פרסום ראשון מכתב־יד של ארבעה שירים מהמאה ה־16 על פירות

ארבעה השירים העבריים, המובאים כאן לכבוד חג־האילנות, החל בשבוע הבא, לקוחים מתוך אוסף שיריו של המשורר יוסף צרפתי, שחי ברומא ובפירנצ’ה בסוף המאה ה־15 ובתחילת המאה ה־16 ונפטר במגיפת הדבר של 1527, לפני 450 שנה. השירים, הרואים כאן אור־דפוס לראשונה, מצויים בכתב־יד מס' 554 בספריה הבודליאנית באוקספורד, המכיל כ־230 משיריו העבריים של יוסף צרפתי. רק כששית מן השירים הללו פורסמה עד כה בדפוס (על־ידי הפרופ' קאסוטו ושירמן ועל־ידי כותב טורים אלה). שירי־האהבה של יוסף צרפתי, שכמה מהם פורסמו עוד בשנת 1934 באנתולוגיה של פרופ' ח. שירמן. “מבחר השירה העברית באיטליה”. הלהיבו משוררים ומבקרים אניני־טעם כיעקב פיכמן ולאה גולדברג, שהקדישו למשורר רשימות נרגשות, וכיום הוא מוכר כאחד המשוררים הליריים החשובים שקמו לספרות העברית באיטליה בימי הרנסאנס.

ארבעת השירים המופיעים כאן לקוחים ממקומות שונים בכתב יד, וכל אחד מהם עוסק בעניין אחר. באוסף שיריו של יוסף צרפתי מופיעים עוד שמונה שירי־צימוד קצרים על אילנות נושאי־פרי. המופיעים כקבוצה אחת (שירים ר, רי"ט–רכ"ו).

בשירים המובאים כאן משתקפת מציאות חברתית, המוכרת לנו גם משיריו האחרים של יוסף צרפתי ומשירי משוררים עבריים אחרים שקדמו לו ושחיו בזמנו. כבר בתקופת ספרד היו מרבית המשוררים העבריים תלויים בחסדיהם של נדיבים וגבירים וכדי לזכות בחסדים אלה היה עליהם לכתוב שירי הלל וחנופה, לא רק בשבח הגבירים הללו, אלא גם בשבח עצמם – כדי לרומם ולפאר את מרכולתם. יוסף צרפתי, שהיה רופא ידוע ושירת, כאביו לפניו, כרופא־החצר של האפיפיורים ברומא וכרופאם של הגמונים ונכבדים בפירנצי, לא היה זקוק רוב ימיו לחסדים שכאלה. אבל בשנים האחרונות לחייו הורע עד מאוד מצבו הכלכלי, אחרי שעבד־המשפחה נמלט לאיסטנבול, כשהוא נוטל עמו את רוב אוצרותיה של משפחת צרפתי. וכשיצא המשורר בעקבותיו והצליח למצאו באיסטנבול, העליל עליו העבד עלילות בפני השלטונות, ורק בקושי ניצל בעליו ממאסר ממושך והצליח לחזור לאיטליה כל עוד נפשו בו, ובחוסר כל. זמן קצר לאחר מכן מת יוסף צרפתי מן המגיפה בביקתה בודדת בשדה מחוץ לפירנצי.

השיר הראשון בקבוצת השירים המובאת כאן הוא שיר שבח עצמי, ובו מהלל המשורר את שירתו ואת סגנונו, כשהוא נעזר בדימויים הקשורים בפירות (רימון, תאנה, אגסים, אשכול וכד'). השיר משופע במשחקי לשון, הרודפים זה את זה. כמעט כל שתי מלים רצופות בשיר מהוות צימוד, או קרובות זו לזו בצליליהן.

בשירים השני והשלישי מלגלג המשורר על ידידיו וקרוביו, השולחים לו “משאת־מגנות” – סלסלת פירות – ובה פירות קטנים. שנשקלו בקמצנות. בשיר “קחה גס אגסים” הוא עוקץ את יחיאל העשיר – הוא כנראה יחיאל מריאטי, הנזכר בשירים רבים של יוסף צרפתי ושל בני דורו – על ששלח לו פירות ב"כילות ונכלות". במקום שי נאה יותר – אולי שי כספי – לו ציפה המשורר. משום כך הוא שולח לו אגס גדול ומובחר – בתקווה שיבין את הרמז…

גם השיר “אחרי רפאני אלוהי” קשור במשלוח פירות. שיר זה מופיע בתוך קבוצה של שירים, שבהם מתאר המשורר מחלה קשה שעבר. הפעם מופנים חיציו אל קרובי משפחתו ואל ידידיו, ה"מונעים ממנו פירות הטובים והערבים". ושולחים לו מזון במשורה ובמשקל.

בשיר האחרון (“דודי, עבדי בער מונים”) אין הוא ממתין עוד לפירות שיישלחו לביתו על־ידי ידידיו, אלא הוא שולח את עבדו, כדי שיקנה או יביא לו ערמונים. הסוחרים בשוק – או ידידי המשורר, שאליהם נשלח העבד – מנצלים את העובדה שזה אינו יודע לספור ומרמים אותו. מן הכותרת שבראש השיר מסתבר שנכתב בשעה שמצבו הכלכלי של המשורר איפשר לו להחזיק בביתו עבד, או משרת. גם בכמה שירים אחרים באוסף – וביניהם השיר קצ"ז, הבא מיד אחרי השיר הקצר שהבאנו – מתלונן יוסף צרפתי על עבדו העצל והמזוהם (נושא ספרותי, שהיה חביב גם על עמנואל הרומי ועל אחרים). יתכן שהכוונה בכל השירים הללו לאותו עבד עצמו; ואולי זהו גם העבד שברח מאיטליה עם כספי־המשפחה; אם כי יתכן גם שהשירים מושפעים מאפנה ספרותית מקובלת. ידוע לנו, שבאותה תקופה עדיין החזיקו יהודים באיטליה בעבדים ובשפחות; אך גם משרתים נקראו לעתים בשם “עבדים”.

כמה מהשירים המובאים כאן כתובים במרירות ובכאב. אבל גם בהם ניתן להכיר באירוניה הדקה ובהומור של המשורר, המאפיינים רבים משיריו, וכן, בשליטתו בלשון ובטכניקה של מלאכת־השיר.

כְּרִמוֹן יְרוֹמוּן אֲמִירֵי אֲמָרֵי

וְצָף צוּף בְּצִפְצוּף שְׂפָתַי, וּמֵאֵין

תְּאֵנָה תְאוּנָה לְשַׁנֵן לְשׁוֹנִי,

וְנִיבַי יְנובוּן כְּגַסֵי אֲגָסִים

וְשִׁירֵי יְשׁוּרוּן יְשׁוּרוּן בְּמוֹרָא.

מְגָדִים הֲלֹא הֵם בְּתוֹךְ מַהֲמוֹרָא

וְלִי חֵיךְ יְלַחֵךְ כְּתַעַר וּמוֹרָא.

וְאֶשְׁקֹל זְמִירָה כְּאֶשְׁכֹּל זְמוֹרָה.

הערות: שיר ל"א באוסף שירי יוסף צרפתי. המשקל: המתקרב. שיר התרברבות ושבח עצמי, הרצוף כולו לשון נופל על לשון ודימויים הקשורים בפירות. “ירומון” – יתרוממו, יתנשאו (עפ"י ישע', מ"ט יא). “אמירי אמרי” – המובחרים שבדברי, צמרות דברי. “ושירי ישורון” – וישירו את שירי־ישורון, שירי האל, במורא, ברתת (השווה “ירומון יקומון זמירי ושירי” למשה בן־יואב, ידידו של המשורר. צימוד משולש של “ישורון” מופיע גם בשיר קמ"א באוסף צרפתי (“שיר ישורון”, ב"ממשלתם ישורון", “עם ישורון”. וראה שירמן, “השירה העברית באיטליה”, עמ' רכז). “בצפצוף שפתי” – השווה “צפצוף הפה”. רסע"ג, “בארבנו דם” ועוד. “הם” – אמרי, הנישאים אל־על, יפלו לתוך השוחה, מהמורה, באין בהם מגדים. “תאונה” – מוכנה, מסוגלת (ראה יחז', כ"ד יא ועוד). “לשנן” – ראה “שננו כחרב לשונם”, תהל', ס"ד ג, קמ"ד: לשוני מסוגלת לדקור כחץ שנון, וחכי ילחך כמו תער ומורא של גלבים. “ינובון” – יניבו (עפ"י תהל', צ"ב טו); “כגסי אגסים” – כאגסים מובחרים וגדולים. ראה “תאנים וערמונים… בין דקה ובין גסה”. תוספ' תרומ'. ג' ה ועוד. וכן “גם אגסים” בשיר ל"ב של צרפתי, להלן. לדברי ז. מונטנר, מופיעים בספרות ימי־הביניים לעתים אגסים במקום שזיפים (בהקדמתו ל"הנהגת הבריאות" לרמב"ם, עמ' 88). “זמירה” – שיר, זמר. שירי שקול כאשכול ענבים מובחר.

*

שיר אל יחיאל אשר עם היותו כלי / משאת מגנות שלח אלי, / וביודעי כי על טבעו התגבר, / ועל מדתו חמק עבר, / – כי הכילות הבלו / והנכלות גורלו / ושניהם בכל עמלו / בהר לנחלה לו – / ואשא משלי, וזה החלי:

קְחָה גַס אֲגָסִים, בּשׁוּק עִיר קְנִיתִים

וְהוּא אוֹת הֲכִי לֵב מְלָכִים לְבָבִי,

לְךָ הִיא, יְחִיאֵל, לְמִנְחָה שְלוּחָה.

וְיָדְךָ קְמוּצָה, וְיָדי פְתוּחָה.

הערות: שיר ל"ב באוסף. המשקל: המתקרב. שיר לידידו יחיאל מריאטי, שלקמצנותו הקדיש המשורר כמה משיריו. “הכילות והנכלות” – ראה “ומנכלות ומכילות פשוטה”, בשיר ל' באוסף זה, שגם הוא מוקדש לקמצנותו של יחיאל. “וזה החלי” – וכך אני מתחיל (פתיחה מקובלת במקאמות לפני שיר שקול). “גס אגסים” – המובחר והגדול באגסים. “הכי” – כי. “קמוצה… פתוחה” – השווה: “עינו האחת פתוחה ועינו האחת קמוצה”. שהש"ר “ברח דודי” ועוד.

*

שיר מוכיח המשורר האוהבים והקרובים / מונעים ממנו פרות הטובים והערבים, / אחרי הקימו האלהים מחליו חלי רע / אשר כמעט נפל כרע.

אַחְרֵי רְפָאָנִי אֱלוֹהַי – זֶה

יִתְחַכְּמוּ כֻּלָם עֲדֵי שָׁקְלָם

אֵין אִישׁ פְרִי יָבִיא לְאָכְלָה, אוֹ

אֶקְרָא עֲלֵי עַרְשִי לְכָל יוֹדְעַי,

"אַל תַּעְזְבוּנִי, אִם רְפָאָנִי

הֵימָן וְזֶה דַרְדַע וְזֶה כַּלְכֹּל,

אָכְלִי בְּמֹאזְנַַיִם וּבַמִשְקֹל.

יִקְרַב כְּגַרְגָר עִנְבֵֵי אֶשְכֹּל.

עֵת אֶחֱזֵֵם אוֹכְלִים וְאָרִים כֹּל:

צוּרִי! הֲבוּ לִי, אֹכְלָה מִכֹּל!"

הערות: שיר קנ"ה באוסף צרפתי, המשקל: המהיר ב. המשורר מתלונן על קרוביו וידידיו, הקופצים ידם מלשלוח לו פירות טובים. אחרי שהחלים ממחלתו. “הימן דרדע יכלכל” – אישים מקראיים הידועים בחכמתם (דבה"א ב' ו). יתחכמו" – קרוביו מתחכמים כהימן ודרדע, ושוקלים במאזניים כל מזון הניתן לו. “וארים כלי” – מלקטים ואוספים, כדבורים האוגרות דבש.

*

נשא המשורר לשיר ידו / על המונים, / וענבים הערמונים / מאת עבדו. / כי תחת אשר לא ידע מנינם / יצאו לחפשי חנם, / ולא תבע, בנפשם גהגם.

דוֹדַי, עַבְדִי

גִנְבוּם גָנֹב!

בַּעַר מוֹנִים.

כִּי תַחַת זֹאת

אֵין לוֹ מִסְפָּר

הַתֹּפֶת לֹא

בָּעַרְמוֹנִים

תִבְעַר, מוֹנִים!

הערות: שיר קצ"ו באוסף. שיר צמוד מורכב. משקל התנועות. המונים – הרמאים, מלשון הונאה. “כי תחת אשר” – מפני שהעבד אינו יודע למנות מאשימים אותו באבדן הערמונים, ואלה שרימו אותו ניצלים מעונש. “בער מונים” – בור ובער, ואינו הבער שבמונים (בכתב־היד כתוב “בערמונים”). “אין לו מספר” – אינו יודע למנות. “גנבום גנוב!” – לשון אירוניה כמו בשיר ל"ה באוסף: “וקחו משוש עיני ומלאו כיסכם!” וכד'. “תחת זאת” – על זאת. “מונים” – רמאים. הערמון נחשב כדבר שאינו יקר ראה: “אין כל אשר חשב שווה חצי ערמון” ב"תורת האמת" לזכריה כהן (“מונאטסשריפט” 1894 עמ' 413).