אחרי שני סרטים בכרטיס קולנוע “זהר”, הלכתי אל דודתי רוזה לאכול עוגת קרם ושוקולד רום, שהיא מוציאה תמיד מבונבוניירה דהויה.
“מישקה”, צבטה לי בלחיי בחוזקה, “מישקלה”, ניסתה לנשק אותי. ואני מתחמק בזריזות מהלחלוחית הדביקה שבשפתיה, שלחתי את עיני אל השידה שבחדר הכניסה, המתנתי עד שתוציא את השוקולד, אחר־כך ביקשתי להסתלק במהירות.
דודתי העמידה פנים נעלבים.
“לך, לך, ילד לא אוהב את דודה רוזה שלו”, אמרה, ואני לא נותרה לי אז ברירה אלא להניח לה לאסוף אותי אל זרועותיה ולחבק אותי עד לכאב.
לדודתי רוזה ולבעלה דודל אני כבן. לפעמים אני בתמיהה שואל איך הם בלא ילדים? משתיקים אותי בבהלה “שש…”, זה דבר שאין מדברים בו. אבל אני יודע, אי־שם, במלחמה נטרפו שני ילדיהם, אחרים לא היו להם.
אחר כך הורתה לי לשבת קרוב אליה, רוצה לספר לי על הוריה שמתו, סבי וסבתי, הראתה לי את תמונתם על מדליון ישן שאינו סר מצווארה.
“מליטא מישקה, עוד משם המדליון. בוא ותראה סבא וסבתא שלך”, כך אני חייב לשבח לצידה, לשמוע בלי עניין: “מישקלה, סבא מנדל, יהודי עם שפם לבן, גאה כל כך, הלך אל השמיים, משם סבא שלך קורא לי לפעמים”.
דודי דודל מסמן לי מאחור לשתוק, לא לענות.
משהו מוזר יש בה לעתים בדודתי, משהו שאיני יודע לפענח. המבט הרחוק שעל פניה, עיניה הבוהות, שערה הפרוע. הזכרונות בוודאי משבשים את דעתה, אני מהרהר.
ממול, בקולנוע “זהר”, הזמרת התורכיה מעל לפלאקט גדול מזמינה בחיוך להיכנס פנימה, ואני מנסה לנחם את דודתי רוזה, להרגיע את הנשימות הנחפזות שבחזה.
נפרדתי ממנה לבסוף והלכתי עם דודי אל המאפיה של סגל. שם, בסוף רחוב צ’לנוב בחדר גדול, בחצר, עובד דודי בשעות הלילה. אני לפעמים עובר על פניו. “דוד דודל” צועק פנימה. כשהרעב מציק הוא נותן לי בייגאלע חם, תאווה לחיך.
לפני שנפרדנו ביקש שאמי תסור לראות אח אחותה “רוזה, לא בסדר” אמר “הכל חוזר”.
* * *
אמי קראה לי להניח הכל, ולבוא אל דודתי רוזה. משהו קרה שאי־אפשר לומר בטלפון. חשתי את הדחיפות הרבה שבקולה. מאחור שמעתי קולות צועקים. קול דודי אומר ביידיש “רוזלה ניט! רוזלה ניט!”
מיהרתי לבוא באוטובוס אל עליית הגג שברחוב סלמה.
“טאטע! טאטע!” אני שומע צעקות נואשות. מחנות האופניים של סלומון הבולגרי יוצאים האנשים להביט למעלה אל המרפסת. אני נחפז לעבור על פניהם, עולה בדילוג במדרגות, שומע את סלומון מסביר “זה הנכד, זה הנכד שלה”. אמי מקבלת את פני בהקלה רבה. הבהלה שבפניה נרגעת לאטה.
“איני יודעת מה לעשות” מכניסה אותי פנימה “אולי אתה תוכל לדבר אליה?” בובת חרסינה־מלמלה צבעונית; נער רועים ונערה, בובה שהיתה במשך שנים עומדת על רדיו ישן בפינת החדר, עכשיו מנופצת על הארץ, רסיסים לכל עבר. ודודתי על הפוטל הכבד אומרת דברים לא מובנים.
“פייגאלאך, פייגאלאך”, בהרבה ערגה. ידיה פשוטות לצדדים. אמי מצביעה עליה. מראה לי את העווית שאחזה פתאום בפניה של דודתי ואת גופה שהתקשה. פניה רטובים, נוטפים מים.
“ארופּ פון זינען” אומר דודי דודל, מסתובב בחדר מבועת, ידיו בכיסיו, אינו יכול להירגע “ארופּ פון זינען”.
רגע לפני שבאתי שפכו עליה קערת מים, לצנן את צעקותיה.
ניגשתי אל דודתי לאחוז בידה. לא הכירה אותי. “הציפורים, הציפורים” חזרה לומר, כאילו היתה בעולם אחר.
אחר כך בא איש זר עם תיק שחור ודחף אותי הצידה. אמא אמרה “מישקה, צא החוצה, הרופא בא”. יצאתי החוצה. בגלל הסחרחורת שאחזה בי נשענתי על הדלת. ראיתי אותו נועץ מחט בבשרה.
“קן של ציפורים במרפסת” אמר דודי דודל “קן בארון התריס. בבוקר אני קם, כל הגוף מגרד. כינים, כינים מן הציפורים, והיא עומדת ומדברת אליהן, כאילו הבינו.”
דודי הוציא סיגריה, אל־על שטוח לעשן ולהירגע “צעקה אל האנשים שבקולנוע, הציפורים באות, הציפורים חיות”. דודי הפסיק לרגע ואחרי מחשבה קלה הוסיף, “דיברה אל אביה ואל אמה, כאילו היו בחיים. הציפורים, אמרה, הביאו לה דרישת חיים מהם, מהעולם הבא”.
כך סיפר דודי דודל ופניו מבוהלים.
אחר כך הלך להחליף את בגדיו. את הגופיה שעוד קמח אפייה לבן עליה, הסיר במהירות, ויצא עם דודתי, להסיע אותה אל בית החולים. את הכפתורים בחולצתו רכס בעת שירד במדרגות. ואני ואמי נותרנו שם שומעים עוד שעה ארוכה את דודתי רוזה קוראת לציפורים.
* * *
דודתי במוסד בשפלה, בבית ישן בתוך פרדסים ירוקים. את דודי לקחה אמי, לגור בביתנו “לנוח מעט, דודל”, אמרה לו, והוא לא ידע כיצד להודות לה. איש טוב, מרבה לשתוק. רק על דודתי לפעמים מדבר בדאגה. בדירה הקטנה של דודתי נתנה אמי מעט סדר. את הרועה ונערתו אספה מהריצפה, השליכה אותם מחייכים אל פח האשפה.
גם אני הלכתי לפעמים אחרי בית הספר אל הבית הסגור לפתוח את התריסים הכבדים. לאוורר, כמצוות אמי. פעם הצצתי אל המרפסת הקטנה. בשעות הערב ראיתי אנשים הולכים ברחוב, בין מנורות ניאון מעטות. האוטובוסים הכבדים חולפים ברעש. המולת־כרך, הרבה עשן כבד, מחניק. שם, ליד המעקה החלוד שמעתי משק כנפים. קן של יוני־בר אפורות.
אחרי יומיים ישבתי על הספסל בחצר המוסד. אמי ישבה לצידה של דודתי ואני בצידה השני. דיברתי אל פניה הקפואים, אל עיניה שכמעט כל החיים יצאו מהן.
“הציפורים, דודה” אמרתי לה “עדיין במרפסת”. רציתי לעודד מעט את רוחה. “ציפורים, פייגעלעך, פייגעלעך”, אמרה בלחש, כאילו שמעה את דברי מבעד לערפל כבד. התכופפה רגע להביט בפרח בלתי נראה ואחר כך קמה בליאות רבה. בעיניה הרחוקות, הלכה מאיתנו אל חדרה, השאירה אותנו תמהים.
את אמי שאלתי – היונים, מה לעשות בהן?
“צריך לזרוק”, אמרה.
אבל אני לא נגעתי בהן. אולי בגלל הגעגועים שהיו בקולה של דודתי, אולי בגלל האור הקל שניצת בעיניה. את היונים האפורות אפשר להשליך תמיד, הירהרתי.
בימים שבאו אחר כך מצאתי על פני דודתי רוזה חיוך. המתינה לבואי. “הציפורים, מישקלה, מה שלומן?” שאלה. חרדה מעט, כאילו ציפתה לשמוע בשורה רעה. חייכתי, הינעתי אליה בראשי.
“בסדר, בסדר” אמי נתנה בידי למסור לדודתי, סוודר צמר סגול, כפתורים גדולים. לבנים ושתי חולצות. הכל בחבילה קשורה היטב בחבל.
“החורף מתקרב”, אמרתי מצביע על הסוודר שהבאתי. אבל דודתי שאלה שוב “הציפורים?” רוצה לדעת. בימים האלה, אמרה לי, הקור מרחיק אותן לניקבות חמות ושם ברחוב סלמה, עוד מעט תבואנה רוחות קשות. הדאגה שבקולה היתה רבה.
השארתי לה עשר לירות כדבר אמי “בשביל הקיוסק, דודה רוזה” אמרתי. הלכתי אל השער והיא רצה אחרי פתאום.
“מישקלה מישקלה”, עצרה אותי, מסרה בידי שקית קטנה, סגרה עליה את אצבעותי “לתת לציפורים” אמרה בלחש “שלא ימותו” ליטפה את לחיי, התחננה שלא אשכח. הבטחתי.
באוטובוס מצאתי בתוך שקית הנייר, פירורי לחם, גרגרים קטנים שנכתשו עד דק.
כשקירבתי אל הציפורים את ידי המושטת והגרגרים עליה, ברחו בבהלה. השארתי את הפירורים על הריצפה. אחר כך מצאתי עדר של נמלים הולך ממחילות בקיר אל הפירורים שהתפזרו שם.
* * *
את הציפורים לא העזתי להשליך.
אחרי שבועות מספר שבה דודתי רוזה אל חדר מואר. אמי העמידה על השולחן פרחים רבים בתוך אגרטל קריסטל יקר, לקבל כך את פניה בהמון צבע, בשמחה. דודל הלך להביא אותה מהמוסד בטכסי ספיישל ואני עם אמי המתנו לה עד שתבוא.
“מישקה” אמרה לי אחרי ימים מספר בטלפון “מישקה”, הציפורים קוראות לך לבוא. אסור לגרום להן צער".
מצאתי אותה עומדת במרפסת, מדברת אל הציפורים האפורות. דודל לא היה, והיא חייכה אלי “הן מבינות הכל מישקה, הן אוהבות אותך. כך אמרו לי”. רוזה לקחה אותי בידה לראות אותן בהחבא. שמה אצבע על פיה, רמזה לי לשתוק. שתי היונים מכונפות בתוך הקן, עומדות קרובות אחת אל רעותה ודודתי לוחשת להן לחשים.
“הן משם, הביאו לי סימנים, מישקלה”, אמרה לי, הביטה בי לראות אם אני מבין.
ניסיתי לומר לדודתי, הציפורים סתם, יוני־בר רגילות. והיא הביטה בי רגע במבט חוקר לראות אם אני מהתל בה.
“מישקה צוחק”, אמרה לי דרך ילדים. פתאום פרצה בצחוק גדול “אינו מתכוון באמת”. אחר כך קירבה את פיה אל אוזני ללחוש, שלא אספר לאיש, אמרה לי, נשמות הילדים באות לפעמים בלילה אל הציפורים, לדבר מהן אליה, ללחוש באוזנה. כך אמרה. אחר כך הובילה אותי אל הדלת, ביקשה שאלך, אינה יכולה להמשיך לדבר עמי.
בלילה בא אלינו פתאום דודל דודי, תיק העור הכבד בידו, פניו מוכתמים בקמח לבן וריח הלחם עולה מגופו.
העיר אותי משנתי ולקח אותי עם אמי לנסוע יחד לרחוב סלמה, רחוב כמעט מת בשעה הזו. רק שיכור הולך, מתנודד רוצה בצעקות לחצות את הכביש, כמעט נופל מתחת לגלגליה של מכונית נחפזת.
דודי עלה לפני במדריגות החשוכות.
“סגרה את הדלת”, אמר לי, “אינה נותנת לי להיכנס. היא עם הציפורים”.
ניסה לפתוח את הדלת במפתח שבידו, לא הצליח. דפקנו על הדלת הכבדה. מעבר לה שמענו את רוזה ממלמלת.
דודי הביט נבוך בשכנים הסקרנים שהתגודדו בחדר המדרגות. הדפיקות העזות העירו אותם משנתם. משך בכתפיו, חייך אליהם מתנצל, הצביע על הדלת הסגורה.
“אשתי בפנים” אמר.
“דודה רוזה”, אני קורא, “מישקה פה”.
“מה הם רוצים? מה הם רוצים?” אני שומע את קולה מדברת אל הציפורים. פייגעלעך, אנשים באו, אנשים רוצים לגרש אותנו".
אחר כך בחבטה קשה פתחנו את הדלת, קרענו אותה מציריה, נפלנו פנימה אני ודודי דודל. מצאנו את דודתי רוזה עומדת כמעט עירומה באמצע החדר, החלוק שעל גופה פתוח. אוחזת בידיה את קן היונים. והיונים מבוהלות, עפות בתוך החדר, נחבטות בקירות, מתנגשות בתקרה, אבריהן נקרעים והדם מפצעיהן נמרח על הקיר החשוף. דודתי מדברת אליהן כאילו הן מבינות, קוראת להן לבוא ולשוב אל הקן שהיא מחזיקה בידיה, שם מקומן, היא אומרת ליונים.
פתאום ראתה אותנו. פעורת פה עמדה, מבוהלת.
“לא לבוא! לא לבוא”. צעקה. קרבתי אליה לאיטי.
“דודה” אמרתי, ניסיתי לדבר אל ליבה. גם דודי דודל דיבר עימה בלחש, כמעט התחנן. צריך לפתוח את החלונות אמר, להוציא את היונים, אחרת ימותו.
“לא לגעת בציפורים!” אמרה. אחר כך סיפרה לנו, אף היא ציפור. הנשמות באות אליה פתאום לעוף עם הציפורים. היא איתן עפה, מרחפת. כך אמרה בלחש, כאילו המתיקה עמנו סוד.
אחזתי אותה בידה האחת, אמי אחזה בשניה. ניסינו להרגיע את הצעקות שבקעו מפיה. ודודי דודל, הלך להביא מטאטא, לרדוף אחרי שתי היונים אשר בחדר, לגרש אותן מן הבית.
מתות הוצאנו אותן לבסוף, זרקנו אל תוך הפח. גם את הקן לקחנו מידיה להשליך אותו יחד עם היונים. אחר כך השכבנו אותה נרגשת. ניסינו להרגיעה. דודי דודל נשאר לשבת ולדבר עימה אבל היא מאנה להינחם. כבר לא צעקה, כבר לא חירפה אותנו. הצטנפה בפינת המיטה, כמו כדור סגרה את עצמה מבוהלת, מתרחקת מדודל עד כמה שיכלה, כאילו לא הכירה אותו.
“לא, לא” התחננה, ביקשה שלא יהרוג אותה.
רק הרופא שבא הצליח להפיל עליה שינה, לסגור מעט את עיניה.
* * *
בבוקר קרעו אותי שוב ממיטתי, לבוא אל דודתי.
מצאו אותה ברחוב מוטלת בלי רוח חיים. מול הקולנוע, בין פחי הזבל שהמתינו למכונית הגדולה.
דודי דודל סיפר לנו, – יצאה פתאום אל הגזוזטרא, חמקה מידו להרף עין “פייגעלעך, פייגעלעך” צעקה, ביקשה לעוף.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.