לזכר אבי ד"ר יעקב לומפּ

 

פרק ראשון: היציאה    🔗

א. במזל שור    🔗

לפני קצת יותר מחמש שנים, בתשעה־עשר בחודש מאי, זמן קצר לאחר שובי מכרתים, מקום שעשיתי שנה אחת במחקר, פגשתי ברחוב את אוריאל שמש, ידיד־נעורים של אחי הגדול.

שמחת הפגישה הוליכה אותנו לבית־קפה ושם אמר לי אוריאל לפתע:

“יום הולדתי היום.”

“אם כן,” אמרתי, “נבדוק בעתון באיזה מזל נולדת.” עילעלתי באחד השבועונים שהיו מונחים לפנינו ומצאתי את תחזית האִצטגנינוּת.

וכך היה כתוב:

מזל שור

יהיה זה שבוע ללא שעמום. שבוע של אושר.

השתתפותך בפעילות חדשה תביא אותך לידי תגלית מעניינת. בלבך הרבה אור ואתה עתיד להקרינו על יליד מזל בתולה.

“איזו לשון!” אמר אוריאל.

לאחר שהות קצרה שאל:

“ובאיזה מזל נולדת אַת?”

“במזל בתולה.”

“אשה שמאמינה בשטויות, בודאי איננה ראויה שאקרין עליה מאור לבי. אני רציונליסט. סַפּרי לי על עבודתך,” אמר.

אף־על־פי־כן התחלתי להיות אהובתו בלילה ההוא.

ב. למחרת    🔗

למחרת אותו יום עברתי על־פני חנות לחפצי־אמנות המיובאים מאפריקה. נכנסתי וקניתי שופר וכן פוחלץ של ראש ראם אפריקני. איני יודעת מה הניע אותי לכך. מעולם לא חיבבתי חפצים מעין אלה. סקרנותי היתה מעוגנת בזמנים קדומים הרבה יותר ובתרבות מעודנת.

בלילה הירהרתי במה שאירע ולא יכולתי להירדם. העליתי את האור וניסיתי לקרוא, אבל דעתי היתה מוסחת. אז קמתי ממיטתי וישבתי לכתוב מכתב לאוריאל. וזה לשונו:

בחורף לא הייתי כאן. והיו השלוליות שנקוות ליד הדרך ופנסי־חשמל בתוכן – פסי־אור – ורוח שבא מן הים פתאום ועלים שנופלים לאט בתוך הגשם. לפעמים, אגודות קטנות של סיגליות. אבל זה היה רחוק בחורף. עכשיו הזמן מעורבב, מתפוצץ בדחיסות הזאת. אני חיה את שברי הרגעים באופן מתנשם ושומעת כל תזוזת־לב. אני כשם שלא הייתי מעולם.

האור חודר אל החדר מן הדירה הסמוכה, ואני חושבת על האור שכבה אמש בחדר־המדרגות, כשעלינו לדירתי ולא ראיתי שום דבר. ועכשיו ישנה הצפיפות הזאת של צחוק פתאומי לקראת כאב מתוק.

ראיתי אותך לאחרונה לפני חמש שנים, עם אחי, במסיבת־רֵעים, והנה באתי. מה מעשיך עכשיו. האם אתה ישן. האם גם אתה מהרהר במה שקרה. ואולי אתה מחבק את אשתך ומתנה עמה אהבים באותה דרך ממש. כל היום היית שרוי בתוך ההרהורים הללו, שנעים כמו דרך מעוקלת במורד הר תלול. והנה, למרות סחרחורת של מחשבות טרופות, של סיוטים ופחד, אני חשה איזה בטחון. אני הוגה בכך שכל השנים האלה אהבתיך, אף כי לא ידעתי, ופתאום מגיע אלי ריח של תינוק, ריח של סדין־גומי לח, ואני צפה על פני החלומות המטושטשים הללו, כמו עלים בשלולית, כשהרוח פוסקת, ושוב אני חוזרת ושואלת את עצמי במה אתה עוסק עכשיו ואין לי כל אפשרות להיוָדע. אני שומעת עכברוש מצווח וזינוק של חתול. רטט פתאומי חודר את האויר. אינני רוֹאה שום דבר בחושך, אוריאל. אני מפחדת לעשות צעד. אבל אתה נוטל את ידי בידך ומוליך אותי וככה הגענו ביחד. אז אתה שומט את ידי במבוכה. הרי לא התכוונת אל הקשר המקרי של יד ביד בחושך. זה רק משום שאינני רואה, ומפני שהחשמל כבה בחדר־המדרגות. והרי באת רק משום שביקשת לקחת מידי את המחקר שכתבתי, כי אתה מתעניין בנושא. אבל אני שכחתי וחיבקתי אותך ונשקתי לך ועכשיו אני יכולה לסַפּר לך, שיש מי שנוטל את ידי באפלה ומוליך אותי בשקט ובבטחון. אַל־נא תעלה את האור, אוריאל. לשור ולבתולה יאה החשכה. הקשר המקרי לא היה מכוּון, כביכול, אבל עכשיו הוא קיים ולכל שאר הדברים אין שום חשיבות, רק לקשר הזה שהוא קיים.

מכתב זה, כרבים מן המכתבים שנכתבו בחמש השנים הבאות, היה ללא ספק ספרותי מאוד. נטיותי הספרותיות הזיקו לי מאז ומתמיד. גם על עבודת הדוקטורט שלי בנושא “חוקתו של מינוס מלך כרתים”, העירו הפרופסורים את ההערות האלה:

“לא מדויק ביותר מבחינה מדעית. נטיה לספרות ודמיון מפותח מחבלים במחקר, שהושקעה בו עבודה רבה.”

הם העריכו את שקדנותי, אבל פסלו את העבודה. וכך, לאחר שנה תמימה של עיסוק מדעי וקביעת תאריכים לחרסים, חזרתי לארצי, כשבלבי החלטה לכתוב רומן היסטורי, שנושאו “חייה ומותה של אריאדנה נסיכת כרתים”. כששמעו על כך ידידי הארכיאולוגים, משכו בכתפיהם.

ג. חפצי־קרן    🔗

בינתים הלך חדרי ונתאכלס בחפצים עשויים קרן ובראשי בהמות. על אחד הכתלים ציירתי העתק מדוקדק למדי של ציור־קיר, המתאר את משחק־השור, כפי שהוא מופיע בקנוסוס, בארמונו של מינוס.

לילה לילה, טרם אלך לישון, נהגתי לכסות את הקיר המצויר במסך שחור, ואת חפצי־הקרן, שהיו תלויים על הקירות, או ניצבים על אִצטבאות, הייתי מורידה ומניחה על הרצפה, על־פי סדר מסוים.

עם בוקר הייתי מעלה את המסך ומחזירה את החפצים למקומותיהם.

בלילה ששכחתי לעשות כן, מתוך פיזור־דעת, או עייפות יתירה, נדדה שנתי, ואם נפלה עלי תרדמה, היתה מבועתת בסיוטים.

כזה היה מנהגי בחמש השנים הללו שהיה אוריאל שמש אהובי. הוא תיעב את החפצים ואת מה שכינה בשם ה"חַיתיוּת" שלי. מעולם לא ישן עמי בלילה ולא ידע דבר על מנהגי. אילו ידע, בודאי היה משלח בי חִצי־לעג, כדרכו בכל דבר נִפלֶה וזר, הגם שבכאלה בלבד נתמקדה תשומת־לבו.

אני התמדתי באהבתי אותו, וככל שהלכה וגברה הזדקקותי אליו, יותר נחשבה בעיניו מכשול שנערם בדרכו, ויותר התרבו חפצי־הקרן בחדרי.

“תאוַת האספנות שלך עוברת כל גבול,” היה גוער בי. לעתים היה מוסיף ומוכיח: “אַת קונה ללא הבחנה. הרי חלק גדול מכל הדברים האלה הוא קיטש גמור.”

בשנה החמישית לפרשת אהבתנו התחילו ביקוריו מתמעטים והולכים, ובתשעה עשר בחודש מאי, שנה זו, נסע עם אשתו וילדיו לארצות־הברית. ככל הנראה, לצמיתות. היה בדעתו להצטרף למשלחת היוצאת אל מחוזות נידחים של האמזונאס, כדי לחקור אָרחוֹתיהם של שבטים פראיים. הוא הבטיח שישלח לי חפצים כלבבי, אם ימצא. אחר־כך התעתד להתישב במקום שקט כדי לכתוב ספר.

עתידו היה מאוכלס בתכניות.

ד. מכתב־פרידה בסגנון ארכיאולוגי    🔗

כשבא אוריאל להיפרד מעלי מסרתי בידו מכתב ובו כתובים הדברים האלה:

משחק־השור שנמשך חמש שנים הגיע לקצו. הקהל מצפה שהטוריאדור ינצח. הוא מעתיר פרחים ואהבה על הגיבור, ותובע מוות לחיה כשהיא הורגת. אולם בעת העתיקה, כשנשים כבודות חזו במשחק־השור בארמונו של מינוס, עבד המינוטאורוס, היו מקוות למותם של הנערים והנערות, המשחקים לפני החיה. הם ידעו בעליל שהיא תובעת קרבנות. אין איפוא פלא בדבר, שכאשר הגיע תיזיאוס, הזר שבא מאתונה, והמית את השור, גזר בכך דין־מוות על נסיכת האי, אריאדנה, שלא היה בכוחה לעמוד בתבוסת אלוהיה. ואמנם, מתה המסכנה נידחה בארץ־גזירה, אחרי שהאל הגדול דיוניסוס בילע את דעתה…

לכאורה, נתהפכו היוצרות. באמת אין הדבר כן. גם כיום עדיין משתוקקים בני־האדם למותו של הטוריאדור ולנצחון החיה, אלא שהם מעמידים פנים…

והנה, בקורידה שלנו, בת חמש השנים, בא ענין זה על תיקונו: השור מנצח. אפשר עכשיו לרדת אל השאול ולהעלות משם את אריאדנה. דמות עולמנו עתידה לשאת חן בעיניה. הרי ידו של המינוטאורוס – האל־השור – שוב על העליונה.

מה תהיה דמות נפשה לכשתיוָלד מחדש? הנה עתידה רוחה להתגלגל בי, אבל אין אני מכירה את תשוקותיה. כלום אבקש לכבוש לי את השור ולקיימו בקרבנות? או שמא, כאריאדנה, אתאווה אל רוצחו ברגע של חולשת־הדעת ודיוניסוס הנוקם יבלע את דעתי?..

פני אוריאל הקורא הלכו וקדרו וכשסיים קרא נרגז:

“הבלים! מעולם לא היתה קורידה, ואפילו היתה – היה הטוריאדור מנצח, כפי שמקובל עלינו. אין לשנות מן המנהג.”

הוא הביט בי בעינים קשות והוסיף ואמר:

“אַת אשה מבולבלת. מן הראוי שתתישבי בדעתך. ראשית חכמה רוקני את מוחך ואת דירתך מכל ההבלים האלה,”

והוא הורה בידו על חפצי.

ה. היציאה    🔗

ביום נסיעתו של אוריאל סיידתי את הקיר המצויר ונפטרתי מכל חפצי־הקרן. כחודש ימים לאחר־מכן התחיל שיעול מטריד אותי. תחילה הלעיטני הרופא במיני גלולות ותמציות; אחר כך ציוָה עלי להצטלם ברנטגן; ולבסוף יעץ לי להיכנס לבית־חולים לשם ניתוח.

תחת זאת מכרתי את דירתי ואת מיטלטלי ויצאתי לחוץ־לארץ.

שמתי פני להרי הרון אשר במערב גרמניה, לשמַלנאוּ, כפר קטן, שבו נולדתי במזל בתולה, בבית־עץ בן ארבע מאות שנים, השוכן על שפתו של נחל צר.

במקום ההוא, בין כתלי הבית, בשדות, ביער ועל גדת הנחל הצר, בחברתם של רמשים, צמחים ובעלי־חיים, עברו עלי ארבע השנים הראשונות של חיי, שמתיקותן עודנה שמורה בזכרוני.

הטיסה מלוד למחוז־חפצי היא ענין של כארבע שעות, אבל אני הגעתי שמה מקץ ששים ושמונה ימים.

 

פרק שני: הרוח והמקרה    🔗

א. בפתח    🔗

עכשיו אני במטוס. כבר אינני רואה את האנשים העומדים על מרפסת מגדלו של נמל־התעופה ומנפנפים בידיהם. אויר־הקיץ הלח משבש את המראות, ושדה־הראיה של הצוהר צר – מצומצם כטוָח הזמן שלעתיד.

מכל מקום, אין שם איש שהועיד לי את ברכתו.

סוף־סוף אני שרויה עם עצמי: הרי אני יוצאת למסע שאינני מיחלת לו; שׂמה פני למקום שאין לי מושג ברור על טיבו; מתרחקת מכל מה שאני עשויה לאהוב, ומפקירה את עצמי לרוח ולמקרה.

אני חשה את אימת ההצטמצמות בשיפולי בטני ובכפות־ידי הרועדות. זולתה אינני יודעת דבר, אפילו הסקרנות נתמעטה עד כדי כך, ששוב אין היא מולידה שום ציפיות.

ובשעה שהמטוס מפליג, אני מהרהרת הרהורים פילוסופיים על מהותה של ההפקרות. אני שואלת את עצמי, אם התקוה עשויה להיות בת־לוָיה להפקרות. אני משיבה, שזו היא הַחֹצָפָה והתרסה – תולדה של פחד. היטב אני מכירה את הפחד הזה, שמכריע את ישות האדם, עד שהוא מתרוקן מן האהבה, מן התקוה, מן השנאה והקנאה ואפילו מתאוַת הנקמה. וכך, בהעדר כל אלה, נעשית ההפקרות האמיתית אפשרית.

והנה, למרות האימה, מציפה אותי לרגע שמחת האפשרויות הלא־מוגבלות בתכלית. אחר־כך אני שואלת את עצמי, אם אין אני פשוט מרמה את עצמי.

ברומא ארד מן המטוס, וידידתי, הארכיאולוגית האיטלקיה לידיה צ’יאנוֹ, הגרה שם עם בעלה – אם אמנם תקיים את בקשתי – תקביל את פני ותארחני בביתה. עם לידיה ועם אנטוניו צ’יאנו עשיתי בכרתים שנה אחת. כשביקרו בארצי, לנו תחת צל קורתי. עכשיו, אני מקווה, הם עתידים לגמול לי על הכנסת־האורחים ההיא.

שלשום שיגרתי אליהם מברק והודעתי על בואי.

ב. הצפון הוא צעיר    🔗

כשעמדתי בתור לבדיקת המכס, השגחתי בלידיה ושמחה הציפה את לבי. גם הפעם העירה בי נוכחותה רחשי־ידידות. הכרתי טובה על כך שבתוך אותה מהומה נכרית שסביבי, מצאתי רֵעַ ומוֹדע.

כשנסענו לביתה, במכוניתה הקטנה, אמרה לי לידיה:

“אין לך מזל, מרגריטה, אנחנו מוכרחים לצאת מחר לחפירות בדרום סיציליה. לא היתה בידי שהות להודיעך. התרצי להצטרף אלינו?”

“לא. אני עייפה,” עניתי. קולי נשמע באזני רחוק וזר: קול שנחנק פתאום.

“מרגריטה, ביתנו עומד לרשותך. שיערתי שלא תסכימי לבוא אתנו. האתר הוא רומאי ואני יודעת שאין לך ענין בזה. לכן נדברתי עם ידידנו פרֶדי יֶדֶרמַן. הוא ידאג לכך, שלא תשתעממי.”

חשבתי בלבי: אפילו היה זה אתר יוָני, אפילו היתה זו כרתים, גם אז לא הייתי נוסעת.

“מי זה פרדי יֶדרמַן?” שאלתי.

“ידיד קרוב של אנטוניו. איש־עסקים. עשיר. טיפוס חביב, אוהב מזון משובח, בגדים מהודרים, נשים ושעשועים.”

“יפה מאוד. אבל אינני מדברת איטלקית.”

“זה בסדר. חשבנו על הכל. אַל תדאגי. פרֶדי מדבר גרמנית. הוא נולד באוסטריה או בגרמניה. אנחנו לא יודעים בדיוק. הוא לא מדבר על זה. על־כל־פנים מחר בבוקר יתקשר אתך.”

אחרי כמה דקות שאלה:

“כמה זמן תישארי ברומא?”

“אינני יודעת. אני מניחה שעכשיו זה תלוי במר יֶדרמַן.”

לידיה צחקה.

“פרֶדי אינו מתעניין בארכיאולוגיה. מוטב שתשוחחי עמו על נושאים אחרים.”

לא יכולתי לסַפר ללידיה ששוב אין אני מתעניינת בכך בעצמי ואמרתי:

“אינני בטוחה שאפגוש אותו. אני מעדיפה להיות לבדי.”

בשעת סעודת־הערב אמרה לידיה:

“מצאת מו”ל לספר שלך, מרגריטה?"

“לספר?” אמרתי.

“הספר. הספר שכתבת על כרתים.”

“כן… כמובן. הספר שכתבתי על כרתים. עוד לא גמור, וספק אם יהיה…”

“כבר חמש שנים,” אמר אנטוניו.

“התעייפתי מן הנושא. חמש שנים הן זמן ממושך מדי.”

“איבדת את הקשר,” אמר אנטוניו. “עליך לחזור לשם. מצאו הרבה דברים חדשים בכרתים בחמש השנים האחרונות.”

“אני יודעת. עקבתי אחרי כל הפרסומים. אבל אין טעם לחזור. הנושא משעמם אותי וההמצאה נראית לי טפלה. אין כל טעם להתאמץ. אנחנו אנשים אחרים. איננו יכולים לסַפּר את סיפוריהם. זה טיפשי.”

לידיה ואנטוניו הביטו זה בזה. לאחר שהות קלה אמר אנטוניו:

“אולי בכל זאת תצטרפי אלינו?”

ניענעתי בראשי וצחקתי.

“הים התיכון נמאס עלי” קראתי. “האגדות שלו שחוקות מדי. נמאסו עלי כל הנשים הטרגיות האלה… אנדרומדה ואפיגניה ואנטיגונה ואריאדנה עם השוָרים שלה ופדרה ואלקטרה… זה כל־כך חוזר על עצמו. הצפון צעיר. הוא עומד עכשיו בגיל־הנעורים שלו, בגיל ההתבגרות. אני רוצה לחזות בזה מקרוב. חוץ מזה אף פעם לא התנסיתי בקור אירופי של ממש. גם את זה צריך לנסות… כן, וכמובן, מר יֶדרמַן מעורר את סקרנותי.”

אנטוניו משך בכתפיו:

“זה לא בסדר,” אמר.

“זה לא בסדר,” אמרה לידיה, “משימות צריך לבצע עד הסוף.”

“שטויות,” אמרתי.

אוריאל שמש היה מסכים לדעתה ללא ספק. אבל הוא תיעב את החפצים שלי, וכאשר קרא פרקים אחדים מטיוטת ספרי על כרתים, ליגלג. “זה לא ענין לארכיאולוגים,” אמר. “מדובר בבני־אדם ולא באבנים או בחרסים שיש להם תאריך. עליך לצאת אל האנשים האלה, ללמוד אותם, להכיר אותם מקרוב…” הוא לא נשק לי כשעזב. משוקע היה בנסיעתו, נרגש עד מאוד לקראת הלא־צפוי שהמתין במרחקים. הוא שכח. ועכשיו אני כאן, עם לידיה ועם אנטוניו ושוב אין לי ענין בעיסוקיהם. לזמנם של חרסים באמת אין כל חשיבות, ואני מנותקת.

פניהם היו ריקים והם שתקו.

טוב שהם נוסעים מחר, הירהרתי; עשויה הייתי להטריחם על חינם.

אנטוניו בהה נכחוֹ ולידיה חייכה אלי חיוך נבוב.

אוריאל, חשבתי, היה מוצא מסילות ללבם. קל־שיחה היה ובוטח, מַשרה עליזות. אבי אהב אותו, וכשהיה פוקד את ביתנו בעודי ילדה, היו פני אבי הצהובים מחוֹלי זורחים.

פני השיבו חיוך על חיוכה של לידיה, אבל הייתי רחוקה.

ג. המקרה    🔗

לידיה ואַנטוניו יצאו את הבית בשעה שש בבוקר. ליויתי אותם לתחנת־הרכבת והרחובות היו עדיין ריקים ודוממים כששבתי.

אד היה תלוי מעל לעיר וליחלח את הרחובות. הבתים המפוארים והזקנים שמסביב לפִיאצה דֶל פּוֹפּוֹלוֹ היו אפורים יותר מן העננים שרבצו עליהם. הדירה היתה קרה ואני חזרתי לשכב במיטה. קודם שנרדמתי שאלתי את עצמי מה אעשה וזכרתי את אוריאל שמש.

בשמונה וחצי צילצל הטלפון.

“כאן פרֶדִי יֶדרמַן. האם אני מדבר עם הגברת מַרגריטה רוֹזֶנבּאום?”

“יאווֹל,” עניתי.

“מה תכניותיך?”

“אין לי שום תכניות.”

“מבחינתי הכל מסתדר מצוין. אני זקוק לחופש מן העסקים, ובמקרה עלי להיות בלוגאנו ביום א' הבא. אני מציע שנסע צפונה. שמעתי מלידיה שאינך מחבבת את רומא. תוכלי להגיע אתי עד לוגאנו. משם תמשיכי בדרכך לגרמניה. אלא אם כן תעדיפי להמשיך אתי לפאריס.”

“המקרה פועל איפוא לטובתי, ויש לי טרֶמפּ עד לוגאנו. בסדר גמור.”

בלבי חשבתי: מה פתאום? הרי לא התכוונתי… מיד נזכרתי בהרהורים הפילוסופיים שפקדוני במטוס וצחקתי בלבי.

“בעוד שעה אני אצלך. השתדלי להיות מוכנה,” אמר פרדי יֶדרמַן.

הוא הופיע כעבור שעה בדיוק. פניו היו טובים וגלויים ותספרתו הקצוצה שיותה לו מראה כמעט נערי. שמתי לב, שאף כי היה איש גבוה וחסון, לא היתה עמידתו זקופה.

הוא הציג את עצמו ועמדנו סוקרים זה את זה. פתאום פרץ פרדי בצחוק, העביר כפו על קדקדו ואמר:

“אני מקווה שאינני עושה עליך רושם של אסיר נמלט. התספורת הזאת מטרתה להסווֹת את ההתקרחות. ענין של יוהרה, אַת יודעת.”

“אסירים נמלטים נראים מורעבים,” אמרתי.

מבוכתי נעלמה. כשפסע לעבר מכוניתו, נושא את מזודותי, השגחתי בצליעתו.

“אני מתכוון להראות לך את איטליה,” אמר. “לפי תכניתי נגיע היום לפירנצה.”

ד. על מהות החזרה    🔗

בדרך שאל אותי שאלות רבות על ארצי. תשובותי היו קצרות וממאנות, ועד מהרה השתתק. אחר־כך אמר פתאום:

“אינך צריכה לנסוע לגרמניה.”

לא עניתי.

“לשם מה אַת נוסעת? שילומים? קרובים? אהוב?”

לא… לא שילומים ולא קרובים ולא אהוב."

“אז אַל תסעי.”

“אתה יהודי?”

“אבי היה יהודי ואני חושב את עצמי ליהודי. גם הגרמנים חשבו כך כששלחו אותי לדאכאו. יכולתי להרויח הון רב בגרמניה, אבל כף־רגלי לא תדרוך שם לעולם. הם רצחו את אבי. ואמי…”

“במה אתה סוחר?”

“בעיקר ביהלומים, אבל אני שולח ידי בכל מיני דברים. אל תסעי לגרמניה. סעי לפאריס. זו עיר יפה.”

“אינני יכולה לשנות את תכניותי.”

“מדוע?”

“לפעמים מרגישים שצריך לחזור הביתה.”

“לחזור הביתה? בית הוא מקום שחוזרים אליו כדי לנוח אחרי העבודה, כדי לאכול, אם רוצים לחסוך כסף, או כשלא סובלים את חוסר הפרטיות של המסעדות הזולות. לגבי איש נשוי זה מקום שבו הוא מתנה אהבים עם אשתו ומגדל את ילדיו, אם יש לו ילדים. אני מסכים שצריך גג, לא נוח בלעדיו, בעיקר בחורף. אני גם יודע שבית הוא מקום, שאדם משתוקק לפעמים לחזור אליו בסוף, כדי למות במקום שנולד. אני משער שלגבי אנשים מסוימים יש בזה איזו סמליות. בעיני זה חסר־משמעות. אני מתעב מיתוסים.”

“אין לך שום געגועים?”

“כל מקום שאני מוצא בו כר להניח עליו את ראשי, מתאים לי.”

אחר־כך אמר:

“אם אַת סבורה שעליך לנסוע לגרמניה, סעי דרך דאכאו. ציריך – מינכן – דאכאו. תיוכחי לדעת שהנוף בדרך יפה. אחר־כך תוכלי לנסוע לכל מקום שתרצי…”

“מתי יצאת מדאכאו?”

“עם השחרור. ואני רוצה לומר לך, שכשנעשיתי חפשי לא חשבתי שאני צריך לחזור הביתה, חשבתי רק על דבר אחד. אפילו לא התעניינתי בגורל אמי ולא חשבתי על אבי. וכשהגעתי למינכן לא הלכתי לחפש את הבית שלנו, הלכתי לחפש זונה. העיר היתה הרוסה לגמרי והיה לי סיפוק עצום. לא שאלתי את עצמי אם הבית שלנו הרוס או לא. בחרתי לי אחת צעירה במיוחד ובלונדית במיוחד, אחת שראו עליה שהיא רעבה. אבל הדבר לא עלה בידי. הייתי חלש מדי ונרגש מדי, ומרוב זעם כמעט שהרגתי אותה במכות. זו היתה הפעם האחרונה שנגעתי באשה גרמניה, ותקופה ארוכה מאוד אחרי זה נרתעתי מנשים בכלל. הן עוררו בי אלימות שהפחידה אותי. אבל גם זה עבר.”

“אף פעם לא עלה בדעתך לעלות לישראל?”

“לא. אני רוצה להיות קרוב לאמי. היא נמצאת במוסד, לא רחוק מרומא. חוץ מזה יש לי כאן עסקים.”

“אתה איש נמרץ מאוד.”

“ואַת אשה פסימית, לא כן? כמו כל אלה שנוברים בעבר. אני שייך לאלה שמצעידים את הזמן קדימה, כמו כל האופטימיסטים.”

“איך אפשר להיות אופטימיסט אחרי דאכאו?”

פרֶדי לא ענה. אחרי זמן־מה אמר:

“אני רוצה לראות אותך צוחקת.”

“הי! הי! הי!” צהלתי.

חשתי אי־נוחות והפחד שתקפני בעלותי אל המטוס, שנשכח בראותי את לידיה, שהתעצם אחרי נסיעתם, עדיין שוהה בי. צר היה לי על האיש.

“חכי, חכי,” אמר. “אַת עוד תצחקי אצלי.”

אז התחיל מספר בדיחות, אבל צחוקי נשמע מעוּשׂה והוא הרפה.

בדרך ביקרנו בכפרים ובעיירות קטנות; פלשנו אל אפלוליתן של כנסיות וחזינו ביָפיָן של כיכרות בהירות ומוארות, שעל מזרקות־המים שלהן, שקילוחיהן היו לקשתות בקרני־השמש, עטו יונים לבנות. סעדנו במסעדות מפורסמות ושתינו יינות משובחים.

פרדי יֶדרמַן הוכיח עצמו כבן־לויה נעים.

ה. בגידת אוריאל    🔗

בלילה ההוא, בפירנצה, חלמתי על אוריאל שמש.

בחלומי הוטל עלינו לחצות ערבה שוממה ולהביא אוצר אל עיירה אחת שבעֶברה האחר. נסענו בקרון רתום לארבעה סוסים. פרדי נהג בהם. אני ישבתי לצדו, ואילו אוריאל שמש שמר על תיבת־האוצר בפנים הקרון. במחצית הדרך נתברר לנו ששודדים עוקבים אחרינו. פרדי נתמלא פחד. אמנם היה אקדח ברשותו, אבל הוא היה קַלָע גרוע.

“אוריאל ילחם לנו,” אמר. “במקלע שלו.”

כל היום עקבו אחרינו השודדים, אבל היינו שקטים. סמכנו על גבורת אוריאל וגם ידענו, שהם עתידים לערוך את התקפתם רק למחרת היום, עת נגיע למעבר הצר שבין הגבעות. שם אפשר לשים מארב.

בלילה מצאנו מלון בעיירת־ספָר קטנה. פרדי טיפל בסוסים ואוריאל העלה את המטמון אל חדרו ולא מש ממקומו.

כשיצאנו לדרך למחרת היום, לא נראו השודדים.

“הקדימו אותנו, כפי הנראה,” אמר פרדי. “הם יצפו לנו במעבר.”

לאחר זמן ביקש לומר דבר־מה לאוריאל והסיט את הוילון. דבריו הידהדו בקרון החשוך ולא היתה תשובה. דומה היה, שהקרון ריק מאדם. פרדי נתבהל, עצר בסוסים וטיפס פנימה.

תיבת־האוצר נמצאה נטושה.

“הבוגד!” קרא פרדי בזעם. “הבוגד!”

בבוקר העירני משנתי צלצול טלפון. זה היה פרדי שבירכני בברכת בוקר־טוב.

קולו היה חם, ובעיני־רוחי יכולתי לראותו מחייך חיוך רוחש־טוב.

זכרתי את החלום ותהיתי. מעולם לא חיבבתי סרטי־בוקרים.

ו. חיי־שעה    🔗

בשעת בין־השמשות, עייפים מן המוזיאונים והקתדרלות של פירנצה, עלינו אל הגבעה המשקיפה אל בקעת הנהר. אור רך היה שפוך על הפיאָצֶלֶה מיכּל אנג’לו והעצים הגבוהים השמיעו אִושה מתוקה.

זוג שיצא מן הכנסיה הסמוכה הצטלם שוב ושוב, והאנשים החוגגים, לבושי ההדר, השליכו עליהם קוֹנפֶטי צבעוני.

החג שבאויר השקוף וביפי הגבעה השׂרוּעה לרגלינו עם ערפל דק שנח עליה ירד על לבי. נשענו על המעקה ובדממת השעה המדמדמת הוצקה להיטות. אור ורוד ועדין נמזג לאט בשמים המַחוירים, ואני ראיתי חבצלות־מים לבנות נפקחות לחיי־שעה.

פרדי נטל את ידי ונשק לה.

“אני מחבב אותך,” אמר. “אף־על־פי שאַת עצובה תמיד.”

אחר־כך נטל את פני בידיו בזהירות ונשק את שתי עיני.

“פרדי,” אמרתי, “איזה מין שם זה?”

אחר־כך דיברתי אליו עברית:

“פרדי זה כמו פרד. לא סוס ולא חמור.”

כשראיתי שפניו מזדעפים, הוספתי:

“כמו פרט ועוללות.”

וכשניכר היה בעליל שנעלב, התחלתי שרה כדרך הילדים:

“זוג או פרט, זוג או פרט.”

לבסוף הוצאתי מטבע מארנקי וקראתי:

“עץ או פלשתין?”

השלכתי את המטבע באויר, קלטתיו באגרוף קמוץ, פתחתי והבטתי:

עוגב היה מוטל בכף־ידי.

ז. מחזה החורבה    🔗

מאז נסע אוריאל שמש לארצות־הברית נהגתי לכתוב לו מכתב ערב־ערב.

כך עשיתי גם בלילה הזה:

עכשיו אני עם פרדי בחדרו. אין זה דבר מפתיע. ההיפך הוא הנכון, צפוי היה מראש.

פרדי שוכב על המיטה ואני יושבת ליד השולחן וכותבת אליך. הוא נרגז על שישבתי לכתוב דוקא עכשיו. הוא מצפה בסבלנות שאבוא אליו. אכן, אבוא. אינני יכולה לסרב לו. אתה גירשתני מעל פניך והבחירה בהכרח נעשתה שרירותית. הוא חושק בי, ולגבי אין זה מעלה ואין זה מוריד. באמת אינני רוצה בדבר הזה, אבל האיש מצפה ומיחל. אין כל סיבה שאגרום לו אכזבה, הרי לא עשה לי כל רע. אני חוששת שפרדי תולה בי תקוות. למראית־עין הוא איש שמח, שלבו טוב עליו תמיד… אכן, מדוע אמנע ממנו שמחה?

לאחר זמן לא רב הוספתי:

אני במיטה. פרדי ישן. הדבר נתרחש כל־כך מהר והאיש היה מאושר. לא הנחתי לו לגעת בפני, כדי שלא ירגיש בדמעות. הגיתי בך כל הזמן ולא יכולתי שלא לחוש צער עמוק. אני סבורה שפרדי חש בצערי. הוא יצא מיד אל המקלחת.

מהר.

כמו עם זונה.

אבל באמת אינני ראויה ליותר מזה.

ואז נעשה לי קר פתאום והתחלתי רועדת בכל גופי. כשיצא מן החדר ידעתי שאני נכונה אל הבאות. שוב אינני חשה כל פחד מפני העתיד ההולך ומצטמצם עלי. אין זו אלא שאלה של זמן, ולשמחתי הטוָח שלו קצר. היינו הך הוא מה אעשה בו. לא אוכל עוד להתיר לך לבוא אלי… אפילו הכאב שבחזי הולך ופוחת ועוד מעט ואחדל לרעוד. עוד מעט ואחדל. ראה, הנה שום דבר איננו באמת לא נסבל…

גם בלילה ההוא חלמתי חלום.

בחלומי חשק בי פרדי, וכשגהר עלי דחיתיו באמתלה שעלי לעשות את צרכי והלכתי לבית־השימוש. התכוונתי לשהות שם עד שיירדם. אולם פני האסלה היו מהופכים אל הקיר ומים רבים נבעו מתחתיה, רגלי היחפות בוססו במים. שלחתי ידי והסיבותי את פני האסלה לעבר הפתח, אז נעלמו המים והרצפה יבשה מיד. אחרי זמן־מה חזרתי אל המיטה ושוב חשק בי פרדי, ושוב דחיתיו באמתלה שעלי לעשות את צרכי. הלכתי אל בית־השימוש וראיתי את האסלה סבה על צירה, פונה לי עורף ופניה אל הקיר. מים התחילו נובעים מתחתיה. פתאום נִבעה חור בקיר שממולי ומאחוריו ראיתי חדר הרוס. לבנים מקירותיו נשרו ועל רצפת־החול היו מוטלים מטילי־ברזל חלודים וקורות־עץ שבורות. יצאתי אל החדר, והאבק שהעלו פסיעותי סימא את עיני. מבעד לחלון ראיתי מגדלור מואר. האור משכני ושמתי פני אליו. כשהגעתי ראיתי והנה אין זה אלא אותו חדר חרב, שאבניו נושרות ורצפתו אבק. בהיכנסי עטה עלי עדת נערים קטנים שכיפות מרוקמות לראשיהם. הם הצטופפו סביבי. הם נדחקו אלי. וכשהרימו ידיהם לברכני, נשתלחו בשׂערי ופלשו לצוארי והיו חונקות את גרוני והיו מושכות בציציות־ראשי, עד שנפלתי אַפּיִם ארצה.

בבוקר, כשהתעוררתי, היתה זרועו של פרדי, הכרוכה סביבי, מעיקה על חזי.

ח. חיל ורעדה    🔗

על אם הדרך ניצב פונדק קטן ובצדי המשעול שהוליך אליו צמחו הרבה פרחים לבנים, שלבותיהם צהובים – מרגניות.

פרדי קטף שני פרחים. אחד תחב בדש בגדו ואת השני בשׂערי.

“פרח לבן בשׂער שחור,” אמר.

איש עדין ומהסס היה, ואוריאל שמש תקיף כל־כך.

היינו יחידים במקום והפונדקאי הביא יין אדום אל שולחננו.

כשאמרנו “לחיים!” נשמטה הכוס מידי ונשברה. פרדי אמר: “מזל טוב!”

“פעם, ביון, בהר פֶליוֹן…” פתחתי. אבל באמת לא יכולתי לספר לו על עצמי.

“מה קרה שם, ביוָן?” שאל.

“היתה מלחמת־שוָרים,” עניתי שלא ממין הענין, ופרדי צחק.

פעם, ביוָן, בהר פליון, במקום משכנם של הקֶנטאוּרים, בפונדק דל, עם אוריאל שמש, בתום הסעודה, הגישה לפנינו אם־הפונדקי – אשה זקנה, שפניה שחומים וקמוטים כקלף ישן – תופינים מעשה ידיה: אות ידידות. כשטעמנו, בירכה אותנו במזל טוב. היא גם הציעה לנו מקום־לינה בביתה. קיבלנו את הצעתה ובלילה ההוא חלמנו שנינו – אוריאל ואני – אותו חלום עצמו.

הפונדקי, שנחפז ללקט את שברי הזכוכית, ביקשנו לעבור אל שולחן אחר.

כשתרו עינינו את המקום החשוך נשמע קול דובר. עד לאותו רגע לא השגחנו באיש שישב יחידי בפינה. על שולחנו ניצב נר קטן והאיר את פניו עטורי־הזקן באור צהוב.

האיש חזר על דבריו ופרדי תירגם למעני: “הוא מזמין אותנו להצטרף אליו.”

בין כה וכה קם הזר ממקומו ובא לקראתנו. הוא הושיט אלי ידו ואמר לי בגרמנית:

“בּרוֹן לֶתֶיוּס מתכבד להזמינכם אל שולחנו.”

כשלחץ את ידי ריחפו אברי. הוא הרפה, פנה אל פרדי ואמר:

“אין מסרבים לברוֹן לתיוּס.”

וכששב והביט בי התנודדתי סחרחורת. כעין הינומת־ערפל הליטה את עיני, ולנגדן, מרחוק, נגהו לרגע מטושטשי־קו ומתמוססים פני אוריאל, והיו מתרחקים והולכים, כמו כיסתה עליהם עננה, הבליעם חושך. ואחר־כך ראיתי ארשת רכה של חמלה מתמשכת על פני הברון. “הגברת הצעירה עומדת להתעלף,” אמר. הוא החזיק בזרועי והוליכני אל שולחנו. פרדי הלך אחרינו ככפוי־שד. כשישבתי צנח ראשי והאיש מחא כף וקרא: “קוניאק בשביל הגברת!” אחר־כך הגיש את הכוסית אל פי ושתיתי, אבל הרעדה לא הרפתה ממני. הבּרוֹן אמר:

“כוסות נוהגים לשבר בשעת שמחה, אות למזל. הברון מבקש לחלוק בשמחתכם.”

פרדי ואני ישבנו מולו. בזה אחר זה הובאו מעדנים. עיני הברון סקרו אותנו בלי הרף. הוא לא אמר דבר וכפה עלינו שתיקה. פרדי מיעט לאכול. נָהגוֹ היה עצבני. הבּרון סעד לאִטוֹ ועל פניו ארשת של זחיחות־הדעת.

אור הנר הקטן נכפל באישוניו המהבהבים כגחלים.

תנועותי הלכו וכבדו, ובלעי עמד בגרוני. ראיתי חיוך דק מציץ מן השקערורית הכהה שבלחי הבּרוֹן.

כשסיימנו קם ממקומו ללא שהות. שוב הושיט אלי ידו והיא העלתה בדמיוני קורי־עכביש דביקים. הוא אמר:

“תודת הבּרוֹן נתונה לכם. חלקתם לו כבוד רב בהיותכם אורחיו.”

ליוינו אותו אל הפתח ושם נפרד מעלינו. אז נשם פרדי נשימה עמוקה ונאנח מתוך רוָחה. ניצבנו מביטים זה בזה בתמהון.

הלאה משם, בעיירה שאת שמה לא קלטתי, נערכה חגיגת־עם, והיה קרקס נודד ולונה־פארק ורכבת־שדים. כשנסענו ברכבת־השדים, ועברנו במנהרה שחורה, ובה אורות תועים מאירים דמויות מפלצתיות צוחקות, שנדחקו אל כתליה, החזקתי בידו של פרדי יֶדרמַן ובכיתי חרש.

בקרקס ריקדו פילים, סוסים ואריה עשו מעשי־לוליינות ונשים יפהפיות סיכנו את חייהן. ליצן אחד הצחיק את הקהל. גם פרדי צחק.

בצאתנו משם נקרה בדרכנו קבצן שתום־עין, ששׂער ראשו פרוע ואדום. הוא נטפל אלינו, ומשום־מה סירב פרדי בעקשנות לתת מעות בידו. הקבצן שתום־העין הטיח בנו קללה נמרצת. לא הבינותי את דבריו, אך פחדתי שעכשיו רובצת עלינו מארה.

“תן לי לירטות אחדות, בבקשה,” אמרתי לפרדי. “אין לי כסף קטן.”

פרדי הושיט לי כמה שטרות ואני רצתי לחפש את הקבצן. רצתי מסימטה לסימטה והן היו צרות וחשוכות ואבניהן חלקות. אבל ככל הנראה בלעה אותו האדמה. כששבתי אל הכיכר ראיתי את פרדי צולע אילך ואילך בקוצר־רוח.

ט. קריאת־תגר    🔗

למחרת, כשהיינו נוסעים צפונה בכיוון ונציה, חלפה על־פנינו מכונית־ספורט אדומה.

“נראה אם תוכל להשיגה,” אמרתי לפרדי.

“זה יגואר,” אמר, “ושלי סיטרואן. הסיכויים קלושים.”

פרדי הגביר את מהירות הנסיעה ועד מהרה היתה המכונית האדומה בטוָח ראייתנו.

“יותר מהר!” צעקתי ופרדי חלף על־פניה.

“אחד אפס לטובתך.”

פרדי חייך, אולם אין זאת, כי נהג היגואר האדום כעס על חוצפתה של הסיטרואן. מיד הזניק קדימה את רכבו המהודר ועד מהרה הניחנו הרחק מאחריו.

“נַסה עוד פעם,” ביקשתי, אבל פרדי מיאן.

“מסוכן,” אמר.

“מוג־לב! נַסה עוד פעם!” התגריתי.

“לא בא בחשבון.”

“אתה משעמם אותי, פרדי… ברצון הייתי עוברת אל היגואר האדום.”

“באמת?”

“כמובן.”

“בבקשה.”

פרדי לחץ על הדוושה. עכשיו היה מרוכז בנסיעה ולא דיבר. האויר שהדחיסה המהירות העיק על קיבתי, אבל לא ידעתי פחד, הנסיעה המהירה השרתה עלי התרוממות־רוח. כשהשיג פרדי את המכונית האדומה בשנית, התחיל מאותת לנהגה, והיגואר האֵט את מהלכו. עכשיו נסעו שתי המכוניות מקבילות זו לזו ופרדי צעק: “עצור, בבקשה.”

שוב לא יכולתי לחזור בי, אף כי עלבונו של פרדי הכביד עלי מאוד. וכאשר החנה את המכונית בצד הדרך, כבר ניצב נהג היגואר ממתין על הכביש. נבוכה מאוד הייתי כאשר הכרתיו, כמעט נפחדת, אבל פרדי היה תקיף בעלבונו ולא היסס לומר:

“הגברת ברוגז אתי. היא מבקשת לעבור אל המכונית שלך, בּרוֹן.”

האיש נעץ בי את מבטו. לעג קל עמד בעינים האפלות, שמאחורי הזגוגיות הצהובות של משקפיו. הוא ניענע לאט בראשו וחייך מתוך שביעות־רצון. חשבתי בלבי, כי הוא נוהג כאיש ששום דבר אינו עשוי להפתיעו, כמי שמכוון את פני הדברים, ושמא כמי שחוזה עתידות. ואולי אין זה מקרה כלל?

הבּרוֹן אמר:

“זה בסדר גמור. הגברת הצעירה נחמדה והיא מוזמנת. שניכם מוזמנים לבוא עמי.”

“לכי,” אמר אלי פרדי. חשתי בושה בשמעי את צליל קולו.

כשנכנסתי אל היגואר הושיט אלי הברון את ידו ונהג כמו לא פגשני מעולם.

“שמי דִיוֹן לֶתֶיוּס, יוָני,” אמר. “ברוכה הבאה.”

זקן שחור קטנטן עיטר את פניו הצהבהבים, ועכשיו, שישבתי סמוכה אליו, היו עיניו גדולות וחשוכות עוד יותר.

“התבדחתי והוא קיבל ברצינות,” ניסיתי להסביר, אבל היוָני התעלם מדברי.

“אוהבת לנסוע מהר?” שאל.

“לא. בעצם לא…” פחד נפל עלי.

“טוב מאוד. נסע לאט ונשוחח וידיך יקנא.”

האנגלית שבפיו היתה נעדרת שמץ מבטא זר. הוא דיבר לאט, הגה אותה כשחקן וליוָה את דבריו בתנועות־ידים מסוגננות.

“אנחנו נוסעים בכיווּן ביתי”, הודיעני. “יש לי וילה, שאני מכנה אותה בשם ‘הֶדוֹנִיטָה’. היא שוכנת על גבעה לא הרחק משפת הים. שם תוכלו לבלות את הלילה.”

“יכול להיות שידידי יסרב,” בלבי קיויתי כי אמנם כך יהיה.

“הוא יסכים,” חלק הבּרוֹן על דברי. “הרי אינכם ממהרים לשום מקום. אין מסרבים לדיוֹן לתיוּס, הוא ידוע כמכניס־אורחים. לא תצטערו על כך.”

המראות שעברנו על־פניהם התחילו מסתחררים פתאום, ואברי היו רוחפים כפי שאירע לי בפונדק. שנית ירדה על עיני אותה לאוּת חשכה ולבי צעק: עוד מעט אשכח אותך, אוריאל.

“הגברת חולה מאוד,” אמר דיון לתיוס.

חולת אהבה אני! ביקשתי לצעוק וקולי נחנק.

“הגברת זקוקה למנוחה,” אמר דיון לתיוס, “ועכשיו תישן מעט.”

עצמתי את עיני והסחרחורת פגה. עד מהרה שקעתי בשינה עמוקה. בשנתי הייתי יושבת בשער הכפר ההוא שבהר פליון אשר ביוָן, מקום שעשינו אוריאל ואני לילה. ישבתי בשער על דרך־האבנים הכבושה, והנה בא אוריאל ואמר:

“בואי ואראה לך את הבארות הישנות.”

עלינו על גבעת־הטרשים הסמוכה, שהיתה מרופדת סירה קוצנית ונהלולים, ושם, במחצית הדרך אל פסגת ההר, מקום שהתגוררו על־פי האגדה קנטאוּרים – בריות שחציָן סוסים וחציָן בני־אדם – היו שתי בארות חרבות, בּארוֹת נשברים, סתומים בנשורת־עלים, בגיזומת־שיחים ובגזעי־עצים, ומסביב צומחים שיחי־הבתה ירוקים ועבותים.

“בארות אלה שימשו אותנו בעבר,” אמר אוריאל. “והנה חרבו יום אחד, ומאז אנו מעלים לנו מים מן העמק, מים שעושים דרך ארוכה.”

התכופפתי אל הבאר הסתומה ומשכתי בענף שביצבץ מתוכה. והנה היה ירוק ולח ומים רבים נטפו ממנו.

“חיה הבאר!” קראתי.

אך אוריאל שר בלגלוג: “עלי באר, באר מים חיים.”

רכן אוריאל על הבאר וידיו פלשו אל סתימותה ופינו את פיה והשלכת שהוטלה בה היתה לחה אך לא מרקיבה ומים התחילו מפכים בה.

אחר־כך חזרנו אל השער ואני ישבתי שם על דרך־האבנים הכבושה וחיכיתי לבוא אבי.

זמן רב ציפיתי לו וכשהגיע וירד מן המכונית האדומה, אמר:

“טסתי במטוס, הלכתי לקונצרט ובאתי לכאן במכונית אדומה. רופא־חולים אני.”

“ומה שמעתם בקונצרט?” שאל אוריאל, ואבי נקב בשם יצירה ובשם מחַבּרה.

אז פתח אוריאל ושר את הקונצרט ששמע אבי באולם מפואר בעיר הגדולה. הוא שר את הנעימה מתחילתה ועד סופה ולא גרע צליל. וכשסיים אמר אבי: “רופא־חולים אני ואוריאל איש־תזמורת הוא וגם איש־מלחמה.”

אבי הניח שתי ידיו על ראשי ובירכני ואני חזרתי לשבת בשער, על דרך־האבנים הכבושה, ובמעלה גבעת הטרשים, בין סבכי־הבתה, שתי בארות.

והנה בא אוריאל, ואני אמרתי לו:

“עוד מעט אסע מכאן. והנה אנחנו משוכים בחבלי־אדם, אסורים בעבותות.”

“על מה אַת מדברת?” קרא אוריאל וצחק.

“על בֹּארוֹת נשברים שהיו למים חיים.”

ואוריאל אמר:

“הלא עץ־הרמון פורח בגנך.”

ניענעתי בראשי והשבתי:

"אין הרמון דומה לטל ולאד הבוקר,

לורד דמדומי רקיע מַעריב הולך,

לעשן כָּלה־נידף.

מי הוא כעב יעוף וכנשר אל ארובתו?"

פני אוריאל הוארו והוא רכן ונשק לי על שתי לחיי.

אחר־כך ליוה אותי כברת־דרך וסיפר לי על אחיו.

אמרתי:

“טוב אתה מאחיך. איש־תזמורת אתה וגם איש־מלחמה.”

ואוריאל ענה ואמר:

“כולנו אריות.”

כשפקחתי את עיני אמר הבּרוֹן: “שנתך ערבה לך וגם חלמת חלום יפה על אהובך. טובים החלומות לאיש החולה. אנו יראים אותם ומשכיחים אותם מלבנו, אבל באמת הם מרפאים את הנפש. ולעתים, כאשר יאזור איש עוז בנפשו לעבור את הגבול הדק המפריד בין היבשה המוצקת ובין המים המסוכנים ויצלול בתהום, ישכח לזמן־מה את צרת נפשו. שׂוּמה עליך לשכוח, הגברת רוזנבאום.”

י. קטורת זרה    🔗

וילה הדוניטה, מקום־מגוריו של הברון דיון לתיוס, היתה טירה בודדה, ששכנה על גבעה מיוערת, לא הרחק מחוף הים. סביב־סביב היה יער, ורק צריח כהה שורטט על־פני האופק בקוים עזים, מתנשא אל הרקיע. גדר־תיל גבוהה הקיפה את היער. אל תחומו נכנסנו בשער־ברזל כבד, שעליו שמרו איש וכלבו.

בכניסה, כשציפינו לפתיחת השערים, קראתי את דברי השלט שהיה קבוע על חזית סוכת השומר:

המבקרים מוזהרים בכל לשון של אזהרה שלא

לנטות מן הדרך ימינה ושמאלה; הבעלים אינם

אחראים לאשר יקרה את מפר הצו הזה.

השלט היה כתוב בכמה לשונות.

הדרך במעלה הגבעה עברה בשדרת עצים ענפים, שפריחתם היתה אדומה וכבדה. במשך כל זמן הנסיעה, בדרך המתעקלת מסביב לגבעה, לא ראיתי את הטירה, והגיתי בכלבי־הציד האורבים בין העצים. קרני־השמש חדרו בעד ארגוַן־הפריחה וניצוצות הוטלו בעיני. מפעם לפעם זינקה מן המשעול ארנבת נפחדת, ויכולתי להבחין בצבאים ובאיילות ששוטטו בסבך העצים.

פרדי נסע אחרינו כל הדרך, וכאשר פנה הבּרוֹן מן הכביש הראשי לעבר ביתו, צפר פרדי ואותת פעמים רבות, אך הבּרון לא שעה אליו.

במעלה הגבעה על גבול היער נפתחה לפנינו כיכר־אבנים ענקית, שהשתרעה עד למרגלות הטירה. במרכזה היתה בריכת־מים גדולה.

“כאן,” אמר הבּרוֹן. “אני מגדל את הדולפינים שלי.”

ראיתי אותם משתעשעים, מכים בזנבותיהם ומגיחים אל האויר. בריות נחמדות מאוד היו, כבדות־גוף אך קלות־תנועה וגונן כחול עמוק, כצבע השמים לעת הצהרים.

כשעצרנו יצא פרדי ממכוניתו והתחיל מוחה נמרצות, אבל עד מהרה הצליח הבּרוֹן להרגיעו.

“עכשיו אתם אורחי,” אמר לבסוף. “אנא, היכנסו פנימה.”

טירה עתיקה היתה, ואבניה גדולות ושחורות. אזוב ועשבי־בר עלו בגומחותיהן. בחזית לא היו חלונות והיא חומה גבוהה ואטומה לכל מלוא העין וצריח שחצני מתנשא בראשה.

בחדר־כניסה רחב־ידים ואפל קיבל את פנינו משרת. הבּרוֹן נעלם ומשרתו הוליכנו אל חדרנו דרך מסדרונות חשוכים, שקירותיהם אבנים חשופות לא־מסותתות, דרך גרמי־מעלות תלולים וצרים, שנרות קטנים האירו בכוכיהם והטילו צללים מתנועעים בכתלים, שעמדו בהם אגלי־מים. דימיתי עטלפים אורבים לנו בכל עיקול, כנפיהם פרושות וצפרניהם לטושות אל שׂערי. בדרך אמר לי פרדי:

“כלל הוא במסחר, שכאשר נשמטת מיד איש השליטה על ההתמקחות, הריהו נידון להפסיד. במקרה כזה מוטב שלא לעשות עסק.”

לא עניתי על דבריו. ידעתי שהצדק עמו.

החדר שהוכנסנו אליו היה גדול ומרוּוח. גם כאן לא היה אור חשמל ועששיות ונרות הפיצו אור. היו בו רהיטים עתיקים, שידות, מזוים, תמונות וחפצי־חן. במרכז החדר עמדה מיטה מפוארת, שוילאות־קטיפה ומעשה־תחרים היו לה חופה. גם כאן לא היו חלונות, ורק אשנבי־אִורוּר – סדקים קטנים בסמוך לתקרה – הניחו לזרם קלוש של אויר צח לחדור פנימה.

פרדי ואני ניצבנו בחדר; הדלת נסגרה מאחרינו בשקט על־ידי המשרת, ואנו הסתכלנו זה בזה נבוכים.

לבסוף אמר: “אני מניח שאיננו יכולים להסתלק עכשיו.”

ניענעתי בראשי ולא אמרתי דבר גם הפעם. חשתי בעליל את הרגשת אין־האונים שתקפה אותו ונמלאתי רגשי אשם.

עד מהרה חזר המשרת. הוא הביא עמו טס ועליו תקרובת ויין, וערך את מצענו. מאחד הארונות הוציא שני חלוקי־משי מרוקמים בפרחים ובפרפרים. חלוקים תאומים. השחור ניתן לפרדי, ולי – הלבן. לפתע נשמע קולו של הברון:

“עליכם לנוח עכשיו,” הודיענו. “נכון לכם לילה ארוך ומשעשע.”

שכבנו במיטה. פרדי חיבק את גופי ונעשה לי חם. תשוקה עזה לקום ולכתוב לאוריאל שמש תקפה אותי. כל היום ההוא לא פסקתי מלהגות בו. רציתי לסַפּר לו את חלומי, כמו היה מסוגל להסביר לי פשרו, אבל אברי היו מנומנמים ונוצקו בהם לאוּת וכובד. אוריאל, אוריאל, הגיתי, הנה אני בטירת־אבירים, אורחת לברוֹן יוָני, שבקרבתו מרחפים אברי וראשי מסתחרר, איש זר מחבקני וגעגועי עד אינסוף, ואפילו אינני מסוגלת לקום מן המיטה שאני שוכבת עליה כדי לכתוב אליך מכתב…

דממה עמדה בטירה, ורק לפרקים נשמעו משק־כנפים וצווחות־עוף. הצריחות שהתפרצו באופן לא־צפוי ומכּיווּן לא־נודע, הקפיאו את דמי. חיבקתי את פרדי בכוח, דבקה בו, ולא הרהבתי עוז בנפשי להעיר דבר. דומה היה עלי, שמאזינים ואורבים לכל שיחותינו ושעינים זרות צופיות בנו.

“מי הוא האיש הזה?” שאל פרדי.

משכתי בכתפי: “יוָני. בּרוֹן. בעל טירה. זה כל מה שאני יודעת…”

“האם אלה אמיתיים?” הוא הורה בידו על פסלוני־חרס שניצבו על אחת השידות.

כשקרבתי להתבונן בהם, חרקה רצפת־העץ שמתחת לשטיחים העבים.

“אטרוסקיים בעיקר, וכמה יוָניים,” אמרתי.

בדקתי את החפצים בזה אחר זה. כולם היו עתיקים ונודע להם ערך רב.

“איש עשיר מאוד,” אמרתי.

“וטעמו משונה,” הוסיף פרדי.

אחר־כך ירדה עלינו לאוּת נעימה. ריח מתוק של קטורת זרה פלש אל החדר וריחף בחללו. נראה שהקטורת הפילה עלינו תרדמה.

יא. מעשי־להטים    🔗

התעוררתי בבהלה ואת חלומי לא זכרתי. דלת החדר עמדה פתוחה ונשר עקום־חרטום התעופף בו אילך ואילך, חובט בכנפיו הענקיות בכתלים וברהיטים. הנרות כבו ממשב־הרוח שבא מעם המסדרון ומן הערבוביה שהטיל בחדר העוף המתלבט. ראיתי שהוא מחזיק במקורו בשר חי ומדמדם. טיפות־דם נשרו על ציפוי־המיטה הלבן. אחר־כך צרח הנשר, וטרפו נפל לרגלי המיטה. כצחוק איש מטורף היה קול קריאתו – רם ומתריס. אחר־כך ירד על כרכוב האפריון וקרס מעלינו דומם ובוהה – בריה מכוערת, ששמורות עיניה מואדמות, שנוצותיה נעדרות גוון ברור וחלקן מרוטות. והנה נשמע קול לחש, כקול הנחש, ובאחת נעלם העוף מן החדר. טיפות הדם דהו מציפוי המיטה והטרף שנח לרגלינו לא היה שם עוד. באמצע החדר ניצב זקוף הבּרוֹן דיוֹן לתיוּס והוא עוטה גלימה שחורה, ארוכה עד קרסוליו, וצוחק צחוק חרישי.

“איך היתה ההצגה?” אמר הבּרוֹן.

“ההצגה?” החזיק אחריו פרדי. דיבורו עלה לו בקושי.

הבּרוֹן חילץ את ידו מתחת לקפלי גלימתו השחורה. היא החזיקה מטה־זהב והוא החל להניעו בסיבובים קלים.

“הוקוס פוקוס”, אמר בלעג.

ראשינו נסתחררו ושוב בא באפנו ריח־הקטורת הזר והמתקתק. הנשר ניצב עלינו וצחק והנחש השמיע את לחישותיו המהוסות. עכשיו דיבר אלינו הבּרוֹן:

“הגיע מועד סעודת־הערב. אנא בטובכם, הואילו נא ללבוש את הבגדים הללו.”.

אז הוטל צרור בגדים על המיטה. בגדים מפוארים היו. כשקמתי להסתכל בהם, כבר נסגרה הדלת והיינו שרויים לבדנו.

“כל זה מגוחך מאוד,” אמר פרדי.

הבּרוֹן יעד לי שמלת־משי לבנה מרוקמת־זהב באמרותיה. לפרדי הועיד בגדי־קטיפה שחורים. שתי מסכות היו שם וכובעים לבחירה.

“כל זה מגוחך מאוד,” חזר ואמר פרדי.

“ואילו אני מוצא שלהטוטים הם דבר משעשע ופאר – ענין שובה לב”, אמר הבּרוֹן, ששוב ניצב בחדר. הפעם היתה לראשו מגבעת שחורה גבוהה, נוקשה למַראה. עכשיו ניצב הנשר על כתפו, מחזיק במקורו סרטים צבעוניים מסולסלים שהשתלשלו עד לרצפה. הבּרוֹן הסיר את המגבעת וקד קידה קלה. כדורים צבעוניים נשרו מתוכה, ומבין קפלי הגלימה נדחפו ארנבות מבוהלות וצפרים קטנות. הצפרים התעופפו מעל לראשינו ולפתע הפרישה אחת מהן פרש היישר על קדקדו של פרדי.

“לעזאזל!” קרא פרדי, וניער בזעם את ראשו המקריח. אז נשתררה דומיה, ורק הבגדים, שהיו עדיין מוטלים על המיטה, העידו, שאמנם נתרחש דבר.

“מה מקור הריח המבחיל הזה?” שאל פרדי לאחר זמן. רוחו היתה עדיין רעה עליו.

הבגדים הלמו אותנו להפליא והיינו יפים מאוד פתאום.

יב. הגעגועים מוליכים שולל    🔗

קרואים רבים הסבו אל השולחן בטרקלינו של הבּרוֹן. הנשים עטו לבן כולן, ושמלותיהן, כשמלתי, מרוקמות זהב באמרותיהן. הגברים לבשו שחורים, בגדי־קטיפה, כאלה של פרדי, ורק המסכות והכובעים היו שונים מאיש לאיש. על השולחן, למלוא אָרכּוֹ, היה מוטל דולפין כחול, מבותר.

משישבנו במקומותינו העיף בנו הבּרוֹן מבט זועף.

“איחרנו,” לחש פרדי באזני, ואני, משוקעה בחלומותי, דימיתי לראות דוב צפוני כבד־גוף מתהלך לאִטוֹ בערבת־קרח שטוחה, נעדרת גבול, והוא מרחרח את הקרקע בלכתו, כמבקש עקבות טרף. פרוָתוֹ הלבנה הבהיקה באור המסנוור שעלה מן השלג והוא נהם. נהמתו נשמעה זועמת ואכזרית באולם הטרקלין הגדול. עיט בא. רגע דאה ממעל ואחר־כך צלל וירד על הבתרים. השבתי אותו בנפנוף־יד ויצאתי מתוך עצמי אל הבימה הקטנה שהיתה בפאתי האולם. ואני – האחת מסיבה אל השולחן, אל מול בתרי הדולפין הכחול, והשנית – על הבימה, מחוללת מחול קליל וענוג. והמנגנים יושבים לפני הבימה.

הרחק משם, על שפת המים, השתעשעו פינגוינים עליזים. דמויותיהם המתנועעות בתנועות גמלוניות נכפלו במים השקופים ונתעוותו עם תנועת הגלים השבים והולכים.

צחקתי בלבי.

“אף הם כך,” אמרתי חרש.

המשרתים המשמשים לפני האורחים הטילו את בתרי הדולפין בצלחות הענקיות שהיו מונחות לפנינו ויצקו יין לבן בגביעים. וכל אותו זמן היו המנגנים משמיעים נעימות חרישיות ומתוקות.

טעמו של הדג ערב לחכּי, אולם בשעה שבלעתי, דומה היה עלי, שאני שומעת את נשמתו בוכה בקרבי.

אחר־כך הוגש לנו בשר־צבאים מתובל במרקחת אוכמניות. אל הכוסות שנתרוקנו בינתים יצקו המשרתים יין אדום. וכבר אני במעי הדולפין הכחול, צפה על מים כחולים, צופיה לבשורת שחלבים ססגוניים מנומרים, שטרפיהם ככנפי פרפרים והם נכרכים סביב עצים צפופי־עלוָה ונוטפי־מים, והם צומחים באיים כחולים רחוקים, כמו בוֹרניאוֹ וסוּמטרה, שם רוחשים רמשים לרבבות מינים ונחשים ארסיים מפתלים גופם ופרחי־ענק טורפים חרקים, בתוככי שפעת חייהם.

לבסוף קרא הברון:

סֶסַמֶה! סֶסַמֶה!"

הנרות כבו מיד ותהלוכת משרתים נכנסה אל האולם. עכשיו ניגנה התזמורת בהתלהבות מַרש צבאי, ואלה צעדו כחיילים ופסיעותיהם כקול התוף. בידיהם נשאו מגשים בוערים וניחוח מתוק ומשכר נשפך באויר. התהלוכה סבבה את השולחן פעם ועוד פעם.

כשנאכל האלכוהול הבוער היטבנו את לבנו במעדן מתוק.

עם תום הסעודה קם הבּרוֹן על רגליו ואמר:

“כבכל ערב, אנחש גם הפעם לאורחים החדשים. הגברת מוזמנת ראשונה,” בדברו פנה אלי ורמז לי בידו.

כשסירבתי לגשת דחק בי פרדי ואמר: “לכי, אַל תפחדי, הרי אינך מאמינה בהבלים. אין אלה אלא להטוטים.”

בינתים החליפו המשרתים מפה לשולחן. מול הבּרוֹן הוצב כדור־בדולח תכלכל ונרות דולקים משני עבריו. גם קערה הוצבה שם, ובה נוזל עכור.

קרבתי והברון פקד עלי לטבול את כפות־ידי בנוזל שבקערה. משהוצאתין היו שחורות ורק החריצים היו לבנים, ברורים מאוד.

הבּרוֹן נטל ידי בידו האחת, ואת אצבעות השניה העביר על־פני החריצים והיה ממששם.

“ובכן,” פתח, “תחילה נראה את העבר… חושך. הרבה חושך… הערפל מתחיל להתפזר… שמש גדולה עולה… קול אלוהים מדבר אליך מתוך האור זמן רב… חודש ושנה ועוד שנה אחת… חמש שנים בסך־הכל. אני חוזר לאחור. הנה כרתים – מולדתי! מה לך ולכרתים?” קרא בתדהמה. “אכן את כרתים אני חוזה בכף־ידך, ואת המערה בהר, שם נולד האל, ואת העז אני רואה מניקה תינוק, ומלחמת־שוָרים אני רואה בכרתים, במולדתי… ארמון המלך הולך ונחשף ואי־שם במרתפיו עדיין חיה המפלצת ומצפה לשעת־כושר. ודמות השור למפלצת ובת מלך משרתת לפניו. ושוב אני רואה שמש. הרבה שמש. כל השנים שמש גדולה…”

הוא הפסיק. ניכר בו שהיה נבוך.

“אינני מבין,” אמר לי. “מעולם לא אירע לי כדבר הזה. במקום שאהיה חוזה בעברך, אני נפנה אל עברי, חוזר בעל־כרחי אל אי־מולדתי. ההיית אי פעם בכרתים?”

לא עניתיו. בכי־געגועים שם מחנק לגרוני. ציור־הקיר שבחדרי, חפצי־הקרן, כתב־היד של ספרי שהעליתי באש…

“הגעגועים,” אמר הברון, “מוליכים אותי שולל.”

“ואף אותי,” אמרתי חרש.

“הגעגועים,” אמר הברון, “מפיחים תקוות־שוא…”

הבּרוֹן שמט את ידי.

“והעתיד?” תבעתי.

“הרוח אינה שורה עלי היום. אינני מסוגל.”

נכלם הביט בי הבּרוֹן בעינים אפלות ולפתע ראיתי בהן טינה גלויה.

“מה לך ולכרתים?” חזר ושאל.

אחר זמן הוסיף:

“האומנם נולדת במזל בתולה?”

חייכתי ופני הבּרוֹן נתקצפו. “המנגנים!” קרא. “נגנו לפנינו משירי כרתים!”

חליל בודד השמיע קינת־רועים חדגונית.

יג. אשה סוטה    🔗

ירדנו אל שפת הים. המים החזירו את קרני־השמש שנספגו בהם יום תמים, ונסכו חמימות בלילה. מים אפלים נשקו כיפת־אינסוף בוהקת של ריקוּת. וכמו מתוך צניעות ושפלות־הרוח שילחה הלבנה פיתויי־נוגה במשטח המתנשם נורא־ההוד.

תנועתו – ללא הפוגה.

נהמתו – בכי.

זעקת יסורי אי־המנוחה לנצח.

המראה השומם והריק, שנדמה כפתוח ונרחב לאינסוף ובאמת הוא סגור ומוגבל לנצח, נסך בי התרוממות־רוח ועליצות אין־פשר. ולנוכח תפארת החזיון ותוגתו בכתה נשמתי.

חלצתי בפראות את נעלי ובמרוצה נמלטתי הרחק מהמון הנופשים המפטפטים על שפת המים. רצתי עד שנשימתי חירחרה. אז חזרתי לאִטי ובכפות־רגלי נוצקה קרירות נעימה.

“זה אסור,” אמר הבּרוֹן בהיתול. “הלא אפשר להצטנן.”

אחר־כך נתישבו פניו והוא שאל:

“התדעי מה עוד ראיתי בכף־ידך? ראיתי את אביך והוא מלך באי. מלך גדול ושופט־צדק.”

“איכר פשוט היה אבי ואורה־דבש.”

“אַל תזלזלי בכוכבים,” התרה. “גם כדור־הבדולח הגיד כדברים האלה. האמת לעולם אינה זו שאנו משערים. דבר נסתר וסודי היא. ורק למתי־מעט היא מגלה את צפונותיה.”

“ואתה – במה זכית?.. ומה היא הערובה?”

“הערובה הם היסורים. צריך אדם למות ולהיוָלד מחדש כדי לדעת ולהבין.”

“תואר לך והדר, ואיך תוכל לדבר על יסורים?”

צחוקו של הבּרוֹן היה חרישי ורווּי־מרירות.

“אכן תואר והדר!” אמר.

ועוד אמר: “האדם הוא היסורים. גלותו מעצמו – ללא הפוגה; צחוקו – בכי; בכיו – יסורי אי־המנוחה לנצח; נצחו – געגועיו; געגועיו – אלוהים; אלוהים – הריק… ואַת – ילידת מזל בתולה – אַת מיטיבה לדעת ולמה זה תשאלי?”

רצי־אור קיפצו על־פני המים, נוסעים אל החוף מספינת־טיול לבנה שהשליכה עוגן במים עמוקים ושילחה אל החוף סירות קטנות. שנַיִם־שנַיִם עלו האנשים בסירות ושׂמוּ פניהם אל הספינה. לא נעלתי את נעלי, ובשעה שטיפסתי בסולם־הברזל אל הספינה, דבק עשב־ים בכפות־רגלי.

האורחים התפזרו בכה ובכה, שתו שמפניה ורקדו. ריח מלוח וחשוך עמד באפי והייתי נינוחה. אימת העיט, שהופיע בשעת הסעודה, שככה כסערה שתש כוחה.

לרב־החובל היה תוכי זקן ופרדי העיר באזני, שאין הוא פוסק מלחרף ולצעוק כלפי הגברות: “נבלה מסריחה, נבלה מסריחה,” זה הצחיק אותו. אני לא שמעתי. המוסיקה הפראית הלמה בחושי, וכאשר עָיַף פרדי ולא אבה להוסיף לרקוד, חוללתי בגפי ברגלים יחפות.

הבּרוֹן השגיח בכך וקרב אלי.

“מדוע לא שמת מסכה על פניך כדרך המסובים?” שאל.

“וכי אין מסכה על פני?” תמהתי.

“אַת עונה על שאלה בשאלה כדרך היהודים.”

סבורה הייתי שקלטתי נעימת זלזול בפיו ואמרתי:

“ומפני מתנות היוָנים יש להתירא, לא כן?”

הבּרוֹן חייך ובחייכו נעו רק השרירים התחתיים של פניו, שרירים מתוחים ודלי־בשר. העינים לא צחקו. סבורתני שעיניו של הבּרוֹן צחקו לעתים רחוקות.

“ומדוע לא חבשת כובע לראשך?” הוסיף ושאל.

“וכי אין כובע לראשי?” תמהתי. בלי משים התרוממה ידי אל קדקדי. היא פגעה בדבר־מה קשה ומתכתי.

סביב סביב הילכה כף־היד וידעתי כי כתר נקשר לראשי ולו שינים חדות. לא ידעתי כיצד בא שמה.

שוב חייך הבּרוֹן. “הוא שאמרתי,” דיבר. “מלך ומחוקק, כפי שכתוב בכוכבים.”

“ואני? מי אני? – – –”

“הכוכבים סירבו לגלות לי. אבל אני מנחש משהו חשוף ויוקד כמו שמש, כמו אור גדול וחזק אשר מאַכּל את עצמו…”

הבּרוֹן קד קידה קלה. אחר כך, במהירות, שלח את ידיו להחזיק במתני והניף את גופי מעל לראשו והתחיל חג סביב עצמו, תחילה בתנועות אִטיוֹת, ולבסוף במהירות מסחררת. גופי הנטוי צייר באויר מעגלים גדלים והולכים, כמו היה אבן שהוטחה במים. עצמתי את עיני וראשי סחרחר ושוקע, והמים כחולים והדולפין כחול והדוב כחול והאיים כחולים והשחלבים כחולים. והנה נעצר העולם ואני עודני חגה.

“מי אני?” קראתי בקול.

פתאום שמעתי את קול התוכי, ואזני צללו למשמע הנאצה.

עכשיו הייתי ניצבת מול הבּרוֹן והוא עדיין מחזיק במתני וחיוכו זדוני במקצת. הבטתי וראיתי את שמלתי נוטפת מים ומכוסה כתמי־זפת שחורים וכוכבים.

“אנו שטים אל האי,” אמר לי.

אלומות־אור היו נטויות על המים.

“מגדלור,” קראתי, “מגדלור.”

בעלותנו אל החוף הקבילה את פנינו אשה זקנה. זו היתה שומרת המגדלור. הבּרוֹן נשק את ידה והיא הוליכה אותנו אל הבית. סבורה הייתי שנעלה במגדל, לצפות אל היבשה, אבל המדרגות הוליכו אותנו למטה. עד מהרה מצאנו את עצמנו במערה מוארת ורחבת־ידים, שמים הציפו את קרקעיתה. עמודים מעשה ידי אדם תמכו את התקרה שהצמיחה נטיפים, ועל הקירות היו חקוקים ציורים של בעלי־חיים שעברו מן העולם.

הבּרוֹן התיצב מול אורחיו ופתח בסיפור תולדות המקום.

“הוליכיני אל אבי,” אמרתי לשומרת המגדלור, שניצבה לידי, כשאני מתעלמת מדברי הבּרוֹן.

“מלך שופט ומחוקק,” אמרה.

“אנא, הוליכיני.”

“חוקי־צדק נתן לעמו ובשאול ישפוט את הנכנסים ואינם יוצאים.”

“אנא, אל אבי, נלך־נא…”

שומרת המגדלור נטלה ידי בידה ונכנסנו באחד הפתחים הצדדיים. יד אמיצה וגרמית היתה לה כגזע עץ זקן. ידי כמו דבקה בכפה. נכנסנו במנהרה צרה וחשוכה ובידי האשה אין נר ולא עששית. עטלפים היו תלויים בתקרה והם דוממים. שומרת המגדלור היטיבה להכיר את הדרך וכל עוד היתה ידי בידה לא חשתי פחד. משם באנו אל חדר קטן ונכנסנו בחדר לפנים מחדר, עד שנפתח לנו אולם גדול והאור בו חזק. האולם היה ריק, זולת שלושה כסאות שניצבו ממול, סמוך לכותל. הכסא האמצעי היה גבוה משני האחרים ומעליו חקוקים אריות. איש ישב עליו. לימינו היתה אשה יושבת ואילו הכסא שלשמאלו פנוי. לא יכולתי לראות את פני האנשים כי קורנים היו. אבל בהישמע קול האיש, ידעתי כי אבי הוא הדובר.

הוא אמר:

“בת סוררה ומורדת. איני נביא ואת לא מלך, כי תבואי החריד את מנוחתי. שובי לך. סובי על עקביך ולכי אל המקום אשר באת משם.”

והנה עלה באזני קול אשה מתיפחת והקול קול אמי.

שמטתי את ידה של שומרת המגדלור וביקשתי לרוץ אל האיש שהיה אבי ולהתנפל אל רגליו ולבקש מחילה מלפניו, וקולו הנזעם מנע בעדי.

“סורי מעל פני, בת סוררה!” קרא.

ואני חיננתי קולי:

“אנא, אבא, סלח. הלא תדע – איש נטשני והלך לארץ רחוקה.”

אבל אבי לא שעה לדברי והוסיף לחרפני:

“צאי מעל פני, בת חוטאת. דין אשה סוטה דינך. שיחתת דרכיך ומחילה אין לך, בלתי אם תשובי אל ביתך, תינשאי לאיש ותלדי בנים. את הבן הבכור על שמי תקראי ואת הבת על שם אמך, והעמדת לנו שם וזכר בעולם הזה, ושכחת את מאהביך והיית לאשה ואם בישראל.”

ואמי מתיפחת ומבקשת על נפשי.

“איש אהבתי, אבא, וטוב היה בעיניך…”

ושוב ביקשתי להתפרץ אל אבי ולנשק את ידו ולהתרפק על חזהו ולהגיע פני אל פניו. אבל זאת הפעם מנעה האשה – שומרת המגדלור – בעדי. היא משכה אותי אחריה, ושוב היינו חוזרות חדר לפנים מחדר, עד שהגענו אל המנהרה החשוכה ההיא ויצאנו אל האולם הגדול, שקרקעיתו מוצפת מים.

והאנשים בספינה מחכים.

יד. היתולים    🔗

שנים־שנים החזירונו הסירות הקטנות אל החוף. בדרך הביט בי פרדי בעינים כמו־מוכות ואמר לי: “מדוע תתחמקי מפני, מרגריטה.” ואני נתקפתי רגשי אשמה, ובלבי חשבתי, עוד מעט, עוד מעט ואשכח…

בהגיענו אל הטירה עלינו בעקבות הבּרוֹן אל צריח המגדל. גבוה מאוד היה המגדל והמדרגות רבות. הבּרוֹן צעד בראש ואני אחריו ואחרי ההמון. וגרם־המעלות צר מלהכיל שנַיִם. הבּרוֹן החזיק עששית בידו ואף־על־פי־כן מעדתי מפעם פעם, כי המדרגות חלקות. דברי אבי הידהדו באזני ויכולתי לדמות את היסורים שנכונו לי בתופת. נשימתי כבדה והתחלתי משתעלת. הבּרוֹן, שהשגיח בכך, עמד מלכת וקרא: “ננוח.”

כשנרגע שיעולי, פנה אלי ואמר:

“אשה חולה אַת. מדוע יצאת למסעות?”

לא עניתי והוא חזר ועלה.

על הגג היתה רחבה קטנה, מעין מרפסת, ומעקה־ברזל סביב לה. כשהגיעו כולם נעשה צפוף.

עכשיו האפילו עננים על כיפת הרקיע והארץ והשמים נבלעו זה בזה, והיתה אטימות אחידת־גוון ונעדרת־ציונים במרחב הסוגר עלינו, ונדמה כגוש חומר לא־חדיר.

לא נראה גבול לשמים, או לים, או ליבשת, ורק בכברת־היער הסמוכה אל הטירה הוצק משנה־אופל, שנאכף עליו מכוח העומק – מעוּבּה ובעל־עצמוּת כחפץ.

מן הדממה הגדולה הגיעו רוח ונהי־ים.

במרכז הרחבה עמד שולחן עגול ועליו מגש מכוסה פיסת־אריג. האורחים נצטופפו סביב השולחן. שמעתי את קול הבּרוֹן לוחש באזני:

“ראה תראי ושוב לא תהיי קטנת־אמונה. בהעלות העננים מן הירח יינתן האות.”

אז משך את האריג בתנופה וגוש קורס חסר־צורה נגלה. הוא התחיל מעסה את החומר וידיו זריזות והאנשים צופים בדריכות וגם אני מתבוננת. וכל אותה שעה אני צופיה להתגלות הלבנה, והחלל מצטמצם עלי והחושך נדחס כמצוקת־לב מתעצמת שנעשית גופנית. אחרי שעה קלה כבר היתה בידי הבּרוֹן דמות אשה וראיתי שעוצבה כצלמי וכדמותי. הבּרוֹן הציג את הצלם על השולחן, קד מולו קידות והשמיע מיני דיבורים. אפשר לחש השבעות. באותה שעה נתפרע זקנו השחור והאדים ואחת מעיניו נסתתמה.

וול הצלם, צלמי, ניצב הקבצן האדמוני, שאֵררני. ולרגע אחד, אך לרגע, ידעתי פשר הכל, כמו נקרע צוהר בחומת העולם ואני ראיתי דרכו. אך רק לכהרף־עין השתהה החזון ואחר־כך אבד. אז באה באזני הלמות כלי־הקשה רחוקים ומנגינה מתוקה נסכה באברי גופי מחול זר ופרא. והיו בגופי הרוח הקר ונהי־ים. שמעתי את קול אבי מוכיח ונוזף. צאי מעל פני, שובי לך לביתך… מבעדו שמעתי את קולו של אוריאל, קול שאינו רך – את אשה מבולבלת. מן הראוי שתתישב דעתך עליך… ואין שמץ של אהבה בקולות ההם, ואין אני שומעת מאומה, בלתי אם גינוי קשה מעיק מאוד על לבבי המפרפר.

והנה ראיתי אשה יוצאת מתוך הקהל לחולל לפני הצלם. גבוהה מאוד היתה האשה ההיא ואבריה גדולים ומעוגלים ובתנועותיה הכבדות נוצקה שינה ובגדיה נושרים כעלי־כותרת בדעוך פרח, וגופה המתערטל לבן ואין בו רבב. וכשהיתה עירומה ורק מסכה לפניה, קרב אליה הבּרוֹן להחזיק במתניה, ורגליה לא נעו עוד, אבל פלג־גופה העליון, כמו מנותק מחיבוריו, צף בחלל, מתעוות לפרקים. והכתפים עגולות וגמישות והזרועות פשוטות לצדדים ככנפים והראש מדולדל וסהרורי והעינים שיכורות.

והיה המרחב הולך ומצטמצם עלי וכיפת־השמים כבדה כגלימת־עופרת ותנועת המנגינה רכה עד מאוד, והתנפלותה הדורה, כטיסת עוף שעט על טרף.

ראיתי את עיני האנשים והן מזוגגות, תלויות באשה העירומה המחוללת לאט. ראיתי את ראשיהם עוקבים אחרי תנועותיה, רפויות ומנומנמות. ראיתי את גופותיהם סחרחרים לקסם. וגם את נשמותיהם ראיתי, נוהות ומסוכה בהן מתיקות.

פתאום הכה תוף מכה גדולה וחדל. אז התפזרו העננים והירח נגלה – כדור צהוב של נוגה. ידי הבּרוֹן נסוגו ממתני האשה, והיא ניצבה דום, צופיה בשמים כמחכה לאות. אזני היו דרוכות מאוד אל הקולות שבדממה, כמו עתידים היו שערי רקיע להיפתח ואני להביע משאלה, ולפתע מעבר לרוח ולנהי־הים קלטו אזני קרקור רם וקשקשני של צפרדעים.

“גם צפרדעים יש בבריכת הדולפינים של הבּרוֹן דיוֹן לתיוּס,” אמרתי לעצמי בשקט והתחלתי צוחקת.

הבּרוֹן שילח בי מבט נעלב ושח להרים את בגדי האשה שחוללה, ובשעה שהגישם אליה, זינקה היא אל הצלם, הטיחה אותו ברצפה והתחילה בוטשת בו ברגליה ורומסת. עוד מעט ושוב לא יהיה כי אם גוש חומר נעדר צורה כשהיה. כאותו גוש החושך הענקי שקרס סביב־סביב.

גניחות ניחרות בקעו מגרון האשה וידיה מכות על כל עבריה. אחר־כך נדחפה בין האנשים המצטופפים סביבה ורצה לעבר המעקה. הבּרוֹן מיהר אחריה לתפסה, אבל הנה ראיתיה ניצבת על המעקה וכבר היא קופצת. שמעתי קול חבטה ומים ניתזים.

משהו נפל, אמרתי בלבי.

נדהמים וחפוזים ירדו האנשים במדרגות והבּרוֹן אחריהם. העששית כבתה ואני חיפשתי את דרכי בידים מגששות על־פני כתלים לחים. זיזי־אבן חדים שרטו את זרועותי ואת כפותי. והנה פגעתי בחלל פעור בכותל. נדחפתי פנימה והנה פתח, ונכנסתי בו. גם שם היה החושך עמוק ומוצק, אבל יכולתי לשמוע מַשק כנפי צפרים מתעופפות. משהו לח נגע בפני וכמו ליטף. אולי אברות־עוף. שמא סנפיר־דג. ולבור אין סוף. שמעתי את קול הבּרוֹן קורא בשמי, חמוּר ותקיף, ולא יכולתי לענות. בכיי וחרדתי שנקו את גרוני.

“מרגריטה!.. מרגריטה!..” שמעתיו קורא, והקול הולך וקרב, עד שתפסה ידו בידי ומשכה אחריה והוא אמר: “בואי אתי.”

ושוב הייתי שרויה בגרם־המעלות התלול, יורדת אל האולמות התחתונים.

“אתן לך תרופה להרגעת השיעול,” אמר הבּרוֹן. “בלילה תיטיבי לישון ובבוקר תקומי רעננה.”

הוא הביאני אל חדרו, פשוט ודל־רהיטים. לא היו בו חפצי־חן או מותרות, וקירותיו עירומים. הוא הגיש לי כוס, יצק בה משקה אדמדם וציוָה עלי לשתות.

טעמו של הנוזל היה מר עד מאוד.

המים המאררים, אמרתי לעצמי בעברית, ועכשיו תצבה בטני וקלוני ייוָדע ברבים.

“מחר תהיי בריאה,” אמר לי הבּרון ובדברו ליטף את שׂערי. עכשיו היו עיניו רכות וטובות ושוב לא הטילו בי אימה כמקודם.

“העננים התפזרו והאות ניתן,” אמרתי. “ואני הבעתי משאלה קטנה.”

“אשה יפה אַת,” אמר שלא ממין הענין. “צריך שתחיי ותהיי מאושרת. פרדי אוהב אותך. מדוע תמאני לשכוח? מדוע לא תקבלי עליך את הדין?”

אי־אפשר, חשבתי, אי־אפשר. הלא מחר תצבה בטני.

פרץ־שיעול תקף אותי, וכשכיסיתי את פי בממחטה, נמלאה דם.

טו. הצֶלֶם    🔗

“מדוע עשית זאת?” שאל פרדי כשהתעוררתי.

“וכי מה עשיתי?” תמהתי.

“מדוע עשית זאת?” שאל איש זר, שהיה לבוש בחלוּק לבן. הוא הפשיל את השמיכה והניח סטטוסקופ על חזי.

עכשיו לא עניתי.

“לנשום עמוק,” פקד.

“לא לנשום!” פקד.

אחר־כך היתה ידו על פרק ידי.

“הדופק עדיין חלש,” אמר אל הבּרוֹן.

“והריאות?” שאל פרדי.

עכשיו הניח את הסטטוסקופ על גבי.

“לנשום עמוק!” חזר ופקד.

עשיתי כדבריו והאויר הנישם משלח אש בחזי.

האיש משך בכתפיו. התריתי בו בעיני והוא אמר: “אני ממליץ על סנטוריום.”

“מדוע עשית זאת?” שאל הבּרוֹן, שעמד למרגלות המיטה.

בערב סיפר לי פרדי.

הוא אמר: “חשבנו שאַת מתבדחת או משתעשעת… האם ידעת שבמקום ההוא מגיעה הבריכה עד לחומת הטירה?..”

ושוב חזר ושאל:

“מדוע עשית זאת?”

לא הבנתי את התעקשותם האוילית.

“אני זוכרת,” אמרתי. “לא אני הייתי זאת.”

“מה?” קרא פרדי.

כמובן. אני זוכרת הכל. הרי ראיתי אותה במו עיני. ראיתי אותה קופצת. אפילו את קול החבטה שמעתי. ואחר־כך ירדתי במדרגות והבּרוֹן הביא אותי לחדרו ונתן לי תרופה נגד השיעול."

ראיתי משהו בפניו והוספתי: “אתה יכול לשאול אותו על כך.”

עדיין ראיתי משהו בפניו:

“אשה גבוהה היתה האשה ההיא וגדולת־אברים.”

“האשה ההיא?” קרא פרדי, והבּרוֹן מחזיק־מחרה אחריו: “האשה ההיא!”

דומתני שהרופא נטה להאמין לי.

“ומי היתה האשה ההיא?” שאל. “התוכלי לזהותה?”

“אחת האורחות,” עניתי, “גדולת־אברים וגבוהה. על פניה היתה מסכה ולא אוכל לזהותה. גם לא השגחתי בה קודם־לכן, לא בשעת הסעודה ולא בספינה וגם לא במגדלור.”

“מחר נסע מכאן,” אמר פרדי. “הרי אַת יודעת, עלי להיות בלוּגאנוֹ וכבר איחרתי.”

“ואני אסע אתך?” שאלתי בחרדה.

“לא. אביא אותך לבית־מרפא בהרים. הרופא ממליץ על כך. עליך לנוח. כשתבריאי, אבוא ואקחך. אז נוכל לנסוע יחד לפַרַדיסוֹ שעל שפת אגם לוּגאנוֹ. יפה שם בסתיו.”

“אי־אפשר,” אמרתי. “עלי להגיע לשמַלנאוּ.”

“מעולם לא שמעתי על מקום כזה,” העיר הבּרוֹן.

“קטן ונידח. בגרמניה. בחבל הרוֹן. שם נולדתי ועלי לנסוע שמה.”

“כשתחזרי לאיתנך, תוכלי לנסוע לכל מקום שבעולם. אבל תחילה עליך לנוח.”

“וכשאבריא – תביא אותי לשם?” שאלתי את פרדי.

“לא אוכל,” ענה. “לשם יהיה עליך לנסוע לבדך.”

“הצלם,” אמרתי. “מדוע נעשה דוקא בדמותי?”

הם הביטו בי ואיש מהם לא ענה.

 

פרק שלישי: קינת אריאדנה    🔗

א. עלה קרח    🔗

ארבעה שבועות עשיתי בבית־המרפא שבהרים, וכל אותו זמן נפשי תמהה־משתאה לימים שהיו ולאיש שאהבה, והיא מעוגנת בחורבנה ובשממון־לבה.

“אם תרצי להחלים,” אמר הרופא, “תחלימי. הכל תלוי בך וברצונותיך.”

סיפרתי לו על אוריאל שמש ועל סיומו של משחק־השור, הסברתי לו את טיב משחק־הדמים, הדומה לזה שמשחק עוּבּר בשלבי התנתקותו מעל אמו. הוא אמר שהוא מאמין לדברי, אבל לא נשתכנעתי, שהרי לא הרפה וחזר ואמר:

“הכל תלוי ברצונך. אם תרצי – תחלימי?”

וכי איך אוכל? הלא נפשי מקוּבעת, כפותה אל נסיגתה ואינני עוד חפשית לבחור.

אוריאל הפליג, נדד למרחק. הוא לא נזקק לנסיגת הזמן ולחתך האפקי כדי לחזור. הוא מצא בחומר של חיי יום־יום את הילדות המבוקשת. שם על גדות נהר האמזונאס, בקרב ציידי־גולגלות ואוכלי־אדם, או שמא במקסיקו, כשיתחקה על פולחן האש והמוות של הצאצאים למלכות מאיה העתיקה והאובדת. הוא יסע דרומה, יסוב את המפרץ בואכה יוּקַטַן, יחצה את המיצר ויפליג אל האיים האנטיליים, ושוב יֵרד בספינה לשוט אל פַרַמֶרִיבּוּ ומשם עד פַּרְנַמבּוּקוֹ יבוא ומשם ילך לפלוֹריאַנפוֹליס ועד פַטַגוֹניה ירחיק לכת, עד ארץ האש. ואם לא תשבע נפשו את הנוראות והנפלאות שתחזינה עיניו יסתכן במיצר מגלן ואל האיים המקוּסמים ינדוד, מקום שהצפרים כחולות ואדומות והנשים מתהלכות עירומות ואין שיעור לגובה צלמי האבן…

אוריאל היה אנתרופולוג לפי נטיות לבו. היה… הרי אני הוגה בו כהגות איש במתו, נוקטת לשון עבר. כדרכי אני נוהגת, כדרך ידידי הארכיאולוגים. אין אנו נתפסים אל המרחק המרחבי; אנו שוקעים, ואמת המידה אינה של פרסאות.

אני נעצרת. חופרת בור. יורדת בו. לעתים אני משתהה ליד חנויות הפרחים, מצמידה מצחי אל זגוגיות של חלונות־ראוה לחזות בצבעי הפריחה, בנענועי הרוח, בדגי־זהב שבאקוַריוֹן. תמיד אני קובעת את נקודת־הכובד מעברה האחר של זגוגית.

מרחב־ההזיה שלזמן הוא כמו חול טובעני. אין הוא בר־ראות או בן־דימוי: ממשי ובלתי־ממשי כשנות־אור; והוא מורשת לבנו המדמדמת ואורבת – מפלצת־קדומים מסוכנה, שמעמידה פני חיה מאולפת, ובאמת היא מצפה לשעת־כושר.

הבוקר התרסק הראי.

כך יום־יום. הוא נסדק מן המרכז והלאה והשתקפות נעוה.

“בת נעוַת־המרדות!” קרא אבי ואמי חיננה קולה.

לשוא אני נמלטת.

הרי אני מחוברת אליהם בחבל־הטבור והקצה האחר מוליך אל אוריאל שמש והכל אובדים ממני.

עלי לנסוע לשמַלנאוּ, גם אם הדבר הוא למורת־רוחו של פרדי יֶדֶרמַן, איש זר שנעשה באורח לא־צפוי לפטרון ולידיד. הרי הוא מנסה להניא אותי מתכליתי ויש הגיון בהנמקותיו. בכל־זאת לא אוכל להתחשב בו. שם ימצאו לי קצה־חבל, והפתח, וּברירוּת עד תום.

המרחק הוא דבר ממשי וניתן למושו. הוא נאמד במידות כמעט מדויקות. אפשר לחצותו בספינה, לחלפו במטוס, או לעבור אותו במכונית. היום אפשר לחצות אפילו את מיצר מגלן בלא חשש סכנה, שלא כבחלום, כשאמר לי אחי הגדול, ידידו של אוריאל: “אם מפחדים לעבור את מיצר מגלן – קופצים.”

הוא היה קברניט, כשחלמתי, והִתוָה בידו את תנודת הגלים – מעוּבּרי הרים ובקעות. הוא ביקש להדגים בתנועת־יד כמה איומה הסערה וכמה צר הוא המיצר, וכשדיבר, היו מצעי המיטה ששכבתי עליה זרועים כתמי־דם ואחי ניצב עלי, מתבונן בהם.

פעם הריתי תינוק. אמרתי לקרוא לו יעקב, אם יהיה בן, על שם אבי; אמרתי לקרוא לה שרה, אם תהיה בת, על שם אמו של אוריאל, אבל באחד הלילות נמלאה המיטה כתמי־דם וברחמי שוב לא התרוצצו חיים.

האם גם זה היה חלום?

מנַיִן הם באים ולאן הם הולכים –

המים, החלומות, האנשים האוהבים והבודדים.

אכן, אוריאל הפליג במרחק. ואני שואלת את עצמי, אם יש לו קיום למרחק, בלעדי הזמן. וכשתגדל עוד מהירות כלי־הנסיעה, כלום יתבטל? וכאשר ישיג האדם את מהירות האור, כלום יתקיים?

אף־על־פי־כן לא הזמן הוא שהפרידני מעליו, ואין אני נזקקת לתואי, או לדרך כדי לסגת. גם אם נעמוד על עמדנו הלוך ילך הזמן; גם אם תכבה השמש, והלבנה תהיה כלא היתה. והנה, הלא אפשר לנו לצלול ולהרחיק לכת בתהומותיו, גם אם לא נפסע פסיעה. ועל־כן עשירה אני מאוריאל, לאין ערוֹך עשירה. אבל בהעדרו, בשעה שהמרחק נעשה ממשות, ששוב אי־אפשר לי להתכחש לה. אני אובדת, עניה ודלה ככל מי שמתרוקן מזמנו.

חופתי נערכה בלא מוזמנים ורק הרוח שרק בעלוַת העשבים ובנעצוצים, בשדה, בארצי הרחוקה. אבל בשבועת־האמונים נוצק תוקף של נצח. אילו ידע אבי היה יושב עלי שבעה, ואחי היה מצטרף אליו, בוש באחותו שזנתה. מים מאררים משקים את הסוטה, וכאשר תצבה בטנה, באבנים יסקלוה. מעולם לא שמעו שחבל הטבור מוליך מאיש אל זולתו.

אפשר שאוריאל גם הוא לא שמע.

איש לא בא. למי איפוא אשמור את הריון־לבי. אשה עליזה אני. תמיד אחייך עם היפתח הדלת ולבי טוב עלי בהיכנס איש.

אשה עליזה אני.

פרדי יֶדרמַן אמר עלינו, על הארכיאולוגים, שאנו נוברים בעבר. אילו שמע על אוריאל שמש, היה אומר עליו, שהוא מתמיד לעמוד על מקומו. אבל פרדי לא דייק בלשונו.

אין אנו נוברים בעבר, אלא למען יעשה הווה ועתיד; ואילו אוריאל שמש נותן סימנים של עבר במה שהוא הוֹוה ובמה שיהיה עתיד. כך הוא מאבד הכל. כך איבד גם אותי. אבל האנשים הנוטים לנבור בעבר ולקיימו שונים הם. אנחנו משמרים את האבוד־באמת ומתרוששים, שהרי זולת האבדן אין אנו מחזיקים דבר. ואילו אוריאל, נוטש מקום אחד והולך לאחר. אין הוא מיחס חשיבות אלא להוֹוה, על־כן אין בינינו שום שותפות של ממש, זולת זו של חבל הטבור. אבל אין אני יודעת אם מתקיימת לאדם שותפות אחרת.

וכי מה הוא המחבר בין הקוטב הדרומי והקוטב הצפוני? כלום אין זה אלא אותו דבר עצמו שמפריד ביניהם?

מפני מה אין הם ניתקים זה מעל זה ונעשים כל אחד כוכב אחר, שמהלך במסלול אחר?

הלשון בוגדת בנו בשעה שאנו מנסים לנסח חוזה־שותפות כזה. מטבע בריאתה נועדה לצרכים אחרים. ואף־על־פי שלא הצרכים הם תכליתה, ואף־על־פי שאין היא מכירה אלא תכלית זו לבדה, אין היא מסוגלת לכסות על הקרום הדק והרגיש שלכפות־רגלינו, זה שלפרקים הוא מכונה בפינו ארץ, קרקע ואדמה; ולפרקים – מלחמה, נצחון, או מלוכה; ולפרקים – אהבה.

אני מעדיפה תמונות. אני אוהבת אותן כשהן צבעוניות וכשהן מאכלסות בעלי־חיים טורפים, שהם לפעמים כה עדינים, ואנשים שמצפים בשקט, כשהם כל־כך לא שקטים, כמו אצל אנרי רוּסוֹ, המוכס, כשהכל מדמדם, שוהה על המפתן והרה באות שטיבן לא ידוע.

אינני אוהבת לדבר ואינני אוהבת להקשיב. אני אוהבת להסתכל בתמונות. אולם בגשתי אל המראה היא מתנפצת, ובקראי בספר מכשכשות לעיני האותיות כזנב כלב מחניף

“תחלימי,” אמר הרופא, “אם תבחרי בכך.”

וכי אפשר לבחור כשאין חירות?

וכי אפשר לבחור, כשהנפש מקובעת וכבולה לאלתו של קבצן אדום־זקן ושתום־עין?

שתים דובים יצאו מן היער, ומה עלה בגורל הילדים המתלוצצים?

וכי אסור להתבדח?

עלה קרח! עלה קרח!.. הנה גם אבי היה קרח, וגם אוריאל שמש עתיד להיות קרח. ואני – אשה עליזה אני. אני מרבה לצחוק. בעיקר מבדחים את לבי סימני התקרחותו של אהובי. מצוקתו אינה מובנת לי, היא מתפרסת במרחב, והבנתי מוגבלת לתמונות חד־ממדיות.

ב. המיצר    🔗

בשני השבועות הראשונים אסר עלי הרופא לרדת מן המיטה. אבל הערמתי עליו לא פעם. בכל ערב טילפן אלי פרדי לשאול לשלומי ובתום השיחה הייתי יורדת מן המיטה ויושבת אל השולחן לכתוב מכתב אל אוריאל. חרש־חרש התגנבתי, לבל איתפס. והלילות בהרים זורחים, ונוגה השלג בהם, והרוח בועטת בדומיתם. ואני – נשמתי מבועתת־בדידותה כותבת מכתבי־אהבה.

וביום הרביעי כתבתי לו כדברים האלה:

אוריאל, אוריאל, אשה חולה אני. סגרוני בבית־מרפא בהרים ומסביב רק שלג. כל היום וכל הלילה שלג. אין אני רואה שום גוון זולת לבן, והרי אתה יודע עד כמה מדכאת החדגוניות את לבי. הרי אתה יודע עד כמה אני אוהבת גלויות צבעוניות.

כל בוקר באה האחות ורוצחת אותי. הו, לא!.. הלא היה בכוונתי לכתוב רוחצת. סתם פליטת־קולמוס. לפעמים היא מעסה את גופי והדם שב לזרום. אבל אני מרגישה בזרימתו רק לעתים רחוקות. הרי אני כמת־החי. גיבורה של סיפור, שאירועיו אינם מובנים לי. ואתה? הלא שכחתני, ושוב אין לכך חשיבות, אם חיה אני אם מתה. וכך, באדישותך, גזרת עלי שנאה ומרירות. ניסיתי למרוד בך, אוריאל, אבל המרד לא עלה יפה. דומה היה בעיני שפרדי עשוי ליתן בידי כלי־מלחמה נגדך. אולם באמת, לא היה בחיי דבר טוב מפגישתי עמך. נסיך אתה, ואני – כף־רגלי האחת בנעל־מלכות והשנית יחפת־אצבעוֹת.

והנה עכשיו, שאתה אדיש לקיומי וליסורי, אולי אפילו מתפלל למותי, שהרי בעל־כרחך אני מעגנת אותך אלי, למרות כוחם של אוכלי־אדם, שאת מנהגיהם תחקור, כדי לשכוח, ואת אגדותיהם תרשום כדי לקנות מקום־כבוד בנצח האנושי המצומצם, אני כפויה לשנוא. ואני מתעבת את השנאה הזאת, שמכלה את העבר ומרפשת את היפעה הנסוכה עליו… מחלתי אנושה, אוריאל, ואני תאבת־חיים. יש בכוחך להצילני. אנא, בוא, הוציאני מכאן. מקום קר הוא המקום הזה ותושביו אינם יודעים לחייך…

בכל יום בא הרופא לבקרני. בכל יום הוא שואל אותי מדוע אינני יוצאת מן החדר.

“מה יש מעבר לדלת?” אני חוזרת ושואלת.

והרופא עונה: “מסדרון.”

“ובסופו?”

“מדרגות.”

“ומתחת?”

“חדר־אוכל וחדר־משחקים וספריה. אפשר לשחק בקלפים, להאזין למוסיקה ולחזות בטלויזיה.”

“וקֶרבֶּרוֹס שומר את הפתח ומינוס שופט בחומרה את כל היורדים.”

“לא פה.”

“אני מפחדת. לא אוכל לצאת.”

“האם אַת באמת מאמינה שיש תוקף כלשהו לאגדות־ילדים?” שואל הרופא וקורץ לי בעינו קריצה לא־מוצלחת. בעל־כרחי אני צוחקת. אבל אני אומרת ברצינות:

“הם האמינו. מדוע לא אאמין גם אני?”

“עליך לקום מן המיטה ולצאת מן החדר. כדאי שתתוַדעי אל יתר האורחים. כדאי שתשתעשעי.”

“אבל אסור. הכל אסור. אסור לרדת מן המיטה, אסור לפגוש אנשים זרים, אסור להשתעשע. זה מקום נורא. מלא צפרים. כל הלילה אני שומעת אותן מתעופפות. יש להן מקורים ענקיים, פעורים, לבנים כמו אבן. הן טסות בחוץ, במסדרון, ואורבות ליד דלתות החדרים. אוי למי שיצא. הצפרים יעוטו עליו, ינקרו את בשרו כמו היה כבר פגר. זה מקום נורא, המקום הזה. כל־כולו איסורים וצפרים עם מקורים…”

“כשתרצי – תוכלי לצאת. תוכלי להפר את כל האיסורים וכל הצפרים המצחיקות תיעלמנה.”

כך פסק הרופא.

פניו היו טובים ומצחיקים. אבל מעבר לחזות הנעימה הסתתר איום ולעתים דימיתי שהוא מבקש את נפשי. תמיד אני רואה אותו ממרחק־מה, צורתו מטושטשת. אבל מהבעת פניו אני למדה לפרקים שאיננו איש רציני. מן המתבדחים הוא. איש עליז הוא, ממש כמוני.

וכך, בלילה, כשהשלג זורח והרוח שועטת ואיש לא שם לב ובמקום משנה־דומיה, אני שומעת את מַשק אברות העוף העצומות, המתחבטות בכתלי המסדרון בחוץ. אז אני יורדת בלאט מן המיטה ויושבת אל השולחן לכתוב אל אוריאל שמש.

וביום השביעי כתבתי לו כדברים האלה:

היום הודיעני הרופא, שהאחות לא תוסיף להיענות לצלצולי ולהביא לי סיר. הוא אמר שאם ברצוני לעשות את צרכי, יהיה עלי ללכת אל בית־השימוש, שבקצה המסדרון. הוא אומר שנקי שם ואין חשש הידבּקוּת. אכן, ריח הליזוֹל נודף כאן מכל פינה, וגם את חדרי שוטפים פעמַיִם ביום. אינני יודעת איך לנהוג. הלא נאסר עלי במפורש… אוריאל, אינני באמת שונאת אותך. דברי־שקר כתבתי במכתבי הקודם. לעולם לא אחדל מאהבתי אותך. זו אינה תלויה בחירות רצוני. ממך היא באה לי ואליך היא יוצאת. לעתים אני תוהה על כך שאינך שומע את קולי קורא. הרי אני מדברת אליך ובך בכל לילה מן הלילות ובכל יום מן הימים. אין לי תקומה בלעדי אהבתך, אוריאל. מחלתי אנושה, אוריאל, ואני תאבת־חיים. אנא, אוריאל, בוא והוציאני מכאן. מקום קר הוא המקום הזה, ותושביו אינם יודעים לחייך…

ביום השמיני לא הופיעה האחות, צילצלתי בפעמון שוב ושוב ולא נעניתי. מזוני לא הובא וגם הרופא לא פקדני. דומה, כמו נתרוקן המקום מתושביו. אולם לעתים שמעתי הד פסיעות בא מן המסדרון וידעתי שאיני לבדי. יום תמים שכבתי במיטה, צופה בעד החלון הגדול אל הרי־השלג השוממים והוגה במחלתי, באבי המת ובחרון אפו, ובאוריאל, שנטשני ויצא למרחקים. ובלילה קראתי בספר והפכתי בדפי המחברת, אשר רשמתי בה קצת מן הקורות אותי ואחדים ממכתבי אל אוריאל, ראיתי את השחר פולש אל ההרים וזורע בהם כתמי אור חיור. הצפרים הלכו לישון ושוב לא היה חשש סכנה. יצאתי מן החדר ובסוף המסדרון מצאתי אמבטיה ובית־שימוש. התקלחתי וחפפתי את שׂערי בשמפּוֹ ריחני מאוד. שׂערי שחור וארוד וחָלק. אוריאל אהב אותו. לעתים, בחבקו אותי, הייתי כורכת אותו סביב ראשו והוא היה סוכך עלינו כיריעות שחורות של אוהל.

הייתי רעבה מאוד, ואף כי חששתי מפני הצינה, ירדתי למטה. חוש־הריח הוליך אותי אל המטבח ושם מצאתי שאריות מזון. אחר־כך חזרתי לחדרי, ישבתי אל השולחן וכתבתי לאוריאל שמש:

הלילה חפפתי את שׂערי וכאשר עיסיתי את עור קדקדי בשמפּוֹ, זכרתי את תחושת אצבעותיך במחלפותי וגם זכרתי ארץ של אור, ארץ של עפר יבש וקוצים; זכרתי ארץ נדרסת בקדושה, ארץ נדרסת במלחמה, ארץ נדרסת באהבה ובשנאת־אחים. ועוד זכרתי – צעקת עדנה אובדת באבק.

אוריאל, כלום תדע, כי אתה הוא שגעון הגעגועים אל בתולי, אהבת כלולותי, חסד נעורי… מחלתי אנושה, אוריאל. אין לי גאולה בלעדי אהבתך. אנא, אוריאל, בוא והוציאני מכאן. כל־כך קר הוא המקום הזה…

גם ביום התשיעי לא פקדני איש. פרדי לא טילפן, ואפשר שלא התירו לו לשוחח עמי. כל אותו יום שכבתי במיטה, צופה בשלג, מהרהרת באיכותו ההפכפכה, שמקשיחה לב אנשים. חשבתי כמה שונים תושבי המחוזות האלה מן האנשים שבארצות החמות, כל היום הייתי משוקעה בזכרונותי וכשבא הערב ישבתי אל השולחן בכותנתי הלבנה וכתבתי מכתב לאוריאל שמש:

אוריאל, אין אני הוגה אלא בך ובאשרנו כל הימים. וכשאני זוכרת את אשרנו מציפני כאב עד מוות. אינני מבינה מדוע אני תולה בך את השמחה ואת העצב, את החיים ואת המוות. אינני מבינה מדוע עשיתיך תנאי לקיומי והתכלית האחת של כל געגועי. ניסיתי להימלט מפניך, אוריאל, אך לא עלתה לי ארוכה. האומנם אפשרית היא השיבה? כלום אפשר לי עוד לסגת ממחוזות אפלים אלה שאני שרויה בהם עתה? האם אפשר להיעקר מתוך הויית התפלות והשממון שנוסכים בהוֹוה זכרונות העבר, ולחמוק אל זמן אחר, אל הויה אחרת, של פיוס וחג? אובדת אני בלעדיך, אוריאל. מר ממוות הוא דין שתיקתך וריחוקך. מחלתי אנושה, אוריאל, ואין לי גאולה אלא אתה. אנא, אוריאל…

גם ביום העשירי לא פקד איש את חדרי, ועם בוא הערב כתבתי:

כל היום שמעתי מוסיקה עולה מן הכפר שבעמק. מפוחית־יד ומפוחית־פה וחמת־חלילים. אין זאת כי חג להם היום ונאספו בכיכר אל המחולות. ואילו אני כאן ומחלתי אנושה. אובדת אני ואין לי גאולה בלעדי אהבתך. הו, אוריאל, אנא, בוא והוציאני מן המקום הזה הקר…

ובמוצאי היום האחד־עשר לשבתי במקום ההוא, שמתי עלי שמלה פרחונית, שגוניה צועקים, קרעתי את עיני בפוך, כדרכי, בירשתי את שׂערי עד ששמעתי נפצים של התפרקויות חשמליות, וירדתי אל חדר־האוכל. הבית שוב לא הטיל עלי מורא, אבל נמנעתי מלפגוש בעיני האנשים שחלפו על פני.

בפתח השתהיתי. קולות עלו באזני וקשקוש כלים, ועיני היו כמו עיורות פתאום. כפי הנראה השגיח בי הרופא, כי בא לקראתי והוליכני אל שולחנו. זולתו ישבו אל השולחן עוד שתי נשים – אחיות רחמניות שכבר נזדמנתי עמהן. הן חייכו אלי בנעימות ואני השבתי חיוך על חיוכן.

“הערב תוכלי לראות מערבונים בטלויזיה,” אמר הרופא “הרי אַת אוהבת מערבונים.”

“אוהבת?”

“כך סיפרת.”

“התבוא עמי? אני ביישנית.”

“אוליכך אל הספריה ואציג אותך בפני כמה מן האורחים שלנו, אבל לא אוכל להשתהות.”

“אינך אוהב אותי…” אמרתי.

האחיות והרופא צחקו.

בחדר־הספריה ישבו כמה אנשים. השגחתי בזקן אחד, שפניו היו יפים בעיני וישבתי לידו. כשנכנסנו, הציגני הרופא בפני היושבים, ועכשיו שישבתי, אמר הזקן:

“האם הגברת רוזנבאום אוהבת מוסיקה?”

“כן,” עניתי.

“מצד ימין ישנו ארון תקליטים. במדור העליון שלו תמצאי תקליט שנקרא ‘קינת אריאדנה’. יצירה מראשית המאה ה־17. הייתי רוצה לשמוע אותו.”

האנשים היושבים בחדר מיחו. עוד מעט יתחיל הסרט, טענו, וזה יפריע.

“רק עד שיתחיל הסרט,” אמרתי בתוקף. שאלתי את עצמי אם הזקן נכה.

“הם אינם מבינים את אהבתי למוסיקה,” אמר.

מצאתי את התקליט שביקש. ידי רעדו כשהחזקתי בו. “הוא עיור,” לחש באזני מישהו, כשגחנתי על הפטיפון. “משורר מפורסם. בחוץ סבורים שמת מזמן, אבל הוא מסתתר כאן כבר כמה שנים. אתנו אינו מדבר אף פעם. מפליא שנטה אליך חסד. הרי אַת צעירה כל־כך.”

“מה שמו?” שאלתי בלחש.

“שטרן. עמנואל שטרן. יהודי. אומרים שקומוניסט.”

“בתי,” קרא שטרן. “אַל תקשיבי לדברי־בלע. אסַפּר לך הכל בעצמי.”

ישבתי לידו. החדר נמלא שירה.

“הקשיבי,” אמר הזקן. “אין זו מוסיקה. זו נשיקה… הצלילים טורפים את המלים והמלים מכלות את המוסיקה. הצליל – הולדתו ביקום, והמלה – מאדם. המוסיקה לעולם אינה סימנים, לשונו של העולם היא ובה ידבר עם עצמו ואין לו כלום זולתו, על־כן לשונו מכילה את עצמה והיא הכוליות. ובה המקרה ובה ההכרח, ובה הגזירה וגם החירות, ויותר משהיא דיבור – הריהי שתיקה. קול האדמה, רתיחת הר לא־שקט, שאגת הלביאה וקול הזמיר. ובה המראות ובה הקולות, ובה הדברים הדוממים שאין להם אמירה, אך יותר משהיא דיבור, הריהי שתיקה. ההברות האנושיות מבקשות לחקות את שפת העולם, ואינן מצליחות. המלים מבקשות להגיש תוכן ומלאוּת, אך אלה אינם לפי כוחן. תמיד יחצוץ העולם בין מלה לבין סימנה. וכל כך למה? משום שהאדם נזקק להבנה שמחוץ לעצמו, ומבקש לו קשרים ואחיזות במה שמעבר לגופו, אבל העולם – שום דבר אינו מזדווג לו. הוא מזוּוָג לעצמו בלבד. שפתו היא גופו ובה ידבר עם עצמו ומאחר שמחוץ לו אין כלום, הריהו בוכה את הבכי וצוחק את הצחוק, וכואב את הכאב, ואוהב את האהבה. בלי מלים. אין לו צורך בסימנים, כי לא יצביע על שום דבר… הקשיבי היטב: כאן הושג הזיווּג הגמור בין התוכן והריק; המשמעות נטרפת בתוך העדרה הגמור. אין זו מוסיקה – זו נשיקה… האזיני! האזיני אל החיים ואל המוות, אל האהבה ואל השנאה. המלים מוּכּרוֹת לך, לא כן? אַמוֹר, מוֹרטֶה, מוֹרירֶה, דוֹלוֹר, אִיל קוֹרֶה. הברות מלאות וריקות כאחת. הברות חסרות, שהצלילים באים ומזדווגים אליהן והן מתמלאות. אין זו מוסיקה – זו נשיקה.”

המוסיקה פסקה והוא אמר:

“עכשיו נשמע את התקליט שוב ואני אסַפּר לך את קינת אריאדנה.”

וכאשר שמענו שוב את היצירה אמר:

"חמישה פרקים לקינה. בפרק הראשון קוראת אריאדנה אל אהובה, אל תיזיאוס, שנטשה על חופי אי שומם ונסע אל חלומותיו: ‘Lasciate mi morire!’ (‘הנח לי למות!’). בפרק השני: קריאת אהבה נואשת:

O Teseo, O Teseo mio'' ('הוי תיזיאוס שלי!), היא מתחננת לפניו שיחזור ויחלצה מן המוות. הלא זנחה למענו מולדת וכס־מלוכה. וכלום זה שכרה? והנה, בזמן שחלומותיו מתפרשים לו בדמות ארצות רחוקות – משאת־נפשו, הרי היא, אריאדנה, טרף היא לחיות־הבר שבשממה. אכן, תיזיאוס יגשים את חלומו, ואילו היא, האומללה, לעולם לא תשוב לחבק את אביה ואת אמה… בפרק השלישי גוברת עליה מרירותה. עכשיו היא מוקיעה אותו על בוגדנותו. ‘הוי תיזיאוס, כלום תניח לי למות, ודמעותי לשוא? הלא אני היא, אריאדנה, אשה שבטחה בך’. אבל קולו של תיזיאוס לא נשמע. הוא אובד במרחק הזמן של הים המפריד בינו לבינה. תאוַת הנקמה משלחת אותה אל הסערה, אולי זו תטביע את ספינתו. אבל מיד היא חוזרת בעצמה: ‘הוי, מה אמרתי! הלא יגוני בקע מגרוני, הלא צערי. לשוני היא הדוברת, לבבי – לא כן!’ ובאין בה כוח לשנוא, היא נסוגה אל היאוש: ‘Lasciate mi morire!’ – הנח לי למות."

“משחק השור נהיר לי,” אמרתי.

“אפשר שכך,” אמר שטרן. “אבל כלום האזנת מימיך לשיג ושיח של העולם עם עצמו? בטוח אני ששמעת את קולו. כל מי שאזנים לו שומע. אבל אין שמיעה דומה להאזנה.”

“האם יש משום נחמה בהאזנה?”

“נחמה אין, ודוקא משום כך נפתחת אפשרות של פיוס. נחמה לא תיתכן בכלל, רק הטיפשים מבקשים אחריה ומשעשעים נפשם בהבלים.”

“ואתה – האם נתפייסת?”

הוא חייך, ושמורות עיניו הכבויות נעצמו לכהרף־עין.

כשהגיע מועד הסרט בטלויזיה פרש שטרן מן החדר ואני הלכתי אחריו.

“מוטב לך שתישארי לחזות בסרט,” אמר.

“אינני אוהבת מערבונים,” אמרתי לו.

עמנואל שטרן הוליך אל חדר קטן, שעמד ריק, זולת ספה שניצבה סמוכה אל כותל, ועליה כמה כרים. הוא ישב בקצה הספה, ואני נטלתי כר, הנחתיו למרגלותיו וישבתי.

ג. עמנואל שטרן רואה    🔗

“אני רוצה לראותך, הגברת רוזנבאום,” אמר שטרן.

נטלתי ידו בידי וכשמישש אותה, אמרתי:

“גדולה. קצת יבשה ומחוספסת. מה אתה רואה, לא אוכל לדעת.”

“אני רואה חריצים. קו החיים… וקו הגורל והנה קו האושר… לכל הקוים יש גבולות ולפעמים הם עצמם משמשים להגבלה.”

אחר־כך הבאתי את ידו אל מצחי:

“אהובי אהב את המצח. כמעט נקי מקמטים.”

“בהיר,” אמר שטרן.

ומשם הולכתיה אל החוטם:

“לא יפה. בעיקר כשמסתכלים מן הצד. מקלקל את כל הפנים. אבל כאן, הנה, יש גומה לא נראית, במחיצה שבין הנחירים, כמו לאיילות.”

“אף יהודי,” אמר שטרן. “אבל רק בחלקו. חוש הריח טוב. יש הרבה רגישות.”

ומשם הולכתיה אל הפה.

“קטן. יבש תמיד. גם הסנטר קטן ושקוע. אינני יודעת אם חלש או עיקש, הלחיים ורודות, תפוחות.”

“פה רך. לחָיִים רכות. תינוקת בלי קמטים. רק בזויות הפה מרגישים צער.”

עכשיו כיסיתי את פני בכף־ידו:

“פנים גדולים. גדולים מדי. לא יפים ביותר. עם הרבה פגמים.”

“והעינים?” אמר שטרן. “שכחת את העינים.”

“כחולות, או ירוקות או אפורות, הכל לפי מצב האור וצבעי הבגד. יש אומרים שיפות ויש אומרים משוגעות. כשאני מסתכלת בראי אינני רואה לא יופי ולא שגעון. אני לא רואה כלום. הראי נסדק והעינים נכפלות בשבריו ואני מתבלבלת.”

“אני רואה אותך היטב – מדוע באת לכאן?”

“שלחו אותי. איש לא שאל את פי.”

“מן הארצות החמות אַת. עורך חם וספוג שמש. מדוע אינך הולכת לביתך, גברת רוזנבאום, קר כאן והקור לא נועד לשכמותך.”

“אני יודעת. גדלתי בארץ חמה, אבל נולדתי בארץ קרה… יצאתי לחפש את קצה החבל…”

“לחבלים אין קצוות. מוטב שתחזרי.”

“עלי לדעת. נולדתי לא הרחק מכאן, מעבר לגבול, בארץ קודרת אחת, שמולידה אנשים שאין להם ולא־כלום, אף־על־פי שאדמתם עשירה. ולעתים מתוך שדעתה מתבלעת מרוב דאגה לבניה, היא מולידה רוצחים; וכשאין היא מולידה רוצחים, היא נוטעת בבניה חלומות אפלים והללו נותנים בהם יופי כזה, שאתה שוכח שאינם אלא סיוטים, ואתה מתפתה.”

“אומרים, שהשמש אינה זורחת שם לעולם, אומרים שפני האנשים ההם לבנים כפני השד.”

“שמעתי אומרים כך. שמעתי אומרים שהשודדים אורבים בכל הדרכים ואין מקום פנוי מסכנה.”

“וכי אינך מתיראת?”

“מפני מה?”

“מפני השד.”

“אינני יראה. אני משתוקקת לדעת מה דמות לשד, כשהוא בא לגבות את הנשמה.”

“גם אני הייתי כך כשהייתי צעיר. ועכשיו שאני זקן, אני מפחד. אני מקווה שהצלחתי להערים עליו. בעולם סבורים שאני מת מכבר. כשיבוא, לא ידע היכן לחפש. יחשוב שחלה טעות, וילך כלעומת שבא.”

אחרי זמן הוסיף ואמר:

“אשה צעירה אַת, ואני בן שמונים ושתים שנים. רוצה הייתי לדעת, לראות, אשה צעירה.”

“התזכור את דלילה?” אמרתי. “נשים צעירות יש בהן חשש סכנה. הן עשויות להזמין את השד.”

“קשה התשוקה מן הפחד,” ענה שטרן, “וגם בגילי עדיין מתגעגעים לעתים לאותה תהילה שנקנית במחיר ההסתכנות.”

קמתי ממקומי, ובעודי תוהה על דברי הזקן, קראתי פתאום:

“אהוי! אהוי! לוחמי השוָרים!”

שטרן צחק ואמר בלעג:

“לא אַת ולא אבותיך היו יורדי־ים, אבל אנחנו האמנו בקולומבוס.”

נעלתי את דלת החדר ופשטתי את שמלתי הפרחונית. אחר־כך פשטתי את יתר בגדי. אחר־כך קרבתי אליו ואמרתי:

“עכשיו תוכל לראות.”

הוא שלח את ידיו והן פגעו בכתפי, משם ירדו אל שדי ואל בטני ואל ירכי ועד לכפות־רגלי. הן לא השתהו ואני סבתי והן עלו ברגלי וטיפסו בשִׁדרתי ונחו על כתפי ושוב סבתי. עכשיו השתהו ברדתן, והלכו לרחבו של הגוף בעיקולים, סבות ומגששות, עד שנזדקרו פטמותי ונעצמו עיני והיתה חלחלה באברי, והוא אמר:

“אני רואה אותך, גברת רוזנבאום.”

ד. ביום־הכיפורים    🔗

יום אחד נתחבה פיסת־נייר מתחת לדלת חדרי; פתק שנכתב בידי עמנואל שטרן, ובו כתוב:

"היום, העשרה בחודש העברי, הקרוי תשרי, יום־כיפורים ליהודים. ביום זה כתב עמנואל שטרן, איש זקן, שיר שהקדישו למרגריטה רוזנבאום – אשה צעירה.

חַיָל פָּצוּעַ, חַיָל וָתִיק

צוֹעֵק בַּלַיְלָה.

חַיָל צוֹעֵק בַּלַיְלָה אֶת פְּצָעָיו

אֶת תְּהִלַת הַגִבּוֹרִים.

הוּא יוֹשֵׁב אֶל שְׂפַת הַמַיִם

הַרְחֵק מֵהֲמוֹנָם.

עָשׁוּק, זוֹעֵק נָקָם אֶל הָאִשָׁה – אִמוֹ.

וּבַאֲפֵלַת הַמַיִם, לְבָנָה בְּתוֹכָם

צַעֲקַת חַיָל פָּצוּעַ בְּתוֹכָם

פִּגְרֵי סְפִינוֹת שְׁחוֹרוֹת בְּתוֹכָם

הוא רוֹאֶה אֶת חַיָיו.

ביום־הכיפורים נגזר דינו של אדם, לפי אמונת בני עמך. דין האדם אחד הוא, כפי שמסופר בשיר שכתבתי והקדשתי לך. אולם, ניתנה לו לאדם הבחירה לחיות חיי כבוד או חיי נבל. שובי, שובי, ילדה שובבה, שובי לביתך."

זמן־מה עמדתי, מחזיקה בפתק, מביטה בו נבוכה, תוהה על סגנונו. שאלתי את עצמי מדוע ציין את היום, מה כוונתו, האם הוא צם, מתפלל, או אומר וידוי.

בשעה ההיא, במקום נידח ובארץ של נָכרים וקרחונים, לא נתיחד לי היום הקדוש מימים אחרים. אף־על־פי־כן ירדה עלי תחושה מעיקה. יש זכרונות קשים לנפש כחלומות־הלילה, שהיא מעדיפה לשכוח, משפט אחד במכתבו של שטרן העלה בדמיוני תמונות, ובשעה שעמדתי על כך, הייתי דוחקת אותן מזכרוני: תמונת אבי המתפלל, מכה באגרופו על לבו וגופו מתנדנד לפנים ולאחור מתוך שכחה והתמכרות; תמונת אחי העומד בצדו, אף הוא כבר מעוטף בטלית כיאה לבן־מצוה, וביישנותו מעורבת בגאוה; תמונת אמי שבעזרת־הנשים, וחוט של אצילות משוך על מצחה; תמונתי אני – ילדה קטנה ישובה בצדה, מחזיקה מחזור בידיה ושפתיה נעות ולבה מלא יראה. דחקתי את התמונות האלה מזכרוני, ונמלטתי אל משוגותי וישבתי אל החלון הגדול המשקיף מחדרי אל מדרון עוטה שלג, מראה שעיני עוד לא הורגלו בו. השמים היו בהירים. שמש זרחה על הארץ. והארץ הכתה בסנוורים. הלובן הבוהק, שגבולו יער, שהקיף לו אויר תכלכל צף־שקוף, העלה בדמיוני אשה ענקית שׂרוּעה – עריית טוהר ללא רבב. אז כבשה אותי תשוקה קשה ונוראה לשוב ולהיות בתולית ורכה בזרועות גבר, כשלג הענוג הזה, ששמים מחבקים אותו, מהססים להכביד. וזכרתי את ליל־כלולותי ואת האור שנגה ממנורה קטנה ליד מיטה וניגר על עריה נוגהת, כשלג הענוג הזה, ששמים מחבקים אותו, וראיתי שני גופות כרוכים זה בזה.

הנה כי כן, ביום־הכיפורים, בזמן שהייתי יושבת מעבר לזגוגית שקופה, מביטה במדרון עוטה שלג. עלו דמעות בעיני, ולא משום חרטה או כפרת־עווֹן. והעליתי ממחטה מכיס בגדי והגעתיה אל פני, ודמעותי נספגו באריג דקיק וברקמה שוייצית. ברגע ההוא הופיע באויר ניחוח גוף ובושם עדנתו, עצמתי את עיני ונשמתי את הריח וכלאתיו בריאותי לבל יחמוק. ריחו של אוריאל: ריח אבק־מדבר; משב־אויר של מוצאי יום־שרב בשלהי חורף; טעם אדמת הרים שאין עליהם צל; ריח מוץ נישא ברוח או אבק קוצים נשברים. ועם שעצמתי את עיני והתמכרתי אל איכותו החומקנית של היִחוּד, הייתי כאשה עברה יין, ובדמיוני – שדרה של אקליפטוסים אפרפרים ורחש עלוָה – לחן מסתורי רחוק – וצינת חול לח בכפות־רגלי, מעורב באבנים זעירות שורטות; טל נופל בשקט, נבלע בעשבים; מראה ברושים ניצבים זקופים – כמעט שחורים – תוחמים לפרדס, ששמש שקעה מאחוריו, שבושם ניצתו מתפוגג עם בוא הקץ לשרב; אויר לילה שאין אומדן לעדנת מתיקותו; אויר לילה מבושם של אהבה מלטף לגוף, הממאן לשאת את הבגדים אשר עליו, מבקש להתגפף בשרידי החום המעורבים בקרירות שמעלה הטל מן הארץ.

כה מדויקת היתה איכות הריח שבא באויר פתאום. זכרתיו צנוע וחבוי בעורו, נמר בעורי ולפרקים דבק זמן־מה בכר או בבגד שעל גופי, מעורב בבושם הקל של מי־גילוח, ובטעם־הזיעה המלוח שנמסך בו בתקופת הקיץ.

הייתי יושבת אל מול מדרון עוטה שלג – מראה שעיני עוד לא הורגלו בו – והגיתי בכך, ששום אשה לא זכתה מעולם לדעת ניחוח זה, שבא עכשיו באויר, מהסס, מרחף בחשאי, באמת דבר של כלום. שום אשה לא זכתה, כי עם שהתערב בבושם גופי, נודע לו טעם חדש, כאותם מי־הבשמים שמאבדים את זהותם בבואם אל עור האשה ומתיחדים לו. מחשבה זו היה בה כדי לנחם מעט.

ובזמן שהייתי נאחזת באיכות הזכרון המופלאה, אויר פתאום, בא אוריאל ונגע בכתפי, וכף־ידו כבדה ומחוספסת כדי לשרוט שרטת ואצבעותיו חורתות בגבי לגלות חמוקים חבויים, והגעגועים עד אינסוף – חונקים נפש כלה, חלומה – הבל.

והלכתי, ושכבתי, ועצמתי את עיני, ודימיתי את אוריאל שוכב לידי, רפוי, עיניו עצומות והוא מדבר מתוך שנתו. אכן, בבוא לנו עדנה היה נרדם כאיש שכילה כוחו, וכך היה ישן רגע או שנַיִם, מחובר עמי, ולעתים אנקתו מעירה אותו. אין בכוח השגתי לשער את טיב חלומותיו. לעתים אני מדמה להאמין כי צבעוניים היו, כי היו הולכים לאותן ארצות רחוקות ומוקסמות שלאחר־מכן אמנם נסע לתור אותן: ארץ האוֹלְמֶק, טַבַּסקו, ארץ זאפּוֹטֶק, העיר האלוהית טֶנוֹצ’טיטלאן, מאנאגַוָה, סַן חוֹסֶה, בּוֹאֶנוֹוֶנטוּרָה, טרוּחיליוֹ, צ’יקלָאוֹ, קָלָאוֹ, ימת טיטיקָקָה, וַלפאראִיסוֹ, קוֹנסֶפּסיוֹן, פּוֹאֶרטו־מוֹנט… ופני האנשים שחומים כעלי־טבק מיובשים בשמש, וגופותיהם חלקים ומשוחים בשמן ובצבעי מלחמה, ולראשיהם עטרת נוצות ובידיהם חניתות והריהם גבוהים והאויר שם קלוש, ושרידי הערים המפוארות העתיקות כלים בשמש וברוח, ושם על שפת המים רמות מאוד קריאות הנשרים הגוססים, ובעומק היבשת צומחים שרכים ענקיים שמפרים את עצמם מעליהם המשוננים נושאי הנבגים, ועצי הפאפָיה, והמַנגוֹ, והקָקאו והקָפה, שהעולם הישן לא הכיר ולא ידע דורות רבים – לחם חוקם של אנשים לועסי־קוֹקָה יום תמים; והקוֹקה ממתיקה את אימת ימיהם ומוסכת לנפשם הזיות, ובחגיהם הם מקריבים קרבנות לאלילי־אבן ולפעמים לישוע או למריה.

הבטתי בפני אוריאל הנמים: מצח קשה חרוש קמטים, עינים עצומות, ששמורותיהן מרטטות בבואו חלום, שקועות בין עצמות חדות, פה חיור ורחב מוגבל בעצמות, סנטר עיקש של עצמות, ולחיים בולטות של עצמות; פנים שהם רק עצמות ועור מתוח. הבטתי בפניו היפים ולבי נכמר. ונשקתי לחי גרומה אחת ועוד לחי וגם למצח הקשה נשקתי. ונשקתי עין אחת עצומה ועוד עין עצומה אחת וגם לסנטר המחודד נשקתי. ורק לבסוף הגעתי פי אל פיו והטעם ההוא שבאויר מגיח אלי במשנה־עוז וחושי מתעלפים. אז קם עלי פרא, איש אלים ורב־כוח, והיה פולש אל מכמני, עוקב בעינים פקוחות אחרי תנועות גופי ההומה – עלה נטרף ברוח, עוד מעט ינחת על הארץ. וכשפקחתי לרגע את עיני, ראיתי את השרטוט הענוג של ירכי כולא בגבולותיו את השרטוט האמיץ והתקיף של רגלים קשות ומתוחות. לובן כנגד לובן, נבדלים זה מזה בגוֹן־הלובן, ומזדווגים זה לזה באהבה, מבהיקים בחושך וקורנים. אחר־כך היה ראשו משוקע בין שדי ושערותי רכות ואונו כלה ברחמי. ואחר־כך קמתי מן המיטה להביט בראי וראיתי עד כמה כחש בשרי וכמה שופו לחיי. ואחר־כך נמר ריח־עדנים ואפתח את החלון ורוח קר פרץ פנימה, רענן משלג ומעלוַת אשוחים צעירים.

בידי עדיין רכּוּת שׂערוֹ וחספוס עורו ועצמות פניו. הלכתי אל השולחן לכתוב אליו מכתב. אז התרחש דבר. במקום לכתוב, הבטתי בנייר והתחלתי מספרת לעצמי סיפור.

בימים שעברו הרביתי לבדות סיפורים מלב: אשליות שממתיקות ימים. והסיפורים נסבים תמיד עלי ועל אוריאל. לפרקים הייתי משיטה אותנו בספינות יפות לחופים נידחים, ובודה לנו מיני הרפתקאות ומיני תענוגות ככל שיפליג הדמיון. והיה גם סיפור עצוב אחד, שאהבתי לחזור ולספרו לעצמי, ובסיפור ההוא הריתי לאוריאל, ובתום שמונה חדשים תקפוני צירים לא צפויים והובהלתי לבית־החולים. הרופאים אמרו נואש לחיי. התינוקת היתה חיה, ואני – גוססת, צועקת את שמו של אוריאל, מבקשת למות בזרועותיו. וכשהעניק לי אותה נשיקה, שמנע ממני כל ימי היותי אהובתו, וכשהיה משמיע באזני אותם דברי־אהבה שמעולם לא אמר, אולי מחמת בושה, כפי שאני מנחמת עצמי לעתים, ואולי מחמת יוהרה, אך אפשר בפשטות משום שלא אהבני, כבר היו עיני עצומות בתרדמת־המוות, שאין מתעוררים ממנה, וכבר פרחה נשמתי. והוא משחית דברים על מה ששוב אין בו רוח־חיים.

לעתים הייתי שואלת את עצמי, מדוע אני מחבבת כל־כך את הסיפור האומלל והפתיטי הזה. תשובה של ממש אין לי.

ובסיפור אחר נטלתי עמי את שרה, בתי התינוקת, לפאריס, שם אין לי לא קרוב ולא מַכּר, והלכתי לרובע של עניים לגור בדירה בבית מתמוטט; האור אינו מגיע לחלונותיה ובחורף כתליה טחובים. שם הייתי מציירת ויום־יום בשעות אחר־הצהרים הייתי יוצאת עם שרה אל הגנים הלוּכּסמבּוּרגיים ועורכת את ציורי על ספסל, ושרה בעגלה, משתעשעת בצעצועיה, מופקרת לשמש. לעתים היה אחד העוברים קונה ציור. ובבוא הערב הייתי הולכת מן הגנים אל בולבאר סַן־מישל, או אל בולבאר סן־זֶ’רמֶן ושוטחת את ציורי על המדרכה, בשעה זו כבר ישנה שרה בעגלה, גם כאן היה לעתים קונה ציור אחד העוברים. וכך הייתי עושה כמה שנים, מתפרנסת בדוחק, ומגדלת את בתי הקטנה עד כמה שאפשר באהבה רבה ובמסירות. באחד הימים, בבוקר, הקיש איש על דלתי. פתחתי – והנה אוריאל. נכנס אוריאל וראה ילדה קטנה משחקת על הרצפה. “שרה,” אמרתי. “אמרי שלום לדוד הטוב אוריאל.” שרה נשאה עינים ואוריאל צחק אליה ולא ידע כי בתו היא.

סיפור זה אפשר שאין הוא עגום כקודמו, אך בלי ספק הוא רומנטי ולעתים סלדה נפשי ממנו. אפשר שמשוגותי נתנו ביטוי, אמנם בדרך נואלת, לכמה פחדים ולאי־אילו ציפיות, שהיו מדריכים את מנוחתי כל הימים ההם, וביחוד את הלילות, כשהייתי שוכבת במיטה, לבדי, מתקשה להירדם, שבה ושואלת את עצמי מה עושה אהובי בשעה זו, ויודעת כי אין הוא מונע את אהבתו מן האשה השוכבת בצדו.

ואולם, סיפור זה, שבדיתיו מלב באותו יום־כּיפורים, בשבתי בבית־המרפא בהרים, היה שונה מכל מה שהגדתי לעצמי בזמן מן הזמנים. רשמתיו כאן, במחברתי.

המעשה בלביאה

איש היה בירושלים, זקן ללא גואל, ולעתים נראה כמבקש את קרבת הבריות. מנהג היה לו לקבל את פני השבת בהרים, ושם היו פוקדים אותו פעמים צחוק, פעמים בכי.

נערה היתה בירושלים, יתומה נכאת־רוח, שעשתה כמשרתת בבתי־אמידים, ולעתים סרה אל בית הזקן לסעדו.

נוהגת היתה לכבס בגדים בנחל קדרון, ושם היתה אומרת לפעמים איזה שיר קטן שבדתה מלבה.

יום אחד ירדה הנערה אל הגיא לכבס ושרה לעצמה:

הרוח בוכה להרים, ההרים שרים לשמש

הדשאים חולמים על גשם

והגשם מרחוק הוא בא

מן הים הוא בא…

יום חורף היה. היא הביטה באופק ופרשה זרועותיה כמניפות. בשקט אמרה את מלוֹת השיר:

והגשם מרחוק בא, מרחוק הוא בא,

מן הים הוא בא

רוח נשבה. אל נחירי לביאה שהסתתרה בסבך הגיע ריח טרף. הלביאה חייכה. כפותיה דירדרו אבנים במדרון ההר. כשפגעה אבן במי הנחל, נפנתה הנערה לאחור, היא ראתה את הלביאה, נפשה נבהלה ולבה עמד. החיה קרבה אל הנערה הנופלת וריחרחה בה. בגוף הדומם לא היתה רוח־חיים. אז מאסה בה הלביאה והניחה אותה מוטלת בגיא. באו העיטים וירדו על הגויה ואחריהם באו הדיות והעורבים, ובלילה נאספו הצבועים.

בבוקר לא נותרו מן הנערה אלא עצמות מפוזרות.

ביום הראשון בשבוע מתה הנערה וביום הששי יצא הזקן כמנהגו לקבל את פני השבת בהרים. על גדת הנחל ראה כבסים מושלכים ועצמות זורחות. תוהה ניצב האיש, עיניו קבועות בעצמות, ולפתע התנפל צער נורא על לבו והוא קרע את בגדיו וצעק: “ברוריה! ברוריה!”

הוא צנח על סלע, גרף מעט עפר והניחוֹ על ראשו.

לקול צעקתו התעוררה הלביאה ורוח הערב הביא אליה את ריח הטרף. היא ירדה במדרון, אל עבר הנחל, וכשקרבה אל האיש, שאת בשרו חמדה, ראתה את האדמה שעל ראשו ואת בגדיו הקרועים. חמלתה השיבה אותה ממזימתה והיא הלכה למקומה. האיש לא השגיח בה, כי תרדמה נפלה עליו. בחלומו ראה את העצמות קורמות עור וגידים ובשר, והנערה ניצבה לפניו. אז ידע כי כלתה נפשו אליה כל ימי חייו. והנה פשטה הנערה ידיה ואמרה: “הלא אני היא, ברוריה.” כשהתעורר האיש, ראה שבגדיו קרועים ואדמה על ראשו. זמן־מה ישב על הסלע ומחשבותיו פרועות. אחר־כך קם וחזר לביתו, וכשיצאה השבת, הלך אל רב העיר וסיפר לו את המוצאות אותו. והרב פקד עליו להביא את העצמות אל קבר ישראל ואמר: “שנה אחת תהיה שרוי באבל, וכעת חיה תקח לך אשה ותוליד בנים, כי לא טוב היות האדם לבדו.”

ובבוא המועד נשא לו האיש אשה בת גילו ושמה לביאה. לא מבנות המקום היתה ואיש לא ידע מוצאה וקורותיה. ולא ידע אישה, כי ברוב חמלתה לבשה הלביאה ההיא דמות חוה, כדי לנחמו, אשה קשישה היתה לביאה, ובכל־זאת ילדה בן, וכאשר מלאו לתינוק שמונה ימים, לקחוֹ אביו אל קבר הנערה וכרת לו ברית וקרא שמו ברוראל.

סיפור זה, שבדיתיו מלב באותו יום־כיפורים, בשבתי בבית המרפא בהרים, אין אני יודעת כיצד הוֹוָה. דומה היה כחלום ובא עלי כחלום – חושי נרדמים, אך עיני לא עצומות; נופלת וגלוית עינים. ואירועיו רחוקים מן הדעת, באים ממקום דחוי, דומה – נעדרי סיבה או הגיון; דרך ארוכה עשו וחלו בהם גלגולים ונסתלפו, אולי כדי שלא אכיר את תשוקותי.

שאלתי את עצמי מי הוא האיש הזקן; האם נתחלף לי באבי, או אולי באוריאל. שאלתי את עצמי מי היתה הנערה, והאם הלביאה גלגולה היא. שאלתי את עצמי לאיזו תכלית חלמתי את המעשיה, ומדוע עיצבתיה בדרך מורכבת ולא־פשוטה, ואם ניחומים ביקשתי בה לנפשי.

ידעתי – משל היה, תמונת חשק בדמות אגדה. ואולם, מי ידע סתרי־לב, ותהפוכות רוח אדם מי ישער?

עכשיו שהייתי מהרהרת בפכחון גמור, זכרתי את הדברים שהגיד לי עמנואל שטרן. יצאתי איפוא את חדרי והלכתי אל המקום שממנו בא הרוח, ופסעתי בשלג לקראת האשוחים שדממו בגבול המדרון. ובשעה שהיה צל העצים נופל עלי, זכרתי קולות שרים, רודפים זה את זה, מזדווגים זה לזה, רגע – לואטים, ומשנהו – צעקה: “אנא, הנח לי למות, אנא, הנח לי למות; מי איש ויוכל לנחמני בגורל כה אכזר, במות קדושים? הנח לי למות…”

קינת אריאדנה ועצי חג־המולד ניצבים עלי. נשאתי עיני וראיתי צמרות משחירות נגד השמש וביקשתי לשמוע את הקול ההוא שאינו דובר אלא לעצמו ושאיננו מתכוון להיות נשמע לזולתו. ובמקום זה הגיע אלי פתאום קולו של ידידי יֶדרמַן והגיד דברים בלשונם של מבקשי נפשו. ראיתיו מרים זרוע ומורה לי את הכּיווּן שעלי ללכת בו. דבריו אבדו, כמו הבליעם קולו של עולם, אבל ידעתי שהיה מכוון לשתפני בהויה, שחייבת אני, לפי הכרתו, להכיר את מהותה ואחר־כך אוכל להיות חפשיה.

קולו המפייס של העולם לא נשמע. כאן טעם של סתיו אירופי והרי־שלג, משהו שאינני מכירה. אבל בדמיוני פריחת הויסטריה על עמודי־ביטון ב"גן־יעקב" בתל־אביב בשלהי החורף. אשכולות כבדים של פרחים פרפרניים. פרחים שגונם הסגול החיור כעין המוות, כורידי גויה בעור שקוף, וריח הרקב המתוק – ריח מוות, ונמשכים אליהם זבובים ואולי צפרי־מוות. ריח האבק ריחו, ניחוח אויר של מוצאי שרב; עפר יבש בהרים ללא צל; קוצים נשברים.

ה. השתהות    🔗

את הימים הבאים עשיתי בחברת החולים. את שטרן לא שבתי לראות. הרופא סיפר שנסתגר בחדרו. “הוא כותב עכשיו,” אמר, “ואסור להפריעו.” החבורה הפיגה את שממון לבי, אך השרתה עלי קוצר־רוח. זאת לא גיליתי לאיש. עכשיו היו חיוכי תכופים, צחוקי מצלצל, מבוכתי סתורה והרופא – מרומה, מקץ ארבעה שבועות לשבתי במקום, ביום א', בשעה עשר בבוקר, נעצרה מכוניתו של פרדי יֶדרמַן בפתח בית־המרפא. חפצי היו ארוזים ואני נכונה לצאת.

“לאן אנו נוסעים?” שאלתי את פרדי משיצאנו לדרך.

“לפַרַדיסוֹ, כפי שהבטחתי. שם זורחת השמש ואפשר לרחוץ באגם. מן ההרים שמסביב אפשר להשקיף על הנוף והיערות ירוקים.”

כל הדרך שרתי משירי ארצי, מהם שירים עליזים ומהם שירים עצובים. על פניו של פרדי היה נסוך נוגה צהבהב של אושר רך. פעם, בחצותנו יער, עצר את המכונית, רכן עלי וגיפפני.

“אהובה שלי,” אמר, “ילדה יקרה שלי. התגעגעתי עליך. כמה אני שמח שהחלמת.”

לא החזרתי לו דיבור, אבל הנחתי לו לנשקני. לא נודע כי לבי בל עמדי, יש פתגם האומר: “אמנם רע הוא השקר, אך טובה נדיבות הלב.” שטרן לימדני. הוא אמר: “פתגם טיפשי, כמו כל הדברים המובנים מאליהם.”

בדרך אמר לי פרדי: “יש לי הפתעה בשבילך.”

“ומה היא?” שאלתי.

“לידיה ואנטוניו מצפים לך בפרדיסוֹ. הם סיימו את עבודתם בסיציליה, ובאו לפרדיסו לימים אחדים כדי להינפש ולשהות בחברתך.”

בפרדיסו התגוררנו ב"וילה סַבוֹי," מלון כפרי, שבגינתו שולחנות עגולים מכוסים מפות־פשתן אדומות, כסאות־ברזל צבועים לבן, ברושים, דקלים, פרחי־היביסקוס אדומים ושיחי־ורדים.

בבוקר שרו הצפרים ופרדי, שהשכים קום, יצא לשחק טֶניס במגרש שבקאסארֵטֶה. עלינו בפֶניקוּלָר אל מוֹנטֶה בּרֶה, ומשם השקפנו על נוף מרהיב־עין – אגם צר שצלעות הרים חופיו, הרים שנדמו מרחוק כשתולי־אזוב משפת המים ועד לפיסגתם. ביקרנו ב"וילה פאבוֹריטה" שבקסטניוֹלָה, שם מונפים המוני דגלים על הארמון, כשבעליו, הברון פוֹן־טיסֶן בּורמינֵזָה, שוהה בביתו. בעל המלון, שארח לנו לחברה מפעם לפעם, דיבר על פון־טיסן בלעג ובשנאה. אנשי מחוז טיצ’ינו העני לא סלחו לברוֹן על עשרוֹ על גרמניותו ובזו לו על קמצנותו. הוא סיפר שהבּרוֹן סירב לשלם מסים לעירית לוּגאנוֹ, וטען שמצבו הכלכלי מעורער, וכי לאחר הפגנות סוערות מצד התושבים, הושג הסכם שאוסף הציורים של הבּרוֹן – אחד האספים הגדולים בעולם – יהיה פתוח לקהל הרחב ודמי־הכניסה לגלריה ייגבו על־ידי העיריה. הוא גם הִרבּה לספר בגנות חיי הפריצות של הבּרוֹן ועל נישואין בשלישית שחגג ברוב פאר בכנסיה בלוגאנו וכיצד, עם צאתו מן הכנסיה בלויית אשתו הצעירה, דוגמנית לשעבר, צבא על הכנסיה המון רב, וצעיר חמום־מוח התפרץ לעבר הבּרוֹן וסטר לו על לחיו.

“הגרמני מוג־הלב לא נקף אצבע,” אמר בעל־המלון. “הוא אפילו לא תבע אותו למשפט.”

כשסבנו את האגם במכונית או בספינת־קיטור פרחו לחופיו כליל־החורש הלילכי והבּוֹהיניה הארגוָנית וחבצלות לבנות. כפות דקלים הטילו צל במים. בתי הדייגים בסַן־רוֹקוֹ, בסַנטה־מרגריטה ובקאפרינוֹ ניצבים על קורות־עץ תקועות במים, טיחם הורוד או האדמדם מתקלף מטחב־תמיד, ואליהם קשורות סירות קטנות, ועליהן סוככות לעתים ערבות־בוכיות, והאגם מיניק את שרשיהן. על מרפסות הבתים היו תלויים כבסים ועציצי גֵירניוֹן, ועל מעקי הגזוזטראות, מעשה שבכה, התיבשו רשתות הדיג.

ובאחד הבתים בקומה השניה, מעל לכבסים נוטפי־מים, היה קבוע שלט מחוק ועליו כתוב “אַנטיקוֹ ריסטוֹרַנטֶה”, ושם סעדנו את לבנו בדגים. ומאחורי בתי־הדייגים הדבקים במים, מתנשא היער ירוק ועבות.

אחר־הצהרים הלכנו לפּארקוֹ סַן־מיקֶלֶה שבלוּגאנו ושם שמענו פעם אחת קונצרט בניצוחו של אַנג’לוֹ פאריני ובו נוגנו יצירות משל גבּריאלי ומַרצֶ’לו. בפעם אחרת האזנו ל"טריו די גנדריה", ששרו שירים של קַסטֶלנוּאוֹבוֹ, פאגי־בַּרְבֶּרִיס ואחרים. גם ביקרנו בכנסית סַנטה מַריה דֶלי אַנג’לי, שהוקמה בשנת 1499 ובה פרֶסקוֹת מעשה ידי הצייר הלומבארדי ברנרדינו לוּאיני. שם ניתנה לפרדי הזדמנות ללגלג על נטיותינו המדעיות. ובערבים שיחקנו משחקי־מזל בקאזינו של קאמפיוֹנֶה, בגדה שמנגד, מעבר לגבול. הפסדתי כחמישים פרנקים שוייציים.

על צד האמת, לא שמחתי בידידי. כל המעשים שעשינו לא הסיחו את דעתי, והחג שחגגה העיר הקטנה והפורחת שהובאתי אליה לא הצהיל את רוחי. מי האגם היו אפורים וכל הימים לא נראתה השמש, וכשטיילנו בהרי טיצ’ינוֹ הירוקים, הגיתי בכפר־מולדתי וערגתי להיות לבדי.

כך עבר שבוע ימים, וביום השמיני אמרתי לידידי:

“עלי לנסוע. עלי לנסוע לשמַלנאוּ. אני חסרת מנוחה.”

כשנפרדתי מעליהם ראיתי צער בעיניו של פרדי ובלי לחשוב הרבה אמרתי לו: “נתראה בקרוב.” הוא הבטיחני כי אכן כך יהיה, וכי יכתוב לי מדי יום ביומו. הוא הסדיר למעני חדר במלון בציריך, קנה לי כרטיס־נסיעה ברכבת וחזר והורה לי את הכּיווּן שעלי לנסוע בו.

הנה כי כן, שמתי פני לציריך. גם שם יש לי ידידים, חשבתי, אולי בהם אוכל לשמוח. אבל לא יכולתי להשתהות שם. הסתיו מיהר לבוא, הימים הלכו ונתקצרו, רוחות קרות נשבו, וידידי אשר בציריך היו גם הם לאנשים זרים.

 

פרק רביעי: מלאכים על הנהר    🔗

א. פרדי שותק    🔗

בימים שעשיתי בציריך לא הגיעני כל מכתב מפרדי. הדבר הטריד את מנוחתי ושימש מעין סימן, כמו קשר שקושרים אנשים בממחטה כדי שייטיבו לזכור. ובשעה שהייתי עולה ויורדת במדרגות נעות של בתי־כּלבּוֹ ענקיים, ממשמשת במפות עדינות עשויות רקמה שוייצית, מתעכבת ליד חלונות־ראוה כדי להתבונן בשעוני־קוקיה מגולפים בעץ, או בתכשיטי־זהב, ניצבת ליד דוכנים ונוגסת בנקניקיות מתובלות בחרדל, הייתי נרתעת בחרדה מן המחשבה על המקום ההוא שאליו ביקש פרדי להוליכני. וכך אירע, שאותו אדם, שהיה זר ורחוק כל זמן שעשיתי במחיצתו, העסיק עכשיו את מחשבותי בלי הרף, ונעשה שותף לאיזו הויה, אשר בה שותפותי שלי מוטלת בספק; הויה לא נהירה לי, מאוימת, מנותקת מנוף חיי, כַּשמים נעדרי האור, שהיו מעיקים על האגם המרופש; כפניהם הריקות של אנשים נכרים שהתהלכו ברחובות העיר, ולאורך האגם, וברציפי תחנת־הרכבת הסואנת, שסרתי אליה יום־יום לעיין בלוחות המסע. שם גם קניתי בסוכת עתונים, ביום שבת, עתון מישראל.

וכשהייתי נחה לרגעים מן השיטוט הממושך והמיגע בחוצות עיר עתירת פיתויים, נשענת על מעקה משקיף לאגם, מתבוננת בברווזים שטים אילך ואילך, בסירות חולפות לאט, ניצבת על גשר, או צופיה בחמדה בפתחה של חנות פרחים בבאנהוֹף שטראסה, הייתי תוהה לשוא על פשר הסוד שפלש לפתע אל חיי. והתמונות ההן שהיה מחזיק בארנק תעודות, תמונת אם ותמונת אב, אנשים שמתו והם עודם חיים, צפות ועולות בזכרוני עם מראה לוחות מפורטים, עמוסי שמות ומספרים: כּיווּנים, שעות, תחנות… ואלה שהימינו הלכו אל המוות, ואלה שהשמאילו… פחד גלותם. יסורי מותם. ענות השנים שעשה במקום לא רחוק.

לעתים הרהרתי בכך, שאילו נמצא לי הכוח להחזיר לי אהבה, אפשר שהייתי נגאלת. הגיתי בכך שהחסד מעניק לאדם רוָחה, ונדיבות־הלב מעשירתהו בעצמה וביופי. ראיתי עצמי אשמה על שכּמוֹ התלתי בו. אכן, את בקשתו, אפשר צוָאה, דחיתי מעל פני בקוצר־רוח. יחד עם זאת הייתי מטפחת תקוות־הבל, כמו היה באמת בכוחו של פרדי להניאני מסכלות מסעי אל כפר־מולדתי. לעתים פקדה אותי מחשבה, שאילו מצאתי בעצמי די עוז לפנות אל אימת עברו תחת להיסוג אל מתיקות ימי ילדותי, הייתי עשויה לברוא לעצמי עתיד שיש בו ממש.

פרדי לא כתב לי כל ימי שהותי בציריך. לא האמנתי שיד המקרה בדבר. ציפיתי לידיעה ממנו כדרך שאדם מצפה לנס או למחילה. אפילו פתקה טפלה ואדישה היה בה כדי להעיד על ויתור או על נסיגה. אבל פרדי שתק, ושתיקתו – מועקה, אצבע מאיימת.

בלילה האחרון לשהותי בציריך נדדה שנתי, אפשר מחמת חרדה לא־מודעת כל־צרכה, אבל בעיקר דומתני בשל העדר כל ידיעה מפרדי. חשבתי על מטוס שהתרסק בקורסיקה, על תאונת הרכבות שאירעה באיטליה ועל כל אותם אסונות, שלא נכתב עליהם בעתונים. בלילה ההוא התעוררתי משנתי לקול רעש. דימיתי שמישהו דופק על הדלת. אולי פרדי, חשבתי. אולי מברק.

“קְלוֹפְּפְט יֶמאנד?” שאלתי בחרדה.

לא היתה תשובה.

זמן רב שכבתי ערה, ובעגמת־נפש מסוימת הגיתי בפרדי יֶדרמַן, איש אשר ידעתי בבירור שלא אשוב לראות; איש אשר למרות כל ציפיותי לא היה עשוי לשנות בחיי דבר. אף־על־פי־כן עדיין השתעשעו בי תקוותי, ולא הייתי שקטה. עתידה הייתי לצאת את ציריך בשעה אחת־עשרה וחמישים דקות ביום המחרת. השעה היתה שלוש לפנות בוקר. נותרו לי איפוא כתשע שעות. הרבה דברים עשויים להתרחש במִרוַח־זמן כזה, ואני ציפיתי משום־מה, שעכשיו, בריחוק של זמן ומקום יתארע הנס המיוחל שלא בא כשהיינו יחדיו. תקוָתי היתה עדיין חזקה מן הפחדים ומן התבוסה שהייתי, בכל־זאת, מודעת אותה בבירור, ודבקתי בה, הגם ששוב לא יכולתי להאמין. ובשעה שעמדתי בחלון, צופה אל השחר שהיה פולש לאט אל הסימטאות הצרות של העיר העתיקה, הוכחתי את עצמי על שהנחתי לתקוה להתל בי, על שלא הצלחתי לדכאה בכוחו של הגיון, ולהפיק, ככל שניתן, הנאה מן השהייה בעיר זו.

ב. גשם בפרנקפורט    🔗

מציריך נסעתי לפרנקפורט, עיר מפוזרת ונעדרת־חן. גשם דק התחיל יורד כשהגעתי שמה ועימעם את שאון שעת נעילתן של החנויות.

זה ימים רבים לא ראיתי שמש, וככל שהרחקתי צפונה, למקום הולדתי, נעשתה הארץ מישורית ודהויה והשמים השוממים נדחסים אל האדמה כתקרה אל רצפת מרתף.

הגשם הפיג את החום המחניק של קץ הקיץ ונעשה לי קר.

פקיד־הקבלה של מלון “פארק” הודיעני שלא נתקבל כל מכתב על שמי, וכי החדר ששמר למעני שקט ונוח.

בפרנקפורט, כמו בציריך, דיברו הכל גרמנית, אמנם בניב נוקשה ונעדר התנגנות, אלא שכאן היו האנשים גרמנים. חייכתי אליהם, אף־על־פי שלא נתכוונתי לכך, ואת ההבטחה שהבטחתי לעצמי, שלא לדבר פה בשפתם – הלשון היחידה שהכרתי בימי־ילדותי – הפרתי מיד.

אכן, לא היתה זו ההבטחה היחידה שהפרתי מאז צאתי לדרך. ועכשיו, שמשא האשמה היה כבד, שוב לא יכולתי אלא להיות אדישה. זה היה שויון־נפש שנולד מן הנסיגה, מן המבול, שאחריו שוב אין האלוהים כורתים לאדם ברית־שלום.

כשעליתי לקרון, ופני מוּעדוֹת לפרנקפורט, שממנה הייתי אמורה לנסוע אל כפר־מולדתי, אמרה לי ידידה:

“יש לי חברה בקאסל, ואם תזדמני שמה, טלפני אליה.”

גמרתי בנפשי, שאם לא יגיע מחר מכתב מפרדי, אסע לקאסל.

אמנם, לא כדי להתארח בבתי זרים באתי לכאן, אבל עדיין לא הייתי נכונה אל הפגישה עם מחוז־ילדותי. דומה, שציפיותי התלו בי למן הרגע שעזבתי את ארצי, והעיסוק התדיר בהן היה עלי סוף־סוף למעמסה. ובשעה שתליתי את בגדי בארון, אמרתי לעצמי, שאין אני עתידה להצטער כלל, אם אפר גם את ההבטחה הזאת. יהיה בכך משום סימן מעודד, אולי הולדת של מהות חדשה – אפשרות של ויתור גמור. תודעת הכשלון היתה מדכאה, אבל ידעתי, שהמהמר המניח את כספו האחרון על לוח־המזל, אין לו עוד מה להפסיד.

רחובות פרנקפורט היו חשוכים. הגשם גבר ועצי־הערמון הנטועים בצדי הרחוב השירו את עליהם האדמוניים אל המדרכה. הלכתי צמודה אל חזיתות בתים מכוערים, מחזיקה בכוח במטריה, מסרבת להגות בשתיקתו של פרדי, בעוורונו של עמנואל שטרן, במחלתי, בחוסר הטעם לשהותי במקום זה ובאוקינוסים שמפרידים בין יבשות; ממאנת לשאת באשמת ההבטחות החגיגיות שהפרתי ולראות בדמות הכפר הקטן שבאחד מבתיו הישנים נולדתי אני ואבי ואבות אבותָי.

עיר מקרית חלפה על פני, נעדרת צביון או זהות, אבי עשה כאן כמה שנים, כשהיה סטודנט.

כשעברו צעירים לא שמתי לב. אפילו היו רועשים ומגודלי־שׂער, אך בחלוף אנשים זקנים, שאלתי את עצמי על עברם.

מן הגשר שעל הנהר מיין ראיתי את המגדל הגבוה, שעליו גאוָתם של בני העיר, ואשר איננו אלא בית מבשל־שכר ענק, שבראשו מבנה מסתובב, המשמש מסעדה.

בלא רצון, נמלטת מקצותיו של חבל שאין לו קצוות, אם להאמין לדברי עמנואל שטרן, חזרו מחשבותי ונסבו על פרדי יֶדרמַן, איש גבוה ונאה, שקולו חם וידיו רכות ולבו נדיב, איש מסתיר פנים. ובעמדי על הגשר השרוי באפלה, הגיתי באנשים החוזרים למקום־הולדתם כדי למות שם; אבל הולדתי כאן לא היתה אלא מקרה, ואם אמנם יש במהותי שותפות כלשהי לתושביה של ארץ קודרת זו, הלא אלה הן תכונות שאני מתעבת, הלא זהו שד החלומות האפלים המסויטים, רתיחת אי־המנוחה של הוזי־הבל, קדרותם של נחנקים מכזב משאוֹת־נפש שמן הנמנע להגשימן, משאלות לב של חולֵי בשגעון גדלות… הגשם ירד על המים ולאורם הדלוח של הפנסים יכולתי לראות את הטיפות הקטנות נבלעות בהם. נגרפות בהמון, לא נבדלו זו מזו, וגם לאחת מהן לא היתה גאולה. חשבתי בלא רצון על הפגישה הצפויה עם מחוזות ילדות אבודה, פגישה שכביכול געגועי אליה הם שנשאוני לכאן, ובאמת אין בה כדי להעלות או להוריד. חשבתי על גורל חייו של פרדי, על אביו שהורג ונשרף ועל אמו שנחנטו חייה, ועל הילד שהיה – ילד שלא ידעתי עליו ולא־כלום, חשבתי שחייבת אני למלא אחר מצוָתוֹ, לנסוע ולהיוָכח.

מאז יצאתי מבית־המרפא היו מחשבותי נמלטות אל פרדי יֶדרמַן, כל־אימת שעלה אוריאל שמש בזכרוני. בלעג הייתי שבה ואומרת לעצמי, כי כאן, באירופה, זורחת השמש לעתים נדירות. הייתי הוגה בו בפרדי מתוך חמלה והרגשת חובה כאחת. הוכחתי את עצמי על כי צער חייו הוא דבר הרבה יותר ממשי מכל ההבלים שאני מטפחת בלבי. אף־על־פי־כן לא שוכנעתי באמת, ולא יכולתי להביא את עצמי לידי אמונה. נפשי היתה מקוּבּעת, וכל המעשים שנעשו בי למן היום שבו עזבתי את ארצי, לא אני יזמתים ולא אני עשיתים, כי כל אותה עת אינני אלא נמלטת מפני געגועי ופרדי משמש אמצעי בידי.

אכן, נוטה מאוד הייתי להתפתות אל האשליה הריקה ואל ההתפנקות, ולרגעים הייתי הוגה באיש הזר, שפגשתי במקרה ברומא, כמעט באהבה; אלא שעד מהרה הייתי מתפכחת מן הרמיה שברחמים העצמיים ומכירה לדעת, שאין זו אלא התעלמות מן המהות ההיא, שאני עורגת אליה ואשר עמה אני מבקשת להזדווג זיווּג של אמת. ונפשי מגידה עדיין את מלות השירים אשר שרתי לאוריאל אהובי כל הימים.

עכשיו אני כאן; הלילה עכור וגופני; בלי אור; חומר שאפשר למוש; מחוספס ולא חָלק; בלי אלוהים. מי נהר: רִיק אָפֵל, שהוא רופס ודלוח.

תאב־שררה הוא פה הלילה; אלים הוא מתגולל על הבריות והאור מאיר בלא חמדה. מועקת שמים מכווצת את החושך, ממעיטה את אור הפנסים שמשני עברי הנהר. אני ניצבת על הגשר שעל נהר המיין בעיר שהיתה מהוללה פעם, והחושך מונח עלי והגשם יורד עלי ומי נהר זורמים תחתי ומכוניות חולפות בלי הרף על פני וראש המגדל מסתובב לאִטוֹ מעלי והזמן – מצרך אוזל, אבוד. הזמן ריק מדעת.

לקראתי או הרחק מעצמי – היינו הך, אך מלות השיר אשר שרתי לאוריאל כל הימים עדיין מדברות מנפשי.

איש התקרב ובא. הוא נעצר לידי, הסמיך את מרפקיו אל מעקה־האבן והתבונן במים.

אם הוא אומר להיטפל אלי, הריהו טועה. אינני מתיראת מפניו, אמרתי לעצמי.

האיש חבש מגבעת שחורה רחבת־תיתורה ולא ראיתי את פניו. הוא פיזם לעצמו. נעימת השיר היתה מוּכּרת לי, אך לא ידעתי לזהותה. אחר־כך התחיל מדבר. הוא לא פנה אלי בדברו והשפה שבפיו – שפה שלא שמעתי מעודי. מחמת הגאיה הגרוניים והחכיים דימיתי לשמוע מלים עבריות. את שמות המלאכים זיהיתי, ללא ספק.

"המר המרה, מיכאל.

מרומימריגל, סמאל.

רדה ראה, גבריאל."

כך חזר פעמים אחדות. ובכל פעם שהגיע אל גבריאל, הוספתי אני בלחש:

“אנא, אוריאל.”

לאחר זמן נשתתק והוציא מכיסו חפץ לבן. סבורה הייתי שזו סיגריה, כיון שהצית גפרור וקירבוֹ אל החפץ. אז עלתה אש בפתילה וראיתי שהאיש מחזיק נר בידו. הוא החזיקו כנגד חזהו, מגן בכפו על הלהבה, שוב חזר האיש והשמיע את ההגאים הרכים והמתנגנים, עד שנפערה פירצה במעקה־האבן שלנהר, והוא יצא, פוסע לעומתו אל המים. זמן רב התבוננתי בו, ספק מרחף ספק מהלך על־פני המים, נר בידו, שולי גלימתו מתעופפים, והוא מותיר מאחוריו שובל זוהר.

אחר־כך פנה אלי פתאום בגרמנית ואמר:

“התרצי לשתות אתי כוסית?”

בדברו הניח כף־ידו על זרועי והנר כבה.

“כמה חבל,” אמרתי בשפתי שלי ופניתי ללכת משם.

במלון, מאוחר יותר, טילפנתי לקאסל, אל מַרִיאָנֶה, חברתה של הידידה מציריך. היא הבטיחה להקביל את פני בתחנת־הרכבת.

ג. הפגישה הראשונה    🔗

כשפגשתי את מריאנה בתחנת־הרכבת שבקאסל, חבשה לראשה בֶּרֶט כחול ממורטט, וזה היה הדבר היחיד שהבחנתי בו.

אחר־כך שמתי לב לנעליה גבוהות־העקב, נעלים שחורות וישנות שיצאו מן האָפנה, שעקביהן הדקים נזקקו לתיקון ופניהן לא צוחצחו.

כשקרבה אלי הנערה לשאול לשמי, שמעתי את קולה, נמוך וחנוק כקול אשה בוכיה. קולה היה נעדר־תהודה, קצת לא נעים לאוזן. לבסוף השגחתי בעיניה. וכך אני רואה אותה בדמיוני: פנים – עינים. פנים קטנים ומשולשים, שהם עינים כחולות ענקיות; עינים קצרות־ראות, מוכות, זקנות. נאמר לי שאפשר להכיר ביהודי על־פי עיניו. אין אני יודעת אם נכון הדבר, אבל בשעה שהבחנתי בעיני מריאנה, אמרתי בלבי שיש לה עינים יהודיות. היא דיברה אלי אנגלית ללא פגם, ובדרכנו לבית־המלון (שכן סירבתי בתוקף להתארח בביתה), בשעה שניסיתי לדבר אליה בשפתה, אמרה לי:

“אני מעדיפה לדבר אנגלית. כשאני שוהה בארץ אחרת לעולם אינני מדברת גרמנית. וגם כאן, אני משחקת את תפקיד התיירת, במקום שאין מכירים אותי. אינני יכולה להיפטר מן הגרמניוּת שלי, אבל אני יכולה לכל הפחות להעמיד פנים, ואז אני חפשית יותר ומפיקה הנאה מחדוַת־המשחק.”

קולה של מריאנה, לבושה המרושל, שלא עורר אמון בנקיונו, שׂערהּ הארוך והפרוע – כל אלה עוררו בי דחיה מסוימת וכמעט ניחמתי על בואי לקאסל. לדברי הידידה מציריך נמנתה מריאנה עם אותם סטודנטים נצחיים, שלעולם אינם מביאים לידי גמר את לימודיהם, “כבר שש שנים שהיא עמלה על הדוקטוראט שלה” אמרה הידידה, “ואני לא מאמינה שתסיים אי־פעם.”

מנהגה של מריאנה הוכיח בעליל שביקורי הביאה במבוכה.

“חבל שאחי אינו כאן,” אמרה, “הוא מארח נפלא.”

אחר־כך הוסיפה ואמרה: “הוא נמנה עם אותם אנשים פסקניים בעלי בטחון, שלעולם אינם באים במבוכה.”

לא ידעתי מה אוכל לומר לאשה־נערה זרה זו, ששאלותיה היו אדישות ומעטות, ופניה פני ילדה.

במשך היום, כשטיילנו בעיר, התרגלנו זו לזו; המבוכה נסתלקה והשיחה התחילה קולחת. מריאנה הרבתה לסַפּר באחיה, שהיה מרצה באוניברסיטת פרנקפורט ונערץ עליה, ככל הנראה. אזני קלטה את המשא שהכביד על מלותיה ומשך על פניה מבע מלנכולי יגע, ואף־על־פי שהיתה אשה כבת שלושים, כפו עלי שבריריותה, רצינותה הילדותית ומראה הצעיר, עמדה אפוטרופסית, ובספרה בתנועת המהפכה החדשה, שאחיה היה אחד ממנהיגיה, לא יכולתי להימנע מלהטיף דברי־מוסר.

כל מה שהשיבה היה: “כשתשמעי את אחי – תשתכנעי.”

“אין לי הכשרה להתמודד עם דמגוגים,” אמרתי.

מריאנה התעלמה מדברי.

“סבורה הייתי שתתארחי בביתנו,” אמרה. “אמי מצפה לך לארוחת־ערב. לא תוכלי לאכזב אותם. הורי אנשים זקנים. יהיה עליך לסלוח להם. התבואי לסעוד בביתנו?”

“מובן שאבוא,” עניתי.

שאלתי את עצמי על שום מה יהיה עלי לסלוח להם.

ד. הסעודה בבית מריאנה    🔗

בטרקלין, שהוליך אליו מסדרון צר וחשוך, חנק צבעם של רהיטים מפותלי־פיתוחים את האור הדל. על הכתלים המצופים בטפיטין ורודים, היו תלויים נופי־צפון מיוערים במסגרות כבדות מוזהבות וכלובים ריקים של צפרים. מריאנה סיפרה לי שאביה היה עוסק לפנים באימון כנריות.

החלונות היו מוגפים; חיפו עליהם וילאות־קטיפה אדומים ממורטטים; למרות החום היה החדר מוסק, וריח חמוץ שומם נדחס בו, כבמזוה מלא מזון בדירה נטושה.

באחת הפינות, בכורסה מתנדנדת, ישב אביה של מריאנה, איש זקן. גופו היה מכוּוץ אל הברכים וראשו הצר והארוך נשען על ידיו, שהחזיקו במטה.

“אבא,” אמרה מריאנה בהיכנסנו.

ראשו של הזקן התרומם ועינים קטנות ננעצו בי, מתרוצצות בחוריהן כבעל־חיים חרד, המבקש להשתחרר מפלצור.

האיש קם, נשען על מקלו, וראיתי שהוא גבוה מאוד. למרות שנותיו ומחלתו היתה עמידתו זקופה ומתוחה. הוא הושיט לי יד דקה, לבנה וארוכה, שאצבעותיה יבשות. כפו כמו התחמקה מללחוץ את ידי, היא רק חלפה על־פניה כמלטפת. אחר־כך קד ונשק לידי. כשחזר אל כסאו כיסה את ברכיו בשמיכת־צמר, קולו, בברכו אותי, היה דק ומצפצף, קול מרוסק, שביקש להיות תקיף.

“ברוך בואך לביתנו,” אמר והורה במטהו על הכותל שמאחורי.

פניתי וראיתי תמונת בית גדול, שבחזיתו ניצב איש־צבא עונד אותות הצטיינות.

“ביתנו בגארליץ, ואבי הגנרל,” אמר הזקן. “נצר למשפחה מפוארת.”

אחר־כך נשמט ראש־העוף המחודד שלו, סנטרו נשען אל חזהו ועיניו נעצמו. הוא התנדנד בכורסה אילך ואילך בתנועות אִטיוֹת וממושכות. דומה כי שכח שאינו שרוי בחדר לבדו.

“הכנריות,” מילמל. “הבאתי אותן מגארליץ, אבל האקלים פה מזיק להן.”

עמדתי לא הרחק מן הדלת, נבוכה. מריאנה רמזה בידה על אחד הכסאות וישבה לידי.

“אבי איש זקן,” אמרה לי בלחש.

“משפחתנו,” אמר הזקן, “היא משפחה מפוארת. זכות גדולה נפלה היום בחלקך להיות אורחת בבית זה. אלה מתושבי גארליץ, עיר־מולדתי השבויה, שזכו להיות מוזמנים לקבלת־הפנים שהיה אבי נוהג לערוך אחת לשנה, ביום הולדתי, ידעו להעריך את הכבוד שנפל בחלקם… אילו היה בני בין החיים, היה יכול להיות עכשיו קולונל, אבל בני מת, ומריאנה מסרבת להינשא… כמעט שאיני רואה אותה עוד. היא משוטטת בעולם, מרוששת אותנו לאט־לאט…”

כשנכנסה לחדר אמה של מריאנה, נשתתק. הוא הרים את ראשו ופקח את עיניו. העינים הקטנות והמתרוצצות חיפשו בחדר.

“האם זאת אַת הילדגארד?” אמר.

“כן, וילהלם,” ענתה האשה.

הזקן הניף את מטהו וצוַח: “איחורים! תמיד איחורים! כבר אחרי שבע והשולחן עדיין איננו ערוך. חלפו הלכו להם הימים הטובים.”

הוא קם ממקומו ובפסיעות זהירות ומדודות הלך לשבת בראש השולחן הענקי, שלוּח־העץ שלו היה מבוקע. אשתו לא הגיבה על דבריו. היא באה לקראתי לברכני. כפה שחיבקה את ידי היתה עשויה שקיות־שומן רכות, וכך היו גם פניה. עיניה הביטו בי בחרדה, כמדומתני, מאחורי זגוגיות עבות של משקפים; ובשׂערה האפור, שניכר בו עדיין השחור, שׂער שהיה מתוח לאחורי האזנים ומצונף לכדור קטן, נראתה לי אף היא כיהודיה. בפניה, כבפני בעלה, לא היו קמטים, אבל זויות הפה כמו נסוגו והלחיים הורדרדות־הרכיכות נפלו אל השקעים אשר בפינותיו.

“אַל תשימי לב לפטפוטיו,” אמרה בזלזול. “כך הוא נוהג כל הימים, ועכשיו כבר לא צריך לשים לב.”

אבל כאשר נשמעה צעקתו של הזקן, פתאומית ומאיימת, קוראת בשמה, נרעד גופה של האשה הקטנה והזלזול נמחק מפניה. אלא שגם עכשיו לא שעתה אליו. היא פנתה להתבונן בבתה. “את נראית רעננה,” אמרה, “הטיול בחוץ היטיב עמך. אני שמחה שסוף־סוף יש לך חברה.”

אחר־כך פרשה מפה לבנה על השולחן וערכה אותו בכלי־כסף ובדולח שהוציאה מן המזוה. אבק דק נח בתחתית גביעי־הבדולח ובמשטחי הצלחות, וגונם של כלי־הכסף, שלא מורקו זה זמן רב, היה עמוּם.

הזקן, שישב מתוח ונוקשה בראש השולחן, הוציא ממחטה מכיסו וקינח את כלי־האוכל בקפדנות. במשך כל שעת הסעודה היינו שרויים בדומיה. ריחו העכור של החדר דחק עלי, חמור ותובעני, והפיג את תאבוני. המקום היה מוסק יתר על המידה, אף־על־פי־כן היה לי קר, והייתי כשרויה במערה שתקרתה נמוכה וכתליה חלקים מאוד מחמת לחות־תמיד היצוקה בהם. מפעם לפעם השמיע אביה של מריאנה שיעולים קטנים, נשיפות כבדות וקולות מצפצפים.

עם תום הסעודה חזר הזקן אל כורסתו. מריאנה הציגה לפניו שולחן קטן והציבה סביבו חמישה כסאות.

“שלושה אנשים יבואו,” אמרה, “ואנחנו מוזמנות להתבונן.”

על השולחן הקטן פרשה גליון נייר, כמין מגילה כרוכה סביב שני מוטות־עץ דקים. הזקן רמז בידו ואני ישבתי לצדו.

“זוהי עירי, גארליץ,” אמר לי. “העיר שנחזור אליה ביום מן הימים, כשיהיה לנו מנהיג ראוי לשמו. אני ציירתי זאת.”

ראיתי רחובות מפותלים, נהר ותעלות, בניני־ציבור, בתים קטנים וכנסיוֹת, גשרים ומגדלים, הכל משורטט בדייקנות רבה בדיוֹ שחורה. מריאנה הביאה שקיק־בד גדול אל השולחן והזקן שפך את תכנו אל קערית.

“גם אלה מעשי־ידי.”

ראיתי צריחים, בניני־ציבור, כנסיות, גשרים ובתים קטנים, כולם מגולפים בעץ.

בשמונה וחצי, כשהכה האורלוגין שבפינת החדר, נשמע צלצול בדלת, ועד מהרה הכניסה אמה של מריאנה אל החדר שלושה אנשים זקנים, והם הוצגו לפני כידידי הקולונל, אביה של מריאנה, אף הם גולים מגארליץ.

השלושה, לבושים שחורים, ישבו מסביב לשולחן ולאחר חילופי־דברים התחילו משחקים. הקולונל, שניצח על המלאכה והיה עכשיו מתוח מתמיד, קרא:

“פנדראביץ', המוזיאון ההיסטורי!”

הזקן הגוץ וסמוק־הפנים, שאליו הופנתה הקריאה, חיטט במהירות בערימת צעצועי־העץ, מצא את הנדרש, ולאחר שהות קלה מאוד הניחו במקומו על מפת־העיר.

“מצוין,” אמר הקולונל. “בשלוש שניות פחות מזמנך הקצוב.”

בפנקס קטן רשם הקולונל עשר נקודות לטובת האדון.

“שולץ!” פנה אל הזקן הכיפח שישב מולי. “וילהלם שטראסה 10!”

האדון הכיפח פנה לחטט בערימה ופניו סמוכים מאוד אל הקערית, כמעט דבקו בה. בידי הקולונל היה מד־זמן ובתום עשר שניות שאג בקולו המצפצף:

“בטלן! לא־יוצלח! חנוָני קטן!..”

ואחר־כך פנה אלי והצביע על האיש: “אַת רואה! זאת הטרגדיה של מולדתי. עם אנשים כאלה אני צריך לשתף פעולה…”

בפנקסו רשם לזקן הכיפח עשר נקודות לרעתו, פני האיש נפלו והוא אמר בהתנצלות:

“אבל אדוני הקולונל, הוד רוממותו, הרי ידוע לו שאני כמעט עיור…”

“בשביל המולדת צריך להתאמץ,” זרק בו הקולונל מרה.

אחר־כך בא תורם של שמידט ושל כנסית הצלב הקדוש.

אשת הקולונל הגישה תקרובת וישבה בפינה מרוחקת לרקום. מריאנה, שישבה לידי, אמרה:

“בואי, נלך לחדרי.”

למריאנה היו ספרים רבים. בעיקר ספרי־שירה.

“האם אַת כותבת שירים?” שאלתי, היא הביטה בי ולא ענתה, רק עיניה נגהו באור כחול, רך, ונתעוררה בי תשוקה עזה לנשקן.

חיטטתי בין ספריה ומצאתי כרך שירים של עמנואל שטרן. בעמוד הראשון מצאתי כתוב:

צֵל שָׁחוֹר על היידלברג

פעמוני הכנסיות שותקים

במרתפי העינויים של המצודות

מתרבים וגם מתים עכשיו

עטלפים ועכברים.

שחר לבקן יעלה

הצפרים ישתגעו

ומה ששרד –

גם הוא

יסוף.

“בואי נסע ביחד להיידלברג,” אמרתי למריאנה.

“להיידלברג?.. לא הייתי שם מאז מלאו לי שבע־עשרה. אבל אפשר לנסוע… מדוע לא, בעצם… כן. באמת. מדוע לא. נסע מחר.”

ושמַלנאוּ, חשבתי בלבי, מתי אסע שמה?

כשעזבתי את הבית, לאחר כשעה, עדיין היו הזקנים שקועים במשחקם.

ה. חלום בבית־מלון בהיידלברג    🔗

דומתני שרעש העיר אותי. עיני היו עצומות וכאשר ריטטו שמורותיהן, עדיין הייתי רואה כבחלום אורות קטנים מרצדים, ואת פניו של פרדי, שחיוכם מהתל. חשבתי, שמפני מחלה, שלא כמפני אויב, אי־אפשר לברוח; שנסיעתי משגה היא.

בחלומי היה חלל עגול ושקוף, ובו טורים אפקיים לאינסוף של פרחי־חמה. פרחים שטוחים, צלחות כתומות ענקיות, נישאות בראשי מוטות־עץ חלקים, נטועים בעציצי־חומר, ובחלל אין רוח ולא תנועה, והוא שקוף ונעדר צללים. אור חריף וקהה נשפך מכל עבר, והעולם ללא שמים, פרוץ לבערה הלא־מוגבלת של פרחי־חמה, עגולים כפני איש טיפש שצוירו ביד לא־אמונה.

ואני בין הטורים, מתרוצצת, מחפשת דרך אל מחוץ לעולם הקפוא, קהה־האור ונטול־התנועה.

והנה, מועם הזוהר; תנודה באה בתמונה; השקיפות הזגוגיתית מתפרקת, כבקליידוסקופ, לאלפי שביבי־אור צבעוניים מרוסקים, והעולם – חלונות־צבעונין מנופצים של כנסיות – מתפורר ומוצקותו השקופה ניתכת.

אז מתחילים שדות־קציר דהויים לנסוע לקראתי. ערבובית הצבעים נימורה וצללים נוטים מהרים עם שמים חיורים שנקרמים מעלי. אני רואה ציור גדול על כותל בית־עץ כפרי: ראש משיח מעונה, שתלתליו קוצים, כקוצי הברקנים בשדות השלף בארצי, בסוף הקיץ. והפנים דומים לפני פרדי, אבל אלה הם פנים מעוּותים, פני איש חלש, כפוי לשקר תדיר, גם כשאין סיבה. ובהתבונני בדיוקן, המגוחך משהו, של איש נכרי, שפגשתי במקרה ברומא, חשבתי בלבי מבועתת: הנה גואל השקר.

אחר־כך התחילה הבכּחָנליה הפרועה של אנשים בהירי־שׂער ותפוחי־פנים סמוקים, שהתגודדו סביבי בהמון. ואני בתוך הציבור החוגג שעט עלי בקפיצות־תיש זריזות ועליזות. קריאות־צהלה פרצו מפי, עם מנגינות נכריות ששמעתי בילדותי, ועצי־אשוח ורבבות נרות שאורם קטן ורוטט ובובות־שעוָה זעירות.

וההמון נסוג ומסתער, נסוג ומסתער. אחר־כך עלו באזני קריאות האנשים, ובמִרוְחי הדומיה שבין התפרצות־קול לרעותה, שמעתי התפרקות תהודתית של עכירות אנושית, שהיא אכזרית ופראית כחיה שקיבתה מלאה והיא טורפת ללא צורך; שמעתי את לחישות הארס של תאווֹת־לב מנודות, שנדחקו זמן רב, של סטיות שנדחסו לאלימות, ובדומית העולם שנעצר לרגע, התנפלה עלי אימה גדולה. ראיתי את האנשים והנה הם מחזיקים בידיהם מגלבים וכידונים ממורטים ועונדים לראשיהם קרני בהמות. ושנים, נושאי כרזה גדולה, יצאו מתוך ההמון ובאו לקראתי. ושוב היתה לעומתי תמונת ראש־הגואל עטור־הקוצים: ראש איש שבע־אכזבה. והפנים מסוגפים, פני איש מהתל ואכזר. הם קרבו אלי, נטו עלי כאוהל – איומים וצוחקים, ואני נסוגה, ידי סוגרות על הצעקה אשר בפי.

והפנים – פני פרֶדי יֶדֶרמַן.

שוב שמעתי רעש וגם הפעם, כבציריך, כמעט ושאלתי: “קְלוֹפְּפְט יֶמאנד?”

מריאנה בחדר הסמוך, אני חושבת ומקשיבה. תחילה אין אני קולטת דבר, ואחר כך בא קול מים זורמים. אני קמה ממיטתי, יוצאת אל חדר־האמבטיה ומטה את אזני אל הקיר.

אני יכולה לשמוע את מריאנה מקיאה. לפי מה ששמעתי מפיה, היא מרבה להקיא מאז ניסתה להתאבד לפני כשנתים וחצי…

זללה יותר מדי חלבה, אני מהרהרת.

מריאנה היתה להוטה אחרי חלבה ומזון ים־תיכוני, ובערב ההוא סעדנו במסעדה יוָנית. תוך זמן קצר מאוד היתה לידידתי. כן, ככל הנראה, הרי אני אוהבת אותה.

מדוע מקיאה מריאנה?

ו. מריאנה ואני    🔗

כלום היא חשה ברע, שאלתי את עצמי. שמעתי אותה גונחת בחדר הסמוך ואחר־כך חזרו המים וזרמו.

זכרתי את הדברים שאמרה לי בחדרה, לאחר הסעודה בבית הוריה: “רציתי שתראי, רציתי שתקבלי מושג…”

הבנתי היטב את סירובה להיות גרמניה ויכולתי כמובן לסַפּר לה עד כמה סירוב כזה הוא חסר תקוה. אבל עכשיו, שמחלתי היתה המניע לכל ההכרעות, שכולן לא יכלו אלא להיות טעויות, לא ראיתי זכות לעצמי לחלוק מנסיוני לאחרים. מן הנמנע היה להצביע בפני הזולת על כשלונות ומחדלים כעל הכרח כפוי.

שמעתי את מריאנה חוזרת ומקיאה וברגע ההוא הבנתי בבירור את משמעות אהבתי אליה, אהבה פתאומית כל־כך.

משכתי עלי חלוק ויצאתי אל המסדרון. לפני דלת חדרה היססתי לרגע, ואחר־כך דפקתי ואמרתי:

“זאת אני, מרגריטה, אַל תפחדי.”

מריאנה לא ענתה. שמעתי אותה נאנקת וניסיתי לפתוח את הדלת. הדלת לא היתה נעולה. מאז ניסתה להתאבד סיפרה לי, שוב אין היא נועלת דלתות.

“לא רציתי באמת למות,” אמרה; ואני חשבתי על כך שגם אני איני רוצה באמת. “עשיתי כל מה שיכולתי כדי שיצילוני בעוד מועד,” אמרה; ואני שאלתי את עצמי, אם באמת לא ידעתי שבריכת־המים מגיעה עד לחומת הטירה. “רציתי לענוש את עצמי ואולי גם את האנשים היקרים לי,” אמרה; ואני אמרתי לעצמי שלא רציתי לענוש איש, שלא רציתי אלא לחדול. “זה יכול לקרות שוב,” אמרה; ואני הודיתי בפני עצמי. “אבל אינני רוצה עדיין למות,” אמרה; ואני חזרתי והודיתי בפני עצמי…

עמנואל שטרן דיבר על שדים וכשעניתי לו, הערתי על הקסם המפתה. אפשר שהוא מסתתר מאחורי דלת זו, אמרתי לעצמי ונכנסתי פנימה. מריאנה לא נראתה בחדר והגניחות פסקו. הלכתי אל חדר־האמבטיה וגם שם לא מצאתיה. ריח חמוץ של קיא עלה בנחירי. נתקפתי חרדה ומשכתי בעצבנות את השמיכה מעל המיטה, אבל מריאנה לא היתה שם. אחר־כך חזרו גניחותיה ונשנו. הן עלו ובאו ממקום נמוך. התכופפתי והסתכלתי מתחת למיטה. היא שכבה שם, מקופלת כעוּבּר, ראשה בין ידיה ורגליה משוכות אל בטנה.

“רָאוּס!” צעקתי ומריאנה כילדה נזופה וצייתנית, זחלה החוצה. באור הדהה של מנורת־הלילה השגחתי באדמומית שפשתה בעיניה.

מריאנה עמדה לפני, רועדת בכל גופה, ראשה תלוי בין כתפים שמוטות ועיניה עצומות. ניצבת היתה כנידון לפני תליינוֹ.

“שכבי במיטה,” אמרתי.

היה חם בחדר והיא לא התכסתה. עטופה היתה בחלוק שקוף וראיתי שהיא ערומה מתחתיו.

“לא הייתי צריכה לבוא לכאן,” אמרה.

יכולתי להבחין בתוי־הגוף הענוגים והדקים. תמכתי את ראשה בכרים והיא כמעט ישבה.

“מה קרה?” אמרתי ושיויתי חוּמרה לקולי.

“הבחילה,” ענתה.

בקאסל, בבית־קפה, זמן לא רב אחרי הגיעי שמה, אמרה לי:

“הלא נאכל משהו, כלום אינך רעבה?”

הייתי רעבה מאוד, השעה היתה ארבע ומזון לא בא אל פי מאז הבוקר.

“אוכל כריך,” אמרתי.

“גם אני אוכל משהו,” אמרה. “אני צמה זה ארבעה ימים. חשבתי שאחזיק מעמד שבוע, אבל התפריט הנפלא הזה מעורר את תאבוני.”

“צמה?” אמרתי.

“כן. לעתים קרובות תוקפת אותי בחילה. זה בא בעקבות החלומות, ואז אני פשוט צמה כמה ימים, עד שזה עובר.”

“איזה חלומות?” שאלתי.

עכשיו אמרה: “מה יהיה מחר? באוטובוס? אני אקיא כל הדרך.”

“לא תקיאי,” אמרתי. “ועכשיו עליך לישון. התרצי שארדים אותך?”

“איך?” שאלה, ובפעם הראשונה זה ימים רבים ראיתי אדם מחייך.

“אולי אשיר לך שיר־ערש, כמו ששרים לתינוק.”

מריאנה לא ענתה. היא עצמה את עיניה ונתרווחה במיטה ואני התחלתי לשיר בשקט שירי־ערש שידעתי. שרתי שירים ענוגים וחרישיים שכתבו משוררים עברים ואידיים. ידי היתה על ראשה, מלטפת את שׂערה הפרוע. היינו בנות גיל אחד, אבל באותה שעה היתה כתינוקת, ואני – אשה זקנה, שאינה יכולה אלא לקוות שיש לנפש הישארוּת. אור היה שפוך על פניה והם זרחו. בעיניה העצומות חייכה אלי באהבה. אחר־כך, כשחדלתי לשיר, פתחה את חלוקה וריוחה את כנפותיו לצדדים.

“ראי את גופי,” אמרה.

גוף קטן ובוהק היה לה.

“כשהייתי בת שבע־עשרה אנסו אותי.”

כתפיה היו עגולות ושדיה קטנים. בדמיוני יכולתי לראות ידים גסות מרטשות את הגוף ונמלאתי זעם אין־אונים.

לאחר זמן, כשחשבתי שכבר נרדמה, כי נשימתה נעשתה סדורה, אמרה לפתע:

“אני יודעת שאַת אוהבת אותי. עכשיו אוכל, אולי, לדבר גרמנית בלי קושי.”

אני סבורה שברגע ההוא חשבתי על עצמי בפעם הראשונה כעל יהודיה – משהו עקור ושביר, נרדף וחסר־בית, ותהיתי לדעת אם המחלה גרמה, או שמא המורשה היא שנכפתה עלי.

“בואי, שכבי לידי,” אמרה מריאנה.

אבל אני הלכתי לעמוד ליד החלון. הסטתי את הוילאות ומבעד לזגוגית, ששקיפותה נתעכרה מהבל פי, ראיתי בעבר האחר של הנהר את צריחי המצודות משחירים בין בוסתנים, והרחק בצפון, על גבעה אחת, יכולתי להבחין במנזר הבנדיקטיני העתיק, שביקרנו בו בצהרים. בשהותנו שם, בכנסיה העתיקה והמתפוררת, אמרה לי מריאנה:

“אינני מאמינה, אבל לפעמים נדמה לי, שחיי הסתגרות במנזר היו מיטיבים עמי.”

עכשיו חשבתי על כך, שאילו היה עדיין בידי לבחור, לא הייתי נמלטת, וכי מריאנה לא היתה יוצאת נשׂכּרת, אילו הגשימה הרהור זה.

האור היה לבן, אור של טרם יום, אטום כחלב. אד רבץ על הנהר, אך אפשר היה להבחין בתנודת הסירות שעגנו על־יד המזח, תנודה לא מאומצת, שנעשית מאליה. כך עלי לחיות את שארית חיי, חשבתי, ככל שתנשב הרוח. שוב אי־אפשר לתקן דבר, ואת האבוד אין להחזיר.

פתחתי את החלון. קור ולחוּת דבקו בפני, לחוּת דביקה, הזייתית, משהו מטורף – כדבריה של מריאנה שנשמעו בחדר – משהו מכוּוץ, שצימרר את עורי כקרה, או כפחד פתאום.

שלדגים אחדים ריחפו על־פני המים והגיתי בזרימתו הבטוחה והגאה של הנהר.

“זה קרה כאן,” אמרה מריאנה, “בהיידלברג.”

המים שטפו ממזח למזח, מגשר לגשר וממַפּל למַפּל, ועל כל עיקול מעיקולי הנהר שומרים לועים אפלים של צריחי מצודה, שאבניה אדירות וזקנות, ובערוצו מניבים השדות הפוריים דגן.

אלה לא ימותו, חשבתי, והארץ עשירה ונאה.

ז. דברי מריאנה    🔗

פעמוני כנסיה התחילו הולמים פתאום. קול קשקושן של קופסות־צדקה עלה בזכרוני, ומבעד לקריאותיהם החדגוניות של גבאים, בא באזני קולה של מריאנה, חנוק וכהה, כקריאת עוף־לילה, ששמעתי פעם, לפני שנים רבות, בארצי, בשדה, בסוף הקיץ.

“בבית קרובים, לא הרחק מכאן, בנם הגדול.” היא צחקה צחוק שמעולם לא נתכוון להיות צחוק, וחזרה ואמרה: “בנם הגדול.”

עכשיו נתעוררו כל הכנסיות, וקולות הפעמונים, קרובים ורחוקים, נתערבבו.

“כשהעליתי את האור ראיתי ולא הבנתי,” אמרה מריאנה. “היו הרבה דברים שלא הבנתי אז. ואף־על־פי שיכולתי לשמוע את הדם הולם בשרשי כפות־ידי, הן היו מתות. משהו שיבש וניתק ממני. זמן רב עמדתי ולא הייתי מסוגלת לגרוע עין מן המיטה ומן הסימנים שבגופי. אחר־כך, בשקט, החלפתי את כלי־המיטה. צררתי לחבילה את הסדין המזוהם, שמתי עלי חלוק וירדתי למטה, אל החצר האחורית, יחפה. וכל הזמן הרגשתי את הדם ואת החום ואת הרטיבות הדביקה וידעתי שיש לו ריח רגיל, כמו לדם של כל חודש, ואמרתי לעצמי, ששום דבר לא קרה. ולמטה, בחצר האחורית, היו פחי־אשפה, והרקתי אחד מהם ושמתי בתחתיתו את הצרור המזוהם ושבתי והטלתי בתוכו את האשפה וחשבתי בלבי ששום דבר לא אירע, ושמחר בבוקר יבואו האנשים עם המכונית ויעצרו כאן וישליכו את תכולת הפח לארגז ויסעו הלאה והכל יהיה כשהיה. אחר כך התחיל לרדת גשם ואני פתחתי את החלוק ופרשתי את ידי והגשם שטף את גופי עד שנעשה כחול ורועד וטהור והתפללתי שאצטנן ואקבל דלקת־ריאות ואמות. ובחדרי, כששכבתי בין הסדינים הנקיים, חזרתי ואמרתי לעצמי ששום דבר לא קרה. ובבוקר עמדתי בחלון וצפיתי בפועלים שסוחבים את הפחים אל המכונית הגדולה ודימיתי את הסדין הלבן נשפך אל ערימת האשפה והדם גלוי לעין־השמש והפועלים רואים וצוחקים, וזה שעומד למעלה דוחס אותו ברגליו ורוקד משמחה. אחר־כך נסעה המכונית ושוב אמרתי לעצמי ששום דבר לא קרה והכל יהיה כשהיה. ואחר־כך חזרתי הביתה והתחלתי חולמת חלומות…”

קול הפעמונים נדם. ראיתי את הסירות העוגנות למטה במזח מתנודדות, דופן עולה ודופן שוקעת ותנועתן קצובה. לא יכולתי לשמוע את קול המים, זרימה בלי הפוגה, אבל דבריה של מריאנה, שביקשה לשווֹת לקולה אדישות, נאבקת להביס דבר־מה שרדף אותה שנים רבות, כמו נקצבו על־פי תנועה חדגונית זו.

“בחלומות שלי,” אמרה, “מופיעים ילדים קטנים, שפניהם רזים וכרסיהם נפוחות וכולם דומים לאחי באסטיאן. וגם אני שם בין הילדים, פני רזים וכרסי נפוחה. ואז מופיע איש־צבא ומביט בנו מרחוק וצוחק. ולאט־לאט נושר הבשר מפניו ואני רואה גולגולת וחורי־עינים… ואחר־כך באמת התנפחה כרסי וחשבתי שאני הרה ואמי כלאה אותי בחדרי שלושה חדשים ולא הניחה לאבא להיכנס אל החדר. אבל שום דבר לא היה ואני תמיד אומרת לעצמי שמאז אני שונאת את אמא שלי ואת אבא שלי ואת שאר בני־האדם. אבל באמת אני כמו שהייתי, רק שעכשיו יש לי תירוץ… תמיד שנאתי את כולם, ואפילו את באסטיאן שאני אוהבת יותר מכל אדם שבעולם אני שונאת לפעמים…”

מריאנה השתתקה. מדוע היא מסַפּרת לי כל זאת, חשבתי, מה לי ולה. בחדר עמדה דממה של מקומות אטומים שהאויר בהם קלוש. מריאנה עדיין לא סיימה.

“כשהיה באסטיאן בן ארבע־עשרה,” סיפרה, “שלח אותו אבא לפנימיה המפורסמת שליד אגם קוֹנסטאנס. שם לומדים בני אצילים ואנחנו היינו עניים. באסטיאן שנא את הפנימיה וכשהתלונן על כך היה אבא אומר לאמא, זה בנך. אין לי חלק בו. רק יוצאי־חלציך יכולים להיות כפויי־טובה כדי כך. משפחתנו אינה מכירה בנים כאלה. הרי כל מה שאני מבקש הוא לתת לו חינוך הגון והוא גורם לי שאתבייש בו. ולבאסטיאן היה אומר, אתה תהיה גנרל, בני, כאבות אבותיך. יום יבוא ואתה תדאג לכך שנחזיר לעצמנו את הגבולות הישנים. אז נוכל לחזור הביתה, לגארליץ ולהיות אנשים מכובדים, כפי שהיינו. אבא מתגעגע אל היטלר. הלא ראית אותו! הוא מסרב להאמין באסון שהביא עלינו. הוא מסרב להודות ברצח. זאת תעמולה קומוניסטית זולה, הוא אומר.”

פתאום התרוממה וצעקה: "אבא הרס את חייו של באסטיאן! אינך יכולה לתאר לעצמך כמה שנא את הפנימיה. בכל פעם שחסך מעט כסף מדמי־הכיס שלו, ברח הביתה. ובבואו היה אבא מזמן את כולנו לטרקלין. אמא ואני צוּוינוּ לשבת ועל באסטיאן היה לעמוד מולו עמידת־חייל. אז נאם אבא נאום נמלץ על תפארת המשפחה ועל חובותיהם של בנים כלפי הוריהם. בתום הנאום היה סוטר לו בקור־רוח אחת על ימין ואחת על שמאל. אחר כך החזירוֹ לפנימיה ברכבת הראשונה. באסטיאן היה תלמיד גרוע. הוא לקה בגמגום ובאסטמה. עד היום הוא סובל מן המחלה הזאת… פעם נהגתי ללכת לשמוע את הרצאותיו. ראיתי כיצד, כשהוא מתרגש, הוא מתחיל לגמגם, תמיד התביישתי כשקרה דבר כזה… אבל אני מתנחמת בכך שהוא נערץ על הסטודנטים, למרות מומו… את מכתבי־התלונות שהגיעו מן הפנימיה הסתירה אמא. אבל היא לא התערבה כשהיה אבא מכה את באסטיאן. היא פחדה. כל ימיה פחדה מפני אבא, ורק עכשיו כשהוא זקן וחלש, היא מתקוממת נגדו.

“באסטיאן סיפר לי, שאמרה לו פעם, כי היתה מתגרשת ממנו, אילמלא אנחנו הילדים. הם היו מתקוטטים בלי סוף. אבא בז לה, ואף פעם אינו שוכח להזכיר לה שמשפחתה אינה מכובדת. אני חושבת שאמא שונאת אותו. במלחמה, כשהיה בחזית, ובאסטיאן היה ילד, נסעה אתו ליער שליד גארליץ, שם הרתה אותו קודם נישואיה. באסטיאן סיפר לי שכרעה לפניו וביקשה את סליחתו, וזה היה קודם שנשלח לפנימיה וקודם שהיה אבא אזרח פשוט וגולה. אבל לעולם לא יסלח לבאסטיאן. הוא מעדיף לומר שבנו מת…”

שוב השתתקה. עדיין הייתי עומדת בחלון ועיני בנהר. שמעתי אותה גונחת, אבל לא הסבתי את גבי. אז אמרה בלחש כמתחטאת:

“האם אַת מקשיבה, מרגריטה?”

ניענעתי בראשי והיא אמרה:

“האם אַת שונאת אותי מפני שאני גרמניה?”

זמן־מה ציפתה לתשובתי, אבל לא יכולתי לומר דבר. כל אמירה, תהיה אשר תהיה, היתה חוטאת לאמת. הגיתי בפרֶדי. ידעתי שאין היא אשמה במאומה, וכי שאלתה לא היתה מכוּונת אלי.

התלישות, השנאה העצמית, אשמה מטפיסית, התיסרות בשל מהות שאינה ניתנת לשינוי – חלום־הביעותים ששתינו נטלנו בו חלק.

עדיין עמדתי וגבי אליה, חסרת־אונים להפוך פני ולומר דבר.

“מרגריטה,” אמרה, "אני מרבה להגות בסליחה. אני שואלת את עצמי אם יש בה טעם. אני שואלת את עצמי אם אהיה מסוגלת לסלוח לעצמי אי־פעם. אני מבקשת לדעת אם ישתנה משהו מהותי בחיי, אם אמנם אגיע לידי כך. הרי אני יודעת בדיוק מה טיבי. כל מה שאני עושה, אין אני יודעת לשם מה ומדוע. אני מושכת את הימים שיעברו להם ומתפלשת בזוהמה. באסטיאן הוא הניגוד הגמור. אני חושבת שהוא איש שלם, ואני מבקשת להבין מה הוא הדבר שעושה אותו לכזה. האם אין זה נובע דוקא משום שאין הוא יודע סליחה? באסטיאן איננו סולח, לא לעצמו ולא לזולתו. גם לי, לאחותו, אינו סולח. אין הוא יודע מַשוֹא־פנים. באסטיאן הוא נסיך. כשתפגשי אותו תביני שאינני מגזימה. אבל אינני רוצה שתיפגשו. אני עשויה לקנא. אני מאוהבת בו. אף פעם לא סיפרתי זאת לאיש. מדוע דוקא לך?.. מרגריטה, אני אוהבת אותו אהבה מטורפת. כבר דורות רבים עובר השגעון בירושה במשפחתנו וככה התגלגל בי, בתשוקה נוראה, שלעולם לא אוכל לממש, ולא משום שהוא אחי, אלא משום שהוא טוב ממני… אבל גם באסטיאן קיבל את חלקו בירושה זו. אין הוא יודע רחמים. הוא מעמיד עצמו כשופט עליון, מין אל־קנא, מין סמכות עליונה. לפעמים. כאשר אני נתקפת שנאה אליו, שנאה שאין ממנה מנוס, בשל הכפיתוּת לאהבתי חסרת־התוחלת, אני שואלת את עצמי באיזו זכות הושיב את עצמו על כס המשפט, מה זכות יש לו לשפוט את כולנו ללא רחמים, ואני מבינה, שזה הטירוף שירש מאבא, ואז אינני יכולה אלא לחזור ולאהוב אותו, ואני מכירה בזכותו לשבת שם במקום שהוא יושב, על כס־המשפט, כי הוא צודק במשפטו, ואפילו כאשר גירש אותי מעל פניו, גם אז צדק במשפטו…

"סיפרתי לו על כך יום אחד. הבחילה תקפה אותי והייתי נפחדת עד מוות וסיפרתי לו. אפילו ניסיתי לפתות אותו. אני יצור מושחת. אין לי שום מעצורים. אז יעץ לי באסטיאן לנסוע ללונדון, ואני נמלטתי. אבל אין בכך תועלת. אינני יכולה לברוח מפניו. אני זקוקה לו. וכל זמן שהוא מתנכר לי, הרי זה כאילו אין לי קיום. עכשיו איננו מתראים ואני אלך מדחי אל דחי, עד שאהיה סמרטוט גמור, עד שייקרע גופי לגזרים ומנשמתי לא ייוָתר אלא אבק פורח. זה גורם לי הנאה. אין הנאה גדולה מזו שבהרס עצמי, ולכן יש בי צד שמשתוקק לכך שתפגשי את אחי ותאהבי אותו. אני רוצה להיות נוכחת. בהזיותי אני רואה אותו מתעלס עם נשים וזה מעורר בי התרגשות שאני מצפה לה תמיד, כשאני פוגשת גבר שעשוי למצוא חן. התרגשות שלעולם אינה תוקפת אותי באמת, התרגשות שרק באסטיאן עשוי לעורר בי…

"פעמים רבות אני שואלת את עצמי, מדוע התשוקה הגופנית; ואני יודעת את התשובה. אני מקנאה בו. אני מקנאה בו על יפיוֹ, שאין לי חלק בו, על אצילותו, שאינה בהישג־ידי, ועל שלמותו. אילו נענה לי, הייתי נעשית שותפת. הייתי מצליחה לזהם אותו קצת. אולי באמת כל מה שאני מבקשת הוא להשחית ולאבד. הריהו כמו מבצר שאי־אפשר להבקיע אליו והוא מעורר את פחד שכניו, שאינם יודעים כמה מעטים החיילים בפנים. משהו מעורר קנאה, מוקף הילה זורחת, כמו הקדושים בתמונות של ימי־הבּינַיִם. לעתים אני מתפללת למותו ואני חושבת שאילו לא הייתי גרמניה, הכל היה שונה. מרגריטה, צריך שבאסטיאן יאהב אותי. צריך שגם לי תהיה משמעות. צריך שגם אני אהיה מלאך. במיטה זה אפשרי. שם אפשר להזדהם ולרמוס, ושם אפשר להיות אלוהים…

"כשהיינו ילדים היינו רוחצים יחד באמבטיה ומשתעשעים זה עם זה. כבר אז היו לי חלומות מזוהמים ועכשיו באסטיאן יודע זאת ומתחמק ממני. אולי גם הוא שותף לתשוקה הזאת בלא יודעין ומפחד ממני. לפעמים, בלילה, כשאינני יכולה להירדם, אני מדמה שנשמותינו מתגעגעות זו לזו…

“אני אתן לך את מַענוֹ ואקנא קנאת־שאול. אני אשתמש בך. הרי ידוע לך מה אמר על כך קאנט. אבל אני אדם מושחת, ואַת תשמשי בידי אמצעי ביודעים…”

פתאום התחילה צועקת: “הסתלקי מכאן! אני שונאת אותך! אינני רוצה שיגעו בי! אינני סובלת שנוגעים בגופי…”

מריאנה הפכה פניה וכבשה אותם בכר. עכשיו חזרה לגנוח והיבבות טילטלו את גופה. קרבתי והנחתי ידי על ראשה.

“די,” אמרתי, “השתדלי להירדם.”

ח. בחזרה לפרנקפורט    🔗

למחרת, בדרך חזרה לפרנקפורט, שבה עמדנו להיפרד, לא הוסיפה מריאנה להסיח בעצמה, עכשיו, כבפגישתנו הראשונה, ניסתה לגרור אותי לויכוח פוליטי, ודיברה בגנות האימפריאליזם הישראלי. לא נעניתי לה.

“אני עייפה,” אמרתי.

התרווחתי במושבי והעמדתי פני ישנה. קץ הושם לפגישתנו; חזרתי אל עצמי ושכחתיה.

קודם שנפרדתי מעליה, אמרה:

“באסטיאן מתגורר בפרנקפורט. אם יהיו לך אי־אילו קשיים טלפני אליו. אבל בבקשה ממך, אַל־נא תתקשרי עמו, אלא אם כן יהיה בזה הכרח. הוא איש עסוק מאוד.”

הכרח? חשבתי בלבי, כלום החנופה שאנו מחניפים לעצמנו היא הכרח?

ט. מכתב מפרדי, פגישה עם באסטיאן והערות על הפילוסופיה של האחריות    🔗

לפרנקפורט חזרתי ביום שני, וביום רביעי הגיע מכתבו של פרדי. הדבר היה מיד לאחר ארוחת־הבוקר, וכשהגיש לי פקיד־הקבלה את המעטפה חשתי התרגשות קלה.

כל היום עשיתי בעיר והמכתב בארנקי חתום. רק בערב, במלון, פתחתי את המעטפה. הדבר אשר מפניו חששתי נתגשם: כתב־היד בלתי־קריא, והמלים קצתן לא ידועות. יכולתי לפענח רק מלים ספורות, שלא התקשרו לדבר ברור. אבל אפשר היה לנחש.

חשבתי על באסטיאן, אחיה של מריאנה.

שאלתי את עצמי, אם באמת חשוב שאדע את תוכן המכתב ואם אין זה אלא תירוץ לפגוש איש שעורר את סקרנותי. הלא הבטחתי, חשבתי.

הסיכוי שאיש זר יקרא בפני את מכתבו של פרדי, עורר בי רתיעה מסוימת, וזכרתי את דבריו: “יכולתי לעשות בגרמניה עסקים מצוינים, אבל כף־רגלי לא תדרוך שם לעולם. אינני רוצה שתסעי לשם.”

הבינותי לרוחו. הוא היה אסיר בדאכאוּ. אף־על־פי־כן לא עלה בידו למנוע אותי מלבוא לכאן.

שאלתי את עצמי על מראהו של באסטיאן ובעיני־רוחי נצטייר איש דומה למריאנה, חסר־אונים ומעורר חיבה ורחמים. ראיתיו יושב מולי במקום כלשהו וקורא לפני באדישות מתוך המכתב; אומר דברים שאין בהם כדי להעלות או להוריד, התיווך, חשבתי, תכליתו השותפות; והנה מטבע בריאתו אינו יכול שלא להיות גורם חוצץ. כלום מקרה הוא שאין אני מסוגלת לפענח את כתב־ידו של פרדי?

יומים תמימים נעדר באסטיאן מביתו, ודעתי כמעט נטרפה עלי מקוצר־רוח. לא יכולתי לקום ולנסוע למחוז־חפצי קודם שאדע את דברי פרדי, לא יכולתי להבין, כיצד, למרות מחלתי, עדיין אני מיחסת חשיבות לענין כזה; כיצד עלה בידו של איש נכרי, שכבר שכחתי מה מראה פניו, להיות גורם בהכרעותי.

בשבת אחר הצהרים בא באסטיאן לפגוש אותי. ישבנו במרפסת הצופה אל גן־המלון ואני הסברתי לו את מבוקשי.

בניגוד לציפיותי, לא היה האיש דומה לאחותו, גבוה ודק היה ואברי גופו ענוגים. שׂערוֹ השחור והחָלק נפל על מצחו ופניו היו בהירות וזורחות. גם עיניו היו שחורות, לחות משהו, וצבען הכהה פלש אל גלגל־העין הלבן והטיל בו צללית כחולה.

באסטיאן שאלני לשלום מריאנה.

שאלתו עוררה בי איזה זעם, והיה עם לבי לומר לו דברים קשים. במקום זה חייכתי ואמרתי כמו בהיתול:

“מריאנה המסכנה, איזה מחיר כבד היא משלמת בעד זה שיש לה אח צדיק.”

באסטיאן ניסה למחות, אך לא הנחתי לו. פני שוב לא חייכו כשהוספתי לדבר:

“אין שום חשיבות למה שאתה חושב על עצמך. אתה בטוח בודאי שאינך נושא באחריות לגורל אחותך וליחסה אליך. אינני מקבלת עמדה כזאת. מקצועי לימד אותי כמה עובדות בענין הדדיותן של השפעות והעדר המקריות. כפילוסוף, אני מניחה שגיבשת לעצמך עמדה בשאלה זו. יש להניח שאינה מקרית. בענין מריאנה אוכל לומר רק זאת: שום אדם אינו מסוגל להתמודד עם סמכות שהוא מאמין שהיא צודקת, כשאמונתו מצביעה עליו כעל אשם. במקרה כזה אין תועלת במרד… מריאנה סיפרה לי שאתה עוסק בפילוסופיה של המדינה. אינני מתכוונת בדברי למצב פוליטי, אלא למצב אנושי. בעיות פוליטיות ניתן אולי לפתור בדרך של מרד ומהפכה, אבל לא בעיות מסוג זה שאני מדברת עליהן. מה שמריאנה היתה רוצה למעשה לעשות, הוא למרוד בך, אבל ברור לה שכל מה שתשיג בדרך זו היא חיזוק כוחך. אחרי הכל, בעיניה אתה הוא הצודק והיא האשמה. במקרה כזה יש רק שתי אפשרויות: או שאדם יהרוס את הסמכות, או שיהרוס את עצמו. מרד איננו הרס, מרד הוא השתחררות. זה בדיוק מה שמריאנה אינה מסוגלת להשיג. לכן בחרה באפשרות השניה. ההרס העצמי קל הרבה יותר.”

“ובאיזו דרך בחרת אַת?” שאל באסטיאן.

אינני סבורה שביקש ללגלג, אף כי ניכרה מורת־רוח בנעימת קולו. סבורתני שביקש להבין.

אמרתי: “אינני יודעת… אינני בטוחה. נדמה לי שעוד לא הכרעתי.”

אחר כך, משום ששתק, מצאתי עצמי כפויה להכביר דברים:

“באסטיאן, אנשים מסוגך אוסרים על אנשים מן הסוּג שלי ושל מריאנה לשגות…”

חשבתי על אבא שלי ועל אוריאל שמש – שני אנשים פסקניים כל־כך.

"אנשים מן הסוג שלך אינם מאפשרים לזולתם להיות אנושיים, בעלי חולשות… אתם נהפכים לאגדה, אולי בעל־כרחכם, אף כי בזאת איני בטוחה, וככל שהאגדה יפה יותר, יותר אנחנו, הבזויים בעיני עצמנו, שבויים על־ידיה, ויותר אנחנו, בלי דעת, שונאים אותה ומשתוקקים להפריך את התוקף שלה. מצד אחר, אגדה זו מזינה אותנו ואנחנו יראים לאבד את מקור החיוּת שלנו… השמש המיסה את כנפיו של דדאלוס. גם אצלנו זה כך. מה שצריך לדעת הוא לדבוק באדמה, ואנחנו איננו יודעים זאת, אני ניסיתי פעם, בצורה מצחיקה, בעזרת המדע…

“האגדות שייכות לשמים, בשל כך אנו אוהבים אותן, נוהים אחריהן, שונאים אותן. זוהי המשמעות המסתתרת, לדעתי, מאחורי כל אותם סיפורים על גיבורים שהורגים מפלצות. אלה הם למעשה סיפורים על השתחררות מתלוּת. המפלצות אינן מכוערות. הן מפחידות. הן מפחידות משום שהן מנותקות מן העולם האנושי ואף כי אין הן אלים, הן קשורות בעולם האלים… משרתות אותו… בעצם מריאנה שונאת אותך על שום שאין היא יכולה להטיל בך דופי. הדבר היחיד שיש בכוחך לעשות למענה הוא להעניק לה אהבה…”

באסטיאן שתק ואני זכרתי את דברי הברון שהביט בכף־ידי ואמר שהגעגועים מוליכים אותו שולל. שאלתי את עצמי אם אין זה בדיוק הדבר שמתרחש עמי עכשיו. זכרתי את הדברים שאמר הברון על אבי – מלך ומחוקק. מריאנה השתמשה בביטוי דומה, כשדיברה על אחיה. נסיך, אמרה, שופט.

רגש של מרירות, כמעט שנאה, הציף אותי, ובלבי הייתי מטיחה דברים קשים נגד שניהם, נגד אבא ונגד אוריאל, אבל באסטיאן קטע את מחשבותי ואמר פתאום:

“אולי אַת צודקת. אולי אני באמת אשם.”

בלבי חשבתי עד כמה מגוחך הוא שאנו מחלקים את העולם כך בפשטנות לאשמים ולמאשימים, לקרבנות ולרוצחים.

“בענין המכתב”, אמרתי, “זה מכתב מידיד. אינני יכולה לפענח את כתב־היד ויש מלים רבות שאינני מבינה, אולי אין זה נכון לשתף איש זר, אבל עלי לדעת מה כתוב בו.”

“האם באמת כל־כך חשוב שתדעי?” שאל באסטיאן.

“כל עוד אינני יודעת מה נאמר בו, אינני יכולה לדעת מה מידת חשיבותו של הנאמר.”

“זהו מצב דִלֶמַטי מובהק,” צחק. “אפשר לשפוט את טיב ההכרעה רק לאחר שכבר נתבצעה. מעין גזר־דין שאתה גוזר על עצמך בלא להבין את תולדותיו… ומדוע דוקא אני? יכולת לפנות אל פקיד־המלון, למשל.”

“שאלה קשה. בצדק שאלת. גם אני שאלתי את עצמי, אם אין זה אלא תירוץ כדי לפגוש בך. מריאנה הרבתה לדבר עליך, וטבעי הדבר שסקרנותי נתעוררה. אבל גם אם תירוץ יש, הנה יש גורם מכריע הרבה יותר… אני עושה בדיוק מה שנתכוונה מריאנה לעשות. היא ביקשה להשתמש בי כבאמצעי לתכליותיה. עכשיו אני משתמשת בך כאמצעי לתכליותי. אם תצליח להתחמק בדרך כלשהי מן האמצעיות ולהיות לתכלית, אפשר שתפתח בפני דרך. אז יתבטלו כל האמצעים ותישאר רק תכלית אחת – זו שבסוף הדרך ההיא. זה נשמע מופשט ופילוסופי, אבל באמת זה די פשוט.”

עיניו של באסטיאן חקרו אותי:

“אַת מעמיסה משׂימה קשה מאוד על כתפי הדלות, וכל זה בשל מכתב שאינך מסוגלת לקרוא. מדוע אינך פונה אל פקיד־המלון?”

“אולי משום שאתה פילוסוף, ואולי משום הדימוי שלך בעיני מריאנה אני רוצה להעמיד אותך לבחינה. הבחינה והפילוסופיה הן תשלום במכסה הכוללת של התשלומים שאתה משלם, כמו כל אחד מאתנו, על מה שהנך, כשלעצמך, ועל מה שהנך בעיני זולתך. בַּנַלי לגמרי.”

“ומה אני?”

“אתה – במקרה או שלא במקרה – גרמני. ואתה – במקרה או שלא במקרה – פילוסוף.”

“והתשלום?”

“האחריות שאתה נוטל על עצמך, שלא מדעת, להכרעותי. מעין אותה אחריות שאתה נושא בה בשל השותפות, הלא רצונית, אולי, שיש לך בגורל אחותך. אחרי הכל, לא הצלחת לגאול אותה מן האשפה שצברה סביבה… כפילוסוף תאמר לי בודאי, שכל אדם נושא באחריות לגורל עצמו. דומתני שכבר אמרתי לך, שאני רחוקה מן הפילוסופיה, ואמת זו זרה לרוחי. אני ארכיאולוגית, ובמקצוע שלי לומדים להתבסס על עוּבדוֹת, לומדים שדי בעובדה אחת כדי להפריך תיאוריה.”

“לרגע רציתי לקום ולומר לך – מרגריטה, לא אוכל לקרוא את המכתב. פני אל פקיד־המלון. לא אוכל לשאת באחריות להכרעותיך, שאיני יכול אפילו לנחש את טיבן. אבל אם אעשה כך, תאשימי אותי בהתחמקות, ובצדק. נוסף לכך, אני נוטה להסכים לדעתך בקשר לאחריות, ובכן, אקרא, אני נכון לשלם. אני כמו שאמרת, גרמני ופילוסוף, אני מכיר בחובותי.”

ידי רעדו כשהושטתי לו את המכתב.

“אנא, קרא לאט,” אמרתי.

היתה פתאום דחיפות גדולה, ציפיה לנס.

באסטיאן לא התחיל קורא מיד. עיניו שוטטו על־פני נייר־הכתיבה הצהוב, הדק, והוא הפך את הדפים בזהירות.

“כתב־יד נורא. כמו מכוּון להקשות על הקריאה…” אמר.

כשהתחיל קורא, שמעתי התרגשות בקולו. היה זה קול נמוך מאוד, כמעט לוחש – קול רך, כעיניו השחורות הלחות.

הוא קרא לפני את מכתבו של פרדי, ובשבתי לצדו, מקשיבה אל המלים שיצאו מפיו חסרות מוצקות, מרטטות, כפלומת־גוזל שנשרה להתעופף ברוח, דומה היה עלי, שבאסטיאן ולא פרדי, סח לי את הדברים החרישיים והמאופקים הללו. הלשון התנגנה בפיו רכה וראשונית כמוסיקה, והחלל שביני לבין האיש היושב מולי אל השולחן העגול של מרפסת המלון, נתמלא תהודה מרחפת, לא ברורה ולא חמרית, משהו שעשוי להתקיים רק בדמיון, שאינו כפות לזמן ולמקום.

“ילדתי היקרה,” אמר לי באסטיאן ונשא את עיניו להביט בי. האפלה הלחה של עיניו יצאה אלי, נוגהת, ואורה כאהבה גדולה.

“ילדתי היקרה,” חזר ואמר. “אני משער שאיחורו של מכתבי הדאיג אותך, אבל לא יכולתי להקדים את כתיבתו. היה עלי להרהר בדברים שאירעו מתוך קור־רוח ומרחק. אני אדם יבש. אינני יודע לכתוב מכתבי־אהבה, וגם לא עשיתי זאת מעולם. בגיל המתאים לכך הייתי עסוק בדברים אחרים, כידוע לך, והחיים לימדוני להתיחס בחשדנות אל נשים. הרביתי להגות במה שנתרחש בינינו. אינני סבור שפגישתנו היתה מקרית. אני מאמין, שהיה בכך דבר־מה מכריע וגורלי. ישותך עשתה עלי רושם בל ימחה. אני אוהב אותך ורוצה לשאתך לאשה. אני כותב לך מפאריס, כאן אני עושה לרגל עסקי. בעוד כשבוע אחזור לרומא ושם אמתין לתשובתך. אני מקווה שתסכימי. אין כל צורך למהר ולהחליט. אינני מאמין שהקשר שנוצר בינינו הוא סתמי, וגם אם תחזרי לארצך, אבוא אחריך. אבל עליך לדעת, כי לא אוכל להתישב שם, וכי הסכמתך לנישואין עמי, פירושה, שיהיה עליך לחיות באיטליה. חשבי בדבר ואַל תמהרי להחליט. שלך באהבה רבה, פרדי.”

גשם דק התחיל יורד ועצי־התאשור אשר בגן השמיעו קול רחש. אפלולית שררה במרפסת הגדולה. איש לא ישב בה מלבדנו והיתה דממה.

באסטיאן הניח את הדפים הצהובים על השולחן ולא חזר להתרווח בכסאו. ישיבתו היתה זקופה ומתוחה, כשל אביו, אבל בפניו הבהירים והיפים עמד נוגה. ראיתי את עיניו והן זורחות ואמרתי: “תודה.”

“התינשאי לו?” שאל והוא מונע את מבטו ממני.

לא עניתי ולאחר זמן אמר:

“הייתי רוצה לדעת כיצד הכרעת. הלא עשית אותי לנושא באחריות… האם תינשאי לו?”

“לא,” אמרתי. “לא אוכל להינשא לו.”

שעה ארוכה ישבנו ללא אומר ובדמיוני עדיין אני שומעת את קולו של באסטיאן קורא בלחש ובהתרגשות דברים, שלא הוא כתבם, ולא הוא נתכוון לאמרם. פניו נראו עצובים, הנוגה נעלם והם נפלו.

“מה תעשי עכשיו?” שאל במין יאוש.

“אשכור מכונית, אקנה לי מפת־דרכים ואסע אל כפר־מולדתי.”

“האם תשיבי לו על מכתבו?”

“אולי אשיב, כשאהיה בבית.”

“האם אינך נישאת לו מפני שהוא גרמני?” שאל.

“פרדי איננו גרמני. אביו היה יהודי. הוא מת באוּשויץ. על אמו לא סיפר דברים ברורים. היא נמצאת במוסד כלשהו ליד רומא.”

חשבתי שלעולם לא הייתי יכולה לקשור עמו קשר, אילו היה גרמני, אבל נוכחותו של באסטיאן, הברורה והזורחת, כמו הזימה את מחשבתי זו. עלה בדעתי שהקשר שנוצר ביני לבין באסטיאן, בשל מה שאירע זה עתה, בשל חוזה־שותפות אילם, קשר בין יהודיה לגרמני, הוא רב־משמעות יותר מכל קשר אחר שקשרתי מאז עזבתי את ארצי – משהו יסודי, משהו שבין איש לרעהו כשהמחיצות נופלות.

שאלתי את עצמי מה היו פני הדברים, אילמלא הסכים לקרוא באזני את מכתבו של פרדי. שאלתי את עצמי באיזו מידה אחראי באסטיאן להכרעותי. חשבתי שעדיין הבחירה בידי לחזור על עקבותי, לנסוע דרומה. נופי החבל ההוא יפים, אמר פרדי.

הגשם נפל בשקט והיה רוחש ומגמגם כשתיקתו של באסטיאן וכשתיקתי שלי. הוא חדר בסבך העלים הירוקים ולעתים ליטף גם את הבדים הנמוכים; הוא נספג באדמה שנפתחה לקלוט, הקיש ברוך על הגג ונקוה במרזבים, שפלטוהו בקול רעש.

קולות רבים היו לגשם הנופל ולדממה.

עכשיו, שישב מולי האיש הזר, שותק ועגום, בפנים חמוּרים, שוב לא יכולתי לחשוב עליו אלא כאחותו – כעל נסיך. בלי כתר וללא מלוכה.

באסטיאן קם ממקומו, עיניו השחורות היו טובות ועצובות בהביטן בי, כעיני מריאנה היו – עינים מוכות, אבל שוב לא אמרתי לעצמי, כדרך שחשבתי על אחותו, שיש לו עינים יהודיות.

הוא הושיט אלי את ידו, כף־יד עדינה, שאצבעותיה צרות וארוכות. אבל לפיתתו היתה איתנה.

“שמחתי להיפגש עמך,” אמר. “התרצי שאצטרף אליך בנסיעתך? יש לי חופשה ואני מיטיב להכיר את הארץ. אשמח להיות לך למועיל.”

“לא,” השבתי. “תודה לך. עלי להיות לבדי בבואי שמה.”

לפתע התחלתי משתעלת. זה ימים אחדים שהשיעול הניח לי, ועכשיו היה ההתקף קשה. השתדלתי להחניק אותו, כי ידעתי שהדבר עשוי להימשך עת ארוכה, אבל מאמצי הכבידו על הריאות ולא הועילו אלא לגרות את השיעול ביתר שאת. באסטיאן הביט בי מבוהל.

“האם אַת חולה?” שאל בחרדה.

ניענעתי בראשי לשלילה.

“השיעול הזה אינו מוצא חן בעיני,” אמר. וכשראה שאיני יכולה לענות הוסיף בחומרה:

“עליך לפנות מיד אל רופא.”

שוב ניענעתי בראשי לשלילה. כשנרגעתי אמרתי: “אין מקום לדאגה.”

אבל עיניו של באסטיאן לא הרפו ממני והיו כעיניו של חוקר. הוצאתי גלולה מארנקי.

“כוס מים, בבקשה.”

דיבורי עדיין עלה לי בקושי.

“כמה זמן זה כבר נמשך? אין זה דבר חדש, אני מבין.”

“זה מן הסיגריות,” אמרתי. “אני מעשנת יותר מדי.”

“האם אַת משקרת לעתים קרובות?”

לא עניתי והוא הוסיף ואמר:

“אנשים המשחקים בחייהם, או בבריאותם, בקלות־דעת, ראויים רק לבוז. אני מקווה שאינך נמנית עם אלה. החיים ניתנו לנו כדי להיאבק עליהם. זה הדבר היחיד שמקנה לנו זכויות, אף כי גם אלה מפוקפקות למדי.”

עכשיו הייתי נרגזת:

“האם אתה מטיף מוסר תמיד? בכל הזדמנות?”

קולי היה רם מן הרגיל, מתריס ולועג.

“אני משתדל למלא את חובותי,” ענה.

“באיזו חנות קנית אותן?”

עדיין הייתי נרגזת.

“ביריד דוקא… של ההיסטוריה.”

משום־מה חייכתי למשמע דברים אלה, וגם פניו של באסטיאן נתרככו.

“אינני סבור שניפגש עוד פעם,” אמר, כשהוא שוקל כל מלה. “לכי להיוָעץ ברופא ושקלי היטב את הצעתו של ידידך. ממכתבו אני למד שהוא אוהב אותך, וזה דבר נדיר.”

צחקתי בלבי במרירות ולא עניתי על דבריו. הוא פנה ללכת. ולאחר צעדים אחדים החזיר את ראשו והרים את זרועו לנפנף לברכה. היא צנחה מיד במעין רפיון.

שאלתי את עצמי, אם היתה זו עוד פעם אחת שפגשתי איש בפעם האחרונה.

י. מכתב אחרון    🔗

בערב, כשחזרתי לחדרי, כבר עמדה המכונית השכורה לפני המלון וחפצי ארוזים ואני נכונה אל המסע. לא העליתי את האור וישבתי על המיטה. מוחי היה ריק ממחשבה ובלבי אין חלום. שלא מרצון התחילו עיני דומעות. עת ארוכה זלגו הדמעות, אבל לא בכיתי. לא היה בכך שום דבר מטהר, או מרגיע. הייתי מיכל שמתרוקן מתכולתו; נר שפתילתו נאכלת ושעוָתוֹ המתמוססת פורחת כאויר; בית שניטש מדייריו. איבדתי משהו. מה הדבר – לא ידעתי.

אחר־כך העליתי את האור וישבתי אל השולחן לכתוב מכתב:

עכשיו, כשישבתי בחושך ועישנתי סיגריה והדמעות עדיין מלחלחות את פני ואני תקופת נזלת בשל הבכי הממושך, היה לסיגריה טעם שידעתי רק פעם אחת, לפני שנים רבות. זה היה בחורף, ואני החלמתי ממחלה מסוכנת ועישנתי בפעם הראשונה מאז נפלתי למשכב… שוב לא תוכל לעזרני, אוריאל. גם אם תבוא ותוציאני מן המקום הזה, הקר, שוב לא יהיה בכך דבר מועיל. איבדת את כוחך, אוריאל. עכשיו אני חפשיה.

היום הגיתי בכך, שכל אחד מאתנו נולד לקראת אגדה, ושלכל אחד מאתנו יש מושג כלשהו, מטושטש, לא מנוסח, על אותה אגדה שלתכליתה נולד. ואף־על־פי־כן אנו מכלים את כל חיינו במאמץ – לעתים שנוא, לעתים נתעב, ואם תרצה, לעתים אפילו נאצל – להכרית אגדה זו. אכן, כך נראים לי פני הדברים בשעה זו: אנו נולדים כדי שנאַבד וכדי שנִסוֹג מאותה אגדה עצמה שלקראתה ולתכליתה אנו נולדים. הנסיגה ממנה כפויה עלינו. דומה הדבר, כאילו היתה האגדה ברגע שנולדנו ממשות שלמה ככל שניתן, ולמן הרגע הזה ואילך הריהי מתמעטת והולכת. אפשר, אוריאל, שהיא חוזרת ונעשית ממשות שלמה כזאת ברגע מותנו.

כלום ידעת שיש מוות לנשמה בעוד הגוף חי? עייפתי, אוריאל, עייפתי עד מוות. אילו קם בי הכוח. הייתי קמה עכשיו ממקומי זה, ונוטלת אי־משם גרזן ומקצצת בבשר עצמי, כקצץ המקושש את עציו. ואני המקושש ואני העצים והמזבח ערוך ואיל אין, שקרניו בסבך…

כשסיימתי את המכתב הסתכלתי בלוח־השנה שהיה עמי. ששים ושבעה יום חלפו מאז נטשתי את ארצי, ומחר, ביום הששים ושמונה לגלותי, אבוא הביתה.

 

פרק חמישי: חג הלידה    🔗

א. אל כפר־מולדתי    🔗

אינני יודעת אם יפה היה הנוף. לערים שעברתי דרכן היו פנים זקנות ומכורכמות, ודיוקנאות האנשים שניבטו אלי, מתחנות־הדלק, מפונדקי־הדרכים, מחנויות־הסדקית ומן המכוניות החולפות היו כבובות־שעוָה שניתנו במוזיאון בארונות־זכוכית.

המתיחות האטימה את עיני, וידי המחזיקות בהגה היו רועדות. לעתים קרובות עלו צפירות עצבניות מאחורי, ואזני היו קולטות במעומעם את דברי־הנזיפה שהוטחו לעברי ממכוניות חולפות.

אחר־כך נטשתי את הדרך הראשית ושלוה גדולה ירדה על הארץ, עם ריח של שדות וקציר ומשב רוח מענפי תאשור ואורן. השלוה היתה רחוקה מאוד, ועדנת המחזוריות הפוקדת את החיים עקורה ותלושה ממוחי הריק, התוהה ומשוטט בלי הרף במחוזות שלא מכאן ובהם קורסת הדממה ככוכב ענקי על ציר סמוי, ובהם נקטמו כל הורדים האדומים ואחרים אין.

חלפתי על־פני כפר גדול וידעתי, כי בגבולו שוכן בית־הקברות היהודי, שם קבורים סבי ודודתי מרגריטה שטבעה בנחל, אשר על שמה נקראתי, וכן אבות־אבותי וקרוביהם ושכניהם ואנשים שאֶפרם הובא לכאן מפולין הרחוקה. והנה עוד כפר קטן ששמו מוּכּר, וביום מן הימים הבאים, בטוָח הקצר הקצוב, אבקר בו, אתור אחרי קרובי־משפחה.

וכאן תחנת־הרכבת. במלחמת־העולם הראשונה היתה אמורה לעבור כאן רכבת שקרונותיה עמוסים מטילי־זהב, וצריך היה להציב זקיף לשמור את התחנה וגברים אין בכפר. והפּוּר הוטל על סבתי, ובאין נשק בבית נטלה מוט־ברזל גדול ועשתה את הלילה בתחנת־הרכבת השוממה ודמיונה שורץ כנופיות שודדים…

והנה הגשר שעל הנחל, השוטף על־פני הכותל הצפוני של ביתנו. מימיני, מעבר מזה לגשר, בתים חדשים ובית הרוקח מתנשא על הגבעה, הדור וחגיגי כבית־השוקולד המכושף מסיפור הנזל וגרטל, כשהייתי ילדה אהבתי את הסיפור ההוא, ולילה לילה, טרם אירדם, היה אבא חוזר ומסַפּרוֹ לי, וביתה של המכשפה איננו אלא בית הרוקח ההוא, שעל הגבעה, זה שכרכובו אדום ולבניו אפורות ואדומות ובחלונותיו עציצי־גֵירניוֹן.

“איש הגון הוא הרוקח.” היה אומר אבא, שעמד עמו בקשרי־מכתבים.

אינני מתעתדת לפקוד אותו, חשבתי.

מעבר לגשר שעל שפת הנחל, אשר בו טבעה אחות אבי, שעל שמה נקראתי, אי־שם בין הבתים ההולכים ומתקרבים אלי, ביתי, ביתנו, בית אבא. הדרך הלכה הלוך וצר. והנה היו הבתים, בתי־העץ הזקנים. דומה, שהם חונקים זה את זה.

ב. קבלת־פנים    🔗

חזית הבית מסוידת לבן, ושוב אין הוא דומה לבית אשר בתמונה שאני מחזיקה בידי. אבל אינני טועה. הנחל מאחוריו, ובעיקול הדרך מוטלת לרחבּוֹ קורת־עץ – מעבר לבהמות והולכי־רגל – ואוזים מדשדשים במים רדודים. פעם היו אלה אווזיה של סבתא שדישדשו כאן בבוץ ונשחטו בערבי־חגים.

החניתי את המכונית וחשבתי, שיהיה עלי למצוא מישהו שיחזירנה לפרנקפורט.

עליתי במדרגות־הבּיטוֹן. יציבות היו, שלא כמדרגות־העץ ההן, אשר עליהן הייתי מוֹעדת בילדותי.

דפקתי על הדלת.

אשה צעירה, שהחזיקה תינוק בזרועותיה, פתחה לי. סברה היה נעים. שׂערה הבּלוֹנדי המשוך לאחור ופניה הרחבים הגסים העלו על הדעת מוצא סלבי.

“אני מחפשת חדר. התוכלי להשכיר לי חדר עד לאחרי חג־המולד? חדר עם ארוחות.”

“חדר?”

“כן. חדר עם ארוחות. אני מחפשת מקום שקט. אני זקוקה למנוחה… אני עתונאית. אולי אכתוב ספר.”

“ולמה דוקא אצלי?”

הם חשדניים, הכפריים האלה, חשבתי.

“אשלם ביד רחבה.”

ניכר היה שתושבי הבית הזה אנשים עניים. אכן, גם קודמיהם היו אנשים עניים.

האשה חככה בדעתה.

“יש לנו מקום רק בעליית־הגג. לא כל־כך נוח… עלי לשאול את בעלי. עוד מעט יחזור.”

“ואיפה אוכל להמתין?”

“יש כאן פונדק. לא רחוק. אם תפני ימינה תמצאי… אבל… אולי מוטב שתמתיני כאן…”

ניענעתי בראשי ואמרתי: “אחזור בעוד כחצי שעה.”

קירותיו ותקרתו היו עירומים ומפויחים. רק גברים ישבו שם אל שולחנות־עץ ארוכים ורחבים ושתו בירה. אל הדלפק הסב איש אחד בלבד. איש גדול היה ושמן, כבן ששים, שפניו תפוחות ואדומות.

מיד ניחמתי על בואי לכאן, אולם לא רציתי להתנכר כמוגת־לב, וכמו בבטחון צעדתי לעבר פינה מרוחקת וישבתי אל שולחן.

“הי, לוּדויג!” קרא מישהו.

לוּדויג צחק בקול.

לוּדויג, חשבתי, הקצב.

למרות האפלולית יכולתי לראות את פניהם. הם סקרו אותי בעינים גלויות וחמדניות, גברים צעירים וזקנים.

לוּדויג, איש גדול ושמן ככל שהיה, הניף את גופו, סובבו ופנה אלי:

“כאן לא מחפשים זונות. אם רוצים, נוסעים העירה. יש בנו די הגינות להסתיר מן הנשים שלנו מעשי־נבזות.” הוא דיבר וצחוק של בוז מתריס לעומתי מפניו.

המלצר הביא לי נקניקיות שמנמנות ותפוחות. נטלתי סכין ומזלג כדי לאכול, אבל מראה המזון עורר בי גועל־נפש. זכר סעודתי האחרונה עלה בוִשטי וכבר עמד בגרוני. ליעלעתי. אסור שאקיא כאן, בפומבי כזה, גערתי בעצמי. אז תהיה לאנשים סיבה של ממש לבוז לי.

“שמעת מה שאמר לוּדויג? לא מחפשים כאן זונות אמר לך, והוא הקובע במקום שלנו. הסתלקי מכאן.”

איש צעיר היה הדובר, כמעט נער. שׂער צהוב מדובלל נפל על פניו החיורים והרזים; עיניו המימיות – טיפשיות.

משום־מה נכמרו רחמי על הנער, שנמצאה לו הזדמנות להעמיד פני גיבור.

חייכתי אליו ואמרתי:

“סוֹרִי.”

“תיירת, הי?!” קרא לוּדויג. “מוּכּרת לי מאיזה מקום. בטוח שכבר ראיתי את הפרצוף הזה באיזה מקום, באחד מבתי־הזונות של פרנקפורט אולי. יש לנו די משלנו. לא צריכים תיירות.”

“עזוב אותה,” אמר איש זקן אחד. “היא לא מבינה גרמנית.”

“תן לה לאכול בשקט,” אמר אחר.

“חתיכה לא רעה,” אמר לוּדויג והחזיר את גופו אל הדלפק, אל כוס הבירה שלו. “יותר מדי טובה בשביל הכפר שלנו. כזאת מין עדינה… שתסתלק! אני לא סובל אמריקאים שחותכים חתיכות מן השדות שלנו בשביל המחנות שלהם ולוקחים לנו את הבחורות שלנו…”

אחר־כך צעק בלא שהסתכל לעברי:

“הי, אַת! כבר היית פה פעם? פרצוף מוּכּר. בטוח שכבר ראיתי אותך באיזה מקום…”

“סוֹרִי,” חזרתי ואמרתי בלחש. לא אל לוּדויג כּיוַנתי את המלה השדופה הזאת.

זמן־מה ישבתי שם. החזקתי בסכין ובמזלג, חתכתי את הנקניקיות לחתיכות קטנות, מרחתי אותן בחרדל, והדחקתי בחזרה אל קיבתי את שרידי הסעודה האחרונה. לא טעמתי מן המזון. חשבתי על הדמיון שבין הנקניקיות לבין לחיי האנשים הללו, שהם אמונים על הבירה מנעוריהם.

כשיצאתי את המקום הטיל לוּדויג מטבעות על הדלפק וירד מכסאו. וכשבאתי אל הרחוב ראיתיו צועד בעקבותי.

בדרך, בסימטה הצרה, שהוליכה בין הבתים החנוקים, פגעתי בקבצן אדמוני שתום־עין. לא השגחתי בו בלכתי. הוא עמד בצל אחד הבתים וכמעט חלפתי על פניו בלי משים. אבל כשהייתי סמוכה אל מקום־עמדוֹ, הושטה פתאום זרוע וחסמה את דרכי ושמעתי מישהו אומר: “רחמים.” אז ראיתי את הקבצן ועינו האחת צוחקת אלי וכף־ידו לעומתי, שחורה ומבוקעת וצפרניה מגודלות ומזוהמות. נפשי נבהלה. מיד הטלתי מטבע בכפו. חשבתי, אולי עכשיו ישיב את המארה. אבל הוא צחק.

“הִי! הִי!” צחק ועינו הפיקחת מקפצת אילך ואילך בחורה.

“הִי! הִי! הִי!” צחק ואנקת הבתים החנוקים ענתה כהד. והנה גער בו לוּדויג, ההולך בעקבותי, והוא נעלם.

כשעליתי במדרגות אל ביתנו, נעצר לוּדויג ליד הנחל והתבונן בי. האשה פתחה לי והוא צעק:

“מה היא מחפשת אצלך?”

“חדר,” אמרה האשה.

“עם ארוחות,” הוספתי והסתכלתי בו בחיוך.

“כאן? בבית המזוהם הזה? אלה צ’כים. בואי אצלי. יש לנו אמבטיה ואשת בני טבחית מצוינת. נשרת אותך בנאמנות בעד הכסף האמריקני שלך.”

“רב תודות,” אמרתי והחיוך עדיין על פני. “אבל אני מעדיפה את בית רוזנבאום.”

“רוזנבאום!.. אהה! ידעתי מיד שהגברת המגונדרת הזאת מביאה צרות. לא תקבלי פה שום דבר. אפילו לא מַרק מטונף אחד. רוזנבאום מכר את הבית עוד לפני המלחמה.”

“אני יודעת. גם האדון טאנֶנוַלד מכר,” אמרתי. “לקצב הכפר מכר, לקצב שגר קודם־לכן בבית מתפורר. לאחד שבקושי היה לו לחם לאכול. בחצי המחיר מכר.”

“הסתלקי מכאן!” צעק. פניו האדימו ואני התפללתי בלבי שהנימים שבלחייו תתפוצצנה.

“אנחנו אנשים עניים, אדון לוּדויג,” אמרה האשה. “והגברת מוכנה לשלם… מי זה רוזנבאום?”

“אַת אַל תתערבי. זה לא ענינך. גם אתם לא שייכים הנה, צ’כים!” לוּדויג ירק אל תוך הנחל.

“אנשים עניים אתם,” אמר לוּדויג. “ואנחנו? אנחנו לא היינו עניים כאן כל ימינו? אַת חושבת שאנחנו לא צריכים את הכסף של הטוּריסטים? לעזאזל… לעומת זאת רוזנבאום – אַת שאלת מי זה, לא? – רוזנבאום הלך לפולדָה ללמוד בבית־ספר תיכון, ואחר־כך הלך לוִירצבּוּרג בשביל ללמוד רפואה. היהודים האלה תמיד ידעו להסתדר.”

יותר משהיתה איבה בקולו היתה בו מרירות.

“בואי היכנסי,” אמרה האשה. “בעלי מסכים.”

“בית טאננוַלד לא טוב בשבילך?” פתח לוּדויג שנית. “אמבטיה יש, אני אומר לך!.. רק בית רוזנבאום טוב, מה? ידעתי שכבר ראיתי אותך פעם. אפילו מַרק אחד לא תצליחי לסחוט כאן. מוטב שתסתלקי לפני שיהיו צרות.”

ג. בית־אבא    🔗

“אין צורך שתעלי אתי,” אמרתי לאשה. “אני מכירה את הדרך. כבר גרתי פה פעם. הרבה לפני זמנך.”

מדרגות־העץ לא תוקנו מאז, ככל הנראה, ועדיין היו בהן בקעים וסדקים.

צריך להיזהר כשעולים, חשבתי.

צרה מאוד היתה עליית־הגג והתקרה נמוכה. זקפתי ראשי והוא פגע בקורת־עץ ואבק ניתך ארצה. בפינה ההיא היתה מונחת פעם ערימה של ספרים ישנים. כאן הטמין סבא את הסידורים ואת המחזורים ששוב לא צלחו לשימוש. וכאן היו סלים שבהם היתה סבתא מחביאה תפוחים ואגסים שעדיין לא הבשילו וגם מרקחות שרקחה ופחי דבש שארה אבא.

כאן שרר פעם ריח מעורבב מאוד, ריח דק של אתרוג מארץ־ישראל וריח חמצמץ של גרגרים מיערות גרמניה. עכשיו ניתך אבק ארצה.

פתאום זכרתי כיצד היו הורי שרים לפעמים שיר גרמני אחד: “אוֹ, טאנֶנוַלד, אוֹ טאנֶנוַלד, וִי שֶׁן זִינד דַינֶה בְּלֶטֶר…” את השיר הזה אהבתי במיוחד, ולעתים כשהייתי מתגעגעת אליו, הייתי אומרת לאבא: “שיר לי את ‘יערי’,” והוא היה צוחק ושר לי את השיר הזה שכיניתי בשם “יערי”.

עכשיו אמרתי לעצמי בשקט “יערי” וציפיתי לשמוע את קול אבי עולה בבית. שוב חזרתי ואמרתי בשקט: “אבא, יערי.”

אחר־כך חשבתי: ואת טאננולד אמצא, כמובן, בבית־הקברות היהודי של המחוז. שם אמצא את כל בני משפחת סבתי, בני משפחת טאננוַלד, שנקברו באדמת הארץ הזאת.

חשבתי: צריך לעצום עינים. אז יבואו הקולות ההם שאבדו והריח המעורבב… ואמנם עצמתי את עיני וכתלי־העץ העירומים היו למראות, ואני בתווך וארבעותי במראות. לגופי היתה שמלה לבנה ארוכה וכסיות לבנות מבהיקות מכסות את זרועותי עד למרפק. את השמלה הזאת כבר לבשתי פעם. שמלת־כלולות היתה וירשתיה מאמי. וכשאני מסירה כסיה אחת עושה כך גם האשה אשר ממול, וגם זו שמימין תעשה כזאת וגם זאת שמשמאל. והנה זו שמאחור, רק ידה האחת ענודה. והן דומות לי מאוד כולן ואין אני יכולה להבחין בינו לביני, ואין אני יודעת מי אמיתית יותר מכל השאר. אז אני מסירה גם את הכסיה השניה, כדי שיהיה לי סימן־היכר להבחין בינן לביני וכבר זרועות כולן עירומות. וכאשר אני עושה תנועות בידי הן נוהגות ממש כמוני, ואינני יודעת מי מהן אני, ואינני יודעת מי מהן אני, ואינני יודעת מי מהן. ואינני יודעת מי…

דמותו של אבי, כפי שחזיתיו לא מכבר באולם תת־קרקעי של מגדלור בים, עלתה בזכרוני: פנים קשות וחמורות ויד מונפת לגרשני. כלום באמת היה אבי איכר פשוט ואורה־דבש, כפי שסיפרתי?

אכן, הרי אני יודעת, שכאשר חזר למחוזות אלה, עם תום לימודיו, עשה כאן כרופא האזור. ילדים רבים יִלד, פצעי רבים חבש, איחה שברים ונקעים, שמר מיטות גוססים וחיים רבים הציל ממוות. בין השאר גם טיפל בפרחי־טיס, יונקרים פרוסים, שהתאמנו בשדה־תעופה שבמרחק כמה עשרות מילין מכאן. מתאמנים היו בדאונים ומפקדם, פריץ פון אוֹפֶּל, איש מבית אצילים, שלמשפחתו עתירת־הנכסים בית־חרושת למכוניות, העניק לאבי מכונית־ספורט שחורה לאות הוקרה. איש בשם רֶדֶר, מעיירה קטנה, שמעבר לרכסים הללו, שימש כנהגו. באלבום־התמונות המשפחתי ראיתי את הדאונים ואת פרחי־הטיס ואת המכונית השחורה ההדורה. ואבא גם הראה לי פעם את מדלית־הארד שקיבל מטעם קלוב־התעופה עם עזבו את המקום. כשעזב את המחוז והלך לשמש רופא ברובע־פועלים בהמבורג, השאיר את המכונית לרדר נהגוֹ. ביום מן הימים הבאים, כשאסע אל העיירה שמעבר לרכסים, אפקוד את האיש, וללא ספק אטרידו בשאלות רבות.

עכשיו אני כאן, בבית שנולדתי בו, מסרבת לקלוט את בשורת האגדות שסיפרו אנשים באבי. ילדים רבים יִלד כאן. נפשות רבות הציל ממוות, אבל בפלשתינה התפרנס ממִכוֶרת־דבורים ומעישון מליחים. לעתים רחוקות סר אליו חולה, שהמעות אינן מצויות בכיסו, כי ידע שהדוקטור רוזנבאום יטפל בו חינם אין כסף.

דחיתי את הזכרונות ואת האגדות מלבי ופקחתי את עיני ושוב הייתי לבדי: התקרה נמוכה; כתלי־העץ שוממים ואכולי־זמן ואבק בנחירי.

הקשבתי והנה היה שקט והלכתי להשקיף בעד הצוהר. כשהייתי קטנה צריך היה אבא להרימני בזרועותיו כדי שאוכל להביט החוצה. כשהייתי קטנה אהב אותי, ואילו עכשיו הוא זועם ושוטם.

בעד הצוהר ראיתי את צריח הכנסיה הסמוכה נפלט כצעקה ממחנק הבתים, ולמטה, האדמה, פיסת־קרקע קטנה וחמניות שתולות בה – ראיתין כבר פעם אחת, בחלום בהיידלברג, ושרשיהן יונקים מן הנחל הצר. האם תמיד צמחו כאן חמניות על גדת הנחל? לא זכרתי.

ישבתי על המיטה, הלטתי את פני בכפות־ידי וראיתי את הים. והמים טובים ורפויים ונכנסתי, והלכתי הלאה משם אל תוך המים העמוקים עד שעטפו אותי כגלימה רכה, ומגעם נוסך שקט בבשרי, שקט שנמסך בי בימים עברו לא אחת. שקט שידעתי בבוא אלי אוריאל… ועכשיו כבר קשה לנשום. וכמה קשה לנשום, וכמה טוב שקשה לנשום בתוך השקט השלם… ושקט. ושקט שפוך על המרחב הגדול ואין רוח ואין גל ואין קול במעמקים. שקט בלי נשימה, שקוף, בלי אויר נשבר. שקט אמיתי.

והנה צפור לבנה יורדת על אַמַת־המים. ואני הצפור הלבנה.

האומנם צפור טורפת היא, שנחתה להעלות דג בחרטומה?

מחר אסע לבית־הקברות, חשבתי, ומחרתים אסע לחפש את רדר הנהג באותה עיירה שמעבר לרכסים, ואחר־כך איפטר מן המכונית.

יצאתי אל החצר וראיתי את החמניות; עמוסות זרעים שחורים היו כפותיהן השטוחות. מי הנחל שטבעה בו מרגריטה, אחות אבי, היו כחולים וצלולים והחמניות נשתקפו בתוכם. נחל צר היה, שמימיו רדודים. איך אפשר לטבוע כאן, שאלתי את עצמי. אבל ידעתי שבחורף, כשבאים המים בהמון מן ההרים, מתמלא האפיק והנחל נעשה מסוכן. מרגריטה היתה בת ארבע כשטבעה בנחל; וכשהייתי אני בת ארבע, קודם שעקרנו מן המקום הזה, הרביתי לשחק כאן, בחצר, כדרך שעושים עכשיו ילדי בעל־הבית, ואבי השגיח שלא ארד לנחל. גדר גבוהה הוקמה לגדתו, אבל ילדה בת ארבע כבר יכולה להגיע בידה אל כף־המנעול של הפשפש, שהיה אבא יוצא בו בלכתו לדוג דגים. על־כן לא חדל להשגיח על בתו. תמיד השגיח אבא, גם כשגדלתי הרבה להשגיח. ובאמת הריהו משגיח גם כיום. הוא יודע דברים כמוסים שלא גיליתי לאיש. הוא מיטיב לדעת והוא קובעני.

“בת נעוַת המַרדוּת,” אלה היו דבריו. מפורשים יצאו מפיו.

בפתח מחסן־הכלים שבפינת החצר, ליד מכלאת־שפנים, ישב בעל־הבית על שרפרף נמוך וגילף בעץ בעלי־חיים קטנים. גם אבי עסק בכך בשעות־הפנאי, ובסוף ימיו, כשגברה מחלתו, ושוב לא יכול לצאת לעבודת־השדה, לא עסק אלא בכך. הגילוף הוא תחביבם של בני מחוז זה. הם מגלפים כפות ומזלגות ודמויות של איכרים. אבי מעולם לא גילף דמויות־אדם, גם כלבים לא אהב. הוא העדיף בני־בקר ותיישים ואילים. לעתים רחוקות גם גילף עופות טורפים ותמיד הטיל בהם מומים, כדי שלא לעבור על לאו שבתורה.

לדעתו, היה השור בעל־החיים הנאה ביותר. גם האל העדיפו, נהג לומר, ובפרה אדומה ניתנו סגולות מיוחדות, סגולות מטהרות.

“מנַיִן באת?” שאלני בעל־הבית.

סיפרתי לו והוא השתאה.

“ירושלים,” אמר. “עיר־הקודש.”

עדיין זכרתי: ערב־שבת ונרות דולקים בפמוטות־כסף כבדים וגבוהים וסבא לזרוס יושב בראש השולחן ושר שלום עליכם למלאכי־השרת, לכלה ולריבון־העולמים.

עברו ימים אחדים ואני לא יצאתי את חדרי. בעלת־הבית העלתה את ארוחותי והרבתה לפנקני.

“אינני חשה בטוב,” הסברתי לה.

“אַת חיורת מאוד,” אמרה. “אולי כדאי שאקרא לרופא.”

“זה יעבור,” אמרתי והצבעתי על שורת הצנצנות שהצבתי על השולחן. “אלה ירפאו אותי ללא ספק.”

ד. המעיין    🔗

מקץ שבוע ימים, ביום א', כשפעמוני כנסית הכפר היו מצלצלים, שמתי פני אל בית־הקברות היהודי של המחוז, מרחק כמחצית שעת נסיעה משמַלנאוּ, בגבולות כפר אחד בשם וַיאֶרס.

נסעתי בדרכים משובשות ושלטים צהובים סימנו את הכּיווּנים. משני עברי הדרך השתפלו מגבעות שטוחות שדות־שלף קצורים, ואחרים שכבר הוכנו לזריעת־חורף.

פה ושם נראה בית בודד ועצים סביבו, ולעתים מקוה־מים קטן. שלוה ושקט היו נסוכים על המרחבים הפוריים ואני זכרתי את ארצי העניה.

לאחר זמן הגעתי לראש גבעה אחת, ושם, פתאום, הגיעה הדרך לקצה. לפני צמח חורש קטן, ומימיני על שפת הדרך, ניצב בית גדול, ובמורד הגבעה ראיתי מבנה־בּיטוֹן, שנראה כבית־חרושת. למטה, בעמק, היו סימנים של מקור־מים – צמחיה צפופה מאוד.

ירדתי מן המכונית ואז הבחנתי בשלט:

“מים מינרליים – מי־מרפא”

סביב בית־החרושת נערמו ארגזים ריקים ובקבוקים התגוללו על רצפת־הבּיטוֹן שבחצר. עכשיו נזכרתי שבסביבה זו אמנם נבע מעיין שמימיו סגולה לבריאות, ושמה נהגו נערי הכפרים להתקבץ בימי חג ומועד, כדי לשתות מן המים ולהתחזק.

הלכתי לעבר בית־החרושת, אך את המעיין לא מצאתי. חשבתי על כך שתושבי הארץ הזאת משקיעים את כל מרצם בעשיית הון ובעסקים כדי לשכוח, ואפשר, הגיתי, שהם מסתירים את מעיינותיהם, כדי לא לעורר קנאת זרים.

כלב התחיל נובח, וכשפניתי לחזור, שמעתי דלת נטרקת בבית הסמוך ופסיעות. אחר־כך ראיתי איש כבן ארבעים בא לקראתי.

“מה אַת מחפשת?” שאל.

“את המעיין,” השבתי.

הוא סקר אותי ואחר־כך צחק.

“רוצה לשתות?” שאל.

הינהנתי והוא אמר: “בואי אתי.”

האיש הוליכני אל הבית, אך תחת לעלות במדרגות סבבנו את החצר עד שהגענו אל סוכה שנשענה אל אחורי הבית. ושם היו שולחן וכסאות והוא הזמינני לשבת. “מאמִי!” קרא, ואשה זקנה גדלת־גוף וּורוּדת־פנים הופיעה. האיש הסביר לה את מבוקשי ועד מהרה שבה ובידה בקבוק וכוס. עוד אשה יצאה מן הבית ותינוק בזרועותיה. הם ישבו סביבי והתבוננו בי כשאני לוגמת מן המים. אחר־כך אמרה הזקנה ורודת־הפנים:

“מי סיפר לך על המעיין? אַת צעירה, וזה שנים רבות, מאז נסתיימה המלחמה, יש לנו כאן בית־חרושת במקום המעיין. בעלי המנוח הגה את הרעיון כשחזר מן המלחמה. ובני,” היא הצביעה על האיש הצעיר, “מנהל את העסק.”

“אבי סיפר לי,” אמרתי לה. “הוא סיפר לי שבימי חג באו לכאן לשתות. הם האמינו שבמים יש סגולה סודית.”

“אלה מים טובים מאוד,” אמרה. “אביך מן הסביבה הזאת?”

הינהנתי, בלבי חשבתי שאילו חי, לא היה היום צעיר הרבה מאשה ענקית ומלאת־חיוּת זו.

“מה שמו?”

“דוקטור רוזנבאום.”

“דוקטור רוזנבאום,” אמרה לאט, “כן, אני זוכרת אותו. אני זוכרת אותו טוב מאוד, הוא טיפל בך,” אמרה לבנה, “כשהיית תינוק, כשהיית חולה בדלקת־ריאות.”

אחר־כך התבוננה בי ארוכות ואמרה:

“הוא היה איש טוב מאוד. היו כאן שני רופאים, אחד יהודי ואחד גרמני. הגרמני היה תמיד שיכור ואבא שלך, הרופא היהודי, עשה את כל העבודה והאשימו אותו שהוא מתעשר על חשבון השיכור. אבל האמת היא שהוא אף פעם לא לקח כסף מעניים, והיינו כולנו עניים מאוד בשנים ההן שלפני המלחמה.”

קמתי ממקומי והודיתי להם. טעם המים המינרליים, טעם מריר כלשהו, עמד בפי. האיש ליוָה אותי אל המכונית. כשהפעלתי את המנוע, התכופף אל החלון ואמר: “הייתי בן חמש־עשרה כשנגמרה המלחמה. את אביך אינני יכול לזכור, כי הייתי תינוק, אבל אמי סיפרה לי עליו. היא סיפרה לי שהציל את חיי. אני מצטער, אני באמת מצטער.”

ה. בית־הקברות היהודי    🔗

כשהגעתי לוַיאֶרס – ספק כפר ספק עיירה – מקום שבחרו שם יהודי המחוז כברת ארץ למנוחת־עולמם, כבר היו התושבים מטיילים ברחוב הראשי בבגדי־חג. וַיאֶרס: רחוב אחד רחב מתעקל במעלה גבעה וכמה סימטאות. וברחוב הראשי בתים לבנים, חדשים או מחודשים, וסביבם גינות־נוי מטופחות. מישהו הצביע על בית ראש־הכפר שעמו שמור, כפי שהוסבר לי, מפתח בית־הקברות היהודי. כשציליצלתי בדלת הופיע בחלון ראשו של גבר מזדקן, שהיה עדיין לבוש בגדי־לילה. שאלתי את עצמי מדוע זה לא הלך ראש־הכפר לכנסיה והסברתי את מבוקשי. האיש אמר: “רגע אחד, בבקשה.”

עד מהרה חזר ובעד החלון הושיט לי מפתח־ברזל גדול. הוא אמר: “נא להחזיר.” כששאלתי על הכּיווּן, הואיל להנחותני.

נסעתי על דרך־עפר, שנתחמה מצד אחד בגדר גבוהה עד שהגעתי לשער־ברזל. מסביב, בשדות, רעו סוסים וחזירים.

מן השער הוליכה דרך רחבה, מרובדת אבנים שחורות קטנות – חצץ, או אפשר חלוקי־נחל. הדרך נקטעה לפתע, והלאה משם, טובעים בצמחי־בתה שגדלו פרע, קוצניים ונושאי גרגרים אדומים, היו הקברים. בוססתי בבוץ, וכשנדדתי ממצבה למצבה נקרעו גרבי, וידי נשרטו בהסיטי את ענפי השיחים לקרוא את שמות הנפטרים.

הלכתי מאבן לאבן ובלבי כעין שיתוק. כתמי לובן עבש עלו במצבות מתפוררות ועקומות, והשמות מחוקים למחצה, לעתים שוב לא ניתנים לפענוח, כתובים אותיות גותיות בצד אותיות עבריות.

והיו שם אבנים מַלבּניוֹת גבוהות, ואבנים נמוכות מקומרות, שנדמו כפלחי עמודים של היכל רומי שנתמוטט, והאזוב מכסה את פניהן, חלקלק ולח. היו גם אבנים אפורות שהזמן לא נגע בהן והשמות ברורים, כמו מצבתה של שרה טאנֶנוַלד משמַלנאוּ, או זו של פאני וַלהאוּז מגֵרספֶלד. לא הכרתי נשים אלה. הראשונה, כמדומה בת־דודה לסבתי, והשניה – אמו של ידיד לאבי, איש שבביתו היינו עורכים את סדר הפסח מדי שנה בשנה. וגם אבנים שחורות היו, מסותתות לתפארה. ואחרות רבועות, לבנות כאבן הסיד.

והלאה משם, בתוככי חורש עצי־תאשור גבוהים, ניצבו, סמוכות זו לזו, מוּטוֹת, אבנים מכורכמות, צרות וגבוהות, והמראה מעלה על הדעת שרידי מבנה עתיק שנחשף בחפירה ארכיאולוגית, או מקום פולחן דרוּאידי. מצבות עתיקות היו, בנות מאה, מאתים וגם ארבע מאות שנים.

על קברו של סבא לזרוס ניצבה אבן־שיש שחורה ומבריקה, אבן כפולה, אבל סבתי נעמי מתה הרחק מכאן, באמריקה, ושם נקברה, ומחציתה האחת של האבן, מיותמת, ריקה מכתובת.

שוטטתי כאן, במקום אילם זה, שאבנים מפוזרות טובעות בצמחיתו העתירה ולבי אחוז שיתוק. הנה, כי כן, אני כאן, בקרב בני־משפחתי, ועדיין הדממה קורסת במקומות רחוקים, כפופה לציר סמוי, ככוכב ענקי. והורדים האדומים קטומים כולם ואין בלתם.

כשעמדתי בשער, נותנת את מפתח בית־העלמין בארנקי ושולה משם את מפתחות המכונית, עברני איזה רגש, כמו מתח־ציפיה. פניתי שוב לאחורי ונשאתי את עיני אל חורש־התאשורים שהלאה ממשעול האבנים השחורות, מתגעגעת לשמוע קול חליל, חליל־רועים ים־תיכוני, שעולה בהרים מעוטי־מים, מרוסק ופתאומי, מתמשך בצליל אחיד־גוון ונקטע, והוא כבכי אדם, או כאנקת בעל־חיים, לא מנגינה – יסודותיה, ראשיתה של מוסיקה. אך שם, בחורש־התאשורים היה רוח־צפון אַלים מתגולל על צמרות שנדמו כמחַשבות להישבר, ובענפים הנמוכים נגע, וגם בעשבים, ורק בפגעו באבנים הזקופות העתיקות לא נודע הדבר.

ניצבתי שם ושורות של שיר שקראתי פעם עלו בזכרוני. עכשיו אמרתי אותן לעצמי בקול רם, בתרגום עברי, אפשר משובשות מעט, מחמת השכחה:

זְכֹר תָּמִיד אֶת אִיתָקָה¹

שָׁמָה מוּעָדוֹת פָּנֶיךָ

אַךְ אַל נָא תְּזָרֵז אֶת הַמַסָע

מוּטָב שֶׁיִתְמַשֵׁךְ שָׁנִים הַרְבֵּה

וְשָׁעָה שֶׁתַּגִיעַ לָאִי כְּבָר תִּהְיֶה זָקֵן

עָשִׁיר מִכָּל אֲשֶׁר צָבַרְתָּ בַּדֶרֶךְ

וְשׁוּב לֹא תְצַפֶּה שֶׁאִיתָקָה תַּעֲשִׁירְךְ הוֹן

הַמַתָּת שֶׁהֶעֱנִיקָה לְךָ אִיתָקָה

הִיא הַמַסָע הַמֻפְלָא

הֵן אִלְמָלֵא הִיא לֹא יָצָאתָ אֶל הַדֶרֶךְ

וזוּלָתוֹ אֵין בְּיָדֶיהָ דָבָר לְתִתּוֹ לָךְ.

ו. היהודי האחרון מפלידן    🔗

עמדתי בדלת ביתו של ראש־הכפר, מצפה שראשו המקריח ישוב ויציץ בעד החלון וידו תשתלח ליטול מעמי את המפתח. אולם הפעם הזאת נפתחה הדלת והאיש אמר: “אני מקווה שאין לך כל תלונות. אנו עושים כמיטב יכלתנו לשמר את המקום.” כשהודיתי לו הזמינני להיכנס פנימה ואמר: “אני רוצה לסַפּר לך משהו.”

הוא הושיבני ליד השולחן וישב מולי, איש מזקין, שעיניו עגומות ופניו מוטרדים.

“אני רוצה לסַפּר לך משהו,” חזר ואמר.

ציפיתי בסבלנות.

לאחר שהות אמר:

“אני רוצה לסַפּר לך כיצד שלחתי את היהודי האחרון מפלידן למוות. הייתי שוטר כפר בימים ההם. יום אחד קיבלתי פקודה לגשת לביתו של היהודי הזה, כ”ץ, האחרון שנותר בכפר. הוא היה עני ולא היה לו כסף לנסוע מכאן, אני חושב. צריך הייתי להודיעו, שלמחרת היום בדיוק בשעה שמונה בבוקר עליו להתיצב בתחנת־הרכבת עם כל בני־משפחתו ועם מיטלטלים עד משקל של עשרים קילוגרם. כששמע כ"ץ אמר, ואני זוכר שהוא היה שָׁלֵו מאוד כשאמר זאת: ‘ובכן, פריץ, אתה שולח אותי אל המוות.’ הכרתי אותו שנים רבות. גדלנו יחד, למדנו יחד בבית־הספר… כשאמר לי מה שאמר, אמרתי לו: ‘כ"ץ, מדובר במחנה־עבודה. אתה פסימיסט. תמיד היית. אני זוכר אותך כילד, גם אז היית פסימיסט.’ כ"ץ צחק ואמר: ‘אתה באמת מאמין בזה?’ אמרתי: ‘בכל לבי.’ והוא אמר: ‘אז אתה אידיוט.’ הבטחתי לו, נשבעתי לו בהן־צדק. אבל הוא לא האמין. הוא חזר ואמר: ‘אנחנו מוזמנים למוות ואתה מטומטם שאינך תופס את זה.’ למחרת בבוקר באו כ"ץ ובני־משפחתו לתחנת־הרכבת. היו כמה קרונות וציווּ עליהם להניח את המטען בקרון האחרון ולהיכנס לקרון הקדמי. כשזזה הרכבת ניפנפתי לו. אני זוכר היטב שניפנפתי לו. כשהרכבת נעלמה מן העין ראיתי שקרון המטען נשאר בתחנה. ברגע הראשון חשבתי שזו טעות. רק אחר־כך הבנתי…"

האיש לא הביט בי. פניו, עיניו, כתפיו, היו מושפלות. איש מזדקן ומקריח ומוטרד.

קמתי והלכתי משם. כשישבתי במכונית פרשתי את המפה על ברכי וחיפשתי את פלידן. אחר־כך חשבתי שאולי זו היתה הסיבה לכך, שראש־הכפר לא הלך לכנסיה ביום א'. אבל לא היתה זו אלא השערה מופרכת, מגוחכת בפשטנותה.

ז. אצל הקצב    🔗

באחד הימים ירדתי אל החצר, חצר ילדותי, חצר בית אבא, והנה נעלמו החמניות מגדת־הנחל ופסו הכרוב והגזר והחסה מערוגות־הירק, שהאיכר שבא לכאן מן הסוּדֶטים גידל למען בני־משפחתו, ותחתם היו תקועים בערוגות בצפיפות הורדים האדומים שנקטמו, והם מעלים על הדעת את כתמי־הדם שמצאתי במיטתי באחד הבקרים, לפני שנים אחדות, זכר לחיים שהריתי ואשר לא היו עוד. ורק המשעולים הצרים היו עפר תחוח. התבוננתי בכתמי־האודם הורדניים ותהיתי כמה זמן עתיד להתקיים השטיח הפרחוני הזה. והנה תקפה אותי חימה לא־מובנת וירדתי אל הערוגות והתחלתי רומסת את הורדים התקועים באדמה. ממילא ימותו, אמרתי בלבי.

אחר־כך יצאה בעלת־הבית ושאלה אם אוכל ללכת אל הקצב. בת־בית לכל דבר הייתי כאן. שליחויות רבות עשיתי למענה. גם סייעתי לה בעבודות המטבח ובהשגחה על הילדים. בעוד ימים אחדים יחזיר בעלה את מכוניתי לפרנקפורט, לידי בעליה, ושם יקנה קישוטים לעץ־האשוח ויינות לחג ומיני מצרכים שאינם מצויים בכפר. בבוקר החג אסיים, לפי תכניתי, את כתיבת ספרי, אמרתי לה, ולמחרתו אסע, אמרתי לה.

באטליז היו כמה נשים. הן סקרו אותי בשתיקה עד שהרהיבה אחת מהן עוז ופתחה:

“מה שלום אביך?”

לא עניתי, והגיתי בכך שאמי אינה מן המחוזות האלה. היא באה לכאן ממרחקים ועליה לא שאל איש.

אחר־כך שאלו על אחיו ואחיותיו של אבי, ואפילו על סבתא ועל הנכדים שאלו. כן התעניינו בעיסוקו של אבא וביקשו לדעת אם התעשר. נאמר לזו, שביקשה לדעת, כי הכל עשירים בפלשתינה.

לוּדויג שירת אותן, אבל אף אחת מהן לא עזבה את החנות. כשסיימו את הטענת סליהן, הניחום בצד הקיר ושהו להאזין ולשאול.

פתאום נשמע קולו של לוּדויג:

“וחזיר אתם אוכלים שם? ושבת שומרים? אותך ראיתי מטיילת בכפר בשבת שלכם ומעשנת. אשה מעשנת בראש חוצות! ועוד יהודיה! ועוד בשבת! בשביל מה באת הנה? מאז הופעת, לא מדברים הבחורים שלנו אלא עליך ועל שמלותיך הקצרות ועל הסיגריות האמריקניות שאַת מעשנת ברחוב, ועל המכונית שלך. מיני־ביקיני! בשביל מה באת הנה?”

נָהגן של הנשים היה זהיר ומנותק. הן שאלו ואני מילאתי פי מים, ותקעתי את עיני בגויות פשוטות־העור של הבהמות שעל האנקולים.

“אולי איננה מבינה גרמנית?” הציעה אחת מהן, ולוּדויג שמע וצחק.

הוא אמר: “חבל שלא שמעתן את הגרמנית שלה. קצת יותר מתורבתת מזו שלכן. מין גרמנית של גיתה. צרות, זה מה שהיא מבינה. חכו ותראו.”

והן חיכו, וכשהגיע תורי, ביקשתי מבוקשי והנשים השתאו.

“הנה לכן. כמו שאמרתי. זה פשוט, שלא נאה לה לדבר אלינו, זה הענין. מיוחסת אחת! עם מכונית! תמיד היה להם יותר כסף ויותר שכל בראש שלהם. ואולי היא חושבת ששיתפנו פעולה עם הרוצחים ההם.”

ולי אמר:

“שתדעי לך, שלנו הכפריים לא היה שום עסק אתם. ושתדעי לך, שהלכנו לחזית, ושבני הבכור נהרג ברוסיה.”

ח. יין ונשים    🔗

את נהגו של אבא, איש בשם רדר, לא פגשתי. כששאלתי למקום־מגוריו בתחנת־הדלק שבעיבורי העיירה ההיא שמעבר לרכסים, נודע לי שמת לפני כשנתים, ואפילו לא טרחתי לסור אל ביתו.

בדרכי חזרה סרתי אל שדה־התעופה. גם כיום התאמנו שם בדאונים. זכרתי את תמונת המקום מן התצלומים שבאלבומו של אבא, ונוכחתי לדעת שדבר לא נשתנה, זולת זאת, שמטיסי הדאונים שוב לא היו אנשי־צבא – יונקרים פרוסים – והמקום היה למגרש־שעשועים, וביתניו משמשים מסעדות וסוכות לממכר מזכרות. מכרו כאן גלויות וצעצועים ומיני חפצים מגושמים מגולפים בעץ. קניתי לוח קטן מעץ־תאשור שעליו היה חרוט משפט בחרוזים: “יין ישן ונערות צעירות – בעולם הזה הֲנָאוֹת. שניהם עשויים להביא אושר לאדם, בלא שיהיה אנוס למות למענם!”

המקום היה הומה מאדם כביום־חג, ומטיסי הדאונים הסתובבו במגרש לבושים מדיהם, מנופחים כתרנגולי־הודו. מפעם לפעם המריא או נחת דאון והקהל מחא כפים.

אל המקום הזה היה רדר מסיע את אבי במכונית־ספורט שחורה פעמַיִם בשבוע. כאן היה אבא עורך בדיקות שיגרתיות ומטפל בפצועים או בחולים; וכאן התאמנו אותם טייסים, שנשלחו מאוחר יותר להילחם את מלחמתו של היטלר באויר. אלה ששוטטו כאן עם ילדים חבושי־כומתות, שלעסו גומי־לעיסה או לקקו קורי־סוכר לבנים כרוכים סביב מקל, והיו מוחאים כף מדי פעם בפעם לא חשבו על העבר. יש להניח שהעדיפו לשנן אותו משפט שהיה חקוק על לוח־העץ שקניתי. אבל גם אני עצמי לא הרביתי להרהר בעבר זה, וכשיצאתי משם אל הרכס המיוער, והכביש התעקל בנוף פראי, עם שרידי טירות בראשי גבעות ושמים תלויים כבדים ואור חיור וקלוש, הגיתי בצעירותו של הצפון. חשבתי על כך שזמן מועט ביחס חלף מאז דהרו כאן על סוסים אנשים לובשי שריון־קשקשים, חגורי־חרבות, כשאלוהי הרעמים מלווה את הסתערויותיהם, והוַלקיריות לוחמות, עוזרות על־ידיהם, חורצות דינם לחיים או למוות. אכן, רוחות ושדים, גמדים וענקים עדיין משוטטים כאן בסבכי היערות האפלים, חשבתי, ואילו רדר, נהגו של אבא, איש שיכול היה, אולי, להפיס את דעתי, מת.

ט. אצל הרוקח    🔗

אחרי הדברים האלה עברו עלי הימים באפס מעשה. בשעות היום, כשלא הייתי עוזרת על ידי בעלת־הבית, או משגיחה על הילדים לבל ירדו לנחל, טיילתי בכפר. ואמת אמר הקצב – שמלה קצרה לגופי ואני מעשנת. יום־יום פגשתי את הקבצן האדמוני שתום־העין, ובכל יום הכפלתי נדבתי. אף־על־פי־כן לא התמעט צחוקו ומעולם לא שמעתיו אומר תודה או מברך ברכה. את צפרניו לא נטל, את ידיו לא רחץ, את זקנו לא סירק ואת בגדיו לא החליף. שוחחתי על כך עם בעלת־הבית והיא אמרה:

“ראה תראי, בערב חג־המולד יהיה לאיש אחר. אחת לשנה, קודם היכנס החג, הולך האיש אל בית־המרחץ, ובצאתו משם הוא לבוש לבן מכף־רגל ועד ראש. פעם אחת בשנה הוא חדל להיות קבצן משוגע ואז הוא קדוש, שמשמח את לב הילדים במתנות.”

יום אחד כשנתתי כדרכי מעות בידי הקבצן לחש: “הרוקח מחכה לך.”

אותו יום הרחקתי לכת בטיילי, וכשחציתי את מסילת־הברזל ואת הגשר שעל הנחל בדרך המוליכה אל בית הרוקח, נסתכסכה נפשי.

הלא איכר פשוט ואורה־דבש היה אבי, אמרתי לעצמי שוב ושוב, אבל כמו מאליהן הוליכוני רגלי אל הבית הגדול והנאה, שהיה פעם בדמיוני, דמיון ילדה, בית־השוקולד של המכשפה שכישפה את הנזל וגרטל.

איש גבה־קומה וכחוש היה הרוקח שקיבל את פני בטרקלינו.

“ציפיתי לביקורך,” אמר. “הדוקטור רוזנבאום ואנוכי היינו ידידים טובים.”

כשסיפר באבי נתלוותה לדבריו נעימת חיבה וכבוד.

“הוא היה איש נדיב ואציל־נפש יותר מכל האנשים שהכרתי,” אמר לי הרוקח ולבי התקומם, ואחר־כך התקומם בהתקוממותו.

כשנכנסה כלתו להגיש תה ועוגות אמרה: “שמעתי עליך ולא רק מחמי. מדברים. זה כפר קטן ואי־אפשר לשמור סודות. האנשים לא מבינים לשם מה באת. מעלים כל מיני השערות. אני רוצה לומר לך משהו. אני חושבת שאני יודעת מדוע באת ואני רוצה לומר לך משהו. אני ממינכן. עברתי את המלחמה ואת הזמנים שאחרי המלחמה. אני חושבת שנענשנו די. אחרי המלחמה נשארו בגרמניה תשעה מיליונים אלמנות. לא היה במה להסיק תנורים בחורף ואנשים קפאו, לא היה מזון ולא היו בגדים ואנשים מתו ברעב. העיר שלי, מינכן, היתה הרוסה לגמרי, כמו ערים גדולות אחרות בגרמניה. אני חושבת ששילמנו את מלוא המחיר. זה מה שיש לי לומר בענין.”

הרוקח היה נבוך, אך לא ניסה להתנצל. הוא אמר: “ציפיתי לביקורך, גברת רוזנבאום. רציתי לומר לך שתלכי מכאן. כלתי צודקת. בני הכפר רוטנים ויש לי חששות כבדים. נוכחותך במקום מלבה פחדים ואלימות. אני לא אומר שצריך לשכוח, אבל עובדה היא שהגרמנים רוצים לחיות בלי לזכור. יש לזה רק פתרון אחד. הדור הזה שעבר את הזועות והיה שותף להן צריך למות. התקוה של הארץ הזאת היא בניה הצעירים, אבל קודם שלתקוה זו תהיה משמעות כלשהי צריך שהדור שלנו יעבור מן העולם. הם אינם סולחים לנו והם יוכלו לחיות את חייהם שלהם רק כשנמות. לכי מכאן. אני רוצה לחיות את שארית חיי בשקט.”

י. קול בלילה    🔗

כששה שבועות עשיתי בבית אבא. בלילות, בשכבי על משכבי, הייתי קשובה אל הקולות, שדימדמו בבית: שיעול של תינוק, לעתים בכי, אנחות חשאיות וקולות נרגנים, ומישהו שמתהפך על מיטה שקפיציה חורקים. הייתי קשובה אל הקולות שדימדמו בבית עתיק זה, מנסה לקלוט אותו מעבר רחוק, סימן, בשורה. אך בשנתי בא אלי אבי בחלום, ואמי ממהרת אחריו, מחננת קולה. ועדיין הוא משמיע באזני דברי־נאצה.

ורק לעתים רחוקות, ברגעים הקצרים שבין שינה לערוּת, הייתי רואה את אוריאל שמש, איש גדול ומסורבל־גוף ככל שהיה, ולבי יוצא אליו ואל שדות־קיץ לחים מטל־לילה, ואל פרדסים עמוסי ניצה ריחנית ואל הרים קרחים מעוטי־מים שעזים כילו את יערותיהם.

אך רק להרף עין התרתי לגופי התמכרות אל רגש עז, התרפות וגעגועים. ואחר־כך היה הזכרון המתוק מתפוגג בין שמורות עיני העצומות וגופי מתוח וקשה ועצמותי כעצי־אשוח קפואים, מנקבים עננים שחורים נמוכים מאוד.

איש קשה היה אוריאל שמש ועדין, ורוחו – יונק־דבש צבעוני הדור־כנף, שמרחף מפרח לפרח ומוצה דבשם; רוח הולכת ממקום למקום בעקבות הזמנים, בעקבות קוֹנקויסטאדורים חמוצי־בגדים – קוֹרטֶס בטֶנוצ’טיטלאן, ופרנסיסקוֹ פּיזארוֹ בקוּזקוֹ. כמה קשה היתה לו אהבתי היציבה ורוחי ההפכפכת. הוא לא אהב את הקשרים הבטוחים ואת הקרקע המוצקה. תאבת־נדודים היתה נפשו, יוצאת אל הרגע הפורח וחולף, אל הפרח הממהר לקמול, אל האגדה הזרה, הרחוקה, שאינה ניתנת להיתפס בכף, שהיא חומקנית כזמן וכאבק. כזה היה האיש שאהבה נפשי והחיים הרפתקה שלו.

יא. הביקור בבית לזרוס פוקס    🔗

באחד הכפרים הסמוכים, בהתנהאוזן, התגורר קודם המלחמה לזרוס פוקס, בן דודו של אבי.

אמו של לזרוס מתה בלדתה אותו, וסבתי אימצה אותו לבן. את שלוש־עשרה שנות חייו הראשונות עשה בבית הזה שבשמַלנאוּ, שבו אני מתגוררת עכשיו זה ששה שבועות בעליית־גג, ששכרתי מידי בעליה. כאן נולדתי וכאן התגוררו אבותי ואבות אבותיהם ארבע מאות שנים.

כשנשא אביו של לזרוס אשה אחרת על־פני אשתו המתה, החזיר את בנו אל ביתו. לימים נשא לזרוס את בת ראש־הכפר, ואביו קרע בבגדו וישב עליו שבעה. לזרוס לא המיר את דתו, אבל ילדיו חונכו כנוצרים. אבי, שסיפר לי על כך, שעה שהסביר לי עיקר מעיקרי היהדות, לא ידע מה עלה בגורל בן־דודו, גם לא גילה בכך ענין.

חשבתי בלבי אם מת לזרוס, אפשר חיים ילדיו.

כשבוע ימים קודם חג־המולד, ביום א', בשעה מוקדמת של אחר הצהרים, שמתי פני לעבר התנהאוּזן. עורבים שחורים התעופפו מעל לשדות החרושים והיו ככתמים כהים בכיפת־השמים הכבדה. קר מאוד היה ואיש לא נראה בשדות. חשבתי: עוד מעט ירד שלג על הארץ והיא תעדה כלולות. אז תהיה שותפות בינה לביני, ובבוא האביב יפשיר השלג ואני עדיין כלה.

במבוא הכפר התנהאוּזן עמדו שתי נשים ושוחחו. שאילתין על לזרוס פוקס.

“בבית השלישי מימין,” אמרה אחת מהן.

הבית היה מוגבה מעט מן הכביש ורק בשיפולי החצר עלו עשבי־בר אחדים, אפורים מכפור. בתווך ניצב דחליל, כמו שכוּחַ, דמות הצלב לגופו, ופניו, פני בובת סמרטוטים, העלו בזכרוני את דיוקן הילד החכם שפגשתי פעם בעירי הרחוקה בשכונה לא מוּכּרת, בדרכי לפגישה עם אוריאל שמש. נכנסתי אל החצר וקרבתי אל הדחליל. פניו היו לחים וקרים למגעי. שאלתי את עצמי איך נקלעתי לשכונה המרוחקת ההיא, זכרתי, שזולת הילד ההוא, שפניו כפני הדחליל הזה, ילד ששיחק ברחוב בהגה ישן של אוֹפנַיִם, לא נראה איש ברחוב. פניתי אל הילד ושאלתי לדרכי. הוא השתומם, כמו היטיב לדעת, שהייתי במקום ההוא לא אחת, ותחת שישיב על שאלתי, הרים את הגה האוֹפנַיִם, החזיקוֹ מהופך לעומת מצחו והסתער עלי בשאגה.

כשחזרתי על שאלתי אמר:

“הגברת המגונדרת בורה גדולה.”

הוא התבונן בי במבט מלוכסן, ראשו נוטה לצד אחד ופניו לועגים. אחר־כך חזר לאחוריו ושב להסתער עלי, מנגח את בטני בהגה שלו.

איזה ילד מרושע, חשבתי בלבי ופניתי ללכת.

אז רץ אחרי וקרא:

“חכי, גברת, אני יכול להסביר לך.”

האזנתי לדבריו בתשומת־לב; ידעתי אל־נכון, שאם אהיה נאמנה להוראותיו, ולא אסטה ימין ושמאל, אגיע עד מהרה למחוז־חפצי.

וכך הוָה.

בחזית הבית ההוא, מגמת פני, היה קבוע שלט מחוק ועתיק: “כל ישראל חברים – בית־ספר לבנות”. מראה חמוּר וקודר היה לו כלמקומות נטושים; קולותיו הגיעו אלי חנוקים וחשאיים, קול נערות פטפטניות, שהדחיסו בראשיהן בינה, קול מסמרות שהצמידו אל כותל כתובות ופתגמים של זקנים וחכמים בתורה: על שלושה דברים העולם עומד, ובשלושה דברים האדם ניכר, ושלושה־עשר העיקרים וארבע הקושיות ותרי"ג מצוות…

על אחד מאגפי הבית נשענו מדרגות־ברזל לולייניות, שעלו עד לקומה העליונה. עליתי בהן וראשי סחרחר.

למעלה מצאתי דלת פתוחה. ממנה עברתי דרך מסדרונות צרים אל הקומות התחתונות.

שם, באחד החדרים, היה אוריאל שמש אמור לצפות לי. והנה הגעתי לאולם ריק אשר כתליו חשופים ורצפתו מאובקת.

כאן אחכה, החלטתי בלבי. ובעוד אני פושטת את בגדי, בא אוריאל וחיבקני. ביום ההוא דיבר אלי דברים רכים ומתוקים ושכב עמי על הרצפה הקרה ואהבתו סוערת. ובשעה שהיה נושק את אברי גופי נפתחה הדלת וילד קטן נכנס, הלא הוא הילד החכם, שהורה לי את הדרך.

הוא עמד בפתח, מגחך, והצביע עלינו בידו, כמי שמצא הוכחה. עד מהרה פלשו אחריו החדרה נערות צעירות לבושות מדים אפורים. אלה היו תלמידות בית־הספר. הכרתין. בשכבר הימים נמניתי עמהן גם אני.

הן ניצבו לעומתנו, מתבוננות בנו בהשתאות, ואוריאל שנתבהל נשא רגליו וברח.

אז פתחו הנערות בחרפות ובדברי־גינוי, צעקותיהן עלו בערבוביה, ולא יכולתי להבין את הנאמר. רק מנעימת קולן הבינותי שהטיחו בי אשמות.

הנערות קרבו והתגודדו מעלי, ואני שוכבת עירומה על רצפת החדר. פתאום נפער הקיר שמאחורי ובריכת מים כחולים נתגלתה. והמים עומדים. בזחילה הסטתי גופי לעבר אַמַת־המים וצללתי בהם.

ברגע ההוא עלתה מתוך הבריכה אשת אוריאל שמש, וגופה נוטף מים ושׂערהּ השחור והארוך מלפף אותו. עיניה היו עצומות ופניה הכחולים כפני מת. הושטתי זרועותי לקראתה, והיא, מתמוטטת, נקלטה בתוכן. גופה היה קר. ובשעה שאימצתיה אל לבי, מעסה בכפות־ידי החמות את גוייתה, ונותנת פי על פיה, השמעתי באזניה דברי־תנחומים.

“חֲיִי!” פקדתי, “חיי! הרי אני עתידה לפצותך על הרעה ולגאול אותך מן היסורים.”

באחת נאלמו הנערות ומים התחילו פולשים אל החדר. פתאום קלטה עיני כתובת על הקיר, וכך היה כתוב:

“פקדת הארץ ותשוקקה רבת תעשרנה”.

והנה, אני כאן, בהתנהאוּזן, כפר נידח בחבל הרון שבגרמניה, בחצר ביתו של לזרוס פוקס, ומולי דחליל, שפניו פני בובת־סמרטוטים, המעלים בדעתי דיוקן של ילד חכם, שפגשתי פעם, בעירי הרחוקה, בדרכי לפגישה עם אוריאל שמש.

הבוץ הטובעני שבחצר דבק בסוליות נעלי והכביד על מצעדי בעלותי אל הבית במדרגות של עץ. על הדלת לא היה שלט אף לא פעמון. הקשתי עליה, ולאחר שהות קלה שמעתי צעדים קרבים. היו אלה פסיעות לא סדורות, כשל איש צולע. הד עצי וחלול עלה מהן. הדלת נפתחה בתנופה, ולעיני נפער חדר־כניסה חשוך. בקושי יכולתי להבחין בתוי־פניה של האשה הקטנה שניצבה מולי. כשהתרגלו עיני לאור הדל, ראיתי שהיא גיבנת. הייתי גבוהה ממנה, וכשהתבוננה בי, משכה ראשה לאחור. פני הגיבנת היו יפים להפליא, ומעיניה הכחולות והגדולות זרחו תום ושפלות־רוח. עכשיו היה מבטה חוקר אותי, ואף כי שתקה שמעתיה אומרת: “אינני מכירה אותך. אינך ממקומותינו. מי את.”

“אני מחפשת את משפחת פוקס,” אמרתי.

“אני מרגריטה פוקס,” אמרה בפשטות. דומה היה עלי שראיתי חרדה בעיניה. לא ידעתי מה לומר ועמדתי נבוכה. מרגריטה לא שאלה שאלות. היא ציפתה, כאיש נכלם היתה ועיניה סובלניות.

עמדתי מולה, מתבוננת בקרובתי ששמה כשמי, שפניה דומות לפני, ואשר בעיניה יכולתי לראות את עיני – עיני כלב־בית צייתן ונאמן. לבסוף אמרתי:

“שמי מרגריטה רוזנבאום. אני בתו של דויד רוזנבאום משמַלנאוּ.”

רגע אחד נתמשכה ארשת של השתוממות על פני הגיבנת ואחר־כך נתחייכו הפנים וניצתה בהם שמחה – שמחתם של בודדים, שפוקדת אותם אהבה לא צפויה, שיִחלוּ אליה שנים רבות.

הגיבנת תפסה בידי ומשכה אותי פנימה. עקבי נעלי השמיעו קול בצעדם על מרצפת־העץ. גופה של הגיבנת ההולכת לפני נטה אילך ואילך בהעבירה את משקלו מרגל קצרה לרגל ארוכה. המסדרון נפתח אל חדר־מגורים קטן, חשוך מעט וצפוף. מולנו, מעבר לשולחן־עץ נמוך, ישבו על הספה איש ואשה. מרגריטה ואנוכי נעצרנו לפניהם ועדיין היא מחזיקה בידי. השנַיִם סקרו אותי באדישות.

“נחשו,” אמרה הגיבנת.

האיש היה לבקן ותוי־פניו לא סימטריים. ואף שמבטו היה תועה, היו עיניו כמים עומדים. האשה נראתה זקנה ממנו. גם היא היתה בהירת שׂער ועור, אבל מבטה ער וסקרני. מרגריטה לא היתה דומה להם. שחורת שׂער היתה, כמוני.

השנים לא אמרו דבר, והגיבנת זקפה את ראשה בגאוה והציגה אותי בפניהם.

“הביטו כמה אנחנו דומות,” אמרה.

מעומק החדר שמעתי גניחה. פניתי וראיתי איש זקן יושב בכורסה ולו רעמת־שׂער לבנה ופני־שועל קטנים, לא מגולחים, שתויהם המחודדים נפולים. עינים שחורות בוערות הביטו בי בהתרגשות.

“זה אבא שלי,” אמרה הגיבנת.

לזרוס פוקס קם ממקומו ובא לקראתי, ובבקשו לנשק את פני, נאלצתי להתכופף. איש קטן־קומה מאוד היה. על השולחן עמדה קערית מלאה סוכריות צהובות והגיבנת אמרה:

“בבקשה.”

האשה שישבה על הספה אמרה:

“אני תיאודורה וזה אחי, גוטפריד. מרגריטה ואני איננו נשואות ואנחנו מתגוררות כאן עם אבא. לגוטפריד אשה וילדים והוא גר במעלה הרחוב, בבית משלו.”

גוטפריד הושיט לי את ידו. בערות היתה בפניו וכף־ידו חרוצה חריצים עמוקים ושחורים.

לזרוס אמר:

“לא שמעתי על דויד רוזנבאום מאז נסע לפלשתינה. אמו היתה לי כאם. מה שלומו?”

“אבי מת,” השיבותי.

תיאודורה אמרה:

“בשנה שעברה הייתי אצל קֶטי, אחות אביך, באמריקה. היא קיבלה אותי יפה.”

מרגריטה הביאה לי כסא, הוציאה שוקולד מן המזוה ושברה אותו לריבועים אל צלוחית קטנה. נטלתי ריבוע והטעם המר שבפי נפוג. היא ישבה בסמוך אלי ושבה להחזיק בידי.

“אנחנו שתינו קרויות מרגריטה,” אמרה. “ואנחנו דומות. לשתינו שׂער שחור ועינים כחולות.”

התכופפתי ונשקתיה על לחיה. אחר־כך שאלתי את תיאודורה על דודתי קֶטי ועל בני־משפחתה. אני לא זכיתי לראות את דודתי מעולם. היא היגרה לאמריקה קודם לידתי.

ישבתי בחדר קטן, שרהיטיו כבדים ותקרתו נמוכה והקשבתי לפטפוטיהם. ימים רבים עשיתי בנכר ועכשיו מצאתי לי משפחה. באחד המחוזות שבירכתי תודעתי היבהבו דמויות מטושטשות כנר העומד לכבות: באסטיאן – איש גרמני יפה־תואר ועדין שפגשתי בפרנקפורט; מריאנה – נערה חולנית, שמצוקתה נגעה אל לבי עד שאהבתיה, ועמה עשיתי לילה אחד בהיידלברג; פרְדִי יֶדֶרמַן – איש נדיב וחם־לב וזר לנפשי החבולה, איש שביקש לשאתני לאשה, אחרי שנתלוויתי אליו למסע ברחבי איטליה; והרחק משם – לידיה ואנטוניו צ’יאנו, אנשים שהיו ידידים במרחק של מקום וזמן, שעמהם עשיתי שנה אחת בכרתים במחקר ארכיאלוגי, ועכשיו היו נעדרי־חשיבות בחיים שנתנתקו מן העיסוק המקצועי, והמחוז ההוא, שבו מפרפרות דמויות אלה, מתרחק והולך, שוקע מאחורי הירכתים, כאבן שנזרקה אל הים מספינה שטה.

לזרוס פוקס לא חדל להביט בי; תיאודורה סיפרה על ביקורה באמריקה; מרגריטה החזיקה בידי ומפעם לפעם ליטפה את זרועי וגוטפריד הסתגר בעצמו, עיניו תועות.

ובמחוז אחר, אפשר רחוק הרבה יותר, אבל ברור בברירותה של ארץ, שבה אין השמש שוקעת לעולם, עגנה נפשי שוב להרף־עין, ונסוגה כספינה מנמל לא בטוח לעת סערה, וכאבה גדול עד שאין להכילו. אהה, אוריאל! צעקה נשמתי, אוריאל בארץ האמזונאס, חוקר אָרחוֹתיהם של אנשים פראים, ואני כאן, בכפר נידח, בקרב בני־משפחתי האובדים.

“אשתי מתה מזמן,” אמר לזרוס. “היא הצילה את חיי ואת חיי הילדים.”

אחר־כך הוסיף בעברית: “בּוֹרוּך דיין אֶמֶס.”

גוטפריד צחק וצחוקו קשה וגס.

“ילדי מזלזלים בי,” אמר לזרוס. “הם אינם מאמינים שאני יודע עברית, ובכל פעם שאני משמיע פסוק באזניהם, הם צוחקים ואומרים שאני ממציא את המלים ועושה זאת מתוך עליונות ויוהרה.”

אז התחיל מצטט פסוקים מן הנביאים: “זכרתי לך חסד נעוריך…” ומן הפיוטים לימים הנוראים: “ונתנה תוקף קדושת היום. כי הוא נורא ואיום…”

“הוא יודע עברית,” אמרתי.

עכשיו, ששוב לא היו נבוכים, החלו להמטיר עלי שאלות. הם שאלו על ארצי, על המלחמות שלנו, מדוע באתי לכאן, היכן אני מתגוררת.

רק גוטפריד שתק ובהה נכחוֹ.

לזרוס קם ממקומו והלך לעבר המזוה. הוא הוציא קופסת־קרטון גדולה ופתחה לעיני. בקופסה היו תפילין וטלית עם עטרת־כסף, מעשה רקמה. הוא הוציא את התפילין מן הקופסה, גילה את זרועו והתחיל מניחן; תחילה הניח של יד ואחר־כך של ראש. כשסיים, הוציא מן הקופסה את הטלית והתעטף בה כדרכם של כוהנים בשעת ברכה, ובהניחו את ידו האחת על ראש בתו הגיבנת ואת השניה על ראשי, בירך:

“יברכך אדוני וישמרך, יאר אדוני פניו אליך ויחונך, ישא אדוני פניו אליך וישם לך שלום…”

מן המסדרון עלו פתאום רחשים וגוטפריד ששתק עד כה, קרא:

“בונאפארטה, קוֹם מאל הֶר!”

בשעטה התפרץ תיש אל החדר. הוא השתהה לרגע על הסף והתבונן סביביו בעינים פרועות. אחר קבע מבטו בלזרוס, ובהפנותו אליו את קרניו, התחיל בוטש ברגליו כמעשה השור בזירה.

גוטפריד פער פיו וצחק. צחוקו גילה חך תחתון חסר־שינים. התיש כמו החרה החזיק אחריו וגעה. על פני לזרוס, שלמצחם התפילין, נתמשכה ארשת של לאות, ובגסות פנה אל בנו בגערה: “סתוֹם את הפה, אידיוט!”

אז התחיל התיש מקפץ בחדר, דוחק ברהיטים ובלזרוס ושולח את קרניו לכל עבר. קערית הסוכריות נפלה מן השולחן ונשברה. מרגריטה צלעה אחריו ברגליה המעוקמות, שאחת מהן קצרה מחברתה, צועקת: “ראוּס, בונאפארטה, ראוּס, ראוּס!” עד מהרה הצליחה לתפוס בשלשלת הקשורה לצוארו והוציאה את התיש מן החדר.

גוטפריד עדיין צחק. תיאודורה, שישבה לידו, דיברה אליו בלחש דברי־כיבושין. היא הכתה על גבו, כדרך שעושים למי שתקפו השיהוק, אבל צחוקו של גוטפריד הלך והתגבר, והוא לא חדל לקרוא בשם התיש. פניו התעוותו וקצף עלה על שפתיו. אחר־כך צנח על הספה, נשמט אל הרצפה ולבסוף נינוח.

“הוא איש חולה,” אמרה לי מרגריטה.

“בני מזלזל בי,” אמר לזרוס פוקס.

תיאודורה הוציאה גלולה מכיס בגדו של גוטפריד ותחבה אותה בפיו. לא עברו רגעים מועטים והוא התאושש.

“התיש כבר זקן,” אמר. “עוד מעט ונשחט אותו.”

“ועכשיו, מרגריטה,” פנה אלי לזרוס, “סַפּרי לנו על עצמך.”

“באיטליה, שבה עשיתי קודם שבאתי לכאן, ביקרתי בהרבה מוזיאונים,” אמרתי. "ובאחד מהם, באולם גדול, שחולק לקיטונים רבים על־ידי מחיצות, הוצגו חדרי־שינה של מלכים ובני־אצולה. בכל אחד מן הקיטונים הללו ניצבה מיטת־אפריון ומשני צדדייה שידות מפוארות ואספקלריות מבהיקות וחפצי־חן ותכשיטים. על המיטות המלכותיות חיפו וילאות, מהם עשויים קטיפה עשירה, מרוקמת בכסף ובזהב, מהם מלמלה ענוגה, מלאכת־מחשבת. ועל השידות היו מונחות צלוחיות פוך ובושם, ליפות את הגבירות הנכבדות. על בובות־עץ תלו תלבשותיהם המפוארות של אותם אנשים, אשר היו שליטי העבר, כמו בונאפארטה, למשל. גם הם מעשה־קטיפה, ועליהם שנצים, והם כבדים בכסף ובזהב.

"הבטתי כה וכה וראיתי והנה אין איש באולם. דממה עמדה במקום, ופתאום נתמלא אנשים חוגגים. בובות־העץ המפוארות נעו אילך ואילך, ובזה אחר זה חוללו מינוּאֶט וסַרבּנד וּפוֹלקה וּוַלס ושאר ריקודים שלא הכרתי.

“אז נטלתי את גלימתה הלבנה של אחת הנסיכות ועטיתיה, וכתר־זהב עטרתי לראשי, במראה ראיתי שהקטיפה הלבנה הטילה בוהק בלחיי וזהב העטרה נשקף מעיני. קרעתי את עיני בפוך ומצלוחית של בושם הזיתי על צוארי וריחי היה מתוק…”

פניתי אל מרגריטה ואמרתי: “עליך ללבוש בגדים לבנים, מרגריטה. כשנחזור וניפגש, אנא בואי בשמלה לבנה, ותהיי גם אַת מלכה, כמו שהייתי אני, שם, במוזיאון ההוא…”

“ומה היה אחר־כך?” שאל גוטפריד, ועיניו הלבקניות היו פעורות בפליאה, אדמומיות.

"והנה, בשעה שהייתי אני למלכה, חזרו השאר והיו דוממים: בובות־עץ היו כמקודם. רק אז השגחתי באיש, שישב על כסא באחת מפינות האולם ועקב אחר מעשי. האיש היה לבוש מדים אפורים וכובע־מצחיה לראשו. שומר המוזיאון – הגיתי בחרדה – הוא ימסרני בידי המשטרה.

"עמדתי לעומתו מרחוק, מתבוננת בו, ולבי לא נותנני למוש ממקומי. אפשר יחשבני לבובת־עץ, התפללתי. אבל השומר קם ממקומו ופסע לעברי. קומתו היתה גבוהה מאוד ואברי גופו דקים. חזותו היתה צעירה, הגם ששׂערוֹ שיבה ופניו מקומטים. כשעמד לידי אמר:

" ‘הבגדים קטנים מכפי מידתך, גברתי.’

"ואמנם לא הגיעו שולי הגלימה הלבנה אלא למחצית שוקי.

"עיני האיש היו מזוגגות, ועכשיו שנקבעו בי, הטיל בי מבטן נעדר־המבע מורא. הוא תפס בזרועי ואמר בלחישה:

" ‘כאן שכבו מלכים והתנו אהבים עם נשותיהם, לפעמים עם אחיותיהם ועל־פי רוב עם פילגשיהם נחותות־הדרגה. חושבים אותם לאנשים גדולים וחשובים. התבונני במיטותיהם המפוארות, ריח של חטא עולה מהן. זה ריח מתוק מאוד. התבונני בהן היטב. הריהן קטנות כשל תינוקות.’

"האיש תפס בזרועי והתחיל מוליכני על־פני האולם. ‘בואי,’ אמר, ‘ותיוָכחי לדעת. קטנות כשל תינוקות.’

"הוא הנחני ממיטה למיטה, קורא בשמות האנשים ששכבו בהן. ליד כל אפריון עצר, אמד את אָרכּוֹ ואמר: ‘קטנים היו כילדים. פעם היו האנשים קטנים מאוד. אני אינני יכול לשכב במיטה כזאת. היא קטנה ממידתי. את רואה, גדלנו יותר מדי.’

"וכאשר חזרנו אל חדר־השינה אשר ממנו נטלתי את הלבוש, הפשיל את שולי הוילאות שכיסו על מיטת־האפיריון, הניפני והטילני על המיטה. הוא היטיב את שכיבתי ורגלי ביצבצו החוצה.

" ‘אַת רואה!’ קרא בנעימת נצחון, ‘הם היו קטנים מאתנו.’

“אכן צדק האיש, באמת היו קטנים מאתנו…”

“ומה היה הלאה?” דחק בי גוטפריד שעיניו דלקו.

“עיני האיש היו כמים מקובעים בתבנית סגלגלה, ואישונו – נקודה זעירה בקרח. קמתי מן המיטה והוא הסיר את העטרה מראשי והניחה במקומה, אחר־כך הסיר את הגלימה מגופי והניחה במקומה, ולפתע הייתי עירומה.”

“אבל מה היה בסוף הסיפור?” אמר גוטפריד.

“השומר רצה למסור אותי בידי המשטרה. התחננתי לפניו לבל יעשה זאת והוא ויתר. לבסוף העניש אותי בדרכו שלו. לילה תמים סגר אותי באותו אולם.”

“אבל השומר? מה עשה השומר?” תבע גוטפריד.

“השומר הלך הביתה,” אמרתי.

ארשת של אכזבה נתמשכה על פניו.

“את לא יודעת לסַפּר סיפורים,” אמר.

מרגריטה שילחה בו מבט זועם ואמרה לי: “אַל תשימי לב אליו. הסיפור שלך היה מעניין מאוד. אני סבורה שהבנתי את כוונתו.”

כשעמדתי ללכת, הפצירו בי לחזור ולבקרם ביום א' הבא. מרגריטה חזרה ונשקה לי ודמעות עמדו בעיניה.

“אַל־נא תעזבי אותי,” לחשה. “התרשי שאבוא לבקרך?”

“לא אשוב עוד לכאן,” אמרתי לה. “אבל ביום א', הראשון שיחול לאחר חג־המולד, כשיצלצלו הפעמונים, אחכה לך בעיקול־הדרך, ליד המעיין.”

יב. פני אבי    🔗

כשיצאתי מן הבית נתעכבתי לרגע ברחוב הריק וניפנפתי בידי אל הדחליל. רוח קר נשב והדחליל, שנע אילך ואילך, דומה היה כמשיב ברכה. חייכתי ואמרתי בלבי, אכן, חכם היה הילד ההוא, שפניו כפני הדחליל הזה. שוב ניפנפתי בידי, כאנשים שעולים באניות, או במטוסים, או ברכבות ואין להם כל בטחון שאמנם ישובו לראות את יקירי נפשם.

הערב ירד בחפזה, ללא שהות, ושלג קל התחיל יורד, השלג הראשון של אותה שנה. פתותי השלג הנופל, שנאחזו בבגדי, לא הכבידו על מצעדי; קלות היו רגלי בלכתי ולבי שמח.

כל הדרך שיננתי בנפשי: הלא עץ־הרמון שפרח בקיץ בגנך כבר כבד בפרי, ועם שובך תשלחי ביכורים לידידיך. בגדי־לבן אַת עוטה ולא צבתה כרסך. ארכה הדרך ועכשיו תשובי ולא תדעי עוד דאבה.

אכן, מי הוא כעב יעוף וכנשר אל ארובתו?

מבעד לשלג הנופל במלוכסן, זוהר בחושך המתעבה־הולך, יכולתי לחזות בפני אבי היפים – ברורים וצעירים היו ומחייכים אלי.

ובלכתי מכפר אחד למשנהו, לבנה משלג, כשפני אבי נודדים מנגד ומורים את הדרך, וכעמוד־הענן האלוהי הם שקופים בהעדר חומר ומאירים מבעד לפתותי־לָבן שמרפרפים כצפורת־כרמים, הגדתי לו את השיר על עץ־הרמון המשוגע², הלא הוא מן השירים שנולדו על חופי הים הנפלא המשיק גם אל ארצי.

סיפרתי לאבי על עץ־הרמון המשוגע, המקפץ באור, מפזר את צחוקו עתיר־הפרי ונושא בגאון את גוניו עם רטט של נצחון; עץ־הרמון המשוגע, שמנפנף מטפחת זלזלים של להבה קרה, שמתיר בחפזה את בגד־המשי של היום ופורש כנפיו על־פני הדברים, על פני חלומותינו…

יג. חג־הלידה    🔗

בערב חג־המולד עשו בני־הבית משתה. האשה אפתה עוגות־חמאה ממולאות בשקדים ובצימוקים. בני־המשפחה ישבו מסביב לשולחן ושרו על הלילה הקדוש ועל עץ־האשוח יפה־העלים. ואמנם יפים היו זלזלי האשוח שניצב וראשו בתקרה, עם פנסים קטנים צבעוניים ונרות דולקים.

בחוץ ירד שלג והיתה דממה. ובבוא השעה דפק על דלת הבית הקבצן האדמוני שתום־העין, והוא לבוש בגדים לבנים ותלתליו וזקנו כשלג וצפרניו עשויות וידיו נקיות. עינו האחת צחקה בעליזות וסל־הנצרים אשר על זרועו מתנדנד אילך ואילך.

ובסל – דורונות. ראשון קיבל שי הילד הטוב – הלא הוא בכור הילדים; ואחרונה הייתי אני – בת־בית לכל דבר. והמתת – עדי: שור זעיר וזר־פרחים לקרניו, מגולף בעץ־אלון.

האח הפיצה חום ולחיי בערו, והאש היתה מטילה בוהק ורוד בלובן שמלתי, הלא היא שמלת־הכלולות שקידש בה אבי את אמי, שמלה שלבשתי לילה אחד בצאתי לטיול בשדה עם אוריאל שמש.

בעלת־הבית אמרה, שמעולם לא הייתי נאה כמו באותו ערב.

“הרי אַת מחלימה והולכת,” אמרה בשמחה.

ואמנם היתה רוחי מאוששת והרגשתי טובה.

הבטתי בעדי שבידי ואמרתי לעצמי: הלא עץ־הרמון שפרח בקיץ בגנך הבשיל פרי ועוד מעט תשלחי ביכורים לידידיך…

אחרי חצות שוב דפקו על הדלת, ובפתוח האשה, ראיתי את קרובתי מרגריטה עומדת על הסף. זקופה ניצבה על המפתן ומומה לא היה לה עוד.

בעלת־הבית אמרה:

“הנה תאומתך באה.”

מרגריטה נכנסה אל הבית והשלג נושר מראשה וממעילה. היא הסירה את המעיל וראיתי שהיא עוטה שמלה לבנה, שמלת־כלולות. חיבקתיה, ובשעה שכרכתי את זרועותי סביב גופה, מיששתי את שכמה והנה נעלמה החטוטרת. חשתי את נשימתה, כבדה ונסערת.

היא אמרה:

“חגגנו את החג ולפתע בא המלאך ומטה בידו. הוא השליך את המטה על הרצפה והיה לנחש, והנחש קרב ובא אלי והתפתל סביב גופי והמלאך אמר: ‘כשיכה האורלוגין יהי הנחש למטה בידי. אז תלכי בואכה שמַלנאוּ ותפקדי את קרובתך. נשק תנשקיה על שתי לחייה ותבשריה בשורה.’ וככה עשיתי.”

“ומה היא הבשורה?” אמרתי.

“המלים נכריות ואיני מבינה את פירושן.”

“התזכרי?”

“זכוֹר אזכור.”

אז לָאטה באזני את בשורת המלאך וידוֹע ידעתי. נטלתי את העדי וקשרתיו לצוארה והשבעתיה לבל תסירנו לעולם, בין בשכבה ובין בקומה. ובנגוע העדי בחלקת צוארה, ירדה אש מן השמים, ותאכלנו כליל, ובמקום שבו נגע העץ היתה מִכוַת־אש, כסימנים שנותנים רועים בבקרם.

אחר־כך שילחתיה, וטרם תלך בירכתיה.

בלילה ההוא, בשכבי על מיטתי, ירדה תקרת עליית־הגג והעיקה על גופי, כאשר תעיק העגלה המלאה לה עמיר. ואני אמרתי בלבי: אבד מנוס מקל וחזק לא יאמץ כוחו וגיבור לא ימלט נפשו.

אז נתפרדו קורות־העץ הזקנות אשר לכתלים וקרבו אלי וסגרו מכל העברים, והטיח נושר בקול רעש. ונשמתי אבק־סיד ונחנקו ריאותי, וביקשתי לשוב ולנשום והנה האויר קלוש כבגבהים. ומוחי מט לנפול וחושך גדול יורד על המחוזות כולם, הנידחים והקרובים, אלה אשר בירכתים והללו שבחרטום, ולא ידעתי מאומה, זולת זאת שהרצפה קורסת תחתי ואני נופלת והתהום אפלה. ושם ראיתי את השוָרים יורקי־האש, שפיטם השופט הצדיק, הלא הוא אבי, המלך והמחוקק, היושב בשערי שאול, ואת האלילות רבות הזרועות ראיתי, הצמאות לדם, ואת המוקד הבוער ראיתי ואת הדרקונים ואת נהרי דינור – והתפתה ערוך. ובאישון לילה יצאו אנשי הכפר מבתיהם. הם נאספו לפתח הכנסיה ובידיהם קלשונים ואתים ומוטות־עץ ואש־תאוה בעיניהם. הכומר הוזעק ממיטתו, ובעמדו על מדרגות בית־האל דרש בפניהם, אבל רוחותיהם סוערות ככל שהכומר מטיף. הצעקה באה עד חדרי ונרגנותם כהמון־ים. ואני עומדת בחלון ומשקיפה והנה הם הולכים לעבר ביתי וכלי־זינם מונף. ולוּדויג, קצב הכפר, הולך חלוץ לפניהם ונעריו משני עבריו. ובבואם עד הבית יצא הקצב והכה בקלשונו על דלת הבית וצעק:

“פתחו!”

התינוקות ניעורו והתחילו בוכים והאשה, בעלת־הבית, אמרה:

“מה תרצו?”

“פתחו את הדלת,” צעק הקצב ונעריו מחזיקים אחריו והקהל מחשה.

“מה תבקשו?” אמר האב והתינוקות בוכים.

“הוצא אלינו את האשה אשר באה אל ביתך.”

ובעל־הבית אמר:

“אַל־נא, אחי, אַל־נא תרעו.”

ואיש מן הקהל צעק:

“איה האשה אשר באה אל ביתך?”

ואני בעליית־הגג, כורעת על ברכי, מתפללת לאלוהים כי יכה בסנוורים את כל הקהל ההוא וישלח את מלאכו להחזיק בציצית ראשי להוציאני מן המקום הזה, להצילני מן האנשים חורשי־המזימות.

בין כה וכה נשברה הדלת והאנשים פרצו אל הבית, עולים בגרם־המעלות הצר. ואני מביטה כה וכה מאין יבוא עזרי. והנה הצוהר מנגד והלילה בהיר והעגלה נוצצת בשמים. מהרתי לשים עלי את שמלת־הכלולות הלבנה, שבה קידשני אוריאל, כמו היה בכוחה להגן עלי מפני הרעה. ובעוד האנשים נדחפים לבוא, קפצתי מן החלון, ובחוץ אויר־הלילה קר ויבש וכמעט משובב־נפש. אבל הבית מוקף מכל העברים ואני על האדמה הקרה העוטה מעטה דק של שלג, שוכבת בפישוט ידים ורגלים ורוחי בל עמדי.

ויהי בוקר והאנשים אינם ואני מוטלת בחצר מתחת לחלון, סמוך לגדת הנחל, והחמניות משירות את זרעיהן השחורים. זחלתי אל פתח הבית ואתמוטט על המפתן עד האור.

ואדון הבית קם בבוקר ופתח את דלתות הבית ויצא ללכת לעבודת יומו והנה האשה, אורחת ביתו, נופלת פתח הבית וידיה על הסף.

ויאמר אליה: “קומי” ואין עונה.

יד. סוף דבר    🔗

ובכל אחת מן השנים הבאות, ביום א' הראשון שלאחר חג־הלידה, בשעה שהפעמונים מצלצלים, יחזה עובר־האורח, הנקלע אל עיקול הדרך ההיא, באשה לבושת־שחורים, מתירה צרור ורדים אדומים, ומטילה אותם בזה אחר זה אל המעיין. ובאחד הימים הבאים יגרפם הזרם אל המקום שעובר הנחל על־פני הבית, ואפשר גם יעלה בעל־הבית ההוא, הדג דגים לעת מצוא, ורד או שנַיִם בחכתו. והלאה מזה יבואו עד הגשר הסמוך אל מסילת־הברזל ועד למקום פגישת הנחלים, למרגלות הגבעה אשר עליה ניצב בית הרוקח. ואם ישרדו, יסעו אל הערים הגדולות והרחוקות, אל גשרי הברזל והאבן, שמעליהם חולפים כלי־רכב ורכבות, ועד הסכרים יגיעו – שם ייקווּ המים אל הצנורות, ורק אל מי־השתיה לא יבואו.