הקדמה    🔗

הרעיון לכתוב ספר זה נולד בקייץ 1977, לאחר הבחירות לכנסת התשיעית. שניים מאורעות חברו אז יחד ביד המקרה, האחד מדיני, שחשיבותו היסטורית, והאחר חשיבותו אישית בלבד.

“המערך” הפסיד את השלטון בישראל, אשר בו החזיק במשך כל ימי המדינה (ואף לפני כן ב"ישוב המאורגן" והתנועה הציונית). הליכוד עלה לשלטון. ודווקא בפרק זה סיימתי אנוכי את התקופה הארוכה של עבודתי הפארלאמנטארית. עתה יהיה בידי להשקיף על פרשה זו בחיי, על פי היחס הנכון שבין הדברים.

הייתי חבר הכנסת מיום כינונה של הכנסת הראשונה ועד ליום כינוסה של הכנסת התשיעית. חייתי בפארלאמנט של ישראל חיים מלאים, פעילים, ערים, הרבה יותר מאשר חבר כנסת ממוצע; מילאתי תפקידים חשובים, וניתנה לי הזדמנות בכל שנות כהונתי להביט מקרוב על הנעשה בחיינו המדיניים והפארלאמנטאריים – הן ברשות הרבים שלהם והן בחדרי חדרים.

זהו צירוף הנסיבות המתיר לי לכתוב ספר על אותה תקופה: על עיצוב פני הכנסת מיום היוולדה, על עבודתה היומיומית האפורה, על המשברים והסערות שעברו עליה; גם על הממשלות שכיהנו בישראל, לפי שבמשטר פארלאמנטארי אין להפריד בין מעשי הממשלה לבין מה שנעשה בבית הנבחרים, או בין הנעשה בפארלאמנט לבין הנעשה במפלגות ובסיעות. כל אלה הם תוכנו של ספרי זה – שעניינו תקופת השלטון של מפא"י ושל המערך.

עם זאת, זהו ספר על פרק חיי באותה תקופה. כתבתיו כמי שהשתתף במאורעות אלה, וגם כמשקיף עליהם מקרוב, מתוך רצון לתת בהם טעם ולהבינם.

היתה זו תקופה של תמורות מחדשות, ששינו את פני ארצנו ומדינתנו. האוכלוסין גדלו מתשע מאות אלף נפש, בקירוב, בימי הכנסת הראשונה ועד למעלה משלושה וחצי מיליוני נפשות, ומהם כמיליון ושש מאות אלף עולים. גדל בארץ דור צעיר, שלא ידע מעודו אלא חיי חירות במדינה עצמאית.

עברו עלינו מלחמות. חלה עלייה במשק, בחקלאות, בתחבורה, במסחר, ובמיוחד בתעשייה, בהיקפם של השירותים הציבוריים וברמתם. עלתה הרבה רמת החיים. אך בצד כל אלה חל גידול בעומס המיסים, בחובות החוץ, בגרעונות ובאינפלאציה גוברת והולכת. ועם כל שינוי לטוב ולרע, שלטון מפא"י במקומו עמד. ורבים היו שהתנבאו כי הוא ימשך לעולם. זוכרני את הופעותיו של הרצל ברגר, המפא"יניק המשכיל. הוא היה טוען: במשטר פארלאמנטארי דרוש שיבואו לסירוגין חילופין בשלטון. אך בישראל יתכן השינוי רק באורח חלקי, כלומר, לגבי השותפים לקואליציה הממשלתית, שמפא"י תזמין אותם כפעם בפעם להרכיב עמהם ממשלה. אולם היא עצמה, מפא"י, תהיה לעולם הגורם המרכיב והמכריע. משל, מפא"י היא השמש ושאר המפלגות הן כוכבי הלכת, הסטיליטים שלה.

כך חשבו, אכן, רבים, בפרט בימי ראשותו של בן גוריון. אולם החל משנת 1965 חלה ירידה הדרגתית בכוחה של המפלגה השלטת וביצוגה בכנסת.

אף על פי שאין לי תקווה להגיע עד קרסוליו של תומס מאן, שסיפר על שקיעתה של משפחה אחת (בית בודנברוק), או לקרסוליו של אדוארד גיבון, ההיסטוריון של שקיעת האימפריה הרומית וחורבנה, אנסה לספר, עד כמה שידי מגעת, על התמורות שחלו באותן עשרים ושמונה השנים: שנות שלטונה, הטוטאלי כמעט, של מפא"י והתדלדלותה האיטית, עד השעה שהפסידה את השלטון. אלה הן גם השנים של מלחמת האופוזיציה, שתנועת החרות היתה חוד הכידון שלה, וגם הקטליזטור, הזרז, שבסופו של דבר גרם לשינוי המשטר בישראל. זה היה מאבק שימיו ארוכים, מאבק מר וקשה – “Cuius pars magna fui” (שהיה לי חלק בו).

חומר עובדתי לספר זה חיפשתי ב"דברי הכנסת", בעיתונות מן הימים ההם, במאמרים ובחוברות שפירסמתי בשעתם, אך בעיקר בזכרוני; בו מצאתי את החומר החי והמעניין ביותר. השתדלתי לדייק. כן החלטתי להיזהר פן אפגע בכבוד הזולת, אפילו בצדק. על הזולת לא אכתוב אלא “aut bene aut nihil” (או לטובה או לא כלום). ישפוט הקורא אם הצלחתי.

גיסי, המשורר שלמה סקולסקי, נטל על עצמו את מלאכת הניסוח הראשונה של כתב היד. ידידי נוח מוזס מצא את המו"ל – “עידנים” בירושלים. מנהלם מר אשר וייל דאג לשוות לספר צורה נאה. העורך מר מאיר חובב, אף הביא אותו לדפוס. האגודה הישראלית לבעיות הפארלאמנטאריזם תרמה תרומה מוחשית למימון ההוצאה לאור. לכולם תודה. ובעיקר תודה ללאורה רעייתי, שעודדה אותי לכתיבת ספר זה, וליוותה אותי במלאכה זו כדרך שהיתה עוזרתי הנאמנה כל ימי חיי.

יוחנן בדר

 

בשער    🔗

1. מבוא    🔗

ביום ה-27 במאי 1977 חתמתי בצד חתימתו של יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית, כאחד מסגניו, על זכרון הדברים: תוצאות הבחירות לכנסת התשיעית. בכך סיימתי פרק ארוך של חיי כחבר הכנסת וכנציג תנועת החרות בה, והנני “Elder statesman” מדינאי (מיל.) בעברית, וכמו אלוף (מיל.) אף אני שוב אינני מצפה יותר שאקרא לשירות.

נבחרתי לכנסת הראשונה ב-25.1.1949 והייתי חבר בה עד 13.6.1977, למעלה מעשרים ושמונה שנים. פעילותי בה היתה הרבה יותר אינטנסיבית מפעילותם של מרבית חבריה. לפיכך יש בידי לספר הרבה על בית הנבחרים העברי מראשיתו ועד היום בו נפרדתי ממנו.

כתבתי בחיי אלפי מאמרים, עשרות חוברות, עבודות מדעיות, ואף חיברתי את תוכנית האבאקואציה של יהודי פולין לארץ ישראל (1936). ברם, לכתוב ספר זכרונות לא היה לי פנאי עד עתה.

שני סוגי ספרי זכורונות הם, ואת שניהם הגדיר יפה זאב ז’בוטינסקי. את הסוג האחד הגדיר ב"מזכרונות בן הדור":

"הכל כותבים זכרונות. אם פלוני אינו כותב זכרונות הרי מתחיל הדבר לעורר תמיהה, כמעט נוצר רושם שהוא רוצה לאחז את עיני הבריות, כדי שיחשבו שהוא עודנו ‘צעיר’. שנית, תהליך זה של כתיבת זכרונות וקריאתם יש בו בוודאי משום קורט של מנוחה הן למחבר והן לקורא, שניהם עייפים מן הסתם, מן המאבק המתמיד. אנסה גם אני… זכרונות אישיים… זכרונות אינם שייכים לפובליציסטיקה. וכאן אולי מוטב למזג יחד מציאות וחזון, כמו שאמר גיטה, או במלים אחרות אין זו חייבת להיות ממש בהכרח ביוגראפיה שלך, שהרי איש לא ביקש ממך לספר על קורות חייך, מוטב שיהיה זה פרק מתקופת חיים מסויימת ועל סביבה שלה. היטיב מכולם לבטא רעיון זה הסופר הרוסי קורולנקו, כשנתן לזכרונותיו שם כזה: ‘זכרונות בן-הדור’ ".

ולגבי הסוג השני כתב ז’בוטינסקי באוטוביוגראפיה שלו:

“ואולם מדברי ימי לא באתי לספר כאן אלא רק מחצית – על חיי הסופר והעסקן ולא על חיי האיש. שתי סוגיות החיים האלה נבדלות אצלי בגדר גבוהה מאד. עד כמה שאפשר נמנעתי כל ימי מעירוב התחומים בין זה לזה. כאדם היו ויש לי ידידים, קשרים, נסיונות, זכרונות, מסורות… והרומן האישי הוא עמוק ורב עלילה ותוכן מהרומן הציבורי – כאן לא תמצאוהו”.

ספר זה – הוא מן הסוג השני. עניינו הוא בעבודתו ובפעילותו של חבר כנסת אחד, שנבחר לתפקיד זה שמונה פעמים והיה פעיל בה ובמפלגתו ששלחה אותו לכנסת, מזה עשרים ושמונה שנים ומעלה. אין זו ביוגראפיה של אדם “בשר ודם”, מוח ולב, שהיה לחבר כנסת.

נטלתי חלק בעיצוב דמותה של הכנסת. חייתי את חיי הכנסת, חיים מלאים ואינטימיים יותר מאשר רבים מעמיתי, ללא הפסקה. בצד פעילותי כחבר כנסת לא היתה לי שום פעילות אחרת, להוציא דברים שוליים בלבד. מבחינה זו, זהו ספר “הדיאלוג” שביני לבין אהובתי – הכנסת. אפשר שאכתוב אי-פעם ביוגראפיה של ממש. אפשר, ואולי לא. ברם גם מן הספר הזה לא הצלחתי לנער לחלוטין כל נימה אישית נפשית, אך גם מורי ורבי זאב ז’בוטינסקי עבר ב"אוטוביוגראפיה" שלו את הגבול שבין שני סוגי ספרי הזכרונות, בניגוד לרצונו המוצהר. בין כך ובין כך נראה לי כי בדרך שבחרתי לי אוכל לתרום ולהרחיב את הידע ולהעמיק את ההבנה בכל הנוגע להתפתחותם של החיים הפוליטיים והפארלאמנטריזם העברי בתקופה החשובה שמתחילתו ועד לחילופי המשמרות אצל ההגה של ספינתנו הלאומית.

שיחק לי מזלי בחיי. מעולם לא עסקתי באיזשהו דבר שהיה בלתי מעניין. אולי נכון יותר לומר כי מצאתי עניין בכל דבר שעסקתי בו. לגבי התוצאות אין הבדל בין שתי גירסאות אלה. מעניין היה, איפוא, גם בכנסת.

לפני כעשרים שנה קראתי את ספרו של ריצ’רד קרוסמן “הקסם שבפוליטיקה” (The Charm of Politics). מצאתי בו הסבר מעמיק לכוח המשיכה של חיי הפארלאמנט (להבדיל כמובן, מן הצד הסנובי המושך אליו כל מי שרוצה לזכות במעמד החברתי של חבר כנסת). על קסם זה כותב קרוסמן בין השאר:

“קיימת סברה, שבני אדם נכנסים לפוליטיקה מפני שהם שואפים לשלטון. אולם די לבדוק, לוּ גם באופן שטחי, את אופיים של מדינאים כדי להזים בדותות מעין אלה. מה הוא הקסם המיוחד של בית הנבחרים, שבעטיו מרגיש עצמו חבר שלא נבחר מחדש כנדון לגלות? מה שאכן חסר לו, איננו, ללא ספק, חלק בשלטון – בידי סמל בצבא או בידי נהג אוטובוס בלונדון כוח שלטון גדול מזה שבידי חבר פארלאמנט מן השורה. ברור שבחיים הפוליטיים הוא חיפש תחושת מעורבות באירועים גדולים. לוּ ניתן לו הדבר – בתפקיד של כוכב, ובדלית ברירה – גם בכל תפקיד אחר ולוּ גם הצנוע ביותר”.

קרוסמן עצמו נעשה מיניסטר רק בשלב מאוחר של חייו הפארלאמנטריים. אולם נוסף לנסיון האישי שלו, הוא יודע לספר על ההיסטוריון הגדול הרברט א' ל' פישר שהעריך את עשרת שנות חברותו בפארלאמנט כפרק חיים מלא יותר ועשיר יותר, מאשר כל הישגיו באוניברסיטה ובעולם המדע.

לפני מספר שנים קיבלתי מכתב מאת ידיד-נעורי, הפרופיסור אדם וויטולני, מן האוניברסיטה של קראקוב. בין שאר דברים הוא כותב, כי הוא סבור שעבודה פוליטית יותר מעניינת מן העבודה המדעית. השיבותי לו כי הדבר לא הוכרע. לוּ היית במקומי, היית מגיע, אולי, למסקנה הפוכה. אלא שאינני בא להתלונן. לא חיפשתי בכנסת לא תענוגות ולא כבוד, כי אם דרך לשירות. רציתי לתרום לבניית הדימקוראטיה, החופש, הצדק, וחיים של ביטחון בישראל, על פי האידיאלים שבהם אני מאמין. ביקשתי לתרום, ככל שיכולתי, לביסוסה ולבטחונה של המדינה. ואין זאת אמונתי בלבד, גם דעתי הפרוזאית היא שאין שלום לישראל אלא במולדת השלימה.

הפארלאמנטאר הבריטי החשוב ליאופולד צ’ארלס אמרי (דרך אגב, ידידו של זאב ז’בוטינסקי) ראה את החיים הפארלאמנטאריים בדרך זו:

“החיים הפוליטיים הם הרפתקה בלתי פוסקת. בדיעבד הם ייראו לנו כמשחק גדול רצוף מפלות, תבוסות, תחרויות והצלחות – מאבקים לאמיצים ומטרות לנלהבים, מאבק – שמהרהרים בו לאחר המעשה: אילו עשית דבר, ואילו הנחת דבר אחר ולא עשית אותו. בסופו של דבר נשאר אדם שבע רצון תוך אמונה שהמשחק עצמו היה טוב והוא שיחק אותו כמיטב יכולתו ולפי הכללים שהוא עצמו בחר בהם”.

אשרי העם שלמדינאיו חשוב להסתפק בהכרה כי שיחקו את המשחק הפארלאמנטארי ברמה נאותה. בישראל, המצב שונה. אין לנו אותה תחושה של ביטחון עצמי כמו לבריטים, הבטוחים כי מה שלא יעשו במדינתם היא גופה לא תיפגע לעולם. אך במשחק הפוליטי-הפארלאמנטארי שלנו חייבים להיזהר: אל נא בסערה עם מדינת ישראל, פן תיטרף בים הסוער של המזרח התיכון. הפעילות הפוליטית בישראל היא מלאת אחריות, אסור להתיחס אליה כמו ל"game", למשחק, ל"ספורט".

כותב לורד וינדלשאם בזכרונותיו:

“עלינו להיות ספקנים לגבי כל נסיון הבא להצדיק לאחר מעשה את אשר נעשה כאילו היה דבר בלתי נמנע, יותר מכפי שהיה באמת. מדינאי ותיק, העומד לכתוב את זכרונותיו ייתקל בפיתוי זה. כלום יוכל להציג את האפיזודות החולפות, מלאות סתירות של דרך חייו כשאיפה מחושבת מראש, תוך כדי הגשמתה השיטתית של מערכת העקרונות שלו?”

אמת, יש בחיים, ובפרט בחיי מדינאי הפתעות ועימותים בלתי צפויים מראש. דרכו היא לעיתים כשביל נטוש ביער, או כהליכה במדבר. אולם אם הוא נאמן לעקרונותיו – הם יסייעו לו כמו מצפן לשמור על הכיוון הכללי הנכון, שעליו ללכת בו, גם בדרך-לא-דרך.

בלילה בו שוחחתי במשך שעות ארוכות וממושכות עם בן הכט (היה זה בביתו, בדצמבר 1950) סיפר לי על ספר זכרונות שהוא עומד לכתוב. את הדברים שסיפר לי מצאתי אחר כך בצורה יותר מושלמת במבוא לספרו:

“כמי שעומד לכתוב ספר זכרונות אין אני מרגיש עצמי מקופח על שאינני אדם מפורסם. אף הקורא איננו צריך להרגיש כך בשל עובדא זאת. אומנם מוניטין של מחבר מסייע לו למכירת ספריו, אך אין בו כדי לעזור לו בכתיבתם. ואף על פי שהקורא ייהנה לצותת מאחורי הדלת או החלון לזכרונותיהם של בעלי שם, לא יגיע מבעד לקריאת כרכים פרי עטם להכיר אותם כי אם הכרה של כלום. כנגד זה כל דבר שאני יכול להגיש בדפים אלה לקורא עלי להביאו אל מתחת לאפו”.

במקום לצטט ציטוטין יכול הייתי לכתוב דברים מעין אלה – בלשוני שלי, אך אני אוהב מובאות.

לא הייתי ראש הממשלה, או שר, או מפקד צבא, וברור לי כי זכרונות של אישים מעין אלה מוצאים להם בנקל מו"לים וקונים בזכות שם המחבר עצמו, אך לא תמיד נמצאים להם קוראים שיקראו אותם במלואם. אך משמצאתי גם אני מו"ל, מקווה אני שיהיו לספרי זה גם קוראים שיעריכו אותו לא בשל חשיבותו של המחבר (והיא איננה גדולה) אלא בגלל תוכנו, בשל הדברים שהבאתי בדפים אלה אל מתחת לאפו של הקורא.

2. “תולדות חיים”    🔗

אין זו אוטוביאוגראפיה, אף על פי כן אי אפשר לו לספר בלא “תולדות חיים”, אחד מאותם מסמכים, שאדם המחפש עבודה חייב לצרף אל בקשתו שהוא מגיש לידי המעסיק.

נולדתי ב-19.8.1901, בעיר קראקוב (אז – ועד שפולין הכריזה על עצמאותה ב-1918 – אוסטריה). הורי: ד"ר ליאופולד (=אריה) בדר עורך דין ידוע, אף מפורסם, אמי אייגניה (ג’ני) לבית ברגשטיין מעיר ברסלאו (וורוצלאב). היו לי שני אחים צעירים ממני, יוליאן והיינריך, ששמו העברי (צבי) שימש לי ככינוי באצ"ל, שניהם משפטנים. הורי היו אמידים ובהבנה ובאהבה דאגו לכך שהיה לי נוח וקל לעסוק בלימודים, להתעמק בהם ובקריאת ספרים בשפע.

לימודים: בשנים 1907–1911 בבית ספר יסודי, ממלכתי; בשנים 1911–1919 בגימנסיה ממשלתית; בשנים 1919–1924, ועוד עד 1927 באוניברסיטה היאגילונית בקראקוב. למדתי משפטים, כלכלה, פילוסופיה, היסטוריה עתיקה, קצת מאתימאטיקה. ב-28.6.24 קיבלתי תואר דוקטור למשפטים ולמינהל. בשנות לימודי קיבלתי באוניברסיטה תעודות גמר ופרסים בשפע כבר בשנות לימודי הראשונות, ולאחר מכן כתבתי עבודות מדעיות שפורסמו בכתבי עת מדעיים ומקצועיים. ויתרתי על קאריירה באוניברסיטה אחרי שסירבתי שכבודי היהודי והציוני ייפגעו.

משנת 1924 עבדתי כמתמחה במשרדו של אבי ובבתי משפט. בשנת 1928 עברתי בחינת עורך דין. באותה שנה גם נתמניתי סניגור בבתי דין צבאיים. אחרי שבע שנות ההתמחות הושבעתי כעורך דין מלא. החל משנת 1928 שימשתי כסניגור במשפטים גדולים (מהם משפטים פוליטיים) בפני בתי דין של מושבעים ובבתי משפט בכל הערכאות.

בספטמבר 1939, בימים הראשונים של מלחמת העולם עזבתי את קראקוב כפליט והגעתי למזרחה של פולין, שנכבשה אחרי ימים מועטים על ידי הרוסים. ביוני 1940 נעצרתי ונשלחתי יחד עם אשתי לגירוש קבע ולעבודת פרך ביערות צפון רוסיה. יצאנו מברית המועצות עם הצבא הפולני המחודש ב-19.8.1942. אך לא הצלחנו להגיע לארץ אלא ב-23.12.43. בארץ עבדתי כעיתונאי ולמדתי. ביוני 1947 עברתי בהצלחה את הבחינות של “עורך דין זר” בארץ ישראל. ביקשתי וקיבלתי רשיון עורך דין בישראל רק בשנת 1951, אולם עסקתי במקצוע רק כשנתיים וחצי (1962–1965).

ב-5.11.29 נשאתי לאשה את לאורה לבית גראבשריפט, מוסמכת למשפטים. היא היתה ארוסתי משנת 1924 והיא שותפתי בחיים בכל דרכי הן ברשות היחיד והן בציבור.

הורי ואחי נספו בשואה. הי"ד.

עד כאן כל מה שהייתי כותב ב"תולדות החיים" שלי, לו ביקשתי להתקבל לעבודה. עתה מילים מספר על דרכי לציונות ולשירות הציבור.

אבי, ציוני מימי הרצל, התרחק מן הפעילות הציבורית בגלל עומס עבודתו המקצועית. בין הספרים שהציע לפני היו גם כל כתבי הרצל במקור. בלעתי אותם. הם היו לי כפצצת זמן שהביאה אותי, במאוחר, בשנת 1925, אחרי שנות הנעורים שלי ושנות הפעילות באירגונים סוציאליסטיים – דרך השומר הצעיר – אל זאב ז’בוטינסקי. מאז הולך אני בדרכו.

הייתי אחד ממייסדי הצה"ר ובית"ר בגאליציה, עוזר, תורם ומתרים. הייתי גם חבר המרכז של הצה"ר, אך רק בשנת 1933 נעשיתי פעיל במלוא מובן המלה, כי היו צריכים לי. באותה שנה הצטרפה גם אשתי, שעד אז נשארה נאמנה לשומר הצעיר, לתנועת ז’בוטינסקי. עבדנו יחד בשבועון התנועה בלשון הפולנית, אותו יסדנו בשנת 1934. הייתי העורך שלו בתקופות שעבודתי המקצועית לא מנעה זאת ממני לחלוטין. כתבתי מאות, ואולי אלפי מאמרים, ודאגתי לקיומו – עד ערב מלחמת העולם. השתדלתי למלא תפקידים שונים ורבים שהטיל עלי זאב ז’בוטינסקי. בין השאר כתבתי את החיבור “תוכנית אבאקואציה של יהודי פולין”. הייתי גם יושב ראש הצה"ר בגאליציה ובשלזיה, ואחד משלושת חברי נשיאות הצה"ר בפולין.

זאב ז’בוטינסקי היה מדבר עלי טובות וגדולות, כדרכו להגזים בהערכת ידידיו; היתה זו תעודה שבעל פה, שפתחה לפני אחרי שנים רבות את שערי הכנסת.

עם מנחם בגין נפגשתי לראשונה בווארשה בשנת 1933 או 1934. הכרתי אותו מקרוב בוועידת הצה"ר השישית בקראקוב (יאנואר 1935) ובעבודות התנועה אחר כך (הוא היה גם חבר במרכז הצה"ר בגאליציה, בו הייתי היושב ראש): גיליתי בו כוכב עולה ותקווה לתנועתנו. בימי המלחמה נפגשנו שוב באוזבקיסטן. לשנינו ברור היה אז מה עלינו לעשות אם נזכה לעלות ארצה. נפגשנו שוב, מיד אחרי הגיעי לארץ (הוא בא כשנה לפני), וחידשנו את השותפות לדעה ולדרך.

בקבלת הפנים שערכו לי חברי הצהרתי: כמי שניצל בדרך נס מן השואה ומרוסיה – אין חיי שייכים עוד לי לעצמי אלא הם קודש לעם. נדר זה לא יכולתי לקיים במלואו, שהרי אני בשר ודם.

שנות המרד (1944–1948) עברו עלי חלקן בכתיבת מאמרים, חלקן בפעולה המפלגתית ובאצ"ל, חלקן בבתי סוהר ובמאסר בית, ובמחנות הריכוז הבריטיים. נפטרתי מהם רק על סף קום המדינה (9.5.48). פרטי הדברים אינם נושא לספר זה.

שוב עברו עלינו ימים קשים. די להזכיר את השם “אלטלנה”. באוגוסט 1948 הקימונו את תנועת החרות מיסודו של האירגון הצבאי הלאומי ומאז היא המסגרת לכל פעילותי הציבורית.

משעה שנתברר לי כי פעילותי בתנועת החרות ועבודתי בתורת עורך “חרות”, כעיתון יומי, עשויות להובילנו לפארלאמנט העברי נתמלאתי חששות וספקות וגם פחד טמיר: האם לא אכשל? האמנתי כי נסיוני בעבודה הציבורית יעמוד לי בה. ידעתי כי הצלחתי בהופעות בפני שופטים ומושבעים, ובהן קשות ומסובכות ועלה בידי לשכנעם, אך בית מחוקקים הריהו לי מסגרת חדשה לחלוטין, מה גם שהעברית שבפי עודנה חלשה ולקויה. ואני מבדיל בשנים אלה בין “היה לי כשלון” לבין “נכשלתי”. זה השני הוא בוודאי ביטוי להאשמת עצמי.

לא הייתי בחזקת יוצא מן הכלל בין חברי הכנסת הראשונה. רובם ככולם לא ראו את ישיבתם בפארלאמנט כמטרת חייהם ואף לא ציפו לכך. כולם ראו את עצמם כדור האחרון לשיעבוד ודור ראשון לחירות ולגאולה. כנגד האושר הכרוך במעבר זה – מה חשיבות היתה בעיניהם באיזה מעמד חיים ייהנו?

כמותם או כמרביתם לא שאפתי גם אני להיות פארלאמנטאר. לא חשבתי, אפילו, להיות חבר פארלאמנט, לא חיפשתי לא סיפוק ולא תענוגים בשירות הציבור. אדרבה, ידעתי, אולי יותר מרבים מחברי כי מילות השיר “מהעת בה נקראתי לפלא” לזאב ז’בוטינסקי אינן פואזיה, אלא פרוזה, פיתוי ואזהרה גם יחד. ידעתי שאני מוותר על סיכויים בלתי מבוטלים לחיי שלווה, על הצלחה במקצוע שלי – בכווני עכשיו את צעדי להמשיך בדרכי הציבורית במסגרת החדשה הזאת, ובליבי דאגה: האם יש לי סיכוי להצליח בה?

היה לי ספק לגבי יכולתי, אך לא לגבי היעוד והמטרה, אשר הובילוני לציונות הפוליטית, הממלכתית, המחדשת של ז’בוטינסקי.

בלימודי העמקתי לעיין בספרות מכל הסוגים ומכל המגמות והגוונים. מכל מלמדי השכלתי, וקשה לי לקבוע למי ממורי אני חייב תודה יותר מאשר לאחרים על השקפת העולם שלי ועל תפישתי המדינית. אולם מבין אלה בולטים הרצל וז’בוטינסקי. עליהם נוספים השונים מהם, הריאליסטים, עמהם נמנה גם קארל מארכס שמבארותיו שתיתי בימי שחרותי, ב"בונד" ובאירגוני סטודנטים סוציאליסטיים באוניברסיטאות של פולין. כיצד התמזג שלל רעיונות אלה לשלימות אחת? אביא דוגמה אחת: ז’בוטינסקי היה מלמדנו כי צריך להגיע לרוב יהודי בארץ ישראל כדי שנוכל להקים בה מדינה יהודית. ואני טענתי באוזניו: לא נכון; קודם כל עלינו להקים את המדינה. והיא תשמש מכשיר נאמן להשגת רוב יהודי במולדת. צדקתי בזכות אותו מורה שראה את הדרך להגשמת הרעיון שלו לא בריבוי קיבוצים, מושבים, מפעלים או פאלאניסטרים למיניהם אלא בתפיסת השלטון, אף אם ייקרא “דיקטאטורה של…” היודעים אתם את שמו של אותו מורה?

נדמה לי שהייתי מסוגל לכתוב על האידיאולוגיה הציונית שלי ספר לא פחות יסודי, ולא פחות רב עמודים, מאשר רבים מאלה שעסקו במלאכה זו בעמנו ובעולם, אך אינני מאמין שספרים כאלה מוסיפים הרבה לנפש האומה. המניעים המפעילים אדם ועם למאמץ, לעמל, למאבק, לקרב ולהקרבה הם יותר פשוטים, יותר ישירים, יותר עמוקים. הם מובנים מאליהם ואין להוסיף עליהם הסברים ופירושים מבית מרקחתם של אידיאולוגים. הערכים שהאדם שואף אליהם מטבעו – הכבוד העצמי, השיוויון, הצדק הסוציאלי, חיים במדינה עצמאית וחופשית ובה כל אזרח הוא חופשי, קידמה ובטחון – כוחם בזה שהם מובנים מאליהם. ומה שנותר לאדם הוא ללכת לאורכם ובהדרכתם לקראת המטרה.

לפיכך לא קשה להבחין בין אמת לאשליה, בין אמונת-אמת לבין אמונת שווא. רבים הם שבילי-הביניים.

3. תנועת החרות לבחירות    🔗

מה יעשו אנשי האירגון הצבאי הלאומי כשתקום מדינת ישראל ולא יהיה עוד צורך במחתרת, שאלו את מנחם בגין אנשי ועדת החקירה של האומות המאוחדות, בעת שהותם בארץ (בקיץ 1947). הוא השיב: כולנו נחזור לחיים פרטיים.

בשיחתי הראשונה אתו, אחרי שחזרתי ממחנה הריכוז הבריטי (ערב הקמת המדינה) אמר לי בגין אותו דבר. גם עזריאל קרליבך פנה אליו באותם ימים מעל עמודי “מעריב” בקריאה: עשית גדולות למען האומה, עתה עליך לתת לה שירות גדול נוסף: תסתלק.

ואני אמרתי: מנחם, יש לך “תסביך קינקינאטוס”. שנינו ידענו במה מדובר: קינקינאטוס, מצביא רומי לשעבר הפך לאיכר. בוקר: קינקינאטוס יוצא לעבודתו בשדה והנה לפניו שליחי הסינאט: האוייב בשער, נתמנית דיקטאטור, הצבא מצפה לך. ערב: קינקינאטוס חיסל את צבא הפולשים והוא חוזר הישר לשדהו. המחרישה והשוורים עדיין במקומם הם עומדים והוא מסיים את החריש וחוזר לביתו. שוב איכר אחד מיני רבים.

בגין היה אומר לי: למה תתלוצץ? יש גאווה גדולה ויופי בסיפור זה, ולקח רב בו ומשלו מושך. בשנים הבאות הוא ניסה לא אחת להיות קינקינאטוס, על אף שלא היה לו שדה בוקר משלו. אך לאמיתו של דבר רק באגדה יספיק יום אחד ומעשה אחד לפתרון בעיות המולדת. אך למעשה עליך לשרת את המולדת יום יום, כל יום מחדש, ולעולם אין לדבר סוף. וכל ימי חייך לא יספיקו לך שתוכל להגיד: תרמתי די.

ולא יצליח הפרט להתבודד ולהיבדל מחיי הציבור כקינקינאטוס. אפילו תתן בריח בדלתך ותיסגר בו, יחדור השלטון לחדרך לטוב ולרע, לשבט או לחסד מבעד החלון.

והמסקנה – עלינו לשרת בדרך המדינית אותה מטרה ששירת אותה האירגון הצבאי הלאומי. ולשם כך דרוש כוח, אירגון, מפלגה. אולם למה, אם כן, החלטנו להקים מסגרת החדשה, הרי היתה קיימת בארץ המסגרת של הצה"ר, ולה שם וחותמת?

כדי להסביר זאת היה עלי לספר על פרשת מעשיה ומחדליה של הצה"ר בשנות המרד. זה סיפור ארוך ואני שמח שאיננו בתחומיו של ספר זה. בדרך כלל, אין למנוע אי-הבנות בין מחתרת לבין המפלגה הליגאלית. אספר רק כיצד ציירתי את המצב בצמרת הצה"ר לפני נציגי הרוויזיוניסטים מחוץ לארץ, עמהם נפגשתי בימי הקונגרס הציוני בבאזל בסוף שנת 1946. הם שאלו: מה מצב התנועה שלנו בארץ? עניתי: היא כמו תפוח אדמה, כל מה שטוב בו הוא מתחת לפני הקרקע, במחתרת, על פני הקרקע שרדו רק עלים נובלים (היום הייתי מוכן, אולי, לשקול אחרת את התנהגותם של המנהיגים האלה ולדון אותם לכף זכות). ברם, הקרע שהם גרמו לו בימי המחתרת היה עמוק, והם הספיקו, אחרי קום המדינה להרחיב ולהעמיק את התהום שבינינו לבינם.

לרבים מאתנו היו גם הסתייגויות מן הדמות הפוליטית-הסוציאלית של צה"ריסטים אלה. והיו בינינו גם כאלה שציפו כי המסגרת החדשה תמשוך כוחות רבים נוספים מחוץ לחוגים של תומכינו הוותיקים. אך כשלכל אחד הטעמים שלו, הגענו כולנו למסקנה אחת: אל-נא נסתבך עם העסקנים הוותיקים. נקים את תנועת ז’בוטינסקי מחדש.

באחד מימי אוגוסט 1948, ביום קיץ חם, הכריז בגין באוזני קבוצת מוזמנים קטנה: אנו כאן המרכז הזמני של תנועת החרות מיסודו של האירגון הצבאי הלאומי. הנוכחים: מנחם בגין, אריה בן-אליעזר, חיים לנדאו, יעקב מרידור, שמואל כ"ץ, שמואל מרלין, אלי תבין ואני – עד כמה שזכרוני עומד לי. אחרי ישיבה זו הצטרפו למרכז הזמני גם ד"ר אברהם ויינשל והילל קוק.

התחילה פעילות רבה ונמרצת: תיכנון, הסברה ראשונית (להביא את בשורתנו אל הציבור הרחב) וגם עבודה אירגונית. זמן מה עדיין עמד לרשותו של בגין המשדר של “קול ציון הלוחמת” שמימי המחתרת, אך עד מהרה צריכים היינו להפסיק את שידוריו. בערים הודבקו בזו אחרי זו מודעות גדולות, ועליהן הסברים ארוכים, מפורטים ורבי דברי שיכנוע, שכן טרם למדנו אז כי גם במודעה, ובפרט במודעה, מוטב לכתוב קצרות ולהבליט את העיקר. (חרות, עיתון חופשי, שאצ"ל היה מדביק אותו על הקירות בערים ובמושבות היה גדוש טקסט, אך הציבור היה בולע כל אות וכל מלה – למודעות מפלגתיות אין כוח משיכה כזה).

עד ערב ראש השנה תש"ט, שבו החל להופיע העיתון היומי, הוצאנו שבועון. הרוח החיה בו היה אבישי, אחד המפקדים האמיצים של אצ"ל; הוא עזב אותנו אחרי זמן מה, אך נשארנו ידידים.

פתחנו משרד רב חדרים ברח' טשרניחובסקי בתל-אביב, והחדרים נתמלאו במנגנון. ברחבי הארץ קמו סניפי התנועה, סניף סניף ומזכירו מוותיקי האצ"ל. בגין סיפר לי בשמחה כי באספות של חברי הסניפים נבחרו כל המזכירים ליושבי ראש הסניפים. כששמעתי זאת הרהרתי בלבי: מיכלס שוב צדק. כוונתי לרוברט מיכלס (קרי מישלס), שבספרו המפורסם על הסוציולוגיה של מפלגות הראה כי בכל מפלגה, ותהיה הנאמנה ביותר לדימוקראטיה, שולטת הצמרת המקצועית שלה, ולא חבריה. וזהו חוק הברזל של אוליגארכיה – חוק ולא יעבור.

ערב ראש השנה תש"ט הופיע הגליון הראשון של חרות, עיתון יומי. נתמניתי לשמש עורך העיתון ומשכתי למערכת מטובי העיתונאים, חברי מן ‘המשקיף’. ד"ר אבא אחימאיר, יוסף ויניצקי ועורכי הלילה. ההישג העיקרי היה שלום רוזנפלד, שעבד בתור מזכיר המערכת, ראש מערכת הלילה ואחר כך, ונוסף לכך גם בתור סופר פארלאמנטארי. הוא מצא לנו קאריקאטוריסט, ממש גאון בעבודתו, עולה חדש לשימים התפרסם, הלוא הוא “דוש” של “מעריב” (שארל גרדוש); גם מצא מתרגם מוצלח, יוסף אור, שתירגם לעברית צחה מחצי תריסר לשונות. אני גייסתי סופר אומנותי מעולה את מיכאל רנדל. אתנו היה גם יעקב רובין, ידיד ותיק מן השבועון שלנו בקראקוב, ועורך המשקיף בזמנו, שהיה מזכיר כללי בהנהלה העולמית של הצה"ר ומטעמי לויאליות קולגיאלית לא מיהר לנטוש את מאיר גרוסמן, היושב ראש שלה. מנהל העיתון היה דוד גרוסבארד, חבר מיפקדת אצ"ל, הנחשב ככוח מעולה בענייני המשק (הוא הקים וניהל את בתי המלאכה של אצ"ל, לייצור “סטנים” וציוד אחר). העיתון הודפס בדפוס “הבוקר”… ואתה מו"ל יקר, שמע לעצתי וחכמת. אם אתה מחפש לך צרות ועוגמת נפש מסור את הדפסת עיתונך לבית הדפוס של עיתון מתחרה.

השכמתי לעבוד בעיתון לפני שמונה בבוקר והמשכתי לעבוד עד שעות הלילה המאוחרות. הייתי בא למרכז התנועה לישיבות בלבד.

לשם מה עלי לדחות את סוף הסיפור? בחודש מארס 1949 הודיע לי בגין בשם הוועד הפועל (זה השם החדש של המרכזי הזמני) כי יעקב רובין יהיה עורך העיתון במקומי, לפי שאני חבר הכנסת והוא עמד ברשימת המועמדים במקום רחוק מדי ולא נכנס לכנסת. מגיע לו, איפוא, פיצוי. קיבלתי הודעה זו בכאב לב, כי הייתי מאוהב בעיתון, בטוח ביכולתי כעיתונאי ומפקפק בסיכויי הפארלאמנטארים. בשל מרירות זו חדלתי גם לכתוב מאמרים ל"חרות" במשך שנה ומעלה. אחרי כן בשעות הצורך והדחק הייתי חוזר לתקופות שונות למערכת ומחליף את העורך לזמן מה או עוזר לו. לא ידעתי אז ולא יכולתי לדעת זאת מראש, ואף חברי לא ידעו שהם עשו למעני שירות אישי טוב וגדול. אילמלא החלטתם זו הייתי עוד שנים רבות יושב במערכת – ומה היו אז סיכויי בכנסת, ומה היה עולה בגורלי? ובכל זאת עודני תוהה ותמה, כלום לא מוזרים ומשונים הם הרעיון וההמצאה למסור לאדם תפקיד של עורך עיתון יומי בתורת “פיצוי”?

אך נחזור לחודשי התארגנותה של תנועת החרות.

בעוד חודשיים-שלושה אנו עומדים להגיש את רשימת מועמדינו לאסיפה המכוננת. מי בציבור הרחב מכיר אותנו ומי יצביע בעדנו?

זוכר אני את הופעתי בלשכת הנוטאריון הציבורי, כדי שיאשר את חתימתי על המיסמכים לרישום תנועת החרות מיסודו של האירגון הצבאי הלאומי ולקבלת רשיון לעיתון. הלשכה היתה מלאה אנשים וכולם הסתכלו בי בסקרנות ובפחד, כאלו חיפשו קרניים בראשי. הבינותי מדוע היה בגין מעוניין שברשימת המועמדים שלנו יופיעו אישים הידועים בציבור. מוקי כץ ניהל בשמנו משא ומתן עם אליהו אלישר ועם קבוצת “הספרדים” שלו. כלל לא הרגיש שהוא משמש רק “קלף” במשא ומתן מקביל, שאלישר מנהל עם בכור שיטרית לקביעת הרכב רשימת המועמדים של “ספרדים” (ודבר זה היה דווקא לטובה). בגין הטיל עלי לברר את התנאים שבהם יהיה ה"קפטן" יעקב גיל (רבה הצבאי של הבריגאדה לשעבר) מוכן להופיע ברשימה שלנו. אני ביקרתיו במשרדו. לגיל כרטסת של תומכיו, עשרת אלפים שמות, (די להשגת שלושה מאנדאטים), אך הוא רוצה רק מקום אחד ברשימתנו. עצתי: להפסיק את המגע. “הכלה יותר מדי יפה”. גיל הצטרף לציונים הכלליים, והיה חבר סיעתם בכנסת הראשונה, ובכו על כך.

בישיבת הוועד הפועל שלנו נשאלתי: מי, לדעתי, צריך להופיע ברשימתנו. ואני: אל תחפשו גואלים מבחוץ. תמצאו אנשים מוכשרים בשורותינו; עדיין אין להם שם ושמע בציבור, אך כשיהיו בפארלאמנט ישיגו גם שם וגם פירסום. אולי בדרך זו נשיג מאנדאט אחד או אפילו שניים פחות, אך תהיה לנו מפלגה ויהיו לנו סיכויים להיות מפלגה מצליחה; אחרת אנו מזמינים לעצמו מראש צרות גדולות. לא קיבלו את עצתי לא אז ולא בשנות הבחירות הבאות. אמר לי פעם אחת בן אליעזר, ברוח הטובה האופיינית לו: מה נעשה אם אתה לעולם תהיה צודק?

בחג הסוכות קיימנו מועצה ארצית ראשונה. נבחר ועד מרכזי ובו כשלושים חבר, והמרכז הזמני הפך, כאמור, לוועד הפועל.

משום מה נתחדש המגע עם הצה"ר. בלחצנו הסכימו ראשיו לערוך בחירות לוועידתו הארצית. על אף שניהול הבחירות היה בידיהם השיגו תומכינו רוב של 80%, ובוועידה נבחר לצה"ר מרכז חדש משלנו, ואני היושב ראש. כתגובה כינס מאיר גרוסמן מועצה עולמית של הצה"ר. הוזמנו גם אנו, דוד יוטן ואני. היה נוכח גם נציג אחד מחוץ לארץ. בישיבה זו לא הגענו לכלל סיכום וגרוסמן, שהיה היושב ראש, הכריז בתוקף סמכותו (סמכות שהיתה לו או לא היתה לו) על השהיית פעולותיו של המרכז הארצי הנבחר; ולנו לא היו לא חשק ולא פנאי להתדיין אתו.

זמן מה לאחר מכן פנו אלינו ותיקי הצה"ר, בהציעם לנו ללכת לבחירות ברשימה משותפת. התנהל משא ומתן, ואני רחוק ממנו (במערכת העיתון). נתגבשה הצעה שהם יקבלו ברשימתנו כל מקום רביעי. הוועד המרכזי שלנו איננו מסרב לאשר הסדר זה, אך מוסיף תנאי: אסור שברשימה יופיע מי שבמועצת המדינה הזמנית הצביע בעד אישור “פקודה למניעת טרור” (פקודה זו היתה מכוונת נגד אנשי לח"י. אך כולנו חשבנו אותה למעשה זוועה). על פי החלטה זו פסולים להופיע ברשימה המשותפת שלושה מנהיגי הצה"ר. בהשפעתם דחו חבריהם את התנאי הזה, והלכו לבחירות ברשימה נפרדת ולא קיבלו אף מאנדאט אחד.

והרי סיפור ממקור מהימן: יושבים להם אנשי הצה"ר האלה מיואשים. אפילו לא מאנדאט אחד! ומועמדם מס' א' אומר: אני אינני מופתע. ידעתי מראש כי כל הסיכוי שלנו היה לזכות במאנדאט אחד ולא יותר. השיבו לו חבריו: מה? ידעת? וכדי לשמור על הסיכוי למאנדאט אחד, שלך, בלבד, אילצת אותנו לוותר על שלושה או ארבעה מאנדאטים בטוחים?

אולם, גם אנחנו התאכזבנו. ציפינו להרבה יותר מאשר ארבעה עשר המאנדאטים שקיבלנו. זכורני, אותו ערב שבו הודפס הגליון הראשון של חרות, ובגין, מרידור, בן-אליעזר ואני מצפים לגליון החדש ומעלים ניחושים והשערות בכמה מאנדאטים נזכה בבחירות – 20%? 25%? ואם 25%, הרי זה סיכוי להרכיב את הממשלה. כששמעתי זאת סיפרתי להם: במינכן תפשו בשנת 1918, קורט אייזנר והקומוניסטים שלו את השלטון בבאוואריה. מיד הם שלחו מברק למרכזם בברלין: השלטון בידינו – הצילו!

כשהגיע בגין לשלטון, באיחור של עשרים ושמונה שנים לא היה לי, ולעם כולו שום חשש לגבי יכולתו.

כיצד הורכבה רשימת מועמדי תנועת החרות לכנסת הראשונה? פשוט. בגין עשה את המלאכה והמרכז אישר את הצעתו.

עוד סיפור: באחת הישיבות דנו על פי הצעתו של בגין בתקנון לסיעה בכנסת. בין היתר היה כתוב בו שכל חבר הסיעה מתחייב להקדיש את כל זמנו ואת כל מרצו לעבודת הסיעה והתנועה. אדם אחד הסתייג מן התקנה הזאת. היה זה העו"ד ד"ר אברהם ויינשל מחיפה, שטען: אינני יכול להתחייב, כי אינני יכול לסגור את משרדי. התעקש. לא רצה בפשרות ונאלצנו, בהסכמתו, להגיש את כתב התפטרותו, שהוא חתם עליו, כמו כל מועמד אחר לפני הגשת הרשימה.

ד"ר ויינשל היה משפטן גדול, אדם אציל נפש, שיא היושר, ידיד ותיק של זאב ז’בוטינסקי, בזמנו יושב ראש הצה"ר בארץ ישראל, גם הוא (כמוני) עקשן, והחליט כמו שהחליט.

כמה תמימי לב היינו אז אנחנו, ועוד יותר ד"ר ויינשל. התחייבנו להקדיש את כל זמננו לעבודת הכנסת והתנועה – כמה מאתנו קיימו זאת? ומהי המציאות היום? בכל קאדנציה של הכנסת הולך המצב ורע מבחינה זו בהשוואה לקודמתה.

אולם באותם ימים האמנו כי את ההתחייבות צריך לקיים במלואה. ולא רק כתב ההתפטרות המוקדם של ד"ר ויינשל הוגש לכנסת; הוחלט להגיש עוד כתבי התפטרות של המועמדים מירושלים, של המהנדס מאיר רובין ושל משה דאהן. במקומם של השלושה נכנסו לכנסת שמואל כץ, ערי ז’בוטינסקי ואסתר רזיאל נאור.

קיבלתי על עצמי להעלות בספר זה את האמת, ואין האמת אמת אלא אם כן היא אמת שלימה. לוּ נתכוונתי לספר בפרק זה על הימים ההם, ימי ערב קום המדינה ועד קום הכנסת הראשונה היה עלי לכתוב סיפור דראמאטי, אף טראגי: על הימים האחרונים של האירגון הצבאי הלאומי; על כאב ליבם ודכאון נפשם של הבחורים הנאמנים, שהבינו אך לא השלימו בליבם עם העובדה שהנה זוהי סוף דרכם המשותפת כמשפחה הלוחמת; על חיפוש הדרך הנכונה לשילוב האירגון הצבאי הלאומי למסגרת צבא המדינה; על ההסכם שנעשה והופר; על שינאה וקיפוח ובזיון – זו התמורה שהגיש הישוב המאורגן ל"פורשים"; על הספיקות, הפיקפוקים, וההתלבטויות בהם היו צריכים טובי בנינו להשיב לשאלה “מה הלאה?”, ועל אותה “פרשה” (ומה טוב שקיימת בעברית המלה “פרשה” שהיא כארון מתים שאפשר להכניס לתוכו כל שם דבר, טראגדיה או קומדיה, או מעשה פשע או מעשה שטות ויצר רע הגרוע מפשע?) הלוא היא פרשת אלטלנה.

מה טוב שאינני חייב לכלול בדפים אלה שלי את הסיפור הטראגי על הימים ההם. ויש לי תירוץ יפה ואמיתי לכך: הם מחוץ לנושאו של ספר זה.

יכתוב על כך בדם קר של חוקר העבר – ההיסטוריון, וזאת בימים שבהם כבר לא יחיו יותר בני הדור הזה, שליבם כואב עד היום הזה ואינם יכולים לשכוח את יום אלטלנה.

 

בכנסת הראשונה    🔗

1. בראשית הכנסת ואנו בתוכה    🔗

לפני שאספר על האסיפה המכוננת (להבא אקרא לה רק בשם שנתנה לעצמה: “הכנסת”) אזכיר כמה עובדות יסוד:

מספר חבריה (ובכל כנסת שאחריה): 120.

הרכבה הסיעתי: מפא"י: 46 חברים; מפ"ם (אחרי הצטרפותו של ח.כ. אליעזר פרמינגר): 20; החזית הדתית המאוחדת: 16; תנועת החרות: 14; הציונים הכלליים: 7; הפרוגרסיבים: 5; הספרדים: 4; מק"י (אחרי פרישת פרמינגר): 3; הערבים (“נצרת ומחוזה”): 2; ועוד 3 בודדים.

ישיבת הפתיחה: ט"ו בשבט תש"ט–14.2.1949 – האחרונה: 20.8.51 (ביום התכנס הכנסת השנייה).

הקואליציה: מפא"י, החזית הדתית המאוחדת, הפרוגרסיבים, הספרדים. יחד 71 קולות.

סיעת תנועת החרות: (לפי סדר המועמדים) מנחם בגין, אורי צבי גרינברג, יעקב מרידור, אריה בן אליעזר, אברהם ריקנטי, ד"ר יוחנן בדר, הילל קוק, חיים לנדאו, שמואל מרלין, חיים כהן מגורי, אליהו לנקין, שמואל כץ, ערי ז’בוטינסקי, אסתר רזיאל-נאור.

המצב המדיני הכללי: הקרבות נמשכו מן ה-29 בנובמבר 1947 עד נובמבר 1948, תוך הפסקות אש. ב-24.2.49 נחתם הסכם שביתת הנשק הראשון עם מצרים, וב-20 ביולי 1949 האחרון – עם סוריה.

העלייה: ביום הקמת המדינה ישבו בארץ כ-655 אלף יהודים, ומאז ועד סוף יוני 1951 (כלומר בימי הכנסת הראשונה) נכנסו ארצה 638,597 עולים חדשים (לעומת 961 אלף עולים בתקופה מיולי 1951 ועד סוף 1976).

המדיניות הכלכלית: משטר צנע; קיצוב ואספקה; פיקוחים מרכזיים טוטאליים; פיקוחים פיסיים; אינפלאציה; אפליות מלמעלה וספקולציה למטה; שיתוק חלקי של מערכת הייצור; “סוציאליזם מלחמתי” (Kriegssozialismus) בליווי סיסמאות “סוציאליזם בימינו” (בן גוריון) ו"בשנה הבאה במדינה הסוציאליסטית" (נאום גולדה מאיר בראשון למאי).

יחסי החוץ: הממשלה, שהסכימה לתוכנית החלוקה, נתונה כל הזמן ללחץ האו"ם (מועצת הבטחון וועדת הפיוס) ושל ארצות הברית, להסכים לוויתורים חד-צדדיים על בסיס החלטת העצרת מן ה-29 בנובמבר 1947 (גבולות החלוקה, שנת 1947), לנסיגות, ולהחזרת הפליטים בממדים רחבים. דרישות אלה נכשלו בעיקר משום שנידחו על ידי מדינות ערב עצמן. הקו הכללי של מדיניות הממשלה הוא “האוריינטאציה על האו”ם", אך אחרי פרוץ מלחמת קוריאה – התקרבות למעצמות המערב.

האכסניות של הכנסת: בשבוע הראשון שלה, בירושלים, באולם הסוכנות היהודית (16.2.49–14); אחר כך (13.12.49––8.3) ב"משכן קבע", על שפת הים בתל-אביב; אחר כך מן ה-26.12.49 עד מארס 1950 שוב באולם הסוכנות היהודית בירושלים, אחר כך, החל מן ה-13.3.50 עד קייץ 1966 במשכן “הזמני”, (בבית פרומין) בירושלים. ביום 31.8.1966 תעבור הכנסת למשכן קבע שלה, בקריית ירושלים.

השפעתה של אקולוגיה זו: בשבוע הפתיחה האולם מלא עד אפס מקום, והוא הדין בחדרי הוועדות. סיעתנו לעולם בהרכבה המלא. אומנם בטקס השבעתו של הנשיא ד"ר חיים וייצמן נעדרו במופגן אורי צבי גרינברג, אסתר רזיאל נאור ואני, שראינו בטכס זה חג הווייצמניזם. סיעתנו הציעה מועמד משלה לנשיא המדינה: את הפרופיסור יוסף קלוזנר – כהפגנה להתנגדותה העקרונית לקו שסימלו ויוצרו היה ד"ר וייצמן. שלושתנו היינו יותר עקביים. התהלכנו ברחובות. אמרתי: זו טעותה של ההיסטוריה. לשמש הנשיא הראשון – היה מגיע לזאב ז’בוטינסקי, אך הגורל פסק אחרת.

בתל-אביב נתקבל מלכתחילה הנוהג שעליו שומרים בדרך כלל עד היום: הכנסת יושבת בימי ב' וג' בשבוע משעה ארבע אחר הצהריים ועד שעה עשר בערב, וביום ד' מאחת עשרה לפני הצהריים ועד שעה שתיים. הוועדות יושבות בשעות הבוקר.

ההשתתפות בישיבות הכנסת בתל אביב היתה ערה. בן גוריון היה פעיל מאוד בכנסת. בעקבותיו העדיפו גם השרים האחרים להיות נוכחים, וכך גם חברי הכנסת מן הקואליציה, וכנגדם חברי האופוזיציה; אך האולם עצמו לא תמיד מלא. ביום ה-22 באפריל כתב “מעריב” תחת כותרת בולטת בעמוד א': בשעת הדיון על חוק מבקר המדינה ישבו באולם רק החלק החמישי של חברי הכנסת. יוצא מן הכלל זה הפך במשך השנים לכלל ולנוהג מקובל, לצערי. עתה מציינים העיתונים במיוחד את המקרים בהם היה אולם הכנסת מלא, בשל סיבה מיוחדת כלשהי.

לאחר שהכנסת שבה לירושלים ולאולם הסוכנות היהודית, רבה השתתפות חברי הכנסת בישיבותיה. אין לאן ללכת. המזנון, כמו שמספרים, הוא הטוב שבמחלקות ההנהלה, אולם גם הגרוע שבכל המסעדות בישראל. באולם הישיבות כיסאות, אך אין שולחנות כתיבה. החברים לא זו בלבד שישבו באולם הדיונים אך גם האזינו להם, וכתוצאה מכך מתקבלות לעיתים הסתייגויות בעזרת קולות חברי הקואליציה שהכירו בצידקתן.

בבית פרומין יש מזנון-מסעדה, והוא מתחרה באולם הכנסת. באולם הישיבות בפני חבר הכנסת פיסת-שולחן, שהשימוש בו בא על חשבון ההאזנה לנאומים. כל עוד הקשר עם השפלה קשה (דרך חולדה וכפר ביל"ו, בכבישים משובשים ובדרכי עפר) ולמעטים מחברי הכנסת מכוניות פרטיות, יושבת הכנסת שעות ארוכות והאולם מלא גם בשעות הערב. ככל שתנאי התחבורה ישתפרו ילמדו חברי הכנסת לבוא מן השפלה במאוחר ולחזור במוקדם, והנוכחות וקצב העבודה יסבלו מזה. בכל מושב ומושב של הכנסת ילך המצב ויחמיר.

אחרי שהכנסת תעבור למשכן הקבע הגדול, רב החדרים, בקריית ירושלים (ב-1966) המצב לא ישתפר. אדרבה, חברי הכנסת יתפזרו לחדרים, המזנון יותר נוח והמכונית הפרטית מוכנה במגרש החניה. התוספת שבפאר אין בה משום תוספת יעילות.

הנוהל: בכנסת מחייב תקנון מועצת המדינה הזמנית, י"ח סעיפים קצרים, שבע מאות וחמישים מלה. אולי היה די בתקנון זה למועצה הזמנית, שבה היו שלושים ושבעה חברים, נתקיימה ישיבה אחת בשבוע; הישיבות לא ארוכות, ואופוזיציה אין. בכנסת המציאות היא אחרת. הקואליציה והאופוזיציה יגרמו לכך שהנוהל ישתנה. קביעת סדר היום תעבור מידי הממשלה לנשיאות הכנסת. לדיון על הצעות החוקים יתווסף הדיון הכללי בקריאה הראשונה. “הצעות נוספות”, שהדיון עליהן תלוי על פי התקנון בהסכמת היושב ראש, תהפוכנה להצעות לסדר היום. בזכות חברי הכנסת, בהערות מנומסות לסדר וגם בתגובות סוערות נבטיח יחס של כבוד לאופוזיציה ולזכויותיה.

ביום ה-13 ביולי 1949 נתנה הכנסת אישור לגבי סמכותה של ועדת הכנסת לקבוע “תקדימים” לפירוש התקנון, וגם לשנות את התקנון ולהוסיף לו הוראות. על פי אותה החלטה קמה גם “ועדת הפירושים”, להחליט על ערערים על החלטות היושב ראש. באותה ישיבת המליאה התנגדתי לשווא למתן סמכות זו באופן סופי לוועדת הכנסת, שלא יהיה צורך כי ה"תקדימים" שלה יאושרו על ידי הכנסת. אולם בוועדה דאגנו לטיב ה"תקדימים". הם נקבעו לכתחילה בהחלטות ארעיות, ולאחר זמן מה נערכו כפרקי הוראות. והם היו הבסיס לתקנון שנתקבל על פי חוק יסוד (הכנסת) רק בסוף שנת 1967.

במצב זה פעלה הכנסת הראשונה בלי תקנון נוקשה וכובל, ולכן היו הדיונים הרבה יותר חופשיים (ובלתי מסודרים) מאשר לאחר מכן. הצעות לסדר היום הפכו לעיתים מעצמן לדיונים ארוכים והוגשו בהן הצעות סיכום מריטורי חשובות.

המפתח המפלגתי לחלוקת זמן הדיבור וזכויות אחרות על פי גודל הסיעות וגם התקנון, נועדו להגן על סיעות המיעוט מפני שרירותו של הרוב. הם כובלים את האופוזיציה, אך גם מגינים עליה. נעשיתי מומחה לתקנון, לנוהל ולמפתח. ומי שמתרגל להם יוכל לחיות עמהם בשלום, ואף להפוך אותם לנשקו. תפקיד זה נפל בחלקי מבלי שהיתה על כך החלטה פורמאלית של הסיעה. הוא הדין בתפקיד לייצג את סיעתו במגע הבין-סיעתי לקביעת סדרי העבודה של הכנסת.

בעבודתי זו לא ויתרתי מעולם על המגיע לנו, אף פעם לא ביקשתי חסדים, ומעולם לא הסכמתי לקיפוחה של סיעה אחרת. בסופו של דבר למדו גם האחרים כי שלושה כללים אלה נוחים גם למענם.

באופוזיציה: יותר מעשרים שנה היו אומרים לנו אנשי המשטר ותומכיו בכנסת: עלינו, על הממשלה רובצת האחריות, אנו חייבים להחליט ולבצע, לכם מלאכה קלה: לדבר. יפה שהם התחילו ללמוד עכשיו על בשרם עד כמה לא קלים מעמדה של האופוזיציה ועבודתה.

בכנסת הראשונה היה מצבנו קשה אף חמור בשל נסיבות נוספות. הם שנאו אותנו. אצל רבים מהם יקדה השינאה. קראו לנו “האוייב”. בקושי לימד אותם בגין את השימוש בביטוי יותר עדין: “יריב”. הם ראו כמצווה לעצמם לפגוע בזכויותינו, לקפח אותנו. אט אט למדו שהדבר איננו כדאי להם, כי נחזיר להם מנה אחת אפיים. יתר על כן, קשה לאדם לשנוא את זולתו לאחר שהכיר אותו מקרוב והוא יושב על ידו או ממולו שנים על שנים. אך לא כך היה בראשית הכנסת. פעלנו בה באווירת שינאה ואיבה, מוקפים זאבים.

הקיפוח החל נותן אותותיו עוד בישיבת הפתיחה. בניגוד לתקנון, בציניות נטולת בושה, תוך כדי שיתוף פעולה בין מפא"י למפ"ם, ובעזרת היושב ראש הצליחו “האויבים” שלנו לגזול מאתנו את זכותנו לסגן יושב ראש הכנסת, השלישי מן השלושה הקבועים בתקנון. החליטו ברוב קולות: “ייבחרו שניים” – וכך עשו.

באותה ישיבה לימדנו בן גוריון תקנון מהו: אם רוב הכנסת מחליט בניגוד לתקנון, אין זו הפרת התקנון, אלא שינוי התקנון (דעתו זו לא שימשה “תקדים” בעתיד).

בחודש מארס 1949 עמדה ועדת הכנסת לחלק את תפקידי יושבי הראש לתשע הוועדות הקבועות. נתמנתה “ועדת חמישה” שתכין הצעות. חברי סמכו על הגב' שושנה פרסיץ (מן הציונים הכלליים) שהיא תייצג בוועדת החמישה גם אותנו. משום כך יצא שהשיגה לעצמה את ראשות ועדת החינוך והתרבות ולנו קבעו יושב ראש של ועדת השירותים (הפחותה בחשיבותה מכל ועדות הכנסת) – ועל אף מחאותינו זו היתה מנת חלקנו עד התכנס הכנסת השלישית.

ועוד: שר החינוך עמד למנות ועד עליון לחינוך. לציונים הכלליים, למשל, יהיו בו שני נציגים, סיעתנו גדולה פי שניים מסיעתה של גב' פרסיץ, אך נקבע לנו רק נציג אחד. הוטל עלי הטיפול בתיקון העוול. בקושי השגתי שני מקומות במקום האחד, כי לא קל לשנות עובדה מוגמרת.

ועוד דוגמה: הכנסת קיבלה הזמנה להצטרף לאיגוד הבינפארלאמנטארי ולשגר משלחת לוועידתו בשטוקהולם בקייץ 1949. ועדת הכנסת קבעה הרכב המשלחת: בלעדנו. הדבר הגיע למליאת הכנסת (24.8.49). אני טענתי: אין לכנסת סמכות להחליט בענין זה; יש להקים סניף של האיגוד הבינפארלאמנטארי והוא ישגר משלחת לשטוקהולם. שר החוץ, משה שרת, תמך בדעתי. הענין הורד מעל סדר יומה של הכנסת. חברי הכנסת הוזמנו לישיבה במזנון הכנסת. פתח את הישיבה הרב מרדכי נורוק הזקן, והוא נבחר ליושב ראש. אנו (ולא רק אנחנו) “מושכים” את הדיונים מישיבה לישיבה. אני מאיים: נציג שלנו יגיע לשטוקהולם אף על דעת עצמו וימחה נגד קיפוח האופוזיציה. יושב ראש הכנסת יוסף שפרינצק מכנס התייעצות של ראשי הסיעות. בגין בחוץ לארץ, ואני במקומו. מבקשים ממני רחמים: לחברי המשלחת כבר נמסרו דרכונים, כרטיסי טיסה, מטבע החוץ, למה לא יסעו? ואני: מי שרוצה לנסוע לא היה צריך לדאוג שזולתו לא יסע. המשלחת נשארה בבית. שפרינצק קבע שיסעו נורוק ומזכיר הכנסת משה רוזטי בתור “משקיפים”. מאז לא נקבעה משלחת לוועידה הבינפארלאמנטארית בלי נציג שלנו.

חמורה הרבה יותר היתה פרשת קיפוחם של נכי המחתרת הלוחמת ושל משפחות חלליה. בדיונים בכנסת בבעיה זו דחה בן-גוריון את התביעה לשיווי הזכויות, שהעלו יעקב מרידור ואריה בן אליעזר. מדבריו: “יש פעולות שפסלנו בעבר ואנו פוסלים אותן גם עכשיו”. עוד הכריז בן גוריון שכל עוד הוא יהיה ראש הממשלה לא יינתנו לאנשי אצ"ל זכויות חיילים משוחררים. רוב הכנסת החליט כרצונו.

הקימונו את “שלח” – הקרן לשיקום לוחמי חרות. ביקשנו תמיכה ל"שלח" גם בחוץ לארץ. זרמו משם שאלות: היתכן? הקיים קיפוח כזה? ובא יום וראשי סיעת מפא"י הציעו לנו להיפגש עם בן גוריון. והוא כולו מחייך ושמח – והבטיח שיידאג להסדר מינהלי לשיוויון הזכויות הנדרש. הוא שאל אותי אחר כך: ומה תעשה עתה “שלח”. הבנתי למה נסוג. אך בכנסת דרשתי מעל הבמה כי שיוויון זכויות זה יובטח בחוק עצמו.

בן אליעזר פעל בטאקט ובסבלנות במשך שנים עד שחוסל כל שריד של הקיפוח.

בכנסת הראשונה חיפשתי את דרכי בזהירות. בוועדות למדו להקשיב לדברי. במליאת הכנסת הופעתי בפעם הראשונה רק מקץ שלושה חודשים. לא השתדלתי לקיים מגעים עם אנשי סיעות אחרות. הכרתי מהם רק את ישראל רוקח (מימי מעצרנו בלטרון) את פנחס לבון (מפולין) וכמובן את קרובי, מנחם בדר ממפ"ם. במזנון הכנסת לא היו אנשי סיעות שונות יושבים אל שולחן אחד. אני זוכר את הנשף לכבוד “יום ההולדת” הראשון של הכנסת. אני מבודד בו, ומולי עומדים הקומוניסטים גם הם מבודדים. אני נגש אליהם: נמלא כוסיות ונשתה יחד. וכל אחד רשאי לפרש בליבו את משמעות הברכה. נשתה כוסית ראשונה לנצחון הצדק! כולנו שותים. ועתה כוסית שנייה לנצחון הדימוקראטיה! כולנו שותים. לגבי הכוסית השלישית מתנדב אחד מהם: לנצחון המעצמה הגדולה בעולם שנצחונה בטוח לה! ואני: לא אשתה. והוא: למה, אתה רשאי להניח כי זאת ארצות הברית. ואני: לא איכפת לי. “Victrix causa palcuit deis sed victa Catoni” ואני מתרגם: “המנצח מוצא חן בעיני האלים, אך המנוּצח בעיני קאטו הצדיק”. אלא שהם לא הבינו לא את שפת רומי ולא את המוסר שבדברים, לאמור: הכוח ועדיפות הכוח אינם ראויים כשלעצמם להערצה או לכבוד. בארץ לא רק הקומוניסטים הם חסרי הבנה זו.

תפקידי בכנסת. כל אחד מארבעה עשר חברי הסיעה היה מעדיף להיות חבר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. שם ראינו אפשרות ישירה להמשיך בדרך המדינית את מלחמת האירגון הצבאי הלאומי: למדינה ריבונית בארצנו השלימה. ויעידו מאמרים שלי – רובם ככולם עוסקים בנושאים מדיניים – מהי הוועדה בכנסת שהייתי בוחר לי להיות חבר בה לו ניתנה לי הברירה. כל יהודי, ועל אחת כמה וכמה כל חבר כנסת, חושב את עצמו למומחה בענייני החוץ והביטחון. אך בכנסת מטפלים גם בבעיות אחרות. ובמקום שאין איש השתדל להיות איש, וחלוץ – כך לימדנו זאב ז’בוטינסקי. היה אדם המוכן לעשות כל עבודה דרושה. לפיכך הסכמתי שעבודתי בכנסת תהיה בוועדת חוקה חוק ומשפט, ונוסף לכך גם בוועדת הכספים, שלדידם של חברי ועל פי הכתוב בהחלטה על סמכויות הוועדות היתה נראית כפחות חשובה מאשר ועדת הכלכלה, למשל. הוחלט בסיעה שעיקר עבודתי תהיה בוועדת חוקה חוק ומשפט, וכי אעזור לבן אליעזר שיהיה נציגנו העיקרי בוועדת הכספים. הסכמתי. לוועדת הכספים הגעתי, איפוא, בעצם במקרה ובטעות, והמשכתי בה כל ימי בכנסת.

הכנסת והעיתונות. בעיצוב פני הכנסת בשנים הראשונות שלה – חלק נכבד לעיתונים ולסופרים הפארלאמנטאריים שלהם. עורכי העיתונים גייסו לעבודה זו כוחות מעולים, והסופרים הפארלאמנטאריים הראשונים עשו את מלאכתם בהכרת תודה על שזכו לתפקיד הממלכתי, ואף ההיסטורי לסייע לבניית הפארלאמנטאריזם העברי וליצור גשר בינו לבין הציבור הרחב.

היו ביניהם: יעקב רוזנטל (הארץ), איש אשכולות, בקי בסוגיות פארלאמנטאריות יותר מרבים מבין חברי הכנסת; שלום רוזנפלד, עיתונאי ברוך כשרונות, כישורים ומרץ (מן “חרות”, אחר כך מטעם “מעריב”), וכנגדו שמואל סביסלוצקי (ידיעות אחרונות) בזמנו עורך עתון בוקר עצמאי בווארשה, בעל עין חדה ואוזן רגישה מאוד לכל דבר מעניין, ויורשו בתפקיד אליהו עמיקם המוכשר והמשכיל; וד"ר משה תבור (“דבר”) מלא ידע, תרבות וכשרון, ואחריו, באותו תפקיד חנה זמר היפה, שופעת הומור, חיים וכישרון מבריק, ומאיר פרבר (ידיעות חדשות) יסודי, תרבותי, משכיל, וגבריאל צפרוני (הבוקר) חריף, סארקאסטי, מלא עקיצות והומור, ומשה ברילנט, סופר חוץ, מעמיק, נבון, רב ידע וכשרון, והגב' גרדה לופט, (ג’רוזלם פוסט) הנכבדה והנחמדה, דמות אצילה, קורנת תרבות, בינה וכשרון, ועוד אחרים.

סופר פארלאמנטארי מן הימים הראשונים ליסוד הכנסת ראה את תפקידו במסירת דו"ח נאמן לקוראי עיתונו, על המתרחש בכנסת, על הנושאים ועל הדיונים, על הבעיות ועל ההחלטות. הוא ידע להוסיף גם תבלינים משלו, קורט מלח לכל מנת “אוכל” סולידית, גם קצת סודות מן החדר ופרטים “פיקאנטיים”, כיד הזריזות והפיקחות העומדת לו, למען תהיה התמונה שהוא מצייר חיה יותר, מלאה יותר וגם נכונה.

הכל נשתנה. לא הידיעות מעניינות עוד, אלא הדלפות. כתב הסופר החדש הזריז של “מעריב”: חברי הכנסת נותנים לי אינפורמאציה מן החדר תמורת פירסומת. בדרך כלל אין הכתב הפארלאמנטארי מוכן יותר למסור לקוראיו תמצית דבריו של חבר הכנסת אלא אם כן קיבל ממנו טיוטה מוכנה. לרכילות, להדלפות, לכשלונות, לסנסאציות ולסקאנדאלים גדולים וקטנים ניתן פירסום רב, בשעה שלדברים רצינים אין הד. תא העיתונאים בכנסת בשעת דיונים רציניים עזוב לא פחות ואף יותר מכיסאותיהם של חברי הכנסת. אלה ואלה יושבים במזנון. כתב סופר פארלאמנטארי מאמר: “חבר הכנסת גורנישט”, וזה בדרך הכללה. מי יכתוב מאמר על ירידת הרמה בשירותם של הסופרים הפארלאמנטאריים?

2. המאבק על ירושלים    🔗

נגד מי התנהל המאבק על ירושלים בשנת 1949? כלום נגד האו"ם או נגד כוחותיו של האוייב? לאו דווקא! הוא התנהל בראש ובראשונה נגד חולשת הלב של ממשלת ישראל.

בהמלצותיו של ברנאדוט, שפורסמו אחרי מותו, נתברר שהוא דרש למסור לשלטון ערבי את רמלה, את לוד (עם שדה התעופה) ואת הנגב, כן הוא המליץ למסור את ירושלים וכל האיזור הסובב אותה לשלטונו הישיר של האו"ם. מבחינת האו"ם היה הקושי היחידי בכך, שהערבים לא הסתפקו באלה, אלא דרשו יותר. ועדת הפיוס מטעם האו"ם, שנכשלה בישיבותיה בלוזאן, בנסותה להשיג פיוס בין הצדדים על יסוד דרישות אלה של נציגי ערב, היפנתה את תשומת ליבה לבעיה יותר פשוטה, לדידה: היא עמדה להגיש לאו"ם תוכנית “בינאום” לירושלים.

כנגד זה הסכימה אמנם ממשלת ישראל (ולא בלי פיקפוקים) לכנס את “האסיפה המכוננת” לישיבת הפתיחה, באופן סמלי, בירושלים, אולם היא המשיכה לשבת בקריה בתל אביב ויעדה לכנסת “משכן קבע” על שפת הים.

בגין ניצל הזדמנות טכנית, את הדיון בחוק המעבר כדי להביא לפני מליאת הכנסת באמצעות הסתייגות הצעה לקבוע את ירושלים כבירת ישראל. שרת הגיב מיד: הוא מציע להוריד הצעה זו מעל סדר היום. התערב הרב אברהם חיים שאג: אי אפשר להרים יד נגד ירושלים. תישכח ימיני! התפתח ויכוח. הסיכום שבישלו שפרינצק: “האסיפה מעבירה את השאלה לוועדת החוקה ומחליטה להקדיש לבירור העניין ישיבה מיוחדת אחרי שתקום ממשלה קבועה ויוגש הדין וחשבון של ועדת החוקה בשאלה זו” (16.2.49).

בעד: 85.

אנחנו נמנענו בהצבעה זו. העברת השאלה לוועדה – היא דרך לקבור אותה, אך גם דרך להמשך המאבק.

קמה “ממשלה קבועה”, גם ועדת חוקה חוק ומשפט כבר נבחרה. בגין ואני דורשים בוועדה לקיים את הדיון על פי אותה החלטה של הכנסת, אך לשווא. הרוב מעדיף להשהות את העניין ללא סוף. אני מדבר עם בן גוריון בעקבות אחת מישיבות הוועדה, והוא: המצב איננו מתיר להחליט בדבר בשעה זו; סבלנות… ואני שואל: עד מתי? ואין תשובה.

סוף כל סוף פירסמה ועדת הפיוס את תוכניתה להקמת שלטון האו"ם בירושלים והציעה למנות נציב עליון מטעם האו"ם לשם מימוש ההחלטה (13.9.49). אני מוסר לפירסום את החלטת סיעתנו בנדון: ירושלים תהיה חופשית לפעול באופן עצמאי אם הממשלה לא תשמור על ירושלים כחלק בלתי נפרד של המדינה (18.9.49).

מזכיר האו"ם מינה לכהונת נציב עליון לירושלים את האדון אלברטו גונזלס פרנאנדז, איש קולומביה, מדינה שהצביעה באו"ם נגד הקמת מדינת היהודים. נמסר כי פרנאנדז הוא ידיד הערבים.

הסיעה שלנו והמזכירות נזעקו לדיון דחוף. שמואל מרלין, המזכיר הכללי, הציע לנו להקים בירושלים “מוסד פארלאמנטארי” משלנו. לא הבינותי מה זה, אך הסכמנו. עלינו ירושלימה, קיימנו ישיבת הסיעה בתורת מוסד פארלאמנטארי לירושלים, במועדון התנועה, על פי רצונו של מרלין, ואחר כך הופענו במסיבת עיתונאים במלון המלך דוד. נכחו בה עיתונאי חוץ רבים, ומצידנו מרלין, בן אליעזר, מרידור, כץ, ערי ז’בוטינסקי ואני. החברים הסבירו את המצב ואת עמדתנו, ואני הצגתי לפני העיתונאים את חברי, מפקדי האירגון הצבאי הלאומי. הוספתי: מן הדין הוא שהממשלה תעמיד להבטחת בטחונו האישי של פרנאנדז לפחות מאה שוטרים, אך כלום זה יספיק? וערי מספר שחברת ביטוח סירבה לבטח את חייו של פרנאנדז. העיתונאים: האם תקום מחתרת בירושלים? התשובה: נראה! (20.9.49).

העיתונאים מודיעים: פרנאנדז עומד להתפטר כי ועדת הפיוס לא סיכמה מה תהיינה סמכויותיו. הוא דוחה את יציאתו לירושלים לזמן בלתי קבוע (26.9.49).

ארצות הברית פנתה אל ישראל וירדן שיסכימו לבינאום של ירושלים (24.11.49).

עצרת האו"ם מינתה ועדת משנה מיוחדת, למרות ששרת הציע לה להסתפק בהסדר המבוקש לגבי המקומות הקדושים בלבד (24.11.49). ועדת המשנה המיוחדת של העצרת תומכת בתוכנית שהגישה דווקא אוסטרליה, שלפיה תהיה ירושלים “איזור נפרד” “Corpus separatum”, עיר בשלטון האו"ם, לא יהודית, ולא ערבית. בן גוריון מגיב בכנסת: ירושלים היהודית היא חלק אורגאני, בלתי נפרד של מדינת ישראל… (רק החלק היהודי?) בגין מגיב ברורות: ירושלים כולה לנו. ירושלים בירת ישראל. שפרינצק מסכם בלי הצבעה: למרות חילוקי הדעות הכנסת מאוחדת בדעה שירושלים היא חלק בלתי נפרד של המדינה ואין להטיל עליה שלטון זר בשום פנים ואופן (5.12.49).

עצרת האו"ם קיבלה את ההצעה האוסטראלית. היא הטילה על מועצת הנאמנות של האו"ם לקבוע את חוקת ירושלים כגוש נפרד (10.12.49).

בן גוריון כינס את הממשלה לישיבה מיוחדת. הוא הציע: יש להעביר מיד את הממשלה ואת הכנסת לירושלים. לצידו רוב דל: הגב' גולדה מאיר, ד"ר דב יוסף, בכור שיטרית, פינחס רוזן, והרב יהודה ליב מימון. נגד ההצעה: אליעזר קפלן, דוד רמז, ומשה שפירא (שרת עודנו בניו-יורק). קפלן ושפירא מודיעים שיעבירו את העניין להחלטתן של סיעותיהם. (סיפרו לי: שפירא אמר לבן גוריון: אתה יותר קיצוני מן הרביזיוניסטים!) התכנסו הסיעות. בחזית הדתית הדעות מפולגות. במפא"י רוב לבן גוריון.

בן גוריון העלה את הצעתו לפני מליאת הכנסת. בגין לא הסתפק בהודעה זו. הוא דרש החלטה ברורה שירושלים כולה היא בירת ישראל. שפרינצק מסכם (שוב בלי הצבעה): “הכנסת כמעט כולה מאוחדת בעיקר דבריו של ראש הממשלה, ואני מודיע בזה שישיבות הכנסת אחרי חג החנוכה יתקיימו מחדש בירושלים” (13.12.49).

גם אלה שהסכימו להצעה זו, לא כולם היו שלמים עמה. היו שטענו: אי אפשר שיהיה הגבול כל כך קרוב לפארלאמנט. השיבותי: אי אפשר שהגבול יהיה כל כך קרוב לפארלאמנט? לפיכך יש להרחיק את הגבול! פרץ ברנשטיין הסתייג בגלוי. רוקח התלונן בפני שהדבר יהרוס את עבודתו בעיריית תל אביב. שפרינצק אמר: די בכך ש"הפטיש" שלי יהיה בירושלים, וכבר נמצא דרך לקיים את הישיבות בתל אביב.

בן גוריון הסביר בכנסת שההחלטה נתקבלה רק עתה, אחרי שענייני הדיור והקשר לירושלים נשתנו לטובה לעומת המצב ששרר בתחילת השנה. למעשה לא נשתנה מבחינה זו שום דבר, וגם לא בן גוריון החליט על העברתן של הממשלה ושל הכנסת לירושלים, אלא, בעקיפין, עצרת האו"ם שהעמידה את הממשלה במצב של אין ברירה.

כתב מאקיאבלי: “ממשלות חסרות אונים, לעולם הן מלאות היסוסים ואינן מסוגלות להכריע בעצמן בשום עניין. הן מקבלות החלטות רק בעל כורחן ולא בדרך של ברירה חופשית”.

הכנסת החלה לפעול ולקיים את ישיבותיה בירושלים החל מן ה-26 בדצמבר 1949. ועדת חוקה חוק ומשפט נגשה למלא את התפקיד שהטילה עליה הכנסת ב-16 בפברואר. הרוב ניסח החלטה שתוגש לאישור הכנסת, ברוח הדברים שהשמיע בן גוריון. אני הצעתי – בהתייעצות עם בגין, חוק ירושלים הבירה. בדיון בכנסת ב-2.1.50 הגיש בגין הצעת חוק זו, אך הרוב היה נגדה. ביקשתי להעמיד את שתי ההצעות להצבעות בנפרד. הצעת החוק שלנו נפלה (12–52). רק לאחר מכן הצבענו גם אנו בעד הצעת הוועדה שהיה בה גם קורטוב של חיוב. היא נתקבלה ברוב גדול (60–2).

ואלה דברי הראשונים, שאמרתי בישיבה הראשונה שקיימה הכנסת אחרי שובה לירושלים (26.12.49):

“באולם זה ובמקום בו אני עומד כרגע עמד שר החוץ לפני עשרה חודשים ודרש מן הכנסת לעבור לסדר היום לאחר שמיעת הצעתנו בדבר הכרזת ירושלים כבירה. כעת אנו נוכחים שההיסטוריה עברה לסדר היום על הצעתו. וטוב כך. איננו דורשים לעצמנו זכות יחיד בעניין זה, בוודאי יש גם לממשלה ובמיוחד לראש הממשלה חלק בזכות זו. אולם אנחנו שבעי רצון לראות שלחצנו הבלתי-פוסק לא היה לשווא. אמנם עוד רבה המלחמה בפנינו, כי ירושלים טרם הוכרזה באמצעות חוק כבירה, אך עוד נגיע לשלב זה”.

3. תחת משטר צנע    🔗

העובדה המרכזית שקבעה את מצב הדברים בארץ בימי הכנסת הראשונה, היה משטר הצנע. במפא"י ובמפ"ם ראו בפיקוח טוטאלי ראשית הדרך להגשמת הסיסמה “סוציאליזם בימינו”, וגם דרך קלה לפתרון בעיות המשק ולניהולו.

משטר הצנע הפחיד את המשקיעים הפוטנציאליים הרבים בימים שגאתה בהם ההתלהבות לנוכח עובדת קיומה של מדינת היהודים; הם רצו לראות בה מקלט להון יהודי, מקלט שיהיה עדיף על שווייץ, אך נבהלו מן הנעשה. משטר הצנע פגע גם בסיכויי העלייה מן המערב ואפילו מריכוזי הפליטים באירופה. הפיקוח על המחירים ועל חומרי היצור גרם גם להאטת הייצור ולצימצומו בתעשייה ובחקלאות, ואפילו ב"התיישבות העובדת". שכן היכן תמצא איכר שירצה לגדל ולספק תוצרתו בחצי-חינם? מן התוצאות הפסיכולוגיות של משטר הצנע סובל המשק שלנו עד עצם היום הזה.

גיבור פרשה עגומה זו הוא ד"ר דב יוסף. הוא הצליח יפה בתפקידו כמושל ירושלים בימי המצור, בחלוקת המזון והמים מן המלאי הדל שהיה מצוי בירושלים המנותקת מן העולם. יחד עם חבריו האמין שה"מצור" בו שרויה מדינת ישראל, הוא מאותו סוג של מצור שבו היתה נתונה עיר הקודש. הוא וחבריו לא הבינו כי הבעיות העיקריות של מדינה אינן קיצוב ופיקוחים, אלא דווקא עידוד השקעות הון, הפיתוח והייצור.

מדיניות הצנע בחזקת תרופת פלא לקשייה הכלכליים של המדינה נתקבלה עוד בממשלה הזמנית. פרץ ברנשטיין, מן הציונים הכלליים, הוא שהיה ממונה על ביצועה. ברם, רק לאחר שקיבלה גושפנקא מן הכנסת הפכה מדיניות הצנע לשיטה טוטאלית. היבוא והיצור (שהיה דל מאוד) הועמדו תחת פיקוח חמור, חודר ומקיף. אספקת המלאי, חומרי הגלם וסחורות ליצור ולמסחר נערכה על פי המפתח של “past trade” (מה שהיה בזמנו). זו שיטה שמנעה הקמת מפעלים חדשים – שלא בהיתר מיוחד של המינהל. במצב זה לא היה סיכוי להצלחתו של חוק עידוד השקעות הון. כל צרכן הוצמד לחנות מכולת “שלו”. רק בהן ימכרו לו את מנות המזון המגיעות לו, על פי פנקס מיוחד וה"נקודות" שבידו ובמחירים הרשמיים.

את עיקר הוצאותיה מימנה הממשלה במשיכת כסף נייר רב ממחלקת ההוצאה של הבאנק הלאומי לישראל – בכיסוי “שטרי האוצר” ו"שטרי המקרקעין" שלה. בקיצור: נייר תמורת נייר. עד סוף שנת 1949 יעלו אמצעי התשלום ב-278%. המחירים (המפוקחים) כמעט לא ישתנו. גם שער הלירה (הרשמי) – שווה לשער לירת שטרלינג. השוק השחור פרח.

כשבן גוריון הכריז בכנסת על משטר הצנע (22.4.49) לא עורר כמעט התנגדות. הנוכחים לא ידעו להבדיל בין הצניעות, שהיא מצווה וערך מוסרי, לבין משטר הצנע שהוא הרס למשק. גם הראשון שבנואמי סיעתנו בדיון זה בירך את בן גוריון על תוכנית זו. הבאים אחריו ניסו למצוא בה נקודות תורפה, אך הם לא קראו את Keynes. התוכנית אושרה.

ד"ר יוסף נטל את העניין לידיו. נקבעו על ידי הממשלה מחירים רשמיים לעשרים וארבעה מצרכים חיוניים (2.5.49). ד"ר יוסף פירסם תפריט צנע: אזרח יכול לאכול כמות קאלוריות מספקת ב-6 ל"י לחודש. מודיעים על ירידת המחירים: לפיכך מפחיתים את תוספת היוקר לשכר העבודה ב-%½2 (4.7.49). באותם ימים בנוי מדד היוקר רק על מיספר קטן של מצרכים חיוניים, בני פיקוח. ד"ר יוסף הבטיח סיבוב שני במלחמתו נגד היוקר. הוא אף החמיר בפעילותם של הפקחים שלו (13.7.49).

אחרי שהמדד ירד (או הורד) בעוד עשרים ואחת נקודות, דרש ד"ר יוסף הורדה נוספת של תוספת היוקר (אוי לנקודות אלה!). בדיחה שהתהלכה באותם ימים: איזהו בעל החיים האהוב ביותר על ד"ר יוסף? התשובה: הזבוב! מדוע? כי הזבוב עושה נקודות. ההסתדרות חתמה על הפחתת תוספת היוקר על פי דרישתו של ד"ר יוסף (18.10.49).

הגיעו עולים מפולין, הותר להם להוציא אתם רק חפצים מועטים. היו שהצליחו להגניב אתם גם קצת זהב. בנמל חיפה נערך אצלם חיפוש אכזרי. הפקחים הפקיעו לא רק את הזהב, אלא גם מצרכי מזון, מחשש שיגיעו לשוק השחור. עוררתי על כך סערה מעל במת הכנסת. בן גוריון השיב, השתדל להרגיעני: גם הוא מפולין, גם הוא מצטער. מה שקרה לא יקרה שנית (1.11.50).

בהסתדרות מתמרמרים: הסכמנו להורדת תוספת היוקר, אך למה ייהנו המעסיקים מן ההפרש? הממשלה הגישה לכנסת הצעת חוק ריטרואקטיבי: המעסיקים ישלמו את ההפרש שזכו בו ל"קרן פיקדון הוזלה" (9.1.50). נאמתי ארוכות ודברי אמת נגד הצעה זו. לשווא! החוק התקבל.

שוב הונחה לפני הכנסת הצעת חוק: תיקון תקנות הגנה (מניעת רווחים מופקעים). זו הרחבת סמכויות לד"ר יוסף (30.1.50). נאמתי נגד תוספת הגזירות. החוק נתקבל.

בן אליעזר מחה מעל במת הכנסת נגד הכוונה שהפקחים של ד"ר יוסף יערכו חיפושים בדירות פרטיות, במקררים, שם יחפשו מזון “שחור”. זו תהיה פגיעה קשה בזכות הפרט. שמא הצליח הוא לרסן קימעא את ד"ר יוסף? (1.3.50).

הממשלה הרחיבה את היקף הפיקוח והקיצוב: הם יחולו גם על מצרכי הלבשה והנעלה. נערך רישום המלאי במחסנים ובחנויות המכירות – רק ב"נקודות". זוג נעליים לשנה וכיוצא באלה (21.6.50).

בציבור פרצה סערת רוחות והתמרמרות. אפילו דוד צבי פנקס, יושב ראש ועדת הכספים של הכנסת, עוזר נאמן למשטר, חלק על הצו החדש והציע לוועדה להמליץ על ביטול הצו. אף הוא לא הצליח.

ביצוע הצו היה כמעט בלתי אפשרי. השוק השחור התפתח בממדים עצומים.

בן גוריון ביקש וקיבל סמכויות מיוחדות למלחמה נגד השוק השחור. הוא הקים לשם כך “מטה”. חיילים ושוטרים הציבור מחסומים בכבישים. חיפשו בכל מכונית, במסעדות, בחנויות. רבים נעצרו, נלכדו, נפלו בפח גם קיבוצים ונדונו לקנסות. המחירים בשוק השחור עלו, וכן גם רווחיו.

נערכו בחירות לרשויות המקומיות: מפא"י ירדה מ-35.7% של הקולות שצברה בבחירות לכנסת הראשונה ל-27.3%. הציונים הכלליים עלו מ-5.2% ל-24.5% (14.10.59). במפא"י אחזה ממש בהלה. ד"ר יוסף הודח מתפקיד שר המסחר והתעשיה, לתפקיד אחר. תחתיו נכנס לממשלה יעקב גרי, תעשיין פרטי. הוא הבטיח לציבור הקלות בפיקוח. התחיל הפירוק של משטר הצנע. אך הנזק שכבר נגרם למשק ולסיכוייו לעתיד – עמוק.

לא אזהרותיהם של כלכלנים גרמו להפסקתו של משטר הצנע, אלא הוד מעלתו הבוחר. בעיני הבוחר נראו הציונים הכלליים כנציגי הסוחר, החנווני. נוסף לכך שואף הבוחר הממוצע לחיים טובים, לשקט, בלי פוליטיקה. היתה זו שעה נוחה לרשימת “צ”. גם אנחנו זכינו בבחירות אלה במידת מה, אך פחות משציפינו מראש.

לשר גרי לא היה המצב נוח. הוא ביקש להמשיך בליבראליזציה. את הפיקוח אין מתירים לו לבטל; השוק המפוקח של הקיצוב וההספקה יוסיף להתקיים. אך גרי הקים לצידו שוק “אפור”, ובו מכרו סחורות מן “היבוא ללא תשלום”. לסוף נמאס לגרי לשבת בממשלת הפיקוחים והוא חזר לחיים הפרטיים. הפיקוחים נשארו, כחלק בלתי נפרד ממשטר מפא"י, ולא חוסלו לחלוטין עד עצם היום הזה.

משהו מהווי הימים ההם: אנו ישובים אל השולחן לארוחת הערב. עקיבא גוברין לד"ר יוסף: שמע, שוב נותנים לנו דג-פילה? אתמול דג פילה, בצוהריים דג פילה… עד מתי? פעם נתלה אותך בעד הסבל שאתה גורם לנו!

ברם, לא רק ד"ר יוסף היה אחראי לתוכנית הצנע: צרתו היתה שהוא הצליח בביצועה.

אפשר לטעון שמצב המדינה בשנתיים הראשונות לקיומה היה מצדיק את קיצוב מצרכי המזון העיקריים. כנגד זה נסיונה של הממשלה להטיל פיקוח טוטאלי, להקפיא את כל מערכת המחירים ואף להורידם, – שעה שהיא עצמה היתה מזרימה לידי הציבור כסף נייר נוסף עד הכפלת כמותו פי שלושה ויותר – הרי זה מעשה שגעון – שהיה מוכרח להיכשל, להכשיל ולהזיק.

אולי ימצא הקורא בהערה זו משהו אקטואלי.

4. בוועדת הכספים    🔗

אלה היו חברי ועדת הכספים הראשונה: דוד צבי פנקס (החזית הדתית) היושב ראש, יוסף אפרתי, שמואל דיין, אברהם הרצפלד, פרץ נפתלי והשל פרומקין (מפא"י); מנחם בדר, משה סנה, וברל רפטור (מפ"ם); אליהו גניחובסקי (החזית הדתית); ישראל רוקח (הציונים הכלליים); אברהם גרנות (הפרוגרסיבים); אליהו אלישר (הספרדים). כל אלה הם אנשי “היישוב המאורגן” – ואיתם אריה בן אליעזר ואני: שני “פורשים”. (כזכור נשלחתי לוועדה לסייע לבן אליעזר, הנציג שלנו בוועדה).

כשחזרתי הביתה מן הישיבה הראשונה שאלתני אישתי: מי הם? ואני: איש מהם איננו בקי בתורה הפיסקאלית, ואף אחד מהם איננו סוציאליסט. ואמנם היו ביניהם כלכלנים, ובמשך הזמן הם גם למדו על משק כספי-ממשלתי (פיסקאלי). אך הם לא נעשו סוציאליסטים על אף שכמה מהם השתדלו לזכות בכך, אך זה היה למעלה מכוחם; היוצא מן הכלל היחידי, אולי, היה משה סנה.

אמצא בספר זה מקום לספר על כל אחד מהם. כאן אומר דבר רק על אלה מהם שלא המשיכו אתנו אחרי הכנסת הראשונה. פרומקין, על פי הכתוב ברשימה הוא כלכלן. אדם נבון, שקט, מעדיף להאזין מאשר לדבר. גרנות, נשיא קק"ל, אלגנטי, קורקטי, תרבותי, בקי בכל בעיות ההתיישבות והחקלאות היהודית, באירגונה ובמימונה. רפטור, מדבר בקצב של מכונת ירייה, לבוש כפועל חקלאי, בטוח בדרכו, צנוע, חשדני כלפינו. אלישר נעים וידידותי, בטוח בעצמו ובידיעותיו בענייני המשק: “הוכחת הביצים היא בביציה, והוכחה לבקיאותי בכלכלה – הצלחתי בעסקים שלי”. מנחם בדר מוכשר, נבון, איטי, מחושב; למדתי שהוא ממש גאון ב"ביזנס". לו היה הולך לעסקים פרטיים היה מיליונר, אך הוא מנצל את כשרונותיו רק לענייני הקיבוץ הארצי ולטובת הקיבוץ מזרע, שהוא אחד ממייסדיו, ובו ביתו. אני אוהב אותו מאוד, ואנו מעדיפים שלא לדבר על פוליטיקה.

עוד כמה מלים על דוד צבי פנקס: תרבותי, משכיל, פיקח, הגון, מסור לתפקידו. הוא רכש נסיון רב כחבר הנהלת עיריית תל אביב, ובתור מנהל בנק המזרחי, וגם כעסקן מפלגתי. על היחסים בחזית הדתית אמר לי פעם: אני יושב על תיבת עקרבים. בממשלה שקמה אחרי הבחירות לכנסת השנייה נתמנה שר התחבורה, וניסה ללא הצלחה להגביל את תנועת המכוניות בשבת. פעם נתקלנו זה בזה בבניין הכנסת ובידי ספר. הוא הציץ בו וחייך: חיי שנים עשר קיסרים מאת סווטוניוס. ובמקור… הוא קורא מספר שורות ומוסיף: כן, בהשוואה עם נירון אנחנו ממשלה הגונה. היתה זו שיחתנו האחרונה: הוא נפטר באופן פתאומי. הלב.

החבר הפעיל ביותר בוועדה היה אליעזר קפלן עצמו. הוא האמין בשיתוף הפעולה עם הכנסת, השתתף ברוב ישיבות הוועדה ואתו עוזריו הראשיים: המנהל הכללי של משרדו דוד הורוביץ; החשב הכללי מרדכי זגגי, שקפלן לקח אותו עמו מגיזברות הסוכנות היהודית, אדם נבון, מנוסה, פעיל וישר; ד"ר ארתור ברגמן, נציב מס ההכנסה, מוכשר מאוד, מבריק, מקורי, משכיל ותרבותי; וד"ר קורט מנדלזון, מנהל המכס ובלו, נחמד, ומשכיל, וסולידי ומעשי. עם כל אלה מצאתי עד מהרה שפה משותפת. קפלן העריך אותי מאז הישיבה הראשונה. אך שנינו התייחסנו זה אל זה בזהירות.

היו לנו בבית"ר ובחוגי הנוער שלנו מועמדים רבים להתיישבות, אך כדי להתקדם בתחום הזה נדרש לנו אישור וסיוע מצד “המוסדות”. שוחחתי על כך עם הרצפלד והוא מיד התלהב: “ההתיישבות – כולה שלי”. שוחחנו שנינו עם גרנות. הם דנו בדבר ותשובתם היתה: צריך שחברי סיעתכם יתרמו חודשית לירה לקק"ל ולירה לקרן היסוד, ולפי זה נכיר שתנועת החרות ממלאת את חובתה הציונית ונכיר בה בתור אירגון להתיישבות. דיברתי על כך עם חברי והם הסכימו לכך. (היו אמנם שראו בכך סתירה ליחסם האישי השלילי להסתדרות הציונית). גזברות הכנסת החלה להעביר לירות אלה למוסדות והגלגלים החלו לנוע.

בישיבות הוועדה היו מקשיבים לי קשב רב. הם העריכו את תרומתי, אך לא החמצתי שום הזדמנות כדי להוכיח את כוחה של האופוזיציה, וקפלן סבל ממני הרבה. דרך משל, קפלן מספר לנו שיש לחנך את העולים במעברות לאחריות כלפי האוהל, הבדון, הפחון, הצריפון או הבלוקון בו הוא גר; לשם כך נחייב את העולה לשלם שכר דירה סמלי, 10 אגורות או רבע לירה… ואני מלגלג: האם הם ישלמו גם ארנונה? ובכך הרגתי את התוכנית. פעם אחרת נגע קפלן בצורך לריפורמה מוניטארית: נמאס לו השם “פונט”, והוא נוטה לשם המופיע במקורות “סלע”. ואני: אל תעשה סלע, כי עוד מעט תעשה ממנו חצץ. הסתכל בי במבט עצוב, ועד עצם היום הזה אין לנו “סלע”.

בוועדה התנהל ויכוח לגבי הפיקוח על המטבע. קולי בעד ביטולו ההדרגתי הוא קול בודד. אין מקבלים דעתי זו ברצינות. להיפך, המגמה היא להרחיב את הפיקוח. התושבים כבר חייבים למסור לאוצר את מטבע החוץ מחשבונותיהם שבחוץ לארץ, והוא הדין בעולים חדשים. חובה זו הוטלה גם לגבי ניירות הערך הזרים השייכים לתושבים (לרבות – לעולים חדשים). קפלן אף הודיע שכוונתו לחייב מחזיקי זהב שימכרו את זהבם לאוצר במחירים רשמיים. ואני שאלתי אותו: האם תכינו לשם כך בבנקים די אשנבים כדי שמביאי הזהב לא יצטרכו לעמוד זמן רב בתור? קפלן מסמיק מכעס, אך משיב בשקט: אולי לא כולם יביאו את הזהב שלהם, אך הי’קים יביאו. ואני: הי’קים כבר ותיקים בארץ, והם כבר התפרנקו. קפלן הוסיף לתקנות סמכות להפקעת הזהב, אך לא העז להוציא את הצו לביצוע הלכה למעשה.

בספטמבר 1950 העלה קפלן בפנינו הצעה חדשה: העולים מביאים אתם חפצים רבים, והם עומדים במדרכות ומוכרים אותם. דבר זה פוגע בסדרי הפיקוח ויש בכך גם משום תחרות בתוצרת הארץ. הקונים אף עלולים לנצל את אי-התמצאותו של העולה כדי לקנות ממנו את רכושו בחצי חינם. לפיכך הוא מציע להקים חברה בהשתתפות הסוכנות היהודית או באנק, שתהיה מוסמכת לקבל את החפצים מן העולם ולמוכרם על חשבונם. ואני: יש לי הצעה באשר לשם של המוסד שאתה עומד להקים: “האפוטרופוס על נכסי העולים”. ואחרי אומרי זאת שוב לא בא המשך לתוכנית! אך מובן שהוועדה עמוסה עבודה שוטפת, אפורה, מדקדקת בפרטי פרטים, יושבת שעות רבות.

כל שנה הגיש לנו קפלן לאישור תקציבי ביניים, כי האוצר מעולם לא הצליח להכין הצעת תקציב שנתי אלא באיחור רב. אחרי שכבר הוצע התקציב השנתי בא התור לתקציבים נוספים.

ואלה סיכומי התקציבים השנתיים: לשנת 1949/50: 40 מיליוני ל"י, לשנת 1950/51: 60 מיליונים, לששת החודשים הראשונים של שנת 1951/52: 110 מיליונים. כל התקציבים האלה הם להוצאה הרגילה בלבד. תקציבי הביטחון הם סודיים ומוגשים לוועדת הכספים בלבד. היא דנה בהם באופן יותר יסודי מאשר בשאר התקציבים. גם דיונים אלה אינם חסרים רגעים של מתיחות. היתה מחלוקת חמורה בין קפלן לבין דוד בן גוריון לגבי הוצאות הבטחון בשנת 1949. קפלן טען כי הצבא הישהה ללא צורך שיחרור חיילי המילואים, החזיק אותם במשך חודשים במחנות ומשום כך בוזבזו סכומי כסף גדולים. הוא אף דרש קיצוץ התקציב לעתיד. פנחס קוזלובסקי (ספיר), המנהל הכללי של משרד הביטחון, שכבר אז למדתי לכבד את התמצאותו בכל פרטי הבעיות, גייס הפעם לעזרתו את בן גוריון עצמו. ישבו, איפוא, בן גוריון וקפלן משני צדדיו של פנקס, לא הסתכלו איש ברעהו, ולא דיברו זה אל זה. שניהם פנו לוועדה, וכל אחד מהם עמד על שלו, בן-גוריון טען כי “דרוש כסף”, וקפלן השיב: “אין כסף”. לבסוף אמרתי: חוק התקציב רק מתיר להוציא את הסכומים הקבועים בו אך אינו מחייב להוציאם. קפלן: בדר לעולם ימצא מוצא. ובכך נגמר התיקו (לכאורה, כמובן).

גם תקציב הפיתוח הוא תקציב לעצמו. הדיון בו נערך בנפרד מן הדיון בתקציב הרגיל, משל זה היה תקציב של מדינה אחרת. דיון על תקציב הפיתוח הוא מעין מיקוח בין האינטרסאנטים לפי ענפי המשק. הסכומים שנקבעים בתקציב זה אינם דומים להוצאה למעשה, אלא לפי האמצעים. הוצאת תקציבי הפיתוח לפי השנים במיליוני ל"י היא:

בשנת 1949/50 – 35; בשנת 1950/51 – 67; בשנת 1951/52 – 73; בשנת 1952/53 – 101; בשנת 1953/54 – 152.

הסכומים האלה, וכן סכומי התקציב הרגיל משקפים בעיקר את האינפלאציה. במקביל הלכו וגדלו תקציבי הסוכנות ושוב לא היתה יותר הפרדה ברורה בין הוצאותיה לבין הוצאות האוצר, בפרט שקפלן השתדל לחייב את הקרנות הלאומיות כי תמרנה את מטבע החוץ שלהן בשער הרשמי ותמסורנה אותו לרשות האוצר, שכן הוא מוכן תמיד להעניק להן מענקים.

ריבוי התקציבים שכל גוף הכין לעצמו מונע כל סיכוי לתיכנון ההוצאות בכללותן וקביעת סדר העדיפויות בין המטרות.

אני כשלעצמי ראיתי בכל שנות פעילותי בכנסת ובוועדת הכספים עדיפות עליונה בצורכי תקציב הביטחון. זכרתי יפה את סיבות מפלתה של פולין בשנת 1939: הצבא גדול, הפיקוד על הגובה, חיילים אמיצים, אך נשק חדיש – אין. בדיון אחד בכנסת הראשונה אירע שפניתי אל בן-גוריון ואמרתי לו: “עתה אגיד לך דבר בשפה המשותפת היחידה שישנה לנו” – ואמרתי זאת ביוונית. ואומנם זמן מה אחר כך בשעת הדיון על צורכי הצבא בוועדת הכספים אמר לי בן גוריון: אני רואה – שיש לנו עוד שפה משותפת. (גם אשכול, בתור שר הביטחון הוכיח הבנה לצורכי הרכש הצבאי).

ברם, בדרך כלל השתדל האוצר לקצץ בתקציב הביטחון. לא פעם השיבו אנשי האוצר לדרישות הצבא: אתם רוצים יותר? תפנו לבדר, הוא תמיד מוכן… כששימש גורי יושב ראש ועדת הכספים אמר פעם: תקציב הביטחון הוא מטבעו ביזבוז – ופרץ בינינו “סקאנדאל” – היחיד בכל שנות עבודתנו המשותפת. תקציב הביטחון הוזנח לטובת ההוצאות האזרחיות – בפרט בשנים 1953–1955 ושוב בשנים 1971–1973 (עוד אשוב לפרשה זו) ונדמה לי שגם בשנים 1977–1978.

הייתי מאזין תוך אי-שקט נפשי להרצאות של נציגי צה"ל על תוכניות הפיתוח והרכישות לטווח ארוך של שלוש או חמש או עשר שנים. כל הכבוד לתוכניות לטווח ארוך – אך העיקר היא הכוננות המתמדת. אמרתי פעם בוועדה בראשית הדיון על תקציב הביטחון: האם לא שמעתם עדיין כי הלילה פרצה מלחמה? הגיבו החברים: מה אתה אומר?! ואני: לרגע הייתם מוכנים להאמין לי; שכן דבר כזה עלול לקרות בכל רגע. בשנת 1968 טילפנתי פעם לאשכול וביקשתי להיפגש אתו. הזמין אותי לביתו. כיבד אותי בתה ובעוגיות. הסבתי את תשומת לבו לנאום אחד של נאצר שהיה זכור לי, ובו אמר: היהודים הטעו אותי במירמה (במלחמת ששת הימים), אשלם להם באותה דרך! חייבים, איפוא, לעמוד על המשמר. השיב לי אשכול, כי באמת שכחו זאת וכי יצטרך לדאוג שהם לעולם לא יצליחו להפתיענו.

אך עלי לחזור – לימי הכנסת הראשונה.

בדיונים בכנסת השתדל קפלן לסקור באופן מקיף את מצב המשק ולדבר בגילוי לב על הסכנות הכרוכות בו. ברם, הוא התייחס לתקציב הרגיל בלבד. לפיכך ראיתי אני את תפקידי כדובר האופוזיציה להשיב לממשלה בתיאור המצב בכללותו. בעת הכנתו של חיבורי זה לדפוס קראתי את נאומי התקציב שלי מן השנים ההן, שבשעתם היו נראים כטובים וכמצויינים לא רק לאחרים אלא אפילו לי עצמי. עתה גיליתי כי בתחילה לא היו לי ההבנה וההתמצאות הנכונות בהערכת המצב ובעיותיו. התקדמתי משנה לשנה. אף על פי כן מכל נאומי התקציב שלי זוכרים לי בציבור במיוחד את הנאום הראשון, ולא דווקא משום שהיה חידוש ממשי בתוכנו ובגישתו לנושא לעומת הדיונים המקובלים על נושא זה (שדמו יותר ל-“Generaldebatte” של הקונגרסים הציונים מאשר לדיון ממלכתי על תקציב מדינה), אלא בעיקר בגלל התקפתי על ניפוחה ועל השתלטותה של הביורוקראטיה, ושהיא כולה מדינה בתוך המדינה: פקידיסטן. עדיין זוכרים לי את דברי: מתנהלת מלחמה בין מדינת פקידיסטן לבין מדינת ישראל ואנו חייבים לנצח בה.

לדיון על התקציב השנתי בימי קפלן ובמידה רבה גם לאחר מכן לא היתה אותה חשיבות כמו לדיון מעין זה שנתקיים בפארלאמנטים של המערב. בדרך כלל מוגש התקציב בישראל במאוחר, וקודם לו תקציב ביניים. אחר כך, כמעט בכל שנה מגישים תקציבים נוספים. אף לא מתקיים בכנסת דיון על תקציב הביטחון. ונוסף לכך, הדיונים על תקציבי הפיתוח נערכו בכנסת הראשונה בנפרד. בכל זאת ניסה קפלן לשוות לדיונים על התקציב (הרגיל) צורה חגיגית. הוא רצה שיהיה לנו “Budget-day” כמו באנגליה. אותם ימים לא היו הדלפות מן הממשלה, והוא היה שומר את הצעת התקציב בסוד עד נאום התקציב שלו (רק מספר שעות לפני כן היה מוסר עליו אינפורמאציה ראשונית בישיבה סגורה של ועדת הכספים). קפלן גם עמד על כך שהדיון על התקציב ייפתח מיד אחרי הרצאתו, ושיוקצב לדיון זמן רב (שלושים שעות – בדרך כלל) ושהוא יתנהל ברציפות הגדולה האפשרית.

ביום התקציב היו נוכחים בכנסת חברי הממשלה רובם ככולם והאולם היה מלא. הכתבים הפארלאמנטאריים והעורכים הכלכליים של העיתונים היו ממלאים את תא העיתונאים, הכל מעוניינים לשמוע בדיונים אלה “חדשות”… כל זה נשתנה לרעה בשנים שלאחריהן.

שלושה אינטרסנטים שונים נלחמו נגד השיטה הראשונה שהנהיג אותה קפלן. חברי הכנסת (בניגוד לבדר) רצו בהפסקה בין הגשת התקציב לדיון עליו כדי שיכינו את נאומיהם בנוחיות, ובדרך כלל בכתב. השרים רצו להופיע כל אחד על משרדו, העיתונאים ביקשו להשיג ואף לפרסם נתונים על התקציב עוד לפני שימסרו רשמית מעל במת הכנסת. היום “חדשות” הן לא מה שאמר שר האוצר ביום התקציב מעל דוכן הנואמים בכנסת, אלא מה שאמרו השרים בוויכוח עם שר האוצר בישיבת הממשלה הסגורה. הפולמוס בכנסת על התקציב מתחיל רק אחרי שכבר דשו בכל הבעיות השנויות במחלוקת על דפי העיתונות.

אני מצידי, לעולם הייתי מוכן להופיע בדיון על התקציב מיד אחרי שר האוצר. כן השתדלתי להשיב על הרצאתו המקיפה של שר האוצר בהרצאה לא פחות מקיפה מזו שלו ומנקודת מבטה של האופוזיציה, ולקרוע (בנימוס ובלי פגיעה אישית) את התקציב המוצע לגזרים.

בשנת 1949 הגישה הסוכנות היהודית לממשלה רשימת תביעות להחזר הכספים שהיא הוציאה לצורכי המדינה. הוסכם ביניהן להקים ועדת משנה של ועדת הכספים של הכנסת, שהמלצותיה תחייבנה את הצדדים. בוועדת המשנה היו החברים: פנקס, הרצפלד ואני וגם נציג מפ"ם. תוך כדי דיון נודע לי על פרשה שמן הראוי לרשום אותה כאן לזכרון.

שנתיים בקירוב לפני קום המדינה נתכנסו באמריקה נציגי כל הקרנות והמגביות עם נציגים מן הארץ. בן גוריון טען שדרוש כסף רב לשם רכישת נשק לקראת הבאות. הוסכם כי כל הכספים שייאספו בדרך כלשהי יחולקו בדרך זאת: 40% לקרן היסוד, 30% לקרן הקיימת ו-30% ל"קרן הביצרון" שהיא קודש לרכישת הנשק. אולם אחר כך, בארץ, “תוקנה” ההחלטה לאמור: כספי קרן הביצרון יחולקו שליש שליש בין קרן היסוד, הקרן הקיימת לישראל וההגנה, שלפיכך תקבל “הביצרון” 10% בלבד מן הסך הכל. משום כך לא בוצעה תוכנית רכישת הנשק לפני קום המדינה, על אף זאת שבנמל חיפה הכל מושחתים ולא עמד שום קושי לפני אנשי ההגנה להבריח ארצה את הנשק הדרוש. ברור הדבר שאילו בוצעה התוכנית של קרן הביצרון כמו שהוסכם עם יהודי התפוצות באותה התייעצות, היה מצבנו ערב מלחמת השיחרור שונה לחלוטין, שכן לפלדה החסירה אין תחליף אלא בתוספת הקורבן של דם ונפש.

משק המיסים סבל בשנים הראשונות לקום המדינה ממנגנון לקוי ובלתי מנוסה. ד"ר מנדלזון, שקיבל לידו את תחנת המכס בחיפה מידי הממונה הבריטי, קיבל ממנו גם עצה: תסמכו על מיסי עקיפין, למיסים ישירים אין תקווה בפלשתינה. מועצת המדינה הזמנית נתנה לממשלה סמכות להעלות את שיעורם של מיסי העקיפין לפי ראות עיניה ואוות נפשה. קפלן שוחח אתי על כך. הוא רצה באישור לסמכות זו גם לעתיד, אך הוא הסכים להצעתי שכל העלאה בשיעור מיסי העקיפין תהיה טעונה אישור הכנסת, בדיעבד. למיסים העקיפים הקיימים נוסף גם מס “מותרות”, אך בימים אלה היה בעיני המשטר הכל בחזקת “מותרות”, אפילו כיפה… ומיסי העקיפין הרקיעו עד השמים.

גרוע מזה היה המצב לגבי מס ההכנסה עם התוספות שנקראו בשמות שונים. כאן הגיעו השיעורים בשנת 1949 ל-85% על כל לירה שמעל 2,100 לירות הכנסה לשנה. שיעורים אלה הפכו לאבסורד יותר בולט כשירד ערך הכסף ועקב זאת עלו ההכנסות הנומינאליות בלירות השוטפות, אך השיעורים של המס תוקנו רק חלקית ובמאוחר.

על אף המצב הקשה של הבתים ה"מוגנים" (ההגנה היא על הדייר, והבתים – הפקר – וללא התיקונים הדרושים הם הופכים קימעא קימעא לחורבות) הגדיל קפלן את שיעור מס הרכוש העירוני. הוא טען כי בעלי המגרשים הפנויים יבנו על מגרשים אלה אם המס הגבוה יאלץ אותם לכך. אחרי שנה שוב העלה קפלן את שיעורי מס הרכוש העירוני. למערכת המיסים הוסיפו: ארנונה לפיצוי נזקי מלחמה, שהיא על אף השם שניתן לה, עוד מס אחד ככל שאר המיסים; מס שבח מקרקעין (בעיקרו, על הפרשים הנובעים מן האינפלאציה); מס עזבון שנכשל כמקור הכנסה, אך הספיק להפחיד את מעבירי הונם מחוץ לארץ. במצב דברים כזה, ובמשטר הצנע והפיקוח הטוטאליטארי על המשק, על סחר החוץ ועל המטבע לא הועיל לנו גם חוק עידוד השקעות ההון, שלשווא דרשתי שיכללו בו הרבה יותר הקלות ותמריצים משהסכימה מפא"י “הסוציאליסטית”.

יחסה האמיתי של הממשלה להשקעות פרטיות נתגלה כשהחליטה הממשלה לחדש את מפעל האשלג בדרום ים המלח בלי השתתפות מיסדו משה נובומייסקי (היתה זו טראגדיה אישית עמוקה לאיש אציל זה). בדרך דומה נטתה ללכת באשר לחברת החשמל.

נחקק חוק ערבויות מטעם המדינה. אני הייתי האדריכל שלו, אחרי שקפלן שאל לעצתי כיצד להתגבר על החובה לקבל לכל ערבות ולו אף קטנה ביותר אישור בדרך של חקיקת חוק מיוחד. החוק הזה לא נוצל אלא רק לשם גיוס הון בשביל הסקטור הממשלתי וההסתדרותי. רבו מקרים של רכישת מפעלים פרטיים על ידי ההסתדרות. והמפא"יניקים היו מתפארים עלי: אין לנו צורך במהפיכה נגד הקאפיטאליזם, אנו נקנה אותו שלב אחרי שלב. לא היתה לי על כך טינה אישית כלפיהם, כמו שאמרתי בנאומי הראשון על התקציב: “senatores boni viri, senatus bestia mala” (איש איש מהם לעצמו הוא ציוני טוב, כולם כאחד – הרס ואסון).

בנובמבר 1950 נתקבל בכנסת חוק לקביעת משכורתם של נשיא המדינה, חברי הממשלה, שופטי המדינה ומבקר המדינה. החוק קובע כי המשכורת תיקבע על ידי הכנסת והיא רשאית להסמיך לכך את ועדת הכספים. בישיבת ועדת המשנה שנתכנסה לקביעת משכורת השופטים על פי חוק זה – הפתעתי את הנוכחים בפירוש בלתי צפוי מראש של החוק: המונח “שופטי המדינה” הוא חדש, ורחב; הוא כולל לא רק את “השופטים בבתי המשפט האזרחיים”, אלא גם את הדיינים. היושב ראש דוד צבי פנקס תמך בפירוש זה, בהתלהבות מובנת, ובזכותי נקבע בפעם הראשונה שכר הדיינים מקופת המדינה.

5. על תרומתי כמשפטן    🔗

שלא כמו שנתכוונתי אנוכי ונתכוונו חברי היה עיקר עבודתי כבר בכנסת הראשונה בוועדת הכספים ובענייני הכלכלה, למרות שהמקצוע העיקרי שלי הוא משפטים. בתחום זה ציפו חברי לתרומתי העיקרית, אך הדברים התפתחו אחרת.

ממחנה המעצר הבריטי כבר שלחתי לבגין טיוטה לגבי העקרונות לחוקת היסוד ולתוכנית החברתית גם יחד. בשיחתנו הראשונה אחרי שיחרורי קרא לפני בגין מגילת עקרונות, בה כלל חלק ניכר של הצעותי. המרכז הזמני של תנועת החרות הטיל עלי להכין הצעת חוקת יסוד לישראל, ואני עיבדתי אותה בלילות במערכת “חרות”. הגשתיה לוועדת השלושה, שהיתה צריכה לדון בה (בגין, כץ ואני). שניהם טענו שהיא פחות מדי סוציאלית, ויותר מדי ברוח הליבראליזם המקובל, אך הסכימו לה אחרי תיקונים קלים של סגנון בלבד.

בפתיחת הוועידה הראשונה של תנועת החרות (30.6.49) קרא בגין, מן הצעת החוק את המבוא, והכריז שבקרוב נגיש אותה לכנסת. עברו חודשים רבים, הטיוטה שוכפלה וחולקה לחברי מועצת התנועה והיא דנה בה. היה זה דיון אומלל. קראו את הטיוטה בעיקר אלה שרצו לשלול אותה (גם מטעמים אישיים). הפעם שמעתי מהם שההצעה יותר מדי שמאלנית ושהיא איננה מבטיחה די הצורך את הזכויות של היוזמה הפרטית, או שהיא איננה מתייחסת בכבוד הדרוש לדיני ההלכה וכדומה. נבחרה ועדה שתבדוק את הטיוטה מחדש, וחבריה הם אותם שנאמו במועצה נגדה. לא באתי לישיבת ועדה זו והיא שבקה חיים בדוּמיה. חסכתי לעצמי טירדת-סרק. מראש ידעתי כי בתנועת החרות לא יסכימו להצעה, וכי אין גם סיכוי שהכנסת תדון בה לגופה. הטיוטה לחוקת היסוד – ישנה שנת ישרים במגירת שולחני.

אוסיף כי בימי הכנסת הרביעית הטילו עלי חברי לערוך הצעת חוק יסוד לזכויות אדם ואזרח, שלא יהיו בה עקרונות בלבד אלא גם בטיחויות וסאנקציות על הפרת הזכויות. עשיתי את המלאכה. כשנתכנסה הוועדה של חברי הסיעה לדון בטיוטה גיליתי מיד שאף אחד מן המשתתפים בדיון לא הספיק לקרוא את הטיוטה לפני הישיבה. התנהל דיון כללי בלבד. לא היה לחברים פנאי לישיבה שנייה ולפיכך לא נתקיימה. את הצעת החוקה שלי קראו המשפטנים שאתם עבדתי בוועדות הכנסת. בכנסת השביעית הסכימו נציגי “העבודה” למסור תפקיד יושב ראש ועדת המשנה לחוקי היסוד לסיעת גח"ל. הם נתכוונו אלי, על פי הצעתו של חיים צדוק, שבשעתו קרא את הצעתי. הפתיע אותי בגין בהצעתו, בישיבת חטיבת החרות למסור תפקיד זה לחבר כנסת חדש בנימין הלוי. נפגעתי ושתקתי.

אך נחזור לכנסת הראשונה.

בוועדת החוקה חוק ומשפט עשרים ושלושה חברים, כדי שכל סיעה תוכל להשתתף בדיונים הצפויים על חוקת היסוד. רוב החברים הם גם חברי ועדות אחרות, בוועדת החוץ והביטחון ובוועדת הכנסת, ורק אני ביניהם – חבר ועדת הכספים. אין בישיבות הוועדה השתתפות מלאה, אלא במקרים מיוחדים, כשעל סדר היום עומד עניין בעל חשיבות פוליטית.

לסיעתנו שלושה נציגים: בגין, כץ ואני, אך בדיונים על נושאים משפטיים טכניים אני עשוי להיות נציגנו היחידי. המצב דומה בסיעות אחרות: בישיבות על הצעות חוקים שאין בהן משמעות “פוליטית” משתתפים בדרך כלל רק משפטנים.

שר המשפטים פנחס רוזן והיועץ המשפטי (לכתחילה יעקב שמשון שפירא, ואחריו חיים כהן) משתתפים בישיבות הוועדה, ובדרך כלל לסירוגין. היושב ראש הוא נחום ניר-רפלקס ממפ"ם, איש נחמד, עורך דין מנוסה, סוציאליסט קיצוני, ולעולם בפיו אחת משתי המקטרות שלו, ראש האחת מהן: וולטר, והאחרת חמילנצקי, מנהיג הקוזאקים המורדים נגד האריסטוקרטיה הפולנית, ושליהודים, כידוע, אין סיבה לחבב דווקא מרדנים כאלה. חברי הכנסת המשפטנים הם רובם ככולם חברי ועדה זו: משה בן עמי, עו"ד מטבריה, דוד בר-רב-האי מחיפה, יזהר הררי, זרח ורהפטיג, יוסף לם, יעקב קליבנוב וחנן רובין – ומצדנו בגין ואני. כולם עבודתם העיקרית היא בוועדות אחרות. החרוצים מחברי הוועדה הם דווקא יונה כסה, אפרים תבורי וישראל בר-יהודה, שאינם משפטנים. אך לבר-יהודה מוח של משפטן חריף. ברם, מוח כזה, בלי השכלה משפטית – יש בו סכנות לבעליו.

החוק הראשון שבו טיפלה הוועדה היה חוק מבקר המדינה. דאגנו להרחבה ניכרת של סמכויות המבקר ולחיזוק קשריו עם הכנסת. נוסף לכך הגשתי הסתייגויות, הן לא נתקבלו.

פרשה מיוחדת היתה הצעת חוק ההגנה והביטחון לשעת חירום, שעל פי כוונתו של רוזן נועד להחליף את תקנות שעת החירום – הגנה, משנת 1945, הידועות לשימצה. ההצעה כשלעצמה הומאנית מן התקנות הבריטיות, אך טרם נוצר אדם שיוכל להמציא סמכויות לשעת חירום לאדמיניסטארציה או למימשל צבאי, שלא יפגעו בחופש האזרח ובזכויותיו, להבטיח לאדם הגנה מלאה בבתי המשפט, ויחד עם זאת לענות לצורכי הביטחון בשעת המלחמה או בשעת חירום אחרת. במצב זה היתה דעתי כי לא יועיל לנו אם נחליף את השוט הפסול של התקנות הבריטיות בשוט תכלת-לבן. היו לנו ישיבות וגם שיחות יותר מעמיקות עם רוזן על הצעת חוק זו, ובסופו של הדבר ויתרה הממשלה על הצעתה. עלינו להיות ערים לכל סכנה שסמכויות שעת החירום לא ינוצלו לרעה.

אזכיר גם את חוק עשיית דין בנאצים ובעוזריהם. אודה על האמת, בשעה שעבדנו על הצעת החוק היה נדמה לי שערכו סימלי בלבד. ברם, לימים הוא שימש בסיס למשפט אייכמן.

ואמנם אירע שלחדר ההמתנה בנמל התעופה בלוד נכנס היאלמר שאכט, שר האוצר של היטלר. הוא נתקבל בסבר פנים יפות ויצא בשלום. העליתי את העניין בכנסת במורת רוח רבה: היכן חוק עשיית הדין בנאצים ועוזריהם? ואיך קרה הדבר שלא נמצא שם אף אדם שירצה בכתר של שווארצבורד או פראנקפורטר? לא בנימוסים יש לקבל אדם כמו שאכט אלא בפאראבלום! בן-גוריון ניסה להרגיע אותי בתשובתו: הוא התפלא על עזותו של שאכט אך אין דרכו של פראנקפורטר נאותה בישראל. המדינה יש לה חוקים.

באחת הישיבות הראשונות של הוועדה, ובכל הזדמנות נוספת דרשנו לקיים בוועדה דיון ולהחליט על מעמד ירושלים הבירה. אך הצעתנו נדונה רק אחרי שהכנסת עברה לירושלים (ראה הפרק “המאבק על ירושלים”).

במליאת הכנסת נערך דיון עקרוני על ביטול עונש מוות. בהופעתי תמכתי בביטול. הדיון נמשך בכנסת השנייה.

הדיון החשוב ביותר בדיוני הוועדה נפתח בה בהרצאתו של רוזן על הצורך בחוקת יסוד לישראל; הדיון נמשך במליאת הכנסת – בלי הגבלת מספר נואמים ובלי הגבלת הזמן. גם אני תרמתי לדיון זה דברי תמיכה ונימוקים, כאחד ממחייבי החוקה. אך במשך הדיון נתברר שמפא"י, שלא רצתה להגביל את עצמה, את הממשלה ואת הרוב הקואליציוני על ידי חקיקת חוקת יסוד “נוקשה” ו"מיוחסת" לעומת יתר החוקים, והחזית הדתית שחששה שהחוקה תהיה “חילונית” כרתו ברית בלתי קדושה למניעת חקיקת החוקה. לסיום הדיון הציע יזהר הררי, הצעה, המוסכמת מראש עם מתנגדי החוקה: יהיו חוקי יסוד שיתאחדו לחוקת יסוד. כך הוחלט בשנת 1950 ברוב הקולות של הקואליציה דאז, ואין לנו עדיין חוקת יסוד.

חוק חשוב שנתקבל בכנסת הראשונה הוא חוק השבות, ובו סעיף 1: לכל יהודי זכות לעלות ארצה. יחד עם בר-יהודה הצענו תוספת: “לעולם לא יגורש יהודי לניכר”. אך התוספת לא נתקבלה על דעת הוועדה, והסתייגותנו נדחתה במליאת הכנסת.

ואומנם בדיון במליאה (5.7.50) בירכתי את הממשלה על חוק זה, שהוא הראשון החל על ארץ ישראל כולה, (ולא רק בשטח המדינה) על פי לשונו של סעיף 1 הנ"ל. מה הופתע בן גוריון כששמע את דברי. הוא הזעיק אליו את לם, והוא עמד על ידו, מעוצבן והסביר לו בלחש מה שהסביר, אך מאז נמצא סעיף זה בספר החוקים, וחבל שאין לו אחים שידמו לו.

6. משברים ממשלתיים    🔗

כשלונה של הממשלה “הקבועה” שהרכיב אותה בן גוריון במארס 1949 נבע מעצם הרכבה. אומנם בתחילה רצה בן גוריון לכלול בקואליציה את כל המפלגות שהשתתפו בממשלה הזמנית, אולם נתגלה קושי במפתח המפלגתי. הממשלה הזמנית וקודמתה “מנהלת העם” הורכבו כתוצאה של המקח והממכר בשולי ישיבת הוועד הפועל הציוני באפריל 1948. לפיכך ישבו בממשלה הזמנית ארבעה שרים ממפא"י, שלושה דתיים, שניים ממפ"ם, נציג הספרדים ועוד שלושה ציונים כלליים מסוגים שונים: יצחק גרינבוים, פרץ ברנשטיין ופנחס רוזן. תוצאות הבחירות חייבו “מפתח” אחר לחלוטין, ושינויים בייצוגן של כל הסיעות, לטובה ולרעה. נוסף עוד קושי, והוא לזכותו של בן גוריון: הוא לא רצה במספר שרים גדול, הוא האמין ביעילות. הציוניים הכלליים (שילוב של קבוצת ברנשטיין עם האיחוד האזרחי של רוקח) דרשו שני מקומות בממשלה, ואכן לא יכלו אחרת (“דורשים על פי המשקל” – אמר הגב' פרסיץ בכנסת). מפ"ם, הגדולה מן החזית הדתית, דרשה שלושה תיקים חשובים (עבודה, חקלאות וחינוך) ולו היה בן-גוריון נענה לדרישות ה"כלליים" היו מפ"ם והדתיים דורשים על פי יחס הכוחות מקומות נוספים. ומה תצטרך לקבל מפא"י עצמה, שבן-גוריון רצה שיהיה לה רוב בממשלה? נוסף לכך היו למפ"ם הצעות למבנה הממשלה: שיהיה בתוכה גרעין פועלי – הם עם מפא"י, כקבוצה המכריעה. מכל אלה יצא ההרכב הזה: מפא"י, החזית הדתית, רוזן, ושיטרית. בממשלה היו שנים-עשר חברים בלבד, אך קיומה היה תלוי בשלום בית בין מפא"י לדתיים. בלי הדתיים לא היה רוב לממשלה, ולא היה קל למפא"י להסכים לדרישות ה"דתיות" של שותפיה.

סיפר לי שופט בית המשפט העליון מר יצחק אולשן הנכבד: על פי בקשת בן-גוריון ניהל משא ומתן עם הרבנים הראשיים על מערכת המשפט במדינה שתקום; והם אמרו לו: במדינת יהודים מגיע כל השיפוט לבתי הדין הדתיים, ואומנם נסכים שהשופטים החילונים יטפלו בפלילים ועוד בנושאים שייקבעו, אך כל זה בבחינת יוצא מן הכלל. אולשן שמע מה ששמע ולא היה מעוניין בשיחה נוספת. (על כך כתב עתה בהרחבה בספר זכרונותיו “דין ודברים” עמודים 209–212).

ראשי החזית הדתית המאוחדת הגישו לבן גוריון רשימת דרישות יותר צנועה. הם השיגו את הסכמתו לפטור את בחורי הישיבות והבנות הדתיות משירות החובה בצה"ל, לקיים את בתי הספר הדתיים, ועוד הבטחות, הכל לשביעות רצונם. ואכן הכל התנהל כשורה עד שעלתה על הפרק בעיה חדשה, בלתי צפויה מראש: החינוך במחנות העולים.

הדתיים דרשו להקים במעברות בתי ספר דתיים של מזרחי ושל אגודת ישראל; מפא"י טענה שעל פי הנסיבות הדבר הוא בלתי אפשרי. למעברות דרושה מערכת חינוך אחידה. דובר גם, בשלב נוסף של המשא ומתן, על הקמתו במסגרת האחידה, של “פשט” דתי, ממלכתי. נסיונות ההידברות הגיעו בתחילת שנת 1950 למבוי סתום. והשרים הדתיים החלו להפעיל “סאנקציות”: הם הפסיקו להשתתף בישיבות הממשלה. כל אחד מהם נשאר במשרדו בשעת הישיבות. זמן מה התייחס בן-גוריון למצב זה בסובלנות, אך בסופו של דבר (21.2.50) הביא לפני מליאת הכנסת הודעה על החלטת הממשלה: חבר ממשלה הנמנע מהשתתפות בישיבותיה יראו אותו כאילו התפטר ממנה.

נתקיימו שיחות נוספות בין הצדדים. השרים הדתיים חזרו למוטב והדיונים על החינוך במעברות חודשו, אך בלא כל התקדמות מוחשית. על כל צרה שלא תבוא חידשה מפא"י מגעים עם מפ"ם, ועם הציונים הכלליים, אולי יצטרפו לקואליציה ויגאלו אותה מתלותה בדתיים. אך ביוני 1950 פרצה מלחמת קוריאה, הממשלה הזדהתה עם החלטות האו"ם נגד הצפון, ישראל הצביעה באו"ם בעד גינוי התערבותה של סין במלחמת קוריאה ושוב לא היה כל סיכוי שמפ"ם, שהזדהתה עם עמדת העולם הקומוניסטי, תצטרף לממשלה. הציונים הכלליים התכוננו לבחירות המוניציפאליות (14.11.50). לקראת הבחירות וגם על פי תוצאותיהן לא היה להם רצון להצטרף לממשלה על בסיס יצוגם בכנסת. גם אומץ ליבם של הדתיים גבר. בנסיבות אלה הגיש בן-גוריון לנשיא המדינה את התפטרות הממשלה (15.10.50). הנשיא הטיל עליו להרכיב ממשלה חדשה, וביום ה-17 באוקטובר הוא הפתיע את הכנסת בהצגת ממשלה חדשה ובה רק שרי מפא"י (בתוספת שיטרית) בלי הדתיים ובלי רוזן, שסירב להשתתף בתימרון זה. אומרים שבן-גוריון ציפה שמפ"ם תימנע מהצבעה נגד “ממשלת פועלים טהורה”. אם אומנם לכך ציפה, הרי נחל אכזבה. זו היתה הפעם היחידה שממשלה שהוצגה לפני הכנסת לא זכתה לאישורה, (בעד: 43, נגד: 57, נמנעים: 8). עתה הטיל הנשיא, על פי הצעת מפא"י, את תפקיד הרכבת ממשלה חדשה על פנחס רוזן. הוא דיבר נכבדות עם הדתיים והשיג חידוש הממשלה הקודמת (בתוספת יעקב גרי כשר בלתי מפגלתי). בן-גוריון זכה בכנסת לאישור ממשלה זו (30.10.50), אך בעיית החינוך במעברות נשארה פתוחה כמו לפני כן.

הפרסטיג’ה של מפא"י ירדה עקב ירידתה בבחירות לרשויות המקומיות (14.11.50), שכן אלה היו התוצאות, לעומת הבחירות לכנסת הראשונה:

ב-5 בפברואר 1951 הביא שר החינוך החדש דוד רמז לפני הכנסת את תוכניתו להסדר החינוך במעברות. בתוכניתו צעד משמעותי לקראת דרישותיהם של הדתיים. הדיון היה ארוך והסתיים ב-14 בפברואר. רוב הכנסת, (האופוזיציה והדתיים) דחה את תוכנית הממשלה והממשלה התפטרה. הנשיא שוב התייעץ עם הסיעות ועל פי תשובותיהן הוא הודיע ליושב ראש הכנסת בכתב: “…אין מוצא, המצב מחייב בחירות חדשות”.

אנו דרשנו עוד לפני כן להקדים את הבחירות החדשות. אמר לי בן-גוריון: הרי תפסידו. ואכן, לא היינו אז במצב מזהיר. אולם היינו פוגעים בעצמנו עוד יותר אילמלא דרשנו בחירות חדשות, שכן לא היתה סיעה בכנסת שהיתה מוכנה אז ללכת לקואליציה עם מפא"י ואף אחת מהן לא חשבה עדיין על האפשרות להציג ממשלת רוב בלי מפא"י.

דוד רמז, שר החינוך בימי המשבר, נפטר באפריל מהתקף לב. הספדתיו בשם סיעתנו מעל במת הכנסת. העליתי במיוחד את התנהגותו הגאה והיפה בימי מעצרו בלטרון. בכנסת היינו מחליפים פתקים וממנו למדתי ששפת עבר אוהבת קיצור (גם אני). היה אדם הגון, לא ידע לשנוא יהודי אחר, והיה לו חלק בהקמת ה"אגודה לאסירינו" אשר בשנים 1946–1948 היתה מגישה סיוע למשפחות האסירים הפוליטיים, הם בעיקר אנשי אצ"ל ולח"י.

שעת הרכב ממשלה חדשה – היא הזדמנות לפגוש את נשיא המדינה. בפעם הראשונה, בפברואר 1949, מילאו תפקיד זה בן אליעזר וקוק, אחר כך במשך שנים רבות אסתר רזיאל נאור ואני. עד אז לא הכרתי את ד"ר וייצמן אלא מן הקריאה עליו ומן השיחות עם זאב ז’בוטינסקי, עם יעקב דה האס ועם ידידים אחרים. הסברתי לאסתר כיצד עלינו להתלבש ואיך להתנהג בפגישה עם נשיא מדינת ישראל, וכך עשינו. בפגישתנו הראשונה, שאני זוכר אותה במיוחד, היה ד"ר וייצמן שבע רצון מן המשבר שסיפק לו תעסוקה: רק חזרתי מחוץ לארץ, ונפלתי כמו “סליבקע לסוכה”. הוא היה אז איש זקן. עיניו כהו, אך חכם, חריף, אישיות גדולה. אחרי שנפרדנו ממנו אמר לנו מזכיר הממשלה זאב שרף: תדעו, הנשיא אמר שאתם המשלחת היחידה שידעה כיצד להתנהג בפגישה עם נשיא מדינה. השיבותי לו: אנו לחמנו וסבלנו כדי שתהיה לנו מדינה ויהיה לנו נשיא משלנו. הוא דגל חי לישראל. לוּ הייתם לוקחים מטאטא להיות נשיא היינו נותנים לו כבוד לא פחות מאשר לד"ר חיים וייצמן. אומנם וייצמן היה בעיני סמל “הציונות הקטנה” הפסולה. את דעתי על מדיניות זו לא שיניתי, אך התייחסתי אליה מעתה ביתר כבוד, לזכרו של האדם ששירת את עמנו בעמל רב ובמסירות נפשו.

7. “ג’למה”    🔗

באמצע חודש מאי כשחברי הכנסת היו טרודים במערכת הבחירות שהיו עתידות להיות בסוף יולי ומעוניינים לסיים את עבודות הכנסת הראשונה מוקדם ככל האפשר, קפצה לפתע על הכנסת מבחוץ רוגזה של פרשה בלתי צפויה. פרשה זו עתידה היתה להסעיר את הרוחות, למלא את מרבית תריסר ישיבותיה האחרונות של הכנסת, ולהסתיים לא סיום ראוי לה, ובעצם בלא כלום.

כיצד לכנות פרשה זו? קשה למצוא לה שם נכון, לפי שהיו לה שלושה אספקטים או שלבים, וכל אחד מן השלושה עומד בפני עצמו.

השלב הראשון, עליו דיווח לכנסת שר המשטרה שיטרית (16.5.51): ידוע היה לכל, כי במשך ששת החודשים שלפני כן הוצתו באש ונשרפו בירושלים עשרים ושלוש מכוניות. למשטרה נודע כי היה זה מעשה ידם של קבוצת בני נוער דתי ושמה “ברית הקנאים”. וכך – סיפר השר – ביום ה-14 במאי עמדו שני חברי הקבוצה להטיל לאולם הכנסת פצצת הפחדה מסוכנת בשעת הדיון על שירות הבנות. הם לא הצליחו לבצע את זממם, לפי שבאותו ערב סיימה הכנסת את ישיבתה בשעות מוקדמות. המשטרה עצרה כארבעים מחברי הקבוצה לחקירה. סיפור זה כשלעצמו הוא נושא לחקירה רגילה ולמשפט, וכל העניין הוא “סוב יודיצה”. לא נכון, איפוא, שהכנסת תדון בו לפני סיום ההליכים המשפטיים. ברם, לא שמעתי עד היום, שאפילו אחד מן העצורים הועמד לדין, או ששופט שלום מוסמך הוציא נגדו צו מאסר למספר ימים לשם החקירה. השלטונות היפנו את העניין לאפיק אחר לחלוטין.

השלב השני: משה שרת, מ"מ ראש הממשלה, חותם על צווי מעצר אדמיניסטראטיבי נגד שישה עשר גברים ואישה אחת מתוך קבוצת החשודים. הצווים הוצאו על פי התקנה 111 של תקנות שעת חירום (הגנה) משנת 1945. אנחנו טעמנו בשעתו את טעמה של תקנה זו במחנות ריכוז הבריטים בארץ ובגולה, ובכל הזדמנות שבאה לידינו הכרזנו כי אין לתקנות אלה זכום קיום במדינה חופשית ויש לבטלן. במקומן צריך לבוא חוק שיבטיח את בטחוננו בשעת החירום באופן דימוקראטי. דעתנו הנחרצת היתה, שעל הכנסת להתערב בגורל העצורים ולדרוש את שיחרורם המיידי.

השלב השלישי: בשעת הדיונים בכנסת על מעצרים אלה הסתננו אלינו ידיעות ממחנה ג’למה, זו תחנת משטרה מצפון לחיפה, ששם מוחזקים העצורים בתנאים קשים והשוטרים מתאכזרים אליהם. בתגובה לידיעות עלתה הצעה שנקים ועדת חקירה פארלאמנטארית לבדיקה העניין ולהסקת המסקנות הדרושות.

הפרשה עלתה בכנסת בשתי הצעות לסדר היום, שהיו שונות במגמתן. האחת: לדון על טירור וכפייה דתית (העלה אותה ערי ז’בוטינסקי), בעוד הרב נורוק הציע לדון על הפעלת התקנה 111 ועל ביטול התקנות.

מצבו של שרת היה קשה: באותו פרק לא היתה קואליציה והרוב בכנסת היה נגדו. אולם גם בקרב הרוב אין תמימות דעים: הכל תקפו את הממשלה, את תקנות שעת החירום משנת 1945, את התקנה 111, את הצווים שהוצאו על פיה ואת המצב בג’למה. אך לכל גוש דרישה משלו. אנחנו ראינו את העיקר בביטול התקנות משנת 1945 ובהגנת זכויות האדם. הדתיים היו מעוניינים בעיקר בשחרור העצורים. הם כללו בדרישתם לביטול התקנות משנת 1945 הצעה, שיחד עם הצעת הביטול תוגש גם הצעת חוק שיחליפן. לי היה ברור שהם אינם רוצים לשרוף את כל הגשרים בינם לבין מפא"י, שותפיהם אתמול ומחר. ומפ"ם היתה מוכנה להכות במפא"י בכל השבטים, אלא שהיא השתדלה למנוע את הרושם כי היא שרויה בחזית אחת עם הדתיים ואתנו נגד “מפלגת פועלים” אחרת.

בגין העמיד את עצמו בראש המיתקפה, ואנו כולנו עזרנו לו כמיטב יכולתנו.

הדיון התגלגל מישיבה לישיבה ונמשך עד תחילת חודש יולי, עד סיום מושבה של הכנסת. במליאת הכנסת הוחלט כי יש לשחרר את העצורים. מפא"י והפרוגרסיבים טענו שאין לכנסת סמכות לקבל החלטה כזאת. דעתנו שונה: כל שר התחייב למלא את החלטות הכנסת, והנה נתקבלה החלטה שעל שרת ושיטרית למלא אותה מיד. העניין נמסר לוועדה, חזר מן הוועדה ולא נמצא לו פיתרון חד-משמעי… לפני שהעצורים שוחררו בלאו הכי.

עוד החליטה הכנסת בעניין זה: על ועדת חוקה חוק ומשפט להביא לקריאה ראשונה את חוק ביטול תקנות הגנה, שנת 1945 והצעת חוק להחלפתן, שלא ייווצר חלל ריק. בוועדה מיהרנו להכין את ההצעה, הבאנו אותה לקריאה הראשונה, אך מפא"י ועוזריה הפרוגרסיבים טענו כי עיבוד ההצעה בוועדה לא היה תקין, והצליחו לגייס רוב להחזיר אליה את ההצעה. ברור היה שלא יהיה סיפק בידה להכין הצעה מחדש לפני פגרת הכנסת האחרונה, ערב הבחירות.

הממשלה השלימה עם הצורך למנות ועדת חקירה פארלאמנטארית, שרוב הכנסת דרש את הקמתה. לפיכך הופיע שר המשטרה בכנסת והציע בשם הממשלה עצמה מינוי ועדה זו. ואכן היא הוקמה וחבריה: הרצל ברגר ודוד הכהן ממפא"י, חנה למדן ממפ"ם, זרח ורהפטיג מן החזית הדתית, יוסף ספיר מן הציונים הכלליים, אידוב כהן מן הפרוגרסיבים ואני.

הציפיה הכללית היתה שאני אהיה יושב ראש הוועדה, בשל כישוריי ובפרט בשל נסיוני במשפטים גדולים בפולין, בהם הופעתי וחקרתי עדים. בר-יהודה פנה אלי והסביר כי סיעתו היא הגדולה בסיעות האופוזיציה ותפקיד היושב ראש מגיע להם. הם דורשים שהיושבת ראש תהיה חנה למדן. מיד תפשתי את הסכנה, שבמקום לפתוח בחקירה לגופה צפוי לנו סיכסוך ארוך על שאלת היושב ראש. לטובת העניין נכנעתי.

אגיד מיד: חנה למדן ניהלה את הישיבות בכבוד וכמיטב יכולתה. זכותה הגדולה היתה שהיא עוד הספיקה להכין את טיוטת מסקנות הוועדה, ואף הצליחה להחתים עליה את נציגי כל הסיעות שנטלו בה חלק. ברם, כשהיא כיושבת הראש חוקרת ראשונה איזשהו עד – אני מרגיש את עצמי כמו נהג מקצועי מנוסה היושב לצידו של נהג טירון ורואה כל שגיאה של הנוהג וכל הזנחה, ואין בידו לתקן. טוב שזו היתה חקירה בלבד ולא נסיעה בכביש מסוכן. לאחר מעשה הודה לפני בר יהודה: שגינו. חנה לא הצליחה. לדעתי היא הצליחה למעלה מן המשוער.

רוב ישיבותינו התקיימו בבית המשפט המחוזי בתל-אביב–יפו. אנו ישבנו על דוכן כמו שופטים ושמענו עד אחרי עד. קציני המשטרה התחייבו בשבועה, והעצורים (שכבר שוחררו) בהצהרה. האשה שהיתה עצורה כתבה לנו: לא אופיע, אני פסולה לעדות, ואינני מרגישה שזו אפליה. חנה נפגשה אתה ושמעה את סיפורה: היא לא הוסיפה דבר לעדות חבריה.

ביקרנו גם בג’למה: תנאי החזקת העצורים במחנה משטרה זה, ובחדרי המעצר המשטרתי היו חמורים. התנהגות השוטרים – הוסיפה לחומרת הפרשה.

מן החקירה נחרתו בזכרוני שלושה פרטים.

לחיים לנדאו נודע והוא סיפר לי על כך, שלפני שנפתחה החקירה נתקיימה פגישה של השוטרים המוזמנים להעיד עם קצין משטרה, והוא תידרך אותם לקראת הופעתם. וכשהופיע שוטר אחד מאלה, מסינגר שמו, והגיע תורי לחקרו התחלתי לחקור אותו על פגישה זו. בתחילה התכחש, אחר כך התבלבל ונכשל. חנה הכניסה לדו"ח הוועדה את כל פרטי חקירתי זו. טבעי הדבר שלא הזכיר מי מאתנו חקר את העד.

אזכור גם את החקירה של המפקח הכללי של המשטרה יחזקאל סחר. בנימוס רב ובחיוך הוצאתי ממנו הודאה כי מטרת החזקת העצורים בג’למה היתה לחקור אותם על עברותיהם. לאחר שסיימתי את חקירתו אותו הוא יצא שמח, ואף לא הרגיש שהודה בשימוש לרעה בתקנה 111, שכן, מטרתה של התקנה היא להחזיק במעצר כדי למנוע סכנות. מעצר לשם ניהול חקירה טעון אישור שופט שלום. רוזן היה נוכח בחקירה זו והעיר אחר כך: צריך היה להביא לכאן עורכי דין צעירים שילמדו כיצד מנהלים חקירה.

ניסיתי את כוחי גם בשעה שהיועץ המשפטי לממשלה חיים כהן השמיע את עדותו. ממנו ביקש שרת עצה משפטית לפני שחתם על צווי המעצר, על פי התקנה 111. כהן יצא מן החקירה שלי בשלום. אחר כך סיפר בחיוך: בדר חקר אותי שתי וערב.

הגשנו את הדו"ח והוא נכלל בדברי הכנסת הראשונה. הדיון עליו נערך רק בכנסת השנייה. הדיון היה ארוך ואופיו פוליטי. מצדנו השתתפו בו חיים לנדאו, אסתר רזיאל נאור ואני. הרוב הקואליציוני אישר את עמדת הממשלה.

אומנם סעיף 22 לחוק יסוד (הכנסת) שומר לכנסת זכות למנות לפי שיקוליה ועדת חקירה פארלאמנטארית, ובמשך השנים הוגשו לכנסת הצעות רבות למינוי ועדות חקירה לעניינים שונים, אך כל ההצעות האלה נידחו על ידי הרוב הקואליציוני.

יש אומרים כי אחרי חקירת ג’למה הלכו ראשי מפא"י לבית הקברות ונשבעו על קברו של ברל כצנלסון: ועדת חקירה פארלאמנטארית לא תהיה אף פעם, לעולם לא!!

8. חבלי תנועת החרות    🔗

תנועת החרות סבלה כל ימי הכנסת הראשונה מחוסר אחדות בצמרת. שלושה היו גורמי הפירוד: הראשון הוא הקבוצה “האמריקאית” מרלין, קוק, ערי ז’בוטינסקי. בימי פעולתם בארצות הברית בתור “ועד השיחרור” ראו את עצמם כהנהלה הפוליטית של המלחמה בבריטים, ואת בגין ואת המחתרת כולה כזרוע המבצעת. במעמדם הצנוע יותר בתנועת החרות ובסיעה בכנסת ראו קיפוח מבחינת זכותם ויכולתם.

גם מנהיגי הצה"ר שהצטרפו טיפין טיפין לתנועת החרות ראו את מנהיגותה החדשה כזמנית, ובטחו בזכותם לשוב אל ההגה.

היו בינינו גם מאוכזבים נוספים בשל מעמדם בתנועה, מועמדים לכנסת שלא הגיעו אליה לפי תוצאות הבחירות, וגם הם הצטרפו לאופוזיציה הפנימית.

בשל סיבות שונות לא זכו מרלין, קוק וערי ז’בוטינסקי להצלחה פארלאמנטארית, וכרגיל במקרים כאלה תלו את הקולר בחברים שכביכול שללו מהם את הסיכוי להתבלט. על רקע זה ניהל קוק מלחמה מתמדת בישיבות הסיעה, בישיבות המרכז ובמועצה הארצית. זוכר אני שהשיבותי לו תשובה ניצחת בישיבת המועצה הארצית, שנתכנסה בפתח תקווה. בישיבות הסיעה היה קשה להגיע לבירור מעשי בעניינים דחופים; היה חוזר להצביע על מקור הרע כפי שהוא רואה אותו: תנו לי לנהל את הסיעה שישה חדשים.

מרלין פעל בשקט. הוא זימן אותי לשיחות רבות, אך לא הצליח לשכנע אותי כי בגין הוא רק נכס חשוב לנו כלפי חוץ וכי דרושה לנו הנהגה חדשה, דינאמית, רבת יוזמה, שתעלה את כוח התנועה ותפתח בפניה דרך למרחב. לא חשדתי בו שהוא מנהל שיחות דומות עם חברים רבים ובהצלחה גדולה מאשר אתי.

בחודשים מאי-יוני 1949 הצלחנו, בגין ואני, לפתור את בעיית הצה"ר: ותיקי הצה"ר בהשתתפות נציגי סניפי הצה"ר בתפוצות קיימו מושב של ברית הצה"ר העולמית. ישבנו אתם, חתמנו עמהם על הסדר כולל והוא אושר על ידי אותה מועצה עולמית לאמור: 1. המועצה העולמית מאשרת את ההסדר בין ברית הצה"ר העולמית לבין תנועת החרות בישראל… 2. המועצה בחרה בהנהלת ברית הצה"ר העולמית בהרכב כדלקמן: (12 שמות המוסכמים ובינם אני בתור היושב ראש). 3. המועצה סבורה שקיים הכרח שבהקדם האפשרי ייעשו צעדים על ידי ההנהלה החדשה כדי לארגן מחדש את סניף הצה"ר בארץ ישראל.

לפי ההסדר המוסכם החליטה ההנהלה העולמית להקים “איגוד ברית הצה”ר בתפוצות הגולה, תנועת החרות במולדת". הרכבה של הנהלת האיחוד זהה בו עם הנהלת ברית הצה"ר העולמית. לרשות האיגוד נמסר בניין מצודת זאב. הקימותי בו משרד של האיגוד ושל ברית הצה"ר העולמית.

לא כל ותיקי הצה"ר השלימו עם המצב החדש; ובפרט, לא מאיר גרוסמן, חבר ההנהלה הציונית מטעם הצה"ר. אכן, אין לך הישג בחיי הציבור שלא חבוי בו זרע של פורענות לעתיד.

כן הבטחנו ל"אנשי הצה"ר" נציגות נאה בוועידתנו הראשונה שעתידה היתה להתקיים בקרוב.

בגין פתח את הוועידה באולם אוהל שם בתל אביב בהרצאה מדינית; גם בהמשך הוועידה הוא פעל בוועדתה המדינית. מרלין ואנשיו השתלטו ללא התנגדות על הוועדה המתמדת, ובגין נכנע להצעתה להקים מרכז מצומצם, בו ישתתפו מבין חברי הסיעה בכנסת חמישה בלבד. לא נכללו בו ד"ר בדר (שהוא עסוק בכנסת וגם מכהן כיושב ראש הברית העולמית) וחיים לנדאו (משום מה, גם הוא לא). מיד אחרי סיום הוועידה יצא בגין עם לנדאו לחודשים רבים בשליחות לחוץ לארץ. נשארתי עם שני חברים (כץ ואסתר רזיאל נאור) כהנהלת הסיעה. נאלצתי לעמוד נגד המזכירות שנבחרה על ידי המרכז החדש, ומרלין בראשה, שביקשו להחליף כמה מחברי הסיעה על ידי שיגור מכתבי ההתפטרות השמורים בתיקי המרכז. בדרך זו רצו להשלים את שליטתם בתנועה. עלי היה לדחות את ההכרעות האלה עד שובו של בגין, זו טאקטיקה שקראנו לה “התנקנקות” והצלחתי בה. אך כל הפרשה הזאת לא הביאה, כמובן, שום תועלת לתנועה.

המצב לא נשתנה גם אחרי שובו של בגין, עד שבמועצה הארצית שנתכנסה בדצמבר בירושלים נעשה נסיון לייצב את מעמדו של מרלין כגורם המכריע בתנועה. כאן נתעורר בגין וללא קושי זכה בתמיכת רוב גדול של חברי המועצה בהצעתו להקים הנהלה חדשה בראשותו. מרלין ואנשיו לא פסקו מלחתור תחת מעמדו של בגין.

בקייץ 1950, בשובו מחוץ לארץ הכריז בגין שתפקידנו להגיע בזמן הקרוב לשלטון ויש סיכוי לכך! ברוח זו נערכה התעמולה לבחירות המוניציפאליות והושמעו דרישות לקיים בחירות חדשות לכנסת. שתקתי וסבלתי כי לא הייתי אופטימי.

ב-9 בנובמבר יצאתי את הארץ לניו-יורק לסיים את הטיפול בהקצבת הסוכנות היהודית למטרות הקונסטרוקטיביות שלנו (ההתיישבות, בית"ר, ספורט). קפלן נסע לאמריקה עוד לפני כן והבטיח לעזור לי בסוכנות היהודית. אולם כשנפגשנו בניו-יורק הוא נראה כמעט שבור. קיבל מיברק על תוצאות הבחירות לעיריות; הוא היה מודאג מאד באשר לעתיד שלטון מפלגתו, הוא ניבא לנו ירידה, ולא נטה לעזור לי. פעלתי בעצמי. הצלחתי באופן חלקי וכשחזרתי ארצה מצאתי כי תנועת החרות כאילו איננה קיימת עוד.

תוצאות הבחירות המוניציפאליות כשלעצמן לא היו שליליות. נציגויות תנועת החרות בעיריות גדלה פי שניים ויותר. אך הציפיות היו גדולות, והאכזבה עוד יותר גדולה. והאופוזיציה הפנימית שלנו עברה למיתקפה נגד בגין. בישיבה שנקראה להערכת תוצאות הבחירות הותקף בגין קשות. הצטיין בכך שמואל תמיר שצעק: לשם מה קיימת במילון מלה “התפטרות” אם אתה אינך מתפטר? בגין התייעץ עם יעקב מרידור ועם לנדאו, שני מקורביו מימי מטה האצ"ל, והם החליטו לפנות את מקומם בתנועה בהקדם האפשרי ולחזור לחיים פרטיים (שוב “קינקינאטוס”). ותיקי הצה"ר דרשו להיפגש עם נציגי התנועה. הם דרשו את מחצית המקומות בהנהלה. מרידור ולנדאו השיבו להם: מדוע מחצית? תוכלו לקחת את הכל.

כזה היה המצב אחרי שובי ארצה. התחלתי לטפל בו כמיטב כוחי. השתדלתי להרגיע ולהשרות אופטימיות לכל עבר. אולם עד מהרה קמו ערי ז’בוטינסקי והילל קוק והודיעו על פרישתם מן הסיעה בכנסת; האם אצליח ברגע האחרון לשלול מהם את מקומם בוועדות הכנסת ולמנוע את הכרתם כסיעה נפרדת? הצלחתי. נחמה פורתא.

והנה פרץ המשבר הממשלתי והבחירות החדשות נראו באופק. ועוד מעט תתכנס הוועידה הארצית השנייה של התנועה, ובגין מעוניין לצרף כוחות חדשים לצמרת התנועה, אך הוא כשלעצמו גמר אומר לעזבה. הכוכבים החדשים שלו: אריה אלטמן (לא כוכב ולא חדש) ובנימין אבניאל (באותו פרק זמן עדיין פעיל אצל הציונים הכלליים) ונחום לוין (מעוזריו הוותיקים של זאב ז’בוטינסקי), ואולי עוד אישים אחרים שהוזמנו לוועידה.

לבסוף נפתחה הוועידה (26.2.51) בנתניה. מאתיים צירים בקירוב. הפעם דאגתי שלא רק למרלין תהיה קבוצה מאורגנת. נאום הפתיחה של בגין לא עלה יפה; פשוט, לא היה טוב. למחרת היום, עם התחלת הדיונים, חזר בגין לפנינו על החלטתו: שוב איננו מועמד יותר ליושב ראש התנועה. בתגובה אני מודיע כי הוועדה המתמדת לא תקבל שום החלטה כל עוד לא ישנה הוא את דעתו.

הוועידה כדרכה האזינה לנאומים טובים יותר וטובים פחות. גם אנשי האופוזיציה, שקראו לעצמם “הסיעה למרחב” השמיעו את טענותיהם הידועות משכבר, החריפות, הקיצוניות והמעורפלות. אך הוועידה לא התקדמה, לפי שחיכינו לתשובתו של בגין. לבסוף נכנע חלקית: הוא מסכים להיבחר. יעמוד בראש מערכת הבחירות, כל זה עד אחרי הבחירות בלבד. לא היתה ברירה. לפי שעה חייבים היינו להסתפק גם בכך.

הרביתי לבקר אצל בגין, שלא ירגיש את עצמו בודד במצב רוחו הקשה. התפלאתי על כוחו הנפשי: הוא החליט כמו שהחליט, אך כלפי חוץ הוא איש פלדה. הוא השקיע את כל כוחו בעבודת הבחירות, מתכנן, מכוון, מארגן, נואם, ורק בשיחותינו האישיות הוא מר נפש. לדבריו הוא בסוף דרכו הפוליטית. הוא כועס על התנועה שאיכזבה אותו. הוא אומר לי: “אינני יכול לחיות בבוץ זה”; הוא אמר לי: “אני אכין לכם יושב ראש חדש, לשם כך אציע עוד מעט את אלטמן לסגן היושב ראש”. על כך אני: “אל תעשה זאת כי אני אפיל הצעה זו במרכז ולא יהיה נעים לא לך ולא לו”. הוא הספיק לספר בסוד על כוונתו זו לד"ר שמשון יוניצ’מן. יוניצ’מן סיפר את הסוד לד"ר דוד בוקשטן, (חברי בהנהלה העולמית, רביזיוניסט וותיק ונאמן, גיזבר התנועה במשך שנים רבות), בוקשטן סיפר את הסוד לאלטמן. אלטמן פנה מיד לאבניאל וביקש את תמיכתו במועמדות זו. אבניאל הופתע, נבהל ורץ לבגין, לשאול אותו על העניין. ובגין אמר לי: “הם אינם יודעים לשמור על הסוד”.

יש להרכיב את רשימת המועמדים לכנסת. בגין ביקש ממני שאסכים כי יעקב מרידור, שהיה לפניו מפקד האצ"ל, יעמוד שני ברשימה. בגין הסביר לי: לפי מעמדך והצלחתך בכנסת מגיע לך מקום זה ואף המקום הראשון. אני מוותר ברצון לטובת מרידור שאני אוהב אותו ומעריץ את חלקו במלחמת המחתרת.

המרכז התכנס לקביעת הרשימה, הוא מצומצם ונוכחים כתריסר חבריו. מצביעים לחוד על כל מועמד ועל כל מקום ברשימה. בן אליעזר המצוי בחוץ לארץ נדחה למקום השישי. אני מוחה מיד נגד תוצאה זו, אך לשווא. אחר כך יספרו לו כי אני הוא שהכשלתי אותו. בעשיריה הראשונה שלושה מועמדים שהחליטו מראש להתפטר, שלושה חדשים שלא עשו דבר למען התנועה ולא יעשו כמעט שום דבר במערכת הבחירות. אני מודאג.

עובדים קשה: בגין, לנדאו, נחום לוין, גם אני ומזכיר מטה הבחירות אפרת. הוא ממפקדי אצ"ל מן הימים ההם, אך תפקידו במטה הוא בנסיבות הקיימות אולי הקשה בחייו. הוא נפלא באיתנותו ובעבודתו, עוזרים רבים אין לו. חברינו, אנשי הסתדרות העובדים הלאומית, קבעו לעצמם את ועידת קופת החולים הלאומית לשבוע שלם דווקא בחודש האחרון שלפני הבחירות, ונעלמו מן המערכה. חסר לנו הכל, בפרט כסף.

למפא"י ולציונים הכלליים אמצעים בלתי מוגבלים. ברעש ובשאגה של התעמולה שלהם קשה לשמוע את קולנו, ורק נחמה אחת לנו: לא פסקה רוח ההתנדבות מקרב חברינו מן השורה. הם ממלאים חובתם בהתנדבות ובתנאים הקשים ביותר.

9. הבחירות    🔗

כזכור הודיע בן-גוריון בתחילת המושב השלישי של הכנסת הראשונה על התפטרות הממשלה. כן דרש כי ועדת חוקה חוק ומשפט תכין מיד את החקיקה הדרושה לבחירות (16.10.50). הוועדה עבדה בחיפזון והכינה הצעת חוק הבחירות על בסיס פקודת הבחירות לאסיפה המכוננת, ועוד הצעת חוק מעבר ובו גם תאריך הבחירות הבאות: ה-28 בפברואר 1951. גם שר המשפטים הכין הצעת חוק מעבר משלו. וכל ההצעות הובאו לקריאה ראשונה ב-6 בנובמבר 1950.

בין כך ובין כך הצליח בן גוריון, בתיווכו של רוזן, להחזיר לחיים לפרק זמן נוסף את ממשלתו שהתפטרה. הקואליציה החזירה את הצעות החוקים הללו, לוועדה: שוב אין הדבר דחוף יותר.

בן גוריון הגיש מעל במת הכנסת הצעת “חוק תקופת הכנסת: ארבע שנים”. לפיכך יתקיימו הבחירות בשנת 1953. הדיון על ההצעה ער, וסגנונו ותוכנו – הם תעמולת בחירות. ההצעה הועברה לוועדה (16.11.50).

הממשלה התפטרה פעם נוספת וסופית (14.2.51), וועדת חוקה חוק ומשפט החישה את עיבוד חוקי הבחירות. ברם, לפני סיום הדיון נתגלו קשיים, ולא חלה תזוזה לקראת הצעד האחרון. יושב ראש הוועדה, נחום ניר הרגיע את מליאת הכנסת: אין זה נכון שהוועדה מעכבת את הבחירות (19.3.51). גם לפני כן השיב ניר לשאלת רוקח: עוד מעט נסיים את הטיוטה, אך לא סיימנו. מה אירע? הרי קצת סודות מן החדר.

עוד ב-24 באוקטובר דנה הכנסת בקריאה טרומית על הצעת חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם. הכנסת העבירה את ההצעה לוועדת הכנסת. ועדת הכנסת הכינה אותה לקריאה הראשונה, ומאז לא חלה התקדמות. שפרינצק לא מצא זמן לדיון בכנסת על הצעת חוק זו. הממשלה עמדה על עדיפות הצעותיה, כי בן-גוריון שם “וֶטו” על הצעת חוק החסינות ושפרינצק שיתף פעולה עם הממשלה בעניין זה.

בן-גוריון: “לי חסינות לא דרושה” (בכך צדק).

אך הדבר חשוב בעיני, גם בעיני בר יהודה. אין לנו אמון בהגינות הממשלה כלפי האופוזיציה. המנגנון של שירות הביטחון משמש לבן-גוריון לבילוש אחרי מפלגות יריבות. ומה עוד עלולים הוא והחבריא שלו לעשות בתקופת הבחירות? חשוב לנו שחוק החסינות ייכנס לספר החוקים. על עיכוב הדיון על חוק החסינות מגיבים אנו בהקפאת הדיון על חוק הבחירות, בלי שום הכרזה, רק למעשה.

מאיר ארגוב, יושב ראש סיעת מפא"י, הזמין אותנו לשיחה: מה אתם רוצים? אנחנו (בר-יהודה ואני) משיבים: את חוק החסינות. הסיכום: שפרינצק יתחייב לכלול את חוק החסינות בסדר היום של המליאה ולדאוג שהדיון יגיע לסופו. על פי הסכם זה מתקבלים ביום אחד במליאת הכנסת גם חוק החסינות (בקריאה הראשונה) וגם חוק הבחירות לכנסת השנייה (10.4.51).

ועדת הכנסת נתכנסה, וזאת הפעם השתתפתי בישיבתה גם אני. עברנו על הטיוטה של חוק החסינות והשלמנו אותו. שינוי חשוב, על פי הצעת ח.כ. משה בן עמי (ספרדים) הוא שהחסינות תחול על חבר הכנסת לא רק לגבי מעשיו ודבריו בשעת מילוי תפקידו, אלא גם לגבי דבריו או מעשה שעשה “למען מילוי תפקידו בכנסת ומחוצה לה”.

חוק הבחירות נתקבל סופית בלי קושי (12.4.51). הדיון הסופי על חוק החסינות נדחה כמה פעמים, והוא עבר בקריאה הסופית רק לקראת סיום עבודת הכנסת (25.6.51) אחרי שהסברתי אני (וגם בר-יהודה, לחוד) לארגוב ולשפרינצק כי יש לקיים הבטחות.

בדיונים על הצעת חוק הבחירות, עמדו לפנינו בוועדת חוקה חוק ומשפט, בעיות חשובות.

בעיה אחת: למי זכות הצבעה? חוק האזרחות טרם נתקבל בכנסת, ולכן החלטנו: לכל תושב. בעיה נוספת: כמה זמן צריך התושב, העולה החדש להיות בארץ עד שיהיה מסוגל להחליט ולבחור. נכנענו להצעה דימוקראטית-קיצונית: ב-1 במארס 1951, כחמישה חודשים לפני יום הבחירות.

ועוד בעיה: כמה חברים יהיו בכנסת השנייה? החלטנו בוועדה:

1. (אך במליאת הכנסת הוחלט על 120, וזה המצב עד היום הזה), ודעתי שצריך לחזור ולדון על בעיה זו בכנסת החדשה.

בעיה נוספת הוא אחוז החסימה. הציונים הכלליים הציעו 2%. אני נדברתי עם דוד בר-רב-האי (הוא ה"פוליטרוק" של מפא"י בוועדה ובכל ענייני הבחירות) על %½1. כן ביקש הוא את הסכמתי לגבי המשך שיטת חלוקת המאנדאטים העודפים, כמו שנקבעה לבחירות הקודמות, הסכמתי. אולם אחרי סיכום זה אירע דבר: פרץ סיכסוך בפועל-המזרחי ויתכן שד"ר יוסף בורג ירצה ללכת לבחירות כראש רשימה נפרדת (“למפנה”). מפא"י דורשת ריכוזי כוחות, אולם אוהבת פילוגים אצל זולתה, וכדי לעודד את ד"ר בורג סוכם במפא"י שאחוז החסימה ייקבע ל-1% בלבד.

עדיין שמור אצלי פתק שבר-רב-האי ואני החלפנו בו הערות באותו לילה אחרון לדיוני הוועדה (11.4.50).

הוא כתב: “אני רוצה להכין אותך לזה שאצביע עבור 1%”. אני משיב באותו פתק: “האם אתה מבין שזה משחרר אותנו מחובת הצבעה בעד שיטת עודפים ‘בישוף’”. בר-רב-האי הוסיף על הפתק: “משחרר – כן, אבל טוב האם זה כדאי לך, הייתי מאד רוצה לשכנע אותך שטוב שאתה תצביע בעד בישוף”.

אך אני לוקח פתק אחר ורושם עליו מבלי לחשוב הרבה את הנוסחה לדין חלוקת המאנדאטים העודפים (זו הנוסחה שהיתה לחוק מאז ועד שנת 1973) – חלוקת המאנדאטים העודפים על פי שיעור הגודל של עודפי הקולות של הרשימות, אחרי חלוקת המאנדאטים על פי המדד. מסרתי פתק זה לחנן רובין (מפ"ם) היושב על ידי ולחשתי לו: תציע. הוא קורא, נד בראשו ומוסר את הפתק לניר. הצבעה: אני במיעוט, ואנו רושמים הסתייגות. במליאת הכנסת מצביעים על הסתייגות זו פעם ועוד פעם, לא ברור למי הרוב, אני דורש הצבעה שלישית וההסתייגות נתקבלה ב-45 קולות נגד 43. (רובין ואני שיכנענו את הדתיים ואת הציונים הכלליים שיצביעו אתנו).

רובין ש"אהב" את מפא"י אהבה יתירה היה אחרי כל בחירות עושה לו חשבון: כמה הפסידה הפעם מפא"י בגלל הפורמולה של בדר? בן-גוריון מצידו אמר בכנסת השנייה: קיבלנו אחוז קולות יותר גבוה מאשר בבחירות הקודמות ומאנדאט אחד פחות ומר בדר קורא לזה דימוקראטיה – – –

עת לכל חוק ויעד לו משלו במצב שבו נולד. נשתנתה הקונסטלאציה של הסיעות בכנסת, והיה צריך לחשוב מחדש על דבר חלוקת המאנדאטים העודפים. הדבר נעשה בכנסת השביעית.

הרכב ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השנייה נקבע. היושב ראש הוא שופט בית המשפט העליון יצחק אולשן. בוועדה שלושים חברים. לסיעתנו ארבעה נציגים. אני אחד מסגני היושב ראש (זה יהיה תפקידי עד יוני 1977). בתמיכתי נתמנה משה שילה למזכיר הכללי של הוועדה. הוא הוכיח את יושרו והגינותו כלפינו כמזכיר הוועדה הקודמת, כשהיינו עדיין “רשימה חדשה” בלי נציגים בוועדה.

משרדי הוועדה משוכנים בבניין קטן בקריה. שם עבדנו עד ערב יום הבחירות. ביום הבחירות עבדנו במלון “ריץ” בתל אביב, היה זה מקום יותר נוח לעבודה ביום זה. בהכנת אותן בחירות עמדנו בפני בעיות רבות שאין יודעים כמותן היום. כל החומרים במדינה נתונים תחת פיקוח: העץ לקלפיות ולמחיצות, הנייר בשביל הוועדה ובשביל המפלגות, ונוסף לכך עלינו לדאוג לעריכת רשימות בוחרים, לקביעת איזורי הקלפי והמקומות לוועדות הקלפי, ולפתור את בעיית סדרי ההצבעה במעברות. הסיעות האחרת, בפרט מפא"י ומפ"ם עשו יד אחת כדי לקפח אותנו. וגם הצליחו לא מעט, אני מחיתי, לא בהצלחה יתירה.

הגיע יום הגשת הרשימות. לבשתי חליפה שחורה והגשתי את רשימתנו לאולשן. בשעה שמונה בערב נסגר שער הבניין. במגרש מדבר נורוק על ליבם של נציגי הסיעות הדתיות, דורש ממש ברגע האחרון שיסכימו לחידוש החזית הדתית. הסכימו. רוצים להכניס את הרשימה דרך החלון. אולשן לא התיר. הגיעה מכונית של “תימנים” מירושלים. איחרו. הם מסבירים: היה לנו פאנצ’ר בדרך. אולשן פוסק: איחרתם.

פסלנו מספר רשימות. אישרנו שבע עשרה. שתיים מהן לא עברו בבחירות את אחוז החסימה.

הגיע יום הבחירות (30.7.51). בשעה עשר בבוקר הגיע שר הפנים, משה שפירא, למלון “ריץ” והציע לאולשן: תצא אתי לסיור בוועדות הקלפי ברחבי הארץ, למספר שעות. אולשן פנה אלי: אתה תמלא את מקומי עד שובי. הוא חזר בשעה עשר בערב, ואני הייתי אחראי לבחירות ואנוס להוציא הוראות שונות חשובות על פי השיקול: מה היה מחליט אולשן לוּ הוא היה כאן…

קיבלתי ביודעין גם החלטות שידעתי כי תעזורנה למפא"י. נתברר שבמעברות גדולים התורים של הבוחרים, ולוועדות קלפי חדרים קטנטנים ועד חצות לא יצליחו כל הבוחרים להיכנס לחדרי ועדות הקלפי, ויישארו בחוץ. ואני החלטתי שיש לגדור בחבלים שטח מסויים ליד חדר ועדת הקלפי ומי שיימצא בפנים עד חצות יצביע. כשאולשן חזר הרגשתי שירדה מעל כתפי מעמסה גדולה.

אחרי היום הקשה בא לילה קשה. למחרתו, יום ד' חזרתי הביתה, נגשתי הישר אל שולחן הכתיבה וכתבתי מאמר ל"חרות", לערב שבת. תחת הכותרת “המסקנות הראשונות”. להלן כמה קטעים ממנו:

"באולם הגדול של מלון ‘ריץ’ ישבו להם חברי ועדת הבחירות המרכזית, המקבלים את הידיעות על תוצאות הבחירות לכנסת השנייה. מן החדר הסמוך היו מגיעים ללא הפסק צילצולי טלפונים, וקולות העובדים המקבלים דרך הטלפון את הידיעות מן הועדות האיזוריות.

– – – ודאי היום ההוא יישאר כיום מר בזכר רבבות חברים נאמנים שבאותן השעות חיכו וציפו לידיעות אלו. אולם חברינו אשר ישבו בביתם, או במשרדי התנועה קיבלו ידיעות אלו בתנאים יותר נוחים, היו על ידם חברים וידידים שותפים לצער וערובה שנמשיך יחד. שלא ניהרס על ידי המכה הקשה הזו – ושבסופו של דבר יהיה טוב. אך אני ישבתי בחברת מתנגדינו ויריבינו, והיה עלי לשמור על קור רוחי ולקבל בפנים שקטות כל ידיעות אלו, אחת אחת. לעכל כל אכזבות אלו, אחת אחת, ולסבול בחיוך – כדרכנו, כנוהגנו.

– – – אולם, כשהסתכלתי בחברי הועדה, בנציגי המפלגות, הסיעות הראשונות, לא ראיתי גם בעיניהם שימחה. נתאכזבו כולם. אף אחד לא השיג את מטרתו.

– – – אך אל נחפש נחמה באכזבתם הם. גברים אנחנו ואיננו עוצמים את עינינו בפני האמת: הם כולם נתאכזבו, נכון הדבר. אולם אנחנו קיבלנו הפעם את המכה הקשה ביותר.

– – – רק דבר אחד מכריע בעיני המוני העם היושב בציון ביחסם לתנועת החרות: רעיון שלימות המולדת. זה חשוב מאוד בעיני ההמונים: זאת היא הסיבה שההמונים לא נתנו גם הפעם את השלטון לידינו.

– – – כי ההמון נמאסה לו תקופת הגבורה. הוא מוכן לזכור את ההעפלה, את המרד הגדול, את זכויות האירגון הצבאי הלאומי, את גירוש הבריטים, את כיבוש יפו, את מלחמת השחרור, את כל תקופת הקרבנות, הגבורה, המהפיכה הלאומית. הוא זוכר, הוא לפעמים קרובות גם אסיר תודה, הוא יבוא ברבבות לאסיפות-עם סוערות של תנועת החרות בכדי להאזין לבגין – אך הוא אינו רוצה בהמשך המהפיכה הלאומית – הוא רוצה בשקט, בשיכון, בפרנסה, במנת בשר, לכל יום שבת ובקרח. ובמצב רוח כזה ההמון הזה לא לנו יתן את קולותיו. והוא בחר לו בבני אדם קטני נפש, חסרי כנפיים, אשר בעסקיהם מנצלים את השפעתם הפוליטית או בפוליטיקה מתנהגים כסוחרים. ואלו הן הסיבות להצלחת מפא"י והציונים הכלליים דווקא בשעה זו.

– – – עייף העם, ולבו לקטנות היום, והוא איננו רוצה בשינוי ראדיקאלי של המצב – באים לארצנו עולים חדשים ממדינות נחשלות, אשר אינם מתמצאים במדינה מודרנית בכלל ובבעיות ארצנו בפרט, ואשר לא יעזרו לנו אלא אחרי שנים רבות של מאמצינו והסברתנו. והם ראויים לתשומת לבנו המלאה. והם תקוות עמנו. והם אשר יעזרו לנו פעם, לעתיד לבוא, להפיל את המשטר הקיים. אך כרגע הם נופלים אפיים ארצה בפני המכוניות, הג’יפים, השוטרים הצבאיים, הרמקולים ובלוריתו של “מלך המשיח” ודואגים לפת לחם, ליום עבודה, להתיישבות ולשיכון, והם נבהלים בפני כל פקידון מפא"י, שליט המחנה והמעברה, והם מוכנים לעמוד שעות ללא ספור בתור בכדי לקבל בדף 9 של תעודת זהות שלהם את החותמת המעידה כי הם הצביעו בעד הממשלה, והם נאמנים לה ויזכו לצאת את הגיהנום, את המחנה בהקדם אם ירצה השם – ויתיישבו וישתכנו ויתחילו לקרוא עתונים ולהשתתף באסיפות ולבחור להם מפלגה, עד שבשעה טובה ומוצלחת שלם ישלמו למפלגת הפקידים בעד כל הקלון והבזיון של הבחירות האלו בשנת 1951 – כשעבדים היו למפא"י במדינת החלוקה.

– – – קשה לחשוב בלי מרירות על תוצאות הבחירות בתל-אביב-יפו. הרי שיחררנו את העיר הזאת מידי הבריטים ולא רק מסכנת הערבים. שיחררנו אותה גם מן הטרור המפא"י. יד מפא"י קצרה כאן וחלשה בהרבה מיד הכת השלטת ביתר חלקי הארץ. ובכל זאת ברור, כי לכל הפחות רבבה שלמה של תושבי תל אביב שנתנו לנו את קולותיהם בשנת 1949, הפעם עזבו אותנו.

– – – הם העדיפו להאמין להבטחות מוגזמות ובלתי מבוססות, בקלות דעת הם האמינו שדי להם להוסיף את קולותיהם ל"צ" – וצדקיהו ידע להפיל את משטר מפא"י, כי צדקיהו יודע מלאכה זאת יותר טוב מאתנו. אנו נסלח לאנשים תמי הלב האלה. הם כבר הוענשו כאשר ראו שצדקיהו לא השיג את השלטון, למרות כל התיימרותו בימי הבחירות. הם כבר הספיקו לדעת כי ד"ר ברנשטיין תיכף ומיד אחרי הבחירות הציע את עצמו בתור שותף למפא"י. הם עוד יראו מה ערך ה"אופוזיציה" של “הציונים הכלליים” ומה כושרם לעמוד במלחמה נגד מפא"י. ילמדו. יתאכזבו, יבינו. אך בינתים במו ידם האריכו את משטר מפא"י לתקופה לא קצרה. – והם גם ירגישו את תוצאות שגיאותיהם על בשרם. זה עונש מספיק. זה עונש חמור יותר מדי.

– – – קיבלנו מכה, אך לא נפצענו.

– – – ואם ננצל את ההזדמנויות הקיימות, ולא נתבטל, אלא נעבוד במיטב כוחנו – יהיה טוב. יבוא יום הצלחה ונצחון לתנועת ז’בוטינסקי".

 

בכנסת השנייה    🔗

1. בלי בגין    🔗

התוצאות הסופיות של הבחירות לכנסת השנייה נמצאו גרועות מן התמונה הראשונית. לא זו בלבד שירדנו מ-14 המאנדאטים ל-8, ומ-11.5% של הקולות בבחירות הקודמות ל-6.6%. על אף שמספר המצביעים גדל פי שניים מ-330,000 ל-687,000 ­– מספר הבוחרים בנו ירד מ-49,782 ל-45,651. אפילו הפועל-המזרחי שהפעם הלכו לבחירות ברשימה נפרדת השיגו כ-850 קולות יותר. הודות להפרש זה הם יהיו לעומתנו סיעה בכירה. ואנו נסבול מעדיפות זו שלהם כל ימי הכנסת השנייה.

השתתפתי בארוחת הצהריים החגיגית לסיכום עבודתה של ועדת הבחירות המרכזית. שפרינצק ישב בראש ועל ידו אולשן ואני לצידם. האזנתי לנאומים; הכל מרוצים. אני מסתכל בחברי. מה אגיד? וזה תוכן דברי: הפעם אין ליושב ראש פטיש ולכן אגיד מה שלא שמע מפי מעולם באולם הכנסת. אני מסכים לכל הדברים שנאמרו כאן, (צחוק באולם). אך לכל מטבע, כידוע, שני הצדדים. הנה בירכתם על צד אחד של המטבע, על עבודת ועדת הבחירות המרכזית, ובדין, אך אני חושב גם על הצד השני: על הלחץ שהופעל על הבוחרים ובפרט על העובדים השכירים, הדואגים למקום העבודה, ועל תושבי המעברות; וחשבתי על הסכומים העצומים שהוצאו בבחירות למטרות כשרות ולמטרות אחרות, ולנו כמעט לא היה כסף למימון בחירות אלה ­– והנה התוצאות. כל נחמתי שתהיינה ותהיינה עוד בחירות בישראל.

הבאתי את התוצאות הסופיות לבגין. הוא עייף, שכן עבד קשה בבחירות אלה, הוא עצוב אך שקט ואיתן בכוונתו לעזוב את העבודה הפוליטית ולפנות לחיים פרטיים.

הוא יצא עם עליזה לאיטליה לנוח, אחרי שובו יתחיל להתכונן לבחינת עורך דין.

מדוע? אני יודע, לא מחמת אכזבות מתוצאות הבחירות. בימי המחתרת סבל מהלומות קשות מזו ובכל זאת המשיך בדרכו, הפעם הוא התאכזב מחבריו. הוא היה חוזר לפעמים בדבריו על הפסוק מטכס הנישואין הנוצרי, המוצא חן בעיניו: “For better and for worse” “בטוב וברע”, כלומר לעת הצלחה ולעת כישלון, אך חברינו מוכנים לעמוד לימינו רק בימים טובים, ובימי הרעה והשפל הם תוקפים אותו כאילו היה קבלן להצלחות. (והוא שכח שהרוב הדומם העצום של חברי התנועה רוצה בו, אוהב אותו, מאמין בו).

עוד לפני הבחירות לכנסת השנייה הסכימו בגין, מרידור ולנדאו ביניהם לנטוש את החיים הפוליטיים עם תום מסע הבחירות, ועתה הם רואים בכך התחייבות הדדית.

בגין כבר היה בחוץ לארץ. המרכז התכנס. מחמישה עשר חבריו לא באו אלא כמחצית. בן אליעזר גילה לי עוד לפני כן כי בגין מסר לו לפני יציאתו לאיטליה כתב התפטרות מן הכנסת, והוראה מפורשת שיגיש אותו לפני שובו ארצה. תגובתי היתה: אסור להגיש את המכתב הזה וכי עוד נדבר על כך. אולי אחרי שובו ישנה בגין את דעתו זו, ומכל מקום עליו גם לשמוע את דעת החברים, לפני שיעשה צעד כזה. בישיבת המרכז הצעתי לחייב את לנדאו, אשר נוכח וכל הזמן עסק בענייני התנועה, שלא יתפטר מן כנסת. לגבי בגין ­– יש להמתין עד שיחזור. הצעותי אלה נתקבלו בלי התנגדות; גם לנדאו שתק. אולם אליעזר שוסטק (הוא התשיעי ברשימת המועמדים), העלה את עניין מרידור. מרידור עוסק רק בחברת “אינקודה” שלו, ואם הוא עומד להתפטר מוטב שיעשה זאת לפני פתיחת הכנסת כדי שיוכל שוסטק להשתתף בישיבת הפתיחה. בן-אליעזר מבקש ממני שאברר עם מרידור את מצב הדברים.

באתי אל מרידור ושאלתיו. הוא שאל לעצתי. מוזר הדבר בעיני שישנם חברים שרואים את הידיעה על כוונתו של חבר להתפטר מן הכנסת כעין התחייבות לטובתם. עוד ברור לי שאם יתפטר מרידור יראה בכך בגין עילה נוספת לממש את התפטרותו שלו. ומדוע נלחץ על מרידור? הוא גיבור המחתרת, אסיר אריתריאה סודן וקניה, שבע פעמים ברח ממחנות הריכוז בסכנת נפשות, ובתנועת החרות מילא תפקידים קשים ביותר. אני מייעץ לו: תבוא לכנסת ולאחר שובו של בגין נראה איך יפול דבר. אמר לי ידיד של שוסטק: בשל עצה זו יגמלו לך. ב-19 באוגוסט מלאו לי חמישים שנה. אותו יום קיבלתי מברק מבגין: “ממרחקים קבל ברכתנו ליובלך. ויתן לך האלוהים עשרות שנות חיים ופעולה למען המטרה שאותה הנך משרת במסירות אמת ובכשרון המפליא ידידים ויריבים באהבה אלה מנחם”. (אני מצטט כאן את המברק הזה לפי שהוא יחיד במינו מכל מה שקיבלתי או שמעתי אי-פעם ממנו).

מיד אחרי פירסום תוצאות הבחירות יזם מאיר ארגוב (יושב ראש סיעת מפא"י) פגישה של נציגי חמש סיעות בכנסת החדשה (ואנו הקטנה שבהן). זו ועדת החמישה, גרעין ל"וועדה המסדרת". קיימנו מספר ישיבות. נציג הציונים הכלליים (הם יהיו 23 בכנסת השנייה) מציע להקים בכנסת חמש עשרה ­– שש עשרה ועדות קבועות ובכל אחת תשעה חברים, וזאת, כביכול, למען היעילות. הבנתי שלפי זה לא יהיו לנו נציגים כי אם בחלק מן הוועדות. יצאתי חוצץ נגד הצעה זו. סיכמנו שמספר הוועדות יהיה תשע, כמו בכנסת הקודמת. לפי המפתח נקבל בהן עשרה מקומות, נציג בכל אחת מהן. מציעים לי שמקומנו העשירי יהיה בוועדת חוקה חוק ומשפט, כדי שאוכל לשבת בה נוסף למקומי בוועדת הכספים, כי לא רצוי שאעזוב את ועדת חוקה חוק ומשפט. דיוניה של ועדת החמישה לא היו קצרים וקלים. לא ניסיתי אפילו לדרוש בשביל סיעתנו תפקיד של יושב ראש שלא בוועדת השירותים. כך גזר הבוחר.

באותם ימים חזרתי גם לענייני איגוד חרות-הצה"ר, בו אני יושב ראש ההנהלה העולמית, תפקיד שזנחתי בזמן מערכת הבחירות. ימי הקונגרס הציוני קרבו (28.8.51­–14) ואנו חייבים להשתתף בו. ננצל את ההזדמנות של בואם של החברים מחוץ כדי לקיים באותו זמן ועידה עולמית חרות-הצה"ר.

פתחתי את הוועידה העולמית באולם קטן בתל-אביב, נאום הפתיחה שלי ­– חלש. מחוץ לארץ באו חברים מועטים. שוסטק וחבריו חותרים תחתי. ישיבות נוספות של הוועידה התקיימו בירושלים בימי הקונגרס הציוני. ממש ברגע האחרון בישיבת הנעילה שאל אותי בן אליעזר אם אני רוצה להמשיך כיושב ראש האיגוד. השיבותי: עכשיו? לא! הוא נבחר לכהונה זו. מדוע צריך רק בגין להתפטר; אולי אעזוב גם אני.

באותם ימים לא היתה תמימות דעים ביני לבין בן אליעזר. גם הוא העדיף שבגין יישאר אתנו, אולם חשב שאין תקווה לכך. הוא שוחח הרבה עם בגין ושוכנע שהחלטתו סופית והוא פעל על פי הנחה זו. אני החלטתי להשהות את העניין, למשוך אותו, למנוע את הצעד הסופי: הגשת מכתב ההתפטרות של בגין לאולשן או ליושב ראש הכנסת. בתור עורך דין מנוסה אני יודע: אם המצב במשפט איננו מזהיר נסה לדחות אותו, כל עוד לא ניתן פסק דין לרעתך קיימת תקווה למפנה לטובה.

בגין חזר, ובתחילת ספטמבר נתכנסה המועצה הארצית שלנו בירושלים. שמואל תמיר שוב הצליח למשוך את בגין לדו-קרב מילולי, מעין חזרה על כל הוויכוחים שלפני הבחירות בתוספת של “אמרתי לכם מראש…” בשעת הדיון פרשו בגין, בן אליעזר ולנדאו לחדר סמוך, נעלו את הדלת ויצאו לאחר זמן בהצעה מוסכמת: בגין יוצא לחופשה ארוכה (כלומר שממנה לא יחזור) בן אליעזר ישמש מ"מ יושב ראש, תיבחר הנהלה חדשה. סירבתי להיות חבר בה.

הלכתי עם בגין אל מזכיר המועצה המשפטית. הגשנו בקשה לקיצור תקופת התמחותו של בגין. הלכנו אל עו"ד מאקס קריצמן, איש אצ"ל ותיק, ידידי מלטרון, ובגין נרשם אצלו כמתמחה. הפניתי את בגין אל ד"ר לוקס. “יקה”, משפטן מעולה, אשר עסק בהדרכת משפטנים עולים חדשים לבחינות עורך דין בארץ (בשנת 1946­–1947 הוא היה מורה שלי). הוא העלה את בגין על דרך הלימודים. בגין שכר לעצמו חדר בבית ההבראה של קופת החולים הלאומית בירושלים, ושם הוא התכונן לבחינה במשפט הפלילי. אני התגוררתי בימי ישיבות הכנסת באותו מקום. דיברתי אתו בכל הזדמנות מתוך חשש שהוא יגיש את מכתב ההתפטרות. עברו חודשים. בן אליעזר לקה במחלת לב קשה. קרב היום שבו עתידה הכנסת לדון על בעיית השילומים מגרמניה. פניתי אל בגין והוא סיפר לי שכבר השיא ללנדאו מספר עצות מה עליו לומר בדיון זה. דיברתי אל ליבו: הופעתו שלו בדיון זה, היא חובתו, כלפי יקיריו בני משפחתו שנרצחו, זו חובתו כלפי אמו שלו. בדיון זה עליו להיות דוברנו. הוא האזין. זאת הפעם לא אמר " לא"… הרהר ושקל. מה יחליט?

2. ראשית הכנסת השנייה    🔗

ואלה נתוני הרקע של תקופה זו.

העלייה: מיולי 1951 עד סוף 1955 עלו ארצה 113,972 יהודים (בממוצע 2,191 לחודש) לעומת ימי העלייה הגדולה (15.5.48­–30.6.51), שבהם עלו ­– 17,715 לחודש.

האוכלוסיה: היא גדלה (בממוצע השנתי) מ-1,494 אלפים (מהם 1,394 אלפי יהודים) ל-1,750 אלפים (מהם 1,555 אלפי יהודים) בשנת 1955.

ההכנסה הלאומית גדלה (במחירים קבועים שנת 1952 ­– במיליוני ל"י) מ-751 בשנת 1951 ל-1,155 מיליוני ל"י בשנת 1955; בקצב מהיר יותר מאשר האוכלוסין, דבר המסמן עליית רמת החיים.

סחר החוץ (במיליוני דולארים):

חובות החוץ של המדינה בסוף שנת 1955: 451 מיליוני דולארים.

עליית אמצעי התשלום מ-241.5 מיליוני ל"י בסוף שנת 1951 ל-419.7 מיליוני ל"י בסוף שנת 1955 (ב-73.8%).

עליית יוקר החיים: משנת 1951 (הממוצע השנתי) עד שנת 1955 ב-132%.

מצב הביטחון, והמצב המדיני: ההבטחות שפיזרה מפא"י ערב הבחירות כי ממשלתם תביא לנו שלום נתבדו. על הצעות השלום של ישראל הגיבו הערבים בסיסמאות כגון: “חיסול התוקפנות הציונית”, “החזרת הזכויות שניטלו מן העם הערבי הפלשתינאי”, “שיחרור הארץ שנגנבה”. הם מדברים על “סיבוב שני” בו יזרקו את היהודים לים. כוונתם המוצהרת והברורה היא חיסול מדינת ישראל. הליגה הערבית הקימה אירגון לשם חרם כלכלי נגד ישראל. המצרים קיימו הסגר ימי בתעלת סואץ ובמיצרי טיראן נגד הספנות שלנו, ואף על העברת סחורות מישראל ולישראל באוניות זרות.

כנופיות גנבים, שודדים, מחבלים, מרצחים הסתננו מעבר לקווי שביתת הנשק אל שטחנו. בשנים 1951­– 1956 הם ביצעו כששת אלפים מעשי חבלה ושוד, רצחו והרגו למעלה מארבע מאות ישראלים, ומספר הפצועים הגיע לאלף. היו כשלושת אלפים התנגשויות אש בין התוקפים למגינים.

הסורים הפעילו כוחות צבאיים כדי למנוע מאתנו את פיתוח האיזור המפורז, יבוש החולה, שימוש במימי הירדן ודייג בכנרת. הם דרשו התערבות האו"ם לטובתם, ואכן גם השיגו את תמיכתו.

רוב המסתננים באו מירדן. הם נהנו מעזרת השלטונות שם. גם הליגיונרים נכנסו לעיתים למערכה. תוקפנות זו הגיעה לשיאה בשנת 1953: רצח המוני של נוסעי אוטובוס יהודיים במעלה עקרבים (17.3.53), רצח שלושה יהודים בפרוזדור ירושלים (9.5) ורצח נוסף של שלושה יהודים ביוני. שלושה ימי התקפות אש בירושלים באותו חודש, ורצח שפל של שני ילדים (13.10). פעולת העונשין על מעשה זה בוצעה בקיביה (15.10) ועל כך באה החלטת גינוי חד צדדית חמורה של מועצת הבטחון, נגדנו בלבד.

באוגוסט 1952 הופל פארוק מלך מצרים. במקומו עלה הגנרל נגיב, אחריו נאצר. המצרים אירגנו, אימנו והפעילו יחידות פידאין. פעולותיהן הלכו ורבו והחמירו. ההסגר בתעלה ובמיצרי טיראן הושלם, על אף שבשנת 1951 החליטה מועצת הביטחון כי ההסגר הוא בלתי חוקי וקראה להפסקתו. בשנת 1954 ניסתה האנייה בת גלים להעמיד במבחן את ההחלטה הזאת של מועצת הבטחון. האנייה עשתה את דרכה בתעלת סואץ. היא נתפסה. אנשי הצוות נכלאו ורק מקץ חודשים הם שוחררו, אך לא אונייתם.

נוכח תוקפנות זו של מדינות ערב פנתה ממשלת ישראל כפעם בפעם לוועדות שביתת הנשק ולאו"ם. רק לעיתים רחוקות מוכן היה יושב ראש ועדת שביתת הנשק לתת יד להטלת האחריות על המדינה ממנה באה ההתקפה. תגובות העונשין מצד ישראל מועטות, ביצוען נתון לידי צה"ל וקל מאוד היה לוועדת שביתת הנשק להטיל את האחריות עלינו.

הסיעות והרכבן בכנסת: מפא"י: 45; לצידה שלוש סיעות ערביות: 5; הציונים הכלליים (אחרי הצטרפותם אליהם של שני ה"ספרדים" ושל נציג “עולי תימן”: 23; מפ"ם: 15; הפועל-המזרחי: 8; מק"י: 5; הפרוגרסיבים: 4; אג"י: 3; פאג"י: 2; מזרחי: 2. סיעת תנועת החרות לפי סדר הרשימה: מנחם בגין, יעקב מרידור, יוחנן בדר, בנימין אבניאל, אריה אלטמן, אריה בן אליעזר, חיים לנדאו, אסתר רזיאל נאור. בנובמבר 1951 התפטר מן הכנסת יעקב מרידור ובמקומו נכנס שוסטק. בשנת 1953 התפטר בן אליעזר, שהיה זקוק לתקופת הבראה ממושכת, ובמקומו בא חיים מגורי כהן מנתניה, שהיה חבר הכנסת הראשונה. (הייתי נוכח בביקור שערך מרידור, כשחזר מאפריקה, מ"אינקודה" שלו, אצל בגין. בגין שאל אותו: מתי תתפטר? והוא השיב: בשבוע הבא. הוסיף בגין: “ואני בעוד שבועיים בערך”. שמעתי ונבהלתי, כי לא רציתי בהתפטרותם).

הממשלה: הכנסת נבחרה ב-30 ביולי. היא נתכנסה לישיבתה הראשונה ב-20 באוגוסט, אך רק ב-7 בנובמבר הצליח בן גוריון להציג לפניה את ממשלתו החדשה. בקואליציה: מפא"י, הפועל-המזרחי, מזרחי, אגו"י ופאג"י. בסה"כ 60 קולות; הם סומכים גם על תמיכת הסיעות הערביות. צפויים לממשלה זו משברים ושינויים. חברנו החדש, אבניאל, מבקש להופיע בדיון על אישור הממשלה. אני הזהרתיו: שלושה חדשים דחיתי את הופעתי הראשונה. הוא לא שמע לעצתי: וחבל.

בסיעתנו שלום בית. הייתי יכול להיות מרוצה, אילו לא היו מגיעות אלי במשך תקופה ארוכה ידיעות מראשי הציונים הכלליים כי שניים מחברי סיעתנו משתדלים להצטרף אליהם; אותם מקורות גילו לי כי ההצעות האלה נעשו אף יותר דחופות אחרי ההסכם בין הציונים הכלליים לבין מפא"י על חוק אחוז החסימה (10%), אלא שלמציעים את עצמם לא ניתנו כל הבטחות לגבי העתיד. (אין לי עתה כל צורך להיות ערב למהימנותן של ידיעות אלה, שגרמו לי בשעתו דאגות מרובות).

רבים ציפו להמשך ירידת כוחנו. המפנה בא בהצטרפותם של הציונים הכלליים לממשלה. הפכנו להיות הסיעה הראשית של האופוזיציה, אחרי שמפ"ם נפלגה לארבעה פלגים.

בכנסת השנייה נשתנה אופי היחסים הבין-סיעתיים. היושב ראש החדש של סיעת מפא"י, עקיבא גוברין, הכריז שהוא רוצה ביחסים פארלאמנטאריים תקינים עם כל סיעות הבית ועם האופוזיציה במיוחד. שוב לא היו יותר מעשי קיפוח בולט בכנסת, או שלילת זכויות המיעוט. כלפי חוץ נראה גוברין כ"בוס". על במת הכנסת הוא היה תקיף, ממש “לוחם”, אבל מקרוב נתגלה אדם תרבותי ונוח לבריות, מקיים את אשר הבטיח. היחסים ביני, כנציג הסיעה, לבינו היו תקינים. ברבות השנים אף הפכו להיות ידידותיים.

בסגנונו של בן-גוריון לא חל כל שינוי. בכל הזדמנות, וגם כשאין זה לעניין, הוא תקף את אצ"ל ואת הפלמ"ח, את מפ"ם ואותנו. שוב ושוב הוא חזר והכריז על סיסמתו “בלי חרות ומק”י", ולעיתים קרובות עורר סערות בכנסת. הקומוניסטים בלשונו הם “ייבסקציה” (זו יחידת הבולשוויקים היהודיים ברוסיה שהצטיינו ברדיפת הציונים) ואותנו הוא התחיל לכנות מעל במת הכנסת “הייבסקציה של הימין”. דרשתי תיכף ומיד משפרינצק שיגיב על פגיעה זו בכבודנו. והוא פסק: הביטוי הוא פארלאמנטארי. כיומיים לאחר מכן התייחסתי אני בכנסת לבן-גוריון כאל “הייבסק הנכבד ביותר”. המפא"יניקים הגיבו על כך בצעקות. יושב הראש בישיבה, בנימין מינץ, דרש שאחזור בי מדברי, ואני סירבתי: יושב ראש הכנסת פסק כי הביטוי הוא פארלאמנטארי! שפרינצק כעס עלי שהפעם סידרתי אותו. הסערות בכנסת הלכו ורבו. שפרינצק הזמין את נציגי הסיעות ודרש מכולנו: “יש להפסיק את הסקאנדאלים”. ויצחק בן אהרון: תגיד לבן-גוריון שלא יעשה סקאנדאלים, אז לא יהיו סקאנדאלים.

מה היו תוכניותי על סף הכנסת השנייה?

סיעתנו קטנה. לא לכל אחד מחבריה יכולת שווה, ולא כל אחד מוכן לעמול עמל קשה בעבודה האפורה השוטפת. ראיתי שיהיה עלי לעשות עבודה כפולה, מכופלת ומשולשת. היטב ידעתי שהמפתח הסיעתי יפעל נגדנו, לא רק בחלוקת התפקידים בוועדות אלא גם בסדרי הדיונים במליאה, לכן אצטרך לנצל כל הזדמנות הקיימת מחוץ להגבלת המפתח, כדי שקול סיעתנו יישמע: בדיונים אישיים, בהערות לפרוצדורה, ואף בקריאות ביניים. עלינו יהיה למלא את ישיבות הכנסת, כאילו היינו אף יותר רבים מכפי שהיינו בכנסת הקודמת.

ככל שעמד לי כוחי קיימתי את החלטתי זו. בכנסת, בעיתון “חרות” ובתנועה, השתדלתי להפיח בלב חברי רוח של ביטחון עצמי ואופטימיות, גם אם לא תמיד חשתי אותה בליבי, בפרט בתחילת דרכנו בכנסת השנייה.

3. נגד הסכם השילומים    🔗

בגין חכך בדעתו ובליבו אם אכן חובתו היא להתייצב בראש המאבק נגד השילומים. הוא קיווה שתהיה זו רק הפסקה זמנית בלימודיו. ביום ה-7 ביאנואר 1952, בשעה 16.14 הוא הופיע בפעם הראשונה בכנסת, עלה על הבמה, אמר “אני מתחייב”, ולא ידע שהוא שב אל הדרך הארוכה שבעוד עשרים וחמש שנים תביאהו לראשות ממשלת ישראל.

בגין לא הסתפק באותו יום בנאום בכנסת. יחד עם פרופיסור יוסף קלוזנר הוא הופיע בעצרת המונית, בכיכר ציון, נאומו ­– אש ולהבות, על השואה, על המרצחים הגרמנים שנתבקשו על ידי אותו “מאניאק” שעתה הוא ראש ממשלת ישראל לשלם כסף בעד דם הנרצחים. לא יקום ולא יהיה הדבר הזה. אנו מוכנים לכל, להיפרד שוב ממשפחותינו, ללכת לבית סוהר, לעמוד בעינויים כדי למנוע את החרפה הזאת. בן-גוריון הכין נגד אסיפה זו צבא ושוטרים ובידיהם פצצות גז, אותו גז ששימש להשמדת יהודים…

בגין מסביר: אני חייב למהר לכנסת, אנסה לשכנע את הדתיים שיצטרפו למתנגדי השילומים. עזב את האסיפה. ההמונים לא התפזרו, הם נעו בכיוון לבניין הכנסת. המשטרה, שחסמה את דרכם בגדרות תייל, הפעילה נגדם אלות ורימוני גז וגרמה לכך שמה שנועד להיות בחזקת הפגנה שקטה הפך למיפגן זעם ולהתנגשות דמים.

(קראתי בעיתונות המקורבת למשטר כאילו הביאו אתם המפגינים שקי אבנים מתל אביב ופצצות גז. שקר וכזב! האם אין די אבנים במגרשיה הריקים של ירושלים שמסביב לכנסת? וכאילו לא ידעו חיילים ותיקים להחזיר רימון בטרם יתפוצץ, לכיוון שממנו נזרק?)

באולם הכנסת נאמו בן-גוריון בשם הממשלה, ד"ר אלימלך רימלט (הציונים הכלליים) יעקב חזן (מפ"ם), שניהם נגד. ובחוץ הלך וגבר הרש ונשמעו צעקות מרחוק. יצאתי החוצה. האוויר היה מלא עשן מחניק, מעל ההמונים בפינת רחוב בן יהודה נישאים ענני גז. רצתי חזרה לאולם ובפי קריאת אזהרה שלמדתי בזמנו, בימי המלחמה בפולין: גז! גז! פניתי לשפרינצק: גזים נגד יהודים! והוא: אבקש לא להפריע. ואני: שם מפריעים! וזה בארץ ישראל!

מבחוץ, והפעם כבר מקרוב עלו קולות הרעש והצעקות ­– ופתאום רעש גם בפנים, ניפוץ השמשות בחלונות ולתוך אולם הכנסת נופלות אבנים. רובין נפגע בראשו, הוא יצא, אחריו רץ ד"ר בנציון הראל (רופא, מנהל אסותא, חבר הכנסת) לעזור לרובין. רוב חברי הכנסת התרחקו מן החלונות. בגין ואני נשארים במקומנו, וכשהאבנים נופלות מימין ומשמאל לנו אומר לי בגין בפולנית “יאשו, תשב, אימא היתה שמחה…”

יצחק רפאל נאם וסיים את דבריו. בגין עלה על הבמה. הוא הזכיר לחברי הכנסת כיצד דחו הם עצמם לפני שנה כל רמז על משא ומתן עם הגרמנים ועתה הנה מוכנים… אך “לא יקום ולא יהיה”, הוא קורא בשמות רבנים ואנשי רוח שיצאו נגד ההסכם עם גרמניה, האם זה מצידם זעם מבויים? בן-גוריון: הם אינם מזדהים עם החוליגנים שלך, שם ברחוב. ובגין מגיב: אתה החוליגאן! צעקות מספסלי מפא"י, יוסף סרלין, היושב ראש בישיבה, דורש מבגין שיחזור בו מדבריו. בגין משיב: לא! סרלין: לא תמשיך עד שתחזור בך מדבריך. בגין: אם אני לא אדבר אף אחד לא ידבר. סרלין מפסיק את הישיבה ל"עשרים דקות".

בגין נשאר על הבמה. מתקרבים אליו, עוד מעט ישתמשו בכוח. לנדאו ואני שנינו עולים על הבמה עומדים לצדדיו של בגין, אני שם את משקפי בכיס, מוכן לכל צרה, אך הם הניחו לנו. בחוץ התנפלה משום מה עדה מימון על אסתר רזיאל וידיה בשערות ראשה של אסתר.

ההפסקה נמשכה כשלוש שעות. יצאתי החוצה. כוח המשטרה כבר הספיק בינתיים ל"נצח" את המפגינים. על יד הכניסה למועדון חרות עמדו שוטרים ובראשם קצין צעיר בעל קומה. הוא דמה לאביו דוד רוזוליו, יועצו של מבקר המדינה (עוד נזכור שנינו במשך השנים את הפגישה הזאת, הראשונה, שלנו). רוזוליו הפך את המועדון למקום מעצר זמני. הוא הבטיח לי שהכל יהיה “בסדר”. באולם הכנסת הריק אוספים הסדרנים את האבנים ואת שברי השמשות. קור עז חודר מבחוץ, גם גזים.

בשעה 21.35 התחדש הדיון. היושב ראש, סרלין הודיע: בגין חזר בו מדבריו, והוא עצמו כיושב ראש מביע צער בשם כל חברי הבית “על מה שנתרחש בזמן נאומו של רפאל ובזמן נאומו של בגין ועל הקריאות שחיללו את כבוד הבית” (ואומנם לא היו קריאות אלא של בן-גוריון).

בגין המשיך לנאום, דיבר אל הלב ואל השכל. אחריו עלה על במת הכנסת פנחס לבון קר רוח, סארקאסטי, תקיף, ואנו הגבנו על דבריו בקריאות ביניים: חזרנו לסדר הפארלאמנטארי הרגיל. הדיון נמשך עוד יומיים. שרת נאם נאום סיכום בשם הממשלה. גוברין הגיש בשם הקואליציה ובשם עוד שלושה חברי הכנסת הצעה: “הכנסת שמעה את הודעת הממשלה ומסמיכה את ועדת החוץ והביטחון לקבוע סופית את הפעולה בהתאם לנסיבות ולתנאים”.

הציונים הכלליים, מפ"ם, תנועת החרות, ומק"י הגישו, כל אחת לחוד הצעות זהות: הכנסת דוחה את הצעת המשא ומתן בין ממשלת ישראל לבין גרמניה בעניין השילומים.

ההצבעה היא שמית. בעד הצעת גוברין: 61, בעד הצעות מתנגדי השילומים: 50. לוּּ הצביעו הדתיים אתנו היתה נופלת הצעת גוברין.

מבין המשתתפים בהתנגשות הטראגית בליל הפגנת הזעם קיבלו טיפול רפואי 93 שוטרים ו-36 אזרחים; 70 נעצרו. מיספר האזרחים שנפצעו היה כמובן יותר גבוה, כ-200 איש.

ום או יומיים אחר כך ישבתי עם היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן בעניין העצורים. אמרתי לו: בבקשה, תעמיד אותם לדין, קח לכך את אולם הקולנוע ציון כדי שיהיה מקום למשתתפים במשפט ולעיתונאים שיבואו מכל העולם. כל נאשם ימסור מה עשו הנאצים לו ולמשפחתו, ואתה רק בדרך נס תוכל להוכיח לכמה מהם כי נטלו חלק פעיל בהפגנה. מבחינתנו משפט זה רצוי מאוד. השיב לי חיים כהן: גם אני חושב כמוך. אך תגיד לי מהי דעתך האישית על מעשים אלה? על כך אני השיבותי לו: דעתי כדעתו של ראלף אמרסון (Ralph Emerson): “”Good men should not obey laws too well. כהן צחק: האם זאת היא באמת אימרתו של אמרסון? היא מתאימה לאנשי אצ"ל שלך. לא היו משפטים.

מפא"י ביקשה להתנקם בבגין. הם שקלו את ההצעה אם להעמידו לדין בשל “נאום הסתה” שלו בעצרת העם. הוא גם הכריז שלא יסתתר מאחורי חוק החסינות. אך החוק יגן עליו גם בעל כורחו. אומנם פנחס רוזן סבור שכדאי למצות את הדרך המשפטית על אף הספק הרב לגבי ההצלחה, אך המפא"יניקים אינם רוצים בסיכון. הם מחליטים ל"העניש" את בגין בשל דבריו בנאומו בכנסת, ולשם כך יספיק להם רוב בכנסת, והם כבר השיגו הבטחת תמיכה מצד הדתיים להענשתו של בגין. הדבר נדון בוועדת הכנסת. לנדאו, נציגנו היחיד בוועדה נאם, לעג, הסתער, האשים ולחם. בסיכום הגישו הסיעות הצעות והסתייגויות. גם לנדאו, כמובן. מפא"י הציעה לשלול מבגין זכות השתתפות במליאת הכנסת עד פגרת פסח, כלומר לחודשיים. זהו עונש שאיננו בתקנון. וגם העבירה איננה כתובה בו. לא תמכו בהצעה זו במליאת הכנסת, לנוכח התנגדות כל סיעות האופוזיציה, אלא קולות הקואליציה (לא כולן) בלבד.

חיפשתי דרך להביא את העניין לבית המשפט. חוק החסינות מגן גם על המשתתפים במעשה ההפקרות נגד בגין. למדתי מספרו של ארסקין מאי (Erskine May) על הנוהל בבית הנבחרים הבריטי במקרים דומים. אדם שהפארלאמנט פסל את המאנדאט שלו ואסר על כניסתו לאולם בא לפארלאמנט, וקצין-הפארלאמנט מונע ממנו להיכנס לאולם. זו עילה לבג"ץ נגד קצין הפארלאמנט, (שאין לו חסינות), אולם במשפט יבררו את חוקיותה או אי-חוקיותה של החלטת הפארלאמנט. קיימנו על כך התייעצות עם עו"ד אליהו מרידור. על פי הזמנתנו בא להתייעצות זו גם העו"ד אברהם ויינשל מחיפה. הגענו לכלל דעה כי הדרך שהצעתי היא אכן הדרך, אך סיכמנו שאין היא לכבודו של בגין.

קיימנו בתל אביב עצרת מחאה נגד השילומים בהשתתפות כחמישים אלף איש. אחרי הפגנה זו יצא בגין לחוץ לארץ לעורר את יהודי התפוצות נגד חרפת השילומים. הצלחתו לא היתה גדולה. בהיעדרו מן הארץ המשכנו אנו בכנסת במאבק נגד ההתפייסות עם הגרמנים תמורת כסף. נאמתי על נושא זה בכל הדרכים, הגשתי הצעה לסדר היום, גם הצעות אי-אימון לממשלה. להלן כמה משפטים מדברי בהופעתי:

“…אמר כאן בן-גוריון: נדרוש להחזיר רכוש נגזל; אל יהיו רוצחי עמנו גם יורשיו… אבל האם המשלחת בהאג חזרה על מלים אלו?”

אמר כאן ח.כ. רפאל: שנאת עולם תהיה בינינו לבין העם הגרמני הנאצי ­– האם בסגנון כזה דיברו עם הגרמנים בהאג?

וח.כ. שזר אמר: ממי לוקחים שילומים? מן האוייב ­– האם אמרו בהאג לגרמנים: אוייבים אתם? הגברת גולדה מאירסון אמרה לנו: נדבר אתם כמו מנצחים עם המנוצחים. מתי דיברו מנצחים עם מנוצחים בסגנון כזה שדובר בו בהאג?

המשלחת להאג מתיימרת שהיא שמרה על הכבוד… איך אפשר ללבוש פראק בבוץ?

קראתי בכתב העת “טיים”: “הסיכוי של ישיבה עם הגרמנים לשם דיון בהסדר פינאנסי נראה כמשפיל”… כך רואים הגויים את מידת הכבוד… למגע ישיר עם רוצחי עמנו.

ועל הסכם השילומים:

מי נתן לכם את הסמכות למכור בכסף את כאב ליבי ואת נקמתי. אתם גרועים משיילוק, הוא לא רצה למכור את נקמתו בכסף.

ולדתיים: כתוב: “זכור את אשר עשה לך עמלק”. “עמלק” כתוב ולא “הגרמנים” זה פוטר אתכם מן המצווה? אין לכם אלוהים, יש לכם רק תרי"ג מצוות.

והזהרתי:

כאחד מאלה שבשבילם שישה מיליונים אינם מספר תיאורטי, ויש רבים כמוני בישראל, אני פונה אליכם: למען השם חידלו!

שלוש פעמים הצענו אי-אימון לממשלה עקב המשא ומתן לשילומים והסכם השילומים. הקואליציה הפילה הצעות אלו ברוב קולותיה.

בתחילת ספטמבר 1952 החליטה ועדת החוץ והביטחון ברוב של 8 נגד 7 להסמיך את הממשלה לחתום על הסכם השילומים, ולהגיש את ההסכם אחרי שייחתם לאישורו הסופי בפני הוועדה. ההסכם נחתם בלוקסמבורג ב-10 בספטמבר. העיתונים בארץ פירסמו באותו יום ידיעה שקיבלו רשמית מראש “שרת נאם בעברית”. נתברר שלא היו כל נאומים. אדנאור לא רצה בכך. אחרי שחתם על ההסכם הלך אדנאור לכנסייה להודות לאלוהים על שניתן לו להחזיר את עמו לחבר העמים.

ועדת החוץ והבטחון התכנסה. הימים ימי פגרה של הכנסת ואני ייצגתי את הסיעה בישיבה. שרת סיפר על ההסכם שחתם עליו. הוא היה מתוח ומדוכדך. הוא הדגיש כי בשילומים עצמם אין גשר מעל התהום בינינו ובין גרמניה. אמר ח.כ. חיים בן אשר (מפא"י): זה נכון, אך צריך לתת ביטוי לכך, דרוש סמל, אות, שלא סלחנו. שרת מסכים אתו: אני מעריך מאד את עניין הסמל. ואני נכנס לדבריו: סמל הוא דבר זול, הוא לא יעלה בהרבה כסף. שרת מתפוצץ: איזו ציניות זו! אינני חייב לשמוע זאת. ומיד הוא מוסיף: תסלח לי, אני מתוח מאד. אינני זוכר אם היתה הצבעה בישיבה זו, כאמור הגשתי בשל הסכם לוקסמבורג הצעת אי-אימון לממשלה.

מה שלא עשתה הכנסת ניסו יהודים טובים לעשות בדרך של “action directe”. ביום ה-10 באוקטובר 1952 נכנס דב שילנסקי למרתף הבניין של לשכת שר החוץ בקריה בתל אביב ופצצה בתיקו. שוטרים חיכו לו באותו מקום. קיבלו “מידע” מוקדם, או אזהרה מראש. הוא נעצר, הועמד לדין, הורשע. נכלא.

מספר חודשים אחר כך נכנס לשטח נמל חיפה הכתב המקומי של העיתון “חרות” ובתיקו פצצה. נעצר, הועמד לדין, הורשע, נכלא. בבית המשפט הסבירו אנשי המשטרה כי נגשו אליו בנמל כיון שנראה עצבני. האם גם לגביו קיבלו מידע מוקדם?

נעצר, לחודשיים בערך, נציב בית"ר פתחיה שמיר. נערכו חיפושים במבואות ביתר ובמקומות אחרים. הותקנו מכשירי האזנה בטלפונים שלנו. המשטר דאג לשלום השילומים.

בנפשי פנימה ולפי מיטב הכרתי אומר כי הסכם השילומים אינו עניין כלכלי ואף לא עניין פוליטי כי אם בראש ובראשונה בעיה מוסרית עמוקה. היו לי כל הסיכויים לקבל מגרמניה פיצויים אישיים בסכומים ניכרים, שהיו משנים את מצבי החומרי מן הקצה, אך לא דרשתי אותם. אינני שופט מצפונו של הזולת, אך לעמי ולמדינתי אני זכאי להגיד: לא היה צריך לבקש את השילומים האלה.

בשעת החתימה על ההסכם לא היה הדבר ודאי אם אומנם הגרמנים יקיימו אותו. מצבה של כלכלתם לא היה מזהיר, ולגופו של ההסכם נכנסו סעיפים ­– “escape clause” ­– המתירים לגרמנים להשהות, להקטין או אף להפסיק את התשלום אם מצבם המשקי יהיה קשה. בא מפנה במצבם, “הנס הכלכלי” המפורסם. הם נתעשרו, והיה קל להם לשלם את השילומים, וכן גם את הפיצויים האישיים שהם משלמים לנפגעים עד היום הזה.

“הכסף אינו מסריח” (pecunia non olet), דברי אספסינוס קיסר רומא. כספי השילומים שימשו בחלקם הניכר למטרות קונסטרוקטיביות בישראל. יחד עם כספי הפיצויים האישיים גרמו להעלאת רמת החיים של שכבות רחבות ושל האוכלוסייה כולה. מוטב היה לנו ובריא יותר לו היינו משיגים הישגים אלה בעמל כפינו ולו גם מאוחר יותר. מקבלי הפיצויים האישיים יכלו לשפר את תנאי חייהם, היתה זו דוגמה לרבים אחרים שיחפשו לעצמם רמת חיים דומה; כאן אחת הסיבות לתופעות חומריות, לרדיפת בצע, לשחיתות, ולטשטוש הכרתו של האזרח בישראל לגבי הקשר שבין העלאת רמת היצור, פריון העבודה והחסכון מצד אחד לבין תמורת העבודה ורמת החיים מן הצד האחר.

אמר הסניגור הגרמני במשפט אייכמן: “לא אייכמן הוא האחראי… העם הגרמני עשה את המעשה והעם הגרמני שילם בעד מה שעשה”. האם התכוון הוא לאסונות שהמלחמה והמפלה גרמו לגרמנים (וזה עונש קטן מדי) או אך ורק ל"שילומים"?

בשנים הבאות לא יישאר במשק הישראלי ובמצב תושביה שמץ מן היתרון החומרי שגרמו לה ולהם השילומים מגרמניה. ישאר לעם רק זכר בלתי נעים מפרשת השילומים; לא תהיה לעם נחמה כי אם בהכרה שנמצאו בתוכו אנשים שהתנגדו לשילומים, מחו, הביעו זעם ושמרו על כבודם האישי ועל כבוד האומה.

4. “התוכנית הכלכלית החדשה”    🔗

שלושה שערים היו ללירה הישראלית. כיצד הגענו לכך? סיפר לי קפלן: ישבנו עם ראשי השגרירות האמריקאית בדיון על ניצול המענק מתוכנית טרומן (למעלה מעשרה מיליארדים דולארים לארבעים מדינות מתפתחות תוך ארבע שנים). דרך אגב הם התלוננו: משכורתם של עובדינו היא גבוהה מאד, אך בישראל אינם יכולים להתקיים עליה, כי אנו אוסרים עליהם לגשת לשוק השחור, והם מחליפים את הדולארים של משכורתם בשער הרשמי ­– ומכאן יצאה התוכנית של שלושה שערים ללירה: 36 אגורות לדולאר ­– זה השער הקיים, והוא יישמר כבסיס למימון מצרכים חיוניים, 70 אגורות לדולאר לצרכים פחות חיוניים, ולירה לדולאר, לשאר המטרות.

קפלן ועוזריו, יחד עם מומחי החוץ, הכינו את התוכנית ­– בתור תוכנית כלכלית חדשה. השיגו לה את הסכמת ההסתדרות (אחרי שהוכנסו לתוכה ה"תיקונים" שתבעו ראשי ההסתדרות) ובן-גוריון התלהב מן התוכנית עד כדי כך שהוא עצמו הגיש אותה לפני הכנסת (13.2.52). הוא שם דגש על פיתוח החקלאות, העמיד במקום שני את פיתוח התעשייה, דיבר על הקלות ליבוא הון וליצואנים, הוסיף הבטחה להגביר את הפיקוחים ולהילחם בשוק השחור, לקיים פיקוח על המחירים כדי לשמור על יצובם; לטובין מן היבוא ייקבעו המחירים על ידי השלטונות. העובדים יקבלו תוספת יוקר מלאה, תפסק האינפלאציה. ד"ר יוסף הוסיף לתוכנית זו, אחר כך, תקנות שעת חירום שחייבו רישום המלאי במחסנים ובחנויות, והטלת תשלום חובה על ההפרשים הנובעים מקביעת שלושת השערים. (כל הדברים האלה כמעט ­– בניגוד לתוכנית המקורית).

בדיון הופיעו, נוסף לחברי הכנסת, השרים קפלן, דב יוסף, גולדה מאירסון. מצד האופוזיציה פרץ ברנשטיין (הציונים הכלליים), אהרון ציזלינג (בשם מפ"ם) ואני.

מדברי: שמענו על מלחמה באינפלאציה, אבל מי גרם לאינפלאציה? הממשלה….המטבע איננו בחזקת לוקסוס, כשאין מטבע ראוי לשמו אין סחר בריא, אין אפשרות לשום חישובים כלכליים ולחיסכון, ואין אשראי. וזהו מצבנו… ואני המשכתי לנתח את התוכנית סעיף סעיף והוכחתי שברוב סעיפי התוכנית אין כל חידוש: קפלן העלה אותם מזמן, בחלקם אף ביצע אותם לפני כן. למטבע בריא אין שלושה שערים, והתוכנית הזאת תגרום לאינפלאציה נוספת, לבריחה מן הלירה. יגדלו גם הצריכה וגם התקציב, שהוא הגורם העיקרי לאינפלאציה. שואלים אותי על תוכנית אלטרנאטיבית? יש דרך להבראת המשק במדיניות המקובלת בעולם, בארצות החופשיות, אך הממשלה הזאת לא גילתה רצון טוב והיא לא תזכה לו. ואימון? אין. אני מזהיר את הממשלה בפני הליכה נגד חוקי הכלכלה. אני מזכיר את תוכנית קינס (Keynes) לריסון האינפלאציה המלחמתית. בן-גוריון מביע בתשובתו דעה הראויה לציון: “אני כשלעצמי מפקפק בקיום מדע כלכלי”. שבועות מספר לאחר מכן הסביר לי בן-גוריון: “פרופיסור אחד לכלכלה באוניברסיטה קולומביה אמר לי שהמדע שקוראים לו כלכלה איננו קיים”. ואני השיבותי לו: לו היית פרופיסור לכלכלה באוניברסיטה קולומביה אז רשאי היית לומר זאת, גם אתה.

לסיכום הדיון הגישה אסתר רזיאל, נוסף להצעה לדחות את תוכנית הממשלה, הצעת חוק שהכינותי אני ­– “חוק מעבר ליצוב המטבע” (עיקר ההצעה: להצטרף לקרן המטבע הבינלאומית ולקיים את הוראותיה, להקים באנק ממלכתי להוצאה, להצמיד שער הלירה, אחיד, לדולאר ארצות הברית, ולא להוסיף לאמצעי התשלום אלא מה שהכרחי לצורכי המשק ולא לשם כיסוי גרעונות הממשלה).

הקואליציה אישר את תוכנית שלושת השערים.

את הצעת החוק שלנו הגשתי מחדש בנפרד והסברתי אותה מעל במת הכנסת (9.7.52). שר האוצר החדש לוי אשכול השיב לי בנימוס ובמקום שיציע, כרגיל, להורידה מסדר היום ברוב הקואליציוני ביקש “שהות להתעניין” בה. הסכמתי.

במשך שנים לא רבות, התחילה הממשלה עצמה ללכת קימעא קימעא בדרך שהצעתי. אך במקביל לכך המשיכה הממשלה במדיניות האינפלאציונית הכושלת שלה. לא הועילו לה השער האחיד של הלירה, הצטרפותה לקרן המטבע הבינלאומית והקמת בנק ישראל אלא במידה חלקית בלבד. סיכוייה של תוכנית שנת 1952 נדונו מלכתחילה לאי-הצלחה. ראשית, מטבע הדברים היתה התוכנית של שלושה שערים ללירה רק תוכנית מעבר. שנית, הממשלה הוסיפה לתוכנית המקורית של המומחים תוספות משלה, מטעמים פוליטיים. אחת מהן היא הגברת השפעת תוספת היוקר על המחירים: היו קובעים תוספת היוקר לשכר חודש חודש, אחר כך כל שלושה חדשים. הטלת תשלומי החובה על המלאי של חומרי הגלם ושל הסחורות גרמה גם היא לעליית המחירים. המחירים האמירו בשנת 1952 ב-53% והוסיפו להאמיר גם לאחר מכן. השערים הנמוכים של הלירה נתבטלו, והשער, “הגבוה” ­– לירה כנגד דולר ­– הפך לשער של 1.80 ל"י בשל דולאר אחד. שוב הוסיפה הממשלה לשער זה עוד “מאה שערים” על ידי קביעת הטלים ופרמיות, עד שנאלצה ­– בשנת 1962, להכריז על פיחות חדש ועל מדיניות כלכלית עוד יותר חדשה; ואחר כך כפעם בפעם על מדיניות עוד יותר חדשה, ושוב על מדיניות עוד ועוד ועוד ועוד יותר חדשה, ואין יצוב במשק.

5. השנה האחרונה של קפלן    🔗

שוב הייתי חבר ועדת הכספים. היושב ראש היה שוב דוד צבי פנקס, אך לימים הוא נתמנה שר התחבורה ובמקומו בא בנובמבר 1951 ישראל גורי (ממפא"י). שאר החברים: יוסף אפרתי, שמואל דיין, אברהם הרצפלד, פרץ נפתלי, וקדיש לוז ממפא"י; ישראל רוקח, אליהו אלישר, וזלמן סוזאייב מן הציונים הכלליים; משה סנה ואהרון ציזלינג ממפ"ם; אליהו גניחובסקי (מהפועל-המזרחי) ד"ר ישעיהו פרדר (מן הפרוגרסיבים), ואני, הנציג היחיד של תנועת החרות.

עוד שינויים חלו בוועדה. לא רק פנקס, אלא גם נפתלי, ואחר כך רוקח הפכו להיות חברי ממשלה ותחתם באו חברים אחרים.

באחת מן הישיבות הראשונות הציע רוקח למנות שבע ועדות משנה, שבכל אחת מהן יהיו חמישה חברים, ושהמקומות בהן יחולקו על פי המפתח המפלגתי. ראיתי בכך מגמה ברורה: נגדי; הזהרתי את הוועדה שאני אדרוש שכל עניין שתדון עליו ועדת משנה ידון מחדש בוועדה על כל פרטיו. כך נכשל רוקח במזימתו.

אוסיף שנציג “הכלליים” בוועדות הכנסת היו מציעים באופן שיטתי לקצר את זמן הדיונים שלפי מפתח סיעתי לשעתיים או שלוש שעות, הכל כדי לפגוע בסיעות הקטנות מהם, ובפרט בנו. הגבלת הזמן לדיונים שלפי מפתח סיעתי הפכה לנוהג, והכלליים עצמם סבלו ממנו ­– בכנסת השלישית ועוד יותר בכנסת הרביעית.

החקלאים בוועדת הכספים הם גוש מלוכד בכל העניינים הנוגעים לכפר ולחקלאות.הם פיקחים ומנוסים במלאכה זו. יחד עם זאת כל אחד מהם הוא מיוחד במינו. שמואל דיין, מושבניק, איננו אוהב קיבוצים, ועוד פחות מושבים שיתופיים, שהם לדעתו עובדים כמו קיבוצים (כלומר מעט) ורוצים לחיות כמו מושבים. דיין עשה חשבון מהו יום עבודתה של אשת מושבניק (בגן הירקות, ברפת, בטיפול בילדיה, במשק ביתה ועוד, על פי הנורמות המקובלות בקיבוצים), והגיע לעשרים וארבע או לעשרים ושש שעות ביממה. בשעת הדיונים על חוק הנפט נבהל דיין שמא יעמידו מגדלי קידוח בנהלל האהובה שלו, לפיכך רשם הסתייגות לחוק זה, כדי למנוע סכנה כזאת. בקושי שיכנענו אותו פנחס לבון ואני, שלא ידרוש הצבעה בכנסת על הסתייגותו זו ושיסתפק בהבטחת הממשלה שלא יהיו קידוחי נפט בשטחי המושב. אפרתי, פחות קיצוני, בעל חוש הומור. איננו מתרשם מהעקיצות שלי לגבי הקיבוצים. הוא בטוח בדרכו ומאוהב בקיבוץ שלו גבע. הוא רציני וגם אחראי. ציזלינג ­– קיצוני באמונתו בדרך הקיבוץ ובזכותו למעמד מיוחד בעם. כשאני טוען שהקיבוצים נכשלו בקליטת העולים החדשים, משיב לי ציזלינג: ואתה כלום מוכן אתה לקבל כל עולה חדש שיגור אתך; והרי הקיבוץ הוא דירתנו. הוא טוען בגלוי שלקיבוצים מגיע יחס מיוחד לגבי המיסוי: אנו משרתים את המדינה בדרכים אחרות. קדיש לוז, קיבוצניק מדגניה ב' נראה לעין כאיכּר טיפוסי, עובד אדמה ותו לא. אך הוא אדם משכיל, מתימאטיקאי שוויתר על קאריירה מדעית כדי להיות עובד אדמת המולדת. הוא בן משפחה חשובה ועשירה ברוסיה ­– אך שכח את ימי נעוריו. עבד עבודה פיסית קשה בקיבוץ שלו כל ימי חייו. לימים הוא יצטיין בתור שר החקלאות ויהיה יושב ראש הכנסת המצליח מכולם.

ומה אגיד על הציונים הכלליים “שלי”? כבר הזכרתי את אליהו אלישר שהיה נציג ה"ספרדים" בכנסת הראשונה. סוזאייב, חניך בית"ר וחבר הצה"ר לשעבר, נבהל בזמנו מן “השמאלניות” של תנועת החרות ונעשה ציוני כללי. הוא תעשיין, ומצליח בעסקיו. ישראל רוקח – אישיות גדולה: הוכיח זאת דווקא במחנה לטרון. איזה כוח נפשי, איזה כבוד עצמי! בשנות כהונתו הארוכות כראש עיריית תל אביב רכש לו רוקח נסיון עצום בכל ענייני המינהל והמשק המוניציפאלי. הוא מדינאי פיקח, רב תכסיסים ואף עורמה. אך אישית, הוא שיא היושר ונקיון כפיים. הוא אדם עני, אפילו דירה משלו אין לו, הוא גר בדירה שכורה… הוא יהודי טוב. בימי המרד נגד הבריטים שמר ידידות למחתרת הלוחמת. אולם חשובה לו רק תל אביב שלו. הזמין אותי פעם לשיחה. ישבנו במרתף הכנסת בבית פרומין, והוא גילה לי: אני מודאג מאד. בעיית הגבולות היא חשובה ביותר. החלוקה ­– זה אסון. אני תמיד התנגדתי לחלוקה. והנה הם עושים זאת, הם קרובים להסדר: לבנון וקריניצי… (ואני רק ברגע ההוא הבנתי שלא על חלוקת המולדת הוא מדבר אלא על הגבולות בין תל אביב לרמת גן).

משני חברי הפועל-המזרחי שהיו חברי ועדת הכספים לא הכרתי מקרוב את משה קלמר, שנכנס לוועדה במקום פנקס. עם אליהו משה גניחובסקי התיידדתי. היה זה יהודי חם לב, קרוב לנו בדעותיו המדיניות, יחד עם זאת היה ער מאוד לצורכי הציבור הדתי, לישיבות, לבתי הכנסת, לתקציבים. אעז לגלות “סוד” מוועדת תקציב הביטחון. גניחובסקי טען: לכל חייל נותנים מכשיר גילוח וסכיני גילוח, אך לחיילים הדתיים אין דואגים. צריך לספק להם מכונות גילוח חשמליות. הן מותרות להם. מספיק שבשלב הראשון יחלקו מכונת גילוח חשמלית אחת לשני חיילים דתיים. שמעו זאת נציגי צה"ל ונבוכו. הם התנגדו להצעה. ראשית ­– מטעמים תקציביים. שנית, לא בכל מחנה צבאי יש חשמל. שלישית: אם נחלק מכונות גילוח חשמליות לחיילים דתיים­ – כל החיילים ידרשו מכונות חשמליות בשם שיווי הזכויות. הוויכוח היה ער וממושך. אליהו לוחם כארי. אני מייעץ לו: סע לאמריקה, עשה שם מגבית לצורך זה ותשיג דולארים יותר מן הדרוש.

פעם רואה אני ­– והנה אליהו נכנס לבניין הכנסת ובוכה. מה קרה לך, אליהו? והוא מספר: חרפה ובושה! בבניין הסמוך, שהוא כאילו המשך לבית פרומין, מצויה חנות ומוכרים בה בשר חזיר. הלך גניחובסקי אל שפרינצק ושפרינצק ניהל משא ומתן עם בעל החנות. סיכמו ביניהם: הכנסת תשלם לסוחר “פיצוי” של 15,000 ל"י והוא יפסיק למכור בשר חזיר. שפרינצק ביקש את ההקצבה מוועדת הכספים, ואני מתנגד: ספק אם הסוחר יקיים את ההסכם. ומה נעשה אם כל החנויות בסביבת הכנסת ומולה יעמיד אותנו בפני הברירה: או שגם אנחנו נתחיל למכור בשר חזיר או שתשלמו גם לנו “פיצוי”. האמצעי המתבקש הוא חוק איסור מכירת בשר חזיר או חוק עזר מוניציפאלי מתאים, וביצוע חוק זה אחרי שיחוקק. היועץ המשפטי של הוועדה תומך בי. הוועדה מסרבת להקציב את הסכום. עברו יומיים ולנדאו אומר לי: מה עשית? הסוחר שעמד לקבל 15,000 ל"י הוא בית"רי ותיק וחבר שלנו…

אמנם בוועדת הכספים לא חסרה עבודה רצינית. היא דנה על חוקים פיסקאליים חדשים, על תיקון-החוקים הפיסקאליים הקיימים, על צווי מיסי עקיפין, צווי מכס, על הצעות לסדר היום שהועברו לטיפול הוועדה ממליאת הכנסת, על תקציבי ביניים, תקציבים שנתיים, תקציבים נוספים, ועוד ועוד

להלן תמצית תקציבי ההוצאות בימי הכנסת השנייה:

החל משנת 1952/3 כלול בתקציב הרגיל גם תקציב הביטחון. החל מן הכנסת השלישית ייכלל גם תקציב הפיתוח במסגרת התקציב השנתי הכללי.

קפלן חלה, ובמקומו הגיש ד"ר יוסף את תקציב שנת 1952/3. אני חזרתי על הביקורת שלי לתוכנית שלושת שערי הלירה והוספתי עוד נופך לדברי ביקורת אלה. זכורני, אחרי ההצבעה הסופית נגשתי אל קפלן כדי לאחל לו, על פי הנוהג בעולם, הצלחה בביצוע התקציב. ניגש גם רוזן (הפרוגרסיבים הפעם באופוזיציה) והוא אומר לקפלן: אני מצטער שנאלצתי להצביע נגד התקציב שלך. ואני: ואני מאחל לך, מר קפלן, שעוד פעמים רבות אוכל להצביע נגד תקציבים שלך. וקפלן לאישתו: בדר תמיד ג’נטלמן.

כבר ציינתי ש"התוכנית הכלכלית החדשה" גרמה לא לייצוב אלא לאינפלאציה גוברת והולכת. קפלן ניסה לעצור אותה באמצעי חמור: הטיל על המזומנים שבידי הציבור ועל פקדונות הציבור בבאנקים מלווה חובה לטווח ארוך, בגובה של 10% (בדרך החלפת שטרי הכסף לחדשים ועל ידי ניכוי אותם 10% מן החשבונות בבאנקים), והוסיף לאוצר כ-30 מיליון ל"י. מבצע זה לא השפיע להאטת האינפלאציה כי האוצר לא הקפיא כסף זה בקופתו אלא הזרים אותו בחזרה למחזור. היה זה גם צעד בלתי צודק: הוא פגע באופן מקרי במי שהיו לו מזומנים או כסף בבאנק דווקא ביום ה-9 ביוני 1952. טענתי טענות אלה בכנסת וקפלן אמר לי בחיוך עצוב: אשאיר את הכסף בקופה בשביל השר שיבוא במקומי.

ב-26 ביוני הודיע בן-גוריון על התפוטרותו של קפלן מן האוצר. במקומו בא לוי אשכול; קפלן נתמנה כסגן ראש הממשלה (בלי תיק). קפלן היה ידידו של שרת, ובן-גוריון לא אהב אותו. במשך שנות מגעי עם קפלן למדתי להעריך את מסירותו לתפקידו, את התמצאותו בכל פרטי משרדו, את השכלתו ואת הגינותו. הוא נשא בעומס רב וכבד יותר מאשר כל אחד משרי האוצר אחריו. האמצעים שעמדו לרשותו היו מצומצמים. העלייה בזמנו כשש מאות ארבעים אלף נפשות. נוסף לזה הוא גם הבין את ממדי הסכנה ­– לא פעם אמר: אנו הולכים על פני קרח דק. דביקתו בסוציאליזם שלו ודאי לא הקלה עליו ­– אלא להיפך. פעם אחת, אחרי ישיבת הוועדה בקריה הוא הציע לי “טרמפ”; בשעת הנסיעה ביקש ממני ברצינות רבה לעזוב את הכנסת ולהצטרף לאוצר, הם זקוקים לי מאוד. מובן שסירבתי, סירוב מנומס, לקבל את הצעתו.

מספרים על קפלן שלמחרת התפוטרותו בא למשרד ראש הממשלה לקבל חדר עבודה ולהתחיל לפעול בתפקידו החדש. הפקידים היפנו אותו זה אל זה וחדר אין. בסופו של דבר פנה קפלן לבן-גוריון, והלה צחק בפניו והשיב: חדר? נמצא לך חדר, תסע לנוח, נמצא לך חדר אחר כך. קפלן נפטר בדרכו לאיטליה. ד"ר ברגמן הנאמן נסע להביא את ארונו למולדת. בשעת ההלוויה אמרו לי ברגמן וזגגי: תתקרב לקבר, אתה היחיד שהיית כלפיו “בסדר”, עד הסוף.

בעקבות קפלן התפטר גם המנהל הכללי של משרדו: דוד הורוביץ, כלכלן, משכיל ומוכשר מאד. שמעתי עליו עוד בפולין. שנינו היינו ב"שומר הצעיר" אך לא נפגשנו. קראתי את ספרו על כלכלת ארץ ישראל לפני עלייתי ארצה. למדנו להעריך זה את זה, ושיתוף הפעולה בינינו נתחדש בשעת הדיון על חוק באנק ישראל בשנת 1954. אחר כך נתמנה הורוביץ לנגיד באנק ישראל, ניהל את ענייני המטבע הישראלי בכשרון רב ובאותה מידת העצמאות שהחוק מתיר לנגיד הבאנק הממלכתי. בשעה שאני כותב שורות אלה מכהן הורוביץ כיושב ראש המועצה המייעצת של באנק ישראל, שאני חבר בה החל משנת 1964.

6. גילגולי ממשלת בן גוריון    🔗

משך שלושה חדשים, מאוגוסט עד נובמבר 1951, עמל בן-גוריון עמל קשה עד שעלה בידו להקים קואליציה מצומצמת ביותר: 45 אנשי מפא"י ועוד 15 חברי הסיעות הדתיות. אך כבר בקייץ 1952 נודע לי כי אגו"י עומדת לפרוש מן הממשלה, וכן פאג"י, וסמוך לראש השנה הודיע על כך הרב י"מ לוין רשמית לבן-גוריון. לכן החל בן-גוריון לחזר אחרי מפ"ם. כאן מותר לי לגלות כי באותם הימים פנה אלי ידידי פנחס לבון (בהסכמתו של בן-גוריון) והציע לי שאצטרף לממשלה כשר בלתי מפלגתי (על פי תקדים גרי). תשובתי היתה ידידותית, מיידית, ושלילית.

סיפר לי לבון על שיחות דומות שניהל עם חנה למדן ועם דוד ליבשיץ, שעזבו לפני כן את מפ"ם. אומנם להם לא הציע שום הצעה קונקרטית אך ביקש שבשעת ההצבעה בכנסת יתמכו בממשלה או לפחות יימנעו מהצבעה. הם לא סירבו. שניהם הקימו לעצמם סיעת “לאחדות העבודה” ואחרי זמן מה הצטרפו למפא"י. בימי הפרשה (1960­–1961) האשימה חנה למדן את לבון בחוסר לויאליות כלפי מפלגתו; הוא דיבר אתי על כך (אחר כך) במרירות, והוסיף פרטים על גילגוליה ממפ"ם למפא"י.

היו אז גם גישושים קואליציוניים בין מפא"י לציונים הכלליים. הציונים הכלליים החליטו לבקש ממפא"י “הצעה קונקרטית”. אך בן-גוריון הכחיש פתאום קיום משא ומתן בין שתי המפלגות (פירש זאת לבון באחת משיחותינו: שיחה איננה משא ומתן).

פנקס נפטר בקייץ 1952, והיתה פלוגתה בין מפא"י לבין המזרחי מי יקבל את תיק התחבורה שנתפנה. בסופו של דבר נתמנה נורוק לשר הדואר. בפתיחת מושב החורף של הכנסת (3.11.52) אישרה הכנסת ב-56 קולות נגד 34 את צירוף נורוק לממשלה, ובאותו רוב דחתה את הצעות אי-האימון בממשלה שלנו ושל סיעות האופוזיציה האחרות. הדיון היה קצר ובן-גוריון הזכיר שוב שבבחירות לכנסת השניה קיבלה מפא"י אחוז קולות גבוה מאשר בבחירות הקודמות, אך מאנדאט אחד פחות “ולזה קורא מר בדר דימוקראטיה”. הבנתי לרוחו. לו היו למפא"י שני מאנדאטים יותר משהשיגה היו חוסכים לה הרבה צרות. (בשלב זה היה חשוב למפא"י אף ההפרש של מאנדאט אחד).

בן-גוריון לא הפסיק לחפש לממשלתו בסיס יותר רחב. זכורני, ערב אחד ישבנו בן-גוריון ואני במזנון הכנסת, וכרגיל שוחחנו על נושאים שונים לא פוליטיים. ליד שולחננו עברו רוזן ועמו עוד אחד מחברי סיעתו. בן-גוריון שאל אותם: מה דעתכם שאקח בחורים אלה לממשלה? ראיתי בפניהם הפתעה, אולי גם בהלה.

מפא"י דיברה עם הפרוגרסיבים על כניסתם לקואליציה. בכוחם של ארבעת המאנדאטים שלהם דורשים הפרוגרסיבים שינוי במדיניות הכלכלית ושני מקומות בממשלה. ממילא התחיל באוקטובר תהליך הגבלת הפיקוחים, בוטל הקיצוב לגבי רוב סוגי הנעלה והלבשה, ועל מחיריהם, ובנובמבר בוטל גם הפיקוח על פריטים בסיסיים רבים, כגון כלי הבית, וכלי המטבח. לא קשה היה למפא"י להסכים לקווי מדיניות כלכלית, שתשמש יסוד להצטרפותם של הפרוגרסיבים לממשלה. פרדר יהיה בה שר המסחר והתעשיה ורוזן שר בלי תיק.

לבון ביקש לדבר אתי: זו השעה שאתם צריכים להיכנס לממשלה; תדבר עם בגין. זו הצעה ריאלית. ניגש אלינו בן-גוריון תופס את שנינו איש איש בכתפו: “אתם ידידים, אני מקנא בכם”. והלך לו. ולבון המשיך ללחוץ עלי ואני: אי אפשר, ואני מזכיר את פרשת השילומים. והוא: זו כבר עובדה קיימת, המחלוקת שייכת לעבר, ואני בשלי: אי אפשר. אני מוסיף: למה לא תיקחו את הציונים הכלליים? והוא: “הם זיפתים”. ואני אם הם “זיפתים” יהיה לכם קל להסתדר אתם.

כשבועיים אחר כך ישב לבון עם סרלין ועשו את העיסקה.

בגין שמע מפי על כל העניין ואמר לי: זו זכות גדולה שלך כלפי התנועה, ואני לו: אתה תמשיך להילחם את מלחמתך הגדולה במפא"י, ואני אלחם בציונים הכלליים ונראה מי מאתנו יצליח יותר. (אחרי הבחירות לכנסת השלישית אמר לי בגין: אילמלא לחמתי נגד מפא"י לא היינו מצליחים להתגבר על הציונים הכלליים כפי שהצלחנו בכך.) יתכן שהוא צדק.

לזאב שפר, סגן יושב ראש הכנסת מטעם מפא"י, (ראש המטה הארצי של ההגנה בשעתו, ואדם מצויין ­– קיבוצניק שהחליט לחזור לקיבוץ שלו אחרי הבחירות הבאות) נודע, לא מפי, על כל הפרשיות הללו והוא שאל אותי ביום הצטרפותם של הכלליים לממשלה: מה תעשה עכשיו? ואני לו ביידיש: “שטיקע רייסען!” לא יישאר להם אפילו השם “הציונים הכלליים”! ולא ידעתי כלל כי נבואה נזרקה אז מפי!

שפר, כיושב ראש בישיבות הכנסת, הוא ­– שופרא דשופרא, יד חזקה לו, ואינו נושא פנים לאיש. פעם קרה שמשה שרת, והוא ראש הממשלה באותם ימים, פגע תוך כדי נאומו בכנסת בכבוד סיעתנו. שפר אמר לו: תחזור בך מדברים אלה! ושרת ציית לו.

בימים ההם, עוד לפני שנעשתה העיסקה לבון-סרלין, עמדה הכנסת לבחור את נשיא המדינה (8.12.52). המועמד מטעם מפא"י היה יצחק בן-צבי. על פי יחס הכוחות בין הקואליציה לאופוזיציה באותה שעה היה הסיכוי קלוש שהמועמד יזכה ב-61 הקולות הדרושים לבחירתו. יתר על כן, לדתיים היה מועמד משלהם: נורוק. נסעתי עם בגין לירושלים לישיבה זו. בדרך עשינו את חשבון הקולות והמסקנה: אין שום סיכוי לבן-צבי; אך כשאנו מתקרבים לקסטל אני מוסיף: חוש המציאות שלי אומר לי שהוא ייבחר. ובגין: זו גם דעתי.

בהצבעה השלישית צירפה מפ"ם את קולותיה לתומכיו של בן-צבי והוא נבחר. אמר לי בן-גוריון: זה היה תכסיסו של סנה, אך זה לא יועיל להם, הם לא יהיו בממשלה.

בהסכם הקואליציוני בין מפא"י לכלליים נכללה גם הטיוטה הכלכלית שהכין פרדר לצורך הצטרפות הפרוגרסיבים לקואליציה. עתה שוב אין בן-גוריון זקוק להם. כן נכללו בהסכם שני סעיפים של “תכלית”: לדחות את הבחירות המוניציפאליות הקרובות ליום הבחירות הבאות לכנסת, ולקבוע בחוק הבחירות לכנסת את אחוז החסימה של 10%. חזונם של הציונים הכלליים הוא שבכנסת יהיו רק שתי מפלגות גדולות (הם ומפא"י) והם יהיו בקואליציה, כדוגמת הקואליציה בין הסוציאליסטים והדימוקראטים הנוצרים באוסטריה, שהיתה קיימת במשך שנים רבות. (אולם על פי תוצאות הבחירות לכנסת השלישית, לו נתקבל חוק 10%, היה עלול לחסל מן הכנסת דווקא את הציונים הכלליים).

כינסנו את המועצה הארצית. בגין הכריז: זהו המפנה. נעלה שוב לדרך המלך. באותה ישיבה הודיע שמואל תמיר על פרישתו מן התנועה ש"אין לה שום סיכוי להצליח". (בהודעתו זו ובעיתוי פרישתו ­– אין סימן להתמצאות פוליטית).

למפא"י ולציונים הכללים יחד: 68 מאנדאנטים. לפיכך מקציבים הם לפועל-המזרחי ולפרוגרסיבים את מקומם בממשלה (במחיר מוזל). לא קל לפרוגרסיבים ולפועל-המזרחי להשלים עם המצב החדש. הפרוגרסיבים סירבו להיכנע לתנאיו של בן-גוריון (רק מקום אחד בממשלה, תיק המשפטים) עד הרגע האחרון. הפועל-המזרחי הצטרף לממשלה החדשה רק אחרי שהיא כבר זכתה לאישור הכנסת, הם היו אנוסים להסתפק נוסף לתיק הדתות החשוב להם בשני תיקים דלים: הסעד והדואר. הציונים הכלליים קיבלו את משרד המסחר והתעשייה (ברנשטיין), את משרד הפנים (רוקח) את משרד התחבורה (יוסף ספיר) ואת משרד הבריאות (סרלין).

בדיון בכנסת על הממשלה החדשה (22.12.52) הוטל עלי “לברך” אותם, ואני פתחתי עליהם את כל הברזים בדברים של לעג ולצון:

­ – "בוודאי יושבים ביציע בתוך הקהל שני הפרצופים החשובים אמיתי וצדקיהו (הידועים מפירסומי הבחירות של “א” ו"צ"), והם מסתכלים זה בזה: האם ידידים אנחנו או נשארנו אוייבים בנפש? אולי יאמר אחד מהם לחברו: “פאק שלעגט זיך, פאק פערטרעגט זיך”.

­ – " הבטיחו לבוחרים: ‘מספיק ודי בשלטון מפא"י’. אמרו שיהיו אופוזיציה עד הסוף. אמרו שהממשלה פשטה את הרגל. היום הם רוצים להיות שותפים לפירמה שפשטה את הרגל". ­– “בן-גוריון אמר לציונים הכלליים שהם אינם אוהבים את המדינה, שהם “קלוב סנובים”, נציגי האיגואיזם הקאפיטליסטי ועתה…”

­ – “Quantum rnutatis ab illis!. בשל ארבעה תיקים? בשביל מפא”י זה עסק טוב. ואילו תיקים קיבלו הם? שמרתם, אנשי מפא"י, על כל השלטון: ביטחון, חוץ, אוצר, חינוך, משטרה והש"ב; ריאליזם זה דומה לציניזם".

­ – “יש לתת לציונים הכלליים שם חדש: ציונים כלואים”.

­ – (על השילומים) “אמרתם שזה דבר של המצפון, היכן המצפון? בתיקים?”

­ – (על קווי היסוד) “איזה חומר זה אולי הומוריסטי במקצת, אולי טראגי במקצת, שינויים מילוליים, ‘פאסאדה’ יפה, פראזות…”

­ – (על אחוז החסימה) “10%… בן-גוריון רוצה להפוך את הכנסת לשתי סיעות מפא”י א' ומפא"י ב' " (צחוק באולם).

­ – (על תנועת החרות) “… כששמעתי על המעשה… היתה לי הרגשה שנפלו לידינו עשרות אלפי קולות… אין זה עניין של 10%”.

וכשאני מזכיר את תפקידנו, את חשיבות האופוזיציה… קורא לי לבון:

"לבון: יהיה לך ג’וב נצחי.

"בדר: המלה נצחי קרובה למלה: נצחון.

לבון: אבל רק קרובה.

נראה…

נסתיימו ההצבעות. יש למדינה ממשלה חדשה. ודווקא בימים ההם יצטרכו הציונים הכלליים והפרוגרסיבים לשאת באחריות על מעשי בן-גוריון, ה"ש"ב", והמשטרה.

נתגלה פרשת ווטרגייט ישראלית, שנים רבות לפני זו האמריקאית. ומעשה שהיה כך היה: בלשכתו של מאיר יערי, מנהיג מפ"ם, המייסד של השומר הצעיר, אישיות היסטורית בתולדות הציונות, נתגלה מכשיר האזנה. הופעל משמר שימתין למי שיבוא להחליף את הסוללות, והנה (ב-13.1.53) מגיעים למקום שני “ברנשים” שבידיהם מפתחות, לבניין, למשרד וללשכתו של יערי. הם נתפסו. נשאלות שאלות ואין לשניהם תשובה. ופתאום מגיעה גם ניידת משטרה שאיש לא הזמין אותה, ונכנסים ללשכה שני שוטרים במדים ועוד אדם אחר בלבוש אזרחי, והם “עוצרים” את הפורצים, ולוקחים אותם לתחנת המשטרה, ומשם לשופט שלום. השניים שוחררו (בהסכמת המשטרה) בערבות, ונעלמו, כי תעודות הזיהוי שלהם (אם נכון הדבר שהראו לשוטרים תעודות זיהוי) הן מזוייפות, ואנשים כאלה אינם קיימים על פי הכתובת שנמסרה, (ואינם רשומים במירשם התושבים). בידי אנשי מפ"ם נשאר רק מכשיר ההאזנה, וסיפר לי מנחם בדר שעל פי הקאטאלוג של החברה המייצרת מכשירים אלה ­– היא מוכרת אותם לממשלות בלבד.

מפ"ם הגישה לכנסת הציעה דחופה לסדר היום. הופיע שר המשטרה, שיטרית, והסביר הסבר ומוריסטי ממש. הוא היה רוצה שאנשי מפ"ם ימסרו למשטרה גם את מכשיר ההאזנה. הם מציעים לו שיביאו את המכשיר לכנסת; הוא איננו רוצה בכך ­– רק למשטרה. הרוב הוקאליציוני ­– של הקואליציה הגדולה החדשה ­– מוריד את הצעת מפ"ם מעל סדר היום (11.2.53).

ההבדל בין הווטרגייט הזה לבין הווטרגייט האמריקאי נובע ממצבה של הדימוקראטיה בישראל בימי שלטונו של בן-גוריון. כלום נשתנה המצב מאז? רק מבחן חדש יוכל להשיב לשאלה זו תשובה משכנעת.

הבסיס של הממשלה היה רחב. בקואליציה תשעים ושלושה חברי כנסת. לכאורה על בסיס קואליציוני כזה היא יציבה וחזקה. אך לא עברו חמישה חודשים והנה פרץ משבר ממשלתי: זה המשבר הידוע “על ההימנון ועל הדגל”.

ועדת החינוך והתרבות דנה על הצעת חוק חינוך אחיד. נציגי מפא"י ומפ"ם דרשו שהחוק יתיר להניף על בתי הספר לצידו של הדגל הלאומי גם את הדגל האדום, (בראשון במאי וביום חג ההסתדרות) וגם לשיר את ה"אינטרנאציונאל" יחד עם “התקווה”. לא רק אסתר רזיאל נאור אלא גם שושנה פרסיץ דחו הצעה זו בחריפות. הוויכוח עבר לממשלה. חברי מפא"י תמכו בדעתם של חבריהם בוועדת החינוך של הכנסת. שרי הציונים הכלליים הודיעו על התפטרותם; בן-גוריון הודיע על כך לכנסת (25.5.53), ובמעמד זה שתקו השרים שהתפטרו. שתיקתם נראתה לי מוזרה, והצעתי (לשווא) לקיים דיון על הודעת בן-גוריון, אך לא היו לי שלושים תומכים הדרושים לכך. עיתוני חוץ דיווחו כי ישראל אימצה לעצמה את הדגל הקומוניסטי, ובתפוצות נשתררה מבוכה ובהלה. בן-גוריון בישל נוסחת פשרה, שבאה להקפיא את המחלוקת (שוב “סטאטוס קוו”). הציונים הכלליים היו מוכנים להסתפק בכך, אך במרכז מפא"י נתקל בן-גוריון בהתנגדות סוערת. הם רצו בדגל האדום ובהימנון ה"אינטרנאציונאל", ודרשו להבטיח את מקומם בבתי הספר בגוף החוק. ידידים סיפרו לי כי זלמן ארן פנה לבן-גוריון באופן דראמאטי: בן-גוריון, אני מזהיר אותך! תזכור מה שקרה לראמזי מקדונאלד! (זה מנהיג מפלגת העבודה הבריטית שפילג את מפלגתו ועשה יד אחת עם השמרנים). בן-גוריון אנוס היה לפעול בזהירות, להרגיע, להסביר, לגשר, לטשטש את חילוקי הדעות. ובמידה לא מבוטלת של הצלחה הופיע בכנסת (3.6.53) בטאקטיקה חדשה לחלוטין ומוזרה כאחד. הוא מסר הודעה קצרה רשמית: בקשה לאישור צירוף ארבעת הציונים הכלליים לממשלה לתפקידיהם הקודמים. אחר כך נאם בן-גוריון נאום אישי, ארוך, מעורפל, הכל לא בשם הממשלה, ולא בשם מפלגתו אלא על דעתו האישית. באמצע דבריו עבר להתקפה עלינו ועל מפ"ם, ושוב כינה אותנו יבסקציה של הימין ועורר תגובה סוערת, (לכך אכן נתכוון כדי שיישכח העיקר: הדגל, ההימנון, הציונים הכלליים והמחלוקת הפנימית במרכז מפא"י). בא תורי. ואני דיברתי בלעג שקט.

­ – כל המשבר היה בעצם סוד ­– למה פרץ המשבר ואיך נגמר, מה תנאי ההסדר… יש הבדל בין מה שקראו ב"הבוקר" למה שכתוב ב"דבר", וגם בין מה שכתוב ב"דבר" לבין מה ששמעתי מבן-גוריון.

­ – אמר כאן בן-גוריון לגבי הדגל האדום, אם יהיה על בנייני בתי הספר על זה תחליט המפלגה, והוא יקבל את דינה ­– רבותי הציונים הכלליים, למה יצאתם את הקואליציה, ולמה עשיתם את המוסד הממלכתי החשוב, את המשבר הממשלתי, ללעג ולקלס… ואתם פחדתם לפצות פה בכנסת במשך עשרה ימים פן ייעלב בן-גוריון ולא יקח אתכם חזרה לממשלה…

­ – שתי צורות לחיסולו של משבר: הממשלה מתפטרת ומתמנה מחדש, הצורה השנייה שמצרפים אדם לממשלה… רבותי, מה תהיו עכשיו ­– שרים מצורפים? … מפלגה גדולה… ואתם רק מצורפים, אתם הסכמתם לצורה משפילה כי היה לכם צורך לחזור מהר. סרלין: האם לא לחמנו?

בדר: אתם לחמתם כמו אריה ונכנעתם כמו… אריאב (צחוק באולם).

ואני מסיים: עם אחד, דגל אחד, הימנון אחד, ההימנון של שלמה בן יוסף, של דוב גרונר, של האנשים שמתו על הגרדום בשיר זה על שפתיהם… היתה לכם הזדמנות היסטורית, מה עשיתם בה? נושא לפשרות, נושא לנוסחאות, נושא לנאומים כאלה!

יוסף ספיר נאם נאום של התפייסות. אך אחריו קם מאיר ארגוב והשיב לו… מלחמה שערה. הוא קרא את נוסחת החלטת מרכז מפא"י במלואה… יש לאפשר בתנאים מסויימים להורים הרוצים בכך להרים את הדגל האדום על בתי הספר ביום חג ההסתדרות ובראשון במאי. והוא סיים בדברי הנאמנות לדגל האדום החלוצי.

אחרי דברי ודברי ארגוב נתקשו הציונים הכלליים להחזיק מעמד. קם יוסף ספיר ודרש הפסקה לחצי שעה. המשבר פרץ מחדש. המשא ומתן נמשך שעתיים וחצי. השותפים חוזרים לאולם. המשבר השני נגמר ונסתיים כמו הראשון, בסודיות וללא כלום.

ועוד מכה בכבוד הכלליים ­– על פי דרישתי, לא יצורפו לממשלה ארבעתם יחד אלא אחד אחד מן הארבעה איש איש לעצמו.

הממשלה הצליחה להתקיים בלי משברים נוספים מספר חודשים נוספים. אולם כבר בפגרת הקייץ נודע לנו כי בן-גוריון עומד להתפטר ולהתבודד בשדה בוקר. לכתחילה לא לקחתי ידיעות אלה ברצינות וכתבתי עליהן פיליטונים. אולם בנובמבר אכן הודיע בן-גוריון למפלגתו על החלטתו. ב-7 בדצמבר הודיע על התפטרותו לנשיא המדינה ולממשלה. ברם, את הכנסת לא כיבד בהודעתו על כך.

החלטתי: דרושה על כך תגובה, אך כיצד אגיב? ואכן נפלה לידי הזדמנות נאותה. אותו יום נסתיים בכנסת הדיון על החלטת מועצת הביטחון בענין קיביה. וארגוב הציע בשם הקואליציה: “הכנסת מזדהה עם הכרזת ראש הממשלה מיום ה-22 בנובמבר להערכת ההצעה של שלוש המעצמות שהפכה מאז להחלטת מועצת הביטחון”. ואני קמתי והתנגדתי להעמדת הצעה זו להצעה, מכיוון שהכרזת בן-גוריון האמורה לא נמסרה בכנסת. שפרינצק פסק לטובתי. היתה בכך מכה לפרסטיג’ה של בן-גוריון. תומכיו רגזו מאוד ורבים השתוממו על אומץ לבו של שפרינצק.

7. מפ"ם מתפוררת    🔗

האידיליה קצרת הימים ביחסי ישראל ­– העולם הקומוניסטי נסתיימה בימי מלחמת קוריאה. אז הביעה ממשלת ישראל הזדהות עם החלטת מועצת הביטחון נגד תוקפנות הצפון. רדיפות הציונים בארצות הקומוניזם נתחדשו. ברומניה נאסרו עסקנים ציוניים והואשמו בעבירות כלכליות, ויחד עם רודולף סלאנסקי ועם חבריו לשלטון בצ’כוסלובקיה נאסר גם מרדכי אורן, ממנהיגי השומר הצעיר. החשודים הודו כולם באשמה, כלומר הם פעילים בקשר הציוני העומד לרשות הביון האמריקאי וכדומה. זמן מה ניסו ראשי מפ"ם לשמור על אמונם ואמונתם המסורתית: מנהיגי הקומוניזם לעולם צודקים. כאשר חברי הכנסת ג’ורג' פלש (הציונים הכלליים) ואידוב כהן (הפרוגרסיבים), שניהם ילידי רומניה, העלו בכנסת את דבר מאסרם של ציוני רומניה שיגרה מפ"ם אל במת הכנסת את חנן רובין, שילמד סניגוריה על המעצרים. מפא"י הענישה את רובין: מנעה את בחירתו לסגן יושב ראש הכנסת השנייה. לגבי המאסרים בפראג ניסו אנשי מפ"ם להבדיל: סלאנסקי וחבריו אמנם אשמים, מה שאין כן מרדכי אורן. קשה היה להם להתמיד בגישה זו שכן העיתונים מסרו מפראג כי כל הנאשמים, לרבות אורן, הודו במשפט שהם אשמים בציונות ובריגול. אורן אף גילה את “תוכנית מורגנטאו”, הבאה להשתמש בהסתדרות הציונית לשם ריגול בארצות הקומוניזם לטובת ארצות הברית. עד מהרה נודעו גם פסקי הדין: אחד-עשר נדונו למוות ושלושה למאסר עולם. אורן זכה להינצל מן התלייה כאחד משלושת הנידונים למאסר עולם.

בכנסת נערך דיון. שרת דחה את ההאשמות. בגין סיפר על מצב העצורים בבתי הסוהר הקומוניסטיים ועל הסיבות להודאה בהאשמות אבסורדיות. מפ"ם החרישה ותרמה לדיון הודעה בלבד שקרא אותה מעל במת הכנסת ח.כ. אליעזר פרי ובה אמר דבר אחד (על משפט פראג) והיפוכו (על אורן).

מפ"ם לא יכלה לדבוק בקו הזה לאורך ימים. ברל רפטור, ובעקבותיו גם אנשי אחדות העבודה שונים גינו את משפט פראג בכללותו. מאיר יערי הציע “רזולוציה” פשרנית. היא איננה משביעה את רצונם של משה סנה ושל יעקב ברמן והם פורשים ממפ"ם ומקימים בכנסת סיעה נפרדת “השמאל הסוציאליסטי” (אחרי זמן מה יצטרפו למק"י). מאידך גיסא מסרבים אנשי אחדות העבודה להסתפק בנוסחאותיו של יערי; הם רוצים להגיב על יחסו של העולם הקומוניסטי לציונות ולמדינת ישראל. על רקע זה הם מקימים, בתמיכת הקיבוץ המאוחד, עיתון יומי מטעם אחדות העבודה, “למרחב”, לפי ש"על המשמר" הפך למעשה לבטאונו של השומר הצעיר בלבד. מפ"ם (שאנשי השומר הצעיר הם הרוב במוסדותיה) קוראת לישיבת המועצה הארצית, ואחרי מספר ישיבות מחליט הרוב "להפסיק את פעולתה של אחדות העבודה שעמדה בסירובה לסגור את ‘למרחב’ ".

התוצאה: סיעת מפ"ם, עשרים איש בכנסת הראשונה וחמישה עשר בכנסת השנייה התפלגה לארבעה: שניים (חנה למדן וליבשיץ) הצטרפו למפא"י, שניים (סנה וברמן) הצטרפו למק"י. ארבעה הקימו בכנסת סיעת אחדות העבודה, ושבעה ­– אנשי השומר הצעיר בעיקר ­– שומרים על השם “מפלגת הפועלים המאוחדת” (מפולגת).

טראגית במיוחד היתה הדרך שבחר לו ללכת בה משה סנה, אחד האישים הבולטים ביותר בדורנו. לא כאן המקום לשרטט את הביוגראפיה שלו ולספר כיצד נדחק שלב אחרי שלב לעבר המחנה הקומוניסטי. הוא היה הרוח החיה במפ"ם. לשווא הייתי מזהיר אותו: אל תאמין שמפ"ם היא מפלגה מארכסיסטית מהפכנית; היא מארכסיסטית מהפכנית במסגרת הקרן הקיימת לישראל: זו סכיזופרניה (שסעת), פיצול האישיות. לעולם עמד מפ"ם על פרשת הדרכים והשתדלה להיות גם ציונית חלוצית וגם קומוניסטית-מהפכנית, ואי אפשר ללכת בשתי דרכים שונות בבת אחת. הגיונו ומוחו החריף של סנה חייבו אותו לבחור באחת משתי הדרכים. חבל שהוא בחר בדרך הלא נכונה.

מדוע עשה זאת? הוא הסביר לי פעם: הרוסים הן ישתלטו על המזרח התיכון, ודרושה איפוא מפלגה שתוכל לייצג בפניהם את ישראל. איש מפ"ם חשוב וקרוב לי שידע על דעתו זו של סנה טען בשיחה אתי ­– שזו היא גישה של “יודנראט”. יש מידת צדק (שטחית) בהערכה זו. ברם, משה סנה אהב את עמו והאמין בסטאלין, ואחר כך גם בחרושצ’וב, וציפה ליום של איחוי הקרע בין מוסקבה וירושלים. בסופו של דבר חזר לציונות. הוא היה אדם ישר, כן עם הזולת ועם עצמו, אידיאליסט. היינו ידידים, ודיברנו בשיחותינו על עולם ומלואו. גם הרבינו להתלוצץ כי הוא היה בעל חוש הומור מעולה. לי אישית הוא חסר בוועדת הכספים ­– אחרי שאנוס היה לעזוב אותה, ובכנסת ­– בשנים שלא היה חבר בה. רבים יזכרו אותו בתור נואם גדול, מוח חריף, סופר מבריק. אני זוכר אותו כאישיות גדולה וכידיד.

8. עם גורי ואשכול    🔗

ועדת הכספים נשתנתה, שוב אין היא יותר מה שהיתה בימים של קפלן ופנקס.

ישראל גורי, היושב ראש החדש, איננו דמות מבריקה כמו פנקס. הוא איטי, סובלני וסבלני, יסודי, מעמיק, מתמיד, קשה ואף אכזרי כלפי עצמו, וסולחני כלפי זולתו. זה היה אדם ישר, מוסרי. אך גם מסור למפלגתו ומאמין בה. תמיד כאב לו מאוד, כשהיה עליו לבחור בין שיקולי הצדק והיושר לבין טובת מפלגתו, כשהיה עליו לגשר ביניהם. הוא חי בדקדוק מלא לפי השקפת עולמו, צימחוני, טבעוני, צנוע בלבושו ובכל אורחות חייו הפרטיים. שותה רק תה “חלש”, אוכל רק ירקות. והרי זהו אות כבוד וסימן לחיבתו אלי כשהוא יושב עמי לפעמים לשתות כוסית יין מתוק.

אשכול אף הוא שונה תכלית השוני מקודמו. הוא לא למד כלכלה כקפלן, ודמה יותר לאיש המהלך על שפת התהום ואיננו חש בסכנה. במפא"י דיברו על שלושה מועמדים במקומו של קפלן: ד"ר דב יוסף, גיורא יוספטל ואשכול. דב יוסף כשר האוצר ­– היה מזל טוב לאופוזיציה. שאלתי בדיעבד את יוספטל, כשהיה שר השיכון: כלום אינך מצטער שסירבת להיות שר האוצר כשהציעו לך משרה זו? השיב: “לא, אשכול טוב ממני כי יש לו חוש הומור ונוסף לזה יש לו `Second driver` טוב מאוד” (כוונתו היתה לפנחס ספיר, שהיה אז מנהל משרד האוצר). לאשכול יצא במפא"י שם של בר-מזל. ונכון הדבר, שהמזל שיחק לו לאשכול. דווקא כשנעשה שר האוצר התחילו לזרום לקופתו כספי ה"בונדס" (מלווה הפיתוח מחוץ לארץ), מענקים אמריקאים, השילומים, הפיצויים האישיים מגרמניה, והא ייזכר בהיסטוריה כראש ממשלת הניצחון של מלחמת ששת הימים ושל שיחרור ירושלים, יהודה ושומרון, ושל שיחרור הגולן.

בדרך כלל הופיע אשכול לפני הוועדה פעם אחת בשבוע בלבד. לכל יתר הישיבות היו באים במקומו פנחס ספיר או עובדים בכירים אחרים ממשרדו. העבודה הלכה ורבתה. גורי, לא היה פנקס, לא ניסה כלל לרסן את הנואמים לשם החשת הדיונים. הוא הזהיר אותי כל אימת שהוכחתי את כוחי

ב-פיליבדר" שלי: אני אוכל להחזיק מעמד זמן רב ממך!

כמעט כל הצעת חוק פיסקאלי יש בה פנים לכאן ולכאן, אחדים היא מפלה לטובה ולאחרים היא מרעה. היא מרחיבה את סמכויותיו של מנהל המס ומעלה את שיעורי המס. בדרך כלל מציע האוצר תיקונים מסוג זה לפקודת מס ההכנסה אחת לשנה, ועל ידי כך נעשה החוק מסובך יותר, ארוך יותר, פחות ברור, ופחות צודק.

בקאדנציה זאת, חודש חידוש הראוי לציון: ניתנה לשר האוצר סמכות להוציא לאור “ספר נישומים” שנתי. אנשי מפא"י ומפ"ם כאחד ציפו שיהיו בו גילויים מרעישים, סנסאציוניים, מי ומי מתחמק מתשלום המס. העיתונים ניבאו שספר זה (שלושה-ארבעה כרכים כל שנה) יהיה “best seller” פיקאנטי. הם טעו: הנתונים מיושנים, בתנאי האינפלאציה אין משמעות ברורה לסכומים, העשירים אינם מופיעים בספר הנישומים כי הם בחזקת עובדים שכירים (מנהלי חברות), ואחרי שלוש שנים של כישלון סירב האוצר, על אף לחצה של מפ"ם, לבזבז כוח עבודה וכסף להמשך פירסומם של שנתונים אלה. הם עמדו אצלי על האיצטבא, אך זה מכבר זרקתי אותם.

לקראת סוף שנת 1953 קיבלתי העתק של מיסמך סודי: “המלצות לשר האוצר לגבי מדיניות הכנסות המדינה”. מחברו היה ד"ר בלוך, מנהל המחלקה הפיסקאלית של האו"ם. ב"תוספת" לספר זה בעמוד 59 מצאתי ידיעה זו: “עד שנת 1950 היו הקיבוצים פטורים ממס הכנסה, ומאז בהתאם לחוק שילמו הקיבוצים מקדמות למס ­– 60,000 ל”י, גובה המס המגיע מהם טרם נקבע". ד"ר בלוך הוסיף דברי ביקורת קשים על המצב ועל הסכום הנ"ל, ששולם עד תאריך הדו"ח (25.8.53). דרשתי דיון דחוף בוועדת הכספים בעניין זה והעזתי ודרשתי כפעם בפעם דיון בו. מס הכנסה של הקיבוצים הפך בלשונו של אשכול ל"סוס של בדר". שלטונות המס השתדלו לתקן את המצב. עד היום משלמים הקיבוצים רק חלק קטן מן המס שהיו משלמים נישומים אחרים בעלי אותה יכולת. הם נהנים מן המצב המיוחד שלהם גם לגבי דמי ביטוח הלאומי, המס האחיד, שכר לימוד לילדיהם, ומנכים מהכנסותיהם “הוצאות מוניציפאליות” בסכומים ניכרים. יש בכך גם יתרון בכוח התחרות של התעשייה הקיבוצית, לעומת בתי החרושת המשלמים מס רגיל.

אנשי מפ"ם (וגם אנשי מפא"י) הגישו כפעם בפעם הצעות לסדר היום על הצורך להבטיח גביית “מס אמת”. אמרתי בוועדת הכספים: הקיבוצים משלמים מס חוקי ­– אך לא מס אמת.

והנה היטל חדש: מלווה חובה על הרכוש. החוק שנלחמתי נגדו בתענוג רב נעשה ארוך, מסובך ובלתי יעיל, וגם הכנסות האוצר ממנו היו צנועות למדי. אחד הקשיים לביצועו היה הצורך בסיווגן של דירות: אילו מהן דירות רגילות, אילו דירות משוכללות ואילו דירות פאר. פעם אחת כשישבתי בוועדת הכספים, עמדו לאשר באופן שיגרתי את סיווג הדירות בחולון. לפתע שמעתי צעקות נוראות מפיו של הרצפלד. הוא קפץ מעל הכיסא והעליב קשות את מנהל המלווה. הרצפלד מחה נגד הדיבה הנוראה, נגד הפגיעה בכבודו ­– כי גילה שברשימת הסיווג צויין ביתו בתור “בית פאר”. גורי התערב: אנו מכירים את ביתו של הרצפלד ונתקן את הטעות, ונאשר את הרשימה. ואני: מניין לך שאין ברשימה טעויות דומות? מיד נבחרה ועדת משנה ויום שלם בילינו בחולון ותיקנו פריטים מסויימים ברשימה. אך ראינו גם דירות פאר.

לא השמטתי מידי שום הזדמנות לצאת נגד הפיקוח על המטבע ונגד תקנות הגנה (כספים), שהם הבסיס המשפטי לפיקוח. אני אף תבעתי מחיקת הסעיף המתיר לשר האוצר להפקיע זהב הנמצא בבעלות התושבים.

באחד הדיונים במליאת הכנסת סיפרתי מעל הדוכן את הסיפור הבא: “בארץ אחת מצאו הכושים דרך לצוד קופים. לוקחים מין אבטיח קשה מאוד, נוקבים בו חור קטן ומכניסים לתוך הקליפה פרי טוב מאד. בא קוף, הוא מכניס את כפו לתוך האבטיח ומחזיק בפרי, אך אין הוא יכול להוציא את כפו כל עוד הוא מחזיק בפרי. אך הוא אף איננו מוכן לוותר על הפרי, הוא קופץ ימינה ושמאלה יחד עם האבטיח, ואז ניגשים אליו הכושים וצדים אותו”… ואז פניתי אל אשכול ואמרתי: “הוצא את ידך מן האבטיח, את הזהב לעולם לא תוציא ממנו” (21.12.53). על אף התנגדותו של ציזלינג החליטה ועדת הכספים למחוק את הסעיף על הפקעת הזהב, והכנסת אישרה מחיקה זו (30.12.53). בנאומי על התקציבים הייתי חוזר על תוצאות “התוכנית לייצוב” (של שלושת שערי הלירה). מכל הנאומים הללו אצטט רק דברי הסיום של אחד מהם (זו ציטטה מן התלמוד הירושלמי): “רבי אמר לר' ברידה: אין אתה מראה לי אשכול זה שבכרמך. אמר לו: כן. יצא וביקש לראותו, עדיין הוא רחוק, ראה כמין שור. אמר לו: ואין שור זה מחבל את הכרם? אמר לו שור שאתה סבור הוא אשכול”. (צחוק גדול באולם) (14.2.55).

כך סיימתי את נאומי על חוק באנק ישראל (24.8.54): “אינני חושב שנוכל לתמוך בחוק זה”.

שר הבריאות י' סרלין: אתה חושב או אתה מחליט?

יוחנן בדר (תנועת החרות): אדוני, הממשלה מחליטה, האופוזיציה חושבת.

9. אינטרמצו: ממשלת שרת    🔗

עוד בחודש אוקטובר 1953 הודיע בן-גוריון על רצונו לפרוש לשנתיים. הוא התפטר ב-7 בדצמבר, אך משה שרת הצליח להציג בכנסת את ממשלתו רק ב-23.1.54. לא היה שום חידוש בממשלה זו; פנחס לבון שהיה מ"מ שר הביטחון נתמנה שר הביטחון, אך בן-גוריון הוסיף להתערב בענייני המשרד ואף-ביקר בו לעיתים מזומנות. בדיון על אישורה העדפתי לדבר על ממשלה זו בדרך ש"ג’רוזלם פוסט" יקרא לו “a masterpiece of political satire”. אמרתי בין השאר:

­ – הדתיים מתיימרים כאילו ניהלו את המשא ומתן רק על שבעה תנאים וכולם בענייני הדת; אם כן למה לא דאגו גם לאינטרסים החיוניים האחרים של המדינה? ­– הציונים הכלליים מכריזים שהם הצטרפו לממשלה זו רק מתוך רגש אחריות; ומדוע דרושים היו להם ארבעה חודשים עד שמצאו רגש זה בליבם? אצלם העיקר: אחוז החסימה, 10% נגד מתנגדים פוליטיים, עתה 4% נגד הסכנה של התפוררות מבפנים; רבים חשבו שהם ראויים לשררה… אילו לא הגיעו לשלטון: “omnium consensus capax imperii nisi imperasset”.

על בן-גוריון צריך לדבר ביוונית: Πάντα ῥεῖ, οὐδὲν μένει

הכל עובר דבר לא נשאר. גם הוא עבר. או דווקא בדברי הומרוס: איש תכסיסים רבים… הרוגז שגרם צרות רבות ל"אח"ם" של מפא"י. לכל משטר העומד ליפול סימנים דומים: המלכה מארי אנטואנט רועה כבשים מתומרקים בגן הארמון, בן-גוריון הולך להתיישבות של לוקסוס, שם בנגב.

יפה היה הדבר שעשה שרת, בבקשו שיתוף פעולה מכל הסיעות. תשובתי לכך בדברי גיטה:

“die botschaft hoere ich wohl, allein mir fehlt der Glaube” (אני שומע את הבשורה, אך חסרה לי אמונה בה).

ואני מסביר, שרת ­– הוא האמלט: תרבותי מאוד, מדבר מלים, מלים, מלים, דוחה כל הכרעה (אפילו את הכרזת המדינה ביקש להשהות), והשעה מאוחרת יותר ויותר… ונוסף לכך האמלט שלנו נטל לשותפים את רוזנקראנץ וגילדנשטרן (ואני מביט בשורות ה"כלליים"). האמלט שלנו יחמיץ כל הזדמנות. בסופו של הדבר הציע האמלט לדנים שלו שיעשו למלך איש חזק, איש מעשה… ואני מסכם: “איננו משחקים טראגדיה… אבל הייתי מייעץ למר שרת: תמסור את השלטון לפורטינבראז!”

יונה כסה: מי זה בחרות?

עד כאן תמצית דברי. הממשלה קיבלה אישור בקולות הקואליציה הרחבה.

שנה לאחר מכן היה לי “אינצידנט” עם שרת (12.1.55) בשעת נאום שלו בכנסת. קראתי לו קריאת ביניים והוא השיב: “עוד תצטרך לבקש ממני סליחה, כמו שביקשת על המדריגות”. בסוף הישיבה מסרתי הודעה אישית חמורה: לא היתה לי סיבה לבקש סליחה ממר שרת, ולא ביקשתי “ובעתיד לא אדבר עוד עם מר שרת אלא בנוכחות עדים או בנוכחותו של קצרן הכנסת”.

ימים מועטים אחר כך ניגש אלי בכנסת מזכירו של שרת: ראש הממשלה מבקש שתעלה לחדרו. סירבתי. הלך וחזר: ראש הממשלה מבקש בכל זאת שתעלה. עליתי. שרת יצא לקראתי ואמר: קראתי בסטנוגרמה, אתה צודק, נזכרתי שלא ביקשת שום סליחה, אני מוכן למסור על כך הודעה בכנסת. השיבותי: אין צורך בכך, ברגע שהחלטתי לבוא אליך הכל נשכח.

על רקע זה כתב שרת בספר הזכרונות שלו שאני ג’נטלמן. ואכן הוא עצמו היה ג’נטלמן, הגון כלפי זולת, אהוב על אנשי משרדו, נעים הליכות, מסודר במחשבותיו, ומכאן גם הרקע לתפישתו הפוליטית. פעם אחת אמרתי לו: בעיניך דומה העולם לכיתה בבית ספר והילדים הטובים ביותר מקבלים את הציונים הטובים ביותר. המציאות שבעולם היא ההיפך מזה.

באותם ימים היו רבים במזרח התיכון ה"ילדים רעים" המצליחים. בסוריה קמו בזה אחר זה דיקטאטורים, וכל אחד מהם הבטיח להשמידנו. נאצר הפיל את נאגיב, ודווקא אתו חתמו הבריטים הסכם על פינוי איזור תעלת סואץ, וחוזה ידידות לעשרים שנה. נאצר בא בריב עם האמריקאים בשל “קמצנותם” לגבי דרישותיו למימון הוצאותיו, והגיע לכלל הסכם עם הרוסים על בניית סכר אסואן, ובעזרתם חתם על עיסקת הנשק עם צ’כוסלובקיה; ונשק מודרני התחיל לזרום בשפע לצבא מצרים. פעולת המחבלים המסתננים מעבר לקווי שביתת הנשק גברה ונשפך דם יהודי יקר.

בקאהיר נערך משפט ראווה נגד קבוצת יהודים. הם נאשמו בריגול ובמעשי חבלה. שניים מן הנאשמים ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר הי"ד הועלו על הגרדום. ארבעה בנים ושתי בנות הושלכו לכלא למאסר עולם או לשנים ארוכות ורבות. אחרי מבצע קדש לא דרשה ישראל, משום מה, לכלול את אסירי קאהיר בהחלפת השבויים, והם הוחלפו, ושוחררו רק בשנת 1967.

למאורעות במצרים היה הד בישראל. לבון לא מצא תמיכה אצל ראש הממשלה, ושרת הודיע בכנסת על התפטרותו של לבון מן הממשלה. הוא הוסיף דברי שבח על עבודתו של לבון במשרד הביטחון (21.2.55). לבון לא ביקש רשות הדיבור. הוא יצא את האולם, בודד. הלכתי אחריו, נכנסתי למכונית וישבתי על ידו וליוויתי אותו עד פתח ביתו בתל אביב. רק זאת אמר לי: יבוא יום ואספר לך. על אף יחסי הידידות של אמת ששררו בינינו, מעולם לא דיברתי אתו על העניינים במפלגתי והוא לא דיבר אתי על הנעשה בממשלה או במפלגתו. על אותה פרשה שמעתי מידידיו אך לא מפיו.

אמר לי באותם ימים זלמן ארן: יש לך ידידים רבים במפא"י; מדוע לא תצטרף אלינו? ואני, ולא בלא חיוך: זאת הסיבה. לו הצטרפתי הייתי מפסיד באותה שעה את כל הידידים האלה, והיו לי רק חברים. ארן: אינך מעלה אפילו על דעתך איזה דבר חכמה אמרת!

בגין הצטער על הפירסום שניתן בעיתונים לשיחה זו: כלום לא יסיקו ממנה שכוונתי גם לחברים שבתנועת החרות? ולבון אמר לי: אתה צודק, זהו המצב בכל המפלגות. אך אני כשלעצמי בטחתי בלבי שאוהבים אותי בתנועת החרות כמו שאהבו אותי חברי למעצר בלטרון ובעתלית, גם אחרי שיצאנו משם.

אנשי מפא"י מסויימים היו אומרים לי: אצלכם בגין, בן אליעזר, מרידור, לנדאו ואתה ידידים בנפש. אצלנו לא כך, אנו מקנאים בכם. בשעתו הם צדקו, אך “הכל עובר”, כמו שאמר הראקליטוס.

אמרה פעם העיתונאית דינה אברך ללבון: מספרים שאתה ציניקן נורא. והוא: לא איכפת לי, אף אסביר לך. ישנם בני אדם הבטוחים שהם שיא העולם. ואם אדם כזה מוצא שאינני מחשיב אותו, הרי מסקנתו היא: “אם לבון איננו מכבד אפילו אותי, הרי איננו מכבד שום דבר בעולם והוא ציניקן נורא”. אולם אני מכבד רעיונות, ערכים, עקרונות, הם אשר צריך לכבדם.

שרת ביקש מבן-גוריון שינטוש את שדה בוקר וישוב לכהן בממשלה. ובן-גוריון נעשה שוב שר הביטחון. התגובות נגד מעשי המחבלים הפכו להיות יותר ויותר רציניות.

הציונים הכלליים לא שכחו את עיקר ההסכם הקואליציוני ­– את עניין אחוז החסימה, ואם לא 10%, כמו שהוסכם, הם דרשו לפחות 4%. והם דרשו את קיום ההסכם… הממשלה דנה על כך באוגוסט 1954, שני שרים ממפא"י הצביעו עם הכלליים אך החלטה אין. שוב התחילו שיחות; במוסדות מפא"י דנים על 4%, ואין הכרעה. בנובמבר הציעה מפא"י לכלליים שינוי שיטת הבחירות במקום העלאת אחוז החסימה. על כך נתגלעו אצל הכלליים חילוקי דעות, ורק ביאנואר 1955, כחצי שנה לפני הבחירות החדשות הסכימו שני הצדדים על שינוי שיטת הבחירות על בסיס הצעת הציונים הכלליים, הידועה בתור “תוכנית סרלין”. התוכנית מתכוונת להבטיח נצחון מלא לשתי המפלגות הגדולות ולחיסול כמעט מלא של השאר: יהיו 30 איזורים, בכל אחד מהם 3 מאנדאטים. תיפסל כל רשימה שלא קיבלה 20% מן הקולות. לבחירתו של מועמד דרושים 20% קולות (כלומר לשני מועמדים של רשימה אחת ­– לפחות 40% של הקולות). אדם יכול להיות מועמד באיזור אחד בלבד. ברזרבה לחלוקה בין הרשימות הארציות ­– 30 מאנדאטים בתוספת המאנדאטים שלא חולקו באיזורים. בחלוקתם ישתתפו רק המפלגות שקיבלו לפחות 4 מאנדאטים באיזורים. חלוקת המאנדאטים בין הרשימות הארציות תהיה יחסית על פי סך הכל של עודפי הקולות של המפלגות האמורות שעדפו להן באיזורים (ולא על פי סה"כ הקולות שקיבלו). כאן הסיכוי למפלגה שהשיגה פחות קולות ופחות מאנדאטים באיזורים, אך יותר עודפי קולות.

(הנחת יסוד של המציעים היתה שבבחירות לכנסת הבאה לא ישתנו יחסי הכוחות ומפא"י והציונים הכלליים יישארו הסיעות הגדולות מן השאר).

שתי המפלגות בחרו ועדה משותפת, והיא מצאה לעצמה אכסניה במלון קאסטל בתל אביב. במשך חודשים רבים היתה כל העיתונות מעוניינת לדעת את הסודות של המשא ומתן הזה.

היום יכול אני לגלות: מפא"י דרשה חוות דעתו של משפטן אחד חשוב, ידיד שלי. הוא ביקש ממני שאסביר לו את מהות השיטה, ומה התוצאות הצפויות ממנה. הוא הסכים שההצעה פסולה מיסודה אך אמר: בסופו של דבר זה טוב למפא"י.

אולם, אחרי ששתי המפלגות הגיעו להסכם כמעט מלא, וכבר היה זה ממש המועד האחרון להגשת הצעת החוק לכנסת כדי שאפשר יהיה לערוך לפיו את הבחירות הבאות ­– אמרו הציונים הכלליים: קודם כל נצטרך לקבוע את חלוקת הארץ לשלושים איזורי הבחירות ואת גבולותיהם. הבינו אנשי מפא"י כי דרישה זו, ובשעה זאת, היא בריחה מכל התוכנית. שיחות קאסטל הופסקו כלעומת שהחלו, ומלחמת הבחירות החלה.

באותה תקופה התנהל בבית המשפט המחוזי בירושלים המשפט נגד מלכיאל גרינוואלד על הוצאת דיבה נגד ד"ר ישראל קאסטנר, דובר משרד המסחר והתעשייה. גרינוואלד היה מוציא לעיתים מזומנות עלון משוכפל בו היה מתקיף אישים שונים, ורק הם ומכריהם היו מתעניינים בכתוב בעלון זה. באחד מן העלונים שלו האשים גרינוואלד את קאסטנר כי שיתף פעולה עם הנאצים בהשמדת יהדות הונגריה. ביוזמתו של ד"ר יוסף הגיש פרקליט מחוז ירושלים משפט נגד גרינוואלד. המשפט הסתיים בספטמבר 1954, אך רק ב-19 ביוני 1955 (או סמוך ליום זה) קרא השופט המלומד את פסק דינו: קאסטנר מכר את נפשו לשטן כדי להציל מעטים. היועץ המשפטי לממשלה הודיע מיד כי יגיש ערעור על פסק הדין הזה ­– ואני הגשתי הצעת אי-אמון לממשלה, כאחראית להגשת התביעה נגד גרינוואלד (ולא נגד קאסטנר), וגם כאחראית לפעולות היועץ המשפטי שלה.

הדיון בכנסת נערך ב-28 ביוני ­– שבועיים אחרי מועד הגשת רשימות המועמדים לבחירות, וכארבעה שבועות לפני יום הבחירות (26.7.55).

לא אחזור כאן על הנמקת הצעתי באותה ישיבת הכנסת, על הדיון בהצעתי, ועל תשובתו של שר המשפטים. ברור לי גם היום שהממשלה פעלה בענין קאסטנר-גרינוואלד בחיפזון, וכי ד"ר יוסף יזם הגשת התביעה נגד גרינוואלד מבלי שנערכה בדיקה מוקדמת על גילוייו. היועץ המשפטי נתן פירסום להחלטתו להגיש ערעור ­_­­– לפני שהגיש אותו. בן-גוריון הכריז מיד אחרי שניתן פסק הדין ­– כי “השופט טעה בתום לב” (רגיל להגיד על אדם שעשה מעשה שהוא כשלעצמו עבירה “הוא פעל בתום לב”) וברור לי כי הממשלה והמנגנון לא פעלו בעניין זה ללא משוא פנים.

הרוב הצביע נגד הצעתנו. אולם הציונים הכלליים, ואף השרים שלהם נמנעו מן ההצבעה. בן-גוריון בא במרוצה לכנסת ודרש מחבריו את גירושם של הכלליים מן הממשלה. למחרת היום, השכם בבוקר, הודיע שרת לנשיא המדינה על התפטרות הממשלה, ועוד באותו יום, ובחיפזון רב, התייעץ הנשיא עם ראשי הסיעות, מסר מחדש את תפקיד הרכבת הממשלה לשרת, ובאותו ערב הציג שרת בפני הכנסת את ממשלתו החדשה, בהרכבה הקודם ובלי הציונים הכלליים.

10. במקום שאין אנשים…    🔗

היינו מועטים בכנסת השנייה. יעקב מרידור התפטר. הוא הקים חברה ועסק בניהולה. בן אליעזר חלה. כשהבריא עזר לנו בכנסת, אך לבסוף נאלץ לצאת להבראה נוספת ממושכת והתפטר מן הכנסת. בגין לא אהב את הכנסת השנייה; נמשך לפעילות בה רק בשלביה האחרונים. עומס עבודה רב הוטל עלי. גם חיים לנדאו ואסתר רזיאל נאור עבדו קשה ועשו מלאכה מצויינת.

את חיים לנדאו הכרתי עוד בקראקוב, והוא אז עדיין תלמיד גימנסיה עברית ומפקד בית"ר. עלה ארצה, הצטרף לאירגון הצבאי הלאומי ולמד בטכניון בחיפה. בגין קרא אותו לשיחה, אחרי שנעצר ראש המטה של האירגון, שלמה לוי, ומינה אותו לראש המטה החדש. אני רגיל לספר: לנדאו הסכים, אך שאל, מה עלי לעשות. ובגין השיב לו: תפקידך לגרש את הבריטים מארצנו. ולנדאו: זה הכל? אינני רואה קושי כלשהו בתפקיד זה. (זה סיפור בדוי כמובן, וכוונתו להדגיש שלנדאו הוא אופטימיסט קיצוני; וטוב לאדם שיש לו חבר כזה בימים קשים).

אסתר, אחותו של דוד רזיאל מפקד האירגון הצבאי הלאומי, שנפל בתפקיד בעיראק, ובעצמה חיילת, מפקדת וקריינית של האירגון, מורה על פי מקצועה. היא נציגתנו בוועדת החינוך והתרבות וגם בוועדת הכנסת, ומזכירת הסיעה ומוכנה לכל תפקיד אחר. לנדאו ואסתר נואמים תקיפים ומצליחים, והעברית שבפיהם ­– שופרא דשופרא. אני זוכר: אירע פעם אחת שלנדאו תקף חריפות את מפא"י מעל במת הכנסת. ישבה על ידי דבורה נצר ממפא"י וחייכה בעונג רב. שאלתיה: דבורה, האם את מרוצה מנאומו של לנדאו? והיא: חס ושלום, אולם מה יפה העברית שלו!

השפה שבפי אסתר לא פחות יפה, וקולה מצלצל ­– הרי היא היתה בעבר קריינית של קול ציון הלוחמת.

בוועדת חוקה חוק ומשפט היו לסיעתנו שני מקומות. אני החזקתי באחד מהם, נציגנו השני היה אלטמן, אחר כך לנדאו, ואחריו בגין שלא רצה באותם ימים להשתתף בישיבות ועדת החוץ והביטחון, והריהו משפטן מוכשר. במצב זה יכולתי לתת עדיפות לעבודתי בוועדת הכספים.

השתתפתי בישיבותיה ובעבודתה של ועדת חוקה חוק ומשפט כמיטב יכולתי וזמני. פעלתי בעיבוד הצעות חוקים רבות, והופעתי בדיונים עליהם מעל במת הכנסת, בדיונים על חוקי הגנת הדייר, על חוקי עונשין, על חוק השופטים, על חוק רואי חשבונות, על חוק יסוד הכנסת, על חוק העמותות (שעיבודו הופסק בלחץ ההסתדרות) על חוק השיפוט הצבאי, ועוד ועוד.

(נשאלתי מה זאת “העמותות”. היה במשרד המשפטים עובד, מר מאיר שלי, הממונה על נוסח החוק; גדול הוא כמומחה לשפת עבר ואבי מונחים עבריים משפטיים ללא ספור, שהם דרושים לחקיקה המודרנית. הוא יצר שפה מקצועית משפטית חדשה שאני קורא לה “שלית”; וגם את המלה

“עמותה” ­– שהיא ב"שפה שלית", ופירושה אגודה, לרבות איגוד מקצועי, מפלגה וכדומה). באוגוסט 1952 הוגשה לכנסת הצעת חוק שירות הביטחון (תיקון מס' 2) ונתבקשתי בשם הרמטכ"ל לעזור בהכנתו בוועדת החוץ והביטחון. רק ראה אותי בן-גוריון ­– וכבר התחיל לדבר על האצ"ל, ואני: לא אגיב, לא באתי הנה להתווכח על העבר אלא כדי לעזור לצה"ל. יגאל ידין, חייך, ברור שהוא היה מרוצה מתגובתי. רשמתי גם הסתייגות לחוק זה, אולם בן-גוריון פנה אלי וביקש כי הפעם אוותר על הצעתי…

בדר: אני מבין מדברי שר הבטחון כי בזמן נאות תנתן לכנסת הזדמנות לדון עוד פעם על הצעת חוק זו, ולכן אני מסיר את הסתייגותי.

בן-גוריון: בהחלט, אפילו כל שנה.

בדברי על הצעות החוקים הייתי ער להבטחת זכויות האדם ובפרט לזכותו לפנות לבתי-המשפט. ביוני 1953 הוצאו צווי המעצר נגד צעירים קנאים דתיים החשודים בפעולות טירור. הגשתי הצעה לסדר היום בעניין זה ודיברתי נגד הפעלה של התקנות הבריטיות הידועות לשימצה. בן-גוריון: אני בטוח שאינני אלא אחד מרבים בכנסת הנהנים לשמוע נאומיו ההומוריסטיים והתרבותיים של חבר הכנסת בדר, אבל הפעם… וביקש שאסכים להעביר את ההצעה לוועדת החוץ והבטחון.

בדר: הפעם אינני מסכים.

והרוב דחה את הצעתי לדון בעניין במליאת הכנסת (10.6.53).

ארשה לעצמי להוסיף כאן מלים מספר על שכנתי לספסל באולם הכנסת השנייה, אסתר וילנסקה: מוכשרת, יעילה, פעילה ומסורה למפלגתה ­– למק"י. עברה שנה עד שהסתכלנו זו בזה; אחר כך קרה הנס: היא הראתה לי את צילומי ילדיה. פעם שאלתי: אסתר, אולי נפלרטט קצת. והיא: אי אפשר. ואני: מדוע? והיא: הבדל המפלגות. ופעם היא עמדה על הבמה, ודיברה באחת תגובות העונשין של חיילינו והיא דיברה על “החיילים המרצחים” ומשורות הכנסת הגיבו על כך החברים בקריאות מחאה, אולם קולה יותר חזק ­– כי היא דיברה דרך המיקרופון והרמקולים הגבירו את קולה. ניגשתי וסגרתי את המתג של המיקרופון. לאחר שבוע אמר לי בר-רב-האי (יושב ראש ועדת הכנסת): תבוא מחר לוועדה שלי, מק"י הגישה תלונה נגדך על סגירת המיקרופון. ומה תגיד? ואני שיש לה רגליים יפות וחיוך נעים, ואם עוד פעם תשמיץ את חיילינו אשוב ואסגור את המיקרופון. והוא: לא תקבל רשות הדיבור.

וזה שהתרחש בישיבת הוועדה. מק"י הגישה את התלונה. ביקשתי את רשות הדיבור. בר רב האי: שב, תאכל עוגה. והוא הסביר: בדקתי את הסטנוגרמה אין שם שום דבר על סגירת המיקרופון, עלינו להוריד את התלונה מסדר היום. נציג מק"י מוחה. נציג מפ"ם מוחה. אני מבקש רשות הדיבור. בר רב האי בשלו: שב ותשתה תה ותאכל עוגה. והוא טוען: יושב ראש הישיבה לא קרא את ד"ר בדר לסדר, ומבחינה זו עלינו להעביר את התלונה לוועדת הפירושים. הצביעו, קיבל את דעתו של בר רב האי.

נכנסתי לאולם, חששתי להתקרב אליה ולשבת על ידה, אך אין ברירה, אני יושב על כיסאי והיא פונה אלי: איפה הנימוס של חרותניקים, לא אמרת לי שלום.

לא היינו מבודדים בכנסת. אליעזר לבנה (מפא"י) השמיע דעות זהות לדעותינו הוא זכה לפירסום רב, כי איש מפא"י אמר זאת. לעיתונים לא חשוב שאנחנו אמרנו אותם דברים לפניו. לא פעם, אחר כך, ראיתי טאקטיקה זו של פוליטיקאים פיקחים. דרך משל, אם חבר סיעת חרות יקום ויאמר: אני לא הסכמתי למעשה של ז’בוטינסקי, מיד יעלה לכותרות העיתונים. או יגיד חבר שלנו: תנועת הנוער היפה ביותר – היא השומר הצעיר; העיתונאים ימהרו לפרסם דעתו זו. לו היה אומר זאת מפ"מניק לא היו שמים לב, כמובן. לבנה עצמו היה כן בדבריו, אך האחרים הפכו את העניין לשיטה. אני מכנה אותה “ליבנאיזם”. לטווח ארוך עלולה שיטת הליבנאיזם להזיק למשתמש בה יתר על המידה, במעמדו בתוך מפלגתו שלו.

11. הבחירות    🔗

תנועת החרות התכוננה לבחירות. תקוותנו היתה שנגביר את כוחנו. בכמה? מי יודע? אותם ימים לא היתה מפלגתנו מפלגה המונית, אבל חבריה רובם ככולם מסורים לתנועה. חלק ניכר מהם פעילים ומצפים למבחן הבחירות בתקווה לא מופרזת וברצון להשקיע בהן את כל מרצם וכוחם.

באפריל שנת 1954 פתח בגין את ועידתנו השלישית בנאום מצויין, בו הוא השמיע ביקורת קשה אך לא מוגזמת על מדיניות הממשלה. הוא קרא למדיניות חוץ יותר פעילה וגם למלחמה יותר פעילה במסתננים. הוועידה נפתחה בבית ציוני אמריקה, והדיונים נערכו באולם יותר צנוע בדרום תל-אביב.

כיצד להרכיב את רשימת המועמדים? החלטנו למסור תפקיד זה לוועדה שאף אחד מחבריה לא יהיה מועמד לכנסת במקום ריאלי. דרושים לתפקיד זה חברים המתמצאים בתנועה, אחראים ונבונים, שלא יכנעו ללחצים או ל"פרוטקציה", ויחד עם זאת חברים שאינם מעוניינים בחברות בכנסת. הניסוי היה רב סכנות, אך הפך להיות מוצלח בזכות יושב הראש של הוועדה, הוא משה איכילוב סגן ראש העיר תל-אביב-יפו. היה זה איש חזק, ישר ומוכשר. בתור סגן ראש העיר עשה איכילוב גדולות: סלל כבישים, הסדיר את ענייני יפו, הפך את ה"שטח הגדול" לגן יפה ובנה בתל-אביב בית חולים חדיש ומפואר. היינו ידידים בנפש, ומותו בגיל צעיר היה הפסד קשה ביותר הן לעיר תל-אביב והן לתנועת החרות.

בזכותו הרכיבה ועדה של לא-מועמדים רשימה לא רעה, אך לא הייתי מציע לחזור על ניסוי זה. הצרה היא שאיש לא רצה להיות מועמד במקום שלמטה מן השמיני או התשיעי ברשימה. ראו בכך הדחה. יוסף שופמן (המקום השלושה-עשר) רצה להתפטר מיד. אמר לו בגין: אתה הרי ריאליסט, אי אפשר לדעת מראש את תוצאות הבחירות! היה לי קשה להרגיע את אסתר רזיאל נאור שהורדה מן המקום השמיני שהיה לה ברשימה לכנסת השניה למקום העשירי ואת נחום לוין (במקום השנים-עשר) שיסכימו להופיע ברשימה. בגין לא רצה להתערב. לוין הסכים אחרי שיחתי הארוכה אתו לנסוע אתי אל אסתר, והיתה לי עם שניהם שיחה קשה, עד שלוין, שלעולם חשב על טובת התנועה יותר מאשר על עצמו אמר לאסתר: אם תסכימי גם אני אסכים. שלושתם עשו עבודה מצויינת בכנסת במשך שנים רבות.

למרות ימי הקייץ החמים לבשתי את חליפתי השחורה, חתמתי על רשימת המועמדים והגשתי אותה חגיגית לשופט שמעון אגרנט, יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית. הוא אמר לי שברגע הראשון לא הכירני, זאת לו הפעם הראשונה שראה אותי במקטורן ובעניבה.

אגרנט שונה מאולשן. על אולשן, שהיה חייל בגדוד העברי של ז’בוטינסקי בימי מלחמת העולם הראשונה אומרים עורכי הדין, שהוא נשאר “סמל” לכל חייו: שולט בזולת ביד חזקה, שומר על הסדר, איננו אוהב בזבוז זמן, מקשיב לדיון, ומכריע כמפקד. אגרנט, כמו אבא טוב, סובלני וסבלני, איננו ממהר לסיים את הדיון עד שיאמר די. וגם אז עוד ישקול בלבו את העניין כולו ויחליט. שניהם בעלי ידע רב, שניהם מצטיינים בהגינות עמוקה, ברגישות לזכויות האדם. להם, וגם לבאים אחריהם הזכות העיקרית שהוועדה המרכזית, לא נכשלה מעולם במילוי תפקידה, ושהיא השרישה בלב העם אמון בטוהר הבחירות, בדימוקראטיה.

אין בישראל בחירות בלי חקיקה חדשה. אומנם חוק הבחירות לכנסת השנייה חל גם על הבחירות לכל כנסת חדשה, אך שר הפנים ישראל רוקח הגיש לכנסת הצעת חוק חדשה (29.12.54). עיבדנו אותו בוועדת חוקה חוק ומשפט, הוספנו סעיפים, (בגין ואני רשמנו הסתייגויות) והחוק אושר בכנסת (24.1.55). בחוק הזה היו שני חידושים חשובים. האחד: הזכות לבחור ולהיבחר תינתן לאזרחים בלבד (בעבר: לתושבים). והשני ­– טכני לכאורה אך חשוב למדי: במקום עשרים איזורי הבחירה שהיו קודם לכן, תהיה מעתה כל נפה לאיזור בחירות (מכאן שוני רב בגודל האיזורים, נפת כינרת או נפת צפת הן כחלק קטן מנפת תל-אביב). רוקח וחבריו התכוונו להבטיח לעצמם שניהול הבחירות באיזור תל-אביב יימצא בידם. והתוצאה היתה שיושב ראש הוועדה האיזורית בתל-אביב היה איש מפא"י.

בנציון קשת ואני ייצגנו את תנועת החרות בוועדה המרכזית. הייתי אחד מארבעת סגני היושב ראש. המזכיר הכללי משה שילה מצא והשיג מידי הצבא בשביל הוועדה המרכזית בנין ריק, ישן ומוזנח ביפו. הוא הזמין קווי טלפון נוספים, ואנו התחלנו לעבוד. העבודה היתה רבה, אך אספר רק על מספר פרשיות אופייניות.

ראשית, עניין “המעטפה הניידת” ­– אסביר זאת כאן כדרך שהסברתי את הדבר בישיבת הוועדה המרכזית:

­ – ידוע לכולנו ­– מסביר אני ­– כי לתנועת החרות כסף רב וכי היא שליטה במנגנון הממשלה ושהיא תקים לעצמה לשכות בקירבת כל ועדת קלפי לטיפול בבוחר. וגם תשיג, בדרך משלה, מספר מתאים של מעטפות ההצבעה בניגוד לחוק ותחלק אותן בלשכות שלה. ביום הבחירות מביאים את הבוחר ללשכתנו, לוקחים מעטפת בחירות, שמים לתוכה פתק הצבעה “ח”, סוגרים ומדביקים יפה את המעטפה, ואומרים לבוחר: תקבל בוועדת הקלפי מעטפה כזו, תיכנס אל מאחורי הפרגוד, תשים את המעטפה הריקה בכיס, תכניס לקלפי את המעטפה שנתנו לך ותביא לנו את המעטפה הריקה, ואז נראה שמילאת את מצוותנו ותקבל פרס, חמש לירות ואות הצטיינות של אצ"ל, והמעטפה הריקה שהבאת לנו תשמש למטרת “המעטפה הניידת” לבוחר אחר, ושוב, ושוב.

קמו בוועדה עשרה מפא"יניקים וצעקו: אתה משמיץ את המדינה!

הוועדה החליטה שעל כל מעטפות ההצבעה יחתמו שני חברי ועדת הקלפי נציגי סיעות שונות, ורק מעטפה כזו כשרה.

אינצידנט אחר: בוועדה נתגלע ריב בין שתי רשימות “ספרדים”, כל אחת מהן רצתה באות “ס”. המוצא ­– לסרב לשתיהן. טען נציג של אחת מהן: משפחתי בארץ מאה וחמישים שנה. ואני: ומשפחתי אלפיים שנה ומעלה בארץ. אני זוכה למחיאות כפיים שלכל חברי הוועדה. בוועדה איזורית מסויימת נעשה נסיון להערים עלינו בקביעת נציגותנו בוועדות הקלפי: לקבוע לנו מקומות במושבים ובקיבוצים, אך לא בערים (כמעט(. מחיתי נגד קיפוח זה. ברוך אזניה (מפא"י) קיבל על עצמו להשיג פשרה בפלוגתא זו וגם הצליח. מאז התחלנו בנוהג חדש: לכל אחד ­– את המגיע לו.

יום אחד פנה אלי אזניה בנימה של רוגז: תרסן את הסכינאים של חרות שהטילו טרור על המעברות. השתוממתי, כי זכרתי טרור שהוטל על תושבי המעברות בבחירות הקודמות על ידי הפקידות ובפרט על ידי מנהלי לשכות העבודה. ואולם, על פי פנייתו של אזניה פנינו לחברינו: אסור לאיים. אמרו: זה בסדר; היה מנהל לשכת העבודה במעברה פלונית שדרש מדורשי עבודה שיצביעו “א”, בלילה כיבדוהו במכות ומאז הכל כשורה. אמרתי: לא עוד!

הגענו ליום הבחירות (26.7.55) מה יהיה? העיתונים ניבאו לנו זמן מה ירידה נוספת אך ערב יום הבחירות אמר לי “מבין” אחד: הנושא בבחירות אלו ­– ענייני הביטחון ותשמרו על מספר המאנדאטים שיש לכם. לנדאו האופטימיסט שיצא לחוץ לארץ לגייס כסף לבחירות סיפר שם לחברינו שיש לנו סיכוי לעלות עד תריסר מאנדאטים. אמרו לו: יספיק שתשיגו מאנדאט אחד נוסף.

מפא"י והציונים הכלליים השקיעו במערכת הבחירות מיליוני ל"י (בשנת 1955 מיליון ל"י היה סכום גדול מאד). הם מילאו את כל העיתונים במודעותיהם, כיסו את קירות הערים בכרוזיהם, ואף את השמיים כיסו הציונים הכלליים בבלונים גדולים ועליהם “צ”. ואנו היינו עניים, וסמכנו בעיקר על המתנדבים שלנו ועל ההמונים הבאים לאסיפות של בגין.

ביום ההצבעה היה המתח רב, המתיחות סוערת. בשטח היו בעיות, וצריך היה להתערב, לבדוק, לתקן, וגם להרגיע. בלילה התחילו להגיע ידיעות ראשונות על התוצאות. לא היה לנו עדיין חנוך סמית, הסטאטיסטיקן שהצליח בשנים 1969, 1973, ו-1977 לחשב את תוצאות הבחירות בשעות המוקדמות של יום ההצבעה. אך משעה לשעה בליל שימורים זה נעשה המצב יותר בהיר. אומרים לי זו “רעידת אדמה”. אינני יכול להסתכל בפניהם של הציונים הכלליים: חיוורים, צהובים, צר לי עליהם. יש לי מזכיר מתנדב ירח רום, גיבור פעולות האצ"ל. הוא דבוק לטלפון, מקבל חדשות ומעבירן למצודת זאב. יום חג זה מגיע לו. אני מטלפן לאשתי היא חזרה הביתה מעבודתה בוועדת קלפי ברמת גן. היא מאוכזבת: העם הזה אינו רוצה בנו. ואני: לא חשוב מה ברמת גן. לי נדמה שיהיו לנו שנים עשר מאנדאטים; אולי. בשש בבוקר אני נוסע מן הוועדה המרכזית לשעה קלה למצודת זאב. בחדרים רעש ושגעון. בגין ואני מתחבקים, מתנשקים. ואני לו: זהו יום חג שחיכית לו ארבע שנים. והוא: כמה יהיו לנו? ואני: שנים עשר ­– כמעט בטוחים. עלי לחזור ליפו. בערב אני חוזר לבגין: כבר עברנו מאה אלף קולות, הוא מאושר.

החישוב נסתיים: קיבלנו 107,000 קולות, וחמישה עשר מאנדאטים. הציונים הכלליים ירדו מעשרים ושלושה מאנדאנטים לשלושה עשר. אחדות העבודה גברה על מפ"ם. מפא"י ירדה מארבעים וחמישה מאנדאטים לארבעים.

עוד ביום הרביעי, למחרת יום הבחירות הספקתי לכתוב מאמר. הכותרת: “מסקנות ראשונות”. זו היתה כותרת למאמרי על מפלתנו בשנת 1951. ציטטתי בו ארוכות מן המאמר ההוא והמשכתי ב"מה נשתנה".

“היום ההוא שציפינו לו מן השבוע השחור של הבחירות לכנסת השנייה ­– בא. תושבי תל-אביב וערים אחרות התאכזבו מצידקיהו שנכשל בתור האופוזיציה. נעשה שותף לקואליציה ולא קיים את הבטחותיו”.

“העולים החדשים במעברות ובישובי העולים למדו את האמת על מצב הארץ ועל אופי המשטר, והם מרי נפש, וגדלים והולכים ההמונים שמרדו בשוט הקלון של המשטר”.

“גברה הפעם ההכרה שבעיות המדיניות והבטחון אינן לוקסוס אלא עניין של חיים ומוות, והחיים חשובים מרמת החיים”.

“תנועת החרות המשיכה בדרכה ובמילוי שליחותה, ובא יום הצלחה ונצחון לתנועת ז’בוטינסקי”.

“…שלושה דברים אלה נציב לעינינו: ראשית שאין מפלגה גדולה אלא אם היא יודעת לזכות באמון העם, לשמור על האמון ולהוסיף לו. שנית, כמו בימי המרד הגדול לשרת שירות נאמן את העם והמולדת… ושלישית, הנצחון הזה הוא נצחון ביניים ויש להוסיף עמל, מלחמה, נצחונות…”

“וכל העם ישמח אתנו כאשר נזכה להגשים בשלימותה את תורתו של זאב ז’בוטינסקי”.

 

בכנסת השלישית    🔗

1. הקרע וההתארגנות    🔗

העלייה: בשנים 1956­–1959 עלו ארצה 173,564 עולים חדשים. ולהלן הנתונים לפי כל שנה ובאחוזים על פי יבשת הלידה.

העלייה ממארוקו בשנתיים הקודמות היתה 70% ו-60% מכלל העולים. בימי הכנסת השלישית היא נתקלה בקשיים ומאז היא בירידה מתמדת. כנגד זה נפתחו בשנת 1957 שערי פולין, ובשנת 1958 התחילה לזרום גם העלייה מרומניה. העלייה מאירופה המערבית ומאמריקה לא גברה וממדיה נשארו צנועים.

על היקף העלייה השפיעה ­– נוסף לתנאים שבארצות היציאה, גם מדיניותה של ממשלת ישראל. היתה המגמה להנהיג סלקציה של העולים (“ברר” בעברית המצוחצחת של משה שרת). אמנם חשדנו כי הממשלה והסוכנות היהודית מרסנות בכוונה את זרם העלייה ממארוקו, אך המרצע יצא מן השק רק בראשית הימים של הכנסת השלישית בדיון על העלייה מצפון אפריקה (1.9.55). משה שרת העלה על נס את שיטת הסלקציה לגבי העולים הרצויים מבין המועמדים לעלייה: “אין שום טעם מעשי או מוסרי לבטל כיום את שיטת הברר לגבי מארוקו. שם רשומים כבר עכשיו 60,000 מועמדים לעלייה אשר כשני שלישים מהם עמדו במבחן הכללי של הברר…”

באותו מעמד הופיע אשכול כדי להסביר כי לשם מימון עלייתם של 45,000 עד 100,000 עולים הטיל זה עתה מכס ובלו על חומר הבניין (ברזל ומלט) ועל מצרכים אחרים.

בגין הוקיע בדבריו בכנסת את שיטת הסלקציה וקרא להחשת העלייה ממארוקו כל עוד הנסיבות במקום לא נשתנו לרעה. בדברי אני באותו נושא הוכחתי שאין כל צורך במיסים החדשים. (לדידי היתה התשובה הנכונה: חיסכון בהוצאות המימשל והרחבת המיסוי על המפעלים המיוחסים של ההסתדרות). לגבי “הברר” אמרתי: הבעיה היא, האם העולים הם בשביל המדינה או המדינה היא בשביל העולים. לכל יהודי זכות לעלות ארצה.

שרת הבחין בין העלאת העולים, שהיא סלקטיבית, לבין העלייה שהיא חופשית לכל. ברם, ביחס למצבם של יהודי מארוקו כל ההבדל הזה אינו אלא פיקציה, ומה ירגיש היהודי כשיאמרו לו: לא עמדת בברר, ולא תראה את ארץ ישראל.

לא עבר זמן רב וקראתי בעיתון שבחים על תכסיסו של אשכול, שהצליח להטיל מיסים חדשים באמתלה שהמיסוי דרוש לעלייה.

בגין אירגן אספות מחאה המוניות נגד הגבלות העלייה ממארוקו, הן השפיעו על השלטונות שיקלו בביצוע גזרת הסלקציה.

במשך שנים רבות לא באה עלייה מרומניה. היא התחילה לפתע בשנת 1958. אחרי זמן קצר הופסקה פתאום, ולא חודשה אלא אחרי זמן רב.

בתחילת אפריל 1959 השתתפנו, דוד הכהן ואני, וגם מזכיר הכנסת משה רוזטי, במושב המועצה הבין פארלאמנטארית בניצה. דיברתי עם נציגי הפאלרלאמנט הרומני, וכמובן שאלתי אותם לסיבות של הפסקת העלייה מארצם. אחד מהם, החשוב שבחבורתם, והוא דווקא היה ידידותי, הסביר לי: בן גוריון שלך הוא אשם בכך. כשאנו איננו נותנים ליהודים לצאת מרומניה, הוא טוען שזהו מעשה של אנטישמיות, וכשהסכמנו הוא טוען שהיהודים בורחים מפני האנטישמיות. אנחנו מסבירים שאנו מאפשרים איחוד משפחות, והוא לועג לכך ואומר שלכל יהודי יש קרובים בעולם, ומכריז שזה “אקסודוס”. ועוד אמר כי הדבר יוסיף לכוח הצבאי שלכם ­– ובכן, מה יכולנו לעשות אם לא להפסיק מתן היתרי היציאה? אך הוא גם ניחם אותי: אין דבר, עוד תתחדש יציאת היהודים מארצנו. סיפרתי מיד לדוד הכהן על שיחה זו. במקום, שם בניצה, על שפת הים, התחיל לדבר קשות על בן גוריון, בסגנון האופייני והציורי שלו. בבוקר דיבר רוזטי אל ליבי: אל תספר בארץ את הדברים האלה. ואמנם גם כאן לא אכתוב מה בדיוק מה אמר אז ידידי דוד. בשובי ארצה שוחחתי על פרשה זו עם ח.כ. אידוב כהן, שהוא יליד רומניה. דברי לא הפתיעו אותו. הוא השיב: אנו אמרנו לבן גוריו שצריך למעט ככל האפשר בדיבורים על העלייה מרומניה, והוא השיב: לא שאפשר למעט בדיבורים אלא בכלל לא לדבר עליה, ופתאום בניגוד לדבריו הוא… (אפילו במועדון התיאטרון בתל-אביב היו מראים כיצד טוביה החולב מתכוון לצאת לארץ כתריאליבקה, ולפתע קם אדם ומכריז על אקסודוס ועל הגברת הצבא, ובא הגוי אל טוביה ומודיע לו: לא תסע.) העמדתי את הכנסת על אותו מעשה בנאומי בה (26.5.59) ועוררתי תגובות רוגז מספסלי מפא"י. כואב לשמוע אמת בלתי נעימה, או בלשונם של הבריטים: “The greater the truth, the greater the .” libel

ועוד פרטי “רקע”.

האוכלוסיה: בסוף 1955: 1,789 אלפים, מהם 1,590 אלפי יהודים; בסוף 1959: 2,089 אלפים מהם 1,859 יהודים.

המקורות (במיליוני ל"י):

השימושים:

סחר החוץ (במיליוני דולרים):

חובות החוץ של המדינה: אלה הגיעו בסוף שנת 1959 ל-649 מיליוני דולארים. כנגד זה הריזרבה במטבע החוץ: 168.4 מיליוני דולארים.

אמצעי התשלום: (המזומנים במחזור ופקדונות עובר ושב):

גידול ההיצע כפי שהוא מתבטא בשימוש המקומי במקורות, וגידול עודף היבוא על היצוא גרמו לכך, שריבוי אמצעי התשלום השפיע רק חלקית על עליית המחירים.

עניני החוץ והביטחון: נרשום כאן רק את השלבים העיקריים:

(א) בשנת 1955 ועד אוקטובר 1956 גברה מלחמת ה"פידאין" נגד ישראל. מצרים גייסה אותם, אימנה והפעילה אותם על חשבונה. הם פעלו בעיקר מרצועת עזה ומירדן, אך גם מסוריה ומלבנון. (ב) בספטמבר 1955 הודיע נאצר על עיסקת החליפין עם צ’כוסלובקיה. כמויות גדולות של טאנקים, תותחים, מטוסים ואף צוללות הגיעו למצרים. גם סוריה הזמינה נשק במזרח אירופה. שרת ביקש, ללא הצלחה, לרכוש נשק מן המערב, המצרים תפשו את ניצנה. ישראל תקפה מחנה צבאי מצרי, קונטילה, בסיני וגירשה את המצרים מניצנה.

(ג) ג’ון פוסטר דאלס ואנתוני אידן הציעו לצדדים להתפשר: לקבוע גבול חדש בין קווי שביתות הנשק 1949 לבין קווי החלטת האו"ם מה-29 בנובמבר 1947. בן-גוריון סירב. גם נאצר רצה ב’פשרה' זו. מועצת הבטחון גינתה את ישראל על חיסול עמדות התותחים הסוריים, שפעלו נגד הדייג שלנו בכינרת. התקפות הפידאין נמשכו.

(ד) צרפת מכרה לישראל מטוסים וציוד אחר. לא היתה בכך תשובה מספקת לזיונם המאסיבי של אויבינו.

(ה) בסוף יולי 1956 “הלאים” נאצר את תעלת סואץ. גברו התקפות הפידאין בשטח ישראל. ב-29 באוקטובר פתחה ישראל ב"מבצע קדש" ותפשה את סיני, מלבד חופי התעלה שהאנגלים והצרפתים עמדו לתפוס אותם.

(ו) על פי דרישות הרוסים והאמריקאים פינה בן-גוריון את סיני, אחר כך גם את איזור עזה. כוח האו"ם נכנס לשרם-א-שייך, לרצועת עזה ולגבול סיני.

(ז) תמורות בארצות ערב (1958). בעיראק נרצח המלך וקמה ממשלה אנטי-מערבית. חיל המצב האמריקאי בלבנון וצנחנים בריטיים בירדן מונעים הצלחת הפיכות דומות בארצות אלה. נאצר השיג איחוד מצרים וסוריה, שהחזיק מעמד עד שנת 1961.

ההרכב הסיעתי של הכנסת השלישית: מפא"י: 40; תנועת החרות 15; הציונים הכלליים 13; מפד"ל 11; אחדות העבודה 10; מפ"ם 9; אג"י-פאג"י 6; מק"י 6; הפרוגרסיבים 5; שלוש סיעות ערביות 5. סיעת תנועת החרות (על פי סדר הרשימה): מנחם בגין, יוחנן בדר, בנימין אבניאל, יעקב מרידור, אריה אלטמן, אריה בן אליעזר, חיים לנדאו, אליעזר שוסטק, שמשון יוניצ’מן, אסתר רזיאל נאור, חיים כהן מגורי, נחום לוין, יוסף שופמן, בנימין ארדיטי, מרדכי אולמרט.

הממשלה: ממשלת שרת המשיכה בתפקידיה עד נובמבר. רק אז עלה בידי בן-גוריון להרכיב ממשלה חדשה. על ממשלתו זו אספר בפרק נפרד, להלן.

מצב סיעתנו בכנסת זו: בכנסת יושבות הסיעות על פי גודלן משמאלו של היושב ראש עד ימינו. מקומותינו החדשים סמוכים למקומות מפא"י, כי אנו הסיעה השנייה בגודלה. במפא"י כבר יודעים כי קיפוחים לא יזיקו לנו, לפיכך יחסה אלינו תקין. בגין אמר לי עוד בכנסת השנייה על בן-גוריון שהוא מוכן לקרב אותנו כל עוד אנו קטנים, אך ישנה את יחסו לרע אם נעלה. צדק. בן-גוריון יחדש את התקפות שלו עלינו כדרך שהיה מתקיפנו בכנסת הראשונה.

בגין הזמין אותי לשיחה. הפעם ביקש הוא את הסכמתי לשני דברים: ראשית, אם נשיג תפקיד סגן יושב ראש בכנסת, כמו שזה מגיע לסיעה השנייה בגודלה, הוא מבקש למסור תפקיד זה לאריה בן אליעזר, אמנם המקום מגיע לי בזכות מעמדי הפאלאמנטארי, אולם רצונו הוא שיהיה זה חבר מפקדת אצ"ל שישב בכיסא הרם. אהבתי את אריה, והסכמתי. ובגין ממשיך: תשתדל להשיג בשביל סיעתנו את ראשות ועדת הכלכלה; והוא רצה שהיושב ראש יהיה אבניאל, שפנה אליו וביקש ממנו תפקיד זה. אני הרהרתי: למה דווקא אבניאל? אך הסכמתי. ובגין אלי: כלום אתה אינך מרוצה? אתה חייב להיות מרוצה, כי אתה מצליח בכל דבר. ואכן אני ניהלתי שש שנים את כל ענייני הסיעה בכנסת, וקוראים לי “יושב ראש”, ולא נעים לי העניין. יש למסד את מעמדי באופן פורמאלי. בגין שאל אותי: אתה רוצה להיות יושב ראש או סגן יושב ראש? ואני: מספיק לי “מרכז הסיעה”. הוא הסכים ברצון, כי הוא עצמו נהנה מעמדתו ומתוארו כיושב ראש הסיעה. תואר ומעמד שאכן הגיעו לו. המרכז ­– זה היה תפקידי בסיעה שנים רבות. רק בשנים 1966­–1969 הייתי יושב ראש הסיעה. לא קל היה לי בתור מרכז הסיעה לשמור על סמכותי מפני התערבויות ארעיות של יושב ראש הסיעה.

בוועדה המסדרת: מפא"י הטילה על ישראל גורי את הטיפול באירגון הכנסת החדשה. הדבר היה נוח לי כי התקרבנו זה לזה בוועדת הכספים. הוא התנגד לשינויים במיספר ועדות הכנסת ואני טענתי לעומתו כי דרושה ועדה נוספת (לו הוקמה ­– היה מגיע לנו על פי המפתח יושב ראש של שתי ועדות). גורי מתמצא בסוגיות המפתח לא פחות ממני, ואיננו מסכים לדעתי, ואנו שנינו מסכימים לא להסכים בעניין זה עם זה. לגבי נציגותנו בוועדות עשינו כל אחד לעצמו חשבון, שעל פיו מגיעים לנו תשעה עשר מקומות בוועדות הכנסת, בכל אחת שניים, ובוועדת הכנסת שלושה. דיברתי עם גורי על ראשות ועדת הכלכלה ועל סגנות היושב ראש. הוא השיב כי הן דרישות צודקות, אך עניין הסגנים איננו בידיו. אני חזרתי לבעיה של יושב ראש ועדת הכלכלה והוא: הרי אמרתי לך שזו דרישה צודקת.

הוזמנתי לפגישה עם הנהלת סיעת מפא"י. יעקב שמשון שפירא, שהיה היועץ המשפטי הראשון לממשלה, ועתה נעשה חבר הכנסת, מודיע לי שהם יציעו שמונה סגנים ליושב ראש הכנסת. אני מוחה נגד אינפלאציה זו. והוא מסביר: גם אני נגד זה, אך אנחנו מוכרחים להכניס לנשיאות את אחדות העבודה ואת מפ"ם, ולא יתכן שלקואליציה לא יהיה רוב בנשיאות. הוא גם שאל אותי אם נהיה מוכנים להצביע בעד שפרינצק בתור היושב ראש. ואני משיב: ואתם תצביעו בעד מועמד שלנו לסגן היושב ראש? הוא: כן. אני: אם כן ­– כן.

התייעצתי עם בגין. הוא היה מוכן להסכים לדרישות מפא"י כדי לא לסבך את בחירתו של בן אליעזר לסגן יושב רש הכנסת. החלטתי לנסות להציע שיהיו שישה סגנים בלבד ליושב ראש. בישיבת הפתיחה של הכנסת (15.8.55) נבחר שפרינצק ליושב ראש ודנו על מספר הסגנים. ברוב גדול הוחלט על “שמונה”. נבחרה גם ועדה מסדרת.

בישיבה נוספת של הכנסת דנו על מספר ועדות הכנסת, ושוב נפלה הצעתנו (לוועדה נוספת) ונקבע: כמו שהיו מקודם ­– תהיינה להבא. נבחרו סגני היושב ראש.

בוועדה המסדרת הוחלט לדחות את חלוקת הראשות לוועדות הקבועות עד לאחרי הפגרה. מבחינת מפא"י היו מינויים אלה חלק בעיסקת ההסדר הקואליציוני.

אמר לי אבניאל: אני יודע שלחמת בעדי, תודה לך, אך את ראשות ועדת הכלכלה יקבלו הציונים הכלליים. ואני: עוד נראה.

כבר ידעתי מפי ידיד, איש מפא"י, מה אירע. הציונים הכלליים שלחו משלחת לשרת וטענו: היינו בקואליציה ואולי עוד נהיה בה, בתורת שותפים בעבר ושותפים פוטנציאליים ראויים אנו ליחס טוב מצידך, תן, איפוא, את ראשות ועדת הכלכלה ליוסף ספיר. שרת הסכים והורה על כך להנהלת הסיעה. אולם, כך סיפר לי הידיד: נחכה עד שתקום ממשלה חדשה, שרת שוב לא יהיה יותר ראש הממשלה ונוכל לקיים את הבטחתנו שהבטחנו לך. ואכן קיימו אותה.

ועוד: היתה גם פלוגתא בין אחדות העבודה ומפ"ם לגבי חלוקת הראשות של ועדת הפנים וועדת השירותים. לסיעת אחדות העבודה חבר אחד יותר מאשר למפ"ם, והיא עדיפה, אך נציגה בוועדה המסדרת יצא בתקיפות נגדנו, גמלתי לו ונתתי תמיכתי למפ"ם. היא קיבלה ראשות ועדת הפנים והחזיקה בה עד שהתכנסה הכנסת השמינית.

פעם אחת, שעה שישבתי בישיבת הוועדה המסדרת כדי לשמור על זכויות סיעתנו, נקראתי פתאום לישיבת הסיעה בחדר הסמוך. זו ישבה ועסקה בחלוקת התפקידים בוועדות בין חבריה. אמר לי יוניצ’מן: יש לנו שאלה ­– האם תסכים למסור את מקומך בוועדת חוקה לאלטמן? ואני, אם זה רצונכם, בבקשה.

נותר לי רק מקומי בוועדת הכספים. לא דרשתי להיות סגן יושב ראש הכנסת או יושב ראש ועדה, אפילו חבר ועדת חוקה חוק ומשפט לא אהיה, כי אני צריך להסתפק בכך שאני “מצליח בכל דבר”. שושבין לנצח, ולעולם לא חתן.

2. ממשלת משברים    🔗

עדיין לא פורסמו רשמית תוצאות הבחירות וכבר החלו המגעים בין המפלגות להקמת הממשלה. ברור היה כי לא שרת יהיה ראש הממשלה החדשה, אלא בן-גוריון, והוא יחזור על סיסמתו “בלי חרות ומק”י"; כתוצא מעלייתנו בבחירות שוב הפכנו להיות בעיני בן-גוריון האוייב מספר אחד.

גורלה של עיריית תל-אביב אף הוא לא היה ברור. רוקח נאלץ להתפטר מראשות העירייה כשנעשה שר הפנים. במקומו נבחר חיים לבנון. חבריו העמידו אותו בראש רשימת מועמדיהם לבחירות בעירייה. הם סבלו בבחירות אלה, במקביל למפלתם בבחירות לכנסת. רבים טענו כי הם שגו כשוויתרו על רוקח, שהיה מקובל מאוד על תושבי העיר. התוצאה היתה ­– שהמפתח בעירייה עבר לידי מפד"ל. היא תקבע למי תתן יד להרכבת הקואליציה העירונית. ביוזמת בגין נסעתי אל משה שפירא, לבקש ממנו שלא ימסור את העירייה לידי מפא"י. שפירא שלט במפד"ל בתוקף אישיותו. הוא היה אדם ישר, נקי כפיים, וגם פיקח מאוד (גם “יונה” איומה מכל שאר חבריו). הוא האמין כי בשבתו בממשלה ישיג יותר להרמת מעמד הדת בישראל, (ליתר דיוק: למעמד המימסד הדתי), מאשר ניתן יהיה להשיג מספסלי האופוזיציה. שפירא אמר לי שהוא בטוח כי מפא"י לא תוכל להקים ולקיים את הממשלה בלי השתתפות הדתיים, ובכן לא יקשה עליו להסכים לפנייתנו. לבנון נבחר לראש העיר.

בן-גוריון הכריז כי רצונו בקואליציה רחבה. הוא פנה אל אחדות העבודה, אל הציונים הכלליים, אל מפד"ל, אל אגו"י, ואחר כך גם אל מפ"ם. אגו"י השיבה מיד “לא”. הציונים הכלליים למדו לקח טוב, הם תפשו כי השתתפותם בממשלה הקודמת גרמה למפלתם בבחירות. הם השיבו, איפוא, (“לא” בלי היסוסים): “לא”. מפא"י הגיבה: טוב ויפה, תקום, איפוא, ממשלת פועלים. שוב לא היה קושי רב להגיע להסכם פרוגראמאטי. אלא שעניין חלוקת התיקים גרם למקח-וממכר ממושך, והממשלה הוקמה רק ב-9 בנובמבר; הצבעה: 73 ­– 32 ­– 3.

בממשלה שישה עשר חברים, למפא"י: תשעה, למפד"ל, לאחדות העבודה ולמפ"ם שניים לכל אחת, ולפרוגרסיבים אחד. כל התיקים החשובים, ראש הממשלה, האוצר, הביטחון, החוץ, החינוך, העבודה, החקלאות, וכן המסחר והתעשייה והמשטרה ­– בידי מפא"י.

מבנה הקואליציה נקבע גם הוא בהתאם לשאיפתו של בן-גוריון. הוא תיאר לפני פעם אחת את המבנה הרצוי לו: רוב השרים למפא"י ולאחד השותפים מימין ומשמאל, כך שהוא זקוק לתמיכה של חלק מן השותפים כדי שלממשלה יהיה רוב, אף אם השותפים האחרים ירצו לפרוש הימנה. במצב כזה הם גם לא ימהרו לעזוב את הממשלה, שתוכל להוסיף ולכהן בלעדיהם.

לפי תפישה זו, להלכה מצב הממשלה הוא איתן. ברם גם כאן לא חסרו משברים. האינצידנט הראשון: פנחס רוזן התפטר מן הממשלה (13.2.56) כמחאה על שהממשלה לא קיימה את התחייבותה לתקן את שכר עובדיה. לא עבר זמן רב ובן-גוריון הודיע לכנסת על שובו של רוזן לממשלה (28.2.56). מעל במת הכנסת דיברתי בלעג על המרד של רוזן: המרד בא לא בשעת הפרת ההתחייבות אלא רק אחרי שהעובדים פתחו בשביתה. ומדוע חזר למוטב כל כך מהר? עם כל זאת יש לציין שמבחינת אופיים של הפרוגרסיבים, גם מרד זה היה מעשה יוצא מגדר הרגיל.

הכרתי את רוזן מקרוב בוועדת חוקה חוק ומשפט בכנסת הראשונה. הוא יקה, הגון, משפטן רציני, עדין, תרבותי, ויעודו ללמד בדרכי המערב את יהודי המזרח (Ostjuden) שעמהם הוא יושב בממשלה. כתבתי עליו מאמר “”Semper fidelis ­– תמיד נאמן. הוא היה נאמן לקיסר וילהלם, (כשהוא שירת כקצין בצבאו), היה לויאלי כלפי ממשלת פלשתינה (א"י), ועתה הוא נאמן לבן-גוריון. לעולם הוא נאמן. אני מעדיף אנשים פחות ממושמעים.

ידענו מראש כי בן-גוריון ירצה להיפטר משרת. לאמור: ככה ייעשה לאדם שהעז להיות ראש ממשלה במקום בן-גוריון, ואף להצליח בתפקיד טוב יותר ממנו.

אחרי שהידיעה על כך הסתננה גם לעיתונות העלה בגין את העניין בכנסת (8.2.56). אולם לבן-גוריון לא קל היה להשיג את הסכמת מפלגתו להדחת שרת, שהיה מקובל מאוד על חבריה. מעטים בלבד מחברי המרכז תמכו בבן-גוריון, אך עוד פחות מהם הצביעו נגדו. הרוב נמנע או נעדר מישיבת המרכז. בן-גוריון מסר בכנסת הודעה על התפוטרותו זו של שרת. שרת מסר הודעה מכובדת. בגין הוכיח שלא הבדלי דעות פוליטיים הם הסיבה להדחת שרת. הגברת מאיר נתמנתה לשרת החוץ. שרת לא חזר יותר לממשלה. התנהגותו בשנים האחרונות של חייו והתנגדותו לבן-גוריון העלתה את קרנו בעיני העם כולו.

הקואליציה החזיקה מעמד בימי חילוקי הדעות הפנימיים על הנסיגות מסיני ומרצועת עזה (בתחילת 1957). המשבר הראשון פרץ רק בסוף שנת 1957, לכאורה בגלל הדלפה.

באותו בוקר (17.12.57) הופיע מאמר ראשי ב"למרחב" ובו רמזים על החלטה חשובה שקיבל בן-גוריון מאחורי גבה של הממשלה, שרוב חבריה מתנגד לה. באותם ימים היו דיוני הממשלה בבחינת סוד כמוס, לכן היו דרושים לי כשלושת רבעי שעה עד שהשגתי את הידיעה כי בן-גוריון החליט לשגר לגרמניה את הרמטכ"ל משה דיין. חשתי לכנסת, מצאתי את משה’לי, מזכיר הסיעה שלנו. והכתבתי לו הצעה לסדר היום: שליחותו של משה דיין לגרמניה. הוספתי: ההצעה דחופה לפי שכוונתה למנוע נסיעה זו. מסרנו את נוסחת הצעתי זו גם ל"מעריב" ול"ידיעות אחרונות". (במשרד ראש הממשלה ישבו באותה שעה שרים ודנו כיצד לצאת מן הסבך בשלום. בן-גוריון רגז על ההדלפה ל"למרחב", ואחרים רגזו על החלטתו שהחליט אותה על שעת עצמו. הוא נכנס לחדר הישיבות ואמר: אתם יושבים כאן, ובדר כבר מסר הצעה לסדר היום ו"מעריב" כבר הדפיס אותה והכל ידוע לכל.)

עוד לפני הצהריים פנה אלי מזכירו של בן-גוריון: דיין לא יסע לגרמניה. תוכל לוותר על הצעתך לסדר היום. ואני: ההצעה חדלה בזה להיות דחופה אך לא תימחק מסדר היום.

לשם הקיצור אני מוסר כאן לוח המאורעות:

15.12.57: ישיבת הממשלה אשר “למרחב” כתב עליה. 17.12: המאמר הראשי ב"למרחב", ואני מגיש הצעה דחופה לסדר היום של הכנסת; 18.12­–23.12: ויכוחים בקואליציה ובממשלה. בן-גוריון ואחדות העבודה עומדים על שלהם; 24.12: הממשלה החליטה ברוב קולות “שהיא רואה בפירסום שניתן על ידי אחדות העבודה להחלטה סודית של הממשלה נזק למדינה ופגיעה חמורה בעקרון האחריות המשותפת”. בן-גוריון איננו רוצה להסתפק בהחלטה זו, הוא, בן-גוריון, סבור כי על השרים מטעם אחדות העבודה להתפטר. הם מסרבים לעשות זאת, ועומדים על דעתם לגבי אותה החלטה שקיבל בן-גוריון. (מק"י הגישה על רקע שיגור דיין הצעה להבעת אי-אמון בממשלה. לא תמכנו בהצעת מק"י. היא נפלה בכנסת ב-23 בדצמבר). 24.12 בישיבת הכנסת מגיע תור ההצעה לסדר היום שהגשתי ב-17 לחודש, נוסחתה המתוקנת: “שליחויות ממשלתיות לגרמניה”. לנדאו הרביץ כמיטב יכולתו. הרוב דחה את הצעתו לדון בעניין זה בכנסת; 29.12: בן-גוריון הגיש לממשלה הצעת “ששת הסעיפים” להבטחת סודיות ישיבותיה ולענישת השרים המדליפים; 1.1.1958 הגיש בן-גוריון את התפטרותו מן הממשלה. נימוקיו באו במכתב ארוך שייקרא כולו בעוד שבוע מעל במת הכנסת. 1.1.58­–6.1.58: התרוצצות פנימית בקואליציה. בן-גוריון נפגש עם עורכי העיתונים, הוא הסביר להם כי הוא עומד להציע חוק עונשין על פירסום הדלפות מישיבות הממשלה; והם לו: תעניש את המדליפים; אך חובתנו כלפי הציבור: לפרסם. בסופו של דבר הסכימו כל סיעות הקואליציה ל"ששת הסעיפים" לאחר שהוכנסו בהם תיקונים שונים; 7.1.58: בן-גוריון הציג לפני הכנסת את ממשלתו הקודמת כממשלה חדשה. הוא קרא את ששת הסעיפים שלו. רוב הסעיפים הם לחיזוק האחריות המשותפת, לחובת הצבעה על הצעות הממשלה, על שמירת סודיות ישיבותיה. החידוש: יוצע חוק סודות המדינה החל על מי שמגלה סודות ועל העיתון המפרסם אותם… (חוק זה לא הוצע ושותפיו של בן-גוריון המשיכו להתווכח אתו, על אף פשרה זו, עוד באותה ישיבת הכנסת). בגין התבלט בדיונים אלה כנואם פארלאמנטארי מעולה.

אחר כך עברו על הממשלה חמישה חודשים של שלום בית יחסי. ב-29 ביוני 1958 התפטרו מן הממשלה השרים משה שפירא ויוסף בורג, ויחד אתם התפטרו סגני השרים חברי סיעת מפד"ל.

ומעשה שגרם למשבר הממשלתי החדש כך היה: ישראל בר-יהודה, שר הפנים, גילה שחסרות במשרדו הנחיות בדרג גבוה לרישום במירשם התושבים, ובפרט לרישום דתם של התושבים והעולים החדשים. בשעת מירשם התושבים בשנת 1948 נרשמו התושבים על פי תשובותיהם שלהם לשאלון בן עשרים סעיפים; היו בו גם השאלות לגבי הדת והלאום. אף לאחר מכן נרשמו התושבים והעולים החדשים על פי תשובותיהם לשאלון (והילדים על פי תשובות הוריהם). נוסף לכך הורה משרד הפנים, בימים שמשה שפירא היה שר הפנים, כי לגבי ילד שנולד תירשם דתו על פי דת האב, דווקא. בר-יהודה החליט להוציא הנחיות לגבי רישום התושבים והעולים, לרבות ציון הדת שלהם, בהתאם לנוהל ולנוהג הקיימים. ההנחיות הוצאו עוד ב-10 במרס 1958, והגיעו באיחור ניכר לידיעתם של השרים מן המפד"ל, ואחר כך גם לשולחן הממשלה. היא אישרה אותן בתיקון קל.

צדק בר-יהודה בטענתו כי בהנחיות שהוציא לא היה שום חידוש לגבי הנוהל הקיים. אולם הוא לא הבין את ההבדל בין הנוהג הקיים למעשה לבין הנחיות בכתב. השרים הדתיים התפטרו. בן-גוריון הודיע על כך לכנסת (1.7.58), הדיון נפתח באיחור של שבוע (8.7.58) בנאומים נרגשים של משה שפירא ושל בורג, ובנאום פרוזאי של בר-יהודה. בדיון זה הופיע גם בגין בנאום, שלדעתי אין למנותו עם נאומיו המושלמים. הדיון נמשך עוד בכמה ישיבות (9.7.58, 14.7.58, ו-15.7.58). במקביל חיפשו הצדדים מוצא מן הסבך, אך לא מצאו אותו. בן-גוריון הודיע בסיכום הדיון: ישראל היא מדינת חוק ולא מדינת הלכה. לסיכום הדיון הגישה סיעת תנועת החרות הצעת אי-אמון לממשלה “לאחר תשובת ראש הממשלה”, ומפד"ל והציונים הכלליים הציעו הצעות דומות. הצעת אי-אמון נדחתה ב-60 קולות נגד 41, והקואליציה הצטמצמה לארבע סיעות המייצגות 64 קולות בלבד.

הרב י"מ טלידנו צורף לממשלה כשר דתות (24.11.58). נערך על כך דיון בכנסת ואנו לא הצבענו נגד ההצטרפות. אחרי פרישתם הזמנית של הפרוגרסיבים מן הקואליציה, ואחרי פרישתם הסופית של שרי מפד"ל מן הממשלה, מי נשאר פה עדיין שיוכל לפרוש מן הקואליציה? רק אחדות העבודה ומפ"ם! אכן הן מצאו להן עילה למחלוקת: מכירת נשק מישראל לגרמניה.

מכירות אלה נשמרו כלפי חוץ בסוד חמור, כאילו מטעמי הבטחון. אולם בעת הדיונים בכנסת על המשבר שפרץ, “הדליף” בן-גוריון מעל במת הכנסת פרוטוקולים סודיים של הממשלה מדצמבר 1958 ומיאנואר 1959. מאלה עלה כי שרים משתי מפלגות אלה ידעו על מכירות אלה עוד בראשית העיסקה אך לא מיהרו להביא את העניין לידי עימות בממשלה עד חודש מאי 1959, אחרי שהעיתון הגרמני “”Der Spiegel מסר על עיסקה זאת ברבים. נציגי סיעתנו בוועדת החוץ והבטחון רצו להביא את הפרשה מיד לפני מליאת הכנסת, אך הסכימו לדיון מוקדם עליה בוועדה. למק"י לא היו אותם היסוסים ממלכתיים כמו לחברינו, והיא הציעה להביע אי-אמון בממשלה, על רגע העיסקה. הגלגלים התחילו להתגלגל, השרים של אחדות העבודה ושל מפ"ם לא התרשמו מדרישת בן-גוריון שהם יתפטרו, וביום 5.7.59 הגיש בן-גוריון לנשיא המדינה את התפטרותו.

כרגיל התייעץ הנשיא עם נציגי הסיעות ומסר את התפקיד להרכיב ממשלה חדשה לבן-גוריון, שלא היה מסוגל במצב דאז למצוא רוב לממשלה חדשה. הממשלה שהתפטרה (בהשתתפות השרים מאחדות העבודה וממפ"ם) המשיכה בתפקידיה עד לאחר הבחירות לכנסת הרביעית. אלה נערכו ב-3.11.59.

ביום ה-28.6.59 שידר קול ישראל דו-שיח על מכירות נשק ישראלי לגרמניה בין משה דיין וביני. על פי תגובות הציבור ומפי חברי הכנסת מסיעות שונות למדתי שדברי קלעו אל הגיון הרבים וגם אל ליבם: אסור למכור נשק מישראל לגרמנים.

3. החיילים ניצחו, הפוליטיקאים נכשלו    🔗

המאורע המרכזי בימי הכנסת השלישית היה “מבצע קדש” (29.10.56­–5.11.56). רבו מאז הידיעות שחיפשו קשר בין מבצע זה לבין הפעולה הצרפתית-הבריטית נגד מצרים באותם ימים, בתגובה על “הלאמתה” של תעלת סואץ על ידי נאצר (26.7.56). בחודש אוקטובר ההוא קיבלה ישראל כמויות נשק ניכרות מצרפת. תמיכת צרפת בצורכי ישראל נמשכה גם לאחר מכן, עד ערב מלחמת ששת הימים.

מבחינת ישראל היה המבצע בחזקת הכרח. הוא בא להפסיק את ההתקפות הבלתי פוסקות של הפדאין, וכן כאמצעי לפרוץ את המצור הימי הבלתי חוקי בתעלת סואץ ובמיצרי טיראן. בספר זה עלי לנגוע בפרשה הגדולה והחשובה והמאכזבת הזאת, רק מנקודת מבט של הכנסת.

בשנת 1955 ובפרט מראשית שנת 1956 ריחפו על ראשינו שתי סכנות: המיתקפה הזעירה אך הבלתי פוסקת של הפדאין, והחימוש המוגבר של מצרים וסוריה, שהוסיפו לקבל כמויות גדולות של נשק מודרני מן הגוש הקומוניסטי, בשעה שאנו משיגים בקושי ובמזומנים ציוד צבאי מצרפת. בפברואר 1955 הטילה ארצות הברית איסור על יצוא נשק למזרח התיכון. שרת טען: ארצות הברית הפקירה אותנו; לפעולות העונשין שלנו על מעשי חבלה ורצח אין השפעה מוחשית. ביאנואר נערך מבצע להשתקת התותחים הסוריים שהיו מקיימים ירי שיטתי מעבר לקו. מועצת הביטחון גינתה אותנו פה אחד. בגין הוקיע את הממשלה על שאין לה כל תוכנית ברורה להפסקת תוקפנות האוייב; לא די בהכרזות: “אם יתקיפונו ­– נתגונן”; ברור שנתגונן, אך אין זו מדיניות. בגין קרא ליוזמה בטחונית.

פעולות העונשין נמשכו. בראשית אפריל נערך קרב ברצועת עזה. למצרים 66 הרוגים ו-127 פצועים; לנו 6 פצועים. דאג האמרשילד, המזכיר הכללי של האו"ם הכריז בשם האו"ם על שביתת נשק. הסורים והמצרים המשיכו בפעולות האיבה.

הציבור הרחב הבין את הסכנה. תרומות זרמו לקרן המגן. בן-גוריון ניצל את ההזדמנות כדי לסקור בכנסת את כל ההתפתחויות, החל משביתות הנשק 1949. הוא הביע תקווה שהמצרים יקיימו את שביתת הנשק, אשר דאג האמרשילד יזם את חידושה. השיב לו יעקב מרידור: דרושה יוזמה, יוזמה גואלת (22.4.569).

ביוני 1956 עזבו אחרוני חיל-המצב הבריטי את איזור התעלה. ב-26 ביולי הכריז נאצר על הלאמת התעלה. נפתחה פעילות דיפלומאטית שנמשכה חודשים ונסתיימה בלא כלום. בגין לעיתונאים: ישראל חייבת לנצל לטובה את הסיכסוך על הלאמת התעלה ­– (13.8.56), ישראל ברזילי (מפ"ם) מגיב: רק בגין רוצה במלחמה ­– (6.10.56).

בתגובה על פעולות רצח מאיזור קלקיליה בוצעה פעולת עונשין באותו מקום. נערך קרב. נהרגו

כ-100 ירדנים ו-18 מאנשינו (12.10.1956). שוב סקר בן-גוריון בכנסת את המצב החל משנת 1949, קרא שיר מאת אלתרמן ­– ומסקנתו: עלינו לחזק את צבאנו ולהיות מוכנים. נאומו של בגין היה נאום רציני, שקט, מחושב. הוא הביע את צערנו על הדם שנשפך במבצע קלקיליה; במצב הקיים לא די לאמר שוב ושוב שאנו נתגונן; הרי אמרנו שלא נסבול כניסת צבא עיראק לירדן, ולחזית, העיראקים בירדן והאם עשינו דבר? עדיין יכולים אנחנו לפעול, צריך לעשות. בן-גוריון תקף את בגין; אני הגבתי בקריאות ביניים, ובן-גוריון: “מר בדר אתה הרי בדרך כלל אדם הגון, למה לך לריב ריב לא שלך?” אך אני ממשיך בקריאות ביניים והוא את התקפתו עלינו. ובדבריו הוקיע “סיעה מסויימת” (אותנו) הרואה בכל מאורע עילה למלחמה והוסיף דבר פרובוקציה: “אינני מאמין בדמעות התנין שהם שופכים על חללי צה”ל". הזדעזענו. כולנו מחינו כאחד. בגין צעק: “חרפה ובושה”. הוא פנה לשפרינצק שיגיב. שפרינצק: “שמענו בבית זה דברים רבים שלא צריכים להישמע”. הסערה נתמשכה. שפרינצק קרא להצעות סיכום. אסתר רזיאל נאור השמיעה את הצעת הסיכום שלנו. אני מצטט קטעים מן ההצעה בכדי להוכיח, מי ראה את הנולד (15.10.56):

“המושג ‘הגנה עצמית’ איננו יכול להיות מוגבל ל’פגע והיסוג'…”; “מבצעים איסטרטגים בשעת כושר… ימנעו את שואת המלחמה הכל חזיתית…”; “הצבא העיראקי בשטחים הכבושים על ידי ירדן… זו החרפת איום ישיר לבטחוננו…”; “משטר נאצר הוא סכנה לא רק לישראל אלא לכל העמים החופשים ולשלום…” (עד כאן הציטאטות).

גוברין הציע בשם סיעות הקואליציה ובשמם של הציונים הכלליים, של אגו"י ושל פאג"י לקבל את הודעת בן-גוריון בשלמותה. הצעתו נתקבלה: 76 נגד 13.

(ישיבה זו התקיימה ביום שלפי הידיעות שנתפרסמו בחוץ לארץ לאחר המעשה, כבר הוחלט על מבצע קדש).

עברו יומיים או שלושה. שפרינצק הזמינני לשיחה. הוא הודיע לי כי בן-גוריון עומד להתנצל בישיבת הכנסת על דבריו עלינו. הוא עצמו משתומם על נכונותו של בן-גוריון להתנצל, זה לא קרה לו מעולם. הוא מבקש מאתנו תגובת פיוס. דיברתי עם בגין: הוא מתנגד להתפייסות. בן-גוריון התנצל מעל במת הכנסת. הודעת סיעתנו: בלי סולחה (22.10.56).

בערב מסויים (28.10.56) הרציתי בפני קבוצת צעירים בבית ציוני אמריקה. בגין מצא אותי טלפונית: בן-גוריון הזמין אותו למחרת היום ל-8 בבוקר; האם אסכים שבן-אליעזר ישתתף בשיחה זו? הסכמתי. למחרת היום מצאני בגין בשעות הצהריים בבנין הכנסת. הוא סיפר לי על פתיחת מבצע קדש, על הרקע של המעשה, ועל הפעולה הצרפתית הבריטית הצפויה. בערב פנה אלי נגיד באנק ישראל, דוד הורוביץ: זהו הרס הלירה שלנו! אני מרגיע אותו: המבצע יסתיים תוך שבוע. והוא: אם כן, עדיין יש תקווה… בימי מבצע קדש היה שרת במזרח הרחוק, הוא השתתף בוועידה הבינפארלאמנטארית בבנגקוק. לאחר שחזר אמר לי: הדבר יהרוס את מעמדנו בעולם. אנשי מפא"י היו שרויים במבוכה: כיצד יסבירו מפנה מדיני זה לחבריהם? אך שמחת הנצחון תאחד את כולנו.

אני עם בגין הלכנו לבקר אצל בן-גוריון. היה לו חום, והוא שכב במיטה. בגין ישב לצידו של בן-גוריון. הם החזיקו איש ביד רעהו. דיברו כמאוהבים: על האי טיראן שבימי הביניים היתה מדינת יהודים, על סיני, שהוא מבחינת מצרים נכר, ושזכות ישראל להחזיק בסיני למען בטחוננו. בשעת צאתנו בירך השוטר אשר בשער הבית “שהחיינו”.

אשתי שאלה: מה היה אצל בן-גוריון? ואני: שניהם רוצים להחזיק בסיני, והרי אין זה חלק של המולדת שלנו. והיא: בוגד אתה!

בן-גוריון מסר דו"ח מעל במת הכנסת. בגין: “על אף יחסי היריבות הבלתי נמנעים בינינו ­– לראש הממשלה ולשריה שקיבלו החלטה נבונה ונכונה יישר כוחם!” (7.1.56).

עברו ימים מועטים והעם שמע בראדיו את תשובתו של בן-גוריון לדרישות ראש ממשלת ברית המועצות בולגנין ולאיומיו: צבא ישראל יסוג מסיני. סיבה נוספת לכניעה זו הן דרישות מקבילות מוואשינגטון. מרכז תנועת החרות מחה. בגין הופיע באספות בירושלים ובבאר שבע, ובמסיבת עיתונאים בתל-אביב. והוא הסביר שאין יסוד לפחד מפני הרוסים, ושאין צורך בנסיגה. ההגיון אתו, אך כוח ההכרעה בידי הממשלה.

הכנסת שמעה הצעה לסדר היום מפיו של אריה בן-אליעזר, הוא ביקר את תשובת הממשלה לאיגרתו של נשיא ארצות הברית (הסכמת הממשלה לנסיגה). בן-גוריון השיב ארוכות. הצעתנו נדחתה, רק אנחנו תמכנו בה (14.11.56).

הגשנו הצעה להביע אי-אמון בממשלה. בגין מנמק אותה. מתחדש הדו-קרב בינו לבין בן-גוריון. ושוב אנו מבודדים בהצעתנו ובהצבעה (15.1.57). בהחלטה שנתקבלה על פי הצעת הקואליציה שוללת הכנסת את פינוי עזה ושרם-א-שייך (23.1.57). הממשלה חזרה על החלטתה שעזה והמיצרים ישארו בידינו. ואשינגטון דיברה על האפשרות להטיל סאנקציות על ישראל (6.2.57). בן-גוריון מסר לכנסת הודעה חדשה: ישראל רואה הכרח שכוח האו"ם יוצב במיצרים להבטחת חופש השייט לישראל. לגבי רצועת עזה יש להבטיח שמצרים לא תשוב אליה; אנו מוכנים לפנות את צבאנו מעזה ורוצים בסידורים מתאימים לגביה. יעקב מרידור הגיב בהגיון רב ובחריפות על דברי בן-גוריון. יגאל אלון: סיעת אחדות העבודה-פועלי ציון לא תוכל לתמוך בממשלה בהחלטות על נסיגות נוספות. לסיכום הדיון הגשנו אנו הצעה ברורה נגד הנסיגות. הפעם ישנה הצעה נפרדת גם לציונים הכלליים: לאשר מחדש את החלטת הכנסת מה-23 ביאנואר בדבר אי-נסיגה מעזה. גוברין הציע בשם הקואליציה: “הכנסת קיבלה לתשומת לב את הודעת ראש הממשלה והעבירה את המשך הדיון לוועדת החוץ והביטחון ברוח החלטות הכנסת מה-23 ביאנואר 1957” (כך: “ברוח”).

(כאן דוגמה יפה למעשה האמנות של ניסוחי מפא"י ­– דבר והיפוכו).

הצעת גוברין נתקבלה: גם אחדות העבודה הצביעה בעדה (25.2.56).

העניין חזר לדיון בכנסת בשעה שכבר היה ידוע כי הממשלה נכנעה סופית לתכתיב של ואשינגטון. וכשבן-גוריון נכנס לאולם בירך אותו חיים לנדאו: “חברי מפא”י, קומו לכבוד המנצח!" את הודעת בן-גוריון מלווה ברד של קריאות ביניים. הישיבה היתה סוערת ומתוחה, כמעט בלי הפסקה. הפעם הופעתי אנוכי בשם הסיעה. אינני מתכוון למסור כאן תמצית דברי כי זה היה מחייב אותי לצטט את רובם. לאנשי “אחדות העבודה” אמרתי: לוּ רציתם אתם, לא היתה נסיגה. אתם תהיו הפעם יותר אחראים מבן-גוריון עצמו. הצעת הסיכום שלנו לא נתקבלה. הקואליציה ­– בתימרון ללא תקדים ­– נמנעת מהגשת הצעה משלה לסיכום הדיון. היה זה סימן, שמלבד רצונם לשמור על שותפותם, אין להם עמדה משותפת בענין הגורלי הזה (­6.3.57­–5).

ועדת הכנסת החליטה לגנות את חיים לנדאו, חיים כהן מגורי, אסתר רזיאל נאור ויוסף שופמן על האוּבסטרוקציה שניהלנו בישיבה ההיא; ונוסף לכך להרחיק את לנדאו משלש ישיבות הכנסת (אותי לא הזכירו בהחלטה זו, לצערי; הוסבר לי כי שמרו על יחס כבוד אלי ­– הייתי מעדיף שייכללו אותי ברשימת חברי. כל הכבוד להם!). לנדאו השמיע מעל במת הכנסת עירעור על הדחתו. הנאום היה מצויין.

האפילוג לדיונים על הנסיגות האלה בא במסגרת הדיון על תקציב משרד החוץ (3.4.67). הגב' מאיר הרצתה על תקציב משרדה והוסיפה דין וחשבון על “המאבק המדיני המתנהל” ומה שהושג (כביכול) באו"ם, תמורת הנסיגה. במאי 1967, בימי המתיחות הפוליטית לפני מלחמת ששת הימים, למד כל העם כי בשנת 1957 לא הושג באו"ם שום הסדר מחייב ומשמעותי, מלבד ההסדר על נסיגתנו, כמובן. בדיון על סקירת הגב' מאיר הופיע בגין והוכיח עד כמה קלושה ההנחה שהמעבר שלנו במיצרים ובתעלת סואץ מובטח לנו. באותו יום בישיבת הערב השיבה מרת גולדה מאיר לבגין בלשון החדה והעוקצנית שלה. האולם היה ריק, נמצאו בו כתריסר חברי הכנסת בלבד אך אני נשארתי בו, לא רציתי שבגין יהיה לבדו.

גב' מאיר הסבירה את המצב המשפטי במיצרי טיראן…

יוחנן בדר: איפה זה כתוב?

שרת החוץ ג' מאיר: בחוקה הבינלאומית.

יוחנן בדר: באיזו חוקה מדובר?

מנחם בגין: יש דבר כזה?

יוחנן בדר: היכן היא נולדה, היכן היא נכתבה, על ידי מי?

שרת החוץ ג' מאיר: יש לך עוד שאלה?

יוחנן בדר: לא. יש לי גם תשובה, גברתי, למדתי משפטים.

שרת החוץ ג' מאיר: כשאתה תהיה שר החוץ אתה תתן את התשובות.

מנחם בגין: הוא יהיה שר האוצר בעזרת השם ובעזרת העם… (כל זה נשאר רשום בדברי הכנסת מלבד דברי הגב' מאיר על “החוקה הבינלאומית” ­– שהוא העיקר בכל האינצידנט. אכן, לא רק בן-גוריון היה רגיל ליפות את נאומיו בסטנוגרמות. כדאי וראוי שבכנסת יחליטו פעם האם מותר לשנות את תוכן הנאום בהזדמנות הניתנת לחבר לתקן טעויות לפני הדפסתו; באיגוד הבינפארלאמנטארי, ובפארלאמנטים ששאלתי לגביהם ­– אסור).

את דברי הכנסת על הוויכוחים האלה בשנת 1957 קראתי בפעם הראשונה, ובהתרגשות, רק לפני כתיבת שורות אלו. ואכן שואל אף אני שוב, גם היום: למה נסוגונו? למה נכנענו ללא מאבק? דברי הכנסת הם בחזקת בית עלמין גדול. משוקעים בהם דיונים היסטוריים, דיונים שיגרתיים, טראגדיות, קומדיות וסתם פיטפוטים, וכולם מצטברים לשלימות אחת. רק היסטוריון יעיין בהם ויעשה בהם שימוש לפי צרכיו. ותו לא. אך הוא עלול למצוא בדברי הכנסת רק את השרידים של חיינו הפארלאמנטאריים, רק אפר שנשאר מאש הלהבות של המלחמות הפארלאמנטאריות שלנו. כשלעצמי, כשאני קורא בדברי הכנסת מן השנים עברו אני חי מחדש את הימים ההם. לכן מוטב שאקרא בהם עד כמה שאפשר פחות. וזו הסיבה שהשתדלתי לא להתעניין בהם, עד שהייתי צריך לרענן את זכרוני במידה שהיו לי ספקות לגביו. ואזהרה להיסטוריון: אל תסתפק רק בדברי הכנסת. קרא גם בעיתונים. תמצא בהם דברים שנאמרו בכנסת ונעלמו בשלב מן השלבים לפני הדפסתם ב"דברי הכנסת". בלשן שיתעניין אי-פעם בדברי הכנסת ­– יתפלא: איזו עברית צחה ומשוכללת היתה לראשי הכנסת, שעלו ארצה משבעים ושבע גלויות? תנוח דעתו של הבלשן: כל הזכויות למערכת דברי הכנסת, בה עמדו סופרים, ומומחי שפת עבר והם תיקנו את מה שהיה צריך לתקן על פי הדיקדוק ובהתאם למקורות.

בימי הכניעות לדרישות של האו"ם ושל האמריקאים דיבר אתי המשורר חיים גורי, על התנגדות לנסיגות, ובפרט על הנסיגה מאיזור עזה.

הוא אמר לי: הרי מאיימים עלינו בסאנקציות אם לא נסוג…

ואני: לא יהיו סאנקציות.

והוא: אבל אם יהיו?

ואני: יש לנו בארץ מלאי רב, וננסה להשיג אספקה נוספת על אף הסאנקציות ונחזיק מעמד.

והוא: אולם אם יאזל הנפט, לא יהיה דלק למכוניות?

אני: הנפט דרוש לא רק למכוניות. בלי נפט לא יהיו לנו חשמל, הספקת המים, הכל: לכן, אם יאזל הנפט ­– ניכנע.

והוא: מה! אתה אומר זאת?

אני: בוודאי. חוקי השיפוט הצבאי שלמדתי באירופה מטילים עונש מוות על מפקד מבצר שנכנע ומסר את המבצר לפני שניצל את כל אמצעי ההגנה. הם גם יענישו מפקד שלא נכנע ולא הפסיק את שפיכת הדם אחרי שאזלו כל אמצעי ההגנה. חובתו להתגונן כל עוד בידו להתגונן. אולם הסכנה, האפשרות, הסיכון שיטילו עלינו סאנקציות, וסיכון נוסף שביצוע הסאנקציות יהיה יעיל, והסיכון הנוסף שהן תימשכנה עד שבארץ יאזל המלאי ובפרט הדלק ­– אינם מצדיקים כניעה מראש לדרישות האו"ם לפני שניצלנו את כל האמצעים והסיכויים של המאבק נגד הנסיגה. כל אדם צריך למות. אך אין זו סיבה שיתאבד מראש. אפשר לעמוד נגד האיומים בסאנקציות, ואף להחזיק מעמד בשעת הטלת הסאנקציות. אולם לפחד מפני סאנקציות ­– זו אינה דרך.

4. בחזית המשק    🔗

הוספתי להיות חבר ועדת הכספים וישראל גורי הוסיף לשמש כיושב ראש. את מפא"י ייצגו מוותיקי הוועדה: יוסף אפרתי, שמואל דיין, אברהם הרצפלד, קדיש לוז, ומן החדשים: אהרון בקר ממנהיגי ההסתדרות, בקי בכל בעיות העבודה, ואריה בהיר, נחמד, מלא חיים, קיבוצניק נלהב ומאוהב בקיבוץ שלו. את הציונים הכלליים ייצגו יוסף ספיר וזלמן סוזאיב, שהיה כבר חבר הוועדה לפני שנעשה סגן שר בממשלה הקואליציונית הרחבה. את מפד"ל מיכאל חזני ומשה קלמר, את מפ"ם חנן רובין ואת הפרוגריסיבים (על חשבון מפא"י ­– על פי המפתח) ישעיהו פרדר. חברי בוועדה הוא נחום לוין, מוותיקי הצה"ר מימי זאב ז’בוטינסקי ועוזרו הנאמן. מהנדס מנוסה, בקי בענייני התעשיה, נבון, אחראי, חרוץ. הוא הסיר מעל כתפי את מחצית המעמסה. הצליח בעבודתו בוועדה וזכה ליחס של כבוד מכל חבריה, ומכל חברי הכנסת שבא אתם במגע.

בדצמבר 1956 הצטרף לוועדה ישראל קרגמן, פועל (ומדריך פועלים ונציגם) מ"אתא", היחידי מנציגי מפא"י שאין לו שום רקע חקלאי. גורי, שהוא צימחוני, אוכל ירקות, תלוי ­– כך אני טוען בצחוק ­– ב-" lobby" החקלאי. ואמנם, לימים הצטרף למושב צימחונים. ובקר לא ישכח כי בהסתדרות העובדים הכללית הגורמים בעלי ההשפעה המכרעת הם הקיבוצים והמושבים. עוד ייכנסו לוועדה בהמשך הקאדנציה גם זאב צור מ"אחדות העבודה", קיבוצניק, רציני, מנוסה, בעל דעות פוליטיות בריאות. לולא היה קיבוצניק לא היה לו קשה למצוא שפה משותפת עם תלמידי ז’בוטינסקי בכל ענייני מדיניות החוץ והבטחון.

לא זכרתי את נאומי על תקציבים בכנסת השלישית. חזרתי, איפוא, וקראתי אותם מחדש. נדמה לי שהם נבונים ונכונים ומלאי פרטים שאינם עוד אקטואלים היום.

אמנם בשעתם עוררו נאומים אלה תשומת לב של רבים. דברי עוררו ויכוח רב והיו להם הדים בעיתונות.

בימי הכנסת השלישית הגיש אשכול לאישור הכנסת חמישה תקציבים שנתיים ושבעה תקציבים נוספים. הקשר בין ההוצאה למעשה לבין התקציב השנתי הוא קלוש, והשוני נובע מסיבות שונות, מהן סיבות לגיטימיות (כגון התוספות על פי התקציבים הנוספים) ומהן הרחבות, שחוקיותן היתה נושא לוויכוחים בוועדת הכספים.

ההוצאות לשנה (במיליוני ל"י):

תקציבים אלה כוללים את תקציבי הביטחון ואת תקציב הפיתוח.

למלחמת שנת 1956 היתה השפעה מוחשית על ההוצאות בשנים 1956/7 ו-1957/8, אולם התקציבים לא חזרו אחר כך לרמתם שמלפני המלחמה ואף המשיכו לגדול. התקציבים גדלו, במחירים קבועים, משנת 1955/56 עד שנת 1959/60 ב-57%.

לדוגמה כמה משפטים מן הדברים שאמרתי על תקציבים אלה בדיונים בכנסת:

­ –… הבטחות אשכול… הן כולן “בלי נדר”, הבטיח לרופאים העלאת שכר, אך לא הבטיח לשלמה…

­ – לגבי השאלה מה חשוב יותר ­– תקציבי פיתוח או תקציב הביטחון: מה דרוש לנו, מטרות לתותחים של נאצר או התותחים נגד האוייב…

­ – על סודיות תקציב הביטחון: דאלס יודע כמה תותחים וטאנקים לישראל, גם אידן יודע; רק לאזרח שלנו אסור לדעת… אך האם רשאי הוא לדעת לפחות את הסכום הכולל של תקציב הביטחון?

­ – על הסברו של אשכול שמטרת השימוש באמצעים הפיסקאליים היא המלחמה באינפלאציה: מר אשכול איננו מטיל מיסים, הוא “סופג כוח הקניה”, ובכן ברור: יהיו מיסים נוספים.

­ – קיים “סוחר רשום”, “יבואן רשום”, “סוכן מטבע חוץ רשום”, “מפעל רשום”, “יצואן רשום”, אך לא ידענו שקיים גם פקיד בלתי יעיל רשום. והנה נודע שבמשרדי הממשלה קיימות רשימות של פקידים בלתי יעילים ­– 3,500 עובדים, שאסור לתת להם עבודה ואי אפשר לפטרם.

­ – לא יתכן בישראל פיתוח בריא כל עוד סובל המשק מ-“Angina Sectoris”. בשנת 1949 היה המשטר חי בגן עדן של כסילים. חשבו בממשלה שעוד מעט יהיה לנו שלום, וכל המלחמה שיצטרכו לנהלה תהיה מלחמת הפקחים במשק הארץ ומלחמת הפקידים בציבור.

­ – רוצים שוב להעלות את שיעורי מס רכוש עירוני. הרכוש העירוני הולך לעזאזל, מוזנח, מתפורר, הופך לחורבות, אמר מר אשכול “לעולם תיקח”. ואמנם, עוד מעט, ולא יהיה ממי לקחת.

­ – על השקעות שנכשלו: דובר מפא"י הסביר כאן, צריך לשלם “רבי-געלד”¹, אמנם ה"רבי-געלד" ששילמנו במפעל האשלג הוא 25 מיליון ל"י… זה הוא סכום עבור הלימוד מן הנסיון… רבי, האב רחמנות!"².

­ – למשטר הקיים בישראל עין צרה ברווחים, בעיקר ברווחים החוקיים, הנקיים, רווחי היוזמה הקונסטרוקטיבית ­– הרווחים הנראים לעין…

שר האוצר לוי אשכול: כיצד עין צרה עולה בד בבד עם סובסידיות?

יוחנן בדר (תנועת החרות); לא סובסידיות היא הדרך… אתה נותן סובסידיות כדי לסתום את התהום בין השער הפיקטיבי של 1,800 ל"י לדולר לבין כוח הדרישה האמיתי של המטבע; סובסידיה היא בחזקת טלאי ששמים על שיטת מטבע בלתי בריאה.

­ – מספרים על זיגמונד קיסר גרמניה ורומי שנאם בלאטינית, ומומחי הדיקדוק אמרו לו: יש שגיאות בלאטינית שלך. השיב להם: Ego Rex Romanorum et supra grammaticos (אני מלך רומי ומעל אנשי הדיקדוק…) אמרו לו: Nec Caesar supra Gramaticam גם הקיסר איננו מעל הדיקדוק… ואמנם רוצים לשלוט בניגוד לחוקי הכלכלה אולם “Nec Eshkol supra economiam”. הדרך לריפוי המצב הכלכלי היא: ליבראליזם בכלכלה, חופש היוזמה, ביטול המוסדות המקבילים והוצאות מקבילות, מניעת בזבוז, התגברות על המפתח המפלגתי במשק, משטר אחר ושיטה חדשה. (כל הציטאטות האלה ­– הן בבחינת “צימוקים” שטרם עבר זמנם).

בשנות הכנסת השלישית רבו חוקי מיסים, ותיקונים לחוקי המיסים הקיימים. כל אלה חייבו אותי ואת נחום לוין במאבק בלתי פוסק גם במליאת הכנסת וגם בוועדה. ראיתי צורך להפגין באופן בולט נגד הגזירות והעיוותים בהצעות לשינויים במס הכנסה: רשמתי בוועדה הסתייגויות רבות, ולהנמקתן הופעתי בשלבי הקריאה השנייה במליאת הכנסת כארבעים פעם בקירוב (27.3.57). הישיבה נמשכה עד שעה 5 בבוקר. היושבת ראש, בבה אידלסון (מפא"י), השיבה על המחאות של חבריה למפלגה כי דיון זה כולו הוא לכבוד לכנסת. (גב' אידלסון היתה אישיות גדולה, בעלת מוח חריף ומרץ יוצא מן הכלל. רבים הישגיה בהבטחת שיווי זכויות לאשה בכלל, וזכויות האשה העובדת בפרט. היא היתה מאד חרדה לענייני מפלגתה אך גם לדימוקראטיה המפארלמנטארית בישראל).

בשנת 1956 הוטל בישראל מס נוסף “יהב מגן”. הגיבותי: “יהב” ­– מה זה? “לעלוקה שתי בנות הב הב” (משלי ל, טו). לא לחמנו נגד ההיטלים המיועדים למימון צורכי הבטחון בשעת החירום, אך אחר כך כללה אותם הממשלה במערכת המיסוי הקבוע.

הריבית המותרת על פי החוק דאז (9%) היתה בלתי מתאימה לתקופת האינפלאציה, והממשלה הציעה חוק ריבית חדש. דוד הורוביץ, ועוד יותר אני, הבענו פיקפוקים ביעילות של הגבלת הריבית, אך לא התנגדתי לחוק. תוקן במידת מה חוק עידוד ההשקעות, נתקבלו גם בחלקן הצעותי לשיפור חוק זה, ­– אך מידת העידוד שנקבעה לא היתה מספקת למשיכת הון בתנאים של האינפלאציה ושל חוסר היציבות במשק.

אשכול שוחח אתי על בעיית צינור הנפט מאילת: “בדר, זיי לייטיש, תשכח את חרות, תגיד 16 אינצ' או 32 אינצ'”. אמרתי: אמנם ההבדל בהוצאות הוא עצום, אך תעשה 32 אינצ', פן יהיה לנו צורך להתקין צינור שני. בסופו של דבר נתנו לרוטשילד זכיון להנחת צינור של 16 אינצ'. ואחר שנת 1967 נתגלה הצורך בצינור נוסף גדול; ההוצאה היתה כפולה, וגם רוטשילד נפגע ונעלב.

בוועדה עיבדנו את חוק באנק ישראל, והצלחתי להוסיף סמכויות לנגיד באנק ישראל ולהרחיב את סמכויות ועדת הכספים.

דיון מתוח התנהל בוועדת הכספים על הצעת מפ"ם, שהועברה לוועדה מן המליאה: נכסי הנפקדים הנמצאים בארץ כחוק. הצעת מפ"ם: להחזיר את האדמות לנפקדים אלה. תגובתי: אדמות אלה הן בחלקן הניכר בידי הקיבוץ הארצי, ואני מבקש רשימה של כל האדמות האלה. שמואל דיין תמך בדרישתי ­– ולא היה דיון נוסף בנושא זה.

מטעמי פרסטיג’ה התחילו נציגי הקואליציה להפיל במליאת הכנסת את כל הצעותינו, כמעט בלי יוצא מן הכלל; לא כן בוועדות, ובפרט בישיבות סגורות. לא פעם שמעתי שאומרים עלי כי בישיבות הוועדה שונה אני מאותו בדר המופיע על במת הכנסת. הסיבה לכך היתה, שבוועדה היה יחסם של נציגי הקואליציה לדברי שונה מייחסם אליהם במליאת הכנסת.

היו בוועדה גם “אינצידנטים” אספר על אחד מהם. בנגב היה שבט בדווי שהיה “שייך” למפ"ם. חנן רובין, שהיה עורך דין, טיפל מטעם מפלגתו בענייני השבט הזה. שמואל דיין היפנה ליועץ המשפטי לממשלה מכתב ובו שאלה: מה דינו של עורך דין שהוא גם חבר ועדת הכספים, ואשר ינצל את המידע שלו כחבר הוועדה לטובת המרשה שלו. התשובה: אם אכן ייעשה מעשה כזה כי אז עבר עבירה הראויה לדיון מישמעתי במועצה המשפטית. שאלת דיין ותשובת היועץ המשפטי נמסרו לפירסום ב"דבר". ובתוספת הסבר כי השאלה נשאלה משום שחנן רובין הוא חבר ועדת הכספים ומטפל בענייני הקרקעות של אותו שבט בדווי. הכתבה בשלימותה היתה יכולה להביא את הקורא לחשוב שחנן רובין מנצל את המידע כחבר הוועדה בטיפולו כעורך דין, על אף שהדבר לא היה ולא נברא, וגם לא נאמר בגופה של הכתבה. רובין הגיב על המעשה בחריפות, דיין שתק ובקושי הצליח גורי להחזיר את שלום הבית לוועדה.

בחורף שנת 1958 הוזמנתי אל בן-גוריון. הוא הסביר לי: קיים צורך לשמור על סודיות מיוחדת בענייני מפעלים צבאיים מסויימים (והוא הסביר לי אילו הם). לכן צריך לפטור את מבקר המדינה ממסירת דו"חות על ביקורתו במפעלים אלה לוועדת הכספים, במידה שהמבקר עצמו יראה צורך בכך. הוסיף בן-גוריון: “אמרו לי שאם אתה תעשה מזה עניין גדול בכנסת, הנזק יהיה אולי יותר גדול מאשר מן הוויתור על ההסדר החוקי של הבעיה”. בסוף השיחה הבטחתי לו “לא תהיה סנסאציה”. הוא קם, לבש מעיל חורף ארוך, ופתאום הרים את זרועותיו, והתחיל לדבר על אויבינו במתיחות ובאיומים… מעשה שמשון, לא אשכח לעולם את הרגע.

לאחר מכן שאלוני העיתונאים במזנון הכנסת: האם שוב הציע לך להיכנס לממשלה? ואני: הוא הזמין אותי בתור שר הבטחון. הניחו לי. התיקון לחוק מבקר המדינה נתקבל בשקט, ובתיקונים שהצעתי לגורי.

סיפר לי נחום גולדמן על בן-גוריון. הוא אמר לו פעם: “לי יש סיכוי למות במדינת ישראל, לבני עמוס ­– רק 50%”. הוסיף גולדמן: לבן-גוריון כוח נפשי עצום. בליבו הוא פסימי, ומלא דאגות, אך כלפי חוץ הוא מלא בטחון עצמי וכח הכרעה וביצוע.

בשבוע האחרון של הכנסת השלישית הגיש אשכול מעל במת הכנסת שלוש הצעות חוקים ל"מקרקעי העם". אחד מהם הוא אפילו חוק יסוד. שלושתם חוקים חשובים. הכוונה היתה לערוך בוועדת הכספים דיון מקוצר ולאשר באופן סופי את החוקים במושב מיוחד של הכנסת, שתזומן לשם כך בימי הפגרה. הכנסת השלישית עמדה לצאת לפגרה האחרונה (6.8.59). לדידי, צריך היה להשאיר הצעות חוקים אלה לכנסת הבאה. החלטתי למנוע את הכנתם בוועדת הכספים לפני הבחירות. גורי הירבה ישיבות לדון בשלוש ההצעות האלה ואני הרביתי בטענות, בדברי ביקורת ובהצעות נגדיות בכל ישיבה וישיבה. בסופו של דבר נכנע גורי בשל התקרבותו של יום הבחירות.

באחת מישיבות אלה העליתי הצעה לקביעת פרס על תפיסתו של אדולף אייכמן, שהעיתונאים מסרו אז שמועות על מקום מגוריו. רוב חברי הוועדה לא רצו לדחות את הצעתי לגמרי ובמקומה החליטו להודיע לממשלה שאם היא תקבע פרס על תפיסת אייכמן, הוועדה תאשר את הקצבת הסכום. העיתונאי המוכשר והזריז משה מייזלס נתן להחלטה זו פירסום בולט ב"מעריב". עיתוני חוץ חזרו על ידיעה זו כעל ידיעה שהפרס הובטח. היה זה גורם לגילוי מקום מגוריו של אייכמן, וטוביה פרידמן ממכון הדוקומנטאציה בחיפה קיבל אחרי תפיסת אייכמן מכתב או מכתבים מידי אדם הטוען שהפרס מגיע לו.

5. האיחוד שלא היה    🔗

בשנת 1950, חודש חודשיים לפני הבחירות לעיריות, שוחח אתי רוקח על הליכה משותפת של שתי מפלגותינו לבחירות אלה. דיברנו על “פאריטט”. סיפרתי לבגין על שיחה זו, והוא ציווה עלי לא להמשיך במגע זה.

בדצמבר 1955, מספר חודשים אחרי הבחירות לכנסת השלישית כינס בגין מספר חברים להתייעצות פנימית: עתה הננו סיעה גדולה מזו של “הציונים הכלליים”. גדולה, אך לא בהרבה, זהו הרגע המתאים שנפסיק להילחם נגדם ונדבר על איחוד. לא היתה התנגדות לכך. הצעתי שנפתח במגעים בלתי רשמיים בימי הכנסת. אולם בגין העדיף לפנות בכתב לפרץ ברנשטיין, ובו הוא הציע איחוד מלא של שתי המפלגות. הבדלי הדעות בין שתי המפלגות הם לא עקרוניים, בפרט שהציונים הכלליים הכריזו עתה כי אסור לנו לחכות עד שהאוייב ינסה לחסלנו, שעלינו לקחת את היוזמה לידינו, ולשבור את האוייב כל עוד יש לנו כוח לכך (זה לפי תפיסתו של בגין “היוזמה ההגנתית”).

יום אחרי ששיגר את המכתב מסר אותו בגין לפירסום בעיתונות. הציונים הכלליים התלוננו כי בגין כתב ופירסם את המכתב במקום שיפנה אליהם באופן בלתי רשמי. הדובר שלהם הודיע שנקבל תשובה. ברנשטיין השיב את התשובה מעל דפי עתון “הבוקר”: באופן עקרוני הוא בעד האיחוד וכי ישקול את ההצעה.

הציונים הכלליים עמדו לברר את העניין בבירור פנימי, בינם לבין עצמם. הם הסבירו שהם שייכים לקונפדראציה העולמית של הציונים הכלליים (שגם הפרוגרסיבים שותפים לה) וחייבים לשמוע את דעתה בדבר האיחוד המוצע. הקונפדראציה היא יורשת של הארגונים של “סיעה א” ושל “סיעה ב” של הציונים הכלליים בקונגרסים הציוניים. הפרוגרסיבים היו שייכים לסיעה א' לשעבר, והציונים הכלליים לסיעה ב'. שתי המפלגות הן שותפות ל"קרן הקונסטרוקטיבית", המקבלת הקצבות שנתיות ניכרות מן המגבית. לשתי המפלגות סיעות בהסתדרות העובדים הכללית, להבדיל מתנועת החרות (היא תחליט על הקמת סיעה בהסתדרות רק בשנת 1963). הציונים הכלליים והפרוגרסיבים משתפים פעולה בעיריות. כל הנסיבות האלה מקשות על הציונים הכלליים להסכים לאיחוד איתנו.

הנציג של הציונים הכלליים בקונפדראציה העולמית הנ"ל הוא יוסף סרלין, והוא בליבו נגד האיחוד. נשיא הקונפדראציה הוא חבר ההנהלה הציונית גולדשטיין ונציגיה בישראל הם סרלין ומשה קול (הפרוגרסיבי). הנהלת הקונפדראציה החליטה להתנגד למשא ומתן על האיחוד שהצענו לציונים הכלליים (בפברואר 1956). בעצם לא ניהלנו אז אתם משא ומתן; היו בינינו שיחות בכנסת בלבד.

השלב השני: הציונים הכלליים פנו לפרוגרסיבים והציעו להם איחוד של שתי המפלגות. הציונים הכלליים אינם שותפים בקואליציה הממשלתית, בעוד הפרוגרסיבים משתתפים ב"ממשלת הפועלים". וממשלה זו לא רצתה ולא תרצה בצירוף ה"הכלליים" לקואליציה.

יזהר הררי דיבר אתי על פנייתם של הכלליים. הוא לעג להם: העיקר אצלם שהם רוצים להתאחד, ולא איכפת להם עם מי. איתנו? איתכם? (באפריל או במאי 1956).

ח.כ. הררי ­– היה חבר הכנסת בשנים 1949­–1969. משפטן רציני ופארלאמנטאר מוכשר. הוא היה חבר הסיעה הפורגרסיבית, קרוב בדעותיו למפא"י, ובשנותיו האחרונות בכנסת חבר סיעת המערך. הפרוגרסיבים השיבו לציונים הכלליים: לפני שנפתח אתכם במשא ומתן נבדוק תחילה את מגעיכם עם החרות. הדעות בקרב הציונים הכלליים חלוקות; וידוע שראשי ההסתדרות הציונית של אמריקה (Z.O.A.), המקורבת לציונים הכלליים אינם תומכים באיחודם אתנו. בסוף אוקטובר 1956 ניתנה לנו התשובה. הציונים הכלליים מכריזים: שיתוף פעולה ­– כן; איחוד ­– לא.

נפתח מבצע קדש, זכינו לשמחת הנצחון. אחריה החל המאבק הפוליטי שכבר סיפרתי עליו בפרק קודם; אצל הציונים הכלליים נפתח מאבק פנימי לקראת ועידתם הארצית; מי יעמוד בראש מפלגתם. ובשיחות האיחוד חלה הפסקה ארוכה.

יוסף ספיר, יוסף סרלין, יוסף תמיר, אלימלך רימלט, חיים לבנון ביקשו להדיח את המנהיגות הוותיקה (ברנשטיין­–רוקח). בוועידה אף דיברו על בעיית האיחוד. ברנשטיין הציע “איחוד עם מפלגות לאומיות אחרות”. (להררי ניתנה הזדמנות נוספת ללגלג על הציונים הכלליים.) רוקח טען: בענייני המשק אנו קרובים ל"חרות", בענייני מדיניות החוץ ­– למפא"י. סרלין הוא נגד האיחוד. במצב זה, הצליחו תומכי האיחוד למנוע הכללתו של הנושא בסדר היום של הוועידה פן תחליט “נגד”.

בעיית האיחוד נשארה פתוחה. לגבי השאלה “מי ומי הולכים” ניצחו ספיר וסרלין בעזרת רימלט ולבנון, תודות ליוסף תמיר, המזכיר הכללי, שהמנגנון בידו. מכל מקום לאחר ועידתם יש ל"כלליים" הנהלה מאוחדת, שרשאית לנהל משא ומתן אתנו. אברהם קריניצי ראש עיריית רמת גן רב השפעה במפלגתו, הזמין את נציגי שתי המפלגות לפגישה בביתו. הסיכום: ייפתח משא ומתן והוא יתנהל בסודי סודות.

נקבעו נציגים למשא ומתן. מצידם: קריניצי, ספיר, וסרלין. מצדנו: בגין, בן-אליעזר ואני. בישיבת העבודה הראשונה העלה בגין את הבעיה החשובה ביותר מבחינתנו: הוא מציע שנקבע את העיקרון, כי זכויות העם היהודי לארץ ישראל בגבולותיה ההיסטוריים ניצחיות הן ואינן נתונות לעירעור. הוא הוסיף: אם נסכים לעיקרון זה ­– נסיר מדרכנו את המיכשול העיקרי ונוכל להגיע להסכם מלא. בישיבה זו לא השיבו “הכלליים” על כך. התייעצו, חשבו, ובסוף הסכימו. על פי הצעת בגין החלטנו לחלק את המשא ומתן לשני שלבים. בשלב הראשון: המצע או מגילת העקרונות. בשלב השני: ביצוע האיחוד. ירדתי לסוף דעתו של בגין: אף אם ניכשל בסופה של הדרך, נגיע לפחות להכרתם בעקרונות החשובים לנו.

המשא ומתן התקדם לאט. אני זוכר כי ערב יציאתי ללונדון לוועידה הבין-פארלאמנטארית (9.9.57) נפגשתי עם ספיר אצל קריניצי והחלטנו להחיש את המשא ומתן, שעד אותו יום לא הושגה בו שום התקדמות ממשית. גם לאחר שחזרתי וחידשנו את הישיבות, היתה ההתקדמות איטית. הקושי נבע מסרלין. הוא דיבר והתעכב על כל מלה ועל כל פסיק. ידעתי שהוא אדם מעשי, “פראגמאטי” (בלשונם של ישראלים שאינם מבינים בדיוק “פראגמאטיזם” מהו). החלטתי איפוא לבקש אותו לשיחה אישית. הסברתי: אינני רוצה בהתנצחות, אך תביא בחשבון כי בסיס האיחוד הוא פאריטט ברשימת המועמדים לכנסת, והרי לכל הדעות והסימנים צפויה לנו (ל"חרות") עלייה ניכרת בבחירות הבאות ולכם ירידה נוספת אם נלך לבחירות בנפרד. על כך השיב: אם אלה הם דבריך גמרנו את השיחה, כי אני בטוח שאנו נעלה ושאתם תרדו. עוד הוספנו לדבר ונפרדנו בשלום וברוח טובה.

שלב שלב סיכמנו כמעט את העבודה על המצע; אך היה עלינו להתגבר על עוד סעיף עדין וקשה כאחד. זה הסעיף שיקבע את זכות ישראל להגנה יזומה, אקטיבית ­– מה שנקרא בלשון יריבינו ובהגזמה רבה “מלחמת מנע”. בגין טען כי זה סעיף חשוב ביותר, ולציונים הכלליים היו ספיקות בדבר. סוכם שספיר ואני בתור ועדת משנה לניסוח נעבד את הסעיף, וכי לא יהיה לגבי ניסוחו דיון אלא אם אחד הצדדים ידרוש זאת. ישבתי עם ספיר וגמרנו את המלאכה. הנוסחה היתה ברורה וחד משמעית. הבאתי אותה אל בגין ובן-אליעזר. הם טענו כלפי: למה לא דיברת אתנו לפני שהסכמת? אני: הרי הוחלט ­– על פי הצעת בגין. והם, כן, אבל… ועד היום אינני יודע האם העניין היה בכך שלא ראו את הנוסחה קודם לכן, או שלא היו מרוצים מן הניסוח. בין כך ובין כך ברור שלא היו מרוצים שסיימתי את המלאכה בהצלחה בלעדיהם. נתכנסה ישיבה של שני הצדדים לניסוח המצע, ישיבה שהיתה אמורה להיות סופית. בן-אליעזר הודיע בשמנו כי נבקש ניסוח אחר של הסעיף על היוזמה היזומה. סרלין: אמנם נתבקשתי להשלים עם סעיף זה כמו שנוסח, אולם אם הדבר כך, גם לי יש דעה משלי לגבי הנוסח. המשא ומתן נתחדש ­– ועברו חודש חודשיים עד שסיימנו את המלאכה. הנוסח של סעיף-המחלוקת הוא מטושטש ומקוטע עד כדי כך שאיש לא יבין על מה מדובר בו, ומה כוונתו.

כלל גדול לסניגור מנוסה: אל תנסה לשפר את הטוב, כי אתה עלול לקלקל את מה שהשגת.

המצע הוכן, והיה עלינו לדבר על ה"תכלית" (“טאכלעס” על פי הכתיב הסובייטי של יידיש). אמנם הסכמנו מראש על “הפאריטט” בהרכבת רשימת המועמדים המשותפת. עתה צריך היה להחליט מי יעמוד בראש הרשימה. ספיר וסרלין, שהדיחו את ברנשטיין מראשות המפלגה, ביקשו עתה לנצל את מעמדו ואת גילו ודרשו להציב אותו בראש הרשימה. בגין היה במצב לא נוח; הוא ביקש ממני ומן בן-אליעזר שאת המשא ומתן בשלב השני (ה"תכלית") ננהל שנינו בלעדיו. שנינו הסכמנו כי הציונים הכלליים רצו, על אף שאנו סיעה יותר גדולה, להשיג במסגרת האיחוד ­– עמדה של “סניוריטי”, ולנו אסור להסכים לכך. בגין אמר לנו כי הוא מוכן לוותר על המקום הראשון ברשימה לטובת העניין, ואנו לו (אני לו) שעניין של המקום הראשון הוא אבן בוחן לכוונת “הכלליים” לקראת הבאות, וגם אבן פינה למיבנה האיחוד. הכלליים הציעו לנו לדחות את הבעיה של המקום הראשון לימי הרכבת הרשימה סמוך לבחירות; אולם לנו היה ברור כי בשעה ההיא לא תהיה לנו ברירה אלא להיכנע להם ולא הסכמנו לכך.

היו הבדלי דעות בין ספיר לסרלין, גם בגישתם לעניינים. סרלין היה פוליטיקאי פיקח, ספיר יותר יסודי ורציני. הוא מצא לנכון לבקר אצלי כדי להזהירני: תסכימו למה שתסכימו, אך אין ביטחון שמפלגתי תאשר את ההסכם. לקראת המשא ומתן על העניינים המעשיים הכין סרלין רשימה של עשרים נושאים שיש להחליט עליהם. הרשימה היתה כשורה. עברנו עליה סעיף אחר סעיף, ולא הצלחנו לסכם אף אחד מסעיפיה.

רימלט, שהוא איש ישר וגלוי לב, אמר לי: אין אפשרות לאיחוד אלא אם תהיו אתנו בסיעה בהסתדרות העובדים הכללית. (הוא ראש הסיעה של העובדים הציונים הכלליים בהסתדרות.) ואני לו: לשם כך דרוש זמן. תהיה סבלני. (לא הראה סימנים שיהיה כזה).

אצל הציונים הכלליים נתארגנה אופוזיציה נגד האיחוד. היא יזמה התייעצות פנימית. רימלט היה היושב ראש בהתייעצות. ספיר הסביר: בלי האיחוד אין לנו שום סיכוי שנצליח להחליף את מפא"י. רימלט טען: תנועת החרות היא בלתי פופולארית, ברשימה משותפת נשיג פחות מאשר בנפרד. הסיכום: הסכם האיחוד טעון אישור הוועידה ­– ברוב של שני שלישים.

המשכנו לקיים ישיבות על ביצוע האיחוד ותנאיו. בערב אחד נפגשנו לדיון בנושאי רשימת סרלין (עשרים הבעיות) בבית ציוני אמריקה. זאת הפעם הייתי אנוכי היושב ראש בישיבה. התקדמנו יפה. השעה היתה כבר עשר בערב. הצעתי: נשב עוד שעה נוספת. ודווקא בשעה זו אירע “פאנצ’ר”. סרלין אמר: אל תחשבו שנקבל את כל העבר שלכם. לא ז’בוטינסקי מורי אלא אוסישקין. נסכים לתלות במועדונים של האיחוד תמונת ז’בוטינסקי לצידה של תמונת אוסישקין. אך תמונת דב גרונר ­– לא! ואני חושב בליבי: חבל שהצעתי שנשב הערב עוד שעה. שבוע לאחר מכן ­– הגעתי הישר מסיור ועדת הכספים בנגב לפגישת השלישיה שלנו אצל בגין. איחרתי בחצי שעה. בגין ובן-אליעזר כבר הספיקו להתייעץ ביניהם. דעתם היתה כי אין סיכוי להסכם סביר ויש להפסיק את המשא ומתן, שכן לא נוכל להיכנע לתביעותיהם של הציונים הכלליים. אני: אם כבר החלטתם ­– אני מקבל את דעתכם. ב-8 במאי החליט מרכז תנועת החרות להודיע על כשלון המשא ומתן.

זמן מה לאחר מכן ניסה יוסף ספיר לשכנע את בגין כי אפשר להגיע להסכם, בגין השיב לו: מאוחר מדי. לא נספיק. הבחירות הן ­– בעוד שנה.

6. על משמר הדימוקראטיה    🔗

בכנסת השלישית הייתי צריך להקדיש מחשבה מרובה ועבודה רבה במילוי תפקידי כמרכז הסיעה. הסיבה לכך לא היתה בתואר “המרכז”, כי עבודת המרכז הייתי עושה החל מקייץ 1949, אלא כתוצאה משינוי במצב. בכנסת הראשונה, בגלל הניגודים בתוך הסיעה, בה נהג כל אחד כמלך בפני עצמו, העדפתי ללכת בדרך של “ההתנקנקות”, כדי לשמור על שלום הבית הבלתי יציב; ואם חבר נעדר מן הישיבות עשיתי את העבודה שלו בעצמי. בכנסת השנייה היינו קבוצה קטנה, והיה קל להסדיר את העניינים באופן בלתי פורמאלי, וכמעט לא היה צורך בישיבות הסיעה. אך בכנסת השלישית היינו חמישה עשר חברים, רובם ככולם ביקשו להיות פעילים. לנאום, להצליח ולהתבלט. תיאום עבודתם, קביעת חלקם בהופעות על במת הכנסת מתן עצה לכל אחד הזקוק לכך (מיוזמתו או ברשותו) וקיום מגע אתם, ההתייעצויות והישיבות ­– לכך דרוש היה זמן רב, הבנה, סבלנות וגם סובלנות. בגין נותן לי יד חופשית בעניינים אלה, אך אם התבקש על ידי חבר זה או אחר הוא התערב לטובתו. עלי הוטל לדאוג שלא יקופחו החברים שאינם נוהגים ללחוץ עליו או עלי, אך עלולים לראות את עצמם, בליבם, כמקופחים ובדין.

בעבודתי זו סייע לי הרבה מזכיר הסיעה משה אלפרט. נעשינו ידידים במחנות המעצר בלטרון ובעתלית. הוא היה בן משפחת חרדים ממאה שערים, חיפש ומצא דרך לאצ"ל. היה פעיל ונעצר. ואחרי ששוחרר, סמוך ליציאת הבריטים מן הארץ, הלך לחזית לכיבוש יפו, והצטיין באומץ לב כחובש אשר היה מוציא חברים פצועים מקו האש תחת כדורי האוייב. הוא התנדב להיות מזכיר הסיעה. במשך זמן ארוך עבד בלי שכר, וכשנקבע לו השכר לא היה מקבל אותו במועד. אולם דבר זה לא היה חשוב בעיניו; היה מסור, נאמן ומצליח. בעל מוח חריף, כרבים מבחורי הישיבות. ולא פעם שאלתי את עצתו וגם קיבלתי אותה. הוא נפטר בגיל צעיר, ואני נושא את זכרו בליבי.

המגע שלי עם ועדת חוקה חוק ומשפט נפסק כמעט כליל. ישבו שם בגין בעצמו והוא משפטן מוכשר, ואתו יוסף שופמן, עורך דין מנוסה מפולין, שבמשך עבודתו בכנסת בשנים 1955­–1969 הוכיח את כוחו כמשפטן, וגם כמדינאי נבון. הוא היה היוזם של “חוק שופמן”, שחייב את הביורוקראטים שלנו לנמק כל דחייה של בקשת האזרח; (נקבעו בחוק, לצערנו, גם יוצאים מן הכלל הזה). חוק שופמן הוא ערובה חשובה לסדר ולזכויות האדם במדינת ישראל. אולם על אף עבודתם המשפטית של בגין ושל שופמן הוצרכתי להופיע בכנסת בעניינים שלא היה להם קשר ישיר עם הבעיות הפינאנסיות, הפיסקאליות, המשקיות. אני מצדי השתדלתי לנצל כל הזדמנות כדי לתרום לדיוני הכנסת מנסיוני ומן הידע שלי במשפטים ובמשפטים הפליליים בפרט. הופעתי בדיונים על חוק תיקון דיני ראיות, על חוק עונשין (עדות כוזבת), על הצעת חוק עונשין (בגד וריגול), על הצעת חוק חקירת פשעים וסיבות המוות, על הצעת חוק סדרי דין (חקירת עדים), ועל הצעת חוק דיני עונשין (העלמת עברות) ­– הגשתי גם הצעות חוק והצעות לסדר היום כשראיתי צורך בכך, לשם שמירה על חופש האזרח ושלטון דימוקראטי בישראל.

כן נפל בחלקי לטפל בכל ענייני הבחירות ובחקיקת חוקי הבחירות. בתחום זה רכשתי נסיון רב בעבודתי בוועדת הבחירות המרכזית, ולמדתי הרבה מן הספרות שנכתבה בנושא זה בעולם על חוקי הבחירות ועל ביצועם בארצות תבל. אשרי אדם הבטוח בליבו כי השכל הישר שלו והנסיון האישי שלו, יספיקו לו בכל עניין שבו הוא מטפל. כשלעצמי אני מעדיף להשכיל מכל מורי, וספר טוב הוא מורה מצויין.

ביום ה-2.1.1959 פירסם “מעריב” ידיעה, לפיה מסר בן-גוריון בישיבת מרכז מפא"י כי אנשים מסויימים הציעו לו לפני הבחירות לכנסת השלישית לתפוס את השלטון במדינה; הוא ציין שדחה הצעה זו והוסיף שהמציעים לא היו מקרב הפאשיסטים בישראל. ידיעה זו הופיעה אחר כך גם ב"ג’רוזלם-פוסט" בליווי פרטים: בן-גוריון רצה להוכיח למרכז שהוא דימוקראט. הוא סיפר: כי באחד הימים לפני הבחירות לכנסת השלישית הציעו לו מספר אנשים לתפוס את השלטון בכוח. הוא הוסיף: אני יכול להגיד שהם לא היו פאשיסטים, אבל אני דחיתי את הצעתם. דיברתי בטלפון עם בגין, והצעתי בשמי הצעה דחופה לסדר היום של הכנסת על נושא זה. רוקח מצידו הגיש על כך שאילתה לראש הממשלה, והעניין הועלה לדיון על סדר היום של הכנסת (7.1.59). לגבי שאילתות, בדרך כלל, אין השרים עונים אלא אחרי מספר שבועות. הפעם העדיף בן-גוריון להשיב לשאילתה של רוקח לפני שיגיע תורה של הצעתנו לסדר היום. תשובתו היתה: לא אמרתי דבר כזה בישיבת המרכז; איש לא פנה אלי בהצעה כזו, לכן גם לא סירבתי. כן הוסיף בן-גוריון, מבלי שנשאל, שהשמועות כאילו בין האישים הנ"ל היו שני רמטכ"לים, זו השמצה. את הצעתנו לסדר היום השמיע בן-אליעזר. הוא הציע להקים ועדת חקירה פארלאמנטארית לעניין זה, שהוא רציני ביותר. משה סנה תרם אינפורמאציה נוספת: הידיעה שבן-גוריון הכחיש אותה בדברי תשובתו לשאילתה של רוקח הופיעה, אמנם בקיצור נמרץ, גם בביולטין של מרכז מפא"י על אותה ישיבת המרכז. הוא גם הזכיר את דברי אלוף אהרון רמז ב"הארץ" בהם המליץ רמז על שינוי שיטת הבחירות בלי גושפנקה של הכנסת. רמז הודיע באותו מקום שעל כך צריכה להיות ממשלה בראשותו של בן-גוריון ולא בהרכב של שרים אנשי המפלגות אלא של מומחים אשר בן-גוריון יבחר בהם. (רמז הכחיש ידיעה זו). בן-גוריון נאם נאום ארוך בו חזר על הכחשתו. חבריו מסיעת מפא"י, שרובם ככולם שמעו באוזניהם בישיבת מרכז מפא"י את דבריו של בן-גוריון כאמור ב"מעריב" וב"ג’רוזלם פוסט" (ובביולטין המרכז), האזינו בישיבה זו של הכנסת להכחשותיו בשקט ובכבוד, והצביעו נגד עריכת דיון בכנסת בנושא זה.

מבחינתי לא היה בגילויים אלה משום הפתעה. על הכוונות ל"פוּטש", להפלת השלטון הפארלאמנטארי בישראל ידעתי זה מכבר. פעם אחת בתחילת שנת 1955, ניגש אלי בכנסת אדם חשוב, איש אמונו של היושב ראש והציע לי שנצא מן הבניין. הוא הביא אותי לבאר קטן ברחוב צדדי, ישבנו, הזמנו משקה והוא סיפר לי סוד: שפרינצק סובל לילה לילה מחלום ביעותים. בחלומו הוא יושב כרגיל על דוכן הכנסת ובידו הפטיש, ופתאום נפתחת הדלת הצדדית ולאולם נכנס בן-גוריון בליווי קצינים. האיש ציפה לתגובתי. לא הגבתי כי ימים מספר קודם לכן בא אלי לכנסת איש יליד פולין, שמשפחתו היתה מיודדת עם הורי, והוא צעיר ובעל מעמד. ישבנו ושוחחנו. ואני ציפיתי כל העת לשמוע לשם מה ביקש לראות אותי. דיברנו על המצב הכלכלי הקשה, על האינפלאציה ועל הגרעון במטבע חוץ. הוא שאל אותי: האם אתה מאמין שכנסת זו, התלויה בבוחרים, תרצה לתקן מצב זה באופן יסודי? השיבותי כי קשה להאמין בכך. והוא: אם כן, האם היית מוכן לתת יד לשינוי המצב? העמדתי פנים כאילו לא הבנתי את כוונתו והשיחה הפכה לכללית, לתיאורטית.

לא שוחחתי על כך עם בגין, אולי היה אז בחוץ לארץ, אך היתה לי שיחה על הסכנה (התיאורטית) של הפיכה בישראל, עם איש מפא"י נבון מאוד. הוא התייחס אליה ברצינות ואמר: אנו חייבים הרבה ליהדות התפוצות, לא רק שהם נותנים לנו כסף, ולא רק שהם תומכים בישראל בשטח הפוליטי, אלא גם שבגללם אי אפשר לעשות “פוטש” בישראל.

היו שצחקו ואמרו: למה יתפוס בן-גוריון לידו את השלטון בישראל, הרי השלטון בידו. לא חשבתי מעולם כי בן-גוריון הוא דימוקראט גמור, וידעתי שאין בליבו יחס כבוד לזכויות האדם והאזרח, אולם מכאן עד הפיכה צבאית המרחק הוא רב, ממש תהום, ובדרך כלל אין עושים מהפיכות בגיל שבעים. חובתנו ללמוד מן הפרשה הזאת כי קיום משטר דימוקראטי איננו בטוח ואיננו מובן מאליו, בפרט שאנחנו המדינה הדימוקראטית הפארלאמנטארית היחידה במזרח התיכון, וכי מחיר החירות הוא בערנות בלתי פוסקת, פן תיפגע.

7. שוב על שיטת הבחירות    🔗

בכנסת השנייה היתה הקואליציה של שני שותפים (מפא"י והציונים הכלליים), ולהם גם היה הרוב בכנסת (68 קולות). הם ביקשו לשנות את שיטת הבחירות בישראל בדרך של העלאה גדולה של אחוז החסימה (ל-10%), או בדרך של קביעת בחירות איזוריות, על פי הצעת סרלין או על פי הצעה אחרת. הם החמיצו את ההזדמנות, לפי שהאינטרסים שלהם היו בעצם הדבר מנוגדים אלה לאלה. הציונים הכלליים שאפו לחיסול כל הסיעות הקטנות, ולכן ראו את האמצעי לכך ב-“10%”. ומפא"י רצתה להגיע לרוב מוחלט בכנסת, אך לא רצתה בחיסול סיעות קטנות לכן העדיפה שיטה של בחירות איזוריות; הציונים הכלליים נבהלו ברגע האחרון, ובעצם נסוגו משיטת סרלין.

בכנסת השלישית היה המצב שונה: לשתי הסיעות האמורות, ובתוספת חמשת חברי הסיעות הערביות, המוכנות לתמוך בהצעות מפא"י ­– רק 58 קולות, ואילו סעיף 45 לחוק יסוד הכנסת דורש לשם שינוי שיטת בחירות ארציות לשיטה אחרת קבלת החוק ברוב של חברי הכנסת (61 קולות). בן-גוריון הופיע בוועידת הציונים הכלליים וקרא לשינוי שיטת הבחירות, והם שמעו אותו ברצון.

הגלגלים התחילו לנוע. נערכו מגעים, ששמעתי עליהם, בין מפא"י ל"כלליים". הם ידעו כי לא ישיגו רוב לשינוי המבוקש של 61 קולות בכנסת, ולכן החליטו להציע כי השינוי ייקבע במשאל עם. ובשלב הראשון למבצע המשותף שלהם תגיש כל אחת משתי הסיעות הצעת חוק משאל העם על פי טעמה. הציונים הכלליים הציעו הצעת חוק למשאל העם שיחליט על שיטת הבחירות על פי הצעת סרלין, ויוסף אלמוגי (מפא"י) הציע חוק לקיום משאל העם שיחליט לטובת חלוקת הארץ ל-120 איזורי הבחירות ולבחירת חבר כנסת אחד בכל איזור, (הבחירות הרוביות על פי דוגמת בריטניה). (את מהות הצעת סרלין ­– הסברתי כבר בסיפורי על פרשת מלון קאסטל בימי הכנסת השנייה.) נחום ניר שהיה היוזם של סעיף 45 לחוק יסוד (הכנסת) הנ"ל ­– הגיש מצידו הצעת חוק למניעת שינוי שיטת הבחירות בדרך משאל עם. הצעתו גם תמנע קבלת חוקים המכוונים לשינוי שיטת הבחירות אפילו בעקיפין ­– אלא ברוב חברי הכנסת.

למתנגדי הצעות אלמוגי וסרלין ­– 62 קולות בכנסת, אך הם שייכים ל-8 סיעות גדולות, בינוניות וקטנות, והבעיה היא כיצד לגייס קולות אלה לישיבה שנקבעה ל-9 בדצמבר 1958. ברור היה גם כי הציונים הכלליים ומפא"י יגייסו את מלוא כוחן ויצביעו כולם בעד שתי ההצעות שלהם גם יחד. חמורה ביותר היתה העובדה כי מחברי שמונה הסיעות המתנגדות להצעות השינוי, נמצאו שישה בחוץ לארץ ­– ואם לא יחזרו תזכנה הצעות משאל העם ברוב קולות.

קיימנו ישיבה משותפת של נציגי הסיעות המתנגדות. כולנו הסכמנו שנגייס את כל חברינו להצבעה הצפויה, אך אחרי שנסתיימה הישיבה נפלה כל המעמסה על גבי, מבלי שביקשתי ומבלי שהוחלט על כך. מנציגי כל סיעה מן הסיעות המתנגדות לשינוי שומע אני: חברי נמצא בשליחות באמריקה או בהבראה בשוויץ, או בחופשה במקום אחר ולא יוכל לחזור, או שלא יפה לבקש ממנו שיחזור, והרי גם בלעדיו יהיה רוב של 61 או 60 נגד ה-58 (לכל היותר) קולות של המציעים. וכיוון שהם כולם, וכל אחד ואחד לחוד אומר להיות יוצא מן הכלל ­– כיצד נשיג את הרוב להצבעה. ברגע מסויים שמעתי כי מפא"י מקיימת מגע עם פועלי אגודת ישראל. פניתי לר' בנימין מינץ: היתכן? והוא מרגיע אותי: “אני מוכן לעשות כל הסכם עם מפא”י, אך לא הסכם שמשמעותו בשבילנו ­– התאבדות". זה בסדר, אך מניין אקח את הרוב? פניתי אל יצחק בן אהרון (אחדות העבודה): אולי אין זה אסון שבקריאה הטרומית לא יהיה לנו רוב; יש לנו עוד זמן ואפשרות לקראת הקריאה הראשונה, השניה, השלישית. והוא: בדר, אני מתפלא עליך; כך אתה מכיר את מפא"י? אם הם יצליחו בשלב זה, יתחילו למצות כל סיעה וכל חבר כנסת לחוד, ולשאת ולתת ולהבטיח, ובסופו של דבר ישיגו את הרוב הדרוש להם. גם מסיעתי נעדרו שניים שהיו בחוץ לארץ. גם חברי הסבירו לי, כי די שישובו האחרים; ואני צעקתי עליהם עד שנכנעו לי. לחצתי גם על יתר הסיעות ­– ובסופו של הדבר ראיתי: “הכל יהיה כשורה”.

השיטה שהציע סרלין, היא ההצעה שהגיש אותה למפא"י בישיבות הסודיות במלון קאסטל; ההצעה מתכוונת לתת יתרון בולט לשתי המפלגות הגדולות על חשבון שאר המפלגות. לא ירדתי לסוף דעתם של הכלליים. למה עמדו עליה גם בכנסת השלישית, שבה הם ירדו למקום השלישי. כנגד זה היתה מפא"י רשאית להניח כי בשיטת הבחירות של אלמוגי (או אף של סרלין), תוכל להשיג בשליש קולות הבוחרים רוב המאנדאנטים בכנסת. יחד עם זאת מתקבל על הדעת שבשלב המכריע היו, אולי, מתנגדים גם הציונים הכלליים לחוק העלול לתת יתרון למפלגות הראשונה והשנייה, אחרי שבכנסת השלישית הם ירדו למקום השלישי. אולם בן-גוריון תמך בהתלהבות בתימרון אלמוגי-סרלין. אולי צדק בן אהרון שהזהיר אותי מפני הסיכון הצפוי מהצלחת התימרון בשלב הטרומי.

בדיון שנערך בכנסת (9.12.58) לא עלו נימוקים חדשים. בגין תקף את הצעת אלמוגי ואני את הצעת סרלין. בן גוריון נאם נאום ארוך, תקיף ואף מעליב, כרגיל, אך הפעם לא הצליח לעורר תגובה סוערת מצידנו.

מובן מאליו, שכולנו ערכנו את חשבון הקולות לפני תחילת הישיבה, והיה ברור שהצעות אלמוגי וסרלין לא תתקבלנה. לכן, מפא"י והכלליים, בניגוד להסכם שעשו מקודם, לא הצביעו באופן הדדי זה על הצעות זה. הצעת אלמוגי נפלה ב-42 “בעד” ­­– 58 “נגד”; הצעת סרלין: 11 “בעד” ­– I-58 “נגד”. הצעת ניר נתקבלה: 58 “בעד” ­– ו-53 נגד.

לא נעשה נסיון נוסף לשינוי שיטת הבחירות אלא בכנסת הרביעית, ואחר כך גם בכנסת החמישית, ושוב בכנסת השמינית.

השיטה הקיימת של הבחירות הארציות-יחסיות זיכתה את ה"ליכוד" בשנת 1977 בנצחון בבחירות ובשלטון במדינה.

8. “הקואליציה של ניר”    🔗

ביום ה-28 ביאנואר 1959 נפטר יוסף שפרינצק.

ליום הולדתה העשירי של הכנסת ערך שפרינצק בבניין הכנסת קבלת פנים יפה לחברי הכנסת, לעובדיה ולאורחים רבים. הוא עצמו יצא מבית-החולים כדי להשתתף בשמחה. בשעת ערב מאוחרת נכנסתי עם אשתי לחדרו. הוא ישב בכורסא שופע חיים ושמחה. הוא דיבר אתנו דווקא בפולנית, ורק אחר כך אנו עברנו לעברית. בירכנו זה את זה: להתראות בשמחות.

יום אחר כך שמענו בראדיו כי הלך לעולמו! צערי איננו מן השפה ולחוץ. הייתי אחד ממספידיו מעל במת הכנסת, ובלחץ צערי חששתי כי לא אצליח במשימה. שפרינצק היה מלא חיים, מלא הומור, ספוג תרבות יהודית, אידית, עברית. זה מכבר עברו הזמנים שבהם היה בכנסת כאילו קומיסר של מפלגתו, שתפקידו להבטיח שכל רצונה יושג בה. הוא ממש התאהב בכנסת ורצה בהצלחתה, בתפארתה, במעמדה הסוברני במדינה; הוא חשש ופחד מפני בן-גוריון, סבל ממנו, מהתנהגותו בכנסת. אף לא היתה האהבה שרויה ביניהם. ידוע שבן-גוריון לא סבל את בן-צבי והתייחס אליו בזילזול. מי שהיה יושב ראש הוועד הלאומי, ישב בכנסת הראשונה בשורה השנייה והורשה להופיע בנאום רק בדיונים בעלי חשיבות שנייה ושלישית, ומקומו היה בוועדת הפנים. אולם כאשר מפא"י כולה ציפתה ששפרינצק יהיה נשיא המדינה אחרי מותו של וייצמן העדיף בן-גוריון את בן-צבי על שפרינצק. התלוצצו: בן-צבי הוא עדיף כי הוא בעל קומה. סיפרו: פעם הובא שגריר זר אל הנשיא במכונית שנבנתה בחיפה במפעלו של אילין בשביל הנשיא של מדינת ישראל; והדיפלומאט התלונן: אין במכונית זו די מקום לרגלי והרי הנשיא שלכם הוא בעל קומה כמוני. אמרו לו: התכוונו לנשיא אחר.

שפרינצק היה אומר לי על בן-גוריון: שלכם הוא, לא שלי, ולא רק כיוון שמדברים עליו שהוא רביזיוניסט המפחד לעבור את הירדן, אלא שכל האופי שלו הוא “כזה”, של רביזיוניסט. שפרינצק סיפר לי: פעם הגיע ארצה מארגנטינה יהודי שאירח את שפרינצק בביתו; הוא פנה אל שפרינצק: אינני מבקש שום דבר כי אם זאת: תאפשרו לי להיפגש עם בן-גוריון. נאנח שפרינצק, יחסיו עם בן-גוריון לא טובים במיוחד, ובכל זאת פנה למי שפנה והיהודי נפגש עם בן-גוריון, והוא חזר לשפרינצק ומספר בהתלהבות: בן-גוריון שלכם הוא באמת אישיות! ועל כך שפרינצק: אישיות ­– כן, אך אדם ­– לא! (א פערזענליכקייט איז ער נאר א מענש איז ער נישט).

כבר כתבתי על המקרים המועטים בהם העז שפרינצק להפגין עצמאותו כלפי בן-גוריון. אלי התייחס שפרינצק כמו שבעל מאה ועשרים סוסי המירוץ מתייחס לסוס-צ’מפיון. הוא התפאר בי, נתן לי לדבר בכנסת מבלי שיסתכל בשעון, ונהנה מדברי. בוועדת הפירושים פעלנו תוך הבנה הדדית, ויצרנו דפוסים לא מעטים שאומצו אחר כך על ידי ועדת הכנסת. מותו הפתאומי והטראגי כאב לי.

עברו יומיים שלושה ימים מיום ההלוויה והנה מטלפן לי בבוקר השכם משה מייזלס, מ"מעריב": מי לדעתך יהיה יושב ראש הכנסת? ואני: לא יפה לדבר על כך בימי השבעה. והוא: במפא"י כבר התחילו לדבר על כך. הם רוצים בשרת, אך לא ברור אם הוא יסכים לכך. האם זה מוכרח להיות דווקא איש מפא"י? והוא: בוודאי! דבר ברור! ואני פונה לאשתי: זה יהיה רובין או ניר. והיא: כלום השתגעת?

אך אני עשיתי לי חשבון כזה: היחסים בין מפא"י לבין שותפיה אינם טובים בשעה זו. מתקרבות הבחירות להסתדרות ואין שום סיכוי שמפ"ם או אחדות העבודה יתנו את קולותיהם למועמד “בורגני”, אפילו לא ל"פרוגריסיבי", ובלעדם אין ליצור רוב. כנגד זה יתכן שהציונים הכלליים והדתיים יסכימו להוכיח למפא"י את כוחם ויצביעו לשם כך בעד רובין או ניר. הרעיון עצמו משך אותי. הנה הימים בהם כל עמדות המפתח בישראל נתונות בידי מפא"י ורק לפעמים תמסור מפא"י עמדה כזו, לשם אחיזת עין, לפרוגריסיבי משום שהם בטוחים במישמעתו יותר מאשר באיש משלהם… ויהיה זה דבר חשוב שלעמדה מרכזית בישראל ייבחר מועמד ­– בניגוד לרצונה של מפא"י.

הכנסת לא תתכנס בשבוע האבל. אולם נקבעה ישיבת ועדת הכספים. דיברתי עם סוזאיב: רובין או ניר. והוא: אנו רוצים להציע את ברנשטיין. ואני: מועמד שלא ייבחר ­– יש לי חמישה עשר כאלה בסיעתנו. אני מדבר עם בן-מאיר (מפד"ל). הוא אדם פיקח מאוד. הוא משיב לי: אולי כדאי לנסות… אך ניר הוא “ביזבוז’ניק” לוחם, מוטב רובין. אני מדבר עם רובין: הוא מפקפק אם חבריו יסכימו להעמידו כמועמד יחד עם ה"ימין". אני מדבר עם ניר. הוא ממש מוקסם מהצעתי, אך איננו מאמין בסיכוי. אני מדבר עם בגין. הוא מבין במה הסיכוי, ובמה הקושי. הוא היה רוצה לשבור את המונופולין של מפא"י, אך הוא מחפש פורמולה להצעה, והוא מציע: נציע שייבחר “זקן סגני יושב ראש הכנסת” (נחום ניר) ליושב ראש החדש.

חודשו ישיבות הכנסת. ידוע ששרת מסרב להיות מועמד ליושב ראש הכנסת. שומעים שמות שונים ישעיהו, ברל לוקר (יושב ראש הנהלת הסוכנות לשעבר, שרק נבחר לכנסת השלישית), ושוב שרת, ואני עובד בשקט בכיוון שלי: ניר.

בוועדת הכנסת הציע ברוך אזניה לדחות את בחירת היושב ראש עד אחרי שתתכנס הכנסת הבאה, בנובמבר או בדצמבר, ושהגב' בבה אידלסון, היא אחת מסגני היושב ראש, תוכל למלא את מקומו עד אז. אני מוכיח שההצעה היא בניגוד לחוק יסוד (הכנסת) המחייב בחירת יושב ראש, ואין בסמכותה של ועדת הכנסת להחליט אחרת. רק ליושב ראש הכנסת סמכויות מסויימות. דרך משל, הוא ממלא מקומו של נשיא המדינה; רק הוא ולא סגנו.

מפא"י העלתה מועמד חדש: ישראל גורי. הוא אמר לי בצחוק: זה לא בשבילי; אני איש עבודה. נודע לי כי שרת סירב סופית. יוסף סרלין קפץ על העגלה: הוא הודיע לעיתונאים שהוא עומד להציע את מועמדותו של נחום ניר. הייתי מודאג, שכן העלאת מועמדות זו שלא על ידי אחדות העובדה או “מפלגת פועלים” אחרת עלולה לקלקל את כל המצב. סרלין המשיך בשלו: הוא יזם בשם מפלגתו פגישת נציגי הסיעות. הופיעו נציגי מפ"ם, מפד"ל, אנחנו ואפילו פרוגריסיבי. כל אחד דיבר דברים כלליים והתפזרנו ללא כלום. היה יכול להיות יותר גרוע.

לפי רצונו של בגין הגשתי הצעת חוק שהכין בגין: חוק יסוד (הכנסת) (תיקון). תוכנה: (א) נתפנתה משרת יושב ראש הכנסת ימלא את מקומו זקן הסגנים. (ב) יהיו לו כל סמכויות יושב ראש הכנסת. (ג) בחירת יושב ראש הכנסת ­– תוך 21 יום. בגין הציע את ההצעה מעל במת הכנסת והיא עברה לוועדה (16.2.59).

דיברתי עם רובין, עם חברי, עם אנשי מפד"ל, עם ניר. עדיין אין החלטה במפלגתו. מפא"י החליטה סופית: המועמד שלה הוא ברל לוקר.

סוף סוף הזמין בן-אהרון את נציגי הסיעות לפגישה. הוא ביקש בשם סיעתו תמיכת הסיעות המוזמנות במועמדותו של נחום ניר ליושב ראש הכנסת. התגובה בדרך כלל חיובית. המפד"ל החליטה לתמוך בניר. קיימו אתו שיחה. הוא הבטיח להם שיהיה יושב ראש של הכנסת כולה, על כל חבריה ושלא יסע בשבת. אצל הפרוגרסיבים חילוקי דעות. הררי ­– בעד ניר, רוזן מתנגד.

נערכה פגישה בין אנשי מפא"י ואנשי מפ"ם: מפא"י דרשה מהם תמיכה בלוקר “למען הצבעה אחידה של מפלגות הפועלים”. במפ"ם מהרהרים: לו המועמד לא היה לוקר; לו הציעו לה כמועמד איש התנועה הקיבוצית… במפא"י חושבים על קביעת מועמד אחר, לא החליטו. (היה זה “סיבוב מסוכן” בדרך לבחירת ניר).

בחירת יושב ראש הכנסת נקבעה ל-2 במארס. מפא"י לחצה על מפ"ם: תסכימו לדחות את הבחירות. אך בישיבת הנשיאות החליטו ברוב קולות: הבחירה תתקיים במועד. (רובין וגם ניר עצמו הצביעו נגד הדחייה.)

בישיבת הכנסת: הציע גוברין את ברל לוקר; בן-אהרון את ניר. בעד לוקר 41; בעד ניר 52. נמנעים: 7. נבחר ניר. המערכה שיזמתי אותה בשבוע של השבעה הסתיימה בהצלחה.

הרושם בציבור היה עצום. בפעם הראשונה הפסידה מפא"י מערכה חשובה כזו, ועל אף התנגדותה של מפא"י עלה לעמדה מרכזית במדינה איש מפלגה אחרת. ומה שיותר חשוב: בפעם הראשונה נוצר בכנסת רוב נגד מפא"י, ולא להצבעה נגד הצעתה, אלא למטרה משותפת, פוזיטיבית.

מאז, במשך שנים רבות שמענו מפי חברינו בתנועה: צריך לנסות שוב להקים “קואליציית ניר”. זכר “הקואליציה של ניר” היה למקור תקווה: תתכן חזית שתוריד את מפא"י מן השלטון.

מובן מאליו, שהצלחת מבצע ניר היתה תלויה במידה רבה במפא"י. לוּ אנשיה היו מתייעצים עם מפ"ם ועם אחדות העבודה על מועמד המקובל עליהן, (או אף רק על אחת משתי מפלגות אלה) כי אז לא היה סיכוי שייבחר אדם אחר. ולולא פרשה מפד"ל מן הממשלה לפני כן (על רקע ההנחיות של בר-יהודה) לא היו אנשי מפ"ם ואחדות העבודה מוכנים למרוד בשותפם הקואליציוני הגדול באותו אומץ לב; ולו מועמדה של מפא"י לא היה לוקר, אלא, למשל, שרת… ספק אם היו כל המפלגות שנתנו קולות לניר פונות עורף למועמד נכבד זה.

אף על פי כן עצם תוצאת המערכה היה, שהושג תמרור חשוב בדרך להורדת מפא"י מן השלטון בישראל.

9. בחירות שנת 1959    🔗

חוקי יסוד וחוקי בחירות שלנו הם על פי הלוח העברי; יש בכך משום כיבוד המסורת, אך גם חסרונות: קביעת יום הבחירות בחודש חשוון לא היתה מוצלחת. תעמולת הבחירות מתנהלת בחודשי הקייץ החמים, ההכנות הסופיות לבחירות נערכות בחודש החגים, וחלק ניכר של יום הבחירות חל בשעות הלילה הארוך; אני תמיד מודאג שמא ירד גשם ביום הבחירות או תהיינה סופות, ואין לנו שום מושג כיצד עשוי הדבר להשפיע על ביצוע הבחירות, על השתתפות הבוחרים בהצבעה… וממילא על תוצאות הבחירות.

בשנת 1959 ­– קדמה שנה מעוברת לשנת הבחירות. ולפיכך יצא שהבחירות יתקיימו במחצית חודש נובמבר. יזמתי תיקון החוק למצב כזה והבחירות נקבעו ל-3 בנובמבר.

כמו במקרים הקודמים, יזמה הממשלה ויזמו חברי הכנסת לפני הבחירות תיקונים לחוק פנקס הבוחרים ולחוק הבחירות לכנסת. החשוב מן החידושים לקראת בחירות שנת 1959 היה חוק הבחירות ­– דרכי התעמולה. חוק זה בא להגביל את היתרונות של המפלגה השלטת בכל הנוגע לתעמולת הבחירות (כגון בשימוש בראדיו ובניצול עמדות הכוח), והבטיח לכל המפלגות זכות להשתמש בראדיו לתעמולת הבחירות. הוא אסר על דרכי תעמולה ופירסומת רעשניים ובזבזניים, ועל ידי כך הגביל גם את מידת אי-השויון בין מפלגה עשירה וענייה במערכת הבחירות. במשך השנים השלמנו חוק זה והוספנו אמצעי נוסף והוא חוק מימון מפלגות, שגם הוא מגביל את אי-השיוויון בין המפלגות המתחרות ומונע ריבוי הוצאות וביזבוז.

במערכת הבחירות נכללו גם הבחירות לרשויות המקומיות. בחירות אלה נקבעו ליום הבחירות לכנסת. בבחירות שנת 1955 לעיריית תל-אביב קיבלו הציונים הכלליים 8 מאנדאטים ואנחנו 5. והקימונו קואליציה עם הסיעות הדתיות. חיים לבנון הוא ראש העירייה, וסגנו מטעם תנועתנו הוא משה איכילוב. הוא עשה גדולות בשביל העיר אך הוא נפטר בנובמבר 1957 ממחלת לב, בגיל 54 ובמקומו נבחר על ידי ועד סניף התנועה בתל-אביב אברהם שכטרמן. אני ונציג הציונים הכלליים פעלנו בתור ועדה פאריטטית לענייני שותפות המפלגות בעיריית תל-אביב­–יפו. תפקידי נעשה מסובך אחרי ששכטרמן הסתבך בסיכסוך עם מנהל בית החולים העירוני ד"ר יעקב ליטמנוביץ'. ברגע מסויים הגיש ליטמנוביץ' לשכטרמן את התפטרותו, ושכטרמן קיבל אותה. לבנון טען שענייני המנגנון הם בסמכותו, ודרש החזרת ליטמנוביץ' למקומו. אני וגם בגין ניסינו להביא לשלום בית בקואליציה ­– אך שכטרמן התעקש ולא הסכים לשובו של הד"ר ליטמנוביץ' לתפקידו. הגיעה שעת פתיחת בית החולים העירוני החדש, שבנה אותו משה איכילוב. לבנון דרש שלשם כך יוחזר ליטמנוביץ' לתפקידו. לא הצלחתי להשיג פשרה בין לבנון לבין שכטרמן על נושא זה, ובית החולים נפתח רק אחרי בחירות שנת 1959 על ידי ראש העיר החדש מרדכי נמיר (מפא"י), כפי שהזהרתי את לבנון ואת שכטרמן מראש.

בפברואר 1958 פרץ בעירייה משבר נוסף. ועד הסניף של תנועתנו התנגד להעלאת מיסי העיריה לשנת התקציב החדשה. השותפים הדתיים דרשו העלאת תקציבי המחלקות שהם עמדו בראשן, ואיימו בפירוק הקואליציה. הופעתי בישיבת ועד הסניף שלנו והסברתי את המצב לחברים, אך הם הצביעו והחליטו נגד העלאת המיסים. הודעתי: אני אדרוש במרכז התנועה לתת אישור להחלטתכם. אמר אחד מהם: למה אתה מאיים עלינו; הרי קיבלנו החלטה דימוקראטית! מסבירים לו חבריו שקשה לראות איום בדברי; הריני מבטיח לקיים החלטתם. הם המשיכו להתייעץ ובסופו של הדבר ביקשו מן המרכז שהוא יחליט בעניין המיסים על פי שיקוליו. כך נסתיים המשבר, אך אחרי הבחירות העדיפו הדתיים קואליציה עם מפא"י.

הפעם החליט מרכז תנועת החרות שרשימת המועמדים לכנסת תיקבע סופית על ידי ועדת התרכובת, אשר חבריה יהיו בחלקם לא מועמדים ובחלקם מועמדים שמקומם בכנסת מובטח מראש מעבר לכל ספק. לפיכך בגין, אני ושוסטק ועוד חבר סיעה אחד נמנינו עם חברי ועדת התרכובת. קיבלנו משלחות ללא ספור, ולבגין עצמו הגיעו משלחות נוספות, גם משלחת חברי מפלגות אחרות שראו זכותם להתערב בעניינים שלנו מטעמים עדתיים. עלתה גם הצעה לכלול ברשימת המועמדים את שמואל תמיר, שלא היה חבר תנועת החרות, ונוסף לכך דרש חופש פעולה בעניין החזרת פליטים ערביים לגבולות המדינה. (תמיר הקים לפני כן עם אורי אבנרי “מרכז חופשי”, אשר תמך בהחזרת הפליטים הערבים לשטח המדינה). בסופו של דבר לא נתקבל התנאי שלו על דעת הוועדה והוא לא נכלל ברשימת המועמדים שלנו לכנסת הרביעית.

אחרי שסיימנו את קבלת המשלחות וגם את הדיון הכללי על הרכב הרשימה נגשנו להצבעות: לכל מקום ברשימה, זה אחר זה, ועל המועמדים לכל מקום ברשימה לחוד; (תוך שמירת הערות קצרות ממי שראה צורך בכך). זה היה החלק המעשי והקצר של עבודת ועדת התרכובת.

זאת הפעם ישבה ועדת הבחירות המרכזית בבית הפרקליט בתל-אביב. היושב ראש היה שופט בית המשפט העליון יואל זוסמן; בתור משפטן ­– גאון, בתור כוח עבודה ­– עצום, בתור אדם ­– מבריק, נחמד, בעל הומור, ומצב רוח טוב. ליושב ראש ­– ארבעה סגנים ואני אחד מהם. בוועדה עבדתי קשה לצידו של היושב ראש, וזכיתי לידידות שלו, שהוא שומר לי אותה עד היום הזה.

ישיבות הוועדה הן רבות וארוכות ­– תוך עימות כמעט בלתי פוסק בין נציגי מפא"י לבין שאר חברי הוועדה. בהצבעות מצליח פעם צד זה, בפעם אחרת הצד שכנגד. הרקע העיקרי למתיחות הוא המצב באיזורי הממשל הצבאי. די לי לציין שהשופט זוסמן הורה אחרי הבחירות לא להזמין את המושל הצבאי למסיבת הפרידה של הוועדה.

הצעדים הראשונים לקראת מערכת הבחירות עשינו בוועידה הארצית החמישית של תנועת החרות, שנפתחה בהרצאתו של בגין, לקראת המאבקים הצפויים לנו (22.11.58), ועמדה בסימן של הליכוד הפנימי של התנועה.

ביולי 1959 נוסף נושא חדש לפולמוס הבחירות: המאורעות ומעשי האלימות ההמוניים בחיפה (ואדי סאליב) ומהומות דומות, אך פחות חמורות, במגדל העמק ובבאר שבע.

השתדלנו לרדת לשורשן של הסיבות למרירות אשר הביאה לתופעות מצערות אלה. על כך דיבר בכנסת אריה בן-אליעזר בדיון על ההצעה לסדר היום שהגשנו (13.7.59). תועמלני מפא"י לא חששו לסלף את גישתנו לבעיה זו והאשימו את בן-אליעזר ואותנו, בהסתת ההמונים למעשי האלימות. יחד עם זאת הציגה מפא"י את עצמה כגורם להבטחת סדר ויציבות בחברה הישראלית ובתור המגן נגד סכנת ואדי סאליב.

השכבות הבינוניות, העובדים המבוססים, הפועלים המקצועיים, ובפרט בעלי היכולת ­– התייחסו לתעמולת מפא"י בהבנה ונתנו לה אוזן קשבת. ואדי סאליב הפך להיות קלף חשוב בתעמולת הבחירות של מפא"י.

להלן תוצאות הבחירות לכנסת הרביעית לעומת תוצאות הבחירות לכנסת הקודמת (השינויים במספר המאנדאטים):

אפשר לראות בתמורות אלה הפסדי השמאל לטובת מפא"י ­– כתוצאת “ואדי סאליב”, ירידה של הציונים הכלליים למצבם בכנסת הראשונה (היו להם שבעה מקומות בכנסת הראשונה); והצלחה מתונה לתנועת החרות ­– על אף “ואדי סאליב”.

בקרב תנועת החרות נתקבלו תוצאות הבחירות בצער רב. חברינו ציפו, אחרי נצחוננו בבחירות שנת 1955 ­– שהכפלנו בהן מספר המאנדאטים שלנו, להכפלה נוספת בשנת 1959. והיו לנו חברים טובים שראו בתוספת של שני מאנדאטים “בלבד” ­– מפלה. שמואל תמיר הכריז כי תנועת החרות “פשטה את הרגל”, וקרא לחברינו שיצטרפו ל"מרכז החופשי" שלו, שבזהירות הראויה לשבח נמנע מלהשתתף בבחירות בכלל.

בישיבות המרכז שלנו הושמעו דברי ביקורת, גם נגד בגין, ושוב ניתנה לו הזדמנות להגיב: אם היתה לנו הצלחה ­– אתם הצלחתם, ואם לא היתה ­– אני האשם. הסיבה לאכזבת חברינו ­– היא פסיכולוגית; ההבדל בין הציפיות לבין התוצאות.

 

בכנסת הרביעית    🔗

1. בראשית הכנסת הרביעית    🔗

חיי הכנסת הרביעית היו קצרים. היא נבחרה בנובמבר 1959, והחל מקייץ 1960 היא הועמדה בצל “הפרשה”. היא נאלצה להסתלק מן העולם קודם זמנה כתוצאה מן המשבר ללא מוצא ­– שגרם לו בן-גוריון, כמו שאספר להלן.

העלייה והירידה: בשנת 1960 עלו ארצה 23,487 עולים, ובשנת 1961: 46,571. הירידה היתה ניכרת: מיום קום המדינה עד סוף שנת 1959 ירדו מן הארץ 110,000 תושבים, מהם 106,000 יהודים. בדיון על כך (27.6.60) דרשתי הקמת ועדת חקירה פארלאמנטארית לעניין זה, אך לשווא. עד היום קיימת שאננות כלפי הבעיה. הירידה נמשכת מבלי שייעשה נסיון לרסנה. כן מתנהל ויכוח האם היורדים המוכנים לשוב לארץ ראויים לסיוע ולעידוד, ובפרט אם המניע לרצונם זה הוא מצבם הירוד בארצות בהן הם נמצאים או געגועים למולדת, כאילו רק הציונות היתה הנר לרגלי כל העולים בהמוניהם.

האוכלוסין: על פי המיפקד שנערך ביום 22.5.61 האוכלוסין הם: 2,233,600, מהם 88.9% יהודים. המשק: משנת 1960 לשנת 1961 גדלו המקורות לצריכה ב-21%, התוצר הלאומי הגולמי ב-10%, הצריכה הפרטית 9.5% (במחירי שנת 1958), והגרעון בסחר החוץ ב-20%, אמצעי התשלום ב-32%, והמחירים לצרכן ב-9%. בקיצור: המשך האינפלאציה, והתלות בסיוע החוץ.

ענייני החוץ והביטחון: בניגוד ל"הנחות" שהשמיעה הגב' מאיר בעצרת האו"ם, החזירו המצרים את צבאם ואת שלטונם לרצועת עזה. כוח האו"ם שמר על חופש השייט במיצרי טיראן. נאצר היה עסוק ביצוב שלטונו בסוריה. היחסים בין מצרים לבין ירדן ועיראק היו רעים. נאצר המשיך במערכת השמצה ובאיומים נגד ישראל, ושיפר את צבאו בעזרת הרוסים. צרפת היתה מקור עיקרי לאספקת הנשק לישראל.

לשכות החרם הערבי פעלו נגדנו במרץ רב. חודשו תקריות הגבול ומעשי מסתננים. נאצר חידש את המצור נגד ישראל בתעלת סואץ. לתעלה נשלחה בתור שפן ניסיון האנייה “אינגה טופט”. המצרים עצרו אותה והחרימו את המטען. נשלחה עוד אנייה: “אסטי פאליאה” תחת דגל יווני. גם היא נעצרה בתעלת סואץ. ברנשטיין ויעקב מרידור, הגישו בכנסת הצעות לסדר היום בדבר המצור בתעלה. הגב' מאיר הסבירה כי הספינה הנוספת נשלחה על פי עצת ידידים (22.9.59). הדיון הועבר לוועדה.

תקרית רצינית שאירעה בימים ההם היתה התקפת הסורים באיזור המפורז בצפון הארץ. נהרגו אזרחים, וחיילים נפלו בקרב; אריה בן-אליעזר הגיש בענין זה הצעה לסדר היום. ההצעה הועברה לוועדה.

ברנשטיין הגיש הצעה לסדר היום בכנסת על החרם הערבי, וגם הצעה זו הועברה לוועדה (20.1.60).

הנסיגה מסיני לא הביאה לנו אפילו ארגעה זמנית.

הסיעות בכנסת ומספר חבריהן: מפא"י: 47; תנועת החרות: 17; מפד"ל: 12; מפ"ם: 9; הציונים הכלליים: 8; אחדות העבודה: 7; אגו"י ופאג"י: 6, הפרוגריסיבים: 6; סיעות המיעוטים: 5; מקי"י: 3. סיעת תנועת החרות נכנסה לכנסת הרביעית בלי שינוי בה; אולם הבוחרים הוסיפו לה שני מאנדאטים שבהם זכו אליהו מרידור ושבתי שיכמן, כל אחד מהם ­– תוספת כוח חשובה. נוסף למקומי בוועדת הכספים אהיה גם חבר ועדת הכנסת. אחר כך ­– זמן מה חבר ועדת החוץ והביטחון. מעמדי בכנסת ­– איתן, וכן בסיעה. הסיעה גדולה וחובתי כמרכז לדאוג לכך שלחברים תהיה הזדמנות נאותה להוכיח את עצמם, לכן אני עצמי ממעט בהופעותי במליאה. מקץ שישה שבועות של מקח וממכר הציג בן-גוריון לפני הכנסת את הממשלה החדשה. הרכב הקואליציה זהה עם זה של קודמתה בראשית ימיה (כלומר לפני פרישת מפד"ל). בקואליציה 81 חברי כנסת; עוד מעט תצטרף לקואליציה גם פאג"י בניגוד ל"לא תעשה" שגזרה מועצת גדולי התורה, ובנימין מינץ יהיה שר הדואר.

גוברין ביקש ממני שנתמוך במועמדותו של קדיש לוז ליושב ראש הכנסת. התיידדתי עם לוז בוועדת הכספים, ואבא אחימאיר שלנו היה מספר עליו נפלאות. חברי הסכימו למועמדות זו. אך עוררתי בעיה חוקתית מעניינת. לוז שימש שר החקלאות בממשלה שהתפטרה, אשר ממשיכה עדיין בתפקידה. כיצד יוכל שר שכבר התפטר להתפטר מממשלה שהתפטרה, בפרט שהוא חייב להמשיך בתפקידו עד שתוקם ממשלה חדשה; והרי שר אינו יכול להיות יושב ראש הכנסת? הזהרתי את גוברין שאם תישמע בכנסת התנגדות לבחירת לוז, כל עוד הוא שר, נצטרך לתמוך בהתנגדות זו. אולם במפא"י הכל אפשרי: בן-גוריון הודיע על התפטרותו של לוז “מתיק החקלאות” וגוברין הציע אותו כמועמד ליושב ראש הכנסת. לא היו לכך מתנגדים. ולכן גם אנו שתקנו. הוא נבחר והיה ליושב ראש הטוב ביותר שהיה לכנסת. בישיבת הפתיחה של הכנסת נבחרה גם ועדה מסדרת וקיבלנו את כל מה שהגיע לנו על פי המפתח. יותר מזה לא ביקשתי.

2.במערכת המשק    🔗

לעולם רוצים חברי כנסת להיבחר לוועדות הכנסת החשובות, ואף לא לוועדה אחת בלבד. תחת לחץ של דרישות אלה החליטה הוועדה המסדרת כי לכל ועדה קבועה יהיו 19 חברים. יותר סיפוק; פחות יעילות.

לוועדת הכספים נבחרו נציגי מפא"י: ישראל גורי, יוסף אפרתי, אהרון בקר, אברהם הרצפלד, ישראל קרגמן (מן הוותיקים). חנה למדן, ושמואל שורש. חנה כבר הספיקה לעזוב את מפ"ם, להקים עם דוד ליבשיץ סיעה נפרדת, לעבור יחד אתו לסיעת מפא"י ולהיבחר לכנסת בתור חברת מפא"י. שמאול שורש הוא מושבניק, רציני ומנוסה וכוח עבודה עצום.

את המפד"ל מייצגים מיכאל חזני וד"ר ישראל שלמה בן-מאיר; שניהם מוכשרים ומנוסים בענייני הכספים, אחראים, וזריזים. את מפ"ם מייצג שוב חנן רובין ואתו אמה תלמי (חדשה בוועדה). מן הציונים הכלליים נשאר בוועדה (על פי המפתח הסיעתי) רק אחד, הוא יוסף ספיר, ואני מבקש שיישמר לו גם המקום בראש השולחן, המגיע, על פי המפתח וגודל הסיעות ­– לי. אחדות העבודה שיגרה לוועדה “תותח”: את יצחק בן-אהרון. את אגו"י-פאג"י ייצג בוועדה ראש סיעתם הרב י"מ לוין, ומן הפרוגרסיבים שוב אידוב כהן.

את תנועת החרות ייצגנו נחום לוין ואנוכי (שנינו ותיקים) ואתנו שבתי שיכמן מראשי הסתדרות העובדים הלאומית, בקי בענייני המשק, חרוץ, דייקן, אחראי. היה זה טוב לי עד מאוד שיכולתי להתחלק במלאכת הוועדה עם שני אישים מצויינים אלה.

במשך עשרים חודשי הכנסת הרביעית הספיק אשכול להגיש לה ארבע הצעות חוק לשינויים בפקודת מס הכנסה, למעלה מחצי תריסר חוקי מיסים שונים ויותר מחצי תריסר חוקים פינאנסיים אחרים, ושני תקציבים שנתיים ועוד. היתה, איפוא, לוועדת הכספים תעסוקה רבה מאד.

תקציבי ההוצאה בשנתיים של הכנסת הרביעית (באלפי ל"י):

במקביל להוצאות הממשלה, ואף למעלה מזה היו המיסים עולים וכן חלקה של הממשלה בהכנסה הלאומית; המשק ההסתדרותי (ובפרט הקיבוצים והקואפראטיבים), המשיכו ליהנות מזכויות יתר ומהקלות מיוחדות. בשנת 1961 הגיש אשכול לכנסת הצעת מס חדש: זו הצעת חוק מס רכוש וקרן פיצויים ­– ובו מס רכוש גבוה על מקרקעין עירוניים, על מלאי, ציוד ומכוניות ­– בליווי אפליות לטובתם של הכפרים ובפרט של “ההתיישבות העובדת”. הוא גם הירבה להעלות מיסי עקיפין באמצעות הוצאת צווי מכס, בלו, מס קנייה, תשלומי חובה, תוך מגמה לשנות את שער הלירה הכללי לשערים רבים ושונים בדרך של מיסי עקיפין בשיעורים שונים. אשכול אף לא היסס להציע חוק רטרואקטיבי, שעה שבית המשפט העליון קבע פירוש נכון לגבי דיני מס או היטל, שלא לטובת האוצר.

מן הדיונים בכנסת על רקע זה ­– אזכיר רק אפיזודות מועטות: דיברתי על הצורך באמונם של משקיעי החוץ ביציבות החוקים בישראל, ועל הדין שקבעה ועדת הכספים לשם כך.

אשכול: אפשר להחליט אחרת. האם אלים יושבים בוועדת הכספים? הכנסת תחליט אחרת ויהיה אחרת.

בדר: ואתם אומרים שאנשים יכולים להחזיק פקדונות במטבע חוץ?

אשכול: יחזיקו.

בדר: אתם יכולים לחוקק חוקים, אמון אינכם יכולים לחוקק.

בפעם אחרת דיברתי על הפטור ממס הכנסה שניתן לאגודות שיתופיות. מדברי: לפי האידיאל החברתי שלכם יש להשיג מצב שלא יהיו עוד יוזמה פרטית ורווחים, וספסרים, וסרסורים, ומתווכים ­– אלא רק משק ציבורי ­– קואפראטיבים, וכשיהיו אך ורק קואפראטיבים ­– מי ישלם מס הכנסה?

אידוב כהן: לא יהיה צורך; המשיח יבוא!

הוגשה הצעת חוק למניעת ריבוי צ’קים דחויים, המשמשים להשגת אשראי לזמן קצר. אשכול עמד על הבמה. לי אישית ברור שהחוק המוצע לא ישיג את מטרתו אלא רק יוסיף לעירבוביה. קמתי ומסרתי לאשכול ­– צ’יק על סך של לירה אחת, לשנת אלפיים; וצחוק גדול פרץ באולם הכנסת.

שער הלירה החדש, דולר שווה ל-1.80 ל"י, הפך למה שנקרא בארץ, בהגזמה מסויימת “מאה שערים” של הלירה. נגיד באנק ישראל אמר ברבים: יש צורך בהתקרבות מאכסימאלית למערכת המחירים הבינלאומית. עוד הוא אמר: דרוש בהקדם תיקון העיוותים הקיימים במערכת המחירים בארץ. הוא אמנם לא הוציא מפיו במפורש את המלה “פיחות”. אני הגשתי לכנסת הצעה לסדר היום: כשהכל מדברים על הפיחות אפשר לדבר על כך גם בכנסת.

אשכול: הייתי רוצה לדעת האם יש פארלאמנט שדן על פיחות?

בדר: מותר לשאול שאלה?

אשכול: כן.

בדר: האם אדוני יודע על מקרה של נגיד באנק מרכזי שיציע דבר כזה ברבים?

אשכול: אני רואה שאתה מדבר בדרך גוברין יהודאין ועונה בשאלה על שאלה.

(הצעתי הוסרה מעל סדר היום בקולות הקואליציה. בגלל “הפרשה” חיכה ביצוע הפיחות למושב הראשון של הכנסת החמישית.)

הוזמן ארצה מומחה מאמריקה, מר טננבאום אחד, לבדיקת מצב האשראי. הוא אמר דברי ביקורת קשים על פיצול שוק האשראי ועל חוסר מדיניות ברורה בתחום זה. הגשתי בעניין זה הצעה לסדר היום. והרי קצת מדברי:

"טרוצקי ­– יסלח לי ח.כ. סנה, שאני מזכיר שם זה בנוכחותו ­– אמר פעם: טובה מדיניות אחת רעה משתי מדינויות טובות בבת אחת; זה כמו אצלנו שתי מדינויות אשראי, אחת של נגיד באנק ישראל והשנייה של שר המסחר והתעשיה והן מנוגדות זו לזו. (פנחס ספיר דרש הרחבת האשראי למשק, ודוד הורוביץ ראה באשראי סכנת אינפלאציה). הצעתי הועברה לוועדת הכספים… אך ועדת הכספים לא החליטה נגד פיצול שוקי האשראי לאשראי “חופשי” ולאשראי המהוון. הדיון בוועדה היה ער ומעניין אך לא נשא פרי.

ועוד על אפיזודות בשעת נאומי על התקציב 1960/61:

מדברי: ביום השלישי שעבר, הועלו המיסים… זה יום שחור.

ח.כ. סנה: כלום אין לך אסונות גדולים מזה? האם אין זה מוגזם לומר “יום שחור”.

ח.כ. בדר: לאלה שישלמו יהיה זה יום שחור; אם הם יסבלו ­– בעיניך זה יהיה מגוחך.

ועוד: אני מדבר על עליית המיסים ­– משנת 1958/59 לשנה 1960/61… תוך שנתיים.

ח.כ. רובין: זה קרה תוך שלוש שנים.

ח.כ. בדר: שנתיים.

ח.כ. רובין: לא, שלוש שנים.

ח.כ. בדר: בין שנת 1958/ 59 ושנת 1960/61 יש בדיוק שנתיים.

ח.כ. רובין: זה שלוש שנים. (מי צדק?)…

בדר: המיסים עולים במהירות כמעט כפולה מגידול ההכנסה הלאומית… מובן שאזרח רגיל איננו רואה זאת…

שר התחבורה, בר-יהודה: גם המשק לא מרגיש בזה.

ח.כ. בדר: כי רוב ההעלאות אינן במס הכנסה אלא במיסי עקיפין.

שר התחבורה, בר-יהודה: הצריכה הפרטית לא עולה?

ח.כ. בדר: אני מדבר על עובדות, אדוני הנכבד, אני שמח להסתכל במציאות תמיד ממקום אחד, ולא פעם מספסלי האופוזיציה ופעם מספסלי הקואליציה (כמוך).

אשכול: סוף סוף יש יציבות.

ועוד: אני בנאומי… מר אשכול האמנם מקווה אתה שאנחנו נעזור לך לבצע מדיניות מיסים זו?

שר התחבורה, בר-יהודה: להגשים גביית מס אמת, חס ושלום?

ח.כ. בדר: האם הבטחת לנו יחד עם זאת להטיל מס צודק או מס כלשהו, מס הכנסה על צרכנות; האם הבטחת לנו לחסל את הפריבילגיות של הקיבוצים והקבוצות? האם הבטחת לנו להטיל מס על “תנובה”? האם הבטחת לנו לשים קץ ליחס המיוחס אל סקטורים?… האם הבטחת לחוסך שהכסף שהוא חוסך לא יימס כשלג באביב?

(נאום תקציב זה, הוא כמובן ארוך, יסודי ומלא נתונים ומיספרים, אני מניח שהקורא יכיר לי תודה שלא ציטטתי כאן את כולו. הוא נמצא בדברי הכנסת מ-29.2.1960. את נאומי לתקציב 1961/62 הקדשתי כמעט כולו ל"פרשה").

כשאני מרים אצבע בוועדת הכספים ואומר: יש לי סיפור ­– הכל מאזינים. דוגמה: יש לי סיפור על הארבה:

ארבה ­– יוצא לדרך בחבש ומגיע בלי חניה לישראל.

מניין לו כוח כזה?

כי הוא אוכל רק ירקות ­– כמו גורי.

3. בימים ההם    🔗

לכאורה מוזר שאחרי התפוררות הקואליציה בכנסת השלישית (התפטרותם של שרי מפד"ל על רקע “מי הוא יהודי?”, והמרד של שרי אחדות העבודה ומפ"ם נגד מכירת נשק לגרמניה) הרכיב בן-גוריון את ממשלתו החדשה בדיוק מאותן המפלגות, ועוד יותר מוזר שהן הצטרפו לממשלה זו. הבדל אחד בלבד הוא: בממשלה הקודמת היה תיק דתות בידי מפד"ל, והוא חשוב להם, ועתה שר הדתות הוא הרב טולידאנו. בדלית ברירה הם השלימו עם העובדה.

כדי לאחוז את עין הבוחרים, לעולם אפשר להכניס במצב כזה לקווי היסוד של הממשלה או להסכם הקואליציוני סעיפים נוספים (שיישאר על הנייר), ולספר לבוחרים ­– הלכנו לממשלה תוך הרגשת אחריות ממלכתית, ולא חס ושלום, בשל היצר לתיקים, כך מן העז יצא מתוק.

בממשלה זו לא יהיו משברים (מלבד “הפרשה”), הזמן לא יספיק לכך. הזעזוע היחיד ­– התפטרותו של זלמן ארן מתפקידו כשר החינוך והתרבות. הוא ויתר על מעמדו כאישיות מרכזית במפלגתו והקדיש את כל מרצו למערכת החינוך (להבדיל מן הבאים אחריו אבא אבן ויגאל אלון). המצב בחינוך התיכוני הסתבך, קם אירגון המורים התיכוניים. הסתדרות המורים הכללית טענה שהיא נציגותם הבלעדית של המורים התיכוניים. ההסתדרות תמכה בעמדה זו, ובן-גוריון תמך בעמדת ההסתדרות. אולם המורים התיכוניים, רובם ככולם מצייתים להוראות אירגון המורים התיכוניים. לארן אסור להכיר באירגון, או אפילו לדבר עם נציגיו. האירגון הפעיל “סאנקציות”. ולפיכך חדלו המורים התיכוניים לקיים פגישות עם הורי התלמידים, לרשום ציונים, וכו' וכו' ­– עד שאירגונם לא יזכה להכרה איזשהי מצד משרד החינוך והתרבות. תנאי האירגון להפסקת הסאנקציות: דברו אתנו. המורים צייתו לאירגון ­– והחינוך סבל. בסופו של דבר ביקש ארן מן הממשלה: הרשו לי לדבר, באופן בלתי רשמי, עם ראשי האירגון של המורים התיכוניים, כי הרי המורים התיכוניים מכירים באירגונם, והסאנקציות ­– הן נזק לתלמידים. הממשלה השיבה לארן בשלילה מוחלטת, והוא התפטר (17.4.60). כרגיל התנהלו בירורים ומגעים, אך לא יצא מהם דבר. נתמנה שר חינוך חדש ­– אבא אבן (3.8.60) ובן-גוריון התיר לאבן מה שסירב להתיר לארן, ואף יותר מזה: אבן דיבר רשמית עם אירגון המורים התיכוניים. (במקביל עם הבירור עם האירגון ההסתדרותי) והסאנקציות בוטלו.

הלקח: בישראל לא כדאי להגיש התפטרות, אפילו מוצדקת ביותר.

הסיעה פעילה, חבריה רוצים להופיע מעל במת הכנסת, ואני אין לי צורך ואף אינני רואה כל צידוק בכך שאופיע במליאה בעניינים שאינם קשורים בענייני המשק והכספים. אולם חברי האמינו שאני מסוגל להופיע ולדבר בכל נושא (לאחר הכנה של שעה שעתיים), לכן הטילו עלי להופיע בדיון על מדיניות משרד החקלאות (לאחר שחברנו אולמרט גילה כי דעותיו בעניין זה אינן עולות בקנה עם דעתם של רוב חברי סיעתנו, וסירב להופיע בדיון זה). בדברי יצאתי קודם כל דבר נגד שיטת הסובסידיות הקבועות “הסטרוקטוראליות” ליצרנים. התנגדתי לתוכניתו של שר החקלאות משה דיין לסובסידיה למשק החלב ­– לפי שהיא במהותה איננה תוכנית פיתוח אלא תוכנית פיקוח ואפליה. ועוד טענתי: אסור להשליך מתיישבים לנקודות התיישבות בשלב מוקדם מדי, כדי שלא יחכו בטלים ויסבלו זמן רב עד שיקבלו קרקע, מים וציוד. יש ליישבם כשכל אלה מוכנים והם יוכלו להתחיל מיד בחיים חקלאיים. כן מחיתי נגד המזימה לשלול את הסובסידיה ממשקי החלב בסביבת תל-אביב, הקיימים מזה זמן רב, ובדרך זו לגרום לחיסולם. כלום נכון שחלב וגבינה מן המשקים האלה יגיעו לתל-אביב ועל העיטוף או על הבקבוק כתוב “בלי סובסידיה”. כיצד יגיבו על כך האזרחים? למי דרוש עימות זה?

במארס 1961 אירע לנו אסון. הלך מאתנו ד"ר שמשון יוניצ’מן, צעיר, רענן, שופע מרץ וחיים, ופעילות. הייתי שרוי בצער ובאבל. בצוואתו ביקש לקברו בראש פינה לצידו של שלמה בן יוסף. ליווינו אותו לקבר במורד ההר. היינו מיודדים שנים ארוכות. נפגשתי אתו בראשונה בעיירה פולנית, שם הופענו יחד באסיפת עם בימי מערכת הפטיציה, 1933, לקחתי אותו אתי לקראקוב. התיידדנו. עוד לפני כן הוא הניח הצידה את תעודת הרופא שלו ועשה את כל חייו קודש לבית"ר ולצה"ר. הוא היה נואם נפלא, עבר ממקום למקום, הופיע בבתי הכנסת ובבתי מדרש, במועדונים ובבתי קולנוע, רכש לבבות ועשה נפשות לתורת ז’בוטינסקי. בשנת 1935 ביקש מראש בית"ר זכות לעלות ארצה. כאן מצא את מקומו בפלוגת העבודה בראש פינה, ושם חי את כל הטראגדיה הנשגבה של שלמה בן יוסף. משם משכו אותו לפעולה בתנועתנו הנרדפת, הענייה, הלוחמת. הוא היה בין הראשונים שקיבל אותי ואת אשתי, ידידיו הוותיקים, כשעלינו ארצה בסוף שנת 1943. בשנת 1944 נעצר. בילה זמן רב במחנות הריכוז בלטרון ובאפריקה. בקום תנועת החרות לא הצטרף אליה מיד, בגלל רגשי לויאליות וחברות שלו כלפי ותיקי הצה"ר. השפעתו היתה מכרעת בהשגת ההסדר (איגוד הצה"ר בתפוצות ­– תנועת החרות במולדת) ביוני 1949, והיה פעיל ויושב ראש האיגוד בשנים 1951 ­– 1954. היה חבר בכנסת השלישית והרביעית, והצליח יפה בעבודתו. ביקרתי שוב על קיברו הנידח ­– לא, לא נידח. הוא סמוך לקברו של שלמה ידידו, אשר לצידו ינוח מנוחת עולמים.

4. פרשת לבון    🔗

בסוף יוני 1954 נעצרו במצרים כמה צעירים יהודים. האשימו אותם שבתור סוכני ישראל ביצעו שבע פעולות חבלה בקאהיר ובאלכסנדריה, כדי לפגוע ביחסי החוץ של מצרים. דיברתי על כך עם לבון, שבאותם ימים שימש שר הביטחון. אני: נדמה לי שנעשתה שגיאה חמורה. והוא: “ועוד איך!” הוא הוסיף שהדבר נודע לו בדיעבד והוא בודק אותו. דיברתי עם בגין: כלום אין זאת חובתנו להעלות את העניין בכנסת? והוא: נעשתה פעולה ונכשלה. לא נגנה אותה רק משום שנכשלה. כן היה ברור לנו כי הדיונים בכנסת או אפילו בוועדה עלולים להזיק לנעצרים. עברו כמה חודשים והנה הודיע משה שרת בכנסת על התפטרותו של לבון. לבון נכח בישיבה בכנסת. הוא לא ביקש את רשות הדיבור. כבר סיפרתי כי הלכתי אחריו כשעזב את האולם, נכנסתי למכוניתו וליוויתי אותו לביתו בתל-אביב. לא רציתי שיהיה בודד לגמרי בשעה זו. אמר לי: עוד אספר לך מה קרה. את סיפורו שמעתי רק בספטמבר או באוקטובר 1960, כחבר ודעת החוץ והביטחון, בישיבת הוועדה.

נסיבות התפטרותו של לבון נשמרו בסוד אף מפני חברי הממשלה שלא היו חברי מפא"י, ולבון שתק. באותה שנה (1955) נבחר לבון למזכיר הכללי של ההסתדרות; זה תפקיד חשוב, ולבון הקדיש לו את כל מירצו, ולא חשבנו שרקע התפטרותו מן הממשלה ייהפך לפרשה שתזעזע את הארץ, תגרום למשבר ממשלתי, להדחת לבון ולירידת קרנם של בן-גוריון ושל מפא"י לטווח ארוך. על פרשת לבון נכתבו מאמרים, חוברות, ספרים בארץ ובחוץ לארץ. אני בעצמי כתבתי סיפור מפורט ותמציתי ­– היא החוברת “מפרשת לבון לפרשת בן-גוריון”, שהופצה במאה אלף גיליונות במערכת הבחירות לכנסת החמישית. כאן אסתפק רק בסיפור תמציתי ביותר ­– והשאלה היא: מי נתן את ההוראה למעשים שגרמו למשפט קאהיר ולתוצאותיו הטראגיות.

גירסתו של בעל הסמכות, בנימין ג’יבלי, המכונה “הקצין הבכיר”, היא שביום מסויים בימים בהם ראש המטה הכללי משה דיין היה בחוץ לארץ, הוא קיים שיחה עם לבון בארבע עיניים. באותה שיחה נתן לו לבון הוראה לבצע את התוכנית הידועה ולפי הוראה זו בוצעה רק האחת והאחרונה מאותן שבע פעולות, שכן שש הפעולות הקודמות בוצעו לפני אותו יום בו נתקיימה שיחתם וניתנה, כביכול, ההוראה. אסירי קאהיר הודו אמנם במשפטם שהם ביצעו את כל הפעולות, אך אין לסמוך על ההודאות במשפטים ובחקירות מסוג זה.

ג’יבלי מסר את גירסתו בישיבה מסויימת, חודשים מספר אחרי המעשה, ולבון הכחיש שנתן את ההוראה. הוא גם אסף חומר שהטיל ספק לגבי עצם קיום השיחה ותאריכה. ראש הממשלה משה שרת מינה ועדת חקירה חשאית, בלתי רשמית ובה שני חברים נכבדים: נשיא בית המשפט העליון יצחק אולשן, ורב אלוף יעקב דורי. בוועדה כזו העדים אינם עדים. עדות שקר ­– היא שקר סתם; לא ניהלו סטנוגרמה, ולא שמרו על דיני הפרוצדורה. והסודיות נשמרה עד כדי כך, שלא נמסר אף ללבון, שהיה שר הביטחון, מידע מלא על דברי “העדים”.

ג’יבלי הגיש לוועדה העתק מכתב ששלח למשה דיין לאמריקה, ובו פיסקה שלבון נתן לו את ההוראה. דיין סיפר כי קיבל את המכתב, אך לא אישר, ולא הכחיש האם הפיסקה היתה כלולה במכתב שקיבל. את המכתב השמיד. לפני הוועדה הופיע כעד אברהם זיידנברג ­– שכינויו היה “האדם השלישי”. הוא עמד בראש קבוצת הצעירים שנעצרו והצליח להימלט ממצרים. הוא סיפר שרק הפעולה האחרונה היתה “שלנו”, ולא ידוע לו מי ביצע את הפעולות הקודמות; הוא קיבל בזמנו הוראה כללית על תוכנית הפעולות, והוראת הביצוע רק לפני הפעולה היחידה הזאת. ועדת אולשן דורי התרשמה מעדותו, בפרט שראתה בו גיבור החוזר מן החזית, הרחוק מכל הסבך של המתרחש במטה ובמשרד הביטחון. מסקנות הוועדה היו תיקו, לא תוכל לקבוע איזו גירסה היא נכונה, זו של לבון או זו של ג’יבלי. שרת דחה דרישתו של לבון לפטר את ג’יבלי ­– ולבון התפטר. שר הביטחון החדש דוד בן-גוריון העביר את גי’בלי לתפקיד חדש ובמקומו נתמנה “הקצין הגבוה” והוא גילה, עוד בשנת 1955, שבחומר הסודי ביותר, והשמור ביותר ­– נעשו זיופים, שחלק מן המסמכים הסודיים ביותר נעלם מן התיקים, ושישנם סימנים כי בוועדת אולשן דורי נמסרה עדות שקר. הוא דיווח על כך לממונים עליו, ולא היה המשך לגילויו.

בשנת 1957 נאסר אברהם זיידנברג, הוא אשר היה העד הנאמן ביותר בעיני ועדת אולשן-דורי. הוא נתגלה כסוכן האוייב המצרי; במשפט נגדו הוא הודה בין היתר שבוועדת אולשן-דורי סיפר שקרים, שהממונה עליו הדיח אותו לעדות שקר נגד לבון, שלמעשה כל שבע הפעולות במצרים נעשו על פי הוראה שקיבל מן הממונים עליו זמן מה לפני הפעולה הראשונה. על פי חומר זה ביקש לבון מבן-גוריון שיטהר את שמו. לבן-גוריון היו חישובים משלו והוא גילגל את העניין מחקירה לחקירה. החוקר הראשון, שלישו הצבאי של בן-גוריון אלוף-משנה בן דוד הגיש לו דו"ח המצדיק ביטול מסקנות ועדת אולשן-דורי. בן-גוריון הורה על הקמת ועדת חקירה צבאית שתבדוק אם היו עדויות שקר בוועדת אולשן-דורי. כיושב ראש ועדת החקירה הצבאית נתמנה שופט בית המשפט העליון חיים כהן. בוועדה הודה אחד מעוזריו של בנימין ג’יבלי, שהוא הדיח את זיידנברג לספר את השקר בוועדת אולשן-דורי. בן-גוריון העביר את דו"ח ועדת כהן לידי גדעון האוזנר, היועץ המשפטי לממשלה, וביקשו שיסביר אם במסקנות ועדת כהן יש תשובה לשאלה “מי נתן את ההוראה”. האוזנר השיב: לא הועלתה שאלה זו לכן לא השיבו, אולם בעקיפין אפשר למצוא את התשובה בממצאי הוועדה.

הסוד דלף חוצה בסוף ספטמבר 1960 (עוד לפני סיום עבודת ועדת כהן), ומיד דרשתי כינוס ועדת החוץ והביטחון לדיון על נושא זה. הצטרפתי לוועדה ודרשתי חקירה מלאה, ומלבד אנשי מפא"י מסויימים הצטרפו לדרישה זו כל חברי הוועדה. הזמנו ושמענו את לבון שמסר לנו אינפורמאציה מלאה ומפורטת. בישיבה נוספת השיב באופן ברור ומשכנע לכל שאלותינו. בישיבה אחרת של הוועדה הופיע משה שרת, שאישר את עיקרי דבריו של לבון (הסתירה היחידה היתה בעניין צדדי, הן הנסיבות לשינוי כתב ההסמכה לוועדת אולשן-דורי).

היו חברים בוועדה ממפא"י שרגזו על לבון על שמסר מה שמסר בנוכחות חברי הוועדה שאינם חברי מפא"י. אותן שנים שמרו חברי ועדת החוץ והביטחון על סודיות דיוניה, ולא היו הדלפות ממנה. הצנזור הצבאי דקדק מאוד שידיעות סודיות ופחות סודיות לא תתפרסמנה בעיתונות. אולם בדיונים על הפרשה נפרצו לרווחה כל שערי הוועדה, וזרמו ממנה ידיעות על מה שנאמר בה ועל מה שנעשה בה. הדבר התחיל בפירסומים מפורטים, ממש מן הסטנוגרמה, ומגמתם נגד לבון. הצנזור הצבאי נתן ברכה שקטה לפירסומים אלה, כי לא מנע את הופעתם המלאה בעיתונים. כתגובה לכך נמסרו לעיתונים גם ידיעות משלימות מן הצד השני. אני עצמי עמדתי בהצלחה בפני לחץ העיתונאים ולוּ גם בקושי. הפרשה הפכה לנושא המרכזי לשיחות, להערות ולהערכות בציבור כולו.

אחרי שהוועדה שמעה את לבון ואת שרת היא פנתה אל שר הביטחון וביקשה בהתאם לסמכותה שימסור לה את המיסמכים הנוגעים לפרשה, ובפרט את הדו"ח של ועדת כהן. אולם בן-גוריון שמר דו"ח זה בסוד אף מפני הממשלה ומסר לה רק את חוות דעתו של היועץ המשפטי. הוא התיר אמנם לשמעון פרס (המנהל הכללי של משרד הביטחון בימי לבון) להופיע לפני הוועדה, אולם כששאלתי את פרס שורה ארוכה של שאלות החודרות לעיקרי הסוגיות, סירב להשיב לי עליהן באומרו: שר הביטחון אוסר עלי; והוא היה משיב רק לשאלות נוחות לו. למשל, שאל חבר הוועדה: מדוע צריכים קצינים בכירים לשקר? התשובה: קצינים בכירים לא צריכים לשקר (צחוק בוועדה). נפתח מושב הכנסת (24.10.60) במקום ח.כ. הרצל ברגר שניהל את ישיבות ועדת החוץ והביטחון בימי הפגרה, ולא הפריע לגילוי האמת, ניהל עתה את הישיבות מאיר ארגוב, היושב ראש הקבוע של הוועדה, מעריצו ואיש אמונו של בן-גוריון. בישיבת הכנסת מסר בן-גוריון סגירה כללית רחבה, אך אפילו לא מלה אחת על הפרשה. אולם בדיון העלה בגין את העניין. גוברין וארן תקפו בפומבי את ועדת החוץ והביטחון על ההדלפות שהיו, ולשם כך הם עצמם הדליפו פרטים מדיוניה. בוועדה הוקעתי את צביעותם: הרי ראשית ההדלפות באו ברובן מקרב מקורביו של בן-גוריון או ממנו עצמו. אך לבן-גוריון נמאסה, ככל הנראה, התערבותה של ועדת החוץ והביטחון, בה משתתפת האופוזיציה. קוראים לישיבת הקואליציה ומחליטים להפסיק את הביקורת בוועדת החוץ והביטחון, ולהעביר את העניין לשולחן הממשלה. ברוב קולות מקבלת הוועדה את הצעת הקואליציה.

בהסכמתו המלאה של בן-גוריון החליטה הממשלה למסור את העניין לוועדת שרים מיוחדת, שישתתפו בה נציגי כל סיעות הקואליציה: זו ועדת שבעת השרים בראשותו של שר המשפטים. “ועדת השבעה” בדקה את כל החומר שבכתב בנוגע לפרשה, את ניירות אולשן-דורי, את דו"ח אלוף משנה בן דוד, ואת דו"ח ועדת כהן. לשם בירור נוסף בכל הנוגע למידת מהימנות מכתבו של ג’יבלי לדיין, שהוגש על ידו בצורת העתק של המקור שנשלח לדיין והושמד על ידו, שיגרה הוועדה לחוץ לארץ את היועץ המשפטי לממשלה ­– כדי שיברר את העניין עם מזכירתו לשעבר של ג’יבלי. זו הודתה שזייפה את ההעתק (עשתה העתק חדש והכניסה לתוכו את הפיסקה שלא היתה במקור) והוסיפה כדברים האלה: “נגד אדם כמו לבון מותר לזייף”. ועדת השבעה קבעה במסקנותיה פה אחד שלבון לא נתן את ההוראה, והממשלה אישרה את מימצאי הוועדה (25.12.60).

מיד עם קבלת מסקנותיה בישיבת הממשלה, לא התנגד בן-גוריון להחלטה זו, אולם אחר כך יצא “לחופשה” מלווה רמזים מפי מקורביו שהוא עומד להתפטר. יוסף אלמוגי, מזכיר מפא"י, אירגן " מסע התעוררות" לתמיכת החברים בבן-גוריון נגד לבון ונגד החלטות ועדת השבעה והממשלה. שוב לא דובר יותר על עצם העניין אלא בסגנון “בן-גוריון תמיד צודק”. בן-גוריון פנה אל ג’יבלי (שנאלץ לעזוב את הצבא לרגל מסקנות ועדת כהן) שיפנה לבית משפט, העורך דין שלו כתב לפנחס רוזן כי המרשה שלו איננו מעוניין בהמשך ההליכים.

הדבר התגלגל והגיע למרכז מפא"י. הדבר היחידי החשוב שצמרת מפא"י מצאה לנכון לעשותו בפרק זה היה, למנוע את התפטרותו של בן-גוריון, דיברו אל ליבו, כינסו את מרכז מפא"י לישיבה (12.1.61). בישיבה זו התנגשו לבון ובן-גוריון בנאומים דראמאטיים ורוויי מתח. המרכז החליט למסור את הטיפול לוועדה של שבעה חבריו. הנשיא בן-צבי נזכר שהוא חבר המפלגה, ובתור שכזה נפגש עם ועדת השבעה הזאת. הוא השתדל להשכין שלום בית במפלגה, אך ללא הצלחה. הדעות חלוקות. החליטו למנות “ועדת חמישה” שתבדוק פעם נוספת את הפרשה לגופה. גולדה מאיר התבקשה לשמש יושב ראש של ועדת החמישה; היא אשה פיקחית מאוד וכמובן סירבה לקבל תפקיד זה. עתה המגמה להחליט מבלי להיכנס בעובי הסוגיה. אשכול שהיה חבר ועדת השבעה ושותף למסקנותיה ­– היה מעוניין רק במניעת משבר ובהתפייסות עם בן-גוריון. ערב התכנסותו של מרכז מפא"י לישיבה המכרעת הודיע בן-גוריון לנשיא, (ורק אחר כך, בניגוד לנוהג ולנימוס, לממשלה) על התפטרותו. דין התפטרותו כדין התפטרות הממשלה ואשכול הודיע על כך לכנסת (1.2.61). תחת לחץ התפטרותו של בן-גוריון וכדי לפייסו וכדי להשפיע עליו שיסכים להקים ממשלה חדשה בראשותו, החליט מרכז מפא"י ברוב של 159 נגד 96 להדיח את לבון מתפקידו כמזכיר ההסתדרות (5.2.61). לבון הודיע לוועד הפועל על התפטרותו. רבים סברו שבכך הגיעה הפרשה לסופה, וכי בן-גוריון יקים ממשלה חדשה, אך טעה טעו.

בכל המערכה נגד לבון טען בן-גוריון לא אחת ש"בדר מחרות" הוא פרקליטו ויועצו של לבון ומכוון את צעדיו. על רקע זה הותקן מכשיר האזנה בטלפון שלי ודירתי היתה תחת תצפית מתמדת, למען דעת מי מבקר אצלי. אך לבון לא ביקש ממני עצה ולא קיבל. לוּ הייתי נותן לו עצה של פרקליט, הייתי אומר לו בזה הלשון: “אל תפתח במלחמה זו; כוחות עצומים עומדים נגדך: זרועות הביון, חומת הסודיות הביטחונית ואדם חזק וגדול ועקשן גדול. אל תפתח במלחמה זו”; אינני יודע אם לבון היה מאזין לי, כי הכבוד העצמי היה חשוב לאדם זה יותר מאשר כיבודים, וכמו שהוא אמר לנו בוועדת החוץ והביטחון: “אני לוחם על האמת שלי”. האמת ניצחה, אבל אחר כך באה הטראגדיה: “אני לא אשב עם האדון הזה במחיצה אחת”. “אני לא אהיה עם האדון הזה ברשימה אחת” ­– דברי בן-גוריון. דיברתי על כך, כשנה אחר כך עם לוי אשכול. אמרתי לו: “אתה נכשלת בימי הפרשה”. אמר לי: “לא היתה לי ברירה, אלא לבחור בין השניים, אבל כעבור שנתיים, שלוש, נתקן את זה. הוא יחזור”.

מה היא טראגדיה? זו התנגשות בין בני אדם שבדרך כלל שניהם אצילי נפש, אך משועבדים לתפיסות מנוגדות ואולי שתיהן נכונות או בלתי נכונות, אך הם כנים בהן. דוגמה: קריאון המלך ואנטיגונה בטראגדיה של סופוקלס. לי ברור שבטראגדיה של לבון הוא היה הצודק ובן-גוריון הסתבך בתפישה בלתי נכונה. כאיש מקצוע ידעתי להבדיל בין העיקר לטפל, בין עובדות לתעמולה, בין הבדוק והבטוח לבין השערות. שאלוני חברי: כלום לא מוטב לנו להתקיף את בן-גוריון ואת לבון גם יחד? השיבותי: אין טאקטיקה טובה יותר מאשר לעמוד לצידה של האמת. אחרי היסוסים רבים הסכימו חברי לדעתי, ולא מנעו ממני להפוך את נאומי בדיון הכללי על תקציב שנת 1961/62 להתקפה על מלחמתו של בן-גוריון נגד האמת. קל לי יותר לסלוח לזולתי שגיאה מדינית, אפילו אם מקורה בקלות דעת או בשיקולים צדדיים פסולים, או בביטחון עצמי מופרז מאשר מעשה של אי צדק שנעשה ליחיד. היחסים ביני לבין בן-גוריון היו מיוחדים במינם, המגעים ארעיים, רפופים אך בלתי פוסקים ומאוד אישיים. רוב שיחותינו היו קצרות אך מלאות תוכן. ועדיין לא הגיעה השעה לספר את אשר אמר לי בן-גוריון על נושאים כמו “אלטלנה” או המאבק על ירושלים, או דעתו עלי, ועוד. לפעמים דיברנו על פילוסופיה. גם החלפנו מכתבים על נושא מסויים ב"אתיקה" לשפינוזה. התווכחנו על מגמותיו הפוליטיות של אפלטון, ועל משמעותן לבעיות ימינו. גם על לימודיו ביוונית. הוא היה מעוניין לקרב אותי אליו, ואני הייתי חושש שכוונתו האמיתית היא לתקוע טריז ביני לבין חברי. שנינו נהגנו בזהירות זה כלפי זה, וגם היינו מעוניינים זה בזה; היה זה רומן מוזר בלי אהבה ובלי עתיד. בימי הפרשה התנגשתי עם בן-גוריון בישיבת ועדת החוץ והביטחון בשעה שדרשתי להזמין לוועדה את רב אלוף חיים לסקוב, שיסביר את סיבות התפטרותו. בן גוריון סירב ולא נתן רשות לכך בסמכותו כשר הביטחון, והוסיף: מר בדר צריך להסכים לכך שלשר הביטחון שהוא לא אוהב אותו ישנן אותן סמכויות אשר לשר הביטחון שהוא אוהב אותו. ובאמת, אהבתי את פנחס לבון. הוא היה אדם המעלה, נקי ומבריק כמו יהלום, וגם קשה כמו יהלום; אך ליבו היה מלא אידיאלים של נעוריו, ואהבתו לעם ולמולדת. על רקע הפרשה בא קרע ביני לבין בן-גוריון. נעשה נסיון להפגישנו מחדש כדי שיראה לי את החומר שלו בעניין הפרשה; (זה החומר שהוא הגיש אחר כך לד"ר דב יוסף). לא היה לי עניין לעשות צעד זה. היחסים ביני לבין בן-גוריון חודשו רק בימי מלחמת ששת הימים, אך לא שבנו לקיים בינינו שיחות ומגע כמו בעבר.

5. נאומי על הפרשה    🔗

בנאומי על הצעת התקציב לשנת 1961/62 (16.1.61) הקדשתי את חלקו העיקרי ל"פרשה". להלן חלק זה מנאומי מדברי הכנסת ­– ללא שינויים:

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, זו הפעם השלוש-עשרה שהוטל עלי לדבר על התקציב השנתי של המדינה, אבל הבעיה שניצבת לפני הפעם היא מיוחדת. האם אפשר לדבר היום על תקציב לפי המתכונת של “ביזנס אֵז יוז’ואֵל”? האם אפשר לשתוק ולא לדבר על הדברים שקרו במדינה, ושקורים במדינה, ושיש להם בלי ספק חשיבות עקרונית עמוקה לכל מערכת העניינים במדינה, גם למערכה המשקית?

חשבתי שבעצם אין בין כלכלה לעניין המוסר הציבורי שום הפרדה של “בל תעבור”. אדם סמית היה פרופסור לתורת המוסר והחברה. בימיו, וגם אחריו, הכלכלה הלאומית היתה רק חלק מן התורה ההיא. לפני ימים מספר מצאתי באחד מספריו של אנאטול פראנס פיסקה, שנתנה לי את האפשרות להכריע. נאמר שם: היינו מצטערים מאד על אותם כלכלנים שמתווכחים על מחיר הרהיטים בבית בוער.

האם המשטר רק בוער? גרוע מזה, ­– הוא מתפורר, הוא מתפורר בנסיבות חמורות ביותר. בוודאי, כאשר הממשלה הזאת והמשטר הנוכחי דורשים תקציב ­– יש ויש לדבר על העניין הזה. ובדברי על “הפרשה”, אין זו בעיה של: מי נתן את ההוראה; או בעצם בעיה מוגבלת יותר וגם הגיונית יותר: האם מר פנחס לבון נתן את ההוראה?

ישראל ישעיהו-שרעבי (מפא"י): אנו מקיימים דיון על התקציב.

(קריאות מספסלי מפא"י).

יוחנן בדר (תנועת החירות): אל תהיו עצבנים. אני מדבר ביתר הגינות מכפי שדובר שם, לפי העיתונות. (קריאה: איפה זה “שם”?).

האם אתה רוצה מיד בשערוריה? מוטב לחכות קצת.

אינני מדבר כפרקליטו של מישהו. פרקליט משונה הוא זה, שכל זמן “הפרשה” לא נפגש עם הלקוח שלו. עם כל יחסי האישי לחבר-הכנסת לבון ­– והכרתי אותו כאשר לשנינו היה נדמה כי חילוקי-דעות בין מפלגות אינם פוגעים בעצם השותפות של החזון הציוני ­– לא אשכח שחבר-הכנסת לבון הוא היריב החמור ביותר של מפלגתי, של תנועתי. נפגשתי עמו כאשר הוא שכב על ערש דווי, כאשר לבו היה פצוע בגלל העוול שנעשה לו. ועם כל יחסי אליו ­– ואינני מתבייש ביחסי זה ­– לא אשכח שהוא עומד בראש הסקטור המיוחס, סקטור המהווה בלם עיקרי בפני פיתוח משק בריא וחופשי במדינה. הוא אשר מימן את הבחירות של מפא"י גם הפעם מכספי ההסתדרות, שחברים בה לא רק אנשי מפא"י אלא אפילו חברי.

היו"ר ק. לוז: חבר-הכנסת בדר, האשמת את חבר-הכנסת לבון בפשע או עוון ­– ואינני יודע איך להגדיר זאת מבחינה משפטית; האם אתה עומד על האשמה זו?

יוחנן בדר (תנועת החירות): שמעתי זאת בשעתו מפי חבר-הכנסת רובין. הוא בוודאי ידע מה שאמר, שהרי הוא חבר ההסתדרות.

אני רוצה להגיד שזהו אדם הנאמן למפא"י מעבר לגבול המותר. הוא אדם שהסתיר מן החברים שלו בממשלה, ולא רק מחברי מפא"י, את הפרשה בשנת 1954, כאשר חייב היה בתור חבר ממשלה לגלות להם את הדברים. זהו האדם שלא גילה את הפרשה לפני הבחירות האחרונות. ודאי, אילו היה אומר את האמת לפני הבחירות, היו תוצאות הבחירות שונות לגמרי. אבל זהו חשבון מפלגתי. ואוי לנו אם החשבון המפלגתי היה נהפך לקנה-מידה של צדק ואי-צדק, לקנה-מידה של אמת וחוסר-אמת. לא כולנו הסכמנו בעניין זה, וקיימת הבעיה של “הפרשה”.

ומדוע אני מדבר על פרשה זו? כי העניין איננו עניין פנימי של מפלגתך, מר אשכול; העניין איננו עניין פרטי של מר לבון. לא רק אני רגיש מאד ­– ואני תקווה שכל חברי על כל פנים רגישים כמוני ­– לעוול שנעשה לאדם, לאי-צדק שנעשה למישהו, אלא שהבעיה היא הרבה יותר חמורה. ומה קרה? מדברים על כבוד הצבא. מעליבים את הצבא, פוגעים בכבוד הצבא אם קושרים את הצבא מבחינה כלשהי במה שנעשה במשרדים הסגורים הללו, הביורוקראטיים. במסווה של הצבא קשרו קשר, שידלו לעדות שקר, שיקרו, זייפו, הוליכו שולל כדי לרמות את השר הממונה עליהם, את הממשלה, את הכנסת, את העם ואת כולנו. וכל זאת כדי להכשיל את השר, שהיה השר שלהם, כדי לעשות לו עוול.

עדות שקר היא סכנה חמורה לעשיית דין צדק. זיוף מסמך ­– זו סכנה חמורה יותר. כאשר קושרים קשר כדי לשלב יחד שקרים וזיופים ­– זה שיא הסכנה. כאשר המוסד ההוא, במומחיות רבה עושה את כל הדברים הללו נגד הממשלה שלו, נגד השר שלו, נגד ועדת אולשן-דורי שלו ­– האם אין כאן סכנה חמורה ביותר לדימוקראטיה במדינה? סכנה זו נשקפת לכולנו, לכל אחד מאתנו ולכולנו יחד. והדברים נעשו. זוהי האמת המרה. ומי שאומר כי מי שמגלה משהו על פרשה זו דומה בעניין זה ­– ואולי לא רק בעניין זה ­– לפרשה ההיא הנקראת “לאפייר”; ­– מי שאומר שזה עניין של הצבא ­– פוגע קודם כל בצבא.

הסכנה הגדולה ביותר הצפויה כיום היא, שאותם מעשים חמורים, אותן עבירות, בוצעו לא בשנות 1954 ו-1955. הרי ידוע שעוד השנה, ממש לפתחה של ועדת השבעה, נעשו דברים כאלה של שידול לעדות שקר כדי להטעות. מישהו חזר בו מאיזו הצהרה קודמת. אותה בחורה מסכנה החלה לספר דברים שאין להם שחר ­– לא דובים ולא יער. האם דברים אלה נעשו ביוזמתו של האדם ההוא שבא מאפריקה, או ביזמת אותה בחורה שבאה מאירופה? האם לא היתה יד אדם בזה? וסכנה זו לא פגה; היא קיימת. וכיצד אפשר לדבר על אמון הציבור במדינה, אפילו באותם פנקסים ששומרים עליהם בחורים הגונים? אשר למבקר המדינה ­– אני יודע ששם הדברים בסדר. אבל כיצד יאמין העם בתקציב שלכם, כאשר במדינה יכול לקרות דבר כזה? אבל אין זה סוף פסוק.

נדבר על כל תולדות הפרשה הזאת, לא על ה"עסק ביש", על ה"עסק ביש" לא מדברים, על ה"עסק ביש" כותבים רק בעיתונות חוץ בכותרות. כאן לא נדבר על זה, לא על השמות. אמנם, לפי החוק אין מפרסמים שמות של קטינים, אולם בכירים אינם קטינים, אבל הפעם השתמשו בסוד ­– כביכול צבאי ­– על מנת לא לקרוא לפרשה בשם הנכון, אלא פרשת לבון" ­– להוסיף עוול על עוול. אבל עוד אדבר על שמות. אעבור עתה לטיפול בפרשה.

ב-1955 היה כל הדבר ידוע למי שהיה ידוע.

חיים לנדאו (תנועת החירות): העיקר בכל הפרשה זו “הפרשה”.

(קריאות).

היו"ר ק. לוז: חברי הכנסת, הדיון עכשיו הוא דיון כללי על תקציב המדינה, ונהוג שבדיון כללי על תקציב המדינה רשאי חבר כנסת לנגוע בכל העניינים שהתרחשו במדינה.

יוחנן בדר (תנועת החירות): כבר בשנת 1955, זמן קצר אחרי חילופי גברי בראשות משרד הביטחון, היה ידוע שהיו זיופים, היה חשש מאד מבוסס שהיו גם עדויות שקר, היה ידוע שנעלמו מסמכים חשובים ביותר, היתה חקירה בעניין הזה. מדוע בזמן ההוא, כאשר לא היתה שום התיישנות, כאשר אפשר היה לערוך משפט או צרור משפטים, מדוע אז לא נעשה דבר? בשנת 1957 ­– ולא עברו אפילו שלוש שנים ­– אפשר היה לערוך משפט, משפט של ממש, לפתוח בחקירה משפטית ולהפסיק את ההתיישנות. הדבר נשמר בסוד, אלה שידעו לא היו מעוניינים לא במשפט, לא בעשיית צדק, לא בגילוי הצדק, לא בתיקון העוול. אחר-כך היתה חקירה שנקראת בלשון העיתונים “חקירת בן-דוד”.

דבר מעניין, אדם אשר יזם חקירות, תמיד חיפש לו אנשי אמון לחקירות, ותמיד הכשילו אותו. למה הכשילו אותו? אני רוצה לדבר על כך, כי זהו דבר גדול במדינה זו, וזו קרן האור בכל הפרשה הזאת. זה העניין שכוח האמת גדול כל-כך, וההגינות בנפשו של אדם, אף אם הוא בשר ודם, תלוי ומתחשב בחסד רבו, ­– זהו דבר עמוק כל-כך בלב יהודי, וכל החישובים של אדם שימנה פלוני ולא פלמוני ייכשלו ויישברו בסלע של הצדק והאמת. היתה אז “חקירת בן-דוד” והיא נתנה פרי. מה נעשה? אותו דבר שנעשה בתיק של 1955 או בעדות משנת 1957, ואחר-כך הוצא פסק-דין, פסק-דין לא של שופט אחד אלא של שלושה שופטים.

כן, רבותי, אשרי אלה שנהנו מזה שפסק-דין זה נשמר בסוד, כי פסק-דין זה, אילו היו קוראים אותו כרגיל בדלתיים פתוחות, אילו היה פסק-הדין הזה ידוע לבית ­– היו העמודים האלה קמים נגד מר בן-גוריון, אשר אפילו ברגע ההוא לא עשה צדק לאדם שנפגע. אבל הסוד והצדק אינם הולכים ביחד.

היה פסק-דין. מה עשה מר בן-גוריון? מר בן-גוריון ­– וכל הכבוד לו ­– הוא מדינאי גדול, תכססן במאת האחוזים, הוא חי בעולם פוליטי.

זוכרים אנו את פרשת “אתא”. מר מולר פנה למר בן-גוריון: היה נא בורר בעניין “אתא”. מר בן-גוריון נתקל בהתנגדות של עוזרו הראשי של היום, מר אלמוגי, שהיו לו פקפוקים אם יש למסור את העניינים למר בן-גוריון. הם שוחחו, מר אלמוגי חזר למזכירות שלו בחיפה ושם סיפר: בן-גוריון הבטיח לי שאם נסכים שהוא יהיה בורר, יוציא פסק-דין בעניין זה…

חנה למדן (מפא"י): איזה מין סיפורי בדים בכנסת, איזה זלזול, איפה אתה עומד?

יוחנן בדר (תנועת החירות): מה קרה הלאה?

במזכירות יושבים לא רק אנשי מפא"י, והדבר נודע למולר. מר רוזן היושב כאן, אף הוא יכול היה להמשיך בסיפור איך הוא טילפן למר בן-גוריון בבהלה, איך הוא נבהל, איך הוא נפגע, איך בן-גוריון הודיע מיד: אני נסוג מכל בוררות. המעשה הזה מבחינתי, מבחינת עורך-דין, חמור ביותר. “Crimine ab uon disce omnes”, (מעבירה אחת תלמד על כולן). בשבילי, בשביל משפטן, אין דבר חמור יותר. אבל אני רוצה להגיד להגנתו של מר בן-גוריון, הוא מדינאי, בשבילו גם בוררות היא חלק של המשחק הפוליטי, הוא לא ראה שום דבר רע בזה, כמו שאולי לא ראה שום דבר רע בכך שהוא עושה מן האמת על הפרשה, מעניין הצדק ללבון, מבעיית הקצינים האלה, עניין פוליטי שלו, לפי שיקולים שלו שכבודם במקומם מונח. צעירים, ותיקים, ההסתדרות ומשרד ראש הממשלה ­– כל העניינים האלה חשובים בשבילו. הוא איש פוליטי במאה אחוזים, תכססן במאה אחוזים, זה צידוק, זה הסבר, זה כתב האישום.

נלך הלאה. נתמנתה ועדת כהן. מה לא נעשה כדי שוועדת כהן תחליט לפי מה שהיה צפוי, רצוי. ראשית ­– כהן. חשבו שהוא יתחשב באיזה סכסוך של העבר: שנית ­– קצינים. מיד השר הממונה עליהם הכריז ברבים, לא בפני ועדת כהן אלא לעיתונאים, מה הוא חושב על כל העניין. היו"ר ק. לוז: אני חייב להעיר לך, חבר-הכנסת בדר, שאתה מדבר על חבר בית-המשפט העליון. אמרת דבר חמור מאד.

יוחנן בדר (תנועת החירות): כל השיקולים האלה היו מוטעים, כי חבר בית-המשפט העליון נשאר חבר בית-המשפט העליון שצדק בפיו. וצדק זה איננו רק צדק סביל, אלא גם צדק פעיל. הוא הכשיל את כל החישובים הללו. הוא לא רק בדק את העניין באופן אובייקטיבי, אלא הוא עשה דבר נוסף בכשרונו הידוע לנו, בבקיאותו הידועה לנו. הוא הוציא דבר אמת מפיו של עד שקר. אדוני היושב-ראש, לאחר שאמרתי מה היו החישובים, וגם ציינתי את התוצאה שהביאה לידי אכזבה ­– אני תקווה, מר קדיש לוז הנכבד, שאת דינך אני מקבל לא רק כדינו של היושב-ראש אלא כדינו של קדיש לוז ­– אני חושב שלא פגעתי בכבודו של חבר בית-המשפט העליון, לא פגעתי בכבודו של מר חיים כהן. כי זהו כוחו של הצדק, זהו כוחה של האמת. זהו כשלונם של אנשים המקווים כי בשר ודם הוא חלש גם כאשר הוא יושב על כס המשפט.

לאחר שהיו מסקנות של ועדת כהן, היה צריך לנסות דבר נוסף: את היועץ המשפטי. כולנו קראנו את השאלות ליועץ המשפטי וגם את תשובתו של היועץ המשפטי. אני רוצה כאן לקבוע שהיועץ המשפטי, במלאו את חובתו ובשרתו את האמת ואת הצדק ­– גם הוא איכזב את ראש הממשלה. ואנו זוכרים את השאלה: האם ועדת כהן קבעה מי נתן את ההוראה? היועץ המשפטי ענה על כך בפשטות: ראשית, היא לא קבעה, משום שבכתב הסמכות שלה לא נשאלה השאלה. ושנית, וכאן אנו רואים אדם אמיץ ואדם ישר ­– הוסיף היועץ המשפטי ואמר: אם מישהו ישווה את דו"ח ועדת אולשן-דורי עם מסקנות ועדת כהן, יוכל לבוא לידי מסקנה ברורה גם לגבי שאלה זו. ובכן, גם היועץ המשפטי איכזב.

אבל קרה דבר מוזר יותר, לקחו שבעה שרים משש מפלגות והרכיבו ועדה. כמה פעמים בעולם, אדוני היושב-ראש, קרה שנציגי שש מפלגות באו לכלל דעה אחת ולידי מסקנה פה אחד בעניין מסובך כל-כך? הם ישבו, דנו ובדקו; ישבו שם אנשים שהשיקולים המפלגתיים אינם זרים להם; ישבו שם אנשים התלויים במפלגות. ואני רוצה לומר משהו לשבחו של השר שיטרית, ואני מבקשו להישאר עוד כמה דקות באולם. שמעתי מפי שופט זקן סיפור על שני לוחות בשמיים: לוח שחור שרשומות עליו כל השגיאות של אנשים שהם בשר ודם, בעיקר פוליטיקאים; ולוח שיש לבן שרשומים עליו באותיות זהב דיני הצדק שניתנו מתוך יסורי נפש. מר שיטרית היקר, אולי פעם תבעי הכנסת לך ולמפלגתך אי-אמון; אבל שמך והשמות של ששת השרים האחרים בוועדה יהיו חרותים באותיות זהב על אותו לוח שיש לבן, ואיש לא יצליח למחוק אותם.

נס גדול קרה כאן, והיינו צריכים לברך עליו. כי מה נעשה? שרים משש מפלגות באו לידי מסקנה פה אחד. הדבר אינו מפתיע ואינו מכזיב. הוא נמשך באותו קו של כל החקירות והדו"חות שנעשו עד כה. אולם דווקא בגלל עובדה זו קפץ רוגזו של מר בן-גוריון על ועדת השבעה.

טקיטוס, שהיה אדם שקול ושקט, אומר באחד הפרקים, שקראתי אותו לפני מספר שבועות:

"sunt plerumque regum voluntates vehemontes et inter se contrariae " (היצרים של השליטים הם לעתים תכופות גם נסערים וגם מנוגדים זה לזה). איזה יצר רע הניע אדם שטוען כי הוא רוצה צדק, לקום נגד ועדה זו וליצור בממשלה זו משבר גם חמור וגם מגוחך? על מה הוא מתאונן? ­– על מעשיה של ועדת השבעה, או על היועץ המשפטי שגבה עדויות בחוץ-לארץ? ואיני רוצה שוב לומר שבפרשה חמורה זו יש גם קרני אור. אני יודע שיש דרכים שונות לגביית עדויות. אני יודע שאולי היה נוח ליועץ המשפטי ­– ולא בניגוד לחובתו ­– לגבות בפאריס עדויות שלא היה יוצא מהן שום דבר. וזאת לא בניגוד לכל חובה פורמאלית. והנה נסע לשם אדם ­– שאת המינוי שלו חשבנו רק לפני שנה למינוי פוליטי, ומהמקום הזה אני מבקש את סליחתו על שלא דחיתי דעה זו אז ­– וגבה עדות. ועכשיו אנו יכולים לומר: יש יועץ משפטי בישראל. הוא הביא לנו את האבן האחרונה שהיתה דרושה לבניין האמת. ומי יעז לבעוט ולפגוע בבניין האמת? מי יעז? ­– מר בן-גוריון הוא שהעז.

אני זוכר עניינים. מה לא עשה מר בן-גוריון במלחמתו הפוליטית נגד האמת? סודות מיבצעים צבאיים? ­– נתגלו בהודעה שמסר לעיתונות בטרם הקריא אותה בישיבת מפלגתו. פרוטוקולים סודיים של ועדת החוץ והביטחון? ­– מצטט באופן פשוט ביותר. זו דוגמה לאחרים? אחריות קולקטיבית? כמה פעמים דיבר כאן מר בן-גוריון על אחריות קולקטיבית? מתגלגל אפילו איזה חוק על אחריות קולקטיבית על השולחן, ולפי רוח החוק הזה צריכה היתה הממשלה להודיע שמר ן-גוריון חדל להיות ראש ממשלה ­– לפי החוק שלו.

אבל ככה זה, כפי שאמר יובנאליס: “Sic volo, sic iubeo, stat pro ratione voluntas”, (כך אני רוצה, כך אני מצווה, והרצון שלי יהיה במקום השכל הישר, במקום הצדק). זהו דבר מסוכן מאד, רבותי, אבל עדיין אין זה סוף פסוק של הסכנה.

הסכנה ברורה עוד יותר בהתנהגות במפלגה חשובה בישראל. כמה פעמים שמענו שאצלנו, בתנועת החירות, יש פולחן המנהיג. אוי, אוי, אוי… מי שמכיר אותי, וכמה מחברי, יודע עד כמה מגוחך לחשוב שאנחנו, אנשים חופשיים, נקבל עלינו דינו של איזה איש משום שיש לו איזה מעמד במפלגה. אני רבתי עם ז’בוטינסקי, ואני מרשה לעצמי לומר ­– אני מקווה שהיושב-ראש לא יראה בכך פגיעה במישהו ­– שאין בבניין הזה ובכל המדינה אדם שהגיע לקרסוליו של ז’בוטינסקי. רבתי אתו, ומה נעשה במפא"י?

כאשר נתברר מה החליטה ועדת השבעה, ואחר-כך הממשלה ­– קודם כל החליט מר בן-גוריון לצאת לחופשה. אין אני יודע מדוע כך החליט. אם אדם עייף ­– ילך לחופשה; אבל איזו חופשה יש לו? ­– הכרזות, שיחות, עצות משפטיות לקצין הבכיר, בניגוד לעצות המשפטיות של עורך-דינו המקצועי, הופעות במרכז, נאומים של שעתיים וחצי. זוהי חופשה? ­– זה לחץ. זה איום. מכתב התפטרות כדי שיתפטר או כדי שיתפטרו אחרים? גרוע מזה: שיפטרו אחרים. זו אחריות של אדם אחד, של המנהיג, אבל כיצד מגיבים החברים שלו?

קודם כל קמה צעקה אחת: המפלגה תתפורר אם הוא ילך. אחר-כך היתה צעקה שנייה: המדינה תיהפך, זה אסון בשביל המדינה, זה סוף למדינת ישראל ­– אם הוא ילך. אחר-כך קם מסע התעוררות. מארגנים מכתבים, מברקים, הופעות, בקשות, וזאת נעשה על-ידי מזכירות המפלגה שצריכה להיות נייטראלית. ואחר-כך: ידיעה שחמישה-עשר איש ישבתו שביתת רעב עד שיחזור בו מהתפטרותו. עוד מעט יארגנו גם עוצר פנימי. כל האמצעים של הישוב המאורגן ­– שלחם כביכול נגד הבריטים, על-ידי שביתות רעב וכיוצא באלה ­– חוזרים, כדי למנוע התפטרותו של המנהיג.

אבל יש דברים עוד יותר חמורים. שמענו שאנו לא הבינונו אותו, אנחנו פגענו בו. וקראתי דבר עוד יותר מוזר: נעמוד על הברכיים ונבקש ממנו שיחזור. כך מדברים אנשים חופשיים? כך מדברים סוציאליסטים, דימוקראטים? ברור שלא כל אחד יכול להיות שבע-רצון מן הפתרון. ועוד דבר: אם יש לבחור בין זה לזה ­– ברור שיבחרו בזה. איפה הצדק? זה יושר, זו אמת? זו הכרעה? זו מדיניות? זו מפלגה.

גדעון בן-ישראל (מפא"י): אתם, שזרקתם אבנים על הכנסת, אתם מדברים?

יוחנן בדר (תנועת החירות): שמע, חבר-הכנסת בן-ישראל, אני לא אתן לך את כרטיס הביוגרפיה שלי; יש אנשים היודעים איך לחמתי נגד הפאשיזם בארץ, שהיה מסוכן. יש אנשים אפילו כאן, בחלק הזה של הבית, אשר יודעים איך עמדתי ולחמתי למען החופש של כל אדם לפי השקפותיו. גדעון בן-ישראל (מפא"י): לא מפיך נשמע נאומים על דימוקראטיה.

היו"ר ק. לוז: חבר-הכנסת בן-ישראל, אני קורא אותך לסדר.

יוחנן בדר (תנועת החירות): אני רוצה להשיב לך במשפט אחד, שאני מכל מלמדי השכלתי.

אברהם הרצפלד (מפא"י): איפוא הפרופורציה בין הנאום ובין התקציב? האם אנחנו דנים בתקציב או עלינו לדבר על הפרשה?

היו"ר ק. לוז: אין בתקנון שום דבר על פרופורציה. חבר-הכנסת הרצפלד, אני מבקש ממך: אל תאלץ אותי לקרוא אותך לסדר.

אברהם הרצפלד (מפא"י): דרך-ארץ יש פה?

היו"ר ק. לוז: אין בתקנון שום דבר על דרך-ארץ.

אברהם הרצפלד (מפא"י): דרך-ארץ לעצמו. אני חושב שאתה, חבר-הכנסת בדר, מאבד דרך-ארץ לעצמך, משום שמדברים על התקציב ואתה הפכת את כל העניין לפרשה, מן הרישא ועד הסיפא. היו"ר ק. לוז: חבר-הכנסת הרצפלד!

יוחנן בדר (תנועת החירות): בכל הכבוד, חבר-הכנסת הרצפלד, דעתי ­– וכנראה גם דעתו של היושב-ראש ­– שבדיון הזה לא חרגתי מגדר המותר.

אני רוצה להגיד לכם עוד דבר: כאשר יש פולחן-מנהיג כזה, כשבשר ודם נהפך לאליל, וקוראים לכרוע על הברכיים, לפי המסורת העתיקה צריך להביא לאליל גם קורבן מבשר ודם, מאדם, מאדם חי. זה עניינכם, רבותי, לא אוכל להתערב בעניין הזה, ואיני יכול לעמוד נגד זה. זאת אתם יכולים לעשות על-ידי כל מיני ועדות, ועדות למחצה ולשליש, על-ידי הרכבים שונים, אפילו על-ידי החלטה של 250 איש, או רוב של 250 איש ­– שאדם מסויים צריך ללכת. כבר עשיתם זאת פעם עם חברכם משה שרת ­– וכולנו התביישנו.

אבל יש בזה סכנה אחרת, עמוקה יותר. כשאדם נהפך לאליל עד כדי כך שמוכנים להביא לו קרבן אדם, להביא לו את הזולת לקרבן ­– הסכנה גדולה יותר. כשיש פולחן המנהיג ­– יש עוד דברים הנעשים למנהיג. כי אז מ"ג’רוסלם-פוסט" ועד ל"ידיעות רמת-גן", מישראל שפירא עד אורי צבי גרינברג, כבר נשמעו הדרישות מה צריך לעשות. ויש לזכור אותם דברים שמר בן-גוריון גילה פעם במרכז מפא"י, ואשר מתוך אהבת-האמת האופיינית לו הכחיש אחר-כך בכנסת, על אלה שלא היו פאשיסטים, על אלה שהציעו לו לתפוש את השלטון, על אלה שהסבירו לו שזו איננה שיטת עיראק אלא שיטת סודאן. הדברים משתלבים, רבותי. ואני קורא לכל אדם שטרם כרע על ברכיו, באופן גופני או רוחני, שיתן יד נגד הסכנה הזאת. כי הבעיה איננה אם ינהגו לפי העצות הללו. הבעיה היא: חובתנו דווקא בעניין זה להגן על הדימוקראטיה בישראל. ולמזלזלים בדימוקראטיה בישראל, אני רוצה להשמיע אזהרה:

מערכת החוקים המאנדאטורית אצלנו היא גרועה, קולוניאלית, מנוגדת לדימוקראטיה ולחופש. אבל קיימת הכנסת הזאת, ובכנסת הזאת, ברוך השם, אין רוב לשום מפלגה. וכל המפלגות, חוץ מאחת (ואצדק אם אומר: גם רבים במפלגה אחת זו) רוצות בחופש במדינה. ובזכות זה השוטר אצלנו איננו מלך, הפקיד ­– מלמדים אותו שיהיה משרת העם, הצבא הוא זרוע כלפי חוץ, והקצינים ­– במחנות. העם הזה התרגל כל-כך לכך, שחושבים שאין חשיבות שקיימת הכנסת הזאת. ורק במצב זה יכול אדם להעז ולומר: “בחירים ולא נבחרים”. מה זה “בחירים”? קצינים בכירים?

אני מזהיר איפוא את אלה שצריך להזהיר: העם הזה, כשאך ירגיש שרוצים לגזול ממנו חופש זה ­– יעמוד על שלו. הוא לא ייכנע, זה לא סודאן; זה אפילו לא עיראק.

מרדכי זר (מפא"י): נכון, וזריקת האבנים באמת הוכיחה זאת.

גדעון בן-ישראל (מפא"י): שכחת את המכוניות של השכונות בתל-אביב, איך הופיע שם המנהיג. ואתה מדבר על מנהיגות!

יוחנן בדר (תנועת החירות): אני רואה שאתה נמשך לכרוע על ברכיך.

אסתר רזיאל-נאור (תנועת החירות): ומה היה בשכונת התקווה? מה אתה נטפל לשכונות ולמכוניות, חבר-הכנסת בן-ישראל?

ישראל בר-יהודה (אחדות העבודה ­– פועלי ציון): אני שואל: זאת התחרות סוציאליסטית של מנהיגים?

…

וכאן אני חוזר לעניין ה"פרשה". אתם יכולים לבלבל לאנשים את המוח, להפעיל לחץ, לקנות קולות, לנצל עמדות כוח, להשיג מאנדאטים. במשק ­– אמצעים כאלה אינם פועלים. שם דרוש אמון. ולפי מה שנעשה בחודשים האלה במדינה, אותה חרפה של גילוי סודות, אותה חרפה של שבירת צדק, אותה חרפה של שבירת אחריות קולקטיבית, אותה חרפה של השמצות ברבים, אותה חרפה של יצירת אליל ומנהיג וכריעה על הברכיים ­– זה שבר את האמון. וכאשר נשבר הקנה, אמנם אפשר להכניס כמה ברגים או מסמרים לתוך העץ, אחר כך לצבוע אותו בצבע ובפוליטורה, והמקל יהיה חדש. המקל של מפא"י לעולם לא יהיה עוד שלם, הוא נשבר, אין אמון בכם.

גדעון בן-ישראל (מפא"י): גם התקליט שלך אינו חדש.

יוחנן בדר (תנועת החירות): אין אמון בכם, אפילו במפא"י. ובמצב זה, קודם כל, צריך שילך האדם האשם בכל הדברים האיומים שנתגלו עכשיו ­– כבוד ראש הממשלה, דוד בן-גוריון. אל תכרעו על ברכיכם, אל תתבעו ממנו, אל תיכנעו לאיומים מצדו, הרשו לו ללכת, יהיה זה לברכה למדינה כולה ואפילו למפא"י.

שנית, אדוני היושב –ראש, גם המשטר הזה צריך ללכת לו. וככל שימהר ללכת לו, כן יגדלו הסיכויים של העם הזה…

6. פרשת בן גוריון    🔗

אחרי שבן-גוריון יצא בחריפות נגד החלטת הממשלה מן ה-25.12.60, שאישרה את מסקנות ועדת השבעה היה לנו ברור כי ממשלה זו חייבת ללכת והגשנו הצעת אי-אמון בה. הציונים הכלליים הגישו גם הם הצעה דומה. דוברנו, אריה בן-אליעזר הכריז: דרושות בחירות חדשות. (30.1.61). ההצעות נידחו, אך הממשלה “התפוטרה” על ידי בן-גוריון עצמו (1.2.61).

הנשיא פתח בהתייעצויות עם הסיעות. נציגי מפא"י הציעו לנשיא שימסור את התפקיד להרכיב ממשלה חדשה לבן-גוריון (5.2.61). אנחנו הופענו בפני הנשיא: אסתר רזיאל נאור, יוסף שופמן, ואני. אמרתי לו: התפקיד להרכיב את הממשלה מגיע למפא"י, אך אסור למסור אותו לבן-גוריון; הוא אשם במשבר ואין לו סיכוי להצליח במשימה זו. השיחה עם הנשיא היתה קרירה מאוד. העיתונאים שאלוני: מה היה בשיחה? חזרתי לפניהם על דברים שאמרנו לנשיא. והם: ומה אמר הנשיא? ואני: לא אנחנו רשאים לגלות את דבריו, אך מותר לי לגלות שאפילו קפה לא הגישו לנו (11.2.61).

בן-גוריון פנה למפד"ל. הם לא סירבו לחדש את השותפות אך העמידו תנאים, והם חייבים עדיין להתייעץ. בן-גוריון הזמין את רוזן, אך תשובתו איננה חיובית. הנשיא הציע את התפקיד לבן-גוריון, ובן-גוריון ביקש לדחות את תשובתו. הוא חיכה לתשובת מפד"ל.

הגשנו שתי הצעות לסדר היום. אחת על האשמות לבון, שר הביטחון לשעבר, נגד הממונים על מערכת הביטחון; דיבר חיים לנדאו בקיצור ובבהירות האופיינים לו. אשכול השיב לו (ולא בן-גוריון) וההצעה נדחתה. עניינה של ההצעה השנייה היה המשבר הממשלתי; נימק אותה אליהו מרידור. ההצעה נדחתה, אך אחדות העבודה הצביעה אתנו.

הנשיא פנה לסיעות הקואליציה שימנעו בחירות חדשות. אנו הוצאנו הודעה בחתימת בגין ובחתימתי: הנשיא עבר על סמכותו. הנשיא הוציא הודעה משלו: לדעתו פעל במסגרת החוק. בן-גוריון הודיע לנשיא, שלא ירכיב ממשלה. שוב הוזמנו הסיעות לנשיא. על פי החלטת סיעתנו אנו הצענו לו למסור את תפקיד הרכבת הממשלה לסיעה השנייה בגודלה, למנחם בגין, והוא ירכיב ממשלה לתקופת המעבר, בלי מפא"י. על השולחן קפה שחור, וורמוט ובראנדי ועוגיות. הנשיא הזמין אותנו להתכבד בהנעת ידו. אנחנו לא נענינו לו.

הנשיא שוב פנה לסיעות, שיחדשו את הקואליציה. מפ"ם, אחדות העבודה, והפרוגריסיבים השיבו בשלילה. יושב ראש הכנסת הביא לידיעתה מכתב מאת הנשיא: אין מנוס מבחירות חדשות (13.3.61). הכנסת קיבלה חוק ההתפזרות; יום הבחירות­– 15.8.61. לדידי המועד הזה הוא מאוחר מדי וכוונת מפא"י להרוויח זמן לחבוש את פצעיה ולהשכיח את הפרשה.

מושב הכנסת (15.6.61) נסתיים. הוגשו רשימות המועמדים ולפתע התעוררה הפרשה מחדש. בישיבת הכנסת ב-13.6.61, (ושוב בישיבתה ביום 3.7.61 עליה אספר בפרק הבא), אמר בן-גוריון דברים מוזרים: הוא “פיטר” את הממשלה (על ידי התפטרותו) ובכך גם ביטל את החלטת הממשלה מן ה-25 בדצמבר 1960, שהיא אישור מסקנות ועדת שבעת השרים. על כך הגשנו אנו וכל הסיעות מלבד מפא"י דרישה לקיים מושב מיוחד של הכנסת, שידון בעניין זה. הכנסת התכנסה ביום ה-24.7.71 לישיבה, והחליטה לאשר את החלטת הממשלה מן ה-25 בדצמבר; מפא"י נמנעה מהצבעה. גם הממשלה אישרה מחדש את החלטתה הקודמת.

בתחילת המשבר נדמה היה למפא"י כי זהו אך ורק משבר פורמאלי וכי בן-גוריון מסוגל להרכיב ממשלה חדשה לאלתר. כשלעצמי ראיתי שחלה אז תמורה עמוקה ויסודית, וכי הדחתו של בן-גוריון מן השלטון היא רק בעיה של זמן. ואכן, אחרי הבחירות העדיף בן-גוריון להציע שתפקיד הרכבת הממשלה יימסר לאשכול. אשכול הרכיב בקושי רב ממשלה בשביל בן-גוריון, אך בן-גוריון, שלא במקרה, התפטר מקץ שנה וחצי (במחצית יוני 1963). מאז לא חזר לממשלה ולשלטון. מן היום בו העביר בן-גוריון את מאבקו עם לבון לפורום המפלגתי ירדה בעצם מעל הפרק השאלה מי נתן את ההוראה. עתה עלתה שאלה אחרת, שאלת הברירה “או… או”, או שבן-גוריון ימשיך להיות מנהיג מפא"י המאוחדת והשלטת או שלבון יורשה להישאר במפא"י ובצמרתה. ואמנם אישים רבים מן החשובים והמכובדים במפא"י הצביעו “נגד”.

בן-גוריון ופמלייתו לא הבינו אז כי מהתנגשות זו גם בן-גוריון לא יצא נקי, וכי שנתיים שלוש אחרי הדחתו של לבון יודח גם הוא ממפא"י. “ניצחון פירוס” אינו רק עניין של מליצה מופשטת. בן-גוריון הטיל על המאזניים את כל משקלו, מעמדו וסמכותו במפלגתו. אחרי שהשליך את כל אלה על כף המאזניים נתברר שהוא גופו נותר בלא כלום. שוב לא היו לו יותר אותו מעמד ואותה סמכות כמקודם.

כאן אולי מקום הראוי לספר כיצד ראיתי אנוכי את האישיות הזאת, המיוחדת במינה, שצמחה מדוד גרין, בן העיירה פּלונסק הנידחת והקטנה בפולין, שגדלה והפכה לדוד בן-גוריון.

בעיני ­– הוא דמה מאוד לנסיך הריניסאנס האיטלקי: אישיות חזקה שכבשה עמדת מפתח, שלטון של ממש, בכוח עצמה מעל חבריו ולא דווקא ברצונם. משמעו של מעמד זה­ – בדידות. כמו נסיך ריניסאנס היה בן-גוריון זקוק למלבוש, ל"קוסטיום" מיוחד: החולצה הלבנה וצווארונה הפתוח, באטל-דרס, ובהזדמנות אף מעיל של בורמה. כמו ריניסאנס בן-גוריון היה חובבן של התרבות העתיקה, לומד יוונית, קורא אפלטון… ומתעמק בתנ"ך. כמו נסיך ריניסאנס לא קבע לו בן-גוריון יחס ברור לדת; אלה היו הולכים לכנסיות והתנהגו כמו אתיאיסטים, ולא היה להם שום מחסום מוסרי בדרך בה הלכו, מלבד שיקולים תכסיסיים. אינני רוצה להגיד שבן-גוריון דמה ל"נסיך" כמו שצייר אותו ניקולא מאקייאוולי; הנסיך של מאקייאוולי הוא דמות מיוחדת, מופשטת, חד צדדית כל כולה, והרי תחת השמש לא קיים אדם מעין זה. אך אוסיף כי בעיני מאקייאוולי הנסיך שלו איננו דמות שלילית: זו תהיה האישיות שתענה לקריאת הסופר להציל את המולדת, לשחרר את איטליה מן “הברברים”.

בן-גוריון לא השתמש בנשק של נסיכי הריניסאנס ­– בפגיון וברעל, ולא היה שוכר “שכירים” כדי שאלה יפטרו אותו מיריביו. אולם תכסיסיו ודיבוריו היו לא פחות פוגעים מאשר פיגיון מושחז ולא פחות מורעלים מן הרעל של בני משפחת בורג’א… ובאיזו מהירות, מליטא הנידחת, ידע הוא להאשים מפלגה יריבה ברצח ארלוזורוב? ובאיזו קלות דעת היה משמיץ את יריביו? ואילו כינויים ארסיים היה מדביק בהם? חבריו היו אומרים עליו שהוא נוטר ונוקם, אך בן-גוריון היה רק נוקם אפילו אם לא היתה לו סיבה לנקמה והוא לא סבל התנגדות לרצונו, גם זאת ממידותיו של נסיך ריניסאנס. זאב ז’בוטינסקי סלח לו את “וולאדימיר היטלר” אך מנחם בגין הצעיר אמר לו אז: אתה יכול לסלוח, אך אנו, בניך, לא נסלח לעולם. טוב שאין מקיימים נדרים מסוג זה. כי כולנו, הגדולים והקטנים, ה"סופר-מאנים" של ניצ’ה (וטוב שאין רבים מהם בינינו) ואלה מאתנו הרבים שהם בשר ודם ­– עוברים ושבים ­– וגם אלה שהם עוד יותר נדירים מן הסופר-מאנים ­– הצדיקים והקדושים שבינינו ­– כולנו בסירה אחת, וכל אחד הוא עולם בפני עצמו, אך עלינו חיות יחד בארץ אחת, בסירה אחת, וחובתנו, איפוא, לשקול את זולתנו לכף הזכות…

אנו, בתנועתנו, שלא היה לנו שום נכס מלבד היעוד, ולא נסיך ריניסאנס עמד בראשנו אלא מורה, חוזה, נביא, לא יכולנו להבין למה הוא, זאב ז’בוטינסקי, יחפש וירצה להגיע לידי הבנה עם דוד בן-גוריון; אך הוא השיב אז באוזני אשתי: בן-גוריון הוא פאטריוט גדול, ואמת היא שבן-גוריון עד כמה שלא אהב את זולתו מבני עמו, הוא אהב את עמו אהבה לוהטת, עמוקה, כנה. ובכל אכזריותו כלפי הזולת היה יותר אכזרי כלפי עצמו. מכל הדרכים האישיות הוא חיפש לו דרך קשה ביותר. בהיותו בעל שתי ידיים שמאליות וכוח פיזי מוגבל, השתדל להיות פועל חקלאי. הוא היה נקי כפיים ובהתנהגותו היה לא בשר ודם אלא כולו רוח חיה ללא גוף ­– לא תמיד רוח טובה.

מנהיג… ודאי הוא היה מנהיג במשמע המלא של מלה זו. ואודה: מנהיג איננו דמות סימפאטית. יהיו לו מעריצים שיאהבו אותו אך הוא לא יאהב אף אחד מהם; הוא גם איננו רוצה שיאהבו אותו. הוא אינו יכול להיות ידיד לאדם, אין לו ידידים אלא יעדים ויעוד; הוא לא יכול להיות חבר בין חברים. שווה בין שווים, אחרת יעלו לו על הראש; בפסגתו מקום רק לאחד והוא נדון להיות מבודד בנפשו. הוא גם לעולם איננו מאושר, כי שאיפתו להגיע לפרפקציה, לשלימות, למטרה סופית, ואלה הם יעדים שלעולם לא יושגו.

בימי ה"בראשית" של המדינה היה בידו של בן-גוריון להכריע בעיצוב דמותה, לעצב דפוסים, הסדרים ונוהלים שהפכו ל"סטאטוס קוו" לא רק בענייני הדת ­– לטוב ולרע; אלה השתרשו עמוק עמוק בחיי המדינה; הייתי אומר שהשתרשו סופית, לו האמנתי שקיים דבר סופי ­– מלבד המוות. על אותם דברים יגידו בדורות הבאים: זה נקבע בימי הממשלה הזמנית, זה נקבע בימי הכנסת הראשונה ואין לשנות. ככה זה. ויהיו אלה שידונו זאת לחסד וישבחו, ויהיו שידונו זאת לשבט ולגנאי. זכויותיו של בן-גוריון בעמנו ובמדינתנו ­– עצומות. הוא הקים את הצבא, אמנם במאוחר, (אך לא מאוחר מדי), כשחבריו עודם מחכים ל"מיליציה" הבינלאומית; הוא הכריז על קום המדינה כשרבים מחבריו רצו לדחות צעד זה… עד שתעבור שעת הכושר. הוא העביר את הממשלה ואת הכנסת לירושלים, ממש ברגע האחרון (אך לא מאוחר מדי). חלקו מכריע בפתיחת הארץ לפני זרם העולים הסוער בשנות המדינה הראשונות, כאשר חבריו רצו להכניס זרם זה למסלול מסודר ­– ואף להפעיל סלקציה וברר.

הוא גם שגה שגיאות חמורות וגדולות ­– זה גורל של אדם גדול; שגיאותיו גדולות אך גם הישגיו גדולים.

המפלגה שהוא התגרש ממנה (ובעצם היא גירשה אותו מתוכה כששללה ממנו את התפקיד היחיד שהיה מסוגל למלא: תפקיד המנהיג) ניסתה לאמצו מחדש אחרי מותו יחד עם הישגיו שהשיגם על אף שהם לא רצו בהם בתחילה. ודווקא אלה שהיו יריביו בימי חייו יסלחו לאדם הגדול הזה את הקטן והקטנוני והחולף שהיה בו, יעריכו את זכויותיו, ויכבדו את זכרו.

7. בחזית הבחירות    🔗

“הפרשה” העמידה בצל את כל שאר הבעיות בהן טיפלה, התווכחה, התדיינה, התקדמה או נכשלה הכנסת הרביעית. בעיות אלה כולן חשובות וחיוניות והיה עלינו להשיב עליהן תשובות לבוחר בצינורות ההסברה שלנו.

בבחירות אלה קם לנו יריב-מתחרה חדש. הציונים הכלליים מצאו להם, סוף כל סוף שותפים שיוכלו להתאחד אתם. הם עברו משבר פנימי אחרי המפלה הנוספת שסבלו בבחירות לכנסת הרביעית, חיפשו את האחראי, ומצאוהו… יוסף סרלין. הרי הוא אשר הכריז לפני הבחירות שהציונים הכלליים ילכו שוב לקואליציה עם מפא"י. אך הם נרגעו, התפייסו, חיזקו את מעמדו של סרלין בצמרת ועשו אותו לממלא מקומו של יוסף ספיר בשעת היעדרו.

לקראת הוועידה הארצית שלהם הודיעו הציונים הכלליים: הם עומדים ליזום הקמת מפלגה ליבראלית רחבה; יזמינו להשתתף בה את הפרוגרסיבים, את הדתיים (?) ו"גורמים מתונים מתוך תנועת החרות" (?). כרגיל היתה להם מחלוקת פנימית פרסונאלית, אך קריניצי התערב והחזיר שלום בית למפלגה (יוני 1960).

הסיעות של הציונים הכלליים ושל הפרוגרסיבים בהסתדרות ­– התאחדו. הפרוגרסיבים עתידים היו להיות רוב בסיעה המאוחדת ולשלוט בה (דצמבר 1960).

המפלגה הפרוגרסיבית מוכנה היתה להקים גוש עם הכלליים. הכלליים החליטו על האיחוד עם הפרוגרסיבים. אלה הזמינו את נחום גולדמן שיעמוד בראש המפלגה שתקום. גולדמן השיב שהוא יצטרף אליה, אך איננו רוצה להיות מועמד לכנסת (ידוע היה לי כי גולדמן שואף להיות שר החוץ ­– אם יהיה לו סיכוי לכך אחרי הבחירות ­– והוא ימתין לבאות). העיתונות, הראדיו, וכמובן דוברי המפלגה החדשה ניבאו לה הצלחה עצומה. ואם אחד מאתנו (למשל אני ) נגע בהם בדבריו, סלחו לו לאמור: אנו מבינים לרוחה של מפלגה הנאבקת על עצם קיומה.

ועידת תנועת החרות התכנסה באווירת הבחירות. בנאום הפתיחה הדגיש בגין כי תנועת החרות היא האלטרנטיבה היחידה לשלטון מפא"י, כי המפלגה הליבראלית ­– כל כוונתה לשתף פעולה עם מפא"י, בקואליציה ובממשלה. הוא קרא למאמץ עליון להצלחתנו בבחירות (2.4.61). הקימונו מטה בחירות. הסכמתי לשמש, נוסף לתפקידי בוועדת הבחירות המרכזית, ראש מחלקת ההסברה בכתב; אברהם דרורי שנכנס לכנסת במקום שמשון יוניצ’מן עבד אתי. עבדנו קשה, והיינו מרוצים מעבודתנו.

כרגיל היה צורך בתיקונים בחוק פנקס הבוחרים ובחוק הבחירות לכנסת. עסקני הבחירות הוותיקים חברי ועדת הבחירות המרכזית, הכינו את ההצעות והן נתקבלו בכנסת. תיקנו גם את חוק תעמולת הבחירות.

בתקופות שאין לממשלה רוב בכנסת היא נתונה להפתעות. הוגשו לכנסת הצעות לסדר היום על תדריך הסברה למפקדי צה"ל לקראת הבחירות לכנסת. לשם עריכת דיון בהן נקראה ישיבת הכנסת בזמן הפגרה (3.7.61). בתדריך זה הופיעה קאריקאטורה: חייל יפה תואר מסתכל בזכוכית מגדלת כמו בזבוב ביצור קטנטן מעווה גופו וצועק ­– (זה מועמד!)

הופעתי בדיון זה בשם הסיעה: “… כל פארלאמנט מיוסד על מפלגות, אין פארלאמנט בלי מפלגות. כאשר מזלזלים במפלגות בדרך כלל… חותרים תחת פארלאמנט… אז יבוא יום להגיד לחיילים הטובים כשהם רואים את תמרוני השוא של פוליטיקאים ­– שהם חייבים לקחת את השלטון לידם. קאריקאטורה זו…”

בן-גוריון: איפה?

בדר: זה נגד המפלגה, נגד מנהיג מפלגה, זילזול במפלגות.

היו"ר ק. לוז: חבר הכנסת בדר, ראש הממשלה שואל ­– איפה זה. (חבר הכנסת בדר יורד מדוכן הנואמים ומראה לראש הממשלה את החוברת).

בן-גוריון: אני מודה מאד.

חזרתי לדוכן והוספתי להרביץ כהוגן. הדיון היה ער וארוך ונתקבלה הצעת שבע סיעות. " הכנסת מביעה את צערה על פירסום החוברת… הפוגעת בכמה מחלקיה באובייקטיביות הנדרשת בהסברה בצבא בדרך כלל ובמיוחד במערכת הבחירות". מפא"י והערבים שלה נמנעו מן ההצבעה.

זאת הפעם היה יושב ראש הוועדה המרכזית, שופט בית המשפט העליון צבי ברנזון, צנוע, צימחוני, שקט וחזק בידע שלו ברוחו ובהחלטותיו. רכשתי לי ידיד נוסף על קודמיו, שכיהנו בתפקיד זה בבחירות הקודמות.

הוגשו רשימות מועמדים, המפלגה הליבראלית החדשה, דורשת לרשימתה את האות “ל”. החברים מכל הסיעות: לא נסכים, הרי היתה פעם רשימת “ל” של תימנים. הליבראלים מוכנים לפשרה: “לר”. נציגי מפא"י אמרו “לא” ואנו תומכים בהם. והצבענו וסירבנו. ברנזון הסתייג, הליבראלים זכו בעירעורם בבית המשפט העליון.

ועוד שעה זכורה לי מוועדת הבחירות המרכזית. בשעת מניין הקולות בעוד אנו מתוחים מאוד ומסוקרנים מאוד ­– למי יותר ­– לנו או לליבראלים ואני טוען: לנו ­– קרא אותי סגן היושב ראש מטעם מפד"ל הרב יהודה אלינסון לחדרו ואמר לי: אני מצטער שיש לכם הרבה פחות מן הליבראלים. הוא הוציא מן המגרה את רשימת התוצאות בכל האיזורים לכל הרשימות. נציגיו בוועדות האיזוריות סיפקו לו את החומר הוא עשה לו את הסיכום הארצי. בחנתי את הגליון בצער רב ולפתע אני רואה: מה זה? בירושלים היו לנו רק 2,200 קולות? לא יתכן? ואנו מגלים שהוא שכח “0” אחד ­– לא אלפיים, איפוא, אלא עשרים אלף ועוד אלפיים. והוא שמח יחד אתי בגילוי הטעות. ידיד טוב, בימי המרד היה עוזר לאצ"ל.

קיבלנו 1,344 קולות יותר מן המפלגה הליבראלית. בזכות היתרון הזה נשארנו בכנסת החמישית הסיעה השנייה בגודלה והיתה שמחה בתנועת החרות, על אף שלא קיבלנו אף מאנדאט אחד נוסף על אלה שהיו לנו בכנסת הרביעית, וכמה שנראה אז לחברינו כמפלה בבחירות. ההבדל הוא בציפיות. אז נתאכזבו חברינו, כי ציפו ליותר, עתה שמחו כי חששו שנרד, או שהליבראלים יגברו עלינו.

 

בכנסת החמישית    🔗

1. נתוני רקע    🔗

העלייה: בשנים 1962­–1965 עלו ארצה 202,253 יהודים, מהם 125 אלפים מאפריקה ומאסיה וכ-77 אלפים מאירופה ומאמריקה. העלייה פחתה בשנת 1965 למטה מן הממוצע (ל-28,500), זו היתה אחת מן הסיבות של האטה בפעילות המשק: תחילת המיתון.

מספר התושבים הגיע לסוף שנת 1965 ל-2,598 אלפים (מהם 2,300 אלפים ­– יהודים).

החשבונות הלאומיים: במשך ארבע השנים 1962­–1965 עלה התוצר הלאומי הגולמי ב-44.7%, היבוא ב-39.8%; היצוא: ב-54.8%, הצריכה הפרטית ב-46.3% (כל זה במחירי שנת 1964).

סחר החוץ: באותן ארבע השנים גדל היבוא (בדולארים) ב-68.7%, והיצוא רק ב-55.9%, וחלקו בסחר החוץ לעומת היבוא היה רק 42% (521 מיליונים לעומת 1,238 מיליונים). חובות החוץ של ישראל עלו באותה תקופה ב-88% והגיעו ל-1,826 מיליוני דולארים.

האינפלאציה:

ענייני החוץ והביטחון: בחזית המצרית חלה ארגעה. נאצר המשיך בנאומי השמצה ובאיומים. הוא קרא לאיחוד הערבים (תחת מנהיגותו, כמובן) וראה בזה שלב, הדרוש לחיסול מדינת ישראל. אולם בשנת 1961 עזבה סוריה את ה"קהיליה הערבית המאוחדת" ונאצר הסתבך במלחמה ממושכת בתימן. חימושה של מצרים על ידי הרוסים נמשך. כן העסיק נאצר מומחים גרמניים ליצור טילים ולניצול חומרים רדיואקטיביים. בישראל היתה דאגה מוצדקת עקב כך. רק בדיעבד נלמד לדעת כי המומחים הגרמנים של נאצר הכשילוהו.

ביאנואר 1964 (ושוב ב-1965) כינס נאצר ועידות פיסגה ערביות. הללו החליטו להקים “אירגון לשיחרור פלשתין” בראשותו של אחמד שוקיירי, ומיפקדה עליונה משותפת בפיקודו של עבדול חכים עאמר, מפקד הצבא המצרי. נאצר הכריז כי בעוד חמש שנים יצא למלחמה נגדנו. בגבול סוריה היו התקפות אש לשם מניעת הדייג בכינרת ובניית המוביל הארצי. בתגובות של ישראל הושמדו עמדות סוריות (במארס 1962, בנובמבר 1964, ושוב במארס 1965) והופסקה העבודה הסורית לניתוק מקורות הירדן. ישראל ניצלה באותו פרק 35% בלבד ממימי הצפון, תוך כיבוד חד-צדדי של המלצות ג’ונסטון.

בשנת 1964 פתח “אל פתח” בפעולות איבה מתחומי ירדן וביצע עד סוף שנת 1965 שלושים פעולות בקירוב בשטח ישראל. ישראל הגיבה בפעולות עונשין בשטח ירדן. המלך חוסיין התנגד לפעולות של אל-פתח אך קציניו סייעו להן.

באו"ם דנו על בעיית הפליטים הערבים. עמדת ישראל היתה פשרנית, וללא הצלחה.

צרפת שימשה עדיין מקור אספקת הנשק לישראל, על אף סיום המלחמה באלג’יריה. עיסקת הנשק של ממשלת ישראל עם גרמניה עוררה את התנגדותה של סיעתנו. גרמניה מצידה סיפקה לישראל כמויות מסויימות של ציוד צבאי, אך הפסיקה את משלוחיו בתחילת 1965, והבטיחה לישראל סיוע משקי. במארס 1965 הסכימו שתי הממשלות על כינון יחסים דיפלומאטיים ביניהן. מאורעות אלה עוררו ויכוחים בכנסת ובוועדת החוץ והביטחון, בהם הובלט הניגוד בין תפיסות תנועת החרות לבין הקו הרשמי.

בוועדת הכספים הייתי התומך העקיב בצורכי הצבא. כן דרשתי בכל הזדמנות הגדלת תקציב הביטחון. אני הזהרתי כי מלחמה עלולה לפרוץ בכל יום ובלי אזהרה מראש.

2. ארגון הכנסת החמישית    🔗

ההרכב הסיעתי של הכנסת: מפא"י: 42; תנועת החרות: 17; מפד"ל: 12; מפ"ם:9; אחדות העבודה: 8; אגו"י-פואג"י: 6; מק"י: 5; הרשימות הערביות: 4. המפלגה הליבראלית:17. עיקר השינויים: ירידת מפא"י ב-5 מאנדאטים; והופעה של המפלגה הליבראלית, (איחוד “הכלליים” עם הפרוגרסיבים, שנוספו להם 3 מאנדאטים לעומת כוחם המשותף בכנסת הרביעית).

סיעת תנועת החרות: מנחם בגין, יוחנן בדר, בנימין אבניאל, יעקב מרידור, אריה אלטמן, אריה בן-אליעזר, חיים לנדאו, אליעזר שוסטק, אסתר רזיאל-נאור, חיים כהן מגורי, נחום לוין, יוסף שופמן, אברהם טיאר, אברהם דרורי, בנימין ארדיטי, אליהו מרידור, שבתי שיכמן.

הקואליציה: מפא"י, מפד"ל ואחדות העבודה: 62 מאנדאטים. ראש הממשלה יהיה דוד בן-גוריון עד יוני 1963, ומאז לוי אשכול.

בראשית הכנסת החמישית: מיד אחרי הבחירות פנה בגין למפלגה הליבראלית והציע לה שיתוף פעולה והקמת גוש משותף בכנסת. באותם ימים יזמו מפ"ם ואחדות העבודה הידברות של הסיעות, שנראו כמועמדות לקואליציה, לפעולה משותפת לשם הקמת הממשלה, שמפא"י תהיה בה במיעוט, ומכל מקום לא עוד רוב. לפני הליבראלים עמדה ברירה להקים גוש אתנו או לקבל את הזמנת אחדות העבודה. ברנשטיין וסרלין תמכו בהקמת הגוש אתנו, אך קול, רימלט ורוזן העדיפו הידברות עם “השמאל”. הצעתנו נדחתה.

קם קארטל של מועמדים לקואליציה: הליבראלים, מפד"ל, מפ"ם ואחדות העבודה ­– יחד 46 קולות בכנסת. כינויו היה “מועדון הארבע” והם הסכימו לעשות יד אחת כדי לשלול ממפא"י את הרוב בממשלה הבאה. הנשיא קיים את ההתיעצויות עם הסיעות, ועל פי משלחת מפא"י הטיל את תפקיד הרכבת הממשלה על לוי אשכול. היתה זו לו עבודה רבת ימים.

גורי בא במגע עם נציגי הסיעות, לקראת הקמת הוועדה המסדרת. אנו היכרנו וכיבדנו זה את זה ולא היה קשה לי להידבר אתו, ולהסביר לו את גישתי: ראשית, אני רוצה להשיג בשביל סיעתי את המגיע לה ולא יותר; שנית, לא אתן ידי לקיפוחה של כל סיעה אחרת; ושלישית לסיעתי מגיע המעמד הבלעדי והזכויות של הסיעה השנייה בגודלה בכנסת זו. העמדתי אותו על כך כי אמנם קיבלנו מספר מאנדאטים השווה למספר המאנדאטים של הליבראלים, אולם קיבלנו יותר קולות מהם. בכנסת השנייה קיבלנו אנו וקיבלו הפועל המזרחי מספר שווה של מאנדאטים (8) אולם הם קיבלו ב-500 קולות יותר מאתנו ולפיכך נהנו בכנסת ממעמד של סיעה גדולה מאתנו בסדר ההופעות בכנסת. והם גם זכו למקום בנשיאות, ולא אנו. לפי אותו תקדים מגיע לנו מעמד של הסיעה השנייה בכנסת. גורי הסכים לדברי, והבטיח בשם סיעת מפא"י לקבל את דרישתי זו. על פי המפתח מגיעים לנו 24 מקומות ב-9 הוועדות הקבועות; ב-6 ועדות יהיו לנו 3 נציגים בכל אחת, וב-3 2 נציגים בכל אחת. נדברתי עם גורי באילו ועדות יהיו לנו שלושה נציגים, הכל על פי העדיפויות שלנו. שמרתי לעצמי יד חופשית להציע שינויים במספר הוועדות ובתפקידים.

גוברין זימן אותי לשיחה בשאלת הנשיאות. בפעם הקודמת הצבענו בעד לוז ונצביע בעדו גם הפעם. הבעיה היא מספר סגני היושב ראש. בכנסת השלישית נבחרו שמונה, בכנסת הרביעית: חמישה, עתה, כך הסביר לי גוברין, אסור למנוע מקום בנשיאות מנחום ניר שהיה יושב ראש בכנסת השלישית אחרי פטירתו של שפרינצק. יוצא מזה שיהיו ליושב ראש שבעה סגנים. דיברתי עם בגין, והוא הסכים. הסכמתי.

להידברות עם גוברין היה לי גם מניע צדדי. ידעתי כי הליבראלים השתדלו אצל ראשי מפא"י לשלול מאתנו את המעמד של הסיעה השנייה בכנסת. טענתם היתה שמקום השני מגיע דווקא להם “בזכות הבכורה” (“”Seniority) שלהם; ואיש לא הבין את הנימוק הזה. הם גם ביקשו מאנשי מפא"י שייקבע כי בכנסת זו ­– ישנן שתי סיעות שוות, הם ואנחנו וכי שתיהן ייהנו בתורנות מן הזכויות של הסיעה השנייה בגודלה. היה לי נוח לקבל, דרך אגב, מגוברין, הוא ראש סיעת מפא"י, הבטחה נוספת ורשמית כי מקומנו בתור הסיעה השנייה בגודלה לא ייפגע.

במשך החודשים הבאים המשיכו הליבראלים לבקש ממפא"י שתקל על מצבם, ותסכים לאותה “תורנות”, אך לא הצליחו. הקורא עשוי לחשוב כי הדבר חסר חשיבות. אולם אין זה כך. בזכות היותנו הסיעה השנייה מופיעים נואמינו בכנסת מיד אחרי השר המרצה, יש לנו גם עדיפות בסדר הגשת ההצעות לסדר היום, הפרסטיג’ה של המיקום באולם הכנסת ועוד. מצבם כסיעה השלישית בגודלה (אחרי שבטחו מראש בעלייתם לצידה של מפא"י כשותף שווה זכויות, וציפיותיהם לנצחון בבחירות התאכזבו) הוסיף להכאיב להם והיה להם כפצע פתוח, בפרט שהם החשיבו את עצמם לנכבדים, בעלי מעמד של בכורה. והם גם אהבו עד מאוד כיבודים.

בישיבת הפתיחה של הכנסת (4.9.1961) נבחר קדיש לוז ליושב ראש הכנסת ברוב גדול. התפתח דיון על מספר סגני היושב ראש. יזהר הררי, יושב ראש סיעת הליבראלים (רוזן נבחר לנשיא המפלגה), טען מעל במת הכנסת כי תפקידי סגן יושב ראש הכנסת מגיעים רק לסיעות גדולות. הוא הציע שיהיו רק ארבעה סגנים ליושב ראש ולא שבעה, כמו שהציע גוברין. השיבותי לו: “סיעות גדולות ­– מה הן?… איך שכח מר הררי ימים עברו? (צחוק גדול באולם)… לפי מיטב הכרתי אין סיעה גדולה בזכות מספר חברי הסיעה. העם מחליט, העם קובע. סיעה יכולה להיות גדולה אם יש לה אמונה גדולה, רעיון גדול, אם יש לה נאמנות לרעיון שלה. אם פועל בה כוח חזק, זה עושה סיעה לגדולה, בוודאי לא מספר חבריה. ואני כנציג הסיעה השנייה בגודלה בכנסת סבור שדווקא מחובתי להגיד זאת לנציג של סיעה גדולה חדשה, הסיעה הליבראלית. לכן הצעתי שלהבא ייקבע מספר סגני יושב ראש הכנסת בתקנון הכנסת”. גוברין הסכים להצעתי, אך ההצעה לא עלתה בוועדת הכנסת. ישנם לסיעות שיקולים נוספים, צדדייים והם מכריעים. לחברי אמרתי: אל נתגאה בכך שאנו הסיעה השנייה בגודלה, זה חשוב לנו בכנסת, אך אין זו סיבה להתנשאות. אני סבור שהיתה לנו סיעה גדולה בכנסת השנייה, כשמיספר חברינו היה שמונה.

נבחרה הוועדה המסדרת, ועוד באותו יום סיימה את עבודתה. כי הכל היה מוכן מראש. גם בפעם הזאת הצעתי הקמת ועדות נוספות: ועדת חוקה, ועדה לביקורת המדינה, וכרגיל הן לא נתקבלו. לדידי אסור לוותר על הצעה נכונה אף בשתיקה, צריך לחזור עליה בכל הזדמנות נאותה, ויבוא יום והיא תתקבל.

בימים הראשונים לעבודתה של הכנסת החמישית עלתה על הפרק שאלת מינויו של מבקר המדינה. בהתייעצות בינסיעתית הוטל עלי לבקש מן המבקר ד"ר זיגפריד מוזס שימשיך בתפקידו, לפחות לשנתיים, ואולי לכל התקופה של הכהונה החדשה (חמש שנים). הוא השיב לי: אני בן שבעים, ועודני במלוא כוחי. רצוני לעזוב את התפקיד לפני שארגיש בירידת הכושר שלי. (זכרתי דעה נכונה זו כעצה טובה בשבילי, ונהגתי כמוהו).

מפא"י העלתה את מועמדותו של זאב שרף. לשרף היו כישורים אישיים לתפקיד. היה מזכיר הממשלה, ממונה על הכנסות המדינה, הצליח בתפקידים אלה. הוא איש המעשה, הגון, אחראי. (לימים הוא עוד יהיה חבר הממשלה: שר האוצר, שר השיכון וימלא תפקידים אלה בכבוד).

מפד"ל הציעה את ד"ר יצחק נבנצאל מנהל באנק המזרחי, שלא היכרנו אותו מקודם. בסיעתנו היה ברור כי לא רצוי שאיש המפלגה השלטת יהיה המבקר על ממשלתה, גם לא היה לנו חשק לאפשר למפד"ל שגם תהיה מפלגה קואליציונית מועדת, וגם תיהנה מעזרת האופוזיציה נגד מפא"י שותפתה בכל עניין אחר. בגין הציע לחנן רובין את תמיכתנו למועמדותו לתפקיד מבקר המדינה. היה עלי לברר את יחסם של הליבראלים למועמדות זו. תשובתם היתה שלילית מסיבות שהשתיקה יפה להן. סיפרתי על כך לרובין, הוא הודיע לי כי סיעתו וסיעת אחדות העבודה יעדיפו את המועמדות שלי על מועמד מפד"ל. יוסף ספיר סבור כי הליבראלים יתמכו בי. איכשהו שמע על כך לוי אשכול ואמר לי: זה טוב בשבילנו. בתור מבקר תהיה בסדר ואנו נתפטר ממך מן הכנסת, אם כי, כמובן, המועמד שלנו הוא שרף. פניתי לבגין והוא השיב לי בלי היסוסים: התנועה והסיעה אינן יכולות לוותר עליך. (גם לי לא היה חשק להיות מבקר המדינה). החלטנו להצביע בעד נבנצאל, והוא נבחר בוועדת הכנסת. הוא קיבל תשעה קולות שלנו, של הליבראלים, של האגודה ושל מק"י; שרף קיבל שישה קולות ­– של מפא"י והעו"ד שבו ­– שני קולות של אחדות העבודה ושל מפ"ם.

ד"ר נבנצאל הוכיח את עצמו בתפקידו כמבקר המדינה כאדם עצמאי, אמיץ וללא משוא פנים. הוא גם כח עבודה גדול, משכיל, ומומחה לענייני הביקורת. הוא נבחר מאז לכהונות נוספות פעם שנייה ושלישית והיה לאוטוריטה המקובלת בעם כולו. בתפקידו כנציב תלונות הציבור הצטיין ביחסו הרגיש לצרות האדם הקטן, הזקוק להגנה ולעזרה ביחסיו עם הביורוקראטיה האדירה של המדינה המודרנית.

בכנסת החמישית ­– הייתי מרכז הסיעה וחבר ועדת הכספים. שוב השתדלתי לספק לחברי הסיעה הזדמנויות להופיע במליאת הכנסת, ולכן אני עצמי הופעתי עוד פחות מאשר לפנים. הסיעה גדולה ולכל חבר מגיע סיכוי-מאכסימום להתבלט. נחום לוין ושבתי שיכמן פעלו להפליא בוועדת הכספים. לוין היה גם חבר הוועדה המצומצמת לבניית המשכן החדש של הכנסת. שיכמן נטל על עצמו את כל הטיפול בענייני מבקר המדינה והצליח יפה במלאכה זו. המגעים הבינסיעתיים ­– זה תפקידי בתור המרכז וזה תפקיד עדין ומסובך. כתבתי מאמרים ­– בדרך כלל פעם או פעמיים בשבוע, אך היו תקופות של חודשים שכתבתי בהן יום יום. אף הוטל עלי חלק ניכר מן המשא ומתן להקמת גח"ל, וגם המלאכה להבטחת זכויותיו בכנסת לקראת הבחירות הבאות.

מימי הכנסת הראשונה הייתי חבר ועדת הפירושים. שוב לא היתה לה יותר אותה חשיבות כבשנותיה הראשונות, כשהיתה יוצרת דפוסים לנוהג ולנוהל. אולם עצם קיומה הוא אזהרה ליושבי ראש של ישיבות הכנסת, כי עליהם לדייק בכיבוד זכויות חברי הכנסת והסיעות בשעת ישיבות המליאה.

3. ממשלת בן גוריון האחרונה    🔗

שוב הלכנו אל נשיא המדינה, אסתר, שופמן ואני ושוחחנו על המצב שנוצר כתוצאה מן הבחירות. דעתנו היתה, כרגיל, כי לסיעה הגדולה הזכות לנסות להרכיב את הממשלה. על פי הצעת מפא"י (ועל פי יוזמת בן-גוריון עצמו) הטיל הנשיא את התפקיד על לוי אשכול, שקיבל על עצמו את המלאכה הקשה לארגן קואליציה בשביל בן-גוריון.

המגעים בין הסיעות כבר החלו למעשה באוגוסט 1961, לפני הפירסום הרשמי של תוצאות הבחירות, והם נמשכו עד תחילת נובמבר. מפא"י הלכה בדרכה הישנה: “בלי חרות ומק”י". היא פנתה אל שאר הסיעות, כל אחת לחוד. אולם כמו שכבר כתבתי ­– הליבראלים, מפד"ל, מפ"ם ואחדות העבודה נדברו ביניהן ­– והקימו חזית אחידה, שנקראה בלשון העיתונים “מועדון הארבעה”, ומטרתו: לא ללכת לקואליציה עם מפא"י אלא כולן יחד (כשהן מייצגות 46 חברי כנסת ולמפא"י רק 42) ­– ועל מפא"י להסכים להיות מיעוט בממשלה, או (כפי שדובר אחר כך) מחצית שולחן הממשלה. הטאקטיקה של אשכול (וודאי על פי הוראת בן-גוריון) היתה ברורה: לפלג את מועדון הארבעה. אך לכך נדרש זמן, ובפרט שבן-גוריון העדיף להקים קואליציה עם מפד"ל ועם הליבראלים, ולא עם “השמאל”. הוא כעס על אחדות העבודה ועל מפ"ם בגלל העמדה שנקטו בפרשה, כי הן שהכשילו את מאמציו להקים ממשלה חדשה אחרי הדחת לבון. אשכול עסק ביצירת פרצות בחזית הארבעה.

בשלב מסויים, כשלא חלה התקדמות במאמציו של אשכול, יעץ לו ד"ר הרצל רוזנבלום, העורך הראשי של “ידיעות אחרונות”, שיזמין לקואליציה את תנועת החרות. אשכול השיב לד"ר רוזנבלום שהוא מוכן לקיים פגישה עם בדר. ד"ר רוזנבלום פנה אל בגין ובגין שאל אותו למה דווקא בדר? רוזנבלום הסביר כי אשכול מכיר את בדר מקרוב מוועדת הכספים, לכן הוא מעדיף לדבר אתו. בגין הביא את העניין לישיבת הסיעה; הרגשתי את עצמי כאילו אני אשם במשהו, אך קיבלתי זיכוי ובצידו אזהרה שאסור לי להסכים להצטרפותנו לממשלה.

שיחתי עם אשכול היתה הפעם יותר רשמית אך לא פחות חופשית מאשר שיחותינו הקודמות, בהן היה רגיל לשאול לדעתי בבעיות שוטפות שונות. זאת הפעם דיברנו על המשא ומתן הקואליציוני ועל הקשיים בהם הוא נתקל. הוא שאל אותי במישרין האם אנו מוכנים ללכת לקואליציה עם מפא"י יחד עם הדתיים בלבד. לא יכולתי להשיב לו תשובה חיובית (אסרו עלי), וגם אני כשלעצמי הייתי נגד הצטרפותנו לקואליציה זו. אך אשכול לא חיכה לתשובתי ושאל כיצד אני מתאר לי את מקומנו בממשלה. השיבותי כי ללא ספק היינו ממלאים כל התחייבות שהיינו מקבלים על עצמנו באופן מלא, לא כמו שותפיו בכוח. ברם, קיימת בעיית קווי היסוד. נוסף לכך היינו דורשים חלק ממשי בממשלה ולא היינו מסתפקים בתיקים קלי ערך שמפא"י נהגה למסור אותם לשותפיה, ושבגין לא פעם זילזל בהם בכנסת. אשכול: אם יהיו דרישותיכם לתיקים כמו שאתה אומר ­– לעולם לא תוכלו להיות בממשלה. הוא הסתכל בי וציפה לתגובתי, אך אני שאלתיו: מדוע לא תעשה הסכם עם הארבעה? הרי בכל עניין יצביע הנציג בממשלה של לפחות אחת מן הסיעות האלה יחד עם מפלגתך, הכל לפי העניין ­– או סיעה של שמאל או סיעה של “ימין”. והוא: בדר, כך אתה מכיר אותם? אצטרך לשלם בעד כל הצבעה לחוד ­– ואז אני אבוד! שוחחנו עוד כרבע שעה או יותר, אך שוב לא חזרנו יותר לשאלת הצטרפותנו לקואליציה.

אני מניח כי אשכול הסכים לשיחה זו משני טעמים: ראשית רצה להיענות ליוזמתו של ד"ר רוזנבלום, ושנית להטיל חששות בליבותיהם של הארבעה שאנו עלולים להידבר עם מפא"י (והרי הארבעה לא הזמינו אותנו ל"מועדון"שלהם, וגם הם שמרו כלפינו על הכלל “בלי חרות ומק”י"). דיווחתי לבגין על השיחה והוא לא היה מרוצה: חבל, שלא הישגת ממנו הצעה קונקרטית, היה כדאי שנדע. (ואני הופתעתי, ושאלתי את עצמי: היתכן?)

אשכול המשיך למצות את הפרצות במועדון הארבעה. בצער עלי לציין כי במשך הזמן נבעו בהם פרצות והתפוררות פנימית; אנשי מפד"ל היו הראשונים שהיו מוכנים להסדר נפרד, אך קולותיהם לא הספיקו להבטחת רוב בממשלה, והעיקר, החזית אחדות העבודה ומפ"ם החזיקה מעמד מלוכד. מצב זה נמאס לבן-גוריון, סבלנותו פקעה והוא אמר לאשכול: תגמור עם הליבראלים!

היה ערב. נקבעה פגישה נוספת בין אשכול לליבראלים, עוד אחת השיחות שלא יצא מהן ולא כלום. לפגישה באו שני ליבראלים, לאו דווקא המנהיגים. ואשכול: הפעם זה רציני, אתם על הסוס! מה אתם רוצים? הם הזעיקו שני חברים נוספים, והנה זו משלחת בת-סמכות. הם עשו עיסקה עם אשכול וקיבלו ארבעה תיקים. שאלו: זה סופי, ואשכול: דרוש עוד אישור מטעם המזכירות, אך זה דבר פורמאלי. ארבעתם לקחו את התיקים, כל אחד את התיק שלו והלכו הביתה, וכל אחד מניח את תיקו ליד מיטתו ­– וחולם חלומות נעימים, אך כאשר התעורר… התיק נעלם ואיננו. הכל עורבא פרח. (מובן שסיפור זה איננו מדוייק: התיקים עליהם סיפרתי היו רק בליבם).

מה קרה? באותו ערב נפגש אשכול עוד פגישה אחת, פגישה שיגרתית עם נציגי אחדות העבודה ­– והוא לא ציפה לשום התקדמות. הם באו ובפיהם חידוש: הם מוכנים ללכת לקואליציה בלי מפ"ם. עתה היה לאשכול מועמד רציני שני לקואליציה, ולא רק הליבראלים, כמו לפני שעה. הוא הביא את העניין לפני המזכירות. הוא ובן-גוריון תמכו בהסדר עם הליבראלים. גולדה מאיר: עדיפה קואליציה עם מפלגת פועלים. קיבלו את דעתה. קמה הקואליציה: מפא"י, מפד"ל ואחדות העבודה:

8+12+42=62 קולות בכנסת.

אמר פעם בנימין דיזרעאלי: אין לך דבר יותר טוב לממשלה מאשר רוב קטן בפארלאמנט. כשהרוב דול ­– הוא בטוח בעצמו יותר מדי, חבריו אינם חוששים מפני סיכסוכים פנימיים, עלולה להיווצר אופוזיציה פנימית, אינם שומרים על המשמעת… ברם, רוב קטן שומר על עצמו. במשטר הקואליציוני, כמו בישראל, מתבקש שיקול נוסף: כמה קולות צריך לרכוש לשם ריכוז רוב קולות בכנסת? התשובה: עד שישים ואחד. ולשם מה “תשלם” מפא"י לליבראלים שהם בעלי שבעה עשר קולות בכנסת ארבעה תיקים בשל הצטרפותם, כשמספיק ודי להשיג את שמונת הקולות של אחדות העבודה, ו"התמורה" שלהם שני תיקים בלבד? ואכן דברו של דיזרעאלי התאמת בכנסת החמישית: הקואליציה שהקים אותה אשכול ­– החזיקה מעמד עד אחרי הבחירות הבאות, על אף שעבר עליה מבחן רציני: חילופין בראשות הממשלה.

מסכנים היו הליבראלים. הם בטחו בצירופם לקואליציה עד שמסרו לסרלין תפקיד של סגן יושב ראש הכנסת לבל יהיה מתחרה לקבלת תיק, והנה הוא בלבד זכה למשרה.

פעם אחת התלונן בפני יזהר הררי: לשם מה לנו איחוד זה? כשהיינו סיעה של חמישה או שישה חברים השתתפנו בממשלה והיתה לנו השפעה ­– ועתה ­– אופוזיציה ולא כלום! ואמנם השקפותיו של הררי היו תמיד קרובות לאלה של מפא"י, והוא נמנה עם מתנגדי האיחוד עם הציונים הכלליים. והנה גם הם מסכנים: לא זו בלבד שהציונים הכלליים הסכימו לשליטת הפרוגרסיבים לשעבר בסיעתם המשותפת, אלא עוד הואשמו בפסילתם לקואליציה.

בן-גוריון הציג את ממשלתו בכנסת (2.11.61), ובה שישה עשר שרים, המייצגים שישים ושניים תומכים. כל חבר רביעי בסיעה הוא שר. ועוד נתמנו מהם כמה סגני שרים.

מבחנה הראשון של הממשלה היה כאשר סיעות האופוזיציה ­– תנועת החרות, הליבראלים, מפ"ם-מק"י, ואחדות העבודה על פי חופש הפעולה שהוסכם עליו בהסדרים הקואליציוניים ­– הגישו לכנסת, כל אחת לחוד, את הצעותיהן לביטול הממשל הצבאי.

זה מכבר הגענו למסקנה כי הממשל הצבאי בשטחי האוכלוסין הערביים ­– איננו משמש אלא את מטרותיה של מפא"י, והוא פוגע באופי הדימוקראטי של המדינה. מן הצד האחר אפשר לשמור על הביטחון מבלי שתושבי שטחים אלה יהיו מוגבלים בחופש התנועה. נדברנו שכל הסיעות תצבענה באורח הדדי, בעד הצעותיהן בקריאה טרומית, ובוועדה נעבד הצעה משותפת לקריאה הראשונה.

היינו צריכים להסביר לחברינו בתנועת החרות את העניין. גם אני הופעתי באסיפות חברים, הם שמעו מפי על אלפי רשיונות להחזקת נשק חם שהממשל הצבאי היה מחלק לתושבים הערביים “משלו”, והבינו את שיטת גזר וגזר המשמשת למפא"י בשטחי הממשל הצבאי.

ב-13 בפברואר 1962 בשבוע שקדם לדיון בכנסת נערכה בתל-אביב עצרת של שלוש המפלגות (אנו, הליבראלים ומפ"ם) הדורשות ביטול הממשל הצבאי. ידענו שהמפתח להצלחת המבצע הוא בידי אגודת ישראל: אם יצביעו אתנו ­– הרוב בטוח, אם יימנעו ­– ההצלחה מפוקפקת; לא שיערנו אף רגע שהם יצביעו נגדנו. וכך, כשבועיים לפני הדיון, קיימתי שחות עם ידידי הרב שלמה לורנץ ועם ש"י גרוס מן האגודה, הסברתי להם את הבעיה וביקשתי את תמיכתם. גייסתי גם את בגין שגם הוא ידבר עם חברי הכנסת מן האגודה. אולם לא ידענו שגם אשכול מנהל אתם משא ומתן ונימוקיו הרבה יותר “משכנעים” ו"רבי המשקל" מנימוקינו. אמנם אשכול היה במצוקה, כי בן-גוריון איים שיתפטר אם ההצעות תתקבלנה ולו גם בקריאות טרומיות. תמורת ההצבעה של אגודת ישראל נגד ביטול הממשל הצבאי נתן להם אשכול הבטחה בכתב (רשיון) לפתיחת “באנק אגודת ישראל” וההצעות לביטול הממשל נדחו (55 בעד ו-59 נגד). הקולות שהכריעו היו ארבעת הקולות של האגודה (20.2.62).

ראיתי רשיון זה במו עיני. את הבקשה של אגודת ישראל לקבלת הרשיון לבאנק, ועליו כתובה וחתומה הבטחתו של אשכול. הבעיה נדונה “בוועדת החמישה” של מועצת באנק ישראל, המוסמכת על פי החוק להמליץ על מתן היתר לפתיחת באנק או סניף של בנק. עמדה לפנינו בעיית תקיפותה של הבטחתו של אשכול. קיבלנו חוות דעת משפטית שאמנם כן. הנגיד לא ראה אפשרות שלא להוציא את ההיתר, אך ליווה אותו בתנאים קשים, שאמנם נתמלאו. היו בישראל מקרים של שחיתות פוליטית. אך מקרה זה בולט במיוחד: השוחד הפארלאמנטארי ניתן בכתב. והמגוחך שבדבר הוא שאחרי שנה התפטר בן-גוריון ממילא, ודווקא אשכול היה זה שמנע את חזרתו לשלטון.

הצעתי והבאתי לפני הכנסת שתי הצעות לאי-אמון בממשלה. האחת (ביום 15.5.62) שאספר עליה בפרק על הפיחות בשנת 1962; השנייה (1.8.62) בשל מקרי זילזול מצד הממשלה בזכויות הכנסת וחברי הכנסת. כנגד זה לא היתה סיעתנו שותפת להצעות אי-אמון לממשלה שהגישו סיעות מק"י, מפ"ם והליבראלים בדבר דרך גירושו מן הארץ (באופן הגובל בהסגרה בלתי חוקית) של היהודי ד"ר סובלן. ומעשה שהיה כך היה: ד"ר סובלן, יהודי, אזרח ארצות הברית נדון בארצו למאסר עולם בשל ריגול; הוא שוחרר בערבות, ברח, והגיע ארצה בדרכון לא לו. הוא פנה לעורך דין ארי אנקוריון בתל אביב שישיג בשבילו זכות עולה. ביום ה-25 ביוני 1962 נעצר סובלן על פי צו של שופט שלום והוחזק בבית החולים שבכלא רמלה. עורך הדין התקשר עם המנהל הכללי של משרד הפנים, שהודיע לו כי העניין יובא להחלטת הממשלה ביום א' (1.7.62). ביום ה-29 ביוני, חתם שר הפנים על פי פניית ראש הממשלה על צו גירושו של סובלן מן הארץ. ביום א' (1.7.62) בשעה 7 בבוקר הוכנס סובלן למטוס אל-על ­– ובו חיכה לו איש שירות הביטחון האמריקאי, שהכריז עליו כעל “אסיר שלו”. בדדרך ניסה סובלן להתאבד, הוא אושפז בלונדון ואחרי שנכשל שם נסיון למנוע את החזרתו לארצות הברית - התאבד. אין יסוד להניח שהמנהל הכללי של משרד הפנים היטעה את עורך הדין אנקוריון ביודעין. מוזר שהצו הוצא ובוצע בחיפזון ובכוונה ברורה לא לאפשר לסובלן או לעורך דין שלו לפנות לבית המשפט, ווחמור לא פחות מזה הוא שהגירוש הפך בעצם ביצועו (צירוף שוטר אמריקאי) להסגרה בלתי חוקית, ללא החלטת בית המשפט. והשאלה היתה האם מותר להפר את חוקי המדינה, השומרים על זכויות האדם, רק כדי לתת שירות ובמהירות בלתי דרושה, למעצמה גדולה וידידותית?

ביקשתי בסיעתי רשות להצביע בעד הצעת אי-האמון לממשלה, שהגישו לכנסת בעניין סובלן הליבראלים ומפ"ם, אך לא קיבלתיה. בגין השמיע נאום ביקורת על התנהגות הממשלה והודיע על הימנעות הסיעה מן ההצבעה. מבחינתי לא נסתיים העניין בכך. הצעתי בוועדת הכספים, באופן הפגנתי, להקציב 3,000 ל"י להתקנת קשר טלפוני ישיר בין שר הפנים למנהל משרדו, על רקע “כשלון הקשר” בעניין סובלן. כשהופיע שר התחבורה בוועדת הכספים לדיון בתקציב משרדו, והוא השר ממונה על אל-על, שאלתי אותו על הסעת סובלן, אך הוא סירב להשיב. סיום הדיון של תקציב התחבורה נקבע ל-31 ביולי 1962, זה יום האחרון לתוקפו של תקציב הביניים, ולפיכך גם הרגע האחרון לאישור התקציב השנתי כולו. ישבתי בוועדת הכספים, שביקשה לסיים את דיוניה בתקציב השנתי כדי שיובא באותו ערב לאישור הכנסת, ואני גיבבתי הערות, והצעתי הצעות לגבי כל פרט בתקציב התחבורה (מאה וארבעים הסתייגויות). מן הבוקר עד הלילה. הכנסת חיכתה להגשת התקציב לשם אישורו הסופי, והפסיקה את ישיבתה באחד לאוגוסט בשעת 01.42 עד השעה 1 אחר הצהריים. התקציב נתקבל ב-1 באוגוסט, באיחור של יום, וביום זה נשארה הממשלה בלי תקציב. בתור “עונש” לא שולמה באותו יום משכורות יולי לחברי הכנסת. אך אני הייתי מרוצה ממחאתי זו נגד הסגרת סובלן בניגוד לחוק, בדרך בלתי חוקית, שלא על פי צו הסגרה של בית המשפט. עניין סובלן נדון בממשלה לאחר המעשה; נתמנתה ועדת שרים מיוחדת ולפי המלצתה הותקנה תקנה לפיה לא יבוצע גירושו של אדם מן הארץ לפני תום שלושה ימים החל משעת מסירת צו הגירוש לידיו. אמרתי לשר הפנים משה שפירא: אתה איש מאמין, מה תגיד כשתעמוד לפני כס-הכבוד עם סובלן?

מושב הקייץ 1963 נפתח בהודעת ראש הממשלה על המצב. מצדנו נאם חיים לנדאו נאום מעשי לעצם הבעיות (6.5.63). בן-גוריון הופיע בדברי תשובה לדיון (13.5.63) ופתאום, הוא שירבב בדבריו דברי עלילה גסים וחמורים ביותר ופגע בכבודו של אדם שכבר נפטר מן העולם. תגובתנו היתה מיידית. ספונטאנית וחמורה ביותר. היושב ראש קדיש לוז הטיל על בן-גוריון למחוק מדבריו את המשפט הפוגע, ורק אחר כך התיר לו להמשיך בדבריו. האינצידנט כולו נדון בוועדת הכנסת, והיא הסתפקה ב"הבעת צער" בלבד. קשה לדעת אם האינצידנט הזה, בו לא זכה בן-גוריון לתמיכת חבריו, השפיע על החלטתו לעזוב את הממשלה. ביום ה-16 ביוני 1963 הודיע בן-גוריון בישיבת הממשלה על התפטרותו. ממעשיו של בן-גוריון בהמשך ימי הכנסת החמישית היה אפשר להבין כי התפטרותו ביוני 1963 היתה בעיניו עוד אחת מהתפטרויותיו, שמהן היה חוזר לשלטון. אמנם היה עליו לדעת (כמו שגם אני יודע) כי בגיל שבעים ושש, ההתפטרות היא סופית. הוא התפטר פעם אחת יותר מדי.

4. הפיחות, 1962    🔗

“תוכנית הממשלה ליצוב המשק” ­– שעיקרה פיחות שער הלירה הרשמי ב-66.6% (מ-1.80 ל"י ל-3 ל"י לדולאר), הדיונים עליה, הפעלתה, וכשלונה ­– הרי הם המאורע המרכזי בחזית הכלכלית של ישראל בימי הכנסת החמישית. היא ראויה איפוא לפרק נפרד בספר זה.

בשנים 1955­–1957, על ידי הפעלת שורה של צעדים מינהליים, נקבע שער הלירה ­– 1.80 ל"י =דולאר אחד. מן השער הגבוה ביותר הוא הפך לשער הבסיסי. ועל בסיס זה בנה מינהל הכספים של המדינה יחד עם ה"עזר כנגדו", באנק ישראל, מערכת שערים אפקטיביים נוספים של הדולאר, גבוהים יותר, שונים לכל מטרה כשלעצמה, ולפעמים גם לעיסקה מסויימת בנפרד. נוצר מצב שכינו אותו שיטת “מאה שערים”. המנגנון נהנה לכתחילה מסמכותו לקבוע שערים אלה, אך בסופו של דבר הסתבכו הביורוקראטים שלנו ביער השערים עד כדי כך, שהתחילו להכיר ביתרונו של שער אחיד.

על הצורך באיחוד השערים דיברתי בכנסת הרביעית בשנת 1961, וצפיתי שאשכול יהיה אנוס לעשות צעד זה בהקדם. אולם נתקבלה החלטה על הקדמתן של הבחירות לכנסת החמישית ­– ואין עושים פיחותים ערב בחירות.

אי אז במחצית השנייה של יאנואר 1962, טילפן אלי ידידי משה מייזלס מן ה"מעריב": אולי יש לך חדשות בשבילי? ואני משיב לו: “I am giving you the biggest news of the year”. הוא: מה זה? אני: סוכם בשעתו, שברגע שאשכול יחזור מחוץ לארץ יניחו על שולחן הכנסת את הצעת התקציב השנתי. הוא חזר לפני שבועיים ­– ואין עדיין כל הצעה. הוא: מה זאת אומרת? אני: תברר אצל הסופרים הכלכליים שלכם.

אחרי יומיים שוב טלפן אלי מייזלס: הסופר הכלכלי שלנו בירר את העניין, אין כאן אלא עיכוב טכני. השיבותי: יפה, ואמנם לאחר המעשה טילפן אלי מייזלס: מדוע לא אמרת לי? ואני הרי אמרתי לך כי זה “the biggest news of the year” ואתה האמנת שזה “עיכוב טכני”. (מובן שלא היה לי שום מידע מראש על הפיחות הקרוב, רק שיערתי אז כי יהיה פיחות וזה עיתויו).

ביום השישי אחרי הצהריים (19.2.62), אחרי סגירת הבאנקים (הגויים עושים פיחותים ביום שבת אחרי סגירת הבאנקים, ואצלנו נוח להכריז על פיחות בליל שבת) הודיע שר האוצר, לוי אשכול, בקול ישראל על הפיחות, או לפי נוסחתו על “המדיניות הכלכלית החדשה ליצוב המשק”. היה זה נאום יפה ורב הבטחות: המטרה היא להנהיג מדיניות שתאפשר את הגשמת השלב הבא בפיתוח המשק הישראלי, ליצירת התנאים הדרושים, כדי שתוצרתנו תוכל לעמוד בהתחרות בשוקי העולם; תמנע התייקרות, ותישמר רמת החיים של העובדים. והדרכים לכך: שער הלירה חדש (3 ל"י לדולאר), מדיניות יצור ופיתוח, יצוב המשק ומניעת האינפלאציה ­– וכל זאת מ"עמדת הכוח" של המשק הלאומי; ובתוכנית “ח”י סעיפים" והוא קורא אותם בראדיו, זה אחר זה.

אוסיף: באותו בוקר הופיע ב"דבר" מאמר ראשי בעמוד א' ובו נאמר: “… השמועות על פיחות המטבע נשתתקו לאחרונה בעקבות הכחשותיו הנמרצות של שר האוצר. ארגעה חיובית זו לא הניחה את דעתו של ח.כ. בדר מ’חרות' אשר בדיון על תקציב נוסף 1961/62 הטיח כלפי הממשלה האשמות המגוחכות בתוכנן אך חמורות… ואמר לא פחות ולא יותר כי האוצר בעצמו מעוניין בבהלת הפיחות כדי שיגדיל את הכנסות קופתו… העובדים השכירים המתקיימים על שכרם אינם מעוניינים לא בשמועות על הפיחות ולא בפיחות עצמו”.

רבים קראו מאמר זה ממש באותה שעה שלוי אשכול שידר את דבריו על הפיחות ועל הטוב שבו. “דבר” לא סלח לי את מאמרו זה לעולם.

באותו ערב טילפנתי לדגניה ב' אל קדיש לוז, והוא הסכים לקבל ממני, טלפונית, הצעת אי-אמון בממשלה. נקודות התורפה של התוכנית היו ברורות לי: חיים וייצמן היה נוהג לומר “כפור חם”, והגויים: “רחצנו רחץ היטב מבלי להירטב”. תומכיה המאוכזבים מתוצאותיה קראו לתוכנית זו ­– פיחות "de luxe ".

במוצאי שבת כינס גורי את ועדת הכספים בבית סוקולוב בתל-אביב. אשכול שמע תגובות ראשונות מפי חברי הוועדה: כל אחד הסכים לתוכניתו ובלבד שהסקטור, או הענף, או האינטרסים שהוא קרוב להם לא יסבלו ממנה. לו נתקבלו כל הדרישות האלה כי אז היתה משמעותן ביטולה של התוכנית כולה. גורי הסתכל ביאוש בחבריו, ואני באשכול ברחמים רבים. ואמנם לימים תנסה הממשלה להשביע את רצון כולם… על חשבון סיכויי הצלחתה של התוכנית.

הדיון בכנסת נפתח ב-12 בפברואר ­– וסוכם ב-19 בו. הצעת אי-האמון שלנו נדחתה ברוב קולות. הסברתי: כשלמדתי כלכלה לפני ארבעים שנה, היה מקובל שפיחות מטבע זה פשיטת רגל וחרפה. היום אין זאת חרפה, אך אין זה גם הישג. תחת המשטר הקיים המטבע הוא קורבן נצחי ­– נכשלה שיטת שלושה שערים של שנת 1952. גם אחר כך היו פיחותים נוספים, ואחר כך שיטת “מאה שערים”; גם פיחות זה לא יביא אותנו ליצוב המשק. על אף זרם מטבע החוץ העצום הזורם לישראל ­– אין התקדמות לקראת עצמאותנו הכלכלית. האינפלאציה היא חלק בלתי נפרד של המשטר הקיים, ובלי שינוי המשטר אין סיכוי ליצוב במשק.

מלכתחילה היה ברור לי כי להצלחת הפיחות היה דרוש שער לירה יותר נמוך. לפני הבחירות התנבאתי שהממשלה תקבע שער של 3.60 ל"י לדולאר. בפברואר 1962 ­– גם שער כזה היה גבוה מדי. במבצע פיחות צריך לקבוע, מראש, את השער בהתחשב בהתייקרות ­– ובירידת כוח הקנייה של המטבע המקומי ­– שתבוא בעיקבות הפיחות וכתוצאתו. נתברר לי שבדעותי אלה כיוונתי לדעתם של גדולים ממני. הפרופיסור דן פטנקין כתב לנגיד באנק ישראל (ב-1.3.62): “כשאני קורא יום יום על הוויתורים הנעשים לטובת קבוצות לחץ שונות אני מלא דאגה שבעוד זמן קצר נחזור לאותו מצב שממנו רצינו להשתחרר”.

המנהל הכללי של קרן המטבע הבינלאומית פר י’קובסן מצידו כתב לנגיד באנק ישראל מכתב מנומס (15.2.62) אך חמור בתוכנו. הוא הדגיש בו “השער החדש איננו משאיר שום מרחב לחידוש האינפלאציה והוא מחייב את השלטונות להפעיל ריסון פיסקאלי והגבלות אשראי, ולנהל מדיניות שכר מחושבת. עליכם להגן על השער החדש ביד איתנה להימנע מכל פריצת גדר בדרך הרחבת האשראי ומהעלאת שכר העבודה במשך תקופה ממושכת”. בקיצור, זו היתה דעתו של פר י’קובסן: קבעתם שער לירה יותר מדי גבוה, וכתוצאה מכך אסור לכם להקל על הציבור בתקופת מעבר ארוכה. אל תעלו שכר העבודה ואל תרחיבו את האשראי. תשמרו על המחירים במשך תקופה ממושכת, פן תאבדו את הסיכוי.

“במחנה” הזמין אותי ואת הכלכלן החשוב דוד כוכב לדושיח על הפיחות. כוכב היה אופטימי, ציפה ליצוב המשק, לבלימת האינפלאציה, להרחבת הייצור והיצוא. וא3ני, להיפך. כוכב מסכם: הממשלה תפסה את שור האינפלאציה בקרניו. ואני: הממשלה תפסה את השור בזנבו, וידוע מה קורה כשתופסים שור בזנבו (12.3.62).

יוחנן בדר עם מנחם בגין בשכונה ברמת גן 1948

ועידת הכספים של הכנסת בשנת 1951. ישיבה אחרונה בהשתתפותו של שר האוצר דאז, אליעזר קפלן. יושבים מימין לשמאל: אהרון זוסאייב, אריה אריאב, ישעיהו פרדר, גד קיטרון,אליעזר קפלן, ישראל גורי, דוד הורוביץ,יוחנן בדר, שמואל דיין, קדיש לוז, זאב שפר, אברהם הרצפלד, יוסף אפרתי

ועדת החקירה הפארלמנטרית הראשונה והיחידה בתולדות הכנסת שחקרה את פרשת עצורי ג'למי. ליד השולחן משמאל לימין אידוב כהן, הרצל ברגר, דוד הכהן, חנה למדן, יוחנן בדר, זרח ורהפטיג, יוסף ספיר

המחבר על שולחן הנשיאות בועידה הארצית הרביעית של תנועת החרות 1954. מנחם בגין נואם.

עם שייך מוחמד ומנחם בגין בעת ביקור בבמאהל הבדווי, סמוך לקיבוץ שובל יוני 1967

ט"ו בשבט תשכ"ט, משמאל לימין בשורה ראשונה: יוחנן בדר, חיים משה שפירא, הרב יצחק מאיר לוין, שמואל מיקוניס, יוסף סרלין, זלמן ארן. שורה שניה: יוסף ספיר, יזהר הררי, גולדה מאיר, מאיר יערי, יוסף בורג, עקיבא גוברין, משה אונא. שורה שלישית: יעקב חזן, אריה בן אליעזר, חיים מגורי־כהן, דוד הכהן, הרב קלמן כהנא, חיים לנדאו

המחבר עם לוי אשכול

מימין עם משה דיין. משמאל עם רעיתו ופנחס ספיר

כחבר המשלחת הבינפארלאמנטרית בדבלין 1965. נשיא אירלנד אימן דה ואלירה במרכז, המחבר לשמאלו ודוד הכהן לימינו.

הזוג בדר בחברת אברהם קריניצי, ראש עירית רמת גן.

מימין: עם ישראל קרגמן בערד, חורף 1972. משמאל: בחברת אנטוני בידא, שגריר פולין בישראל ומיכאל בודרוב השגריר הרוסי 1962

בשיחה עם שאול רוזוליו, מפכ"ל המשטרה והשופט העליון חיים כהן.

המחבר בפוזה טיפוסית שלו ליד דוכן הנואמים. הפעם בנאום בוועידה הבינפארלאמנטרית במדריד 1976

הסופר של ג’רוזלם פוסט פיליפ גילון רצה לשמוע את דעתי על הפיחות. שאלתי: האם היה פיחות? השיב: קראתי על כך בעיתון שלנו. ואני: זה לא היה פיחות אלא איחוד השערים. לצערי, היום ברור שצדקתי, וזה היה ברור עוד בשנת הפיחות, ב-1962. האכזבה היתה כללית. הסיעות: תנועת החרות, הליבראלים, מפ"ם ומק"י הגישו על רקע זה הצעות אי-אמון לממשלה (בישיבת הכנסת 15.5.62). מדברי בדיון על הצעת אי-האמון: “דרושה תוכנית כלכלית לישראל ודרושה ממשלה אשר תציע תוכנית כזו וגם תבצע אותה. אבל אילו היו גדולי המומחים מעמידים את הממשלה הזאת או את המשטר הזה על אוטוסטראדה פשוטה וישרה ­– וזוהי הדרך ­– כבר בשלב הראשון היתה ממשלה זו טועה וסוטה מן הדרך הצידה, ולא תמיד שמאלה”.

בדיון על הצעות אי-האמון עמדה על הפרק הצעת הממשלה ל"השלמה" של תוכניתה בדרך הטלת “חיסכון חובה”. לעיקור תוספת היוקר לשכר על יד הטלת מלווה חובה בגובה של תוספת היוקר על השכירים, ומשום מה גם על העצמאים, לשם השיוויון לשנה אחת. על תוכנית זו אמרתי בדברי: “אמרו לעובד: במקום כסף שתוכל להתפרנס בו, תקבל איגרת חוב, איגרת לא למוכ”ז, לא לבורסה, ותביא את האיגרת לאשתך כהוכחה ששום גנב לא גנב ממך את השכר המגיע לך; שום שודד לא גזל ממך את הכסף בדרך הביתה, אלא שהממשלה לקחה אותו".

רווחה הדעה כי תוספת היוקר היא הפושע, שהיא מגלגלת את גלגלי האינפלאציה ואם תוקפא לשנה אחת, ולו רק לשנה אחת ­– הגלגלים ינוחו. התורה הזאת נתקבלה בממשלה אף על ידי נציג אחדות העבודה יצחק בן-אהרון המסכן, שנתן אמון במומחים שהרביצו תורה זו לממשלה… וקפץ עליו רוגזם של חבריו, והוא איים בהתפטרות, ובסופו של דבר גם התפטר. ובמקומו נכנס לממשלה ישראל בר-יהודה (28.5.62).

חנן רובין ואני לחמנו נגד אותו חוק של חיסכון חובה גם במליאת הכנסת וגם בוועדת הכספים. ערכתי “פיליבאדר” של ממש, החוק נתקבל באיחור ולפיכך הספיקו השכירים לקבל תוספת יוקר זו לחודש אחד לפני שזו הוקפאה.

אף לרגע לא האמנתי שהקפאה זו, בתור אמצעי בודד, תוכל להציל את הפיחות מכשלונו, שכן הממשלה עשתה להכשלתו על ידי שאר פעולותיה, על אף אזהרותיו של הפרופיסור פטנקין. במשרד המסחר והתעשייה הוכן במאי 1963 דו"ח פנימי שהוכיח כי הפיחות לא עזר ליצוא, ושהיצוא של פרי הדר ושל היהלומים גדל מסיבות שלא היה להן כל קשר לפיחות. העליתי את העניין בכנסת (15.5.63) יחד עם הערותי על משמעות דו"ח נגיד באנק ישראל בדבר עליית אמצעי התשלום במשך שמונת החודשים (יוני 1962 ­– פברואר 1963) ב-% ½17. הממשלה לא הסכימה לדיון על הנתונים של הנגיד. אך האכזבה מן התוכנית של ה-9 בפברואר 1962 כבר הפכה להיות נחלת הכל.

5. הוויכוח הכלכלי    🔗

בוועדת הכספים של הכנסת החמישית היו תשעה עשר חברים; היושב ראש היה שוב ישראל גורי (מפא"י). החברים: יוסף אפרתי, משה ברעם, אברהם הרצפלד, יצחק קורן, ישראל קרגמן, שמואל שורש ועמוס דגני, מפא"י; נחום לוין, שבתי שיכמן ואני מתנועת החרות, אידוב כהן, יוסף ספיר ושלמה פרלשטיין מן הליבראלים, מיכאל חזני וישראל שלמה בן-מאיר ממפד"ל, חנן רובין וויקטור שמטוב ממפ"ם וישראל בר-יהודה מאחדות העבודה. היה זה הרכב רציני, והייתי בטוח מראש כי הדיונים יהיו מעמיקים, עקשניים ולפעמים סוערים, וגם ממושכים עד מאד.

שר האוצר, לוי אשכול, היה רגיל להופיע אחת לשבוע לישיבת הוועדה. גם פנחס ספיר שר המסחר והתעשיה ונגיד באנק ישראל דוד הורוביץ שמרו על קשר הדוק עם הוועדה. ביוני 1963 נתמנה פנחס ספיר לשר האוצר.

בימי הכנסת החמישית הגישו לה שרי האוצר ארבעה תקציבים שנתיים ועוד חמישה תקציבים נוספים. הם נדונו במליאת הכנסת, בוועדה, ושוב, סופית במליאה. להלן תמציתו המופשטת של המשק התקציבי הזה:

תקציבי ההוצאה (במיליוני ל"י)

במחירים הקבועים גדלו התקציבים בתקופה 1971/2­–1975/6 ב-61%, לעומת הגידול של סך כל המקורות ושל סך כל ההוצאה הלאומית ב-43%. מובן מאליו כי בדיונים על תקציבים אלה, אחרי הפיחות של 1962, בדקתי כפעם בפעם את תוצאת “מדיניות היצוב” מן ה-9 בפברואר 1962 ואת סיבות כשלונה. להלן פסוקים אחדים מדברי: (לאשכול): “לוחצים עליך אינטרסנטים, ההסתדרות, מזכירות מפא”י, צעירים, ותיקים ועוד… אתה נמצא במצב דומה לסנדבאד מסיפורי אלף לילה ולילה, שהגיע לאי אחד ועל גבו התיישב זקן רשע והיה נותן לו פקודות: לך לכאן, לך לשם, עשה כך, עשה אחרת, אוי מר אשכול הסקטור הזה יושב על גבך… אתה הסוס המסכן, ועל גבך יושבים הם, והם מנהלים אותך… אלה תולדות התקציב הזה על רגל אחת" (14.1.63). ­– “שאלתי והכרתי ­– ובסופו של דבר הוצאתי מן האוצר את המספרים:… בשנת 1961 כל הקיבוצים בארץ שילמו יחד 2,5 מיליון ל”י מס הכנסה, זה חצי אחוז מסכום המס הכולל. בקיבוצים ישנם %½4 של התעשייה בארץ, ויש להם בתי חרושת למופת… (וגם המשק החקלאי למופת)… שומע אני על כך, ואין עיני צרה בקיבוצים, כנגד זה במס הכנסה הם חצי אחוז… האם אין זו דימורליזאציה?" "שאלתי עוד שאלה ולא קיבלתי מענה: מס הכנסה המוטל על האיגודים הממשלתיים, על הסקטור ההסתדרותי, הקואופראטיבי… שאלתי ולא קיבלתי תשובה. שתיקה זו אומרת דרשני: (31.12.63).

“הבעיה העומדת בפני המשק איננה בעיית פיחות. זוהי בעיה יסודית יותר, שלא על ידי פיחות ולא על ידי דיפלאציה אפשר להביא את המשק לקראת הבראה, לקראת עצמאות כלכלית. הברירה העומדת בפנינו הריהי בין שתי שיטות. בין שיטה של אטאטיזם לבין השיטה של חופש” (28.12.64). את עיקר נאומי בדיון הכללי על תקציב 1964/65 הקדשתי לתגובה על ההשמצות נגד הרביזיוניזם, נגד בית"ר ונגד האירגון הצבאי הלאומי ב"ספר ההגנה", שהוצא לאור במימון ממשלתי. עשיתי חשבון העבר עם אנשי הציונות הקטנה ועם דרכי “הישוב המאורגן”. ואפשר גם היום לקרוא את תשובתי זו בדברי הכנסת (כרך 38, עמודים 626­–629). בנאומי על תקציב 1965/66 הגיבותי על “הפרשה” של שנת 1964­–1965, זוהי המערכה שיזם בן-גוריון נגד אשכול על רקע החלטת ועדת שבעת השרים משנת 1960, בעזרת שר המשפטים בממשלת אשכול (ד"ר דב יוסף) ובעזרת היועץ המשפטי של הממשלה (משה בן זאב). מובן מאליו שכל נאומי התקציב שלי היו מלאי עובדות ומספרים בדוקים. גם בשנים אלה היתה כוונתי להעמיד מול סקירות המצב והמדיניות באספקלריה של הממשלה ­– סקירה נגדית, מקיפה ונכונה של האופוזיציה.

דרך ועדת הכספים זורם זרם רב של הצעות חוקים והצעות לסדר היום, שהועברו לטיפולה ממליאת הכנסת. יש לה גם סמכויות סטאטוטריות להחליט על איסור או פסילה של תקנות, צווים, תעריפים וכיוצא באלה. לטיפולה מגיעים כל הדו"חות של מבקר המדינה. היא אף מקיימת ישיבות בהשתתפות המבקר ועם נגיד באנק ישראל ועם שרים. זו העבודה השוטפת. היא דורשת ישיבות רבות, יום יום, ולעולם לא די בכך; המחיר הוא: פחות פנאי לדיונים כלליים על ענייני המשק העולמי והממלכתי, אך גם בשבילם מחפשים ומוצאים שעת ארוכות, לוויכוחים ולבירורים בשולי הדיונים על התקציבים ובנפרד.

החקיקה הפיסקאלית השוטפת היא ברובה חוקי תיקון של החוקים הקיימים, אך כפעם בפעם ממציאה הממשלה חוקים פיסקאלים חדשים, שיוסיפו מיסים, או ישנו באורח יסודי את מיבנהו של מס קיים, בליווית החמרת המעמסה.

בימי הכנסת החמישית הגישה לה הממשלה שני חוקים מסוג זה, חוק מס שבח מקרקעין, במקום החוק מימי הכנסת הראשונה, וחוק מס עיזבון שגם הוא יבוא במקום חוק מס עיזבון מימי הכנסת הראשונה.

על חוק מס שבח מקרקעין החדש נתקיים בוועדת הכספים דיון ארוך ומפורט. בקריאה הראשונה בכנסת תקפנו, נחום לוין ואני, את הגזירות החדשות שהמציאו המנסחים ממשרד האוצר. ההצעה היתה רבת סעיפים וסעיפי משנה וגורי ידע מראש כי יש בידי להאריך את הדיונים בוועדה לחודשים, ואולי לשנה, ולמלא בטענותי ובהצעות-נגד שלי ישיבות לאין ספור. הוא ביקש ממני לנהוג במידת הרחמים, ואני דרשתי ממנו התחייבות כי המס לא יהיה ריטרואקטיבי. הוא נתן לי הבטחה מחייבת לכך. בדיונים על חוק זה צירפה סיעת מפא"י לוועדה את חיים צדוק, משפטן חשוב, בתור משקל נגדי לבדר. המאבק היה קשה, ישבנו ישיבות לאין ספור, כמעט יום יום גם בפגרת הקייץ 1963. נתקבלו תיקונים שהצעתי, ורשמתי שלושים הסתייגויות בקירוב. החוק נתקבל ­– אחרי קרב אחרון ­– בישיבה מיוחדת של הכנסת בזמן הפגרה (26.8.63).

מאבק לא פחות עקשני ניהלתי נגד חוק מס עיזבון החדש, הוא נתקבל רק אחרי שדשנו בו בוועדה במשך שנה. הצלחתי לשכנע את הוועדה שתכלול בחוק הקלות חשובות, וביניהן הפטור הגדול למס על דירה פרטית משפחתית; כתוצאה מתיקון זה פטורות למעשה דירות בשיכונים מן המס, לגבי כל דירה אחרת, העוברת בירושה, הובטחה הקלה ניכרת של המס. תיקון נוסף חשוב הוא לגבי הנכסים שברשות משותפת של בני זוג. אמנם הוחמרו שיעורי המס: עד 60% בשלב הגבוה ביותר, והיה צורך לתקן את הדרגים והשלבים לרגל הירידה הבלתי פוסקת של ערך הכסף ועלייה (על הנייר) של ערך הנכסים.

מס הכנסה היה בכנסת החמישית נושא לחקיקה רבה: שבעה חוקים לתיקון הפקודה המאנדאטורית, והם רובם ככולם בעלי סעיפים רבים, ועוד כמה חוקים בעניינים משניים. ואמנם שלוש בעיות בלבד עוררו ויכוח חריף. החידוש הראשון: לחייב את הנישום המנהל פנקסים להשיג עוד אישור של רואה חשבון שלו, ולחייב אותו רואה חשבונות שימסור לפקיד השומה ידיעות נוספות על פי דרישותיו (זה אחד החידושים בתיקון מס' 3). הדיון בוועדה היה ממושך. רשמתי הסתייגויות, ובמליאת הכנסת נימקתי אותן זו אחר זו, בישיבה ארוכה שנסתיימה כשעה אחרי חצות.

בעיה עקרונית התעוררה על רקע הצעת הממשלה להתיר לאנשי מס הכנסה לבדוק אצל עורך דין מיסמכים הנוגעים למרשהו. זו הצעה הפוגעת בעיקרון של סודיות היחסים שבין אדם לסניגורו, בין אדם ליועץ המשפטי שלו. הדיונים היו מתוחים. טענתי שרוצים להקריב את הערבויות העיקריות של החופש ושל עשיית צדק לנוחות האדמיניסטראציה (10.12.62). המאבק נמשך בוועדה. לחמנו והשגנו תיקונים. נוסף לכך רשמתי הסתייגויות והדיון הסופי בכנסת נמשך עד שעה שתיים בלילה (23.3.64).

באותו יום-האחרון במושב החורף ­– הועמדו לדיון סופי בזה אחר זה חוקים פיסקאליים רבים, תוך ציפיה שהדיונים עליהם יהיו קצרים ­– שכן קיוו שאתעייף. לא נכנעתי לתחבולה זו וטענתי את טענותי נגד כל הצעת חוק כאילו היא בלבד הועמדה לדיון באותו יום. הנושא השלישי ­– היה הפיקוח על המטבע. הפיקוח הוא לכאורה חמור, אך הוא לא השכיל למנוע העברות מטבע החוץ או את עסקי השוק השחור, ברם הוא הצליח להרתיע את יהודי התפוצות מלהשקיע ומלהפקיד את כספם בישראל. מידי שנה בשנה בשעת הדיונים על הארכת תוקפן של התקנות ­– דרשתי את ביטול הפיקוח.

במה היה כוחי בוועדת הכספים? ראשית, בהתמדה, בהתאמצות, בנסיון רב השנים ובידע שרכשתי לי. חשוב היה שאינני רק כלכלן אלא גם משפטן. אין כמעט חוק פיסקאלי שקיבלה הכנסת ­– ללא תיקונים שהכנסתי בו. לא פחות חשובה היתה עירנותי הבלתי פוסקת נגד נטיית המנגנון להרחיב את סמכויותיו או לפגוע בזכויות הפרט בהצעות, בצווים ובתקנות המובאות לאישור הוועדה, ובתוכם הוראות ללא הרשאה בחוק או אף בניגוד לחוק. פנחס ספיר העריך במיוחד את הניתוחים שלי על המצב הכלכלי. אך פקידיו ויושב ראש הוועדה המסכן התרשמו, אולי יותר מזה, שיכולתי להגיד בישיבה: “היום לא תהיה התקדמות” או “בנושא זה צפויים לוועדה דיונים ממושכים” ­– וביכולתי לקיים את ה"איום".

בסך הכל ­– למה לא אאמין במקצת לכל אלה שהיו אומרים כי עמלי בוועדת הכספים היה תרומה חשובה לעבודתה, למלאכת האופוזיציה, וגם לשיפור של החקיקה ושל המשק הפינאנסי והפיסקאלי של המדינה?

6. בעבודת החקיקה הכללית    🔗

לא הלכתי לכנסת כדי לטפל בענייני המשק בלבד. גם בכנסת החמישית מצאתי הזדמנויות להשתתף בעבודת החקיקה הכללית. הצעתי תיקון פקודת בתי דואר ­– שיבטיח כי תעריפי הדואר לא ייקבעו מחדש ולא יועלו אלא באישור הכנסת (5.2.62). הממשלה הציעה הצעה נגדית: חוק המחייב אישור התעריפים על ידי ועדת הכספים. שתי ההצעות נדונו בוועדת הכספים, והצעת הממשלה נתקבלה. גם זה תיקון לעומת המצב שהיה קיים עד אז. הצעתי חוק מקביל גם לגבי אגרת הראדיו (7.8.63), אך הממשלה התנגדה לו ולא נתקבל. רק כעשר שנים לאחר מכן נתקבלו ביוזמת חברי ועדת הכספים (ואני אחד מהם) חוקים המחייבים הגשת הצעות תקציביה של רשות השידור ושל אגרותיה לאישור ועדת הכספים.

הצעתי חוק מכרזים (5.2.62), שימנע הזמנת עבודות וסחורות על ידי הממשלה והאיגודים הממשלתיים בלי מיכרז. הממשלה הכשילה הבטחת עיקרון זה בדרך של חוק, ומבקר המדינה לוחם עד היום הזה נגד הפרות כלל זה, החשוב למניעת מסירה שרירותית של הזמנות למישהו ושחיתות.

הצעתי והעברתי הצעת חוק עונשין (שינוי סכומי כסף בהגדרות) ­– (14.2.62). על פי החלטת הסיעה הגשתי הצעת חוק להבטחת עשיית צדק בפלילים, וכוונתה לחסל את פיצול הסמכויות בין שר המשפטים לבין היועץ המשפטי לממשלה, (הפיצול היה המצאתו של בן-גוריון לשם הגבלת סמכות שר המשפטים שלא היה חבר מפלגתו), ולעומת זאת כדי להבטיח שכל עבריין יועמד לדין גם אם הפרקליטות או הממשלה לא יראו בכך “עניין ציבורי”.

הצעתי חוק תיקון לחוק שירות תעסוקה (10.7.63), בעקבות פסק הדין של בית המשפט בחיפה. באותו פסק דין הושמעו דברי ביקורת על כך שבתוקף החוק החדש פקעה זכות הקיום של לשכת עבודה פרטית ותיקה ומצליחה.

ואזכור עוד הצעת חוק שלי ­– לתיקון פקודת החברות ופקודת פשיטת רגל. הצעתי להגדיל את הסכומים של שכר העבודה לעובדי מפעל שפשט את הרגל, שייהנו מן העדיפות לא רק לעומת חובות מסחריים אלא גם לעומת תביעות המיסוי, הצעתי נתקבלה, על אף התנגדותם של נציגי האוצר.

הופעתי גם בדיונים על הצעות חוקים שהוגשו על ידי הממשלה או על ידי חברי הכנסת, בפרט בעניינים הנוגדים לכנסת ולעבודתה. התנגדתי מעל במת הכנסת להצעת חוק רציפות דיוני הכנסת. דעתי היא שלכל כנסת הרכב חדש וחבריה חייבים ורשאים לפתוח מחדש דיון בכל הצעה שלא נתקבלה סופית בכנסת הקודמת (16.10.61)

התנגדתי להצעה שהגיש מטעם סיעת מפא"י ח.כ. עמוס דגני ­– לדחיית בחירות מוניציפאליות: דעתי שהבוחרים נתנו לעיריה שלהם מאנדאט לתקופה הידועה להם וזכותם היא לבחור עיריה חדשה במועד.

הייתי רגיש לזכויות העובדים, גם לזכותם לשביתה. אחרי שמיצו את כל הדרכים האחרות להסדר תביעותיהם. לכן הופעתי בכנסת נגד התקפתו של בן-גוריון על שביתת המהנדסים (22.1.62). ותמכתי בזכות העובד לפיצויי הפיטורין (ב-6.2.62 וב-23.6.65).

ועוד דוגמאות להופעות שלי בענייני חקיקה כללית: נאמתי נאום יסודי על הצעת חוק מקרקעין החדש (13.7.64) ושוב על חוק לשון הרע (22.7.63); והשמעתי דברי ספק אם כדאי לשנות את החוק הקיים שעמד בנסיון ­– והוברר בפסיקה בבתי המשפט. ציטטתי בהזדמנות זו מן “Digesta”, את הפרינציפים הנבונים של המשפט הרומי: “In rebus novis constituendis evidens utilitas esse debet ut recedatur ab eo iure quod diu acqum visum est” (בחקיקת חוקים חדשים התנאי הוא בתועלתם הברורה ­– וכדי שיהיה רצוי לשנות את החוק שהיה נראה צודק במשך זמן רב). ועוד: “Minime mutanda sunt quae certam interpretationem semper habuerant” (אין לשנות אלא עד כמה שאפשר פחות חוקים שלגביהם היה תמיד פירוש ברור).

ריבוי חוקים חדשים ­– זו קללת זמננו. לא הצורך לחוק חדש הוא נר לרגלי המציע אלא יצר פירסומת אישית של המחבר. מציעים חוקים בחיפזון יתר, ואחר כך יש צורך בתיקונם ובתיקון תיקוניהם וחוזר חלילה. יוזמת החקיקה של חברי הכנסת סובלת מן האינפלאציה של הצעות אלה, ומן השיגרתיות. משרדי הממשלה מתחרים ביניהם ביצירת אינפלאציה זו. כתב סאלוסטיוס על רומי של זמנו: “Perditissima respublica ­– plurimae leges” (“המדינה הירודה ביותר ­– החוקים רבים ביותר”) יגיד מי שיגיד כי דברי אלה הם שמרנות. אך בעיני טובה השמרנות מאשר אותו יצר החידושים ­– “rerum novarum cupido” שאותו גינה יוליוס קיסר אצל הגאלים.

חוקים ­– אינם דבר שבאופנה ולא עניין לאופנה.

7. לקראת הקמת הסיעה תכלת לבן    🔗

מפלגות האופוזיציה בעולם כולו סובלות מזעזועים פנימיים הרבה יותר מאשר מפלגות שבשלטון. לראשי מפלגה שלטת אוטוריטה כפולה, בעיני חבריה הם לא רק מנהיגיהם אלא גם הממשלה: ראש הממשלה, שרים. נאמניהם מצפים לזכות מהם ב"פרוטקציה", “patronage” בלע"ז. נוסף לכך ערה מפלגה שלטת לסכנה שמחלוקת פנימית או פילוג עלולים להוריד אותה מכס השלטון, כמו שאירע, למשל, למפלגה הליבראלית הבריטית כתוצאה מן הריב בין אסקוויט לבין לויד-ג’ורג'.

במפלגה אופוזיציונית הכל שונה. חבריה אינם מצפים לשום טובת הנאה מן המנהיגים. המשמעת הפנימית רפופה, רבים מחבריה מתוסכלים משנות ישיבה באופוזיציה “שלאולם לא תגיע לשלטון”, כמו שאומרים יריביה. רב הפיתוי להפנות את הביקורת, שהיא מצווה להפנות אותה כלפי הממשלה, נגד הנהלת המפלגה ולארגן אופוזיציה פנימית בתוך האופוזיציה. במקום לשאוף להגיע, בדרך ארוכה, לשינוי המשטר במדינה, לשנות את הנהלת המפלגה. טוב תעשה מפלגת האופוזיציה אם תמנע הקמת “סיעות” בקירבה. ברם, דווקא כשאין בתוכה סיעות יכול כל גורם מאורגן, משום שאין נגדו שום בלם, להשיג במפלגה אותו כוח, שהיה להסתדרות העובדים הלאומית בהצה"ר בארץ ישראל בשנות הארבעים: להעלות את מנהיגי המפלגה ולהורידם. ואם אליעזר שוסטק וחבריו הצליחו בכך בהצה"ר, למה לא ינסו את מזלם בתנועת החרות?

כבר כתבתי בפרק על ימי הכנסת הראשונה, על האופוזיציה הפנימית בתנועת החרות הצעירה, שגרמה להתפוררותה הפנימית ולמפלתנו בבחירות לכנסת השנייה. מעמדו המיוחד של מנחם בגין מנע תופעות דומות במשך עשר השנים של הכנסת השנייה, השלישית והרביעית. אולם ההתקפה שחודשה השתמשה בטאקטיקה משוכללת: לא יותקף בגין ­– אלא ידידיו ועוזריו. צריך לחטוב את הענפים מגזע העץ, לבודדו, ולהפוך אותו ל"נכס", לנציג, כלפי חוץ בלבד, והוא יתפטר מעצמו.

בשנים 1962­–1966 נעשו שלושה נסיונות להשתלט על תנועת החרות, ובכולם מילא אליעזר שוסטק את התפקיד המרכזי, בתמיכת המנגנון שעמד לרשותו בה.ע.ל. ובקופת החולים שלה. בפעם הראשונה ניסה שוסטק את כוחו בעניין לא חשוב לחלוטין “מי יסע לאו”ם" (קיץ 1962), בפעם השנייה עשה מאמץ כדי להשתלט על הוועידה השביעית של התנועה (יאנואר 1963) למנוע הקמת סיעת התנועה בהסתדרות העובדים הכללית ולהשיג רוב במרכז התנועה. ובפעם השלישית, בוועידתנו השמינית (ב-1966) כדי לתפוש את השלטון בתנועה. שוסטק, בעזרת שמואל תמיר, כמעט הצליח במאבק זה. על שני מבצעיו הראשונים ­– אספר כאן, והשלישי שייך לתקופת הכנסת השישית.

אני אולי היחידי הרגיל לבדוק את הצעות תקציבים בפרוטרוט. אחרי שלמדתי פעם אחת את התוכן של הכרכים העבים האלה, לא קשה היה לי לגלות בשנים שלאחר מכן כל חידוש וכל שינוי מהותי בכל תקציב חדש. קרה שבתקציב פלוני יוסיפו מקור הכנסה חדש. פעם ביקש ממני אשכול שלא אדבר על דבר מעין זה בכנסת או בוועדה, פן ייחסם המקור; ואני: מניין לך שאם אני לא אדבר על העניין, לא ידברו עליו בכלל? והוא: אומרים לי שרק אתה מסוגל לגלות את העניין בין שורות ההצעה. נמלכתי בבגין ושתקתי. בשנה אחרת מצאתי בתקציב משרד החוץ פריט מסויים ושאלתי עליו באחת משאלותי לנציג משרד החוץ בוועדת הכספים, פנתה אלי שרת החוץ הגב' מאיר והסבירה שגילוי פרט זה ברבים עלול לגרום נזק רציני ליחסי החוץ של המדינה. שוכנעתי. אמרתי לה: אם כן אני מוותר על השאלה (את התשובה כבר קיבלתי ממנה). בישיבת ועדת הכספים קרה “פאנצ’ר”: נציג משרד החוץ עבר על רשימת השאלות והשיב להן, וכשהגיע לשאלתי הנ"ל הוא העיר: ד"ר בדר ויתר על השאלה. ובן-מאיר נכנס לדבריו: אך אני אינני מוותר. הוא לא קיבל את התשובה, וגב' מאיר כעסה עליו מאד, בפרט שהוא היה איש הקואליציה. בשיחתה הנוספת אתי על רקע זה דיברה הגב' מאיר על חשיבות היחסים ההוגנים. ואני: איה הם? את מזמינה למשלחות לעצרת האו"ם נציג הליבראלים שגם הם באופוזיציה כמונו ועוד, אך לא את סיעתנו. סיפרתי על כל העניין לבגין והוא אמר לי: אל תנקוט שום יוזמה בעניין זה. ולא נקטתי.

עברו שבועות, ימי הפגרה הגיעו. גב' מאיר ובגין יצאו לחוץ לארץ. חיים יחיל, המנהל הכללי של משרד החוץ, הזמין אותי והודיע: אתה תסע לניו-יורק כחבר המשלחת לעצרת האו"ם. ואני: לא יתכן, אני מרכז הסיעה וחייב לדאוג לחברי, אציע מועמד אחר. והוא: זה עניין דחוף. תודיע לי תוך שלושה ימים. כינסתי את הסיעה, הצעתי לשגר למשלחת זו את אליהו מרידור. שוסטק הציע את אריה אלטמן, וברוב קולות גדול החליטה הסיעה לטובת מרידור. לכאורה (וגם למעשה) היה זה סוף פסוק. אולם שוסטק הגיש “ערעור”… לעיתונות.

הנה כמה מן הכותרות שהופיעו בעיתונות בתקופה הקצרה שמן ה-9 עד ה-23 באוגוסט, 1962; כמעט יום יום: “הסיעה פסלה את אלטמן ­– הוחלט לטובת מרידור”; “חרות מעדיפה את א' מרידור ­– על ד”ר אלטמן"; “אלטמן: מעשה נקמנות אישית"; “ידידי אלטמן מארגנים פטיציה – סערה בחרות”; “כלנו מומחים לענייני הביטחון טענו חסידיו של אליהו מרידור”; “במרכז חרות יעלו מעריצי אלטמן את העניין מחדש”; “זוהי נקמנות אישית” אומרים מעריצי אלטמן; “אלטמן יחרים את ישיבות הסיעה כל עוד יהיה בדר מרכזה”; “מרכז חרות ידון במושב מיוחד בפרשת אלטמן ­– אלטמן לא יופיע היום לברור עם הסיעה”; “חרות תעמיד למשפט תנועתי את מפיצי ידיעות על היצוג לאו”ם"; “הסיעה בכנסת מביעה אמון בבדר”; “מינוי מרידור סופי”; “שלישיית המתנגדים נעלמה מן ההצבעה”.

האמת היא שלא היה שום משבר. שוסטק הציע את אלטמן ושיכמן, חברו ב-ה.ע.ל. היה אנוס להצביע בעד אלטמן, ואלטמן הצביע בעד עצמו. שאר חברי הסיעה הצביעו בעד מרידור. איש לא “פסל” את אלטמן; מרידור מילא את תפקידו במשלחת לאו"ם בכבוד רב. לא מסרתי לעיתונאים שפנו אלי שום תגובה על פירסומי שוסטק ואלטמן. אולם אמרתי לשוסטק בישיבת הסיעה, אחרי שנסתיימה הסתערותו: להבא לא תהיינה ההודעות לעיתונים חד צדדיות, ואני אצליח יותר ממך, כי אספר את האמת. שאלה אותי אסתר רזיאל נאור: האם זה יהיה טוב לתנועה? ואני: לא, אך אין ברירה.

חזר בגין ­– וכשנפגשנו הוא הפתיע אותי. הוא תקף אותי בטענות חמורות: למה לנו בכלל נציג זה. זו הפגיעה החמורה ביותר במעמד תנועת החרות מיום היווסדה. מעתה נהיה מפלגה כמו כל שאר המפלגות ­– שהן לפעמים באופוזיציה ולפעמים בקואליציה… וכו' וכו'. הוא הוסיף שידבר קשות “גם” עם שוסטק בגלל ה"באקכאנאליה" שהכניס לעיתונים.

אינני יודע אם עשה זאת. אך אוסיף שבשנת 1963 כששוב עמדה על הפרק בעיית שיגור נציג למשלחת לעצרת האו"ם (ואני באותה שעה בחוץ לארץ) הציע בגין לשגר את אלטמן, ולא אמר יותר כי השתתפות זו היא אסון לתנועת החרות. אלטמן לא נכלל אמנם ברשימת המועמדים לכנסת השישית ­– שלא היה לי שום חלק בקביעתה. אני מניח, בדיעבד, שבגין לא רצה בזעזוע נוסף בסיעה ובתנועה על רקע “הבאקכאנאליה” של שוסטק ושל אלטמן ­– ולכן התקיף דווקא אותי. אך אני נפגעתי בליבי על אי-הצדק שנעשה לי.

במשך השנים שעברו היו פונים אלי עורכי דין שאפתח משרד יחד אתם. בשנת 1952 הסכמתי לאחת ההצעות וכבר הראו לי את המשרד ואת החדר שיהיה לי בו, אך בגין פנה אלי שאוותר על התוכנית ואני ויתרתי עליה. אולם הפעם, אחרי אותה התקפה מפתיעה של בגין עלי, שלא ראיתי בה לא צדק ולא הגיון, הסכמתי לפתוח משרד עורך דין בשותפות עם עו"ד משה נחשון, מוותיקי האירגון הצבאי הלאומי וחבר חשוב ונאמן של התנועה. בגין נפגע ואמר לי: עשית זאת “out of spite” (כדי להכעיס). הצלחתי בעבודה במשרד, היו לי הישגים בבתי המשפט, שותף טוב, גם כסף, אך עבדתי קשות, כי לא הזנחתי את עבודתי בכנסת. ואחרי שנתיים וחצי ויתרתי על המשך השותפות, ואני שומר על בריאותי.

מצאתי לא פעם לאחר מכן הזדמנות להגיד לבגין: משנינו ­– רק אני באופוזיציה, (וזאת לאו דווקא רק בימים שבהם היה חבר הממשלה).

לא עברו חודשים רבים ­– אחרי הסערה המטופשת על אודות הנציגות לעצרת האו"ם, והנה פתח שוסטק שוב מעל דפי העיתונות בהתקפה נגד כוונתנו להקים סיעה לתנועתנו בהסתדרות הכללית. הוא גייס את עובדי ה.ע.ל. ואת מנגנון קופת חולים הלאומית לשם השגת רוב בוועידת תנועת החרות המתקרבת. חוגים אלה הפעילו לחץ על הצירים לוועידה וגם על חברי קופת החולים הלאומית, כדי להבטיח שיצביעו בוועידה נגד הקמת הסיעה בהסתדרות הכללית. ח.כ. אברהם דרורי וד"ר דב דונר פעלו לשם הבטחת יצוג בוועידה למחייבי הקמת הסיעה בהסתדרות. לא היה ברור למי יהיה הרוב, אך לא היה לי ספק כי שוסטק התכוון לנצל את השעה גם לשם השגת הרוב במרכז התנועה ובשאר מוסדותיה.

הוועידה נפתחה ב-20.1.63 בהיכל התרבות בתל-אביב. 613 צירים מ-183 סניפי התנועה וקהל רב מילאו את האולם עד אפס מקום. בגין נאם נאום נהדר על ענייני המדינה. הוא חזר על הזמנתו לליבראלים להקים גוש משותף בכנסת; ולמחרת היום התחילו הדיונים המעשיים בבית ז’בוטינסקי ברמת גן. אחרי שהושמעו ההרצאות (אחת מהן שלי על המצב הכלכלי במדינה) נפתח הדיון על דבר השתתפותנו בהסתדרות הכללית. הנואמים הראשיים: אריה בן-אליעזר מזה ואליעזר שוסטק מזה. הוא שלל כל סיכוי מסיעת תנועת החרות בהסתדרות הכללית, ואיים בתוצאות חמורות לתנועה אם ההצעה תתקבל. הדיון היה ארוך וסוער. בגין הופיע לסיכום הדיון. דעתו: בעד. חברים רבים פנו אלי ואל בן-אליעזר וביקשו שההצבעה תהיה חשאית, הם מפחדים מפני סכנת “סאנקציות” אישיות בה.ע.ל. ובפרט בקופת החולים הלאומית אם יצביעו “בעד”. מצביעים כיצד להצביע. הוועידה החליטה בהצעה גלויה ברוב לא גדול כי ההצבעה על הקמת הסיעה בהסתדרות תהיה חשאית. בהצבעה החשאית החליט רוב גדול “בעד”.

בן-אליעזר, יחד עם חברינו, חברי ההסתדרות הכללית, אירגנו את הסיעה החדשה “תכלת לבן” לבחירות בהסתדרות בשנת 1965. נסיון שליטיה לשלול מחברנו זכות ההשתתפות בבחירות אלה נכשל בבית המשפט, בו יצג אותנו בכשרון ובמרץ שמואל תמיר, וכוחה של סיעתנו הולך ועולה מבחירות לבחירות. הנבואות השחורות של שוסטק נתבדו לחלוטין. מי יתן שהוא יזכה לראות את היום בו תלמידי ז’בוטינסקי יעלו לשלטון ב"קרמלין" של ההסתדרות ויפעלו לטובתם של העובדים השכירים ושל העם כולו.

8. כיצד הוקם גח"ל?    🔗

מה היה להם לליבראלים שהם דחו את פנייתו של בגין להקים גוש משותף בכנסת באוגוסט 1961, ובתחילת שנת 1965 הציעו הם עצמם את הקמת גח"ל? אין זאת כי השפיע על כך הבדל אחד: בתחילת ימי הכנסת החמישית הם רצו להתקבל לקואליציה, ובשנת 1965 חיכו למבחן הבחירות. אלא שהיו להם גם סיבות נוספות. בשעה שהוקמה המפלגה הליבראלית בשנת 1961 שיכנעו הפרוגרסיבים את הציונים הכלליים שצריך להזמין לשותפות גם כוחות חדשים, והכניסו לרשימת המועמדים ולכנסת בתור “הכוח החדש” את ברוך עוזיאל, את הפרופיסור האנס קלינגהופר ואת הגב' רחל כהן, שהיו לפי תפיסתם הרבה יותר קרובים לפרוגרסיבים מאשר לציונים הכללים. בראש הרשימה הועמד פנחס רוזן (ולא ברנשטיין) והוא נבחר נשיא המפלגה, אחרי שד"ר נחום גולדמן בחן ומצא שעל ידי הצטרפותו אליה לא ישיג את תיק החוץ בממשלה. ליושב ראש הסיעה נבחר פרוגרסיבי אחר: יזהר הררי. הציונים הכלליים הפכו, בניגוד לכוחם היחסי בקרב תומכי השותפות, לשותף השני בדרגה במפלגה המאוחדת.

גם הפרוגרסיבים לא היו מרוצים. מועדים היו להיות גרורי מפא"י בקואליציה ומועמדים לכל משרה שמפא"י מטעמים שלה העדיפה למסור אותה לא לחבר שלה (הדוגמה ד"ר פרדר בתור המנהל הכללי של באנק לאומי לישראל). והנה בגלל השותפות עם הכלליים הפכו לסיעה גדולה, מנופחת. בתור שכזאת הם חייבים לדרוש מחיר קואליציוני גבוה, ולמפא"י לעומת זאת יספיק צירוף אחדות העבודה (שמונה חברי הכנסת) ודי יהיה בהם להבטחת רוב בכנסת. שני השותפים כאחד קובלים על מר גורלם בתור סיעת האופוזיציה השנייה בגודלה. הם מרגישים זאת כאכזבה וכהשפלה מתמדת. ואכן נכון הדבר כי במערך הפארלאמנטארי אין מצב פחות נוח מאשר להיות אופוזיציה שנייה, ולחזור ברוב הדיונים על דברי דובר סיעת האופוזיציה הראשונה בגודלה.

ובכן, אחרי שבגין חידש בפתיחת ועידת תנועת החרות את הקריאה להקמת הגוש, דנו על כך הליבראלים מחדש. הררי נאם עלינו נאום שעמד בסימן של זילזול מוחלט. לדעתו הגיעה תנועת החרות לפשיטת רגל, היא איננה מקובלת על הציבור, כנגד זה סיכויי הליבראלים הם עצומים, רק ברנשטיין וסרלין, שהתנגדו לאיחוד בשנת 1957, הביעו את תמיכתם בהקמת הגוש.

הצעת בגין הועמדה להצבעה והיא נדחתה: 42 קולות נגד 8. אברהם קריניצי ראש עירית רמת גן, וסגנו שלום זוסמן הודיעו שהם ימשיכו לפעול לשותפות אתנו. קיימתי עם קריניצי שיחות ארוכות וידידותיות אך בלא תוצאה ממשית.

אחרי שמפא"י החליטה להקים מערך עם אחדות העבודה (בנובמבר 1964) חידש בגין את קריאתו לליבראלים, והפעם היתה התגובה מצידם של הציונים הכלליים לשעבר חיובית. רק שמחה ארליך התנגד בחריפות לשותפות עם בגין ועם חרות. הנהלת הליבראלים החליטה (ב-20 קולות נגד 15) על נכונותם העקרונית להתקשרות אתנו בבחירות הבאות. ראיתי בהחלטה זו אישור לחשדותי שהם מתכוונים ליהנות מן השותפות אתנו בבחירות ויעדיפו, אחרי הבחירות ללכת לקואליציה עם מפא"י. הזהרתי את בגין, אך הוא היה יותר אופטימי ממני. במחלוקת הפנימית בקרב הליבראלים התערבו גם משה קול, ד"ר ישעיהו פרדר ואפילו נחום גולדמן, כולם היו נגד יצירת הקשר; כנגד זה קיימו הציונים הכלליים כנס בבית ציוני אמריקה, למען הקמת הגוש. השתתפו בו באופן פעיל יוסף ספיר, ד"ר אלימלך רימלט, שלום זוסמן ואריה דולצין, כולם ציונים כלליים, אך גם מספר פרוגרסיבים לשעבר. בכנס נתקבלה ההחלטה העקרונית להקים אתנו גוש משותף וסיעה משותפת בכנסת הבאה. אישים חשובים במפלגה הליבראלית, התעשיינים ד"ר מוסברג וקליר וכן גרשום שוקן (“הארץ”) ניסו להציל את אחדות המפלגה, אך לא הצליחו לשכנע את פנחס רוזן שיסכים להקים גוש עם תנועת החרות.

בסוף חודש יאנואר 1965 הזמין קריניצי לביתו את ראשי הליבראלים ואותנו. מן הליבראלים הופיעו יוסף ספיר, אלימלך רימלט, אריה דולצין ויוסף תמיר; מצדנו בגין, בן-אליעזר, שופמן, לוין ואני, ומזכיר הסיעה יחיאל קדישאי. לא דיברנו על בעיית העקרונות או המצע, ידענו שיש לנו חומר מוכן מימי המשא ומתן בשנים 1957 ­– 1958, ושמכל מקום “נסתדר”. הליבראלים ניגשו מיד ל"תכלית": הם דורשים שרשימת המועמדים לכנסת וכל היחסים בינינו יעמדו על בסיס של פאריטט, או פיפטי-פיפטי, כי בכנסת זו שווה מספר המאנדאטים של כל אחת משתי המפלגות. בגין ובן-אליעזר משיבים להם: אתם כאן כולכם רק ציונים כלליים, בלא אף פרוגרסיבי אחד, ואנו יודעים שאתם עומדים על סף פילוג במפלגתכם, ולפי הידוע לנו, לא ילכו אתכם אלא רוב קטן של חברי סיעתכם, ואיך נוכל להסכים לפאריטט? והם משיבים בביטחון עצמי, הראוי לשבח, כי הציונים הכלליים הם הכוח הרציני היחידי במפלגתם, אם הפרוגרסיבים יתפלגו ממנה לא יזכו בבחירות לכנסת אלא בשני מאנדאטים לכל היותר. הם לא שיכנעו אותנו. לא קשה היה לנו לזכור כי בשעת איחודם היו לציונים הכלליים שמונה מאנדאטים בכנסת ולפרוגרסיבים ­– שישה; ואת האיחוד שלהם עשו על בסיס זה. הליבראלים (אחד או שניים מן הנוכחים), משיבים שהעיקר הוא להקים את הגוש, אך יחד עם זאת הם דורשים את הפאריטט. ראיתי שהגענו למבוי סתום, ואני רושם לי וקורא נוסחת הצעה לסיכום על פי שיטת מפא"י, דבר והיפוכו, לאמור: הם דורשים פאריטט ואנו איננו יכולים להסכים לכך על פי הנסיבות. וכולנו מחליטים לפתוח במשא ומתן על הקמת גוש משותף. סיכום זה מתקבל (הפתק נשאר אצל קדישאי).

המשא ומתן התנהל בקצב מזורז. דיברו בו רק על “תכלית”. לכתחילה נפגשנו בביתי: מצדנו לוין, שופמן, ואני; מצידם, רימלט, וצבי צימרמן. הם מדברים על הפאריטט ורומזים על תיקון קטן לטובתנו. אנו מבקשים לדעת ­– כמה הם יהיו אחרי הפילוג. חברי והם מחליפים גם השערות על כוחנו ההדדי ועל סיכויי הבחירות. אני מודיע לבגין: אין התקדמות ממשית.

בעצם הפסקנו את המגעים. עברו ימים ואריה דולצין הופיע בבניין הכנסת לדבר אתי ואחר כך עם בגין. הם סיכמו ביניהם שיש לחדש את המשא ומתן. בגין הזמין אותי לשיחה והעלה לפני את הצעתו. הוא מסכים כי עשרים המקומות הראשונים ברשימה יחולקו על פי הפאריטט, אחד אחד; המקום הראשון ­– לנו. הוא חושב כי ששת המקומות (21­–26) כולם מגיעים לנו, ושאר המקומות שוב על פי הפאריטט. יחד עם זאת יש לדרוש כי אם הגוש ישיג שלושים מקומות בכנסת הבאה, נזכה לפחות במאנדאט אחד מעל שבעה עשר המאנדאטים שיהיו לנו. לא יתכן שקבוצת הליבראלים שתלך אתנו, ושהיא היום בקושי תשעה חברי הכנסת תשיג שנים עשר מאנדאטים ואנחנו נהיה שישה עשר או שבעה עשר בלבד.

דעתי היתה שהוא מרחיק לכת לקראת הליבראלים. אך הוא היה מעוניין בהקמת הגוש, ואופטימי לגבי הצלחתו (אך גם זהיר).

חזרנו ונפגשנו במלון המלך דוד. מצידנו: נחום לוין ואני, מצידם רימלט וצימרמן. הוא דיבר ארוכות ובשטף. התקדמנו במקצת. קבענו פגישה נוספת. שוב אני נועצתי עם בגין, הוא מוכן לוויתור נוסף… נפגשנו שוב עם רימלט ועם צימרמן ­– התקדמנו ­– אך בעמדותנו עדיין נשאר פער: מאנדאט אחד הנה או שמה. דיווחתי טלפונית לבגין, והוא בא למלון מלך דוד. הסברתי לו את המצב. הוא הסכים לוויתור נוסף. גמרנו את מלאכתנו (אני ­– בלב קשה) וחתמנו על ההסכם (28.2.65).

אחרי שהושג ההסכם על הרכב הרשימה לכנסת ­– עברנו למשא ומתן רשמי, גלוי. נערכה ישיבה של שתי המשלחות ­– בכל אחת שנים עשר חברים, הושמעו נאומים. האופטימיות גדולה. נקבעו שתי ועדות. בגין יעמוד בראש משלחתנו לוועדה הפוליטית שתכין את הסכם גח"ל ואת מגילת העקרונות. אני אעמוד בראש משלחתנו לוועדה המוניציפאליות שתפקידה לקבוע את סדר המועמדים ברשימות מועמדי גח"ל לבחירות המוניציפאליות, שתתקיימנה ביום הבחירות לכנסת. הבסיס: המצב הקיים (בבחירות שנת 1959 לא היתה קיימת המפלגה הליבראלית). החברים שלנו בעיריות טוענים, ובדין, כי בדרך כלל עלה כוחנו כמפלגה, וכן עלה כוחם במקומות השונים מאז (משנת 1955), ואילו כוחם של הציונים הכלליים ירד. אולם אין אפשרות לקבוע בסיס אחר. הסכמנו גם שנעשה הסדרים מיוחדים. תמורת המקום בירושלים (ששם לא נבחר מקודם אף ציוני כללי אחד) נקבל “פיצוי” ברמת גן. על פי “סטאטוס קוו” יקבלו הליבראלים את המקום הראשון בתל-אביב, ניסיתי להשיג תיקון לפחות לגבי תל-אביב אך ללא הצלחה.

המשא ומתן בוועדה המוניציפאלית היה קשה וממושך. שמחה ארליך, שעמד בראש משלחת הליבראלים התעקש, והיו לי חברים או חבר שהיה ממהר להציע פשרות. אך דאגתי שלא נוותר לליבראלים יתר על המידה.

ההסכם על הקמת גח"ל נחתם ב-25 באפריל. ביום ה-25 במאי אישרה ועדת הכנסת את הקמת סיעת גח"ל, ובה עשרים ושבעה חברים, שבעה עשר מסיעת החרות, שמונה ציונים כלליים, ושניים מן “הכוח החדש” עוזיאל ופרופ' קלינגהופר.

הפרוגרסיבים הפעילו את צינורות “הפרוטקציה” למפא"י כדי שסיעתם החדשה תשא את הכינוי “המפלגה הליבראלית”. שוחחתי על כך עם ברוך אזניה ממפא"י, יושב הראש של ועדת הכנסת. לסוף הוא הסכים שעל פי התקנון מגיע שם זה לפלג הגדול, כלומר לליבראלים שלנו. כנגד זה הסכמתי אנוכי (באישור חברי) כי הפלג הקטן ייקרא “הליבראלים העצמאיים”. כן סיכמנו שהאות “ל” מגיעה לליבראלים שלנו וכי הליבראלים העצמאים ישתמשו ב"לע'". הסדר זה ­– היה חלק להסדר שינוי חוק הבחירות; ועוד אגיע אליו.

במשא ומתן על הקמת גח"ל מילאתי חובה כנציג הסיעה, אך היו לי ספקות לגבי התנאים להקמתו, ובפרט לגבי חלקם של הליבראלים ברשימה המשותפת. קריניצי ושלום זוסמן, יוזמי השיחות, היו חוזרים ומדגישים כי הקמת הגוש ­– היא רק צעד ראשון לקראת האיחוד המלא של שתי המפלגות. גם שאר חבריהם היו מדברים על נכונותם לאיחוד שתי המפלגות אחרי הבחירות לכנסת השישית. לולא תקוות אלה הייתי בוודאי מתנגד ל"מפתח" (סדר הרשימה) בו מסרנו לליבראלים מאנדאטים לא מועטים של חרות. במשך המשא ומתן גברו ספקותי לגבי סיכויי האיחוד, ובמרכז התנועה הצבעתי נגד הקמת הנהלת גח"ל, נוסף להנהלת הסיעה בכנסת שקמה מקודם. הספקות שלי התאמתו במשך השנים הבאות. סיכויי האיחוד של שתי המפלגות נתבדו כליל, ולא פעם אחת הצעתי לפרק את גח"ל.

יש חושבים שהקמת גח"ל ואחר כך גם הקמת הליכוד סללו את הדרך להקמת ממשלת הליכוד בשנת 1977, לדידי התהליך שהביא לירידת כוח ה"שמאל" בישראל ולמפלת ה"מערך" בבחירות ­– היה בלתי נמנע ­– ותנועת החרות היתה מגיעה למה שהגיעה ­– גם בלי הקמת גח"ל, ובכוח עצמה ­– בשותפות עם מפלגות אחרות ­– על בסיס של קואליציה. אך העובדה היא שמנחם בגין הגיע לשלטון לא בראש תנועת החרות אלא כמועמד הליכוד. גם הקשיים הפנימיים של ממשלה זו נובעים מן המצב העובדתי הזה.

9. ממשלת אשכול והפילוג במפא"י    🔗

באחד הפרקים הקודמים כתבתי על התפטרותו של בן-גוריון מן הממשלה (17.6.63). פירסמנו אז הודעה: אם זו החלטה של ממש הרי זה צעד חיובי, ואמנם באיחור רב, אך לבעיות המדינה אין פיתרון אלא בהורדת מפא"י.

בממשלה החדשה שהציג אשכול בכנסת כראש הממשלה ושר הביטחון היו שינויים מועטים: אבא אבן ­– סגנו, זלמן ארן שוב שר החינוך והתרבות, פנחס ספיר ­– שר האוצר וגם שר המסחר והתעשייה. לגבי שאר המשרדים הכל נשאר כמו שהיה בממשלת בן-גוריון.

אשכול השתדל לחדש בוויכוחים את סגנונו של משה שרת מימים שכיהן כראש ממשלה: סגנון מתון, תקין. שוב אין יותר התקפות אישיות. כמעט אין דיבורים על העבר, והיחסים בין הממשלה לאופוזיציה היו פחות או יותר קורקטים; אמנם נאלצנו, בן אליעזר ואני, למחות ברגע מסויים בפני קדיש לוז על קיפוח סיעתנו בהעלאת הצעותינו לסדר היום של הכנסת, אך גם דבר זה בא על תיקונו.

אעלה משהו אופייני לפרשת היחסים בינינו לבין אשכול. על רקע המתיחות הגוברת בגבול סוריה קיימנו, לנדאו, אלטמן ואני פגישה עם אשכול ברוח טובה. אני בחיוך: יש לי ניסיון בטאקטיקה שלך. במקום להשיב אתה שואל עצה; הפעם לא תצליח כי אנחנו באנו לשאול: מה כוונתך לעשות נוכח התוקפנות הסורית? הוא נכנע לי והסביר את המצב והוסיף: השאלה היא אם עלינו להגיב בפעולה רבתי? אני מניח שהיינו מצליחים, אך, מי יודע, אולי בדרכי התקדמותנו ניתקל בחיילים סובייטיים? לכן צריך להיזהר (חברי התחילו לייעץ עצות, והוא האזין וחייך…).

אשכול היה זהיר גם בענייני פנים. בשעתו הסביר לי כי יש בכוונתו להחזיר את לבון לפעילות במפלגה, אחרי שנתיים שלוש. עתה הנהו ראש הממשלה. אך רק במאי 1964 ניסה לתקן את העוול. הוא פנה אל קבוצת לבון שתשוב לפעילות במפלגה. בן-גוריון פירסם מחאה. אשכול נסוג מיד. הוא הסביר שמיכתבו היה מיכתב פרטי, ושאין צורך במריבות חדשות במפלגה. זמן מה לאחר מכן עזבה קבוצת “מן היסוד” של לבון את מפא"י באורח רשמי.

במארס 1954 נפגש בגין עם אשכול, לפרש לפניו את נוסח צוואתו של זאב ז’בוטינסקי: “… ואת עצמותי אם אקבר מחוץ לארץ ישראל אין להעביר לארץ ישראל אלא לפי פקודת הממשלה היהודית של ארץ זו, כי תקום”. אשכול: לא ידעתי על כך; ברור שצריך לקיים רצונו, אבקש החלטת הממשלה. בגין בא אלי, בשמחה רבה, לספר לי על תשובת אשכול. הממשלה החליטה על קיום הצוואה (במארס 1964). ידוע היה שבן-גוריון מנע במשך שנים את קיום צוואתו של ז’בוטינסקי - והחלטת אשכול נתקבלה ברבים כעין “הצהרת העצמאות” של אשכול מבן גוריון.

ביום ה – 9 ביולי הובאו עצמות זאב ז’בוטינסקי למולדת. הוא נתקבל בכבוד ובאהבה על ידי המוני ישראל.

לפי כל הסימנים התחרט בן-גוריון על התפטרותו כמעט מיד. כבר בתחילת יולי 1963, כשבוע אחרי קום ממשלת אשכול, הודיע בן-גוריון על רצונו בחקירה מחודשת בעניין הפרשה; הוא יצא גם נגד הקמת המערך בין מפא"י לאחדות העבודה. ראיתי בצעדיו אלה ראשיתו של נסיון לחזור לשלטון, ופתיחת מאבק בין קבוצת בן-גוריון לבין קבוצת אשכול על השליטה במפא"י. המאבק התנהל בעיתונות, בממשלה ובעיקר במוסדותיה של מפא"י; אך הקואליציה השתדלה בכל כוחה למנוע העלאת הדברים לדיון בכנסת. בכל זאת הבאתי את העניין לכנסת, כהצעה לסדר היום: גילוי מיסמכים סודיים בקשר עם הפרשה (17.7.63). ציינתי בדברי שהממשלה והכנסת אישרו את מסקנות ועדת שבעת השרים, שהממשלה סירבה לפתוח בחקירה חדשה, אך בן-גוריון כחבר הממשלה לא כיבד את ההחלטה… בהמשך דברי אמרתי: “שר הביטחון חייב לכבד החלטות הממשלה גם במשרדו ולכבד החלטות הכנסת. לא כן אם בן-גוריון שמו. הוא מתחיל בבדיקה חדשה, הוא שוכר לו עיתונאי, לוקח עובד נוסף, אחד ועוד אחד שחייבים לעבוד עבודה שלא במסגרת רשמית, אלא לצורך פרטי שאינו לגיטימי. והשניים יושבים במשך שנה ובודקים מיסמכים ומקבלים שכר ממשרד הביטחון ומוציאים כסף ומשתמשים באמצעי המדינה, ברור שפעולה זו כולה בלתי חוקית… זה דבר אנטי-חוקי ויש לדון בו…”

­– “… לוועדת החוץ והביטחון לא רצו להגיש אף מיסמך אחד. לממשלה לא רצו להראות אף מיסמך אחד, לידי ועדת השרים שאתה, מר ר=אשכול, ישבת בה לא מסרו אף מסמך אחד, ישב שם מזכיר הממשלה והוא קרא את המיסמכים,.. ולא הוציאם מידיו… והנה מר חגי אשד, אמנם אדם נכבד, חבר לח”י לשעבר, אדם ראוי לאמון, שהרי הוא הכין בשביל שר הביטחון את התיק האישי של אנשי לח"י, סיפק לו אינפורצאציה, שר הביטחון העריך אינפורמאציה זו ולמר אשד מוסרים עתה את כל המיסמכים, והוא הסתכל, בדק וקרא… דבר שלא ניתן לחברי ועדת החוץ והביטחון, ולא ניתן לממשלה ­– כיצד יתכן דבר כזה?… עוד יותר מוזר מבחינת הבדיקה הזאת: הנה נתגלו כמה מיסמכים שנעלמו. אדם שלמד היסטוריה באוניברסיטה ולמד קצת על פרשת מיסמכים נעלמים שמתגלים, המגילות הגנוזות שלא במערות ים המלח, חייב לשאול: אם הם נעלמו ­– מדוע נעלמו? אם הם נמצאו, למה נמצאו? איפה היו בינתיים? האם הם מהימנים? האם הם אותם מיסמכים ש’הקצין הגבוה' וקצין אחר קבעו שהם מיסמכים מבצעיים, סודיים ביותר, שאיש לא ידע איפה הם?… יש מדינות בהן הגבול בין עיתונאי לבין בלש ­– מטושטש; לא אצלנו! זהו תקדים מאד מסוכן כשעיתונאי מטפל כמטוטלת בין מערכת העיתון לבין שירות הביטחון הכללי, אף על פי שכל אחד משני התפקידים לחוד יכול להיות מכובד… מכל מקום מה שהיה בתיק נמצא בידי חבר הכנסת בן-גוריון, לא בידם של שרים, הם יודעים על זה מן העיתונות… איזו התנשאות של אדם… שהוא עושה את עצמו לאדוני המדינה ולבעלים של הממשלה, משתמש בכספי המדינה באמצעים שלה ובשם שר הביטחון ולוקח לו כמצפן לא את חובתו הרשמית, אלא את יצרו שלו… ורוצה להכניס את מפלגתו לערבוביה, לכל זה אינני מתנגד כמובן… ואציע לסיכום הדיון להקים ועדת חקירה פארלאמנטארית".

דברים ברוח דומה השמיעו ד"ר אלימלך רימלט וישראל ברזילי (מפ"ם). לא נמסרה תשובה בשם הממשלה, ולא מצד מפא"י. הם רק הצביעו, וההצעה נדחתה.

באוקטובר 1964 הגיש בן-גוריון את החומר שלו, כלומר את החיבור של חגי אשד בצירוף חוות דעת משפטית, כחמש מאות דפים לשר המשפטים ד"ר דב יוסף וליועץ המשפטי לממשלה משה בן זאב. הוא ביקש שתיערך חקירה על הנוהלים של ועדת שבעת השרים.

ד"ר יוסף נשאל בממשלה על כוונותיו והשיב שדרוש לו זמן לבדיקת החומר, ואחר כך הודיע לממשלה שלדידו חקירה חדשה דרושה, וכי בתוקף סמכותו הוא עומד למנות ועדת חקירה בעניין הפרשה. כמובן שאשכול לא היה יכול להשלים שהממשלה תרשה לנהל חקירה נגד הנוהלים והמסקנות של הממשלה הקודמת. הוא הגיש את התפטרותו מן הממשלה (15.12.65) ­– (ודינה כהתפטרות הממשלה כולה). בכך הכריח את מרכז מפא"י בישיבה מיוחדת (17.12.64) לתת לו גיבוי מלא. אחר כך הרכיב לו ממשלה חדשה בהרכבה הישן והשיג את אישורה של הכנסת (22.12.64).

בן-גוריון מצידו התחיל לפרסם בעיתונות, החל מן ה-16 בפברואר 1965, את חיבורו של חגי אשד, בהמשכים, אחרי שהצנזור הצבאי מחק בחיבור את הקטעים הפוגעים בביטחון המדינה. (החיבור של חגי אשד קיבל תשובה ניצחת וביקורת קטלנית בספרו של הפרופ' יהושע אריאלי שהופיע באוקטובר 1965). המחלוקת בין בן-גוריון ואשכול התחדשה בוועידת מפא"י, בפברואר 1965. בוויכוח הופיעו בן-גוריון מצד אחד, וגב' מאיר ומשה שרת מן הצד השני. הוועידה החליטה ברוב קולות (51% הקולות נגד 43%) נגד חידוש בירורה של הפרשה; כן החליטה הוועידה (ברוב 63% נגד 27%) לטובת הקמת המערך עם אחדות העבודה (שבן-גוריון התנגד להקמתו), וכך הפסיד בן-גוריון סופית את מאבקו לשוב אל הגה השלטון.

כתוצאה מהתקפות אישיות של בן-גוריון נגד אשכול (“אשכול איננו ראוי להיות ראש הממשלה”) נאלצו תומכיו של בן-גוריון יוסף אלמוגי, כחבר הממשלה ושמעון פרס כסגן שר הביטחון, להתפטר מן הממשלה (20.5.65). משה דיין הפיקח, הקדים והתפטר עוד בנובמבר 1964.

אמנם בן-גוריון עוד היסס משך שבועות רבים מה יעשה, ולתומכיו לא היה כל חשק לעזוב את המפלגה. שמעתי מפיהם של שניים מהם: אנו רגילים לביצוע ולא לעבודת אופוזיציה, אך בסופו של דבר ובמאוחר מבחינה טאקטית, החליט בן-גוריון ללכת לבחירות לכנסת ברשימה נפרדת. מעריציו הנאמנים הסכימו לכך מתוך לויאליות אישית כלפיו. מפא"י הגיבה על ידי הוצאתם מן המפלגה, והפילוג במפא"י היה לעובדה.

בבחירות לכנסת השישית הופיעה מפלגה חדשה, בראשותו של דוד בן-גוריון, היא “רפ”י", (רשימת פועלי ישראל). עיתונאים שאלוני: כמה מאנדאטים תקבל רפ"י? השיבותי: עשרה. במקרה היה ניחושי זה ­– נכון בדיוק.

10. הבחירות    🔗

כרגיל הוצעו גם לפני הבחירות של שנת 1965 הצעות לתיקונים בחוקי הבחירות הקיימים. נתקבלו ארבעה חוקים חדשים. החידוש העיקרי בהם היה תיקון מס' 6 לחוק הבחירות לכנסת, שהסדיר את זכותן של הסיעות בכנסת היוצאת להופיע בבחירות באות או באותיות שהן הופיעו בהן בבחירות הקודמות, בכולן או בקצתן, הגשתי תיקון זה לאחר שהובטחה לי תמיכה של סיעות אחרות. ואכן רובן ככולן היו מעוניינות בכך. מפא"י היתה מעוניינת למנוע שרפ"י תשיג את האות “א” (“המערך” רצה ב"את") ואנחנו לא רצינו להפקיר להבא את “ל” ואת “ח” על ידי הגשת רשימת “חל”. אינטרס דומה היה ל"גד" וכיוצא באלה. לוועדת הבחירות המרכזית מצא המזכיר הכללי שלה משה שילה משכן נוח בגני התערוכה בתל-אביב. זאת הפעם היה היושב ראש שופט בית המשפט העליון משה לנדאו, אדם שנון, שקט, מסודר, חריף מוח, נוח לבריות. לימים הוא היה אב בית הדין ­– במשפט אייכמן. בנשיאות הוועדה המרכזית היה לי עתה חבר הפרופיסור קלינגהופר, ואנו עבדנו יחד ללא תקלות. ח.כ. דוד בר-רב-האי, הוא סגן יושב הוועדה החל מן הבחירות לאסיפה המכוננת. הוא גם המומחה של מפא"י לענייני הבחירות. הוא שימש בתפקידו זה בפעם האחרונה, שכן בגלל גילו הוא סיים את עבודתו בכנסת. הוא עורך דין מנוסה, ורכש את נסיונו באירגון הבחירות ובניהולן עוד בבחירות לאסיפת הנבחרים ולקונגרסים הציוניים. הוא ידע יפה את כל התכסיסים ואת כל העורמות, ותרם הרבה לשיכלול תקנות ההצבעה על פי סיסמתו “כבדהו וחשדהו”. יחד עם זאת הוא מפא"יניק שרוף, ולא פעם התנגשנו קשות. כשעמד לפני הברירה ­– מפא"י או בן-גוריון העדיף ללכת הביתה.

ממהלך הבחירות אתיר לעצמי להזכיר שלושה עניינים מיוחדים במינם.

הוגשה לנו רשימת מועמדים ובה ראשי “אל-ארד”. זו קבוצה שבית המשפט העליון כבר הגדיר אותה כאירגון עויין ושלל זכותה להוציא כתב עת בישראל. היושב ראש שלנו סבור היה כי נבחרים אלה לא יוכלו למסור בכנסת התחייבות אמונים למדינה, שכוונתם המוצהרת היא להרסה, ולכן חובתנו היא לפסול את הרשימה. ביטלנו אותה ובית המשפט העליון אישר את החלטתנו.

העניין השני היה הגשת רשימת המערך. הגיע היום האחרון להגשת רשימות המועמדים. שעה שמונה בערב מתקדמת. עוד מעט תינעל הדלת של משרד הוועדה ואיש לא יורשה להיכנס. אזניה, בא כוח סיעת המערך ישב מעוצבן ומודאג ­– מה קרה? איה הרשימה שעליו להגישה? אך כחמש דקות לפני שמונה מגיעה מכונית וקופצים ממנה הגב' מאיר ועוזריה, נכנסים לאולם, מתיישבים להם על שולחן צדדי, ורשימת המועמדים לפני הגברת, והיא מתחילה לעשות בה שינויים. רק לאחר שגמרה את מלאכתה הם מוסרים את הרשימה לשופט לנדאו. התברר שהיא העבירה את ד"ר דב יוסף, שר המשפטים, מן המקום העשירי ה"משוריין" למקום השישים וארבעה. ד"ר יוסף נמצא באותה שעה בחוץ לארץ ורק לאחר מעשה ייוודע לו על כך, שכן השינוי נעשה בלי ידיעתו ובלי שסיפרו לו על כך.

העניין השלישי: בשלב הסיכום של תוצאות הבחירות בוועדה המרכזית העלו נציגי רשימת רפ"י חשש שקופחו על ידי פסילת קולותיהם בוועדות הקלפי. נתמנתה ועדת משנה שעמדתי בראשה, נערכה בדיקה נמרצת של הפתקים שנפסלו, ונתברר שהייחס הכמותי בין פתקים פסולים של הרשימות דומה ליחס המספרי של הקולות שקיבלו המפלגות, ואין מקום לחשוד בפסילה מגמתית מאורגנת.

השופט לנדאו הציע חידוש חשוב: לאסור חלוקת פתקי ההצבעה ביום הבחירות בקירבת הקלפיות. החידוש הצליח וכולנו היינו מרוצים ממנו.

מלחמת הבחירות התנהלה באופן ער, ולצערי בביזבוז כספים רב. היא הצטיינה בריבוי מודעות גם במקומות המותרים לכך, וגם במקומות האסורים. המודעות הודבקו גם על האוטובוסים ובתוכם. ברם, לגבי תוכן המודעות ולגבי אופי ההסברה לא היתה הצלחת המפלגות שלימה. גח"ל הוקם רק כחצי שנה לפני הבחירות. שיתוף הפעולה בין שתי המפלגות לא היה יעיל. לפעמים נדמה היה לי כי עיקר הפעולות היו, לשמור על הפאריטט בהרכב הגופים המבצעים, בפירסומים, ובהופעות באסיפות, וכי קדושת הפאריטט חשובה לשותפינו יותר מאשר ההצלחה בבחירות. הפאריטט חייב שלכל יחידה יהיו שני ראשים, על אף שבעולם הטבע אין בעל חיים שהוא בעל שני ראשים. אינני יודע בכמה מאנדאטים עלתה לנו שיטה זו של מלחמת הבחירות, אך גם מאנדאט אחד ערכו חשוב. צבירת המאנדאטים הגדולה ביותר אינה אלא צירוף של מאנדאט אחד, ועוד אחד ועוד אחד ועוד…

קיבלנו עשרים ושישה מאנדאטים, מהם חמישה עשר לתנועת החרות ואחד עשר לליבראלים. לפי בדיקות מידגם שעשיתי, תוך מאמץ רב, על תוצאות ההצבעה בקלפיות מסויימות על פי איזורי הבחירות ועל פי שכונות אופייניות בתל-אביב, הגעתי לכלל מסקנה כי להשגת עשרים וששת המאנדאנטים של גח"ל תרמו בוחרי תנועת החרות שמונה עשר­–תשעה עשר ובוחרי הליבראלים אולי שבעה, וודאי לא יותר משמונה. (ובניגוד לתחזיות של הציונים הכלליים בשעת המשא והמתן קיבלו הליבראלים העצמאיים בבחירות לכנסת השישית חמישה מאנדאטים). למסקנתי מצאתי אישור בספר “הבחירות בישראל” של חנוך סמית, (בעמודים 57­–70). סמית הוא סטאטיסטיקן מעולה ונחשב עד היום הזה כמומחה להערכת תוצאות הבחירות מראש, ובהקדם, על פי נתונים מקלפיות מייצגות מועטות. אולם המפתח של סדר רשימת המועמדים לשתי המפלגות שקבענו אותו בשנת 1965, באווירה של אופטימיות ותחת הלחץ של הצד השני ­– נשאר בתוקף גם אחר כך ועודנו קיים עד עצם היום הזה.

הליבראלים היו צריכים להיות מרוצים מאוד מהישגיהם בבחירות. הם קיבלו אחד עשר מאנדאטים, במקום שבעה או שמונה (או אולי פחות) שהיו משיגים ברשימה נפרדת או בשותפות עם הפרוגרסיבים. ומוזר היה, איפוא, שהם היו מאוכזבים, והיו ביניהם שכתבו מאמרים וטענו בדיבוריהם כי סיבת אי-ההצלחה הוא מנחם בגין, וכי התדמית שלו הפחידה ודחתה בוחרים רבים. כלום צריך שאנקוב בשמותם של בעלי הדעות האלה מאותם ימים?

את הנהלת הבחירות תקפו בישיבת מרכז תנועת החרות רק אותם שהיו להם לכך חשבונות צדדיים, ובעיקר שני חברי הכנסת לשעבר שלא נכללו הפעם ברשימת המועמדים במקומות “המשוריינים”. דברי ביקורת הושמעו גם על ידי אנשי ה.ע.ל. בשעתו הם התנגדו להקמת גח"ל (דרשו איחוד מלא, ביודעם שאין סיכוי להשיגו). עתה הציעו הם לפרק את גח"ל. בהצבעה תמכו בהצעה זו רק ארבעה מתוך עשרות המצביעים בישיבת המרכז. ובגין אכן נפגע. כלום אנו קבלנים להצלחה?

כאן אוסיף דבר. לפי נסיוני אין בדרך כלל השפעה גדולה לתעמולת הבחירות, ולא היא המכריעה לגבי תוצאותיהן. התמורות המשפיעות על הציבור ועל כל בוחר לעצמו הן יותר עמוקות, וזה תהליך של שנים. תעמולת בחירות מוצלחת עשויה להוסיף מרץ לתומכים, שהיו ממילא נותנים את קולם לרשימה הקרובה להם ולסייע לאוהדים מתלבטים להכריע סופית. המאורעות משפיעים על הבוחר יותר מאשר הסברים. כשלונה של ממשלה במעשיה מסייע לאופוזיציה יותר מאשר מלחמתה שלה עצמה נגד המשטר. מצאתי אישור לדעה זו בספרות חוץ (ואני קורא הרבה ספרים). וכך אני מסביר לעצמי את כל תוצאות הבחירות בישראל משנת 1949 ועד 1977.

הצטערתי מאד שמשום מה לא הוצב נחום לוין ברשימת המועמדים במקום “ריאלי”. הוא חבר נאמן, נבון ורציני וכוח עבודה גדול. זה היה הרגע היחיד בו הצטערתי שלא הסכמתי להיות חבר ועדת התרכובת. אך השתתפו בה בעלי השפעה גדולה, וגם הם לא מנעו את הפגיעה בלוין. גם למערך לא היתה סיבה לשמחה. יחד עם אחדות העבודה קיבלת מפא"י ארבעים וחמישה מאנדאטים, כמספר שקיבלה לבדה בבחירות הקודמות. לשורות האופוזיציה הצטרף גורם חדש: רפ"י. עתיד שלטונה של מפא"י הועמד בסימן שאלה.

בימי הכנסת החמישית עקר מלאך המוות מתוכנו חברים רבים, ישרים וטובים. הרצל ברגר ממפא"י, בעל השכלה עמוקה עברית, אידית, אירופית. היה אדם שנון ורציני; התיידדתי עמו. במשך חדשים רבים גרנו במלון בירושלים בחדר אחד, וניהלנו שיחות נוקבות ארוכות על בעיות העם, המולדת והעולם.

גיורא יוספטל. יקה, מעשי, סולידי, כוח עבודה וביצוע רב, וגם אתו ניהלתי שיחות נעימות ונהניתי מהן.

ח.כ. מרדכי נורוק הזקן והנכבד. היחידי מאתנו שהיה חבר פארלאמנט לפני שקמה מדינת ישראל ­– בבית הנבחרים של לאטביה.

נשיא המדינה יצחק בן צבי שהתיידדנו אתו, אשתי ואני, בכנסת הראשונה. מופת לרבים בצניעותו באורח חייו, בדביקותו במסורת ובערכי הציונות; סופר וחוקר, שאהב את המולדת אהבה אינטימית, עמוקה, יותר משאהב את מפלגתו, שגם אותה אהב מאוד. הוא הצליח בתפקידו יותר מקודמו שהיה אישיות גדולה, כי העם אהב אותו, וילד קטן ברחוב ידע לספר כי נשיא ישראל הוא “מר בן צבי ורעיתו”. היא עצמה אישיות אצילה, שתיבדל לחיים ארוכים.

נפטר ממחלה קשה וממושכת משה שרת, ולא אוסיף לדברי שכתבי עליו עד כאן אלא על שנות חייו האחרונות: הוא גדל בהן ברוחו ונעשה לבעל סמכות מוסרית לא רק במפלגתו. ידידי ויריבי ומורי ישראל גורי, הצדיק במפלגתו, מחמיר כלפי עצמו וסלחני לזולת, שחי את חייו לפי השקפת עולמו עד סוף ימיו.

מאיר ארגוב. צעקן, תקיף בנאומיו, זריז בתכסיסיו, וליבו לב זהב. כשהכרתי אותו מקרוב נעשיתי ידידו, והוא הודה בפני חבריו שהוא אוהב אותי. ידידי היקר חנן רובין. משפטן מעולה, דמות בולטת בכנסת, סוציאליסט וגם דימוקראט, רגיש לשלטון החוק והצדק במדינתנו. מגן זכויות אדם, משל היה ליבראל קיצוני (אמנם הצעד מן הסוציאליזם ההומאני לאנארכיזם הוא קטן יותר מבחינה נפשית מאשר בתיאוריה). שיתפנו פעולה באמון הדדי מלא בוועדת הכספים, בוועדת חוקה חוק ומשפט וגם בכנסת בעניינים הרבים שהייתה לנו עליהם דעה דומה. בשאר העניינים נשארנו חלוקים בדעותינו. הוא זכה ליחס של כבוד מכל חלקי הבית. הוא אהב את מפא"י עוד פחות מאשר אני, כי מטבעו היה שונא את הרבנות. “רבנות” ­– מפרשים ביטוי זה: הרודנות, השררה, הביורוקראטיזם, אותם הוא שנא. וכך גם אני.

אברהם דרורי, ידיד יקר, בית"רי, חייל ומפקד באירגון הצבאי הלאומי, קצין קרבי בצבא ישראל, אחד מבוני תנועת החרות, בעל כשרון אירגוני נדיר ומעולה, כוח ביצוע יוצא מן הכלל, אדם מקורי, משכיל ומסור בכל ליבו לתנועת החרות ולמנחם בגין. היתה לשנינו שפה משותפת וגישה משותפת לענייני התנועה והסיעה. הצורך שהיה בו בעבודה בתנועה גרם לכך שנכנס לכנסת במאוחר, אחרי שיוניצ’מן הלך לעולמו. דרורי היה חזק ברוחו ובגופו, ענק עבודה. וגם אחרי שקפצה עליו המחלה האכזרית והיתה מוצצת ממנו את רוח החיים שלו אט אט, סירב להיכנע לה, והמשיך לעבוד ולפעול כמעט עד סוף ימיו. הוא נפטר בגיל צעיר ­– והיעדרו הוא הפסד קשה לתנועת החרות ולעם כולו. לא פעם אמרתי אני ולא פעם אמר לי בגין ­– חסר לנו דרורי. אך לא זו הסיבה שאני שומר את זכרו בליבי, הפסדתי ידיד.

 

בכנסת השישית    🔗

1. הרקע והבעיות    🔗

העלייה: בארבע השנים 1966–1969 עלו ארצה 66,835 עולים חדשים בלבד. הירידה נמשכה בממדים ניכרים: לפי נתוני-הלשכה המרכזית לסטאטיסטיקה ירדו מן הארץ באותן שנים 33,000 יהודים בקירוב.

אוכלוסין: באותה תקופה חל גידול ב-12.3%; מספרם בסוף שנת 1965 2,919.2 אלפי נפשות (מהם 2,496.6 אלפי יהודים).

סך כל המקורות שעמדו לרשות המשק – וגם השימוש בהם גדלו באותה תקופה ב-42%. הצריכה הפרטית, במחירים קבועים – ב-34%; הצריכה הציבורית גדלה ב-97% ( – זה ביטוי להוצאות הביטחון – מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה).

כמות אמצעי התשלום במחזור גדלה ב-56%. והמחירים ב-15%; השנים הן שנות המיתון, ואינפלאציה איטית יחסית.

היצוא: בכל שנה משנים אלה היווה היצוא כ-60% לעומת היבוא; חובות החוץ של ישראל גדלו ב-81%. ובסוף שנת 1969 הגיעו לסה"כ של 2,213 מיליוני דולארים.

הנתונים הללו משקפים רק חלקית את התמורות במשק בשנים ההן, את תקופת המיתון ואת חידוש הצמיחה אחרי מלחמת ששת הימים.

המיתון במשק התחיל באורח ספונטאני בשנת 1965, אך טושטש על ידי פעולות הממשלה לפני הבחירות (פן יכעס הבוחר). כנגד זה, אחרי הבחירות ניהלה הממשלה מדיניות מיתון מכוונת, תוך ציפיה שדרך זאת תביא ליצוב המשק אחרי שהפיחות של שנת 1962 לא השיג מטרה זו. בתחילת שנת 1967 גילתה הלשכה המרכזית לסטאטיסטיקה כי האבטלה שברבע הראשון של שנת 1966 הגיעה ל-4.7% עלתה עד סוף השנה ל-10.3%, ל-99,000 עובדים מובטלים; בחודשים הראשונים של שנת 1967 החמיר המצב; הגיוס במאי 1967 והזמנות מערכת הבטחון אחרי מלחמת ששת הימים גרמו למפנה, שהחל באוגוסט-ספטמבר 1967 והחזיר את המשק למצב של צמיחה בשנת 1968 ולתעסוקה מלאה בשנת 1969; היא שוב שנת בחירות.

ענייני החוץ והביטחון: תוקפנותם של קבוצות החבלנים והמרצחים גברה בשנת 1965. הן היו מקבלות עידוד בכסף ובנשק בעיקר מסוריה, והיו חודרות לישראל דרך לבנון וירדן בשיעור גובר והולך, ולא תמיד היו נכשלות. הסורים הגבירו את התקפות האש שלהם מרמת הגולן וגם פתחו בהתקפות אוויר (בהן היו מפסידים מפעם לפעם מטוסי מיג). במאי 1967 פתחו הם והרוסים באזעקות שישראל מתכוננת להתקפה רבתי נגד סוריה, ונאצר העביר את צבאותיו לגבול ישראל; באווירת התלהבות מלחמתית דרש נאצר ואף השיג את פינוי כוח האו"ם משארם-אל-שייך ומרצועת עזה והכריז על סגירת המיצרים לשייט ישראלי. תוך ימים מועטים נוספים הצטרף המלך חוסיין למכיני המלחמה; סעודיה, כווית, עיראק שלחו יחידות שלהם לחזית. העולם הרחב גילה אדישות ואוזלת יד נוכח סכנת מלחמה. והיא פרצה. במשך שישה ימים חוסלו והושמדו צבאות ערב וצבאנו הגיע לתעלת סואץ ולגדת הירדן, ותפס את רמת הגולן. במזרח התיכון נוצר מצב חדש, נחלת אבותינו שוחררה, ירושלים כולה היתה בידינו, האוייב המצרי הורחק אל מעבר לתעלה, לישובים שבמשך שנים סבלו מן ההתקפות מרמת הגולן – שלום.

ברם, עד מהרה חודשו פעולות המחבלים ופעולות העונשין של ישראל (אחת מהן, ולא המוצלחת ביותר היא מבצע כראמה). גם במצרים חידשו את פעולות האיבה (החמורה מהן היא הטבעת המשחתת “אילת”). בספטמבר 1968 פתח נאצר במלחמת ההתשה הממושכת, שכשלונותיו בה אילצוהו להסכים להפסקת אש בקייץ 1970.

בחזית הפוליטית: המאורעות שעלי להזכיר כאן הן החלטת ממשלת ישראל מאוגוסט 1967, המזמינה את מדינות ערב למשא ומתן על שלום. החלטת הפיסגה הערבית בחרטום (ספטמבר 1967) “לא הכרה, לא משא ומתן, לא שלום”. החלטת מועצת הבטחון מ-22 באוקטובר 1967 מס' 242 (הפתוחה לפירושים מנוגדים), והחלטת ממשלת ישראל מה-13 באוקטובר 1967: עד שלא יושג שלום בדרך משא ומתן ישיר נשמור על המצב הקיים.

משכן הכנסת החדש בקריית ירושלים נחנך חגיגית ביום ה-30 באוגוסט 1966, ולמחרת היום קיימה בו הכנסת ישיבה ראשונה. הבניין מפואר, ורווח בו ומקום לרוב. גם לחברי הכנסת. בהזדמנות זו הוגדל והוכפל על פי הצורך ומעל הצורך מנגנון הכנסת – אל ישאלוני אם היעילות בעבודתה של הכנסת, של חבריה ושל עובדיה גדלה ביחס שווה. והרי פארקינסון כבר מזהיר אותנו: “ידוע כי רק מוסדות העומדים על סף דרכם להתמוטטות מגיעים לשלימות המבנה המתוכנן”. ובספרו של פרקינסון תמצאו דוגמאות רבות להנמקת דעתו. ברם הכנסת לא התמוטטה לרגל כניסתה למשכן החדש, אולם אין שום סיבה להניח שרמת עבודתה ויעילותה ועצם דמותה גדלו ועלו בבניין החדש הזה. נמשכת בו המגמה הקודמת: כל כנסת חדשה גרועה מקודמתה.

הרכב הכנסת השישית: המערך (מפא"י ואחדות העבודה): 45 מאנדאטים; גח"ל (גוש חרות-ליבראלים): 26; מפד"ל: 11; רפ"י: 10; מפ"ם: 8; הליבראלים העצמאיים: 5; אגו"י: 4; רק"ח (רשימה קומוניסטית חדשה): 3; פאג"י: 2; מק"י: 1, העולם הזה: 1. סיעות המיעוטים: 4.

בחודש מארס 1967 פרשו מסיעת גח"ל 3 חברים, וביולי 1968 עוד אחד. בתחילת שנת 1968 התאחדו מפא"י, אחדות העבודה ורפ"י למפלגה אחת – “מפלגת העבודה” והקימו סיעה בכנסת, אחד מחברי רפ"י, החשוב ביותר בהם, נשאר בחוץ.

הרכב סיעת גח"ל (בשעת בחירתם) מנחם בגין (ח), יוסף ספיר (ל), יוחנן בדר (ח), אלימלך רימלט (ל), אריה בן-אליעזר (ח), יוסף סרלין (ל), יעקב מרידור(ח), מרדכי חיים שטרן (ל), חיים לנדאו (ח), יצחק האנס קלינהופר (ל), יוסף שופמן (ח), צבי צימרמן (ל), שמואל תמיר (ח), שניאור זלמן אברמוב (ל), אליעזר שוסטק (ח), ברוך עוזיאל (ל), בנימין אבניאל (ח), שלמה פרלשטיין (ל), אסתר רזיאל נאור (ח), אהרון גולדשטיין (ל), אברהם טאייר (ח), יוסף תמיר (ל), אליהו מרידור (ח), יוסף קרמרמן (ח), חיים כהן מגורי (ח), מנחם ידיד (ח).

הממשלה: התבססה בתחילה על סיעות המערך, מפד"ל, מפ"ם והליבראלים העצמאיים; החל מן ה-5 ביוני 1967 הפכה לממשלת הליכוד הלאומי לשעת חירום: הצטרפו אליה גח"ל ורפ"י.

בקייץ 1966 קרה לנו אסון. הלך לעולמו אליהו מרידור, ידידי היקר מימינו המשותפים בלטרון, 1947. אחת הדמויות האצילות ביותר שזכיתי לפגוש בדרך חיי. לוחם המחתרת, גולה אריתריאה וסודאן, מגן ירושלים, משפטן מעולה, עורך דין מצליח ומנוסה, צעיר שעוד היה עתיד לעשות גדולות ורבות למען התנועה, למען הכנסת, ולמען העם, אילמלא עזבנו בדמי ימיו.

בכנסת הספיד אותו היושב ראש קדיש לוז לאמור: “הוא היה חבר הכנסת החמישית והשישית, אך קשה לי לתאר את הכנסת בלעדיו. לא רבים האנשים כמוהו שידעו בשלימות כזאת להקדיש את חייהם לעם, לתנועה, למדינת ישראל. משרת ציבור, אסיר ציון, לוחם מלחמת עצמאות ישראל, שומר חומות ירושלים; בעבודתו היסודית והמתמדת בכנסת תרם לה תרומה חשובה, נאומיו בענייני חוק ומשפט זכו לתשומת לב רבה… ידעתי את קשיי חייו, את הסבל ואת האסונות שהיו מנת חלקו, והייתי תמה כיצד, על אף כל אלה שמר על טוב ליבו, על מאור פניו, על חיוכו המקסים, על רצונו לעזור לזולת, על סירובו להיות נעזר. ליבו היה חם ורגיש, על דמותו היתה שרויה רוח גבורה ואצילות, את מחלתו נשא ברוח אמיצה, כשביקרתי אצלו לאחר שנקטעה רגלו פגשני בחיוך מעודד, חברי הכנסת ועובדיה רחשו לו כבוד ואהבה”.

אלה היו מלים יפות ונכונות, ללא הגזמה. ואף על פי כן – הן כאילו רק צילום של האדם. טוב לעמנו שזוכה ליחידי סגולה: כזה היה אליהו שלנו.

2. ראשית פעולתן של הכנסת השישית והממשלה    🔗

כרגיל התחילו המגעים להתארגנות הכנסת החדשה באורח בלתי רשמי עוד לפני התכנסותה. זאת הפעם מסר המערך את התפקיד הזה לקרגמן, חבר ותיק של ועדת הכספים ולברוך אזניה, עמיתי בוועדת הבחירות המרכזית. חשבתי כי בנקל אשיג אצלם את המגיע לסיעת גח"ל, אולם חברי חייבו אותי לקחת אתי לפגישה גם נציג של הליבראלים שותפינו לסיעה… והמצב הסתבך.

עלי להסביר שעם קום גח"ל עברו הימים שבהם יכולנו בגין או אני, לנקוט יוזמה על אחריותנו בעניינים דחופים, ובתפקידים רגישים בכנסת, או להיות נציגים יחידים למשא ומתן. בגח"ל שני יושבי ראש הסיעה, אחד מחרות והשני ליבראלי, בהנהלת הסיעה – פאריטט, בכל מקום אחר גם כן פאריטט, ולעולם דרושים שניים. אמרתי: אם תבוא לכנסת מלכת היופי העולמית ותאמר לחרות’ניק: אני אוהבת אותך! יהיה עליו להשיב לה: בלתי אפשרי הדבר, צריך לצרף גם ליבראלי.

ישיבת הנהלת הסיעה (הפאריטט: לכל חטיבה – שלושה נציגים) עתה היא מעין ועידת דיפלומאטים: היא יותר דומה למשא ומתן בין שני גורמים בעלי אינטרסים מתחרים, מאשר להתייעצות של הגוף המבצע של סיעה אחת. בישיבת הסיעה – מצב דומה. אמנם לחטיבתנו רוב, אך לכל חטיבה זכות להודיע שעניין מסויים נראה לה כחטיבתי, ואם כן תודיע כי היא חופשית להחליט ולפעול בה כרצונה. לפיכך מוטב, עד כמה שהדבר ניתן, להגיע בסיעה לדעה מוסכמת ולא להכריע ברוב קולות.

ובכן הלכתי לפגישה עם קרגמן ואם אזניה יחד עם נציג הליבראלים, ולו שאיפות משלו, והוא שמע מה שדרשתי מקרגמן (וקרגמן הסכים). אך שותפי פנה לסיעה קואליציונית אחרת, והציע לה חליפין הנראים לו, והיא פנתה בטרוניה למערך וקרגמן נאלץ לחזור מן ההבטחה שנתן לי ובקושי השגתי את הסטאטוס קוו: רק מה שהיה בכנסת הקודמת לנו ולליבראלים. (ולא השגתי ראשות נוספת בוועדת המשנה לחוקי היסוד).

סיעה אופוזיציונית תנהג בחכמה אם תסיים את ענייניה בוועדה המסדרת (או לפני כן) לפני קום הקואליציה ואף לפני שהשיחות על הקואליציה יגיעו ל"תכלית". הסכנה היא שהסדרי הכנסת ייהפכו לחלק של “שמור לי ואשמור לך” בין סיעות הקואליציה – על חשבון סיעות האופוזיציה.

אמנם, אחרי הנסיון הראשון הזה למד יושב ראש הסיעה מטעם המפלגה הליבראלית, ד"ר אלימלך רימלט, איש נבון ומעשי, שלעולם לא אנצל את אמונו בי לרעת חטיבתו, גם מבלי שיוסיף לצידי לכל עניין משגיח כשרות משלו.

אשכול, אשר בפעם הקודמת הרכיב ממשלה בשביל בן-גוריון, עשה הפעם את המלאכה בשביל עצמו. ברור שחבריו, ובפרט אנשי אחדות העבודה לא ירשו לפנות אלינו, אפילו רצה בכך. אמנם לפני הבחירות דיברו במערך על הגשמת הסוציאליזם תוך עשר שנים. אך אשכול הוא אדם פראקטי ורוצה למשוך לקואליציה את הליבראלים העצמאיים. וכיוון שלמערך, למפ"ם ולליבראלים העצמאיים יחד אין בכנסת אלא חמישים ושמונה מאנדאטים, יודע הוא כי גם המפד"ל דרושה לו.

הכל מוכנים לשותפות זו. אולם מפד"ל מעלה תנאים לגבי שמירת שבת (דורשים הפסקת עבודת שבת בנמלים), ולגבי “נתיחת מתים” ומפ"ם מתנגדת לכך בחריפות, משום שהמתים ונתיחתם שייכים לסמכותו של שר הבריאות, וזה אחד התיקים המיועדים להם. מובן שקיימת גם בעיית התיקים. מפד"ל לא שכחה כי החזיקה פעם בתיקי הפנים, הבריאות, הדתות והסעד, ולמה תקבל פחות?

עברו שלושת השבועות המותרים להרכבת הממשלה ואשכול אנוס היה לפנות לנשיא ולבקש אורכה של שבועיים נוספים. הוא פנה למזכירות מפלגתו והם אמרו לו: אם אין ברירה, תקים ממשלה בלי מפד"ל (והוא כבר נדבר עם פאג"י – על תיק דתות, אם מפד"ל לא תהיה בקואליציה). אשכול ביקש מן הנשיא עוד שבוע אחד, וזה כל מה שהנשיא יכול היה לתת לו, והמצב היה ברור גם לשאר הסיעות. יהיה זה מבחינתו הרגע הנכון להפסיק את המשחק. ואכן בא היום הגדול – הוא ה-12 ביאנואר 1966 – שבעים יום אחרי יום הבחירות – ואשכול הציג בפני הכנסת את ממשלתו בנאום ארוך כנאום תקציב. בממשלה שמונה עשר חברים; היא דמתה לקודמתה, בשלבה הסופי, בימי הפילוג במפא"י – אחרי שגבתי וכרמל תפשו את מקומם של משה דיין ושל אלמוגי, ואבא אבן הועלה מדרגת סגן ראש הממשלה לדרגת שר החוץ (הגב' גולדה מאיר נעשתה מזכירה של המפלגה). מאחדות העבודה הצטרף לממשלה עוד שר (שלישי) ישראל גלילי, כשר בלי תיק (עוד מעט יציעו לו לטפל בהסברה). חיים יוסף צדוק הוא שר המסחר והתעשייה, אך שר האוצר פנחס ספיר המשיך להתערב בענייני משרדו של צדוק עד שצדוק אמר “דייני” והתפטר. יעקב שמשון שפירא, שהצטיין במשפט המפלגתי נגד בן-גוריון, קיבל את תיק המשפטים. למפ"ם – שני שרים. הליבראלים העצמאיים מיוצגים על ידי משה קול, בתור שר הפיתוח והתיירות, כי רוזן נכנס לכנסת רק כדי – לפי דבריו – “להתנקם בציונים הכלליים”.

לנהל אופוזיציה נגד אשכול, זו מלאכה יותר קשה מאשר נגד בן-גוריון. אשכול איננו תקיף. הוא לעולם מחייך. משיב כאילו היה אבא טוב, המדבר אל ילד שובב. הוא גם גמיש, אם כי עד גבול מסויים בלבד. הכרתי את אשכול בעודנו גזבר הסוכנות. חיפשתי אותו כדי לנסות עוד פעם להסדיר תשלום המגיע לנו מימי כיבוש יפו על ידי האירגון הצבאי הלאומי (לא הצלחתי להציל אף פרוטה). בקושי מצאתי אותו. אני: אני שמח שסוף כל סוף מצאתי אותך. הוא: אני שמח שגרמתי לך שמחה. (וזו השמחה היחידה שגרם לי ביום ההוא). אשכול היה איש דגניה, את אשתו אלישבע כבר הכירה אשתי בפולין והן התידדו, אך שתיהן לא נפגשו בארץ עד שאשכול נבחר לכנסת (השנייה). מאז נעשה שר האוצר התקרבנו זה אל זה, אך במשך השנים הראשונות הוא סבל ממני מאוד, עד שברגע מסויים פנה אלי: בדר, תפסיק, אני אמות מזה! והנחתי לו. היחסים בינינו השתפרו, והגענו ליחסים הגובלים בידידות. השתדלתי להבין לרוחו – והוא לרוחי.

במפא"י האמינו שאשכול הוא בר מזל. היתה זו אחת הסיבות שהיו מוסרים לו תפקידים קשים וחשובים. בעניינים פינאנסיים, פיסקאליים, מוניטאריים הוא לא הבין הרבה, אולם היה לו חוש בריא, ובסבלנות רבה הקשיב להסברים של המומחים שלו עד שהבין אותם. ואחרי שהבין את הדברים פעל לפיהם. הוא היה איש נקי כפיים אך לשונו הכשילה אותו לא פעם. דוגמה לכך אימרתו הסובלנית כלפי התנהגות פסולה של פקידי הסוכנות היהודית “לא תחסום שור בדישו”. או דוגמה אחרת: כשמשקיעי חוץ דרשו ממנו שיקיים הבטחה שנתן להם, אמר: ההבטחה שלי היא שלי, ובכן אני רשאי לקחת אותה חזרה. שמעו ונבהלו. בסוכנות היהודית התרגל לפעול מתוך מחסור באמצעים, והיתה לו עצה בלתי אורטודוקסית לנמצאים במצוקה “תגלגלו”. כל מס נוסף, שיכניס כסף לאוצר היה טוב בעיניו. סיסמתו: “לעולם תיקח” (במבטא אשכנזי), ואם לחצו עליו היה משיב באידית שלו “פובוילי נישט אזאוי ראפטעם”. פעם אחת סיפר לי: ב"דינר" (ארוחת ערב חגיגית) באמריקה ביקשה ממנו גברת חשובה שיכתוב לה את ראשי התיבות שלו בעברית, ואחרי זמן מה קיבל ממנה עניבת משי יפה ועליה ריקמה לא, לא, לא. והוסיף ואמר: אני לוי אשכול, ז.א. לא! הייתי צריך לענוב עניבה זו, ולכל מי שיפנה אלי בבקשה כלשהי, לשים אצבע על העניבה: לא!

הוא לא היה מעוניין בברק חיצוני. בתור ראש הממשלה מסר ברצון את תפקידי היצוג לאבא אבן. הוא אהב לעבוד, ועבד קשה. היתה בליבו אהבה גדולה לחקלאות, והבנה לצורכי הביטחון. יחסו של בן-גוריון למשרד הביטחון היה שטחי. ביום ה' בשבוע היתה מגיעה מכוניתו, בליווי שוטרים צבאיים על אופנועים מירושלים ללשכתו בתל-אביב. פרס ועוד עובדים בכירים היו מספרים לו חדשות. אילו חדשות? למשל אם תימני עלה לדרגת רב סרן – צריך לספר על כך לבן-גוריון, הוא ישמח. בשעה ארבע אחרי הצהריים – חוזרת המכונית וה"מם צדיקים" על האופנועים שלהם – ובן-גוריון חוזר לבירה. אשכול, להיפך – רצה לדעת הכל: ישב במשרד וקיים פגישות עם הקצינים הבכירים, שמע מפיהם על הבעיות, ושאל שאלות נוספות. הוא הבין גם את צורכי תקציב הביטחון. פעם אחת סיפר לי, והוא עודנו שר האוצר: בן-גוריון דרש ממני עשרים מיליון דולאר, מעל התקציב. סירבתי ורציתי להתפטר. אך בסופו של דבר אמרתי בליבי: אני איש מערכת הביטחון – ואתפטר מסיבה זו? ומצאתי את הכסף. בתור ראש הממשלה ושר ביטחון הכפיל אשכול את תקציב הביטחון, והיתה לכך חשיבות רבה בשנים שקדמו למלחמת ששת הימים.

אשכול לא היה נואם טוב, ובנאומיו לא זכה להצלחות. דבריו מעל במת הכנסת היו מעין דיבור פרוזאי, מעשי. בלתי מסודר. הוא היה יותר מוצלח בהשיבו לוויכוח. כתבו לו נאומים, והוא לא דאג די צורכו להתכונן לנאום. זו היתה הסיבה של הכשלון בצורת דבריו בהופעותיו ערב מלחמת ששת הימים. רבים חשבו: הוא איננו יודע לנאום, הוא איננו מסוגל להיות שר הביטחון. כאב לו מאד שאילצו אותו לוותר על תפקיד זה לטובת משה דיין. נשארה בליבו טינה על אלה שגרמו לכך, על אף שהיה לו לב טוב ויחס סלחני לבריות.

בתור שר האוצר היה אשכול מתייעץ אתי לפעמים קרובות, אך לא כך נהג משעה שנעשה ראש הממשלה. אולם היחסים בינינו היו טובים, עד סוף ימיו.

למדתי על בשרי מימי הכנסת השלישית, שמרכז סיעה גדולה הוא אדם עסוק מעל הראש. אך בכנסת השישית הייתי עסוק עוד יותר. הייתי חייב לפעול תוך מגע עם יושב ראש חטיבת הליבראלים, או כעם ממלא מקומו או עם מזכירת חטיבתו, ולהיזהר פן לא יקופחו חברי חטיבה אחת מן השתיים לרע – לעומת חברי החטיבה השנייה. לשם כך התרגלתי לנהל מעין פנקסנות, אך תמיד צפו בעיות וחילוקי דעות, האם לא נפגעה זכותה של חטיבה אחת, ולהיפך האם היא לא זכתה בהעדפה על חשבון זולתה. ואני מטבעי אינני רוצה להשיג בשביל חטיבתי יותר מאשר מגיע לי, אך מאידך גיסא אינני מוכן לוותר על מה שמגיע לחברי חטיבתי. כאן עלי להוסיף שד"ר רימלט היקל עלי מאוד ושיתוף הפעולה בינינו – בכנסת השישית היה כמעט ללא דופי.

בתקופת ממשלת הליכוד הלאומי נעשתה עבודתנו בכנסת יותר שקטה מאשר בימי האופוזיציה. קיבלתי אמנם תפקיד נוסף – בתור הנציג (היחיד – בלי “פאריטט”) של הסיעה בהנהלת הקואליציה, אולם נקודת הכובד של פעילות גח"ל עברה מן הכנסת לממשלה.

3. המשבר המיותר    🔗

ענין זה שמכנים אותו “אמון” למה הוא דומה? למקל. מקל-עץ כי נשבר, ניתן לתקנו: אם על ידי הדבקת השברים בדבק, אם באמצעות בורג או שניים, צביעת המקום הפגום בצבע, והמקל כאילו חדש. אך אוי לו למי שנשען עליו, שכן הוא לעולם לא שב להיות כשהיה. הוא הדין באמון, כשנשבר פעם אחת – הוא נגמר ושוב אין לו תקנה של ממש. אולם בגין אוהב את הביטוי: “לפתוח דף חדש”.

אחרי מה שקרה בוועידה השביעית שלנו, ביאנואר 1963, בגין “פתח דף חדש” לשוסטק, ואחר כך גם לשמואל תמיר, על אף נסיון העבר.

לקראת הבחירות לכנסת השישית חזר תמיר לתנועה, נבחר למרכז, היה חבר מטה הבחירות וראש מחלקת ההסברה מטעם תנועת החרות. הוא זכה במקום מכובד ברשימת המועמדים לכנסת, נכנס לכנסת, קיבל מקום בוועדת הכספים. בגין מאוהב בו, ותמיר רואה זכות לעצמו שניתנה לו ההזדמנות לשאת את מזוודותיו של בגין. שניהם מסתודדים תמיד בשיחות רעים.

עוד לפני הבחירות, אמרתי פעם אחת לבגין: אתה מעלה אותו מהר מדי, אין זה טוב לא לתנועה ולא לו עצמו. בגין הגיב ברוגז: תמיר בעיני כפי שהיה בשנת 1948, יש לי בו אמון בלתי מוגבל (בקיצור: דף חדש).

יהודים אוהבים שלישיות. השלישי בסיפור זה – נוסף לשוסטק ולתמיר – הוא ח.כ. אברהם טאייר. הוא נימנה עם סיעת תכלת לבן לצידו של אריה בן-אליעזר. בן-אליעזר הוא הוגה הרעיונות, המתכנן, הנואם. טאייר עוסק בעבודה יומיומית, מבקר בסניפים, מתיידד עם חברים מן השורה, וקל לו להאמין: לשם מה לי בן-אליעזר. שלושת אלה תיכננו להם תוכנית: בוועידה השמינית העומדת להתכנס ביוני 1966 נשתלט על תנועת החרות.

אין פסול בדבר בחיי מפלגה שפלוני יפנה לחברים: תנו לי לנהל אותה. פנייה כזו עלולה, כמובן, לגרום לזעזוע פנימי ולהכשיל את המפלגה כלפי חוץ, אך זהו “מחיר הדימוקראטה”. עורך דין המנהל משפט חייב להפתיע את הצד השני בטיעון, בתימרון, בהבאת עד שהיריב לא ידע עליו, בתכסיס, בציטוט חוק או תקדים. תמיר הוא איש מוכשר, מבריק, מקסים ועורך דין דינאמי. הוא הצליח במשפטים חשובים ומפורסמים, ובשאר עבודותיו כעורך דין. בהן למד את כל התכסיסים המקובלים וגם התרגל לראות בזולתו יריב במשפט או צד שכנגד במשא ובמתן עסקי, שצריך להתחכם לו. הבעיה היא, כמובן, אם נאות הדבר להתייחס במפלגה – חבר כלפי חבר, כמו כלפי הצד שכנגד במשפט או בחיי העסקים…

שוסטק כבר למד את הלקח בוועידה הקודמת. הוא ידע כי הכרזותיו על מטרתו גרמו להתארגנותם של תומכי הקמת הסיעה בהסתדרות הכללית. הפעם החליט כי לא תהיינה אזהרות לקראת פעולתו בוועידה השמינית. השלושה פעלו בסתר. בוועידה הזאת הם יפתיעו את הוותיקים, את ה"קולונלים של בגין".

כבר הסברתי כי הבחירות לוועידת תנועת החרות הן מקומיות ואישיות, ונערכות בכל סניף לחוד. אין בתנועת החרות סיעות או חטיבות. יכול כל גוף מאורגן – או המנגנון שלו, כל עוד אין פעולות נגדיות, לארגן כוח הצבעה רב לקראת ועידת התנועה. מובן מאליו שעליו להיזהר מהתקפה ישירה על בגין, או על אישיות מקובלת בתנועה. כל התארגנות מטרתה להבטיח למתארגנים מקומות בנשיאות הוועידה, בוועדותיה, ובפרט בוועדה המתמדת. בחירה למועצה הארצית או למרכז התנועה. לשם כך דרוש “בלוק” שיהיו לו די קולות בכדי שיבטיחו לכל המשתתף בו את המבוקש, ועל העניין העיקרי – ידובר בוועדה המתמדת כשרוב חבריה לצידם.

למלאכתם של השלושה דרוש כמובן מנגנון. לרשות שוסטק – נאמניו במנגנון ה.ע.ל. ובקופת החולים הלאומית. לרשות טאייר: חלק ניכר של הפעילים של הסיעה תכלת-לבן. לגבי תמיר – אין התנגדות שהוא יהיה יושב ראש ההנהלה שתיבחר על ידי המרכז הבא. הוא מחלק תפקידים וכיבודים מראש – וכבש לו חלק של מנגנון התנועה.

יושב ראש ההנהלה יוסף שופמן איננו יודע דבר. הוא אמר לעיתונאים כי “לתומכי בגין” (מי הם, ומי לא?) שלושה רבעים של הקולות בוועידה. בגין לא ידע על ההתארגנות של “האופוזיציה” עד ארבעים ושמונה שעות לפני פתיחת הוועידה. אני הייתי בטוח שהוועידה תהיה שקטה, אפורה, בלתי מעניינת, ועסקתי בהכנת הרצאתי לוועידה (על מצב המשק).

כשבוע לפני כן שאל אותי תמיר – מה תהיה עמדתי, אם הוא ירצה להיות יושב ראש ההנהלה. אמרתי: למה לא? אך תצטרך לוותר על עבודתך במשרדך. גם היום היא מפריעה לך ולעבודתך בכנסת ובוועדת הכספים.

הוועידה נפתחה במעמד מפואר, בנוכחותו של ראש הממשלה, שרים, באולם המלא עד אפס מקום בבנייני האומה בירושלים (26.6.66). היו שפע נאומי ברכה. הרצאתו של בגין – נפלאה. הצירים והקהל הגיבו על כל משפט שלו בהתלהבות, במחיאות כפיים ובהפגנת אמון ואהבה.

לא כך היו פני הדברים למחרת היום, בכפר המכביה ברמת גן. חל מפנה פתאומי, היתה אווירה אחרת. איש לא שם לבו להרצאות. להרצאתי האזין רק אדם אחד (בגין).

ההנהלה הכינה רשימות המועמדים לנשיאות, ולוועדות במגמה להבטיח נציגות נאה לכל הסניפים, לכל הגורמים, בלי שום מגמה מיוחדת אחרת. אך קמים צירים ומציעים רשימות משלהם, המתכונת דומה, אך השמות בחלקם שונים; אלה הן הרשימות שהכינה “האופוזיציה” נערכו בחירות לנשיאות: ב-258 קולות נגד 149 אושרה הרשימה של האופוזיציה. עתה תפעל ועדת המאנדאטים לשינויים שוליים במספר נציגי סניפים מסויימים ותוסיף עוד כוח לאופוזיציה. אמנם היא עודנה במחתרת. תמיר הודיע שלא יהיה מועמד ליושב ראש ההנהלה אלא בהסכמת בגין. שוסטק הבטיח לי כי בוועידה זו אין לו שום כוונות. הוא “רק” היה רוצה שלהנהלה ייכנסו כוחות חדשים במקום שופמן, יעקב מרידור, בן-אליעזר ולנדאו. לגבי הוא הוסיף: אתה כמובן הנכס החשוב ביותר בתנועה מלבד בגין, “כולנו בעד בגין” (רק בלילה האחרון של הוועידה יכריז תמיר שהוא יעמוד באופוזיציה נגד בגין, ואחר כך להפתעת כולנו יוצאים השניים – בגין ותמיר – לטיול ולדו-שיח ארוך).

החל הוויכוח הכללי ויש שנואם אחד או עוד מן הצעירים תוקפים את בגין ומאשימים אותו שהוא אחראי לכשלון בבחירות. בגין הגיב בחריפות: כשישנה הצלחה היא בזכותכם, כשאיננה – אני אשם. הוא מודיע על התפטרותו, וכי לא יהיה עוד מועמד לשום תפקיד. הוא גם מוכן להתפטר מן הכנסת.

באותה שעה נסתלקו מאולם הוועידה השכל הישר, וההגיון. שעות ארוכות ביקשו את בגין באולם הוועידה ובישיבה הנשיאות שיחזור מהתפטרותו. על הבמה נשמעים נאומים ארוכים ללא הגבלת זמן. גם בגין נאם בלילה האחרון של הוועידה נאום סיכום של שלש שעות ויותר.

בתחילת הוועידה נקטתי עמדה של משקיף בלבד, אך לבסוף ראיתי כי במצב זה חובתי להתערב, בפרט שבגין עומד על דעתו להתפטר. הצעתי לדחות את הוועידה לסוכות. בגין התנגד, וכך נפלה הצעתי בהצבעה שהאופוזיציה צירפה בה את קולותיה להצעתו: 235 נגד 179.

הגענו ליום הסיום של הוועידה. היה צריך לבחור את הוועדה המתמדת. בן-אליעזר הציע לאופוזיציה הסכם להרכבתה: “פיפטי-פיפטי”. הם דחו את הצעתו. הם רוצים 60%. שאלוני: מה לעשות? אמרתי כי לדעתי מוטב שלא להשתתף בוועדה והיא אולי תרצה לפתוח במשא ומתן לפשרה, מאשר להיות בוועדה זו במיעוט. שוב פנו אלי: האם תסכים לעמוד בראש רשימת מועמדים לוועדה המתמדת, נגד רשימת מועמדי האופוזיציה? השיבותי בחיוב, כי הייתי בטוח שרשימתנו תיכשל.

בלילה התחילה ההצבעה החשאית על שתי רשימות המועמדים לוועדה המתמדת. בשלוש וחצי לפנות בוקר הודיעו על התוצאות: ל"רשימת בדר" 252 קולות, לרשימת האופוזיציה 249 קולות. בזכות שלושה קולות עבר המפתח לידי.

הייתי איפוא יושב ראש הוועדה המתמדת. היה עלי לפעול במהירות. להרכיב את המרכז, להשאיר את הדרך פתוחה לשובו של בגין, להכניס את האופוזיציה למרכז החדש, לשמור בידי את המפתח, ולא לנגוע במבנה התנועה כפי שנקבע בחוקתה.

הצעתי הראשונה היתה: לא ייבחר יושב ראש התנועה, אלא רק יושב ראש המרכז, שישב בראש ישיבותיו וינהל את ענייניו השוטפים. המרכז יבחר את היושב ראש שלו וירכיב את ההנהלה. הצעתי כי ועדת משנה בראשותו של חיים לנדאו תכין הצעה להרכב המרכז (הרכב הוועדה המתמדת היה כולו על פי “רשימת בדר”). בא אלי נציג מן האופוזיציה, ידיד ותיק שלי. הם רוצים “פאריטט” במרכז החדש. אני מסכים… כמעט; שני “הבלוקים” יציעו מספר שווה של חברי המרכז מטעמם. נוסף לכך יהיו כל חברי הסיעה בכנסת גם הם חברי המרכז. התייעצו. הסכימו. נקבעה רשימה משותפת: 15+46+46. יחד יהיו איפוא במרכז מאה ושבעה חברים. תשעים ושניים – “חצי חצי”. ומתוך חמישה עשר חברי הכנסת שנים עשר הם “שלנו”. הרוב שלי: תשעה.

הכינותי על דעת עצמי הצעות נוספות לאישורה של הוועידה: פוליטיות, פרוגראמאטיות, אירגוניות. נדברנו עם האופוזיציה שאני מוסמך לקבוע את המפתח להרכבת המועצה הארצית, לא יהיו שינויים בוועדת הביקורת ובבית הדין העליון של התנועה. והצלחתי, לאורה של שמש הצהריים לקבל, בחיפזון, אישור חברי הוועידה שהחזיקו מעמד עד שעה זו לכל ההצעות הללו.

באותו לילה הסתכל בי בגין בחיבה וליטף את ידי.

אשכול שאל אותי: איך תסתדר? ואני: למדתי ממך כיצד עושים רוב גדול מרוב קטן.

באו אלי שוסטק וטאייר. הציעו לי שאהיה יושב ראש המרכז. מסכימים שבן-אליעזר יהיה יושב ראש ההנהלה. דורשים שתמיר יהיה סגנו, מכל מקום שיהיה חבר ההנהלה. לא דחיתי פשרה זו. שוסטק מצהיר: אתה צריך להתכונן להיות יושב ראש התנועה. ואני: כל כוונתי להחזיר את בגין בהקדם האפשרי.

המגעים נמשכו. בן-אליעזר סירב להזמין את תמיר להנהלה, ובעיתונים חודשו ההתקפות נגדו ונגד בגין. הוזעקתי אל בגין. נכחו: בן-אליעזר, לנדאו, יעקב מרידור, ועוד אחד או שניים. בגין: צריך להפסיק את ה"באקכאנאליה" בעיתונים. הוא מציע שמרידור יהיה יושב ראש ההנהלה, ושיזמין את תמיר להיות חבר בה. פניתי אל בן-אליעזר: תסכים אתה, ותיקח את תמיר… לשווא. הוא, ולנדאו מסרבים לשבת בהנהלה יחד עם תמיר.

ישבנו בביתי עם מרידור, שוסטק וטאייר. הגענו לכלל הסכם על הרכב ההנהלה. כל ענייני ההסברה יהיו בסמכותי.

בישיבת המרכז (10.7.66) נבחרתי פה אחד ליושב ראש המרכז. מיהרתי להכריז: תפקיד זה אינו אלא פיקדון בידי, והוא עומד לרשותו של בגין. יעקב מרידור נבחר ליושב ראש הנהלת המרכז, ותפקידו להרכיב את ההנהלה ולהציגה במרכז. בישיבה הבאה של המרכז (31.7.66) הביא מרידור לאישור את הצעתו להרכב ההנהלה: הוא היושב ראש ויוסף קרמרמן, איתן ליבני, בנציון קצנלבוגן (קשת), “יאנוש” יונדוף וכן שוסטק, תמיר וטאייר חברי ההנהלה.

סירבתי לתפוש את החדר המיועד ליושב ראש בבית ז’בוטינסקי; לקחתי לי חדר עבודה קטן במערכת עתון “היום”, שם אני כותב יום יום את המאמרים הראשיים ומטפל בענייני המרכז. נתתי הוראה: המכונית של היושב ראש תישאר לעמוד לרשותו של בגין. הוזמנתי לישיבת ההנהלה החדשה (13.8.36³). מרידור הודיע על חלוקת התפקידים בהנהלה: לשוסטק “מחלקת ההסברה בהנהלה”; לתמיר: הכנת הבחירות ויחסי החוץ. (מרידור לא התייעץ אתי לפני כן, והפתיע אותי בהצעתו זו). כן הם ביקשו ממני שאסכים למסור לתמיר את המקום שנתפנה בהנהלת גח"ל עם התפטרותו של בגין. אני: המקום שמור לבגין.

על שלום הבית בא הקץ. שוב אינני מסתיר את המחלוקת מפני העיתונאים. סיפרתי לבגין מה קרה. והוא: הבוץ נעשה יותר עמוק. ב-15 לאוגוסט בערב טילפן אלי בגין: "נתגלה דבר חמור ואני שולח אליך את רחל הלפרין אלמנתו של ידידי הוותיק ירמיה הלפרין. סיפור המעשה, על פי דבריה, ועל פי החומר הנוסף שאספתי.

ביום ה-26 ביולי (אחר שכבר הושג ההסכם על הרכב ההנהלה החדשה), הופיע ב"הארץ" מכתב לעורך החתום בשם “ש' רוזנבאום”, ובו התקפות ארסיות ביותר נגד בן-אליעזר ונגד בגין. בין היתר נאמר בהן על בגין: צריך להתפלל שאף פעם לא יגיע לשלטון. למרידור נודע, במקרה, כי כתובתו של “ש' רוזנבאום” היא: “אצל רחל הלפרין, רח' דובנוב 2, תל-אביב”. הוא אמר לכתב “הארץ” שיבדוק את העניין (אך לא בדק). בשנותיו האחרונות התיידד ירמיה הלפרין עם שמואל תמיר ועם מקורביו. הוא עזב את תנועת החרות יחד עם תמיר בחורף 1952–1953, אך כולנו שמרנו לו ידידות: היה אציל נפש, אבירי, בעל דימיון ויוזמה, מבריק, מקורי אחת מן הדמויות הבולטות בימים ההם. אהוב על ראש בית"ר, ידיד שלנו, אורח בביתנו בקראקוב, חלוץ ומחדש עד סוף ימיו. אלמנתו יקרה לנו, וגם תמיר המשיך לקיים אתה מגע ידידותי. אחרי שמרידור גילה את כתובתו של “רוזנבאום” – ולכתב “הארץ” נודע כי נבדוק את העניין, הופיע אצל הגברת הלפרין אחד ממקורביו של תמיר והוא גם אחד ממכריה של הגברת הלפרין עו"ד שמואל מינצר, וביקש ממנה שאם ישאלו אותה על רוזנבאום תשיב שהוא היה דייר משנה שלה, וכי הוא ממשיך להשתמש בתיבת הדואר שלה גם אחר שעזב את דירתה. היא השיבה למינצר כי היא רוצה להתייעץ בעניין זה עם תמיר. הוא הסביר לה: אני בא דווקא מתמיר. אף על פי כן היא טילפנה בנוכחותו של מינצר אל תמיר סיפרה לו על בקשת מינצר – ותמיר השיב לה: תעשי כמו שאמר לך מינצר.

רק אחר כך קראה הגברת הלפרין את מכתבו של ש' רוזנבאום ב"הארץ" (העתק נשלח לה באופן שיגרתי מ"הארץ"). היא נדהמה והיא ביקשה להיפגש עם בגין. הוא הרגיע אותה בטלפון: איש לא יחשוד בך בקשר עם מכתבו של רוזנבאום. ורק ביום ההוא (15.8.66) השיגה פגישה אתו וסיפרה לו, מה שסיפרה לי.

השגתי אצל גרשום שוקן, עורך “הארץ”, תצלום מכתבו של ש' רוזנבאום, והתברר שזה כתב ידו של חיים אמסטרדם, אחד מתומכיו הנלהבים של תמיר. מכתב זה – לא היה דבר ההשמצה היחיד שהופיע נגד בגין ונגד התנועה באותה תקופה. אולם הפעם היה המקור ברור. התייעצנו בינינו. דעתי היתה שיש להסיק מסקנות פוליטיות ולהרחיק את האחראים מעמדותיהם בתנועה. דעתו של בגין היתה הפוכה. הוא טען שהדרך היחידה היא לעמיד אותם בפני בית דין העליון של התנועה. נתקבלה דעתו של בגין, אך אחר כך גם הוא הגיע לכלל דעה כי יש ללכת בשתי הדרכים גם יחד. בעיני לא היה העניין ל"העניש" את המשמיץ ואת עוזריו. אלא פשוט – נתברר לי שאין שום סיכוי לעבודה משותפת. אפילו לו לא נשבר אמון באישים אלה לפני כן, הרי פרשת המכתב של רוזנבאום די היה בה שהאמון במעורבים בה יתנפץ לרסיסים.

יזמתי פירסום של כל הפרשה בעיתון. מרידור הגיש למרכז את התפטרות ההנהלה. היה ויכוח סוער גם על הצעת “האופוזיציה” להביע אי אמון לבדר. ההצעה נדחתה ברוב קולות ניכר. ברוב קולות דומה נתבקש מרידור להרכיב הנהלה חדשה. בישיבה נוספת אושר הרכב ההנהלה: בן-אליעזר הוא סגן היושב ראש, לנדאו גם הוא חבר בהנהלה, שוסטק וטאייר סירבו להיות חבריה בלי תמיר. בית הדין העליון של התנועה פעל גם הוא, אחרי שהוגש לו כתב אישום נגד אמסטרדם, מינצר ותמיר.

במצבים מעין אלה לעולם יימצאו בעלי רצון טוב שישתדלו לתווך בין הצדדים. תמיר פנה אפילו לרב אריה לוין הזקן, שיזמין את בגין וינסה לגשר בין השניים. נערכו פגישות, שלא היה לי חלק בהן, והן נסתיימו בלא כלום.

מרידור שב מאחת הנסיעות העסקיות שלו. גם הוא רצה בהתפייסות. הוא דיבר עם בגין, בגין – אתי, ופתאום: מרידור הגיע להסכם עם תמיר ועם שוסטק לאמור: התובע מטעם המרכז (עו"ד יעקב נחושתן) יסכים להפסקת המשפט המתנהל נגד אמסטרדם, מינצר ותמיר לשישה חודשים. התנאי לכך, שתמיר יפנה לבית הדין, תוך הכרה בסמכותו, ויבקש את דחיית המשפט. במשך אותה תקופה תיערכנה בחירות לוועידת התנועה – והחברים יחליטו למי יהיה השלטון בה. על הסכם זה נודע לי ברגע האחרון. ראיתי בו נזק בטוח: חצי שנה נוספת של זעזועים פנימיים ופילוג בטוח מראש, וחמור במיוחד כשהמיעוט המאורגן לצורך הבחירות ולמאבק בוועידה יעזוב את התנועה. ונוסף לכך לא שכחתי את המשל והנמשל של המקל שנשבר.

תמיר פנה אמנם לבית הדין העליון של התנועה במכתב קצר וביקש לדחות את המשפט, ללא הנמקה. בית הדין דחה את הבקשה – קיים ישיבות נוספות, שמע במישרין את עדותה של הגברת הלפרין ופסק: להשעות את חברותו של תמיר בתנועת החרות לשנה אחת ולפסול אותו לתפקידים בתנועה לשנה נוספת. אמסטרדם ומינצר עזבו את התנועה קודם לכן, אחרי שהודו ברבים על חלקם בפרשת המכתב.

עתה היתה הבעיה: מה תעשה הסיעה. תמיר וחבריו ביקשו מן הליבראלים שיתמכו בהכרה בשלושתם בתור חטיבה שלישית בגח"ל. הליבראלים לא יכלו להיענות לבקשה זו, אך בישיבת הנהלת הסיעה הודיעו לנו, על פי פירושם השרירותי של הסכם גח"ל, כי אסור לנו להוציא את השלושה מן הסיעה. והוסיפו: אמנם מקומות חטיבת חרות בוועדות הכנסת – הם ברשותכם. ניצלתי הודעה זו והוצאתי את השלושה מוועדת הכנסת; ברור היה לי שלא אקבע להם הופעות בכנסת בדיונים סיעתיים.

הליבראלים הוסיפו ללחוץ עלינו. קיימנו ישיבה סגורה של הנהלת גח"ל במלון “הולילנד” בירושלים, אך העיתונאים גילו את הדבר וחיכו בחוץ לסיכום. הדיון היה קשה ביותר. יוסף ספיר ואריה דולצין הרחיקו לכת בתקיפותם וגם בדרישותיהם, ומגמתם ברורה: פירוק גח"ל או שניכנע לדרישותיהם, לגבי קבוצת תמיר. שמענו גם: אתם מוכרחים לוותר על רעיון שלימות המולדת וגם להודיע על כך ברבים. הקרע היה קרוב, לא הגענו לסיכום, ואמרתי לרימלט: נגיד לעיתונאים שהחלטנו על ישיבה נוספת ביום זה וזה. וכך עשינו.

בישיבת הנהלת הליבראלים נתעוררה התנגדות, נגד הקו שנקטו חבריהם בהנהלת גח"ל. שאל אותם סרלין: מי הסמיך אתכם לפרק את גח"ל? קיימנו ישיבה נוספת של הנהלת גח"ל ברוח יותר טובה. הסיכום: נחפש במשותף פיתרון לעניין השלושה. עברו ימים. כתבתי מאמר מלא לעג: “שלושה במזנון הכנסת”. השלושה לא החזיקו מעמד והודיעו על הקמת סיעה נפרדת בכנסת.

בתנועת החרות בא שלום. ביקשתי את בגין, לחצתי עליו, שיסכים לחזור להיות יושב ראש המרכז במקומי – והוא הסכים לכך. בישיבה חגיגית של המרכז אושרו חילופי משמרות אלה (מארס 1967).

תמיר וחבריו נזקקו לקו פוליטי משלהם: כתבו, ונאמו שהם תומכים בשלום עם הערבים על יסוד הגבולות הקיימים (במארס 1967!). אחרי מלחמת ששת הימים, כשבגין וספיר היו חברי הממשלה, הפכו תמיר ושוסטק ל"ניצים" קיצוניים ביותר, והאשימו אותנו שאיננו חרדים די להגשמת שלימות המולדת. אחרי מלחמת יום הכיפורים שוב שינה תמיר את טעמו ודרש פשרות טריטוריאליות בתקיפות גדולה מזו של ה"יונים" ממפא"י.

4. נגד המיתון ונגד האינפלאציה    🔗

במצב המשק בישראל בימי הכנסת השישית יש להבחין בשתי תקופות שונות: עד קייץ 1967 – מיתון, מקייץ 1967 – התאוששות.

בכנסת עצמה שתי תקופות: עד יוני 1967 – עימות מתמיד בין קואליציה ואופוזיציה, ומאז שהוקמה ממשלת הליכוד הלאומי, כשסיעת האופוזיציה הגדולה – היא אגודת ישראל – בת ארבעה חברים בלבד.

למפנה במשק ובכנסת סיבה אחת: מלחמת ששת הימים.

כמו בפרקים הקודמים אקדים לסיפורי סיכום תקציבי הוצאות של המדינה בימי הכנסת השישית:

בולט הגידול בתקציב הביטחון לרגל ההוצאות של מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה. אולם גם ההוצאות “האזרחיות” של האוצר גדלו באופן ניכר (בלירות קבועות – מיסים משנת 1965/70 ב-59.3%).

במשך כל השנים האלה השתדלתי לשמור על גישתי הביקורתית, אך הנכונה לגבי ענייני משק המדינה מבלי להתחשב אם אני באופוזיציה או בין תומכי ממשלת הליכוד הלאומי. ההבדל הוא בהצבעה – בימינו באופוזיציה אנו מצביעים נגד אישור התקציב; בימי ממשלת הליכוד הצבענו בעד; בכך ניתן ביטוי ליחסנו לממשלה, המקבלת מן הכנסת רשות להוציא את הסכומים הנקובים בתקציב. התקציב על כל פרטיו איננו אלא מסגרת להוצאה והרבה תלוי בביצועו ובמבצעים.

התקציב השנתי 1966/67 הוא הראשון שאחרי הבחירות, ומדיניותו המוצהרת היא מיתון, “דיפלאציה” בלע"ז. מדברי:

“מכריז ספיר בנאומו – זהו, זה הסכום ואין ברירה; הופיע בראדיו אשכול והודיע על קימוצים של 103 מיליון. אם כן יש ברירה וגם ברירות נוספות”.

“כלל הוא שבנסיבות שאין יבוא מתחרה של מזון, הסובסידיות הולכות לכיסו של היצרן. (ח.כ. חזן קורא קריאת ביניים) בדר (לחזן): התיאוריה שלך היא שהאינטרסים קובעים את האידיאולוגיה, אני מבין שאינך מסכים לכך לגבי עניין זה”.

לשר האוצר: “אמרת ‘שילמנו מחיר לדימוקראטיה (לפני הבחירות) הוצאנו יותר מדי, חיינו טוב מדי, עכשיו צריך להחזיר’ – מדוע לא אמרת זאת, מר ספיר, כשהיית ראש מטה הבחירות?”

ושוב לשר האוצר: “אמרת ‘יש הפקרות’ אין זה נכון שקיימת בעם גישה של ‘חטוף ואכול’. האדם נוטה לשמור על רמת חייו. זה הכל”.

“אני רגיש לשיר האינטרנציונאל, דירתי מלאת עתיקות, אני אוהב עתיקות, אולם מה הקשר בין המלים של השיר הזה לבין האנשים השרים אותו בהסתדרות – האם הם רעבים, מקופחים? בנים חורגים?”

“אין לנו עניין בליבראליזם ‘מנצ’סטר’ – כלום פירושו של הדבר הוא שאפשר לחיות בלי שום ליבראליזם?” עד כאן מדברי (22.2.66).

היתה סתירה בין ההמשך בניפוח של התקציבים הממשלתיים לבין גזירת המיתון על המשק ועל האזרח. ראיתי כי הממשלה אינה עומדת לגרום ליצוב הרצוי אלא לצימצום הייצור ולאבטלה. הן חשבתי בי במצב המפוקפק הזה, כשאין לנו השפעה על ביצוע התוכנית (והרי הביצוע קובע לגבי הצלחת תוכנית יותר מאשר התוכנית עצמה) מוטב לנו להימנע מהצעות שאם תתקבלנה תסבכנה אותנו במידת אחריות על ביצוען על ידי הממשלה, ועל הכשלון הנובע לא מן התוכנית אלא מאופן ביצועה. לא כך סבר חברי החשוב יוסף ספיר – והוא הכין בעצמו, או בעזרת מומחה תוכנית אלטרנטיבית ליצוב המשק על ידי מיתון. בסגנונה היא היתה אף קיצונית מאשר הצעותיו של פנחס ספיר המצועפות בסגנון זהיר ואופטימי. על רקע זה קיימנו מספר ישיבות בהנהלת גח"ל. לאחת מהן הגיע, באיחור מסויים אריה דולצין, שחזר מחוץ לארץ. הוא ישב וקרא לעצמו את התוכנית בעוד אני מדבר ומסתייג מסעיפיה אחד אחד. נכנס דולצין לדברי (אחרי שהספיק לעיין במסמך): אתה מבזבז את זמנך ואת זמננו; האם אתה חושב שיש אחד מאתנו שיתמוך בתוכנית זו של ספיר? מסבירים לו חברים בלחש שזאת אינה תוכניתו של פנחס ספיר אלא של יוסף ספיר…

היו בינינו עוד דיונים, ומנעתי את פירסום התוכנית, שהיתה עלולה לגרום לנו נזק רב בעיני הציבור, ולא היתה מביאה שום תועלת לעם ולמשק הלאומי.

המצב בארץ הלך ורע. לכן הגשנו בימי הפגרה של סתיו 1966 יחד עם רפ"י דרישה לכינוס הכנסת למושב מיוחד לדיון בחומרת המצב. הממשלה משכה את העניין, עד שהציעה בעצמה כינוס הכנסת ל-11 באוקטובר, סמוך למועד פתיחת מושב הכנסת (17.10.66). והיא הציעה ב"מושב פגרה" זה “קווים לפעולה כלכלית לשלוש שנים”; וזאת בשעה שחובתה היתה להשיב תשובה דחופה למצב החמור במשק, ולאבטלה הגוברת מיום ליום. החלטנו, יחד עם רפ"י להחרים את הדיון הזה (לא את הישיבה) ולא השתתפנו בו. היה זה תימרון מאוד בלתי רציני מצד הממשלה.

אני מצידי ערכתי חשבון נוקב עם מדיניות המיתון בנאומי על הצעת התקציב לשנת 1967/68 (27.12.66). להלן פיסקאות מדברי:

“תשעים ושניים אלפים מובטלים, ועדיין אין זה סוף. תופעות אלה הן תוצאות של שני גורמים שונים השתפלות שהיא תוצאת תמורות, בשוק, ובייצור ובירידת הביקוש, והמיתון שהוא תוצאה של מדיניות מכוונת”.

“יש אנשים הפוחדים מפני המוות עד כדי כך שהם מאבדים את עצמם לדעת, מר ספיר וחבריו פוחדים כל כך מפני משבר גדול העלול לבוא, עד שהם עצמם אירגנו משבר לאלתר”.

ציטטתי מ"דבר המערך", שפורסם לפני הבחירות. הוכחתי שהממשלה עושה את ההיפך ממה שהבטיחה. ספיר הביע לפני עשרה חודשים דאגה שמא נצטרך להביא עובדים נוספים מחוץ לארץ, וכדי למנוע סיכון זה גרם לאבטלה…

“ישאלו אותי, אם התקציב הוא אינפלאציוני או דיפלאציוני… – יש בו ‘טראנספלאציה’ משיכת כספים מן המשק הפרטי כדי להעבירם לסקטורים המיוחסים”.

“ואין תקווה לשינוי – בלי שינוי המשטר”.

המיתון הלך והחמיר. קשה לדעת לאן היה מוביל אותנו אילולא הופסק פתאום על ידי גורם שמחוץ לכלכלה: מלחמת ששת הימים.

לשם שלימות התמונה אוסיף כאן מנאומי בדיונים על התקציבים שהוגשו בימי ממשלת הליכוד, שגח"ל היה מיוצג בה, ואנו היינו חייבים להצביע בעדם.

חלק ניכר מדברי על הצעת התקציב לשנת 1968/69 הקדשתי לביקורת מקיפה וקטלנית על המיתון של שנות 1966 ו-1967, מלפני קום ממשלת הליכוד; בהמשך דברי דיברתי על הדרך לעתיד, וזה סיכומי:

"מובן מאליו, המדינה מוכרחה להיות מדינת היהודים, אבל איננה צריכה להיות גטו. על מדינה זו ציווה ז’בוטינסקי ‘שם ירווה לו משפע ועושר בן ערב, בן נצרת ובני’. יש מדינות ערביות בשפע, למען השוויון דרושה גם מדינה יהודית, אבל היא לא תהיה מדינה של דיכוי. בוועדת פיל שאלו את ז’בוטינסקי: האם ייתכן מיעוט שלא יהיה מדוכא? הוא ענה: אצלכם יש סקוטים, הם במיעוט, האם הם מדוכאים?

קריאה: תשאל את הסקוטים.

בדר: פיל אמר: נדמה לי שהאפליה היא נגד האנגלים דווקא.

בגין: פיל אמר: הם שולטים בנו.

בדר: אין לחשוב שזו אימרה גרידא. היו מלחמות קשות ביותר בין סקוטים לאנגלים. מאות שנים, דיכוי, שביתת נשק, שפיכת דם, לפעמים ניצחו אלה, לפעמים ניצחו אלה. שינאה. איבה. למה לא נגיע למצב שהערבים בישראל לא יהיו ‘ערבים פלשתינים’ אלא ‘ערבים ישראלים’?

אורי אבנרי: הסקוטים לא נעשו אנגלים, זאת איננה מדינה אנגלית, זאת בריטניה.

בדר: כמובן אין זו דרך קלה, אין זו דרך קצרה – האם כבר זקנתם ואבד חזון?

על הצורך באיחודה של ארץ ישראל הלכה למעשה עמדתי בדברי על תקציב 1969/70, שהגיש שר האוצר החדש זאב שרף. את הביקורת שלי הפניתי בעיקר נגד הביזבוז שביצירת שפע, וזאת בשנת הבחירות, במחיר ביזבוז מטבע החוץ, בהרחבת היבוא, ובשיפור זמני של רמת החיים של הבוחר:

– “המיתון… הצבא שהציל אותנו מידי האוייב, הציל אותנו דרך אגב גם מן המיתון…”

– “… אני יודע מה זו מדיניות מחזורית ואנטי-מחזורית בישראל ומה הם המחזורים: צמיחה עד הבחירות… והידוק החגורה אחרי הבחירות… האם מותר למען המפלגה לבזבז בינתיים את הרזרבה של מטבע החוץ? מהו אופיה של המפלגה כאשר במצב זה, שכולנו שרויים בו, חושבים על מאנדאטים. וזה הוא שקובע את המדיניות הכלכלית של האוצר?”

– “חובתנו להגיד לכם את האמת… ונצביע בעד תקציב זה”.

נדיר הדבר שנאום בכנסת יכשיל הצעת חוק ממשלתית כבר בקריאה ראשונה. קרה לי “נס” כזה כששר המשפטים, יעקב שמשון שפירא הביא לפני מליאת הכנסת את הצעת חוק איגודי מקרקעין (העברת זכויות) (10.12.68). דברי הביקורת שהשמעתי בדיון זה היו נכונים, ואף קטלנים ושר המשפטים נטל בחזרה את הצעת החוק שלו (7.5.69).

בוועדת הכספים היה היושב ראש ישראל קרגמן. החברים מן המערך: אריה (ליובא) אליאב, משה ברעם, צבי דינשטיין, משה סרדינס, מרדכי פישר, זאב צור, שמואל שורש, זאב שרף. ממפד"ל: מיכאל חזני וישראל שלמה בן-מאיר, מרפ"י: יוסף א הרון אלמוגי ומשה דיין, ממפ"ם: ויקטור שמטוב. נציגי גח"ל היו לראשונה: יוחנן בדר, יוסף ספיר, יוסף קרמרמן שלמה פרלשטיין ושמואל תמיר; אחריו נכנס לוועדה דוב מילמן.

היו שינויים נוספים בהרכב הוועדה: במקום יוסף ספיר שנעשה חבר הממשלה נכנס צבי צימרמן, במקום דיין – עמוס דגני. נוסף לספיר ולדיין, עברו לשולחן הממשלה גם אלמוגי ושרף, ובמקומם נכנסו נציגי מערך אחרים.

עבדנו בוועדה זו עבודה קשה. בדרך כלל קיימנו ישיבות בכל יום חול, והקמת ממשלת הליכוד לא הקלה בהרבה על עבודתנו על אף שלא נשארה בוועדה שום נציגות של אופוזיציה; זה בוודאי מצב בלתי רצוי, ואף פסול במשטר פארלאמנטארי.

5. לקראת מלחמת ששת הימים    🔗

לא זה המקום לתאר את מלחמת ששת הימים, המעשה המפואר ביותר, אולי, בתולדות עמנו. תפקידי צנוע יותר – לספר על הנסיבות ועל המהלכים שהביאו להקמת ממשלת הליכוד הלאומי לשעת חירום ועל יומה ההיסטורי הראשון.

וזה היה המצב הכללי ערב המלחמה. לשליטי סוריה היה יצר חזק להחריף את המצב, כדי לגרור את המצרים להרפתקה גדולה – למלחמה רבתי לשם השמדת ישראל. נאצר עדיין היסס. הוא אף המשיך במלחמתו בתימן וחלק מכוחותיו היו מרותקים בסבך של מלחמה זאת. נוסף על כך הכריז נאצר לא פעם שקודם כל דבר צריך להשיג איחוד של עמי ערב בראשותה של מצרים כהכנה להשמדת מדינת הציונים. אולם בסופו של דבר נגרר אחר יצרו, שחצנותו והצלחותיו הפוליטיות למצב כזה, שגם הוא החליט לצאת למלחמה. יחד עם זאת היתה לו גם תוכנית משנית: לכפות על ישראל מצב של גיוס כללי ממושך של המילואים, בעוד צבאות ערב הסדירים מסוגלים להישאר במצב של כוננות זמן כמעט בלתי מוגבל. לדידו, גם זו היתה דרך יפה להתיש את האוייב לקראת השמדתו. עד כאן הרקע בקצרה, ומכאן למהלך ההתרחשויות.

ב-7 באפריל 1967, פתחו תותחים סוריים באש על ישובי הגליל העליון; מטוסינו יצאו לפעולה נגד עמדות האוייב. הסורים שלחו נגדם את ה"מיגים" שלהם, ושישה מהם הופלו.

1 במאי, נתקיימה התיעצות של חמשת מפקדי צבאות ערב; מה יחליטו? בוודאי לא יסתפקו בהספד לאבידות.

15 במאי, יום העצמאות, נערך בירושלים מצעד זוטא, תוך שמירה על הגבלות הסכם שביתת הנשק. קהל הצופים היה רב, מאתיים אלף איש בקירוב. באותו מעמד הפגשתי שני ארכיאולוגים שיכירו זה את זה: יגאל ידין וז’אק סוסטל; איש מאתנו ללא ציפה אז למשבר, למלחמה.

באותו יום החל נאצר מעביר את חיל השריון שלו, באופן הפגנתי, כאילו יצא במצעד נגדי, ברחובות קאהיר בכיוון סיני. אנשי המודיעין שלנו סבורים: זו הפגנה בלבד, כך אין יוצאים למלחמה.

16 במאי, צבאות סוריה ומצרים מתרכזים לאורך הגבולות. המפקד המצרי דרש ממפקד חיל החרום של האו"ם לפנות את גבול סיני.

18 במאי, נאצר דרש ממזכיר האו"ם או־טאנט פינוי של כוח האו"ם. או־טאנט הסכים, הפינוי התחיל.

18 במאי, סיעת גח"ל דנה במצב. מאז קיימנו התייעצויות וישיבות כמעט כל יום. ולא אמנה את כולן.

19 במאי, מפקד כוח האו"ם הודיע לממשלתנו כי כוחו הפסיק למלא את תפקידו. אשכול נהג בזהירות, הוא כבר הסכים לגיוס חלקי, עתה הוא מחליט על גיוס מלא.

19 במאי, דו"ח מזכיר האו"ם למועצת הביטחון: על פי ידיעות משקיפי האו"ם אין ריכוזי צבא ישראליים בגבול הסורי. אף על פי כן בא השגריר הסובייטי אל אשכול, בלילה, ומחה נגד ריכוזי צבא ישראליים בגבול הסורי. אשכול הציע לו: תסע עמי לגבול ותראה. השגריר: קיבלתי הוראה להזהיר אתכם, ולא הוראה לבדוק.

21 במאי, או-טאנט טס לקאהיר, כוונתו להשפיע, להרגיע. הוא חזר כלעומת שבא.

22 במאי, נאצר בא לסיני. בשדה התעופה בביר גפגפה נפגש עם טייסיו: אנחנו כאן, הו רבין! שם הוא הכריז על סגירת מיצרי טיראן בפני השייט הישראלי. ישראל חזרה על הודעותיה כי תגן על חופש זה בכל האמצעים.

אשכול שיגר את אבא אבן, שר החוץ, לפאריס, ללונדון ולוואשינגטון, המדינות שנתנו לנו בשנת 1957 הבטחות לחופש השייט תמורת הפינוי של סיני. אבן יצא מרוצה מו השיחה עם דה-גול. דה-גול הוא ידיד שלנו. בדיעבד נודע כי דה-גול הזהיר את ישראל, מי שירה הראשון – ייחשב בעיניו לתוקפן. פירושו של דבר: השלימו עם סגירת המיצרים. כלום זאת הסיבה שאבן מרוצה? בלונדון מצא אבן הבנה, ותו לא. ובוואשינגטון אמרו לו: אם תתחילו – זאת על אחריותכם. היתה תוכנית לפעולה של “המעצמות הימיות” במיצרים. לא יצא מזה דבר. אבן חזר הביתה בלא כלום.

22 במאי, אשכול מסר בכנסת הודעה על המצב. הודעתו אושרה למחרת היום בקולות כל הבית (פרט לרק"ח, מק"י, ואורי אבנרי).

23 במאי, אשכול מזמין את נציגי גח"ל ואחר כך גם את נציגי רפ"י להתייעצויות.

24 במאי, התייעצות בינסיעתית של גח"ל, מפד"ל ורפ"י. אנשי רפ"י מציעים לפעול להחזרתו של בן-גוריון לראשות הממשלה, וכי דיין יהיה שר הביטחון, ואיש רפ"י נוסף שר החוץ; הנוכחים אינם חולקים על כך (ברור לי שקודם לישיבת זו התקיימו מגעים והתייעצויות. הוגד לי כי חיים משה שפירא שוחח על כך עם בגין. אני הבעתי ספקות אם מפא"י תסכים לדרישות אלה). סיימנו. בפתח החדר שאלתי את אחד מראשי רפ"י: הרי אתה מכיר את כוחנו הצבאי, האם אפשרית פעולה יזומה? והוא: חס ושלום! באותו יום אחר הצהריים סיפר לי בגין כי קבע פגישה עם אשכול, וכי ידרוש ממנו למסור את מקומו לבן-גוריון, או שישתף אותו כשר-ביטחון או כסגן ראש הממשלה. אני: אל תעשה זאת. אך הוא היה בשלו והלך לפגישה. (סיפר לי אשכול את תשובתו לבגין: שני סוסים אלה, כלומר: הוא ובן-גוריון, לא יוכלו עוד למשוך אותה עגלה).

מפקדי הצבא דרשו מאשכול פקודה לפעול. הוא כינס את הממשלה. נערכה הצבעה. הקולות שקולים. אשכול צריך היה להכריע; הוא דחה את ההכרעה.

27 במאי (מוצאי שבת), בגין, יוסף ספיר, רימלט ובן-אליעזר הלכו אל בן-גוריון על פי הזמנתו. הוא רוצה לחזור לשלטון. הוא נגד מלחמה, אך צריך לתפוס את שארם-אל-שייך. בגין מאוכזב. איך אפשר לתפוס בפעולה בודדת מקום כל כך נידח? (ועברו שלושה ימים בלבד מאז רצה שבן-גוריון יהיה ראש הממשלה).

29 במאי, שוב נתקיימה ישיבת הסיעה בכנסת. היו מגעים עם אנשי מפא"י בוועדת החוץ והביטחון. דובר על הצטרפותנו לממשלה. בגין: רק יחד עם רפ"י, אחרת לא תהיה זאת חזית מלוכדת של העם כולו. ידוע שרפ"י תדרוש את תיק הביטחון בשביל דיין. רק אני ובן-אליעזר טוענים: אם רפ"י תוזמן ותסרב, אין סירובה צריך לחייב גם אותנו.

30 במאי, שוב ישיבת הסיעה באותו נושא. בגין בשלו. הוא הסביר: צריך שדיין יהיה שר-הביטחון. זה יעלה את ה"מוראל" בצבא. אני: לו ידעתי מראש שרפ"י חשובה כל כך להצלת המדינה הייתי מצביע בעד רפ"י.

30 במאי, אנו שומעים בראדיו על הברית בין חוסיין לנאצר. כל העולם מלא רחמים על הגורל הצפוי לנו. אחמד שוקיירי מבטיח לזרוק אותנו לים. הוא צופה שאחרי המלחמה לא ישארו בחיים יהודים רבים להגירה לארצות הים.

בערב נפגשנו עם גולדה מאיר. היא עם ישראל ישעיהו. מצדנו בגין, יוסף ספיר, רימלט ואני. גולדה: ראש הממשלה מזמין אתכם להצטרף לממשלה. אין זמן להרכבה מחדש, לכן יהיו לכם שני שרים בלי תיק. אם תסכימו אזעיק את אשכול ונסיים. זה טוב למדינה וזה טוב גם לכם. בגין דיבר על רפ"י ועל מועמדות דיין לשר הביטחון. גולדה בסגנונה המוכר: כלום הוא מועמד שלכם? האם התחייבתם כלפי רפ"י? מובן שנזמין גם אותם ונציע להם שר אחד בלי תיק.

יצאנו בלא סיכום. מחר תשב סיעת מפא"י עם המזכירות בתל-אביב, אחרי הישיבה תתקשר הגברת אתנו. נכנס מיד את הסיעה ונחליט.

שאלתי את בגין: מה נעשה אם הם יסרבו לתת לדיין את משרד הביטחון? ובגין: נתייעץ מה לעשות. הבנתי.

31 במאי, בסיעת מפא"י נערך דיון ארוך וסוער. רבים דרשו מינוי שר הביטחון חדש, אולי יגאל אלון, אך היו גם תומכים בדיין. שמעתי כי גם הליבראלים העצמאיים הודיעו למפא"י שהם רוצים בדיין. לא כינסנו את הסיעה.

1 ביוני בבוקר, פגישת הנהלת גח"ל אצל בגין לקראת פגישתנו עם אשכול ועם חבריו (זו נקבעה לשעה 11). לישיבתנו באו נציגי מפד"ל ורפ"י והם הציעו או דרשו כי לא נלך לממשלה אלא אם דיין יהיה שר הביטחון. הם מנעו מאתנו אפשרות להתייעצות נוספת בינינו לפני הליכתנו אל אשכול. בפגישה נכחו גם כמה שרים. מצדנו דיברו בגין, ספיר, בן-אלעזר ועוד. שתקתי. רק כשחברי כבר יצאו תפש אותי אשכול, כמו בימים ההם, כשהיה שר האוצר: תחכה, מה תייעץ לי? ואני: למה לא התייעצת אתי לפני כן? עכשיו, ובפרט אחרי מה שקרה בישיבתכם אמש, אין מה לעשות. בגין שמח כששמע על תשובתי זו.

בשעות הערב קיבלנו הודעה: הממשלה תצרף שני נציגי גח"ל (בלי תיקים) ואת משה דיין בתור שר הביטחון. ברור שנציגנו יהיה בגין. הליבראלים יחליטו על מועמדם (זה יהיה יוסף ספיר). בערב ליוויתי את בגין לישיבת הממשלה. בגין אלי: אולם דיין יודע שאנו עשינו אותו לשר הביטחון. אני: כן. הוא יודע ולעולם לא יסלח לך זאת. בגין סיפר לנו על ישיבת הממשלה וסקר את חבריו בה באהדה ובכבוד: זו ממשלת לוחמים. הממשלה קיימה עוד ישיבה אחת, ובה נתקבלה החלטה כמעט פה אחד: ראש הממשלה ושר הביטחון יקבעו את השעה.

כאמור, ביום ה-30 במאי חתם המלך חוסיין בקאהיר על ברית צבאית עם מצרים. באותו יום נחתמה ברית בין מצרים ועיראק. כל תחנות הראדיו של מדינות ערב שאגו: מלחמה! מלחמה! חיסול ישראל! נגרש אותם מפלשתין! נזרוק אותם לים.

לאורך הקווים הציב האוייב למעלה מאלפיים טאנקים, יותר מאלף תותחים, שבע מאות מטוסי קרב ומפציצים. בתרמילי הקצינים – ספר של היטלר, ועל כלי הרכב הודבקו מודעות המבטיחות הרס, שוד, רצח, השמדה. מפקדיהם מבטיחים לחייליהם נצחון מהיר, מלא, קל.

וכנגדם עמד צבא ישראל, צבא האזרחים, דרוך. מצפה לפקודה.

6. הכנסת בלי אופוזיציה    🔗

המלחמה התחילה ביום ה-5 ביוני 1967 ונסתיימה אחרי שישה ימים. במועצת הביטחון הוחלט על הפסקת אש בכל החזיתות. נידחו ההצעות לדרוש מישראל נסיגה מן הקווים של הפסקת האש. אין עוד סכנה לחידוש הקרבות, נהרסו צבאות האוייב ויידרש לו זמן רב עד שיוכל לחשוב על חידוש תוקפנותו החזיתית. שעת החירום – שחייבה אותנו להצטרף לממשלה עברה.

השאלה היתה האם צריך גח"ל להישאר בממשלה במצב זה. שאלה נוספת היתה האם מותר ונאה לגח"ל – אם נחליט להישאר בממשלה – להסתפק במעמדו בתוך הממשלה: שני שרים בלי תיקים, בשעה שאף לליבראלים העצמאיים, והם קבוצה קטנה של חמישה חברי הכנסת שני תיקים בממשלה. היו, אולי, בין חברינו ששאלו בליבם שאלה נוספת: מה תהיה תגובת המערך אם נדרוש את הרכבת הממשלה או אפילו רק חלוקת התפקידים בה מחדש? האם יסכימו? ואם לאו, כלום נצטרך לעזוב את הממשלה בשל דחיית הצעתנו זו על ידם? ואולי מוטב לעזוב את הממשלה מבלי שנעלה הצעות כאלה, אלא, פשוט, הואיל ונסתיימה שעת החירום הביטחוני? (דרך אגב, זו היתה דעתי שהגעתי אליה עוד בקייץ 1967, וכנראה, רק אני, בסיעתנו).

בגין הסביר לנו: (ביולי 1967). גח"ל ורפ"י חייבות להמשיך להשתתף בממשלה כי המלחמה עדיין לא נסתיימה. נימוק נוסף: עלינו לשמור על השפעתנו בממשלה לקראת המיבחנים הפוליטיים הצפויים לישראל. נוסף לכך – אנו שבעי רצון מאיחוד ירושלים. הוא הוגשם, אמנם, בדרך שקטה של תיקון פקודת סדרי שלטון ומשפט ותיקון פקודת העיריות (27.6.67) ובדרך של צו שר הפנים על בסיס תיקונים אלה. (בגין ביקש ממני שלא תהיה בדיון על חוקים אלה בכנסת הופעה מטעם גח"ל). אולם כולנו רואים באיחוד ירושלים צעד חשוב והוא לזכות ממשלת הליכוד; ובכן הוסכם בגח"ל שנשאר בממשלה, על הבסיס הקיים: ממשלת הליכוד הלאומי לשעת חירום.

השאלה היתה מה יהיה לפי זה מעמד סיעתנו בכנסת? הרי לא הצטרפנו לקואליציה, ואי אפשר לדרוש מאתנו שנשא בעול המשמעת הקואליציונית – על בסיס חלקנו בממשלה… דעתי היתה: אנו חייבים במשמעת הקואליציונית בענייני החוץ והביטחון; ובכל שאר הדברים – אנו חופשיים. בגין וספיר בתור חברי הממשלה השתתפו, לכתחילה, רק בישיבותיה ובישיבת הוועדה לענייני ביטחון, אם התכנסה. אך לאחר מכן הוצעה להם חברות בוועדות נוספות של הממשלה והם הסכימו לכך. בגין פנה אלי שאתחיל להשתתף בישיבות הנהלת הקואליציה. דיבר אתי על כך ברעם, יושב ראש סיעת המערך ויושב ראש הנהלת הקואליציה. הוא מזמין את גח"ל לישיבותיה. אנו ביררנו את בעיית מקומנו בכנסת. אני בשלי: הצטרפנו לממשלה רק לענייני החוץ והביטחון, ובשאר העניינים אנו חופשיים. כנגד זה סבור ברעם שאנחנו חייבים במשמעת על פי חוק המעבר, בתור סיעה שנציגיה הם חברי הממשלה. הוא מסכים כי ההסכם הקואליציוני איננו מחייב אותנו, שכן לא חתמנו עליו. שנינו עמדנו על דעותינו. והוא סיכם: נסתדר בינינו, אין דאגה.

דיווחתי לרימלט, יושב ראש הסיעה מטעם הליבראלים על שיחותי עם ברעם. החלטנו שאשתתף בישיבות הנהלת הקואליציה בתור הנציג היחיד של גח"ל (לא לפי המפתח של הנהלת הקואליציה), ולא אשתתף בהצבעותיה.

ברעם היה מוצלח בתור יושב ראש הקואליציה. הוא התיר לכל אחד לדבר כרצונו, לדרוש, להציע, ולבסוף הוא היה מסכם. לא נערכו כמעט הצבעות בהנהלה זו, למפא"י רוב בטוח מראש.

בתקופה הראשונה של הכנסת השישית תמכתי בכל צעד של רפ"י שיוסיף לתהום שבינה לבין המערך, ויחריף את היחסים ביניהן. בזמן המשא ומתן על הצטרפותנו לממשלה הסברתי לחברי: אם נצטרף, ואם רפ"י תשאר בחוץ הקרע בין מפא"י ורפ"י יהיה סופי. בעקבות צרוף משה דיין לממשלה ועוד בעמדת המפתח – כשר הביטחון – קמה במפא"י קבוצת חברים חשובים שיזמה איחוד מחדש של מפא"י ורפ"י. אחדות העבודה לא רצתה להישאר בחוץ. התחיל מעין מירוץ – מי יתאחד ראשון עם מפא"י, אחדות העבודה או רפ"י. בסופו של הדבר הגיעו שלוש המפלגות לאיחוד משולש, ובתחילת שנת 1968 קמה “מפלגת העבודה”. לי אין ספק בדבר, שתמורות אלה האריכו את חיי המשטר המפא"יי בישראל בשנים לא מועטות.

את חופש הפעולה שלנו במצב החדש שלנו ניצלנו לראשונה בפרשת פיחות הלירה (19.11.67) – מ-3 ל"י לדולאר ל-3.60 ל"י לדולאר. צעד זה בא בעקבות פיחות הלירה-שטרלינג מ-2.80 בעד לירה שטרלינג ל-2.40. “פיחותצ’יק” זה של הלירה נראה לי מסיבות שונות כשגיאה רצינית. בין היתר, כיוון שהוא שינה את בסיס סחר החוץ שלנו עם ארצות תבל, מבלי שישתנו תנאי הסחר (terms of trade) בינינו לבין בריטניה ולבין אותן ארצות מועטות שהלכו בעקבות בריטניה וביצעו פיחות מקביל. יוסף ספיר השתתף בישיבת הממשלה, והסכים לפיחות מבלי שנמלך בי. למחרת היום שבו נערך הפיחות הזה – מסר פנחס ספיר בכנסת הודעה עליו. נפתח דיון. הופעתי בו בנאום ביקורתי, מנומק ותקיף, כבימי האופוזיציה הטובים שלנו – והודעתי שהסיעה שלנו עוד תדון על יחסה לצעד זה (20.11.67). לאחר הודעתי זו נפגשו אשכול ואלון עם בגין ועם יוסף ספיר. בגין אמר להם כי בעניין זה חופשית הסיעה לקבוע את עמדתה; אנחנו הצטרפנו לממשלה ערב המלחמה, מילאנו את חובתנו כלפי העם בשעת החירום ולא דרשנו דבר בשבילנו… – יגאל אלון: לא דרשתם? הרי הכרחתם אותנו באופן ברוטאלי למסור את תיק הביטחון לרפ"י. אשכול מצידו אמר כי רוב הסיעה חייב לתמוך בהצבעה בפיחות. אם כמה חברים יימנעו אין זה נורא; לבדר מותר להצביע נגד. בגין וספיר השיבו לו כי עליו לדבר על כך עם נציגות הסיעה. הבנתי שזו תהיה פגישה פורמאלית ולא הצטרפתי. כמו שהיה ברור מראש במצב זה הוסכם בפגישה להסדר שהציע אשכול. אך אני, כשלעצמי, לא השתתפתי בהצבעה על אישור הפיחות: לא היה לי עניין להיות “נגד” – ברשות.

במחצית יולי 1968 הועמדנו בפני בעיה נוספת. כאמור, הסכמנו ערב מלחמת ששת הימים בפגישה עם הגב' מאיר כי אותה שעה אינה כשרה לעשות שינויים בממשלה. לפיכך הסכמנו לצרף אליה את שני נציגינו כשרים בלי תיק. אך הנה החל אשכול מבצע שינויים במבנה הממשלה ובהרכבה: הקים משרד קליטה ומינה את יגאל אלון לשר הקליטה ולסגן ראש הממשלה, צירף לממשלה את יוסף אלמוגי (ממפלגתו) ומינה אותו לשר העבודה, והכל מבלי לשים לב שאנו שותפיו בממשלה. תהינו מה עלינו לעשות? לא הסקנו מכך שום מסקנות של ממש, אולם בשעת הדיון בכנסת על שינויים אלה (8.7.68), בו נתבקשתי להופיע בשם הסיעה, מצאתי הזדמנות נאותה להוכיח נימוס, סארקאזם, קצת לעג והתנגדות גם יחד.

פתחתי את נאומי בדברי ברכה ליגאל אלון וליוסף אלמוגי, בהזכירי את ימי אלמוגי באופוזיציה כאיש רפ"י… “אמנם אין אני רוצה להזכיר – למרות שהיה זה פיקאנטי מאד – את כל הבדיחות המטופשות והמעליבות ביותר, את מחבריהן ואת משמיעיהן מאשר אותו עצמו; את הבדיחות השמיעו חברי המפלגה שהוא עכשיו חבר בה”. “… מר אשכול ידוע לא רק במפלגתו אלא גם בציבור כאדם היודע לגשר, לפשר, להתייעץ, גם לעשות פשרות ולהרגיע רוחות, זה היה כוחו. והנה לפתע, פתאום כאלו למד מקודמו. ידועה האימרה הלאטינית: Hoc volo Sic iubeo stet pro ratione voluntaş' ושבתירגום חופשי לפירושה: זה רצוני, כך ציוויתי, למה? ככה! כך נהג מר אשכול בעניין זה, הוא החליט לכאורה נגד אופיו ודרכו בעניינים אחרים, כאילו נכנס בו הדיבוק. ותסלחו לי אם אומר ‘דיבוקה’, שבקולה המצלצל, הנמוך והיפה מודיע הוא: הנה החלטתי, אינני רוצה בשום הצבעה ובשום אישור…” “היו עוד כמה דברים צדדיים שאף הם הכריעו את הכף: כמו לתקוע טריז בין חבר הכנסת פרס למישהו – וידוע מי הוא. מבחינה גם עניין ממלכתי” –.. אני יודע שקיימת אצלנו אופנה אנגלית, וברגע שהדבר נוח למישהו הוא אומר: כך נוהגים באנגליה. מר אשכול, גם זאת ירושה מקודמך. ראש ממשלת אנגליה יכול לבחור לו שרים לפי שיקוליו… במשך שנה שנתיים עושים בישראל דברים שונים בשם האופנה באנגליה. וילסון החליט על מיתון, והנה גם אצלנו הנהיגו מיתון; וילסון החליט על הקפאת השכר, והנה גם בישראל מקפיאים את השכר; וילסון החליט על פיחות והנה גם בישראל הוחלט על פיחות; אינני רוצה להמשיך ולשאול, מה יהיה אם וילסון יפסיד בבחירות הבאות; האם גם אז אתה מוכן, מר אשכול, לקבל עליך את המסקנות?" “… האסטראטגיה היתה טובה בתוך המפלגה שלא במקרה החליטה לא לקרוא לעצמה ‘מאוחדת’, אבל כלפי הממשלה כלפי הסיעות התומכות בממשלה לא זו הדרך… אכן היית צריך להתייעץ אתנו בעניין זה… לא עשית זאת…” “… מר ברעם אומר שמר אלון ראוי להיות סגן ראש הממשלה, אינני חולק על כך. יש גם אחרים במדינת ישראל הראויים להיות סגן ראש הממשלה, אבל האם זה הזמן, שנה לפני הבחירות, להכניס מהפיכה במבנה הממשלה?…” “לגבי משרד הקליטה – אני רוצה לשאול מה אתם עושים לאלון שלי? יהיה משרד קליטה ממשלתי – עם אלוף אחד בראשו; תהיה מחלקת עלייה וקליטה בסוכנות היהודית – אלוף שני בראשה. אם לא תצליח הקליטה – יגידו, אולי בצדק: הקליטה לא הצליחה כי לא היתה עלייה. ואולי התשובה תהיה: עלייה לא היתה כי הקליטה לא היתה טובה”. “… ועכשיו אני רוצה להגיד משהו על הסיעה שלי. אמרתי שלא דרשנו תיקים כשהלכנו לממשלה… היום, שנה לפני הבחירות, איש לא יחשוד בנו שפתאום אנחנו רוצצים מה שלא דרשנו אז. אין זאת אומרת, מר אשכול, שאין לנו מועמדים, אבל זה לא חשוב היום” “… כמו שלמדנו שנינו, אתה למדת פעם איזה ‘אינטרנאציונאל’. אני למדתי משיר זה שאין זכויות בלי חובות, ואין חובות בלי זכויות… בעניין זה אין לנו שום חובה לתמוך בדבר שנעשה בלי שנשאלנו עליו דבר שנעשה על ידי יצירת עובדה קיימת. אחרי שיקולים רבים בעניין זה, נצביע נגד הצירוף הזה”. (היו בנאום זה עוד עקיצות לרוב, אך לא אוכל להכניס הנה את כולן).

על רקע זה ראו שני הצדדים, בגין ואשכול, צורך להגדיר רשמית את חובותיה של סיעתנו בשל השתתפותנו בממשלה אך לא בקואליציה. ישב בגין עם שר המשפטים י"ש שפירא, ונערך מיסמך על מעמדו של גח"ל ועל זכויותיו וחובותיו בכנסת. מיסמך זה כבל אותנו יותר מאשר היינו כבולים במצב הקיים עד אז, כי נקבעה בו “ועדת שלושה” (שר המשפטים, שר מגח"ל וראש הממשלה בתור היושב ראש, בזכות להכריע על חילוקי הדעות בין השניים). כל זאת אם לא אגיע להסכם עם משה ברעם. אך ברעם הרגיע אותי: אנחנו, שנינו לעולם נמצא פיתרון-אמת. ועדת השלושה לא נקראה מעולם להתערב בעניינים שבינינו לבין ברעם. אנו הסתדרנו בינינו בסובלנות ובסבלנות בכל הסוגיות שנבעו מן המצב המיוחד שלנו בממשלה ובשולי הקואליציה.

כניעתנו לדרישתו של אשכול כי נצביע בעד אישור הפיחות שימשה מאז תקדים להצבעותינו על הצעות הממשלה. אמר לי פעם אחת השר משה קול: אתה חותר להוציא את בגין מן הממשלה. הוא לא צדק. אמת, לא הייתי מרוצה מהמשך השתתפותנו בממשלה, אך מילאתי את תפקידי בתור יושב ראש הסיעה בנאמנות, ושמרתי על קיום חובותינו כסיעה שנציגיה משתתפים בממשלה, שכן אסור שהתנהגות הסיעה בכנסת או הצבעותיה יגרמו למשבר – לכך דרושה החלטה שיקבל אותה גח"ל בשעה שיחליט עליה.

הפארלאמנטאריזם הישראלי סבל קשות מקיומה של ממשלת הליכוד הלאומי. דומני שאת תוצאותיה של תקופה זו אנו אוכלים עדיין, והיא מתנקמת בכנסת עד עצם היום הזה. לכנסת היתה חסרה אופוזיציה. אגודת ישראל שעלתה למעמד הפורמאלי של סיעת האופוזיציה הראשית, ופועלי אגודת ישראל רגישות וערות לכל ענין הקשור במעמד הדת בישראל, אך אינן מרבות להתנגד למשטר בעניינים אחרים. או יתר הקבוצות הקטנות, רק"ח, מק"י, אורי אבנרי, מצד אחד, וה"פלגניקים" שלנו שהקימו להם סיעה, “המרכז החופשי” מן הצד השני מילאו אמנם את ישיבות הכנסת בהצגות אופוזיציה צעקנית, כל אחת מהן בכיוון המיוחד לה, אולם לא היה להן המשקל הציבורי, וכוח ההצבעה הדרושים לאופוזיציה ראויה לשמה. בשנים אלה – חסרה לכנסת אופוזיציה רצינית, חזקה, לוחמת. ופארלאמנט בלי אופוזיציה – סופו להתנוון אם יתמיד במצב כזה זמן ממושך.

הדיונים בכנסת התנהלו כרגיל. בדרך כלל, נוטים גם חברי סיעות קואליציוניות להשמיע דברי ביקורת “קונסטרוקטיבית” על הצעות הממשלה ומעשיה. דבר זה היה “מותר” גם לנו. כשלעצמי לא שיניתי כל עיקר את הנימה של הופעותי בכנסת, את סגנונן ואת כיוונן, אך קשה ליהנות מן המלאכה כשליבך וגם לשונך באופוזיציה והיד מצביעה בעד הצעות הממשלה.

כתב איוור ינינגס (Ivor Iennings) על המצב בבריטניה בימי הממשלה הלאומית (בשנות מלחמת העולם): “שלטון החוק, קיום זכויות האזרח תלויים בעיקר בערנותה של האופוזיציה הפארלאמנטארית, ובלחץ של דעת הקהל על הפארלאמנט. והבסיס הקונסטיטוציוני בבריטניה היה מתמוטט לו ‘התפטרה’ האופוזיציה ממילוי תפקידה לתקופת זמן ממושכת”.

גם הדימוקראטיה הישראלית עמדה בפני סכנה זו, כי גם בישראל אין ערובה יותר יעילה לקיום חופש האזרח ושלטון החוק מאשר אופוזיציה ערה ולוחמת.

7. ממשלת הליכוד הלאומי – ואין ליכוד    🔗

לאשכול ולחבריו היה נוח להחזיק את גח"ל בממשלה ולשתקו כאופוזיציה, וליהנות מחיי שאננות בכנסת. ברם, הם לא היו מוכנים לוותר לשם כך מחופש פעולתם הפוליטי. החלטות ועידת חרטום, בסוף אוגוסט 1967, (“אין הכרה בישראל, אין משא ומתן עמה, ואין חופש השייט בתעלת סואץ”) מנעו ממילא כל משא ומתן רשמי על ויתורים ונסיגות, אך האפשרות להודעות ולהצהרות חד צדדיות על הנכונות להתפייסות ולנסיגות נשארה פתוחה.

במועצת הביטחון הוגשו אמנם הצעות לחייב את ישראל לנסיגה מקווי הפסקת האש, אך הן לא זכו לתמיכת הרוב הדרוש. במצב זה לא נתקשתה הממשלה להחליט באוגוסט, ושוב בתחילת ספטמבר: “כל עוד לא הושג שלום תוסיף ישראל לקיים בשלימותו את המצב שנקבע כהפסקת האש”. ושוב חזרה הממשלה (13.11.67) וקיבלה החלטה ברוח דומה ובסגנון חד-משמעי מובהק, ובהדגשת דרישה למשא ומתן ישיר בלי תנאים מוקדמים כדרך לשלום. איחוד ירושלים היה הצעד היחידי של הממשלה לתיקון משפטי של המצב שמלפני מלחמת ששת הימים.

ב-22 בנובמבר 1967 נתקבלה במועצת הביטחון ההחלטה מס' 242. על אף דרישתו של בגין נמנע אבא אבן, שנכח בישיבת מועצת הביטחון, מלהוסיף בה את פירושנו אנו להחלטה שנתקבלה. הממשלה דנה בהחלטה 242, אך לא סיכמה את דיוניה. אף על פי כן מסר השגריר יצחק רבין, על פי הוראת אבא אבן, למועצת הביטחון הודעה שישראל מקבלת את החלטת 242 כדרך לשלום (⁴1.5.85).

אבן ניהל משא ומתן עם מר גונאר יארינג, שנתמנה על ידי מזכיר האו"ם על פי ההחלטה 242 “כנציג מיוחד” לעידוד ההסכם בין הצדדים. (זהו תפקיד מוגבל יותר מאשר “מתווך”). בלי הסכמת הממשלה וגם בלי ידיעתה הגיע אבן להסכם עם יארינג בכל הנוגע לפרוצידורה, בצורת ניסוח מכתב שימציא יארינג לאו־טאנט (זו דרך שתמנע את הצורך להסכם על הפרוצידורה בין הצדדים עצמם), ובטיוטת המכתב כתוב “לאור דחיפות המצב ולשם החשת המאמצים להשגת הסדר (“הסדר” כתוב, ולא “שלום”) אפגש עם נציגי ישראל וקע”ם לוועידות (“ועידות” כתוב ולא לוועידה)". באלה היה ביטוי ברור לוויתור על השגת שלום ממש, כמטרת המשא ומתן, וגם ויתור על משא ומתן ישיר, (כלומר תהיה ועידה אחת של יארינג אתנו, ועוד ועידה אחת של יארינג עם המצרים ועם הסורים). המצרים לא הסכימו לנוסחה זו, ודאגו לפירסומה (15.5.68). רק בדרך זו נודע הדבר לממשלה, ובפרט – לבגין וליוסף ספיר.

על גילוי מכתבו של יארינג הגבתי במאמר ראשי ב"היום"; וגם על הודעת רבין במועצת הביטחון, ובעוד מאמרים נוספים.

בישיבת הממשלה שמע אבן דברי ביקורת מפי שרים רבים על הצעד שעשה על דעת עצמו, ושבסופו של דבר לא חייב אותנו רק בגלל התנגדותה של מצרים. ראשי המערך אשכול, אלון, גלילי, משה כרמל ודיין הכינו נוסחה להחלטת הממשלה ובה דחיית נוסחתו של יארינג ותמיכה בצעדים של אבא אבן גם יחד. חברינו בממשלה הסתפקו בהסתייגות משתי פיסקאות הסיכום, והוא נתקבל על ידי הממשלה בשלימותו.

סיעתנו דנה בהחלטת הממשלה וסיכמה על המשך השתתפותנו בממשלה. אני, כיחידי, נמנעתי מן ההצבעה. טענתי שאנו משלמים מחיר גבוה מדי בעד עצם השתתפותנו בממשלה זו. ראיתי בנעשה סימן נוסף כי החלטות של ממש אינן מתקבלות בממשלה אלא במערך, והן מובאות לישיבות הממשלה רק לשם אישורן.

עדיין לא שכחנו את פרשת “מכתב יארינג” (ואת פרשת צירופו של אלמוגי לממשלה, שעליה כתבתי בפרק הקודם) והנה מהלומה חדשה: אבן נאם בעצרת האו"ם, והזמין את הערבים למשא ומתן. הוא גם הסכים בדבריו כי בשלבים הראשונים לא יהיה המשא והמתן ישיר, אלא שזו תהיה החלפת דעות והבהרות באמצעות יארינג. הוא גם הכריז על נכונות ישראל לפשרות, לנסיגות, לוויתורים (6.10.68).

בגין הגיב בעיתונות: גח"ל צריך להחליט אם יוכל להוסיף להיות שותף בממשלה, ויחליט לא על פי שיקולים מה טוב ומה נוח לו ולא לפי התחשבות בסיכויי הבחירות, אלא על פי טובת המדינה; על הממשלה לא לסגת מהחלטתה מ-13.11.67, שאבן הפר אותה בנאומו. (אשכול שלח לו מברק ברכה על נאומו).

אבן חזר. בממשלה נערך דיון והוחלט שאבן ימשיך במגעיו עם יארינג לשם השגת הסכם לעשיית שלום בין ישראל לשכניה, בהתאם להחלטה 242 ובהתאם להחלטות הכנסת והממשלה, ובהתאם לנאומו של שר החוץ בעצרת האו"ם ב-6 באוקטובר. (שוב דבר והיפוכו, כי נוסחה זו כוללת גם את ההחלטה מ-13.11.67, בלי איזכורה בפירוש). בגין הציע בממשלה נוסחה משלו, ורק יוסף ספיר תמך בה בהצבעה.

מאחורי הקלעים ניתן להחלטה שנתקבלה פירוש אחר: יש בה הסכמה למגעים עם המלך חוסיין – על בסיס “תוכנית אלון” לחלוקת יהודה ושומרון בין שתי המדינות. לא אפרט כאן את הפגישות שנתקיימו, ומי השתתף בהן משני הצדדים. העיקר שכמעט כל חברי הממשלה היו מוכנים לתמוך בתוכנית אלון ובחלוקת הארץ לפי תוכנית זו. גם משה דיין לא פסל אותה, אלא הסביר שאיננו מאמין בהצלחתה. תוכניתו של אלון לא עמדה אותם ימים על סדר היום של הממשלה, ולא ניתנה לבגין וליוסף ספיר הזדמנות להביע את התנגדותם לה בממשלה. הסבירו לי: כל עוד לא דנה הממשלה על דברים אלה, והם אינם מחייבים אותה ואותנו אין בכך עילה לעזיבת הממשלה.

והנה עוד פרשה: ב-25.1.69 הודיע יגאל אלון סגן ראש הממשלה על התפטרותו (לא מן הממשלה, חס ושלום) מארבע ועדות ממשלתיות. הסיבה: נתגלה שקיים “פורום” בתוך הממשלה (הרכבו: אשכול, אבן, דיין) ותפקידו לקבוע עמדה, מראש, בעניינים החשובים העומדים לעלות על סדר יומה של הממשלה. אשכול הבטיח לאלון שהוא יהיה חבר ה"פורום", ואלון ויתר על התפטרותו. אכן התאמתה טענתי כי ההחלטות החשובות אינן מתקבלות בממשלה אלא על ידי מנהיגי מפלגת העבודה, ואישורן בממשלה – הוא מתן גושפנקה בלבד. החלטנו לדרוש הסבר מאשכול ולמחות נגד קיום ממשלה בתוך ממשלה. הלכו אתי בן-אליעזר, סרלין, פרלשטיין. אשכול היה ב"פורמה". הוא שאל: תגידו, האם אסור לי להתייעץ עם מי שאני רוצה להתייעץ? והוא מכחיש את דבר קיומו של ה"פורום" בתוך גרעין מאורגן. מן הצד האחר ברור היה מתגובתו של יגאל אלון כי ה"פורום" וההשתתפות בו היא תנאי להשפעה על הנעשה בישיבות הממשלה. אולם חברי הסתפקו בתשובתו של אשכול והשלימו עם קיום ה"פורום".

כמעט מיד לאחר מכן הועמדנו מחדש לפני פרשה עוד יותר חמורה. בשבועון האמריקאי הנפוץ במיליוני גליונות “Newsweek” הופיע ראיון עם אשכול ועיקרו: ישראל איננה מעוניינת בחלק המיושב של “הגדה”, כגון שכם, ג’נין וכו'. ועוד אמר אשכול שהוא מוכן לשאת ולתת גם עם אל-פתח. נבהלנו. זאת הפעם אין אלה דברי אלון ולא דברי אבן, אלא דברי ראש הממשלה בכבודו ובעצמו. בגין חיפש את אשכול. לא נמצא. משרד ראש הממשלה הודיע כי הפסוק לא הופיע בנוסחה שאושרה לפירסום ב"ניוזוויק". נתקיימו ישיבות הסיעה. באחת מהן הודיעו בגין וספיר על פגישתם עם אשכול ועל הסברו. שתקתי, שכן את דעתי הבעתי זה מכבר. לא ציפיתי שבגין יציע לעזוב את הממשלה. שמואל תמיר, שאחרי נצחון ששת הימים הפך ל"נץ" קיצוני – הציע על רקע הראיון של אשכול – אי-אמון בממשלה. ושוב תהינו בישיבת הסיעה, כיצד עלינו לנהוג. אשכול נעדר מן הכנסת ביום הדיון. במקומו הופיע אלון והסביר שאשכול אמר מה שאמר לא בשם הממשלה. מצידנו הופיע לנדאו בנאום יפה. הוא הדגיש את חומרת הדברים שאמר אשכול וקיבל את הסברו של אלון. אנו עדיין בממשלה. הוחלט להצביע נגד הצעת אי-האמון, ולהודיע כי מוסדות גח"ל יחליטו אם להמשיך לשבת בממשלה או לעזבה (11.2.69).

ישבנו בישיבת הסיעה. בגין וספיר שוב ביקרו אצל אשכול, ומצאוהו חולה. הם סיפרו לנו כי הוא הודה להם ששגה וכי הוא מצטער על כך. ושוב ישיבת הסיעה: אני וסרלין ועוד כשליש מחברי הסיעה טוענים שיש לעזוב את הממשלה; בגין וספיר: נגד. בהצבעה רוב גדול לצידם. הוחלט לקיים ישיבה משותפת של מרכז תנועת החרות ומרכז הליבראלים. התכנסנו באולם הקטן בבניין בני ברית בתל-אביב (12.2.69). הנהלת הליבראלים כבר הספיקה להחליט נגד פירוק ממשלת הליכוד. הנואם הראשון היה יוסף ספיר שטען כי יש להישאר בממשלה. חיים לנדאו: דברי אשכול גמרו את ממשלת הליכוד. צבי צימרמן: צריך לעזוב. אבניאל ורימלט: תומכים בהצעתם של ספיר ובגין. מופיע משה דיין ופונה לנוכחים: חשוב שתשארו בממשלת הליכוד. הוחלט להישאר.

ביום ה-27 בפברואר נפטר לוי אשכול.

חלוץ, איש דגניה, משרת מסור, צנוע, שומר כבוד זולתו, גמיש אך חזק בדעתו אחרי שהגיע להחלטה, בעל לב טוב. המדינה הפסידה אדם גדול, ואני ידיד.

במפא"י הוחלט שגולדה מאיר תכהן כראש הממשלה עד הבחירות (היא בת שבעים), שאל אותי זאב שרף, מה לדעתי סיכוייה? אני: בנימין דיזרעאלי התחיל את תקופתו הגדולה כראש הממשלה בגיל שבעים ושלוש. אם למפא"י אין מועמד אחר עכשיו, לא ימצאו אותו גם בעוד חצי שנה.

אחרי החלטת שני המרכזים שלנו חובתנו לחדש את ממשלת הליכוד. המשלחת שלנו למשא ומתן: בגין ואני, יוסף ספיר ורימלט. אני על פי מקצועי עורך דין. קיימתי איפוא את מצוות מרשי – היא תנועת החרות גם אם ליבי לא היה שלם עם זה. אין אנו רוצים תיקים, הרי הבחירות כבר קרובות. גם איננו רוצים בשעה זו בעיבוד קווי היסוד מחדש, אולם צריך לכתוב מחדש את הפרק על מדיניות החוץ והביטחון, כי לקווי היסוד משנת 1966 אין שום קשר עם המציאות החדשה. נאמר בהם על המטרה: שלימות שטחה וגבולותיה של ישראל. על איזה שטח כתבו ב-1966? ועל אילו גבולות?

היה לנו משא ומתן על ניסוח פרק חדש באשר למדיניות החוץ. היושב ראש היה גלילי. לצידו התיישב ראובן ארזי, שומר מצוותו של מאיר יערי. התקדמנו לאט. ברגע מסויים הצעתי: הצעד הראשון – שבנאום הגב' מאיר תיכנס הפיסקה “שוחררה נחלת האבות”. הסכימו לכך ברשות יערי (טילפנו לו). זה קרה בערב כשישבתי לבדי בוועדה למשא ומתן מטעם גח"ל. למחרת היום הופיע גם בגין וסיים את המלאכה לשביעת רצונו.

היה עלינו להיפגש עם ראש הממשלה המיועדת. נפגשנו עמה בדירתו של זאב שרף לשיחה נעימה. זה היה בעצם רק ביקור נימוסין.

הגב' מאיר הציגה את הממשלה בכנסת, הכניסה לנאומה את כל הפיסקאות שקבענו במשא ומתן בוועדת גלילי, והממשלה קיבלה אישור הכנסת (17.3.69).

בדיון הופעתי בשם הסיעה, ובהתאם לבקשתו של בגין הקדשתי את דברי בעיקר להגדרה מפורשת של מעמדנו בממשלה ובכנסת: הצטרפנו אליה בשעת החירום, כשלא היה זמן לריקונסטרוקציה של הממשלה. שעת החירום – זו הדעה של הרוב המכריע בגח"ל – לא חלפה ולא בוטלה, לכן חובתנו, כך חושב גח"ל, להישאר ולהמשיך להשתתף בממשלה. קראתי, מעל במת הכנסת בשלימותו את המיסמך שפירא-בגין, המגדיר את חובות הסיעה כלפי הממשלה והסברתי אותו והדגשתי שאיננו שותפים לקווי היסוד, מלבד הפרק החדש והמוסכם. התחייבויותנו במיסמך האמור, זהו המחיר הטבעי והבלתי נמנע שצריך לשלם בעד הליכוד הלאומי.

ליוויתי את ממשלת הליכוד הלאומי לא רק כיושב ראש סיעת גח"ל והנהלת גח"ל, אלא גם מעל דפי “היום”, הביטאון של גח"ל. במאמרי הייתי טוען ומוכיח כי על פי אופיה ומעשיה של הממשלה לא נצליח למנוע ממנה כניעה לגבי צורת המשא ומתן על הסדר ולגבי ויתורים ונסיגות, אם תראה הזדמנות להשיג פשרה עם אוייבינו בדרך זו.

בגין לא היה מרוצה ממאמרים אלה, אך לא עשה שום נסיון להגביל את חופש הביטוי שלי. אירע פעם אחת שאבן התלונן בישיבת הממשלה על התקפתי עליו ב"היום". השיב לו בגין: איש לא ישפיע על בדר שלא יכתוב מה שהוא חושב לנכון. אבן: אני אינני קורא את מאמריו. ואשכול: ואני קורא כל מאמר שלו פעמיים.

היו לו לבגין הרהורים משלו על מצבנו בממשלה. אחד מהם היה ודאי לגבי השאלה, אם נעזוב אנחנו אותה, האם הליבראלים ילכו אתנו? ולפיכך הוא היה דוחה את שעת ההכרעה, עד שהממשלה לא קיבלה החלטה פורמאלית שחייבה אותנו לעזוב אותה.

כאן, ככל הנראה, המקום לומר דבר בקצרה על האישיות הגדולה ששמה גולדה מאיר.

אמר לי פעם משה סנה כי בן-גוריון סובל מ"תסביך ז’בוטינסקי". סנה הסביר לי: אין כוונתי לסברה הידועה כי בן-גוריון הוא “רוויזיוניסט המפחד לעבור את הירדן”. כוונתי לכך שבן גוריון חושש מפני קרע עם מפא"י בשל השוני העמוק בינו לבינה והניגודים וחילוקי הדעות שבינו לבין חבריו. לעיניו ניצב גורלו של ז’בוטינסקי – שהיה מנהיג רשמי חשוב בציונות הרשמית, ועזב את הצמרת על רקע חילוקי דעות ומעולם לא חזר לשלטון ונשאר במדבר. בן-גוריון בעצם זר למפא"י – אך היא בעיניו המכשיר והאמצעי להגשמת מטרותיו, תוך עימות עם חבריו. אם צדק סנה בדבריו (והוא היה טוען כי איש לא זכה להכיר את בן-גוריון מקרוב כמוהו) – הרי מסקנתי היא שמבחינה זו גולדה מאיר שונה לחלוטין מבן-גוריון: היא אהבה את מפא"י ואת “תנועת הפועלים” אהבה בלתי מסוייגת. היא הזדהתה עם מפלגתה על אף שידעה לרגוז עליה – וטענה שהיא מעין “טאמאני הול”. גם בספר זכרונותיה לא גילתה הרבה אהדה לחבריה. בעיניה כל מפלגה אחרת פסולה מעיקרה, וראשיה על אחת כמה וכמה. והיא יודעת גם לשנוא, אולי יותר מבן-גוריון, ולפסול כל יריב. בספר זכרונותיה אין גם סימנים רבים לרגש אהבה כלפי חבריה.

דומני כי לפעמים יש לגולדה תסביך עליונות – בתור אשה – כלפי הגברים (על אף שבחיים הפרטיים – היא מאוד נשיית). היא נהנית מכל ויכוח בו כוח הדיבור שלה ולשונה העוקצנית והסארקאסטית יבטיחו לה נצחון על הגברים המתווכחים אתה. נשי ישראל, (ואולי לא רק בישראל) גאות בה – לאמור שלא יתפלל עוד גבר “שלא עשני אשה”.

היתה בגולדה מאיר חוכמה פשוטה ועמוקה, והיא גם ידעה להעריך את הזולת הערכה מפוכחת ואף צינית; היא הצליחה במשך שנים רבות בכל התפקידים המרכזיים שנמסרו לה בהסתדרות, בממשלה, במפלגתה.

חבריה שהציעו ואתה כראש הממשלה – אחרי פטירתו של לוי אשכול – חשבו לכתחילה שהיא תשמש “פקק” עד הבחירות המתקרבות.

לגולדה מאיר קרא אסון: היא נכשלה כשלון היסטורי בתפקידה כראש הממשלה. אינני יודע מה יותר חמור: הזנחת צורכי הביטחון בשנים 1971–1973 או המחדל הגדול בשבועות שקדמו ליום הכיפורים השחור. הסבירה גולדה מאיר: שב"מטבח" ההוא היו אתה גנראלים שסמכה עליהם, אך ראש הממשלה אחראי לכל כשלון, כשם שגם ההצלחות נרשמות לזכותו.

גם בגיל שמונים היתה גולדה האישיות הנבונה ביותר בצמרת מפלגתה. אך היא רחקה מחבריה, שגם אז לא אהדה אותם יותר מאשר לפנים.

ליריב פוליטי קשה לאהוב אישיות זו. הצלחתי.

8. הבחירות ותוצאותיהן    🔗

עם התקרב הבחירות החדשות העברנו בכנסת שורת חוקים ששינו במידה ניכרת את פני הבחירות בישראל. על פי דרישת שר הפנים הסכימה ועדת חוקה חוק ומשפט לשינויים מרחיקי לכת בחוק הבחירות לכנסת, תוך מגמה לחזק את מעמדו של שר הפנים במערכת הבחירות על חשבון ועדת הבחירות המרכזית. החידוש העיקרי: סמכות שר הפנים להתקין תקנות, בהסכמת הוועדה המרכזית, לביצוע הבחירות. לא נורא. את התקנות עיבדנו בוועדתהמשנה של הוועדה המרכזית והשר אימץ לו את נוסחתנו. ואנחנו, ותיקי מלאכת הבחירות, ברוך אזניה, הרב יהודה אלינסון ואני ניצלנו את נסיוננו כדי לשלב תיקונים יעילים לחוק הבחירות ולתוך התקנות.

יותר חשובים היו החידושים בחוק הבחירות – דרכי התעמולה. העיקר: הבטחנו למפלגות ולרשימות המועמדים הקצבת זמן בטלוויזיה לתעמולת הבחירות (נוסף להקצבת הזמן בראדיו). התעמולה בטלוויזיה הפכה למכשיר המרכזי והיעיל ביותר במאבק על קולו של הבוחר.

החידוש השלישי, אולי החשוב מכולם היה מימון הוצאות הבחירות של המפלגות מכספי המדינה, יחד עם הגבלת הוצאות הבחירות והטלת ביקורת של מבקר המדינה על הוצאות אלה ועל שיעורן. את הצעת החוק הכינונו בוועדת הכספים של הכנסת כניסוי חד פעמי, לצורך הבחירות לכנסת השביעית, והיה לי חלק רב בעיבוד הטיוטה. ואלה הם היתרונות של השיטה: ראשית, שיחרור המפלגות מתלותן בתורמים גדולים; שנית, הגבלת אי-השיוויון למימון הבחירות, בין מפלגה רבת אמצעים, למפלגה ענייה; ושלישית החיסכון המתחייב מן חוק הביקורת של מבקר המדינה על ההוצאות. חוקים דומים עמדו בנסיון במדינות דימוקראטיות במערב, ומאז קיבלנו אנו את החוק שלנו, נתקבלו חוקי מימון המפלגות ובחירות במדינות נוספות. מפלגה היא חלק בלתי נפרד של המשטר הדימוקראטי הממלכתי. ומימון המפלגות הממלכתי הוא המסקנה ההגיונית מתפקיד המפלגות בדימוקראטיה של ימינו.

להצעת החוק שלנו קדמה הטלת “מס פוליטי” (בתור תוספת קטנה למס האחיד) למימון הוצאות המפלגות הפועלות בהסתדרות העובדים הכללית. כשהועלתה הצעה לחידוש זה במוסדות ההסתדרות – אמר לנו אחד מחברינו: הבה נתנגד להצעה. זה ימצא חן בעיני החברים וגם את המימון נקבל על אחריות הרוב שיחליט בדבר. ראיתי בתכסיס מעין זה פגם “אסתיטי” או אף מוסרי. התנגדתי לו, ונטלנו על עצמנו את חלקנו באחריות של הטלת התוספת למס אחיד, בפרט שכל חבר ההסתדרות זכאי למנוע את ניכוי “המס הפוליטי” משכר העבודה שלו.

ואמנם, כשהוגשה הצעת חוק מימון הבחירות לכנסת, היו בה סיעות קטנטנות שראו סיכוי לדימאגוגיה באותו תכסיס: גם להתנגד למימון וגם לקבלו. דובריהן צעקו: חיסכון! לאמיתו של הדבר מימון הבחירות הממלכתי בליווי הגבלת ההוצאות – מקטין את חלקה של ההכנסה הלאומית בקיום המשטר הדימוקראטי במדינה: דהיינו מבחינת המשק הלאומי הוא דווקא חיסכון.

היה גם חבר כנסת, דובר סיעה קטנטונת, שדרש מוועדת הכספים להבטיח סכום מימון שווה לכל מפלגה ולכל רשימה: אותו סכום לסיעה של יחיד הלוחמת בעד מאנדאט אחד או שניים, ולסיעה של עשרים או יותר חברי כנסת. הוא דרש: סכום שווה לכל סיעה ללא הבדל מהו כוחה. גם מן השיוויון אפשר לעשות קאריקאטורה.

אמנם, ידידי הוותיק ד"ר ארתור ברגמן המלומד מצא בחוק המימון פגם יותר רציני: הבטחנו בחוק את המימון רק לסיעות של הכנסת השישית, אך מה לגבי רשימה חדשה שתצליח בבחירות לכנסת השביעית ואשר היו לה כמובן הוצאות לבחירות? ד"ר ברגמן פנה לבית הדין הגבוה לצדק (“בג”ץ") בטענה שהחוק פוגע בסעיף 4 של חוק יסוד – הכנסת, המבטיח שהבחירות יהיו שוות. בית המשפט העליון קיבל את הטענה הזאת ופסק דינו המליץ על הבטחת המימון לרשימה חדשה שתצליח בבחירות, על פי מידת הצלחתה. וחוק המימון תוקן בהתאם להמלצה זו.

דעתי כי פירושו הנכון של הביטוי “בחירות שוות” הוא לכל בוחר קול שווה לכל קול אחר. זהו הפירוש המקובל בעולם. שיווי מוחלט באמצעים של המפלגות המתחרות על ליבו של הבוחר – זה אידיאל שאי-אפשר להגשימו. אמנם כיבדנו את דעתם של השופטים שלנו, ובחוק-קבע למימון המפלגות שהעברנו בכנסת ביאנואר 1973 קבענו כי המימון יינתן על פי תוצאות הבחירות בלבד.

היושב ראש של ועדת הבחירות המרכזית היה שופט בית המשפט העליון אלפרד ויתקון. שקט, מעשי, דייקן, ומלא מרץ. שימשתי אחד מסגניו. ד"ר ויתקון (כמו גם קודמיו) היה סבור שעלינו לקבוע את מושבה של הוועדה המרכזית בירושלים הבירה. הוא טען כי זו חובתנו הממלכתית. זו היתה דעתי (ודעתו של בגין) מאז ומתמיד, אולם המפלגות האחרות (לרבות שותפינו) התנגדו לכך: מרכזי המפלגות ומשרדיהם מצויים כולם בתל-אביב, והיא גם הצומת לתחבורה ולתקשורת. נוח היה למטה הבחירות של כל מפלגה כי גם ועדת הבחירות המרכזית תשב בתל-אביב. אולם הפעם התעקש השופט ויתקון (וגם אני) – ועל אף התנגדותו של פנחס ספיר ראש מטה הבחירות של “המערך” – קבע ויתקון: הוועדה תשב בירושלים. הוספתי: אם יהיה על כך עירעור – נביא את העניין להצבעה בוועדה המרכזית (ומי ירצה, ערב הבחירות, להסתבך, שיראו בו מתנגד ירושלים?).

הבעיה היתה למצוא שיכון למשרדי הוועדה. מזכיר הוועדה משה שילה הפעיל והיעיל תר וחיפש בשבילנו מקום מתאים, וכמעט גם מצא פתרון… לא מושלם. אולם אני הלכתי אל קדיש לוז יושב ראש הכנסת ושאלתי: אולי תרשה שנקבע מקומנו במשכן הכנסת? הוא התלהב לרעיון, אך לא השיב לי תשובה אלא אחרי שהתייעץ עם מזכיר הכנסת ועם קצין הכנסת. השופט ויתקון פנה לקדיש לוז, נפגשו, סיכמו מה שהיו צריכים לסכם. לאחר מכן נפגש שילה עם מזכיר הכנסת לקביעת הפרטים הטכניים. הנסיון של שנת 1969 היה מוצלח – ומאז מקומה של ועדת הבחירות המרכזית הוא במשכן הכנסת בירושלים.

עבדנו בוועדת הבחירות המרכזית עבודה טובה, נמרצת וקשה ונהנינו ממנה. לא היו לנו תקלות בתוך הוועדה. אנחנו העוזרים העיקריים של היושב ראש, ברוך אזניה, הרב יהודה אלינסון ואני – אנחנו סגני היושב ראש הוותיקים והמנוסים, ומשה שילה הוותיק והמנוסה מכולנו מכירים זה את זה ומסתדרים בינינו – על יסוד של “כבדהו וחשדהו”, כמובן. גם הפרופיסור קלינגהופר – הוא כמעט ותיק… וכך הגענו ליום הבחירות – ולתוצאותיהן (28.10.69).

מלחמת הבחירות היתה שקטה, מנומסת, כמעט אלגנטית, אפורה ובלתי מעניינת: כל המפלגות הגדולות והבינוניות שותפות בממשלה. ובדין הן שומרות על שלום הבית בה – גם בימי הבחירות.

מטרתנו המוצהרת בבחירות אלה היתה למנוע שלמפלגה אחת יהיה רוב בכנסת.

קיבלנו 21.7% הקולות לעומת 21.3% הקולות בבחירות הקודמות.

המערך קיבל 49.3% הקולות לעומת 51.2% הקולות שקיבלו בבחירות הקודמות מפא"י, אחדות העבודה, מפ"ם ורפ"י יחד. אמנם המועמד הראשי של רפ"י, דוד בן-גוריון הופיע הפעם בראש “הרשימה הממלכתית” והשיג 3.1% הקולות.

ה"פלגניקים" של גח"ל – ארבעת חברי הכנסת שהקימו להם את המרכז החופשי השיגו 1.2% הקולות – מאנדאט שלם אחד, ומאנדאט שני – מן העודף… ממש בנס.

היו בתוכנו חברים מרוצים שעל אף פרישת “המרכז החופשי” משורותינו השגנו הצלחה מסויימת: חלקנו בקולות הבוחרים עלה, ושמרנו על מספר המאנדאטים שהשגנו בבחירות הקודמות.

מנהיגי גח"ל הכריזו לא פעם אחת בימי ממשלת הליכוד הלאומי שאנו משתתפים בממשלה זו במילוי החובה כלפי עמנו – ואיננו מתחשבים מה תהיה השפעת השתתפות זו (או פירוקה) על תוצאות הבחירות. ובכן ציפינו מראש שתהיה לכך השפעה – וברור שההשפעה – לא היתה חיובית.

כנגד זה גרמו הקמתה וקיומה של ממשלת הליכוד תועלת רבה למשטר הקיים. ראשית, היה זה רקע להתפייסות בין מפא"י לרפ"י, לריפוי הקרע, לשובם של אנשי רפ"י הביתה. שנית, מה טוב הדבר לממשלה שהיא יכולה לשלוט – בלי אופוזיציה, מבלי שתסבול מביקורת מתמדת של דוברי האופוזיציה, בלי הצורך לשמור על קיום הרוב בכנסת, בשעת ההצבעות, בלי הצורך להשיב לגילויי האופוזיציה ולהצדיק את מעשי השלטונות בפני הציבור. ישיבתנו בממשלה שימשה לציבור הרחב כאות שבממשלה הכל כשורה. אך העיקר: מה עשינו אנו בשעת הכושר שלנו, בשעה ששוחררה נחלת האבות?

במשך שנים ארוכות נשאנו את נס שלימות המולדת בבדידות. יריבינו האשימו אותנו שכוונתנו למלחמה, לכיבושים, ולשפך דם. הם היו מבטיחים לעם חיי ביטחון ב"גבולות הקיימים" ושלום. הם השמיצו אותנו – שאנו מפלגת המלחמה. והיו הופכים לצחוק את רעיון שלימות המולדת.

והנה – המדינה כמו שהם רצו בה היתה נתונה בסכנה. נחלת האבות שוחררה, ועתה הכל מסכימים שבאותם “הגבולות הקיימים” שמלפני מלחמת ששת הימים אין לנו ביטחון. ההמונים זורמים בשמחה ובאהבה למזרח ירושלים, לרחבת הכותל, לבית לחם, לחברון, לשכם, ולכל המקומות ההיסטוריים של ארצנו. הרעיון של שלימות הארץ, שהיה מעין פגם שדבק בנו ודחה מאתנו בוחרים, הפך להיות אות כבוד ונחלת הרבים. הוקמו התנועה למען ארץ ישראל השלימה וגוש אמונים. חל מהפך בנפש האומה. וזו שעת הכושר לעשות מהפך ביחס הכוחות הפוליטים הארוגים בעם ובמולדת.

תנועת החרות לא עשתה ולא כלום לנצל את שעת הכושר, כדי לצבור כוח כדי שתוכל, באותה שעת כושר להשלים את מעשה השיחרור הצבאי במעשה השיחרור הפוליטי והמשפטי. במקום לפעול בשעת כושר זו ישבנו בממשלה אשר רוב חבריה תרו אחר ההזדמנות להשגת השלום תמורת ויתורים ונסיגות.

התוצאה – הן תוצאות הבחירות. פירושן: תרמנו תרומה להארכת ימי המשטר הקיים לשנים נוספות.

 

בכנסת השביעית    🔗

1. הרקע וההתארגנות    🔗

מבחינת המשק הלאומי היתה תקופת הכנסת השביעית תקופה של התרחבות כלכלית, אינפלאציה גוברת, שיפור השירותים וצימצום של הוצאות הביטחון. מלחמת ההתשה הופסקה באוגוסט 1970, ואחרי שנתים, שלוש, של ארגעה יחסית וירידת מידת הערנות הביטחונית הפתיעה אותנו מלחמת יום הכיפורים.

העלייה: בשנים 1970 – 1973 עלו ארצה 189,454 יהודים, מהם מאירופה ומאמריקה 151,591 (80%) ומאסיה ואפריקה 37,157 (20%).

הירידה: באותן שנים ירדו מן הארץ 23,100 יהודים, מהם 10,500 בשנת .1973

האוכלוסין: מספרם הגיע ל־3,338.2 אלפים (מהם 2,845 אלפי יהודים). זו תוספת של 13.9% במשך ארבע השנים.

החשבונות הלאומיים: באותן ארבע השנים גדל התוצר הלאומי הגולמי ב־43.5%, והיבוא ב־80%; עיקר תוספת היבוא: בשנת 1973 לצורכי הביטחון אחרי פרוץ המלחמה. מאותה סיבה גדלה הצריכה הממשלתית בשנת 1973. הצריכה הפרטית גדלה במשך ארבע השנים ב־84%, ההשקעות ב־71.6%, היצוא ב־53%.

סחר חוץ: היבוא גדל ב־150%, היצוא ב־126%, הגרעון המסחרי ב־182%.

חובות החוץ של המדינה הגיעו עד סוף שנת 1972 ל־4,081 מיליוני דולארים – בשנת 1973 גדלו במיליארד דולארים נוסף.

אמצעי התשלום עלו ב־149%, היוקר ב־61%.

ענייני החוץ והביטחון: מלחמת ההתשה, בה התחיל נאצר בספטמבר 1968, נכשלה לחלוטין, בפרט מאז עברו כוחות ישראל להתקפות נגד בתוך מצרים בים, ביבשה ובאוויר. כתוצאה מכך הסכים נאצר ביולי 1970 להצעת מזכיר המדינה האמריקאי ויליאם רוג׳רס: הצדדים יסכימו לנהל משא ומתן באמצעות גונאר יארינג; יסכימו לקבל כבסיס למשא ומתן את ההחלטה 242; יסכימו גם להפסקת אש. נאצר וישראל קיבלו את הצעות רוג׳רס בעיקרה. האש הופסקה, אולם נאצר היפר מיד את תנאיה. עקב זאת דחתה ישראל את תחילת המשא והמתן הבלתי ישיר והסכימה לחדשו רק באיחור של מספר חודשים – לאחר שקיבלה פיצוי מאמריקה במשלוח רכש רב. המצב נמשך ללא שינויים של ממש עד ערב מלחמת יום הכיפורים.

בחודש אוקטובר 1970 נפטר לפתע עבדול נאצר. אנוואר אל סאדאת נעשה נשיא מצרים.

מתחומי סוריה וירדן נמשכו התקפות אש ופעולות המחבלים. בתום מלחמת ההתשה המצרית חיסל המלך חוסיין בעצמו את בסיסי המחבלים שבשטחו; כי הם הפכו לסכנה רצינית לו ולמלכותו. מעתה העדיפו המחבלים לפעול בעיקר משטחי לבנון, ובפרט ״פאתחלנד". הסורים חידשו את מעשי התוקפנות זמן מה לפני מלחמת יום הכיפורים.

מלחמת יום הכיפורים (6.10.73) באה כהפתעה מוחלטת לממשלת ישראל ולאחראים לביטחונה.

הכנסת השביעית נבחרה ביום 28.10.69 והתכנסה לראשונה ביום 17.11.69. הבחירות לכנסת השמינית נדחו בגלל המלחמה ונתקיימו ב־31.12.73. וזה היה הרכבה הסיעתי של הכנסת השביעית: המערך (מפלגת העבודה ומפ״ם) 56 מאנדאטים; גח״ל: 26; מפד״ל: 12; הליבראלים העצמאיים: 4; “הרשימה הממלכתית” (של בן־גוריון): 4; אגו״י: 4; רק״ח: 3; פאג״י: 2; העולם הזה: 2; המרכז החופשי: 2; מק״י: 1, רשימות המיעוטים: 4.

עם סיעת גח״ל נימנו: מנחם בגין, יוסף ספיר, יוחנן בדר, אלימלך רימלט, בנימין הלוי, יוסף סרלין, אריה בן־אליעזר, יצחק קלינגהופר, חיים לנדאו, צבי צימרמן, אסתר רזיאל־נאור, שימחה ארליך, יוסף קרמרמן, אהרון גולדשטיין, מנחם ידיד, יוסף תמיר, אברהם שכטרמן, שניאור זלמן אברמוב, יורם ארידור, אברהם כץ, חיים קורפו, משה ניסים, בנציון קשת, דוד לוי, דב מלמן, יעקב נחושתן.

לפי פעילותה של סיעת גח״ל בכנסת השביעית ניתן להבחין בה שלוש תקופות: עד ה־15.12.69 השתתפה בממשלת הליכוד הלאומי, מאז עד 12.8.70 בקואליציה ה״פרוגראמאטית", ומאז באופוזיציה.

עד ה־15.12.69 הייתי יושב ראש הסיעה ועסוק בכל ענייניה ומאז נתכווצה עבודתי ועיקרה היה בוועדת הכספים. רק אחרי שנת 1971 קיבלתי על עצמי תפקידים נוספים, זו פרשה אישית ושומה עלי לספר עליה בנפרד.

אחרי פירסום תוצאות הבחירות נפגשתי עם משה ברעם יושב ראש סיעת המערך ודנו בהצעותינו לוועדה המסדרת העומדת להתכנס בקרוב. מיספר חברי סיעת גח״ל לא נשתנה בכנסת הזאת. לפיכך הוא הציע לי לקבל מה שהיה לנו בעבר, אך אני דרשתי נוסף לכך ראשות באחת מוועדות המשנה הקבועות: לביקורת המדינה או לחוקי היסוד. אחרי מספר פגישות ומגעים עמו הוא עמד בסירובו להצעתי ואני מצידי הצעתי לסיעתי להפגין בחריפות נגד סירוב זה: להימנע מהצבעה בבחירת יושב ראש הכנסת למרות שאין לנו סיבה להתנגד למועמד המוצע, הוא ראובן ברקת (קדיש לוז ויתר על מועמדותו לחברות בכנסת זו וחזר לקיבוצו). נמנענו. ובשם הסיעה בירכתי מעל במת הכנסת את היושב ראש החדש והסברתי את מה שטעון היה הסבר (17.11.69).

פרופיסור קלינגהופר נבהל מחשש שאני אגרום לכך שהמערך ישלול מאתנו את זכותנו לסגן יושב ראש שני בכנסת (כלומר ליבראלי). החלפנו דברים חריפים בנוכחותו של רימלט. הוא פסק: אם בדר טוען שאין סכנה – אני מאמין לו.

באו אלי צדוק וברעם: הם אינם רוצים בהחרפת היחסים. הציעו לי שאהיה יושב ראש ועדת חוקי היסוד. להפתעתם השבתי כי עדיין לא ברור את מי תקבע הסיעה, זו זכותה. קיימנו עוד שיחה נוספת, רשמית, אתי הופיע קלינגהופר והם הציעו לנו רשמית את ראשות הוועדה לחוקי היסוד. במגעים בין־חטיבתיים סוכם שהמקום מגיע לחטיבת החרות. בישיבת חטיבת חרות הציע בגין, להפתעתי, ומבלי לברר את העניין אתי מקודם (אני באופן פורמאלי יושב ראש הסיעה כי הוא חבר הממשלה) למסור את המקום לחבר הסיעה החדש בנימין הלוי (נודע לי אחר כך שהלוי ביקש זאת ממנו– וזה הספיק). בהתאם עם נוהגי לעולם לא להיות ״מתעמד״ – שתקתי, אך נפגעתי. לשם מה הפכתי להיות מומחה ממש למשפט קונסטיטוציוני?

ישבתי שוב עם ד״ר רימלט וחילקנו את המקומות בוועדות. בעצם היתה זו החלטה זמנית, כי ציפינו שכמה מחברי סיעתנו יהיו מועמדים לחברות בממשלה, אם נצטרף לקואליציה.

קיבלנו את בחירתו של ראובן ברקת ליושב ראש הכנסת ברצון, על אף שמסיבות שהסברתי לעיל נמנענו מן ההצבעה על מועמדותו. ברקת היה מדינאי ודיפלומאט מנוסה, עשיר בערכי תרבות המערב, מאוהב בספרות ובשירה. גילינו כי שנינו אוהבים אותם משוררים, סופרים, ספרים, אומנים, מסאים, וניהלנו עליהם שיחות ארוכות. למדתי ממנו לא מעט. נסענו יחד לוועידות בינפארלאמנטאריות, והתיידדנו תוך כדי עבודה משותפת. לברקת היו תוכניות לשיפור עבודת הכנסת ולהעמקת הבנת הציבור (וחברי הכנסת) בסוגיות הפארלאמנטאריזם המודרני. הוא גם התחיל במלאכה זו… ופתאום – נסתלק (באפריל 1972).

היושב ראש החדש – ישראל ישעיהו־שרעבי – שונה בתכלית מברקת. לעולם לא אזכה לקרוא את הכרכים מהם הוא שאב את תרבותו העברית העמוקה. הכרנו זה את זה מאז נכנס לכנסת הראשונה, ובשיחותינו הרבות השגנו מעין מיזוג גלויות זוטא, ואנו שומרים עליו עד היום. ישעיהו הוא פוליטיקאי פיקח, בקי במציאות החברתית והמפלגתית של ישראל; המזג חם, הלב של זהב. בסיעה שלנו לא אהבו אותו. טענו כי בתפקידיו בכנסת גילה נטייה לפגוע בזכויות האופוזיציה. על פי החלטת הסיעה נמנענו מן ההצבעה על בחירתו ליושב ראש הכנסת (במאי 1972), ובשעת בחירת יושב ראש לכנסת השמינית העמידה הסיעה באופן הפגנתי מועמד משלה. בתור יושב ראש הכנסת הוא היה צנוע ופעיל; הלך, בדרך כלל, בדרכו של ברקת, והשתדל לקיים יחסים תקינים עם כל הסיעות. היחסים האישיים בין שנינו היו טובים והתקרבנו זה לזה בעבודתנו בכנסת. טענתו היחידה נגד "האשכנזים״ היתה, – שהם מתחתנים עם הבנות היפות ביותר של עולי תימן: "למה לא ישאירו אותן לנו?״ ככה זה! ואתו סליחה.

2. הרכבת הממשלה    🔗

הנשיא הזמין את הסיעות להתייעצויות. הופעתי עם רימלט והודענו כי עקרונית מוכנה סיעתנו לקיים את המשך ממשלת הליכוד הלאומי. הנשיא הטיל את תפקיד הרכבת הממשלה החדשה על גברת מאיר (10.11.69). סיעתנו בחרה משלחת למשא ומתן ובה: בגין, יוסף ספיר, רימלט ואני. הגברת מאיר הזמינה אותנו לשיחת נימוסין ויעקב שמשון שפירא, (שר המשפטים), הזמין אותנו לוועדה שתעבד את קווי היסוד (פרט לפרק המדיני שעיבדנו אותו בתחילת השנה). שותפנו בוועדה זו יחד עם נציגי שאר הסיעות של הקואליציה היוצאת.

בגין רצה במשא ומתן ממושך ״hard bargaining״. הוא הכין טיוטה לקווי היסוד והציע אותה כבסיס למשא ומתן. כנגד זה רצה שפירא כי קווי היסוד של הממשלה היוצאת (משנת 1966!) ישמשו בסיס למשא ומתן זה. התווכחו על כך יומיים ובסופו של דבר נתקבל הסיכום: קווי היסוד הנ״ל הם הבסיס, אך נשתמש גם בטיוטה שלנו.

הוועדה התחלקה לשתי ועדות משנה; אחת מהן לענייני המשק והחברה, ובה השתתפו יוסף ספיר ואני, היושב ראש היה משה כרמל, שר התחבורה (18.11.69). בוועדת המשנה השנייה השתתפו בגין ורימלט.

התמדתי להופיע בוועדת המשנה ועיקר המעמסה נפלה עלי. התווכחנו על כל פרט ופרט ועל כל סעיף וסעיף. הנוסחאות של קווי היסוד אינן קונקרטיות במיוחד, ואפשר להתפשר על השינויים שבהם יתירו לנו להסכים לנוסחאות או לפרשן כרצוננו. ואמנם כשהגענו לבעיות שירותי הבריאות (דרך קופות החולים, או הקמת שירות בריאות ממלכתי אחיד) לא מצאנו דרך לנוסחה משותפת – והוסכם כי לסיעות ינתן בנושא זה חופש הצבעה. ההצעה כולה תוגש לוועדה.

בשעת סיום עבודת ועדת המשנה בירך אותי כרמל בתור יורש תפקידו כשר התחבורה. השיבותי לו: אם יעמידו אדם על גבי שולחן לא ייעשה על ידי כך יותר גדול משהיה לפני כן. והוא השיב לי באותה נימה: ואם ירד אדם מן הדוכן לא ייעשה יותר קטן מאשר היה לפני כן. המצב לא היה נעים לי. כל העיתונות, וכל הציבור וגם חברי הכנסת היו משוכנעים שאני אהיה חבר הממשלה החדשה, ודווקא שר התחבורה. לשווא אמרתי לכל אחד: איש לא הציע לי עדיין תיק של שר.

הגברת מאיר הזמינה אותנו לשיחה על ״תכלית״, וזו הצעתה: שישה מקומות בממשלה. התיקים: המסחר והתעשיה, התחבורה, הדואר, והפיתוח ושני שרים בלי תיק. אני מוחה. למעשה כל אלה אינם אלא שני תיקים, כי תחבורה ודואר היו בשעתו תיק אחד, וגם מסחר ותעשייה כלל את הפיתוח. והיא עמדה על שלה והסבירה שלא תוכל לשלול יותר תיקים מן המחזיקים בהם. בגין היה בשעה זו בחוץ לארץ. כשחזר התייעצנו והחלטנו על פי הצעתו לדרוש תיקים נוספים; שיגרנו לגברת מאיר משלחת חדשה והיא – סירבה לשנות את הצעתה.

לעבודה היו קשיים גם עם מפ״ם, שהתנגדה לקואליציה “פרוגראמאטית” עם גח"ל. בסופו של הדבר הסכימה מפ״ם לשגר לממשלה שני שרים – בלי תיקים דווקא והממשלה תשמור תיקים אלה – לרשותה של מפ״ם אם היא תואיל לקבלם (בריאות וקליטה). גם למפד״ל היו דרישות נוספות: נוסף לתיקים שבידה (פנים, סעד ודתות) הם דרשו, ובאופן אולטימטיבי, את תפקיד סגן שר החינוך, שיקבל סמכות על בתי הספר הדתיים, למיכאל חזני. ובגין הודיע שלא נלך לקואליציה בלי מפד״ל. יוסף ספיר פנה אלי ברוגז: איך יכול בגין להתחייב בעניין זה בלי להתייעץ אתנו? בגין הסביר: החלטנו על ממשלת הליכוד הלאומי, כלומר גם עם מפד״ל. אני חייב להיות יושב ראש בישיבה זו של המשלחת. ספיר ובגין מחליפים דברים חריפים, שניהם צודקים על פי דעתם. אחרי הישיבה הודיע לי ספיר כי המצב עלול להביא לפירוק גח״ל (משמע שהליבראלים עלולים להחליט על הליכה לממשלה בלעדנו – אם הסיבה המונעת את כניסתנו לממשלה תהיה התפקיד לחזני). רימלט: הרי בדר רוצה בפירוק של גח״ל.

במפד״ל היתה קיימת החלטה שלא ללכת לקואליציה בלי גח״ל. בגין האמין בהחלטה זו ואני צחקתי בליבי… (וצדקתי). שלושת השבועות שהועמדו לרשותה של הגברת מאיר להרכבת הממשלה קרבו לסופם. והיא ביקשה מן הנשיא עשרה ימים נוספים (ולא שלושה שבועות נוספים שהיתה רשאית לבקש על פי החוק). עם זה היא הודיעה: זהו!… שפירא אמר לי: צריך לגמור! ובגין: אין לנו סיבה להקל עליהם (צדק). שפירא כינס את מליאת הוועדה לקווי היסוד (1.12.69) לאישור ההצעות של ועדות המשנה. כרמל דיווח על הצעות ועדת המשנה שלנו, כשהגיע לדבר על ההסכם בדבר חופש הפעולה בעניין שירותי הבריאות, הפסיק אותו בגין: הוא אינו מסכים, יש לקבוע את עקרון שירות הבריאות הממלכתי לכל. הוא גם דורש תוספת סעיף: בוררות חובה ממלכתית בסיכסוכי העבודה, וחופש פעולה בעניין זה. שפירא מודיע: ישיבות הוועדה תתקיימנה יום יום; אך בישיבות אלה ההשתתפות קטנה למדי, ואין התקדמות בעניינים השנויים במחלוקת. לפעמים אני יחיד מנציגי גח״ל. יום אחד בא לנדאו (במקום בגין) וניסה לפתוח בכל הוויכוחים מחדש.

מיכאל חזני ממפד״ל – הפך ל״ברנדוט". הוא גם הצליח במידה מסויימת בתפקידו. בעזרתו נתבשלה נוסחה יותר גמישה לסעיפים על ביטוח הפנסיה וביטוח הבריאות; נוסחה זו אופיינית לניסוחיזם המפא״יי, שהוא בחזקת דבר והיפוכו, וזה לשונה: “הממשלה תעודד ביטוח בריאות על ידי קופות החולים הקיימות, תגביר את הפיקוח עליהן, ותחתור להנהגת ביטוח בריאות כולל”. נוסחה מקבילה באותו נוסח נתקבלה לגבי ביטוח פנסיה.

דשנו בדבר זה במתיחות יתר בישיבת סיעה ארוכה, שנמשכה שעות ארוכות ביום ב׳ (ה־8 בדצמבר). היו חילופי דברים די חריפים בין בגין לליבראלים, והעיקר הבעיה שנשארה פתוחה: בוררות חובה לסיכסוכי העבודה, שבגין איננו מוכן להפסיק כל פעולה למענה גם בהיותו בקואליציה. הישיבה הסתיימה מבלי שנמצא פתרון לסעיף הבוררות, אך ערכנו הצבעה עקרונית אם אנחנו מוכנים להצטרף לקואליציה. התוצאה: 24 בעד, 1 נגד (בדר).

בגין, יוסף ספיר וחיים משה שפירא מנהלים על כך משא ומתן עם יעקב שמשון שפירא ועם פנחס ספיר, וזו הצעתם של ״פשרה״: לגח״ל יהיה מותר להצביע פעם אחת ויחידה בעד הצעת בוררות חובה ממלכתית, בתנאי שהגברת מאיר תסכים להצבעה זו של גח״ל. הכוונה ברורה: תינתן הסכמה אם ממילא יובטח רוב להפלת ההצעה. בגין דחה הצעה זו בתקיפות (ובדין).

ביום ד׳ (10.12) הודיעה הגברת מאיר שביום הבא תודיע לנשיא על הרכבת הממשלה בהרכב בינסיעתי שיהיה לה. הגיע לאוזני כי מפד״ל תשתתף בממשלה זו. ובכן יושבים אנו בישיבה נוספת של הסיעה (10.12.69) ולא הייתי מספר כאן על ישיבה זו, לולא הסתננו ממנה לעיתונות כל מיני פרטים – ובהגזמה. אמנם זוכר אני את סיפורו של ז׳בוטינסקי על ההבדל בין ריב בנאפולי ובסיציליה. בסיציליה – כשפוגע אדם בכבוד הזולת, והנה שניהם החווירו, ושניהם שותקים ובידיהם סכינים וברור שיישפך דם. בנאפולי שני היריבים צועקים, קופצים זה אל זה, נראה שעוד רגע ואחד יהרוג את משנהו, סביבם המון סקרנים הנהנה מן המחזה, אך הכל יודעים היטב שהכל ייגמר בחילופי עלבונות וקללות. ובכן המשבר בגח״ל שפרץ באותה ישיבה נוספת היה מסוג נאפוליטני, ואני נהניתי מן המחזה.

על סדר היום עמדה השאלה, האם להסכים לפשרה שהציעה ה״עבודה" באשר לזכותה של הסיעה להצביע בעד בוררות החובה. בגין ונואמים משתי החטיבות טוענים שאין זה מספיק, אך יש גם חברים ליבראלים הטוענים אחרת ורשימת הנואמים ארוכה, והם מחכים לתורם. והנה נכנס לחדר הישיבה חיים משה שפירא והתיישב אל השולחן. הוא נתקבל בכבוד, והוא גילה: אתמול (ביום ג׳) בשיחתם של שני האדונים שפירא ושני הספירים (יוסף ופנחס) הודיע יוסף ספיר שהוא מקבל את הפשרה (הנ״ל) שהם הציעו, ולפני ששמע על מה אנו מדברים היה בטוח שהכל כשורה. היתה זו הפתעה לכולנו (ולא לכולנו), אך כיצד להתחיל בליבון העניין עם יוסף ספיר בנוכחות האורח? העלה בגין בעיה אחרת: הוא גילה שעשה הסכם עם חיים משה שפירא, ששתי הסיעות לא יילכו לממשלה אלא יחד; הוא הזכיר לשפירא כי בשעת מאבקה של מפד״ל על תפקיד סגן שר החינוך, הוא עמד לצידם; האם המפד״ל חוזרת מהבטחתה לא ללכת לממשלה בלי גח״ל? ועל כך משיב שפירא שאין שום סיבה שגח״ל לא תצטרף לממשלה, כי הבעיה של בוררות החובה היא שולית ולא ידוע אם תעלה לדיון בכנסת ומתי. בגין עמד על שלו: מבחינתנו בעיית בוררות החובה היא עקרונית, ובשביל מפד״ל עניין מינוי חזני לסגן שר החינוך די היה בו לשמש סיבה לקרע; “אתם חייבים לכבד את נאמנותנו לעקרונותינו”. דברים אלה לא עשו רושם על שפירא על אף ניסוחם הקורקטי.

וכאשר עזב אותנו שפירא תקף בגין את יוסף ספיר: הוא מצידו לא עשה מעולם צעד בלי מר יוסף ספיר, בלי להתייעץ אתו ובלי הסכמתו, וכיצד מרשה מר יוסף ספיר לחייב את גח״ל בעניין זה, בפגישה שבגין לא ידע עליה. הוא גם בדיעבד לא שמע עד הרגע הזה על הסכמת מר יוסף ספיר לנוסחת שני האדונים שפירא. (דברים אלה כאן, אינם אפילו תמצית מנאומו של בגין, כי היה זה נאום ארוך, שופרא דשופרא מבחינה ריטורית). בגין סקר את כל תולדות גח״ל כדי להוכיח את מלוא הלויאליות שלו כלפי מר יוסף ספיר ואת ההיפך בהתנהגות זולתו. הוא הגיע גם לפרשת הולילנד (שסיפרתי עליה בפרק על “משבר מיותר”). הוא הישווה את חומרת המצב שמר יוסף ספיר גרם לו עם זה המכונה ״משבר הולילנד"… וכך המשיך בגין שעה ארוכה ואמר את כל אשר בליבו.

רימלט שתק בעוד מקטרתו בידו ולא בפיו. הוא ביקש להפסיק את הישיבה לחצי שעה או לשעה. נלך למזנון לשתות קפה, ונחזור רגועים להמשך הדיון. בגין דחה הצעה זו והמשיך בדבריו, וסיכומו הפתיע אפילו אותי: מר יוסף ספיר התחייב בשם גח״ל להסכם בנוסחת הפשרה שהוצעה על ידי שפירא, ואני בעד קיום הבטחתו.

על אף פי כן, נמשך הדיון. כי ספיר לא שתק גם הוא, אך סגנונו היה יבש, והמתח הדראמאטי ירד במקצת. לא היה סיכום פורמאלי בישיבה זו, אך היה ברור, על פי הדברים שנאמרו, שלא נצטרף לקואליציה, וכי גם לא נספיק לעשות זאת אפילו רצינו בכך, שהרי בבוקר תמסור הגב׳ מאיר את הודעתה לנשיא המדינה על הרכב הממשלה, בהשתתפות מפד״ל ובלי גח״ל.

והנה ביום הבא, ביום ה׳, נודע לי מפי קריין הראדיו בקול ישראל או מעיתון ערב כי אכן גח״ל בקואליציה ושהגברת מאיר הודיעה לנשיא על הרכבת הממשלה על בסיס מאה ושניים חברי הכנסת.

בדיעבד סיפר לי בגין: כל לילה חשב ושקל בדבר, והגיע לבסוף לכלל מסקנה לוותר על כל פשרה ועל כל נוסחת פשרה בעניין ההצבעה על בוררות חובה. גח״ל עצמו יחליט בבוא מועד כיצד להתנהג בדבר. מיד הודיע ליעקב שמשון שפירא על החלטתו זו.

בערב של אותו יום נתכנסה במצודת זאב ישיבה משותפת של המרכזים של שתי מפלגות גח״ל, ועל סדר היום: אישור הצטרפותנו לקואליציה. היה זה כמובן רק צעד פורמאלי ושלאחר המעשה, ולא היתה לי שום כוונה לנאום בישיבה זו. היה נאום פתיחה “בעד” וחיים לבנון מן הליבראלים דיבר “נגד”. ופתאום הודיע בגין שגם אני אדבר “נגד”. לא שאלתי אותו מעולם למה עשה זאת כי לא ביקשתי את רשות הדיבור. אך קמתי והסברתי את סיבות יחסי השלילי להצטרפות לממשלה זו: הסדר התיקים שהוצע לנו הוא בלתי צודק ואף מעליב. לא תהיה לנו השפעה בממשלה והיא תנהג כתמול שלשום וברגע שתמצא לנכון תחליט על פשרה טריטוריאלית, על תוכנית אלון, או על הגרוע מזה, הממשלה תסכים לכך. שלישית, לדימוקראטיה במדינה דרושה האופוזיציה בכנסת, וזה תפקידינו. ועוד: על פי המצב המדיני ולפי הצפוי לנו, לא נראית לי השתתפותנו בממשלה לאורך ימים.

רק לבנון ואני הצבענו ״נגד״ – בעקבות דברינו.

ביום ה־15 בדצמבר הציגה הגברת מאיר את ממשלתה בכנסת ובה שישה שרים מגח״ל. הם בוודאי לא ציפו שיתפטרו ממנה בעוד שמונה חודשים.

3. “… והכל חבל”    🔗

על פי סדר הזמנים עלי לכתוב על עניין שהוא אישי בעיקרו, על אף שבמבוא לספר זה הדגשתי כי חיבורי איננו ביוגראפיה, ושכל המסופר בו הוא על חבר כנסת ועל הכנסת שבה הוא חי ופעל. אולם פרשת כניסתנו לממשלה, בשנת 1969 היתה קשורה כמובן בשאלה: מי ומי הולכים.

משך כל ימי מעולם לא ביקשתי לעצמי תפקיד ציבורי ולא רדפתי אחריו. כעורך דין בנו של עורך דין למדתי לדעת כי האתיקה המקצועית אוסרת חיפוש קליינטים. לפיכך עורך דין הגון הוא בבחינת עלמה צעירה מן הימים ההם, המצווה בתכלית לשבת לה בשקט, וכאילו באדישות עד שיזמינו אותה לריקוד.

התפקידים הציבוריים שנשאתי בהם עוד בימי עלומי באו אלי מעצמם. מעולם לא ביקשתי אותם, וכשדבר זה או אחר לא מצא חן בעיני – ידעתי להתפטר, ולהיפטר ממנו, ולפעמים עשיתי זאת אולי בלי סיבה מספקת.

גם כשהיה צריך לקבוע את נציגי הסיעה לממשלה – לא נקטתי שום יוזמה, לא הצגתי את מועמדותי ואף לא הסתרתי את דעתי כי מוטב לה לתנועתי שלא תצטרף לממשלה כל עיקר. אולם מועמדותי עלתה מאליה. נציגי המפלגות שעמהן ניהלתי משא ומתן בשם סיעתי, העיתונות, כל כלי התקשורת, ודעת הקהל והציבור הרחב הניחו כי מועמדותי לשר בממשלת הליכוד הלאומי מובנת מאליה. כל הסברי כי דבר זה איננו בטוח כל עיקר, לא עשו רושם, ובעצם על פי ההגיון היה לכל אלה (וגם לי) יסוד להנחה זו. הייתי מספר שניים ברשימת החרות לכנסת. הייתי מרכז הסיעה או יושב ראש שלה כמעט מראשית קיומה, ונציגה בכל משא ומתן, וגם במשא ומתן על השתתפות בממשלה. לא אני חייב להסביר שנוסף לעמדתי ולתפקידי ולמעמדי בעבר ובהווה היו לי גם (לפחות בעיני היריבים) ה״כישורים המתאימים".

לכן היה זה דבר בלתי נעים שהמועמדות שלי, שלא אני הייתי יוזמה אלא, כאמור, דעת הקהל, נכשלה. על דבר כזה אומרים: נכשלת, פסלו אותך. כאילו ניסיתי, השתדלתי, ונמצאתי בלתי ראוי לכך. אולם לא כשלון זה קבע את תגובתי על מה שאירע. נתאכזבתי מיחסם של חברי אלי. אמנם שגור היה בפי כי לאדם יש במפלגתו רק חברים, ידידיו הם דווקא במפלגות אחרות. אולם בליבי האמנתי כי חברי סיעתי הם גם ידידי. מובן שמותר גם לידידים לא לבחור בידיד לתפקיד מסויים. אולם מה שקרה הפעם לא היה אלא קשירת קשר מאחורי גבי, בסודי סודות, בחשאי, ובכוונה תחילה לפגוע בי ובמעמדי בעיני הציבור. ראיתי שאני מבודד. והחלטתי: אכן אהיה בודד.

אותם ימים היה יוסף קרמרמן – לכאורה ידיד נאמן שלי – גזבר תנועת החרות. הוא היה גם ראש מחלקת הכספים של כל מוסדות התנועה, לרבות קרן תל־חי, ומנהל הקופה האחידה, ושולט עליה שלטון מוחלט. הוא אדם אמיד, אפילו עשיר, ובציבור בטוחים היו שהוא מממן את התנועה מכספו שלו. למעשה אין הוא תורם לתנועה אפילו על פי יכולתו. הוא היה משיג הלוואות, ולאו דווקא מן הבאנקים, ולאו דווקא בתנאים נוחים. חובות התנועה הלכו וגדלו מחודש לחודש. בגין לא התעניין וגם איננו מתמצא בעניינים אלה, הוא עסוק מעל הראש בעניינים אחרים. אני, בתקופת כהונתי כיושב ראש המרכז, (וענייני הכספים לא היו כלולים בסמכותי, כפי שהוגדרה), ביקשתי ממנהל החשבונות אינפורמאציה על המצב הכספי והוא השיב: קרמרמן אסר עלי למסור על כך אפילו לבגין. ירשה לי הקורא לא להמשיך כאן בגילויים נוספים. רק מן העיתונות נודע לו על המשבר הכספי של קרן תל־חי ושל תנועת החרות בשנת 1976. אף ידוע לי כי גם תומכיו ומעריציו של קרמרמן מימיו הגדולים כשליט על הקופה נטשו אותו ושללו ממנו את כל התפקידים שלו בזה אחר זה. לצורך סיפורי שלי די במה שרמזתי כדי שיבין הקורא מניין באה השפעתו של קרמרמן על מנגנון התנועה ועל הסניפים הזקוקים להקצבות, בשנת 1969, וגם במשך זמן רב אחריה.

כעשר שנים לפני כן הסתייגנו, נחום לוין ואני, כחברי הנהלת המרכז, ממשק הכספים שלה ומדרך ניהולה והתפטרנו. בשל אותה סיבה שגרמה להתפטרותנו לא חזרנו להיות חברי ההנהלה. ואינני מתפלא שיוסף קרמרמן שמר טינה בליבו כלפי נחום לוין וכלפי, אך לא חשבתי על כך מקודם.

ח.כ. קרמרמן כמעט לא השתתף בישיבות הכנסת ובישיבות ועדותיה. ה״אליבי" שלו: העיסוק בגזברות. אף על פי כן הוא ביקר אצלי אחרי הבחירות לכנסת השביעית וביקש להיות חבר הנהלת הסיעה (אחד משלושת נציגי תנועת החרות בסיעת גח״ל). הסברתי לו: הרי אתה אינך בא לכנסת, וחבר ההנהלה צריך להתמיד בכך. הצעתי לו שיהיה יושב ראש ועדת הכלכלה, זה תפקיד יפה, ויהיה לו יותר קל להסתדר במילוי תפקיד זה. אך הוא אמר שהוא דווקא רוצה להיות חבר הנהלת הסיעה, כי זה כבוד גדול. לא ידעתי שהוא יסיק מקנות מסירובי. אך כך הוא אכן עשה.

ברגע מסויים נודע לי מן העיתון כי מר מושביץ (שהוא איננו חבר התנועה), פנה אל בגין והציע לו כמועמד לשר מטעם תנועתנו, את עזר וייצמן. שאלתי על כך דרך אגב את בגין, והוא השיב במידה רבה של חוסר־סבלנות או עצבנות: שרים של התנועה יהיו חברי סיעתה בכנסת. שבוע או שבועיים אחר כך בא אלי אחד מפעילי התנועה, בשם קבוצה שלהם, וסיפר לי כי קרמרמן ואלה ואלה ממקורביו מארגנים את נציגי הסניפים, חברי המרכז, נגד מועמדותו של בדר לממשלה. הוא ביקש שאודיע על כך לבגין, ושנתחיל בפעולה נגדית מצידנו. השיבותי לו כי בעניין זה אני לא אנקוף אצבע. וכך גם נהגתי. אמנם כשבוע ימים לפני הרכבת הממשלה ישבנו, בגין ואני, בישיבת ועדת קווי היסוד, וכתבתי לבגין פתק ובו האינפורמאציה שקיבלתי על פעילותם של קרמרמן וחבריו. הוא קרא וביטל את הידיעה בהינף יד. (אחר כך טען בפני שהצעת קרמרמן בישיבת החטיבה היתה בשבילו הפתעה). במוצאי שבת (13.5.69) – לפני ישיבת חטיבת תנועת החרות בכנסת, שהתכנסה לקביעת מועמדינו לממשלה הודיע לי בגין שיציע כמועמדים אותי ואת חיים לנדאו. בישיבה הציע בגין שלושה מועמדים ולא שניים (ברור שמקום אחד הוא שלו – ויש לקבוע שני מועמדים נוספים) בגין הציע: בדר, לנדאו ובנימין הלוי. קרמרמן הציע את וייצמן – ובגין השיב: הריהו בצבא. מנחם ידיד, ממקורביו של קרמרמן הציע את קרמרמן. בהצבעה החשאית נבחרו בגין, לנדו וקרמרמן, כמו שנידברו לפני כן המצביעים לטובתו. המרכז, שחבריו הוכנו על ידי קרמרמן לכך, אישר את החלטת החטיבה. בבוקר של יום א׳ בוצעה העברתו של וייצמן מן הצבא לחברות בתנועת החרות, ובערב הוא נבחר במרכז כמועמד לממשלה במקום קרמרמן, בהתאם לתוכניתו שהוכנה מראש. אחר כך ניסו מקורבי קרמרמן להפנות את תרעומותי כלפי בגין, לאמור: תשאל את עצמך למה נבחר לנדאו ולא אתה. הדבר לא עשה עלי כל רושם. לנדאו הציע לי באותה ישיבת מרכז במוצאי שבת כי יתפטר לטובתי, אסרתי עליו בכל תוקף לעשות צעד זה.

הזמינו אותי לקול ישראל. גדעון לב־ארי ריאיין אותי: מה קרה? איך בגין הירשה? תשובתי: בגין בעד דימוקראטיה, וכיבד את החלטת הרוב. הוא שואל: אתה? ידוע שאתה אדם חזק! ואני: נכון, אני חזק בענייני התנועה אך בעניינים האישיים שלי אני אדם חלש מאוד.

התפטרתי מתפקידי כיושב ראש הסיעה; אחרי שחברי בחטיבה גילו את יחסם כלפי, כפי שגילו. לא נכחתי בישיבת הכנסת, שבה אושרה הממשלה החדשה (15.12.69), אך יום אחר כך באתי לכנסת כרגיל לישיבת ועדת הכספים. אחרי הצהריים ביקשוני שאעלה לישיבת חטיבת החרות. בגין הודיע שהוחלט להציע לי את ראשות הסיעה ונוסף לכך את תפקיד יושב ראש ועדת הכלכלה. סירבתי. הישיבה נסתיימה. בגין ביקש לדבר אתי. היתה זו שיחה מוזרה ומשונה ביותר. הוא פתח במבול של טענות נגדי לגבי העבר. חלק של ההאשמות שהוא הטיח כנגדי לא היה בהן ממש, פשוט לא היו נכונות. הדברים האחרים נמסרו לו בצורה מסולפת. לא היה לי שום רצון להשיב לו, או להסביר את העניינים. הוא גם רצה לדעת על דברי בקול ישראל, לגבי יחסו לדימוקראטיה. האם אמרת זאת ברצינות או באירוניה? היה לי סרט הקלטה של דברי, אך גם לשאלה זו לא השיבותי. לא היתה בפיו אף מלה אתת של צער על מה שאירע. הוא סיים את כתב האישום נגדי: אתה חבר טוב, נאמן, לויאלי אך אתה אדם קשה מאוד… אני מבין שגם זו אשמתי, ובשל עבירה זו ספגתי את העונש. הוא סיים: עוד נשוחח.

הוא לא דיבר אתי משך שנה.

בעיתונים קראתי על ישיבת המרכז בה הופיע וייצמן בפעם הראשונה בתור חבר תנועה חדש ומועמד לשר התחבורה. איזו התלהבות! איזו שמחה. בגין מאושר, שמח, ווייצמן לבגין: מפקדי! בגין לווייצמן: אלופי! והוא מכריז: זה יום גדול לתנועת החרות. אשרי הממשלה שווייצמן הוא חבר בה! וכו׳ וכו׳. האידיליה הזאת נמשכה כשלושה שבועות. בישיבת הממשלה (4.1.70) עמדה הממשלה להחליט על נסיעת שר החוץ אבא אבן לגרמניה. בגין ולנדאו הצביעו נגד, וייצמן: בעד. בגין כתב פתק לווייצמן: "! vive la liberté״ (איני יודע אם כתב זאת “ברצינות או באירוניה”).

זרמו אלי מברקים ומכתבים, ורבים התקשרו אלי בטלפון. כולם מלאי מרירות על “ההדחה” שלי, כולם מלאי רגשי ידידות והערצה. באו לביתי ידידים ותיקים שלא נפגשנו מזה שנים, כדי להפגין את נאמנותם ואהבתם. הפגנה ספונטאנית זו כבר התחילה בשבוע של אישור הממשלה. נערכה קבלת פנים לכבוד המאורע. ניגש אלי יוסף ספיר עם חבריו, התחבקו אתי: זה המחיר ששילם בגין בשל הלויאליות הבלתי מוגבלת שלך, מחיר לנאמנותך ולמסירותך. ניגש אלי ראובן ברקת, יושב ראש הכנסת: סבלנו ממך יותר צרות מאשר מכל אדם אחר בכנסת זו. אך אנחנו מעריכים אותך, ומצטערים על העוול שנעשה לך. הופיעה הגברת מאיר ומיד ניגשה אל אשתי ואלי: נעשו בארץ מעשי חזירות לא מועטים, אך חזירות זו עולה על כולם. היא שוחחה אתנו כחצי שעה. היא אף ביקשה את אשתי: אל תתני לו לעזוב את הכנסת. ולא היה במסיבה זו אפילו אחד, שלא ניגש אלי. גם הקומוניסטים, גם אורי אבנרי. רק חברי חטיבת החרות עמדו יחד, מרחוק, והסתכלו בנעשה.

אך אני אינני בודד. רעייתי לימיני. היא עלתה, כמו תמיד, עמי לירושלים. ונכחה עמי בכנסת. לא לשווא כינוה בעיתונות ״חברת הכנסת מס׳ 121״, ובימים אלה, בכנסת השביעית, עזרה לי אף יותר מאשר בעבד.

ברם, לא עברו שישה שבועות – ואני הייתי מוכן לשכוח ולסלוח את כל הקנוניה הזאת שזממו נגדי חברי וקרמרמן – שהתפאר בה בסיפוריו בנסיבות שונות. כל זה נראה בעיני פתאום כשטות והבל הבלים לעומת מכת הגורל: נפטר אריה בן־אליעזר.

ניצבתי בבית ז׳בוטינסקי ליד ארונו. היה די שכל אלה יגשו אלי, שם בבית הקברות כמתאבלים אל מתאבל, כדי שנשכח מה שקרה. אך איש מהם לא עשה צעד זה, כשם שלא היו ראויים לעשותו. ואכן אדם שעשה לזולתו עוול, והוא חש באשמתו – מפחד לגשת אליו.

עם אריה נפגשתי בפעם הראשונה בווארשה בחורף 1938, בהתייעצות העולמית של הצ״ח. נפגשנו שוב מיד אחרי שאשתי ואני עלינו ארצה, ובילינו יחד ימים וערבים טובים. הוא היקל עלינו את ימי המעבר הראשונים. כבר אז למדתי לאהוב אותו, את החן המיוחד שלו, את מזג רוחו הדומה למזג אוויר של בוקר יום אביב, את ההומור הטוב שלו, את קולו העמוק המצלצל כמיתרי וויולינצ׳לה, את שיחו המעניין, המעמיק ומלא ההברקות. אדם נפלא, מקורי, מבורך בכשרונות, ידיד. פעלנו יחד מספר חדשים, עד שהופיע שמו של אריה בן השמות הראשונים של רשימת הבוגד חילביץ⁵, סמוך לשמו של בגין. אריה אנוס היה לרדת מיד למחתרת או לצאת לקושטא, כפי שהוטל עליו, בצאתו מאמריקה, על ידי חבריו ב״וועד השיחרור". נפגשנו לשיחה ארוכה במלון ירדן בתל־אביב, והוא כרגיל שופע תוכניות ואופטימיות. בשעת הפרידה פרצה אשתי בבכי, לב אשה מרגיש… הוא נעצר. עברה עליו גלות אפריקה, בריחות ממחנות הריכוז, סכנות. סיפרו לי על גבורתו בתקופה זו, (לפני כן ידעתי על גבורתו כלוחם צעיר של המחתרת). שוב נפגשנו במרכז הזמני של תנועת החרות. הוא היה לנו עמוד העוצמה בימים הקשים, עליז ומלא חיים בימים הטובים, תמיד פעיל, נואם נפלא, מיושב ופיכח בהתייעצות, סוער ותקיף בוויכוח. אישיות בולטת, אצילת נפש. אישיות גדולה בכנסת, שהוסיף לה כבוד מעל דוכן הנואמים ומכס יושב הראש בישיבותיה.

בסוף שנת 1952 קיבל התקף לב. חלה קשות ונדון לשלוש שנות הבראה. חזר לעבודה בכנסת השלישית ולא היה אדם טוב ממנו לניהול ישיבות הכנסת, ולניהול ענייני התנועה. תמיד היה מלא יוזמה, תמיד פעיל; תמיד חידושים במחשבותיו, תמיד אופטימי ובטוח בדרכנו ובעתידנו. ושוב קפצה עליו מחלה אכזרית וממושכת ונטלה אותו מאתנו, בגיל צעיר. היתה זו מכה למדינה, לתנועה, לכנסת וגם לי אישית… וכל מה שעבר עלי הפך להיות הבל לנוכח הטראגדיה הזאת. חבל, חבל על דאבדין.

4. מאתיים עשרים וארבעת הימים של שרי גח״ל    🔗

להבדיל מימי ממשלת הליכוד הלאומי הקודמת, בהם נהנתה סיעתנו בכנסת ממידה ניכרת של חופש, חל עליה עתה עול המשמעת הקואליציונית במלוא תוקפו. מותר לדבר בכנסת באורח חופשי למחצה, מותר להציע הצעות בוועדות, אך אסור להגיש לכנסת הסתייגויות או הצעות לסדר היום בלי הסכמת הנהלת הקואליציה. אין טעם בהשמעת ביקורת חריפה אם בסופה חייב אתה לתמוך בהצבעה שהיתה נושא לביקורתך.

לממשלה נוח: לעולם יש לה רוב באולם המליאה ובוועדות, רוב לכל דבר. שוב אין צורך לגייס מצביעים, כשהסיעה הגדולה של האופוזיציה היא אגודת ישראל: ולה ארבעה קולות. פעילותן של הסיעות בכנסת, בפרט פעילותו של גח״ל נעשית פיקטיבית, עקרה, ובפרט שגם בממשלה אין לנציגינו אלא חלק מצומצם ביותר בכל מהלכיה והחלטותיה.

נתבקשתי על ידי הגברת רזיאל נאור, יושבת ראש הסיעה (שנהנתה עד מאוד ממעמדה החדש) לוותר על מקומי בוועדת הכלכלה. הסכמתי. הבעתי בפניה נכונות לחזור לוועדת הבחירות המרכזית (כתשובה לפניית היושב ראש של הוועדה המרכזית). היא השיבה לי בכתב: בתנאי שתתייחס לחברי החטיבה כמו לפני כן. אינני רגיל לקבל תנאים. לא קיבלתי גם תנאי זה. הסתפקתי בעבודתי בוועדת הכספים. גם היא איננה כמו שהייתה, שכן היתה נתונה תחת עול המשמעת הקואליצ­יונית. מילאתי את זמני בקריאת ספרים רבים. חיפשתי לי גם תעסוקה ב״דיונים אישיים", על הצעות חוקים שונות, נוסף להופעותי בעניינים כלכליים.

השתתפתי בדיון על חוק הגנת צומח, על חוק גימלאות לנפגעי פעולות איבה, על חוק סמכויות בעניין יבוא, יצוא והמכס, על חוק מבקר המדינה (תיקון), גם בדיון על חוק מלווה קליטה וחיסכון חובה (תיקון), על חוק חוקרים פרטיים, על חוק לתיקון דיני עונשין (שוחד), על חוק חוזים. מילאתי חובתי ותרמתי תרומה בדיון על דו״ח מבקר המדינה לשנת 1968/69 ; בקיצור מילאתי בנאמנות את חובתי כאיש הקואליציה מן השורה.

הנהלת הסיעה או החטיבה מסרו לי, אולי מתוך שיגרה, את התפקיד לפתוח בשם הסיעה את הדיון בתקציב השנתי 1970/71. הם דאגו לכך שכל חברי חטיבת תנועת החרות יהיו נוכחים בשעת נאומי (23.2.70). לאחר מכן נאמר לי: הושיטו לך ידיים ל״סולחה", אך אני הייתי נתון בנאום שלי. מכל נאומי על התקציב הוא היה מיוחד במינו: סולידי, מבוסס על חומר עובדתי רב, ביקורתי כרגיל, אך גם “קונסטרוק­טיבי” (קראתי אותו עתה מחדש ועודני מרוצה ממנו). פנחס ספיר נראה נלהב ורץ אל בגין לשבח באוזניו את דברי. הוא חייב את עוזריו לבדוק את נאומי עד לשיתין. היה בנאומי ניתוח מצב המשק, רמת החיים, רמת השירותים והיו בו גם דברי ביקורת על הזנחת צורכי הביטחון, וחשש שהתקציב שהושג יחייב את כולנו להצביע נגד התקציב הבא שיוגש כתוצאה מן הגרעונות שבתקציב הזה. הגרעון בסחר החוץ יעלה בשנת התקציב (בפעם הראשונה על מיליארד דולארים.)

על מצב ממשלת הליכוד: למה דרוש ליכוד לאומי? האם כדי למחוא כף לצבא? או כדי לשיר שיר הלל לגיבורים? או כדי לדון ולהבליט בכל הזדמנות שלא תהיה שום נסיגה כל זמן שהערבים אינם רוצים לדבר אתנו או "נוכח העובדה שהם אינם רוצים לדבר אתנו״, האם לשם כך דרושה ממשלת הליכוד הלאומי? ממשלת הליכוד הלאומי דרושה לנו כדי לקחת על עצמה יחד עם הכנסת את האחריות לעשיית צעדים בלתי נעימים, בלתי פופולאריים, קשים, אך בריאים, ודרושים. האם יש מקום לתקווה שצעדים אלה ייעשו?

והסברתי מה, לדעתי, צריך לעשות – והרי ראשי הפרקים של דברי:

(1) הפיתוח – רק לצורכי ההגנה, לצורך היצוא, להגבלת היבוא, ולקליטת העלייה.

(2) להגביל את הוצאות התקציב האזרחי, אין להוסיף לו אלא במקביל לגידול האוכלוסין;

(3) להמשיך ולקצץ את התקציב, אפילו לגבי תקציבי השירותים;

(4) לכסות את התקציב הרגיל, השוטף במיסים בלבד;

(5) הקץ למלוות חובה במקום מיסים;

(6) להשתית את המיסוי על בסיס רחב – קץ לפריבילגיות;

(7) להחמיר בריסון האשראי;

(8) העיקר – להפסיק הדפסת הכסף;

(9) לבטל את צו הריבית;

(10) למנוע ריבוי אמצעי התשלום בידי הציבור;

(11) מימון מאשראי – רק לצורכי הפיתוח ולתשלום חובות כדי להחליף את החוב העומד לפרעון – בחוב לשם קונסולידציה של החובות;

(12) להטיל היטל כללי על היבוא – 20%;

(לגבי כל המופיע ברשימה זו – נעשו במשך הזמן צעדים להגשמה. אולם לגבי סעיף שמופיע בה בנפרד – ולא כולם יחד, ובדרך כלל במאוחר, ולא בשלימותם).

ועוד אמרתי: צריך למנוע סבל ממעוטי היכולת, זו אינה בעיה כלכלית אלא סוציאלית; לגבי פיחות: פיחות עושים אך אין מדברים עליו.

כן שללתי את ההצעות לעריכת מיני־פיחותים, וזאת הקדמתי ואמרתי שנים לפני תחילת תקופת הפיחותים החודשיים והקטנים. ואת דברי סיימתי בציטאטה: אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס.

לא היה כל סימן לכך שלששת השרים של גח״ל מעמד חזק יותר בממשלה מאשר לשני השרים חברי הממשלה הקודמת. אירע שהגברת מאיר מסרה לב.ב.ס. הודעה על שאיפתה לשלום עם הערבים על בסיס של פשרה טריטוריאלית. היא הוסיפה: אם יהיה סיכוי לכך, יצטרכו נציגי “הימין” לעזוב את הממשלה. בעבר, בימי ממשלת אשכול, היינו רגישים לפגיעות הרבה פחות חמורות, הפעם השלימו חברינו בממשלה עם פירסום זה ומילאו פיהם מים.

בארצות הברית נבחר נשיא חדש, ריצ׳ארד ניכסון. שר החוץ שלו ויליאם רוג׳רס השתדל לחדש את שליחותו של יארינג, בתנאים שיתקבלו על דעתו של נאצר. תחילה דחתה הגברת מאיר את הצעותיו, ועל אף פניות נוספות של רוג׳רס עמדה בסירובה עד סוף יוני 1970. לפתע נכנעה ללחץ. ודבר שהיה כך היה: נאצר חזר ממוסקבה, אחרי התייצות עם אנשי הקרמלין והודיע על הסכמתו לתוכנית רוג׳רס. הוא הוסיף כי הסכמתו היא ללא תנאי (23.7.70 – 25). גם ירדן הסכימה לתוכנית רוג׳רס: סוריה: התנגדה. בגין הכריז: תוכנית זו היא “מינכן” שנייה (זו העיר בה הופקרה צ׳כוסלובאקיה לידי היטלר). הוא הוסיף אזהרה: הפסקת האש תשמש לנאצר לביצור עמדותיו על תעלת סואץ (צדק).

בממשלה הסתמנה מגמה ברורה לקבל את תוכנית רוג׳רס. כבר הוכנה טיוטת תשובה חיובית לפנייתו. מה היתה ״תוכנית רוג׳רס"? הוא ביקש הסכמה למכתב שהוא יגיש למזכיר האו״ם ובו יודיע כי הצדדים ישראל, מצרים (וירדן) מסכימים לנהל ״שיחות״ בחסותו של יארינג על בסיס ההחלטה 242, לשם השגת שלום חוזי, שישים קץ למלחמה ולכל מעשי התוקפנות ויבטיח נסיגת ישראל משטחים כבושים בשנת

1. לא היה כאן רמז על משא ומתן ישיר, שטחים אשר מדובר עליהם הם גם יהודה ושומרון ועזה, ובנוסחה האנגלית (להבדיל מן הנוסחה הצרפתית והרוסית של 242) כתוב אמנם ״שטחים״ ולא ״השטחים״ ויש מקום לטעון: לא כל השטחים, אולם ברור שהממשלה מסכימה לחלוקה מחדש של ארץ ישראל.

לחברי הממשלה נמסרה הטיוטה הראשונית של התשובה לרוג׳רס; בגין הביא אותה לישיבת הסיעה (28.7.70) והסביר את הצעת רוג׳רס ואת הטיוטה של התשובה. הוא סיכם: יוזמת רוג׳רס מובילה לא לשלום כי אם להרס של מדינת ישראל. הוויכוח בסיעה הוא בין אנשי תנועת החרות לבין הליבראלים, הסבורים שאפשר יהיה להשיג תיקונים לטיוטה בישיבת הממשלה. גם וייצמן מציע להכין נוסחה לפשרה. אחרי חמש שעות של דיון לא היה סיכום.

התחילה התרוצצות. המפד״ל פנתה אלינו: תשארו בממשלה. יעקב שמשון שפירא ופנחס ספיר מציעים: נרשה לגח״ל להצביע נגד, אפילו לנאום ״נגד״ – בכנסת ולהישאר בממשלה. שוב נתכנסה הסיעה לישיבה (30.7.70). הפעם מדברים בשקט. הפעם אין הנושא תוכנית רוג׳רס, – אלא האם להישאר בממשלה או לעזבה. מדברים ברורות. הליבראלים רובם ככולם נגד פירוק הקואליציה. אנשי החרות בעד פירוקה. וייצמן מביע דעתו; היא אינה ברורה, גם את צבי צימרמן מן הליבראלים אינני מבין. אני שותק, כדרכי בישיבות הסיעה בחודשים ההם. בגין: לפני שאביע את דעתי אני רוצה לשמוע את דעתו של ד״ר בדר. ואני מסביר: הייתי נגד השתתפות בממשלה זו, הייתי בעד עזיבת הממשלה אחרי הנצחון במלחמת ששת הימים, אחרי שעברה אותה סכנה, אותה שעת החירום שבגללה הצטרפנו לממשלה. הרוב בממשלה הזאת היה מוכן תמיד לנסיגות, אך עתה הוא מסכים לכך רשמית. התקווה שנוכל למנוע בממשלה נסיגות, יחד עם השותפים לדעותינו בתוכה, לא התאמתה. כפי שהתנבאתי מראש ישבו להם שרי “העבודה”, סיכמו ביניהם את עמדתם המשותפת, והדיון בממשלה הוא רק גושפנקה למה שהחליטו. אין שום טעם להמשיך בקואליציה זו.

בגין הסביר מה הוא ציפה להשיג על ידי השתתפותו בממשלה, ומה הצליח גח״ל למנוע – על ידי השתתפותו בממשלה. אך עתה אין דרך אלא לצאת מן הממשלה ולא לשאת באחריות בעד הכניעה. אין די בכך שנצביע “נגד” ברשות. אם נוסיף לשבת בממשלה נהיה גם אנחנו אחראים להחלטתה. והוא מודיע: אם גח״ל יחליט להישאר אקבל את החלטתו, אולם אתפטר מכל תפקידי בממשלה, בתנועה, בכנסת.

נערכה הצבעה. 14: לעזוב; 9 להישאר; 2 נמנעים, אחד מן השניים הוא עזר וייצמן. יש לי רושם שצימרמן הצביע “נגד”.

הליבראלים דרשו הכרעה סופית על ידי הצבעה בישיבה משותפת של מרכזי שתי המפלגות. במרכז תנועת החרות 118 חברים, במרכז המפלגה הליבראלית כ־90. הוסכם שהנהלת הליבראלים תשלים מספר נציגיהם בישיבת שני המרכזים עד

1. פאריטט!

ברור לי: לולא הסכמנו להכרעה כזאת באותן נסיבות היינו פותחים בפני הלי­בראלים דרך לפילוגו של גח"ל. אולם ברור לי לא פחות שהליבראלים ימנו כמשתתפים נוספים בהצבעה רק אותם מחבריהם שקולותיהם מובטחים מראש לטובת המשך השותפות בקואליציה. כן נודע לי שווייצמן וקרמרמן הזעיקו טלפונית את יעקב מרידור מחוץ לארץ, שיעזור להם למנוע את ה״אסון". כן ברור לי שהפעולה למניעת פירוק הקואליציה תתנהל בהכרה מלאה, או אף תוך כוונה תחילה שהחלטה נגד פירוק הקואליציה תביא להתפטרותו של בגין.

הממשלה התכנסה לישיבה (31.7.70). פה אחד היא הסכימה להסכים להפסקת האש ולתנאיה. ברוב קולות הוחלט לקבל את תוכנית רוג׳רס. על ועדת ניסוח, בראשותו של ישראל גלילי, הוטל להכין את מכתב התשובה ולכלול בו את דרישותינו ואת הנחותינו להסכמה זו. בגין סירב להשתתף בוועדה זו.

שני מרכזי המפלגות של גח״ל התכנסו באולם מפעל הפייס בתל ־אביב ב־3 באוגוסט, בשש בערב. יושב ראש הכנסת ראובן ברקת דרש ממני שאשתתף באותו יום בדיון על דו״ח מבקר המדינה. הוא הבטיח לי שמכוניתו תביא אותי לתל־אביב לשעת פתיחת ישיבת המרכזים. נאמתי, נסעתי, הגעתי בזמן.

נערכו דיונים. צימרמן הפתיע רבים בדבריו בעד פירוק הקואליציה. יעקב מרידור לא הפתיע אותי בהצעתו לדחות את עזיבת הקואליציה לשעה אחרת ויותר מתאימה. בגין חזר על הודעתו שיתפטר אם… וכו׳, והתחילה ההצבעה החשאית, ואחרי שנסתיימה, ישבה ועדה למניין קולות שעה ארוכה.

העיתונים פירסמו אחר כך כתבות מפורטות על הנאומים שהושמעו בישיבה זו בעד ונגד פירוק הקואליציה, ואני אוסיף רק מספר מלים על מה שלא הגיע לעיתונות. ציפיתי שקבוצת תומכי צימרמן מחיפה, וגם תומכי יוסף סרלין בודדים (הוא עצמו שהה בחוץ לארץ) יצביעו בעד הצעת בגין. כנגד זה ידעתי שקרמרמן ומקורביו עובדים קשות, בפרט בין חברי המרכז מסניף תל־אביב כדי להשפיע עליהם שיצביעו נגד עזיבת הממשלה. סיפר לי אחד מחברי המרכז, עסקן בסניף תל־אביב: הייתי מוכרח להבטיח לקרמרמן להצביע כרצונו, אך לא אוכל. אני בית״רי וותיק והממשלה היא בעד חלוקת המולדת; והוא, וגם חברים אחרים מתל־אביב, סיפרו לי שקרמרמן השיג הבטחות דומות לפחות משלושים חברי מרכז תנועת החרות.

בשעה שאנו מצפים לסיום מניין הקולות שאלה אותי ידידה שלנו, מקורבת לבגין: מה יהיה? ואני: תגידי למנחם שמה שלא יהיה – אסור לו להתפטר, הם מצפים לכך! דווקא זו כוונתם!

כשההצבעה היא חשאית־המונית אין ערך רב להבטחות: אצביע בעד – אצביע נגד. ובשתיים וחצי אחרי חצות, הודיע יושב ראש הישיבה חיים לבנון על התוצאות: מ־238 חברי שני המרכזים נכחו והצביעו 234; בעד יציאה מן הממשלה 117, בעד המשך הקואליציה 112; נמנעו 2, פתק אחד נפסל. לבנון הכריז: זו החלטה דימוקראטית, מחייבת, והיא תקויים.

ביום א׳ אישרה הממשלה את תשובתה (הסכמה מותנית) לרוג׳רס, והשרים של גח״ל עזבו את הישיבה ואת הממשלה. באותו יום (7.8.70) הודיעה הגברת מאיר על תחילת הפסקת האש, כשהסעיף העיקרי של הסכם הפסקת האש הוא שהצדדים לא ישנו את מצב הצבאי הקיים משני צידי תעלת סואץ.

המצרים היפרו את התנאי הזה מיד. הם העמידו את הטילים ס׳ 2 שלהם לאורך התעלה. ישראל, כתגובה, דחתה את תחילת השיחות עם יארינג. האמריקאים ניסו לפקפק אם הופר ההסדר על ידי המצרים, ואחרי שלא יכלו עוד להתעלם מן המציאות, העניקו לישראל 500 מיליון דולאר לצורכי הרכש הצבאי, כאילו לתיקון המצב בתעלה. הממשלה הודיעה על נכונותה להיכנס למשא ומתן באמצעות יארינג (20.12.70), אך המצב נשאר כולו בלא שינוי עד פרוץ מלחמת יום הכיפורים. בו הוכיחו את עצמם הטילים המצרים שהוצבו על גדות התעלה.

תחילתו של המחדל הגדול שגרם לאסון יום הכיפורים השחור הוא ביום שהממשלה השלימה עם ההפרה החמורה של הסדר הפסקת האש על ידי מצרים, ולא פעלה לשם פינוי הטילים מאיזור התעלה או לשם השמדתם. הממשלה התמידה בחוסר המעשה ובהזנחת צורכי הביטחון גם אחר כך. והשלב האחרון והחמור במחדלים של השנים – הוא ההימנעות מגיוס כוחותינו ערב התקפת האוייב. טוב עשה גח״ל שהתפטר מן האחריות על המעשים והמחדלים של ממשלה זאת.

5. הפחתת תקציבי הביטחון    🔗

כתבתי לעיל על הופעתי בדיון על התקציב השנתי 1970/71; נותר לי, איפוא, לספר על תקציבי השנים הנוספות של הכנסת השביעית. היו אלה שלושה תקציבים שנתיים, תקציבים נוספים, תקציבי ביניים. הופעתי גם בדיונים על תקציבי המשרדים. היו אלה למעלה מחמש עשרה הופעות ואין טעם לספר על כולן. דברי על התקציבים השנתיים היו מעין סקירות על מצב המשק הלאומי, על האינפלאציה ועל הגרעונות, על הוצאות הממשלה ועל הכנסותיה, על המיסוי, על הגרעונות התקציביים ועל בעיות השעה. כאן יש ברצוני להתרכז רק באספקט אחד של משק המדינה: תקציבי הביטחון בשנים של שאננות וביטחון עצמי בממשלה, לנוכח הסכנות הגוברות והולכות מבחוץ.

התקציבים 1969 – 1973 (במחירי שנת 1969)

השינויים לעומת שנת 1971/2 באחוזים (במחירים קבועים)

ואחר ימי השאננות והכוונת האמצעים לשימושים ״אזרחיים״, באה המלחמה – והתקציב, והוצאות הביטחון עלו ב־153% מעל התקציב השנתי שאושר בחודש מאי 1973.

כמו כן מעלה עיון במספרים שהבאתי, כי בתקופת מירוץ החימוש במזרח התיכון היה תקציב הביטחון שלנו (בערכו הריאלי) בשנת 1972/73 קטן מקודמו ב־21.7%, והתקציב שנקבע בסוף מאי 1973 לשנה 1973/74 היה ב־4% קטן מן התקציב המקוצץ של שנת 1972/73– וב־24% מן התקציב בשנת 1971/72. הקימוץ בתקציבי הביטחון בשנים 1972/73 ו־1973/74 פגע קשות במידת הכנותיו של צה״ל ובחימושו ערב מלחמת יום הכיפורים, ועד בוא המשלוחים האמריקאיים בכמויות משמעותיות.

להלן פיסקאות מנאומי על התקציבים השנתיים של התקופה ההיא. הן נראות לי עדיין אקטואליות להיום.

מדברי על התקציב לשנת 72/ 1971 (11.7.71). "גח״ל ישב בממ­שלה שלוש שנים. הצבענו בעד התקציבים, אף פעם לא חדלנו לבקר את התקציבים״; ״היום שמענו מפי שר האוצר הנכבד תורה חדשה: ׳זהו תקציב עם פנים לשלום׳; ׳יש בתקציב זה ביטוי לציפיות לשלום׳;– ׳יתכן, איפוא, שאנו עומדים בראשית הדרך שבה ירד וילך בהדרגה משקלן היחסי של ההקצבות לביטחון׳– ׳הפסקת האש יכולה להביא לשלום׳. ומר ספיר כבר סיפר על אותה שעה יפה כאחרית הימים, כאשר שר האוצר הישראלי ביחד עם שרי האוצר של מצרים, ירדן וכו׳ ישבו ויתכננו תיכנון משותף לקידמה, אושר, ושלום. הוסיף מר ספיר: ׳אין חלקנו בין מטפחי אשליות׳ גם את זה אמר, אבל ככה זה אנשים מאמינים במה שיפה להם להאמין "Semper homines it quod volunt credunt״. ולמה עשויה אוזן האדם להיות פתוחה יותר – לאזהרה נגד אשליות או להבטחת שלום בהקדם?״

ואני לספיר: ״אתה ידעת על מה אתה מדבר: על ויתורים, על הפקרת פרי נצחון של ששת הימים, זה השלום שאתה רוצה בו במהרה. זה החזון?

״faciant – pacem appellant – Cum desertum״ – “כשעושים מדבר שממה – קוראים לזה שלום…” זה השלום הדרוש לנו?

"… הדיבורים על שלום כזה יוצרים יאוש, דימורליזאציה..:״

״… באופן מקביל לגידול היבוא הביטחוני גדל גם חלקם של מקורות חוץ בצרכים אזרחיים. איפה נשמע כדבר כזה בזמן מלחמה?״

"קראתי השבוע את נוסח דבריו של הנשיא ניכסון בפני עיתונאים: ומפיו יצא דבר חבור ביותר: ״…Should Israel be going down the tube״.

הוא מקווה, כמובן, שהדבר לא יקום, אבל הדיבור עצמו!״

בשעה זו דרושה לישראל… תורה, הכרה שאין ברירה, שאין גבול אלא בירדן, שאין שטח אלא ארץ ישראל, שאין מוצא אלא שארם אל־שייך, שאין ביטחון אלא בעצמנו".

מדברי על התקציב לשנת 1972/73 (28.2.72):

"הדגש בשינויים במיבנה התקציב הוא בתקציב הביטחון. אחת המחלות הגדו­לות בציבור, ששם זה אולי מובן – ובממשלה, ששם זה אסור ופסול – זה האימ­פרסיוניזם. היתה לנו מלחמת ששת הימים, היתה מלחמת ההתשה, עכשיו אין, מכיון שאין יורים כל כך אלא במקצת. כבר אין אותה רגישות שהיתה לביטחון. כיוון שהיו הפגנות של הפנתרים הרי יש רגישות אחרת… התוצאה היא, שתקציב הביטחון שהיה פעם 40% אחוז מהתקציב… הרי הוא רק 30%״. “אך למה בצל תקציב הביטחון עולה גם התקציב האזרחי? האם זה מפני שיש לנו אמצעים לכך – או להיפך?”; "הדרישות להקטנת תקציב הביטחון באו מצדדים שונים: מהיונים למיניהם, מהפרופיסורים למיניהם, מן הפנתרים לצידם של הפרופיסורים, כולם דרשו להעביר כספי הביטחון לשיכון ולשירותים… מר ספיר אמר… ׳לולא קיצוץ זה (בתקציב הביטחון) היינו מוכרחים לצמצם עוד יותר לאזרחים הזקוקים לשירותים׳. ועוד פיסקה מדבריו: ^׳אם רצוננו לקיים את השירותים וההשקעות הרי עלינו להגביל את תקציב הביטחון׳. ובכן מגבילים את תקציב הביטחון לא מסיבה שאיננו יכולים לשאת במעמסה שהיתה לנו לפני כן, אלא מפני שצריך לתת למטרות אחרות. אני רוצה להגיד שכל המטרות הן חשובות אבל אין מטרה החשובה כל כך שצריך לתת לה עדיפות לעומת צורכי הביטחון, כי רמת החיים היא דבר חשוב אבל החיים עצמם הם דבר חשוב הרבה יותר. האם באמת חלפה הסכנה? האם באמת יכולים אנו לפנות עורף למה שעלול להיות צפוי בגבולות ולהתחיל בקונסטרוקטיביסם מחדש?״.

מדברי על הצעת התקציב לשנת 1973/74 (15.1.73):

"… הביטחון: האם זו באמת זכות שחלק הביטחון שבתקציב ירד מ־42% לפני שלוש שנים לשליש? אני לא אשמח. זה דבר מוזר, זה איננו חיסכון. באותו זמן גדל חלקו של התקציב האזרחי מ־57% ל־69%. זה אינו חיסכון. מעבירים כספים מצרכים חיוניים לצרכים חיוניים פחות…״ "… יש היום צידוק חדש לאבירי האינפלאציה: ביטחון. אילמלא הביטחון היינו חיים בשפע ובאושר; אילמלא הוצאות הביטחון לא היה חסר לנו שום דבר. אילמלא הוצאות הביטחון לא היתה לנו אינפלאציה״; ״… אדוני היושב ראש, קודם כל זה לא נכון. הביטחון או מצבנו הביטחוני הוא אשר מזרים למדינה מטבע־חוץ: האם היינו מקבלים מארצות הברית שלוש מאות מיליון דולאר הלוואה לעשרים שנה לצורכי הביטחון, אילמלא צורכי הביטחון שלנו? האם היו נותנים לנו, נוסף לכך, ביד אחת, מענק של חמישים מיליון דולאר? האם לא ידוע לכל שכל מה שקוראים ״מגבית חירום״ – יהודים שנותנים את הכסף – זה בגלל צורכי הביטחון שלנו? האם לא ידוע שלכל הפחות מחצית כספי ׳הבונדס׳, כל הגידול הרב של השנים האחרונות, זה למען הביטחון? האם לא ידוע שבכל פעם שאנשים בעלי זכויות, כמו מר ספיר עצמו, יוצאים לחוץ לארץ ופונים ליהדות העולם, הנימוק שבפיהם הוא ׳ביטחון׳. האם לא ידוע שכל המקורות הללו נותנים לנו הרבה יותר מאותו מטבע חוץ שאנחנו מוציאים על צורכי הביטחון?״ "האם אפשר להגיד על זה ׳ביטחון׳? ׳ביטחון׳ נהפך אצלנו לתוספת כסף להוצאות האזרחיות של הממשלה, אל נדבר איפוא על עומס הביטחון״; “נוסף לכך אם נחסוך לנו הוצאות ביטחון נהיה מאושרים מאד. נוכל לחסוך לנו את כל ההוצאות. בבית קברות לא דרושות הוצאות. אבל אותה נימה שהוצאות הביטחון הן בזבוז וכל שאר ההוצאות, אפילו ׳ורד׳ ו׳נתיבי נפט׳ ו׳ערד׳ וכו׳ וכו׳ הן קונסטרוק­טיביות – דבר מוזר הוא שכל הנימוקים הללו הם בפי אותם אנשים המדברים על נסיגות”. (עד כאן המובאות מדברי על התקציבים).

במליאת הכנסת אין דיון נפרד על תקציב הביטחון, ואת עיקר מאמצי למען חיזוק תקציב הביטחון הייתי עושה בוועדה. אך הרוב בוועדה סמך את ידו על הצעות האוצר – לגבי הסכום הכולל של תקציב הביטחון. ואמנם נציגי צה״ל היו מזהירים אותנו בוועדה כי לצבאות האוייב זורם נשק וציוד צבאי אחר בכמויות עצומות.

הבאתי את העניין להנהלת הסיעה והיא מסרה הודעה ברבים כי הוטל על נציגינו בוועדה לדרוש תוספת ניכרת לתקציב הביטחון; לא יכולנו להצליח בכך נגד הרוב הקואליציוני.

אחרי פרוץ מלחמת יום הכיפורים סיפר רב אלוף אלעזר כי אחד השיקולים להימנעות מנקיטת אמצעי הזהירות ערב יום הכיפורים 1973 היה הצורך להוציא על כך חמישים מיליון ל״י. יש להבין דברים אלה לאור המצוקה בתקציב הביטחון לשנת 1973, שהיה, כפי שרואים מן הלוחות המופיעים בראש פרק זה, קטן ב־24% מן התקציב של שנת 1971/72.

דו״ח מבקר המדינה, שהגיע לידינו רק אחרי מלחמת יום הכיפורים, יודע לספר על צימצום הייצור בתעשייה הצבאית. הצבא הזמין לשנת 1973 בתעשייה הצבאית תוצרת ב־20% פחות מאשר בשנה הקודמת, והיא מצידה לא יכלה מחוסר כסף להזמין בשביל עצמה מלאי חומרי הגלם בכמות הנחוצה.

המחדל הגדול – לא נולד בחלל ריק – מקורו באווירה של ביטחון עצמי מופרז, של הזנחה ממושכת בצורכי הביטחון ומהקמצנות המגוחכת והטראגית כאחת לגבי צורכי הביטחון ותקציביו.

6. על משמר הכלכלה    🔗

ועדת הכספים בכנסת השביעית היתה בהרכב חדש. שוב לא היו אתנו שני המושב­ניקים" משה סרדינס, העליז, המעשי, הדינאמי, ושמואל שורש הנבון, המתמיד, הרציני. לא היה עוד בוועדה זאב צור הקיבוצניק, תלמידו הנאמן של טבנקין, לא יוסף פישר ראש התאחדות בעלי המלאכה, הרגיש לצורכי תושבי העיר העצמאיים, לא היה יותר בוועדה שלמה פרלשטיין שלנו הנחמד, החכם, הפיקח, המנוסה, ששמחתי לעבוד אתו ולקבל את עצותיו המעשיות. הרכב נציגות גח״ל הוא חדש לחלוטין: אהרון גולדשטיין, צבי צימרמן, חיים קורפו, ודב מלמן; זו נציגות חזקה, ופעילה מאוד. ויהיה לי טוב בחזית זו.

ישראל קרגמן המשיך לכהן כיושב ראש. בין הוותיקים בולט היושב ראש של הקואליציה ושל סיעת המערך משה ברעם. החדשים: צבי גרשוני, זאב הרינג, בן־ציון חלפון, מרדכי עופר, עוזי פיינרמן, עדיאל (עדי) אמוראי, ושלמה רוזן ממפ״ם.

את מפד״ל מייצגים ידידי הוותיקים ישראל שלמה בן־מאיר, מיכאל חזני ויצחק רפאל. ומן הפרוגרסיבים: יצחק גולן (על חשבון המערך).

בכל קאדנציה חדשה עולה מעמדה של ועדת הכספים לעומת הקאדנציה הקודמת. ואמנם העבודה בה רבה מאוד. יושבים שעות ארוכות בישיבות במשך כל ימות החול; ועדות משנה יושבות נוסף לכך גם אחרי הצהריים, ולעיתים גם בערב. אומרים כי ועדת הכספים היא כבקבוק של דבש, זבוב אשר הוא בחוץ רוצה להיכנס; זבוב שבפנים רוצה לצאת. אולם אין זה נכון: אין רוצים לצאת, ואין רוצים לוותר על שום סמכות, וכמעט כל חוק פינאנסי, פיסקאלי, או כלכלי חדש מוסיף להם סמכויות סטאטוטוריות, להכריע באופן סופי בעניינים חשובים שונים.

החל מן הכנסת השישית שימשתי כיושב ראש ועדת המשנה לשכר ולגימלאות לנושאי תפקידים ממלכתיים – נשיא המדינה, שופטים, שרים, סגני שרים, דיינים, קאדים, מבקר המדינה, ועוד. בלחץ האינפלאציה ובשל סתם לחץ כלשהו – היתה מוטלת על ועדת המשנה שלנו עבודה רבה, ובמיוחד שבעניינים אלה, איננו מקבלים הצעות מן הממשלה ואין שומעים את נציגה. עלינו לשקול כל פרט באופן עצמאי על אחריותנו אנו.

מובן כי עבודתה של ועדת משנה זו היא חלק קטן בלבד מעבודות ועדת הכספים: טיפול בהצעות החוקים, בצווים, בתקנות ובהוראות המצריכות אישור הוועדה, בהצעות לסדר היום, בתקציבים ובשינויים בתקציבים, במגע עם מבקר המדינה ובטיפול בדינים והחשבונות שלו, בבירור בעיות כלכליות בהשתתפות שרים, פרופיסורים ומומחים אחרים, ועוד, ועוד. רק חלק מעבודה זו מגיע בשלב נוסף למליאת הכנסת.

המציאו להם בכנסת תכסיס להעמיד את בדר במצב שיצטרך לוותר על מלוא מאבקו בכנסת, בלחץ הנסיבות של הדיון, או בגלל ריבוי הנושאים שיובאו בבת אחת לדיון ביום מסויים. נסיון כזה נעשה, למשל, בישיבה המיוחדת של הכנסת, שנתכנסה על פי דרישת הממשלה בפגרה (1.9.70) לדיון סופי על שבעה חוקים פיסקאליים, בזה אחר זה. ציפו כי הדיון שנפתח באחת עשרה בבוקר יסתיים תוך שעתיים שלוש. ואכן לא התחשבתי בפניות של חברי הכנסת שביקשו לחזור הביתה בהקדם; הישיבה נמשכה עד שבע וחצי בערב, כי בדיון על חוקים אלה ניצלתי את מרבית הזמן אשר הכנסת דנה על חוקים אלה.

דוגמה אחרת: בוועדת הכספים לחמנו בהצלחה די מצומצמת על הצעת חוק עידוד השקעות הון (תיקון מס׳ 8), שהממשלה הגישה אחרי שכל החוקים הקודמים לא הספיקו למשוך ארצה הון חוץ במידת הצורך. הצעתי לחברי להפגין במליאת הכנסת את אכזבתנו. בדיון בקריאה השנייה (4.1.71) הופעתי ארבע עשרה פעמים בנאומים תקיפים ולא קצרים. גם דב מלמן הופיע מספר פעמים, ובמקצת גם שמחה ארליך, וחברי הקואליציה אנוסים היו לשבת בכנסת ולהצביע עד שעה אחת עשרה בערב וסבלו מרעב (לא חמור) כי אנשי המזנון לא התכוננו לישיבה כה ארוכה.

עוד דוגמה: פעם אחת הכין קרגמן ליום אחד (21.3.72) לקריאה השנייה והשלישית שבע הצעות חוקים פיסקאליים, ואמר לי בחיוך ידידותי: אולי די בכך שתופיע פעם אחת, השבתי לו: ובעד מה משלמים לי משכורת? והופעתי ביום זה שבע פעמים, בדיון של חוק אחר חוק, ולעומק, כאלו כל אחת מהופעותי היתה היחידה ביום זה.

עוד דוגמה. אולי כדי ל״סדר" את בדר הוגשו לדיון ביום בו היה על הכנסת לאשר סופית את התקציב השנתי (28.3.73) נוסף לחוק התקציב, עוד עשרה חוקים פיסקאליים. היה עלי להופיע כמעט בכל דיון מדיונים אלה. לאחד מהם רשמתי המון הסתייגויות. ואני הופעתי בכנסת ביום הקודם (27.3.73) פעמיים בדיון על תקציב הכנסת, ואחר כך בנאום ארוך ויסודי על תקציב משרד האוצר. אף על פי כן לא היה לי חשק להיכנע לתכסיס – ודיברתי ביום המבחן בכל עניין כאילו הוא היה יחידי על סדר היום. מתוך ציפייה למבצע שלי הקדים היושב ראש את תחילת הישיבה ביום זה לשעה שלוש אחר הצהריים. נאמתי ארוכות על חוק מלווה הביטחון ועל חוק מלווה החיסכון (עוד יותר ארוכות), ועל תקציב ליצוב המחירים (נגד שיטת הסובסידיות) – פעמיים; ואחר כך על הסעיף תקציבים מיוח­דים, ואחר כך על תקציב הרזרבות בתקציב הרגיל, ואחר כך על הרזרבה בתקציב הפיתוח, ואחר כך על חוק מלווה חיסכון (תיקון). וכשכבר הייתי עייף כהוגן, פתחו גם בדיון על ההסתייגויות לחוק תיקון פקודת מס הכנסה, שלחמתי נגדו בוועדת הכספים ורשמתי הסתייגויות ללא ספור. שאלוני בנימוס רב: אתה תרצה, בוודאי לנמק את כל ההסתייגויות כולן יחד? ואני: כפי שכתוב בתקנון, כל אחת לחוד. נאמתי תריסר פעמים ואנשי הקואליציה ישבו באולם או במזנון, אכלו שם את הכל עד העוגה האחרונה ונרדמו וישנו… והצביעו והישיבה נסתיימה בשעה 03.40 לפנות בוקר. ובשעה 8.30 התכנסנו מחדש בכנסת, כשעל סדר היום עמדה הצעת גח״ל להביע אי־אמון לממשלה.

לשם מה ניהלתי מאבקים אלה? ראשית – לגופו של העניין הייתי צודק. ושנית, לשם מה קיימת האופוזיציה?

זכורני. פעם אחת החזיק אותנו בוועדת הכספים חנן רובין, אשר סיעתו מפ״ם, היא באותה שעה דווקא בקואליציה, כשעתיים. הוא טען טענה אחרי טענה בדיון פלוני. שאלתי אותו: לשם מה לך? הרי אתה חייב להצביע ״בעד״. כן, – השיב לי – אצביע בעד, אך עד אז אני רוצה "צאפען בליט״ – (למצוץ את הדם) של מפא״י. אם הדבר הזה נאה לאיש הקואליציה, על אחת כמה וכמה – לי.

ועדת הכספים היא ועדה “סגורה”, כי מגיעים אליה נושאים סודיים, לא רק ביטחוניים. לפי ההגדרה המחייבת יש לשמור בסוד גם דברים שגילויים עלול לפגוע ביחסי החוץ של המדינה. הפירוש המקובל שלא הסכמתי לו, אך נכנעתי לו בדלית ברירה הוא, שגם יחסי סחר של ישראל הם בבחינת “יחסי החוץ”. כמה זמן סוד רשמי הוא בחזקת סוד? באנגליה – בדרך כלל שלושים שנה. לפיכך לא הייתי חופשי לדבר על גילויי מבקר המדינה, שנמסרו לוועדת הכספים כפרטים סודיים. כאן הפרשה המכונה “מדליות”, והפרשה המכונה “סיירה־ליאונה” שעל רקע שלה היה אומר פנחס ספיר על מיכאל צור עוד לפני עשר שנים: “המנהל הכללי שבדר איננו אוהב אותו”. אוסיף כי בשתי פרשיות אלה לא היה יסוד לחשוד שהמעורבים פעלו מתוך רדיפת בצע או השיגו טובת הנאה אישית. הוא הדין גם לגבי המעורבים בפרשת “ורד”, שהנסיון לקבור גם אותה בערמת הסודות של ועדת הכספים – נכשל. (ראה מסקנות ועדת הכספים בעניין ורד, ודעת המיעוט שכתבתי – בדברי הכנסת, בכרך 66 ע׳ 1399).

“ורד” היתה בהולה אחר קבלת הזמנות של עבודות קבלנות בכל רחבי העולם, בלי להביא בחשבון את גודל הסיכון ואת הכדאיות. ולפעמים גם בלי מומחיות בסוג הבנייה המוזמנת. לשם השגת הזמנות היתה “ורד” גם נותנת “דמי התקשרות” (שוחד, בעברית) למי שנתנה – לפעמים באישור שרים – בס״ה מעל 5 מיליון דולאר. היא הזניחה במכוון במשך זמן ממושך מסירת דו״ח לאוצר על מצבה הכספי הירוד (פשיטת רגל, בעברית). המדינה נאלצה לשלם את חובותיה שהגיעו בסך הכל עד למעלה משלושים מיליון דולאר. על רקע זה יזמתי הגשת הצעת אי־אמון בממשלה, ולאחרי גילויים נוספים הצעת אי־אמון נוספת. הופעתי בדיונים אלה בכנסת (ב־11.10.72 וב־8.11.72). לדברים שאמרתי, והם מצויים בדברי הכנסת, אוסיף כאן הערה ששמעתי מפי איש רם מעלה: כשנותנים לפלוני מטעם מוסד או חברה כסף או שווה־כסף מיד ליד בסתר, איש לא ידע לעולם אם מוסר השוחד לא קיבל או לא ניכה לעצמו “קומיסיון” ממקבל השוחד. כאן הסיכון בביצוע כל עסק חשאי, אף אם הוא נעשה בתום לב.

בנימוקי להצעות אי־ האמון שהזכרתי כללתי גם את כשלון מפעלי “ערד” (יצור חומצה זרחנית). הפרשה היתה עגומה ביותר. מקור הרע בהקמת המפעל בלי מחקר ראוי לשמו ובלי הקמת ״pilot plant״ (מפעל נסיוני). כתוצאת מכך חולה המפעל מאז הקמתו. הפרטים נכללו בדו״חות של מבקר המדינה, ובדעת המיעוט שלי למסקנות ועדת הכספים בעניין זה (דברי הכנסת כרך 67 ע׳ 2898).

לשם שלמות התמונה אזכיר כאן את פרשת “נתיבי נפט”, שהיתה נושא לחקירתה של “ועדת ויתקון” (בראשותו של שופט בית המשפט העליון אלפרד ויתקון), ולדו״ח מבקר המדינה. היו על כך דיונים גם בכנסת, ובעיקבות הפרשה – באה גם פרשה זוטא – עניין שכר הטירחה שנקבע לעורכי הדין שהופיעו בוועדת החקירה הזאת, ואשר הגיע לסכומים גדולים מדי לפי הרגשתם של חברי הכנסת (דווקא מן המערך). על רקע מחלוקת זו התפטר שר המשפטים יעקב שמשון שפירא לפני פגרת הקייץ 1972 וחזר לתפקידו אחרי הפגרה.

כבר כתבתי על פיחות הלירה מ־3 ל״י לדולאר ל־3.60 ל״י לדולאר בסוף שנת 1967. ביולי 1970 עשה ספיר צעד נוסף: הטיל הטל 20% על היבוא (קבע גם פטור ליבוא חיוני). אחרי שהנשיא ניכסון הפסיק את המרת הדולאר לזהב לצורך תשלומי החוץ (17.8.71), קבעה הממשלה פיחות נוסף של הלירה: ל־4.20 ל״י הדולאר.

בדיון על פיחות זה לא הופעתי. באותו פרק הייתי בחוץ לארץ עם ישראל קרגמן, שלמה רוזן ומרדכי עופר, כולם חברי ועדת הכספים, לשם לימוד במקום את בעיות מס ערך מוסף. ביקרנו בבלגיה, בהולאנד, בדנמארק, בשוודיה (החברים ביקרו גם בגרמניה). קיימנו בכל בירה פגישות עם אנשי האוצר, עם אירגוני התעשיינים, הסוחרים, בעלי המלאכה, איגודים מקצועיים. אספתי חומר רב, הוראות ביצוע, תדריכים, טפסים – התכוננו יפה לעבודת החקיקה של מס זה – אך המס הוטל רק בימי הכנסת השמינית.

הדגשתי לא פעם כי ועדת הכספים עובדת שעות ארוכות, אך השאלה היא האם היא ממלאת בהצלחה את התפקיד של כלב־שמירה על קופת המדינה. הדו״ח השנתי של מבקר המדינה, הריהו כרך של אלף עמודים של תמצית הביקורת. ועדת הכספים דנה, ובקושי, על החלק החמישי של החומר, והכנסת מקדישה לדיון על הצעותיה ומסקנותיה של ועדת הכספים ארבע עד חמש שעות בלבד. גם לדיון הכללי על התקציב השנתי, שבכנסת הראשונה נקבעו לו שלושים שעות, ושומה עליו להיות הבירור המקיף של בעיות הכלכלה, קובעים עתה לא יותר מאשר חמש שעות. כנגד זה הדיונים על סעיפי התקציב השנתי (בקריאה השנייה). תקציב כל משרד ממשלתי בנפרד – מעסיקים את הכנסת שבועות־שבועות של דיונים. נוסף לכך סוקר כל שר, לפחות פעם בשנה לפני הכנסת את פעולות משרדו, והכנסת דנה עליה. השר גם נואם נאום סיכום. אולם לדיונים על סעיפי התקציב, ועל סקירות השרים אין אלא קשר קלוש ביותר למשק הכספי של המדינה ולתקציב עצמו. בשעת הדיונים האלה אולם הכנסת כמעט ריק, ומקומותיהם של הכתבים הפארלאמנטאריים ריקים לגמרי. דיונים אלה – היה אפשר, כמובן, לנהל באותה מידת הפומביות גם בישיבות ועדה מאחורי דלתיים סגורות. לא זו הריפורמה שהיתה דרושה לדיונים על התקציב.

החקיקה הפיסקאלית בכנסת השביעית היתה ערה למדי. כמעט כל אחד מן החוקים הפיסקאליים, כל מס, היטל, מלווה חובה, חוזר לאולם הכנסת כל שנה מחדש לשם תיקון, לשם הארכת התוקף, לשם העלאת השיעורים. האוצר מצא לו שיטה (בניגוד לתקנון ובניגוד לצורך בדיון הראוי לשמו), להביא לכנסת מדי שנה בשנה ״אומניבוס״ של חוקים פיסקאליים – לדיון כולל על כל ההצעות יחד (בקריאה ראשונה) (14.8.70; 16.3.71 ; 15.2.72; 23.7.73). מחיתי על שיטה זו, ללא הצלחה; היא נוחה לשר שכן הוא נפטר מחובתו להרצות על כל הצעת חוק במיוחד, והיא נוחה גם לחברי הכנסת – כי הישיבה תסתיים בשעות המוקדמות של הערב.

חבר בני האדם המכונה פארלאמנט זכה על ידי הבחירות רק לשלט בלבד. רק בדרך של עבודה קשה הוא עשוי להשיג גם את השלטון.

7. שאר ירקות    🔗

הכנסת השביעית סבלה לא פחות מקודמתה ממבול של שאילתות. הוגשו עשרות שאילתות ועוד עשרות בבת אחת. בסך הכל 7,896 בכנסת השישית, 6,007 בכנסת השביעית.

השאילתה היא מכשיר חשוב לפיקוח פארלאמנטארי על המימשל, טוענים כל אחד ממומחי הפארלאמנטאריזם בעולם. הם מוסיפים וקובעים כי המכשיר הזה נעשה אף יותר חיוני בימי “ממשלה לאומית” (ממשלת ליכוד לאומי), כדוגמת ממשלת צ׳רצ׳יל בימי מלחמת העולם השנייה, כשאין אופוזיציה, – שהיא המגן העיקרי על זכויות האדם והאזרח. כל זה נכון לגבי אנגליה אך לא בישראל. התקנון שהקהה את הלהב של חרב זו, הפך את הפרוצידורה הזאת מדו־קרב פארלאמנטארי קצר ומבריק באולם הפארלאמנט לכעין חליפת מכתבים. השר קורא, ולרוב באיחור רב, את ערימת התשובות שהכינו לו פקידי משרדו בפני אולם ריק של הכנסת; חברי הכנסת הורגלו לכלול בשאילתה אחת שורה של שאלות (כמו ״אינטרפילאציה" הנהוגה בפארלאמנטים של אירופה). זו דרך יותר קלה מאשר לקלוע ללב הבעיה באמצעות שאלה אחת קצרה, קולעת. האינפלאציה של השאילתות (כמו כל אינ­פלאציה אחרת) מורידה את ערכן לשפל המדריגה. עקב זאת עלתה בכנסת המחשבה לתקן את המצב על ידי הנהגת קיצוב לשאילתות לפי מפתח. אלא שהפגם איננו רק במספר השאילתות אלא בעיקר – בנוהל שלהן. אולם, כלום יסכימו השרים שלנו לעמוד במבחן השאילתות כדרך שהוא מקובל באנגליה?

בהיותי מרכז הסיעה או יושב ראש הסיעה, העדפתי להשאיר לחברי את הסיכוי לנצל את קיצבת הסיעה להצעות לסדר היום, במקום שאנצל את סמכותי לעצמי. מצב זה לא נשתנה כשלא הייתי אף חבר הנהלת הסיעה בימי הכנסת השביעית. הגשתי הצעה אחת בלבד לסדר היום: “חיסול בירת יום ה׳”; היא מכוונת נגד הנוהג שהשרים והעובדים הבכירים של משרדיהם יורדים ביום ה׳ לתל־אביב ומקיימים בה מעין בירה ליום אחד (או שניים). ראש לכל, זה ביזבוז כספי, אך יש בו גם פגיעה במעמד ירושלים הבירה, כלפי פנים וכלפי חוץ. הצעתי הועברה לוועדת הפנים שקברה אותה בהמלצה פושרת (זו ועדה שלא פחות מן האחרות הרבתה לקיים ישיבות בתל־אביב). קדיש לוז, בתור יושב ראש הכנסת, סגר את לשכתו בתל־אביב, ואסר על הוועדות לקיים ישיבות מחוץ למשכן הכנסת, אולם הבאים אחריו לא שמרו שאיסור זה יקויים. קרגמן ואני התגברנו על אי־שביעות רצונם של רוב חברי ועדת הכספים, והם נאלצו לקיים את ישיבות הוועדה בימים א׳ עד ה׳ בירושלים. ברם, בשנתיים האחרונות של הכנסת השמינית נכנע גם קרגמן לרצון הרוב – וישיבותיה של הוועדה, שלא בימי ישיבות הכנסת, נערכו בתל־אביב.

בחודש אפריל או מאי 1972 פנו אלי ישראל קרגמן ומשה ברעם והודיעו כי סיעתם שוקלת אפשרות של מימון הוצאות הבחירות של המפלגות מאוצר המדינה, על פי המתכונת של החוק למימון הבחירות, 1969. היו לנו על כך שיחות נוספות ועלה בהן רעיון להבטיח את המימון גם להוצאות השוטפות של המפלגות. הדבר נראה לי מטעמים שונים: יש פגם רב בהתרמת חברות ובעלי יכולת לצורכי מפלגה וגם סכנת תלות בחוגים אלה. יתר על כן ישנו בשיטה הקיימת מקור לאי־שיוויון קיצוני לסיכויי הבחירות. זכרתי את הבחירות לכנסת השנייה והשלישית, בהן היתה תנועת החרות צריכה להסתפק בפחות מן החלק העשירי של האמצעים שגייסו מפלגות אחרות לצורכי מלחמת הבחירות. זכרתי גם את מימון מלחמת הבחירות של מפא״י מכספי ההסתדרות, דבר שחנן רובין הוקיעו מעל במת הכנסת כגניבה. (אולם בסופו של דבר נמאס גם לראשי מפלגת העבודה לבקש תרומות ממפעלי ההסתדרות ואשראי מבאנק הפועלים). יחד עם זאת הגענו, קרגמן ואני למסקנות נוספות: בחוק המימון שנציע – יש להגביל את הוצאות הבחירות, ולאסור התרמת חברות בארץ, ולהעמיד את ההוצאות השוטפות ואת הוצאות הבחירות של המפלגות תחת פיקוחו של מבקר המדינה.

בכל שלבי הגישושים עמדתי, כמובן, בקשר עם בגין, רימלט ועם ארליך, שעודדו אותי להחיש את סיכום ההתייעצויות. נתעוררו גם חילוקי דעות ובהן הבעיה של חלוקת כספי המימון השוטף בין מפלגות המקיימות בכנסת סיעה משותפת (המערך, גח״ל). הליבראלים דרשו להבטיח שהחלוקה הפנימית בגח״ל תהיה על פי ה״פאריטט". על רקע זה הזעיק אותי בגין לשיחה מאוד בלתי נעימה: הוא איננו רוצה בפלוגתא עם הליבראלים על עניין בלתי חשוב זה – כסף; הוא מסכים לפאריטט. שמעתי. אך עבודת צדיקים (כמוני) יש שהיא נעשית על ידי אחרים, הרשעים (זאת הפעם קרגמן) במפלגת העבודה. אלה לא רצו לנהל משא ומתן עם מפ״ם על חלוקת כספי המימון ונקבע בחוק דין החלוקה על פי המפתח.

הצעת חוק מימון המפלגות הוגשה לכנסת לדיון טרומי בשם בדר, ברעם, גולן, קרגמן ורפאל (נציגי הסיעות המשתתפות בוועדת הכספים). הרצה קרגמן. ההתנגדות באה מאורי אבנרי (ביקש להיות צדיק הרבה וגם לקבל את המימון). בדיון בוועדה הוכנסו שינויים קלים בטיוטה, אך לא קיבלנו את דרישתו של שמואל תמיר, לפיה כל סיעה גדולה כקטנה תקבל מימון בסכום שווה. ההצעה הוגשה לקריאה ראשונה (1.1.73). בדיון התנגדו לה סיעות קטנות, שהיו בטוחות ממילא כי תקבלנה את חלקן. החוק נתקבל בקריאה סופית, אחרי שהושמעו נאומים ארוכים של המסתייגים (24.1.73). החוק מתיר לסיעה לוותר על המימון ולהיות חופשית מהגבלותיו ומביקורת המדינה. אולם שום סיעה לא ניצלה אופציה זו. ברם, רבים המשיכו בהתקפות על ״חוק בדר־קרגמן״. החל מסוף שנת 1974 הוצמדה יחידת המימון על פי חוק זה ב־70% למדד המחירים – וכתוצאה מכך ערכה הריאלי הולך ויורד.

גם בכנסת השביעית השתדלתי להופיע לא בעניינים הכלכליים בלבד. הופעתי בדיון על חוק השכירות, על חוק מכר טובין (שכר טובין בינלאומי), על חוק רואי חשבון ועל חוק חברות ממשלתיות, שהכנסת השמינית דנה בו מחדש וכן על הצעת חוק איגוד שיתופי.

הצעת חוק איגוד שיתופי (להחלפת פקודת אגודות שיתופיות המאנדאטורית) עוררה התנגדות חריפה, בעיקר בגלל הוראותיה לגבי חברי המושבים; הוצע לאפשר למושב לגרש חבר מסיבות שונות (לרבות בגלל “אורח חיים” שלו, המנוגד לאורח החיים במושב) ולחייבו למכור את משקו למי שהמושב יסכים לקבלו כחבר. ראינו ב״חוק מושבים" זה פגיעה חמורה ביותר בזכות האדם והאזרח. מפד״ל הסכימה לתמוך בהצעה, אחרי שמפלגת העבודה הסכימה לכלול בהגדרת “אורח החיים” הפסול גם אורח חיים דתי, המנוגד לנוהגי המושב. מתוך כוונה להחיש קבלת חוק זה, וכדי למנוע שיושב ראש ועדת הכלכלה (איש גח״ל) יהיה היושב ראש בדיון על הצעת חוק זה בוועדה, החליט הרוב בוועדת הכנסת על אף התנגדותנו החריפה להקים לעניין זה ועדה מיוחדת ואיש מערך בראשה (20.3.72). כתגובה הסכמתי להיות אחד מנציגינו בוועדה המיוחדת, כשכל כוונתי היתה רק להכשיל את המזימה.

משחר ימי אני מאמין בחשיבות הקואופראטיב בתור אירגון משקי של חבריו לקידום מצבם המשקי ולשיפור אורח חייהם. למדתי את תולדות תנועה זו מימי ה״חלוצים מרוצ׳דל" עד ימינו, ואת התורה של רוברט אוון ושארל פוריה. בדיון על הצעת החוק (17.1.72) עמדתי על התהום בין דמות הקואופראטיב – העצמאי כלפי חוץ, החופשי, וסובלני כלפי ההשקפות האמונה והדת של חבריו, לבין סילוף דמות זו בישראל ובפרט בחוק המוצע, ולא רק בפרקיו המכונים “חוק המושבים”. ברוח זו עמדתי בוועדה המיוחדת על כל סעיף, על כל שורה, על כל ביטוי בהצעת החוק, וכל זה בניגוד לרצונם של רוב חברי הוועדה להחיש את הדיון, לא להתעמק בסוגיות הכרוכות בסעיפי החוק, ולסיים את הדיון בחוק זה, בעל מאות סעיפים וסעיפי המשנה שלו, ככל האפשר מוקדם. האשימו אותי שהפעלתי במלוא כוחה את שיטת “פיליבדר” (פיליבאסטר, באנגלית האמריקאית), שעשיתי בעניין זה “סאבוטאג׳”. אך מבחינתי היה זה טיעון עקרוני וקונסטרוקטיבי. ואכן הוועדה המיוחדת הפסיקה את עבודתה במחצית הדרך; כי התקרב מועד הבחירות.

8. כמעט משבר בחרות    🔗

גח״ל עדיין היה בקואליציה, אך כבר נתחדשו היחסים ביני לבין חברים מסויימים בחטיבת החרות, עקב מגעינו בישיבות וגם סביב לשולחן במזנון הכנסת. לא היה המשך להידברות שהבטיח לי בגין בשיחתנו למחרת אישור הממשלה. לא פעם הוא הסביר לי: אם חבר שרוי ״ברוגז״ מוטב לפנות לו עורף עד שיירגע; אתי לא יצליח. אינני מבודד בכנסת. חבריה, ובפרט חברי ועדת הכספים, ובראשם ברעם וקרגמן מתייחסים אלי בידידות ובכבוד, אף יותר מאשר לפני כן. גם חברי הממשלה. לא כולם.

יוסף גלעדי, נהגו של בגין, היה מבקר אצלי. הוא איש אצ״ל אמיץ וידיד של שנינו, והוא היה אומר לי: תתפייס עם מנחם, הוא מבודד, אין לו עם מי לדבר. זכרתי את מנהגו של אבי ז״ל להתפייס ערב יום הכיפורים עם כל אדם שהיה לו אתו שיח־ושיג או חילופי דברים קשים במשך השנה, ולכן כתבתי לבגין מכתב ברכת שנה טובה. בערב יום כיפור, ואני בהאג בוועידה הבינפארלאמנטארית – קבלתי ממנו מברק ברכה לשנה טובה. הוא דיבר אתי בכנסת והוסיף סעיף לרשימת החטאים שלי: במשך חודשים רבים לא קיימתי מגעים עם הסיעה אלא בישיבותיה.

עצרת הפתיחה לוועידה העשירית של תנועת החרות נתכנסה בבנייני האומה בירושלים (8.11.70). ואני ניצלתי הזמנה שנשלחה לאשתי וישבתי בין הקהל. (סירבתי לשבת על הבמה. זאת היתה הפעם הראשונה שאשתי לא נכחה בפתיחת ועידת תנועת החרות). היתה זו סנסאציה לעיתונות ולבגין נוסף פריט להאשמות נגדי.

נאומו של בגין היה יפה. וזכה לתשואות סוערות. נאום כזה זקוק שיהיה בו חידוש כדי שיוכל לזכות בכותרות. החידוש הפעם היה בקריאה לאיחוד מפלגות גח״ל. הופתעתי: כלום אין בגין יודע כי ראשי הליבראלים עודם זועפים על פרישתנו מן הממשלה, ובהתייעצויותיהם הם שוקלים אם לא לפרק את גח״ל? ואמנם יוסף ספיר הגיב בלאו מוחלט על קריאתו של בגין, ומעל במת ועידתנו.

בדיוני הוועידה הופעתי גם אני. מתחתי ביקורת קשה על השתתפותנו בממשלה, שבעבורה שילמנו בהפסד הסיכוי להצליח בבחירות האחרונות לכנסת. והוספתי בדברי גם נימה אישית: האם אני עדיין דרוש לתנועה? ואם עודני דרוש האם עודני נדרש?

בגין קרא אותי לטיול ברחובות. השיחה ידידותית. קשה בתוכנה ובלי סיום. בנאום הסיום שלו בוועידה ניסה הוא להרגיעני. אתה דרוש, אתה נדרש, תתרום עוד הרבה נחת לתנועה.

וייצמן רצה לזכות בתפקיד של יושב ראש הנהלת המרכז. לשם כך גייס בעזרתו של קרמרמן תומכים מבין נציגי הסניפים. כל זאת ללא צורך. בגין הסכים לכך ובישיבת המרכז החדש נבחר וייצמן ללא קושי ליושב ראש ההנהלה.

בתנועת החרות תפקידם של ההנהלה ויושב הראש של ההנהלה הוא מינהלי בעיקרו, אך וייצמן ניצל את עמדתו והכריז הכרזות מדיניות, לא תמיד ללא סתירה להודעותיו של בגין. בא הרגע והוא “פיטר” את ח.כ. יורם ארידור מתפקידו כראש מחלקת ההסברה בהנהלה. בגין ניסה לפשר בין השניים, וייצמן עמד על שלו. אולם בשעת המתיחות בין שותפי גח״ל – התערב וייצמן כיוזם פשרות בין שתי החטיבות.

עברו שנתיים. בדצמבר 1972 התכנסה ועידת התנועה, האחת־עשרה. וייצמן, בעזרת מנגנון התנועה ותוך שיתוף פעולה עם קרמרמן, הכין לעצמו רוב בוועידה. התוכנית שבישלו יועציו היתה לחזק בחוקת התנועה את סמכויותיהם של יושב ראש ההנהלה ושל ההנהלה, לתבוע בחירתם בוועידה (ולא בישיבת המרכז), ויושב ראש התנועה ייהנה ממעמד כבוד, המרכז יהפוך למעין פארלאמנט של התנועה, וההנהלה לממשלתה.

הכנות אלה נשמרו בסוד מפני בגין, (במידה שהוא העדיף לא לשים להן לב). רק ערב פתיחת הוועידה (17.12.72) הודיע וייצמן בקול ישראל: לתנועת החרות דרוש “דם חדש” כדי שתוכל להיות גורם מכריע להקמת הקואליציה הבאה. בהצבעות הראשונות בוועידה נתברר, כי לקבוצת וייצמן רוב מוחלט בבחירת הנשיאות, ובבחירת הוועדות, לרבות בבחירת הוועדה המתמדת ובהרכבה. בעיתונות כותבים: סיעת בגין בוועידה היא במיעוט. בגין מתעורר. הוא מודיע: אכן ישנה סיעת בגין והוועידה תחליט בין שתי הסיעות ובין שתי רשימות המועמדים למרכז ולמוסדות האחרים של התנועה, והוא יעמוד בראש רשימה אחת. תומכי וייצמן ברובם נוטשים אותו. המרכז החדש, בהרכבו שבגין המליץ עליו, נבחר בלי כל התנגדות. סיום הוועידה היא הפגנת אהבה ואמון בבגין. וייצמן התפטר מתפקיד יושב ראש ההנהלה. המרכז החדש ביקש מבגין להרכיב את ההנהלה. הוא עצמו יושב ראש ההנהלה, חיים לנדאו ממלא מקומו. וייצמן חדל להיות פעיל בתנועה.

בוועידה זו הרציתי על יחסי הגומלין המשקיים שנוצרו בין מרכזי הארץ לבין יהודה ושומרון, ועל התועלת שהיחסים האלה הביאו ליושבים משני צידי הקו הירוק, ובמיוחד לתושבי יהודה ושומרון ועזה. לא הייתי פעיל במאבק שהתנהל בוועידה. בגין עצמו דאג לפתור את בעיותיו.

מפלגת אופוזיציה שרויה לעולם בסכנה כי תקום בתוכה אופוזיציה, שתגרום לזעזועים פנימיים ולפילוג. לא פעם הייתי מזהיר את החברים הזקוקים לאזהרה זו: בלי בגין תתפורר תנועת החרות לאלף פלגים. בוועידה האחת עשרה ראינו שרק בגין עצמו מסוגל לעורר בתנועת החרות משבר רציני; בוועידה זו, להבדיל מן הוועידה השנייה והשמינית (עליהן כתבתי לעיל) לא רצה בכך.

כבר כתבתי בפרק על המשבר בוועידה השמינית של תנועת החרות על נטייתו של מנחם בגין “לפתוח דף חדש”. לעזר וייצמן זכות גדולה בעמנו מימיו כמפקד חיל האוויר, הוא אישיות מבריקה ומלאת קסם ובגין פתח לו שוב ושוב “דפים חדשים”, גם אחרי הוועידה העשירית.

9. גח״ל ושיטת הבחירות    🔗

שעה שבגין הכריז בישיבת הפתיחה של הוועידה העשירית על הצורך באיחודן של מפלגות גח״ל, היו הסיכויים להגשמתו נמוכים יותר מאשר אי־פעם. ראשי הליבראלים לא סלחו לבגין על שהוציאם מן הממשלה בעל כורחם. בשיחות אתי היו מאשימים אותו כי הדבר נעשה בחיפזון וללא צורך ממשי; כלום מתקיימות שיחות יארינג? האם נסוגונו ולו גם שעל אחד מן הגדה המערבית או מרצועת עזה? הם גם האשימו את בגין כי עשה מה שעשה מטעמים יותר פרוזאיים. מנהיגם החשוב ביותר טען: היה לבגין נאה, כל עוד היה בממשלה אחד משני שרים בלי תיק, אולם בממשלה החדשה היו לגח״ל שישה שרים ולארבעה מהם תיקים ומשרדים, והוא בלא תיק. שניים מהם טענו לפני, כי מטרתו של בגין היתה לשמוט את הכיסא בממשלה מתחת וייצמן. לשווא הייתי מסביר להם את חומרתה של החלטת הממשלה – מבחינת תנועת החרות, לקבל את תוכנית רוג׳רס, הכוללת נסיגה ביהודה ובשומרון. פשר “רגישות” זאת נשאר בלתי מובן להם.

היו אצל הליבראלים תומכים לא מעטים באיחוד. בעצם, כשהקימונו את גח״ל בשנת 1965, ראו בו שני הצדדים צעד ראשון לקראת איחוד מלא. בגין האמין, על סמך שיחותיו עם סרלין, שיש להם, ולצימרמן ולחבריהם, סיכוי להשיג במפלגתם רוב לטובת האיחוד. אמרתי לבגין: מאקיאוולי מזהיר את הנסיך שלו לבל יסמוך על אמיגראנטים פוליטיים; הם לעולם מגזימים לגבי חולשת המשטר בארצם וסיכוייהם שלהם. סרלין וחבריו היו אז בחזקת “מגורשים” מן הצמרת השלטת במפלגתם. הם הביאו אמנם את עניין האיחוד לדיון בהנהלת הליבראלים (באפריל 1971) אך נשארו במיעוט. בוועידת הליבראלים (יולי 1971) נתגלו יוסף ספיר, רימלט, ארליך, ויוסף תמיר כמנהיגות המפלגה, והם כולם היו מן המתנגדים להצעת איחוד המפלגות של בגין. אך כאן אני חש צורך להפסיק בסיפור זה.

במחצית חודש מארס 1972 יצא יוסף ספיר, יחד עם יושב ראש הכנסת ראובן ברקת בשליחות הכנסת לאוסטרליה וליאפאן. באוסטרליה הוא נפטר מהתקף לב.

הכרתי אותו מקרוב מן הימים הראשונים של הכנסת. נתקרבנו זה לזה בימי המשא ומתן על האיחוד בשנים 1957 – 1958. ישבנו זה בצד זה בוועדת הכספים משנת 1955 ועד שנת 1969. התיידדנו ידידות של אמת על בסיס של יחס הכבוד ההדדי, והוא שמר לי ידידות זו גם אחרי קום גח״ל. היה זה אדם רציני, מוכשר, כוח עבודה גדול, אך חשוב עוד יותר, הוא היה אדם ישר והגון. היה בו יושר אינטלקטואלי. מעולם לא היה מוכן לקבל תשובות קלות ונוחות מבחינה טאקטית על הבעיות שעמדו בפנינו. לעולם הוא רצה לדעת את התשובה הנכונה לגופו של עניין, את הפיתרונות הנכונים, אפילו לא היו אלה נוחים לו ולנו מבחינה פוליטית.

בשנים בהן כיהן כראש עיריית פתח תקווה, התרגל ספיר לעבודה מעשית, קונסטרוקטיבית, ותמיד היה מתגעגע על עבודה כזאת. שאיפתו להשיג מקום בממשלה נבעה מרצונו לחזור למלאכת הביצוע, ואני הבנתי לרוחו, – אפילו כשלא הסכמתי להצטרפות גח״ל לקואליציות בתנאים שהיו קיימים בימים ההם.

ספיר לא היה מטבעו איש אופוזיציה גם כשהיה באופוזיציה. ולפעמים קשה היה לי להזכיר לו שעלינו להתייחס בזהירות וברוח ביקורתית להצעות הממשלה, גם כשהן היו נראות לו. במשא ומתן שניהלתי אתו בקשר עם הנסיון לאיחוד שתי המפלגות, ושוב לקראת הקמת גח״ל גילה ספיר יושר לב והגינות מחשבה, ודאג לכך שלא תיווצרנה אי הבנות. תמיד יכולתי לקבל את דבריו כפשוטם. הן שלו היה הן, ולאו שלו – לאו. ואם היה מקום לטעות בדבריו הוא ידע למנוע זאת ממני. הוא היה גם אדם חזק, מנהיג במפלגתו, וזה השפיע לטובה לשמור על יחסים בריאים בגח״ל.

מותו היה מכה קשה לכולנו. גם מפלגתו, וגם גח״ל נשתנו מאז הלך מאתנו. כל עוד היה איתנו היינו פוטרים את המחלוקות במחננו בגלוי, וללא תכסיסים. הבינותי אותו בקלות וידעתי כי אפשר לסמוך על דבריו ולכבדו. אישיות גדולה, צנועה ומלאת נאמנות לטובת הציבור, ורצון כן לשרתו.

היחסים בין שתי המפלגות נתרופפו על רקע ההכנות של הליבראלים לקראת כינוס הקונגרס הציוני (17.1.72—31.1.72). בקונגרס הציוני רגילים הציונים הכלליים לקיים סיעה משותפת עם הסתדרות ציוני אמריקה ועם ידידיהם מארצות אחרות. הפעם הם צירפו לסיעה זו גם את נציגי “המרכז החופשי”. (אלה קיבלו מאנדאטים לקונגרס, כמו כל המפלגות הציוניות הישראליות, על פי תוצאות הבחירות האחרונות לכנסת). ראינו בכך הפרת הסכם גח״ל, בו נאמר: “לא תתקשר אחת החטיבות של הגוש בהסדר פוליטי כלשהו עם מפלגה או סיעה אחרת. אלא בהסכמת רעותה”. הליבראלים טענו שלא הם אלא הסתדרות ציוני אמריקה עשתה את ההסכם עם “המרכז החופשי”. לבגין הגיעו ידיעות מהימנות אחרות והוא דחה סברה זו. במאמרו ב״מעריב" טען בגין כי הסכם גח״ל עומד במבחן, והפרתו על ידי הליבראלים מהווה סיכון לעתידו של גח״ל.

הליבראלים הסבירו לי כי כל כוונתם היא פראקטית – לזכות במאנדאט נוסף (החשוב להם) בוועד הפועל הציוני. לשם כך דרוש שיפור המפתח לטובתם על ידי צירוף צירי “המרכז החופשי” לסיעתם. הם לא רצו לקבל את דברי, שהם מסכנים את קיומו של גח״ל. ואמנם סערת רוחות זאת פגה מיד אחרי סיום הקונגרס.

פגיעה הרבה יותר רצינית בהסכם גח״ל היתה בהסכם שבין הליבראלים לבין מפלגת העבודה, לשינוי שיטת הבחירות לכנסת. עוד בנובמבר 1971 הסביר בגין ליוסף ספיר ולחבריו כי החזית שהם בונים עם מפא״י היא הפרה חמורה של הסכם גח״ל. ספיר ורימלט הסבירו לי כי בעניין זה קיימת החלטת ועידתם, שהם חייבים לכבדה. והיא: לשנות את שיטת הבחירות הארצית לשיטה איזורית. רימלט שיבח את הקואליציה של שתי המפלגות הגדולות באוסטריה (בין מפלגת העם לבין הסוציאל־דימוקראטיה). ואני לו: הרי היא התפרקה. ורימלט: אך היא החזיקה מעמד עשרים שנה. ספיר הדגיש במיוחד את רצונם להגביל את מספר המפלגות בכנסת; כשיהיו בחירות איזוריות – המפלגות הקטנות תיעלמנה כליל.

היו לי קשרים עם שני הצדדים המעורבים במשא ומתן זה. ידעתי את כוונתה של מפא״י. זו ביקשה קודם כל להגיש הצעה לשינוי חוק יסוד־הכנסת, וכך תסלול את הדרך לשינוי שיטת הבחירות. גם ידעתי כי הליבראלים לא יסכימו לכך, אלא ידרשו, כי השינוי בחוק היסוד וחוק הבחירות לכנסת, יובא לקריאה הראשונה בכנסת כאחד. הזהרתי את הליבראלים מפני מלכודת: אם מפא״י או “העבודה” יגיעו בעזרתכם לשלב מסויים של החקיקה, יחפשו להם להמשך הדרך שותפים אחרים, ואתם תחכו בחיבוק ידיים, או תרימו אותן בהצבעה, בתור מיעוט, עד שהם ישחטו אתכם שחיטה לא כשרה.

בגין ביקש שאכין הצעה לשינוי שיטת הבחירות, כהצעת פשרה. הכנתי אותה. הסברתי אותה לליבראלים (לרימלט) והם לא דחו אותה. אך אני חשתי כי יש להם כוונות משלהם. מן הצד השני נודע לי כי “העבודה” כבר עשתה את העיסקה עם הליבראלים, ולא יצאו אלא שבוע שבועיים והנה הונחה על שולחן הכנסת. היתה זאת הצעת חוק של שבעה חברי כנסת. נציגי כל החטיבות של מפלגת העבודה: חוק יסוד־הכנסת (תיקון) לשינוי שיטת הבחירות (10.7.72). ברור היה כי המציעים לא ישיגו את רוב הקולות הדרוש (61 או יותר) בלי עזרת הליבראלים, ואנשי “העבודה” בשיחותיהם אתי הבטיחוני כי “זה יהיה בסדר”.

בגין נפגש עם ארליך ושאל: האם התחייבתם? איך תצביעו? ארליך הרגיע אותו: אולי כמה מחברי סיעתנו יצביעו אישית בעד ההצעה, אך היא לא תשיג את הרוב הדרוש.

בגין מסר לי את תשובתו של ארליך. הוא היה מרוצה ממנה. אמרתי כי לי יש אינפורמאציה אחרת. נציג הממשלה בנשיאות הכנסת הסכים להקדים את הדיון על הצעת החוק של ״העבודה״ – במליאת הכנסת (12.7.73). המרצה היה חיים צדוק ואני הייתי הדובר ״נגד״. נערכה הצבעה. בעד ההצעה: 61, נגד: 45. נמנעו: 3. ההצעה עברה לוועדת חוקה חוק ומשפט.

הליבראלים סיפקו לשותפיהם ממפא״י בדיוק מה שהיה דרוש להם, על פי חשבון הקולות שנעשה עוד לפני פתיחת הדיון, שבעה קולות. לבגין היו טענות קשות נגד ארליך שהוא הטעה אותו, וכי מנע ממנו עשיית נסיון של הרגע האחרון להשפיע על הליבראלים שישנו את דעתם. ארליך הסביר לי בחיוך: אמרתי לבגין – איך אני מעריך את המצב; לא התחייבתי לשום דבר, ולא היתה לי סמכות להתחייבות כזו.

בישיבת מרכז תנועת החרות (72.צ:20) הצעתי לפרק מיד את גח״ל. אין ערך להסכם גח״ל אם הליבראלים מפירים אותו לעיתים קרובות. ומה טיבה של שותפות זו שלהם – פעם אתנו ופעם אחרת עם “העבודה” מאחורי גבינו. גם יורם ארידור דיבר באותה רוח. על פי הלוך הרוחות באותה ישיבה, לו נערכה בה הצבעה, היה המרכז מחליט ברוב קולות גדול על פירוק גח״ל.

הדיון לא נסתיים באותה ישיבה. עברו שבועות, בגין הופיע ב״מוקד" בטלוויזיה והודיע שדעתו האישית היא בעד המשך קיומו של גח״ל אם כי בדר הוא נגד (14.8.72). בעקבות הופעתו זו הכריזו הליבראלים בהעזה מובנת, שהם אינם סאטיליטים של חרות, והם בעד שינוי שיטת הבחירות.

על הצעת צדוק וחבריו נערכו דיונים בוועדת חוקה חוק ומשפט. במקביל לכך נמשכו ההתייעצויות בין “העבודה” לבין הליבראלים על פרטי חוק הבחירות המבוקש. היה זה מצב שלא הוסיף לשיפור היחסים בגח״ל. בישיבות גרם הנושא בהזדמנויות שונות לחילופי דברים ולקינטורים. אמנם כבר היה ברור כי הכנסת השביעית לא תספיק בשום פנים לסיים בזמן כהונתה את הדיונים על שינוי שיטת הבחירות, ובסוף דצמבר 1972, מספר ימים אחרי סיום ועידת תנועת החרות (או אחרי כשלון הנסיון להמליך את וייצמן בתנועת החרות) הודיעו הליבראלים על גניזת עניין שינוי שיטת הבחירות, וזה ל״שם חיזוק גח״ל לקראת הבחירות".

ועדת חוקה חוק ומשפט סיימה את דיוניה על חוק צדוק והניחה אותו על שולחן הכנסת לקריאה הראשונה (20.3.73). וההצעה מתה מיתת נשיקה על שולחן הכנסת ביום התפזרות הכנסת השביעית, כדי לקום לתחייה (על פי מסורת הארץ, מסורת לא יהודית) בכנסת השמינית.

מדוע התנגדה סיעת תנועת החרות לשינוי שיטת הבחירות? די לי לבקש תשומת לבו של הקורא לדו־קרב שניהלתי בעניין זה עם חיים צדוק. אני מצטט מתוך דברי הכנסת (כרך 64 ע׳ 3227 – 3330):

4. חוק יסוד: הכנסת (תיקון)

היור י׳ ישעיהו: אנו עוברים להצעת החוק הבאה, חוק יסוד: הכנסת (תיקון), הצעת חוק של חברי־הכנסת מ׳ ביבי, מ׳ בן־פורת, מ׳ ברעם, צ׳ גרשוני, א׳ עופר, ת״י צדוק, י״ש שפירא. רשות הדיבור לחבר־הכנסת צדוק, להנמקת ההצעה.

חיים יוסף צדוק (המערך, עבודה־מפ״ם): אדוני היושב־ראש, כנסת נכבדה. השאלה מה היא שיטת הבחירות הרצויה לישראל מעסיקה זה שנים רבות את המחשבה המדינית בישראל, הן בקרב הוגי מדעי המדינה והן בקרב אנשי המעשה המדיני. בשנת 1948, לקראת הבחירות לאסיפה המכוננת, היא הכנסת הראשונה, אימצנו את שיטת הבחירות הארציות־יחסיות, שהיתה השיטה הנהוגה בישוב העברי ובתנועה הציונית לפני קום המדינה. אבל כבר אז היה ברור לרבים, ששיטת הבחירות הקדם־ממלכתית – שהיתה השיטה האפשרית היחידה לבחירות בישוב העברי שנתארגן על יסוד אוטונומיה פרסונאלית בתוך ארץ־ישראל המאנדאטורית – איננה שיטת ההולמת בחירות לפארלאמנט של מדינה ריבונית. וכאשר חבר מועצת המדינה הזמנית, דוד בר־רב־האי, הביא לפני המועצה, כיושב־ראש הוועדה המוסמכת, את הצעת חוק הבחירות הראשון, הוא אמר את הדברים האלה: “בהתחשב עם המסורת הקיימת של הדימוקראטיה הציונית בקונגרס הציוני ומוס­דותיו, ומתוך מגמה להיאחז בצורה ובשיטה שתאפשר ביצוע מהיר של הבחירות, ויתרו חברי ועדה שונים על דעתם, כי בימים כתיקונם שיטת הבחירות הרצויה במדינת ישראל היא שיטת הבחירות האזוריות”.

עד מהרה, אדוני היושב־ראש, נתגלו הפגמים של השיטה הארצית־יחסית; ומאז ועד היום קיימת בארץ תנועה לשינוי שיטת הבחירות, שהיכתה שורשים עמוקים במפלגות שונות והקיפה אישים ממחנות פוליטיים שונים; ואין הנושא יורד מסדר־יומנו.

מה הם הפגמים של השיטה הקיימת?…

אורי אבנרי (העולם הזה – כוח חדש): הפגם שלה הוא שהיא לא נותנת לכם רוב מוחלט.

חיים יוסף צדוק (המערך, עבודה־מפ״ם): אילו בחירות לכנסת היו מעין סקר דעת־הקהל, הבא לשקף בדיוק אריתמטי את כל הגוונים וגוני הגוונים של הדעות השונות הרווחות בציבור ביום מסויים, הרי אין ספק כי לתכלית זו השיטה הקיימת אצלנו כיום היא שיטה טובה. אבל בחירות לכנסת אינן סקר דעת־הקהל. בחירות הן אקט ריבוני של ציבור הבוחרים – האקט החשוב ביותר – במערכת המימשל במדינה. במשטר דימוקראטי־פארלאמנטארי נערכות בחירות כדי שייבחר לתקופת שנים קצובה פארלאמנט, המסוגל להעמיד ממשלה יציבה ואופוזיציה אחראית; פארלאמנט המסוגל למלא ביעילות את תפקידו כמוסד מחוקק ומפקח על פעולות הממשלה; פארלאמנט המסוגל לקיים תקשורת הדוקה עם ציבור הבוחרים.

מן הבחינות האלה לקויה שיטת הבחירות הנהוגה אצלנו היום; ואין זה מקרה ששיטת הבחירות שלנו, שיטה שלפיה מהווה המדינה כולה אזור בחירות אחד ובו נבחרים כל חברי הפארלאמנט לפי חלוקה יחסית– שיטה קיצונית של ייצוג יחסי – אין לה אח ודוגמה ברחבי העולם הדימוקראטי. בעולם הדימוקראטי כולו נהוגה שיטת בחירה לפי איזורים – עם או בלי ייצוג יחסי בתוך האיזור .

גדעון האוזנר (המפלגה הליבראלית העצמאית): למשל בהולנד, אדוני.

חיים יוסף צדוק (המערך, עבודה־מפ״ם): עם או בלי רשימה ארצית בצידן של הבחירות האיזוריות; אבל תא הבחירה הראשוני הוא תמיד האיזור.

אורי אבנרי (העולם הזה – כוח חדש): כמה מדינות יש בעולם הדומות לישראל? כל המדינה היא חצי־איזור של מדינה נורמאלית אחרת.

חיים יוסף צדוק (המערך, עבודה־מפ״ם): אעמוד בקצרה על הפגמים העיקריים של השיטה הקיימת:

(א) השיטה הקיימת מטפחת פיצול של כוחות פוליטיים. אין בה עידוד להתלכדות ואין בה עונש על התפלגות. היא מאפשרת את קיומן של מפלגות קטנטנות, שבהן לא השקפת העולם הנפרדת קובעת את קיומן הנפרד אלא הקיום הנפרד מטפח השקפת עולם נפרדת; מפלגות מדומות שאין להן כל סיכוי להיות ביום מן הימים גורם בעל משקל בניהול ענייני המדינה.

(ב) השיטה הקיימת מערערת את יציבות הממשל. היא מכבידה על הקמת ממשלה, באשר היא מחייבת בהכרח מימשל קואליציוני, המעניק כוח דיספרופורציונאלי לשותפים הקטנים, שהם לשון־המאזניים בקואליציה. הממשלה תלויה בחסדיהן של סיעות המיעוט בתוכה. לעיתים קרובות עומד הכוח המרכזי בממשלה לפני ברירה בין שתי דעות: כניעה לתביעות המיעוט או פירוק השותפות. אנחנו עדים לתופעה זו בעצם הימים האלה. והוא הדין באופוזיציה. כשם שקואליציה מפוצלת אינה יציבה, כך אופוזיציה מפוצלת אינה אלטרנטיבה אחראית.

(ג) השיטה הקיימת מאפשרת למרכזי המפלגות לקבוע את המועמדים לכנסת – המועמדים המופיעים ברשימה אחרי המנהיגות הראשונה – בלא התחשבות מספקת בדעת הציבור. השיטה מנתקת את הנבחר מהבוחר. חבר כנסת מן השורה מייצג להלכה את הציבור בכל רחבי הארץ; אך למעשה אין הוא מייצג ציבור קונקרטי כלשהו. אין הוא מכיר את ציבור בוחריו ואין הוא חייב לתת לפניו דין־וחשבון. לעתים קרובות – הוא נשאר אלמוני, אנונימי בעיני ציבור הבוחרים.

אדוני היושב־ראש. השינוי המוצע בשיטת הבחירות איננו שינוי מהפכני, אלא רפורמה מתונה. התיקון המוצע איננו הצעה מפורטת אלא חוק־מסגרת. עיקרי השיטה המוצעת הם אלה:

(א) הכנסת תיבחר בשיטה משולבת של בחירות איזוריות־יחסיות ובחירות ארציות־יחסיות;

(ב) רוב חברי הכנסת ייבחרו לפי השיטה האיזורית־יחסית, ומיעוטם – לפי השיטה הארצית־יחסית הקיימת. המספר המדוייק של חברי הכנסת שייבחרו לפי כל אחת משתי השיטות האלה ייקבע בחוק הבחירות;

(ג) איזורי הבחירה יהיו שווים ככל האפשר במספר בוחריהם; ומספר חברי הכנסת שייבחרו בכל איזור יהיה שווה. חוק הבחירות יקבע את מספר איזורי הבחירה. מספר חברי הכנסת שייבחרו בכל איזור חייב להיות מספיק כדי ליישם באופן סביר בתוך כל איזור את עקרון הייצוג היחסי;

(ד) חוק הבחירות יקבע גם את שיטת התיחום של האיזורים ואת הרשות שבידה תופקד מלאכת התיחום. שיטת התיחום והרשות המופקדת עליו חייבות להיות כאלה, שיבטיחו תיחום האיזורים לפי שיקולים ענייניים וימנעו כל חשש של השפעה מפלג­תית או יתרון למפלגה כלשהי.

אדוני היושב־ראש. אנחנו מאמינים שהנהגת השיטה המוצעת תביא בעקבותיה תוצאות חיוביות, ואלה הן:

(א) היא תוליד כנסת מאוזנת מבחינת הרכבה, על־ידי שילוב של נבחרי הרשימות האיזוריות, שייצגו במישרין איש איש את הציבור שבאיזורו, עם נבחרי הרשימה הארצית, שבה ייבחרו בעיקר אנשי ההנהגה הלאומית של כל מפלגה ואנשים בעלי כישורים השכלתיים ומקצועיים הדרושים לעבודתה היעילה של הכנסת.

אורי אבנרי (העולם הזה – כוח חדש): היום אין?

חיים יוסף צדוק (המערך, עבודה־מפ״ם):

(ב) השיטה המוצעת תגביר– אם כי במידה מתונה – את כוחן של המפלגות הגדולות, תקיים את המפלגות הבינוניות, אך תצמצם את מספר מפלגות־ הרסיס הקטנות והשוליות. השיטה תעודד התלכדויות של כוחות פוליטיים קרובים, תשפיע למניעת פילוגים, ותעמיד לפני הציבור ברירה משמעותית בין האלטרנטיבות הפוליטיות העיקריות. השיטה תקהה את הקיצוניות ותחזק את המתינות בכל מחנה ומחנה. כך תגביר השיטה החדשה את יציבות הממשלה ותגבש אופוזיציה אחראית בעלת סיכוי להגיע לשלטון.

(ג) השיטה החדשה תגביר את הקשר והזיקה ההדדית בין חבר הכנסת ובין ציבור הבוחרים באיזור, שאותו ייצג חבר הכנסת לא בייצוג ערטילאי אלא בייצוג ממשי, ישיר. גם בעתיד ייקבעו המועמדים על־ ידי המפלגות, אבל כל מפלגה, בבואה לקבוע את מועמדיה באיזור, תהיה חייבת להתחשב בדעת הציבור – המפלגתי והלא־מפלגתי– באיזור, ולהביא בחשבון גם את אישיותו של המועמד ואת כושרו. להת­מודד בעימות ישיר עם יריבו. המועמד לא יוכל עוד לחסות באלמוניות בצילם של מנהיגי המפלגה מן השורה הראשונה. וכל נבחר שירצה להיבחר מחדש יהיה חייב לקיים קשר הדוק עם הציבור באיזורו. השיטה המוצעת תמשוך למעגל הפעילות הפוליטית יותר אנשים עצמאיים בעלי כישורים אישיים גבוהים; וחבר כנסת, היונק את מעמדו וסמכותו לא רק ממפלגתו אלא גם מהציבור באיזורו, יהיה עצמאי יותר במילוי תפקידו.

אורי אבנרי (העולם הזה – כוח חדש): כמו שולמית אלוני.

חיים יוסף צדוק (המערך, עבודה־מפ״ם): השיטה החדשה תגביר בציבור את תחושת ההשתתפות בתהליך הדימוקראטי ואת האמון בכנסת כעמוד התווך של הממשל הדימוקראטי; תחושה זו, אמון זה, הולכים ומתרופפים ברחבי הציבור, ובעיקר בקרב הדור הצעיר. השיטה תבלום את הניכור ההולך ומעמיק בין הכנסת ובין הציבור – ניכור הנושא בחובו זרע של עירעור עצם המשטר הדימוקראטי.

אדוני היושב־ראש, מציעי ההצעה הזאת רוצים לראות את התיקון לחוק היסוד מתקבל בכנסת הנוכחית, השביעית, תוך הוראה מפורשת בגוף החוק שהחוק ייכנס לתקפו אחרי הבחירות לכנסת השמינית. במשך תקופת כהונתה של הכנסת השמינית תהיה שהות מספקת לחקיקת ההוראות של חוק הבחירות לכנסת המתחייבות משינוי השיטה, כך שהבחירות לכנסת התשיעית, אשר במהלך העניינים הרגיל נועדו לשנת 1977, תיערכנה לפי השיטה החדשה.

אדוני היושב־ראש, אנחנו משוכנעים שהציבור בארץ, ברובו הגדול, רוצה זה שנים רבות בשינוי שיטת הבחירות; אלא שכנסת הנבחרת על יסוד שיטת הבחירות הארצית־יחסית לא קל לה להשתחרר מכבליה שלה. עכשיו, בכנסת השביעית, נוצרה שעת כושר לשינוי השיטה. אסור לנו להחמיץ אותה. אסור לנו להחמיץ הזדמנות לשינוי שיטת הבחירות, אשר יחזק את אשיות הממשל הדימוקראטי בישראל ויעלה את קרנה של הכנסת.

אני מציע להעביר את הצעת החוק לוועדה.

יצחק רפאל (מפד״ל): תנו חופש הצבעה לחברי הסיעה שלכם.

אורי אבנרי (העולם הזה – כוח חדש): תנו זכות הצבעה חופשית לחברי מפלגת העבודה, כדוגמה לאותו חזון משיחי שאתם מטיפים לו.

היו"ר י׳ ישעיהו: רשות הדיבור לחבר־הכנסת בדר, להצעה.

יוחנן בדר (גח״ל): אדוני היושב־ראש, כנסת נכבדה. הנושא הוא יותר מדי רציני כדי שאנקוט אותה דרך הראויה לרגע הזה – שאוותר על רשות הדיבור ואבקש את היושב־ראש כי יקיים הצבעה בין אלה ששמעו את דבריו של חבר־ הכנסת צדוק, להבדיל מאלה שלא שמעו את דבריו כי היו עסוקים באותו זמן בדברים אחרים. אבל אינני הולך בדרך זו הפעם.

שמענו זה עתה כי עד כה היה לנו משטר פארלאמנטארי לא תקין, וצריך לתקן אותו. ואיך רוצים לתקנו? בינתיים יש לנו הצעת־מסגרת, הצעה שהיא עלבון לאינטליגנציה. מה אתה מציע לנו, חבר־הכנסת צדוק? 2 איזורים ו־58 מאנדאטים, או 3 איזורים, כמו איזורי פיקוד, עם 38 מאנדאטים, בכל אחד מהם, או 50 מאנדאטים ו־2 איזורים, או 33 מאנדאטים? זה לא עניין מספרי, זהו הבדל מהותי. אתת מציע הצעה שאין לה שום תוכן, וכל תכליתה והחישובים שמאחוריה באים כדי ליצור רוב להצעה אחת. איך עושים זאת? ביסמרק, שהיה ציניקאי גדול, אמר פעם כי מי שמציע הצעה באופן עקרוני ברור שהוא מתכוון להיפך ממה שאומר העיקרון.

למה אתם מתכוונים למעשה בעניין זה? לדבר פשוט מאוד: איך עושים ממיעוט רוב, איך מגיעים ממיעוט בוחרים לרוב נבחרים; עיקרון מוסרי ראשון במעלה… לזה קוראים תיקון הדימוקראטיה. אבל, למען השם, איך אפשר להגיד זאת באופן רציני? תגיד, כפי שאמר מר בן־גוריון, באופן פשוט: אני רוצה שלמפא״י יהיה רוב בכנסת, לא למפלגת העבודה, לא למערך, לא לקואליציה המוזרה הזו אשר מורכבת כפי שהיא מורכבת. זוהי יציבות? זו קואליציה חדשה…

יצחק נבון (המערך, עבודה־מפ״ם): חלק מגח״ל הוא בקואליציה זאת.

יוחנן בדר (גח״ל): אני רואה כבר את ההצעות האלה, אותה הצעה שמר בן־גוריון היה חוזר עליה כפעם בפעם, שיש להבטיח רוב למפלגה אחת. מפלגה שהיתה מקבלת 34% מכלל הקולות צריך שיהיה לה רוב. זו היתה הדימוקראטיה. אני זוכר את כל ההצעות האלה, גם את ההצעה של הציונים הכלליים בשעתם – ולא אזכיר עכשיו מה שאמרתי על הצעה זו. דברים אלה כתובים ב״דברי הכנסת". האם אתה זוכר את ההצעה של השר אלמוגי? גם באמצעות הצעה זו רצו להגיע לכך, שלמפלגה אחת, שהיו לה 32%, יהיה רוב בכנסת. זוהי הדימוקראטיה שלך.

על כך אומר חבר־הכנסת צדוק שזוהי מחשבה שתשבו עליה בכל הזמנים.

מה פירושה של הצעה זו מבחינת הדימוקראטיה? האלגברה הפסולה של חבר־הכנסת צדוק מקשה כמובן להסתכל מאחורי הפרגוד של העניינים האלה. אבל יש לו שותפים שהציעו הצעות יותר קונקרטיות. גם חבריו, כמו חבר־הכנסת יעקבי, הציעו הצעה קונקרטית שקראתי. מה פירושה של הצעה על שלושה מאנדאטים באיזור? זה אומר אחוז חסימה של 30%. ומה אומרת הצעה על ארבעה מאנדאטים באיזור? פירוש הדבר אחוז חסימה של 22%. מה פירוש שישה מאנדאטים באיזור? אחוז חסימה 15%. שום פאנטאסיור בכנסת הראשונה, והיו פאנטאסיורים בחסד עליון, לא הציע אחוז חסימה של 10%. אתה בא להציע לנו, ולא ביושר, לא בגלוי, לא באומץ־לב אלא על־ידי הצעה מסגרתית, בכוונות מוסוות, איזה שהוא אחוז חסימה שאתה קורא לו “דימוקראטי”. בבחירות יחסיות רק הרוב יכול לקבל רוב המאנדאטים. לא כן בבחירות איזוריות.

כל מה שקורה בדרום־אפריקה נובע מכך, שבשנת 1949 מפלגה מסויימת קיבלה 45% מהקולות ו־55% מהמאנדאטים. באנגליה, שפתאום נעשתה מופת, רק מבחינה זאת, חצי תריסר פעמים מפלגה שקיבלה מיעוט הקולות קיבלה רוב המאנדאטים.

מדברים על היתרונות של בחירות איזוריות, וקודם כל מדברים על הידוק הקשר בין הבוחר והנבחר. התגלה שבאנגליה, באזור שיש לו רק נבחר אחד, שליש מן הבוחרים לא ידעו אפילו את שמו של חבר הפארלאמנט של האיזור שלהם. זהו הידוק הקשר…

אומרים: יבואו אנשים טובים יותר, יציגים יותר. אתה רוצה להגיד שבעיריות, שם יש בחירות איזוריות – עירייה היא איזור – בעיריות יושבים אנשים טובים יותר מאשר בכנסת? זה נימוק?

אומרים: יהיו פחות מפלגות. במשך עשרים וחמש שנים מי תומך בכל פילוג, מי מעודד כל פילוג – רק לא אצל עצמו – מי, אם לא המפלגה שלך?

אני רוצה להגיד שעניין הטוהר הפוליטי אינו קשור דווקא באיזורים. האם איננו יודעים מה היה בבחירות איזוריות בצרפת? פרוטקציה, שחיתות, תלות הנבחר בכל פונדקאי, עשיית מאה עסקים עם הבוחרים באיזור. בזה אתה רוצה?

שמואל מיקוניס (מק״י): שכחת להזכיר שוחד.

יוחנן בדר (גח״ל): יש בידי מאמר שפורסם באנגליה ב״סאנדי־טיימס" על קביעת איזורים באנגליה, וזו כבר ארץ יפה, מתוקנת, מוסרית. איזה מלחמות יש באנגליה על קביעת איזורים. מפלגת העבודה הפסידה פעמיים בבחירות מפני שתוקנו איזורים. ואיזורים צריך לתקן, כי יש שינויים באוכלוסייה. מה שצפוי לנו זה לא הטריקים של האנגלים, הטריקים האמריקניים יצרו ״ג׳רימנדרינג״. בזה אתם רוצים? זה הטוהר שאתה מציע לנו?

אצלנו אפשר לקבוע איזורים? כאשר אנגלי עובר מבירמינגהם ללידס, עד דור שלישי אומרים: הוא לא משלנו. האם אצלנו יש איזורים, יכולים להיות איזורים? בארץ קטנה כמו שלנו יש טעם לאיזורים כמו במדינה שיש בה 50 או 80 מיליון איש? באיזור ניו־יורק יש 40 מיליון תושבים, שם אפשר להבין מהו איזור.

לשם מה לנו לשנות? האם הממשלה היא בלתי יציבה? יש משברים כל שלושה חודשים? אין רוב פארלאמנטארי?

האם אפשר לתת את השלטון למפלגה אחת בארץ שבה אין חוקת־יסוד? לאיזו מפלגה? אינני מדבר על המנהיגים של המפלגה כיום, הם תמיד בטוחים בעצמם. אבל אני שואל את המנהיגים של מפלגת העבודה, אם הם באמת חושבים שבארץ שבה אין חוקת־יסוד, אפשר למסור שלטון מוחלט למפלגה שתישא את השם של מפלגתם – אבל מי יעמוד בראשה? אפשר לקבל אחריות כזאת בפני ההיסטוריה ולתת רוב למפלגה אחת, כשאין חוקת־יסוד?

היו"ר י׳ ישעיהו: חבר־הכנסת בדר, אני מבקש ממך לסיים דבריך.

מנחם בגין (גח״ל): חבר־הכנסת האוזנר דיבר חצי־שעה, לפני שלושה שבועות.

חיים לנדאו (גח״ל): למה היית עצבני כאשר דיברתי שלוש דקות? יש ציפור נפש מפלגתית, היא לא צריכה להפריע. קצת סבלנות לחברי כנסת, קצת כבוד.

היו"ר י׳ ישעיהו: חבר־הכנסת לנדאו, אני מבקש ממך להירגע. בלי עצבנות. יש סדר־יום.

יוחנן בדר (גח״ל): הראשונים שהציעו שיטת בחירות יחסית היו תומס פייר, ושם הרבה יותר גדול – ג׳ון סטיוארט מיל. הם הציעו שבריטניה כולה תהיה איזור אחד. אין ספק שחלוקה של הבוחרים לגושים היא סילוק של יחסיות.

במשך שנים היתה בכל התנועה הציונית שיטה של בחירות יחסיות ארציות. בזמן הישוב המאורגן, כפי שקראו לזה, את אסיפת הנבחרים היו בוחרים בשיטה ארצית. לקונגרסים הציוניים עד היום בוחרים בשיטה ארצית. עשרים וחמש שנים בנינו את המדינה בשיטה ארצית. מה הנימוק – הנימוק המעשי, לא שכך באנגליה או בגרמניה – מה הנימוק המעשי לשינוי שיטה שעמדה במבחן? אין נימוק שאפשר לגלות, כי את הנימוק האמיתי שלכם לא תגלו. הנימוק היחידי והמטרה היחידה הם להפוך את מיעוט הבוחרים לרוב הנבחרים.

אוי ואבוי לדימוקראטיה בישראל, אוי ואבוי ליחס העם לבית־הנבחרים, אוי ואבוי למה שיכול לקרות אצלנו בפנים אם העם יראה כי יש פארלאמנט שיש בו רוב, והרוב הזה הקים ממשלה, רוב של נבחרים שהוא מייצג רק מיעוט הבוחרים. אינני חושב שזה יהיה אי פעם.

היו"ר י׳ ישעיהו: אם חבר־הכנסת צדוק אינו מבקש להשיב, אנחנו ניג­שים להצבעה.

אורי אבנרי (העולם הזה – כוח חדש): אני מבקש שחברי כנסת ימנו את הקולות.

היו"ר י׳ ישעיהו: אני מבקש מאת חברי הכנסת מרדכי ביבי וחיים קורפו למנות את הקולות.

חיים קורפו (גח״ל): אני יודע לספור רק עד שישים.

הצבעה

בעד העברת הצעת חוק: חוק יסוד: הכנסת (תיקון), לדיון מוקדם בוועדה –61. נגד – 45. נמנעים – 3.

ההצעה להעביר את הצעת החוק: חוק יסוד: הכנסת (תיקון), לדיון מוקדם בוועדה נתקבלה.

אורי אבנרי (העולם הזה – כוח חדש): אוי לרוב הזה!

10. חוק “בדר עופר”    🔗

“חוק בדר עופר”, זהו הכינוי שהמציאו מתנגדי ההצעה שהציעו אותה בכנסת השביעית סיעות המערך וגח״ל לחלוקת המאנדאטים בבחירות לכנסת, דרך חישוב המספרים הממוצעים הגדולים ביותר של הקולות (Largest averages) שהשיגו רשימות הבוחרים.

השיטה הזאת היא החלק האינטגראלי של שיטת הבחירות היחסיות על יסוד רשימות המועמדים – שהמציא והציע ויקטור ד׳הונט (Victor D’Hondt). יש לקרוא לה איפוא שיטת דה הונט. לו הייתי אני או אברהם עופר קוראים לה בשמנו – היו מאשימים אותנו, ובדין, ב״פלאגיאט", בגנבת זכות המחבר.

שני מלומדים, תושבי שווייץ המציאו שיטת חישוב מקוצרת להשגת תוצאות זהות בחלוקת המאנדאטים על פי החישוב המקורי של ד׳הונט. שיטתם ידועה כשיטת האגנבאך־בישוף (Hagenbach Bischoff). היה לה יתרון בשנים בהן לא היו קיימים מכונות חישוב ומחשבים אלקטרונים.

שיטת ד׳הונט מקורית. היא נתקבלה ברוב הגדול של הארצות המקיימות בחירות יחסיות על בסיס של רשימות מועמדים – למשל אוסטריה, בלגיה, הולאנד, גרמניה המערבית. היא היתה מקובלת בצ׳כוסלובאקיה, בפולין, ובמדינות אחרות של מזרת אירופה, וגם בצרפת, כל עוד היו קיימות בהן בחירות יחסיות.

בארצות מסויימות “תוקנה” השיטה על ידי קביעת סדר מספרים מחלקים מגמתי, לשם ריסון או קיפוח מפלגות קטנות. כזאת היא שיטת אימפריאלי (imperiali) המחייבת באיטליה, ושיטת סנט לאגואה (Saint Lague), המקובלת במדינות סקאנדינביה. לעומתם שיטת ד׳הונט היא נייטראלית. יש בה אמנם יתרון קל למפלגות גדולות. וזאת במקרה אם יחד אתן משתתפות בחלוקת המאנדאטים רשימות קטנות רבות.

הנאמר על שיטת ד׳הונט – חל גם לגבי שיטת האגנבאך־בישוף, זו שיטת החישוב המקובלת בשווייץ. אין שום שוני בתוצאות על פי שתי דרכי החישוב האלה. שיטה זו נתקבלה בפקודת הבחירות לאסיפה המכוננת (הכנסת הראשונה) והמאנדאטים נחלקו לפיה.

בפרק “בכנסת הראשונה” (תת פרק: הבחירות) סיפרתי כיצד הצלחתי, להכניס בעזרתו של חנן רובין לחוק הבחירות לכנסת השנייה שיטת חלוקת המאנדאטים העודפים, שהמצאתי בעצמי, בלילה האחרון של דיוני הוועדה על הצעת החוק.

בדיעבד למדתי כי השיטה הזאת ידועה בספרות החוץ בתור שיטת היתרות הגדולות ביותר (largest remaiders). משתמשים בה בבחירות האיזוריות בלוק­סמבורג. לשיטה זו יתרונות מסויימים בבחירות יחסיות בהן מספר המאנדאטים העומד לחלוקה באיזור הבחירות (או בישוב עירוני) הוא קטן⁶. ברור כי במדינות כמו הולאנד או ישראל המקיימות שיטת בחירות ארצית (ישראל – היא איזור גדול שבו עומדים לחלוקה 120 מאנדאטים) היתרונות כולם לשיטת ד׳הונט.

היוזמה לשינוי החוק הקיים (שנתקבל ב־ 1951 כפי שניסחתיו בפתק לרובין. באותה ישיבת לילה של ועדת חוקה חוק ומשפט בכנסת הראשונה) נולדה בוועדת הבחירות המרכזית לכנסת השמינית. היוזם או התומך העיקרי היה היושב ראש, שופט בית המשפט העליון חיים כהן, וטעמיו – משפטיים גרידא. (בוודאי לא פוליטיים!). הצעות הוועדה כללו גם מימוש מלא של עקרון הבחירות הכלליות: הצבעה בבתי החולים, הצבעה בבתי סוהר, הצבעה בחוץ לארץ. השופט כהן פנה למשרד הפנים בבקשה להמציא לוועדת הבחירות המרכזית הסבר בכתב לתיקון החוק – לטובת שיטת ד׳הונט, ומשרד הפנים הגיש לועדת הבחירות המרכזית את חוות הדעת המבוקשת, שהכין המומחה עו״ד גדעון קראפט, המשנה למפקח הכללי על הבחירות. ועדת הבחירות המרכזית ביקשה מן הסיעות בכנסת לפעול למימוש המלצותיה הנ״ל. אותם ימים לא הייתי חבר בוועדת הבחירות המרכזית, ולא היה לי שום חלק בדיוניה. עם כל הכבוד אני סבור כי על אף ההגיון של ההמלצה להעמיד קלפיות בבתי סוהר, בבתי חולים ובשגרירויות והקונסוליות הישראליות בחוץ לארץ או להצבעת האזרחים הנמצאים בחוץ לארץ באמצעות הדואר – קיימים שיקולים מעשיים מספיקים – לשלילת הצעות אלה. עד כאן – הרקע, בקיצור נמרץ, לסיפור המעשה.

בתחילת שנת 1972, לאחר שחזרתי על פי בקשתו של בגין לוועדת הבחירות המרכזית, פנה יושב ראש סיעת העבודה בכנסת משה ברעם אל בגין וביקש תמיכתו להעלאת אחוז החסימה בבחירות לכנסת מ־1% ל ־¹/₂%2. בגין היפנה את ברעם אל “בדר, שהוא מומחה הסיעה בענייני הבחירות”.

קיימתי עם ברעם שורה של שיחות. נתברר לי כי העלאת אחוז החסימה עשויה להתקבל כתחליף לשינוי שיטת בחירות ארציות לבחירות איזוריות. ערכתי שורת חישובים על תוצאות חלוקת המאנדאטים על פי “greatest remainders״ לעומת ״greatest averages״ והגעתי למסקנה כי השיטה הקיימת גרמה לעיוותים רציניים בחלוקת המאנדאטים בבחירות לכנסת השישית והשביעית. היו מפלגות קטנות שהשיגו מאנדאטים תמורת כ־8,000 קולות, בממוצע, ומפלגות אחרות “שילמו” בעד כל מאנדאט שלהן ב־12,000 קולות בערך. הבלוקים הגדולים, המערך וגח״ל – קיבלו פחות מאנדאטים, משהיו מפלגותיהן מקבלות, לו היו הולכות לבחירות בנפרד. אלה הם הנימוקים שהיו לי לטובת ד׳הונט. ראיתי עניין בשיתוף המפד״ל בכל הצעה שנגיש אותה, אם נגיש. ובשל כל הסיבות הללו הגעתי, יחד עם ברעם לתוכנית משולשת: אחוז החסימה של ¹/₂%2, שיטת ד׳הונט, והעלאת מספר חברי הכנסת ל־150. ברעם קיווה כי מפד״ל תתמוך ב״חבילה” זו.

ניהלתי שיחות של גישוש תוך מגע מתמיד עם בגין, ועם ד״ר רימלט, שראה את ההצעות בעין יפה. אחרי גיבוש ההצעה המשולשת הבאתי אותה להתייצות עם בגין, בה השתתף גם חיים לנדאו. הסברתי כי אני רואה סיכוי להשיג תמיכת מפד״ל בהעלאת אחוז החסימה, ושלא יהיה למפד״ל אינטרס לתמוך בד׳הונט כשלעצמו. להפתעתי הרבה החליטו בגין ולנדאו נגד העלאת אחוז החסימה, זה צעד שיעורר התנגדות רבה בכנסת ובדעת הקהל, ובעד ד׳הונט – כי זו הצעה צודקת, ולא איכפת לבגין אם תומכיה יהיו רק אנשי גח״ל והמערך, כי איש לא יכול ברצינות לשלול אותה. ד׳הונט היא השיטה הדימוקראטית ביותר. (הוא צדק. כך למדנו שנינו באוניברסיטה).

הנהלת הסיעה החליטה שעלי להגיש הצעת חוק ד׳הונט, או האגנבאך־בישוף, ועל אחוז החסימה תדון הסיעה אחר כך.

הכינותי טיוטת ההצעה על פי המטבע המקורי של ד׳הונט, אך אברהם עופר, שברעם הטיל עליו להכין את ההצעה, ביקש שנשתמש בנוסחה הכתובה בפקודת הבחירות לכנסת הראשונה, זה יחסוך לו הסברים מיותרים בהנהלת סיעתו. הסכמתי, כי לא היה הבדל בין השתיים. וחתמנו שנינו על הצעת החוק והגשנו אותה.

לאחר פתיחת מושב החורף של הכנסת (16.10.72) נתחדשו המגעים הבינסיעתיים בדבר מימון הבחירות וגם בעניין ה״חבילה" הנ״ל. שוחחתי עם ברעם ועם עופר על אודות ה״חבילה" והם שמו את הדגש על הצעות אחוז החסימה. זו היתה גם דעתם של הליבראלים, אך בגין לא שינה את דעתו: בעד ד׳הונט ונגד העלאת אחוז החסימה.

הגיע תור הקריאה הטרומית של חוק ד׳הונט שלנו. הירצה עופר, את ההתנגדות הביע שלמה יעקב גרוס (אגו״י). אני השיבותי לו בשם המציעים וההצעה עברה לוועדה – ברוב של 67 קולות המערך וגח״ל (25.10.72).

נתברר כי מפד״ל והסיעות הקטנות תתנגדנה להצעת חוק זו ולהעלאת אחוז החסימה. הבעיות נדונו בישיבת הסיעה (20.11.72). הליבראלים שמו את הדגש על הצורך בהעלאת אחוז החסימה. בגין התנגד. בהצבעה הצביעו הליבראלים ואני בעד העלאת אחוז החסימה – בגין והרוב – נגד. הוסכם פה אחד להמשיך לתמוך בהצעת החוק שהגשנו יחד עם המערך.

הדיון על הצעת חוק זו בוועדת חוקה חוק ומשפט היה קצר; עמדו להצביע על הגשת ההצעה לקריאה הראשונה. פתאום הפתיע אותנו חברנו בנימין הלוי. הוא הציע לדחות את ההצבעה לשבוע הבא. לא ירדתי לעומק שיקוליו, אך התוצאה היתה שעברו שבועיים עד חידוש הדיון בוועדה, והם נוצלו לתעמולה בעיתונות נגד ההצעה. כשהעניין הגיע שוב לוועדה הופיעו בה חברי הכנסת מן הסיעות הקטנות והדיון נתחדש, תוך מגמה ברורה לדחות ולהשהות אותו ככל שיוכלו. אני לא הייתי בלתי מרוצה שינתן להן החופש להשתולל כרצונן. החופש, אפילו אם מנצלים אותו לרע – עדיף משלילת החופש.

מתנגדי החידוש לא העלו שום נימוק ממלכתי; הם דאגו לאינטרס שלהם וניסו להסתיר את אנוכיותם הצרה מאחורי גל של השמצות וגידופים.

באווירה זו הגענו לקריאה ראשונה (1.1.73). החלטנו, ברעם ואני, שלא ננסה להטיל שום הגבלות על הדיון, שהיה על חוק קצר לשינוי בסעיף אחד בלבד בחוק הבחירות. הדיון היה סוער ונסתיים בשעה 4.58 לפנות בוקר. החוק אושר סופית, אחרי הדיון על ההסתייגויות, ועל הצעות לסדר ללא ספור בליווי הפרעות גסות בשעה 7.22 בבוקר למחרת היום בו נפתח (3.4.73).

בבחירות לכנסת השמינית ולכנסת התשיעית חולקו המאנדאטים בהתאם לחוק החדש. תוצאותיו לא פגעו במתנגדיו הקולניים ביותר. אחד מהם אורי אבנרי לא השיג בבחירות לכנסת השמינית אף את אחוז החסימה – ונעלם מאז מאולם הכנסת. השני, שמואל תמיר – הצטרף לליכוד לקראת הבחירות לכנסת השמינית, ולקראת הבחירות לכנסת התשיעית ל״דש". אגו״י שמרה על מספר המאנדאטים שהיה לה, לגבי הליבראלים העצמאיים… לא חוק ד׳הונט פגע בהם, אלא הוד מעלתו הבוחר.

הסיעות הגדולות: המערך והליכוד קיבלו בחלוקת המאנדאטים לכנסת השמינית כל אחת מהן מאנדאט אחד יותר משהיו מקבלות על פי השיטה הקודמת. וזאת בצדק. בבחירות לכנסת התשיעית שוב קיבלו הליכוד והמערך כל אחד מהם מאנדאט אחד מעל למספר שהיו מקבלות בשיטה הקודמת, ורק״ח ופאג״י כל אחת מהן מאנדאט אחד פחות משהיו מקבלות על פי ״בדר־רובין״. לליכוד 45 מאנדאטים – ולא 44, הבדל חשוב ומשמעותי על פי הנסיבות.

איש חשוב מאוד, שהוא היום שר בממשלה מטעם תנועת החרות אמר לי פעם ״אני – נגד בדר־עופר״. שאלתי: ״אתה יודע מה זה?״ צחק צחוק גדול והודה: “אין לי מושג!” רק למי שלא היה מושג במה מדובר ובטיב שיטת ד׳הונט, או שעל אף שהבין העדיף להמציא מליבו טענות נגדה – היה מסוגל לתקוף את החוק ההוא – באותה ארסיות ובאותה דימאגוגיה בה התקיפוהו מתנגדיו בכנסת השביעית.

11. הקמת “ליכוד” ערב בחירות    🔗

בשנת 1972 היתה לי שיחה עם בגין – על הצפוי לנו. שאלתי – מה יבוא מקודם? הבחירות או מלחמה. הסכמנו שנינו: המלחמה. הסיבוב הרביעי צפוי לנו עוד לפני מועד הבחירות, כלומר לפני אוקטובר 1973. ואמנם בהתקרב מועד הבחירות ניחמתי את עצמי: אכן טעיתי. הייתי ער אמנם לידיעות שבאו בעיתונות על המתרחש בארצות ערב והבנתי ששום דיקטאטור, שום רודן, שום שליט לא יוכל לאורך הימים להרבות בהצהרות מלחמתיות מבלי לקיימן. ודווקא בחודש ספטמבר 1973 רבו הידיעות מארצות ערב – על פגישות מנהיגים וגנראלים, על התפייסויות, על מתן חנינות, ונערך גם קרב באוויר, וכל המאורעות האלה דמו מאוד למה שקדם למלחמת ששת הימים. והרי בזמנו הזהרתי את אשכול שעלינו לקבל ברצינות את דברי נאצר: היהודים רימו אותי, הטעו אותי, הפתיעו אותי, ואני אשלם להם באותה מטבע. ובכן לא הייתי שקט, אך הרגעתי את עצמי: הצבא, המודיעין עומדים על המשמר ויש להם מידע רב ומלא. ולי אין. ועל אף חוסר האמון שלי בממשלה לא יכולתי לחשוד שהאחראים לקיומנו יידעו על ריכוזי צבאות האויב בכל החזיתות יחד (וזה מה שנודע רק להם) ולא ינקטו בצעדים הדרושים כדי לקדם פני הרעה, ולא יעמידו מול ריכוזי האוייב את הכוחות שלנו, על כל צרה שלא תבוא. היה בכך מעין אמון מוזר של איש האופוזיציה, אך חוסר אחריות מצד משתתפי ה״מטבח". קלות דעתם הפתיעה לא אותי בלבד.

גם אלה מחברי שהיו קרובים יותר ממני לענייני הביטחון לא חשו בהזנחת צורכי הביטחון על ידי הממשלה. הזנחה זו היתה פרי של ביטחון עצמי מוגזם, של קלות דעת, ותוצאה של אמונה שכוחנו יעמוד לנו בכל מבחן; זה גם הרקע למחדל הגדול של ערב יום הכיפורים.

בוועדת המצע של גח״ל השתתפו שני אלופים ושניהם הציעו שנכניס למצע הבחירות שלנו גם את הדרישה להפחתת תקציב הביטחון בחצי מיליארד ל״י: "זה אפשרי וזה לא יזיק לביטחון המדינה״ – טענו. בקושי מנעתי הסכמת חברי להצעתם. וזה קרה כחודשיים לפני אותו יום הכיפורים, הזכור לדאבה.

בוועדת הבחירות המרכזית כיהן כיושב ראש שופט בית המשפט העליון חיים כהן. הוא בקי בענייני המינהל ובענייני המפלגות מימי שירותו כיועץ המשפטי לממשלה. אדם שופע יוזמה ומרץ. היה לנו מזכיר כללי חדש מנחם טרלו, עובד ותיק של הוועדה, כוח אירגוני גדול; אינני יודע אם יש לו כרטיס מפלגה, אך בעבודה הוא דוגמה למופת לאיש של ״Civil Service״.

התחלקתי עם אברהם עופר, בא כוח המערך, בתפקידים העיקריים של חברי נשיאות הוועדה המרכזית. בטיפולו: ענייני החקיקה והתקנות והבחירות בצבא. בטיפולי ענייני המשק והכספים, וביצוע הסמכויות על פי חוק תעמולת הבחירות, בפרט לגבי הראדיו והטלוויזיה. שיתוף הפעולה בינינו היה מצויין.

נתגלה צורך בחקיקה נוספת בענייני הבחירות. כבר סיפרתי על חוק מימון המפלגות ועל ״תיקון מס׳ 4״, המכונה ״בדר־עופר״; בהתייעצות עם נציגי המשטרה בשאלת הצבעת שוטרים שביום הבחירות יהיו בשרות ולא יוכלו להגיע לקלפי שלהם, הוספתי כמה הצעות לפי הכלל של “כבדהו וחשדהו”. כך הציעה הממשלה את ״תיקון מס׳ 3״ והוא אושר בכנסת. הכינונו גם שורה של תיקונים לחוק הבחירות, כגון הגדלת סכום הפיקדון הנדרש מן הרשימה החדשה (בגלל השינוי בערך הלירה), חילקנו את נפת תל־אביב הגדולה לשלושה איזורי בחירות. ניצלנו את נסיון העבר לתיקון סדרי הצבעה בספנות וכו׳ וכו׳, והועברה בכנסת הצעת חוק הכוללת כל תיקונים אלה וגם הצעת חוק לתיקון חוק בחירות – דרכי תעמולה – כל זה בשלבים מיאנואר עד יולי 1973.

היתה פלוגתה בממשלה לגבי רישום בעלי זכות בחירה לעיריית ירושלים (התושבים שאינם אזרחים). הוגשו שתי הצעות מנוגדות זו לזו, שתיהן בשם הממשלה. ד״ר יוסף בורג, שר הפנים (ממפד״ל), הציע הקלות ברישום לגבי כל הערים והמוע­צות, יעקב שמשון שפירא, שר המשפטים (המערך), הציע סדר מיוחד לגבי ירושלים. בדיון בכנסת לעגתי להפגנה זו של ״אחריות משותפת״ ומפולגת בממשלה: "שר אחד אומר כן, והשר השני לא״ ושניהם – בשם אותה ממשלה (23.5.73). הפתרון הושג במאוחר. מדוע היו שני השרים חלוקים? פשוט: מפד״ל לא היתה מעוניינת בהצבעת התושבים הערביים של מזרח ירושלים; והמערך – ומר טדי קולק – להיפך!

הכנסת השביעית יצאה לפגרה האחרונה שלה (25.7.73). ועדת הבחירות המרכזית פתחה את משרדיה במשכן הכנסת, והחישה את הכנותיה לבחירות שנקבעו על פי החוק ל־30 באוקטובר (באותו יום עתידות היו להיערך גם הבחירות המוניציפאליות. הבחירות בהסתדרות – לפני כן: ב־11 לספטמבר).

שלושה ימים לפני פגרת הכנסת פתח בגין, בנאום במועצת תנועת החרות את מערכת הבחירות לכנסת השמינית (22.7.73). אכן, היה עלינו לטפל באופן מקביל בשני עניינים שכל אחד מהם זקוק לעבודתנו המלאה: הכנות לבחירות – וגם הקמת ה״ליכוד״ – העבודה הכפולה הזאת היתה ממש מילכוד; אך כלום יצא ממנה ליכוד?

האלוף אריאל שרון, החייל מס׳ א׳ בצבא ישראל, הוא אלוף פיקוד הדרום, וכל ליבו נתון לשירותו זה. והנה הודיעו לו כי שירותו בצבא הקבע יסתיים ב־1 ליאנואר 1974. (וכמובן לא הוא ולא הממונים עליו לא ידעו או לא ניחשו מה עתיד להתרחש ב־6 באוקטובר). שרון החליט במהירות – זה כוחו! – וביקש שיחרור מידי מן השירות – והודיע שילך לפוליטיקה. הליבראלים קפצו על המציאה, כמוצאי שלל רב. הם הבטיחו לשרון מקום ברשימת גח״ל. הוא הסכים, אך תוכניתו היא מרחיקת לכת מתוכנית מפלגתו החדשה. הוא כינס מסיבת עיתונאים והכריז שכוונתו להקים מערך חדש שיכלול בתוכו את גח״ל, את הרשימה הממלכתית, את המרכז החופשי, ואם אפשר, גם את הליבראלים העצמאיים, ועוד אישים שונים. והוא הוסיף שכוונתו היא להקים ממשלה חדשה ולשנות את שיטת הבחירות (17.3.73).

חוסר נסיון מדיני, אי־התמצאות בחיים הפוליטיים בישראל ומרצו הבלתי מוגבל ובלתי מרוסן נתנו לשרון כוח לחץ העולה על יכולתם של דאלס, של רוג׳רס של קיסינג׳ר, ושל קרטר גם יחד. עם כל ההכרה במידת הלחץ שהם הפעילו על ישראל כל אחד בשעתו – הוא ה״לחצן" הגדול מכולם.

הליבראלים העצמאיים הודיעו מיד: איננו רוצים! אולי בשנת 1977 יצטערו שהחמיצו את ההזדמנות שפתח לפניהם שרון ארבע שנים קודם.

אכן, חייו של אדם (וגם חיי מפלגה) מורכבים הזדמנויות מוחמצות ואבודות.

כנגד זה מוכנים ראשי הרשימה הממלכתית להצטרף לליכוד החדש. יגאל הורוביץ הוא אדם פיקח וגם פיכח. שמואל תמיר – “ראש המרכז החופשי”, הוא במצוקה. קשה לו לסרב. אך אין לו חשק להסכים.

הגעתי בדיעבד למסקנה שהוא העדיף להישאר חופשי, בראש המפלגונת שלו, שהיא בעיניו בחזקת “כולה שלי”. ברם, חבריו רצו אחרת, ושרון לחץ. עניין הליכוד היה פופולארי – ותמיר – עורך דין מנוסה קבע לו שלוש “אופציות”, כלומר שלוש מטרות אלטרנאטיביות והן: הוא יילחם כדי להשיג במשא ומתן את המאכסימום, ומעל המאכסימום, ואם ישיגו, טוב לו; הוא ידרוש דרישות מוגזמות ביותר, ואם לא תתקבלנה – יישאר חופשי וטוב לו, כי יוכל להטיל את האחריות לכשלון המשא ומתן על גח״ל, על תנועת החרות, ובעיקר על בגין. והאופציה השלישית: הוא ינהל את המשא ומתן – בצורת מלחמת הבחירות נגד גח״ל – ולפיכך – גם זה טוב לו.

הוא ניהל את המערכה שלו – על פי קו הפעולה המשולש הזה – אך אינני סבור שהיה מצליח בכך – לולא קיבל עזרה מצידם של שלושה נציגי גח״ל: הם אריאל שרון, עזר וייצמן ובנימין הלוי. שרון ווייצמן לא התחשבו באורח סביר באינטרסים האמיתיים של גח״ל; הם רצו בליכוד בכל מחיר. מר הלוי היה תומך בכל דרישה של תמיר בשל סיבות שרק הוא עצמו יכול וחייב להסבירן בפומבי. יצא שמחצית נציגי גח"ל במשא ומתן פעלו כאילו היו יושבים, בחלק ניכר של הישיבות, מן העבר השני של השולחן, לצידו של שמואל תמיר.

היה זה משא ומתן מוזר, שלא ראיתי דוגמתו בכל השנים הארוכות של נסיוני בניהול משא ומתן, הן כעורך דין והן כנציג הציבור. בסופו של דבר – הפכתי במשא ומתן זה – למשקיף בלבד.

בגין, לנדאו ואני שמרנו על הפיקציה שהמשא ומתן מתנהל מאחורי דלתיים סגורות ואינו לפירסום. אך העיתונים היו מפרסמים שפע ידיעות על המתרחש – והיתה זו אינפורמאציה, במהותה מסולפת ומגמתית – כולה מן הצד השני. היתה בכך תעמולת בחירות עויינת לגוש החדש ולמייסדיו – בליוויית האשמות שאנו רוצים להכשיל את הקמתו ועושים עוול לתמיר, על ידי דחיית דרישותיו. נוסף להדלפות אלה לא חסרו גם הודעות לעיתונות ומסיבות עיתונאים – והן שירתו את כל שלוש האופציות והמטרות של תמיר גם יחד.

כשלעצמי התנגדתי כל הזמן לצירופו של תמיר לשותפות החדשה. היה לי די בנסיון העבר אתו. אף היה לי ברור על פי התנהגותו של תמיר כי הוא לא יאריך ימים בליכוד שיקום – אלא יעזוב אותו בשעה הרצויה לו. ואמנם ברגע האחרון ניסה תמיר לסגת מכל העניין. ולשם כך כבר דרש מיד לאחר סיום המשא ומתן את חידושו. אולם התגובה הסוערת של שרון ולחצו של שוסטק ואיומיו בפילוג הכריחו את תמיר לחתום על הסכם הליכוד ברגע האחרון, וכמובן “בלי נדר”.

מיום פתיחת המשא ומתן (5.8.73) ועד יום חתימת ההסכם (12.9.73) עברו עלינו ארבעים יום של מתיחות, ויכוחים, יציאות הדדיות מן הכלים – וגיחוך וחרפה, והכל בליווי פירסומים עוד יותר משפילים בכל כלי התקשורת.

מכל הימים ההם זכור לי רק יום יפה אחד: כשהגיעו לבית ז׳בוטינסקי אברהם יפה, משה שמיר וצבי שילוח כדי להצטרף לליכוד בשם תנועת העבודה למען ארץ ישראל השלמה, ואמונתם צעירה ובוערת בליבם, כמו בליבי בימים בהם ליוויתי את זאב ז׳בוטינסקי במאבקו ובמלחמתו.

עברו ימים מועטים – והגשתי ליושב ראש ועדת הבחירות המרכזית את רשימת מועמדי הליכוד לכנסת השמינית (25.9.73).

היה זה סמוך ליום הכיפורים…

גדול היה שקספיר שידע עד מה קרוב בחיי בני האדם המגוחך לנשגב, והפארסה לדראמה. וידע כיצד לשלב ולערבב את הניגודים הללו ביצירותיו. איך הוא ידע להעמיד את מעשיהם של פרצופים כמו פיסטול, נים ברדולף ופאלסטף – במרחק קטן כל כך ללוחמי מלחמתו של המלך הנרי החמישי! מהיר מאוד המעבר מן המשא ומתן ההוא – לטראגדיה של יום הכיפורים.

12. בחירות אחרי יום הכיפורים    🔗

נפשי אינה יודעת עדיין אותה מידה של רגיעה שיש בה כדי להתיר לכתוב על מלחמת יום הכיפורים. אין זה מעניינו של ספר זה ועלי לסיים כאן בקיצור את הסיפור הפרוזאי על דרכה של הכנסת השביעית ושל ועדת הבחירות המרכזית לקראת הבחירות.

עם פרוץ המלחמה הופסקה למעשה עבודת ועדת הבחירות המרכזית. הודענו על כך ליושב ראש הכנסת (14.10.73). יזמנו, עופר ואני, פגישת הסיעות, והכינותי לקראת ישיבה זו טיוטת חוק (הוראות שעה) מתאימה. בהתייעצות של הסיעות, ובשלבי החקיקה הרגילים (ובתיקונים שנכנסו לטיוטה המקורית) אושר החוק בכנסת, ועיקרו מועד בחירות חדש: 31.12.1973.

נתקבל עוד חוק נוסף (4.12.73) שהעניק זכות הצבעה לבנים שמלאו להם שמונה עשרה אחרי היום הקובע. חובתנו היתה לתת זכות הצבעה לכל חייל, גם אם לא היה בן שמונה עשרה לצורך פנקס הבוחרים.

בכנסים של האיגוד הבינפארלאמנטארי השתתפתי בתור נציג ישראל החל משנת 1957. הייתי מאז חבר קבוע של המועצה הבינפארלאמנטארית והשתתפתי כמעט בכל ועידות האיגוד השנתיות ובכינוסי המועצה השנייה 1957 – 1976. לא אוכל לספר על עבודתי זו במסגרת ספר זה. אולם אזכיר כאן את הכנס המיוחד של מועצת האיגוד בז׳נבה, בימי מלחמת יום הכיפורים. נסעו לשם שלושה חברי כנסת, הגב׳ זינה הרמן, זאב הרינג ואני ואתנו מזכיר הכנסת נתנאל לורד. בכינוס זה, כרגיל בכינוסים הבינלאומיים בשנים אלה – הרוב עויין אותנו. הוצעו שתי הצעות על המצב במזרח התיכון, בשתיהן הופענו אנו כתוקפנים, שתיהן גינו אותנו, אחת מהן היתה, קיצונית יותר (יוגוסלאבית) השנייה מתונה כביכול (חתומה על ידי משלחת סנגל). הגב׳ הרמן השתדלה, בעזרתו של לורך, לרכך בוועדת הניסוח את הנוסחה הסנגלית. ואני (בעצם – גם הרינג) לא ראיתי שום תועלת בכך. הנסיון נכשל ממילא. בעצם לא היה הבדל בין שתי ההצעות אלא בסיגנון, ולדעתי מוטב שתתקבל ההצעה היוגוסלאבית ברוב קטן, מאשר ההצעה הסנגלית ברוב גדול, כמעט פה אחד. וכך זה יצא.

מנאומי: שמענו כאן הרבה על זכויות העם הפלשתינאי. אך ישנם זכויות לעם ישראל לארץ ישראל (צעקות הערבים – והם מרביצים באגרופיהם בשולחנות) ואני: כל זה איננו עושה עלי רושם. אתם כאן רבים. אנו רגילים לעמוד מועטים מול רבים – ובהצלחה. מאמציכם כאן הם טעות גיאוגרפית. מרחב המים מעבר לחלונות הוא ים ז׳נבה, ולא האגם המר הגדול. על ידי תקיפותכם כאן לא תוכלו להחזיר לכם מה שהחמצתם שם. נכשלתם במזימה המלחמתית ופיסת הנייר שתשיגו כאן לא תשנה את התוצאות.

הם פרצו שוב בצעקות ואני הייתי מרוצה.

נאום זה שלי, ״the fighting spirit״, זכרו אנשי האיגוד הבינפארלאמנטארי שנים. הם העריכו אותו, הוא היה שונה מן הז׳ארגון המעוגל, הממותק, המצוחצח, הפסידו־דיפלומאטי, בו רגילים לדבר בכנסים בינלאומיים, שאיש מן הנוכחים לא יזכור אף אחד מהם, כי הם דומים יותר מדי זה לזה.

נעדרתי מן הארץ שבעה ימים בלבד. כשחזרתי כבר היו לנו הפסקת האש, ו־242, ו־338, והיה צריך לחדש את עבודתה של ועדת הבחירות המרכזית ואת עבודת הבחירות, והעם ילך לקלפי ביום האחרון של שנת 1973.

בנסיבות המיוחדות של הימים ההם נתקלנו בקשיים רבים מסוגים חדשים, אך התגברנו עליהם. הגענו ליום הבחירות בשלום והכל היה מוכן להצבעה.

התוצאות: לליכוד הצלחה יחסית: 39 מאנדאטים (במקום 31), למערך 51 (במקום 56 בבחירות הקודמות), שאר הסיעות שמרו פחות או יותר על כוחן, זו קיבלה מאנדאט אחד פחות, וזו מאנדאט אחד יותר. הגב׳ שולמית אלוני הצליחה להכניס לכנסת סיעה קטנה חדשה – “תנועה לזכויות האזרח” – וקיבלה שלושה מאנדאטים (הצלחה זמנית).

החידה היתה כיצד הצליח המערך למנוע את ירידתו ומפלתו אחרי המחדל הגדול. ממשלתו הרי נכשלה כישלון היסטורי חמור ביותר: לא הכינה את צבאנו לקראת המלחמה, לא גייסה את הצבא בזמן, גרמה לסכנה לעצם קיומנו, השפילה את קרן ישראל בפני הגויים, כלום ממשלה זו, משטר כזה – ראויים להתקיים?

הפעם הם הצילו את עצמם בתכסיסים, בהסברים חסרי אמת, ובבילבול מוח הציבור.

אמת, גם התנהגותו של גח״ל בזמן המלחמה עזרה להם. הגברת מאיר דחתה אמנם בזילזול את רעיון חידוש ממשלת הליכוד לשעת החרום. מי עושה שינויים בממשלה בזמן המלחמה? על פי הגיון זה – לו היה בתוכנו צ׳רצ׳יל היו הצ׳מברלינים שלנו מונעים ממנו את הסיכוי; מבחינה זו הם גרועים מצ׳מברלין המקורי.

ואמנם בשעת חירום זו עמדנו לצידה של הממשלה, הפגנו בכנסת את האחדות הלאומית, הצבענו בעד המיסים והתקציבים, וביקורתנו על הממשלה לא הושמעה אלא במאוחר. היתה בכך אבירות יפה, והיא אכן עזרה לממשלה בבחירות…

עלה בידם להפוך את החזרת השבויים – לעניין מרכזי, מדיני. פידיון שבויים היא מצווה יקרה לליבנו. שובם לביתם – היה חג משפחתי לכולנו. אך הממשלה ביימה את שובם –כהישג, כניצחון ממש, והתגאתה בזה בפני הציבור, כזכותה הגדולה. הגברת מאיר הציגה את שובם של השבויים כהישג אישי שלה. אמנם לא היתה לה ברירה רבה – כשלונות הממשלה בלטו מדי, מכדי שאפשר יהיה להציגם כהצלחות.

שר המשפטים יעקב שמשון שפירא למד מספרים, וידע כי האחראים לאסון יום הכיפורים ולמחדל הביטחוני החמור חייבים להתפטר. הוא לא הרחיק לכת די צורכו: במקום לדרוש התפטרותה של הממשלה – דרש רק את פיטוריו של משה דיין. התכססנים של מפא״י הבינו את הסכנה: ״להודות, ערב הבחירות, כי שר אחד נכשל? או כולנו אשמים או כולנו זכאים". והם פיטרו את שפירא, בשל הצעתו. ובפני הבוחר התייצבו: הנה כולנו זכאים.

אמנם – הבינו כי אי אפשר להשאיר את העם בלי תשובה, ולא היתה תשובה בפיהם. המוצא: מינו ועדת חקירה ממלכתית, ועדת אגרנט. הרכבה רציני, ללא דופי. עתה הפך עניין המחדל “סוביודיצה”. הסבירו והכריזו: לא יפה לדבר על המחדל במלחמת הבחירות. צריך לחכות לדו״ח הוועדה. הציע פלוני: שמא נדחה את הבחירות עד אחרי פסק הדין של ועדת אגרנט? אך מאידך גיסא: אסור לדחות את הבחירות פעם נוספת, לזמן בלתי ידוע מראש.

ותחבולת הבחירות האחרונה, הפיקחית והפסולה ביותר היתה הסברם של תעמולני ״המערך״: מעז יצא מתוק. היתה מלחמה קשה אך כתוצאה ממנה יבוא עלינו שלום. נשיג אותו בוועידת השלום שתתכנס בז׳נבה. זה ההישג. זה הסיכוי. ועוד: בגין ואנשיו מפקפקים בסיכויי הוועידה – וזו הוכחה שהם אינם רוצים בשלום. אולם אנחנו נלך לז׳נבה להביא לכם שלום, ותנו לנו את קולותיכם ונסיים את המלאכה.

לצורך תעמולה זו – הועילה גם פתיחת הוועידה, הנקראת ועידת השלום – עוד לפני יום הבחירות (ב־ 21 בדצמבר). זו היתה הישיבה היחידה של ועידת ז׳נבה עד היום הזה. לא עבר זמן רב, אחרי הבחירות, ומדינאי המערך שינו את קו הסברתם ואת טעמם. הם באו ואמרו לעם: הוועידה הזאת היא מלכודת. מוטב שלא נלך שמה. הוועידה הפכה לאיום בפי האמריקאים: תהיו ילדים טובים – או תצטרכו לבוא לז׳נבה! מאידך גיסא – אמרו בליבם ראשי המשטר: ועידת ז׳נבה מילאה את תפקידה, ועידת ז׳נבה יכולה ללכת לעזאזל.

 

בכנסת השמינית    🔗

1. נתוני רקע    🔗

העלייה: בשנים 1974 1977– עלו ארצה כשישים אלף יהודים; בשנת 1974 כאלפיים לחודש, בשנים 1977– 1975, כאלף לחודש.

הירידה: בשנים 1972– 1968 עזבו את הארץ, ולא חזרו במשך 4 שנים או יותר – 171,000 תושבים (6,848 יורדים בממוצע השנתי). הירידה בשנים 1973 – 1977 היתה הרבה יותר ניכרת משנה לשנה, אך קשה לי לקבל את האומדנים הפסי­מיים של השנתון הסטטיסטי מס׳ 25 (הלוח ד/5).

האוכלוסין: מספר התושבים גדל מסוף שנת 1973 עד סוף שנת 1977 מ־3,205 אלפים ל־3,650 אלפים (ב־14%), מהם מספר היהודים מ־2,723.6 אלפים ל־3,076 אלפים (ב־13%).

החשבונות הלאומיים: לעומת שנת 1973 גדלו בשנת 1977: המקורות ב־6.4%, התוצר הלאומי הגלמי ב־10.3%, הייבוא ב־0.2%. הצריכה הפרטית גדלה ב־14.4%, כנגד זה פחתו: הצריכה הציבורית ב־5.8%, וההשקעה הגלמית ב־22.9%. היצוא גדל ב־39.7% (הכל בל״י קבועות, שנת 1972).

במשך השנים 1973 – 1977, גדל היבוא ב־48%, היצוא ב־84.4%, (על פי הנתונים בדולארים, מן המאזן המסחרי).

האינפלאציה: באותה תקופה גדלו אמצעי התשלום מ־6,848 מיליארדים ל״י ל־18,766 מיליארדים, המדד של המחירים לצרכן מ־142.8 נקודות ל־ 683.4 נקודות (כלומר: אמצעי התשלום ב־174%, והמדד ב־378.6%).

בכלכלה בולטים: גידול איטי של המשק, גידול מתון בצריכה הפרטית, ירידה תלולה בהשקעות, הצלחה מסויימת ביצוא, אינפלאציה חמורה.

מדאיגות ביותר הן התמורות הדימוגראפיות: משבר בעלייה; הירידה גוברת; יורד חלקם היחסי של היהודים באוכלוסין.

ענייני חוץ וביטחון: פתיחת ועידת השלום בז׳נבה (21.12.73), עשרה ימים לפני יום הבחירות שימשה ל״מערך״ קלף חשוב בבחירות; הוועידה לא התכנסה לישיבה נוספת עד היום; ובמשך שנים לא דובר יותר על שלום אלא על הסדרי ביניים, ועל נסיגות ביניים.

הסכם הביניים הראשון הושג מהר (18.1.74) בעזרתו של ד״ר קיסינג׳ר, שר החוץ האמריקאי: כוחותינו פינו את שטח הכיבוש שמעבר לתעלת סואץ ונסוגו למבואי המיתלה והגידי. המצרים הורשו לייצב את שליטתם בגדה המזרחית של התעלה, ובין שני הצבאות הועמד כוח האו״ם. הוסכם על הגבלת כוחות שני הצדדים משני צידי הטריז של האו״ם. המצרים לא הקפידו לשמור על ההגבלות המחייבות אותם.

בצפון המשיכו הסורים בהתקפות אש על כוחותינו. היתה זו מעין מלחמת התשה, בניגוד להסדר הפסקת האש. הם גם לא מיהרו לקיים את ההסכם על החלפת השבויים. הם דרשו לא רק את נסיגתנו משטחי סוריה שכבשנו במלחמה אלא גם את פינויה של רמת הגולן כולה. רק אחרי שהממשלה הסכימה למסור לסורים את העיר קוניטרה וחלק מן האדמות בגולן, הושג הסכם הפרדת הכוחות, הדומה להסכם עם מצרים (31.5.74). ממשלת ואשינגטון פתחה עוד לפני כן במאמצים להבטיח הישגים נוספים למצרים. ראש הממשלה החדש יצחק רבין לא היה מוכן לכתחילה לנסיגות נוספות, כי אם במסגרת הסכם פוליטי על הפסקת הלוחמה. ד״ר קיסינג׳ר ניסה לגשר בין הצדדים, אך הנשיא סאדאת לא היה מוכן לוותר על המצב של לוחמה. ד״ר קיסינג׳ר חזר לוואשינגטון בלי הצלחה דיפלומאטית שרצה בה עד מאוד. (היה זה בסוף מארס 1975).

אנשי ואשינגטון ראו סיכוי עדיף מבחינתם בהפעלת לחץ על ישראל ולא על מצרים. הם הכריזו על ״בדיקה מחדש״ של מדיניותם במזרח התיכון (כלפי ישראל); הנשיא פורד וד״ר קיסינג׳ר הפגינו קרירות כלפי ישראל בשעת ביקורם של שר החוץ יגאל אלון ושל ראש הממשלה יצחק רבין בוואשינגטון, וממשלתנו הסכימה לחידוש התערבותו של ד״ר קיסינג׳ר, והתוצאה היתה הסדר הביניים מס׳ 2, שנחתם סופית ב־10.10.75. על פי הסכם זה נסוגה ישראל לעבר המעברים המיתלה והג׳ידי ומסרה למצרים את שדות הנפט באבו־רודס. לישראל ניתנו הבטחות שונות על ידי ארצות הברית, חלקן בשמה, וחלקן בשם מצרים. ארצות הברית הקימה תחנת תצפית אלקטרונית בשטח הנייטראלי, למניעת התקפת פתע מצד כלשהו.

פעולתם של המחבלים והמרצחים לא הופסקה, ונשפך דם רב. הוגברה המלחמה הפוליטית והדיפלומאטית נגד ישראל באו״ם בהשתתפותה הפעילה של מצרים, וגם פעולות לשכות החרם הערביות נתחדשו.

בשנת 1975 פרצה מלחמת אזרחים בלבנון. באחד משלבי המלחמה שם נכנס ללבנון צבא סוריה, והחזיר את הסדר בחלקים אחדים של לבנון. בדרום לבנון נמשכו התקפות כוחות המחבלים נגד הישובים הנוצרים. ישראל הגישה סיוע למותקפים, ופתחה את “הגדר הטובה” כאחד מאמצעי סיוע זה.

בבחירות שנערכו בארצות הברית בשנת 1976 נבחר לנשיא המועמד של המפלגה הדימוקראטית ג׳ימי קארטר. הוא וממשלתו פתחו במאמצים לקדם את השגת השלום במזרח התיכון והפעילו לשם כך לחץ על ממשלת רבין, גם בשנת הבחירות בישראל (1977).

2. התארגנות הכנסת    🔗

הרכב הכנסת השמינית: למערך: 51 מאנדאטים: לליכוד: 39; למפד״ל: 10; לאגו״י ולפאג״י: 5 ; לליבראלים העצמאיים: 4; לרק״ח: 4; לתנועה לזכויות האזרח: 3 ; למוקד: 1; לרשימות המיעוטים: 3.

ה״תנועה לזכויות האזרח" – חדשה בכנסת. “מוקד” הוא מיזוג מק״י עם אוהדים. המערך ירד מ־56 ל־ 51 מאנדאטים; זה היה הפסד משמעותי, שהיקשה על המערך להקים קואליציה. הליכוד עלה מ־ 31 ל־39 מאנדאטים; עיקר הצלחתנו היתה בבחירות בין החיילים, קיבלנו 42% מקולותיהם.

בסיעת הליכוד חמש חטיבות:

(1) חטיבת תנועת החרות: מנחם בגין, יוחנן בדר, בנימין הלוי, חיים לנדאו, יוסף קרמרמן, מנחם ידיד, יורם ארידור, חיים קורפו, בנציון קשת, דוד לוי, איתן ליבני, יצחק שמיר, מאיר כהן, משה ארנס, מתתיהו דרובלס, גאולה כהן, אברהם שכטרמן.

(2) בחטיבת המפלגה הליבראלית: אלימלך רימלט, שמחה ארליך, אריאל שרון, יוסף תמיר, שניאור זלמן אברמוב, גדעון פת, משה בנימין ניסים, יצחק מודעי, יחזקאל שמחה פלומין, פסח גרופר, אברהם כץ, ידידיה בארי, ליאון דיציאן.

(3) חטיבת ״הרשימה הממלכתית״: יגאל הורוביץ, זלמן שובל, אמנון לין, יצחק פרץ.

(4) חטיבת המרכז החופשי: שמואל תמיר, אליעזר שוסטק, עקיבא נוף, אהוד אולמרט.

(5) חטיבת תנועת העבודה לארץ ישראל השלמה: אברהם יפה.

מחברי חטיבת חרות בכנסת השביעית לא נכנסו לכנסת החדשה דב מלמן ויעקב נחושתן, שניהם עורכי דין שהצליחו בעבודתם בכנסת, ומי יודע את דרכי ועדת התרכובת. אסתר רזיאל נאור, שהיתה חברה בכנסת מאז הכנסת הראשונה, לא הציעה את מועמדותה לכנסת השמינית. היא היתה יושבת ראש הסיעה אחרי שאני ויתרתי על תפקיד זה ובגין לא רצה בו.

בשיחה עם בגין הסכמתי להיות חבר הנהלת הסיעה, שהוא יהיה היושב ראש שלה. לקראת כינוס הכנסת נפגשתי עם משה ברעם. הוא היה מדוכא במקצת, כי נשתנה יחס הכוחות בכנסת, אך הוא עמד על המקח. על אף ירידתה של סיעתו בבחירות הוא לא היה מוכן להפסיד אף עמדת מפתח אחת בכנסת זו. ליושב ראש הכנסת נבחר שוב ישראל ישעיהו (זה מגיע לסיעה הראשונה בגודלה). לגבי הסגנים: הייתי רוצה שלסיעתי יהיו שלושה, אך משום מה אימץ ברעם לעצמו דווקא את התנגדותי הידועה לו מקודם לניפוח הנשיאות. הצעתו היא: 3 למערך, 2 לנו, 1 למפד״ל; ולכך בטוחה לו תמיכת מפד״ל. הוא הכיר בכך שנוסף לוועדת הכלכלה, ולוועדת החינוך והתרבות, שראשותן היתה בידינו בכנסת הקודמת, מגעת לנו הראשות בעוד ועדה אחת; ואני דרשתי: עוד שתיים. דיברנו על התוכניות שהעליתי בעבר – על הקמת ועדות קבועות נוספות.

לא יכולתי לקבל את הצעותיו של ברעם, כי ראיתי מראש את הקשיים הצפויים לנו בחלוקת העמדות בכנסת בין חטיבות הליכוד. התרופה: להוסיף מקומות בוועדות, אך ניפוח הוועדות לא יוסיף ליעילותן.

גם בגין דיבר אל ברעם אך ללא הצלחה. המערך פחד מפני הקמת הוועדה העשירית, ובפרט אם זו תהיה ועדה לביקורת המדינה. ניסיתי ליזום שיתוף פעולה עם מפד״ל, אך הקושי שעמד בפני היה שלא היה מה להציע להם. המערך הבטיח להם כל מה שיכלו לדרוש; הם ישבו, איפוא, על הגדר.

ברעם כבר הבטיח לאגו״י־פאג״י מקומות בוועדת הכספים ובוועדת חוץ וביטחון, בניגוד לכלל המקובל שרק סיעות הזכאיות על פי המפתח למקומות בכל הוועדות יורשו לשבת בשתי ועדות אלה. אך לא יפה להתנגד לכך, כך נאמר לי מגבוה.

בישיבת הפתיחה של הכנסת (21.1.74) נבחר היושב ראש ונבחרה הוועדה המתמדת (זה שמה החדש של הוועדה המסדרת). היא פתחה בישיבותיה, ובשוליהן נמשכו המגעים הבינסיעתיים וישיבות בין־חטיבתיות של הליכוד, כי לכל חטיבה דרישות שלה, ונוסף על אלה מתייעצים בגין ורימלט, זה עם זה. אפשר היה ממש להשתגע.

הגעתי, ברשות נציגי החטיבות, להסכם עם ברעם שתוקם ועדה עשירית: לביקורת המדינה, ושנקבל ראשות של ארבע ועדות, אולם הוא תבע כי בוועדת הביקורת יהיה רוב לחברי המערך. הסכמנו לפשרה זו – בדלית ברירה. הוסכם על הסמכויות לוועדה זו: הקשר עם מבקר המדינה ועם נציב תלונות הציבור, וסמכויות על פי חוק מבקר המדינה וחוקים אחרים שהיו לוועדת הכספים ולוועדת הכנסת. נוסף לראשות ועדה זו קיבלנו עוד את הראשות בוועדות הפנים, הכלכלה, חינוך ותרבות, וכן בוועדות משנה הקבועות לחוקי היסוד, ולתקציב הביטחון. בוועדה המתמדת אישרנו הצעות אלה.

ועתה היו צפויות לי הפתעות בלתי נעימות… בקרב הליכוד. הנהלת גח״ל נתכנסה לישיבה בעקבות שיחות בגין־רימלט. הם הגיעו למסקנה שלא נסתדר בחלוקת ארבע ראשויות הוועדות בין החטיבות, והם מציעים לגזור כל ועדה לשתיים, (כמו שנאמר: ״גם לי גם לך לא יהיה, גזורו!״) ראשות ועדת הכלכלה תחולק חצי חצי, שנתיים שנתיים בין שתי החטיבות הקטנות, וששת הגזרים של שלוש הוועדות (פנים, חינוך וביקורת) יחולקו שלוש לחרות ושלוש לליבראלים (פאריטט!). לשווא מחיתי נגד הסדר זה, הבלתי מכובד, שיפגע ביעילות עבודת הוועדות וישלול כל סיכוי מיושבי ראש הוועדות, שיתחלפו במחצית הדרך, להצליח בתפקידם. אך בגין רצה בשלום בית בליכוד, ואחת סיסמתו: Make the man happy.

הסדרים אלה יחד עם ניפוח הוועדות (22 חברים בוועדת חכספים 22 חברים בוועדת החוץ והביטחון) פגעו קשות בעבודתה של הכנסת וביעילותה. אך לא היתה זו הפעם היחידה שגיליתי כי נוחות המפלגה יותר חשובה בעיני המפלגות, רובן ככולן, מהצלחתה של הכנסת בתור מוסד ממלכתי.

אחת הסיבות למצב זה הוא המצב הפנימי של הסיעות המורכבות מחטיבות: מערך, ליכוד, וגם מפד״ל מורכבות מ״סיעות״. סיעות – הן יחידות טבעיות והכרחיות בפארלאמנט – בפרט במשטר פארלאמנטארי, להבדיל ממשטר “פרזידנטיאלי” (כ­דוגמת ארצות הברית). והנה, בלי סיעות אי־אפשר לארגן את הדיון בפארלאמנט; ואם הבוחרים לא יתנו לשום מפלגה רוב בפארלאמנט – דרושה קואליציה לשם הקמת ממשלה (לא במקום זה אסביר למה במדינה, שאין לה חוקת יסוד ״נוקשה״ – מוטב שלא יהיה רוב פארלאמנטארי לשום מפלגה, ובפרט לרוב שאיננו מבוסס אלא על מיעוט של קולות הבוחרים). אולם “תת־קואליציות” של מפלגות, כלומר מערכים, גושים, ליכודים – הם יצורים מלאכותיים, שבסופו של דבר מוכרחים לפגוע בתיפקודיו של הפארלאמנט וביעילות עבודתו. שמענו הרבה על יתרון המשטר הפארלאמנטארי הבריטי, שבו אין צורך בקואליציות. לפי קנה מידה זה – ברור כי ריבוי “קואליציות” פנימיות בתוך סיעות של קואליציה ממשלתית (וגם בתוך האופוזיציה) זו החלשה נוספת של מיבנה המשטר הפארלאמנטארי.

הושמעה ביקורת על ביסוס הבחירות על רשימות מועמדים נוקשות. באלה מוגבלת זכותו של הבוחר להעדיף מועמד פלוני ולהצביע בעדו, שכן כאשר ההצבעה היא על רשימות, אין לבוחר ברירה אלא לבלוע בשלימותו את כל התפריט שבישלה בעבורו מפלגה זו או אחרת. ואמנם שיטת הגושים והמערכים כובלת את הבוחר עוד הרבה יותר: נשללת ממנו אפילו זכותו להעדיף מפלגה אחת על פני חברתה. ובמקום שהרכב הרשימה ייקבע במפלגה אחת הריהו עתה פרי הסדר (“קנוניה”). בקביעת רשימה מעין זו ההתחשבות בטיבם של המועמדים ובצורך לשגר לכנסת צוות מגוון ומאוזן של נציגי הרשימה היא הרבה יותר מוגבלת, מאשר במקרה שמפלגה אחת מרכיבה את הרשימה.

שיטת ה״גושיזם" אף מטשטשת את ההבדלים בין שיעור תמיכתם של הבוחרים בכל מפלגה ומפלגה. מקימי גוש קובעים מפתח נוקשה ושרירותי לחלוקת המאנדאטים בין המפלגות השותפות. לאחר שנקבע המפתח הפנימי (“סדר הרשימה”) בשעת הקמת הגוש, שוב אי אפשר לשנות אותו לעולם. ומבחירות לבחירות הוא הולך ומתרחק מן הבסיס הפוליטי ומרצונו של הבוחר.

אומרים לי, כי הקמת גח"ל והליכוד הן שסללו את הדרך לשינוי המשטר, למפנה שחל בשנת 1977. ייתכן. אולם הבעיה היא אם לא היה יותר רצוי ונכון להשיג מפנה זה באמצעות מפלגה, ללא גושיזם. לבעיה זו אין אלא תשובה היפוטטית, ולא אשחק בהיפוטיזות. זו גם עצתי לבעלי הדעות השונות מדעתי, לגבי יעילותה של שיטת הגושים.

התרופה לגושיזם היא איחוד. ברם, כיצד נשכנע מפלגות הנהנות ממצבן בגוש או במערך, ובד בבד עם זה גם ממידת העצמאות, שתתאחדנה ותפסדנה את החופש שלהן. בקומדיה המוסיקאלית ״גבירתי הנאווה״ (״My fair Lady״) שר הטיפוס השולל את הצורך ליטול על עצמו את עול הנישואין: " You can have it all and not get hooked״. אף כאן כאילו אמרה מפלגה פלונית: מה יתן לי האיחוד, כשכל יתרונותיו בלי העול המתחייב ממנו – כבר מובטחים לי כיום בגוש הקיים.

אולם נחזור לסיפור שלי. בגין בתור יושב ראש החטיבה (ואני ובנציון קשת חברים בהנהלתה) הודיע לי כי הוא מסר לקשת את התפקיד לנהל את העניינים השוטפים. לפיכך תפקידי העיקרי בתור חבר ההנהלה הוא להשתתף בישיבותיה. התפקידים המעשיים שלי: חברות בוועדת הכספים, ואני על פי הצעת הליבראלים מרכז נציגות הליכוד בוועדה זו; ועוד: המחצית הראשונה של ראשות הוועדה לענייני ביקורת המדינה. די לי בזה על פי גילי, אך לא על פי מרצי וכוחי.

הכל סברו כי ממשלתו של רבין והכנסת השמינית לא יאריכו ימים, אולם צלחת סדוקה מהזיקה מעמד יותר מאשר צלחת שלימה. המערך טיפל בצלחתו בזהירות רבה.

3. ממשלת שלושים הימים    🔗

הממשלה אושרה ב־10 במארס והתפטרה ב־11 באפריל. האחראים למחדל הגדול ולאסון יום הכיפורים נגשו להקמת ממשלה חדשה בדרך של העסקים כרגיל (״Business as usual״). כוונתם היתה לחדש את הקואליציה הקודמת ואת הממשלה הקודמת בשינויים פרסונאליים זעירים. אמנם כוחן של סיעות הקואליציה ירד מ־27 ל־64 מאנדאטים, והמצב הכללי קשה. כשהופענו אצל נשיא המדינה הצעתי בשם הסיעה הקמת ממשלה לאומית רחבה. הנשיא שאל לדעתנו בדבר מדיניות הנסיגות. השיבותי: בעיית סיני וגולן היא ביטחונית ופוליטית, אין לחלק מחדש את נחלת האבות המשוחררת. הוא היה מרוצה; אף דעתו נטתה להקמת ממשלה לאומית רחבה. על פי המלצת המערך מסר הנשיא את תפקיד הרכבת הממשלה לגב׳ גולדה מאיר (16.1.74). השיחות הקואליציוניות התחילו עוד לפני כן. הקושי שעמד לפני המערך היה באי־האפשרות ליצור רוב על בסים של שותפות עם הליבראלים העצמאיים בלבד. עתה חזר המפתח לידי המפד״ל, והיא דרשה תשובה סופית לבעיית ״מי הוא יהודי״. ועוד תיק (רביעי), כיון שלליבראלים העצמאיים (4 קולות בכנסת) כבר הבטיחה הגב׳ מאיר שני מקומות בממשלה. על בסיס זה הצליחה הגברת לחדש את הקואליציה הקודמת ולהשיג את אישורה בכנסת: 62 קולות בעד ו־46 נגד (10.3.74).

שבוע לאחר מכן – בדיון על התקציב לשנת 1974/5 (19.3.74) כבר עשיתי את חשבוני עם הממשלה הזאת: ״היה בצרפת שר אוצר, שמו לואים (Louis), שאמר לחבריו בממשלה: Faites nous de bonne politique je vous ferai de bonnes finances" ״ ״ (תעשו לנו מדיניות טובה ואני אעשה להם פינאנסים בריאים). זה נאמר בנימה קלה, פיליטונית, צרפתית, אך אצלנו אי אפשר לדבר על כך אלא ברוח של טראגדיה". "יש כאן מציאות חדשה ובמציאות חדשה זו אי אפשר להימנע מהירהורים קשים ביותר. לו, אילו, לולא, אילמלא: אילו המעטים בממשלה, הבלתי־מוסמכים להחלטות על פי חוק כלשהו, לא היו מסתגרים באותו מקום שקוראים לו ׳המטבח׳, אילו היו אותם מעטים מכנסים בעוד מועד את הממשלה, מביאים את העניין הקשה אל שולחן הממשלה במועדו, אילו היו כמו אשכול המנוח בשנת 1967 מזמינים את נציגי האופוזיציה ומתייעצים עמהם שבועיים, שבוע לפני יום הכיפורים, אילמלא היו עוצמים את עיניהם מראות את הסכנה, אילו לא ביקשו על ידי קצינים שלהם מן העיתונאים שלא יתנו שום פירסום לאותן ידיעות שזרמו מחוץ לארץ מכל העיתונות ומכל הכתבים, אילו לא היו ׳סמוך־עלינוניקים׳ כל כך, אילו החליטו בעוד מועד להכין את הטאנקים, ואת התותחים ולקרב אותם לגבולות; אילו היו דואגים לכך שהכוננות של הצבא הסדיר תהיה לא רק על הנייר, אילו היו מגייסים מילואים בזמן – אך הם לא החליטו אפילו אור ליום הכיפורים להפעיל אותו נשק שאפשר היה להפעילו לאלתר, את חיל האוויר, מתוך שיקול מגוחך וטראגי כאחד: יש צורך לדאוג לכך שהפעם הזאת יהיה ברור לגויים מי תקף ראשון; כאילו היתה לכך חשיבות. כל שכן, אילו לא היו באותו שבוע נטולי כל ערנות, אילמלא היו נוסעים באותו שבוע להופעה באירופה, או אילולא אותה נסיעה אומללה לווינה, לולא חשבו שזאת עונת חגים בישראל וחג רמדאן שם, אילולא היה להם השיקול הכספי, שבחודש מאי היה מצב קצת מתוח, ואז הוציאו 45 מיליוני ל״י – לשווא, והיה זה שיקול כל כך חשוב שמר אלעזר הזכיר אותו במיוחד; לולא חשבו מה יאמרו האזרחים, הבוחרים, אם ינקטו, שלושה שבועות לפני הבחירות את האמצעים כגון גיוס חלקי או מלא, ולא תהיה מלחמה – כידוע גם על זה אמר אלעזר שההחלטה לא לעשות שום דבר היתה החלטה ׳פוליטית׳, אז היתה החלטתה פוליטית. מטעמים פוליטיים ולא ביטחוניים: היא היתה פוליטית מבחינת ׳מה יאמרו הגויים, מה יאמרו הבוחרים׳, אם לא תהיה מלחמה…״ “… אני רוצה להגיד שאיש בישראל, הדואג לעמו, להישגים שהושגו, לדור הצעיר, לילדים בישראל, לא יכול להשלים אף לרגע עם אותה קלות דעת, עם אותו ביטחון עצמי מוגזם, עם אותה ׳סמוך־עלינוניות׳ שהביאו עלינו את הטראגדיה האיומה”. "… איך זה קרה? קלאוזביץ כותב במקום אחד, לצערי קראתי זאת רק באנגלית:

The influence in Cabinet of any military man, except the Commander in Chief is extremely dangerous, it very seldom leads to vigerous action"

"ממשלת אשכול היתה ממשלה אזרחית, אך ב׳מטבח׳ היו כל כך הרבה מומחים, אנשי צבא בלבוש אזרחי, והאחריות – מחולקת… אוי ואבוי, למה לא למדו מקלאוזביץ?!״

“… התוצאות של המחדל הטראגי הן: דם רב נשפך, והחיילים הגיבורים אומרים: זה לא היה מגיע לנו. קרן ישראל בעולם – ירדה; ולעומת זאת עלתה בעולם קרנם של האוייבים. והאוייבים התלכדו בסימן יום הכיפורים וצועקים – ניצחון! ניצחון! – כפי שלא התלכדו מעולם לפני כן, וחרם הנפט בא, לא במקרה מיד אחרי יום הכיפורים, ולא שנה לפני כן, ולא חמש שנים לפני כן, אלא דווקא אז ועל העולם כולו”.

״… ורוחם של ה׳סמוך־עלינוניקים׳ לא נשברה. הם לא התפטרו, לא ביקשו הרחבת המסגרת הממשלתית. ברגע מסויים סיפרו קצת אמת: אסון, שגיאה פאטאלית, טעות, החלטה פוליטית, אחר כך, ברוח שבורה, הם ממשיכים…״ "… ומובן באווירה זו, אם אעבור לדברים באנאלים, למשק ולכלכלה, גם הם במצב חמור. אני רוצה לומר: אנו עדיין זוכרים אותה התלהבות, איזו דחיפה נתן לישראל מבחינה כלכלית הנצחון של מלחמת ששת הימים, בהשקעות, בהתעוררות היהדות הרוסית, בעלייה גדולה גם מן המערב; היום באווירה זו… אין להבדיל בין המצב הביטחוני ובין הסיכויים הכלכליים…״ (עד כאן הציטאטות). על רקע זה דיברתי גם על בעיות המשק והתקציב ושאלתי את פנחס ספיר בלחש: ״?quo vadis״ לא ידענו אז שנינו שימיו באוצר – ספורים. אך ידעתי מפיו שנמאס לו, “נשבר” לו.

לא יצאו שבועיים – והנה הונח לפני הממשלה ולפני העם כולו הדין והחשבון ״החלקי״ של ועדת אגרנט (1.4.74). קראתי בו: בניגוד לצורך ברור לא הוקמה ועדת שרים מצומצמת לענייני הביטחון, לא מומשו המלצות הוועדה משנת 1963 לאירגון שירותי המודיעין ולא נתמנה יועץ, בדרג גבוה, לענייני המודיעין ליד ראש הממשלה, ושירותי המודיעין דבקו בתורה מיושנת. זה הרקע והסיבה לכשלונם. ועוד: "בבואנו לדון באחריות של שרים במעשה או באי־מעשה, שבהם השתתפו בפועל ובאופן אישי, שומה עלינו להדגיש שלא ראינו עצמנו בני חורין להסיק מסקנות… ולא ראינו שתפקידינו להביע דעה על מה שעשוי להישמע מאחריותם הפארלאמנטארית… זו ביסודה שאלה פוליטית…״

כנגד זה טיפלה הוועדה באחריותם של מפקדי הצבא ושל ראשי שירותי המודיעין והציעה להסיק לגביהם מסקנות: גם לגבי ראש המטה הכללי רב אלוף דוד אלעזר.

למר אלעזר ידידים במפלגת העבודה, יש בה גם לא־ידידים למשה דיין. על פי דו״ח ועדת אגרנט – מתבקש הצורך להטיל על מישהו אחריות פארלאמנטארית בשל המחדלים. לדיין אין חשק לשמש תרנגול־כפרות. בגין תוקף באסיפות עם את ממשלת “כל־נדרי”, קורא לבחירות חדשות. במפלגת העבודה תסיסה. הגב׳ מאיר מודיעה בישיבת הכנסת על התפטרותה (11.4.74).

היו שסברו, כי זהו צעד פורמאלי וכי היא תקים ממשלה חדשה (בלי דיין). נתברר לה בישיבת הסיעה: “הם אינם רוצים בנו”. המפלגה חיפשה ומצאה אדם שלא היה לו קשר עם “ממשלת כל נדרי”, ועם המחדל, היא מצאה את יצחק רבין.

4. ממשלת המערך האחרונה    🔗

בלי גולדה – חשים את עצמם אנשי “העבודה” כמו ילדי בית הספר בלי מורה: מה לעשות?

בהופעתנו לפני הנשיא היתה עצתנו: בחירות לאלתר. למערך אין חשק ללכת לבחירות, ואין לו גם מועמד להרכבת הממשלה. ביקשו וקיבלו מן הנשיא אורכה: שבועיים.

יזמנו כינוס הכנסת לישיבה מיוחדת: יצחק שמיר מציע בשמנו לערוך בחירות חדשות. ההצבעה: 44 בעד, 48 נגד; 4 נמנעים: הליבראלים העצמאיים. הם מוסרים הודעה: הם ״בעד… אבל…״

פנחס ספיר סירב להיות ראש הממשלה או אפילו שר האוצר. הוא הציע את יצחק רבין. שמעון פרס הציע את עצמו. מרכז העבודה מצביע: 254 קולות לפרס, 298 לרבין (22.4.74).

כיצד יוכל רבין להרכיב ממשלה. מפד״ל דורשת פתרון השאלה “מי הוא יהודי” ללא דיחוי. למערך עם הליבראלים העצמאיים רק 55 קולות. הגב׳ מאיר דנה, בזמנה, את הגב׳ שולמית אלוני למוות פוליטי, אך כאשר דרושים לרבין קולותיהם של שלושת חברי “התנועה לזכויות האזרח” הוא מוכן להוריד את הגברת אלוני מעל “עמוד התליה”. היא תהיה “שר בלי תיק”. רק ברגע האחרון מצא לו רבין גם שר אוצר, את יהושע רבינוביץ, והממשלה קיבלה אישור בכנסת (3.6.74).

רבין פתח מיד בשיחות נוספות עם המפד״ל. הוא הבטיח להם כל מה שביקשו. הם הסכימו לדחות את עניין “מי הוא יהודי” לחצי שנה. הם הצטרפו לקואליציה והגברת אלוני התפטרה מן הממשלה (30.10.74). רבין רצה בשותפים נוספים. בנאומו במועצת פועלי חיפה הוא הזמין את הליבראלים ואת הרשימה הממלכתית לממשלה. הוא קרא לפילוג בליכוד. בהזדמנות אחרת הוא התייחס בזילזול אל בגין; הוא כינה אותו “מוצג ארכיאולוגי”.

החברים ביקשו ממני להופיע על דוכן הכנסת, במקום בגין, בהצעת חוק התפזרות הכנסת ולעשות חשבון עם רבין (18.12.74). להלן קצת מדברי:

“… הנימוק העיקרי שמר בן־גוריון הביא להצעתו לשינוי שיטת הבחירות… הוא שלפי השיטה הקיימת העם יודע רק שמות של שניים־שלושה־ארבעה מועמדים ראשונים ברשימה, והאחרים למעשה אינם נבחרים כלל אלא נמשכים על ידי המופיעים בצמרת הרשימה. מי נבחר לפי דעה זו? גולדה מאיר, יגאל אלון, משה דיין, פנחס ספיר, אבא אבן… והנה יש לנו ממשלה ובראשה החברים שלא נבחרו כלל, לא זכו באופן אישי לאמון הציבור אלא נמשכו על ידי אחרים״ “… לא כמוהם יגאל אלון, אולם סנונית אחת איננה מביאה אביב. ואפשר להגיד בביטחון ובצדק שממשלה זו מעולם לא קיבלה את אמון העם. דבר זה נאמר גם על ידי מר אבן, והוא אמר גם דבר יותר חמור מזה, וגם זה נכון: מושג הממשלה ומושג הנהלה לאומית אינם זהים, יש ממשלה בישראל, והיא לא ההנהגה הלאומית”. ״… נכון שלמר רבין, כפי שאמר ה׳בוס׳ שלו לשעבר (אבא אבן כשר החוץ) אין נסיון פארלאמגטארי, אין לו נסיון מיניסטריאלי, ואין לו הכישורים הדרושים לראש הממשלה, ואני אוסיף שאין לו רגישות לאמונו של הבוחר… כי מעולם לא זכה בו…דווקא מה שחסר לו – הוא שסייע לו. לא היו לו שום הגבלות נפשיות שאתה מוצא אצל אנשים שיש להם נסיון פארלאמנטארי, שיש להם חוש לעמוד לבחירות ממש, שיש להם יכולת להבדיל מה מותר להגיד ומה אסור להגיד, מה מותר לעשות ומה אסור לעשות”. "מר רבין נבחר בזכותה של גולדה. התפטר ממנה בזכות שולמית אלוני. הקים ממשלה זו בזכותה של הגב׳ שולמית אלוני, אחר כך פעל על פי הנוסחה הצינית: הכושית עשתה את שלה, כשהיתה דרושה, הכושית יכולה ללכת; עשה לו חשבון מסחרי כמה קולות לה, וכמה קולות להם (למפד״ל) ומצא שזה כדאי לו…״ “רבין איננו מוצג ארכיאולוגי… ברוב טיפשות זורקים לחלל האוויר ביטויים כאלה בלי לדעת למה הם גורמים על ידי כך, הליכוד הלאומי אינו די טוב בשביל מר רבין עכשיו, ולא חשובים לו אפילו יחסים אנושיים בין אנשים – לדבר על ׳מוצג ארכיאולוגי׳ – זה טוב למדינה?…” "האם אדם זה צריך להוסיף ולכהן כראש הממשלה ובדיבוריו ובפטפוטיו לסכן עוד יותר את מצבנו?״

זה הגיע למר רבין בשל הביטוי ה״מוצג הארכיאולוגי", אולם אני הצטערתי על הצורך לנאום את הנאום הזה. יש בלבי יחס של כבוד ואהדה ליצחק רבין: לזכותו ההיסטורית כרמטכ״ל, שהכין את צבאנו לקראת שעת המבחן, והיה מפקדו במלחמת ששת הימים.

ממשלתו של רבין הצליחה לגלגל את הצלחת הסדוקה שלה עוד שנתיים עד ששברה אותה בעצמה, עד שהפילה את עצמה. מעשה התאבדות זה ראוי לפרק נפרד.

5. המשק בימי יהושע רבינוביץ    🔗

כמו שכבר אמרתי בנאומי על תקציב שנת 1974/75, ביאנואר 1974, גרמה מלחמת יום הכיפורים למהפיכה במצב הכלכלי של המדינה ובמשק האוצר, ולא לטובה. לעומת הוצאותיו של האוצר בשנת 1972 עלו הוצאותיו בשנת המלחמה (1973), בממדים הריאליים, ב־38%, והיו גדולות בשנת 1976 בלירות הקבועות ב־ 48% מהוצאות שנת 1972.

לתקציב הביטחון חלק ניכר (אך רק חלק) בגידול הוצאות המדינה. יחד עם גידול הוצאות המדינה הלך וגדל גם עומס המיסוי. הוא הגיע לגובה של 36% מן התוצר הלאומי הגלמי בשנת 1972; ול־39% בשנת 1973, ל־42% בשנים 1974 ו־ 1975 ל ־48% בשנת 1976, ול־ 50% בשנת 1977.

נוסף לכך הגיעו התשלומים לביטוח הלאומי ולביטוח הבריאות, ולקרנות הפנסיה, שהם במדינות רבות חלק מן המיסוי – ל־ 0%1 –12% של התוצר הלאומי.

אף על פי כן כיסה המיסוי רק חלק מהוצאות התקציב, קצת יותר ממחציתן. מימון נוסף של הוצאות המדינה הוא מהכנסות אחרות של המדינה (לרבות מסיוע החוץ). ואת הגרעון מממנת הממשלה מן המלוות ואשראי ממקורות בארץ ומחוץ לארץ. וכתוצאה מכך הגיע פרעון החובות שלה (לתשלומי הריבית ולתשלומים על חשבון הקרן) ל־19% של הוצאות האוצר בשנת 1976.

החל משנת 1975 הופיעו בתקציבי הממשלה גם סכומים שהאוצר ימשוך מבנק ישראל לכיסוי חלק מהוצאותיו (כסף נייר); זו דרך חמורה ביותר למימון.

פנחס ספיר לא הצטרף לממשלת רבין. הוא בחר לעצמו תפקיד יותר קל: יושב ראש ההנהלה הציונית. עברה שנה – והוא הלך ואיננו. הייתי אז חולה, אחרי ניתוח, ולא יכולתי להשתתף בהלווייתו. הוא היה ממייסדי החלוץ בפולין ונשאר חלוץ עד סוף ימיו. את כל חייו עשה קודש לשירות הציבור. הכרתי אותו בתור המנהל הכללי של משרד הביטחון, מן הימים הראשונים של הכנסת, וכן בתור המנהל הכללי של משרד האוצר, בתור שר המסחר והתעשייה, ובתור שר האוצר. הוא היה כוח עבודה עצום, זכרונו – קופת ברזל מלאת ידע ומידע, ובניהול העניינים היה “בולדוזר”, ועבד מן הבוקר עד הלילה.

כתב פעם קיינס (Keynes) שכל כלכלן נולד בתור דיפלאציוניסט קטנטן או אינפלאציוניסט קטנטן, וכמו שנולד לא ישתנה עד סוף חייו, על אף לימודיו ונסיונו. ספיר נולד אינפלאציוניסט. הוא האמין בבינוי, בהקמת ענפי משק חדשים, בריבוי בתי חרושת, בבניית בתי מלון לתיירים. בעידוד היצוא, בהרחבת האשראי לצרכים “קונסטרוקטיבים”, ולא היה איכפת לו שהוא גורם לאינפלאציה. היה סוציאליסט לא נלהב ובחדרי העבודה של תעשיינים פרטיים רבים תמצא עד היום את תצלומו של פנחס ספיר.

ספיר לא נכנע לשיגרה הביורוקראטית ולתיקים שהיו מכינים לו הפקידים. הוא סמך על הפנקס השחור שלו, בו רשם את כל הנתונים שלא היה יכול לשמור בזכרונו הנפלא. הוא לא למד כלכלה, אך כנגד זה ידע פרטי פרטים על המשק בארץ, על כל מפעליו הגדולים ואף הבינוניים; הוא היה מוכן להתערב אישית בפרטי הדברים ולהחליט על מתן סיוע, היתר, או אשראי למפעל שלפי הרגשתו היה ראוי או זקוק לזה מעל המגיע, ואף בניגוד להנחית־הקבע; ואלה הם הלוא ה״פתקים" של ספיר, שהפקידים, הרגילים להחליט באופן סוברני בפניות אלה, ראו בהם הפרת הסדר הטוב שלהם.

ניהלתי עם ספיר ויכוחים קשים על המדיניות הכלכלית שלו. אני לא נולדתי אינפלאציוניסט. למכונית דרוש בלם ומעצור לא פחות מאשר מנוע. אני בעיקר בלם, ספיר היה כולו מנוע. אולם אני מכבד הקרבה, עבודה קשה ומסורה, ומכאן נבע יחסי החיובי לספיר.

כל עוד היה ספיר שר האוצר היו רבים מלווים את דרכיו בכנסת ויושבים אל שולחנו במזנון, כאילו היה רבי והם חסידיו. אחרי שהתפטר נטשו אותו ואילו אני, גם לאחר מכן הייתי יושב אתו ברצון במזנון הכנסת, בשיחת רעים שקטה… אמרו לי, שזמן מה לפני מותו אמר לעיתונאי: יש לי ידידים בכנסת… יוחנן בדר. אמת ויציב.

עברה עלי מחלה, ניתוחים. חלק ניכר של ימי יוני־אוגוסט 1975 ביליתי בבית חולים. לא הפסקתי לבוא למשכן הכנסת ולישיבות אלא במצבים של אפס ברירה. הייתי צריך לכלכל את עבודתי לפי כוחי. רק בחודש נובמבר חזרתי לעבודה מלאה.

באותם ימים הפסדתי עוד ידיד, את מיכאל חזני. שנים רבות ישבנו יחד בוועדת הכספים. הוא היה מנוסה בעבודה הציבורית, נבון, פיקח, דואג לצורכי מפלגתו, מפד״ל, כנהוג במפלגה זו, אך לא פחות מזה לבעיות המדינה. מאז נעשה שר הסעד גילה בתפקיד זה אפשרות כמעט בלתי מוגבלת לעזור לאדם הזקוק לסיוע, לפתור בעיות כואבות של אדם עני, של החלש, של המקופח. הוא היה מאושר בעבודתו זו והצליח בה.

באתי פעם לשעה קלה לכנסת מבית החולים. מיכאל ניגש אלי, חיבק אותי, אמר דברים של עידוד, איחל רפואה שלמה… ויומיים שלושה אחר כך – איננו עוד.

שר האוצר החדש יהושע רבינוביץ היה שונה מפנחס ספיר. אני חושד בו שנולד, כמוני בתור “מיתוניסט” קטן, וגדל (כמוני) לאנטי־אינפלאציוניסט בנפשו ובאופיו. והמצב כמו שהתפתח כתוצאה ממלחמת יום הכיפורים, וכמו שהשאיר אותו ספיר בירושה חייב נקיטת אמצעים נגד האינפלאציה הגוברת.

השר החדש השתמש באותם אמצעים שספיר כבר התחיל לנקוט בהם: קיצוץ הסובסידיות, תוספת מיסים, פיחותים. כשלונו נבע מאותן סיבות שהכשילו את ספיר: לחצם של חבריו בממשלה ושל הסקטורים המיוחסים, להמשך ניפוח התק­ציבים; התנגדותה של ההסתדרות לריסון עליית שכר העבודה, וכתוצאה מכך מחול השדים: עליית הוצאות הייצור – עליית מחירים – עליית שכר העבודה – עליית מיסים – עליית הוצאות היצור… וחוזר חלילה. ואין שום התקדמות לקראת עצמאות כלכלית.

מקובל היה בישראל (והוא הדין בספרות הכלכלית בעולם) לראות במיסוי נוסף תרופה נגד אינפלאציה. מאז למדו הכלכלנים הבריטיים כי בנסיבות של החברה המודרנית, כשהאיגודים המקצועיים שומרים על השכר הריאלי של העובד, מביאה בעקבותיה כל העלאת מס (מיסי עקיפין או מיסים ישירים כאחת) להעלאת שכר העבודה ולאינפלאציה נוספת. עתה אחת התרופות נגד האינפלאציה היא: לא להוסיף מיסים.

לפיכך נאמתי ולחמתי נגד העלאת המיסים, ונגד מיסים חדשים, כגון "מס מימון רכש״, ו״מס יבוא שירותים״ – נאבקתי על אלה במליאת הכנסת ובוועדת הכספים. אולם כנגד זה לא הופעתי בדיון על הפיחות הגדול, בו הורד שער הלירה מ־4.20 ל״י ל־6 ל״י לדולאר. שכן הבנתי כי לפי הנסיבות צעד זה, החמור כשלעצמו, הוא הכרחי.

בתחילת שנת 1974 קפץ הציבור על איגרות מלווה הפיתוח. הממשלה הצליחה להשיג ממכירת איגרות אלה, בתקופת זמן קצרה, מאות מיליוני ל״י. ומיד היא הורגת את האווזה שהיתה נותנת לה ביצי זהב: הממשלה צימצמה את הצמדת האיגרות החדשות שתפיץ ל־90%. ואחר כך ל ־80%. נוסף לכך הציעה להטיל על מכירתן בבורסה של איגרות חוב צמודות מעין מס מחזור (11%). המטרה היא למנוע “ספקולאציה” בהן. התנגדתי למס זה מעל במת הכנסת.

– "יש שמתגלגל עד היום בחוגי המשטר החזון החלוציסטי, הטהור והנשגב: אנו בוודאי מסכימים שתהיה בורסה, מה לעשות… יש לנו מדינה, יש לנו האוצר, יש לנו באנקים… ויש לנו בורסה, אבל צריך שהבורסה תהיה טהורה, בלי ספקולאציה… איזה רעיון ילדותי, איזה רעיון נחמד… בורסה – כן, אבל בלי ספקולאציה…תהיה בורסה אחת בעולם כולו יחידה במינה שבוודאי יכולה להיות מרכז לתיירות, יבואו מן העולם כולו תיירים לראות בורסה בלי ספקולאציה… וכדי שלא תהיה ספקולאציה רוצה האוצר להטיל אותו מס של 11%…״ מה שלא עשו נימוקים רצינים, עשו דברי הלעג: הצעת החוק הוקפאה בוועדה.

כנגד זה חשובה ונכונה היתה הרפורמה של מס ההכנסה על פי המלצות ועדת בן־שחר, שהובאה לכנסת ביוני 1975. הופעתי בדיון זה בשם הסיעה:

“יום זה הוא חג נצחון לאופוזיציה. כמה שנים דיברנו מעל במה זו, ואני דיברתי בכל הזדמנות, על עומס המס,…שיעור המס שהגיע ל־87% על הכנסה מעל 40,000 ל״י (לשנה)?… גם אנשי מס הכנסה אישרו כי המס על חברה יחד עם המס על הדיבידנד עולים לפעמים מעל 100% של ההכנסה. כמה זמן טענו אנחנו נגד העיוותים, נגד האפליות, נגד הסדרים פיקטיבים, נגד פריבילגיות בלתי מוצדקות? כמה זמן טענו אנחנו שהמושג של ׳ההכנסה החייבת׳ סולף, עד שלא נשאר ממנו דבר?*…”*

דיברתי גם על נצחוני בהתנגדותנו לשיטת מלוות חובת; על פי הריפורמה – לא יהיו עוד. ״יש חשיבות גדולה ביותר בעבודת האופוזיציה…״

יצחק בן־אהרון: עד מאה ועשרים!

יוחנן בדר: מר בן־אהרון, אתה אופוזיציונר מובהק. שנינו היינו באופו­זיציה, אפילו בחזית אחת, אתה זוכר את האופוזיציה שלנו נגד בן־גוריון… נגד שינוי שיטת הבחירות?

יצחק בן־אהרון: היו זמנים…

יוחנן בדר: אתה עזבת את קרון האופוזיציה וגם זאת ברגל אחת, תשמח יחד אתנו על נצחון האופוזיציה.

מנחם בגין: הוא גם היום באופוזיציה.

יוחנן בדר: נצביע בעד הצעת חוק זה, ובוועדת הכספים נשתדל לדאוג לכך, שהחוקים יהיו הרבה יותר טובים מן ההצעות (10.6.75).

לשם השלמת הריפורמה במס ההכנסה היתה דרושה גם ריפורמה במיסוי העקיף.

תיכנון ריפורמה זר כבר התחיל בשנת 1970. בקייץ 1971 עברתי יחד עם קבוצת חברי ועדת הכספים בארצות שונות באירופה כדי ללמוד את הבעיות במקום. חבלי החקיקה נמשכו שנים, וכאשר הגיש רבינוביץ סוף סוף את הצעת החוק לכנסת, החליטה סיעת הליכוד להתנגד לו. לא רציתי להופיע על הדוכן כמתנגד למס ערך מוסף.

הייתי פעיל בעיבוד הצעת חוק זה בוועדת הכספים לקראת הקריאה השנייה. תיקונים רבים שהצעתי נתקבלו, הגשתי גם הסתייגויות לא מועטות ונימקתי אותן בכנסת (29.12.75). ביקורתי העיקרית בקשר עם חוק זה איננה לגופו אלא על רקע מקומו במערכת מיסי העקיפין. בארצות אירופה בא מס ערך מוסף במקום מיסים עקיפים קודמים. אצלנו הסכימה הממשלה להקטין במקצת את שיעורי מס קנייה בלבד, ואני טענתי מעל במת הכנסת: בנסיבות אלה – אין זה מס ערך מוסף, אלא מס מוסף, נוסף.

אוסיף כאן מספר פסוקים מנאומי על תקציבי שנות 1975 ו־1976:

״ממשלה זו איננה מסוגלת לעשות דבר… היא חלשה מבפנים… מר רבינוביץ, הכל רואים שיש לו אומץ לב, אני חושב שיש לו גם יועצים טובים… אבל כל זה לא יועיל… לא אדם אחד, ולא שניים ולא ההרכב האישי קובע אלא המימסד. אמנם המלה ׳מימסד׳ הפכה למילת־גנאי, אבל גם המלה ׳צמרת׳ הפכה אצלנו למילת גנאי… כל עוד יהיה המימסד כמו שהוא… תוצאתו: האינפלאציה, ואם כן… גם הגידול בגרעון חוץ…״ (24.5.75).

״… לא ברור לי הפעם מה תפקיד האופוזיציה. לשר רבינוביץ ולתוכניתו יש אופוזיציה גדולה במפלגתו… מר משל אמר, שאנחנו בוועדת הכספים יושבים על האולימפוס ואיננו יודעים מה העם רוצה… אני יודע מה אדם רוצה: אדם פשוט, יהודי טוב, עובד נאמן: הוא חושב שלקבל 100 ל״י טוב יותר מאשר 80 ל״י, לעומת זאת הוא חושב שטוב יותר לשלם בעד מצרך 80 ל״י מאשר 100 ל״י. הבעיה היא, מה שמר משל לא הביא בחשבון, היא מהי חובת המנהיגות, מה חובת הנבחרים, לא רק בכנסת…גם באיגוד המקצועי, האם חובתם להשביע את רצונו של מי שקיצוני יותר, כפי שעושה הרבנות הראשית כלפי נטורי קרתא, או אמנם חובת המנהיגות היא לומר לעם את האמת, מה רצוי ומה הכרחי, ומה אפשרי ומה בלתי אפשרי…יש להבדיל בין דימאגוגיה לבין מילוי תפקיד ציבורי״ (9.10.75).

"אנחנו ארץ מתפתחת, השרויה במצב חירום בטחוני, ורוצה לחיות כמו מדינה רווחה, כמו ארצות הברית. אנו משתדלים לעשות זאת, עושים חובות חוץ – זה הולך; כמה זמן אפשר עוד כך ללכת? זאת הבעיה של היכולת. מהי היכולת שלנו? נחיה על פי יכולתנו, זו תשובה לכל שאלות אשר בפנינו״ (26.1.76).

"…הבעיה היא הפער בין היכולת לבין החשק. אמר הפרופיסור פטנקין: כל מה שהממשלה צריכה לעשות יודע כל ילד; הוא גם אמר שהממשלה אינה עושה דבר מן הדברים שצריך לעשות… מה אמרו השרים לשר האוצר? תפקידך לתקן את הברזים הדולפים ותו לא; וזו בשעה שמאיים עלינו, על ביתנו הלאומי שיטפון של ממש״ (24.2.76).

בתלקים ובפרקים הקודמים של ספר זה השתדלתי להיפרד מחברי בוועדת הכספים. יסלחו לי אלה מהם שמשום מה לא הזכרתי אותם. כאן אני רוצה להיפרד מחברי ועדת הכספים של הכנסת השמינית. כבר הספקתי לשמוע מיודעי דבר שהיא היתה יותר מוצלחת ויותר פעילה מהרכב הוועדה בכנסת התשיעית. ומי היה בה?

מסיעתי: שמחה ארליך, היום שר האוצר, יחזקאל פלומין, היום סגן שר האוצר, גדעון פת, היום שר המסחר והתעשיה, הפרופ׳ משה ארנס, היום יושב ראש ועדת החוץ והביטחון ומ״מ יושב ראש תנועת החרות, חיים קורפו. יושב ראש הקואליציה, אליעזר שוסטק, הוא היום שר הבריאות, וזלמן שובל הוא מוכשר לא פחות משאר חברי ועוד יהיה גם הוא שר. אני עלול לקבל ״mania grandiosa״ בחשבי שהייתי מרכז של סגל חבורה כזה.

אנשי המערך הם עתה באופוזיציה. משה שחל הוא יושב ראש סיעת המערך, עדי אמוראי הוא הדובר הראשי של נציגות המערך בוועדת הכספים; אני מאחל להם שימצאו במילוי תפקידיהם הנוכחיים אותה מידת סיפוק שמצאתי אני בה במשך שנים רבות. שאר חבריהם בוועדת הכספים של הכנסת השמינית לא נכנסו לכנסת החדשה, אך הם כולם אנשים מצויינים ראויים להצלחה לא פחות ממי שהצליח, וידידותם יקרה לי, הגב׳ נוזהת קצב, משה ברעם, משה וורטמן, דוד קורן, וגם שני נציגי מפ״ם, אהרון אפרת ואלעזר רונן.

נשארו בכנסת נציגי מפד״ל בוועדת הכספים הקודמת אברהם מלמד, יהודה בן־מאיר ואהרון אבוחצירה, וידידי הוותיק, עציר ג׳למה, הרב שלמה לורנץ, שהוא היום יושב ראש ועדת הכספים.

יצחק גולן מן הפרוגרסיבים – לא היה מועמד לכנסת התשיעית, המפלגה שלא העמידה אותו בצמרת רשימתה – קיבלה עונש קשה, לא רק על שגיאה זו בלבד.

יחד אתי עזב את הכנסת ישראל קרגמן יושב ראש הוועדה. ישבנו יחד בוועדה זו עשרים שנה בקירוב. התווכחנו, רבנו, רגזנו, התפייסנו ושוב עמדנו זה נגד זה, כל אחד מאתנו על דעתו, כל אחד הדובר הראשי של מפלגתו בענייני המשק, והפכנו ידידים בלב ובנפש.

הלכו לעולמם חברי ועדה זו אהרון גולדשטיין, עוזי פיינרמן, צבי גרשוני ובנציון חלפון, בני אדם יקרים, ואני גאה שרכשתי לי את ידידותם.

אני רגיל לשאול את עצמי כשאני שומע שנפטר אדם, מכר, חבר, ידיד, יריב: האם פגעתי בו שלא בצדק? ואם פגעתי בו במלה עוקצנית, האם ביקשתי סליחה? לא תמיד תשובתי חיובית; אולם אני נזהר ביחסי לזולתי, כדי שאהיה אתו בסדר בשעת פרידתו הסופית. לשוני היא סארקאסטית מעצמה, ועל קצהו של קולמוסי יושב שד והוא זורע עוקצים בין השורות, חייב אני להיזהר.

בכנסת השמינית הוטל עלי התפקיד לכבד בשם הכנסת את זכרו של יוסף אפרתי, איש קיבוץ גבע ומייסדיו, מראשי מפא״י, חבר ועדת הכספים בשנים 1949–1965, שזכיתי לידידותו (24.2.75).

הכנסת וחברי בוועדה הטילו עלי את התפקיד להופיע בכנסת בדברי אזכרה לחברנו, חבר הכנסת השביעית והשמינית, מנהיג תנועת המושבים, עוזי פיינרמן; מלא מרץ, ולב טוב, ידיד יקר לנו, בן חמישים היה במותו (6.5.75).

לוסי, אצילת הנפש, רעייתו הנאמנה, בטוב וברע, ואלמנתו של פנחס לבון, ידידי היקר, המליצה לפני יושב ראש הכנסת שיטיל עלי להגיד דברים בישיבת האזכרה לבעלה (2.2.76). עברתי בנפשי מחדש על כל שלבי הטראגדיה שלו. בשם כל הנוכחים ובשם הכנסת ביקשתי ממנו סליחה על העוול שנעשה לו.

6. בוועדה לענייני ביקורת המדינה    🔗

לעולם אל תשתדל להצליח במילוי תפקידך יותר על המידה, כי אם תצליח, לעולם לא יתירו לך חבריך לעבור לתפקיד אחר. זוכר אני רגע אחד: הנה עוד מעט תמלאנה חמש עשרה שנה לעבודתי בוועדת הכספים. הגיעה, איפוא, העת לעבור לתפקיד אחר. על כך השיב לי בגין: לחמש עשרה חסרה עוד חצי שנה, גם אין לנו חבר שיכול להחליף אותך. ובגלל החודשים החסרים ישבתי בוועדה זו עוד ארבע עשרה שנים.

היו זימונים שיכולתי להיות יושב ראש ועדת חוקה חוק ומשפט, יושב ראש ועדת הכלכלה, סגן יושב ראש הכנסת, יושב ראש הוועדה לחוקי יסוד ועוד, לו הייתי מתעקש ודורש זאת מסיעתי. אך לעולם שמעתי: אתה דרוש לנו בוועדת הכספים, ואני קיבלתי עלי את הדין. ברם, כאשר הוקמה הוועדה לענייני ביקורת המדינה, וברור היה מראש שישתתפו בה חברי ועדת הכספים מכל הסיעות, היה זה דבר טבעי שגם אני אהיה חבר בה, ואם חבר – גם היושב ראש. החל מחקיקת חוק מבקר המדינה משנת 1949, בה הייתי פעיל, עבדתי בוועדת הכספים כמעט בלי הפסקה בכל ענייני ביקורת המדינה, ומדוע אפסיק עבודה זו דווקא עכשיו?

ואמנם אחרי שראשות הוועדות “שלנו” חולקה לחצאים־חצאים, על פי התורנות, היססתי האם לקבל תפקיד יושב ראש לשנתיים בלבד, אך בסופו של דבר הסכמתי גם לכך. ראיתי צורך לארגן ולהפעיל ועדה זו, כדי שתוכל לפעול ולעשות את מלאכתה כראוי. לכך היה דרוש לה יושב ראש מנוסה בתחום זה. תפקידה של הוועדה בענייני הביקורת נקבעו בחוק באופן נוקשה (זאת עשינו כדי שהרוב לא יוכל לצמצם למעשה את סמכותה או להשהות את סיכום המסקנות ואת הגשתן לכנסת), ואין להרחיב את פעולות הוועדה (וזה רצוי אחרי שהתפקיד נמסר לוועדה נפרדת) אלא על ידי שינויים בחוק. יתר על כן, תפקידי הביקורת הם ב־95% בידי מבקר המדינה, וחלקה של הוועדה הוא בקושי 5%, ובפרט שהאוטוריטה של המבקר בעיני הציבור היא גדולה מאוד. ובכל קונפליקט בינו לבין הוועדה הציבור יעמוד לצידו. נוסף לכך האינטרס של המדינה – והאינטרס של האופוזיציה צריך לחזק את מעמדו של מבקר המדינה. רק המבקר יכול לנהל את פעולות הביקורת: לא זו בלבד שיש בידו הסמכות לכך, אלא גם מנגנון יעיל ורב (אף פעם לא די רב), וכנגד זה הוועדה איננה הרבה יותר מאשר מקהלה לעומת הסולן הראשי במחזה יווני עתיק או באופירה המודרנית.

בעבודת הביקורת בוועדת הכספים הצלחנו על ידי קביעת נוהלים פנימיים להוסיף לעומק ולרוחב בעבודתנו, בענייני ביקורת המדינה, אך ועדה נפרדת זקוקה בהרחבה נוספת של היקף פעולתה, כדי שתוכל לעבוד לא רק חודש חודשיים בשנה – אלא באופן מתמיד, קבוע, במשך השנה כולה, כשאר הוועדות הקבועות של הכנסת.

בתחילת עבודת הוועדה נתקלתי בקשיים נוספים: כמעט כל חברי הוועדה היו גם חברי ועדות שונות אחרות. צריך היה לתאם את שעות ישיבות הוועדה על פי יכולתם להשתתף בישיבותינו. ונוסף לכך, המבקר ד״ר נבנצל היה חבר ועדת אגרנט והיא ישבה פעמיים ביום, בכל יום חול; נשיא בית המשפט העליון שמעון אגרנט, שהיה יושב ראש ועדת החקירה, ביקש שלא נפריע להשתתפותו של ד״ר נבנצל במילוי תפקידו בוועדת החקירה, וד״ר נבנצל, מצידו, רצה להשתתף בכל ישיבת ועדת הביקורת. הייתי אנוס, איפוא, לקבוע את ישיבות ועדת הביקורת לשעות הפסקת הצהריים של ועדת אגרנט או למועדים בלתי רגילים אחרים.

על פי החוק הקיים, רשאית הוועדה להגיש לכנסת את מסקנותיה והצעותיה פעמיים בשנה בלבד: פעם אחת לגבי הדו״ח השנתי של מבקר המדינה, ופעם נוספת לגבי הדו״ח של נציב תלונות הציבור. לוועדה הנפרדת דרושות זכויות יותר רחבות, ולכך דרוש תיקון בחוק – ולהעברת תיקון החוק בכנסת – הסכמת הרוב.

תוך התמקחות בלתי פוסקת עם נציגי הרוב, ובהתייעצות עם ד״ר נבנצל שהיו לו דעות משלו, הכינותי והעברתי דרך כל שלבי החקיקה חוק שהתיר לוועדה להגיש לכנסת את מסקנותיה לדו״ח השנתי של המבקר בשני שלבים (והחוק הוא "הוראת שעה״ – לשנה אתת) (9.7.74). לאחר הצלחת הנסיון הזה הכינותי והעברתי בכנסת תיקון חוק מבקר המדינה: הוא הסמיך את הוועדה, להגיש את מסקנותיה לדו״ח מבקר המדינה בשני שלבים, ולהגיש באותה דרך את מסקנותיה לגבי דו״חות אחרים של מבקר המדינה (כגון דו״חות על ביקורתו בחברות ממשלתיות) וליזום עליהם דיונים במליאת הכנסת. החוק הוסיף גם סמכויות למבקר המדינה (28.1.75).

באנגליה מופיעים לפני הוועדה לחשבונות המדינה (Public Accounts Commitee) רק נציגי ביקורת המדינה, והדיון על פריטי הדינים והחשבונות שלהם הוא על כל פריט בכל הקיצור. בוועדת הכספים של הכנסת יצרנו לנו נוהג יותר מעמיק: בשעת הדיון על כל נושא מתוך דו״ח מבקר המדינה מופיעים בוועדה נציגי המשרד הממשלתי או הגוף המבוקר, נשאלות שאלות, ניתנות תשובות. נוכח גם המפקח הכללי ממשרד האוצר (שגם הוא מעיר הערות בכתב ובעל־ פה לדו״ח המבקר). בדרך זו משיגה הוועדה תמונה חיה ורב צדדית, וגם יכולה להשפיע במישרין על נציגי הגוף המבוקר לטובת התיקונים הנדרשים על פי דו״ח המבקר. אין לוועדה סמכות של ועדת החקירה. אך מבקר המדינה רשאי למנות ועדת חקירה ביוזמת הוועדה או באישורה. לוועדת חקירה כזאת – כל הסמכויות שהחוק מעניק לוועדות חקירה ממלכתיות.

נוסף לדו״חות השנתיים מגיש המבקר לוועדה דו״חות מיוחדים, בפרט על פעולות הביקורת ומימצאיה באיגודים הממשלתיים. הוועדה רשאית לבקש ממנו חוות דעת בכל עניין שהיא מוצאת לנכון ועל פי הנוהג ליזום פעולת חקירה דחופה או מיוחדת.

החוק מחייב שמירה על סודיות הדיונים והמסקנות של הוועדה, במידה שהדבר דרוש מבחינת ביטחון המדינה או מבחינת יחסי החוץ שלה. לעיתים קרובות היו הדעות בוועדה חלוקות לגבי הצורך להחיל את דין הסודיות על נושא מסויים, שכן הרוב ביקש לנצל את דין הסודיות כדי למנוע פירסרמה של פרשה שהממשלה איננה רוצה בגילויה.

בוועדת ביקורת המדינה היושב ראש הוא איש האופוזיציה. ואמנם לא רק לקו­אליציה אלא אפילו למערך עצמו רוב הקולות בוועדה. ואם בשלב מסויים נתקבלה החלטה בקולות החברים שהיו נוכחים בישיבה והם היו לא מן המערך, היו נציגי המערך דורשים הצבעה חוזרת ובה הפעילו את הרוב שלהם. הניגוד הזה – בין היושב ראש לבין הרוב – היה בלתי נמנע במצב שהיה קיים בכנסת השמינית, אך אני סברתי שאין זה מכריע אם הסיכומים שלי יגיעו למליאת הכנסת כדעת הוועדה או כדעת המיעוט בה, העיקר שהם יוגשו ויידונו בישיבת הכנסת.

בזמן הקצר של כהונתי בוועדה זו (מפברואר 1974 עד הקייץ 1975) נזדמן לי פעם אחת בלבד לבקש ממבקר המדינה חוות דעת. היה זה בשאלת ההרצאות בשכר של עובדי המדינה. שאלה זו נתעוררה בקשר להרצאותיו של השגריר יצחק רבין בארצות הברית. המבקר מסר לנו את חוות דעתו בספטמבר 1974. (מסקנתו היתה: אין הוראות בעניין, וצריך להוציא אותן בהקדם). דאגתי לפירסום חוות הדעת, ונציב השירות ומשרד החוץ הוציאו הוראות: אסור בלי היתר מיוחד.

אחרי שהגיעו אלינו ידיעות על מעשי מיכאל צור בחברה לישראל וב״צים", שהיא חברה ממשלתית, פניתי למבקר המדינה שיחקור בדבר ויגיש עליו דין וחשבון מיוחד. ואכן המבקר כבר פתח לפני כן בצעדים מתאימים, והוא ביקש מן הוועדה אישור למינוי ועדת חקירה בעניין זה. מיכאל צור נאסר, הועמד לדין ונדון לחמש עשרה שנות מאסר. רק אחר כך מסר לנו המבקר את הדין וחשבון שלו בעניין זה (כלומר, אחרי שהוא חדל להיות בחזקת “סוביודיצה”).

בתקופת כהונתי הספקתי להביא לוועדה, לקיים דיונים וברורים, להכין טיוטות להצעות ולמסקנות של הוועדה, לקיים דיון על הצעות אלה, ולהעביר את דעת הרוב, בתור דעת הוועדה, ודעות המיעוטים למליאת הכנסת – ולהשתתף בדיונים אלה בתור מרצה, מסכם, ולפעמים רק בתור מביע דעת המיעוט לגבי שני דו״חות של מבקר המדינה (מס׳ 24 ומס׳ 25) ושני דו״חות של נציב תלונות הציבור (מם׳ 2 ומס׳ 3). הדיונים בכנסת נערכו בימים 1.7.74, 13.8.74, 4.2.75, 9.7.75 ו־2.3.76.

היתה לי התנגשות חריפה עם ח.כ. אדי יפה, נציג המערך בוועדה, על נוסח הצעות הוועדה לדו״ח מס׳ 24 של המבקר. אך בדרך כלל השתדלנו להגיע לדעות מוסכמות בעזרת מבקר המדינה, שאני הייתי מעוניין בשיתוף פעולה אתו, וגם אדי יפה העדיף לקבל את עצותיו.

לקראת תחילת מושב החורף של הכנסת, 1975, עבר תפקיד יושב הראש של ועדה זו לידי ח.כ. יוסף תמיר מן המפלגה הליבראלית. הוועדה ערכה ישיבת פרידה, בה שמעתי דברים נעימים. אני מעריך במיוחד את הדברים שהשמיע בהזדמנות זו מבקר המדינה על עבודתנו המשותפת מאז שנתמנה בראשונה לתפקידו.

7. עוד על “הכנסת ואני”    🔗

במשך השנים חששתי לא פעם שאין אנו מצליחים לתרום את תרומתנו המלאה לביסוסו ולחיזוקו של השלטון הדימוקראטי בישראל. תרמנו את תרומתנו במאבק על מתן חוקת יסוד לעם (בכנסת הראשונה), במלחמה נגד חוקים ריטרואקטיביים, במאבק לביטול המימשל הצבאי, לחקיקת חוקי היסוד (הכנסת־הממשלה־הנשיא). היינו ערים לכל פגיעה בזכויות האדם בישראל ולכל סכנה לחופש של התארגנות פוליטית ושל העיתונות. אולם לא ניצלנו את שמונה השנים, בהן היה חבר הכנסת מסיעתנו יושב ראש הוועדה לחוקי היסוד, לקידום מתן חוקה למדינה או אפילו לחקיקת חוק יסוד – זכויות האדם ואזרח. חשבתי על דרך אלטרנאטיבית לביסוס הדימוקראטיה בישראל: להחליף חוקים מאנדאטורים מסויימים, כגון פקודת העיתו­נות או ההוראות על חובת קבלת היתר מן המשטרה לקיום אסיפה ותהלוכה – בחוקים ישראלים דימוקראטיים.

הכינותי, איפוא, הצעת “חוק עצרות, אספות ותהלוכות”. הבאתי אותה לאישור הנהלת הסיעה. קיבלתי את האישור והגשתי את ההצעה לכנסת לדיון טרומי. הסברתי את הצורך בחוק זה. מטעם הממשלה הופיע… שר המשטרה. הוא הסביר כי מוטב לשאיר את הדבר בידי המשטרה. הוא לא הבין או לא רצה להבין את ההבדל שבין חופש אסיפה בהיתר המשטרה לבין החופש – בזכות המוגנת על ידי החוק. הקואליציה הורידה את הצעתי מעל סדר היום (19.12.74).

היה זה לי אות – כי לשווא אנסה להציע גם חוק עיתונות. מוטב שבאוסף “דרייטון” תרדם פקודת העיתונות הנשכחת, מאשר שיחוקקו חוק עיתונות ישראלי שיבטיח “חופש” ברשות משרד הפנים.

ובעצם אין סיבה להצטער על כך ש״חוק העמותות״ – זה החוק להתארגנותם של התושבים שלא לניהול עסק להשגת רווח – בקיצור חוק אגודות – שהכין אותו והביא לקריאה הראשונה שר המשפטים פנחס רוזן – הוקפא על פי דרישת ההסתדרות.

ראיתי מקרוב כי במשך שנים לא חל שיפור בעבודת הכנסת, אלא להיפך – כל כנסת – גרועה מקודמתה. לפיכך הצעתי בדיון על תקציב הכנסת לשנת הכספים 1974 שורת ריפורמות בעבודת הכנסת.

ראשונה: קביעת קוורום לקיום ישיבות הכנסת, שלושים חברים שבלי נוכחותם לא תתנהל ישיבת הכנסת. כך תצטרך הקואליציה לדאוג כי בישיבת הכנסת ישתתפו חברים במספר הדרוש, והאופוזיציה אף היא תצטרך להוכיח לציבור שגם אנשיה אינם מזניחים את חובתם.

שנייה: צריך להתקין בכנסת מיתקן להצבעה אלקטרונית. ראיתי את השיטה בפארלאמנט השוודי. שם מצביעים החברים ממקומם בלחיצה על כפתור. באותו רגע מופיעות על הלוח שעל הקיר תוצאות ההצבעה – במספרים כלליים, וגם לגבי כל אחד מן המצביעים – והנתונים שמעל הלוח נדפסים אוטומטית על גליונות נייר. בדרך זאת אין פנאי לגייס מצביעים מן המזנון, אין צורך בהצבעה חוזרת, ואפשר לבדוק בכל רגע, ולעולם מי היה נוכח באולם, וכיצד הצביע.

שלישית: אסור לקרוא נאומים; צריך לנאום. הקראת נאומים מוכנים מראש, מן הכתב, הופכת כל דיון למשעמם ובשל כך האולם ריק. הרמה המיוחדת של בית הנבחרים הבריטי – נובעת מאיסור קריאת נאומים המוכנים מראש.

רביעית: צריך להסדיר את הנוהל לגבי קריאות ביניים: שיהיו מותרות, קצרות ומנומסות. נלמד מן הנוהל של פארלאמנטרים אחרים.

חמישית: צריך להחזיר לקריאה השנייה של הצעות החוקים את אופיה, ואת הפונקציה שלה, כמו שנקבעו בתקנון הכנסת: הרצאה בפתיחת הדיון – ועל כל הסתייגות יתנהל הדיון הקצר (המסתייג, המשיב וההצבעה) בנפרד. התקנון התיר למסתייג לבקש את הסכמת היושב ראש לנמק את הסתייגויותיו בבת אחת, וליושב ראש את הסמכות להסכים לכך. יוצא מן הכלל זה הפך לכלל. ולא המסתייג הוא שמבקש רשות לנמק את ההסתייגויות שלו כאחד, אלא היושב ראש פונה אליו שיעשה כן. כתוצאה מכך הפכה הקריאה השנייה, שבכל פארלאמנט אחר היא הקריאה העיקרית – למעין חזרה על הקריאה הראשונה. צריך להחזיר את תקנון לתוקפו.

שישית: דרושה ריפורמה של נוהל השאילתות. היום קורא השר הנוגע בדבר באיחור רב, באולם כמעט ריק של הכנסת, תשובות לשאילתות, ששואליהן ברובם אינם נוכחים באולם. נוצר מנהג לכלול בכל שאילתה מספר שאלות, ולכל אחת ניתנת תשובה. דעתי שצריך לאמץ לנו את השיטה הבריטית: שאלה קצרה, תשובה קצרה ושאלות נוספות עוד יותר קצרות; יש בכך אומנות פארלאמנטארית – וזו השעה המעניינת ביותר בבית הנבחרים הבריטי.

שביעית: צריך לשים קץ לישיבות הוועדות בתל־אביב. עליהן לשבת רק במשכן הכנסת.

שמינית: הכנסת צריכה לשבת לפחות ארבעה ימים בשבוע (ולא שני ימים וחצי בלבד), זו ההצעה שהיושב ראש הדגול קדיש לוז היה חוזר עליה מדי פעם בפעם. עד כאן קיצור דברי בכנסת (4.6.74).

ידעתי מראש שלא בנקל יסכימו חברי הכנסת לחידושים בסדרי הבית, אשר משמעותם לגביהם היא תוספת מאמץ, עמל, קשיים וחובה. הכנסת היא מקום בו יכול אדם לעבוד יותר קשה מאשר בכל מקום אחר או להיות עצלן ובטלן יותר מאשר בכל מקום אחר. מבחינת מידת ההצלחה בעיני הרבים כמעט אין הבדל בין השניים. לא חסרים בשום כנסת “ארטיסטים” שכל מחשבתם להגיד או לעשות דבר שכל מטרתו לזכותם בפירסום, ולמשוך תשומת לב הרבים; הם ידעו להופיע בראדיו, בטלוויזיה, בעמודי עיתונים, מבלי שיעשה בכנסת עבודה כלשהי. מבחינת ערכם בתור “חדשות” אין הבדל בין תרומה פוזיטיבית לעבודת הכנסת לבין תרומה בדרך של הפרעה – אלא שמעשה הפרעה או “בלוף”, הם חדשה הזוכה לפירסום. בחדשים הראשונים של הכנסת התשיעית אין שום סימן שיימצא בה הכוח לעשות ריפורמה בסדרי הבית, שתבטיח העלאת רמת עבודתם של חבריה. ומה יהיה מצבנו אם יפסיק העם לתת אמונו בכנסת? "Facilis descensus Averno״ (קל להתגלגל לתהום).

גם הממשלה אשמה בתקלות שבעבודת הכנסת. תקפו של התקציב השנתי מ־1 באפריל. חובתה של הממשלה להציע אותו לכנסת בתחילת השנה האזרחית, כדי שתוכלנה הכנסת והוועדה לסיים את הדיונים ואת הבדיקות במועד (עד סוף מארס). כמעט בכל שנה מאחרת הממשלה להגיש לכנסת את הצעת התקציב. התוצאה היא שהממשלה אנוסה לבקש גם “תקציב ביניים” עד סוף חודש יוני או יולי, והתקציב השנתי יאושר בצורתו הסופית רק אחרי שנכנס למעשה לתוקף במסגרתו של תקציב הביניים לפני חודשים רבים. על רקע איחור כזה הגשתי הצעה לסדר היום (24.2.75). רבינוביץ השיב כי האיחור הוא יוצא מן הכלל, ושלהבא ישופר מצב הדברים.

באוגוסט 1976 מלאו לי שבעים וחמש. יושב ראש הכנסת וועדת הכספים ערכו ארוחת צהריים חגיגית. הסתכלתי בנוכחים, נזכרתי במשתתפי מסיבה דומה שערך לי יושב ראש ועדת הכספים ליובל השבעים שלי, רק חמש שנים לפני כן, וכמה מהמשתתפים כבר אינם אתנו!

במסיבה זו, כמו גם בקודמתה שמעתי מפי המשתתפים דברים נעימים עלי ועל עבודתי בכנסת. אותה שעה הרהרתי בליבי: במה זכיתי למעמד הזה בכנסת, שאני נהנה ממנו. הרי ישנם בכנסת נואמים טובים ממני, ולא הייתי מיניסטר או בעל תפקיד רם אחר, ובכן למה?

כל נסיון לספר על עבודה שוטפת בכנסת, בפרט על הדיונים השוטפים בענייני המשק והכספים, הוא מסוכן. אני סמוך ובטוח, על פי אותם ספרי זכרונות שקראתי כי איש לא העז לנסות נסיון כזה, ובדין. העבודה השוטפת בפארלאמנט ובפרט העבודה בוועדה פארלאמנטארית מעניינת רק ביום שבה עושים אותה, וגם ביום כזה יש בה עניין רק לאלה שעושים אותה, ואחרי המעשה הריהי בכללותה אפורה, והקריאה עליה משעממת. הפיתוי הוא לספר רק על רגעים שיש בהם מן הדראמה, על ישיבות סוערות, על משברים ומיפנים, על “הרגעים ההיסטוריים” של הפארלאמנט. אך סיפור כזה לא יהיה סיפור האמת כולה, ומכאן נסיוני שלי לספר גם על עבודה שוטפת. הלכתי בדרך זו בכל חלקי חיבורי ויהיו קוראים שיעברו על עמודים כאלה לעמודים יותר מעניינים (עד כמה שיש בספרי עמודים מעניינים) ועם הקורא – סליחה.

בימי כתיבת ספר זה חשבתי: מדוע זכיתי אני בכנסת, לשבחים כל כך רבים? האם בזכות חלקי במאורעות הגדולים, בזכות נאומים בנושאים חשובים, בזכות התמרונים, התכסיסים, החידושים הבולטים? אולי יש בכך חלק למעמד שזכיתי בו בכנסת, והיו בכנסת חברים שלא עשו, או שלא קיבלו אפשרות לעבוד בוועדותיה החשובות (אפילו משה סנה, מאז שהצטרף, בכנסת השנייה, לסיעה קטנה שוב לא יכול היה יותר לפעול אלא במליאת הכנסת בלבד) אך התבלטו בהופעותיהם במליאת הכנסת. נדמה שאת העמדה שהשגתי חייב אני בעיקר לעבודתי הזעירה: להופעותי הקצרות התמציתיות על דוכן הנואמים, להצעה בענייני נוהל, או להודעות בשם הסיעה, אך בעיקר לעבודתי האפורה, השיגרתית לכאורה, אך המעמיקה ומחדשת, בוועדות הכנסת.

כמעט אין חוק שעבר ועדה שהשתתפתי בה, מבלי שלא נכנסו לשורותיו הצעות התיקונים שלי. ולא במקרים מועטים בלבד – דחתה ועדת הכספים ושינתה הצעות, תקנות וצווים שמצאתי בהן פגם; ואני יודע מפי עובדי משרד האוצר שהם מנעו הגשת הצעות רבות – באומרם שבדר יתנגד, שהוועדה לא תסכים.

כתב פעם תיאודור הרצל מסה: “הנצח ויום אחד”, ובה הוא עמד על זכותו של הספר שנכתב ל״נצח" לעומת זכות המאמר שזמנו, וחשיבותו רק ליום בו נדפס בעיתון. ואמנם השפעתו וחשיבותו באותו יום עולות לפעמים על זו של הספר הנרדם באיצטבא שבספריה במשך שנים ארוכות. הציעו לי לא פעם אחת שאמסור לפירסום מבחר מאמרים שלי, סירבתי בטענה כי עד כמה שמאמר הוא יותר אקטואלי, יותר חשוב בשעתו, יותר חי – חייו יותר קצרים. מבחר מאמרים מן הימים ההם, מן התקופה שעברה – זה בית קברות בלבד (נוסף לכך הוא עשוי אולי לשמש תרומה קטנה להיסטוריון התקופה המחפש חומר אם ירצה לרדת למקורות). ועל אף פי כן – דומני שנשאר משהו של קבע מאלפי קריאות ביניים, ממאות הערות לסדר של עבודת הכנסת וועדותיה, מתיקוני הנוהל, מאלפי (או מרבבות) שעות של עבודה מעמיקה, חודרת בלתי פוסקת, אפורה, בוועדות הכנסת, מהצעותי הרבות שנתקבלו בישיבות אלה, ואף מהצעותי הרבות יותר שלא נתקבלו. ובזכות עבודתי זו, עבודה קשה, ואולי גם “פוריה”, השגתי בשנות עבודתי בכנסת (“עבודתי” אני אומר ולא “כהונתי”) אותה מידת הכרה שהשגתי.

יש שהיו מכרים פונים אלי: אני רוצה לראות ישיבת הכנסת, להאזין לה מן היציע, אך תודיע לי מתי תהיה ישיבה סוערת, מלאת צעקות, ו״סקאנדאלים", זהו מה שהייתי רוצה לראות. מובן, שהכנסת איננה תיאטרון ואי אפשר לדעת מראש מתי תפרוץ בה סערה, ואם יהיה חזאי לכך הוא יטעה לפעמים קרובות יותר מאשר החזאי של מזג אוויר. אך היכן האמן שיצליח למצוא חיים, ולעורר עניין ביום אפור, ללא סופה וברקים וללא קרני שמש, ובכל זאת גם ביום כזה חיים בו, עובדים בו, יוצרים בו ועושים בו עבודה מועילה, וזו דווקא סוג העבודה התשובה שבפארלאמנט.

ברם, כיצד לספר באופן בלתי משעמם על העבודה המשמעותית והמשעממת? כיצד לצייר בצבעים יפים את האפור? ולכן לא אצליח בספר זה לגלות לקורא את סוד הצלחתי בכנסת (במידה שהיתה), למרות שקראתי ושמעתי עליה דברים נעימים רבים מפי אישים, שהייתי מקבל את דבריהם על נושאים אחרים ברצינות גמורה ובאמון מלא.

אכן בפרק זה רציתי לרמוז, לפחות, על העבודה של ממש הנעשית בכנסת ובוועדותיה על ידי חברי כנסת לא מועטים. עבודה זו איננה זוכה אמנם לאור הזרקורים של פירסומת, אך היא לא פחות חשובה מן הפונקציות של הפארלאמנט שלנו מאשר תפקידיו המדיניים.

לא אוכל לסיים פרק זה מבלי להזכיר עוד מלחמה לזכויות האזרח. כוונתי למלחמה לזכויות היהודי במולדתו, שהתנהלה בעיקרה מחוץ לכותלי הכנסת. זהו המאבק על זכותו של היהודי להתנחל בכל שטחי ארץ ישראל, ולא רק בשטח המותר לו על פי הספר הלבן משנת 1939, ולא רק ב״גבולות" של שביתות הנשק משנת 1949.

לעולם לא אשכח את היום שביליתי עם המתנחלים על יד אותה תחנת הרכבת העזובה בלב שומרון, שהפכו אותה למקום התנחלותם. הם חידשו את ימיה הראשונים של שיבת ציון. עוד בוערת בלבות בני הדור החדש והמתחדש האש הקדושה של החלוצים ושל הלוחמים, ושל המגשימים.

זה היה היום היפה מכל ימי בכנסת השמינית.

8. משבר מרצון    🔗

אין לך דבר מוזר יותר מזה, שהממשלה עצמה תיזום מרצונה משבר ממשלתי, שיהפוך אותה לממשלת מיעוט לתקופה של חצי שנה, ושהיא תשלול מעצמה את כל סיכוי לקבל מן הכנסת אישור לתקציב השנתי או לחוק הדרוש לקיום ממשל תקין. דבר זה הוא בעצם היחיד במינו בתולדות המשטר הפארלאמנטארי בעולם. מעשה התאבדות זה, שעשתה ממשלת רבין, הוכיח כי היא לא היתה ראויה להיות ממשלה.

היה זה ערב שבת (10.12.76). השעה כנראה שעה בערך לפני קבלת פני שבת המלכה כאשר ראש הממשלה, בנוכחות קהל מוזמנים רב, קיבל בטכס צבאי, בשדה תעופה צבאי, את פני מטוסי הקרב המעולים, פ׳־15 שהגיעו מארצות הברית, בתור תגבורת חשובה לחיל האוויר שלנו. סיעת החזית הדתית התורתית (אגו״י־פואג״י) הגישה על רקע זה – הצעה להביע אי־אמון לממשלה. ראש הממשלה יצחק רבין הכחיש מעל במת הכנסת כאילו נפגעה קדושת השבת על ידי אותו טכס. הצעת אי־האמון נדחתה ב־55 קולות נגד 48; נמנעו: 9.

הנמנעים – היו חברי סיעת מפד״ל. רק אחד מהם, שר הפנים יוסף בורג מילא את חובתו הקואליציונית לתת קולו נגד הבעת אי־האמון בממשלה, שהוא נושא באחריות הקולקטיבית על מעשיה ומחדליה. חבריו הפרו חובה זו.

לממשלה היתה ברירה: לעבור בשתיקה על מעשה זה של סיעת מפד״ל (אחרי בירור מתאים בישיבתה ובישיבת הקואליציה) – או להפעיל את הסאנקציות של חוק מעבר לאמור: נמנעה הסיעה שעליה נמנה חבר הממשלה מן ההצבעה על הצעת אי־אמון, והחליטה הממשלה תוך שבוע ימים… שהיה בכך משום הפרת האחריות… דינו של אותו חבר הממשלה כדין מי שהתפטר. הממשלה בחרה בדרך השנייה: הודיעה לכנסת כי שרי מפד״ל ״התפטרו״ (20.12.76). הממשלה הפכה לממשלת מיעוט. צפויה בכנסת הצעת ה״אי־אמון" לממשלה, והפעם תזכה ההצעה ברוב קולות, וכדי למנוע חרפה זו – התפטרה הממשלה בעצמה (21.12.76). היא הפכה להיות “ממשלת מעבר” עד הבחירות.

במצב שנוצר – לא היתה הממשלה יכולה להשיג אישור לתקציב השנתי, או לחוק, או לתקנות, או לצו אלא בחסד מתנגדיה. היו גם בעבר ממשלות מעבר (בשנים 1951, 1959, 1961) אולם חבריהן היו מייצגים רוב הכנסת. הפעם רוב הכנסת היה כולו נגדה.

ידעתי גם לפני משבר זה ש״הצלחת היא סדוקה", ופעלתי בוועדת הבחירות המרכזית לקראת אפשרות של בחירות לאלתר. הכינותי הצעות חוקים לתיקוני חוק הבחירות, הגשנו אותן – בחתימות חברי הסיעות העיקריות לכנסת, והן הועברו לוועדת חוקה חוק ומשפט זמן רב לפני פרוץ המשבר. אחת מהצעותינו באה לערוך נסיון (בבחירות בצבא או באיזור בחירות) של הצבעה באמצעות מכשיר ניקוב בכרטיסי הצבעה מיוחדים, שישמשו למניין קולות במכונות אי־בי־אם. ברור היה כי במצב שנוצר על ידי התפטרות הממשלה, לא נספיק להכין את מבצע הנסיון לבחירות הבאות. ההצעה השנייה, – לתיקונים שונים בפרטי החוק – (תיקון מס׳ 6) עתידה היתה להתקבל בכנסת באופן סופי בקרוב.

בישיבת הנהלת הסיעה דנו על מועד הבחירות. הודעתי: אנו, בוועדת הבחירות המרכזית מוכנים לחודש מארס. חברי: לא נספיק. הם מציעים: אחרי פסח.

במערך היתה המגמה לדחות את הבחירות ככל האפשר יותר. נפתח מגע בין סיעתי: בגין רצה כי הבחירות תתקיימנה בתחילת מאי (3.5.77), ושהכנסת תשב כמעט עד ערב הבחירות. המערך הציע כמועד הבחירות יום 31.5.77, ורצה לסיים את מושב הכנסת בהקדם האפשרי, שתי הסיעות (וגם השאר) סירבו לפנות את חדריהן בכנסת לרשות ועדת הבחירות המרכזית, כדי שתוכל לעבוד במלוא כוחה. הוסכם: הבחירות תתקיימנה ב־17 במאי, הכנסת תצא לפגרה האחרונה לפני חג הפסח, ולוועדת הבחירות המרכזית יימסרו החדרים הדרושים לה במחצית פברואר.

בעיה נוספת שעלתה: האם לקיים ביום הבחירות לכנסת גם את הבחירות המוני­ציפאליות. בתחילה היו שלוש המפלגות העיקריות (אנחנו, המערך ומפד״ל) נוטות לאיחוד יום הבחירות. הדיונים אצלנו היו ממושכים, קיימנו מספר ישיבות בהרכבים שונים ובשעה שכבר החלטנו בעד קיום הבחירות המקומיות ביום הבחירות לכנסת, כבר החליטו הסיעות האחרות ״נגד״, והבחירות לעיריות נידחו לשנת 1978 (בהתנגדותנו).

עלתה עוד שאלה: פנקס הבוחרים הקיים ערוך על פי המצב ב־1.4.76; האם נשלול את זכות ההצבעה משנתון הנוער שהגיע מאז לגיל 18, ומן העולים החדשים? הבעייה היא האם יש לערוך פנקס בוחרים חדש, או פנקס בוחרים נוסף. בניגוד לדעתי (ובניגוד לדעתם של מומחי ועדת הבחירות המרכזית) החליטו חברי, והסכימו סיעות אחרות להסתפק בפנקס נוסף.

הובאו לכנסת הצעות חוקים על פי הקווים המוסכמים בין הסיעות והן נתקבלו בלא קושי.

שנתיים בקירוב לפני הבחירות לכנסת התשיעית כבר הודעתי בשיחה ב״קול ישראל" כי לא אהיה מועמד לכנסת הבאה, אחר כך מסרתי הודעה זו גם בישיבת הסיעה. אני אמנם בריא, חזק ובמלוא כותי ויכולתי להמשיך – אך רציתי לפרוש מן הכנסת לפני שארגיש בהגבלות הראשונות של הזיקנה.

גם ד״ר אלימלך רימלט, יושב ראש המפלגה הליבראלית, שהוא צעיר ממני, הודיע כי לא יהיה עוד מועמד לכנסת הבאה. הוא גם סירב בוועידת מפלגתו להיבחר מחדש, והפסיק למעשה את פעילותו. כנגד זה אני החלטתי להמשיך בעבודתי המלאה – עד שאחתום כבא כוח הליכוד על תוצאות הבחירות לכנסת החדשה.

הבה נסתכל, במקצת, במפלגות שהתארגנו למלחמת הבחירות לכנסת התשיעית. אפתח דווקא בגורם החדש שעלה כתוצאה מאכזבת תומכיה הוותיקים של מפא״י מן המערך וממנהיגותו. בחודש מאי 1976 הכריז הפרופיסור יגאל ידין כי הוא מוכן להיכנס לפוליטיקה, אם ימצא לכך תמיכה מספקת בציבור. בנובמבר 1976 הודיע ידין על הקמת מפלגה חדשה “התנועה הדימוקראטית”. הצטרפה אליו גם הקבוצה “לשינוי” (כוונתם לשינוי שיטת הבחירות) ומכאן שם האיחוד “התנועה הדימוקראטית לשינוי”. אל ידין הצטרפו אישים ידועים לעם, מהם שתפשו עמדות מפתח במשק ההסתדרותי. העיתונות וגם הראדיו והטלוויזיה סייעו למפלגה חדשה זו בפירסומיהם החיוביים עליה. היתה זו בעיקרו של דבר תעמולת בחירות, ועבירה מצד רשות השידור על ה״לאו" של החוק. חקרי־דעת־הציבור שונים ניבאו למפלגה החדשה הצלחה גדולה בבחירות.

בסיעתי, הליכוד, שלום־בית יחסי. אמנם חטיבת “המרכז החופשי” התפלגה לשתיים והן: “המרכז החופשי” של ח.כ. שמואל תמיר ועקיבא נוף, ו״המרכז העצמאי" של ח.כ. אליעזר שוסטק ואהוד אולמרט. ידעתי כמעט מתחילה כי תמיר מתכוון לפרוש מן הליכוד, והוא עשה זאת ברגע הנוח לו (20.10.76). גם ח.כ. בנימין הלוי פרש מן הסיעה. ומאז, כאמור נהנתה הסיעה משלום בית. כנגד זה חזר עזר וייצמן לפעילותו בתנועת החרות ושימש ראש מטה הבחירות של הליכוד.

אריק שרון התפטר מן הכנסת כדי לחפש דרך חזרה למערכת הביטחון. טוב שלפני הבחירות החליט לחזור לכנסת.

הליבראלים שלנו הזמינו את הרשימה הממלכתית להתאחד אתם. אך יגאל הורביץ הפיקח בחר לו בדרך אחרת, וסיעתו התאחדה עם “המרכז העצמאי” ועם "התנועה לארץ ישראל השלימה״. נכחתי בכנס האיחוד שלהם (30.6.76) ויצאתי ממנו מעודד מאוד בליבי: איחוד זה, התנועה “לעם” יוסיף כוח לליכוד ולשאיפותיו.

תנועת החרות קיימה בתקופת הכנסת השמינית שתי ועידות ארציות. באחת מהן הרציתי על חשיבותו של תקציב הביטחון ועל הזנחתו ערב מלחמת יום הכיפורים, ובשניה על מידת התלות של ישראל בסיוע החוץ ועל הדרכים לקראת עצמאות כלכלית למדינתנו.

לא היו חסרות צרות למפלגות אחרות.

במפד״ל הוחרף הניגוד בין הוותיקים לבין הצעירים, ואף על פי כן הם עשו ברגע מסויים יד אחת והדיחו את השר יצחק רפאל מן הרשימה לכנסת התשיעית.

את הליבראלים העצמאים נטש ח.כ. הלל זיידל והצטרף לליכוד. זה מכבר הוא היה קרוב להשקפותינו – ומבודד מבחינה זו בסיעתו.

ח.כ. הכנסת ליובה אליאב, ציוני טוב, אך יונה קיצונית, עזב את מפלגת העבודה והצטרף לתנועה לזכויות האזרח, שהפכה לסיעה של ארבעה. סיעה זו התפלגה לשתיים (שניים, שניים) ואליאב הלך לבחירות לכנסת התשיעית יחד עם “מוקד” ועם אורי אבנרי.

את מפלגת העבודה עזב גם מרדכי בן־פורת; הסיבה: חילוקי הדעות בשאלות היסוד. בן־פורת קרוב לדעות שלנו. אינני מבין למה לא הוזמן לליכוד.

מפלגת העבודה סבלה מן הפרישות הרבה פחות מאשר מן הפרשיות בצמרתה, זו אחרי זו: פרשת מיכאל צור, המנהל הכללי של משרד המסחר והתעשייה לשעבר, המנהל הכללי של החברה לישראל – שהסתבך בעסקים בלתי כשרים, גרם להפסדים גדולים, ונדון למאסר של חמש עשרה שנים; פרשת אשר ידלין, המנהל הכללי של קופת החולים של ההסתדרות – אשר נתמנה על ידי הממשלה לנגיד באנק ישראל. אחרי שנתמנה, נודע לממשלה כי נערכות בקשר אליו חקירות במשטרה. בסופו של דבר נאלצה הממשלה לבטל את מינויו של איש־אמונה זה – והוא נדון לחמש שנות מאסר, במשפט בו גילה את חלקו במימון מפלגתו.

מפלגת העבודה הזדעזעה גם במותו הטראגי של שר השיכון אברהם עופר. התנהלה חקירה משטרתית מוקדמת בקשר עם פעילותו, בליווי הדלפות והתקפות בעיתונים (וגם בכנסת). חבריו התרחקו ממנו – והוא נשבר ברוחו. הוא היה אדם טוב לב, הגון, מעשי, מוכשר, מוכן לעזור לכל אדם במצוקתו. וליוו אותו למקום מנוחתו אלפי אנשים שיזכרו אותו לטובה. גם אני. אולם התנהגותה של צמרת מפלגתו כלפיו לא עזרה לה בבחירות.

המערך היה עלול לסבול בבחירות גם מ״פרשיות" פחות חמורות אך רגישות ביותר. דווקא בתקופת מלחמת הבחירות נתגלה כי אשתו של ראש הממשלה מחזיקה בבאנק בארצות הברית סכום כסף לא מבוטל שבו השתמשה, הכל בניגוד לתקנות המטבע. על רקע זה ויתר יצחק רבין על מקומו הראשון ברשימת מועמדי מפלגתו. אשתו הורשעה בבית המשפט.

נתגלה גם שאבא אבן מחזיק סכומי מטבע ניכרים בחוץ לארץ, רק אחרי הבחירות הספיק היועץ המשפטי לממשלה לקבוע שאין בעניין זה יסוד לאישום.

עוד לפני כן – נתכנסה ועידת מפלגת העבודה, והתפקיד המרכזי שלה – לקבוע מועמד לראש הממשלה. המועמדים הם יצחק רבין ושמעון פרס; רבין זכה בהצבעה החשאית ברוב קולות קטן. משוויתר על מקומו בראשות הרשימה של מפלגתו נבחר במקומו פרס.

קשה לדעת האם המאמצים והפשרות שעשתה מפלגת העבודה כדי למנוע את פירוק המערך שלה עם מפ״ם סייעו או דווקא הזיקו לסיכויים של שתי המפלגות ושל השותפות שלהן – בבחירות.

כל התמורות הללו – והקמת “ד״ש” – (שזה מבחינה מסויימת פרישת חלקם של תומכי מפא״י – ממפלגתם) – הוסיפו לחומרת המפלה הצפויה למערך בבחירות המתקרבות, שהיתה בטוחה מראש. ברור שלולא הופיעה ד״ש בבחירות אלה, היו חמישה עשר המאנדאטים שהשיגה מתחלקים – בחלקים שווים, בערך, בין המערך לבין הליכוד.

9. המועמד מנחם בגין    🔗

לא אוכל להימנע מלכלול בספר זה גם פרק על אישיותו ועל דרכו של האיש, שבן־ גוריון היה קורא לו “חבר הכנסת היושב לימינו של מר בדר”. ספר זה זרוע סיפורים והערות עליו. הוא נושא לספר זכרונות זה אולי לא פחות ממחברו. עלול מאן דהוא לאסוף פראגמנטים אלה לערוך מהם פסיפס, וזו עלולה להיות תמונה מסולפת ורחוקה מן האמת. מוטב שאני עצמי אנסה להוסיף דברי רקע כלליים על מנחם בגין – כמו שאני רואה אותו.

הלכתי עם מנחם בגין כיברת דרך ארוכה של חיי ושל חייו. כתבתי פעם על שנותינו המשותפות בארץ: “אני מלווה אותו”, אך הוא לא הסכים לתיאור זה, והוא צדק מבחינה מסויימת. מכל מקום הוא ואני הלכנו במשך שנים אלה באותה דרך, ודומני כי היכרתיו מקרוב יותר מאשר כל אדם אחר, מלבד, כמובן בני משפחתו.

כדי להבין את מנחם בגין צריך קודם כל להעריך במלואה את ההשפעה העצומה שהשפיע עליו זאב ז׳בוטינסקי. מנחם בגין בנפשו, אם לא בהכרתו, מלא רצון להידמות למורו. אפילו בהליכותיו החיצוניות הוא מופת לו: בלבוש התקין, בצורת פנייתו אל הזולת, בנימוסים. הוא היה רוצה להיות נואם כמו ז׳בוטינסקי, סופר ופובליציסט כמו ז׳בוטינסקי, מורה הדור כמו ז׳בוטינסקי, בכל עניין כמו ז׳בוטינסקי; שאיפה זאת כשלעצמה היא יפה ואצילה. פלוטארך ודורות רבים של מחנכים, שהלכו בעקבותיו, ראו את האמצעי היעיל ביותר לחינוך הנוער בסיפורים על אנשי המופת, לאמור: תשתדל להיות כמוהם.

בגין לא רק קרא את כל כתבי ז׳בוטינסקי, הוא למד אותם כספרי לימוד. ואיש לא יבין את בגין כל עוד לא יקרא את שיר הנדר של בית״ר. בגין חי שיר זה, גם מעבר ליכולתו כבשר ודם.

היה זמן שבעת ששקלנו מה לעשות בשאלה זו או אחרת – היינו שואלים, הוא ואני: מה היה עושה במקרה דנן זאב ז׳בוטינסקי, לו נשאר בחיים עד היום? ברם זה מכבר הגעתי לכלל מסקנה כי כל נסיון למצוא תשובה לשאלה מעין זו בטעות יסודו: התשובה תהיה לעולם תשובתו של השואל עצמו. עברו שנים ולא שמעתי עוד מפיו של מנחם בגין את השאלה ״מה היה עושה במקומנו… הוא". ואז מצא את התשובה ופעל כמצוותה.

ואולם מנחם בגין איננו דומה לזאב ז׳בוטינסקי, וכלום הצליח אי פעם תלמיד להיות דומה למורו, אפילו אם אהב אותו, העריץ אותו וקיבל ממנו את כל תורתו? ואמנם השוני בין מנחם בגין לבין זאב ז׳בוטינסקי גדול מאד.

העולם של ז׳בוטינסקי היא האנושות כולה, כל הישגיה, כל תרבות העמים, מחשבתם, הספרות והאומנות שלהם, המודרנית והעתיקה גם יחד. כל הציביליזאציה שעל סף המאה עשרים היתה כלל אנושית, אופטימית, הומאנית. בגילו הצעיר שתה ז׳בוטינסקי ממעיינות הרוח של כל העמים לדורותיהם. בני דורו התרשמו משליטתו המלאה בשפות רבות, אך הן היו בשבילו גם הגשר לחדור לעומקם של כל הערכים הרבגוניים של עמי תבל, לרוכשם לעצמו, ולמזגם בנפשו לשלימות נפלאה. הוא הקדיש את חייו בגיל צעיר לתחיית עמו, למען יחיה כעם חופשי במולדתו, במדינת היהודים. הוא גם רצה שעמו יהיה לאום מודרני ככל הגויים, שירכוש לעצמו את כל ערכי התרבות והרוח שלהם ואת תכונותיהם הטובות ושיהיה שונה מהם רק בדבר אחד, בזה שהוא יהודי, ובזכות זו, והודות למורשת האבות הרוחנית וההיסטורית המיוחדת לו, טוב, יחיד סגולה, ומושלם מכולם.

ז׳בוטינסקי היה מדינאי גדול, מנהיג פוליטי רב־כאריזמה, נואם, עיתונאי, פובלי­ציסט, הוגה דעות, ומורה דרך, הגדול שבתלמידי הרצל (והיו שהעזו להגיד גדול ממורו), לוחם, ונביא – אך יחד עם זאת סופר, משורר, אמן, איש רוח. אוצרות כל העולם התרבותי היו לאוצרות רוחו, והוא רצה שיהיו לעמו, שיוסיפו לאוצרות רוחו – ושבזכותם יהיה אף יותר מיוחד במינו ויותר שלם בלאומיות שלו.

כי ז׳בוטינסקי, שידע שפות רבות ואהב רק שפה אחת, שפת עבר, היה כל כולו בן לעמו, אהב רק אותו ורק את ארץ ישראל. הוא אמר לנו פעם: אדם יכול להיות מעוניין באידיאות רבות, אך לשרת יכול הוא אידיאל אחד בלבד. חד נס. ז׳בוטינסקי היה יכול להציע לנוער את נדר בית״ר. כי הוא עצמו היה הראשון שכל חייו היו הגשמת הנדר.

גם לבגין רק אידיאל אחד. וגם הוא מקיים את מצוות חד נס. אולם נעוריו וחייו היו שונים מאלה של מורו. עולמו יותר צר, יותר מרוכז, פחות רב־גוני מעולם הרוח של ז׳בוטינסקי. לא ניתן לו פנאי והזדמנות (ואולי גם לא היה לו העניין בכך) לקלוט בנפשו את כל אוצרות הרוח והתרבות שספג לליבו זאב ז׳בוטינסקי. בגין מוכשר מאוד, מוח חריף, כשרון יוצא מן הכלל, כוח אינטלקטואלי, שאין רבים כמוהו בין מנהיגי העמים, והוא משכיל מרובם. אולם זאב ז׳בוטינסקי היה גאון במלוא מובן המלה, ובגין ידחה במידת רוגז כל נסיון להשוות אותו עם זאב ז׳בוטינסקי.

נוסף לכך – גם השקפות העולם של שניהם שונות בעיקרן בתכלית. ז׳בוטינסקי – ראציונאליסט כרוב גדולי דורו. היהדות בעיניו – עם, לאום, אומה, והתנועה הציונית היא תנועה לאומית וחילונית. יחסו לדת, יחס של כבוד ותו לא. הוא הסביר לנו: חוש דתי באדם כמוהו כאוזן למוסיקה. יש לך – או לא; ואם לאו – לא יעזור לך שום מאמץ כדי להתגבר על החסר. הראציונאליזם של בגין נכנע לאמונתו העמוקה, המיסטית כמעט. תשובתו ל״מי הוא יהודי" היא חד משמעית, שונה מתשובתו של ז׳בוטינסקי; והוא מאוהב בזכרון של אורח החיים הדתי של בית־אבא שלו; וזהו אורח חיים שז׳בוטינסקי ראה בו רק את ירושת העבר, הנכבדה, היקרה לרגש ולסנטימנטים. אך קשורה בעבר של ריקבון ועפר שממנו, ותוך התגברות עליו יוקם לנו הגזע החדש “הגאון, הנדיב והאכזר”, שיחדש את העוז של ביתר ומסדה, ויזכה לגאולה שלימה.

ראש לכל היה ז׳בוטינסקי בהשקפותיו ליבראל, ואחר כך דימוקראט. מדינת ישראל שהוא חלם עליה איננה הדימוקראטיה המקובלת עלינו, אלא יותר מזה: “פאן־בסילייה״ – חברה בה כל אדם הוא מלך. בגין הצעיר היה, בוודאי, מתלהב כששמע דברים אלה מרבו האהוב. היום, להיפך. הוא נאמן לדימוקראטיה לא פחות מז׳בוטינסקי, אולם לא פעם אמרתי לו שליבראליזם יש בו יותר מאשר חופש הסחר והתחרות. בעולם העדיפויות של ז׳בוטינסקי חופש הפרט קודם לסדר הטוב. הוא הסביר לי פעם – כי הדבר שקוראים לו ה״סדר” איננו קיים. הוא הוסיף, שאולי קיים דבר כזה בעם הגרמני, וזה דווקא לא לטובתו. הוא היה רוצה שנהיה כמקהלה בלי מנצח, שכל מנגן ינגן באופן עצמאי, והתוצאה – נגינה רב־גונית ואחידה כאחת. בגין אומר: החופש מחייב, אין זכות בלי חובה, והדגש על החובה, ודאגתו לאחדות האומה, והיא חשובה לו מהתחשבות בכל יוצא מן הכלל.

על אף כל השוני, בגין הוא החשוב בתלמידיו של ז׳בוטינסקי; הוא יהושע בן נון שלו – (אוסיף “להבדיל” פן אפגע ברגשותיו הדתיים של מנחם).

למדתי מספרי הגראפולוגיה המדעית (כמעט), אך אין צורך בלימודים אלה כדי לראות ולהבין את ההבדל הבולט בין כתב ידו של זה לכתב ידו של זה. במבט הראשון לא תמצא שום דבר מיוחד בכתב היד של ז׳בוטינסקי. הריהו כתב יד של אדם נורמאלי, משכיל, גלוי לב שאין לו מה להסתיר; ורק אחרי שתתעמק בבדיקת כתב יד זה תגלה את יופיה של כל אות על אף פשטותה, את ההארמוניה והשלימות בתמונה הכללית על הדף. זה כתב יד של אדם בלי ניגודים פנימיים, מלא תרבות ומחשבה, וחוש של יופי, שהוא יודע את האמת, ויודע גם לגלותה לזולת – גאון.

כתב היד של בגין מיוחד במינו, כל אות לעצמה, כל מלה לחוד, וכל אות חידה, לא בנקל תלמד לקרוא כתב יד זה. יש בו סימן של מזג רתחני וסוער של האיש, וגם ביטוי למישמעת הברזל הפנימית שכבלה את האנרגיה הסוערת של האדם. רק אדם כזה היה מסוגל לחיות חיי מנחם בגין, ולגדול בהם, לגבור בתוכם בהתמדה ובסבלנות ובמרץ מרוסן ומכוון – ולהצליח.

בגין איננו אזרח העולם. הוא בן עיר נידחת, פרובינציאלית, שהגיע לווארשה כדי להירשם בפאקולטה למשפטים ולבקר בה לפעמים, והעיקר לעמוד בבחינות מוסמך למשפטים. אך עניינו העיקרי הוא בתנועה הציונית, בבית״ר, בפעילותו כחבר נציבות בית״ר בפולין. חבריו גילו שהוא מוכשר מהם, המקורי, המעמיק, המחדש, נואם. האהוב על הנוער, ודבר זה לא השפיע לטובה על יחסם אליו.

אינני יודע אם הוא התעמק בלימוד המשפטים, אולם מימי נעוריו הוא היה תלמיד חרוץ, מרבה לקרוא, רודף ידע והשכלה, גם קולט את פרי לימודיו וקריאתו. הוא כבר היה לאדם משכיל ומעמיק באותם ימים. אמנם וארשה שלו איננה בירת פולין ומרכז התרבות הפולנית, רוסית, צרפתית, עולמית – היא וארשה של חצי מיליון יהודים. של הציונות, של התנועה הרוויזיוניסטית, של בית״ר. עיר של גלות. גיטו גדול בלב הגולה. אין בה קרני שמש לבגין אלא בימי ביקוריו של זאב ז׳בוטינסקי.

בגין לא מצא די סיפוק בעבודתו בנציבות בית״ר בווארשה. הוא הסכים לקבל עליו את התפקיד להחיות את בית״ר בצ׳כוסלובקיה. שם עברו עליו ימים קשים והוא הוכיח בהם את כוח ההתמדה המיוחד שלו. הוא בילה אחר כך שנה כמתמחה לעורך דין, עד שרצונם של המוני בית״ר (בניגוד לדעת הצמרת) העלה אותו לנציב בית״ר בפולין, מפקדם של חמישים אלף צעירים. אחרי שנה של הצלחה בולטת בתפקיד זה הפך לפליט, לאסיר ציון, והוא גדל גם במבחנים אלה. נפגשתי עמו באסיה הסובייטית אחרי ששנינו שוחררנו כל אחד ממקום המאסר שלו והופתעתי למראה השינוי שחל בו: חזק בנפשו ובגופו ובטוח אף יותר ממני במשימה המושמת עלינו כשנזכה להגיע למולדת.

מתקנאיו של ז׳בוטינסקי היו טוענים בימי חייו שכל זכותו היא בהקמת הגדוד העברי ובשירותו בו, ושמאז היה עקר והלך מכשלון לכשלון, ושכל כוחו כנואם גדול. ז׳בוטינסקי בעצמו זכר את תקופת הגדוד כימיו היפים ביותר. היתה לתקופה זו השפעה על כל תפיסתו המדינית והחינוכית, ובמאמציו האחרונים בימי מלחמת העולם השנייה חזר לרעיון הגדוד; קרא להקמת צבא עברי חדש.

בגין עצמו היה במשך שנות פעילותו הפוליטית והפארלאמנטארית הארוכות רואה כשיא חייו את שנותיו במחתרת, כמפקד האירגון הצבאי הלאומי. אמת, הוא מילא באותם ימים תפקיד היסטורי מכריע להקמת מדינת היהודים. הוא קיבל לרשותו כוח קטן, שחלודה דבקה בו כמו בכל מכשיר שאין משתמשים בו משך זמן רב. הוא הפך אותו לכוח פעיל, חזק, מלוכד, גובר ומתגבר תוך מלחמתו ובזכותה. היתה לו תפישה פוליטית, חד סיטרית נכונה; והוא היה עקיב בדרכו. על אף הפיתוי הרב והפרובוקאציות מכל הצדדים הוא לא סטה מדרכו: מנע הידרדרותה של מלחמת החירות לטרור הצמא לדם. והחשוב מזה סירובו לתת יד למלחמת אזרחים. הוא פסק: לא נשתמש בנשק נגד יהודים, ויהי מה!

אינני שותף לוויכוח אם האירגון הצבאי הלאומי “גירש” את הבריטים מן הארץ, או אם הם עזבו אותה משום מה בעצמם. ודאי שלא עשו זאת מרצונם. אולם ברור לי שמלחמת האצ״ל נגד השלטון הזר בארץ ישראל החישה, בשנתיים־שלוש לפחות, את סיום השלטון המאנדאטורי ואת הקמת מדינת ישראל. וברור לי שלולא קמה המדינה בשנת 1948 היינו מאחרים את ההזדמנות באופן סופי: שנת 1949 היא שנת רכבת האוויר לברלין המנותקת ותחילת המלחמה הקרה. שנת 1950 היא שנת פרוץ מלחמת קוריאה, ובשנים אחר כך התחילו מאמצי בריטניה ואמריקה לארגן ברית הגנה למזרח התיכון בהשתתפות מצרים, והקמת ברית בהשתתפות עיראק; לולא נתקבלה החלטת האו״ם על הקמת מדינת היהודים בנובמבר 1947 – לא היתה מתקבלת בנסיבות של השנים 1948 1952– ועד היום הזה; והמדינה שהיתה קמה בארץ ישראל – היתה מדינה ערבית ולא מדינת יהודים. האצ״ל ראה את הדחיפות בהכרעה; להבדיל מן המנהיגים הרשמיים שהתנהגו כאילו יש לנו פנאי לכל דבר ואין צורך למהר. אלה המתינו למיפנה שיחול בלונדון או לפעולה פוליטית־דיפלומאטית, איטית מטבעה, במקום אחר. ובזכות בגין והאירגון הצבאי הלאומי לא הוחמצה שעת הכושר.

כמנהיג של תנועה פוליטית, פארלאמנטארית, אופוזיציונית, מבודדת, הועמד בגין בפני קשיים מסוג חדש. לתנועת החרות זכות היסטורית שבתקופה של כמעט עשרים שנה, בגבולות של שביתות הנשק משנת 1949, היתה היחידה בישראל שנשאה בעול עקרון שלימות המולדת, ובשל כך היא שילמה מחיר כפול: בידוד פוליטי בכנסת, וחששות המוני העם: זו מפלגה שיעודה להובילנו למלחמה.

היו שנים שהיינו מנחמים את עצמנו בדברי אותו שיר שתוכנו אומר לנו: אין ביטחון שנגיע למטרה, אולי היא איננה קיימת בכלל, אולם חשובה ההליכה עצמה בדרך לקראת המטרה. ברם, בגין התגבר על גישה זו ועל הספקות הכרוכים בה. הוא החליט שאין די להיות מורה ונושא רעיון גדול, חובתנו להגשים את הרעיון, ולכן חובתנו להגיע לשלטון.

דרכו הארוכה של בגין לשלטון בישראל תוצג על ידי ביאוגראפים למיניהם כשלמות מחושבת מראש, ובתור מאבק עקיב ואיתן בשלביו הקשים ביותר. ואמנם מה היה קורה אילמלא הוצאתי מראשו את ״תסביך קינקינאטוס״ בשנת 1948? ומה היה קורה לולא הייתי מונע את התפטרותו מכל תפקידיו בוועידת נתניה בפברואר־מארס 1949? ומה היה קורה לולא הייתי שם “וטו” נמרץ על הגשת כתב התפטרותו מן הכנסת, שהשאיר אותו בידי בן־אליעזר, בהוראה המפורשת שבן־אליעזר יגיש אותו לפני שיחזור מחוץ לארץ (אוגוסט 1951)? ומה היה קורה לו היה בגין מקיים את החלטתו המוצהרת להתפטר מן הכנסת בחורף 1951/52? (והרי רק סבך נסיבות שונות – מחלתו של בן־אליעזר, מועד הדיון על השילומים, ולחץ שלי ולא רק שלי גרם להופעתו בדיון זה, וה״עונש" שהוטל עליו בעד הופעתו זו עזר לוויתורו על ההתפטרות מן הכנסת ולחזרתו לפעילות הפוליטית במלואה!) ומה היה קורה אחרי שהוא התפטר מכל תפקידיו בוועידתנו השמינית, ולו הצליחו שמואל תמיר ואליעזר שוסטק להשתלט על התנועה בשנת 1966; ואמנם הצלחתי, ממש בנס, (ברוב של שני קולות מתוך חמש מאות המצביעים) למנוע את הצלחתם המלאה?

ומה היה קורה, באותם הימים לולא האינצידנט של “מכתב רוזנבאום”, ותגובתי עליו שמנעה את הגשמת מטרתם של שוסטק ותמיר “בדרך שלום”, כשהם בשיתוף פעולה עם אחרים עמדו למנוע את שובו של בגין למקומו בתנועה? ומה היה קורה בשנת 1970 לו נסתיימה ההצבעה בישיבת שני מרכזי גח״ל לא ברוב של 5 קולות מתוך 260 בעד עזיבת הקואליציה, אלא ברוב דומה בעד המשכה; והרי בגין התחייב להתפטר במקרה זה מכל תפקידיו, ויורשי כיסאו היו מוכנים ומזומנים לסמוך על הודעתו, שיכבד את ההחלטה הדימוקראטית של שני המרכזים. אמנם בגין למד לקח מן התמורות הללו, ובוועידתנו העשירית פעל בעצמו כדי למנוע שינויים בהרכב מוסדות התנועה ובסמכויותיהם, שהיו נוטלים מידיו את עמדת המפתח.

בגין ידע את החולשה הפנימית הבלתי נמנעת של מפלגת אופוזיציה, הנידונה ללכת במידבר ולאכול “לחמא עניא” במשך שנים ארוכות. ומכאן הצורך שלא תמיד היה נעים להעדיף חבר מפוקפק דווקא, “keep the man happy״, ולהפלותו לעומת חבר פעיל ונאמן, לאמור: ״אתה מצליח בעבודתך, והסיפוק הזה דיו לך״; ולהתייחם בסובלנות לפגמים שטיהורם עלול לגרום לזעזוע פנימי: to see everything, to overlook much” ״ ולחפש ולקרב אישים חדשים מבחוץ. (בכך לא היה לבגין מזל).

והוא ראה גם צורך לשאוף להקמת מסגרת רחבה – (גח״ל, הליכוד) ולהכין מראש קרקע לברית עם השותפים הפוטנציאלים לשלטון – עם המפלגות הדתיות – בדרך זו היו צפויים לנו כשלונות ואכזבות, אך בדרך זו הגיע בגין, אחרי הליכה בה במשך עשרים ושמונה שנים, לשלטון במדינת ישראל.

בגין משנת 1977 שונה מבחינות רבות מבגין משנת 1935 או אף מבגין בשנת 1949. נעשה יותר שקט בהופעותיו, יותר מחושב, יותר זהיר, יותר מרוסן בנאומיו, הוא למד הרבה (הוא אחד מן המעטים שלומדים כל ימי חייהם). הוא גם צבר נסיון רב. הוא לא חדל מהיות נאמן לעקרונותיו, אולם נוסף לכך נעשה פוליטיקאי פיקח, גמיש, מנוסה, אופורטוניסט בטאקטיקה, פונדאמנטליסט באסטרטגיה.

חולשותיו? למי אין? שגיאות? – מי איש לא שגה מעולם? שגיאות במדיניות הפרסונאלית? הן בלתי נמנעות. וגם בגין התאכזב ועוד יתאכזב לא פעם אחת מבני אדם שבחר או יבחר בהם כעוזריו וכן שותפיו לדרכו.

אך בדבר אחד בטוח אני גם היום: הוא לא יוותר על עקרונותיו.

10. הבחירות    🔗

יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית הוא שופט בית המשפט העליון אליהו מ׳ מני. הוא השמיני מאותו חבר בני האדם מופלא, שזכיתי לעבוד אתם כאחד מסגניהם בוועדת הבחירות המרכזית ולרכוש את אמונם. כל אחד מהם – עולם בפני עצמו, שונה מחבריו, אך לכולם ידע, אופי, מוח חריף, בינה, חוכמה והגינות שעשו את בית המשפט העליון שלנו לתפארת העם והמדינה.

השופט מני נתגלה כמופת וכשיא להגינות בשעת הגשת רשימות המועמדים. הופיע ח.כ. מרדכי בן־פורת והגיש רשימת המועמדים שלו, ורצה לצרף בתור ערבון על פי החוק צ׳ק אישי שלו, אולם על פי החוק התנאי לקבלת הרשימה הוא צירוף הערבון במזומנים או בצ׳ק בנקאי. השעה היא שעת ערב מאוחרת והוועדה איננה חייבת אלא לסרב לקבל את הרשימה. מפתיע אותנו מני ואומר לבן־פורת: אחכה כאן עד חצות, אולי תספיק עד אז להשיג את הערבון. קרוב לחצות חידשנו את הישיבה, בן־פורת הופיע שוב לפנינו עם צ׳ק בנקאי בידו, ומני קיבל את הרשימה.

באותה הבנה וסבלנות התייחס מני בתור יושב ראש הוועדה לכל אדם שבא אליו, גם לנודניקים ולמאניאקים – וגם אלינו נציגי המפלגות.

במשך כל שנות קיומה של הכנסת השמינית היתה הנשיאות של הוועדה המרכזית ערה לאפשרות של בחירות לאלתר. מידת כוננות מתמדת לקראת אפשרות זו היא המטרה לקיום ועדת הבחירות המרכזית בתור מוסד קבוע. אולם הפעם הסכמנו בינינו – אני, עמיתי מטעם המערך אדי יפה ואהרון ורבה ונציג המפד״ל הרב יהודה אלינסון כי הסיכון הוא גדול מן הרגיל, שצריך להכין מראש את הציוד, לוועדות הקלפי, את מעטפות ההצבעה, מלאי נייר, וגם את המנגנון שנוכל לגייס אותו בשעת הצורך. המזכיר הכללי של הוועדה, מנחם טרלו, תיכנן וביצע את ההכנות בהצלחה מלאה. הכינונו גם את הצעת התקציב, ואת תקנות הבחירות בתיקונים המת­בקשים על פי הנסיון של הבחירות הקודמות. כוננותה של הוועדה המרכזית היתה מלאה בשעה שנתקבל בכנסת חוק ההתפזרות, ונקבע מועד הבחירות.

על אף פי כן היינו צריכים לעבוד בוועדה עבודה קשה, ובקצב מזורז כדי שנוכל לבצע את הבחירות בסדר ובמועד.

חוק הבחירות (דרכי תעמולה) הבטיח למפלגות זכות לתעמולה בראדיו ובטלוויזיה, ואסר על רשות השידור להשתתף בתעמולת הבחירות מצידה. אולם אנשיה לא שמרו על הלאו הזה ופעלו בראדיו ובטלוויזיה באופן מגמתי ועקיב: כלפי המערך באופן אובייקטיבי ולא ידידותי, כלפי הליכוד – יחס עויין, כלפי ד״ש באהדה בולטת.

מטה הבחירות של הליכוד לא רצה משום מה לפעול להפסקת ההעדפה הזאת. נציגי רשות השידור היו דוחים את טענותי שהם מנהלים תעמולת בחירות בשידוריהם. נאלצתי להגיש תלונה פורמאלית ליושב ראש ועדת הבחירות המרכזית. בישיבה שקבע לא הכחישו נציגי רשות השידור עצמם את תלונתי. העמדתי על השולחן “טייפ ריקורדר” והצגתי בפני השופט מני הקלטה מן השידור ב״קול ישראל": שיחה עם נציג המפלגה הדימוקראטית לשינוי. השופט מני היה מוכן להוציא צו נגד רשות השידור, אך הסתפקתי בהצהרה שניתנה בשם רשות השידור, כי יקפידו להבא על מניעת שידורים מגמתיים.

פרשה אחרת. אריק שרון פנה אל בגין: הוא מוכן להופיע ברשימת הליכוד, ואתו חבריו מקבוצת “שלומציון” שלו. הליבראלים היו מוכנים לכתחילה להסכים לכך, אולם בסופו של דבר הם שמו “ווינט” על צירוף שרון לרשימתנו. ביום הקובע, זה המועד להגשת הרשימות, עסקתי יחד עם מנהלת לשכתי בוועדת הבחירות המרכזית אריאלה נזר בהכנת רשימת הליכוד – ופתאום הודיע לנו שרון כי הושג ההסכם על השתתפותו ברשימתנו. השתדלנו להתקשר טלפונית עם מטה הבחירות של הליכוד בתל־אביב ועם האישים המוסמכים בעניין זה – ולא מצאנו אף אחד, כאילו ירדו למחתרת. שמעתי מאחד הנוכחים בחדרי: תגיש את הרשימה בלי שרון, הוא ממילא לא יספיק להכין ולהגיש רשימה נפרדת שלו. העצה לא מצאה חן בעיני. ואמנם בשעה שש בערב קיבלתי מתל־אביב הודעה: אין הסכם עם שרון. הכינותי והגשתי את הרשימה. גם שרון הספיק להגיש את רשימתו.

הנהלת הליכוד עמדה לדון על ההתקשרות בין רשימתנו לבין רשימת שרון. בגין ביקש שאבוא לישיבה זו. הסברתי את המצב המשפטי: יש בהתקשרות סיכוי כתוצאה מחוק “בדר־עופר” אין שום סיכון. הליבראלים ראו בהתקשרות סיכונים ״פסיכולוגיים״. תיקו. בגין המשיך ללחוץ על שותפינו – וקיבלתי הוראה לבצע את ההתקשרות. היא נתנה לליכוד מאנדאט נוסף. אחרי הבחירות הצטרפה “שלומציון” לתנועת החרות.

הגיע יום הבחירות. בוועדת הבחירות המרכזית עבדנו כרגיל ביום הבחירות. תלונות ואזעקות זרמו אלינו בשפע ואנו טיפלנו בהן כמיטב יכולתנו, בעזרת קצין הקשר של המשטרה ניצב משנה עמיר דורון. בלילה ישבנו כולנו על יד הטלוויזיה. חנוך סמית יודע לספר: לליכוד תריסר מאנדאטים יותר מאשר למערך. היה זה המיפנה שעבדתי למענו עשרים ושמונה שנים.

עדיין ציפו לי שבועיים שלושה של עבודה בוועדת הבחירות המרכזית, עד פירסום תוצאות הבחירות, ועד פירוק לישכתי, ויכולתי לשוב לביתי כבעל הדרגה הגבוהה ביותר: אזרח מדינת ישראל.

ביום ה־24 ביאנואר 1977, בנאום על התקציב לשנת 1977, נפרדתי מן הכנסת:

"זה לי עשרים ושמונה שנה מופיע אני בדיונים על התקציבים, בדרך כלל מיד אחרי שר האוצר כקול קורא במדבר. אני מביא כאן ביקורת על המדיניות הכלכלית של הממשלה ועל התקציב שהוצע. הלוואי שלא הייתי צודק… אוי ואבוי לי שצדקתי. זאת הפעם האחרונה, אדוני היושב ראש שאני מופיע בדיון על התקציב, כפי שנראה זו הפעם האחרונה שאני אופיע על במת הכנסת, אבל חובתי לרדת לעומק הבעיה ולבקש מן הבית, וגם מן החברים שלי שיקבלו את דעתי״… (נאמתי לרוחב, כרגיל, וזה סיום דברי).

“אדוני היושב ראש, אני מאחל לכל חברי הכנסת של היום, לכל חברי הכנסת שתהיה, לכל מנהיגי הציבור, ובפרט לחברים שלי, שעוד ימצאו דרך לשרת את המדינה לפי הכלל: אל תשאל מה המדינה צריכה לתת לך, אלא שאל את עצמך מה אתה יכול לתת למדינה. ולך בדרך נכונה – פופולארית או בלתי פופולארית להשגת היעוד, כמו שעשית כאשר מאוקראינה השקטה היציבה הלכת ליבש את הביצות של העמק, כאשר מילאת את חובתך בהבאת עולים ׳בלתי־חוקיים׳ ארצה, כאשר מילאת את חובתך במחתרת הלוחמת, באותה צניעות, באותה נאמנות, באותה מסירות נפש…אז תהיה לנו דימוקראטיה אמיתית, לא קאריקאטורה שלה – וזאת אני מאחל לכנסת כולה ולחברים שלי בנאומי האחרון בכנסת”.

היושב ראש י' ב׳ פרץ: אני מנצל את ההזדמנות הניתנת לי כיושב ראש הישיבה לברך את חבר הכנסת בדר על נאומו האחרון על התקציב. הכלל שהוא נהג על פיו בכל שנות פעולתו הפארלאמנטארית הוכח כנכון וכדרך נכונה לכל איש ציבור: ראה מה אתה יכול לעשות למען המדינה ואל תראה רק מה המדינה יכולה לעשות למענך.

בשמכם, חברי הכנסת אני מאחל לחבר הכנסת בדר בריאות טובה וחיים ארוכים.

ואלה היו תוצאות הבחירות לכנסת התשיעית:

הליכוד: 43 מאנדאטים; המערך

32; התנועה הדימוקראטית לשינוי: 15 ; מפד״ל: 12; רק״ח: 5 ; אגו״י: 4; ״שלומציון״: 2 ; ״שלי״: 2; יתר הרשימות (הרשימה הערבית המאוחדת, התנועה לזכויות האזרח, הליבראלים העצמאיים, פאג״י – ופלטו־ שרון) – לכל אחת מהן מאנדאט אחד.

נשיא המדינה הטיל על מנחם בגין את התפקיד להרכיב את הממשלה החדשה לישראל.