מערכון זה פורסם זמן קצר לאחר מלחמת ששת־הימים והוא כלול בספר הנושא את השם “תחת הסככה” המקבץ סיפורים ומערכונים, שבהם מותח המחבר ביקורת חריפה על השלטון.
גיבור המערכון מוצג בדמות האזרח המובס בידי השלטון; הוא מסרב להיעתר לשידוליה של אהובתו (המסמלת את המולדת) לחזור בו מרצונו לנקום באויבו (המשטר!) ודוחה את הצעתו של הענק (המסמל כפי הנראה את ברית־המועצות) להשכין שלום ביניהם. לאחר שקיבל מושגים מופשטים מפי הרופא על סיבת המגפה שפגעה בראשי השלטון, עתיד הוא לשמוע מפי קבצן עיוור את האמת על החיים שכה הרבה לבקשה בקריאותיו לעבר אבותיו המוטלים על מדרגות ה"מצטבה". גילוי האמת יחולל את נס תחיית המתים, כלומר תחיית המתים, כלומר תחיית אומה בהתקוממותה על עושקיה.
הבחור: אל תבזבז את זמני.
הענק: עשה בזמנך כרצונך.
הבחור: אגמור את חשבוני אתו בעצמי.
הענק: אתה יודע שאלה דברי־סרק; הרי תכלית תפקידי ידועה לך.
הבחור: לעזאזל!
הענק: אני ידידך, אם תרצה בכך או לא, אני שאר־בשרו, אם תסכים לכך או לא, ואני קשיש משניכם וחזק משניכם. משימתי לחבר את שלושתנו בברית־ידידות בת־קיימא, שתהיה ראויה למקום קדוש זה, המחבר את החיים עם המתים בעבותות־אחווה.
הבחור: דיבורים יפים המסתירים מזימה שפלה.
הענק: (אל הבחורה) דברי את.
הבחורה: אין לי מה לדבר עוד.
הענק: הודי שאני צודק.
הבחורה: אני מודה שלא מעניין אותי דבר בעולם זולת האהבה.
הענק: כמה נבונה את!
הבחור: כמה אנוכית את.
הבחורה: האהבה היא מתן שאין לו תכלה.
הבחור: הפרא נושא ואינו נותן.
הבחורה: הלואי והיית מאמין באהבה.
הבחור: אין קיום לאהבה בין הפראים.
הבחורה: האהבה היא האדיר בכוחות־אנוש, אך היא נשק שישרת רק את מי שיאמין בו.
הבחור: לפראים שפה אחרת.
הבחורה: אני חוששת פן תהיה לאחד מהם.
הבחור: הכבוד חשוב מהחיים.
הבחורה: רק עץ־האהבה מניב מידות טובות באמת.
הענק: (לבחור) חבל שאהבתך למוות עזה מאהבתך לנערתך היפה והנבונה.
הבחור: המוות חביב עלי מהכניעה לרצונך.
(הצחוק הלגלגני נשמע מרחוק)
הענק: איזה בחור עליז! הוא אוהב להתלוצץ כשם שהוא אוהב חיים בטוחים.
הבחור: מידת שפלותך כמידת כוחך.
הענק: לפניך שני ענקים ומאחוריך חיים טובים. חזור לאחור!
הבחור: לפנים!
הענק: (לבחורה) אני מציע שנניח אותו לנפשו, כדי שיימלך בדעתו בשלווה. הוויכוח מעורר בו עקשנות־יתר ויהירות.
(הענק והבחורה יוצאים דרך שני פתחים סמוכים זה לזה מצד ימין)
(הבחור, תפוס־הרהורים, מסתכל לעבר ה"מצטבה" השרויה בעלטה)
הבחור: הגיעה העת שתדברו!
ההד: תדברו.
(הבחור מניף ידו בכעס. פוסע הנה ושוב תפוס־הרהורים. נכנס איש עיוור המגשש את דרכו במקל, מצותת, בהטיית ראש, לכיוון הבחור)
הקבצן: יש כאן מישהו?
הבחור: כן.
הקבצן: קראת לי?
הבחור: לא.
הקבצן: אבל שמעתי את קולך, אוזני אינן מטעות אותי.
הבחור: אמור מה אתה רוצה.
הקבצן: מה אתה רוצה?
הבחור: אתה קבצן, לא?
הקבצן: כן.
הבחור: אתה מבקש נדבה?
הקבצן: קיבלתי היום דיי, מה אתה רוצה?
הבחור: אינני רוצה דבר.
הקבצן: שקר!
הבחור: קבצן חצוף!
הקבצן: מדוע אתה מקלל אותי?
הבחור: איך אתה מעז להאשים אותי בשקר?
הקבצן: כי אתה משקר!
(הבחור מניף ידו להכותו וחוזר בו)
הבחור: לך, לפני שארוצץ את גולגלתך.
הקבצן: לא אלך לפני שאדע מדוע קראת לי ומה אתה רוצה ממני.
הבחור: מוטב שתלך.
הקבצן: לא לפני שאדע מה אתה רוצה.
הבחור: (בלגלוג) ויש לך מה לתת?
הקבצן: בקש מה שאתה רוצה.
הבחור: (אונס עצמו לצחוק) אני חייב לך את צחוקי הראשון היום.
הקבצן: זה מעט מהרבה שיש לי.
הבחור: כנראה אתה עשיר.
הקבצן: מאוד.
הבחור: מהו רכושך?
הקבצן: עולם־האופל האין־סופי.
הבחור: אתה אדם בעל נפש רגישה, על אף לשונך הארוכה; ראוי שתתקבל לבית־מחסה כלשהו.
הקבצן: הייתי בבית־מחסה.
הבחור: ומדוע עזבת אותו?
הקבצן: פרשתי.
הבחור: (צוחק) בפעם הראשונה אני שומע על פרישת קבצנים!
הקבצן: המנהל היה גס־רוח וגנב חסר־בושה.
הבחור: ורצה שתהללו את מידותיו הטובות?
הקבצן: אבל כמה מאתנו מרדו. ואני עמדתי בראש המורדים!
הבחור: והעדפת לשוטט ברחובות בלי מחסה?
הקבצן: כן.
הבחור: כלום אין בית־המחסה, על אף פגמיו, טוב משוטטות ותעיה בדרכים?
הקבצן: החופש טוב מהבטחון!
הבחור: אתה קבצן משכיל.
הקבצן: אני יודע דברים רבים.
הבחור: למשל?
הקבצן: לראות באוזני.
הבחור: ומה עוד?
הקבצן: להלך על ידי!
הבחור: אבל אתה רואה באוזניך ומהלך על רגליך!
הקבצן: פעם תפסוני אנשי־השלטון וכלאו אותי שוב בבית־המחסה.
הבחור: בידי אותו נמבזה?
הקבצן: לא, מנהל אחר בא במקומו, איש ישר, מסור ורחום.
הבחור: ואיך עזבת אותו?
הקבצן: ברחתי!
הבחור: לא ייתכן!
הקבצן: הוא היה ישר, מסור ורחום, אבל אהב סדר עד שגעון ושקד לקיימו. מעולם לא קיבל ערעור על שיטותיו.
הבחור: אבל קיבלת מזון, בגדים, מנוחה, נקיון.
הקבצן: אוכל בשעה קבועה, שתיה בשעה קבועה, “במחילה מכבודך” בשעה קבועה, שינה בשעה קבועה, כמעט נטרפה דעתי!
הבחור: ושוב מרדת?
הקבצן: אפילו זכות־המרד נשללה ממני!
הבחור: המרד עצמו אינו דבר מרנין.
הקבצן: אבל הוא טוב מלהיות אבן.
הבחור: וכך ברחת?
הקבצן: כך ברחתי.
הבחור: אל העפר והחרקים והפת החרבה.
הקבצן: אל אושרי האמיתי.
הבחור: דבריך מוזרים ומעוררים מחשבה.
הקבצן: היה בריא.
(הקבצן פונה לצאת)
הבחור: חכה רגע.
(הקבצן ממשיך ללכת)
הבחור: אינך רוצה לשמוע את דברי?
(הקבצן ממשיך ללכת ונעלם)
(הענק חוזר. הבחורה חוזרת)
הבחורה: לבי היה אתך כל הזמן.
הענק: אולי השתכנעת בצדקתי?
הבחור: הוי, אדון האוהב את הרע ולפעמים את הטוב למען הרע! הוי גברת האוהבת את הטוב ולפעמים את הרע למען הטוב! הנה דברי אליכם: אגן על כבודי עד כלות הנשימה!
הבחורה: (מליטה את פניה בכפות־ידיה ותישאר כך עד הסוף)
הענק: זאת המגפה שפגעה במיליוני טפשים!
הבחור: מקורות החיים צפויים לסכנת־שדפון, על רחשי־הלב הנצחיים נגזרה כליה. הקץ לרוח־הנכאים המשחיתה את מהות הדברים! אני הולך!
(נשמע הצחוק הלגלגני)
(הבחור פונה בהחלטיות לכיוון שהצחוק בוקע ממנו ומתקדם לעברו. הענק מזנק אליו. הבחור דוחף אותו. הענק אוחז בכתפיו והודף אותו אל ה"מצטבה". הבחור נעלם בחשכה, חוזר מיד ככדור שהוטח אל קיר וצונח על פניו. אחר־כך קם, ומתנודד. תנועתו כאילו העירה את הישנים, והראשון מתגלגל על המדרגות עד החלק הקדמי של הבמה, שם הוא מתרומם לאט, כמי שמתעורר משינה. אחריו מתגלגל שני וקם באותה צורה. והאחרים גברים ונשים, חוזרים על אותן תנועות, עד שהבמה מתמלאת בהם.
הענק נסוג לאחור, ונעלם בפתח שממנו עולה הצחוק. כולם מתעוררים, מזדקפים, פניהם מביעות החלטה. כל זה במישחק אילם. הבחור צועד לקראת האויב, רוקע ברגליו בקצב. הכל צועדים אחריו בצעדים בטוחים, ונעלמים בפתח. נקישות צעדיהם עדיין נשמעות.)
הבחורה: (מסירה את כפות־ידיה מפניה, מצותתת בתוגה, בוהה למרחקים)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות