אפשר להשקיף על המדע במאה העשרים משני כיוונים: מצד ההישגים המדעיים ומצד התקוות הנכזבות. המאה החלה בסדרה מרשימה של תגליות מדעיות שירשה מהמאה התשע־עשרה. הבולטות שבהן היו: גילוי המבנה האטומי של היסודות הכימיים, גלגולי האנרגיה, ההתנהגות החשמלית והמגנטית של החומר, חוקי השימור, איחוד הכוח המגנטי עם הכוח החשמלי, ושלל ממצאים חדשים שעתידים היו להבשיל לתגליות ולתאוריות מדעיות במאה העשרים. בסוף המאה התשע־עשרה נרשמו שלוש תגליות חשובות בתוך שלוש שנים בלבד: ב־1895 נתקל וילהלם קונרד רנטגן בקרינה אלקטרומגנטית, העתידה להיקרא על שמו; שנה לאחר מכן גילה אנטואן אנרי בקרל רדיואקטיביות בטבע; וב־1897 חשף ג’וזף ג’ון תומסון את האלקטרון – החלקיק התת־אטומי הראשון. בעקבות תגליתו איבד האטום את מעמדו עתיק היומין כישות חומרית בלתי נחלקת. חסידי ההשגחה האלוהית ראו בגילוי האלקטרון אישוש לעמדתו של דקארט, שאסור לבני אדם להציב גבול סופי לאפשרות התחלקותו של החומר, פן תשתמע ממנו כוונה לגרוע מכוח הכל יכול של האלוהים.

גם המאה התשע־עשרה לא טמנה ידה בצלחת, לא בתחום המדעי ולא ביישומיו הטכנולוגיים. ב־1825 עברה רכבת נוסעים את המהירות המרבית של מרכבות סוסים בשני קמ"ש. עשר שנים לאחר אותו תמרור היסטורי הופרכה אזהרת המומחים, כי בנסיעה מעל חמישים קמ"ש עלולים נוסעי הרכבת למות בחנק מהריק שייווצר בחזית הקטר, עקב הבקעה מהירה מדי של האוויר. שנות הארבעים של המאה התשע־עשרה היו עדות לפיתוחה של המצלמה הראשונה, המצאה שנודעה לה השפעה עמוקה לא רק על האמנות, על המדע ועל הטכנולוגיה, כי אם גם על תפישת המציאות ותובנת הזמן. ב־1858 הושקה אוניית הקיטור הראשונה בבריטניה. באותה שנה הופעלה מערכת טלגרף אלקטרומגנטית שהעבירה אלפיים תווים בדקה – פי מאה יותר ממהירותו של הטלגרף האופטי שקדם לה. בשנת 1879 הזמין אדיסון אורחים למשרדו לחזות במופע תאורה של 25 נורות חשמליות. היתה זו הפעם הראשונה שמיצג חשמלי כזה הוצג בפני הציבור הרחב. בשנת 1885 נבנתה המכונית הראשונה בעלת מנוע שריפה פנימי. “הישגיו הנפלאים של המדע”, כתבה ברברה טוכמן¹, “העלו את הגזע האנושי לשלב של רווחה חומרית, כהוכחה לכאורה לאמונתה של המאה התשע־עשרה, שככל שייטב מצבו של האדם כן תפחת אלימותו. הוא [האדם] נהנה עתה ממים זורמים ומרחובות מוארים, ממערכות ביוב, ממזון משומר ומקורר; היו לו מכונות תפירה, מכונות כביסה, מכונות כתיבה, מכסחות דשא, פונוגרף, טלגרף, טלפון […]”. הישגיו המופלאים של המדע הותירו רושם עמוק על הוגי הדעות של התקופה. אלפרד ראסל ואלאס, בן דורו של צ’רלס דארווין ועמיתו לניסוח עקרונות האבולוציה, העריך כי המאה התשע־עשרה עולה מבחינה טכנולוגית על כל קודמותיה; הוא ראה בה את ראשיתו של עידן חדש של קידמה. ב־1874 כתב הזואולוג והוגה הדעות ארנסט הקל, כי מאחורי דגלו הבהיר של המדע ניצבים חירות המחשבה והאמת, השכל והתרבות, האבולוציה והקידמה. דברים נלהבים אלה היו הד לאמונתם של מייסדי החברה המלכותית הבריטית ב־1660 ביכולתו של המדע לחשוף את פלאי הבריאה האלוהית ולחתור לשיפור מצבו של האדם. אוזן רגישה לא תתקשה לגלות בהם את צליליה של האוטופיה האפלטונית, אשר גרסה כי האושר יושג עלי אדמות כאשר גורל העולם יופקד בידי אנשי מדע ופילוסופים.

מה עומד מאחורי אמונה ארוכת ימים זו בכוחו הבלתי מוגבל של המדע? תשובה חלקית אפשר למצוא בספרו של ישעיה ברלין², הדן בשורשיה ובמשנותיה החברתיות והפילוסופיות של האינטליגנציה הרוסית במאה התשע־עשרה. “עיקר אמונתה של ההשכלה במאה השמונה־עשרה”, כותב ברלין, “היה שהסיבות הראשיות למצוקה, לעוול ולדיכוי נעוצות בבערותו של האדם ובסכלותו”. וביתר פירוט: “הידיעה המדויקת של החוקים השולטים בעולם הגשמי, אשר נתגלתה ונוסחה על ידי ניוטון האלוהי, עתידה לתת לבני האדם את האפשרות להשתלט בבוא השעה על הטבע”. הואיל וכך, “הם יחיו בטוב ובאושר ככל שאפשר לחיות בעולם כפי שהוא”. המדע הצטייר אפוא לא רק כמחולל תובנות חדשות על טבע העולם, כי אם גם כמפתח להבנת טבע האדם. הבטחה זו מילאה את הבריות באופטימיות יתרה. הד לכך אפשר למצוא בספר אחר של ישעיה ברלין³. הוגי התקופה, כותב ברלין, האמינו שאפשר לשפר את החיים עלי אדמות אם האדם ייעשה “רציונלי יותר, ולפיכך חכם יותר, צדיק יותר, משופע יותר במידות טובות ומאושר יותר”. יעקב טלמון⁴ מציג את הסופר והוגה הדעות הרוסי, איש המאה התשע־עשרה, ניקולאי צ’רנישבסקי, כמי שתלה את תקוותו במדע המודרני, שיעשה את האדם טוב יותר, שכן מדעי הטבע התפתחו במידה כזו, “שאפשר לשאוב מהם חומר רב כדי להגיע לידי פתרון מדויק של בעיות מוסר”.

אליזה רקלי, אחד ממנהיגי האנרכיסטים במאה התשע־עשרה, כתב על ציפיותיו ללידתו של סדר חדש: “המאה שראתה תגליות כבירות כה רבות בעולם המדע אינה יכולה לחלוף בלי להנחיל לנו כיבושים גדולים עוד יותר” (טוכמן, הערה 1). נקל להבין תחושה זו, במיוחד לאחר אירועי טבע דרמטיים, כמו הופעתו של כוכב שביט גדול בשמי אנגליה ב־1682. אדמונד האלי (Halley) חקר את עברו של כוכב זה (העתיד להיקרא על שמו), אשר נזכר לראשונה בכתבי התוכנים הסינים משנת 240 לפסה"נ והותיר רושם גדול על תושבי אנגלי בשנת 1067. האלי חישב את מסלולו, מצא שהוא מופיע במחזוריות של כ־75 שנה (1456, 1531, 1607 ו־1682) וניבא את ביקוריו הבאים בשנים 1758 ו־1835. הופעתו ב־1759 היתה בעיני רבים עדות מובהקת לקיומו של סדר קוסמי, וליכולתו הבלתי מוגבלת של המדע. שכן, אם בכוחם של חוקי ניוטון לחשוף את הסדר האלוהי שמאחורי תנועתם של גרמי השמים במרחבים האינסופיים של היקום, אפשר שהמדע מחזיק בידו גם את המפתח להבנת הגורל המתעתע באדם, המצוקות הפוקדות אותו, העצב, החולי ואולי גם הזיקנה והמוות. משעה שמצוקות אלה ניתנות להבנה, לא מן הנמנע שיימצא להן פתרון, תיקון, מענה, משהו. ואמנם, “בכל ימי המסורת המרכזית של המחשבה המערבית” היתה סברה “שכל השאלות הכלליות הן מסוג לוגי אחד: שאלות עובדתיות – לפיכך ניתנות לתשובה”⁵.

השימוש במדע לביסוס משנות פוליטיות, חברתיות, אמנותיות ופילוסופיות, שב ומופיע לסירוגין במרוצת המאה התשע־עשרה. גנרלים גרמנים ראו במלחמה בעמים “נחותים” את זכותו וחובתו של הגזע האציל, החזק והנעלה יותר, להחיל את שלטונו עליהם. ברברה טוכמן (הערה 1) מציינת כי תורת דארווין סיפקה את הבסיס הפילוסופי לתזה מיליטנטית. המלחמה אינה רק מובנית בטבע כי אם גם מרוממת את בעליה, באשר היא מייצגת עימות ששורד בו הגזע החזק והנעלה יותר, “ובכך היא [המלחמה] מקדמת את התרבות”. ברוח דומה התייחס הסופר הנודע תומס מאן למלחמת העולם הראשונה שזה עתה פרצה. “הוא ראה בה הזדמנות להתעלות, לטהר את הנפש ולהימלט מה’חומרנות' וה’רקק האינטלקטואלי' של ‘עולם השלום הנורא’”⁶. שנה לפני פלישתו לאתיופיה (1935) הכריז מוסוליני: “המלחה לגברים [היא] כמו האמהות לנשים, ורק היא עשויה לגלות את סגולות היסוד של הגזע האיטלקי”⁷. הואיל וכך, אמר כעבור זמן, איטליה תוכל לשמור על חוסנה רק אם תצא למלחמה מדי 25 שנה.

פיוטר קרופוטקין, נסיך רוסי, גאוגרף ומהדמויות הבולטות בתנועה האנרכיסטית הבינלאומית, דגל באנטיתזה לתפישה זו. לא היריבות עומדת ביסוד היחסים בין בעלי החיים, כבהשקפה הדארווינית, אלא עזרה הדדית ושיתופיות. שתי אלה, גרס קרופוטקין, הן עקרונות הפעולה המרכזיים של החיים בטבע. ספרו על עזרה הדדית בעולם החי והאדם⁸ זכה לתהודה נרחבת בזמנו, אך לקורא בן ימינו נראים טיעוניו לא יותר ממשאלות לב משוללות בסיס עובדתי. עם זאת, קרופוטקין הצביע בעקיפין על ההטיה התרבותית החבויה בתאוריות המתיימרות לאובייקטיביות גמורה. ואכן, פראנס דה ואל מראה (New Scientist, 15 December 2001) עד כמה התאוריה הדארווינית נגועה בהטיה כזו. המערב, אומר דה ואל, נוטה לתאר את הטבע כעשוי משיניים ומטפרים אדומים, בניגוד לראייה ההרמונית ונטולת ההיררכיה של המזרח. אולי לא מקרה הוא שרעיונות השוק החופשי, מאבקי הקיום והקפיטליזם צמחו באותו זמן ומקום, וכך גם ניסוח השאלות האבולוציוניות בהיבטים של רווח והפסד. ההיסטוריון יהושע אריאלי מייחס אף הוא למדע תפקיד מרכזי בעיצובן של השקפות עולם פוליטיות. “התקופה המודרנית, למן ההשכלה הרציונליסטית של המאה השמונה־עשרה”, הוא כותב, “נטעה באדם את האמונה שבכוחו להיות אדון לגורלו ולעצב את עתידו. המדע והטכנולוגיה נועדו לאשש אמונה זו. על חזון זה קמו התנועות ההומניסטיות הגדולות, הדמוקרטיה הליברלית, הסוציאליזם, התנועות לשחרור עמים ולהבטחת זכויות האדם. על חזון זה קמה גם הציונות”⁹.

ב־1895 הודיע אלפרד נובל על כוונתו להקדיש נתח מהונו לייסוד פרס שיוענק מדי חמש שנים לאדם אשר יתרום את התרומה היעילה ביותר לשלום באירופה. נובל העריך כי חלוקת הפרס תסתיים אחרי שישה מחזורים. הוא סבר שאם תוך שלושים שנה החברה האנושית לא תבריא, היא תשקע באורח בלתי נמנע ביוון הברבריות. מאז פרצו שתי מלחמות עולם הרסניות, אבל האמונה בכוחות הנאורים הגנוזים במדע לא התפוגגה, אולי אף התחזקה.

ב־1928 כתב הביולוג הנודע הולדיין, כי אם אנו רוצים לשפר את מצבה העלוב של החברה האנושית אין תקווה אלא במדע. באופן פרדוקסלי הוא צדק, שכן משאלתו של נובל, “ליצור חומר או מכונה שיהיו יעילים בגרימת השמדה המונית במידה כזאת שהמלחמה תיהפך לדבר בלתי אפשרי לחלוטין”, התממשה חמישים שנה אחרי מותו לא על ידי הדינמיט שהמציא, אלא באמצעות פצצת האטום. כוח ההרתעה של הפצצה הגרעינית אפשר שמנע מלחמת עולם שלישית, אבל הותיר כתם מכוער על מצחו של המדע. דבריו של רוברט אופנהיימר, שהצדיק את השתתפות עמיתיו הפיזיקאים במיזם הגרעיני (“אם אתה מדען אינך יכול לעצור דבר כזה”)¹⁰, החמירו את קלונם המוסרי. הפיצוץ המוקדם, שנערך במדבר ניו מקסיקו ב־16 ביולי 1945, הוכיח הלכה למעשה את האמת המדעית בדבר הפיכת חומר לאנרגיה. אמת זו היתה אכן כפויה על הפיזיקאים, אבל להטלת הפצצה על הירושימה ב־6 באוגוסט 1945, לא היה שום קשר למדע. בצדק אפוא ניקה אינשטיין את משוואתו המפורסמת (E=mc²) מכל אחריות לפיתוחה של פצצת האטום, בעוד אדוארד טלר ניסה לפטור את הפיזיקאים מאחריותם המוסרית לפיתוחה של פצצת המימן בהנמקה מתחסדת, שהם “אינם אחראים לחוקי הטבע”. תפקידם, אמר, “למצוא איך חוקים אלה פועלים”.

ניסיונם של אופנהיימר וטלר להציג את הפיזיקאים כשליחי האמת המדעית או, לחלופין, כשבויים תמימים בידי יצריהם המדעיים, היה לא רק מופרך כי אם גם מביך. לא הכל נהגו כמותם. במארס 1945 שלח אינשטיין איגרת שנייה לנשיא רוזוולט, ובה התריע מפני התוצאות ההרסניות של הטלת פצצת האטום. אחד הפיזיקאים הבכירים בפרויקט מנהטן, יוג’ין ויגנר, העיד כי רבים מעמיתיו לא רצו שהפצצה תוטל על הירושימה ונגסאקי, אלא מעל שטח פתוח, כדי שהמדענים היפנים יוכלו להתרשם מהנשק הנורא שבידי האמריקנים ולשכנע את ממשלתם לחתום על הסכם שלום. אפילו טלר גילה בשלב מסוים אחריות לתוצאות מחקרו. במהלך פיתוח פצצת האטום הוא ערך חישובים כדי לבדוק אם כדור האש מהפיצוץ האטומי מסוגל להצית את האטמוספרה של כדור הארץ ולשרוף אותה כליל. תוצאות חישוביו הותירו רושם קשה על עמיתיו. אחדים חששו שלא יהיה אפשר לשלוט בהתפוצצות וכי היא עלולה לקרוע לגזרים את כדור הארץ, אם לא מעבר לו¹¹. החרדה התפוגגה לאחר שהנס באתה הראה כי טלר טעה בחישוביו וכי כדור האש שייווצר מהפיצוץ האטומי לא אמור להתפשט אל מעבר לרדיוס מסוים. ללמדך שאפילו טלר לא באמת חשב שהפיזיקאים אחראים רק לחוקי הטבע.

כלום אפשר אחרת? אם פיזיקאים פטורים מכל אחריות לתוצאות מעשיהם, גם ביולוגים וכימאים אינם אמורים לסרב לפתח חומר המסוגל להמית באורח סלקטיבי תינוקות וקשישים של מדינת אויב. ניסיון כזה של מדענים לרחוץ בניקיון כפיהם עומד במרכז מחזהו של דירנמאט, הפיזיקאים¹², המתרחש במוסד סגור לחולי נפש. אחד החולים, המתחזה לניוטון, פוטר עצמו מאחריות לתוצאות החוקים שהוא מגלה בטבע, בטענה שהוא עוסק בנוסחאות מופשטות. מישהו אחר בונה מהן מכונה, ואחר כך בא אדם שלישי, היודע רק ללחוץ על הכפתור ומפעיל את המכונה. דירנמאט מציב מולו את מביוס, המתחזה למשוגע כדי להימנע ממימוש תגליתו העלולה להמיט אסון על המין האנושי. דירנמאט לועג לניוטון, אבל אינו מתפתה לפתרון הקל של מביוס. ברי לו שאי אפשר לשמור רעיונות ותגליות בסוד ולאורך זמן. במוקדם או במאוחר המדינה משתלטת על רעיונותיהם של אנשי המדע ועושה בהם שימוש כראות עיניה. מסקנתו של דירנמאט פסימית, אבל איננה מחויבת המציאות.

פול ברג, ביוכימאי מאוניברסיטת סטנפורד, הוכיח ב־1973 שאפשר אחרת. ברג, מאבות ההנדסה הגנטית, עסק בניסויי הצרפה (רקומבינציה), שבהם החדיר גנים זרים לחיידקים ולתאי אדם באמצעות גן של נגיף קופים מסוף SV40. נגיף זה אינו מזיק לקופים, אבל כאשר הועבר לתרבית של בני אדם ואוגרים גרם להם להתמרה סרטנית. מאחר שחיידק הניסוי היה מסוג אי. קולי (Escherischa Coli), ששכיחותו גבוהה במעיהם של בני אדם, חשש ברג שהחיידק הטרנסגני עלול להסתנן דרך מערכת הביוב אל מחוץ לכותלי המעבדה ולחולל מגפת סרטן המונית. הוא שיגר מכתב אזהרה לעמיתיו, ולאחר מכן יזם ועידה בינלאומית של ביולוגים ומשפטנים באסילומר, קליפורניה, כדי לגבש פרוטוקול חדש של אמצעי זהירות בניסויי הצרפה מסוג זה. אחד הביולוגים, סידני ברנר, הגיע לכינוס לאחר שערך ניסוי בגופו. הוא שתה חלב מזוהם בחיידקי קולי מהונדסים, ומצא כי הדנ"א של הגן הנגיפי מתפרק בקיבה של בני אדם ועל כן לא נשקפת ממנו כל סכנה. אולם רוב משתתפי הכינוס לא השתכנעו. הנהלת הכינוס ניסחה תנאים מגבילים לביצוע ניסויים בהנדסה גנטית בהתאם לחומרת הסכנה העלולה לנבוע מהם. בכך הוכיח ברג שהוא לא רק היפוכו של דוקטור מורו¹³, כי אם גם הפרכה חיה להשקפתו המפלצתית, ש"חקר הטבע גורם לאדם להיות נטול נקיפות מצפון כמו הטבע".