הכל חיכו שהדוקטור לאמנות ברודי תרד מן ההר. העליה היתה קלה יחסית, והדוקטור נגררה בה בצוותא עם כולם, למרות שידעה מה יחכה לה בחזרתה. אולם, להגיע עד “סאנטה־קאתרינה” ולא לעלות אל “הר־משה”?
בצדה האחד נתמכה בזרועות גברת סאמט ובצדה השני על־ידי מרצ’נסקי. המאמץ לשמור על שיווי־משקלה של דוקטור ברודי ולהמשיך, עם זאת, בשיחה שהחלה בבוקר – התיש אותם.
בפיסגת ההר הקשיבו מספר דקות להסברי המדריך. נתפסו להתרגשות. הנוף שנשקף לעיניהם כבש אותם.
דוקטור ברודי ומרצ’נסקי היו בעלי גובה זהה כמעט. ודמותה הארוכה של גברת סאמט בלטה מעליהם, בגיחוך־מה.
כאשר סוף־סוף הצטרפו אל הקבוצה, תשו כוחותיו של מרצ’נסקי. הוא הסתתר מאחורי צוק סלע ושם כרע תחתיו, שמח שאיש אינו רואה אותו. הברך כאבה לו מאוד. כאב ישן, שלא חדל מהטרידו, אך הפעם גבר והביס אותו. כעבור דקות אחדות הרגישה גברת סאמט בהעדרו. בצעדים חפוזים התקרבה אליו.
“שוב הברך?”
“כן”.
חמשת ימי הטיול אפשרו להם ללמוד מעט איש על רעהו. הכאב בברך היה למרצ’נסקי מזכרת מימי ההעפלה. מנהל חשבונות היה במקצועו. אמנם התחיל ללמוד סוציולוגיה, שנתיים, אך לאחר הולדת בנו הראשון ויתר על המשך הלימודים. לאור דבריו מצאה עצמה גברת סאמט שקועה לילות ארוכים ליד החוף, חשה את רטיבות הים וראתה בבהירות את העיניים הצעירות, העליזות והכחולות של הגבר בן החמישים, שעד אתמול היה זר לה.
“אקרא לדוקטור בנימיני!”
“בבקשה ממך, הניחי להם לגמור את שתיית הקפה… צריך לאפשר לגברת בנימיני לשמור על רעננותה…”
כבר מראשית הטיול לא חיבבו את זוג הרופאים. בבאר־שבע התוודעו המטיילים זה לזה. כתריסר קיבוצניקים, כמה רופאים, פקידים, עקרות־בית ושלושה־ארבעה סטודנטים.
גברת סאמט עבדה כמגיהה בהוצאת ספרים. היא חשה כי לקבוצת הרופאים אינה יכולה להתקרב. גם הקיבוצניקים היו עולם סגור בפני עצמו. ישבה איפוא על אחד הספסלים האחרונים של הטיולית והחלה משוחחת עם אחד הסטודנטים. כאשר השאלות נעשו חטטניות, החליטה פתאום הגברת סאמט, בת הארבעים, לשקר, וללא כל היסוס או התרגשות – היא אם לשני ילדים.
בתחילה זה היה קל, מגוחך וגם נעים. היא, הבתולה הזקנה, מציגה את עצמה כאם לשני ילדים. בטיולים הרבים בהם השתתפה ושאותם אהבה כל כך, נמאסו עליה דווקא קטעי השיחות האלה, שהיו נעימות בתחילה, שיחות עם צעירים ועם גברים נשואים, שהפכו עד מהרה לפלירט קליל, או לחיזור טורדני, שנסתיים לא פעם בעלבון. ומדוע לא תרשה לעצמה להופיע פעם אחת בתור אם, ואשה נשואה?
"הלא היא רופאה. איך בן־אדם כזה יכול להיות כה קטנוני " – מתרעמת גברת סאמט.
“התרמוס המלא קפה הוא הסמל של אנשים קטנים אלה”.
“ראית איך צוותה עליו בבוקר למלא מחדש את התרמוס בקפה, גם כשלא היה מספיק קפה לכולם… ובכל זאת, אקרא לו.”
“לא לאה, בשום פנים לא, לא…”
בפעם הראשונה קרא לה מרצ’נסקי בשמה הפרטי! הוא, הרחובותי, שהיה שתקן בתחילה, החל לעניין אותה רק ביום השני לנסיעה, כאשר הבחינה שהוא מעיר בעדינות למדריך, מתקן אותו פה ושם; ושורת שיניו הלבנות הבהיקה בלילה, בספסל האחורי של הטיולית. לאור הירח נראתה דמותו נמוכה מכפי שהיתה, בפניו חרושות הקמטים שפעו בטחון וכוח. אחרי שהגיעו לתעלה, הצטרפה אל שניהם דוקטור ברודי, אשר ישבה קודם לכן גלמודה, והיתה מצטרפת מדי פעם לקבוצת הרופאים, ומיד נסוגה.
“הכאב עבר?” – שאלה גברת סאמט, נרגשת מפנייתו אליה בשמה.
“הכל יעבור, כשאנוח קצת, הכל עובר בחיים… רק לסריס לא יצמח זקן, כמו שאומרים הסרבים.”
דוקטור ברודי התקרבה אליהם. גופה היה יציב ונינוח, ובמבט ראשון אי־אפשר היה להבחין שהיא נכה.
“'שוב הברך?”
גברת סאמט נדהמה; פנייתה של דוקטור ברודי למרצ’נסקי היתה בדיוק כשלה. תשובתו של מרצ’נסקי היתד. חדה – “כן!”
שוב הזכירו את בנימיני, וגם הפעם סירב מרצ’נסקי בהחלטיות.
המטיילים נחו מהעליה המייגעת להר. לאחר מחצית השעה צריכים היו לשוב אל המנזר.
“האם פתרת את הבעייה שהצגתי בפניך?” – פנתה דוקטור ברודי אל הגברת סאמט.
המקום והזמן לא התאימו לשאלה. דוקטור ברודי מטרידה אותם בבעיות “הפסיכולוגיה של האמנות הפלאסטית”. דיברה הרבה על הכיתה שלה, המורכבת מאנשים מבוגרים שהחליטו בערוב ימיהם לנסות להתמסר לאמנות. וזאת הבעייה שהציגה בפני השניים – כיצד למצוא ביטוי בציור לכאב על ילדים שלא נולדו? האמנם גברת סאמט, תיתן ביטוי חזק יותר ממר מרצ’נסקי, הגבר? נא נסו זאת, שניכם!
בו במקום צייר מרצ’נסקי שני ראשי חמניות נובלות – “נרצחים” – הוסיף במלים, כדי להמחיש את הביטוי הציורי. גברת סאמט לא שרטטה אפילו קו. היא חשבה: אולי ד"ר ברודי הבחינה בשקר ורוצה לשים אותי ללעג? או, אולי, היא פשוט מקנאה בי, בגלל מרצ’נסקי? – והחלה לספר בהתלהבות על ילדי אחותה כעל ילדיה שלה.
משך כל הלילה לא עצמה עין, נפחדת, נרגשת מהשקרים שבדתה. לפניה קמו לתהיה עשרות בתי־ קפה בהם ישבה קפואה, בפגישות עם מועמדים שהוצעו לה על־ידי סוכנויות־השידוכין. ראשים קרחים, ראשי שיבה, גברים נמוכים וגבוהים, “יוונים”, “פולנים”, “עיראקים” – עם מי לא נפגשה? אילו ביקשה אותה דוקטור ברודי לתת ביטוי ציורי לפגישות־נפל אלה, היתה מציירת בית־קפה, הרבה ראשים קרחים וידיים חלקלקות.
מכיוון הטיולית נשמעה צווחה. וכולם רצו לעבר שתי דמויות שנראו למרגלות ההר.
חנה הסטודנטית התעלפה! – כל זמן הנסיעה פחדה שמא בחול יתגלה ראשו של חייל הרוג. חיים הבוכארי לגלג עליה: “מלחמה היא מלחמה!” – משהו בהופעתו היה דוחה ומסורבל. היה משתרך אחרי הקבוצה, מתאונן על שלשול וטוען שקיבתו נתקלקלה במדבר. בגלל אביזרי הטיול הרבים, ואוהל הסיירים שלו, כינו אותו לאה ומרצ’נסקי בשם “הנסיך הבוכארי”.
ומתברר – “הנסיך” השיג כפפה, מילא אותה חול, הוסיף עליה צלחת, ואת שניהם טמן למחצה בהולות והצביע עליהם בפני חנה הסטודנטית, כמגלה אותם להפתעתו: הנה יד וקסדה של חייל מצרי הרוג! – הבחורה לא החזיקה מעמד. גברת בנימיני טפלה בה. “הנסיך הבוכארי” מלמל משהו לא ברור, והתעסק בתיקון המקרר־הנייד, למול מבטם הזועף של המטיילים. הג’ינג’י, זה הקיבוצניק מגבעת־חיים, ניסה לריב עמו, להכותו, אך עצר בעדו דוקטור כהן, אשר הטיול לסיני היה מתנה שהגיש לעצמו לרגל קבלת תואר דוקטור לזואולוגיה.
המטיילים נכנסו למנזר. הם היו עצבנים ונרגשים. בפרוזדורים עמד שקט רענן. רוחו של האב כריסטופורוס היתה טובה עליו, ולא חש במתיחות השוררת בין המטיילים. באנגלית דלה הודיע:
“רבותי! לפי המסורת שולחת סאנטה קאתרינה מלאכים לרחף מעל למנזר. כל אחד יכול לבקש מהם התגשמות משאלה כלשהי, אך משאלה אחת בלבד”…
“הנסיך” צחק בקול. הקבוצה התפזרה לחדרים.
לאה שכבה נינוחה במיטה. מבעד לחלון הקטן ראתה פיסת שמים נקיה מכוכבים. ההר הקדוש לא נראה, אך הקדושה אפפה כל פינה, וחדרה אפילו לחדר זה, שריח די.די.טי עמד בו.
“מה אבקש מהמלאכים של סנטה קאתרינה?”
אמה האמינה בשטן ובמלאכים. מה היא היתה מבקשת? מותר לבקש רק דבר אחד! שיילכו לעזאזל בתי־הקפה הארורים, ויקברו תחתם את כל הראשים הקרחים. הייתי רוצה להיות תמיד עם מרצ’נסקי! עם אריה! אריה מרצ’נסקי.
ליד לאה נאנחה חנה הסטודנטית. אינה יכולה לשוב לאיתנה אחרי ה"קונץ" של “הנסיך”.
לאה טרם ראתה בחייה גוויה. ועתה, נים ולא נים, ראתה בעיני רוחה, בבהירות, אלפי גוויות מושלכות במדבר. והיא אינה יודעת מי הם. “הנסיך” צוחק. איזה מין בן־אדם הוא? והיא לא ידעה אם בחלומה או בהקיץ ביקשה מהמלאכים של סאנטה קאתרינה להפוך את “הנסיך” לתיש, תיש פראי שעד אחרית ימיו ידהר אחוז תזזית במדבר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.