ההנדסה הגנטית היא חלק בלתי נפרד מההתפתחות המדעית, ואין מחשבה נואלת יותר מזו שניתן לבטלה או לאסור על פעילותה. אבל אפשר לדחות טכנולוגיות מסוימות ולקצוב להן מכסת זמן נוספת למחקר ולניסוי, כדי למזער את סכנותיהן ולתת שהות לחברה לבחון את שיקוליה המוסריים, לשקול את מכלול השלכותיהן על החברה, על הסביבה, על הכלכלה ועל איזונים גאו־פוליטיים. גם אם טכנולוגיות שנויות במחלוקת חברתית נראות בטוחות לחלוטין, יש לתת לחברה פסק זמן להבשלת מוכנותה לקבלן.

עם זאת, יש לקצוב גם לחברה מועד נקוב לסיום תהליך המוכנות וההבשלה, שאם לא כן הקיים יקודש והקיפאון המדעי־טכנולוגי יונצח. אל לנו לשכוח את ההתנגדות הציבורית העזה להשתלת הלב הראשונה של כריסטיאן ברנרד ב־1967, ויותר מזה ללידת תינוקת ראשונה בהפריה חוץ־רחמית ב־25 ביולי 1978. התקשורת הרעישה עולמות, ורבים חרדו לבריאותה של התינוקת וליכולתה להתמודד בעתיד עם נסיבות לידתה. בשנת 2003 מלאו 25 שנה ללואיז בראון, תינוקת המבחנה הראשונה, והיא נראית בריאה מבחינה גופנית ונפשית ככל בנות גילה. ייתכן מאוד שגם טכנולוגיית השיבוט תעבור תהליך דומה של הבשלה רפואית ושל מוכנות חברתית, שהוא לעולם ארוך ואיטי יותר מהיכולת הטכנולוגית. לראיה, ההתנגדות העממית לשיבוט נוטה להתמקד דווקא בטעמים הלא נכונים, דוגמת החשש מיצירת כפילים אנושיים זהים בהתנהגותם ובתוארם. באשר לחששות האחרים משיבוט בני אדם, כגון פיחות הערך האנושי, פגיעה במשמעות החיים וסכנה לשלמות התא המשפחתי, ימים יגידו. התא המשפחתי עובר בימינו שינויים מרחיקי לכת, וכלל לא בטוח שכולם לרעה. במקרים רבים השפעת ההורים על ילדיהם היא הרסנית ומאמללת יותר מכל מה שאפשר לייחס בשלב זה להשפעה הגנטית. ספק גם אם צריך לקחת ברצינות את אזהרתו של לאון קאס, מדובריה הבולטים של הביו־אתיקה, כי “השיבוט מאיים על כבודה של הרבייה האנושית, בכך שהוא נותן לדור אחד שליטה גנטית חסרת תקדים על הדור הבא”. קאס אמור היה לדעת שהרבייה האנושית שואבת את כבודה מעצם הבאת יצור אנושי חדש לעולם ומכיבוד זכויותיו – ולא מטכניקות רבייה.

אין להבין מכך שיש להקל ראש באפשרות של הולדת ילדים בשיבוט. די לציין כי ילד משובט הוא בה בעת אח והורה לאחיו, בן ואח להוריו. אבל טעות היא לחשוב שהרגישות האתית מוגבלת אך ורק לשיבוט. ב־1987 ילדה פונדקאית מדרום אפריקה שלושה תינוקות מביציות של בתה שהופרו בידי בעלה, והיתה בכך לאישה הראשונה בהיסטוריה שילדה את נכדיה. בחודש יולי 2003 הוצאו ביציות מנפלי עוברים אנושיים לשימש בטיפולי הפריה. בכל אותם מקרים שטיפולי ההפריה הצליחו, נולדו לאותן נשים תינוקות שהם ילדיהן הביולוגיים של אמהות שלא ילדו. עם זאת, השיבוט פותח אפשרויות רחבות יותר מהקיימות בטכניקות האחרות, מה שמחייב משנה זהירות ביישומו.

קשה לראות היום הצדקה מוסרית להבאת ילדים לאוויר העולם במטרה להיות כפיליהם של תורמי תאים, או לשמש להם מחסן חלפים חי של רקמות. איש אינו רוצה לחיות בצל הידיעה שקיומו נועד מלכתחילה למלא חלל שהותיר אחריו בן שנפטר, או שערך חייו נמדד על פי תרומתו לריפויו של אח חולה או להארכת חייו של תורם התא. עם זאת, כשם שילדים הנולדים היום מתרומת זרע ייטיבו להתמודד עם ידיעה זו מקודמיהם לפני שלושים שנה, דבר דומה עשוי לקרות לילדים משובטים. בכל מקרה, עלינו להיות ערים לכך שתהליך העיכול וההבשלה של רעיונות חברתיים איטי יותר מקצב החידושים הטכנולוגיים. המשמעות המיידית היא, שהשאלה שהוצגה לפיזיקאים ולביולוגים, על נכונותם לשאת באחריות למעשיהם, נכונה היום יותר מבעבר, שכן הטכניקות רבות ומגוונות יותר.

בניגוד לעמדתו של ישעיהו ליבוביץ, שפטר את איש המדע מאחריות לתוצאות מחקרו, בטענה שאין “לבלום את ההכרה המדעית מחשש מפני תוצאותיה”¹, ההשלכות מרחיקות הלכת של ההנדסה הגנטית מחייבות את הרופאים והביולוגים במאה העשרים ואחת לקבל על עצמם אחריות לתוצאות מחקרם. המדע והטכנולוגיה הצליחו אמנם עד כה להציע פתרונות, ולו דחוקים, לקלקולים שהם חוללו במו ידיהם. אבל, כמו באימרה הידועה על ההבדל בין חכם לפיקח, הביולוגים יידרשו לחשוב היטב לפני שישליכו לבאר את המולקולות שלהם – שאך הודות לפיקחותם יוכלו אולי לחלצן משם. לביולוגים במאה זו יתרון בולט על פני הפיזיקאים במאה העשרים. כי בניגוד לדילמה שניצבה לפני הפיזיקאים בשלהי מלחמת העולם השנייה, הביולוגים אינם עומדים בפני ברירה אכזרית בין המשך מלחמה עקובה מדם לסיומה המהיר באמצעות פצצת אטום. הדילמה העומדת לפני הביולוגים אינה חורבן העולם אלא הגנה על שפיותו.

בפתח המאה העשרים הפיזיקאים היו עדיין חפים מדילמות אלה. קצבם המהיר של התגליות המדעיות והפיתוחים הטכנולוגיים היה לרבים אות וסימן לעתיד ורוד יותר, אבל גם עדות מתמשכת לכישלונם של המדענים לחזות את ההתפתחויות המדעיות והטכנולוגיות. “ב־1900”, כותב ג’ון מדוקס, “המשוואה E=mc^2 טרם נולדה”². אבל הוא שכח לציין שגם לאחר ניסוחה, כעבור חמש שנים, איש לא שיער (לרבות אינשטיין עצמו) שהיא תעמוד בבסיס פיתוח פצצת אטום. קרל סייגן³ עומד על המסלול העקלקל שעובר רעיון עיוני מהמדע הבסיסי ליישום הטכנולוגי. ניוטון לא חלם על טיסות בחלל או על תקשורת לוויינים כאשר הסביר את מסלול הירח, ואילו מקסוול לא חשב על רדיו, על רָדָר ועל טלוויזיה כאשר ניסח את משוואות היסוד של האלקטרומגנטיות. המחשה ספרותית לקצב ההתפתחויות המדעיות הטכנולוגיות מספק לנו אחד מגיבורי ספרו של אלדוס האקסלי⁴. ידידו של ד"ר זיגמונד אוביספו שואל אותו מנין לו שאין גיהנום, וכיצד יוכל להוכיח את כפירתו. אוביספו יודע כמובן שאינו יכול להוכיח את אי קיום הגיהנום, אבל בטכניקה מוכרת לנו הוא משיב בשאלה: “האם תוכל להוכיח שהצד האחורי של הירח אינו מיושב בפילים ירוקים?” תשובתו מכה את בן שיחו באלם. שבע שנים בלבד לאחר צאת ספרו של האקסלי לאור, ב־1959, התקבלה תשובה חד משמעית מ"לונה 3", החללית הראשונה שהקיפה את הירח: אין פילים ירוקים בצדה האפל של הלבנה.

טבעו העלום של ההליך המדעי, המוליד בדרך עקלקלה פיתוחים טכנולוגיים, היתל לא אחת בתחזיותיהם של הוגי דעות ומדענים מראשיתה של החשיבה המדעית. במאה הרביעית לפסה"נ הודיע אריסטו שהמדע היישומי והטכנולוגיה מיצו את עצמם. למרבה האירוניה הוא קבע באותה עת שהמוח משמש מכל קירור לדם הזורם מהלב, וכי לנשים יש פחות שיניים מאשר לגברים (אף שהיה נשוי פעמיים). בימי הביניים האמינו שהאמת הסופית מיוצגת על ידי שלושה תחומים: כתבי הקודש, הגאומטריה האיקלידית והפיזיקה של אריסטו. באורח פרדוקסלי, תחושה זו של מיצוי הידע התחזקה ככל שתכפו התגליות המדעיות וההמצאות הטכנולוגיות. איזידור אוגוסט קונט, פילוסוף וסוציולוג מהמאה התשע־עשרה, ניבא שלעולם לא נוכל לדעת ממה עשויים הכוכבים, אבל לא חזה את המצאת הספקטרוסוקופ, שבאמצעותו גילה הפיזיקאי הגרמני פון פרהונהופר את ההרכב הגזי של הכוכבים כעבור שנים אחדות.

ב־1871 הביע המתמטיקאי הנודע ג’וזף לגראנז' את חששו כי המתמטיקה הגיעה לסוף דרכה. ב־1875 נזכר הפיזיקאי הדגול מקס פלנק (Planck) בימי תלמודו, עת מוריו אמרו לו כי כל הבעיות החשובות בפיזיקה נפתרו. ב־1900 הצהיר הפיזיקאי ויליאם תומסון (לורד קלווין) שלא נותר לגלות שום דבר חדש בפיזיקה, למעט שני עננים המרחפים מעל ראשי הפיזיקאים: התוצאות השליליות שהתקבלו מהניסוי של מייקלסון ומורלי⁵, והכישלון של חוק ריילי־ג’ינס לחזות את התפלגות קרינת האנרגיה מגוף שחור⁶. דייוויד בוהם כותב: "חייבים להודות שהלורד קלווין ידע לבחור את ‘העננים’ שלו, שכן שני אלה ייצגו בעיות שהובילו בסופו של דבר לשינויים המהפכניים במושגי הפיזיקה של המאה העשרים בהקשר של תורת היחסות ותאוריית הקוואנטים⁷. ב־1903, שנתיים בלבד לפני פרסום תורת היחסות, שהפכה את רוח הרפאים של האתר לבלתי רלבנטית, כתב מייקלסון, כי כל העובדות וחוקי היסוד החשובים ביותר בפיזיקה נתגלו, והם כעת מבוססים כל כך, עד כי רחוקה מאוד האפשרות שיידחקו הצדה מחמת תגליות חדשות.