מנצ’סטר
לכל ישראלי הנמצא בלונדון ניתן לפגוש כאן שני ערבים. או לפחות שניים הנראים במבט ראשון כשכנינו שמעבר לגבול.
אתה נכנס לקרון הרכבת התחתית, לחנות, למונית, לקולנוע – ומיד אתה נתקל בזוג צעירים שחרחרים, בעלי קלסתר פנים מוכר. ומיד מתחילה לנקר השאלה: הם כן, או הם לא?
גם בעל המכולת הקטנה בשכונה הלונדונית, בה אנו נמצאים כעת נראה לי לראשונה כבן אחת מארצות ערב. מה גם שבחנותו ניתן למצוא מאכלים מזרחיים לרוב. רק מאוחר יותר נתברר לי שהוא אמנם מהמזרח: אבל מהמזרח הרחוק יותר – בן בנגלדש, הארץ שעלתה לאחרונה שוב לכותרות.
לפני כשבוע נכנסתי לחנותו והוא קיבל את פני בחמימות גדולה מן הרגיל.
“אמש ראיתי את הסרט בטלוויזיה, ובכיתי”, הפתיע אותי. “לא ידעתי שגם אתם סבלתם כל־כך”.
היה זה סרט על אושוויץ – “הפתרון הסופי”, שחלקו הראשון הוקרן בטלוויזיה העצמאית בכל רחבי אנגליה, לפני כשבוע.
אמש צפינו בחלקו השני של הסרט, שגם הוא הוקרן במשך שעה וחצי בכל רחבי האיים הברטיים. הופיעו בו מרואיינים ישראליים, שדיברו עברית – אברהם כוכבי, נגן־המפוחית שמואל גוגול, דב פנחסוביץ ועוד. ושוב הראו בסרט את תמונות־הזוועה שצולמו בידי החיילים הגרמנים עצמם – גופות דקים, עור ועצמות, המועמסות על גבי מריצות וגולשות לבור המוות בזו אחר זו.
למה צילמו החיילים הגרמנים את המראות הנוראים? למה הנציחו את המעשים, המוקיעים אותם לדראון־עולם?
האמנם רק חוש הסדר הגרמני המפורסם, הרצון לתייק, להכניס לארכיון? שיהיה סדר!
נראה שלא רק זה. סיפר אחד החיילים, שצילמו את הקטעים:
“צילמנו אותם כדי להראות אותם בבית, לבני המשפחה, בבואנו לחופש”. כלומר: זה היה מצחיק אותם…
אפשר לדמיין את התמונה: איש הס. ס. חוזר מאושוויץ לסוף־שבוע בבית, ומראה להם “סרטים מצחיקים” שהביא מן העבודה.
כמה פשוט וזול: יש מסיבת יום־הולדת לילד? אורחים הגיעו לשבת? אין צורך לשכור סרט של צ’רלי צ’פלין או “השמן והרזה”. אפשר תמיד להראות שלדים יהודים מחליקים במגלשה אל קבר־אחים.
בין המרואיינים שדיברו בסרט אמש היו גם כמה מן הגרמנים הללו ששירתו בס.ס. גברים ונשים בשנות הששים שלהם, מטופחים, הדורי־לבוש, שבעי־רצון מעצמם. אותו עורף־הפר המוכר, הסנטר הכפול, העיניים המימיות… הנס ואלזה הקלאסיים… נראים כיום טוב. שבעים, רגועים. מדברים ברצון על התקופה. נוסטאלגיה היא עכשיו ענין שבאופנה…
בכל פעם שאני רואה עתון ישראלי המתמוגג בכותרת צוהלת: “צמד שחקנים מישראל מעורר רעמי צחוק בדיסלדורף” אינני יכול שלא לחשוב: את מי הם מצחיקים?
מיהם הצופים בתיאטרון, אותם צופים דשנים, הדורים, שוחרי־תרבות, הצוהלים למראה מאמציהם של השחקנים והזמרים שלנו?
הערב ראינו כמה מהם על המסך.
כן. למעלה משלושים שנה עברו מאז, ואנחנו ממשיכים להצחיק אותם.
אז מה הפלא שהם צוחקים?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות