שיחה עם פרופ' יוסף טרקל המחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל־אביב, ראש פרויקט “חיות וחברה”.

למי עוד בטבע יש תודעה, מלבדנו כמובן? שאלה לא פשוטה. אדם יכול להיות בטוח רק בקיומה של תודעתו שלו, אבל על סמך דמיונם של בני־אדם אחרים אליו, התנהגותם וביטויי חשיבתם הדומים לשלו, הוא מקיש מעצמו עליהם. את ההיקש הזה איננו יכולים להפעיל על בעלי חיים אחרים. כיוון שהם אחרים.

בעשרים השנים האחרונות הפתיעו אריות־ים, תוכים, קופים ודולפינים, ביכולתם להמציא שמות לחפצים, לבנות משפטים מקוריים ואף לגלות לכאורה הבנה לשונית. כלבים מפגינים התנהגויות דומות להפליא לגילויי השמחה, העצב והכאב שלנו. שימפנזות וגורילות מתאבלות על מות תינוקיהן כמו אמהות אנושיות, קופים יתומים מפגינים דכדוך קשה.

האם די באלה כדי להוכיח את קיום התודעה בבעלי חיים? ואם כן – אצל מי והיכן היא מתחילה: ביונקים, או כבר בציפורים? במקום שבו מתחילה יכולת ההונאה, או כושר ההנאה? האם התנאי לקיום התודעה הוא גילוי ביטויים אינטליגנטיים מובהקים, או אולי דווקא גילוים רגשיים? לטיפות עדינות מגבירות את פעימות לבן של לטאות, כמו אצל יונקים. אצל צפרדעים ודגים לא נרשמה תגובה דומה ללטיפות. האם קו הרגש – ולפיכך התודעה – עובר בין הדו־חיים לזוחלים? יש הסבורים כי די בגילוים ראשוניים של זיכרון, כמו אלה המצויים כבר ביצורים קדומים מאוד באבולוציה, כדי להוכיח את קיום התודעה, שהרי מהו זיכרון אם לא תוצר נפשי מובהק של התודעה? אחרים גורסים, כי שום דבר פחות מתגובה של זיהוי עצמי, כפי שהראו שימפנזים ואורנגוטנים כלפי דמותם במראה, לא יכול להוות ראיה משכנעת לקיום התודעה. האמנם הזיהוי העצמי הוא המבחן העליון?

פרופ' טרקל: אני רואה בזיהוי העצמי יותר מהוכחה לקיום תודעה. אם תצבע כתם אדום על מצחו של אורנגוטן בשנתו, כאשר הוא יתעורר ויסתכל על עצמו בראי הוא מיד ישים לב לכתם האדום וינסה להסיר אותו ממצחו. זה אומר שהאורנגוטן מזהה את הדמות במראה כדמותו שלו. אם תחזור על ניסוי זה עם קופים שאינם קופי אדם, הם לא יזהו את עצמם במראה ולא ינסו להסיר את הכתם ממצחם.

ינאי: למה זיהוי עצמי הוא דרגה יותר גבוהה של תודעה? ככלות הכל, גם סנאים יודעים שהם לא עכברים ולא תרנגולות.

פרופ' טרקל: זה זיהוי מסוג אחר, זיהוי של שייכות לקבוצה מסוימת. אם תציב מראה מול תרנגול הוא יראה בו מתחרה וינסה לנקר את הדמות במראה. לעומת זאת, אם הוא יראה במראה ברווז הוא לא ינקר אותו, כיוון שהוא לא יראה בו מתחרה. כך שלבעלי חיים שאינם יכולים לזהות את עצמם במראה יש עדיין היכולת לזהות פרטים אחרים כלא שייכים לבני־מינם. הכרה בסיסית כזו מתבטאת באמצעות מנגנון פשוט יחסית של גירוי ספציפי המביא לתגובה ספציפית. אפילו עכביש זכר, כאשר מציגים לפניו כדור שחור קטן שממנו יוצאות ארבע זוגות רגליים, יתחיל לחזר אחר מודל זה, מכיוון שלגבי העכביש הגירוי שהוא מקבל מהכדור דומה לזה שהוא מקבל מראיית נקבת עכביש. במקרה זה, המראה הנקלט בתאי חוש מועבר בעזרת גירוי עצבי וגורם להפעלת מערכות מוטוריות, מהן נבנית תבנית התנהגותית של חיזור. תבנית התנהגות כזאת לא תצא לפועל אם הגירוי לא יהיה ספציפי. לדוגמה, אם עכבר לא יקבל את הגירויים הספציפיים המייחדים את כלל העכברים לא תופעל ההתנהגות. בכל המקרים האלה אין צורך להסביר את התגובה ההתנהגותית על בסיס של תודעה.

ינאי: מה שאתה בעצם אומר הוא, שיש שתי רמות זיהוי – זיהוי של השתייכות למין, כגון: אני שייך לכלבים ואתה שייך לחתולים; ויש רמה גבוהה יותר: זיהוי עצמך כפרט.

פרופ' טרקל: נכון. הזיהוי ש"אני הוא אני", כלומר – הזיהוי האישי, מחייב תודעה, ואילו הזיהוי שאני שייך לקבוצה מסוימת הוא זיהוי ברמה נמוכה יותר, שאינו מחייב מודעות עצמית.

ינאי: ממחקרים שנעשו בעשרים־שלושים השנים האחרונות, ניתן היה להתרשם ששימפנזים, דולפינים, גורילות, אריות־ים ותוכים מסוגלים להשתמש בתחביר לשוני כדי לתקשר אתנו – אם באמצעות סימני ידיים אם באמצעות סמלים ואיקונות. האם אתה רואה בתקשורות האלו שפה במובן האנושי?

פרופ' טרקל: לדעת בלשנים מחמירים קיימות לפחות 15 קטגוריות המגדירות מהי שפה. התקשורת בין החיות עונה רק על חלק מקטגוריות אלו, ולכן בעיני המדקדקים זה פחות משפה. אני נמנה עם הזואולוגים וחוקרי ההתנהגות הסבורים שזוהי לשון. שימפנזה מסוגל לעשות שימוש נכון בתחביר, להבין את ההבדל בין פקודה כגון: “קח את התפוח לכיסא”, לבין “קח את הכיסא לתפוח”. הוא מסוגל להמציא שמות לחפצים שונים ולאחר־מכן לעשות שימוש נכון בשמות עצם אלה וגם בפעלים. זו עדיין לא בדיוק השפה שלנו, אבל הם מסוגלים להעביר באמצעותה הרבה מאוד מידע.

ינאי: אם אינני טועה, המחלוקת הזאת החלה בשנות השבעים, סביב כושרם הלשוני של מספר שימפנזים וגורילות שגודלו בסביבה אנושית ואומנו לשוחח עם בני־אדם באמצעות סימנים. מה קרה מאז?

פרופ' טרקל: המחלוקת לא יושבה עדיין ואפילו החמירה. מדובר בשפה מאוד ספציפית ומוגבלת לדברים מסוימים. אין כאן אפשרויות בלתי מוגבלות כמו בשפה האנושית, ולכן השימוש במושג “שפה” הוא בעייתי. עד היום אין הסכמה בין החוקרים לגבי ההגדרה של “שפה”. בשפה האנושית אפשר לומר אותו הדבר ביותר מאופן אחד. לא כן בשפת הסימנים המשמשת קופים. אנחנו יכולים, למשל, לומר “אברהם לקח את הכדור” או “הכדור נלקח על־ידי אברהם”. כפל ביטוי כזה לא קיים בתקשורת קופים. ואשו, שהייתה אחת הגיבורות המרכזיות בניסויים אלה, הוכיחה ששימפנזה מסוגלת לחבר בשפת הסימנים משפטים מקוריים משלה. היא גם לימדה את בתה שפת סימנים. יתר על כן, כאשר בני־הזוג גארדנר, שגידלו את ואשו, ביקרו אותה – אחרי עשר שנים שלא התראו – ואשו יצרה מיד קשר אתם בשפת הסימנים ואמרה להם שהיא רוצה לשחק אתם באותו המשחק שהם שיחקו ביחד כאשר הם נפרדו עשר שנים קודם לכן. למרות רמת התקשורת הגבוהה שקיימת בין קופים, עדיין המורכבות של שפת הקופים מוגבלת בכמה סדרי גודל יחסית לשפה אנושית. לדעתי, השאלה עד כמה מתקרבת שפת הקופים לשפה האנושית אינה השאלה החשובה, מכיוון שאין ספק שהקופים לעולם לא יגיעו לדרגת המורכבות של השפה האנושית. חשוב ללמד קופים וחיות אחרות לתקשר עם אנשים, על מנת שנהיה מסוגלים לחדור לעולם הפנימי שלהם (umwelt). זה יאפשר לנו להבין טוב יותר מהי רמת החשיבה שלהם וכן היבטים אחרים, שללא תקשורת טובה איתם נתקשה להבינם.

ינאי: מאז נערכו תצפיות רבות נוספות על קופים. אחד הממצאים היותר מעניינים שעלו ממחקרים אלה היה, שקופים מסוגלים לשקר, להונות, להתאכזר ולהרוג בתכנון קר. האם אחרי כל המחקרים שנעשה בשלושים השנים האחרונות, שאלת התודעה של בעלי חיים מוטלת עדיין בספק?

פרופ' טרקל: דעתי האישית, ושל רבים מחברי החוקרים, היא שיש לבעלי חיים תודעה. אחת ההוכחות היותר משכנעות היא התארגנות של לביאות לציד. כידוע, לביאות פחות מהירות מצבאים, ולכן הן יוצאות לצוד בחבורה, מציבות מארבים ומשתמשות בתרגילי הפחדה כדי לכוון את הצבי לעבר המארב. מיקום המארב ושיטת הגירוש משתנים מציד אחד למשנהו בהתאם לתנאי השטח ולכיוון הרוח. כל זה מראה שלא מדובר בדפוס התנהגותי המבוסס על גירוי, תגובה והתניה, אלא חשיבה מודעת ומתוכננת.

ינאי: עד כמה עשויה מסקנה כזאת לנבוע מכך שאנחנו מקישים מעצמנו על התנהגות הלביאות? האם לא ניתן לתת לה הסבר חלופי?

פרופ' טרקל: כמעט בכל מקרה של ניתוח התנהגות של בעלי חיים, אנו – באופן בלתי מודע – מכניסים משהו מעצמנו. יחד עם זאת, במקרה של התנהגות ציד מורכבת כמו זו של הלביאות, אין לי כל ספק שביסוד המארב מונחת מחשבה מודעת. כבר בתחילת הציד הלביאות מתכננות אחרי איזה פרט בלהקה לרדוף. הן מחפשות את החלש, או האיטי יותר. אם הקורבן הוא פרט צעיר שנמצא יחד עם אמו, הלביאות מפרידות תחילה בין הצעיר לאם. כל צעד במהלך הציד מבוסס על שינויים שמתרחשים באופן שוטף. במצב כזה, הלביאות חייבות לשנות את התנהגותן, ובכל נקודת זמן להחליט איך להמשיך בציד. הליך הציד נפסק כאשר הלביאות מגיעות להערכה, שסיכוייהן להשיג את הטרף נמוך מאוד. אלמלא המחשבה המודעת הזאת ספק אם הלביאות היו מצליחות לצוד טרף ולשרוד. דוגמה אחרת, מאוד משכנעת לדעתי לקיום תודעה בבעלי חיים, היא המחקר שהראה כי קופים מסוגלים להבחין בבעיה מסוימת ולהציע לה פתרון. עורכי המחקר הראו לקוף תצלום של חדר שמתקרתו תלויה בננה, ואדם מרים ידו בניסיון להגיע לבננה, אבל מפאת גובהה הוא לא מצליח. הראו לקוף שלוש תמונות נוספות, שבכל אחת מהן היו שלושה אובייקטים: הבננה, הכיסא והאדם. רק בתמונה אחת האדם עמד על כיסא, ועל־ידי כך הצליח להגיע לבננה. הקוף שלף את התמונה שבה האדם עומד על הכיסא. ניסוי זה מלמד אותנו על קיום מודעות. הקוף הבין את הבעיה שניצבת לפני האדם והציע את הפתרון היחיד הנכון. יותר מזה, כאשר האדם בתמונה היה המטפל האהוב עליו, הוא הגיש את התמונה עם הפתרון הנכון, אבל כאשר האדם בתמונה היה המטפל השנוא על הקוף – הוא הציע את הפתרון הלא־נכון.

ינאי: במדבר קלהרי, באפריקה הדרומית, מתקיים זה דורות רבים שיתוף פעולה בין ציפור קטנה לבני המקום הבושמנים. הציפור מובילה את הבושמנים על־פני עשרות קילומטרים עד לכוורת דבורים, שם היא ממתינה בסבלנות עד שהילידים רודים את הדבש ונותנים לה את גושי השעווה. האם התנהגות הציפור היא פעולה מודעת, או שילוב של גנטיקה ותגמול?

פרופ' טרקל: לדעתי, ציפור זו פועלת בהתאם להתנהגות שנרכשה במשך זמן רב. הלמידה במקרה הזה היא אפילו פשוטה יחסית, כי הציפור מתוגמלת במקום על־ידי הציידים, מה שמחזק את דפוס ההתנהגות שלה.

ינאי: בכל זאת, הציפור לא מקבלת תגמול בכל פעם שהיא מנתרת מעץ לעץ, אלא בסוף מסע העשוי להמשך שעות. זאת אומרת שהיא אמורה להיות מודעת למטרתו ולתכליתו של המסע עוד בראשיתו.

פרופ' טרקל: אני מניח שהתנהגות זו החלה להתפתח כאשר מקורות הדבש היו במרחקים קטנים שהלכו וגדלו בהדרגה בעזרת תגמולים וחיזוקי מזון.

ינאי: ככלל, היית אומר שכל התנהגות אצל בעלי חיים שמעורבת בה תודעה מעניקה להם יתרון?

פרופ' טרקל: ללא ספק. התודעה מאפשרת לתכנן מראש מהלכים העוזרים להישרדות.

ינאי: אף־על־פי־כן, הבבונים הרבה יותר מצליחים במשחק ההישרדות מגורילות ושאר קופי אדם, למרות שהם בעלי מוח קטן יותר.

פרופ' טרקל: מספר הגורילות בטבע מתמעט בעיקר בגלל בני־אדם, ואין לזה קשר עם יכולת ההישרדות שלהן. את היתרון של התודעה אפשר לראות באופן שבו בעלי החיים עושים שימוש בכלים. לדוגמה: בבונים תופסים בידיהם טרמיטים בעת מעופם. הטכניקה הזאת טובה ללכוד טרמיטים בודדים, ורק בעונה הקצרה של מעופם. לעומת זאת, השימפנזים צדים טרמיטים בעזרת זרדים מיוחדים שהם מתקינים מענפים. הם מכניסים את הזרד לתוך נקב בתל ושולפים משם את הטרמיטים. השימוש המגוון שעושים השימפנזים בכלים מעניק להם יתרון גדול על־פני הבבונים.

ינאי: היא הנותנת. למרות היתרון הזה הבבונים משגשגים הרבה יותר מהשימפנזים.

פרופ' טרקל: תראה, הצלחה הישרדותית תלויה לא רק בתודעה. יש תכונות ביולוגיות, כמו פריון יותר גדול, או התבססות על תפריט מגוון יותר, המשפיעות על הצלחתו של מין זה או אחר. לעומת זאת, כאשר אין די מזון, השימפנזים משתמשים במוחם המפותח כדי להשלים את החלבונים החסרים להם, באמצעות בשר קופים ואנטילופות, אותם הם צדים בשיטות מתוחכמות ביותר. דוגמה אחרת ליתרונה של תודעה אפשר לראות באזורי החיכוך בין בבונים לשימפנזים. שימפנז צעיר מסוגל להבריח בבון גדול וחזק ממנו באמצעות שימוש שהוא עושה במקל או בפח.

ינאי: נניח שאפשר להוכיח את היתרון ההישרדותי הטמון בתודעה. מה לגבי הרגש? האם היכולת לחוות חוויות רגשיות מהווה יתרון או חסרון הישרדותי? אני רוצה להזכיר לך בהקשר זה את המקרה הטרגי והמתועד היטב על־ידי ז’ן גודל, של גור שימפנזים שמת משברון לב בעקבות מות אמו.

פרופ' טרקל: זו באמת דוגמה משכנעת ונוגעת ללב. אגב, במקרים רבים האם ממשיכה לשאת את גורה המת לכל מקום במשך ימים אחדים. דבר דומה קיים אצל הפילים. האם נשארת שעות – ולפעמים ימים – ליד בנה המת ומונעת מטורפים להתקרב. ביטויים כאלה, אף כי הם נדירים למדי, מוכיחים לדעתי שלבעלי חיים יש רגש. אפילו חולדה, כאשר מניחים את גוריה בחלק אחר של הכלוב, המופרד מהצד שלה על־ידי רצפה מחושמלת, היא תעבור דרך השדה החשמלי ותיקח את הגורים בחזרה אליה. הקשר הזה בין הורים לצאצאים חשוב כמובן להישרדות הגורים.

ינאי: בשנות השישים, בהשפעת משפט אייכמן, יזם פסיכולוג אמריקני, סטנלי מילגרום, ניסוי לבדיקת הזיקה בין מצפון לצייתנות. הוא חילק קבוצת סטודנטים ל"מורים" ו"תלמידים". את התלמידים חיבר למכונה המעבירה זרמים חשמליים, ואת מתג ההפעלה מסר ל"מורים" שהתמקמו בחדר סמוך. ה"מורים" התבקשו להעניש תלמידים בזרם חשמל בעוצמה מתגברת על כל תשובה שגויה שקיבלו. מה שהם לא ידעו הוא שאת תפקיד התלמידים מלאו שחקנים וכי המכונה הגיבה על פעולת המתג בתזוזת סרק של המחוג המסמן את עוצמת הזרם. והנה, “למרות זעקות הכאב” של התלמידים, 65% מהסטודנטים ששימשו בתפקיד מורים צייתו להוראות הענישה והגבירו את עוצמת הזרם עד 450 וולט. שנתיים אחרי משפט אייכמן נערך ניסוי דומה על קבוצה של קופי רזוס. משיכה בשרשרת תגמלה אותם במזון, אבל בו בזמן העבירה זרם חשמלי בקופים שהיו בחדר הסמוך. רוב הקופים חדלו למשוך בשרשרת ברגע ששמעו את זעקות הקופים בחדר הסמוך. אחדים אף הרעיבו עצמם חמישה ימים לאחר שנמנעו למשוך בשרשרת¹. מה זה אומר על מוסריותם של הקופים?

פרופ' טרקל: תראה, ידוע שבקרב מינים שונים של קופים קיימת רמה גבוהה של עזרה הדדית ושיתוף פעולה.

ינאי: אני מבין שאתה עומד בראש פרויקט להעמקת הקשר בין בעלי חיים לבני־אדם. מהי מטרתו של פרויקט זה?

פרופ' טרקל: המטרה היא ליצור קשר במקום שהוא איננו. הזואולוגים נוטים לראות בבעלי חיים מושאי מחקר ותו לא. היום אנחנו יודעים שבעלי חיים יכולים לעזור לאנשים גלמודים, לילדים אוטיסטים, לילדים היפראקטיבים. כל התחום הרחב הזה לא נחקר באקדמיה, וזה המקום והזמן לעשות אותו. מצד שני, יש כל מיני ניסיונות להעלות את איכות החיים של בעלי החיים, וגם הצד הזה לא נחקר כראוי. את שני הדברים האלה אנחנו רוצים להבין טוב יותר.