נעליה היו משומשות בצד אחד כלפי חוץ ושני העקבים שחוקים לאותו צד עד אפס – ודאי גרמו לכך רגליה העקומות, בצורת פרסה. הגרביים היו גסים והטביעו קמטים ברגל, השמלה התחתונה מאריג־צמר אדום ארוכה היתה מן העליונה מחוסרת־הגוון, פניה היו יבשים עם עיני־תכלת מימיות, העור השזוף צפד לעצמות וכן היו ידיה – נוקשות וגרמיות וטבעת־קידושין של כסף שקועה עמוק בבשרה היבש – ידי איכרה היו אלו, מכומשות מרוב עבודה; היה בכולה מנוקשות האבן הנתונה לרוחות ושטפי־גשם.
בבירות העיר החלו חייה עם בעלה, סוחר אמיד; סחור סחר בפירות ירוקים ויבשים מטובם ושפעם של הלבנון ודמשק הקרובה; ברכה היתה בידיה הנוקשות של האשה הצעירה: של משמשין כי יעבש – ידיה מלקטות את הפירות המקולקלים מתוך הטובים, מיבשתם ומאווררת אותם; צימוקים אשר שוּלח בהם הרזון היתה טובלתם בשמן עד שתפחו והתנוצצו כחרוזי־ענבּר אלה שלגרגרות היפהפיות העדינות. ידוע ידעה להבדיל בין מיני האגוז, הבטנים והשקדים השונים ואת תמרי ארם־נהרים היתה משרה ברוטב ומיצים שונים עד שהיו צפים בתוך כדיהם כבתוך דבש צהוב וכבד־ריח. וכשתפחה כרסה היתה מתלבטת זמן־מה בין השקים ובהיסח־הדעת כמעט נפלט יצור מזוהב לתוך החנות פעם ופעמיים, שנה ושנתיים ושני יצורים התלבטו לרגליה בין שקי המשמש והשזיפים, רעו להם בפירות כעגלים קטנים, הלכו ותפחו, הלכו וגדלו.
הקטנים רעו להם בכרם־החנות והאבות הלכו מחיל אל חיל, סחרם פרץ וירבה מאד ושטרות הכסף הלכו ונצטברו; והנה לפתע נסתבכו אי־שם שבילי־עולם – והמלחמה הלכה וקרבה אליהם. מתחילה היתה כרעם רחוק המתגלגל, אך לאט לאט הלכה וקרבה יותר ויותר; דרכי־דמשק נתמלאו חילות־תורכיה ואף של אשכנז הרחוקה, הפירות הטובים הלכו אל פיות הצבא העורך קרבות, הלוך חינם, אין כסף. ובני־האדם השלווים גורשו מגן־עדנם, מן המחסן המלא כל טוב בעוד תפוּחם תקוע להם בגרונם… ולאט לאט נוּקוּ השיניים. עם אזלת הכסף אזל גם המעשה ואחת גמרו לעזוב את העיר שבה חיו שנים רבות ולעלות לארץ־ישראל.
ובני ארץ־ישראל היו נוטעים אז פרדסים, חופרים בארות ומשקים במימיהן את העצים – פירות וגן היינו הך, גן נושא פרי; ידיה הגרומות של האשה השתוקקו לבחוש בפרי. נטעו להם האנשים פרדס באדמת־החומר הטובה שבאחת המושבות הגדולות, שאחינו בני־ישראל פרצו ורבו וראו בה ברכה במעשה־ידיהם. העצים אשר נטעו הזוג גדלו: הדרים קטני־קומה, אך עקשנים ורעננים, ובהגיע תור תנובתם כוסו העצים פירות ירוקים וגדולים שהלכו והזהיבו. האשה מדדה את הפרדס בצעדיה, עברה מעץ לעץ ובידיה הגרומות הלכה הלוך ומשש, הלוך ולטף את הפירות הגדולים והמחוספסים, נקתה במטפחת את הכנימה השחורה, פה ושם הפרידה בין הענפים לבל ילחץ הפרי ביניהם; הפרדס בהבשילו הפיץ ריח כמחסן ההוא וגן־העדן החדש הוסיף ענף על ענף, צמח ונתבדר וידיה של האשה עושות בו ושולטות בתנובתו כאז כעתה.
אולם התנובה שהיתה נשלחת למרחקים ומביאה תמורתה זהב מושלכת עתה ערמות ערמות בצדי־דרכים וערביים קונים אותה כשהם משלשלים מתוך בלואיהם פרוטות קטנות ומזוהמות. את הבהמה והעוף יפטמו בפרי־הדר זה, כי סגר הים על הארץ הקטנה והנה נחנקת היא תחת שפע פירות זהבה, – ולחם אין, אין לחם ליהודה הנטועה!
המשפחה הקטנה אף היא כבר אוכלת תפוחים במקום לחם. האיש יטול לו סל ימלאהו לימונים וירד השוקה למכרם ותמורתם יביא קומץ קמח הדומה לסיד אפור, תפל. האשה תולשת עלי חוּבּזה במורדות השלוליות, רוקחת ומטגנת פטריות – מטעמי המלחמה הם. לא יתבייש עתה גם האמיד באחינו להעלותם על שולחנו. עברה עוד שנת־מלחמה, שנה ארוכה וכבדה, אזלו שטרות־הכסף התורכיים, הקטנים והחשובים, אחד אחד. המשפחה קבעה דירתה בתוך הפרדס בצריף־קרשים ישן נושן כדי לקמץ את שכר־הדירה במושבה המיושבת קציני־צבא לרוב. העצים טפוחי־ידיהם רעו להם בבדידותם. וכשהאיש היה קם לתפילת שחרית כיוון פניו מזרחה לצד ירושלים הקדושה ומרחבי־הפרדסים השתרעו לפניו עד מוצאי הירקון. על פני קהל ירוקים אלה היה שולח תפילתו למזרח. פני האיש רזים היו, העת הרעה נתנה בו אותותיה. וצבאות הולכים וצבאות באים ומגפה הביאו בכנפי־בגדיהם רוחשי־הכּינים והמגפה פשתה ואכלה גם בתושבים והאיש חלה בחולי זה ויתאבק וימות. לקחה האשה את שני ילדיה, מסרה אותם לקרוביה ותשב לגור באהלה אשר בפרדסה, לעבדו ולשמרו מפני קהל הדורסים המהרסים: חילות הצבא ובהמותיו החונים המונים המונים בסביבה.
בבוא הערב עם רשרוש האיקליפטוסים ב"וואדי" הקרוב, רשרוש כקול מים רחוקים בשטפם, היו יריות בודדות מתנפצות בביצה הסמוכה ובין יריה ליריה נמשך קירקור הצפרדעים שלוו וטוב ומבטיח לחם, חמאה וחמימות עיניהם של הילדים בבית. גם שק הטלית־ותפילין של הבעל שהיה תלוי בפינת הצריף השרה בטחון וקירבת אלוהים אשר בספרים שבהם ידע קרוא רק הוא, הבעל, זה אשר היה לא אהוב ולא שנוא עליה, זה אשר היה – ואיננו, וחסל. היא הקיפה את הפרדס פעם ושתיים, בדקה את המרחב בעינה החדה, ישרה כלונס־גדר שמוט; מתחת אחד העצים התחמק תן ארוך־זנב. היא לא שמה לבה אליו כאילו היה זה כלב־בית. אשים התחילו מהבהבות באופק, מחנה הצבא העלה את מדורותיו. מנוחה ירדה עליה, כעת לא ינתקו עוד מסירם ואישם מחבלי־הגנים! האשה חלצה את מנעליה הכבדים ושכבה בטוחות על מיטת אלמנותה.
פצצות התעופפו מעל הפרדסים, עמים נלחמו בעמים והשליטים החדשים כבשו את המושבה. חיילות אלה וחיילות אלה שווים הם: היום חיים ומחר מתים, ואיזה ערך יש לפרי־עמלם של אזרחים שלווים בבתיהם? אלה לא ראו מוות פנים אל פנים ופרי־עמלם, גני־שלום אלה הירוקים, מה ערכם ומה כוחם לעומת גל של זעה, דם ורעב חי, שהציף את הארץ? כאין וכאפס המה: עקור ושרוף וחמם הבשר העלוב.
הלמוּת־מקבות העירה בבוקר אחד את האשה משנתה. השמש כבר עמדה מעל האיקליפטוסים וליד גדר־הפרדס עמדו כעשרה פרשים הוֹדים ועקרו במכושים את כלונסאות הגדר. האשה זנקה מתוך הצריף, זעקתה פלחה את האוויר, רצה מן האחד אל השני, תפשה בידיהם. ענקי־אדם פראים עמדו והחשיפו שינייהם, החלו מדרדרים בשפתם הזרה. רעם צחוק פרץ מפיהם; האשה נתלתה פרועת־שׂיער כשעיניה הקטנות לוהטות, נתלתה בכל גופה על הגבוה שבהם, זה שנראה כראש החבורה, אך הלה זרקה מעליו בתנועת־יד אחת כזרוק צרור אין חפץ בו. היא התגוללה ורשרשה בתוך שמלותיה פעם, פעמיים, קמה לאט לאט ונשאה רגליה ישר בדרך העולה למושבה. לאחר שעה חזרה ואִתה חייל אנגלי שפקודה הייתה בידו מן המצביא: לא להרע לאשה ולא להשחית את עמל־כפייה. ברם, הכלונסאות הוצאו כבר עד אחד ובו בערב שמשו מאכל למדורותיו העליזות של המחנה ההודי.
האשה חזרה לצריפה. עתה שמרה על גבולות הפרדס הפרוץ באין גדר. היא שמרה לבל יגודעו העצים. כי הלכה וקרבה שעתם: כל כפיס יבש כבר היה לבער וגורלם של הירוקים הלך הלוך וקרב: בלילה אחד שמעה קול נפץ, גניחה וגדיעה. היא הרימה יללה כשועלה מטורפת ששיכלה גורייה – הגודעים נבהלו וברחו על נפשם. כעת עליה להשגיח בשבע עיניים: מחנה־פרשים חדש תקע את אוהליו במרחק צעדים מספר מן הפרדס. מאז הבוקר מתרוצצת היא במנעליה אשר נקרעו על פני הרגבים הקשים, כשסומכת־איקליפטוס עבה בידה, מגרשת מכאן – פורצים משם. כארבה הקיפוה. יש אשר תשתמש במקל ויש אשר תרים את יללתה האיומה. זו המסמרת את השיער. המתפרצים מדי שמעם אותה יסתמו את אזניהם וינוסו כל עוד תישא אותם רגלם…
ובבוקר אחד נעורה לקול נפץ של אש ובצאתה מצריפה נדלקו עיניה הכבויות והחלו לבעור אף הן באש פראית. להבה עלתה בארבע פינות הפרדס; הם דנו את גן־עדנה באש. ענפים אחדים החלו להחרך, העלים התכווצו כשׂערות בהריחן אש, אבל העצים מיאנו להידלק. רק הספיח וכמה שיחים יבשים בערו. האשה חטפה כפיפה, מלאה אותה עפר והחלה זורקת לתוך האש. חיילים אחדים, ברצינות־למחצה, החלו לעשות כמוה כשחיוך של ספק על פניהם. גדולה הייתה תמיהתם על חרדת האשה לגנה אשר רבה הייתה כל־כך, בעוד אשר חייהם הם מופקרים יום יום כעשב זה למגל הקוצרים הממגל כה וכה.
מפוייחה ומיוזעה רבצה האשה כל היום על משכבה כנטולת־חיים. לעת ערב קמה, רחצה פניה בדלי המים, גררה ומצאה את שק־הטלית־ותפילין של בעלה, את קומקום־הנחושת הנתון על שתי אבנים מפויחות, את שמיכתה אשר תתכס בה, איגדה אותם וקשרתם בחבל של קש שהתירה מאחד העצים, ומבלי פנות ימינה ושמאלה עלתה למושבה.
ימים אחרי ימים חלפו, שנים עברו, המלחמה חלפה. ילדי האשה גדלו והיו לאנשים, יצאו ובאו בין הבריות, הרוויחו לחמם. אך הפרדס עמד בחורבנו: לאט לאט פרצה לתוכו הביצה הקרובה עם כל משפחת שיחיה הפראים והזוללים: טייוּן, דרדר ועוּלש. העצים יבשו פה ושם. החלק החרוך עמד אף הוא לא חי ולא מת. האדמה העלתה עשבים מאדמת בּוּר, אך מדי קיץ בקיצו היתה האשה, אשר נתכופפה וזקנה עתה, חוזרת לפרדס. מאחריה היה משרך דרכו “פועל” אשר הביאה עמה “לעבודה”. בפקודתה היה הפועל פותח את צינור המים והזקנה משולהבת וערה, הייתה לה עדנה פתאום, כאילו עודנה במחסן־הפירות בעיר המזרחית, כאילו לבלב סביבה הפרדס הצעיר וילדיה התינוקות נושאים אליה עיניים רכות. – “הנה כאן, תן מים הנה!” – הייתה קופצת בין השוחות והתלמים היבשים – – –
ליד גדר פרדסו הפורח עמד השכן הצעיר והביט באשה הזקנה שאינה שפויה בדעתה: “אוי, גברתי היקרה, מדוע לא תטעי לך פרדס חדש?” האשה נפעמה, עיניה החלו לשוטט במבוכה על פני פרדסה העלוב. “מה, מה?” – גמגמה – “לעקור”? לנטוע פרדס חדש?" מלמלה לעצמה: “לא, כיצד? הן פרדסי נפלא הוא, גן־עדן הוא, רק נתעלף במקצת. משהו מים – ושב לחיות וללבלב…”
וכך חזר ונשנה הדבר מדי שנה עד שנאספה הזקנה. העצים נאספו אחריה אחד אחד והביצה השתלטה על פני כל השטח.
תרצ"ד
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.