הבוקר אך זה האיר, כאשר הגענו לגבול־גרמניה; משמאל נהר רחב, מימין יער, שאפילו משוּליו ניכּר היה, מה עמוק הוא. הס הושלך בקרון. לאיטה נסעה הרכבת על גבי פּסים מוּטלאים, חלוף על־פני בתים נקוּבי יריות, עמודי־טלגרף בקוּעים. הקטן, שישב שפוּף על־ידי, הסיר את משקפיו וציחצחם בקפידה.

“אלוהים”, אמר לי בלחישה, “יש לך שמץ־מושג, איפה אנחנו?”

“כן”, אמרתי, “הנהר, שראו עתה עיניך, שמו אצלנו נהר־הרהיין, היער, שרואות כאן עיניך מימין, רייכסוואַלד שמו – ועכשיו תבוא קלווה.”

“האם אתה מכאן?”

“לא”. הוא היה עלי לטורח. כל הלילה הוציאני מדעתי בקולו הדק של תלמיד־הפּרימה,¹ סיפר לי, איך קרא בחשאי את בּרכט, טוּכוֹלסקי, ווֹלטר בּנג’מין, את פּרוּסט ואת קארל קראוּס; אמר כי רצונו ללמוד סוציולוגיה, אף תיאולוגיה, ועתיד הוא להיות מסייע במתן משטר חדש לגרמניה; וכשעצרנו בניימווגן עם דמדומי־בוקר, ואמר מי שאמר שהנה בא הגבול הגרמני, חקר בחרדה אצל כל נוסעי־הקרון, האם יש מי שיחליף חוּטים בשני בדלי־סיגריות, ומשלא נמצא בעלן, הפציר בי כי אתלוש מצווארון־מעילי אותם סמלים שהיו עליו, שנהגו לכנות – חושבני – אספּקלריות, ואהפכם לחוטים ירוקים־כּהים. פשטתי את מעילי והתבוננתי במעשיו של הקטן, כשהוא פּוֹרם את הדברים הללו בפיסת־פח, תוך שהוא מקפיד ונזהר במלאכתו, אחרי־כן ממרטם לחוטיהם ואכן מתחיל לתפור לו בזה את אותות יוּנקר־הדגל שלו מסביב לכתפותיו. שאילתיו, האם אני רשאי לייחס את מלאכת־התפירה הזאת להשפעת ברכט, טוכולסקי, בנג’מין או קארל קראוס, או שמא השפעה שאינו מודה בה, שמקורה באֶרנסט יינגר, היא שמניעה אותו לשקם עתה את דרגתו בנשקו של אצבעוֹני. הוא הסמיק אז ואמר, ששוב אין לו עסק עם יינגר, כבר סילק עמו את החשבון.

עכשיו כשנכנסנו לקלווה, הפסיק ממלאכת־תפירתו וישב שפוּף לצדי, עם נשקו של אצבעוני בידו.

“בקשר לקלווה לא עולה על דעתי שום דבר”, אמר, “ממש לא כלום. לך היא מזכירה משהו?”.

“כן”, אמרתי, "את לוהנגרין, את תווית־המרגרינה ‘ברבור־בסרט־כחול’ ואת אַנה פון־קלווה, אחת מנשותיו של הנרי השמיני – ".

“אכן”, אמר, “לוהנגרין – אבל אצלנו בבית אכלו מרגרינת־סאַנלה. אינך רוצה את בדלי־הסיגריות?”

“לא”, אמרתי, “הבא אותם לאביך. אני מקווה כי יסטור לך, כשתבוא הביתה עם אותות־היונקר על כתפיך”.

“זאת אינך מבין”, אמר, “פּרוסיה, קלייסט, פראנקפורט על־נהר אודר, פוטסדאם, הנסיך פון־הומבוּרג, ברלין.”

“נו”, אמרתי, “חושבני שקלווה כבר הייתה פּרוסית בשלב מוקדם למדי – ואי־שם מעבר לרהיין נמצאת עיירה קטנה, ושמה וזל”.

“אלוהים, כן”, אמר, “כמובן, הרי זו שיל”.

“אל מעבר לרהיין”, אמרתי, “מעולם לא חדרו הפּרוסים חדירה של ממש. היו להם רק שני ראשי־גשרים: בּוֹן וקוֹבּלנץ.”

“פּרוסיה”, אמר הוא.

“בּלוֹמבּרג”, אמרתי אני. “העוד נחוצים לך חוטים?”

הוא הסמיק ושתק.

הרכבת נסעה לאיטה, הכל הצטופפו ליד דלת־הקרון הפתוחה והשקיפו על קלווה; זקיפים אנגליים בתחנת־הרכבת: רפויים וחזקים, אדישים ועם זאת עירניים: עדיין היינו שבויים.

* * *

“תבין אותי”, אמר הקטן על־ידי.

“תן לי מנוח”, אמרתי. אם גם לא היה עדיין בחזקת גבר, הנה עתיד היה להיות לגבר במהרה, ועל־כן שנאתיו. הוא נעלב והשתופף לו, לתפור את התפרים האחרונים בסרטיו. אפילו רחמי לא נכמרו עליו: בידיים לא־אמוּנוֹת, בבוהן מגואל־בדם נעץ את המחט בלבד הכחול של מעיל־הטייסים. מפּאת טיבן של זגוגיות משקפיו לא היה בידי לקבוע, האם הוא בוכה או שמא רק דומה כך. אף אני הייתי קרוב לבכי: בעוד שעתיים, לכל היותר שלוש שעות, עמדנו להגיע לקאֶלן, ומשם לא רחוקה הדרך אל זו, שנשאתיה לאשה, זו שקולה מעולם לא היה אומר נישואין.

האשה יצאה פתאום מאחורי סוכת־המרכולת, ובטרם התעשתו הזקיפים, כבר נמצאה עומדת לפני הקרון שלנו וגוללה מתוך עטיפתה של מטפחת כחולה את מה שחשבתיו תחילה לתינוק: כיכר־לחם. היא הושיטה לי אותה, ולקחתיה. הכיכר הייתה כבדה, התנודדתי רגע וכמעט נפלתי נכחי, החוצה מן הרכבת, שכבר נכנסה להילוכה. הלחם היה כּהה, עודנו חם, ואמרתי לקרוא “תודה, תודה”, אבל המלה נראתה בעיני נואלת מדי, והרכבת כבר נסעה עתה מהר יותר, וכך נשארתי כורע על ברכי, עם הלחם הכבד בזרועי. עד היום איני יודע על אותה אשה אלא זאת בלבד, שחבשה לראשה מטפּחת כהה ושלא הייתה עוד צעירה לימים.

כשקמתי עם הלחם בזרועי, העמיקה הדממה בקרון. הם הביטו כולם בלחם, שהלך וכבד תחת מבטיהם. הכרתי את העיניים הללו, הכרתי את הפּיות, שהיו שייכים לאותן עיניים, ובמשך חודשים הפכתי בשאלה, היכן עובר הגבול בין שׂנאה לבוּז, ולא מצאתיו. זמן־מה הייתי מחלקם לתופרים ושאינם־תופרים, זאת בעת שהועברנו ממחנה אמריקני (שהייתה אסורה בו ענידת סימני־הדרגות) אל מחנה אנגלי (שענידת סימני־הדרגות הייתה מותרת בו), ואל אלה שאינם תופרים קשרה אותי אהדה מסויימת, עד שנתחוור לי, כי לא היו להם כלל דרגות, שיוכלו לתפּור עתה את אותותיהן. אחד מהם, אֶגלהכט, אפילו ניסה לזמן מעין בית־דין של כבוד, שהיה עליו לשלול ממני את תכוּנת־הגרמניוּת (וביקשתי אז בלבי, שאמנם יהא בכוחו של בית־דין זה – שלא נתכנס לעולם – לשלול תכונה זו ממני). לא ידעו הללו, כי לא בשל תפרנותם ודיעותיהם הפוליטיות שׂנאתי אותם, את הנאצים ואת שאינם־נאצים, כי־אם בשל היותם גברים, גברים, בני־מינם של אלו, שאנוּס הייתי לחיות במחיצתם שש שנים. המושגים גבר וטיפש ככמעט נזדהו לגבי דידי.

בירכּתי הקרון אמר קולו של אגלהכט: “הלחם הגרמני הראשון – ודווקא הוא מקבלו”.

קולו היה קרוב ליפיחה, אף אני הייתי קרוב להתייפח, אך הללו לא היו מבינים לעולם, כי לא היה זה בגלל הלחם לבדו, ולא רק משום שעברנו עתה את גבולה של גרמניה, אלא בעיקר משום שלראשונה מזה שמונה חודשים חשתי לרגע על זרועי את מגע־ידה של אשה.

“אתה”, אמר אגלהכט חרש, “תכפּור מן־הסתם אף בגרמניותו של הלחם”.

“כן”, אמרתי, “אזדקק לתחבולה אינטלקטואלית טיפּוסית ואשאל את עצמי, שמא הקמח, שלחם זה נאפה ממנו, אינו אלא ממוצא הולנדי, אנגלי או אמריקני. בוא הנה”, אמרתי, “חלק אותו, אם יש לך חשק”.

את רובם שנאתי, כלפי רבים מהם הייתי שווה־נפש, ואילו אצבעוני, שהצטרף עתה כאחרון אל חזית־התופרים, התחיל להיות עלי לטורח. ובכל־זאת מצאתי כי מן־הראוי הוא, שאחלוק עמהם את הלחם הזה, ידעתי בוודאות, כי לא נועד לי לבדי.

אגלהכט יצא לאיטו קדימה: הוא היה גבוה־קומה ורזה, גבוה ורזה כמוני, והיה בן עשרים־ושש, גילו כגילי. שישה חודשים ניסה לבאר לי, כי לאומני אינו נאצי, כי המלים כבוד, נאמנות, מולדת, דרך־ארץ לעולם לא ייפּס ערכן – וכנגד מבוּל־המשל שלו הצגתי תמיד רק חמש מלים: וילהלם II, פּאפּן, הינדנבורג, בלומברג, קייטל, וחמתו בערה על שלא דיברתי אף פעם על היטלר, אף לא באותו 1 במאי, כאשר הזקיף רץ ועבר במחנה והריע במגביר־קול: (“היטלר מת, מת ואיננו”). “Hitler is dead, dead is he” “ובכן”, אמרתי, “חלק את הלחם”.

“התפּקד”, אמר אגלהכט. נתתי לו את הלחם, הוא פשט את מעילו, הניחו על רצפּת הקרון כשביטנתו כלפי מעלה, החליק ויישר את הביטנה. והניח עליה את הלחם, בעוד האנשים מתפּקדים סביב. “שלושים־ושתיים”, אמר אצבעוני. “שלושים־ושתיים”, חזר אגלהכט והביט בי, שהיה עלי לומר שלושים־ושלוש; אבל לא אמרתי את המיספּר, הסיבותי את ראשי והבטתי החוצה; דרך־המלך עם העצים עתיקי־היומין: עצי־הצפצפה של נפּוליאון, הבוּקיצות של נפּוליאון, שבצילם נהגתי לעשות חנייה עם אחי, בעת שהיינו רוכבים על אופניים מווזה אל הגבול ההולנדי לקנות שוקולדה וסיגריות בזול.

חשתי, כי הללו מאחורי נעלבו עלבון נורא; ראיתי את השלטים הצהובים שבדרך: לקאלקאַר, לקסאַנטן, לגלדרן, שמעתי מאחורי את איוושות סכין־הפּח של אגלהכט, והרגשתי כיצד מתעבה העלבון כענן כבד. תמיד היו נעלבים משום־מה, נעלבים – כשרצה שומר אנגלי לתת להם סיגריה, ונעלבים – כשלא רצה לתיתה להם; נעלבים היו, כאשר גידפתי את היטלר, ואגלהכט נעלב עד־מוות, כשלא גידפתי את היטלר; אצבעוני קרא בחשאי את בנג’מין ואת ברכט, את פּרוסט, טוכולסקי וקארל קראוס, ובעוברנו את הגבול הגרמני תפר לעצמו את אותות יונקר־הדגל שלו. משכתי מכיסי את הסיגריה שקיבלתי במחיר הסרטים שהיו לי, סרטי גפרייטר של מטה, פניתי לאחורי, והתיישבתי ליד אצבעוני. צפיתי במעשי אגלהכט, בהיותו בוצע את הלחם: חצוֹה אותו לשניים, רבּע חצאיו לרבעים, חתוך כל רבע, שוּב, לשמונה חלקים. כך תיפול בחלקו של כל איש פּת נאה ועבה, קוּביית־לחם כהה, שאמדתי את משקלו בששים גרם.

אגלהכט עמד לחלק עתה לרבעים את השמינית האחרונה, וכל אחד, כל אחד ידע, כי אלה שיזכו בפרוסות האמצעיות יקבלו יתיר על חבריהם לפחות כדי חמישה עד עשרה גרם, מאחר שהלחם היה קמוּר באמצעיתו ואגלהכט פּרס את הפּרוסות בעובי שווה. אולם אז חתך את קימורן של שתי הפּרוסות האמצעיות ואמר: “שלושים־ושלוש – הצעיר ביותר מתחיל”. אצבעוני העיף בי מבט, הסמיק, גחן לפניו, נטל פת־לחם ותחבה מיד לתוך פיו. הכל התנהל למישרים, עד שלקח את פּרוסתו בּווייה, זה שדיבר תמיד על מטוסיו וכמעט הביאני בכך לידי טירוף; עכשיו צריך היה לבוא תורי, אחרי – תור אגלהכט, אבל לא זזתי ממקומי. התאוויתי להצית את הסיגריה, אך לא היו גפרורים בידי, ואיש לא הציע לי גפרור. אלה שלחמם כבר היה בידם עצרו בלעיסתם, מבוהלים. אלה שטרם קיבלו את לחמם לא ידעו כלל, מה מתרחש, ובכל־זאת תפסו: איני רוצה לחלוק עמהם את הלחם. הם נעלבו, ואילו האחרים (שכבר לקחו את פרוסותיהם) היו אך נבוכים. ניסיתי להשקיף החוצה: על עצי־הצפצפה, של נפּוליאון, על בוקיצות־נפּוליאון, על שדרה מפורצת זו, ששמיים הולנדיים היו תלויים בפרצותיה. אולם נסיוני זה להעמיד פנים, כאילו אין העניין נוגע לי, לא עלה יפה. פחדתי מפני ההתכתשות, שהייתה צפויה עכשיו בהכרח; כוחי במהלומות לא היה גדול, ואפילו היה כוחי בזה רב, לא היה בכך כדי להועיל, הם היו מכים אותי מכות קשות ואכזריות כמו אז במחנה ליד בריסל, כאשר אמרתי, כי מוטב היה לי לו הייתי יהודי מת מהיותי גרמני חי. הוצאתי מפי את הסיגריה, במקצת משום שנראתה לי מגוחכת ובמקצת כדי להעבירה בשלום דרך תיגרת־הידיים, והסתכלתי באצבעוני, שישב לצדי, ראשו אדום כסלק. אז לקח את פּרוסתו גוגלר, שתורו היה, על־פי־דין, אחרי אגלהכט, תחב מיד את הפרוסה לתוך פּיו, והאחרים נטלו אף הם את פּרוסותיהם. נותרו עוד שלוש פּרוסות־לחם, והנה יצא קדימה זה, שעדיין לא הכרתיו כראוי; הוא הגיע לאוהל שלנו רק במחנה ליד בריסל; הוא היה כבר זקן, כמעט בן חמישים, קטן־קומה, פניו כהות ומצולקות, וכשהיינו מתחילים להתקוטט מעולם לא אמר דבר, היה יוצא אז מן האוהל ורץ לאורכה של גדר התיל הדוקרני כמי שריצה זו סחור־סחור נהירה לו. אפילו את שמו הפּרטי לא ידעתי; לבוש היה אי־אלה מדים טרופּיים, דהויים מאד, ולרגליו נעלים חצאיות, אזרחיות לחלוטין. עכשיו יצא מירכתי־הקרון והישיר צעדיו אלי, נשאר עומד לפני ואמר בקול רך להפתיע: “קח את הלחם” וכשלא לקחתיו, הניד בראשו ואמר: “יש לכם כשרון ארור להפוך כל דבר למעשה סמלי. זה לחם, רק לחם, והאשה נתנה לך אותו, האשה – בוא”. הוא נטל פרוסה, לחצה לתוך ידי הימנית, שהייתה תלויה בחוסר־ישע, והידק כף־ידי מסביב ללחם. עיניו היו כהות מאד, לא שחורות, ומפניו נשקפו הרבה בתי־כלא. ניענעתי לו בראשי, והנעתי את שרירי ידי להחזיק בלחם; אנחה עמוקה חלפה בקרון, אגלהכט לקח את פּרוסתו, אחריו הזקן במדים הטרופיים. “לעזאזל”, אמר הזקן, “זה שתים־עשרה שנה מאז יצאתי מגרמניה, אבל לאט־לאט אני מתחיל לרדת לסוף טירופכם”. ולא היה סיפּק בידי לשׂוֹם את הלחם בפי, עד שעצרה הרכבת ויצאנו.