* * *

אֵינְכֶם מַתִּירִים לָנוּ לָלֶכֶת אֶל הַשֶּׁמֶשׁ. אַתֶּם הוֹרְגִים אֶת הַהוֹלְכִים,

בְּטֶרֶם יִנְשׁוֹר מֵהָרִיסִים חֲלוֹם הַזָּהָב,

בְּטֶרֶם תִּמַּס הַתְּפִלָּה וְתִהְיֶה לִזְרִיחָה בֶּחָלָל.

מֵאוֹת אֲלָפִים נִמְלָטִים חֲזָרָה אֶל יַעַר הַבָּכָא

וּמַבִּיט יָרֵחַ נוֹבֶמְבֶּר מֵעֵינֵי הַצֹּאן

בִּבְרַק מַאֲכֶלֶת.

כָּאן, בֵּין עֲצֵי הַבָּכָא נוֹלָדִים יְלָדִים,

וְהַסַּם כְּבָר מָהוּל בְּדָמָם

לִפְנֵי הַוְּרָדִים לִנְבֹּל.

אֵינֶנִּי רוֹצֶה אֵיפוֹא לִנְטֹעַ עֵצִים שֶׁיָּבִיאוּ לָכֶם פֵּרוֹת,

עֲרֻמִים יַעַמְדוּ כָּל עֲצֵי הַבָּכָא שֶׁלִּי

כֻּלָּם, אֶצְלְכֶם בְּמַלְכוּת הַצְּלָב.

עִם שַׁחַר, עִם עֶרֶב מַתְחִילִים לָנוּעַ הַפַּעֲמוֹנִים

עַל הַמִּגְדָּלִים אֲשֶׁר לָכֶם.

הֵם מְטָרְפִים אֶת דַּעֲתִּי, פּוֹעֲרִים אֶת בְּשָׂרִי הַכּוֹאֵב

כְּמוֹ מַלְתְּעוֹת חַיּוֹת טֶרֶף.

עַל הָעֲנָפִים תּוֹלֶה אֲנִי אֶת מֵתַי הָעֵרוֹמִים,

אֲנִי מַתִּיר לָהֶם לְהֵרָקֵב בְּהֶפְקֵר לְמַעַן כָּל הַמַּזָּלוֹת

הַמְּהַלְּכִים בַּשָּׁמַיִם – – –

וּבַלֵּילוֹת נוֹפֵל אֲנִי לְתוֹךְ בְּאֵר אֲפֵלָה.

אֶל חֲלוֹמוֹתַי בָּאִים הַיְּהוּדִים הַמּוּקָעִים עֲלֵי צְלָב.

אֲנִי רוֹאֶה אֵיךְ הֵם תּוֹקְעִים רָאשִׁים אֲחוּזֵי טֵרוּף מִבַּעַד לְשִׁמְשׁוֹת

בָּתֵּיהֶם

וּמְנַהֲמִים נַהֲמַת כְּאֵב בְּעִבְרִית: אַיֵּהוּ פִילָאטוּס?

אֵיפֹה הוּא, פִּילָאטוּס?

אַף לֹא תֵּדְעוּ שֶׁלִּמְרָאשֹׁתֵכֶם הָאֵימָה אֲשֶׁר לָכֶם.

נְבוּאָה שְׁחֹרָה נוֹסֶכֶת רַעַל בִּשְׁעַת שְׁנַתְכֶם – לֹא תֵּדְעוּ זֹאת;

כִּי פַּעֲמוֹנֵי הַכְּנֵסִיּוֹת מַשְׁכִּיחִים מִלִּבְּכֶם הַמַּרְאֶה

עִם בּוֹא הַשַּׁחַר.

אַךְ אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם נְבוּאָה, – הַנְּבוּאָה הַשְּׁחוֹרָה:

מִקֶּרֶב הָעֲמָקִים שֶׁלָּנוּ יַעֲלֶה עַמּוּד הֶעָנָן

מִקֶּרֶב נְשִׁימוֹתֵינוּ הָאֲפֵלוֹת וּמִתּוֹךְ הַכְּאֵבִים הַמָּרִים שֶׁלִּי־שֶׁלָּנוּ!

וְאַתֶּם זֶה הַמָּגוֹר לֹא תַּכִּירוּ בְּנִבְכֵי גּוּפֵיכֶם,

וְאַתֶּם תַּמְשִׁיכוּ לְלַהֵג מִתּוֹךְ הַחִכִּים הַמְּצֹרָעִים אֲשֶׁר לָכֶם:

אֵלֶּה הַיְּהוּדִים! אֵלֶּה הַיְּהוּדִים!

כַּאֲשֶׁר יִתְמַלְּאוּ הֵיכָלִים בְּגַז חֶנֶק וְרַעַל

וּלְפֶתַע הָאִיקוֹנִיּוֹת יִפְצְחוּ בִּצְעָקָה בִּלְשׁוֹן הַיְּהוּדִים.

* * *

הַעֲנֵשׁ אוֹתָם אֶת חֲמִשָּׁה עָשָׂר הַמִּלְיוֹנִים הַשּׁוֹתְקִים

וְעוֹבְרִים עַל פְּנֵיכֶם בְּעֵינַיִם חֲשׁוּכוֹת.

הֵם נוֹשְׂאִים בְּדָמָם מִלַּת־רַעַל שֶׁל דּוֹרוֹת

וְאֵינָם אוֹמְרִים לָכֶם דָּבָר – –

זֹאת אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם עַכְשָׁיו:

מְשׁוֹרֵר יְהוּדִי בְּמַלְכוּת הַצְּלָב.

רַבִּים הַיּוֹרְקִים עִם דַּם הָרֵאוֹת

אֶת מִלַּת הַכְּאֵב, הַקְּלָלָה, וְאֵינָם רוֹאִים אֶת הַשֶּׁמֶשׁ

רַק יְרֵחִים לְבָנִים בִּנְהָרוֹת כְּחֻלִּים.

אַךְ רַבִּים הוֹלְכִים וְהוֹלְכִים וְהוֹלְכִים

בְּיָם וְיַבָּשָׁה, בְּעִקְבוֹתֵיהֶם הוֹלֵךְ הָעַמּוּד עִמָּהֶם,

עָלָיו כּוֹפְתִים אֶת הָאֶחָד אֲשֶׁר לָנוּ בַּחֲבָלִים

וְיִצְעַק: אֵלִי, אֵלִי, בַּחֲלַל הָרֵיק – –

הַעֲנֵשׁ אוֹתָם, הַעֲנֵשׁ אוֹתָם הַיְּהוּדִים הַשּׁוֹתְקִים

וְלֹא אוֹמְרִים לָכֶם אֲשֶׁר אֲנִי כָּאן אָמַרְתִּי!

* * *

הַלְבִּישׁוּנִי עַבָּאיָה עֲרָבִית רְחָבָה וְעִטְפוּ אֶת כְּתֵפַי בְּטַלִּית.

תְּנוּ כֹּחַ־פְּרִיחָה לַמִּזְרָח שֶׁדָּעַךְ בְּדָמִי הֶעָנִי

וּ־טְלוּ לָכֶם אֶת הַפְרָאק, הָעֲנִיבָה וְנַעֲלֵי הַלַּכָּה

אֲשֶׁר בְּאֵי–רוֹ–פׇּה קָנִיתִי.

הוֹשִׁיבוּנִי עַל גַּב סוּס וּפִקְדוּ שֶׁיִּשָּׂאֵנִי לַמִּדְבָּר,

הֲשִׁיבוּנִי אֶל הַחוֹלוֹת אֲשֶׁר לִי, אֲנִי נוֹטֵשׁ הַשְּׂדֵרוֹת. אֲנִי רוֹצֶה

                      אֶל חוֹלוֹת הַמִּדְבָּר.

יֵשׁ עַם שֶׁכָּזֶה. לוֹ בָּנִים שְׁחוּמִים כְּאָרָד, עֲרֻמִּים בְּשֶׁמֶשׁ צוֹרֶבֶת

(שָׁם אֵין פַּעֲמוֹן שֶׁנָּטוּי מֵעַל לָרֹאשׁ, שָׁם הוֹלְכִים מַזָּלוֹת בִּלְבַד,)

עַד שֶׁגְּבַרְתָּן מִגִּבְרֵי הָאָרָד יִפְעַר פִּיו כְּרֹחַב מִדְבָּר

וְלַהַט הָאַהֲבָה בּוֹ! (עַתָּה, בְּצֵאת הַכּוֹכָבִים)… וְיִצְעַק אֶל הַכּוֹכָבִים: אַהֲבָה.

וְאָז יַעֲנֶה לוֹ זֶרֶם מֵי־דָּם־כְּחֻלִּים מֵעֵין הַמִּדְבָּר:

     אַהֲבָה.

בשולי “במלכות הצלב” לאצ"ג

בברלין, בשנת 1923, בגליון האחרון של “אלבאטרוס” (3–4), שאורי צבי גרינברג היה עורכו ומייסדו, הופיעה לראשונה הפואמה “במלכות הצלב”. היצירה עצמה נכתבה שנים אחדות קודם לכן ופורסמה על סף עליית אצ"ג ארצה. בפעם נוספת פורסמה היצירה הזאת בגליון מס' 91 של “די גאלדענע קייט” שבעריכת אברהם סוצקבר.

יש הרואים ביצירה כבירה זאת מתקופת היידיש של אצ"ג, מעין “פרוגנוזה” למה שעתיד היה לקרות לעם היהודי, כאשר “רחובות הנהר” אינם אלא “הדיאגנוזה”…

המתרגם לא ניסה להעתיק את פרקי הפואמה היידיים תוך כדי חיקוי סגנונו העברי של אצ"ג. כאן נסיון לחשוף לעיני הקורא העברי פּן בלתי מוכר ומעניין להפליא של המשורר תוך הקפדה על לשון תקנית (כלשון המקור), אינטנסיבית ומשרתת את רוח השיר ורוח הזמן הזה.

אנו תקווה שגם שלושה פרקים אלה (מתוך שלושה עשר) מצביעים על כוחה הנדיר של היצירה כולה.

המע'