“שיר חתונה” נקרא כמעט בקצב ריצה, ומתוך נסיון נואש להדביק בנשימה אחת את שני המשפטים הארוכים מאוד שהשיר בנוי מהם. לא רק שאין בשיר נקודות עצירה רשמיות, אלא שחלוקת שורותיו, שלפעמים שוברת זוגות מילים הבאות בסמיכות, והחזרה המרובה על הצליל אִים (ימים ולילים במקום ימים ולילות!) מעניקים לו תאוצת־יתר. נדמה שהקורא מולעט בכוונה במילים וצלילים, במקביל לפיטוּם הידידים בשיר “עד נוחם, לאים ומלאים”. התהלוכה הגדולה של יינות ובשרים, ידידים ובגדים, מסווה את המנה העיקרית של השיר.
פנקס פרסם עד כה שלוש פואמות (“הארמון”, “הנוף מחביא ילדים”, “אל קו המשוה”), אולם אפשר לראות בשירים רבים אחרים שלו פרקים מפוזרים של פואמות שלא כונסו, צורת הפואמה מאפשרת עיסוק רחב ורב־צדדי בנושא המרכזי של השיר. לפיכך (לפחות אצל פנקס) הנושא המרכזי גלוי, והמאמץ העיקרי של הקורא מופנה להבנת אופן הצגתו יותר מאשר לזהויו בתוך השיר. הסוואת המנה העיקרית בשיר (הנושא המרכזי שלו) שדיברתי עליה, מדומה איפוא מעיקרה, אם נקרא כמה שירים נוספים המציגים נקודות ראייה שונות של אותם נושאים הנחבאים ב"שיר חתונה". עם זאת אנסה במאמר זה לחשוף את פרטי הנושאים והצגתם מתוך “שיר חתונה” לבדו. דרך זו, על אף סירבול מסויים שכרוך בה, נראית לי מרתקת יותר ותואמת יותר לדרך כתיבתו המקורית של השיר.
חתונה, בלי להתחייב להגדרה מדוייקת, מהווה – במימושה האידיאלי – השלמה טקסית וסמלית לקשר רגשי עמוק בין גבר לאשה, ולייחוד בני הזוג מכל המסובים. האם ההגדרה הזאת מתממשת בשירו של פנקס? הפסוק “מכולם תפרח אז אשתי, הטובה ונאה / בנשים,” כאילו מרומם את האשה מן החוגגים האחרים ואף מציג אותה כבעלת התכונות המעולות ביותר בקרב הנשים, אך משונה שהיא, מרכז השיר כביכול, מוזכרת רק בארבע מילים, וכמעט בסופו. לעומת זאת בולטים בשיר הידידים ומאמצי החתן להרשים ולהעסיק את חושיהם במידה המקסימלית. הוא מאכיל ומשקה אותם עד להתפקע, הוא תופס את ראייתם בריקוד פראי וממושך שהוא מרקד לפניהם. גם חוש השמע וחוש הריח אינם יוצאים נפסדים: “היטב ישמעו את קולי בבתים / הסמוכים”, “בבשמים כבדים נחנקים”. אין לנו אף רמז אחד בתיאור המפורט הזה לכך שתכלית ההילולה הגדולה היא להרשים את הכלה או לפאר את התקשרות הגבר והאשה. הזכרת האשה נראית יותר כנסיון נוסף לנסיונות הרבים, אמצעי חזותי נוסף (האשה בתפקיד המארחת הזוהרת), לפטם בו את הידידים. גם בחירת המלה “אשתי” ולא “כלתי” או “אהובתי”, מרמזת (אם כי הרמז אינו מחייב) שלא חתונה עם אשה היא נושא שיר זה.
מתוך רצון טוב, לא להשאיר את “שיר חתונה” בלי כלה, מתחייב המצב האבסורדי למדי של אדם המתחתן עם כל ידידיו. בפתיחת השיר משתמש הדובר בגוף ראשון: “כשאתחתן, אשב לשולחן עם כל הידידים” ובסופו הוא חלק בלתי נפרד מן הידידים: “נשב לשולחן כשאתחתן ונגע / זה בזה כל הידידים”. אין שום נסיון להבחין בין הידידים, ותכונותיהם אינן משמשות נקודות־ציון. כולם נוהגים כאיש אחד והיחס אליהם זהה: “נשואים ויחידים, עלמים / וזקנים”, “כל הידידים / הטובים: השמנים, הגבוהים, הנמוכים, הרזים.” מתוך אירוניה זוכה האשה למעמד של
ידיד מועדף. היא פורחת משום שהיא הטובה והנאה בנשים, מעין הודאה ביתרונה הכמותי אך לא ביתרונה האיכותי על האחרים. החתונה היא איפוא היטמעות מוחלטת של הדובר בתוך הידידים, והשימוש במונח “ידיד” אירוני מיסודו. ידיד הוא אדם הקרוב אליך יותר מאחרים בגלל יכולתך לקשור עמו קשר מיוחד, לחבב בו תכונות מסויימות המאפיינות רק אותו. כאן, כאמור, לא מוזכרת אפילו תכונה אחת כזאת, כידיד יכול להיחשב נם מי שהגיע לחתונה באקראי, כלומר כל אדם.
תוך־כדי זרימת השיר מופיעות בו שתי נקודות־ויתור, מהותיות וחשובות ביותר להבנת תוכנו. הראשונה: “כלם לא די להם בחיים / פרטיים?” הידידים נדרשים לוותר על חייהם הפרטיים, רעיון המשלים את הופעתם בשיר כגוף אחד. בנקודה השניה הוויתור הוא של הדובר בשיר: “די עשיתי עד כאן שירים / עצובים”.
כדי לבחון את שתי הנקודות הללו כדאי לחזור לרגע אל המבנה המיוחד של שיר זה ולהצביע על אפשרויות הבנת התוכן שמעניקים לנו אמצעיו התחביריים. השיר מורכב, כאמור, משני משפטים מורכבים ארוכים מאוד. כל משפט מתחלק למשפטים קטנים־יותר המובדלים זה מזה בפסיקים. על־ידי מיקום נכון של משפטים אלה והימנעות משימוש באותיות קישור (כמו וו החיבור) מתקבלת רבגוניות של דרכי קריאה, שכל אחת מהן מכוונת אל רובד רעיוני אחר. אפשרויות הקריאה וההבנה של שלושה משפטים קצרים סמוכים, כשרק פסיקים מבדילים ביניהם, עשויות להיות רבות מאוד, תיאורטית, ודי בכמה דוגמאות: אפשר לקרוא את המשפטים בסדר עוקב, השני המשך ישיר לראשון והשלישי המשך ישיר לשני; אפשר לקרוא את הראשון כמסיים רעיון ארוך יותר שהובא במשפטים שלפניו והשניים האחרים פותחים דבר חדש; אפשר לראות במשפט האמצעי מאמר מוסגר, ואז עובר הרעיון שבמשפט הראשון ישר למשפט השלישי.
אמצעי טכני זה נראה לי ככלי־עזר חשוב בשתי נקודות־הוויתור שבשיר. הסתכלות שניה בהן ובמשפטים הסמוכים להן תבהיר את הכוונה.
… שינה לא תהיה לה, איתם כל שיחים
ושיגים, ישבו וישתו ויאכלו ויהיו מתפקעים, כלום לא די להם בחיים פרטיים?
סידור שלושת המשפטים הללו בונה שתי אפשרויות־התייחסות אל המשפט השלישי, משפט השאלה. אם השאלה נובעת מהמשפט האמצעי כשבּשלׇשה חוזר הרעיון שהוזכר קודם. הדובר מעסיק את חושי הידידים, וכך גוזל מהם את חייהם הפרטיים, את האפשרות להשתמש בחושיהם כרצונם. החתונה והמשתה מבטלים את החיים הפרטיים. באופן הקריאה השני נובעת השאלה מ"שינה לא תהיה לה איתם כל שיחים / ושיגים", והמשפט האמצעי מתפקד כמאמר מוסגר, שתוכנו הוא הסבר, מדוע תימנע השינה מן הידידים (כי הרי יהיו עסוקים באכילה בלתי־פוסקת). אופן קריאה זה מצביע על השינה כעל מרכיב או מאפיין של החיים הפרטיים. מתווסף, איפוא, יסוד לתמונה שקיבלנו בקריאה הראשונה – החתונה והמשתה מבטלים את החיים הפרטיים, וההתרחקות מהשינה, היא התוצאה. גם משפט השאלה הוא דו־משמעי. אופן אחד: האם לא נמאסו לידידים החיים הפרטיים, האם לא הגיע הזמן לוותר עליהם? דרך קריאה זו היא בסיס לאפשרויות שהזכרתי. אופן אחר: האם אין הם מסתפקים בחיים פרטיים, מה יש להם לחפש עוד? צורת קריאה זו אינה משתלבת בשיר. נימת־ההאשמה שבה סותרת את המשפט שבא מיד אחר כך: “אני רוצה לידי את כל הידידים”. המלה “לידי” חשובה, היא מסייעת, כפי שנראה בהמשך, לבניית גשר רעיוני עם נקודת הוויתור השנייה, וסכנת־כפל־המשמעות נבלמת הודות לאותו עקרון שאיפשר ריבוי משמעויות: מיקום נכון של המשפטים זה לצד זה.
עוד רעיון חשוב מוגנב לנו בשורות אלה באמצעות שבירת המשפט השלישי בסופו. סיום השורה ב"כלום לא די להם בחיים" רומז לכך שוויתור על חיים פרטיים כמעט שקול כנגד וויתור על חיים בכלל.
כמעט אין שוני עקרוני בין מהלך החגיגה והאכילה עד נקודת־הוויתור הראשונה, ובין מהלכם עד נקודת הוויתור השניה, בכל זאת מתחולל מיפנה כלשהו בין שתי הנקודות הללו. יד האמן והתבונה מרובּת־החבורים, שבנתה את הכלים למלאכת היצירה, לעשיית שירים עצובים, שהיא חלק מתוכן החיים הפרטיים של הדובר, עוסקת עתה באותה אינטנסיביות בקריעת אברים ופרקים, במילוי הפיות בציפצוף וביצירת שמחה ועליזות שברור שהן מאולצות ועקרות, ואינן אלא כינוי אחר לגודש המופעל על החושים.
“נמלא פיותינו ציפצוף ונהיה שמחים הרבה ועליזים, די עשיתי עד כאן שירים עצובים, מכלם תפרח אז אשתי, הטובה ונאה בנשים.”
גם בנקודת הוויתור השנייה נבנות שתי משמעויות סביב משפט אחד: “מכולם תפרח אז אשתי, הטובה ונאה/בנשים,” בהתאם לייחוס הישיר של אחד משני המשפטים הקודמים אליו. המשמעות הראשונה הנובעת מקישור המלה “כולם” לידידים כבר הוזכרה (האשה כידיד מועדף). אופן הקריאה השני מדגיש את הקשר שבין הפסקת עשיית שירים עצובים ובין פריחת האשה. הסתכלות בשלושת המשפטים שצוטטו כאן מגלה שהם קשורים זה לזה במונחים “ציפוריים”. האוכלים ממלאים פיותיהם ציפצוף, הדובר מפסיק לעשות שירים עצובים, כציפור שמפסיקה לשיר (שוב רומז השימוש בפסיחה שהפסקת עשיית שירים עצובים כמוה כהפסקת עשיית שירים בכלל), והאשה פורחת (פועל שאחד מפרושיו הוא המראה).
בדרך קריאה זו היחס לאשה שונה עקרונית. היא מובדלת מהידידים כאיכות שונה. היא משתייכת לשירים העצובים שהמשורר נטשם, ושנטשו אותו. את עזיבת האשה, הטובה, הנאה בנשים, אפשר לפרש כעזיבת האהבה, הבולטת ביותר בין השירים העצובים. התמונה שבאה מיד לאחר שורה זו מדגישה את הפריחה הציפורית בסטאטיות שלה – “נשב לשולחן כשאתחתן”.
הסעודה משמשת אצל פנקס להצגת קטעים שונים של זרימת החיים, וקישורם לפנים השונות של המוות. בשיר “ארוחת ערב בפרארה” הסעודה היא במה למזימת רצח, ובפואמה “אל קו המשווה” היא התמזגות עם הדומם:
/ וכאשר ישבו, / כמנהגם, / אל ארוחת הבוקר היקרה, / והכלים הממושמעים הבריקו / בשמש המאופקת, / חייהם הוקטנו כמו תמונה, / העצמים קבלו אותם בשקט. //
ב"שיר חתונה" נראית התנועה מקוטב אחד של המוות הנובע מבדידות האדם עם עצמו, ששיאה הוא השינה, אל ההיטמעות המוחלטת בהמון, נסיון התגוננות בתוך גוף גדול חסר זהות שהוא מוות אחר.
שיר הוא דבר המבטא את עצמו במעט הדרוש לשלימות הביטוי. לשלימות־פירושו דרושות, לעומת זאת, מילים רבות יותר, ולפעמים היא אידיאה בלבד. לכן נראה לי שהדרך הטובה ביותר להשלים את חיתוּנם של יסודות השיר – הסעודה, השינה, האהבה, מות החיים הפרטיים, עשיית שירים עצובים – זה בזה היא לסיים בהצגת מובאות אחדות משירים אחרים של פנקס (כולם מספר שיריו “ארוחת־ערב בפרארה”).
// שנתי נודדת / בלילות והיא עולה / ועולה, אינה יודעת / מנוחה. /… / אולי משום כך אני מזהה אותה לפעמים עם חאהבה. // (“תשעה פרקים על שינה ואהבה” א')…
// ובגני הפסלים היפים שרות הציפורים / לנשמה לפני עליה, / ולכל נשמה ציפור / משלה, // (“לא רק האדם מחכה” ב')
//… רק משום שהייתי / ישן שנים רבות כל כך עם עצמי // (“שני שירים על זיכרון של אבי” ב').
// אני חושש מן השינה. הלא / יכול לבוא בכל / רגע, ואיך זה / אקדם ככה את פניו? /… לכן, בלילות האחרונים, אפשר למצוא אותי במדורים / הפנימיים שלי /… חוזר ומוחק / שורה /… ידידי ישנים עתה שנת / ישרים. תבא עליהם ברכה. לישרים תהילה. אבל צריכים היו לשבת / אתי בשורה / ארוכה, הכל מתוקן לסעודה, // (" שיר לילה").
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות