כסנופנס: לעולם לא יהיה אדם

שידע את טבע הדברים

לאשורם

ספר זה מבוסס על סדרת שיחות עם אנשי מדע ישראליים, ששודרה במסגרת “אסכולה” בטלוויזיה החינוכית, ונסבה על שאלות פתוחות במדעים השונים ועל כברת הדרך שעשה המדע במאה האחרונה של המילניום.

במבט לאחור, המאה העשרים נראית לנו המאה היותר מדעית והיותר טכנולוגית בהיסטוריה האנושית. במרכזה עמדו ארבע תיאוריות מדהימות במקוריותו ובעומקן: תורות היחסות של אינשטיין – הפרטית והכללית – תורת הקוואנטים ותיאוריית “המפץ הגדול”.

התחלנו את המאה הקודמת עם שני כוחות טבע – הכבידה והכוח האלקטרומגנטי – וחתמנו אותה עם ארבעה: הכוחות החזקים והחלשים בגרעין האטום. קצב ההמצאות והתגליות המדעיות־הטכנולוגיות במאה ה־20 היה, לדעת מומחים, גבוה פי מאה אלף מאשר בסוף המילניום הקודם. 90% מכלל המדענים שחיו אי־פעם עשו את ימיהם במאה הקודמת. לא בכדי יצאו לאור בסוף המאה העשרים 20 אלף מאמרים מדעיים ביום.

במהלכה של מאה מדהימה זו נחשפו ממדיו האדירים של היקום והתברר שהוא שרוי בהתפשטות מתמדת, התבצעה טיסה ראשונה של מכונה כבדה מהאוויר, פוענח מבנה האטום, בוקע גרעין האטום, פוצח הקוד הגנטי, פותח המחשב האלקטרוני, נחשף אילן היוחסין של המין האנושי, הונחת אדם על הירח, חללית הוצאה אל מחוץ למערכת השמש, שובטו יונקים ונפרצו המחסומים הגנטיים בין החי לצומח. כל אלה, ופיתוחים רבים אחרים, חוללו שינוי עמוק לא רק בחייהם של בני־אדם, כי אם גם בתפיסתם את עצמם ואת העולם.

רבים ציפו כי הגידול בידע המדעי יביא אותנו אל שערי האמיתות הסופיות ויציב אותנו בפתחן של התשובות המלאות והסופיות במדעים השונים. בפועל, מספר השאלות הפתוחות בסוף המאה לא היה קטן ממספר השאלות הפתוחות בתחילת המאה. יתרה מזו, המציאות שנחשפה לעיני הפיסיקאים והביולוגים התגלתה כעמומה ומורכבת לאין־שעור מכפי שנראתה בתחילת המאה. לא בכדי נעשה מושג האי־ודאות, השָאוּל מפיסיקת הקוואנטים, למטאפורה תרבותית כוללת, שכן הלקח המרכזי של תורה זו דומה להפליא למה שכסנופנס הצביע עליו כבר לפני 2,500 שנה: לעולם לא יהיה אדם שיידע את טבע הדברים לאשורם.

לכאורה, הגידול האקספוננציאלי של הידע המדעי־טכנולוגי היה אמור לעשות את המאה ה־20 ליותר רציונלית מכל המאות שקדמו לה, אבל המציאות – כדרכה – לא נוהגת על־פי משאלות לבנו. מספר המאמינים באמונות טפלות היה גבוה בסוף המאה מאשר בראשיתה. בארצות־הברית, 25% מתושביה מאמינים ברוחות ושדים, 55% בקיום השטן ו־26% באסטרולוגיה. בסקר שנערך לאחרונה, נמצא כי 44% מתושבי ארצות־הברית מאמינים בעקרונות הבריאה הדתיים ו־40% מאמינים באבולוציה האלוהית. רק 10% תומכים באבולוציה הדארווינית. באנגליה, בסקר שנערך בתחילת 1998, נמצא כי 63% מאמינים בעל־טבעי, 55% בראיית הנולד, 67% באסטרולוגיה, 22% בגלגול נשמות. בישראל, בסקר שערך מכון “דחף” באפריל 1997, מטעם ידיעות אחרונות, עולה כי 39% מאמינים בכוחה של האסטרולוגיה לקרוא את העתיד, 27% מאמינים בקריאה בכף היד, 40% בגלגול נשמות, 41% בכוחן של ברכות וקללות של רבנים.

איך ניתן ליישב את הסתירה לכאורה, בין המאה הכי מדעית־טכנולוגית בהיסטוריה לבין אמונה בשדים ורוחות? התשובה היותר טובה שאני יכול להעלות בדעתי היא שאין מאמר אחד מבין עשרים אלף המאמרים המדעיים הרואים אור מדי יום ביומו, המקרב אותנו להבנת שלושת הנעלמים המלווים את האדם מאז עמד על דעתו: לידתו, חייו ומותו. כפי שאומר בקט במחכים לגודו: לידתנו היא בפיסוק רגליים מעל לקבר. המדע הצליח להסביר היטב את הכוחות הפיסיקליים והביולוגיים הפועלים בעולם, אך תרומתו להבנה עצמית נעצרת בשכבות התחתונות של האינטרוספקציה. ברטרנד ראסל, כותב סטיבן ג' גולד בספרו תהפוכות המילניום, העיד על עצמו שהיו לו שני רצונות מרכזיים: “הרצון להבין ללבבם של בני־האדם” ו"הרצון לדעת מדוע הכוכבים זורחים". הרצון השני של ראסל התממש עוד בימי חייו, אבל אנו רחוקים ממימוש הרצון הראשון כפי שהיינו לפני אלפי שנים. מנין הפער הזה בין שני הרצונות? עד לסוף הרבע הראשון של המאה שלנו סברו שהפיסיקה עוסקת בהבנת העולם החיצוני, בעוד שהחשיבה האינטרוספקטיבית, המשמשת אותנו בניסיוננו להבין את עצמנו ואת “לבבם של בניהאדם”, כלולה בתוך אותה המציאות שהיא מנסה להבין. אבל, בשנות ה־20 קבע הפיסיקאי הנודע נילס בוהר, כי בפיסיקת הקוואנטים החוקר הוא חלק בלתי נפרד מהמציאות הנצפית על ידו, ועל כן הוא שותף פעיל ביצירתה.

מהלך החקירה המדעית משול לקליידוסקופ, המשנה את תצורות האבנים הצבעוניות כל אימת שמסובבים אותו. כל תיאוריה מדעית חדשה מביאה עִמה זווית שונה של תצפית על המציאות – ועִמה תובנה חדשה. אבל, אם כל שינוי זווית מביא בעקבותיו תובנה חדשה של המציאות, משמע לעולם לא נגיע לידיעה סופית של הטבע, שהרי מספר הצירופים של אבני הקליידוסקופ הוא אינסופי. דומה כי כך הוא, ואפשר אולי למצוא באי־אפשרותה של ידיעה מלאה וסופית זו אותו מכנה משותף חמקמק בין העולם הפנימי־סובייקטיבי לבין העולם החיצוני־אובייקטיבי. בשני המקרים אנו שרוים בחיפוש אינסופי אחרי התשובות הסופיות.