למענם כילות בפני היתושים בשעה שחסרו מיצרכים חיוניים ביותר – לחם וסיגריות… הדבר בידח את דעת החיילים. ייזכר גם זה שבנחיתה לא הורשו החיילים לקחת עמהם מחפציהם (מכתונת ועד מעיל) ומשום כך נזדהמו מאוד. חפציהם הגיעו לחזית לאחר חודש.

מראה החיילים היה איפוא עלוב מאוד: מעילים בלי כפתורים, מעילי חורף של המשטרה המצרית שכפתוריהם מצויירים חצי־הסהר ומשום כך יש ונחשבו בעיני הצבאות כתורכים (האחד נפל בשל שגגה זו).

ואשר לרובים – מעיד גולדין – הללו הובאו אליהם בהיותם באניה והיתה התכונה גדולה לקראת קבלת הרובים. ג. נתן שיעור לחיילים בהלכות רובה. אך מה גדלה אכזבתם כאשר הובאו הרובים והם איטלקיים ישנים וחלודים וחסרי בריח ואליהם כדורים אנגליים. החזירו את הרובים. והגדוד זויין אחר־כך מתחמושת שמצא לרוב בחצי־האי – כדי שנים־שלושה רובים מן ההפקר לגליפולאי האחד…

בעבודה עלה ערכם של הגאליפולאים שלנו על ההודים שעסקו גם הם בהובלה כי ההודים סבלו מהקור. שם “הציונים” הלך לפניהם וכחיילי החזית זכו בכל מקום היותם ליחס של כבוד. מעשה וקבוצה בת 15 איש הפליגה לחופשתה באניה מלאה צבאות שונים. תמה רב־החובל מה לעשות “בנהגי־הפרדות הציונים” שלא ידע מה טיבם (אך זאת ידע כי הם באים מהחזית). קם ופינה להם תאים כאשר ייעשה לקצינים בלבד וכאשר שמע כי בהלכות אכילה אין להם דרישות מיוחדות ובלבד שיהא מזון בשפע שמח מאוד: חשש שמא לא יעלה בידו להניח את דעת האוכלים הציונים…

ומסיים גולדין ואומר כי חיסולה של יחידתנו חל ימים מספר לפני האבקואציה הסופית של חצי־האי, הווה אומר, במסגרת האבקואציה הכללית של הצבא.

גם הקצין זלוטניק שותף לחבריו (הקצינים היהודים) ברגשותיהם המרים כלפי החלק האנגלי של מטה הגדוד. ההפלייה לרעה של היהודים בעלי־הדרגה היתה ניכרת לעין ומעליבה וקולונל פטרסון לא ידע להגן על זכויותיהם. מעשה והבדילו לגבי האכילה את הקצינים היהודים לחוד ואת האנגלים לחוד. האחרונים – שהיו למעשה אנגלו־מצריים הביטו מגבוה על היהודים כ“נייטיבס” וביחוד הצטיין ביחסו המעליב הקצין כראוור. אף באניה שאפו ה“אנגלים” להבדל מעל חבריהם לדרגה היהודים. כתוצאה מיחסים כאלה נתקבלו ביחידה גם עונשין שהיו מקובלים לגבי גדודי העבודה המצריים ולא לגבי הצבא. אם התגברו היהודים על רגשות העלבון, הרי הושג הדבר רק בשל נאמנותם לרעיונם והשפעתם החזקה של טרומפלדור וחבריו לדעה.

ד"ר כצנלסון (סמל ראובן כצנלסון בגאליפולי) סובר, כי אם היו בתחילה שמועות שונות בדבר גיוס הגדוד, הרי ייסוד הגדוד הגאליפולי צריך להזקף לזכותם של שלושה מגשימים: ז’אבוטינסקי, טרומפלדור ופטרסון – אלמלא אחד מהם הגדוד לא היה נוסד. לאחר החלטת ההתנדבות נוצר מצב שאי־אפשר היה שלא להתגייס (הצעירות סרבו כבר לטייל עם מי שאיננו מגוייס..). מאוד הלהיבה את הכל הופעת פטרסון עם נאומיו התנכיים. פטרסון הוא שנאם בפניהם “נאום על משה רבנו” ואמר: אם משה הוביל אתכם ארבעים שנה לארץ, הרי אני, אם גם נלך מכאן לקושטא, אביא אתכם לארץ בפחות מארבעים שנה…

כן זוקפים ותיקי גאליפולים את זכות ייסוד הגדוד: י. האלפרין לתלמידי הגימנסיה “הרצליה” שיצאו עם הגולים למצרים והיוו קבוצה ניכרת; רוזנברג מקבל את הדעה שבימים ההם היה עוד קיים קשר של אניות עם הארץ ולפיכך הבאים מהארץ יכלו לדעת על שמועת הגדוד ולבוא נכונים להספח אליו. סקורובוגאטי – מדגיש בעיקר את האוירה שהיתה כשרה לרעיון. לא היה טעם לחיים, לא ראו תכלית בחיי גולים ובמנת החסד שקיבלו במחנה – הגדוד היה איפוא המוצא. הוא מוסיף כי יש רמז לדבר, שדבר ייסוד הגדוד ע"י האנגלים בא להם לא רק משום שנזקקו לגדוד הובלה, אלא האינטליג’נס הבריטי תמכה גם היא בגיוס גולי הארץ אפשר מנימוקיה היא.

פרטים מהווי הגדוד, בין לחיוב בין לשלילה, מוסרים שונים:

“בני המכבים” – בלילה השלישי לרדתם נשלחו עם 200 פרדות טעונות אל החזית ובמאסף הסמל כצנלסון. שני שוטרים אנגלים שעמדו במעבר עצרו את הכבודה בטענה, שהדרך בחזקת סכנה והיא מצולפת באש האויב. יצא כצנלסון לפנים ונאם באזני חבריו על המכבים ועלילותיהם – והפקודה ניתנה להתקדם. הם הגיעו במועד נכון עם התחמושת לחזית, כי למחרת נזכר בהודעות הצבאיות: בשל הציוד הזה הצליחה התקפת הלילה של האנגלים על התורכים.

מוראה של חזית גאליפולי –היא היתה קשה בבדידות שבה. חזית לעומק של 4 ק"מ בלבד ומאחור הים. הגעגועים לראות פני אשה היו גדולים וכאשר ראו בפעם ראשונה הגאליפולאים שלנו את הסקוטים בשמלותיהם – נפעמו כי נראו להם כנשים מרחוק…

נוצרו קשרים גם עם היהודים שבצבאות האחרים. לילה אחד סקורובוגאטי תעה ונקלע בין צרפתים. הללו לא הבינו לשפתו וחשדו בו. פתאום פתח ואמר: שמע ישראל… ארץ־ישראל… ונמצאו יהודים גם בין הזוּאבים שהבינו וחשו לחלצו. בדרך כלל, היו נודעים כ־“זייוניסט’ס”.

עוד לאותו ענין יספר סלונים: באו אליהם היהודים הצרפתים והזמינו להתפלל לימים הנוראים אליהם – לצ’אנה קלה, שם סידרו להם בית־כנסת. פטרסון לא הסכים בשום פנים וראה בדבר משום השפלת כבוד ל“ציונים”: יבואו נא הצרפתים להתפלל אל הגאליפולאים ולא להיפך! – –

---

בערב יום הכיפורים החליטו לצום ופטרסון בא בשאלה אל התימני שהיה הרב. האם גם הפרדות צריכות לצום? פסק “הרב” שאינן צריכות לצום. נכנסו הגאליפולאים להתפלל ופלוגת אנגלים באה ממחנה שכן להשקות ולהאכיל את הפרדות שלא להפריע את ה“זייוניסטס” בתפילתם – וכן למחרת. במוצאי יום הכיפור סידרו סעודה וריקודים ורק מחשש שמא ישמעו התורכים – הפסיקו.

“אנטישמיות” – לא היתה בחצי־האי, אך קרה מעשה וזייוניסט נתגדף בשם “בלאדי ז’ו”. מיד נתרתח הגאליפולאי ונערכה חקירה של המגדף. נתברר כי יהודי היה.

לכאורה נשארו בסוף אך 70־80 איש ואף־על־פי־כן מציאותם היתה ניכרת והיתה הכרה בכל, שהזייוניסטים עושים עבודה עצומה – הם ופרדותיהם.

הגאליפולאי והפרדה – בראשיתו היה קשה קשר־הגומלין. לא ידעו איך לחבוש את הפרדה, איך לשים את האוכף ולטעון עליו את המשא. הפרדות משונות היו וזרקו מעליהן את הרוכב. עוד זאת: בגישה אליהן מאחור היתה סכנת־נפש ונגשו אליהן מהראש. אף־על־פי־כן התרגלו אף “נתקשרו” קשרים משונים מאוד וּמיוחדים במינם.

פרוינדליך מספר לתומו כי סבור היה בהתנדבו, שהאנגלים החזקים ייכנסו בקרוב רכובים על סוסים לירושלים הכבושה ולפיכך השתוקק גם הוא לחזור רכוב אל ירושלים אשר משם הוגלה. צעיר לימים היה… ואמנם רכב על פרדה אך לא לירושלים… כי נפצע־נחבל והגיע לבית־החולים למאלטה – ושם זכה ליחס יוצא־מן הכלל של האנגלים.

ועוד: תעה פרוינדליך בלילה בחשכת הדרך עם שתי הפרדות אשר נהג – ונפלה פצצה. הפרדות עקרו ממקומן והאחת ברחה. החזיק פרוינדליך בשניה ומיאן להרפות ממנה, כי לחזור בלי הפרדה פירושו – “עונש העץ”. גררה אותו הפרדה על פני הקרקע וחבטה אותו יפה יפה עד שנשתמטה וברחה. חזר פצוע וחבול אל המחנה, אך פרדותיו הגיעו שמה לפניו – ולא נענש בעונש־העץ. ועונש העץ מהו? – קשירה בחבל אל העץ שבמחנה למשך שעות מספר…

הגאליפולים ופרדותיהם בחזית

ארבעה קברות נשארו בגאליפולי: של פראנק אברהם, כצנלסון בנימין, ורטהיימר ומושקוביץ. השאר הועברו לאלכסנדריה.

*

“לא אנו היינו קטנים כי הוא היה גדול” – פתח ואמר ד"ר ר. כצנלסון בנתחו את השאלה: מדוע לא אהבו החיילים את טרומפלדור?

---

רוזנברג סבור שהיחס לטרומפלדור לא היה שלילי אך היו האשמות כלפיו. הוא היה יתר על המידה חייל אך לא נוסה בהלכות הדיסציפלינה הצבאית כמפקד. חייל בצבא הרוסי היה וכגון זה קשה לו להיות מפקד בטבעו. היינו טוענים אליו: טרומפלדור, לשם מה אתה מתווכח עם החייל? אתה הקפטן, נתת עונש וחסל. אך טרומפלדור הלך אחרי העונש אל החייל והתווכח עמו שהעונש הגיע לו. חבר טוב היה ולכך התווכח.

רוזנבאום מביע את דעתו כי טרומפלדור לא הכיר את האנגלים ומושגו עליהם היה מעורפל מאוד… אפשר “רוסי” מאוד… ואפשר כי הרגלו כיהודי בצבא רוסי השפיע, שחשב כי לא יצא לעולם ידי חובתו כלפי האנגלים.

האלפרין תולה כמה מכשלונותיו של טרומפלדור במעשה מתורגמנים. התרגום משלוש לשונות (רוסית, אנגלית ועברית) היה אסון וסרס בשגגה ובמזיד את הדברים. מעשה וטרומפלדור ציווה בפני המפקד “להעמיד חייל תחת הרובה” (בתרגומו המלא מרוסית); תרגם המתורגמן: “להמית את החייל ביריה”. קפץ פטרסון ולא האמין למשמע אזניו. האמנם להמית חייל בשל חטא שחטא? – – ועד התברר הדברים שררה מבוכה והחיילים רגזו.

טרומפלדור לא היה מחונן בכשרון אדמיניסטראטיבי. הוא דרש הרבה מחייליו: בעוד שחיילים אחרים עבדו ונחו, כאן לא נחו ועבדו בלי הפסק. יש ועבדו ברכיבה 12 שעות רצופות והיה צורך “להוריד את הרוכב בחזרו למחנה מעל הסוס כי רגליו נרדמו בארכובות”. אף־על־פי־כן חיפש טרומפלדור “דיטאצ’מנטס” להעביד את קבוצות חייליו גם בגדודים זרים, נוסף על עבודתם בגדוד.

מסיים כצנלסון ואומר: טרומפלדור היה חד בדור לגבורה, לאומץ, לחוסר־פחד. הוא – כמוהו כקאוקז. חפירות לא הכיר. כצנלסון והילדסהיים שחפרו להם חפירה לגור בה – טרומפלדור לעג להם, כי סבור היה שיש לדוּר באוהל הגלוי. אף החלו חושדים בו בהתפארות – אך נוכחו לדעת כי זו לא היתה התפארות בשום פנים, אף אחד לא יכול איפוא להידמות אליו. ונוצרה מעין התבטלות במחיצתו, אף מרירות שבהתבטלות. קברו את ההרוג הראשון, אברהם פראנק, מתחת לעץ וכדרך הטבע היו מדוכאים הכל, לא הסתירו את אבלם. במר־נפשו רשם אז חייל ביומנו: “יום זה הוא חג לטרומפלדור, כי הרי דם יהודי נשפך וקידש את חצי־האי – –” אפשר כי בחריפות רשם החייל, אך עוד עובדה: עמדו כצנלסון וטרומפלדור בלילה ואמר כ.: יפה הטבע מסביב – – נענה טרומפלדור: החזית יפה אף נהדרה – – זה האיש אשר יכול לכתוב ביומנו: “לגבי דידי זמזום הפצצה כרשרוש שימלת המשי של אשה” – – ובמטר הפצצות שניתך מעמדות התורכים – בחר טרומפלדור לשבת על אבן וכתב את מכתביו לאהובתו. לא התפארות איפוא, ואם ירדו כמה קבי גבורה לעולם טרומפלדור נטל את רובם.

וגם לפטרסון לא היה מובן. פטרסון ישב באהלו ולא הרבה להתערב. בתנ“כ קרא בלילות. שגה האירי בתנ”כ והתעמק בו במידה כזאת שהיה מעשה ונתקל ב“שבלת” ו“סבלת” – – לא יכול פטרסון לנוח ובחצות הלילה יצא את אהלו והחל קורא בקול לגאליפולאי שהיה מוחזק בעיניו מאוד (הסמל שור שידע פרק בהלכות פרדים וסוסים) ולא נטה מעצתו ימין או שמאל: שור! – – שור! – – הגיע שור בריצה ופטרסון מסתער עליו בשאלה: איפה מצינו “שבלת” ו“סבלת” במקרא? – שור שמומחה היה לעניני פרדים, לא היה “חזק” בעניני ה“בּייבּל” ונמצא אחר בו במקום שהניח את דעת המפקד – – פטרסון לא יכול להשיג את חידת דמותו של טרומפלדור אדם שהוא בכל הליכותיו– גיבור. ונפלו אי־הבנות.

שגיאה שגה טרומפלדור כאשר ראה שאין החזית מתקדמת וכי האוסטראלים נסוגים. היה בטוח כי אם יתנו לו ולאנשיו רובים להלחם בהם ויראה לצבאות כיצד לוחמים בני יהודה. באמונת אומן הגה את רעיונו וקרא לאסיפה, אף נרשמו לקריאתו כ־35 איש לפלוגת קרב. שאלו פטרסון: כיצד יילחמו האנשים והם לירות ברובה לא למדו? – השיב טרומפלדור: בקתות יילחמו. לא זה חשוב שהדבר לא נתקיים, כיוון שהאנגלים התנגדו ואמרו שה“זייוניסטס” נחוצים להם באותה שעה כנהגי־פרדים יותר מהיותם נחוצים כאנשי קרב; אך הרישום גרם שהללו ראו את עצמם כגיבורים והשאר בעל־כרחם כפחדנים.

אף זאת: טרומפלדור יצא לאמן את אנשיו במקום מוצלף באש וגלוי לעין. השתומם פטרסון והתמרמר: טרומפלדור, לשם מה אתה עושה זאת? – השיב הקפטן: ללמד אומץ את אנשי אני רוצה – –

הווה אומר: לא דמות תכסיסנית – – לא כושר אדמיניסטראטיבי – – לא מישהו שאפשר למוד אותו בקני־מידה מקובלים: משכמו ומעלה – מעל לקני־מידה – –

 

קצו של גדוד גאליפולי    🔗

ראינו את טרומפלדור בפשטותו ותמימותו כפי שנשתקף מדברי חבריו לגדוד. הבינונו לקשי החזית וסבלותיה, כאשר טרומפלדור נשאר בודד בפיקודו על אנשיו המעטים־העיפים. בדצמבר מגיעה אליו הפקודה על פיזור גדוד נהגי־הפרדים והדבר מצער אותו. הוא בטוח כי טיב העבודה שעבד בגדוד אינו יכול לשמש סיבה להחלטה כזאת. ועולה ההשערה שמא יצירת הגדוד החדש אשר השמועה עליו הגיעה מלונדון – שמא היא המסבּבת בפיזור גדוד הנהגים. על כל פנים פקודת הפיזור מתאמתת וב־31.12 טרומפלדור כותב:

“בבוקר עשיתי מפקד. נאמתי נאום קצר: היום אנו יוצאים. את עבודתנו גמרנו ורשאים אנו לומר כי גמרנו אותה יפה. היו, כמובן, בני־בליעל. אין לנו, וכן לעמנו היהודי, להתביש בגדוד הנהגים. תודה אני אומר לכם בשמי על כל אלה” – –

בפיו אין הדברים האלה בגדר מליצה אלא דברי שבח, אשר חייל עשוי ללא־חת כמוהו היה רשאי לומר אותם לחבריו – ובו ביום נתקבלה הפקודה להכין את האנשים להפלגה בלילה מחצי־האי.

אמנם לא רק הגדוד הציוני פוזר כי חזית גאליפולי כולה נידונה לנסיגה. מתעורר גם בלב טרומפלדור החשד – שמא החליטה “ההסכמה” לעזוב את גאליפולי וזו הסיבה הנכונה של ביטול גדודנו?

“אני מצדי איני משלים עם הביטול. אני רוצה שהגדוד יחיה עד סוף המלחמה או עד הווצר גדוד חדש (גדוד גדול, גדוד־קרב)”.

לא הדגישו כותבי קורות הגדוד בגאליפולי, כי למעשה חל פירוק היחידה תוך פעולת האבקואציה הצבאית הכללית מחצי־האי. עוד בספטמבר נשמעו דעות בחוגי המפקדה העליונה בדבר כשלון החזית הזאת. אמנם הנחיתה בגאליפולי החלישה את הלחץ הצבאי של “הציר” על צבאות ההסכמה בחזית המערב, אך לחרוף חורף שני בתנאים הקשים של חצי־האי לא הסכימה המפקדה. כוחות הצי הבריטי עוד סברו שאפשר להבקיע את מיצרי הדארדאנלים ולפגוע בתורכיה פגיעה סופית. דעה זו לא מצאה לה תומכים והמצביא העליון של חזית גאליפולי יאן האמילטון הוחלף. לורד קיטשנר שביקר בחזית הזאת נתן את אישורו להחלטת האבקואציה וב־19 בדצמבר 1915 הוחל ביציאת האוסטראלים מחופו המערבי של חצי־האי. לאחר שבוצעה בשלום יציאתם של 93.000 האוסטראלים, הוחל בימים הראשונים של ינואר 1916 גם בפינוי החלק הדרומי של חצי־האי בחוף הלס, בו עמד גם מחנה גדודנו.

הקצין זלוטניק ששירת עם טרומפלדור ועם אחרוני הגאליפולאים בחזית הזאת מוסר תיאור קשה של ליל יציאתם האחרון אשר ממנו יתבררו לנו פרטים רבים וחשובים לפרשת סיום הגדוד. “בלילה שקיבלנו את הפקודה לצאת אל האניה המחכה לנו – זוכר זלוטניק – החלטנו להפרד בטכס צבאי מעל חברינו שנפלו ונקברו בחצי־האי. היינו בסך־הכל כ־80 איש ובפיקודו של טרומפלדור יצאנו קרוב לחצות והסתדרנו סביב הקברות של חברינו, אשר על גביהם התנוססו ציוני מגן־דוד כשהם גדורים תיל דוקרני. עמדנו דום באור הירח והאחד אמר תפילת “קדיש”. ניתנה פקודה “קויק מרצ'” כי בחצות הפליגה האניה שלנו”.

הקצין זלוטניק מוסיף כי הפרדות נשארו בגאליפולי ואמנם יודעים אנו מהמקורות הצבאיים המוסמכים כי החזרת הבהמה מחצי־האי נתקלה בקשיים כה מרובים שהצבא החליט להמית את רובּה. למרות רגש צער בעלי־החיים נורו אלפי בהמות וגם הגאליפולאים ירו בבהמת־ההובלה ששרתה אותם בימי הקרב – המיתוה ביריה במצח, לבל תפול חיה לידי התורכים. חזרו איפוא כל אחד עם תרמילו בלבד וכן הגיעו אל הדוברות אשר נועדו להובילם אל האניה.

בו בזמן כבר הועברו חוטי חשמל אל מתחת למחסנים. קו החפירות הראשון עדיין ירה בעוז על האויב כדי להסיח את דעתו מפעולת היציאה המתנהלת במאסף. גם כאן היציאה הצליחה ולתורכים נודע עליה רק לקול הנפץ האדיר בו עלו המחסנים של הצידה והתחמושת באויר. התורכים פתחו אז באש חזקה, אך הצבא הגאליפולי חסה כבר באניות הקרב שהתרחקו בשקט מהחוף. יציאה זו הושלמה ב־7 בינואר 1916.

הווה אומר כי היחידה הציונית הפליגה בין לאבקואציה של האוסטראלים לבין היציאה האחרונה מקצה הלס, בימים האחרונים של דצמבר והגיעה לאלכסנדריה באחד בינואר. הגיעו לאלכסנדריה עיפים מהעבודה המאומצת שעבדו בימים שלפני היציאה. 30–36 שעות עבדו בלי הפסק להוציא את כל הנמצא בחפירות העומדות להעזב. עבדו במים כי הגשמים הסוחפים שירדו בחצי־האי שטפו את הכל. מובן מאליו כי בשובם לא היה עוד רצון אף לא טעם להמשיך בשירות לאחר שצבא־המשלוח כולו עמד בפני ארגון מחדש. נתפרקה היחידה שלנו.

אמנם טרומפלדור אינו מקבל את הדין בשובו לאלכסנדריה תוך השחרור וכותב לז’אבוטינסקי: “מה גרם לביטולו של ז.מ.ק.? בעצם, לא היתה כל סיבה חשובה לכך. היה משהו, מעין סיבה מדומה. ואחר־כך היה המשך בכוח הדחיפה הראשונה, דבר שהשפעה גדולה לו בחיי האנגלי… לא אנו אשמים בביטול הגדוד ושנית – אנו מוכנים לאחוז בנשק מיד, בכל רגע שיקראו לנו” – –

תכניותיו אינן מתקיימות מסיבות שונות. באלכסנדריה עצמה שוב לא נמצא חומר אנושי מתאים אשר ממנו אפשר לבנות את הגדוד או לחדשו. רוב המהגרים התפזרו בינתיים ממחנותיהם לארצות שונות אף בעד לנתיבות הסגורות בים וביבשה ע"י המלחמה. מ־12.000 המהגרים מארץ־ישראל נפזר הרוב ורק כ־3000 נשארו יושבים במצרים. בקרב האוכלוסיה היהודית האלכסנדרונית נצטברו תלונות וקובלנות רבות לגבי הגדוד, קרבנותיו ואכזבותיו.

הצד המתנגד ידו על העליונה הפעם ומצד המיפקדה האנגלית אין עמדה ברורה בין להן ובין ללאו לגבי הגדוד הזה. בראשית שנת 1916 בא איפוא סיום לגדוד ויש לזכור כי גם חזית גאליפולי בה השתתף הגדוד באה לקצה והחיל פונה משם לאחר אבידות קשות. כן הקיץ הקץ על מבשר הגדודים העבריים – הוא גדוד נהגי הפרדים או הגדוד הגאליפולי – אשר סיכומו הקצר נמסר במספרים אלו: ב־650 איש הוקם הגדוד וב־562 איש הגיע לחזית. ששה אנשים ממנו נהרגו ולפי רשימת שמות אחרת – תשעה.

על מספר ההרוגים שנפלו בקרב… – מוסר ז. גלוסקין בזכרונותיו – לא היו לנו ידיעות נכונות… ידענו כי עשרים חיילים שנפצעו והועברו לבית־החולים באלכסנדריה, מתו ונקברו בה… הקהילה היהודית הקצתה מקום כבוד מיוחד בבית־הקברות ועמוד זכרון הועמד שם לזכרון עולם".

מצבת־הזכרון בבית־הקברות היהודי באלכסנדריה למתנדבי גדוד נהגי הפרדים שנפלו בחזית.

אחדים מאנשי גאליפולי, כפי שצויין במקומו, (גרושקובסקי, רוזנברג והרשקוביץ) זכו לאותות הצטיינות. אך עיקרה של טבילת האש הגאליפולית לגבי יחידה עברית זו, ראשונה להיסטוריה החדשה שלנו, מתבטא אולי בצורה בולטת ביותר בציונו הפשוט אך הנוגע אל הלב של טרומפלדור “ורטהיימר”, בו העמיק לראות לנפש החייל העברי מבכל רשימות יומנו.

תוכן הציור הזה ידוע: הצעיר, בחור ירושלמי צנום, בא בלווית אביו, להרשם לגדוד הנהגים והאב, מאנשי החלוקה בירושלים בעבר אמר: " – – בני ילך בשם ד' למלחמה וישפוך את דמו אם יהיה צורך בכך – –" לימים באה הפקודה להפליג לדרך, הכל חגגו ורק ורטהיימר זעף: “מפחד הנך?”… – שאל טרומפלדור והוא משיב: “לא מפני הסכנה אני ירא… אבל ירא אני שמא לא אעמוד בנסיון, שמא ירך לבי ואז אמיט חרפה על הלגיון… על היהודים…” – הגיעו לחזית גאליפולי. ויום אחד נדרש להעביר צרכי מלחמה אל החפירות דרך ככר גלוייה לעין האויב הממטיר אש בלתי פוסקת. – בני חיל! מי ילך? – קרא המפקד ואיש לא נענה. אנגלים, הודים ויהודים החרישו כאחד. יצא ורטהיימר מבין השורות האחרונות: הנני שלחני! – – ונראה ורטהיימר עם פרדותיו על הככר כשהאויב יורה והכל מתאבך בעשן. הוא הלך במנוחת נפש ולא הסב לבו לבליסטראות סביב. משני עברי הככר הביטו אליו חיילים ולחשו: בן־חיל – בן־חיל – עוד צעדים אחדים – והגיע עד לחפירות – – אך פתאום התנודד וצנח ומתוך החפירות הושטו אליו ידים לתמכו. כלי הנשק הגיעו, אך ורטהיימר נפצע פצע אנוש ובהעלותו לאנית החולים לחש: “עתה לא אדע עוד פחד” – מאלכסנדריה של מצרים הגיעה הידיעה כי מת הצעיר ואביו ביקש במכתב לשלוח לו את התפילין של בנו.

הרי בזה נוצרה אגדת הגבורה הראשונה של לוחם עברי מאז ימי המכבים. ואותה נתן לנו הגדוד הגאליפולי – גדוד נהגי הפרדים.

“נהגי־הפרדים” – כותב ז’אבוטינסקי בזמן מאוחר יותר – מילאו בגאליפולי תפקיד עיקרי ומסוכן – – השטח שנמצא בידי הצבא האנגלי היה מצומצם עד מאוד, ארכו כמרחק שבין יפו ללוד ורחבו פחות מכן. לא היתה שם חזית קדמית או ערפּית, כי לכל פינה הגיעו הפצצות מגבעת אטשי־באבא. הסכנה היתה בכל מקום והמקום המסוכן ביותר היתה הדרך – הדרך הגלוייה המוליכה ממחסני הצבא האנגלי אל חפירות החזית. בדרך הזאת עשו “נהגי הפרדים” היהודים את שירותם. יש בידי מכתב של גניראל האמילטון, המפקד הראשי של צבא גאליפולי, ובו נאמר: “חיילי הגדוד העברי עבדו את עבודתם בשקט תחת אש כדורים ופצצות ולפעמים, כמדומה לי, הראו גבורת לב ממין נשגב יותר מזו של אנשי חזית. כי לאחרונים יש שכרון הקרב העוזר להם לשכוח את הסכנה” – –

ואחרון־אחרון: הגדוד הזה נתן את הפלוגה האלכסנדרונית – אשר שימשה אחר־כך בלונדון גרעין־היסוד לגדודים העברים, כמתואר להלן.

ושוב כדברי ז’אבוטינסקי בהזדמנות הנ“ל: “שאר חיילי הגדוד הראשון דומים הם לקפטן שלהם – ענווים ושתקנים ואין כמוהם להתמדה. אחרי פיזור גדודם, התנדבו בשניה, באו לאנגליה ונכנסו כמאה איש בסך־הכל, לאחד מגדודי לונדון. שם היו ידועים בשם “הצרור הט”ז” ובשם הצרור הגישו בקשה למפקדה הצבאית, כי שואפים הם ללכת לחזית א”י. וכאשר נקרא הגדוד העברי החדש – הגדוד הל“ח – היו בקרבו למורי־הדרך ולעמודי המשמעת. גם בין מתנגדי הצבא העברי ומבקריו החריפים ביותר, אין אף אחד שלא יודה בערכם הצבאי של שרידי גאליפולי העובדים, הנלחמים והשותקים”. – – –

 

מתלאות המלחמה בארץ    🔗

כותבי קורות ההתנדבות העברית למלחמת העולם הראשונה פוסחים לרוב על חוליה חשובה בישוב עצמו וממשיכים מיד בקורות רעיון הגדודים. מטעם זה אינו מצטרף בידם מעשה ההתנדבות, שצמח במלחמת העולם 1914 – 1918, כפרשה מקושרת, אלא נעשה להם מקרי. ולא היא: מעשה ההתנדבות מתחילתו היה קשור בהכרה האמיצה שהתעוררה עם המלחמה, כי חובה על היהודי בארץ להשתתף במלחמה. וההתגייסות בין מחובה בין מרצון הולידה מתוכה מעט־מעט את העובדות שהצטרפו כדי הופעה ציונית רשמית על שולחן הדיונים של האומות. מטעם זה אין לפסוח בשום פנים על האקטיביזם הצבאי וגילוייו בישוב עצמו ועל פרשת־משנה שצמחה מהם – פרק הריגול של חבורת “נילי”. רק ע"י צירוף כל החוליות האלה נגיע לשיפוט שלם על פרשת השתתפותנו במלחמת העולם הראשונה.

להלן יסופר בפרק זה על גיוס הנוער שנשאר בארץ כעותומני לצבא התורכי וכאן יש להעיר, כי לא רק במלחמה שאנו דנים בה אלא עוד במלחמות קודמות של תורכיה ניכרו בישוב גילויי התנדבות כסמל להשתתפותו עם האימפריה העותומנית ונאמנותו לממלכה ולעניניה. די להזכיר כי במלחמת תורכיה־טריפולי אץ להתנדב אחד מראשוני השומרים, צבי בקר, לצבא. מצעירי המושבות – כרמי אייזנברג מרחובות, אבשלום גיסין מפתח־תקוה ואחרים הלכו ללמוד בימי שלום בבית־הספר הצבאי בקושטא, אף גמרו את לימודיהם והיו לקצינים סדירים. כל אלה נבעו מהכרה שהישוב העברי המתחיל להתפתח תחת דגל הממלכה העותומנית חייב להפגין את נאמנותו לדגל זה ואז גם השפעתו תגדל.

במלחמת 1914 – 1918 נתגלו הגילויים האקטיביסטיים האלה ביתר שאת. בהיותה נייטראלית, תורכיה גייסה את כוחותיה תחת מסווה של עמידת הכן וקראה לדגל את יושבי ממלכתה, כמוסלמים כשאינם־מוסלמים. בי“ג אב תרע”ד, דהיינו מיד לפרוץ המלחמה, רבו המגוייסים מקרב הישוב, אשר הלכו אל משרדי השלטונות בירושלים וביפו ומשם הכריזו: " – – הגיעה השעה שנשתתף בכוחותינו אנו בהגנת המולדת העותומנית. הממשלה העותומנית הזמינה את העותומנים העבריים בין יתר העמים החוסים בצלה, לשמור על כבודה ושלמותה ואתה אנו בלב ונפש – –" לרוח פאטריוטית זו היו הרבה תומכים בקרב ראשי הציבור והיא לא היתה רק פרי כפייה או התרצות אל השלטון.

בכ“ה חשוון תרע”ה הודיעה תורכיה רשמית על מלחמתה והודעתה חוזקה ע"י מנשרים מיוחדים אל עמי האיסלאם כדי לשוות לה גוון דתי מובהק של “ג’יהאד”, מלחמת דת נגד הכופרים – שיהיה בה כדי לקומם את כל המוסלמים נגד ארצות ההסכמה. הדבר נעשה בהשפעת מנהיגיה ומצביאיה אנוור פשה וג’מאל פחה, שהתעלמו מדלות הממלכה ועיניהם היו אל נצחון מהיר. התעמולה החלה לפעול מיד בכיוון זה. לא עברו ימים מעטים ובא' טבת עבר בירושלים צבא תורכי בדרכו “לכבוש את מצרים”, כשבראשו הועמד ג’מאל פחה כמצביא ווזיר הימיה ומפקד המחנה הזה – המחנה הרביעי. הוא כונה מראש בשם “כובש מצרים” ונתפרסם מיד במעשי עריצותו בחבל שנמסר לפיקודו – סוריה רבתי (עם הלבנון וארץ־ישראל) ומדבר ערב. בפברואר 1915 הופצה ידיעה על “התקדמות” בחזית הסוּאץ ובאפריל 1915 שוב ידיעה על “נצחון”… פייסאל, בנו של חוסיין אמיר ערב, בא לביקור לירושלים ונעשה לו פומבי רב כדי לרכוש את לב הערבים. נדמה כי נפלה מצרים – זו אבן־החן של כתר האיסלאם – לידי המנצח התורכי, כשמחנה תורכי שני נלחם בהצלחה ברוסים בהרי קאווקז.

אמנם לגבי היהודים גרמה המלחמה לגירוש הנתינים הרוסים מהארץ למצרים, (הם פליטינו שמתוכם הוקם גדוד גאליפולי); אך בו בזמן נתקיימה גם הפגנה פאטריוטית־ישובית, אשר ראתה בעין רעה את “גלות מצרים”, כדברים שנכתבו אז:

"מנוסה!

בושנו כי עזבנו ארץ – בזקנינו ובישישינו והנשים והטף

---

בושנו כי עזבנו ארץ – בצעירינו האידיאליים שרוממות התחיה בגרונם – שלא עמדו בנסיון".

היתה איפוא דעה תקיפה, ודעת מנחם אוסישקין בכלל, שאילו נשארו אנשי הישוב בארץ והמירו את נתינותם בעותומנית, אף התנדבו לצבאה וקיבלו עליהם את כל קשיי המלחמה – ממילא היו נאמנים לתפקידם הציוני. ידוע כי תורכיה לא היתה מוכנה למלחמה במשטרה ובאמצעיה. תורכיה המבודדה לא יכלה לספק את צרכי אוכלוסיה, ולא עוד אלא דלדלה אותם לצרכי המלחמה: “המלחמה הטילה סער גדול ומהפכה שלמה לא רק בלבותיהם של זקנים וצעירים אלא גם לתוך תוכם של לבותיהם הרכים של פעוטות”. – כן כתבה עתונות הארץ. כבר הפסח הראשון של המלחמה היה “עגום לישוב הארץ… התכניות והסיכויים להרחבה ניטשטשו – הא לחמא עניא…” (מדברי קורות הימים ההם). אלמלא העזרה שהחלה להחיש יהדות אמריקה באניות לישוב הארץ, היה צפוי בלא ספק להרעבה ולכליון.

 

ההתנדבות לצבא התורכי    🔗

בכל אלה הישוב המשיך לגלות את פעילותו בהתנדבות לצבא התורכי ואפשר כי פה ושם שימש גם סמל וגורם מעורר להתנדבות של שאר תושבי הארץ. בוגרי בתי־הספר התיכוניים ותלמידי הכיתות העליונות התנדבו בעשרותיהם לקצינות ובתוכם מטובי הנוער. פקידי הממשלה הנחשלה לא הבינו לרוח ההתנדבות הזאת של צעירים מוכשרים ומשכילים, ובקנאותם החשדנית רחשו אמון יותר בדרכי כפייה או פדיון מהצבא, כנוהג שהיה מצוי במדינה המזרחית. גם בישוב נחלקו הדעות לגבי ההתנדבות הצבאית הזאת ואין פלא בדבר. אנשי הישוב ראו מקרוב את המנגנון הלקוי של המדינה, היו עדים למחסור ולרעב השוררים בשורות צבאותיה. הם ראו במו עיניהם את הצבא בעירומו ובחוסר ציודו ושאלו את עצמם בעל־כרחם: האמנם יש תקווה לנצחון מצבא כגון זה? – המחלות עשו שמות בשורות הצבא והיה מקום לחשוש למתנדבים היהודים, שמא ייספו במחלות עוד לפני הגיעם אל החזית למען המולדת – אף־על־פי־כן ליוותה מידה רבה של התלהבות את התנדבות הצעירים אשר נסעו לקושטא ללמוד קצינות והיתה הרגשה טובה כי למרות הכל, הישוב תורם תרומה נאה של נאמנות לממלכה במלחמתה.

למהלך ההתנדבות הזאת מוסר מרדכי בן הלל הכהן בזכרונותיו, כי המפקח על עניני השכלה בירושלים (מוערף) הודיע לגימנסיה היפואית, שכל התלמידים מבני שמונה־עשרה ומעלה יש להם הזכות להתקבל לבית־הספר העליון של הצבא ויש לשלוח תיכף אותם או את תעודותיהם לירושלים, למען ישלחו אותם אח“כ לדמשק, לביה”ס הצבאי ושם ילמדו להיות קצינים. ב־19 באפריל, ערב פסח, נעצרו כבר 40 מהמתנדבים ואף־על־פי שע"י תשלום כופר עלה עוד לעכב את שילוחם, אך בסוף החודש נודע ברור כי המתעתמנים החדשים הללו מבין תלמידי בתי־הספר, בין הגימנסיה היפואית ובין הירושלמית, עתידים להשלח ואם תחילה סברו כי יישלחו לבית־הספר הצבאי בבעל־בּךְ, נתברר כי עתידים הם להשלח לקושטא.

כמה מהתלמידים ניסו להחלץ מחובת ההתגייסות ע"י זה שהיו לחוטבי עצים לצרכי הצבא, בשעה שהמבוגרים יותר נשלחו כבר לבעל־בך ואחד מהם (הבוגר ברצ’נקו) מת ממחלת הטיפוס. לבסוף גם “המשתמטים” לא יכלו לעמוד בפני יצר ההתנדבות לצבא ונצטרפו אל חבריהם הנוסעים לקושטא משלוח אחר משלוח. מקושטא החלו מגיעים מיד מכתבים אשר הוכיחו מה רב הסבל הכרוך בהתנדבות זו שזממו הצעירים בהתלהבותם הנאמנה.

קושטא ל' תשרי תרע“ז –” 50 בחור מחוסרי לשון מאנשי שלומנו" – – ושמותיהם (מלמעלה למטה):

ן מ. דוברוסקי, י. ברסלבסקי, צ. מלי, נ. זלדיס, י. פלדמן, ד. אשבל, ד. בן־צבי, י. לוי, מ. פרידלנדר, י. לוקצ’ר, צ. שרייבר, ש. פונרוב

ןן מ. מלכזון (בן־מלך), ד. הכהן, ח. ברודקין, הרצברג, אל. הורביץ, טומשפולסקי, אל. ליפסון י. קנטור, ב. ארנשטין, י. מולדבי. ה. לנדישמן, א. רובינשטין, מ. קרצ’מן

ןןן פ. בייליס, י. דונואס, מ. פלדמן, אל. זליקוביץ, ב. פיטיגורסקי. א. חנין, ב. ביכמן, גלעדי, ש. ייבין, ח. מייזל, צ. אייזנשטאט, י. שפירא

IV ח.פ. רזניק, ח. קרופסקי (אריאב), ד. בית־הלחמי, א. גיסין. מ. שרתוק, מ.

V מ. זמיר, ח. גלובצקי, נ. פרידליס, ד. פריקופץ (כנעני), פ. ריקליס, נ. קלינגבייל

המשטר בבית־הספר היה קשה מנשוא – מכות והרעבה ולינה על רצפה טחובה – אך בסוף דבר גמרו את חוק לימודם והופיעו קצינים “מבני־הנעורים העברים – מחזה שבארצות הגולה היינו מתגעגעים עליו – ויפים הצעירים במדיהם, חסונים כאלונים ופניהם מפיקות אומץ”. (מרדכי בן־הלל הכהן)

הקצינים העברים גמרו את לימודיהם בקושטא. הם פוזרו אחר־כך בחזיתות ליד מפקדות שונות ברחבי המזרח הקרוב ובחזיתות אירופה הקרובות. מהם נשלחו לגבולות בולגאריה; מהם הגיעו לקאווקז; מהם נזדמנו לבוא אל אזורי הארמנים תוך הטבח הנורא שנערך בהם ע"י השלטון הצבאי התורכי. נוראים בעריצותם היו מעשי המפקדים של המדינה הנחשלה והקצין העברי ראה זאת בלב דואב; שפלה עד לדרגה בהמית היתה עמדת החייל התורכי אשר הועמד תחת פקודת הקצין הזה. אף־על־פי־כן מילאו הצעירים הארצישראליים את תפקידם ליד המפקדות באמונה ובהצטיינות. אף לחזית הגיעו ואחד מהם, אריה בן מיכאל האלפרין, צעיר נלבב אשר נשא בחובת־כבוד את חרב הקצין כפקודת אביו חולם ההירואיקה העברית, נפל בחזית הארץ. הקצין כרמי אייזנברג מרחובות נלחם בהצטיינות בחזיתות שונות עד נפלו בשבי הרוסים. קצינים מספר נספו במחלות שהצבא נפגע מהן.

כדי להבין את ההן והלאו שבהתנדבות הזאת, נביא בזה ממסמכיו של קצין תורכי, משה שרתוק, אשר כאחד הראשונים מבוגרי הגימנסיה “הרצליה”, שהשתלם בקושטא וידע את שפת המדינה, היה גם מהראשונים להתנדב:

“אייר תרע”ו –

בראשונה הנני לבשרכם בשורה מרגיזה – ברצ’נקו (אף הוא בוגר מתנדב), מת עוד לפני הפסח מטיפוס הבטן… איש מן החברים לא ביקרהו כי לא הורשו לזאת. רק כאשר קיבלו את חופשת הפסח הלכו לבקשו, ונודע להם דבר מותו… זה הקרבן הראשון שנתנו לצבא".

"סיון תרעו –

מיום צאתי מבעל־בּךְ סבלתי הרבה.. הייתי יהודי יחידי בין חמישים וחמישה בני עמים אחרים, רובם ערבים ומעוטם תורכים. היו ביניהם דווקא בחורים טובים, ביחוד הבּירותיים שרובים אינטלגנטים – אך מה לי כל אלה?! אמנם קשה להגדיר את הסבל מהו, אך אם תצרפו לקטנות (חוסר משכב, אכילה גסה, דוחק, עבודת פרך בלימוד) גם את המומנטים הרוחניים (עתיד אפל, הספק “לשם מי ולשם מה”) והבינותם אותי. אמנם אני שקט, אך נלאיתי שאת את השתיקה… וכך יצאנו מבעל־בּךְ ולמחרת בבוקר היינו בחלבּ.. כן הגענו עד תרסוס ומכאן הודיע לנו הקצין שעלינו להמשיך את הדרך ברגל או לשכור על חשבוננו עגלות. יצאנו ברגל וכל הזמן חשבתי על הגלגול שנתגלגלתי פתאום ללב אנתּוליה, צועד בלילה בין הריה…

“אחרי טלטולים של עשרה ימים הגענו לקושטא. ביום החמישי קראו לנו וחילקו אותנו בין הפלוגות השונות. אני נפלתי לבּוּלוּק הראשון ובאותו ערב נתנו לי רובה, פגיון, שק לאוכל, “מטרה” (מימיה) ו”קלפק" – הוא כובע מוארך ומחודד בקצהו למעלה… עשרה ימים לאחר בואי הנה נודע לי, כי באו הנה צעירים יהודים ובהזדמנות הראשונה רציתי לראותם. היינו נדהמים מהפגישה – מי פילל? כ־50 בחור חסרי־לשון מאנשי שלומנו באו להציל את כבוד ישראל בבירת תורכיה, באו להיות אופיצרים בצבא התורכי – מה הם יעשו? באין לשון בפיהם – והנה מודיעים לי כי עתידים לבוא עוד בחורים – הגימנסיה מתרוקנת, חורבן… לא נדע גם מי יאבד ואיך ואיפה? כי הרי סופם שישלחו את כולם לקאוקז, לארם־נהריים, לסואץ, לגהינום. וכמה חיים צעירים ייקפדו – וכל זה לשוא – בלי תמורה, בלי שכר לפרט או לכלל –"

*

"אייר תרעו –

"אתמול עמדתי על יד הקארנטין ודיברתי עם “הילדים”. (המתנדבים הטירונים). הייתי מביט מסביבי ונדמה לי כי דעתי נטרפת – מה זאת? ילדים שהיו תלמידי, ילדים מן הגימנסיה, מתל־אביב באו הנה לקושטא לצבא, במקום שהכל קשה וגס ומפרך את הגוף ומדכדך את הנפש – "

*

"אלול תרעו –

"גם אני וגם רוב החברים מביטים על הענין שקרה לנו כעל אסון. בראש וראשונה העתיד הוא מעורפל מאוד, שנית הסביבה הגסה – היחס הרע של המפקד אל החייל –

“דוב חביבי, דוביק”⁶, – אני שואל – מה יהיה?

“רע”, עונה הוא.

אמנם לו היה לפחות דבר שיאיר את העתיד, כי אז התלאות וההרפתקאות היו נחשבות כאין וכאפס. אבל דבר כזה איננו, האופק קודר ובהווה חרופים וגידופים: חמור! – טמא! – גולם! – – אשר לעתידנו, כמובן, מענין אותנו בעיקר המקום שנשלח אליו. הסואץ אינו מבעיתנו – סוף־סוף למות אפשר תמיד – העיקר שנמצא בקרבת־מקום לארץ־ישראל – – אבל מה נעשה אם פתאום ישלחו אותנו לעראק או לאוסטריה – אל מי נשווע אז? – האפשרויות בכלל הן אלו: או להשלח כמדריך לאיזה דיפּו, לאמור, לאיזו עיר פנימית בתורכיה או לחזית. – בכלל את חבורתנו אפשר לחלק לשתים: אלה היודעים תורכית והם מעטים והשאר שאינם יודעים. מלבד אלו יש עוד קבוצה קטנה של “חסרי־נשק” הלומדים בבית הספר לרופאי־בהמות."

*

"תרעו – –

"התקוות המזהירות של משלוח סוריים לסוריה נתבדו. אף קצין אחד מהערבים לא נשלח לסוריה ואף לא לעראק. חלק גדול מהם נשלח לדוברוג’ה או למקדוניה. מובן שיש לראות בזה את כוונת הממשלה לא לשלוח ערבים אל הנפות הערביות.

“עם הכזב התקווה להשלח לארץ־ישראל, התפשרתי בדלית־ברירה. – – ועתה על המשפחה הגדולה – על “הילדים” שלנו. עד בואו של רופין לא היתה כל דאגה מסודרת להם, אבל משבא רופין סיפרתי לו בקצרה את המצב – והנה לאחר שבוע כבר ראיתיו “ממוזרח” בכל הענינים ובקי בהם כבאחד הענינים הישוביים בארץ־ישראל. הוא עושה כל מה שאפשר – – אמנם אפשר היה לקוות כי הילדים יתעכבו בבית־הספר (הצבאי) מפאת אי־ידיעתם את השפה, אבל כלהכעיס הנם בעלי־תפישה, מפקדים היטב, פותרים שאלות ויש שהם עולים על חבריהם התורכים. משום כך יש להתכונן שאחר חודש ימים יפזרו את הצאן הזה לכל הרוחות ואולי יהיו גם כאלה שיישלחו ישר למערכה. איש מהם אינו רוצה בזאת, מלבד האלפרין (אריה בנו של מיכאל) השואף קרבות, אבל גם איש מהם איננו מפחד – –”

 

הקצינים היהודים בחזיתות שונות    🔗

צדק שרתוק, כי אמנם “הילדים” (המתנדבים הצעירים ממנו לימים) הרגישו את עצמם יפה למרות התנאים הקשים של האימון והסביבה התורכית הזרה. חוק הלימודים ארך, לפי זכרונות תלמיד הסמינאר הירושלמי י. שחור, 5 חדשים ועם סיומו עברו הקצינים מבית־הספר אל מחנה־המשלוח. קצינינו הצעירים לא רק שיננו בנקל את תורת הצבא אלא הגו תכניות משלהם בקשר לעתידה של ארץ־ישראל העברית.

גרמניה כראש “הציר” עמדה אז בזוהר נצחונותיה הגדולים והיה קשה להעלות על הדעת את אפשרות כשלון “הציר”. לפיכך סברה קבוצה קטנה של קצינים, שלא די להם במעמד של קצינות־הרזרבה (איכטיאט־זאבּיט) בה הוכתרו, אלא צריכים הם לשאוף להיות קצינים סדירים (מוּאַזף) כאייזנברג וגיסין. הצעירים האלה זממו לתפוש אחרי המלחמה עמדות־מפתח של השלטון האדמיניסטראטיבי כנהוג במדינה. בחוג זה של צעירים השתתפו הנין, קנטורוביץ, אריה האלפרין, הארדי ובייליס – אשר כמה מהם הוכיחו אחר־כך בפועל את נטייתם המיליטאריסטית בחזית ובגדוד העברי, אף שלכלל הגשמת משאלתם הצעירה לא באו…

בעברם מבית־הספר הצבאי אל מחנה־המשלוח טעמו כאן הקצינים טעמה של עבודה מפרכת יתר וכלכלה גרועה יותר מכפי שהיה בבית־הספר. כוונת המפקדה היתה לעורר בלב הקצין את השאיפה להשלח מהמחנה אל החזית… ואמנם כאן קיבל הקצין את ההודעה ממיניסטריון המלחמה בדבר יום נסיעתו, מסרו לו את ניירותיו בצירוף סכום כסף קטן להוצאות הדרך (בשטרות־כסף תורכיים פחותי־ערך). אלמלא התוספת הכספית, שהעניק להם ד"ר א. רופין מכספי ההסתדרות הציונית בקושטא (בסך 2 לירות זהב ובחליפת קצינים נאה), היה מצב היוצאים לדרך עלוב למדי, הואיל ובדרכים של האימפריה העותומנית שרר אי־סדר מוחלט. הקצינים נשלחו קבוצות־קבוצות ובהתחלה שלחו רבים מהם לחזית ארץ־ישראל, למרות העובדה שאת הקצינים הערבים לא שלחו לחזית זו. כן נשלחו הקצינים דוב הוז, מייזל, רזילי, אריה האלפרין, פילוסוף, בן־צבי ואחרים לעבר חזית עזה ובזה נביא תיאור החזית הזאת מהעבר התורכי של הקצין בן־צבי (אח"כ חבר במושב החיילים המשוחררים באר־טוביה):

I ש. ייבין, מ. שרתוק, ד. הוז (עומדים מימין לשמאל) II מ. גלעדי, א. גיסין, ד. בית־הלחמי (יושבים כנ"ל)

"עוד מעט ומלאו חדשיים מהיום שבאתי לתחנת תל־שריעה, ואזני קלטו בפעם הראשונה הדי יריות אטומות ממרחקים. אז היה הדבר חדש ומוזר וכמו כל דבר בלתי־רגיל משך את לבי וכמעט ששמחתי כאשר הודיעו לי כי מקומי הוא בעזה גופה, במקום המלחמה. עכשיו כבר הורגלתי גם בזה והדבר נראה לי מונוטוני (אני נמצא אצל תותח נגד אוירונים). יום־יום מזמזמים באויר אוירונים אנגליים, רוחפים וטסים גאים ושלווים במרחב ואינם חוששים כלל ללייטנאנט הגרמני שלי, המסובב את משקפתו ונותן פקודות לחילים על־יד התותחים. יום־יום מגיע לאוזן רעש פצצות נופלות – נופלים הכדורים על איזה עץ בודד או על בית עלוב וריק הנצב בודד בתוך העיר החרבה. כל אחר־הצהרים שוכבים להם המתורגמנים עם הלייטנאנטים הגרמנים בצל אילו עצים ובכל לילה מתאספים הקצינים האוסטרים והגרמנים לתוך סוכה נאה, שותים יין ושכר, קוראים “הוֹך” ומבלים את הערבים בנעימות. יש ויריות הרובים ומכונות־היריה נעשות תכופות יותר – זו פלוגת משמר תורכית שהתנגשה עם איזה גדוד אנגלי קטן; או פלוגה אנגלית חדרה לאחת החפירות ותיכף תחזור משם בקחתה עמה כמה שבויים ובעזבה אנגלים מתים אחדים – יש שעל גבעת “מועמר” תתחיל הרעשה דחופה, אך לידי מלחמת התקפה הדבר לא בא.

“התקופה היא תקופת ההתכוננות, אחר שתי המפלות שהאנגלים נחלו כאן הם נהיו יותר זהירים וחדלו לנהוג קלות־ראש בחזית סיני – כל לילה ולילה אפשר לראות המון שוורים סוחבים תותח חדש שבא מדמשק; ויש שבתוך הרחובות עוברים חיילים קרועים ובלויים – כוחות עזרה הם שהגיעו לחזית מקרוב. כל יום ויום עוברים בדרך הרחבה של רוחמה שוורים, חמורים וגמלים טעונים נשק וחלל מרחפת הברה: עוד מעט ומסילת ברזל תהיה בעזה! – גם האנגלים.מתכוננים. על החוף לא הרחק מעזה ירדו המון חיילים איטלקים. את המדבר חוצה מסילת הברזל אלכסנדריה־עזה ואוירונים לעשרות מעופפים במרומים לראות ולהודיע על הנעשה אצל האויב. בינתים עוברים בזה אחר זה ימי קיץ בהירים ומתחלפים בלילות לבנה שקטים – הכנרים ההונגאריים מנגנים את מנגינות מולדתם. אני יוצא לטייל על מיצפה הריגול שלנו ומהרהר שכל העמים השופכים את דמם פה – התורכים, האוסטרים, הגרמנים, והאיטלקים – אין להם שייכות למקום הזה כי הוא ארץ המולדת שלנו –”.

הקצין התורכי שמואל ייבין (אף הוא מבוגרי “הרצליה” ונודע אח"כ כחוקר הארץ ועתיקותיה), כותב בדבר היציאה אל חזית אחרת – לבולגאריה:

"הימים סוף שנת 1916, ימי קרבות דמים בדובּרוג’ה ובגאליציה ואף במקדוניה – שלוש החזיתות האירופיות שאליהן נשלחו גדודים תורכיים. בתי־החולים בקושטא היו מלאים פצועים שהובאו מהחזיתות הללו. מצב־רוחנו לא היה מרומם. שלושה ימי חופשה ניתנו לנו לבלות בקושטא. גם אלה עברו ואנו שוב בקסרקטין. למחר נועד טכס הפרידה הרשמי. בבוקר נצא לדרך.

"יום סגריר מעונן, שמים כבדים תלויים מעל לראש, מרחוק על פני ים־השיש ערפל קל. והנה קול החצוצרה בחוץ. אני ממהרים להסתדר: לארבעות – קדימה צעוד! – ואנו זזים. בדרך נספחים עלינו גדודי הנשלחים מבטאליונים אחרים. אנו הולכים ובוססים ברפש – הנה קצה הפרבר ואנו באים בשער המגרש שם עומדת קבוצת רוכבים ועמה מפקד גרמני ועוד שנים־שלושה שרי־צבא. ושוב פקודה ושוב אנו הולכים ובוססים בשלוליות של הכביש. בפינת אחד הרחובות כנופית נשים – ארמניות, יווניות ליבנטיות – מחלקות לנו חבילות סיגריות וממתקים. בידן האחת המנחה הגדולה ובשניה – ממחטה למחוט בה כלאחר־יד טיפות־דמעות המתגלגלות על לחיהן בהתגנב.

"אנו בחצר הרת המלחמה. למחר אנו משכימים קום ושוטר מאיץ בנו למהר וליטול את חפצינו וללכת אל תחנת הרכבת. אחרי דקות מספר עומדות רגלינו על רחבת התחנה לפני רכבת נוסעים ארוכה, אשר פנים אירופיות לה – “אוריינט אכּספרס” – עוברת מחשבה במוחנו… גאליציה? דובּרוג’ה?…

"כולנו כאן, כל השמונה… איש לא נעדר. השוטר פורץ אל קרונות הרכבת ורומז לנו ללכת אחריו, “מקדוניה” – מנבא לי לבי משום ־מה…

והרכבת זזה ממקומה. השוטר סוגר אחרינו את דלת הקרון והולך צעדים אחדים ללוותנו עם הקרון המתנועע ותוך כדי הליכה הוא מודיע לנו: אפנדי’לר. נוסעים אתם לדראמה – אַללה סַלאמַת וורסוּן –

"אכן, נודע הדבר… אנו נוסעים אל החזית המקדונית!

למחרת אנו באים ללולי בורגאז – קשר מסילות־הברזל האירופית והבאלקנית. כאן עלינו לצאת את הקרונות הממשיכים את נסיעתם לאדריאנופול. אנו מחכים ליד קרונות המשא העלובים לבוא רכבת בולגארית אשר תשא אותנו דרומה. באה הרכבת ושוב אנו מתגלגלים ונוסעים, מדברים על דא והא, מתבוננים אל מראה הנוף – עמק המאריצה – עם דמדומי הערב עומדת הרכבת בתחנה בולגארית נידחת באמצע השדה.

"ושוב תחנה – קסאנטי היא אסכיג’ה בפי התורכים – באמצע השדה אף היא; ממרחק מלבינים בתי העיר. הרכבת אינה ממשיכה ללכת שמה, כי מכאן ואילך מהלכות אך רכבות־משא המובילות חמרי־מזון וצרכי מלחמה לצבאות אשר בחזית. לפנות־ערב אנו מתכנסים שוב לקרון־משא ריק ויוצאים למחוז חפצנו: דראמה. עיר פלך קטנה ומרופשה. בתחנה תנועה צבאית חזקה. מכאן ממשיכים את דרכנו בחשכה בלי להדליק אפילו עששית כהה, כי הרינו נמצאים קרוב לתחום החזית וביקורי אוירוני האויב הם מעשים בכל שעה.

“אנו נשלחים אל הבטאליון החונה בכפר בלווית שר־עשרה וכעבור כמה רגעים אנו מתייצבים לפני מפקדנו: שר־מאה תורכי. הוא מחלק אותנו איש ואיש לכל פלוגה אשר בבטאליון…”

*

על חזית הקאוקז בפיקודו של מוסטפה קאמל פחה (נשיאה הראשון של תורכיה אחרי המלחמה ואבי התחדשותה) – מספר הקצין שחור. – במטה הראשי הזה שלט מפקד שהשמועה אמרה עליו כי הוא אכזר. נקלעו שני קצינים – חברים יהודים ברעדה אל פינה נידחת זו אשר לרגלי הטאורוס וציפו לגורלם בדחילו ורחימו מובנים. יחידים הם בסביבה של קורדים ותורכים; בודדים בארץ שאך זה עבר עליה הטבח הנורא של הארמנים והדי השמד הזה ניסרו עוד באויר. מעשה והתורכים אספו תחילה את הארמנים הגברים באמתלה שהם נשלחים לקושטא. הובילום ושחטום בדרך אך חזרו וקראו למשפחותיהם לאסוף את מיטלטליהן ולצאת גם הן בעקבות הגברים. את האשה הזקנה הרגו בדרך, את הרכוש שדדו ואת הצעירה מכרו לכפרי הקורדים או לקצינים. ארץ של שמד ורצח, משטר של שוחד ומעילה – זו האוירה ששררה בזה.

המפקד שואל את הקצינים הטירונים שבאו להתיצב לפניו: – אתם יהודים (עפ"י הלשון התורכית הנלעגת שבפיהם הכיר)? – יהודים מארץ־ישראל. – החל מדבר עמהם שפת “לאדינו” וכאשר לא הבינו הקשה מיד: כיצד אמרתם שיהודים הנכם ואינכם מבינים את לשון היהודים הספרדים? – אמרנו: ילידי רוסיה הננו. – שמח: ובכן דוברים אתם רוסית? – נתברר כי צ’רקס היה ונודע במנהגו המיוחד לחלק “פלאקות” לחיילים במו ידיו לפני לכתו לאכול את ארוחתו יום יום. שיחקה השעה משום־מה לשני הקצינים הצעירים, כי החליט המפקד לעשותם מתורגמנים, אפשר מתוך קנאה בגרמנים בני־הברית שיש להם תמיד מתורגמנים משלהם (ואם יש להם מדוע לא יהיו גם “לנו”?). על כל פנים, זכו למעמד מתורגמנים וזה היה מעמדם של רוב קצינינו כיוון שידעו לשונות שונות. מעמד המתורגמן היה טוב משל הקצין הנמוך, ואף־על־פי־כן היה צפוי גם הוא לפורענות, לא רק באשמת התורכים, אלא גם משום היותו צעיר זר לארץ ולנימוסיה המיוחדים⁷.

כדי שלוש שנים (שנות 1916־1919) עשו קצינינו בשירות הזה עד בוא יום התבוסה ועמה גם הפיכה על תורכיה הטרופה. עם התבוסה שוב לא היה מפקד ושומע בקולו. איש כרצונו פעל. הללו נפלו אל “האנגלים” שהתקדמו בינתיים דרך אסיה הקטנה והללו עדיין מיאנו לנפול ונשקם בידם לידי האויב וחיפשו דרכים לעקוף את האנגלים. בטראנספורט כזה, שכלל כדי 80 איש־צבא גרמנים על תחמושתם, נדד גם הקצין היהודי שחור וחיפשו דרך לקושטא דרך הרי הטאורוס. עברו בערבות ארמניה השוממה, עד למוצא הפרת, מקום שם מימיו צהובים על שום מעדני הנחושת שבהרי יניקתו. ומסביב קורדים המצפים לשלול שלל מהבורחים שכוחם תש – קורדים הידועים כלוחמים עזי־נפש. אף עממים עובדי אלילים מצויים עוד בהרים הללו – הרי סינג’יר – וכאן גם המיעוט האשורי אשר סבל רבות בשל נצרותו מידי התורכים. לאחר תלאות רבות מצא לו הקצין את דרכו במבוסה וכשהקולפאק לראשו הספיק לחזור לארץ כאשר זו חגגה כבר בחלק את שחרורה. רק אז נתברר לו מה קשה ומר היה הגורל שליווה אותו מאז חבש לראשו את הקולפאק של קצין צבא תורכי.

שרתוק העובד במפקדה הגרמנית נודד בינתיים באסיה הקטנה. כאשר מעשה הריגול נודע אחר־כך, והטיל צל חשד גם על היהודים העובדים בצבא, עמד לחקירה והיה צפוי להשלח למקום רחוק יותר, לחזית קאוקז. אך הוא נשאר עם המפקדה שלו ונשלח אל חזית המדבר מצד שני – ממזרח. באב תרע"ח הוא כותב מעל מי־נמרים (בעבר־הירדן מזרחה):

" – הרי יהודה הם לנו “מזרח השמש” והמערב גדור על־ידם. לארץ־ישראל יש גבול – הים, אבל ממזרח אין לה גבול – הקדם הוא אין־סוף – – בבואנו אל הגבעה הזאת לתקוע עליה את האהלים, היתה שעת שקיעה ונט את המחנה על־פי העמק, אשר על קרקעיתו זורם נחל נמרים – מחר נלון בא־סאלט, מחרתיים בעמאן ומשם תתחיל הנסיעה ברכבת. לפי שעה טרם קרה דבר. הנסיעה היא לעת־עתה טיול, אך דווקא משום זה אני סובל מבדידות. במקומות נפלאים, ואולי נפלאים מאלה שראיתי בדרכי, לא חשתי יסורים כאלה – מלבד הבדידות כשלעצמה יש בי מעין רגש של צפור־יער אשר הושיבוה בכלוב". זו, איפוא, הרגשת החייל מתנדבנו בצבא העותומני, הרגשה חדורה סתירות אך אינה סותרת את עצם עובדת ההתנדבות של צעירי הארץ לצבא הממלכה.

 

לאפייה של המערכה    🔗

ההתנדבות הזאת היתה כנה איפוא במטרתה ובנכונותם של הצעירים ללחום בעד מולדתם, אך היא נתקלה במשטר אטום של ממלכה נחשלת. המאמץ המלחמתי שעשתה מדינה זו לא יכול לחפות על הקרעים שבתוכה. מנהיגי הערבים שדיברו רמות באזני השליטים על מסירות למולדת – רק בפה דיברו אך בסתר לבם הגו מזימות מרד. מצד שני לא רחשו גם שלטונות תורכיה אמון לעמים החוסים בצלם והמצביא ג’מאל תלה ממנהיגיהם וראשיהם של ערביים; אף את ראשי היהודים הגלה וגרש מהארץ למקומות שונים. נתברר, כי הבשורות על הנצחונות המדומים של תורכיה בחזיתותיה – בחזית הסואץ או בחזית קאוקז היו רק פרי תעמולה, כי המעבר דרך מדבר סיני לא היה לפי כוחו וציודו של הצבא הזה. אמת היא כי ג’מאל פחה ניסה כמה נסיונות להגיע אל הסוּאץ, אך הנסיונות נכשלו כפי שיסופר להלן ובעורף גברו הרעב והמחסור. נוספו גם גורמי שמים להגדיל את המצוקה: ארבה פשט בארץ וכילה את היבול בשנה הראשונה למלחמה (תרע"ה) וסכנת הרעב גדלה. רעב מבית ומשטר קלוקל התישו את כוחו של צבא המדינה הלוחמת.

חטיבה תורכית של רוכבי גמלים בחזית סיני

אלכסנדר אהרונסון שיצא בשליחות המושבה זכרון־יעקב לבקר את צעיריה העובדים במחנה התורכים, מוסר תיאור בולט של הכנות הצבא התורכי להתקפת הסואץ וסיבות מפלתו. בעוד שהקצינים הגרמנים אשר עם המחנה בבאר־שבע לא האמינו באפשרות של העברת מחנה צבא דרך מדבר סיני וראו את תפקידם בריתוק צבא בריטי אל משמר הסואץ ובקיום שלטון צבאי יציב מעבר מזה לתעלה בלבד, האמינו התורכים כי יעלה בידם לטאטא את האנגלים ממצרים ולהכנס לקאהיר בתהלוכת נצחון. ההכנות אל הסואץ נעשו במרץ רב, כשמחנה הצבא המגוייס לתכלית זו מונה כדי 150.000 איש. מפקדם ג’מאל פחה לא חיבב את הגרמנים שהתיחסו בהכרת יתרון לתורכים.

באר־שבע היתה מלאה צבא בין בתחומי העיר ובין מחוצה לה. אך אי־הסדר וחוסר הארגון נראו לעין בכל פינה. גמלים משובחים מכל רחבי הארץ הוחרמו ואלפים רבים מהם נראו בבאר־שבע. מספוא לא הוכן להם מחמת הרשלנות התורכית והגמלים הופקרו לרעב. גם צפיפות החיילים באהלים היתה מעל לכל שיעור, שירותי המים והרפואה היו לקויים בתכלית. חמרי רפואה לא היו בנמצא ואשר הוחרמו מאת האזרחים נפסדו מחוסר ידיעה. אוירוני האנגלים היו מופיעים מפעם בפעם אך נמנעו מהטיל פצצות על העיר. הם הפילו חבילות של עלוני תעמולה בערבית, שארצות ההסכמה הן ידידי הערבים וכי הגרמנים אך מוליכים אותם שולל. תעמולה זו השפעתה היתה גדולה על החיילים והתורכים אסרו בעונש־מוות את קריאתם.

אף־על־פי־כן יצא צבא של עשרים אלף איש דרך מדבר סיני והצליח לעבור ב־6 ימים את המדבר ולא עוד אלא גרר אחריו שני תותחים גדולים וגם סירות לעבור בהן את התעלה. התותחים והסירות מוטלים כעת במוזיאום בקאהיר. אשר אירע בתעלה בדיוק אינו ידוע, כי האנגלים לא הרבו לפרסם על כך פרטים, אך מפי שרידי הצבא התורכי שנמלטו בחזרה אפשר היה להציל כי הם הגיעו עם שחר אל התעלה. כיוון שהיה שקט התחילו לעבור ואפילו עגנו בסירה אחת בעבר השני. האנגלים פתחו באש מחוף רחוק יותר ונעזרו מיד באוירונים “והדבר היה כאילו שערי הגיהנום נפתחו ואשו פרצה לקראתנו”.

תותחי התורכים לא פעלו אלא זמן קצר, והתבוסה היתה בלתי־נמנעת אחרי שקרוב לאלפיים שבויים נפלו לידי האנגלים. האנגלים היו יכולים להשמיד על נקלה את כל הגייס, אך הם בחרו להשאר בעמדת ההגנה, שהוצדקה אחר־כך. השפעת פליטי המחנה התשושים והפצועים שחזרו מהמדבר לארץ היתה עצומה. התרוממות הרוח שקדמה והולהבה ע"י התעמולה התורכית־גרמנית דעכה באחת בין ערביי הארץ והקצינים התורכים עצמם לא הסתירו עוד את איבתם לקצינים הגרמנים. אף־על־פי־כן הצליח ג’מאל לדכא את התסיסה באמצעים קשים והסדר הושב על כנו.

לא נמנה בזה את האמצעים בהם נקט המשטר התורכי הצבאי להשליט בטחון בקרב המדינה. אחד האמצעים האלה כוון למלחמה בציונות ובגילוייה. כן לא ננתח יד מי היתה במלחמה הזאת ובהשפעת מי נגזרו הגזירות שהיו עשויות אך לעורר התמרמרות ורצון־נקם בשלטון המשתולל. נציין רק כי סבל הערבים לא היה פחות מזה של היהודים וקרבנות העריצות מבין שורותיהם היו מרובים לאין־ערוך, אעפ"י שמצד שני פנה השלטון אל רגש מסירותם ובשם צו “הג’יהאד” עוררם לנאמנות. המצב גרם איפוא כי מרידת הערבים במדבר פרצה והשריף חוסיין הרים את נס המרד (יוני 1916). חוסיין הכריז את עצמו מלך על הערבים בהסכמת ממשלות ההסכמה ובזאת שם לאל את תעמולת “הג’יהאד” מקושטא. ניצוץ זה הגביר את תסיסת המרד בקרב אזורי ערב וגם במערכותינו ניתן אות של מרד.

 

לאפייה של המערכה בזירת ים־התיכון    🔗

מטרתה של “חזית הדארדאנלים” היתה ברורה, בין כוונתה היתה כיבושה של קושטא וחדירה אל מצודת האויב מצד זה ובין כוונתה היתה ריתוק כוחות תורכיים גדולים בחלק זה של החזית, בשעה שמצפון ערכו התורכים התקפה עזה על הרוסים בקאוקז. הכוונה היתה להשפיע מכאן על הבלקאנים (הסרבים שנלחמו מלחמה נואשת באויב התורכי החזק מהם והבולגארים שהיססו עדיין לצד מי לנטות); כוונה ישירה ואופטימית הרבה יותר היתה להשתלט על מיצר הדארדאנלים. החזית נתמשכה שלא כפי חשבון האסטראתיגים, מסיבת ביצורו הטבעי של חצי־האי ועמדותיו האיתנות של הצבא התורכי, אשר יכול להמטיר עופרת על הצבאות הנוחתים ולהסב להם אבידות רבות. אמנם במחיר האבידות הקשות שנגרמו מאש האויב הצליחה הנחיתה, אך ההתקדמות במעלות הסביבה ההררית נעשתה איטית מאוד והפכה למלחמת חפירות. החזית נידונה לקפאון ואם מבחינה צבאית היתה מעשה־כשלון, הרי מבחינת ההערכה של השתלשלות המאורעות יש בה לקח, אשר אותו רוצים אנו לציין בפרק זה ואשר יש לו יחס ישר לעניננו.

פייסאל, בנו של השריף הגדול חוסיין, בחוג חבריו למרד הערבי

בעוד תכנית ההתקפה של איש־הקרב, לורד קיטשנר, התנפצה אל הרי גאליפולי, במשך חדשי אפריל 1915 / דצמבר 1916 (חודש הנחיתה / חודש הנסיגה) ובעוד האסטראתיגיה הבריטית הגלוייה נמנעה מהכיר בגבול מצרים כחזית למרות התקפות התורכים על תעלת סואץ – ישבה במצרים אותה חבורה קטנה של “מזרחנים”, או, במלים אחרות, של שירות־סתרים מיוחד לעניני הערביים ותיכן תכניות משלו. בחבורה זו קשורים שמות שנודעו לנו אחר־כך תוך מגע ישר עם שאלות ארץ־ישראל, הציונות והשתתפות הישוב במלחמה: סיר מארק סייקס שהשתתף השתתפות פעילה בניסוחה של הצהרת באלפור וגם הושיט עזרה ניכרת לענין הגדודאות, רונאלד סטורס, ת. א. לאורנס, ג’ילברט קלייטון (ראש מחלקת הריגול במצרים בשנות 1914 – 1917 ואחר־כך קצין פוליטי ראשי עם צבאות הגניראל אלנבי בארץ־ישראל), וינדהאם דידס (מידידי הציונות המובהקים) ואחרים.

בזמן שהארמאדה הבריטית הרעישה את גאליפולי פעלה חבורה זו בכיוון אחר: לשים לאל את סיסמת “מלחמת הדת” אשר הכריזה תורכיה ובאופן זה להחליש את השפעתה על המוסלמים. מכאן החלו הקשרים עם השריף חוסיין ובניו פייסאל, עלי ועבדאללה – קשרים שגררו אחריהם את מרד המשפחה ההאשמית בתורכים לאחר מאות שנים של שעבוד. משא־ומתן זה הביא לעולם את החוזים הידועים עם הערבים בדבר ההבטחות לעתיד לבוא ובדבר ההתחייבויות למתן עזרה כספית וצבאית במשך ימי המלחמה. משא־ומתן זה נסתיים בהכרזת המהפכה הערבית במדבר ביוני 1916, דהיינו: כמעט בעת ובעונה אחת עם הנסיגה מכשלון גאליפולי.

יורשה לנו להוסיף כי יש בעובדה זו משום דוגמה אופיית לדרך המלחמה הכפויה והאיטית לכאורה של האנגלים, הקוצרת אם גם במאוחר את נצחונה. היא העובדה, שאין האנגלי נלחם בחיילים בלבד אלא גם ובו בזמן – בעזרת גורמים, הנחשבים לעתים יותר מהחיילים עצמם. הגורם הערבי הופיע כאן לגבי הבריטים בכל חשיבותו כניגוד למעמד המוסלמי של התורכים. מכאן, שגם אנו היהודים – לא כמות החיילים, אשר נתנו לחזית גאליפולי או שיכולנו להמציאם, היא שבאה לקבוע את השתתפותנו כגורם, אלא העובדה שמאחורי עשרות או מאות החיילים האלה עמדה יהדות, אשר להשפעתה וכוחה נזקק המנגנון המלחמתי. את הגדוד הגאליפולי שלנו, אין למוד איפוא אלא ובעיקר מתוך נקודת־מבט זו.

ודאי שהבחורים הגדילו לעשות בהתנדבותם כשלעצמה, בעמדה הצבאית הקשה והמסוכנת אשר קמו להתגייס אליה. אך יותר מכן: במציאותם בחזית גאליפולי הם גילו לא רק למפקד, אלא לעולם הבריטי שעמד במלחמה עם אויב קשה, כי יש גורם־עזר שאפשר להשיג את עזרתו, אך שמפוזר הנהו ואינו מרוכז ריכוז טריטוריאלי כערבים – הם היהודים או “היהדות העולמית”. “הגליפולאים” הרימו את העובדה הזאת והעלו אותה על שולחן מיניסטרים, כיוון שלימדו לדעת כי היהודים במלחמה הזאת נלחמים בעד רעיון היסטורי אשר כל היהדות קשורה בו. ולקח זה חדר ואילף בינה, הוא העלה צירוף חדש בטבלה האסטראתיגית של חשבון המלחמה ולפיכך היה לגורם־יסוד אשר עליו נכונה אחר־כך וממנו נבנתה השתתפותנו המוכרה ע"י כל העמים במלחמת העולם הראשונה כציונים.

אחרי נסיונות ההתקפה של הצבא התורכי על הסואץ נתברר גם לממשלת אנגליה, כי אינה יכולה להפטר מחזית באזור זה. ריכוזי הצבא התורכי בבאר־שבע והכנותיו עוררו חששות ולאחר שנתמנה כמפקד צבא המשלוח המצרי גניראל ארצ’יבאלד מוררי נעשו ההכנות גם מהצד האנגלי־מצרי מוחשיות יותר. ב־7 בדצמבר 1916 עלה לויד ג’ורג' לכהן כראש הממשלה במקומו של אסקוית והגניראל ארצ’יבלד מוררי נצטווה להחיש את פעולתו הצבאית במזרח לעבר מדבר סיני. עדיין לא היתה הוראה מפורשת אם להעביר את המלחמה גם לארץ־ישראל או לרתק את האויב אל המדבר עצמו, אך על כל פנים גניראל מוררי החל להכין את החזית החדשה תוך סלילת מסילת־הברזל בתחנות הראשונות של המדבר הזה ומשיכת קו מים ברוחב של 30 ס"מ ממצרים אל המדבר.

עוד בפברואר 1916 הוחלה הנחת קו המסילה מצד הסוּאץ למדבר ותוך הדיפת הכוחות התורכים הקדמיים התקדמה אחרי קרב גדול בתחנת רומאני לעבר איל־עאריש. הגייסות שנמצאו עתה מעבר לתעלה ומסילת הברזל לא יכלו להזקק לבארות המים המלחים אשר בין קנטארה ואיל־עאריש והותקן מנגנון שאיבה גדול שהבטיח את הספקת המים המתוקים ממצרים. עבודה זו התקדמה ברוב עמל ומאמצים דרך תחנות רומאני, ביר־איל־עבד ומאזאר – היא העבודה העצומה, אשר כמאמרו של גניראל וייול “הפכה מדבר לבית־מלאכה” והוכיחה את ראיית הנולד של המפקד מוררי.

ת. א. לאורנס

בשלב זה של התפתחות נודעה חשיבות מיוחדת לרשת הענפה של תעמולה וריגול שנפרשה על פני ערב והארצות הסמוכות אליה: ארץ־ישראל וסוריה. בו בזמן מופיע ת.א. לאורנס בזירת המלחמה של חצי־האי ערב. לכאורה, הוא יוצא לחקור את הסיבות מדוע “נקפא” המרד הערבי, אך בדרוך רגלו על אדמת המדבר – בא לידי גילוי עצמו ומהות שליחותו גם יחד: הוא בא לגלות את “נביא המרד הערבי” אשר יזעזע את מוסדות האימפריה העותומנית הרעועה, או, לפחות את מוסדי שלטונה בחצי־האי ערב. לא מתפקידנו כאן לתאר את פעולת לאורנס לפרטיה ואת נס השחרור אשר הרים באומץ־לב מפליא בין נודדי חצי־האי ערב. הוא מצא גם את האיש כלבבו וכרוחו – את בן השריף הגדול – פייסאל. לא זו בלבד: לאורנס גילה אחר־כך לעולם התרבותי בספריו הנודעים את רוח המדבר וקרע את הלוט שהיה פרוש עליו מאות שנים בכוח עטו המחונן. לאורנס הרי יצק בדמיונו של האנגלי את עקרון הברית של הקיסרות עם האיסלאם כהנחה עליונה שאין לערער עליה כמעט. אמנם לאחר שהתקרב לאורנס אל אישי הציונות ופעילי “נילי”, החל לכלול במסגרת חזותו גם את הגורם הציוני; אפשר כי לזאת גרמה גם אכזבתו מחזון המדבר אשר חזה בראותו בהגשמתו העלובה. מעניננו היה להצטמצם בזה ולהראות על הפעילות הבריטית שהחלה בזירת מלחמה חדשה הקרובה אלינו משני צדדים: מצד ערב, מקום בית ההאשמים, ומצד מדבר סיני, בעת ובעונה אחת.

לכאורה, הגורמים היהודים הראשוניים קטנים הם לגבי הכוחות האדירים המשתתפים במערכות בחלק זה של העולם ולא הם הקובעים את גורלן. אנשי גאליפולי התענו בחזית יחד עם צבאות הברית ובמעמד צבאי נחות מהם: כמובילי מזון ונשק אל קווי החפירות. אנו נראה את אנשי “נילי” חותרים דרך ים וחול להגיע עד למפקדה. היהודים מארץ־ישראל נמצאו בחזית וכן הכירו בהם מהמפקד עד לחייל. נמצא שהם גילו לעמי ההסכמה את העזר הצפוי להם מהיהודים אם יבטיחו את מבוקשם הציוני: ארץ־ישראל, כשם שהבטיחו את ערב לערבים.

נוסיף בזה כי בחוזר סודי של משרד המפקדה הצבאית העליונה הגרמנית־תורכית בדבר שירות הריגול האנגלי נאמר: “שירות הריגול האנגלי פעיל ביותר בחזית שלנו – – השירות הזה מוצא את תומכיו: 1. בתוך הישוב הערבי הנוטה בעיקרו למעצמות ההסכמה; 2. בתוך יהודי ארץ־ישראל שכמעט כולם הם ציונים, ז.א. דורשים הקמת מדינה עברית בלתי־תלוייה ומקווים להשיג את זאת ממעצמות ההסכמה – –”

 

אהרן אהרונסון    🔗

אין ספק, כי את פעולת הריגול שהגה המלומד ומנהל תחנת הנסיון בעתלית, בן זכרון־יעקב, אהרן אהרונסון, יש לראות כרעיון של מרד ביסודו, לאחר אכזבה גמורה מכוחה ויכולתה של תורכיה כמעצמה בת־מעמד. אהרן אהרונסון בא עם הוריו מתישבי זכרון־יעקב בעודו ילד ובסביבה זו של טבע הכרמל התפתחו כשרונותיו העצומים. הוא נחן בנטייה חזקה לחקירת הטבע ונטייה זו הפכה לשקידה מדעית בלתי־מצוייה הן תוך הסתכלות חדה בסביבתו, הן מתוך דינאמיות אישית אשר דחפה את הצעיר להכיר יפה יפה ומקרוב את כל אזורי הארץ והן תוך עיוּן מתמיד בדברי מדע. האינטואיציה המדעית של האיש הזה, שהיה מלידה משורר הטבע והאדמה, פיצתה אותו כמה מונים על החסר לו בהשכלה אוניברסיטאית שלמה, והיא הביאה לו גם את הגילויים הבּוטאניים הנפלאים, שנעלמו מעיניהם של חוקרים גדולים, בדבר מציאות “אם החיטה” בארץ.

גילוייו הרעישו את אנשי המדע בחו“ל; ידיעותיו השפיעו ברכה רבה על ראשוני חובבי הטבע בארצנו, שבאו לקבל מפיו תורה בשיעורים שהיה משמיע במושבתו זכרון־יעקב. רבים המורים והחוקרים בישוב שתורת אהרונסון דחפה אותם להוסיף לקח ולהרבות חקר בידיעת הארץ וטבעה. מלחמת 1914 – 1918 מצאה כבר את אהרן אהרונוסון עומד בראש תחנת־נסיון קטנה בעתלית, אשר בה החל לפתח בשיטה את פרי חקירותיו וגילוייו ולסגלם הלכה למעשה. באה המלחמה ומסיבותיה המיוחדות דחפו את איש הטבע והחוקר אל נתיבות אשר לא שיער מראש. בהופיע הארבה בשנת המלחמה הראשונה בארץ, נתמנה אהרן אהרונסון ע”י המפקדה התורכית בארץ להיות מפקח ומדריך להנהלת המלחמה במזיק הזה אשר סיכן את יבול הארץ והשכיל לרכוש את ידידותו של המפקד העריץ ג’מאל פחה.

אהרן אהרונסון קיבל לרשותו כוחות ואמצעים לניהול הפעולה ומצדו הטיל את כל מרצו ללחום במכת הטבע שבאה להוסיף על שבר הישוב. הוא חקר בספרים והרצה הרצאות על דרכי המלחמה בארבה; הוא סייר את איזור המדבר אשר משם באה הרעה. תוך עבודתו זו וסיוריו באזורים הצבאיים של מדבר סיני בהם התורכים חנו וביצרו את ביצוריהם ותוך התנגשות מתמדת בעבודתו עם השלטונות התורכיים המפגרים, – נצנץ בלב אהרונסון רעיון המרד. יש מקום לשער כי הרעיון הקדים לנצנץ במוחו עוד עם פרוץ המלחמה. עדיין אהרונסון מקובל על ג’מאל פשה כמומחה חקלאי רב־ידיעות שאין לוותר עליו, אך אהרונסון עצמו חרג כבר מתחומי המחקר החקלאי שהתגדר בו ובכל עוצם רצונו החל להגות באפשרויות תכסיסיות של העתק מרכז המלחמה העולמית אל נקודת התורפה שבמבצר הגרמני־אוסטרי־תורכי: מאירופה אל מדבר סיני דרך הסואץ באכה ארץ־ישראל. בעזרת שירות־ידיעות יעיל אשר יוקם מקרב צעירי הארץ.

אבשלום פיינברג ממחוללי רעיון "נילי" והראשון לקרבנותיו

דעה זו חזקה עליו והוא החל להקנותה בסתר לאחיו הצעיר ממנו אלכסנדר ולצעיר מסור לו בנפשו ובן המושבה חדרה – אבשלום פיינברג. הרעיון היה: להחיש את בוא האנגלים לארץ, כי רק מהם יש תקוות חיים גם לישוב. לתכלית זו היה צורך לבוא במגע עם המרכז הצבאי שבמצרים וזאת קיבלו עליהם אהרונסון ואנשי־סודו שנלהבו לרעיונו והיו אחר־כך למגשימים בפועל של הפעולה אשר משמעותה היתה – ריגול. למפקדה האנגלית במצרים היו כבר קשרי־סתר עם ערביי חג’אז; כן שמעו שמץ על הציונות מהופעת גדוד נהגי־הפרדים; – אף־על־פי כן היתה חדשה להם, כי הישוב היהודי בארץ עשוי גם הוא לשמש סיוע ממשי במלחמתם עם התורכים דרך מדבר סיני. לפיכך נתקל הנסיון הראשון של אנשי אהרונסון לבוא במגע עם האנגלים בקיר אטום. שליחה הראשון של החבורה שהגיע למצרים באניה אמריקאית, אלכסנדר אהרונסון, לא זכה לתשומת־לב. הדבר עלה יותר בידי השליח השני, אבשלום פיינברג, שקשר קשרים עם האינטליג’נס האנגלי במצרים ופעולת הריגול נכנסה למסלולה. יש לזכור כי התורכים בהתקפותיהם החוזרות על תעלת סואץ בשנת 1915, שלא הצליחו, העמידו את האנגלים על העובדה כי מצד ארץ־ישראל צפוייה חזית שאין להשתמט ממנה. החלה מתקבלת הדעה על לב האנגלים, שהחזית על תורכיה צריכה להערך ממצרים דרך המדבר. עזרת שירות הידיעות שהוצעה להם מתוך הארץ באה איפוא במועדה.

 

שנת 1916 (תרע"ו)    🔗

אפשר להגיד איפוא, כי אם ההתנדבות העברית לצד אנגליה ובנות־בריתה בשנת 1915 עמדה בסימן גדוד גאליפולי, הרי בשנת 1916 (בקירוב עם פירוק הגדוד הזה) צצה חוליה חדשה שלא ציפו לה – היא החוליה של חבורת “נילי” (“נצח ישראל לא ישקר” – הוא הסמל שבחר אהרן אהרונסון לחבורתו). מטבע התופעה הזאת, שקורותיה גלויות פחות ופרקיה השונים יישארו לבטח מעולפים סוד אשר לא נדע אותו. כן אין ספק כי החבורה הזאת שהורכבה על יסוד של הכירוּת אישית, לא היתה מעור אחד ובצד גילויי אומץ נפלאים מרובים כאן הצללים; בצד הופעות אישיות דגולות מרובה כאן גם האפלה. בכל אלה גדלה ההשפעה של החבורה גם בהשתלשלות ההתנדבות כולה, גברה השפעתה בקרב החוגים הבריטיים הצבאיים, נתקשרה חרף תכונת־הסתרים שלה קשר שאין להעלימו עם תנועת הגדודיות.

לצורך הבנת המצב ללא דעה מוקדמת, אפשר כי מן הראוי לסקור אותו מצב פרוע ומדולדל, אשר מאורעות המלחמה וגירוש יפו־תל־אביב גרמו לישוב בכלל ולזה אשר ביהודה בפרט. כוחו הציבורי של הישוב נחלש תחילה משום גירוש המנהיגים והראשים המוחזקים לפנים תורכיה או מחוצה לה. בטחונו של הישוב התרופף מפאת ריבוי העריקים התורכיים שעטו על ישובי הארץ. אותו מכשיר־בטחון שהיה יפה לימי שלום – “השומר” – שוב לא היה יפה לימי שלטון צבאי. “השומר” הבין למצב הענינים והעדיף לכנס את עצמו בגליל התחתון, כשבמרכז עומדת השאיפה להתישב בגליל העליון על גבול הארץ. נמצא, כי גם מבחינת “מדיניות הבטחון” של הישובים העבריים שוב לא היה מוסד בר־סמך ביהודה.

בהשמט עמדותיו של “השומר” צמחו בטבע המסיבות גופי־שמירה ובטחון אחרים ביהודה, מהם שהיו בעבר קשורים באיזו מידה ל“השומר” ומהם שהיו מנוגדים לו אף שמרו טינה כלפיו מחשבונות ימים עברו. בשתים או בשלוש מושבות השתדלו להחזיק מעמד חברים בודדים של “השומר”. קבוצת־בטחון אוטונומית נוצרה לצורך השמירה של תל־אביב העזובה – “קבוצה יפואית”; צמחה אגודה שהחלה לקבל עליה את השמירה במושבות הדרומיות של יהודה – “הנוטר”. אם הקבוצה היפואית המורכבת בעיקרה מבוגרי בית־הספר היפואי באה מתוך עבודתה לידי הכרת הצורך של ציוד הישוב בנשק תוך שיתוף עם חברים מ“השומר” בצורת ארגון וסיסמה של “ה.ת.פ.י.” (פירושה: הגנה תמידית ופעולה ישרה), – נתברר כי “הנוטר” לא לשמירה עיקר כוונתו, וכי אחדים מחבריו שותפים בסתר לרעיון ריגול.

פרשה קצרה זו של פירוד כוחות־המגן המעטים של הישובים יש בה בלא ספק מאות הזמן של התפוררות כוחו הארגוני של הישוב בימי חירום. מעבר מזה ותיקים מבין השומרים ופעילי הקבוצה היפואית (מהם שהיו במדי קצינים תורכים) סיכנו את חייהם לשם ציוד הישוב בנשק. צבי נדב, רחל ינאית, חיים שטורמן, שמואל הפטר, אליהו גולומב, דוב הוז (אף בהיותו קצין) ואחרים פעלו למטרה זו. מצד שכנגד – צעירים מבני המושבות, פעילי אגודת ה“גדעונים” של המושבה זכרון־יעקב והנועזים שב“הנוטר” נתנו יד לקשר דרך החזית עם האנגלים והפכו את מקומות השמירה בדרום עד רוחמה ל“בסיסים” של קשר זה. שתי הפעולות נעשו בעת ובעונה אחת אך ללא קשר ותיאום. הפעילים לקבוצותיהם לא מצאו לשון משותפת ביניהם. יתר על כן: פילוג שהפריד ביניהם גדל ואפשר כי כאן טמון קוץ המרירות אשר ליוותה את התפתחות האקטיביזם בשנות המלחמה בקרב הישוב.

ותיקי השומרים ועמודי־התווך של “השומר” כולו – ישראל גלעדי, מנדל פורטוגאלי וחבריהם שבגליל – לא יכלו להשפיע מרחוק על המתרחש בדרום הארץ. כוחותיהם כלו במלחמת הקיום ותוך שמירה על היסודות של “השומר” כפי שהונחו מתחילתם בקשר לכיבוש משק חקלאי. תוך אמונה רומאנטית תמימה ונעלה בחובות־כבוד כמהוּ למושב משלהם – הוא כפר גלעדי שהוקם אחר־כך. לא במקרה היו האחים ניסנוב וצבי בקר הקאווקזים־ההרריים נושאי החובה הרומאנטית אך השרשית הזאת. באין הזיקה הזאת אל האידיאל שבשמירה ובכיבוש, הוחל להחשל בדרום הארץ אקטיביזם מלחמתי, אך נבצר ממנו להתגשם ברעיון גדודי מעבר מזה של החזית. בתוקף המסיבות המיוחדות החלו להסתמן שתי דרכים עיקריות לאקטיביזם זה: מזה ראשית הגנה אקטיבית ומזה ריגול אקטיבי. ובעוד שהקבוצה הראשונה השתדלה לפעול תוך תיאום עם מוסדות הישוב בדרום הארץ, השניה הרחיקה לכת וקיבלה עליה אחריות כבדה מנשוא.

בהתקשר הקשרים הראשונים עם המפקדה הבריטית, הבין אהרן אהרונסון כי לא יוכל לפעול הרבה ממקום שבתו בארץ־ישראל. מרצו ומעוף תכניותיו תבעו מגע ישר עם הכוחות העליונים החותכים גורלה של מלחמה. הוא החליט לצאת את הארץ ולהגיע אל חופי אנגליה למרות ההסגרים, והדבר הצליח בידו. באמתלא שעליו לחקור את בעית השמנים החסרים בארץ, יצא ברשות ממשלתו לארצות אירופה והגיע לשוודיה ומשם התחמק ועבר לאנגליה. באוקטובר 1916 נמצא כבר אהרונסון באנגליה, עשה מאמצים נואשים כדי לרכוש את אמונם של פקידי מיניסטריון המלחמה הבריטי אל תכניותיו עד השלחו חזרה מצרימה להציע את תכנית שירות הריגול שלו ואת ידיעותיו הרבות על הארץ באזוריה השונים למפקדה הבריטית.

בו בזמן החלו האנגלים מתקדמים כבר בדרך המדבר – התקדמות איטית אך מתוכנה יפה, כשהם מושכים אחריהם את צינור המים מנהר הנילוס וסוללים מסילת ברזל – שנים אלו שבלעדיהם לא יכלו לחשוב על כניסה יציבה ובלתי־נרתעת למדבר סיני. הנה עברו את תחנות המדבר הראשונות – רומאני, ביר־איל־עבד, מזר – (תחנות אשר חנו בהן אחר־כך פלוגות הגדודים העבריים) ובדצמבר 1916 כבשו את איל־עאריש. לכאורה, המרחק בין הידיד הבריטי ובין הישוב מתקצר והולך, אך הקשר עמו אינו נעשה קל יותר או מסוכן פחות. מחנות התורכים הקדמיים חונים בבאר־שבע וחלוציהם שלוחים לרוחב כל הקו הנגבי של הארץ. באיל־עאריש כבר מפרקות אניות אנגליות הספקה למען הצבא, אך החיבור דרך הים עם צפון הארץ קשה מאוד.

מרכז הפעולה של המרגלים היא תחנת הנסיון עתלית השוכנת סמוך לשפת־הים. מרכז שני וטבעי היא מושבתם של אהרונסונים, זכרון־יעקב וממנה רוב אנשי־סוֹדם. מחופה של עתלית קבעו את הקשר ע"י ספינה שבאה לעתים קבועות בדרכה ממצרים לבירות וחוזר וממרום זכרון־יעקב אותתו בסימנים מותנים מראש אל האניות המשוטטות בים. אלו הם בסיסי־הפעולה, אשר קורותיה מסורות לנו מרשומות ויומנים אשר בחלקם הוצאו לאור. הפרסום החלקי הזה של מיסמכי המשתתפים והסובייקטיביות של הכותבים אותם משאירים לנו מקומות סתומים, אשר כמה מהם ודאי לא יסופרו לנו לעולם. מתברר, כי עוד לפני צאת אהרון אהרונסון בדרכו הנועזה לאנגליה, חזרה מקושטא למושבתה־מכורתה אחות אהרונסונים, שרה, שקנתה לה אחר־כך שם־עולם בגבורתה ובאומץ לבה העשוי ללא־חת.

 

שרה אהרונסון    🔗

כבת עשרים וחמש חזרה שרה לזכרון־יעקב ורעיון אחיה הגדול לוקח שבי את לבה. אין זאת כי האופי הסוער והאקטיבי של האשה הצעירה מצא לו כאן כר נכסף לגילוי גבורה וחרף־נפש. היא הוקדשה בסוד הרעיון של “נילי” ונשתקעה בפעולה. – אך יצא אחיה הגדול את ארץ־ישראל אספה לידיה את חוטי הפעולה, היתה למרכז “נילי”. וסביבה אותם הפעילים המעטים – אבשלום פיינברג ושומר בשם יוסף לישנסקי, ליוֹבה שניאורסון, חיילים משוחררים מגדוד נהגי־הפרדים ועוד – הם וחבריהם לפעולה או הנוטים אליהם. עפ"י עלילת פעולתה של האשה הצעירה – עלילה קצרה, סוערת ודרמאתית ביותר, – יש להגיד בוודאות כי בערה בקרבה שנאה מיוחדת לתורכים אשר אותם ועריצותם הכירה לדעת מקרוב בחיותה בקושטא; כן התלקחה בה אהבת מולדת בלתי־מצוייה שהוארה גם באור אהבה אשר אהבו השנים: אבשלום פיינברג והיא – שרה.

אכן, אור טראגי של אהבה קצרת־ימים מתלווה לעלילה זו ומצפה עוד לעטם של משוררים. אבשלום פיינברג, יליד הארץ, עלם רך־אופי ונסער במזגו מוסיף לחדור דרך המדבר אל הגואל הבריטי על אף הסכנות הכרוכות בכך. הוא נפרד משרה אהרונסון ויוצא בלווית לישנסקי לדרכו האחרונה. רק זה ידוע כי ב־20 בינואר 1916, דהיינו, כאשר האנגלים, לפי דברי מצביאי מלחמת המדבר הכתובים על ספר, נמצאו כבר אצל רפה וחבל סיני שוחרר מרוב הגופים המסודרים של הצבא התורכי, – מצא אבשלום את מותו סמוך לואדי־איל־עאריש וסוד מותו קבור עמו בין החולות.

לשרה היתה סיבה מיוחדת להתאבל על מותו של חברה הנלהב לעבודה ומכתביה המעידים על סערת רוחה נוגעים ללב. היא כותבת: " – רוצה אני להתחיל באבשלום היקר… קשה לספר, כי הלב נקרע לגזרים והצער איום וגדול מאוד מאוד. את אבשלום הכרתם למדי ואתם יודעים כמה עמל וטרח הנער הזה כדי לבוא במו“מ עם האנגלים לטובת עניני היהודים וארץ־ישראל – –”

שרה נשארת כעת בודדה כמעט על משמרתה, כשמדריכיה וחבריה לעבודה – אהרן אחיה הגדול ואחיה השני אלכסנדר אינם אתה ואבשלום פיינברג – נעדר מן החיים. אמנם חבר אנשים מרוכז סביבה אך סגולותיהם האישיות של אלו אינן עולות בד בבד עם התפקיד האחראי ויש אשר היסוד ההרפתקני מתחיל לבצבץ בפעולות המתפתחות של שירוּת־סתרים זה. שרה אינה משגיחה באלה ובכל חום לבה, אף בכל תוֹם לבה, ממשיכה להתמסר בעוז־משנה לפעולה המסוכנה. היא בעצמה התחילה לרדת למצרים בספינה כדי לחדש את הקשרים. מעתלית נערכו ההפלגות המסוכנות כדי לקבוע את אפשרויות הקשר וכדי למסור את החשוב והנכבד. ואחרון אחרון: במצרים ישב כבר אהרון אחיה, שהשפעתו בקרב החוגים הצבאיים האנגליים גדלה.

אהרון אהרונסון הגיע מלונדון למצרים מצוייד בהמלצות מיניסטריון המלחמה. נחום סוקולוב כתב אז במכתב לעסקני היהודים במצרים מלונדון על אהרונסון: “כשרונו וכוחו של א. מוצאים פה את ההערכה היותר גבוהה ואין שום ספק שהוא רוצה ויכול לעשות הרבה”. עם זאת יעץ סוקולוב לצרף אל אהרונסון “ישוב־דעת ורגש אחריות”, כדי שהעבודה לא תיעשה על דעת יחיד… אהרונסון עפ“י אפיוֹ לא יכול להיות קשור ע”י אחריות רבים, כי בחר לעבוד “כאשר עם לבבו”. התכונה הנמרצה ושופעת האונים אשר מצאה לה כעת ביטוי בשדה המדיניות המכריעה גורל עמים, לא יכלה להסתגל אל דרך ציבורית, כאשר יעץ סוקולוב.

בבואו למצרים מסר אהרונסון בישיבה מצומצמת של עסקני מצרים על מצב הישוב העגום בארץ ודרש כספים למען יהודי ארץ־ישראל, אשר הוא יעבירם שמה ע"י שליחיו. נוסד ועד מיוחד לעזרת יהודי הארץ והוחלט להודיע טליגראפית ליהדות אמריקה על המצוקה. בו בזמן התחוללה בישוב הפורענות של גירוש יפו־תל־אביב, אשר התורכים החליטו עליה לפני פסח 1917 משום התקרבות האנגלים מן המדבר אל אזור ישוב הארץ. ג’מאל פחה השתולל ובגזרותיו לא ידע רחמים. עוד מעט ועקר גם את הישוב המושבתי מכין כרמיו ופרדסיו מאותו נימוק של התקרבות האויב ורק בעמל רב ובהשתדלות הצליחו להעביר את רוע־הגזירה הזאת והמושבות נשארו שלמות. רק הגירוש מיפו־תל־אביב יצא לפועל במהירות צבאית ועומס “ההגירה” הזאת על הישוב אשר בפנים הארץ ובצפונה גדל.

ראשי נילי: אהרן, שרה ואלכסנדר אהרנסון

העברת הכסף ממקורות שונים לטובת יהודי הארץ נעשתה איפוא שאלה חיונית מאוד, אף שמצד שני היה ברור מה גדולה הסכנה אם יתגלה דבר קשר זה בין ארץ האויב ובין הישוב היושב בארץ. מטעם זה הורגשה התנגדות נמרצת מצד ראשי הישוב בארץ לפעולה הנעשית, למרות העזרה הכספית הכרוכה בה. דוגמת הטבח שנעשה בארמנים ע“י התורכים היתה דיה כדי לצוות על הזהירות. היו רבים אשר התנגדותם נבעה לא רק משום חשש הסכנה אלא גם מטעמי הכרת חובה: אל ייאמר כי היהודי בגד בממלכה החוסה עליו ואל יימצא בו עוון ריגול. נמצא, כי אין להאשים או לזכות אחד מהצדדים לגבי הפולמוס שהתפתח סביב לענין זה: פעולת הריגול נשאה ביסודה גרעין של מרד בשלטון עריץ ותקווה בריאה לחיי חירות וגאולה ע”י שלטון מתקדם יותר וראשיה ידעו להקריב את חייהם למען רעיונם; לישוב הסובל היה יקר מכל, גם בסבלו ומצוקתו, שלום הקיים, כי הוא הופקד לשמור עליו עד בוא הגאולה.

גם אנו המשתדלים לבנות בזה את הרצאת המאורעות, שמרכזם הוא התפתחות ההתנדבות, מחובתנו לא להגרר אחר שיפוט אישי כי אם להסתמך על ידיעות שקולות. “כאשר שאלו בישוב את פרופיסור וייצמן לדעתו על האגרונום אהרונסון, שהישוב התנגד לו על שום הרעה הגדולה שהמיטו עושי רצונו עלינו במעשה הריגול” – מספר לתוּמוֹ ר' מרדכי בן־הלל הכהן בזכרונותיו – “אמר הד”ר וייצמן כי אין לקפח את זכותו של אהרונסון, כיוון שרבו פעליו בקרב החוגים הצבאיים הבריטיים, בהפיצו ביניהם את הרעיון הציוני בכל גדלו וערכו. הוא הלך אחר־כך במלאכות ההנהלה הראשית של הציונים לאמריקה ואת מלאכותו שמה מילא כיאות וכמצווה עליו. הוא כוח שאין לוותר עליו".

ואם אהרון אהרונסון כך, בדבר מופת חייה של שרה אחותו הכל מודים. דבר הידיעות המסתננות אל האויב התחיל להוודע למפקדה של הצבא התורכי. המפקדה התורכית־הגרמנית חשדה כבר, כי יד מרגלים מהארץ עם האויב שסכנתו גדלה והלכה. הגיעה השעה לחשוש שמא שרה מסכנת את חייה בלי חשבון, בהיותה עומדת בראש הפעולה וברדתה מצרימה – הלוך ושוב. אהרון אחיה ניסה להניא את האשה הצעירה בבואה אליו מלשוב לארץ, אך שרה סרבה. היא ידעה את טיב הסכנה המרחפת על ראשה ואף־על־פי־כן לא רצתה להפקיר את חיי אנשי־סודה ולהציל את נפשה בחסות אחיה במצרים. היא חזרה והמשיכה בלי ליאות בתפקידה. היטלטלה בסירות על גלי הים הזועפים כדי להגיע לחוף עתלית. היא שבה לפעול עם חבריה ובפיה תשובה נצחת: “פה אשב וכאן אמות –”

סוף קיץ 1917. יונת־דואר נשלחה עם פתקה ע"י שרה מעתלית לצד מצרים, אך היונה חנתה בחוף קיסריה. היונה נמצאה ולרגלה קשורה פתקה כתובה בכתב־סתרים. מרכזי השלטון התעוררו והחשד נפל על עתלית. בו בזמן נתפס הצעיר “הראשוני” נעמן בלקינד, בנסותו לעבוד את המדבר והוא עוּנה בידי התורכים. החוטים המוליכים את השלטונות אל מרכז הסתר רבו והלכו. עוד נשארה פתוחה לפני שרה האפשרות להמלט באניה, אך היא איתנה בדעתה: “אני רוצה להיות האחרונה, ולא הראשונה, העוזבת את העבודה” – ושוב לא עזבה אותה אלא במותה.

גילוי מרכז־הסתרים בזכרון־יעקב ובעתלית המיט שואה לא רק על בית אהרונסון ועל אנשי־הסוד של חבורת נילי, כי על הישוב כולו עבר הזעם. צבא תורכי הקיף את מושבת זכרון־יעקב ואסר את החשודים, ששמותיהם היו כבר ידועים לשלטונות. שרה אהרונסון עוּנתה ועונה גם אביה הזקן. גבורתה וגדלותה של שרה מתגלות בכל יפין בימי חייה האחרונים. השוֹאה עוברת על המושבה ועשרים איש מזקניה מובלים לנצרת לחקירה. מאנשי החבורה אשר לגביהם גבר החשד מעוּנים בידי התורכים עינויי תופת. יותר מכל משמשת שרה מוצא לחמתם, עד שהיא גומרת עם נפשה לעשות את חשבון חייה: “הוכיתי מכות רצח… עוּניתי עינויים נוראים… אסרוני בכבלי ברזל – אני אינני מאמינה עוד שנחיה אחרי אשר מסרו עלינו את הכל” –

ארבעה ימים קשים עוּנתה שרה אהרונסון בידי מעניה, שכל חפצם היה להציל מפיה את סוד החבורה וראשיה, אך היא עמדה בנסיון בגבורה. אביה הזקן, אפרים אהרונסון, אשר גופו נשבר, רוחו לא נשברה. שרה איבדה את עצמה לדעת ביריה ברגע שהצליחה להסיח את דעתם של מעניה, ביום כ“ג תשרי תרע”ח. ויום זה היה ליום־עלייה אל קברה בזכרון־יעקב וליום־זכרון למושבה ולציבור בארץ.

ושלטונות הצבא של התורכים מוסיפים להשתולל בחיפושיהם על פני הארץ אחרי המרגלים שנעלמו או עוד לא נפלו לידיהם. מובן מאליו, כי בחמתם נקמו קשה במרכזי הריגול עצמם – זכרון־יעקב והתחנה עתלית. כאשר שבה ספינת הקשר של האנגלים – “מוניגאם” – לעבור על פני חוף עתלית, כדי להתקשר עם היושבים בתחנה לא בא עוד מענה לאותותיה. היושבים בספינה אלכסנדר, אחי שרה, שחזר מאמריקה לפעול ליד המפקדה הבריטית במצרים במקומו של אהרון, ליובה שניאורסון המקשר המרכזי, רפאל אבולעפיה והחייל המשוחרר לייב – מחליטים למרות השקט החשוד וסכנת המוות המרחפת באויר להתקרב בסירה לחוף ובחשכת הערב להגיע עד לתחנה – אך אין “נילי”.. ואין קולות של חברים – דומית מוות.

 

זאב ז’אבוטינסקי ופנחס רוטנברג    🔗

כאן המקום לחזור אל זאב ז’אבוטינסקי, אשר המסיבות והעובדות המוסברות לעיל הכשירו את הקרקע למלחמתו המכוונת למען הגדודים העבריים שיקחו חלק במלחמת הועלם בחזית ארץ־ישראל. העובדה הגאליפולית, על אף קיומה הקצר, הכתה גלים ונודעה בעולם. כן התגבשה העובדה של חזית מצרים – ארץ־ישראל, אשר לגביה שקדה חבורת “נילי” עם אהרון אהרונסון בראש ותוך עבודתם, במישרים ובעקיפין, הגדילו את חשיבותו של הגורם העברי לגבי כיבוש הארץ בעיני צבאות הברית. באוריינטאציה הערבית של המפקדה הבריטית בהשפעת שירות־הסתרים, שלקחה בחשבון תחילה את עזרת הבדווים וראשיהם בלבד, חל מפנה והמפקדה החלה להחשיב לגבי כיבוש הארץ והמשך המלחמה את הגורם העברי בארץ והגורם היהודי בכלל.

זאב ז’אבוטינסקי, המאוכזב ממסגרת “גדוד הנהגים”, יצא את אלכסנדריה לארצות אירופה כדי להרים דגל עברי צבאי לוחם ומכובד יותר משל מובילי מים וצידה. הוא נקרא להפגש עם פנחס רוטנברג, שנתגלה לו כאח לדעה בנקודה זו, בברינדיזי של איטליה, ושניהם באו לידי סיכום של מסקנות, והן: “חומר־האדם” לגדודים עבריים נמצא בעין, כיוון שבחורי ישראל מצויים באלפיהם בארצות הנייטראליות, באנגליה וצרפת אף בארצות־הברית; מכאן, שיש רק לבדוק מי מבעלות־הברית תסכים להכנס לענין זה: לגייס כוחות עבריים לשם הכרעה בכיבוש ארץ־ישראל למען העם היהודי – איטליה, צרפת או אפשר אנגליה? –

אף זאת: שבע מאות אלף יהודים נלחמו בצבאות הלוחמים משני הצדדים, אך כיהודים לא באו חיילים אלו בחשבון לגבי כל הכרעה של גורל עם ישראל. הם נלחמו בדגלי כל העמים ורק לא בדגלם הם. כיוון שארץ־ישראל תעמוד להכרעה וכל הכרעה תהיה מסורה בבוא יום־דין לאור עובדות המלחמה, הרי הכרחי שהיהודי יופיע כלוחם בעד ארצו או: אותם בחורים יהודים מפוזרים למאות ואלפים יקובצו אל תחת דגל לאומי משלהם. ושוב השאלה היתה: מי מהעמים שהכוח בידם יאות להקים בחסותו צבא מוּכּר כצבא עברי?

פנחס רוטנברג

איטליה לא נלחמה עדיין ולפיכך לא באה בחשבון. כן נתברר כי צרפת אינה מעיינת בכיבוש הארץ למען קיסרותה, כיוון שאנגליה רצתה בה. נשארה איפוא אנגליה אשר בעזרתה ובתמיכתה בטח כבר ד"ר וייצמן במשאו־ומתנו המדיני והוא היה נכון לסייע גם להגשמת רעיונו של ז’אבוטינסקי. השעה לא כשרה, כל עוד הוצאה מתכנית המלחמה כל אפשרות של התקפה בחופי אסיה וכן כל רמז של שיתוף כוחות “אכּסוטיים” לעזרת צבאות־הברית. נאמני רעיון הגדודים הוכרחו איפוא להתפזר בפעולתם עד בוא שעה נאה יותר.

פנחס רוטנברג שישב באיטליה החליט לצאת לארצות־הברית. מהנדס במקצועו, שכשרונותיו המזהירים ציינוהו עוד ברוסיה עם גמרו את לימודיו; מהפכן בהשקפותיו שלקח חלק חשוב במאורעות המהפכה הרוסית של שנת 1905; – ישב שנים מספר באיטליה פרוש לבירור מחשבותיו ותכניותיו. בהנזרו מקשריו המהפכניים עם רוסיה, התמסר כאן למקצוע הנדסי מיוחד –הידרו־טכניקה – ובעבודתו זו קנה לו שם גם בארץ זו, אעפ"י שנשאר יושב בה כמהגר פוליטי עשיר בתכניות אך דל באמצעים. כפיצוי לבטלה זו מאונס התחוללה על רוטנברג באותו זמן מהפכה פנימית שהפכה את הכרתו על פיה. הוא פנה להגות בשאלות יהודיות יסודיות ובסיבות האנטישמיות הרודפת את העם. מאחר שהיה זר לעולם היהדות, שמח להכיר כעת, כי אין לו להתבייש במוצא היהודי ומכאן פסיעה להכרה שניה, שהתבוללות יהודית בארצות הפזורים אינה אפשרית מעיקרה. האנטישמיות בלבד מעכבת.

נמצא, כי עם פרוץ המלחמה נמצא רוטנברג עומד על סף ההכרה המדינית־הציונית ובהתאם לאפיוֹ לא עמד בחצי־הדרך אלא ביקש מסקנה סופית, שהיא: אין פתרון לשאלת היהודים בלי מדינה יהודית בארצו ההיסטורית. " – – התחלתי מבין – כתב רוטנברג בחוברת ‘התחיה הלאומית של העם היהודי’ – כי עכשיו, בשעת טראגדית העולם הגדולה, חובתו של כל יהודי להקריב את עצמו רק לטובת עמו שלו, לטובת העם יהודי. ולפי כוחי התחלתי עובד בכיוון זה" – – האמצעי – כאמצעי של ז’אבוטינסקי: גדודים עבריים.

כותב רוטנברג: “את האמונה שלנו בזכותנו לקיום לאומי בלתי־תלוי, למדינה עצמאית, וכן ההכרה בזכות זו ע”י אחרים – את האמונה האת וההכרה הזאת, נוכל לקנות רק בעזרת נשק בידים יהודיות – – יהיה צבאנו קטן כאשר יהיה, אבל יהודי יהיה – –".

רוטנברג כבר שומע אז על תכניות וייצמן וסוקולוב, משאם־ומתנם עם ממשלות ההסכמה. הוא מתקשר, כאמור, עם ז’אבוטינסקי. מתמסר לאמונתו החדשה בכל חום לבו ולמרות ההתנגדות של מנהיגים ותיקים לגבי “טירון” שבא מן החוץ, הוא מבין ומסביר: "רק הופעת העם היהודי במלחמה כבני עם אחד יש בה לא רק ללכד את העם – בדרך זו נוכל לישר את נשמותינו, לרפא בגוף ובנפש את העם היהודי המעוּנה – –

עכשיו או לעולם – לא".

מסתבר כי זו תמצית הכרתו של רוטנברג באותו זמן ואפשר כי במלים, בהן סיים את חוברתו הנזכרת, יש מאותו “אני מאמין” כולל, שמיצה את תנועת הגדודיות ודחפה לקראת הגשמה למרות כל המכשולים, עד היותה עובדה.

רוטנברג מגיע לארצות־הברית ומסתער על יהדותה במסקנותיו הציוניות הנועזות. הוא נקלע לתוך סבך הפולמוס היהודי־הציוני שהיה סוער כבר במחנה ברחבי היהדות בכלל. אמנם בארצות־הברית מזדמנים לאותו זמן ד. בן־גוריון וי. בן־צבי מראשי תנועת העבודה בארץ שגורשו ע"י התורכים וגם הם אחים לדעה עם רוטנברג, אך הפולמוס שארך כשנה תמימה אינו מביא לכלל מעשה. אפשר לומר כי בזאת תמה פעילותו של רוטנברג למען רעיון הגדודיות והוא החל מתפנה יותר להגות בתכניותיו ההנדסיות הנועזות על ארץ־ישראל. אף־על־פי כן כדאי עוד להביא בזה מדבריו של י. בן־צבי על עמדתה של אישיות זו בשאלת הגדודיות:

" – – באותו זמן בא רוטנברג לאמריקה. הוא היה אחד מאלה שקפץ ישר מן ההתבוללות אל הציונות. הוא כתב אז חוברת ברוסית (נתפרסמה באידיש) על הציונות. לציונות עצמה הגיע מתוך המציאות, בכוחו ובהגיונו, בלי להזקק לפינסקר או אפילו להרצל. פרק אחד בחוברת שלו היה מוקדש לשאלת הגדוד העברי, אך המוציאים לאור גנזו את הפרק הזה. המתנגדים לרעיון הגדוד היו רבים; רק יחידי סגולה הפכו בזכותו: גם דוב בר בורוכוב, גם נ. סירקין וגם ז’יטלובסקי היו בין אלה שחייבו את הגדוד שנתיים לפני הווצרו. אף נערך משאל פנימי: “מה נעשה במקרה שיהיה צורך בגדוד עברי?” –

על גורמי ההתנגדות לרעיון הצבא העברי מצד חוגי המנהיגות הציונית וחוגים אחרים ביהדות עוד נעמוד להלן. כאן נציין, כי הד הפעלתנות הצבאית היהודית בחסות בריטניה החל לעורר כבר התנגדות בחוגי המדינאים בתורכיה, שעיניהם היו פקוחות על הנעשה. גרמניה גם היא לא יכלה שלא לראות כי צבא עברי הלוחם בחסותה של אנגליה הרי כמוהו כברית בין העם היהודי כולו ובין אויביה – ובסכנתה של הברית הזאת אי־אפשר היה לכפור בימים ההם לאור השפעתה העצומה של היהדות ברוסיה ובאמריקה. מכאן סיבה לאותה זהירות שנקטו מיד ראשי הציונים לגבי הטפתו הגדודאית של ז. ז’אבוטינסקי אשר נשאר אחרי פרישתו של רוטנברג יחידי במערכה.

הסכנה שבנטייה לצד אחד ובפירושה היתה גלוייה וההתנגדות לפעלתנות הצבאית האמורה, שקיבלה מצד ז’אבוטינסקי צורה של הטפה גלויה ובעלת־היקף, הובעה בצורות מפורשות ביותר ע“י ראשים ומנהיגים בציונות. רוטנברג ישב באמריקה וז’אבוטינסקי ניהל יחיד את מלחמת רעיונו על אדמת אירופה. לאחר ביקור קצר בצרפת, בו נוכח שד”ר וייצמן נכון לעזור לרעיונו וגם הבארון רוטשילד הישיש תומך בו בהתלהבות, עבר ללונדון. לעת־עתה נתקל בקיר אטום: – ממשלת לונדון, עם מיניסטריון המלחמה, מנוגדים לרעיון כזה, וד"ר וייצמן זהיר עדיין בדרך העזרה שיבוֹר לו בעבודתו. בצמרת הציונית לא הוכרע לצד מי יהיה הנצחון ובאוריינטאציה ברורה לצד אחד – לצד הבריטי – ראו “הגרמנים” מנקודת־מבטם הם, סכנה.

ההתנגדות לרעיון הגדודים, אשר בשמו הופיע ז’אבוטינסקי בבירוֹת אירופה, גבר והלכה. מנהיגי הציונות סוקולוב וצ’לינוב משתדלים להשתיק את פעולתו. ציוני גרמניה, שראו את נצחון גרמניה בשנות 1916–1915 כדבר בטוח, ודאי שרעיון ז’אבוטינסקי בעיניהם כמוהו כמכת מוות לציונות. מתוך חשבון זה השתדלו להשפיע עליו בישיבת הוועד הפועל הציוני הגדול, שהתכנס בקיץ 1915 בקופנהאגן, להפסיק את פעולתו.

הללו שלא ראו טעם להתנגד לז’אבוטינסקי מנימוקים מדיניים, ביססו את התנגדותם (וציוני אנגליה בעיקר) על הציונות הרוחנית של אחד־העם, אשר ישב בלונדון וריכז חוג מעריצים גדול מקרב החוגים הללו. כתומכים המעטים ברעיונו מקרב חוגי הציונים האלה מזכיר ז’אבוטינסקי את י’וסף קוון, ד“ר אידר (שעמד אחר־כך משך זמן בראש ועד הצירים) והסופר א. ביילין. ד”ר וייצמן חיכה לשעת־כושר בה יוכל לעזור לו, בלי לעורר מחאה מצד חבריו המתנגדים ולאחר אימוץ קשריו המדיניים עם הקאבינט הבריטי. הבטחה זו מילא ד"ר וייצמן בסתיו 1916 כעדות ז’אבוטינסקי בספרו.

ואם הגענו לדבר בזה על מלחמת ז’אבוטינסקי לרעיונו, יש להסביר גם את מקור אמונתו והכרתו העקשנית. ז’אבוטינסקי המשיך לפעול בשנות המלחמה הללו בארצות אירופה כשליח עתונו הרוסי וכאחד המנהיגים הצעירים ורבי־העתידות של יהדות רוסיה. באותו פרק זמן (קיץ 1915) הזדמן לו לז’אבוטינסקי לחזור לרוסיה ולעמוד במו עיניו על תופעת ההתפוררות הפנימית המלווה את המדינה הצארית הגדולה לקראת הפיכתה – הפיכת המשטר הצארי. המראוֹת שראה ז’אבוטינסקי ברוסיה עם כל מפלה נוספת בחזית מיד הגרמנים – היו עשויות אך לחזק את אכזבתו מכוחה של מדינה זו ואת הכרתו, שמרכז־הכובד של הציונות מוכרח להעתק משם בעוד מועד.

המקום האחד שבא בחשבון – אנגליה. יהדות רוסיה ומנהיגיה לא גילוּ אהדה לרעיונו ולא עוד אלא ההתנגדות לו לבשה כאן צורות חריפות וקיצוניות. נתברר לו, כי אין לו אלא לחזור ללונדון, מחולק עם ראשי הציונים ומיואש ממעמדה של יהדות רוסיה, – אך איתן בהכרה יותר מבכל שעה קודמת, כי יצירת הגדודים הלוחמים למען ארץ־ישראל והופעת העם כגוף לוחם – היא משאלת חיים לציונות בשעה זו, שאין לוותר עליה.

מעתה גדלה עקשנותו לרעיונו והוא מטיף אותו בוייטשאפל, באיסט־אנד של לונדון. שם התרכזו הרבה יהודים “זרים” וישבו בחיבוק־ידים בשעה שהעולם היה שרוי במלחמה ואנגליה החלה לגייס גיוס־חובה. עובדה זו של נוער יהודי הולך־בטל ושאנן בלב הבירה הבריטית כבר החלה מעוררת חששות בקרב חוגי היהדות האנגלית עצמה ובעיני הגויים היתה נימוק מספיק להאשמות אנטישמיות בדוקות. ז’אבוטינסקי שהתישב בלונדון, הבין מיד לחומר המצב. הוא ניחש מראש מה התנגדות יעורר בפעולתו בקרב נוער יהודי זה, אשר עיניו רק לשאננותו, אך בו בזמן היטיב לשפוט כי ממנו ישאב את החומר הנחוץ לו לגדודים למרות ההתנגדות. הוא החל בעזרת תומכים מעטים בפעולה של “מיטינגים”, בהם הסערה היתה מרובה מהתועלת ואחד מידידיו היטיב לומר לו:

“האם אדוני חושב להמשיך זמן רב לזרוע אפונים אל קיר? אין הוא מכיר ויודע את האנשים שלנו. הנה אומרים להם: כזאת עליכם לעשות “כיהודים” וזאת “כאנגלים” וזאת “כאנשים”… אך פטפוטים הם. לא יהודים הם, לא אנגלים ולא אנשים – אלא מי הם? – חייטים – –”

מאז נאחז ז’אבוטינסקי במונח זה של “חייטים” ואף־על־פי כן החייטים לא הכזיבו לבסוף.

 

בפלוגת האלכסנדרונים    🔗

ז’אבוטינסקי מזכיר לטובה בין עוזריו את מאיר גרוסמן וצעיר פעיל בשם הארי פירסט. אחד בעטו ואחד בתעמולה בעל־פה, אשר ניהל בוייטשאפל בה קבע את מושבו. ז’אבוטינסקי עצמו מתחיל להתפרסם בלונדון והוא מתקבל לראיון אצל מיניסטר התעמולה, אף בפרלאמנט הבריטי נשאלות שאלות על העתונאי הרוסי המטיף בוייטשאפל ליצירת קונטינגנט יהודי צבאי. ז’אבוטינסקי מבין כי את החומר היהודי הלונדוני מן הנמנע לעורר להתגייס אל גדודי האנגלים, אך יש תקווה לעורר אותם להתגייס למען ענין לאומי שלהם. ענין זה יכולה להיות רק ארץ־ישראל וככל שהדבר קשה, עתיד הרעיון לחדור ללבם אם יובטח ע"י ממשלת אנגליה, שארץ־ישראל לאחר כיבושה תהיה “לבית יהודי”.

ללונדון מגיע קולונל פטרסון שנפצע בגאליפולי ובא להבראה לאנגליה. הוא מתקשר מיד אל ז’אבוטינסקי ומוסר לו על כשלון חזית גאליפולי כולה. בהשפעתו מסתדר ראיון עם קפיטן אמרי, שעתיד היה להכנס למיניסטריון של לויד ג’ורג'. מתהדקים קשרים, התעמולה גוברת ובמיניסטריון הבריטי כבר מצוי תיק מיוחד בשם “הגדוד היהודי” אף בתוספת: “חשוב”.

והמסיבות עוזרות: החשש שעוררו היהודים הזרים מתאמת ונשמעות כבר תגובות אנטישמיות כלפיהם. נכבדי היהודים האנגלים רואים לאותות האלה ובא־כוחם במיניסטריון הבריטי הרברט סמואל הזהיר מגדיש בפעם זו את הסאה בכרוז, בו הוא פונה אליהם וקורא להם להתגייס פן יגורשו (!) מהארץ. אמנם לכרוזים האלה לא היו תוצאות והאיום עורר תרעומת אף בלבות הבריטים, אך דבר אחד היה ברור לכל כי איסט־אנד זו של לונדון מוכרחה לתת מאנשיה לצבא בשעה שלגבי האנגלים עצמם הונהג שירות חובה.

גם טרומפלדור הגיע ללונדון אחרי שנסיונותיו לחדש את גדוד גאליפולי לאחר פיזורו לא נשאו פרי במצרים. חוג הפעילים סביב ז’אבוטינסקי גדל. בחורים לעשרות כבר פונים אליו בשאלה – האם יוקם גדוד למען ארץ־ישראל? – והוא מחליט כי הגיע הזמן להעמיד את הממשלה הבריטית בפני עובדה קיימת של רשימת אלף מתנדבים, אשר יחתמו על הכרזה כגון זו:

“אני החתום מטה מכריז בזה: במקרה שיווצר גדוד יהודי אך ורק לשתי המטרות – א. שמירתה של אנגליה, ב. פעולות צבאיות בחזית הארצישראלית, – הריני מתחייב להכנס כמתנדב לגדוד כזה”.

להרברט סמואל, מיניסטר הפנים, אמר ז’אבוטינסקי בראיון שנקרא לבוא אליו: “תכריז נא הממשלה כי באם נאסוף 1000 חתימות תסכים ליצור גדוד עברי והריני מקבל עלי אחריות להצלחה”. – אמנם אמונו היה מוגזם כי נאספו רק 300 חתימות ואיסט־אנד היתה כמרקחה. היו שחשדו כי מאחורי הפעולה הזאת נכונו גם אמצעי כפייה של הממשלה וכן אמרו כי הכוונה האמיתית היא למשוך מגוייסים יהודים לחזית ורדן בצרפת ולא לארץ־ישראל. ז’אבוטינסקי לא יכול להתברך בהצלחה על דרך פעולתו למען הגדודים.

באה לעזרתו פלוגה קטנה של חיילים – שוב מאותו מקור בו הוחלה ההתנדבות הצבאית העברית במלחמת העולם הראשונה: פלוגת 120 איש מאנשי “גדוד גאליפולי”, אשר חזרו ונרשמו באלכסנדריה לגיוס עם הפיזור ומשם נשלחו ללונדון בראשות הסז’ט ניסל רוזנברג שנזכר כבר בספרנו. הללו הגיעו לאחר הרפתקאות שונות בים ללונדון ועיקר דאגתם שלא יפזרו אותם בין גדודים בריטיים שונים אלא יישארו מרוכזים ביחידה אחת. בא איפוא הגרעין אשר ממנו אפשר היה להתחיל לבנות. היתה עובדה קיימת. בעזרת פטרסון ואמרי הושג, שהאלכסנדרונים יישלחו יחדיו לבאטליון העשרים הלונדוני שחנה בסביבות וינצ’סטר. לאחר בירור של הבלתי־מוכשרים מטעמי בריאות אורגנה מהם ליד אותו גדוד פלוגה לחוד. זה היה הגרעין ובמועד הנכון בא, כי הלך הרוחות נשתנה בינתיים במיניסטריון הבריטי. שאלת הגדוד היהודי נידונה במחלקות שונות של המיניסטריון וטובי העתונים האנגליים “טיימס” ו“מאנצ’סטר גארדיאן” הקדישו מאמרים לשאלה זו.

פלוגת האלכסנדרונים בהגיעה לאנגליה

היה ברור כי הערובה להצלחה המתקרבת משמשת אותה פלוגה של החיילים הגאליפולים הוותיקים והיתה חובה לשמור עליה ועל רוחה מכל משמר. לתכלית זוֹ החליט ז’אבוטינסקי להתנדב לפלוגה וטרומפלדור הגיש בקשה גם הוא להתקבל לצבא הבריטי כקצין. עוד לפני לבשו את מדי החייל, הספיקו ז’אבוטינסקי וטרומפלדור, בעצת אמרי, לחבר תזכיר לנשיא המיניסטרים בינואר 1917 בענין הגדוד היהודי, וז’אבוטינסקי לבש מיד אחרי־כן מדי חייל פשוט.

אם באנגליה גופה רבו בעלי־ההשפעה, שענין הגדוד החל מתקבל על דעתם – וביניהם העתונאי הנודע הנרי ויקהאם סטיד עורכו הראשי של ה“טיימס”, – הרי גם בקרב המפקדה הבריטית במצרים גדלה הנטייה לרעיון הזה. בהשפעת לויד ג’ורג' גברה והלכה הפעילות בחזית מצרים–א"י והחלה התקדמות הכיבוש. גברה הנטייה להחשיב את הגורם הציוני לגבי השגת הנצחון ועוד באפריל 1917, בעמוד המפקד האנגלי הראשי בחזית ארץ־ישראל, גניראל סיר ארצ’יבאלד מוררי ליד עזה, השמיע הגניראל הכרזה בלשון זו:

“מה נעשה לפלשתינה המשוחררת? בלי ספק נקים את פלשתינה לתחיה כמדינה יהודית ונתן ליהודים את האפשרות להגשים את שאיפתם הציונית בארצם שלהם. ודאי שלא כל היהודים יחזרו לפלשתינה אך מרובים יהיו השבים. המדינה העברית המחודשת, תחת חסות אנגלית או צרפתית, תהיה מרכז רוחני ותרבותי ליהודי כל העולם”.

הכרזה זו נשמעה ליהודי חוץ־לארץ, כמוגזמת מבחינה זו, שהיא נתפרסמה בשעה שהאנגלים הוכו וסבלו אבידות קשות בחזית עזה; עם זאת היה בה בלא ספק מאותה רוח חדשה שהחלה מנשבת במיניסטריון הבריטי ובמפקדה של בנות־הברית. גם צרפת נתנה הוראות מיוחדות לבא־כוחה בחזית ארץ־ישראל לגבי היחס אל המושבות העבריות הקיימות ולגבי עידוד התקווה הציונית כדי לרכוש את אהדת היהדות לא רק בארצות־הברית אלא “בארצות האויב” גם הן.

אנו המצטמצמים בזה בכתיבת תולדות הגדודים והצבא העברי בלבד, העירונו על המיסמכים הנ“ל והדומים להם כעל סימפטומים לרוחות החדשות שהחלו מנשבות במפקדות הראשיות לטובתנו וממילא לטובת הגדודיות. ז’אבוטינסקי שירת בינתיים כחייל פשוט “באותה פלוגה חמישית” מגוונת של מתנדבי אלכסנדריה שמספרם הצטמק עד ל־60 איש אך כולם בני־חיל, והם נתגבשו ב”פלאטון" מיוחד – פלאטון 16.

במדים הוא ממשיך את חליפת המכתבים עם אנשי מיניסטריון הבריטי עד שנתבקש לראיון עם מיניסטר הצבא לורד דרבּי. במדי החייל הגיע ממחנהו ללונדון וטרומפלדור נלווה אליו – הדבר היה לפלא: היבוא חייל פשוט לראיון בסוד מיניסטר?!.. המיניסטר ביקש מהם פרטים על תכנית היחידה הצבאית היהודית והתענין לדעת אם אמנם תמשוך לדעתם מתנדבים רבים? – הדבר היה לפני חג הפסח של 1917 ובאותו ראיון נמסר להם רשמית שהגדוד היהודי עומד להווסד. מובן מאליו כי שאלת הגדוד בעל־כרחה היתה כרוכה בענין הציונות כולו ואמנם טרומפלדור ענה למיניסטר על שאלתו:

“אם הגדוד יהיה יהודי – מספר המתנדבים יהיה גדול. אם יהיה לשם ארץ־ישראל המספר יגדל עוד יותר. ואם תופיע גם הכרזה ממשלתית לטובת הציונות – על אחת כמה וכמה…”

ז’אבוטינסקי הועלה לדרגת סארז’נט והוזמן אל מנהל סניף הגיוס הצבאי, גניראל גדס, להתיעצות בדבר שם הגדוד. ביניהם הוסכם כי שם הגדוד יהיה בפירוש – הרגימנט היהודי The Jewish Regiment; סימנו – “מנורה” בעלת שבעה קנים עם כתובת עברית “קדימה”. – על השאלה במי היו בוחרים כמפקד, השיב ז’אבוטינסקי, שאם גם היה רצוי כי המפקד יהודי יהיה, הרי קולונל פטרסון זכותו עמו ותקוותו חזקה, שיזכה להיות גם “גניראל שלנו”. טרומפלדור באותו זמן לא נוכח עוד בלונדון. בקשתו להתקבל כקצין לצבא הבריטי נדחתה והוא מיהר לרוסיה לרגל התכניות שהיו עמו בדבר החלוץ כצבא של נוער, אשר חשב לאפשרי להגשימן במשטר החדש שהשתרר ברוסיה אחרי מהפכתה הראשונה – משטרו של קרנסקי.

ז’אבוטינסקי קצר כעת יחיד את פרי הנצחון שהרבה לעמול למענו ועם בוא הנצחון רבו גם הידידים של המפעל, כוותיקים כחדשים. גניראל סמאטס אמר לו בפגישה, כי אמנם אחד הרעיונות היפים שנתקל בהם בחייו הוא רעיון מלחמת היהודים למען ארץ־ישראל. קפטן אמרי שקד על החשת ביצוע הדבר. קולונל פאונול מפקד המחנה נצטווה מאת מיניסטריון הצבא להפוך את פלוגת האלכסנדרונים לפלוגה של מדריכים (אינסטרוקטורים) באימון של קצינים מיוחדים. האימון האינטנסיבי הזה נמשך בימות הקיץ ומדריכם הראשי מי’ור דיק כרמל (יהודי אנגלי מהחסידים הראשונים של רעיון הגדוד בהווסדו) עשה במיטב יכלתו כדי להקנות להם את ראשי הפרקים של תורת המלחמה והצבא.

וייטשאפּל חיכתה להרשמה לגדוד, כיוון שהרוחות הוכשרו בינתיים. ובאוגוסט 1917 הופיעו בזו אחר זו שתי הכרזות רשמיות: האחת על גיוס נתיני רוסיה שבאנגליה והשניה – בדבר יסוד הגדוד היהודי. לרשות הגיוס הזה נמסרו שלושה חדרים בלשכת הגיוס הכללית וז’אבוטינסקי עבר אליהם עם שלושה “גליפולאים” מהמחלקה השש־עשרה. הקולונל פטרסון קיבל פקודה למסור את פיקודו על הבטאליון הדובלינאי לידי מפקד חדש ולבוא ללונדון כדי לעמוד בראש הקונטינגנט היהודי.

 

הגדוד ה־38 “קלעים מלכותיים”    🔗

בצדק נקדיש בזה כמה מלים לחייל־הסמל ניסן רוזנברג, אשר שמו הוזכר כבר בפרקים קודמים ואשר בהפצעו בחזית גאליפולי הומלץ ע"י המפקדה לאות־הצטיינות D.C.M. מפי החייל הוותיק הזה נודעו לנו כמה פרטים לתולדות הפלאטון הזה – זו אבן־הפינה לגדודנו במלחמת העולם הראשונה ולהשתלשלותו של הגיוס הלונדוני מפי הגייס עצמו. ניסן רוזנברג היה בין הקבוצה שקיבלה חופש בחדשי השירות האחרונים של גדוד גאליפולי, ומשיצא זמן חופשתם באלכסנדריה שוב לא הוחזרו. מסתבר כי לאותו זמן כבר היה מנוי וגמור עם המפקדה שצבא הפלישה לא יחרוף חורף שני בגאליפולי ואמנם כעבור זמן קצר הגיעה שארית הגדוד הגאליפולי למצרים. בשוב הגדוד הוּחל מיד בפירוקו ולאחר שטרומפלדור הפליג ללונדון עמדה בפני ותיקי גאליפולי המשוחררים השאלה – לאן? לדעת רוזנברג גרם לפירוק הנימוק הנוסף, שהיתה הבטחה מאת המפקדה בעל־פה (ולא בכתב), כי המתנדבים לא יישלחו לחזית אחרת חוץ לחזית התורכית. הווה אומר, כי לחזית צרפת לא יכלו להשלח ולא היתה ברירה אלא לשחררם.

ברם, כזכור עוד בהיותם בדרדאנלים, התקיימה חליפת מכתבים עם ז’אבוטינסקי בדבר התקוות לגדוד־קרב עברי. רוזנברג וחברים־לדעה נזכרו בחליפת המכתבים הזאת וידעו כי בלונדון נמשכים כעת מאמצים לייסוד הגדוד, בעוד שכאן באלכסנדריה דרש הקונסול הרוסי מנתיניו לנסוע לרוסיה. הם בחרו איפוא להתגייס לצבא הבריטי כפשוטו, ומעתה בלי תנאי. התגייסו כ־200 איש ונשלחו באניה לאנגליה לשם אימונים. דרכם היתה מלאה הרפתקאות כיוון שאניתם, אשר הובילה כ־800 אנשי־צבא ואחיות רחמניות נחבלה ע"י צוללות האויב בסמוך לחוף כרתים. בנטות האניה לצד הספיק רוזנברג להציל את יומן גאליפולי אשר כתב ושאר מזכרות שאסף מאותה תקופה, בכללן הכדורים שמהם נפגע בהפצעו ונשאר בחיים.

ההתפוצצות אירעה בזמן שישבו ליד שולחנות התה אחה“צ ובעלותם חגורים חגורות ההצלה על הסיפון ראו את האניה כשהיא נוטה על הצד וממהרת בכל הקיטור להתקרב לחוף הנראה לעין. ברדתם אל הסירות נתקלה האניה בשרטון. הניצולים ירדו לחוף שמם ושוכנו ביחד בחווה בודדת שעמדה כאן. לאחר ליל בהלה שעבר עליהם מחמת התפוצצות שניה שאירעה בסמוך להם בים, החלו לצפות לאניה שתבוא לקחתם משם ומנת־יומם ביסקויטים וקופסת בשר־שימורים ל־12 איש. כעבור ארבעה־עשר יום הגיעה אניה שהובילה אותם משם למאלטה, ומימי ים־התיכון סביב פולטים אליהם מפעם בפעם ניצולים מבין חיילים שאניותיהם טובעו ע”י צוללות האויב. בעד למחסום המוקשים הזרועים לפני נמל מרסייל חדרו בשלום לנמל ומכאן ללא תקלה נסעו לסותאמפטון.

הפלאטון ה־16 עם החייל ז'אבוטינסקי (בתווך)

באנגליה לא הכירו בגיוס שנעשה במצרים והחלו ברישום מחדש. המגוייס קיבל את 2 השיל' וחצי (קראון) הניתן למתנדב ולפי תוצאות הבדיקה הרפואית הוגדר באחת המחלקות:A – יפה לשירות,– לטראנספורט, C – לעבודה. למחלקה A נועד הפלאטון ה־16 של הגדוד הלונדוני ה־20 ואליו נכנסו 60 “האלכסנדרונים” שעברו את הבדיקה. שאר האנשים פוזרו ביחידות שונות.

60 הנתינים הרוסיים שנקלעו לגדוד האנגלי לא ידעו אנגלית והיתה מבוכה מה ייעשה בהם. ניסן התקשר עם ז’אבוטינסקי וטרומפלדור והודיע להם על המצב אף ביקש שיבקרום במקום חנייתם בוינצ’סטר. שיחק להם המזל ובגדוד הלונדוני נמצא סארז’נט־מי’ור יהודי שדיבר קצת אידית והוא הועמד להדריכם. בין השישים חלק גדול מוותיקי גאליפולי ומהם גם בעלי דרגות מאשר רכשו להם בשירות. המפקדה לא ידעה אם להכיר בדרגות הללו, כיוון שהן ניתנו לחיילים שעבדו בטראנספורט ולא בשירות רגיל. לבסוף הוחלט להשאיר להם את הדרגות אך בלי תשלום עד שיתברר הדבר. קבוצה קטנה מ“הרוסים” האלה נדרשה לשרת זמן־מה עם מחנה השבויים הרוסים, שברח מגרמניה לאנגליה ותוך האימונים והשירות הארעי נתקבלה בינתיים ההחלטה על ייסוד הגדוד. עם ההחלטה האחרונה סודרה לשכת גיוס מיוחדת במשרדי מיניסטריון המלחמה (וייט הול) עם פטרסון וז’אבוטינסקי שהתגייס עוד לפני כן כטוראי אל הפלאטון ה־16 וקיבל אימונים גם הוא. ראה המפקד כי ז’אבוטינסקי נקרא מפעם בפעם אל מיניסטריון המלחמה והחליט שלא נאה לז’אבוטינסקי שיישאר טוראי פשוט אלא העלהו לדרגה של סארג’נט אף הוא ללא תשלום.

פטרסון וז’אבוטינסקי לקחו עמהם אל לשכת הגיוס חיילים אחדים מהפלאטון הנ"ל וניסן רוזנברג הממונה עליהם. הם פתחו מכאן בתעמולת הגיוס עד שנתפנה למענם משרד בבית מיוחד ובו גם מחסן מדים להלביש בהם את המתנדבים. הסדר היה שהמתגייסים היו פונים תחילה אל משרד הגיוס הכללי ומשם הופנו אל משרד הגיוס המיוחד לגדוד העברי. נמצא רשום עם ניסן רוזנברג כי המגוייס הראשון בלונדון לגדוד בא ב־14.9.1917 – ורוזנברג בהתרשמותו מהמאורע הזה מקדיש למגוייס מכתב “המתאר את האדם הרגיל הממתין מעט בלשכה כדי ליהפך כעבור רבע השעה לאותה ברייה המכונה חייל”. ולא זו בלבד אלא רוזנברג נוסע לעתים עם קבוצת המגוייסים אל המחנה שנקבע להם בפלימות ואשר שמה הועבר כבר הפלאטון ה־16 כגרעין של מדריכים ומאמנים לטירונים. זו היתה איפוא יצירת הגדוד ה־38 “רויאל פיזיליירס”, אשר רובו יהודים נתינים זרים מוייטשאפל ומיעוטו חיילים יהודים שהועברו אליו מגדודים קיימים. הקצינים הועברו מגדודים אחרים ורובם הגדול יהודים. עמהם גם הקצין ניל כמשנה בפיקוד למפקד פטרסון – הוא ניל שעלה אחר־כך בדרגות ונשאר עם האחרונים בגדודים העבריים.

היינו מסיימים בזה את דברי הוותיק הגאליפולאי ניסן רוזנברג לתולדות הגדוד אלמלא רשימה של העתונאי הנודע בימים ההם מ. לאנדה, אשר מצא לנכון להעלות על דפי העתונות האנגלית את דמותו של הטיפוס הגאליפולאי – את דמותו של “ניסל”. ו“ניסל” אז בן 23 שנה, אשר בא לארץ־ישראל כיליד אודיסה ומהארץ גורש עם הגולים למצרים. דרך גאליפולי בא עם חבריו נושאי המגן־דוד הציוני – תרתי משמע – והם מעוררים את הדמיון בכל רחבי היהדות באגדת גבורה שהיתה למציאות. מר לאנדה מעיד עליו אנזאקים מפצועי גאליפולי המזכירים בשיחותיהם בכבוד ובתודה את היהודים הרוסים “שקשקשו” בלשונות זרות וקיבלו פקודות בעברית הקדומה. מר לאנדה מתאר בחיבה רבה גם את החיוך של המתנדב הצעיר־הוותיק – בין חיוך על העובדה שההמלצה לאות־ההצטיינות אבדה בדרך ובין חיוך על העובדה שבהתגייסו מחדש בלונדון רצו להסיר מעליו את הסרטים שזכה בהם, בטענה שגדוד נהגי הפרדים הציוני לא היה מעולם יחידה בריטית. “ניסל בעל החיוך של גם־זו־לטובה”! מר לאנדה מצהיר ומסיים כי יש אלפי “ניסל” מטיפוסו ולמענם הוקם הגדוד. אנו נוסיף כי את הסמל רוזנברג נשוב לראות באחד הפרקים הבאים כגייס מנוסה הפועל מטעם הגדוד עם ראשוני המתנדבים בירושלים לגדוד הארצישראלי ומעיד, כי כהתלהבות ההתנדבות בעיר־הקודש לא ראה בכל פעולת התנדבותו.

אמנם הרוחות עוד לא שקטו והפולמוס בוייטשאפל בדבר הגיוס לגדוד נמשך, אך בהשפעת החיילים הגייסים מקרב הגליפולאים עברו אסיפות התעמולה “בסדר”.

ואם המתנגדים לא נאלמו ומראשי היהדות הבריטית המשיכו בהתנגדותם, הרי יהודים אנגליים רבים, ששרתו בצבא בדרגות שונות, התחילו להתענין ביצירה החדשה ומהם ביקשו העברה אל הגדוד היהודי. קפטן ראדקליף סלאמן, אשר פרסם אחר־כך יומן משירותו בגדוד כרופא צבאי, ביקש להספח לגדוד. ניל פרימרוז, קפטן, בנו של לורד רוזבּרי, (מצאצאי משפחת רוטשילד) שנפל אחר־כך בחזית ארץ־ישראל, כתב לפטרסון כי הוא נכון להספח לגדוד ומחמת אי־הבנה מצערת לא יצא סיפוחו אל הפועל. ואשר למתנגדים – הללו אירגנו משלחת אל לורד דרבּי ודרשו ברגע האחרון להפיץ את המגוייסים היהודים בין הבטאליונים הבריטיים, לבל ייקרא עליהם במפורש שם גדוד יהודי. המיניסטר נמצא אז במבוכה ורק בהתערבות וייצמן, אֶמרי ולורד מילנר וכן בהשפעת מאמרו של ויקהאם סטיד ב“טיימס” הכל־יכול, נמנעה הרעה האחרונה, פרט לשינוי זה: הגדוד לא נקרא בשם גדוד יהודי לאלתר אלא הוחלט לכנותו גדוד 38 של הרגימנט “קלעים מלכותיים – Royal Fusiliers” בתנאי שהתואר היהודי יינתן לו לאחר שיצטיין בשירותו.

זו היתה פעולתם האחרונה של המתנגדים, כי גם לנכבדים הללו לא היה טעם להוסיף להתנגד, אחרי שהממשלה קבעה את עובדת הגדוד היהודי כמעשה שאין לחזור ממנו. הוקם ועד של ידידי חיילי הגדוד החדש ובראשו לורד רוטשילד. המתנדבים והמגוייסים החלו נרשמים, ומחנה האימון שנקבע בפלימות קלט מהם קבוצות של עשרים־שלושים איש מכל קצווי אנגליה. אנשים שונים וממקצועות שונים, ביניהם גם הפסל הנודע יעקב אפשטיין, אך רובם כדברי ז’אבוטינסקי “חייטים”. פטרסון התמסר בכל מאודו לאימונים בעזרת קבוצת המדריכים מהאלכסנדרונים הוותיקים ובידי ז’אבוטינסקי עלה לעשות נפש נוספת לגדוד היהודי: את מי’ור אליעזר מארגולין, שהובא אז פצוע לבית־חולים בלונדון מחפירות פלאנדריה.

“בוא אלינו, לאזאר מארקוביץ…” – דיבר ז’אבוטינסקי על לבו.

“פוחד אני, פוחד. מהיהודים, עמהם אהיה צריך לדבר הרבה…” – השיב לו מארגולין השתקן שנמנה אז על הצבא האוסטראלי.

ואף־על־פי־כן נספח אחר־כך לגדוד היהודי גם הוא.

ז’אבוטינסקי עצמו נראה בעיניו בשעת נצחון זה כמיותר:

“בשעה מאוחרת בלילה עמדתי יחידי בתוך החצר הגדולה, מוארה באור הירח והשלג, והבטתי על סביבי בהרגשה משונה. מכל עבר ופינה צריפים נמוכים. בכל צריף כמאה בחורים – הן זה הגדוד היהודי עליו חלמנו ואפשר עלה לנו במחיר כה עצום! –– והנה כמו זר אני במקום זה ואין לי עוד שום חלק בפעולותיו ולא בהדרכתו – –”

אף־על־פי־כן זכה זאב ז’אבוטינסקי להעלאה שניה ולפני צאת הגדוד לדרכו לארץ־ישראל הועלה מדרגת סארג’נט ללייטנאנט – עובדה לא מצוייה לגבי נתין זר בצבא הבריטי.

פטרסון, שהיה כבר מנוסה ביסוד היהודי המיוחד של חיילינו, החליט מראש כי לגדוד יהודי צריך להיות אופי יהודי מתחילתו, דהיינו: שבת – כיום מנוחה; מטבח כשר על אף הקשיים של ימי מלחמה וכיוצא בו. יימצא נא החייל היהודי באוירתו שלו ואז תקל עליו ההסתגלות לשירותו הצבאי. כן תחשב לפטרסון לזכות הכוונה הברורה לעורר בחייל את רגש הכבוד של הגדוד באשר הוא עברי. דבר זה היה הכרחי כדי לקבוע מיד יחס כבוד מצד השלטונות הנוגעים בדבר אל היציר החדש, שטיבו היה מופלא בעיניהם. ואמנם הצליח פטרסון וחבר העוזרים על ידו. הגדוד התאמן, הזדקף במיסקרים. הגדוד התלכד במראהו, הורגל במשמעת, גילה חריצות יוצאת מן הכלל באימונים. וכשם שרבו תחילה הפקפוקים ביחס לגדוד יהודי, כן גבר כעת היחס החיובי מכל צד.

פטרסון מספר באופטימיות המצוייה עמו, כי הצליח למצוא חבר מפקדים וקצינים וּמציין לשבח את רופא הגדוד הקצין ראדקליף סאלאמאן. כיון שעומדים אנו בקציני הגדוד הראשונים נציין בזה את י.ח. רות (אחר־כך פרופיסור למדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים), שהיה הקצין היהודי הראשון שהועבר מגדוד בריטי לגדוד העברי בראשית הווסדו ונמצא במגע אמיץ עם יוצרו זאב ז’אבוטינסקי.

הקצין רות שמר בארכיונו על רשימה של מונחים עבריים לאימונים (“שיטה של ז’אבוטינסקי”) ואשר יש לראות בהם מאמץ נמשך מהגדוד הגאליפולי לשוות אופי עברי ליחידה הצבאית, אף שהיא נמצאת בצל דגל זר. מהמונחים נציין בלי פירושים:

שמות יחידות: גדוד, פלוגה, צרור, כתה, טור אלף, טור בית.

מונחי אימון: (הן – צווי סופי) הצרור הן, ימינה הן, שמאלה הן, ארבעות הן, בצמדים הן; הרובים הן, על השכם הן, לכבוד הן, ארצה הן – – וכו'.

היסוד החיילי של הגדוד היה, לדעת פטרסון, ראוי לתפקידו. הוא הופתע “לראות חיט קטן, שלא הניף מימיו נשק מסוכן, נעשה בזמן קצר מומחה בשימוש ברובה ובפגיון ועשוי לדקור את “מפלצת הקייזר” לפי כל החוקים”… כן מודיע פטרסון בשמחה כי הצליח בהשתדלותו להשיג מאת מיניסטריון הצבא תעודת אישור בדבר הבטחת מאכלים כשרים לגדוד עד כמה “שירשו התנאים הצבאיים” וכן ייקבע יום השבת כיום המנוחה. בכל ההישגים האלה ובאימונים שנמשכו בהתמדה היה כדי לעצב אופי בולט ומסויים לגדוד זה, שעמד כעת במרכז התענינותו של העולם היהודי ואפשר כי העולם הנוצרי התענין לא פחות בתופעה מאורגנת זו של חייל עברי תחת דגלו.

פרופ' רות מוסיף כי במחנה נערכה ע“י החיילים הראשונים שבאו מאמריקה הצגת קומדיה יהודית־מוסיקאית “היתומה”, שחוברה ע”י החייל פוסק והמוסיקה מאת קורפ. ברלינר בלאו. ההצגה נערכה ב־14 במרץ 1918 בשם הגדודים היהודים “קלעי המלך” 39 ו־42 ומשתתפיו חיילים, סמלים וקצינים. לתכנית צורף שיר אנגלי מפרי עטה של נינה סאלאמן. כאן המקום לציין כי נ. סאלמן, אשתו של ראדקליף שנזכר לעיל, היתה משוררת מחוננת שהושפעה מהלך־הרוח הגדודי־הציוני אף חיברה שירים ל“ז’ודיאנס” כשיר המוּבא בזה בחלק לזכרה:

Zion, our Mother, calling to thy sons, We are coming, we are coming to thine aid.

Spread among the nations, we thy loving sons, We are ready, we are coming, unafrarid.

 

הכרזת באלפור וכיבוש ירושלים    🔗

יש לזכור כי אימוני הגדוד חלו בחדשים בהם נעשתה הפעולה האינטנסיבית בחוגים המדיניים של אנגליה למען השגת ההצהרה הבאלפורית. בעצם תקופת גיבושו הצבאי של הגדוד, בחודש נובמבר 1917, נתפרסמה ההצהרה שהטילה סער בעולם הציוני והיהודי בכל רחבי תבל והראתה תכלית יציבה, אשר למענה כדאי והכרחי לעזור לנצחון עמי הברית (ההסכמה). הנעימה האידיאליסטית שבאגרת הידועה, אף שאפשר היה ליחס לה כוונות מדיניות שונות, היה בה כדי לחמם את הלב היהודי ספוג העלבונות מכל הדורות ואשר המהפכה הרוסית הוסיפה מבוכה על מבוכתו.

כיוון שאין אנו כותבים בזה אלא על התפתחות הגדודיות ולא על הציונות בכללותה, מחובתנו אך להצביע כי ההצהרה שפורסמה הפנתה מיד את הלבבות אל הגדודים כי בהם ראו את הצד הממשי ואת הביטוי המעשי לשינוי הערכים העומד לחול בחיי העם בעקב ההכרזה של זכותו המוכרת על ארץ אבותיו. אותה מלחמה שניהלו רוטנברג וז’אבוטינסקי בעבר לרוב על אוזן־לא־שומעת, כפי שסופר בפרקים קודמים, הורמה על נס וחסידיה רבו מיום ליום הן מעבר מזה לאוקינוס והן מעבר משם.

בו בזמן חל מאורע שני מכריע אשר השפיע בלא ספק השפעה ישרה על המחשבה הגדודית – והוא: התקדמות הצבא הבריטי בארץ־ישראל..

ראינו כי בדצמבר 1916 גברה פעילות האנגלים במדבר סיני ו“שדרת המדבר” בפיקודו של ליט.־גניראל סיר פיליפ צ’טווד החלה להתקדם לעבר איל־עאריש, בה חנה חיל־מצב תורכי ניכר. ב־21 בדצמבר נכבשה איל־עאריש שהאויב עזב אותה אחרי שנוכח בהתקדמות האנגלים ודיביזית הפרשים האוסטראלית־הניו־זילאנדית נכנסה לתוכה. כיבוש זה חוזק ע"י רדיפה אחרי התורכים עד מדהבה – שבה נלקח בשבי רוב חיל־המצב התורכי על כלי מלחמתו. ההתקדמות נמשכה במהירות לצד רפיח וב־31 בדצמבר חבל סיני טוהר למעשה מהאויב.

עם פרוס חג המולד של שנת 1917 עמדה המערכה בסימן מטרות־עוז, ששיבשו את הדרכים ושיתקו את הפעולה בחזית. האנגלים הפסיקו כאן את פעולתם תוך צפייה להתקדמות בבנין הקו של המסילה וצינור המים אשר משכו עמהם דרך המדבר. בסוף מרץ הגיעו האנגלים עד שערי עזה – הפתח לארץ־ישראל הנושבת – אך ההתקפות החוזרות עליה נהדפו באבידות לתוקפים. ב־26 במרץ נערכה ההתקפה הראשונה ונהדפה; אחריה באה התקפה שניה ב־19 באפריל וגם היא נהדפה באבידות כבדות לאנגלים. עתה באה שעתו של גניראל אלנבי, אשר נשלח להחליף את המפקד גניראל מוררי ואשר נודע אחר־כך בתארו כאחד המנצחים הגדולים ביותר במלחמת העולם הראשונה.

צבא המשלוח המצרי בפיקודו של סר ארציבאלד מוררי הצליח להתקדם – לפי סיכומו של גניראל וייול בספרו על אלנבי – במחצית השניה של 1916 אף הצליח לבנות 120 מיל של מסילת המדבר וצינור מים באותו אורך. באביב 1917 עמד הצבא מול עזה וכאן נהדף פעמיים באבידות קשות ע"י הצבא התורכי. לויד ג’ורג' שהיה ראש המיניסטרים החליט להפיח רוח חדשה בחזית הקפואה והציע תחילה את הפיקוד לגניראל סמאטס. גניראל סמאטס דחה את ההצעה ואז הוצע אלנבי. אלנבי נקרא לבוא מחזית צרפת ובראיון עם ראש המיניסטרים נתבקש לכבוש את ירושלים “כמתנת חג־המולד לעם הבריטי”. הובטחה לו תגבורת ככל שידרוש וביוני 1917 הפליג למצרים.

אדמונד ה. ה. אלנבי נולד ב־1861 והשתתף במלחמות עם הבּורים באפריקה, ב־1914 נשלח לצרפת כמפקד דיביזיה של פרשים ולאחר שנה הועלה בדרגה. פיקודו המצויין בחזית צרפת זיכה אותו בשבחים רבים מפי המצביא העליון וב־1917 נשלח, כאמור, כמצביא עליון של “צבא־המשלוח המצרי”.

עם בואו למקום המטה הראשי במצרים, הצדיק מיד את תקוות לויד ג’ורג' ורוח חדשה פיעמה בצבא העומד בחזית ארץ־ישראל. כאן נפגש עם לאורנס ואימץ אותו בפעולתו למען מרד הערבים, בעוד שהוא עצמו עם חבר מפקדיו החל לשקוד על תכנית ההתקפה והעביר את מטהו ממצרים למקום החזית בדיר איל־בּלח. כאן גילה את רוב מרצו ועוז־רוחו אשר על שמם נתכנה בפי החיילים – “הפר”. התכנית החדשה של ההתקפה היתה לרכז בצנעה את הכוח העיקרי להתקפה על האגף השמאלי של האויב (צד באר־שבע), בעוד שמשלים אותו להאמין כי הכוונה אינה אלא לחזור על ההתקפה על אגפו הימני (עזה). התכסיס הצליח אעפ“י שמסיבות ההתקפה בבאר־שבע היו בלתי־נוחות משום חוסר־מים. התחבולות של השליית האויב עלו יפה ובכללן “תחבולת התרמיל”, דהיינו: קצין המטה יצא אל נקודות המצפה הקדמיות של התורכים והתראה כפצוע, אף הפיל בין שאר חפצים תרמיל טבול בדם ובו ניירות, מכתבים וכסף. כל זה נעשה בחריצות ובין הניירות הללו נמצאו תעודות שהיו צריכות ללמד את האויב בדבר ההתקפה המתכוננת, כביכול, על עזה וההכנות מול באר־שבע אינן אלא אחיזת עינים. אחר־כך נודע כי ל”תרמיל" הזה היתה השפעה מכרעת על חישובי המטה התורכי.

בדבר תאריך ההתקפה הרבו להתחבט, והיה צורך להקדים את הגשמים אשר ישבשו את הדרכים באזור הנגב, ומצד שני ההכנות עדיין לא הושלמו כל־הצורך. בדקו יועצי אלנבי ומצאו נבואה ערבית האומרת כי התורכים יגורשו מירושלים ע"י נביא אלהים אשר יביא את מי הנילוס לארץ. הללו מצאו רמז בשם “אללה א־נבי” – אלנבי ונמצא כי ההתקפה רצוייה גם לאללה. ובעוד התורכים ביזמת הגניראל הגרמני פון־פאלקנהיין תיכנו מצדם התקפה על הצבא הבריטי, הקדימו הבריטים ופתחו בהתקפתם השלישית על עזה או יותר נכון – בהתקפתם המתוכנת על קו עזה – באר־שבע. המהלומות ירדו לסירוגין על התורכים בשני הקצוות של החזית הזאת וב־30 באוקטובר יצא צבא של 40.000 איש לתקוף את באר־שבע. לראשונה נכבשו הביצורים הקדמיים בלי אבידות רבות ואחריהם בארות־המים שהיו חשובים מאוד לצבא, בלי שניזוקו. באר־שבע נפלה ולאחר הפסקה של יומיים ניתן האות להתקפה על עזה, בכוונה עיקרית למשוך את תגבורת האויב לצד הזה בעוד שכובשי באר־שבע ימשיכו להתקדם בדרך ההר באר־שבע – חברון. כאן הגיעה תגבורת תורכית ומחוסר מים עבר עוצם ההתקפה לצד עזה. ב־7 בנובמבר עזבו התורכים את מבצר עזה בעוד שהצבא הבריטי החל לרדוף אחריו בדרך מישור החוף.

הרדיפה אחר האויב לא נפסקה למרות קשיי ההובלה ומיעוט המים וכן למרות עוז־רוחם של התורכים הנסוגים. הם עיכבו פה ושם את הרודפים אחריהם אך האנגלים המשיכו להתקדם בימים 9–13 בנובמבר דרך הגבעות של גדרה ואפיק נחל רוּבין עד אבו־שושה (היא גזר). עם כיבוש יפו ב־16 בנובמבר חלה הפוגה בהתקדמות והצבא התורכי התבצר מעבר לירקון. בעשרת הימים של ההתקדמות נפלו בשבי 10.000 תורכים ו־100 תותחים, אך המחנה התורכי העיקרי נחלץ. הדרך לירושלים היתה פנוייה כמעט.

אם אלנבי עצר מעבר מזה ליד יפו, – מתאר וייוול בספרו “אלנבי” את קורות כיבוש ירושלים – הרי מצד שני החליט להמשיך להתקדם לצד הרי ירושלים. אעפ"י שהיו גלויים קשיי התחבורה וההספקה בחבל ההרים אשר דרכיו היו בכל רע. אף מיניסטריון המלחמה הזהיר את אלנבי על הקשיים הצפויים, אך הוא לא רצה להניח לתורכים להתאושש אחר המהלומה שקיבלו וב־18 בנובמבר הוחלה העלייה בהרי יהודה. אלנבי השאיר צבא קטן ביחס אל פני המחנה התורכי העומד מעבר לירקון, בעוד שאת רוב צבאו כיוון אל כיבוש ההר, כשהגמל והחמור הם אמצעי ההובלה העיקריים לרשותו, באין כבישים ודרכים סלולות. המטרה היתה להגיע אל דרך ירושלים–שכם מצפון לירושלים ולנתק את התורכים מהספקתם, באופן שייאלצו לעזוב את העיר, כי החליט אלנבי להמנע ממלחמה בקרבת ירושלים הקדושה.

הצבאות הסתערו קדימה ולמחרת עברו את קרית־אל־ענב (קרית ענבים היום), פנו צפונה אל נבּי־סמואל (היא מצפה) ונתקלו בהתנגדות באיל־ג’יבּ (היא גבעון). ההתקפה צפונית מכאן מצד בית־חורון נהדפה ע"י כוח תורכי גדול מהתוקפים. אלנבי פקד כאן לעצור והשתמש בהפסקה לשכלל את הקשר והתחבורה ולהביא את התגבורת הדרושה לו. התורכים ניסו עוד התקפה נגדית בפרצה שבין הצבאות בהר ובין אלו שבשפלה, אך היא נהדפה ובראשית דצמבר היה הצבא מוכן להתקפה שניה על ירושלים. גשמים וערפל היו מנת חלקם של התוקפים, אך למעשה ירושלים היתה כבר כבושה כי התורכים יצאו אותה.

כניעת ירושלים חלה בפעם זו בלי קרבות ולאור הבוקר יצא ראש העיר ודגל לבן בידו למסור את מפתחות העיר לידי האנגלים הראשונים שיפגוש בדרך. החיילים היו עוד טרודים בכינון התותחים אל מול המאסף התורכי וקציניהם סרבו לקבל עליהם את האחריות של המאורע ההיסטורי שבכניעת העיר הקדושה לשלוש הדתות. לבסוף קיבל את הכניעה גניראל שיי בשמו של המצביא העליון אלנבי והתורכים גורשו כבר אז מעל הר הזיתים.

ב־11 בדצמבר נכנס אלנבי רשמית לירושלים. בא ברגל בשער יפו כשהנציגים הצרפתי והאיטלקי משני צדדיו. בין קציני המטה שליוו אותו היה גם לאורנס. ע“י מגדל דוד הוקראה ההצהרה בשלוש הלשונות ונכבדי העיר הוצגו לפני הכובש, כיבוש ירושלים עורר הד בכל העולם ועל אלנבי הומטרו ברכות מכל צד. אלנבי לא אמר די, כי לשם ייצוב החזית החליט להתקדם התקדמות נוספת בשתי החזיתות: ב־20 בדצמבר חצה את הירקון והדף את התורכים צפונה; וב־27 נהדפה התקפה תורכים על ירושלים עד לרמאללה הרחוקה 10 מיל מירושלים. גשמי החורף העזים עיכבו מעתה כל פעולה נוספת. אלו קורות נצחונו של אלנבי שהוכן ע”י מוררי קודמו בהנחת צינור המים ובבנין מסילת הברזל דרך מדבר סיני.

ודבר זה בלבד היה עשוי לעורר רגשי חרטה קשים בקרב היהדות העולמית שלא נתנה יד בזמן, כדי להשתתף עם הצבאות ולא לזכות בנצחון מידיהם של זרים.

הגניראל הסקוטי, גניראל היל, כובש יפו ומשחררה של תל־אביב, אמר לפי מיטב הבנתוֹ לבאי־כוח היהודים:

“אתם יודעים כי בצבא נפוצה הדעה שאנו כבשנו את הארץ עבורכם, אך אל לכם לבטוח בדבר זה. בשביל שתהיו בטוחים בארצכם דרוש יהיה לכם כוח־צבא משלכם שישתתף בכיבוש הארץ ויבטיח כי הצהרות תוגשמנה למעשה”

---

כעבור זמן כבש הגניראל היל את מעברות הירקון והקים עמוד־זכרון, אשר עליו חקק עברית ואנגלית את תארי הכיבוש הזה. הוא הוסיף ועורר את היהודים המשוחררים לגיוס בדברים האלה:

“ודאי ידוע לכם שבאנגליה מתכוננים גדודים עברים לבוא לכאן; ודאי ידוע לכם גם דבר זה, שהארץ הזאת תימסר לכם אחר המלחמה. ומטרת הגדודים העברים הארצישראליים היא, כי בבוא אחיכם בגדודים מאנגליה ימצאו גם אתכם מוכנים ומלומדי מלחמה וכי לאחר המלחמה לא תהיו זקוקים לכך, שאנגלים או צרפתים ישמרו בשבילם את הארץ הזאת, אלא אתם בעצמכם תוכלו לשמור עליה”.

 

ההתנדבות בארצות הברית    🔗

צעירי יהדות אמריקה, והארצישראליים המעטים שבתוכה אשר נקלעו אליה עם הגירוש מארץ־ישראל בגזירת ג’מאל פחה, – הם ודבּריהם נענו בקול־קורא שלהם לשני המאורעות המכריעים: ייסוד הגדוד העברי בלונדון והתקדמות מסע הכיבוש בארץ. קול־קורא זה, שיש בו משום הערכה ותיאור השעה, ראוי לבוא כאן במלואו (כאשר נשאר בתרגומו של ד"ר יהודה אבן־שמואל עם מר יצחק בן־צבי).

קול קורא לנוער היהודי באמריקה

אחים ורעים!

הרעיון בדבר גדוד עברי לארץ־ישראל, הדרישה שעם ישראל יהיה לצד לוחם, לכוח ריאלי במלחמת־עולם, נעשו מכבר משאלת אותם האנשים, שהבינו את דבר מלחמת־העולם, רוחה תכנה וערכה למעננו. בלב פועם התחקינו על הצעדים הראשונים של הרעיון, שנעשו על־ידי פנחס רוטנברג, ולדימיר ז’אבוטינסקי וחבריו בארץ־ישראל. בצער ליווינו את גבורי ישראל אל חולות המדבר ואל מימי הדארדאנלים וביגון עמוק ראינו במלחמת היחידים והנאמנים וביכינו את מותם ללא־עת.

העולם היהודי, נדהם מהרדיפות האיומות ברוסיה, שותת דם קרבנות המלחמה, מיואש מאחרים ומתעצב אל נפשו, נשאר זמן רב אדיש לקריאה הפעילה ואלם בפני המשאלה הקדושה. לכל הארצות, על כל המזבחות, הביא את בניו קרבנות, רק לעצמו, לארצו הוא, למזבחו שלו, לא שרדו לו דמים; לא נשארו לו בנים, לא נותרה התנדבות להקרבה עצמית.

עברו שלוש שנות מלחמה והתמונה נשתנתה לגמרי. היהדות הרוסית הגדולה נשתחררה. הציונות נעשתה גורם אירופי־מדיני, ארץ־ישראל תפסה את המקום הראשון בחיינו, ועם ישראל למד מתוך מלחמת הדמים של אחרים את המלחמה לעצמו.

הצהרת ארץ־ישראל מצד אנגליה, הנצחון הבריטי בארץ־ישראל, בהסכמת בנות־הברית האחרות, המאורע הגדול ביותר בתולדות עם ישראל, נתנו בפעם הראשונה לעם ישראל את האפשרות ללכת ולהלחם בעד ארצו הוא, בארצו הוא, כבן שווה־זכויות במשפחת העמים. שוב נשמעה בלבנו הקריאה הפנימית: ילך הלוחם היהודי החדש אל הארץ היהודית הישנה, ילחם נא על אדמתה לחרות ישראל ויקשר־נא קשר הדמים החדש את העם ואת הארץ, יקשר, יזכה וינציח.

משאלתנו הוכרה רשמית גם על־ידי הממשלה האנגלית. מיניסטריון המלחמה הלונדוני הודיע לנו פורמלית שכל המתנדבים לגדוד העברי ילכו להלחם בחזית ארץ־ישראל ברגימנטים מיוחדים.

ארץ־ישראל, ארץ החירות והתרבות היהודית לעתיד, עומדת כעת במלחמה ושונא רוצח מאיים עליה, ובשעה זו, כשגורל תולדות עמנו נחרץ בקרב, פונים אנו אל כל אשר נשאו את דבר הגאוה על שפתותיהם, אל כל אשר נגע אלהים בלבם היהודי, אל כל אשר נלחמו תמיד לחירות ותמיד התגעגעו אל עם ואל ארץ!

פונים אנו אליהם ואומרים: הקשיבו לקריאת עמכם ההולך כעת לחשל בידיו את אשרו, מלאו את החוב לארץ המחכה לכם, הכירו את מקומכם בשעת־ההכרעה הגדולה, הנוראה, שלקראתה נשאו דורות זמן רב את צערם האלם ואָרגו ביגון ובקדושה חלום חיי עם מחודשים!…

היש עוד בקרב הנוער היהודי באמריקה בנים נאמנים לעמם, בעלי נפש מסורה ולב חם? הנותרו עוד בתוכנו אנשי אהבה וזעם, נאמנות ומלחמה, יופי והקרבה עצמית? העוד יש בנו, כשריד ממורשתנו העתיקה, מאוצרות הרוח של נביאינו, קדושינו וגבורי עמנו?…

אם ישנם, פונים אנו אליהם בשעה הגדולה של אהבת עם וצער עם ואומרים אליהם: היענו, היענו! העמידו את עצמכם בשורות העם היהודי היוצר, קחו בגאון את דגלנו העברי ישן, דגל ציון, ולכו נצחו במלחמת הדורות על הרי יהודה ועמקי השרון ויזרעאל!… הספחו על שורות הלוחמים המתנדבים ומחו את חרפת הגלות הנצחית, את בזיון ההתרפסות ונשיאת העין לחסדי זרים! הספחו על הגדוד העברי והיו לחלוץ העם היהודי, הרוצה לבנות לעצמו את ביתו! הלחמו את מלחמתנו האחרונה וזכו בכבוד לחדש את המסורת היפה של המכבים, אשר קראו את העם לחיים ובעצמם יצרו בעמלם, בקרבנם ובדמם, חיים פורחים לעם ולארץ.

יודעים אנו את ערך הצעד, מכירים אנו באחריות הקריאה, רואים אנו גם בתוצאותיו האפשריות, ואולם עם זה רואים אנו שהשעה שעת הכרעה, רגע גדול במלחמת השחרור, מערכת זמן נפלאה. והננו באים אליכם ואומרים: מעולם לא היה עוד העולם המדיני הגדול כה נוח לנו ולמטרותינו הלאומיות ומעולם לא היתה עוד שעת ההגשמה ההיסטורית, שעת התגשמות תקותנו, קרובה כל־כך.

אחים ורעים!

בהלחמנו לארץ־ישראל, בזכותנו בארץ־ישראל למען עם ישראל, מעמידים אנו את עצמנו בחזית החירות הקדושה שעל פני כל כדור הארץ, לוחמים אנו לנצחון הדימוקראטיה בעולם כולו, נושאים אנו גם את דגל המהפכה, את סיסמות השחרור של כל האנושות.

חברים ואחים! מאמינים אנו בעם העברי, מאמינים אנו בכם. יודעים אנו, שלבותיכם פועמים כהולם לבותינו, שעיניכם תרות מכבר את הדרך לציון, שידיכם נכונות לקראת חרב העם ונשמתכם – תפילה חרישית קדושה אחת: “מתי תגיע השעה…”

השעה באה כבר, לוחמינו הראשונים כבר יצאו אל המערכה, ואנו באים אליכם ואומרים: העמידו את עצמכם במחנות העם! הספחו על הגדוד העברי! הרימו דגל ציון למעלה ראש. היענו, היענו!

בברכת גאולה

הועד האמריקאי למען גדוד ארץ־ישראל עברי: ד“ר חיים זשיטלאווסקי, ראובן בריינין, ד”ר נחמן סירקין, ד“ר נחום סלושץ, דוד בן־גוריון, שלמה גאלדענבערג, ד”ר ש. עלסבערג, יצחק בן־צבי, נסים בכר, יהושע גארדאן, משה קאץ; אליעזר מר חיים, משה משיבסקי, מתתיהו גוטביטער, פ. (פייויל) ראבינאוויץ. 5 במרס 1918.

וי. בן־צבי מוסיף לאותו ענין: “החוזרים מגאליפולי, למרות מצב־רוחם המדוכא, לא נואשו לחלוטין. משניתנה הכרזת באלפור, נפתרה השאלה ונוצר הגדוד (בארצות־הברית). הגרעין העיקרי היו גולי א”י אשר באמריקה (כ־200 איש); הגרעין השני – היו “החלוץ” אשר יסדנו אני ובן־גוריון. – – כשנוצר הגרעין הראשון באמריקה, באנו בהצעה לפני הממשלה הבריטית באמצעות הקונסול האנגלי בניו־יורק. תנאינו היו ארבעה: א. גיוס יחידה עברית ולא פיזור בין גדודים אחרים; ב. גיוס לחזית א“י; ג. עברית כשפת הפקודות; ד. הסימנים החיצוניים עבריים”.

לתולדות תנועת ההתנדבות לגדודים העברים כתב אחר־כך גרשון אגרונסקי מתנדב מארצות־הברית ועורך העתון “פלשתיין פוסט”: השאיפה הציונית היא שהניעה לראשונה את היהודים לתבוע את זכותם להלחם בצד בן־בריתם לשם מטרה כללית ולאומית גם יחד. ואם בקיסרות הבריטית נלחמו כ־60.000 יהודים ומר וינסטון צ’רצ’יל ציין את פעולת הכבוד שמילאה יהדות הקיסרות בנידון זה, – הרי החבורה הקטנה של הציונים היא שהרימה את הרעיון המהפכני כמעט שיהודים ילכו לקרב כיהודים – כדי לקחת חבל בשחרור ארץ־ישראל כארץ מורשת היהודים".

 

“הלגיונר” היהודי    🔗

העובדות נשתלבו וסייעו זו לזו, הענין שוב לא צריך היה לתעמולה מיוחדת. גאה ועלה אותו גל כבוש של תשוקת ישראל להגאל בצורתה המוחשית של גדודיות. את אשר רוטנברג לא יכול להשיג בהשפעה לפני שנתיים, אותו עשה הצעיר היהודי כעת – אותו חיפש ואליו השתוקק כעת. אפשר לומר כי לא היתה עוד לעמנו תנועה עממית כה אקטיבית ונלהבת מאז גלותנו מארצנו כתנועה הזאת אל הגדודים. בחוגי השלטון באנגליה דיברו כבר, אף עשו הכנות להקים שני גדודים נוספים על הגדוד ה־38, וקולונל פטרסון דיבר וכתב למיניסטריון המלחמה בדבר בריגאדה יהודית. בארצות־הברית של אמריקה – הכרוניקה של אותה תקופה מודיעה: ההצהרה של הממשלה הבריטית בדבר ייסוד מקלט לעם היהודי עוררה ביהדות אמריקה התלהבות ומאות צעירים נכונים להקריב את חייהם בעד שחרור הארץ מידי התורכים. כיוון שאמריקה אינה נמצאת במלחמה עם תורכיה, אינם יכולים למלא את שאיפתם זו ורק יהודי רוסיה הנמצאים באמריקה הודיעו על החלטתם להתנדב למחנה הצבא הבריטי וקיבלו תשובה כי הם יכולים להתנדב אל הרגימנט היהודי.

התנועה החלה ו“לגיונר” עברי אמריקאי כותב עוד בהתמרמרות ב־2 בפברואר 1918:

“הם – ואנו? הפולנים, הטשכים, האלבנים גדודים משלהם מיסדים להלחם בעד עתיד עמם וארצם, דגליהם בגאון מתנוססים במערכות. והצעירים העברים אים? והדגל העברי איהו? גלות ארורה! מאות אלפים עברים שופכים את דמם על כל שדות הקרב; מספר החיילים היהודים עולה על הצבא הבלגי ובכל זאת אין אנו שומעים שידברו על העם העברי כעל שותף במלחמה”. (פ. רבינוביץ)

ועוד:

“– – שורות שורות של לגיונרים פולנים צועדים חבר על־יד חבר. דגלם נשא בראש והתזמורת מנגנת את שיריהם הלאומיים – – ואנו? – – אכן, שמחים אנו על הדיקלארציה שבאה אבל להתעורר למעשים כבירים ולעבודה העיקרית במומנט הנוכחי – ליסד גדודים שלנו? – לא! – – – צריכים לגשת למעשים!”

ולבסוף:

“– – – הבאמת קרה הדבר?… אותה אסיפה קטנה, בחברת צעירים אחדים בלתי ידועים לציבור, פעלה?! דופק הלב בחזקה מאושר ומסיפוק רוחני עמוק – – ניצלה נפש עמי, ניצל כבוד ישראל. לא רק אנגלים ואוסטראלים הלכו לכבוש את ארץ־ישראל כי אם גם בני ישראל סבא. ד”ר סירקין רעם בקול נביא בדברו לפני ההמון על לגיוננו. הגוברנור הבּוֹסטונאי הבין לרוחנו ואמר מלים קצרות: "אתם הולכים להלחם בעד ארצכם, ברוכים אתם. “הם מבינים אותנו יותר מאחינו. בני “המה־יפית” פוחדים מה יאמרו הגויים ואותם הגויים דווקא אומרים כמונו…”

ובמכתב מ־22 במארס 1918 נאמר, כי מתנדבים של הגדוד היהודי באמריקה חונים כבר בעיירה הקטנה וינדזור במספר מאתיים איש. “מצב־הרוח מרומם מפני הרעיון הגדול והקדוש שהניע את כולנו לעזוב את מסחרנו, מעמדנו ולקחת בידנו את חרב המכבי… הרעיון היחידי שכל אחד מבטאהו שלוש פעמים ביום הוא “ארץ־ישראל”. סידרנו פה שיעורים לאלה הרוצים ללמוד עברית, כי ארץ־ישראל בלי עברית היא כגוף בלי נשמה. הידיעה שבאה בעתונים כי הרבה צעירים נכנסו לתוך הגדוד שימחה אותנו מאוד, כי נעים לנו הרעיון שאנחנו הננו רק הראשונים ובכל אופן לא האחרונים. מתכוננים אנו לצאת בקרוב לדרכנו”.

ב־20 במרץ נמסר מואשינגטון לחיילים היהודים באמריקה דגל עברי, שנתלה על בית־הספר העליון בניו־יורק – "וקריאות הידד פרצו מפי 170 מתנדבים ואלפי הנאספים. הנאספים היו מאושרים להרגיש כי הם נחשבים בין בעלות־הברית. קול. דניס שמסר את הדגל נאם ואמר: “בדגל זה תוכלו לעבור בחוצות ירושלים”.

סמל הלגיונר היהודי על דגלו

כדי להבין את ההתעוררות העממית סביב למתנדבים הראשונים, די לראות אחד הגליונות של “דער אידישער לעגיאנער” (ארגאן פון אידישען לעגיאן), שהחל לצאת לאור באמריקה והפיץ את דבר הגדוד:

“אם ירצה פלוני לעמוד על טיב השינויים העמוקים שחולל הלגיון בחיינו היהודיים פה במקום עוד לפני צאתו לארץ־ישראל; – כתב העתון במאמרו הראשי – “אם ירצה פלוני להעריך מעתה את חשיבותו, עוד לפני שאחז הלגיון בחרב היהודית ויצא לחזית היהודית, – הרי תחילה יהיה נאלץ לעמוד דום לפני הדגל שהורם על ידו, הורם ונישא” – אין הכרח להבין את הדברים שנכתבו ע”י סופרים, עתונאים ולגיונרים עצמם כדברי תעמולה גרידא, אלא יש לעמוד על כך, שאמנם חל שינוי־ערכים גמור במערכות ישראל בהשפעת המאורעות הנזכרים והלגיוניות היתה אך תוצאה ממנו.

נביא עוד לתיאור הלך־הרוח מדבריו של בן ארץ־ישראל בארצות־הברית בימים ההם יפת יודילוביץ, שהעלה את זכרונות התנדבותו בלשון זו:

" – – – אנו הארצישראליים שנמצאנו בקאליפורניה בימי פרוץ המלחמה לא יכולנו להרגע. רחוקים היינו משדה המלחמה, אך הדיה הגיעו אלינו בלי הפסק… והנה בסוף שנת 1917 הגיעה אלינו ולכל היהדות האמריקאית אחת הידיעות המזהירות ביותר שבדברי ימינו – היא הצהרת אנגליה ע“י באלפור והמבטיחה את ארץ־ישראל לעם ישראל. החיים שלנו השתנו בן־רגע. אסיפות, התקהלויות והתרגשויות לשם הסתפחותנו אל המחנה העולה ציונה. רבים מאתנו החליטו להעמיד את עצמם בלי היסוס לשירות הגדודים העברים אשר רק את שמם שמענו ולא ידענו איך להגיע אליהם… בחודש הראשון לשנת 1918 יצאנו שנים ופנינו לבא־כוח בריטניה בסאן־פראנציסקו והודענו לו, כי אנו רוצים להתנדב כחיילים לגדודים העברים שנוצרו באירופה ע”י זאב ז’אבוטינסקי בצבא האנגלי… הוא הודיע לנו שעלינו יהיה לנסוע לקנאדה… אחרי שנבדקנו במשרד הבריטי בשיקאגו ומצאו שאנו כשרים בכל המובנים שלחו אותנו לעיירה הקנאדית וינדסור. שם מצאנו עוד כמה עשרות צעירים יהודים מניו־יורק והסביבה שהתנדבו לגדוד… החבריה הקטנה שלנו התקינה דגל עברי גדול ובכל פעם שניתוספו לשורותינו פלוגות חדשות היינו מקבלים את פניהם ליד התחנה והדגל מתנוסס לקראתם בצד הדגל האנגלי.

“כשהמשפחה גדלה למאות, התחלנו לעסוק בצרכי ציבור… יסדנו מחלקה לתרבות, לתיאטרון, ללימוד השפה העברית ועוד. אחרי חדשיים לימוד והתאמנות הודיעו לנו שיעבירו אותנו לאירופה. בספינתנו היה לנו חבר אחד שהיה רב. כמו כן חייל פשוט ששמו ד”ר גרי (רופא מפורסם אחר־כך בארץ־ישראל והשתתף עם מגיני תל־חי אף נוכח במות טרומפלדור וחבריו). ועוד כמה בחורים בעלי השכלה גבוהה. החייל שיפמן תרגם את שירי הצבא מאנגלית לעברית – וגלי האוקינוס השתאו לשמוע מפי חיילי אמריקה שירה עברית… האניה הגיעה בשלום לגלאזגו. משם נסענו ישר ללונדון ובה נפגשתי עם אחד־העם. סיפרתי לו שמציעים לנו להקדים לנסוע לחזית מצרים־ארץ־ישראל, ושאלתי לדעתו – הכדאי לעשות כמה שבועות באנגליה או לנסוע מיד? במבט מלא סודיות הגיד לי: אם מבטיחים לשלוח אותנו לחזית הארצישראלית תיכף, אין לפקפק ולנסוע, כיוון שהבטחת אנגליה להיום בטוחה יותר מהבטחה לעתיד – – –"

באנגליה רוכזו במחנה האימונים של הגדוד העברי בפלימות, ומתנדב אחר כותב במכתבו מ־10 באפריל: " – – המחנה היחידי בעולם שהדגל העברי מתנוסס בו. עכשיו אנו שותפים ליצירת עתידנו… התגשם החלום.. והלא רק לפני חצי השנה קראו לזאת “דון־קיחוטיות!” מעטים האנשים הרואים את הנולד. שמו של ז’אבוטינסקי יירשם בדברי ימי עמנו באותיות זהב". –

אך ז’אבוטינסקי עצמו כבר לא היה במחנה, כי הגדוד ה־38 הקדים להפליג לחזית ועמו גם זאב ז’אבוטינסקי.

 

במחנה פלימות    🔗

מכל המובא לעיל מתברר כי אותה שאיפה כבושה לגדודיות עברית, אשר ציפתה לשעת־הכושר בה תפרוץ לאור עולם, התחוללה מעתה לאין מעצור. מרחבי מדינות אמריקה – קאליפורניה, ארגנטינה וקנאדה – זרמו המתנדבים בשירה ובדגלים. משם הפליגו באניות למקום ריכוזם נוכח הסכנות האורבות להם באוקינוס. משהחלה התנועה שוב לא פסקה ואם הלונדונים – “החייטים” התנדבו בשקט ומתוך כפייה כמעט, הרי “האמריקאים” הכניסו לתנועתם את מזגם הלאומי־הציוני ובכוחו החיו את הגדודיות ברוח עממית. הם חיברו שירי לכת, סיגלו לעצמם משירי הארץ תרגמו שירים אמריקאיים ובהקדמה לחוברת “שירי הגדוד” (של הגדוד העברי מאמריקה – The American Judeans) אשר יצאה לאור במאנצ’סטר נאמר: “בנובמבר 1917 פרסמה ממשלת אנגליה שהיא תראה בעין יפה את הקמת הבית הלאומי לעם היהודי בארץ־ישראל – ובפברואר 1918 הושבעה הקבוצה הראשונה של יהודים אמריקאיים – מכל קצווי ארצות־הברית – לצבא הבריטי. בהגיעם לצריפי קראון היל בפלימות סופחו אל הגדוד ה־42 של קלעי המלך וסמלם: מגן־דוד אדום על שני שרווליהם”.

בחוברת עצמה כונסו השירים הנפוצים ביותר בין יהודי אמריקה ואשר החיילים בחרו לשיר אותם מדי היותם יחד. השיר החביב עליהם היותר הוא “יה חי לי לי”; “התקוה”– מושרה כשיר לאומי אך בהזדמנויות מיוחדות: שעת התפילה בבית־הכנסת ובטקס של חג. צורף השיר שנזכר לעיל מאת המשוררת סלאמן בשם “שיר הלכת של היהודאים”. והחוברת כולה, מעשה ידי הסמל יוסף ל. כהן, הוקדשה לד“ר שמריהו לוין ולמר יעקב די־האז, תומכי התנועה ומחולליה. אכן, בכל פרט ופרט משתקפת רוח ההתלהבות הציונית שליוותה את תנועתנו ולדוגמה נביא בזה את תרגום השיר האמריקאי Over There ע”י החייל מ. שיפמן בשם “בשרו שם”:

בשרו שם! בשרו שם!

הריעו, צלצלו, בשרו שם!

כי העברים באים, העברים באים,

מתכוננים לבוא שם.

ובכן הכן! להיות נכון!

העיזו, העירו, בשרו שם!

הננו באים, כנשרים דאים

ועד שיקיץ קץ על המשמר נעמד שם.

אף זאת נציין, כי המתנדב האמריקאי הביא עמו גם ערות תרבותית ומסתבר, כי מחנה פלימות היה עד להווי עממי של חיילים יהודים אשר נתקבצו מקצות עולם שונים. ובעוד אלו מטפחים את מסגרת הגדודים ומתאמנים כאנשי־צבא במחנה ואלו מפליגים מפלימות למצרים בדרך לחזית – מוסיפות לבוא קבוצות חיילים מוינדזור שבקנאדה. ב־27 ביולי 1918 כותב ד. בן־גוריון במכתבו:

“ודאי כבר קיבלת את הטליגרמה שלי ונודע לך כי עברתי את הים בשלום. היתה לי נסיעה מוצלחה ביותר. זו לי הפעם השש־עשרה או שבע־עשרה שאני עובר בים ולא היתה לי נסיעה נעימה כמו בפעם זו… אך מעטים מאוד באניה היו “חולי־ים”… את הזמן בילינו יפה: קצת “תרגלנו”, כדי שעה או שעה ומחצה ביום ואחרי־כן היינו פנויים לנפשנו… החברים שרו, שיחקו, רקדו. ארגנו כמה קונצרטים ובכל ערב היתה לנו הצגה “התגוששות אגרופים”. ה”בּוֹיעס" התאגרפו עד בלי־די ושנים מהליגיונרים זכו בפרסים כ“צ’מפיונים”. שכחנו כל־עיקר כי יש סכנה באוקינוס הגדול והאינסופי… אניתנו הגדולה שטה בשקט ובבטחה על פני האטלאנטיק רחב־הידים ולאחר שיט של 12 יום באנו לאנגליה… חיכינו בקוצר־כוח שישלחו אותנו אל מחנה הגדוד העברי… בלונדון לא התעכבנו ונסענו ישר לפלימות, ומהתחנה צעדנו ברגל אל המחנה. אוטומוביל גדול אסף את חפצינו וקצין יהודי עם כמה לגיונרים, ביניהם שני בניו של בריינין⁸, ליוו אותנו עד למחנה. באנו בשעת חצות והמחנה היה שקוע בשינה. רק חברים אחדים, ששמעו את קול שירתנו בהכנסנו למחנה באו רצים וערומים־למחצה מאהליהם לראות את הלגיונרים החדשים שהגיעו מעבר לים. מפקד המחנה, יהודי, קידם את פנינו בנאום ברכה קצר, כיבד בארוחת־ערב ושלחנו מיד לישון. כבאים מדרך הורשה לנו לאחר לישון עד שעה 9 בבוקר,אך למותר להוסיף, כי החבריא הוותיקה במחנה שהשכימה לקום, לא חיכתה עד שנתעורר משנתנו, כי העירו אותנו מיד. אכן, זו היתה פגישה! נפגשנו עם חברים שהקדימו להפליג מוינדזור… רק את הקבוצות הראשונה והשניה לא מצאנו עוד, כי הפליגו בדרכם לארץ־ישראל. לעומת זאת פגשתי את ולוול’ה, מר חיים, בריינינים ועוד חברים וידידים. בן־צבי עושה בלונדון לרגל חופשתו. – המחנה כולו יהודי. כל החיילים והקצינים יהודים. הכל נמצא טוב יותר מכפי שציפיתי ואני מאושר מאוד שהגעתי לבסוף למחנה הלגיון היהודי וקרוב הרבה יותר אל המטרה הסופית. השמועה אומרת, כי בקרוב מאוד נפליג לארץ־ישראל".

י. בן־צבי וד. בן־גוריון כמתנדבים מארצות־הברית

מכאן נמשיך לפי תאריכיו של קולונל פטרסון בספרו “עם הגדודים העברים”, כשם שנזקקנו למקור זה גם קודם לכן. בסוף ינואר 1918 הודיעו לו, כי הגדוד ה־38 צריף⁹ לצאת לארץ־ישראל לשם עבודה ממשית. הבשורה נתקבלה בגדוד בשמחה וניתנה חופשה של עשרה ימים לחברי הגדוד להפרד מקרוביהם. אחר־כך צוּוה הגדוד להתרכז בסואותהאמפטון כדי להפליג משם בחמישי בפברואר. שני ימים לפני כן פקד סיר מקרידי (מידידי הגדוד במיניסטריון הצבא) להביא את מחצית הגדוד ללונדון כדי לערוך תהלוכה דרך העיר. לתהלוכה הזאת של חיילים יהודים היתה הצלחה עצומה. החיילים לנו ב“מצודה” וב־4 בפברואר יצאו מהמקום ההיסטורי הזה בכידונים נטויים כשתזמורת צועדת לפניהם.

“הדגלים – הלבן־תכול היהודי והבריטי – נישאו ברמה בין המונים מוחאי־כף ועל־יד משרד ראש העיר ברכנו את ראש העיר בהצדעה צבאית רשמי. ההתלהבות גדלה והגיטו הלונדוני רעד ממש מקול המון חוגג. דגלים יהודים התנוססו בכל מקום וז’אבוטינסקי היה בוודאי מלא גיל בראותו את פרי מאמציו. נאומים נישאו באזני החיילים וניתנה להם ארוחת צהריים ואחר־כך נמסר להם ספר־תורה”. – – –

ו“ז’ואיש כרוניקל” כתב: “הקולונל יתגאה באנשיו וגאוותו תהא צודקת. אנחנו מאמינים כי הדו”ח על הבטאליונים יהיה טוב תמיד ובכל מקום שיימצאו. זו הפעם הראשונה שרגימנט מורכב כולו מיהודים עבר בחוצות לונדון".

ז’אבוטינסקי בספרו מוסיף על פרטים אלו: " – – – רבבות אנשים עמדו ברחובות, בחלונות ועל הגגות… נשים בכו מרוב שמחה, אנשים ששיבה זרקה בהם נענעו בזקניהם ולחשו תפילות. פטרסון רכוב על סוסו משתחווה ומחייך, כשבידו ורד שזרקו לו העלמות מעל הגזוזטראות. והחיילים, אותם החיילים (צועדים) כתף אל כתף… גאים ושיכורים מההימנונים – בהכרת השליחות המשיחית שלהם, שלא היתה דוגמתה מהיום בו נפל בר־כוכבא על חרבו בלי לדעת אם יקומו לו יורשים"…

הגדוד הפליג ולא נרבה בתיאור הדרך בה נסע דרך צרפת ואיטליה ומשם באניה לאלכסנדריה של מצרים. שני המקורות הנזכרים בזה מלאים פרטים מהם. אנו אך נוסיף מציוני כרוניקה אופיים, כגון:

“לקבל פנים נלהבה זכה הרגימנט היהודי בנסיעתו בצרפת בתחנה קטנה. שני שבויים גרמנים הסירו את כובעיהם למראה הדגל התכול־לבן ושאלו: הזה הלגיון היהודי? – שניהם היו יהודים וציונים ושמעו על הלגיון עוד לפני שנפלו בשבי. מפי שניהם פרצה קריאה: “בהצלחה” – והיה מובן, כי מאחלים הם נצחון”.

התלהבות אמיתית עוררו בבואם לאלכסנדריה וקאהיר, בהן נערכו לכבוד הלגיון הפגנות מיוחדות. “הרגימנט משמש אבן שואבת לרגשי היהודים באשר הם שם לטובת עניני הברית. לעם היהודי לא היה עד היום קשר חי לתוצאות המלחמה עד שבא הרגימנט ומילא את החלל הזה. הרגימנט עודנו קטן בראשיתו, אך מפורסם בין כל אלה שהשתתפו בקבלות הפנים שנערכו לכבודו מוייטשאפל עד קאהיר”.

 

ההתנדבות ביהודה המשוחררת    🔗

קולונל פטרסון מספר בספרו כי בהגיע הגדוד ה־38 למצרים “נפגשנו בשליח מיוחד מארץ־ישראל שהודיע לנו כי יש תנועת מתנדבים יהודים רבים ביהודה (המשוחררת) וכי מאות צעירים משתוקקים להספח לצבא וצעירות יהודיות לעשרות הביעו את חפצן לשרת כאחיות ואפילו לעבוד בטראנספורט – – –” הקולונל שרצה לראות בתקומת הבריגאדה היהודית השלמה כפי שדובר עליה באנגליה, ראה בידיעה זו מקור נוסף למגוייסים.

זאב ז’אבוטינסקי גם הוא אומר, כי בהגיעו כעבור ימים עם פטרסון לארץ־ישראל בשליחות מיוחדת, לא היתה דעתו של הנוער המקומי פנוייה “אל הגדוד שלנו: הם היו מלאים בתכניותיהם הם, ב”התנדבות שלהם“. בראש הפעולה עמד משה סמילנסקי, שבאותה שעה היה כבר למעלה מארבעים” – ואנו נוסיף עליהם להלן עוד כמה מראשי המתנדבים, ככל שתדרוש ההרצאה הזאת. אמנם מחצית ארץ־ישראל – מהירקון צפונה – לא נכבשה עוד, אך הישוב המשוחרר בכל דלוּתו וירודתו נענה מיד לצבאות המשחררים ולהצהרת באלפור בתגובה אחת ויחידה: בהתנדבות.

קבוצת מתנדבים־אקטיביסטים ומתנדבות־אקטיביסטות בארץ

ויכוח פנימי סוער היה בענין זה ואין לשכוח כי הישוב הידלדל מאוד בשנות המלחמה ע“י הגירושים והרדיפות. מספרו הכולל ירד עד 50.000 בכל הארץ ומהם חלק הארי מעבר לגבול, כיוון שגורשו ע”י ג’מאל פחה מתל־אביב ומקומות אחרים. מראשי הישוב נמצאו גם הם בחלק הצפוני. שרידי הגימנסיה העברית “הרצליה” מתל־אביב חנו מאז הגירוש בסביבות זכרון־יעקב. אף־על־פי־כן השארית שביהודה לא נחה ולא שקטה ועם שחרור ירושלים גבר מקור המתנדבים. עוד טענה מפלגת “הפועל הצעיר” להקים תחילה את הריסות המשק העברי, אך גם ממנה רבו לבסוף המתנדבים. עוד נשמעו חששות פן יבולע לחלק היושב בצפון מידי התורכים בהוודע שם דבר ההתנדבות, אך התנועה גברה על החששות האלה, שהיה להם על מה לסמוך. עוד נשמעו פה ושם ההיסוסים של איש־העבודה אשר לא רצה לכרוך את תחיית הארץ ברובה – אך גם ההיסוס הזה נדם בפני קול המציאות.

והחל משא־ומתן ארוך עם השלטונות הצבאיים.

על ענין זה נעמוד להלן בפירוט לפי המיסמכים, אך בזה נביא את תזכיר המתנדבים שנוסח והוגש לשלטונות הצבאיים:

"אנו מבקשים את רשותו לבוא לפניו בהצעה המפורטת למטה:

אנחנו קבוצת איניציאַטורים של 500 איש, ביניהם 2/3 גברים, 1/3 נשים – החלטנו מתוך הכרה נפשית עמוקה להתנדב בתור גדוד עברי לצבא, כדי לקחת חלק במאורע ההיסטורי הגדול של שחרור ארצנו.

חברי הקבוצה הם בגיל 18–45 שנה. חלק מהגברים שימש בצבא, רוב הגברים יודעים לרכב ולהשתמש בנשק חם.

רוצים אנו:

א) להשתתף במלחמת השחרור של ארץ אבותינו, הנכונה עפ"י הדקלרציה של בלפור, לשוב ולהיות לארץ עתידנו.

ב) ליצור את הגרעין של המיליציה העברית העתידה להסתדר לשם הגנת הארץ אחרי היכבשה.

התכנית שלנו:

1) אנו רוצים להילחם בנשק בחזית א"י, הגברים – בתור רגלים ורוכבים, הנשים – בתור פלוגה של אחיות רחמניות ובתפקידים המתאימים להן בעבודות הצבא האחרות.

2) אנו רוצים להתאחד עם הגדודים העברים העתידים לבוא מלונדון. אנו מקוים כי גדודים מתנדבים יסתדרו בכל תפוצות ישראל, וכי חלק גדול מהחיילים העברים המתנדבים העובדים בצבאות ההסכמה יסוּפחוּ, ברשיון ממשלותיהם, לגדודים העברים המתנדבים, וכולנו יחד נהיה לצבא עברי מאוחד הנלחם שכם אחד עם צבאות בריטניה הגדולה בעד שחרור העם העברי וארצו.

3) מכיון שאנו שואפים בכל תוקף להחיש את השתתפותנו בכיבוש הארץ, אנו רוצים לגשת תו“מ ללמוד התרגילים הצבאיים. רצוי לנו מאד, כי מקום התרגילים יהיה בירושלים. ואם אי אפשר – בקרבת הישוב העברי בא”י.

4) האופיצרים והמחנכים צריכים להיות, עד כמה שאפשר, מתוך היהודים שבמחנות ההסכמה.

ג) שפת הפקודות צריכה להיות עברית.

6) התלבושת לפי דרישת המפקדה הבריטית בתוספת סימן עברי: מגן־דוד או סרט תכלת־לבן.

7) כל הענינים הכספיים של הגדוד, כמו־כן צרכי המשפחות של המתנדבים, יסודרו ע“י קופה יהודית מיוחדת או ע”י הלואה מאת הממשלה הבריטית.

אנו יודעים אמנם כי גם בעבודה נוכל לעזור למלחמה, אבל במומנט ההיסטורי, שגאולת עמנו קשורה בו, אין אנו יכולים להסתפק בתפקיד הזה בלבד. אנחנו המתנדבים ברובנו המכריע הננו פועלים אשר באנו מאחרי המחרשה והמעדר. אנחנו חרתנו על דגלנו “עבודה”, כי בה אנו רואים את הדרך לתחית עמנו. ואם הננו עוזבים את עבודתנו, אין זה אלא מפני שקול מקרבנו צועק אלינו: עליכם לתת לא רק את זעתכם, כי אם גם את דמכם. כל מעצור לא ימנענו מדרכנו, ואף לא הפחד, פן השבויים מבינינו יחשבו כבוגדים בארץ האויב. מהרגע שנתפרסמה הדקלרציה של בלפור אנו רואים את עמנו כבנים של האוטונומיה העברית תחת השלטון העליון של בריטניה הגדולה".

 

בואו של ה־39 ומפקדו מרגולין להלמיה    🔗

כאמור, הגיע הגדוד ה־38 לאלכסנדריה של מצרים באחד במרץ 1918, דהיינו, בקירוב שנתיים אחרי שהתפזר גדוד “נהגי הפרדים”. ביהודי מצרים עבר שוב לגבי הגדוד גל ההתלהבות, שהתעורר בימי גאליפולי. הגדוד הוסע להלמיה והחל באימון האינטנסיבי לקראת כניסתו לחזית. פטרסון פנה מיד במכתב אל המצביא הראשי להודיעו את דבר בוא הגדוד ולבקש ממנו ראיון בדבר יצירת הבריגאדה היהודית. הוא הציע במכתבו לסייע לתנועת הגיוס בארץ־ישראל ע"י משלוח חבר גייסים מומחים מגדודו: “יש לי חבר אידיאלי לתפקיד זה בגדוד הנוכחי, כולם מדברים עברית ובראשם אופיצר היודע היטב את ארץ־ישראל (ז’אבוטינסקי)”.

כן הוא מבקש לקבוע את מחנה הבריגאדה ביהודה עצמה. התשובה על מכתבו זה באה ממי’ור־גניראל בּוֹלס, ראש המטה, שביקש ממנו לבוא למשרד המפקדה הראשית, אך בה בשעה הודיע לו “כי אין הגינראל אלנבי נוטה” להצעת בריגאדה יהודית. פטרסון הופתע כאשר נתקל לראשונה בעמדה מנוגדת מפורשה של בולס, בזמן שממשלת לונדון קבעה קו של תמיכה בשאיפות הציונים ובגדודים, אך זו היתה רק הפתעה ראשונה לשורת ההפתעות שעתידות היו להעמיד אותו על הסתירה בין כוונות ממשלת ללונדון ובין הכוונות שהחלו מתפתחות בארץ בהשפעת נטיות פרוֹ־ערביות.

ז’אבוטינסקי הוזמן ע"י פטרסון להלוות בנסיעתו אל המפקדה הראשית שחנתה כבר בארץ סמוך למושבה באר־יעקב. פטרסון הלך אל משרדי המצביא וז’אבוטינסקי נסע לתל־אביב, שהיתה בראשית התעוררותה אחרי המכה שהוכתה בימי המלחמה והגירוש. תנועת ההתנדבות בתל־אביב היתה כבר בתקפה – בתוכה ברל כצנלסון ויבנאלי, דוב הוז (שהשתחרר מקצינותו התורכית עם הכיבוש) ואליהו גולומב.

"כמה מספרכם? – שאל ז’אבוטינסקי.

"אלף וחמש מאות והשליש – בחורות.

"בטביעת עין ראשונה אפשר היה להווכח כי החומר הוא מעולה: דקי־גו, קלי תנועה, מתוחים “אם כי לחייהם נפולות מהרעב התורכי הממושך”.

לא כן הראיון במשרדי המצביא הראשי שלא השביע נחת את פטרסון חברו. התנגדותו של בולס היתה בולטת ואלנבי פסח על שתי הסעיפים כי עיניו היו רק לנצחון. אלנבי, לדעתו של ז’אבוטינסקי, לא היה אויבם או אוהבם של יהודים והיסוסיו בשאלה זו נבעו אך ממקור ההשפעה של פקידיו הסובבים אותו. יש לזכור כי לאותו זמן כבר הגיעה גם המשלחת הציונית לארץ־ישראל ובראשה ד"ר וייצמן וכנספח אליו וכמקשר מר אורמסבי־גור. משלחת זו צויידה במכתב מיוחד מאת שר החיצון באלפור, אל הגינראל, ונחשבה כשליחה רשמית. אף־על־פי־כן נתקלה גם היא ברוב צעדיה באותו קו התנגדות, שטעמו אותה לפניה פטרסון וז’אבוטינסקי.

בכל אלה יצאו פטרסון וז’אבוטינסקי בדרכם חזרה אל גדודם ברושם שאין להתיאש – “שנינו ראינו רעות מאלו והתגברנו עליהן” – – – והרי הם שוב בקרב גדודם המתאמן, אשר המצביא הראשי וגם הדוכוס מקונוט באו לבקר אותו ודעתם היתה: “נראה כי כל האנשים האלה משתדלים להצטיין! – – –”

בעוד הגדוד ה־38 ממשיך באימוניו מגיע גם הגדוד ה־39, שהספיק להתארגן ממשלוחי הליגיונרים בארצות־הברית, מפלימות למצרים בראשותו של קולונל אליעזר מרגולין, אשר קיבל עליו את הפיקוד. לתיאור דמותו של מרגולין אפשר לומר כי לגבי שני הקולונלים הראשונים של הגדודים העבריים חל שינוי “יוצרות”: פטרסון האירי הוא ההוזה־האידיאליסט, הרואה בכל מעשיו בארץ־ישראל עם הגדודים העבריים מעין קיום נבואה קדומה שבתנ"כ; מה שאין כן מרגולין, שהוא איש־צבא יהודי בלבד מכף רגל ועד ראש וכן הוא מצטייר יפה בראש גדודינו. לא איש־הספר היה “לזר” מרגולין ולפיכך לא השאיר אחריו מפרי עטו, אך ידיד היה לו מנעוריו, סופר מובהק, משה סמילנסקי – וסמילנסקי העלה בספר את דמותו ותולדותיו.

קול. אליעזר מרגולין

אליעזר מרגולין בא בשנת 1892 לארץ עם הוריו בן שבע־עשרה והוא “כמעט גוי”. בסביבתו, במזרח אוקראינה, גדל בלי תורה ו“חדר” בין “השקצים” ויהי כמוהם. אהב את השדות הרחבים ואת הוולגה, דבק בקוזאקים ובסוסיהם. אליעזר היה בן־זקונים להוריו האדוקים ומאחיו ואחיותיו יצאו לתורה ולחכמה, אך הוא גדל גיבור, אמיץ ושמע לראשונה מפי משה סמילנסקי בארץ דבר שיר עברי או פרק בתנ"כ. הנער היה ממעט בדיבור, אהב את העבודה ובימי ההתנגשויות עם שכני המושבה הערביים לא ידע חת. עם זאת ידע להתחבב עליהם ובזמן קצר התפרסם ביניהם כרוכב מהיר ובקי בנימוסי הבדווים אשר להם נטה חסד ביחוד. במושבה רחובות קראו לו היהודים “לאזאר” והערבים שינו על־פי דרכם “חואג’ה נאזאר”… בשם זה קרא סמילנסקי לאחד מסיפוריו הנודעים בו תיאר את העלם.

אליעזר היה מרבה לשוטט בארץ ברכיבה ככלות ימי הבציר ועד לנגב הגיע בחברת ידיד שרכש לו מבין צעירי הבדווים. הארץ נעשתה חביבה עליו, אף שהירדן גרם ל אכזבה במידותיו לגבי הנהר הרוסי רחב־הידים. הוא שנא את התורכים מושלי הארץ על דרכיהם המושחתות ואת פקידי הבארון. עד שנת תרס“ב (1902) עבד והיה בין הרוכבים אשר פגשו את ד”ר הרצל בבואו, אך משברים אישיים ומשפחתיים קשים הכריחוהו לעזוב את המושבה אחרי שהוריו מתו עליו. הוא החליט ללכת לאוסטראליה ולסמילנסקי אמר: “אני אשוב לארצנו כמלח באניה צבאית בריטית לשחרר אותה מעולה של תורכיה ועולה של פקידות הבארון מאליו יפול…”

שנותיו הראשונות באוסטראליה היו קשות, אחר־כך הצליח וגם צבר מעט כסף. פרצה המלחמה.

עוד ז’אבוטינסקי מוסר מימי התנדבות גאליפולי, כי קצין אוסטראלי היה נגש לפעמים עד מחנה המתנדבים ומסתכל בהם – הוא אליעזר מרגולין. מרגולין התנדב איפוא עם פרוץ המלחמה לצבא האוסטראלי ועלה לדרגת קצין. השתתף במלחמת הדרדאנלים, נלחם בחזית צרפת ונפצע כמה פעמים, עלה שוב בדרגה וקיבל אות הצטיינות. בלונדון בא במגע עם ראשי הגדוד, כמסופר לעיל, ועבר לפיקוד הבטאליון העברי השני – ה־39. הגיע למצרים ויצא מיד לעשות כמה ימים בארץ־ישראל אשר עזב אותה לפני שבע־עשרה שנה. משה סמילנסקי מוסיף, כי נפגשו שני החברים על גבעת חול מחוץ למושבה כאשר אצו שניהם זה לקראת זה באשון לילה להתראות.

“לאזאר?” –

“משה?” –

והכירו זה את זה בחשכה, אף הופיעו אחר־כך יחד – סמילנסקי כמתנדב הארץ ומרגולין כמפקד גדוד עברי – בוועד הזמני בתל־אביב. הוועד התנגד להתנדבות מטעמים שהסברנו לעיל, אבל הופעות מרגולין וז’אבוטינסקי השפיעו. במיעוט דיבורו ובאיתנות דמותו היה משפיע מרגולין המפקד.

 

הגדודים יוצאים לחזית    🔗

אך זה הגיע הגדוד ה־39 למצרים אף זכה לקבלת פנים נאה של אחיו הבכור ה־38; אך זה הגיעה הוועדה של ד“ר וייצמן בדרכה לארץ ועמה אורמסבי־גור, אהרן אהרונסון ואחרים; – אך זה חברו שני הגדודים יחד להתחרויות של חברות והנה ב־5 ביוני ליווה ה־39 את ה־38 שיצא לארץ־ישראל. המפקדה במצרים שלחה לגדוד ע”י פטרסון מכתב פרידה לאמור: “– – – אני מאחל לך ולמפקדים ולחיילים של הגדוד ה־38 של “קלעי המלך” הצלחה במילוי התפקיד שיוטל עליכם בעתיד. כפי שראיתי את גדודך אני בטוח כי ימשיך את המסורת הנהדרה של הרגימנט שיש לו הכבוד להיות שייך אליו – – –” (א.ב. רוברטסון).

רב הגדוד סידר שיתקעו בחצוצרה ויתפללו תפילה קצרה. בלילה הוסע הגדוד על פני מדבר סיני ובהנץ החמה עבר על פני עזה. הגיעו לצריפין ומיד באו תושבי ראשון־לציון, יפו ורחובות ושאר המושבות ברכב וברגל לקבל את פני הגדוד – ביניהם רבים מהמתנדבים הארצישראליים. ב־9 ביוני היו כבר בדרך לחזית, אחרי שהגינראל אלנבי ערך להם מיסקר והביע שביעת־רצון ממראה עיניו. בפרידה לפני צאתם מצריפין, נוכח ג’מס רוטשילד, שפעל בתפקיד גייס בארץ, להחיש את הגיוס אחרי שהרשיון נתקבל לכך.

שטח החזית ומקום פעולת הגדודים (לפי ד"ר ז.וילנאי)

מפה יצא הגדוד בדרך ירושלים, עבר את עמק אילון ופנה צפונה דרך בית־נובה־חארת עד לפני הקווים של התורכים בהרי שומרון. אחרי שהסתגלו לסביבה נמסרה להם עמדה מערבה לדרך העוברת מירושלים לשכם בין שני הכפרים הערביים גלגליה מימין ועבואן משמאל. כאן החלו לבצר את העמדות, לחפור חפירות ולשפר כאפשר את הדרכים. כן עסקו במשמרות ובתצפיות קבועות באדמת ההפקר עד לקווים של התורכים. לבסוף עברה שמועה שבקרוב תיערך ההתקפה והגדוד שנמאסה עליו עבודת השגרה חיכה בקוצר־רוח לפעולה. ז’אבוטינסקי שפעל עם משמרות הגדוד כלייטנאנט בחזית זו, מתאר את העבודה בפשטות לאמור:

– – – בוקר בוקר היו התורכים מברכים אותנו בקליעת כדורי תותחיהם במשך חצי השעה, אך מעטים מהם היו מכוונים. שני דברים היתה סכנה כרוכה בהם: העמידה על המשמר בלילה והישיבה במשך שבועיים בכפר עבואן. המשמר כלל לייטנאנט ושנים־עשר חיילים והיה נוהג לעטוף את הנעלים בסמרטוטים גסים כדי למנוע קול רעש צעדים. לפעמים היה צורך לעלות על הגבעה מנגד בסמוך אל משמר האויב. תפקיד זה לא היה קל: זחלו בחושך מרחק של אלף רגל ואחר־כך בדרך של קוצים וסלעים עם הרובה ביד. הדרך נמשכה כשעה ואחרי זה כשני ק“מ בבקעה ורק אז באה עלייה על “ההר התורכי” עפ”י סימנים מיוחדים: “מימין לעץ־תאנה סדוק” או “עשרה צעדים משמאל לשלולית”. הגיעו לאבן “שגבהה כ־15 רגל ודמות לה כסוס־היאור”, נחו וחולקה השוקולאדה בין החיילים ובחזרה – – – ופתאום יריה ומשהו נופל… הלייטנאנט “צועק” בלחש: לשכב… במרחק 300 רגל או פחות מזה במעלה ההר מתלקח ניצוץ, מתנשא למעלה ונהפך לזיקוק אדום המגיה בזהרו את חלק הבקעה – – – מלמעלה נשמעות עוד יריות מספר וכאן באים “שלנו” לריב את ריבנו: מעבואן ומג’לג’יליה מתחילה ירית הרובים ויש שבריב־משפחה זה מתערבים גם התותחים האנגלים – ההמולה נמשכת כחצי־השעה. אחרי־כן משתרר שקט ואנו מטפסים ומגיעים למחנה במקום שמחכים לך עם קומקום גדול רותח ומלא תה חם".

נציגי החיילים של הגדודים העברים בהנחת אבן־הפינה של האוניברסיטה העברית. בקבוצה חמישה מכל גדוד (שנבחרו ע"י שולחיהם). שים לב שמשתתפים כאן גם ב"כ הגדוד הארצישראלי וביניהם משה סמילנסקי (הרביעי בעמידה משמאל) ודוב הוז (השני בעמידה משמאל).

מלחמה קשה לחיילינו גם בקדחת, תחילה בעטיפת המקומות הערומים בגוף ובמריחה, ואחר־כך בנפט. הנפט שהוצק על קני היתושים ניצח לבסוף. אבידה ראשונה לגדוד במקום זה היה לייטנאנט ב. וולף, שהיה אופיצר טוב ויהודי מסור. כהפסקה נעימה לגדוד היתה ההזמנה לקולונל ולקציניו, להיות נוכחים בטכס הנחת אבן־הפינה לאוניברסיטה העברית על הר הצופים בירושלים ב־24 ביולי. בחגיגה זו (ט"ו מנחם אב) השתתפו באי־כוח הגדודים: ביניהם קולונל פטרסון, קולונל מרגולין, מי’ור רוטשילד, ז’אבוטינסקי וקבוצת קצינים וחיילים יהודים אשר ייצגו את הגדודים. בשם הצבא העברי הניח אבן־יסוד פרופיסור וייצמן.

ושוב השתררה הצפייה להתקפה.

כאן התערבה אותה יד מסותרת שחתרה להפר במפקדה העליונה את מעמד הגדוד היהודי. הגדוד הופלה לרעה בלבוש למרות תפקידו הקשה. לפתע־פתאום תוכנה מזימה לחבר את הגדוד ה־38 ואת הגדוד 39 היהודי, שהיה כבר בדרך ממצרים לחזית גם הוא, אל שני גדודים הודים כדי ליצור מהם בריגאדה. לפטרסון עלה בקושי רב לסכל את המזימה הזאת, שכוונתה היתה אחת: להפר מראש כל אפשרות של יצירת בריגאדה יהודית כפי שהובטח ע"י ממשלת לונדון. פטרסון הצליח אף קיבל הבטחה מאת המצביא להקים בריגאדה זמנית משני הגדודים היהודים. אך כעבור ימים מספר באה פקודה חדשה לגדוד: לעזוב את הרי אפרים ולרדת אל עמק הירדן – זאת שלושה ימים בדיוק לפני ההתקפה אשר הגדוד הרבה כל־כך להתכונן לקראתה! – וב־9 באוגוסט, בתקופת השנה החמה ביותר חזר הגדוד, מהרי שומרון בדרך לירושלים, כדי להנפש בקרבתה ולרדת ליריחו.

בו בזמן מיהר הגדוד ה־39 בפיקוד מרגולין בדרכו ממצרים לארץ־ישראל – לחזית. ב־10 באוגוסט כבר היה בסראפנד והתכונן להתחבר מכאן אל אחיו הבכור ה־38 העומד עוד בחזית. ב־15 באוגוסט ניתנה פקודה לנוע קדימה, אעפ"י שמחצית הגדוד בפיקודו של מי’ור הופקין עדיין לא הגיעה לארץ. מרגולין יוצא עם גדודו דרך לאטרון להרי ירושלים וחונה בעין אריך אשר על דרך ראמללה. מי’ור הופקין עם מחצית הגדוד השניה טרם הגיע ולחלק החונה בעין אריך נודע כבר, כי הוא עומד להשלח אחר ה־38 למקום שם “הגיהנום מצוי על־אדמות” – לערבות יריחו. כן מצפים כעת שיגיעו מאנגליה לגיונרים נוספים בפיקודו של סמואל. השבחים לשירות ה־38 בחזית שכם נותנים תקווה בלב, כי קרוב היום בו תחוברנה היחידות העבריות לבריגאדה משלהן. בפרוס ראש השנה מגיעה המחצית השניה של ה־39 להרי ירושלים וב־13 בספטמבר גם הגדוד הזה יורד בדרכו ליריחו.

 

אישור רשמי של ההתנדבות הארצישראלית    🔗

באותו פרק זמן הוכתרו לבסוף מאמצי המתנדבים הארצישראליים בהצלחה וב־10 ביוני 1918 נתקבל אישור רשמי לגיוס גדודי מתנדבים מהם. הרגע המקווה בא ונחשול התלהבות עבר בחלק הארץ המשוחרר, אף סחף את המתנגדים לגדודיות. החלה פעולת גיוס ותעמולה לאור הסיסמאות:

"שמע ישראל! שמע מה לבך אומר לך? הצריכים אנו בשעה זו להשיב לנו את ארצנו ולאשר ולקיים את קנינה בידנו לעיני כל העולם? – – –

"שמע מה הגיונך אומר לך?

פדו בדמם הם בלבד? – – –

ושמע מה שכבוד ישרך אומר לך:

"הבריטים יילחמו לעינינו ואנחנו נשב בית עד שובם לתת לנו ארץ אשר הנוכל אנחנו לקבל – – – מנחת דם, מתנת חינם כזאת – –?

"שמע ישראל!

דמי אבותינו הגבורים מלפני אלפים שנה ודמי הבריטים הנלחמים לנו פה כיום – – – צועקים אלינו:

"התנדבו התנדבו – –

שכם אחד עם מושיענו אל הקרב לכו ונלכה ולד' הישועה! – חזק!"

הגדוד חונה בהרי ירושלים בדרכו לחזית

קבוצת מתנדבים מבני הישוב הישן בירושלים

ההישג לא עלה בנקל והוועד הזמני של הגדוד העברי נשא־ונתן עם השלטון הצבאי משך 6 חדשים בשם 500 מתנדבים. בתזכירו הוטעמו כל הנימוקים המניעים את יהודי הארץ והפועל העברי בכלל להתנדב – ומביע הוועד את בטחונו “כי הקול היוצא מעומק לבם ימצא הד בלב השלטון הצבאי”. בראשית סיון בא הרשיון להקים גדוד עברי בארץ ונספחו אל הגדוד בשבועות הראשונים יותר מ־1000 איש. מפלגת “פועלי־ציון” היתה בעד הגדוד ו“הפועל הצעיר” היתה נגדו מטעמים שונים: עזיבת העבודה במשק העברי, סיכון האחים היושבים בגליל תחת שלטון התורכים וגם התנגדות מטעמי מצפון. ביטוי ממצה ללבטים האלה נתן אחר־כך הסופר צבי שץ שהתנדב לבסוף ועמו רבים מבין המתנגדים. ביפו התעוררו כמעט כל הצעירים וגם בירושלים “השנוררית והמקבלת” – אחרי שתים שלוש אסיפות שבהן “חצב להבות־אש” ז’אבוטינסקי – רבו המתנדבים.

במחצית תמוז נערכה אסיפה גדולה בחורבת ר' יהודה החסיד בירושלים בהשתתפות ג’מס רוטשילד ומלווהו לייטנאנט ליפסי. בן הבארון נאם על חשיבות הגדוד העברי שיילחם שכם אחד עם הבריטים. אחריו נאם ליפסי והרב חרלפ אמר: מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו". החכם לניאדו חיזק את ידי בנו המתנדב ובו בזמן חולקו כרוזים – “יחי הגדוד העברי” – מטעם ועד הגדוד.

התעוררו תלמידי הסמינר ומשישים איש התגייסו קרוב ל־40 וכן בני 17 מבית־הספר לבנים ומהמורים. אבות לקחו עמהם את בניהם; אמהות שילחו את ילדיהן לגיוס וכלות את חתניהן. עדת התימנים נתנה למעלה מ־50 איש (בירושלים); גם מהישיבות באו. בכ"ד תמוז בבוקר אחרי נשף הפרידה חילקו למתנדבים מטבע עבודת “בצלאל” ובה טבוע “בת ציון שניתקה את כבלי הגלות” – והרומאי בורח מפניה. בשעה 12 יצאו אל הרכבת ומלווה אותם קהל בן 10.000 איש.

אף כי רבות יסופר על ההתנדבות ע"י ותיקי ירושלים, מן הראוי להביא בזה אך מעשה אחד מפי ניסן רוזנברג, שראינוהו כגייס בלונדון ועתה סופח אל מי’ור רוטשילד כסמל־גייס בישוב. יהודי צעיר מהעיר העתיקה בא אל רוזנברג להרשם ולאחר שיצא חזר וביקש לשוחח שיחה אישית עם הסמל. “מה הדבר?” – שאלהו רוזנברג, – “אם אשתי תבוא להתלונן עלי אמור בבקשה כי הכל נגמר ואין להשיב את המעשה”. – ביקש הירושלמי והוא עטור זקן ופאות כבן הישוב הישן. האיש הושבע למחרת ואמנם אשתו הופיעה ושלושת ילדיה הרכים נגררים אחריה: “אנא… הצילו, יהודים. החזירו לי את בעלי שהתגייס”. – הפצירה האשה. את הנעשה אי־אפשר היה להשיב בשום פנים, אך אותו מתנדב מהישוב הישן התיצב מוכן לדרך כשהוא מגולח כהלכה ומיור רוטשילד לא יכול בשום פנים להכיר בו את המתנדב הקודם מהעיר העתיקה.

הגייס נ. רוזנברג מאמן את המתנדבים הירושלמים

ד"ר וייצמן מוסר למתנדבים את הדגל ועמו: (2) מיור ז'. ד־רוטשילד ומיור וואלי (3) ממטה המיפקדה של צבא־המשלוח המצרי.

וסיפור מעשה מימי ההתנדבות יספר רוזנברג מהעיר חברון. גם שמה נסע במכונת הבארון וכנוהג התיצב תחילה בפני המושל הצבאי, שהרשה לו לכנס את יהודי חברון לאסיפת הגיוס בבית־הכנסת. מהמושל הלך אל הרב (שנהרג אחר־כך במאורעות חברון). ולא בא רוזנברג לספר כמה מתנדבים נתנה חברון מבחוריה, אלא את העובדה: הרב התרגש מאוד למראה הגייס־הסמל היהודי שבא לעיר ובמועל־כפים ברך אותו לפעולתו. אותה ברכה שוב לא יכול רוזנברג לשכוח אחר־כך בכל ימי פעולתו כגייס בין המתנדבים של הישוב, אפשר כי בברכה זו מצא שילומים מעט לסבל הגאליפולאי ולתלאה האישית אשר עברה עליו מאז הגלותו מהישוב ועד שובו ארצה.

“רעיון הגדוד העברי שילך שכם אחד עם חילות בריטניה הגדולה לגאול את הארץ רוכש את לב הכל. רבים המתנדבים ורבים עוד יתנדבו” – כותבת העתונות העברית. הקצין ליפסי עם חיילים יהודים עוברים בערים ובמושבות של חלק הארץ המשוחרר בעבודתם למען הגדוד.

זו שעת הרצון הגדולה בה מתאשרת חגיגית הברית החדשה בין האומה המשחררת והאומה המשוחררה. אורמסבי־גור בשם ממשלת בריטאניה אומר לוועידה הראשונה של היהודים באזור הארץ המשוחרר ביוני 1918: “הממשלה הבריטית נותנת הזדמנות לגברים הצעירים להצטרף לבטאליונים של היהודים מארצות אחרות לשם שחרור הארץ הזאת. התשובה הנהדרת של הגברים הצעירים שלכם יהיה לה ערך מוסרי גדול בשעה שיבוא הזמן לכתיבת ההיסטוריה. כל אחד מהטירונים הנחמדים הללו המתגייס כיום לבאטליונים הבאים מאנגליה ומאמריקה, הוא כנושא השליחות של הלאומיות היהודית בא”י".

 

המתנדבים הארצישראליים יוצאים לאימונים    🔗

מספר המתנדבים ביפו והמושבות עולה ל־460 איש ובכ“ג תמוז נערכה פרידה למתנדבים ההולכים על מגרש בית־הכנסת הגדול בתל־אביב. נמסר להם דגל הגדוד (לבן־כחול בכתובת “בעד עמנו וערי אלהינו” ובראשו צורת דגל בריטי קטן) ע”י פרופיסור וייצמן שאמר: “הננו מוסרים לכם דגל זה שהוא דגלנו היחיד. תשמרוהו בנקיונו ותזכו להחזירו בעצם טהרו וזיוו”. ביום כ“ד תמוז הסיעה הרכבת את המתנדבים לקנטארה, ובלוד נפגשו המתנדבים מתל־אביב עם המתנדבים מירושלים. יצאו ברכבת בת 40 קרון אל הדרום בלווית קריאות פרידה. מורים מתנדבים עזבו את בית־ספרם ולוּו ע”י תלמידותיהם בברכות: “לכו! לכו! תהי נא דרככם צלחה ותשובו מעוטרים בזרי־נצחון על ראשיכם!”

“מזקני הישוב” (מ. מאירוביץ) כותב בהתלהבות:

“כג תמוז תרעח! יום זה ייכתב באותיות של זהב על דפי ההיסטוריה שלנו – – על יד בית־הכנסת של תל־אביב היה הדבר. המון רב מתושבי יפו והמושבות מילא את הככר ובנוכחותם של באי־כוח הממשלה הבריטית והצבא הופיעו בשעה הרביעית חלוצינו – מתנדבי הפלוגה הארצישראלית. לעינינו התנוסס הדגל הכחול־לבן שלנו במגן־דוד באמצע ותמונת האריה המנתק שרשרותיו עליו מצויירת ולאור השמש התנוצצו האותיות המוזהבות: “בעד עמנו ובעד ערי אלוהינו – הגדוד העברי מא”י – תרע”ח" – –

"ונצבה באותו רגע לעיני תמונת הרצל הנצחי שלנו, זכרתי את דבריו: “לנו אין דגל… נחוץ לנו דגל… כשרוצים לנהל מחנות אנשים יש להרים סמל מעל לראשם!”

“הרגע שבו אנו חיים כעת הוא מומנט היסטורי חשוב בחיינו – כותבת העתונות העברית – – – בפרוץ המלחמה היינו מדוכאים, לא ידענו את הדרך בה נלך – – כשיוצר רעיון הגדוד העברי הסופר ז’אבוטינסקי הופיע בפעם הראשונה לפני הקהל לא מצא לו די שומעים – – וכאשר נוצר הגדוד העברי הראשון “גדוד נהגי הפרדים” הביטה הסביבה כולה על צעד זה בצער ובכאב עצור – – הדור והזמן לא היו כשרים – באה הצהרת באלפור והכשירה את השעה – – פסקה האדישות, אפסו חקקי־לב הכל הבינו כי רגע גדול זה דורש גם מעשים גדולים – – והמעשה הכי גדול שיכול להעשות הוא בוודאי התגשמות רעיון הגדוד העברי, הרחבתו והתפתחותו – – עם כיבוש הארץ ע”י הבריטים עמדה בין יתר השאלות הבוערות גם שאלת הגדוד והרבה התווכחו עליה, אך סוף־סוף ניצחה אקטיביותם של הצעירים. שבע מאות איש עזבו את הארץ לפני ימים אחדים וירדו מצרימה להתמחות בתמרוני הצבא ועוד כשלוש מאות מחכים ליום הפקודה – – ברכתנו לכם, המתנדבים! – – הוטל הגורל – בידכם גורלנו! – –"

המתנדבים יוצאים בקרונות הרכבת הפתוחים לדרכם למצרים

סמילנסקי מתאר את נסיעת המתנדבים אל מקום האימונים בחום הספרותי המיוחד לסגנונו:

"האמנם ערב ומדוע אין אנכי מרגיש בו? מדוע בנפשי אך בוקר אך בוקר? – היה רגע והקריאה הבנאלית “אולרייט” של רופא בריטי אחד צלצלה באזני כבשורה…. ובכל זאת היה ערב.

השמש שקעה במערב מעבר יבנה כאתמול וכשלשום. כמו שראיתיה שוקעת זה שמונה ועשרים שנה. כאילו לא קרה היום שום דבר… האמנם שקעה ככה גם באותו יום שהובלו שבויי ירושלים לרומא?.. הרכבת העוברת מלוד לקנטארה ממהרת לדרכה. בה כארבעים קרונות פתוחים ובהן… מי אלה?.. צבא־לא־צבא. וגם אנשים ציביליים אינם.

יסיר! – אומרים הערבים שבתחנה. לא. לא שבויי מלחמה אלה. מה לשבויים ומה לשירים – שירי נצחון – ומה להם ומה לריקודים עד להתעלפות?.. והשירים מתפרצים מתוך הרכבת, נופלים בתוך כל הסביבה ולכל מקום שהם מגיעים בשורה בפיהם – מה הבשורה?

ואולי באמת שבויים הם? – שבויי רעיון נשגב אחד אשר כימי הגלות שנותיו. זה הרעיון אשר שלח את יהודה הלוי מול הרומח של הבדווי, אשר נתן שירים ותשבחות בפי אלה אשר עלו על מוקדי האינקביזיציה; אשר צרר בכנפיו את צעירי בילו; אשר שלח אל העבודה ואל הרעב ואל העמל את הפועל ולקראת המות את השומר שבויי רעיון…

– – היה בקר ומסביב לבית־תפילה קטן ודל, בנין קרשים, עמד המון רב, על החלונות ועל הגגות; עמדו צפופים ודחוקים – – ובמרכז כל הקהל עומדים מאות אחדות של צעירים בשורות, שורות ישרות – שורות של חיילים – ופסי תכלת־לבן על שרווליהם. ואיש משכמו ומעלה גבוה מכל העם עומד ביניהם ובידו הימנית דגל והפנים חיוורים ובעינים נר אלהים והקול רועד:

“בשם כל העם הריני מוסר לידכם את הדגל… שמרוהו! אל יפול עליו אף שמץ כלשהו של כתם. קדוש וטהור תחזירוהו למקום המיועד…”

ועוד קול נוגה לאזניך: לפני אלפים שנה הפיל טיטוס את הדגל מידינו… הנהו שוב בידינו – –

“… ולמה זה נתעכבה פתאום הרכבת:?.. מה הקולות ומה הנאצה?… ומי הן אלו, כחסידות לבנות הקופצות מתוך הקרונות?.. אחת, שתים, עשר… רבות… הרי אלו החברות הן המתנדבות! – – הרי אלו אשר יחד חיבלנו, יצרנו, טפחנו וגדלנו את רעיון ההתנדבות. וכשבא היום המקווה נשארו הן מאחורינו… נדחו… אבל מי ידחה אותן מעל אם הדרך?.. הן הולכות ברגל אחרי הרכבת עד לתחנה – –”

ושוב בוקר… ומסביב מדבר, מדבר ומדבר לאין קץ – ללא עץ, ללא צל וללא מעין מים – – ושם מרחוק מתוך הערפל צופה אלינו המקום המיועד לתחנה הראשונה של המחנה העברי – – –"

כן נסתיים גם הפולמוס הגדודאי בארץ ומבחינה זו יש ענין בגילוי־הדעת דלקמן:

גילוי דעת מטעם המתנדבים, חברי ההסתדרות החקלאית, באספת־הפרידה:

“תנועת ההתנדבות לגדודים העברים הנלחמים בעד ארץ־ישראל הקיפה את הרוב של פועלי א”י. ובטרם צאתנו מתוך העבודה, אשר בה קשרנו את חיינו בחבלי האהבה, יסורים ורצון־יצירה, אנו רואים צורך לאמור דברים אחדים:

בתנועת ההתנדבות, אשר קמה בעם, רואים אנו חזיון היסטורי עמוק ונאדר, גלוי נמרץ של תשוקת הגאולה, החיה ומתעוררת לחיים חדשים, פועלים ויוצרים.

אנו מביעים את הכרתנו העמוקה, כי העבודה של הפועל בתוך הארץ וההתנדבות למלחמה לשם שחרור הארץ – שני גילויים הם של שאיפה אחת חיה, שאיפת הגאולה.

אנו מקוים ומצפים כי תנועת ההתנדבות, אשר בעקבה מוצאים כיום חלק גדול של חברינו מתוך העבודה, מתוך אותה העבודה אשר בה אנו חפצים ומאמינים לבנות את חיינו ואת חיי העם – רק התחלה היא של תנועת־התנדבות כבירה, אשר תכה גלים עמוקים בלב העם לכל פזוריו, תעורר בלבבות את הרגשות החובה והכבוד ואת תשוקת־הגאולה הלוהטת ותביא לארצנו חיל מתנדבים עברים לשחרור הארץ, ומחנות עובדים חלוצים לבנין העם העובד.

כוח צבאי – מחיקת הגלות

בתנועת התחיה שהתעוררה בקרב עם ישראל בדור האחרון אנו רואים את התחלת התגשמותו של הרעיון המשיחי. הקץ! זו מלת הקסם, אשר לא העזנו להעלותה על דל שפתנו, נבטאנה כיום. הקץ לגלות ישראל הולך ומתקרב. צאתם של בחורי ישראל מבתי מדרשות לתעודה ולחכמה שבגלות לשם עליה לארץ; עלית עשרות האלפים לארצנו בשנים הקשות ביותר, בהתגברות על כל המכשולים החיצוניים; התגברות המרידה בחיי הגלות והתפשטות השאיפה לחדוש החיים הפנימיים; דבר השמע בתוכנו בשורת דת העבודה, הולדת ההגנה העברית הלאומית בצורה קבועה; התחלת קבוץ גלויות בארץ־ישראל; הופעת כוכבו של הרצל, שבישר לנו את “מדינת היהודים”; דבר היות הסתדרות ציונית רחבה וענפה, שפארותיה הגיעו לכל ארצות הגולה ושקיבצה אל דגלה מיליוני יהודים – כל אלה הם סימנים המבשרים את הקץ.

קרני הגאולה הראשונות הגבירו את אורן, ביחוד בשנים האחרונות. – ואולם יצירת המחנה העברי זהו האות האחרון והמובהק להתקרבות הקץ. כל איש צבא יהודי במחנה העברי מגשם את רעיון יצירת כוח צבא עברי. זוהי מחיקת הגלות ושלילתה המוחלטת, המשכת החיים ההיסטוריים אחרי הפסקה ארוכה והשבת גאון יהודה לקדמותו".

 

לתיאור חיי הגדוד הארצישראלי, התהוותו ואימוניו    🔗

נוכחנו מהמסופר בגדודים הקודמים ובגדוד הארצישראלי ביחוד, כי לא רק עובדה לאומית־צבאית היוו הגדודים האלה בעיני העם, אלא מעין גילוי של גאולה נלווה להם, התלהבות שבחזון. לעומקה של תופעה זו אפשר לרדת רק תוך הבנת הסבל ההיסטורי של עמנו, הכאב והעלבון של פזוריו הממושכים, הסכנה, סכנת־המוות, שנמצא בה מפעל התחיה הצעיר לימים בארץ בשנות המלחמה ו“הנס” שאירע לו בהנצלו לחיות ביתר שאת ובעוז משנה. קודם לכן קם מפעל התחייה בארץ בזכות מעטים ועתה בזכות העם כולו כמעט; תחילה בכוח חלוצי העם בלבד ועתה בכוח הצהרה בינלאומית שאינה נשמעת לשתי פנים. זה הרגע, שעליו נרקם חזון ההתנדבות וממנו ינק את רצונו ואמונו למרות כל המכשולים – וניטיב להבין לרקע זה מתיאור ההתנדבות הארצישראלית לפי רישומי משה סמילנסקי, סופר ומתנדב בימים ההם.

מיום שנכנסו הבריטיים לארץ לא פסקה שאלה מרה אחת מנקר במוחי: – כותב סמילנסקי – היכן הגדודים העברים?.. כל־כך בטוח הייתי כי הם יבואו… ראשונים יבואו… וראיתי אנגלים, סקוטים, אוסטראלים, ניוזילאנדים, הודים, צרפתים ואיטלקים – אך עברים לא ראיתי… מדוע? והלא הכל דיברו על בואם? והלא ג’מאל פחה היה דוקר אותנו בגדודים העברים אשר בחזית… אים? לא ראיתים…

ויש אשר אחד קצין, שאתה מכבדו בכוס יין ובחלה חמה, יספר לך כי במחנה הבריטי יש גדודים עברים… ויש אשר יכנה אותם גם בשם: גדוד רוטשילד… גדוד מונטיפיורי.. “מה מספרם?”.. ארבע מאות.. אלף.. אלפים.. תוחלת ממושכה.. אינם.. היה רוטשילד אחד ומת מות גבורים בשערי גדרה. היה רוזבּרי אחד ונפל חלל בשערי רמלה וגסיסתו היתה גסיסת קדושים: “מה מאושר אנכי למות על אדמת אבותי” – אמר לחבריו הגויים.. אבל גדודים עברים אינם.

משה סמילנסקי סופר־אכר־מתנדב

ואתהלך כאבל בין חתנים.

ותהי לי עבודתי למשא. הפרדס, השדה והירקות שלי אבדו את חנם… אף לא ידעתי כי עומדים אנו ערב “אסיפה מכוננת”…

היתה האסיפה. אולם מרווח. מספר הגון של נאספים… אחרי מבול של דברים בענינים שונים הועמדה על הפרק שאלת ההתנדבות. ויכוחים בעד ונגד. לבי מתקומם. דבר־מה מציק לי, מעיק עלי:

“… אני אתמוך בכל כוחי בהצעת ההתנדבות. כאן מעשה. בשבילו יש לסכן הכל. מיום שנכנסו הבריטים אוכלת מחשבה אחת בלבי: הם משחררים בדמם את הארץ ואנו, המשוחררים, יושבים מאחורי גבם בחיבוק ידים על סיר הבשר שהגאולה הביאה לנו..” קול מי המדבר? קולי?..

גמרתי. מצד שמאל מגיע אלי רעש מחיאות־כפים, אבל לא מצד שמאל כולו… ראש המדברים של “הפועל הצעיר” מתרומם ממקומו…

“קשה עכשיו, במצב הרוח שהשרו דברי סמילנסקי להתנגד.. אבל..”

באסיפה ההיא הוחלט לשאול את פי הישוב.. והדברים חרגו ממסגרות “השאלה” וימי תעמולה הגיעו. ראשי המתנגדים היו מ“הפועל הצעיר” ותמוה היה הדבר. הן עיקר העיקרים שלהם – שעבודתנו לא תיעשה ע“י זרים ועבודת השחרור טוב אשר תיעשה ע”י זרים?.. ויש אשר דיברו בשם העיקר של התנגדות לחרב כאילו היה בהתנדבותנו שמץ משאיפת המלחמה.. ולא רצון כביר לתת אות לעם כולו: הננו, הנה שערי הארץ פתוחים לפניכם, בואו!.. עם גמר תקופת התעמולה נרשמו אצלנו כמתנדבים לגדוד העברי כחמש מאות איש ומהם 150 מתנדבות. בג' ובד' אדר תרע"ח נתכנסה בתל־אביב האסיפה המיסדת של המתנדבים. היה בהחלטות הרבה מן החמימות ולא מעט מן התמימות – סגולותיו של כל מפעל בראשיתו. והמטרות שריחפו במחשבתם של המתנדבים היו: שחרורה של ארץ ישראל אינו צריך להגמר בלעדינו; הגדוד יוצר גרעין של מיליציה עברית; הגדוד פותח את שערי הארץ לפני כל יהודי.

והתנאים: נשתתף במלחמה כל זמן שתהא מתנהלת בחזית ארץ־ישראל; אם יקבעו את ירושלים כמקום ללימודי ההכנה של הגדוד… והאסיפה הסתיימה במלים אלו: הגדוד היהודי קים!

לוועד “הגדוד” נבחרו: רחל ינאית, סוורדלוב, אליהו גולומב, דוב הוז, נוח סונין ומשה סמילנסקי. ימים מספר אחרי־כן הוגש תזכיר למפקדה.

לאחר שמסרנו את תזכירנו למפקדה הצבאית הראשית באו לנו ימים קשים של תוֹחלת ממושכה. היינו בטוחים כל־כך שהתשובה תהיה חיובית ושתגיע לידינו כעבור ימים מספר עד שאחדים מאתנו החלו לחסל את עסקיהם.. והנה עברו ימים, עברו שבועות, וכל תשובה לא באה…

שמענו כי באהלי הצבא, אשר חנה בסביבות מושבתנו רחובות, יושבים באהלים השופט בנטביץ ובנו של הרברט סמואל. אנכי ורחל ינאית שוטטנו זמן רב בין האוהלים עד שמצאנו יום אחד את אדוין סמואל. הופתענו מאוד לראותו והוא צעיר כל־כך… הוא קיבלנו בסבר פנים יפות, אבל הגיד לנו בגילוי לב, כי אין ידו משגת לעזור לנו. בנטביץ הבטיח לעזור…

וכשהוגד לי כי וייצמן בא לתל־אביב, הלכתי לראותו. קראתי בשמי. הוא שמח לקראתי וימסור לי דרישת שלום מאת אחד־העם.

“הידעת כי הוא מתנגד ליצירת הגדודים?” (שאל)

“ידעתי”..

“הוא ודאי לא ירצה את פעולתך”.

“הוא מורי מתמול וגם למחר, אבל היום – אני לגדודים”.

וייצמן הניח בחיבה את ידו על שכמי ובת־צחוקוֹ הטובה, היפה והנלבבה ריחפה רגע קט על שפתיו ויאמר: “ואני את פעולתכם ארצה.. אני עומד כולי לעזרתכם”. וייצמן הבטיחנו לדבר בשמנו במפקדה הצבאית הראשית ולהחיש את אישור בקשתנו אבל גם זה לא הביא את הקץ לשתיקה.

וקהל המתנדבים גדל והלך בינתיים.. רובם המכריע של המתנדבים היה מציבור הפועלים. ציבור הפועלים נפרד אז לשלושה ראשים. חוץ מ“פועלי ציון” אשר אתם נמנו גם אנשי “השומר” וחוץ מ“הפועל הצעיר”, היה קיים גם ארגון בלתי־מפלגתיים שהשפעתם היתה גדולה וראשיהם – יבנאלי וברל כצנלסון.

אל הארץ חזר אהרון אהרונסון… פנו לו עורף, אף כי ידוע היה כי רבה השפעתו על המפקדה הצבאית הראשית והוא יכול לפעול הרבה לטובת הישוב. יחס זה של הישוב הרגיז את אהרונסון לא־מעט ולבו היה רע עליו. באחד הימים נפגשנו במקרה בבית אחד המכרים והוא שפך בפני המסובים את מרי שיחו.. מתוך דבריו תפשתי רמז כי אין תקווה למתנדבים להתקבל אל הצבא מפני שרובם המכריע אנשי־שמאל הם.. רק אז הבינותי את הסיבה להשהיית התשובה. המפקדה הצבאית לא יכלה לקבל את המתנדבים בלי לחקור עליהם ב“אינטליג’נס” – ובאינטליג’נס רבה ידו של אהרונסון..

הועמדנו בפני הקושי הרציני הראשון בדרך התנדבותנו – – ידוע ידענו היטב כי אם אנחנו נבקש את אהרונסון – אין ספק שיעזור, אבל המותר לנו לבקש מאתו?

ובאחד הימים נפוצה שמועה כי ז’אבוטינסקי בא לארץ – – הלבבות הלמו מתקווה ופחד.. ונחכה בקוצר־רוח..

ז’אבוטינסקי יעצנו לפנות אל אהרון אהרונסון כי יהי לנו לפה ולמליץ במפקדה הראשית. חברי מהשמאל דחו את ההצעה בשתי ידים. למחרת או למחרתיים החלטנו לקבל את הצעתו של ז’אבוטינסקי.

מארגולין בא והלך. ד"ר וייצמן בא, הלך וחזר. ז’אבוטינסקי היה בא – הלוך ושוב. הגדוד העברי הראשון בראשותו של קולונל פטרסון בא – ויחנו בסרפנד… ואולם אך מעט מאוד מן העבריות אפשר היה למצוא כאן, בין “החייטים” הלונדונים, חוץ מדיבור ז’ארגוני גס והמוני באחדים מן האהלים (רובם דיברו אנגלית) וחוץ מלגלוג קל על “פלשתיין שלכם” עם החול והחום שלה.. אך תשובה לבקשתנו טרם באה.

ז’אבוטינסקי יעצנו לקורא לכינוס כללי את המתנדבים לרחובות, שבה חנה חלק של המפקדה הצבאית.. התכונה היתה רבה.. יום הכינוס היה יום־טוב למתנדבים, אך התפזרנו לבתינו בלב כבד.. מה מעכב?

וסוף־סוף בישרנו אהרונסון כי הפקודה לגייס את המתנדבים בארץ־ישראל תבוא בימים הקרובים – ואכן היא באה.

ממצרים באו מי’ור רוטשילד – בן אדמונד רוטשילד שלנו – הקצין וולפסון ו־נ.סי.או. אחדים “לחייל” אותנו. עליהם נוסף אדוין סמואל מגדוד בריטי בארץ ובתל־אביב נפתח משרד לגיוס.. מובן שהאישור להתנדבותנו בא ללא כל תנאים.. לאמור: התנאים שלנו לא נזכרו כלל.. המתנדבות לא נתקבלו כלל.. נאלצנו להפרד מן החברות שלנו, והן לא עיכבונו.

המתנדבים נהרו אל משרד הגיוס.. בלב מלא פחד היו נכנסים אל בדיקת הרופאים.. כבר הייתי אז בן ארבעים וארבע, אבל גופי היה מוצק מנעורי וגם הקדחת והרפתקאות בארץ עוד לא הספיקו להכשילו –

“אול רייט!” – בישרה לי קריאת הרופא האנגלי.

ובחוצות תל־אביב רבו מיום ליום האנשים אשר מקשרת תכלת־לבן היתה תפורה לזרוע ימינם – סימן למתנדבים או אקטיביסטים בלשון הימים ההם. ואל אזכרת הרצל בכ' תמוז שנת תרע“ח באו המון אנשים והמקשרת של תכלת־לבן לזרועם הימנית והתלהבות מחודשת בלבם. לפסגת ההתלהבות הגיעו – ולא המתנדבים בלבד כי אם כל הקהל הגדול אשר בא מן הערים והמושבות – בטכס מסירת הדגל, שנשי תל־אביב תפרוהו והכינוהו, ע”י הד"ר חיים ויצמן לידי הגדוד…

למחרת היום יצאו המתנדבים מתל־אביב ומהמושבות ללוד. שם יפגשו עם המתנדבים מירושלים ויחדיו ירדו מצרימה.

בלוד, בתוך חורשת הזיתים, נפגשו המתנדבים מתל־אביב וירושלים ויהיו לאלף איש ויותר. וגם המתנדבות השיגונו.. ועם חשכה יצאנו ברכבות למצרים.. החנייה הראשונה שלנו היתה בקנטארה, בעברה המערבי של התעלה. פה יחנה הגדוד עשרה ימים, בטרם יעבור אל תחנתו הקבועה, אל שדה התרגילים בסביבת קאהיר.

על פני שטח גדול, המוקף גדר, גדר גבוהה של חוטי ברזל, נטה הגדוד העברי מארץ־ישראל את אהליו הראשונים.. רחובות רחובות הוקמו האהלים ושמות ניתנו להם: “הרצל”, “וייצמן”, משה הס", “אחד־העם”, “בורוכוב”.. וגם סיסמאות הספיקו בחורים חרוצים לסדר, כתובות בכונכיות על פני החול:

“דרך הנשק אל העבודה והספר”

“למות במלחמה – לחיות בעבודה”

“וכיתתו חרבותיהם לאתים” –

ואחד אירלאנדי, נוצרי, אשר התנדב באמריקה לצבא הבריטי, ביקש להעבירו לצבא העברי. וכשנתמלאה בקשתו ויבוא אלינו התרגש מאוד מרוב אושר ויאמר:

“מיום שהיו מלחמות בעולם לא היתה מלחמת צדק כזו שלכם, אתם העברים..”

 

מאימונים לתפקידים    🔗

קולונל מרגולין – מוסיף סמילנסקי לתאר – בא לבקרנו ולדאוג למחסורנו ויבטיח להעבירנו במהרה אל מחנהו. קפטן וולי, קצין בריטי יהודי, אשר מילא תפקיד פוליטי בארץ, בא אלינו אל המחנה. ובתחילת מנחם־אב יצאנו מקנטארה ללכת להלמיה אשר ליד קאהיר אל מחנה הלימוד הקבוע. בהלמיה שוב התעודדנו. הקולונל מרגולין בא רכוב על סוסו לקבל את פנינו.. תזמורת בריטית נגנה לכבודנו… ובשורות מלוכדות ובפה מלא שירה באנו אל המחנה.

– – עברו עלינו ימים קשים, ימי “עינויים”. הבדיקה החמורה של הרופאים, הזריקות השונות, הפגישות הראשונות עם הנ. סי. או. העתידים להדריכנו, סדרי ההלבשה וההקפדה היתרה על הנקיון ועל צחצוח הכפתורים.. לבסוף “נסתדרנו”. מרגולין קיבל עליו להכשירנו במשך שלושה חדשים לחזית ויגש לעבודתו במרץ רב. מרגולין השתדל להיטיב גם את הלך־הרוחות. הוא קיבל באהלו את “מועצת” הגדוד. התיר לנו לסדר מועדון, להוציא עתון פנימי, לערוך ספריה – וגם סידר לנו “קונצרטים”. מרגולין היה מבקר כל יום בשיעורי התרגילים שלנו ופעם אחת הביא עמו גניראל מהמפקדה העליונה לראות את החיל שעשינו.. הוא ניבא לנו עתיד של “חיילים”.

אני ודב הוז, אשר הצטיין כחייל והתחיל לעלות בדרגות הצבאיות, ביקרנו רשמית אצל הקולונל עפ"י הזמנתו והוא ביקש מאתנו לעודד את רוח החיילים, כי עוד עתיד מזהיר צפון לנו בקרוב.. מאמריקה מתכוננים לבוא 12.000 איש.. וגם וייצמן בא לקאהיר ונתן תקווה בלבנו כי שחרור צפון הארץ, וביחוד שחרור טבריה וצפת, יימסר לגדודים העברים..

השביעי במנחם־אב יום חג היה לנו. האמריקאים באו אלינו. מרגולין סידר אותנו צבאית ורכוב על סוסו יצא בראש כולנו לפגוש את חברינו החדשים.¹⁰ הם באו מאומנים ומזויינים – הם עוד התקינו את עצמם בהיותם באמריקה. בתוכם היו לא מעט מבני הארץ ובראשם בן־צבי ובן־גוריון, שגורשו בגזירת ג’מאל פחה מן הארץ, בראשית ימי המלחמה. חברים שהלכו העירה חזרו וסיפרו כי.. אוסישקין הולך לארץ דרך ולאדיבוסטוק בראש גדוד עברי בן חמישים אלף איש ואניות יפאניות תבאנה אותם לקנטארה.. היה לנו ליל שימורים.. מרגולין נתמנה למפקד הגדוד ה־39 האמריקאי ואנחנו בני הארץ, הגדוד ה־40 נעזבנו לנפשנו – –

כ"א מנחם־אב היה לנו יום גדול. חילקו רובים לחיילים… הרובים הפיחו רוח חיים חדשה במחנה, אבל לא לאורך ימים. אמנם רובים בידינו אבל לא לירות בהם כי אם לצורך התרגילים בלבד… ואימתי תתחיל ההכנה האמיתית לחזית?

ושוב יום גדול – כ"ז מנחם־אב. הגדוד ה־39 נקרא לבוא לארץ ולצאת אל החזית ובאותו יום יצא לדרכו ומרגולין בראשו.. הגדוד שלנו הסתדר בשתי שורות משני עברי הדרך וההולכים עברו בינינו.. השתרר מצב־רוח מרומם. אבל בהעלם החיילים האחרונים של הגדוד ה־39 מעינינו נפל רוחנו. הם – האמריקאים לחזית, ואנו – בני הארץ – כאן.. ועדיין גדודנו ללא קולונל וללא יריות..

ביום ט' אלול באה סוף־סוף הפקודה אשר חיכינו לה בכליון עינים – להתכונן ליציאה לחפירות ההגנה בקרבת המחנה ולהתחיל בתרגילי יריה בכדורים “חיים”..

שני דברים הכו גלים במחנה בימים ההם. ראשית – “הבריגאדה העברית”. וייצמן, ז’אבוטינסקי ואחרים רצו כי הבריגאדה העברית תשתתף בהתקפה הקרובה תחת פקודתו של פטרסון אשר יועלה לדרגת בריגדיר־גניראל. והדבר השני שהסעיר את הלבבות נגע ביחוד בנו. עוד לפני לכת מרגולין מאתנו, סיפר לי בסוד כמוס כי במפקדה הראשית בארץ מתענינים לדעת אם יש בתוכנו אנשים היכולים לשמש מורי־דרך בשביל הגדודים הבריטיים בהתקפה הבאה… והענין יצא אל הפועל. מן האנשים שהוצעו למפקדה הראשית כמורי־דרך נבחרו חמישה: שלושה מ“השומר” ושנים פועלים ותיקים. החמשה נשלחו לארץ וארבעה מהם הוחזרו אל הגדוד.. כנראה לא נמצאו “כשרים” למדי.

ימים מספר לאחר שובם של הארבעה התחילו להגיע אלינו הידיעות הראשונות על התחלת ההתקפה ושבירת החזית התורכית־גרמנית..

אל המחנה בא גניראל קלייטון, ראש האינטליג’נס של המחנה הבריטי. הוא רצה לדבר עמנו ואדוין סמואל שלמד כבר לדבר עברית היה המליץ בינינו. מפיהם שמענו בפעם ראשונה כי עומדים להעבירנו למקום אחר – – ולהכניסנו לתפקיד אקטיבי. לשמיכה על מחנות־ההסגר של השבויים המסתדרים בעורף החזית. מספרם של השבויים עולה לאלפים ולרבבות..

בגדוד שלטת כבר ידו של הקולונל החדש. איש נאה, גבה־קומה, בעל סבר פנים יפות. אל אהלו לא נוכל עוד לבוא לשפוך את מרי שיחנו כבימי מרגולין, אבל טובה ההכרה כי יש בעל־בית אחראי לגדוד, יש על מי לסמוך.. ובבוקר אחד הימים ניתנה הפקודה: להתכונן לדרך רחוקה.. הקולונל פקד את הגדוד, עבר בין השורות והצו ניתן: קדימה.. קויק מארש!..

משמר ראשון של הגדוד הארצישראלי עם מי'ור הופקין שנתחבב על חיילינו. על ידו משמאל בן־דוד שעלה אח"כ לדרגת רב־סמלים בגדוד

בפנות היום באנו אל מקום החנייה החדש שלנו… לא לארץ כי אם לתל־איל־כבּיר.

את “המלך” החדש עוד לא ידענו ונלך, בן־צבי ואנכי, להתיצב לפני הקולונל סמואל, ולדבר עמו בשם הגדוד. (המפקד החדש של הרגימנט היהודי היה לייטנאנט־קולונל פ. ר. סמואל. הוא שירת במלחמת דרום־אפריקה. בפרוץ המלחמה העבירוהו למאלטה ובינואר 1915 לצרפת. נפצע במערכות על הסומה וקיבל את אות הכבוד די. סי. או. – הכ.) הקולונל קיבל אותנו בסבר פנים יפות. דיבר עמנו רכות. האנגלי הטיפוסי הזה היתה לו כנראה נטייה נפשית אל אנשי החלום שכמותנו, והיה בו בכלל משהו מן הנשמה היתרה. הוא הבטיחנו לשמור על “זכויותינו” המיוחדות – הירושה מימי מרגולין: מועצה, ספריה, שיעורים לעברית ולאנגלית ו“פגישות”.. באחת הפגישות הללו דיברו אחדים מחיילינו בפני הקצינים קשות על ענשי הגוף הנהוגים במחנה. אחד הקצינים דיבר על המשמעת..

וגם אני דיברתי לחברי על חובת המשמעת – האם לשנות את סדרי הצבא באנו הנה או להשתתף במלחמת השחרור של ארצנו?.. אבל האינטליקטואליים שבגדוד התנגדו לדעה זו. הדיבורים הרבים על המשמעת נעשו לנו מובנים אחר־כך. על הגדוד שלנו הוטלה החובה לשמור על מחנות ההסגר של השבויים, אשר הרכבות מן הארץ היו מביאות יום־יום באלפים. הדבר הראשון שהבאיש את ריחנו בעיני המפקדים של מחנות ההסגר היה יחסנו אל השבויים שלא בשעות השמירה.. בין השבויים הגרמנים והאוסטרים נמצאו יהודים לא־מעט ועד מהרה יצר “מגן־דוד” זה התפור על שרוולינו יחסים מיוחדים בין שני מחנות האויבים.. מן הקרבה הזאת היו נהנים לא רק “בני־ברית”, כי אם גם “אריים” טהורים.

וכשנודע הדבר ברבים, בא המי’ור בכבודו ובעצמו, המפקד הראשי הממונה על מחנות־ההסגר, ודיבר אלינו רתת: אויביכם הם ועליכם להתיחס אליהם כאל אויבים..

ואנחנו מילאנו את חובתנו הבלתי־נעימה במסירות ובנאמנות.. לילות שימורים הללו, בעמדך על המגדל, צופה ומביט לשטח הקבוע, הולך וקורא פעם בפעם לחברך במגדל השכן: אוֹל וול.. הלילות הללו התרשמו מאוד בלבנו. היה בהם משום נסיון. פעם אחת נתנסיתי גם אני וכמעט נפלתי בפח.

באחד הלילות, בהיותי נצב על משמרתי, הגיע לאזני רשרוש צעדים. התקנתי את עצמי הכן, הרימותי את הרובה ושאלתי: מי כאן? – קולו של הקצין הממונה על המשמר השיב לי: ידידים! והתקרב אלי. עליו נלווה אחד מקציני פלוגתי, והוא חמד לו לצון ויאמר:

סמילנסקי, הראני רגע את רובך..

התנועה הראשונה שלי היתה להושיט לו את הרובה.. אבל בו ברגע נצנצה מחשבה במוחי: אין אתה חיל.. ונזדרזתי, נסוגותי אחור ארבעה צעדים וכוננתי את לוע הרובה כנגדו.. צחוק פרץ מפי שניהם וילכו להם".

 

במעבר    🔗

מהמובא לעיל מצטיירת לפנינו תמונה ברורה של הגדודים והסביבה האופפת אותם בארץ ובמקום אימוניהם במצרים. בארץ עומד אותה שעה הגדוד הלונדוני ה־38 ערב היציאה ליריחו, שם יקח חלק בהתקפה לשחרור צפון הארץ הממשמש ובא; הגדוד ה־39 מסיים את אימוניו לצאת גם הוא לאותה חזית בפקודת מרגולין, אעפ"י שקבוצות מתנדבים מאומנות עדיין מוסיפות לבוא מתחנתן הראשונה, בדרך מארצות־הברית, מפלימות. הגדוד הארצישראלי ממשיך את אימוניו במצרים אף נועד לעסוק אחר־כך בשמירה על מחנות שבויים. נוסיף עוד מהכרוניקה של העתונות כי במצרים נפתחו לשכות גיוס להקל על היהודים הרוצים להתנדב “ואנשים מבין הארצישראליים נשלחו לקאהיר ולאלכסנדריה לשמש בלשכות האלה. ביחוד ראוייה לתהילה עבודתו של מי’ור רוטשילד העובר ממקום למקום, מלהיב את הלבבות ומראה לצעירי היהודים את החובה המוטלת עליהם בשעה זו”.

האוירה הצבאית הנלהבת הזאת מושפעת מהמגע עם הקצינים – מהם יהודים ומהם לא־יהודים. בנו של סמואל, אדוין (או בכינויו “נבּי”) מתחבב על הקהל הארצישראלי וכן המי’ור רוטשילד ועוזריו הגייסים. בין החיילים עצמם, – תוך שיבת הארצישראליים המגורשים עם הגדודים מאמריקה, בן־צבי ובן־גוריון, ופגישתם עם כוחות הארץ, מתגבשת חבורה מיוחדת במינה, העתידה למלא אחר־כך תפקיד מכריע בארץ ובהסתדרות הציונית. ברל כצנלסון, יבנאלי, אליהו גולומב, דוב הוז, משה סמילנסקי ואחרים מתחילים עוד מהגדוד להשפיע על הפעולה הציבורית בארץ. בצד הקבוצה הזאת מתפתח גם סוג אחר של “מיליטאריסטים” צעירים, הרואים בצבאיות ענין להתגדר בו. הללו עוד בראשית התנדבותם רצו לראות את ההתנדבות הזאת כמות שהיא:

"אריה אריה, קום התנדב לגדוד העברי –

הלי – הלו, כמה יפה כמה נאה, כמה זה משובח! –"

חיילים אמריקאים אצל הכותל המערבי

הווה אומר: קצת השפעה אנגלית וקצת שמחת חיים מיוחדת זו של החייל, הכרת משמעת מעל לכל – ומהם יצאו בעלי הדרגות הראשונים של הגדוד הזה.

נוסיף עוד כי הישוב בחלק הארץ המשוחרר שוכנע כולו בדבר אידיאל ההתנדבות של צעיריו – מהם שבחזית ומהם המתאמנים עדיין במצרים. הוא ראה חובה לעצמו לדאוג להם ככל אשר יכול. לפקידים ומורים שהתנדבו משתדלים לשלם חלק של משכורת או כולה. כן נעשית השתדלות לדאוג למשפחות המתנדבים. קיים ועד הפועל למען החייל בדרכים שונות וראשית דאגתו להקים ספריה בשביל מחנה הגדוד. יפו וירושלים שולחות ספרים. נוצרת הסתדרות “מגן־דוד־אדום”, שמטרתה לדאוג לכל צרכי הגדודים העבריים “והוא נכנס להסתדרות העולמית של הצלב האדום”.

ההקצבות הממשלתיות למשפחות המתנדבים שולמו באמצעות “ועד אגודת הגדוד” – כותב א. אוליצור – ובהשתדלותו קיבלו המשפחות תוספת־עזרה מכספי הוועד המאוחד האמריקאי (הג’וינט), באמצעות ועד הצירים. ועדה מיוחדת של ועד הגדוד וועד הקהלה בירושלים, שאני הייתי מרכז פעולותיה, פעלה לטובת המשפחות. ועדת־משנה של “ועדת אגודת הגדוד” טיפלה בהקמת בית החיילים בשכונת הבוכרים שבירושלים (בסוף תרע"ח). חברי הוועדה היו: א. אוליצור, נורמן בנטויטש, מ. נורוק, יוסף מיוחס, דינה מיער וגרשון לומר. הוצאות הוועדה הזאת כוסו בחלק ע“י הבארון ג’ימס דה־רוטשילד ובחלק ע”י ועד הצירים. במשך תשעת חדשי הקיום הראשונים של בית החיילים העבריים בירושלים השתמשו בבית – 7221 חיילים. לפי הצעת ועדת אגודת הגדוד העמידו השלטונות הצבאיים את הסרג’נט קרצ’מר־ישראלי מהגדוד האמריקאי לארגון הפעולה בבית החיילים הירושלמי ואת החייל דוד רבינוביץ לסידור התשלומים למשפחות המתנדבים בירושלים.

כדי להשלים את התמונה יש לציין את חברי הגדוד האמריקאי המתבלטים באהבת החופש שלהם וביהדותם העממית המקרבת אותם מיד אל ישוב הארץ, שלא כלונדונים המסתייגים גם עתה בגדודם מעל כל השייך לציונות או להלך־רוח ישובי. האחרונים בכל היותם חיילים טובים שומרים משום־מה על אפים המסתייג, בעוד שהאמריקאי נעשה מעורב עם הבריות. מהיותם ציונים עוד לפני התנדבותם, הרי בואם לארץ אך מאמץ את הקשרים האלה – ומהם רבים שנתערו אחר־כך בחיינו וגילו פעילות חשובה בתחומים שונים, כגון: העתונאי הנודע גרשון אגרונסקי, יהושע גורדון מחולל הנוטרות העברית, ג’יקובס ורבים אחרים.

המתנדבים האמריקאים מוסיפים לבוא וב־28 במאי 1918 כותב י. בן־צבי מהדרך: “העיירה סט. דז’ון (זו התחנה הראשונה של המתנדבים מארצות־הברית לקאנאדה בדרכם למקום המחנה בוינדזור) המונה לכל היותר 200 משפחות יהודים זכתה למעט נחת. בפעם הראשונה ראתה דגל יהודי שווה בגאונו לדגלי אומות אחרות. “הראינו לדעת לגויים בפעם ראשונה, כי איננו רוכלים וחנוונים בלבד, אלא ילדינו נלחמים בשווה עם אחרים למען חירותה של אומתנו”. – אמר לי תושב המקום”.

ב־15 ביוני הוא כותב ממחנה מתנדבים “פארט אדוארד” הסמוך לוינדזור: גרים באהלים בשדה תוך אימונים אינטנסיביים התופשים כדי 6 שעות ביום, ומותר היום תפוש באכילה, רחיצה וכיוצא בו. מרוכזים בו באותו זמן כדי 400 יהודים והחיילי היהודי מרגיש את עצמו בזה כיהודי וכן רואים אותו גם הגויים במקום. הדגל התכול לבן מתנוסס בשווה עם הבריטי והאמריקאי במחנות ובתהלוכות ובשל הדגל החלו הגויים “לראות אותנו כעם בעמים”. רבים מתושבי וינדזור קישטו את עסקיהם בדגלי ציון כדי למשוך את החיילים הקונים… כאן מרבים לשיר את ה“יה חי לי לי”, “השבועה” ו“התקוה” וגויים לומדים מהם ושרים גם הם את ה“ניישונאל זאנג” – “יאקאלולו”.. נשמרים במחנה מנהגי היהדות לגבי שבת וכשרות – “אך זו צרה שיש צורך בשוחט, הווה אומר, בשוחט־חייל…”

הנקל להסיק מכל אלה, שמיטב החומר הצעיר־הציוני על כל גווניו ימצא את מקומו בגדודים הללו וכי לא רק ההשתתפות במלחמה על שחרור הארץ היתה מהישגיו. מקום מיזוג היה “הגדוד” של רעיונות התחייה ושאיפות הציונות – מיזוג שבא אגב פגישת האלימנטים השונים והטמפרמנטים הציוניים־הסוציאליסטיים מקטבים שונים. עובדה זו ראויה להדגשה, הואיל ובתוך הגדודים האלה נבטוּ כבר אז אותם הבדלי השקפות ודעות, שגררו אחריהם עם הזמן את הניגודים הציבוריים של הישוב בארץ־ישראל.

 

לקראת ההתקפה המכרעת    🔗

ב־9 באוגוסט, בתקופת השנה החמה ביותר, יצא הגדוד ה־38 על פלוגותיו מקווי שכם וב־12 בו כבר ירד בדרך ירושלים־יריחו. החום היה גדול בערבת הירדן ושש־עשרה המחלקות של הגדוד התנהלו במרחק האחת מהשניה כדי להמנע מהאבק הדק ומסנוור את העינים. עברו את נועימה וחנו במקום שנקבע להם בין הנחלים עוג’ה ומלחה הסמוכים לירדן. בצפון המלחה עמדו התורכים ובאופן זה עמד הגדוד בקצה האגף הימני של הצבא הבריטי, וסמוכים להם רגימנט של הודים מערביים בריגאדה של רגלים ודיביזיה של פרשים אוסטראליים. תותחי ההגנה היו מעטים בעוד שממולם נמצא מחנה תורכים שמנה 10.000 איש ולהם יותר משבעים תותח, בזמן המעבר לפני פרוץ החזית סופחו הגדודים אל דיביזית הפרשים האנזאקים בפקודתו של גניראל צ’יטור.

מקום הגדודים 38 ו־39 מסומן על מפת האויב (שים לב: למעלה 38 ולמטה ממנו 39 קלעים מלכותיים)

לא רק בסכנה ממש נתברכה עמדת הגדוד, כי אם גם בכל התנאים המציינים את ערבת יריחו: חום, יתושים, זבובים ולילות מחניקים שהשינה קשה בהם.

שבעה שבועות החזיק הגדוד מעמד בתנאים האלה “ועובדה זו כשלעצמה דיה ליהודים שיתגאו בה”, כדברי פטרסון, כיוון שגדודים בריטיים לא יכלו להחזיק מעמד בתנאים האלה.

התפקיד בחלק זה של החזית היה השמירה על מעבר הירדן במקום הנקרא בשם אום־א־שרט. מעבר זה חיבר את התורכים בדרך הקצרה ביותר עם עמדתם מעבר לירדן מזרחה, בית־נמרים, וממילא לדרך המוליכה לא־סאלט ולרבת־עמון. הוטל איפוא על פלוגות הגדוד ועל משמרותיו לאסוף ידיעות איך לתפוס את המעבר החשוב הזה על הירדן. הפעולה הביאה את חיילינו במגע עם התורכים, שהושלו להאמין כי הכוח העומד נגדם הוא חזק מאוד ושבויים החלו נופלים לידי משמרות הגדוד. ב־26 באוגוסט מסרה את עצמה קבוצה של שלושה־עשר תורכים שעמדו על המשמר. באותו זמן נפגע מיריות התורכים הסגן לוי. ב־28 באוגוסט יצא פאטרול לילי שהצטיין בו היהודי הקאווקזי ספיאשבילי, אך חייל שני מארקס נפצע פצע אנוש ומת. כן נהרג החייל גרימן בהיותו עומד בחפירות ההגנה הקדמיות בעצם יום הכיפורים. באותם הימים ביקר המצביא אלנבי בחלק זה של החזית ובמיסקר הבקורת אמר לפטרסון, כי בריגאדה יהודית לא תוקם. המפקד צ’יטור העניק אותות הצטיינות לחיל ספיאשבילי ולחייל גורדון, שהוציאו את הפצוע מארקס מהחפירות להביאו למחנה והטקס שנערך לכבוד המאורע בראש השנה, 7 בספטמבר 1918, עודד את חיילי הגדוד העיפים.

הגדוד האמריקאי ה־39 בראשות מרגולין הוסע גם הוא אל החזית ב־15 באוגוסט כותב הלגיונר פ. רבינוביץ בדרך ממצרים: “– – אנו ננצח.. אנו מוכרחים לנצח. אני וחברי לא נחיה עוד.. אבל הבטאליונים העברים יתקיימו לנצח”. ב־18 באוגוסט: “אנו הולכים, בני ובנות ציון. הכרמים והפרדסים, שלום לכם. בא היום.. בא הרגע.. הס. אל מלים..”

“בימים הנוראים” נראים החיילים האמריקאיים בחוצות תל־אביב בלווית מכריהם. ירושלים העברית סואנת, כי הגיעה משלחת הרופאים והאחיות מאגודת “הדסה”, ו“מגן־דוד־אדום” מתנוסס ברחובות העיר. הרב הצבאי של הגדוד ה־38 ל. א. פאלק שולח את ברכת השנה החדשה מערבת יריחו לאמור: “בעד עמנו וערי אלהינו! שנת עטרת נצחון. מחפירות ההגנה בערבות יריחו ועמק הירדן המלאים זכרונות קדומים מעברנו, עברו של עם גיבור וחפשי – – הננו חיילי הגדוד העברי הראשון – שולחים את ברכתנו לכל אחינו החיילים גיבורי ישראל – –”

ב־12.9 ירד הלגיון האמריקאי בדרך לירחו וב־14 בו קיבל את טבילת האש הראשונה מתותחי התורכים. יום הכיפורים עובר עליהם בהכנת החפירות ובסוף השבוע השלישי של ספטמבר התחילה הרעשה גדולה. כדי להבין את מהלך החזית כולה נעיין בפקודת גניראל אלנבי האומרת: “ע”י הפחתת הכוחות הצבאיים בעמק הירדן עד מינימום וכדי למנוע את האויב מלגלות את דבר ההפחתה, פקדתי על מי’ור־גניראל סיר אדוארד צ’יטור, להוציא לפועל – ע“י דיביזית הפרשים של האוסטראלים והניוזילנדים, הבריגאדה העשרים של הרגלים ההודים, ע”י הגדודים ה־38 וה־39 של “קלעי המלך” וע“י – – שורה של הפגנות במטרה לנטוע את האמונה בלב האויב כי אנו חושבים לערוך התקפה בעבר הירדן מזרחה, בדרך למידבא או לעמאן”.

מקום פעולת הגדודים ה־38 וה־39 בחיל צ'יטור בחזית יריחו מסומן על מפה צבאית רשמית (שים לב: מימין למטה – 2 גדודים "ז'וּאיש טרוּפּס")

לפני התחלת ההתקפה ביקר המצביא שוב בחלק זה של החזית והפעם שאל את פטרסון אם אפשר לבטוח באנשים. בלילות ה־18, 19, 20 ו־21 בספטמבר נערכו תמרונים של פלוגות־פלוגות כדי להשלות את התורכים, שדימו כי אמנם ההתקפה עליהם ממשמשת ובאה. למרות יריותיהם המרובות נפצעו מבין חיילי הגדודים אך מעטים. בו בזמן נערכה סביב תכונת הסוואה שתוכנה ע"י המפקד אלנבי למשוך את עיני האויב: הוקמו מחנות בלא שיהיה בהם חייל; הוקמו סוללות מדומות; הוצתה אש ברחבי הערבה כדי לעשות רושם שחונה כאן חיל כבד. הכוונה היתה לעשות רושם על התורכים כי מכאן מתכוון המצביא הבריטי להכות, כדי להתאחד עם הצבא הערבי העולה מחג’אז.

 

לכידת המעבר אום־א־שרט    🔗

אם ז’אבוטינסקי זקוק היה לפרס גם הוא עבור המאמצים והסבל שסבל בשנים הראשונות למלחמה בעד נאמנותו לרעיון הגדודים, ואם יצירת הגדודים עצמם על אף כל המכשולים לא היתה הפרס, – אינה לו הגורל להיות הלוכד של המעבר על הירדן, אשר צויין לחוד בפקודות של החזית. על רגע זה מספר ז’אבוטינסקי עצמו באותה קלות פליטונית, בה נכתב כל ספרו “מגילת הגדוד”, על אף הרצינות המבצבצת פה ושם בין השורות.

מסתבר, כי בעמק הירדן היו עם ראשית ההתקפה כ־1800 חייל יהודי. מהם רבים חולי הקדחת, אשר קצרה בשורותיהם בלי רחם. אף־על־פי־כן היתה הכרה מעודדת שלגדודים נמסרה עמדת־זווית מסוכנת והקולונל פטרסון היה רגיל לרטון:

“תקופת השנה הרעה ביותר.. הנקודה המסוכנת ביותר ובמקום תותחים אך מכונות יריה – אמון מרהיב בבטאליונים היהודים..”

מיעוט התותחים הדאיג את מפקדי הגדודים ואף־על־פי כן, כאשר שאל ז’אבוטינסקי את מרגולין מה דעתו הוא בדבר המצב הזה, ענה הלה בדרך הלאקונית האופיית לו: “דעתי?… יחשוב נא השטאבּ ואנו עשה נעשה”.

במצב זה הוחלה ההתקפה ה־19/18¹¹ בספטמבר וב־21 הודיע הג’ניראל צ’יטור טליפונית לקולונל פטרסון כי עליו לתפוש את מעבר אום־א־שרט. הפלוגה הראשונה שנשלחה לתפקיד זה נתקבלה ע"י התורכים ביריות והיו אבידות: הלייטנאנט היהודי קרוס נפצע ואבד בקו החזית, חייל נהרג וקפטן אירי ז’וליאן נפצע. בלילה הבא נשלחה הפלוגה של ז’אבוטינסקי. הפעולה נמשכה ארבע שעות מחצות הלילה, ועם עלות השחר הועמדה מכונת היריה האחת שהיתה לפלוגה על חוף הירדן והמעבר נלכד.

בפקודת אלנבי נאמר: “בעשרים ושנים בספטמבר תפשו הבטאליון ה־38 של Royal Fusiliers את מעבר אום־א־שרט”.

הקצין זאב ז'אבוטינסקי

כעבור שלוש שעות אחרי לכידת המעבר החלו לעבור הפרשים האנזאקים את הירדן במקום זה וכיבוש עבר הירדן המזרחי הוחל. גדודו של מרגולין הופנה אל מעבר הירדן אשר מול יריחו, שם הספיקו האנגלים להטיל גשר פונטוני ומכאן התקדם במהירות וכבש את א־סאלט (רמות גלעד), בעוד שהגדוד ה־38 התשוש מהקדחת והעיף התנהל מהלך חצי־היום אחריו.

יומנו של הלגיונר יפת יודילוביץ מספר, כי הגדוד ה־39 עזב את מקום חנותו ב־23.9, כשהמפקד מרגולין רוכב בראשו ומטרתו להגיע ראשון לא־סאלט. הוא העביד את הגדוד עבודה קשה ביום חם ובוער כתנור. רבים מהחיילים העמוסים תחמושת נפלו בהליכה מחוסר־אונים והקצינים מהשתתפות בסבלם לא רכבו על סוסיהם. ביום 24.9 אחר הליכה של 24 שעות רצופות הגיעו לא־סאלט ושם לקחו בשבי כמה אלפים תורכים ומאות גרמנים שהיו רעבים וצמאים. בא־סאלט חנו שבוע ימים מ־24 בספטמבר עד 1 באוקטובר.

לא כן היה עם הגדוד ה־38. אם גם בפרטים סותרים בספריהם ז’אבוטינסקי ופטרסון, הרי ברור כי בליל ה־24 נצטווה גדוד פטרסון ללכת בעקבות הפרשים האנזאקים שהתקדמו לעבר רמות־גלעד. התקדמותו היתה איטית, כי היה במאסף והדרך היתה זרועה סוסים הרוגים, שברי תותחים וביניהם אותה “בתולת יריחו” שהיתה מרעישה ממי־נמרים את העמדות הבריטיות מעבר מזה לירדן. קולונל פטרסון, שנחשב מפקד ראשי על שני הגדודים, הלך בעקבות הגניראל צ’יטור, המפקד הראשי בחזית זו, אף פעל לפי הוראותיו והציב משמרות, שמר כי הבדווים לא יגזלו מהנשק המפוזר, – אך הגדוד ה־38 עצמו כיוון שהגיע לרמות־גלעד (א־סאלט) נצטווה מיד לשוב.

חיילינו מלווים אלפי שבויים תורכים מא־סאלט

פטרסון הגיע עד למקום המפקדה הראשית ברבת־עמון ושם ברך את הגניראל צ’יטור לרגל נצחונו על המחנה התורכי הרביעי וכיבושו את מסילת הברזל החג’אזית. בפעולה המהירה הזאת נפלו לידי המנצחים אלפי שבויים ותחמושת. הגדוד ה־38 נצטווה לחזור וללוות רבים מהשבויים האלה עד למקום השלחם למצרים. ז’אבוטינסקי, פלוגתו ורב הגדוד החלו מלווים את אלף ומאה האיש – תורכים וגרמנים – בדרך חזרה מנמרים לעבר הירדן המערבי. מצב השבויים היה נורא וקשה היה תפקיד המלווים אותם. לעת הזאת נשארו מכל הגדוד ה־38, שמנה אלף איש ברדתו ליריחו, רק – 150 ושישה קצינים, כי רבו חולי הקדחת ומהם מתו למעלה מ־20.

מנוסת התורכים לכל קו החזית נמשכה תוך מאמץ מכוון אל הצפון.

להשלמת תיאור פעולתו של הגדוד ה־39, בין במחנה ובין בחזית, נוסיף מרשמיו של ראדקליף סלאמן, רופא הגדוד הזה ומראשוני המתנדבים באנגליה לגדוד. ד"ר ראדקליף סאלאמן, כזכור, הצטרף כקצין־רופא לגדודו של פטרסון, אך נעשו סידורים שהוא יישאר בפלימות עם הגדוד ה־39 שהיה בהתהוות ובו נשאר.

ד"ר סלאמן אסף את רשמיו עם הגדוד ה־39, ועם הגדודים העבריים בכלל, בספר, אשר המדינאי הבריטי אורמסבי־גור ידיד הציונות הקדים לו הקדמה חמה. בספר זה “ארץ־ישראל המשוחררת”, שנצטרף ממכתביו אל אשתו נינה מספר מר סלאמן על הדרך, הנסיעה למצרים, הפרידה מעל הגדוד 38 שהקדים לצאת ממצרים לחזית ב־7 ביוני. הוא מקדיש תיאורים מיוחדים וחמים מאוד למתנדבים הארצישראליים אשר בהם הוא רואה את נושאי ההתנדבות האמיתית לעתיד. בעד שלל־הצבעים של לבוש מתנדבי הארץ – תרבוש וכובע, עטיפת מגבת וכובע־קש ובעד למנעלם העלוב – מעטיפות־ניר עד לסמרטוט ועד לרגל יחפה, מבצבץ ועולה אימונם הנאה. ניכר ההבדל בין הירושלמים והיפואים ובין הראשונים מרובים “הילדים” הצעירים, שכונו אחר־כך “בּייבּיס”. כן הוא מתרשם מהירושלמים החרדים, אשר כמה מהם עמדו בסירובם לגלח את שער זקנם בעוד שאחרים קיבלו את הדין בשם ההתנדבות הקדושה להם מכל. הוא רואה ביחפים־למחצה כי התלהבותם גדולה. במספרם הם לערך 700 – 800 בעוד שמפלימות מוסיפות להגיע קבוצות גדולות של מתנדבים. נמצא, כי ה־39 אשר מנה תחילה במצרים 500 עומד למנות בפיקודו של מרגולין והמיור הופקין כדי 1500 מתנדבים. היה כבר ברור, כי קרוב הזמן בו יבדילו 1000 מתנדבים ל־39 ומשאר המתנדבים יוקם גדוד שלישי – ה־40.

טקס הקבורה של חייל הגדוד האמריקאי העטוף בשלושת הדגלים

ב־5 באוגוסט יוצא ה־39 בפיקוד מרגולין לחזית, כאשר תיארנו, ואחרי חנייה של ימים מספר בסראפנד הוא יוצא בסוף אוגוסט בדרך לחזית. בהגיעם לערבת יריחו הם מצוּוים להלך ברווחים גדולים כדי להקים אבק וליצור את הרושם על התורכים שצבא גדול הולך ובא. (אחד מתכסיסי ההסוואה של המצביא אלנבי בחלק זה של החזית). בליל כיפור הם התקדמו אל קו החזית עצמו, כשתותחים תורכים מקדמים את פניהם ביריות וחייל פלוני או אלמוני מהגדוד מפזם בשקט “כל נדרי”. כדורי התותחים נופלים בנחל העוג’ה, בו הם חונים, מסביב אך בהם אינם נוגעים. פלוגות ה־39 מסתדרות בעמדותיהן והאחת מהן סמוכה לחוף הירדן, בעוד שהשניה קרובה מאוד ל־38.

היתושים מרובים ומי השתייה מובאים בגמלים. חג הסוכות עובר עליהם ללא רושם, אך בא ליל ה־23 בספטמבר ואחרי הפרשים האנזקים שדהרו לפניהם יצא ה־39 בדר לנמרים בעוד שה־38 נתעכב ויצא מאוחר יותר. חשובה עדותו של ד"ר סלאמן, רופא הגדוד, כי 60% מכל הגדודים שחנו בערבה חלו בקדחת וה־38 היה למעשה “חולה כולו”. הדרך בה הלכו היתה עוד במטחווי התותחים התורכים שהמשיכו לירות זמן־מה, אך בבוקר השכם הגיעו לנמרים ואחר־הצהריים מיהרו בדרך לא־סאלט. הם עברו על פני התותח הגדול שכּוּנה בפי הבריטים “בתולת יריחו”, כיוון שהרבה להטריד אותם קודם לכן וכעת נח משותק.

האנשים עיפו עד מוות מההליכה הקשה והמהירה בה התקדם מרגולין לעבר א־סאלט והעיפים נשמטו מהשורות חבורות חבורות. לאחר מנוחת לילה חטופה נכנסו חיילי ה־39 לא־סאלט, אך חבריהם מה־38 צוו לשוב מדרכם כדי להוליך שבויים בחזרה ליריחו. הגדוד ה־39 בא אחרי הפרשים לתוך העיר וקיבל לידו את השלטון עליה, כן היה מרגולין למוֹשלה. מיד פתחו בעבודת סניטאציה של העיר והסביבה וקברו את פגרי החללים והסוסים שהתגוללו לרוב. שבוע ימים עשו בא־סאלט וב־1 באוקטובר חזרו בדרך לארץ כשגם הם מלווים 1500 שבויים והקדחת קוצרת ביניהם ללא רחמים.

סלאמן מסכם, כי בשלושת השבועות של הפעולה בחזית חלו מגדוד 39 כ־70% ואף החזקים שבחיילים נפלו למשכב. גרם לתחלואה הרבה גם הליקוי היסודי, שהגדודים לא הצטרפו כדי בריגאדה משלהם אלא נספחו מפעם בפעם לבריגאדה אחרת ולפיכך סבלו מאי־סדרים יותר משאר גדודים. אי־הסדרים חלו גם לגבי ההוספיטליזאציה וכן בשאר פרטים הקובעים את בריאות החייל.

רשימת האבדות של ה־38 בחזית יריחו (לפי פטרסון) הן:

בהרוגים – לייט. ב. וולף, סמל ב. לוי, סמל ש. לוי, חיילים ש. מילדמר, ש. גרימן, ר. מארקס.

במתים מפצעים או מחלה:

סמל פ. טננס, קצין א. ללויד, קצין ה. סטרונג, הטוראים: ב. בריק, ס. סרנבר, ג. רדליך, ס. הארט, ל. בלק, י. גולדריך, י. מלכין, פ. סבורינסקי, ש. אבהרמסון, ש. רוזנברג, נ. דיץ, ו. וינברג, י. ברמן, נ. פרימן, ה. קנטור, י. לוי, נ. אלק, מ. בינשטוק, מ. בלומנטאל, ל. אלונוביץ, מ. פריינר, מ. גאלינסקי, י. שאפּט.

פצועים: קצינים – א.י. יוליאן, ה. ב. קרוס; טוראים – א. י. רובינסון, פ. לפקוביץ. – תהילה לזכרם!

 

לקורות מלחמת שחרור הארץ    🔗

את קורות ההתקפה כולה שהוכתרה במיטוט החזית עד פנים אסיה הקטנה ובשחרורה השלם של ארצנו ניטיב להבין לפי המסופר בספרו של וייוול על גניראל אלנבי שהוזכר כבר במקום אחר. המטה הראשי הועבר לביר־סאלם (הסמוכה לבאר־יעקב) ומכאן ניצח על מלחמת שחרור צפון הארץ בספטמבר 1918. אלנבי היה כבר לא רק מצביא עליון אלא גם מושל צבאי של חלק הארץ הכבוש ועם כל היותו רואה בכיבוש הארץ מעשה היסטורי ברוח התנ"ך לא גילה אהדה יתרה לציונות אף התעלם כאפשר מהצהרת באלפור. כיועץ באדמיניסטראציה לענינים המדיניים של הארץ הכבושה מינה את גניראל בולס, אשר משטרו עורך בישוב ובתנועה הציונית אכזבה רבה – זו האכזבה הראשונה לאחר שמחת השחרור. באותו זמן רוסיה יצאה כבר לחלוטין ממעגל המלחמה ולויד ג’ורג' דרש להוסיף ולהכות בתורכיה כדי להחליש את הציר שנתחזק. דעתו ניצחה את דעת המתנגדים שסברו כי יש לחזק את העמדה בחזית המערב וגניראל סמאטס נשלח אל אלנבי לתכן תכנית של התקדמות נוספת אל עבר הירדן המזרחי מזה, אל החורן מזה ולאורך חוף הים עד חיפה וצפונה ממנה לסוריה.

ב־21 בפברואר 1918 התקדם הצבא מירושלים בדרך יריחו כשהדיביזיה של הפרשים האוסטראלים כובשת את דרכה בין הצוקים והתהומות של נחל כרית (הוא ואדי קלט). מכאן התקדם הצבא בבקעת הירדן צפונה עד נחל עוג’ה וכן בדרך ירושלים – שכם עד נחל ג’יב כדי לעמוד הכן להתקפה על רבת־עמון. עם ראשית ההתקפה הזאת נתמנה כמפקד הצבא התורכי במקום גניראל פון־פאלקנהיין גניראל לימאן פון־סאנדרס, מגן גאליפולי. קו החזית החדש נקרא “קו שתי העוג’ות” (עוג’ה שבבקעת הירדן ממזרח והירקון (עוג’ה) במערב). מטרת ההתקדמות להרי מואב היתה כיבוש מסילת הברזל החג’אזית העוברת מדמשק דרך החורן לאדרעי ומשם דרך עמאן (רבת־עמון) למעון ולמדינה הקדושה, שבה חנה עוד חיל־מצב תורכי. באדרעי נתחבר אל המסילה הענף היוצא מחיפה לעבר דמשק דרך נחל הירמוך. כן תוכנה ההתקפה במחשבה להתחבר אל צבאות פייסאל אשר בהנהלת לאורנס חבלו במסילת־הברזל החג’אזית ובסיסם העיקרי היה בעקבה.

ההתקפה הזאת, הראשונה להתקפות על עבר הירדן המזרחי, הגיעה עד א־סאלט אך התורכים הספיקו להתחזק ברבת־עמון וב־30 במרץ הוכרח הצבא האנגלי להיסוג שוב אל עבר־הירדן המערבי. בו בזמן חלה נסיגה גדולה בחזית צרפת תחת לחץ התקפות גרמניות מוצלחות ואלנבי נדרש לשלוח חלק מצבאו למערב. כן חלה הפוגה זמנית בחזית ארץ־ישראל, נוכח קשיי האקלים וקשיי המלחמה בחבל ההררי של הארץ. התקפה נגדית של התורכים על ראש־הגשר האנגלי בחורניה (היא גלגל?) נהדפה בהצלחה. התורכים חנו אז במי־נמרים ואלנבי קיבל הבטחה משבט בני־סאכר החונים במידבא שהם נכונים לשתף פעולה עם הצבא הבריטי לאות הראשון של התקדמות. ב־30 באפריל עשה הצבא הבריטי נסיון התקדמת שני דרך גשר א־דמיה ומעבר אום־א־שרט. התורכים הפתיעו בהתקפה מוצלחת את הצבא התוקף מאדום עד נחל יבוק והדפו אותו חזרה עד לקו אום־א־שרט. בימי מאי הראשונים הוכח כי ההתקפה על מי־נמרים נכשלה והצבא שהתקדם לעבר א־סאלט צלח דרך מעבר אום־א־שרט בחזרה לעבר הירדן המערבי. בני־סאכר לא באו לעזרה כאשר הבטיחו ולאנגלים הוסבו אבידות בתותחים ובנפש. נתברר כי חזית עבר הירדן המזרחי צריכה הכנות שלמות יותר בבקעת הירדן שקשייה האקלימיים כשלעצמם עשויים לכלות את הצבא החונה בה. מכאן בא אלנבי לכלל התענינות מדוקדקת כיצד לשמור על צבאו “בבקעה אשר אדם תרבותי עוד לא עשה בה קיץ שלם ודבר אינו ידוע על אקלימה בעונה זו”.

שאלת קיום הצבא בבקעת הירדן (בערבת יריחו) נעשתה חיונית לגבי כל החזית ואלנבי הרבה להתיעץ עם רופאים, הואיל וראה בדבר בעיה רפואית בעיקר. מלאריה, תמרות האבק, החום, השרצים למיניהם ארבו לצבא להגדיל את התחלואה בתוכו. תוך תיאום הצבא לאקלים המיוחד קבע אלנבי בבקעת הירדן יחידות הודיות נוסף על היחידות של הפרשים האוסטראלים והאנזאק (אוסטראלים – ניו־זילאנדים). בין שאר היחידות שגוייסו אל צבא החזית הארצישראלית (ובכללם גם ארמנים מהפליטים) הגיעו שלושת הגדודים העבריים – 38, 39 ו־40 קלעים מלכותיים. במשך הקיץ לא רבו הקרבות אף שלימן פון־סאנדרס ניסה לתקוף בבקעת הירדן צפונה מהעוג’ה אך נחל מפלה. אלנבי תיכן בינתיים את תכנית ההתקפה הסופית לאור הנסיון שהסיק מחזית הארץ, שההתקדמות המהירה בחבל ההרים קשה ובמישור היא קלה יותר, וכן שהאיום על אדרעי ורבת־עמון עשוי להטריד מאוד את האויב ולמתוח את קווי המגן שלו החלשים בלאו הכי. זרימת העריקים התורכים ונפילתם אל האנגלים הוכיחה שרוח האויב נפלה. תכניתו היתה עדיין חלקית והצטמצמה בהישג של קו טבריה־עכו, אך עם הזמן כללה בקרבה מחשבות נועזות הרבה יותר.

החיל התורכי שעמד מול האנגלים מנה רק 33000 חייל בקירוב והללו חנו לאורך קו של 75 מיל משפת ים־התיכון עד רבת־עמון, בעוד שהאנגלים ריכזו בינתיים צבא גדול הרבה יותר בין ברגלים ובין בפרשים. אף לקראת התקפה זו נקט אלנבי אמצעי־הסוואה והשלייה בדוקים כאשר סופר לעיל עם קורות גדודינו בערבות ירחו. האויב לא ידע על הכנות האנגלים ועל ריכוז הכוחות מההרים ומבקעת הירדן אל עבר מישור הים צפונה מיפו, בעוד שבדעת אלנבי ניסרה כבר המחשבה של התקדמות –קפיצה עד ארם־צובא (אליפו). בהקבע ההתקפה הסופית ליום 18 בספטמבר היה האויב נטול למעשה אפשרות של קרב, כי אלנבי תיכן עבור מחנותיו תמרון של עיקוף ומלכודת. האויריה פתחה בהפצצה קודמת להתקפה בקצוות שונים, מאדרעי עד תול־כרם, והצליחה לנתק את הקשר בין מטה לימן פון־סאנדרס בנצרת ובין צבאותיו בהרים, באופן שהאנגלים אשר הגיעו בהתקדמותם המהירה לנצרת הפתיעוהו.

צבא הפרשים הבקיע לו דרך ליד ארסוף (מקום שריכארד לב־האריה נחל נצחון ניכר על צבאות צלח א־דין) ומכאן החל רודף את צבא התורכים. הוא הסתער קדימה וטאטא בנקל את המכשולים הצבאיים בדרך תוך כוונה לכבוש את מעברות ההרים מהשרון אל עמק יזרעאל – ואדי ערה וואדי מילח. ואדי ערה היוצא מול מגידו בעמק יזרעאל משך את לב אלנבי הואיל ושם נערכו הקרבות ההיסטוריים הגדולים גם בימי קדם (ובאחד מהם נפל מלך יהודה יאשיה) ואלנבי ניבא משום־מה כי הקרב על ארץ־ישראל יסתיים במגידו גם בפעם זו. ההתקדמות היתה מהירה וב־20 בספטמבר דהרו כבר הפרשים בעמק יזרעאל לעבר הירדן ובית־שאן, לאחר שבידיהם נפלו מחסנים ושבויים רבים של האויב. בריגאדה של פרשים מיהרה לעבר נצרת לתפוש שבי את מטה האויב החונה שם והדבר נמנע רק בשל קרב־הרחוב שפרץ בעיר ובו הגרמנים עמדו בעוז ונתנו יד למצביאם להמלט. באופן זה נחסמו למעשה דרכי הנסיגה בפני החיל התורכי שבהרי שכם מלבד דרך ההר מזרחה לבקעת הירדן, אך גם שם שמר חילו של צ’יטור שבערבות יריחו. המלכודת נסגרה והחיל האנגלי התוקף מצד תול־כרם הבריח את הצבאות התורכיים מעמדותיהם אל עבר המלכודת. חיל קטן ניסה לסגת דרך ואדי פארה היורד משכם לגשר־דמיה אך הוא נלכד על תותחיו. מעטים נמלטו מהמלכודת בפיקודו של המפקד התורכי הזריז מוסטפה קאמל פשה, הוא אתאתורק שהיה עתיד לחדש את האומה התורכית לאחר גמר המלחמה.

אלנבי שוב הביט לאחור לאחר ההתקדמות המזהירה ולמרות עיפותם של פרשיו החליט על התקדמות לעבר דמשק. הוא פקד לכבוש את חיפה, עכו וטבריה ואמנם חיפה נכבשה ב־23 בספטמבר ומעתה נמסר הנמל לרשות הצי הבריטי ושאלת ההספקה לצבא נפתרה. טבריה נכבשה ב־25 בו אעפ"י שלימאן פון־סאנדרס ניסה לארגן כאן את כוחותיו מחדש בקו ירמוך–צמח– טבריה ולעצור את האנגלים. בצמח פרץ קרב אך האוסטראלים התגברו מהר על האויב והגיעו לטבריה בלי להתקל עוד בהתנגדות.

בו בזמן החל להתקדם בבקעת הירדן כוחו של צ’יטור לעבר גשר־דמיה שנתפש ב־22 בספטמבר וראשו האחד יצא בפעם השלישית לעבר א־סאלט ורבת־עמון. רבת־עמון נפלה ב־25 בו, כשהתורכים נסוגים במהירות לעבר דמשק, הרחוקה משם כדי 100 מיל. חיל צ’יטור נשאר ברבת־עמון לקחת בשבי את הקורפוס התורכי שהגיע ממעון ודרומה לה. נמצא כי ב־26 בו, באסוף אלנבי את מפקדיו למועצה בג’נין, היתה כבר כל הארץ בידיו. היו לו כדי 50.000 שבויים תורכים ושיערו כי 40.000 תורכים נשארו עוד בדרך עד דמשק. באותה מועצה הודיע אלנבי על התקדמות לעבר דמשק, על אף קשיי ההספקה הצפויים עם התארכות קו ההתקדמות. אלנבי חשש פן הקדחת תדביק את צבאוֹ שחנה בבקעת הירדן ובשאר חלקי הארץ הנגועים לפני שיסיים להכות את האויב והחליט להקדים אותה ולהכות תחילה את האויב… בין אמת בדבר או לאו אך צבאותיו עמדו כבר בשערי דמשק ב־30 בספטמבר – מהם שהתקדמו דרך משמר הירדן וקוניטרה, המם בדרך ארבּיד־אדרעי וצבאות פייסאל ולאורנס הערבים תוקפים את האויב הנסוג באגפיו, אף הכפריים מזדיינים ומקצים בהם באכזריות נקם. ב־1 באוקטובר נכנס הצבא הבריטי לדמשק וב־3 בו נפגש כאן אלנבי עם פייסאל לראשונה. כאן הסביר לו אלנבי שצרפת תהיה המעצמה החוסה על סוריה בעוד שפייסאל רשאי לכונן את המשטר הצבאי מדמשק מזרחה לירדן עד עקבה. אף הלבנון נמסר לחסות הצרפתית. פייסאל מיחה אך ציית ולאורנס שאוכזב מפקודה זו ביקש חופשה שניתנה לו. מכאן ואילך חורג מהלך המלחמה ממסגרת שקבענו, הואיל והיא עברה צפונה מגבולות ארצנו לעבר ארם־צובא.

 

עם השלמת שחרור הארץ    🔗

האם השיגו הגדודים העברים את המטרה שהציגו להם – להשתתף בשחרור הארץ?

הממשלה הצבאית הוציאה לאור את הדין־וחשבון הרשמי שלה על פעולת צבא המשלוח המצרי בפיקודו של הגניראל אלנבי והספר נערך ע"י קול. ה. פירי גורדון, העורך הצבאי של “פלשתיין ניוס” בלשונותיו השונות. עשרות שרי צבא השתתפו בחיבורו ובזה ערובה לתכנו וסמכותו. גם את הגדוד העברי לא שכחו המחברים ופה ושם נמסרים פרטים על עבודתו:

בעמוד 31 נאמר: (פעולות המלחמה בעבר הירדן מזרחה): “במלחמה שהתנהלה ב־22 בחודש בספטמבר השתתפו בין הגדודים הניו־זילאנדים, הבריטים וההודיים ובדרך ליריחו לבית־שאן ה־38 וה־39 של “רויאל פיזיליירס” ויכבשו את ראש הגשר באום־א־שרט”.

בעמוד 35: “כל הגדודים הלוחמים נטלו את חלקם וימלאו באמונה אחר כל אשר דרשו מהם. רוצה אני להזכיר ביחוד את הצטיינות הגדודים שזה עתה נכנסו למלחמה. הגדודים האלה מונים את – – – את הבטאליונים ה־38 ו־39 (יהודים) של רויאל פיזיליירס – – –”

בספר ניתנו גם מפות של מקומות החנייה וההתקדמות ובשלוש מפות צויינו מקומות המחנה של הגדוד העברי. במפה 41, צפונית מערבית לים המלח אנו מוצאים כתובת אדומה “ג’ואיש טרופס”.¹² על המפה 46, המורה את התקדמות הצבא לצד שומרון והגליל, – מוצאים שוב את הגדוד העברי לאורך הירדן וכן במפות אחרות.

והכרוניקה בעתונים העברים כתבה:

" – – ב־13 בתשרי החל מחנה השחרור, זה שרק לפני חדשים מספר הסיר את העוֹל התורכי מעל ארץ יהודה – יפו וירושלים – בהמשכת פעולותיו בארץ־ישראל. אל הצפון… אל הכרמל והגליל… במעוף עין עברו את השרון ואת הרי השומרון. כשם שיהודה חפשיה כן נשתחררו כעת גם שומרון והגליל. בהתקדמות זו נטל ישראל את חלקו וצבאות היהודים נלחמו יחד עם הבריטים. הפעם נשמעה גם המלה העברית בשדה הקרב, בחפירות ועל־יד התותחים".

" – – ב־18 בספטמבר החלה ההתקפה הגדולה ומיד לכיבוש השומרון והגליל החלו בהחזרת המגורשים מיפו".

" – – חזית האויב מתערערת בכל – –" (והעתונות מספרת בשבחו של המנצח המפקד העליון על מחנה הצבא בחזית ארץ־ישראל המפקד אלנבי)".

" – – בכ' חשוון תרעח החלה תנועת השחרור של ארץ־ישראל ובכ' תשרי תרע“ט נסתיימה. נפלה רבת־עמון. הצבא התורכי נוּצח נצחון שלם ובזה נתערערה ממלכת העותומנים אשר התורכים הצעירים שאפו לבנותה תוך הברית שכרתו עם גרמניה”. (מודגשות מערכותיהם של צבאות הבדווים בראשות פייסאל.)

אף זאת מציינים העתונים: “כיבוש כל עבר הירדן – והעולם הערבי מאוחד ממדבר סוריה עד מדבר ערב ומחוף הים האדום עד פרס ומהפרת עד ללבנון – –”

אין צורך להוסיף כי הנצחון גורם לנחשול חגיגי בכל הארץ. שמחת בית־השואבה בירושלים חלה עם חגיגת הנצחון ותהלוכה בת אלפים איש עוברת ברחובות העיר תוך ריקוד מסביב “לבית־הדמעות הוא משרד הקלארסי” אשר במשך שלוש שנים חלש על ירושלים. הושמעו ברכות נלהבות למנצח אלנבי ולגבורים העבריים. התהלוכות מתקיימות תוך אמונה נלהבת בהכרזות העם הבריטי וועד הצירים שולח טליגראמה של ברכה לפייסאל בדמשק (ב' נובמבר) לאמור: “– – הודות לגניראל אלנבי וצבאותיו המזהירים, שביניהם זכה להמצא גם הגדוד העברי שלנו אשר אנו מתגאים בו, והודות לצבאות ערב הגבורים, הננו יכולים לחוג כעת את החג הזה כראוי – –”.

גניראל אדמונד ה. ה. אלנבי

ב־31 באוקטובר תורכיה נכנעת בלי תנאים וב־3 בנובמבר חתמה אוסטריה על שביתת הנשק.

ב־11 בנובמבר נחתמה שביתת הנשק ומעשי האיבה נפסקו לאורך כל החזיתות. מכאן שהנצחון בארץ־ישראל סימל את ראשית הקץ לסבל אשר בא על העולם.

באותם הימים נאמר בהחלטת יהודי ארץ־ישראל שנתקבלה בב' בנובמבר (יום השנה לדיקלארציה): " – – בגאון מיוחד וברגש עמוק שולחים אנו את ברכותינו ברכת אחים לגדוד העברי שלקח חלק במלחמה הנוכחית לשחרור העולם והיהדות"

וגניראל אלנבי עונה בברכה לוועד הצירים לאמור: “– – אני והצבאות הנמצאים תחת פקודתי הננו מתגאים בזה שנפל בחלקנו לשחרר את ארצכם מעריצות”.

כן משיב גניראל אדמונד ה. ה. אלנבי ב־22 בנובמבר בברכה למזכיר ועד הצירים: " – – הנני מבקש מכם למסור להסתדרות הציונית של ארצות־הברית את הבעת רגשות סיפוקנו העמוקים ואת רגשות גאוותנו על אותות ההערכה שהראו לנו. הסתדרות זו תשמח בוודאי לשמוע, שהגדוד העברי עשה את עבודתו באמונה. אני מודה להסתדרות הציונית על הצעתם האדיבה לספק עזרה לצבאות הנמצאים תחת פקודתי ואני מצדי אשתדל למסור להם באפשרות הראשונה את כל הפרטים בדבר הצרכים ההכרחיים ביותר".

לזכר הנצחון מוזמן גניראל אלנבי לחנוֹך את הרחוב בתל־אביב אשר נקרא על שמו “רחוב אלנבי”. כל האגודות בארץ שבות לתחיה במהירות. בולמוס של חיים תוקף את הכל אחרי הקפאון בימי שלטונה הצבאי של תורכיה.

נוסיף עוד זאת:

שמעון חיים גרייבסקי ז“ל. אף הוא הגיע בזמנו עם גולי הארץ למצרים ונתמנה להיות רב צבאי ראשי לחיילים היהודים אשר הצבא המשלוח המצרי. עפ”י פקודתו המיוחדת של אלנבי קיבל עלי דפנה מכסף ותעודה בכתב חתומה ע"י מר צ’רצ’יל, מיניסטר המלחמה, בדבר שירותו לאמור: “הרב ש. גרייבסקי נזכר בהודעה של גניראל אלנבי מתאריך 13 באפריל 1918 עבור שירותו האמיץ והמצויין בשדה, נצטוויתי מאת המלך לציין את הערכתו לשירות שנעשה”. (חתום)

להערכת דמותו של המפקד העליון עצמו, אשר שמו נקשר לנצח עם שחרור הארץ ומלחמת הגדודים למענו – נזכור את הערת ז’אבוטינסקי שציין, כי לדעתו לא היה אלנבי אוהד אף לא מתנגד לציונות. איש־צבא היה. ב־1919 נתמנה נציב עליון במצרים המסוערת שלאחר המלחמה. נפטר ב־1936 אחרי שזכה בתארי כבוד ואותות הצטיינות שונים. לורד אלנבי זכר את המתנדבים היהודים שעבדו בצבאותיו גם לאחר שחרורם ובהזדמנויות שונות הביע את הוקרתו להם.

ב־9 באוקטובר נסע הגדוד ה־38 ברכבת מירושלים למקום חנוֹתוֹ החדש בלוד והוא אינו אלא שארית אשר גם בה רבים הקודחים. בזאת נפרד הגדוד מעל דיביזית האנזקים ומפקדם, שנתחבבו על אנשינו. שארית הגדוד היתה כה תשושה וחלשה, שהיה הכרח לבקש עזרה מן החוץ למילוי העבודות הפנימיות של המחנה. מיד אחרי צאת הגדוד ה־38 ללוד נצטווה גם קולונל מרגולין ללכת שמה, אף שבגדודו הוא היו מאות חולים. אנו מתחילים מעתה לראות בעין אותה תופעה חוזרת ובלתי־מובנת – של הזלזול המתחיל לקבוע את יחסי המפקדה העליונה כלפי החייל של הגדוד העברי – כלפי בן־הברית בעת המלחמה.

הציבור הירושלמי בימי השחרור – אנשי הישוב הישן ומשלחת "הדסה" מארצות־הברית יחדיו – הרביעי בישיבה מימין הרב הצבאי שמעון חיים גרייבסקי

לא כאן המקום לחקור חקירה פסיכולוגית סודה של תופעה זו – אם יש בה משום אותו יחס קולוניאלי מסורתי הבא לרשת מיד, כתום המלחמה, את מקום רגש השוויון המלחמתי, או אולי שנאת ישראל כפשוטה גורמת. על כל פנים חולי הגדוד והחזית נחשבים בכל כבנים חורגים, אין דואג להם – – ורק עמדתו האמיצה והמסורה של מפקדם אל. מרגולין, אשר אינו מסכים לזוז כל עוד חוליו לא סודרו בבתי־חולים, מצילה בלא ספק חייהם של רבים. מרגולין, פטרסון ורופא הגדוד ה־38 הקצין סלאמן עומדים בתוקף על זכויות חייליהם והם נוכחים לא בפעם הראשונה, כי השנאה מפעפעת בכל משרדי המפקדה העליונה ואפשר כי המצביא העליון בלבד נקי ממנה. קול. פטרסון הרגיש רואה בכל מעשה משום ניגוד לכתוב בהצהרת באלפור, אך אפשר כי יש בכל השנאה הזאת לא מעט מהרצון השרירותי של פקידי צבא להראות את עצמם בלתי־קשורים בהתחייבויות שכפוּ עליהם “אנשי המדיניות” – המלחמה הרי נגמרה או עומדת להגמר! –. על כל פנים, בתוקף המסיבות הופך “הגדוד” – שלושת הגדודים – לנקודת־מוקד, בה מתחולל מבחנה הראשון של ההצהרה – והוא מאַכזב מאוד.

 

לסיום פעולתה של “נילי”:    🔗

לא נוכל להגיע להרצאה שלמה על השתתפותנו במלחמת השחרור, אם לא נדע להתגבר על הסובייקטיביות בה נכתבו רוב ספרי הזכרונות על הגדודים (ז’אבוטינסקי, פטרסון, ואחרים) ובהם סיפר כל אחד רק מאשר ראה ונוכח בגופו. אנו מחובתנו להשלים את הראייה הזאת ולהרחיבה ע“י כל המקורות העומדים לרשותנו. פעולת נילי לא נפסקה, כפי שאמרנו כבר במקום אחר, והכרוניקה על אגודה זו (“נילי” – י. יערי פולסקין) מספרת, כי עם הכנת ההתקפה ע”י המפקדה הראשית הבריטית לשחרור צפון הארץ פעלו אנשי “נילי” בחלק המשוחרר, אף קשרו קשרים עם חברים ותיקים ולעתים גם חדשים מהעבר התורכי.

ליתר דיוק יש לזכור, כי גם בהתקפת הדרום לא נעדר חלקם ואלכסנדר אהרונסון, שהתקדם עם הצבא הבריטי מהדרום היה בא־כוח אותה קבוצת “נילי”, אשר מצפון לקו החזית הזאת אך לפני חודש בקירוב נידונה ביסורים וענשים גדולים – היא והגיבורה הראשית שלה – שרה. אלכסנדר המשיך לשרת את הצבא בקשר והדרכה בארץ הזרה לו, תוך תקווה נואשת שמא יעלה בידו עוד להציל. אמנם נצלו מאות האסירים שעמדו להשלח מירושלים לפני הכבשה לצד דמשק, אך על משפחת אהרונסון עברה הכוס. אלכסנדר אהרונסון הנושא באבל משפחתו מציין משפחה שניה ששנים ממנה נפלו באותו זמן בחזית הארץ: האחד אוולין ד־רוטשילד במערכת גדרה־מגאר שהתפתחה ב־13 בנובמבר, והשני אותו פרימרוז ניל שנזכר במקום קודם בספר זה והוא נפל במערכת גזר, כי ביקש העברה לחזית הארץ גם אחרי שלא נספח על הגדוד העברי. שני חללים איפוא מבית הקשור לנצח בראשית תחייתנו בארץ־ישראל – בית רוטשילד.

צפון הארץ נשאר איפוא בידי התורכים למשך זמן ונתוק מעל יהודה. המהגרים שנדדו צפונה עדיין מסורים לשלטון התורכי. עצירי הריגול ואסיריו נתפשו ונאסרו, אף נשלחו לדמשק כדי לעמוד שם במשפט, בין שהיו נוגעים לעוון הריגול ובין שרק נחשדו בדבר. נידונו למוות מבין האסירים האלה יוסף לישנסקי ונעמן בלקינד, אך גם על ראשיהם של רבים אחרים ריחפה סכנת מוות. בהם איתן בלקינד, אשר עד לרגע שחרורו לא ידע אם גזר־דינו אינו עומד להיות מוצא לפועל כאשר הוצא דינם של הקודמים. חברים מחברי “השומר” ומאנשי המושבות הידועים לשם היו בין האסירים. כל אלה הוטלו במאסר קשה בבית־כלא בדמשק אחרי שעוּנוּ תחילה בנצרת. שרידים מהם, 29 במספר, אף שנמצאו כבר זכאים, הוגלו הלאה וגוייסו בכפייה.

חבורת “נילי” הוכתה מכת מוות בהלקח ממנה שרה המנהיגה בפועל ובהאסר רבים מאנשיה, אך בצד הבריטים הוסיף לפעול חלק של החבורה ובראשה אלכסנדר אהרונסון. הוא והמקשרים שלו מצאו דרכים לקשר שוב את צפון הארץ עם דרומה בהתקדם החזית ומהם היו שהתקדמו עם הצבאות במעברות הארץ הידועים להם. בין שאר שירותי הידיעות שהצבא הבריטי היה קשור עמהם – היה שירות זה של “נילי” אחד המהימנים ביותר, כי על שירותי הבדואים אי־אפשר היה לסמוך. אף להמצאת הידיעות בדבר קו באר־שבע–עזה שהביא לידי שבירתו, תרמו חברי נילי את חלקם.

אסירים מחברי "השומר" בדמשק

בהתקדם החזית, לבש אלכסנדר אהרונסון כבדווי ועבר בשרון בסביבת כפר־סבא להתראות עם דוידסקו, איש זכרון־יעקב גם הוא, הלבוש כפלח. שניהם קשרו את הקשרים אף הביאו במלוא זהב את הידיעות הנחוצות למפקדה המתכוננת במקום זה להתקפה העיקרית. הם נתקלו גם בריגול נגדי של הגרמנים בימי ההכנות האחרונות; אף־על־פי־כן נקבעה ההתקפה ל־19 בספטמבר.

בשעה ארבע וחצי בדיוק בבוקר נפתחה ההתקפה בהרעשה לכל אורך חזית השרון. עם האיר הבוקר נראו הפרשים האוסטראלים דוהים והתורכים נסים לפניהם מנוסת בהלה צפונה. בחזית שכם התקיימה ההתקפה בתוצאות דומות, אף־על־פי שבאותה חזית עמד גניראל תורכי מסור מוצטפה כמאל.

אלכסנדר אהרונסון רכב עם הפרשים האוסטראלים, עבר את חדרה ולבסוף עד מושבת מולדתו זכרון־יעקב הגיע. כעבור שנה מאז עונתה שרה אחותו ע"י התורכים, עמד לפני קברה ואמר: “שרה אחותי היקרה והקדושה, לא לשוא היו עמלך ומותך מות־קדושים למען העם והארץ המשתחררת והולכת”. – והצבא האנגלי רודף בכל הדרכים אחר התורכים הנסים.

בעקבות הצבא האנגלי הזה יצאו מיד גם שנים מחברי ועד הצירים כדי להתראות עם האחים הגאולים מצפון הארץ. ביחד עם חבר “נילי” ליובה שניאורסון הגיעו לזכרון־יעקב ונכנסו לביתו של זקן המשפחה אפרים אהרונסון. שם מסרו לאנשי המושבה על הפעולות שקדמו להצהרת באלפור והטעימו את חשיבות התפקיד שמילאו בנידון זה גבורתה של שרה ומותה וכן פעולותיו של אהרן אהרונסון אחיה. בדברים אלו של אנשי המשלחת, ד"ר אידר והמפקד היהודי האיטלקי בּיאנקיני, טוהרה במקצת האוירה הקשה שאפפה מאז הפורענות את הבית הזה שסבל ונפגע קשות מיד הזמן והמלחמה.

אמנם הישוב נשא תרעומת על עלילת “נילי” אשר סיכנה את קיומו, אך מצד שני מרובה גם הטובה אשר הביאה. מגעם האמיץ עם חוגי המפקדה פתח דרכים וסילק אי־הבנות. פגישות אהרן אהרונסון עם לאורנס קרבו את האחרון להבין את הציונות ולא רק את השאלה הערבית שהיה חסיד שלה. כוח השפעתו של אהרן אהרונסון ועצמת אפיו סללו דרכים – והגמול שנשאה בו המשפחה, אף כל הקרובים והנוגעים לפעולתה, היה אכזר ומר.

" – – ביום החמישי שעבר הגענו הנה – כתב אהרון אהרונסון, שהשתתף במשלחת ד"ר וייצמן לארץ, אל אחותו רבקה בארצות־הברית – ומה אגיד? במה אתחיל? ברגשותי בעברי את המדבר ברכבת, אותו מדבר אשר לעברו על גב הגמל או הסוס היה נחשב למעשה גבורה אך לפני חמש שנים? – – אותו מדבר ארור אשר בו נקפדו חייו הרעננים של אבשלום שלנו? – –

– – ואשר סופר לי על העינויים שעונו יקירינו קורע את הלב. ואשר סופר לי מגבורות שרה, מגבורות אבא, כשעינו אותם – איך לעגו למעניהם והתגברו על העינויים – הוא כה נשגב וגדול שאי־אפשר להשיגו – – וכדי לזרות עוד מלח על פצעיך, יקרת לבי, עלי לומר לך עוד זאת: מכל המוסד שלנו (בעתלית), מכל עבודתנו במשך עשרים השנה האחרונות לא נשאר מאום – מאום. הצמחיה נרמסה ונשרפה, האוסף הגיאולוגי פוזר לכל רוח, הספרים – מהם נשרפו ומהם נשלחו לקושטא, אך לאמיתו של דבר נשארו ברובם בדמשק ושם שימשו למוכרי חלווה לעטוף בהם את סחורתם. התמונות, הפוטוגראפיות, הרשימות – הכל־הכל נחרב. צריך יהיה להתחיל הכל מחדש".

את גורלו האכזר של ראש המשפחה רבת־העלילה הזאת, אהרן עצמו, שלא זכה להתחיל מחדש בעבודתו המדעית (וחבל! – –) עוד נציין במקומו, ולעת־עתה המשיכו השרידים בעזרתם הפעילה לצבאות הלוחמים – כוותיקים וכחדשים שנספחו עליהם מקרוב.

עם תום המלחמה הוענקו לפעילי חבורת “נילי” אשר עם הצבא הבריטי אותות הצטיינות על שירותם: לקפטן אלכסנדר אהרונסון במעמד הגדוד העברי בחיפה ע“י המצביא אלנבי ולקצינים – לייטנאנט ליובה שניאורסון ולייטנאנט יוסף דוידסק – ע”י מי’ור־גניראל הודג’סון.

ובראש לכל יש לזקוף לחשבונה של “נילי”, על אף הסבל שנגרם לישוב בגללה, את סמל הגבורה שהשאירה שרה במותה ודמותו הכבירה של אהרן אחיה הגדול, אשר החל כאיש־מדע נודע ואחר־כך נפל גם הוא קרבן לסערה של מלחמת העולם. ומשום חובת כבוד צבאית, אשר לאורה נכתבת הרצאה זו, נביא בזה מדברי וייצמן ומפקדים בריטיים בזמנם אל בני המשפחה כהערכה לפעולות “נילי” וראשיה:

" – – אנו מאמצים את כל כוחנו להבטיח פלשתינה יהודית בחסות בריטניה. סבלכם החדור גבורה מהווה את העידוד הגדול ביותר לעבודתנו הקשה. תקוותינו גדולות. חזק ואמץ עד גאולת ישראל – –”. (מברק ח. וייצמן לאהרנסון עבור חברי “נילי”).

בית אהרונסון בזכרון־יעקב

"– – הוא (אהרן אהרונסון) היה יוצרו הראשי של ארגון הידיעות החשאיות מאחורי החזית התורכית – הוא מילא את עבודתו באמונה – אך מסירותו לנו המיטה על הקרובים והיקרים לו אסונות נוראים מידי האויב – מר אהרונסון היה אדם בעל מרץ כביר ואופי עשוי לבלי חת; הוא היה ציוני וארצישראלי בכל נימי נפשו ולשכניו הלא־יהודים רחש אהדה רבה – – " (ממכתב גניראל אלנבי)

" – – בעת הפעולות הצבאיות במצרים ובארץ־ישראל, העמיד אהרן אהרונסון לרשות השלטונות הצבאיים בלי הגבלה, את ידיעותיו ונסיונו שאין ערוֹך להם, וסיפק לנו את שירותו החשוב עד מאוד בסכנו לעתים קרובות את חירותו ואת חייו – –" (בריגאדיר־גניראל ג. ט. קלייטון)

" – – כל אשר למען אחיו שנשארו בארץ, עזרתו רבת־הערך בהכנות למערכה – – מקנים לו את הזכות לתפוש מקום כבוד בשורותיהם של אלה שעזרו לכונן סדר חדש בארץ־ישראל – –” (בריגאדיר ו. דידס)

הבית נשא איפוא בסבל הישוב ורק שרידיו זכו לראות את פרי הקרבתם עם שחרור הארץ.

 

התנדבות הגליל המשוחרר    🔗

עלינו לזכור, כי מפעל ההתנדבות לגדודים העבריים עדיין נמשך באופן, שמספרם בחו“ל הגיע עד ל־10.000 איש. מחציתם אינה מגיעה כבר לארץ כיוון ששביתת הנשק הוכרזה. ובארץ התרכזו, עם המשלוח האחרון של האמריקאים במספר 800 איש, כדי 5000 חיילים יהודים, מלבד הארצישראליים. עם שחרור הארץ נחפזים גם הגליליים לקחת חלק בהתנדבות לגדוד, וכן המגורשים מיהודה ותל־אביב החוזרים עם השחרור למקומותיהם. ביחד עם בשורת השלום נפרד הישוב מעל מתנדביו החדשים. שוב המי’ור רוטשילד ועוזרו הקצין ליפסי בתפקיד הגייסים הנלהבים. שוב חלוקת מטבעות־זכרון הנושאות עליהן את סמל יהודה המשוחררת. במיסקר המתנדבים האחרונים האלה נוכחו כבר שלושת מפקדי הגדודים הקיימים: פטרסון, מרגולין וסמואל. זאב ז’אבוטינסקי במדי לייטנאנט הנאמן לרעיונו נואם גם לפני המתנדבים החדשים. הגליל המשוחרר עונה בהתנדבות נלהבת מיד לשחרורו ו”השומר" שהוכה קשה בימי ג’מאל פחה עקב הגזירות על הנשק ובעיקר אחר־כך בסיבת ההלשנה עליו בקשר לריגול, מתיצב בראש המתנדבים. הצטרפות “השומר” להתנדבות והליכת השומרים כמתנדבים מסמלות בהכרח תופעה אשר כאן המקום לעמוד עליה, כי ממנה קשר לעבר וממנה תוצאות למהלך רעיון ההתגוננות של הישוב. אכן, מעשה המגן הישובי דרך “השומר” הוחל ובגדודים התגשם ועם תום המלחמה – מלחמת העולם הראשונה – נמשך בצורותיו המיוחדות עד להתנדבות הכמותית והאיכותית העצומה במלחמת העולם השניה.

עם שחרור הגליל, נאמר בזכרונות השומרים, כונסה בטבריה אסיפה של “השומר” ובאסיפה הניף “השומר”, בפעם הראשונה לקיומו, את דגלו בגלוי – הדגל בצבעים הציוניים ורקום מלים אדומות: “בדם ואש יהודה נפלה בדם ואש יהודה תקום”. ישראל גלעדי ראש השומרים כתב: “בטבריה אצלנו שמח. מתכוננים להספח אל הגדודים העבריים. מי יתן לי לב בריא! אולם אני מאמין שבין הפרשים אוכל לתפוס מקום. בקרוב יקום גדוד רוכבים עברי ואליו אספח…”

אפשר להגיד איפוא כי “השומר” אשר סימל תקופת־בראשית של ארגון הכוח הלוחם של הישוב אחרי הופעתם הבודדת של גבורי־שומרי המושבות הראשונות, ראה בגדודיות אך שלב שני להתפתחות רעיונו שלו. כי מה ביקש “השומר” להגשים בדרכו? שמו הראשוני היה “בר־גיורא” ובשם הזה רצו מיסדי השומר לסמל שיהודי חדל להיות הפקר על אדמת אבותיו, כהיותו בגולה. אמנם קמו לפני “השומר” גיבורי חיל ואמיצי לב מקרב הישוב אשר במעשה העמידו את עם־הארץ על העובדה, כי אין היהודי המתישב זקוק לחסדיהם וכי הוא יודע להגן על כבודו ורכושו; אך לכלל ארגון של הגנה ושמירה על המושבה, על הישוב, הגיע “השומר” ואמנם הצליח לפרוש את שמירתו ברגלים וברוכבים המעטים שיהו בשורותיו על רוב מושבות יהודה והגליל. ענף שני התענף ממנו “הרועה” שמטרתו היתה גם היא לפתוח קו של הגנה בהתאם לתנאי הארץ ולרגל מרעה הצאן בשבילי ההרים.

באה מלחמת העולם ועמה המעבר של ארץ־ישראל מידי שלטון מפגר לידי שלטון מתוקן יותר; בא הכיבוש־השחרור וקבע מסגרת חדשה להתפתחות המפעל הציוני – הצהרת באלפור; באה הגדודיות והראתה כי תחת השלטון החדש עשויות להתפתח דרכי הגנה ובטחון מקובלות יותר ו“השומר” הבין, כי אשר היה יפה בשעתו לגבי השודד השיך או התקיף הערבי – ואשר התאים לגבי המצב הפיאודלי של השכנים בארץ, שוב אינו עולה יפה לגבי התקופה החדשה והזכויות הגלויות שהוקנו לעם ישראל על ארץ־ישראל. מכאן באה ההתעוררות הספונטאנית לראות בגדוד את יורש דגל “השומר”; מכאן באה ההתעוררות הספונטאנית לראות בגדוד את יורש דגל “השומר”; מכאן באה ההחלטה של השומרים לראות את תפקידם בצורות החדשות של ההגנה, השמירה והבטחון. מכאן ההליכה של חברי השומר לגדוד עם השחרור של הגליל וכניסתם מיד לשורות המשטרה הרכובה במקום ריכוזם – בטבריה; – מכאן התאוששותם אחרי שיתוק שנת המלחמה והרדיפות האחרונה להתקשר שוב אל החברים שביהודה.

חברי "השומר" מוסרים את דגלם למתנדבי הגדוד

"האסיפה הכללית של “השומר”, לאחר שחרור הגליל, שולחת איפוא את ברכותיה לגדוד העברי:

“אנחנו חברי “השומר” אשר שמנו לנו למטרת חיינו להגן על כבודנו הלאומי בארץ והתכוננו לבוא היום, שבו יקום במלוא עוזו הכוח המשתחרר בארץ – רואים כיום בכם אחינו לרעיון ולמעשה”.

זו היתה הברכה הטבעית הפורצת מפי שרידי השומרים המתכנסים באסיפתם הראשונה עם השחרור לגדודים העברים. הם מחליטים לברר מיד: “את שאלת ההתנדבות לגדוד העברי” – – “ולמשטרת הרוכבים בטבריה ­– שמונה חברים” – – החלטות אלו מתקבלות לאחר המסקנות העקרוניות של אסיפת השומרים לאמור: “האסיפה מכירה בצורך של גדודי כיבוש עברים בצבא הכיבוש של הארץ” – – ´של סידור משטרה וז’אנדרמריה עברית בארץ" – – “של התישבות רחבה סמוך לגבולות” – – ברוח העקרים של “השומר”.

ביהודה נשארו כמה שומרים ששמרו אמונים לרעיונם לא רק ברוח כי אם גם במעשה. הללו, יחד עם חבר צעירים, השתדלו גם בעת גירושי ג’מאל פחה, כי בטחון הישוב העברי לא יופרע ולא יהיה הפקר וראו את תפקידם “בהגנה תמידית ובפעולה ישרה” – ה.ת.פ.י. נוכח המעבר משלטון לשלטון שדרום הארץ היה צפוי לו. הם עמדו על המשמר וציפו ליום כניסת האנגלים; השתדלו בכל הדרכים להצטייד בנשק לקראת יום פקודות. ולבסוף נפגשו, לאחר פרידת שנת המלחמה האחרונה, השומרים היהודאים והגליליים, בצירוף הצעירים שנספחו עליהם בינתיים תוך שנות המלחמה לרעיון ולמעשה – בגדוד.

על תפקידי המשטרה והזאנדרמריה עוד נשוב לדבר להלן ובזה נחזור אל הגדוד שהיה מעתה למרכז של חלוצי השמירה והוגי רעיון הבטחון של הישוב. – הגדוד הארצישראלי שחנה עוד באותו זמן במדבר תל־איל־כביר ריכז בו לא רק את רצון ההתנדבות בצורתה האחרונה כי אם גם את הדאגה הישובית לבאות: כיצד יותאם הגדוד אחרי המלחמה לצרכי הבטחון? כיצד ימלא את תפקידו במסגרת הצבאית הבריטית ואם אפשר הדבר מעיקרו? – האמנם הגדוד הוא הביטוי האחרון והמגובש לבטחון הישוב המתפתח או שמא גם אחריו יש עוד לקיים דרכי בטחון ושמירה אחרות? – –

הבנת הדברים האלה חשובה, כי הם חוליה בשרשרת המעשים, אשר שילבו את הגדוד עם עבר, אך בו בזמן קישרו אותו גם לעתיד; הם קבעו את השיפוט של חברי הגדוד לאור יחס האנגלים, שהתרה על הזהירות; הם קבעו גם את הויכוח הפנימי – האמנם הגדוד הוא מכשיר הבטחון ואין אחר בלתוֹ? נדמה, כי לא קשה יהיה להווכח, שכאן היה טמון גם עוקץ הפירוד שקם אחר־כך בשאלה זו: ז’אבוטינסקי יוצר הגדוד מזה אשר ראה בגדוד את חזות הבטחון המדיני והישובי ואנשי הגדוד מזה אשר עוד במדיהם הבינו, כי הצבא הזה ומסגרתו אינם האכסניה האחרונה לרעיון הבטחון המעשי של הישוב.

הגדוד הארצישראלי – ה־40 – על מתנדביו הגליליים, לא זכה כבר להשתתף בשחרור הארץ ולפיכך קשתה עליו חנייתו הממושכת במצרים, הוא שאף למלא תפקיד בשמירת הארץ במצבה החדש וראה את אימוניו כחסרי־תכלית על אדמת מצרים. הישוב גם הוא חיכה בקוצר־רוח מיוחד למתנדביו שישובו להראות בגבולות ארצם ולפיכך רבה השמחה כאשר נודע כי שיבת הגדוד הארצישראלי לארץ קרובה לבוא.

עם הידיעה שהגדוד הארצישראלי יעבור לחנות ממקום שירותו ואימוניו במצרים לארץ, מחליטים ליסד קרן־סעד לגדודים העברים בארץ־ישראל לשם טיפול ושעשוע של החייל העברי. גניראל אלנבי נתבקש לקבל עליו את נשיאות הכבוד של הקרן. המיסדים מגישים לו בראיון מגילה ובה נאמר: " – – הרשומים מטה – – בשמעם כי בקרוב מאוד יחנה הגדוד העברי הארצישראלי בארצנו מרשים לעצמם להביע בזה לגניראל אלנבי את רגשי תודתם העמוקה, בתתו את בני ארץ־ישראל שומרים על שלום הארץ וסדריה – – יחד עם זה מודיעים על ייסוד

תמונה 51

תמונת ועד "השומר" האחרון עם השחרור: סיטקוב, ניסנוב, שוחט, נחמני והפטר (מימין לשמאל)

תמונה 52:

קבוצת קציני הגדוד 39 עם קול. מרגולין ומיור הופקין. בשורה הראשונה השלישי משמאל קפטן י'עקובס

קרן – – שתדאג לצרכים החמריים של הגדוד גם לשעשועיו, תספק לו ספרים למקרא, שיעורים חפשיים בעברית ואנגלית וכו'" – גניראל אלנבי הסכים להיות נשיא־הכבוד של הקרן וביקש להשאיר אצלו את המגילה הכתובה. כן הבטיח כי הגדודים יהיו מרוכזים בסביבות יפו.

 

אותות הצטיינות לגדוד    🔗

עם ציון הרוח הרעה, שהחלה מנשבת בחוגי המפקדה לגבי הגדודים, אין לשכוח ואולי טעון הדגשת יתר כל זכר לטובה, שבו צויינה השתתפות גדודינו בחזית. בהזדמן הגדוד ברפיח עם דיביזית האנזאקים “החברים לנשק ביריחו”, הביע הגניראל צ’יטור, מפקד הדיביזיה, את רצונו להעניק במעמד הגדוד את אותות ההצטיינות המגיעים לחייליו שהצטיינו. במעמד חגיגי זה נענדו אותות־כבוד רבים – מחיילים טוראים עד לקצינים, ומפי פטרסון יש להעתיק את הדברים שנאמרו ע"י הגניראל, לאמור:

" – – יש לי העונג להגיד לכם, כי התפעלתי מאוד מכל שעשיתם במלחמה ומהכיבוש הנועז של מעבר אום־א-שרט והמפלה שהנחלתם למאסף התורכי בעת שנתתי לכם פקודה להתקדם. בתנאים אלו יכולתי להעביר את פרשי את הירדן וכך סייעתם לי בפועל ללכידת רמות־גלעד, שלילת התותחים ושאר כלי המלחמה שנפלו בידינו, לכבוש את רבת־עמון, להפסיק את מסילת הברזל החג’אזית ולהשמיד את המחנה התורכי הרביעי – וכל זה הרי עזר לנצחון הגדול שנחלנו בדמשק".

כן ניצלה מתיקון הצנזורה החדצדדית הודעה מפורשת של המצביא הגניראל אלנבי, בה הודיע ב־31 באוקטובר 1918 על השתתפות הגדודים לאמור:

"בפעולות ממזרח הירדן.

• – האויב עוד החזיק את ראש הגשר על השפה המערבית, בהגינו על מעברות הירדן באום־א-שרט. השכם בבוקר ב־22 בספטמבר לכד הגדוד ה־38 של “קלעי המלך” את הגשר של אום־א-שרט. כל הגדודים הלוחמים השתתפו והוציאו לפועל את שנדרש מהם. אני רוצה להעיר את תשומת־הלב לתכונות המלחמתיות הטובות של הגדודים החדשים. אלה מכילים… את הגדודים (היהודים) ה־38 וה־39 של “קלעי המלך”.

(חתום) ה. ה. אלנבי גניראל

המפקד הראשי של צבא המלוח למצרים'.

במקרים אחרים נמצאו בחוגי המפקדה העליונה שמחקו את השם המפורש “יהודים” מגוף ההודעה.

כל האמור לעיל בא להכניס אותנו מעט־מעט לאותה צבת שלפפה את הגדודים העבריים שהתרכזו בארץ לאחר שביתת הנשק במספר קרוב ל־7000 איש עם המתנדבים החדשים שנוספו מארצות־הברית ומצפון ארץ־ישראל. מציאותם הועילה למילוי התפקידים בארצות הכבושות, כיוון שהצבאות הזרים שבאו מעבר לים דרשו בפה מלא את שחרורם, או נדרשו לעבור אל מצרים, שהורגשה בה באותה שעה תסיסת מרד חזקה. האנזאקים יצאו למצרים ואם גם חזרו אחר־כך וגדודים בריטיים חנו גם הם בארץ־ישראל, אך קו השמירה הגדול לאורך מסילת הברזל קנטארה־דמשק, על תחנותיו המרובות ועל קרונות־הלווי הצבאיים שלו עבר לידי חיילי הגדודים.

כאמור, הוכרזה שביתת הנשק בין ההסכמה ובין תורכיה ב־31 באוקטובר ובמחנה לוד המאורע נחוג בזיקוקים וביריות. ב־6 בנובמבר צווה ה־38 לעבור מלוד לרפיח. כאן מגיעים אליו גם האנשים מהגדוד הארצישראלי ה־40 ממצרים וביחד עם החולים המתחילים לחזור מבתי־החולים מספרם עולה. הגדודים מתחילים בשירותי המשמר על קווי התחבורה של הארץ.

המציאות של סוף שנת 1918 ושל שנת 1919 אחריה – הראשונה בחזית

תמונה 53

המתנדבים מצפון הארץ המשוחרר עם הקצין־הגייס ליפסי (יושב בתווך)

והשניה בתפקידי שמירה צבאית – הצדיקה איפוא את מאמץ ההתנדבות ושמה לאל את מעשי הקטרוג והשטנה, שהתרקמו בסתרי המפקדה נגד הגדודים. הגדודים הצטיינו במשחקי תחרות, הגדודים עבדו יפה בשירותים שהוטלו עליהם, בין על־יד מחסן התחמושת ברפיח או מחסן צידה בנמל חיפה ובין בתחנות רכבות הארץ עד מעבר לירדן מזרחה. חיילי שלושת הגדודים מגיעים בשירותיהם עד לעבר הירדן מזרחה ובצפון עד דמשק, בעל־בּךְ וארם־צובא.

הסיכום הכרונולוגי של התגבשות הגדודים מכאן ואילך הוא כדלקמן: עוד בנובמבר 1918 הגיע קולונל סמואל מאנגליה למצרים עם מגוייסים רבים, ואמריקאים בכללם. הוא שילח את מגוייסיו־טירוניו כמילואים לגדודים 38 ו39 ובעצמו נשאר מפקד של הגדוד ה־40 שהתאמן במצרים, בתל־איל־כביר, והורכב כולו מארצישראליים בלבד. ב־4 בדצמבר עברו גם הארצישראליים לארץ וחנו בסראפנד במרחק מה מה־39, בזמן שה־38 חנה ברפיח. אף בינואר 1919, כאשר השחרור ניסר כבר באויר, הוסיפו לבוא מגוייסים מאנגליה. בו בחודש הועבר הגדוד ה־40 בפיקוד סמואל – מחציתו לחיפה ומחציתו לתול־כרם. כחוד שלפני כן נודע כי הגדוד ה־39 מקבל את שמו “הראשון ליהודה” שהובטח לו ע"י מיניסטר המלחמה לורד דרבי ובמרץ 1919 הוגשו מטעם המפקדה הראשית לגדוד ה־39 כחלק משלל המלחמה: תותח ומכונת־יריר תורכיים.

 

מתיחות ותסיסה בגדודים    🔗

שלושת הגדודים חונים בארץ ונטושים בפלוגותיהם וקבוצותיהם לאורך קו מסילת הברזל. מחנות־מחנות הם מרוכזים לסירוגין ברפיח, סראפנד תול־כרם, חיפה וסביבותיהן. סראפנד מרכז החנייה של הגדודים משמש מקום פגישה של אנשי הישוב עם החיילים – הוא גם “מקום חילופי נשפים בין מחנה הגדוד והמושבות הסובבות”, בפרט לאחר שהגדוד הארצישראלי חנה בו.

תמונה 54

שלל המלחמה במחנה הגדוד: תותח ומכונת־יריה תורכיים

הכרוניקה של העתונות העברית בימים ההם כותבת כי “יום־יום נוהרות קבוצות החיילים (בחיפה) להחליף את חבריהם במשמרות והמפקדה שבעת־רצון מעבודתם”. הם נוסעים כבני־לווייה לקרונות הרכבת הצבאיים לצפון ולמזרח הארץ. הם חורפים בתול־כרם ושומרים על שלל התחמושת התורכית שנשאר במקום. הם פועלים בהרי שכם וג’נין: “פלוגה בתול־כרם ופלוגה בשילה”. החיילים מוצאים סיפוק בשמירה ובמסעי הלווי לקרונות המשלוח הצבאי. חיילינו מגיעים עד דמשק, אדרעי, בירות ורעיך – ובכל מקום המצאם הם מקרבים ומעודדים את קהילות היהודים המצויות שם.

העתונות של הימים ההם עומדת על ההבדלים שבין החיילים מהגדודים העבריים השונים: “הארצישראלי עסוק יותר בעניני רוח ושאלות האחדות במעמד הפועלים (כידוע, תנועת איחוד מפלגות הפועלים בארץ – פועלי־ציון והפועל־הצעיר – בקרב הגדוד הארצישראלי הורתה ולידתה היתה, בשם החדש “אחדות העבודה”); החיילים היהודים בני לונדון ואנגליה עוסקים יותר בספורט – –” וכבר אמרנו במקום אחר כי אחים־לדעה לארצישראלים נמצאו הרבה יותר בין האמריקאים מבין יהודי ללונדון.

עם תום המלחמה התבלט יותר האופי העקרוני של שלושת הגדודים: היהודים הלונדונים ראו את עצמם בגמר תפקידם עם גמר המלחמה ושאיפתם האחת היתה – “הביתה”. הארץ בשממותיה לא משכה את לבם, הציונות לא הכתה בהם שרשים ולא ראו טעם להקרבה נוספת של זמן וכוח לשירות. שאלות השחרור הטרידו אותם ביותר וכתובת ציונית ברורה אשר אליה יוכלו לפנות עם השחרור – טרם היתה. האמריקאים מריצים אגרות בדבר שאלות עתידם והציונים שבהם גם בדבר עתיד יצירתם – הגדודים, אך אין משיב להם ברורות על שאלותיהם ומניח את דעתם, מפאת המצב המעורפל הכללי בשאלות העתיד של הישוב והארץ. ז’אבוטינסקי שנשאל, גם הוא אינו יכול להשיב אלא “תשובות על תנאי”. הוא מסביר לחיילים:

“הגדודים העברים הם חלק מהצבא הבריטי ויוכלו להשאר בה כל עוד הצבא הזה נשאר. לכן הדבר תלוי בהחלטת ועידת השלום על מצבה של הארץ. מקווים כי הארץ תמסר לחסות הבריטית ואז יהיה גם לגיון עברי גדול עם אופי עברי סימניו ולשונו. לגבי השחרור נחלקים חיילי הגדודים העברים ל־2 סוגים: א) הרוצים להשתחרר בחוץ־לארץ (אנגליה ואמריקה); ב) הרוצים להשתחרר בארץ. הסוג הראשון לא ייכלל בפעולת ועד הצירים, כי יישלחו לארצותיהם ושם ישתחררו. הסוג השני רצוי שיישאר בצבא עד שתסודר עבודת התישבות בשבילם. וכל מתנדב עברי צריך להבין כי תעודת הלגיון העברי בא”י חשובה ברגע הנוכחי הרבה יותר ממה שהיתה קודם. לטובתם הם ולטובת עניננו הם צריכים להשאר איפוא בגדוד עד יום פירוק הנשק הכללי. לזאת מסכימה גם הממשלה, מה שדרוש מהם בתקופת מעבר זו: התנהגות של משמעת דוגמתית, סבלנות ושקט”.

גם ועד הצירים הודיע ששאלת התישבות החיילים אחרי שחרורם מהצבא תפתר רק אחרי שועידת השלום תחליט על מעמדה הבינלאומי של הארץ וזכויות ההסתדרות הציונית בה. “בינתים יברר ועד הצירים כמה חילים רוצים להתישב ולאיזו עבודה או מקצוע הם נוטים. בכל מקצוע תנתן זכות־קדימה לחייל המשוחרר. ידיעת הלשון העברית תהא נחוצה”. – –

ועוד נכתב לענין זה:

"קרקע לאנשי צבא! – קריאה זו יצאה מפי רבים מבעלי כלכלה – – וזה גם היסוד להחלטת הממשלה הבריטית לחלק אדמה לאנשי הצבא למען יוכלו ליהפך לאכרים זעירים… ואנו, גם לנו יש אנשי צבא, שבאו אלינו מעבר לים, ושנקבצו מכל קצווי ארץ־ישראל בשביל לגאול את הארץ. שתי מטרות היו לחייל העברי ברגע שהתנדב: לשפוך את דמו בעד הארץ עד שיגאלנה ולהרטיבה בזיעת אפו אחרי אשר ידמו קולות התותחים וקול משק החרב לא יישמע עוד בארץ. והרגע הזה בא – – מאות צעירים יוכלו להשאר בארץ, לא כסוחרים או סרסורים, לא כפועלים ומחפשי עבודה, כי אם כאנשים העומדים ברשות עצמם על הקרקע – – (מ“חדשות הארץ” סוף ינואר 1919).

באפריל 1919 ז’אבוטינסקי מוסיף ומאמץ את רוחות השואלים אותו: “בעתיד הקרוב יקבל הגדוד שם וסימן יהודי מיוחד. זה יהיה הצעד השני בהתגשמות רעיוננו ואחריו יבואו בהדרגה: יצירת מוסד צבאי שכולו עברי. ההתפתחות תוכל להתעכב אם יהיה חוסר במתנדבים בעלי משמעת. התנדבות חדשה לשנה אחת תבסס את הלגיון וכל מי שרעיון הגדוד יקר לו, גם כהתחלה של צבא לאומי וגם כסמל היהדות החדשה, האקטיבית והמאורגנת, יזכור שאין שום חובה ציבורית קדושה יותר מלעבוד לביצור וחיזוק הגדודים העבריים שרק החלו בבנינם,”.

למצבם של האמריקאים המשתחררים וחוזרים לארצם כותב בן־צבי בי' אייר 1919: “זו באמת שאלה כאובה מאוד. למעל מ־2000 אמריקאים עוזבים את הארץ”. כמה סיבות לדבר ובעיקר חוסר העבודה בארץ. אמנם תחילה הבטיח ועד הצירים להתענין בקליטתם אך אחר־כך הודיע כי אין לו די אמצעים לכך. חבורה קטנה הספיקה לעבוד במקוה־ישראל ובדרך זו להכיר את טיב העבודה החקלאית אף להתקשר אליה. בן־צבי אינו רואה כבר תקנה לאלו שנסעו אך קורא לעשות את כל המאמצים כדי להקליט את אלו הנמצאים עוד בארץ.

וב־18 ביולי 1919 מוסיף בן־צבי לשאלה זו, אף יש ללמוד מדברי על מצב וקורות הגדודים בכלל באותה תקופה. בן־צבי מעריך כי התנדבו בסך־הכל לגדודים 6000 איש ובכללם 2500 אמריקאים. הציבור הגדודי הזה מורכב ממתנדבי אמריקה, אנגליה, ארגנטינה, קאנדה וארץ־ישראל. חלוקתם בגדודים היא כדלקמן: ב־40 ארצישראליים ובכללם גם מגליל ושבווים תורכים; כמה אמריקאים שהועברו אליו ופחות מהם “אנגלים”. לאחד שרבים כבר השתחררו בינתיים מטעמים שונים, יש עוד בארץ כ־4000 מתנדבים ובכללם 2200 אמריקאים. הגדוד הא"י שעמד בחיפה הועבר אל רפיח ומשם לתחנות המדבר עד קנטארה; שני הגדודים האחרים מרוכזים סמוך ללוד.

חיי התרבות של הגדודים אינם מפותחים מלבד בארצישראלי, שבו קיימת ספריה הגונה. לא מורגש הטיפול של מגן־דוד אדום מאמריקה ומוכרחים להזקק “לאגודת הנוצרים הצעירים”. בתי־החייל ביפו ובירושלים נפתחו ע“י הבארון רוטשילד וכן הוקמו כמה מוסדות־עזר קטנים בעזרת גורמים ציבוריים מקומיים. השאלה המטרידה את החייל היא בעית עתידו עובדה היא כי בהגיעם לארץ “נרשמו כדי 70% מהאמריקאים להשאר בארץ לאחר השחרור ואילו כעת אין לצפות אלא ל־500 איש לכל היותר מהם שיישארו בארץ”. בן־צבי סבור כי מוסדות הפועלים חייבים להכנס בעוד מועד לעובי השאלה כדי למנוע את היציאה של המשוחררים או לצמצמה כאפשר אחרי האכזבה שועד הצירים הנחיל להם. בן־צבי גם מרמז על תכנית שנתקבלה ב"אחדות העבודה” בדבר יישוב חיילים משוחררים בקבוצות, אעפ"י שגם תכנית זו מצריכה הרבה כספים שאינם בעין.

חיילי הגדודים הלונדוני והאמריקאי שוב אינם יכולים למצוא סיפוק בהבטחות אלו לעתיד.

בפברואר 1919 חנה עדיין הגדוד ה־38 ברפיח ומפקדו פטרסון מונה כמושל השטח ממדבר סיני עד ביר־סאלים – באר יעקב. חיילי הגדוד שמרו, כאמור, על המסילה ועל קו המים שנמשך ממצרים ועל מחסני הצידה והנשק. הגיעו גם אסירים פוליטיים ממצרים והיה צורך לשמור עליהם, והתפקיד הזה לא נעם ביותר לחיילים. גם בהרחקת הגדוד מתחומי הארץ לרפיח כלשעצמה היה משום מעשה־פיוס של השלטון הצבאי כלפי הערבים ומיד באה פקודה נוספת, שאסרה את כניסת החיילים היהודים לתחומי ירושלים המוקפה חומה בימים 14 – 22 באפריל – בימי חג הפסח – כדי “לא להרגיז את הערבים”.

בתקופת ביניים זו, עת הצבאות סביב מצפים בקוצר־רוח לשחרורם ואלפי חיילים אנגלים התהוללו באין־מפריע במחאה נגד המשכת שירותם; תוך עלבונות רשמיים שנעשו רצופים יותר לגבי הגדודים העברים; תוך הרגשת שנאה גדלה מצד הערבים ומדיניות פיוס מצד השלטונות כלפיהם; – אירע גם אינצידנט של סירוב מפורש של טירונים אמריקאיים בגדוד ה־38 להמשיך בשירותם בבּלה. שני משפטים נזדמנו בעת ובעונה אחת: 54 מורדים מבין ה־38 בבּלה ו־40 איש מהגדוד ה־39 על דרישה של שחרור וסירוב להמשיך בשירותים. ז’אבוטינסקי התנדב להופיע בשני המשפטים כמגן וסניגור החיילים, אף־על־פי שלא נעם לו הדבר. עלה בידו להמתיק את כתב־האשמה ורק 54 המורדים מה־38 נידונו ל־7 שנות עבודת־פרך, בעוד ש־40 האיש מה־39 נפטרו בלי עונש. כעבור חצי שנה בוטל ענשם גם של הראשונים, אך המרירות והתסיסה בקרב הגדודים גברו.

פטרסון מביא בספרו שורה של מחאות קצינים וחיילים, שיש בהן משום ביטוי למתיחות ולתסיסה ששררו בקרב הגדודים:

" – – ארץ־ישראל נעשתה לשדה פוליטיקה אנטישמית גלויה. השלטונות ממאנים לתת ליהודי הארץ שויון־זכויות אלימנטארי – –

"החייל היהודי נחשב למנודה. הגמול בעד העבודה הקשה והרצינית של גדודינו הוא בוז והוצאת לעז, שמקורם בשלטונות הגבוהים – –

"כשיש סכנה של מהומות אנטי־יהודיות מרחיקים את החיילים משטחי הסכנה ומעסיקים אותם בעבודות ואינם מניחים להם גם את הזכות להגן על שארם ובשרם – –

“נוסף לזה אין שומרים גם על ההבטחות שניתנו להם ביחס לעבודת הצבא. אנשים שנתגייסו לשירות בארץ־ישראל נשלחים בעל־כרחם למסינה או למצרים או לקפריסין – –”

או:

" – – אדוני, התפטרותי היא בשבילי האמצעי היחידי של מחאה נגד היחס הבלתי צודק שאנו פוגשים על כל צעד ושעל אל הגדוד שיש לי הכבוד להיות שייך לו – –

“ודרך אגב ארשה לי להעיר כי היותי יהודי לא מנעה אותי מלמלא את חובתי בצרפת, פלאנדריה וארץ־ישראל ובשם חללי עמי – – אני מוחה נגד היחס המחפיר הנהוג כלפי הצבאות היהודים – –”

וכ.ה.

ההתנגדות לגדודים העברים בין השלטונות גברה ובגדודים עצמם שררו רוגז ותלונה. גרם יחס השלטונות הצבאיים; גרם אי־הצדק שביחס זה לגבי התואנות המרובות שהתאנו הערבים לחיילי הגדודים היהודים ואשר הוכח אחר־כך כי הן מחוסרות יסוד. גרמה גם הידיעה על הפרעות ביהודי פולין המשוחררת. עובדה אחרונה זו עוררה את החיילים לבוא בתזכיר אל המפקדה העליונה, אשר כמה דברים ממנו מן הראוי להביא בזה לזכר, כרשום בספרו של ד"ר סלאמן:

“אנו החיילים של הגדוד ה־39, קלעי המלך, מבקשים ברגשי כבוד לקבל את השקפותינו על סבל אחינו בפולין ולהעבירן למפקד העליון. אנו מוחים נגד פעולות כוחות הצבא הפולניים שתמכו בפרעות – ומבססים את מחאתנו על מיסמכים בדוקים מהעתונות היהודית והכללית. אנו מדגישים בתוקף־משנה, שפולין שוחררה ע”י עמי ההסכמה אשר בשורותיהם נלחמו יהודים לאין־מספר – – גם אנו התנדבנו מכל קצווי תבל, ופולין בכלל, ללחום תחת הדגל הבריטי למען חירותם של העמים הקטנים ורוצים לגנות את פחדנות החיילים הפולנים, שתקפו ורצחו יהודים חסרי־אונים ובלתי־מזויינים – – אנו מבקשים שביטוי נאמן זה של שאט נפשנו לרוצחים ואהדתנו לסובלים – – יועבר – – – וכו'".

חדשי השירות שבאו איפור אחרי החזית, אוקטובר 1918 – מרץ/אפריל 1919, לגדודים המאוכזבים, היו תקופה קשה לחיילים והם התחילו לדרוש שחרור. כיוון ששלטון הכיבוש לא הבטיח למשוחרר מקומות עבודה אלא בתנאים של “ילידים”, לא ראו חיילי ה־39 וה־38 אפשרות להשאר בארץ, כי תנאי “נייטיבס” היו נחותים ביותר. בפברואר רבו כבר מביניהם המשוחררים, שיצאו את הארץ בדרכם לארצותיהם. ב־22 במרץ פרצו המרידות במצרים ומשוחררים רבים עוכבו וגוייסו לדיכוי המרידה. אף ד"ר סלאמן, אשר על פיו מיצינו את התיאור הנאמן דלעיל מקבל באותו זמן את שחרורו תוך הרגשה כבדה שהוא עוזב את המשמר, אך מתנחם שעבד לתנועה זו מראשיתה.

 

שחרורו של זאב ז’בוטינסקי    🔗

כאמור, נפל בגורלו של ז’בוטינסקי להיות סניגורם של המורדים והסרבנים במשפטים הצבאיים שנערכו להם, שנים במספר. אפשר כי עמידתו האמיצה לזכותם “עמדה גם לזכותו”, וזמן שחרורו הכפוי מהצבא הוחש. אמנם ז’אבוטינסקי עצמו מספק לאקונית כי “זמן קצר אחרי המשפטים באה הפקודה בדבר הדימוביליזאציה שלי. נסעתי לקנטארה, שוחררתי עם “השארת התואר” וחזרתי לתל־אביב במדי אזרח – –” אך פטרסון מאריך יותר בפרשה זו ומגלה לנו כי אינה אלא חוליה אחת מאותה מסכת השנאה שנתגלתה במפקדה העליונה אל הגדוד היהודי.

הגורם לשחרורו של ז’אבוטינסקי היה מכתב־מחאה, שז’אבוטינסקי החליט לכתוב אל המפקד הראשי הגניראל אלנבי לאחר שלא יכול עוד להבליג על האכזבה מיחס האנגלים אל יצירתו – הגדוד. הוא כתב:

"אדוני,

אני הייתי האיניציאטור של גדוד נהגי־הפרדים והגדודים היהודים הנוכחים. כיום אני רואה בחוש כי עבודתי מתנפצת והולכת לרסיסים תחת הנטל הכבד של אכזבה, יאוש, הבטחות מופרות ואנטישמיות, החודרים בכל האוירה האדמיניסטראטיבית והצבאית – – דעת הקהל היא שאתה הנך אויב לציונות בכלל ולגדוד היהודי בפרט. עודני מתאמץ להאמין כי אין זה נכון, כי הדברים נעשים שלא בידיעתך וכי יש עוד אפשרות לתקן את המצב. בתקווה זו וכנסיון אחרון לעצור בעד הפרוצס העלול לקלקל את הידידות האנגלית־היהודית בכל העולם ולעולמי־עולמים, הנני מבקשך לתת לי ראיון אישי ורשות לדבר באופן חפשי. אני מוסר מכתב זה לאדיבותך".

אכן, היתה העזה מצד ז’אבוטינסקי לכתוב אל המפקד הראשי בהיותו קצין. תשובה בכתב לא קיבל, אך בא אליו מי’ור המפקדה הראשית כעבור שבוע להשלח מכתבו (ולרמז ז’אבוטינסקי היה המי’ור יהודי), אף דיבר עמו כדבר אל ידיד ובזאת גרם לז’אבוטינסקי שיהא גלוי־לב עמו עד לשיחה “ידידותית” על כל המעיק עליו. המי’ור הגיש את תוכן השיחה בצורת דין־וחשבן מנומק עפ"י טעמו למפקדה, בלי שז’אבוטינסקי יכול להגיב עליו. לפטרסון עצמו נודע הדבר מתוך מכתב רשמי שבא לידו בענין זה ובו היה כתוב: "למפקד הראשי יש יועצים משלו בענינים תכסיסיים ואין הוא מוכן לתת ראיון ללייטנאנט של הגדוד ה־39 של “קלעי המלך”.

ב־29 באוגוסט 1919 הגיעה כבר לפטרסון פקודה לשלוח את ז’אבוטינסקי לקנטארה לשם שחרור דחוף ולאחר שמיחה נגד פקודה זו, קיבל הודעה שניה לאמור:

“נשלחה פקודה ישרה ללייטנאנט ז’אבוטינסקי ללכת מיד לקנטארה לשם דימוביליזאציה. אם האופיצר הזה לא הלך עוד, ילך ברכבת היום. אי־הציות לפקודה זו יביא לידי פעולת ענשים”.

ז’אבוטינסקי נסע לקנטארה ושם שוחרר “במהירות הבזק”.

ז’אבוטינסקי הגיש מחאה למועצה הצבאית בענין שחרורו ובה נאמר: “עלי לומר באי־רצון גמור ובצער עמוק, כי אני מביט על המעשה הזה כעל כפיית טובה. איני ראוי ליחס כזה מצד השלטונות הבריטיים. מהימים הראשונים למלחמה עבדתי ונלחמתי לטובת עניני בריטניה… (כעתונאי השתדלתי בכל יכלתי לבאר לקהל הרוסי את ערך המאמץ הבריטי ולהלחם נגד התעמולה האני־בריטית. באותו זמן התחלתי על דעת עצמי בתעמולה פרו־הסכמתית ופרובריטית בין היהודים הנייטראליים והרוסים, כי יהודים רבים התמרמרו על הברית שבין אנגליה ובין רוסיה (הצארית שהרשיעה לגבי היהודים)… לעומת זאת אינני יודע שום מעשה מצדי העשוי להצדיק את עמדת המפקדה העליונה של צבא־המשלוח למצרים כלפי. לא שמעתי מעולם כל התאוננות או בקורת על התנהגותי כאופיצר או כאדם… הפיטורים שכפו עלי ינבלו איפוא את שמי. אני מבקש לבטלם ולהחזירני לפקודתי כאופיצר בגדודים היהודים”.

תשובה לא נתקבלה על מחאה זו.

פטרסון, שנתקשר לז’אבוטינסקי מראשית הגדודים ומאז הגדוד הציוני־הגאליפולי התמידה ידידותם האישית ואחוותם לגדודים, נפגע ממעשה זה של כפיית טובה לגבי ידידו. פטרסון היה נכון גם הוא להפסיק את שירותו באוירה האנטישמית הברורה שלאחר שביתת הנשק, אך חובתו לגדוד ולאנשיו עדיין המריצה אותו להשאר. במסגרת הרצאתנו איך אנו צריכים להקדים את המאורעות כדי להסביר מה השפעה היתה לשחרורו של ז’אבוטינסקי על עמדתו האישית בציונות ואפשר גם על המפנה בהתפתחות רעיונות האקטיביזם אחר־כך.

 

הגדוד הארצישראלי (ה־40)    🔗

המאורעות שתוארו לעיל והחישו את שחרור חיילי הגדודים הלונדוני ה־38 וה־39, גרמו לגדוד הארצישראלי, כי הוא יקבל עליו להיות נושא עיקרי של רעיון הגדודיות. בטבע היותו הגדוד הישובי, הוא לא ראה לפניו את גמר תפקידו עם גמר המלחמה, כי נשא את נפשוט לשמש יסוד לחיל־מצב עברי – לחיל הבטחון בארץ. התנדבותו כולה ומעיקרה הרי לא היתה עוד לשם המלחמה אלא "למען האומה והארץ: “אני מתנדב בעד ארץ־ישראל” – – – רשם מתנדב ירושלמי את טעם התנדבותו; “הנני מתנדב מפני שקיום האומה דורש” – רשם מתנדב שני את נימוקו… “אני מתנדב מפני שאני אוהב את ארצי” – – – כאן רקע ההתנדבות אחר, יסודי. אמנם גם הגדוד הזה לא היה עשוי מעור אחד. בני עדות שונות ברמתן התרבותית לקחו בו חלק; בני גילים שונים. אף היתה פלוגה שלמה שנקראה על שום מתנדביה הירושלמים הצעירים בשם “בייביס”. כן היו בגדוד הזה מיוצאי טבריה ועד יוצאי מצרים. יוצאי גימנסיות וסמינארים, אנשי העבודה והאינטליגנציה העברית. למרות הרבגונות הזאת היה הגדוד הארצישראלי מבחינת הרעיון יחידה הומוגנית יותר משני אחיו הגדולים. הוא היה הגדוד, אשר עליו אמר ז’אבוטינסקי בצדק, כי אם גם התנדבותו באה עם סוף המלחמה, הרי “היה בו מאותו מוסד מדיני יחיד, אשר נשאר כזכרון יחיד ותשובה יחידה להצהרת באלפור”…

גם הגדוד הזה לא ניקה מזרעי המתיחות והתסיסה הכלליים של הצבא ושל היחידות העבריות בפרט. במאי הועבר הגדוד ה־38 מרפיח לבאר־יעקב ובמקומו הובא לשם הגדוד הארצישראלי. אפשר כי גם במקרה זה היתה הרחקת הגדוד הארצישראלי מגבול הארץ משום מעשה מכוון של השלטון. יתר על כן: הגדוד הארצישראלי גם במקום ריחוקו נשא בקרבו בסבל הציוני ובתלאה המדינית של התקופה. באותה שעה עמדה להכרעה שאלת האישור של הצהרת באלפור בוועידת השלום והגדוד הארצישראלי הרי ראה את כל זכות קיומו בהגשמת הציונות ומטרותיה! בו בזמן הגיעו גם הידיעות המחרידות על שמד היהודים במזרח אירופה והן עוררו הרגשה של חוסר־ישע לבוא לעזרתם של אלפי הארחים הנידונים ברצח ופרעות בשעה שהחייל העברי יושב בגדוד שליו ושאנן.

אף זאת: כאן המקום להזכיר את הסיום הטראגי ביותר של עלילת המלחמה הראשונה שלנו על הארץ, עם מותו הפתאומי של אהרן אהרונסון ב־15 במאי 1919 בעצם ימי ועידת השלום, מתאונה מיסתורית באוירון. הוא אהרון אהרונסון אשר הדעות עליו ועל פעלו נחלקו בקרב הישוב, אך איש לא נמצא חולק על גאונותו כאיש־מדע ועל שירותו כבן הישוב העברי למטרות הצבאיות של אנגליה. כבר הבאנו במקום אחר את דברי השבח וההלל שגמרו עליו ראשי השלטון הצבאי הבריטי. כולם כאחד אמרו כי שירותו הצבאי לא יישכח, כי כשרונותיו המזהירים לקחו כל לב, אף נמצאו כאלה אשר דימוהו ללאורנס ומצאו כי מבין “בעלי הידיעות הצבאיות היה אחד הטובים והפקחים ביותר” – כיצד מצא את מותו במסיבות מיסתוריות כל־כך?! – – –

לא מן הנמנע כי גם מאורע זה הוסיף מרירות בגדוד הארצישראלי, שלא התכוון לשחרור כי ראה את עתידו באותו זמן בשירות פעיל דווקא. המאורעות השפיעו איפוא ללכד את ההכרה הלאומית בגדוד ואם לא הגיעו הדברים בגדוד הזה לידי

תמונה 55

הגדוד הראשון ליהודה

מרידות קטנות, הרי ברגע הנכון ידע הגדוד כולו לגלות את התנגדותו בדבר שהיה טעון זהירות ואשר ראה בו התנקשות מכוונת מצד השלטונות הצבאיים בזכויותיו הלאומיות העיקריות.

לאותו זמן כבר נפרד קולונל סמואל מעל הגדוד לרגל שחרורו ובמקומו בא המפקד האנגלי סקוט.

תמונה 56

קול. פ. ד. סמואל

באה הפקודה לשלוח חלק מהגדוד לתפקיד מסוים לקפריסין ובעלי ההכרה התקוממו לפקודה בטענה שהם התנדבו לשרת רק בארץ וגבולותיה ולא מחוצה לה. הם עוררו להתנגדות את כל הגדוד. ותיתי לו למפקד הנוצרי, כי ידע להעביר את רוע הפקודה שלא בדרך עונשין על מרידה אלא תוך התחשבות ברצונם ובהכרתם של חייליו. רק שנים מהמתקוממים, כביכול, – אליהו גולומב וש. יבנאלי – נידונו למאסר של עונש ואחר־כך גם המאסר בוטל. כן נשאר גם המפקד סקוט עצמו בראש גדוד ה־40 עד דצמבר 1919, בו הוחלף ע"י מרגולין, כי ה־40 וה־38 התמזגו לאחד בשם “ראשון ליהודה”.

ואם על העובדה החשובה האחרונה נשוב לדבר בפרק הבא לחוד, הרי עיצוב ההכרה בקרב חיילי הגדוד לא רק ליכד את השורות בפנים כי חיזק את מעמדו הנכון בעיני השלטונות הצבאיים. רבות שקד הגדוד בכיוון זה בין בחנותו בתחנות המדבר במשמרות, בין בהיותו נוסע בדרכים בתפקידי משמר וכן בהיותו חונה קבע וזמן ממושך יותר במחנה המרכזי – בסראפנד. בהופעתו החיצונית ההדורה השתדל הגדוד לכבוש עמדת כבוד לשם החיילי העברי בקרב צבאות בריטאניה ואם רוח האחווה של ימי המלחמה נמוג, הרי ידע החייל היהודי להגן בזרוע, במקום שהדבר היה נחוץ, על שמו ועל כבודו.

אכן, מעמדו המיוחד של הגדוד הארצישראלי והמדובר בעתיד גרמו, שהעינים היו פקוחות על כל דרכיו ולא תמי עינים אוהבות… עם כל הצעה על שינוי בסטאטוס של הגדוד היו מרובים המיבקרים והמיסקרים המיוחדים, מקטן הקצינים,

תמונה 57

קול. מ. פ. סקוט

בין בני־ברית ובין שאינם בני־ברית ועד לקולונל, ידעו להזהיר את הגדוד על דגלו ומעמדו. והגדוד לא הכזיב. התהלוכה בסך לגדוד הארצישראלי בערי הארץ – בין בחיפה, בין לתל־אביב ומושבותיה – היתה לו שעת־כושר של הפגנה נאה ונכבדה – וממילא הזדקף הגו והשורות המתוחות יפה זרעו בטחון בלב הצופים אליהם – היהודים. חיי הגדוד הפנימיים היו ערים: ספריתו היתה גדולה, גן ירקות היה לו, מגדולי האורחים שבאו אל הארץ לבקרה ביקרו בגדוד, דיברו אל החיילים, ולא מסקרנות עשו זאת, כי מהכרה שכאן באהלים האלה עוממת נקודת־המוקד הציונית של אותה תקופה.

כאן ביקר הרברט סמואל עוד לפני היותו נציב, בהיותו מסייר בארץ כדי לתהות על טיבה, והוא השמיע את דבריו לחיילים תוך תהייה חודרת לחזות פניהם. כאן דיבר ד"ר וייצמן ושפך את מרי שיחו: עורר להבלגה ולהתאפקות בימי זעם וחרון או עודד והטיף לסבלנות בימים של נפתולים. יצאה שמועה כי מיסקר נכון לגדוד ומיסקרים כאלה היו לא־נדירים – במעמדם של שלטונות צבאיים גבוהים (פילדמארשל אלנבי ומלוויו, גניראל שיי ואחרים) – והגדוד עשה

תמונה 58

הגדוד במיסקר

בשקידה את הכנותיו תוך הכרה, שהמיסקר צריך להצעידו בסולם ההתפתחות שלב אחד נוסף. לפיכך בטחו בגדוד מפקדיו – מסמואל עד פטרסון, סקוט ולבסוף מרגולין – כי ידעו שהגדוד הזה, השונה בארחותיו משאר גדודים, יודע להפגין את דמותו במקום שהכבוד והעתיד דורשים זאת.

 

“הגדוד הראשון ליהודה”    🔗

וכאן נרחיב את הדיבור על נקודת השכר שבאה לבסוף, אם גם במאוחר, לענין הגדודיות שהיה בשפל, והיא – התגשמות החלטת מיניסטריון המלחמה מלפני שנה (עם ראשית ההתנדבות) להעניק לגדוד שם מיוחד שיציין את מהותו. להצעה זו של לורד דרבּי מיניסטר המלחמה התנגדו, כזכור, נכבדי היהודים באנגליה ובשלהם נתעכב הדבר. כעת, כעבור שנה ולאחר שהגדודים השתתפו כבר בחזית, ניתן

תמונה 59

המנורה (למעלה מטבע הישוב למתנדבים)

להם מבוקשם וכן אושרה במאמר המלך המנורה כסמל מיוחד לגדוד, הסמל שהוחלט עליו עוד בזמנו. עם קבלת הבשורה הזאת נתכבד פטרסון במתנה מיוחדת מאת ועד יהודי העיר ירושלים. במגילת קלף מצויירת הובעה לו תודה על יחסו ועמלו למען האידיאלים “הכלולים בהכרזת באלפור”. מאז היותו מפקד גדוד גאליפולי ועד לגדוד שקיבל לבסוף את תארו הלאומי. לאחר שחרורו קיים פטרסון את קשריו עם הציונות ונפטר בשיבה טובה בארצות הברית ב 20.6.1947

הגדוד הוכר איפוא בשמו כגרעין של חיל־מצב וחיל משמר יהודי בארץ. רוב מנינו ובנינו היו מתנדבי הארץ ואליהם צורפו גם משרידי הגדודים ה־38 וה־39. פטרסון ראה בזה את ההישג המסיים פרשה של מאמצים רבים ומיגעים ואת עצמו בצדק כסנדק של התינוק כזה. מיד אחרי־כן יצא לאנגליה. הגדוד הועמד תחת פקודת מרגולין, עסק בפעולת המשמרות וליווי הרכבות, נכנס למסלול של שירות קבע. עם היותו מוכר כגרעין של צבא־משמר החלו מתפתחות בקרב צעירי החיילים המוכשרים, גם נטיות מיליטאריסטיות מסויימות. סמלים ורבי־סמלים מטובי הגדוד החליפו מעט־מעט את המדריכים הזרים. החיילים דוב הוז, בן־דוד, אריה רובינשטין, דוד כבשנה ואחרים עלו בדרגו הסמלות.

אמנם הפיקוד נשאר אנגלי, אף מעט־מעט החלו מחליפים את הסמלים האנגלים או היהודים־אנגלים בחילים הארצישראלים שהספיקו להשלים את אימונם בינתיים ורבים מהם גילו הכשר מיוחד לתפקידיהם. עם התמנותם נעשתה מאליה האוירה הצבאית עברית יותר ופרט לתרגילים חי הגדוד חיים עבריים שלמים. בכל אשר הגיעו חיילי הגדוד – מקנטארה בדרום עד צמח ומזרחה לה או צפונה – הביאו עמהם את דבר הגדוד העברי־הארצישראלי ביסודו.

הפלוגות שחנו בקיץ 1919 ברפיח ואיל־עאריש העלו על זכר ביום מותו של ד“ר הרצל את דבר משלחתו למדבר הזה כפתח לארץ־ישראל ומכאן שלחו את עידודם לשדודי הגולה בערבות אוקראינה ורוסיה. החיילים שחנו בחיפה השליטו בכל מוצאיה ומבואיה את ההכרה שכוח עברי עומד מוכן נגד כל התנגדות העלולה לפרוץ מצד הערבים. חיילים שהגיעו לדמשק הרחוקה הביאו נחמה ליהודים המדוכאים בגיטו של ערב. אור רב הפיץ סביבו הגדוד, בין בהיותו עומד על משמרותיו בקיץ ביריחו ובין בעמדו על משמר המחסנים הצבאיים וקשרי התחבורה ע”י הירדן או הקישון, בחיפה או במדבר. הכרוניקה מאדר א' תרע"ט מספרת בדבר נשפים שעורך הגדוד החונה בחיפה ועל מפקדו סמואל שהוא ממלא מקום המושל הצבאי של העיר. כאן פילדמרשאל אלנבי עורך מיסקר לגדוד ומעניק בו במעמד אות הצטיינות לקפטן אלכסנדר אהרונסון. החייל א. צ’ייקוב ממתנדבי ארצות־הברית עורך קונצרטים בערים ובבתי־החיילים והציבור האזרחי מקבל אותו בחום. חיי החייל העברי היו איפוא מלאי תוכן וענין.

מלבד היותו לומד את הארץ וסביבותיה מקרוב. היה החייל חושב מחשבות הרבה איך לשבץ את עצמו אחר־כך בחיים האזרחיים של הישוב. בישוב פעמו למרות המכשולים תקוות גדולות ורעיונות נועזים על העתיד. החייל העברי לא פיגר מאחורי התקוות והמשאלות האלה אלא היה לנושא הדגל שלהן. בכיוון ציבורי התפתחה פעילותם של חיילים וכבר אז השתתפו בשם הגדוד החיילים בן־גוריון ובן־צבי, ברל כצנלסון וש. יבנאלי במנהיגות הישובית. כבר אז הצליחו לטבוע יסודות להסתדרות העובדים האחידה אשר ראו אותה בחזונם כיסוד הבנין העברי בארץ. כבר אז זרעו טובי החיילים בקרב הגדוד את הכיסופים והמאוויים ליצירת ישובים חקלאיים, להקמת מפעלים גדולים, לבנין חיים של עבודה במפעלי ההתישבות והכיבוש של עמק יזרעאל.

נמצא כי הגדוד חי עתה אחרי סיום החזית, בהכרה שלמה של נחיצותו לבטחון

תמונה 60

הגדוד בטכס תפילה

הישוב העברי בארץ וכתנאי בלתי־נמנע של הגנתו. הוא התכוון לכך וכמה מטובי חייליו הצעירים ראו בו את עתידם. נקודה זו יש לציין כיוון שאחר־כך ביהפך קערת הגדוד על פיה באה אכזבה קשה לצעירים האלה ורבים מהם לא מצאו עוד את דרכם אל החיים אחרי שנשמטה מלפני עיניהם תכלית אמונתם. עוד נעיין בנקודה זו בהמשך דברינו, ועתה נמשיך בהרצאתנו לפי סדר הזמנים.

 

שיבתו של יוסף טרומפלדור    🔗

גם משום הדין הכרונולוגי, ועוד יותר מתוך ראיית מסלול ההתפתחות של הגדודיות, כפי שאנו מבינים אותה בהרצאה זו, – גדודיות במובן קורות ההתנדבות על צורותיה השונות ממלחמת העולם הראשונה ואילך – אנו באים מיד לאחר ייצוב מעמדו של הגדוד הארצישראלי אל המשמעות המיוחדת של שיבת טרומפלדור מרוסיה לארץ־ישראל. טרומפלדור נסע מלונדון לרוסיה לאחר שבקשתו להתקבל כקצין לגדודים החדשים נדחתה. הוא פעל ברוסיה וקיווה ליצור צבא יהודי, תחילה לשם ארץ־ישראל ולבסוף להתנגדות לשחיטות הנערכות ביהודים בתוך התוהו־ובוהו של רוסיה בימי המהפכה. יחידת הצבא הזאת – יחידת ההגנה נולדה והתפרדה מהר ככל יציר של ימי מהפכה וטרומפלדור שם לחשוב על קבוצה עמלנית־צבאית למען ארץ־ישראל או במלים אחרות: החלוץ.

חיוניותו העקשנית של טרומפלדור העבירה אותו דרך אכזבותיו האחרונות כאיש־צבא ומלחמה, בין באנגליה ובין ברוסיה, אף גרמה לו להתרומם לרעיון קונסטרוקטיבי נעלה של צבא חלוץ בונה למען ארץ־ישראל מקרב צעירי היהודים ברוסיה – התעלות שעדיין לא עמדו עליה כראוי, כיוון שעל פרשה מיוחדת זו האפילה אחר־כך בהודה והדרה עלילת תל־חי. ברם, אין ספק בדבר כי המעיינים בדברי הימים ההם וביומנו של טרומפלדור בפרט, יבואו לידי השלמת אישיותו תוך מקרא השורות הקצובות וההוראות של הגיבור הפעיל הזה, עוד בהיותו ברוסיה ואחר־כך בדרכו משם לארץ: "סדרו מטבחים משותפים, בתי מלאכה, קבוצות חקלאיות, מאפיות, שיעורי עברית, קואופרציה קואופרציה וקואופרציה – בה הדרך הנכונה והקצרה לתקומתנו! – –

“חזקו את הסתדרות החלוץ בכלל. היא תהיה דרושה כאשר ייפתחו השערים. אפשר שקרוב היום – – רק סבלנות! “החלוץ” חייב להיות איתן בכל.” (4.8.19)

“הנני חוזר ואומר: מצב העם העברי קשה עד מאוד. שאלת ארץ־ישראל לא נפתרה עדיין… נחוצה התרוממות רוח לאומית יוצאת מן הכלל. נחוצה התאמצות מיוחדת של כל כוחות העם. ואם כדבר הזה לא יהיה, אבד אבדה ארץ־ישראל לנו, אבדה לבלי שוב.” (13.8.19 קושטא)

"נוסעים אנו זה היום השני – הבוקר השכם הגענו לאיזמיר – – והים כה שקט ואדיר – – עד כי קשה להאמין כי ברוסיה נמשכות עדיין הפרעות, כי ארץ־ישראל אינה עדיין עברית, כי קבוצה של מתי־מספר חלוצים אמיצי־לב שנתגלגלו לקושטא מוכרחה להתאמץ למעלה מכוח אנוש לבלי לנפול במלחמה הקשה והכבדה…, (13.10.19)

אכן, טרומפלדור הנוסע מרוסיה הפרועה של 1919 שואף להציל, למצוא אניות, לגייס מלחים יהודים, לעורר את שאלת הגדודים מחדש בארץ. להעלות את אלפי החלוצים לארץ הסגורה לעת־עתה ולהביא עמו ידיעות טובות ומעודדות מהארץ לחבריו המחכים לו, למצוא אוזן קשבת אצל מפקדת אלנבי בדבר עשרת אלפים חיילים עברים שיובאו מרוסיה…

תוך הכרה לוהטת זו של צורך הצלה דחוף ושל שליחותו להצלה הוא מסיים את מסעו ומגיע אל הארץ ב־21.10.19 בקירוב. מטיל את עצמו לתוך הפעולה למען הרעיונות היקרים לו, בכל הישרות וגבורת־הרוח שהאיש היה מסוגל להן. הוא בא אל הגדודים, אל בין הפועלים. הוא מקשיב למפעם בקרב הגדודים, לתסיסה ולספקות, לויכוחים ולמרידות – והדברים נראים בעיניו פעוטים וחסרי־ערך לגבי הצורך המשווע – הצלת היהדות ובפרט זו של רוסיה הפרועה.

הוא דורש מאותם חברי הגדוד, אשר יש לו לשון משותפת עמהם, לשמור על הגדודים כבבת־עין למרות יחסם הרע של האנגלים. הוא מעורר וקורא לכל בשם צורך האחדות ואינו יכול להבין את הפולמוס המתפתח והולך בין הציבור, פולמוס שראשיתו היתה עם ראשית ההתנדבות ואחר־כך העמיק: הוא הפולמוס על גיבושה של תנועת העבודה בארץ – תנועת עבודה שלמה ומבוגרה בכל כליה, המתעתדת לקבל עליה את הציונות בתקופת הגשמתה.

הוא אינו מבין את שורש הפולמוס הזה, כי לגבי דידו היו דיבורים ומלים תמיד בחזקת מותרות ואפשר כי בנדון זה אח הוא למרגולין; אח למרגולין בדבר נוסף – כי במקום ובשעה שהמעשה דרש, שם טרומפלדור לא שעה עוד למלים ודבר לא היה עשוי לעצור אותו מלמלא ראשון את חובתו – ובגופו. אנו מתקרבים לאותה תקופה בה טרומפלדור קנה לו מקום־כבוד לנצח בגאליריה של הדמויות ההיסטורית העבריות – תקופת תל־חי.

 

ראשית הכוננות    🔗

באוגוסט 1919 כותב יוסף נחמני מ“השומר”: – – “התנאים המדיניים הכלליים שבהם נתונה הארץ, מצבנו הסמוי כעת, אי־קביעות הגבולות של ארצנו, אינם מניחים לנו להתחיל להגשים בחיים את תכניותינו (תכנית “השומר” לארגון מחדש)”. – והתוצאות של אי־הבהירות הזאת הן שבגליל התחתון ובעמק הירדן, המקומות המועדים לפורענות, שורר אי־שקט המתבטא לראשונה במעשי שוד וגזל ובדרך יבנאל – טבריה נעשים תכופים מקרי שוד ורצח. לאור המצב הזה מתבררת יותר חשיבותה של הז’אנדרמריה הרכובה בטבריה, כי הרוכבים היהודים (לרוב מחברי “השומר” הוותיקים והקרובים אליהם ברוחם) עוברים בכפרים הערבים, עוקבים אחר השודד ותופשים את הגנב. בואם עושה את הרושם הרצוי גם במשכנות הערבים המסוערים.

תמונה 61

הבית בתלחי

עם זאת הלהבה באזור הארץ וגבולותיה מתלקחת והולכת, אף מצב־הביניים שהשאירה המלחמה אחריה בארצות המשוחררות משלטון תורכיה ומעמדן העצמאי לא נתיצב, מוסיף שמן למדורה. לכאורה, שוחררה דמשק בירתה של סוריה ופייסאל בנו של השריף חוסיין בא על שכרו מידי האנגלים חלף עמלו במלחמה כראש למתקוממים הבדווים. צבאות הערבים חולשים לכאורה על גבולותיה של סוריה המשוחררת אך הצרפתים רואים בהם הופעה שאינה עולה בד בבד להסכמים שנעשו בין שתי אומות ההסכמה המנצחות תוך המלחמה – הסכמים אשר לפיהם חולקה ההשפעה בחבל ארץ זה ביניהן. גם הגבולות בין אזורי ההשפעה אינם קבועים עוד כל־צרכם, ואם באזורים עצמם הוחל בהקמת המנגנון האדמיניסטראטיבי ההרוס, הרי נשארים שטחי־ביניים – שטחי הפקר.

מצב זה נוח לחידוד הניגודים העדתיים; ברי, כי הקיסרויות האירופיות המתחרות על ההשפעה אינן מסייעות גם הן להשכין שלום בלב הערבי אשר שאף חופש אחרי מאות שנים של דיכוי. ואם בארצות אשר ערביותן הוכרה כך, בארץ־ישראל שמעמדה נשאר סתום עד להחלטה של ועידת השלום ואשר ניתנה עליה הכרזה בדבר בית לאומי לחציונים – לא כל שכן. כאן ראו הערבים עין בעין את הגורם הציוני על אביזריו: על גדודיו המאומנים ועל עוליו שהחלו באים באניות אל חופי הארץ. הם מתקנאים באחיהם הערבים שנעשו עצמאיים למחצה בארצותיהם ומשמיעים קול התנגדות והשלטון הצבאי הקיים בארץ מעודד את ההתנגדות הזאת בסתירה למדיניות הרשמית של ממשלתו העליונה בלונדון.

תמונה 62

ברל כצנלסון חייל הגדוד

ככל שהדבר נוגע למסגרת ספר זה, הבא להרצות רק את שרשרת התגובה של הישוב וכלי המגן שלו לגבי תוקפנותם של הערבים. יש להזכיר כי התנגדות זו של הערבים או של “התנועה הערבית” למפעלנו לא חדשה היתה. עוד במאורעות מסויימים שאירעו לפני המלחמה – מאורעות מרחביה בעמק יזרעאל ומאורע “השומר” בזרנוקה־רחובות – נתנה את אותות האזהרה. במטען זה של התנגדות יצאו הערבים את המלחמה, כשהם מצויידים בהתחייבויות שניתנו לראשיהם ומסתמכים על אוהדיהם החדשים מבין האנגלים עצמם, בעוד שהישוב העברי ראה את עצמו גם הוא בן־ברית לעמים המנצחים וסמך על הבטחתם שלא תכזיב.

הניגוד בין שני הגורמים האלה הבשיל במהירות רבה והסכסוכים המדיניים בגבולות הארץ אך סייעו והחישו את בואו. בצדק ראה הז’נדארם העברי בגליל התחתון את מעשה השוד לא כמקרה אלא כאות לסכנה הבאה לערער את יסודות הבטחון של הישוב העברי כולו; יפה הרגיש בדבר המתנדב במחנה הגדוד לאחר שהכרתו אמרה לו כי הוא במדיו ובנשקו אינו אלא היורש של השומר, אשר עמד בתקופה קודמת על משמר הבטחון של הישוב הזה. את פירוש הכוננות הזאת של המתנדב שלנו היטיב להביע ברל כצנלסון, חייל הגדוד ואחד מהוגי הדעות המעולים של תנועת הפועלים העברים, אשר אמר:

" – – בתנועת ההתנדבות רואים אנו חזיון היסטורי עמוק ונאדר, גילוי נמרץ של תשוקת הגאולה – – אנו מביעים את הכרתנו העמוקה כי העבודה של הפועל בתוך הארץ וההתנדבות למלחמה לשם שחרור הארץ – שני גילויים הם של שאיפה אחת חיה, שאיפתה הגאולה – –"

ומהו גילוי נמרץ של תשוקת הגאולה בפועל במסיבות המדיניות הקיימות משמיע לנו בלשון ברורה יותר מתנדב שני של הגדוד והוא תלמידו ברעיון של הראשון – אליהו גולומב: " – – למן הימים הראשונים של שחרור הגליל יכול היה כל בעל עין פקוחה לראות את הסכנות הנשקפות מצד חלקים ידועים בישוב הערבי השוקד בחיפוש אחר שלל המלחמה. לא ראו את הנעשה האחראים לשלטון… אך גילויים אלו של קוצר־ראות הגבירו בחלקים הערים של הישוב, וביחוד בחלק מאנשי הגדוד העברי, את חשיבות התפקיד של הגנה עברית בארץ־ישראל… והיתה בתוך הגדוד קורת־רוח רבה, שפלוגות ידועות שלו יכלו לפעול נגד הצפנת נשק ע“י ערבים, אף אם השלטונות לא היו מרוצים מכך”.

זה איפוא מעמד־הביניים הקשה אשר לו נידון ישובנו בחורף השני לאחר הנצחון ותבע ממנו כוננות. והמאורעות החמירו והלכו, הערבים ביניהם לבין עצמם עדיין לא יישבו את חיכוכיהם וסכסוכיהם הפנימיים, בני משפחת השריף ממכה עדיין נלחמו קשה על השלטון הרופף אשר נמסר לידם במחוזות סוריה – בעבר הירדן המזרחי עוד אין מושל ובדמשק מתנגש צבא השריף פייסאל עם צבאות צרפת. מכאן ההפקרות ששררה בחבל צפון ארצנו בחורף 1920/1919 “והחורף גשום במידה לא־מצוייה ושלג רב ירד בו ולא הפשיר אלא כעבור ימים מספר” – –

שמחת השחרור הראשונה חלפה איפוא מהר ועמה הוּסר גם מעטה השקט מעל הארץ. האזור הראשון להתקוממות ולמהומות הוא אזור צפון הארץ, שם נקבע רק גבול זמני בין אזורי כיבוש הצרפתים והאנגלים: לצרפתים מעמק החוּלה צפונה והישובים היהודים הקטנים והנידחים – מתולה, כפר־גלעדי תל־חי וחמרה בכלל; לאנגלים – דרומה משם. כבר נזכר במקום אחר, כי הערביים המשוחררים היו עמוסים שלל נשק לרוב, אך תכלית אחידה מהם והלאה. המוסלמי והנוצרי, הבדווי והפלח, הערבי הסורי והארצישראלי – לשון משותפת לא היתה להם בדבר תכלית אחת. ברם, צבא השריף יוצא למלחמה בצרפתים וכנופיות עוזרות על ידו בשוד וגזל בדרכים – ובכלל זה גם שוד הנקודות היהודיות הבודדות והרחוקות.

עמק החולה אינו מחובר עדיין בכביש לשאר הארץ; דרכיו טובעות בבוץ והנסיעה בהן קשה. בדווי החוּלה מהלכים מזויינים בנשק רב ומתנפלים בהדרכת קצינים משוחררים משלהם, שהתנסו במלחמה, על חיל הצרפתים החונה בסמוך להם. ראו הישובים הבודדים שלנו וחרדו. ראה גם הישוב בבדידותן של הנקודות האלה והתעורר ספק, שמא כדאי לעזוב אותן עד יעבור הזעם וישתרר סדר. על מדוכה זו ישב כבר “ועד ההגנה” שהתכונן בארץ, אך טרומפלדור לא חיכה להחלטה כי החליט בנפשו שבמקום המסוכן – שם מקומו. ותוך היותו המפקד הפנימי של הגנת כל האזור – קבע את מושבו בנקודה המסוכנת ביותר – תל־חי.

מהלך הדברים ידוע: ב־1 בינואר טרומפלדור עולה לגליל העליון והמאורעות שם החלו כמה ימים לפני כן. מ־2 בינואר יש כבר בידינו מכתביו־יומנו של המפקד

תמונה 63

תרשים הגנת תלחי

עצמו – יוסף טרומפלדור. השאלה היא: ארגון ההגנה של שלש הנקודות – מתולה, כפר גלעדי, תל־חי, וכן העברת החברים היושבים בצריף חמרה הרחוקה מהן מהלך שעה בערך. הערבים המזויינים שניהלו את המלחמה בצרפתים טענו, כי אין להם כלפי היהודים ולא כלום. אף־על־פי־כן שדדו את חמרה וכן הפשיטו את האנשים שגרו במקום. הערבים שוטטו בכנופיות גדולות בנות 60 איש ומעלה ברחבי האזור הזה והפריעו את ארגון ההגנה של המקומות.

ב־4 בינואר ניסו הצרפתים להדוף את הערבים, אך נסוגו בעצמם מפני כוח התוקף של הערבים המאורגנים. באותו יום העלו הערבים את צריפי חמרה באש אחרי שהצרפתים נסוגו וחברי כפר גלעדי ותל־חי רואים מרחוק ומתכוננים. מצב הלוחמים בשתי הנקודות היה: בתל־חי 25 גברים ורובים 18; בכפר גלעדי 18 גברים ורובים 16. הצידה אזלה כמעט בעוד שהדרך לדרום הארץ בידי השודדים המנצחים. במתולה החזיקו הצרפתים והערבים צרו עליהם. בו בזמן החלה גם תנועה תוקפנית בעמק הירדן – מקום שכוחות האנגלים וההודים נסוגו מפניה. עובדה זו חיזקה את ההכרה בלב המגינים כי לשעה כזאת רק עוז רוחם יעמוד להם.

הצרפתים קיבלו תגבורת, עברו להתקפה וחוּדש הקשר עם מתולה. מצד שני הוּרצה דרישה אל הדרום לשלוח אל הנקודות הנצורות את החסר להן. המגינים השתדלו לזרוע בימים השקטים בחסות שומרים משלהם, אך כמה מאכרי מתולה כבר עזבו את המושבה מפחד המצב ועברו לעיר צידון. לגבי הרצאתנו יש ענין מיוחד בעובדה, שהמגינים המבודדים בצפון הארץ מדגישים עתה נוכח מצבם את חשיבותו של הגדוד העברי וטרומפלדור כותב: " – – בקשר למצבנו בכלל אנו מרבים עכשיו לחשוב על גורל גדודנו היחידי. האמנם גם הוא ימחה במהרה? – – המאורעות מסתבכים עד לאימה והנה – – אלף צעירים מוכנים להתפזר וללכת אל פינות מנוחתם. אמנם עיפו כבר; אמנם הרבה חטאו להם. אך אין זה משנה את עצם הענין – – ולפנינו מזדקרת שאלה מענה, בלתי־מרפה: האם יבינו זאת החברים שבגדוד? הידעו להתגבר על רצונם לשוב לבתיהם? היזכו לראות בבוא משמרת חדשה?

אין צורך להוסיף עד מה מציינות מלים אלו שביומן טרומפלדור – יומן ועד־ההגנה של תל־חי – את הקשר הטבעי והאמיץ שבין הגדוד ובין ההגנה, אשר יש לראות את ראשית פעולותיה עם מאורעות תל־חי. ואם מדברים אנו בזה על קורות הכוח הלוחם היהודי בארץ־ישראל ועל התפתחותו, הרי כאן מופיעים לפנינו שני הצדדים של כוח זה: גדודיות צבאית כפי שנתגבשה בימי המלחמה, אך היא כבולה באפשרויותיה בכל־כרחה מפאת היותה בסוף דבר לא כוח עברי עצמאי כי יחידה של צבא בריטי; וכוח עברי לוחם ומתגונן חפשי ברוח “השומר”, אך בעל תכסיס מלחמתי מסויים יותר מתכסיסי שמירה הקשורים ביחסי שכנים ומידות ומנהגי הערבים.

ונוסיף עוד זאת: נסיון תל־חי לימד כי שתי הצורות גם יחד נחוצות לשעתן. מהויכוח בדבר תל חי בוועד הזמני ליהודי ארץ־ישראל ידוע כי ז’אבוטינסקי נשאר חסיד נאמן להשקפתו בדבר הגדוד נוכח זיוּנה של הגנה עצמית. ובדבר תל חי היתה דעתו “שיש להגיד לצעירים־המגינים את האמת המרה” כי במאתיים איש לא נוכל לעמוד על אדמתנו – – הכריעה דרישתו של טרומפלדור בתמיכתו האמיצה של מנחם אוסישקין אשר נעל את הויכוח באמרו: " – – עוד בטרם שמעתי את דעתכם החלטתי שלא לעזוב את הנקודות האלה! (בצפון)" למותר לומר כי בדברים האלה נפתח הדף החדש לתולדות המגן של ישובנו, הואיל והוועד הזמני החליט כהצעת אוסישקין וכדרישתו של טרומפלדור אעפ"י שלא היו בטוחים בנצחון מעיקרו.

 

נפילת טרומפלדור וחבריו    🔗

מלחמת הפארטיזנים הערביים בצרפתים ופגיעתם בישובים היהודי הבודדים נמשכו בהפסקות של ימים תוך חילופי יריות בין הישובים והמתנפלים, שהיו זהירים מהתקרב, ותוך עבודה לסירוגין בשדה. נתברר יותר ויותר כי מצב זה מחייב את חיזוק הנקודות הבודדות באנשים ובנשק וברוח זו נשלחו דרישות דחופות לדרום. החיזוק מהדרום החל להגיע מעט־מעט, כשמסביב גוברות השמועות על ההתקפה הערבית המתקרבת ועתידה היא לקומם את כל סוריה ובירות בכלל. נוכח הידיעה הזאת נדרשה מיד עזרה דחופה למושבה מתולה, שרבים מאכריה עזבוה והיתה צפויה להחרב בלי הגנה.

בתגרה של 7.2. נפל המגין שר. הערבים נעשו נועזים יותר ואת מתולה שדדו. נשארו בה רק שישה מזקני האכרים בלי נשק… גם ההתנפלויות על כפר גלעדי ותל־חי תכפו והלכו מיום ליום.

מהותה האפיינית של מערכת תל־חי היתה עמידתן של הנקודות העבריות המבודדות אל מול מערכה פרטיזאנית. האויב היה מופיע לרוב בקבוצות קטנות של רגלים ורוכבים, שהרגליהן ושיטות פעולותיהן שאובות ממסורת המריבות בין השבטים והכפרים. המצב היה קשה יותר בהופיע חבורות גדולות שנמנו עם “הצבא השריפי” ועליהן קצינים בעלי סמכות. נשקן היה טוב – רובים גרמנים, צרפתיים ואנגליים ורימונים.

כאן החל הויכוח, אם נוכח ההסתערות של צבא ערבי סדיר, בצירוף ההתנפלויות של כנופיות השודדים, יכולות הנקודות העבריות להחזיק מעמד. ויכוח זה התנהל גם במקומות ובעוד שבהם הסתיים בהחלטה נוקשה שלא לעזוב את שתי הנקודות תל־חי וכפר גלעדי בשום פנים, הרי במוסדות הישוב היה היסוס אם אמנם התנגדות זו כדאית, כמסופר לעיל. ויכוח זה בדרום הארץ נסתיים בהחלטה לשלוח ועדה אשר תבקר את המקומות ותקבע את מידות העזרה ואפשרויותיה. הוועדה יצאה לדרכה.

בין מגיני המקומות עצמם התנהל מעתה ויכוח מסוג אחר: אם לדרוש עזרת מתנדבים בלבד או עזרת־חובה ואם להציג אולטימאטום בפני ועד־הצירים (המוסד המוציא לפועל של ההסתדרות הציונית), שימציא את העזרה הכספית הדרושה לקיום ההגנה הדרושה במקומות. מרירותם של המגינים גברה נוכח ההיסוס מצד המוסדות העליונים של הישוב בשעה ששני קברות כבר התנוססו בכאן: של שר ושניאור שפושניק. מרירות זו עולה גם ממכתב טרומפלדור האומר: “– – האמנם יימשך עוד המשא־ומתן, היוסיפו לעמוד על המקח והעזרה תאחר לבוא?” – –

ההגנה היתה ערוכה בשלוש המצודות – מתולה, כפר־גלעדי ותל־חי. בכל אחת מהנקודות היו כבר 30 – 40 מגינים ועליהם מפקד מקומי: בתל־חי טרומפלדור, בכפר גלעדי גד ויגדורוב ובמתולה “בּרדה” – האלפרין/ ציודם היה ליום י"א אדר – ליום ההסתערות של האויב – רובה לכל מגין ואליו 150 כדור. התגבורת למגינים באנשים נשלחה לרוב מאנשי הגדוד העברי, שנסיונם הצבאי סייע להעלות את הגנת תל־חי לאותה עלילה ישובית שהיתה לפאר.

התגבורות למגינים עלו מן הדרום דרך טבריה ועד לאילת השחר – “הבסיס הקדמי” היהודי של חזית זו. מכאן צפונה התקיים הקשר דרך ההרים ממערב בהם ישבו המתואלים הידידים ליהודים. אנשיהם עזרו לישובים העברים במזון ובצידה ואחרי שנעזבו לקחו אליהם לשמירה את הפרות. גם בדרך אילת־השחר־החוּלה נתקיים הקשר והמציאו נשק וצידה למרות הסכנה מהתנפלויות השודדים.

יתרון כוחו של האויב היה ברור, אך טרומפלדור לא ידע מאז פורט־ארתור את לשון ההיסוסים. בשעה שהמצב בעמק החולה הלך והחמיר מיום ליום ומצבם של המגינים הלך וקשה משעה לשעה, הוא עמד איתן בהחלטתו להגן על הנקודות, והבלתי־נמנע קרה חבורת ערבים מזויינים עם קצין בראשה, מראשי הערביים שבמקום, התקרבה בבוקר י"א אדר לתל־חי ודרשה לבדוק אם אין צרפתים נחבאים אצל היהודים. הרשות לחפש ניתנה, אך הערבים רק תואנה ביקשו להם. מיד לכניסתם גזלו מאת הצעירה דבורה דראכלר את נשקה ותוך חילופי היריות שפרצו, לפי פקודת טרומפלדור נהרגו בעלייה דראכלר, מונטר וצ’יז’יק. נפצע קונייבסקי ולבסוף נפצע פצעי מוות יוסף טרומפלדור. בעבור הפקודה לידי שניאורסון, עם הפצע טרומפלדור, נפצעו עוד אחדים. צדק טרומפלדור: ההיסוסים גרמו שהעזרה אחרה ומשלחת הישוב שהלכה לבחון את המצב כמסופר לעיל (ל. יפה, מ. סמילנסקי, א. גולומב, י. ברץ וש. אפטר), “אחרה את המועד, כי בדרך לגליל העליון ליד ראש־פינה נודע לה על אבדן טרומפלדור וחבריו”.

תמונה 64

ד"ר גרי (היושב בתווך) רופא ההגנה בתל חי ומתנדב הגדוד האמריקאי

(עם חבר העובדים במרפאת הגדוד)

אחרי נפילת טרומפלדור נמשכה המערכה בפיקודו של שניאורסון. אמנם כאמיל־אפנדי שהלך בראש המתנפלים פנה, לכאורה, בדברי שלום אליו, כי ביקש לצאת בשלום, אך שניאורסון לא נאות לו אלא לאחר זמן, בלי לדעת על ההרוגים. אחרי ההפסקה שחלה, בה אספו הערבים את חלליהם ופצועיהם, שבו להסתער עד שהוברחו בשתי פצצות שנזרקו עליהם ע"י יעקובסון. רק אז פרצו המגינים אל העלייה ומצאו את מונטר, שרף, ציז’יק ודבורה דראכלר הרוגים ואת קונייבסקי שהיה פצוע.

כאשר ירד הלילה החלו בהעברת טרומפלדור והפצועים לכפר גלעדי והרופא ד"ר גרי החייל המשוחר מהגדוד ה־39 ניסה להציל את חייו, אף השאיר את תיאור המצב בכתב:

“את טרומפלדור בדקתי הראשון. הוא היה חלש מאוד, חיוור, אך הכרתו אתו. הוא ביקש שיתקנו את התחבושת. היו לו שני פצעים גדולים בחלק העליון שבבטנו ופצע קטן בידו הימנית. חבשתי את פצעיו והרגעתיו. כאשר שאלתי לשלומו ענה: אין דבר, טוב למות בעד המולדת”.

העברת הפצועים נמשכה וטרומפלדור ראשון להם. כעבור רגעים מספר באמצע הדרך מתל־חי לכפר־גלעדי הוציא את נשמתו, אחרי שהסב פניו לאדמה.

עם נפול טרומפלדור נוכחו מגיני שני המקומות, כי לא יעצרו עוד כוח לעמוד בפני המתנפלים, שמפרם הלך ורב ועמהם צבא סדיר ומזויין כהלכה. במחסה החושך החליטו לעזוב את המקום ובשבילי ההרים דרך כפרי המתואלים הידידותיים הגיעו לאחר מעבר קשה עד לשטח הכיבוש הבריטי.

הגדוד העברי קיבל את ידיעת האבל ברגשות מעורבים של כבוד לגיבורים והתמרמרות קשה לגבי אי־יכלתם לעזור. י"א אדר, בו נפלו הגיבורים נתקדש בעם וישוב, כיום בו הוכח לעיני כל, שיש והכרחי למות בעד אידיאל יקר ובאין עמידת־גבורה אינה נוצרת גם עמדת כבוד של עם בין העמים. אחרי שנעזבו הנקודות הנזכרות שבו ונבנו, כשעלילת הגבורה וזכר יוסף טרומפלדור עוטים עליהם הוד נוסף. מאז היתה תל־חי לסמל של התגוננות העם וכוחו למלחמה על קיומו בארץ־ישראל.:

“טוב למות בעד ארצנו? – כתב הסופר ברנר והספיד את טרומפלדור – טוב! אשרי מי שמת בהכרה זו – ותל־חי למראשותיו”.

"הקומץ הקטן של האנשים אשר עמדו בחייהם על משמר הצפון כשהם בודדים ועזובים, קרועים ובלויים – – זכו מידי ההיסטוריה העברית להעטר לאחר מותם בזיו וזוהר של גיבורי האומה – – "

ואנו במקום זה נוסיף:

נפל עם הנופלים על ראש גבעת תל־חי אבי הצבא העברי, רכב ישראל ופרשיו, איש־הצבא מכף רגלו ועד קדקדו – יוסף טרומפלדור הגלילי ומחולל הגדוד הציוני הראשון – יהא זכרו ברוך.

 

אפריל 1920 בירושלים    🔗

אם מאורע תל־חי כלפי חוץ היה יכול להשתמע כפרי מרידה ערבית של צפון הארץ הקשור בסוריה נגד כובשיהם הצרפתים, או כפרי המעבר של השלטון וייצוב הגבול בין האנגלים מזה והצרפתים מזה – הרי לגבי דידנו משמעותו היתה: התקפת תל־חי מצד הערבים הרירי צעד מחושב כתוצאה מהתנגדותם למפעל הציוני. התקפת תל־חי היתה אות ראשון לערביי הארץ לקום על הבית הלאומי

תמונה 65

מצבת הזכרון למגיני תלחי: דרכלר, טוקר, טרומפלדור, מונטר, צ'יזיק שר, שרף (הפסל מלניקוב)

היהודי שאושר בסאן־רימו באפריל 1920 עם מסירת המנדאט על ארץ־ישראל לאנגליה ועם מינוי סמלי של הרברט סמואל כנציב ראשון לארץ במקום שלטון הכיבוש הצבאי. עם זאת הוחלה גם עלייה מוגברת לארץ, ועולים ושבים מרוסיה מיהרו ממרחקים לבוא אליה. אף ראשוני צבא־החלוץ של טרומפלדור נראו בארץ.

כחודש ימים אחרי מאורע תל־חי, פתחו הערבים במעשה פרעות בירושלים ולא הסתירוּ כי מעשם הוא פרי שיסוי והסתה שהתנהלו בין שורותיהם ע"י העוינים את המפעל הציוני ומספרם לא היה קטן. נדמה כאילו שלטון הכיבוש הבריטי החליט להניח מידו בסימן זה את שלטונו ליורש הבא אחריו – “לנציב הראשון ליהודה”. עוד ביום שישי בשבוע 27 בפברואר 1920 אחרי תפילתם במסגד, ערכו כשש מאות ערבים תהלוכת הפגנה אל שער יפו ובידיהם דגלים: “הארץ לנו”, “אנו מוחים נגד ההגירה הציונית”; כן נשמעו קריאות: “יחי הצבא הערבי”, “יחי האמיר פייסאל” – הפגנה זו נתפזרה בשקט. אך נמצאו אישים בירושלים שהבינו למשמעות הממשית שבהפגנה זו: – ז’אבוטינסקי המשוחרר ופנחס רוטנברג שהגיע לאותו זמן לארץ בקשר לתכניתו על הירדן.

בירושלים נמצאו כבר חיילים משוחררים רבים מהגדודים והללו החלו מתארגנים בפיקודם הראשי של רוטנברג וז’אבוטינסקי לעת צרה ופורענות. בא חג הפסח ועמו התקהלויות גדולות של ערבים בירושלים בקשר לתהלוכת “נבּי מוסה”. הוחלה זרקת אבנים אל חנויות היהודים ויהודים הוכו בעיר העתיקה. הסך־הכל היה כלשונה של טליגראמה: “ביום 4 באפריל התחילו פרעות ביהודי ירושלים. יש יותר ממאתים פצועים, שמונה הרוגים, בתי־כנסת בוערים באש ורכוש רב נחרב. הממשלה לא השתמשה בכוחותיה נגד הפורעים. השוטרים הערביים השתתפו עמהם. הפורעים התפארו כי הממשלה עמהם”. – נוסיף עוד זאת, כי מושלה הצבאי של הארץ גניראל בּולס סרב לקבל את משלחת היהודים, ופרופ' וייצמן אמר לגניראל אלנבי במצרים (בדרכו מהארץ לוועידה בסאן־רימו) בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים: – ”נפלו בידינו מיסמכים המוכיחים בלי צל ספק, כי הגניראל בּולס ואנשי המפקדה שלו הם האחראים לפרעות בבירת הבית הלאומי" – –

רוטנברג בעדות שמסר לוועדת החקירה של פרעות ירושלים אמר:

“ראיתי את ההפגנה ב־27 בפברואר והיא עשתה עלי רושם רב. הבינותי כי אם הדבר יימשך, יביא בהכרח לפוגרום בירושלים ודרשתי שהמושל בירושלים יפסיק הפגנות ממין זה. המושל סרב ואז הסכמנו באסיפה עם אישים אחראיים מבין יהודי ירושלים על 3 דברים: א) יש הכרח בארגון הגנה עצמית; ב) אין ההגנה העצמית יכולה להיות ארגון חשאי; ג) הוטל על ז’אבוטינסקי לארגן את החומר האנושי הדרוש להגנה – – מר ז’אבוטינסקי ארגון 300–400 איש ואז דרשנו נשק מהממשלה שסרבה לתת אותו…”

ז’אבוטינסקי עם אנשיו עשו תרגילים כל בוקר ע"י בית־ספר “למל” וב־4 באפריל בבוקר החלו הפרעות.

רוטנברג וז’אבוטינסקי הוזמנו אל סטורס מושל ירושלים לדון במצב ושם הודיע להם סטורס, כי ידוע לו שאנשי ההגנה הביאו נשק. ז’אבוטינסקי לא הכחיש. נידונו הצעות שונות והפרעות שנמשכו למחרת וביום השלישי הניעו לבסוף את השלטון להשתמש בהגנה העצמית של היהודים. ביום 7 באפריל הובאו למגרש הרוסי מאה צעירים נבחרים מאנשי ההגנה והחלו בהשבעתם. אך מיד אחר־כך ביטלה הממשלה את הענין כולו.

זו היתה איפוא עמדת הממשלה אשר כבלה כל אפשרות ומאמץ של הגנה. כי בו ביום, יום שנקבע להשבעת אנשי ההגנה לשם שמירת הבטחון, נאסרו ז’אבוטינסקי ועמו מאנשיו להגנה: ח. אלטשולר, א. גינצבורג, א. גרושן, א. אלקלעי, א. אפשטיין, י. בלומנפלד, א. גלעדי, א. בן־חיים, י. בן־מנחם, ד. גפני, מ. חיות, ב. חומסקי, ש. חנניה, ג. לומר, ד. מרכוס, מ. פופלס, א. רבינוביץ, מ. רדובסקי א. רובינוביץ – בסך־הכל 19 איש., ועמהם הצעיר מלכא שנאשם לחוד בפציעת ערבים בזמן הפרעות. במשפט טען ז’אבוטינסקי גלויות כי במקום שאין הגנה חוקית מטעם הממשלה – ההגנה העצמית מקבלת תוקף של חוק.

השופטים הוציאו את פסק הדין ודנו את ז’אבוטינסקי ל־15 שנות עבודת פרך ויציאה מן הארץ ואת חבריו ל־3 שנים עבודת פרך. לשם שיווי־משקל דן בית המשפט הצבאי גם שני ערבים־אנסים ל־15 שנות עבודת פרך וכן נמצאו חייבים בדין שני הערבים שנמלטו לסוריה ונשפטו שלא בפניהם: אמין חוסייני, אחי המופתי של ירושלים ויורשו אחר־כך ועארף־איל־עארף – שניהם ראשי המסיתים למהומות. מגולחי ראש ולבושים בגדי אסירים הובלו ז’אבוטינסקי וחבריו למצרים ומשם הוחזרו לעכו לבית האסורים.

תמונה 66

במצודת עכו ז'אבוטינסקי וחבריו למאסר

קבוצות ובודדים, מלבד קבוצת ז’אבוטינסקי, נתבעו גם הם לדין ולוקחו למאסר. המשוחרר שרברק מילא את חדשי מאסרו בכלא ירושלים. ברוידא, בבלי, דונקלבלום ואחרים נאסרו ונתבעו לדין. השלטון נרתע מהמשפטים האלה רק לאחר שהובאו עורכי־דין ידועים לשם לטעון את טענת האסירים (בין עורכי־הדין גם היהודי ההולאנדי די־האן).

“את אשר עשתה ממשלת א”י למארגני ומעוררי הפרעות הידועים לכל – אין איש יודע. – כתב אחרי־כן פנחס רוטנברג – אך הכל יודעים כי בעד הכוונה היחידה בלבד להגן על עצמם בעת פרעות, אסרה הממשלה בא“י חלק מצעירינו”.

ב־24 באפריל הוסעו ז’אבוטינסקי וחבריו למצרים, אך ב־26 בו הוחזרו בפקודת נציב מצרים לורד אלנבי לארץ להכלא בכלא עכו. באותם הימים הוכרז האישור הבינלאומי של הצהרת באלפור ומפקד הצבא המתיק את גזר דין האסירים למאסר שנה אחת לז’אבוטינסקי וחצי השנה לחבריו. למרבה מרירותם של ז’אבוטינסקי וחבריו למאסר לא הוחזרה להם חירותם אלא ברשית יולי, כאשר הגיע הרברט סמואל כנציב עליון לארץ והכריז על חנינת כל אסירי המאורעות – ואסירי ההגנה היהודית בכלל.

_____

על נדודי האסירים בדרכם אל קנטארה ושבתם בכלא עכו יסופר לנו בחרוזים של אחד מהם – חרוזים סאטיריים של שבתאי שכנאי שחיברם לכבוד יום ההולדת של האסיר דוד מרכוס “בבור־הכלא” וכמה מהם נעתיק בזה במקוטעים:

“זכור! נשף חשקנו ב”רווקיה"

בהופע שוטרי אנגליה

זכור! ימי שבתנו ב“קלאבּוס”

על סיר הבשר והבולבוס

זכור! עת אוסרנו במוסקובּיה

בגזירת שלוש שנים מאפליה

בגזוז עבד־אללה ארך־שפם

שערותינו ערוגות לזרוע בם.

עת הוכנסנו עשרים ואחד

לבושי מכלול בכלא מיחד

ונעטה על הלחם הצר והמים

כזאבי־ערב נקיי שן מיומיים,

זכור! משק גלגלי הרכבת

המנבאים לנו אך עצבת…

שבתנו במדבר בתאי קנטארה – –

זכור! את הבצלים והפכסמים

שאכלנו בקן־טהרה מתמרמרים – –

בהגיע לאזנינו מאחד החברים

בשורת גאולתנו מחיינו הקודרים – –

אך עד ארגיעה היתה שמחתנו

בהוודע לנו גזירת מאסר־עכו

הידוע מימי התורכים עד כה.

גדל צערנו עד מאסר חיפה

אך פה נפשנו מכל דאגה חפה

ונדוץ עם עלות השחר

למבצר עכו ישבת “הבּחר”.

אך זכור! כי השם גבול לים

וישביח את שאון צרותינו בעים

ויחינו ויגיענו לעכו – –

הוא יביאנו ירושלימה בשלום

ונאמר לקרובינו שלום־שלום".

אכן, זו היתה ראשית אותו הווי של מאסר “פוליטיים” יהודים בבתי־הכלא בארץ ביחד עם צבא הפושעים והרוצחים מתוך השכבות האפלות ביותר של ארץ המזרח – הווי שכתב פרקים עגומים מאוד בחייהם של רבים מבני־הנוער – נוער עובד, שומר ומגין – וגזל מהם את מבחר שנותיהם. אנו נשוב עוד אל פרק אפל ועגום זה של מאסר ומעצר פוליטיים, שנעשה בלתי־נפרד מפרשת מלחמתנו על תחייתנו וקיבל צורות קשות ומרות ביותר. פה שמחים אנו להעיר על צד אישי של ראש האסירים – ז’אבוטינסקי – שלא כמנהיג וממריד, כלוחם ומלחים – אלא כחבר עם שותפיו לגורל ומניח גם לבת־ההומור להתקרב אל דמותו ולהעלות חיוך פשוט “ואנושי” על שפתיו. הוא מכבד את חברו לגורל בהזדמנות המתוארת לעיל בציון הומוריסטי ומבדח לאמור: – – “דברי ימיו (של חתן יום־ההולדת ויוצא דרום־אפריקה), כתלמיד הגימנסיה מתחלקים לשתי תקופות: כל זמן שהיה בגימנסיה ביפו, היה שונא צעירות וגם יסד יחד עם הרבנים ז. וד. את החברה הראשונה להתנגד לשיתוף המינים… בתקופה השניה שבאה לאחר־כך יסד אגודה חדשה להתנגד לבנין בתים וביחוד להקמת פנסים על החולות שבתל־אביב. לפרוגראמה הזאת נשאר נאמן עד היום הזה – – – אלה הם חיי דוד מרכוס. אמנם פשוטים המה ואולם יש בהם פילוסופיה עמוקה… כי הלא יצא יצא מרוסיה – לאמור מ”מוסקובּיה" וניסה להתבסס באפריקה הדרומית, שהיא קרובה לקנטארה ולא הצליח כמונו.. ואחרי כל ההרפתקאות ראה שאין לך מקום טוב מעכו והתאכר פה לשנים רבות כמונו. הידד לחתן היום!" –

הלקח של מאורעות ירושלים ותל־חי    🔗

תוך שמירת הרצאתנו לא נכנס לפרטי דברים ומאורעות, כל כמה שחשיבותם גדולה לגבי קורות התחייה היהודית בארץ־ישראל בכלל; אכן, באים אנו להדגיש אך אותם דברים שהחלו לגבש את הקו הלוחם שלנו בצד הגדוד לאור הנסיון והמאבק של המציאות. נדגיש עוד פרט מענין מטענתם של מגיני תל־חי ודרישתם אף באותו מצב נואש בו נמצאו בנקודתם הבודדה והרחוקה: “אנו הולכים ונוכחים מיום ליום, – כתבו ביומן ההגנה – כי הענין הסתבך ועוד יימשך זמן רב ואולי לא רק שנה אחת והכרח הוא לא רק לחזק את העמדות הקיימות אלא גם ליצור חדשות, באופן שמספר הגברים שבהן יגיע לפחות ל־250 איש”.

הווה אומר, כי לקח תל־חי הוכיח, שבדידות הנקודה היהודית היא בעורכיה ולקח זה קבע אחר־כך והיה למורה־הדרך של ההתישבות היהודית בארץ בין מלחמת העולם הראשונה לשניה, כחלק מקו הבטחון וההגנה של המפעל. לדעת ז’אבוטינסקי שישב במאסרו בעכו, בדבריו לעורך ה“טאג” האמריקני אב. גולדברג, הצבא היהודי הוא הסעיף החשוב מכל ובו תלוייה כל הצלחת עבודתנו.

בענין זה הביע ז’אבוטינסקי את דעתו בצורה ברורה יותר בסיכומו “מדוע שקטה הארץ?”:

"אם לקחת את שנת 1919 כמספר ממוצע, יצא שהגדוד העברי היה מהווה מ־15% ועד 20% של כל חיל־המצב (בארץ); ואם למנות את הצבא “הלבן”, כלומר מחוץ לגדודים ההודיים, היה מספרנו כשליש הצבא. (לפי המספרים של מיניסטריון הצבא נתקבלו לתוך הגדוד היהודי בסך־הכל 10.000 איש; מחציתם לא עלו לארץ, כי בינתיים הקיץ קץ למלחמה). – – חוץ מירושלים שמרו החיילים היהודים על כל המרכזים הראשיים ועל כל עורקי הארץ. ביפו חגגו האמריקאים שלנו, בחיפה הארצישראליים ואנו – “האנגליים” – שמרנו על העמדות לאורך מסילת הברזל מרומאני שבמדבר – – – והלאה עד ים כנרת.

“במשך השנה היה מומנט אחד – או יותר נכון שני חדשים – שיחס האחוזים נשתנה לטובתנו עוד יותר… אלו היו שני חדשים מסוכנים. בעולם הקטן של ערביי א”י היתה התרגשות עצומה. יום יום נפוצו שמועות דמיוניות אך מלהיבות על הנעשה במצרים – באותה שעה שמרנו אנחנו על הארץ – – ושני החדשים המסוכנים עברו בשקט – – בשנת 1919 היו בארץ־ישראל 5000 חיילים יהודים – – והשנה עברה במנוחה על אף הדוגמה המצרית – - בהגיע האביב של 1920 התפרק הגדוד ומחמשת אלפים נשארו אך 400 חיילים יהודים – אז הרגו בתל־חי את טרומפלדור ושמונת חבירו ובירושלים התחולל פסח־דמם".

נוכח מסקנתו של ז’אבוטינסקי, כי שחרור חלק הארי של הגדודים הוא שגרם למאורעות תל־חי וירושלים – חשובה הסברה שניה, המבליטה את הצד השני של עמדתנו הלוחמת כפי שהתפתחה ממציאות הארץ – דעת אליהו גולומב, אשר גם ממנה נביא כמה דברים כנחוץ לעניננו:

"– – היחס הדו־פרצופי של השלטונות האנגליים לישוב העברי, דלדול הכוח העברי בצבא והתעמולה הערבית הגוברת נגד היהודים – כל אלה חיזקו מחדש את הצורך בכוח עברי עצמאי, בלתי־תלוי בשלטונות ובאישורם. הכרה ישובית זו מצאה קודם כל את ביטוייה המעשי בין חברי “השומר” ובקרב אנשי הגדוד. באותו זמן חזר ישראל שוחט, ראש “השומר”, מגלותו בתורכיה, והגרעין של אנשי “השומר” והגדוד החל לתכן תכניות חדשות להקמת כוח עברי עצמאי. לדוב הוז ואליהו גולומב מהגדוד הוצע להשתתף כחברים באסיפת “השומר” – – אך מסורת “השומר” כאגודה סגורה ומצומצמת מנעו את כושר ההסתגלות של אנשי “השומר” לצורות מורחבות יותר של ארגון ההגנה בהתאם לצרכי הזמן. הדבר בא לידי ביטוי בולט באסיפה האחרונה של “השומר” בתל־עדשים…

“לאחר שלא הושגה הסכמה, החליטו אנשי “השומר” על פירוק האגודה ונבחרה ועדה שתפקידה היה להמשיך בבירור שאלת ההגנה.. בינתים נתחדדה שאלת הבטחון בארץ וביחוד בגליל.. היא באה קודם כל לידי גילוי בכמה התנפלויות בודדות בגליל התחתון, אך הגיעה לשיאה בגליל העליון במאורעות תל־חי..”

על האמור בזה יש להוסיף כי אם גם ציינו נקודת הבדל בהשקפה לגבי כוח המגן והמבטח של הישוב בקשר למציאות הגדוד והתפרצות תל־חי, הרי אין להסיח את הדעת שז’אבוטינסקי עצמו, הגדודאי המובהק, עמד גם במקום ההגנה וכראשה במאורעות ירושלים. וכאן אולי המקום הנכון להשלים את שהחסרנו בציור דמותו של ז’אבוטינסקי במסגרת ספר זה.

כשרונו הבלתי־מצוי של ז’אבוטינסקי היה רוח חזונו. איש החזון היה בכל דבר וגם אל הגדוד לא יכול להתיחס אלא כאל חזון־חיים שלו – חזון חיי העם. הווה אומר, כי גם בהפכו לאיש־ההגנה בירושלים ובאחזו בעצמו בסיסמה זו של הנשק הליגאלי והחוקי של הגנה, לא חדל גם אז הגדוד - הכוח הצבאי – להיות בעיניו המטרה עצמה ולא תנאי למטרה. מנקודת־מבט זו ברי, כי העוול שעשתה אנגליה תחילה לגדוד, ואחר־כך לתנועה כולה, הוא שעורר אותו להלחם, להוקיע, לדרוש את תיקון המעוות. איש החזון הפך איפוא נוכח המציאות לתובע עקשן של צדק ואפשר לומר, כי בדרכי הפוליטיקה הנלוזות הפך ל“דון־קישוט” הצדק.

עם עיוות הצדק, שוב לא נחשבה העובדה בעיניו כי בעודו במאסרו נתקבלה הבשורה מסאן־רימו שהצהרת באלפור באה על אישורה וכי יהודי נתמנה לנציב עליון בארץ־ישראל. כל עוד המעוות לא תוקן מעיקרו, מה תקווה יש ממלים ומנציבים? – לפיכך הוא כותב ממקום כלאו ואחר־כך מכריז עם שחרורו בישרות שאינה ניתנת לפיוס: “– – ועד הצירים יודע ורואה את המצב ויודע גם את ערכן של הבטחות והכרזות, חוזים ומינויים בלי ערובה ממשית – – – ואמנם שוב הכל בסדר בארץ־ישראל: סטורס מושל בירושלים כאשר משל עד הפוגרום – – –”

תמונה 67

אסירי ירושלים במצודת עכו – מתעמלים

עם שחרורו ושחרור חבריו האסורים עמו להגנה אמר:" – השופטים טעו בחשבון. הם אמרו לדכאנו והם לא הבינו את כוח היהדות החי – כוח זה הוא כוח הצדק – – – היום קיבלתי מכתב מאת הנציב העליון ובו הוא מודיעני, כי צורת זיכוי אחר לא היתה ברשותו (זיכוי האסירים היהודים יחד עם עברייני הפרעות הערבים – הכ.), אבל אם אנו נדרוש את בקורת דיננו באנגליה, הוא עצמו יתמוך בה. – כי אסור להכניס פוליטיקה בעניני המשפט והצדק וביחוד חשוב הדבר בארצנו אשר את המוניה יש עוד לחנך בדרכי משפט."

ואם בצדק אין לבטוח, כי אז? – "לעם העברי צריך שיהיה ברור שאם בארץ־ישראל לא תהיה הגנה בצורה זו או אחרת, לא יוכל הצבא הבריטי להגן עלינו – לגיון עברי הוא האמצעי האחד המתאים ואמצעים אחרים לא יעזרונו – האשמה שאנו רוצים להנהיג “מיליטאריזם” אינה צריכה להפחידנו – "

כאן מבצבץ אותו נבט של חילוק רעיוני, אשר עליו נאלץ להתחקות כדי להבין מדוע לא עלה לז’אבוטינסקי למזג את ה“לגיונריות” במפעל בנין הארץ – כפי שעלה במחשבתו. – הסיבה היא בדברים שאמרנו כבר בדבר תנאי ומטרה. וכאן נוסיף: קיבלה המציאות הארצישראלית את הגדוד כתנאי ואמצעי. לא הושגה המטרה אלא הוכח מנסיון המאורעות כי יש נקודת־תורפה במקום אחר – מיעוט הישובים, דלות משקית, חולשה כלכלית גדולה של הישוב שלאחר המלחמה – ונפנו הכוחות לתקן את הליקויים הללו. – הדרכים לתיקון זה כבר נרמזו באופק, אך בעיני ז’אבוטינסקי המאוכזב לא נחשבו.

 

דוב הוז    🔗

מבחינת השאלה ומענינה מן הראוי להסמיך אל ז’אבוטינסקי במקום זה אישיות צעירה וגמישה הרבה יותר ממנו, מצויידה בתכונות של הסתגלות אל המציאות – הוא החייל דוב הוז, אשר המשיך את שירותו בגדוד הארצישראלי. – אף הוא מראשוני המתנדבים, תחילה עם הצבא התורכי ועתה עם הגדוד הארצישראלי מראשיתו – חניך בית־הספר של הארץ. ודאי שבמסגרת ספר זה אין להקדיש מקום לחייל ומתנדב מן השורה, אך דוב הוז היה למעלה מחייל. נסיונו הקציני בצבא התורכי, חינוכו הארצישראלי וסגולותיו האישיות העמידוהו בהקדם כיועץ ליד קציני הגדוד, אשר לא הבינו לרוחו העברית הארצישראלית של החייל.

הגדוד בימי המאורעות הנזכרים בתל־חי וירושלים – הגדוד הראשון ליהודה המורכב כבר ברובו המכריע מהמתנדבים הארצישראליים שהמשיכו בשירות – היה טעון מטען תסיסה ומרירות. לבוא לעזרת הישובים הפרועים לא ניתן לו. לחנות אצל ירושלים הפרועה לא הורשה לו. במדבר חנה ועוד ארבה לו סכנה להשלח לשירות לאחת הארצות הקרובות. הוא התנגד לפקודה האמורה, ניצח אך המאמץ הבלתי־פורה החל מתיש את כוחו. אנשי הגדוד הארצישראלי החלו שואפים גם הם להשתחרר ולשוב אל חיי העבודה והיצירה, אשר הארץ השוממה אחרי המלחמה ציפתה להם. אדמה, כבישים מפעלו של רוטנברג, אשר תכניתו נודעה כבר ברבים, תבעו כדי למלא תוכן את אגרת החירות שניתנה לעם בכתב. בכל זאת ההכרה הלאומית עדיין דרשה להמשיך ולהשאר, אף המאורעות בגליל העליון אמרו דבר־מה לגדוד: “הם אומרים דברים פשוטים ומפורשים: שמרו שמירה מעולה על הגרעין לכוח עברי בארץ. התגברו על הקושי שבחייכם והשארו בצבא עד הגיוס החדש, כל כמה שיארך זמנו”. (מדברי הימים ההם)

בצדק נציין, כי במרכז זה של היאבקות פנימית והרת־ספקות עמד דוב הוז נאמן על המשמר. האיש בגמישותו החברית ידע להניח את דעת המתמרמרים; בו בזמן בכוח מסירותו ידע להתגבר על קשיי משמעת ובמקום שאפשר לעזור ליושב בודד הצפוי לסכנה מצא עצה ותחבולה לשלוח שמה חיילים, ולוא להיראות בלבד כדי להשקיט את הסביבה הערבית המוסתה. פלוגה שהועברה לזכרון־יעקב קידמה אפשרות של מהומות בסביבות המושבה הזאת. אף החיילים המפוזרים במקומות הארץ לרגל “חופשותיהם” שימשו אות אזהרה לערבים המוסתרים לבלי להתגרות. ואם מצד אחד היה צורך בהשפעה מוסרית על החיילים לבל יפרצו את הגדרות של המשמעת, הרי מצד שני רק בעצה אפשר היה לחפות על העדרם מהמחנה ולפעמים גם בחברת קציניהם המסורים לענין הציוני־הישובי.

האיש היה איפא רב סמכות והאמין בנחיצותו של הכוח הלוחם. הוא בעודו צעיר חונך על ההשפעה של השומרים, אשר גרסו כי כוח נותן בארץ זכות לדבר שווה בשווה עם המתנגד. דוב עזר עוד בימי מלחמת התורכים עם הצוברים נשק בישוב לשם מגן. הוא לא היה קשור בשום פנים לאותה נוסחה, שהמשמעת צריכה לכבול כל אפשרות עזרה למגיני תל־חי או למגיני ירושלים. הנוסחה לא נתקבלה על דעתו מעיקרה בין לחיוב בין לשלילה ולפיכך גם בהיותו מתמהמה עם הנשארים בגדוד, ראה את עצמו “מיליטאריסט” רק עד עת־מצוא. הוא לא הסיח את דעתו מהאפשרויות החלוציות־הקונסטרוקטיביות, אשר הכרח וחובה להטות להן את שכמו כדי שהגדודיות לא תיהפך מלה מרוקנת מתכנה.

אנו מתעכבים בנקודה זו, כי מניע זה דחף כל צעיר ארצישראלי ממחנה הגדוד אל הישוב המצפה לכוחותיו ודוב הוז סימל את המופת של הצעיר הגדודאי הזה. כאן לא עמדה במרכז תביעה של תיקון הצדק מכוח הזולת, אלא הצורך להחיש את בנינה של המציאות אשר יגרום למילוי הצדק כל עוד לא נתמלא. בקו זה של מחשבה חרג מעשה הגדוד לצאת ממסגרת מיליטאריסטית מצומצמת והחל לעשות את גלגולו עוד במדים לאותו ארגון רב־מזיגה אשר נתבע להכשיר את כוחו לקראת צרכי הארץ הדחופים והרצופים: העלייה, ההעפלה, העבודה, ההתישבות, ההגנה והביצור של הקיים, כדי למנוע את הישנות מקרי תל־חי וירושלים. הגדוד נתבע כבר אז לכל אותם צרכים ותפקידים, שנעשו אחר־כך מחזור קבוע ובלתי נמנע של בנין המפעל הציוני.

בדרך החתחתים הזאת הצליחו צעירים ובראשם דוב הוז להעביר את הגדוד החורג להשתחרר, דרך שחרוריו החלקיים, במתינות ובהדרגה, תוך תקווה ותוחלת נכזבה לסירוגין – כאשר מסביב הוסיפו להלום הפורענויות המנוגדות תכלית ניגוד לתקוות שנתעוררו לראשונה.

 

עם שנת תרפא / 1921    🔗

הגדוד ירד בראשות מפקדו מרגולין להחליף ביריחו את משמרות ההודים. הגדוד חזר ומספרו הצטמק והלך מיום ליום. עוד ניסרה תקווה בדבר הפיכת הגדוד למשטרה רוכבת: נשמעה גם הבטחה לקיים יחידה צבאית עברית כיחידת־קבע והוחלט אף על גרעין של חיילים, אשר יודרכו במיוחד לתפקידי סמלים וקצינים באותה יחידה. משמרות הגדוד שוטטו וסייעו בכל מקום לגלות חבורות להברחת נשק של בדווים ופלחים מהכפרים. אך התסיסה אשר פרצה עם מאורע תל־חי ופרעות ירושלים לא פסקה והערבים ציפו לאות חדש להתפרץ.

גם הישוב נתן את דעתו על התסיסה הזאת. עוד הוועידה הראשונה של מפלגת הפועלים החדשה שנתכוננה “אחדות העבודה” (ובמיסדיה רבים מחיילי הגדוד) וכונסה בכנרת בשנת תר“פ, החליטה על ארגון הסתדרות ההגנה העברית וכיורשתה של הסתדרות “השומר” מלפני המלחמה: “אחדות העבודה מקבלת בהכרת חשיבות ואחריות היסטורית את האינציאטיבה המוטלת עליה מאת הסתדרות ‘השומר’ לדאוג לסידור עניני ההגנה, לארגון השתתפותם של העובדים במפעל ההגנה ולהבטחת תכנה הלאומי והסוציאלי של הגנה עממית בארץ, ע”י סידור חבר עובדים מסורים, העומדים על המשמר בכל עניני ההגנה, ביצירת הגדודים ובהשתתפותם במשטרה”.

בו בזמן נעשתה כבר עבודה קדחנית בארגון הכוחות הקיימים ובצירוף הכוחות אשר מקרוב עלו לארץ. כחצי השנה אחרי מותו של יוסף טרומפלדור בי“א אלול תר”פ נוסד “גדוד העבודה” על שמו בכביש טבריה־צמח, בו עבדו כבר ממשוחררי הגדוד, מחברי “השומר” ומאנשי החלוץ הרוסי. י. שוחט מכוון שליום ההכרזה יהיו נוכחים השוטרים הרוכבים כדי להוסיף רושם להכרזה הזאת.

ברוח התקופה שתבעה מעוף ותנופה מחודשים נענה גדוד העבודה לקריאתו של ש. לבקוביץ (לביא) להגשים תכנית של “קבוצה גדולה” בגוש התישבותי גדול אשר נקרא “גוש נוריס”. –" אנו מוכרחים – כתב דוב הוז באותה תקופה – לכבוש לנו את דרכנו בהתפרצות, בעוז ובכוח." - והדרך היא פיתוח עבודות גדולות וביצוען לשם קליטת העלייה; קיבולות גדולות מאת השלטונות הצבאיים. הדרך היא בהבטחת הגבולות הטבעיים של ארץ־ישראל, שעמדו להקבע (דצמבר 1920), כדי לקיים בהם את מי הירדן והירמוך הדרושים להגשמת תכניתו של פנחס רוטנברג. - הדרך היא אחת: מילוי במעשה של הכתוב על הניר ועדיין לא יבש.

במסגרתה של תמונה זו אנו מתקרבים אל קצו הטראגי של הגדוד, המסמל לא רק את הסיום אלא את כל העלילה הדראמתית העשירה שציינה את התפתחות הגדודים ואת סבלות מחולליהם מרגע היווסדם.

האות השני להתנגדות הערבים ניתן במאורעות יפו שפרצו בניסן תרפ"א.

בכ"ג ניסן, 1 במאי, פרצו הפרעות ביפו, בשעות שהתקיימה תהלוכה פועלים עברים לכבוד היום. תחילה התנפלו על המפגינים ואחר כך החלה התנפלות על יהודים ועסקיהם. חבורה של מתנפלים הגיעה אל בית העולים של יפו, בו נמצאו עשרות נשים וטף אשר באו תמול באניה. רבים מן העולים נפצעו ואחד עשר איש נהרגו. נרצחו הסופר י. ברנר וחברו צבי שץ - חבר לעט וחייל משוחרר מהגדוד. נספה עמהם לואידור אף הוא מאנשי העט המקורבים לסופר ברנר. רצח מתועב זה של שלושה אנשי רוח שהתגוררו בפרדס של שכונת יפו הוכיח כי אמתלת המהומות שיהודים־בולשבים, כביכול, באים עם העלייה – אך תואנה היא שנאחזה בה למראית־עין הפקידות הממשלתית. ההמונים הערביים היו משוסים ומוסתים.

בזאת אין אנו באים למתוח את הדין על כל תנועת ההתנגדות הערבית הנולד נמנעו להיות ראשונים לפגוע בשכניהם. עוד נראה בהמשך הרצאתנו כי נשק היהודים, בימי הגדודים ואחריהם, היה נשק של מגן ולא נשק תוקפני. ואין לנו לצפות קדימה כדי להוכיח זאת אלא די לסקור לאחור לימי תל־חי, אשר בהם התגלה נשק המגן של היהודים בכל כבודו וגבורתו.

מסקנה זו חשובה לנו במקום זה, הואיל והתפשטות המאורעות בהם אנו דנים – מאורעות יפו 1921 – העמידה את הישוב העברי על קו ההתנגדות הערבית והיא שקבעה גם את המעבר הטבעי מרעיון הגדוד לרעיון ההגנה המאורגנת.

יש לזכור כי בתקופה זו שארית מחנה הגדוד נשאה בודדה את רעיון הגדודיות באוירה עוינת מסביב. שארית הגדוד עשתה בחדשי הקיץ 1920 את שירותה הקשה במקום שלחמו הגדודים העברים ה־38 וה־39 – בערובת יריחו. שם – במשמרות ובפעולות – התקשרו האנשים במיוחד למפקד אל. מרגולין, אשר ידע לעודד כל רוח בדוגמתו האישית, הזקופה, הסגורה אך החברית עד לפשוט החיילים בלי אומר ודברים. הגדוד חזר אל מחנהו בלוד גם מפעולה זו והוא נלאה מהספקות בדבר העתיד שהיה מעורפל. המשיכה לשחרור דיללה את השורות. בעשרות החלו משתחררים החיילים שרוחם קצרה והמשק החקלאי קרא להם לשוב לעבודה. במאותיהם הוסיפו להשתחרר לאחר חדשי צפייה ותוחלת ממושכה שמא יוחלט דבר סופי בדבר קיום הגדוד ומתנדבים חדשים יבואו למלא את מקום ההולכים – –

התקוות לא נתאמתו ובתחילת 1921 נשארו במחנה – לפי זכרונות. י. אולשן – רק אילו עשרות של עקשנים וקשי־עורף ביותר, בפרט מבעלי דרגות, אשר חלמו את חלומם ושאפו לקשור את חייהם לצורה צבאית עברית. בפברואר 1921 נצנצה תקווה לעקשנים אלו ולמפקדם מרגולין שהם יחדלו להתקיים כיחידה בצבא האנגלי אלא ישמשו גרעין לצבא ההגנה שיוקם בארץ. גניראל קאסטלו נתמנה להקים את צבא ההגנה הזה וקול. אל. מרגולין – סגנו. מרגולין דרש עתה מחייליו להשאר כמדריכים בשביל החטיבה החדשה, אשר השפה העברית תהיה בה שפת הפקודות, יהיה לה סמל עברי ויהודים ארצישראליים ימונו כקצינים. הגיוס עמד להתחיל בחודש מארי 1921 ומחנה הגדוד הפך למעין בית־ספר הכנת מדריכים בשביל “צבא המגן”.

בא ה־1 במאי והתכניות נהפכו על פיהן, השמועה על “הקטטה” ביפו כבר הגיעה למחנה והסמלים אולשנסקי ובייליס נסעו כדי לתהות על המצב. מיפו באה מפעם בפעם עגלה לתל־אביב, ובעגלה פצועים או הרוגים, בעוד שלמאות הצעירים המהלכים ברחוב תל־אביב ומשתוקקים לפעולה לא יכול ועד ההגנה במקום לספק נשק. כן נודע שהערבים מתכוננים להתנפל על תל־אביב עצמה בלילה. הוחלט להביא ללילה את החיילים מהגדוד בסראפנד. הדבר נשמר בסוד מפני מרגולין לבל יבולע לו כמפקד הגדוד ממעשה החיילים הפועלים על דעת עצמם.

בערב הגיעו 30 החיילים מסראפנד והם סודרו בשתי קבוצות משני עברי תל־אביב. הלילה עבר בשקט. אך השכם בבוקר נתקהל המון ערבי מצד הים. החיילים יצאו לקראתם ופתחו באש – כעבור רגעים מספר התפזרו הערבים. כן אירע מצד שני – מצד תחנת הרכבת. בינתיים נודע למרגולין דבר המהומות והוא הופיע בלווית שני קצינים העירה.

 

פיטוריו של קולונל מארגולין וקץ הגדוד    🔗

את האיש כחייל וכמפקד למדנו להכיר בפרקים קודמים ועתה הוא בא ליפו בעצם הפרעות ובראותו את המתרחש הבין מיד לנעשה. הוא סמך את ידיו על רצון החיילים והמשוחררים שבמקום וקפטן י’פה בראשם להתארגן בהגנה, אף נסע ליפו להשתדל להשיג נשק למענם.

מרגולין עצמו מסר אחר־כך, כי ביום ב' במאי (יום ב' לפרעות) נסע עם המזכיר האזרחי מר דידס בדרך מנוה־שלום לתל־אביב וראה סרז’אנטים אנגליים שקמו לאסור כמה צעירים בעצם הפרעות. הוא נזכר בימי רוסיה הצארית, בהם האופיצרים הרוסים עזרו להמונים לפרוע והערתו בנידון זה סייעה לשחרור הצעירים. הופעתו השקטה בכל מקום השליטה סדר והבלתי־מאורגנים החלו מתארגנים ולהסתדר בשרשרות־מגן לאורך הרחובות המובילים מתל־אביב ליפו. דבר פעולתו נודע למטה הראשי והם שלחו לו פקודה לשוב למחנה הגדוד. אך מרגולין סרב לציית לפקודה זו, שנמסרה לו ע"י קצין, “כי אינני מקבל פקודות מקצין”.

אחר־כך נקרא קולונל מרגולין להופיע בפני הגניראל הדיביזיוני ובצאתו ממנו הודיע לשלישו, מר י’עקובס (קצין מאנשי ה־39 ואחר־כך עם שחרורו פקיד גבוה בסוכנות היהודית אף בממשלת ארץ־ישראל ונספה במלון “המלך דוד” תש"ו/ 1946. 29.6). כי הוא מגיש את התפטרותו. עוד באותו ערב הודיע לקצינים ולחיילים כי הפיקוד על הגדוד נמסר לידי מי’ור ניל וכי הוא לקח עליו את כל האחריות להליכת הבחורים ליפו. פיטוריו עוד נתעכבו במפקדה העליונה ועם קבלתם נקרא לחקירה, בה גילה מרגולין במיעוט דברים אך בישרות־רוח – לא כיסה דבר – מכל אשר העיק עליו למראה המאורעות. הוא נחקר לסיבת המאורעות והשיב דברים פשוטים ונאמנים על שאלות חוקריו.

“החושב אתה כי נוכחות הבולשבים השפיעה באיזו מידה על ההתרגשות?”

“לא. איני מאמין כי ש פה בולשבים וזו אינה אלא תואנת המסיתים. יתכן כי יימצאו כחצי תריסר בולשבים שבאו לארץ והורשו להשאר בה. אך הפרטים הנזכרים אינם אלא הגיצים שגרמו לתבערה”.

“ובכן, לדעתך, היו חמרי הנפץ מוכנים מכבר והדברים בדבר בולשבים היו רק הניצוץ שחסר?”

“כן”.

“כשיעצת למר דידס למסור נשק ליהודים החשבת על הרושם שהדבר יעשה על הערבים?”

“לא. אני רק חשבתי על הגנת תל־אביב. השקפתכם אתם לא חדרה אף פעם למוחי כי אני חשבתי רק על הגנת תל־אביב”.

למרגולין לפני צאתו את הארץ עם פיטוריו נערך נשף, בו הביע במעמד קצינים וחיילים אנגלים בהכרת גאון את תקוותו, שעוד יזכה לשוב לארץ בתנאי חיים חפשיים ואנושיים יותר.

האיש הדגול והחייל המכובד על כל נסע תוך ויתור על הדרגה הגבוהה שהגיע אליה בצבא, מתוך הכרה שמילא את חובתו הלאומית.

נוסיף בזה לתיאור דמותו של מרגולין כי את שנות זקנתו בילה בשקט באוסטראליה, שם נתחבב על כל יודעיו ואף היה מקובל על חבריו לנשק האוסטראלים בהסתדרות המשוחררים. עודנו בחיים השתוקק לחזור לארץ ולמלא בה אותם תפקידים שלא יכול למלא אותם במדי־צבא, אך הגורל לא רצה בזאת. במותו ציווה את רכושו – חרבו ואותות הצטיינותו, אף אפר גופו – להעביר לארץ ומכבדיו החיילים המשוחררים בארץ ישראל נטעו חרשה “ביער החייל” שבמעלה־החמישה סמוך לירושלים על שם מפקדם אל. מרגולין. (נפטר ב־22 ביוני 1944 באוסטרליה).

הרי עוד דמות סמלית אחת ואפיינית להתנדבות הראשונה. היא סימלה לא רק את הרצון להתנדב ולהלחם למען קיום האידיאלים הלאומיים־ההיסטוריים של האומה, אלא גם את טהרת הבטחון, שהאידיאלים עומדים להתקיים. בטחון זה הרי היה מקור ההתלהבות כולה לקום לימין בריטאניה במלחת העולם 1914–1918. זו המלחמה הראשונה בה עמד העם היהודי לימין אנגליה הלוחמת עם אויביה. ממקור זה ינקה ההתנדבות במצרים לגדוד גאליפולי. ממנו שאב ז’אבוטינסקי כוח להתגבר על ההתנגדות האינסטינקטיבית הראשונה של מתנגדיו הלונדונים. ממנו ינקה ההתנדבות של יהודי ארצות־הברית. בסימנו של בטחון זה עמדה התנדבותם של אנשי־ארץ ישראל ואנשי העבודה שבישוב תפשו בנשק כדי לעמוד לימין המשחררים.

עם פיטורי ז’אבוטינסקי ומאסרו ושחרורו, ועם פיטורי פטרסון ואחריו מרגולין אנו עומדים, כביכול, על מפולת הבטחון הזה. המתנדבים הלונדונים כבר חזרו אל בתיהם. מתנדבי ארצות־הברית רוח החופש שלהם לא יכלה לשאת את עיוות הדין ומהם שחזרו לארצם הדימוקראטית או שמצאו מפלט בארץ בחיי העבודה וההתישבות. מתנדבי ארץ־ישראל שידעו יותר מכל את המוטל עליהם בשמירה על גרעין הגדוד עד לאפשרות האחרונה, נואשו לבסוף גם הם ואפשר לומר כי עם שחרור מרגולין הסתיימה פרשת הגדוד. – השתחררו העקשנים האחרונים תוך הכרה, שאין עוד להסס מלהפוך את הנשק של הגדוד לנשק עבודה והגנה עצמית אשר לא מידי פקידים בריטיים ניתן ולא הם יכולים לקחתו בחזרה.

נראה לנו כי תיאור קולע לגבי הנעילה של פרשת הגדוד העברי מוסר ב. גולדמן, מאחרוני האחרונים של המשוחררים. העשרות האחדות של בעלי־הסרטים היו שרויים במחנה הריק בצפייה לקראת גיוס חדש לגדוד־המצב. וכבעלי־דרגות נדרשו לעשות שירותי־משמר במחנה, בעיקר סביב לצריפי הקצינים. בערבים היו משתמטים מהמחנה ביחידים כדי לקיים משמר על מחנה “גדוד העבודה המצרי” אשר גוייס בינתיים מבין החלוצים לעבוד בסלילת הרכבת. שמרו על המחנה החלוצי מפחד של התנפלות בסביבה המוסתה של אזור לוד. מהשמירה הזאת לוקחו באוטו והובאו בליל המאורעות לתל־אביב כ־30 איש ביחד ושם חולקו במשמרות בירכתי תל־אביב של אז – החיילים ברוביהם ובמרחק־מה מהם משמר משוחררים מזויינים בנשק קר. המון ערבי הסתער עם ערב ונתקל במשמר של הנשק הקר ויכול לו כמעט. אז באו היריות של משמר החיילים ולשמען נסוגו הערבים. החיילים הוחזרו למחנה ועדיין התכוננו להיות מדריכים של המגוייסים החדשים אשר החלו כבר להיראות במחנה, אף לעשות בו עבודות שונות (עדיין בלא־מדים). אירע לו למספר הנ"ל, ב. גולדמן, שכלבו של קול. מרגולין נשך אותו ונשלח לבית־החולים למצרים, שהה שם חודש ימים וכאשר חזר ללוד בחודש יולי 1921 בקירוב (והוא עדיין במדים), התפלא שוטר התחנה לראותו במדיו. “המחנה שלכם איננו קיים עוד” – – הודיע לו השוטר ואפף את המספר רגש של יתמות – – אחרון־האחרונים – – ואין אל מי לפנות ולמסור את המדים או לקבל את הבגדים הציביליים המגיעים לו, אף לא את השכר הצבאי שנשארו חייבים לו. נסע לירושלים ופגש באחרוני המשוחררים. שאל מהם איך לנהוג? – ואמרו: חוסל הגדוד ובמקום המחנה לא נשאר עוד צריף או אוהל – – הכל חוסל – –¹³

ופיזור שארית הגדוד כיצד? – פשוט כתיאורו של אחד המשוחררים האחרונים, ירמיהו יפה: "– – לפני האוהל הגדול המשמש מחסן עמד תור ארוך ואחד־אחד היו נכנסים ומוסרים את רוביהם לסארז’נט האנגלי הממונה על המשק – – גם ראשו של שמעון נתקע לצל האוהל אך תקף אותו רגש בהלה – – הן רובה אינו סתם מכשיר – רובה נשמה בו – הרי היתה זו מטרה! – – רובה – רובה בידי יהודי – הן זה משהו מיוחד אשר לא היה בידינו מכבר… ועכשיו לאחר שנתיים וחצי יש להפרד ממנו. הרי “אין מוסרים רובה” – כך לימדוהו… “והרי בזה חדל אני להיות חייל בגדוד העברי, ובזה תם ונשלם הגדוד! – –”

אכן, תם ונשלם דבר אשר היה יקר לא רק לחייל המתנדב. הוא היה יקר לישוב ולציונות כולה – הוא נחשב מכל בעיני מנהיג זהיר כד"ר וייצמן אשר בדברי ההודאה שלו נמצא את ההערכה האמיתית לגדוד:

“הכרזת באלפור – – היתה בשבילי התביעה הגדולה. – אמר המנהיג - היא היתה צריכה לעורר את המוני העם ולהקים מעין תנועה משיחית – אך מה יצרה באמת? מלבד הגדוד העברי הארצישראלי, אשר בו אני רואה ניצוץ מכל אשר קיוויתי – לא נתעוררה התנועה… לא סערו ההמונים כאשר ראינום בגדודי המתנדבים האגלים הראשונים…”

בזה נביא בסוף סיכום רשמי כולל של התנדבותנו במלחמת 1914 – 1918 לפי מיפקד מיניסטריון־המלחמה, שהועתק ל-Br. Jew. Book of Honour והוא:

אנו חוזרים איפוא עם המשוחררים, למשך תקופת־מעבר שלמה, אל המקור

ממנו באו – אל מקום עבודתם ומפעלם ומלחמת המגן שלהם בשורות הישוב העברי כולו, תוך אמונה שמפעל לאומי צודק הם מקימים בארץ האבות, על אף כל המכשולים.

 

הגנת פתח־תקווה    🔗

מאורעות מאי שהחלו ביפו ובתל־אביב כמסופר לעיל, קיבלו הפעם צורה ארצית יותר ונקודת־המוקד שלה היתה ההתנפלות על המושבה הוותיקה – אם המושבות העבריות – פתח־תקווה. וכאן בהגנה בפני התנפלות זו, הגנה אמיצת־לב, שרשמה דף מזהיר בקורותינו, חברו יחד בצורה בולטת שלוש צורות המגן שנתגבשו מאז ראשית התישבותנו בארץ־ישראל: אברהם שפירא אבי השמירה העברית בארץ וזקן השומרים העברים, אבשלום גיסין יליד וחניך המושבה וקצין מצויין של הצבא התורכי בעבר והחייל זאב אורלוב, אשר לא מכבר השתחרר עם אחרוני המשוחררים מהגדוד העברי – הם וחבריהם היוו את חומת המגן של מושבתם.

תמונה 68

מצבת הזכרון למגיני פתח־תקוה

דרכי הקשר בין פתח־תקווה והסביבה היו כבר בחזקת סכנה, אף אירעו בהן מקרי התנפלויות, רצח ושוד. היה איפוא הכרח לא רק להגן על המושבה עצמה כי אם לשמור על הדרך המקשרת לתל־אביב, אשר ישוב עברי אחר עוד לא היה בה. בו בזמן נדרשה עזרה להגנה על הישובים המבודדים של השרון – כפר־סבא ועין־חי (כפר מל"ל), שאנשיהם לא רצו לעזוב את מקומותיהם. הוסכם להעביר רק את הרכוש והטף והנשים אל אם המושבות וזאת עשו במחסה הלילה. השמועות על ההתנפלות המתקרבת על פתח־תקווה עצמה גברו, כשלהבות שריפה החלו להראות באופק מכפר־סבא הרחוקה ומבּחריה הקרובה.

כוונת הערביים היתה למשוך את מגיני פתח־תקווה אל מחוץ לגבולותיה, אך כוונה זו הושמה לאל ע“י תכסיס ההגנה. המגינים פגשו את המתנפלים המתקרבים למושבה, כשהם עומדים בעמדותיהם הקבועות לאורך קו של 2 ק”מ בקירוב, כולל את עין־גנים בת פתח־תקוה. אף־על־פי שהערבים עוד נזהרו מהתנפל והסתפקו בשוד העדר שנמצא מחוץ למושבה, היה ידוע כי תגבורת חזקה מוסיפה לנהור אליהם. ב־3 במאי כבר היה ברור, כי כפר־סבא נעזבה מאכריה שעברו לעין־חי ולאחר שמחנות גדולים של ערביים התקרבו אל שתי המושבות האלה נסוגו כולם לפתח־תקוה. ב־6 במאי היתה כבר עין־חי לעיים וגם בכפר־סבא הועלו בתים באש או נשדדו ונהרסו.

בפתח־תקוה עצמה היו אז כ־3500 נפש. המושבה הנצורה מכל עבריה כמעט,

מלבד הדרך הפתוחה לתל־אביב ויפו שהיתה גם היא בחזקת סכנה, דרשה עזרה צבאית. אך לפני שהעזרה הצבאית הגיעה פרצו חילופי יריות בין המתנפלים המגינים. פלוגת הרוכבים של פתח־תקוה בראשות גיסין ושפירא יצאה לעצור בעד המתנפלים מהתקרב ואבשלום גיסין נפל הרוג מכודר ערבי בשערי המושבה. כן נפלו פצועים מספר בין המגינים. המערכה הזאת ארכה כשעתיים וגם מקרב הערבים נפלו חללים ופצועים הערבים החלו להסוג והמגינים חזרו אל גבולות המושבה עם חלליהם ופצועיהם הם.

משמר של פרשים הודים הגיע בינתיים מצד ראש־איל־עין אל המושבה והחל להניס את הערבים מהתל שהתבצרו בו. לפי אומדנת הקפטן של פלוגת הפרשים היה מספר הערבים המתנפלים במקום זה כדי 2000 איש. גם הבדווים של אבו־קישק מעבר לירקון החלו לעבור את הנהר ולהתקרב אל המושבה. יריות מאוירון ופעולת משמרות ההודים עיכבו את התקרבותם למושבה, אך מרכזו של השיך אבו־קישק והבנינים הסמוכים לו גילו התנגדות לצבא עד ל־7 במאי. שיך אבו־קישק נאשם בגזילת העדר של המושבה פתח־תקוה ולאחר שביתו הועלה באש ע"י הצבא נאסר והועמד למשפט.

ממגיני פתח־תקוה נפלו 3 הרוגים ונפצעו שמונה. מספר החללים והפצועים מבין הערבים היה גדול הרבה יותר אחרי הפעולה הצבאית שנעשתה. המושבה ליוותה את ארבעת חלליה – גיסין, גרינשטין, רפפורט, ואורלוב, לקבר בטקס כבוד אחרון לגיבורים. בזאת תמה מלחמת פתח־תקוה ומהמושבות האחרות שעמדו בהתנפלות יש עוד להזכיר את רחובות וחדרה. בחדרה התבצרו המגינים בבתים והצליחו להדוף את הפורעים קודם שהגיעה העזרה הצבאית. ברחובות התחפרו המגינים בחפירות הגנה בארבע פינות המושבה וכשבאו המוני הפורעים, כשלושת אלפים איש, מן החגיגה של “נביא סליח” ברמלה, ניתך עליהם מטר של יריות ויברחו בשבע דרכים, בהשאירם אחריהם הרוגים ופצועים. את הפצועים אספו המגינים למרפאה. מן המגינים ברחובות לא נפל איש.

הן ההתנפלות עצמה והן המשפטים שנערכו אחר־כך, העמידו את הישוב העברי על העובדה שמלחמת הערביים היא מאורגנת, היא עשוייה לסכן את המפעל הישובי, היא נובעת מתוך שנאה שגורמים מסויימים מלבים אותה בהמונים העירוניים והכפריים – שנאה שיש בה יסוד לאומי חזק יותר משהיה בסכסוכים ארעיים שאירעו בשנים שלפני המלחמה, ויסוד זה ודאי יחזק וילך עם השנים.

 

השלום אחרי המלחמה    🔗

בכוונה אנו כוללים תיאור של פרק זה – כריתת השלום שהופר בין יהודי פלח־תקוה ושכניה הערבים לפי מנהגי הארץ, כדי ללכת בעקבות ההתגבשות של דרכי הגנתנו בפני התנגדות הערבים מאז ואילך. אנשי פתח־תקוה ידעו שאין לקיים יחסים של רוגז ושנאה אחרי ההתנפלות וכי כמקרה שקרה את רחובות־זארנוקה לפני המלחמה ודאי יקרה גם את הסכסוך הקשה הזה. היהודים דרשו תחילה את הענשתם של הפושעים והאשמים הראשיים בהתנפלויות למען ידעו וייראו. הפקידות האנגלית הגבוהה, ובראשה הנציב העליון היהודי הרברט סמואל, יעצו למען השלטת שלום בארץ והשבת הסדר על כנו, להשלים בין היריבים. במקרה זה פתח־תקוה שהיתה מוקד המאורעות היתה צריכה להיות גם מוקד השלום עם אויבה מעבר לירקון – השיך אבו קישק שישב במאסר.

במשא־ומתן ממושך זה שארך למעלה מעשרה חדשים גילה אברהם שפירא זקן המגינים של פתח־תקוה את ידיעתו במנהגי הארץ, אשר לפיהם יש לשמור על כבוד היהודי ובו בזמן לקבל את הפיצוי המתאים עבור הנזקים שנגרמו ע"י האויב. הפיצוי המוסרי חשיבותו היתה לגבי היהודים גדולה הרבה יותר מהפיצוי הכספי עבור הנזקים. לאור ההבנה הזאת הביא אברהם שפירא את יריבי פתח־תקוה מהכפר הערבי יהודיה להיות פותחים בדבר כריתת השלום. אחרי צעד זה ותשובת כבוד מצד פתח־תקוה, הוחל המשא־ומתן עם האויב מצד צפון – השיך אבו־קישק. כאן המנהיגים הערביים היו הלוחצים על הפקידות האנגלית. כיון שהשיך ישב במאסר בירושלים והחנינה לא יכלה להנתן לו נוכח התנגדותם הקשה והעקשנית של היהודים.

ההתנגדות לחנינה של אנשי פתח־תקוה ובראשם אברהם שפירא, היתה מוצדקת ומבוססת על ידיעה של מנהגי הארץ. חנינה של האשם עשוייה אך לחזק בלב הערבים את ההכרה כי “הממשלה עמנו” וכי משטר הארץ הוא הפקר וכי בעל הזרוע הוא הצודק לבסוף. היהודים התנסו כל צרכם עוד בימי התורכים בהלך־רוח זה בארץ רפת־שלטון ומטעם זה התנגדו בתוקף, כי גם השלטון החדש בארץ יגלה מיד את רתיעתו, כשהמקרה בא לידו. ואמנם, יש והרברט סמואל כנציב עליון הושפע מלחץ הערביים ויש אשר קרוב היה בהשפעות שונות לחונן את האשם. במקרים אלו עמד אברהם שפירא על המשמר והזהיר מה מסוכנה החנינה הזאת: תחילה פיצוי כבוד לפתח־תקווה שנפגעה ורק אחר־כך אותו שלום סמלי עם האויב אשר ייעשה בשמה ועל־ידה ולא ע"י אחר. הבין הנציב העליון באותו מקרה לרוח הארץ, השיב בשלילה על השתדלויות הערבים עד שאבו־קישק ממקום מאסרו נאלץ להסכים כי אין ברירה אלא לבקש את שלומם של היהודים בפתח־תקווה, במקום ההתנפלות ובמעמד עם רב, כנימוס וכמנהג המכובד על הערביים עצמם.

אברהם שפירא הוא שנשלח לבשר לבסוף לאבו־קישק האסור את דבר השלום ושחרורו מהמאסר לאמור: לא מנהיגי הערביים הם ששחררו אותו כי בני פתח־תקווה. הרי שהיה בזה משום ערובה לקיום יחסי שלום לעתיד לבוא ולשכחת סכסוך־הדמים אשר נפל בין השכנים.

אין אנו באים לתאר בה את פרטי הטכס החגיגי של כריתת השלום לפי מנהגי הערביים, כאשר נערך בין -תח־תקווה ויהודיה מזה ואבו־קישק מזה, כי אותם אפשר למצוא ברשומות ובקורות הימים שאנו עומדים בהם. אנו רוצים אך להדגיש, כי בפרק ההתגוננות בו אנו עומדים עדיין הנימוס המזרחי גם הוא תכסיס שלום מכוון וחושב, שאי־אפשר להקל בו ראש. וכיוון שמאמץ המגן שלנו יצא מתחומי המלחמה והגדודים הצבאים שבמסגרתה, ונכנס לתחומי התבצרות והחזקת עמדה, הרי חשב לעקוב גם אחר יעילותו של התכסיס הזה – תכסיס הזבח החגיגי הבא לכפר על הרוגז שנפל ובא לחדש יחסי שכנים במקום שהם הופרו. נוסיף עוד זאת, כי מקום שמדובר על חיי שכנים אין השנאה והנטירה הנשק היעיל כלפי המתנגד – ולאור הדברים האלה נלמד להעריך יפה שיטה שנזכרה בפרקים האחרונים וכאן נייחד עליה את הדיבור –שיטה אשר שמה – אברהם שפירא.

 

אברהם שפירא    🔗

לא יתכן למצות בפרק זה הערכת אדם אשר זכה כי תיכתב עליו בחייו ספרות פולקלורית שלמה אף להקים מעין אסכולה מיוחדת משלו ביחסים עם הערבים. גידולו וחינוכו בין ראשוני המתישבים של פתח־תקוה, בתגרות ובסכסוכים עם הערבים,

תמונה 69

אברהם שפירא עם שיך אבו־קישק

כחניך בשמירה של אחד מראשוני השומרים העברים במולדת הגיבור סנדר “חדאד”. – זה הרקע שעליו גדל הנער ויהי לאיש נודע בגבורתו גם בקרב הערבים מקרוב ומרחוק עד שכונה בפיהם בצירוף שם פרטי בלבד (אברהים–מיכו: צירוף שמו ושם אחיו הגדול ממנו) והוסיפו לו כתואר־כבוד “שייך”. והצדיק אברהם שפירא במשך עשרות שנים את התואר שנתכבד בו לא רק במעשי גבורה אלא ובעיקר תוך השתלמות מיוחדת במינה בנימוסי הערבים ובתורת מנהגיהם בין בשלום ובין במלחמה. בדרך זו עברה עליו עלילת חיים רבת־מאורעות כשהוא עומד תמיד במרכז ההגנה של מושבתו “אם המושבות” ולעתים גם במושבות מחוצה לה. ימי הפקידות, ימי מלחמת העולם, ימי הבארון, ימי השחרור – ושפירא לא רק שומר אלא אסיר כנציג המושבה, שוב בן־חורין ובן־לווי קבוע לגדולי הפמליה הציונית העושים בארץ. בן־לווי קבוע כי אין כמוהו בקי בדרכי הארץ הקשות והמסובכות.

ומסובכות דרכי הארץ – תרתי משמע: רק האיש אשר ידיעה וגבורה עמו יעבור בהן ויישאר שם. רבים ניסו להסתגל כאברהם שפירא אל ארחות הארץ בעודה בפראותה ולא הצליחו. אברהם הצליח כי בהיותו שומר – נשאר אכר: בהיותו בין בדווים – יהודי היה. הוא רק השכיל למצוא דרך איך להחדיר ללב הערבי עפ"י תפיסתו הוא, שהיהודי כבודו יקר לו, שציונות אינה נישול, שיחסי שכנים יכולים להתקיים תוך מידה של דרך־ארץ הדדי. ולפיכך אין פלא בדבר שבאה שעה לידו בה החזיק בתקיפות ובעקשנות את משקולת התפיסה הזאת והביא את שיך שאקר אבו־קישק להודאה בנימוס שכפה עליו אברהים־מיכה נוכח אכזבה מרה של מנהיגי הערבים.

אפשר כי ברית־שלום זו על הזבח עם שיך שאקר היתה שירת ברבור של אברהם שפירא, אך היא קבעה דרך, דיבר אל הערבי הידיד והשונא גם יחד בלשון שלו ולפיכך לא יכול לערער עליה. שייכים מעבר הירדן המזרחי ביקשו את ידידותו של אברהים־מיכה; צעירי המושבה ונוטריה למדו מפיו את תורת השמירה – זו שמירת הנימוסים והיחסים המסובכים בארץ. אף זאת: שפירא לא הרבה להשתמש בנשק אף שהוא מהמעטים בישוב אשר לא נפרד מנשק רוב ימיו. לא בנשק היה כוחו וזאת לימד גם לבני המושבות הרואים עצמם כתלמידיו. הוא לימדם שמירה בארץ מהי: שמירה כתורת גישוש וכקשר ידיעות אשר יש לבור ממנו יפה יפה ולזרוק את השקר; שמירה – כתורת השיחה הערבית על הזהירות והעקיפים שבה. תורה זו עשתה לא רק את אברהם עצמו איש מרכזי בשמירת המושבות אלא גם חצרו בפתח־תקוה היתה למקום זבח וכרה לקרואים ומוזמנים רבים לפי מנהגי הארץ בהזדמנויות שונות ונכבדות. חצרו היתה והנה גם עתה עוד מעין אכסניה “מדינית” בפני עצמה, בה נחתכים ענינים שונים ולעתים נשקלים גם ענינים החורגים ממסגרת הנגיעה למושבה בלבד.

האם דרכו של אברהם שפירא היתה שיטה והיא יאה גם לתקופה מדינית מפותחת הרבה יותר מתקופת־הבראשית של הישוב והאם יש עוד ממש בארחות השמירה והנימוסים הללו? – סקירה על פרשת מעשי אברהם שפירא מלמדת כי יש ממש עד היום הזה. שיך שאקר אבו־קישק לא הוסיף לתת את ידו להתנפלויות אחרי 1921 וכן כפר יהודיה מצפון, למרות ההסתה החריפה שהתנהלה בהם בכוונה לשוב ולקומם אותם על היהודים. אברהם שפירא חינך דור שומרים העומדים גם עתה על המשמר במושבות ואין לוותר עליהם במסיבות הבטחון הקיימות. יתר על כן: בהזדמנויות שונות כאשר אירעו מעשי רצח אפלים ויד המשטרה קצרה מתפוש את האשמים, הוכחה יעילותה של שיטת אברהם שפירא – שיטת גישוש וחקירה. התחקות ואיסוף שמועות עד הגלות הלוט מעל הרצח לעיני כל.

יקצר כאן המקום מלתאר מעשי פשע מיוחדים אשר הארץ התנסתה בהם גם בימי השלטון הבריטי ועדיין מתנסה בהם. עובדה היא כי בהתערער הבטחון בארץ שוב הופכת מערה למאורה של שודדים ואוהל בדווים משמש לעתים מקלט לגנב, רוצח ועושה מעשה של אונס. יוזכר כאן לדוגמה מעשה התועבה שנעשה בזוג הצעירים יוחנן שטאהל וסליה זוהר בהיותם מטיילים לרוח היום בשנת 1931 בגבעות החול שבין שפך הירקון להרצליה. נתעורר יצר תועבה בלב בני אספסוף בדווי חשוך ונבער מדעת ובזוג נעשה מעשה אונס ורצח אכזרי, בלי שיכלו לגלות זמן רב את העושים. אברהם שפירא וחניכו לשמירה א. דרויאן נתבקשו רשמית לבוא לעזרת המשטרה ושמועה מפי שמועה מסרה לידיהם את החוט אשר לפיו הגיעו עד אהלי הבדווים האשמים ואסרום. העונש בא אם גם במאוחר, לאחר שבדרכי המשטרה השגורות נואשו מכבר להגיע עד סוד העלמם של הצעירים האומללים. ולא זו בלבד: גם בהופיע כנופיות ראשונות בארץ, אבטיפוס של כנופיה קנאית אשר הציגה לה למורה מלחמת רצח בציונים, ידע אברהם שפירא עפ"י שירות המודיעין שלו לגלות את סוד הכנופיה ומחוללה שנתפרסם אחר־כך בשם עז א־דין איל־קאסם ולחשבונו נזקפו כמה מעשי רצח ביהודים.

נמצא, כי יעילותה של השיטה הוכחה גם בימי משטר “נאור ומתוקן” ואם גם זנחנו מראשיתו את החלום להקים שבטים של בדווים משלנו בגבולות (כחלומות שחלמו שונים), הרי ידיעת הלשון והנימוסים הערביים וקשירת קשרים עם השכנים לא פסקו מהיות אמצעי יעיל וחשוב מאד לשיטות ההתגוננות של הישוב.

 

עם תקופת המעבר    🔗

בדברי ימי הישוב רגילים משום־מה לקרוא לפרק הביניים שבא לאחר מאי 1921 “ויהי בשקוט הארץ”. העובדות מלמדות את ההיפך מכן, אף־על־פי שעד מאורעות 1928–1929 לא אירעו מהומות דמים. יהיה נכון לומר כי פרק ביניים זה שימש מעין תקופת התכוננות לאחר ההתמודדות הראשונה שאירעה ב־1921/1920 תקופת התכוננות לשני הצדדים יחד: הערבים והיהודים – לאור המציאות החדשה. אירע מה שאירע – שלטון הכיבוש התחל ב־1.7.1920 אך הוריש כבר לשלטון האזרחי של הרברט סמואל כנציב עליון את היסוד של דו־מדיניות. שלטונו הגמיש של “הנציב הראשון ליהודה” אך סיגל לעצמו במשנה זריזות את היסוד הזה והעמיד את הערבים הקיצוניים בראשי מוסדותיהם המוכרים: חאג' אמין איל־חוסייני בראש המועצה המוסלמית העליונה ומוסה קאזים פחה בראש הוועד הפועל הערבי.

ברי, כי שני המנהיגים הללו והראשון שבהם בפרט, אשר למעשה יכול היה לראות את מינויו כפרס לאחר שהיה צפוי לעונש כמסית למאורעות דמים, – שניהם לא נחו ולא שקטו אלא נהגו את הספינה לקראת התנגדות שניה וקשה הרבה יותר מהראשונה. לשמחתנו, ואפשר למגינת לבם של מתנגדינו הרבים ומבקרינו מבית ומחוץ, ידע הישוב לא רק להדוף את ההתנגדות הזאת כי למד גם לכבדה במקום שהיתה ראוייה לכך כגורם לאומי חפשי ולא כגורם מסית למאורעות דמים שאין בהם מועיל. ויצויין כעובדה ראשונה בהתפתחות זו שלא אמרנו די “בשקוט הארץ”, אלא הוחלה פעולה של חקירה בדבר תיאום הענינים המתנגדים שבין שאיפותינו אנו ובין שאיפות הערבים.

גם זו לא חדשה היתה ובדברי ימי הישוב יסופר¹⁴ שעוד לפני המלחמה הגו אנשי הישוב – קלואריסקי, רופין ואהרן אייזנברג רעיון של פגישה עם באי־כוח הסיעות הערביות “בדבר הסכמה לעבודה משותפת בין הערבים והיהודים והאסיפה נועדה ל־1 ביולי תרע”ד במקום סמוך לבירות" – אך נתעכבה ולא יצאה לפועל אחרי שהמלחמה פרצה. מיד אחרי המלחמה נתכוננה ע“י הוועד הזמני של יהודי ארץ־ישראל ועדה מיוחדת לחקירת היחסים עם הערבים במחוזות הארץ השונים לאור המציאות החדשה והצהרת באלפור. היש צורך לומר כי הידיעות אינן משמחות? – הערבים אוספים חתימות ע”י שליחים שלא לתת ליהודים לבוא אל הארץ (בחתימות ראשי עיריות רמלה ולוד); מחליטים לפתוח באנקים ולהודיע לפלחים שלא יצטרכו עוד “למכור קרקע ליהודים ואשר ימכור שעל אדמה - יומת”; "בבאר־שבע מאספים את השייכים ומסבירים להם שיש לעשות חרם ביהודים ואסור לטחון אצל היהודים " – וכו' – –

לא נמנה את כל פרטי התעמולה הגלוייה והסמוייה שהתנהלה בין הערבים ואשר זרעיה שנזרעו צמחו, הבשילו – – בה בעת חלו שינויים מכריעים בכוחות הבטחון הערוכים בארץ והשקט למראית־עין אף הוא גרם לכך. הצבא יצא את הארץ ובסיסו במצרים. לקיום הבטחון בארץ גוייסה יחידת רוכבים מ־500 איש ונוסף עליה גדוד של ז’אנדרמריה בריטית רכובה. אף הכוח האחרון צומצם עם הזמן ונותרו ממנו אך 200 איש שנקלטו במשטרה האזרחית. ואשר לישובים העבריים אשר לקח 1921 הוכיח כי הם צפויים להתנפלות – הוחלט לצייד אותם ברובים ממשלתיים הסגורים על המנעול בארגזים, שנודעו עם הזמן בשם “ארגזי הנשק”. נשק זה נמסר לאחד מראשי המושב או המושבה או למוכתר שהיה אחראי כלפי הממשלה במקרה של שימוש בנשק שלא־כהלכה. הארגזים הכילו מספר רובים “בהתאם לצרכי המושבה”, אך בסך־הכול היה מספרם ב־1924 817 רובים, מלבד 218 רובה שנמסרו ליהודים שונים ברשיון. בין מצב הביטחון המדומה ובין תלונות הערבים שלא פסקו גרמו שגם ציוד זה צומצם אחר־כך במידה שהישוב לא יכול לסמוך עליו. הווה אומר כי אם רצה הישוב מצד אחד למצוא דרכים של הבנה עם המתנגד הרי מצד שני נאלץ לדאוג בדרך מעשית לבטחונו עד שתימצא לשון שלום או לשון שיתוף עם מתנגדיו, כל עוד לא היה בדעתו להפקיר לעת מקרה את אשר בנה ויצר ברוב עמל.

אף זאת: עם צאת המאורעות פנה איש הישוב מיד לעבודתו הקונסטרוקטיבית ובמשנה מרץ ביקש להשיג את אשר הפסיד מחמת המלחמה והמאורעות. תושבים יהודים אשר עזבו את מגוריהם בפרברים הערביים של הערים חיפשו את שיכונם בסביבת מרכזים עירוניים משלהם וכן החלה להתפתח תל־אביב, הדר הכרמל עלה, שכונות ירושלים החלו נוסדות. נגאלו שטחי הקרקע בעמק יזרעאל והתחילה אותה התישבות “גושית” אשר כבשה מהשממה ומהביצות את עמק נוריס ואת ביצות נהלל והקישון. הרעיונות והדרכים החלוציות אשר בהם הגשמנו את מפעלנו נראו לעתים זרים ומוזרים בעיני עם־הארץ ובעיני התייר מן החוץ כאחד. היסוד הקיבוצי של התישבותנו נחשד על עתונאי אירופי כקומוניזם פוליטי־בולשבי, שהיה מאוד לא־פופולארי בימים ההם במערב אירופה ובאנגליה בכלל. כן רבו מקטרגינו מקרב חוגי האנגלים שהתרכזו בארץ, אשר לבשו לעתים גם איצטלה של יועצי הערבים ומדריכיהם בהתנגדותם לסכנה הציונית. הרי נמצאו אז עתונאים זרים אשר כתבו (אפשר בתום־לבם) כי מתישבינו החדשים הם קומוניסטים “המלאימים אפילו את נשותיהם” – –

גם הצלחת מפעלנו הקונסטרוקטיבי הגבירה חשדות. רוטנברג ניהל את מלחמתו על השגת הזכיון של הארת הארץ בחשמל בכוח מי הירדן והירמוך. מפעלי תעשיה ראשונים החלו מבצבצים במפרצה של חיפה; חברת פיקא עשתה הכנות לייבוש אדמות הביצה של “כבּרה”. בשנות 1921–1925 נגאלו בעמק יזרעאל שטחי הקרקע הרצופים כדי 200.000 דונאם. היש צורך להגיד כי ההתקדמות המהירה הזאת של התישבות, שיכון בעיר, גאולת קרקע והשיגי תעשיה החלו מולידים את השמועות על הכיבוש הציוני, על נישול הערבים מאדמתם, על רוויית כוח־הקליטה של הארץ עד לאין־יכולת של קליטת יהודים נוספים? – היטיבה איפוא ההנהלה הציונית לעשות נוכח סבך הבעיות המתעורר מבית ומחוץ עם ראשית ההגשמה, שמינתה אדם שקול־דעת וזהיר בדרכיו לעמוד בראש העבודה “המדינית” כביכול, אך למעשה על משמר מפעלנו הצעיר בפני אויביו ומתנגדיו שרבו. קול' קיש נתמנה להיות ראש המחלקה המדינית של מוסדנו העליון בארץ, ובין בגישתו לתפקידו מיד, בין בעברו הצבאי קודם לכן ובין בהמשך דרכו מילא האיש במשך שנים רבות שירות כבוד לתנועה הציונית בארץ.

 

קול' פ. ה. קיש    🔗

פ.ה. קיש, אשר שירת בדרגת קולונל במינסטריון המלחמה הבריטי במטה הכללי בעת המלחמה והמשיך לשרת בו גם אחריה, נמצא מתאים ע“י ד”ר וייצמן לבוא לארץ “כדי לעשות מאמצים שיטתיים לשם הסכם עם הערביים”. בנובמבר 1922 בא ארצה, כעבור שנה בקירוב אחרי המאורעות. הד המאורעות עצמם עוד צלל באויר הארץ וקול הדמים עוד לא נדם. פתח־תקוה עמדה עוד בתביעתה הבלתי־מתפייסת לגבי השיך אבו־קישק האסור. הישוב עמד כבר בראשית התמרמרותו ואכזבתו משלטונו של הנציב העליון היהודי, אשר לשם הרגעת הערבים הפסיק זמנית את העלייה אף חונן את ראשי המסיתים למהומות – חג' אמין ועארף איל עארף. ממשלת הארץ חיפשה דרך לשיתוף פעולה עם אוכלוסי הארץ והציעה מועצה מחוקקת, אך שני הצדדים – היהודים והערבים – דחו אותה. במקום ההצעה הזאת מינתה הממשלה עצמה מועצה ארצישראלית ממונה, שהנציב העליון היה ליושב־ראש שלה.

הווה אומר, שאם היהודים לא יכלו להסכים למעמד מיעוט בתוך שלטון נבחר מהכרח, שהישוב אינו אלא החלוץ של היהדות התובעת לעצמה חזקה היסטורית על הארץ, עמדו ראשי הערבים בהתנגדותם הקיצונית לכל צורת שיתוף עם השלטון הבריטי במסגרת המנדאט. אמנם פה ושם החלו מתגלים כוחות מתונים בין הערבים ששוכנעו ממפעלה הקונסטרוקטיבי של התנועה הציונית. רוטנברג, אשר לא הגיע עוד לכלל פיתוח תכניתו השלמה, יסד “במאמר־פה” תחנת חשמל בתל־אביב ובינואר 1923 מתחו כבר את כבל החשמל ברחוב אלנבי “שהציף ב־10 ביוני אותה שנה שש מנורות גדולות באור מבהיק”. למרות התנגדות הערבים גם לזכיון הזה, החלו מתנשאים עמודי כבל החשמל גם ברחובות יפו הערבית. בזו אחר זו הוארו הערים המעורבות חיפה, טבריה וגם העיר הערבית הטהורה נצרת – אות הוא כי אי־שם נפתח פתח של הבנה בלב הערבים, אך הממשלה לא עודדה. הופיעו גם אוהבים גלויים לרעיון השיתוף היהודי־הערבי – משורר עזיז דומאט, משפחות ערביות שלמות, מפלגת האכרים בחברון.

קיש משתדל להתחקות על נבטי ההבנה והמתינות האלה בתבונה רבה וב־1924 אנו עומדים על פעילות מוגברת בנידון זה מצד התנועה הציונית – פעילות הנותנת תקווה בלב שההבנה אפשרית אם תמצא תמיכה. הסתדרות העובדים העברים הכללית עושה מאמצים לארגן את הפועל הערבי. השייכים של בדווי בית־שאן מסבירים פנים לבא־כוח ההנהלה הציונית שבא להתארח בצל אהליהם. המלך

תמונה 70

בפגישה של שרי עבר־הירדן עם ד"ר וייצמן (היושב בתווך)

הזקן חוסיין מבקר אצל בנו עבדאללה ברבת־עמון ונכון לעשות מאמצים לשכנע את קיצוני הערביים בארץ להכיר בהכרזה שניתנה ליהודים ע"י באלפור וממשלת המנדאט. חוסיין מודאג אז מהשפעתם הגדלה של אבן־סעוד והוהאבים בחצי־האי ערב והוא ובנו עבדאללה מקבלים בכבוד את המשלחת היהודית שבאה אליו מורכבת מהרב הראשי ר' יעקב מאיר, דוד ילין וקול' קיש, חסון ואבינועם ילין והמלך הזקן מעניק אות־כבוד לראש הרבנים.

המשלחת היהודית חוזרת ומגישה את ההצהרות של התנועה הציונית כלפי הערבים כשהן כתובות על קלף לאמור:" – –

" – – רוצים אנו ליתן ביטוי לאמונתנו כי שני העמים השמיים הגדולים המאוחדים מאז ומקדם בקשרים של תרבות יוצרת משותפת, יבינו בשעת תחייתם הלאומית מה רב הצורך לשניהם לאחד את האינטרסים החיוניים שלהם במאמץ משותף“. – – וכן הובאה בה החלטת הקונגרס הציוני משנת 1923 שאמרה: " – – החלטתו של העם היהודי להקים את ביתו הלאומי מוצאת לפועל ברוח של שיתוף ורצון טוב עם אחיהם – – כמו כן מאמינים אנו כי ההארמוניה הלאומית בין היהודים והערבים בארץ־ישראל תשמש גורם לאומי רב־ערך בתחייתן של הארצות הסמוכות ובהחזרת עטרתן ישנה”.

המלך הצהיר כי לבו פתוח לקראת היהודים, וכי העתיד יוכיח את כנותו בצורה בולטת ויגלה כי אין ליהודים כל יסוד לפחד מפני הערבים. האמיר עבדאללה אמר, כי בשיחותיו הקודמות עם ד“ר ווייצמן ומנהיגים ציונים אחרים הכריז על יחסו הידידותי, אך קבל על פעולות ציוניות מסויימות. המסקנה מהפגישות היתה כי ראשי המשפחה ההאשמית נוטים להכיר ברגשות היהודים המושכים אותם לשוב אל ארץ אבותיהם. לא כן החוסיינים המחזיקים ברסן התנועה הקיצונית בארץ שהמשיכו לעמוד בהתעלמות קיצונית מזכות היהודים, בין זכות היסטורית ובין זו שנוצרה ע”י ההצהרה.

עם סקירה זו מתעוררת השאלה: מי ביטא נכונה את יחס הערבים לעובדה הציונית – המתונים או הקיצונים? עדיין מוקדם להשיב על שאלה זו, הואיל ופרשת דמים ארוכה ומדאיבה האפילה לעתים קרובות על התשובה. לעת־עתה יהיה נכון לומר, שאם בעמדת הקיצונים היתה לא רק קנאות עיוורת אלא נטמן גם גרעין של לאומיות כנה, הרי עמדתם של המתונים לא נבעה מאופורטוניזם בלבד אלא נצנצה בה אותה הכרה של קרבה שמית, שמצאה ביטוי בדברי פייסאל, בנו של חוסיין לפרופיסור ווייצמן, בדברי המלך חוסיין לקיש, בדבריהם של מנהיגים וקבוצות שלמות וגדולות של ערבים, אשר הביעו אימון בעתידות השיתוף בין הערבים והיהודים.

קול' קיש שקד לקרב את הערבי המתון, בין מתינותו נובעת מניגודים עדתיים שבין הערבים ובין מחשבונות מדיניים שונים. גופים נוצריים שבקרב הערבים מגלים נטייה כזאת, בית חוסיין חוזר לגלות מרבת־עמון, כאמור לעיל, בעקיבות מסויימת רגשי אהדה לזכויות היהודים, מבין המוסלמים בארץ מתגלים פה ושם מתנגדים חריפים למנהיגים הרשמיים המופתי והמנהיג החולוני מוסה קאזים פחה.

הדרך קשה ומסובכה מאוד, ככל שנסתכסך זמן רב המזרח הקרוב כולו אחרי הכיבוש. צרפת חוששת לשאיפותיה של אנגליה בסוריה ואינה מביטה בעין אוהדת מבירות ומדמשק על התחזקות הציונות, שהיא, כביכול, מכשיר השפעה של אנגליה. החוסיינים המושלים בכיפה אינם רוצים בהתערבות ההשפעה של הבית ההאשמי מרבת־עמון מחשש התחרות. הללו יודעים כי מעוזם אינו אלא באחיזת החבל מקצהו השני: בהתנגדות קיצונית ללא פשרה לציונות נוכח עמדת ההיסוס ברבת־עמון. ובקרבנו אנו – במחננו – אף כאן לא הכל כשורה. מתחת למעטה השקט הפרוש על הארץ טמונים איפור חמרי הנפץ.

 

חמרי־נפץ    🔗

פה ושם נופל מקרה דקירה ביהודי ובתשובה נדקר ערבי. מוסה קאזים פחה מפרסם מכתב בעתונות הערבית באשמה מכוונת שהיהודים פגעו בחגיגותיהם בכבודה של הדת המוסלמית – טענה דתית שהמנהיגים הערביים אך זה החלו לחשל אותה כנשק במלחמתם בציונות. נופלת התנגשות בין יהודים וערבים על אדמת עפולה שנרכשה והיהודים יצאו לחרוש אותה והשמועה עושה כנפיים. המקרה כלשעצמו מסתיים בשלום אך פרטיו מעוררים חששות בלב.

“עם אור הבוקר יצאו כשישים יהודים צעירים ועמהם כמה מחרשות לחרוש את הקרקע שנרכשה. הם אך התחילו בעבודה וכחמישים ערבים התנפלו עליהם ורגמום באבנים. אף היהודים עונים לערבים באבנים. נורתה יריה אחת וערבי נהרג – נפצעו קשה שמונה יהודים”. – הסכסוך גורם לעגמת נפש, הוא מגביר גם את תעמולת הערבים הקיצונים נגד מכירת הקרקע ליהודים.

ואם לא כאן המקום לעמוד על שאלת הקרקע כולה, הרי מצד שני אין לחפות על מינימום העוול שפעלה התישבותנו בדרך זו של עקירת האריס הערבי ממקום עבודתו לאחר שקיבל את פיצוייו או הובטח לו מקום אחר להתישב עליו. האריס העקור, אף שקיבל פיצויים, נשא עמו רגש מרירות; התועמלן הערבי התעלם מהעובדה שאריס זה לא היה לו מעמד חוקי על קרקע זו בשל הבעלות הפיאודאלית על הקרקע של משפחת עשירים וכי הקיום העלוב של אריסותו אינו מצדיק בשום פנים את דלדול האדמה העשויה לפרנס בידים חרוצות אלפי נפש. התועמלן הערבי היטיב לראות, כי חומר־נפץ הוא והשתמש בחריצות להתקנת דברי שיסוי מנוסח מסויים, אשר כדאי להעתיקו מספרו של השוטר־הסופר ד. ו. דאף:

“הביטו, הו העם, וראו! קורא התועמלן בהתלהבות בפני שיירת המכונות הנהוגה בכוונה דרך עפולה היהודית – כאן נתקיימה עיר ערבית לתפארה, בה ישבו אחיכם לדם – – כאשר עשו לקרית תפארת זו כן יעשו גם לעריכם הגדולות חברון באר־שבע ועזה כן יחללו ויהרסו גם את קטני כפריכם, יחריבו את מעונותיכם ככל שחוללו בעפולה – לא רחוק היום בו יהיו בני ערב מוחרמים ומנודים בארץ מולדתם. צאו וחשבו מה יהיה בסופו של המסגד המפואר חרם־א-שריף בירושלים שנתקדשה בביקור אדוננו הנביא”. – הרי למעשה רקע השיסוי התועמלני כולו שפעל בגלוי ובסמוי בין הערבים בהדרכתם החרוצה של החוסיינים, ונועד להבשיל את אשר הבשיל – את מאורעות הדמים הבאים בצורותיהם השונות.

מבפנים – לכאורה, מקרים ומאורעות חורגים ממסגרת הרצאתנו אך קשורים למפעל הציוני. היהודים תוך התחקות נאמנה על שרשי התנועה הזאת וראיית בטבורם אל הנושא הנידון בזה, כשם שכל עלילות הישוב הגלויות לעין נתקשרו קשר אמיץ לא־יינתק לשריון עצמאותנו – לבטחון. הופיע היהודי ההולאנדי יעקב די־האן, משורר ועורך־דין בעל רגש דתי עמוק, אך משום־מה נתפש לרעיון מוזר – “הציונים רודפים את היהודים החרדים”. מכאן עוד צעד ומתוך הרגשת קיפוח או מוסריות מסולפה הגיע לייד הצהרה זרה “שהיה בוחר להיות ערבי מלהיות ציוני”. התערבות בלתי מוצלחת ומכשילה עם חברים־לדעה ביחסים הערביים־היהודיים, בה עורר נגדו התמרמרות קשה. לבסוף נפל מכדור ממארב – “מכדור פנימי נפל”.

הווה אומר, צל ראשון של מעשה אלימות פנימי אשר גם סיבתו נעוצה בהתמרמרות מוצדקת – הרי אינה מצדיקה בשום פנים שפיכת־דמים כאמצעי־שיכנוע. מעשה שאין בו בשום פנים משום יישוב אחת השאלות הפנימיות שבמחלוקת – אך נצלו מעיב את שמי מפעל העבודה והבנין שלנו לימים רבים.

אף זאת: תנועה יהודית בעיקרה של קומוניסטים קיצונים (מופסים) יצאה לפעול בין הערבים נגד המפעל הציוני בטענה שאיננו אלא נשק בידי אנגליה האימפריאליסטית. – לכאורה, קיצונות פוליטית שהיא מותרת בזכות חופש הדעות, אך היא הועילה לא מעט, לסכסך את אוכלוסי הארץ, לחדד את הנשק הטמון בנרתיקו בין שני חלקי האוכלוסים.

אכן, אפיזודות־לווי פחותות ענין או רבות ענין כשלעצמן אך הן מערערות את שורתנו שעמדה כבר מתוחה במאבק. הגבלות העלייה המריצו לפתוח פתח להכנסת פליטים לארץ; פעולת התעמולה הערבית וצמצום שירות הבטחון עד מינימום – המריצו לחזק את הבטחון והעלייה מבפנים ולא לסמוך על הזולת. מכאן – העולים המצויידים ב“ויזות” של כניסה לארץ ועולים שאינם מצויידים בהן; אשה בוכארית נאבקת עם שוטר על זכותה לרדת אל החוף ושמועות כי מצפון עוברים מעפילים יהודים לארץ. התנגדות השלטונות על הגבולות גוברת ועושי מלאכתם רבים הם, אך גם מהיהודים לומדים את דרכי הלילה, כאשר עגלה טעונה עולים מתנהלת ממרחק והעולים האלה חסרי־כל אך כתונתם לעורם, מתלאות הדרך הארוכה ורבת היסורים בה הגיעו אל הארץ.

כאלה הם עולינו המסתננים בעד חומות האיסור לארץ. כן נשק־המגן שלנו המובא לעת־מצוא ובהתגלותו זעקה מקיפה את כל הארץ – “היהודים מזדיינים בנשק”! – תוך היסח־הדעת מהעובדה הידועה לכל, “שספני החוף הערבים מעוסקים עיסוק מתמיד בהברחת נשק”. גדולה איפוא הבדידות סביב והעגלה הטעונה כלי־נשק ודאי שאינה נועדת לצייד מחנה תוקפים על “עם־הארץ השקט”: פה אקדח לישוב בודד ליתר בטחון בשמירת לילה ושם רובה נוסף למשמר בדרכים שהן בחזקת סכנה תמיד. בכל מיעוטם של אלו יש בכלי־הנשק לאמץ את רוח היהודי החורש והקוצר בגליל העליון, בעמק נוריס ושאר מקומות שהם בראשית הכשרתם. להגנת העובד נועדו איפוא, ולא ייפלא אם במבט מרחיק־ראות ניתנו למקום משמרת אף בימי השקט המדומה תוך ראייה כנה של הבאות.

כן אנו נכנסים לתקופה בה המגין הגלוי – החייל, השומר והנוטר הרכוב היהודים נעלמו בזה אחר זה מן העין. האמנם חלפו כלה? – פרשה סתומה היא. לכאורה, ועלומת־שם; פועליה עלומי־שם אשר משכנם מחתרת. כי תמה לזמן־ביניים פעולה גלוייה שאנשיה ידועים בשמותיהם. רק מדי תפרוץ מהומה בארץ או יתחולל מאורע־דמים, נראה לפתע לוחמים המגינים גם יחד. או בנפול אחד הלוחמים האלה, נכיר לדעת כי השומר והחייל, אף קצין תורכי בעבר, הם שהמשיכו לעמוד על המשמר בעקשנות כעלומי־שם בדרכים החדשות של הגנה עברית ועליהם נוספו עם השנים מהכוחות החדשים והצעירים. חיים שטורמן. אהרן אתקין, אפרים צ’יז’יק, בנימין גולדברג ושוב אלכסנדר זייד; דוב הוז ואליהו גולומב – הם ואחרים מהווים את השרשרת גם בתקופה שכל ישוב עברי רואה את עצמו, לכאורה, בודד לנפשו ועזוב לתחושתו האינסטינקטיבית להתגונן כשהוא שקוע בעמל המשק, בבנינו ובסבלו

 

“מנורה” – בירושלים    🔗

לראשית שנת 1925 הושג שיא ראשון למפעל הבנין בארץ – עם חנוכת האוניברסיטה העברית על הר הצופים בירושלים. שיא המשכין שלום בלב, המעלה לשעה את החזון הציוני מעל לנפתולים ועקשנות. שיא המרכך את הלב ומפייס את הרגשות שנקשחו תוך אכזבות ביחסים עם גורמי החוץ. הופעתו של באלפור בין אורחי הטכס של חנוכת האוניברסיטה מגלה שוב לעינים שיש מאור של אידיאליזם גם במדיניותה של אנגליה. החזקת טובה עמוקה מעוררת לא רק אישיותו של באלפור, אלא העובדה שהוא נושא תוכו אותה תפיסת עולם אידיאליסטית אשר בכוחה נשאר נאמן בכל המעברים הסוערים ומסוערים של השנים מאז השמיע את הצהרתו לרעיון אשר אותו הביע והניח ביסודה של ההצהרה. תוך תפישה אידיאליסטית זו ותוך אותה הכרה היסטורית עמוקה בה חונן האיש יכול באלפור להתפעל בלב שלם בעת ביקורו למראה היהודי, שלא היה חקלאי אך הוא נעשה חקלאי חרוץ על הרי ירושלים או נעשה בנאי המקים תחנת־כוח בארצו.

בכוח אותו חזון היסטורי לעבר מסוגל באלפור גם עתה להרחיק ראות באמונה לעתיד אותה שכנות טובה ומועילה “של שני העמים השמיים”, למרות הניגודים המעיבים על הרעיון הזה ואינם נעלמים מעיניו גם בסיורו בארץ. באלפור מסייר בארץ ועובר להמשיך את מסעו בסוריה ואם חגיגת האוניברסיטה מעניקה לו שעה של קורת־רוח, הרי מקדמים את פניו בסוריה גילויי איבה. לישוב משמשת הופעתו של באלפור בראש הפמליה הבריטית שבאה לחוג עמו את חג המדע והשלום שהאוניברסיטה סימלה, ערובה מחודשת למציאות תפיסת עולם אידיאליסטית בין האנגלים אשר עמהם קשרה אותנו ההצהרה. שבה ומתחזקת ההכרה שבכל הניגודים בדרך ההגשמה הקשה של רעיוננו וסתירות בלתי־נמנעות בין הכתוב והעשוי – אישיות כבאלפור גירשה ועדיין מגשרת את שתי התפישות המתנגדות - הישראלית והבריטית – ברוח שהזכירה פרק רשום דומה בדברי ימי עמנו – פרק שיבת ציון של עזרא ונחמיה.

ואם רבים האורחים רמי־המעלה אשר עם באלפור, אנשי מדע ושם וסופרים שבאו לראות במפעלנו, הרי נמצא כאן עוד אחד - פילדמארשל אלנבי – הזוכר את העובדה “שוייצמן סייע בידו לקיים אמון בכל שורות הצבא שלו” – ואפשר כי אין זו אמירה לשמה אלא רמז על אותה אמונה תמימה שהיתה נטועה בלב החיילים הלוחמים בארץ הקדושה כי הם משחררים אותה למען היהודים. אגב הופעתו בחנוכת האוניברסיטה העברית, מכבד לורד אלנבי בביקור־כבוד את מועדון החיילים המשוחררים,מנורה" בירושלים ומגלה כאיש־צבא את הקשר הנוסף שקשר העם האנגלי עם “יהודה” – קשר אחים לנשק במלחמת העולם הראשונה. דברים אלו לא באו להעיד על המעשה בלבד אלא על העובדה שחיילי הגדודים ממלחמת העולם הראשונה החלו לקיים מסורת של חיילים משוחררים יהודים בארץ מיד לשחרורם.

אמנם התפזרו המשוחררים איש לעברו בעיר ובכפר בלי שניתנה להם הדרכה אחרי שנות שירותם; חיש מהר נבלעו רובם בחיי העבודה והבנין החלוציים בלי שניכרה בהם “חיילותם” בעבר; – אך נמצאו עקשנים מספר בירושלים שקיבלו עליהם לשמור את כבוד הצבאיות העברית וראשית פעולתם כוונה להקים מועדון של משוחררים, וזו מצאה תומך נאמן בקול' קיש. קול' קיש היטיב להבין את ערכו ומעמדו המיוחדים של מועדון המשוחררים מצבא הוד מלכותו לזכר השיתוף במלחמת השחרור של הארץ ולפיכך נתן יד לפעילי המשוחררים בעיר – רוזן ומר חיים ועמהם ו. לוי, י’עקובס, פנקס ועוד, מקציני הגדודים היהודים בעבר ששרתו בפקידות הארץ – להקים מוסד זה שחותמו אינו פוליטי כי “חיילי” בלבד. ובצדק תלה קול' קיש תקוות במוסד זה שהוא יועיל לקרב לבבות ולטפח הבנה בקרב הפקידות הבריטית הוותיקה והחדשה בארץ כאחד. המועדון נחנך עוד ב־10 בנובמבר 1923 ופקיד בריטי שהיה חייל ראה גם הוא חובה לעצמו לכבד את המוסד, שאפיו ומהותו מקובלים על האנגלי באנגליה מולדתו.

תמונה 71

ה. סמואל, אץ ג'ימס באלפור ואלנבי בירושלים

תמונה 72

מכתב ברכה של לורד אלנבי להקמת מועדון המשוחררים "מנורה"

ובשעה שחיילים משוחררים לא זכו ליהנות מתנאים נוחים של התישבות על קרקע ממשלתית בארץ; בשעה שהמוסדות הלאומיים גם הם לא יכלו לבוא לעזרת תאי משוחררים שהתלכדו במטרה של התישבות; – בה בשעה זכה המפעל הצנוע של מועדון “מנורה” להגשמה ולקיום־כבוד. מר קלייטון מזכיר הממשלה באותה תקופה ומר סטורס מושל ירושלים השתתפו בחנוכתו אף הודיעו כי הכביש המחבר את המועדון לרחובות העיר ייקרא “רחוב מנורה”. סביב למועדון החל מתארגן כנוהג־קבע טכס השתתפותם של המשוחררים ביום שביתת הנשק ובנובמבר 1924 עמדו בצד משוחררים בריטיים מפקידות הארץ בבית־הקברות הצבאי בירושלים אף כיבדו בביקורם את הפינה בה מרוכזים קברות של כמה מלוחמי הגדודים בחזית הארץ. מר קלייטון מזכיר ממשלת הארץ הזכור לטוב בשירותו עזב את משרתו ובמועדון נערכה לו סעודת הפרידה. מסיבת כבוד מיוחדת זכה המועדון לערוך, כאמור לעיל, לרגל ביקורו של פילדמארשל אלנבי. לאחר שנתמנה נציב עליון חדש לארץ חייל גם הוא, לורד פלומר, ראה לו לחובה לבוא למועדון בו הציגו לו חיילים משוחררים מחדש את משאלותיהם בדבר יישובם על קרקע הממשלה.

זו הזדמנות להוסיף כי גם המשוחררים בערים האחרות ראו לעצמם חובה לקיים את איגודם כזכר למפעל התנדבותם וחברים פעילים התמידו בפעולתם בוועד עד למלחת העולם השניה. ותיקי גאליפולי והגדודים – ד"ר ליבונטין, כצנלסון, ניומן, פרושנסקי, מגלי, סגל ואחרים שמרו על חותמת האיגוד אף הועילו לפתח עזרה הדדית במקרים רבים לחברים המשוחררים, בו בזמן שמועדון “מנורה” הצליח מצד שני להקים קשר־קבע בין איגוד המשוחררים בארץ לבין הבריטיש ליג’יון באנגליה הנודע בפעולותיו לטובת משוחררים במצוקתם.

מוסדות המשוחררים הנזכרים לעיל קבעו מסורת של תהלוכות משוחררים בירושלים בימי שביתת הנשק עד לבית־הקברות הצבאי, שם מניחים הם זר פרחים משלהם על קבר החייל האלמוני בטכס הרשמי שנקבע בארץ. יתר חיזוק קיבלו המוסדות האלה לאחר שמיניסטריון המלחמה הבריטי הסכים לשלוח למשמרת בבית־הכנסת חורבת ר' יהודה החסיד בירושלים העתיקה את דגל המלך של “גדוד הארבעים” (הגדוד הראשון ליהודה) בדצמבר 1925. המשוחררים העריכו נכונה את חשיבותו המדינית של מאורע זה בחיי הישוב העברי והתנועה הציונית וקול' קיש הקדיש לו פרק ביומנו, אשר אותו נעתיק כאן כלשונו:

 

הנחת דגל הגדוד העברי    🔗

3 בדצמבר: ביקרתי אצל לורד פלומר יחד עם סטורס בקשר לטכס הנחת הדגל של הגדוד העברי בחורבת ר' יהודה החסיד בירושלים. הוד מעלתו אישר את התכנית שערכתי.

14 בדצמבר: רבה התכונה וההמולה בימים האחרונים מסביב לשאלת הנחת דגל הגדוד העברי. הרביזיוניסטים שלחו דרישה רשמית, כי ההנהלה תכיר את היום ליום חג לאומי ותערוך חגיגות בכל הארץ. אנשי תל־אביב מאשימים אותי על שריכזתי את כל החגיגות בירושלים. העתונות הערבית סוערת ואומרת, כי החגיגות משמשות ראיה לשאיפות ההשתלטות של הציונים. מצד שני כמה עסקנים “חובבים” במחננו דורשים להסתלק מכל ענין החגיגות. כל התכונה הזאת אינה מטרידה אותי במשהו ואנו ממשיכים בתכניות שתכננו, כדי שמצד אחד יחלקו לדגל את הכבוד הראוי לו ועם זה יותן לחיילינו המשוחררים הסיפוק המגיע להם, אך מצד שני נימנע מכל דבר שיש בו כדי לגרות את הערבים.

תמונה 73

מיפקד המשוחררים בפני לורד פלומר

15 בדצמבר: הבוקר קראני הנציב העליון לחדרו יחד עם סטורס ומברוגורדאטו, כדי לדון על החגיגה העומדת להתקיים. הוד מעלתו אמר כי הוא וסיימס החליטו להיות בבית הכנסת כבאי־כוח הממשלה וכן יבואו גם מפקד הצבא וקציני המטה שלו כדי שהכל ידעו, כי באו לחלוק כבוד צבאי רשמי לרגל. לאחר כן באו אלי מפקדי המשטרה והבולשת המחוזיים, כדי לדון אתי על התכניות.

16 בדצמבר: אף כי הדגל לא הגיע עדיין, בכל זאת נשמע כבר רשרושו באויר. המשטרה שהיתה עד עתה חוששת לתעמולה ערבית נגד החגיגות גילתה היום בקרב היהודים החרדים תנועה המתנגדת להנחת הדגל בבית הכנסת מחמת שיש עליו סימן הצלב.

17 בדצמבר: היום הנחנו את הדגל בחורבת ר' יהודה החסיד. התעוררתי בבוקר השכם ויצאתי ברכיבה לתחנת הרכבת ובדרך עברתי על פני מפקד החיילים המשוחררים שסודר ע“י מועדון “מנורה”. כמאה ועשרים איש עמדו בסך מהחיילים המשוחררים בירושלים ואליהם נצטרפו לאחר־כך חמישים איש שהגיעו ברכבת מתל־אביב. ממולם עמדו אנשי משמר הכבוד של הבולשת הבריטית והתזמורת של המשטרה. כשהגיעה הרכבת, הוצא הדגל מתוכה ע”י פלוגת הדגל, שחבריה היו קפטן קאזינס והסרג’נטים מרחיים ופנקוס שהיו לבושים מדי־חבא, איש איש לפי דרגתו בזמן שחרורו מהצבא. הדגל הובא מיד למרכז המשמר ושם הונף ובשעת הנפתו הושמעה “ברכת השלום המלכותית”. רגעים מספר לאחר שהגיעה הרכבת יצאנו כולנו לבית־הכנסת. גם בתחנה וגם על־יד שער יפו עמדו המונים רבים, ברובם מבני ירושלים מהישוב הישן… כדי שהמשתתפים בתהלוכה הצבאית יוכלו להבקיע להם דרך בתוך הסימטאות הצרות של רחוב דוד שהיה מלא שוטרים, היה עליהם להסתדר שנים־שנים, אך הערבים לא גילו כל יחס איבה. אם כי עוד הבוקר טילפנו לי, כי ערבים מפיצים שמועה שאנו תקענו מגן־דוד לראש התורן של הדגל. החגיגה בבית־הכנסת היתה רבת־הוד. לאחר שהקצין הראשי של הגדוד השמיע את המלים שנוהגים להשמיען בשעת הנחת הדגל, הרים המשמר את נשקו לכבוד הדגל ויצא מבית־הכנסת ובו בזמן עמד אמדורסקי הגבאי של בית־הכנסת ליד הדגל. ראש הרבנים דרש דרשה קצרה. הנציב העליון, קונסולים של מדינות זרות, הבישוף האנגלי וכמה אורחים לא־יהודים נוכחו בבית־הכנסת וכמובן שניתנה רשות הכניסה גם לכל החיילים המשוחררים של הגדוד שהסתדרו בתהלוכה. כתום התפילה נגש הנציב העליון, ואחריו שאר פקידי הממשלה, אל מול הדגל והצדיע צדיעת־כבוד בפניו לפני צאתו מבית־הכנסת. בעיני היתה חשיבות סמלית להופעה זו שבה עומד הנציב העליון, שהוא גם פילדמרשאל בריטי, עמידת כבוד בפני הדגל של הגדוד.

• מיד לאחר התפילה שלחנו טליגראמה של ברכה למלך בשם הקצינים והחיילים של הגדוד. על צד האמת כל מה שעשינו בקשר לטכס נעשה בשם הגדוד, כדי שלא ליתן חרב בידי הערבים שיאשימונו בהפגנה ציונית. בערב נערכה סעודת ערב צבאית ובחלקי נפל הכבוד להרים את כוסי לחיי הגדוד. האורח היחיד שלא מבני־ברית היה סטורס והוא הרים את כוסו לחיי מועדון “מנורה” בנאום לבבי מאוד.

21 בדצמבר: בראיון שהיה לי עם סיימס בבוקר לפני שניגשנו לשאלות העומדות על סדר היום, ברכני המזכיר הראשי בלבביות רבה ובלב שלם על הצלחת הסידורים שנעשו בקשר להנחת דגל הגדוד. הוא הוסיף ואמר בגילוי־לב, כי רבים מפקידי הממשלה ממהרים למתוח בקורת על הסידורים הנעשים בחגיגות של יהודים, אך כל מי שראה את הטכס מיום 17 בחודש לכל פרטיו, דיבר על התכנית בהערצה רבה".

 

פלגות    🔗

הוזכרה לעיל, בקשר להנחת הדגל, תכונת הרביזיוניסטים, – היא אותה תנועה שהחלה מתלכדת סביב לז’אבוטינסקי בבקרתה על המדיניות הבריטית בהגשמת המנדאט בארץ ורוח המתינות של מנהיגי הציונות, אשר המשיכו את פעולתם במסגרת המדיניות הזאת. לתנועה זו נועד תפקיד גם במערכה הישובית שתתואר להלן וראשה זאב ז’אבוטינסקי ביסס את עקרונותיו על הזכות הגדודית שאין ערעור עליה. ז’אבוטינסקי מחולל הגדוד ואסיר ההגנה של ירושלים אוכזב קשה מאופן הגשמת המדיניות הבריטית בארץ־ישראל ובישרות האופיית לו היה לפה לכל המתמרמר ומתלונן על המדיניות הזאת בגילויי האיבה שלה למפעלנו. נמצא, כי בעמדה כשלעצמה לא היה משום חידוש בקרב חוגי הציונים, אך אירע לז’אבוטינסקי מה שלא אירע לאחרים: הוא לא אמר די בעמדתו האופוזיציונית אלא החליט לעשותה תנועה. יתר על כן: הוא נגד וחישל אותה בעקשנות לתנועה העתידה לרשת את הציונות הפשרנית לדעתו.

הווה אומר, כי לא בעקשנות ובבקורת היה ז’אבוטינסקי לאבי תנועה מבודדה, אלא בעובדה שבא ליצור מלמעלה תבנית ציונית, בה בשעה שהמציאות הארצישראלית יצקה מנסיון ולקח מר, מתקווה ואכזבה גם יחד, דפוסי־חיים מלמטה – דפוסי־יסוד. הרי לא מקרה היה, כי שמירה נצטרפה לעבודה במציאות הארץ. ושת אלו יחד הכריזו על עיקר ההתישבות, כדרך יוצרת ערכים חיוביים, נכסי צאן־ברזל לציונות! –

בא ז’אבוטינסקי וערער: עמדה מדינית קודמת! – לא יכלה העבודה המעשית בארץ שהשתלשלה מימי החלוצים של פתח־תקווה ומקווה־ישראל, ומימי הבילויים לקבל את העיקרון הזה, כי המציאות הורתה אחרת: עשה – בכל התנאים והמסיבות, בין אנגליה רוצה ברגע זה ובין אינה רוצה, בין מתנגדים הערבים ובין מחפשים דרך להסכם – העבודה אסורה שתיפסק. העיקרון המעשי הזה עיצב במשך השנים גם מסקנות מסויימות כדי תפישה ציונית־ארצית, אשר לא רק עיכלה תוכה את תורת המרכז הרוחני של אחד־העם או את חזון השואה הישראלית של נורדאו, אלא הראתה דרכי כיבוש, שמירה, מגן והצלה, שאינם תלויים תחילה וקודם לכל אלא בעושה עצמו: התישבות לאומית וכיבוש שטחי קרקע שוממים; החלוץ הציוני בכל דרכי עבודתו ושמירתו, חינוכו, העפלתו והסתגלותו לעבודה.

ז’אבוטינסקי היה ישר מתעלם מהכרתו החיובית־הציונית לגבי המעשה היוצר את הציונות הזאת, אך עם זאת לא יכול לגרוס את פיגורו לגבי מדיניות ברורה, כתנאי ראשון להגשמת הציונות. הוא גם לא יכול לקבל את צירוף העקרון הסוציאליסטי לעקרון הציוני. שניות זו לא נראתה לו, שכן היה בה משום פגם בפרימאט הציוני – פשרה… נאלץ ז’אבוטינסקי לחפש לו בני־ברית לתפיסתו בחוגים שאינם־פועליים. במצב זה נראה לו כי אפשר ובן־הברית הטבעי לתנועתו הוא המעמד הבינוני – אף הוא מעמד עובד אך לא נתפש לסוציאליזם. הוא ידע להעמיד תמיד את הדגל התכול־לבן מעל לכל. תנועה זו נועדה איפוא לכלול תוכה כל שאינו מכיר בשניות הציונית־הסוציאליסטית: אכר, איש המעמד הבינוני ואיש עובד שאינו סוציאליסט. ובזמן שתנועת “הציונות הרשמית” הזדהתה בדרך אורגאנית עם ההתישבות בעמק, עם הקרקע, עם כיבוש העבודה – צריכה היתה התנועה החדשה בבקרתה את הציונות הרשמית, למצוא ערך חיובי אחר שיגלם בעיני נושאיה את הציונות האמורה. משהניחה מתחילה, כי העמדה המדינית קודמת לכל העבודה המעשית – הרי ירדו ממילא הערכים המעשיים למדרגה שניה, שלא יכלו לדעתה, לשמש ביטוי לציונות ולא נשאר סמל ממשי אחר לכיוון זה אלא מחולל התנועה עצמו.

בזוהר עברו וסגולותיו האישיות ידע ז’אבוטינסקי לרכוש חוג גדול של מעריצים, ומטבע הדברים אין הערצת האישיות מצוייה בשום חוג אחר יותר מבחוגי נוער. אליהם פנה זאב ז’אבוטינסקי והקים את תנועת ביתר. אנו עומדים איפוא בפרשה של אישיות מרכזית מחוננה, אסיר־ציון ובלתי מתפשר, אשר דיבר ישרות ותבע ברורות, אשר ידע “לנאום” ולא “לדבר” – כעדות עצמו – באותו פאתוס המדבר אל לב הנוער. אפשר שכאן פעל גם שלא־מדעת יצר ההשפעה, המעלה את הפאתוס הישר לדרגה של מליצה.

“מוניזם ציוני – אמונה אחת – בראשית ברא אלקים את האומה – –” הורה ז’אבוטינסקי מליצה הנושאת תוכה משהו ממיסתוריות, אשר גם היא השפעתה רבה על נוער. “וסוד ההצלחה הוא באותו עקרון שכבר למדתם את שמו בקן הביתרי: הדר”.

הווה אומר דיבור סמלי, המעורר דמיונו של נוער, כאשר מדברים אליו במונחים של אצילות, אבירות וברזל. כאן מתגלה ז’אבוטינסקי הרומאנטיקן אשר כוחו היה לעט ולכתיבת ספרים, אך הגורל והמסיבות הפכוהו למחולל תנועה. זו כללה את עצמה בשם צה"ר, עוד בשנת 1925 עם היווצרה, בתוך ההסתדרות הציונית, אך היתה נכונה לפרוש אחר־כך בשם עקרונותיה כהסתדרות מיוחדת לעצמה (צ"ח).

ואם היה זאבוטינסקי “מוניסטי” בהשקפתו הציונית־החברתית הרי לא יכול לשנות מן המטבע גם כלפי צד עיקרי שני: המתנגד הערבי. ידוע כי עם כל גילוי־התנגודת חדש במאורעות־דמים מהצד הערבי דרשנו לא רק עונש לפושעים אלא העמדנו למבחן את שאלת יחסינו אנו אל הערבים, שאלת תנאינו אנו להסכם עמהם. שאלה זו היתה לאבן־בוחן בפולמוס הציבורי שהתפתח בתוכנו ואן לפסוח מלציין, כי ז’אבוטינסקי אשר מילל ברורות אל השלטון הבריטי ראה את עצמו חייב למלל ברורות גם אל המתנגד הערבי לאמור: " – – אין מקום לשלום! כשיבואו הערבים ולא יכפרו בהצרת באלפור ולא ידרוש מיעוט יהודי ויסכימו לעלייה גדולה – – כשתהיה הצהרה כזאת אז ארד מן הבמה ולא נדרוש דבר".

דברים ברורים אשר היום שוב אינם נראים כמאכסימליים, אך בקרב הישוב אל השיתוף, תוך חינוך והשפעה על המונים בדרך של ארגון והגברת הכוח גברה ההכרה שויכוח זה יש לדחות לימים יבואו תוך נסיונות של הכשרת לבבות הממשי של היהודים כתנאי ראשון להבנה. כנגד המאכסימאליזם הברור יצאה קבוצה קטנה של אנשי־ישוב באזהרה שאין לדחות. אנשים מחוגם של חיים קלואריסקי, ד“ר רופין, משה סמילנסקי, ד”ר מאגנס, ד"ר א. סימון וחבריהם, אשר ביקשו לנטול את העוקץ הלאומי מעל השאלה או לטשטש אותו למען השלום בצורה מתקבלת על דעת הזולת – אנשי “ברית שלום”. בחוגים אלו לידתה של הצעת מדינה דו־לאומית, אשר בה לא יהיה רוב או מיעוט כי יהודים “רבים”. והם ניסו לקשור קשרים ברוח זו עם אישים ערביים שוחרי שלום גם הם.

עם היות קשרים כאלה רצויים לכל – קשרים של הפועל העברי והערבי (ברוח שפעלה הסתדרות העובדים), של אנשי רוח לאנשי רוח, אכרים עברים לפלחים הערבים וכיוצא בהם – לא יכלה האידיאולוגיה של “השלום” להתקבל על דעת הישוב, כשם שהמילול הברור על מטרה סופית לא מצא חסידים רבים. האידיאולוגיה של “השלום” נשאה תוכה בכל טשטושה אידיאליזם מעורטל מדרישה היסטורית־עקרונית שבה כל כוחה וגבורתה של התנועה הציונית. מטעם זה באו ימים שגישושי שלום כאלה על אוזן לא־שומעת לא רק עוררו ויכוח בקרב הישוב אלא נתקלו בהתנגדות גלוייה, למרות שבראש דוברי השלום הללו עמדו אישים מקובלים על הישוב במעמדם. בנסיונם ובוותקם הציוני.

נשאר לנו לסכם כי בין קצוות שונים רקם הישוב, תך עבודתו בינו לבין עצמו, את עמדתו בניגוד העברי־הערבי. הוא לא הוסיף הכרזות כלפי הערבים על זו שקיבלה את ניסוחה במוסד הציוני העליון – הקונגרס; הוא סרב לטשטש את מהותו הציונית בושם פנים ואופן. ואם שתי התנועות הנזכרות לעיל נשארו מבודדות בקרב הישוב, כל אחת בכיוונה והלך־רוחה, אות הוא שהאינטואיציה הישובית דחפה אותנו בלי לסטות ימין או שמאל אל מטרה אחת: יצירת מקלט בארץ ומפלט דחוף להמוני פליטים. זאת פעל הישוב כשליח התנועה הציונית אשר לא יכול לתלות את שליחותו ברצון עמים – בין ערבי או בריטי – אלא עמד כפוי בצו היסטורי של אומה המתקרבת אל עברי פי־חורבן,. נצדק אם נאמר, כי החץ הישובי כוון אל מטרה ללא ויתור מזה וללא כל תנאי מוקדם מזה – והיה לנו קנה־מידה למוד בו את מלחמתנו להלן, הואיל והפלגות ברעיון גררו אחריהם פלוגות בכוח־המגן ובבחירה של התכסיס לקראת המאורעות שמשמשו ובאו.

 

כפרי המשוחררים    🔗

לאור האמור לעיל שוב אין להתפלא על הריחוק שחל בין ז’אבוטינסקי וחבריו־תלמידיו לדעה בעבר – החיילים המשוחררים, כי הללו שקעו בינתיים בחבלי הקליטה המצומצמה בתנאי אותה תקופה בארץ. יכלתם המצומצמת של התנועה הציונית והישוב, אשר אך זה החל להתאושש ממכת המלחמה, לא העלתה על הדעת אפשרות של הסדר קליטת המשוחררים וממשלת הארץ לא גילתה אף היא כוונה כגון זו. משוחררים רבים חזרו איפוא לארצות מוצאם, כמסופר לעיל, אך הללו שנשארו עמדו בעקשנות ונקלטו אף העשירו את הישוב בכוחות רבים וחשובים. משוחררי ארצות־הברית ואנגליה, אשר הלשון האנגלית היתה שגורה בפיהם, היו מהכובשים הראשונים של עבודה בשירותי הממשלה – רכבת, טליפון וטליגראף, דואר, פקידות ומזכירות. כיבוש זה סלל את הדרך בפני חדירת הפועל והצעיר היהודים לשירותים הללו ומראשוני העובדים התקדמו אף תפשו עמדות־מפתח חשובות בענפים – מהם הקצינים ויקטור לוי, י’עקובס, מינדל, אדוין סמואל ואחרים שהגיעו למשרות גבוהות ומהם משוחררים שקיבלו אותות הצטיינות עבור עבודתם בתנאי הארץ הקשים ובמאורעות.

גם ביזמה הפרטית גילו משוחררים כושר רב של יצירה בין בהקמת מפעלים בודדים ובין מפעלים שיתופיים. העתון הארצישראלי־האנגלי החשוב “פלסתיין פוסט”

תמונה 74

עם הקמת "פרדס הגדוד" בגבולו של עמק חפר

הוא מעשה ידיו של העתונאי המשוחרר גרשון אגרונסקי. הוצאת הספרים “מצפה” שפעלה הרבה למען הפצת הספרות העברית החדשה הוקמה ע“י שותפים־משוחררים. במוסדות הלאומיים ובשאר מוסדות מרכזיים של הישוב ניכרה מציאותם של משוחררים (יהושע גורדון בסוכנות היהודית כיוצר הנוטרות העברית), ד”ר מ. ליבונטין כיוזם מגן־דוד־אדום בארץ ורבים אחרים. אף־על־פי־כן יצויין בזה בקורת־רוח כי רוב מנין ורוב בנין המשוחררים פנו כיחידים או במאורגן אל ההתישבות החקלאית ובכל הישובים שהוקמו באותה תקופה מגוש־נוריס עד הגליל העליון נמצאו משוחררים שחיזקו את המקום בין בנסיונם ובין בכושר עבודתם. בכפר־גלעדי ובכפר יחזקאל, בכבישים ובכפר מל"ל רב חלקם של משוחררי הגדודים. עם זאת נמצאו גם כמה ארגונים עצמיים של משוחררים, בין מהאמריקאיים ובין מהארצישראליים, אשר שאפו להתישבות במסגרת שלהם אף סמכו את שאיפתם על זכותו של המשוחרר לקבל אדמה לתכלית זו מממשלת הארץ.

הנסיון הראשון של יישוב חיילים משוחררים נעשה על אדמות הממשלה בתל־ערד וכיוון שיש בו משום נסיון חשוב למסירת קרקע ממשלתית בארץ לחיילים משוחררים מצבא הוד מלכותו, לחובה למסור עליו כמה פרטים מהימנים. יצחק בן־צבי, נשיא הוועד הלאומי, היה שותף לתכנית הזאת שעלתה על הפרק בראשית 1922. לפיה בדקה המזכירות הראשית (ובראשה סיר וינדהאם דידס מזכיר הממשלה) את האפשרות למסור מאדמות הממשלה בתל־ערד המונות 42.000 דונאם ליישוב משוחררים. משטח זה היה צורך לנכות לטובת בעלי־חזקה וכאדמה שאינה בת־עיבוד כדי 10.000 דונאם, ונשארו איפוא 32.000 דונאם ליישוב.

י. בן־צבי ורעיתו אגרונום רחל ינאית סיירו את השטח, הנמצא דרומה מחברון ומזרחה לבאר־שבע, והרחוק ממצדה כדי הליכה של 4 שעות. הם ערכו סקירה מפורטת על טיבו ותנאיו לפיתוח משק חקלאי. מזכיר ההסתדרות בירושלים המשוחרר פלר וי. בן־צבי השתתפו בישיבות המזכירות הראשית כדי לברר את אפשרויות הקידוח בתל־ערד, הואיל וקידוח באר היה תנאי ראשון להתישבות בחבל ארץ חרב זה. קבוצה של 8 משוחררים ובראשם הפועל הוותיק (חבר גבעת־השלושה כיום וחבר הוועד המרכזי של ארגון המשוחררים) ויעקב פרושנסקי קיבלו עליהם את ניסון הקידוח. באי־כוח הממשלה התחייבו להמציא את מכשירי הקידוח, את קשר ההספקה ואת הגנת העובדים בתל־ערד, אף את תשלום שכר העבודה לקודחים. חשבו לנסות במשך חדשיים שנים־עשר קידוחים.

לפי התזכיר של איגוד המשוחררים שמסר בן־צבי נדרשו לכל משפחת מתישבים 200 דונאם, בעוד שאת בעלי־החזקה הערבים הציעו לפצות בשטח של 10.000 דונאם. לפי זה הוסכם לחשב את תכנית ההתישבות ל־80 משפחות של משוחררים ואם יימצאו מים בשפע להגדיל את מספרם. הממשלה הסכימה לצייד את המשב ברובים דוגמת הציוד בשאר המושבות. בן־צבי דרש לרשות המשוחררים המתישבים שטח של 20.000 דונאם וכן הוחלט שבן־צבי יביא בפני איגוד המשוחררים את תכנית הממשלה למסור קרקע בחשבון של 200 דונאם לכל אחת ממשפחות 60 המשוחררים; הקידוח יימשך בפיקוח הממשלה ובעבודה של משוחררים והבארות שיימצאו יימסרו למשוחררים ללא שותפות עם השכנים הערבים; החכירה תהיה למשך 99 שנה לפי דמי חכיה שייקבעו.

עם כל חשיבותה של העובדה כשלעצמה, נכשל הנסיון הואיל והטכניקה של הקידוח אף שאר מסיבות וכוחות עבודה בימים ההם לא הכשירו את השעה לכיבוש הנועז של חבל ארץ גדול וחשוב בדרום הארץ להתישבותם של משוחררינו.

עם זאת לא פסקו נסיונות המשוחררים וטענותיהם על זכות התישבות במקומות אחרים בארץ. הנסיון הראשון שהגיע לכלל מעשה בר־קיום, אף תקע יתד בחבל־ארץ חשוב – הוא “פרדס הגדוד” בשרון הצפוני־מערבי בגבול עמק חפר – מפעל עצמי של מספר משוחררים. חמישה מחברי הגדוד הצטרפו למפעל זה: א. הר, נ. ליפמן, ש. פרידלנדר, י. טרכטנברג, י. י’עקובס, א. פרידמן ואמיתי. פרידמן שהיה אגרונום קיבל עליו למצוא את השטח המתאים לייסוד הנקודה “בכוחות עצמיים שלא בסיוע הקרנות”. לאחר כמה נסיונות וחיפושים הוחלט לרכוש חלק מאדמת הכפר אום־חאלד (מחוז תול־כרם) והאדמה נרכשה ב־1927.

שלמה פרידלנדר מספר: “הסביבה שבה רכשנו את הקרקע פראית היתה ומהרצליה עד חדרה לאורך החוף לא היה סימן של התישבות יהודית… חפרנו את הבאר העברית הראשונה בשרון הצפוני והכינונו משתלות לנטיעת 300 דונאם פרדס, כרמים וחורשות אקליפטים וארנים. ב־1928 באה משלחת מטעם הסתדרות “בני־בנימין” להקמת נקודת התישבות חדשה ע”ש נתן שטראוס (נתניה) והבאר הטובה של פרדס הגדוד הכריעה את בחירתם בסביבה הזאת. כן היה "פרדס הגדוד “גורם התישבותי בסביבה כולה וב־1931 יסדה קבוצת הפועלים שעבדה בפרדס הגדוד את מושב עין־העובד. השנים הראשונות היו קשות, הואיל ונלחמו ברוחות הים, בקדחת ובתעלולי השכנים הערבים. ב־1931 עקרו השכנים מהפרדס 1200 עץ ודקרו פרות. “פרדס הגדוד” התגבר על חבלי היצירה האלה וקיבל מאת הממשלה זכיון על 114 דונאם של חולות שפת־הים, אשר הוכשרו גם הם להתפתחות נוספת. פרדס־הגדוד הוא איפא אחד הסיכומים של תנועת ההתנדבות העברית. חלום ההתישבות עוד ריחף לעיני המתנדבים־המייסדים בהיותם בארצות־הברית ובהתגשמו היה לנקודת־אור עברית ראשונה בשרון הצפוני ובעמק חפר”

תמונה 75

כפר המשוחררים אביחיל בהתפתחותו

בסמיכות לפרדס הגדוד בא הכפר אביחיל, שחבריו גם הם היו לרוב ממתנדבי ארצות־הברית ומציאותו של פרדס־הגדוד הקל עליהם את ההתאחזות בחבל ארץ זה – בגבולו של עמק חפר. אמנם המתישבים זכו לראות בהקמת כפרם כעבור 15 שנה לאחר שחרורם כשהם עיפים כבר מתלאות שעברו עליהם, אך עקשנותם עמדה להם ונאמנותם לזכר הגדודים שיוותה תוכן מיוחד לחיי הכפר. ב־1934 נוסד הכפר הזה ועוד לפניו ב־1930 עלתה חבורת משוחררים מעורבת בפועלים ותיקים להקים את הריסות הכפר באר־טוביה. שני הכפרים האלה – האחד בדרום הארץ והשני בעמק חפר – לא רק התפתחו כישובים פורחים אלא תרמו את תרומתם לשמירת שרשרת המשוחררים ממלחמת העולם הראשונה עד להתגייסות למלחמת העולם השניה. יתכן לומר כי המסורת הגדודאית נשארה שמורה בטהרתה בכפרים האלה ואין לך עדות טובה מהעובדה שמהכפר אביחיל בלבד הורמו 60 מגוייסים ומגוייסות בהגיע תור ההתגייסות ב־1940. אנשי כפרי המשוחררים היו איפוא מהראשונים להיענות לקריאת הלאום גם בפעם השניה ובאופן זה יש לראותם בצדק כחוּליה המקשרת של התנדבותנו בשתי המלחמות.

 

הזעזוע ממשמש ובא    🔗

פירושו של שם פרק זה אינו אלא אי־שקט בעמדת המגן שלנו באותן שנות מעבר מגיאות לשפל, מעבודה לחוסר עבודה, מעלייה לארץ ולהיפך, הופעת יציאה בהמון ממנה לרגל המשבר. עוד זאת: ראשית נציבותו של הפילדמארשל פלומר, יורשו של הרברט סמואל, חלה עם מרד הדרוזים בצרפתים בגבול הקרוב שוב לעמדות הצפוניות הקיצוניות שלנו. לכאורה, מאורע של מרד בארץ השכנה, אך הדיו נשמעים ועלולים להשמע גם מבפנים לגבול שלנו. 15.000 אנשי־חיל דרוזים, הנודעים כלוחמים, התמרדו בצרפתים באוגוסט 1925, אף גרמו להם אבידות ניכרות. לורד פלומר, מושל צבאי מובהק וישר־דרך, ציווה מיד לסלול את כביש החולה עד לקצה גבול הצפון של ארץ־ישראל ובזאת עשה מעשה אסטראתיגי רב להגנת ישובינו בצפון. הללו שוב לא עמדו בודדים אלא הקשר עמהם הוקל (שלא כבימי מאורעות תל־חי). בין פועלי הכביש שנסול במהירות צבאית רב מספר הפועלים העברים העשויים לשמש רזרבה בשעה של סכנה לאחת המושבות.

קול' קיש, המבקר באותם הימים באיזור מתולה, מוצא צבא במספר מועט בחבל הארץ הצפוי לפורענות, אך משמרות פרשים, מכוניות משוריינות ואוירונים יוצאים וחוזרים בתכונה רבה – והגבולות נשמרים יפה. כן ידוע שהדרוזים יחסם ידידותי לגבי היהודים (אף באנגלים אינם רוצים להתגרות), אף־על־פי־כן התפשטות מרידתם עלולה לעורר גם את הבדווים והמתואלים להצטרף אל מעשי־שוד.

הנהגתו התקיפה והנבונה של פלומר כשלעצמה אינה צריכה להסיח את דעתנו מעמדת המגן החלשה של היהודים, לעת יתם מועד נציבותו ונציב אחר בעל כוונות ברורות פחות בא לכהן במקומו. הדינים־והחשבונות על מעמדנו בשירותי בטחון הארץ באותה תקופה עגומים ביותר, ומסתבר מהם, כי מאז פירוק הגדודים העבריים לא הקימה הממשלה כלי־מגן יעיל אחר לצורך השמירה על מפעלנו לעת מהומות ופורענות. מפאת התנאים הירודים במשטרה הארצישראלית פוחת מספר היהודים בה. בערים טבריה וירושלים, אף במושבות העבריות בעמק יזרעאל, אין שוטר יהודי בנמצא כמעט. המשטרה המעולה שהוקמה אחרי מאורעות מאי 1921, תוך הסכם עם הממשלה על הרכבה משליש יהודים, שליש ערבים ושליש צ’רקסים – אף לגבי דידה לא נתמלאה הפרופורציה האמורה. עיכבו תנאי השכר הירודים, שיהודים לא יכלו לעמוד בהם.

המשטרה המעולה פורקה אחר־כך ובמקומה הוקם ב־1926 חיל־הספר, שאליו הועברו אך יהודים בודדים כבעלי־מקצוע ומומחים. הוועד הלאומי הודאג למראה היחידה הצבית החדשה, “הנקיה מיהודים”, והביע את חששותיו הן לנציב העליון והן לוועדת המנדאטים. אף ועדת המנדאטים נתנה את דעתה על הדרישה הזאת והקונגרס הציוני שהתקיים באותו זמן (ספטמבר 1927) הביע את דרישתו, שהישוב היהודי ייוצג בחיל־הספר בהתאם לצרכיו וכי היהודים ישופו בכל יחידות המשטרה, הבטחון והגנה על הארץ.

אמנם חייל־הספר הוכר כמיוחד לעבר־הירדן המזרחי ובזה נמצא תירוץ רשמי לאי־שיתוף היהודים בו, אך העובדה נשארה כשהיתה: נוצר גדוד־מגן “טהור” מיהודים, ואחר בלתו אין בארץ.

הסרדיוט של גדוד הספר הודרך ע"י מדריכים בריטיים לתמרונים צבאיים כלליים, למכונות יריה, תרגילי סדר, סיוף ומלחמת כידונים והיה כולו גדוד פרשים. משכורת הסרדיוט היתה ירודה. ב־1927 נתכבד האמיר עבדאללה כקולונל הכבוד של הגדוד הזה אך החזקתו היתה מכספי משלם המסים הארצישראלי. מספר היהודים לא עלה בו על שתים או שלוש עשרות. הגדוד מילא שירותי גבול שונים בימי מרד הדרוזים. בימי מאורעות 1929 הובלטה העובדה, כי אין בו משום מגן לישוב היהודי. כל פעילותו היתה בשמירת מפעל רוטנברג והשתתפות פעילה יחידה נזקפה לזכותו בהדיפת המתנפלים על בית־אלפא. לגבי המאורעות בשאר פינות הארץ לא היתה פעולתו ניכרת ולא עוד אלא בצפת צויינה השתתפותם של חיילי הגדוד הזה במעשי השוד, הביזה, וביריות על היהודים הפליטים שנאספו בחצר בית הממשלה של צפת.

הוועד הלאומי עמד על המצב הזה וחזר וקבל בפני הגופים המדיניים המתאימים על שאלת הבטון הציבורי. הוא הדגיש בתזכיריו את דרישת הישוב העברי שתינתן לו האפשרות “להשתתפות מלאה בכל יחידת הגנה ומשטרה”. הוא הדגיש את יחסו השלילי ליצירת חיל־הספר בצורתו הקיימת ונתן ביטוי בתלונתו להרגשת כל הישוב העברי. תחת לחץ התלונות והבקורת שנמתחה גם בבית הנבחרים הבריטי חל שינוי־מה בפקודת הייסוד של חיל־הספר, אך למעשה לא ניכרה ההשתתפות היהודית ביחידת בטחון זו גם אחר־כך.

נוכח המציאות הזאת נודעה חשיבות מיוחדת לדמות המגין שהחלה מתגבשת בישוב עצמו, אך גם זו דרך התגבשותה היתה זרועה קוצים רבים: “שנות השקט הקהו את הרגשת הכלל בצורך ההגנה – נאמר ברשומות – אף שנוצרו כבר חוגים אשר דאגתם להגנה היתה מתמדת ועקשנית. הם ריכזו את פעולתם בשלושה כיוונים: א) הגברת הציוד של הישוב בכלי הגנה; ב) אימון הישובים החקלאיים להגנת עצמם; ג) הקמת ארגוני הגנה בערים ובמושבות הגדולות – – אולם העבודה הופרעה בהרבה לרגל חילוקי־הדעות והסכסוכים בין האנשים שהתמסרו לפעולה”.

מי שהיו חברי “השומר” בעבר עדיין לא יכלו להסכים, שהגנת הישוב אינה ענין רק ליחידים (או “למיסדר סגור”) כי ענין כללי, אף שקיבלו עליהם מרות פנימית בענין כוח־המגן. ניגוד זה שנבע מהרגלי שנים המריץ להחליף את ותיקי השמירה העברית באישים מרכזיים אחרים אשר אותם קשה היה למצוא. גם הניגודים שהתחבטו בהם הגופים החלוציים של ההתישבות, לא סייעו לליכוד כוח המגן וב“גדוד העבודה”, שראה את עצמו במידת־מה כיורשו של השומר והכובש, נפל פירוד.

היה איפוא יסוד לחשוש לכוח־המגן של ישובנו לעת פרוץ מאורעות, הן מחוסר השתתפות בכוחות הבטחון של הארץ והן מהעדר ליכוד בפנים. “אף־על־פי־כן – אנו קוראים ברשומות – התקדמה ההגנה בשבע שנות השקט עד 1929 במידה רבה ובימי מאורעות אב אשר הקיפו את כל הארץ עמדה ההגנה בכבוד בכל הנקודות, פרט למקומות הישוב הישן בחברון ובצפת אשר שם לא היו כל תנאים לקיום ההגנה. בכל הישובים נהדפו ההתקפות באבידות למתנפלים וגם באר־טוביה וחולדה המרוחקות ומבודדות לא נעזבו אלא לאחר הגנה אמיצה”.

דמות המגין עלום־השם הזה מאותה תקופה שפעל במסתרים מתוארת בלשון זו: “את ירושלים העתיקה למד (ז.) לדעת על כל מוצאותיה ומבואיה עד שעיר זו המיוחדת במבנה שלוש־השכבות – מתחת לפני האדמה, על פני האדמה ועיר הגגות – היתה נהירה לו כולה. מפה ראשונה של העיר העתיקה ערך על־פי שיטת מדידה מיוחדת במינה: בפסיעות רגליו. דרך אחרת לא היתה לו אז. ויהודי העיר העתיקה הכירו יפה את ז. ואת חבריו והיו עומדים כל אחד על זכותו להשכינם בביתו – – – הרבה כוחות נפש היו דרושים לז. במשך שנות עבודתו “לכבוש” לו את ירושלים – והימים בשנות 27/26/25/1924 – ימי מצוקה, משבר ומחסור. המעטים הפעילים סובלים חרפת רעב, עובדים כמתנדבים וכשמשיגים ימי עבודה מעטים בעונה בכפר העברי, ממהרים הם לחזור לירושלים ברגל כדי לכונן את הקבוצות החדשות ולהכשירן ועד שעה מאוחרת בלילה יושבים וכן לילות על לילות – –”

 

אב תרפט / אוגוסט 1929    🔗

אנו נכנסים לאב תרפט / אוגוסט 1929 כאשר בקרב הישוב ניכרת התרוממות רוח לרגל הקונגרס הציוני בציריך וייסוד הסוכנות היהודית המורחבת בהשתתפות גדולי היהדות. אך זה נודעו הכרזותיה של הסוכנות החדשה – ופרצו המאורעות אשר הביאו עמהם מיד את רשימות האבל הגדולות של קרבנות חברון, ירושלים, צפת, מוצא ומקומות אחרים בהם ישוב עברי נתקף באכזריות רצח ע"י הערבים.

לאמיתו של דבר חלה ראשית הזעזוע עוד ב־24 בספטמבר 1928 – ביום הכיפור – ואין צורך לומר, כי לא כתוצאה מנציבותו המצוינת של לורד פלומר בא, אלא עם צאתו מהארץ הוכן ובימי שלטון־הביניים של מנהל עניני הממשלה, לוק, קיבל את משמעותו הממשית. “ב־24 בספטמבר 1928, ביום הכיפורים, התפרצה המשטרה עפ”י הוראות סגן מושל ירושלים לתוך עדת המתפללים על־יד הכותל המערבי ועקרה מחיצה מיטלטלת שהועמדה שם". הדבר נעשה לרגל קובלנת המוסלמים, שראו בדבר פגיעה בסטאטוס הקבוע של הכותל. בהתרגזות הטבעית, שהמאורע הטיל בקרב היהודים, אך לכלל ביטוי תוקפני לא הגיעה, השתמש המופתי הירושלמי בחריצות כדי לפרסם שמועה שהיהודים מתנקשים למקומות הקדושים למוסלמים. וכאן המקום להזכיר מיד כי השכיל המופתי החרוץ לכנס סמוך למאורע, קונגרס מוסלמי כללי בנשיאותו, בו השתדל לקנות לו את כתר המגן של קדשי האיסלאם. ההסתדרות הציונית ידעה לפרסם מיד את הסתייגותה מכוונות אלו, אך תעמולת המופתי הכתה בלים – –

אכן, בפעם זו מצאה האיבה למפעל הציוני את ביטוייה הקנאי ביותר, מאז נודעו תנועות ומאורעות בארץ. הסיסמה הדתית שהתנוססה בראש התעמולה וההסתה נגד המפעל הציוני העידו, כי הכוונה היתה לפעול על יצריו הפרועים ביותר של המון קנאי ולא במגמות פוליטיות מקובלות. אם לראות איפא את התנגדות הערביים למפעלנו כשלשלת שבהתפתחות, אשר מהתנגדותם של יחידים החלה ועברה לתסיסה עמומה בקרב המונים, – הרי שלב זה של מאורעות, הידוע בשם מאורעות 1919. יש לראות כפרוכסיזם של ההתנגדות החשוכה, או כאחת העויתות הקודמות לכניסתה של התנגדות הזאת למסלולים פוליטיים, אשר אותם רואה באופק כל אדם בר־דעת וגם ציוני נאמן.

בט' באב הורשו לרדת אל הכותל כדי מאתיים בחורים בסך והניפו דגל על ידו לאות מחאה נגד השלטונות על ה“סטאטוס קוו” שיצרו בשנה האחרונה לגבי היהודים ע“י הכותל. למחרת יצאו מתפילת הבוקר מוסלמים רבים והתפרצו לרחבת הכותל, הכו את השמש אף חיללו את ספרי התפילה שבמקום וכעבור יום ב־17 באוגוסט נדקר הצעיר היהודי אברהם מזרחי ע”י ערבים בירושלים ומת מפצעיו. הלוויית הצעיר הפכה להתנגשות עם המשטרה ועתוני הערבים בישרו כבר בגלוי מאורעות.

מר לוק ממלא תפקיד של מושל־בינים באין נציב בארץ. התנהגותו המוזרה הן בעידוד הערבים והן בפירוק הנשק מיהודים, הן בהתרת ההפגנות והן באי־ההתערבות של כוחות המשטרה, עושה רושם על הדן האובייקטיבי ביותר של איבוד הגה השלטון בשעה מכרעת. מעתה נפנה אל הכרוניקה של הימים ההם – זו אחת הכרוניקות בהן טבל ישובנו בדם קרבנותיו את תביעתו על קיום ההצהרה של באלפור.

בירושלים הקדימו הערבים לבוא (אל תפילת יום ו' במסגד) עוד מיום ה' 22 באוגוסט ובסביבות ירושלים התאספו ליד רמאללה וכפר השילוח. בלילה נראו מדורות מסביב. הערבים באו בשערי ירושלים מזויינים במוטות, נאבוטים, סכינים ופגיונות ומהם גם בנשק חם. עם הפלחים נהרו בדווים רבים. ביום ו' 23 באוגוסט יצאו הערבים מהמסגד בשלושה ראשים אל השכונות העבריות. בימין־משה נהדפו הערבים באש ובאבנים של המגינים; כן נהדפו על־יד גן־העיר אך פצעו את פון וייזל וניסן בומגרטן. גם בפנות הערבים אל מאה שערים ענו היהודים באבנים וביריות. בשכונת הגורז’ים עלה בידי הערבים להתפרץ ולערוך בה טבח. התנפלויותיהם נערכו אחר־כך על שכונות ירושלים – מליפתה הערבית על רוממה העברית והמונים אחרים התנפלו על משק הפועלות, קרית משה, בית הכרם, בית־וגן מקור־חיים ותלפיות. בכל מקום הופיעו מגינינו לעזרה במיטב יכלתם, וייזכרו לשבח הסטודנטים האנגלים מאוכספורד שעשו בארץ בימים ההם והתגייסו לעזרתן של ירושלים ובנותיה הפרועות.

ביפו ניסו הערבים לחזור על דוגמת 1921 אך לא עלה בידיהם: הם תקפו בחצי־עיגול את ירכתי תל־אביב מכרם התימנים עד נוה־שאנן ושכ' שפירא ומרחוב הכרמל לצד מחנה ברנר. היהודים עצרום בכל מקום אף הדפו אותם. כאן הראו המגינים מעשה גבורה שעלה במחיר של קרבנות. הצעיר בנימין גולדברג בנם של ותיקי הציונים יהודה ליב ורחל גולדברג, חרף את נפשו תחילה בהגנת תלפיות. משם מיהר לתל־אביב ברכבת מאין דרך אחרת לנסוע בה ובעד חלון הרכבת ראה את נחלת אביו בהרטוב עולה באש שהערבים שלחו בה. בתל־אביב נודע לו כי פועלים שנשארו בבית־חרושת לספירט בירכתי העיר אינם יכולים לחזור לבתיהם מחמת המהומות ומיהר עם חברים להחיש להם עזרה. בהצלת הפועלים הללו נפלו בנימין גולדברג, אייזיק פיינגולד וברקוביץ שנקברו בקבר האחים החדש ליד קבר 1921. כן השתוללה הפורענות בארץ ולתל־אביב הגיעו פליטים מהרטוב ובאר־טוביה; אף את אש חולדה הבוערת ראו בתל־אביב.

היינו רוצים לתאר בדוגמה חיה במקום זה – פירושן של מהומות מהו, ובעיר בפרט, וכן מה מעמדו של המגין ביום של מהומות הוא יום א' 25 באוגוסט 1929, שהוא רצוף מקריות רבה. ידוע מקרהו של חינקיס, השוטר הצעיר היהודי שהיה מיד אחרי־כן לאסיר המאורעות ואף הסכנה של פסק־דין מוות ריחפה על ראשו. חינקיס היה במשמר עם שוטר יהודי שני ועם קורפ' משה רוזנפלד (שנרצח אח"כ בהרי הגלבוע) בשכונת אבו־כּבּיר, זו השכונה הערבית המוקפה פרדסים רבים בימים ההם ואשר מהם ארבה סכנה לתל־אביב. שני השוטרים היהודים בתחנתם ושני רוביהם עמהם, מאחור בית־העולים בו נמצאים בחורים יהודים ולפניהם “תחום האויב” המוצנע בפרדסים ושולט משם על דרך תל־אביב־ירושלים־המושבות. המעבר בדרך זו נתון בסכנת יריות מהפרדסים משני העברים ואמנם בזה עבר האוטו של בנימין גולדברג וחבריו אשר אצו להציל את הפועלים שנשארו בבית־החרושת לספירט. השוטרים מנסים עוד להניא את הנוסעים לבל יסעו בדרך זו כי חייהם תלויים להם מנגד אך האוטו סובב דרך יפו והגיע בשלום לתעודתו ורק בדרכו בחזרה ישר בין הפרדסים אירוע לו האסון. האוטו החוזר מבית־החרושת לספירט הותקף כבר ביריות וכדור שפגע במנוע שלו מעכב את האוטו ומפקיר את נוסעיו לכדורי המרצחים. הכדורים פגעו ובהגיע חינקיס למקום, רץ לקראתו בנימין גולדברג בשארית כוחו כי שלושה כדורים פלחוהו ואחד מהם פגע בקדקדו. על זרועות חינקיס צנח לארץ וכעבור שעות מספר מת בבית־החולים אשר לשם הובל.

הערבים ממחבואי הפרדסים ומחצרות שכונת אבו־כביר מוסיפים להשתולל ברגימת אבנים ובירית כדורים. השוטר היהודי ממקום סתרו רואה בקליעתם וברי לו כי רק תגובה מהירה עשוייה לשתק את עזותם. סביבו מתלכדת קבוצה של מגינים אשר נשקם או האקדח, והרובה האחד הוא בידי חינקיס אף שכדוריו ספורים מטעם הרשות ומעטים. הוא מחליט לירות וכדור הרובה פועל את פעולתו. ממקום עמדו הוא מבחין בחצר, בה מתכנסים ויוצאים הערבים בתכונה רבה כי משם מכוונת ההתקפה כולה. הוא מתקרב בשקט עם חבר המגינים עד לאותה חצר ויורה לתוכה. ההתקפה מצד זה שותקה.

מעתה ניכרת בהלה מצד שני, בו יורים מפרדסים על שכונת שפירא המבודדה תושבי השכונה היו רוצים לעבור לתל־אביב אך מפחד היריות אינם יכולים לעשות זאת. חובה לבוא לעזרתם אך הבית הערבי העומד במרכז הפרדסים משמש כנראה מקום ריכוז ליורים ואין ברירה אלא “לכבוש” את העמדה הזאת. מדי השוטרים עוזרים וחינקיס עם חבר המגינים מתקרב עד לבית. דופק ומבקש להכנס כדי לחפש אחר היורים. הבחורים שואפי נקם אך הבית מלא נשים וילדים. בקושי עולה לבלום את חרון הצובאים על הבית ולאחר שהחיפוש נערך ולא נמצא בו יורה או נשק יוצאים אותו הבחורים בלי לפגוע לרעה ביושביו. עם זאת הדרך לשכונה היהודית המבודדה פונתה ותושביה יכולים לעבור באין סכנה לנפשם לתל־אביב עד יעבור זעם. זו פעולת ההצלה שעושה אותה מגין יהודי מזויין, כי הצבא מגיע למקום רק כעבור מספר שעות.

מעשה השוטר היהודי נודע מיד, אף־על־פי שהקצין הממונה עליו, האנגלי ריגס, יודע לחפות על מעשהו. מוכח כי השוטר היהודי ירה מרובהו ולחובתו נזקפים הערבים ההרוגים שנמצאו בשכונה הערבית. הוא מנע פורענות משכונה שלמה ובנקודה מסוכנה באין משטרה או צבא סביב, אך כתב־האשמה שהוכן נגדו חמור. עברו הטוב במשטרה עומד לזכותו וכן יחסו הטוב של הממונה עליו (הקצין האנגלי ריגס שהצטיין גם הוא בהדיפת ערבים בקצה שני – במנשיה הערבית), אף הקצין הצבאי שראה אותו בפעולתו, לוסי סמית, מעיד לטובתו. פסק־דין המוות הוחלף לו בעונש של 10 שנות מאסר. עם השנים הלכו ורבו אסירינו, מדי החליטו השלטונות להתנקש למגינינו בין אם מצאום בשעת מעשה ובין אם באו לחפש אחריהם והטילום אל מבפנים לחומת־האבן של בית־הסוהר או לגדרות התיל של מחנות.

כן מתחוללים המעשים: השמועה על מעשה הטבח שנעשה לחברון היהודית נפוצה בישוב באיחור. שם פרצה המהומה ביום השבת 24 באוגוסט בבוקר, עת חבורות ערבים הזדיינו בנשק קר ובראשם צעדה חבורה בחרבות שלופות אל צד הגיטו ועל שפתיהם הקריאה: “לא אללה איל־אללה” – – כ־2000 איש מנה ההמון הזה, אשר השוטרים המעטים לא יכלו לעמוד בפניו אף לא העזו, כי לא ניתן בידיהם נשק – הפקודה מירושלים אסרה. ההמון פרץ לגיטו היהודי, החריב ושדד, ערך טבח בתושבי חברון הוותיקים ובהם רבנים חכמים, בחורי ישיבה ועוברי־דרך יהודים שנזדמנו בעיר. 51 קדושים נפלו בחרב הרוצחים וקול חברון המתבוססת בדמיה זעזע את הישוב שידו קצרה אז לעזור.

בחיפה בוששה ההתנפלות לבוא ורק ביום ב' 26 באוגוסט פרצה כאשר המון ערבי גדול ומזויין בסכינים ובאלות ניסה לפרוץ אל הדר הכרמל. ירית כדור של אחד המגינים הרתיעה את המון המתנפלים עוד לפני שהמשטרה התאוששה להתערב. אמצעי הזהירות הנוספים שנקטו מגיני חיפה שמרו על בטחונה ואם ב־25 באוגוסט נפלו שני יהודים, הרי למחרת ב־26 בו נהדפה התקפה גדולה של ערבים על הטחנות הגדולות תוך נסיון להעלותן באש – וההגנה העברית הדפה אותה. אחר־כך האשימה המשטרה את שלושים וחמשת המגינים שנמצאו במקום, על היותם מזויינים בשני רובים…

התועמלנים הערבים המשיכו לעשות את מלאכתם בחריצות תוך המהומות. מהם הסיתו את הכפרים שביהודה ואם לא הצליחו לקומם את ערביי הכפר עאגר על עקרון היהודית, עברו לכפרים השכנים לבאר־טוביה ושידלו את אנשי הכפרים להתנפל עליה. ב־25 באוגוסט נערכה ההתנפלות על באר־טוביה, כשמשמר המושבה מורכב משני שוטרים מזויינים ושנים בלתי־מזויינים (אף כאן לקחה הממשלה את הרובים). המון הערבים התקרב משני קצות המושבה וגם באוטומובילים באו, אך נהדפו. לעת ערב רוכזו הנשים והילדים בחצר אחת והגברים תופשי הנשק התבצרו בבנין של רפת. הם ירו על המתנפלים ששלחו אש בבתים, והחזיקו מעמד עד שעה 3 בלילה כאשר הגיעה עזרה צבאית. עם בוקר הגיעו שני אוירונים וזרקו שתי פצצות על המוני המתקיפים. נתברר כי מאנשי המושבה נפלו שני חללים – הרופא ד"ר איזראליט בהגישו עזרה לפצוע ערבי וצבי רוזן, שערבים שרפוהו כשהוא עטוף בגויל תורה. בפקודת הצבא יצאו האכרים את המושבה ורק 5 בחורים נשארו בה עם המשמר הצבאי לשמור על שרידי הרכוש.

פרטים מדוייקים על הגנת חולדה מסופרים לנו ע"י י. אברמסון מצעירי “השומר” בעבר, שהיה מפקד ראשי בהגנת חולדה, ויש בפרטים הללו

תמונה 76

מצבת מגיני חולדה מעשה הפסלת בתיה לישנסקי(בתמונה)

כדי להקנות לנו מושג על תמונת ההגנה כולה בימים הללו. בחולדה עצמה נמצאו, עד בוא התגבורת מן החוץ, כדי עשרים וכמה איש אשר רק 5 – 6 מהם ידעו להחזיק בנשק. מצב הנשק השמוּר במקום היה בכל רע ורובים אנגליים שהיו בו היה הכרח לפתוח בפטיש. הוחל בניקויים ובחימוש מכוון של הכוחות. יש לזכור כי באותו אזור נחרכה כפר חרטוב (ב־23.8) וביום השבת בו אנו עומדים כעת הותקף גם כפר אוריה. בליל מוצאי שבת ראו מחולדה את אש השריפה של הגורן והבתים בכפר אוריה אף פליט הגיע משם לבקש עזרה. חולדה לא יכלה להיענות לבקשתו, אך בקרבת רחובות נמצאה פלוגה נודדת ובה מותיקי השמירה אריה אברמסון, מנחם שטורמן, ד. יפה ועוד והללו חשו לעזרה. משפחות כפר־אוריה הוצאו באוטומובילי משא – בלווית שוטרים יהודים והגנת חולדה הסתדרה בפיקוד י. אברמסון, א. ציז’יק וי. סנדלר (נהרג אחר־כך בחוּלה ב־1941). ביום א' גברה תנועת הערבים בכפר הערבי אשר ממול לחולדה, אך המשמרות שמנו כבר כדי 40 איש מזויינים עמדו הכן לפי תכנית קבועה מראש. עם צאת הנודדת מהמקום בבוקר יום ב' הובטחה לחולדה עזרה נוספת, אך הדרכים היו כבר בחזקת סכנה והשביל המוביל אל תחנת הרכבת בכלל. אך זה הספיק אפרים ציז’יק וחברו לחזור מליווי הנודדת לתחנה וחולדה הוקפה ביריות מכל צד. המשמרות רוכזו עתה בקומה השניה של בית חולדה ובחצר ובו בזמן הספיקו הערבים להצית את הגורן.

היום נטה לערוב והמגינים אשר בחצר נאלצו לסגת מפני חום הדליקה לצד הבית וביניהם אפרים. תוך הנסיגה נפצע ונפל וכאשר העלוהו אל הבית מת כעבור רגעים מספר. המגינים התרכזו בקומת הבית העליונה כשהם מתאבלים על אפרים האמיץ והפעיל אשר עודד את רוחם בשני ימי ההגנה. אמנם הערבים הצליחו להתקרב אל הקומה התחתונה אך האש המכוונת מהקומה העליונה עצרה אותם. ההתקפה נמשכה בהפוגות כ־6 שעות רצופות עד שהספיקו הערבים להצית גם את החורשה והאש והעשן הכבידו על המתנפלים והמגינים כאחד. הערבים חדרו לחצר והציתו את הלולים וחדר־האוכל ואז הגיעה עזרת שוטרים. גוטשל החולדאי הוותיק נשלח לחקור תחילה מי הם הבאים והוא הביא את הידיעה בדבר בואם של קצין ערבי, 3 שוטרים ערביים ו־4 חיילים בריטיים בטנדר צבאי קטן. התקפת המתנפלים התחדשה לאחר ההפסקה הזאת כשהמגינים משיבים להם באש רצופה מכלי־נשק והשוטרים והחיילים עוזרים על ידם. על קריאות השוטרים השיבו התוקפים בקריאות בוז ובצפצופים. ההתקפה הזאת נמשכה כשעה ואז הגיעה תגבורת צבאית במשוריין ובמכונות. התגבורת שבאה התפזרה בשרשרת סביב למקום וציוותה על מגיני חולדה לעזוב אותה, אף האיצה בהם מאוד. אברמסון שתבע לקחת את גויית אפרים עם היוצאים במכונה קיבל סטירת לחי מאת המפקד האנגלי והיא נשארה עטופה בסדין ליד הגורן הבוערת. כשיצאו המגינים את הבית ראו חללים ערביים רבים סביב. הקצין הערבי חלים באסטה שדיבר אח"כ עם משה סמילנסקי בטלפון מרמלה לרחובות מסר לו כי נפלו שם כ־40 ערבים הרוגים. המגינים הובאו לתל־אביב ורק כעבר שלוש ימים יכלו לצאת לחולדה השדודה לכרות קבר לאפרים.

לא ניקו הנקודות העבריות אשר מסביב לירושלים מוצא העברית השוכנת בצל הכפר הערבי קולוניה אשר בהר לא יכלה להחזיק מעמד ובית האכר אריה ליב מקלף הפך למקום טבח אכזרי של כל המשפחה. נפגעה המושבה הקטנה, זו ראשית קנה, אותו נעצו ותיקי הישוב בירושלים בחקלאות עברית. הערבים ניסו לפגוע גם בעטרות הבודדה מצד רמאללה. כאן החזיקו המגינים מעמד עד בוא הצבא ועמו שוב ייזכרו לטוב הסטודנטים האנגלים מאוכספורד. קצין ערבי שהיה במקום היה חשוד על קשרים עם המתנפלים והוא שוּלח מהמקום. המגינים – 33 איש במספר – עמדו בהתקפות שחזרו ונשנו גם בליל 28 באוגוסט. הערבים סיפרו אחר־כך כי התועמלנים הערבים אמרו להם: “לכו אל קלאנדיה” (עטרות העברית) וליתר עידוד חילקו ביניהם קופסאות סיגריות.

 

מצודת העמק    🔗

אין זה מענין הרצאתנו למעט באיזו מידה אף במקום זה את סיבת ההתנגדות הערבית למפעלנו כשלעצמה. אך אין ספק כי הלבוש האכזרי והפרימיטיבי ביותר שהלבישוה בפעם זו מנהיגה המופתי אמין חוסייני ועוזריו בהסתר, בשיסוי ובגרוי יצרים שפלים וקנאיים ביותר – הוא שהמיט חרפה על ההתנגדות כולה. כן אין אנו גורסים “שאלמלא מקרה הכותל אשר נזדמן לידי המופתי” היו נמשכים הסדר והמשטר בארץ, הואיל והתסיסה קדמה ויד השלטון לא התערבה כי עודדה באמצעים שונים את התסיסה הזאת. חברו יחד בפעם זו כוחות שוטנים עלינו וקדושינו נפלו בידי פורעים מוסתים מראש. מגינינו נלחמו בחרף־נפש כל עוד לא הגיע הצבא וכל עוד בושש השוטר לבוא או נמנע לעזור.

נציין בהדגשה כי נמצאו גם הפעם ערבים שלא נסחפו בהסתה הכללית והושיטו עזרה לשכן היהודי. שכניה הערבים של המושבה החדשה נתניה שמרו על רכוש המתישבים היהודים שנאלצו לחפש שמחסה במקום בטוח יותר עד עבור הזעם. היו מקרים שכוחות משטרה ערבים הספיקו לקדם את הרעה כגון: פקיד המחוז הערבי של עכו שהעביר את יהודי עכו המעטים אל המבצר והציל את חייהם. שכניה הערביים של פתח־תקוה – ערביי יהודיה ושיך אבו־קישק – מיאנו הפעם להיענות לדרישות התועמלנים הערבים ולא נשמעו להסתה.

כנגד זאת בצבצו פה ושם בשורות מגינינו תעלולי הפקרות של “ששים אלי קרב”. הישוב הסתייג במלחמתו הקשה גם מאלו והמשיך לעמוד בשחור הלילות בכל נקודה ונקודה על משמר בפני האש ששולחה מדרום והתפשטה לצפונה של הארץ.

קולונל קיש, שעבר מיד לפרוץ המאורעות בישובים העבריים, רשם רשימות אשר לפיהן אפשר לסכם כדלקמן את המצב. בטבריה – שרר שקט אעפ"י שחיל המצב היה מועט, כי היהודים והערבים פרסמו כרוז משותף שקרא לסדר. במגדל נאספו תושבי המקום לבנין מרכזי וחיכו שתתמלא בקשתם מאת הממשלה ל־6 רובי ציד, כי עוד ב־18 ביולי לקחה מהם הממשלה 3 רובים שניתנו להם לשעת־חירום. בראש־פינה שרר פחד לאחר המאורעות של צפת. ובצפת – פרצו המאורעות ב־29 בחודש. למרות דרישתו של פאראדי מפקד המשטרה לעזרה צבאית, הגיע הצבא מסיבות שונות רק כעבור 23 שעות של פרעות אכזריות ביהודי צפת. השכונה הספרדית נבוזה לחלוטין והמתקיפים העלו את הבתים באש פחי הנפט שהביאו עמהם. מעשי רצח מגונים נעשו כאן במשפחות ותיקות בצפת ויהודי צפת נאספו לבסוף בתנאים מחפירים אל חצר הקסרקטין בעיר. יסוד־המעלה נעזבה מיושביה וערבים החלו לשוד את בתיה. באילת־השחר נאספו הנשים והילדים מיסוד־המעלה ובשאר הנקודות שרר שקט.

בעמק הירדן הביעו באי־כוח המושבת בפירוש את דעתם, כי אין לתת אמון בממשלה, אשר לפני חודש לקחה מהן את ארגזי הנשק החתומים, שנמצאו בהן מלפני שמונה שנים. כן נשמעה הדרישה מפי הכל, שהממשלה תרשה במצב זה לישובים לנקוט באמצעי הגנה משלהם, כל עוד אינה מזיינת בעצמה את המושבות להגנה. כאן התברר כי המהומות פשטו והלכו מצד יהודה אל הגליל. מפעל החשמל הוגן במקרה זה יפה ע“י קולונל פיק־פחה מפקד הלגיון הערבי אף נעשו מאמצים להזים את השמועות שהפיצו המסיתים בדבר זריקת פצצות ע”י יהודים על המסגד בירושלים. בבין־שאן הוכחו 45 משפחות התושבים היהודים בעיר לצאת אותה ומשקי גוש־חרוד ובית־אלפא עמדו במערכה מתמדת נגד נסיונות ההתקפה וההצתה שנעשו ע"י הערבים בלילות. בגוש נהלל היה המצב חמור אך לכלל התפרצות לא הגיע.

כתוצאה מהמהומות הועמד הישוב במצוקה נוראה. בירושלים בלבד נאלצו כארבעת אלפים יהודים לעזוב את בתיהם לזמן. חברון אחרי הטבח התרוקנה מהישוב היהודי עתיק־הימים אשר בה. יהודי צפת השסועה והפרועה היו שרויים ברעב ובמחסור. מי יכול לחבוש את הפצועים, לרפא את ההריסות, ולהחיש אוכל ומשקה לרעבים ולצמאים? כאן נתגלתה יכולת חדשה של הישוב החקלאי הצעיר אשר בעמק – לא רק יכולת של הגנה בכפר וב“גוש”, כי גם יכולת הספקה ותחבורה אל הערים בדרכים שהיו בחזקת סכנה.

כבר אמרנו כי עמק יזרעאל עצמו, שמשקיו הצעירים ביחס היו כעת לאוסם המזונות לאוכלוסיה היהודית, היה שרוי גם הוא בחזקת סכנה. עיר הפרזות הצעירה לימים עפולה היתה צפוייה להתנפלות מצד ערביי ג’נין והכפר הערבי זרעין. בגוש נהלל שרר עוד שקט יחסי, אך בגוש המבודד של שיך־אבריק (היא גבעת זייד בימים ההם) עמדה משפחת אלכסנדר זייד החלוצית במתיחות על המשמר ורק עזרת שומרים בני־חיל עמדה לה לצאת שלמה מפורענות בפעם זו. משמר העמק נוסה בהתנפלות ובגוש המזרחי של עין־חרוד עמדה בית־אלפא במערכה קשה, כשהנשים והילדים הועברו ליתר בטחון לפנים הגוש – לכפר יחזקאל.

בכל אלה חלבו המתישבים בעמק את פרותיהם ואספו את ירקותיהם, שלחו בלילות את תוצרתם בכדים ובשקים במכונות משא אל הערים והנהגים מחרפים את נפשם בדרך. בעוד הגברים עומדים מול התקפות הבדווים שבאו ממזרח לירדן בדרך בית־שאן ובעוד גרנה של גבע עולה באש – באו לילה בלילה המכונות העמוסות אל צפת וירושלים לחלק מזון לרעבים. ארגונם של המגינים היהודים הוא עשה זאת – רוחם השקטה והאמיצה גם בלילות של פורענות.

נוסיף: עמק יזרעאל העברי הראה לדעת כי במקום שהכוח היהודי מלוכד על אדמתו שם ישוב לא נחרב ושם נמצא גם הקצין הבריטי הישר ואמיץ־הלב אשר ידע את חובתו ומילא אותה באמונה, בלי להזקק להוראות המהוססות מהמרכז המתועתע בירושלים. במחוז נצרת פעל אז קצין המשטרה בראיאנט אמיץ הלב והמסור לחובתו ובכוחות המשטרה המעטים המסורים לפקודתו נלחם שכם אחד עם המגינים היהודים. בפעולה משותפת זו בוטלה סכנת ההתקפה על העיר עפולה; בשיתוף פעולה זה הוחשה העזרה אל בית־אלפא שעמדה באש אל מול עמק בית־שאן והירדן. סביב לבית־אלפא צבאו כבר לא רק הלוחמים הערבים כי גם נשיהם וגמליהם וחמוריהם שעטו אל השלל אשר יפול לידיהם משוד המשק היהודי. תקוותם לא באה והעזרה הצבאית הגיעה בזמנה אף נתנה יד להגנה היהודית לפעול בנשק שנמצא לה. המוני התוקפים הוכרחו לברוח ולסגת בפני המעטים. השלטון המרכזי בירושלים לא יכול להתעלם משירותו המצויין של הקצין בראיאנט ובתעודת אות־הכבוד שנתכבד בו אחר־כך נאמר: “…נתמנה לחבר האורדן המצויין ביותר של הקיסרות הבריטית על שירותים חשובים מאוד במשטרת נצרת ועל הגנת המושבה בית־אלפא, שם גילה את אומץ לבו הרב ושכלו הטוב”. הקצין ריגס צוין כבר במקומו וייזכר לטובה גם שמו של דאף שוטר ומחבר ספרים על המאורעות בארץ בהתנהגותו האמיצה במשמר־העמק.

עברו הימים הראשונים והקשים להתפרצות הערבים וצבא הגיע ממצרים. מלחים הורדו אל החוף מאנית מלחמה שהגיעה ממאלטה. הללו השלימו בנקל את פעולת “ההרגעה” אך את הנעשה לא יכלו להשיב גם הם. הוועד הלאומי סיכם את תוצאות עשרת הימים הראשונים של מהומות אב תרפט / אוגוסט 1929 כדלקמן: 130 חללים ומאות פצועים יהודים. המופתי הירושלמי כמניע הראשי של המהומות משעה שהופיע באיצטלה של מגן על קדשי האיסלאם. הוועד הלאומי לא הסתיר את האדישות בה הביטה הממשלה אל מעשי ההכנה שקדמו להתפרצות ואדישות זו העירה חשש מבוסס כי בפקידות הממשלה יושבים אישים המעונינים במהומות אלו.

מספרים שונים במקצת בדבר הקרבנות בחללים ופצועים נקטה ועדת שאו שהורכבה לחקור את המהומות וסיבותיהן: זו ציינה בדו“ח שלה שבתגרת היהודים עם הערבים בחיפה ע”י הטחנות הגדולות נפלו 7 הרוגים ערביים ובהם אחד שמשי המסגד. בצפת נרצחו ונתקפו תוך שעות ההתקפה הראשונות 45 יהודים. הסיכום הוא 133 הרוגים יהודים ו־339 פצועים יהודים. מספר הערבים שנהרגו או נפצעו אינו מדוייק הואיל והללו מעלימים את פצועיהם ונושאים את מתיהם ממקום התגרה כדי לטשטש עקבות ולהמנע מעונש.

גם באוקטובר 1921 נמשכה המתיחות בארץ ובצפת חששו לחייהם של היהודים המעטים השומרים על קברות הקדושים במירון והם מיאנו לעזוב אותם. בעין־זיתים נמצאו גופותיהם של ארבעת היהודים שנרצחו ונשרפו, כנראה, חיים. אף עם שוך המאורעות, הערבים עדיין לא שקטו והמופתי שהתחיל כמנהיג דתי אחז בתוקף גם במושכות המנהיגות החולונית. זו עמדה בסירובה מהשתתף בשלטון המנדאטורי של הארץ; תעמולתה הוסיפה להשתמש במעשי פרובוקאציה ליד הכותל בצורת “זיכּר” – טכס דתי רעשני ומלווה תופים ומצלתיים, כדי להפריע את תפילת היהודים ולעורר את התרגזותם. שאלת נישול הערבים מעל הקרקע ע"י התישבותנו, שהועלתה על הפרק, לימדה כי אם התנגדות הערבים עוברת לשלב חדש של התפתחות (אחרי שהאמצעי הדתי אשר נקטו הכזיב), הרי היא עתידה לומר את דברה בהזדמנות שניה ועל הישוב להיות נכון.

והישוב שעמד לסכם את סיכומו על חרבות ישובים שנהרסו ומרכזים שהופרעו, הזדהה בהחלט עם דברי ברל כצנלסון שכתב: " – – ההתנקשות של 1921 נתנה לנו את בנין העמק, את תל־אביב רבתי, את השכונות העירוניות. ההתנקשות של 1929 תביא לנו שבעתיים: עמקים מיושבים, שכונות עובדים מלוכדות, מושבות מאוחדות ולמבוצרות – – צריפים נשרפו – בטון נבנה; עדרים שודדו – רפתים נקים – – נקודות פזורות ומרוחקות נחרבו – נקרב, נאחד, נבצר". – למותר להוסיף, כי זו יכלה להיות התשובה האחת במבחן המגן שבו הועמד מפעלנו – תשובה אחת כלפי הקרב הקנאי, והיא פרי צוואתם הנעלה של קדושי חברון, באר־טוביה, צפת, מוצא וחולדה.

 

על הריסות    🔗

העידוד העצמי שנהגו הישוב ומנהיגיו נוכח הריסות וקרבנות רבים נבע בלא ספק מההכרח הלאומי להמשיך לבנות בכל התנאים והמסיבות, אך אין להעלים כי התמודדות הכוחות במאורעות האלה גילתה כי עוד רבים מקומות־התורפה המסוכנים בין במערכת המגן שלנו ובין בקו התישבותנו בערים ובכפרים. בפרק מיוחד לכך נראה כי מאורעות אלו עוררו את ותיקי ההגנה העברית בארץ ובראשם אליהו גולומב לדאוג מיד לארגון מחדש של הכוחות. לעת־עתה עמד הישוב בלב חרד ובנפש אבלה בפני משפט ועדות החקירה – ועדת שאו וועדת הכותל, – בפני חקירת מומחים – ג’ון הופ סימפסון המומחה החקלאי וחקירת מר דיאוביגין המומחה שנשלח לחקור את שאלת כוחות הבטחון בארץ.

ועדת שאו שנתמנתה לחקור את “הגורמים שהביאו לידי ההתפרצות” מסרה את הדו“ח שלה אשר כתוצאה ממנו פרסמה הממשלה הבריטית “ספר לבן”. הספר הלבן הכשיר מראש את הקרקע לחקירת אפשרויות ההתישבות החקלאית בארץ (של יהודים) לאור הטענה שהערבים הסתמכו עליה – טענת הנישול. הואיל ובחקירות הללו נתגלתה מיד הכוונה לפייס את רוגז הערבים “העשוקים ע”י המפעל הציוני”, שוב אין פלא בדבר כי תוך החקירות ניתנה חנינה במאי 1930 לאסירי המהומות הערבים, רק שלושה מהם נידונו למיתה וכנגדם היהודי האחד אורפלי אשר פסק־דינו מיתה עדיין היה תלוי ועומד.

לא זה המקום לפרט את מסקנות הוועדות והחוקרים שטיפלו באותה תקופה בשאלת ארץ־ישראל מכל צדדיה, אך נביא נקודות עיקריות הנוגעות לעניננו:

א) ועדת שאו: במרץ 1930 סיימה הוועדה את הדין־וחשבון שלה בדבר הגורם היסודי להתפרצות הערבים באוגוסט 1919 שהוא, לדעתה, תוצאה מהכזבת שאיפותיהם המדיניות והלאומיות. הצהרות ניתנו ליהודים מצד אחד ולשריף חוסיין מצד שני, והפירושים של ההצהרות האלה מרובים הם. על האכזבה הפוליטית של ערביי ארץ־ישראל נוסף הפחד בפני ההתחרות הכלכלית של היהודים.

תנועת ההגירה לארץ גברה ובראש ארצות ההגירה עמדה, לפי חקירת המשרד הבינלאומי לעבודה, ארץ־ישראל. אמנם העלייה היהודית הביאה תועלת מרובה לארץ אך הועילה לערבים בודדים. עובדה היא “שאין להשיג עוד בארץ אדמה שאפשר לישב עליה עולים חדשים בלי לנשל את האוכלוסיה הקיימת”. והיא הגורמת ליצירת מעמד נטול קרקע ומר־נפש (בין הערבים).

ג’ון הופ־סימפסון חיזק את המסקנות האלה בחקירתו לאמור: “נתברר בהחלט שכיום הזה ובשיטות העבודה הנוכחיות של הערבים לא נשאר כל עודף קרקע לשם התישבות חקלאית של עולים חדשים”.

על יסוד שתי אלו – מסקנות ועדת שאו והופ־סימפסון – נתפרסם הספר הלבן של פאספילד שהסתמך בכל על המסקנות השליליות לגבי התישבות היהודים בארץ. בתשובה הגיש פרופ' וייצמן את התפטרותו (אוקטובר 1930) ונתפרסמו גילויי־דעת נגדיים של מדינאים בריטיים (אוקטובר 1930). – כתוצאה מהם באה אחר־כך “אגרת מקדונאלד” (פברואר 1931) להמתיק את הספר הלבן לזכותנו. בדבר הכותל המערבי נתפרסם דבר המלך במועצתו על א"י (מאי 1931), המורה כי למוסלמים הבעלות עליו אך ליהודים כניסה חפשית לכותל לצרכי תפילה בכל עת.

לשם שלמות התיאור של המצב בארץ עלינו להוסיף כי ביוני 1930 הוצאו להורג שלושת הערבים אסירי המהומות נוכח שביתה שלמה וחלקית בכמה מערי הארץ. בו בזמן הומתק דינו של אורפלי ממיתה למאסר של 10 שנים. יתר על כן: באותה תקופה הועבר עמק חפר לרשותנו ועל הפרק הועמדה השאלה של סידור 260 משפחות הבדווים אשר התגוררו או נדדו ב“ואדי”. המופתי הירושלמי ואנשיו השכילו להשתמש בתעמולתם בכל הפרטים האלה והמשיכו לנצח בערמה ובתחבולה רבה על קיום המתיחות בקרב אוכלוסי הארץ.

את ההדים של התעמולה אנו מוצאים בדברי המומחה להתישבות ג’ון הופ. אם גם הוכח לו כי האפנדים במשטר הבעלות הקיים בארץ מרבים לנצל את הפלח משאפשר לחשוש לניצולו ועישוקו ע"י המתישב היהודי הקונה ממנו חלק מהקרקע נתקל סימפסון מצד שני בשאלת התקנה של הקרן־הקיימת־לישראל בדבר איסור העסקת הפועל הערבי במשק העצמי ולוא גם מטעמי עידוד העבודה העצמית במשק.

נמצא, כי הוועדות חקרו והמומחים בדקו אך למעשה לא פעלו מאום. “הוד קדושתו ראש המועצה המוסלמית העליונה” נשאר המנהיג הכל־יכול של האוכלוסיה הערבית, אעפ"י שפה ושם נשמעו קולות ברורים של התנגדות למנהיגות הזאת. בקרב הוועד הפועל הערבי עצמו נמצאו אנשים אשר נפשם עיפה למתיחות הבלתי־פוסקת והם השמיעו כי הגיעה השעה לחולל שינוי באוירה הכללית של הארץ. איש־העם הערבי שהתפכח אחר מאורעות־הדמים נוכח לדעת כי מעמדו ניזוק או נתערער כלה. חברון, אשר היהודים יצאוה לאחר הטבח ולא שבו אליה, חייה הכלכליים נפגעו וראשי הערבים בעיר רצו לשאת ולתת עם היהודים בדבר חזירתם לחברון. כן חיכה האמיר עבדאללה למגע קרוב יותר עם היהודים כדי להיבנות מהסבך אשר בעבר הירדן המערבי.

במצב הקיים היה יסוד לספקות אם התערבות האמיר עשוייה להשפיע באיזו מידה נוכח העמדה של המופתי הכל־יכול וכן אם אפשר לסמוך על רצונם הטוב של מעוטי הערבים נוכח איבתם של קיצונים. ואם בשאלה דתית – מעמד הכותל – יכלה התנועה הציונית ללכת עד קצה הוויתורים כדי לנטול את העוקץ הדתי מהשאלה העומדת על הפרק, הרי בעקרונות המדיניים נשארו ההנהלה והישוב גם יחד נאמנים עד הקצה למטרה – הגשמת המפעל הציוני בארץ.

ואמנם ברוח זו פרסמה הסוכנות היהודית מיד לאחר מאורעות 1929 את הודעתה לאמור: “מתוך בטחה בהצהרת באלפור ובמאנדאט התמכר העם היהודי במשך עשר השנים האחרונות לעבודת שלום ובנין בארץ־ישראל. מפעל זה ניתן להתנקשות אויבת ולהרס זדוני. רצחו ועינו מאות נפשות נקיות של יהודים ויהודיות. בלי להירתע בפני ההתנקשויות הללו יקומו עכשיו כל היהודים בעולם ויראו שרצונם לבנות את הבית הלאומי העברי בארץ־ישראל הוא איתן ללא־חת” – –

מנקודת־מבט הבטחון לא הוסיפו לנו החקירות מלבד מסקנתו של המומחה דיאוביגין להגדיל את מספר השוטרים בארץ עד 630 וחלוקתם תסודר באופן “ששום נקודה יהודית חשובה או קבוצה של חקלאים יהודים לא נשארה בלי פלוגת שוטרים”.

 

המלחמה לא שככה    🔗

המלחמה עצמה לא שככה ולא יכלה לשוך. אם נשים אל לב את האמצעים המדהימים בהם כלכלו מנהיגי הערבים את התנגדותה ההמונים (מענין הכותל־הבּוראק ועד לנסיון של עלילת־דם) וכן את ההשפעות אשר הוסיפו שמן למדורה מהמערכה הבינלאומית שהתחוללה בחוץ, עם עליית השלטונות הטוטליטריים וניגודיהם בארצות אירופה. אמנם המתנגדים השתדלו להדביק לנו את תו “הבולשביזם”, אך עובדה היא כי בבחירות 1931 לאסיפת הנבחרים לא הספיק מספר הקומוניסטים בישוב כדי ציר אחד. תחת זאת גרמה האכזבה מתנודות השלטון הבריטי לחיזוק הרביזיוניזם הציוני במידה, שבצפת האומללה לאחר הרס הפרעות רבו המצביעים בעדו. הפאשיזם, אם השפעתו פעלה עדיין במסתרים בארץ, הרי הדו נשמע יפה והראדיקאליות הפוליטית המדומה של האידיאולוגיה הזאת מצאה תוכנו תומכים רבים.

לאור המתואר לעיל חובה להתעכב על דרך תנועת העבודה של הישוב, כדי להעריך במלוא ההערכה את הכובד הריאלי של המאבק הציוני אשר קיבלה עליה התנועה הזאת לשאת בו עד תומו. היא נלחמה והדריכה, היא עוררה ואימצה את המחשבה הציונית, היא לא פסקה מהיות מקור לא־אכזב לרעיון המגן ולכוחות המגן של ישובנו. יתר על כן: אם נתבונן יפה אל תנודת הרוחות שהורגשה בישוב לאחר המאורעות – נטיות ותרניות מזה ונטיות אגרסיביות־תוקפניות מזה – והבינונו עוד יותר מה חשובה היתה התנועה, אשר שמה לה למטרה לשמור על שיווי המשקל הציוני בכל פעולותינו.

כבר נאמר כי לאחר המאורעות נתחדשו נסיונות הקשר עם מתוני הערבים, בין אם מצדם הוחל בנסיון ובין אם מצדנו. ב־1931 בא המלך הישיש חוסיין להתארח בארמון עבדאללה בנו בעבר הירדן וזאת עשה מחששות להתגברות השפעתו של אבן־סעוד במדבר ערב. משלחת יהודית באה לבקר אצלו, אף הוחלפו מלים על שביתת הנשק הרצוייה בין היהודים והערבים בארץ. גם פרופיסור וייצמן שהגיע באותה שנה לביקורו בארץ היה נכון לבקר בעבר הירדן לאחר שהקרקע הוכשרה לביקורו. ביקורו של ד"ר וייצמן לא יצא לפועל ונסיון הקשר הושם לאל. מצד שני הוקם השלום על מכונו בין כפר קולוניה הערבית ובין מוצא העברית בהשתדלותם של יהודי וערבי: אברהם שפירא והשיך של אבו־גוש. משלחת של אנשי חברון חידשה את השתדלותה בפני הציונים שהיהודים ישובו לעירם והשליט אבן־סעוד השמיע ממרחק נזיפה לערביי העיר על המעשה שעשו ליהודים שכניהם.

בכל אלה לא היה עוד בשום פנים משום גילוי נטייה ברורה לקראת הסכם עם היהודים (קרי הציונים) ומטעם זה דנו הישוב והתנועה הציונית בהתמרמרות רבה את ההתערבות הבלתי־מוצלחה ובלתי־מכוונת של ד"ר מאגנס נגיד האוניברסיטה העברית, אשר פתח במשא־ומתן גלוי עם סן ג’ון פלבּי חוקר ערב וחסידה ומתנגד מושבע של הציונות. כיוון שבחילוף הדברים לא היה רק משום חילוף רעיונות לשמם אלא מעין כוונה להעמיד את המטרה הציונית על הגדרה סותרת לעקרונותיה, והדברים קיבלו פרסם רב בעתונות העולמית, אין לפסוח על מעשה זה שהיה בו בלא ספק כדי להוסיף פילוג בקרב הישוב – להוסיף תנודה על התנודות.

ד“ר מאגנס פירש על דעת עצמו בשם רעיון של – “ממשלה ארצישראלית שעליה למלא תפקיד בינלאומי גדול, לשמור על ארץ־ישראל כארץ קדושה ולסייע שתהיה לבית יהודי, נוצרי ומוסלמי כאחד”. לא זה עניננו לבקר את הרעיון עצמו או לרדת עד לשורש גלגולו מרעיון המרכז הרוחני של אביו־מחוללו אחד־העם, אשר בגרעינו ודאי שימש בסיס לד”ר מאגנס; אך לא היה בו משום מעשה יעיל להציע רעיון לצד־שכנגד, אשר אינו נכון להציע מצדו ולא־כלום פרט לידידות מובטחה, לכשיימסר השלטון לידו… ואמנם לא הרחיקה תשובת פילבּי האדיבה ללכת מהודאה במציאותה של הצהרת באלפור ומהבטחת הידידות הזאת של הממשלה הדו־לאומית אשר תוקם בארץ. נסתיים חילוף הדעות הידידותי הזה בהודעה של ד“ר מאגנס – הודעה פאתיטית ותמוהה –”שדרכו של יהושע (בן־נון) אינה הדרך בה נכנס אנחנו לארץ המובטחה" – והיא מליצה שלא מצאה כל הד בין אחד מהצדדים, אך הועילה להסערת רוחות הקיצונים שבנו ולהתמרמרות צודקת של מתונים כאחד.

נוכח נסיונות־נפל כגון אלו למותר לשוב ולהדגיש כי המאבק הריאלי של הציונות המשיך להתבטא במעשה יומיום – בשדה ובמשמר, בעבודה ובהתישבות. אנו עובדים וגם הערבים אינם טומנים ידם בצלחת – אף שפעולת שני הצדדים נעשתה בדרכים שונות. המתנגד הערבי מגביר את הפומבי של חגיגות “נביאים” שונים בכוונה להפכם למקומות כינוס ומועד ציבוריים־מדיניים. המתנגד הערבי עומד מאחורי מעשי הרצח שהחלו מתחוללים מיד לאחר המאורעות עוד בטרם שקטו דמיהם. במאי 1931 נעשה מעשה רצח מן המארב בחבורת חברים וחבורת של יגור. בנהלל נפצע שומר. אכרי באר־טוביה (החיילים המשוחררים שהתישבו בה ובנו את הריסותיה) הביעו דאגה על מצב הבטחון בסביבתם. מעשים אלו וכיוצא בהם מביאים את קולונל מונטגומרי מפקד חיל היבשה בארץ בימים ההם, לכלל דעה שלקיום הבטחון בארץ לא די בפלוגות של תעופה אלא דרוש חיל רגלים.

במערכותינו אנו עדיין אינה ניכרת התקדמות. לא הצליחו המאמצים שנעשו אחרי מאורעות 1929 “ללכד את הפעולה”, שלא תהיה מושפעת מן הפילוגים והפירודים הרעיוניים בקרב הישוב. הפירוד למעלה גרר אחריו פירוד למטה. לעומת הרעיון המרכזי, שחובה להתנגד לתכסיס של פעולות־נקם בערבים חפים מפשע בעוון אלו שחטאו, לא רק מטעם מוסרי כי מטעם מדיני, נמצא חוגים שנקטו בדרך של פרישה וטיפחו מטעם זה ארגון־מגן שאינו תלוי בדעת הציבור ומוסדותיו העליונים. רעיון־המגן המדיני התכוון לצמצם את מלחמת הערבים להתנגדות החוג הצר של המנהיגים הקיצוניים ועוזריהם; רעיון זה התכוון לנטול משאלת ההתנגדות את עוקץ הנקם, כשם שהתנועה הציונית נטלה ממנו את העוקץ הדתי. שיקול־דעת מדיני זה נתקל בהתנגדות אף לא זכה לפופולאריות רבה בקרב חוגי הנוער. הרגיש גם הישוב בחילוקי־הדעות המתחוללים האלה ואוכזב. כיוון שהשקט הוחזר על כנו, לפחות למראית־עין, שוב לא נתן את דעתו על המחלוקת ועם זאת לא הטה שכם לשאת בעול התגוננות והכנה לקראת מאורעות אשר יבואו. אל אמת הבנין חזר.

נמצא, כי לא במגמת היחסים החיצוניים ולא במגמת מגן הוסק הלקח העיקרי של מאורעות 1929, אלא במגמה אחרת: הלקח העיקרי הוסק במגמת ההתישבות.

תמונה 77

יהושע חאנקין גואל הקרקע

 

למגמת המגן של התישבותנו    🔗

אמנם התישבותנו, ככל התישבות חלוצית רואה למרחוק, שאפה מתחילתה להבטיח את כיבושיה ע"י קו־מגן בפני מקור הסכנה. אם מקור הסכנה נחשב אז המדבר, היתה כמיהה של ראשונים להאחז בעבר הירדן המזרחי על גושי קרקע גדולים, כדי לשמש מגן למפעל הישובי בעבר הירדן המערבי. הבארון, אבי ההתישבות העברית החדשה, רכש עשרות אלפי דונאם בגוש אחד מעבר לירדן ואפשר כי תוך מגמה זו רכש. “השומר” חלם להקים כפרי־ספר, בה יחיו חבריו חיי עבודה ומגן על גבולות הארץ. ואם הדברים הנזכרים היו בגדר חלומות ושאיפות, הרי מגמתם היסודית הונחה בכיוון ההתישבותי אשר נקטה ההתישבות הלאומית למעשה, תחילה מחוש בלבד ואחר־כך מתוך שיקול־דעת מחושב.

אין צורך להוסיף הרבה על המובלט בכל מפת הישובים שלנו, כי שתי פעולות ההתישבות, של הבארון ואחר־כך של הקרנות הלאומיות, נצטרפו ליצירת אזור התישבות רצוף, אשר קשר ותחבורה בלתי־נפסקת יבריחוהו מקצה ועד קצה. דבר זה לא עלה בבת אחת. רק נקודות־הראש הסתמנו בהתחלה: מתולה בצפון, מרכז בגליל התחתון ומכאן השומרון ויהודה. נשארו חללים רבים בתווך והם עדיין מתמלאים והולכים מעט־מעט ובקשיים רבים. על כל פנים מותר להגיד, כי אם מגיני תל־חי ראו בצדק את עוכרם בבדידותם – הרי באה אחרי תל־חי התישבות גושים; ואם התישבות הגושים נעשתה מעין עקרון להתישבות, באה אחר־כך גם תקופת ביצור של הגושים – מעין הפסקה בין קפיצה התישבותית אחת לשניה.

התישבות גושית וביצורה – זו איפוא הדרך שבאה למלא את אשר לא השלימה שיטת ההתישבות הראשונה במושבות, גדולות אך רחוקות אחת מחברתה. באופן זה אפשר היה לראות עוד אחרי מלחמת העולם שלושה ריכוזים עיקריים של התישבותנו: במישור החוף, במזרחו של הגליל, וסביב לירושלים. בשנות 1921–1925 חל החיבור התכניתי ע“י ההתישבות בגושי עמק יזרעאל בין חיפה לבית־שאן עם מגמה לקראת התחברות רצופה עם ההתישבות בעמק הירדן. ע”י רכישת עמק חפר 1927–1932 הושלמה במידה ניכרת רצועת החוף. ועם קבלת זכיון החולה (1934) הושג מילוי החלל המפריד בין דרום הגליל העליון וגבול הארץ מצפון.

“הזכיון נמסר רשמית” ביום רביעי, כ“א כסלו ה' תרצ”ה – נרשם ביומנו של א. הארצפלד, האיש אשר כעדות עצמו לא החזיק מעודו נשק אך נחשב בלא ספק לאחד מוותיקי החלוצים של התישבותנו החקלאית. ושוב חאנקין ועוזריו הבאים עד מי־מרום לקבל לידם את הזכיון ממשפחת הבּקים על בצת החוּלה. “ארבעה מתשעת בני הבק מנצחים על עבודת המשרתים להעמיס את כל הכבודה על גבי אוטומובילים – – לפנות ערב יצא האוטו האחרון עם “פני” המשפחה ומיד לאחר זה נכנס לחצר אוטו ושמונה בחורים משלנו על גבו. הם באו לקבל לידם, מיום זה ולתמיד, את השמירה במקום” (חיים שטורמן). לא כאן המקום להעריך את זכיון החולה מבחינה חקלאית, אך גם מנקודת־ראות אסטראתיגית־מדינית נודעת חשיבות מיוחדת לשטח זה המשתרע משני עברי הירדן ומקיף את כל מי־מרום: “במאורעות תרפ”ט – כותב בן־גוריון – היה גורל צפת כמעט כגורלה של חברון. עתה, עם רכישת שטח החולה, תיעשה צפת במידה מרובה מרכז של התישבות יהודית חקלאית".

תמונה 78:

מנחם אוסישקין וחבר עוזריו לגאולת קרקע הארץ

המאורעות לימדו, כי בעיקר דל כוחנו בהרים וגם התחבורה התלוייה במעברות הרים צפוייה מיד לסכנה ולניתוק בפרוץ מאורעות. נמצא, כי על כיוון ההתישבות שלנו חדלו להשפיע חישובים חקלאיים ומסיבות קרקעיות בלבד, אלא טעמים אחרים הכריעו את הכף גם הם לזכות או לחובה. נתגלו מקומות התורפה המסוכנים בקו ההתישבות היהודית: דרך ירושלים – תל־אביב שהיא תלוייה במעבר רצוף בגבולות זרים. המשולש ההררי של הרי אפרים היורדים עד לירדן אף הוא חוסם את דרכי החיבור הפנימיות בין מרכזי הארץ בשעת־חירום. יתר על כן: אף במקום אזור התישבותי עברי יש וישוב בוּדד מהדרך הראשית, מסיבת שכנותו של הישוב הערבי ההופך בימי חירום לאויב, כגון שאירע לעקרון הניתקת מעל הדרך ע"י עגר הכפר הערבי. כן יזדמן לנו לראות עוד להלן מה סכנה גיאוגרפית עצומה נשקפת לישובינו מהעובדה שמבצר הארץ הטבעי – גבול ההר ממזרח ומצפון – איננו בידינו, אלא פנוי הוא לשמש מקלט לכנופיות המתקיפים הערבים, המגיחות ממנו וחשות להן מפלט אליו.

כל החישובים האלה, שהתלבנו לאור הנסיון של תקופות המאורעות השונים בארץ הדריכו את מעשה ההתישבות, התוו את החלטות הקונגרסים הציוניים, צרפו אל מגמת ההתישבות החקלאית את מגמת ההתישבות המדינית. נמצא, כי בנידון זה אי־אפשר היה, ולא היה מן ההגיון, לחזור ולהכריז על מגמה היסטורית להלכה, בעוד שלמעשה תבעו את פתרונם ולאלתר מקומות־התורפה שבקו־הבטחון הראשון והחיוני של ישובנו: לקיים את התחבורה בפנים הארץ מהישוב החקלאי לעיר; להבטיח דרך־הספקה־וקשר רצופה ובלתי־נפסקת בין הישובים לבין עצמם; להבטיח את הגישה מצד הים אל נקודות־אחיזה ימיות ראשונות שלנו; – על כך ציוו המאורעות של עשור השנים אשר סקרנו ואותם ציווה המוסד העליון של התנועה הציונית להקים בכל התנאים והמסיבות.

לצורך הדגמת קו המגן של תנועת ההתישבות שלנו והתפתחותו משלב לשלב לפי המאורעות המדיניים, – הרינו לחלק את פרשת ההתישבות כדלקמן: א) התקופה הראשונית 1870־1920 שהיא תפישת נקודות האחיזה הראשונות; ב) התקופה אחרי מאורעות 1921; ג) התקופה אחרי מאורעות 1929; ד) ולבסוף תבוא ה־ד) תוך המאורעות של 1936 ואחריהם ותמונת הבטחון ההתישבותי עם תום מלחמת העולם השניה.

נקביל איפוא את התקופות זו לעומת זו

התקופה הראשונית

1870 – 1920

ותפיסת נקודות האחיזה

מקוה ישראל 1870–1890 פתח־תקוה ראשון־לציון גדרה ואדי חאנין–נס ציונה זכרון־יעקב ראש־פינה יסוד־המעלה מתולה עקרון רחובות 1890–1900 חדרה מחנים משמר הירדן בת־שלמה שפיה סג’רה 1900–1909 יבנאל כפר תבור בית־גן מנחמיה עתלית גן־שמואל גבעת־עדה הרטוב עין־זיתים כפר־סבא דגניה 1908–1918 חולדה כנרת בן־שמן מצפה באר־יעקב כפר אוריה ביתניה מגדל כרכור מרחביה עין־גנים נחלת־יהודה פוריה אילת השחר כפר מלל כפר־גלעדי תל־חי רוחמה

אחרי מאורעות

1921

דרך תל־אביב – פתח־תקווה כפר־סבא: קרית שאול גת רמון רמת השרון הדר בני־ברק רמת־גן נחלת יצחק כפר גנים נחלת גנים בת־ים הרצליה רמתיים מגדיאל רעננה ביצור ירושלים: קרית יערים רמת רחל עטרות נוה יעקב יישוב העמק: נהלל נשר יגור עפולה כפר ברוך כפר גדעון כפר חסידים כפר יהושע כפר יחזקאל חפצי־בה השרון כפר אתא גניגר שריד תל־יוסף גבת תל־עדשים רמת ישי עין־חרוד עיינות גבע בלפוריה שדה יעקב משמר העמק מזרע בית־אלפא בית שערים עמק הירדן: דגניה ב' כפר נתן גשר ביצור השומרון: בנימינה פרדס חנה עין־שמר כפר בראנדיס השרון: קלמניה גן־שלמה חוף הים: נתניה

אחרי מאורעות

1929

הקמת ההריסות: באר־טוביה ביצור חיפה: קריות ביאליק, חיים, נחום, חרושת, מוצקין כפר ביאליק יישוב עמק חפר: כפר ויתקין, כפר חיים, חבצלת השרון, מעברות, אלישיב, כפר הראה, עין ורד, עין החורש גוש נתניה: אביחיל, רמת טיומקין עין העובד כיבוש ים המלח: רבת אשלג מצפון ומדרום ביצור השרון: אבן־יהודה, חירות, כפר יונה, תל מונד, תל אשר, שפיים, רמות השבים, רמת הכובש, גן חיים, ירקונה, קדימה, גני עם, גבעת חן, צופית, כפר יעבץ, הס גוש פתח תקווה: כפר אזר, כפר אברהם, תל ליטוינסקי, בהדרגה, גבעת השלושה כלפי דרום: חולון, עיינות, בצרון, גבתון, בית חנן, טירת שלום, כפר בילו, בית עובד, גן יבנה, נטעים, נען, כפר מרמורק ירושלים: כפר עציון שומרון: תל־צור, עין עירון, משמרות, גן השומרון, פינס העמק: אלראי יקנעם, כפר החורש, רמת יוחנן, שער העמקים, בית השיטה צפון: נהריה עמק הירדן: אפיקים, אשדות־יעקב

לאור הקווים המצטרפים ומקבילים לתקופותיהם בולט הצד השווה שבתגובה על המאורעות של 1921 ו־1929 והוא מאמץ מיוחד להקים מיד את ההריסות. באר־טוביה הוקמה מיד ובחיזוק ראוי לשמו ע“י חברים שהיו ממשוחררי הגדוד וציפו בתור להתישבות; בוצרה עמדתה של חיפה ע”י קריות סביב; הוטל הגשר של עמק חפר כחולית־קשר בין יהודה והשומרון; חוזקה רצועת הרציפות לצד דרום מתל־אביב, באופן שיחובר הקו ויעבור באופן עצמאי את האזור העברי שלא בתלות בערבי; למרות מכת חברון, הנטייה להתישבות ההררית קיימת ונוסף כפר עציון; לעמק יזרעאל, לעמק הירדן, לגוש השומרון ונתניה נוספים חיזוקים ומילואים – ובאחרון שוב כפר של חיילים משוחררים מהגדוד: כפר אביחיל. נתמשכה זרוע החיבור בין עמק בית־שאן ועמק־הירדן. הגיחה חץ לצד מערבי צפוני בכיוון חדש: נהריה.

הווה אומר, כי לא הביאו המאורעות בשתי הפעמים גם יחד לידי צמצום מסגרת המגן אלא להתפשטותה – ולא מתוך מכלאה צרה יותר התכוון הישוב להתגונן אלא תוך הרחבת גבולות מתמדת. זאת ועוד: במאורעות האחרונים עדיין נעזבו נקודות מיושביהן, אך מיהרו לקומם את הריסותיהן, כי היה ברור שתוצאה חמורה ביותר לגבי מלחמת המגן היא פינוי נקודה עברית. פינוי, ולוא באיזו תנאים שהם, עשוי לשמש פיתוי לאויב המתנפל להוסיף לשאוף לנצחון דומה ובולט לעין על ההתישבות של היהודים. מטעם זה נתגבשה השאיפה התכסיסית לא רק לקומם את ההריסה אלא לחזקה מיד חיזוק בהרחבה ובתוספת אוכלוסים, אשר תמנע אפשרות של הרס ופינוי בבא. מגמה זו הניחה יסוד להתפתחות־המגן המכוונת של קו ההתישבות אחרי מאורעות 1929 וכן לפרק ההתישבות וגאולת הקרקע המוגברת שבאה אחר־כך.

תמונה 79:

גאולת הקרקע ע"י "הנדיב הידוע" והקהק"ל לפי התקופות (שים לב כי סביב לתאי־הקרקע הראשוניים השחורים מתלקטים גושי הקרקע הלאומית בנקודות וקווים)

ברם, אם גם התרחבה ההתישבות אחרי המאורעות והוסיפה להתפשט עם השנים, הרי בעל־כרחה היתה זו ראשית של התישבות. כל ישוב בפני עצמו לא זו בלבד שהיה בנין צריפים, אלא מבחינת הבטחון הועמדו הללו בתוך שממה. מכאן, שמבנה הישובים היה פרוז לגבי הסכנה, ולא רק הישובים החדשים, כי גם הוותיקים מאלו שנוסדו אחרי 1921 – היו עדיין בנויים צריפים אשר הכדור חודר אליהם בנקל. מבחינה זו היה יתרון גדול להתישבות בקיבוצים, בהם הילדים והמשפחות מרוכזים לרוב בבניני־חומה אחדים גדולים; לא כן המושב והכפר שבתיהם ובניני־המשק שלהם מפוזרים על פני שטח רב – הללו היו קשים מאוד לשמירה אף בימים כתיקונם והצריכו בניני בטחון מיוחדים לימי חירום, אשר בבנינם הוחל לאור הלקח של המאורעות האחרונים. בנין הבטחון במרכז הכפר והמושב – בנין בנוי בטון ומרווח די הכיל את הנשים והילדים ביום־חירום – הוא פרי המאורעות האחרונים.

זאת ועוד: ההתפשטות ההתישבותית אחר מאורעות 1929 חלה עם הגיאות בענף ההדרים ורוב מפעלי החקלאות של פרטים וחברות היו מבוססים על מטעי הדר. בכל אשר רגל יהודי עלתה בשרון או בשומרון שם נעשתה עבודת נטיעה קדחתנית, נחפרו בארות מים, חרשו טראקטורים באין ישובים מסודרים ומתוכנים כהלכה. עם גמר הנטיעה העצומה הזאת של אלפי דונאמים בבת אחת נשארו המרחבים הגדורים שמורים בידי פועלים מספר, שומר ועובד במכון־המים, אשר לא רק תפקיד השמירה כשלעצמו היה קשה לגביהם בימי חירום אלא גם חייהם הם היו תלויים להם מנגד. והדרכים הבינישוביות עדיין טובעות בחול עמוק, אשר האוטו בקושי יעבור בהם. כן הדרך לבני־ברק וכן להרצליה או למגדיאל ואין צורך לומר למקומות מרוחקים יותר שבגוש נתניה, תל־מונד וכיוצא בהם.

המסקנות הנובעות מהתיאור הזה ברורות: הישוב החקלאי הבנוי צריפים היה פרוז ורק במעטים מהם החלו להקים את בניני הבטחון אשר כדור לא יחדור אליהם; הרכוש העצום אשר הושקע ע"י החברות והפרטים במטעים היה מסוּר “לנס” על בארותיו, על נטעיו הרכים ועל מכוני־המים המשוכללים שלו; דרכי ההספקה מהעמק – ודרך ההספקה ההררית בפרט לתל־אביב ולירושלים – היו ניתנות לניתוק על נקלה ובניתוקן היה משום סכנה של הרעבה לגבי האוכלוסיה העירונית. כל המסקנות האלה נראו לעיני המסתכל המנוסה מיד, אך הממשלה לא באה לעזרת ההתישבות הזאת בכביש או בהבטחת שמירה מספקת.

ראינו כבר, כי עוד לפני מאורעות 1929, הוצאו מישובים עבריים רבים ארגזי הנשק החתומים שהיו נועדים לשימוש בשעת־חירום בלבד. הללו הוצאו אם מחמת שגגה או כוונה או מסיבת הלחץ של הערבים ועתונותם, אשר התריסו בקול על העוּבדה שהממשלה מזיינת את הישוב העברי בנשק, בהפלייה מהישוב הערבי. שאלה זו של ארגזי הנשק היתה במצב המתואר שאלת־חיים לכל ישוב ולא לחינם היא הודגשה בדרישות לממשלה תמיד עם שאר דרישות עיקריות לגבי שאלת הבטחון.

שאלת ארגזי הנשק קיבלה חשיבות כזאת בעיני שני הצדדים – בין בעיני היהודים שידעו כי יהיו זקוקים לשימוש בהם ובין בעיני הערבים אשר ראו בנשק זה את הכוונה נגדם במקרה של התקוממות שניה – עד שהיתה לגורם של הפגנות ואמצעי של הסתה בידי הערבים, בעוד שליהודים היתה חומר לדיון עקשני עם שלטונות הארץ. שוכנעו השלטונות לבסוף כי אין לזוז מההחלטה לקיים את ארגזי הנשק הסגורים במושבות ועל כך ניתנה הוראה מוסמכת. בו בזמן ניתן הסבר פומבי רחב, שארגזי הנשק נועדו לצרכי הגנה בלבד וכי הממשלה תקיפה בדעתה שלא לבטל אותם (קוֹל' קיש).

זה היה לעת־עתה ההישג העיקרי בשאלת הבטחון, הואיל ובעניני המשטרה ושאר יחידות משמר־הארץ לא שופר המצב אף במעט ומספר היהודים בהם נשאר קטן גם לאחר חקירת מר דיאוביגין מפקד המשטרה שבא לארץ לשפר את המצב. ולבסוף: בקשר לתיאור המצב הכללי שלאחר המאורעות עלינו להוסיף שני פרטים המשלימים את התמונה והם: – העקירה ההמונית של היהודים שהחלה בגרמניה (משנת 1933) עם עליית הנאצים לשלטון ואשר חלק הארי שלה כוון לארץ; והעברת צינור הנפט העיראקי לנמל חיפה, שנעשה גם הוא לגורם מכריע בשיקולי הקיסרוּת הבריטית לגבי ההבטחות לערבים וליהודים.

 

מבוכה במערכות ישראל    🔗

מערכותינו אנו אחרי מאורעות 1929 הועמדו תחת הלחץ של השוֹאה המתקרבת על יהדות גרמניה. הלחץ הורגש, השטנה יקדה כבר והדליקה אותם “חבלי־משיח”, שציינו מיד את ההתמרמרות והאכזבה בצמרתה של תנועתנו. התפטרותו של נשיא ההסתדרות הציונית פרופ' וייצמן, שבאה אחרי פרסום הספר הלבן של פאספילד, באה לא רק כמחאה אלא כהבעת אכזבה של המנהיג השקול ביותר של התנועה “אחרי ארבע־עשרה שנה של פעולה למעלה מכוח־אנוש”. התפטרותו חיזקה את התסיסה בקרב מערכות הציונות.

ז’אבוטינסקי חישל את נשק בקרתו ואף־על־פי שלא כבש במספרים את לבות המתנגדים לשורות המפלגה אשר יסד, הרי מצא תומכים רבים בכוח. הועיל עוד יותר לפרסומו בשעה טרופה זו איסור כניסתו של ז’אבוטינסקי לארץ שהוצא ע"י הנציב צ’נסלור והנימוק: נאומיו החריפים המסעירים את הרוחות. לא מאושר היה זאב ז’אבוטינסקי בהתנגדותו ובבקרתו גם יחד. הוא ציפה להצטרפותם של טובי החלוציות הארצישראלית מהגדודים אליו ולא יכול להשיג כי הסבל והמציאות חישלו בינתיים “פוליטיקה ריאלית” בניגוד לסיסמה שהטילו קיצונים: “לכבוש את ההר או למות”. “או” נואשת לא יכלה להיות סיסמת הרוח הכובשת בפועל ובמעשה יומיום את הארץ בשביל העם (אשר איננו עוד) – ישוב אחר ישוב וחוליה אחר חוליה (“עוד דונאם” – זו הסיסמה שהפכה בפי הקיצונים ללעג).

ואם בוּדד ז’אבוטינסקי בעמדתו מהכוחות שציפה להם בארץ, הרי בקרב חוגו הוא נאלץ לקרוע קרעים רבים עם חבריו הקיצוניים והעקביים פחות ממנו. בבדידות קטלנית עבד את עבודתו העקשנית. בשלבים הראשונים של שנות הסער 1933/1932/1931/1930/1929 עדיין הבטיח ז’אבוטינסקי: “קיבלתי עלי את ההנהגה (במפלגתו) לא למען דיקטאטורה אלא למען פשרה. בכנוּת אלך אל הקונגרס ואוליך את כל ביתר לבחירות, מפני שזה רצונם של רביזיוניסטים רבים”. עם הזמן התנגדותו נעשית מפאת תנאיה ערטילאית יותר ותלוייה פחות ברצונם של חברים והיא מצמיחה אותו פולחן אשר התכוון לחפות על בדידותו הרעיונית של המנהיג המחונן.

“כנראה אמת היא שבתנועה נחוץ מפקד יחיד ראשי, “מנהיג”, אף כי עד היום שונא אני את המלה ואת המושג הזה. אולרייט, אם נחוץ – יהא!” – הרי דוגמה אפיינית מאוד כיצד אדם מגיע עד לאידיאה של פולחן ואחר־כך מונהג ממנה על־כרחו אף שנפשו עצמו סולדת. התנועה הציונית לא יכלה להזדהות עם השקפה של מנהיגות כזאת, אף בעצם המבוכה שהכשירה את הקרקע לבקורת חמוּרה, ומטעם זה הפכה שאלת המנהיגות לנקודת־המוצא של הפולמוס הציוני הסוער. הפולמוס החריף בשעה שהקופה ריקה “ופרוטה אין בה לשלם את השטרות ולהמשיך את העבודה” וההצבעה נגד ד“ר וייצמן בקונגרס (1931) הפכה “לליל זוועה תוך קריעת כרטיס־הציר ע”י רביזיוניסט ויציאת הרביזיוניסטים כאשר התחילו בהרכבת האכסקוטיבה החדשה”.

באותם הימים החלה קריאת ה“בוז” להשמע ברחוב; באותם הימים הוּכח משנה, כי נצחון מפעלנו בארץ איננו נצחון על גורמי־חוץ בלבד וכי טעון הוא נצחון מכריע במערכות הציונות בפנים. אף באכסקוטיבה הוייצמנית, שנבחרה אז עם ארלוזורוב במרכז ובלעדי וייצמן, אין לראות את הנצחון, כיוון שהמערכה רק אז החלה. על כל פנים, איש צעיר ומחונן בכשרונות רבים עלה על במת הציונות, אדם אשר למרות צעירותו בגיל קנה לו שם בין מדינאים בחוץ ורכש כבוד בפנים.

“קיבלנו ידיעה, כי כל הקונגרס מחכה לפראקצית הפועלים – לישיבת הנעילה – – כותב ד”ר ארלוזורוב – קמנו איפוא ונלך שפעת אנשים, כמאה ומעלה ווייצמן אתנו. האגף השמאלי של האולם היה ריק – ופתאום נפתחה הדלת ווייצמן הופיע עמי ועם כל צירי הפועלים שמאחרינו וישב על הספסל הראשון של השמאל. תשואות שמחה פרצו משמאל, על גבי הבמה, על גבי הדוכנים. הוא קם. חיור, חיור מאוד, אך זקוף־קומה. כל זרת בו – המנהיג בהא הידיעה, בלתי מנוצח מבחינה מוסרית, להיפך – המנצח. שאלתי אחרי כן קבוצה אחת של נוער ציוני, צופים מוינה, אם לא היה זה הרגע הנעלה ביותר של הקונגרס – ואחד הנערים הביט בי בעינים פקוחות לרווחה וענה: “של הקונגרס? לא – של כל חיי.” –

---

נקביל לכך כתבה אחרת של ז’אבוטינסקי מאותה תקופה, אף היא בוערת בלא ספק מיקוד האמונה הציונית לאמור: “טובע אני עתה באצילותה בת 100 האחוזים של תנועתנו. אינני זוכר התרוממות רוח כזאת. נערים מן “ההכשרה” פרצו שלשום לתוך התא שלי ברכבת, כולם בבלויי סחבות והכריזו: נהיה עשר שנים בלי סרטיפיקאטים – ובלבד שתיצור את ההסתדרות הציונית החדשה.” – –

כזה כן זה מעידים משום־מה עליהם את הנוער והנוער האחוז באש “המשיחית” הזאת של סבל ואמונה, יאוש וצפייה החל משמיע את קולו. באותו קוצר־רוח, שהעיד יותר מכל על חומר־הנפץ האצוּר במערכות הציונות.

ואם ישאלו השואלים מה ענינו של הפולמוס הציוני להתפתחות קו־המגן שלנו, אשר היא מטרת הרצאתנו, הרי הראינו כבר לדעת כי השיטה והתכסיס, ההישג והכשלון גם יחד נבעו תמיד ממקור הרעיון הציוני אף לא יכול להיות אחרת. בשעה שהיתה רוח אחת למעלה – עמד הישוב הכן עם מגיניו בפני ההתנגדות מבחוץ; כיוון שהפילוגים בקרב התנועה גברו, הם גררו אחריהם פילוג במערכות המגן שלנו, פילוג להלכה בימים כתיקונם ותכסיסים סותרים ומתנגדים בימי־חירום. מטעם זה היה פולמוס ז’אבוטינסקי־וייצמן־ארלוזורוב־בן־גוריון לנקודת־מוקד שאין להתעלם ממנה כל עוד אנו רוצים להאיר נכוחה את עלילת־המגן שלנו הקצרה והדרמאתית, אשר בגדוד הגאליפולי החלה במלחמת העולם הראשונה ובגיוסים של מלחמת העולם השניה נגיע לשיאה. הפולמוס הזה הפך לגורם ציוני מכריע אשר קבע את חינוך ההמונים וביתר דיוק והדגשה – קבע את היסוד הרגיש ביותר בתנועתנו – את יסוד הנוער.

עלייתוֹ של ארלוזורוב גררה אחריה שיתוף כוחות מוגבר מבין שורות תנועת העבודה במנהיגות – ומלבד הוותיקים שבחבורה ניכרו עתה יותר בפעילותם. הצעירים דוב הוז ומשה שרתוק. חיזוק האגף הציוני הסוציאליסטי במנהיגות תבע ביטוי ברור ומפוכח בסבך הרעיוני בו נסתבך העם, בו החל להסתבך גם הישוב בארץ בלחץ המסיבות והתנאים מבפנים ומבחוץ. ביטוי זה נתן ד. בן־גוריון באותה תקופה בקירוב, לאמור: “אצלנו רגילים להדביק לכל אחד תו – אומר ד. בן־גוריון – ביחוד בתקופה זו של התרוצצות שני הזרמים הנישאים על כל שפה – הרביזיוניסטים ו”ברית שלום“… תנועתנו, תנועת הפועלים הציונית־הסוציאליסטית, נשאה תמיד את דגל הציונות הגדולה. מתוך מגע בלתי־אמצעי לצרכים החיוניים של המוני העם, ראתה בארץ־ישראל פתרון לשאלת העם היהודי והעריכה את הגורמים הפוליטיים המתנים את הגשמתה של הציונות – ואם אנו עומדים בקשרי המלחמה ללא פשרה והשלמה עם הרביזיוניזם הרי זאת.. מפני שהוא מחליף את הפעולה הפוליטית בלהטי דיפלומטיה ובתעתועי צבאיות חסרת־אונים, מחליש את כוח ההגנה של הישוב. מבלי אמונה בכוחות העם הפנימיים ובכשרון יצירתו העממית, רואה הרביזיוניזם את מרכז הכובד של מפעל התקומה והתנועה הציונית בכוח החיצוני של ממשלת המנדאט…”

וכלפי צד שני: “התנגדותנו ל”ברית שלום" אינה פרי יחסנו השלילי לרעיון השלום וההבנה עם הערבים… גם מהאופק המדיני של תנועת הפועלים לא נעלמה אף פעם השאלה הערבית, אם כי פתרונה הברור לא נסתיים עד היום. אנו מתנגדים ל“ברית שלום”, לא מפני רצונה לשלום עם הערבים, – אלא מפני נסיונה לטשטש את האמת היהודית ולהעלים את הדגל היהודי בדרך להבנה – –"

הדברים החותכים לא שכנעו ולא יכלו להבקיע את חומת הפולמוס הסוער שהתלקח במערכות ישראל. ד"ר חיים ארלוזורוב נפל קרבן לסערת־הרוחות הזאת. גם מותו לא שיכך את הסערה הגוברת וגם דמוֹ לא כיפר על שגגת הדור – – כי השגגה ודאי שלא נבעה מכוונת מנהיגים ומרוח פיהם בלבד, אלא מתחושת האימים הממשמשים ועולים על אירופה ינקה וממדורי השנאה שהודלקה מחדש נגד מפעל חיינו בארץ – גדלה ועשתה ענפים. ובעוד שגגה זו מתנכלת לטרוף את הספינה הדלה בים של שנאת־אחים בפנים – נראו מקרוב האותות המבשרים את בוא השואה מבחוץ.

“בשעה קשה והרת סכנות – אומר בן־גוריון בתרצד – נפלה על תנועתנו אחריות כבדה כאשר לא היתה אף פעם, לגורל הציונות. האסון אשר קרה את היהדות הגרמנית אינו מצטמצם בתחומי גרמניה בלבד. שלטונו של היטלר (היטלר עלה לשלטון ב־1933. – הכ.) מעמיד בסכנה את העם היהודי כולו אבל לא רק את העם היהודי בלבד… אין העם היהודי גורם עולמי שיש בידו למנוע ולעכב סכנה זו או להחלישה ולצמצמה. אבל יש פינה אחת בעולם שבה אנו מהווים גורם עיקרי, אם גם לא מכריע עדיין, ופינה זו מתנה את עתידנו כאומה. מה יהיה כוחנו ומשקלנו בפינה זו ביום הדין האיום, כשיפרוץ בעולם האסון הגדול? – –”

דברים אלו הם ביטוי לתחושה האינטואיבית של חלוץ העם, כאשר העלייה הלכה וגדלה מ־4000 עולים ב־1931 ל־10.000 ב־1932, ל־30.000 ב־1933 עד 40.000 בשנת 1934 ובשנת 1935 עד 61.000, בשנות נציבותוֹ של ואקופ.

מעתה היה היתה העלייה למסמר המערכה הציונית. נגדה נלחמוּ הערבים בשצף־קצף ולא קיבלו פשרות בנידון זה אף לא הסכימו לכל צורת שיתוף שלטון, אשר ירשה את העלייה ולא יפסיק אותה. רצה הנציב ואקופ להניח את דעת הערבים המתנגדים בחידוש הצעת המועצה המחוקקת אך הללו דחו אותה בעוד שמוסדות הציונות תבעו אחת: הגדלת העלייה לפי כוח הקליטה. וכוח הקליטה הוכח כדבריו החריפים של פרופ' וייצמן לאמור: “בשנת 1930 אמר לי לורד פאספילד, איש מעשי וחכם כלכלה גדול: האינך רואה, ד”ר וייצמן, שאין מקום בארץ־ישראל אפילו כדי חתול נוסף?" איני רוצה להתל, אבל חתולים רבים טולטלו מאז לא“י ואחרי שיחתי עם לורד פאספילד גדל מספר תושבי הארץ ב־200.000 נפש בערך”. – ראו הערבים בעין, כי עליית היהודים אך מזימה בעיני כל העולם את הטענות בשם קוצר־הקליטה של ארצנו – והתנגדותם פנתה שוב אל מהומות.

לצערנו, עלינו להוסיף כאן פרשה מדאיבה, שהיה לה חלק עוד במאורעות 1929 ובמשך השנים חלקה גדל. כיוון שגורם זה מילא תפקיד מלחמתי ישר, מחובתנו לנקוב בשמו בלי להכנס לפרטים המסובכים אשר מאחורי קלעיה – פעולת המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית (פ.ק.פ.). קרא הפ. ק. פ. בכרוזים לארבע מאות אלף היהודים להיכנע בפני מיליוני הערבים כי אין תקווה אחרת ליהודים אלו: “– – קרא בקול באזני ההמונים הערביים כי אנחנו נגד כיבוש הקרקע. נגד כיבוש העבודה – אנחנו איננו מאמינים ומתנגדים לאואנטיורה, אוואנטיורת הדמים של ייסוד מדינה יהודית בלב הים הערבי” – – אפשר כי יד התסבוכת הבינלאומית שהחלה מתרקמת באויר היא שהכתיבה את הדברים האלה, אך ברי כי הישוב אשר ראה בחורים ובחורות מחלוציו כותבים אותם ומפיצים אותם במסירות נפש בקרב האוכלוסיה הערבית לא יכול אלא לגרוס על עצמנו את הפסוק: “מהרסיך ומחריביך ממך יצאו” – – ולא נגזים אם נאמר כי היה גם במלים אלו כדי להוסיף שמן למדורה שעממה והחלה מתלקחת ללהבה בה היו צפוּיים לעלות העצים אשר נטענו, הבתים אשר בנינו, מכוני־המים אשר שכללנו והמכונות אשר הסיעו את תוצרתנו החקלאית מהישוב הכפרי לעיר.

 

המרד הערבי    🔗

אכן, הפסקת שבע השנים בין מאורעות 1929 למאורעות 1936 שוב אינה נראית כהפוגה שלמה כאשר היתה ההפסקה בין 1921 ל־1929. שרשרת מעשי רצח גישרה בין 1929 ל־1936, שרשרת של מתיחות ללא הפוגה כמעט. כבר הזכרנו את המעשה המחריד של סטאהל וזוהר בסביבות הרצליה ב־1931. בסמוך לו מעשה הרצח על גבולות יגור, התנקשות בנהלל, שוב מעשה רצח על הגלבוע. היה יסוד לחשוב כי יד אחת רוקמת את המעשים האלה – אך אי היד הזאת? –

תמונה 80:

חברה על המשמר

על אברהם שפירא, גיבור פתח־תקווה, מסופר כי לאחר שנשנו מעשי ההתנקשות בסביבת חיפה וכוחות המשטרה נלאו מגלוֹתם, נקראו כמה מאנשי הנסיון בקרב הישוב, ואברהם שפירא בראשם, לנסות לבוא עד חקר המעשה אשר המשטרה לא יכלה או לא השתדלה כל־הצורך לגלותו. בשתית ספלי קפה ובעישון נארגילות בחברת מכריו הערבים הגיע שפירא בזהירות אל החוטים, שהראו שיש קשר ישר בין מעשי ההתנקשות ובין מציאותה של כנופיה טירוריסטית פוליטית־דתית (“ברית לוחמי מלחמת הקודש”), אשר מטרתה היתה להלחם ביהודים. מספר חבריה היה 25 איש מחיפה ומהכפרים הסמוכים לעיר. בראש הכנופיה עמד עז־א־דין איל־קאסם, מטיף מוסלמי במסגד של חיפה שבא לארץ ממארוקו.

אנו מתעכבים על קורותיה של כנופיה זו, הואיל וזו היתה תופעה חדשה במלחמה נגדנו והיא הניחה קו־דוגמה למלחמה הכנופיתית, בה הצטיינו המאורעות שמשמשו לבוא בשנות 1936־1938. כנופיה כזאת שפעלה והתחמקה מידי המשטרה או הצבא אל ההרים היתה ברוח המסורת של גבורת איש המדבר. היא עוררה את דמיון המשוחחים בגיבורים האלה בין בקפה בעיר ובין על אשפתות הכפר. שודד בשם “אבו־ג’ילדה” אשר נחבש לא אחת על פשעיו המרובים אך הצליח להתחמק עד שנתפש ב־1934 ונידון למות… עז־א־דין איל־קאסם אשר הטיף בין חסידיו, “רצח ליהודים, לכל יהודי ויהודי שתפגשו בדרככם, יהיה מי שיהיה – מצווה לאומית היא, מצווה דתית, מצווה פוליטית” – והוא פעל במשך שלוש שנים עד שנפל בקרב עם המשטרה הבריטית… אלו וחבריהם המשיכו איפוא למעשה את המאורעות בתקופת הביניים עד בוא 1936, ומלחמת הכנופיות קיבלה היקף וקנה־מידה שחרגו מגבולות הארץ.

ברי, כי במצב זה של אזור הררי פרוע ופרוץ יכלה לשמור על בטחון אך רשת מפותחה של שירות ידיעות מוסדר אשר לו קשרים עם שבטי הארץ, תקיפיה, ראשי משפחותיה באזוריה השונים. שירות־מודיעין כזה לא היה לנו אך נמצא מודיע מיוחד, אשר על חושו וידיעתו אפשר היה לסמוך למקרה של אי־שקט ומהומות. מודיע זה – היה איש המשק המעורב עם השכנים; מודיע כגון זה, עם היותו עוסק בשאלות קרקע ויחסים עם שכנים קרובים ורחוקים, ידע לרוב לרכוש את לבם ואמונם באותה נימוסיות פשוטה של איש־המשק המגלה בלי מורך־לב לערבי שכנו מה ההתישבות פועלת, מה שכלולים ושיפורים היא משכללת ומשפרת, מה צורת חיי חברה היא בונה לטובתו של העובד. אנו מתכוונים בזה לאותם טיפוסים מיוחדים שהתגבשו בהתישבות הלאומית הצעירה בשנים והיו עפ"י דרכם מתלמידיו של גואל הקרקע להתישבות עברית – יהושע חאנקין.

עם החלוצים המשקיים האלה אנו עולים שוב על אותו קו של התפתחות התגוננותנו הטבעית – תחילה המתישב על הקרקע והוא השכן עם הערבי, הוא המרחיב את גבולות האדמה העברית באזורו והוא העומד גם על משמר הבטחון של הישוב החלוצי והישוב העברי כולו. טיפוס זה, עם כל ידיעתנו המעטה עליו ומעשיו בקשירת קשרים ובמעשים כיבושיים, חשוב לעניננו במידה, שלא נוכל להבין את השתלשלות המאורעות המכריעים של שנות 1936־1938 וכל הכרוך בהם בהתגוננות ובהתישבות, בלי שנלמד לדעת מי הוא ומה טיבו באיזורו. באשר נזכר שמם ובאשר לא נזכר הרי הם וחבריהם הנותנים את אות האזעקה הראשונה גם למאורעות האלה שניסרו כבר באויר.

ב־7 בנובמבר 1935 נרצח הסארז’נט המנוסה והמסור של המשטרה הארצישראלית משה רוזנפלד בהרי הגלבוע בהיותו עוקב אחר הכנופיה של שיך עז־א־דין איל־קאסם. משה רוזנפלד היה מוותיקי השירות של משטרת הארץ. בן המושבה המנוסה במלחמות אשר על הירדן – היא מנחמיה. בהיותו ממונה על תחנת המשטרה בגוש חרוד אשר בבית־השיטה, השתרר שקט בפינה נידחת זו והשקט היה לפלא בעיני הפקידות הגבוהה של משטרת הארץ. בהרצחו נתגלה פתח מערה גדולה וחיים שטורמן שנכנס לתוכה חזר עם חבילות נשק, אשר הכנופיה השאירה במקום לפני הימלטה.

עברו ימים מספר ושוטר בריטי נפל מידי הכנופיה. בחודש פברואר 1936 נרצחה אשה יהודיה בדרך חיפה. בראשית מרץ נרצח החקלאי אברהם גלותמן ממייסדי נהלל. כן נעקרו עצים ליד כפר־סבא ונורו יריות על רמת־הכובש. רוח הפקרות נשבה בארץ וב־19 באפריל פרצו המהומות ביפו, אשר חורנים לקחו חלק פעיל בהם. המחזה הרגיל של פליטים יהודים הנמלטים מהשכונות המעורבות לעבר תל־אביב ושל ערבים הנמלטים מהן לעבר יפו – בישר את בוא המהומות. יהודים שעשו ביפו נתקפו ע"י המון שסוי ומכוניות נרגמו באבנים. מספר הפצועים הגיע בו בבוקר ל־25.

עירית תל־אביב הזדרזה לצאת בכרוז מיוחד אל הציבור ולדרוש ממנו לעזור בשמירת הסדר; חברי הסתדרות העובדים הכללית נתבעו למשמעת ולאחריות. עם נטות היום נודע על קציר המהומות של אותו יום ב־9 הרוגים ו־75 פצועים. הוכרז עוצר לשעות הלילה.

תמונה 81:

מעשי החבלה בימי המאורעות

לווית הקרבנות למחרת היתה מזעזעת אך חדורה היתה הכרה כי “עם השואף לרכוש לו מולדת צריך להלחם ובמלחמה יש קרבנות”. (מדברי דיזנגוף). בו ביום החלו התנפלויות בגבולות הדרומיים של העיר. שוב הובאו הרוגים ולקרבנות מ־19 בחודש נוספו עוד 6. העיריה שבה לדרוש מאת התושבים לשאת את האבל בגבורה – “אל פחזות ואל עצבנות!” נראו דליקות בגבולות יפו־תל־אביב והמצב המיוחד נמשך. זרם הפליטים לתל־אביב מירכתי העיר גדל עד 5000 נפש, אך הסדר בעיר נשמר.

עם שאין בדעתנו להרצות בזה את קורות “המרד הערבי”, כפי שכינוּ הערבים למאורעות 1936־1938, הרי אין להתעלם כי הללו הונהגו בתוקף־יד, בתכסיס ובקנה־מידה של ארגון גדול אשר מאורעות קודמים לא ידעום. אף בסקירה לאחור של שלוש השנים הללו, על ההפסקה שהיתה תוכן בין התפרצות להתפרצות, על הקשרים שהודקו בהם עם הערבים שוכני מדינות ערב ומלכיהן גם יחד, על התגבורת באדם ובנשק שהגיעו אל מערכות הערבים בארץ בהברחה מאורגנת דרך הגבולות – נראה כי בפעם זו הכריז מנהיג המרד, הוא שוּב המופתי של ירושלים, מלחמת חרמה בציונים שנואי־נפשו.

החלק הראשון של המלחמה הזאת ארך עד לבואה של הוועדה המלכותית לארץ בסוף אוקטובר 1936 ותקופתה איפוא כדי 6 חדשים. ואם נכונה הדעה שהמאורעות בארץ חישלו מפעם בפעם את כוח הישוב על אף הקרבנות אשר הקריב, הרי גם בתכסיסי הערבים חלה התקדמות בתיכון, בחישוב ובבחירת התכסיס למלחמה בשונא הציוני. תחילה היתה שביתה שבאה לעורר את רוחות הערבים. אחר־כך הוכרזו אמצעי חובה של חרם – איסור קנייה ומכירה עם היהודים תוך כוונה להרעיבם. טירור קיצוני פנימי שמר על מילוי צו החרם ורבים הפלחים אשר נפלו או נפגעו מידי אחיהם באשמה שהם מכרו ירקות ותוצרת חקלאית אחרת ליהודי. כמו כן עמדה העתונות הערבית לרשות הקיצונים המנצחים על המלאכה והיא שיסתה, התריעה, אימצה את הלבבות ופיזרה שמועות־כזב של פחד ובהלה שאחזו במחנה היהודים כביכול.

בו בזמן פעלו הלוחמים באמצעים שונים. ודי לקרוא את הכרוניקה של הימים ההם כדי לעמוד על טיב האמצעים. הם ניתקו את קוי הטליפון, עקרו פרדסים אשר יהודים נטעו, חיבלו בשירותי המדינה ובנכסי היהודים בעת ובעונה אחת. הציתו גרנות, התנקשו בשומרי שדות, פיזרו מסמרים בכבישי הארץ כדי לחבל במכוניות ולשתק את הדרכים. הם זרקו פצצות, התקיפו התקפות מאורגנות לא רק ישובים עבריים כי אם גם תחנות צבא ומשטרה. הכנופיות המזויינות הוסיפו להתלקט באזור ההררי של שכם ומטעני הנשק הגיעו לרוב אל המורדים. ההתנקשויות לא היו עוד מקריות אלא מכוונות היו לפגוע בחקלאות של היהודים ולחבל במפעלי התעשיה והחרושת שלהם. כל אלה – מלבד קרבנות אדם שהופלו בלילות ובדרכים מהיהודים, אף חללים שנפלו מידי אחיהם הערבים. נכנסו המאורעות לשלב בו הכנופיות בהר החלו להלחם עם הצבא שהגיע אל הארץ והחל לפעול גם באיזור ההררי.

כבר אמרנו כי מרד הערבים נקט את תכסיס הלוחמים בכנופיות מאורגנות שמצאו מחסה בחבלים ההרריים של “משולש” הרי אפרים היורד אל הירדן. תכסיס זה הגיע לשיאו עם הופעת “הגיבור הגדול”, “הערבי הגדול”, “האויב הציבורי מספר 1”, או ככל אשר הגוזמה המזרחית אף הפסידו־רומאנטיקה הבריטית, הלבישו את פאוזי קאוקג’י שהיה ממנהיגי המרד הסורי בשעתו, ועתה הוּבא לפקד על הכנופיות בארץ־ישראל באוגוסט 1936.

ודאי יש בפרשה סתומה זו של גיבור הכנופיות – בהופעתו ויציאתו מהארץ לאחר שני חדשי פעולה בקירוב, פרטים אשר לא במהרה ייוודעו לנו. האם היה מכשיר בידי המופתי הירושלמי והמופתי הירושלמי עצמו האמנם היה מכשיר בידי גורמים בינלאומיים? – לא עתונינו אנו אלא עתוני אנגליה הרי הם כתבו: “לממשלה האנגלית יש הוכחות על הקנוניות האיטלקיות בארץ־ישראל ובמזרח הקרוב” (“דיילי הארולד”); או: “יד סוכני איטליה במהומות בארץ־ישראל” – – וכן נכתב: “הנאצים מילאו תפקיד ניכר במאורעות ארץ־ישראל” (פאריזר טאגבלאט) – – לא נכנס בניחושים אלו, אך עובדה היא כי המלחמה הערבית לא הצטמצמה בגבולות המלחמה הכנופיתית בלבד.

הטירור הפיל חללים חפים מפשע: אחיות רחמניות ביפו; פצצות אל בתי־ספר של תינוקות דבית־רבן; קרבנות חפים בצפת העיר הדווייה וחסרת המגן מאז; וכמו כן טירור פנימי שהפיל חללים רבים או התנקש במתונים שבין הערבים. בכוח טירור זה קויימה שביתה, בכוחו נאספו כספים לקיום הכנופיות מלבד הכסף שזרם מחוץ־לארץ. גם מחוץ לגבולות הארץ נתלקטו לוחמים, שכירים, קשי־יום ומרי־נפש, שמילאו את שורות הכנופיות.

האנגלי ג'. מארלו, שכתב ספר על “המרד בארץ־ישראל”, אומר כי המופתי היה מנהיג המרד ונשיא הוועד הערבי העליון. התמשכות המאורעות באה בעטיה של הממשלה המהססת ומרכז הטירור שהתקיים ביפו העתיקה המשיך בפעולתו רק מפאת היסוס הממשלה לבצע את החלטתה לפוצץ את החלק העתיק הזה שהוא עשוי מבויים סבוכים ויפה לקני מרצחים. (הפיצוץ בוצע לאחר ההיסוסים והספקות).

לדעת הנ"ל, הגיע מספר אנשי הכנופיות בפקודתו של קאוקג’י ל־500. לפי מקורות אחרים לא הסתפק קאוקג’י במספר זה אלא פרסם כרוזים שקראו להצטרף לכנופיות “למען הצלת פלשתינה” גם לנוער הסורי. צבא רב הגיע לארץ בינתיים בפקודת גניראל דיל והחלו הקרבות במשולש של הרי אפרים שארכו שבועות רבים ועלו בקרבנות גם לצבא. סוף־סוף, עם הכרזת המשטר הצבאי, התגבר הצבא על הכנופיות, אך גם אז עוזב ראש הכנופיות את הארץ ויוצא בריא ושלם, כשהעתונות הערבית רואה ביציאתו אך נסיגה ונצחון: “הערבי הגדול ניצל מהפח הצבאי ו־15 אלף איש נוכחו בשעת הפרידה ממנו. באותו זמן היו הצעירים שרויים בהתלהבות והזקנים הלכו אל המסגדים להתפלל לאללה שיציל את הערבי הגדול”. – – כן יצאו צעירים רבים אל מקום חנייתו של ראש הכנופיות להפרד מעליו ואנשיו. “האיש הגדול ואנשיו” חנו בבטיחה, שם שרו שירים וערכו תשואות “שפלשתינה לא שמעה דוגמתן”. העתונות הערבית המשיכה להפרד ממנו במאמרים ובשירים וכן מהנלווים אליו. היתה תמיהה בכל: מה נעשה לנשק שהיה בידי הכנופיות? – ומה היה על אנשי הכנופיות? – למעשה היה בדבר משום אחיזת־עינים רבה, שבאה לחפות על חיסול השביתה הערבית שהושג גם הוא בינתיים עם ההודעה על בואה של הוועדה המלכותית לארץ־ישראל – ועדת פּיל.

נסיים בזאת, שבתקופה זו של מאורעות נהרגו בארץ לפי הודעת אורמסבי־גור (מיניסטר המושבות): מוסלמים – 187 הרוגים ו־768 פצועים; יהודים – 80 הרוגים ו־300 פצועים; נוצרים – 10 הרוגים ו־55 פצועים; צבא ומשטרה וחיל האויר – 37 איש הרוגים ו־206 פצועים.

לפי הסיכום המזעזע של הסוכנות היהודית הושמדו באותה תקופה של 6 החדשים הראשונים עד להפוגה, 20.000 עצים ו־ 17.000 דונאס תבואה על אדמה יהודית. אפשר לומר, כי חללים אלו של עץ ושבּוֹלת־שדה הכאיבו ללב הישוב היהודי לא פחות מקרבנות האדם, הואיל והוא ראה בעין דואבת את תוצאות עמלו נחרבות והארץ אשר החיה אותה הופכת שוב שממה.

 

הראשונים במערכה – שומרים    🔗

לא קל לתת את הבכורה לאלה שעמדו ראשונים במערכה. ראשונים במערכה היו היהודים בגבולות, בפרברי הערים, בדרכים שנרצחו בידי אנשי הכנופיות הפושעות. ידוע תפקידם הנעלה של הנהגים בדרכים המוצלפות באש, תפקידם של המגינים עלוּמי־השם, של חלוצי המשק העברי. ברם, עם סקירתנו על המאורעות לפי סדרם, נתעכב לראשונה על המעטים שנמצאו מיד עומדים במערכה – הם השומרים. אמנם אגודת “השומר” פסקה מכבר להתקיים ורעיונותיה היו לאבני־יסוד של צורות הבטחון החדשות, אך שומר לא חדל מקרב הארץ. השומר עדיין נשאר, גם אחרי קום השלטון האנגלי בארץ, אותה דמות־לווי הכרחית במסגרת בטחון הרכוש והרכוש החקלאי בכלל זה. במיפקד שנעשה ע"י הוועד הלאומי למספר השומרים בארץ, מאורגנים ובלתי מאורגנים, נתברר כי מספרם הגיע עד 1000 איש. מספר זה בלבד מקנה לנו מושג על ערך השומר כאיש־הבטחון בכל מצב בארץ. הוא ששמר בכרם ובפרדס, ידע למעשה הרבה יותר על המתרחש בקרב השכנים ונמצא עמהם במגע יותר משאר צורות הבטחון.

משנת 1926 נעשו נסיונות לאחד את השומרים הבודדים סביב לאישים המרכזיים והוותיקים בשמירה העברית בארץ: סביב לאברהם שפירא ביהודה ואלכסנדר זייד בגליל. דוב הוז נתן את ידו לעידוד גרעיני הארגון האלה וב־1933 בוצע איחוד של שני הגרעינים הנפרדים בכינוס בנתניה. עם הופעתה של כנופית עז־א־דין איל־קאסם והחילה במעשי התנקשות אצל יגור, בנהלל וכפר חסידים – נתברר משנה מה רב ערכו של שומר עברי, באין כוח־בטחון אחר נגד הופעות ממארב. כ־200 שומרים נתארגנו יחדיו באיחוד הנזכר לעיל, אך הבדלי האזורים הגיאוגרפיים (דרום הארץ וצפונה) והבדלי סביבה גרמו, כי האיחוד לא האריך ימים ואפשר לומר כי בצפון ובדרום החלו פועלים שני ארגוני שומרים נפרדים מ־1936 ואילך: אגודת השומרים אשר דמוּיותיה המרכזיות הם מחברי השומר הוותיקים ־ אלכסנדר זייד, יגאל ונ. פיש; ארגון השומרים – אשר רוב מנינו מבני הארץ ודמותו המרכזית השומר בן השבעים, ובהכתב הספר בן השבעים וחמש, – אברהם שפירא ויד ימינוֹ בפעולת הארגון הזה בן הארץ א. דרויאן.

שני גופי השמירה גם יחד נמצאו עומדים ראשונים במערכה כל אחד באזורו עם פרוץ המאורעות. הם שידעו לראשונה על המתרחש בקרב השכנים הערבים ועל התכסיסים שהם עומדים לנקוט במאורעות העומדים להתחולל. הם שהרגישו לראשונה בסכנה, אף היו הראשונים להפגע. אמנם חיש מהר הופיעה לעזרתם דמות הנוטר, כאשר נראה זאת להלן, אך בראשית הופעתה היתה דמות הנוטר עלובה מכדי להיות לעזר לשומר: הנוטר – הגפיר בדמותו הראשונית ובלבושו העלוב לא יכול למלא את מקומה של דמות־בטחון בסביבה המסוערה ולתכלית זו התאימה הרבה יותר הדמות הוותיקה של השומר על קשריו ומגעו, משאו־ומתנו עם הסביבה. ואמנם בימי המאורעות המסוערים ביותר הגיעו שומרים עד לחבלי ארץ מבודדים והחזיקו שם מעמד: בדרום שמרו בפרדסי היהודים אשר באשדוד, אף סיגלו את המקום בתוקף נוכחותם בו כמקום נחיתה למעפילים. התנקמה כאן העובדה הידועה מכבר, שבאין ישוב עברי קיים על עבודה עברית במקום אינה יכולה לקום גם שמירה עברית ולפיכך לאחר חדשי סבל ותלאה והקרבת נפש נאלץ ארגון השומרים לוותר על המקום. ארגון השומרים נתן בחבל הארץ הדרומי בשנות המאורעות קרבנות רבים לפי מקומותיהם: גברושקה דניאלי כוביבה – נס־ציונה ב־1938, סעדיה קאה בנס־ציונה 1939, אברהם ביטון – תל־חיים ב־1939, בן שמריהו – רחובות 1938, יהודה געש (אשדוד), בן עזרא ואל. שפירא.

השומרים בכל בדידותם השכילו להפסיק בשנות המאורעות את השריפות ועקירות העצים במטעי היהודים והדפו התקפות של כנופיות. שמו של אברהם שפירא בלבד שמר בשנות המאורעות האלה על המושבה הוותיקה פתח־תקווה ועל רכושה החקלאי הרב – והשומרים המודרכים על ידו ובדמותו מבני הארץ גילו כמה מעשי הצטיינות מיוחדים. די לציין כי אחד השומרים, אברהם רוטשילד, שומר ותיק של נס־ציונה, אשר הבריח יחיד כנופית ערבים, קיבל במתנה מאת פלוגת הבטאליון הראשון של “סיפורת היילאנדרס” שעון זהב ועליו חרותים דברי מזכרת “על עזרתו האדיבה בשנות המאורעות בנס־ציונה וסביבתה”.

דמות השימור העברי ויעילותו מתגלות איפוא במאורעות האלה ואין ספק כי יש בעובדה זו משום מסורת רבת־ערך, אם השומר העברי של שנת 1936 יכול למנות את קורותיו מימי סנדר חדאד בפתח־תקוה בשנת 1890 או מראשית שמירתו הנודעה לשם של אברהם שפירא מאז ואילך. בכוחה של מסורת זו יכלו חברי הארגון אף בימי המאורעות לקיים את קשריהם עם הסביבה הערבית ולהעביר ידיעות חשובות על הכוחות של הכנופיות עצמן ועל אלו העומדים מאחוריהן – בין בכפר ובין בעיר הערביים. הם ערכו פה ושם מישאלים שונים והרבה ידיעות מועילות היו שמורות עם השומרים בדבר תנועת הכנופיות ומהלך ההתנגדות הערבית.

ואם גם מקדימים אנו בהרבה את מהלך המאורעות, הרי מן הקשר הנכון לציין בזה כי כבוד השמירה העברית קויים בדרום הארץ במידה, שיובל ה־75 של אברהם שפירא הפך למאורע חגיגי ארצי בעצם ימי ועדת החקירה בשנת 1945, כאשר לערבים היתה אך כוונה אחת – להבליט את אחידות ההתנגדות הלאומית־הערבית למפעל היהודים בארץ. באותו זמן נתקיימה בפתח־תקווה, בנוכחות שייכים ערבים מקרוב ומרחוק, חגיגת היובל של אבי השמירה העברית; באותו זמן בקירוב, בימים לפניו ולאחריו, נתרחשו מעשים אופיים אשר העידו מה גדולה סמכותו של שומר עברי ותיק בעיני הערבים. במקרה סכסוך שכנים בבאר־יעקב ובטכס חגיגי בכפר הנודע קלקיליה הוכח, כי השומר העברי וידיעתו את נימוסי הערבים עשויים למצוא מסילות ללב הערבי שהוּסת במשך שנים רצופות נגדנו. נשתמש איפוא במקום זה, שאין בו כדי להקצות מקום מיוחד לעלילת השמירה העברית מראשיתה (דבר זה נעשה כבר בספרי־מקור אחרים), לחרות את שורות הברכה אשר הוגשו לאברהם שפירא ליובלו ע"י הסוכנות היהודית והיה בהן משום ציוּן לחשיבות הנודעת במערכת המלחמה והבטחון העברית לשמירה ולקשרים הנקשרים על־ידה עם הסביבה.

“הנהלת הסוכנות היהודית שולחת בזה את מיטב ברכותיה לאברהם שפירא ביום מלאת לו 75 שנה. – כתב ד”ר יוסף – בעל היובל – שמו קשור בקורות היאחזותם של ראשוני החלוצים בארץ מולדתנו והגנת עמדותינו בה. שמו מתנוסס על דפים רבים של המסכת המפוארת – מסכת הבנין והשמירה על שמנו וכבודנו. נפשו אל¹⁵ אברהם שפירא דבקה בפתח־תקווה, אבל בימי עברה ופוּרענוּת ידע לתת את ידו לא רק לבטחונה של מושבה זו, כי רב חלקו בשיפור יחסי שכנים ידידותיים – בינינו לבין הכפרים הגובלים בנקודות התישבותנו – – ובעד כל התרומות שתרם למען טובת העם – – יבוא על הברכה – –" זו הברכה, ולא האחת והאחרונה, אשר זכה לה אברהם שפירא שנודע גם בספרנו זה מימי מאורעות פתח־תקווה ואילך.

תמונה 82:

פסל זייד מעשה הפסל פולוס

ואם ארגון השומרים, שמו ושם נשיאו הלכו לפניו בכל המאורעות, הרי בו בזמן מרובים היו קרבנותיה של אגודת השומרים, אשר המשיכה גם היא לרקום את מסכת השמירה לפי מיטב המסורת של השמירה העברית בארץ ומדריכיה השומרים הוותיקים. “רק הכרת מציאותנו בארץ, – מספר קובץ־זכרון קטן “איך נפלו חברים” של אגודת השומרים העברים שנתכוננה מחדש – ההכרה שהשמירה מהווה אחת השאלות הראשוניות במערכת הבטחון שלנו, הידיעה שהשומר בעבודתו מביא תועלת ישובית, כי יחסיו, קשריו וידיעותיו את השכנים עלולים למנוע, לקדם או למעט את הסיבוכים, הקשיים ואבני־הנגף אשר בדרך ההגשמה הציונית, היא שעמדה לאגודתנו שתתמיד בדרכה – – מאורעות תרצ”ו באו כהפתעה. הישוב לא חיכה להם ולא היה מוכן להם – – ועמדו אז חברינו בודדים ועזובים, כל אחד בפינתו ללא קשר, ללא הבטחת עזרה וללא תקווה לעזרה. נתונים תוך דליקות משתוללות, עדים לעקירות עצים סביב, מקשיבים לזמזום כדורים מעל לראשם – – ואף־על־פי־כן עמדנו – –"

תמונה 83:

טכס ההשבעה של המועמדים לאגודת השומרים

האגודה שמרה וחברים צעירים מילאו את שורותיה. טכס השבעת חבריה התקיים במעמד־לילה בגבעות־זייד. נביא בזה מנוסח ההשבעה, שחובר ע"י הסופר משה סטבסקי, לאמור:

"אתם נשבעים היום, אור ליום – – כאן בקרבת קברי הקדושים –

“הצהרת המועמד: שוויתי אתכם, עמי ומולדתי, תמיד לנגד עיני. חלבי ודמי נתונים לכם עד לגאולה השלמה. מטרת חיי לשמור עליכם מכל פגע, לבער כל יד זדונית, להגן מכל צר ואויב, לפאר ולהאדיר את כבוד עם ישראל. עמי ומולדתי, לכל קריאה אני מוכן, נאמן ומסור עד נשימתי האחרונה”.

תמונה 84:

בנימיני חבר אביחיל ושומר אדמות עמק חפר נפל על משמרתו

נרצחו מהבחורים היקרים האלה בעמדם על משמרתם הללו, אשר להם הקדישו משוררינו פיכמן, שמעונוביץ ושלום את מיטב שורותיהם:

“נזכור כל נטף דם טהור, רונן, יקר חיים, נפלו על במותינו; ותקדש היד אשר תגן על צריף קטן – על קטן משמרותינו!” (י. פיכמן)

במטעי חברת “נטר”, הרחוקים שנים וחצי ק“מ מיקנעם, בהרי אפרים, נמצאו הרוגים באוגוסט 1936 שני השומרים יואש ויצחק שהותקפו לפי הודעת המשטרה ע”י כנופיה גדולה. לא הרחק מעין־ורד בפרדסי עמק חפר נתקפו ארבעה שומרים והאחד מהם נפגע מיריות המתקיפים ונהרג.

צפונית־מזרחית מכפר יונה נרצח בפרדסי “יכין” השומר פורקאש, אף הוא ביולי 1938. פסח טקאץ נהרג כאשר פרץ קרב חזק בין נוטרים יהודים לבין כנופיה מעבר הירדן בבית־יוסף. הכנופיה ניסתה לעבור את הירדן (ב־19.7.38) והנוטרים יצאו לקראתה ונכנסו עמה בקרב. הכנופיה הוּברחה אך נהרג קורפוראל הנוטרים פסח טקאץ ונפצעו פצעים קלים שלושה אחרים.

פצעי מוות אנושים נפצע ומת אנשיל שטאטר גרטר בהתנפל כנופיה על מכונית רמת־הכובש בכ“ב תמוז תרצח. בנימין ברמן נהרג ע”י יריות של כנופיה מזויינת, בהיותו שומר על קבוצת פועלים שעבדה בהתקנת חוט חשמלי בכביש עכו–ראש־הנקרה. הוא ירה והרג אחד המתנפלים אך נפגע בעצמו ונהרג ב־3.11.38. ביער הרצל ב־17.1.1939 נרצחו שני השומרים זאב פרידמן וזלצמן רוזנבוים שנתקלו בכנופיה שהסתתרה במארב. אפרים לאסלו, בלכתו לשמירה בטחנת קמח בטבריה נהרג בבוקר יום 6.4.1939. השומר בנימיני ממשוחררי הגדוד העברי וממתישבי כפר אביחיל – אשר בראשית שנת המאורעות 1936 נרצח תוך סכסוכי הקרקע והעתקת מקום הבדווים של עמק חפר, אחרי שאדמתו נגאלה.

על אלה יש להוסיף את השנים: אברהם כהן ומאיר אוורבוך מראשוני גן־יבנה ובוניה שנהרגו בהיותם נוסעים במכונית ליד בית־דגון ב־18.10.38 – בדרכם לגן יבנה. שני אנשי בטחון בדוקים ואברהם כהן עמד בתפקידים אחראיים ביותר במערכות הארץ ומילא אותם באומץ ותבונה תוך ידיעה ונסיון בחיי הארץ, בהליכות השכנים ולשונם.

שלושה נהרגו בבת אחת – משה זלמן בן־ששון, גדליה גלר, יהודה אליוביץ – בחצות לילה בהיותם הולכים מבית־גן ליבנאל בליל ב' בניסן תרצ"ז – ומקום נפלם הוא “משמר השלושה”, אשר יסודו הונח ביום השלושים להרצחם.

כן נפל במצפה גד אביגדורוב ממייסדי “השומר” ומגיני תלחי (1936).

החמישה – יהושוע פוחובסקי, אהרון אולשבסקי, יצחק מגדל, משה בר־גיורא, אריה מורדכוביץ – חברי קבוצת “במעלה” נרצחו בה' כסלו תרצ“ח בבוקר בהיותם עובדים בסלילת המסילה בהרי הקרן־הקיימת לישראל ליד קרית ענבים ולמחרת נתקבלה החלטה להקים ישוב הררי ע”י קרית ענבים. כל הישוב זועזע ממעשה רצח זה, קבוצות ההכשרה והחלוץ בארצות הגולה שלחו את תנחומיהן מרחוק תוך עידוד: “לא נזוז מעמדותינו! כל שעל אדמה, אשר היד העברית העמלה היתה בו לעבדו ולשמרו, לנו יהיה לעולמי־עד! – –” הוקם לזכרם של אלה, יער החמישה, נבנתה אחר־כך הנקודה “מעלה־החמישה” (ביולי 1939).

שומרים ומגינים עמדו על משמרותיהם או עבדו את עבודתם בשנות המאורעות והיוו בגופותיהם את חגורת המגן של הישוב. עם השומרים עמדו יחד הנוטרים, מהם התפתחה והלכה יחידת־המגן החשובה ביותר של היישוב.

הבו לנו שוטרים עברים! – הקיפה קריאה אחת את הישוב בין החקלאי ובין העירוני. הישוב נדרש להחלץ לעזרה למקומות המבודדים בשמירה ובעבודה – להתגייס לכל עמדה. יצאו נא בחורי הישוב להגן על רכוש ישראל וכבודוֹ! – נשמור בגופנו על שדותינו! – הקץ לרציחת עצינו! – קריאות אלו כשלעצמן מעין־חרוד, מגבע ומפי כל אנשי מקום עברי בארץ, מלמדות כשלעצמן על מהות והיקף המערכה. ש. לביא מעין־חרוד דרש לעצמו ולכל בחור מישראל את הזכות – זכות השמירה על הכבוד ועל הרכוש, אל ינום ואל יישן שומר ישראל! –

תמונה 85:

נוטרים ראשונים במדיהם ותחמושתם

שוב אותה סיסמה ותיקה וידועה של שמירה וחברים צעירים ובלתי מנוסים בשמירה יצאו לעזרה וקיבלו את ההוראות: “להיות רואה ואינו נראה, לא להשמיע רעש, לא להאיר בלילה בפנס, לישון ביום כדי להיות ער בלילה. – וכו – –”

 

כוחות המגן – נוטרים    🔗

“האבטומובילים של “דרום־יהודה” היו מטרה ליריות, משך שבועות מאותו מקום גופו – – קולוניה, הר הקאסטל… בקרבת ליפתא ירו שלשום במכונית “אגד”, מה מונע את כוחות הבטחון לחנות במקומות פורענות כאלה? או שמא חסרים לשלטון כוחות לסידור כל הפעולות? – והן אלפי צעירי ישראל עומדים ומחכים לקריאתו של השלטון מדוע אינם נקראים?” – – בקריאות אלו פנתה עתונות היום לממשלה בחדשי יוני – יולי של שנת 1936, מראשית המאורעות והממשלה נענתה לבסוף. ומיד אחרי־כן: שוטרים נוספים יהודים שגוייסו בירושלים נשלחים לשמירה למושבות – – “עוד 40 שוטרים נוספים יהודים – התנדבו לכמה מנקודות הישוב” – – ידיעות אלו החלו מופיעות גם הן בעתונות ומלמדות כי הנוטר – איש־המגן העברי היה לעובדה שהשלטון הכיר בה.

ההתחלה אמנם עלובה קצת. בשעה שהמאורעות ניזונו כבר מתפילות במסגדים, מנאומי ההסתה, מהפגנות ברחוב ורצח יהודים, עוררה הופעתה של “התגבורת” לישוב עברי בדמות נוטר ספקות רבים וכן מתאר האחד: “– – הדים נסערים מגיעים לקיבוץ הקטן אשר על גדות הירדן – אך בנצרת יושב מושל יודע חובה ואיש מצפון: אנדריוס. והנה הגיעה השמועה על גיוס כוח מיוחד ע”י הממשלה להגנת הישובים העבריים והתואר העברי של מגוייסים אלו קצת מוזר: נוטר – – מהו ומה מראהו? היקבלו בכל מקום תגבורת זו? אנדריוס הבטיח – – והנה מופיעה “התגבורת” עצמה. בחור צנום ודל־קומה מעדות המזרח – – טובע במדיו הצהובים החדשים, בידו רובה קנאדי ו.. 25 כדורים ותחת בית־שחיו תחוב קולפּאק – – לא מעודדת ביותר היתה ההופעה הראשונה ועוד פחות מעודדת היתה העמידה הראשונה ב“מבחן האש” – – אכן, צעד ראשון.. והתגבורות הבאות היו כבר תגבורות ממש. הורחב הגיוס – –" (ש. כהן).

תמונה 86:

נוטרים במארב

תולדות התפתחותה של חטיבת המגן החשובה הזאת, אשר נטל עליה אחר־כך גם עם תום המאורעות לקחת חלק בהגנה אקטיבית של הארץ בימי המלחמה, הן שרשרת ארוכה של פעלים, קשרים ויחסים עם שלטונות הארץ בין האזרחיים ובין הצבאיים. התפתחות זו הוחלה עם פרוץ המאורעות 1936, בהם הנוטר העברי הופיע בקרב הישוב. דמותו לא היתה חדשה מעיקרה, הואיל וכפי שצויין במקום אחר גוּייס עוד בשנת 1920 עם שחרור הארץ חלק מחברי “השומר” לז’אנדרמיה הרכובה בטבריה, כדי להשכין סדר בכפרים הערביים. בקיץ אותה שנה, כאשר שרר אי־שקט בגליל ובעמק הירדן וחבורות מזויינות הסתערו על נקודות הגליל העליון, הכיר השלטון האנגלי לראשונה ביעילותו של איש־הבטחון העברי, היודע את הארץ ותנאיה המיוחדים. גוייסו אז נוטרים רוכבים כדי 80 איש בגליל התחתון והעליון. הנוטרים צויידו בנשק וניתן להם סרט כחול על הזרוע אשר עליו התנוססה כתובת ס.פ.. על אף מספרם הקטן היתה תועלתם ניכרת ובשלהם הפכו הישובים העבריים לבסיסי־בטחון גם למשמרות הצבא שנפגעו לא אחת מחמת החבוּרות המזויינות.

מאורעות 1936 ולחץ הישוב העברי העלו שוב, כאמור, את הצורך בגיוס אנשי־בטחון רשמיים. ב־26 במאי 1936 גוייסו הראשונים והולבשו במדי “גפיר”, זו התלבושת הדלה בצורת כּופיה ועקאל או קולפאק לראש, ששרד עוד מימי התורכים, וחליפת חאקי. תלבושת שהיו לה כל צבעי הקשת. נשקם רובה ומלאי כדורים שלא הספיק. עם התמשכות המאורעות וריבוי ההתקפות על הישובים העבריים הכיר השלטון ביכולת שגילו הנוטרים המעטים בעמידתם בפני התקפות ואז הוחל בעיצוּב הכוח כדי יחידה קבועה להגנת הישוב העברי. רמת האימונים עדיין נמוכה מאוד. הציוד בנשק דל. אעפ“י כן – “רכש הגפיר את אמונם של אנשי הישובים. הנה הקיר שחצי האויב פגעו בו והנה המקומות בהם הדפו התקפה בעוז – – דרך פלוגות־הלילה המיוחדות והגודרים בצפון ועד לארגון גדודים בשמות עבריים, לצבעיהם, למדיהם המסודרים, לרמת אימונים גבוהה, נשק חדיש ותמרונים – זו הדרך בה עברנו”. הוקמו תחנות נוטרים בישובים והועלו נוטרים לדרגת סַמַלים. קצינים בריטיים החלו מארגנים את הכוח הזה בכל אזור. הסוכנות היהודית, ע”י אגף הבטחון שלה, הוכרה כשותף רשמי למפעל בטחון זה והשיתוף בוצע ע"י משרד קשר וקצין קשר מיוחד לכל מחוז.

תמונה 87:

יהושע גורדון

במרכז הפעולה הזאת עמד מטעם הסוכנות יהושע גורדון, חייל משוחרר מהגדוד ה־39 ומחונן בכשרון ארגון ומסירות. הוא נודע עוד מימי עבודתו עם קול. קיש אחרי מאורעות 1929 כאחד מפעילי הבטחון – עתה הגיעה השעה ליהושע גורדון לגלות את מלוא כוחו ויכלתו עם עיצוב הכוח החדש – הנוטרות העברית. “יהושע גורדון שמח לקראת כל ניצן של החייל המתהווה. – כותב חבר – בקורסים הראשונים בכפר גלעדי, כשעברה לפניו פלוגת בחורים של 150 איש על רוביהם – התרגש עד דמעות”. וכן שמח גורדון לשמוע את דברי השבח הראשונים מפי המפקד על סגולותיו של הנוטר, ליווה את הנוטרות בהתפתחותה משלב לשלב (עד יום פטירתו באוקטובר 1941 שגרמה אבל כבד במחנה הנוטרים).

תמונה 88:

הנוטרות העברית בפעולה

הנוטרות עיצבה את דמותה, כאמור, עם השתלשלות המאורעות והמאורעות עברו גם הם דרגות שונות משנת 1936 עד תומם ב־1939. אחרי הפוגה קצרה, בשנת 1937, עם פרסום הדו“ח של הועדה המלכותית, נקטו הערבים את התכסיס של שיתוק עורקי התחבורה בין הישובים העבריים ובדרכים ע”י מוקשים, חבּלוֹת ומחסומים. – שוב לא היה די בהגנה פאסיבית על הישוב אלא היה צורך להגיב בהתגוננות אקטיבית ולאור המטרה הוקמה החטיבה של משטרת הישובים העבריים ־ מ.י.ע..

כיתות קטנות של נוטרים החלו בפעולות נגד הכנופיות, ארגנו מארבים ויצאו כפאטרולים של סיור ולאחר שהצלחת הפעולות הוכחה הוחלט לארגן מחדש את המשטרה הזאת תוך ציוד במכוניות קרב משוריינות ובלתי משוריינות. מעט־מעט קיבל המשמר הנע את צורתו הידועה שנתפרסמה בישוב ע“ש “הטנדר”, בו המשמר היה עובר במהירות בין ישוב לישוב לרגל משמרתו. המשמר הנע, המ”נ – הפך לכוח המחץ של התגוננות הישובים ואז נקבעה סופית דמותה של משטרת הישובים העבריים. גם תלבושת הנוטר הוחלפה וסולק סמל הגפיר, נקבעו סימני היכר מיוחדים עם צבעים מיוחדים לכל גדוד. האימונים שוכללו ורמתם הוכחה במפקדים ומיסקרים שנערכו בארץ במקומות שונים בפני קצינים מהצבא והמשטרה. משטרת הישובים העבריים לא נשאה רק בהגנה הפאסיבית של הישובים ובהתגוננות האקטיבית בכנופיות אלא החלה ללוות את העליות על המקומות החדשים ודמות הנוטר העברי בכל עלייה חדשה נעשתה בת־לווי קבועה ל“חומה ומגדל”. המשמר הנע היה הגרעין אשר ממנו בנה אחר־כך צ’ארלז אורד וינגייט את פלוגות־הלילה המיוחדות, בהן מוטט לפי שיטתו המיוחדת את פעולות הכנופיות אשר הצבא הסדיר לא יכול להן בתכסיסיו.

 

הנהג    🔗

בטרם נשוב אל המאורעות לפרטיהם, נתעכב עוד על חוליה אחת אשר בלעדיה לא יכלה להרתק שרשרת המגן של הישוב – הוא הנהג. הנהג העברי – עמד בשוּרה הראשונה של מערכת הימים ומילא את חובתו “את כל חובתו” – – הוא ישב אל ההגה שלו תחת מטר אבנים ומטר יריות ולא איבד את קור־רוחו. הוא סיכן את נפשו, את רכושו – ולא נרתע. נסע בכבישים החסומים ובדרכים העזובות האלה ושירת את הציבור ושירת את הישוב ושירת את השלטון" – – (דבר 5.5.1936). בצדק שר המשורר ד. שמעונוביץ על הנהג העברי:

"ואם איום היגע – אל רטן ואל הגה! “הן לא תעזוב הרכב, הן לא תשמיט ההגה!” –

כל הדרכים היו בחזקת סכנה והדרכים העוברות באזורים הערביים בפרט. רגימת אבנים לאור היום ויריות ממארב. פרדס וכפר ערבי, ההר היו אויביו של הנוסע. אף־על־פי־כן לא נפסק הקשר בין הישובים אף בתקופה מסוכנת ביותר וגם את דרך ההרים מהעמק לתל־אביב ולירושלים עשה הנהג העברי בסכנת־נפש ובאומץ־לב בלתי־נשכח. עברו ברמלה הסגורה – שוטר לא ייראה בדרך ולא צבא. עוברים את שער־הגיא ומשני עברי הכביש ההרים הסוככים עליו – – לפתע קול דפיקה, קצר וחזק. שקט גמור ושוב יריה ושוב… היריות אינן פוסקות. מאחור מוסרים מטפחות וצמר־גפן – – כעבור דקות אחדות תחנת המשטרה באבו־גוש. מן התחנה נכנסים שנים־שלושה שוטרים, מסבירים להם בחפזון מה קרה, מוציאים את הפצועים – – הנהג אומר: “הם התכוונו אלי” – – (מסיפור של ה. ברגר) כן היו נוסעים! –

המראה רגיל. – מספר אריה ליפשיץ – בתחנות “אגד” בערי הארץ מתאגדות השיירות ומתכוננות להפלגה, לחצות חזית קשה. שלוש, ארבע, חמש מכוניות על נוסעיהן. אין לצאת ואין לבוא אלא אם כן ישלפו את הכידון ויכוננו הרובה. המשמר, הנה הוא בא. שפופרת מכונת־היריה מפלסת לה נתיב. – לעמוד!

---

ומירושלים לים־המלח: “נהגתי מכונית מלאה פועלים מירושלים לים המלח. בשיירה – מלבד המכונית שלי תשע מכוניות משא מקואופרטיב “הובלה”. יצאנו בשעה 1 אחה”צ. במכונית היו גם תיירים מאמריקה ומשוייץ. הגענו בשלום לים־המלח. לאחר שהתיירים התרחצו וסעדנו את לבנו, עלינו במכונית לחזור לירושלים. היתה שעה 5.30 אחה“צ. הגענו לסיבוב הגדול לפני העלייה ופתאום שמענו קול ירייה. זו שימשה אות ומיד הומטרו עלינו מאות כדורים מכל הצדדים. עצרתי את המכונית והנוסעים השתטחו על הרצפה. כדורים אחדים חדרו לתוך המכונית. הזכוכיות נוּפצוּ כולן. חייל המשמר שישב במכונית ענה באש ואני עזרתי לו בהגשת כדורים. גם החיילים ביתר המכוניות ירו בלי הרף. ההתקפה הלכה וגברה. מלאי הכדורים של החיילים פחת וקרב לקצו. בינתיים התחילו המרצחים להתקרב אלינו. לפי מספר הכדורים שנורו עלינו ידעתי שהכנופיה גדולה מאוד. חשבתי ומצאתי כי בלי מעשה נועז לא נצא חיים מכאן. ישבתי אל ההגה, הדלקתי את המכונית, יצאתי מתוך שורת המכוניות ובכל המהירות – לדרך! המרצחים כיוונו את רוביהם אלי… פתאום התפוצצות זכוכיות. מהרעש אבד חוש השמיעה של אזני השמאלית, המשכתי את דרכי בלי הבט לצדדים. פתאום נאלצתי לעמוד: הכביש חסום באבנים. הטיתי את המכונית מהכביש ובשני הגלגלים השמאליים עליתי על האבנים. כשהגעתי לכפר עזריאה ראיתי את בני הכפר עומדים ומביטים בפני בצחוק ערמומי: הם ידעו כבר על התלאות שלנו (מנין ידעו זאת?) – סוף סוף באתי ירושלימה – כל הנסיעה המטורפת הזאת ארכה 25 דקה”. (ב. ניימרק)

נסעו הנהגים, הצילו חיי נוסעים, גם חיי פצועים נואשים. נסעו עם שומרי קווי הטליפונים שנותקו ע"י הכנופיות בהרי שכם. עבדו בהובלה עם הצבא השומר על צנורות הנפט ועמודי החשמל. בצד קובע הפלדה של החייל הבריטי נראה הנהג העברי במקום המסוכן ביותר ובקרב עם הכנופיות ממש. בשיירה הנוסעת עם התוצרת העברית בכביש העולה לקלקליה – טול־כרם – ג’נין – עפולה. כאן ניכר יפה המבצר הטבעי בו בחרו הכנופיות להתבצר ולהלחם ממנו נגד צבא סדיר. הם נלחמים והסביבה הכפרית עוזרת להם פה מרצון ושם מאונס.

עבודת הנהג העברי כחוליה חיונית בשרשרת המגן של הישוב זכתה להערכה כללית ונוסע לא־יהודי כתב בימים ההם ברגש: “– – אמיצים הנה הנהגים היהודים הללו, אמיצים מאוד! – –” אף הרבנות הראשית כתבה: " קו נוגה באפלה הימים העגומים האלה היא פעולתכם הנפלאה להחזקת עורק התנועה ההכרחית בין ערי ארצנו המתקיים בימי החירום האלה רק הודות לאמיצות נהגיכם המעוררת מקרוב ומרחוק השתוממות והערצה – –" נוסיף עוד מדברי בן־גוריון על הנהג העברי: “– – אני מלא הערצה לנהגים שלנו בימי הפורענות האלה ואני מרגיש שציבורנו וכל אחד מאתנו חייב להביע לכם את הערכתו. הבחורים הללו – – מתנהגים בימי המהומות בגבורה מוֹפתית ומגיע להם “יישר־כוח” חברי ונאמן מכולנו.”

כבר ראינו כי דברי הערכה אלו היו ראויים לשירות המגן של הנהגים, כי הללו נמצאו במשך שנות המאורעות פנים אל פנים עם האויב המסוכן. הם העדים לקרבות הצבא עם הכנופיות ע“י תול־כרם, שכם, ג’נין ודיר א־שרף; הנהג העברי משתתף בתגרה הקשה ביותר שנערכה עם הכנופיות בכפר ג’בה בין ג’נין לשכם, כאשר 45 ערבים נפלו הרוגים; וכן יש והנהג מציל חיי חייל פצוע או מצווה להוביל במכונית שלו ראש כנופיה שנפל במקום הקרב. עדות לשירותיו המצויינים משמשות גם תעודות המוצאות מטעם יחידות הצבא לנהגים ומשבחות את המשמעת, את הבקיאות בשבילי הארץ והארצות השכנות ואת התנהגותו של הנהג העברי. לא היינו מאריכים בהערכת קורות הנהגים במאורעות אלמלא הוכיחו אגודותיהם העיקריות לתחבורה ולהובלה, ובראשן אגודת “אגד” על רשת קוויה בכל רחבי הארץ, כי הנהגים אינם אלא חטיבה חיונית של כוח המגן הישובי ובצדק נתגבשה כלפיהם עם המאורעות דרישה: “בטחון בדרכים – נשק לנהגים”. בשמחה אפשר לציין את העובדה, ואפשר כי היא הוכחה נוספת לאומץ־לבו וקור־רוחו של הנהג, שביחס לא היו רבים קרבנות הנהגים בימי המאורעות אף שהיו צפויים ראשונים להפגע בכל אשר ירו כדור או רגמו באבן את המכונה העוברת תוך כפר או עיירה ערביים. הנהג הגביר את זהירותו וממכונית מרושתת בפני אבנים הגיע למכונית חסונת־דפנים בפני כדורים. בצדק יכלו אחר־כך הנהגים להתברך יחד עם עתון נהגי “אגד”: “– – עברו עלינו שלוש שנות מאורעות – וכל מכונית שלנו היתה מטרה לחצי האויב, כל נהג מנהגינו היה נתון עשרות פעמים בסכנה – –” אעפ”י כן מעטים הקרבנות ודובּר בציבור על “מזלם” הטוב של נהגים ועל “עין טובה” שליוותה אותם בדרכיהם המסוכנות…

השירות שעשו הנהגים תוך קשרים אמיצים עם הצבא הכשיר אותם אחר־כך בפרוץ מלחמת העולם השניה להיות מראשוני המתנדבים אל הצבא. “אין פלא בדבר: – כתב אז עתון הנהגים – חברינו ידעו למלא את חובתם ולא להשמיט את ההגה מידיהם בתקופת המאורעות – – וגם עכשיו (1940־1941) נמצאו חברים שידעו להעריך את חשיבות קריאת המוסדות הלאומיים להתנדבות ולהיענות לה. מוותיקי חברינו ומטובי נהגינו התנדבו בין הראשונים לפלוגת הנהגים היהודית המצטרפת לצבא האנגלי הלוחם.”

 

כיבוש הים    🔗

המהומות לא באו איפוא כהפתעה. עוד ב־18 באפריל נודע ביפו הערבית כי המצב מתוח וכי המופתי ביקר בה. עם פרוץ המאורעות לא הסתירו מנהיגי הערבים את השתתפותם, אלא פרסמו כרוזים “לעם הערבי” וקראו “לפלשתינה הנתונה בסכנה להתעורר.” המאורעות פרצו בלווית שביתה, שהערבים השתדלו להטיל אותה על כל ענפי הכלכלה והמשק והעונה היתה נוחה לכך, כיוון שמשלוח ההדרים נגמר והספנים היו פנויים לשבות. מאורעות אלו, על אף פתאומיותם, מצאו את הישוב נכון לעמוד בשער על שירותיו להספקה, לתחבורה ולעזרה ראשונה בכל מקום שנדרשה יותר מבכל פעם קודמת.

נוכח השביתה הערבית החליט הישוב העברי לקיים את העבודה והעסקים כתיקונם. עוד בימים הראשונים למאורעות נשמעה דרישה תקיפה להעברת המשרדים הממשלתיים, שתושבי תל־אביב נזקקים להם, לתוך גבולותיה. נשמעה קריאה אמיצה: “הבו תחנת פריקה לתל־אביב, הבו נמל לתל־אביב! – אל תהיה תל־אביב תלוייה ביפו!” – גם המושבות הגדולות הסמוכות לתל־אביב דרשו לעצמן שירותים ממשלתיים כעיריות הערביות הקטנות. ומאחורי הישוב, שהוצג במערכה גלוייה, הכריזה כל היהדות מניו־יורק עד וארשה על נכונותה לעזרתו ושיתוף למלחמתו.

המערכה עברה והוטלה מיפו לשאר חלקי הארץ. מדרום צפונה הלכה והתפשטה, הגיעה לטול־כרם וסביבתה, שקראו לשבות. ערביי חיפה החליטו על שביתה ממושכת. בבית־שאן, טבריה וצפת התקיימו אסיפות ונתקבלו החלטות ברוח התעמולה שהתנהלה בהן. פועלים ערבים נדרשו באיום לעזוב את עבודתם אצל יהודים, ההסתה גברה ועמה ההכנות לשביתה כללית של ערביי הארץ.

הישוב נמצא במצור. נטל עליו לא רק להגן על עמדותיו ואף הקיצוניות ביותר, כי אם ללחום את מלחמתו למען העתיד מתוך המאורעות ובעוז־משנה. נוכח המאורעות התלקח בפעם זו לא רק יצר החיים והבוז לסכנה אלא גם יצר הכיבוש התלקח שבעתיים ומעשי־כיבוש אשר היו בגדר של חלום בימים כתיקונם הפכו למציאות בן־לילה. ייזכר כי הערבים פתחו הפעם “בקרב המכריע על המפעל הציוני” והיד המנהיגה את הקרב הזה לא אמרה די בתגרות־דמים אלא התנקשה להשלים את המצור ולגרום להרעבה של הישוב היהודי. סוריה ומצרים לא תשלחנה את סחורתן ותוצרתן לארץ – והורעבו הציונים. הים, שספניו ויורדיו ערבים, הוא שיסגור על הישוב ממערב בעוד שהכנופיות תשבתנה את דרכי היבשה. הישוב תבע מאת הממשלה להשליט שקט וסדר בארץ הפרועה, אך לא ציפה בחיבוק־ידים לבאות. אם ב־19.4 נרצחו היהודים הראשונים ביפו הרי ב־15.5 כבר “הותר לפרוק סחורות בתל־אביב” – וספנים מ“הפועל” ו“זבולון” – האגודות שעסקו עד אז בספורט ימי בלבד תוך כיסופים לים – הגיעה שעתם לבדוק את סירותיהם לקראת עבודה ממשית בנמל העברי הראשון בתל־אביב.

רב היה המעשה הזה, כאשר בעצם ימי האבל על קרבנות אפריל ומאי עגנה האניה הראשונה “צ’טבורטי” בימה של תל־אביב והיה ראוי, שדיזנגוף ראש העיר ומיסדה יקום ממיטת חליו ויעלה על גשר־העץ שהוקם, כשהוא מכריז בבטחון האפייני לו: “כאן יהיה נמל גדול, על אף הכל! – –” כאן פיעמה הרגשת השחרור האמיתית. מכאן התחולל מפנה עצום לצד כיבוש הים ע"י פיתוח הספנות העברית. המרץ ששוחרר עם המעשה הזה לא הסתפק בגשר שהוקם אלא פנה מיד לים, לדייג ולשייט – תוצאה הפוכה לאשר זמם מנהיג המרד הערבי.

כיבוש־הפתעה זה כה חשוב לעניננו, שמן הראוי לסקור בזה את תולדותיו הקצרות. בן־גוריון קרא “אל הים” עוד לפני פרוץ המאורעות, כי “מגבול צור בצפון עד נחל מצרים בדרום משתרע לכל אורך ארצנו במאות קילומטרים ים רחב־ידים, אשר אבותינו קראו לו הים הגדול והעמים קוראים לו הים התיכון… הים הגדול הזה – כתב ד. בן־גוריון – נחשב לתחום המערבי של ארצנו, אך מבחינה ישובית, כלכלית ופוליטית יש לראות בים התיכון לא את גבולה אלא את המשכה של ארצנו… והנוער אשר בארץ, ביחוד זה השוכן על שפת הים, בין בכפר ובין בעיר, יראה בגלים את אשר רואה איש־השדה ברגבים: מקור חיים ועוז וישע. בתרבות הים, מספורט ימי וגומר בעבודת המלח והדייג, ניצור טיפוס יהודי חדש אשר ישלים ויגוון את הטיפוס שנוצר בעבודת השדה” – –

ועוד כתב בן־גוריון בעצם ימי המאורעות בשאלה זו: "המאורעות הציגו בכל החריפות והדחיפות את שאלת מעמדנו בים. במשך שני הדורות הראשונים של התישבותנו המחודשת עשינו מאמצים להאחז ביבשת המולדת והסחנו דעתנו מים־המולדת. המאורעות האחרונים הראו, שבלי מוצא חפשי לים – כל קיומנו ועתידנו בארץ זו בסכנה. בלי מוצא עצמאי וחפשי לים אין עלייה יהודית, אין גם בטחון פיסי לישוב הקיים. בלי הים אנו כלואים בגיטו כלכלי ופוליטי. בלי הים אנו נתונים להרעבה ולכליון.

“שני נמלים בארצנו – ביפו ובחיפה. את שניהם רצו להשבית ולסגור בעדנו. נמל חיפה לא הושבת כי הצלחנו להכניס אליו את הפועל היהודי ולהקים יחסי חברים בין פועלי הנמל היהודים והערבים. אבל נמל חיפה אינו מספיק לכל צרכי הארץ, ושנים רבות היינו תלויים בנמל יפו. עלייתנו ומסחרנו פרנסו אותו ואת מאות עובדיו הערבים. ובעיר נמל זו נערך פעמיים פוגרום אכזרי ופרוע: במאי 1921 ובאפריל 1936. אולם הפעם לא הסתפקו בפוגרום אלא סגרו בפנינו את ים יפו. הנמל שהתקיים ונבנה ונתעשר מהעלייה היהודית הושבת למען התנקש בנפשה של העלייה. אחרי ההריגה באפריל 1936, הקימונו על־יד יפו נמל עברי והשתחררנו מהשעבוד המחפיר ורב־הסכנות לקן הרוצחים והפורעים. ולשעבוד זה לא נשוב ויהי מה!”

הווה אומר, כי עם ראשית המאורעות חלה “היקיצה לים”, כביטויו של אחד אנשי הים העבריים (ז. צור). לאחר שנים של מגע בלתי־פוסק עם הים – משלוח פירות ההדר וקבלת סחורות מחוץ־לארץ בעשרות אניות; לאחר שמאות הדייגים הזרים התפרנסו על כלכלת הישוב היהודי בדגים וספינות דייג איטלקיות באו לדוג בקרבת חופינו; לאחר נסיונות נחשוניים של חדירה לים שהיו מעשי העזה של יחידים אך לכלל מפעל בר־קיום לא הגיעו; – הוחל בזה מפעל הים הממשי. גויסו מיודעי הים ועבודתו – הסלוניקאים שבתושבי תל־אביב וחלוצי הקיבוץ המאוחד; כאן התחברו “זבולונים” ו“הפועל” – מכאן החל להתגבש גרעין קבוע של עובדי־ים. ויוזכר עוד זאת, כי עם הפסקת הדייג הערבי במי־מרום, אף הוא בעקב המאורעות, חדרה קבוצת חולתה והיתה לדייג בימה הזאת. קיבוץ “בתלם” עלה בשנה השניה של המאורעות לעין־גב והחל בדייג בכנרת. הים הגדול מזה והימות הפנימיות מזה היו לתחום כיבושם של חברי האגודות הימאיות שלנו עם פרוץ המאורעות, כתוצאה מהמצור אשר הוכרז על הישוב.

 

דור מצור ובצרון    🔗

“דור מצור ובצרון” – קרא ברל כצנלסון לאותה תקופה של עמידה בפני המאורעות אשר היוו למעשה גשר בארצנו למעבר אל המלחמה העולמית השניה. כדי להבין את מלוא משמעותו של המונח הזה די בתיאורה של שולמית קארל – תיאור קצר של ליל זוועות בעמק יזרעאל:

“פתאום קריאה מהמצפה: שומר, אור כאילו אש! – וכבר ממהרת מכונית עם הכבאים וצרה היא להכיל את כל המתנדבים, אך טרם הספיקו לכבות והשמים אדמו גם במערב, בשדות עיינות. מגוש נוריס מבשרות ראקיטות: גורן מחנה־ישראל עולה באש! – – מבין הרי אפרים עולות תימרות עשן: דליקה נפלה בחורשת משמר העמק! והטליפון מגניגר מודיע: אש פרצה ביער באלפור! – –” היש עוד צורך בתיאור חי יותר מליל אימים שהתרחש בשנות המאורעות בעמק יזרעאל? – 12.000 עצי אורן בני שנתיים עלו בלהבה ביער כפר החורש, עצי הפרדסים בעמק חפר הוטלו עקורים לרבבות – –

עם פרסום הדו"ח של הוועדה המלכותית בסוף 1937 שוב הפסיקו הערבים את “שביתת הנשק” והמאורעות התחדשו ביתר שאת. לאותו זמן הספיק להתארגן יותר גם הכוח המגין של הישוב והחלק החוקי שבו – הנוטר – בפרט. הרשומות של הימים ההם מודות, כי מאורעות 1936 שפרצו בבת אחת בכל פינות הארץ מצאו תחילה את הישוב בלתי־מוכן לקראת התכסיסים והשיטות שנקטו הערבים בפעם זו. הכוחות המגינים העבריים היו כמעט חסרי־אונים בפני הכנופיות הנודדות ממארב למארב, אך בו בזמן “התפתח במהירות הן במספר והן בתפקיד כוחם של הנוטרים. תחילה היה כוח זה מוגבל להגנת הישובים העברים בלבד ואחרי־כן ניתנה לו אפשרות תנועה בדרכים ובשדות”. – הנוטר פתח בהגנה אקטיבית.

כאשר גברה ההפקרות וההתנפלויות על נקודות הישוב הפכו למעשי יום־יום, – התפרצה קבוצת בחורים נועזים שאמרו: לא נתן להם עוד לבוא בשערינו! – – נרדוף אחרי התוקפים הנסוגים (מאש השומרים)! נפגשם מחוץ לתחומי משקינו – בשדות רחוקים, בשבילי ההרים! לא נצא נגד החוק – אבל נשיב מלחמה שערה! והיו פגישות. אף־על־פי שלרוב היה מספרם (של האויבים) רב ממספרנו – לא היתה ידם אף פעם על העליונה! – –" היתה פגישה בהרי ירושלים, בה שנים “נודדים” התגברו על ארבעה ערבים – – היתה הליכה לגבולות הכפר המתנפל בשרשרת ובזחילה – – היתה פעולת שיתוף עם פלוגות המשמר של הצבא ויש אשר קצין אנגלי ותיק ברך בחיבה בחור צעיר מ“הנודדים”: כבוד לאמיצים “הילגארדס” (הרריים) – קראו להם בצבא.

תחילה התארגנו יחידות נוטרים קטנות על דעת עצמן והתחילו בפעולות נגד הכנופיות: ארגנו מארבים, יצאו כפאטרולי־סיור, חיפשו אחר הכנופיות ונכנסו אתן בקרב. הפעולות הצליחו ולאור הצלחתן סמכו השלטונות את ידיהם על משטרת הישובים העבריים (מ. י. ע.) “וקבעו בכל ישוב משמר־נע ב”טנדר" ולאחר שכלולים שונים צויידו המ“נים במכוניות־משא משוריינות “כמכונות־קרב”. המשמרות הנעים האלה עשו פרסום לנוטרות העברית כולה וה”טנדר" של הנוטרים זכה לכתר של שירים רבים.

בדרך זו נמצאת צורת הבטחון המתאימה לישוב העברי ואם גם בכל הארץ הוסיפו לשוטט כנופיות ו“המרד הערבי” לא שכך, הרי הישוב נעשה מובטח יותר. במצב זה שוב לא נמצאו משמרות מעורבים (מיהודים וערבים) בקרב הישוב – סידור שגרם לאי־אמון הדדי והשלטונות עצמם נוכחו מהר כי איננו הולם את חומר המצב. עוצבה דמותו של הנוטר, נקבעו מדיו, התפתחה גם פעילות ספורטיבית בין יחידותיו תוך ימי שמירה מתוחה, ימי שיתוף פעולה מסוכנה עם כוחות הצבא במלחמה נגד הכנופיות.

תפקיד קשה של השלטת בטחון על־ידי סיורי לילה או מארבים בסביבה – – פעולת “נודדת”. הנה נתקבלה ידיעה על כנופיה מזויינת גדולה באחד הכפרים הערביים השכנים ובתוכה עבדול־ראזק (ראש כנופיה בסביבת תול־כרם):

"שלושה טנדרים על אנשיהם, נשקם, תחמשתם ומפקדם ועמהם כעשרים מכוניות שרצפתן רפודה שקיות־חול לשם הגנה בפני חדירה והדף המוקשים המצויים בדרך. המכוניות גדושות צבא על ציודו המלא. מטה הפעולה המשותף כולל את קציני הצבא ומפקדי הטנדרים, נוטרים ידועים. מציצים במפה, קובעים את התכנית ונוסעים אל מקום הפעולה כ־170 איש צבא ו־30 נוטר.

“הלילה ליל חושך ואפלה והנוטרים המכירים את הסביבה בראש החוד הצועד בראש. לפני מקום המערכה המחנה עומד ונצמד לקרקע, מתפצל לארבעה ראשים ומציבים במקומות הראויים את מכונות הירייה בין הכרמים וגדרות הצבר המקיפים את המקום. מתפצלים לכיתות ולחוליות קטנות יותר וחודרים עד כדי מאות מטרים מבתי הכפר וממגורותיו. בהאיר השחר נראה צופה מאחד מבתי הכפר. קול שכווי, נביחת כלב ונעירת סוס – ותנועה רבה הורגשה בכפר, כשמטר יריות ניתך ממנו לעבר הצבא. התשובה לא איחרה לבוא וברד של אש כיסה את הכפר. נשמע קול החצוצרה כסימן ואות להסתערות – –” (מ. סלעי). או:

תמונה 89:

עם הטנדר הנוסע

"שדות החיטה שליד הכפר ל. הסמוך לדרך מעבר של הכנופיות מהצפון אל “המשולש המסוכן”. התנועה בלי השמיע קול. הכיתה התמזגה עם הקרקע והחשכה. לפנינו “שטח האויב”. רבצנו במארב כשעתיים ומה קשות הן שעות הצפייה והמתיחות. אך הנה קול צעדים נשמע ומיד לאחר זאת מבחינים דמויות והן רבות – – הן התבלטו יפה ברקע, כשהרובים מזדקרים על כתפיהם. אנו דרוכים – – המפקד מחכה, מניח לדמויות להתקרב והנה הפקודה המשחררת: אש! – – בקבוצת הדמויות הפתעה ובהלה. האחת קורסת לבלי קום. היתר מתפזרים וקופצים אל הואדי הסמוך. משם הם פותחים עלינו אש. מתפתחת חליפת יריות ואנו שולחים ראקיטה אדומה: “הותקפנו – עזרה!”

הנוטר, הטנדר, השומר – היו למונחי־מגן קבועים של הישוב ועמהם הופיעו כמה בני־לווי הכרחיים: גשש וכלב. אף מקצועות אלו, שאינם ישראליים לכאורה, הגישוש מקצועו של בדווי והכלב לשמירה ולבטחון מארצות חוץ, אף־על־פי־כן נצטרפו גם הם מעט־מעט למערכת הבטחון שלנו. ביחוד גדל ערכו של הכלב ההולך עם הכיתה בליל חושך וחוש הגילוי שלו מגיע עד למרחק גדול. הכלב המודיע על התקרבותה של סכנה בזקיפת הראש, האזנים או בסימור השער היה לעזר רב במקרים מסוכנים רבים. הכלב שהקדים לחוש בכנופיה המתקרבת סייע לאורבים, שיכלו לקדם בעוד מועד את המתקרבים בהפתעה ולהניסם.¹⁶

אנו נסכם בזה כי החטיבה המלוכדת ביותר של הנוטרות נתגלמה במשטרת הישובים העבריים (מ.י.ע.). יעילותה הוכחה והוכרה ע“י שלטונות הצבא. הסוכנות היהודית אף היא לא חסכה מאמצים כדי לשפר את מראה החטיבה ועיצובה. הכוח גדל וחולק ל־10 גדודים שנקראו בשמות עבריים מקוריים: גדודי ירושלים, הדרום, השרון, עמק חפר, הכרמל, זבולון, ויזרעאל, גלבוע, ירדן וגליל עליון. אח”כ נוספו עוד שנים: גדודי הנגב והגליל העליון המערבי. קצינים בריטיים פיקחו אך הסמלים היו מבין חברי הגדודים שהצטיינו ועברו את קורס האימונים. למ.י.ע. נקבעו מדים וכובע מיוחד. דחיפה גדולה בכיוון זה ניתנה ע“י הקורס לסמלים שהתקיים ליד מחנה הצבא הבריטי בנתניה ב־1937 ואשר בו למדו נוטרים מוכשרים את תורת הצבא כדי להדריך בה אחר־כך את חבריהם. צבע מיוחד ניתן כסימן־הכר על השרוול לכל גדוד. אם יחידת ההתקפה של החטיבה הזאת היה המשמר הנע, הרי משענתו היתה בנוטרים המושבעים מבין אנשי המשקים שמספרם הגיע עד ל־12.000 איש ותפקידם לשמש תגבורת לנוטרים בעת הצורך. מלבד חטיבת מ.י.ע. קמו לנוטרות גם חטיבות אחרות במשך הזמן: משמר הרכבת, (ב־1938) פלוגות־לילה מיוחדות (.S.N.S) (פעולת וינגייט); נוטרי גדר הצפון (עם מלאכת הגדר); נוטרי שדות התעופה (ב־1937); משמר החוף (ב־1945); נוטרי מחנות העצורים (עם פרוץ המלחמה); תפקידים כלליים לעזרת המשטרה (1938); נוטרי הצבא (בפעולותיו); נוטרי נמל וצבא – סה”כ 10 חטיבות, אשר ידובר עליהן להלן.

היינו רוצים להדגיש לבסוף בפרק זה את העובדה המאלפת, כי דווקא הנוטר העברי, זה כוח הבטחון שלנו בפני הכנופיות – הוא ששקד להכיר את שכניו הערבים, את לשונם ונימוסיהם חרף מצב־המלחמה שהיו שרויים בו. מה חשובה ומאלפת העובדה הזאת, כי על דם קרבנות החברים אשר נפלו ועצים אשר גודעו, לאור השריפות שהוטלו בשדות וביערות התפתח אותו חוש בריא של צורך הידיעה, אשר לא מתוך אידיאולוגיות נבע ולא מתוך חישובים פוליטיים מדומים הוגשם, כי תוך המגע בשדה ובאוהל של הבדווי השכן מצא את ביטויו. היה בזה בלא ספק מאותה מסורת אינטואיטיבית של “השומר” אשר אמרה מראש: אם אתה רוצה לנצח את אויבך – דע אותו… היה בזה יותר: הרצון להבין לסיבות ההתלקחות בכפר ובהר הערבי נגד מפעלנו; הרצון למדוד את עומק הסכנה לאמיתה ושרשיה – ואפילו מתוך אותו נימוס מלחמתי ידוע, שגיבור המלחמה מכבד תמיד את הגיבור אויבו.

תמונה 90:

איתות עם עלייה

תמונה 91:

נוטרים וכלביהם

תמונה 92:

אימוני מ"ן רוכב

 

“חומה ומגדל”    🔗

עד כאן תיארנו את חוליות המגן שהתגבשו לקראת המאורעות ועוד יותר תוכם – חוליות שומרים, נוטרים, נהגים ו“מושבעים”. כל אלה גילו אומץ בהגנתם על הישוב והאצילו מקור־רוחם גם על התושב שיהא עובד את עבודתו, ממשיך בה למרות הסערה המתחוללת מסביב. חגרו המשמרות בלילה את הישובים הקיימים וביום עבדו אנשי העבודה. פרשת התגוננות שקולה ויציבה נתמשכה על הישוב, אך התנועה הציונית הכירה שלא תצא ידי חובתה כל עוד לא תגלה גם מתנופת הקרב הקונסטרוקטיבית, בה דגלו הישוב העברי וחלוציו ובה שכנעו גם את העמים להאמין במפעלנו בכל שעת מבחן. להמשיך ולבנות – היה צו הישוב ורק בנקודה זו נתלכדו יפה החטיבות הנפרדות להיותן צבא־בנין עברי שהפליא אותנו ביכלתו אף יצר תוכנו פרק אגדה מודרנית – פרק החומה והמגדל.

היו ימים ונוכח הכיבוש החלוצי של השממה היה די במקלו של גואל האדמות יהושע חנקין ובשער היפה העוטר את ראשו, כדי להשכין מורא של דרך־ארץ בלב השכן הערבי בפני החלוץ היהודי הבא להתישב בקרבת מקום. יהושע חנקין וחבר העוזרים אשר הקים לגאולת הקרקע מבין החברים של “השומר”, אברהם הארצפלד בשירת העלייה וההתלהבות החלוצית ללא־לאות אשר עמו – זה היה נשק הכיבוש החלוצי בשנים הראשונות לאחר שחרור הארץ. לא כן כעת, כאשר סביב יקדו הלהבות וארבו כנופיות, כאשר גבולות הארץ הפרועים מצפון־מערב וממזרח שימשו למעבר תגבורת והברחה של נשק מהארצות השכנות אל הכוח הלוחם הערבי. כעת דרשה כל תכנית של עלייה בין לעמק בית־שאן ובין ממזרח לו עד לירדן, בין לצד דרום ובין לצד צפון־מערב ההררי – דרשה ידיעה מראש שקרבנות יפלו ותיכון קפדני מאוד אשר יבטיח את הצלחת העלייה ואת קיומה במיעוט האפשרי של קרבנות אדם. זאת עשתה תכנית העלייה שנתפרסמה בשמה: חומה ומגדל.

פרשה של עלייה להתישבות גם בימים כתיקונם מסובכה היא מלהרחיב עליה את הדיבור. היא קשורה בריכוז חלקות האדמה שנגאלו כדי שטח התישבות, בהכשרת “החזקה” עליה ע"י החרישה הראשונה, בקשירת יחסים טובים עם הסביבה הערבית. בימים של פצצות בדרכים, התנקשויות, שמועות מדאיגות ושיבוש דרכים מחמת גשמים – על אחת כמה וכמה. ומי הפועל והמפעיל את מנגנון העלייה הזה להתישבות, כאשר יש עוד לחפש דרך להגיע בה במכונה אל הנקודה – המקום הוא הר מבותר גאיות עמוקים ומכוסה חורש סבוך או מרחב קרקע־בתולים המכוסה קוצים למעלה מראש אדם? לתיאור דמותו של מעפיל כגון זה ומצויין בסגולותיו ובמידותיו בהתאם לתפקיד הנעלה שהוכשר לו נמצא בדברים שכתב אברהם הארצפלד, איש ההתישבות החדשה בארץ, על חבר לעבודה שפעל אף נפל בימים הללו – חיים שטורמן:

“אין בארץ שני לו לידיעת עמק יזרעאל ועמק בית־שאן וסביבות רחוקות יותר. המפות והתיקים שהניח אחריו מספרים יותר מכל במה חי ומה פעל. ידיעותיו אלו היו לנחלת הכלל – ממנו למדנו כולנו, כל העומדים בפעולה זו. בידיעותיו המדוייקות ובשיקול דעתו תמיד שכנע; על כן היתה דעתו מכריעה. לא אחת בעת הדיונים הרציניים במוסדות המיישבים היו העינים פונות אליו: מה דעתו של חיים? – הוא שותק. הויכוח נמשך והוא שותק. אך לבסוף כאשר דיבר, והיו דבריו מכריעים… רבות למדנו ממנו. מכל שיחה אתו הייתי יוצא עמוס תכניות לפעולה. ולא הצטמצם בסביבה הקרובה (לו) בלבד, עינו היתה פקוחה למרחוק. חניתה היתה מחוץ לשטח פעולתו. אבל כמה מחשבה השקיע ברכישת פינה זו ובתכניות ההתישבות עליה. כמה ידע להחיות ולהפרות כל תכנית וכל פעולה הכרוכה בה! – ההתישבות באיזור בית־שאן – פרי עבודתו היא: במסירותו, בנסיונו, בימים ובלילות של עבודה ומחשבה, רכשנו כל שטח באיזור זה – – אין ארץ קשה כשלנו לפעולה, אבל אין גם כמוה לגמול על העבודה שמשקיעים בה”.

תמונה 93:

עם מפת העלייה

זו היא איפוא הדמות של האיש המרחיב גבולות והוא עצמו נחבא “אי־שם” במשק מאחורי כלים ועבודת יומיום. הוא הנושא את עינו החדה אל המרחבים המצפים לגאולה, הוא התוהה על האפשרויות, הוא התוכן, הוא המפעיל – הוא עמוד־התיכון של מגדל העלייה להתישבות. ואשר למגדל עצמו – שוב לא יפלא כי מספרים על בחור־משק צעיר וצנום, אשר הוא ששרטט ותיכן את מבנה חצר־העלייה וחומתה ומגדלה, דלתותיה ובריחיה בצורה שהיא מתמלאה חצץ בין חלליה תוך שעות מספר – והרי “נקודת העלייה” עומדת קוממיות לקראת ההתקפות שנועדו לה. עם הלילה נעשתה המלאכה הזאת ולאור הבוקר הנקודה עומדת – עובדה קיימת של חומת־ספר בלב סביבה עוינת. אנשי משק צעירים וותיקים מקרוב ומרחוק חשים אל העלייה ההופכת לרגע מעודד בימי הפורענות – לרגע של שירת־כיבוש בעצם המהומות המתנקשות למפעלנו.

תמונה 94:

שמחת יום עלייה עם א. הארצפלד (בבית־יוסף)

הבה ונציין איפוא מיד כי ההליכה להתישבות לא זו בלבד שלא פסקה עם המאורעות, אלא תוך כיוון מגן ומיבטח ברור כוננה חיצי התפשטות נועזה לאיזורים שדרשו ביצור. עוד זאת: נטיית ההתישבות הזאת מצאה גם את הצורה של ביצוע מהיר וצבאי־למחצה, בה נתקעה היתד ושוב לא ניתנה להעקר ע"י כנופיות של מתקיפים בעצם ימי המאורעות במקומות הנידחים ביותר. נקדיש איפוא לפרק זה את התיאור המגיע לו, כיצד תוכן המיבצע הזה מראשיתו וקיבל את התואר הסמלי של בנין והיחלצות בעשור השנים האחרון לגבי ההתישבות החקלאית – עשור “החומה והמגדל”.

תמונה 95:

"וכל הקהל יעט על המלאכה"

 

עליות על קרבנותיהן    🔗

“אך האיר היום – תיאר אחד מראשוני העולים את המעשה – וכל הקהל יעט על המלאכה. החלוץ – המה הקוצרים אשר בחרמשיהם יחצו בסבכי הקוצים והברקנים וינקו את פני אדמת השממה לפני הבונים הבאים אחריהם. מיד יימדד ריבוע המחנה ויוקמו קירות כפולים לחומה סביב, בעוד שעשרות אנשים יעסקו במילוי הקירות בחצץ, אשר הובא לכאן במכוניות. בשורה ארוכה ייפגשו עומסי סלי החצץ, ותיקים עם צעירים, זקנים עם בני הנוער, חברים וחברות – פני הכל שופעים זוהר וזיעה. עוד מעט והמגדל הגבוה הוקם על תלו ומבשר למרחקים, כי ישוב עברי חדש צץ במקום הזה. באותו זמן עוסק חבר אנשים בהקמת צריפים, אשר מדי שעה בשעה יתרוממו הלוך והתרומם עדי עמדם על מכוֹנם. חבר אנשים אשר יעסוק בו בזמן בהקמת שתי גדרות – גדר לפנים מגדר, המקיפות את המחנה מסביב והאחרים יכינו חפירות ועמדות הגנה, מחסום ומחסה בפני אויב וצר כי יבואו, בעלי מקצוע ירכיבו את הזרקאור על ראש המגדל ויכינוהו למילוי תפקידו. חברות תהלכנה בין עושי המלאכה ותחלקנה מים ואוכל, כי הזמן יקר ועוד מעט ופנה היום. לעת ערב – והישוב עומד על תלו. ובמרחבי השממה תתנוסס נקודת הישוב הזעירה אשר אך זה נולדה. אז יושמעו דברים יוצאים מן הלב מפי השותפים למעשה – העולים להתישבות, חבריהם השכנים ובאי־כוח המוסדות המישבים – ושירת עמלים־בונים תחצה את דממת הערב המתקרב. אז יזדקר הזרקאור ויחליף ברכות אור ראשונות עם הישובים העברים שבסביבה”.

תמונה 96:

המגדל

הקונגרס הציוני שהתכנס באלול תרצ"ז בציריך שלח את ברכתו הנאמנה למתישבים שעלו על הקרקע בשנות המאורעות, כי הבין לערך המדיני של ההתישבות הזאת: “ההעפלה הזאת – נאמר בברכה – בעצם תקופת ההתנקשות הזדונית במפעלנו, בימי מאורעות הדמים, בהם עמדו חלוצי הישוב באומץ ובגבורה על משמרתם היתה התגובה ההולמת ביותר את כוח מפעלנו בארץ ועודדה את הרוחות בארץ וברחבי הגולה – – ימי העלייה של ניר־דוד, שדה־נחום, טירת־צבי, בית־יוסף, עין־השופט ויתר ישובי הכיבוש, יירשמו כימי העזה גדולים בדברי ימי תחיית העם וישמשו מעוז ומקלט בטוח לרבבות בניו צמאי המולדת, החירות והיצירה”.

ההתישבות הזאת נעשתה איפוא בתוקף ימי המאורעות ולחצם. החלה פעולת הכיבוש וההתישבות של עמק בית־שאן ובדצמבר 1936 הוקם כבר “תל־עמל” על אדמת הקרן־הקיימת לישראל בעמק זה. אחריו – ובקרבתו עלה קיבוץ “שדה נחום”. במרץ 1937 עלו הקיצוצים שער־הגולן ומסדה בבקעת הירדן, כן הוקם בית־יוסף בעמק בית־שאן כחוליה מחברת לעמק הירדן. בסיומה של שנת 1937 הגיע מספר העליות לישובים חדשים כדי 20 מעמק הירדן ומזרח הכנרת ועד גבול הנגב. בשנת 1938 הוקמו 17 נקודות נוספות והראשונה להן באותה שנה חניתה שבמערב הגליל העליון, אשר העלייה עליה היתה לסמל הגבורה החלוצית, כי נתקעה היתד הזאת באזור נידח אשר רגל מתישב עברי עוד לא דרכה בו: " – – ב־21 במרץ (אדר תרצ"ח) – ששה־עשר יום לאחר גאולת האדמה ע“י הקהק”ל – עלו הכובשים בלווית מאות מתנדבים עליה. החמרים נישאו בכתף באין דרך לכלי־הרכב. אך בו ביום הוקם המחנה המבוצר ולאחר 3 ימים נגמר סידור הספקת המים למקום וביום החמישי נשלמה סלילת הכביש הארוך כדי 1.400 מטר. הנקודה עמדה בהתקפות שהומטרו עליה מלילה הראשון". – –

“חניתה זו נתקעה בלב העם. – כתב דוד רמז – הר ושממה וצפון וגבול – חניתה לעזות שבשיבת ציון, לחידוש ברית גבורות קדם. כאן נדלקו ונתלהטו יחד כל ניצוצות מפעלנו הישובי – – חזקו, בנים!”

אנו רשאים איפוא לומר, כי לא רק אזורי התישבות ישנים חוזקו אלא אזורי התישבות חדשים ומסוכנים נפתחו לפני המתישב היהודי בעצם ימי המאורעות: עמק זבולון, הגליל התחתון, הגליל העליון, עמק בית־שאן וראשית המצפות בנגב הרחוק. המתישב הלך לתוך אזורי הר ולתוך חבלי בצות, אשר בתקופה קודמת היו נראים כבלתי־ניתנים להתישבות. עמק החולה, שזכיונו נרכש על ידי הקהק“ל וקרן־היסוד באוקטובר 1934, לא המתין עד לביצוע הייבוּש אלא תבע את יישובו אף נענה. “גשר” הוטל בין עמק יזרעאל ובין שפלת החוף ע”י העלייה לאדמות שנרכשו בהרי אפרים בכיוון לצד זכרון־יעקב ובנותיה. הוצאו שלוחות ראשונות של הישוב העברי דרומה ומזרחה לגדרה ובאר־טוביה לקראת מרחבי הנגב. הרכוש הקרקעי של הקרן־הקיימת־לישראל הוגדל בשליש ושתי הקרנות נשאו באומץ בנטל של ההתישבות החדשה תוך שאיפה מוגמרת ומוחלטת להרחבה נוספת. ולא רק הקרנות – אלא הישוב עצמו צייד מאמצעיו הוא, שגייס ע"י “כופר הישוב”, בכלי־בטחון מערך ראשוני – הזרקאורים וגדרות־התיל מכספיו הוקמו. הקרן הישובית השתתפה בסלילת כבישי הבטחון הנחוצים אל הנקודות החדשות והישנות וכן החזיקה את מנגנון הבטחון (שוטרים מוספים). הישוב והגולה נשאו יחד במפעל, כי הבינו לחומר השעה. נוסיף עוד, כי ההתחלה לכפרי־הים, כפרי הדייג, נעשתה באותה תקופה ולבסוף נתן את שרשרת הישובים החדשים לפי אזוריהם כדי שהקורא יבין תוך הקבלה עם האמור בפרק “קו המגן של התישבותנו”, מה חלל מילאה ההתישבות החדשה ברצועת התפשטותנו ואילו מגמות ציינה להתישבות אשר תבוא אחריה.

ממרץ 1936 עד מרץ 1940 נוסדו הישובים כדלקמן:

בשומרון 7

בית־שאן 10

הגליל התחתון 6

מזרח הגליל העליון 6

מערב הגליל העליון 4

האמנם לא נתקלו עליות אלו בעצם המהומות בהתנקשות ולא הסבו קרבנות־דמים? הן נתקלו בהתנקשות ובהתקפה בלתי־פוסקות אף הוכתרו בעלילות גבורה של קרבנות־דמים. הנקודה הצעירה לימים “יערות הכרמל” קודשה מראשיתה בהתקפה באוגוסט 1936 וטעמה את מר הקרבנות. במרץ 1938 שוב הותקפה והקריבה מנוטריה. באוגוסט אותה שנה נפלו באותו מקום 8 נוטרים בהתנפלות ממארב. ומחנה חניתה, שעלייתו הנועזה בלבד היתה למקור התעודדות והתלהבות לנוער ולישוב כולו, הותקף בלילה הראשון להקמתו בין סלעי־מגור מעברים שונים וקרבן ההתקפה הזאת נפל – יהודה ברנר. ברם, המחנה התנוסס לבוקר בגבורתו והוכיח בהרי הגליל העליון המערבי כי החלוצים הכובשים עמדה אינם יודעים נסיגה ממנו אף במקום שכנופיות רוחשות משני עברי הגבול. בעמדות ובנשק ביד ממשיך מחנה חניתה לקבל את השבת, במיפקד עצור מלווה את קרבנו לקבר. עוד ארבעה נופלים בדרך ההרים של חניתה אך הנקודה קיימת ועומדת. גם אזור עמק החוּלה והגנת הישובים הקרובים אליו מתקדשים בקרבנות: צפּוֹרי נופל בהגנת משמר־הירדן הקטנה והרווייה מדמי קרבנות אכריה ושומרי הזכיון נפגעים בסירה מיריות אורבים.

 

במגינים    🔗

ביסודו של דבר אין אנו מתארים בזה דמויות אדם או מעמידים ציוני־כבוד לגיבורים. אנו סוקרים תקופה של מלחמה ומאבק ומסתכלים יפה מה הדמות שהתגבשה כדי מופת־חיקוי במעשיה, בתכונותיה, בהישגיה ובדרכיה? – לאור כל האמור למותר להוסיף, כי בסוף דבר ההתישבות הכיבושית היא שהיתה קו־החזית העיקרי מימי הבילויים עד ימינו אנו והיהודי העמל שהצטיין בקו־החזית הזאת, הרצופה עמל ומלחמה, נעשה מאליו לדמות־חיקוי שלנו והבאים אחרינו. לא ייפלא איפוא כי אנשי־משק וזורעי שלום ובטחון בסביבתם, בין יהודים וערבים גם יחד בימי שלום ובימים של פורענות, – הפכו לגיבורים וכן נראו בעיני חבריהם שהספידום אחרי נפלם בתקופת המאורעות, בהיותם בדרך לבנין וכיבוש חלוצי חדש.

אלכסנדר זייד השומר־הכובש של גבעות־זייד, אשר חיי השמירה והחלוציות שלו צרו ממנו עוד בחייו סמל של השראה לסופרים ומשוררים בישראל, נופל על משמרתו בשעה שראשונות הסנוניות לעלייה ולהתישבות מופיעות באזור שלו הצופה מהגבעות אל פני עמק יזרעאל. על אלכסנדר זייד בחיר החלוצים, אוהב העץ והחי ושומע את שיחם, על אורחות חייו הטהורים ממעשה עוול וקדושים לעמל הלאומי – כתובים דברים וחקוקים בספרים של קורות הישוב.

תמונה 97:

חיים שטורמן

רבות גבורות הראה בשנות עבודתו ולבסוף מצאהו המוות בי“ב תמוז תרצ”ח / 11.7.1938, בלכתו בלילה מביתו בשיך־אבריק לעזרה לקבוצת אלונים. “שלושים וארבע שנים עמדת תחת מטר כדורים – אמר עליו ב. כצנלסון בהספדו – מאז קיבלת המכות הראשונות בכרמי זכרון־יעקב אשר שמרת… הרחוקים שמעו עליך כאיש הגבורה הטהורה…” וחברתו לעבודה רבת־השנים מניה שוחט אמרה על קברו: “כל חייו מעידים עליו מה היה”. – ואגודת השומרים האבלה אמרה: “זייד באגודה היה החוליה המקשרת את העבר אל ההווה – בשרשרת הגבורה מאז היות “השומר” ועד היום הזה היה אחד מאלה, אשר ידעו תמיד למלא את חובתם ותפקידם ללא דיבור”.

דברים יפים אמרו וכתבו על חיים שטורמן חבריו לעבודה – אליהו גולומב, שאול, יוסף וייץ, עטרה אשתו שנתאלמנה ואחרים – ומהם מצטיירת תמונתו. חיים בא רך וצעיר לארץ ללמוד בגימנסיה העברית, אך מיהר לצאת אותה ולהצטרף אל אגודת “השומר”. עוד בצעירותו ציינה אותו “שתקנותו” – בה עשה את מעשיו והחליט את החלטותיו בין בשעה של קורת־רוח ובין בשעה שדרשה מהירות והעזה. עם כובשי השמירה בחדרה עמד כבר חיים כמפקח על חבריו שהיו צפויים להתקפות רבות עד התבסס עמדתם בסביבה. בהתקפות עצמן היה חיים מקור חיזוק לטירונים המבוהלים בלילות הראשונים של נסיונם המסוכן.

חיים המשיך את עבודתו עם “השומר” ובימי המלחמה העולמית הראשונה שיתף עצמו בפעולות הנועזות של ציוד השומרים והישובים העבריים בנשק שהושג מהחזית. “נסענו למקום יחד עם שומרי רוחמה – מספר אליהו גולומב – ובמחסה חשכת הלילה התחלנו לחפור ולהוציא את הנשק. פתאום שמענו שעטות משמר רוכבים המתקרבים אלינו. חיים פקד בשקט לשכב על הארץ וכיסה את כולנו ב”עבּאיה" הרחבה והכהה שלו. השקט של חיים נאצל על כולנו והמשמר עבר במרחק צעדים אחדים מאתנו בלי להרגיש בנו".

עם פירוק “השומר” ותפקידיו המיוחדים נתקשר חיים במיוחד לעבודה החקלאית אשר אהב – תחילה בכנרת ואחר־כך עלה עם הכובשים לעין־חרוד בו השתקע כאיש־המשק ואיש הגוש. חיים ידע לעבוד בשקט והעבודה עצמה סיפקה אותו סיפוק מלא – בין חטב עצים בשביל בית התינוקות ובין עבד עבודת משק אחראית יותר. אך תכונותיו המיוחדות סיגלוהו למעמדים מיוחדים שהרחיקוהו מעל העבודה ושיקעוהו ראשו ורובו בעבודת הגוש. כמוכתר המשק ומעורב עם שכן ערבי ושוטר של הגוש נתפרסם “חוג’ה חיים” באזור של בית־שאן על משפחותיו ושבטיו, כפריו ואהליו. וחיים למד את אזורו, ידע “כל שעל אדמה” שבו. חיים ידע להתגבר גם כאן על הקשיים ולפתור כל סבך – ולפיכך עלתה בידו גאולת שטח הקרקע וחרישתו הראשונה. הערבים ידעו את חיים אף כיבדוהו – הרגישו ביתרון המוסרי של האיש הזה “חוג’ה חיים העובד כמו אחד מפועלי הקוֹמפּניה” ואף־על־פי־כן גדול הוא בחכמתו ותבונתו.

עם ראשית ההתישבות בעמק בית־שאן, נמצא חיים מאליו להתישבות החלוצית הזאת באזור הארץ המסוכן. ריכז את הקרקעות וטיפל בכל בעיה שנגעה לישובים בין כלפי שכנים ובין כלפי השלטונות. ימי המאורעות לא הפריעוהו בפעולתו ובחיוך קל עשה במכוניתו בדרכים המסוכנות של האזור. עם העלייה למקום חדש בלב שדות־הבּוּר רחבי הידים שבאזור זה היה חיים עם ראשוני העולים – מתווה הדרך של העלייה אל הנקודה החדשה. כי חיים היה גבה־קומה וחד־מבט ובמבטו ידע לבחון את המרחב, לעמוד על טיבו, “לחוש אותו”. ביום־עלייה לנקודה כזאת למזרח העמק – עלתה מכוניתו של חיים שטורמן על מוקש ובדרך אשר בין מעוז לבית־שאן מצא את מותו כגיבור צנוע, אשר חבריו הרגישו מיד באבידתו, הילדים התאבלו עליו, הסביבה הערבית הביעה את צערה על מות “השיך” הזה של היהודים והקרובים אליו ביותר ציינו לא רק את גבורתו כי את תפארת האדם שאבדה עמו.

אברהם הארצפלד אמר עליו: “אין בארץ שני לו לידיעת עמק יזרעאל ועמק בית־שאן וסביבות רחוקות יותר”. – – כן נפל האיש אשר התישבות בית־שאן היא פרי עבודתו ומסירותו. “נפל ידיד הערבים בידי הערבים” – כפי שציין זאת המפקד אורד וינגייט אשר הכיר גם הוא את חיים השתקן ובלי להבין את לשונו החליט כי “עם חיים מענין לשתוק”.

תמונה 98:

אהרן אתקין

עם חיים שטורמן נספו באותו מוקש עוד שנים: ד“ר מוסינזון ואהרן אתקין חבר לעבודת הגוש ונאמן הבטחון גם הוא. מצעירי העולים של העלייה השניה לפני מלחת העולם הראשונה נתגדל אהרן אתקין בעבודה החקלאית בארץ – תחילה בחולדה ואחר־כך בקבוצה שהיתה בבאר־טוביה. בגדוד העברי גילה את תכונותיו של החייל למופת בזריזותו, דייקנותו ובמשמעת – “משכמו ומעלה גבוה מבני פלוגתו”. עלה לדרגת סמל ועם השחרור מהצבא לא נפנה לעבודת כהונה בממשלה כי אל העובדה הכובשת – וקבוצתו עוברת אז מבאר־טוביה בדרום אל גבע בגוש חרוד. ישר ותמים־דרך מילא כאן בצנעה את התפקיד שהוטל עליו להיות המוכתר של המקום – הוא נציגו כלפי השלטונות וכלפי הערבים השכנים. אף הוא “חוג’ה הרון” נתחבב על השכנים כ”חוג’ה חיים" והללו באים מבית־שאן ומנצרת לבקרו בגבע. ממאורעות תרפ“ט הוא משתתף בועדת הבטחון של הגוש ועם ראשית מאורעות תרצ”ו מגלה אהרון אתקין את היכולת הגנוזה בו.

חברו יוסף גוריון רושם בפשטות את עלילת חייו של אהרון: “בבית בגבע הוא המפקד הראשי, הוא הדורש תמיד יתר תשומת־לב לעניני הבטחון, להדרכת הנוער, לשכלול ההגנה. עת גבע נתקפת ביריות, ירעם קולו על פני כל החצר – “אל העמדות!” – בעוז ובבטחון הנוטעים אמונה ועידוד ובטחון בלב הכל”. – אתקין תובע התבצרות וציוד נוסף בנשק למרות ההפוגה באוקטובר 1936, רשיונות לנשק קטן לאנשי־המשקים המצויים בדרכים. עם העליות ל“תל־עמל”, “השדה”, “טירת צבי” ו“מעוז” התרחבה פעולתו בסידורים עם השלטונות והשכנים ובגיוס נוטרים מהמשקים. יצויין בזה כי פעולת אתקין שלובה במיוחד בימי שלטונו של אנדריוס מושל הגליל שהצטיין ביחסו החיובי למפעלנו. י. גוריון מספר, כי אנדריוס ואתקין הכירו יפה איש את רעהו והחליפו מכתבים ביניהם תוך קשרי ריעות נאמנה. אנדריוס נרצח ע"י הערבים בנצרת ומותו זעזע את אתקין, שערך לו מספר בנהלל.

כן פעל אהרן אתקין בלי־ליאות בדרכים, במשרדי השלטונות, במשקים החדשים שהותקפו “בין טירת־צבי שהותקפה ובין “במסילה” שירו על שומריה”. הותקף בהיותו בדרך וחזר לנסיעותיו למעוז, בית־שאן וטירת צבי“. במשך 253 יום של שנת 1938 מוסר יומנו על 212 נסיעות” – תוך דאגה מתמדת ומסורה למשקים החדשים “שמבודדים הם ומתעודדים מאוד בשעה שמבקרים אותם”.

אתקין נותן ידו גם לעלייה שלא באזורו תוך אמונה לוהטת “שזאת צריכה להיות כרגע התשובה היחידה: הקמת נקודות חדשות”. לא במקרה נפגע יחד עם חיים שטורמן, כי חברים לעבודה משותפת היו – שותפים לדאגה, לפתרון שאלות, שותפים לחרישות ולדאגות הבטחון של הגוש. יפים היו איש לחברו בתכונותיהם. ובמותם יחד נפלו “שני חלוצי־עם ששרתו את ארצם, עמם ותנועתם – האחד למעלה משלוש עשרות שנים והשני קרוב לשלוש עשרות שנים”. (י. גוריון)

ב־14.9.1938 נפלו השנים ועמהם ד"ר דוד מוסנזון מבני הארץ היקרים – אך היסודות אשר הניחו ונקודות־האחיזה אשר פיזרו היו כבר לשרשרת ישובים פורחים ומבוצרים בין עמקי יזרעאל ובית־שאן והירדן.

מאמץ גיבורים איפוא היה כיבוש “החומה והמגדל” בימי מהומות וקרב, אך הוא נשא פרי הילולים: 36 ישובים הוקמו בשנות תרצו־תרצח והזימו את כוונתם העיקרית של מנהיגי המרד הערבי. לא באש־כליון בלבד ענה הישוב העברי על המהומות, כי בתבונה של התישבות נועזת ובתפישת עמדות־ספר, אשר החלישו את מקורות־החוץ מהם ינקו כנופיות הלוחמים הערבים. בדמיהם של חיים שטורמן, אהרן אתקין וחבריהם נתקדש המפעל הזה.

 

מלחמות טירת־צבי וגבעת עדה    🔗

יקצר כאן המקום מלספר על מערכות ומלחמות שנערכו ועמדו בהן נקודות־המגן הוותיקות והחדשות. התפרסמו מאוד באותן מערכות תרצו־תרצח נקודות המגן החדשות ועמדו בהן. רמת־הכובש לקחה “תשעה קבים” במערכות אלו; משמר הירדן הבודדה בגליל העליון עמדה במבחן קשה; – נזכיר בזה אך שתי מערכות – של טירת צבי וגבעת עדה – ונוכחנו מה כוחה של שרשרת מגן זו אשר נוצרה ממסורת ההגנה של הישוב עצמו עם עוז ההסתערות שנסך בה מפעלו “חומה ומגדל” – שרשרת המגן, שחוליותיה רבות כאזורי הארץ השונים, אם נוסיף על הקודמות את טירת־צבי הקיצונית המזרחית־דרומית בעמק בית־שאן ואת גבעת־עדה השלוחה הוותיקה והנדחה בהרי אפרים. שתיהן הותקפו קשה ובדמיהן נשארו חיות וקיימות.

בטירת־צבי חנה עוד מפקד הכנופיות קאוקג’י בסוף שנת 1936, לפני צאת את הארץ – והיא עוד טירת אז־זרע – בית ערבי ישן בן שתי קומות. העלייה לנקודה נעשתה כבר בדרך עליות “חומה ומגדל” בכ“א תמוז תרצז וכעבור מחצית־השנה או לכ”ח אדר א' תרצ“ח עמדה הנקודה במבחנה – והיא, כאמור, בלוע הארי ממש, רחוקה דומה־מזרחה מבית־שאן שנים־עשר ק”מ. התנקשו לה הכנופיות כל הימים ולצורך פעולתם התנפלו תחילה על תחנת המשטרה הקרובה ושדדו את נשק השוטרים. לבסוף הגיעו עד לנקודה עצמה בכנופיה של 60־70 איש בליל־חושך, כשרוב המתקיפים מסתתרים בקני־הסוף הסמוכים אל הנקודה.

תמונה 99:

טירת צבי

התקרבו המתקיפים לאט אל גדר־התיל וחתכו בה, ירו אל הזרקאור וניפצו אותו באופן שקשר האיתות עם נקודות העמק הופסק.. מיד החל מנגנון ההגנה של טירת־צבי לפעול – הגברים מעמדותיהם הקבועות והעזרה הרפואית במקומה. הכל מילאו את חובתם באומץ ובמרץ. המגינים השיבו ביריות והמתקיפים עדיין הסתערו עליהם בקריאתם “עלייהום”. כדור אחד המגינים פגע בראש המתקיפים והם נסוגו. במקום נשארו חלל ושני רובים, פצצות ומזמרה שבה חתכו את גדר התיל, אף סימני דם רבים נראו סביב. ואמנם פצוע אשר לוקח ע"י הכנופיה אל ההרים נמצא שם מת אחר־כך. כן הניסה הטירה את מתקיפיה עוד לפני שהגיעה עזרה אליה – הרחוקה והנתוקה מהישוב.

“נצחון ההגנה בטירת־צבי עודד את הלבבות. אומץ־הלב וכושר הפעולה של הגנתה היו לשיחה בחוגי הצבא והמשטרה. גניראל וייול (שהיה בעת ההיא מפקד הצבא הראשי בארץ־ישראל) ברך את מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית על הצלחת ההגנה בטירת צבי. והנציב העליון, גניראל ווקופ (שעזב למחרת את הארץ) כתב: שמחתי לשמוע מפי גניראל וייול על ההגנה האמיצה והמוצלחה של הנקודה הישובית בקרבת בית־שאן”.

קשה יותר היתה עמדתה של גבעת־עדה הוותיקה בקצה “המשולש המסוכן” בהרי אפרים, שם שוטטו הכנופיות ונקטו תכסיס חדש של חטיפה. גם מבני הערבים עצמם נחטפו ע“י הכנופיות ולוקחו אל ההרים משום חשבונות לאומיים משלהם, בלי שהממשלה יכלה לגלות את עקבותיהם ובימים שקדמו להתנפלות על גבעת־עדה חטפו מבני המושבה הזאת שלושה. המושבה עמדה על עברי פי־הסכנה וליל המערכה עצמו, ליל י”ב תמוז תרצ"ח, הגיע – בו תקפו מאות ליסטים את המושבה המונה שלושים משפחה בלבד. ידיעה הגיעה דרך נתניה: “גבעת עדה מנותקת, מאות ערבים פרצו לתוכה!” – והישוב כולו נחרד.

המתקיפים חדרו כבר עד לחצרות אשר בקצה המזרחי. כדוריהם נקבו את הבתים, הרפתים והאורוות. כדוריהם נקבו את הרצפות תוך חשבון קר שמא שכבו אנשי המושבה על הרצפות מפחד ההתקפה. אנשי המושבה שהופתעו ידעו להתאושש בעוד מועד. המתקיפים נקטו תכסיס שפל וחטפו שתי ילדות, תאומות קטנות, הראו אותן אל מול פני המושבה כדי שלא יירו היהודים בהם – בילדיהם. לא שעו המגינים גם אל תכסיס זה והאב עצמו, גולדברג, ועמו מאנשי המושבה האחרים נלחמו בחרף־נפש, אף את הילדות הוציאו מידי המתקיפים. נשים נאבקו בחשכה עם המתקיפים ביאוש מר וילדים אצו בגבורה דרך הגאיות העמוקים של כפר מולדתם. הערבים הסתערו מתוך היער על כל הצד המזרחי של המושבה.

בהיות המתגוננים נתוקים מעמדות המגן הקבועות שלהם נלחמו פה ושם ביחידות או בשנים. נלחמו בחצר בית־הספר, נפלו פצועים על־יד המרפאה. נפלו כבר כמה ממגיני המושבה – נעמי גולדברג, יצחק קומורניק, שמעון מרגלית נפצע אנוש. המגינים הצליחו לכנס לבסוף את הנשים והילדים לבית־העם וכאן תיכנו את הגנתם האחרונה. הערבים שדדו בינתיים בחצרות שפרצו אותן, בבתים שנעזבו. הגיעה עזרה אל המגינים מבנימינה, באה פלוגה מגן־שמואל, החלו מאותתים זיקוקים מרחוק לאות כי העזרה באה. התעודדו המגינים.

אמנם בחשכת הלילה לא יכלו לערוך את כוחותיהם – אך הליסטים ידעו כי הגיעה שעתם להסתלק. מאות יריות נורו באותו לילה על המושבה ואנשיה, מתקיפים מרובים פי־עשרה מאנשיה התקיפו את המושבה הידועה להם בהתקפת־פתע והוכרחו להסוג.

 

עם גדר הבטחון    🔗

עם תיאור גילויי הכוח של הישוב העברי במאורעות תרצו־תרצח, גילויים אשר העידו לא רק על עמידה איתנה בפני תוקפים כי על נכונות לכיבושים בכל מחיר, אל ייעדר פרק גדר הבטחון, אשר תוכנה ע"י היועץ המיוחד לעניני הבטחון שנשלח מהממשלה הבריטית לארץ, סר צ’ארלס טגארט. גדר הבטחון היתה מכוונת למנוע הברחת נשק ומעבר כנופיות חפשי דרך גבול הארץ הצפוני. הקושי בדבר היה, שגדר זו היה צורך להקים במועד קצר במשטר של התקפות, התנפלויות ורצח בארץ של הרים וגאיות, אשר להתישבות העברית לא היו בה עוד נקודות אחיזה מלבד האחת היא – חניתה. אמנם בחוגי השלטונות עצמם לא היתה עוד דעה אחת בדבר יעילות הגדר הזאת, ועל אחת כמה וכמה גברו היסוסים אלו לגבי מסירת ההוצאה לפועל של המעשה הרב הזה: מי יבצע בארץ הפרועה ביצור צבאי כזה של עשרות קילומטרים בתקופה קצרה – הכוח הטכני מאין יימצא?

לענין זה נכנסה חברת “סולל־בונה”, אשר ראתה במעשה לא רק מקום עבודה שאין להזניחו בימי חוסר־עבודה בארץ, אלא הישג טכני אשר הפועל העברי חייב לגלות בו את כוחו למרות כל המכשולים.

“כחדשיים ימים נמשכה תקופה זו של ספקות והיסוסים”. – כותב ד. הכהן מראשי “סולל בונה” – אף־על־פי־כן עשינו עבודת הכנה מדוקדקת לקראת היום אשר בו ניקרא אולי להגשים את העבודה.. ועדה מיוחדת של מומחים עסקה בשאלה: מי ומי יהיו ההולכים לעבודה הזאת? חברים, אשר היה להם נסיון ידוע בעבודה בצפון הארץ, יחד עם חברים בקיאים ומנוסים בתנאי ההגנה, – עברו לא אחת לאורך השטחים, בהם עתידה הגדר להבנות כדי לבדוק כל הר וכל ואדי ולהתחקות אחר טיבו של כפר בסביבה זו.. בירור יסודי נעשה עם בעלי־מקצוע בקופת־חולים על תנאי העזרה הרפואית בשעת מחלה או במקרה אסון. בירורים מיוחדים היו עם בעלי־המקצוע בדבר סידור הכלכלה לאלף איש עובד… אכן, בשבועות הללו עד מתן הצו להחל במלאכה לא ביטלנו את זמננו והכנה זו היא שעמדה לנו לבל יבוזבז אף יום מיותר אחד מן הזמן אשר בו צריכה העבודה להעשות… לבסוף יש לציין, כי לא היתה לנו עד עכשיו עבודה אשר סכנת החיים מרובה בה, התנאים קשים, השכר זעום והכלכלה דלה כבמפעל הזה" – של גדר הבטחון בצפון הארץ.

תמונה 100:

עם התחלת העבודה בגדר הצפון

כבר נאמר עלינו, כי יודעים אנו להתלהב יתר על המידה מפעלי ידינו. ולוא היה דבר כך, הרי עובדה היא, כי כל מעשה ומפעל שביצענו – החל מכביש ראשון וכלה במפעלי החשמל של פנחס רוטנברג, מפעלי ים־המלח וחברת האשלג של המהנדס מ. נובומייסקי, ושאר מפעלים טכניים גדולים בהם נתגלה כוח הביצוע והמעשה שלנו – עובדה היא כי המיבצעים האלה נתנו מזון לדמיוננו, הוסיפו מרץ לרוחנו, הגבירו את כוח התנופה של העובד החלוצי, היניקו את מקורות השירה, הסיפור והפולקלור הישובי שלנו. נמצא, כי מיבצעים אלו – הם על הקרבנות הנופלים בהם מסיבות שונות, הם על התלאה והסבל שבהם – הם שירת תחייתנו בארץ ולפיכך הם החוליות הישרות של שרשרת המעשה והמגן של הישוב – שהיא שרשרת בלתי־נפרדת לחוליותיה, אלא עשוייה מקשה. היא השרשרת מימי קדם, אשר סיסמתה נולדה עם נחמיה ועברה גם דרך גדר הצפון ותוסיף לעבור בתולדות מפעלנו עד שיקום והיה לעובדה שאין לכפור בה – זו הסיסמה הישנה שנתחדשה בכוח חדש ובגעגועי בנין חדשים “לבונים בחומה, הנושאים בסבל – –”

על סיסמה זו חזרו ורקמו פרקי שיר ועלילה חדשים, ככל שלוקטו בחריצות מצויינת ע"י הסופרת ברכה חבס בחוברת מיוחדת שיצאה לזכר המעשה הרב של “הגודרים בצפון” ואשר לא יתכן לספר על המעשה עצמו בלי להסתייע בקטעים ממנו.

גדר התיל לאורך הגבול הצפוני והמזרחי (מבפנים לירדן) הוקמה בחדשים מאי–יוני–יולי 1938 ונקראה על שם תוכנה טיגארט “חומת טיגארט”. היא הוחלה מסביבת הירמוק בעמק הירדן, דרך החולה ומכאן לאורך הגבול הצפוני עד ראש־הנקרה. מחנה אלף העובדים הועבר שש פעמים תוך העבודה בקפיצות של 30 ק“מ בפעם והעבודה התנהלה בכל יום לאורך 12 ק”מ בממוצע (וזאת בתנאי הסכנה מהחבורות המזויינות והכנופיות המשוטטות סביב). במשך כל העבודה עד תומה נפלו מצדנו 2 הרוגים ו־3 פצועים בעוד שלכנופיות הוסבו אבידות של 21 הרוגים ו־46 פצועים. “לא נתקיימה איפוא נבואת מנהיג הכנופיות בסביבה, פאוזי ראשיד, שרק מחציתנו תצא בשלום מהפעולה. – כותב אייזיק בספר “הנוטר” – הם הוכו שוק על ירך בכל ההתנגשויות. – להישג זה עזרה פעולתם המאורגנת של יחידת הנוטרים במספר 300 איש, אשר פעלו לפי תכנית אחידה, שיטה אחידה ופיקוד אחיד”.

“עבודת הגדר – נאמר ביומן השמירה מ־1.6.38־20.6.38 – נעשתה ממזרח למערב, כפי שנקבע מראש. במשך 21 יום לשהותנו במחנה זה נעשתה העבודה לאורך של 24 ק”מ – חלוקת הכוחות לשמירת העובדים היתה כל הזמן לפי שיטת קורדונים על הפסגות כדי שלא תהיה אפשרית כל התנגשות עם הפועלים הבלתי מזויינים אלא אך ורק עם הנוטרים המזויינים… שמרנו על הגדר בצורת “אמבושים” ופאטרולים של מכוניות משוריינות. בלילה היו שתי התנגשויות: אחת עם האמבוש על ההר עסס והמשוריין שלנוע עמד כרבע שעה בחליפת יריות עם הבאים לחבל. ב־15.5 היה נסיון לפתוח עלינו אש מצד חורבות הבאר של כפר מירון… ידוע לנו כי פועלות נגדנו שתי קבוצות ראשיות, באחת 25 איש ובשניה 30, מלבד הנלווים אליהם מתוך הכפרים. לאחר האבדות שהיו להן בהתנגשויות אתנו קיבלו הוראות לשוב לסוריה. במקומן באו כ־150 איש מבחוץ, שעברו את הגבול ליד משמר הירדן".

הרי הקשר הישר שבין מלחמת הכנופיות בארץ ובין גדר הבטחון, אשר היטיב לתכן אותה היועץ הבריטי. כוחות הצבא שיתפו פעולה עם הגודרים ובמקרים מסוכנים קיבלו עזרה גם מן האויר. הם התקדמו עם המחנה לצד מערב לפי ציוני המקומות: מלכיה – סעסע. גובה המחנה 875 מ' מעל פני הים והר גבוה עדטר (1006) שימש מקום תצפית לנוטרים שממנו התקשרו מעתה עם נהריה וחניתה. למרות השמירה המעולה והמאורגנת והארגון הצבאי של המחנה והעובדים היו התנפלויות וכוחות המגן עמדו במטר אש של הכנופיות התוקפות לעתים קרובות. נעשו גם נסיונות רציניים להפריע לעבודה וכדי למנוע את העזרה למקומות הנתקפים הוטלו מחסומים רבים בדרך. התקרב והלך המחנה עם העבודה המתקדמת לצד חניתה ושכן בסמוך לה.

תמונה 101:

מחנה המגינים (לעיל); באוהל המיפקדה של הגדר (למטה)

השמירה המאורגנת בדרך צבאית ובמצב ערוך לקרב – מצב הכן – חייבו גם את כל השירותים הצבאיים המשוכללים: קשר אלחוט, איתות במכשירים. תחנות הטליפון האלחוטי – האחת בחיפה והשניה נודדת. האיתות שימש קשר בין קבוצות הפועלים המפוזרות. “מאות שיחות אלחוט התקיימו בין מחנה הגדר וחיפה”. – מספרת הכרוניקה ובשיחות אלו הוזמנו מחוטים דוקרים ועד צרכי מטבח.

בהספקת המים, למחנה אלף העובדים, היה אחד הקשיים העיקריים, כי מעינות הסביבה – קדש ואחרים לא הספיקו בעוד שלהספקת מים מכפרים אחרים הפריעו הכנופיות. נוסתה הובלת מים למחנה ממעין מרון אף המשיכו בה, אך נסיון זה עלה בקרבן אחד: אחד ממובילי המים הקבועים – אלימלך רזניק – נהרג כאן ממארב. קודם לכן נרצח אחד הבחורים אליהו אבטיחי. ואף־על־פי־כן העבודה התקדמה מיסוד־המעלה עד ראש־איל־נקורה. גם הגדר המקשרת בין אילת השחר וכפר־גלעדי הושלמה. 66 ק"מ באורך גודרו..

הושלם אחד המפעלים הטכניים אשר כוח העבודה והמגן של הישוב העברי יכול להתברך בו – ובעצם ימי המאורעות הושלם. נוספה איפוא חוליה ממשית לשרשרת המגן על גבול הארץ הצפוני, בעוד שבפנים אזורי הארץ השונים נמשכה הקשירה האזורית של הישובים תוך מגמה אחת: לבל יישארו עוד מבודדים וחסרי־אונים.

 

אליהו גולומב – המגין עלום־השם    🔗

עד כאן ראינו חטיבות גלויות לעין בפעולותיהן – נטירה ועליית התישבות, משמרות בדרך ושרשרות־מגן – אך השואל ישאל אם גם היה כוח מבריח את החוליות האלה לשרשרת מלוכדת מבפנים למטרה אחת, במגמה אחת? – בעל־כרחנו צריכים אנו לסקור ככל שהדבר קשה את ההתגבשות שהתחוללה בפנים מערכת המגן שלנו ולוא גם נצטרך לחזור כמה מעלות אחורנית. כבר אמרנו כי בתקופה הראשונה של מאורעות 1936 לא היו כוחות המגן שלנו מוכנים לקראת “מאורעות בעלי היקף כזה ולקראת תכסיסי כנופיות”. כוח־המגן שהחל מתלכד מ־1921 בצורת ועדי־הגנה מקומיים בעיקר, מסגרתו והעומדים בראשו לא היו קבועים. פנחס רוטנברג עמד בראש ועד ההגנה של תל־אביב ועמו כמה וותיקים מחוגי הסתדרות העובדים ופעילים מחוגי האזרחים. הציבור נשאר אדיש לגבי פעולה זו, עד מאורעות 1929, כאשר צפת וחברון העמידו את הציבור על טעותו. התגובה היתה גיבוש כוח המגן העברי – אך עם הנסיון נתגלו ניגודים קשים הואיל ובמסיבות המיוחדות של ישובנו הוצגו מיד השאלות: בידי מי תימסר המרות העליונה על כוח־המגן ופעולותיו, בידי מי יימסר ההגה של תכסיסיו ושיטותיו בימי שלום ובימים של פורענות? מכשול קשה בדרך הארגון הזה היה בנטייתן של כמה קבוצות נגד ריכוז המרות הלאומית העליונה על כוח־המגן.

זו היתה איפוא מלחמה קשה שנערכה בסתר ובה עמד מראשיתה ובהתמדה על המשמר – אליהו גולומב. התמדתו של אליהו גולומב בפעולת המגן של הישוב הפכה אותו לאישיות מרכזית פנימית עוד לפני שנודע גם לציבור כמפקד כוח המגן. עוד בהיותו תלמיד הגימנסיה העברית “הרצליה” בתל־אביב, לפני מלחמת העולם הראשונה הושפע ע"י התפקידים הנעלים שעמדו בהם החברים של “השומר”. אליהו לא הצטרף אליהם, הואיל וברעיון היה חניכם של ראשי תנועת העבודה בארץ אשר סברו כי מסגרת האורדן המסוגר והסודי של “השומר” אינה הולמת את רוח התגוננותו הישובית ובצרונו של הפועל העברי. אליהו הסתייג איפוא מצורת המגן הרומאנטית של “השומר”, אך רוחו לא שקטה, הואיל והכיר במלוא הכרתו כי הישוב העברי בארץ צריך לכוח־הגנה חזק, מתמיד ומלוכד. באה מלמת העולם הראשונה על פורענויותיה במושבות – איסור הנשק של השומרים, הגירוש מתל־אביב, – והסכנה בה היה שרוי ישוב עברי קטן בקרב רוב ערבי תוסס נראתה יותר לעין. אליהו הכיר בצורך של מגן מתמיד לא רק לגבי הישוב החקלאי אלא גם לגבי האוכלוסיה העברית בעיר המוקפה אויבים. כתוצאה מהכרה זו היה אליהו בשנות מלחמת העולם הראשונה לרוח החיה בקרב חוגי מגן שהתארגנו מבין חניכי הגימנסיה ומבין חוגי האוכלוסיה העירונית. בניגודים האלה אשר פרטים עליהם ייחדנו בפרקים קודמים, היתה ברורה לעין משאלה חיונית אחת: תהיה אשר תהיה תוצאת המלחמה, על הישוב להיות מצוייד בנשק כאפשר כדי לעמוד בפני אויבים בשעת הסכנה של משטר־ביניים או תקופת הפקר. אליהו התחשל בעבודה זו בהדרכת כמה מחברי “השומר” המצויינים – חיים שטורמן, יגאל ועוד.

בא תור הגדוד ואליהו המתנדב למד לדעת מקרוב מה רב כוחה של יחידה מאורגנת על דעת הציבור ומוסדותיו. זאת ניסה להשיג אחר־כך עם שחרורו ובשנה האחרונה ל“השומר” ניסה אליהו ועמו דוב הוז לפעול מתוך מסגרת “השומר” עצמה למען ליכודו של כוח המגן בהתאם לתנאים החדשים בארץ וצרכיה, אך לאחר שוותיקי השומרים לא יכלו לצאת מהלך־הרוח המסוגר בו חונכו ונתגדלו ע"י מייסדי השומר, היה אליהו ללוחם העקשן בעד מסגרת חדשה ועממית יותר של כוח־המגן. “השומר” שהתפרק מאליו באותה תקופה לרגל מות הוותיקים, פיזור חבריו בקרב כוחות הבטחון הרשמיים והתישבותם של שאר חבריו במשק – פינה את הדרך להתפתחות החדשה אך עתה הוצג אליהו בפני השאלה: איך ללכד את כוח המגן מקרב הישוב ומאילו מקורות – נוכח הניגודים המנשבים סביב?

כבר אמרנו כי רבים היו נכונים לתת את ידם לאליהו בארגון כוח המגן. השתתפותם של אנשים כצבי בוטקובסקי ומשה סמילנסקי מראשי האכרים יחד עם אנשי השמאל הוכיחה כי השאיפה היא ליצור כוח־מגן העומד מעל לפירודים הישוביים ברעיון ובמפלגות. כוח־המגן קודש הוא לעם – כן גרסו הטובים והמסורים לרעיון זה. ברם, המציאות פעלה את שלה. המפלגות השפיעו בעקיפין ובמישרים. המחשבה המפלגתית חוללה פירוד גם במחשבה התכסיסית כלפי האויב – זו השאלה שהפכה לנקודת מוקד בראשית המאורעות בהם אנו עומדים. עוד כוח המגן מנסה להתלכד נוכח הסכנה והנה בהשפעת האידיאולוגיה הציבורית המפולגת הוצגה השאלה בכל חריפותה: האם נקם על מעשי האויב או התגוננות בלבד? האם התקפה על לוחמים בלבד או גם התקפה “בלי הבחנה” בין אויב וחף מפשע? – האם “הבלגה” נוכח מעשי תועבה של האויב או תשובה במעשי תועבה דומים? – –

תמונה 102:

אליהו גולומב כחייל הגדוד העברי

הויכוח סער ושוב הגביר את הפרוד בקרב השורות שעמדו להתלכד. גם אנשים טובים וחברים מסורים של פעולת המגן נפלו קרבן לפילוג הרעיוני הזה ואליהו נשאר עומד במערכה, מתמיד בעקשנותו, נאמן למגמתו – וזאת בשעות שנשאר לעתים בודד ועזוב לנפשו גם מחברים מסורים לרעיון היקר לכאורה לכל.

“מה שהשתלט ברחובנו בזמן האחרון – טען אליהו – הוא חילול הטוהר של הנשק העברי. רציחות מן המארב, הכנסת האנארכיה בארץ ע”י מעשה סחיטה ושוד, כל זה עלול לסכן את עמידתנו. אחד הגורמים העיקריים להצלחתנו היתה הוכחתנו, כי הישוב העברי בארץ ישתמש בכוחו אך לסכל מזימות רצח ולא כדי לרצוח אחרים או להתנפל על אחרים או לאיים על אחרים. בכוח כוננותנו לעמידה בשער והטוהר של עמידה זו השגנו אשר השגנו; עכשיו ע“י הופעה חדשה לגמרי בחיינו (מעשי האלימות), מוצא על כל פנים נשק אחד מידינו – – כל עוד נשלים שישתמשו בנשק יהודי לרצח, שוד וסחיטה – –”

ברם, אליהו לא היה רק איש מלחמה כלפי פנים בעד אחוד, טיהור וליכוד כוח המגן הישובי בכל הניגודים והסתירות; הוא עמד על המשמר גם כלפי חוץ. נסיונו מהגדוד העברי כחייל לימד אותו לדעת כי השיתוף עם הכוח האנגלי בשעת הסכנה המשותפת הופך לעתים לקנה רצוץ שאין להשען עליו. בנידון זה גילה אליהו צפייה מרחיקה־ראות ולפיכך טען תמיד, גם בעת שיתוף הדוק עם כוחות הבטחון הרשמיים לקיום כוח המגן הפנימי, כמקור כוחות לשיתוף הישוב עם כוחות הבטחון הרשמיים. יתר על כן: הוא טען לקיום פנימי של כח־המגן גם בשעה שהבחור העברי והחייל האנגלי לחמו שכם אל שכם כאחים לנשק. הלקח המר של המלחמה הקודמת היה לנר אשר לאורו כיוון אליהו גולומב את מחשבת המגן של הישוב. אפשר כאן פשר הסיבה שהמגין הישובי נשאר עלום־שם גם בשעה שאלפי נוטרים ובונים עלו מבין שורותיו והתיצבו ללחום את מלחמת הישוב; מגין הישוב העברי שמר אל אלמנותו גם בימי שיתוף עם הצבא האנגלי בתקופה שבאה אחר־כך – הוא נשאר באלמונותו וכן נשאר עמו גם מפקדו אליהו גולומב אשר אם לא הכל ידעוהו כמפקד הרי הוא האיש שכיוון את המעשים, בהיותו נשאר עומד בצל.

תמונה 103:

החניכים הצעירים במדבר יהודה

"בתנאים הנוכחים בארץ ולאור נסיוננו נחוץ לנו כוח שיימצא ברשותנו הגמורה. לכן נתנגד לעריכת חיפושים אצלנו – – נתנגד לזה בכוח, שאם לא נתנגד לפירוק הנשק מעלינו – הוא יפורק – – " "בפנינו – הוסיף – עומדות בעיות חמורות בענין זה. להגן בכוח על זכותנו לנשק ופירושו: להיות מוכנים לקרבנות שיפלו מקרבנו ומקרב המנסים לפרק אותו. הקרבנות שיפלו מקרבם אינם קלים בעינינו מהקרבנות שלנו, כי מצבנו הוא כזה שאין אנו יכולים להרשות לעצמנו לטפח את האיבה נגדנו – – וכל בריטי הנהרג בארץ בידי יהודים – מגדיל את האיבה – – " – בין קטבים אלה – הפילוג בפנים והאיבה מבחוץ רקע אליהו גולומב את מחשבת המגן של הישוב תוך המאורעות המתחוללים ולקראת פורענות המלחמה התלוייה באופק.

ברוח זו טיפח “אליהו” את הבחורים הצעירים – את חניכיו. מהם רבים שהחלו לפעול כנערי־קשר והיו אחר־כך לאנשי שורה. היו לפעילים בין הנוטרים. הגיעו לפיקוד בזמן מאוחר יותר ביחידות הצבאיות ולבסוף בחי"ל. הלא הם החניכים הצעירים, אשר לשמע פעליהם כלוחמים בחזית הבריגאדה היהודית “זלגו עיני אליהו דמעות” – כעדותו של משה שרתוק. בכה כי “זכר את המשבר בגדוד – – כאשר לא ניתן לגדוד (העברי) להגשים את משאת נפשו – –” – ולהם, חניכיו הצעירים, ניתן הרבה יותר.

המאורעות נפסקו כאמור והתחדשו ביתר שאת, השנה השלישית למאורעות קצרה קצירה ולמותר לומר כי התמדה קרבית זו לא היתה רק פרי שאיפתם של המורדים הערבים או פרי ותרנותם של כוחות השִלטון הבריטי; – פרי הסבך העולמי שמשמש ובא היו גם המאורעות האלה. אם עוד לגבי 1929 אפשר היה לחשוב, שאת מאורעותיה היה יכול לעצור שלטון של משטר וסדר, הרי לגבי המאורעות שאנו עומדים בהם שוב אין מקום לתלות את הקולר במקריות. יתר על כן: לפי השקפתנו אנו המבריחה הרצאה זו מראשיתה ועד סופה – יש לנטול את המקריות מכל ההתנגשויות המכונות “מאורעות” ולקרוא להם בשמם – התנגדות הערבים למפעלנו, בין שהיא ניזונה מקנאות דתית ובין קנאות לאוּמית, בין מגורמי פנים ובין מגורמי חוץ. רק לאור השקפה זו יש טעם לחפש את הקשר האמיץ אשר בין המזימה העולמית שנתקשרה על סף מלחמת העולם השניה לבין המאורעות בארץ.

 

סאת הדמים הוגדשה    🔗

העולם כולו עמד כבר תחת לחץ המאורעות הבינלאומיים אשר הופעלו בכוח שרביטם של שני הדיקטאטורים שואפי־הקרב – היטלר ומוסוליני – אשר כוחם גדל והלך. הללו התקיפו לא רק בדיבור כי במעשה. מוסוליני יצא להרחיב את גבולי האימפריה אשר חלם עליה ובד בבד כמעט עם הרפתקאתו בחבש החלו המאורעות בארץ־ישראל. אנגליה לא התערבה, אך עמוסה דאגות ונבוכה החלה לחפש אחר ידידים שיעמדו לה בעת מלחמה ויעמדו בפרט לשמירת דרכיה ונתיבותיה הרחוקות. אנגליה שבה לסמוך על “הים הערבי”, האחדות הערבית. ארבעה־עשר מיליון הערבים – וכמה מאות אלף היהודים שבארץ־ישראל מי ומה הם כי יסמכו עליהם לעת כזאת? ממשלת אנגליה שלחה איפוא ועדה לחקור את סיבות המאורעות – ועדת פיל; – זו העלתה תכנית חלוקה של הארץ וכהוולדה כן נידונה לגניזה. ועדה שניה נשלחה לבדוק את מסקנותיה של הראשונה – ועדת ווּדהד ב־1938 – ומסקנותיה הרחיקו מן הראשונה בכיוון הויתורים לצד התקיף. התנועה הציונית עמדה מאוחדה בטענה עיקרית וחיונית – טענת העלייה והצלת ילדים – טענה שעמדה לא רק תחת לחץ המציאות הארצישראלית־הציונית, אלא עוד יותר תחת לחץ אקטואלי של סכנת השמד ומסע השמד אשר היטלר פתח בו כבר על יהדות גרמניה (אחרי התנקשותו של מנדל גרינשפאן בציר הנאצי בפאריס).

תמונה 104:

ימי התנקשות וחבלות בדרכי התחבורה של הארץ – ונוטרינו לחטיבותיהם שומרים.

“מי שנזדמן באותם הימים, ימי ספטמבר 1938, לאחד המרכזים באירופה – טען ברל כצנלסון – וראה פני אדם מבוהלים, הנמלטים מן הכרכים אל הכפרים הנידחים וראה את מחנות השכירים – – העומדים וחופרים תעלות למחסה מפני הפצצות, יכול לראות מה הוא עולם אחוז־פחד”.

הפחד השפיע את השפעתו על אנגליה, אף התווה את יחסיה לעמים: “עורקי התחבורה של אנגליה – הסואץ, דרך האויר להודו, צנור הנפט ממוסול – עוברים בשטחים המיושבים ערבים. – המשיך כצנלסון את רעיונו – כל כמה שגוברת ההתנקשות של מוסוליני והיטלר בעורקי חיים אלו – כן גובר הצורך על אנגליה לשחד את עמי ערב ולקנות את בריתם ונאמנותם. ידיד אנגלי אחד העומד באחד השלבים הגבוהים של המדיניות, אשר הוסברה לו האפשרות להכניס בזמן קצר מיליון יהודים לארץ ולמנוע להבא סכנת מהומות בארץ, אמר: הרי גם אז יהיו כנגד מיליון יהודים 14 מיליון ערבים!” – –

נמצא כי לא נשקפה לנו ברירה אחרת אלא להראות ולהוכיח בבשרנו ובשנינו את מהות הכוח שיצרנו בארץ למרות הממשות והאגדה גם יחד של מציאות הכוח הערבי. בזמן שממנהיגי הערבים ובראשם מופתי ירושלים היו נכונים כבר לקנות את פטריוטותם הערבית במחיר לא־מדוקדק של בגידה בבן־הברית ובשלטון – החסות הבריטי לאיטליה או להיטלר; בזמן שכסף־תעמולה זר זרם לארץ ונתן נשק בידי המתקיפים הערבים; בזמן שתחנת בּארי האיטלקית הטיפה ועוררה את רגשות הלאומנות הערבית בדברי הסתה גלויים; – לחמנו אנו מלחמתנו תוך יאוש אך תוך בנין, תוך התנגדות נמרצת לפיוסים על חשבוננו אך בו בזמן לא רק התנגדות פוליטית כי אם גם התנגדות אקטיבית של העפלה – כי דבר אחד היה ברור לכל: נוכח הסכנה המחמירה יש “למהר ולהתבצר”.

“ואני מעיז לומר – הסביר זאת ברל כצנלסון נכונה – כי שנות הפורענות מילאו תפקיד חינוכי גדול בחיינו, נסיון זה אפשר יכשיר אותנו לפגוש את הסכנות הבאות – הפורענות פקחה את עינינו לראות את מצבנו – – הגשמנו דברים אשר קודם לא קיווינו כי נוכל להשיגם – – הפורענות בארץ היתה לנו לבית־ספר אכזרי אך מועיל… – –” ועוד: – – “הדבר שאיננו טעון הסברה: השורה. היא ששמשה בשנות המאורעות הגילוי הממשי ביותר לאחדות הישוב ולליכודו – –”

הניתוח הלוהט שברעיונות הקונסטרוקטיביים של ברל כצנלסון הזין את “השורה”, קבע את מסגרת הפעולה של מפקדיה; – אך יש וגם מסקנות בהירות כאלה הועבו בצל מעשי הרצח שנמשכו בארץ “לעיני השמש” ויד השלטון קצרה מלענוש. בזמן שרוב הכוח המגין של הישוב רותק למסגרת הנוטר והכוח הצעיר של הישוב העברי נדרש להחלץ לעזרת המשק העברי בעבודות העונה שלו – בציר וקציר או נמל וגדר הבטחון, – נמשכו מעשי־דמים ועוררו מרירות וזעם בלבות הנוער אשר חונך על בקורת קיצונית של השלטון הבריטי. לרבים נדמה כי מלאה סאת השלטון הזה והגיע זמן להוקיע את מר־נפשם במעשים. נטייה זו של קיצונים נתגלתה עוד מראשית המאורעות ומעשי רצח מתועבים של מרצחים ערביים אך הוסיפו שמן למדורה.

ערבים זרקו פצצה מהרכבת על המון בתל־אביב; יום דמים בחיפה בו נפלו ארבעה – מי ינקום דמיהם של אלו? – המרות הציבורית קראה לסדר, בלמה, עוררה להגנה מאורגנת וממושמעת תוך התאפקות והכרת אחריות הרגע הגדול במלחמת האומה. נמצא חומר מתמרד־צעיר, הממאן לציית להתאפקות, ונקט דרך אחרת: שני ספנים ערביים עברו בכרכרה בתל־אביב וירו בהם – שניהם נפצעו. קודם לכן נורו שני ערבים בקצה רחוב בתל־אביב. הערבים אמרו: “ארבעה בחורים בחולצות כחולות ומכנסים קצרים ירו עליהם באקדחים”. יריות על רכבת וה’טיימס' כתב: “זה המקרה הרציני הראשון של מעשה נקמה מפורש מצד היהודים שעד עכשיו מנעו אותם המנהיגים היהודים”. – וכדומה, הודעות כאלה אם גם אינן מרובות, הרי הן מעידות על קו שהחל מתפתח בתוכנו נוכח חוסר־ההחלטה של השלטון – לנקום. לבסוף אירע מעשה רצח מתועב ביהודים בדרך עכו־צפת, והגדיש את סאת הסבל.

המנהיגות הישובית ראתה מראש את הסכנה הדו־פיפית שבדרך הנקם. אמנם הנקמה עשוייה להטיל פחד, אך אינה מקרבת פתרון; מעבירה את ביעור הרע לתחום המקריות, בלי להגיע אל מקור הרע. וזאת – מלבד השאיפה לשמור על הרמה המוסרית של הטענה הציונית בפני בית־הדין הבינלאומי בבוא שעתו. הישוב גינה את מעשי הנקמה, לא הסכים לזהות את הערבי החף מפשע עם אחיו שהרעו לעשות. מנקודה זו החל מתפתח אותו ויכוח אשר יצא מגדר חילוף־דעות תכסיסני ונזדהה עם הפולמוס הציבורי־הציוני שבמרכזו עמדה: ההבלגה –

לא מן הנמנע כי הדוגמה הרומאנטית המדומה של המורד הערבי גם היא השפיעה. ראשי כנופיות אשר “קידשו את השם” בקנאותם. מעוז הרים העומד בפני צבא. נמצא נוער עברי תמים־לב שראה באומץ זה דוגמה שיש לחקותה ואפילו לרומם אותה לשיא נעלה יותר. כיוון ששעת מלחמה הגיעה – הרי גם הלוחם הקנאי צריך להתגלות בשורותינו כבימי קדם. נמצאו גם אותם פסקי־שיר וחזון, אשר ניתנו להתפרש ברוח זו של התגלות גבורה בישראל עם התחדשות מלחמתו על ארץ אבותיו. היה כאן מקום לויכוח מר והעוקץ המפלגתי שבו אך הקדיח תבשיל זה. נעשה מעשה־נקמה כרוך תמיד ב“סיקריקיות” ב“בריונות”, אף שיש והיה גם פרי תכסיס של הגנה; הוכרזה דרך ההתאפקות – ההבלגה – כעובדה מגוחכה שאיננה פרי לאומיות טהורה, אלא פרי הלאומיות המהולה בסוציאליזם הפועלי. היה זה טעם נוסף לריב האחים מבית.

בעל־כרחנו ניתנה בזה תמצית של ויכוח זה, שנעשה בן־לוי למלחמתנו ואשר עוד יתקיים אולי כפרי הקצוות שבתנועתנו ימים רבים. אם יש תקווה שלימוד מהעבר עשוי לצייד אותנו באותו קור־רוח הדרוש לויכוח חיוני – הרי העמל ששוקע בספר זה בא כתוצאה מתקווה זו ולא אחרת. לעצם הויכוח אמר ברל כצנלסון, לאמור: – – “ענין ההבלגה מוצג אצל כמה אנשים כרכרוכית או כהתחסדות מצדנו – לא כן הוא. מצבנו מחייב אותנו לשיקול־דעת. אנו שומרים לא רק על 400.000 יהודים בארץ, כי אם גם על העלייה העתידה. ואנו מוכרחים לדעת מה אנו מסכנים. אם נערים שלנו מגישים גפרורים לאש מתוך “רגש טבעי”, אנו צריכים לגעור בהם ולאמור להם שהם חייבים לבלום את הרגשותיהם ולא לסכן את עתידנו. אין כל טעם, לא מוסרי ולא פוליטי, לנקום בשאר־בשרו של הבא להרגנו”. –

---

אם דברי כצנלסון נבעו מחרישה רבת עמל במציאות העבודה, ההגנה וחבלי התחייה בארץ ותנאיה, דימו צעירים רבים כי שעת מלחמה באה לידם, שעת מלחמה על המולדת כפשוטה – שעת הקרבה למען מנהיג או רעיון (אשר לגבי דידם היה היינו הך.) הקרבה זו נעשית תוך אימפולס אשר לשכל אין שליטה עליו ואף איננו פרי של צו, אשר את קולרו אפשר לתת בראש מנהיג או תנועתו. דמיון קנאי מחפש אחר שליחו וכך נמצאו שלושה צעירים בראש־פינה, אשר החליטו להפגין את גבורתם בהתמסרות לתלייה לשמה. שנים נענשו במאסר־עולם אך צעיר טהר־נפש שלמה בן־יוסף, אחד מהשלושה, הפך מדעת להרוג־מלכות. ככל שנשפוט על המעשה כשלעצמו, עובדה היא כי פסק־הדין על שלושת הנערים מראש־פינה אשר עלו על הר צפת לקנא את קנאת עמם ובידיהם נשק של נקם בערבים רוצחי יהודים חפים מפשע, – פסק־הדין הוציא זעקת מחאה מרה מפי היהדות שעמדה דרוכה בסבלה בין בארץ ובין בגולה.

לא רצתה האומה הלוחמת שיקומו לה קדושים והרוגי־מלכות תוך מלחמתה על הבנין, אך עם זאת הכירה כי היצר הקרבי התלקח בנוער ואינו אומר די במלחמת המגן. למלחמת תנופה בהפקרות ובשלטון הכנופיות השתוקק הבחור מישראל ותשוקה זו לא ניתנה לו עד כה כל־צרכו למרות כשרו ויכלתו. הוגדשה איפוא הסאה והיצר הקרבי שהצטבר גרם למעשה של הזייה שהביא לנו הרוג־מלכות ראשון ביום 29.9.38; אך בעת ובעונה אחת כמעט הגיעה השעה ליצר הקרבי של הנוער המגין ליהפך למכשיר־ביצוע בידי מפקד מנוסה שנמצא לו – אורד וינגייט. אפשר כי לא מקרה הוא, מנקודת־מבטנו אנו, שמעשה בהרוג־מלכות ועלילת “פלוגות האש המיוחדות” – בעת ובעונה אחת נפלו: אם בראשון היה אך מחאה הרי בשני היה האות לשלב חדש בקורות המלחמה של עמנו על ארצו.

 

אורד וינגייט ופלוגות־האש    🔗

בדין נאמר, כי נמצא אחד, ולא מתוכנו אלא מקרב העם האנגלי בא אלינו, צ’ארלז אורד וינגייט, אשר השכיל למצוא את האפיק לרוח הגבורה וליצר הפעילות שתסס בקרב נוער הישוב – לתת מוצא נכון להעזתו הנפלאה. “עם אורד ואשתו לורנה וינגייט נפגשתי בפעם הראשונה – כותב ד”ר חיים וייצמן – במסיבת צהריים בבית הממשלה בירושלים… שוחחנו על המצב בארץ־ישראל (שנת 1936), על הצריך להיעשות בענין זה, על אפשרויות של פיתוח, על הציונות ועל כמה ענינים אחרים שאין נוהגים להשיח בהם בסעודת צהריים של בית הממשלה. התענינותו של וינגייט היתה כה ערה וכה כנה שהחלטנו כי עלינו לשוב ולהפגש בקרוב וקבענו לנו פגישה למחרתו לארוחת הערב. אחר־כך פרשנו אל דירתנו וישבנו שקועים בשיחה עד שלוש לפנות בוקר בערך. אותה שעה היה כבר וינגייט משוכנע, כי הענין היהודי סופו לנצח על אף המכשולים הרבים שמעמידים בדרכנו; הוא השתוקק לעשות כל מה שיוכל כדי לעזור לכך ונפשו היתה מרה מאוד על אנשי השלטון המכבידים על העבודה הזאת.

אורד נראה תמים־דעים אתנו בהחלט ביסודם של דברים, אף כי דעותינו, שלו ושלי, היו נחלקות לפעמים בשאלות של טאקטיקה. הוא היה צעיר, הוא היה קצר־רוח (קצר־רוח כמו אחדים מידידי היהודים!) ולעת מצוא היה נותן ביטוי נסער ועז לקוצר רוחו.. הוא בער באש קודש שהאירה את כל חייו ואישיותו. כשהיה פותח לדבר על הנושא האהוב – ונושא זה, היה למעלה מכל ספק, שיבת עם ישראל אל ארץ הקודש – היו עיניו נדלקות ואדם שתקן זה היה נהפך למוכיח ודובר בשער.

תמונה 105:

"הקפטן" – צ'ארלס אורד וינגייט

בימי המאורעות של 1936 היה קוצר רוחו מכוון בעיקר נגד הצבא אשר נראה לו בלתי מתאים בהחלט לטפל באותו סוג של מלחמת גרילה שערכו הערבים. הצבא היה מכשיר כבד־צעד ומסורבל, לא קל תנועה במידה מספקת, ולא ניתן לסגלו לפעולה נגד כנופיות ליסטים שיכלו להגיח מן ההרים ולשוב ולהתחמק בטרם היתה שהות להפעיל את החטיבה הצבאית הקרובה למקום המעשה. הצעותיו החוזרות ונשנות של וינגייט, שיש לארגן כוח יהודי לפעולה נגד הכנופיות הללו, הוסחו הצדה כדבר שאין חפץ בו, אך כיוון שהדברים הלכו הלוך ורע, זיכו אותן סוף־סוף בתשומת־לב רצינית. השלטונות ראו כי צנור הנפט הוא בסכנה ואפשר יהיה להגן עליו רק באמצעים שיעץ וינגייט. כך השיג את מבוקשו.

תחת ידו היתה כבר חבורה קטנה של כמה מאות בחורים יהודים מן הקיבוצים, שהוא בעצמו אימן אותם בדרכי התגוננות והתקפה וארגנם למין פלוגת קומאנדו. והם נראו ככוח תכליתי ורב־ערך מאוד מאוד. קשריו של וינגייט עם המתישבים היהודים הצעירים בקיבוצים ובקבוצות היו קשרים שבלב. הבחורים התיחסו אליו בהערצה ובמסירות נפש, ועם זאת ראוהו כראות ידיד. את רוב זמנו בארץ־ישראל בילה עמהם, חי את חייהם ולמד את לשונם (לבסוף דיבר עברית רהוטה למדי). הוא נעשה להם לא רק מנהיג, אלא מעין גבור לאומי; אגדות החלו מתרקמות מסביבו – –"

עד כאן דברי ד"ר חיים וייצמן ומכאן ואילך נביא מסיפוריהם של חברים לעבודה ובראש להם את דברי משה שרתוק:

– – הוא בא אלינו לעת מצוקה, כשהקשיים אשר נאבקנו עמהם רבו והשתרגו עלינו עשרת מונים וכשהצללים שאפפו את עבודתנו נתקשרו והלכו. הוא זיהה את עצמו זיהוי שלם עם עניננו ללא הסתייגות מוסרית או מנטאלית כלשהי. מבחינה אחת היה הבדל יסודי בינו לבין שאר ידידים דגולים אשר מזלנו הקרה אותם לפנינו בארץ זו להכירם. כולם ביקשו לסייע לנו מבחוץ. הוא נכנס אלינו לפני־ולפנים ומצא את מקומו. הוא הנחה את צעירינו למערכה, הוא הורה את אנשיו ללכת בעקבותיו אל הפינות הפראיות ביותר בארץ־ישראל בלילותיה החשכים ביותר. הוא יצר מסורת חדשה להגנתנו. השקפת עולמו לא הצטמצמה בדפוסי המחשבה הצבאית הצרופה. הוא נטע בלב אלפי אנשים תקווה חדשה ואומץ חדש למלחמת השחרור הגדולה, אשר בה עומדים כולנו. הוא עשה דבר זה בכוח אמונתו הנלהבה בעתידו של הצעיר היהודי הארצישראלי, בצדקת הענין שלמענו נלחם ובהכרת נצחונו –

---

ועוד:

“הקפטן” – – שם אלמוני זה היה לשם־דבר במחנה כולו, סמל של אישיות נאצלה, מופת למפקד נערץ, אות לגבורה, להקרבה ולעוז. בדוגמתו האישית היה שובה את לבם של פיקודיו, היה נוסך בהם בטחון ורוכש את אמונם המוחלט. הראשון היה הולך לכל סכנה, יחד עם אנשיו, בראש. “הקפטן” כרת ברית־דמים עם ההגנה העברית בימים ההם, ימי הזעם והסער. הוא היה אביר המלחמה, שידע ללחום באויב ולהשמידו, אולם גם בקרב שימשו אהבת האדם והאמונה בצדק ובמוסר עליון נר לרגליו, מצפן למעשיו. לעולם לא יישכח דברו אל חיילינו לאחר אחת מפעולות הקרב: – “אל לכם לנהוג כמנהג הגויים – אמר – אל לכם להתאכזר לאויב כחיות טרף; אלו הן מידות, אשר אסור לו ללוחם היהודי להדבק בהן”.

וינגייט בא לעבוד עם המגינים בשנת השיא למאורעות 1938 – השנה של עליית חניתה ובניית גדר הבטחון בצפון. לראשונה נפגש עם האנשים בטירת צבי ובחניתה וסייר עם הנוטרים העבריים בסביבת הירדן ובגבול הצפוני של הארץ בקשר לתכנית למנוע הברחת נשק לארץ. פעולתו הראשונה היתה בחניתה. הוא קיבל ידיעות כי בקרבת מקום מתאכסנת כנופיה מזויינת והחליט להשמיד אותה בבסיסה. הוא יצא שמה בראש יחידה מעורבת של צבא ואנשי חניתה. הלכו שעות רצופות בלילה ולפי תכניתו צריכות היו שלוש כיתות לחדור לכפר והרביעית לחסום את דרך הנסיגה של הכנופיה. לאחר פעולה זו שיבח וינגייט את התנהגות אנשי חניתה והדבר הגביר את בטחונו באנשינו. עד מהרה רכש גם הוא מצד האנשים את התואר “ידיד”. וינגייט החליט לפעול נגד הכנופיות בשיטותיהן: ביחידות קטנות ומאומנות להליכה ולתנועה בלילות, בשקט, בלי דרכים, כדי לא להראות לכנופיות השוכנות לרוב בהרים. סמלו היה גדעון התנכי והפרק בתנ"כ האהוב עליו ביותר היה פרק ז' שופטים המספר על ירובעל הוא גדעון…

תמונה 106:

פלוגת האש וסמלה

בעת ההיא רבו החבלות בצנור הנפט שאינו טמון עמוק באדמה וקל היה לפוצצו. השמירה של הצבא והמשטרה לא היתה יעילה והחבלות נמשכו. וינגייט דרש לצורך השמירה יחידה עברית ולא הסתפק בפטרולים ומארבים ליד צינור הנפט אלא חדר לבסיסי הכנופיות להשמידן.

ביוני 1938 כינס לעין־חרוד 25 בחור וביניהם מוותיקי חניתה וכן מחלקה מגדוד הצבא “רויאל אולסטר רייפלס”, אשר קצינה היה יד ימינו של וינגייט בכל הפעולות. יחידה מעורבת זו שעמדה לפיקודו של וינגייט נקראה בשם “פלוגת האש”.

בפעולה הראשונה נתקלה אחת הכיתות של הפלוגה בכנופיה מחבלת והשמידה ממנה אנשים. פלוגת האש נחלקה לפטרולים והפטרול המעורב (יהודים ואנגלים) נסע במכונית לנקודה עברית קרובה למקום הפעולה. האנשים לבשו בגדי עבודה לבל יכירו בהם והמכונית היתה מכונית משא, אשר הנשק היה מוטל על קרקעיתה. עם חשכה יצא הפטרול למקום הפעולה עצמו בנעלים שסוליותיהן גומי, כדי לא להקים רעש בהליכה. הציוד היה רובים, כידונים, אקדחים ורימוני־יד. בראש פטרול הלך מפקדו ושני רמנים לשני צדיו. ירו לפי פקודה ואת תכנית הפעולה ערך וינגייט בעצמו לילה בלילה. כן עשו בלילות 30־50 ק"מ, כשוינגייט עצמו משמש מופת לאנשיו.

בפעולה הראשונה והמשותפת עבר מאיש לאיש ואמר בעברית: היו אמיצים, חזקים, אל פחד.. והוסיף: לא לירות בלי “נקודה” (פקודה). ורוב פעולותיו הוכתרו בהצלחה. עשרות מאנשי הכנופיות הושמדו ומראה אנשי פלוגת־האש בלבד עורר חרדה בסביבה. אבדות פלוגת האש היו מעטות ביחס ווינגייט עצמו היה אחד הפצועים המעטים. לאחר פלוגת האש בעין חרוד נתכוננו פלוגות דומות באפיקים ובגבע ווינגייט שפיקד עליהן יכול להרחיב את פעולותיו. בנוסח הרשמי נקראו הפלוגות “(פלוגות ליל מיוחדות)”. בעין־חרוד הוקם מחנה אימונים מיוחד, שם הרביץ וינגייט תורה לחניכיו. הוא קיווה להכשיר למלחמה צבא עברי בן עשרת אלפים איש ובעין־חרוד ראה את הגרעין של הצבא הזה.

משמרות הלילה (הפטרולים) היו למעשי עלילה אשר מרבים לספר עליהם. לילה – ופטרול בן חמישה־עשר איש יצא בשעות הערב בדרך לכפר שנתפרסם בפעילותו. הכפר היה ליד צינור הנפט והפטרול נתקל בכנופיה. מיד פתחו באש והכנופיה השיבה. בהיותה נסוגה נתקלה בשנים מפלוגת הלילה ששכבו במארב ולאחר שהגיע למקום וינגייט בראש עזרה נוספת נשארו במקום 12 חללים מאנשי הכנופיה. בפעולה שניה בה נפצע וינגייט עצמו השתתפו כל הפלוגות שלו ווינגייט ציווה על אנשיו להחבא בעשב לבל ייראו לאור הירח. בידיו החל לתלוש את הקוצים ושימש מופת לחייליו שיעקרו את הקוצים ולא ישגיחו בדוקרנותם. בו בזמן התפתחה הפעולה במקום קרוב נגד כנופיה חזקה ווינגייט שאץ לעזרה לצד הפעולה נפצע, אך נשאר עם הלוחמים עד הסוף ורק עם תום המערכה הסכים להכנס לבית־חולים.

יעקב ד. מסכם את שיטת אורד וינגייט בפעולתו בעקרונות אלו: הפתעה – במקום, בזמן ובתחבולה; התעית היריב, שהיא אחת התחבולות החביבות ביותר על הקפטן; הניידות – המכוניות שימשו לו להסעת כוחותיו והחיילים קופצים מתוכן תוך מהלכן – תחבולה המכבידה על פעולת הגישוש של היריב; הלילה וחשכתו – הוא הזמן בו בוחר וינגייט לפעולתו. “כמנהיג צבאי גדול האמין וינגייט, כי רוח רמה היא נשקו העיקרי של הלוחם”. העובדים במחיצתו הרבו לספר על הקפטן החוזה, שהתנבא כי עתיד הוא להוביל באחד הימים צבא יהודי לנצחונה הסופי של הציונות. זה האיש וחזונו – אשר התנ“כ היה ספר קריאתו. ובחוריו היו בעיניו פה בארץ ואח”כ בשאר מקומות מפעולותיו – “גדעונים”.

תמונה 107:

היחידה בצאתה לסיור בפיקוד הקצין בריידן יד־ימינו של וינגייט

כן פעלו האנשים לאורך צנור הנפט לעתים ללא מחסה נגד כנופיות שהתבצרו בעמדות טובות ומוכנות מראש ולעתים אף הסתערו בכידונים. וינגייט נהג תמיד בלכתו למערכה נגד כנופיה לדאוג מראש לחסימת דרך הבריחה בפניה. כן הצליח לטמון פח לכנופיה בהרי הגלבוע, מקום שם נפלו אנשיה ונתפסו גם שתי סוסות של הכנופיה. וינגייט לימד איפוא את אנשיו איך לפעול ולהגן על הישוב, איך לנהוג באנשים, איך להיות מפקד וחבר טוב כאחד – הוא פתח אפיק לדמיון נלהב ביותר על מעשה גבורה, אך עם זאת קבע מסגרת מלחמתית לדמיון הזה – ובזאת היה אולי מעשה וינגייט קרש־הקפיצה לא רק לכוח המגן שלנו אלא גם יסוד לאותו מאמץ מפואר, אשר הישוב גילה סמוך לאחר־כך כאשר מלחמת העולם השניה פרצה והוא עצמו איננו עוד בארץ.

פעולותיהן של “פלוגות הלילה” בפיקודו של וינגייט הוכיחו גם לשלטון הארץ מה בחורי ישראל מסוגלים לפעול בהיותם מאומנים ומאורגנים ככוח מלחמתי. הדו"ח הרשמי לשנת 1938 לא יכול להתעלם מההישג המזהיר הזה, אשר צבא סדיר לא יכול להתברך בו והוא מציין:

לעומת 18 פעם של חבלות בצינור הנפט בחודש יוני – “בחודש אוגוסט ניזוק צינור הנפט אך פעם אחת” –

פלוגות הלילה התנגשו עם מארבי הכנופיות, גרמו להן אבידות ניכרות, נקמו בהן את מעשה הרצח המתועב בטבריה בו הספיקו אנשי הכנופיות להפיל 19 הרוגים יהודים ובהם נשים וילדים. אותה כנופיה באה על ענשה הקשה מידי פלוגות הלילה.

ובסך־הכל יוצא לפי דו"ח רשמי כי בידי פלוגות הלילה נפלו כ־200 רובים של אנשי הכנופיות ו־120 מאנשיהן נפלו חלל. האבידות שנגרמו בכל הפעולות לפלוגות הלילה הן: בהרוגים – 2 (אנגלי ויהודי) ו־6 פצועים, בהם וינגייט עצמו.

כן פעל הקפטן שראה את המופת בגדעון הלוחם בעין־חרוד ועמו עוזרו ויד־ימינו בהדרכת פלוגות־הלילה ובפיקודן – הקצין בריידן. נוסיף במקום זה כי “הקפטן־הידיד” אורד צ’ארלס וינגייט נקרא בבוא המלחמה למלא תפקידים דומים בחבש ובבורמה. הגניראל וייול הכיר בגאונות הלוחם הזה, אשר מצא את מותו בתואר מי’ור־גניראל ב־24 במרץ 1944 בבורמה. בקורות מלחמת המגן של הישוב נצרר שמו. אף הוקם ארגון חיילים על שמו – הוא ארגון וינגייט להתישבות חיילים משוחררים.

 

על סף מלחמת העולם השניה    🔗

אנו עומדים בראשית השנה הגורלית 1939, בעוד הד המאורעות בארץ לא נמוג ומלחמת העולם השניה כבר מנסרת באויר. למותר לומר, כי במסיבותינו המיוחדות ובמסיבות הבינלאומיות, אשר לא כל מסתריהן נגלו לנו אף לא ברור מתי תגלינה לנו, מוטב להשתמש לצורך הרצאה מוסמכת בתעודות מהימנות ובמקורות ראשוניים ככל שראו אור. הערכת המצב וסבך השאלות בהם מצאה אותנו מלחמת העולם השניה, הערכה שלמה במידת־מה, הן מבחינת הסקירה החיצונית והן מבחינת הכוננות הרעיונית לקראת ההשתלשלות עם בוא המלחמה, עולה לנו מקטעי הדברים של יו"ר הסוכנות היהודית ד. בן־גוריון, כפי שנתפרסמו במקובץ ומהם נשאב ככל הדרוש לעניננו.

בן־גוריון מסכם את שלוש שנות המהומות, בדיוק שלושים ושנים חודש, בהם עמדנו במלחמה, נלחמנו את מלחמתנו. אין הוא רואה עדיין את הקץ למלחמה אך מעריך את הישג ההתבצרות שהתבצר הישוב בשנות “המלחמה” הללו: “יש לנו כרגע (בדצמבר 1938) כ־15 אלף בחורים מגוייסים מטעם הממשלה ומהם: כ־15 אלף בחורים מגוייסים מטעם הממשלה ומהם: כ־12 אלף להגנת הישובים היהודים, כ־1.500 איש לתפקידי בטחון ממשלתיים, 739 במשטרה הרגילה, 540 להגנת מפעלים פרטיים, 240 בפלוגות־עזר לצבא, 442 במשמר הרכבת, 120 במשמר גדר הצפון. יש לנו למעלה מ־8000 רובים ממשלתיים”. נוכח היש הזה עומדת במלוא תקפה החזית הפוליטית, בה “המולדת בסכנה”.

בחזית פוליטית זו “החוצפה של כמה משליטי מדינות ערב גדלה והולכת, הלחץ על אנגליה מתגבר, הגורם הערבי נעזר בכוחות האלימות המתגברים בעולם – ובתוקף מסיבות בינלאומיות אלו מתגברות בממשלה האנגלית מגמות החיסול של הבית הלאומי”. הממשלה מזמינה ללונדון לשיחות נפרדות את הערבים לחוד ואת הסוכנות היהודית כב"כ העם היהודי לחוד – וזאת בזמן שהחלה ההשמדה בנובמבר 1938, השמדה מאורגנת ופיסית מלווה בהתעללות, של קיבוץ יהודי שלם בגרמניה ואוסטריה – של 600.000 יהודים.

השיחות בלונדון החלו בפברואר 1939, בהן הוצגו בישיבה משותפת עם ב“כ הארצות הערביות ע”י הסוכנות היהודית והמצורפים אליה ללא היסוס, העקרונות ההיסטוריים עליהם מתבססת הכרת היהודים בדבר מולדתם שהיא ארץ־ישראל. החזית הציונית היתה במקרה זה מלוכדת להפליא כלפי חוץ וגם הנספחים לא הפרו את הליכוד הזה. ב"כ מצרים, ראש המדברים בשם הערבים בפגישות אלו, עלי מאהר פחה, הגיע בדבריו לידי הכרה שאפשר ליצור אפשרויות של המשכת מפעל היהודים בארץ בתנאים טובים, העשויים אפילו להביא אותנו לידי רוב בארץ. ההישג הניכר ביותר בפגישות אלו היתה העובדה, שהמשלחת היהודית לא נכנעה בפני הלחץ והוסיפה לטענותיה את הנימוק החדש של כוח הישוב בארץ, כוח יהודי ממשי שאין לזלזל בו. בן־גוריון מחייב להמשיך במלחמה פוליטית זו עד להכשלת המדיניות החדשה של הממשלה האנגלית וחידוש הקואופרציה היהודית־האנגלית. מתוך המשך המלחמה הפוליטית ותוך נימוק הקואופרציה הזאת, רואה ד. בן־גוריון הכרח בהמרצה דחופה של הכיבושים הישוביים בהתישבות, בכיבוש הים, בהתבצרות בחיפה, בהקמת תעשיה בעלת ערך צבאי. מדגיש בן־גוריון ששתי הסכנות החמורות הצפויות לנו מיד מהמדיניות החדשה של הממשלה הן: הסכנה לאפשרויות של גאולת הקרקע והסכנה לעלייה. מסקנתו היא כי הסדן של מלחמת ההצלה נוכח הסכנות האלה הוא בישוב עצמו.

מנקודת־מבט זו בא בן־גוריון להכרה של חשיבות הנוער הישובי על ארגוניו כיסוד לציונות הלוחמת. נוכח הבגידה שבגדה ממשלת המנדאט בעם היהודי עם פרסום הספר הלבן האחרון של 1939, צריכה להתחיל המלחמה לא בעד עצמאותם של 450.000 היהודים הנמצאים בארץ אלא אותה מלחמה חיונית בעד פתיחת שערים להמוני ישראל על אף הכל. במלחמה זו נודעת חשיבות מיוחדת לגורם ראשון: משטר של משמעת לאומית.

מחננו המזויין, שאיננו אלא התחלה, הוא המחייב, ובארץ־ישראל שהיתה לזירה של התגוששות ערבית־יהודית מתמדת חשובות מעתה הכפיפות למרות והאחריות הציונית. ודאי שכל יהודי חייב וזכאי להשתתף בהגנת הישוב לבטחון הישוב אך התנאי האחד להשתתפותו הוא: היותו כפוף למרות לאומית, מרות ציונית. כי רק “במרות זו יש הערובה לכיוון הרצוי והמוכרח בפעולת ההגנה העצמית”. את השתלשלות המלחמה שפרצה אין לראות מראש. הצ’יכים הוסגרו כקרבן מדיניות הויתורים. וברי, כי פולין תפול במהרה. עם הכרזת המלחמה עלול לחול שינוי בהערכה של חצי מיליון היהודים היושבים בארץ ואשר הם רבי־יכולת ליצור וללחום. גם משקלה הבינלאומי של היהדות (והאמריקאית בפרט) בא בחשבון עם שינוי־ערכים זה.

הערכה זו ניתנת להסתיים בדברי בן־גוריון, לאמור: “התמונה הפוליטית של העולם הולכת ומשתנה כמעט מיום ליום ועלינו להיות מזויינים עכשיו, יותר מאשר בזמן תקין – – חרף הערכתי המרה של מצב הענינים ביחס הממשלה אלינו – ברור, שגורל הציונות המדינית קשור באנגליה – – שתי המטרות המכוונות שלנו הן איפוא: א) תגבורת כוחנו בארץ; ב) שיתוף צבאי עם אנגליה במזרח הקרוב”.

גלגל המדיניות הבינלאומית התגלגל כבר במהירות שאי־אפשר היה לעצור אותה ושנסתיימה לבסוף בהכרזת המלחמה של אנגליה על היטלר ב־3 בספטמבר 1939. נוכח הכרזה זו בן־גוריון מדגיש מיד את העובדה של עשרים אלף בחור נושאי־נשק. בכוח מזויין זה הוא רואה גורם משפיע יותר מאשר בספר הלבן אשר מיד לצאתו לאור הועמד בצל ע"י המלחמה.

קול מסע הנצחון של היטלר נשמע בינתיים בהרס ובאבדון כללי וליהודים בפרט. לאחר השמד שהוכרז על יהדות גרמניה ואוסטריה הגיע תורם של יהודי צ’יכוסלובקיה ופולין הכבושות. אם צ’יכוסלובקיה הוסגרה להיטלר הרי פולין הושברה לאחר התנגדות של ימים מספר ורק וארשה ניסתה להציל את כבוד פולין אך לא יכלה עוד להחזיק מעמד בארץ הנבוסה. ארץ אומללה זו הותקפה גם מצדה המזרחי ע"י צבאות רוסיה. משטר האימים שעתיד היה להטיל את צלו על אירופה משך 5 שנים, החל את מסעו בהפצצות ובהרעשות ומיד אחריהן בשלטון הגסטאפו… אות הקלון על בגדו של היהודי, הגיטו, הגירוש; תהליך גירוש איום וממושך של יהודים ממרכזיהם – אשר בקצהו עמד הכליון המדעי והמחושב – השמד.

 

מלחמת העולם השניה פרצה    🔗

ובפרוס המשבר האחרון בין ממשלת אנגליה והיטלר, כאשר היה כבר ברור כי אין מנוס ממלחמה, שלח נשיא הסוכנות היהודית, פרופ' חיים וייצמן, את דבריו אל ראש הממשלה הבריטית, מר צ’מברליין ב־1939.8.29 לאמור:

הרגשת היהודים, שיש להם תרומה לתרום למען הגנת הערכים הקדושים בשעת משבר עצומה זו, מאלצת אותי לכתוב את האגרת הזאת. רצוני לאשר בצורה מפורשת ביותר את ההכרזה, שמסרנו אני וחברי בחדשים האחרונים וביחוד בשבוע שעבר שהיהודים “עומדים לימין בריטאניה הגדולה ויילחמו יד ביד עם המעצמות הדימוקראטיות”. רצוננו הנמרץ להגשים הכרזות אלו. אנו רוצים לעשות דבר זה בדרך העולה בד בבד עם התכנית הכללית של הפעולה הבריטית ומשום כך נעמיד עצמנו, בגדולות ובקטנות, תחת ההנהלה של הממשלה הבריטית. לסוכנות היהודית היו בזמן האחרון חילוקי דעות עם הממשלה המנדאטורית. אנו רוצים לדחות חילוקי דעות אלו מפני הצורך הלוחץ יותר של השעה. אני מבקש ממך לקבל הצהרה זו ברוח שבו נאמרה".

תשובת ראש הממשלה מר צ’מברליין (1939.9.2):

רצוני להביע את רגשי הערכתי החמים ביותר לתוכן מכתבך והרוח המפעמת בו. נכון הדבר שקיימים חילוקי־דעות בין הממשלה המנדאטורית לבין הסוכנות היהודית בנוגע למדיניות ארץ־ישראל, אולם אני מקבל את ההבטחה הכלולה במכתבך. אני מציין בקורת־רוח, כי בשעת חירום זו החמורה ביותר, כשנשקפת סכנה לכל היקר לנו, תוכל בריטאניה הגדולה לסמוך על שיתוף פעולה נאמן של הסוכנות היהודית. אתה הן לא תחכה לשמוע ממני בדרגה הנוכחית יותר מזה שהבטחותיך החדורות רוח ציבורית נתקבלו ברצון ונשמור אותן בלבנו".

והנהלת הסוכנות היהודית מסרה את ההצעה הבאה עם הכרזת המלחמה:

הגורל נפל.

ממשלת ה.מ. הכריזה היום (א. אלול תרצ"ט) מלחמה על גרמניה של היטלר. בשעת חירום זו נתבע הישוב היהודי להתייצב על משמרת משולשת: להגנת המולדת, לשלום האומה העברית ולנצחונה של האימפריה הבריטית.

הספר הלבן ממאי 1939 פגע בנו קשה וכמקודם נעמוד במלוא יכלתנו על זכות העם היהודי במולדתו. אולם התנגדותנו לספר הלבן לא היתה מכוונת נגד אנגליה והאימפריה הבריטית.

המלחמה שהוטלה עכשיו על בריטניה הגדולה ע"י גרמניה הנאצית היא מלחמתנו. וכל העזרה שביכלתנו וברשותנו להושיט לצבא הבריטי ולאומה הבריטית נתן בנפש חפצה.

אין יודע מה הגורל הצפון לארצנו במלחמת איתנים זו; חובתנו הראשונה היא לשמור על שלום הישוב וקיומו, להגבירו בחומר וברוח ולהכשירו לתפקיד הקשה והגדול שיעדה לו ההיסטוריה היהודית.

ביתר שאת עלינו לקיים ולהאריך עכשיו את עמדות היצירה והכוח, שהוקמו ע"י שני דורות של חלוצי ארץ־ישראל במולדתו.

במשך שני דורות גילינו כוחנו בבנין ויצירה. נגלה כוחנו – אם יידרש גם במלחמה.

נלכד השורות, נחזק את האחריות והעזרה ההדדית, נגביר המשמעת וההתנדבות הלאומית – ונהיה נכונים.

הנהלת הסוכנות היהודית

־ ־ ־

אין ספק כי הצהרות אלו של התנועה הציונית, ראשיה ומוסדותיה העליונים נבעו מתוך אותה הכרה שלמה שכל החשבונות נדחים עם פרוץ המלחמה והחשבון האחד ברגע זה היא הברית הצבאית שמחובתה להציל כל שאפשר להציל בבנין היהודי האחוז להבות. הלהבות אחזו בו, אותם יחידי פליטים שרוחם עמדה להם להנצל בדרך נס – אך הם יכלו למסור כמו מה טיבו של גיהנום שאשו החלה עולה באירופה היהודית. ואם עדיין לא היה ברור בהגיון כיצד אפשר להחיש עזרה מתוך הארץ לגולה ומה עזרה עשוי הישוב להחיש לאלפים, לרבבות, למאות האלפים ולמיליונים יהודים העומדים וכלים בפורענות – הרי בכוח היתה קיימת כבר ההכרה כי גם ההצלה יכולה ועשוייה לנבוע מהארץ ומהישוב שבה, אשר חושל במלחמתו על קיומו ויעמוד גם במלחמתו על קיום העם.

באותם ימי אלול תעו כבר סירות מלאות פליטים בלב ים־התיכון, בחתרן להגיע אל חוף המבטחים האחד – לארץ. אניה קטנה “טייגר היל” שאספה לתוכה עד 1400 פליטים ורובם מצ’כיה, אשר זה עתה טעמה את טעם הכיבוש. אמנם לא באהבה ולא כפגוש את הבנים קיבל את הפליטים חוף הארץ – משמר החוף קיבל את פני המעפילים וביריות הפיל שנים מהם (העומד על מצפה האניה ועל ידו שני); למרות כל אלה היה ברור כי בטווח היריות האלה עוד נשארה דרך ליהודים להלחם מלחמת חיים, בו בזמן שבכל מקום אחר אף אם נטושה מלחמת מעטים נגד רבים וחזקים מהם – מלחמה היא שסופה אחד: לכלות.

אפשר לומר, כי לאור מסקנה נואשת זו, אך פקוחה ומרחיקה־ראות, החלה תנועת ההתנדבות והגיוס של הישוב אל צבאות הממלכה, אשר אם גם ממשלתה הפרה את התחייבויותיה, אך לא יכלה עוד, אחרי אשר עזרה, לטשטש את העובדה שנהיתה: היות הארץ בית ליהודי.

 

ראשוני המתגייסים – החפרים    🔗

בגשתנו לרשום עתה את מהלך ההתנדבות של הישוב מראשית מלחמת העולם השניה והשתתפותו הצבאית בה בצד בעלי־הברית, אל לנו לשוכח את העובדה, כי הישוב היה כבר מגוייס בפועל שלוש שנים שקדמו למלחמה והחזית הערבית־היהודית אשר סקרנו עם מאורעות תרצו־צח לא היתה אלא חזית־גישוש בינלאומית בזעיר־אנפין של מה שעתיד היה לחול. לא רק כוחות המגן של הישוב היו מגוייסים בצורות שונות ומצויידים בנשק, אלא אימונן של יחידות המגן שלנו, הכשרתם של הכוחות הטכניים, כוחם האינטלקטואלי של בעלי־המקצוע המעולים במקצועות שונים שנקלטו כבר בישוב – הבטיח מקור לא־אכזב של עזרה צבאית טובה גם לעת מלחמה.

האימון הצבאי של פלוגות־הלילה המיוחדות בפיקודו של וינגייט טיפח גרעין חשוב ויעיל מאוד מבחינה צבאית. מפעלי רוטנברג ונובומייסקי ואחר־כך המפעלים הטכניים של המוסד הקבלני של הסתדרות העובדים “סולל־בונה”, מפעלי החרושת והתעשיה הפרטיים בארץ אימנו חבר פועלים מומחים, אשר ידעו לבצע במהירות ובשלמות טכנית מפעלים במהירות דרושה, כגון שראינו במפעל של גדר הצפון. הנוער החלוצי גדל על עלילה של מפעלי כיבוש והתישבות תוך סכנה והתנקשות ממארב. כל אלה – גודרים, אנשי חומה־ומגדל, חברי פו“ש ופו”ל ו“השורה” – היה בהם כדי לעשות את הישוב הקטן במספרו לגורם צבאי רב־עזר במקרה של מלחמה.

אם המאורעות בארץ היוו, כאמור לעיל, גשר אל מלחמת העולם השניה כולה ואל ראשית ההתגייסות הרי גם גיוסו של הישוב למלחמה זו מתחיל למעשה עם המאורעות ולא רק בחטיבות המאומנות לצורך המלחמה בכנופיות וכיוצא בו. בחורף 1938 הוחל בגיוס פלוגה של חיילים משוחררים ותיקים לשם סיפוח אל הגדוד R.W.K.J.P.A. מהבריגאדה ה־16. הפלוגה נקראה בשם “משטרה צבאית יהודית” והיא גוייסה בהסכמת הסוכנות היהודית בחלק מבין חברי איגוד המשוחררים. בדרך זו גוייסו לשירות מהמשוחררים ומאנשי הבטחון כדי 140 איש. על 60 המשוחררים המתנדבים מונה כסארז’נט־מי’ור י. מילסון מהמשוחררים של גדוד ה־40.

הפלוגה היתה שייכת לשתי הרשויות – למשטרת א“י ולשלטונות הצבא ושירותיה היו שמירה על שדות התעופה הצבאיים, בית־החולים הצבאי בחיפה, בתי המלאכה של רכבות א”י ומשמרות נודדות. האנשים התאמנו ביריות ובשאר אימונים צבאיים. מפקדי הבטאליון הביעו את קורת־רוחם משירות המגויסים והודיעו לחברי מרכז איגוד המשוחררים, ניומן ומגלי, שהמשך הגיוס לפלוגה ייעשה על־ידי המרכז כמוסד מוכר מטעם הצבא. הסוכנות היהודית תמכה תמיכה חלקית במשפחות המגוייסים הנ"ל ואיגוד המשוחררים קיים מיפקד בין חבריו לשם המשך הגיוס הזה. כן אימץ המרכז קשרים עם ארגוני המשוחררים מצבאות אחרים בארץ – אגודת לוחמי החזית ואגודת הקצינים העברים.

מי’ור־גניראל מונטגומרי מפקד הדיביזיה השמינית בימים ההם, סקר בנובמבר 1938 את מחנה ה־ J.P.A. בשדה התעופה הצבאי במפרץ עכו וחקר מפי המשוחררים על החזיתות בהם שרתו בימי המלחמה והקרבות שהשתתפו בהם. אף הוא הביע את שביעת־רצונו מהופעת המגוייסים וכמה מהם הועלו בדרגה. מאנשי הפלוגה הזאת היו אחר־כך בין ראשוני המגוייסים ליחידות הצבא העבריות.

תמונה 108:

החפרים הראשונים להתגייס

כדי להבטיח שימוש יעיל בכוחות העומדים לרשותנו הכריזו הסוכנות היהודית והנהלת הוועד הלאומי על מיפקד התגייסות לשירות לאומי באחד השירותים – שמירה על המשק העברי, הגנה על הישוב, עזרה לצבא הבריטי לכשתידרש. המיפקד נערך בעזרת הרשויות המקומיות וועדות מיוחדות ותוצאותיו היו: למעלה מ־136.000 מתנדבים בכוח היו לישוב בספטמבר 1939 – מהם קרוב ל־86.000 גברים ו־50.000 נשים בגיל 18־50 שנה. מחצית המתפקדים הביעו את משאלתם ונכונותם להתנדב לתפקידים הצבאיים ככל שיוטלו עליהם. מפקד זה בלבד, אם גם למעשה נשאר לעת־עתה בחזקת משאלה ונכונות, גילה יפה את הכוחות הגנוזים בקרב ישובנו.

קרוב לוודאי כי השלטונות הצבאיים שעשו בארץ תוך המאורעות עמדו על העובדה הזאת וכבר הזכרנו את שבחו של מי שעתיד היה להיות מפקד חזית המדבר וקודם לכן מפקד הצבא בארץ, גניראל וייול, ששיבח את מגיני טירת־צבי. אף־על־פי־כן ארך הדבר עד שהוכרה זכותו של הישוב להוות יחידה צבאית עברית לוחמת. השלטונות האזרחיים והמדיניות שהיתה נר לרגליהם עיכבו. בתקופת פיוס לגבי הגורם הערבי מנעו ככל אשר יכלו, הפריעו להבלטת מעמדו הלוחם של הישוב העברי ונטו לכללו במסגרת של “השתתפות פלשתינאית” – בה יהודים וערבים חפשים לקחת חלק, בלי להבליט את יתרונם. בסימן זה החלו יהודים להתגייס עם פרוץ המלחמה לצבא הבריטי.

תמונה 109:

ותיקים ביחידת המשטרה הצבאית

אפשר לומר, כי זו הפרשה הטרום־היסתורית של ההתגייסות – פרשה שעמדה עוד מחוץ לשליטתם של המוסדות העליונים, אשר לא יכלו להסכים כי השתתפות הישוב במלחמה תטושטש מעיקרה מחמת חשבונות מדיניים כוזבים. היהודי כפרט, ידע מראש כי הוא נקרא להשתתף במלחמה וכי אין למנוע את השתתפותו נגד הצורר המשמיד את היהודים. החלו איפוא יחידים להתגייס, אם בעלי־מקצוע שגוייסו ע"י השלטונות הצבאיים, אף נתבקשו על־ידם במיוחד להתגייס, אם כחיילים ותיקים מהמלחמה הקודמת אשר ידעו, כי בעת מלחמה מקומם עם הצבא ואם כנחשונים אשר החליטו להביע את נכונותם להתגייס במעשה תוך אמונה, שאחר־כך עם הזמן יבוא גם הבלתי־נמנע: הכרת התגייסותם כעברית־לאומית והכרת פעולתם כפעולת שיתוף עברית עם צבאות־הברית הלוחמים.

הסוכנות היהודית פתחה באוקטובר 1939 את לשכות־הגיוס הראשונות תוך כוונה לעודד את המתנדב מהישוב בדרכו למחנה האימונים. קציני־קשר של המחלקה המדינית החלו מבקרים במחנה עצמו וביום 17.10.39 נשלחו אליו 80 המתנדבים היהודים הראשונים. תאריך זה ניתן בדו"ח הרשמי על הסוכנות ויש לראותו איפוא כתאריך רשמי להתחלת ההתגייסות שלנו למלחמת העולם השניה.

תמונה 110:

קול. פ. ה. קיש (עלה לדרגת בריגאדיר)

בין ראשוני המתגייסים היה קול' פ.ה. קיש, שנתבקש לשרת כמהנדס וגילה את רוב כשרונותיו במלחמת המדבר כאשר יצויין אחר־כך. ראשוני המתגייסים הם בעלי המקצוע השונים – החל מאופים וסנדלרים וגומר בנהגים ורוקחים, מאלה שעבדו או התנדבו ליחידות הבריטיות בארץ ומספרם נאמד עד סוף 1939 כדי 500 איש.

ראשוני המתגייסים הם המתנדבים לפלוגות החפרים המעורבות מיהודים וערבים שהשלטונות הכריזו עליהן לשם משלוח לצרפת. אמנם יחידות מעורבות לעבודה היו ולא יחידות לנשק – פלוגות 401 ו־601 – אך אפשר לראות ביחידות אלו את ראשית ההתגייסות של יהודי הארץ לצבא המלחמה. תשע מאות (900) המתנדבים היהודים הראשונים הללו, אשר היוו כדי 70% מכלל המתנדבים המעורבים – הם הראשונים שבאו במגע עם האויב בצד צבאות־הברית עוד בפברואר 1940 וביציאת דאנקרק ב־28 במאי עד 15 ביוני 1940 הרימו כבר את חלקם בהצטיינות.

“לא הייתי יכול לבקש חיילים טובים מהם”. – העיר הקצין המפקד על החפרים הללו בצרפת, חרף גמר שירותם המהיר – ”הם פעלו בהארמוניה שלמה ביותר והיו בעלי משמעת רמה ונכונים לעבור באש בלי רתיעה. לוא הייתי צריך לצאת לפעולה הייתי לוקח מיד את האנשים האלה כמיטב החיילים שאני מכיר". – קצר היה שירותם בצרפת וכבר ב־7.10.40 נערכה להם קבלת־פנים רשמית מטעם השלטונות, בחזרם אחרי השתתפותם בחזית האש לארץ. עמידת הגבורה שלהם זכתה לשבחים מיוחדים לאחר שפלוגת החפרים הזאת הפכה לפלוגת נשק מגינה בעת הנסיגה מדאנקרק. מהם יצאו אחר־כך אותם אנשי “פלוגת המוות” שהצטיינה בכיבוש קרן באריתריאה; מהם המשיכו בשירות ביחידות העבריות שלקחו חלק במלחמת המדבר.

מבחינה צבאית אנו רשאים איפוא לומר, כי ההשתתפות הראשונה של מתנדבי הארץ ביחידת החפרים לפי גיוס השלטונות, נשאה על אף הכל את פריה. גם משרד המושבות הבריטי בהודעה מאוחרת מטעם מחלקת העתונות שלו אומר: הפלוגה הא"י הראשונה הלכה לצרפת בפברואר 1940, מיד לאחר בוא הקפריסאים, וכך היו הארצישראליים בין ראשוני צבאות המושבות שלקחו חלק במלחמה. – אמנם “ארצישראליים” נאמר, ואף־על־פי כן מבחינת הכרונולוגיה של השתתפותנו תאריך זה חשוב, אחרי שידוע לנו כי 70% המשתתפים הארצישראליים האלה יהודים היו. כן ידוע לנו כי עד חודש יוני 1940 התגייסו 1600 יהודים ומהם, מלבד החפרים, 700 בחטיבות מקצועיות. עם זאת המשיכה הסוכנות היהודית לפעול אצל הממשלה העליונה בדבר הפרדת ההתנדבות מארץ־ישראל ליהודים לחוד.

 

התפשטות החזית וכוננות הישוב    🔗

אין זה מתפקידנו במסגרת זו להרצות על מהלך המלחמה הגדולה כולה ורק לצורך הנושא שלנו נתאר את רקע המאורעות הכלליים שקבעו גם את מהלך כוננותנו. צרפת נכנעה והצבא הבריטי פונה מדאנקרק והוחזר לאנגליה. הוחלה ההתקפה האוירית על בריטאניה וחדשי אוגוסט וספטמבר 1940 היו חדשי השיא להתקפה, בשעה שרומא וברלין חגגו את נצחונן על צרפת שנפלה. ניסרה כבר באויר האפשרות של פלישת האויב לאנגליה, אך עם כשלון ההתקפה האוירית סוכלה האפשרות הזאת והעולם האנטי־פאשיסטי עבר מיאוש לתקוה כי יתכן עוד להתגבר על החיה הנאצית השוחרת לטרף. היטלר הפנה את צבאותיו לצד אחר: הוא החל בהכנות למסע אל הבלקאן בכוונה להשתלט משם על המזרח התיכון, על דרך הסואץ, על הדרדאנלים ועל מקורות הנפט. הוא המריץ לבסוף את איטליה לצאת למלחמה והיא עשתה זאת (ב־10 ביוני 1940).

עם כניסת איטליה הפך אזור ים־התיכון כולו לזירת־קרב קרובה לארץ־ישראל והמלחמה לגבי הישוב בארץ שוב לא היתה מלחמה בצורר היהודים בלבד, אלא הכרח של עמידה על המפעל ועל הנפש, כאשר הובע נמרצות במכתב האזעקה של נשיא ההסתדרות הציונית ביוני 1940 למיניסטריון המושבות הבריטי לאמור: “– – הבית הלאומי היהודי הוא בסכנה מידית. התנגדות הערבים ליהודים נתמכה וגם לובתה החל מ־1935 ע”י מוסוליני – – עכשיו עלול הוא לפתוח בהתקפה על ארץ־ישראל היהודית – – אנו מבקשים כי ליהודי ארץ־ישראל תינתן האפשרות המלאה לארגן את הגנת מולדתם – – הזמן דוחק – – כל דחייה היא בנפשם של מחצית מיליון היהודים בארץ־ישראל והרס כל עבודתנו. – – הפעולה נדרשת תיכף ומיד. המהירות במקרה זה תכריע בין מוות לחיים… אם נגזר עלינו לנפול יש לנו הזכות לנפול בקרב ועל ממשלת המנדאט החובה להעניק לנו זכות אנושית זו".

מלבד הקריאות הנשנות האלה של ראשי הסוכנות היהודית בהזדמנויות שונות אל ראשי ממשלת אנגליה הוצעו גם הצעות ממשיות: לגייס 40 אלף יהודים בארץ־ישראל לחטיבות הגנה עבריות; לגייס יהודים בארצות שאין בהן גיוס־חובה ובארצות ניטראליות למלחמה בכל מקום שיידרש. עוד זאת עלינו להוסיף כאן, כי גם זאב ז’אבוטינסקי גילה מיד פעילות בשם תנועתו בכיוון זה. שליחו המיוחד יצא לצרפת לדון עם ממשלתה על הקמת צבא עברי. ז’אבוטינסקי עצמו יצא לארצות־הברית כעבור זמן לפעול בכיוון זה אך נפטר לאחר בואו לשם ב־כט תמוז ת"ש. באמריקה המשיכה לפעול גם אחר־כך קבוצה אקטיביסטית ברוחו של ז’אבוטינסקי אך לכלל תוצאות ממשיות לא הביאה פעולתה. לא כן התנועה הציונית החדשה מיסודו של ז’אבוטינסקי בארץ־ישראל: זו הקימה משרד גיוס ב־1940 ורבים מחבריה החלו מתנדבים מדחיפה פנימית עם מתנדבי הישוב כולו.

נוכח הסכנה הישרה, שנשקפה מקרבת האויב האיטלקי אל הארץ, נודעה חשיבות יתר לשירותי ההתגוננות של הישוב ויש לציין כי שירות ההתגוננות בפני גאזים והתקפות אויר – הגנה אזרחית (הג"א) – נוסד ב־1939 ומנה כבר אלפי מתנדבים ומתנדבות, אשר התאמנו כפקחים מקשרים ומגישי עזרה ראשונה במקרה חירום. בשתי שנות המלחמה הראשונות, בהן נשקפה לא אחת הסכנה הישירה לארץ ולתושביה, הביאו השירותים האלה תועלת לא־מעטה להגנת האוכלוסיה ובעזרתם ובהדרכתם פותחו אותם ציודי המקלטים, הכבאות והאזהרה על ההתקפה האוירית המתקרבת, אשר מנעו הרבה מקרי אסון ושמרו על שקט הישוב שיכול להתמסר לעבודתו, להתנדבותו ולמאמצו המלחמתי הלאומי והכללי.

עוד עם משבר מינכן בספטמבר 1938 הגיעה הסוכנות היהודית לידי מסקנה שהמלחמה העולמית השניה עלולה לפרוץ ולא היה מקום לפקפק שארצות ים־התיכון במקרה זה תשמשנה חזית עיקרית. מפאת האיום הברור מחזית זו לישוב העברי בארץ הוחלט להכין את הישוב לקראת הסכנה ולארגן את ההגנה האזרחית של האוכלוסיה העברית. באישור המחלקה המדינית של הסוכנות התארגנה בראשית אוקטובר 1938 בחיפה אגודת הג“א – “אגודה להתגוננות בפני גאזים מהתקפות אויר” ובנובמבר נתקבל האישור הרשמי לרישום האגודה בחיפה. מכאן ואילך הוכרו אגודות הג”א כמסגרת ההתגוננות של הישוב בפני ההתקפות הנשקפות לו מן האויר והן הקיפו 19 גושים עירוניים ואזוריים: חיפה, ירושלים, תל־אביב, פתח־תקווה, רמת־גן, גבעתיים, בני־ברק, הרצליה–השרון, חדרה־השומרון, נהלל–עמק יזרעאל, עפולה, טבריה, עמק הירדן, הגליל העליון, חולון, בת־ים, ראשון־לציון, רחובות והנגב. תפקידן היה “לפתח ולהפיץ בין התושבים היהודים את הידיעות על התגוננות בפני התקפות אויר.. לארגן את הגנת התושבים ולהושיט עזרה ממשית למוסדות ממשלתיים, צבאיים ועירוניים להצלת התושבים והגשת עזרה ראשונה במקרה הצורך”. (מתוך תזכיר)

בראשית שנת 1939 נשלח העו“ד נמצא־בי לאנגליה ללמוד את תורת ההתגוננות כדי לחזור ולהדריך את השירותים שנוסדו. המדריך עשה שלושה חדשים באנגליה והשתלם בשני בתי־הספר העליונים להגנה אזרחית באימפריה הבריטית ובחזרו ארצה הועמד בראש האגף המיוחד להג”א שהוקם ליד המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית כיועץ הסוכנות היהודית לעניני הג"א.

התפקידים שעמדו בפני הג"א היו לעורר את דעתו של הישוב על הסכנה הנשקפת לו מהתקפה בדרך האויר ולהפיץ את הארגון על פני הארץ. לצורך זה סודרו תערוכות מיוחדות במרכזים הישוביים העיקריים ומדריכים־מתנדבים הסבירו בהן למבקרים את אמצעי ההתקפה וצורות ההתגוננות בפני גאזים ופצצות אש. ביקרו בתערוכות הללו למעלה מ־100.000 איש (ערבים, אנגלים ויהודים) והן הקנו לציבור את הכרת הסכנה האוירית.

הרשמת הגברים והנשים בישוב העברי לעזרת המאמץ המלחמתי הפנתה חלק ניכר מהם אל שירותי ההתגוננות שהוכרו כשירותים לאומיים מחשיבות שניה במעלה להתגייסות לצבא ואגודות הג“א מנו בארץ 30.000 מתנדבים, מגן דוד־אדום 10.000 מתנדבים ומכבי־אש כ־3000 מתנדבים. אם גם רבים מהם התנדבו אחר־כך לשירותי הצבא בכל אלה מנו שירותי ההתגוננות בישוב בכל שנות המלחמה אלפי מתנדבים ומתנדבות. חוברות ההדרכה שפורסמו ע”י האגף להג"א במספר רב סייעו להקנות לציבור את ההוראות שיש לנהוג לפיהן בעת הסכנה והוראות ארגון, הדרכה ופעולה. כן ניתנו הוראות בדבר בנין מקלטים, הגנת שמשות, מניעת שריפות אף תערוכה נודדת מיוחדת הדגימה את דרכי הגנת השמשות שהוכחה כאמצעי יעיל למניעת תאונות.

הפעולות הנ“ל וכן קורסים לאימון מדריכים מקומיים לאגודות נעשו בכספי הסוכנות היהודית והממשלה לא השתתפה בהן. רשת ההדרכה התענפה וכללה בשירות מיוחד את בתי־הספר בהם קיבלו תלמידים ומורים גם יחד הדרכה ואימון לקראת הסכנה. הפעולה הענפה נעשתה רובה ככולה בהתנדבות ע”י אנשים מכל המקצועות – פועלים, פקידים, רופאים, מהנדסים, אחיות, חימאים וכו'. המתנדבים גילו מסירות ואומץ־לב בתפקידם והציבור הורגל למשמעת וסדר אף ברגעים מסוכנים ביותר. שירותי הג“א העבריים היוו 90% משירותי ההג”א בכל הארץ. נחשלות הערבים גם בדרך ההתגוננות נבעה מחוסר עידוד של הממשלה, אעפ“י שעוד בראשית ייסוד ההג”א העברי בחיפה “קיבלה עליה האגודה לעזור לנפגעים בלי הבדלי דת וגזע הן לפי תכנית שתוכן מראש והן לפי צורך של שעת־חירום”. אף החישו שירותי ההג"א העברי את עזרתם והצילו נפשות רבות כאשר צרור פצצות נפל ברובע מאוכלס ערבים באחת ההפצצות שנערכו על העיר חיפה.

עם ראשית ההתקפות מן האויר על העיר חיפה ב־1940 הוכרו הליקויים שבהתגוננות ועלה לתקן אותם. צפירות האזעקה שוכללו במידה שלתושבים היתה שהות להכנס למקלטים לפני בוא אוירוני האויב. בקשר להתגוננות בפני גאזים נערכה פנייה מיוחדת לממשלה בדבר הספקת מסכות גאז לתושבים ואמנם חילקה הממשלה לתושבים כרטיסים המזכים אותם לקבל מסכות גאז אזרחיות אך הילדים וגם ישובים שלמים לא זוכו בכרטיסים האלה. סוחרים פרטיים הביאו ארצה כמה עשרות אלפי מסכות והללו הופצו בין הציבור העברי. בו בזמן תוכן הסטנדארד של המקלט בין פרטי ובין ציבורי, בין במפעל תעשייתי ובין במוסד הציבורי. רוב המקלטים נבנו ע“י הציבור בלי עזרת הממשלה והוצא עליכם כדי חצי מיליון לא”י.

עם כניסת איטליה למלחמה עלו על הפרק גם הצעות פינוי שלם או חלקי מתוך המרכזים הצפויים לסכנה. כיוון שהממשלה נמנעה מהבטיח כל עזרה לתושבים או לילדיהם שיפונו, לא קיבלו עליהם המוסדות היהודיים את הגזירה ולא עוד אלא שירותי ההג“א השתדלו לפעול בדרך הרגעה על הציבור שלא לקיים הלך־רוח של בריחה ופינוי מהערים. מלבד מקרי יציאה פרטיים מרצון לא נעשו מעשי פינוי המוניים מישובי הארץ אף בימי ההתקפות. לאחר זמן התקינה ממשלת הארץ תקנות להגנה הפאסיבית אשר לפיהן נדרשו מתנדבי הג”א לחתום על התחייבות לשירות ובאופן זה נתחזקה זיקתם החוקית עוד יותר לשירותיהם השונים. המצב הכללי לא השתנה וההג“א היהודי התנהל גם להבא ע”י יועץ הסוכנות היהודית בתיאום עם מרכזי האגודות של מכבי־האש ומגן־דוד־אדום, בעוד שמושלי המחוזות ניהלו את פעולת ההג"א ללא תיאום בין מחוז למחוז.

כבר אמרנו כי בכל ההוצאות הכרוכות בשירותי העזר וההתגוננות האלה נשאו הישוב העברי ומוסדו העליון הסוכנות היהודית, בו בזמן שבמצרים הוציאה הממשלה מיליון לא“י ובעיראק חצי מיליון לא”י על הג"א.

גם עירית תל־אביב כינסה באפריל 1938 מועצה של ב“כ המשטרה ומגן־דוד־אדום כדי לדון על תכנית התגוננות פאסיבית לעת מלחמה. בספטמבר 1938 החליטה הוועדה המצומצמת שנבחרה לתכלית זו – “ועדת המצב” – על הקמת כוח־מגן אזרחי פאסיבי ושם ניתן לו: משמר אזרחי. ההצעה חילקה את העיר תל־אביב ל־30 אזורי־מגן וכאשר הוכרז בדצמבר אותה שנה על גיוס למשמר האזרחי ב־30 התחנות של האזורים העירוניים, נתגייסו תוך 8 ימים כדי 8000 איש מבני 35 ומעלה, הואיל ובני הגילים הצעירים יותר נועדו מראש לשירותים הפעילים. מבין אלו נבחרו 200 לקצינות והוחל בהדרכתם ואימונם. עם זאת התכנית לא הוסיפה להתפתח עד בוא יוני 1940 בו נצטרפה איטליה למלחמה. ת”א רבת האוכלוסים התמידה מעתה בהכנותיה לקראת כוננות פאסיבית אשר החלה בה.

לשבחה של העיר העברית יש להגיד כי הקציבה מיד את הסכומים הדרושים להגשמת התכנית, אשר נעשתה בפיקוח ממשלתי – מי’ור הארינגטון כפקח ראשי וה' ח. אלפרין סגנו. לראשית ספטמבר 1940 היה שירות המשמר האזרחי מאורגן על כל פרטיו, תאיו והוראותיו לאזרחים. הורחב שירות מגן־דוד־אדום ע“י תוספת אמבולאנסים, שוכלל שירות הכבאים וניתנו להם משאבות וצינורות נוספים. אומנו פלוגות טכניות מיוחדות להצלה מעיי מפולת וכן הוכן טראנספורט מיכני, נקבעו מקשרים באפניים. פעולות ההצלה רוכזו בעשר תחנות, בעוד שמרכז הפעולה נקבע במרכז העיר. הוקמו צופרים ונוצר קשר עם שירות המודיעין של חיל התעופה ומרכז הידיעות הצבאי בארץ. הוכרז על תכנית מחייבת של בנין מקלטים בעיר, אשר לפיה הקימה העיריה 280 מקלטים ציבוריים והתושבים עד 5000 מקלטים פרטיים (זאת בתל־אביב בלבד). העיר תל־אביב השקיעה כדי 1/4 מיליון לא”י בתכנית ההתגוננות.

תמונה 111:

הריסות ההפצצה של תל־אביב (בית האינואלידים) – מגלופות "הארץ"

כדי להעריך את היקף הכוננות יש להוסיף כי הוכן מלאי רפואי ותוכנו בתי־חולים ל“קו ראשון”, “קו שני” ו“קו שלישי” – אשר כל אחד מהם נועד להעברת קרבנות פגיעות ההתקפה בעיר לפי חומר מצבם. התכוננות רפואית זו, שכללה כדי 600 מיטות רזרביות לנפגעים, היתה בעתה. הדבר הוכח בתאריך הזכור לעיר – 9 בספטמבר 1940 – בו הפילו 3 מטוסים איטלקיים בשעה 4 אחה"צ פצצות הרסניות בנות 80 קילו בקירוב הפצצה ובעיקר – “במכתש” העיר, בדרך המסילה האוירית ממערב העיר למזרחה. 117 הרוגים בין מספר כללי של 380 נפגעים היו קציר החבלה הזאת והעיר העברית הבינה מה ערכה של כוננות פאסיבית לעת פורענות כזאת. השירותים פעלו בזריזות רבה ורק הודות לפעולה זו נמנעו קרבנות נוספים; בשל מסירותם של הרופאים המנתחים נמנעו מקרי מוות רבים מבין הנפגעים עצמם.

ההפצצה האכזרית של תל־אביב עיר הפרזות והאבידות שגרמה לה עוררו רגשי השתתפות בארץ ומחוצה לה. מר וינסטון צ’רצ’יל שלח טליגראפית את תנחומיו לראש עירית תל־אביב, לאמור: “נא לקבל את אהדתי העמוקה לאבידות שסבלה תל־אביב בהרעשה האוירית. מעשה זה של אכזריות אוילית אך תחזק את החלטתנו המאוחדת”. גם מיניסטרים אחרים, מפקדי הצבא ובאי־כוח הממשלות הגולות הביעו את צערם. עם דברי התנחומים נתקבלו עם תרומות לעזרת הנפגעים מאת מוסדות ופרטים.

שלטונות המשמר שקדו מיד על תיקון הליקויים ושיטת האזעקה שוכללה בהרבה. ע"י שירות הראדאר שהוקם במרכזי הארץ ומשמר החופים, שנמצא בקשר הדוק עם שלטונות משמר העיר הקדימו לדעת את בוא האוירונים בפעם השניה – ב־12.7.1941 (ימי מלחמת סוריה) וההרס הקטלני ניתך באותה פעם על נקודה אחת בלבד – בית האינואלידים – בו קצר 22 הרוגים.

מספר האזעקות בתל־אביב היו: 18 – ב־1940 ו־35 ב־1941; ב־1942 – 66 אזעקות.

אמנם לא רק הנפש החיה נפגעה כי גם נזקים אחרים נגרמו בהפצצות: 60 בית נפגעו, נחבלו צנורות מים, פרצו שריפות. היו מקרי זעזוע מעוצם הפצצות. כל הפרטים האלה נחקרו והרופאים פיתחו שיטה של טיפול במזועזעים שמנע גם הוא קרבנות חינם. אנשי המשמר אומנו לטיפול בפצצות תבערה, נפתחו אכסניות מרכזיות לטיפול בפליטי ההפצצות – 10.000 איש ואשה עמדו לשירות המשמר האזרחי, כשהם מאומנים למחלקותיהם ולכיתותיהם, הם והממונים עליהם. נוסיף בזה כי לימי איל־עלמיין הקימה גם הממשלה שירות משמר־מולדת אשר מנה כ־1500 מתנדבים. כל השירותים האלה, מלבד פעולת ההג"א שפיתחה הסוכנות בארץ, עמדו לארגון הישוב בעת בהלה ולשמירה עליו ביום־חירום. אנו נוסיף כי אנשי משמרות המולדת ידעו להביע במיוחד את קשרם לאחיהם החייל המגין בחזית ומעשי אוסף הספרים לספריות החייל העברי ומפעלים דומים (אוסף תקליטים למחנות) פרי התנדבותם היו.

בו בזמן נמשכו מאמצים ציבוריים לפיתוח התעופה העברית תוך אימונים בבית־ספר מרכזי לדאייה ואימונים בסוככנות. כן נמשכו במרץ ההדרכה וההכשרה הימית של חניכים בקורסים מעשיים ועיוניים. הישוב הושיט את ידו ככל אשר יכול לאותם פליטים אשר הוסיפו להגיע גם בתנאי המלחמה דרך הבלקאן, תורכיה וסוריה בקבוצות של עשרות – קבוצות נוער וחבורות מבוגרים. וכל אלה בשעה שהישוב עמד במלחמת קיום קשה בפרוץ המלחמה, כאשר שוקי החוץ נותקו והקשר עמהם נפסק. הפרדסן, החקלאי והתעשייתן נמצאו בתקופת המעבר הראשונה במשבר קשה, אשר הכביד על גילוי יכלתו המלחמתית בתחומים שונים.

 

הנוטרים במלחמה    🔗

מובן מאליו כי לא נוכל להעריך את כוננותו המלחמתית של הישוּב בלי לעקוב אחר התפתחותו של הכוח המגוייס הגדול בתוך חטיבת הנוטרים, כפי שראינוה בימי המאורעות ולאור השינויים שחלו בה בהתאם למסיבות החדשות ולתפקידים שהוטלו עליה. ראינוה בשיא התפתחותה המלחמתית עם פלוגות הלילה המיוחדות של אורד וינגייט; ראינוה בפלוגותיה עם עליות “חומה ומגדל” ובטנדר בדרכים במידה שדמות הנוטר נעשתה קבע לכל עלייה התישבותית חדשה ודמות בטחון בכל דרך פרועה. נפסקו המאורעות עם פרוץ המלחמה – נפסקו המאורעות למראית־עין, אך שאלת הבטחון האזרחי והצבאי בארץ לאור המסיבות החדשות לא זו בלבד שלא הוקלה אלא הוחמרה. כעת מותר לנו להגיד כי ההתנגדות הערבית שעממה במסתריה לא הבטיחה עורף ומשען בטוח לצבא לוחם והנוטר היהודי היה הכוח האחד שאפשר היה לסמוך עליו גם בימי חירום של מלחמה.

לא במקרה איפוא הכירו השלטונות הצבאיים בנחיצותו של הכוח הצבאי הזה ומשטרת הישובים העבריים, לאחר הפסקה קצרה, הוגדלה עד ל־2650 איש בעוד שמאחוריה עמדה רזרבת המושבעים במספר 15.000 איש. נוסף על תפקידם להגן על הישובים העבריים הוטלו עליהם תצפית ופעולה נגד צנחנים של האויב לעת יצנחו בארץ. אף שלא ניתנו להם אימונים קבועים בתפקידם החדש, נערך באיזור הגלבוע תמרון גדול בנוכחות ראשי המשטרה והצבא בארץ (וביניהם קצין צבאי גבוה שהשתתף בפעולות כרתים) והתוצאות המוצלחות של התמרון הפתיעו את הנוכחים. מאז אישרה מפקדת הצבא את הכוח הזה של הנוטרות העברית כחלק ממערכת הכוח הצבאי בארץ למקרה של פלישה ופתיחת החזית בארץ גופא. גדודי הנוטרים זויינו וצויידו בהתאם לתפקידיהם החדשים במקלעי ברן ותתמקלעים, מכונות יריה ומרגמות, פצצות אנטי־טאנקיות ועוד. אימון זה בנשק מלחמתי גרם שמחטיבת הנוטרים יצאו אחר־כך גם מתנדבים מצויינים ליחידות הצבא העבריות וממפקדי הנוטרים שהתגייסו זכו גם בצבא בדרגות גבוהות (עד לדרגה של לט קולונל).

ואם גם שלא בסדר הכרונולוגי של ההרצאה כולה נסקור בזה את השינויים שחלו מפעם בפעם במחנה הנוטרות העברית בהתאם לתפקידיה החדשים. “לקראת המלחמה ובימי המלחמה גדלה והתבססה החטיבה המיוחדת של שמירת שדות התעופה”. הללו אומנו כחיילים להדוף התקפות צנחנים ומילאו תפקיד־עזר לאויריה. ראשיתה של החטיבה הזאת מנתה מ־1938 והגיוס הגדול אליה חל ב־1942. עוד בימי המאורעות שמרו איפוא על שדות התעופה בקלאנדיה, רמלה ולוד ובאמצע 1942 גוייסו במספר רב לשמירה על שדות התעופה החדשים שהוקמו ברמת־דוד ותל־נוף. דבר זה נעשה “בשעה ששרצו בארץ כל מיני מרגלים ומחבלים זרים… בחורינו הופקדו במקומות החשובים ביותר לשמור על האוירונים גופא, על מחסני הדלק, בתנאים קשים ביותר.. ואירע לא אחת שטייס לקח עמו בהמריאו את הנוטר ששמר על האוירון כי לא רצה להניחו בקור וברוח ללא מחסה לראשו. עם הארגון מחדש של החטיבה שופרה איכותה עוד יותר ואנשיה החלו מקבלים אימונים נוספים בבית־הספר ובקורסים מיוחדים”.

תמונה 112:

נוטרים על משמרתם

סארג’נט משטרת הישובים העברים, י. מילר, זכה בימי המלחמה לאות־הצטיינות גבוה בשל מעשה גבורה. ב־21 באוקטובר 1944 ראה בדרכו מפתח־תקוה לכפר סירקין אוירון נופל אחוז להבות. הטייס צעק מבפנים האוירון וסביב עמדו ערבים וחיילים מחיל־התעופה הסמוך. בלי היסוסים הוריד מילר את מכסה הצלולואיד העולה באש, תפס את הטייס מתחת לבית־השחי, הוציאו פצוע מתוך האוירון וכיבה את האש שאחזה בבגדיו. משרד המושבות הודיע לו על הענקת אות ההצטיינות של המשטרה הקולוניאלית בעד מעשה הגבורה.

ברם, “תפקיד הנוטרים היה תפקיד מלחמתי מורכב והם לא רק שמרו ביבשה מפני פלישה, אלא הם הועמדו על החופים ועיניהם צפו בלי הפסק לים לגלות כל תופעה חשודה או צוללת הנראית על פני הים..” גם בתפקיד זה עמדה הנוטרות. כאשר זרועות האויב החלו “סוגרות גם את המזרח התיכון – ובמרכזו ארצנו” הוחלט על הקמתה של החטיבה שתפקידה לשמור ולהזעיק לכל נסיון פלישה לאורך חופי הארץ.

גם כאן התחלה חלוצית של כיבוש עמדה חשובה “במשרוקית ובמקל” – תחנות־תחנות בודדות של משמרות קטנים לאורך החוף. אך התחנות הללו מתלכדות, הבודדים נתקשרו ע“י העבודה התרבותית של ספרית הנוטרים הנודדת, ע”י מחנה האימונים. והרי גם כינוס כללי של משמר החוף הדרומי מזרקה עד נחל רובין – מאות אנשים ומפקד מפואר. תפקידם לשמור מפני צנחנים ופולשים מסולם של צור עד דרומה לתל־אביב – “ועין נוטרים יהודים פקוחה עליו ביום ובלילה, בחורף ובקיץ. תחנות ועמדות פזורות לאורך עשרות של קילומטרים”.

ועוד חטיבה קטנה – משמר מחנות העצורים. אף זו אחת הפעולות רבות־הענין של הנוטרות העברית בימי המלחמה: “ליווי 1000 עצורים גרמנים מהארץ לאוסטראליה בחודש אוגוסט 1941”. בפעולה זו השתתפו 67 יהודים מבין הנוטרים של מחנות ההסגר לנתיני האויב. ההסתדרות הציונית באוסטראליה מסרה: “הצטיינו הנוטרים היהודים בהתנהגותם הנאה והופעתם עשתה רושם על תושבי הארץ יהודים ולא־יהודים. זו היתה תעמולה נהדרה לישוב העברי”. ונוטר כתב גם הוא: “מקום חנייתנו בסידני… חיילים משוחררים פגשונו וחיבקונו כשנודע להם כי אנחנו מארץ־ישראל”. –

נוטרינו שמרו איפוא על האויב היושב בארץ בכפרי הגרמנים “ופרט לחיילים היהודים באירופה היינו אנו היהודים היחידים שבידיהם הופקדה שמירה על הגרמנים. והיחסים היו תמיד על הגובה הדרוש לפי שנדרש ע”י הסוכנות היהודית והממשלה".

גם למשמר הנמל בחיפה גוייסה עוד בימי המאורעות חטיבה קטנה של 48 איש ותפקידה “לשמור על הסדר והבטחון בתחום הנמל – החל מהמכס עד לצי המלכותי. הכיבוש עלה בקרבן שנפגע מכדורי הערבים. – ובפרוץ המלחמה הורחב התפקיד לשמירה על הרכוש הממשלתי בפני מעשי חבלה של הגייס החמישי. כאן עמד הנוטר העברי על משמרתו גם בימי ההפצצות שהיו מכוונות לנמל חיפה מקום בו התרכזו בכל ערב אניות הצי המלכותי”.

ובמחנות ההסגר – עתלית – הוא המחנה שהפך למעשה מחנה־מעצר לעולים יהודים שבאו לארץ באורח בלתי־ליגאלי. מחנה זה הוקם ב־1939 ומשהושלם בנינו הועברו הנה הנוטרים יהודים ברובם. תפקיד הנוטר היהודי במחנה זה אינו מן הקלים: “מצד אחד המשטר דוגמת משטר בתי־הסוהר בארץ ומצד שני יהודים אומללים שהגיעו לארץ שבורים ורצוצים והם זקוקים לעידוד ועזרה אף רואים בנוטר היהודי את נציג הישוב”. הנוטר משמש למעפיל מעין לשכת־מודיעין, מורה לעברית, יועץ וכו' וסבלו הנפשי רב למראה תלאות אחיו. בא היום המר והנמהר של “פאטריה” ועם רדת הלילה “החלו להגיע למחנה הניצולים אנשים ונשים, טף וזקנים ערומים למחצה, עטופים בשמיכות וקולות בכי עולים מכל עבר”. עוד לא התאוששו ממקרה פאטריה והנה "היום הארור של מעפילי אטלנטיק (הם עולי מאוריציוס), כשעמדנו עדים למחזה האיום והפליטים עברו על פנינו וצעקו: “אידישע קינדער, ראטעוועט אונז!” –

כהנה וכהנה פעל הנוטר העברי בחטיבותיו והשכין בטחון בעורף בשעה שהכל היה מוטל על כף המאזנים של החזיתות הקרובות והרחוקות, בהן נבוסו וניצחו לסירוגים צבאות הברית ובצדם גם חיילינו – חיילי היחידות העבריות מארץ־ישראל.

תמונה 113:

הנוטר העברי בפעולתו

 

הגורם הכלכלי שבגיוס    🔗

לא נוכל שלא לנגוע ולוא גם ברפרוף בגורם הכלכלי ובהשפעה אשר השפיע על השתתפותנו במאמץ המלחמתי של הקיסרות, עמה היינו קשורים במישרים, ושל אומות הברית, אשר בצדן רצינו ושאפנו להתיצב כלוחמים בכל לבנו. היו כבר שאמרו, כי בתחילה הגורם אשר דחף אותנו לצבא היה הגורם הכלכלי והוא: חוסר העבודה. ראיה מסייעת מצאו בעובדה שרבים מהמתגייסים הראשונים מאנשי העדות המזרחיות היו, דהיינו: מהשכבות הדלות והמובטלות הראשונות שבישוב בתקופת משבר – (והרי לכל הדעות שרר משבר בארץ עם פרוץ המלחמה וגם שנה אחרי־כן).

למותר לפרוך את הסברה הזאת, כי באמת שבה אין טעם לגנאי מעיקרו. היש לגנות אדם, אשר במקום היותו מבוטל, בחר לו לא רק שלא לנפול למעמסה על הציבור אלא בו בזמן להרים את נס ההתנדבות בגופו? – אך לכבוד הוא לשכבות ולמעמדות הנזכרים אם אמנם הם הוציאו את ראשוני המתנדבים במאותיהם ואולי גם באלפיהם. יתר על כן: אין לשכוח שגם “התעסוקה” אשר בחרו בה תנאיה הירודים לא היו עשויים לעורר קנאה… בידוע, שהחייל שלנו הופלה זמן רב לרעה בהרבה מהחייל הבריטי. שכר החייל היה: 84 מיל ליום בארץ ו125 מחוץ לגבולות הארץ. בחיל־התעופה היה גבוה מעט מזה: 117 בארץ ובחוץ 125 מיל. התוספת שניתנה לאשה היתה 450 מיל בשבוע, לאשה וילד 637 מיל וכן תוספת זעירה לכל ילד נוסף. האמנם די באלה לקיום החייל ומשפחתו? –

שאלה זו נצבה בפני הישוב העברי, לאחר שאלפי בניו נמצאו כבר בשירות והכל הכירו מה שירות־כבוד הללו ממלאים: לא זו בלבד שהם כוח מגן לישוב העומד בפני סכנת האויב, אלא מרימים הם את כבוד הישוב באופן שהצבאות הזרים אינם רשאים לומר שהם את מלחמתנו לוחמים, בעוד אנו יושבים שאננים ובוטחים. הישוב ומוסדותיו הבינו את החובה המוטלת עליהם ומעט־מעט הוחל להכון אותו משטר מלחמתי־פנימי, אשר שווה לארגוננו בכל שנות המלחמה מראשיתה צורת “מדינה בדרך” שהיתה כבר למימרה. באמצעינו המעטים ובמספרנו “הבלתי־ממלכתי”, הקימונו מנגנון־ביטוח של קיום משפחת החייל, הקימונו גם מכשיר־לווי לחייל המתרחק מהמולדת או הנמצא עוד באימוניו בארץ או בא לבלות בה את חופשתו ומנוחתו.

מוסד, אשר שני סניפים עיקריים לו, הוקם ע"י המוסדות העליונים של התנועה הציונית והישוב ובכספיהם: המוסד – הוועד הארצי למען החייל היהודי וסעיפיו: הוועד המטפל בחייל היהודי באשר הוא והוועדה לטיפול במשפחת החייל. אף מנגנון ישובי־כספי פעל – הוא “כופר הישוב” אשר הטיל מסי־עקיפין על רוב המיצרכים מתוצרת הארץ ומתוצרת חוץ (כל עוד הובאה לארץ). מכשיר כספי זה נשא בהוצאות הבטחון כפי שהזכרנו זאת עוד לפני פרוץ המלחמה – עתה עם תקופת החירום הפך גם הכופר למס־חירום ומכאן ואילך התפתח למגבית ההתגייסות וההצלה. לא נאמר, כי מגבית ההתגייסות השוותה את המעמסה המלחמתית לגבי האזרחים הנושאים בעול, כאשר יעשה זאת מס ההכנסה בארץ מתוקנת; עם זאת גולל המכשיר הכספי הזה יכולת רחבה – וזאת בהיותו מכשיר־רצון ולא מכשיר־כפייה.

עוד ב־8.10.40 מתכנסת ישיבתו הראשונה של הוועד הארצי למען החייל היהודי שע"י הוועד הלאומי והסוכנות היהודית ומכאן ואילך נמשכת פעולתו כל ימות המלחמה. בחודש נובמבר הוא מכריז כבר על חודש תרומות למען החייל היהודי לסיפוק צרכיו התרבותיים המיוחדים במחנות וחבר עסקנים ועסקניות ציבוריים נותנים לו יד בפעולתו.

התחלה זו מצערה היא מטבע הדברים. אין הסכומים עשויים לספק את צרכי המשפחות ועוד זמן רב עובר עד שהמומחים הסוציאליים מתמחים לדבר זה – לטפל ביכולת מצומצמת באלפי משפחות, על הנשים והילדים שבהן ועל הזקנים והחולים, כי גם את הדאגה לאב ולאם זקנים הטיל החייל, ובצדק, על הישוב אשר למענו יצא לשרת את שירותו.

היתה זו איפוא מעמסה כבדה אשר הישוב הסתגל אליה אך מעט־מעט. התנדבות של אלפים חייבה את הציבור התחייבות נוספת: לשמור ולקיים קשר אמיתי עם החייל הרחוק כדי שיזכור את המטרה אשר למענה נלחם גם בעתות סבל ותלאה. ידוע הדבר, ובמכתבי חיילים הודגש, מה מעודדת את הרוח בנכר היתה האגרת מהבית. אין צורך לומר עתון עברי ועל אחת כמה וכמה ספר עברי. מסיבה עברית ברוח שהזכירה את אוירת הארץ בנכר בו נמצא.

תמונה 114:

בראשית הגיוס

לתכלית זו נתגייסו במיטב רצונם ויכלתם לא רק גורמים ציבוריים אלא גם האמנים של הבמות העבריות. השחקן החל נוסע ונודד במחנות האימונים, הנופש ובמחנות הקבועים, ככל שתנאי המלחמה והמשטר הצבאי הרשו זאת. הציגו משלהם בפני החיילים והביאו להם פריסת שלום מהעולם האמנותי העברי אשר נפרדו ממנו. שליחים קבועים ליוו את החייל בספר ובספריה נודדת, בדו“ח מהנעשה בארץ, במוסדות הלאומיים העליונים ובענינים הצבאיים העבריים העומדים במרכז שאיפתו. יוסף ברץ איש דגניה גילה חברוּת טבעית רבה בנדודיו עם המחנות ועובדי הוועד למען החייל הסתגלו לתפקידם. בהדרגה נעשה החייל לאותו נושא מרכזי, אשר בלי הוראה מלמעלה, טיפלה בו העתונות העברית בארץ וילד בית־הספר העברי ראה בו את גיבורו. אותה דרישה טבעית שהחייל במרחקים יהיה באיזו מידה שותף גם ליום החג ולמועד של האזרח בעורף נעשתה קבע ושיתוף זה סומל ע”י משלוח שי־לחייל מאת הילד, הישוב, מוסדותיו וגופיו. הבנה עמוקה ואחווה בלתי־אמצעית לחייליהם גילו המשקים הקיבוציים.

נמצא, כי אלפי נימים ציבוריים ופרטיים החלו מקשרים את החייל והישוב והללו הועילו בלא ספק להפוך את ההתנדבות הראשונית למעשה־קבע – להתגייסות שהתמידה והלכה ולא הניחה לראשונים להשאר “בודדים במערכה”. החייל היה מרכז הכוננות המלחמתית של הישוב ומוסדותיה העליונים של התנועה הציונית. החייל היוצא לחזית בתפקידי־עזר אך שואף להגיע למעמד לוחם בשמו הלאומי.

 

החפרים למדבר לוב    🔗

במאי 1940 הודיע מיניסטר המלחמה מר עידן, כי “דעת הממשלה היא שבשעה זו גדולים המכשולים להקמת גייסות יהודים נפרדים. הרבה יותר מהתועלת יהיה בכך אם היהודים השואפים לשרת את הענין המשותף יתגייסו לשורות הצבא באורח הרגיל”. – ביולי חלה תזוזה בעמדת השלטונות (בעיקר בהשפעת כניסתה של איטליה למלחמה). איש המחלקה המדינית, מ. יובל כותב, כי ביולי 1940 הובטח שתאורגנה פלוגות עבריות, שהפיקוד בהן יעבור בהדרגה ליהודים והדברים יכוונו לגיוס לחיל הרגלים, קרי: לשירותים הלוחמים… “הדברים הגיעו לידי כך, שבסוף 1940 החליטה ממשלת ה.מ. בחיוב על הצעת הסוכנות היהודית לגייס דיביזיה עברית ונתמנה מפקד אף החל מו”מ על פרטים". – הדבר נגנז לפתע בחודש מרץ 1941 מהנימוקים הרשמיים של קשיי הובלה ומחסור בציוד.

בכל אלה נשארה עומדת הודעת מיניסטר הצבא מר עידן באוגוסט 1940 “שהוחלט להקים פלוגות צבא ארצישראליות בחטיבות הצבא הבריטי”. ובספטמבר יצאו המוסדות העליונים של התנועה הציונית והישוב – הסוכנות היהודית והוועד הלאומי ליהודי ארץ־ישראל – אל בני הישוב בכרוז התגייסות רשמי, בו נאמר: “הוכרז רשמית על גיוס פלוגות ארצישראליות של חיל הרגלים, עבריות לחוד וערביות לחוד. פלוגות אלו תהיינה חלק מהצבא הבריטי. הן מיועדות להגנת הארץ במלחמה זו. הן תשרתנה בתפקידים בארץ ואפשר יהיה להשתמש בהן בארצות הסמוכות לשם הגנת הארץ. – כיום נשבע הישוב העברי להעמיד במערכה מתגייסים לפלוגות היהודיות של חיל הרגלים המיועדות להגנתה הישירה של הארץ – –”

עם הכרוז הזה נכנסו המוסדות העליונים לפעולת השיתוף עם השלטונות, אף־על־פי שתנאי הגיוס והשירות לא הניחו את הדעת. הגיוס קיבל את תנופתו הראשונה: באוקטובר 1940 גוייסו כבר אנשים מובחרים לסוללת תותחנים להגנה אנטי־מטוסית (הוא הוצא לפועל ב־48 שעות); תוך חדשיים ימים החל מיולי אותה שנה נתמלאה מיכסה של 1200 איש לשירותי הקרקע של חיל־התעופה; הגיוס של מתנדבים למקצועות שונים, שהוחל עוד ב־1939 – גיוס מהנדסים, מאותתים וחפרים – נמשך. הוקמו היחידות הארצישראליות הנפרדות בשם “באפס”, שבהן ניתנה האפשרות ליהודים להתגייס ליחידה עברית לוחמת, אך למעשה נידונו הללו לתפקיד של פלוגת־מצב בארץ.

באוקטובר 1940 אנו מוצאים כבר את פלוגות חפרינו בחזית מצרים־לוב, בה התכונן גניראל וייול לקראת התקפתו המזהירה על הצבא האיטלקי בראשותו של גניראל גראציאני. אמנם כחפר בלבד יצא המתנדב שלנו גם לחזית הזאת ולא כנושא נשק, אך עם הרצאת הדברים נראה מה מעמד זכה לתפוש בין סוגי הצבאות השונים, באותה מהלומה כבדה שחלק הצבא הבריטי לצבא האיטלקי. לתיאור הרקע של המערכה הזאת נזכיר, כי הצבא האיטלקי מנה כאן רבע מיליון איש והוא עמד בשערי מצרים לאחר הכנות שארכו שלושה חדשים.

בו בזמן עמדו הכן באפריקה המזרחית־האיטלקית – בסומאלי, חבש ואריתריאה – כ־250.000 איש־צבא נוספים – מחציתם איטלקים ומחציתם ילידים. לתוך קרב־אדירים זה נקלע החפר שלנו – בין מי שהיה בעבר “איש וינגייט” והוא מצטער, בהיותו חייל, על שוינגייט איננו הולך עמהם (פ. יורדן “בריחתי מן השבי”), בין החפר המשתייך ליחידה העברית הראשונה שנקראת פלוגת חפרים יחידה מס. 605 (שלמה סלודאש “בכבלי השבי”), או הסרג’אנט היהודי הנוסע במכונית אשר “מגן־דוד” עליה ומתנסה בחבלי ההסתגלות אל סופות החול של מדבר לוב (“חמש שנים”, י. בנקובר). השתתפות ישירה זו במערכה על כל מוראותיה ותנופתה חורתת רושם בל־יישכח בלב החייל היהודי, הרושם בחפירה ובמכונית את רשימותיו או כותב את מכתביו ומהם נצטרפה אותה ספרות מלחמתית, אשר עליה תסתמך מעתה גם הרצאתנו.

להרצאה ממוצה זו עפ“י דברי החיילים, יש ערך נוסף הואיל ולא תצטמצם בהרצאת מעשה המלחמה בלבד, אלא תכלול אותה מסגרת פעולה אשר החייל היהודי התכוון אליה. והרי ידענו כי לא הרומאנטיקה של הקרבות משכה את המתנדב שלנו אלא, ולשבחו יש להגיד זאת כאן, הוא יצא לקרב מרותק להכרה איתנה של שליחותו – הכרה שהתנועה הציונית חינכה בו וטיפחה בו, בין היה חבר הקיבוץ ובין היה חניך התנועות המאורגנות בעיר. הוא ראה לנגד עיניו לא רק את ה”איטיס" (האיטלקים) – בין שבויים ומנוצחים ובין מנצחים, אלא את אחיו היהודים ראה, אף בשעה שהם נמצאו רחוקים ממטחווי ידו ועזרתו. אל היהודים הללו אץ החייל היהודי תוך הכרה ותחושת אחים מיוחדת במינה, אשר לא כזבה.

 

אוקטובר 1940 – מרץ 1941    🔗

שוב החפרים היוצאים ראשונה אל החזית. הפעם – יחידה עברית פלוגת חפרים 605 יוצאת הראשונה למדבר לוב לאחר אימונים שקדמו בסראפנד, בחודש אוקטובר 1940. רק לשליש מהפלוגה שיצאה אל המדבר ניתן נשק ובצורה זו הגיעו למדבר בין גדרות תיל, חומות ובריקאדות. בצינת הלילה מתכווצים החפרים בחפירה בלי לדעת את המקום בו הם נמצאים ולבוקר מסתדרים הם, קובעי הפלדה לראשיהם, ומתחילים לנוע בין קווי־המגן של המדבר – שדות של גדר־תיל, חפירות רחבות ועמוקות, שיני־בטון בולטות. הם עוברים את מרסה־מאטרוח ומגיעים אל המקום שנועד להם – והוא תחום החזית.

בימים עובדים יחד עם הניוזילאנדים ובלילות שומרים. הקולונל הממונה על עבודות האזור הזה משבח את החפרים הארצישראליים שהם פועלי בנין טובים. אוירוני האיטלקים מופיעים לפעמים ומפציצים בקרבת מקום. החפרים מתרגלים להפצצות ומצטווים לנוע הלאה – למדבר לוב. מקום חנייתם החדש רחוק 35 ק“מ מקו הגבול, מנת האוכל מצומצמת ומים ניתן לכל חייל לא יותר ממימייה אחת ליום. הפלוגה עובדת כאן בהנחת צנורות המים שאינה קלה באדמת הסלעים של המדבר הזה. הם סמוכים מרחק של 25 ק”מ לסידי־בראני שבידי האיטלקים.

תמונה 115:

מפת החזית של המדבר המערבי

"סופות החול הקשות מקדמות את פני החפר הארצישראלי במקום זה. הוא מקבל כאן אך רבע פח מים לשבוע לכביסה ורחיצה ומימיה ליום – לשתייה. באמצע נובמבר נעשה נסיון הזרמת מים בצינורות שהותקנו – העבודה תמה ונשלמה. אך בו בזמן מתחילות אותן הכנות מיסתוריות שהסתיימו בתנועה צבאית כבירה בסוף חודש דצמבר. “פלוגות צבא, כלי־רכב… טאנקים קלים רבים חצו את הכביש והתקדמו – – לא הרחק מאתנו נמשכה שורה ארוכה של מכוניות־משא גדולות טעונות הספקה וציוד, אוטו־טאנקים מלאי־מים, מיכלי בנזין, מאות אוטומובילים של עזרה ראשונה – – הפליאו אותנו השקט והסדר”. (ש. סלודאש) – לפלא היתה בעיניהם התכונה הזאת עד שנאמר להם, כי השטח הפך לחזית ובקרבתו יתנהלו קרבות. נאסר עליהם להתפשט בלילות ובמקרה של צורך יעץ מפקד הפלוגה הזאת לאנשיו המצויידים בכלי־עבודה להפוך את מכושיהם ואתיהם לכלי מלחמה..

ואמנם בחצות־ליל 7 בדצמבר 1940 הוחלה ההתקפה ע"י תנועת אוירונים גדולה בכיוון לסידי־בראני ונשמעו הדי הרעשה חזקה של הצי הבריטי בחופה. בבוקר הוקראה לפניהם פקודת היום של גניראל וייול: “הבוקר בשעה 4 פתחו צבאות בריטאניה בהתקפה על הצבא האיטלקי בלוב. ההתקפה התחילה בשטח סידי־בראני. נקווה, כי בעזרת כוחות צי האויר וצי הים לא תיפסק ההתקפה עד שהאויב יגורש מעל אדמת לוב”. אחר־הצהריים חזרו כבר המכוניות הראשונות הטעונות שבויים איטלקיים ובערב היתה פקודת היום של גניראל וייול: “סידי בראני נפלה”.

הצטער החפר הארצישראלי, שגם הוא לא היה בין הכובשים. בהרגשה זו ערך במדבר ערב־חנוכה, כשפקודת־יום חדשה מבשרת ואומרת: “סוֹלוּם נפלה”. בדרך הים הועברה פלוגת החפרים בין צבאות אחרים לסולום. בנמל הזה תחת מטר ההפצצות של האויריה האיטלקית עבדו במשמרות בפירוק בנזין ונשק אניות. מקורות מי־השתייה במקום חבולים וצינור המים עוד לא הגיע שמה. עם ראשית 1941 ירד גשם עז והחפר שלנו מתנסה בחיי המדבר על כל תופעותיו. מבצר בארדייה נפל בינתיים והוחלה ההתקפה על טוברוק האיטלקית. החפרים נושאים בחלק ניכר של האחריות לפירוק הנשק בנמל סולום בשביל הצבא המתקיף וסרז’אנט הפלוגה גלובינסקי עם אנשיו, מצליחים לכונן מזח פרימיטיבי כדי להחיש את העבודה. בריגאדיר מבקר ורושם את ההישג ובימי כיבוש טוברוק, (24 בינואר 1941) מפרסם גניראל וייול פקודת יום האומרת בין השאר:

“אין לתאר את כיבוש סידי־בראני, סולום, בארדיה ומבצר טוברוק, הנכבש והולך, בלי עזרתם, חריצותם ופעולתם רבת־האחריות של החפרים הארצישראליים במדבר לוב”.

 

חיסול ההתנגדות בחבש    🔗

עוד זה מספר (סלודאש) וחפר שני מרצה את סיפורו, עם צאתו “בטור אוטומובילים ארוך” לנמל אלכסנדריה, כשהידיעות על נפילת טוברוק הקרובה מנסרות כבר מסביב ומחנות שבויים רבים של איטלקים נראים בדרך. בדרך נפגש באוטו גדול, מוביל אספקה אל האניה וממהר לשאול את הנהג – מהראס“ק (שירות תחבורה ואספקה) – לשלומו של חבר מהקיבוץ, אך אותו חבר יושב באוטו השני ורבה שמחתם להפגש. הם נפרדים וקוראים “להתראות בארץ”. על הסיפון של אנית המלחמה הגדולה אשר ממנו נגול המראה על נמל אלכסנדריה, מתלכדים החפרים ב”הורה" ובמצרים משתוממים: היוצאים למערכה רוקדים? – –

ושוב מראות מלחמה, כבירים מן הראשונים. היטלר גמר אומר לבוא לעזרת בת־בריתו שנכשלה ושולח את מטוסיו. הללו מיטיבים לפגוע וגלי המפציצים הגרמניים מבקרים תכופות את סולום. הנמל כמרקחה, מוקשים מתפוצצים בים, סירה צוללת למעמקים, אניה נפגעת מפצצה, עולה ומתרוממת, טובעת על נוסעיה. החפרים בין המצילים המתנדבים. פלוגת החפרים הראשונה נכנסת עם נפילת טוברוק העירה ואחריה מגיעות גם הפלוגות החדשות, אשר לא נוסו עוד במדבר. נמל טוברוק אחוז להבות ויחידת החפרים 608 עובדת בו בפריקה וטעינה. שוב אניה בוערת. בנזין התלקח. הים סביב בוער. בחורים ארצישראליים מגלים אומץ־לב, קור־רוח וזריזות בשעות קשות כאלה.

טוברוק הופכת לעיר “יהודית” כמעט: חיל חפרים ונהגים, מאותתים ועובדי־ים מאנשי נמל תל־אביב נפגשו בה יחד. כאן הסירות שהוחרמו לצרכי הצבא מנמל תל־אביב הצעיר וכתובותיהן העבריות מתנוססות עליהן.

אך עם החמרת המצב בלוב שולח היטלר תגבורת מטוסים שלו לדרום איטליה ולסיציליה כדי לבוא משם לעזרת הצבא האיטלקי אשר נבוס ואם את הצבא איננו מציל הרי את טוברוק עצמה, בה חונים חפרינו, אוירוניו מתחילים לפקוד בהתמדה, כדי להפכה “אבן על אבן”. במנהרות שנקבו האיטלקים לצורך המלחמה במעמקי הרי־סלעים ובחברת עכברושים גדולים “ומהלכים בחוצפה” חיפשו החפרים מחסה – עד שנתקבלה פקודה ב־19 במרץ 1941, כי עליהם להיות נכונים להפלגה בים.

תמונה 116:

עובדי־ים מאנשי נמל תל־אביב

באותו זמן כבר התפתחו בהצלחה פעולות הבריטים באפריקה המזרחית נגד האיטלקים אשר זה לא כבר כבשו שם את “האימפריה החבשית”. הצי האיטלקי משותק מהמכה שהונחלה ע"י הצי הבריטי בדצמבר. החליט גניראל וייול להסתפק בכיבושה של קירנאייקה, השאיר בבנגאזי דיביזיה של חיל רגלים ובריגאדה משוריינת. החפרים העברים, בין שאר צבאות, הובלו באניות לבוא לעזרת יוון ובאפריקה עצמה נמשכת הפעולה של חיסול התנגדות האיטלקים בחבש עד אפריל 1941, ואנשי קומאנדו יהודים זוכים למעשי גבורה בפעולות הללו.

לא ידוע ברבים – כותב סמל עברי – התפקיד שמילאה הקומאנדו העברית הארצישראלית במערכות הדמים ליד קרן שבאריתריאה עם כיבוש הרי אמבא־אלאג’י בחבש ומבצר גונדאר. יחידת הקומאנדו אשר רוב אנשיה יצאו משורות פלוגת החפרים הראשונה (שהצטיינה בפעולות ההגנה על הנסיגה מסאן־מאלו בצרפת) ויתרם מפלוגות ארצישראליות אחרות, היתה יחידה צבאית בלתי־סדירה, שנועדה לביצוע פעולות נועזות. “גדוד המוות” – כינו אותה. מתפקידה היה לבוא במגע ראשון עם האויב בנקודות המרוחקות ומסוכנות ביותר של החזית, לפלוש לארץ האויב בדרך של עליית אפתעה על החוף, כדי להפיץ מבוכה בקרב האוכלוסיה, לחדור דרך קווי האויב לערפו ולחבל בקשרי התחבורה שלו, לפוצץ גשרים, מחסנים, מיכלי דלק וחמרי מלחמה אחרים בדינאמיט ובצמר־גפן מפוצץ.

על כל אחד מחבריה הוטל, לאחר חדשי אימון אינטנסיבי ביותר אי־שם במצרים, להתמחות בשחייה, בחתירה במשוטים, באגרופנות, ביסודות הג’יו־ג’יטסו, ברכיבה על גמל ובהליכה ימים תמימים במרחבי מדבר ללא מים. זולת אלה היה החייל מקבל אימון צבאי כללי קפדני ובכלל זה ידיעה יסודית בשימוש בנשק אבטומאטי חדיש. הקומאנדו החלה בפעולותיה ליד קרן וקרן – מבצר טבעי חזק, מוגן ע"י עשרים אלף חיילים איטלקים וילידים – גורל המלחמה באריתריאה היה תלוי בכיבוש זה. ההתקדמות התכסיסית הראשונה חלה בשטח הררי וחסר־מים ללא אספקה הגונה וללא קשר עם שאר הצבא הבריטי. תפקידה של הקומאנדו היה לנתק את האויב ממעינות המים המעטים שבסביבה, להשמיד את פלוגות הסיור שלו שהיו פושטות בכפרים להביא מים וצידה. מהקרבות הראשונים הוכיחה הקומאנדו, שהיא עולה בכל המובנים על האויב הגדול ממנה במספרו. קבוצות סיור קטנות, בנות 15 איש, היו מופיעות במקומות שונים בעורף האיטלקים והאויב לא ידע מנוחה מתוך חשש מתמיד, שמא מאחורי שיח או סלע אורבים לו חברינו החבושים מגבעות רחבות־השולים ומקושטות בנוצות צבעוניות. הפחד של “בריגאדת המוות” היה על האויב. עקב פעולותינו גדל מספר הבורחים משורות הצבא האיטלקי וזו היתה דרך פעולתנו: נעולים מגפי גומי היו אנשינו מתגנבים בלאט אל משמר האויב, מכריעים אותו באמצעות “פני” (פגיון ואגרוף) – והדרך אל מחנה האויב פתוחה. אז היינו מפעילים את הרובים האבטומאטיים ואת רימוני־היד. אנשינו הסתגלו יפה לתנאים וידעו מתי עת לנשק ומתי העת להסתתר. יש אשר בשעת פעולה מכרעת צננו חברינו את הקנים של מקלעי “ברן” בשארית המים שבבקבוקים, כדי לא להניח לאיטלקים אף שעה אחת של נופש. במשך 5 שבועות יצאו פלוגותינו ל־56 סיורים, שרובם היו כרוכים בקרבות ויש שהאויב בהודעותיו תיאר את ההתקפה בתואר “כוחות חשובים של האויב”, בעוד שמספרם היה 15 איש בלבד.. בחלק החזית בו פעלנו, נפלו מחיל האויב אלף ומאתים הרוגים ופצועים, מלבד אלפי שבויים ושלל רב של כלי־נשק שונים. הקומאנדו שיכלה אך 6 אבידות בנפש ו־24 פצועים.

עם סיום הפעולות בקרן יצאה הקומאנדו לחבש. אף כאן שטח פעולה הררי – הרי אמבא־אלאג’י. האיטלקים התבצרו בראשי ההרים בגובה 14.000 רגל מעל פני הים, כשכל המעברות אליהם נחסמו או נופצו. באזור זה יצאה חבורה של 120 מתנדבים לכבוש את אחת הפסגות הגבוהות ביותר. בשעה שלאחר חצות הם יצאו לדרכם הקשה במשעול צר העובר לצד תהום ומצדו השני קיר סלע. התפקיד היה לכבוש את הפסגה עד עלות השחר. שלוש שעות נמשכה הדרך המייגעת, כשהגב מתכופף תחת משא מכונות היריה, התחמושת ורימוני היד. אפלה דחוסה סביב.

בשעה ארבע בדיוק החלה הארטילריה האנגלית לפעול בכיוון אותה פסגה כמותנה ומעתה היתה חובה אחת לנגד ההולכים: למהר ולהגיע בזמן למקום! עוד מאתים יארד עד לפסגה! – – עוד מאה יארד – – עתה אין מקפידים עוד על זהירות – – עוד 50 רגל – כאן עוצרים לרגע קל, לוגמים מבקבוקי המים ומתכוננים לפעולה המכרעת. שעה 5 מתקרבת. אש הארטילריה מלמטה עברה אל פסגה אחרת – קדימה!

תמונה 117:

איש הקומאנדו

במהירות גמאו האנשים את קפיצת הדרך האחרונה והזקיפים האיטלקיים הופתעו ולא הבינו את הנעשה אלא לאחר שהתגברנו עליהם. פה ושם נפלו תגרות עזות, הכדורים שרקו, הרימונים התפוצצו, סכינים פעלו. בשעה 5 וחצי הודיעו ראקיטות לבנות וירוקות לצבא שחיכה לרגלי ההר, כי הפסגה נכבשה על ידינו. בשעה 6 ניסו האיטלקים, שנמצאו בקצה השני של הרמה, לכבוש בחזרה את הפסגה אך מאמציהם היו לשוא.

זכרנו את הפקודה שניתנה לנו “להחזיק בפסגה בכל מחיר” – ונחזיק בה במשך שבוע ימים. איש אחד בלבד אבד לנו מפגיעת שראפנל. ע"י כיבוש הפסגה הזאת, שכונתה בשם “קומאנדו היל”, זכתה הארטילריה שלנו בנקודת תצפית ממדרגה ראשונה והצלחתנו זכתה להוקרה מרובה ולדברי הערכה מיוחדים שהריץ אלינו במברק גניראל וייול.

“ברכות לבביות ביותר על קרב־הגבורה והנצחון של הקומאנדו הארצישראלית” – –

ובאריתריאה זכתה הקומאנדו לביקורו המיוחד של המפקד העליון.

אחרי ההר הזה בא תורו של שני ושלישי וכל כיבוש היה מעשה רצוף גבורה. לבסוף הוטל על הקומאנדו לצאת בראש הצבא המתקיף את הפסגה האחרונה שנשארה בידי האיטלקים. אך ברגע האחרון החליט הדוכס מאוסטה שפקד על 8000 חיילים להכנע.

אחרי המעשים האלה נחה הקומאנדו חודש ימים באריתריאה ויצאה להשתתף בשלישית בקרב לפני גונדאר, המבצר האיטלקי האחרון בחבש והוא מוקף הרים זקופים. אף המעבר היחידי אליו חסום בסלעים וזרוע מוקשים. כאן הוחלט לשים מצור על המבצר וחברינו מילאו תפקידי שמירה שונים בחזית הזאת. “זו היתה עונת הגשמים החזקה ביותר והמים היו חודרים עד למצודותינו. בתנאים קשים אלו עברו חדשים רבים עד שהונף הדגל הלבן של הכניעה גם במבצר זה”. גם הפעם עברו בסך בפני הקומאנדו הארצישרלאית כארבעת אלפים שבויים של האויב.

עד כאן מפעלי הקומאנדו המיוחד לאפריקה המזרחית שהורכב בעיקרו מחפרים שהיו בצרפת ומפלוגה שניה שלא הגיעה לצרפת ונשארה במצרים. בפלוגות־מוות אלו כ־300 יהודים ארצישראלים ורבים מהם עולים חדשים. שמריהו ויינשטין מהיחידה הזאת הצטיין במיוחד בהיותו ממונה על מכונת ירייה ויחידתו כבשה מידי האיטלקים את אחד ההרים. הוא נפל אחר־כך בהתקפת־נגד באיטליה.

 

בארץ    🔗

מחובתנו לשוב בזה אל העורף ולהסביר מדוע, בד בבד עם כניסת האלפים הראשונים של מתנדבינו לחזית האש, עדיין נחשבו הללו כנחשונים של הגיוס, אשר נבלם מהתקדם מפאת עמדתם הבלתי־נוחה של שלטונות הארץ האזרחיים וגם גילויי־האיבה שנמשכו בינתיים נגד מפעלנו והצלת פליטינו – גילויי־איבה, בין מכוונים לפיוס הצד הערבי בשעה המסוכנה של המלחמה ובין גילויי־איבה של הפקידות הקולוניאלית, כגון שראינו לא אחת מראשית השלטון האנגלי בארץ. בגיוס שרר עוד יסוד “הפאריטי” – מיכסה שווה לגבי הערבים והיהודים ביחידות ארצישראליות, על אף העובדה הנראית לעין, שהערבים לא נטו ולא באו להתגייס בהמונים. בגיוס שררה עוד הפלייה לרעה לגבי המתנדב העברי, שהוא יפה לרוב השירותים אך לשירותי יחידות לוחמות (מלבד יחידת התותחנים שנזכרה לעיל) אין כוחו יפה. בגיוס הרשמי – שרר הלך־הרוח, כי אשר למלחמה הרי היהודים מחובם ללחום באויב שלהם מס. 1, בעוד שפליטיהם הניצולים מהגיהנום הנאצי אינם צריכים לצפות למצוא מפלט בארץ הסגורה והחתומה בפני עלייתנו. וזאת – בזמן שאלפי פליטים פולנים וצ’כים הגיעו אל הארץ, לא רק כאנשי־צבא אלא גם משפחותיהם מצאו להם מפלט בה! בהלך־הרוח זה מובן, שגם בעת הגיוס ותוך התפתחותו היו הכרחיות עליות וירידות לא רק בעמדת המוסדות העליונים כלפיו, אלא גם בעמדת אותו חומר אנושי שהיה נכון להתנדב.

בא המאורע, שנתפרסם בשם מאורע “פאטריה”, וזעזע עוד יותר את הלבבות בעצם התנדבותנו. ב־11.11.40, דהיינו, כשהיחידה הראשונה שלנו יצאה כבר למדבר, כמסופר לעיל, ויחידה שניה עמדה לצאת בעקבותיה, הגיעו שתי אניות מלאות מעפילים “פאסיפיק” ו“מילוס” לחיפה ונעצרו, אף לא ניתן להן להוריד את נוסעיהן לחוף. חיפה העברית השיבה בשביתה, המוסדות העליונים פתחו בהשתדלות נמרצת לטובת המעפילים בפני השלטונות, אך נתפרסמה הודעה רשמית, כי 1771 המעפילים לא יורשו לעלות אל החוף אלא ישולחו עד סוף המלחמה למושבה בריטית. ואמנם הועברו המעפילים אל האניה “פאטריה” ב־24.11 ובו ביום בין שעה תשע לעשר בבוקר התפוצצה “פאטריה” בתחום נמל חיפה ובין־רבע שעה שקעה ולא נראתה על פני המים.

מאות המעפילים קפצו הימה, עשרות נפצעו ומהם נקברו חיים בבטן האניה. המקור הרשמי מסר כי נמצאו באניה 1903 מעפילים ומהם נספו עשרות. 1555 הועברו למחנות הסגר בעוד שכמה מאות נמלטו. אמנם הממשלה פרסמה הודעה, כי בתורת “חסד יורשו הניצולים להשאר בארץ”, אך בינתיים עד ליום השלושים לאסון נמשו מהים 93 גופות ומספר החללים הגיע עד 204. הממשלה מינתה אחר־כך ועדת חקירה לחקור את מקרה ההתפוצצות ומסקנתה היתה כי האניה טובעה מחבלה ע"י יהודים אוהדי המעפילים על החוף.

אף שהדעות בישוב בדבר המקרה עצמו היו מחולקות, הרי ברור מה אכזרית היתה השפעתו על החיילים, אשר לשמעו נזכרו בהיותם רחוקים מהמולדת, כי בעוד הם לוחמים ומקריבים את חייהם, נסגר חוף הארץ בפני מעפילים. – “על כל אחד מאתנו עברו ימים שחורים מאוד. – כתב אליהו גולומב – כל אחד מאתנו נזדעזע במידה שווה לרגל הקרבנות של פאטריה. הם היו קרבנות בעד זכותנו לעלייה.. העלייה היא יסוד מפעלנו בארץ ובמלחמתנו עליה לא נרתע מקרבנות…” – ניצולי “פאטריה” הורשו להשאר בארץ, אך בו בזמן הגיעה אנית מעפילים “אטלאנטיק” ובה 700 איש. הללו גורשו לאי מאוריציוס, בו נשארו 4 וחצי שנים עד תום המלחמה.

במבוכת ההתמרמרות שתקפה את הישוב לרגל המאורע ואשר יכלה אך להחליש את רוח החייל היוצא לשירותו, הוכו שורות המגן של הישוב מכה נוספת: אותו מנהיג צעיר ורב־סגולות, אשר היה מסוגל לעודד רפים בעת מבוכה ולפשר בין קצוות בימים של זעם – דוב הוז נספה עם משפחתו בתאונה ב־29.11.41. נוסף על האסונות האלה שהתחוללו בעורף פעלה גם העובדה שהמשא־ומתן שהתנהל עם ראשי הסתדרות הרביזיוניסטים בדבר כניסתם מחדש להסתדרות הציונית נכשל. כשלון זה לא רק שם לאל את המאמצים לאחד את הישוב בשעה הרת־חירום, אלא הועיל להגביר אותן תנועות קיצוניות של קנאות לא־מרוסנת, אשר הרביזיוניסטים עצמם הוכרחו אח"כ להסתייג מהן, ממרות עליהן ומקבלת אחריות למעשיהן.

תמונה 118:

דוב הוז כחייל הגדוד העברי (משמאל) וי. מגלי חברו (אח"כ מזכיר איגוד המשוחררים ומת בתפקידו זה בתהלוכת הגיוס בתשרי תש"ב בתל־אביב)

בהלך־רוחות נסער ומסוער זה, בעוד התוקף הערבי ממשיך להפיל קרבנות ממארב (ב־3.1.40 שלושה צעירים נפלו על שפת ים־המלח) ובאופן זה מקבל עליו בפועל את מלאכת “הגייס החמישי” של האויב בארץ, חלו נצחונות גניראל וייול במדבר המערבי. הסוכנות היהודית והוועד הלאומי שולחים את ברכותיהם למפקד הראשי של צבאות בריטניה במזרח התיכון והגניראל משיב בתשובת תודה על הברכות.

לחילופי הברכות הללו אין השפעה ניכרת, ולא יכלה להיות, על הרגעת הרוחות בארץ וגם החיילים הראשונים שלנו אשר סיימו את פרשת מלאכתם החשובה והמסורה במדבר המערבי ויצאו בצבא־המשלוח לעזרת יוון, הרגישו בצל המלווה אותם מצד החוף הרחוק־הקרוב של ארץ המולדת.

 

פעולת יוון    🔗

מן הראוי להקדים ולציין במקום זה, כי פעולה צבאית מחוץ לגבולות הארץ עשו בשליחות הצבא קבוצות מתנדבים יהודים עוד לפני המשלוח למצרים וּליוון. חשוב לזכור למען רישום זכותנו המלחמתית שהמתנדב היהודי לקח חלק בשרותי־חוץ עוד מתחילה. שירותי־חוץ אלו, מלבד הגלויים אשר סיפרנו עליהם, היו בעיקרם שירותי־סתר, שצעירינו מילאו בארצות הליבאנט הסמוכות אלינו, בהן השתלטה צרפת הוישאית הנאמנה לבת־בריתה החדשה – גרמניה – מאונס או גם מרצון. בקיץ 1940 עברה חבורת מתנדבים את הגבול הסורי לעורר תעמולה לטובת אנגליה והם הפיצו כרוזים ועתונים שנדפסו בארץ־ישראל ע"י ממשלות בריטאניה וצרפת החפשית. הללו הצליחו גם להעביר ידיעות חשובות לשלטונות הברית במזרח התיכון. בסוף קיץ 1940 גילו שלטונות וישי את הפעילות הזאת ואסרו כמה מתנדבים אף שפטו אותם למאסר. חיפה הפכה למרכז ההפצה של התעמולה הצרפתית־החפשית לארצות הליבאנט והיהודים היו בעלי־הברית הנאמנים לכל פעולת הסתרים הזאת. אנו נראה אחר־כך, כי מעשים אלו לא היו אלא הקדמה לאותה השתתפות נאה בפועל, שהיהודים הלוחמים גילו עם התפתחות המערכה על גבול הארץ הצפוני והפלישה לסוריה. לעת־עתה אנו חוזרים אל צבא־המשלוח במהלך הסדר הכרונולוגי של מאורעות המלחמה, כאשר האניה הנושאת את חפרי־המדבר המערבי היהודים, בין שאר צבאות, עגנה בנמל פיריאוס של יוון, לאחר שייט של שני ימים ב־21 במרץ 1941.

תמונה 119:

האניה נושאת את חפרי המדבר המערבי ממצרים ליוון

למעשה, צבא המשלוח החל לצאת לצד יוון עוד קודם לכן ופלוגה אחת של חפרינו הפליגה עוד בראשית מרץ מנמל אלכסנדריה. הנמל היה מלא אניות מלחמה שונות, “והימיה הבריטית הפגינה בו את כוחה הרב”. כמה אניות מלחמה הפליגו ליוון עוד קודם לכן והעם היווני שחש כעת את אימתו של הענק הגרמני אשר החל מאיים עליו, קיבל בתקווה את החייל הבריטי הבא לעזרתו. אכן, יוון היתה כבר שרוייה בפחד אחרי מאמץ המלחמה הכביר שעשתה במלחמתה עם האיטלקים ותושבי סאלוניקי החלו בורחים מהעיר מפחד הגרמנים. הנה נודע דבר האולטימאטום של הגרמנים ליוונים, שיפסיקו את מלחמתם באיטלקים, וסאלוניקי הופצצה לראשונה קשה.

בינתיים חיילים יהודים מהשירותים השונים מוסיפים לבוא וברחובות אתונה רואים כבר יהודים מחיל־התעופה, אתתים, מחיל המהנדסים ומן הסוארים. מתעוררת תקווה שמא ביוון יושג ע"י החיילים היהודים מה שלא עלה להשיג במצרים: שם השתדלו השלטונות שלא לרכז את היחידות היהודיות במקום אחד, מתוך אותה כוונה מתמדת, שלא להבליט את מציאותו של הלוחם היהודי־הארצישראלי. התקווה מתבדה גם ביוון. ולא עוד אלא בכמה שירותים קובלים מאוד המתנדבים היהודים על היחס העוין הגובר אליהם מצד הבריטים, שאינם מניחים ליהודים לעלות בדרגות. מצב־רוחם של הבחורים היהודים יורד והולך מחמת הקור השורר בארץ זו, מחמת תנאיהם המיוחדים שלא ניכר בהם שיפור אלא, להיפך, נטייה לרעה. מצב־המלחמה בין יוון וגרמניה מתקרב במהירות ומתחיל משטר האזעקות מאימת האוירונים הגרמניים המופיעים בשמי יוון. הופיעו רבבות הצבא האוסטראלי והניוזילאנדי המפואר והרוח מתעודדת, אך מגיעות שמועות מהמפנה לרעה בחזית המדבר המערבי, שם החלו הבריטי להסוג מבנגאזי והלב שם להסס.

תמונה 120:

חפרינו יורדים על אדמת יוון

פלוגות החפרים והסוארים נכנסו לשירות קדחתני של פירוק המטענים העצומים מהאניות הבאות אל נמלי יוון – מטעני צידה ונשק לכל סוגיו. מוסיפות ובאות גם היחידות היהודיות – השלישית, הרביעית, החמישית, השמינית – כאן הן חיות את קדחת המשבר הראשון של מלחמת העולם, כאשר היטלר הולך מחיל אל חיל ויוגוסלאביה המצטרפת ל“ציר”, חושפת את יוון בפני הנאצי. כאן הן חיות בפועל גם את אימת־השמד על העם היהודי, כאשר 70.000–80.000 היהודים שבערי יוון חרדים את יום־הדין משיכנס הנאצי לארצם. ביטלה יוגוסלאביה את הסכמה עם גרמניה ושוב חלה התעודדות. ברם, “הגייס החמישי” של האויב פועל כבר בכל תקפו ביוון הקטנה והשסועה ממלחמתה הבלתי־שווה והאותות מהחזיתות באשר הן אינם מבשרים טובות. כן עברו חג הפורים וימי הפסח הראשונים, בהם נמצאו ערי יוון, ואתונה ונמלה בפרט, בתחום התקפת האש החוזרת של אוירית האויב.

האניות מגיעות בעשרות אל נמל אתונה, אך האוירונים הגרמנים מופיעים בשמים. הקרבות המתלקחים באויר מעידים, כי למטה על היבשה יש לאוירוני האויב בני־ברית מהגייס החמישי המאותתים להם ומגלים את מקומות־התורפה. והפצצה הפוגעת באניה האחת בנמל הצפוף וגדוש מטען ואניות מפה לפה, דיה לסכן את הנמל כולו. פורצות דליקות של חמרי הדלק, נשמעים קולות־הנפץ האדירים של התחמושת, אניות מתרסקות, קרונות רכבת מועפים באויר – “כשהגענו בבוקר לנמל נתגלתה תמונה מחרידה”. – מתאר י. בנקובר את המראה אחרי ליל הפצצה – “הנמל עוד בער כולו באש… כל מה שהיה שם אתמול לפנות ערב והוסיף חשיבות והוד לנמל זה – היה בין־שעות מספר ללהבה אחת גדולה. הרס ותבערה והאש עודנה מתפשטת ואוכלת בכל – – מתוך העשן הכבד והאש הגדולה מגיעות מהים צעקות היסטריות – “הצילו־!” – אך מי יציל ואיך אפשר להציל? – –”

קבוצות החפרים עבדו במפוזר תוך נדידה ממקום עבודה אחד למשנהו. עתים בקרבת נמל־צוללות ועתים בסידור עמדה באחת הדרכים. ב־12 באפריל פלש צבא גרמני רב לאדמת יוון ואף שנשבו תחילה ממנו כמה מאות שבויים אך העיר סאלוניקי פונתה. אמנם האוסטראלים נלחמו בגבורה בהרים אך לא יכלו להחזיק מעמד בפני המכונה המלחמתית של הגרמנים, אשר דהרה והתקדמה גם כאן בלי לדעת מכשולים כשם שהתקדמה באותו זמן מבנגאזי דרך המדבר המערבי עד טוברוּק בפיקודו של רומל. נקל לשער מה היתה השפעת הידיעות האלה על לוחמי המדבר שנמצאו כעת על אדמת יוון, בהוודע להם כי כיבושיהם הקודמים עלו בתוהו.

ימי אפריל המתוחים חולפים מהר וב־23 באפריל מקבלת פלוגת חפרים פקודה להרוס ולהשמיד בחומר־נפץ את הנשק המסור לשמירתם. היה זה אות לסכנה המתקרבת – סכנת הנסיגה של הצבא. לא רק לב היהודים חרד, כי גם שאר פליטי מלחמה של העמים הכבושים לבם מתכווץ למראה התנועה של הצבא הנסוג. רבבות חיילים נכים ובעלי־מום יוונים שוטטו בדרכים, סרבים ויוגוסלאבים נמלטו. החייל הנכה היהודי מהצבא היווני – פניו מפיקים יאוש־משנה – “אנו, אנשי ארץ־ישראל לא היינו מדוכדכים כל־כך. נסינו להרגיע גם אותם ולטעת בלבם את התקווה של שנות אלפיים” – – (ש. סלודאש).

 

פקודת הנסיגה    🔗

כבר היה ברור לכל כי לא מסע נצחון הוא צבא המשלוח ליוון אלא פרשת נסיגה מפני הגרמני אשר החלה ב־23 באפריל 1941. ואם לכל הצבא היתה זו פרשה רבת חרפה וסבל, הרי לגבי החייל היהודי היה בדבר משום דאגת־משנה: היותו יהודי, האם לא יבטל את זכויותיו הצבאיות כאשר יפול בשבי בידי הגרמנים? אמנם עוד נצנצו תקווה ובטחון, שיתכן להמלט מידי הגרמנים בעזרת צי המלחמה אשר ודאי לא יעזבם ולא יזניחם. אך אוירוני האויב הקדימו להשמיד כל אניה מתקרבת והצבא הנסוג נדד באלפיו דרומה, תוך תקווה שיגיעו למקום בו ייאספו ע"י האניות.

בימים הללו עובדים החפרים והסוארים תחת מטר האש של אוירוני הגרמנים. סארג’נט הסוארים ליברמן נהרג במכונת יריה של אוירון מנמיך טוס, בעוד הוא וחייליו מפרקים מטען צבאי בסירה קטנה. העבודה נמשכת, כי “לעבודה אנו ראשונים, להתאמצות – מופת, ואילו לנסיעה הביתה – אחרונים. מופקרים”. – כן כותב י. בנקובר ומביע את הלך־הרוח המדוכא ערב השבי בהוסיפו: “במה אנו מסיחים כל היום? בגורל המר הנשקף לנו, גורל יהודים בשבי הגרמני ובגבורת האוסטראלים, אשר בגופותיהם ממש חוסמים הם את הדרך לנסיגה מבוהלת”.

לא הועילו הכידונים החמוצים מדם של האוסטראלים, כי הגרמנים עלו עליהם במספר ובכוח. נמשכת אותה נסיגה שבה שוב לא הפקודה פועלת אלא חוש ההצלה של היחיד וקיבוצו, הרוצים להנצל בכל מחיר. לא רבים הם, ומהיהודים בפרט, שחושם עמד להם. – הללו, יחידה שלמה של סוארים, הספיקו להגיע לנמל ואנית־פחם קטנה אספה אותם בין שבע מאות חיילים אחרים – הפליגו ללב־ים. מקום המפלט הראשון הוא האי כרתים, אך הם אינם מגיעים אליו באנייתם הרעועה ונאלצים להשאר באי הראשון שבדרכם – הוא מילוס, כי אוירוני האויב מזנקים אחריהם גם בים.

תמונה 121:

מפת יוון (מגלופות "הארץ")

לא כן גורל הרוב. הללו אצים בנסיגתם מעיר לעיר עד הגיעם לנמל קאלמאטה. קבוצות ללא נשק, ללא תלבושת הגונה – צבא תשוש ומדולדל. האניות עדיין מוציאות מכאן את הראשונים בתור – חולים “ובעלי־יחוס”, אך ציבור של 10,000 חייל נשאר מופקר. במחבואים הקשיב לשריקות הפצצות המתפרקות סביב ולזמזום הכדורים – שוב לא היתה פקודה להלחם ולהשיב מלחמה. הגיע ה־29 באפריל בו נצנצה בשורה לפתע, כי “אניות הגיעו ומגיעות”, אך מיד אחר־כך נתאמתה שמועה אחרת, כי חלוץ האויב פרץ לעיר. עוד הקצינים והמפקדים הבריטיים נחפזים להבדל מעל היחידות היהודיות, כדי שלא לנפול בשבי יחד עמהם – והקצינים היהודים וכמה מטובי הסמלים נוטלים את הפיקוד לידיהם. הקצינים בן־אהרון ושמעון הכהן עמדו בראש היחידות המצפות לגורלן ואין בהן יודע מה טיבו – –.

נעשה נסיון למאבק אחרון כדי לאפשר ירידה בים. שוב נצנצה תקווה, אך בינתיים עברו כמה שעות יקרות־ערך והאניות העוגנות אותתו לחיילים, כי נצטוו להפליג בחזרה. מעתה ראו את עצמם עזובים לנפשם והקצין בן־אהרון הביא לחבריו את הידיעה שהמפקד החליט להכנע; לחברים יעץ להכנס בחיי השבי “מאורגנים כחיילים וכארצישראליים, לעמוד בקוממיות עברית גם בשעות הקשות הצפויות לנו”. (סלודאש)

הופיע הקלגס הפרוסי. נראה צלב־הקרס הראשון והשבויים כונסו אל רחבה אחת כעדר גדול. החייל הבריטי לא היה מוכן לתוצאה כזאת ולא ידע איך עליו להתנהג, כאשר יקרהו המקרה הרע לנפול בשבי. קשה משנה היה הענין ליהודים, שנמצאו בתוכם עולים מגרמניה ואוסטריה מתמול־שלשום – איך יופיעו הם בפני הגרמנים: האם כבני עדות שונות או כגוף ארצישראלי מלוכד? הוחלט: להופיע כיהודים ארצישראליים; לבלי להתכחש למוצא; להיות מאוחדים בדעה ובלשון; לבלי לבוא במגע עם עוכרי ישראל הללו. בהחלטות הונח היסוד ליחסים שנקבעו בין החיילים היהודים ובין שוביהם למשך ארבע שנות השבי, ואף שהכבידו לעתים היחסים הללו, אך הם שעמדו להם ושמרו עליהם כציבור מהתנוונות ומכלייה.

לא נעמוד בזה על פרטי פרשת השבי מימיה הראשונים עד למסע השבויים אל מחנותיהם ובמחנות עצמם. בימים הראשונים, באין עוד משפט והחייל הגרמני כישר בעיניו עושה, נעשו בהם מעשי אכזריות רבים: שבויים נרצחו מכדורי חייל גרמני בהיות שוכבים בצריפם (החייל בקרמן). עברו הימים הראשונים, ימי המעבר, ולגרמנים נתבררה מציאות היחידות הארצישראליות של היהודים בין הצבא הרב. עם המסע מקאלמאנטה והחניות, נודע הרעב לשבויים בכל מוראותיו, אך אימת המוות שוב לא ריחפה על ראש השבוי היהודי, ולא עוד אלא פה ושם נתעורר רגש־כבוד אל החייל הזה גם בלב הגרמני.

השבויים הועברו לסאלוניקי ופה ושם הצליחו כמה מהם לברוח, בפרט מהיהודים ששפת יוון היתה שגורה בפיהם. מהבורחים נתפשו או נהרגו או הצליחו להגיע אל פרטיזאני טיטו ביוגוסלאביה ולהצטרף אליהם. היוונים השתדלו להקל ככל שיכלו על גורל השבויים ואף לעזור להם בסכנת־חיים לברוח מידי הגרמני. כדי חדשיים עברו כבר על השבויים שלנו שהתנסו בעריצות הגרמני בדרך והחלו להבין מה צפוי להם במחנות השבי, כאשר ישוכנו בהם בגרמניה עצמה. הבקיעה אליהם השמועה כי רוסיה הסוביטית יצאה למלחמה על הגרמנים והיתה להם כקרן־אור בחשכה: שמא רוסיה תעמוד בפני המחץ של הברזל הגרמני באין כוח שיעמוד בפניו סביב? – –

 

נפילת כרתים    🔗

לא היינו מתעכבים לחוד על נפילת האי הזה, כשם שאנו מצטמצמים בשאר מאורעות המלחמה לכל הנוגע לגורל חיילינו בעיקר, אלמלא אותם החפרים המעטים שנמלטו מיוון אל האי ומכאן הצליחו לחזור חיים ובני־חורין אל יחידותיהם במצרים. תעודה מפורטת מפרשה קצרה אך רבת־עלילה זו אנו מוצאים בספרו של י. בנקובר “חמש שנים”, אשר לפיו נמשיך בהרצאת דברינו בפרק זה. הימלטו של החייל מידי הגרמני היא מתחילתה ועד סופה פרשת נסים, כשמסביב מתחוללת הפיכה של הפצצה והרס ותמרות עשן.

תמונה 122:

חפר פליט: "ופה ושם הצליחו כמה לברוח – –"

נקלע החייל עם הנמלטים אל אחד מאיי יוון הראשונים – האי מילוס ומצפה בחרדה מה יהיה גורלו להבא? – – מזדמנות בדרך נס שתי אניות־משחית של הצי הבריטי והרי הן מעבירות אותו עם חבריו לאי כרתים. משמעותו של דבר שהוא ניצל מצפרני הגרמנים – ולגבי החייל היהודי יש משמעות מיוחדת בהצלה זו. הוא מתאושש עתה לדאוג לחבריו שנפלו בשבי. מתכנסים עמו כארבעים חפרים מיחידות שונות ובפיהם סיפורים על כל שנתחולל בימי המערכה האחרונים על אדמת יוון. יושבים החפרים באי־מפלטם ורואים את עצמם מאושרים אחרי שהגיעו עייפים ומודהמים – אך שמחתם עד־רגע. מתגלה גם כאן, כי הם “חפרים” ולא עוד “אלא חפרים יהודים” – “נייטיבס”, ובשעת הסכנה לצבא הקיסרות מתחיל לתת את אותותיו היחס הקשה אליהם מצד הבריטי בן־בריתם.

הגיעו לכרתים בקירוב ב־1 במאי והאי מסור כבר להפצצות מתמידות של האויב. ההגנה האנטי־אוירית באי אורגנה יפה ומתחילה גם עבודה בנמל – עבודת פירוק מטען צבאי שונה, הדרוש לביצור האי. עדיין מוסיפים ומגיעים פליטי־פליטים של יחידות שונות מיוון, יהודים, יוגוסלאבים ואחרים. ההפצה האוירית פועלת את פעולתה בינתיים באי ובאוכלוסיו. העיר הראשה קניאה, מרובות בה ההריסות. פה ושם תועים בין החרבות יהודים האומרים לחייל היהודי: “ישראל – ברוך השם”. ביניהם גם שני פליטים חשובים מסאלוניקי וקבוצה קטנה של “השומר הצעיר” מבולגאריה. יש רצון לעזור להם להגיע ארצה – אך הדבר נבצר “גם מהחייל”.

עוברים שלושה שבועות בקירוב ומתחילה התקפה מרוכזת של הגרמנים על האי מהים, האויר והיבשה. הצד המפתיע שבקרב הזה הוא שאין אוירון בריטי אחד נראה בשמים. יורדים צנחני האויב אל האי והפחד מפניהם מגביר עוד יותר את אי־הבטחון ביום המחר. כאן טועמים החיילים את אכזריותו של האוירון המזנק, האוירון המנמיך טוס ויורה ממכונות היריה שלו אל כל העברים. מובן מאליו כי הכל מתפזרים, מחפשים מקום־מקלט באשר ימצאו אותו ומעל לכל מעיק חוסר־הידיעה: השמועות על פלישה קרובה של הגרמנים לאי והחידה של מערכה זו – חזיתה איפה היא? – – נמצאו אחים לגורל לחפרים היהודים במקום זה והם החפרים מקפריסין, שנועדו גם הם לטעום את טעם ה“נייטיבס” בעת צרה – והצרה עצמה לא בוששה לבוא.

תמונה 123:

"מתכנסים עמו כארבעים חפרים מיחידות שונות" (באי מילוס עם סארז'. בנקובר)

אמנם נכשל נסיון הפלישה מן הים, לפי השמועה, אך לעומת זאת מתגבר מבול האש מן האויר: “נפתחו ארובות השמים והן ממטירות אש – אש – – עיניך הרואות כיצד עיר עתיקה על תושביה ובניניה יורדת לטמיון ונמחקת מעל פני האדמה”. שוב מתחילה נסיגה והפעם באי כרתים. צועדים לעבר ההרים ולנים במערות ובמנהרות… ב־28.5 נמסר לחיילים כי הגרמני חדר לאי וכי עליהם ללכת מעתה אל עבר הנמל, אשר שם אולי ישיגו אניה. מתחילה ההליכה בדרך ההרים. הולכים ופורקים כל משא מיותר. האיש החפץ חיים אינו שוהה לשתות מים או לפוש מעט, כי הוא יודע: הצלתו באניה אשר ישיג. מכוניות עמוסות צבא עוברות בדרך ואינן מתעכבות לאסוף את ההולך ברגל, כי אלפים רבים הולכים. ואם היחידות האחרות הולכות ביחד ולפי פקודה והוראה, אין מפקד על החפרים היהודים כי מפקדיהם עזבום.

הגיעו בסמוך אל הנמל ומתברר כי הלילה לא תהיה אניה. שוב יש להחבא עד בואה. אל חיילי היחידות האחרות באים קצינים שלהם ומרגיעים שאניה בוא תבוא להצילם, אך לחפרים היהודים אין בא ומרגיע. “פיונרים עלובים הם של היחידות הארצישראליות” והפלשתינאים והקפריסאים צריכים לחזור, כי להם אין כל סידור. מנסה ארצישראלי להצטרף אל שורות זרות ונשמעת צריחה מיד: פלשתינאי – צא מכאן! – – אכן זה התיאור שחזר ונשנה בפי רבים מחפרינו אשר הצליחו להגיע מכרתים חרף התלאות.

תמונה 124:

"שוב מתחילה נסיגה והפעם באי כרתים. צועדים לעבר ההרים – –"

בשעות אלו של יאוש מתגלה יצר עז לחיות ולהלחם על החיים בכל דרך אפשרית. חייל יהודי מתחפש מעתה לאנגלי, חובש כובע ניוזילאנדי ובלבד שלא יגורש משורת הניצולים. כן זוכים לבסוף לראות את אניות ההצלה ואת הסירות המובילות אליהן מהנמל. ההצלה עצמה נעשית בקדחתנות, כי הזמן יקר ומטעינים על האניות עד לצפיפות שאין למעלה ממנה. אך מי משגיח בצפיפות? העיקר הוא, כי באה ההצלה מצפרני הגרמני ובאנית הצי עצמה המפליגה בים שוב אין מפלה בין חייל יהודי לבין חייל שאינו יהודי.

קצרה הפרשה הזאת ותוך חודש ימים נשלמת. מקץ “ארבעה חדשים ומחצה” שוב עומדות רגלי החפר היהודי מארץ־ישראל בשערי אלכסנדריה. “מכאן הפלגנו ליוון מלאי מרץ, תקווה ובטחון; ועתה שבנו חולים, רצוצים, מדוכאים ומרי־נפש על מצבנו כיהודי בצבא הבריטי” – –

זה לעת־עתה הסך־הכל העגום של החייל היהודי אחרי שהתנסה במערכות המדבר המערבי, יוון וכרתים כחפר.

ייתכן לומר כי זה קצו של השלב הראשון והקשה ביותר של ההתנדבות הארצישראלית, אשר בחפרות החלה ונשאה בכל העומס והעלבון של חייל־פועל בקרב חיילים נושאי־הנשק.

 

משה שרתוק בראש ההתנדבות    🔗

בארץ עדיין לא הבינו את עוצם המהלומה, שניחתה על הכוח המלחמתי העברי עם הנפילה של החפרים בשבי, אף את מספר השבויים לא ידעו בדיוק ורק אחר־כך נתברר כי קרוב ל־1.400 איש נפלו בשבי. הנקל להבין מה קשה היתה המכה הזאת לכוחנו המגוייס, אשר כמעט 25 אחוז ממנו נעדרו כעת והשאלה עמדה: מה יהיה מעתה על המתנדב העברי והשתתפותו במלחמה? – מה יהיה על המפעל הזה אשר הפיל כבר קרבנות רבים וגם הללו שנשבו חיים – אין להגיד בבטחה מה גורל צפוי להם? – – נוכח דאגה זו שירדה כענן על הישוב היתה חשובה הופעתו של ראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית משה שרתוק, שהתמסר מאותה שעה כולו לענין של הגיוס והיה בצדק לאשר כונה בפי החיילים עצמם: “לרוח החיה שבו”.

נזכור בזה, כי משה שרתוק היה אחד המגוייסים הראשונים במלחמת העולם הראשונה לצבא התורכי. ממכתביו הובא בספר זה במקום אחר ומהם הוכח, כי האיש עוד בצעירותו נחן במבט מציאותי בהיר, בסגולה של הסתגלות לתנאים קשים ובנאמנות שאינה יודעת גבול לערכים הלאומיים־העבריים, ככל שיכול החינוך העברי בארץ להקנות לחניכיו המבוגרים. מבחינה זו וגם מבחינת חינוכו היה משה שרתוק בן־גילם ובן־שלישיתם של שני החברים שהוזכרו בספר זה לחוד – דוב הוז ואליהו גולומב – אחד מהם ואפשר, כי המחונן שבשלשתם. כי אם נחן דוב הוז בסגולות גמישות והסתגלות ואם אליהו גולומב היה מצויין בהתמדה שבו ובעקשנות החתירה אל מטרה שהאמין בה – הרי משה שרתוק מיזג את שתי הסגולות האלה ועוד הוסיף עליהן חריצות בלתי־מצוייה ורוח שופעת אופטימיות חיונית של דור ראשוני החלוצים.

קרוב לוודאי כי סגולות אלו הכשירוהו להתיצב בראש הפעולה הממושכת והמייגעת של יצירת צבא לוחם במסיבות המסובכות של מלחמת העולם האחרונה. פרשה זו היתה לא רק מייגעת משום עמדת השלטונות הזרים לגבי שאיפותינו, אלא קרה בה אשר יקרה לכל עם לוחם, ואשר הבדיל בינה לבין ההתנדבות במלחמת העולם הראשונה: – הצורך להתמיד בהתגייסות כל עוד המלחמה נמשכת. דהיינו: לא נסתיימה ההתנדבות עם צאתם של המתנדבים הראשונים, אלא ההשתתפות הישרה בקרב (אף כנהגים וחפרים) השמיטה רבים מהשורות, הפילה לידי האויב שבויים רבים; נפלו לפתע 1.400 איש שבויים ומספר זה היה צורך לסתום כמעט את הגולל על התנדבותנו והופעתנו במלחמה. במצב זה היה צורך באדם שיאמין ויקנה את אמונתו לזולתו, שאם עשרות נפלו מאות נשלח ואם אלפים נעדרו בשבי נמלא תחת אלף רבבה.

משה שרתוק זכותו בזה שהיה ראשון למתאוששים מהמכה שהוכתה ההתנדבות ע“י עובדת השבי, באמרו:” – – מעמדנו הצבאי היה שונה לגמרי אילו הם, חיילינו ביוון, נמלטו מאותו גורל מר. כוחות עצומים נידונו לשיתוק במחנות השבי, כוחות מעולים, מפקדים בפועל ובכוח. נגזר עלינו לשלם את המחיר הזה, מחיר יקר ואכזרי מאוד" –

תמונה 125:

משה שרתוק וראש עירית תל־אביב י. רוקח מקבלים הצדעת מיסדר גיוס בתל־אביב

לשם שלמות התמונה והבנת המצב לאמיתו נזכור, כי עם כיבוש יוון וכרתים התקרבה סכנת הנאצים אל הארץ. היא הורגשה כבר, לא רק ע“י פעולת־סתרים של גייס חמישי, אלא עוד ב־6 באפריל 1941 חלה ההפיכה הצבאית בעיראק. אף שקודם זמנה התחוללה הפיכה זו הרי פתחה לאויב סיכוי להושיט את היד אל בעל־ברית להתקרב בעזרתו אל הסואץ ואל מעינות הנפט הקרובים. אמנם למרד זה הושם קץ ע”י הבריטים, אשר לא השהו את הפעולה בפעם זו, הואיל והבינו את כל החומרה שבו. עד ה־1 ביוני 1941 חוסל המרד של ראשיד עלי איל־כילאני והגרמנים לא הספיקו להושיט עזרה לערבים דרך סוריה של ממשלת וישי, אף שב־26 במאי כבשו כבר את כרתים. השתלטותם זו על האי עלתה להם בקרבנות רבים והיה להם הכרח לשהות מעט כדי להחליף כוח. ההפוגה העמידה את בנות־הברית על הצורך הדחוף לבטל את המבצר הוישאי המסוכן בסוריה, המחמיר את המצב בכל המזרח התיכון בשעת משבר זו.

לגבי ארץ־ישראל וישובנו אנו היתה זו אחת משעות־המפנה המכריעות שבמלחמה הרת־הסכנות ורבת־הנסים האחרונה. מהצד האפריקאי חל המפנה לחומרה עם משלוח העזרה הגרמנית למלחמת המדבר בראשותו של גניראל רומל. בנגאזי הובקעה לפניו וכל הכיבוש של גניראל וייול הושם לאל ע“י מסע בזק של הגרמנים בדרך חזרה למצרים עד לטוברוק וסולום ב־18 אפריל אותה שנה. אמנם שם חלה הפוגה, כשמבצר טוברוק מוחזק ע”י הבריטים בעקשנות כ“אי” מבודד במשך 5 חדשים, והפוגת־תיקו נמשכה ללא תנועה במשך חדשי הקיץ, אך גדלה הסכנה לארץ מצד צפון. ברגע זה שוב לא היה מקום לשקול בתנאים ולחשב את חשבונות העבר; – היה הכרח וחובה לתת יד למלחמת היאוש של אנגליה ובת־בריתה – צרפת החפשית – מצד זה של החזית. למעשה זה היה צורך לעורר את הישוב מיד ועוד בטרם התאושש ממהלומת השבי נשמעה תביעה והישוב נענה לה בחיוב.

 

עם הפלישה לסוריה    🔗

עיני הגרמנים נטויות לצד סוריה, שהופיעו בה “תיירים” ואוירונים גרמניים. משכה אותם טריפולי עם מיכלי־הנפט שבה ובית־הזיקוק שפעל בה. הסכנה מצד זה היתה ברורה איפוא ועוד לפני שהחליטו הבריטים על פלישה לסוריה, זממו לחבל את בתי־הזיקוק הללו. שלטונות הצבא לא נרתעו מבקש את עזרת בחורי ההגנה המובחרים לפעולה הנועזה. נשלחו פלוגות־סיור קטנות שתחקורנה את המקום והוכח, כי טריפולי נשמרת שמירה מעולה ע"י משמרות מזויינים וסוללות תותחים.

תוכנה תכנית, אשר לפיה תפליג סירת־מנוע מחיפה ועליה סירות קטנות והיא תתרחק לתוך הים במרחק מתאים ומשם תכוון את דרכה לטריפולי. בסירת המנוע היו שלוש קבוצות, אשר על כל אחת מהן הוטל תפקידה המיוחד – ועל האחת התפקיד הקשה של פיצוץ בתי הזיקוק. בין הבחורים ובין כלי־הנשק ממקור ההגנה לוקחו, כיוון שלא רצו כי נשק בריטי יתגלה במקום החבלה. הקבוצה הפליגה בבוקר 18.5.41 ובהיותם במרחק של 30 ק"מ בים שידרו במכשיר האלחוטי לחוף. זו היתה הודעתם האחרונה ועקבותיהם נעלמו. גם עם כיבוש סוריה הוישאית לא נודע אנה נעלמו עשרים ושלושת הבחורים עזי־הנפש על מפקדם היהודי צבי ספקטור ועל הקצין האנגלי הממונה עליהם מי’ור סיר אנתוני פאלמר.

אבדו הבחורים: שמעון אוצ’יטל, אריה ברזילי, יעקב גורדון, אריה גלבארד, יצחק הקר, אפרים ויימן, חיים ויסמן, שמואל (סמי) חנוביץ, אריאל תמס, כתריאל יפה, ברוך יעקובסון, מרדכי כהן, דוד נפחא, ישראל נורדין, אברהם נוריאל, מרדכי פלונצ’יק, נריאל פגלין, יהודה צ’ארנר, גרשון קיפלר, ומנחם קוראק, זאב רוטמן, עמירם שוחט – ממיטב הנוער והבחרות הארצישראליים.

תמונה 126:

"ארי־הים" הספינה אשר אבדה

פעולתם הבלתי־נשכחת של הבחורים האלה נרשמה לזכר בדברי ימינו ע"י התעודה הבאה של הסוכנות היהודית בהודעתה למשפחות האבודים בלשון זו:

בראשית שנת 1941 נתבקשה הסוכנות היהודית על־ידי המפקדה הבריטית הראשית במזרח התיכון לגייס מספר מתנדבים נבחרים לתפקיד צבאי נועז, שהיה מכוון להכשלת מזימות האויב בסוריה לפני כיבושה בידי בעלי־הברית.

בנכם היה בין אלה שנענו לקריאה והתנדבו לפעולה. המתנדבים ידעו היטב את טבע השליחות ואת הסכנה הכרוכה בה.

ביום 18 במאי 1941 יצאה קבוצת המתנדבים, עשרים ושלושה במספר, יחד עם קצין בריטי, מוסמך ומנוסה, לביצוע השליחות. מאז נעלמו האנשים ועקבותיהם לא נודעו.

שלטונות הצבא המוסמכים ניהלו חקירות ממושכות לגילוי התעלומה. הסוכנות היהודית מצדה התאמצה אף היא לברר את גורל הקבוצה. כל המאמצים האלה לא נשאו, לדאבוננו, פרי.

במכתב מ־19 באוקטובר 1942 הודיע לנו המשרד המוסמך במפקדה הראשית למזרח התיכון את הדברים הבאים:

"תזכרו כי ב־18 במאי 1941 יצאו מחיפה 23 איש שנתגייסו על ידכם, תחת פיקודו של מיור, לבצע פעולה מלחמתית חשובה בקשר למערכה בסוריה. אחרי בירור מדוקדק וחקירות ממושכות הנני מצטער להודיעכם, כי כל האנשים האלה נעדרים וכי אין יסוד לתקוה מתקבלת על הדעת שהם עודם בחיים.

רצוני להביע הערצתי העמוקה לרוח העוז והגבורה אשר דחפה את האנשים האלה לקבל על עצמם את השליחות המסוכנת הזאת מטעם שלטונות הצבא הבריטיים. הואילו נא למסור לקרוביהם את רגשי הערכתנו וצערנו העמוקים".

בשם ההסתדרות הציונית העולמית והסוכנות היהודית לא"י הנני מביע את דאבון לבנו הגדול על שברכם. עם זה הננו גאים על הגילוי הנהדר של רוח גבורה והקרבה שפעמה בבנכם והניעה אותו לקדש שם ישראל, בהחלצו למלחמה נגד אויבו בנפש.

הנני להוסיף, כי אף־על־פי שהמכתב שנתקבל מהמפקדה הראשית אינו מניח מקום לתקוה כי מישהו מחברי הקבוצה נותר בחיים, הרי בשים לב לעובדה שכל חברי הקבוצה נחשבים לנעדרים ואין ראיה עובדתית להיותם חללים, החלטנו לדחות כל פירסום על מעשה הקבוצה וכל הספד פומבי לחבריה עד לאחר המלחמה.

בכבוד רב, ובהשתתפות עמוקה

(חתום) מ. שרתוק

הנהלת הסוכנות היהודית לא"י

פעולת הפלישה הוחלה ב־8 ביוני בפיקודו של גניראל וילסון מפקד הצבא הבריטי בארץ־ישראל. צבאות וישי שבסוריה גילו התנגדות עזה בעמק עיוּן הסמוך לגבולה הצפוני של הארץ. כאן באה שוב שעת־שיתוף גדולה מבחינת צבאית בין הצבא והישוב העברי – שיתוף ששם לאל את מגמותיה הפוליטיות של ממשלת הארץ לצמצם את דמות העזרה היהודית ולהטביע עליה חותם לא־משלה. קבוצות בחורים נקראו לעזור בפעולות ההכרחיות הקודמות לפלישה ויצויין כאן כי בפעולות הללו השתתפו מאותם טובי הבחורים אשר קודם לכן נאסרו ונשקם – “נשק וינגייט ונשק ההגנה” בידם – ועתה שוחררו כדי להיות שותפים מחדש באומץ לבם ובנסיונם החשוב לצבא הזקוק לעזרתם (הם המ"ג אסירי ההגנה ששוחררו ב16.2.41).

בדבר שירותי־הסתר עם הפלישה לסוריה מוסיפה הסוכנות היהודית כי עם הצורך לתהות על כוחו של האויב, על תגובת האוכלוסים ועל סוגי הנשק המצויים שם, התנדבה קבוצת בחורים למשימה זו. ראש הקבוצה הזאת היה משה דיין מנהלל שנפצע אחר־כך קשה עם הפלישה ואיבד עין. נציין בזה כי דיין היה מ־43 הבחורים האסורים שנשפטו ב־1939 כאסירי ההגנה לזמני־מאסר שונים. לאחר ששוחררו התנדבו הבחורים הללו לשירות עם הצבא הבריטי. “אכן, חזית סוריה לא היתה טיול – הודיע כתב היו.פ.א במזרח התיכון – ובמערכה שקדמה לכיבוש סוריה ראיתי בחורים יהודים רבים ממשטרת הישובים ששמרו על נקודות־הספר העבריות בגבול הסורי ועמדו במבחן־אש קשה באומץ־לב תוך הכרה שהוטל עליהם לערוב לבטחון הישובים האלה”.

פעולות הסיור ארכו – כדברי המשתתפים – כעשרה ימים והבחורים מילאו את התפקידים שהוטלו עליהם, אף מסרו דינים־וחשבונות מפורטים על המתרחש מעבר לגבול. לפעולה גוייסו מבני המשקים הנועזים ביותר, אשר הכירו יפה את הסביבה לכל אורך הגבול הצפוני ואין ספק כי הנסיון שנרכש ממאורעות תרצו־תרצח במלחמה בכנופיות ובהקמת גדר־הצפון, בעליות של “חומה ומגדל”, ונקודות־האחיזה הללו עצמן – מהן חניתה בראש, – כל אלו היו כעת לגורמי־עזר חשובים לפעולה הצבאית של הפלישה.

“יצאנו לסיור אחרון שלפני הפלישה והדרך שעברנו בה היתה כבר מוצפת אוסטראלים. – מספר אחד הפולשים – טובה היתה ההרגשה כי גם אנו לוקחים חלק בתכונה העולה צפונה ולא עוד אלא ראשונים אנו בתוכה… היחידה שלנו הוכנה בחניתה וחולקה לקבוצות בהתאם לתפקידים השונים שנועדו לנו בלילה. הופגשנו עם שני קצינים צעירים, שהיו בראש יחידה אוסטראלית, אותה יחידה ששיתפנו פעולה עמה. הם הוציאו תרשים מודפס והוא העתק של תרשים שנמסר לצבא על ידינו… לחש־רחש, בדיקת רובה ו…”מעצמות הברית פלשו לסוריה“, כלומר: השומר פתח בפנינו את שער המשק. הפלגנו לאור הירח המלא… בזכרון עלו ימי המאורעות בסביבה זו, המארבים לכנופיות, הקשב הדרוך למרחקים… שקשוק שרשרות הפרות ברפת ליווה אותנו – החגוֹר מתוח, הכלי טעון ומצב־הרוח מרומם… והנה אבני־הגבול וּרגלינו דורכות על אדמת סוריה”.

תפקידם היה לנתק חוטי טליפון, למנוע פיצוץ גשר ע"י הז’אנדרמריה הצרפתית ועזרה צבאית של צרפתים מבוא למקום פעולתם. אוסטראלים ויהודים יצאו ביחד לקבוצותיהם. הצבאות הפולשים צריכים היו לבוא בעקבותיהם אחרי חצות, אך בוששו לבוא. נתקלה אחת הקבוצות במצודת קסרקטין חזקה של הצרפתים ופרצה תגרה, בה גילו הבחורים יזמה של התקפה וכבשו בהתקפת רימונים את הבנין. צרפתים נפלו בשבי בידי הקבוצה הקטנה וכן נפלה לידם תחמושת, אשר בעזרתה התבצרו בו במקום וממנה פעלו זמן רב “בשטח ההפקר”, אשר עליו ירו הצרפתים מצפון והצבאות הפולשים עוד לא הגיעו אליו.

הרי שיתוף־פעולה מלחמתי של הישוב בצורת עזרה אקטיבית, שלא בדרך התגייסות – ותמיד תוך אותה הכרה של נאמנות לצבאות הברית, כי המלחמה היא אחת ומשותפת. נוכח החזית שנפתחה סמוך לנקודות הצפוניות של הישוב ותוך הכרה שבפעם זו למרות הסכנה אינם צריכים להשנות ימי תל־חי, באה הדאגה הישובית לידי ביטוי ע"י הפעולות האלה. חיל הצרפתים החל להסוג ונמצאו בשורות צבא וישי קצינים ומפקדים שהחליטו לעבור לצד צרפת החפשית. היא קראה להם למגר את שלטון וישי וממילא להפסיק את הקשר עם השלטון הגרמני. צבאות בריטאניה ובנות־הברית פלשו לסוריה וללבנון וכדורי התותחים של חיל וישי עדיין נפלו על אדמת ארץ־ישראל.

 

מאי־יוני 1941    🔗

כיבוש כרתים, מערכת סוריה, מרד ראשיד איל־כילאני בעיראק וטבח היהודים שנערך בבגדאד “לרגל המאורע”, ראשית מלחמת גרמניה ברוסיה ועמידת חיל רומל במדבר המערבי – בכל אלה ובתוצאותיהם – השבי, החרדה לגורל יהודי הארצות הכבושות החדשות – היה כדי למתוח את הלך־הרוח של היאוש המלחמתי בישוב העברי עד שיא. לא נסטה גם כאן מדרכנו שקבענו לנו ולא נתלה התפתחותם של תנועות ומיבצעים באישים בלבד. המתנדב – היה העם; הלוחם – היה הישוב העברי בארץ. מתנדביו גילו את גבורתם והקריבו את חייהם. לא במקום אחרון נזכיר בזה, כי מנהיג צעיר ונועז של הנוער הרביזיוניסטי, דוד רזיאל, מת מות גיבורים בעיראק, בהיותו פועל לימין הבריטים.

דוד רזיאל – קפטן, גיבור לא־נודע אך גם הוא אחד האסירים־הלוחמים אשר הדור גידל אותם – דור מצור וקרב, דור חבלי גאולה קשים. חבריו הביתרים רואים בו את גיבורם והוא עצמו חניך היהדות המסורתית, אשר הגיע מהישיבה עד לאוניברסיטה העברית בירושלים. ב־1911 נולד ובהשפעת מאורעות חברון ב־1929 נספח לתנועה הלאומית־הקיצונית. במאורעות 1936־1938 שלטונות הארץ קובעים פרס למי שיביא ידיעות עליו (וגם שמו רזיאל שאול עמו). ב־1939 הושם במאסר בכלא עכו ומגלה את עצמו כלוחם קנאי אך מתפלל בדבקות לקונהו, מרצה לחבריו בכלא על טאקטיקה צבאית וכותב ממאסרו תזכיר לשלטונות הצבאיים בדבר “גרמניה השונא מספר 1 של העם היהודי” – – עם התזכיר הזה מתרקמים קשריו הסודיים עם שלטונות צבא ומשטרה, אשר כתוצאה מהם הוטלה עליו שליחות צבאית סודית למקום שדה־התעופה הבריטי בעיראק בחבאניה, בה הוא נופל במסיבות לא־ידועות אך מוכתר בתואר קפטן התנוסס גם על קברו בארץ הרחוקה. את המסורים לפקודתו לא שלח מעולם לשליחות אשר תחילה לא ראה את עצמו מוכן ללכת בה – וכן עשה ומצא את מותו בשליחות שהוטלה עליו מטעם המיפקדה של גניראל וייול, אשר למענה הוצא מבית־הכלא.

הישוב הוחרד משנה חרדה נוכח המאורעות המתרחשים. הטבח שנערך ביהודי בגדאד הזכיר לכל שהיה צריך עוד להזכרה זו, מה גורל מיעוט יהודי בארצות השכנות האלה, אשר קרבה גזעית, כביכול, מבטיחה לנו בהן קיום חפשי ללא מורא. מלחמת סוריה קרבה את בסיסי־התעופה של האויב אל ארצנו ואוירוני וישי ביקרו לא רק את הנקודות האסטראתיגיות החשובות שבה, אלא המטירו פצצות על תל־אביב. ב־12.6.41 הופצצה תל־אביב בפעם השניה ונהרס בית־נכים שבה על חוליו שנהרגו או נפצעו. חיפה הופצצה פעמים רבות בזו אחר זו. תושבי הערים המופצצות – מהם יוצאים לדור במקומות בטוחים יותר ומהם המתמסרים משנה לחיזוק שירותי ההתגוננות. בדרך כלל, הוסיף הישוב לחלק את כוחות־המגן שלו ביחס נכון לתפקידים, ששעת־החירום הטילה.

בני־הנעורים יצאו לעזרת המשקים החקלאיים, אשר ייצורם התרחב וכוחות־עבודה רבים מתוכם התנדבו והתגייסו לשירותים שונים. הישוב הגביר את פעולותיו למען קרנות הבטחון, כופר הישוב ומס־החירום, בתוקף החלטה שנתקבלה בכינוס הישובי שנערך במאי 1941. מוסדות הישוב העליונים יצאו בצווי־גיוס – הם צווי־הגיוס הראשונים מאז פרוץ המלחמה. ודאי שנמצאו מבקרים קשים, אשר התריעו על שאננותו של הישוב, ואפשר כי צדקו המבקרים הללו נוכח המאורעות וחומרתם; אך מחובה לזכור בו בזמן, מה מאמץ ייצורי החל הישוב לגלות – מאמץ שבא להבטיח את הספקת הישוב בפנים ומניעת הרעבתו. מאמץ הייצור של הישוב עשה את שירותי האספקה שלו גם לצבא הרב שחנה בארץ. – לאור העובדות האלה יובן כי הבקורת כדרכה בימים מכריעים וחמורים נתפשה לעתים לחד צדדיות מופרזת. זכורים דברי הסופר־המתנדב משה סמילנסקי, שהתריע בימים הללו בכאב־לב, כי האויב עומד בשערי הארץ “ומיכסות המתנדבים אינן מתמלאות”. כן נמצאו מבין החיילים עצמם, שכאבו את כאב הגיוס ונשאו בעולו; הם נתקלו בגילויי־סירוב מצד הנוער שהיה מחוייב גיוס. אז החל להווצר המונח “משתמט”. אך שרשים רבים היו להשתמטות גם בתנאים המיוחדים, בהם התקיימה השתתפותנו במלחמה.

תמונה 127:

עם סיכום הרבבה הראשונה: חיילינו בחיל התעופה המלכותי באימונים.

תוך סקירה לאחור על השתלשלות ההתנדבות רשאים אנו לומר, כי עם התפרסם צו הגיוס הראשון של המוסדות הלאומיים (מס. 1) בראשית מאי 1941, פוזרו ההיסוסים והישוב גילה את משמעתו במסגרת התנדבות ולא בדרך של כפייה.

“חובת הגיוס ליחידות יהודיות על כל אנשי הישוב הרווקים מבני 20 עד 30 החל מיום 1.5.1941” – נאמר בצו – “הכל נקראים להתפקד ולמלא את חובת ההתנדבות. לשכות הגיוס של הסוכנות היהודית תבדוקנה את התביעות לשחרורים בהתאם להוראות”. אסיפות־עם התקיימו בערי הארץ ומושבותיה. וחלה התעוררות רבה בעיריות ובמועצות המקומיות של הישוב העברי. במדור מיוחד בעתוני היום – “בתנועת ההתגייסות” – התפרסמו ידיעות לשכת ההסברה על מהלך הגיוס. רב מספר המתגייסים בערים ובמושבות. ותיקים מהמלחמה הקודמת למעלה מגיס הגיוס באו להתייצב. בכינוס של ארגוני הנשים העבריות נתקבלה החלטה: “אנו אמהות הישוב קוראות לבנינו להחיש הצטרפותם לשורות בחורי ישראל העומדים במערכה מכבר”. (26.5) – ואם היה עוד צורך להוכיח, הרי יש בקריאה האחרונה של האמהות משום הוכחה ניצחת להלך־הרוח שפעם בישוב.

הקריאה לא היתה לריק. אם עד 1 במאי 1941 מנה הצבא העברי, לפי רשומות הימים ההם, 8077 חיילים, – הרי בחדשי הצו מאי־יוני 1941 בלבד נתגייסו עוד 1072 איש ומספר המגוייסים עלה למעלה מ־9000 איש. כאן עם היותנו קרובים אל סיכום הרבבה הראשונה של המגוייסים נפרט את סיכומם וחלוקתם כדלקמן:

חיל העזר – 3011;

חיל הרגלים 1467;

חיל התעופה המלכותי 1540;

טכנאים 2734;

פלוגה של עובדי הנמלים 463

תותחנים 383.

ומספר הקצינים היהודים הארצישראליים 90, ביניהם בדרגות לייטנאנט שני, ראשון וקפטן. כן יצאו עוד בראשית השנה רופאים חברי הסתדרות הרופאים בתל־אביב לצבא והם שרתו כקצינים במקצוע.

תנועתנו הצבאית כבר ניכרת בכל, ומציאות החייל היהודי במצרים, למרות טשטוש אפיו בכל דרך אפשרית ע"י שלטונות הצבא, בולטת. גם בהתנדבות זו, כבהתנדבות הראשונה של מלחמת 1914–1918, מתקשרים קשרים אמיצים בין מתנדבינו ובין יהודי מצרים. הללו מרגישים בחובתם לטפל בחייל העברי וגם הנכבדים שבהם נותנים יד.

למרות ההפלייה של החייל היהודי לרע בקרב הצבא עצמו, הרי בחוץ בוקע שמע החייל הזה ושירותיו הטובים. הגניראל וייוול מפרסם תשובה שהשיב ליהודי ארגנטינה על מכתבם בדבר חלק היהודים במלחמת לוב לאמור: “בני ארץ־ישראל השתתפו בפעולות המלחמה בלוב, עשו עבודה יפה בסידי־בראני, סולום, במצודת קאפּוצו, בבארדיה ובטוברוק. מצויינים הם בעוז מוסרי ומצב־רוחם מרומם על אף ההפצצות הדחופות; כולם חדורים רצון לסייע במיגור הדיקטאטורים.” – אמנם “ארצישראליים” נאמר ולא “יהודים” בפירוש, אך לא קשה היה לנחש לאור עמדתם של הערבים הן במצרים והן בארצות אחרות – מי הם הארצישראליים הללו? – – אדישותם של ערביי מצרים לגבי מלחמת האנגלים, ועוד יותר נטייתם בסתר אל צד האויב – לא היו מן הנסתרות.

חיילים יהודים מתכנסים במאותיהם ובאלפיהם בערי מצרים הגדולות – קאהיר ואלכסנדריה. כאן מזדמן גם רב צבאי ונואם לפניהם וכאן נערכת תפילה בציבור ורב המקום נואם לכבוד החיילים. בצבא הבריטי מתחילים לעמוד על אפיו המיוחד של החייל היהודי ועל האופי הדימוקראטי המשונה של יחסיו בתוך יחידותיו: שוויון הרוח לגבי הקצין, השתתפות החייל הפשוט אך העסקן בהנהגת חיי הרוח ובהשפעה על הפלוגה שווה בשווה עם גדולים ממנו בדרגה צבאית. נדמה, כי רק החייל האוסטראלי מבין לרוח זו ואף מבליט את חיבתו לחייל היהודי בעוד שהאנגלי מקיף אותו בחשד. הרי את האנגלי לא חיבב ביותר גם האוסטראלי והעדיף עליו בהזדמנויות שונות ומכריעות בגלוי את היהודי.

הווה אומר, כי אם במהלך המלחמה לגבי הישוב העברי בארץ ולגבי היהדות כולה חל מפנה מכריע, הרי נתן המפנה הזה את אותותיו בגיוס הישוב העברי בכיוונים שונים – ולצבא בפרט.

בא לבסוף הרגע בו הודו גם השלטונות הצבאיים ביעילותו של החייל היהודי. המפקד של צבאות בריטאניה במזרח התיכון גנירל וילסון שיבח במכתבו ליושב־הראש של הוועד הלאומי את עמידת העוז של הפלוגות הארצישראליות במערכות יוון וכרתים, נוכח התקפות האויר הקשות אשר בהן דן אותן האויב (במכתבו מ־2.7). אין לפקפק ברגש האחווה האמיתי שהתפתח בין החייל האוסטראלי וקציניו ובין הישוב העברי, רגש אחווה אשר התבטא בין בשעות קשות בחזית ובנסיגה ובין בישוב עצמו. כאן משתתפים בני האומה הצעירה עם בני האומה הוותיקה בהתחרויות ספורט, בנטיעת עצים ומעל לכל מקבלים באהבה את הכנסת האורחים היפה, שנהגו כלפיהם חקלאי המשקים בארץ. רגשות ידידות לבביים ביותר נתכוננו בין שני הצדדים.

מציינים אנו תופעה נלבבת זו על סף התפתחות המאורעות הבאים, כי לא רבים היו ידידינו בשתי המלחמות; רבים היו אלה שזרע השטנה של היטלר פגע בהם במישרים או בעקיפין בין בשורות האזרחיות ובין בשורות הצבא. האוסטראלי גלוי־הלב לא נפגע מזרע זה של שטנה ובמלחמת העולם השניה, כבמלחמת העולם הראשונה, ראה ביהודי הארץ את בני־בריתו הטבעיים ביותר למלחמה ואפשר גם את חבריו לחלוציות בכיבוש ארץ חדשה ובנינה.

ב־11.7 הוחל המשא־ומתן על שביתת הנשק בין בעלות־הברית וחיל וישי. תאריך זה יש לראות כיום סילוק הסכנה לארץ מצד צפון. העינים הופנו חזרה אל המדבר המערבי, שהוא נשאר בינתיים הזירה האחת להתמודדות הכוחות בין בריטאניה ובנות־בריתה ובין איטליה (קרי) גרמניה – התמודדות שהביאה את הארץ למתיחות שניה וגדולה מן הראשונה.

 

חידת המדבר    🔗

בעוד חפרינו נעים בדרכם אל מחנות השבי והמעטים שנמלטו – מגיעים מזועזעים וחמומים ומתקבצים ליחידותיהם; בעוד הסכנה מצד צפון נחסלת והים שם גבול בינינו – בין ארצנו ובין היד המושטה של הכובש הגרמני; נמשכת אותה תנודה אי־יציבה של מלחמת המדבר המערבי, שהעמידה שוב את הישוב בארץ על העובדה, מה הפתעות מסוכנות צופנת בקרבה המלחמה הנוראה. בנובמבר 1941 פתחו הבריטים בהתקפה בלוב ומר צ’רצ’יל הודיע בבית הנבחרים כי כוונת ההתקפה (בראשותו של קאנינגהאם) להשמיד את צבאות הציר. ב־25 בו בחודש מביאה התקפה נגדית של רומל לידי נסיגת הבריטים.

“זה חמישה ימים נמשכת הנסיעה. נסיגה שקטה, מחושבת אבל ארוכה כנצח. יומם ולילה, לילה ויום. – כותב החייל־הסופר משה מוסנזון ברשימותיו השייכות לאותו זמן ועולה מהן הד המדבר ומלחמתו, מוראו וחידתו – – – היינו כמה נהגים עברים על מכוניותיהם הגדולות, מכוניות משלל האויב. והנה בא קצין המטה ומחלק אותנו – נהג־נהג ומספר היחידה, שעליו להצטרף אליה. אתה מוצא את עצמך פתאום נהג עברי יחיד בין אוסטראלים – – לילה ויום ועוד לילה. הענין מתחוור לך: אתה מעביר את הפלוגות לאורך קווי־הנסיגה, כדי לעכב את האויב לבל ינתק אותן. אתה מעביר פלוגה על תחמשתה לנקודה ולוקח שניה שנאבקה משך יום או לילה וחוזר חלילה.”

ובכן – ימים ולילות של נדודים. החייל־הנהג ישן תוך נסיעה. “לילה ואתה מחליט פתאום: תאמר לקצין אוסטראלי זה שעל־ידך כי “אתה מצטער”, אינך יכול להמשיך ותשכב לישון… אבל הנה עוברים ליד גשר שפוצץ… בין גוש המכוניות הזורמות שומע אני קול בעברית: “נו, טוב תשאר השרשרת אצלך, שלום” – והמשכתי אז לנהוג עד אור הבוקר, עד התחנה שנקבעה מראש”…

קשר עם האוסטראלי הלוחם העז. ראייה חטופה של הרחוב היהודי בדרנה, אשר יהודיו נעזבים לנפשם עם הנסיגה. ועדיין “המגן־דוד” מתנוסס על מכוניתו של הנהג היהודי ועל כובעו. מגן־דוד – ואם יקיפו פאטרולים גרמנים ויחסמו גם בפניו את הנסיגה? – הרי יכירו בו וב“דויד־שילד” שלו מי הוא, מה מוצאו – אכן, מדבר, חזית, נסיגה וגעגועים הביתה – כל אלו מעורבים יחד ומקהים בחייל היהודי את חוש הסכנה אשר לפיה הוא עומד, אשר לפיה עומד עמו, בחלקו הגדול של העולם בשעה זו יחד עמו..

ושוב נצנוץ של אור: נכנעה מצודה אחרונה שבחבש ונתחסל חיל המצב האיטלקי שבארץ זו. מעורף מובטחים כעת הצבאות ונעשה מאמץ שחרור של טוברוק מחדש, ושחרור מגיניה הנצורים שהחזיקו מעמד חדשים רבים. התקדמות־מה והצבא הבריטי שב וכובש את בנגאזי, אך כבר בסוף ינואר של השנה החדשה (1942) רומל מחזיר לידו את בנגאזי ומתחילה הנסיגה הבריטית הגדולה מקודמתה.

נסוגים הבריטים עד לקו דרנה־גזאלה (5 בפברואר 1942) – והפוגה קלה רבת־מתח לפני קפיצת האויב האחרונה.

אין לשכוח כי בו בזמן נצטרפה יפאן אל הציר. למרות התגברות מלחמת הבריטים באויר בשמי גרמניה, הולכים הגרמנים מחיל אל חיל בחזית העצומה של רוסיה. שם כבשו את קיוב, יחד עם הרומנים כבשו את אודיסה, על קרים נטו את ידם, במוסקבה הוכרז מצב־מלחמה (באוקטובר 1941). הצבא הגרמני הגיע עד ל־50 ק"מ מערבית למוסקבה. האמנם עומד להתערער גם הענק הרוסי בפני התקפת הגרמנים ואין עומד בפניה?

מתקדרים השמים, סביב ומתח הסכנה גדל. הבארומטר הישובי הרגיש יורד למרות הגיאות החמרית, שבאה אחרי תקופת השפל. התעשיה העברית מתפתחת בצעדי ענק וממלאה בהצלחה הזמנות צבאיות גדולות. הארצות השכנות נזקקות לה ולתוצרתה. החקלאות המעורבת מתאוששת ונהנית מתקופת הגיאות. – מאידך גיסא גורמת התיקרות המיצרכים אותה תופעה שחורה של ספסרות והפקעת שערים – רווחי מלחמה נעשים מעשי יומיום – – עולה ותופח במהירות מצבו הכלכלי של הישוב העברי, אף מתבוסס ביציבותו – אך מה ערך לכך? – אם החייל העברי הנכה הופיע כבר ברחוב ומזכיר בלי אומר את משמעותה של המלחמה. בא חייל עברי שני מן החזית וקורא ומכריז בקול, כי אין לישוב חיים אם לא יקום להגן על נפשו במיטב כוחות־הנעוּרים שבו! –

נאבקת ונפתלת נפש הישוב כמו בכף הקלע בין ההנאה מחיי שעה ובין הדאגה המזכירה חובה; עולה ויורד הלך־הרוח, כשם שעולה ויורד מד־המתח של המלחמה במדבר המערבי הסמוך לארץ – כי מה ערכו של מרחק זה במלחמת הבזק של מכונות וטייס? – אמנם נווה־חיים הוא הישוב, אך המדבר סביב – – ו“סטרומה”? סטרומה זו המסמלת את המדבר וחידתו האיומה שבחיי היהדוּת בשעה זו – סוף שנת 1941! – “סטרומה” האניה הקטנה והרעועה שנקנתה ע"י יהודים רומנים כדי להמלט בה מהתופת שנערך ביהודי רומניה עם כניסת הגרמנים.

עוד חי זכר הטראגדיה של “פאטריה”, שטובעה בהתפוצצות יאוש בנמל חיפה והאניה “סטרומה” ובה 769 גברים, נשים וילדים יהודים פליטים מרומניה עגנה באיסטאנבול ב־15 בדצמבר 1941. הסוכנות היהודית עושה מאמצים נואשים כדי לשכנע את ממשלת ארץ־ישראל, שתתן רשות להכניס לארץ את קרבנות הרדיפה והדיכוי. לבסוף הושג ויתור של מתן רשות כניסה רק לילדים שגילם למטה מ־16. לא נהגו איפוא בפליטים אלו, כדרך שנהגו באלפי פליטי המלחמה הבלתי יהודים שמצאו להם מחסה בארץ, והאניה “סטרומה” הוחזרה מקושטא וטובעה בים השחור על כל נוסעיה, פרט לארבעה ניצולים.

ולפני “סטרומה” הספינה “דוריאן” על 800 מעפיליה־ניצוליה; ולפניה האניה “סלבאדור” שטבעה בים השיש ו־230 נפש טבעו במצולות. מעפילים ואניות – פליטים וניצולים של השואה, – זו עלילת־המדבר שבחיי היהדות באותה תקופה מרה ונמהרה!

 

לקורותיהן של יחידותינו    🔗

במאי 1941 – כותב הרב הצבאי ל. רבינוביץ בספרו “חיילים מיהודה” – לא היה ביחידות העבריות הארצישראליות משום מראה מעודד ביותר. עם נפילת יוון וכרתים נפלו כמעט בשלמותן בשבי 6 יחידות – ארבע מהן של חפּרים, אחת של עובדי נמל (מהנדסים מלכותיים) וכיתה של פלוגת אתתים (הכיתה השניה פעלה בעיראק). מלבד הדאגה לגורלם של השבויים, לא שרר ביחידות שנותרו שום בטחון בדבר עתידן העצמאי. בכל היחידות הללו היו המפקדים אנגלים וכן סגני המפקדים ואנשי המַטוֹת. עדיין נותרו שתי יחידות חפּרים 601 ו־609 וגם קיומן של אלו היתה “נקודה כואבת”, כי מלבדן היה חיל החפרים של המזרח התיכון ערב־רב של ילידים. כן היתה פלוגה מעורבת לעבודות אומנים (ארטיזאן ווארקס) ו־1400 יהודים מפוזרים בשירותי חיל התעופה. זאת מלבד יחידות התחבורה אשר עליהן ידובר לחוד. כיצד נעשה איפוא המעבר מהמצב המדכא הזה אל יחידות נפרדות, יהודיות טהורות עם מפקדה משלהן ועם רגש בטחון בעתידן הלאומי?

תמונה 128:

קוונים הפועלים בטליפון־שדה

בימי התקפתם של גניראל קאנינגהאם־ריצ’י בנובמבר 1941 פעלו עוד הפלוגות 601, 606 ו־609 והאחרונה עשתה כבר את שיא הזמן במדבר (14 חודש בלי חילוּף והמשיכה אחר־כך 9 חדשים נוספים). פלוגת 601 הגיעה עד טוברוק ובדרך נס הוצאה מהחזית ימים מספר לפני נפול טוברוק בידי הגרמנים ב־15 ביוני 1942. (גם מצרפת הוצאו באותו תאריך 15 ביוני 1940). משרידי החפרים של הפלוגות שנמלטו מיוון הוקמה היחידה 606 (להבדיל מ־606 שנשבתה ביוון) וזו נשלחה לקפריסין באוגוסט 1941. אחרי נפילת כרתים, ולמרות כשלון המהפכה בעיראק, היה כל יסוד לחשוש ללחץ הגרמנים אל המזרח ומבחינה זו נודעה לקפריסין חשיבות מיוחדת. פלוגת החפרים 606 לא זו בלבד שעבדה בעבודות נמל בפמאגוסטה אלא מילאה תפקידי מגן על חלק מהאי, ונחשבה כפלוגת רגלים לגבי תחמשתה וציודה.

המפקד הכללי של מצודת האי, גניראל ראמסדן אמר, כי צר לבזבז כוחות מוכשרים כאלה כסוארי־נמל וכי הוא עושה את כל המאמצים להפוך אותם ליחידת רגלים בכל. ברם, הפלוגה 606 נשארה באי גם אחר־כך כפלוגת חפרים עד הפרקה כעבור שנה. יש לציין כי בזמנה התנוסס הדגל היהודי בצד הדגל הבריטי על מצודת פאמגוסטה. בשלוש פלוגות החפרים שהזכרנו היו בעלי־מקצוע מוכשרים, טכנאים ובעלי־מלאכה, שכבר גילו את הצטיינותם בהנחת צינורות המים במדבר המערבי (כמסופר לעיל) ובשירותים אחרים. די לציין כי בשתי כיתות של 40 איש היו 38 בעלי־מקצוע. נמצא, כי לדעת הכל לא היה כדאי לבזבז כוחות כאלה בפלוגות חפּרים אך טעמים שונים עיכבו ורק באוגוסט פורקו היחידות ורוב אנשיהן עברו לגדוד הארצישראלי שהוקם, למהנדסים המלכותיים ולחיל התובלה. עם ההתפתחות הזאת רבו גם הקצינים היהודים ושאר בעלי דרגות מבין אנשי היחידות שנזכרו.

מלבד החפרים האריכו ביותר לשרת במדבר המערבי פלוגות התובלה. מעצם תפקידן ומשירותן הממושך נבעה הצטיינותן – הואיל ובקרב היחידות העבריות שאינן לוחמות היו הן הקרובות ביותר לקו החזית תמיד. ואמנם השכילו יחידות ההובלה להרים את קרן החייל היהודי בתפקידן זה. בקשר לזאת יש לזכור, כי המחנה השמיני הוקם עוד לפני גניראל מונטגומרי בימי הפיקוד של קאנינגהאם וריצ’י אשר קיבלו את הפיקוד מידי גניראל אוקינלק, והמערכה התחוללה בכל חליפותיה המפתיעות לנצחון ולתבוסה. אז נודעו ליחידות התחבורה וההובלה שלנו הדרכים על תחנותיהן לאורך חוף המדבר – מרסה־מטרוח, סידי בראני, סולום, בארדיה, איל־קפוצו, טוברוק, דרנה, בנגאזי, איל־אגיילה וחוזר חלילה.

מקו מרסה־מטרוח דרומה – מדבר ללא־דרך, ישימון אשר עקבות אלפי המכונות אך מבלבלים עליך את עולמך והנהג התועה יש וסמך על חושו ויש אשר עמדו קו מסילת הברזל או כבל הטליגראף להורות לו את הדרך. כאן היה מקום פעולתן של יחידות ההובלה השונות וכאן גילתה יחידת הובלת המים מס. 5 את כשרונה וזכתה לכינוייה “החמישית המעופפת”. שירותה נודע לתהילה בכל הצבאות ומפקדה מי’ור פרומקין נזכר בהצטיינות בהודעה הצבאית. כאן הוכח שהיחידה העברית הארצישראלית מגלה את יכולתה, כשיש לה ההזדמנות להבליט את חותמה הלאומי תחת פיקודה העברי. ואמנם כאשר היה נגש נהג במכוניתו גישה לא־מוצלחה אל צינור המים כדי למלא את מיכלו, קראו לו שומרי הצינור: מסתבר, שאינך ארצישראלי… הללו הובילו מים עד לבנגאזי ובעת הנסיגה שבאה עד לאיל־עלמיין חזרה יחידה זו על כל מכוניותיה – אחת לא נעדרה. ולא עוד אלא גררו אחריהם בחורי היחידה מכוניות אחרות שנעזבו בדרך. כן יש אשר פרקו את מיכלי המים מעל המכוניות ושימשו כיחידת הובלה כללית.

יחידת ההובלה 6 נלכדה במצור טוברוק עם נסיגת וייול לאחר התקדמותו המזהירה. כאן החל לעלות בדרגה הקצין אהרן מראשוני המתנדבים שזכה לקבל ראשון מבין הקצינים העברים את הפיקוד על יחידתו. שהות היחידה העברית בטוברוק הנצורה השאירה עקבות בכתובות שונות ובשמות הרחובות והמלה האיטלקית “נאציונלה” קוצרה ונשאר ממנה ציונה.. מגני־דוד רבים התנוססו על מכונות איטלקיות שנשבו ובמגרשי השמירה של האוטומובילים. המגן־דוד נתפרסם בין יהודי לוב שראו בו אות לבוא אחיהם ונשקו אותו על המכונות בדמעות שליש. אבל הפך המגן־דוד למעין “קמיע” שנתקדש פה ושם גם על הצבאות האחרים. אוסטראלים שנתקשו בדרך בטעינת משא יש והוציאו גיר, שרטטו את המגן־דוד על המשא ומעתה בטחו כי הטעינה תקל: “מעתה יזוז!” – – והמלאכה עלתה…

תמונה 129:

במדבר הדגל מתנוסס

תמונה 130:

והמיפקדות של היחידות מעורבות

 

נהגים ומובילי־מים    🔗

אנו רשאים איפוא לומר כי באותה שנה ראשונה לגיוס (וראשונה למלחמה) 1940–1941 נזרעים הזרעים היציבים אשר מהם צבאנו נובט בהתמדה עד לבריגאדה היהודית למרות האבידות והמכשולים.

מי’ור ו. אהרון מראשוני המגוייסים מספר לקורות יחידות התחבורה והתובלה, R.A.S.C כי באוקטובר 1940 חל גיוסם הראשון של נהגים ובדצמבר יצאו כבר למצרים. בינואר פעלו באזור התעלה וב־1 בפברואר 1941 יצאו כבר כפלוגה M.T. 5 למדבר המערבי לקחת חלק בהתקדמות של גניראל וייוול. פלוגת־אחות 6 באה כעבור שבוע בלי מכונות משלהם והם נצטוו לאסוף מהמכונות העזובות של האיטלקים שהיו פזורות במדבר מהן התקינו 150 כלי־רכב. מעתה ואילך המכונות האלה ממלאות תפקידים חיוניים – תחילה עם הנסיגה הגדולה מבנגאזי בפני רומל. פלוגות טאנקים שלמות היו נופלות בידי רומל, אלמלא הדלק שהספיקה פלוגה זו להעביר בתוך האנדרלמוסיה הגדולה של הנסיגה לעבר האיזור המבוצר של טוברוק כאשר הכבישים המו מהנסוגים. מאפריל עד יולי היתה פלוגה 5 מ.ט. חלק מחיל המצב בטוברוק הנצורה ועסקה בהובלת מוקשים אל הביצורים בלילה ובהעברת מיצרכים ביום. ביולי נצטוו לצאת את טוברוק בדרך הים (חיל־המצב עצמו שוחרר אך בסתיו).

מטוברוק הועברה אותה יחידה לדרכים המקשרות את אזור הנילוס עם הים האדום ובטמפרטורה של למעלה מ־°100 המשיכו לפעול בסלילת דרכים עד לאביב 1942, שאז שונה שם היחידה לפלוגה הארצישראלית תובלה כללית G.T. 178 ומספר אנשיה בפיקודו של מי’ור אהרון 700. ממנה נפרדה אחר־כך פלוגה G.T. 468 כמה פלוגות־אחיות הוקמו והלכו ו־178 הוותיקה שוב לוקחת חלק בהתקדמות המחנה השמיני בסתיו 1942 דרך טוברוק ובנגאזי עד ל“קו מאריט”.

יחידה שניה, להובלת המים, תאריך לידתה לפי הקצין י. רוזנקראנץ ביולי 1941 כפלוגה 5 של מיכלי־מים. ב־5 באוגוסט יצאו מהארץ למדבר איל־תאהאג מקום שם חיכו להם קצינים שבאו מקרוב מאנגליה. לא טירונים היו חיילי פלוגת המים ומהם חיילים מהפלוגות שתוארו לעיל ע"י מי’ור אהרון. בהתקדמות של נובמבר 1941 העבירה הפלוגה בדרך של 2000 מייל למעלה מ־1000.000 גאלונים מים ורק אז קיבלה מכונות ראויות לשמן.

זה היה יום גדול ליחידה והבחורים התחכמו לצייר מיד על המכונות את סמלם “מגן־דוד־וברז מים” והציור לא הוסר למרות איסור השלטונות. באפריל 1942 היתה הפלוגה לעברית טהורה בפיקודו של מי’ור י. פרומקין, כנזכר לעיל, ונודעה היחידה בזאת שנהג שלה לא השאיר את מכונתו במדבר אף במצבים קשים ביותר. קצין בית־המלאכה של הפלוגה, קרן וכמה מאנשיה, צויינו בהודעות הצבאיות וכן יסופר: עם הנסיגה לאל־עלמיין עבר אדיוטאנט של המטה וראה אותם עובדים בהוצאת מכונה מן החול. קרא אליהם: הגרמנים במרחק עשרים דקה מאחור – לחצו הדוושות! – קרן וחבריו המשיכו לעבוד עד שהוציאו את המכונה ששקעה בחול.

תמונה 131:

יחידת תובלה במיסדרה

תמונה 132:

הארצישראלי ממלא את מיכלו מים

ואשר למסעותיה במדבר – הללו לא היו קלים. 150 מייל נצטוו לעשות עד לשעה 10 בבוקר ולהביא מים ליחידת־קרב. במסע הזה החל אחד הבחורים יורק דם מהתאמצות, אך בשעה 10 פחות עשרה היו כבר במקום ועמהם הנוזל החיוני – המים למכונות הקרב. היחידה שציפתה להם ולא האמינה כי יגיעו למועד נכון מילאה מיד את הטאנקים ויצאה למערכה. כן פעלה היחידה וקרבנות נפלו משורותיה במדבר; אף־על־פי־כן נתברכה במיעוט קרבנות ביחס.

תיאור כולל על יחידותינו במדבר אנו מקבלים מפי יוסף ברץ, שליח הקשר הקבוע של הישוב עם חייליו, שהתחלק בקביעות ברשמיו מדי שובו אל הציבור. באוקטובר תש"ב 1941 כתב ברץ: – – “עמדה לי הזכות לפעול כדוור של הישוב במסירת שי־ראש־השנה לחיילים אי־שם במדבר וזו היתה לי הזדמנות נפלאה לבקר בין החיילים בשדה. מלבד 4000 החיילים הארצישראליים בחלק זה של החזית היו כאן גם 10.000 חיילים יהודים מצבאות אחרים וביום הכפור נתכנסו הכל ביחד לתפילה – – –”

ועם שי־הפסח ב־1942 כתב: “– – המדבר זרוע מחנות העסוקים בסלילת דרכים וכו'. ע”י כל מחנה תמצא קבוצת נהגים שלנו. אחת הפעולות החיוניות שלהם – הובלת המים. זו פלוגת מובילי המים בחזית. גם היחידות הראשונות של הא.ט.ס. פועלות כבר במדבר כנהגות, אחיות־מטפלות, מחסנאיות, מתורגמנות ועוד – –"

כל הפלוגות והיחידות האלה יקדו בתשוקה לוהטת להגיע אל החזית ולא להשאר בעורף. ואם נתקבלה פקודה בפלוגה האחת לזוז אל קווי החזית, היתה ההרגשה המשותפת ליחידה על אנשיה ומפקדיה: “לאחרונה” – – הם קיבלו באותה שעה בהתלהבות יתרה את המכונות החדשות, את הברן־גנים ואת הטומיגנים שצויידו בהם. התקדמותם של אלו לחזית היתה מקור תלונה ו“מצב־רוח” לאותם שנשארו בעורף. ואמנם הראו יחידות אלו את כוחן בימי מערכה קשה! – היחידה 462 העבירה את הדיביזיה הניוזילנאדית שחנתה בסוריה אל החזית, שנסתכנה עם נפילת טוברוק. שבעים שעות רצופות ישבו נהגיה ליד ההגה ימים ולילות אפלים – דרך הארץ, מדבר סיני, הדלתה אל המערב ומכאן הביאו את האוסטראלים אל איל־עלמיין. הארצישראליים נתכבדו במקרה זה בכבוד שלא נודע עד כה. שתי כיתות צורפו אל בריגאדה אוסטראלית – וכאן נפלו מהן קרבנות. כאן הפכו הנהגים לחיילים לוחמים־תוקפים צד בצד עם האוסטראלים. לעת התקפת מונטגומרי צורפה הפלוגה 462 אל הקורפוס ה־10 ובהתקדמותו המזהירה לקחו חלק 5 יחידות הובלה: 462 בפיקוד מי’ור יפה, 178 בפיקוד מי’ור אהרון, פלוגת הובלת־המים 11 בפיקוד מי’ור איידלמן, פלוגת הובלת־המים 5 בפיקוד מי’ור פרומקין, ו־479 טראנספורט כללי בפיקוד מי’ור י. בוגאנוב.

ונוסיף עוד במקום זה כמה סיפורי־קרב מאותה תקופה במדבר המערבי:

במערכה על טוברוק הצטיין הצעיר הארצישראלי ברייטמן אשר נפצע קשה בבטנו בפעולה עם הצבא בשטח גדור־תיל וזרוע מוקשים. בהפצעו הספיק לזרוק שני רימוני־יד על עמדת מכונת יריה של האויב ושיתק אותה. חיילי כיתתו יכלו להתקדם מעתה אך הוא עצמו מת בבית־החולים ולפני מותו עוד קיבל הודעה רשמית כי בעד אומץ־לבו הועלה בדרגה.

אחד מפליטי השבי, שהצליח להשתמט בדרך לגרמניה מידי שוביו, חזר בדרך יוגוסלאביה ויוון למצרים וכנהג תבע לו טאנק. מבוקשו ניתן לו ובהתקפה על מדבר לוב בנובמבר 1942 נמנה על אחת החטיבות הקדמיות של דיביזיות הטאנקים הבריטיות. בעת התקפה בסידי־רזק נפצעו שלושת חבריו לטאנק והתלקחה בו אש. הוא כיבה את האש ובקור־רוחו הצליח להביא את חבריו עד לתחנת עזרה ראשונה. הוא צוין בהודעות וכאשר שכב בבית־החולים פצוע קשה היתה משאלתו אחת: לחזור אל החזית כדי להמשיך בעבודה.

גם חייל מחיל־התעופה נתפרסם במעשה אומץ שתואר רשמית “כעלילת אומץ נפלאה” והיא: הוא כיבה במעילו להבות שנתלקחו בשדה התעופה מכדוריהם של אוירוני האויב ובאופן זה “הציל לפחות 2 מפציצים שלנו”.

הבולטין “האמת מטוברוק” של מחנה הצבא הבריטי ציין ב־1942 את היחידות היהודיות אשר שרתו בקו החזית תחת אש תותחים נוראה ביותר והתקפות אויר שארכו לעתים כדי 20–30 שעה. האנשים מהיחידות הללו היו למופת לצבא כולו בקרירות־רוחם, באומץ־לבם וברוח־הקרב הפועמת בהם. בחור יהודי שנקלע בטנק שלו אל בין קווי האויב עשה בו כל הלילה תחת אש כבדה ולא הפקיר את כלי־הרכב בידי האויב כדי למלט את נפשו. לבוקר הצליח לחזור אל מחנהו בטאנק. ובחורים נהגים יהודים שחנו במרסה־מטרוח ביקשו לתת נשק בידם בעת הפסקה בשירותם. הם קיבלו את מבוקשם והמפקד העיד עליהם כי לא ראה יחידה לוחמת דוגמתם.

תמונה 133:

חיילינו על טאנק גרמני שנתפש במדבר

כל אלה הניעו את העתונאי גארנר לשדר מקאהיר בשידוריו לארצות־הברית בדבר היחידות העבריות לאמור: " – – הרי סיפור מעשה מימי השבי ביוון. גדוד ארצישראלים הוקף ע“י האויב והאוסטראלים באו לעזרתו. בהיותם נסוגים יחד ירו היהודים עד לכדור האחרון והאחד מהם אמר: אנו יודעים מה מצפה לנו. חיים לא יתפשונו. אנשי הגדוד הארצישראלי נלחמו כגיבורים כאחיהם בקרן”. והוסיף לתאר: “בסיכום – 9000 חייל יהודי היו כבר בקרבות – – אתם יכולים לתאר לכם את שמחתם של היהודים המרגישים כי השעה באה לידם לעזור בחפירת הקבר של היטלר”.

 

בשאר השירותים    🔗

אנו עומדים איפוא בפרשת הסדר של יחידותינו המגוייסות בין אסון השבי ביוון באפריל 1941 לבין הקמת הרגימנט הארצישראלי באוגוסט 1942, זה הצעד הנוסף לקראת הופעה עצמאית לוחמת. מובן מאליו כי סדר כרונולוגי מדוייק סמי מכאן הואיל והמעשים שלובים זה בזה ולעתים מצריכים הם קפיצה לפנים בפרט פלוני או אלמוני לשם שלמות ההרצאה. בכל אלה אנו מתעכבים על עיקרו של דבר – סקירת היחידות העבריות בפעולתן, כפי שנתקבצו ופעלו כבר תוך מלחמת המדבר, על סף הפרשה המסוכנה של איל־עלמיין ולפני היות גדודים עבריים ארצישראליים מוכרים.

מלבד יחידות החפרים והתחבורה אשר סקרנו לעיל, פועלות יחידות רבות בשירותים הנדסיים שונים – הן שהשתתפו בבנין הביצורים, בעבודות חשמל ומכאניקה, בסדנות צבאיות, בשרטוטי מפות צבאיות וכיוצא בהם. האחת מהן פלוגת ההסוואה (מהנדסים מלכותיים) תפקידה היה להשלות את עיני האויב בשתי דרכים: בהקמת מערכות צבא מדומות ובהסוואת מערכות ממשיות בפני תצפיות האויב. תחילה היתה היחידה מעורבת יהודית־בריטית ורבו בה החיכוכים. ההבדל בתכונות בחינוך ובהשקפות גרם לחיכוכים. אחר־כך טוהרה היחידה ומפקדה מי’ור אהרונוב. סמל היחידה הזאת היה מגן־דוד ובתוכו זאב בעורה של כבשה ואין ספק כי כאשר דיבר ראש המיניסטרים מר צ’רצ’יל על השיטה המזהירה של ההסוואה שסייעה בהרבה לנצחון במדבר – גם לפלוגה זו ולפעליה נתכוון.

עוד פלוגה של מהנדסים ראוייה לציון והיא 738, שהיתה תחילה מעורבת יהודים וערבים, אך טוהרה אחר־כך בפיקודו של מי’ור ראפופורט ועבדה בביצורי איל־עלמיין. מלבד הפלוגות המלוכדות הנזכרות לעיל היו קבוצות קבוצות של חיילים למקצועותיהם שגילו שירותים נאים. בשירות הרפואי מלבד הרופאים שהתגייסו היו מעטים המגוייסים היהודים ומספרם כדי שלוש קבוצות בלבד. מהן האחת שהיתה נצורה בטוברוק, השניה נשלחה לעיראק ועמדה אחר־כך תחת פיקודו של הצבא ההודי, השלישית פעלה בארץ.

בו זמן פעלה בארץ (לפי ספרו של חיים שורר “חייל 9172”) היחידה העברית לתותחים קלים נגד אוירונים שחנתה בקרית־חיים בארץ והיא כולה עברית טהורה. “הסרז’אנטים והסארז’נט־מי’ור אנשינו והקורפוראלים חברים”. לאחר דרשות המעורבת של מחנה האימונים בסראפנד הרגיש החייל היהודי ביחידה זו כמו “בבית”. יום המנוחה הוא שבת ולא יום א'. גם שאלת הדגל העברי נפתרה כאן מאליה בעוד שההיאבקות עליו נמשכת בצבא הבריטי בכל המזרח התיכון. פה הסתדרו במיסדר חגיגי בשעה 10 בבוקר והסארז’נט־מי’ור שקיבל את המיסדר אמר: “חברים, זו הפעם הראשונה אנו מרימים את דגלנו הלאומי!” – מיד ניתנה פקודה “חפשים” והיו מחיאות־כפיים, נראו דמעות.

למדו ביחידה זו זיהוי אוירונים, טיפול בתותח קל “ברידה” משלל האיטלקים, ובמכונת־היריה לואיס־גן. את הטיפול בתותח הקל למדו באחת העמדות “אחת מעשרות העמדות של סוללת התותחים הארצישראלית נגד האוירונים” והיא סמוכה לבריכות הנפט. הסוללה מקבלת אחר־כך 18 תותחי בופורס הידועים כנשק החדיש ביותר נגד אוירונים – ויום זה הוא יום גדול ליחידה. הישג זה של ציוד היחידה היהודית בנשק כבר מעודד אותה, וכאשר הובא למחנה הבופורס הראשון – תותח גדול שקנהו ארוך – הריהו מעורר הרגשה של דרך־ארץ בהיותו מכוון כלפי מרום.

תמונה 134:

תותחנים

מהמחנה נשלחים החיילים אל העמדות. תחילה אל עמדה דרומית מחיפה, ליד חוף חיאט. אוירון מופיע לשם אימוני היחידה הקטנה המתאמצת לכוון אליו את התותח. מפעם בפעם אזעקה, כי אוירוני האויב מתקרבים ואז אצים־רצים חבושים קובעי־פלדה אל העמדה. “חסל מצב האזעקה” – “חסל מצב הכן” – תוך הפקודות האלה הנמסרות בטליפון מכל העמדות עוברים הימים – ימי החורף כשהים סוער מנגד והאזעקות הללו ניתנות על שום שיירות הצי הבריטי המפליגות מצפון לדרום ואוירוני האויב תרים אחריהן. יש ושומעים גם התפוצצויות ויריות התותחים הכבדים מעל לכרמל. העבודה הזאת ברוכה לא רק בהטרדה תמידית של עמידת־הכן אלא גם במעבר בלתי־פוסק מעמדה אחת לשניה, וזאת לעתים תוך אותו טמטום צבאי בלתי־נמנע המעורר רוגז. כן נודדת הקבוצה מהעמדה ליד החוף אל הכרמל וממנו שוב אל לב המפרץ ועדיין לא מספיקים להסתדר כהלכה והעמדה החדשה היא על גג תחנת הרכבת של חיפה.

כל מקום ומראהו המלחמתי המיוחד. מכאן שיירות האניות המפליגות בים ומכאן קרב המתלקח באויר בין אוירוני־קרב שלנו שיצאו לקראת אוירון האויב שהתקרב. יש ואוירון האויב אחוז להבות אי־שם, אף שלרוב הם טסים בגובה רב, וחוזרים כלעומת שבאו. נערך תמרון של יצירת מחסום־אש ובחצות־לילה מרעימים תשעה־עשר תותחים ויורקים אש אדומה לשמי הלילה – “דומה ששום אוירון לא יוכל לפרוץ את המחסום בלי להיפגע”. עוד מעבר לעמדה ליד בת־גלים וחזרה אל עמדה קיצונית על שובר־הגלים של הנמל, בשורה הראשונה של עמדות־המגן ליד חיפה!

מהעמדה האחרונה רואים אנשינו את כל תנועת הנמל המלחמתית, על הספינות היוצאות והנכנסות בו, על מערכת הרשתות החוסמות את הכניסה לנמל ללילה, על פצצות העומק שמטילים לים מחשש צוללות־האויב – והנה הזרקור מתחיל פועל ועושה מעשה־להטים בכל המואר סביב.

בינואר 1942 נוספה גם המתנדבת העברית הארצישראלית, אשר כמה עשרות מהן יצאו לראשונה להתאמן כסמלות וקצינות. מעטות מהן הגיעו לקצינות, אך רבות זכו לפעול בשירותים מיוחדים כפי שידובר על כך עוד להלן. בזה נצטרפה האשה העבריה למאמץ המלחמתי של הישוב ואפילו לאחר שהוחל בהרשמת יווניות, קפריסיות ומאלטיות לשירות של המזרח התיכון – נשארה התנדבות האשה באזור זה לא.ט.ס. עברית למעשה. תחילה התחבטו בדבר השם. אם יש צורך בתוספת כדי לציין את הארצישראליות של מתנדבותינו, אך הצירופים לא עלו יפה והשם נשאר כפשוטו א.ט.ס. בתוספת לא־ידועה בשימוש של מ.י. (המזרח התיכון), אך לא פ.א.ט.ס וכיוצא בו כאשר הציעו. ידוע כי החוגים החרדים בישוב התנגדו תחילה לתנועה זו מחשש השפעתה הרעה והקלוקלת של החיילות על האשה. הרב הצבאי ל. רבינוביץ מוסר כי אחד הרבנים הידועים סרב לסדר את הנישואים של חייל יהודי עם בחירתו א.ט.ס. לפני צאתה למצרים… במשך הזמן הוכיחו הנשים את יעילותן לא רק בזה שהחליפו גברים בעבודותיהם ופינו אותם לשירותי־צבא קשים יותר אלא בהצטיינות שבה עשו את העבודה. מטפלות, פקידות, מחסנאיות, נהגות אמבולאנסים, נהגות מכוניות משא, פקידות האוצר הצבאי, עוזרות למפקחי התחבורה במסילת הברזל ועוד – היו המתנדבות וכמה מהן זכו לאותות הצטיינות והוזכרו בשמותיהן בהודעות הצבאיות.

ממקום אימוניהן בארץ (בתחום מיוחד לנשים בסראפנד) נשלחו המתנדבות למצרים למקומות שונים. מבתי־החולים באלכסנדריה עד למחנה בתל־איל־כביר ועד למינה בדרך לקאהיר. מכאן נוסעות החיילות לתור את הפיראמידות ולא עוד אלא ביום חג הן יוצאות שמה לחוג את חגן. הרב הצבאי רבינוביץ מוסר כי קבוצה גדולה של חיילות ביקשה אותו להילוות אליה בצאתה לערוך מדורת ל“ג בעומר ע”י הפיראמידות ואמנם לרגליה שרו הבחורות “בר יוחאי” ו“אנו עולים ארצה” ו“אל יבנה הגליל”. יתר על כן: הוא הוכרח עפ"י בקשת הקצינה של “הבחורות” הללו לשאת את נאומו על ערך היום.

בשירותי חיל האויר עבד תחילה המספר הגדול של 1600 מתנדבים ביחידות ופלוגות מעורבות בהתאם למבנה המיוחד של חיל זה ורק באיחור זמן הוקמה גם כאן יחידה עברית ראשונה. אף־על־פי כן קצינוּת לא ניתנה בזה ליהודים, אך בחבורותיהם המפוזרות נמצאו מהארצישראליים ליד מפקדות חיל־האויר הקדמיות ביותר. הארצישראלי השתוקק “לכנף” והטריד בנידון זה לא מעט את המפקדה בבקשות חוזרות להתקבל לאימוני טייס. במידת־מה הוכתרה עקשנותם בהצלחה והשער נפתח מעט־מעט.

השירות השלישי והאחרון שפתח את שעריו בפני המתנדב הארצישראלי היה השירות רב־הוותק במסורת הבריטית – הצי. תחילה נתקבל הנוער לחדר המכונות בלבד, אך לאחר שהתנסה והוכיח את כוחו נפתחו גם שאר שירותי הצי בפני המתנדב לחיל הים. יחסו האדיב של הצי למתנדב הארצישראלי מצא הד וכן צויין כי שירות זה לא הפלה לרעה את הארצישראלי בעניני שכר לגבי חבר העובדים האנגלים. הגיוס לצי המלכותי התקדם במהירות ולאחרונה נראו פניהם של מלחינו בכל נמל של המזרח התיכון מחיפה עד אסאמרה – בפורט־סעיד, בסואץ, באלכסנדריה, טריפולי, אלג’יר ומאלטה – באניות ובסירות־טורפידו ולעתים גם בצוללת.

 

פלוגת עובדי הנמלים ושירותי־ים    🔗

תולדות היחידה הזאת, מעלליה ומאורעותיה מיוחדים הם מכל בחינה ונמסרו לנו בספרו של הרב הצבאי ל. רבינוביץ. היחידה הוקמה בזריזות בראשית 1941 מעובדי הנמל של חיפה ותל־אביב. היחידה נשלחה ליוון עוד בטרם גמרה את אימוניה, מחוסרת נשק, ונפלה בשבי. רק שבעה מאנשיה הוצאו בדרך תקינה והוחזרו לצפון אפריקה, אך אנשי היחידה, מהם סלוניקאים רבים, ידעו את תורת הטיפול בספינה ובסירת־מפרש והתוצאה היתה, כי תוך השנה וחצי שעברו בין נפילת יוון וכרתים ובין כיבוש טריפולי ברחו משוביהם בדרכים שונות, בתחבולה ובהעזה, מהן שזכו לציון רשמי ומהן שלא זכו, וחזרו אל יחידתם. המעללים הללו זכו, כאמור, לציון בהודעות הצבאיות, אף לשני אותות הצטיינות מ.מ. ואחד ד.ס.מ.

היחידה אורגנה מחדש ביוני 1942 ע’י צירוף פלוגת החפרים 606 בפמאגוסטה ושם רכשה לה אימון־מה בעבודת הנמל. 160 איש ממנה צורפו אל פלוגת עובדי הנמלים 1039. נמצא, כי הפלוגה הורכבה מחיילים ותיקים שהתנסו בשירות יוון וכרתים ועברו דרך מדורי השבי, התנסו באוירוני הצלילה ובבריחה. מעשה הארגון חל בימים הקודרים של איל־עלמיין כשתעלת־סואץ היתה בסכנה והיה הכרח לחפש במקום העורק החיוני הזה דרך אחרת להובלת ההספקה. הוצע להשתמש לתכלית זו בעקבה, הנמל של הים האדום, ששימש צומת דרכים לארבע הארצות: ארץ־ישראל, עבר הירדן, ערב ומצרים – דרך עבר הירדן עד לעמאן ומכאן מזרחה בדרך המדבר חיפה–בגדאד או צפונה לסוריה ומערבה לארץ־ישראל. הפלוגה 1039 נשלחה אל עקבה בחדשים הלוהטים יולי ואוגוסט. ומספר הרב הצבאי ל. רבינוביץ:

“הגעתי אליהם מעמאן דרך מעון לאורך כביש מדברי קשה, ולאחר עברי בין רוכסי ההרים נכנסתי אל העיר הרדומה. רציתי לשאול מפי חייל על מקום היחידה והנה עיני נתפשה למראה בלתי־שכיח: במרום האויר, על תורן גבוה ומעל פסגה נישאה, היה תלוי הדגל היהודי! כאן בעבר־הירדן, חבל הארץ היחיד בקיסרות הבריטית שהוא אסור ליהודים, המדינה אשר כל שלטונה מותווה ע”י סירוב מוחלט להניח ליהודי להתישב בה – כאן הוצג לראווה הדגל היהודי! והמצויין שבדבר היה, כי מפקדת היחידה היתה כולה בריטית, אך המפקד האירי הוא שמצא את הדרך המיוחדת לקיים סדר ומשטר ביחידה שלו שהיתה לעתים קשת־עורף. הוא הכיר לדעת את הגאון הלאומי הרב שקינן בלב אנשיו ואם בא לידו טיפול באחד החיילים שסרח, הצביע אל הדגל והטיף: “אתה חטאת לדגלך!” דבריו השפיעו תמיד והחיילים כינוהו בשל תכסיסו זה “הגליצאי”…

“אותם ימים מספר שביליתי עמהם צויינו בטכס מיוחד לרגל חנוכת חדר־הנופש. הטכס הפך לנשף עם תכנית מוסיקאית וספרותית נאה. אחד הסמלים היה מוסיקאי שהגיע כפליט לארץ; הטבח של מטבח הקצינים, ואח”כ חזן בבית־הכנסת הצבאי בטריפולי, היה זמר אופירה נודע; ואחד הסוארים היה משורר עברי מחונן. אני עצמי שהתכוננתי לביקור זה בעזרת מפות צבאיות וספרות מתאימה, הרציתי על דברי ימי עקבה ומקומה בתולדות היהודים. הויכוח שהתפתח אחרי ההרצאה הוכיח, כי לכמה מאזינים היו ידיעות מבוססות יותר על הנושא מלמרצה עצמו“. – כאשר הוזמן למחרת לשיוט בנמל, הוסבר לו ע”י ארבעת בני־הלווייה לשיוט, סמלים, כי מתכוונים הם להראות לו את תכניותיהם להקמת מפעל דיוג במקום זה אחר המלחמה.

לאחר שהמחנה השמיני הבקיע את חזית האויב נשלחה היחידה לחיפה לנופש קצר, אך נתברר כי היא נועדה להשלח לאחד הנמלים בלוב. ואמנם הם נועדו לטוברוק. בקשר לעובדה זו ראוי לציין, כי כמה יחידות יהודיות פעלו כאן פעולת־שילוב עצמאית: יחידת ההובלה 179 ר.א.ס.ק. הובילה את פלוגת 1039 לטוברוק ושם פרקו אנשי היחידה את הסחורה מעל האניה “עליזה”, ספינה יהודית מארץ־ישראל ושוב יחידות ההובלה היהודיות העבירו את ההספקה לתעודתה – הרי קשר רצוף של שילוב צבאי עברי בין יחידות שונות.

"הסכנה והאחריות הרבה שבעבודת הפריקה אינן צריכות תיאור. אותו מעשה הפריקה מהאניות הטעונות דלק ותחמושת, בעוד אוירית האויב שמה לה למטרה לפגוע בּאניות הללו, וללא מחסה לבוא בו, כי האניה עוגנת באמצע הנמל! – – אני השארתים מאחור בדרך מסעי קדימה וב־23 בינואר (1943) נכנסתי לטריפולי ביום נפילתה. לפי מיטב ידיעתי היתה יחידת 1039 בטוברוק. אך בבוקר למחרת בא נהגי אלי בהתרגשות ניכרת וקרא: יחידה ארצישראלית נכנסת לטריפולי! – מי הם? – שאלתי. "איני יודע, אדוני, אך בעברי על פני השיירה, השגיחו כמה מאנשיה בסמל שעל מכונתי והם קראו: “הרבי הקדים אותנו במקרה זה! – הידד!”

זו היתה 1039 ואני יצאתי לראותם. הם נצטוו לצאת לטריפולי ארבעה־עשר יום לפני נפילתה ועשו את מסעם, מטעמי בטחון ותחבורה כאחד, דרך המדבר (ולא הים). מימיהם היו במידה והגילוח היה בחזקת איסור. ואמנם מראה־פחדים היו פניהם השעירים ובגדיהם המכוסים חול, אך גאוותם היתה גדולה על זכותם להיות היחידה העברית הראשונה להכנס לטריפולי. בשעה 3 אחה"צ באו ובשעה 7.30 בערב היו כבר לגיבורי העדה היהודית המשוחררת, אשר התכנסה באלפיה סביב למחנה הפלוגה. היהודים היו מוכים תמהון מהעובדה, שהתעמולה הנאצית לא שיקרה וכי אמנם היתה זו “ארמיה יהודית”. היהודים קיבלו את פניהם והחיילים היהודים קנו בכסף שחסכו במדבר ברוחב־לב לאמור: ייהנה היהודי מרווח בשעת־הכושר.

“ושוב ראיתים בעבודתם על האניות, בפריקה, בהיותם מסיעים את הרפסודות ונוהגים בסירות המשא. הם התחרו בבריטים בשיאי הפריקה, אשר עליהם נשלחו דינים־וחשבונות ימיים למר וינסטון צ’רצ’יל לפי בקשתו האישית. בדבר אחד הוּפלו לרעה אנשי יחידה זו, שאנשי מפקדתם היו בריטים והדבר צער אותם מאד”.

נוסיף להתנדבות הימאים העברים מהסיכום הרשמי של הסוכנות היהודית לאמור: פועלי נמל תל־אביב היוו את הגרעין לפלוגות הנמלים העבריות בצבא הבריטי שמנו למעלה מ־600 איש ועברו את מערכות יון, כרתים, לוב וצפון אפריקה. בעזרת המחלקה לים ולדייג של הסוכנות היהודית עלה מספר הימאים המגוייסים עד 1000 איש. 2000 הפועלים העבריים שעבדו בנמל חיפה גם בימי ההפצצות קיימו את פעילותו של נמל זה בלי הפסק. כאן תיקנו אניות שנחבלו והמספנות העבריות בתל־אביב חיפה וקיסריה בנו סירות־מפרש ושולות־מוקשים בשביל הצבא הבריטי. את הצלחת הפעולה הימאית יש לזקוף לזכותן של האגודות הימיות. זבולון, סקציה ימית של “הפועל”. ואחרון־אחרון החבל הימי לישראל, – זו התנועה העממית הרחבה לים שמנתה כבר 24.000 חבר ולה סניפים גם בחו“ל. החי”ל דאג לימאי העברי והקים בימי המלחמה את בית יורדי הים בחיפה.

תמונה 135:

סוארים בעבודה

"כל ספינותינו גוייסו למעשה לשירותי הצבא – כותב ה. ויאדרו מהמחלקה לימאות של הסוכנות היהודית – ופינוי המוקשים במימי החוף של ארץ־ישראל נעשה בהן. בהן הובילו צידה לטוברוק הנצורה ולעתים תחת הפצצת האויב. מקרה אחד ציין לשבח אדמיראל הצי הקיסרי בים־התיכון קנינגהאם לאמור: “הובא לידיעתי כי בהתקפה של אוירוני האויב על הספינה איל־פאת בפמאגוסטה־קפריסין, גילו דוב גלינסקי אמיל פוכס וגיאורג פיליפסון קור־רוח ואומץ רב. שירותם הנאה צויין על־ידי בקורת־רוח רבה”.

על הסוארים שהצטיינו במערכות יוון, כרתים, לוב וכו' ובבתי־המלאכה של הצי המלכותי אמר הקומאנדור מיטשל: “אין להלל די את אשר עשו – – הללו יש ועבדו יומם ולילה בזמן העברת חלק מהצי מאלכסנדריה”. לאורך חופי ארץ־ישראל פעלו שבע־עשרה סירות מפרש ומנוע של יהודים.

ובדבר תפקידו של נמל־תל אביב בימי המלחמה אמר יועץ־הכתר במשפט של נמל זה לאמור: “– – נמל תל־אביב מילא בלא ספק את חלקו במאמץ המלחמתי ותרומת חברת מפעלי־ים תל־אביב היתה ממשית והממשלה היתה רוצה להביע את הוקרתה לחברה זו – –”

תמונה 136:

חנוכת שולת־מוקשים במספנה של נמל תל־אביב

 

סיכום זמני של המאמץ    🔗

נוכח ההתרופפות המסוכנת של החזית במדבר עשה איפוא הישוב על דעת עצמו את כל ההכנות להגברת המאמץ של הגיוס. מרכז להתגייסות הישוב הוקם בחודש מאי 1942 ע“י הסוכנות היהודית והועד הלאומי. מחלקת הגיוס של הסוכנות היהודית ולשכותיה הועברו לסמכות הישובית הזאת, שנתכוננה על יסוד של נציגות ציבורית רחבה ביותר. “ע”י הפעלת גופים מקומיים בכל ישוב עברי וגופים ציבוריים ארציים, הצו לחייב בגיוס את המאורגנים באגודות ובהסתדרויות ופרסום הישגיהן של היחידות העבריות, נדרשו הכל להתגייס לפי צווי־הגיוס שפורסמו עוד קודם לכן. מעתה הקיף הגיוס את כל חוגי הישוב וביחידות הצבא שלנו נמצאו ממרצה באוניברסיטה או התכניון העברי עד לעולים חדשים אשר ממחנה עתלית התגייסו מיד לצבא”. בתוצאות מאמצי הגיוס של הישוב העברי, למרות המכשולים, אפשר לסכם את השתתפותנו הצבאית לאותו זמן כדלקמן:

חפרים – (AMPC) מעורבים בתחילה. הראשונים עבדו במחיצה אחת עם פלוגות שגוייסו במקומות אחרים באימפריה ובכללן פלוגה שגוייסה באנגליה עצמה מפליטים יהודים. בלטו הארצישראליים מיד להופעתם הראשונה בחזית צרפת ובהבקע החזית הזאת, קיבלו רובים. לפי הודעת מיניסטריון המלחמה הבריטי: “– – החפרים הללו יצאו לחזית חסרי־נשק וחזרו חמושים מכף רגל ועד ראש” – – כי בעת הנסיגה לקחו החפרים חלק בהגנה על נמל סן־מאלו והיו בין האחרונים להעלאה באניות לאנגליה. אף סופרו סיפורים כיצד קבוצת חיילים ארצישראליים הרסה חטיבה של טאנקים גרמניים, כיצד הרסו גשרים ולעתים נלחמו עם מספר גדול מהם פי־כמה של חיילי האויב. ולבסוף הגיעו כמעט כולם בשלום עד שפת־הים של דאנקרק ונשקם אתם, כשמספר אבידותיהם קטן.

חיל־הובלה (R.A.S.C.) – בשירות זה שרתו אלפי חיילים יהודים ויחידות אלו היו ראשונות להתקרב אל החזית בהיותן מובילות מים, תחמושת או מעבירות פלוגות צבא ממקום למשנהו. ומסופר על אחד מנהגי המים כי מכונתו נתקלקלה ויצאה את השיירה. הוא נשאר על ידה אחת־עשרה שעות במדבר עד שהגיעה אליו עזרה. פלוגות התובלה נתפרסמו לשבח בקרב יחידותינו. ברוח השוררת בהן ובארגון חייהן הפנימיים היו למופת לשאר יחידות צבא. תפקיד חיוני מילאו הפלוגות הללו במלחמת המדבר והתפקיד נעשה נכבד יותר עם מסע הנצחון של המחנה השמיני, כפי שנלמד לדעת להלן.

יחידות מהנסים מלכותיים – (R.E.) נתן הישוב העברי במספר 24 ובעלי־המקצוע שבהן מטובי המהנדסים והבנאים, אשר עזרו לביצוע תפקידים צבאיים חשובים ביותר, מבנין ביצורים ועד להדפסת מפות, החל בעבודות בנין וגומר בפינוי שדות־מוקשים. יחידות מיוחדות לחשמלאות ומכונאות. R.E.M.E. עבדו בהרכב מכונות ותיקונן.

תותחנים – שלוש יחידות יהודיות פעלו בחיפה ובקפריסין. יחידת חיפה היתה היחידה היהודית הלוחמת הראשונה ובקפריסין השתתפה בפועל בהגנת האי.

אתתים – אתתים ופלוגת קוונים יהודים ביצעו פעולות שצויינו לשבח – מהם ביוון ומהם בעיראק.

רופאים יהודים – כדי 300 התגייסו לצבא הבריטי וביניהם פרופיסור מר המומחה לקדחת. מהקבוצות היהודיות ששרתו בשירות זה R.A.M.C. – חיל הרפואה – הגיעו עד למזרח הרחוק.

עובדי־ים – ראינו כבר, כי מעובדי הנמלים הארצישראליים נפלו בשבי יוון. כן ראינום עובדים בנמלי המדבר תחת אש האויב ופצצותיו, עד שטוברוק כונתה “כנמל העברי השני בים־התיכון” (אחרי נמל תל־אביב…). אחרי שנפתחה ההתנדבות לצי הבריטי באפריל 1942 הגיע מספר עובדי־הים למקצועותיהם השונים עד ל־1700 איש וזאת לאחר הבדיקה החמורה, שלפיה התקבלו בהתגייסותם. מלבד הבחורים ששרתו בצי סופחו בחורים יהודים אל שורות התחנות הימיות של צבא האויר.

חיל־התעופה R.A.F. – חרף היותו בריטי מעיקרו, פתח את שעריו בפני המתנדב היהודי ששרת תחילה ביחידות מעורבות עם אנגלים ואחר־כך זכה גם ליחידה עברית בשירות זה של שדות־התעופה. כל מקום שם היתה תחנת חיל־האויר נמצאו בו גם כוחות־עזר יהודים.

שירותי חיל־העזר של נשים – זכו במלחמה זו להשתתפותה של העבריה, דבר שלא הגיעה אליו במלחמה הקודמת. החיילות עבדו בפלוגות קטנות בכל ענפי השירות לאחר שהממשלה קיבלה את הצעת ארגוני הנשים להשתתף “דוגמת חיל־העזר של הנשים באנגליה” א.ט.ס. עם התנדבותן שהחלה בינואר 1942 נפתח גם קורס לקצינות וסמלות. שירות זה והשירות שבא אחריו כחיל־עזר של נשים לחיל־התעופה WAAF היו לתופעות מרעננות בשותפותן למתנדב־הגבר.

“קומאנדו” – בפלוגות הקטנות האלה שאומנו בנשק משוכלל ונשלחו לפעולות מבודדות ומסוכנות נמצאו יהודים לא מעטים. עם וינגייט שהועבר לחבש כדי לעורר מרידה בקרב החבשים נגד האיטלקים פעלו גם כמה מבחוריו הנבחרים מארץ־ישראל. פרקי גבורה שונים כתבו אנשי הקומאנדו גם בחזיתות אחרות – מהם שנודע עליהן ומהן שלא נודעו עם נפול הגיבורים הבודדים בפעולתם הנועזה.

באפס – על אלו ידובר בפרק הבא.

יחידה לרישום מפות – עליה נאמר, כי מקומה היה אי־שם בהרי מצרים ושם עשו אנשיה את עבודת הסתר במשך חדשים רבים ולא הורשו לצאת. כאן עבדו מהנדסים, מודדים, צלמים וכיוצא בהם ואעפ“י שהם נקראו רשמית פלוגת מודדים הרי למעשה לא מדדו אלא רשמו מפות צבאיות מכל הסוגים והמידות לפי הצילומים שנעשו ע”י הטייסים בטיסותיהם על פני ארצות האויב. כאן הודפסו המפות ואלפי ההעתקים חולקו בין הצבאות והטייסים כדי להקל עליהם את קביעת המטרה. קצין יהודי של יחידה זו זכה באות־ההצטיינות הצבאי מ.ב.י. ושירות הפלוגה כולה העיד על האמון שהצבא רחש לכושר וליכולת של כוח יהודי כאשר מסר לו את אחת מפעולות הסתר הקשורות לתכניות פלישה או התקפה מן האויר הסודיות ביותר.

ועם סיכומנו הזמני של המאמץ היהודי הצבאי עלינו לצרף בזה מיד גם מקצתו של המאמץ המלחמתי שנעשה ע"י הישוב בארץ:

בתחבורה – העמידה התחבורה הקואופרטיבית של הישוב לרשות הצבא 60 אוטובוסים לשירות־קבע ובתקופות מסויימות העסיקו שירותי הצבא למעלה מ־3000 כלי־רכב יהודים. מלבד טובי הנהגים שהתגייסו אל הצבא בין מאגודות התחבורה ובין מהמשקים, הועמדה יחידה מיוחדת של 90 נהג ו־65 כלי־רכב גדולים לעת הפלישה לסוריה ויחידה זו שנכנסה ראשונה עם צבא־הברית שירתה בסוריה שנתיים וחצי. עבודתה זכתה להערכה של המיפקדה.

התעשיה היהודית – נאמר בדין־וחשבון של הסוכנות היהודית – נרתמה בעול הייצור לצרכי הצבא. בתי־חרושת עבדו יומם ולילה והמכוניות הצבאיות הסיעו מיד לקו החזית מוצרים מלחמתיים ראשוניים במעלה כגון מוקשים אנטי־טאנקיים, מיכלי־מים, מכשירים חשמליים שונים, מכשירים אופטיים, מיתקנים לבתי־חולים, חמיקליים, אתּר, ועוד. הנציב המסחרי הבריטי אמר: “תמיהני אם רבים היודעים כי מיליוני מוקשי־הקרקע שהופעלו באיל־עלמיין ומנעו את הפורענות והביאו לידי שבירת ערפּו של רומל – בארץ־ישראל הוכנו”.

לסיכום המאמץ המלחמתי של הישוב הקדיש הירחון “פלשתין אינד מידל מיסט” מחקרים מיוחדים ובאחד מהם פרט מר מ. דנבר את התעשייה המגוונת שעמדה לימין המאמץ המלחמתי ואשר השיגה שיאים לא שוערו: “כאן ייצרו מיליוני כלי־קיבול ו־½2 מיליונים מוקשים אנטי־טאנקיים”. בתי־חרושת רבים פעלו בשלוש משמרות. מאמץ תעשייתי זה לא היה יכול להתגשם אלמלא היסודות שהניחו במפעליהם המהנדסים פ. רוטנברג ומ. נובומייסקי (האחד בחשמל והשני במפעלי ים המלח). מפעלי ים המלח היו לאחד מאבני־היסוד של הייצור המלחמתי הקיסרי הואיל ושימשו מקור יחיד לאשלג ולחמרים אחרים חשובים לתעשית חמרי נפץ ושאר תעשיות המלחמה.

תמונה 137:

אנזאקים להארחה במשקי העמק

הארחת נופש ומרגוע לחיילי צבאות־הברית הלוחמים – גם פעולה זו התענפה וכללה רבבות חיילים אשר עברו בארץ. בראשות המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית אורגנו ועדות־הארחה ובשיתוף עם הרשויות המקומיות נפתחו מועדונים צבאיים בישובים המרכזיים. החייל קיבל כאן ארוחה ונהנה משעת שעשועים ונופש; אף טיולים קיבוציים נערכו למען החיילים המחלימים. חיילים שבאו לחופשה מהמערכות האכזריות של המדבר והשתוקקו לאוירת בית אוכסנו בבתים פרטיים ופעולה מיוחדת שיצאו לה מוניטין היתה הארחת החיילים במשקים החקלאיים שלנו. השלטונות הרפואיים הכירו באיכסון זה כהזדמנות של הבראה לחייל ולקצין. הגורמים התרבותיים של הישוב – החל מהתזמורת הסימפונית ועד לבתי־ספר החקלאיים השפיעו על החיילים בחופשתם תורה ואמנות. ואחרון־אחרון יצויינו האוניברסיטה העברית אשר העמידה את מעבדותיה הרפואיות לרשות השלטונות הצבאיים הרפואיים והתכניון העברי בחיפה שתרם תרומה טכנית חשובה לנצחון.

 

שעתם של גדודים עבריים הגיעה    🔗

ההכרה במאמץ המלחמתי של הישוב מצאה לבסוף ביטוי בהחלטה של הממשלה הבריטית, לפי הודעת מיניסטר המלחמה סיר ג’יימס גריג בפרלאמנט האנגלי ב־6 באוגוסט 1942, על הקמת גדודים עברים:

"בזמן האחרון דנה הממשלה הבריטית בכושר הסידורים הקיימים לאפשר לכל חלקי הציבור הארצישראלי למלא את משאלתם להגן על ארצם מפני אפשרות של התקפת כוחות הציר. הממשלה באה לכלל מסקנה, כי לחיזוק נוסף של הגנת הארץ, יש לעשות עכשיו את הצעדים הבאים:

א) יוקם מיד רגימנט ארצישראלי, מורכב מבטאליונים יהודים וערביים נפרדים של רגלים לשם שירות כללי במזרח התיכון. בדרך כלל, ישמש הרגימנט להגנת ארץ־ישראל בארץ גופה או בארצות השכנות. הפלוגות הארצישראליות הקיימות של “בּאפס” יצורפו לרגימנט החדש ומקווים שיתגייסו לפחות עוד 10.000 טירונים.

ב) “חיל המתנדבים הארצישראלי”, הפתוח לכל חלקי האוכלוסיה, יורחב עד מאכסימום של 2.000 איש, במידה שאפשר יהיה לאמנו ולספק לו נשק וציוד".

“הממשלה החליטה – הוסיף המיניסטר – לדחות את התכנית של צבא יהודי מיוחד, אם צבא יהודי עולמי ואם גייס יהודי שלם, בעל כל סוגי הנשק, בתוך הקיסרות הבריטית”. (יהודי בריטניה או נתיני ארצות־הברית וכן נתינים של ארצות אחרות חפשיים לשרת כמתנדבים בצבא הבריטי או בצבא האמריקאי).

“אשר למזרח התיכון, ומה שנוגע לארץ־ישראל – המשיכה ההודעה ואמרה – הרי למעלה מעשרת אלפים יהודים ארצישראליים משרתים ביחידות הצבא במזרח התיכון; ואם נביא בחשבון את חיל התעופה ושאר גייסות, הרי יהיה מספרם הכולל 14.000. כמו כן יש כמעט 24.000 יהודים ביחידות משטרה שונות, הממלאות חלק מן התפקידים של המשטרה הרגילה – – – נשי ארץ־ישראל מתגייסות במזרח התיכון לשירות דומה לחיל־עזר הנשים הבריטי. אין ספק שיש ליהודים אפשרויות רבות להשתתף במלחמה נגד ראש צוררי עמם. אך אין זה מספק את משאלת יהודי ארץ־ישראל, שתנתן להם היכולת להגן על ארץ־ישראל מפני התקפה אפשרית של כוחות “הציר”. המיניסטר סיים באמרו, כי אם ינצלו את האפשרויות הניתנות עכשיו, ייוותר אך חלק קטן מכוח האדם של ארץ־ישראל שלא ינוצל נגד האויב המשותף”.

אכן, בהכרזה זו, בה נאמר בפירוש “בטליונים יהודים נפרדים של רגלים”, היה משום הישג אשר המוסדות העליונים של התנועה הציונית והחייל העברי היו רשאים לראותו בצדק כפרי עקשנותם ומאמצם להוציא את השתתפות הישוב העברי בארץ מאלמונותה ולהטביע עליה את החותם הלאומי, שאי־אפשר יהיה לטשטש אותו. מדינאים בריטיים מידידינו הוותיקים – וג’בוד, לורד סטראבולג’י ואחרים וכן העתונות הבריטית עוררו את דעת הקהל לטובת זכותנו להשתתף כצבא לוחם. בזכות זו הודו למעשה ישרי המצפון שבדעת הקהל הבריטי מכבר. מארה“ב נשמעה תביעה רמה להעניק ליהודי הארץ את הזכות הזאת. חשבונות פוליטיים עיכבו בעבר את ממשלת אנגליה וממשלת ארץ־ישראל להפר באיזו מידה את “שיווי־המשקל” המדומה בין הערבים והיהודים לגבי השתתפות במלחמה. מדינאי המזרח התיכון דחו עד אותו זמן בתירוצים שונים את דבר הקמת הגדודים היהודים הלוחמים אשר התנועה הציונית דרשה אותה, בתירוצים שונים. עדות למאבק המר הזה שקדם להכרזת מיניסטר המלחמה דלעיל הוא מכתבו של נשיא ההסתדרות הציונית ד”ר חיים ויצמן אל ראש הממשלה מר וינסטון צ’רצ’יל לאמור:

" – – שנתיים עברו מאז הצעתי, עם פרוץ המלחמה לממשלת הוד מלכותו בשם הסוכנות היהודית ובשם העם היהודי, עזרה מלאה של היהודים בארץ־ישראל ובעולם כולו. חלפה שנה מאז נתת את הסכמתך האישית להצעתנו לגייס “מספר גדול ככל האפשר של יהודים מארץ־ישראל לשירותים הלוחמים” ולהקים יחידות צבאיות מיהודים שמחוץ לארץ־ישראל לשירות במזרח התיכון או בכל מקום אחר. במשך השנתיים שעברו זכתה נכונותנו לשירותים אך לדחיות והשפלות. אף בארץ־ישראל, המקום שהוכר בו צורך שירותנו, לא זכו מאמצינו הנמרצים ביותר אף למילה אחת של הכרה בפומבי. עשרת אלפים יהודים ארצישראליים נלחמו בלוב, בחבש, ביוון, בכרתים ובסוריה, אך לעולם אין מזכירים את אנשינו ונמנעים מהעלות את שמנו. כל מגע ושיתוף־פעולה עמנו לוטים באפלה – – בחודש מרץ אשתקד – – ניתנה לי במכתבו של מזכיר המושבות ההבטחה, שהקמת הכוח היהודי הלוחם נדחתה לכל היותר לשישה חדשים. ידעתי באיזו התלהבות היתה מתקבלת בקרב אנשינו בארץ־ישראל ובעולם כולו ההודעה שסוף־סוף אנו עומדים להקים כוח כזה.

“אף־על־פי שאנו מעונים ע”י היטלר במידה ששום עם לא עונה בעת החדשה, ואף־על־פי שהוא מכריז על עמנו כעל אויבו הראשון, – מונעים מאתנו הנלחמים בו את הזכות לראות את שמנו ואת דגלנו מופיעים בין העומדים במערכה נגדו.

"ידעתי כי הוצאתנו זו “מחוץ־לתחום” אינה לפי כוונותיך ולפי רוחך. היא מעללם של אלה שהיו אחראים למדיניות מינכן באירופה ולספר הלבן בארץ־ישראל. מקריבים אותנו כדי לרכוש את המופתי של ירושלים ואת ידידיו המשמשים את היטלר במזרח התיכון, אם כי הדבר האחד שיש בו להבטיח את התנהגות הערבים, הוא כוחה של בריטאניה, כפי שהדבר הוכח בעיראק.

"אך כלום חשיבותם של היהודים היא מועטת במידה כזאת? – – עשיתי ארבעה חדשים בארצות־הברית, סיירתי את הארץ לארכה ולרחבה ועקבתי בתשומת־לב אחרי המתרחש בה – – יש רק קיבוץ לאומי אחד המוכן להתייצב שם כאיש אחד לימין בריטאניה – – הם חמשת מיליוני היהודים של אמריקה.

“המדינאים הבריטים הכירו וחזרו והכירו, כי היהודים עזרו בפועל במלחמה הקודמת והכריעו במשקלם את כף המאזניים באמריקה לטובת בריטאניה הגדולה. הם צריכים לעשות זאת ויתכן כי יעשו זאת גם הפעם – – ויהדות אמריקה מצפה למילה – לקריאה של ממשלת הוד מלכותו. הקמת כוח צבאי יהודי לוחם עלולה להיות קריאה זו. ציוד מועט אינו יכול לשמש גורם מכריע לעיכוב – –”

מכתב זה משקף בצורה ברורה ביותר אותה מלחמה גלוייה וסמוייה מן העין, אשר ניהלו מנהיגי התנועה הציונית זמן רב לפני ההכרזה על הקמת הגדודים היהודים ובהתמדה בלתי־פוסקת על זכות המלחמה שלנו. במערכה המרה הזאת עמדו הנשיא פרופ' חיים וייצמן ויושב־ראש הסוכנות היהודית דוד בן־גוריון. משה שרתוק מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית התמסר לה בכל נפשו ומאודו.

תמונה 138:

בפלוגת באפס

עם ההכרזה על הקמת הגדודים יש להזכיר כי עוד ב־6 באוגוסט 1940 פרסם מיניסטריון המלחמה הבריטי הודעה, כי “נעשות הכנות להקמת כמה פלוגות רגלים פלשתינאיות כיחידות של הצבא הבריטי”. הודעה זו באה כתוצאה מדרישות הסוכנות היהודית להקים יחידות עבריות ולהשתמש בהן כיחידות לוחמות להגנת הארץ והארצות הסמוכות לה. היחידות האלה הוקמו כפלוגות של רגימנט אנגלי ותיק – Royal East Kent Regiment – אשר נודע בכינוי Buffs – “בּאפס”. הואיל והשלטונות המקומיים פרשו את הודעת מיניסטריון המלחמה במונח ה“פּאריטי” – שויון ההשתתפות של היהודים והערבים בפלוגות הנפרדות הללו – נבלמה תנועת ההתגייסות מחמת מיעוט הערבים.

עם הקמת הגדודים הארצישראליים באה שעת־התיקון לפלוגות ה“בּאפס” כיוון שהן היו הגרעין לגדודים ועקרון ה“פּאריטי” לגבי יהודים וערבים בוטל. ההכרזה על הגדודים אימצה את רוח ההתגייסות בישוב, הואיל ונדמה כי הגיעה השעה בה היהודי יופיע כלוחם שווה־בשווה עם שאר צבאות־הברית. שוב נתעורר הנוער לקול ההכרזה הזאת והישוב עודד אותו. “זוג זקנים הגישו במתנה ספר־תורה לבית־הכנסת של חיל־המצב בסראפנד בתנאי שהוא ילווה את הגדוד הארצישראלי הראשון אל החזית” – – הפלוגה 2 של הבּאפס הארצישראליים הפכה לפלוגה א של הגדוד הארצישראלי הראשון. הגדודים הוקמו בזה אחר זה: גדוד מס. 1 חנה בצפון, מס. 2 בדרום והגדוד מס. 3 היה במצב התהוות. מיד החלו מתחבטים גם בשאלת הסמל לגדודים, כיוון שהשלטונות חיפשו אחר סמל שיהא מקובל על היהודים והערבים כאחד. החלטת השלטונות לטבוע את הסמל דוגמת ציור המטבע הארצישראלי של ענף זית העוטר את השם “פלשתינה־א”י" לא נתקבלה על דעת המתנדבים. הדברים הגיעו לידי סירוב לשאת את הסמל ורק בפקודת המוסדות הלאומיים נכנעו המתנדבים וקיבלו את אשר נגזר עד שיגיעו ימים טובים יותר.

תמונה 139:

במיסדר גיוס

כל גדוד הוסיף לשאת בתפקידי השמירה בארץ וגם לאחר שהוסע הגדוד היהודי הראשון למצרים – נשא שם באותו תפקיד. נמצא, כי עדיין לא הגשימו הגדודים את המעבר הרצוי למתנדבינו מתפקידי־עזר לתפקידי־קרב.

תמונה 140:

הגדודים הוקמו

 

איל־עלמיין    🔗

לא כקורות מלחמת העולם השניה נכתבים הדברים האלה, ולפיכך האבדן הגמור של הצבא הממוכן הבריטי בקרב מכריע, שנאסר בלוב ליד “נייטבריז’־איל־אדאם” – פורענותו מבחינה צבאית לא תתואר בזה. הבריטים נסוגו שוב מזרחה עם החוף ב־13 במאי 1942 והפעם נסיגה מכרעת, כי ב־20 בחודש גם טוברוק, זה מבצר העוז שנתקדש בפי חיילים רבים ובהם גם חיילינו, – נפלה. צבא רומל התקדם עד מרסה־מטרוח שבמצרים וב־29 בחודש נפלה גם היא. הגרמנים התקדמו לעבר אלכסנדריה וחיל ורעדה אחזו את הישוב, אשר פעם אחת ניצל בנס ובפעם זו הועמד קיומו בסימן של “נס” שני ואפשר גדול מן הראשון. לא רק הישוב העברי, כי האנגלים גם הם הרגישו בסכנה שבאבדן מצרים ומוסוליני בא ללוב כדי להכנס כניסת־נצחון על סוס לבן לבירת מצרים הפתוחה, לכאורה, לפני כובשים. עד איל־עלמיין נסוגו האנגלים, 110 ק"מ מערבית לאלכסנדריה – וכאן נשארו עומדים.

לאותה תקופה שייך מכתבו של מוביל־מים שהועתק מפי ברץ, לאמור: “– – המדבר נעור לחיים. המכונות זורמות. שריקה והקצין מודיע לנו: הנאצים הבקיעו את הקו, נהגו מזרחה בכל המהירות! חשכה… נוהגים בלילה… מאחור אש ארטילריה ורעם. הקצין דורש שלא לנגוע במנות האוכל ובמים. מחשבתנו האחת: לא לנפול חיים בידי הנאצים. והנה ידיעה כי הנאצים נעצרו – מיד חזרנו. זו השמועה שנמסרה בדבר נפילת אל־גובי וכיבושה מחדש. – –”

לא נוכל לערוב לאמיתם של הדברים, ואם יש סימפטום גם בבדותות־עם. הלא הם הימים הנואשים, בהם פרחה לפתע אגדה עממית פשוטה, עברה משכבות העם הסמויות מעין או סופרה לראשונה מפי אלמוני בחיוך או בכובד־ראש לאמור: אשה לבושה שחורים הופיעה מצד בית־לחם לפני הרב הראשי השקוע בתפילה או בתלמוד וניחמה אותו שלא הגיעה השעה להוואש… חורבן שלישי לא יהיה… – והיו שסמכו את ראיותיהם מן העבר לאמור: אם קודם לכן “הסיח הקב”ה את דעתו מארץ־ישראל ולעיראק משך את האויב ושם הנחיל לו מפלה – ראיה מכאן כי גם עתה ינחל את המפלה הוודאית – על סף הארץ ינחל אותה…" – והיו יהודים פליטים, שזכרו או טעמו את מוראי המלחמה הזאת מידיו של היטלר – ו“ציאן־קאלי” היה טמון בכיסם לשעת האפשרות – כאשר זכרו, כי במקום היהדות שהשאירו מעבר לים אין עוד מאום (“נישטא”…).

זה צד המיסתורין והבעתה שבימי איל־עלמיין, אך היה גם חלום מפוכח יותר: “לפתע התעורר, שטוף זיעה קרה: טפו, איזה חלום בלהות חלמתי! – קרא בקפצו מהמיטה: הנאצים חדרו לכפר, רעש והמולה מחרישי אזנים, טאנקים, מכוניות, אופנוע.. החברים מציצים מן החלונות ואוי לעינים: צלבי־הקרס משוטטים ומרחרחים ברחובות ובחצרות, ואנו חדלי־אונים.. לא קידמנו את פני הרעה – –” לא עברו ימים מעטים והוא התגייס (לא היה בגיל הגיוס, אך זה היה בימי הדהרה של הנאצים במדבר המערבי לפני איל־עלמיין). (“לבדנו”)

ואם קודם לכן בא גורם מסייע להתאוששותו של הגיוס ע"י הקמת חיל־העזר לנשים והתנדבות האשה מינואר 1942 ואילך, הרי עם פורענות איל־עלמיין השיבו התנועה הציונית והישוב לא ברפיון־רוח ולא באזלת־יד: תנועת הגיוס, שירדה עם הזמן, עלתה כעת לשיא – 1600 מתנדבים התגייסו בחודש יולי 1942.

אין אנו באים להדגיש בזה את הצד המספרי שבהתנדבותנו, כי אמנם מספר מתנדבינו מה הוא – ולוא לגבי המספרים העצומים בהם השתתפו היהודים בארצות שונות – 500.000 איש בארצות־הברית; 400.000 ברוסיה הסובייטית; 62.000 בבריטאניה הגדולה; – בסך־הכל קרוב ל־1.300.000 יהודים שהשתתפו במלחמה בפועל?! אך נודה, כי לאור המספר הכולל של ישובנו, לאור המעמס המלחמתי אשר נשא, לאור קיום מצב הבטחון בתנאיו המיוחדים במזרח הקרוב והתיכון המזועזע עד היסוד; – הפגין הישוב בצורה ממשית ביותר את נוכחותו בצבא המלחמה ובחותם ואופי לאומיים־בולטים הפגין כאשר לא הופגן עוד בדברי ימינו מאז צאתנו לגלות.

הישוב התאושש להרים את מאכסימום כוחו לא רק בעת צרה ומצוקה בתחום הקרוב אליו, אלא בשעת דכאון חמור לעולם כולו, העומד במלחמה עם הנאצי. רוסיה העצומה שהתבוססה בדמיה, נלפתה בצבת הנאצית ומסרה את רוסטוב, את סיבאסטופול ולא יכלה לעצור את מסע הגרמני אל הקאווקז. הגרמני אץ־רץ אל מקורות הנפט אשר חסר והרוסים הכריזו בפומבי כי אין עוד בידם לעצור את מסע ההתקדמות הזה על אף הפקודה שפרסם סטאלין לצבא האדום – “עצור ומות”. “אף לא צעד לאחור” – –

נזכור גם זאת: יהדותה של רוסיה, פותחה לשונה באותם ימי משבר והכרעה ולפתע השמיעה בעד לתותחים את שוועתה אל “יהודי כל העולם”. ב־25 במאי 1942, לרגל הפתיחה של הקונגרס היהודי האנטיפאשיסטי, שנערך במוסקבה בירת רוסיה, שודר הכרוז המשווע שהיה בו להעיד על חומר המצב במדינה האדירה – ומה יכול ישוב עברי קטן באחת מפינות תבל לענות אחריה?

הכרוז אמר: “יהודים אחים בעולם כולו! גם העם היהודי דוגמת שאר עמי העולם שוחרי החופש, עומד במלחמת הקודש לחיים ולמוות נגד הצר הצורר הרשע ביותר בדברי ימיו העתיקים של עם ישראל – – – העם היהודי עומד ומוכרח לעמוד בשורה הראשונה נגד המענים והמרצחים של כל האנושות החפשית. דרושים המאמצים הגדולים ביותר כדי להכות מכה ניצחת את החיה ההיטלרית ולהשמידה לעולם ועד. על כן הננו קוראים לעם היהודי, לאחינו בני ישראל שבכל העולם כולו, לאחינו שבמחנות הריכוז והגיטאות באירופה כולה: חכו ליום הגאולה! מתוך הקברות ההמוניים עולה קול הקורא לנקם! – –”

ובגמר הכינוס קרא המשורר היהודי איציק פפר כרוז שנתקבל בכינוס ובו נאמר בין השאר: “– – יהודי הארצות שנכבשו ע”י האויב צריכים לתת ידם לפלוגות הפארטיזנים. יהודי אנגליה, ארצות־הברית, ארץ־ישראל ודרום אפריקה נדרשים לסייע לכך שרוסיה תקבל עוד ועוד טאנקים ואוירונים – –" (חתמו עליו עשרות יהודים מגדולי המדע, הספרות, האמנות והצבא).

לישוב העברי הכרוז אמר דבר אחד: אמנם גדולה שואת היהדות ואדיר האויב הנאצי – אוי לעולם כולו אם יכרע לרגליו – אַך שבעתיים ירע לשריד היהדות, אם הבנין בארץ־ישראל ימוט: קץ לתקומה הישראלית במקרה זה. וכי הגדיל הישוב לעשות במאמצו המלחמתי הממושך והמלוכד בשתוף עם צבאות־הברית ובצדם – בגיוס, ייצור וציוד ניכר, – על כך העידה ואישרה ועידת ציוני אמריקה בעצם המלחמה שהתכנסה בניו־יורק (ועידת בילטמור) ב־9 במאי 1942 וקיבלה בין השאר את החלטתה לאמור:

הוועידה שולחת את ברכתה הלבבית להנהלת הסוכנות היהודית בירושלים, לוועד הלאומי ולכל הישוב בארץ־ישראל והיא מביעה את הערצתה העמוקה לחרף נפשם ולהישגיהם על אף אימי הסכנה והמכשולים הגדולים. בני הישוב, כגברים כנשים, אשר בשדה ובבתי־החרושת, ואלפי החיילים היהודים מארץ־ישראל אשר במזרח הקרוב שקיימו את חובותיהם בגבורה ובהצטיינות ביוון, כרתים, חבש, סוריה, לוב ומערכות קרב אחרות, נתנו כבוד לעמם והוכיחו כי נכונים הם לקבלת הזכות והאחריות של חיי האומה. זכה הישוב להכרה מצד ההסתדרות הציונית. זכה גם לדברי מר צ’רצ’יל, שציין באגרתו לאמור (יולי 1942):

“היהדות העולמית תרמה את תרומתה הגדולה למאמץ המלחמה של האומות המאוחדות.. ובראש וראשונה יהדות ארץ־ישראל.. שמאז 1940 היתה החלטתה תקיפה להשתתף במערכה נגד האויב.. ולמעלה מ־10.000 יהודים משרתים בצבא במזרח התיכון.” –

נמצא, כי גם בסבך המזימה הבינלאומית אשר הקיפה את מדיניותנו הציונית בשנות המלחמה – היה אחד, והוא מנהיגה של אנגליה בפועל וברוח כל שנות המלחמה, אשר ניהל את החשבון, זכר את המספרים ולעת־מצוא רשם אותם. במרירותנו המדינית אל לנו לשכוח את מצפונה של אנגליה, המורכב והמסובך לפי הבנתנו, אך מוצא את ביטויו מפעם בפעם ע"י איש־אמת המבטא גם הוא צד אחד של יחס האנגלי לגבי מציאותנו הציונית.

 

יד אחים ועם אחד    🔗

אמנם מר צ’רצ’יל לא יכול לקבול, כי התנועה או הישוב התעלמו אף לשעה קלה מהחשבון אשר עשה. טובי מנהיגינו המשיכו בהתמדה את המפעל בכיוון אחד, בו האמינו כי עמו הנצחון ובו קיוו להשיג גם את נצחוננו אנו. צווי גיוס מס. 2 ומס. 3 נתפרסמו בפרק זמן סמוך – בין אפריל ליוני 1942. צווי הגיוס האלה לא השגיחו עוד בתנאי התגייסותנו, כי חילקו את כוחות המגן של הישוב תוך עיקרון של צו התגייסות כללית. בני 17 נצטוו לצאת אל מחנות עבודה והכשרה, בני 18–19 לנוטרות, בני 20–31 לצבא ולנוטרות – מכאן ואילך לנוטרות ושאר שירותי בטחון של הישוב. נשים בנות 20–45 נדרשו להתגייס גם הן. תנועה כללית זו נעשתה לא רק על דעת מנהיגים כי על דעת הציבור כולו, על דעת החייל המגייס, על דעת הסופרים ואנשי־הרוח אשר פרסמו את דברם עם צו הגיוס ב־13.7.1942 לאמור:

"המערכה הכבדה והמרה מתקרבת לשערי ארצנו, צלה האיום של המפלצת העקובה מדם ישראל מאיים על מעוז תקוותנו האחרון. זה דורות לא היתה עת צרה כזאת לעמנו המנוסה ביסורים ומהיום שבו נאבקה יהודה על חייה וחירותה עם הכובש הרומאי לא הוטל גורלנו על כף המאזנים של ההיסטוריה כבימינו אלו. זכרו ושימו אל לב: עיני כל גלויות ישראל הנדרסות, השחוטות והמעונות בכל כלי־התופת של שטן דורנו נשואות אלינוּ, אל העם היושב בציון! כל פזורי האומה הנמקים בגיטאות החנק ומחנות ההסגר, הנטרפים בנדודי יבשה וים, שמים בנו את מבטחם… בני ישראל בארץ־ישראל, אל דמי לכם לעת כזאת! דרכו עוז ואמונה! בשם כל היקר והקדוש לישראל ולכל הנברא בצלם אלוהים, בשם לוחמי ישראל ומקדשי השם בכל הדורות – – – החלצו למערכה הגדולה למען הצלת ישראל במולדתו! ושומר ישראל יהיה בעזרנו! – –” וגם לגולה השמיעו את הקריאה העתיקה: “חזקו והתחזקו!” – – אף אל העמים והממשלות פנו בקריאה: “– – חזקו את רוחו של העם הנואש – –”

מצד שני, שאלת ההתנדבות מחמירה והולכת בעיני החייל עצמו ככל שההישגים הלאומיים שלה מצטרפים והולכים למעשה. הנה הוקמו הבטאליונים של חיל הרגלים הארצישראלי והשאלה שהחייל שואל מיד: הייענו הפעם צעירינו באלפיהם? (חיים שורר). הוא לא רק שואל אלא מקבל עליו את הפעולה הבלתי־פופולארית למען הגיוס בקרב הציבור. העתונאי שהתנדב בגיל קשיש רואה את עצמו זכאי לדרוש בכתב ובעל־פה מאת הצעירים ממנו למלא את חובתם. ומלחמה זו היא פרשה שלמה בפני עצמה על פעולת המגייסים, סירוב המשתמטים, התערבות השלטונות ומצד שני תופעות נאות ומרהיבות של התנדבות מרצון עצמו ומעבר לכל התאמה של גיל.

ברי, כי שורת המתנדבים שלנו לוהטת ביקוד תנועת ההתנדבות והיא נכונה להביא את החייב גיוס בכל האמצעים (אף בכפייה) עד למלוי החובה הזאת. עזר רב מושטת לחייל מבחינה זו מהחיילת ותהלוכת־תעמולה של הגדודים ברחובות הערים עם פלוגות החיילות או נאומים על החזית ועל שואת עם ישראל בבתי קולנוע מטרידים את מנוחתם של רוב המסרבים. בנידון זה יועתקו כאן שני סיפורים נאים מפי חיילת מגייסת. בערב שבת נערכה קבלת שבת במחנה של חיילות ועל הנרות ברכה חיילת תימניה. כתום הברכה הוסיפה החיילת: מקובל אצלנו (התימנים) כי לאחר ברכת הנרות מתקיים כל מה שאתה מהרהר בו, חשובנה בחורות על הרצוי לכן. – בו ברגע נשמע מפי כל החיילות: גיוס! – – בשאיפה זו חיו החיילות.

ועוד: באה בחורה צעירה וחלשה והביעה את רצונה להיות נהגת. פקפקה המגייסת ביכולתה של זו להיות נהגת ושאלה: מדוע נהגת דוקא? השיבה הצעירה: כשבחורה נוהגת באמבולאנס הרי היא מובילה פצוע ובחור נוהג – מוביל את המכונית… כן נתבטאה גישתה של המתנדבת להתנדבות. ומוסיף שורר המספר את העובדות האלה, כי הד רב מצאה קריאה להתנדבות בסיסמה של “פלוגות הורסי הגיטו”. לאחר שהארץ עצמה יצאה מכלל סכנה אפשר היה לחשוב כי הסיסמה של הצלת שרידי הגיטו תמצא הד בלבות הצעירים והשלטונות הצבאיים המליצו על ההצעה. ד. בן־גוריון נתן לה יד וגם בעיני אליהו גולומב נראתה. סיסמה כגון זו וכיוצא בה יש ועוררו צעירים לבוא מאליהם אל לשכת הגיוס, ילדים כתבו מכתבים עפ"י דרכם אף הציעו את שירותם.

־ ־ ־

וב־28 בספטמבר 1942 השיבה ארץ־ישראל ליהדות רוסיה בשידור בו השתתפו מ.מ. אוסישקין, הרב הרצוג, המשורר טשרניחובסקי והסופר משה סמילנסקי. “ההיסטוריה הישראלית נשנית והולכת – אמר אוסישקין בשידורו – פרעה מלך מצרים הביא ליציאת מצרים; המן הפרסי הביא להצהרת כורש – גם משואתנו היום יוצאת בשורה לעמנו: אל תתיאשו כשם שאנחנו איננו מתיאשים. יפלו אלפים יפלו רבבות, אבל עם ישראל יחיה לעולם ועתידו יהיה בטוח – – – אנחנו נכנסים לשנה חדשה לפי הלוח היהודי – נקווה ונתפלל שהשנה תש”ג תהיה שנת מיפנה לטובה בחיי עמנו בחיי ארצכם, בחייכם אתם, בחיי כל חלקי אומתנו ובפרט בחיי היהדות הפולנית הגדולה, בחיינו אנו, בחיי הישוב הארצישראלי". – –

“שלום, אחים יקרים, – נשא המשורר טשרניחובסקי דברו – “חזקו ואמצו! תהי לנו כולנו תפילה קצרה אחת: שמע ישראל, כל תפוצות עמנו – עם אחד!” וכן שבה יהדות רוסיה ושידרה ע”י הוועד האנטיפאשיסטי היהודי את ברכתה ליהודי הארץ שערכו מגבית לעזרת הצבא האדום: “– – יהודי ארץ־ישראל, יד ביד, שכם אל שכם נלחם למען נצחון הידידות והאחווה של העמים, למען הנצחון המהיר והסופי על האויב”. – הושטו ידים מזה ומזה ונדמה כי יד אחים היא שנתלכדה בשעת צרה ומצוקה.

 

המיפנה    🔗

סיכום זה של מערכותינו בחזית ובעורף נעשה במכוון וגם בסדרו הכרונולוגי לפני המפנה הכללי שחל במהלך המלחמה. עוד יהדות הארץ משיבה בקול עידוד ממעמקים לקריאתה של יהדות רוסיה ועוד יחידותינו העצמאיות מתחילות להתגבש; עוד האויב נמצא בפסגת עצמתו הצבאית שהביאה אותו מזה עד לשערי אלכסנדריה ומזה עד לפרברים של סטאלינגראד; עוד צבת־הברזל מושטת לחבוק עם הזרוע המושטה של יפאן בחיבוק־לאין־מוצא את עמי־הברית; – והנה אורגנה מחדש המפקדה של המדבר המערבי בראשותם של גניראל S אלכסנדר וגניראל מונטגומרי ו“הגנת מצרים הובטחה”. ב־8 בספטמבר הוגד בכל הזהירות, שההגנה מובטחת וב־23 באוקטובר 1942 נפתחה ההתקפה ההיסטורית של המחנה השמיני בפיקוד מונטגומרי על קו איל־עלמיין.

מהמובא לעיל ברור כבר כי יחידותינו לוקחות חלק בקרב ההתקפה הנודעה הזאת. יחידות ההובלה והתחבורה עובדות בלי־הרף; יחידות המהנדסים וההסוואה עושות את פעולתן. יחידותינו מספקות מים. חיילות הא.ט.ס. שלנו מטפלות בפצועי הקרב ובחולים, נוהגות, עושות בפקידות ובשירותי־צבא שונים. שולב הלוחם העברי, אם כי הנשק עוד לא ניתן לו, בכל צורות הקרב ומשימותיו. בידי גניראל מונטגומרי מצליח תכסיס ההתקפה אשר בחר בו וב־4 בנובמבר לאחר 12 ימי קרבות קשים מתפרסמת הודעה כי הוכרעה הכף וכי גייסות רומל נסוגים. בזמן קצר גדל מספר האבידות של צבאות הגרמנים והאיטלקים וב־11 בנובמבר מסתערים צבאות מונטגומרי שוב אל מדבר לוב לקול פעמוני לונדון, שהורשו לצלצל לאות הנצחון. ולא רק פעמוני לונדון החלו מצלצלים מאז פרוץ המלחמה צלצול של נצחון, אלא גם מגדות הוולגה היתה קרובה להשמע התרועה העצומה על נפילת המחנה הגרמני הכביר בשערי סטאלינגראד. בו בזמן מובאים כבר כוחות פלישה אל חופי אפריקה הצפונית־מערבית והברית הגרמנית־האיטלקית־הוישאית באזור זה עומדת כבר בסימן תבוסה.

ואכן, נפלא הדבר שבהודעות על מערכת־איתנים זו בין הצבאות המובחרים של האומות מתחיל להזכר שם חיילנו לשבח. אמנם להערכה כללית זכו “הפלשתינאים” עוד ב־1941 מפי גניראל וייול כאשר הצהיר בקאהיר “שהפלשתינאים עושים עבודה נאה והראו אומץ־לב אף גילו הקרבה עצמית”; אך בפרק זה בו אנו עומדים במערכה המכריעה על המדבר המערבי ההודעות שוב אינן כלליות אלא מציינות פעולות צבאיות ראשונות במעלה:

ברצוני לציין במיוחד – כתב גניראל מונטגומרי עם כיבוש טריפולי – את נהגי חיל־ההובלה. אנשים אלו נהגו ועברו מרחקים גדולים יומם ולילה במשך תקופות אחדות בלי־הרף. תמיד הביאו את ההספקה במועדה. חיל־ההובלה עלה לדרגה גבוהה במערכה זו ולהם נתונה תודת כל חייל בצבא – – אני מציין ביחוד את הסוארים – –

צויינה לחוד פעולתה של יחידת ההסוואה ובצורה רשמית תוארה פעולתה כדלקמן:

תמונה 141:

בטריפולי המשוחררת (עם מיור אהרן מפקד יחידת התובלה הוותיקה 178)

המאזן הנוח הובטח לא רק ע"י התכסיסים הבריטיים החדשים אלא גם בהפתעה תכסיסית שלמה. הקורפוס ה־10, המורכב משתי דיביזיות משוריינות ומדיביזית הרגלים הניוזילאנדית, חנה לשם אימוניו בדלתה הרחק מאחורי קו החזית. ככל שתצפית האויב יכלה לגלות, נמצא הקורפוס בו במקום עוד ב־22 באוקטובר. למעשה כבר לא נמצא שם. הקורפוס כולו הונע אל החזית בעזבו אחריו מחנה מדומה.

ואחרון־אחרון זכורים יפה דברי מר וינסטון צ’רצ’יל שאמר בביקורו בטריפולי בראותו בעבודתם של הסוארים היהודים בתנאי החזית הקשים:

אתם פורקים היסטוריה – אמר.

הרי כמה מן השבחים להם זכו יחידותינו אף־על־פי שעדיין נשלל מהן מעמד לוחם.

לגבי השתתפותן של יחידותינו בקרב הנצחון במדבר המערבי, אשר עמו הורחקה הסכנה מעל גבול מצרים לחלוטין, חשוב לדעת כי אם נפתחה ההתקפה של גניראל מונטגומרי ב־23 באוקטובר, הרי רק עם הבקעת קו החזית של האויב ב־2 בנובמבר מתחילה הרדיפה אחרי אויב שלא נתערער, תוך נסיונות מתמידים להקיפו. האויב נסוג בדרך טובה, אשר רק ההתקפות מהאויר הכבידו בה את הנסיגה המסודרת. עם נסיגתו הרס האויב גשרים, הטמין מוקשים, זרע מלכודות, נקט כל פעולת השהייה שהיה מסוגל לה. הרודפים הבריטים הלכו אחריו בדרך חתחתים זו כשקווי ההספקה שלהם מתארכים הלוך והתארך. בתנאים אלו היתה הספקת הצבא הרודף הערובה החיונית להצלחה. אם במשך שלושת חדשי הרדיפה לא הרפה צבא זה מהאויב אף ליום אחד, הרי יש להודות על כך לארגון המשוכלל של התחבורה וההספקה. זו הסיבה שגניראל מונטגומרי ציין לשבח בדברים חמים את פעולת יחידות התחבורה, אשר ביניהן כאמור היה רב מספר היחידות הארצישראליות העבריות. עיפות ותשושות החישו הללו את זרמי ההספקה אל הצבא המתקדם, בדרך סופות חול ואבק, ביום ובליל, בגשם ובבוץ בלי הפוגה. אוירית האויב “הלופטואפה” לא טמנה את ידה והפילה חללים מבין היחידות הללו – בבתי־הקברות הצבאיים לאורך הדרך הארוכה הזאת תמצא איפוא את הקברים אשר בציוניהן מתנוסס המגן־דוד.

זו היתה פעולה אמיצה שהצריכה התמדה וסבילות בלתי־נפוגות עד למאמץ אנושי עליון ואותן גילו אנשי יחידותינו. הרב הצבאי ל. רבינוביץ מספר דוגמה כי בבוקר גשום אחד יצא את המטה של אחת היחידות הללו בקאפוצו ובהיותו בדרך פגש בשיירה מיחידה זו שמיהרה אל המחנה שלה. הם עזבוהו בהיותו במרסה־מטרוח ונסעו לבנגאזי, אך בהעדרם הועתק המחנה ממרסה־מטרוח לאיל־קאפוצו, מסעם היה כדי 400 מיל. קצין השיירה אמר לרב: “אם לא אחטוף שינה של עשרים וארבע שעות הריני מחוסל.. ואם אני כך אנשי על אחת כמה וכמה”… הרב נפרד מהם ונסע לאיל־אדם אל יחידה עברית שניה במרחק 100 מיל. בבוקר נודע לו כי אותה שיירה חנתה לא הרחק ממנו באיל־אדם. הרב מיהר להווכח במו עיניו והנה אמנם נכון הדבר: – אנשי השיירה עמדו כבר במיפקד־בוקר ומראה פניהם, לא היה עשוי לעודד ביותר… לא ברק ולא צחצוח, אלא בלתי־מגולחים ודלוקי־עין, מכוסי חול ומזוהמים הם עמדו בשורותיהם בדרגה אחרונה של תשישות. אמש כאשר חזרו למחנה קיבלו פקודה לחזור מיד ושוב נסעו כל הלילה. הסמל שפקד על השורה נשא נאום בלשון זו: “חברה, אנו מובילים 7,000 גאלונים דלק לדיביזיה השביעית המשוריינת. אם תקבל אותם תוכל להתקדם ולא – האויב יתחמק. אל המכונות!” ובהרף־עין אצו־רצו הנהגים למכוניותיהם, כשהעיפות אינה ניכרת עוד בתנועתם. שוב היד על ההגה והם נישאים למסע שבעת הימים “דרך המדבר”.

רומל החליט לעמוד באיל־אגיילה (מערבה מבנגאזי), וזו היתה תקופת הפוגה ליחידותינו ולצבא הבריטי כולו שיכול להשתמש בהפסקה ולמלא את החסר לו בהספקה. יחידת עובדי הנמל 1039 עבדה כעת בנמל טוברוק ופרקה את האניות, יחידות ההובלה נשאו את המטען מהאניה אל הצבאות שהתקדמו לבנגאזי. זו היתה תקופת מסע הלוך־ושוב – טוברוק – בנגאזי – של יממת 24 שעות ומאות המכוניות העטורות במגן־דוד נראו בכל רגע בדרך זו כשהן נושאות דלק, מים, צידה, אנשים, תחמושת – הכל. בריכוזן בלטו כעת יחידותינו וכאן זכו להרשם בדף הזהב של קורות המערכה.

תמונה 142:

מפת קטע החזית

גניראל מונטגומרי לאחר נצחונו המזהיר ציין לשבח חיילים מפלוגת עובדי הנמלים 1039 – זילברמן, פילסר, רייזר, קליית, טרביץ, גזונדהייט – וקצין אנגלי של הפלוגה הזאת לייט. ה.א.ט. רוסיר התעורר לכתוב כתבה מיוחדת ל“פלסתיין אנד מידל איסט” לקורות פלוגתו לאמור: – – “הבה ונתאר לנו מה פירושה של עבודת נמל? חמרים מוכרחים להסיע אל קו החזית. זכרו את דרישת מונטגומרי ל־1 מיליון גאלונים דלק בשביל מכוניות המחנה ה־8 – – והנה נמל שנכבש זה עתה בהריסותיו. יש לפרק בו מיד מטענים מסוכנים מעל האניות הממהרות להכנס אליו כדי לצייד את המחנה. מטעני האניות הללו הם דם־החיים של המחנה ה־8. הפלוגה עובדת כשחייליה מזוהמים ועיפים. יש וכושלים תחת המאמץ. עובדים עד חשכה – – ובכל זאת כשנפרדים מעל האניה שפורקה ושטים בדוברה לחוף – פוצים הם בשיר עברי חדור געגועים – – כן בטוברוק ומכאן לטריפולי ושוב הם ראשונים לפרוק מטען של האניה הראשונה בנמל זה תוך הפצצות צלילה. הים סוער בעוד הנמל עצמו חסום בהריסות, אנו הקצינים גאים בעבודת אנשינו”.

 

אבידות – בריגאדיר קיש ו־138 נהגי “יעל”    🔗

טריפולי נפלה והתארכה דרך מכוניות התובלה שלנו מטוברוק עד לנקודה החדשה. המערכה מתקדמת בעקב האויב לעבר תוניס. עם התקדמות זו עולה שמו של איש־השירות הוותיק קול. קיש כמפקד חיל המהנדסים במחנה השמיני בדרגה של בריגאדיר. הוא נופל במערכה זו בהיותו פועל בטיהור מוקשים במערכה הזאת בי' ניסן תש"ג ומדברי מפקדיו וחבריו לשירות לומדים אנו לדעת את טיב השירות אשר עשה.

“שום חייל אחר בצבא זה לא שרת ביתר נאמנות או באומץ־לב גדול ממנו” – אמר עליו פילדמרשאל מונטגומרי. מיור פיטי רייניה שכתב ספר על “צנור המים אל המערכה”, הקדיש פרק לבריגאדיר קיש, בו תיאר את אישיותו ופעלו. בתפקיד שהגיע אליו, כמהנדס ראשי של הארמיה השמינית, עמד הבריגאדיר קיש בראש חיל המהנדסים בשתי השנים החשובות ביותר של מערכת אפריקה. כאשר “צבא־הנילוס” התחפר במדבר בקיץ 1940 בפני כוחות הציר, היה זקוק למים. אמנם לא היו מן המוכן צנורות ומשאבות, אך קיש השכיל והביא מן המלאי של חברת הנפט העיראקית בארץ־ישראל צנורות והזרים בהם מים ממערכת המים של אלכסנדריה 100 מיל מערבה לעיר ואחר־כך במרחק 600 מיל עד לוב האיטלקית. מיד אחרי־כן הועלה בדרגות וכאשר נתארגנה הארמיה השמינית נקרא לכהן בה בתפקיד מהנדס ראשי. במערכות שהתחוללו במדבר בזו אחר זו התגלה קיש בסגולותיו האופיות: קר־רוח ומתון גם בשעת פורענות ובו בזמן חבר טוב לחייליו. בעבודתו לא ידע את הנוהג הפקידותי־הביורוקראטי: במשך כל ההתקדמות של הארמיה השמינית אחרי ההתקפה המכרעת "היה קיש בראש, בחזית נסע ללא חשש בין שדות־מוקשים. בבוקר אחד בהיותו בתוניס עבר קיש בראש חבר קצינים בשדה מוקשים וכאשר אחד מהם דרך על מוקש, רוטשו כולם לגזרים. “קיש יגע להניס את ההוּנים בכוח השנאה הנמרצת שהבעיר בו דמו היהודי”.

נציין לבסוף כי בריגאדיר קיש קיבל את ההצדעה של היחידות היהודיות אשר הובאו לטכס־הכניסה לטריפולי ועברו בסך ברחובה הראשי בדרך לתפילת ההודייה בבית־הכנסת.

אחרי אבידת־יחיד באה אבידת 138 מנהגי פלוגת ההובלה 462 “יעל” ומכתה לישוב היתה קשה כשמועת השבי ביוון. באפריל 1943, 3 שבועות לפני נפילת תוניס, קיבלו שתי פלוגות הטראנספורט הוותיקות – 178 ו־462 את שבחן על הפעולה המצויינה שעשו, בצירוף הודעה שנבחרו “לפעולה נכבדה מאד”. הפלוגה 178 התקדמה לעבר טריפולי, בעוד ש־462 חזרה לאלכסנדריה להצטייד במכונות חדשות והללו הוטענו על אניה.

נודע הדבר כי עם המעבר לתחומי טריפולי ותוניס תוכנה גם תכנית “החזית השניה”, אשר תתחיל “בעקב־הציר” על אדמת איטליה. צבא על ציודו החל להישלח בעוד מועד אל המצודה הקרובה ביותר אל ארץ זו – למאלטה אשר עמדה בימי־בזק קשים ביותר והצדיקה את תוארה כמבצר־העוז של הקיסרות הבריטית במימי ים־התיכון. חיילינו הנהגים, שהיו ראשונים בקווי הקרב, היו גם ראשונים להשלח למאלטה ויעד הגורל כי גשר זה של הישוב ע"י חייליו הראשונים אל אדמת אירופה יוטל על גויותיהם של 138 נהגים שטבעו בים בדרכם זו, בין שאר טבועים שמצאו את מותם במצולות.

הפלוגה 178 הגיעה בשלום לאי, אך פלוגת “יעל” 462 – אוירוני האויב גילו את האניה בה שטו ופגעו בה במוקש. שליש מאנשיה טבע והם מנהגי היחידות הראשונות לתובלה במדבר המערבי – ראשונות בבנגאזי ובטריפולי – סלתה ושמנה של בחרות הארץ. עוד ימים רבים אחר־כך סיפרו בהתנהגותם הנפלאה של הניצולים – כיצד שטו על הים ושרו שירים עברים – העידו והתפלאו גם קצינים עדי־ראייה שלא מהיהודים.

תמונה 143:

טכס בטריפולי, בו פלוגת 1039 צועדת בראש מיד אחרי התזמורת הצבאית

“האניה מיהרה לטבוע וקשה היה להוריד את סירות ההצלה, רק כמה דוברות הורדו. ניתנה פקודה לקפוץ המימה. רק האנשים ששמרו על תותחי ההגנה נשארו איש במקומו עד שכוסו במים. אין מלים לתאר את התנהגותם האמיצה של החיילים היהודים. הם גילו דרגה גבוהה של אומץ־רוח… האחד עזר לחברו במים.. הם חיברו דוברות ביחד והגישו עזרה לטובעים ככל אשר יכלו. כשלוש שעות שהו במים עד שעברה אניה שולת־מוקשים והם קראו לה לעזרה במקהלות. זרקורי האניה גילו אותם וחבלים נזרקו אליהם. הם הובאו אל הנמל. גם ביום למחרת עדיין נמשו ניצולים, אך 138 מבין הנהגים חסרו”. – חבריהם הוסיפו להשלח אחריהם לאי, אשר משם התכוננה אחת מנקודות־המוצא של הפלישה הקרובה.

שוב הוכה הישוב על משקיו וקיבוציו, על בתיו ומשפחותיו בכפר ובעיר – בכל אשר יד הרעה הגיעה. מדגניה ועד תל־אביב עברה הרגשת האבל אך זעקה לא הושמעה. בשתיקת אלם נשא הישוב את אבידתו בדרך השליחות שקיבל עליו אל הגולה ולא נרתע מהוסיף ולשלוח את בניו בדרך הזרועה מוקשים. בפעם זו אין שליטה ליאוש על אף האבידה, כי המטרה ברורה. עם המגע הראשון בין החייל היהודי וחבלי הארץ המשוחררים באפריקה הצפונית התברר, מה חשיבות נודעת להופעתו של החייל כמציל ופודה של אסירי יהודה.

 

התוכן העברי של חיי החייל    🔗

על אף ההשתתפות הלוהטת הזאת בחום הקרב, האם בא על סיפוקו החייל העברי? לכאורה, היה להם במה להתברך – בין בהישגים לגבי שכנוע שלטונות הצבא העליונים בטיבו והכשרתו של החייל ובין כלפי חוץ – בהשתתפותם הפעילה במסע הקרב ובמהלכו. לא כן סבר החייל העברי, כל עוד לא לחם בטאנק ובאוירון במו ידיו ושימש רק חייל־עזר לצבא לוחם. יוסף ברץ, שליח הוועד הארצי למען החייל אל יחידותינו בכל נדודיהן, התחקה אחר הלך־רוחן ומוסר בנאמנות רבה את תיאור הלך־רוח, יורד לסיבותיו:

" – – אנשי יחידות ההסוואה שנמצאו בשטחי הקרב ומילאו תפקיד חשוב בנצחון איל־עלמיין (כדברי צ’רצ’יל) לא העריכו את פעולתם. יחידת הנהגים ויחידת המהנדסים המלכותיים שהכינו את הביצורים באיל־עלמיין גם הם לא החשיבו את פעולתם. שאיפתם היתה להלחם פנים־אל־פנים עם האויב, להכותו ולנקום את נקמת דם אחינו.

"על כן לא האמינו שהם עשויים לשמש משען מדיני למלחמתנו המדינית.

"התמזמזנו… – ענו לי בחורים מפלוגת ההסוואה באיל־עלמיין.

"אנו עגלונים.. אמרו הנהגים שהמציאו את החומר לביצורי איל־עלמיין.

"וכן היו עונים הללו שסיפקו את התחמושת, שהסיעו את החיילים למשמרות הנעים בחזית.. והרגשת אי־הסיפוק עוררה מעין הרגשת נחיתות, עוררה גם מעין התמרמרות.

“לא שונה בהרבה היה גם הלך רוחן של החיילות, אם כי מצבן היה שונה בתכלית. בשלבים הרציניים ביותר של המלחמה, החיילות־המחסנאיות בתל־איל־כביר, בג’ניפה ובמקומות אחרים ערכו וסידרו את ההזמנות לחזיתות בכשרון ובתבונה, בזריזות ובמסירות בלתי־רגילות, המיוחדות לנשים ולנשי ישראל בפרט. באותה מסירות עבדו המטפלות בפצועים ובחולים שהובאו מהחזית שיירות־שיירות בלילות המערכה של איל־עלמיין ובזמנים אחרים”.

נוכח הדכדוך בהלך־הרוחות על תנודותיו בכל פלוגה עברית באשר היא, ובפרט זו הרחוקה והמנותקת למשך ימים וירחים מעל הארץ־הבית, אפשר להבין את הכמיהה והגעגועים הבלתי־פוסקים, אשר הניעו את טובי החיילים והחיילות ליצור חיים עבריים באשר הם ולהעריך את המאמץ של הישוב לספק באיזו מידה את הכמיהה והגעגועים האלה בכל אשר יסכון לרוח החייל.

כבר נאמר כי אין החייל שלנו דומה לחייל של אומה אחרת. נכון יותר לומר, כי הוא דומה לו בהרבה בגעגועים הטבעיים אל המושג “בית” הכולל את נוף ואקלים הארץ, עץ וחי של המשק והכפר אשר יצא מהם. אכן, אם לגבי החייל מאומה אחרת נוף זה מסמל את הגעגועים על השנים החולפות עליו ללא שמחת־חיים, הרי לגבי החייל היהודי בשנות־החירום של המלחמה האחרונה סימל נוף הארץ גם את כיסופי הגאולה שנכבשו ורטטו בכל הווייתנו לשמע מעשי השמד ביהדות הגולה ומראה מעשי הדיכוי המכוונים לכלוא את יצר חירותנו ע’י השלטונות בארץ.

החייל היהודי פיתח את הבמה של הפלוגה בין בעל־פה ובין בכתב. לבמה הנשמדת ושל הישוב הפועם לקראתה מאין יכולת לעזור, אך לא אמר החייל די ברצון זה לשותפות עם הישוב. בכל מקום היותו רצה ליצור סביב לו את האוירה הישובית המובנת לו בצערה בשמחתה – ואותה יצר בכוח כשרונו ובטוהר מאמצו באוהל במדבר, באניה, בכל מקום היותו נקלע עם יחידתו, בין קטנה ובין גדולה. זאת יש לציין במיוחד, אם נזכור כי קיבוץ הגלויות ביחידות אלו היה מתחילתו מגוון מאוד ומורכב מיוצאי ארצות שונות ומבני עדות שונות ונדרש מאמץ פנימי קודם לעכל ולהטמיע את הרבגונות הזאת ולהפכה לחברה עברית.

החייל היהודי רצה להיות שותף מכל מקום היותו בצער ובסבל של היהדות שבעל־פה שימשה לו המסיבה של ההתכנסות בלילות־שבת, שהפכה למסורת בפלוגות ותכניות מיוחדות עובדו למענה – תכניות מורכבות ממקרא דברי ספרות עברית קדומה וחדשה. במסיבות האלה נתפרק רגש הבדידות של החייל, המשרת בין צבאות זרים רבים, והתגבשה אותה אוירה חינוכית־עברית שהחלה משכנעת גם את הרחוקים והזרים לה ברוחם. חשיבות נודעה לבטאון העברי של הפלוגה. בו ניתנה אפשרות להעלות על הנייר את הבעיות המציקות לחייל ואת הפתרונות לבעיות האלה. החייל העברי בן ישוב הארץ הרי בסוף דבר ראה את עתידו בגעגועים רבים, בשיבה לבית ובהיאחזות בחיים האזרחיים. הוא הרבה לחשוב כיצד יעשה זאת בשובו. איך ייקלט אחרי המלחמה האכזרית בחיי חברה שיתנו מרגוע לנפשו, סיפוק ליצר העמל הטבוע בו וכר ציבורי מתאים להוסיף ולבנות את ארץ העתיד למען העם המשווע אליה מרחוק? – אכן, עוד בשנות השירות הראשונות היטיב החייל היהודי לראות מה חשובה הפעולה החינוכית לקיום הלך־הרוח הנכון בקרב הפלוגה. בבמותיו אשר יצר – מהן קבועות ומהן מסורגות – פרק את הבעיות הפנימיות תוך כוונה שלא יעיקו על נפש חברו אלא יבואו לידי שיתוף וחילוף־דעות עם חבריו.

“הכוונה להוציא את הדפים האלה – כתב דבר המערכת של “החייל העברי” עוד בספטמבר 1941 – אחת לשבועיים ולבטא בהם את החיים הפנימיים של היחידה ואת הנעשה בכלל החיילים העברים ואת מחשבותיהם. הואיל ונמצאים עדיין גם “לא עברים” ביחידתנו ובעוד יחידות עבריות, לכן תוקצה גם פינה בשפה האנגלית…”

ו“יומן יעל” כותב במאי 1942: "– – כאנשים כן ביטויים. בראשית – אֵלם עברי. רק אנגלית. ובהמשך: תרגום פקודות לעברית. ובהמשך: בעיקר עברית. ובהמשך רק עברית. ועם התבגרות גם עלון עברי. ובאופק – עתון עברי לחיילים עברים. אב לעתון, בסיס לעתון – יומן. כעין פנקס הקהילה מאז־מאז. וטבעי הוא הצורך ללוות ביומן את היחידה מראשית צעדיה, לשמור על “פנקס היחידה”.

ואמנם הפלוגות והיחידות העבריות פיתחו כמעט עתונות עברית שלמה, כאשר יעידו שמות הבטאונים: “החייל העברי” (יעל), “יומן יעל”, “מסעות ומעשים”, “עין המדבר” (יעל ספקי המים), “ניב התותחן” (תותחני החוף), “בטאון התותחנים” (הסוללה ה־1 האנטי־אוירית), “במחנה” (גדוד ב' פלוגה 12), “בצעוד” – (גדוד ג'), “בפעמי הרכב” (יעל), “בדרכים” (יעל), “שלוחות” (בקורת הנמלים בכוחות פרס ועיראק), “דקלים” (חיל הציוד וההספקה בבנגאזי), “חיל החרושת”, “במבחן” (גדוד א') וכן חוברות בודדות: “החיילת”, “הד המחנה”, “אהלינו”, “ניב החייל העברי”, “חיל הרגלים”, “שנה באי” – ועוד – –

הרי גאלריה של שמות, תאריכים ויחידות, אשר לפיהם בלבד אפשר לעמוד על מרחקי הנדודים של יחידותינו, על תפקידיהן השונים ואם נזכור כי בהוצאת הבטאונים האלה עסקו לרוב אותם אנשי־העט שהתגייסו בין מקרב עתונאים שמלאכתם בכך (חיים שורר ובן־דור מעתון “דבר” ואחרים) או סופרים ומשוררים אשר יכלתם וכשרונם קיבלו עתה את מקור השראתם בהווייה המלחמתית, – נבין מה ערך מדריך ומאלף היה למאמץ הספרותי הזה שהושקע ברשימות, בקטעים בתיאורי ההווי ובמאמרי המערכת של הבטאונים. די לציין לדוגמה, כי רשימות אחד העתונים האלה “החייל העברי”, אשר כבר צוטט מהן, נודעו אחר־כן כספר־קריאה מושך בשם “רשימות חייל עברי” של משה מוסנזון כותבם.

מבחינת גיוון התוכן – בין של הבטאון בכתב ובין של המסיבה בעל־פה – היה משום נופך לשבח בניצוצי ההומור שנתגלו בפרי־עטם של הכותבים ותשואות הצחוק שהוענקו למשורר או לפליטוניסטן צבאי כזה מפי חבריו החיילים והחיילות במסיבותיהם – היה תגמול חשוב לעמלו. כאן התבדח יצחק־יצחק משורר ופיליטוניסט על חשבון נדודיו, או הסארז’נט שלו. ושם התל בפזמון שלו על “הגיוס”, על חברתו החיילת בא.ט.ס או בו.א.א.פ.; כן חיבר פזמון בצורת שיר־לכת קל; – וכל אלה סייעו לא־מעט לבדר את דעתם של חבריו.

ויש אשר המושגים “תרבות” ו“פעולה תרבותית” ביחידה קיבלו גוון של מסירות־נפש. נערכו קורסים ללימודים עבריים כדי לקרב את הרחוק, נתקיימו נשפים בהם החלק הספרותי תפש מקום ניכר, ספר התנ“ך קיבל כאן במסיבות החיילים את כל משמעותו הנשגבה. ספר התנ”ך ניתן לכל חייל וחיילת כשי מטעם הסתדרות העובדים הכללית והוא ליווה אותם בכל נדודיהם. החיילים העלו את נרות החנוכה, ביקרו בבתי־הכנסת של קהילות אחיהם בכל אשר הגיעו.

בעקשנות ובהתמדה בתנאי הנדודים הקשים קיימו היחידות את עלוניהן־עתוניהן הקטנים. בסיפוק ובקורת־רוח מציין הרב הצבאי ל. רבינוביץ, לא רק בשמו כי גם בשם חבריו לכהונה זו, שהחייל העברי החפשי לרוב בדעותיו, ידע לכבד את התופעה הדתית והטכס המסורתי במחנותיו, אף לשוות להם אותה קדושה אשר אמרה בלי אומר: “האמונה אינה אלא חלק מתרבותנו העברית כולה”… החייל העברי השתדל לקיים, אף נלחם בעקשנות עם הסביבה, על אוירה עברית טהורה בתוך מחנהו. הפקודה העברית והנפת הדגל העברי באיסור או בהיתר – היו מעיקרי ה“אני מאמין” היומיומי שלו.

 

החברה החיילת    🔗

קשה לנו להקביל את התנדבות בנות הישוב ונשיו לצבא אל תנועות דומות שאירעו לרוב באומות אחרות במלחמה זו. שירותי הצבא שהתפתחו פתחו כר נרחב להשתתפות יעילה של האשה גם במערכות המלחמה ולפיכך התנדבות האשה לצבא לא היתה תופעה נדירה במלחמה האחרונה, אף תופעה של אשה לוחמת בגבורה נודעה לנו מדוגמאות רבות וממלחמות הפארטיזנים הנואשות של שרידינו אנו ביערות ובגיטאות. אף־על־פי־כן נראה לנו, כי לא רגש הקרב עורר את האשה העברית בארץ להתנדב, כי אלמלא כך לא היתה מאצילה על ההתנדבות כולה אותו קו של רוך ולא היתה מושכת לו אותו חוט של אחווה, אשר בהם נתגלתה התנדבותה. אכן, רגש האחווה הוא שדחף את “הבת” הצעירה לפרוץ אל שורות השירות, אף־על־פי שבציבור שרר היסוס לגבי ההשפעה החינוכית הנפסדת אשר הצבא ואוירתו עלולים להשפיע על הנערה הצעירה.

התנדבה הנערה, ולא פחות מכן ראוי לציין כי התנדבה גם הקשישה, שיכלה להשתחרר מעול ביתה. גיוסן של אלו נעשה לאמיתו של דבר ללא לחץ כלשהו, אף לא הורגשה סביבה אותה מתיחות אשר ליוותה את התנדבות הבחורים. כאן לא שרר פולמוס של מפלגות אף לא חילוקי־דעות, כי בענוות השקט נעשתה ההתנדבות ונתמלאה מפעם בפעם המיכסה שנדרשה אם תחילה לא.ט.ס. ואם אחרי־כן לו.א.א.פ. עד שנצטרפו במשך השנים קרוב למספר הנאה של 4000 מתנדבות. כן עברה ללא רושם מיוחד העובדה, שהבנות הצעירות הללו הפכו מהר לנהגות של אוטומובילים איתנים, שהן לבשו מדים, הצדיעו, התאמנו במסיכות־גאז וכיוצא בהם תרגילים ותמרונים שנתחייבו בהם. הרושם העיקרי היה בביטוי־הלווי שהן נתנו להתנדבות כולה.

ידוע המעשה בדבר פלוגת א.ט.ס. של נהגות אמבולאנסים אשר קבעה לעצמה ציון מיוחד: הפלוגה שרתה במרחק 50 מייל מהחזית ובהתקרב האויב לאלכסנדריה סרבה הפלוגה לעזוב את שירותה כי רצתה לסגת רק עם הצבא כולו. “הצבא צריך לשירותנו” – טענו ודרשו נשק להגנתן. פלוגה זו נזכרה אחר־כך בהודעות לשבח. ונערת א.ט.ס. קיבלה המלצה מיוחדת עבור שירותה כר.טי.או. באלכסנדריה.

אחת המתנדבות הראשונות, הקצינה חנה לוין, מוסרת בדבריה כי אמנם הצליחו המתנדבות בכל המקצועות שנתיחדו למענן: נהגות, מחסנאות, טיפול בבתי־חולים, פקידות, שירותי האויריה – מהן שזכו להזכר בהצטיינות בהודעות המפקדה בשל פעולותיהן הזריזות והמסורות. אפשר לומר כי גיוס הנשים לא סבל גם ממכת התערובת, כאשר היה זמן רב עם גיוס הגברים שנתגייסו יהודים וערבים יחד. ערביות לא נתגייסו כמעט (112 ערביות בסך־הכל לגבי המספר הנזכר לעיל של יהודיות). זו היתה איפוא התנדבות מרצון ומהתעוררות פנימית עוד יותר מהתנדבותו של הגבר – ושוב אין להסביר אותה אלא ברגש חברות ואמהות, אשר דחף אותן להמצא עם החברים־החיילים המבודדים ומנותקים מבתיהם ושרויים באוירה זרה להם. הגיד להן לבן, כי מלבד השירות היעיל כשלעצמו אשר ימלאו בצבא ולא יפלו בו מנשי חיל־העזר בנות האומות האחרות, הן תפעלנה שירות חשוב למען אחיהן הן – וכאן אפשר טמונה הסיבה העיקרית להתנדבותה של האשה מהישוב באלפיה.

תמונה 144:

א.ט.ס. במיצעדן בירושלים

חברותה של אשת הישוב למלחמת הגבר ולעמדת המגן שלו, נזכרת גם בספר זה מאז הווסד המושבות הראשונות בארץ, מההתנדבות במלחמה הקודמת לגדודים, שאז ביקשו להתנדב אך לא זכו. האשה סייעה להסתיר את הרובה מעיני השוטר התורכי המחפש. היא היתה חברה לרועה הצאן שקדח ממחסור ורעב. היא רצתה להיות שותפה שווה בכל לגבר: לחרוש כמוהו, לירות ברובה, להחליפו בשעת הצורך בכל עמדה שבה עמד. והצליחה. אף בצבא הצליחה. טיפולה בחולים ובפצועים מבני כל האומות (אף שלא ניתן לה מעמד רשמי של אחות) נודע לשבח בין החיילים. היא הסתגלה לחיי המחנה, למדה מקצועות בלתי־רגילים לגביה, תפשה בהגה כמומחית לדבר, עבדה בהתקנת המצנחים – אך כלום בזה גילתה כוחה?

כוונתה של המתנדבת העברית היתה עמוקה הרבה יותר ואף גילוי כוחה היה לא רק בנגלה. היא הביאה עמה אל תוך תנועת ההתנדבות, החדורה גם רוחות של מרירות ודכדוך־נפש רגעיים או ממושכים, את האפשרות לפרק את הרגשות האלה תוך מגע קרוב יותר אף במדים של הצבא. הטוראית, הסמלת, הקצינה התחרו אלו באלו בגילוי האפשרויות האלה בתנאים הצבאיים ואם חבריהן ואחיהן יש והתיחסו, למראית־עין לפחות, בזלזול כלשהו לנסיון זה של אחיותיהם – הרי לאחר זמן הסכימו, שאמנם הביאה עמה התנדבות אשת הישוב את האור אשר חסרו. היא, מטבע אפיה, סידרה את מסיבת השבת בצורה נאה יותר; היא שיוותה למסיבה המשותפת רוח של אינטימיות אשר נראתה תמוהה בקאהיר או באלכסנדריה של מצרים ואף־על־פי־כן הזכירה בנכר את הארץ. נראה לנו, כי חבר הקיבוץ בראותו את חברתו מהמשק פועלת בקירוב־מקום אליו וכן הנער המגוייס בהיותו יודע כי בארץ הזרה מצוייה אם מהארץ – שניהם כאחד מצאו סעד רוחני ומוסרי באוירה הזאת.

אם להוציא מקרים בשיעור, שלא היה עשוי להדאיג בשום פנים, נטייתו של המגוייס העברי לרמת־חיים מוסרית גם בצבא מצאה את פיצוייה במציאות המתנדבת העברית במחיצתו. הוא לא יכול מטבע חינוכו לפזר את דעתו בשעשועי החייל הזר. הוא לא נגרר על נקלה גם אחרי התענוגות שהיו פתוחים לכל חייל בערי מצרים ואחר־כך בערי שאר הארצות השרויות לא רק בדכאון המלחמה אלא גם בהפקרות שהיא מביאה עמה. בזאת אין אנו רוצים להפריז במידת צניעותו של חיילנו או להעלים מקרה יוצא־דופן אשר קרה לבת־חיילת; – צללים היו וטבעיים הם לגבי דור צעיר, שהוטל לתוך המלחמה הארוכה על שפלה וגיאותה. במה הפלא? – באור שעלה על אף הצללים מתוך ההתנדבות העברית, רובה ככולה, ובו יש חלק ניכר מאוד לחיילת העברית.

החיילת מהישוב הזכירה לחייל את המוסריות הגבוהה של מכורתו, של משקו, של סביבתו היוצרת בעמל ושואפת את שאיפות בנינה גם בימי המלחמה. היא הזכירה לו בעצם נוכחותה את עקשנותו של הישוב בתפקיד שקיבל עליו לבנות ארץ בתוך שממה, לא למענו כי למען האומה כולה. – היא עזרה לו לזכור כי גם בצבא אינו חייל אלא שליח, אשר עדיין נטל עליו למלא תפקיד נוסף על הרובה והכידון המסורים גם לידי כל חייל אחר. והחייל העברי הבין זאת בחושו ומכאן אורך־רוחו לגבי הסבל והאלמונות, אשר נידון בהם זמן רב עד שהכירו בו חייל לוחם. אפשר כי אלמלא הגורם המרכך הזה של נוכחות המתנדבת במחנה לא היתה אורכת רוחו של החייל באותה מידה.

המתנדבת היתה איפוא אחות לסבל לחייל. אחות לצער כאשר ביום הנצחון לא נשאו את הדגל העברי בין דגלי האומות הלוחמות – אחות בכל הרוגז והכעס אשר עובדה כזאת היתה עשויה לעורר בלב חייל, שנדד במדבר בהתקפה ובנסיגה אך להפקד בתוך החוגגים את הנצחון לא זכה. למותר איפוא למנות בזה את שירותיה המצויינים של החיילת העברית שהצדיקו את התנדבותה, אם היתה טעונה עוד הצדקה בעיני המבקרים אותה. זכותה הוכרה לה ע"י אחיה המתנדב ומי עוד בר־סמכא כמוהו לדון בענין זה? היא הקלה את גורלו בפועל וכאשר פצוע או חולה היה מוטל בבית־החולים הצבאי בין חברים־לנשק, שאיננו יודע את שפתם, ומסור לטיפולן של אחיות אשר לא שמעו את לשונו, – היתה בלא ספק הופעת החיילת חברתו מהארץ עובדה מחזקת ומאמצת לגבי דידו.

בתי־החולים של הצבא הבריטי היו מפוזרים על פני חולות המדבר של מצרים ואוירוני האויב היו מתנכלים אל הצריפים הלבנים הללו. בין ביקור לביקור של אוירוני האויב היו מגיעות הרכבות הארוכות מהחזית שהביאו את הפצועים. בחורות הא.ט.ס. היהודיות עבדו כאן יומם ולילה ושמן נודע לתהילה לצבאות הבריטים, האוסטראלים, הניו־זילאנדים והדרום־אפריקאיים. יש וחסכו שינה מעיניהן אף אכלו בחטיפה את ארוחתן בימי החזית הקודרים. לאחר ימי איל־עלמיין הגיעו מיחידות הא.ט.ס. לאירופה ופלוגת־אמבולאנסים עבדה באיטליה ובאוסטריה. זו הגדילה לעשות לא רק למען חיילים כי גם למען הפליטים.

ואם כך היה הדבר במחנה ובשירות הרי לא פחות חשוב היה תפקיד המתנדבת לגבי הישוב. הופעת החיילת המתנדבת השפיעה על הלך־הרוח של התנדבות הישוב כולו, נטלה את העוקץ של המלחמה בין הגייסים והמשתמטים – מערכה פנימית שהטרידה בזמנו מאוד את הישוב. יתר על כן: היא שכנעה את הישוב על כל חוגיו ושדרותיו, כי ההתנדבות היא מפעל כללי המחייב להתגייסות ולמשטר של התגייסות כלפי חוץ וכלפי פנים. ואם הישוב גילה בד בבד עם ההתגייסות לצבא כושר רב של משטר תמיכה במשפחות החיילים ושל משטר־קשר עם מחנות החיילים – הישוב בכוחות עצמו כמעט – הרי יש להודות על כך לאותו ליכוד מוֹפתי, שנקנה מרצון ומהסברה חפשית, בהופיע בצד החייל המגוייס גם החיילת המגוייסת.

 

משטר ההתגייסות של הישוב    🔗

אין אנו באים לפרט את פרטי מהלך ההתגייסות ונסתפק שוב בסיכום על סף שנת תש“ג, סוף השנה השלישית למלחמה. הקמת הגדודים גרמה להתעוררות נוספת של ההתגייסות, כי הגדוד, בניגוד לפלוגה שהיתה קיימת תחילה, היה חטיבה עצמאית מבחינת הפיקוד והוא משך יותר את הנוער העברי להתגייס. התגייסה פלוגת “מכבי” מיוחדת, ההסתדרות הציונית החדשה (צ"ח) הכריזה חובת גיוס על חבריה. כוחו הצבאי של הישוב הוכפל מ־9811 בראשית תש”ב עד למעלה מ־17.000 בסופה. החלק העשירי מהמספר הזה היו חיילות. נמנו כבר 137 קצינים ו־10 קצינות נוסף על שמונים הקצינים שעבדו כרופאים.

הגיוס המספרי הזה חייב את הישוב בקשרים קבועים עם לוחמיו מזה ולדאגה קבועה למשפחות המגוייסים מזה. כבר ראינו כי עם גבור הגיוס הכירו מוסדות הישוב בחובת השעה והקימו מגבית מיוחדת – מגבית ההתגייסות וההצלה – אשר ראתה את תפקידה בגביית “מס עם לוחם” מהישוב. ביולי 1942 הוקמה המגבית הזאת ובכסף שנתנה יכול הוועד הארצי למען החייל היהודי להתמסר לפעולה.

הוועד הארצי נמצא בקשר עם 700 נקודות־חנייה של יחידותינו בפזוריהן – מזירת הים התיכון עד יבשת אירופה (אחר־כך), הודו ובורמה ונוסף על אלו עם חיילים בודדים באשר הם. הוא סיפק עתונות עברית למחנות, יסד ספריות מרכזיות מאספי הספרים שנערכו בין אזרחי הישוב בסראפנד, איסמאיליה, קאהיר, אלכסנדריה, בירות ואחר־כך רומא. נאספו תקליטי־נגינה כדי עקד מובחר שסיפק למחנות מפרקי המוסיקה העולמית והיהודית וגם מחנות שכנים של צבאות־הברית נהנו מהם. הוא צייד את הפלוגות במכשירי ראדיו, ערך מסיבות, קיים פינה מיוחדת למען החייל היהודי בראדיו ירושלים, הוציא למען החייל עלון שבועי בו רוכזו החדשות מכל שהתרחש בעולמנו ובעולם כולו. הוא הקים להקה צבאית שפעלה במחנות וערכה הצגות נודדות, אף עזר לקיום תזמורת צבאית שנקראה “התזמורת של הרגימנט הפלשתינאי”, אך למעשה היתה עברית כולה.

תמונה 145:

ילדי בתי־הספר נושאים שי לחייל

הוועד למען החייל נשא בקשר המחייב עם בתי־החולים הצבאיים בהם שכבו חיילים חולים ופצועים, שלח אליהם מבקרים אזרחיים קבועים ושיפר בהתמדה את תנאי ההבראה ובילוי־הזמן של החיילים האלה תוך טיולים, נופש בבתי־הבראה ומסיבות אמנותיות במועדונים שפתח בערי הארץ וגם מחוצה לה. רוח ההתנדבות שפיעמה בישוב ליכדה סביב הוועד חבר מתנדבות ומתנדבים שעשו את העבודה למען החייל במסירות. לא רק בני ובנות הארץ התנדבו לפעולה הזאת, אלא בכל מקום חנותו של החייל היהודי – במצרים או אחר־כך ברומא – נמצאו מתנדבים בין הקהילות אשר גילו את יחסם הנפשי אל אחיהם המגוייס בהדרכת שליחי־הקשר של הוועד למען החייל, חבר עובדיו ומנהלו ר. בורשטיין שהתמסרו לעבודתם.

ככל שהתרחקו יותר החיילים מעל הארץ נעשה הכרח להעניק להם מפעם בפעם מתרבות הישוב שהתגעגעו עליה. גם במחנה בארץ צמא החייל במסיבותיו צמאון מיוחד להשתתפות אמן או מוסיקאי, כי שירותו כבל אותו מהיות מבקר בבתי־השעשועים, האמנות והתרבות, כאשר אהב בחייו האזרחיים. האמנים סייעו ברצון לקיום הקשרים האלה אף ראו זכות לעצמם להשלח אל המחנות או לסיבוב ממושך ביניהם כדי לשעשע עליהם את זמנם. מפעלי האמנות העיקריים של הישוב – הלהקות הראשיות והתזמורת הארצישראלית – נשאו בהכרת חובה בתפקיד הזה וקויימו הופעות רבות־רושם ברוב המחנות.

בלי לפרט את כל פרטי הקשר, בהם השתקפה שותפותו של הישוב עם החייל, אין לפסוח על השי – זו חבילת המתנה שהחלה להשלח לפני חג ומועד מטעם הישוב אל החיילים תוך תכונה רבה ונעשתה קבע. שי זה נאסף ע“י תלמידים ונוער, ע”י ילדי הגן בעיר ובכפר. הם הביאו את השי בשיר ובזמרה אל הוועד למען החייל כדי להשלח אל “הגיבור” הנלחם במרחקים. אל החבילה הצנועה של התשורות צורף מכתב מצוייר של ילד וילדה, בהם הובעו רגשות ההערצה והחיבה אשר הגה הילד לחייל. המלים התמימות האלה בלווית הציורים המלבבים של עץ ופרח גרמו שעות של קורת־רוח לחייל אף לקשר של חליפת מכתבים דחופה בין המקבל והשולח..

תמונה 146:

בעמדה עם מכתב מהבית

כבר נאמר כי דומה החייל מטבע הווייתו לילד – אורח חייו מאציל עליו אותו עולם של געגועים טובים וצמאון לאהבה בהם מצויין הילד. לפיכך נעשים שני אלו ידידים גדולים – וכן אירע גם בישוב. החוברות המצויירות, ששלחו ילדי המשקים לחבריהם הגדולים שבצבא, היו פרי עמל ואות חיבה שאין למעלה מהם. באותן חוברות סופר לחייל על התבואה שגדלה בינתיים ועל בעלי־החיים שנולדו – על כל שמתרחש בעולם הבנין, העבודה והיצירה אשר אליו התגעגעו החיילים ונשאו את נפשם ממרחקים. לרוב הסתיימו משאלותיהם של הכותבים הקטנים כי “יראה החייל היהודי את גבורתו ויכה את היטלר צורר העם והאנושות”.

שמא סייעו גם הם ואיחוליהם למפלה ולתמוטה של רוח האויב?.. אם לא סייעו הרי אימצו בלא ספק את רוח חיילינו, שהרגישו למרות הסבל והתלאה שבמפעלם, כי יש עין צופיה לפעולתם וכי יש הוקרה לשליחותם. חיזוק רב שאבו מהעובדה שמשפחת החייל לא נשארה עזובה, כי הישוב כלל במשטר ההתנדבות והעזרה אשר פיתח את ילד המגוייס והשתדל לדאוג לחינוכו. הישוב עזר לאשת החייל להתארגן ולעזור לעצמה בעבודה במלחמת קיומה. אשת החייל עבדה, ילדו קיבל חינוך והכשרה – והם שאימצו את החייל וחיזקו בו את ההכרה של מילוי החובה הראשונית כלפי העם ושל מלחמת החירות שהוא לוחם אותה. אנו רשאים לומר כי משטר סוציאלי יציב זה אשר הישוב כונן עם ההתגייסות היה גורם ראשון במעלה להצלחתה ולקיום רוחו האיתנה של החייל במרחקים במשך חמש או שש שנות שירותו, למרות הליקויים ומיעוט־היכולת במקרים רבים.

 

תנועת הוותיקים    🔗

רבים איפוא הגורמים שסייעו מבית ומחוץ לקיים את המאמץ המלחמתי בקרב הישוב. נציין כי ביניהם לא נעדר המשוחרר הוותיק מהגדודים העבריים במלחמה הקודמת. המשוחרר הוותיק צרף את קולו ואת כוחו לצו ההתנדבות הישובי בשעה הרת־עולם – שעת איל־עלמיין – וגם לפני כן. המשוחררים הוותיקים שמרו את נאמנותם לדגל ההתנדבות עשרים וחמש שנה, בצנעה שמרו עליה – ומי יכול לשער בנפשו כי יבוא יום להוציא שוב את דגל הגדודים ממוזיאון “בצלאל” בירושלים כדי לשאתו בראש חוצות ולקרוא לעם בשם הגדודים הראשונים להתנדב אל היחידות העבריות האחרונות? – התאספו המתנדבים הוותיקים ברוב־עם ב־1 באוגוסט 1942 בכפר המשוחררים אביחיל וכאן הכריזו על רצונם להתנדב, מכאן השמיעו את קולם ומחאתם שמאמצי הגיוס וההתנדבות של הישוב עד אותו זמן לא הוכרו ע"י הממשלה כפעולה לאומית בולטת אלא טושטשו בשם כללי – “פלשתינאי”.

“כלוחמי הגדודים העברים בצבאות בריטאניה על דגלינו וסמלינו, – הכריזו – איננו רואים צידוק לאי־הכרת היחידות העבריות שבצבא הוד מלכותו ומאמצים את המוסדות הלאומים להמשיך בפעולתם לתיקון המעוות עד להכרזת היחידות העבריות כחטיבה צבאית עברית על דגלה וסמליה” – – “אנו ותיקי הצבא העברי מגדודי גאליפולי והראשונים ליהודה, רואים בהתנדבות חובה לאומית ראשונה, שאין שחרור ממנה לבן ובת מישראל” – – “הכינוס דורש מכל חברי הגדודים לשוב ולהתגייס לשירותים הצבאיים השונים בהתאם לדרישות המוסדות הלאומיים” – – כן עמדו והחליטו – מהם לבני־שער ומהם אבות לבנים ובנות שהיו כבר בצבא, מהם במדי נוטרים ומהם לבושים כבר מדי־צבא בשניה. אף ברל כצנלסון היה עם הוותיקים והכריז על עצמו בפשטות, כי אלמלא בריאותו הרופפת (שנה לפני מותו) היה מתגייס אל השורות בשניה – והוא ביטא דעת רבים.

והוותיקים לא רק דרשו כי גם קיימו את הקריאה שקראו אל הישוב: “החלצו למלחמת העם ולהגנת הארץ!” קריאתם מצאה הד בלבות הנוער. כפר אביחיל בו התקיים כינוס המשוחררים היה מופת לרבים בהתגייסות בניו, בנותיו וותיקיו. הוותיקים קמו לחוג כעבור שנה את מלאת 25 השנים (מחצית היובל) להווסד גדודם. איגוד המשוחררים הוותיקים קיים את כינוס היובל לתאריך יציאתם של המתנדבים הארצישראליים למצרים – בכ"ג תמוז 25 ביולי 1943 וגם בו השמיע את החלטותיו למען ההתנדבות: “הוא קרא את המוני הישוב להזעק אל הדגל” – – “המלחמה היא מלחמתנו” – –

תמונה 147:

ותיקים על דגלם

הכינוס נתכבד בברכות חמות מאת חברי הגדודים ומפקדיהם הוותיקים באשר היו: “מחזיר לכם איחולים טובים והייתי שמח להיות אתכם” – טלגרף מרגולין מאוסטראליה; “מחזיר לכם איחולים טובים ואתגאה תמיד בפיקודי על הגדוד, לו יהא הגדוד ה־40 של קלעי־המלך דוגמת־השראה לבאים אחריו – –” – קולונל סמואל. וכן ברכו המוסדות העליונים את ותיקי הגדודים אשר פילסו את הדרך להתנדבות הרבבות. היה זה יום חג ישובי־כללי, בו המרירות המדינית הוסחה מלב למראה הוותיקים היורדים בסך, כשתזמורת הגדודים העברים בראשם, אל בית־הקברות הצבאי בירושלים להניח את זר הפרחים על קבר האלמוני ועל קברות אחיהם שנפלו במלחמת העולם הראשונה. כבוד צבאי רב ניתן באותו יום בבירת הארץ ירושלים – להתנדבות העברית ולמסמליה מהגדודים הראשונים.

ותיקי הגדודים שבו ונבחרו לוועד המרכזי של איגוד המשוחררים להמשיך בפעולה שהשעה צריכה לה ובהם: יצחק בן־צבי, משה סמילנסקי, אנשי “מנורה”, גרשון אגרונסקי, ד"ר מ. ליבונטין, חברי אביחיל ועוד. תכנית הגדודים שודרה בראדיו ירושלים בערב “הפינה” לכל החיילים העברים באשר הם. לא שכח הכינוס למלא חובת כבוד ביום חגו ולברך את מפקדו הוותיק פטרסון ושאר מפקדיו וכן נשלחה ברכה לבית המלכות ולמר וינסטון צ’רצ’יל “איחולים לבביים ונאמנים לנצחון מהיר” – –

דברי דוד בן־גוריון, יושב־ראש הסוכנות היהודית, אל הכינוס ראויים לבוא בזה בשלמותם:" – – הימים אינם ימי חג. חרב השמד עדיין תלוייה על ראש עמנו באירופה ויום־יום מובלים בני ישראל לטבח. אמנם אתמול נפל דבר גדול, המבשר את ראשית הקץ – נגדע הקוטב האיטלקי של ציר הדמים הנאצי־הפאשיסטי; אולם גם עם קץ המלחמה באירופה, לכשיבוא, לא יבוא הקץ למלחמת היהודים על קיומם. אף־על־פי־כן זכות גדולה היא להתאגדות המשוחררים על שהעלו בימים האלה את זכר המאורע ההיסטורי הגדול של הקמת הלגיון העברי הראשון בימינו, יזמת יוסף טרומפלדור במצרים ב־1915 ויזמת חבריו אחר־כך באנגליה, אמריקה, ארץ־ישראל וארגנטינה. במשך כל הדורות ללא הפסק היה קיים קשר אמיץ, ברית נצח בין העם היהודי הגולה ובין מולדתו. ביסוד הלגיון העברי בא לידי גילוי חדש עומק הקשר הזה.

"בפעם הראשונה בדורותינו באו יהודים מקצוות שונים של הארץ – לא רק בני ארץ־ישראל ולא רק יהודים רוסים, אלא יהודים שנהנו מכל זכויות החופש והחרות בעולם, יהודי אמריקה, יהודי ארגנטינה שלא טעמו טעם רדיפות, באו למות ולהלחם על המולדת העברית.

ובימים אלה יש להעלות מחדש ובתוקף מחודש את הקשר הזה ואת המשמעות הזאת של הלגיון היהודי, כי המולדת היהודית בסכנה. קמו אויבים וצוררים לתקוות ישראל, התקוה שהחזיקה את עמנו בכל חשכת הגולה, התקוה למולדת ולעצמאות. קמו צוררים ומערערים לתקוות המולדת מבחוץ, לתקוות העצמאות – גם מבפנים. אומרים לנו שעבר יומן של האומות הקטנות, אין תקומה לארץ קטנה ולעם קטן, ואנו העם היהודי אל נשגה יותר בהבלים שעבר זמנם. החלשים צריכים להסתופף בצל אומות גדולות וחזקות. משונה לשמוע תורה טמאה זו בפי יהודים, בפי יהודים המתימרים להיות יורשי מוסר היהדות. נכון הדבר, שמוסוליני והיטלר גזרו על קיומן של אלבניה, דנמרק, נורבגיה, בלגיה, הולנד, יון, באשר הן חלשות ואין להן זכות קיום. אבל בני האדם החפשים, האנושיות בת־החורין עם אנגליה רוסיה ואמריקה בראשה, נלחמים על חרות האומות הללו. זו תורת היטלר ולא תורת האנושיות הלוחמת והעומדת לנצח, שאין תקומה יותר לעמים הקטנים.

אומרים לנו דבר שני, הפעם כאילו בשם נביאי ישראל, שהבל הכוח ושקר החרב ולא לנו היהודים, שראו עוד לפני אלפי שנה את חזון אחרית הימים של “וכתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות” – לא לנו להשגב בכוח, בצבא ובחרב. זאת אומרים לנו בימים האלה, כשמיטב האנושיות בחרב ביד לוחמת נגד שלטון הדמים והרצח, ואשר רק החרב של האנושיות החפשית מסוגלת להציל את העולם כולו ואת עמנו מעבדות ומכליה.

מיסדי הלגיון היהודי טרומפלדור וחבריו לא שמו את מבטחם היחיד בחרב. לפני שהלכו לצבא הם היו אנשי עבודה ויצירה, הם ידעו שמולדת אינה נקנית ואינה נכבשת אלא נבנית ומוקמת בזיעת אפים, והם הקדישו את חייהם לעבודת יצירה, ולאחר צאתם מהצבא חזרו לאת ולמחרשה. אבל הם ידעו, שאם בכוחם הם לא יגנו על זכויותיהם, על כבודם, על רכושם, על שעל האדמה שהם גאלו בזיעת אפם – אין תקומה למה שהם עושים. ומאחורי הדבורים המוסריים, כביכול, על הבל הכוח ושקר החרב מסתתרת הערצה גלותית לכוח זרים, מסתתר “מה יפית” טראדיציוני של שוכני הגיטו המוסרי לכוח הזר. זוהי הטפה לא נגד הכוח אלא הטפה לכניעה לכוח האויב.

ויותר מבכל הימים עלינו להרים עכשיו את דגל טרומפלדור וחבריו ולהחזיקו ביד רמה, באותה היד המיובלת והחורשת והבונה את אדמת המולדת, שהרימה יחד עם זה גם את הרובה. לא לתת רק לאחרים שהם ילחמו ברשע ובזדון, שהם יגינו על הגיטו היהודי בוארשה וברומניה, אלא שהיהודי עצמו עם כל מיעוטו ועם כל חולשותיו יהיה שותף במלחמה. אם לא שותף בכמות, כי מספרנו קטן, יהא שותף באיכות. שלא נשען על כוחות זרים בלבד ולא נשליך עליהם את יהבנו.

ברוכים תהיו על שהזכרתם עכשיו בימים אלה לישוב, לנוער היהודי ולעם היהודי כולו את האמת המרכזית של תנועתנו, שרק אם נדע הלחם ולמות תקום מולדת ותובטח עצמאות לעם היהודי".

והסופר משה סמילנסקי, זקן המשוחררים הוותיקים אמר:

" – – ביום הזה נזכור אנו “האבות” את “הבנים”, אשר שתי רבבות מהם נלחמים עתה בכל החזיתות. נזכרם בהרכנת ראש ותוך תפילה זכה בעד חייהם ונצחונם. גם הם – צורת התנדבותם טושטשה לא מעט מתוך בקשת חשבונות רבים. הרבה יותר משתי רבבות בחורים אמיצי גוף מתרוצצים בעורף… נשכח החשבון האחד: כל חודש של איחורנו בחזית מוסיף אף הוא לפחות שניה אחת על מעשה הטבח באחינו. וכל חודש אחד מוקדם להתנדבות היה מקצר בשניה אחת של הטבח.. ועוד חשבון “קטון” אחד נשכח בתוך היער של חשבונותינו. חשבון נשיהם וילדיהם של חיילינו שכחנו אנו בעורף. תזכר כפיית הטובה של הציבור: רבים מנשיהם וילדיהם של חיילים נעדרים – עזובים כמעט לנפשם… חברים, את שירנו שיר ההתנדבות שרנו מתוך איתערותא דלעילא – ועד יומנו האחרון יחיו צליליו בלבנו"..

אין צורך להוסיף כי בדברי שני המשוחררים הוותיקים, שהובאו לעיל, מצאה ביטוי נקודת־המוקד שליהטה בנפשות כל אנשי הישוב בימי הסער. כאן נפגשו פגישת אחים תנועות ההתנדבות של הישוב משתי המלחמות.

 

גבורת יחידים – צנחנים    🔗

ואפשר נצדק אם נסמיך אל נקודה זו של פגישת שתי תנועות ההתנדבות בשתי מלחמות־העולם אותה גבורה, שסימנה שלב חדש ביריעת ההגנה שלנו וסמל לדברי ימיה להבא. פרשת הצנחנים ניסרה כבר באויר – ורק אוזן חדה ביותר יכלה לחוש מה מאמץ מפעים באותה שעת־סוד טמירה לבות של יחידים, אשר הועידו את עצמם למעשה הזה. אם הצבא שלנו עמד באותה שעה מלוכד במחנותיו ואכול ספק קשה בפנים, אם מערכות הציונות עמדו מוכות ודהומות במאבק המלחמה שניחתה עליה – לא נבעת לב נערה, לא רפתה רוחו של חבר צעיר: כחניכים של תנועת הקרבה גדולה וכבושה בלב, כבניה של גולה טבוחה והרוסה – גילו בקרבם את כוח השליחות.

ד"ר ישראל בר, במאמרו “ההגנה כבת־בריתה של בריטאניה”, מוסר את השתלשלות הדברים כדלקמן. הפלמ“ח, זה כוח־המחץ של ההגנה, נוצר תוך המלחמה כחטיבה מסויימת ביזמת המפקדה של השירות המיוחד של המפקדה העליונה של חיל המזרח התיכון. הצבא הבריטי עמד אז בסכנה לאחר המפלות של סידי רזק ו”ניטסברידז'", נפילת טוברוק. גניראל אוקינלק עיצב את קו־ההגנה שלו בחזית בקעת הנילוס. נדמה כי התקדמות של רומל בלתי־נמנעת והאוכלוסיה המצרית קראה בפומבי: קדימה, רומל! – – גם בכפרי הארץ וסוריה הקשיבו תושבי הכפרים בצמאון לחדשות ראדיו בּארי על נצחונות הנאצים ומנהיגי הכנופיות שישבו אסורים יחד עם אנשי ההגנה בעכו ובירושלים הכריזו בשמחה כי יום השילום קרוב – – הוחל ביציאת משרדים ושירותים ממצרים והעתקתם לארץ, תוך חשבון שלא הארץ תהיה עמדת ההתבצרות כי מקומות רחוקים יותר.. עם זאת הכירו קציני המטה הבריטי בחשיבות מלחמת הפארטיזנים דוגמת הרוסים גם בחלקים הנעזבים ביותר ולצורך זה התאימו במזרח היהודים בלבד.

נערכו איפוא התיעצויות עם ראשי ההגנה וכוננו את הפלמ“ח כיחידה של השירות המיוחד של מפקדת המזרח התיכון. אף נחתם הסכם שהגדיר את תפקידי החטיבה, אשר תקבל את ציודה ממחסני הצבא. מרכזי האימונים נקבעו במשמר העמק וביגור והדבר הוחזק כסוד צבאי. הפלמ”ח גוייס מבין יחידות ההגנה ומאנשי פלוגות־הלילה של וינגייט בעבר, מדריכים בריטיים הובאו לאימונים וביניהם מומחים למלחמת גרילה. כן צורפה לפלמח כיתת־שידור והותקנה רשת של אלחוט בארץ ובסוריה למקרה של חירום, עת הכוחות הבריטיים יוכרחו להסוג מהן. נוסדה יחידת קומאנדו מיוחדת בשם “פטר האז”, על שם “קומאנדו המסע לשמים” שגוייס ע"י הצבא הבריטי קודם לכן מיהודים מתנדבים ילידי גרמניה ושפעלו מאחורי הקווים במדבר המערבי במדים גרמניים. האז נהרג במסע־חבלה שנערך על שדה תעופה גרמני בקירנאייקה וכעת נועד “פלאטון האאז” לפעול, דוגמת קודמו, בארץ־ישראל במקרה של התקדמות הגרמנים. יחידה נוספת אורגנה מבין הפלמח והיא “פלאטון הבלקאן” שנועד בעיקר לשליחות צנחנים.

עובדה תכנית מפורטת למקרה של חדירת הגרמנים, אשר לפיה צריך היה לחבול את כל תחבורת הארץ במסילת הברזל ובכבישים ולנהל פעולה של “אדמה חרוכה”. מפקד הקומאנדו במזרח התיכון ערך מיסקר לפלוגות האלה ושיבח את האנשים ומפקדיהם. בו בזמן נעשו פעולות ביצור גדולות בארץ למקרה של התגוננות צבאית בפני הגרמנים ומשטרת הישובים העבריים נכללה בחשבון ההתגוננות הזאת לשם מלחמה ושמירה בפני צנחני האויב. לצורך זה צויידו הנוטרים של משמר המולדת במכונות יריה כבדות וקלות, במרגמות ובנשק אנטי־טאנקי. בינתיים נודע, כי רומל מקבל תגבורת חזקה של חילות־צניחה וכיוון שהיה יסוד לחשוב כי הללו מכוונים לארץ, עובדה תכנית בשיתוף עם ההגנה לקדם את פני ההתקפה מן האויר ולהפוך את חיפה לטוברוק של אזור זה, אשר בהגנתה יקחו חלק בעיקר אנשי ההגנה והרגימנט הארצישראלי בצירוף פלוגות תותחני החוף והסוללות האנטי־אויריות. בסוד התכניות הללו שותפו מפקדי ההגנה ואליהו גולומב בראשם.

חלפה סכנת הפלישה הגרמנית לארץ וההגנה הציעה את שירותה לשלטונות הצבא הבריטי בשליחות לאירופה לשם ארגון תנועת ההתנגדות היהודית בארצות הכבושות ע"י הגרמנים. השלטונות לא הסכימו לתכנית כולה כי אם לחלק ממנה: לשלוח יחידים או קבוצות קטנות של אנשי הארץ בשליחויות של צבאות הברית, כדי לבוא במגע עם תנועות המחתרת, לפעול פעולת־ריגול, להפעיל מכשירי אלחוט ובדרך זו נולדה “עלילת הצנחנים”.

תמונה 148:

ד"ר חיים סרני

כעת אנו יודעים כבר פרטים רבים של עלילה זו וכיצד תוכנה תוך שילוב שלושת הגורמים – המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, המוסד לעלייה וארגוני הבטחון וחטיבותיו. “תנועתנו החלוצית – נאמר – על כל אגפיה, היא דירבנה את העושים ואת המסייעים גם יחד והיא הזינה מבחינה מוסרית את הצנחנים בפעולתם”. מעשה הצנחנות הורתו ולידתו בשאיפה להבקיע דרך בעד החומה הנאצית אל יהדות אירופה הכבושה והדבר חייב קשרים עם שירותי־צבא, אשר תנועת ההתנדבות שלנו עדיין לא באה עמהם בקשר. השירותים האלה פועלים לרוב לפי שיטת ניצול של סוכנים שכירים, בעוד שמצד הגורמים שלנו הוצעה פעולה בהתנדבות אשר לא הבינו לרוחה.

ראשית המשא־ומתן בדבר הפעולה הוחלה עוד ב־1940 תוך הצעה מסויימת של קשר עם ארצות הבאלקאן, אך ההצעה נפלה. במקומה באו הפעולות שעמדו על הפרק בקשר למלחמה עם סוריה הוישאית – פעולות ריגול וחבלה (ראה לעיל) לפני בוא הצבא הסדיר, אשר בהן לקחו חלק ניכר כוחות הבטחון שלנו. נסתיימה הפעולה הסורית והתגברו שמועות השמד של יהדות אירופה – ורעיון הצניחה חזר להעסיק את שורותינו.

בתחילת 1942 גוייסו מספר אלחוטנים יהודים ונשלחו לשירות ביוגוסלאביה של טיטו. הראשון שבהם צנח ביוגוסלאביה במאי 1943 וכל הקבוצה מילאה תפקיד חשוב מאוד בהקמתו של קשר האלחוט בין מיפקדת טיטו ומפקדת בנות־הברית בקאהיר. באביב 1943 יצאה לאימוניה בצנחנות קבוצה בת 15 איש למצרים, אף תוכנו תכניות של חדירה לגולה בקבוצות גדולות יותר ואחד הפעילים ביותר בתכנית זו היה אליהו גולומב. המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית נוכחה לאחר גישושים שונים כי כל התכניות האלה אין להם סיכויים להתגשם אלא תוך קשרים עם שני שירותי־הסתר של הבריטים. אם גם התכניות הגדולות לא הוצאו לפועל, יצאו 32 צנחנים מקאהיר לאירופה ורק אחד מהם בשירות אמריקאי. מסתבר כי שיתוף־הפעולה עם השירות הבריטי שטיפל בהברחת שבויים הצליח ביותר ובעזרתו יצאו 21 צנחנים לשליחות משותפת יהודית־אנגלית ואשר מבחינה בריטית־מלחמתית נועדה בעיקר להצלת שבויי המלחמה של בנות־הברית.

על סדר הפעולות נמסר לנו כדלקמן (–ל.–ב. תו שין הא, שנתון “דבר”): בראשית אוקטובר 1943 צנחו שני השליחים הראשונים לרומניה; במארס 1944 יצאה קבוצה שניה בת 6 חברים להונגאריה ורומניה וצנחו בסלובקיה. מ־32 הצנחנים שיצאו לפעולה התחלקו לארצות דלקמן: לרומניה – 9, להונגאריה – 3, לבולגאריה – 2, לאיטאליה – 3, לסלובאקיה – 5, לאוסטריה – 2, ליוגוסלאביה –

1. מהשלושים ושנים 12 נפלו בשבי האויב, 5 ניצלו ו־7 נעדרו (ביניהם שתי הצנחניות חנה וחביבה רייק – מרטינוביץ). “המפעל זכה להערכה גבוהה מצד השלטונות הצבאיים ביחוד לגבי הפועלים ברומניה, הונגאריה, סלובאקיה ואוסטריה”. הישגים חשובים מאד – ממשיים ומוסריים – היו למפעל זה לגבי המגע עם היהדות בעד לחומה הנאצית.

 

“רוח גדולה באה”    🔗

אפשר כי להשגתה של עלילה זו – עלילת הצנחנים – אין להגיע בדרך מסירת העובדות היבשות בלבד; אם הגולה השדודה ציפתה עוד למתן אות של תקווה מבחוץ ואם הצעירים והצעירות הללו – אחד מעין־גב ושני רועה־צאן, אחת ממענית והשניה מקיסריה – היו נושאי האות הזה מהארץ לגולה, הרי שצדקה אותה ספרות צנחנית מיוחדת במינה שנכתבה כבר על הנושא הזה והיא מעין ביטוי גועש של רצון ההצלה, של תשוקת ההקרבה בשעה ש“רוח גדולה באה” (קורות צנחן עברי, מאת יואל פלגי). יהודה אחישר חבר לפעולה של הראשון אף הוא כותב “אל אשר נקראתי” – הווה אומר: לא רק צנחנות אלא “קול קורא” אל השליחות – זה הקול אשר שמעו גם אחרים – חנה סנש במכתביה ובשיריה, חביבה רייק וכל אלה אשר זכו או לא זכו לשוב משליחותם. מזה – “עלינו לבוא אליהם אל הגולה” ומזה – הפחד הטבעי ההופך אחר־כך לגבורה: “לא ייפתח – – לא ייפתח – – אך אני מוכרח לקפוץ! קפוץ אקפוץ ואם אתרסק יבוא אחר במקומי” –

---

שנים־עשר צנחנים עברים היו – סיפרה בזמנה הכרוניקה הישובית־המלחמתית – ו־7 מהם נתפסו ונורו: רפאל רייס, חביבה רייק, צבי בן־יעקב, אבא ברדיצ’ב, חנה סנש, חיים סרני ופרץ גולדשטיין.

לא על כולם נוכל לייחד את הדיבור, אך מסתבר כי דמות אחת משקפת לעתים נאמנה גם את חבריה לדעה ולמעשה נועז. במקרה זה זכתה הצעירה חנה סנש לסמל את מעשה הצנחנות ולפיה מתרומם מעשה ההקרבה הזה לשיא אשר מצאנו בתקופה קודמת – באשה צעירה אחרת – שרה אהרונסון. חנה עצמה בת הונגאריה עלתה מביתה בפרוס המלחמה לארץ ונקלעה מיד אל הסביבה שהוכשרה אליה. בנהלל עבדה, למדה, קראה בשירי רחל – החלה בעצמה "רושמת נסיונות של שיר:

"במדורות מלחמה, בשרפה, בדלקה,

בין ימים סוערים של הדם

הנני מדליקה פנסי הקטן

לחפש, לחפש בן־אדם" – –

ובכן בת־ישראל, בת תרבות (אביה היה סופר הונגארי), נערה החיה את מלוא־חייה בארץ ועם זאת רדופה ע"י צללי האימה אשר אפפו את עמה בגולה, מתלבטת ברגשות נערה שנותקה מביתה – מאם ומאח אהובים. היא מתווה לעצמה תכניות של לימוד, התעמקות במקצוע (ענף חקלאי מסויים), לימוד השפה, רואה גם את הקושי של הסתגלות וקליטה בחיי העבודה המיוחדים של הארץ. עם זאת היא רושמת – “יוגוסלאביה נפלה ומה יהיה אתנו אם הגרמנים יגיעו אלינו?” – – מציינת:יוון נפלה. כרתים נפלה.. הריהי מסיימת את שתי שנות לימודיה בנהלל והיא כבר תוהה על עמדתה בחיים: נמשכת לקיבוץ המאוחד.. רואה את עצמה עצמאית, אחראית, שואלת את עצמה: האם עתידה לעבוד או לכתוב? – – התאמין באלוהים? – – אחר האמונה – אמונת חיים – מחפשת הנפש הישראלית הרכה ומגיעה לשדות־ים של קיסריה. "חושבת לא מעט על גיוס עד שבא היום “וקם בי איזה רעיון פתאומי” –

---

"קול קורא והלכתי.

הלכתי אחר הקול".

מוזרה השתלשלות הדברים. אך ב־8.1.1943 “קרא לה הקול” וכעבור ימים מספר מבקר חבר מקבוצת כנרת ומספר שמתארגנת פלוגה שתפקידה… “בדיוק כמו שהרגשתי אז..” היא מרגישה מעין גורליות בדבר בדיוק כבזמן עלייתה לארץ. כאז גם עתה היא בטוחה כי בוא יבוא הדבר ומרגישה שוב “מתיחות לקראת דבר חשוב והכרחי” – –

מעתה היא עסוקה כולה בשאלה אחת: ההליכה – הדבר קרוב ואקטואלי. מחכה ליום שיקראו לה. היא נפש חושבת, הוגה, מבקרת. אין היא מוכה סנוורים מהדיבורים בלבד. היא בוחנת את עצמה, את דעותיה, את נכונותה הרוחנית. היא יודעת מה ערך להתיחדות לגבי דין־וחשבון פנימי שלה. תוהה אם מקרית היא השתלשלות חייה ומגיעה לכלל מסקנה כי אין מקריות. חוליה בחוליה התפתחה נכונותה לדרך שאליה נועדה… עוד ימי מבחן – והיא נוכחת כי היא הולכת לשליחות אשר בחרה בה מתוך שמחה, מתוך רצון חפשי, מתוך הכרה ברורה. לא מתוך רצון של התאבדות אלא תוך הקשר החיוני הטבוע בדמה הסוער לחיים, לחברה שבחרה בה ושהיא נפרדת ממנה, אך מקווה לחזור אליה. ותקווה זו היא הנוטעת בה אמונה – כי לקראת שליחות של חיים יצאה.

תמונה 149:

חנה סנש

"לחברי קיבוץ קיסריה – חברים יקרים!

בים, ביבשה, באויר, במלחמה ובשלום.

אנחנו הולכים כולנו למטרה האחת".

הרי זו האמונה האחת העשוייה להבשיל נכונות אמיתית ולפיכך עמדנו עליה כדי לחתום בספר הזה את המניע – את הקול הקורא לאמת – את שליח העם העברי – ומכאן הערצת חבריה אליה, מכאן הערצתנו גם אנו למפעל שלהם.

עד כאן הצנחנים בהכנותיהם ובפעולותיהם הראשונות – עתה נראה אותם בעלילתם, עלילת העזרה המכוונה לא רק לצבא, אלא ובעיקר למגע עם היהודים וכוחות המחתרת שבהם בפרט. קבוצות קבוצות נשלחו הצנחנים אל מאחורי הקווים של האויב. בראשית 1943, נבחרה הקבוצה הראשונה של צעירים וצעירות מתוך המשקים הקיבוציים – זו הקבוצה הראשונה להצנחה באירופה הכבושה. מיד נשלח אחד מהקבוצה הזאת להפעיל תחנה אלחוטית ראשונה של המשלחת הצבאית הבריטית מאצל המרשאל טיטו ביוגוסלאביה. קבוצה שניה עזבה אחר־כך בקיץ 1943 את מצרים בדרך לרומניה והצנחנים ירדו בעיירה רומנית קטנה, ולא במקום התעודה, מחמת הראות הרעה. שני צנחנים נפגעו מהאש האנטי־אוירית ונפלו לידי הצבא הרומני. החוקרים הרומנים והגרמנים לא הצילו מפיהם שום ידיעות למרות הרעבה ועינויים שנקטו לגביהם. יתר על כן: הצליחו הצנחנים היהודים להתקשר אל אניות המעפילים ולהנצל ממחנה השבי, כשהם מובילים עמהם בארץ הידועה להם יפה מאות שבויים זרים.

באביב 1944 הוצנחה חבורה של חמשה גברים ואשה אחת ליוגוסלאביה, אשר לאחר הליכה של 10 ימים הגיעה למיפקדת הפרטיזאנים. הם התקינו קשר אלחוטי עם המיפקדה הבריטית והודיעו על הנשק והציוד שהאוירונים הבריטיים צריכים להוריד לפארטיזנים. וכיוון שמטרתם היתה הונגאריה, החליטה חבורה קטנה לעבור את הגבול ביוני 1944, ובחבורה – חנה סנש ושלושה צנחנים.

הצנחן ראובן, חבר הקיבוץ עין־גב מוסר על הליכה זו אשר הוחלה לאחר צפייה ממושכה ב־13 במאי 1944. האוירונים של בנות־הברית הגיעו עם התחמושת והבגדים שציפו להם. כאן נזדמן להם לפעול עם הפרטיזאנים של המרשאל טיטו, בשטח שלא היה בתחום שליטתם. כאן ראו את שרידי החורבן שנגרמו מזה ע“י הגרמנים ומזה ע”י הפרטיזאנים אשר לא רצו להשאיר לאויב נקודות אחיזה ותחבורה בארץ. עם־הארץ אשר בתוכו עוברים הם, שרוי בפחד מתמיד מפני הנאצים והאוסטאשים (אנשי מיכאילוביץ) שהצטרפו אליהם. מציאות הבחורה הארצישראלית הצעירה בין הפרטיזאנים במדי קצינה מבנות־הברית מעוררת התפעלות בכל. הצנחנים שלנו נקלעים לתוך תגרה קשה בין הפארטיזאנים ופלוגות האויב שאינן מרפות מהם. – במקרה זה נאלצים הם להמלט על נפשם בארץ לא־ידועה להם ורק “אינסטינקט החיים” מוליך אותם בדרך הנכונה. הרי הם שוב עם שיירת הפארטיזאנים הארוכה, הנסוגה אל ההרים אחרי קרב עם האויב ועמהם אזרחים רבים, נשיהם, טפם, בהמתם – עוד כמה מאות מטרים עד ליער־המפלט. האויב פורץ וממטיר אש על הנסוגים וסביב נופלים פצועים והרוגים – חרדת אלהים משתררת מסביב.

כ־10 שעות נשארו בלי־נוע ביער שני הצנחנים, ראובן וחנה, ורק עם חשכה יכלו להתקדם בין כפרים אחוזים להבות־אש – אף־על־פי־כן לא נפל לבו של העם הסלאבי האמיץ והוא ממשיך ללחום את מלחמתו באויב החזק ממנו. בתוך יער־קדומים נסוגו הלוחמים תוך משמעת מפליאה על ציודם הכבד והקל אך מפקדם מתפעל מגבורתה של הצנחנית העבריה, אשר הליכתה להונגאריה היא לדעתו מוות בטוח. מצטערים הצנחנים שלנו על דבר אחד, ששליחותם מוּסווית במדים של בנות־הברית ואין יודע כי שליחותם היא יהודית ביסודה. פה ושם נפגשים הם עם יהודי שנקלע בין הפארטיזאנים ולו – בין הוא ציוני ובין נוטה לקומוניזם – מתברר הסוד… הגיעו לכפר סרדיצה הסמוך לגבול ההונגארי, בשורות איוב מגיעות משם – כאן כותבת הצנחנית העבריה תוך צפייה לוהטת להגשמת שליחותה את שורותיה הידועות:

אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות

אשרי הלהבה שבערה בסתרי לבבות

אשרי הלבבות שידעו לחדול בכבוד – –

 

מפרקי העלילה    🔗

עברה הצנחנית את הגבול ומטרה אחת לנגד עיניה – שליחותה. היא יוצאת לחפש דרך להצלת אחים ומגמתה בודאפשט. שם מתנה להפגש עם חברה לשליחות, יואל. אך שניהם נכלאים בבית־הסוהר ורק כעבור חדשים מצליחים הם להוועד לשם שיחה. הצנחנית חנה עוּנתה כדי להוציא מפיה את סוד האלחוט שלה ולאחר שהיא עומדת בפני מעניה ואינה מגלה מאוּם היא נידונה למות בירייה, כי “מתליינים אינה מבקשת חנינה”.

תמונה 150:

חביבה רייק־מרטינוביץ

חברים אחרים לצנחנות־לשליחות יורדים על אדמת סלובאקיה: רפאל רייס וחביבה רייק. שניהם חברי קיבוצים גם הם. הללו עם השליחים שקדמו להם חיים במחתרת ובאים בקשרים עם האישים המרכזיים בבראטיסלבה כדי להושיט את העזרה האפשרית לקבוצות המתארגנות לפעולה, לפני שהצבא הצ’כוסלובקי מתחיל לשחרר חבל־ארץ זה מהאויב. הקבוצות מתארגנות ועולות אל הרי טאטרה הסמוכים ושם הן מקוות להחזיק מעמד בפני הגרמנים. אך ב־31 באוקטובר הם מותקפים ע"י משמר נע גרמני ובשעת בוקר מוקדמת מתעוררים לקול יריות. הנשק פורק מעל האנשים. רפאל רייס נפצע. נתפשו עמו חביבה רייק וצבי בן־יעקב. הם נשלחו להחקר ואחר־כך סוּפר, כי חברי המשלחת נורו בקרמניצקה ונקברו בקבר המוני כגוויות של קצינים אנגלים…

פרץ גולדשטין ויואל הקדימו לבוא להונגאריה ולקומם בה יחידות מחתרת יהודיות, אך מציאותם נודעה לגיסטאפו כעבור כמה שבועות, כאשר אוירוני הברית המטירו כבר פצצות על העיר בודאפשט. הוחלט שיואל יישאר (כאשר ראינו מפגישתו עם חנה סנש), אך פרץ יימלט בתחבולה דרך מחנה מעצר של יהודים. ואמנם נקלע פרץ לתוך מחנה העצורים והיה לפלא בעיני חבריו לשעבר, שהכירוהו וידעו כי מושבו בארץ. הוא גילה להם את קצה החידה וביקש להראות לו את הוריו, אשר לא ראה אותם מאז עזבו את הונגאריה. הוא מצליח לראות את פניהם מרחוק, אך הגיעה ידיעה אליו כי יואל נאסר ופרץ מחליט שאינו יכול לעזוב אותו לנפשו, בלי לנסות להצילו מידי המענים. הוא עזב את מחנה העצורים וניסה להציל את חברו, אך נתפש. ואם יואל הועבר אחר־כך למחנה־עצורים אחר ומשם נמלט חי לארץ, לא נמלט פרץ שהועבר למחנה עבודה, אשר משם לא שבו עוד חיים…

ואם בצנחנים אנו עומדים, ייזכר ד“ר אנצ’ו (חיים) סרני בן למשפחה מפוארת באיטליה וממייסדי גבעת ברנר, שנשלח קודם לכן לשליחויות חשובות לעיראק ואחר־כך הציע את שירותו לצבאות־הברית, כשליח לאיטליה לשם ארגון תנועת מחתרת בארץ זו. סרני היה בן איטליה ואחיו ראש המחתרת בה. הוא הוצנח לצפון איטליה שהיתה תפושה בידי הגרמנים ועזר לשבויים של צבאות הברית ולפליטי מלחמה יהודים להגיע אל חלקי איטליה המשוחררת. נתפש ע”י הגרמנים ונשלח למחנה דכאו בו נפל ב־18 בנובמבר 1944.

“כן נפלו מעטים ובודדים שליחי הארץ בימות הטבח, אך בזכותם ניתן לנו לשתות ממעינות הבראשית של הגבורה הטהורה. בהרי יוגוסלאביה, איטליה וערבות רומניה, בסלובאקיה ועל נהרות הונגאריה – נזרעה גבורתם. שם נפגשה גבורת מורדי הגיטאות, גבורת חיילים אלמונים וגבורת שליחי מצדה – –”(מדברי זכרון).

מי’ור־גניראל ויליאם דונובאן, מנהל לשכת שירותי־התכסיס של ארצות־הברית, כתב על הצנחנים היהודים: “נאמנותו המוכחה של הישוב היהודי בארץ־ישראל לדבר הדימוקראטיה ולענין בריטאניה כשהיא נלחמה על קיומה אינה צריכה ראיה. יהודי ארץ־ישראל עשו ככל אשר יכלו למאמץ המלחמתי. לא היו צנחנים אמיצים יותר מאחורי קווי האויב מהיהודים שהוצנחו מהארץ לבלקאנים. לא זו בלבד שהיו חשובים לשירות־הסתר אלא בסיכון עצמי רב הם עזרו לטייסים אמריקאיים להמלט”.

ולבסוף קטעים מדברי הצנחנים בשליחות:

ממכתבי אנצ’ו (חיים) סרני:

"בהיותי כמה שבועות כאן נוכחתי שצדקתי בהערכתי. הלוואי והיינו מגיעים קודם – היינו יכולים להציל הרבה יותר ממה שניתן היום!–

דיברתי עם מאות פליטים, למדתי המון דברים חשובים. בהיותי כאן נוכחתי, שלוא היו לוחצים אז הייתי יכול לנסוע ולוא הייתי נוסע – היתה אפשרות ותקווה להציל מאות יהודים שהלכו בינתיים לאיבוד. גם היום אפשר לעשות גדולות, ואני יודע היום שאפשר לעשות ואני האיש אשר צריך לעשות. לא היתה בלבי עוד בחיי הרגשת שליחות כמו היום. – – תפקידנו לא קל וידרוש מאתנו מאמץ ארוך וממושך. בסביבה מסתתרים לפי שידוע לי לא מעט מבני עמנו (באיטליה)… אני מצרף למכתב כמה פתקאות שנכתבו ע“י חברינו מהקבוצה הראשונה ערב יציאתם. ליויתי אותם עד לאוירון והיה יפה לראות באיזה עוז ובטחון הם יצאו לתעודתם. לא אלמן ישראל כל עוד קיימים לו בנים כאלה! מאת הקבוצה השניה (יואל ופרץ) נפרדתי בצהריים. גם הם יצאו בטוחים ודרוכים – –”

אבא ברדיצ’ב מקבוצת הצנחנים שירדה בסלובאקיה, בנסקה ביסטריצה לרגלי הקרפאטים, כתב:

“הפעם הקודמת חסר היה לי המזל… מקווה אני שהפעם לפחות הוא לא יחסר לי כיוון שהרצון וההחלטה למלא את תפקידי היהודי עודם במלואם – –”

חביבה רייק כותבת על פגישותיה מיד לצנחה על אדמת סלובאקיה:

“– – הפגישה היתה מזעזעת. ברגע הראשון לא יכלו להאמין לבואי. החזרנו להם בהופעתנו את האמונה בתנועה ובצורך להמשיך את דרכנו… העבודה היא רבה וחבל מאוד שלא יכולנו להגיע קצת יותר מוקדם. עכשיו נשתדל למצוא קשר עם חברינו ומקווני שנוכל עוד להציל משהו”.

ועוד:

“למזלי הכרתי יפה את הסביבה ואחרי כארבעה ימים מצאתי את הקשרים הדרושים והתחלתי בעבודה. מצבי היה והנהו די מסובך וקשה, כי מכירים אותי כאן גם הגויים וגם מבני עמנו… אני יכולה לומר שכל יום שאני חיה אותו הוא מתנה. מובן שמצבי כעת קצת קריטי. מקווים שהכל ייגמר טוב. אנחנו עובדים בטמפו מלא, אך חיה אני במחשבה אחת: להציל עוד מה שאפשר”.

וצבי בן־יעקב מאותה קבוצה כותב:

“– – אחרי דרך ארוכה מאוד, שהיתה מלווה אלף סכנות והרפתקאות הגענו סוף סוף למקום בטוח. בכלל הופעתנו כאן השפיעה השפעה גדולה מאוד. אנשים הרימו ראש. היה שורר כאן דכאון ויאוש ואנחנו הבאנו להם שוב אור בחייהם. שוב מתחילה לבעור התוחלת – –”

במכתב החתום ע"י ארבעת חברי המשלחת הסלובאקית נאמר:

“– – באנו הנה לאנשים מחוסרי כל תקווה. בהופעתנו קוממנו אותם שוב והעידוד מורגש על כל צעד ושעל… האסון הגדול והארוך שבר והחניק את האמונה הציונית של חלק ניכר מהנוער הציוני בעבר… נצטרך לפעול בזהירות רבה, כי הבולשת “השתפנית” (“הקומוניסטית”) מסונפת. אנו ידועים כמשלחת אנגלית ועוד לבושים במדים”.

ציוּן לצנחנים שנעדרו: חיים סרני, גבעת ברנר – צנח לאיטליה ונתפש ע“י הגרמנים – הוצא להורג בדכאו ב־18.11.44; חנה סנש, קיסריה – צנחה ליוגוסלאביה וחדרה להונגאריה, נתפשה והוצאה להורג ב־7.11.44; חביבה רייק־מרטינוביץ, מענית – צנחה לסלובאקיה, הוצאה להורג כנראה בנובמבר 1944; צבי בן־יעקב, קבוצת החותרים – צנח לסלובאקיה והוצא להורג כנ”ל; רפאל רייס, קב' חוליות – צנח פעמיים ליוגוסלאביה ולסלובאקיה ושם הוצא להורג כנ“ל; אבא ברדיצ’ב – קבוצת במאבק, צנח ופעל ביוגוסלאביה ואח”כ בסלובאקיה, נתפש בדצמבר בדרך להונגאריה והוצא להורג כנראה בינואר 1945; פרץ גולדשטיין, מעגן – צנח ליוגוסלאביה וחדר משם להונגאריה. נתפש ואחרי טלטולים ועינויים נעלמו עקבותיו. ראוהו לאחרונה בראשית דצמבר 1944. – יהא זכרם צרוּר עם נשמות כל קדושי ישראל.

 

פסחה סכנת המלחמה על הארץ    🔗

האויב הורחק מתחום הארץ, מגבול מצרים, והמחנה השמיני רודף אחריו בדרך הנסיגה שלו מקירנאייקה וטריפוליטאניה. זו הפעם השניה היתה המלחמה בשערי הארץ, אך הסיוט עבר. “הארץ נצלה בנס…” – הגה הישוב העברי בחרדה ובתמיהה בלב, נוכח המחשבה המקפיאה מה עלול היה לקרות אילו גם “שאר־ישוב” בארץ נפל בידיו. הישוב היה רשאי להתברך כי הוא עמד לימין בריטניה בשעת־חירום קשה והרת סכנות לקיסרות, בשעה שידידים עזבוה לנפשה ונקודות־משען במזרח התיכון הזה בגדו בה או היו על סף הבגידה וקשרי־סתרים עם השלטונות של האויב. ולא אל גמול נשא הישוב העברי את עיניו כל עוד המלחמה נמשכה; גם הוא נשא את נפשו בראש ובראשונה עם עמי־הברית שהתחזקו למיגורו של הרשע, אשר בקיומו אין לעולם קיום. מה דרש? – הכרה רשמית במאמץ המלחמתי אשר עשה ואשר הוא עומד עוד להגביר ככל שיידרש ממנו.

הודאה זו לא באה, בוששה לבוא בשעה שהאיר קו־אור את החשכה ששתה מסביב, מאז הרעימו לראשונה תותחיו של היטלר. הכל היו רשאים לשמוח. צרפת החפשית הרימה ראש כי ראתה בשחרורה של צפון אפריקה הצרפתית. מצרים שהיתה על סף הבגידה בימי איל־עלמיין נקראה לחוג. הערבים – ערביי הארץ – אשר מאמצם בייצור המלחמתי היה כאַין והתגייסותם בחומר אנושי היה כדי רבע ממספר היהודים המגוייסים, הללו נקראו להשתתף בתהלוכת נצחון בירושלים. היהודים לא נקראו לחוג. היהודים היו כאבלים בשמחת החתונה.

ולא זו בלבד, אלא אבלים היו גם בחזית המדינית, כאשר הטראגדיה של היהודי בארצות אירופה הכבושות היתה גלוייה כבר לעיני כל ושוב אי־אפשר היה להתעלם ממנה. זעקת המעונים, השרופים והנשמדים בקעה בעד אירופה הסגורה ולאזני השליטים העליונים הגיעה, אך “הקול קול יעקב” וידי עשו הוסיפו לשפוך את הדם באין מפריע.

אנו עומדים באביב 1943, עת התעורר כל הישוב להשמיע את זעקתו על השמד הנעשה ביהדות ואין מוחה. הישוב כולו הגיש את עצומתו בקריאה אל בני־הברית: הבו עזרה של ממש! פתחו שערי ההצלה! – – הילדים, ילדי ארץ־ישראל, השמיעו את תפילתם: עד מתי יתנו עוד למרצחים לעשות את מעשיהם לאור השמש הזורחת? – – הסופר העברי, העתונאי ואין צורך לומר המוסדות העליונים והוועד הלאומי לכנסת ישראל השמיעו את “שוועת ישראל מציון”, למרות ההשתקה שגזרו האומות על הוותנו. ההשמדה הטוטאלית עלתה משיא אל שיא, גיטאות חוסלו בזה אחר זה, נודעו כבר שמות מרכזי ההשמדה הנוראים טרבליאנקה, מיידאנק, אושווינצים, – אשר לשמעם בלבד יזדעזע עוד שנים רבות לב אנוש באשר הוא אנוש. פה ושם הסתננו לארץ פליטי הגיהנום, ילדי טהיראן הגיעו ורק לפי חזות פניהם של הניצולים אפשר היה לשער כמו את גודל האסון. הישוב לא הסתפק באלה, הוא חתר להצלה במעשים. הוא חיפש קשרים עם הגולה בעד לחומה של האויב.

החיילים היהודים הראשונים הגיעו בעקבות הצבא המשחרר את צפון אפריקה, ולפי עדותו של בנקובר מוצאים הם את הילדים היהודים הלבושים קרעים, היחפים והרעבים. “בסתר חלמו היהודים הללו בהיותם תחת השלטון הפאשיסטי את חלום ארצנו הקדושה ובלילות התפללו – להתראות בה”. לא רחוק מחומס מחנה עצורים יהודים מכל חלקי קירנאייקה, בו עבדו הגברים עבודת־פרך והכלכלה היתה גרועה. אכן, גם אלה שלא היו במעצר הפכו מעשירים לעניים “והעניים התרוששו לחלוטין”.

בטריפולי אותה תמונה – הרוסה היהדות הקטנה של צפון אפריקה – אין לה מאום… הכל הרוס… רוצים הם לירושלים עיר הקודש. ואף־על־פי־כן גם בחורבנם גוזרים הם ביטול־מלאכה ותפילה לשמע שואת אחיהם באירופה מפי החיילים היהודים. בין החרבות מתחדשת מיד ההסתדרות הציונית של טריפוליטאניה אחרי הפסקה של שלוש שנים “מחדשים הם את הקשר עם הארץ ע"י שליחיה הנאמנים – החיילים העברים”.

בבנגאזי מטפלים החיילים בחידושו של בית־הספר העברי. עשרות ילדים יהודים “ששכחו את טעם ספסל הלימודים במשך שלוש השנים” נאספים כעת לחוג את חג הפורים יחד עם הוריהם והחיילים היהודים. “שירה חלוצית ארצישראלית פורצת מפי החיילים” – ומיד אחרי־כן משמיע ילד בן י"ג את ברכתו העברית לחייל היהודי. הילדים־התלמידים מציגים, שרים ושוב קשה להכיר בהם את העזובים ברחובות העיר. כן עוברים במהירות חדשי העזרה והטיפול מרץ–אפריל תוך אותו מסע צבאי אדיר איל־עלמיין–טריפולי, המכונה “שירת 2000 המילין”. עדיין אין היהודים מאמינים, כי אמנם היו לבני־חורין וכי ימי הרדיפות והעלבונות לא ישובו, ואף־על־פי־כן הם מתאוששים מעט־מעט, מחדשים את חגיהם ומועדיהם – והחייל היהודי רואה שכר בעמל ובתלאה אשר היו מנת חלקו עד אותו זמן.

ואם בצפון אפריקה כך, מקום שהפאשיסט האיטלקי לא היה מסוגל לאותה אכזריות שידע לגלות הגרמני הנאצי ואשר אוּלף לגלותה, – על אדמת אירופה לא כל שכן! – בתקווה זו עולה החייל היהודי מטריפולי על האניה המפליגה למאלטה. בהרגשה זו הוא מקבל את הידיעה, כי האבידה בים – אבידה שבמלחמה היא – אך יש תכלית לאבידה, לסכנה וצפוי שכר! –

 

השכר הבלתי צפוי    🔗

היינו עדים להתגייסות והתמדתה עם צווי הגיוס כסדרם (צו מס. 3 ומס. 4 ביוני ובדצמבר 1942). מספר המתגייסים עלה וגדל כדי 400, 600, 900 איש ואשה בחודש. השותפות המלחמתית גוברת. אך פסחה הסכנה מעל הארץ וקצב זה נפסק לפתע ע“י התנקשות הממשלה בתנועת הגיוס המאורגנת של הישוב. הממשלה הפעילה חוק, האוסר על מישהו מחוץ לממשלה ולצבא לעסוק בגיוס או להוציא סמלים ותעודות־שחרור לאנשים שאינם במדים (באפריל 1943). אמנם ניתן טעם לדבר והוא: מעשי־הכפייה שנעשו פה ושם ע’י המגייסים לשם השפעה על המסרבים למלא את חובתם. התוצאה היתה אחת: נאסר על החייל היהודי להשתתף בפעולות הגיוס של הסוכנות, נציג הסוכנות במחנה המרכזי נדרש לעזוב את המקום ואחרון־אחרון: נערך חיפוש ע”י שוטרים, קציני צבא ובולשת בריטיים בלשכת הגיוס של הסוכנות בתל־אביב והוחרמו מיסמכים רבים.

תמונה 151:

בחיפושי הנשק

הנהלת הסוכנות נאלצה ע“י המעשים האלה להודיע ב־30 באפריל שהיא רואה את שיתופה עם שלטונות הצבא כמנותק וכי לשכות־הגיוס שלה מפסיקות את פעולתן. שני חדשים (מאי ויוני 1943) הלשכות היו סגורות והגיוס דרך צנורות הממשלה והצבא לא התקדם כמעט עד שנתבקשה הסוכנות היהודית לשוב ולפתוח את לשכותיה. הסוכנות עשתה זאת, אך מעשה הגיוס הוכה מכה מעליבה ע”י פעולת הממשלה.

מיהר השכר לבוא. אכן, עתה ברפות הסכנה מעל הארץ וסידורי החירום שתוכנו בסתר בתחומי הארץ נעשו מיותרים, הובאו לידי גילוי בני־הברית מתמול. הוחלו מאסרים בשל הברחת נשק מהצבא, נאסרו שני יהודים ובמשפטם נעשה הנסיון הפומבי הראשון והקשה להוכיח עד מה חדורה רוח מרי כל ההסתדרות הישובית הזאת מן הקצה אל הקצה – עד מה מרובה כעת סכנתה על נשקה, כוונותיה ומטרותיה הסמויות. נעשה הנסיון להשמיץ את שמם ומפעלם של חיילינו.

שיטת האימפריה הבריטית, ודאי שטעונה היא חקירה ורבות הסתירות אשר עמה, מכדי להוציא בזה משפט על הליכותיה. אף־על־פי־כן בעל־כרחה נשאלה השאלה לאור המעשים האמורים: מנין יוצאים החוטים של רשעות מדינית זו לעשות פומבי, אשר היה אך לפני זמן בגדר סוד צבאי? – ואם אמנם שלטון צבאי, ובימי מלחמה בפרט, אינו יכול לשאת תוכו בלי חשד גוף מזויין ומצוייד ומאומן אימון מלחמתי שלם – האם יש משום חובה להביא את הגוף הזה לפני משפט כדי להלבינו – ועל שום מה? – במשפט הנשק בו הופיעו סירקין–רייכלין בספטמבר אותה שנה, 1943, נתנה על כך את תגובתה האמיצה והשקולה גולדה מאירסון שנקראה כעד.

עוד במשפט קודם של שני חיילים אנגלים, אשר הופיעו אחר־כך כעדי־תביעה נגד שני הצעירים סירקין ורייכלין, – ראתה הסוכנות היהודית “נסיון מכוון ע”י האנטישמיות בארץ זו להשמיץ את מאמץ המלחמה היהודי, להטיל דופי בסוכנות היהודית ולהשפיל בעיני חבריהם לנשק הבריטיים ובעיני שלטונות הצבא הגבוהים את כבוד החיילים היהודים המשרתים בצבאות הבריטיים במזרח התיכון". נסיון חמוּר יותר בכיוון זה מבמשפט הקודם נעשה במשפט האחרון וגולדה מאירסון גוללה באוירת איבה של בית־הדין את חוטי־הסתר שקשרו בעת צרה את השופטים עם כוחות המגן שלנו, אשר שנים מתוכם הועמדו עתה לדין.

היא לא הפגינה נגד מעשי השלטונות במשפט הזה, לא צעקה חמס, אלא הסבירה באזני־כל ובלי היסוס מה מבנהו של העץ הענף הזה, אשר שמו הגנה עברית ואשר צמח מתוך נסיבותיה המיוחדות של ארץ זו והתענף לאור הנסיון של הישוב מתקופת מאורעות אחת לתקופת מאורעות שניה – ובידיעת השלטונות התענף, אף בעזרתם בעת־רצון הסתייע וזכה לשבח על פעולתו האמיצה. כן הצמיחה הסתדרות הפועל העברי בישוב את גופה הספורטיבי “הפועל”, פיתחה בתוכה את עקרון ההבלגה, נוכח מעשי פרעות קשים שנעשו בישובים עבריים ואשר דרשו לכאורה מעשי־נקם. צמחה “ההגנה” ובידיעת השלטונות ובסמיכת־ידם עלה מקרב שורותיה הפלמ"ח – זו חטיבת המחץ שהיתה נכונה בסתר לפעול בשעת־חירום, בהסכמת השלטונות. חוט של רצון־חיים ותשוקת גאולה נמשך מעוז ההתגוננות של הישוב אל מלחמת הגיטאות הנואשים, אשר לא רצו למות ככל אשר התליין גזר עליהם. את תוכן מלחמתו הריאליסטית של הישוב השמיעה גולדה מאירסון במשפט, אשר באוירתו רצו השלטונות ליצור ולהוקיע את הרושם של כוונת “המרי היהודי”.

אכן, זו היתה תואנה קשה מנשוא! – ד. בן־גוריון השיב עליה, אנו נביא בזה גם מדברי הוועד הלאומי, אך מאוד חשובות היו תשובותיה הקטועות בעל־כרחן אך הגאות של העדה מאירסון, כאשר טענה באומץ: יהודי ארץ־ישראל לא ראו בהליכתם לצבא מעין עונש, כי הליכת־חובה מתוכנת תוך משמעת מרצון. אותו נשק אשר בו רואים את זיוּן ההסתדרות לא נועד מעולם למעשי אלימות. לשלום – פני ההסתדרות המלוכדה והמונה כדי 45% מנפשות האוכלוסיה העברית בארץ, אך בו בזמן להגנה עצמית. לפי העקרונות האלה שולטת ההסתדרות הזאת בחבריה ומחלקת את כוחותיה בהתאם לתפקידים המוטלים עליה. לצורך התפקידים האלה – תפקידי שלום והתגוננות אין ההסתדרות הזאת מעלימה מאת השלטונות את חובתה לעמוד על המשמר, כשנשקה שמוּר לעת־מצוא. זה הטעם של הנשק שנמצא בבן־שמן ואשר גם בו ראו השלטונות עילה להאחז בה, כי “הנוער היהודי יגן על חיי היהודים ונכסיהם במקרה של מאורעות או בשעת־כורח להגן על הרכוש והנפש. כמוני, ככל יהודי זולתי, נתגונן”. – ועוד: “אם יהודי או יהודיה המשתמשים בנשק לצורך התגוננותם פושעים הם, יהיה צורך במחנות־מאסר חדשים רבים”.

לכאורה, נמנע המשפט מהכנס בדיון צדדי, כי הצטמצם רק למקרה הברחת הנשק הנידון ואף־על־פי־כן השמיע התובע והשמיע השופט בהערה ובפגיעה עוקצת, כי הממשלה היא המוסמכה לדון, יותר מכל גוף אחר (קרי הסוכנות), כיצד גיוס צריך להתנהל ומה הדרכים שיש לנהלו בהם. אכן, הם התכוונו לגלות באזני עולם עד מה מסולפת כביכול צורת ההתנדבות בה מציגים היהודים את התגייסותם, כיוון שאירעו מקרי כפייה. העדה לא הכחישה את הלחץ המוסרי אותו נקטו והתירו הישוב ומוסדותיו במקרים אלה כדי להשתתף במלחמה לפי הבנתם.

הוצאו ענשי־המאסר על שני הנידונים הקודמים – מאסר שבע ועשר שנים; נידון נאשם נוסף אליהו סחרוב על החזקת שני כדורים לשבע שנות מאסר. המערכה של שלטונות הארץ נגד היהודים גילתה את קלפיה בחיפושים שהחלו לקיים במשק העברי – תחילה בחולדה ואחר־כך ברמת־הכובש. באמתלאות שונות נערכו החיפושים האלה, כגון חיפוש עריקים מן הצבא הפולני וכיוצא בו, אך שבעה מתישבי חולדה הובאו לדין באשמת החזקה בלתי־חוקית של נשק ואחר־כך 35 מתישבי רמת־הכובש. מקלות גומי, קתות רובים, מוטות עץ ומטילי־ברזל הופעלו בחיפושים האלה, נשמעה הקריאה הנאצית, אחד המתישבים הוכה עד מוות.

לשמחתנו, נתגלה כאן אותו אומץ אשר גולדה מאירסון ידעה לתת לו ביטוי חיוני עמוק, בו קשורה הווייתנו מראשיתה בארץ זו בחובת ההתגוננות. לא בשוטר הבריטי או בחייל נלחמה במקרה זה חברת המשק כחיה פצועה, כי על הנשק נלחמה, אשר בלעדיו הרגישה וידעה שחייה – חיי המשק העברי ותקומתו – נעשים הפקר.

שוב גילוי כביר של אומץ־לב ואמונה טהורה, בלי רצון של הפגנה ובלי מלחמת דברים ריקה נגד שלטונות שהכוח בידם. התנגדות חיה ומלוכדת, ספונטאנית ומחושבת כאחד – טבעית בכאבה, בהעזה שבה, בעקשנותה – טבעית כאשר תלחם כל אשת־כפר על חירות השבט והעם עם הגייסות החזקים, כאשר לחמו גם אמהותינו לפני דורות רבים.

והסיבה ברורה: בשעה זו של מאבק עלה זכר הקרבנות שנפלו אך מקרוב במקומות האלה – בחולדה וברמת־הכובש. וההכרה שצמחה והתחזקה גם לאחר הנפתולים האלה עם גייסות היתה אחת: הנשק הוא לחם חוקנו, הוא יותר מלחם חוקנו. כן החליטו לטעון החברים שלוקחו למאסר, כן באו לכלל מסקנה עקשנית החברות שנשארו במקום.

כן היה בחולדה וכן אירע ברמת־הכובש, אף ביתר שיא דראמתי. החצר התמלאה גם שם חיילים ושוטרים מחפשים. הכו את החברים. כלאו אותם לחוד. בקושי הוציאום החיילים מידי החברות. אז החל הצבא באותה פעולה, שהיתה לו אחר־כך בכמה מקרים שיטה: הריסת בנינים ועקירת רצפותיהם, חיפוש וגישוש בכלים מאגנטיים אחר הנשק החבוּי.

נתברר דבר אחד ואותו חרתו חברי המשקים האלה גם לימים הבאים כעיקרון: את הנשק – כלי־ההגנה על החיים והקיום אין מוסרים מרצון טוב, מתנגדים עד סוף – הגם ללא תקווה לדחות את הרבים. ולא עוד אלא כאן התחילה השיטה לחפש את המעפיל הבלתי־חוקי בין החברים והחברות וגם כלפי התואנה הזאת היה מוצא אחד: לא להכחיש את אשר אין להכחיש, לא להזים את אשר אין להזים כי מעפילים באים וכי אדיר חפצנו שהם באים ומוסיפים לבוא – אך אין למצוא אותם מסיבה פשוטה: יהודים כולנו – –

לכאורה, שיטת התגוננות פאסיבית ואין לספר עליה. אף־על־פי־כן מה ריאליסטית היא ונאמנה ליסודות התנועה, אשר הישוב נלחם עליה: על חופש ההתגוננות, על חופש העפלה, על חופש היושב בארץ לקבל את פני אחיו המעפיל ולתת לו מקלט עמו. רשות זו – זכות זו, שאינה חסד כי נקנתה ע"י עמל הבנין אשר נבנה בארץ ומאמץ המלחמה, שוב אין כוח בעולם העשוי לגזול אותה.

ההתנגדות השקולה הזאת שמה לאל את התוקפנות העויינת שהתעוררה בנחשול שנאה כלפינו מצד בני־בריתנו והדפה אותה. ההתנגדות הזאת נתנה אומץ לישוב להשיב תשובה שקולה בפומבי על השטנה שבמעשים האלה, בין במשפט בין בחיפוש, לאמור: – – “אסיפת הנבחרים פונה לישוב בארץ ותובעת ממנו לכבוש את רגשי מרירותו ולא להטיל על העם הבריטי ועל מדינת בריטאניה את אשמת המגמות הצוררות – – אסיפת הנבחרים מרימה על נס את מאמץ המלחמה של הישוב במשק ובנשק והיא שולחת ברכת עידוד לרבבות המתנדבים לצבא ולשירותי הבטחון ומחזקת את ידיהם נוכח כל נסיון להבאיש את מפעלם. היא קוראת להגברת מפעל הגיוס לצבא ולכל תפקידי שעת־חירום”. (1943.10.4).

 

למשק ולנשק    🔗

כבר נרמז, כי לא ספר מלחמות הוא ספר זה, הואיל ושלושים שנות המלחמה אשר אנו סוקרים אותן בספר זה אינן מספרות על מלחמה לשמה. אכן, מתחילתו מפעלנו הוא מפעל שלום ובצדק אמרו עליו כי הוא כזה. כאשר בנינו לא היו פנינו למלחמה עם ערבים. כאשר שמרו שומרינו היתה לנגד עיניהם אך מטרה אחת: אל נהיה הפקר בארץ זו – אנו ורכושנו. כאשר התנדבנו לגדודי גאליפולי ו“הראשון ליהודה”, לא היו פנינו להפיל את ממלכת תורכיה, כי אם לקחת חלק בעובדה המדינית המתהווה לבל יאמרו, שאחרים נלחמו את מלחמתנו.

אף מנסיוננו עם האימפריה הבריטית: מעשינו אינם מוכיחים כי פנינו למלחמה עם הקיסרות הזאת. פנינו רק למעפל שלנו ולמפעל שלנו. אנו נפעלים מתוך השואה שלנו – היהודית. כל מאמצינו מכוונים להציל את העם ומקום ההצלה איננו אלא מכורתו ההיסטורית בפינה זו של העולם. כאן מקור פעולותינו, כאן יסוד העובדות שאותן אנו יוצרים. לפיכך, אל ייפלא כי אין אנו באים לעשות חשבון עם שלטונות הקיסרות הבריטית על המכשולים אשר שמו על דרכנו מתוך חשבונותיהם הם. אל ייפלא אם התנועה הציונית והישוב, אשר ראה את עצמו בצדק בשנות המלחמה האחרונה כחלוץ וכעמוד־התווך של התנועה הזאת – אף הם כגוף מדיני לא עשו את החשבונות האלה, כי למרות המכשולים המשיכו ויצרו את העובדות.

העובדה הצבאית: כעת, לסוף תש"ג (ספטמבר 1943), רשאים אנו כבר לסכם בצורה פחות או יותר מסויימת את המפעל הצבאי, אשר כוננו תוך שנות המלחמה במספרים האלה:

זה עדיין לא הושג המספר הסופי. באלה הנוטרים ושאר צורות משמר־המולדת לא נכללו. זה השירות הרבגוני ורבצדדי אשר יצרנו לעזרת המלחמה בנאצים למרות ההפרעות, מלבד שירותי־העזר ושירותי־הסתר, מלבד המאמץ לייצור המלחמתי, שהישוב עשה והמשיך לעשותו.

עובדת המגן הפנימי:

עם הגיוס ועם הכרת הערך הצבאי של יחידותינו, עם התפתחות האפשרויות של עצמאות ועלייה בדרגות למגוייסים ביחידותיהם עד למעלות קצינים ומפקדים – נוצר מצב קשה בקרב כוחות־המגן שאינם מגוייסים. הללו, אם גם אורגנו כעת על יסוד של אימונים צבאיים בחטיבת־מגן קיימת, – בכל אלה נתנה המשיכה לצבא את אותותיה “בשורה”. מצד אחד פיטורי הצעירים האלה מהגיוס נראו לציבור כעובדה תמוהה ונתנו טעם להשתמטות של העומדים בחוץ; מצד שני, קשה היה לצעירים עצמם לשאת בעבודת־הסתרים שלהם, אף־על־פי שכמה פעמים עלה בידיהם, שלא במדים, להוכיח את יעילותם בשירותיהם לצבא. למותר להגיד, כי בצאת היחידות המגוייסות מהארץ אל המדבר, אי־אפשר היה להסיח את הדעת מהאפשרות, שהישוב יישאר ללא כוחות־מגן משלו ביום פורענות ולא יהיה לו על מי לסמוך. בשאלה זו חושף אליהו גולומב את הלך־הרוח ומעיר:

תמונה 152:

השורה במסעה

“– – רוצה אני להעיר משהו על המשיכה לצבא. אני שלא כרבים הנני מחייב שליחת גרעינים מהחטיבה גם אל הפלוגות והגדודים הצבאיים שלנו… מן הנסיון אני יודע מה ערך לגרעין קטן בתוך פלוגה או גדוד. רק בכוח גרעינים כאלה עמד גדודנו (במלחמה הקודמת) במבחן נגד הנסיון לפזרנו… אני רואה איפוא צורך לבוֹר מתוך החטיבה אנשים גם לצבא, כי הכוח המגוייס הקטן שלנו צריך לשמש גרעין לכל. אולם זה ייעשה לפי החלטה והוראה ובשום אופן לא מתוך חוסר אפשרות של פרט זה או אחר להחזיק מעמד ביחידות שלנו”. – בתוקף שיפוט זה המשיכה חטיבת המגן את קיומה גם בימי המלחמה על אף ההפרעות.

עובדת הנוטרות: אף זו התמידה בשירותה בחטיבותיה לתפקידי בטחון כללי, משמר החופים, נוטרי מחנות הצבא, נוטרי שדות תעופה, משמר הרכבות ומשטרת הישובים העברים. משטרת הישובים העבריים אומנה בשנות המלחמה לקחת חלק בהתגוננות למקרה של פלישת האויב ונמנו עליה כ־12.000 שוטרים מיוחדים מתנדבים שהוכשרו גם הם לתפקידים שונים בהגנת ישוביהם: איתות, קשר, עזרה ראשונה, אף נשמר למענם מלאי של נשק אשר אומנו להשתמש בו בשעת־חירום (דו"ח הסוכנות היהודית). משטרת הישובים העבריים מעוררת התפעלות במשמעת שלה ויעילות אימונה – כותב חביב קרומהולץ בספר השנה של עתונאי ארץ־ישראל – והיא מצויידת יפה וכוללת פלוגות ממוכנות ופלוגות רוכבים. עם ריבוי מחנות הצבא נטרו אותם קרוב ל־500 נוטרים. משמרות הנוטרים מפוזרות לאורך חוף הים והללו הממונים על משמר שדות־התעופה מתמנים מקרבם הקצינים המפקחים עליהם. תחנותיהם המבוצרות של נוטרי משמר הרכבות מפוזרות לאורך מסילת הברזל של הארץ. גם כאן נתנה המשיכה להתגייסות את אותותיה ומרקובסקי בספר הנוטר העברי מציין: “רבים מהנוטרים עברו עם הגיוס לשורות הצבא וכן לשירותים מיוחדים של הצבא הבריטי. פלוגה שלמה, פלוגה מס. 8 של חיל הרגלים, משורות משטרת הישובים העבריים התגייסה וכל מפקדי הנוטרים שהתגייסו לצבא שימשו בצבא בתפקיד של קצינים, ביניהם גם בדרגה של קצינים גבוהים ואחד הגיע לדרגת לט. קולונל”.

תמונה 153:

מפקד נוטרים לכבוד הנשיא ד"ר ח. וייצמן בנהלל

עובדת ההתישבות בנגב: נוסף על עובדת הצבא והנוטרות אין לך דוגמה מאלפת יותר לחשבונה הריאליסטי של התנועה הציונית, מעובדת ההתישבות בנגב, אשר גם היא קמה והיתה בסוף אותה שנה – תש“ג. לנגב היו עינינו נשואות מכבר. כל בחור וטוב מראשית התישבותנו נשא את עיניו אל מישורי הנגב הגדולים. אף יוצאי הישוב הישן בארץ, בראשית כיסופיהם אל עבודת האדמה במאה הקודמת – אל הנגב נשאו את עיניהם. בשנת תרס”ג ערך מנחם אוסישקין בלווית מומחים מאנשי המושבות מסע לנגב ולבאר־שבע ותכנית של רכישת 100.000 אלף דונאם אדמה באזור הזה לעיניהם. אין צורך לומר, כי מסגרת המגן של התישבותנו לא יכלה להיות שלמה בשום פנים בלי להאחז בעקב הארץ אחיזה של קבע. הנגב – מקור גבורתנו וכוחנו בעבר הרחוק.

תמונה 154:

בדרכים לנגב הנגאל

ובשנת תש“ג, על סף תש”ד, הוקמו שלושת המצפות ההתישבותיים הראשונים בנגב: “גבולות” בין חנות־יונה ורפיח; “בית־אשל” ממזרח לבאר־שבע; “תל־צופים” מדרום ליד בארות עסלוג'. בזה נתקעה היתד בנגב ללא חשבונות חקלאיים ברורים. הוצב הגבול הנכון להתישבותנו בארץ מדרום בעצם ימי המלחמה. ואם נעקוב את מפות ההתישבות שלנו לפי תקופות התפתחותן, נראה בצעד זה השלמת מסגרת אחרי חיזוק קו ההתישבות מצד צפון, אחרי ההיאחזות לאורך הירדן דרומה מעבר לעמק בית־שאן, אחרי פיזור משמרות הים לאורך שפת הים. ודאי שהפרצות בקווי ההתישבות האלה עדיין מרובות והחללים הריקים יש בהם משום סכנת חדירה בימי חירום – אך המשמרות הוצבו וביניהם המצפות הבודדים באיזור הנגב – מצפות אשר רמזו לאפשרות חדשה של התישבות.

עובדות אלו נתהוו תוך השטנה שפתחו עלינו שלטונות הארץ ובמקרה זה גם הצבא. – אנו גילינו את כוחנו לא במלחמה חסרת־הסיכויים עמהם החזקים, כי ביצירת אותן עובדות־מגן צבאיות והתישבותיות – אשר בעל־כרחן שכנעו גם את השוטנים בדבר כושר פעולתנו הבלתי־נרתעת מקשיים.

 

מלחמה באימפריאליזם    🔗

ברם, ניתנה האמת להיאמר כי לא רק בעובדות ממושמעות הפגין הישוב את רצון קיומו ואת ציווי ההצלה של שרידי אחיו בגולה. אם אימפריאליזם – משמעותו היא פניית עורף ללא רגש של בושה כלפי בני־ברית מתמול, שנאה שבטמטום אל כוח מתקדם ופחד לא־יובן בפני הכוח הנחשל; אם אימפריאליזם – משמעותו היא מחיקת כל חשבון מוסרי ביחסים עם האומות; – הרי מן הנמנע הוא שרגשות האיבה אשר עודד אימפריאליזם זה בלבות הנוער העברי לא יתבעו את ביטויים הקיצוני במעשים.

אמנם נמצאה קבוצה “פורשת” שהכריזה מלחמה על אימפריאליזם זה עוד לפני קבוצותינו אנו – ולא למען החיפוי על הפרישה אנו מזכירים עובדה זו: מלחמת המנהיגים הערביים הגולים. כעת נודעו לנו פרטים רבים השופכים אור על פעולתם של אלו ולא כקבוצה פורשת מתחילה אלא כמנהיגים של האומה הערבית כולה. עם בריחתו של המופתי חג' אמין איל־חוסייני מהארץ עם תום המאורעות 1939 ועל סף המלחמה ועוד לפני כן נקשרו קשרים אמיצים בינו לבין עמי “הציר”. כספים רבים זרמו מהם אל ראשי תנועת החופש הערבית והמקלט בגרמניה ההיטלרית היה מוכן לבוא המופתי והמורד השני רשיד עלי איל־כילאני מעיראק – הם ובני לווייתם. שם הצטרפו בגלוי ובפועל אל המלחמה באימפריאליזם זה, משם הזינו את תנועת המרד במזרח הקרוב – שם קיבלו עליהם את תורת היטלר על סעיף שנאת ישראל שבה, אף היו לעושי שליחותה בגרמניה עצמה ובקרב האלימנטים המוסלמים אשר בארצות הכבושות – בא זרזיר אצל עורב.

קבוצותינו אנו, עם כל חוסר המשמעת הפנימית שנקטו אותה, לכלל מעשה בגידה לא באו בימי המלחמה. הם הגו בסתר תכניות של טירור מבפנים כלפי שלטון הארץ בלי לזהותו עם בנין הקיסרות כולו ומלחמתה. הם פתחו במעשי נקם נגד שלטונות במסגרת הפנימית של משטר הארץ והראשון להם, הצעיר אברהם שטרן, ארגן חבורה למעשי טירור. האוירה המלחמתית סביב, על כליה ואביזריה ואבק־השריפה שבה, אך הועילה להקדיח את תכנית הטירור במוחות ההוגים אותה. התנקשות ומעשה מוקשים – והרי קציני משטרה נופלים קרבן וביניהם קצין משטרה יהודי רב־שירות ומסור – קפטן שיף המפקח על משטרת תל־אביב. אברהם שטרן נלכד בצייד שנערך אחרי ההתנקשות בתל־אביב וצעירים מחבורתו או גם חפים מפשע נשלחים למאסר. שרן עצמו נמצא הרוג (בפברואר 1942).

הצייד מגביר את השנאה אל המבצעים אותו, כי השוטר והבולש הבריטיים הורשו לגלות את פרצופם בקרב־הסתר שהוחל עם “היהודים”. אם ההשמצה האנטישמית של מפעלנו הצבאי מוכרחה היתה להרתע אחור מבמה פומבית של בית־משפט מוסווה, הרי כאן מצאה לה כר להתגדר בו ולא בכדי אמרו שקולי־הדעת בישוב, כי טירור זה של צעירינו כלפי המשטר יותר משהוא עלול להזיק לשלטון הארץ, הרי עשוי הוא ליהפך מכשיר בידי אותו משטר נגדנו. השתלשלות המעשים מאז ואילך לא הזימה רעיון זה בשום פנים ואף־על־פי־כן נמשך דמיון הנוער אחרי המעשים האלה, אף נוצרו אותן קבוצות שהתפתחו לתנועות־סתר עם מיפקדות ותקנות משלהן ללא־זיקה לתקנות ולמרות המוסרית והמשפטית כאחד של הציבור הישובי והתנועה הציונית.

עם נפילתו של שטרן נודעה אחר־כך תנועתו בגלגולה כקבוצת “לוחמי חירות ישראל, או לח”י; עם פרישת ארגון ההגנה הרביזיוניסטי מעל מפלגתו והפסקת מרותה עליו, נודעה קבוצה שניה גדולה מהראשונה בשם אצ"ל – ארגון צבאי־לאומי. אם מתוך חיקוי מדעת או אולי האופי מחייב, שביקשו לראות דמיון בין תנועות אלו של לוחמי־החופש לבין תנועת המרי של האירים ושיטותיהם במלחמתם. לא כאן המקום לניתוחו של היקש זה בין עם יושב על אדמתו ושיטותיו לבין עם הנמצא בעצם העתקת המרכז שלו מגולה רבת־שנים אל בין שכנים עוינים.

התוצאה האחת הנראית לעין מפעולות אלו היתה ההזדמנות שניתנה למשטר הממשלתי בארץ לגלות את אמצעי הדיכוי שלו לא רק כלפי הנוגעים לטירור אלא כלפי העובדה הציונית כולה. מחנות המעצר בלאטרון, שידעו בעבר את עצירי האויב או שבויי־מלחמה, קלטו כעת את אסירינו; השלטון הדימוקרטי החליף את עורו ופרצוף השוטר והז’אנדרם שלט כעת בלי־מצרים באילופו המכוון לפעולה “בארץ־ילידים”. עם החבלות הטירוריסטיות שנעשו במשרדי השלטון השונים בארץ, טעמנו את טעם הכניסה והנסיעה בחיפוש וברשיון – בכרטיס זהות. הקהל האזרחי של ארץ־ישראל הופקר לפגיעות מעליבות. אפשר לומר, כי אותו משטר אשר בראשו עמד הנציב העליון סיר הארולד מק־מייקל גילה את צפרניו בשעת־הכושר שניתנה לו.

מובנת ההשפעה שהיתה למעשי הטירור על הנוער התוסס והחמום באוירה המלחמתית. מובן עוד יותר הסעד הפסיכולוגי שניתן להשפעת הטירור ע"י משטר הארץ. משטר זה לא היה עשוי להגביר בשום פנים את השפעתו המוסרית של המאמץ המלחמתי של הישוב ומוסדותיו, אשר נגול לעינינו בכל כוחו ואשר למעשה כלל תוכו את כל הכוח המאורגן והציבורי של הישוב. עובדה היא כי למאמץ זה נתנו את ידם כל מפלגותינו ובקרב יחידות הצבא עצמו פעלו בתיאום גמור חברי מפלגות קיצוניות שונות. עובדה היא כי התנועה הרביזיוניסטית, אשר נפרדה בדרכים רבות מעל התנועה הציונית הרשמית, במאמץ המלחמתי היתה נאמנה לקו. אם הליכוד הישובי־הציוני הזה לא היה רצוי איפוא למשטר אימפריאליסטי, כי אז אין מסקנה אלא אחת: השלטון שמח על הפירוד שנתגלע תוכנו עם הטירור ולוא גם עלה לו הדבר בקרבנות. ונמצאו סניגורים לשעה למעשי הטירור גם תוכנו – אומץ־הלב אשר גילו הצעירים והצעירות השפיע; נאומים אשר נשאו לוחמי מלחמת השחרור־החופש־החירות בבואם לדין והדרישה אשר דרשו לעצמם את הזכות להשפט לא כפושעים שנתפשו בהחזקת נשק אלא כלוחמים שנפלו בשבי ואשר בית־הדין הזר אינו מוסמך לשפוט אותם – עוררו הד. יתר על כן: בין הגויים נמצאו חסידים למלחמה זו יותר מאשר בשורותינו – הסופר ואן־פאסן שמנה בספר את פשעי הבריטים כלפינו וגם חוג אידיאליסטים בריטיים אשר ראו רק לעובדות ולא הבינו לתוכן עמידתנו המלוכדת על קיומנו כאומה.

על כל פנים, אם חוטי הקבוצות האלה מובילים אותנו בראשיתם אל התנועה הרביזיוניסטית מחובתנו להזכיר בזה, כי מחולל התנועה הזאת זאב ז’אבוטינסקי הודיע עם פרוץ המלחמה כי “אנו מרכזים את מאמצינו ליצור צבא יהודי בלתי־תלוי” והוא הורה לחבריו בארץ: “מובטחני שכולכם בארץ־ישראל עושים את האפשר כדי לחזק את הישוב – –” ועוד: “– – לפיכך נראה לי כי הדרך הטובה ביותר היא לעזור לבריטים במלחמתם ולא לייחס תשומת־לב יתרה לסמלים ולמסקנות – –” הרי שנתעורר בז’אבוטינסקי בשנת 1940 החייל הוותיק והיה נכון לזרוק מעליו את האיצטלה המפלגתית אשר לבש: “– – אם המלחמה תימשך – כתב שבוע לפני מותו ב־28.7.40 – הרי יצירת כוח יהודי עולמי בעל מעמד של צבא היא דבר בלתי־נמנע. עוד קיימים הרבה מכשולים, אבל בהשוותי את המצב למה שהיה לפני 25 שנה אני נכון לומר שהגענו כבר למקום בו הייתי בערך בקיץ 1917”.

לאור הדברים שהרצינו מראשית הספר מובנים לנו דבריו האחרונים של ז’אבוטינסקי כפשוטם והיא צוואה לנאמניו: להיות נאמנים לגיוס המלחמתי של הישוב. בצוואה זו נפטר כעבור שבוע על אדמת נכר הלוחם רב־הכשרונות ולאדימיר (זאב) ז’אבוטינסקי, בן־השעשועים של התנועה הציונית בתקופת זהרה ברוסיה, ולא בו האשם כי ההרכב הישובי גרם שרוב כוחות ההתנדבות לא ממקורות מפלגתו זרמו – אך המסגרת למאמץ המלחמתי היתה פתוחה לכל. נמצא, כי את הגורם המוסרי להתפשטות נטיית הטירור בקרב שורותינו יש לראות בצד אחר והוא: אותו משטר של טמטום רשע אשר שלט בארץ ואשר ראה את תפקידו בגרימת עלבונות על לא־דבר ופגיעות על לא־עוול לישוב שהיה שרוי במאמץ אחד: להחיש את מפלתו של אויב המין האנושי וצורר היהודים בראש לכל – את מפלתו של היטלר.

הרי אין להבין אחרת בשום פנים את דבריו של לורד מוין מיניסטר המושבות הבריטי אשר הכריז על הציונים שהם נכונים לאבד את מחצית היהודים “ובלבד שהמחצית השניה תשתלט על הארץ” וכי הם חוסמים בעצמם בעד רגשות השתתפות בשואה היהודית בדחותם את ההצעות “ליישב את קרבנות הרדיפות במקום אחר”. – שמרנות קפואה ומקפיאה תוך עמידה על דמינו!

 

והדם ניגר    🔗

לא יתנה פרק זה את אשר עדיין לא גמרו לתנות תעודותיהם ומיסמכיהם של עדי־ראייה וניצולי־הסבל מאז ה־1 בספטמבר 1939 בו הוכרזה המלחמה על פולין והיהודים הרגישו, כי המכה כוננה תחילה ובראש וראשונה אל מצודתם הם – המצודה של יהדות פולין. לא נוכל לתאר כמו את נחשולי הנדודים המבוהלים, שקמו בגבולות הארץ השסועה בין הגרמנים והרוסים, בהם לפליט האחד – היהודי – ארבו האורבים מכל צד. לא נפרט בזה את עיי הקברים שהחלו מתנשאים מיד "לארכם של דרכי פולין בשדות וביערות ובבתי־העלמין – קברות אחים בהם נטמנו קרבנות ההרעשות; קברות חיילים שנפלו חלל במלחמה פנים־אל־פנים עם האויב – קברות בני־אדם שהובלו למוות בעוון היותם יהודים. אכן, “קברות יהודים” שמם… הנה, קברה של קהילה שלמה והנה קבורי־חיים.. לעתים מבחינה העין בלוח שעליו כתוב: “פה נטמנו 300”, “500”, “1000” (מ. ניישטאט) –

קברות־קברות הפך תחום המושב של היהדות בארצות הכבושות או בארץ שנגררה אחר שלטון הנאצים – ומחוץ אין מוחה, אין זועק על הדם הנשפך. הגזירות ניתכו ונועדו לאחת: לשים קץ לגזע היהודי באירופה. – גרשו בהמונים יהודים מברלין ומהאמבורג ומנפת הרהיין לפולין. “החוקה היהודית” מונהגת בחוזק־יד בהולאנד הכבושה, היהודים מכונסים לתוך 11 הגיטאות שבפולין – 135.000 יהודים באחד־עשר הגיטאות! עומדים כבר לגירוש כל היהודים של “בוהמיה ומוראביה”. 600.000 פליטים יהודים בין הנודדים ברחבי־רוסיה.

השיגה השיטה הנאצית את אשר זממה: עמים גדולים וחזקים הדהימה; על אחת כמה וכמה את העם נטול־הנשק ונטול־המגן מעיקרו – את היהודי. והוא נפל אל ידי הנאצי ללא־ניסיון של התנגדות, מלבד אותם חברים וחברות מספר שבקיבוץ־הכשרה או שעמדה להם רוחם להמלט ליער. מספר היהודים שנרצחו כבר בידי הגרמנים עולה ביוני 1942 כדי 700.000 איש והשמד נערך בכלי־הקלע, מתחולל בתאי־הגאזים – –

כיוון שהתיר הנאצי את הרצועה ונקרא “דרור” ליצריהם של עבדים – נתח הבשר אשר הוגש להם – היהודי היה, כדי להעלות את שכרון הדם בראשם כדי לטרוף את דעתם עליהם – והשתוללו… לא עלה הדבר בידי הנאצים במקום שרוח־אנוש פיעמה ודאניה הקטנה עמדה בעוז, מלכה הזקן כריסטיאן לא נענה, הולאנד הגיבה בפעולת מחתרת, שוודיה עמדה על המשמר – אך המאכלת ניתנה בידי רוצח, הרצועה הותרה – – עדיין חומר הוא לאיש־הרוח, צדיק־עולם, אשר יקום ותוך סיגוף, תענית וצום יצא להיאבק עם סיטרא אחרא זו של העולם, אשר לבשה מדי ס. ס. וגייסה את כל שחצנותו וקור אכזריותו, להשלים מעשה של טבח בדייקנות מופלאה בנקיונה, משוכללה ביעילותה – טבח וכלייה של מיליונים –

אכן, עוד לא ראתה האנושות כרשע זה בהיקף ובממדים, אשר רצועתו הותרה ולא בכדי כוונה כל חמתו – אל החלש כלפי חוץ אך חזק מעשת כלפי פנים, כלפי האחד אשר סימל בעיניו את העתיד של מפלתו – מפלת הרוצח – היהודי

כאן החימה הפכה להיסטריה בעל־כרחה, אף בעת שעלו זעקות שרופים מתוך הכבשנים – כי אם המלחמה היתה לגירסת הנאצים הטרופה “מלחמת היהודים”, הרי גם זעקת הכבשנים ותאי־הגאז, זעקת הקבורים חיים פירושה היה: מפלתכם סופה לבוא! – – תבוסתכם סופה לבוא! דמכם בראשכם יהיה – – והיתה קשה זעקה זו לאזני הנאצי לא פחות מהתותחים של סטאלינגראד. כי גם היא ניצחה.

נמשכו הגרושים ההמוניים של היהודים מרחבי אירופה לפולין וליטא, והגיטאות שבכאן הלכו והתרוקנו – כי היהודים הוצאו מהם, עונו, או הוחנקו או נשלחו “לכיוון בלתי־ידוע”. מחנות ההשמדה של טרבליאנקה (בדרך לביאליסטוק), בלז’יץ במחוז לובלין, אושוונצים ליד קראקו ומיידנק ליד לובלין “פעלו בכל הכוח”. עוד בראשית תש"ג היו 53 גיטאות בפולין והללו חוסלו אחד אחד. יהודי לאטביה הוצאו להורג. יהודי צרפת – תחילה צרפת הכבושה ואחר־כך גם צרפת הוישאית, – גם הם גורלם נחתך בגירושים המוניים. למרות עזרת האוכלוסים האמיצה בהולאנד חוסלו יהודיה, מרומניה שולחו כ־300.000 יהודים נפש לטראנסדניסטריה וברוסיה הכבושה נערכו שחיטות טוטאליות.

תמונה 155:

משרפות

תמונת ההשמדה התבררה לעולם אך מעט־מעט לפי ידיעות שהסתננו. במרכז ההשמדה של מיידאנק בלבד נרצחו 522.000 יהודים.

היה ברור כבר, כי מנוי וגמור עם הנאצי לא להשאיר זכר ליהודים. התברר מעל כל ספק כי אם כל העמים כתבו בדמם את דברי ימי המלחמה האחרונה, הרי היהודים כתבו אותם בנהרי נחלי דמים. אפשר שייכתבו עוד דברי האימים הללו תוך ציון יד ושם ההרוגים והקדושים; אנו נסתפק בזה בלוח־זכרון קטן, הואיל ומסגרת ההרצאה על מלחמת הישוב אינה אלא זעיר־אנפין של מלחמת העם כולו ואם הישוב ערך אותה בשל תנאיו וקוממיותו המולדתית בחרב, הרי הגולה ערכה אותה – בקידוש השם והקרבה – למען אותה תכלית אחת: לוא הגיע קץ לענותנו וחדלנו להיות הפקר. בזה איפוא לוח המאורעות האיומים בקיצור (לפי מ. פראגר):

ב־1 באוקטובר 1939 הוכרז סיום המלחמה בפולין.

ב־26 בו 1939 נמסרו יהודי פולין לעבודת כפייה בפיקוח הגיסטאפו וס. ס.

מ־16 בנובמבר 1939 הטלאי הצהוב כסימן הכר ליהודי (גם כוכב־ציון תכול־לבן).

ב־8 בפברואר 1940 גיטו ליהודי לודז.

ב־16 בנובמבר 1940 סוגרו בגיטו וארשה 360 אלף יהודים.

ב־29 ביוני 1941 עם מסע הגרמנים–הרומנים על רוסיה נערך טבח ביהודי יאסי.

ב־12 בספטמבר 1941 סוגרו 70–60 אלף יהודים בגיטו וילנה.

ב־28 בו 1941 הוחל טבח המוני ביהודי קיוב ונרצחו 80 אלף יהודים.

ב־7 בנובמבר 1941 טבח המוני במינסק.

ב־11 בו 1941 פקודת הגירוש של אנטוניסקו על היהודים מרומניה לגליל טראנסדניסטריה.

ב־7 בדצמבר 1941 טבח המוני בגיטו ריגה (עד 20.000 יהודים).

ב־16 בפברואר 1942 בידוד היהודים בפרוטקטוראט הצ’כי וברובם במחנה טרזיינשטאט.

ב־15 במאי 1942 גירוש כללי של יהודי סלובקיה בשיירות לאזור לובלין.

ב־30 ביוני 1942 נמסרת ידיעה ב“דיילי טליגראף” בדבר מספר היהודים שנרצחו בפולין עד 700 אלף.

ב־13 ביולי 1942 פעולת החיסול של יהודי הולאנד, המועברים קבוצות קבוצות למזרח אירופה.

ב־16 ביולי 1942 צייד על יהודי פאריס וערים אחרות.

ב־22 ביולי 1942 פקודת הגירוש על יהודי וארשה.

ב־28 ביולי 1942 טיהור לוכסמבורג מיהודיה. (2.300 ומאות פליטים מגרמניה).

ב־26 בנובמבר 1942 גירוש היהודים מנורבגיה (לפי מפקד 1.400 במספר)

ב־2 בדצמבר 1942 מתפרסמת הודעה (בואשינגטון): “– – יש להניח כי 2.000.000 יהודים באירופה אינם עוד בחיים וכי ל־5.000.000 צפוייה השמדה”.

ב־19 באפריל 1943 התקוממות הגבורה של שרידי גיטו וארשה.

ב־12 במאי 1943 חיסול ההתקוממות.

בו ביום מר ונמהר – שלח שמואל זיגלבוים יד בנפשו בלונדון כאות מחאה על אדישות העולם לשואת היהודים.

ב־24 במאי 1943 נמסרים יהודי בולגאריה ומקדוניה לידי הנאצים (מספרם 22 אלף יהודים).

ב־2 באוגוסט 1943 התקוממות במחנה המוות ליהודים בטרבליאנקה של אחרוני הנידונים.

ב־21 באוגוסט 1943 התמרדות מזויינת של יהודים בגיטו ביאליסטוק במשך שבוע ימים.

ב־2 באוקטובר 1943 פקודת גירוש על יהודי דאניה, אך שוודיה פתחה את שעריה לפני הניצולים.

ב־3 בנובמבר 1943 חיסול יהודים ברצח המוני במחנות השמדה אחרונים.

ב־20 במרץ 1944 כניסת צבא גרמני להונגאריה ופרעות ביהודים.

ב־15 במאי 1944 הוחל גירוש המוני של יהודי הונגאריה ומהם למחנה אושוונצים.

הדי מאורעות הדמים בוקעים בשעה שמסביב מתחילים כבר להתמוטט יסודות הכוח הנאצי. ממדי השמד מתגלים במוראם בבוא הצבא הסוביטי עד מחנה אושוונצים ובו – “במשך שנתיים, מאפריל 1942 עד אפריל 1944 נרצחו 1 מיליון ו־715 אלף יהודים”. –

תמונה 156:

הגיטו בלהבותיו

ועדיין קשים הדברים לסיכום. עדיין אכזר סיכומם מקריאה. יצחק קצנלסון, משורר הכליון אשר נספה בו, הציב לאנחתו יתדות¹⁷

“– – א הימל ווייט, א ברייט די ערד, א ימים גרויס – –”

ותרגומו העברי של דוד שמעונוביץ:

"– – אהה, שמים רחבים, הה ארץ נרחבה, ימים גדולים…

אל תצטנפו צנפה ואל תשמידו הזדים מעל פני האדמה, ישמידו המה את עצמם…"

 

התקוממות הגיטאות    🔗

כעת ידוע כבר כי לא רק גיטו וארשה נלחם בגבורה, אלא גם גיטאות אחרים בחרו ללחום את מלחמתם האחרונה מלנפול חיים לידי הנאצים. במחנות עצמם, בתוך הגיהנום של המחנות נודעו מרידות של יהודים שזממו להרוס את כלי־המשחית – המשרפות. ניסו אף הצליחו פה ושם להפציץ תנורים של בתי־הקרימטוריום, בלוע הארי עצמו התאוששו להלחם. וזאת – לסתור את הדעה המושרשה תוכנו, שהיהודים הובלו לטבח בלי כל התנגדות. ידועות לנו כעת עובדות המלחמה של פארטיזנים יהודים אשר יצאו אל היערות, חיבלו רכבות, שרפו מחסני גרמנים, אף השמידו פלוגות שלמות של אנשי־צבא גרמנים. תיאורים מוסמכים מוסרים לנו על צעירי יהודה, שנלחמו כאריות בלי תקווה לנצח, ורק תוך אמונה שהמלחמה בלבד היא המוות האחד הראוי להקריב למענו את עצמם “יחד עם פלשתים”. “רוח קרב, רוח נקם שררה בפרטיזנקה היהודית. היו הורסים אל כפרי הצוררים, פורעים בפורעים וזורעים השמדה. הפרטיזאנים התנקשו ברכבות, בשיירות, במחסני נשק ודלק, במשמרות”.

המלחמה המאורגנת ביותר, שהד קולה נשמע בכל רחבי אירופה, היא מלחמת גיטו וארשה, כי כאן איבדו הנאצים למעלה מ־1200 איש. “אבדו להם טאנקים, נשק ותחמושת, הושמדו מחסני סחורות. כמה מבתי־החרושת המלחמתיים של הגרמים נהרסו כאן והעיקר, הפרסטיז’ה של הנאצי הוכתה מכה קשה”. ימי ההתקוממות של גיטו וארשה היו, לפי עדותו של קצין־קשר פולני, ימים חדורי־פחד לגרמנים והם בושו להרים את עיניהם. גם משפט נירנברג גילה כי הנאצי נאלץ לגייס כוחות עצומים לדיכוי המרד בגיטו וארשה.

בחדשי אפריל–מאי 1943 התקומם גיטו וארשה, התקוממה בו ההסתדרות היהודית הלוחמת. אותה השלייה, בה חיו קרבנות היהודים המובלים לטבח והכלואים עד לנשמת אפם האחרונה, כי עדיין לא נידונו לכלייה, – נפלה לפתע. גם אז היו עדיין משותקים ע"י תכסיסי האויב השטניים רוב־רובם של היהודים ורק קבוצות לוחמים מקרב 40.000 היהודים האחרונים שבגיטו וארשה התכוננו דרוכות ונואשות לקרב. היו אנשים, אך הנשק חסר… בראשית היה להסתדרות זו אקדח אחד, כעבור זמן רכשו חמישה אקדחים ו־8 רימונים. רק בסוף 1942 או בראשית 1943 נמסר למתקוממים היהודים טראנספורט ממשי של נשק. הנשק בידם, נשארו המתקוממים בודדים במלחמתם, כי גם להתקוממות לא נתנו להם שכניהם יד. אמנם פה ושם התפרסמו ידיעות בדבר עזרת הפארטיזנים הפולניים למגיני הגיטו, בין במלחמתם ובין אחר־כך בהמלט שרידיהם, אך אין אישור ברור לידיעות האלה.

למרות קשיי הקשר נתקבלה בארץ, ידיעה סתומה, מ־2 במרץ 1943 שאמרה: “על אף הימים הקשים החליט עמי היקר שלנו לשאת לאשה את העלמה הריגביץ. אמנם עדיין לא קבעו את יום הכלולות, אולם הטכס יערך כנראה בחוג מצומצם בדירה של הדודה הגנסקה” – – ונתפרש המכתב הזה לאחר זמן, כי החלטה היא עם הלוחמים לצאת בהתגוננות, אף שידעו כי הם הולכים לקראת המוות הבטוח – – אכן, עם פקודת הגירוש של 40 אלף היהודים האחרונים בגיטו באמצע מרץ, הדביק “הארגון היהודי הלוחם” את כרוזיו בליל 14–15 במרץ על חומות הגיטו והיהודים נקראו לא ללכת בגירוש ולענות עליו בהתקוממות מזויינת (מ. ניישטאט). לא נחזור על האמור ולא נבוא לישב הקבלות שונות שגם פארטיזנים יוגוסלאבים או רוסים נלחמו כאריות באויב הנאצי. הללו אל הריהם ברחו, מאוכלוסיהם נעזרו. לוחמינו אנו קבעו את מלחמתם – במנהרות הגיטו שאין מוצא ממנו וכאן העזתם כהעזת מצדה.

“22 פלוגות לוחמות השתתפו בקרב גיטו וארשה – כותב מ. אייזנשטאט לפי דינים־וחשבונות מוסמכים – מהן חמש פלוגות של “דרור”־החלוץ, פרייהייט – החלוץ הצעיר; 4 פלוגות של “השומר הצעיר”; פלוגות של גורדוניה, עקיבא, הנוער הציוני, פועלי־ציון ופועלי־ציון שמאל; 4 פלוגות של “בונד” ו־4 פלוגות של הקומוניסטים היהודים”. מתברר ללא ספק כי הבחורים והבחורות הצעירים האלה, בלתי־מנוסים ובלתי מזויינים במידה מספקת, רעבים ועיפים – הפילו עשרות ומאות גרמנים, הרסו טאנקים אדירים בנשק מתוצרת עצמית. וזאת – בשעה שהגרמנים סגרו עליהם את מקורות המים, השתמשו בגאזים מרעילים, הציתו את הבתים שבהם עמדו הבחורים בקרב, המטירו עליהם פגזים מתותחים שהועמדו מחוץ לחומות הגיטו ופצצות תבערה מאוירונים. – “הגיטו היהודי הלוחם בוארשה היה נתון באש כפולה של תותחים מבחוץ ושל אוירונים ממעל ולדעת מומחים היתה השריפה של גיטו וארשה אחת השריפות האיומות ביותר בתולדות אירופה. ההתפוצצות של המוני הבתים שהועפו באויר אין לה דוגמא”. ביומנו של אחד הלוחמים האלה ט. בוז’יקובסקי נאמר:

"ב־19 באפריל 1943.. הבחורים עמדו בעמדותיהם. באה פקודה אל מפקד הקבוצה להתחיל בהתקפה. הגרמנים נמצאים כבר על־יד עמדותינו. ניתנה פקודה: “אש!” ברד יריות וכדורים ניתך על ראש הגרמנים – – התפוצצות הפצצות עולה כהד בכל הגיטו – – רבקה הממלאה תפקיד צופה באה ומודיעה כי הגרמנים נסוגו – – הם השאירו למעלה מ־40 הרוגים. – –

“הלוחם דיאמנט תפש ביום המעשה – 20 באפריל 1943 – את העמדה שלו בעליית הגג. אותו יום הרג ברובהו שבעה גרמנים ושיתק קן מכונת־יריה גרמנית. עמד על המשמר יומם ולילה ולא נפרד מרובהו אף לרגע אחד. בחמת זעם הדף את התקפת הגרמנים ובשעה שהקיפו ס.ס. את הבית והתפרצו אל הקומות העליונות לא עזב דיאמנט את משמרתו כי השיב באש. – –”

“ה־3 במאי 1943 היה היום היפה בימי חייו (של שאנן לאנט בן 16). באותו יום הרג קצין ושני חיילי ס.ס. הוא חגג את נצחונו”. – וכיוצא בהן מרשומות לוחמי הגיטו.

האגרת האחרונה, הקריאה האחרונה מאת לוחמי הגיטו אל חבריהם בחלק האריי של העיר, שנכתבה בידי מרדכי אנילביץ, “אביה” ומפקדה של ההסתדרות היהודית הלוחמת וחבר ההנהגה של “השומר הצעיר” אמרה:

"כעת ברור לנו, כי כל שראינו, עובר בהרבה על כל שיכולנו לשער בדמיון. בקרב נגד הגרמנים הוצאנו את כל הכוח והמרץ שנותרו בנו. אך כוחותינו רפים והולכים. אנו על עברי פי־תהום. הכרחנו את הגרמנים לסגת פעמיים, אך הם חזרו ובאו בכוחות כפולים. אחת החבורות שלנו החזיקה בעמדתה במשך ארבעים דקה. וחבורה אחרת במשך 6 שעות. הפצצה שהיתה טמונה התפוצצה. אז התקפנו את הגרמנים וגרמנו להם אבידות כבדות. אבידותינו אנו קטנות. גם זו איפוא הצלחה. צ. נהרג מאחורי מכונת־היריה שלו. אני מרגיש כי ממשמשים וקרבים ענינים נכבדים וכי כל שהעזנו להקים תהא נודעת לו חשיבות עצומה.

"כעת אנו נאלצים לעבור לתגרות פארטיזנים. הלילה תצאינה 6 קבוצות־קרב. אחת המטרות שלהן: לבדוק את האזור ולהשיג לנו נשק.

"אל לשכוח כי נשק קטן הוא חסר־ערך בשבילנו. כמעט שאיננו משתמשים בו. אנו צריכים לרובים רבים, רימונים, חמרי־נפץ וכלי־נפץ.

"איני יכול לתאר בשום פנים באילו תנאים “חיים” יהודי הגיטו. קרוב לוודאי כי יסבלו עינויים; האחרים ימותו במוקדם או במאוחר. עתידם נקבע בין אם ינסו להשתמט מגורלם ויתחבאו במרתפים או בחורי העכברים. אי־אפשר פשוט כמשמעו להעלות אור מחוסר אויר (במקלט).

“אלהים יברך אתכם – אתכם מבחוץ. אפשר כי נס יקרה ואנו עוד נפגש באחד הימים. איני מאמין בכך. לא, איני מאמין בשום פנים. הפרק האחרון של חיי היה גדוש במידת־מה. התקוממות היהודית והנקמה מוכיחות זאת. אני מאושר להיות בין לוחמי הגיטו היהודים”.

מרדכי אנילביץ היה בין הנופלים בקרב. הרשימות האחרונות אומרות:

"– – מצד מוראנובסקה מתקרבים טאנקים – – ונראים גדודים גרמניים. המפקד זכריה ארטשטיין נתן פקודה להתכונן לקרב מכריע – – אחרי הרעשה כבדה שנמשכה חצי־שעה קבענו בשמחה, כי כדורינו ורמונינו הפילו שוב כמה עשרות הרוגים – –

"– – והנה הגיע היום שמרכז הלוחמים הועמד בצל המוות. בשבת ב־8 במאי הקיפו הגרמנים את הבית והתחילו בהסתערות מרוכזת על המקלט – – לא רבים נשארו בחיים וללא יכולת של מלחמה חיפשנו מוצא. חיכינו במשך שעות ארוכות לבוא הלילה. הלילה הביא את הפתרון. הגיע המקשר והביא ידיעה: “המכוניות ליד מוצא התעלה – מחכות” – –

ונחמת הלוחמים הכלים והולכים היתה, כי ברגעי השקט שמעו ראדיו משדר: “שמענו גם על הגנת וארשה. הרגשנו את קשרינו עם העולם – – הבינונו כמה אנו בודדים” – –

אף־על־פי־כן קמו לנו לוחמים גם בגיטאות של ביאליסטוק, בנדין וסוסנוביץ – “רוח הגבורה וההתגוננות חדרה ללבם של יהודי פולין”.

 

בעקבות הצבא לאיטליה    🔗

במה נחשבה, לכאורה, נוח ממדי השואה הזאת, מעט העזרה שהישוב השתדל בכל כוחו להושיט ע"י ועד ההצלה שלנו לניצולים? – – במה נחשבה, לכאורה, אותה שליחות גדולה אשר החייל היהודי קיבל עליו בהתגייסו, ורגליו עומדות עוד מעבר מזה למצודת אירופה? – –

צבאותינו חנו במאלטה, פעלו באותו זמן באיראן ובעיראק ובקשרי התחבורה שהתפתחה עם רוסיה הסובייטית. צבאנו לא יכול שלא לדעת על המתרחש בארץ בין מצד השלטונות ובין מצד ערעור האידיאולוגיה הפנימית של הישוב, כן היה ראשון לראות בעין את עיי ההרס היהודי שהשאיר אחריו הנאצי בכל אשר היה. מטעמים אלו לא יכול צבאנו בכל אשר חנה להיות שותף חוגג עם בני־בריתו על הנצחונות שהושגו כבר ועל התכונה לקראת הפלישה “אל הבטן הרכה של האויב” – הפלישה מקרש־הקפיצה – ממאלטה ומצפון אפריקה – לאיטאליה הקרובה אליהן.

כבר נאמר, כי ימי החנייה במאלטה ראשיתם בסוף מאי 1943. כאן שוב מוצאים החיילים היהודים קבוצת יהודים קטנה מדרי האי והמגע האמיץ בין האחים הרחוקים נוצר. מזדמנים גם יהודים מצבאות הברית האחרים וארצישראלים מעובדי הצי, העובדים גם בצוללות כבעלי מקצוע. האויב מרבה עוד להפציץ, כי ברור גם לו, שמאלטה היא קרש־הקפיצה לפעולות פלישה הממשמשות ובאות. הנפת הדגל העברי מעל למחנה היחידה אסור גם כאן איסור חמור מאת המפקדה כהיותו אסור בתקופה זו ביחידות החונות במדבר. ב־8 בספטמבר 1943 מתפרסמת הידיעה כי איטליה (דרום איטליה) נכנעת ללא תנאי והחייל היהודי אחוז התרגשות עצומה: נערך חשבונו הפנימי המכאיב – האמנם תגמר המלחמה ושמו לא ייקרא עליה?

את אות הכניעה רואים חיילינו בצי האיטלקי המגיע למאלטה להתמסר – אך על אדמת איטליה עצמה המלחמה עדיין נטושה. המפקד הבא לערוך מיסקר ליחידת הנהגים – והוא המפקד העליון של כל יחידות הנהגים בצבא הבריטי – משבח את מראה היחידה ומברך אותה “להתראות בקרוב בברלין”. “אך החייל אינו פנוי לשמוח על שבחיו של מפקד, כי השמועות על רמת־הכובש והמתרחש בישוב מגיעות גם למאלטה ומפקדי שתי היחידות מוסרים למיפקדה על הרגשת החיילים”. לבסוף מגיע זמן ההפלגה לשתי היחידות האלה.

אנשי התחבורה וההובלה הם הראשונים לירידה על חוף איטליה בעקבות הצבא הכובש. הדרך בים כבר בטוחה ואין עוד סכנת האויב מרחפת עליה. אך זה יורדים לחוף ומתחיל החיפוש אחר מחנה פליטים – המגע עמו. הכתובת “פלשתיין” על שרוול החייל מודיעה על בואו והפליט מכיר את אחיו שבא, בעוד ים האנטישמיות אופף אותו מסביב גם במחנה שבכאן. מחנה הפליטים בבּארי – והפליטים היהודים שבו “נאחזו בנו, החיילים, ומשליכים עלינו יהבם. לא רבה העזרה שבידנו להושיט להם, אך אין לתאר את הערך הרב שבעצם הפגישה של פּליט יהודי עם איש ארץ־ישראל במדי צבא”. (בנקובר)

והחייל היהודי בבואו לעיר כבושה, הריהו מתרוצץ ברחובותיה לחפש – יהודים, שלא כחייל בן אומות אחרות המחפש אחר תענוגות. “המגן־דוד על האוטומובילים משמש דגל המלכד סביב אחים. יהודים היוצאים ממחבואים, היוצאים מבתי נוצרים, יהודים שלא ראו אור עולם במשך חדשים – כל אלה זקוקים כל־כך ליחס אנושי, לקצת רחמים ואהבת רעים. ואת כל אלה מעניקים להם חיילינו ביד נדיבה”. (ברץ)

הוא מתקדם עם הצבא לעבר רומא. הנה הגיעו כבר גם הסנוניות הראשונות של אחיותיו לשירות – בנות הא.ט.ס. – לחוף איטליה. – שוב יהודים יוצאים ממחבואיהם והאיטלקים מקבלים את פניהם כמו נתעוררו מחלום ביעותים ומסיוט בלהות מוזר. מתברר, כי יהודים התנצרו למראית־עין כדי להציל את חייהם בכנסיות ובמנזרים. נוער ובוגרים שהצטלבו תחילה מאונס ממשיכים לנקוט באות־הצלב, ילדה ממאנת להפרד מעל נזירה שהדריכה אותה – חרבות־חרבות הוא מראה היהדות גם בניצוליה. ללא דמות לאום… ללא דמות אנוש…

החייל הארצישראלי הוא דרישת שלום חיה מהארץ. ילדי הפליטים מקיפים אותו ושאולים אם יש ילדים גם שם ורוצים הם לכתוב מכתבים לאחיהם בארץ. החייל מתחיל לספר לפליטים המדוכאים, אשר פניהם משוללים צחוק ובטחון, על המפעל הציוני בארץ ועל ההתישבות, מעביר אותם בסיפוריו מקצה הארץ מצפון עד לנגב – הוא מספר ופליטים מוסיפים לבוא מיוגוסלאביה, דאלמאציה, מכל מקום בו נפתח פתח יציאה. החייל היהודי מתחיל לארגן את עזרתו לפליט החסר־כל בחורף הקשה. מפת לחמו מחלק עם הפליט הרעב. הוא עורך מגביות עזרה למענו. פותח בתי־ספר במחנות, חוות הכשרה לנוער. עזרתו אינה מתבטאה בכסף בלבד, יותר מכן: היא חברתית־מוסרית ולפיכך עולה בידו להחזיר מעט־מעט את רגש הבטחון ללב הנואש מתקווה, מצליח להחזיר צלם אלהים לפליט אשר אבד צלמו בדרך הקוצים הארוכה – מצליח לכונן אותו מפעל, אשר ראשיתו עזרה והמשכו – הצלה.

תמונה 157:

בית־עולים שהוקם ע"י החי"ל באיטליה

מחנה גדול של פליטים נמצא כבר בפארמונטי. יצאו חיילים יהודים בשעת־כושר ראשונה במכונית אל המחנה ואתם שמיכות וחפצים, בגדים ונעלים מכל אשר אספה היחידה למען הפליטים. נסעו יום תמים בדרך הארוכה אל המחנה המוקף ביצות רבות. הגיעו והמכונית על המגן־דוד אשר עליה מדברים בעדם. לא הספיקו לרדת ועשרות יהודים מהמחנה סביבם. מברכים ושואלים לקרוביהם בארץ. אף ילד בן שש נמצא כאן עם אמו והוא טוען: אבא שלי לא כותב! אבא לא כותב – – הידיעה על בוא החיילים עוברת כזרם חשמלי במחנה ולא עוד אלא הביאו החיילים מכתבים לפליטים מקרוביהם בארץ, הגישו את המתנה אשר הביאו – עד נייר־כתיבה וספרים לבית־הספר. היהודים כאן מיוצאי צ’כיה, יוגוסלאביה אף מגרמניה, אוסטרים ואזרחים פולנים בעבר.

מיד נערכת מסיבה והצריף הגדול צר מהכיל את הבאים. נשמע שיר ארצישראלי, ריקוד חלוצי. מאחורי הילדים המציגים על הבמה פרוש דגל עברי גדול – מתנת היחידות הארצישראליות לנוער העברי במחנה זה… והיהודים מספרים בינתיים על אשר עבר עליהם – לא תלא לשונם מספּר. גם בית־ספר יש במחנה ועם בוא החייל היהודי שוב שירת ילדים וחלוקת המטעמים אשר הביא עמו – הפעוטות בני חמש או שש, הרי זו הפעם הראשונה שעיניהם ראו סוכריה! ישבו הילדים במכונית הצבא אשר “מגן־דוד” עליה, מבקשים להסיעם קצת וקוראים בהתרגשות: אנו נוסעים לארץ־ישראל – – והגדולים הרוצים לעלות ארצה – סבלנותם פוקעת, רוחם קצרה. אין הם מאמינים כי רק קשיי הטראנספורט מעכבים:

“און איהר גלויבט אז זיי האבען נישט קיין טראנספורט – נישט צ’רצ’יל און נישט רוזבלט?” – –

מפליגה שיירת עולים ארצה והחייל היהודי מטפל בסידורם. במכוניות אוספים את חפצי הפליטים העולים, מכנסים את הפזורים ממקומותיהם אל מקום ההפלגה. לבסוף הם מכונסים בתחנת הרכבת אשר משם יסעו, הרכבת זזה ופניהם עייפים ומתוחים, אך שירה פורצת מפיהם, זו השירה שלימדום החיילים: “שאו שלום עליכם” – –

מרנין ביחוד מראה הילדים המתאוששים תחת יד מדריכיהם האמיצים – החיילים. מהם לומדים הם עברית, מהם מקבלים את דמותם הארצישראלית: ילדי קבוצות ההכשרה שיסדו החיילים, כמוהם כילדי קיבוץ. על מדריכם הם אומרים כי הוא “חברה־מן” והרגשתם לפני העלייה ארצה היא – “אַייזן”… הם כעת החומר לעלייה ארצה. הללו שאינם זוכים לעלות באניה המפליגה, גם הם מתעודדים ומתנחמים בנוכחותו של החייל ובקרבתו אליהם: “כאשר לא עזבו אותם עד היום כן לא יפקירום החיילים היהודים גם להבא עד שזכה יזכו לעלות לארץ”.

הפעולה מתקדמת והולכת. מעבודה של מתנדבים נכנסת לשיטה ולמסלול. נקשר הקשר הקבוע עם מוסדות התנועה הציונית, עם מוסדות העזרה. לא רק פליטים נודדים מתאוששים אלא גם יהודי איטליה עצמם מתחילים לכונן את חייהם מחדש בעיר ובקהילה (י. בנקובר)

ודאי אל אותו זמן מתייחס הדו"ח לקונגרס הציוני הכ’ב האומר: “– פרק חדש נפתח עם פלישת בעלות־הברית לאיטליה. בעוד הצבאות הבריטיים והאמריקאיים מנהלים את מערכת השחרור שלהם, הם קראו דרור לכמה מחנות פליטים יהודים. בקרב צבאות השחרור נמצאו גם יחידות יהודיות שונות מארץ־ישראל. התפקיד שמילאו יחידות אלו בהגשת סעד לפליטים מהווה את אחד הדפים הנהדרים ביותר בדברי ימיהן. בכל מקום שבו הופיעו יחידות הובלה יהודיות אלו, על מכוניות המשא שלהן הנושאות את סימן המגן־דוד, היו חבורות־חבורות של פליטים יהודים מתלקטות ונלפתות אל החיילים היהודים. הטיפול בפליטים, התמיכה בהם וההגנה עליהם היו לאחד התפקידים אשר החיילים היהודים נטלו עליהם מרצונם. החיילים עשו את הפליטים שותפים למזונם ולכספם, המציאו להם מיקלט, טיפלו בחולים ובילדים ואחר־כך נטלו לידיהם את הנהלת מחנות הפליטים. משכנות עוני ועינויים לנידחים הפכו למרכזי הכשרה לחיים חדשים… החיילים הקדישו כל רגע פנוי לארגן מחלקות בית־ספר לילדים, חוגים להכשרה חקלאית ותרבותית לנוער, בתי־מלאכה למבוגרים. לעלות תיכף ומיד לארץ־ישראל – זו היתה שאיפתם הלוהטת של כל הפליטים, אך חדשים רבים עברו עד שאפילו חבורות קטנות זכו לקבל רשיונות עלייה. אחר־כך ניסו כמה מהם להגיע לארץ־ישראל בלא רשיונות והדבר אמנם עלה בידם. רוב מנינם של הניצולים היהודים, פליטי החרב הנאצית, הוסיפו לשבת על־כרחם במקומות מעצרם הקודמים”.

ועוד:

“פעולת העלייה באיטליה תחילתה בידי חיילים יהודים שיסדו “מרכז לגולה” והכניסו רוח־חיים במחנות הפליטים בתקופה הראשונה של השחרור, אף הגבירו את הרוח הלאומית בין יהודי איטליה”.

 

המגע הראשון עם היהודים במבצר אירופה    🔗

האם בחוף איטליה נגע לראשונה החייל־השליח מהארץ ביהודי אחיו שניצול מהשואה? – – ביהודי פליט־השמד? – – קדמו לחיילינו באיטליה – אותם שבויים אשר בהרצאתנו השארנום בדרך, בהיותם מוסעים ע"י הגרמנים לעבר מחנות השבי. עתה נשוב אליהם, כי הם היו הראשונים אשר ראו ממחנות התיל של השבי גם את מחנות השמד. – הם הראשונים אשר מחנותיהם נגעו במחנות הללו ומעט האור שיכלו להאציל בכוח צבאיוּתם, קוממיותם, ציונותם ואמונתם על אחיהם העומד על סף הכליון – אם לא היה בו כדי הצלה ממש, הרי היה בו טיפת תנחומים מאירים באפלה.

תמונה 158:

השבויים על אדמת הנאצים

השבויים עברו קודם לכן את מדורי השבי הגרמני הראשונים, בהם הרעב והתחלואה הפכו אותם לבהמות וחיות “לא ידעו בושת”. ביולי 1941 הגיעה מחציתם בראשות הסארז’נט גלובינסקי (600 איש ארצישראליים) למארבורג (עיר יוגוסלאבית). שם התנסו בהפלייה גזעית מעל שאר השבויים והמלה “יוּדה” ניסרה בזעף באויר. הם אז בעצם הגירוש שנעשה בעיר, כאשר לעיניהם הסיעו במכונות־משא שחורות גברים, נשים וילדים – רובם יהודים – ולא נודע לאן – – עד שהגיע היום והשבויים הוכנסו שוב לקרונות דרך יוגוסלאביה, צ’כיה, גרמניה.

הגיעו אל מחנה מרכזי לשבויים הבריטים לאמסדורף – כאן שבויים אנגלים, פולנים, צרפתים, יוגוסלאבים, לגיון הזרים, הודים ועוד… ארחות־חיים שונות בתכלית מכל שעבר עליהם וקצין גרמני מודיע: "אתם פלשתינאים אך בעינינו דינכם כשבויים בריטיים – – ונכנסים בתחומי הנוהג והשיפוט של הסכם.

"חיילים עברים בגרמניה! – – " – תפש אחד מהם בראשו ואמר – “על כך לא שמענו עדיין וכזאת לא פיללנו. השתוקקנו להפגש עם יהודים בארץ־ישראל, ג’ניבה” – – אף־על־פי־כן עדיין מבולבלת מפקדת המחנה הגרמנית ואינה יודעת איך לנהוג בארצישראליים – הרי הם יהודים לכאורה בדומה לאלה שבפולין ובגרמניה, אך עובדי־אדמה ועושי כל מלאכה הם בארצם – נמצא, כי יהודים שונים הם לחלוטין – – כאן מצאו השבויים גם את המחצית השניה שנפרדו ממנה באוסטריה – נשמע שיר “התקווה” במחנה… (ש. סלודאש)

מגיעות חבילות הצלב־האדום לשבויים¹⁸ – השבויים האנגלים מקבלים אותן אך לארצישראליים אין הגרמנים מחלקים. הצהירו הבריטים כי גם הם לא יקבלו את חבילותיהם ומתקבלת פקודה מברלין לחלק חבילות גם לארצישראליים. החבילה – היתה מאורע לאחר ימי המחסור, השיבה את נפש השבויים: סבון… קופסת חלב… דבש ובשר, אף שוקולדה…

נפגשו שבויינו גם עם שבויים מצבאות מזרח אירופה והחלו חוקרים מפיהם ליהודים, אך התשובות היו מגומגמות – – התפלאו השבויים הללו כי יהודים שבויים מהלכים כאן בריאים ושלמים “ממש כגוי”. ובעברם למחנה מיוחד משלהם “אהרנפורסט” לעבודת־פרך קבועה ולאחר שייצבו את מעמדם – מעמד השבוי הצבאי – בעיני שומריהם הגרמנים, נפגשו השבויים בפעם הראשונה בעצם החורף הקר של 1942 עם יהודים “אשר נוכח התלבושת החרפית שלנו נראו כמהלכים ערומים… עינינו חשכו למראיהם. יהודים קרועים ובלויים ירדו מעל האוטו. כל אחד היו לו חמישה סימני מגן־דוד מצויירים על החזה, על שני השרוולים, על הגב והברך השמאלית. הם לא ידעו מי אנחנו… התחלנו לדבר בינינו בעברית בקול רם והיהודים נפנו אלינו בהשתוממות…”

אבל להפגש עם יהודי ארץ־ישראל בגרמניה לא עלה על הדעת – – " (ש. סלודאש).¹⁹

במרוצת הימים מצאו תחבולות להפגש עם הגולים היהודים, הגישו להם את ארוחות הבוקר שהביאו עמהם לעבודה. וכיוון שגרמניה היתה שטופה שוחד, עלה להסב את עיני השומרים הגרמנים מעל מעשי העזרה שרבו והלכו. והם המציאו לגולים מסיגריה ועד חומר־רפואה שלא היו בנמצא אצלם. מכאן – רגש התודה, שפעם בשיר־התודה המובא לקמן, אשר בהקדשתו לחייל השבוי בלבד יש משום אותו אות־כבוד והצטיינות ששום אומה אחרת לא יכלה להעניקם לחיילינו.

חבר, קבל את תודתי

ואמץ.

ללבי הכאוב־הדווי

שמן מרפא נסכת,

בתהום יאושי

ניחמתני, חבר.

את ברכתי־תודתי קבל נא, חבר

כך לעולם לא אשכח.

אתה, אשר כמלאך משמים

כבול באזיקים – מעונה,

בנשמתי הדווייה נפחת חיים.

מקרב לב אז צחקתי ובכיתי

בחיוך ילד התחייכתי

כהיותך מחייך אתה עת ניחמתני:

“הכל יהיה בסדר – – בל יאוש” – –

וכן תמיד – – וכן בסדר – –

קבל את תודתי, חבר.

בכבוד הריני מצדיע לפניך

היה גאה, אמץ כהיותך אמיץ

ואל תיגע ואל תיעף

אתה יהודי גא ורם!

(מוקדש לחייל היהודי הנמצא בשבי באהרנפורסט).

שיר־תודה זה פרסם אחר־כך השבוי שלמה סלודאש בספרו “בכבלי השבי” כזכר לעשרת הימים בהם נמצאו השבויים שכנים עם אחים מעונים וחסרי־ישע. הפגישה הראשונה חלה “ביום חורף קר בעבודה על־יד אדולף היטלר קנאל”.

 

השבוי היהודי חי בלב גרמניה המנואצת    🔗

על קורות ארבע שנות השבי בגרמניה של 1800 השבויים הארצישראליים – מהם 1400 יהודים נוסיף עפ"י המקורות המיוחדים להם. בכלל השבויים שלושה קצינים – בן־אהרן, הכהן וגרשוני – אשר בזכות דרגתם מופרדים הם מתחילה למחנה של שווים להם בדרגה. הקצינים רושמים ביומניהם מחיי השבי, אך הרשמים האלה מספרים על העולם המבודד והחצוץ של השבוי, על קשי הבדידות על הסתכלות באחים לגורל מאומות אחרות. רשמים נאמנים מאפיים ותכונותיהם של בני עמים שונים ובפרט הבריטים בחיי יומיום, המענינים מאוד את המסתכל הארצישראלי. עובדה אחת מבצבצת ועולה בין מרשמי קצין ובין מרשמי שבוי־טוראי והיא: חיי השבי הממושך יש בהם חשש להתנוונות רוחנית. לשמחתנו, השבוי היהודי הארצישראלי לא התנוון: רוחו האיתנה, רוחו הציונית־החלוצית שמרה עליו.

דוגמת גילוי לחיוּתוֹ של האיש היהודי הארצישראלי היא מלאכת הציור שהתעורר לעשות הקצין שמעון הכהן בהצלחה תוך עריכת רישומים מפרצופי האחים לשבי ומאורח חייהם. טבוע ברישומים האלה (בחלק נתפרסמו בחוברת קטנה “מן השבי הגרמני” של הקצין־הצייר) חוש של הומור, שחיי הקור, הרעבון והגעגועים לבית לא יכלו להקהותו אלא חידדו אותו; ולא עוד אלא מתעורר הקצין לקחת חלק בחיי התרבות של חוג השבויים ועל מה הוא מספר להם – לקצינים האנגלים בני המשפחות המיוחסות או בני אוסטראליה? – מרצה על שאלות ההתישבות בארץ, על שאיפת היהודים למולדת העתיקה, על רדיפת היהודים ועל ההתעוררות הלאומית של זמננו. הללו מקשיבים ומבקשים להמשיך באותו נושא.

תמונה 159:

מנת היום של השבוי: כפית ריבה, 3 תפוחי־אדמה, צלחת המרק, כף מרגארינה, מנת הלחם. למטה: השרשרת שכבלו בה את ידי השבויים

הקצין בן־אהרון גומר אומר בנפשו “לבוא בעול של תורה, לחזור לספסל הלימודים ולעבודת עיון”. הוא בן המשק החקלאי, איש העבודה, פונה ללימודי השפות העברית והאנגלית וספרותן ומשתמש בהזדמנות הבלתי־רגילה לשמוע הרצאות מפי אנשים מכל חלקי הקיסרות. אמנם הוא משתף עצמו בעבודת השבוי היומיומית עם חבריו וכן באות גם שעות של “מצב־רוח”, אך בדרך כלל לא בזבז זמנו לבטלה ולא החמיץ הזדמנות להרחיב ידיעותיו. אנו מפרטים את הדברים האלה כדי לשתף את הקורא בעמקות המנשבת מהרשמים המסופרים ודומה, שהשבי היה הזדמנות לאיש הבריא ברוחו לא רק לטעום ממרורות המלחמה, אלא גם שעת־כושר לעיצוב הרוח ולייצוב דעות ורשמים מתקופה הרת ההפיכות.

אם הקצינים המבודדים כך, החיילים המרוכזים ביחד לא כל שכן. אכן, למרות הפרטים העגומים כשלעצמם עולה חיות תנועה ועלילה מתוך דממת השבי, גם מרשמיו של החייל. מתחילות להגיע חבילות גם מהארץ ובעיקר מכתב, אשר בכל חומרת הצנזורה הצבאית, מסנן ידיעות נכספות וקרובות ללב. ואין זה אגואיזם, אם השבוי הארצישראלי שׂשׂ על זוג הגרבים החמים שקיבל, בשעה שמסביב לא רק אחיו כלים והולכים אלא קיבוצי־קיבוצי אדם נמקים ומתוכם מודגש גזר־דין המוות, אשר גזר הגרמני, ולא רק הנאצי, על אויבו השבוי הרוסי השנוא עליו.

השבוי החייל סלודאש רושם את תמונות האכזריות הנאצית, ככל שחיה זו למדה לגולל אותן בעריצותה, והן עוברות כסרט. רכבת ארוכה ובה מטען אדם… מרחוק מבצבץ המגן־דוד… יהודים מגאליציה… מפרידים ביניהם – ילדים לחוד, גברים לחוד, נשים לחוד. “אצלנו הכל לפי הסדר, מין למינו” – מחייך קצין צעיר נאצי. סאדיסט. וכן מחנות העבדים שריכזו הנאצים מבני כל האומות המשועבדות. "ירדה שנאת ישראל בפעם זו כרוכה בדמות משטר שפל ביותר גם לגבי שאינם בני־ברית והיתה זו נחמתנו המוסרית, כי שנאת ישראל נתגלתה הפעם כסיוט־בלהות אנושי־כללי מאחת התקופות של האדם־החיה. כל העבדים – בולגארים, פולנים, איטלקים, צרפתים, בלגים, צ’כים, רוסים, יהודים, נאנקים בגלגל העבדות הזאת של מכונת המלחמה הנאצית. הכל מתמרמרים וסובלים. בלי יוצא מן הכלל, כשבראש עמוד מתנוססות האותיות של תורת האנושות המסולפת: “היהודים הם אסוננו”.

עבדו בשכנות עם נערים יהודים, בני סוסנוביץ ובנדין, שהזקינו מעומס עבודה וסבל – בני ארבע־עשרה, בני עשר. הם מעיפים מבט לעבר החייל היהודי מהארץ ולא רק פרוסת הלחם, זוג הגרבים, הביסקויט מחבילת “הוועד למען החייל” משיבים את נפשם, אלא חילוף המבטים הוא רפאות לנשמתם.

בים הזוועה הזאת בוקע גם נאום של בא־כוח האיסלאם הנאור – מיודענו המופתי הגדול של ירושלים – שהצטרף אל ברית הרשע ומכאן, מלב גרמניה, השמיע תפילתו להצלחת הברית הזאת. ונמצאו בין השבויים הארצישראליים – הערבים שנענו, לא מרצון רב, לקריאת המופתי הגדול והתגייסו לצבא הגרמני. אכן, פניהם של המנהיג הערבי בארץ וחבריו־תלמידיו לשנאה אותנו נראו כאן בלי מסווה והיתה זו הוכחה ניצחת מה פנים עשוייה לקבל מנהיגות כזאת ואילו בני־ברית היא עשוייה לבחור לעצמה בפועל. המופתי – חג' אמין, שדהר בראש חבר כנופיותיו בדרכי הארץ כאשר ניתן חופש להסתתו הדתית, – המופתי בן־בריתו של היטלר!

השבויים צפויים גם למעשי־גומלין ולמעשי נקמה תוך חשבונות צבאיים שונים, שאינם עולים עם הסכם ג’ניבה. ודאי יקצר כאן המקום מתאר את סרט־המראות והחוויות של החייל השבוי – את אחיותיו היהודיות אשר ראה כשהן מובלות בלי לדעת לאן, את הסיפורים אשר שמע מפיהן על לולי־התינוקות והילדים היהודים שנשלחו כמטען אי־שם… מסע של יהודים מהולאנד וצרפת… ושמועה על רעיון של התגוננות־מחתרת… “משה מחניכי השומר־הצעיר סיפר זאת ביער בצל עצים גבוהים לחיילים. בכה. חיבקנו ונשקנו זה את זה. הוא אמר: בפעם ראשונה הנני מנשק אדם בתקופת השואה ואולי גם בפעם האחרונה”.

מתחילה מסתננת הידיעה גם על הנצחונות הראשונים – בצפון־אפריקה. התעמולה הגרמנית עצמה מעידה על קו של נסיגה. ירדו השבויים שלנו לעבודה במכרות הפחם, כשמפלת סטאלינגראד כבר עוברת מפה לפה, ומסע הנקם נגד היהודים השתולל בכל חוסר־האונים שבו. היחס שונה לרעה לגבי השבויים הזרים בכלל ולארצישראליים בפרט. הם מתנסים בעבודת־הפרך של המכרות בהשגחת מנהלים, שתפקידם “להפיק תועלת מכסימאלית”. אך אבל ויגון יורדים גם על גרמניה הגאה – בעויתות אחרונות שלה סחטה מאת כוח האדם־העובד את אשר יכלה, אך הדבר היה ללא־הועיל. שני ארצישראלים נרצחים ע"י שומריהם הנאצים. שבעה אוסטראלים נרצחים. מאשימים את השבויים הבריטים במזימת בריחה מהמכרות, ואמנם נמצאו בורחים.

תמונה 160:

כאן נשמע קולו של מופתי ירושלים – בחברת ראשיד עלי איל־כילאני בחסות הנאצים

אף־על־פי־כן לא נטרף עליהם עולמם של השבויים הארצישראליים ובתנאי גיהנום אלו קיימו עתון פנימי “בנכר”, הציגו מחזה “דוד ושאוּל” מפרי עטם. בשעת עבודה עוברת לידם בחורה בלונדינית ואומרת: שלום בחורים, החזיקו מעמד… – עקבותיה נעלמים. תוך מתח ודריכות, עייפות ותלאות, קיים השבוי את רוחו המלוכדת ולא נדרס ברגל שוביו.

 

בשנה הרביעית למלחמה    🔗

הוחלה השנה הרביעית למלחמה. אימיה ומוראותיה היו כבר מאחור ואם כי האויב עוד היה חזק, הרי טעם כבר טעם תבוסות ומפלות קשות. נתבדתה אגדת כוחו ע“י הנשק הרוסי, ע”י הנשק של המחנה השמיני המהולל בהנהגת גניראל מונטגומרי, ע"י הנשק האמריקאי המשוכלל אשר הופיע עם כיבוש צפון אפריקה כולו. הגייס הנאצי־הפאשיסטי העצום, אשר מנה למעלה מ־600.000 איש נפל בשבי, הושמד, כלה בצבת של בנות־הברית. זו התקופה בה יכלו כבר גדולי הברית – רוזוולט, סטאלין וצ’רצ’יל – להחליט בפגישתם בטיהראן על סף שנת 1944 את ההחלטה: מהלומות על גרמניה מכל צד בעת ובעונה אחת.

הצבא הגרמני עצמו נרדף על צואר ברוסיה וגורש מסטלינגראד, מקאוקאז, מקיוב. צבאות הברית שוב לא שהו אלא כבשו את איי־הגשר מצפון אפריקה אל חופי איטליה. נכבשו האיים הקטנים (כאן האפיזודה הידועה של הטייס היהודי כהן “מלך למפדוזה” – המלך ליום אחד שכבש את האי־הסלע בצניחתו בלבד). נפלה גם לאחר התנגדות קלה או חזקה יותר סיציליה. איטליה דחתה את מוסוליני משררתו ונכנעה.

ממשלת איטליה שנכנעה לבנות־הברית בלי כל תנאי ב־8 בספטמבר 1943, לא הביאה עמה את איטליה כולה. כי בו בזמן הביאו הגרמנים תגבורת חזקה ופתחו בהתקפת נגד על כוחות הברית הנוחתים. היתה איפוא איטליה לזירת מאבק של בנות־הברית עם הגרמנים וההתקדמות היתה איטית. נוצר מצב בו הכריזה ממשלת איטליה מלחמה על גרמניה אך עזרתה לא פעלה הרבה. אחרי כיבוש נאפולי נמשכה מערכת קאסינו.

באותו זמן היה כבר גניראל אלכסנדר מפקד צבאות ראשי באיטליה, כי מפקד המחנה השמיני גניראל מונטגומרי נתמנה מפקד הצבא הבריטי במערב אירופה. בפיקודו של גניראל אלכסנדר עמד צבא בינלאומי מגוון ביותר: בריטים, קנאדים, אמריקאים, דרום־אפריקאים וגדודי דומיניונים אחרים, יחידות צרפתיות, הודים, מרוקאים, יחידות פולניות, יחידות יווניות והיחידות היהודיות. ב־12 במאי פתח המפקד בהסתערות, אשר בתוצאה ממנה נכבש “קו גוסטאב” ועמו מבצר קאסינו, מיד אחרי־כן הוחלה ההתקפה על “קו היטלר”. רק ב־4 ביוני 1944 נפלה רומא בירת איטליה בידי בנות־הברית. היה ברור כי המחץ על המבצר אירופה אינו יכול לבוא מצד איטליה בלבד וב־6 ביוני יצאה הארמאדה העצומה מחופה של אנגליה לעבר החוף הצרפתי לפתוח בפלישה, בעוד שהחזית של צפון איטליה קפאה תוך ריתוק כמה עשרות דיביזיות מובחרות של האויב בפיקודו של הפילדמארשאל קסלרינג.

וביחידות הצבא שלנו? – כבר אמרנו כי יחידות התחבורה והתובלה הגיעו לאיטאליה בעקבות הצבא הנוחת. מהן הובאו בדוברות־הנחיתה אל חופי סאלרנו ומכאן הניעו מיד את מכונותיהן ונכנסו בפעולה. עם כיבוש נאפולי פעלה יחידה יהודית בפיתוח הנמל עם האמריקאים והשתתפו בפריקת המשאות בנמל זה מימי חידושו הראשונים, כאשר פורקו כדי 5000 טונות ביום, עד לימי ההתקפה הגדולה במאי 1944 בהם פרקו 30.000 טונות יום ביומו. לדעת הגניראל האמריקאי הממונה על הנמל היה בפריקה זו משום שיא בלתי־נודע בקורות ההספקה הצבאית.

תמונה 161:

בעבודת מכרות הפחם במעבה האדמה

לא בכדי נאמר איפוא כי עד לבריגאדה היו ידועים חיילינו באיטליה על שום תנועתם הרבה כמשהו בין “דיביזיה יהודית” לבין “גייס שלם”. וזאת על שום היותם מרבים להיראות בכלי־הרכב בדרכים: מבין 4000 החיילים ששרתו באיטליה נהגו כדי 2000 כלי־רכב שונים – –

תמונה 162:

קבר שני שבויים שנרצחו במכרות יאבוז'נו (פולין)

החיילים היהודים הוסיפו להתרכז ביבשת אירופה ועל אדמת איטאליה נמצאו כבר כ־4000 חיילים ו־200 חיילות שעבדו בבתי־חולים ובמשרדים. ההעברה לאיטליה הפיגה במידת־מה את המרירות והאכזבה שהיו נחלת החיילים שלנו מאי־השתתפותם הישירה בקרב וכבר ראינו כי מוצא לפעילותם נפתח עם פגישתם הראשונה עם הפליטים. שאר היחידות פיזורן הגיע עד ערבות פרס. עדיין מרחף עליהן “חסד הנצחון הגדול של איל־עלמיין” וזכר השתתפותן ההיסטורית בשורות המחנה השמיני עם מונטגומרי – אך אלמונותן הלאומית שבה ועוכרת את רוחן.

יעקב טשרנוביץ, שליח־קשר של הסוכנות היהודית, כתב בתקופה מאוחרת יותר (לאחר נצחון איל־עלמיין וגמר המלחמה במדבר): – – הימים הגדולים עברו וכעת לאחר שמצרים שוחררה מכל סכנה, נותרו כאן הצבאות המכונים B.T.E., British Troops Egypt, ואף שהרגשת הסכנה נעלמה עדיין פעולת השירותים הצבאיים כאן חשובה מאוד.

ב־1944 משרתים כבר למעלה מ־1000 יהודים ארצישראליים בצי – בסירות טורפידו, צוללות ודוברות נחיתה ועובדי תא־המכונות E.R.A – בכל נמלי ים־התיכון ובתי־המלאכה של הצי, מחיפה עד בנגאזי ומאלג’יר עד מסאווה נראים פניהם. נמל תל־אביב בונה שתי שולות־מוקשים גדולות. מבין 11 אניות־המסחר העבריות נוקשו וטובעו 4. נמצא, כי ככל שצנועים היו מפעלינו הימאיים לפני המלחמה תרומתם ניכרת למאמץ המלחמתי של מדינות הברית.

ובסוף דבר גם ארצישראליים “זוכים לכנפיהם” כמאמרו של הרב הצבאי י. כשדן, רב צבאי ראשי. הוא מתאר את תרומת ארץ־ישראל העברית לר.א.פ., כשמגוייסינו לחיל זה מפוזרים בשנים, שלושה, עשרה או עשרים ביחידה של השירות ופועלים בעבודות מרובות ושונות. הללו הגיעו גם להקמת יחידה עברית ובסוף הוחל באימון טייסים וחבר אוירי. הטייסים והחבר האוירי סיימו את אימוניהם ב־1944 בהצטיינות וזכו בכנפיהם למרות הדלת הנעולה של האויריה הבריטית בפני זרים. גם שירות הנשים ה־ ו. א. א. פ. מילא שירותים אחראיים ולמעלה מעשרים איש בחיל התעופה צויינוּ בהודעות. האחד זכה באות הצטיינות של הקיסרות הבריטית־ B.E.M. ובארץ? –

כאן נודע, כי גדוד חיל־הרגלים הארצישראלי יוצא לחוץ־לארץ ובמקומם רואים במשמרות את אנשי הלגיון הערבי מעבר הירדן. אף עיראקים מובאים לארץ למלא תפקידים של שמירה. מסתבר כי גם יחידת התותחנים מועמדה להישלח מהארץ. בכל אלה עדיין שמירת החוף בידי יהודים רובה ככולה – חייל תותחן ונוטר יהודי ופה ושם גם סוללה אנגלית. הסוללה הארצישראלית הקיימת כבר שלוש שנים זכתה לשם טוב והגיעה לרמה מקצועית גבוהה. (ח. שורר)

הגיע יום בו רואים גם בחיפה קצה של נצחון והוא: “שש אניות־מלחמה איטלקיות קטנות נכנסו אתמול מנוצחות ונכנעות, אך ביחידה אין שמחה כי עדיין לא השתתפה בקרב ממש.”. אמנם הקצין מנחם אותה כי חיפה היא עמדה חשובה מאוד מס. 1 וטריפולי ואלכסנדריה שניות־במעלה לה אך אין החייל מוצא ניחומים בדברים האלה. באו שרי־צבא תורכים לראות בפעולות הסוללה והללו נערכו בהצטיינות ובשיא של מהירות (עשרים וחמש שניות במקום המינימום הצבאי של 38 שניות!) – אין זאת כי חלק הוא מההצגה שעורכים האנגלים לכבוד התורכים כדי להראות להם “מה רב כוחנו”. – באה הפקודה לזוז – לנסוע.

“מיסדר קצר, מיפקד והסירות ניתקו מן הרציף – – בזה אחר זה נכנסים בפתח האניה פנימה”. חולקו חגורות־הצלה ובלווי אנית־משחית מפליגים לפורט־סעיד. מכאן חזרה לאורך חוף הארץ לקפריסין. כמגיני קפריסין סובלים אנשי הסוללה מקור בלילה ומהרגשה קשה שהם רחוקים מבתיהם. הידיעות מהארץ על חיפושי רמת הכובש אך מגבירים את רגש הבדידות – בכל אלה דמיון הנוף וגם גיוון התפקיד משפיע לטובה על רוח חיילינו. הם ממשיכים לקיים את עתון התותחנים מזמן לזמן, מפתחים פועלה תרבותית פנימית גם באי הזר. פה ושם נתקלים במשפחת פליטים יהודים וכן בחיילים בודדים יהודים מיחידת הציוד והתחמושת. הללו מנהלים בזה את מחסני הציוד הצבאיים שהועברו להרים כאשר נשקפה סכנת פלישה לאי.

תמונה 163:

ימאים במיצעדם

תמונה 164:

טייס עברי

ברם, קפריסין אינה רחוקה גם עתה מעמדות קדמיות של האויב אשר עדיין לא נוצח ומכאן יוצאות קבוצות לשליחות מסוכנת לאיים הקרובים לעמדותיהם. “הנה בן נהלל שלנו, יוסי, יוצא בתוך קבוצת אנגלים לשליחות כזאת”. וגם מהיחידה של התותחנים נשלחים שישה אנשים לאי קרוב לתורכיה. עדיין הסכנה מורגשת וצוללת האויב נתפסה בקירוב מקום לקפריסין ומובאה לאי על אנשיה. פה חונים מפעם בפעם אוירונים רבים ומסתלקים, מזמן לזמן שומעים על אניה שנוקשה בידי האויב בים והמצב בעמדות הקדמיות באיים הסמוכים אל האויב מעיד כי הגרמנים עדיין לא התיאשו מהחזיק בפינה זו של זירת המלחמה. (ח. שורר)

“המקום עשה עלינו רושם קצת מדכא – כותבים חברי היחידה מאי קטן אשר אצל רודוס – החיילים הוותיקים בכאן נראים כמוכי שגעון וכשראו את סירתנו מתקרבת צעקו: שובו בטרם איחרתם את המועד.. מיד לבואנו ולמחרת ביקר אצלנו אורח ממרומים וכיבדנו אותו כיאה למכניסי אורחים”. והחברים החוזרים לחופשה מהאי הזה, קאסטלרוסו, מוסרים כי אמנם הגיעו שם לפעולות של קרב. זכו פעמים רבות לביקוריהם של אוירוני האויב ולאנשינו ניתנה האפשרות לירות אליהם. אי זה היה אך במרחק רבע שעה טיסה מרודוס שבידי הגרמנים. – בזה לא תמו קורות התותחנים אשר נשוב אליהם להלן עם הבריגאדה היהודית.

ואם למותר לחזור בזה על פעילות יחידותינו באשר היו, עובדה היא ש־19 יחידות המהנדסים המלכותיים באו עתה במקום יחידות החפרים הראשונות, רופאים יהודים רבים שרתו בכל פינות המזרח התיכון ואף להודו הגיעו, אנשי קומאנדו עדיין לקחו חלק בקרבות באיטליה ובאיים שבחופי דלמאציה ונלחמו יחד עם פארטיזנים ביוגוסלאביה ובאלבניה ובמקומות אחרים. פלוגה צבאית מיוחדת של “סולל בונה” – פלוגת מהנדסים מלכותיים מס. 745 ביצעה עבודות גדולות של בנין נמלים תחילה באיזור הסואץ ואחר־כך דרך המדבר המערבי עד איטליה הגיעה. נזכיר גם זאת כי חיילים יהודים נקראו לפעול בין מחנות השבויים הרוסים שנפדו מידי האויב עם נסיגותיו הראשונות (“עם שבויים רוסים”, זאב חקלאי), אף ליוו אותם בדרכם חזרה למולדתם. החייל היהודי פעל איפוא בכל פינה של החזית, אך השתתפותו המוכרת ממנו והלאה. הדבר עכר את רוחו ביחידות הקטנות, עובדה זו מביאה לידי רפיון־רוח בשלושת הגדודים העברים שהוקמו ועדיין עוסקו בעבודות של משמר בארץ ומחוצה לה.

תאור פנימי יותר של מצב־רוח זה של תוחלת נכזבה מוסר מאיר גראבובסקי:

"השלטונות הצבאיים החליטו להוציא את הגדוד השני מהארץ, – בלי להודיע מה יהיה תפקידו הצבאי. סערת הרוחות גברה ואתה סערת ויכוח במחנה. “הטוענים לחזית” – ששים בלבם, שהנה סוף־סוף אנו פורצים את “תחום־המושב” ומשהו ייעשה בנו… אולי נשותף למלחמה ואף ניפגש עם אחים גולים… והספקנים – – – מסעירים את הרוחות: ביציאה זו צפונה “מזימה”… מעל במות ומועצות נשמעת הקריאה: “להפסיק את הוצאת הבחורים מן הארץ!”…

"בלב כבד עזב הגדוד השני את הארץ… אחריהם נבוא אנחנו. אחריהם יבואו גדודים אחרים. נצטרף לכוח. נכשיר את עצמנו למלחמת חזית – הננו על סף “תקופה חדשה!” – אך גם בתקופה זו שמורה לנו אכזבה מרה. הגדוד השני הועבר לתחומי אפריקה ותפקידיו – שמירה, שמירה, שמירה.. לעתים מתמרד שם הגדוד, מציג דרישות לאומיות, נלחם על דגל, על זכויות – אך תוכו יאוש ומפח־נפש.. לאחר שנה הוצא מן הארץ גם הגדוד הראשון לתחומי תל־איל־כביר שבמצרים, מקום חנייתם של הגדודים העברים בזמן המלחמה הקודמת… ביציאה אנו מלווים בכרוזיהם של מתנגדים.. בשירת התקווה ובדגל מורם עד תחום מצרים, אך גם בכאב פנימי ובאין־ידיעה מה יביא לנו יום המחרת.

“ויום המחרת אפור הוא כמדבר “טאהאג”.. שוב שמירה על מחסני נשק, על מחסנים גדולים של תחמושת ואספקה – – והחול מכסה את האופק מעין־רואים – – בחיי הגדוד מתגלה התמונה הרגילה: באין לבחורים פעולת ממש ושיתוף רציני בחיי המלחמה, באין מתן ודרישה לקרבנות – הרי הכל שוקעים ביומיומיות הצבאית – – רק בודדים עוד ישאו בלבם חזון־תקווה ליהפך ללוחמים יהודים בחזית – –” (מ. גראבובסקי)

 

במערכת על האלמונות    🔗

– – במצב זה לא ייפלא מצב־הרוח במחנות, המתואר ע"י יוסף ברץ בלשון זו: "בחדשים האחרונים הורגשה עייפות ועמידת־מה במלחמה על גיבוש כוח לוחם יהודי. אמנם לא כן היה בהנהגתנו. משה שרתוק היה האיש שספג לתוכו את הכאב והסבל של החיילים היהודים בהתנוונותם מחוסר־פעולה והעדר מעשים מלחמתיים חשובים. הוא נלחם בשלטונות הצבאיים על זכותנו. הסביר והוכיח בתוך המחנות, שהמלחמה על עצמאות בצבא אינה שונה ממלחמתנו המדינית על עצמאות עברית, המחייבת התמדה, סבלנות ואורך־רוח.

“זכורני פגישה אחת עמו ביחידת־תעופה עברית ע”י טוברוק. הוא חזר מלונדון ועמד לבקר את הגדוד העברי השני בבנגאזי. כמה התקשה לנסוע לבנגאזי. “לא השגנו מאום ולא הבאתי להם בשורה – במה אופיע לפניהם?”

---

"ובכל זאת נסע לבנגאזי, לאותו גדוד שהגיע כבר לידי מעשים טרופים תוך יאוש ואכזבה, התיצב בפניהם כאח לסבל ולצרה. לא העלים מאום, סיפר להם את המצב כמות שהוא ותבע מהם להתאזר עוד בסבלנות ולהמשיך במלחמה עד שנשיג את מבוקשנו.

"בלוותי אותו לאוירון שהסיעו לבנגאזי, לא האמנתי שיעלה בידו לשכנע את אנשי הגדוד. חששתי שמא דבריו לא יובנו ולא יתקבלו על דעתם. טעיתי. לביקורו היה ערך מכריע. בדבריו הגלויים והאמיצים עודד את רוחם של אנשי הגדוד והוסיף להם כוח להמשיך.

“הרגישו אנשי הגדוד, שלא מפקד אומה שלטת עומד לפניהם אלא חבר נאמן המלווה אותם בסבלם ובהיאבקותם. מנהיג אומה הנלחמת על זכויותיה בלי ציוד ממלכתי, בלי כלים ומכשירים מקובלים במלחמת העמים”.

אין ספק כי סיכום שלם ביותר של המצב ניתן במכתבו של נשיאנו ד"ר חיים וייצמאן אל מיניסטריון המלחמה מ־28 במרץ 1944, לאמור: – – עד ליום התגייסו מארץ־ישראל 24.000 יהודים (איש ואשה) לצבא ה. מ., אשר 12000 איש מהם בצבא הרגלים, רובם ביחידות יהודיות – – בכל היחידות היהודיות יש קצינים יהודים וברובן גם מפקדים יהודים.

תמונה 165:

דגלנו עדיין מתנוסס ב"חסד"

"– – אף־על־פי שיצירת היחידות היהודיות – יהודיות למעשה ולא רק בשם – הניחו במידת־מה את דעת הציבור היהודי, אך העובדה שהן עדיין קטנות, מפוזרות ולא מסודרות, ומעל לכל שאין להן אופי לאומי בולט לעין וכי השתתפותם בקרב נתעכבה, גרמה להרגשת עלבון ואכזבה. ובמיוחד היתה מקור להתמרמרות בין היהודים העובדה שהשתמשו בגדודים היהודים לשמירה ללא־תנועה.

“לפני שלב המלחמה החדש המתקרב ובא – כיבוש אירופה – מבקשת הסוכנות היהודית, כי השאלה של הקמת צבא יהודי לוחם תחקר מחדש. אם תאוחדנה היחידות הקיימות של יהודי ארץ־ישראל לדיביזיה או בריגאדה, אשר אליה יצורפו גדודי הרגלים, הם יהוו תא מרכזי וחלק עיקרי של אותו צבא; המותר יושלם ע”י גיוס חדש בארץ־ישראל, עם מתנדבים מבין פליטי היהודים באיטליה המשוחררת וכן מצפון אפריקה ומבין היהודים של אזורים אחרים, שהם חפשים להתגייס לצבא זה. הסוכנות היהודית תעשה כל מאמץ לקיים את הצבא הזה כתיקונו ע"י זרם מתמיד של מתנדבים והיא בטוחה, כי המאמצים הללו למלא את החללים שיתהוו מחמת שחרורים שוטפים ואבידות בנפש – פרט למקרה של אבידות כבדות יתר על המידה בשדה הקרב – יוכתרו בהצלחה.

"הסוכנות היהודית סבורה, כי הקשיים שמנעו ב־1941 את הגשמת ההבטחה להקמת צבא יהודי לוחם שוב אינם קיימים ב־1944. בלי להכנס לפרטים – אם אמנם היה יסוד לנימוקים, שנוכחות כוח יהודי עלולה להרגיז את ארצות ערב, – הרי איחוד של כוחות היהודים הקיימים כבר לגוף אחד לשם פעולה בשדה הקרב של אירופה שוב אינה עשוייה לנגוע בשום פנים לארצות הללו. מאידך גיסא, העם היהודי מעונין במישרים להשתתף במלחמת אירופה. אירופה היא היום בית־קברות של ששת מיליוני יהודים אשר נטבחו. על פני אלה שנשארו בחיים מרחף צל המוות. עולם החיצון לא עשה מאמץ להצילם. המעט שאנו זכאים לדרוש הוא, כי לבריגאדה מורכבה מיהודים מתנדבים לוחמים תנתן האפשרות להלחם בעד כבוד עמם ולנקום את נקמת קרבנותיהם ומתיהם ולסייע לשחרורם של הנותרים בחיים.

"מיד להתקבל החלטה עקרונית, תציע הסוכנות היהודית הצעות מפורטות לענין והיא נכונה לדון עליהן עם השלטונות המוסמכים.

על החתום: ד“ר חיים וייצמן”

תמונה 166:

ד"ר חיים וייצמן

אותה נעימה כבושה בה מרצה נשיאנו את העלבון המלחמתי של יחידותינו באה להעיד על מלחמת הדברים שהתנהלה מאחורי הפרגוד בין הנהגתנו לבין השלטונות הבריטיים על ההודאה בגיוסנו הלאומי ועל זכותו להלחם בקרב – מאז פרצה המלחמה. מערכה זו התנהלה ע“י ראשי הנהגתנו. היא נערכה ע”י החיילים ביחידותיהם. היא נתמכה ע"י ועידות התנועה הציונית ויהדות אמריקה. היא מצאה תומכים גם בין האנגלים עצמם.

ראשי ההנהגה הציונית לא פסקו מהתריע על העוול שנעשה להתנדבות הצבאית שלנו, אשר הוכיחה את כשרה ויכלתה, ע“י התעלמות מזכויותיה. לעתים בדרישה תקיפה יותר ולעתים במתינות־יתר התנהלה המערכה הזאת לאור ההישגים שגילו בינתיים יחידותינו באשר שרתו. " – – במלחמה נגד היטלר תובעת לה האומה היהודית מקום בין הלוחמים בשורות החלוץ. – אמר ד”ר וייצמן עוד ב־1941 בכינוס ציוני אנגליה – יתר על כן: היא תובעת את זכותה להלחם תחת דגלה ובשמה". הוא תבע את סמלנו הלאומי – המגן־דוד – וקבל על העובדה שגם ידידינו אינם מקבלים בעין יפה את שירותנו המאוס בעיני שונאינו. במרכז התביעה הזאת עמד עוד הגיוס מחוגי היהדות החפשית לשם מיגורו של משטר היטלר.

בדרך אישית ודרמאתית יותר פנה ד“ר וייצמן כעבור שנתיים אל ראש ממשלת בריטאניה מר צ’רצ’יל תוך הסתמכות על המצב הקריטי של היהדות הצפוייה לכליון גמור: “– – אף־על־פי שאנו מעונים ע”י היטלר במידה ששום עם לא עונה בעת החדשה, אף־על־פי שהוא מכריז על עמנו כעל אויבו מספר אחד, – מונעים מאתנו אלה הנלחמים בו את הזכות לראות את שמנו ואת דגלנו מופיעים בין העומדים במערכה נגדו. – –” – לאחר הודעה זו של ד“ר וייצמן יצאו בתמיכה לדרישתו “טיימס”, “מאנצ’סטר גארדיין” ו”ניו־סטייטמן אנד ניישן" ו“ועדים למען הצבא היהודי” נתכוננו בעזרת צירים של בית־הנבחרים הבריטי ואישים רבי־השפעה בארצות־הברית. כבימי המלחמה הקודמת נמצאו גם עתה, הגם במספר קטן הרבה יותר, מכשילים את ענין הצבא היהודי מבפנים.

נמצאו בריטים ישרי־לב אשר הוקיעו את חששות השלטונות הצבאיים מפני הערבים – מהם מידידי הציונות הוותיקים לורד סטראבולג’י. לורד דייויס ומהם מצירי מפלגת העבודה –גריפיטס. שוב לא יכלו השלטונות להתחמק מהשיב תשובה מניחה את הדעת בשאלה זו, בשעה שמצפון העולם זועזע ע"י גילויי הזוועה ההיטלרית באירופה הכבושה.

והחיילים היהודים לא פסקו גם הם מלחוץ לעבר המטרה הנכספת. אם גם תפקיד הגדודים העברים צומצם כדי שמירה מנוונת על מחסנים צבאיים היתה כאן נקודת המוקד של המערכה הפנימית על האופי הלאומי בתוך המחנה. עוד בפלוגות ה“באפס” ואחריהן בגדודים התחוללה סערה בדבר סמל הרגימנט הארצישראלי; (תסיסה זו לא פסקה בכל הזדמנות עם איסור הנפת הדגל העברי במחנה). אף בנות הא. ט. ס. נתנו יד “וסרבו לעבור בתהלוכה הצבאית בקאהיר כל עוד לא יונף בין כל הדגלים גם דגלן הלאומי”.

דברי ד"ר וייצמן במכתבו האחרון לעיל לא באו אלא לסכם בצורה כבושה ביותר את התסיסה והמערכה המרה שהתנהלה מסביב בדבר ריכוז ההתנדבות היהודית מהארץ ככוח לוחם בחזית. עדיין התשובה החיובית בוששה לבוא וזאת בשעה שקצה הנצחון כבר נראה באופק והיה מקום לחשוש כי כן יושג הנצחון בלי שייקרא שם היהודי עם שמות המנצחים למרות הקרבנות אשר הקריב. עם זאת היה ברור גם מהתשובות הרפויות של מיניסטריון המלחמה כי השאלה עומדת לדיון בקאבינט הבריטי.

ב־21 ביוני 1944 באה תשובת מיניסטר המלחמה סיר פ.ג. גריג על פנייתו של ד“ר וייצמן מ־28 במרץ, בה נאמר כי התכנית נבדקת. ב־30 ביוני 1944 משיב ד”ר וייצמן כי מר שרתוק הגיע גם הוא ללונדון “ודבריו עשויים אך לחזק את הרושם שלי שאנו מחוייבים להזדרז.” הוא כותב: – – “הריני בטוח כי לאחר שחזרנו ודרשנו את הקמת הכוח היהודי במשך 5 השנים האחרונות אל לנו להחמיץ את ההזדמנות האחרונה להוציא לפועל את שאיפתנו – – בינתיים למדתי לדעת כי המתיחות בקרב הגדודים הגיעה לנקודת משבר. הגדוד השני עומד בטל לחלוטין.. הגדודים הראשון והשלישי עדיין עסוקים בשמירה ודבר זה מגביר את המתיחות המתוארת על ידינו במכתבינו ובשיחותינו.” – –

ושוב דרישה דחופה אל ראש המיניסטרים ב־4 ביולי 1944 לבדוק מחדש את שאלת הכוח היהודי הלוחם כי “הנצחון של האומות המאוחדות מתקרב במהירות כזאת שאני מאמין כי כעת ההזדמנות האחרונה לגמול צדק עם אנשינו ולעם היהודי כולו בשאלה זו”. (ד"ר ח. וייצמן נשיא הסוכנות היהודית)

באותו זמן כבר מבשר האות הראשון מבית־הלורדים על בואה של הבריגאדה היהודית הלוחמת. לורד קראפט מודיע כי הממשלה בוחנת הצעה בדבר ריכוז היחידות הארצישראליות הקיימות לבריגאדה אחת. ובכל אלה מייעץ מיניסטר המלחמה “שלא להאיץ בסוס יתר על המידה”, הואיל והקשיים מרובים. בהעדרו של ד"ר וייצמן, נושא־ונותן בשאלה משה שרתוק ואינו מעלים את מרי אכזבתו מהדחיות של מיניסטריון המלחמה. הוא אינו מעלים את תלונתו וחוסר אמונו בעמדת המיפקדה העליונה של המזרח התיכון לגבי שאלה זו ואינו רואה ברירה אלא שסמכות ממשלתית עליונה תבטל את היסוסיה. נוכח הקשיים הטכניים שבהגשמת התכנית מעמיד שרתוק את הטעמים המוסריים והמדיניים המחייבים את קיומה. הוא מסכים איפוא לדעת המיניסטר “שאין להאיץ בסוס יתר על המידה” אך אין זה מונע “לאכף סוס אחר ומהיר יותר אשר יביא אותנו מיד אל מטרתנו”…

ב־5 באוגוסט אותה שנה באה לבסוף תשובת מר צ’רצ’יל לד“ר וייצמן, המבטיחה כי בקרוב יוכל משרד המלחמה ביחד עם הסוכנות היהודית להכין הצעה מעשית – והוא מבקש ציור של הדגל היהודי. ב־17 באוגוסט ממציא מיניסטר המלחמה לד”ר וייצמן את טופס ההצעה הכוללת בדבר הקמת החטיבה היהודית המקובצת “כפי שנתקבלה ע”י מיניסטריון המלחמה": “– – אתה תווכח כי אנו מציעם את העברתה של בריגאדת הרגלים והקמתה הסופית של הבריגאדה באיטליה, באופן שתינתן לה אפשרות בהתאם לחפצה להלחם בגרמנים”.

עם קבלת המכתב האחרון הוחלו שיחות שנמשכו 4 שבועות. בראשונה עמד מיניסטריון המלחמה על הדרישה של המיפקדה העליונה במזרח התיכון שהסוכנות היהודית תגייס 3000 מגוייסים חדשים אשר ימלאו את מקום שלושת הגדודים שלנו, אשר חנו במחנותיהם באותו זמן בארץ־ישראל, מצרים וקירנאייקה, נוסף על גיוס החיילים הנחוצים להשלמת החטיבה היהודית הלוחמת. לבסוף, מיניסטריון המלחמה שינה מתנאי זה והגדודים הועברו לבריגאדה בלי פיצוי במקומם.

תוך אותם הדיונים והשיחות, לפי הצעת הסוכנות היהודית, נתקבל השם העברי הרשמי: חטיבה יהודית לוחמת – חיל – כתובת שתצויין על הכתף והשרוול של החייל.

דיונים אחרים התקיימו בדבר תוכן ההצהרה הרשמית על הקמת הבריגאדה. הצהרה זו נתפרסמה בצורתה המצורפת להלן ע"י מיניסטריון המלחמה בסוף ראש־השנה – 18 בספטמבר 1944.

ההחלטה בדבר הדגל באה באיחור־מה, הואיל והשאלה נמסרה לחוות דעתו האישית של ראש המיניסטרים מר צ’רצ’יל, אשר נעדר באותם השבועות בדרך מסעותיו באמריקה וברוסיה. לאחר שובו ממוסקבה, הוא מסר את חוות דעתו על השאלה וסמך את ידיו על צורת הדגל שהוצעה.

 

החטיבה היהודית הלוחמת    🔗

ב' בתשרי תש"ה / 19 בספטמבר 1944

הודעת המיניסטריון למלחמה

“הממשלה הבריטית החליטה למלא את בקשת הסוכנות היהודית לארץ־ישראל ולהקים בריגאדה יהודית מקובצת לשם השתתפות בפעולות המלחמה. זו תהיה בריגאדה של חיל רגלים שתבוסס על הבטאליונים היהודים של הרג’ימנט הארצישראלי וכבר החלו הריכוזים לשם אימון לפני השלחם לזירת המלחמה. שמה של הבריגאדה יהיה “חי”ל” – ראשי תיבות: חטיבה יהודית לוחמת. ומפקדה יהיה מהצבא הבריטי בדרגת בריגאדיר או אף גניראל־מי’ור. אנשי הבריגאדה ישאו על כתפיהם כתובות בעברית ובאנגלית. דנים בהצעה לצרף לדגל הלאומי הכחול־לבן גם מגן־דוד צהוב".

תמונה 167:

סמל הבריגאדה

עם הכרזת הממשלה פרסמה הנהלת הסוכנות היהודית בלונדון הודעה זו:

"הסוכנות היהודית לארץ־ישראל קידמה בקורת־רוח עמוקה את החלטת ממשלת הוד מלכותו להקים חטיבה יהודית לוחמת לשם השתתפות בפעולות הקרב. יהודים בעולם כולו, משועבדים ובני־חורין, יקבלו את הבשורה בסיפוק רב. כניסת חטיבה יהודית לוחמת למערכה נגד אויב העם היהודי וחירות האדם תסמל את מעמד ישראל במלחמה למען עולם מתוקן. הרכב החטיבה יתן ביטוי ממשי לאחדות העם העברי ולמקומה המרכזי של ארץ־ישראל בחייו. מאז אוגוסט 1939 תבעה הסוכנות היהודית את מילוי רצונם של היהודים להיות להם צבא לוחם משלהם. בינתיים עשו היהודים את חובתם. כמיליון יהודים לוחמים בצבאות האומות המאוחדות. למעלה מ־26 אלף יהודים ארצישראליים התנדבו לשירות פעיל בתוקף אחריותם הלאומית, אך יחידותיהם שפעלו במערכות רבות, נשארו פזורות ועלומות־שם.

“הקמת הבריגאדה היהודית המקובצת המתגשמת באחד השלבים האחרונים של המלחמה כאות הכרה בשירותינו שנעשו וניתנו, לוקחת בחשבון את רצון היהודים להכרה לאומית. תהא זו מעתה זכותה של הבריגאדה היהודית המקובצת לשאת בגאון את סמל מגן־דוד ולהביאו לאותן הארצות שהושפל שם לסמל של קלון. סמל מגן־דוד זה יביא לשארית הפליטה היהודית בארצות אלו את ברכת התקווה מציון, כסמל מעמדו החוקי של עם ישראל למען עולם מתוקן ומשופר”.

בהיותנו עומדים לעריסת ההישג המלחמתי־הלאומי, אשר למענו התנהל המשא־ומתן ואשר בחרנו להביאו לעיל על־פי התעודות המצויות לעינינו, מן הראוי להביא מיד גם את הצהרת מר וינסטון ס. צ’רצ’יל ראש הממשלה והסנדק של הבריגאדה היהודית, אשר הקדיש לה בנאומו בבית־הנבחרים מיד להכרזת הקמתה את דבריו הבאים:

“בגייס הבריטי באיטליה כלולות גם יחידות ארצישראליות. ברצוני להזכיר כאן את ההכרזה שחברי בית־הנבחרים אל נכון קראו אותה ואשר אני סבור, כי תתקבל בהערכה וברצון, שהממשלה החליטה למלא את בקשת הסוכנות היהודית לארץ־ישראל כי תוקם בריגאדה יהודית מקובצת, שתשתתף באופן פעיל בקרבות. ישנו מספר רב של יהודים המשרתים בצבאנו ובצבא האמריקאי בכל השירותים השונים. אבל נראה לי כדבר נכון באמת, כי יחידה מיוחדת של אותו עם, אשר סבל עינויים שאין לתארם מידי הנאצים, תהיה מיוצגת בחטיבה נפרדת בתוך הכוחות שנתקבצו לשם מיגורם הסופי. אין לי כל ספק כי חטיבה זו לא רק תקח חלק פעיל בקרב אלא גם תשתתף בכיבוש שיבוא אחריו”.

אין תימה כי הישוב ומוסדותיו ענו מיד להכרזה זו בקריאת גיוס משלו: "הקמת החטיבה היהודית הלוחמת, שהישוב עד בימים אלו לשלבי הגשמתה הראשונים, מעמידה אותנו בפני הצורך לחדש בקרבנו את המתח המלחמתי אשר רפה בהרבה עם התקרבות המלחמה לקצה. לא יתכן שהחטיבה תצא לקרב והעורף שלה יהיה שרוי בשלוותו כאילו נסתיימה כבר המערכה – – "

והחייל מה אמר? –

“כולנו היינו מוכי תמהון, כחולמים התהלכנו – – אנו במשמר”. "סיבוב שני לנו סביב גדר־התיל ושטח המוקשים. אלפי טאנקים פזורים על פני שטח השמירה ומחכים לתורם. אדמת המדבר צחיחה, החול מכסה טרשיה – – אך דממת ליל מסביב – – החיילים סובבים את גדר ומקשיבים.. הברה נפלה – כך סיפרו הבריטים במחנה – עוד הלילה יבוא האות! עוד הלילה ידע העולם היהודי לתפוצותיו, ידעו הגלויות, ידעו הגיטאות, ידעו הכלואים במחנות המוות, תדע ארץ־ישראל – כי הולכת וקרבה שעה גדולה, שעת הקמת צבא לוחם עברי!

"אנו עולים שנים־שלושה על טאנק, בחור מדליק את מנורת החשמל ואנו מאזינים בתוך הטאנק למשא של צ’רצ’יל על הבריגאדה היהודית: “תוקם בריגאדה יהודית לוחמת שתקח חבל במהלומה האחרונה לשבירת האויב” – כה אמר ראש המיניסטרים הבריטי – מר וינסטון צ’רצ’יל לקול תשואות סוערות..

"הלב הומה, קריאות גיל ורעדה. נדמה שמרכזו של עולם הוא בתוך הטאנק המביא לך בשורת עידוד, בשורת מהפכה – –

תמונה 168:

בורג'־איל־ערב מקום כינוס הבריגאדה

"אנו מתאוששים וצועדים בחול העמוק – צועדים ביתר בטחון, ביתר אמונה בכוח עצמנו. בן־רגע הפכנו לאחרים, נדלק ניצוץ־קודש, אורו העינים! – –

“בכל מדבר מצרים מהפכה. מהיום נושמים הכל את אוירה של הבריגאדה. ואם כי בתוכן החיים לא חל שינוי כמעט, הרי הכל לבש צורה אחרת. אנו מרגישים פתאום כי הימים ספורים והכל מתנבאים במחנה. אף “הספקנים המושבעים” – שינו את טעמם והם מלאים אמונה ותקווה”. – – (מאיר גרבובסקי)

ומיד אחרי־כן ב־10.10.1944 מתחילים הגדודים העברים לנהור אל מקום הריכוז בבורג’־איל־ערב. שם מחכה כבר הגדוד השני. הנה בא הראשון. שמה יגיע גם הגדוד השלישי, התותחנים ושאר יחידות. זה המקום בו נתקע יתד ראשון – “נטיו אהלי הבריגאדה”.

במלוא הכרתו המוסרית והלאומית מפרסם החייל הלוחם הזה את דברו אל הישוב בל' תשרי תש"ה לאמור:

“מראשית התנדבותו נשא בלבו החייל היהודי, שליח העם במערכה, את הרצון הלוהט להקמת כוח יהודי, על דגליו וסמליו, אשר יפגש בקרב פנים אל פנים עם אויבו הגדול ויקח חלק במיגור כוחו וכבוש ארצו. עם ההחלטה בדבר הקמת החטיבה היהודית הלוחמת הוסר לוט האלמונות, אשר רבץ על מפעל ההתנדבות היהודית; נסתיימה פרשת ההתכחשות לזכותו הטבעית של העם היהודי לנקום בטובחי בניו ולגמול למבעירי האש בבית־ישראל כגמולם. לא בנקל ניתן לנו רצוננו זה. פרשה ארוכה רבת־סבל ורבת־מאבקים מפרידה בין היום שבו התנדב החייל הראשון ליחידת החפרים המעורבת לבין היום שבו הודיעה הממשלה על החלטתה להקים את החטיבה היהודית הלוחמת. בהתגייסותו לפלוגות באפס, בהאבקותו על צירופם לגדודים – – סלל החייל היהודי את הדרך לכיבוש החשוב שבהקמת החטיבה – – לא בחסד ניתן לנו מבוקשנו – – בדם רבבות קרבנותינו ומאמצו המלחמתי של העם העברי בארץ ובתפוצות ובמפעל ההתנדבות קנינו את הזכות להישג זה – – אנו יוצאים לקרב. בלבנו התקווה הלוהטת, כי נזכה לנקום את נקמת כבודנו בשדה הקרב, להשתתף בכיבוש ארצו הטמאה של האויב ולהניף ברמה תחת שמיו הארורים את דגלה של אומתנו הלוחמת לשחרורה – – לקרב, לנקם, לקוממיות ישראל!”

יורשה להגיד כאן, כי התנועה הציונית כולה והישוב העברי בארץ ידעו להעריך בלב תמים וברגש אחריות את המפעל אשר הוקם והיה לעובדה והם ענו “אמן” אחרי משה שרתוק שהשמיע בראדיו ירושלים את דבריו על הבריגאדה כלשונו: “– – החטיבה היהודית הלוחמת היא פרס למאמץ של המוני המתנדבים ונצחון האמונה שיקדה בלבם; החטיבה היהודית הלוחמת היא הוכחה ניצחת כי יש שכר לפעולה מתמדת וגמול לרצון עקשני החותר בלי הרף אל המטרה – – כשנתיים חלפו מיום הקמת הגדודים ובכ”ח מנחם אב תש“ד, 19 באוגוסט 1944 זכינו לקרוא את השם “ז’ואיש בריגייד גרופ” Jewish Brigade group כתוב מפורש באגרת רשמית של משרד המלחמה לסוכנות היהודית. כזאת החליט קאבינט המלחמה, נאמר במכתב, למען תנתן לחיילים היהודים משאלת לבם להלחם בגרמנים”.

 

החייל של הבריגאדה    🔗

עד כאן דיברנו על הבריגאדה הלוחמת בלשון של מיסמכים והצהרות, לשון של מדינאים ומפקדים. ברם, אפשר כי לא נוכל להבין לתכנה האמיתי של הבריגאדה אלא אם נדבר במונחים של בחור עברי לוחם מאז הקמת חניתה תוך התקפות ומארבים סביב. לכאורה, ארוכה הדרך שעברנו מאותו זמן אך נמצא כי לגבי הצעיר של הבריגאדה היא אינה אלא עלילה אחת ולפיכך הוא המשיח לנו את תוכן הבריגאדה במונחים הצבאיים החדשים כמו היתה זו לשון שלו: “ספנדאו”, מוקש, נפץ־רימון ופגזים – הם מעתה מונחים שלו והוא מתמצא בהם כאחד החיילים הוותיקים של מלחמה מודרנית ביותר.

אכן, לא העלינו על הדעת תוך ההרצאה הזאת כי החייל הלוחם הבשיל עם שרשרת הקרב והמצור, גדל תוכה, טופח, ספג אותה לתוך דמו לפני צאתו לקרב. זו שירת פלוגות האש ופלוגות הלילה אשר ארץ המולדת מסכה לתוך דמו בלילות של סכנה ומאורעות; זו שירתם של הנוטרים והשומרים; ולבסוף שירת השמד והצוואה של הנקם של גיטו וארשה, קולם של צנחנים אשר חייהם נשרפו – כל אלה קדחו תוכו והכתירו את דגלו עוד לפני הינתן הדגל לידו. המולדת שרה לו המשוררים תרגמוה ללשונם – ותהי זו בת לווייתם של בני־הנעורים גם אל המערכה האחרונה עם הבריגאדה.

הבה ונראה כיצד ישיח לנו את הדבר חייל הגדוד השלישי – (אליהו הרשקוביץ – הוצאת “מערכות” תש"ז):

"למחוז חפצנו הגענו למחרת לפנות ערב. המדבר קיבל אותנו כדרכו, יבש, שמם, וסופות־חול מדי יום ביומו משך שלוש עד ארבע שעות – – (3.10.44)

“יתכן שאיאלץ לוותר על התואר שלי המיוחס של סארז’נט־מי’ור ולחזור להיות סרז’נט פשוט. הסיבה לכך פשוטה: בתנאים של קרב ומלחמה אין התפקיד של סארז’נט־מי’ור מעניין כל־כך… אני מאוד רוצה לחזור אל המרגמות או אל מכונות־הירייה שלי. – –” (7.10.44)

ועם זאת תיאור חי ומפוכח של הלך־הרוחות בגדודים: הגדוד השני הוא הוותיק ונמצא מכבר במדבר באיל־איביאר סמוך לבנגאזי, בעוד שהגדוד השלישי הוא הצעיר והוותיקים מתיחסים ביטול־מה “לטירונים שבאו והם נקיים, מגולחים וממושמעים יותר. גם לגבי ההתלהבות לרעיון הבריגאדה יש הבדל: התלהבות הגדוד השלישי אינה תופשת את “הוותיק”. אף־על־פי־כן נערכת התחרות בכדורגל וההכנות רבות – –” רבה ההתרגשות בין החברה וכל אחד נושא את נפשו אל מקצוע חדש ומעניין".

על התת־קצין הזה של הגדוד השלישי, אליהו הרשקוביץ, בן המושבה הוותיקה עקרון, מסופר כי גדל תוך המלחמה העולמית הראשונה במושבתו שעמדה בקו־האש ופגזים ושראפנלים מתפוצצים סביבה. הואדי וכרם השקדים, גדר הצבר הסמוכה למושבה הם נוף ראשון לחוויותיו ומכאן לשורות ההגנה הראשונות במאורעות 1929 בשכונות שעל גבול יפו־תל־אביב. הוא חוזר לארגון המגן של מושבתו ועם עליות חולדה ונען הוא המדריך והמאמן הבלתי־מתייגע של אנשיהם. תוך עבודתו מגלה אהבה מיוחדת לטבע ורוכש ידיעות רבות על הצומח והחי, קושר קשרים אמיצים לשכנים הערבים, מתנסה בנימוסיהם ואוכל ולן אצלם. במאורעות 1936 הוא כבר איש המגן המנוסה והיודע את הארץ לארכה ולרחבה ואקדחו עמו תמיד.

הוא מחבב מוסיקה עד למסירות נפש, יודע שמות צמחים ופרחים וצפרים של הארץ. אך שוב מאורעות – 1938 והבחור עם וינגייט. הוא בעליית חניתה. סיסמת חייו המלחמתית מתחילה להישמע מפיו: כדורים אינם נוגעים בי – – עם זאת איננו איש האומץ “העיור” אלא בן־עקרון זה מתחיל שוקד על ספרי־המופת הצבאיים של גדולי ההלכה בענין זה. עם הקמת הגדודים העברים הוא, בעל משפחה ואיש־משק, יודע כי מקומו שם – והבית העקרוני הוותיק אף אשת־נעוריו אינם מעכבים. גם כאן הוא הדמות הערה והנמרצה של מדריך מובהק “ומביא עמו את המית השדה ואת אוירת התנ”ך“. הוא מצרף צירופי־לשון צבאיים בלשון העברית שהיא טבעית לו מלידה. “חבריו בחי”ל מרבים לספר על הבגרות שנתגלתה בו במסיבות רציניות ועל אומץ לבו ברגעי סכנה. איש מגן עברי, איש־צבא עברי, אך ביסודו היה ונשאר תמיד – בכל מדים – איש כפר עברי, איש טבע נוף ולשון”. (עמוס).

הבחור־הצבר מפליג אחר־כך מהמדבר באניה לאיטליה היפה אשר עמה “מסכן, עני ומושפל”. נקמתו היא שהוא רואה כבר בעיני רוחו גם את חורבותיה של גרמניה, אך עיניו רואות גם בנוף הנהדר והמשגע, והחקלאי שבו מתעורר למראה עצים ושדות. למראה המבצרים הטבעיים החזקים של קאסינו או בנוונטו ההרוסים כעת הוא מתחיל להשיג מדוע לא התקדמו זמן רב צבאות־הברית, כי “על ספסל בשדרות רוטשילד קל הרבה יותר להתקדם…” הוא מודה למראה ההריסות והעיים כי עלינו להודות יום־יום שבארץ לא עברה הכוס ולא ראינו שמץ דבר מכל אלה.

יורד שלג ובמחנה “זז משהו” בכיוון האימונים. הוא שוחה כבר כדג במים אף שלא הכל “הולם את תפישתו”. הם במלוא קצב האימונים וזה “מוריד מן המשקל אך מוסיף למצב־הרוח”. הוא משיג מקום שני בקליעות. עם זאת הוא רעב למלת דפוס עברית ומבקש בעיקר שירים. אכן, זו רוח הרעננות של בן 32 היודע להתלהב ממספר נקודות ההערכה אשר השיג בקורס הסמלים. רמתו המוסרית דוחה אותו מעל סכנת בתי־היין והזימה המצויים בכל והוא רוצה לשמור גם על רמתם של חבריו. פעולה תרבותית עשוייה להשפיע בכיוון זה והוא נותן לה את ידו. הוא ער לכל תנודות הלך־הרוח של הבריגאדה המתגבשת ובשעת ירידה מאמין שיבוא הזמן להתאוששות גדולה. “לא ייתכן כי קיבוץ יהודים כה רב לא יניף את כל מנוף יכולתו”.

ושוב קצב האימונים עולה ומתגבר “ורוב בחורינו נפלאים באמת”. הוא עומד להתמנות על אימוני הגדוד כולו וצר לו למסור את פלוגתו על בחוריה החסונים. בין אימון לאימון ביקור ברומא לזכר דברי השיר “בין שני האריות” של יהודה ליב גורדון. נהנה מן הביקור באופרה ומן הקונצרט הנהדר. עורך ביקור בואתיקן והאפיפיור בעצמו מבחין ביהודים שאינם כורעים ואינם משתחווים והוא מברך כל חייל עברי בעברית צחה: יברכך וישמרך וישם לך שלום

---

דילגנו קצת עם בן־החייל, אשר משכמותו קורץ החומר הלוחם שלנו. אך נדמה לנו כי היטבנו לעשות זאת אם רוצים אנו להבין את מקור הרוח הלוחמת והיחס המוסרי אל שאלות המלחמה. הרי אין ספק כי מחומר זה קורץ אותו מחנה גדול של לוחמים שהתרכז כעת וציפה לבוא יום הקרב שלו: מחומר זה קורצו עשרות קציניו אשר פיקדו על שורותיו. חניכי “שורה”, עולי חניתה, צעירי וינגייט – החניכים של ארץ המולדת ובניה הם השאור שבעיסה זו והם הקובעים אחר־כך באותו גילוי־לב מפליא את “הבארומטר” של האומץ, את המידה של הזהירות, את המהירות, הגמישות, ההתאמצות וההסתגלות המהירה אל ההווייה המדהימה אשר עד כה היו עדים לה ורק עתה עומדים לקבל עליהם את הגורליות שבה – זו ההווייה של המלחמה המבקשת לה קרבנות דמים.

 

היחידות בריכוזן    🔗

"ליוויתי את אנשי הגדודים – כותב ברץ – ממסיבת הפרידה הראשונה בארץ.. ראיתים בתחנת הרכבת ברחובות ופגשתים על זיונם וציודם לפני עזבם את מצרים. שמעתים באסיפות ושמעתי רבים מהם ביחידות. מה השתנה מצב־רוחם בשבועות האחרונים ומה צהלו למראה הציוד החדיש והמשוכלל שהגיע אליהם בקצב מהיר ולא־מצוי. מה נהדרים היו המיפקדים שנערכו בפגישתם הראשונה עם מפקדם היהודי!

"אמנם הרגיש כל אחד וידע כי רציני מאוד המעשה שהם יוצאים לעשותו וכי אחריות היסטורית גדולה רובצת על כל אחד מהם בצאתם להלחם כיהודים תחת דגלם וסמלם. הרגיש את זאת גם מפקדם היהודי שדבריו לגדודים ולתותחנים כל־כך הלהיבו ועודדו. “אעשה כל מה שבכוחי למילוי התפקיד הכרוך במינוי זה, באופן שהמעשים והפעולות של החטיבה היהודית הלוחמת יוסיפו כבוד ליהדות לא רק בארץ־ישראל, אלא בעולם כולו”. ברוח זו דיבר האיש אשר בא אליהם מעולם שונה בתכלית אולם לב יהודי פעם בו.

תמונה 169:

מיסקר בפני בריגאדיר בנימין

"וידוע לי שהמפקד וכל הפמליה שלו התרשמו מאוד מהופעת חיילינו במיפקדים. ואיך לא יתרשמו? כאשר ראיתים אנכי, בעמדי על רמה קטנה, בשעת קונצרט של התזמורת הארצישראלית שנערך לבריגאדה במדבר, חשבתי בלבי: "אלפי הבחורים הצעירים הללו שבעיניהם נוצצו דמעות ולבותיהם פעמו למשמע צלילי המוסיקה שהגיעו אליהם מהמולדת, לא רק חיילים טובים הם אלא גם שליחים נאמנים לגולה הדווייה.

"קשה לנו לשגר שליח אחד לגולה ועתה ניתן לנו לשגר שבעת אלפים שליחים שינקמו את נקמת דם אחינו, הורינו וילדינו. ישחררו את שארית הפליטה מעבדותה ויביאו לה את בשורת המפעל – מפעל הגאולה. הם כחברים באיטליה ובמקומות אחרים ישיבו ליהודים המיואשים ומאוכזבים את צלם האדם שאבד להם!

"ולא לחינם רגשו האלפים בשעת הפרידה מהארץ. לא בתרועות יצאו, לא בהתלהבות חמומה, אולם חדורי התפקיד הגדול שקיבלו עליהם ומלאי מרץ ונכונות שאינה מצוייה, בשעה שחיילים יוצאים אל הקרב.

“באותה התרגשות חיים עתה אלפי חיילים וחיילות ארצישראליים שלא זכו להצטרף לבריגאדה. התעוררות גדולה קמה גם בין יהודים בצבאות אחרים: אמריקאים, אנגלים, דרום־אפריקאיים. יותר מבריגאדה אחת, ויותר משתים, אפשר היה להקים אלו הרשו לכל הפורצים להצטרף. דבר זה לא ניתן אלא לחלק קטן. יהודים באנגליה יוכלו להצטרף, אולי מספר קצינים דרום־אפריקאיים, כמה מגוייסים ממאוריציוס, אך מספרם לא ימלא את החסר לבריגאדה.. ושוב נפנה לארץ־ישראל. נפנה אל הצעירים שבגרו בתקופת המלחמה. ונפנה שוב לישוב שימלא את חובתו הראשונית למשפחות החיילים – למתנדבות אלו שחלקן רב מאוד בהתנדבות בעליהן ובניהן לחזית. – –”

ואמנם באו ממעפילי האניה “אטלנטיק” שהודחו לאי מאוריציוס – מהנוער שבגר ביניהם – 26 איש להתנדב לחי"ל. לכאורה מספר זעום לגבי מיליוני המגוייסים בצבאות הלוחמים – אך בקורותיהם מבורכים העשרים וששה יותר ממחנה צבא שלם. הללו החזירו עמהם בדרך האוקינוס את דגל המעפילים “ואמר הדגל של מתנדבי “מאוריציוס” שאין אנו רוצים עוד בשאלת היהודים ובפתרון השנאה אלינו של יימצא לעולם – במלחמה על נפשנו אנו בוחרים מלהיות קרבנות של שנאה” (משידור בפינת החייל).

תמונה 170:

יוסף ברץ (בתווך) במדיו של קצין הקשר במשלחת לכינוס הציוני בלונדון: עם ז. פיינשטיין (מימין) ומ. גרבובסקי (משמאל) שליחי החי"ל לכינוס

שחרורה של דרום צרפת הביא אף הוא את מתנדביו לבריגאדה העברית מקרב לוחמי “המאקי” היהודים. הללו אך זה הספיקו להחלץ ממבצר אירופה דרך מעבר הפירנאים ולהפליג ארצה וכבר גמלה בלבם ההחלטה שמתנדבים הם מחדש אחרי תקופת המלחמה הפרטיזאנית במחתרת הצרפתית. הללו הביאו עמהם סוג לוחם חדש “מאקי” על שם חורש השיחים ועצי הבר בקורסיקה ההררית, אי המולדת המפורסם של נאפוליון – מכאן לקחו להם הפארטיזנים בצרפת את שמם כתואר וסיסמה לפעולתם. והצעירים היהודים מילידי צרפת ומפליטי הארצות סביב לה לקחו חלק בתנועה, אף הביאו עמהם את שנאתם אל האויב אל הבריגאדה העברית.

ודאי יש משום חשיבות מיוחדת להצטרפותן של יחידותינו הוותיקות אל הבריגאדה. ראינו כבר כי אחת מהן מהוותיקות בתובלה 178 ואחותה 468 פעלו יחד בשירות הקשור בפלישה לסיציליה ולאיטליה. במשך האביב הקיץ והסתו של 1944 פועלת 178 לחופה המזרחי של אטליה – תחילה תחת פיקוד פולני לאי־שביעת רצונם של אנשיה ואחר־כך בקרבת פלורנץ בפיקוד המחנה ה־5 האמריקאי. כאן נמסר למי’ור אהרון כתב־ציון ע"י בריגאדיר הינדה שהעריך “את העבודה הקשה, השעות הרצופות והביצוע היעיל של שירותם אשר הביאו לידי ציון זה – –” בנובמבר קיבלה הפלוגה בהערכה מיוחדת את הידיעה בדבר הצטרפותה לבריגאדה היהודית ובפברואר 1945 הצטרפה לאימוניה על סף היציאה אל הגיזרה של המחנה ה־8. הפלוגה הוותיקה קיבלה כאן מכונות חדשות אשר בהן המשיכה אחרי הנצחון את דרכה עם הבריגאדה דרך איטליה הצפונית, אוסטריה, גרמניה ובלגיה. היא השאירה בדרכה ציוני־קברים ואף־על־פי־כן נשאה בגאון תחילה את ציור המגן־דוד על מכונותיה (ציור מגן־דוד לבן על רקע כחול) עד לצירוף אל הבריגאדה שאז קיבלה את הציור המשותף מגן־דוד כחול־לבן־זהב. וכגון זה נלמד להלן לדעת בדבר סוללות התותחים הוותיקות.

הרי שהיתה הבריגאדה לבית־קיבול ובית־ריכוז לא רק ליחידות העבריות הקיימות, כי אם גם לסוגים חדשים של מגוייסים – לבית היתוך של לוחמינו היתה החטיבה היהודית הלוחמת. הגיוסים אשר הוחלו מיד להכרזה על החטיבה ונמשכו גם אחר־כך הוסיפו על מספר המגוייסים הארצישראליים עוד כ־1800 מגוייסים וזאת בזמן שבשאר אומות כבר פסקה ההתגייסות והחיילים ציפו בקוצר־רוח ליום גמר המלחמה וחזרתם לבתיהם.

בזה ניתן לנו לסכם סיכום סופי את מספר מגוייסינו למלחמה הנוכחית ולהעמידו על המספרים כפי שנמסרו ע"י מיניסטריון המלחמה כדלקמן:

בצבא 18.800 יהודים ו־3.125 יהודיות לעומת 8.680 ערבים ו־148 ערביות

ברא"ף 1.863 יהודים ו־470 יהודיות לעומת 130 ערבים ו־4 ערביות

בצי 1.106 יהודים לעומת 83 ערבים

21.769 יהודים 3.865 יהודיות לעומת 8.893 ערבים 152 ערביות

בסך הכל מגוייסים ומגוייסות יהודים: 25.634 וזאת מלבד הנוטרים, ושאר כוחות־מגן מגוייסים אף הם מהישוב.

אנו חוזרים אל בּורג־איל־ערב, בצומת הדרכים, סמוך ל“אבן” אשר ממנה השמיע את דברו גניראל מונטגומרי אל צבאו, בערכו אותו לקרב עם רומל. כאן “בהצטלבות הדרכים למרסה־מטרוח, טוברוק, אלכסנדריה וארץ־ישראל רוכז וגובש כוח הבריגאדה”. גדול המדבר ובמרכזו תשכון הבריגאדה על אהליה וגדודיה. כאן נולד החייל היהודי מחדש, מכאן יזנק למאבק. וימי הכינוס נמשכים. האהלים פורצים לכל הצדדים, עם שחר נעור המדבר. קול מצווה ומפקד לאימונים! “מסעינו באותם הימים – חווייה מיוחדת במינה – כותב גרבובסקי – ויהי בנסוע המדבר – בכלי נשקנו על שכמנו, שטופי חול וזיעה, חוצים מרחבי שממה – – יש ועד גלי הים נגיע ונועצים מבטנו באופק: הרי מכאן נעבור גבולות ים – – ומצאה לה מרגוע העין ורווח גם לרגלינו הפצועות וזבות־הדם… מכאן נגיע ליבשת אירופה… אנו מצטיידים למהלך שלושה ימים, אך מצעדנו נכון – להדביק את ההיסטוריה, בל נאחר חלילה”.

הכנות הבריגאדה לדרך לא ארכו וכבר ב־25.10.44 נסגר “גבול המדבר” על היחידות המרוכזות בבור’גאיל־ערב. נתקיים מיסדר של כל הגדודים והבריגאדיר היהודי ארנסט פראנק בנימין, יליד קנאדה ושימש בצבא הבריטי מאז 1918, נשא דברו באזני החיילים: “כבוד גדול הוא לי להיות מפקדכם. אין לנו זמן רב. עלינו להכון לחזית”.

הבריגאדה היהודית נפרדת מעל שאר יחידותינו ויוסף ברץ מוסר בין שאר דבריו: – – קצינה של א. ט. ס. עלתה על הבמה (ואמרה): בשם אלפי החיילים והחיילות היהודים הרינו מגישות לכם את המתנה ההולמת מאורעות גדולים (בחיינו). רשמנו את אנשי הבריגאדה היהודית בספר־הזהב של הקרן־הקיימת־לישראל ובאופן זה שותפתם גם אתם בגאולת האדמה העתיקה אשר למענה תילחמו – – – הקצינה הצדיעה יפה לפני הבריגאדיר בני’מין והגישה לו את תעודת הרישום. אנשי הבריגאדה בעצמם אמרו לברץ עם הפרידה: מסור להם (לאנשי הישוב) בבית כי ישכחו את חילוקי הדעות ויתאחדו במאמץ המשותף לשלוח יותר אנשים אחרינו לבריגאדה וידאגו למשפחותינו.

הגדודים עברו בסך, כשהמפקד וחבר הקצינים מצדיעים תוך הכרה הדדית, כי לבסוף נתיצבה הדמות העברית של הכוח הלוחם היהודי על מפקדתו, קציניו וחייליו. ומיד הוחלה התכונה להפלגה. הבריגאדה על מחלקותיה, פלוגותיה, תותחניה, ציודה הרב – ניצבת במיסדר־לילה – כל אחד על נשקו ומשאו. נפסקו מכבר על חילופי מכתבים ומגע עם החוץ, אף הודבקו מודעות בחוצות אלכסנדריה, כי הבריגאדה “עומדת לערוך התחרות ספורטיבית” וזאת – בימים שהיתה כבר בים.

בעילום־שם עוברות השורות את הרחובות ההומים של אלכסנדריה – מכאן הן מפליגות באניה. “אותו לילה נאם הגניראל דיטמר הפרשן הגרמני לעמו בראדיו והודיע את דבר הפלגתה של הבריגאדה וכי הגרמנים ידאגו לכך שהרוצחים היהודים מתל־אביב וכלבי־הטרף לא יגיעו לאדמת אירופה..” – אך האניות שטו בלווית משמר אניות המשחית הבריטיות והבחורים עמדו הכן ליד התותחים. היה יום ב' בנובמבר וליל שבת – במסיבת השבת שנערכה בבטן האניה צויין גם יום מתן ההצהרה על הקמת הבית הלאומי היהודי. “הצהרה חדשה נישאת על כתפי הלוחמים של הבריגאדה היהודית – כותב גראבובסקי – ושירת “תחזקנה” בוקעת ביתר עוז על פני גלי הים” – –

כן הפליגה הבריגאדה היהודית “יורשת הגדודים במלחמה הקודמת על דגלה וציודה המלא בדרך לחזית. לקחת חבל במלחמת היהודים, להלחם עם האויב על אדמתו.”

 

באימונים    🔗

ב־5 בנובמבר 1944 עלתה החטיבה היהודית הלוחמת (הבריגאדה היהודית) על אדמת אירופה בקצה הדרומי של איטליה. א. עמיהוד אחד מתותחני החטיבה מתאר עלייה זו: “הנה קם הדבר ונהיה – אירופה! סירת המנוע, זעירה ועלובה, בצד האניה הענקית, זזה לעבר החוף. יום ים־תיכוני בהיר וצונן של ראשית החורף. הים שוחק בגלים קטנים, השמים תכולים והשמש זוהרת ממעמקיהם. אבל העין משגיחה באופק הצפוני שהוא עמוס חשרת עבים למלוא אורכו. מתחת לגשר ברזל גבוה ועל פני מים רוגעים אנו מחליקים את תוך הנמל הפנימי. מצד שמאל מתרומם רציף עתיק־יומין ועליו כנופית ילדים יחפים בבלואי־סחבות, הרצים עם הסירה וקוראים אלינו. התמונה הראשונה של איטליה – של אירופה – מקרוב: ילדים יחפים רצים לאורך הרציף וקוראים אלינו “הב ביסקויט, ג’ורג' – שוקולד, ג’ורג' – ביסקויט, סיגריה!” תשומת־הלב מרוכזת כולה בכבלים וביתדות, שקל להסתבך בהם, ברווח המפריד בין הסירה לרציף, בשויון־משקלו של צקלון החיילים, הרוכב על תרמיל הגב והמעיק על העורף. נעים לחוש את האדמה המוצקה מתחת לרגלים. תוך אנחת רווחה שומטים את הצקלון ארצה ומישרים את הגב, וזורקים מבט ימינה ושמאלה ומחייכים איש אל רעהו. ובכן – זהו! זהו זה!” – –

הבריגאדה נסעה ולב הישוב כולו נמשך אליה, הדאגה כוונה אליה, מעיני הישוב היו נתונים כעת לחיילים היוצאים אל החזית. אמנם עדיין לא אל החזית יצאו כי אל אימונים שנמשכו בהתמדה על אדמת איטליה. אך האימונים במקום קרוב אל החזית – היה להם טעם אחר כעת. אפילו בעת הירידה מהאניה לחוף האיטלקי הורגש כבר הקצב המלחמתי “הדופק כשעון”. על אף כובד המטען יורדים החיילים בצעדה בטוחה על אדמת איטליה, כשבמוחם של חיילים יהודים מתקשרת מאליה האסוציאציה של “רומא ויהודה” של יהודה השבוייה הבאה כלוחמת על אדמת מנצחיה בעבר.

חנו בפיוג’ה והוטלה עליהם עבודת אימונים קשה. הסמלים נצטוו להכין את אנשיהם לחזית בכל עד לראשית חודש מרץ הם מטפסים בהרים והגשם לא עיכב, הרוח והקור לא הפחידום (א שמיר), רצו, זחלו והזיעו אף־על־פי ששלג ירד ורבים מחיילי הבריגאדה תימן ראו אותו בפעם הראשונה בעיניהם. מתאמנים ביער עבות ולומדים להכיר לדעת שביל, חורשה וכפר. נאחזים בשן צוק־סלע ונתלים במרומים כדי לתור את הסיבה ביום ערפל (מ. גראבובסקי) – ובכל רואים את חיילי הבריגאדה “מתקיפים” או “נסוגים” על כלי־המשחית אשר להם: תותחים, מרגמות, ויקרס, קריירס – כל סוגי הנשק הומים ומרעישים. לומדים את תורת הטיפול הראשון בפצוע ואת תורת המוקש – ממיינים את המוקשים למיניהם ופעולותיהם – החייל הופך לחייל חזית.

נראה לנו, כי תמונה נכונה ממהות אימונים אלו – אימוני חזית – מוסרים שוב מכתבים של אליהו הרשקוביץ אשר צויינו לעיל. עובדה היא, לדעתו, כי “עם בוא האימונים והקצב החזק שלהם, ירדו מהפרק “עסקנות” ו”ציונות" ובמקומם החל עולה הכוכב של הסמל הטוב, הקורפוראל הטוב והסארג’נט החרוץ, הלנס־קורפ. “החברה־מן” ועולות מניותיו של הקלע הטוב, הגשש ההגון וכו'. אתמול במסיבת ליל שבת לא נתנו זו הפעם הראשונה לנואם אחד קבוע ומצויין לגמור את נאומו.."

ימי חנוכה. אף אנשי החי"ל נגרפים לתוך העבודה הנעשית ביחידות שלנו למען הפליטים. בכל אלה עומדים במרכז האימונים. הטמפרטורה יורדת ונראה לראשונה הכפור, נופל מאורע מזעזע כאשר אם־פליטה מוצאת את בנה בבריגאדה אחרי חיפושים רבים – – שוב ביקור חטוף ברומא וחפצי־ערך אמנותיים נמכרים שם בפרוטות למען הילדים בבית־המולדת – אך “השבוע גדוש מכל שהיה לי פעם – בשני הימים האחרונים נגמרו תמרוני־האש מעניינים ומוצלחים שאני עדיין מלקק את שפתי מהם.” – אף נבחרו מקומות חדשים לאימונים ונקבעו להם שמות: גבעת ברנר, עקרון, חניתה – – והללו – פיוג’ה האיטלקית…

תמונה 171

עתון החיילים העברים ביבשת אירופה

,– – אין התענוג כה רב להימצא במשך כל הלילה בתרגיל. כל זמן שאינך עושה כל פעולה אלא לובש את המעיל הגדול והצואר עטוף – – הידיים בכיסים ושני זוגות גרבי צמר על הרגלים – הרי הכל מצויין, אבל להתחיל באחת אחר־חצות לטפל במיקלע, לטעון את המחסניות – אז יש רגעים שהיד נדבקת ואינה רוצה להישמע לך. ולכל הרוחות, המיקלע אינו רוצה להידרך – אבל מיד הוא “שותה” שלש מחסניות של אש שוטפת והכל נעשה חם מסביב. – הרבץ עוד מחסנית לשתיינית הזאת ויהיה חם יותר."

סוף דצמבר 1944 – בן הארץ זורק מבט תאב על הסביבה החקלאית ומתפעל משורי החרישה הנהדרים שבכאן (ודאי בהבדל לבהמה הקטנה של הכפר בדרום ארצנו) – אך האימון והפיקוח גוזלים כעת הרבה כוחות נפש. כי סוף סוף ניתן לו מבוקשו “זה חלום שאני חולם עליו שנים רבות: מחלקה לדוגמא שהיא מורכבת מסמלים נבחרים ומחלקה זו מציגה את כל התכנית והתרגילים לפני הגדוד… קהל הצופים נשאר לרוב מוקסם וחיילים רבים נגשים אלי ואומרים: ממש כמו בסינמה או כמו במלחמה ממש.. זו השיטה המקובלת כיום והטובה ביותר.”

מפקד הגדוד נוכח בתרגיל אחד והתפעל. אמר כי לתרגיל הבא יביא את הבריגאדיר. קוראים כבר למחלקה הזאת “הלהקה” “ורבים נגשים לשאול אותנו במשך היום: מתי אנו מציגים ואיפה? בגבעת־ברנר בעקרון או בחניתה?” – אמנם הפעם הדברים מורכבים הרבה יותר מאשר בחניתה בזמנו.. אך הסיפוק רב. המאמן מוסיף ומתאר את האימונים אשר הופכים לו שירה. הם קיבלו סירות־פלישה לאימונים ובינתיים הוא מגלה בין הרים אגם קטן ומוקף ארנים וערמונים. מחליט לערוך את האימון באגם הזה. נחל ואגם־מים אך מוסיפים אפשרויות לתרגילי אימון והחיילים עם המפקד ביחד שקועים שעה קלה בהנאה מיפי הטבע מסביב בהפסקה בין אימונים לאימונים. הנאה שהיא מעוררת געגועים על היקרים בבית, אפשר “יער געגועים” – כביטויו של הכותב – אשר קשה לצאת מסובכו…

סוף נואר 1945, והוא נצטווה ע“י מפקדו לצאת וללמוד מקרוב את מעשה הקרב, אף קיבל מכונית משלו לצורך זה ויוצא לדרך על פני איטליה. בעיר שנכבשה לפני ימים מספר מידי הגרמנים נקבעו לסמלים המדריכים האלה מגורים מטעם המטה. פה ושם פגישה עם חברים מהיחידות האחרות אשר בקרבת מקום. אף פגישות עם “אנוסי־השמד” המהססים עדיין להתוודע אל אחיהם החייל. “הייתי גם בפאטרול־לילה וראיתי את ה”ג’רי” (האויב הגרמני) מקרוב. ביום הסתובבנו בשטח ההפקר. למדתי הרבה והשד אינו נורא כל כך. אם נצא כולנו לחזית – נעשה זאת לא גרוע מאשר עושים הללו שהייתי אתם. בכל אופן הייתי במקום ההוא והיה “חם מאוד”, כמו שאומרים אצלנו, וחזרתי בשלום."

דבר בואם אל הקווים של מדריכים מהחי“ל מעורר התענינות רבה ויהודים מחילות הברית באים לשאול שאלות ולחטוף שיחה, ומתברר כי לגבי רובם עניני הארץ, הציונות, החי”ל הם זרים ומוזרים. זכוּר כי באותו זמן בקירוב, בינואר/פברואר, ביקרו בריגאדיר הבריגאדה ומקציני המטה שלו בארץ ועוררו התלהבות בקרב הישוב אף הגבירו את רוח ההתנדבות בשורותיו. החייל העומד כבר על סף החווייה המלחמתית הגדולה והסופית שלו – החזית המתקרבת – מתייחס בשמץ של זלזול כלפי ההתלהבות הזאת ואיננו מתאפק מהטיל את עוקצו ב“משתמטים” המתלהבים בלא ספק גם הם… מכתב מ־8 במארס – “והחוויה בכלל (הרי בכל זאת תביני), חווייה אשר חיכינו לה כל־כך הרבה זמן, לבסוף הגיעה. אמנם כנראה שזה 5 דקות לפני הסוף – אבל הגיעה…” ותוקף גם את בן־החייל “גל של עיפות”

על אף האימונים ו“גל העיפות” גם חיי הבריגאדה הפנימיים ערים ועשירים. שעות החופש נמסרות לעניני תרבות וביום חג יובלו של נשיא ההסתדרות הציונית שולחים לו החיילים את ברכתם החיילית לאמור (כסלו תש"ה): “אנו מתנדבי החי”ל בגדודים העבריים וביחידות האחרות שולחים לך ליום הולדתך השבעים מתוך הכרת עמידתך בימי ההכרעה – – את הברכה העברית הקדומה: והארכת ימים – – אנו מתנדבי החי“ל, שרויים ערב צאתנו לחזית בחרדה עמוקה לגורל המערכה על: א. זכות עליתו של כל יהודי לארץ; ב. זכות התנדבותו של כל פליט לחי”ל ג. ריכוז היחידות הארצישראליות בחטיבה תחת דגלה; ד. החשת הכרתה והגשמתה של ארץ ישראל כמדינה יהודית – – אל תכבדנה ידיך ואל תשח קומתך ונאבקת וראית את חזון עולמך בחיי." נבחר ועד הבריגאדה הדן בבעיות המדיניות והציוניות העומדות על הפרק. מתלכדת הבריגאדה לגוף אחיד, כמו הרגישה כי אם גדול מספר החיילים היהודים מארץ־ישראל בכלל ורבות הן היחידות גם מחוץ לחטיבה, – הרי לב הצבא היהודי פועם קרבה: היא המייצגת מעתה את הצבא הזה ועל שמה נקרא מאז תקומתה.

 

מסע הבריגאדה לחזית    🔗

יש לזכור כי אנו עומדים בזה לאחר שנתברר מעל לכל ספק כי החיה הנאצית נפצעה אנוש “אף שהיא עדיין מסוכנה” (כמאמר אחת הפקודות הצבאיות). הצעד הכנביר שנעשה בפלישה למערב אירופה במוצאי תש"ד הוכתר בהצלחה שלמה ואף־על־פי שהאויב גילה עוד התנגדות קשה בארצות השפלה, הרי צרפת עצמה טוהרה כבר מאויב. ב־15 באוגוסט נערכה הנחיתה הימית לדרום צרפת ומסע הדרום התחבר עם הטור האמריקאי עוד ב־25 באוגוסט, כשהעיר פאריס מקדמת את פניהם וכחות “המאקי” הצרפתים מנצחים בה על טיהורה מהאויב. אמנם גם אחר־כך ניסה עוד האויב להתאושש ולרכז גייסות גדולים לשם התקפת נגד. אך התקפה זו הוכרעה ושוב לא שקטו צבאות הברית בפיקודם של אייזנהאור ומונטגומרי על עמדותיהם, כי הוסיפו להתקדם והערים הגרמניות החלו נופלות בידיהם בזו אחר זו.

תמונה 172

צפון איטליה ומרכזו בולוניה – מטרת ההתקפה הכללית

המערכה עברה איפוא תוך הפצצות קשות שלא היו דוגמתן כל ימי המלחמה אל אדמת גרמניה והרוסים ממזרח נוחלים את נצחונותיהם המפוארים. כאסוף ביצים עזובות אוספים הרוסים כעת את הארצות הכבושות או הגרורות. עוד הם מסיימים בימי אוגוסט 1944 האחרונים את נצחונם הקל על רומניה שנכנעה והנה גם הפינים החליטו להכנע בספטמבר. מסע הבלקאן הושלם גם הוא בהצלחה ובספטמבר נכנסים הרוסים לסופיה בירת בולגריה. באוקטובר הרי הם כבר משתפים פעולה עם פרטיזני טיטו ומשחררים את בלגראד. עדיין נמשך הקרב על בודאפשט אשר הגרמנים החליטו להחריבה ובלבד לעצור כאן את האויב הרוסי מבוא אל גבולות אוסטריה, אך בו בזמן נכבש והולך האזור הבלטי בפני הצבאות הרוסים המתקדמים עד קניגסברג ועם בוא האביב של 1945 מתחדש מסע הכיבוש במשנה־עוז ומביא לידי נפילת וינה ב־13 באפריל ולידי התקדמות עזה, שמחצה מכוון כלפי ברלין.

החיה הנאצית הפצועה נלחמה עוד בצפון איטליה בלבד החזיקה מיליון חיילים שלה. אף־על־פי שיוון טוהרה מהכובש הגרמני ע“י פעולת הבריטים מדרום והפרטיזאנים מצפון, וארצות הבלקאן יצאו אחת אחת משלטונה, – קיוותה גרמניה הנאצית את תקוותה האחרונה להתבצר בדרום גרמניה ע”י העברת המחנה של צפון איטליה דרך מעבר הברנר. לא נתן להם שהות לכך המרשאל אלכסנדר, המפקד הראשי של צבאות הברית באיטליה, ופתח בהתקפה לאחר הכנות מדוייקות על האויב שהתבצר בעמק הפּו ובמכזו בּולוניה נקודת המפתח של הביצורים האלה. כאן בגיזרה זו לקחו חיילינו את חלקם, השתתפו והועברו מגיזרה אחת לגיזרה שניה – שנודעה אחר־כך בשם “גיזרת הסאניו” על שם הנהר אשר חצה בין העמדות ואשר בצליחתו כבשה לא הבריגאדה גם את זכות ההשתתפות של העם העברי כולו במלחמה בשמו.

הבריגאדה הוסעה לחזית בראשית מרץ ונכנסה לפעולה כחודש וחצי לפני התחלת ההתקפה הגדולה. בפרק הראשון של תקופה זו, דהיינו עד ליום העברתה לחלק השני של הגיזרה ב־24 במרץ, קיבלה את טבילת האש בגיזרה הראשונה. במשך שלשה שבועות – טבילת־אש תוך הקרבת הקרבנות הראשונים בעשרות פצועים והרוגים, אך גם בכמה נצחונות אשר פרסמו את החיילים בין שכניהם ואשר פרסמו את שם הבריגאדה גם משם והלאה.

קורס האימונים עוד לא נשלם – ובחג הפורים, י“ד אדר 27.2.1945 יוצאת “תהלוכה של עדלאידע” מיוחדת במינה על אדמת איטליה במזחלות ותותחים – שיירה שארכה קילומטרים מספר בדרך מעיר־האימונים: בשעה 10 בבוקר עוברים את רומא (אבי־נועם: יומן בחזית), כשכל כלי־הרכב מסומנים במגן־דוד מוזהב. בערב מגיעים לפוליניו – עיר שהופצצה. חנו ובט”ו אדר 28/2 מתנהלים עם שפת הים עד לעיר צ’רביה.. ב־2/3 י"ז באדר מסתדרים בשיירה ועוברים את ראוונה תוך תנועה צבאית גדולה סביב. חנו בעיירה רוסי כשהחזית רועמת מפעם בפעם והחיילים השומרים על הפלוגות מהלכים יחידם ברחובות.

כאן סף החזית ובסביבה חרבות. עוד ניכרות העמדות הגרמניות ושורת ביצוריהם ומכשוליהם האנטיטנקיים. מרחוק מגיע רעם התותחים העומם והבריגאדה עונה לו ממקומה בבדיקת הנשק ביריות ובקולות־נפץ המזעזעים את האויר סביב. מכאן יצאו משלוחים־משלוחים אל החזית וכאן מנסחים בערב האחרון בנוכחות ועדי הגדודים וועד הבריגאדה את “דבר החי”ל לישוב בצאתו למערכה":

עם סיומו של מפעל אימונים מרוכז ודרוך אנו יוצאים לחזית – למבחן מלחמתנו בגרמניה הנאצית – – נרכשה זכותנו לחטיבה יהודית לוחמת, בשמה המפורש תחת סמלה ותחת דגלה. אנו רואים את עצמנו שליחי עם שהוכרע לטבח, כנושאי הנקמה בצלב הקרס, סמל ההשמדה על עמנו ומשטר העריצות בעולם. אנו תקווה שנשתתף במערכה האחרונה – בנפול כוחו של האויב, על אדמתו הוא. בשמם של הנרצחים אנו נכנסים לחפירות; למען האודים הניצולים אנו אוזרים כוח – לפגישה אתם אנו צמאים.

– – ובימי הכרעה אלו החרדה לגורל ארצנו היא המלווה אותנו אל “הקו הראשון”! – אנו רוצים לראות את הארץ מולדת חפשית ועצמאית, מצילה את שארית הפליטה, פתוחה לעליית יהודים מכל תפוצות הגולה. אנו רוצים לראות את ארץ־ישראל השלמה – כמדינה עברית, הבונה הריסות עם, למען לא יהיו שוב יהודים משועבדים לשום גלות בעולם וגורלם יהיה בידם. אנו רוצים באחדות האומה במערכה המדינית, באחדות הנוער בהגשמה החלוצית, בהתנדבות לחי"ל, במפעלי בנין ותקומה שייעשו במימדים ובתכנית של מדינת הצלה יהודית.

173 9 דף 6

במזחלות לעיר צ’רביה

– – אנו מקשיבים ברטט להמית הנפש ואי־המנוחה המלוות אותנו בבית. אולם דרוש לנו כוח, ער ורענן – חיל מלואים הראוי לעם עומד במערכה. ובהבקע חומתיה של גרמניה היטלרית ובהתמוטטה – אנו מצפים לבשורת האחדות בעורף, לאחווה יהודית לוחמת, לגל של התנדבות צעירה, הנובעת מרצונה העז של האומה ומשאיפתה לקוממיות! הבריגאדה היהודית שולחת לישוב ולעם “חזק! נאמן ומעודד”.

אנו מגיעים לנקודת־המוקד של התגייסותנו במלחמת העולם השניה, לתוצאה ולהמשך של ימי השתתפותם של הגדודים העברים במלחמת העולם הראשונה בחזית שכם ועמק הירדן. לכאורה חטיבה לוחמת לא גדולה היא בקרב הצבאות הכבירים, אך גם שאינם בני־ברית רואים בבריגאדה זו יותר מכן ומגיני־דוד המסומנים על המכוניות מזדקרים לעין בכל דרך ופינה כמו מלאה איטליה צבא עברי מפה לפה. רוחה של הבריגאדה ניכר כעת בקווי החזית כמו נלחמו שם כמה חטיבות יהודיות. משכה החטיבה כל עין ויהודים מקרב הצבאות הלוחמים שואפים לראות את עצמם בתוך אחיהם הלוחמים תחת דגלם.

מיור יהודי דרום־אפריקאי, ל. ליבמן, קרא בפקודות הכלליות על הבריגאדה ומכאן נודע לו קיומה. בפקודות היתה קריאה לקצינים יהודים בעלי נסיון מלחמתי מסויים להתנדב אל הבריגאדה, אשר אך זה הגיעה לאיטליה לאחר שעשתה אימונים במזרח התיכון. מי’ור זה פעל עם חבורה מיוחדת של חיילי קומאנדו איטלקיים והיה קשור מאוד אליהם, אך המשיכה להתנדב לשירות בבריגאדה גברה והוא הגיש את בקשתו. “ב־1 במרץ נשלח כמפקד פלוגת רגלים לחטיבה ושמח להכיר את 150 הבחורים השזופים אשר השתוקקו להתגר עם האויב הגרמני.”

הבריגאדה המורכבה משלושה הגדודים, פלוגת תותחנים עברית, פלוגת שדה של מהנדסים ופלוגות חיל־הובלה – הגיעה למקום שנקבע לה בחזית. עדיין לא נתמלאה מיכסת המתנדבים הדרושים לתפקידי־עזר אף שעברו אל הבריגאדה גם חיילים מאנגליה והגיעו מגוייסים מארץ־ישראל. חילות הדומיניונים לא הרשו מעבר של יהודים אל הבריגאדה. נמצא כי כמה שירותי־עזר ויחידת האמבולנסים בכלל אנגליים היו וקיבלו את סמל הבריגאדה היהודית.

ב־4/3 נודע להם כי הבריגאדה מצורפת למחנה השמיני ולדיביזיה ההודית השמינית על רקע אדום. הבחורים רוכבי־האופנוע מכוונים את התנועה ובמקרה של טעות בדרך אפשר להקלע במכונית ישר אל הקווים הגרמנים הקרובים. עוד מעבר בגשר על פני תעלה, ונודע גם סדר הכניסה אל החזית: הגדודים הראשון והשני נכנסים אל הקווים והגדוד השלישי נשאר ברזרבה.

שטח העמדות הוא מישור ועל פניו מפוזרים לרוב בתים־חרבות. הנה נשמעה כבר שירת התותחים בהכנס חיילי הבריגאדה לחפירותיהם הראשונות וניצוצות עפו מעברים. (מ. גראבובסקי) הימים הראשונים שקטים ורק עם רדת הלילה מתגברות הירידות משני הצדדים. חיש מהר לומדים חיילינו להבין שפה זו של פגזים – “הלנו הם או לצרינו?” – – אלו הן “קללות”, בלשון החיילים. ידוע כבר כי העמדה הקדמית הגרמנית אינה רחוקה מ־350 יארד מעדתם הקדמית הם. במשקפת רואים יפה את העיירה אלפונסינה בה חונים הגרמנים.

 

בחזית    🔗

לא היינו יכולים לגשת לתיאור פעולותיה המסובכות של יחידה צבאית מודרנית, אשר לעתים היא פועלת כחטיבה שלמה ועצמאית על גדודיה ופלוגותיה וכליה, אלמלא נמצא לנו מדריך נאמן ומענין בספרו של קפטן יעקב ליפשיץ, רב צבאי בבריגאדה היהודית, “ספר הבריגאדה היהודית”.²⁰)אותם המקורות שציטטנו כבר ואשר נוסיף לצטט מהם – מכתבים, יומנים, רשימות או כתבות של עתונים – לא היו מספיקים לנו לשלב בהרצאה זו את הרושם הנכון מפרשה מלחמתית שלמה ולוא גם קצרה, על משמרותיה ומארביה, חלליה ופצועיה, כשלונותיה ונצחונותיה. ענות־אבל שבה ותרועת־נקם אשר בשורותיה. קפטן יעקב ליפשיץ סידר בשקידה ובאהבה את הרצאת המערכה של הבריגאדה ולפיה ניכנס גם אנו לחזית.

הבריגאדה נכנסת לחזית כשהגרעין המרכזי שלה הם שלושת הגדודים, אשר מספר החיילים הממוצע שבכל אחד מהם הוא כ־750 איש. בכל גדוד ארבע פלוגות רובאים, פלוגת מטה של שירותי הגדוד, פלוגת מסייעת של נותני האש הכבדה ומיפקדת הגדוד. הפלוגה המסייעת כללה תותחים אנטי־טאנקיים, מכונות־יריה “ויקרס”, מיקלעי “ברן”, מרגמות ומסיעי־מיקלעים – “זחלים”. על הזחלים הללו, הנושאים את סמל החי“ל, היתה תפארת הגדוד. כן נכללו בפלוגה המסייעת חפרים מפני מוקשים. לגדוד היתה גם מחלקת נהגים שנהגו בכלי־הרכב שלו. חיל־התותחנים שנקרא “גדוד תותחני שדה מס. 200” של החי”ל הורכב מיחידת התותחנים הוותיקה שגוייסה עוד בראשית הגיוס בארץ כ“הסוללה הארצישראלית הראשונה לתותחנות קלה נגד מטוסים”, ופעלה בחיפה. מחיפה הועברה לקפריסין ומשם הוסעה לבורג’־אל־ערב אל החי“ל אף צויידה מחדש. ממנה ומתותחני החוף העברים שבחיפה הורכב גדוד התותחנים של החי”ל שהכיל 3 סוללות – 604, 605,

1. כיחידת תחברוה ותובלה צורפה לחי“ל פלוגת התובלה הוותיקה מס. 178 שאנשיה עשו כבר ארבע שנות שירות פעיל בחזיתות של המזרח התיכון. יחידת המהנדסים, שצורפה לחי”ל מיחידת אומנם מלכותיים ותיקה בראשותו של מי’ור א. כהן, חשיבות מיוחדת נודעה לה מפאת היותה נושאת באחריות לפינוי

תמונה 174

גיזרת מצאנו של החי"ל

המוקשים ובנין הגשרים. בין שאר השירותים של החי“ל נודעה חשיבות מיוחדת ליחידת השירות הרפואי שכללה תחנת עזרה גדודית ופלוגה רפואית עצמאית של החטיבה כולה, על בית־חולים מכוניות ואמבולאנסים משלה. תחנות העזרה הגדודיות הורכבו מיהודים ובהם גם נושאי האלונקות שמילאו תפקיד ראשון במעלה בחזית בהוצאת הפצועים משדה הקרב עד לתחנת העזרה הראשונה במהירות האפשרית. הפלוגה הרפואית העצמאית הושאלה לחי”ל מדיביזיה בריטית אעפ"י שיהודים רבים שירתו בשירות הרפואי של צבאות הברית.

כן היו עם החי“ל: יחידת חרושת לא־יהודית; יחידה נעה לתיקון מכונות וכלי־רכב ויחידת הציוד של השדה אשר סיפקה את החלקים הדרושים לתיקונים הטכניים. יחידת האתתים של החי”ל לא היתה עברית, אעפ“י שיהודים רבים פעלו כאתתים בצבאות הברית – בכל אלה פעלה יחידה זו תוך תיאום גמור עם היחידות הלוחמות בקיום הקשר הטליפוני והאלחוטי ביניהן. קפטן ליפשיץ מונה גם את יחידת המשטרה הצבאית של החי”ל שאנשיה עברו קורס מיוחד ואחר־כך מילאו את שירות “הכובע האדום” בין חבריהם בחי“ל ומספרים 39 סמלים וקצין אחד. השתתפות הבריגאדה היהודית בקרב הטילה תפקידים קשים על הרבנים הצבאיים בין בחזית ובין בעורף. יחידת דואר צבאית קטנה היתה לחי”ל. סופר צבאי קבוע נתמנה לחטיבה, נורמן לוריה. את מספר חיילי הבריגאדה כולה מעריך קפטן י. ליפשיץ בחמשת לפים חיילים וקצינים. ביניהם גם מתנדבים מבריטאניה אם מהפליטים ואם ילידי אנגליה עצמה. מפקד סוללת התותחנים היה מי’ור רוטשילד בן למשפחת הנדיב הידוע (השווה למלחמה הקודמת!) וכן כמה קצינים נוספים מיהודי אנגליה שהתאקלמו יפה באווירת החי"ל.

אלמלא העיכובדים הגלויים והנסתרים אשר הניחו השלטונות היו המתנדברים היהודים לחי“ל מארצות שונות ומאנגליה עצמה מרובים לאין־ערוך. עובדה היא כי מ”בני ישראל" בהודו ועד לפליטים היהודים בשוודיה או חיילים יהודים בצבא הפולני או הקנאדי ביקשו לעברה לחי"ל או רשיון גיוס אל שורותיה אך השלטון הרשה את הגיוס רק משלוש הארצות: ארץ־ישראל, בריטאניה והאי מאוריסציוס…

במבנה זה עמדה הבריגאדה על סף החזית. ב־4 במרץ יצא הגדוד השני בשיירה צבאית על מכוניותיו וזחליו אל קטע החזית שנועד לו אצל הכפר וילנובה; הגדוד השלישי הקדים לצאת לכפר רוסי ליד מצאנו ביום 3 במרץ והיווה את חיל־המילואים של החי“ל; הגדוד הראשון יצא ב־5 במרץ לקטע החזית שנועד למענו צפונית לכפר מצאנו. בזה נצטרף החי”ל לדיביזיה ההודית השמינית שנכללה בקבוצת המחנות החמש־עשרה בפיקודו של הגניראל האמריקאי מרק קלארק ובה צבאות אמריקאים, בריטים סקוטים, דרום־אפריקאיים, ניו־זילאנדים, אירים, פולנים, איטלקים, גורקים… ועוד.

הגיזרה של החי"ל השתרעה “באזור כפרי־חקלאי המכוסה בתי אכרים, שדות תבואה, גני פרי וערימות קש – – " ארץ מישור פורה אשר עובדיו עזבוהו מחמת הסכנה. צפונית להם מימים הכפר אלפונסינה, אשר על שמו נקראת הגיזרה הזאת, בה התבצרה, כפי שנתברר אחר־כך תוך הפעולה, הדיביזיה ה־42 של האויב: “יגרס”. סדר החילופין בעמדות היה: שני גדודים נלחמו בעמדות שבועיים ואחד עמד במילואים נכון להחלפה, עד לבואה של החטיבה שרר שקט בגיזרה זו ושקט זה נמשך עוד כמה ימים גם לאחר שבאה –” רק קולות עמומים והדים של התפוצציות וצווחות של מכונות־יריה נשמעו מפעם בפעם מעבר האויב ואש מרגמות ארעית ובלתי־קצובה היתה ניתכת בלילות על קווי ההגנה הקדמיים שלנו – – " (י. ליפשיץ).

ב־9/3, כד אדר נערך מיפקד של הגדוד השלישי בו קורא הרב הצבאי מהתנ"כ את הפרק על המלחמה בעמלק "זכר ואל תשכח – – " הרי גם הוא יוצא אל הקווים, לאחר ההכנות האחרונות, להחליף את הראשונים. ב־12/3 עם צאת משמר הערב הראשון עד לתעלה המבדילה בין קו העמדות של חיילינו ובין זה של הגרמנים נפגעים האנשים הראשונים: קצין ועמו כמה חיילים נפצעו בעלותם על מוקש והבריאים נשאו את הפצועים בתוך הפגזים שהתפוצצו סביב. מעתה יוצאים המשמרות לילה־לילה, מגששים ותוקפים. יש פצועים וראשוני ההרוגים.

חיי החזית מקבלים צורה של קבע: בערב מתחילה חליפת אש מוגברת. מאירים הזרקורים. החייל מבחין מעמדתו בין יריות התותחים, הטאנקים ומכיר במרגמות לפי קול הצריחה. הנה שולחים הגרמנים פגזי עשן לקראת העמדות ומתעורר חשד שמא מחפים הם על תנועה… אף פאטרול גרמני מתקרב לצד העמדות ומניחים לו להתקרב עד שפותחים עליו באש והתוצאות עוד אינן ידועות. יוצאים גרמנים עם דגל הצלב האדום לאסוף פצועים… גיזרה זו שהיתה שקטה עד בוא הבריגאדה התעוררה קצת. החייל מתרגל לחיות בין,מצב הכן", עמדה, שמירה ושוב “הכן”.

הבחורים חיממו את הגיזרה הזאת “ליד אלפונסינה ובסמוך לאגם קומאצ’יו בארץ־המישור המפוצלת בתעלות מים רבות”, הוציאוה מקפאונה. הם השיגו כמה תגרות שערערו את רוחו של חייל האויב במקום זה בהתקפות לאור היום, בשימוש בטאנקים כבאפרטילריה נעה וכדומה. וכשם שלא הסכימו במקום זה לעצת היחידה האיטלקית “שלא להתרגש והבּוש לא ימהר גם הוא להטרידכם”, – כן לא קיבלו אחר־כך בעברם לגיזרה החדשה את עצת הגורקים “להניח לדבר כמות שהוא זה התכסיס הטוב ביותר”… לא נאותו הבחורים לעצות הללו ונקטו תוקפנות עד שהכיר האויב לדעת מי העומדים פנים אל פנים נגדו. – כן מתאר אותו מי’ור יהודי דרום־אפריקאי ל. ליבמן אשר כבר ציטטנו ממנו לעיל.

 

בקרבות הראשונים עם הגרמנים    🔗

“– – בחורינו עושים למעלה מהנדרש מהם. הם יצאו לקו החזית חודש אחד לפני התאריך שנקבע לסיום אימוניהם. – כותב העתונאי ט. לוריה ב־12.3.45 – הם מילאו מקומות של יחידות אחרות במלוא כוח־התנופה והמאמץ. שמעתי מפי אחד מקציני־המאותתים, על האומץ הרב שגילו לילה אחד תחת אש. הוא יצא עם הפטרול והגיע לאחת העמדות הקדמיות ביותר. זה היה אחד הלילות שבו היו התנגדויות קשות, וכעבור שעתיים שמע קולות חלושים בטליפון הקוראים בשמו. החיילים חדרו בזחילה חזרה, כשהם מביאים את פצועיהם אתם, לאחר שהיו משוכנעים כי השיבו לאויב כגמולו”.

כאן החלו נופלים הקרבנות אשר כמה מהם ייוודעו לנו אחר־כך בפעולתם. כאן נפלו חללים רבינוביץ תנחום 15 במרץ, קורפ. ברוד חיים 20 במרץ, זילברברג משה 20 במרץ, קלטר זלמן 20 במרץ, שולגאסר יעקב 20 במרץ. על זילברברג “החזן” נושא־האלונקות סופר, כי פעל תוך הסתכנות קשה ושמו התנוסס כבר בין המומלצים לקבל אות־כבוד צבאי. כעבור שעתיים נהרג זילברברג בשטח שבין “הקווים”, כשהוא נושא את דגל הצלב־האדום ומעביר פצועים.

יש לזכור כי לעתונות העברית ניתנה ע“י שלטונות הצבא ההזדמנות לעקוב מקרוב אחר החזית בה עמד החי”ל. העתון העברי “הארץ” זכה וי. פינקלשטיין חבר מערכת של עתון זה הופיע ככתב צבאי שלו בחזית של הבריגאדה. ככתב צבאי של הסוכנות היהודית שימש העתונאי נורמן לוריא. “פלשתיין פוסט” הוּרשה

תמונה 175

תחנת העזרה הרפואית

לשלוח כתב צבאי והוא ט. לוריא. הללו הורשו להשתתף מטעם המיפקדה העליונה בסיורים הצבאיים והוקנו להם שאר זכויות של כתבים צבאיים בכל צבאות־הברית. כתבותיהם מסרו לישוב את הרשמים מהמתרחש בחזית הרחוקה. גם העתונות של אומות הברית ענתה אמן על פעלי הבריגאדה ונתנה להם פרסום רב מתחילתם:

" – – בפעולות הסיור האחרונות בחזית הארמיה השמינית באיטליה – מסרה עיתונות אמריקה מפי יונייטד פרס – לכדו חיילים מהבריגאדה העברית בפעולה מוצלחת 8 גרמנים, אשר הד צעדיהם נשמע תוך שלוות הלילה. הדבר אירע באחד מלילות מארס, כשערכה הבריגדה היהודית פעולות פטרול לאורך אחת התעלות שבשטח זה. החיילים היהודים, שצעדו בחשכה בלאט, כדרכם של חיילים מאומנים, הגיעו לעמדה מסויימת על התעלה. משם שלחו קדימה, לפי תכנית קבועה מראש, כיתת גישוש. כיתה זו שמעה את ההדים הברורים של גרמנים מתקרבים. הסמל המפקד ציוה בלחש להניח לאויב לעבור, כדי שהקבוצה העיקרית של הפטרול תוכל לטפל בו. כן, לאחר שעברו הגרמנים והתקדמו אל מעבר למקום כיתת הגישוש, פתחה הקבוצה העיקרית באש. התכנית הצליחה יפה. הגרמנים פנו עורף ונמלטו על נפשם. למחרת נודע כי 3 קבוצות של נושאי אלונקות גרמניים באו וחזרו שלוש פעמם אל מקום התגרה כדי לקחת לחלליהם ופצועיהם".

ידיעה זו מתבססת בלא ספק על הסיור שנמסר ב“חדשות המחנה השמיני” בדבר הקרב הראשון של חיילינו עם הגרמנים מיום 15 במארס 1945,בלשון זו:

הקרב הראשון עם הגרמנים ולקיחת שבויים

"באחת מגזרות הארמיה השמינית נהדפה אחור פלוגת משמר של האויב. כאשר הקצין “בוב” הנדלר מגבעת־ברנר הלך עם פלוגת הקרב שלו לסייר בקוי הגרמנים.

במשך שלושה שבועות ללא הפוגה יוצאים פטרולי־לילה־לוחמים יהודים ל“שטח ההפקר”, מזוינים מכף רגל מעוד ראש, בידים ובפנים מושחרים לאשם הסוואה בלילה. הבחורים הללו נושאים בתפקידים מסוכנים ביותר.

חיילים רגלים של הבריגאדה היהודית נלחמים עכשיו שכם אחד עם חילות הארמיה השמינית באגף המזרחי של חזית־המלחמה באיטליה. חיילים אלה ביצעו כבר פעולות פטרול תוקפניות והביאו שבויים.

תמונה 176

בית בקו החזית

זוהי המלחמה במובנה המוחשי והחמור ביותר, כשהאויב נמצא אולי במרחק כמה אמות ממך, או שמוקש חבוי אורב לרגליך. אנשיו של הנדלר הגיעו אל המטרה שהציבו להם, בצד התעלה, ותפסו עמדות לשעת הלילה. אזי נפרדה מהפטרול קבוצה קטנה יותר, בפיקודו של לנס־קורפורל חנוך אפל, מבית זרע בעמק הירדן, ונשלחה למרחק 50 יארד במעלה חוף התעלה. אותו רגע עצמו עבר פטרול נאצי, בן 8 אנשים, על חוף התעלה שממול. כשהתקרבו הגרמנים אל כתתו של הנדלר היו חילופי יריות והנאצים נסוגו. אך בדרך נסיגתם ארבו להם אפל ואנשיו, התוצאה 3 נאצים הרוגים וכמה פצועים. למחרת הבוקר באו הגרמנים כשהם נושאים דגל של הצלב האדום, ובראשם אחד הפצועים, לאסוף את הרוגיהם".

לתיאור התקופה הראשונה הזאת יש ענין רב ברשימותיו של אבינועם ביומן מהחזית. המספר על כמה מהמעשים האלה שנפלו בגורלם של אנשי גדודו – הגדוד השלישי. הוא חקלאי וותיק מכנרת אשר גם בנו עמו בחי“ל, מספר את הדברים בפשטות אך ביחס לבבי חם ובלתי־אמצעי לחברים הצעירים ממנו. ודאי שאין לראות בו לוחם שואף קרבות, אך הוא נהנה הנאה מרובה ממראה ה”צברים" הצעירים – בין ביתרי, בין הסתדרותי – שכן הם אמיצים, צוחקים ומחייכים.

"העיפות גדולה בעיקר ברגלים (20/3 ו' בניסן). – כותב אבינועם – שמונה ימים שאנו כאן בקו לא חלצנו את נעלינו וכבר קרוב ל־15– 20 יום שלא פשטנו את בגדינו – – " אך הנה עוברת ידיעה כי פאטרול שלהם תפש מכונת־יריה של האויב “שפנדאו” ולא עוד אלא גם שבויים תפש והידיעה מרוממת את הרוח, נשכחת העיפות. ראינו מרחוק קבוצה צפופה של אנשים ואלה שהביטו במשקפות קבעו שהם שבויים… מדי התקרבם הבחנו מספר שבויים גדול יותר, יכולנו למנות כבר עשרה… 11… ולהכיר את פרצופי בחורינו המלווים אותם. ידי השבויים היו מורמות גבוה ובחורינו צועקים משהו מפעם לפעם ומזרזים במכות רובה וכידון… רובם אוסטרים… אחד נחקר לחוד וטען שאביו היה סוציאל דימוקראט. לפי דבריו לא היתה להם ידיעה שכאן מולם נמצאת הבריגאדה היהודית. להם ידוע, כי אין כבר יהודים בעולם… שעה זו, עד שבא טראנספורט לקחתם לחקירה יסודית במפקדה, – קשה לתאר בלי כוח ביטוי מיוחד. אבל השעה היתה שעת התלהבות לכל, לחצו ידים, הבריקו מבטים.

"הייתי רוצה לדעת כמה יהודים פרצוף זה רצח?

"למה לקחנו אותם חיים?…

הרנפולק… הרנפולק…

“היודעים אתם שנפלתם בידי יהודים מארץ־ישראל?…”

כן מדברים ביניהם לבין עצמם הצברים בחום, בכעס, ברוגז, בהתרגשות. בזמן שהבחורים לקחו את השבועיים היו 13, אך שנים ניסו לברוח והאחד מהם נפצע קשה. לכאורה, מאורע שכמוהו אין בחזית העצומה על עלילותיה במשך ארבע השנים, אך המבין ללהט הנקמה שבער בלב החייל היהודי יבין כי במאורע זה ובדומים לו ראה חזות התפקיד אשר למענו יצא לשירות מעיקרו. וכבר יצא שם ליצר הנקם הזה של חיילינו בין הצבאות, עלה בהפרזתו על כל מה שעוללו, כאשר יעיד המעשה הזה:

שאל לו סקוטי לבחור מהבריגאדה, כשנפגשו “באלכסנדר קלוב” (נ.א.א.פ.י. ברומא): הנכון הדבר שאין מרשים לכם לחזור אל החזית? (הבריגאדה לא היתה עדיין בחזית מעיקרה).

כיצד… מה כוונתך? – השיב הבחור לסקוטי.

אצלנו מספרים – הסביר הסקוטי – כי בהיותכם בחזית לא לקחתם שבויים אלא הייתה כורתים את ראשיהם ומביאים אותם במטפחות למחנה.. בעבור זה הוציאה המפקדה את הבריגאדה שלכם מהקווים והיא דנה עכשיו אם להניח לכם לחזור…

אכן, דברים שבגוזמה ופרי דמיון ואף־על־פי־כן העידו נכונה מה יכלה להיות הרגשתם של חיילינו בעמדם לבסוף פנים אל פנים עם האויב. וכן לא בכדי אומר קצין־טאנקיסט לבחורים כי “היה יותר שקט בסקטור זה עד בואכם…” אמר ספק בתרעומת ספק בשבח. אך לא רק הגדוד השלישי לוקח שבויים. באה ידיעה טליפונית כי גם הגדוד השני לקח 20 שבויים גרמנים והבריגאדיר ומפקד הגדוד “מוסרים תורה והערכה לפלוגתנו על העבודה הנאה” – אכן, מתעורר רצון כי גם בארץ ישמעו וייהנו…

 

בהתקפה מקומית ובביוי    🔗

“ב־21/3 ז' בניסן ב־5 בבוקר – הרעשה חזקה של כלים שונים שבאה לחפות על רעש התקדמות הטאנקים. שלושת הצ’רצ’ילים” עומדים מסותרים בקרבת ביתנו. הטאנקיסטים באו לאכול וביקשו להכין קפה שהם רגילים לקחת אתם לטאנק…ג’יפּ נוסע עם אלונקות לעמדות.. יוצאת מחלקה אחת בתוספת חמישה־עשר בחורים מפלוגה ד'.. זו ההתקפה הראשונה בהיקף בגלוי. הכל מרוממים ומתוחים. אני עומד רגע עם יענקל שולגסר.. הקצין מודיע כי השעה 10 פחות 13 דקה וב־10 יופיעו הטאנקים ותתחיל היציאה.. הטאנק הראשון.. השני.. פּרצופים רציניים. הטאנק השלישי נעמד על ידנו. הנה פנו שמאלה לקראת עמדות הגרמנים. הכיתות הולכות בשורות עורף אחורי הטאנקים. תפקיד ההתקפה הסחת הדעת והשמדת נקודת תצפית של האויב.. ההרעשה מבחוץ – התותחים והמרגמות – מתחילה להתמזג עם קול הטאנקים המתקיפים. ההתקפה לאור היום – “והן בחורינו כל־כך בלתי־מנוסים וזו הסתערות ראשונה להם”.. מרחוק מבין העצים מציץ משהו לבן.. התפוצצויות בלי הרף בשטח הקרב. נראים רק עמודי האבק.. מבין העצים מבצבץ הדגל הלבן. בחורינו מתקרבים אלינו מצד הבית והם הולכים לאט. סוחבים בקושי את רגליהם עוזי הקטן בא הראשון מזיע כמעט חסר אונים..

"מה, עוזי?

“יענקל שולגסר נהרג וכנראה גם ברוד”. ובאים נושאי האלונקות.

“הג’יפ מביא על שתי אלונקות את גויות החללים, עטופות שמיכות – אחד ביתרי ואחד חבר המפלגה – אך פה במקום זה חסל הויכוח – גם בגיטו המורד נדם הויכוח. שניהם נהרגו בהתקפה על הגרמנים”. (אבינועם).

המעשים האלה מפרסמים את שם חיילי הבריגאדה. הטאנקיסטים האנגלים אשר בעד לשריון הכבד של “הצ’רצ’ילים” עקבו אחרי פעולות הבחורים סיפרו אחר־כך: "עוד לא ראינו התקפה נאה ונועזת כזאת! הבחורים הלכו כשדים לקראת האש בלי פחד! – – " הפעולה הסתכמה בינתיים ב־3 הרוגים ו־15 פצועים לפלוגה. אך לגרמנים כ־20 הרוגים וכ־30 שבויים. וקצין של הטאנקיסטים ניחם ואמר: “עבודה יפה מאוד ושילמתם מחיר קטן לערך..” –

נסכם במכתב התיאור של קפטן י. פ. על הפעולה בגיזרה זו וקיבלנו מושג ברור בדבר פירושן של ההתקפות המקומיות הנזכרות לעיל:

"מראשית החודש הזה, מארס, אנו בקו החזית, אי־שם באיטליה ונלחמים בגרמנים. היודעם אתם “ביוי” מהו? הוא אוהל קטן מאוד לאחד בלבד; תחילה מכניסים את השמיכות ואחר־כך מתכנס החייל עצמו. הלילה אני מתגורר באוהל כגון זה. היה גשם וחששתי כי אצוף. אך, ברוך השם, הגשם פסק. את המכתב אני כותב בתוך אוהל זה כשאני שוכב על בטני ליד מנורת הנפט שלי. אין זה נוח ביותר אך “לא נורא” – כבר השתתפנו במספר קרבות שהוכתרו בהצלחה. הדבר התחיל כשהפלוגה של רב־הסרז’אנטים שטילר (לונק) תפסה משמר גרמני חזק והכתה בו מכה רבה.למחרת היה על אנשי הצלב האדום הגרמני לעבוד חצי־יום כשהם מנופפים את דגלי הצלב האדום, לאסוף את הפצועים וההרוגים. לפני עמדות הפלוגה שלי נמצא ביצור גרמני חזק. בינינו לבין המצודה הפרידו כמה שדות מוקשים שהניחו הגרמנים וגם אנו. נצטוויתי לבלוש ולמצא היכן עמדות המקלעים הגרמנים והחפירות הקדמיות. בלילה הראשון יצאתי לבדי. צבעתי את פני במשחה שחורה, לקחתי עמי “טומי גן” ומוט ברזל לגילוי מוקשים ויצאתי. שלוש שעות פילסתי דרך בי המוקשים והתקנתי שביל ברוחב מטר אחד. בלילה הבא התנדבו והלכו עמי עוד שני חוברים אזולאי ורובינשטין. הם שמרו עלי כשעסקתי בפינוי המוקשים וכך הצלחתי לסלול שביל עד לעמדות הגרמנים. השארתי את הבחורים כ־150 מטר מאחורי וחקרתי את העמדות. התקרבתי אל הגרמנים כדי חמישים מטר ושמעתי ברור את דיבורים. אחד שר “לילי מרלין”. שכבתי במקום למעלה משעה ובתוך ערפל השחר יכולתי להבחין את עמדותיהם ונקודותיהם המבוצרות. באותו בוקר חזרתי וידיעות חשובות בפי. קיבלתי פקודה להרחיב את השביל כדי 4 מטר באופן שיוכלו ללכת בו טאנקים.

בשני הלילות הבאים יצאנו עם כמה עוזרים מכיתת החלוצים קורפוראל לנדה

תמונה 177

באהלי ביוי

אהרון, קורפ, חיים ברוד חבר טוב עוד מימי ים המלח. כן עבדנו שלושה לילות עד בוא הפקודה להתקיף את המקום ולהשמידו, כי הוא שימש לגרמנים נקודת תצפית מצויינת וממנו המטירו עלינו אש מרגמות ותותחים. קיבלתי את הפיקוד על המחלקות התוקפות ותפקידנו להשמיד את הנקודה – חווה איטלקית מסודרת עם כמה בנינים חזקים. לעזרה קיבלנו שלושה טאנקים בינוניים מטיפוס “צרציל”.

יום לפני ההתקפה יצאו מעמדותינו בעוד יום, ב־11.30 לפה"צ, שני פאטרולים בפיקוד שני קצינים צעירים אחד יהודי אנגלי ון־הלדר ואחד מתל־אביב – ריינהולד. שני הפאטרולים, בסך־הכל 8 אנשים, חדרו לעמדות הגרמנים ולקחו בשבי 12, אף הסבו להם אבידות כבידות ברימוני יד. מלבד זאת נפלה לידינו כמות נשק גרמני וכעת משתמשים בו נגד בעליו. המעשה היפה ביותר היה כשלאנס־קורפוראל לוי, בחור ממוצא גרמני, נגש לנקודה גרמנית מבוצרת, פתח את הדלת בבעיטה וצעק גרמנית: חזירים, צאו! יהודים באו! – מתוך החפירה הופיעו ארבעה גרמנים כשהם רועדים וידיהם מורמות, האחד היה לבן כגיר ופחד מוות על פניו. הוא התחנן בקול רועד: אינני נאצי, אני סוציאל־דימוקראט – –

בעזרת שבויים אלה הצלחנו לתפוס עוד שבויים, ובעזרתם הצלחנו לתפוס עמדות נוספות. בינתיים פתחו הבחורים אשר בעמדתנו באש עזה על הגרמנים אשר רצו לעמדותיהם ורבים מאויבינו נהרגו. אחד נפל יחד עם מקלעו כ־150 מטר מהעמדה הקדמית שלנו ובלילה הביאו אותו הבחורים יחד עם נשקו. השבויים הגרמנים ככלבים, בלא כבוד עצמי. מששמעו מי תפס אותם החוירו פניהם כסיד. אלה היו השבויים הראשונים והיו מאוד דרושים לצרכי הפעולה.

למחרת ב־10 בבוקר התחילה ההתקפה העיקרית. משעה 9.30 החלו המטוסים והתותחים להפציץ קשה את עמדות הגרמנים. ב־1 החילונו להתקדם יחד עם הטאנקים שלנו. לפני כל טאנק ראשון רצו ארבעה בחורים אמיצי לב, לסמן את המקומות שפונו ממוקשים. כעבור חמש דקות החלה אש מרוכזת של המקלעים הגרמניים ומרגמות גרמניות. אחד הבחורים, אשר רץ לפני הטאנק (אגב, ידידי הטוב עוד מימי ים המלח), נפגע בצואר ונהרג במקום. יתר הבחורים הוסיפו באומץ ובקור רוח להתקדם בקו ההתקפה. טאנק אחד הפנה את תותחו אל עמדות ה“שפאנדאו” הגרמני ופוצץ אותו לרסיסים בשלושה פגזים. ראינו באופן ברור איך

תמונה 178

משמר החי"ל יוצא לקרב (מגלופות "הארץ")

כל העמדה יחד עם הגרמנים עפים באויר. הגענו לקו ההסתערות, וחכינו לרגע שנסתער על העמדות. הטנקים סייעו כל הזמן במכונות היריה והתותחים שלהם, הם “עבדו נפלא”. משהגיעה השעה קמתי וקראתי אל המחלקות שלי: “להסתער – קדימה!” הבחורים קמו כולם כאיש אחד, וכעדת זאבים רעבים, הלכו קדימה ובסערה. עוד לא ראיתי דבר כזה. משהגענו עם הכידונים אל עמדות הגרמנים התחלנו לזרוק רימוני־יד לתוך העמדות המבוצרות. מהעמדות נשמעו צעקות בגרמנית “מוּטי”, מוּטי", “אל אלהים, עזרה!” ועוד. את כל הבתים וכל העמדות הפצצנו והשמדנו כליל והבערנו אותם באש. בחור אמיץ אחד הלך עם מקלע "ברן, מעמדה לעמדה וירה לתוכה, עד כי ירו עליו מתוך עמדה אחת צרור של “שמייסר” ונהרג במקום. הקרב נמשך כרבע שעה והצלחנו לבלום את כל העמדות של האויב. באמצעות האלחוט נצטויתי לחזור לקוינו. חזרנו בסדר ואת שני חברינו ההרוגים ונשקם לקחנו עמנו שמאחורנו הרס, אש וגרמנים הרוגים. המקום היה אחוז להבות ולא באה אף יריה אחת מצדם של הגרמנים; כולם מתו בעמדות…

את הרוגינו קברנו בבית הקברות הצבאי, כשמגן־דוד מתנוסס על קברם. זהו גורל המלחמה. לפחות, בחורינו אלה לא מתו לשוא.

אחרי ההתקפה קרא לי מפקד הגדוד, וגם הבריגדיר, ואמרו לי “מלאכה נאה”. יש לנו סיפוק רב כי הצלחנו.

בקרב, הזה הצטיינו מאד שני חבורים, אחד – אותו קורפורל אזולאי והמקשר שלי בשם “בוּבי”. מענין שגם ה“טנקיסטים” התלהבו מאד מאד. כשחזרנו ועמדנו ליד הטנקים יצא מתוכו המפקד של הטנקים וקרא באנגלית: “שלוש פעמים הידד לארצישראליים! מעולם לא ראיתי התקפה נלהבת כזו!” ועתה מספרים עלינו נסים ונפלאות".

תמונה 179

גדוד זה נח וזה נכנס: חיילי הגדוד השני מתכוננים לצאת לקו החזית

 

הסיכום בגיזרת מצאנו    🔗

גדוד זה נכנס להחליף וגדוד זה נח. בתמיכת טאנקים אנגליים וכוחות אויר יישרו הגדודים השני והשלישי (19.3) את עמדותיהם ובידיהם נפלו השבויים הראשונים. אבדותינו אנו באותו יום “מגיעות לשתי עשרות פצועים וכמה הרוגים”. ב־21.3 מתברר כבר כי מספר הנפגעים הגיע לארבעים ופני החיילים לובשים רצינות. הללו שוכבים כבר בבית־חולים של “השדה” – בראוונה הקרובה: רובם פצועי רגלים ממוקשים ומיעוטים פצועי־גב מרסיסים. “חשתי שנשארתי בלי רגלים – מדובב חרש פצוע איש אפיקים – זה היה קרב ממש..” וגראבובסקי המוסר את הדברים האלה מבין באותה שעה מדוע נאסר על החייל לבקר בבית־החולים של השדה".

לעומת זאת תופשים המשמרות שלושה מרגלים גרמנים, אשר עברו את כל המדינה מחופשים ורק כאן הכיר בהם זקיף של הבריגאדה למרות ניירותיהם המזוייפים יפה. המאורע צויין בעתונות הצבאית וחיילי הבריגאדה שמחים.

המלחמה אינה יודעת רחם ונסיון כיבוש אלפונסינה עולה בקרבנות. אף האויב עוד מסוכן, עדיין לא נתערערה רוחו לחלוטין. תשעה הבחורים – לפי תיאורו של העתונאי יעקב רובין – היוצאים כחלוץ להתקדמות כללית של הגדוד לכיבושה של אלפונסינה, אשר הגרמנים מנעו את כיבושה עד אותו זמן, מעוררים אך קנאה בלב חבריהם. הם יוצאים בחגוריהם, רימוניהם, כדוריהם ופצציהם, אתיהם ו“טומי”הם ומתחילים להתקדם בין סוללות התעלה פוסו־וטרו. לכאורה, שורר שקט מסביב ונעשות הכנות לעבור את התעלה. מניחים קרשים ועוברים עליהם, אחרינם באה כבר כיתת מגלי־המוקשים – הנה גילו 22 מוקשים תוך רגעים מספר ומתברר כי הסוללה אשר מעבר לתעלה זרועה מוקשים לרוב “הישתו עוד תה באלפונסינה בו בערב” כפי שאמר להם הקצין? – – אך לפתע קול נפץ אדיר ואחריו כמה התפוצצויות, גם גניחות וזעקות. תמרות עשן מכסות את השטח מאחור ונעו “הבתים השקטים סביב, הופחו חיים בשטח המת” – – סגרה על הכל טבעת אש.

ובכל זאת שומרים הבחורים על השקט לכל אורך התעלה בשעה שמטרת האויב ברורה לבודדם ולהשמידם. הם מרימים את אצבעותיהם זה לזה באות “V”, מחייכים אך פגזי המרגמות של האויב נופלים בסמוך. המפקד אינו מאבד עשתונותיו, פוקד “הפיאט”! (הנשק האנטי־טאנקי של הרגלים המופעל נגד עמדות מבוצרות) והתפוצצות איומה מעלה ענני אבק מהבית הסמוך ממנו ירה ה“שפנדאו” הגרמני. הושתק השפנדאו והקצין משדר כעת למפקדה: “האויב הפתיע אותנו. אנו תחת אש מרוכזת של מרגמות, מכונות יריה וצלפים”. – מה יהיה עתה – האם עד חשכת הלילה יחכו כאן והנותרים בחיים יחדשו את הפעולה? – “לסגת” – נשמעתה פקודת המפקדה וזאת לאחר “שכבשו את אלף היארדים הראשונים!” מתחילים להיסוג ופגזי האויב פוגעים, רצים בהפסקות ושוב משתטחים בהשמע שריקת הפגז, עוד קפיצה ושלושת הבחורים עוברים בקפיצה את התעלה האחרונה – האויב מלווה אותם גם אל עמדתם בפגז. כאן עומד כבר מפקד הפלוגה ונושאי האלונקות. סיכום הטיול “לטובתנו”: ארבעה פצועים שלנו אך שני הרוגים של האויב, מלבד אנשי השפנדאו שנפגעו אל נכון גם הם.. זה הסיכום של הטיול הנועז שנעשה ללא חיפוי של אש, אבל הם עוד יחזרו עליו בחיפוי הנשק המסייע – – אלו מפעולות החי“ל בין תעלות המים של גיזרת “מצאנו” בימים 23–19 במרץ, פעולות שהכשירו את נפילת אלפונסינה ואשר הגניראל מרק קלארק העריך אחר־כך אותן במכתבו לבריגאדיר בנימין: – מבצעיכם בסביבת אדם קומאקיו היו בעלות ערך גדול בפעולות שגרמו לכניעה”.

נסיים את סקירת הפעולה של החי"ל בגיזרת מצאנו בסיכום של מי’ור הבריגאדה, ד. ספקטור:

על הבריגאדה הוטלו פעולות אקטיביות לראשונה ב־3 למארס 1945, כשתחת פיקוד ראֵג’מנט פּוּנג’אב 1/8 צורפה הבריגאדה למילואים של הדיביזיה ההודית השמינית. למחרת היום נסתיים התפקיד הזה והחי“ל בא במקום הבריגאדה המשורינת השניה. הגדוד השני של הראֵג’ימנט הארץ־ישראלי היה הראשון ליטול לידיו גיזרה של החזית, בבואו במקום הגדוד הראשון של הראֵג’מנט הוואֵלשי. ביום שלאחרי כן בשעה 13.40 נטל החי”ל את הפיקוד על גזרת חזית של המחנה ה־8, עם החי“ל היתה פלוגת “הסוס האירי הצפוני” (יחידת טנקים) והחי”ל נתמך על־ידי הראֵג’מנט ה־11 של “תותחני רויאל הורס ארטילאֵרי”. החי"ל היה נתון באופן ישיר לפיקוד של הדיביזיה ההודית השמינית, שהיתה חלק מהקורפוס ה־5.

תמונה 180

קברות חללי החי"ל הראשונים

תפקידו של החי"ל היה לבצע פעולות משמרות אקטיבית ולשפר את עמדותיו בכל הזדמנות. תקופת הימים 10–5 למארס היתה שקטה באופן יחסי, ורק המרגמות פעלו מפעם בפעם כדי להגן על עמדותינו הקדמיות. בכל זאת נפצעו בתקופה זו קצין אחד על־ידי מוקש ו־30 אנשי דרגות אחרות על־ידי אש מרגמות האויב.

ב־11 במארס בא הגדוד השלישי, שהיה עד כה בעמדות־מילואים במאֵצאנו, במקום הגדוד השני. מה־12 במארס היתה פעולת משמרות בקנה־מידה רציני והאויב הגביר את אש מרגמותיו. אנשי הגדוד השלישי, לאחר שחיכו 3 לילות במשמר־מארב תפסו לבסוף משמר של האויב באש צלוּבה בליל ה־15 למארס וגרמו לו לפחות 8 אבידות. לאחר שפעולת־נגד של תותחנים החלישה את מרגמות האויב, ביצע הגדוד השלישי ב־16 במארס פעולת־סיור לאור היום בסירת־הקתפה, לאורך פוסו־ואטרו מס' 3, ללא תקלה. ב־17 למארס בא הגדוד השני במקום הגדוד הראשון.

בתקופת הימים 17–10 במארס שיפר החי“ל את עמדותיו בחלק השמאלי של חזיתו והתיקן קדימה. אז הוחלט שהחי”ל יבצע התקפה־מקומית בתמיכת חיל־הטאנקים וחיל־התעופה ב־20 במארס. ואולם ב־19 במארס קיבל הגדוד השלישי רושם שהאויב נִיסוג במקצת, ויצא לערוך התקפת־יום מוצלחת ביותר. הושג מגע עם האויב בשעת הצהרים ובקרב נגרמו לאויב אבדות ונלקחו 12 שבויים, זהוי השבויים הוכיח שהם מהגדוד הראשון של ראג’מנט יאֵגאֵר מדיביזית יאגאר 42 וידיעות חשובות הושגו מפי האנשים הנפחדים הללו של “גזע האדונים”

הגדוד השני, מימינו של הגדוד השלישי, חצה את פוֹסו־ואַטרו ונתקל בהתנגדות קשה של האויב. אבדותינו היו 2 הרוגים ו־14 פצועים, ואולם מלבד השבויים שלקחנו אנו, העריכו את מספר האבדות שגרמנו לאויב ב־30. הפיקוד העליון היה שבע־רצון והודעת שרות־הריגול של הקורפוס ה־5 אמרה “הושגה תמונה ברורה הרבה יותר בדבר עמדות האויב, מאת השבויים שנלקחו אמש והיום, ובידינו כעת עובדות במקום השערות, על גיזרת אלפונסינאֵ”.

ההתקפה המקומית שתוכנה ב־20 במארס, בוצעה אף היא. פלוגת טאנקים של נוֹרת אייריש הורס" ושלשה אֵסכדרונים של מטוסי “ספיטפייר” של חיל התעופה המדברי – תמכו בהתקפת חיל הרגלים העברי. על חיל התעופה שהשתתף בהתקפה זו פקד מנהיג־אסכדרון יהודי מדרום אפריקה. האויב התנגד בעוז, אולם ההתקפה הצליחה. מאתנו נפלו 3 ו־6 נפצעו. באותו לילה שלח האוי משמר חזק אל אחת מהעמדות הקדמיות של הגדוד השלישי, אולם הוא נהדף לאחר קרב קשה. אבודיתנו היו – קצין פצוע ו־3 פצועים אחרים. שלשת הימים הבאים היו שקטים וב־24 במארס נטלה את מקום החי"ל החטיבה האיטלקית “קראֵמונה”.

 

עם המעבר לגיזרת הסאניו    🔗

ב־24/3 מתחיל המעבר של שלושת הגדודים על ציודם לחלק חדש של הגיזרה מקום שם עמדו הגורקים, החיילים ההודים הנודעים לשם. הגדודים מתנהלים בדרך לבולוניה, זו מטרת הכיבוש הקרובה; ב־26 מתקרבים עד לגשר המסמל את ראשית הכניסה לגיזרה החדשה ומכאן ואילך מתחילה “עלייה ברגל”. המכוניות מריקות את האנשים וּמהצדדים עומדים ומסתכלים הפולנים. בכל פינה אזהרה על המוקשים וההליכה נעשית קשה. מתקרבים להרים והעין נחה למראה דשא רענן העוטף אותם, ריח אביב עולה באף – מנוחה קצרה והכל צונחים באפלולית הערב על האדמה כשהם סועדים “במנת הלחם שנשארה בצקלון ובמעט המים ששמרות בצפחתם” – פתאום זה המחנה… הראדיו הודע על השתתפות הבריגאדה היהודית בחזית, מכל תחנות בעלי־הברית נשמעת הידיעה ועמה יחד ברכת המפקד של המחנות השמיני והחמישה־עשר לאמור:

“הבריאגאדה היהודית המוגברת בפיקודו של הבריגדיר ק. ס. בנימין מחיל המהנדסים המלכותיים מהווה חלק מהמחנה השמיני. בראשית החודש הזה נכנסה הבריגאדה בפעם הראשונה לחזית. היא כבר השתתפה בפעולות סיור שונות. לבריגאדה נגרמו אבידות בפעולות הללו, אך היא גרמה לגרמנים אבידות קשות”.

והגניראל מרק קלארק, המפקד הראשי של קבוצת הארמיה ה־15, שלח לקציני וחיילי הבריגאדה עם העברתה לצבאותיו את האגרת הבא (26.3.45):

“אנו שמחים כי בריגאדה יהודית פועלת עם כוחותינו בחזית האיטלקית ואני מאחר לאנשי הבריגאדה מזל־טוב והצלחה. קורת־רוח היא לי, שהעם היהודי אשר סבל כל־כך מידי הנאצים מיוצג עתה נציגות ישירה בחזית. תינתן לה האפשרות להופיע ולהוכיח את ערכה שכם אחד עם צבאות עמים אחרים ולהוסיף כבוד ליהדות. אין לי ספק כי אנשי הבריגאדה היהודית יילחמו בצורה נאצלה וישמשו תוספת חשובה לכוחות הברית השמים עתה את פניהם למיגורו הסופי של האויב”.

מוסדותינו העליונים עונים על ההודעה הרשמית שאחרה לבוא מטעמי זהירות צבאית:

" – – כיום הזה, בפעם הראשונה בתולדות המלחמה, בישרה הודעה רשמית ברחבי תבל על כניסתו לחזית האש של צבא יהודי לוחם, מרוכז בחטיבה לאומית אחת, נושא את השם המפורש של העם העברי ומניף במערכה את דגל ציון.

“האומה העברית בכל ארצות פזוריה מלווה היום בהלמות־לב אחת את הנכנסים למערכה לנקום את דמה השפוך ולגאול את כבודה שחולל.” – מודיעים חגיגית הסוכנות היהודית והוועד הלאומי ומציינים את היום לזכרון.

הבריגאדה סיימה את תפקידה בגיזרת מצאנו והוחלפה ע"י “קדימונה גרופ” האיטלקי, בעוד שהיא עצמה הוסעה לא הרחק משם אל גיזרת הקורפוס ה־10 במורד הרי האפנינים – גיזרה הררית שגבולה הטבעי הוא ערוץ נהר הסאניו המכוסה משי עבריו בניני חוות. כאן החליפה את הגורקים וההחלפה בשתי הגזרות עברה ללא תקלות בימים 25–27 במרץ.

25 במרץ, יא בניסן – ימי הפסח ממשמשים ובאים וכבר ברור כי בימי הפסח בקווים החדשים יהיו ושם יערכו גם את הסדר… עוד לפני חילוף העמדות עם האיטלקים הנכנסים לקווים מסיימים הבחורים את עמידתם “בהילולא”, כדי שלא לסחוב תחמושת בחזרה למקומם החדש. כל הכלים פותחים באש בליל הערפל האחרון בעמדה זו – “ליהודים!” לקול רעם היריות האלה יוצאים החיילים מהגיזרה הזאת, נפרדים מעל חלקתם בבית־הקברות הצבאי – עם שישה קברים. בראדיו חוזרת ההודעה על הבריגאדה – –

והכתבים של עתונינו ליד החי"ל כותבים:

“– – – סמל העם היהודי נראה עכשיו בכל הגזרה שבידי החי”ל – בקוי החזית, בכפרים שמאחוריהם ובעיר שבעורף, מקום בו חונים חלקים אחדים של החי“ל. שלטים תכולים־לבנים עם מגן־דוד הותקנו בכל פרשות הדרכים המוליכות אל העיר ואל הגזרה ה”יהודית" של החזית ועל כל המשרדים והקסרקטאות. גם הרגימנט היהודי של ארטילרית השדה כבר תפס את עמדותיו" – – –

(מכתבת י. פינקלשטין – “הארץ” 27.3.1945)

" – – – באיזור שבו אני נמצא עכשיו נהיה הסמל הכחול־לבן עם מגן־דוד חזיון רגיל, והוא משמש בעיני כל ביטוי להשתתפות העם היהודי במלחמה נגד האויב המשותף. אם כי הקטע שבו פועל החי"ל אינו תופס כיום מקום רב בידיעות מן החזית, הרי זה מקום של פעילות מתמדת ואנשיו ממלאים את חלקם בחזית זו שאינה מן הקלות כלל – – – ".

(מכתבת נורמן לוריה. – 27.2.1945)

נסיון הקרב של הבחורים גדל בצאתם לילה־לילה לסיוריהם ובהכנותיהם לפעולות עזות יותר מבגיזרה החדשה – בצדק שולח להם הישוב את חרדתו, אבות ואמהות מצרפים את דאגתם, המוסדות של התנועה הציונית והישוב מאמצים את רוח הלוחמים בברכות לקראת החג הנכנס ובא גם הוא אל הקווים: “את הבנים החביבים שלוחי הישוב ושלוחי עם ישראל, חיזקו ואמצו בעד השם אלקינו ובעד עמנו הדווי” – – מברק הרב הראשי לארץ־ישראל יצחק הלוי הרצוג; “לעומדים בחזית האש, אלהים, נצחונם החש” – – שולחים הסופרים העברים את תפילתם; "בחג המצות הזה ברכת הישוב שלוחה אליכם, אחינו ובנינו היקרים לוחמי חירותנו ונקמת עמנו בחזית המלחמה – – " מברך יצחק בן־צבי בשם הוועד הלאומי.

 

ממצפה התותחנים על גיזרת הסאניו    🔗

עד כאן תיארנו את פועלת הבריגאדה בחזית לפי רשמים ורישומים מפוזרים של אנשי יחידות וכתבים – כל אחד מתחום יחידתו ועמדתו. חוליה מקשרת ומלכדת את הרשמים האלה ליריעה אחת אנו שמחים למצוא ביומן אחד התותחנים – הוא הסמל א. עמיהוד, הפועל כסגן ממונה על התצפית וממנה משקיפים עמו גם אנו על חזית זו של הסאניו, ערב ההתקפה הכללית ותוכה, משך שלושה שבועות (28 במרץ – 23 באפריל). שלוש סוללות התותחנים המהוות “את הגדוד היהודי ה־200 של תותחני השדה”, המצורף לבריגאדה היהודית מגיעות אל החזית לאחר שהגדודים כבר פעלו בחזית מצאנו. עדיין,הגדודניקים" מתיחסים בזלזול־מה של וותיקי החזית אל הארטילריה – אך הנה נכנסה זו לחזית הסאניו עם תותחיה והכל הודו כי אמנם “היא יודעת להרביץ” ואם נוסף על כך לומדים אנו גם על הטכניקה המורכבה והמדוייקת של קשרי הסוללה והתצפית המוסרת את פקודותיה בטליפון של השדה ומהירות המילוי של הפקודות האלה, אשר בהן תלוייה השתקת כלי־האויב או חיסול עמדותיו המבוצרות ולעתים מסורה לידיהן שאלת החיים או המוות של המשמרות הקדמיים והפאטרולים – הרי מקבלים גם אנו את הרושם כי אמנם כאן, בסוללה ובתותחן הנכון תמיד לפעולה, בין ביום ובין בלילה, הולם דופק החזית.

תמונה 181

שלט האזהרה בגיזרת החי"ל

נוסף במקרה זה השיתוף של אנגלים ויהודים, העובר במשך החזית תוך הסכנה מובלע וללא חיכוך. בעד האשנב של עמדת התצפית משקיפים האנגלי והיהודי תוך אחריות משותפת וקשה מאוד – לפקוח עין יפה יפה על המרחב המשתרע בין הגבעות ומעבר לנהר והוא דומה לשטח מת אך למעשה שוכן בו האויב עם כלי־המשחית שלו, ה־88 או ה“שפנדאו” השנוא, ואורב לכל עשן או סימן חיים אחר מעמדותינו. שני הצדדים אורבים אחד לשני והרבה תלוי בעין החדה והשיפוט המהיר העומד על המצפה. אנו מגיעים איפוא עם הכותב אל העמדה ב־28 במרץ, כשהמכשירים והתחמושת עמוסים על פרדות והצופים ההולכים בעקבותיהן לאורך רכס הגבעות, מדמים עצמם אותה שעה לנהגי־הפרדים בגדוד עברי אחר – בגדוד גאליפולי (אף שבמקרה זה חיילינו לוחמים ונהגי־הפרדות זרים הם).

מהעמדה רואים יפה את גיזרת הגדוד השלישי אשר מימין לו חוני שני הגדודים האחרים שלנו. מימין להם הפולנים ומשמאל חטיבת פריולי (איטלקים), בעוד שממול קו נהר הסניו אשר מעבר מזה (מדרום) הוא כולו בידינו, פרט לברך האחת אשר חושדים בה כי שם גרמנים שמרו להם ראש־גשר. האויב עצמו יושב בחפירותיו אי.שם מעבר לסניו בכפרים, בוילות ובעיירות, אף ברכסים אשר ממול – כפר קופיאנו, אוסאנו, מונטה גביו או מונטה דל־אוליו ועוד.

תמונה 182

שלט תכול־לבן בתחום הגיזרה

בתחום זה שורר איסור חמור להעלות עשן או אור. בתחום זה אין להלך אלא על־פי שבילים ודרכים המסומנים ברצועות בד לבן אשר מתחו כבר מהנדסים שלנו בפנותּם את המוקשים, הואיל ומחוץ לסרט זה אורב המוות ממוקשים. זהירות, קור־רוח וזריזות גם במצב “שמעבר לגבול העיפות” – – הנה נראה לפתע “איזה עצם מבצבץ על אדן חלון של בית” ויש לבדוק אם איננו עמדת תצפית של האויב. הקפטן הממונה קובע את המטרה, זו נמסרת בטליפון; הקפטן מוסר את פקודת המטווח ומאחור נשמעת כעבור רגע השריקה של הפגז שלנו. הושג הטווח המדייק ומצטרפים שאר התותחים הפולטים “אש תותחית” או “סאלוו”. – והמשקפות של הצופים מוסיפות “לסרק” או ל“טאטא” את המרחב –

---

ויש שהרגלים קוראים ומודיעים על תנועה חשודה סביב הבית האחד וגם אז מעניקה הסוללה מיד “שלושה פגזים אש תותחית” ברעם של התפוצצויות ובעשן אפור־שחרחר. התותח של הסוללה פולט לא רק פגזים כי אם גם צרור של עלוני־תעמולה המודיעים לחיילי האויב על תבוסות צבאם בחזית המערב. ושוב משתרר השקט המדומה, אשר בו חולף אוירון־הסיור שלנו, ומשתדל לגלות את עמדות האויב. אך הללו מוצנעות ומוּסווֹת יפה יפה.

תמונה 183

הקורפוראל (מימין) מקבל פקודת אש מתצפית קדמית; הקורפוראל (משמאל) מעביר את המפקודה ברמקול (מגלופות "הארץ")

מעתה הופך מעת־לעת לזמן רצוף של פועלה, ביום בעמדת התצפית למעלה ובלילה למטה בבית בו “מרכז העצבים” של העמדה הזאת. כאן שותים את “התי” לאור פתילת בנזין, אך כאן עומדים גם על משמר מתמיד ליד הטליפון והאלחוט. מרעידים מקור ומנומנמים נחפזים עם בוקר שוב אל העמדה של התצפית תוך לעיסת שוקולאד וביסקויט לארוחת הבוקר החטופה. ואף־על־פי־כן, תוך עיפות מתמדת זו ואחריות המתח מתחיל להתברר פירושה של המשמעת הצבאית – זה המונח הבלתי־מובן והמקניט אשר שיננו אותו ארבע שנות תותחנות ולא עמדו על משמעותו אלא פה בחזית עצמה.

שמועות גדולות ונצורות מגיעות מחזית המערב, אך היושב בעמדתו שלו יודע את אשר לפניו ואין לבו מתפנה לשמוח או להתרשם מהנעשה מחוץ לתחום שלו. כאן חשוב מכל לבלום את פי “השפנדאו” של האויב. אם ראו אותו מועף ע"י פּגז מוצלח באויר השמחה גדולה. וכן רבת־ענין לגבי התותחן הצעיר שלנו ההסתכלות אל דרכי השימוש היעיל בטכניקה התותחנית, בין להצתת עמדת אויב ובין לפגיעה המצריכה קליעה מדוייקת וישירה. טכניקה זו על מונחיה “מטרת ראש סיכה” וכיוצא בו היא תורה שיש ללמוד אותה.

תמונה 184

תותחנים בפעולה

והאחווה והמסירות לחזית גדולות, הרצון להשתמש יפה בהזדמנות אשר ניתנה גובר על הכל. אמנם כאשר התותח הגדול “מרביץ הריני חוטף ‘פליק’ כזה שנדמה לי כי אני מוטל על הקרקע” – – ובכל אלה כאשר נקרא תותחן לפתע לארוז חפציו ולנסוע לארץ עפ"י הזמנה צבאית שנתקבלה, התותחן דוחה את ההזמנה כי “איך אקום ואעזוב את החבריא ואסע לי ומה גם שהאופנסיבה ממשמשת ובאה?” – – וימי השקט עוברים כי תכונה מורגשת מסביב, תנועה גוברת, הפילדמאשל אלכסנדר ביקר לפי השמועה בסביבה – אותות הם כי אמנם האופנסיבה קרובה לבוא. “דומה כי אפשר להרגיש כיצד האוירה נדחסת והוכלת בחשמל המתיחות שלפני־ההתקפה”.

 

הנפת דגל הבריגאדה ע"י משה שרתוק    🔗

אם קיים החי"ל בדרכים אלו את ייצוב רוחו המלחמתי וכשרו המלחמתי על סף ההתקפה הכללית, אין ספק כי המטרה עצמה שהיתה נגד עיניו ולא היתה לחייל אחר – המטרה של הצלת אחים ושל נקמת דמם – היא שליכדה את השורות. כן לא ייתכן להתעלם גם מאותה דרישת שלום חמה שנשלחה לו מהעורף הרחוק – מקרב הישוב. לא בברכות לחג בלבד נשלחה לו הברכה, אלא באגרות־אגרות של אב ואם דואגים וחרדים, ומכתביהם של בן ובת עלתה הברכה המלווה כל צעד של הלוחם היהודי בקרב. הכל ברכו אותו “כי ישמיד את היטלר ויילחם בגרמני עד חרמה…” וגם שליחים באו שמסרו לו מפה לפה את ברכת הישוב – הבית ואת איחוליו לנצחון.

כבאת־כוח האמנים נשלחה מהארץ חנה רובינא, משחקת “הבימה”, והופעתה בין החיילים העומדים בקווים היתה למאורע חדור התלהבות והתרגשות רבה. הכל ראו בה את שליחת הבית והכל ביקשו למסור על ידה את געגועיהם לבית היקר־לארץ. אם החייל שמח על כל “שי” שנשלח אליו מהישוב – בין ממשקו ובין מהציבור – הרי את משחקת הבימה ציין כ“שי” הרצוי לו ביותר. ואין תימה כי גם בנידון זה נתנה ההתרגשות חומר לשיחה בפי האנגלים שלא הבינו את פשרה: כי בקשר לביקורה של חנה רובינא " קרה שמשה שרתוק בא יום לפניה וסידר את הופעתה אצלנו. האנגלים הסתכלו בענין רב במיניסטר היהודי וביחוד בגישה החפשית מצדנו אליו וציינו שהוא פופולארי מאוד בינינו.. למחרת נתקבלה הודעה בטליפון כי כל החפשי יוכל לנסוע אל “קונצרט הנערך בשבילנו ע”י משה שרתוק".. והקצין שמסר את ההודעה הוסיף: “לא לחינם הרי הוא פופולארי כל־כך המיניסטר שלכם – כי אכן, זמר הוא..”

ואין צורך לומר כי משה שרתוק עצמו, אשר ראה בבריגאדה זו את ילד השעשועים של התנועה הציונית ואת פרי מאבקיה ונפתוליה, חזר ובא אליה לראותה במלחמתה, בפעולתה, בקרבנותיה, לנחמה ולחזקה. הוא חזר ובא בשעה שידע, כי כל אב ואם של חייל לוחם נושאים את עיניהם בחרדה מובנת לחזית זו שבצפון איטליה. הוא מגיע לעמדות הקדמיות בשעה ששתי פצצות כבדות מתפוצצות “וכל הסביבה נזדעזעה” (מ. גראבובסקי). נתכנסו באפלה ובאוירת המלחמה והוא מביא לחיילים המכונסים סביבו את הידיעה “שיש חרדה גדולה לכם בציבור, אך גם הערצה והוקרה רבה – ויש לעמוד עד תום”. הוא בא ומבקר בקווים ב־2 באפריל וב־3 באפריל מונף על ידו הדגל במטה של בריגאדה בתפילה, בהודייה ובהצדעה. דגל זה שהיה נעלם עד כה והונף רק בהסתר התנוסס על מוט גבוה בחזית – ונמצא בן־לווי חדש לחייל הלוחם בקרב, מקור חיזוק ועידוד חדש.

“כל אחד מכם, במשך חמש שנות המלחמה, הצדיע הצדעה רוחנית כלפי דגל זה, אשר ראהו תמיד מונף ומרחף לנגד עיניו”. – אמר משה שרתוק, והבריגאדה הצדיעה לכבוד הדגל.

זו פעם ראשונה שאזרח ביקר בחזית זו של המחנה השמיני. שרתוק נסע בג’יפ בשבילים המסומנים בסמל החי"ל – תכלת־לבן – וראה שלטים של כתובות: “אבק פירושו מות: חמשה מילין לשעה‼” כאן הניף את הדגל והוסיף לדבר אל החיילים:

" – – דגל זה רווי דמם של 5 מיליונים יהודים שנרצחו באירופה. זה אותו הדגל, שהתנוסס מעל הלוחמים האמיצים של גיטו וארשה במערכתם האחרונה. זה אותו הדגל אשר בצלו הלכו גואלי הקרקע של מולדתנו ומגיני הישוב העברי – – "

שוב לא יכלו החיילים הערוכים במיסדרם להבליג על רגשותיהם. כי זכרו את הימים הרבים שחיכו ואת תביעתם הבלתי פוסקת לדגל זה – לזכות להניפו, הזכות הטבעית של כל צבא אחר. בבוא מעשה הבריגאדה העברית ועוד רגעים

תמונה 185

דגל זה – – הנפת הדגל במעמדם של משה שרתוק והבריגאדיר א. פ. בני'מין

ספורים לפני צאתה לדרך – חוזק שוב האיסור של הנפת הדגל… אין זאת כי כל שעל וצעד נטל על החייל העברי לכבוש בדם לבו ובכאבו. מכאן מקור ההתרגשות שעברה בין הקווים כאשר הדגל הלאומי הונף על מפקדת הבריגאדה בכל הכבוד הצבאי הראוי. – היתה הכרה ברורה כי לבית־הקברות הקטן אשר בחזית הזאת ולקברות המפוזרים במדבר ובמצולות ים – לכל החללים הללו של היחידות העבריות יש חלק בכיבוש האחרון הזה ו מכאן גם חובת הכבוד אשר הזהירה מעל הדגל אל החיילים הלוחמים: להוסיף ולהלחם על אף האבידות הצפויות עוד בעתיד.

“זו שעה גדולה בדברי ימי תנועת ההתנדבות של ארץ־ישראל, – אמר משה שרתוק – בחיי העם היהודי ובחיי כל אלה המשתתפים במאמץ הזה. היום הזה הורשה לנו להניף את דגל העם היהודי, את סמל החירות היהודית, באותה חזית המלחמה אשר בה מתנהלת המערכה, לשם שחרור אירופה מעול האויב, של העם העברי והעולם התרבותי גם יחד. כל אחד מכם, שהתגייס מראשית המלחמה, נכסף אל רגע זה, בו יראה את הדגל הזה מתנופף מעל לראשו. – אנו מניפים את הדגל היום הזה בשם למעלה ממיליון היהודים הלוחמים במחנותיהם של האומות המאוחדות ובשם למעלה משלושים אלף המתנדבים לשירות הצבאי מארץ־ישראל. אנו מניפים אותו כנס לשרידים שנותרו בחיים של עמנו, כאות להם שיצטרפו אלינו במלחמתנו לחירות ולשיבתנו לציון”.

“מעמד אשר לא יישכח לנצח מלב כל אלה שזכו להיות נוכחים בו, היתה החגיגה של מסירת הדגל כחול־לבן עם מגן־דוד לבריגאדיר בנימין. – כתבו אז כתבי החי”ל – הטכס ההיסטורי התקיים באווירה חגיגית ובנוכחות באי־כוח כל פלוגות החי“ל. הטכס נערך בשדה בקרבת המטה הראשי של החי”ל ובליווי אש הארטילריה מסביב.

הבריגאדיר בנימין פנה אל החיילים ואמר: “תזכרו, בשעה שקבלתי בפעם הראשונה את הפיקוד על החי”ל בבורג’־איל־עארב שבמצרים, אמרתי כי אני גאה שנתמניתי להיות מפקד הבריגאדה הזאת. מאז נתחזקה בי הרגשת הגאון, ביחוד לאחר שראיתיכם בקו האש. עכשיו אני אומר, כי אני גאה לפקד לא רק על החי“ל, אלא גם על חיילי החי”ל".

יובאו איפוא במקום זה גם דברי הלוחם הבדוק מר וינסטון צ’רצ’יל ראש הממשלה, אשר בדברו בבית הנבחרים ב־28 בספטמבר 1944 על החטיבה היהודית הלוחמת אמר: “– – יותן לחטיבה היהודית הלוחמת לשאת את "כוכב דוד" בגאון אל ארצות, אשר בהן הוצג כאות קלון ולהביא אל שרידי היהודים מפליטת הזוועה את אגרת התקווה מציון” – –

 

התנגדויות ואבידות    🔗

התנגשויות משמרות החלו עם האויב בלילות 29–28 למרץ. ב־28 במרץ נפגעה מחלקה של הגדוד הראשון והתוצאות שני הרוגים וחמישה־עשר פצועים. גם בלילות 31/30 אירעו התנגשויות. בליל אחד באפריל אירעה התנגשות בה סבל הגדוד הראשון אבידות בהרוג אחד ושבעה פצועים, אך האויב סבל פי־כמה.

תמונה 186

משמר חיל רגלים בכפר קו־החזית

תמונה 187

סר וינסטון צ'רצ'יל

תמונה 188

משה שרתוק בשיחה עם החיילים בחזית

אפשר כי אבידות אלו גרמו ששוב לא חלו התנגשויות מצד האויב עם משמרותינו מדרום לנהר סאניו. הגדה הדרומית של הנהר הוצאה לחלוטין משליטת האויב באיזור זה בו עמדה הבריגאדה. כאשר נתפש בליל 3 באפריל עריק של האויב וזוהה, נתברר כי ממול לבריגאדה עומד רגימנט מובחר של דיביזית הצנחנים הרביעית של הגרמנים. בפעם אחרונה אירעה תגרה בבית על חוף הנהר מדרום בה נפל מצדנו הרוג אחד ו־9 פצועים, אך בבית עצמו נמצאו הרוגים גרמנים והאויב עזב את עמדותיו ונסוג.

כמה אבידות נגרמו לגרמנים – כתב ט. לוריה ב־31.3.45 – בשעה שבחורינו חדרו לבין שורותיהם בחזית הנהר סאניו.

הפטרול שמנה תריסר חיילים מהבטליון הראשון, כבש בנין בשטח של הפקר, בו נשארו 9 מאנשי האויב. שלושה סמלים, אשר הלכו קדימה בסיורם, כדי לבלוש ליד בית שני סמוך לנהר, נתקלו באש האויב. הבחורים חזרו לבית הראשון, תפסו עמדות־הגנה ושלחו רץ אל קוי־הבריגאדה. גרמנים החלו בינתיים להתקיף את עמדת אנשי הפטרול, אך ללא הצלחה. ניסו לפרוץ לתוכה ונהדפו אחורה לאחר שנגרמו להם אבידות. עשר דקות לאחר שהגיע הרץ יצא פטרול־לוחם בעצמת 15 איש, בפיקודו של קצין, אשר הצטרף לפטרול הקודם ויחד פתחו בהתקפה בנשק קל וברימונים. אחד החיילים הצליח לחדור לבית, שהיה תפוס בידי הגרמנים, כשהוא מתקיף בתת־מקלע. מתוך 9 נאצים שהיו בבית נראו בורחים רק 3.

אבידותינו בגיזרה זו כבדות מבגיזרה הקודמת. בפעולות 28 במרץ – 13 באפריל נפלו: קורפ. קורצרוק חיים 28 במרץ, איזביצקי מכאל ב־29, סז’ט ריז’י יצחק ב־29, לוין ברוך ב־30, גוסטין יוסף ב־29, גולדרינג אשר ב־31, יעקב ברגר ב־31, סז’ט לייזר שולי ב־31, סז’ט לוי מכאל ב־31, קורפ. שניאור יוסף חיים ב־31, שכטר אריה ב־31, שרייר שלמה ב־2 באפריל, סימא יצחק ב־6, שיפר משה ב־6, סז’ט מלמן משה ב־6, ואדל משה ב־6, ואן־גלדר דוד ב־6, שלייפשטיין אשר ב־7, קורפ. כהן יוסף ב־7, לוי מנשה ב־7, קורפ. וכסלר אליהו ב־11, גולובוב יהודה ב־11, ליברמן יוסף ב־11, קורפ. גורפיין יצחק ב־12, גילינסקי י. ג. ב־12, מנדל דוד ב־12, טנקל זליג ב־13 באפריל.

כשבועיים ימים עמדה החטיבה בגיזרת הסאניו – שבועיים רצופים קרבות בהם הכירו לדעת כל “בית” ושביל מסביב, בהם ריכזו הגרמנים אש תופת על עמדותיהם. כאן טעמו את ה“נובל וורפר” על יללתו ושריקתו בלילה, מכאן האזינו למהלך הקרב וכאן שמעו לא אחת אנקת פצועים משורותיהם. כאן עמדו “שבע־עשרה שעות רצופות בעמדה בלי להוציא אצבע לאויר העולם”(מ. גראבובסקי) – בעוד הדריכות גוברת סביב ופקודת המחנה השמיני מכריזה ואומרת “החיה הנאצית פצועה אך מסוכנת וקרבות קשים ומרים עוד לפנינו”. כאן הוסיפו לכבוש בית, להרחיב עמדה, ליישר קו, לבדוק שטח, לגלות מוקש, לתפוס מקום־תצפית להניח קו טליפון ולבוא במגע־קרב. וכן למדו לדעת כי “בגיזרה היהודית לא היתה נסיגה במשמרות נוספים שהתקיימו בלילות 7– 8 באפריל נערכו סיורים מצפון לנהר אף בשעל אחד – פנינו קדימה!”

אחרי שעברו במים אך עמדות של האויב לא נתגלו גם שם. מפקדת הקורפוס ציוותה איפוא להציב ראש־גשר מעבר לסאניו ב־10 באפריל בפנטגוצי. מימין לבריגאדה היה צריך לעבור את הנהר הקורפוס הפולני ומשמאלה ה“פריולי־גרופ” האיטלקית. פעולה זו היתה חלק מהתקפה כללית של המחנה השמיני בחסות של תותחים. – בבוקר 11 באפריל ביקר מפקד הקורפוס את מפקד החי"ל וניתנה פקודה להתקדם לכיבוש האזור ההררי נוכח התנגדות קשה של האויב שחיפה על נסיגתו. הפעולה היתה איפוא חלק מההתקפה שכוונה לכיבוש בולוניה ופתיחתה חלה ב־10 באפריל.

 

קריעת הסאניו    🔗

פקודת הפעולה של החטיבה היהודית הלוחמת מ־7 באפריל 1945 (סודי) – הפקודה לחציית הסאניו – אמרה:

* * *

1. א) השעה שבה יעבור גדוד ב' את הסאניו תקרא…

ב) היום שבו תחול הפעולה ייקרא – –

* * *

3. חטיבת פריולי תתפוש ראש־גשר על הנהר סאניו –

מטרת הפעולה:

4. החטיבה היהודית הלוחמת תכבוש את פנטאגוצי – –

ההוצאה לפועל (פרטים) – –

תמיכת אש: תותחים – – מרגמות – – מקלעים – – (הוראות)

מהנדסים מלכותיים – – (הוראות)

שירות רפואי – כנ"ל)

קשר – (כנ"ל)

(חתום) מי’ור הבריגאדה חטיבה יהודית לוחמת שעת המשלוח 20.15

ההתקפה הכללית נגד צבא־המיליון של האויב הנאצי מכוונת לעבר בולוניה והבריגאדה השלובה בהתקפה זו מצווה לבסוף לחצות את סאניו, ליצור ראש־גשר “ולהחזיק בו בכל מחיר”. בליל 8/7 לאפריל מכינים את הצליחה ולאחר 42 שעות נוספות של התחפרות בבטן האדמה באה פקודה: להתקדם! “היה זה מראה מרהיב עין כששלשלת הטורים התקדמה לאורך הדרכים המופצצות, רעם התותחים והמרגמות” כשמסביב נהרסים בתים, בוערים כפרים וגרנות, יורים עוד קני ההשהייה של צבא הצנחנים הגרמני. עם ייצוב ראש־הגשר עוברים הגדודים את הסאניו ביום 12.4 במעברה ואלפי החיילים על נשקם וציודם עולם במעלה ההרים. עוד חלל מהשורות וג’יפ מסיע אותו כשפניו מכוסות, אך בצד הדרך מוטלים שני הרוגים גרמנים. עוד “שפנדאו” גרמני מאחורי גבעה קולע פגז ושוב שני הרוגים ותשעה פצועים. רד הלילה על ההרים הגבוהים בין עמקים ותהומות והעיפות גדולה. “השמים מוארים ראקיטות, פגזים המתפוצצים באויר”. יש פצועים, יש הרוגים – “היה ליל הרג, ליל מלא נוראות המלחמה וכשהאיר השחר נסוגו הגרמנים מעמדותיהם. ההרים והגבעות נכבשו ע”י חיילי הבריגאדה – אנו הולכים שוב בעקבות האויב". (מ. גראבובסקי)

“קריעת נהר סאניו” – זהו החידוש הלשוני של אנשי החי"ל לצליחת הסאניו– נאמר בכתבה מ־9 באפריל. – בהתקפה העצומה ביבשה ובאויר, ששיברה את התנגדות האויב על קוי הנהר, נטלה החטיבה היהודית הלוחמת חלק מלא בין שאר הצבאות הלוחמים. היא הוציאה לפועל בהצלחה פעולה מיוחדת שהוטלה עליה והיא – לעבור את הסאניו ולתפוס קטע הררי חשוב, המשתרע על שטח רחב מאוד, שהוחזק על ידי דיויזית המחץ הגרמנית הרביעית של צנחנים. קטע זה היה מכוסה בצפיפות עמדות הגנה מצויינות. את עצמתן חזיק עוד המחסה הטבעי של הרים. אלה היו עמדות שאפשר היה להגן עליהן זמן רב מאד.

"ביום ב', 9 באפריל. בדיוק בחצות, עברה הפלוגה הראשונה שלנו את הנהר סאניו והקימה ראש גשר מוצק בעברו השני של הנהר בחוף הכפר קופיאֶנו שנחרב כולו. באגפנו השמאלי התקדמו הפלוגות האיטלקיות ומימיננו – הצבא הפולני.

תמונה 189

בפעולות חציית הסניו – 11 אפריל 1945

הכפר קופיאֶנו נכבש על ידינו לאחר שהצנחנים הנאציים, שנמצאו בו, נסוגו שעות אחדות לפני שחיל הרגלים שלנו החל להתקדם. כיבוש הכפר הזה איפשר לכל הגדודים שלנו לעבור את עמק הסאניו לתוך השטח ההררי שממול.

“ביום ד' אחה”צ היינו עדים לקרב נועז של אחת מפלוגותינו, שיצאה להתקפה נגד ההר גהאביו, בעברו השני של הסאניו, תחת מטר יריות ממכונות יריה גרמניות וגם צלפים נאציים ממרומי ההר. התקפה זו של 90 מאנשינו בפיקודו של המיור מכס כהן מחיפה השיגה את מטרתה. לאחר זה עבר להתקפה חיל הרגלים שלנו והתקדם במהירות רבה, ותוך הסתערות נועזת מול אש האויב לעבר ההרים שמעל לעיר אימולה. פעולה חשובה נעשתה בהסתערות זו על ידי חיל המאותתים, שבו עבדו שכם אחד המאותתים שלנו ומאותתים מפלוגות אחרות. הם דאגו לקשר מתמיד בין כל חלקי החי"ל, שהיו מפוזרים על פני שטח נרחב. במרץ רב עבדו פלוגות הטלפון, שהלכו בעקבות חיל הרגלים ובמהירות רבה הקימו את הקשר הטלפוני בין הפלוגות השונות.

בתוך הפעולה הצבאית של השבוע גילה החי“ל את כל סגולותיו היקרות בתור יחידה מוצקת ובעלת אופי מיוחד. החי”ל הוא עתה חלק ממכונה צבאית גדולה, ההודפת אחורה את הצבא הנאצי. החי“ל הוא רק בורג בתוך המכונה, אולם הפעולה שעשה בשבוע שעבר מעידה שהוא יודע למלא באמונה ובכוח רצון איתן כל תפקיד המוטל עליו”.

תמונה 190

ע"י המרגמה בפעולה נגד האויב

אכן, לא קלה דרך ההתקדמות וכל שעל עולה בקרבנות גם מצדנו. בבית־הקברות הצבאי יש חלקה מיוחדת לקברות הבריגאדה ובו כבר 28 קברים, “אך הנה מגיעה מכונית ובה שלושה הרוגים נוספים מגדוד אחד”. הרב מספיד וחייל אומר “קדיש”, הרוח מניפה את הדגל בו “כיסינו את הגופות”. ושוב מתפזרים איש איש לתפקידו. כי חישולו של החייל היהודי גדל עם הקרב. בטחונו בכושר המלחמה שלו גדל. ימי החי“ל הקצרים לכאורה, בקרב מפקדה משלו, ומחלקות שונות משלו הקנו לו כמה סגולות חשובות לאיש לוחם. מי’ור רבינוביץ מציין “מלקח החיל” כי בלב החייל גדל האמון ביכלתה של המכונה הצבאית הכללית, גדל האמון והבטחון בחברים לפעולה ובצורך השילוב של הפעולה עמהם. המחלקה האחת נזקקת להכשרת ההתקפה או לחיפוי הנסיגה – והללו שניהם נעשים ע”י אש התותחים המוכרחים לדייק כחוט השערה, כדי להועיל ולא להזיק. החייל היהודי ידע כבר לנהל חיים של שירות מלא בחטיבה מגוייסת־גיוס־מלא על כל פרטיה וסעיפיה. החייל העברי הגיע לדרגת בריאות גבוהה ושמירתה ע“י נקיון אישי. הוא למד לשמור על נשקו ותחמשתו “תוך ידיעה ברורה שנשק שמור כראוי פועל כהלכה בקרב”. החייל היהודי ידע לשמור על רוחו גם בקווים ע”י פעולת תרבות ואין לדעת אם נמצאה עוד יחידה בצבאות הברית, שידעה סוד זה גם של קיום הרוח בקרב חייליה כחטיבה היהודית הלוחמת.

 

בהתקפה הכללית    🔗

תיאור חי ממהלך ההתקפה מוסר א. עמיהוד אשר מיומנו הבאנו כבר לעיל:

בא התשיעי באפריל – אש תותחים כבדה רועמת מאיזור החוף בעוד הבוקר בהיר ושישה מפציצי־קרב עוטים אל המלאכה. פצצות בנות 250 ליטרה ו־500 הולמות בכפרים ממול, האיטלקים משמאל מתכוננים להתקפה. הנה נראים כבר המפציצים הכבדים שלנו הטסים לעבר מישור הפּו באסקדרונים רבים לאין־מספר. שאגת־אימים בלתי־פוסקת מעבר לגבעות – ופקודת היום של פילדמארשל אלכסנדר מגיעה ומודיעה על פתיחת האופנסיבה הכללית. הלילה הזה דרוך כולו ואש הארטילריה אינה פוסקת, “מוסטות יחידות־צבא, זוחלים טורי־שריון”– – גם הסוללה שלנו מצטרפת למקהלה – והאויב משמיע את קולו מפעם בפעם בקול ה־88 עד שנפרש מסך עשן וההתקפה החלה. מעמדת התצפית רואים את פרטי ההתקפה בגיזרה זו – אך נודע כי קו האויב נפרץ במקום מרוחק יותר.

ניתן הצו להתקדם ועמדת התצפית מתקדמת בראש עם חלוצי הרגלים. על המנוחה המגיעה לאנשים אין עוד לחשוב ובחום הכבד והמחניק מטפסים הרים ומגיעים לכביש, כאן נגרפים “באותה קדמת” מיוחדת אשר שמה – התקדמות. ומשפונים הצדה בשביל את התצפית החדשה, סכנה צפוייה מפעולתו של מאסף האויב.

מכאן הנשקפת אותה גיזרה קודמת מצד אחר. בעקבות חלוצי הרגלים שעברו כבר את הסניו נכנסים לתחום הכיבוש, כשצרורות כדורי שפנדאו עדיין נמטרים ממעלה של הר. הפרדות העמוסות שקטות להפליא ברעש זה של המלחמה, הצופים העייפים סועדים בבסקויט יבש ומתחפרים בחשכת הלילה. עיפות, צחנה של רקבון החללים, ואף־על־פי־כן הקשר של הסוללה מתקיים מיד ושומעים דו"ח בלשון החיילית: "שלושה הלכו לישון (נהרגו) וכך וכך יצאו לחופש (נפצעו) – – " שקט נסוך על פני הבחורים, ספק מחמת עיפות ספק מחמת הידיעה שהחזית היא המקום האחרון “להתלהב ולהשוויץ”…

עוד התקדמות עד לעמדות הרגלים אשר בראש הגבעה והללו כבר בעמדותיהם החפורות ושואלים: תותחנים, מתי תרביצו? – – לפני גיא רחב ורכס הר, אשר בו היו חבויות מרגמות האויב. בזריזות רבה נמסרת הפקודה לסוללה עוד לפני שהקשר הטליפוני הישר נקבע ובמבום של התותחנים נשמע: הוסף, מאה, ארבעה פגזים אש תותחים – אש! – – אף המרגמות הגרמניות “עודן פוצחות בזמר נתעב”. שירת התותחים שלנו משיבה את נפש הרגלים "אשר עשרים וארבע שעות כמעט..(בלי) מזון של ממש טיפוס בהרים והמתיחות.. החפירה הזאת ואף־על־פי־כן – – "

האם יוסיפו לרוץ קדימה מהגיזרה הזאת שפונתה או אולי בא תור מנוחה לאחר שלושה שבועות של פעולה מאומצת זו? – – “בהגיע מכתב זה לידיכם – כותב התותחן – כבר תלמדו אל נכון מהעתונות שהימים הללו היו ימים גדולים בשבילנו, גדולים וגדושים עבודה רבה וקשה” – – כעת בא תור מנוחה ושוכבים על דשא, אוכלים ומתרחצים, מעשנים סיגריה ומספרים: “זה היה השיא של כל שנות השירות. קשה לתאר מה זאת אומרת כשכל התותחים יורים במלוא המהירות – – הברקים המסנוורים והרעש הפנטאסטי – – ואתה נסחפת כולך למין שכרון אוטומאטי – –תחילה עף הצדה המעיל ואחריו הסודר, החולצה. כעברו זמן עבדנו כמכונות, נעשינו גוף אחד עם התותח – – האזניים כאבו.. העיניים דמעו מעשן והפנים התלכלכו מפיח – היה חם והיה טוב – – אף פעם לפני כן לא הרגשנו באופן כה חריף שאנו מכים בנבלים ההם וכהוגן!” – –

חלף תור המנוחה ושוב הטור זז לאורך הכביש העמוס תנועה – זו תנועת ה“פּוּש” קדימה שאין בה מעצור – בה עולים על בּוֹלוֹניה! – – “מזג־האויר עצום!” – – מפה המחנה השמיני מסתער וממערב אץ המחנה האמריקאי החמישי אל עמק הפו – מרוץ תחרות הוא – מי יקדים? אכן, הבוקר נפלה בולוניה (21 באפריל) ואומרים כי צופים מסוללה “פ” שלנו היו בין ראשוני הנכנסים אליה – מזל של כלבים! – – " כן מספר התותחן מי שהיה מבחורי “ויגייט” בעבר.

תמונה 191

עם פרדות התובלה בהרים

מי’ור הבריגאדה ד. ספקטור מסכם את השתתפות החי"ל באופנסיבת הנצחון לאמור:

החי“ל הועבר אל פיקוד הקורפוס ה־10 וב־26 במארס נטל את מקום בריגאדת המכוניות (חיל־רגלים) גוּרקה 43. הבריגאדה עבדה על גבעות המשקיפות אל פני הנהר סאֵניו, דרומית לפאאֵנצה. הנהר במקום זה מתפתל בעמק צר באופן יחסי, ורגלי הגבעות היו מרוחקות פחות מ־800 יארד צפונית ודרומית לנהר. גם חילות הברית וגם האויב הניחו מוקשים ללא־ספור ולמרבה הצרה לא היו בנמצא מפות שטחי המוקשים. החזיקו בעמדות הרמות ובלילות היו משמרות שני הצדדים נוגעים זה בזה בסיורים אל בתי־החוות. הצבא הגרמני שעמד עתה מול החי”ל היה חלק מדיביזית הסוככנים המובחרת הרביעית (שהצטיינה זמן קצר קודם לכן בקרב־קאסינו) ולאויב היה היתרון של קירבה גדולה יותר לנהר. על החי"ל היה למנוע את האויב מהשתמש בקרקע מהעבר שלנו של הסאֵניו, ואורגנו משמרות מהירים שפעלו בלי הרף ויוצבו עמדות־קבע קרוב לחופי הנהר. למשמרות היו התנגשויות עזות, אולם האויב נאלץ להגדיל את חוזק משמרותיו ולבסוף נמנע ממנו שימוש יעיל בגדה הדרומית של הנהר. אבידותינו בפעולות אלו לא היו קלות, אולם מצב־הרוח של המשמרות היה מצויין. רוב האבידות היו בגדוד הראשון. הגדוד השני והגדוד השלישי ערכו פעולות תצפית מוצלחות בחופי הנהר סאֵניו וגילו נקודות־מעבר טובות.

הפקודה ליצב ראש־גשר מעל לנהר סאֵניו ניתנה לחי“ל ב־10 באפריל 1945, כחלק המאופאֵנסיבה הכללית. חטיבת־פריוּלי שפעלה משמאל לחי”ל היתה צריכה לחצות את הנהר בתמיכת תותחים וזרקורים, אולם על החי“ל הוטל לחצות את הנהר בשקט ובחשכה. פעולת החי”ל היתה פעולת־הסחה, שכוונתה היתה להטעות את האויב ולמנוע ממנו במשך זמן רב כאפשר את הידיעה שעיקר ההתקפה יהיה במקום אחר. את פעולת הצליחה ביצעה מחלקה של הגדוד השני, לפי התכנית. בשעה 10.45 ב־10 באפריל היתה המחלקה בעמדות בגדה הצפונית של הנהר. הגדוד השני הרחיב את ראש־הגשר ב־11 בחודש והגדוד השלישי עבר הלאה מראש הגשר והחל לעלות על הגבעות בהתגברו על פעולת־עורף חזקה של האויב. העליה היתה איטית, הואיל והאזור היה זרוע מוקשים לאין סוף, אולם עד הערב הושגה התקדמות יפה. ב־12 בחודש המשיכו בהתקדמות. גם הגדוד הראשון עבר דרך ראש־הגשר ובשעות הערב הגיעו משמרות הגדוד השלישי לעמדות המשקיפות אל פני אימוֹלה, שעדיין היתה בידי האויב. ב־15 באפריל כבר היתה ההתקדמות הכללית של הברית בממדים המניחים את הדעת בכיוון לבולוניה והחי"ל הועבר למנוחה, לאחר שכל יחידותיו היו עייפות ביותר מפעולת־חזית בלתי־פוסקת במשך 6–7 שבועות.

לא נשאר איפוא אלא לקבל בהתרגשות־מה את ברכת גניראל קלארק למפקד המחנה השמיני גניראל מקרירי לאמור: “הנני לברך אותך ואת כל הדרגות אשר בפיקודך על הישגי המחנה ה־8 בשבעת הימים האחרונים. חילות בריטים, ניוזילאנדים, הודים פולנים, יהודים ואיטלקים אשר בפיקודך עברו את מחסומי המים הטבעיים של נהרות סניו, סאנטרנו וסילארו שהיו בידי צבא גרמני מובחר. הפקדתי בידי המחנה השמיני את פתיחת ההתקפה של האביב וההתחלה המזהירה שבוצעה ע”י כוחותיך מבטיחה את הצלחת האופנסיבה".

וכעבור ימים מספר “קיבלנו את סמל החי”ל בלי כל צרמוניות, אבל בלב המה משהו בהחזיקי בסמל הנאה ובהסתכלי בו. הרי הוא מסמל את חמש שנות היאבקותנו על צבא עברי".

 

החזית העקובה מדם    🔗

הוראינו את החזית על ביצוריה, שדות־המוקשים שבה, עמדותיה וקני־היריה שבה – אשר רק לאחר עברם אותה, נתברר לחיילים עצמם מה מזל שיחק להם והאיר להם פנים בהפטרם בעשרות קרבנות בלבד. "עברנו מעמדה לעמדה, מביצור לביצור. – מתאר אליהו הרשקוביץ – כל הזמן הלכנו בפה פעוּר מרוב השתוממות. היה זה בשבילי אחד הימים המענינים ביותר אשר נתן לי תיאור מלא וסיפור מלא על האויב ודרכי מלחמתו. בשביל להסביר לך את הדבר היטב, אומר לך כי אני הצבא הגרמני קוראים למקום הזה: פינת קסלרינג אלפי אנשים עבדו כאן לילות על לילות ובכמה מקומות גם ימים רצופים בשביל לבצר ולחזק את מערכת ההרים והגבעות הללו ולזרוע מוקשים לאין־מספר. ונוסף לכל: לרוב השיחים היו מצורפים מכונות תופת עם מטעני נפץ אדירים לפיצוץ ברגע האחרון. זו היתה אולי הדוגמה הקלאסית ביותר כיצד יש לבנות קו־הגנה ואיך לערוך אותו בשעה שהטבע והנוף עוד עוזרים ומוסיפים את כל התנאים הטובים. – – היה לנו מזל, מזל גדול לבריגאדה ובעיקר לגדודנו אשר עבר את כל השטח עם מינימום של אבידות – – "

כאן פגע פגז האויב עוד בימים הראשונים בקבוצת החיילים האוכלים את פת הצהריים סמוך לקווי האויב. כאן נפגעים הם מכדורי הצלפים בהיותם מסתערים על עמדות גרמנים. כאן הסארג’נט לייזר (שולי) נפגע וקרא: “נפצעתי, הגישו עזרה ראשונה” – והוסיף לפקד על אנשי המשמר. ברדפם אחר האויב הנסוג נפגעים הם מפגזי כיתות־השהייה שהשאירו. כאן חמישה שישבו בבית־עמדה עולים בלהבה על הנשק והפצצות שבו ללא אפשרות של הצלה. (י. ליפשיץ) כאן מעפילים הם אל ראש הר כשכדור הצלפים מוצא את קרבנו מלפנים או מאחור ובר־המזל נשאר בחיים כדי למצוא את מותו אחר־כך.

האמנם הפגיעה מקרית בלבד או יש ממש בתחושה החיילית המוציאה מפיו מלים: “הלילה לא אחזור?” – – "אתה מקריא את השמות לאט לאט – כותב אליהו הרשקוביץ, מרים אחרי כל שם את העינים מעל הניר ומחכה למבט או לתנועת ‘הפלוני’ – חיוך או השפלת ראש לקרקע ועצב חזק־חזק על הפנים – הרי מתוכם מבצבץ הכל.. זה לי שנתיים וחצי שאני אתם – ואם חס וחלילה לא נעלם החיוך הזה מעל הפנים או לא נסתלק ערפל אי־הרצון מפנים אחרות – חלילה לך משלוח חייל כזה באותו לילה.. הוא לא יחזור! אל תראי בזה אמונת הבל. איני מאמין באמונות הבל, אבל זאת רואה חייל ללב חייל. וכך אני נוהג באנשי.. טפיחה על הגב: נו, חיים היום לא תצא, תשאר בבית, תצא מחר – – " – הרי בלשון חיילים פשוטה להפליא אך אמיתית לאמיתה אותו הלך־הרוח בו חייל לוחם וגם חייל שלנו.

"ואף־על־פי־כן יש מצב־רוח טוב וששון אלי־קרב והרבה־הרבה אור בחיים, הרבה מהתגלות האדם – – " רק אל היסטריה.. אל חופש לרגשות.. ואז נדמה כי הכללים הצבאיים – זהירות ואומץ ברגע הנכון – מצדיקים את עצמם תמיד. אף מביאים את החייל לידי אותו מעשה־גבורה אשר אליו הוא משתוקק בסתר:

“– התת־קצין (אליהו הרשקוביץ) גילה העזה ואומץ־לב רבים ביותר בדחיקת האויב משורת העמדות במשך ההתקפה בנקודה 47 באוסאנו ב־11 באפריל 1945 – נאמר בצו למתן המדליה הצבאית לנ”ל – הוא ניהל אישית קבוצת חיילים על פני שטח פתוח למול עיני האויב שהיה רחוק ממנו 80– 70 מטרים בלבד. שני אנשים שניסו לעבור שטח פתוח זה לפני כן נהרגו. השטח שבו עבר היה זרוע במוקשי־נעל והעמדות אשר חדר אליהן ביוקשים. שני הבתים אשר דרכם הגיעו הוא וקבוצתו אל האויב היו מוכנים לפיצוץ. הוא בא במגע עם האויב וכפה עליו נסיגה. כעבור רגעים מספר הוביל את קבוצתו לעמדה אשר ממנה יוכל לבוא במגע עם האויב בעוד הוא עצמו עוסק בפירוק הפצצים וחמרי־הנפץ אשר בתוך הבניינים וסביבם. הדוגמה הנפלאה אשר ניתנה ע“י התת־קצין שימשה בלא־ספק השראה לאנשיו, שהתפוצצות מוקש ופגיעתו רגעים מעטים לפני כן השפיעה קשה על רוחם. הדוגמה הנאה שניתנה ע”י רב־הסמלים הרשקוביץ היא שעודדה את האנשים ועוררה אותם להתקדם ולתקוף את האויב בעוז".

ואף־על־פי־כן גם החייל האמיץ הזה נופל אחר־כך, כי זו “מלחמה עקובה מדם”. “יתכן – הוא אומר – כי אנו נותנים כעת יותר דם וקרבנות מאשר היו נותנים אחרים, אילו היו במקומנו. והסיבה פשוטה מאוד: מאחרי כל אחד מן הלוחמים יש כבר חמש שנות נסיון במלחמה זו ואנו הירוקים מתחילים זאת רק עכשיו וזו פרשה לא קלה”. כל חייל יקר. אין פלא איפוא שהחרדה רבה והדאגה לחייל ולפאטרול בקרב החיילים גדולה. סוף־סוף זוכים הם למנוחה המגיעה להם בצדק וב־15 באפריל יוצאים מהקווים למחנה נופש.

תמונה 192

החי"ל במחנה

"כעת יצאנו לחופש־מעט ולמנוחה אחרי מאמץ כה ארוך – אולי ארוך יתר על המידה – ומלקקים את הפצעים, אוספים כוח ומרץ לקרב חדש אשר בוודאי לא יאחר לבוא – – שמנו מתפרסם מפעם בפעם יותר בין שכנינו הלוחמים אתנו – הפולנים, האנגלים, האיטלקים וכו' אבל דומני שעתוני הארץ מפריזים בסיפוריהם – – " (א. הרשקוביץ).

תמונה 193

דגל החי"ל מתנוסס בטכס

17– 20 באפריל – ימי האויב ספורים. המחנה השמיני התקדם צפונה. באזור ההררי המבדיל בין שני המחנות עדיין קיים פה ושם מגע עם האויב וחליפת יריות גורמת אבידות, אך עוד ימים מספר ו־28.4 באפריל מגיע, בו מוכרזת שביתת הנשק. מיליון החיילים הגרמנים נכנעים לפני צבאות קלארק ואלכסנדר בכל חזית איטליה. ההועדה על הכניעה מפרשת בשם החטיבות שלקחו חלק במהלומה האחרונה והחטיבה היהודית נזכרת כמה פעמים “הבריגאדה היהודית הפזוריה באהליה על פני שדות וגנים – עולה על כול ביריות הבזק.. כדוריה פולחים ובוקעים בשתי־וערב את הרקיע. ואף־על־פי־כן תוגה חרישית במחנה – לפנינו עם טבוּח, יהדות מתבוססת בדמיה. בנקודה יהודית ניצחו הנאצים ועשו את מלאכת השטנים שלהם באמונה..” (גראבובסקי) במיסדר לכבוד הנצחון הנערך ב־9.5 הגדודים עוברים בסך, כשהדגל מתנוסס מעל לראשיהם. הרב הצבאי קורא פרקי הזכרה לנופלים מקרב החטיבה היהודית הלוחמת – הגדודים עוברים במלוא התחמושת לפני הדגל. הושר ההימנון הלאומי. גם סמלי החי"ל ענודים על השרוולים, כי אין עוד טעם לזהירות של ימי המלחמה.

ומי עוד כישוב העברי בארץ המשתתף מרחוק עם חייליו בשמחתם ובחרדתם? “אנו מאושרים וגאים – ברך הוועד הלאומי ליום הנצחון את הבריגאדיר בנימין – שהבריגאדה שלנו לקחה חלק פעיל בקרב צבאות הבריטים בנצחון המזהיר על הנאצים, האויב האכזר שלנו. שלום וברכה מציון וירושלים”.

ולפילדמארשל מונטגומרי שלוחה הברכה לאמור:,הישוב היהודי בארץ־ישראל שומר את זכרונך ליום היותך בארץ ושמח לשלוח את ברכותיו מציון וירושלים לרגל הנצחון המזהיר אשר הכריע את גרמניה הנאצית".

הסוכנות היהודית מפרסמת את דברה לאמור: “היום נשואים כל הלבבות בישוב לחיילים ולחיילות באשר הם – בגאווה, בהודייה, בברכה. קרבנכם, חיילים יהודים, לא היה לשוא – כרע נפל אויבנו ואתם נטלתם חלק של כבוד בהיאבקות אדירים זו – – כחטיבה לוחמת, על דגלה ועל סמלה, השתתף העם היהודי בקרב האחרון והמכריע. זכות זו נקנתה בהתנדבותו והתמדתו, בעקשנותו ובכוח סבלו של כל חייל וחיילת עבריים בכל שירותי היבשה, האוויר והצי. לכולכם – יאתה תהילה בשעה גדולה זו אנו מזכירים באבל כבד את מיליוני טבוחי עמנו – – ואנו תפילה שקרבננו יירצה והנצחון יביא גם לעמנו קוממיות בארצו ושלום של אמת”. (משה שרתוק).

עוד ימים מספר והבריגאדה היהודית תזוז, כאשר הובטח לה ע"י ראש הממשלה מר צ’רצ’יל, למסעה אל ארצות הכיבוש. מאחוריה נשארים חלליה בבית־הקברות הצבאי אשר ליד ראוונה, הפצועים המוטלים בבתי־החולים. בין שאר יחידות יהודיות אחרות אשר פעלו בשירותיהם עד לנצחוןן מצוייה גם אותה חבורת־מיעוט של חיילות שהגיעה לאיטליה מכבר ועתה רואה היא את תפקידה בסעד הפצועים והחולים, אשר במסע הנצחון שוב לא יוכלו להשתתף, כי במחלתם ופצעיהם האנושים יבלו את ימיהם – מי עד להבראה ומי מהם נידון למוות או לנכוּת קשה לכל ימי חייו – –

ודאי לאלה התכוון מר ו. צ’רצ’יל בהודיעו בבית־הנבחרים על כניעת האויב באיטליה ב־2 במאי 1945:

“ברשימת החיילים שלחמו שם נצביע על – – – הבריגאדה היהודית שהקימונו אותה לפני שנה בערך, ושנלחמה בקו־החזית באומץ – – –”

 

בקצה שביל הדמים    🔗

קיבצנו אחד לאחד רושם ומיסמך, סיפור מעשה ועלילה כדי לצרף מהם את שבעת שבועות הקרב של חטיבתנו הלוחמת, אשר הכתירו את פרשת השירות הארוכה של יחידותינו מיום התגייסותן בפרוץ המלחמה. בחרדת־לב עברנו גם בשביל הדמים האחרון ונשארים עומדים בקצהו לראות ולהבין שמא החסרנו (ומן הנמנע שלא להחסיר) מהעלילה הרבצדדית ברישומנו זה. בא לעזרתנו גליון־שנה לכניסת החי“ל לקרב (עתון “הארץ”) – אשר שליחו־כתבו המיוחד, י. פינקלשטיין, הגיע ראשון בתפקיד זה אל קו החזית – ובו סיכום העשוי להשלים את אשר החסרנו. סיכום מאשר נאמר על החי”ל או נכתב; סיכום הופעתנו הצבאית המוכרת על מפת הצבאות הלוחמים.

הפילדמארשל אלכסנדר אמר למשה שרתוק עם כניסת החי“ל לחזית: " – – אנו צריכים ללוחמים ובחוריכם הם לוחמים מדרגה ראשונה. בביקורי בחזית ראיתים והם עשו עלי רושם מצויין”. – עם הנצחון, בקבלו את מיצעד החי“ל בטראביזיו הוסיף ואמר: " – – החטיבה היהודית הלוחמת מילאה בצורה המניחה את הדעת כל תפקיד שהוטל עליה”.

את הודעות הגניראל מארק קלארק ב־25 במארס על כניסת הבריגאדה לחזית ועם הנצחון הבאנו כבר לעיל.

ואנשינו – קצינים, בעלי דרגות וטוראים, מה הם אומרים?

---

מחמאה לחי"ל – בשעה שחיילי הבריגאדה נחו, מציין מי’ור הבריגאדה ד. ספקטור, נקרא המטה שלה ליטול לידיו את הפיקוד על כוח צבאי גדול “מק פורס” שהחזיק בעמדות חלוץ חשובות דרומית לבולוניה ודבר זה היה בו “בלא ספק משום מחמאה גדולה לחי”ל“. הבריגאדה זכתה לאותות־הכבוד דלקמן: צלב צבאי – 4; מדאליה צבאית – 4; מ.אי.די. – 13; מ.בי.יי. – 2. או.בי.יי – 5. אות־הכבוד סי.בי.יי. הוענק למפקד החי”ל כאות הוקרה “לסגולות הקרב הנפלאות שהוכיחה החטיבה הלוחמת – – בחזית צבאות הברית”.

“אנו גאים כי שרתנו” – מסכם מי’ור אהרון מפקד יחידת ההובלה הוותיקה ביותר 178 בסקרו את הדרך שעברה יחידתו עד לחי"ל, בו השיג החייל העברי את מבוקשו.

“בחזית איטליה נתגלה לעיני־כל כושרו הצבאי של הנוער העברי בארץ” – – מציין לט. קול. א. בן־ארצי.

את הדרך הארוכה של התותחנים העברים עד לבריגאדה סוקר צ. לאנגזם תוך מסקנה, “שאין זה מקרה שסוללות התותחים לא החטיאו את המטרה” – – הרצון ללא־חת, הכרת האחריות, ההתמדה והשקידה באימונים גרמו לאותו “סעד מועיל ומדוייק אשר ניתן ע”י סוללות התותחים לחיל הרגלים שבבריגאדה". – ולבסוף הוא מציין כי התותחנים העברים שהיו ראשונים לגיוס “זכו להיות אלה אשר ירו את היריה העברית האחרונה במלחמה הזאת”.

כן רבים ונרגשים התיאורים אשר בפי נושאי־האלונקות, שירותי הרפואה, המהנדסים, החרשתנים והאפסנאים, הנהגים ואחרון־אחרון הרבנים הצבאיים:

" – – רק עתה אני נזכר במראה פניהם של נושאי האלונקות אשר החלפנו: מאמץ איום נסתמן בפניהם המיוזעים – כותב יוסף עוזיאל – רגליהם הכושלות שהסתבכו זו בזו – – עווית הצער והכאב שבפניהם – דיברו יותר מכל. החלפנו בדומיה את האלונקה ואך בדרך נס הגענו בשלום למקום החנייה – – "

“עם הבאת הפצוע לתחנת העזרה הראשונה במרחק כמה מאות מטרים מן העמדות נגמר תפקידם של נושאי האלונקות והתחיל תפקידו של רופא הגדוד ועוזריו. – כותב קפטן א. לבני אחד הרופאים היהודים בגדודי החי”ל. – עם הושטת העזרה הראשונה נשלח הפצוע באמבולאנס לתחנה הבאה של היחידה הרפואית והפצועים הקשים הועברו לבתי־החולים של המחנה השמיני, בהם הועלה הפצוע על שולחן הניתוחים. ורק לאחר הניתוח הועבר אל בתי־החולים שבעורף. גם בתום פעולת החזית נמשך שירות הרופא בפיקוח על שאר מחלות ונגעים שארבו לחייל בשירותיו השונים".

והאחות־המטפלת – באנחה־רווחה כמעט קיבלה את “הבריגאדיר” הפצוע – “בריגאדיר אשר שמו משה” – וכאשר נגשה אליו בבית־החולים והראתה לו את המגן־דוד האדום על שמלתה פתח לדבר עמה “עברית ממש”. זו פגישה ראשונה ומיד אחריה “פגישות” רציניות יותר: במחלקה הפלונית עוד שני פצועים מהבריגאדה “אשר יש להם ידים ורגלים אבל פצעיהם די מרובים ורציניים – – אף תלונה קלה אחת לא שמעתי מפיהם” – – ובמחלקה אחרת: "שלושה פצועים קשים ועוד שנים, ושנים חסרי־רגל וידיעות על קרבנות. כל אחת החביאה כאבה בלבה וכל החפשית מעבודה אצה לראות בשלום הפצועים – – " – הרי שרשרת האחווה הגורלית של הפצוע, הרופא והאחות בחזית בה פעלה החטיבה שלנו כחטיבה לאומית שלמה.

השירותים המיכניים מתברכים, כי פעלו לא־מעט להצלחת החי“ל. חיל המהנדסים (יחידת השדה הארצישראלית 613) העבירה בפיקודו של מי’ור א. כהן את החטיבה לעבר הנהר סאניו “ומשם והלאה פינוי וסילוק שדות מוקשים כדי לאפשר את התקדמות הגדודים – פעולה שנמשכה לילה ויום בלי־הרף” – – ועל כך אמר עליהם אחד ממפקדי הגדודים של החי”ל: “בכל הנסיון שלי בקרב לא ראיתי יחידת שדה של מהנדסים כגון זו; בכל מקום שהגענו מצאנו את הסאפרים על מכשיריהם מפנים ומנקים לנו את הדרך ממוקשים”. וקפטן מ. פרנסקי מהנדס הציוד של החי“ל מספר על בתי־המלאכה של החי”ל ועל “העזרה הראשונה הטכנית” לשיירות המכוניות של הבריגאדה שהיתה מוכנה תמיד לקיים את המסע “על גלגליו”. “החייל בעל המקצוע העברי תרם בלא ספק תרומה רצינית וחשובה ליעילותה של הבריגאדה בחזית”

תמונה 194

חיל המהנדסים העברי מקים גשר

רק ליחידות ההובלה, אשר ראו עצמן בצדק כוותיקות לקרב, יש טעם להתלונן כי דווקא בהכנסה החי"ל לחזית שותקה פעולתן – "לפנים ישבו הבחורים בעמדות יומם ובלילה יצאו לסיורים ואותה שעה ישבנו בשלווה ובמחסה – – " (אפל). למכוניות לא היה מעבר בשבילי ההרים של החזית, אבל הנה באה שעת ההתקדמות ושוב הגיע תור המכוניות. בקדחתנות מחודשת עבדו המחלקות בימים הסואנים של ההתקדמות הגדולה “והשיירות הארוכות של המכוניות העבריות המסומנות במגני־דוד מתמשכות למן סאלרנו ועד בולוניה, עד ונציה במזרח ומילאנו במערב”.

והבריגאדה נישאת הלאה לאירופה לאחר נופש ושהייה בגבול האיטלקי־אוסטרי – אל מחנות ההסגר המחודשים בהם יושבים פליטינו "מאחורי שער ובריח ללא דואר וללא קשר – – מחולקים ומפורדים – – (קפטן א. חוטר־ישי) – מתוך אבק הדרכים קולטת עינם פתאום מכונית – – סמלה מגן־דוד כחול־לבן ודגלה ־דגל ציון – – חיילים במכונית – ושפתם עברית ואידיש! – – פתאום צצים ובאים במרוצה מכל “הגושים הלאומיים” בכל לבוש שהוא ובהתרגשות עצומה יהודי גרמניה ואוסטריה, בלגיה והולאנד – – שרידים – – ודמעות גיל שהיד אינה מתרוממת ליבשן – – "

זו דרך הבריגאדה, גולת הכותרת של מעשה התנדבותנו במלחמת העולם האחרונה, ומה השיגה? מבחינת זכות צבאית קיימת, מה השיגה דוגמת מה שהשיגו הגדודים העברים להיותם רשומים וחקוקים על מפת החזית של עמק הירדן? – – כותב י. פינקלשטיין: "–

– הגניראל החל להסביר לנו (לכתבים וסופרים צבאיים) את המצב האיסטראתיגי בחזית איטליה ואגב דבריו התקרב אל מפה ענקית שבה היו מסומנים בדגלי האומות הצבאות השונים לפי עמדותיהם. והנה באמצע המפה הענקית, בתוך שאר דגלי האומות, הזדקר לעינינו הדגל שלנו, כחול־לבן. (שאר הדגלים היו מודפסים ואילו הדגל שלנו צוייר זה עתה). וכאשר הגיע הגניראל אל הדגל היהודי והצביע עליו במקל הארוך שבידו אמר: “זו הבריגאדה היהודית אשר הודיעו עליה לפני ימים מספר”. – אז הרגשתי בפעם ראשונה את פירוש הבטוי האנגלי “טו בי פּוּו אוֹן די מאפּ” (להיות מושם על המפה)".

 

500 אבדות – תהילה ללוחמינו    🔗

ככל שהמקום הרשה ציינו במקומם ובזמנם את חללי המלחמות־התגרות־המאורעות ובזה הגענו לסיכום־הכבוד של אבידות הצבא היהודי עם החטיבה היהודית הלוחמת והשבויים הארצישראליים בכלל.

בשנים תש–תשו 1940– 1945 נפלו ונספו החיילים העבריים:

אבאי י. (בחי"ל 1944), אביזר ס. (סוריה 1943), אבל ש. (לוב 1943) אבני ש. 1943), אבר מ, (באניה 1943), אדרי י. (באניה 1943), אהרליך ק. ב־1942, אוסטרוגורסקי א. (חיילת נספתה ב־1944), אוסטרמן ו. (ב־1941 בחזית אפריקה), איזביצקי מ. (בחי"ל 1945), איזמירלי י. (ב־1944 במצרים)ח, אלטגנוג ה. (באניה 1943), אלברט אל. (בחזית 1944), אלזנר ה. (באניה 1943), אלטשולר י. (באניה 1943), לאמזור מ. ד“ר (רופא ליט. נעדר), אסקרוב ס. (באניה 1943), אמר נ. (בטוברוק 1942) אפשטין מ. (חיילת ב־1943 במצרים), אקרמן ב. (באניה 1943), אלטשול ס. (ב־1945), באומגרטן ל. (באניה 1943), באסטר ר. (חיילת ב־1943), באק י. (בחי"ל 1944), באקס א. (באניה 1943), ברדיצ’ב א. (צנחן ב־1944 הוצא להורג), בארקט א. (במצרים 1942), בהירי צ. (באניה 1943), בוטניק י. (בחזית החי"ל 1945), בוכבינדר ר. (באניה 1943), בוכשטאב א. (במצרים 1943), בוקס ה. ב־1945, בוסני מ. (באניה 1943), בייזר (ב־1941), בייסטריקר ס. (ב־1941), בירנצוייג ו. (ב־1940), בית לוי א.ב. (1944 בחזית יפאן), בכרך א. (באניה 1943), בלאנק ס. (חיילת ב־1944), בלוך א. (ב־1945), בן־יוסף א. (ב־1941), בן־יעקב צ. (צנחן על אדמת סלובאקיה הומת 1944), בן־ישראל י. (באניה 1943), בנימין (ב־1943), בן־נון י.ל. (במצרים 1944), בן־צבי י. (באניה 1943), בן־שחר אל. (נעדר ב־1941) בן־שלום ס. (חיילת בארץ 1942), בן־שלום א. (נפל), בצר מ. (באניה 1943), בקר מ.ד. ד”ר (רופא נעדר בפעולה ימית בים האגאי 1943), בקרמן מ. (ביוון 1941), בראונפלד ד. (באניה 1943), ברואל ו (במצרים 1942), ברוד ח. ((בחזית החי"ל 1945), ברגר ח. (חיילת במצרים ב"1944), ברינסקו מ. (במצרים 1942), ברץ י. (ב־1944), בת־יהלומי (חיילת ב־1943 במצרים), גדול י. (בארץ ב־1943), גוטהילף מ. (בארץ 1942), גוטליב א. (קומאנדו ונפל בדרנה 1942), גוטליב צ. (באניה 1943), גוטרמן מ. (באניה 1943), גולוב מ. חזית החי,ל 1945), גולד א. (באיטליה 1945), גולדרינג ה. (בארץ 1943), גולדשטין א. (כנעדר ב־1941), גולדשטין ה.ק. (ב־1942 בארץ), גולדשטין פ. (באניה 1943), גולדשמיט מ. (ב־1945), גולובוב י. (בחזית החי"ל 1945), גוסטין י. (בחזית החי"ל 1945), גפרמן א. (בארץ 1945) גולדרינג א. (בחזית החי"ל 1945), גורביך ב. (באניה 1943), גורפיין י. (בחזית החי"ל 1945), גז’אבין מ. (במצרים 1943), גיטליץ י. (באניה 1943), גילינסקי י.ג. (בחזית החי"ל 1945),, גינדל י. (בטוברוק 1941), גלברט א. (בשבי ביוון 1942), גלברט פ. (באניה 1943),גנס שילר מ. (נפל בבצרה, חיל התעופה, 1944), גראנובסקי (באניה 1943), גרבי א. (בלוב 1941), גרבלר. (בארץ 1945), גרבר ה. (במצרים 1945), גרגל א. (במצרים 1941), גרוברג ג. באניה 1943), גרונדלנד א. (באניה 1943), גרינברג מ. (באניה 1943),גשפן י. (באניה 1943), דאהן ה. (באניה 1943), דגני צ. (במצרים 1941), דהבש ש. (ביוון 1941), דובקובסקי א. (ב־1944), דודין י. (בפרס 1944), דוידוב ח. (חיל המהנדסים ב־1945), דוידוביץ ח. (בחי"ל 1945), דויטש פ. (באניה 1943), דוכן י. (באניה 1943), גולדמן י. (באניה 1943), דורנזפרט מ.ד. (במצרים 1941), דייטש ז. (במדבר סיני 1943), דינר ו. (במצרים 1941), דנינו מ. (במצרים 1942), דרוקר מ. (באניה 1943), דריטמן ד. (באניה 1943), האבר י. (באניה 1943), האוסקנכט מ. (בארץ 1943), האן פ. (בלוב 1943), הארר מ.ס. (בארץ 1945), הוכמן מ. (במזרח התיכון 1942), הורביץ מ. (במצרים 1944), היידמן ג. (באניה 1943), היים א. (ב־1940), היימן פ. (באניה 1943), הישפלד צ. (בחזית החי"ל 1945), הכהן מ. (בטוברוק 1942), הלון ס. (באיטליה 1944), הנמל צ. (באניה 1943), הפטל י. (באניה 1943), היים א. (ב־1940), היימן פץ. (באניה 1943), הירשפלד צ. (בחזית החי"ל 1945), ואדל מ. (בחזית החי"ל 1945), ואלטר. (קצין החי"ל 1945), ואסרמן א. (באניה 1943), ואנגר ר. (ביוון 1941), וודסלבסקי ס. (באניה 1943), וייל א. (באניה 1943), ולין ש. החי"ל 1945), וולפסון מ. (ב־1943), ושאצי י.ס. (ביוון 1941), ויזל נ. (בחיפה 1943), ויטקובסקי י. (באניה 1943), וייל ס. (בארץ 1941), ויטריאול י. (באניה 1943), ויס א. בקירנאייקה 1943), וייספוליצור ב. (חיילת במצרים 1945), וילנצ’יק פ. (חיילת בלבנון 1943), וינוגראד א. (בארץ 1943), וינר אוגין (באניה 1943), ויינשטין ש. (ב־1941), וינר א.ה. (באניה 1943), וינר ש.א. (במצרים), ויסבין א. (במצרים 1942), ויסברג י. (ב־1942), ויסוצקי י. (טבע ב־1941), וירט ב. (חיילת בארץ 1945), לט. ון־הלדר (בחזית החי"ל 1945), וישליבסקי ס. (במצרים 1943), ולינטין י. (ביוון 1941), וקסלר א. (בחזית החי"ל 1945), ורמונד ש. (באניה 1943), זאבי ה.כ. (בטוברוק 1942) זולנה י. (באניה 1943), זילברברג מ. (בחזית החי"ל 1945), זינגר א. (באניה 1943), זינגר פ. (בקפריסין 1942), זינגר ק. (באניה 1943), זלינגר ל. (יחידה בריטית לטאנקים בגרמניה), זלצברג י. (ביוון 1941), ז’ק מ. (באיטליה 1945), חוגי ס.ב. (במצרים 1942), חיים מ. (באניה 1943), חננאל ט. א. (בים 1944), חרלף י. (באניה 1943),, חרמוני ב. (טבע בים), טאג’ר ב. (קפטן יחידה צרפתית, פאריס 1944), טויב י. (באניה 1943), טורוק צ. (באניה 1943), טיבור א. (מי’ור בחי"ל 1945), טנקל ז. (בחזית החי"ל 1945), טפר א. (בארץ 1945), טראטנר ק. (בארץ) טורימן ו.ס. (באניה 1943), טריבוס מ. (באניה 1943),, יחמיוביץ סץ (החי"ל 1945), יאלינק נ. (במצרים 1941), יאלינר ס. (בארץ 1942) יאנט ע. (באניה 1943), יוקלסון. (החי"ל 1945), ינילוב א. (באניה 1943), יעקבי נ. (בחזית החי"ל 1945), יעקובס ס. (1940), יעקובסון ה. (באניה 1943), ישים י. (באניה 1943), ישראל א. (בטוברוק 1941), כהן א. (באניה 1943), כהן אשר (באניה 1943), כהן ו. (באניה 1943),כהן י. (בחזית החי"ל 1945), כהן מ. (באניה 1943), כהן מ. (באניה 1943), כהן פ. – ס. (באניה 1943), כהנא י. א. (באניה 1943), כספי ח. (באניה 1943), כפתן א.ץ בארץ 1945), כץ ר. (חיילת במצרים 1943), לב ק. (במצרים 1943), לבבי א. (חיילת במצרים 1944) לבקוביץ י. (טבע בים 1943), להרר ש. 1943 בארץ), לוי א. (ב־1942), לוי א. (במזרח התיכון 1941), לוי אליהו (1944 בירושלים), לוי ד. (באניה 1943), לוי מ. (בחזית החי"ל 1945), לוי מנשה (בחזית החי"ל 1945), לוי ש. (קצין, בבורמה 1945), לויטה ל. (באניה 1943), לוין ב. (בחזית החי"ל 1945), לוין י. (בכרתים 1941), לוין פ.ק. (במצרים 1943), לוינזון א. (בקירנאייקה 1945) לוי ס. (בעארץ 1944), לוינזון ח (באניה 1943), לוץ י. כ. (באניה 1943), ליברגוט מ. (בארץ 1942)ליברמן מ. (ביוון 1941), ליברמן י. (בחזית החי"ל 1945), ליזר ש. (בחזית החי"ל 1945), לייכטר א. (במצרים 1942), ליהייימר ו. (צרפת 1945), לינוורם צ.י. (בים תל־אביב 1945), לנגה י. (בארץ 1944), לנדאו מ. (1942), לפידות ש. (באניה 1943), לץ י. (באניה 1943),מאדורסקי ס. (באניה 1943), מאיר ז. (החי"ל 1945), מאירהיים ה. (בסוריה 1944), מושקוביץ אל. (ב־1942), מזון ח. (בחזית לוב 1941), מזלר מ. (באיטליה 1945), מזרחי ב. (בארץ 1943), מזרחי ד.ב.ב. (ב־1941), מטל ק. (ביוון 1941), מיזן י. (ביוון 1941), מיטלר א. (באניה 1943), מייזלין ש. (בארץ 1942), מילר א. (באיטליה 1945), מילקהין י. (באניה 1943),מימון וידובסקי פ. (באניה 1943),מימון מ. (באיטליה 1944) מימון ר. (באניה 1943), מלכביסקי י. (באניה 1943), מלמד ד. (ב־1942), מלמן מ. (בחזית החי"ל 1945), מלר מ. (בחזית החי"ל 1945), מן ה. (ב־1942), מלמן מ. (בחזית החי"ל 1945), מלר מ. (בחזית החי"ל 1945), מן ה. (ב־1942), מנדל ד. (בחזית החי"ל 1945), מנו א. (בטוברוק 1941), מס מ. (בארץ 1942), מסינגר א.א. (נעדר מיוון 1941), מרכוס ג (טבע ב־1943) מרכוס צ. (באניה 1943), מרק ת. (חיילת, מצרים 1943) משיט מ. (צרפת 1945), מתתיהו א.ב. (לוב 1941), נבל צ. (באניה 1943), נדב י. (באניה 1943), נדן ד. (במצרים 1942), נויברג מ. (חיילת במצרים 1942), נויווירט א. (ב־1941), נוילינגר צ. (באניה 1943), נוימרק ה. (באיטליה 1945), נוסבאום מ. (באניה 1943), נורל א. (באריתריאה 1941), ניימן יח. (נעדר), סאמט ז. ו. (טוברוק 1942), סגל א. (באניה 1943), סגל י. (באניה 1943), סוקורינקסי א. (באניה 1943), סטריסובר ה. (1942), סטרן פ. (ביוון 1941), סייג מ. (באניה 1943), סימהי. (בחזית החי"ל 1945), סנדר ו. (באיטליה? 194) סנש חנה (חיילת־צנחנית 1944), סרני חיים (חייל־צנחן 1945), עומדה מ. (איטליה 1945), עממי א. (1942), עצטה שלום (מצרים 1941), פדרמן ה.מ. (1943), פוגל ד. (באניה 1943), פולסון מ (סוריה 1943), פוליצר ה.פ. (באיטליה 1945), פיאטרי מ. (בארץ 1944), פיבך ח. (אוסטריה 1945), פיל ע. (בארץ 1942), פילו ש. (יוון 1941), פינברג צ. (מצרים 1944), פינטל י. (תעלת סואץ 1941), פינקלשטיין ה. (מצרים 1945), פירשטנפלד א. (1942), פיש ח. (1942), פישר צ. (בהולנד 1945), פישר מ. (אריתריאה 1941), פלדמן י. (באניה 1943), פליישמן ס. (בארץ 1945), פניכאל נ. (פולין 1945), פסחוביץ נ. (סואץ), פסמניק א.ר. (באניה 1943), פרבר ה. (מצרים 1942),

תמונה 195

עם נטיעת יער החייל העברי במעלה־החמישה על אדמת הקרן הקיימת לישראל

פרוי א. (1940), פרוינד אל. (סיציליה 1943), פרוינד א. (סוריה 1944), פרוסק י. (באניה 1943), פרוסקוב פ. (באניה 1943), פרופק י. (באניה 1943), פריד א. (1943), פרידלר י. (באניה 1943), פרידמן אל. (בארץ 1943), פרידמן ש. (בחזית החי"ל 1945), פריזר א. (בארץ 1942), פרלברג י. (ב־1942), פרנבך א. (באניה 1943),פרנקס ס. (ב־1943), פרנקל י. (במצרים 1944), פרץ ד. (במצרים 1943), צוילינג צ. ד"ר (קפטן־רופא בארץ 1945), צוילינג ק.ק. (באניה 1943), צוייק מ. (בחבש 1941), ציטו ה.ט. (באניה 1943), צנקן י. (באניה 1943),קוזלוביץ א. (באיטליה), קוסלוביץ מ. (בחזית החי"ל 1945), קלורפלד מ. (החי"ל 1945), קוטס סח (בארץ 1944), קוטר ד. (באניה 1943), קולודנט מ. (במצרים 1942), קולוסקי י. (במצרים 1943), קולן ה. (באניה 1943), קונפינו ג. (בארץ 1942), קוסטרליץ ר. (באניה 1943), קופליק פ. (באניה 1943), קופמן ל. (באניה 1943), קוריצונר ש. (באניה 1943), קורצרוק ח. (בחזית החי"ל 1945), קיטאי מ. (באניה 1943), קיטלגיסר ח. (באניה 1943),, קורצרוק ח. (בחזית החי"ל 1945), קיטאי מ. (באניה 1943), קיטלגיסר ח. (באניה 1943), קלשון ז. (במצרים – אנית נפט – 1943), קימלמן ד. (במצרים 1942), קיפניס י. אב. (בארץ 1942), קלינסקי מ. (בארץ 1943), קלמן א.ה. (במצרים 1945), קלמן ל. (חיילת במצרים 1942), קלריס ז. (בארץ 1944), קמניצקי מ. (במצרים 1945), קמפינסקי ג. (באניה 1943), קנט א. (קפריסין 1942), קנטרוביץ (1942), קנטרוביץ ה. (חיילת 1944), קנצה י. (1942), קספריוס ה. במצרים 1945), קפלן מ.א. (באניה 1943), קצ’ור מ. (במצרים 1940), קרביני א.ב. (באניה 1943), קרביצינסקי י. (במצרים 1943), קרפונקל י.י. (בארץ 1943), קרצ' ר. (במצרים 1943), רבינוביץ ת. (בחזית החי"ל 1945), רוזין ה. (באניה 1943),רוזינוב ס. (1944), רוזן צ. (במצרים 1941), רוזן ש. (בארץ 1945), רוזנברג א. (בחי"ל 1945), רוזנברג ש. (במדבר קניה 1942), רוזנוואלד יר. (באניה 1943), רוז’נסקי י. (אוסטריה החי"ל 1945), רוזנצווייג ד. (באניה 1943), רוזנר ה. (ב־1942), רוזנשטין א. (ב־1940) רוזנשטין א.צ. (באיטליה 1944), רוסאק ז. (בחזית החי"ל 1945), רזניק א. (איל־עלמין 1942) רטנובסקי ש. (באניה 1945), ריזי י. (בחזית החי"ל 1945), רייכלין צ. (באניה 1943), ריכנברג פ. (באניה 1943), רינג ד. (בסוריה 194), רינג י. (סגן־קצין באנית נפשט 1943), ריף י. (באניה 1943), רפר ת.– ג. (ברץ 1943), רפהאן פ. (במצרים 1943), רפפורט א. (קומאנדו 1941 בסוריה), שוארץ י. (באיטליה 1944), שולגאסר י. (בחזית החי"ל 1945), שולם ד. (קומאנדו, בחזית החי"ל 1945), שור צ. (כרתים 1941), שור ג. (בארץ 1943), שורצר ג. (באניה 1943), שושני י. (בארץ 1941), שטיין ה.– צ. (במצרים 1943), שטיין־בוטוביצקי ה. (חיילת במצרים 1943), שטיינברג מ. (באניה 1943), שטם אוריאל (במצרים 1943), שטקולצ’יק פ. (באניה 1943), שטראוס א. (במצרים 141), שטרן ש. (באניה 1943), שטרנברג ר. (בים תל־אביב 1945), שטנרהיים מ. (באניה 1943), שיינפלד ד. (איטליה 1945), שיפר צ. (באניה 1943), שיפר מ. (בחזית החי"ל 1945), שכטר א. (בחזית החי"ל 1945), שלזינגר מ. (באניה 1943), שלייפשטיין א. (בחזית החי"ל 1945), שליסברג א. (באניה 1943), שמעון א. (באניה 1943), שמרלינג ש. (באניה 1943), שמש א. (בקירנאייקה 1943), שנור מ.י. (יוון 1941), שניאור י.ח. (בחזית החי"ל 1945), שפטר י. (ב־1940), שפינדל א.א. (באניה 1943),שפרנגר ל. (במצרים 1945), שרייר ש. (בחזית החי"ל 1945), שרנסקי י. (בארץ 1940), שרף ז. (באניה 1943), תג’ר גרשון (באניה 1943), תדהרי נ. (במצרים 1943), תנפילוב ש. (באניה 1943).

לרשימת האבידות (שהועתקה מספר השנה של העתונאים תש"ו) אנו מוסיפים לאחר בדיקה מספר הבריגאדה לי. ליפשיץ ומרשימת זכרן שנתפרסמה ב“הארץ”:

בלוטשטיין צ. (החי"ל הולאנד 1946), ג. ג'. אלאן (נוצרי, החי" 1945), בק י. (החי"ל 1945), גראב י. ד. (איטליה – הארץ 1946), גמבל י. א. (החי"ל), לייט. ויליאמס (אנגלי החי"ל 1945), פרי א. (החי"ל), הירשלר (1945), ואנדל י. (החי"ל), לנדאו (בלגיה 1946), נדב מ. א. (בלגיה 1946), ציון ג. (הולאנד 1946).

ואלה החיילים הארצישראליים שנספו בשבי:

אורבך ס. (קאוטביץ 1944), אייזנברג ב. (בבויטן 1944), אלטמן ר.א.(1943), אל משאלי מ. (1943), אלקינד י. (1941), אניקס א. (1942), אקרמן ד. (1945), ארמן (– ), באייר (– ), בקרמן מ. (בקלמאטה 1941), גונסיורובסקי ה. (1945), דאובש ש. (בקלמאטה 1941), דיגיל ה. (1943), הרמן ה. (1945), הרצוג צ. (בלאמסדורף 1944), זילגלר א. (1945), זילברברג ד. (בקלאמטה 1941), זסלר י. (ביבוז’נה 1943), יפה מ. (1941), כהן א. (– ), כהן ע. (1945), לוסטיג נ. בבויטן 1944), לינדהיימר (1945), ליפמן פ. (בטרנובט 1942), מיכאלוביץ פ. (– ), מישלי (1943), מטשינשקי ה. (1945), משקיט י.מ. (1945), נסר א. (יבוז’נה 1943), סלומן י. (1942), סרבניק ו. קוסל 1942), קראוזה א. (בויטן 1944), סגל ה. (סמל – ), קולמן י. (1945), קלר מ. (1945), פינישל (1945), קונדשרובסקי (1945), קרייטנר י. (1945), קלאס ד. (– ), שטרית ד. (1941), שכטר ל. (לאמסדרוף 1944).

לזכרם תהילה!–

לזכרם של אלה הוקם “יער החייל” בהרי ירושלים ליד קבוצת מעלה־החמישה. הבריגאדה נטעה חורשה לזכר 53 חבריה שנפלו בקרב ובמשמרתם בחזית. כאן נטעה החורשה בו בזמן ע“י המתנדבים הוותיקים ממלחמת העולם הראשונה לזכר מפקדם מרגולין אליעזר. ניטעו גנים וחורשות ע”י פלוגות צבא וקרובי משפחה לזכר חיילים בודדים שנספו במלחמה. (בי“א אדר ב' תש”ו).

נוסיף עוד זאת: בסיכמו הראשון הודיע החי“ל כי שיכל 49 מבניו ו־25 נכים. מספר הפצועים היה 130. ועדה של חברי החי”ל ערכה מגבית בקרב חבריה למען משפחות הנעדרים והנכים.

 

בתוך ההתמוטטות    🔗

כניעה זו של מיליון החיילים בצפון איטליה – מיליון חיילי הנאצים – לא היתה אלא סנונית על סף הכניעה הנאצית כולה, תוצאה של התמוטטות כל בנין ההבל הנאצי, אשר בראשונה דמה לבנין־ברזל. והיה עד־ראיה אשר צפה בעינים כלות אל ההתמוטטות הזאת והשתוקק לראות את קצה – הוא העד הארצישראלי אשר הביט בעד לגדרות התיל ארבע וחצי שנות השבי. רבות ראה ולבו לא נקפא בכבלי השבי אלא פעם. שלא כשבוי אחר "במו עיניו ראה כיצד בני עמו הפכו לאבק אדם, כיצד הם מעונים, נרצחים, נשרפים ונרמסים. ומה שראה במו עיניו גזל את מנוחתו בלילות ולרוב בא לידי גילוי בחריקת שנים – “מחלה נפוצה בין השבויים”. (ש. סלודאש)

הוא ראה גם בעם הגרמני: “בפרק הראשון עד פתיחת החזית הרוסית – ראו הגרמנים את עצמם ככוח המדביר עמים תחתיו – – התלהבות נאצית זו הועמה עם ההתקפה הגרמנית על רוסיה והרגשה עמומה זו נתאמתה פתאום עם האסון שירד על המכונה הצבאית הגרמנית בחורף הרוסי הראשון שהגרמנים התנסו בו – – האימה הרוסית הופיעה בפני הגרמנים בכל גדלה ומוראה… החורף הרוסי השני 1942/43, שהיה גם החורף הראשון להתקפת צי האויר הבריטי על לב גרמנים, מסמן את המפנה החרף ביותר בהלך־הרוח של הגרמנים.. תוך כדי מפנה זה הוצגו הגרמנים בפני בעיה איומה מבפנים: עשרות ערים גרמניות נמחו מעל פני הארץ ומיליונים של גרמנים הפכו לפליטים מבקשי מחסה – העם ברובו המכריע עדיין עמד מאוחד מאחורי המנהיגות של היטלר… הפרק הרביעי – החל עם כניעת איטליה. מיד לאחר זה התחילו התקפות אויר ביום ובלילה על גרמניה, מחדירת הרוסים עד הרי הקרפאטים עד לבואם של צבאות הברית למערב אירופה. זה הפרק בו נעשה הנסיון להתנקש בהיטלר ולהתקומם נגד ההנהגה הנאצית… העובדה שבנות הברית הצליחו לעלות על יבשת אירופה ושהגרמנים אף לא ניסו להטיל אותם לים, היתה מכה ניצחת למעמדה של המנהיגות הנאצית והבאישה את ריחה בעיני העם. ובה בעת – – פרץ הסער הרוסי בתנופה בלתי־נודעת: בקפיצות ענקים הגיעו הרוסים תוך חודש ימים עד גבול גרמניה”. (י. בן־אהרון) משבר השתרר בגרמניה והתקדמות הרוסים שטפה ללא מעצור.

ימי ההתנקשות ב“פיהרר” הם ימי משבר גם לשבויים, באכזריות נרצחים שני השבויים קראוזה ואייזנברג כאשר החליטו לנסות לברוח ממחנה בויטן – אז הוחל במסע־הנדודים של השבויים ממקום למקום מפני פחד הרוסים המתקדמים. ראשית 1945 ומאות מפציצים ואוירוני־לווי עולים על גרמניה – בלב השבויים הארצישראליים מתעוררת דאגה חדשה: מה ייעשה בהם עם גמר המלחמה – האם לא יכלו הגרמנים את חמתם על סף תבוסתם? – לשבויים אלו עדיין לא נודעה העובדה, אך בארץ נתקבל כבר השידור מראדיו לובלין, בו הודיעו השבויים שעבדו במחנה בויטן כי ניצלו מידי הנאצים ע"י הרוסים המתקדמים: “לאחי בארץ־ישראל מאדמת פולין בשם החיילים הארצישראליים שניצלו מידי היטלר ימח שמו!” – בדברים אלו פתח את השידור השבוי הארצישראלי אדוארד רוזנר.

שאר השבויים חיים לעת־עתה במתיחוּת מתמדת. חבילות הצלב האדום כמעט שאינן מגיעות עוד. מפה לפה מוסרים כי הצבא האדום הגיע כבר לחוף האודר. הדבר האחד השומר על הארצשראליים ואשר הם מקיימים אותו בכל מאמץ הוא היותם יחד, לבל יתפוררו בתוך הבוקה־ומבולקה סביב, בה הגרמנים עצמם מראים כבר אותות גלויים של מבוכה ובהלה. ב־23 בחודש ינואר 1945 הרוסים נמצאים במרחק 35 ק“מ ממחנה השבויים – הנה התקרבו עד למהלך של 18 ק”מ. הקומנדאנט הגרמני נפרד מהמחנה ומוסרו לידי הנהגה עצמית של השבויים – האמנם תוך שעות מספר ייגאלו? אף הרדיו רויטר מודיע בשם מפקדת המרשאל קונייב, כי סטלג השבויים הבריטים הגדול בשלזיה, סטלג למסדורף, מוקף ע“י הצבא האדום ומחכים לשחרורו. עם זאת הצפייה אורכת. דוחקי־הקץ יוצאים מהמחנה לפגוש את הרוסים, כי שוב אין צורך להזקק למעשי הבריחה שבהם התפרסמו השבויים קודם לכן. אף־על־פי־כן נתקלים הללו בגייסות הגרמנים – מהם נרצחים ומהם מוחזרים למחנה – ובראשית פברואר נודע על נסיגה של הצבא האדום. הימלר ואנשי ה”פולקסשטורם" שלו השתלטו על המבוכה והשלטון הוחזר על כנו. ולא עוד אלא קצינים גרמנים באים אל המחנה ומעוררים שבויים פולניים וצרפתיים להתגייס לצבא הגרמני כדי ללחום ברוסי..

אך מתקרב גם חודש פברואר לקצו וסביבת המחנה שוב מוכרזת כשטח של חזית. מוצאים את השבויים ברצונם או בכפייה להעבירם לפנים גרמניה והארצישראלים המצפים לגואל מצליחים עוד להחבא במחנה. לבסוף הועלו גם הם ברכבת ומשלזיה מוסעים הם בדרך־נדודים הלוך וחזור דרך צ’כיה בכיוון האנובר ובשינוי כיוון לצד אוסטריה־איטליה. הנה ראו את עצמם מובלים לצד בוואריה. שוב הוחזקרו בדרך למינכן – פלוגות השבויים שלנו מפוזרות בכמה דרכים. ולא רק הם אלא 70 אלף השבויים הבריטיים ומאות אלפי שבויים רוסיים – צעדו. אין צורך לומר כי בין “ההולכים האלה” נדדו גם שאר קרבנות גרמניה – בין יהודים אשר הובלו עוד בחבורות ופה ושם עוד הספיקו לרצחם ובין פליטים אזרחיים אשר נסו מפני הרוסים. בכל המהומה הזאת ידעו הגרמנים השומרים על קבוצות השבוּיים בנדודיהם להפלות לרעה את היהודים “הארורים” מחבריהם הבריטים – בין בעברם בצ’כיה ובין בהגיעם לבוואריה עד למקום המחנות החדשים ליד נירנברג. לא ארכו ימי המנוחה גם כאן, כי הצבא האמריקאי החל בהתקפת בזקּ מעבר מזה וכוחות התעופה שלהם הנמיכו טוס ולא הבדילו בין העיר למחנות השבויים. נצטווּ איפוא השבויים הארצישראליים שעברו 1200 ק"מ מבויטן עד נירנברג לקום ולנדוד הלאה לסביבת רגנסבורג. המחנות בסיבות וינה עדיין נדדו וגלי האוירונים והמפציצים אינם מרפים מגרמניה הנבוסה בין מצד בעלות־הברית ובין מצד הרוסים. – לב השבוי היהודי צהל בסתר למראה החרבות וההריסות, למראה הפליטים האזרחים ונשיהם וילדיהם, אך כלפי חוץ עוד לא הראה את שמחתו. הוא ראה כבר “את החיל הגרמני במצב דומה למצבו הוא בימי קלאמטה ותבוסת יוון” – אך הראשיו הגרמני עדיין הודיע פה ושם: נעמוד ולא נזוז עוד – –

נתפרסמה לבסוף הודעה קצרה של אחד במאי 1945 בראדיו כי ה“פיהרר אדולף היטלר נהרג בקרב הנואש על ברלין” – ולמחרת היום קיבלו השבויים הרוסים את חבילת המזון הראשונה בכל ימי שביים מהצלב האדום – הגאולה עצמה עוד לא באה… הגיע עד למחנה בלינץ חייל אמריקאי עליז ומיד הרגישו בו המונים מבחוץ, אך האמריקאי עצמו אשר חשבוהו למשחרר הודה בתום־לבו כי הוא רואה את עצמו שבוי־מלחמה, הואיל ונלחם בשעות הבוקר ונלקח בשבי ע"י הגרמנים.. שוב גדולה אכזבתם של השבויים – ואף־על־פי־כן אינם מאמינים לאמריקאי, מריעים לכבודו, קוראים הידד כי בו רואים את הכובש. לבסוף הופיע הגואל בדל אמריקאי והשבויים על דגליהם שרו את ההימנונים: האמריקאי, הבריטי והרוסי. הארצישראלים התנשקו אותה שעה כי אם גם לא שלם הנצחון אשר הביא להם היום אך הוא סיים עליהם ארבע שנים ושבועיים שבי.. לפי פקודת הקפטן הבריטי שקיבל עליו את הפיקוד גוייסו כל השבויים הבריטיים והארצישראליים לשמור על המחנה מפני חבורות גרמניות מזויינות. ב־6 במאי הגיעה מכונית של צבא אמריקאי סדיר ובשער המחנה ניתנו פקודות אשר לפיהן נקראו השבויים הבריטים והאמריקאים לחזור אל השירות – נתברר כי המתורגמן האמריקאי אשר עם כוח זה יהודי גם הוא –

“הגם אתה יהודי? – – ושבוי? – – שלום עליכם!” – –

זו פגישת האמריקאי היהודי והשבוי הארצישראלי בשער המחנה.

הנה גם שני ילדים יהודים ניצולים, שהשבוי המשוחרר עוד מספיק להלביש אותם מדים בריטיים, לרחוץ, ולהשכיבם לישון תוך תקווה לאמצם לבנים בדרכו לארץ… התקווה אינה מתקיימת, איש ס. א. עלוב עוד מקבל מכה בקת רובה ברגע האחרון של גמול על פעליו, אך מחנה אומללים יהודים גדול נשאר במקום – 17.000 אלף גברים, נשים וילדים – כשהמפציץ הנושא את השבויים מתרומם בדרכו לאנגליה. גם זו אינה עוד הדרך האחרונה, כי יש ומפציץ נחבל ובגזירת הגורל נספים שבויים ארצישראליים בהיקרא להם דרור – משקיט ולינדהאמר. – באנגליה מקבלים את הניצולים בהתלהבות. (ש. סלודאש)

שחרור הקצינים בא גם הוא בהיסח־הדעת, כאשר יבוא כל דבר שמרבים ליחל לו. לא ידעו האמריקאים על מציאות מחנה קצינים בסביבתם ורק במקרה סופר לשני קצינים שלהם שיצאו לטייל בג’יפ, כי מחנה קצינים שבויים כאן. באו ארבעה חיילים אמריקאיים עד לשער המחנה ונגדם יצא האובּרסט הגרמני ודגל לבן בידו. אף השבויים לא חיכו עוד, כי לקחו את שומריהם בשבי ומיד אחרי־כן פשטו בסביבה הכפרית הדשנה והחלה “פרשת זלילה שארכה שנים־עשר יום”. (י. בן־אהרן) יפה קיבלה אנגליה כולה את פני השבויים, יפה קיבלה את פני הארצישראליים היהדות האנגלית על כל חוגיה, הנה עלו על האניה “בריטאניקה” ודרכם שקטה לארץ.

ובארץ – "פגישת אחים נלבבה ונרגשת עם חיילים שבויים ששבו למולדת בתחנת הרכבת ברחובות, בהגיע קבוצת השבויים הראשונה בת 450 איש. מבעוד שחר באו לתחנת רחובות מכוניות מנקודות שונות בארץ ובהן ילדי המשקים, באי־כוח המוסדות הלאומיים, באי־כוחה של ההתישבות, הוועד למען החייל – – דגלים התנוססו על הרחבה ועשרות זרי פרחים נישאו בידי נשים וילדים, שציפו ברטט לבוא יקיריהם. בהיעצר הרכבת בתחנה, הגיעה ההתרגשות לשיאה. גם בבואם לסראפנד נתקבלו השבויים בחמימות. האופים מהקאנטינה הגישו להם עוגות עם כתובות באנגלית “ברוכים הבאים”. לאחר סידור הניירות הוסעו השבויים קבוצות קבוצות לתל־אביב לבית ועד למען החייל שהיה מקושט בדגלים ובסיסמאות – – תושבי העיר תל־אביב קיבלו את פני השבים – עד שעה מאוחרת נמשכה העברת החיילים – – ".

קבוצות השבויים הוסיפו לבוא וכינוסם בארץ התקיים לאור הסיסמאות: “נפדינו. נתיצב בשורת פודי עמנו”; “תקום המדינה העברית”. ציבור פדויי־השבי גולל בכינוס את תלאותיו. פדויי־השבי השיחו לציבור הישובי בארץ את לקחם המר והממושך בכמה ספרים וחוברות ובתערוכת כלים וכתבי־יד אשר העידו על איתנות רוחם ועל חסנם החלוצי, אשר לא נכנע למדרס הנאצי גם מאחורי גדרות התיל.

 

אל ההצלה    🔗

והחי“ל חונה באיטליה העליונה ופניו לקראת תפקידו בארצות־הכיבוש, פניו אל גרמניה הנבוסה אשר השבויים אך יצאו אותה. עוד בטרם דורכות רגליהם של אנשי החי”ל ומכוניותיהם הנושאות את המגן־דוד על האדמה אשר מעבר לגבולות והמגע הנכסף והמעורר נוצר: מופיעים הפליטים הראשונים משם – מפולין, הונגריה, רומניה, צ’כיה – באו “להפגש עם הבריגאדה היהודית”. הם ראשונים כי מעתה מתחילים להיראות פניהם של יהודים רבים אשר תשובה אחת בפיהם על כל השאלות: אנו הולכים אל הבריגאדה.. הולכים אל הבריגאדה היהודית.. ובזאת החלה פרשת ההליכה של היהודים על פני ארצות אירופה – כי הבריגאדה כמו כארץ־ישראל. בעל־כרחה ונכון יותר מרצונה נעשה תחום הבריגאדה למרכז־העליה.

המוני היהודים החלו צובאים כאן על חבילותיהם, שיירות גדולות נהרו הנה ממחנות גרמניה. כאן הפגישות המזעזעות בין אבות, בנים, נשים ואחיות – כאן נראים לראשונה לעיני החיילים “החותמות” – חותמות הקעקע, המספרים – מספרי הענות והקלון.. ומהבריגאדה נמשך והולך החוט לאורך כל איטליה, מקום שם חיילים יהודים חונים או פועלים, נוסעים ומסיעים. האם ידי חיילים יהודים תקצר? – מחסה לנשים ההרות, בית ליולדות, בית־ספר לילדים ואין צורך לומר מזון מיטה, מזרן – משרוך נעל ועד ככר לחם. נמשכה פעולתם של חיילים אשר אגדות נתרקמו סביבה – זו עלילת ההצלה!

הגיעו אלינו הפרטיזאנים הראשונים, לוחמי גיטאות, יוצאי יערות, שנלחמו בשדות אוקראינה־ווהלין, שמרדו ועמדו בודדים ומבודדים בנשק ובלי נשק.. וסודר בחצר “ליל וילנה”. נגולה לפנינו פרשת הגיטאות על כל מוראותיה ופרשת המרד היהודי על הגבורה והטארגיות שבה. כיצד טבחו ורצחו – וילנה! – נמחקה קהילתה ואיננה עוד. “פונאר” – זו מצודת המוות – שמה הובלו ושם מצאו את מותם שמונים אלף יהודי וילנה!.. וכה סיפרו הפרטיזאנים: כדי לרפא פצעי גרמנים הפשיטו עור מפניהם של ארבע מדות ילדם עברים.. והם גוללו לפנינו את הדפים הנוראים משואת ישראל – – הם עמדו וסיפרו הבחורים והבחורות מישראל יוצאי אוקראינה, פולין וליטא – אנו עמדנו נרעשים לשמע אגדת המרד היהודי – מרד וילנה, וארשה, ביאלוסטוק – – " (מ. גראבובסקי)

האם צריך עוד להגביר את תשוקת החיילים השומעים לבוא אל לב אירופה עד לאחים ששרדו עוד במחנות, לראות את ברגן־בלזן, לראות במו עיניהם את חרבות האסון, להציל את אשר אפשר עוד להציל ואשר גם עתה אחרים לא ידעו איך להציל ולא היה עם לבם להציל? – – הגייסות של בנות־הברית פרסמו עתה גילויי דעת ואזהרות לחיילים על “התידדות עם מי שהיה אויב האנושות” – חיילינו ניהלו ויכוח ביניהם, ויכוח פנימי סוער־קודח. – לנקום או לא לנקום? – לחייל היהודי היתה אזהרה והוראה לדרך משלו:

“איש החי”ל שמור וזכור!

א. זכור את ששת מילוני אחיך הטבוחים!

ב. שמור על השנאה לדורות – כלפי שוחטי עמך!

ג. זכור – שהנך שליח עם במערכה!

ד. זכור: החי"ל בגרמניה הנאצית – הוא חיל כיבוש יהודי!

ה. זכור – הופעתנו כחטיבה על דגלה וסמלה לעיני העם הגרמני בארצו – נקמה היא!

ז. הופע כיהודי גאה בעמו ודגלו!

ח. אל יחד כבודך אתם ואל תבוא בקהלם!

ט. אל תשעה להם ולא תבוא בצל קורתם!

י. חרם יהיו: הם ונשיהם וטפם ורכושם וכל אשר להם– חרם לדורות!

יא. זכור! שליחותך הצלת יהודים, עלייה, מולדת חפשית!

יב. חובתך – מסירות, נאמנות ואהבה לשרידי החרב והמחנות.

יג. תהא הופעתך חיילית־יהודית! צורתך גאה. משמעת בכל אשר תלך, אלה אומרים כבוד לחטיבה!

“ארור שלא יזכור את אשר עוללו לנו!”

והם יצאו ב־ 28.07.45 בדרך המסע אשר לארכה השתרעו בכל אשר פנו מעללי המלחמה אשר המיטו הנאצים אך לפני שנים מספר על היהדות והאנושות כאחד: גם ערי האויב הרוסות עד היסוד בהן! – אך מה לעומתו ההרס המקופל במחנה יהודים שלם? הנהו מחנה הריכוז בלנדסברג התופס שטח עצום ולתוכו נכנסת הבריגאדה על כלי־מסעה ואנשי המחנה, הם וילדיהם, יוצאים ומקבילים את פניהם בדגלי כחול־לבן, בקריאות שמחה וגיל. (גראבובסקי) מטפסים על המכוניות ממאנים להנתק – “שלום ולהתראות!” – והמסע של הבריגאדה נמשך הלאה. הם עוברים את הגבול הצרפתי, נכנסים לשטח הבלגי. יצאו את הארץ הטמאה ונמצאים בין העמים הידידים – הבלגים, ההולנדים, אשר בסבל היהודים סבלו גם הם אף עזרו לנו ככל אשר יכלו.

תמונה 196

מסע הבריגאדה ליד מחנה הפליטים לאנדסברג

באוגוסט אותה שנה נשמע מהכינוס הראשון לאחר הטבח – הכינוס הציוני בלונדון – הסיכום המזעזע הראשון. ד"ר זומרשטין המסמל את חורבן יהדות פולין, פרטיזאנים ואנשי המרד בגיטאות וגם אנשי הבריגאדה שנים – המסמלים בעיני הכל את קצה הנחמה ואת רמז התקווה להצלה מהחורבן. כי הבריגאדה פרשה את כנפיה על פני שרידי היהדות בארצות אירופה ממקום חנייתה. הבריגאדה, החייל היהודי מכל יחידה ויחידה עברו את הגבולות וחיפשו קרובים, כינסו ועידות של השרידים. אירגנו את העלייה – את ההליכה.

הבריגאדה באה עד למחנה ברגן־בלזן לאחר שנשרפו בו השרופים, לאחר שמתו בו עם השחרור ולאחריו 30.000 יהודים – אל ועידת באי־כוח המחנות באה משלחת הבריגאדה וכאן ראו לראשונה את גיא־ההריגה, בו שולחו כלבים טורפים בנשים ערומות. אך הוועידה הפכה להפגנה ציונית חמה וגילתה כי שלהבת יהדות בוערת גם באפר. בוערת השלהבת לא רק באפר השריפה שהעלו הנאצים אלא גם מתחת לענני שמים שפרשו השליטים המנצחים מיד על ראשיהם של שרידי ציון, על תקוותם וצמאונם האחד: לחיות בארץ האחת שנשארה להם – בארץ־ישראל. ולא פסקה תנועת הנודדים ולא יכלו להסגר גבולות – אף־על־פי־ שבקרב האומות המנצחות המאוחדות נשארה אומה אחת בודדה גם עתה: – היהדות ועמה יחידות־הצבא העבריות.

 

ועוד פגישה – עם לוחמי החזית היהודים    🔗

בפאריס התכנס הכינוס הזה ב־11 בנובמבר, יום שביתת הנשק למלחמת העולם הראשונה. באו להזכיר את הרבבות שנפלו בשדות הקטל – לוחמים יהודים בצבא ארצות־הברית, בריטאניה, ניו־זילאנד, קנאדה, אף לוחמי מחתרת יהודים מצרפת, בלגיה ופולין. הכריזו הלוחמים יחד על אחדות העם, על אחדות גורלו ועל סוד נצחיותו שאין להעבירה מן העולם גם בדרך־שמד משוכללת ביותר של המאה העשרים. נוסדה ברית הלוחמים היהודים העולמית תוך הכרה, שאין להם בן־ברית נאמן יותר גם לאחר אחוות הנשק עם כל צבאות הברית בימי המלחמה.

בזה נגול המאמץ המלחמתי שעשה עם ישראל בכל פזוריו. הוכר, כי המאמץ המלחמתי של הישוב בארץ־ישראל הוא גולת־הכותרת ונקודת־המוקד של כוח־החיים הגלום בעמם העתיק. הכריזו הלוחמים העברים “כברית עולמית” על הזדהותם הגמורה והמחולטת עם שאיפות הלומים היהודים מארץ־ישראל; על הגנת החיים היהודיים ומעמדם בארצות שנשקפת בהן סכנה לעדה היהודית; לסייע להגירת היהודים לארץ־ישראל; לטפח את רעיונות החלוציות בין הלוחמים היהודים ולעורר את השתתפותם בבנין הבית הלאומי היהודי: לקיים את המגע עם הלוחמים היהודים בכל הארצות ופעולה תרבותית־לאומית ביניהם; לקים את המגע עם איגודי הלוחמים שאינם יהודים לשם חיזוק ההבנה ההדדית.

והברית העולמית שוקדת מאז כינוסה לקיים קשרים עם איגודי המשוחררים בצרפת, בלגיה, הולאנד, פולין, דרום־אפריקה, ארץ־ישראל וארגוני הפרטיזאנים היהודים בגרמניה ואיטליה. הם התקשרו עם איגודי המשוחררים בארצות־הברית, אנגליה וקנאדה, אלג’יר ותוניס. המלט המקשר את שורות הלוחמים האלה בארצות שונות שוב אינו רק האחווה לנשק

אלא העובדה שאם גם לחמו בעילום־שמם הלאומי בצבאות שונים, הרי מטרה משותפת ללוחם היהודי אחרי השואה שעברה על אירופה: בצבא מדינת אזרחותו הוא לחם במלחמת העולם האחרונה לא רק מלחמת־חייל כי מלחמת יהודי. ולפיכך הופעת הצבא מארץ־ישראל בדגל הלאומי היא הנקודה המעודדת שבמרכז זה, שליחותו האמיצה של איש הישוב הוכרה כעמדה שלוחם יהודי חייב לעמוד בה בכל ארץ וארץ: העמדה שארץ־ישראל היא המקום האחד להקמת הבנין הלאומי מתוך החרבות של אירופה: ארץ־ישראל, העלייה אליה וחופש הבנין של הבית הלאומי היהודי.

לא ייפלא עוד כי הלוחמים המשוחררים האלה בארגוניהם בכל ארץ־ישראל קמו מיד להגן על דרישות הישוב, הזדהו עם תביעות התנועה הציונית, החלו לראות את עצמם כתומכים בני־זכויות לדרוש מהאומות המנצחות הכרעה לטובה בדבר גורל הבית הלאומי היהודי, נוכח ההגבלות שכבלו וכובלות גם עתה את החופש בנינו והתפתחותו ע“י אחיהם היהודי. משוחררים יהודים משתי מלחמות העולם אירגנו הפגנה בואשינגטון ב־15 ביולי כדי לדרוש את פתיחת שערי הארץ בפני העולה היהודי ומשלחתה נתקבלה ע”י הנשיא טרומן. ברית המשוחררים היהודים בדרום־אפריקה מיחתה מחאה המונית נגד פעולות הממשלה בארץ־ישראל ודבריהם אל ראש ממשלת בריטניה היו כדלקמן: "משוחררים ומשוחררות יהודים מדרום־אפריקה שנלחמו בכל זירות המלחמה עם חבריהם לקהיליה הבריטית והאומות המאוחדות צופים תוך אזעקה והתמרמרות אל הפעולה של ממשלת בריטניה בארץ־ישראל. הם רואים בפעולות אלו גזל הזכויות האנושיות היסודיות של חופש ודימוקראטיה אשר לנמענן נערכה המלחמה – – " כן התעוררה אגודת המשוחררים באלג’יר והגישה את מחאתה לראש המינסטרים של צרפת בשם קבוצות הלוחמים היהודים על פעולות הממשלה הבריטית בארץ־ישראל. קמו המשוחררים לאחר המלחמה להגן על זכויות הישוב המקופחות לעיני כל העולם אחרי המאמץ הנפלא, אשר עשה למען נצחון בנות־הברית.

תמונה 197

סמל איגוד המשוחררים משתי מלחמות־העולם

לאור פעילות משותפת זו בין הלוחמים היהודים מהארצות המאוחדות מן הראוי להביא בזה כמה פרטים על כוחם המספרי והרכבם של הלוחמים האלה. כבר נאמר במקום אחר כי מספר הלוחמים היהודים במלחמה האחרונה היה למעלה ממיליון ויש הערכה האומרת כי ברוסיה הסובייטית בלבד נפלו כדי 500.000 יהודים במלחמה כלוחמים, מלבד מיליון וחצי יהודים אזרחים שהושמדו. כאן יש להוסיף כי היהודים גילו כוח מלחמתי עצום בשתי מלחמות העולם האחרונות ושמו לאל את הבדייה האנטישמית שהיהודים יושבים בעורף על הכלים. בצבא האדום הגיעו 150 יהודים לדרגה של גניראלים. בארמיה הבריטית היו במלחמה האחרונה שני יהודים מיג’ור־גניראלים, 9 בריגאדירים, אשר מהם שנים נפלו בקרב" פ. ה. קיש ומוריס. מבין 16.000 היהודים המגוייסים בקנאדה שרתו 6000 בחיל־התעופה. לפני דאנקרק היו בצבא הצרפתי גניראלים יהודים רבים ובפרוץ המלחמה הצטרפו לצבא הזה 40.000 יהודי חוץ־לארץ, ביניהם 15.000 פליטים גרמנים ואוסטרים. בכל הצבאות האלה נלחמו היהודים, ואם לא ממסגרתו של ספר זה להביא את מפעלות היהודים הלוחמים בארצות שונות במלחמה הנוכחית, נביא לאחרונה את הודעת גניראל קניג על היהודים שנלחמו תחת פקודתו בצבא צרפת החפשית בימי ביר־איל־חכים במדבר המערבי: “יהודים רבים היו תחת פקודתי. הם נלחמו באומץ והם לכבוד למסורת הצרפתית הנעלה ביותר”.

נציין לבסוף, בהדגשה מיוחדת בפרשה זו של ארגוני המשוחררים היהודים הנזכרים כי בכסלו תש"ו הכריזה ועידת ארגוני החיילים בקימת כל הצירים על הסתדרות אחת ויחידה של משוחררים בארץ אשר שמה:

“איגוד החיילים המשוחררים מהגדודים העברים 1914–1918 והחטיבות העבריות 1939–1945”

ובזאת לוכדה השרשרת הלוחמת אשר העמיד הישוב העברי בארץ בשתי מלחמות העולם למען הגנת חייו וזכויותיו בארץ, למען הבטחת הבית הלאומי ליהודי כל העולם.

 

מקור האזעקה    🔗

ותישאל השאלה – על שום מה נתעורר הלוחם היהודי לאזעקה בעוד פעמוני הנצחון מתחילים להשמע והחייל הארצישראלי עצמו עושה בארצות־הכיבוש? –

אך זה נדמו קולות התותחים וממשלת בריטאניה השמיעה שוב את קולה לגבי שאלת הערבים והיהודים – בשופר חדש השמיעה, בקולו של בווין מיניסטר המחוץ של ממשלת הפועלים אשר באה במקומה של ממשלת צ’רצ’יל הלוחם. תמונת הזוועה היתה ברורה∷ “לפי מקורות נאמנים בהחלט ולאחר חקירת מצבן של כל הקהילות היהודיות לפי תעודות של הגסטאפו הגרמנית שנפלו בידינו ולאחר בדיקה מדוקדקת, הרינו קובעים בהחלט, מתוך הכרה גמורה של האחריות המוטלת עלינו כי בטבח האיום בפולין נספו לפחות 3.200.000 יהודים פולנים בשיטות אכזריות ביותר שיכלו הגרמנים להמציא לרצח מאורגן זה. על מספר זה יש להוסיף יהודים לאין־ספור מכל ארצות אירופה שהובאו לפולין והושמו כאן במחנות־המוות”.

(הוועד המרכזי ליהודי פולין)

הוועד הלאומי של כנסת ישראל בארץ־ישראל הכריז אבל להתייחדות עם אסון גולתנו ודרש עם חתימת האבל להיענות לתביעותיה של התנועה הציונית העולמית. גם הנהלת הסוכנות היהודית הכריזה עוד ביום הנצחון, כי בשעת הרת־עולם זו נזעקים כל בני העם אל דגל ציון ויוצא הקול־הקורא להצלת פליטי החרב ללא דיחוי, “לפתיחת שערי הארץ לרווחה בפני כל המתדפקים עליהם, יותן לעם היהודי המעמד המגיע לו בארץ־ישראל בתוך קהל מדינות תבל החפשיות. תהי מדינת היהודים של ארץ־ישראל אחד מפירות הנצחון”.

לכאורה, נמצאת אוזן קשבת ומבינה להכרזות אלו. נשמע קולו של בן־מעמדו של באלפור במלחמת העולם הקודמת, גניראל סמאטס, לטובת הענין היהודי. נשיא ארצות־הברית טרומן, שבא במקומו של רוזוולט המנוח, העמיד עצמו לימין הציונות והדרישה היהודית למקלט. בסיסמתה לבחירותיה דגלה תנועת העבודה הבריטית “לייבור” בסיסמת היושר “שאין למנווע מכל יהודי השואף לעלות לארץ־ישראל מלעשות זאת. וכי יש לעודד עלייה חפשית של יהודים לארץ־ישראל ולעזור לה”. תביעה חזקה נשמעה מצד כל היהדות העולמית על גושיה וחטיבותיה החזקים ביותר למען פתיחת העלייה והיא נתמכה ע"י טובי־הכוחות והגופים של האומות המאוחדות.

באה ב־13.11 הודעתו של בווין מיניסטר־החוץ של בריטניה בממשלת הפועלים ופרשה את משמעות הכוונה החדשה: “זה מקרוב נתבענו לאפשר עלייה בקנה־מדה רחב לפלשתינה (א"י). בעוד אשר פלשתינה (א"י) עשוייה לתרום את תרומתה לעניין, אין בה כשהיא לעצמה להקיף את הבעיה כולה. ממשלת הוד מלכותו משתוקקת לתור אחר כל אפשרות שתהיה עלולה להביא בתוצאותיה הזדמנות תחיה נאותה ליהודים”. ובווין בא בהודעתו במתן עצות על נחיצות היהודים לאירופה ועל החובה לבחון את תנאי הארץ ואת מצבם של היהודים מזה, על החובה להמלך בערבים לשם סידור הענינים ע"י ועדת חקירה מיוחדת ועל החובה עד להמלצת ועדת החקירה להסתפק בשיעור העלייה החדשי הנוכחי בלי להעלותו. – נסתם הגולל על התקוות וגל התמרמרות הציף את השורות.

נעימת המיניסטר, מלבד תוכן הודעתו, הרגיזה, התעללה ברגשות המעונים, הקלה ראש בסבל על־אנוש שסבל היהודי במלחמה הנוכחית, התירה לעצמה לפרש פירושים לא־נכונים את כוונת היהודים ואת כוונת ההצרה הבאלפורית מעיקרה. לא מתפקידנו לרדת לעומקו של סילוף פוליטי זה, אך החייל היהודי ראה באכזבה שעברה במחנות הפליטים, בצל ההתנוונות אשר הודעה זו גזרה על המוני היהודים הניצולים ועל תקוותם לחזור לחיי אנוש תקינים ויוצרים. החייל היהודי הבין להיאבקות הגורלית בה הועמד באחרונה העם היהודי עם ממשלה אדירה ממנו – ועם זעקת המחאה של הישוב הכריז את צומו גם הוא.

“הודעת בווין הדהימה את החיילים היהודים החונים במצרים – כתבה העתונות – ביטוי לאכזבתם ולהתמרמרותם ניתן ע”י הימנעות מאכילה ביום ה' 15 בנובמבר. גם במחנות בארץ נמנעו חיילים יהודים מלאכול. במחנות בגרמניה וכן אנשים החטיבה היהודית הלוחמת קיימו שביתת רעב של 24 שעה. 1000 מלחים יהודים ארצישראליים בצי המלכותי בים־התיכון צמו כל היום לאות מחאה".

הדברים ברורים ובשעה שהחייל היהודי שאל את עצצו – “מהי הדר הקצרה ביותר הביתה?” – כטבע האדם שנעדר מביתו ימים רבים והוא מתגעגע עליו בכל לבו. שאל איש־המחנה את החייל היהודי: על מי תשאירו אותנו כאן, מתי נגיע גם אנו לארץ־ישראל? – “אפשר כי המחנות הללו שוב לא היו זקוקים כל־כך למתן הסעד החומרי ע”י החייל היהודי בלחם ובבגד, כי בינתיים נכנסו לפעולה אונררה והג’וינט אך סכנת ההתנוונות לא היתה פחותה מאימתה מהרעב והעירום. חיי הבטלה של הכלואים במחנות איימו בתוצאות קשות לערעור סופי של רוח הניצולים והתרופה האחת היתה: ביטול המחנות, עלייה מהירה לארץ!

כן נכרכו ביחד שתי השאלות: שאלת החייל היהודי ושאלת שרידי הפליטה “ולמעשה הם אחד. – אומר י. ברץ – הגורל קשר את שניהם. גורל עמנו שהושמד והוכה ע”י צוררי עולם ואלפי הצעירים שהשתתפו במלחמה האכזרית ובו בזמן חדרו לכל מחנה ולכל בית שגר בהם יהודי. הם הושיטו לשרידים הללו כל עזרה אפשרית (חידשו בהם את האמונה באדם והתקווה לעתיד טוב יותר – " – עתה מה תקוותם של אלו? – זה מקור האזעקה של החייל היהודי בעודו במדים וצופה מרחוק לעתידות מפעלנו הלאומי אשר למענו הקריב את מיטב שנותיו.

 

כנכלמים..    🔗

כאמור, פדויי־השבי חזרו כבר קבוצות־קבוצות לארץ. לפי קבוצותיהם משתחררים גם שאר החיילים. באוקטובר 1945 הוחל שחרורם של המלחים שהתגייסו בארץ־ישראל לצי המלכותי. חוזר לייטנאנט־קולונל פרופ' ג. מר משירותו בבורמה כמומחה לחקר המלאריה מטעם האוניברסיטה העברית ומתברר כי באותה חזית סייעו לא מעט שני גורמים ארצישראליים: נסיונו המלחמתי של אורד וינגייט והנסיון של ההתישבות היהודית בעמק החולה ובמלחמתה בקדחת כאן.. אנשי הקומאנדו נראים לפני שחרורם, כשכיפתם הירוקה חבושה לראשם – אות למעללי המוות שלהם. הכל חוזרים וזכרונותיהם טעונים עמהם –

“ארבעה־עשר בחורים יהודים היינו. – מספר איש הקומאנדו – ויצאנו לאימונים מיוחדים בים וביבשה. הליכה בתחמושת מלאה כדי אחד־עשר וחצי קילומטר בשעה, שחיה ומלחמת קרב זריזה בנשק ובלי נשק” – – שלושה סרג’אנטים שבויים חוזרים ובפיהם סיפור כיצד הצילו מי’ור בריטי שנידון ע"י הנאצים לתלייה – – “החיילת חזורת גם היא ומאחוריה הצריף ועשרים המיטות – – גם המכונית שלה נהוגה כעת ביד אחרת – – הכל נשאר מאחוריה – – התחנה האחרונה במחנה האימונים לשעבר. עליה לפשוט את המדים ולבחור באחת השמלות “העליזות” כדברי המפקדת” (רחל אדיב) – – התחילו השחרורים, נמשכו והלכו ובפברואר 1946 אנו עומדים כבר בציבור של 11.000 משוחררים.

ולא על כך דואב הלב אף לא משום אי־קליטתם של המשוחררים האלה בחיים האזרחיים – נקלטים הם ומיטיבים להיקלט מבכל מדינה אחרת. הישוב עשה את הכנותיו בעוד מועד למעבר ממשטר התגייסות למשטר הקליטה גם בשעה שממשלת אנגליה העמידה אותו בפני עובדות מדיניות שהיו עלולות להביא ואכן הביאו לידי מעשי־יאוש. הישוב ומוסדותיו העליונים עדיין לא נתנו את ידם להתמרמרות שתקפה את הכל וראש מאמציהם היו מכוונים לבעיה החדשה: קליטת החייל החוזר הביתה, “בראשית הדאגה לעתידם של החיילים ניתנה תשומת־לב מיוחדת לבעית השיכון המהווה אחת השאלות החמורות ביותר בפרשת סידורם של חיילים בשובם. החיילים עצמם באמצעות ארגוניהם ידעו להעמיד את השאלה הזאת בראש פעולותיהם”. (י. גוריון) לשבחו של החייל היהודי החוזר הביתה יש להגיד, כי הוא החייל שהפליא את צבאות־הברית בסגולותיו המיוחדות – באי־נטייתו לשכרות, בחוסר ענין “לגבי ספרות קלה” – הוא הכשיר את עצמו עוד במדים לקראת חיי עמל ויצירה תקינים בבוא השעה לפשוט את המדים. משלחות החיילים ממצרים, מלוב ומאיטליה, אף מהחטיבה היהודית הלוחמת באירופה, באו לארץ וחקרו את הנעשה בה לקראת סידורים ולקליטתם והציעו את הצעותיהם. הם קידמו בברכה את מאמציה של המחלקה ליישוב החיילים אך כדי “שהרצון יתלווה במעשים – – יש צורך בלחץ בלתי־פוסק מצד החיילים על הגורמים הציבוריים בישוב ועל מוסדותיו”.

נציין במיוחד במקום זה אותה נטייה חזקה להתישבות חלוצית שהתפתחה ואורגנה יפה בין החיילים לקראת התישבות על הקרקע תוך הכשרה עצמית קודמת במלאכה, חרושת ומקצוע־לווי העשויים להצטרף לחלקלאות. פלוגת מודדים 524 עוד בחנותה במצרים באוירת המלחמה המשתוללת, נסבו הדברים בה על העתיד ועל הרצון להתישב בבוא הקץ למלחמה. בני החיילים הוותיקים ממלחמת העולם הראשונה בכפר אביחיל שהתנדבו למלחמה הזאת התארגנו לחפש את עתידם סמוך לכפר מולדתם או בגבולותיו. החייל הדתי הקים כמה ארגונים להתישבות. תנועה זו היתה מלווה לרוב תכניות בדבר צירוף ענפי־מלאכה מסויימים לחקלאות ובדרך זו הוחלה בד בבד עם השחרור אותה פעולה התישבותית אינטנסיבית אשר עוד לפני גמר השחרור כבר יכלה להראות על מספר ניכר של כפרים שיתופיים שהוקמו ומתישבים־חיילים החלו להכשיר את הקרקע לבנות את הבנינים תוך צמאון מעשה מפליא.

“כיום אנו עומדים בפרשה של מספר נקודות מיועדות לחיילים. עלו פלוגות מצומצמות לבצע את תפקידי ההכנה וההכשרה… מספר המקומות שהוקצו להתישבות החיילים ואשר עומדים לרשותם משנת תש”ה הוא 12 שבכוחם לקלוט כדי 750 מתישבים חיילים ושאיפתנו היא להבטיח התישבות לכל הדורש אותה – – אפשר להגיד בבטחה כי מספר הנקודות של החיילים המבוצעות ע“י הקרנות והמוסדות הלאומיים, יגיע ל־20 נקודה” (אב. הארצפלד בשידורו לחייל היהודי).

אף זאת: החייל התכונן בארגוניו גם בחסכונות מסויימים והחסכונות האלה שימשו לו סעד בדרישתו להתישבות או להקמת קואופרטיב. חייל הצי ראה את עתידו במפעלי ים ונמל; הללו שעבדו בצבא בליטוגראפיה הגו תכנית לצרף בחיים האזרחיים את המקצוע שלמדו עם החקלאות בהתישבותם; מקום נכבד תפש בתכניות האלה ענף הדייג, לאחר שהחיילים היתה להם ההזדמנות בארצות שונות להסתכל אל מקצוע זה אצל עמים שוכנים אל חופי ימים וגם הצליחו אחר־כך לארגן הכשרה מקצועית בארצות הללו. החי"ל שחנה בארצות בלגיה והולאנד גילה יוזמה ופעילות רבה בהכשרה זו ולא החמיץ את ההזדמנות שבאה לידו עם השלום להשתלם בענפים שאפשר לפתחים בארץ.

אנו רשאים איפוא לציין כי שתים וחצי רבבות המשוחררים והמשוחררות שעמדו לחזור הביתה עם השנה, עמדו להביא עמהם לא רק להט לאומי מחושל במגעם עם הגולה, כי אם רבבות ידים חרוצות בכל מעשה ומלאכה ואם הם חוזרים כנכלמים הרי לא מפיגורם הם נכלמו אלא מהעלבון הלאומי ששב והכאיב את לבם אחרי הסיפוק הלוחם אשר קיבלו עם הקמת החי"ל.

עם המעבר ממלחמה להתישבות

תמונה 198

ישוב מכמורת

תמונה 199

בכפר מונאש

תמונה 200

לרגבה

תמונה 201

בטראקטור

המדיניות החדשה של הממשלה נשאה את פריה מיד גם בשלטונות הצבא ובעוד שרבים סבורים כי אי־אפשר לו למפעל המלחמתי שלנו שלא יישאר זכר ישווה לו בימי שלום וכי הבריגאדה צריכה לחזור לארץ כחיל־מצב וכגייס־בטחון, נשאר בארץ כוח זר ובכללו גם “הלגיון הערבי”, אשר לא ראה את קצה המערכה והוא שהופיע במיסדרי הנצחון החגיגיים שנערכו מטעם הממשלה הבריטית.

לסוד קיפוח מכוון זה קשה לרדת אף נוכח שיקולים מדיניים מסובכים ביותר ואין פלא בדבר כי בקול ענות־חלושה השתחרר החייל היהודי וחזר כמתגנב הביתה. חזר החייל שעשה באיטליה. החייל שהוסיף להתקדם צפונה מאיטליה ושוב לא ישכח את שרשרת המחנות והאחים שגילה אחר־כך חזר גם הוא. חזר החייל שהשתתף במסע הבריגאדה דרך אוסטריה, גרמניה, צרפת ובלגיה עד שפורקה הבריגאדה בבלגיה לשירותיה – תפקידי שמירה וליווי עם מחנות השבויים הגרמנים בארצות השפלה. מחנה השחרור עצמו עבר ממקומו הראשון והקבוע בסראפנד, מקום שם היה להם בראשונה מחה אימונים, ונתיחד עתה ברחובות ליהודים לחוד. שמה החלה נגנזת הספריה המרכזית – בית התרבות הגדול והענף, שהוקם ע“י הוועד למען החייל וליווה באלפי כרכיו ובתקליטיו את החייל בכל דרכי נדודיו ע”י ספריות מיטלטלות. מתפרקים שאר מפעליו התרבותיים של החייל היהודי: התזמורת הצבאית שנקראה אמנם “פלשתינאית” אך מנגניה יהודים כולם והם זכו עוד לנגן תכנית ארצישראלית שלמה בפני מלוא הקהל של החי"ל, מטהו וקציניו באנטוורפן ובפני אחיהם היהודים וילדיהם. "גם מפעל זה הכניס אורה באשר היה ונערה פליטה אמרה: “אכן, שירינו עצובים כל־כך, אך שיריכם אתם מלאים חדווה..” ואחרון־אחרון: פורקה הלהקה הצבאית העברית, אשר לזכותה נרשמו ערכי שעשועים רבים במחנות החייל היהודי.

למרות שהשכיל איפוא החייל היהודי והציבור העברי העומד מאחוריו להקים מנגנון צבאי שלם ברוחו, בתרבותו ובכושר מלחמתו – הוא עומד בשער השחרור נוכח הגורמים השוטנים אשר ליוו את מפעלו מתחילה ועתה שבו לגלות את שטנתם והוא הרהר במר־נפשו: “מפה יצאתי לאיטליה.. פה היה מחנה האימונים.. פה ניגנה התזמורת הצבאית.. ועתה על אף הכל – לאן?” – – –

 

זיק אחרון    🔗

התקרב יום הנצחון השני, יום ה־8 ביוני, והממשלה לא יכלה שלא לכלול את הלוחמים היהודים בין שאר צבאות הברית שעמדו לעבור בתהלוכת הניצחון בלונדון. דברי ימי המלחמה עצמה שנכתבו בדם, ודם לוחמינו בכלל זה. לא התירו עיוות זה ומחלקת העיתונות של משרד המושבות פרסמה לקראת היום הזה את הודעתה לאמור:

" – – אעפ“י שהיתה לארצישראלים (כיהודים כערבים) האפשרות להצטרף בראשית המלחמה ליחידות בריטיות או מקומיות, דרשו היהודים בהתמדה ובאופן נמרץ להקים חיל יהודי נפרד. ב־1944 אפשר היה להסכים לדרישות אלו ואז הוקדמה החטיבה היהודית הלוחמת שהיתה מבוססת על הגדודים היהודים של הרגימנט הארצישראלי. הגיוס לחטיבה זו הותר רק מההממלכה המאוחדת, ארץ־ישראל ומאוריציוס. בחדשי מרץ־מאי השתתפה החטיבה היהודית הלוחמת במלחמת חזית איטליה. בתקופה זו סבלה 200 אבדות וזכתה לשבחו של גניראל אלכסנדר, אשר הודיע כי אנשיה לחמו יפה ושאפו לפגוש את האויב בפנים אל פנים”.

– – הותרו איפוא בחורי החי“ל להביא את דגלם אל תהלוכת הנצחון בלונדון “ודגל החי”ל נישא בה ברמה” כתיאורו היפה של אחד המשתתפים בשם הבריגדה א. עמיהוד מיום 10.06.1946:

"התרועה הגדולה של המונים עצומים, התרועה המתמשכת והולכת לאורך 14 קילומטרים של מצעד הנצחון דרך חוצות לונדון, התרועה המבליעה את נגינתן של עשרים ושתיים תזמרות גדולות ואת שאון מצעדם של רבבות חיילים – קול העם הבריטי בהריעו, עדיין מהדהד באוזני בכתבי את השורות הללו. היה זה יום עז־רשמים בשביל עשרים וארבעה מאנשי החטיבה היהודית הלוחמת והיתה זו גם הופעה רשמית אחרונה של החטיבה העומדת בפרק חייה האחרון.

חמשה ימים עשינו ב“מחנה הנצחון” – מחנה אהלים ענקי בגני קנסינגטון – בהכנות לקראת התהלוכה. ראינו כבר מחנות צבא רבים ושונים, אך כמחנה הזה טרם נקרה לנו. מיוחד היה בגודלו, בערב הרב של חיילים מכל קצות תבל שאוכסנו בו ובאוירתו החגיגית. מבוקר עד ערב בקעו כאן צלילי מארשים של תזמורות צבאיות והחיילים המרובים שהתהלכו בכה ובכה לבשו מדים מגוונים שונים ומצוחצחים. כאן ראינו גם את המלך והמלכה ושתי הנסיכות, ובהזדמנות אחרת גם את מר צ’רצ’יל ומיניסטר המלחמה, שבאו – בנפרד – לבקר במחנה.

ימים מספר לפני יום התהלוכה נתקבלה ממשרד המלחמה הוראה שהרשתה לנו לשאת את דגלנו עמנו. דגל החי"ל נשלח במיוחד ממטה החטיבה בבלגיה והגיע אלינו בעוד מועד.

ובינתיים ובליל ד' כבר ישנו מאות הרבה של אזרחים ברחובות, כדי לשמור לעצמם חזקה על מקומותיהם. העיר קושטה בדגלים והוכנה תאורה מרהיבה של הבנינים הצבוריים הגדולים העתונות הקדישה מקום רב לתאורי ההכנות ו“מחנה הנצחון”, על בני העמים הרבים ששכנו בו. הערבים זכו לתשומת־לב מיוחדת וכמעט שלא עבר יום בלי שיופיע באחד העתונים תצלום של “בני־הברית החדשים” – העבר־הירדנים. אפילו טקס צבאי מיוחד נערך לכבודם, למען הזכיר לעולם ולהיסטוריה את החלק החשוב שנטל הלגיון הערבי במערכה על סוריה (!). לא זכיתי לקרוא אף שורה אחת – או ציון על נציגיהם של עשרים וחמשה אלף החיילים הארצישראלים העברים, שחלקם במלחמת העולם השניה גדול פי כמה וכמה מזה של ארצות ערב גם יחד. אכן גם כאן “עושים” היסטוריה – בסילוף ובמצח נחושה.

הנה כי כן צעדו בתהלוכת הנצחון, שנערכה במטרופולין הקיסרות הבריטית ביום 8 ביוני 1946, בנות־הברית החשובות מצרים ועיראק, סוריה והלבנון ואחרונה חביבה – בת־הברית החדשה, מדינת עבר־הירדן של המלך עבדאללה…

בראש התהלוכה צעדו בנות־הברית אחריהן הדומיניונים של הקיסרות ומושבותיה (ביניהם שמונה מבחורינו כמייצבי הרג’ימנט הארצישראלי, מובלעים בין שמונה ערבים ואנשי המשטרה הבריטית), אחריהם הצבא הבריטי של הממלכה המאוחדת ולבסוף שרותי־עזר צבאיים ושרותי־מלחמה אזרחיים.

בשעה 11 חסר רבע יצאנו מהיידפארק לרחוב אוכספורד, אל בין המון רבבות מריע להחריש אוזן. מכאן צעדנו משך 3 שעות עם רובים מכותפים דרך רחובות ראשיים של העיר. צעדנו, חיילים יהודים, עם סמל החי"ל על שתי כתפינו, עם דגלנו ועם מה שהיה לנו “על הלב”. יש והתגברות מקומית של תרועות לימדה על מציאות ריכוז יהודים בתוך הקהל, שבפעם זו נראה שהעֵזו להפגין את יהדותם. ופעם השגיח מזוית־עינו אחד הצועדים בקצה הטור בזקנה יהודיה, שהביטה בנו ובכתה…

מקומנו היה בסוף שדרות האינפנטריה הבריטית, מספר צעדים מאחורי הקומנדו. מקומם בשדרה של הרג’ימנטים השונים נקבע לפי ותק קיומם. צעדנו בשני טורים, שנים־עשר איש בטור. דגלנו נישא באמצע הטור הקדמי. במקומות רבים היה על התהלוכה להתפלג לשישיות ואחר לשוב ולהתחבר. פעמיים הצדענו בּהפניית ראש – בעברנו משני צדי מצבת החייל האלמוני של מלחמת העולם הראשונה ושנית בעברנו לפני “דוכן ההצדעה” המלכותי. זה האחרון הוקם בין קשּת האדמירליות וארמון מאקינגהאם.

והרי פרשת הדגל: כל דגלי הרג’ימנטים הבריטים המסורתיים נישאו בטור הראשון של שדרות האינפנטריה, וכאשר עברו הצדיעו להם משמרות הצבא והמשטרה, קצינים, גניראלים והמלך. לדגל שלנו לא נמצאה כנראה הזכות ללכת עם הדגלים המסורתיים, אם לא נרצה להרחיק לכת עד כדי לשער שמשרד המלחמה נתכוון לכבדנו במיוחד. מכל מקום נישא הדגל אתנו בסוף השדרה, כאמור לעיל, וכל הנ"ל שבו והצדיעו לו במיוחד לאורך כל הדרך. הידעו למה הצדיעו? הידעו כי ה הדגל התכול־לבן ספוג בדם ששה מיליונים נפשות, הדגל הכבד ביותר, הדגל האומלל והאמיץ ביותר, הדגל המוכה והבלתי־מנוצח ביותר מכל דגלי התהלוכה הגדולה הזאת ?!

אך הנה עוברים בשישיות דרך קשת האדמירליות ושבים ומתחברים לטורים בני שנים־עשר והולכים וקרבים אל “דוכן ההצדעה”. מתיחות הצועדים גדלה, הטורים מתלכדים ביתר דיוק ולאחר מצעד של כשעתיים, ההליכה עכשיו היא המאוששת ביותר. מימין כבר רואים את דוכן העתונאים, אנשי הראדיו והטלוויזיה. לפני “דוכן ההצדעה” משתתקות תרועות ההמונים, האוזן קולטת בבירור את הפקודה “עינים שמאל!”

המשפחה המלכותית עומדת לפנים. יושבת רק המלכה הזקנה מרי. היא גוחנת קמעה אל הנסיכה אליזבט ושואלת משהו וזו משיבה. גם המלך, המצדיע בימינו, עושה בשמאל תנועה קלה להפנות את תשומת לב המלכה, העומדת לשמאלו. מאחור ולצדדים קמים אנשים על רגליהם ומצדיעים, אך הנה פרצופים מוכרים כה יפה: צ’רצ’יל לבוש שחורים ואותו הצטיינות על חזהו, קם ומסיר את הכובע. מה מחשבות חולפות עתה בראשו של זה האיש? פילדמארשל סמאטס מצדיע וכן אדמירל מאונטבאטן, גניראל ווילסון ואחרים. והנה מזדקרים גם פרצופי אטלי, בווין, מאקנזי קינג – “עינים לחזית!”

דובר הבי. בי. סי אמר: מאחורי הקומאנדו באה הבגריגדה היהודית במצעד יפה וגאה לקראת ההצדעה".

ואחר נתחדש הגשם בשטף מתגבר והולך ולרגע נדמה לי כאילו היו השמים בוכים בדמעות גדולות. (“החייל”, א. עמיהוד)

---

עוברים עוד ימים מספר, שבועות מספר – וקירוב הקץ של העלילה הצבאית העברית במלחמת העולם השניה מתחיל להיראות באופק בצורת שחרור מוגבר, שחרור בזק.. השליטונות הבריטיים משלחים את הלוחם שעשה את שירותו ורק הללו מצטערים – הללו שהחייל היה למענם שליח ומלאך גואל. ציוני בגליה הם העורכים את חגיגת הפרידה הצנועה לחי“ל ע”י מיניסטר ההגנה שלה כל השרידים היהודים שבאזור הבריטי מפרסמים את הברכה שלהם בהוודע דבר פירוק הבריגאדה וזה דבר פרידתם לאחיהם החיילים:

"הם באו בימים הראשונים לשחרורנו כנוקמי הדם היהודי הטהור שנשפך ושל מיליוני הנפשות שאבדו. הם באו כבנאים של עתיד חדש, בטוח ואושר יותר. הם באו כאחים אל יקיריהם, אל עצמם ובשרם, נכונים להקרבה גדולה ביותר כדי להחזירנו אל חיים בריאים ותקינים.

"כיום הם הולכים מאתנו. אין אנו נפרדים מהחיילים! קשרי האידיאל והאמונה המקשרים אותנו יחד חזקים הם פקודות רשע. אנו נעבור דרך הרים, ימים ובקעות כדי להרים בארץ־ישראל את נס התחייה, את נס תחיית העם. או אז ישוב ויקום מחרבותיו העולם היהודי אשר בו נמשי לטוות את חוט־הזהב של היהדות המושמדת לתהילה לעמנו בן־האלמוות ולאושר האנושות.

המרכז ליהודים המשוחררים באזור הבריטי של הכיבוש"

ולבני־הברית הטבעיים האלה, בני־הברית היחידים הנאמנים – להם ולאחים בכל ארצות הכיבוש השיבו אנשי החי"ל בדברם – דבר החטיבה העברית הלוחמת עם פיזורה:

“מעשה ההתנדבות העברית ינק משני מקורות: מתחית העם במולדתו וצרת ישראל בגולה. פעם בו יצר המלחמה והנקמה באויב האכזרי. אפף אותו רוח העצמאות העברית, חי בו הרצון להופיע כעם במערכת העמים. דרך ההתנדבות העברית היתה קשה וארוכה. ורק תוך מאבק, עקשני ובלתי פוסק אשר נישא ע”י כלל המתנדבים, עוצבה דמות החייל היהודי ונקבע תוכן היחידה העברית במסגרת זרה. הרצון לצאת אל אחים בגולה, הרצון להלחם למענם ולהצילם אף בזמן שהאויב דפק באגרופי ברזל על שערי הארץ, היה בו גילוי ציוני רב משמעות. – –

מצויד בעקשנות והכרה, בלב סוער ודווי המושך לחזית ולגולה, הצורב מחרפת “הספר הלבן” אשר כבל את מולדתו באזיקי חנק, יצא החייל היהודי את הארץ, חצה את הים, לחם, שפך דם, הציל והגן על כבוד ישראל בכל רחבי אירופה.

הופעת החייל היהודי באירופה – ככוח עברי לוחם – היה בה משום תיקון להיסטוריה של חמש שנות השואה היהודית; בתוך מסכת זוועות ומוות, חולשה ויסורים, נרקמו חוטים של בטחון והכוח, מלחמה וקוממיות. ע"י חייליה העניקה ארץ־ישראל מכוחה לגולה ההרוסה, בשפת מדיהם ונשקם דברה לעולם אשר התרגל לראות חוסר־אונים וחולשה יהודית.

קרה נס ושליחי הארץ הראשונים לגולה הגיעו במדים ובפיהם התביעה לאחדות שארית הפליטה, לחסול הגולה, לחלוציות והעפלה, למדינה יהודית

---

שפת הבריגדה הפכה בטוי נאמן למאוויי הגולה. בפגישה הראשונה קם הדבר!

בשערי המחנות, בעוד רחף בהם צל המוות, נכרתה ברית אחים שלא יכלו לה שום כוחות, לא מבחוץ ולא מבפנים!

בפגישה המזעזעת והמסעירה את עמקי הנפש נתגלה רצון החיים של שארית הפליטה, כברזל שרוף שנותר לאחר השריפה, אליו דבקנו, אותו חשלנו, עליו שמרנו כעל נשק יקר ואחרון. ביום פרידה זה משארית הפליטה, אשר בתוכה ולמענה חיינו כל ימי היותנו באירופה דבר הבריגאדה הוא אחד: בל תשלימו עם שום צורה של גלות חדשה, אשר פירושה כליה נוספת! התקוממו נגד מחנות הרכוז החדשים! חתרו לקראת חיים חפשים במולדת בכל הדרכים ובכל האמצעים! הרימו את דגל המרד היהודי באירופה!

ולחיילים החוזרים למולדת: אחים לנשק היינו ונשאר. לעולם תמשיך לפעום בלבנו אחוות הנשק העברית! מי יתן ותקיף בקרוב את כולנו במחנה אחד של אחדות היצירה ואחדות המאבק!

לא הספיק לנו הכוח להמשיך ולהשלים את בנין הצבא היהודי. רק יסודות הונחו. גורלנו כחיילים עברים כגורל האומה כולה. אותה יד אשר נעלה את שערי הארץ, היא אשר זרעה מוקשים בדרכינו מראשית התנדבותנו, היא אשר גזרה עלינו חסול ופזור.

אך רעיון הצבא היהודי לא ניתן לחסול! מעשה ההתנדבות של רבבות נשים וּגברים יהודים, הופעתם הגאה כבני עמם במדי צבא, השתתפותם במערכות העולם נגד האויב, מעשי גבורתם וקרבנותיהם הרבים, ובסוף הרמת הדגל היהודי כדגל לוחם ומציל באירופה, – כל זה חי בלבנו, וימשיך לחיות ולתסוס בלב הדור היהודי, יהיה לעובדה! עד יבוא יום ובו המדינה היהודית תקום לתחיה!

אלפי חיילים יהודים חוזרים היום ארצה לאור האש העולה מהמשקים הבוערים והנדרסים בגלגלי הטנקים, כאשר טרור האדמיניסטרציה משתולל בארץ ואלפי בני הישוב, ובתוכם חברי ההנהלת הסוכנות היהודית, מוחזקים ומעונים במחנות הרכוז.

חיילים יהודים, אשר לחמו לתקומת ישראל בעולם חדש, לא ישלימו עם זאת!

ובעוד מתנוסס דגל החטיבה על אדמת אירופה, דגל הקרב, הנקם וההצלה, הננו עומדים עמידת דום ונשבעים לשאת לארץ את דגל שליחותנו אשר טרם נגמרה!"

 

שליחותנו טרם נגמרה    🔗

סקרנו את מלחמתנו על זכות־החיים וההתפתחות הלאומית בארץ משך שלושים שנה. היינו במערכת גאליפולי כראשית ברית־הנשק שנראתה לנו עם האנגלים. ראינו גם שיתוף בשחרור הארץ ע"י הגדודים העברים. פרק־ביניים גדול למדי היה רצוף מעשי התגוננות בפני התנגדות הערבים, שהלכה וגדלה עד למימדים של מלחמה. ושוב מלחמת עולם אכזרית מן הראשונה נגד אויב, אשר הסיחה את הדעת ממלחמת הקיום בארץ. בא השלום המקווה ועמו לא בא שלום גם לנו.

תמונה 202

ממראות ההעפלה

יצויין בזה כי לא הערבים הרימו את נשקם נגדנו אף לא מצאו און בלבם להרים את הנשק. מנהיגותם היתה שרוייה במבוכה רבה לאחר מעשה הבגידה אשר נקטה מדעת עם ראשית המלחמה בצדו של היטלר. המון־העם הערבי כשאר המוני עמים, לא גרס מלחמה מעיקרה אחרי שפך־הדמים שארך שנים רבות. בלי להתעמק לשרשם של הדברים, שאינם ממסגרתו של ספר זה, – יצויין בזה כי נמצא גורם אשר ערך נגדנו את הקרב באין אחר קם עלינו: הנשק הבריטי כוּון כלפינו והתימר להיות לפה, כביכול, לטענות הערבי.

אף זו אינה אמת לאמיתה, כי נשוב אל העובדות. בהפתח פתח־השלום החלו אניות הניצולים משערי הגיהינום להיראות במימי ים־התיכון. לא סחורה מוברחה אף לא נשק אסור, כי גלי העפלה שחתרו לחוף. אי־שם נשמעה תביעה חלושה בדבר התרת הכניסה ל־100.000 עולים מהמחנות, אך הממשלה שמרה בשם החוק על מיכסה קצוצה שקבעה – 1500 איש בחודש. הספינות הרעועות הפכו למטרת צייד של הצי הבריטי, המשק העברי הפך למטרת חיפוש לצבא היבשה. הצהרת מר בווין לוּותה מיד במעשים – “בפעולות בשם הסדר והחוק בארץ”. אפשר לומר כי כאן בארץ הקטנה רוכזה אותה ירידה מוסרית של שלטון הקיסרות אשר נדחק בשעה זו ממצרים ונדרש לצאת מהודו – וכאן חיפש בסיס מוצדק להאחיז בו מחנה של 000 100 חיילים. כאן רוכזו איפוא אותם תככים של תחרות בינלאומית גדולה אשר מיד לתום המלחמה הניעה את מעשי השלטון הבריטי ומשום כך גם ההמון הערבי לא נענה לתת לו יד.

מעתה החלה מתלכדת אותה שרשרת אניות שנודעה אחר־כך בשם “צי המעפילים” שלנו. אם עוד על סף המלחמה ותוכה היינו כבר עדים לספינות של פליטי־חרב, הרי מעתה היתה זו חתירה של ניצולים אל חוף מולדתם. האניות פילסו נתיבי־ים: טראנסילבניה, ברל כצנלסון, חנה סנש, אנצ’ו סרני, וינגייט, תל חי, מכס נורדאו, אליהו גולומב, דב הוז, חבביה רייק, וג’בוד, ביריה, הגנה, החייל העברי, יגור, הנרייטה סולד, כתריאל יפה, כ“ג, 4 חירויות, פלמ”ח, ברכה פולד, לטרון, כנסת ישראל, רפיח, לנגב, המעפיל האלמוני, חיים ארלוזורוב, אבריל, שבתאי לוזינסקי, – – אלו בין אוקטובר 1945 ומרץ 1947 והשרשרת נמשכת והולכת. אניה וסמל שמה, אניה ודגלה החינוכי המתנוסס לעיני הנוער ומשריש בו הכרה כי באין עליית יהודים לארץ אין חיים גם לעם היושב בתוכה. וייאמר, כי מיטב הנוער המשיך בהעזה רבה את מפעל ההצלה שהוחל ע“י החייל. היהדות נתנה את ידה ועזרתה למעשה ההעפלה. המעפילים עצמם גילו לעיני עולם את כוח־הברזל של ענותנו השובר גלים, הורס מחסומים ופורץ שרשרות של צי־מלחמה אדיר השומר על חוף הארץ. היה היתה העפלה למקור־גבורה חדש לשורותינו, אשר למדו להלחם בלי נשק ולעמוד בתנאי סבל ותלאה לא־ישוערו – כאיש וכאשה, כנער וכילד. צבא של 25.000 מעפיל ומעפילה נלחמו את מלחמתנו,ללא רומח ומגן”.

וספינות המעפילים נצוֹדוּ, שולחו מנמלי הארץ נוכח הפגנות זעם של המונינו בערים. המעפילים ערכו את מלחמתם בים. הם “התבצרו מאחורי מיתרסים ופצצות מדמיעות. הם קפצו המימה ושחוּ אל החוף עד לאפיסת כוחות” – הם נלחמו את מלחמת היאוש ומילאו באלפיהם ורבבותיהם את מחנות־התיל בעתלית ובקפריסין. וגבעת־חיים, שפיים ורישפון נלחמו מהיבשה את מלחמת מעפילינו, שדות־ים אשר בקיסריה ומקום־צאתם של חנה סנש נתיסרה ביסוריהם, דורות ורוחמה בדרום הארץ – עמל חלוצי נחרב בהן בידי צבא. האניות המסיעות את המעפלים נוקבוּ וחובלו בידי הלוחמים שלנו. נדמה, כי עוד מעט והשיג שלטון הארץ את מבוקשו: מלאה הארץ מעשי חבלה והרס; נעשתה טעונה הארץ מעשי אלימות ושוד; – חיי יהודי ובריטי היו הפקר.

בצער נזכיר בזה, כי במבוכת הזעם אשר תקפה את הישוב נעדרו שנים ממערכת־המגן הפנימי שלנו אשר יכלו להתוות דרך ולקבוע קו גם בימים של מבוכה. ברל כצנלסון, אשר ביסס עוד באחרוני ימיו את עקרון “המרי הקונסטרוקטיבי”, נפטר במחלה קשה בכ“ד אב תש”ד ואבידתו היתה מורגשת בכל אשר רעיון מדריך ומורה־דרך היה עשוי להאיר עיניהם של לוחמים; אליהו גולומב תלמידו ברוח, אשר במותו נודע לנו כמפקד ההגנה נעדר אחריו בל' סיוון תש"ה. חסרו השנים אשר הוֹרוּ ואשר התוו בפנים במשך שנים רבות מה סייג ושיווי־משקל מוסרי מתמיד דרוש דווקא בזמן שכל צורות־הבטחון הגלויות שלנו נעלמות מעל פני הארץ ומעשי־המרי נמסרים לארגוני־מגן מולאמים וממושמעים בצו עליון.

במבוכה שבאה נודעה אבידתם ובשורות הנוער אחוז־הקרב ניטשטשו תחומי הסמכויות. הנה נראה כי סמכות עליונה פועלת גם בימי־חירום, אך עבר זמן והלך־רוח קיצוני יותר פרץ את משטרו המלחמתי של הישוב בשעה מכרעת. עדיין נידונה שאלתנו בוועדות ובשיחות, וארגונים שקמו – ארגוני מחתרת חזקים – פעלו על דעתם והמשיכו במעשי חבלה ואלימות מהכרה שאין דרך אחרת להשפיע. נוכח מעשי האלימות האלה עמד הישוב אובד־עצות, הואיל והוא נשא בעונשי־נקם של השלטון – עונשי עוצר, חיפושים, הטרדה ושאר אמצעי־חרום עד למשטר צבאי בכלל. אף התנועה הציונית אבלה על האלמונים במחתרתם, הקנאים במטרתם וקיצונים באמצעיהם אשר דמיהם נשפכו על אם כל דרך והעלו את מגילת החירות שלנו עד לגרדום – –

ולא די באלה.

אותה שעה נשמעה תרועת שמחה מצד אחר. מלכות עבר־הירדן המזרחי הוכרזה בקול חוגג. החבר הערבי הרים ראש כשותף ראשון לנצחון – אנו נדונונו להיות האבלים. שש מדינות ערב עצמאיות וחפשיות באו על זכויותיהן; – על התקווה האחת של “מדינתנו היהודית בדרך” הונף גרזן הסדר והחוק. ויודעים אנו כי לא הסדר והחוק היו מטה הזעם אלא התחרות של “האומות האדירות” – – לא אהבת החופש וכיבודו העניקו לאומות הערביות את זכויותיהן, כי תחרות הנפט – – רק אנו נקראנו לצאת למערכה תוך התכחשות גמורה לזכויותינו.

וניתנה האמת להיאמר, כי היתה שעה בה קיבלנו את “הקריאה לקרב” באין ברירה אחרת לפנינו. אף השלטונות היו בטוחים בכך ועתונאים רבים הובהלו לארץ לחזות בחזה של מרד היהודים המצריך צבא בארץ… ענינו בפיצוץ גשרים ומסילות־ברזל ובקול המרי המזעיק למלחמה. היתה שעה בה נעלם כמעט החייץ בין לוחמי־המרי ובין לוחמים־פורשים – הכל שותף למלחמה בשלטון המנדאטורי השולט בלי־חוק. מדוע נכחד? – היה רגע בו עתונאי־החוץ הלעיטונו מטעמים מאשר הכינו מחשבון כוחות־המגן שלנו – “הגנה” ו“אצ”ל" ו“לח”י" נישאו על דפי העתונות של העולם, וגדולי מדינאים עשו את חשבון הכוח הקרבי שלנו.

אף זאת: צעירי החיילים חזרו משירותם ולהט קרב יקד בעצמותיהם. מרי־הנפש וקשי־הרוח אשר במעפילים השתוקקו לשאוף בארץ אויר של חופש. המערכה נטושה בכל מרירותה ואין עוצר. יסוד־השקר אשר בתוקפנות הבריטים תבע תגובה בלי רתיעה. ההתנקמות בבן־הברית היהודי הגיעה לידי התעללות גלוייה. שוב לא היתה ברירה, אלא להשיב על ציד המעפילים בים בפיצוץ תחנות־המשמר של החופים ועל עצירת מעפילים במחנות בשחרורם בכוח מגדר־התיל. חולקה הארץ למצודות ובותרה לאזורים של עוצר, דיביזיות משוריינות ומוטסות נערכו אל מול משקים חקלאיים קטנים! – – ומטה צבאי ראשי ניצח על המערכה הזאת מירושלים, בנה את מלחמת הקלפים. במעשים מחושבים נשפך דם לוחמים – השנאה ההדדית בשלה והפכה למעשה של אגדה את דבר הברית של אנגליה והיהודים. בא מעשה “מלון המלך דוד” ביולי 1945, בו נספו יהודים ערבים ובריטים; מזה נכשלנו אנו במעשה הרצח המתועב של לורד מויין, מינסטר המדינה למזרח התיכון, על אדמת מצרים ומזה הוכרזה התנקשות בפועל במוסדות עצמאותנו הלאומית.

תמונה 203

ישוב ביריה בהרי צפת

כן הוחל המשטר של מעצרים המוניים בארץ וחיפושי־נשק צבאיים במשקים מבודדים. לאטרון, רפיח מלאו עצורים מפה לפה ועמהם המנהיגים של תנועתנו, הרב י. ל. פישמן, יצחק גרינבום, ד"ר י’וסף ומשה שרתוק מחולל תנועת ההתגייסות היו בעצורים. הקיבוץ יגור נידון בהרס ובשוד צבאי. לא נמנה בזה את פרטי המאורעות האלה על סדרם כי שוב חורגים הם ממסגרת התקופה שקבענו לנו, אך נציין עוד כי הצבא התנקש ליישוב ביריה ואסר את חלוציו היושבים בהר. בפסקי דין־מות סייע למשטר הזה בית־החדין הממשלתי והצבאי אשר דן לפי תקנות שעת־חירום בסמכות בלתי־מוגבלת. כמעשה אירלאנד בשעתה נעשה גם לנו – ואנו?

 

בדרך למדינה    🔗

נבוכים ונדהמים עמדו רבבות החיילים המשוחררים והנוטרים שהשתחררו מתפקידי משמר הארץ שלהם למראה ההפיכה שחלה בחייל־החבר הבריטי, השתוללות התעתועים אשר תקפה את השלטון הבריטי ומעשי־הנקם המתועבים אשר גרמו מעשיהם מצדנו אנו. נבוכים ונדהמים עמדו על מעצרם של מנהיגים כאסירים פושעים, על השתוללותו של שלטון־החוק “בארץ הכבושה” – נבוכים ונדהמים לאשר בא עליהם בשובם מהחזית והם השמיעו את דברם – דבר־לוחם בוטה ומר:

"התכנסנו נציגי רבבות לוחמים עברים אשר לחמו בכל השירותים ובכל החזיתות – באויר, בים וביבשה – – – "אמר מזכיר איגוד החיילים מ. נוסבוים.

“נשגר ברכה חמה למקום לא־רחוק מירושלים הבירה, לאחד הצריפים המגודר תיל, שבו עצורים עתה חברי הנהלת הסוכנות, יושב־הראש של הוועד הלאומי וביניהם ד”ר י’וסף ששימש זמן רב יו“ר מרכז ההתגייסות ואחרון־אחרון מחולל ההתנדבות העברית – משה שרתוק”. – השמיע י. קרלנבוים מפדויי־השבי. – “בראשית המלחמה התחילה ההתנדבות העברית. אצנו לחזית. התחננו לנשק. כבשנו את רגשותינו כלפי ממשלת הספר הלבן – – רעיון אחד קסם לנו, עודד אותנו והוא – הקץ לסבלות העמים ובתוכם הקץ לסבלותינו אנו… עם צלצול פעמוני השלום ובגמר מצעדי הנצחון שבנו גם אנו הביתה למולדת, למענה נלחמנו – – מצאנו את ביתנו פרוץ ע”י צבא אשר בשורותיו נלחמנו. צבא שולט בארצנו כבארץ־כיבוש, אוסר ועוצר, מעליב ופוגע ומגרש בצורה פושעת ביותר את הורינו, אחינו ואחיותינו מחופי המולדת – מלאי זעם וחרון הננו פונים לראשי השלטון: הפסיקו את אש המוות!"

ואם לא די בדברים הבוטים האלה, הזכיר מ. ניומן ממתנדבי המלחמה העולמית הראשונה, כי העולם הדימוקראטי נזקק גם אז לעזרת היהודי והבטיח לעצמו עזרה זו בהצהרת באלפור. ש. סלודאש מפדויי־השבי הזכיר לקהל החיילים הנאספים את ברית האחים שכרתו עם הבריטים בגדרות התיל של השבי וכחבר מאז קרא: “חיילים בריטים, גירוש מעפילים מביש את המדים, הסירו ידיכם מתפקיד מכוער זה”. ענין מיוחד יש בדברי מי’ור ראפופורט מהמהנדסים המלכותיים ושירותי ההנדסה אשר הזכיר כי גיוסנו הגיע לשיאו כאשר בריטאניה עמדה בודדה מכל בני־בריתה שמעדו ונפלו במערכה; "הישגינו בכל שטחי הפעולה הצבאית פקחו את עיני מפקדינו כשותפים לקרב. שירות ההנדסה העברי התפתח מקבוצת חפרים ביזמת אחינו המנוח, הבריגאדיר קיש, ל־19 יחידות של צבא מהנדסים לוחם, שפעולתו השתרעה מערבות פרס ועד הרי טירול… על דגלנו, שפתנו וסמלנו – היינו הופעה רצוייה בכל פינות החזית. היו כל הסימנים לכך כי הקשרים שקשרנו עם שאר לוחמי הקיסרות במדבר, באיל־עלמיין, בפלישה לאירופה, באש הצולפת באיטליה ובתרועת הנצחון הסופי – הפכו את הישוב העברי בארץ לחבר המשפחה הגדולה של שוחרי חירות וכאי חירות – – "

ופ. יורדן ממגיני טוברוק אמר: “– – בשם כל הארצישראליים ששרתו בדיביזיה המשוריינת השביעית ואחר־כך במחנה השמיני אני מרגיש, כי לאנשינו שלחמו באזור ההוא יש זכות מיוחדת להשמיע את קולם מפני שבאיזור טוברוק היתה מערכה אשר בה היוו החיילים הארצישראליים במשך זמן ניכר שלושה רבעים מכל הכוחות היבשתיים ובמשך תקופה מסויימת אחרי הכיבוש הראשון החזיקו והגנו עליה מפני הפצצות מרוכזות… אני גאה על כך שלנו, יהודי ארץ־ישראל, נמסר התפקיד לשמור על קו שבתקופה ההיא היה מרכז תחבורה חיוני של האימפריה… שום כוח לא יוכל עוד לקלקל את יחסי הידידות העמוקים והקדושים שבין ותיקי טוברוק, יהודים ובריטים, ידידות שנולדה בקרב ונתהדקה בחולות המדבר. באו ונהיה ידידים מחדש”.

גם חייל הצי, הקצין י. רינגר, גולל את התפקיד שמילאו היהודים בשירות זה: “בכל הנמלים היינו, הכשרנו אניות מכל הסוגים להפלגה… לא חסנו על עמל כי את מיטב מאמצינו והתלהבותנו שיקענו בפעולה… והנה אותן האניות מבצעות עתה פשע נורא בחסמן את הדרך לפליטי חרב ומחנות”. איש חיל התעופה הזכיר את החיילים והחיילות של חיל ו.א.א.פ. הרבים שהשתתפו הן בשירותי הקרקע והן בטיסה פעילה ובתפקידים מיוחדים רבי־אחריות אשר אין עדיין רשות לגלותם. רבים מהם קיבלו אותו הצטיינות ומאמצם זכה לא אחת להערכה ושבח מפי מפקדים גבוהים. “באותה תקופה היינו המגוייסים המקומיים היחידים ששרתו בחיל התעופה”. גם י. בנקובר, אשר מדבריו הבאנו במקומות אחרים בספר זה השמיע את פרשת יון וכרתים. קפטן חוטר־ישי סיפר כיצד ברגליהם דרכו החיילים היהודים בביתו ההרוס של הפיהרר הנאצי בברכטסגאדן ושם קרעו תעודות כבוד שניתנו לו מאת ערים ומחוזות שטוהרו מיהודים; – "לחזית הגיע החייל הלוחם היהודי וגם פה הלחם נלחם בים וביבשה, בהרים ובעמקים, ברחובות ובסימטאות, בחופש ובמצור – – "

מ. גרינואלד מחיל התותחנים בקפריסין בימי המלחמה מיחה על שהפכו כעת את האי הזה “לאי־דמעות”, כי היו ימים, והם לא רחוקים, אשר אי זה ידע לא פליטים ושרידי חרב אלא לוחמים עברים. – “שם עמד חיל חפּרים עברי מוכן לקדם את הפולש הנאצי, שם הופקד חיל תותחנים עברי על החופים בפני התקפות מהים והאויר, על משמר שדות התעופה והריכוז הצבאי, משם נשלחו קבוצות התותחנים העברים, חיל ציוד וקומאנדו עברים לפינות המרוחקות ביותר שבים האגיאי”.

כן הוסיפו להשיח את דבר הלוחמים הרב הצבאי י. ליפשיץ ופסטרנאק איש־הקומאנדו, ד"ר גאזבין מראשוני המתגייסים לשירות הרפואי וחנה לוין קצינה בא.ט. ס.. זיבמן איש־התעופה ובלומוביץ מהפרטיזאנים היהודים. – כל אלה קראו אל מצפון החייל הבריטי והסבירו לו את צדקת הטענה של המרי היהודי, בו הוצא להילחם בפקודת ממשלתו.

והקצין בן־אהרון מהשבויים אשר חזר עם שחרורו למקומו בגבעת־חיים ושם בעת החיפושים נעצר והובא לדין, כאשר קצינים בריטים מחבריו לשבי בעבר אצו להעיד לטובתו, הצהיר באומץ וביושר־לב: – – בשטח שבין גבעת־חיים ועין החורש (מקום חיפושי הצבא) – בכל השדות והישובים האלה לא נורתה אף ירייה אחת ע“י איזה יהודי, כיוון שהיינו משוכנעים שההפגנה הצבאית הכבירה לא נועדה אלא למטרה אחת להניענו לירות כדי להצדיק בעיני העולם את מעשי השוד וההרס אשר הצבא היה מוכן לעשותם… היהודים הלכו בראש גלוי אף בלי מקל ביד כדי להגיש עידוד לישוב אשר הותקף ללא יסוד”.

חלום־העוועים אשר אויב ערום ניסה למסוך עלינו ואשר צעירי הקנאים שבנו נפתו כמעט להאמין בו כבחזון מלחמת יהודה – נמוג. שלושים השנה אשר סקרנו לימדו אותנו על דעתנו. מימי “השומר, וראשוני המתישבים לא קיבלנו עלינו צו מלחמה בערבים שכנינו כי המשכנו את קו עבודתנו תוך אמונה והכרה כי את עבודת הצלת עמנו הוטל עלינו לעשות ואין כוח העשוי להפריע לנו. שלושים שנות הברית עם החייל הבריטי לימדו גם הן כי לא למלחמה נגדו ובו גוייס כוחנו. כוחנו – כוח מגן ועבודה – “והוא לא נועד לצעוק כי לעשות” – כמאמרו של מחולל תנועת הציונות – ד”ר תיאודור הרצל.

תמונה 204

קרית משוחררינו "יד אליהו" בתל־אביב

“בתקופת השנים הנ”ל (ת“ש–תש”ו וחלק תש"ז) – נאמר לשמחתנו בדו“ח על ההתישבות החדשה לקונגרס הציוני הכ”ב – נוסדו בארץ־ישראל 82 ישובים חקלאיים חדשים: בת“ש – 11, בתש”א – 5, בתש“ב – 5, בתש”ג – 10, בתש“ד – 9, בתש”ה – 8, בתש“ו ובתש”ז – 30 – – השטח שבידי הישובים הנ“ל מגיע ל־180.000 דונאם – – " ועוד: “– – אזורי ההתיישבות החדשה הרחיבו את גבולותינו גם מצפון וגם מדרום: בגליל העליון – נוספו 17, בגליל התחתון – 5, בעמק הירדן ובית שאן – 6, בשפלת עכו – 2, בעמק יזרעאל – 2, בשומרון והרי אפרים – 5, בעמק חפר והשרון הדרומי – 12, בהרי יהודה – 4, בשפלת יהודה והדרום – 17, בנגב – 10, בבקעת יריחו – 1”. בוצרו איפוא אזורינו בהתמדה ע”י ההתישבות החדשה הזאת. תוך שנות הקרב, השמד והמערכה החדשה נגדנו לא איבדנו את קו המעשה והבנין. ולא עוד אלא פרשת עלייה ל־11 נקודות ישוב חדשות בנגב בוצעה ביום אחד – מעשה שלא נודעה דוגמתו בקורות התישבותנו. זו התשובה אשר ענינו במכשירי המפעל שלנו ובו לקחו כבר חבל, בעלייה ובהתיישבות, במלאכה ובמקצוע של חרושת, רבבות המשוחררים.

כפר מונאש, ארגון וינגייט, ארגון המתנדב, כפר קיש, ארגון בצרה, ארגון יעל, ארגון בני־דרור, ארגון טלמון, קיבוץ המעפיל, קיבוץ זרעים, ארגון החורש – הרי הם אחד– עשר ישובי החיילים המשוחררים אשר נכללו בשרשרת המנוייה לעיל מגליל העליון ועד ואדי קובאני ומקדש נפתלי עד לשפת ימה של קיסריה. והחייל המשוחרר השתכן והרחיב את גבולות הערים, הוא נקלט והגביר את כושרו הכלכלי של היישוב.

זה קו המעשה והבנין אשר גילה כוחו היוצר של היישוב הנאמן לצו של בילו ומודרך בהוראה של מחולל התנועה הציונית: לא לצעוק כי לעשות – – זו הגמישות אשר גילינו ככל גוף חי החותר למטרה: לא למלחמה פנינו אך עשה אנו עושים – וזאת בעקשנות, בהתמדה, בכושר ויעילות גוברת – מעשה ההתיישבות שלנו היה לעובדת־פלא אשר אותה חיפשו לשוא עתונאי־חוץ למצוא “במלחמת המרד היהודי”. ועדיין רחוקים אנו מלומר דבר סופי על מטרתנו “כי עלינו לעבוד – וזאת אנו עושים בלא ליאות, באומץ, בתקווה ובהתלהבות”. (שוב מדברי מנהיגנו החוזה ד"ר הרצל).

תמונה 205

חיילים עולים להתנחל

אנו מסכמים את דברינו: מעשינו יוצרים עובדות וגם הרצאתן של אלו לא נועדה לפולמוס־סרק בין כלפי פנים או כלפי חוץ. אמרו משטינינו במשך שלושים השנה את אשר אמרו. יש ואוהבינו מבחוץ הדריכונו בעצה של יתר התלהבות וקיצונות. עבודתנו נעשתה גמישה וזהירה לפי התנאים והמסיבות. השלך לא הושלך מידנו וכלי־המלאכה עבד. היינו לעושים בחומה ונושאי בסבל של ימי עזרה ונחמיה.

“היו אנו עומדים ב־60 רבוא בארץ־ישראל כעדות חזקה לאמונתנו ולהישגינו – אמר המנהיג הציוני פרופיסור חיים וייצמן בקונגרס הציוני הראשון שלאחר מלחמת העולם השניה – והם עדות לכוח הכביר, שאין להתנגד לו, הדוחף את עמנו ומזרזו ליהפך לאנשים ונשים בני־חורין על אדמת אבותינו. הבה נתפלל ונצפה שתוך ליכוד כולנו סביב אחדות מטרתנו השג נשיג שלום וחירות”.

והיה כאשר יקום הדבר בכוחה של שואתנו הגדולה במאה העשרים למנינם ובכוחה של יכולת ההגשמה אשר גילינו, קרוב היום בו נחרות בגבולות ארצנו:

רואה אני את מדינת היהודים כמדינה נייטראלית. צבאה יהיה רק חיל־מצב אך חמוש בכל תחמושת־הצבא המודרנית, אשר תפקידו יהיה לשמור על הסדר כלפי פנים וכלפי חוץ

(מדינת היהודים, תיאודור הרצל).

זכות מיוחדת עמדה לי לסיים את סידור ספרי עם הכרזת האומות המאוחדות על תקומת המדינה היהודית.

ימי החנוכה תש"ח

 

רשימה ביבליאוגרפית    🔗

מחיי יוסף טרומפלדור יפו תרפ“ב): יוסף טרומפלדור, עם עובד תש”ה

מגילת הגדוד, זאב ז’אבוטינסקי (תרגם אבא אחימאיר) תרפ"ט

חדשות מהארץ הקדושה (ההוצאה העברית של שבועון המשלחת הצבאית המצרים 1918– 1919)

היהודים בארץ־ישראל וסוריה – מאת אברהם אלמאליח

עם הגדודים העברים בארץ־ישראל, ליט. –קול. פטרסון ז'. ה. (מאנגלית ח. ולי) “מצפה” תרפ"ט

זאב גלוסקין, זכרונות, תש,ו 1946

מלחמת העמים, מרדכי בן הלל הכהן (יומן) “מצפה” תרפ"ט

גולי ארץ־ישראל במצרים, דוד יודילוביץ, “מימים ראשונים” ירחון בעריכת א. דרויאנוב (ליד התאחדות האכרים בא"י) 1935/1934

נילי, מסדה תל.אביב – י. יערי־פולסקין

חולמים ולוחמים הנ"ל

פנחס רוטנברג הנ"ל

על הגדוד (פרקים), משה סמילנסקי (בוסתנאי 1937)

פרקים בתולדות הישוב, הנ"ל, הוצאת דביר

הצהרת באלפור ותולדותיה, ד"ר נ. מ. גלבר

הציונות, אוצר תעודות פוליטיות חץ. מרחביה אחיאסף תש"ד

יומן ארצישראלי פ. ה. קיש (בתרגום מאנגלית י. עבאדי) אחיאסף תרצ"ט

אנו ושכנינו – ד. בן־גוריון

ממכתבים ונאומים של משה שרתוק

כתבי יצחק בן־צבי הוצאת “מצפה”

ז’אבוטינסקי לוחם האומה, שלום שוארץ 1942

מגן וקשת, הוצאת הוועד הארצי למען החייל תש"ו

עם חזיון ההגנה, ב. כצנלסון ספרית החייל תש"ה

ההיאבקות על צבא יהודי מאת יהודה בן אברהם ספרית החייל תש"ו

המרד במדבר ת. א. לאורנס (מאנגלית י. קופלביץ) “מצפה” תרצ,א

שערי המזרח, טוביה ב. אשכנזי תר"ץ

אברהם שפירא, יהודה אדלשטיין הוצאת ידידים תרצ"ט

ספר יובל פתח־תקווה תרפ"ט, י. יערי־פוסקין – מ. חריזמן

זכרון־יעקב, מאת אריה סמסונוב

קובץ השומר הוצאת ארכיון העבודה, תרצ"ז

ראשון־לציון, דוד יודילוביץ 1941

יוסף תרומפלדור גבור בעמו י. צ. כנרי, “סיני” (תרגם מ. אבן־ספיר)

עם אלנבי בכיבוש הארץ, ל. תומס וק. ב. קולינגס “מצפה”

הנוטר העברי תרצ“ו–תש”ו (עשר שנות נוטרות עברית) ערוך בידי א. ש. שטיין, הוצאת הוועד הארצי למען החייל היהודי 1946

מורשת גבורה הוצאת,מערכות" ע“י קרית־ספר בע”מ תש"ז

כתבים, ברל כצנלסון מפלגת פועלי א"י

בכבלי השבי, שלמה סלודאש, עם עובד תש"ו

חמש שנים (יומן של חייל עבורי) י. …, הקיבוץ המאוחד תש,ה

בריחתי מן השבי, פץ. יורדן (תרגם …..) הקיבוץ המאוחד תש"ה

רוח גדולה באה, יואל פלגי, הקיבוץ המאוחד תש"ו

אל אשר נקראתי, יהודה אחישור הקיבוץ המאוחד תש"ז

אליהו הרשקוביץ, הוצאת מערכות" תש"ו

ספר הבריגאדה היהודית, קפטן יעקב ליפשיץ, יבנה, תש"ז

יומן בחזית, אבינועם תש"ה

רשימות חייל עברי, משה מוסנזון, מן המוקד תש"ד

בן השבי הגרמני שמעון הכהן מן המו… תש"ג

מכתבים לבני, י. בן־אהרון הקיבוץ המאוחד תש"ו

נרות דולקים בגזרה היהודתית, מאיר…., הוועד הפועל 1946

על סאניו צופים מאת א. עמיהוד (ומניו של תותחן העומד לצאת לאור)

שיר ומזמור לחייל (בעריכת ישעיהו שמ…א) הוועד הארצי למען החייל היהודי

החייל 91722 חיים שורר, הוצאת משמרת צעירה תש"ו

מאורעות תרצ“ו (ערוך בידי ברכה חנס) “דבר” תרצ”ז

הגודרים בצפון, המרכז לנוער, תרצ"ט (ערוך בידי ברכה חבס)

חומה ומגדל, המרכז לנוער צרצ,ט (ערוך בידי ברכה חבס)

חניתה, המרכז לנוער תרצ"ט

אלכסנדר זייד, מאת ברכה חבס, המרכז לנוער תרצ,ח

לגליל העליון המרכז לנוער, תרצ"ה

חיים שטורמן, המרכז לנוער תרצ"ט

איך נפלו חברים, קובץ זכרון לחברי אגודת השומרים בארץ־ישראל (ליקט ירמיהו הוצאת האגודה תש"ג)

השנים (לזכר אבהם כהן ומאיר אוירבך גן־יבנה), ערך צבי קרול, תש

השומר העברי בארץ־ישראל, ארגון שומרים עברים, ת“ש תש”ו (עורך א. נאוי)

תלמים, ירחון לתנועת המושבים

מבפנים, הקיבוץ המאוחד

הישוב במערכה, יוסף ברץ

לבדנו.. (אשת החייל בתקופת המלחמה), …פה תש"ה

לזכר החמישה, חבר הקבוצות תרצ"ח

הקיבוץ בימי המצור, הקיבוץ המאוחד 1939

פרקים לתולדות ההגנה; ראשי פרקים בתולדות הגנת הישוב – אליהו גולומב, תש"ד

ההתישבות החדשה, אהרן גרץ, הלשכה הראשית של קרן היסוד, ת"ש

אהרן אתקין, (ליום השלושים, גבע) תרצ"ח

דין־וחשבון (תש–תשו) מוגש אל הקונגרס הציוני הכ“ב, כסלו תש”ז, הוצאת הסוכנות היהודית לארץ־ישראל

ספר השנה של העתונאים, אוצאת אגודת העתונאים בתל־אביב, תש“ג, תש”ד, תש“ח, תש”ו, תש"ז

לוח הארץ תש“ב, תש,ג, תש”ד, תש“ה, תש”ו

שנתון “דבר” – תש“ג, תש”ד, תש"ה

עם שבויים רוסים, זאב חקלאי, מן המוקד תש"ו

דברים על אהרן אהרונסון, בעריכת אורי קיסרי ומבוא מאת אלכסנדר אהרנסון, אחיאסף, תש"ד (פנימי)

מבין החומות, אסיר עברי, הקיבוץ המאוחד, תש"ב

מערכות, ירחון לשאלות מדיניות, כלכליות וצבאיות

אגרת לנוטר, יוצא לאור ע"י הוועד למען החייל היהודי

עתונים: “החייל”, ידיעות הוועד למען החייל, עתונות יומית עברית, פינת החייל בראדיו ירושלים, ידיעות עירית תל.אביב (ספר השנה תש“ב; ספר השנה תש”ח) גליונות החבל הימי לישראל

אליהו גולומב, מדבריו, הוצאת המשמרת הצעירה תש"ה

מדינת היהודים, תיאודור הרצל (עברית אשר ברש, הוצאת היובל מ. ניומן)

Naissanee de la Legion Juive-Samuel Nissenbaum,

With the Turks in Palestine – Alexander Aaronsohn,

Palestine Reclaimed, Red. N. Salaman, M.D. 1920, N.Y.,

British Jewry Book of Honour (1914 to 1918),

With the Zionists in Gallipoli, Lt.-Col. J.H. Patterson,.S.O.,

Gallipoli Diary, Sir Ian Hamilton,

A Brief Record of the Advances of the Expeditionary Force, July 1917 to October 1918 – 1919,

Allenby Soldier & Statesman, Field Marshal Viscount Wavell,

Report of the Commission on the Palestine Disturbances of August, 1929,

Soldiers from Judea, 1941 – 1943, rabbi L. Rabinovitz,

The Conquest of Italy, Lord Strabolgi

Palestine and Middle East 1940/1946

Bulletin, World Union of Jewish Combattants

The Arab Higher Committee (Documentary Record) 1947. N.Y.,

מועדון מנורה ירושליםThe Jews in Palestine Campaign 1936,

כתבי־יד,אספי מיסמכים ותמונות משל: י. גולדין, נ. רוזנברג, שץ. פרידלנדר, פרופ' ח. נ. רות, י. בן־צבי, ש. ייבין, פרופ' נ. זלושץ, א. ל. גרייבסקי, י. יודילוביץ, ד. מרכוס, “חנורה”, צ. רוזן, א. אוליצור, ש. סלודאש, י. בנקובר, “הנוטר”, הוועד למען החייל, הקהק“ל (הלשכה הראשית ירושלים), איגוד החיילים המשוחררים, “החייל העברי”, ב. גורביץ, מ. פדרמן, ברנר, ארכיון איגוד המשוחררים הוותיקים, ד”ר מ. ליבונטין, פ. לכוביצקי, רחבלסקי, י. יפה, א. צמרי, בית ד“ר גרי, שמעון פוכס, פלשתיין אנד מ. איסט, בורשטיין, הארכיון הציוני, מערכות, “דבר”, “הארץ”, “המשקיף”, הוועד הפועל של הסתדרות העובדים הכללית, המשמרת הצעירה של מפא”י, י. סיטקוב, יס. כספי, קרן־היסוד.