מעריב, ימים ולילות, שיחות חוץ, 26.9
מחקרים פסיכולוגיים שונים שנתפרסמו בשנים האחרונות ניסו להוכיח שמרבית הישראלים סובלים בארץ מתחושה של קלאוסטרופוביה, של מחנק, של מצור.
בקיצור: תחושה של “אנחנו מוקפים”…
משום־כך הם ששים כל־כך לצאת לחו"ל, לחופש הרחק־הרחק מבעיותיה של ישראל, מן הפנים המוכרים, מן השמות המוכרים. לרחף בעולם הגדול קלילים כפרפרים, ולנשום אל ריאותיהם את תחושת המרחבים והחופש.
ככל הגויים.
וכך קם הישראלי המתפרפר בבקר סתיו נאה בלונדון. ופותח את עתון הבוקר האנגלי, ומוצא בעמוד הראשון והשני שלל ידיעות וכותרות מן הארץ ומסיני וממצריים.
בעצבנות־מה הוא ממהר לדפדף לעמודי המוסף הספרותי. שם מחכות לו בקורות על שני ספרים חדשים, שיצאו זה עתה בלונדון בשפה האנגלית: “בציפייה לשחר” (זכרונותיו של ערבי ישראל) מאת עטאללה מנסור, ו"להיות ערבי בישראל". מאת פאוזי אל־אסמאר.
במדור הבידור והאמנות ניתן למצוא מודעה על קונצרט הנערך בלונדון בניצותו של אבי אוסטרובסקי; על הצגת “אדוארד השני” לברכט בבימויו של דוד מוכתר־סמוראי ועל מחזה המוצג בשעת־צהריים ב"פאב" מקומי, פרי־עטו של מיכאל אלמז. מה עם תאטרון מחוץ לעיר? זהירות! בצ’יצ’סטר חונק טופול את דסדמונה.
ובטלוויזיה – תכנית “לטעמי”, המארחת בחור צעיר, חביב, המספר מה הוא אוהב בחיים. מנין זכורות לנו הפנים האלה? כמובן, אורי. אורי גלר שלנו… עדין בחדשות, והפעם ללא כיפוף מזלגות.
אנו עוברים לערוץ אחר: קומדיה זולה על ריגול וריגול נגדי. הסוכן הבריטי השלומיאל עומד בחדר־אמבטיה במלון, כשרק תחתונים ארוכים בריטיים, לגופו. לחדר נכנסת הסוכנת הזרה, בחורה יפהפיה בכתונת־לילה קצרצרה, רגליים נהדרות! מאין זכורות לנו הרגליים האלה? ברגע שהיא פותחת את פיה אנו מזהים: דליה לביא.
בערוץ השלישי? – סידרת מתח חדשה על בלש בינלאומי צעיר וכל־יכול. משימתו הראשונה – לגלות חוליית־מחבלים המתכננת לחדור לישראל. שעה לאחר־מכן משודרת תכנית נוספת בסידרה מעניינת “על ישראל והערבים”, שהוכנה בידי הישראלי צבי דור־נר ובידי עמיתו שמעבר לגבול.
בקיצור: שוב אנחנו מוקפים…
פותחים את הראדיו. קריין החדשות מתלונן על שביתות ההאטה של התחבורה הציבורית בלונדון, ומספר כי נשקלת ברצינות האפשרות להביא ללונדון שיטה חדשה של תחבורה ציבורית מהירה, בנוסף על הרכבת התחתית והאוטובוסים הדו־קומתיים. “שיטה זו הקרויה ‘מקסי־טקסי’, היא נהוגה בהצלחה באיסטנבול, בטהרן ובתל־אביב”.
במלים אחרות: בקרוב נוכל לראות שורת מוניות שירות עומדת ליד תחנת מארבל־ארץ', והסדרן צועק בקול בקול: “טוטנהאם קורט רוד? טוטנהאם קורט רוד! מקום אחרון טוטנהאם קורט רוד!”
אנו יוצאים לרחוב. לרגע נדמה שניתן לשכוח את הבית. אבל מיד מבחינים על הקיר ממול בדמות־ענק מוכרת, שגובהה כחמישה מטרים: גולדה מאיר שלנו, על רקע מגן־דוד כחול. כרזת פרסום ענקית של העתון, המפרסם את זכרונותיה ב"סאנדיי טלגרף".
אנו מחליטים לצאת לקולנוע. לסרט מתח הגון. “הסנדק ב'”. שם, לפחות, נוכל לשכוח… אמנם, בכניסה לאולם־הקולנוע עורכים חיפוש על גופנו ובארנק השחור (אותו אנו ממשיכים לשאת בגאון) אבל כשמתחיל הסרט נדמה לנו שסוף־סוף תמה “הנקודה הישראלית”. ואז בדיוק היימן רות, הגאנגסטר היהודי ממיאמי־ביץ', להגיע לישראל ולהתיישב בה, בכוח חוק השבות. ממשלת ישראל מגרשת אותו חזרה לארה"ב, ושם מוצאים הוא והסרט את סופם המר. הרמן רות מתואר למעשה לפי הדגם של לאנסקי היהודי שניסה למצוא מקלט בישראל בסרט מופיע רות־לאנסקי בצורה סבירה.
מייקל קורליאונה מוזמן להופיע בפני ועדת־חקירה של הסנאט האמריקאני לענייני הפשע המאורגן. הוא מופיע בפני הוועדה, ומצהיר כי מעולם לא היו לו קשרים כלשהם עם עולם הפשע. הפ. בי. אי. מנסה להזים את עדותו ולהציג בפני הוועדה עד, שיספר את כל האמת על משפחת קורליאונה. אולם ה"דון" השקט מוצא דרך להשקיט את העד לפני שהוא פותח את פיו. אחרי הכל, זה “תחום־ההתמחות” שלו…
ואז, ברגע שנדמה לקורליאנה שהסיכון נעלם, מופיע יועצו המשפטי טום ובפיו בשורה בלתי נעימה:
“היהודי שיצא לישראל ניסה להתיישב שם, בכוח ‘חוק השבות’ הישראלי. אבל ממשלת־ישראל גירשה אותו מן הארץ. הוא הגיע במטוס לדרום אמריקה, ניסה להציע מיליון דולאר לכל ממשלה שתקבל אותו – אך לשווא. מחר הוא מגיע לארה”ב, ואין ספק שייקרא להעיד בפני הוועדה".
“מה מצב־בריאותו?”ממהר “הסנדק ב'” לשאול.
“הוא סובל ממחלת־לב. אבל הוא נוטה למות ממחלה זו כבר יותר מחמישים שנה”. משיב טום באירוניה.
“מוכרחים לחסל אותו לפני שיגיע לוועדה”, פוסק “הדון”.
“בלתי אפשרי! הפ. בי. אי. שומר עליו מכל משמר. לנסות לרצוח אותו זה כאילו לנסות לרצוח את נשיא ארה”ב! "
מייקל קורליאונה מחייך, וכמוהו גם הקהל באולם, תפשנו את הרמז.
“ההסטוריה מלמדת אותנו שדבר כזה אפשרי”. מעיר הסנדק. “קשה, אך לא בלתי־אפשרי”.
היימן רות מגיע לנמל התעופה האמריקאי, כשהוא מוקף שומרים ואנשי הפ. בי. אי. הוא מחייך למצלמות ומדקלם הצהרה מוכנה מראש:
“אני רק משקיע־כספים שפרש לגימלאות וניסה לבלות את שנותיו האחרונות בארץ אבותיו. אבל לצערי לא הניחה לי ממשלת־ישראל להגשים את חלומי”.
ואז מתרחש לפתע על המסך הגדול מחזה אותו ראינו לפני למעלה מעשר שנים על המסך הקטן, עת עמד יהודי־אמריקאני אחר, שגם הוא היה מעורב במעשים מפוקפקים – ג’ק רובי שמו – בפני מצלמות הטלוויזיה.
קצת התפלאתי שברשימת התודות המופיעה בסוף הסרט, לא הודו המפיקים לממשלת ישראל “שבלי עזרתה האדיבה לא יכול היה הסרט להסתיים כפי שהסתיים”.
אומרים שסרטיו של קלוד לאלוש מסייעים ביתר קלות לשכוח את המציאות. אנו קופצים איפוא לסרטו האחרון…
הגיבורה, צעירה יהודיה יפהפיה, בתם של שניים מניצולי השואה, מבקרת עם אביה בישראל. הנה הם שניהם בירושלים, והנה הם ליד הכותל המערבי, והנה ז’ילבר בקו, השר שיר על הגליל…
אבל בזה לא גמרנו. מאוחר יותר מודיעה הנערה לידיד שעמו היא מחלקת את דירתה כי החליטה לעזוב את פאריס ולנסוע. הרחק, לבירת ישראל.
“ירושלים?” שואל הידיד.
“לא, ניו־יורק”, משיבה הצעירה. “אינך יודע שכיום ניו־יורק היא בירת ישראל?”
מן הכתובת בסופו של הסרט ניתן ללמוד שלאלוש השלים את סרטו עוד לפני כשנה בספטמבר 1974.
איך הוא ידע כבר אז?
בדרך חזרה מן הקולנוע אנו מאזינים לראדיו שבמכונית מומחה של ה"סקוטלנד יארד" מזהיר את הקהל מפני מעטפות נפץ. "אם קבלת בדואר חבילה או מעטפה ששם השולח אינו רשום עליה – אל תפתח אותה. הודע מיד למשטרה?
טוב שנסענו לשכוח…
לפתע מהבהב מולנו אור־פנס על הכביש. שלושה שוטרים אנגלים גבוהים עומדים באמצע הכביש ומסמנים לנו לעצור.
מה קרה? שכחנו להעלות את האורות? סינוורנו? שוב נסענו בצד ימין?
אנו עוצרים ליד המדרכה, השמאלית, כמובן, שני שוטרים ניגשים משני צידי המכונית.
לרגע אני נבהל. זכור לי נסיון לא־כל־כך־נעים עם שוטריה של לוס־אנג’לס, לפני שנים, אבל ה"בובי" האנגלי אדיב הרבה יותר.
“ערב טוב”, הוא אומר.
“ערב טוב”, אני משיב. טוב שלקחתי אתי הערב בארנק השחור את הרשיון הבינלאומי…
“נא לצאת מן המכונית. כולכם!”
מופתעים במקצת אנחנו יוצאים. שני השוטרים עורכים חיפוש מדוקדק במכונית. בעוד השלישי נשאר מאחור, לאבטחה. הם פותחים את מגירת הכפפות, הופכים את מושב־הנהג, מאירים ומחטטים במושב האחורי. מציצים מתחת למושבים.
מה הם מחפשים? חשיש? פצצות? כרוזים של המחתרת האירית?
“מנין אתם?”, שואל השוטר המאבטח.
“ישראל”, אני אומר. וברור לי שעתה אתבקש לפתוח מיד את תא־המטען, והם יחטטו אפילו בצינור המפלט, שהרי הקשר בין הישראלים לטרור ידוע לכל.
“ישראל?” מופתע במקצת השוטר. הוא מחליף מבטים עם חבריו.
“סליחה”, הוא מוסיף באדיבות. “תוכלו להיכנס למכונית”.
אכזבת־מה ניכרת בקולו.
את מי הם חיפשו? את קארלוס?
“תוכלו לנסוע. תודה”.
עכשיו הגיע תורי שלי להעלב:
מה זאת אומרת לנסוע? הרי הם לא פתחו בכלל את תא־המטען?
ככה מחפשים?!
אז מה אם הגובה הממוצע שלהם מטר תשעים ושלש? הרי כל פקח הג"א בארץ, שגובהו הממוצע מטר ושלושים, מיטיב לערוך חיפוש מהם!
בתנאים כאלה פחד לקבל מעטפה בדואר. פחד ללכת לקולנוע, פחד לצאת מהבית…
לא במקרה התחלנו להרגיש בימים האחרונים בלונדון תחושה מוזרה של קלאוסטרופוביה, של חנק, של מצור.
אין שום ספק בכך: אנחנו מוקפים…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות